מקראי קודש

אודות בית

פרק י: הבעלות על ארבעת המינים והקנאתם לאחרים

פתיחה.


א. לכתחילה ראוי שלכל אדם המקיים את מצוות נטילת ארבעת המינים יהיו ארבעת המינים משלו בכל ימי החג. וישנם זמנים שבהם חייב האדם שארבעת המינים יהיו בבעלותו, וכפי שיתבאר בס"ד בפרקנו. וכשקונה את ארבעת המינים, יקנה אותם מאדם ירא שמים, נאמן ובר דעת.


ב. מסופר על רבינו האריז"ל שברוב חסידותו כשהיה קונה חפצי מצווה כלולב, אתרוג וכדומה, היה משלם למוכרים מיד את המחיר שביקשו, ולעיתים אף היה מניח לפניהם סכום כסף ואומר להם שיקחו כמה שירצו. ואף על פי שברור שאין חיוב הלכתי לנהוג כן, מכל מקום ניתן ללמוד מכך עד כמה חשוב שלא לקמץ בהוצאות לצורך מצוות.


ג. יש מי שכתב שמצווה להתעסק בקניית ארבעת המינים מיד לאחר יום הכיפורים.


הצורך בבעלות האדם על ארבעת המינים שלו ביום טוב הראשון.


ד. כתוב בתורה (ויקרא פרק כ"ג פס' מ'): "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפֹת תמרים, וענף עץ עבֹת וערבי נחל". ומכאן למדו חכמינו זכרונם לברכה, שביום הראשון של החג צריכים ארבעת המינים להיות "שלכם" והיינו שאדם יוצא ידי חובה רק אם הם שייכים לו והינם בבעלותו, ואינו יוצא ידי חובתו בארבעת המינים שאינם שייכים לו, וכגון בשאולים או בגזולים, אלא אם כן נתנו לו חבירו במתנה. והרבה פרטי דינים יש בכך, כגון לולב (ושאר המינים) השאול, הגזול, שניתן לו במתנה על מנת להחזיר, או שהוא שותף עם עוד אדם בארבעת המינים, או שקנוהו בצ'ק דחוי, או שנקנה רק בקנין משיכה וטרם שולם עבורו, או ששילמו עבורו אך טרם עשו בו קנין משיכה, וכדומה. וה' יעזרנו לכוון לאמיתה של תורה ולבאר היטב את הדברים, וכדלקמן.


ה. למרות שכתבנו לקמן בפרקנו שניתן לצאת ידי חובה אף ביום טוב הראשון בארבעת המינים של חבירו (כשהקנה לו כדין), או של "שותפים" (שהוא אחד מהשותפים) או של כל אנשי בית הכנסת (כדלקמן בפרקנו בסעיפים כ"ה וכ"ו), בכל אופן כתבו הפוסקים שהעדיף ביותר שיטול אדם ביום הראשון את ארבעת המינים האישיים שלו, אפילו שהינם רק כשרים ואינם מהודרים כשל האחרים או כשל הציבור, מאשר שיטול ארבעת המינים של אחרים. ואם אין לו כלל ארבעת המינים כשרים, עדיף שיטול את ארבעת המינים של חבירו או של אדם בודד אחר (כשמקנה לו כדין), אפילו שהינם רק כשרים ואינם מהודרים כשל האחרים, וכנ"ל, מאשר שיטול משל הציבור.


אופני הקנינים של ארבעת המינים המועילים ליטלם ביום טוב הראשון.


ו. כפי שראינו, לימדונו חכמינו ז"ל שאין אדם יוצא ידי חובת נטילת ארבעת המינים ביום טוב הראשון אם הלולב או שאר המינים הינם אצלו רק בהשאלה, ואינם שלו. אך אם אדם נתן לחבירו במתנה את אחד מארבעת המינים שלו, רשאי חבירו לצאת בהם ידי חובה אפילו ביום טוב הראשון של החג. ורבים הם פרטי דיני מתנה (כגון שנותן לו במתנה על מנת שיחזירנו לו, וכדומה) וכדלקמן בפרקנו.


דיני מתנה ו"מתנה על מנת להחזיר" ביום טוב הראשון.


ז. לא רק הנותן לחבירו במתנה את אחד מארבעת המינים, את חלקם או את כולם, יצא חבירו ידי חובה. אלא אף אם נתן לו זאת ב"מתנה על מנת להחזיר", יצא ידי חובה בכך. וראה עוד בסעיפים הבאים (ובפרט בסעיפים ט"ו וט"ז).


ח. הנותן לחבירו את ארבעת המינים באופן סתמי מבלי לפרש שהוא נותן לו זאת במתנה על מנת להחזיר, הרי זה כנותן לו במתנה על מנת להחזיר ויכול לצאת ידי חובה בכך (בתנאים המבוארים בסעיפים הבאים), כיוון שמסתבר שנתן לו זאת באופן שיועיל לו לצאת ידי חובה. אולם אם הנותן (או המקבל) אינו יודע את ההלכה שאין יוצאים ידי חובה ביום הראשון בקנין על ידי השאלה, למנהג האשכנזים וחלק מהספרדים לא יצא המקבל ידי חובה, וצריך ליטול שוב. ולדעת כולם עדיף שהנותן יאמר במפורש למקבל שנותן הוא לו במתנה על מנת להחזיר.


ט. כיוון שהנותן לחבירו את ארבעת המינים באופן סתמי, מבלי לפרש שהוא נותן לו זאת במתנה על מנת להחזיר, הרי זה כנותן לו במתנה על מנת להחזיר, לכן אם לא החזירם לנותן, לא יצא ידי חובה בנטילתם, למרות ששילם לנותן את שוויים. אך אם במקרה זה המקבל אינו יכול להחזירם לנותן בשל אונס, ושילם לנותן את שווים, יצא ידי חובה בנטילתם (לפני שנאנסו).


קנינים של ארבעת המינים שאינם מאפשרים ליטלם ביום טוב הראשון.


י. מה שכתבנו שאין מועיל ליטול ביום טוב ארבעת המינים שהושאלו לו, הרי שברור הדבר שלא רק כאשר כל ארבעת המינים הינם מושאלים אצלו, אין האדם יוצא ידי חובה בנטילתם ביום הראשון, אלא אף אם רק אחד משאר המינים (כגון האתרוג) הינו מושאל אצלו, אינו יוצא ידי חובת המצווה ביום זה.


אופני האמירה שאינם נחשבים כהקנאה לקבלת ארבעת המינים.


יא. אף כשאדם אומר לחבירו שיקח את ארבעת המינים שלו ויטלם, לא תמיד הדבר נחשב כהקנייה כדין לנטילתם ביום הראשון, ותלוי הדבר באופן האמירה. לכן למשל הנותן לחבירו את אחד המינים ואומר לו: "יהא שלך עד שתצא בו, ואחר כך יהא שלי כבתחילה" (זאת אומרת שנותן לו אותו במתנה לזמן מוגבל), דינו כהשאלה, ואין המקבל יוצא ידי חובה בכך. ואם כבר נטל באופן זה, יטול שוב אך בלי ברכה. ועוד בענין לשונות של הקנאת ארבעת המינים לאדם אחר, ראה כאן במקורות.


הנוטל ביום הראשון ארבעת המינים של אדם אחר שלא ברשותו.


יב. אין ליטול ביום הראשון של החג את ארבעת המינים של אדם אחר ללא רשותו, וזאת אף אם נוח לו לאותו אדם שיטלו את ארבעת המינים שלו. והנוטלם ביום הראשון ללא רשותו, לא יצא ידי חובה אפילו בדיעבד (ולגבי נטילתם בשאר הימים ראה לקמן בסעיף נ"א).


דיני מתנה ומתנה על מנת להחזיר.


יג. הקונה את ארבעת המינים או מקבלם במתנה או במתנה על מנת להחזיר, כדי ליטלם ביום טוב הראשון, צריך לקנותם באחת מדרכי הקנין המקובלות (בהגבהה, בקנין חצר וכדומה).


יד. למנהג האשכנזים, בכל המקרים שאדם מקבל את ארבעת המינים מחבירו באופן של "מתנה על מנת להחזיר", צריך הוא גם להחזירם במתנה לנותן. והספרדים אינם מקפידים על כך.


התנאים שהמקבל את ארבעת המינים באופן של "מתנה על מנת להחזיר" יוצא ידי חובה בנטילתם.


טו. המקבל את ארבעת המינים (או את חלקם) מחבירו ב"מתנה על מנת להחזיר", חייב להחזירם לו בזמן (כמפורט לקמן בסמוך). ואם לא החזירם בזמן לא יצא המקבל ידי חובה בנטילתם.


טז. זמן החיוב להחזיר את ארבעת המינים לנותנם היינו שיחזירם עוד באותו יום, כדי שתהא אפשרות לנותן ולבני משפחתו ליטלם באותו יום בעצמו. וישנם מקרים שזמן החזרה הינו לפני כן או לאחר מכן, כמבואר כאן במקורות. ומכל מקום לכתחילה צריך להזהר ולהחזיר לו לפני אמירת ההלל.


יז. אם האדם שקיבל את ארבעת המינים (במתנה על מנת להחזיר) לא החזירם בזמן, ולכן נאלץ הנותן לבוא ולקחתם בחזרה ומקפיד על כך, לא יצא המקבלם ידי חובה בנטילתם. ואם הנותן לא מקפיד על כך, יצא המקבל ידי חובה.


יח. המקבל את ארבעת המינים במתנה על מנת להחזיר, רשאי להחזירם לנותן על ידי שליח. אך לא ברור שרשאי להחזירם על ידי גוי או על ידי ילד שטרם הגיע למצוות.


יט. עוד מדיני מי שקיבל את ארבעת המינים במתנה על מנת להחזירם לנותן, ראה כאן במקורות.


קנייני ארבעת המינים השייכים לאשה.


כ. יכול אדם לתת את ארבעת המינים שלו הן לקרובותיו (אמו, אשתו, אחיותיו ובנותיו), ובאופן צנוע אף לשאר הנשים על מנת שיטלום. ביום טוב הראשון צריך הוא להקנותם להן באופני הקנין הנזכרים לעיל (במתנה, במתנה על מנת להחזיר, וכדומה), ובימי חול המועד יכול להקנות להן אף בהשאלה, כלשאר האנשים. ולגבי נשים נשואות ראה בסעיף הבא.


כא. כאשר אדם מקנה ביום טוב הראשון של החג את ארבעת המינים שלו לאשה נשואה (שאינה אשתו) יאמר לה לפני ההקנאה: "הריני מקנה לך את ארבעת המינים במתנה על מנת להחזיר, וזאת על מנת שאין לבעלך רשות בהם". ויש מהפוסקים שאינם מצריכים לומר זאת. ולענין חול המועד ראה כאן במקורות.


קבלת ארבעת המינים מאשתו של הבעלים שלהם.


כב. ישנה מחלוקת גדולה בפוסקים לגבי מקרה שאשה נתנה ביום טוב הראשון של החג את ארבעת המינים של בעלה לאדם אחר במתנה, או במתנה על מנת להחזיר, על מנת שיטלם (וזאת אפילו שבעלה כבר נטלם, אך לא נתן לה רשות לתיתם לאדם אחר), האם יצא המקבל ידי חובה בנטילתם. ולמעשה צידדו הפוסקים שהמקבל את ארבעת המינים באופן שכזה יחזור ויקבל ארבעת המינים (אפילו אחרים) מהבעלים עצמו, ויטול שוב אך בלי ברכה. ומכל זה מתבאר, שביום טוב הראשון הטוב ביותר הוא לקחת את ארבעת המינים דווקא מהבעלים עצמו. ולגבי חול המועד ראה לקמן בפרקנו (בסעיףנ"ג).


קניית ארבעת המינים מילד שטרם הגיע לגיל מצוות.


כג. לכתחילה אין לקנות את ארבעת המינים או את חלקם מילדים הקטנים מגיל שלוש עשרה שנה, בין אם ילדים אלה קנו את ארבעת המינים מאדם גדול, בין אם קיבלו אותם ממנו במתנה, ובין אם קטפו אותם מההפקר. ומי שבכל אופן קנה אותם באחד מהמיקרים האלה ונטלם, ראה כאן במקורות אם יברך כשנוטל שוב ארבעת המינים אחרים. ומכל מקום מותר לקנות את ארבעת המינים מילד קטן שרק מוכרם עבור אדם גדול כשלוחו, אך אין לילד בעלות עליהם. ועוד פרטי דינים לגבי קניה מילד (כגון קניה מנער גדול, אך מתפרנס על ידי הוריו, או קניה לצורך נטילה על ידי אשה, או לצורך נטילת האיש בחול המועד), ראה כאן במקורות.


הקניית ארבעת המינים לילד קטן ביום טוב הראשון.


כד. כבר כתבנו לעיל (בפרק ז' סעיפים י"א ואילך), שביום הראשון של החג (ובגולה גם ביום טוב שני של גלויות), אין להקנות את ארבעת המינים או את חלקם לילד שטרם התחייב במצוות על מנת שיטלם, וזאת לפני שכל הגדולים החייבים במצוות והרוצים ליטול אותם, נטלו אותם. וראה שם פרטי דינים על כך, וכן לקמן בפרקנו (בסעיף נ"ד).


ארבעת המינים של כמה שותפים או של כל הציבור.


כה. כמה אנשים שקנו בשותפות את ארבעת המינים (או את חלקם), למנהג הספרדים אינם יכולים לצאת ידי חובה בנטילתם ביום טוב הראשון, אלא אם כן לפני שיטול כל אחד מהם את המינים יקנו לו אותם שאר השותפים במתנה או במתנה על מנת להחזיר. ולמנהג האשכנזים אם קנוהו בשותפות לצורך מצוות נטילת ארבעת המינים, אינם חייבים מעיקר הדין להקנות אותם אחד לחבירו לפני הנטילה (ויש הסוברים שאף הספרדים יכולים להקל בכך), אך גם לדעתם טוב שבכל זאת יקנוהו אחד לשני.


כו. לאור האמור בסעיף הקודם מוסבר המנהג (שהיה בעיקר בארצות הגלות) שהיו קונים ארבעת המינים (או כמה "סטים" שלהם) לכל אנשי הקהל (לבית הכנסת, ובמקומות מסוימים אפילו לכל העיר), בשל מחסור בארבעת המינים. וגם במקרה זה טוב שכל אנשי הקהל יכריזו שהם מקנים את חלקם לכל שאר האנשים. וראה עוד בפרקנו (בסעיף ה') וכאן במקורות.


דין ארבעת המינים גנובים וגזולים.


כז. ברור הדבר שאין לגנוב ולא לגזול את ארבעת המינים, וכן אין לקנותם מהגנב והגזלן. וכל ארבעת המינים שנגנבו או שנגזלו, בין לפני יאוש הבעלים ובין לאחר שהתייאשו, פסולים הם לקיום מצוות הנטילה ביום טוב הראשון של החג. ולגבי שאר הימים ועוד פרטי דינים ראה בסעיפים הבאים.


דין יאוש ושינוי רשות בגניבה ובגזילה.


כח. אסור לקטוף את ארבעת המינים ללא רשות בעל הקרקע, משום איסור חמור של גניבה או גזילה. ואם עשה כן הרי שאז דינם כגנובים או כגזולים. ומכל מקום כאשר מתקיימים באותו מקרה שני תנאים, ניתן לקחת את ארבעת המינים וליטלם. ואלו התנאים: 1) יאוש הבעלים. 2) שינוי רשות , וכמבואר כאן במקורות.


כט. לאור הנ"ל מתבאר, שאם לאחר הגניבה או הגזילה התייאשו הבעלים, ולאחר היאוש (ויש אומרים אף לפני היאוש) הגנב או הגזלן מכרו או נתנו במתנה את ארבעת המינים לאדם אחר, יכול אותו אדם ליטלם אפילו ביום טוב הראשון של החג, אך גם במקרה זה לא יברכו על נטילה זו.


עוד מדיני קטיפת ארבעת המינים מקרקע שאינה שלו.


ל. איסור קטיפת ארבעת המינים ללא רשות הבעלים, כולל גם קטיף מקרקע השייכת לעיריה, לקרן הקיימת לישראל, למנהל מקרקעי ישראל, למושב וכדומה, וכן מקרקע של אדם פרטי. ואם יש רשות לקוטפם מטעם הרשות הממונה על כך, מותר אף ליהודי לקוטפם. וראה עוד כאן במקורות.


לא. דין ארבעת המינים הפסולים בשל היותם גנובים או גזולים, אמור בין אם הינם גנובים או גזולים מיהודי, ובין אם נגנבו או נגזלו מגוי.


קניית ארבעת המינים שנקטפו מקרקע של גוי.


לב. בעיה אחרת הקיימת בנטילת ארבעת המינים גזולים או גנובים הינה כאשר לוקחים או קונים אותם מגוי. שכיוון שהגויים הינם בחזקת גוזלי קרקעות (מיהודים), כך שאף שידוע שהקרקע שלהם, בכל אופן יתכן שגזלוה מיהודי (או מגוי אחר), לכן אם רוצה היהודי לקנות את ארבעת המינים מגוי, או לקוטפם מקרקע שבחזקת גוי, יש לכך הלכות מיוחדות, כמבואר כאן במקורות. ודברים אלו אמורים הן לגבי ארץ הקודש והן לגבי חוצה לארץ, ובפרט לסיטונאים שקונים הרבה (סחורה) מגויים.


הלכות כלליות בענייני קניית ארבעת המינים.


לג. שני אנשים שהחליפו בטעות את ארבעת המינים שלהם ונטלו אותם. אם קרה הדבר ביום טוב הראשון, לא יצאו בכך ידי חובת המצווה.


לד. מדברי הפוסקים מתבאר, שאם האב קנה את ארבעת המינים לבניו (לפחות לאותם שחייבים במצוות), טוב ורצוי שיכוון להקנות בקנין גמור לכל אחד ואחד מהם את ארבעת המינים שקנה להם. וגם הבנים, בעת לקיחת ארבעת המינים, יתכוונו לזכות בהם. ונראה שרבים אינם מודעים לכך.


קניית ארבעת המינים בקניין הגבהה (או משיכה) אך מבלי לשלם לפני נטילתם.


לה. נחלקו הפוסקים לגבי מי שקנה את ארבעת המינים בקנין הגבהה (או משיכה) אך לא שילם עבורם לפני שנטל אותם, האם הינם קנויים לו באופן שיכול ליטלם ביום טוב הראשון. ולכן נכון להזהר לכתחילה מלהגיע למצב זה, אלא נוסף לקנין המשיכה או ההגבהה גם ישלם עבור ארבעת המינים לפני החג, כדי שיהא הקנין שלם (וראה עוד כאן במקורות).


לו. מי שקנה את ארבעת המינים או את חלקם בהקפה, והמוכר מבקש וחוזר ומבקש את תמורתם והקונה דוחהו ואינו רוצה לשלם, הרי שלפחות ביום טוב הראשון הקונה לא יצא ידי חובה במה שנטל אותם , ועוד פרטי דינים ראה כאן במקורות.


קניית ארבעת המינים בתשלום כסף אך ללא הגבהתם.


לז. וכן נחלקו הפוסקים לגבי מי ששילם למוכר את דמי ארבעת המינים (או חלק מהמינים) אך לא עשה בהם גם "קניין הגבהה" (או קנין ראוי אחר מדרבנן), האם ארבעת המינים הללו קנויים לו ויכול ליטול אותם ביום טוב הראשון. ובדבר זה תלויים כמה וכמה מקרים. ולכן יש להמנע לכתחילה מלהגיע גם למצב זה, אלא נוסף לתשלום גם יגביה את ארבעת המינים לשם קנייתם, כדי שיהא הקנין שלם.


לח. לאור האמור בסעיפים הקודמים (סעיפים ל"ה, ל"ו, ל"ז) יש לדון כיצד ניתן כיום לקנות את ארבעת המינים וליטול אותם ביום הראשון של החג, אם המוכר (הקמעונאי) לא קנה אותם כראוי, וכגון שלא שילם עבורם לפני החג לסיטונאי, או שהסיטונאי לא שילם עבורם לפני החג למי שגידל את ארבעת המינים. ובפרט אם ארבעת המינים עוברים דרך כמה מוכרים (דרך כמה "ידיים") עד שמגיעים לקונה (ואחד מהם לא שילם, כנ"ל). וכן עלולות להיות עוד בעיות, כמבואר כאן במקורות.


דרכי התשלום עבור ארבעת המינים.


לט. דין מי ששילם עבור ארבעת המינים בצ'ק, בצ'ק דחוי, בכרטיס אשראי וכדומה, ראה כאן במקורות.


מקח טעות בקניית ארבעת המינים.


מ. יש מי שאומר, שמי שקנה את אחד מארבעת המינים על סמך שהוא כשר לנטילה ליום הראשון, והתברר שהינו פסול ליום הראשון וכשר רק לשאר הימים, יכול הקונה לבטל את הקניה והמוכר יצטרך להשיב לו את כספו.


מא. מי שקנה אתרוג או שאר ארבעת המינים, והתברר שהינו רקוב או מעופש. אם הריקבון בוודאות נעשה כבר אצל המוכר, הרי זה מקח טעות וחייב המוכר להחזיר לקונה את התשלום. ואם ספק בדבר היכן נעשה הריקבון, הרי שהמוציא מחבירו עליו הראיה.


מב. אם המוכר של ארבעת המינים (או חלקם) והקונה הסכימו על המחיר, והקונה כבר שילם עבורם, ישנם מיקרים ששניהם אינם יכולים לחזור בהם (אלא אם כן הסכימו שניהם לביטול המקח), וישנם מיקרים שמעיקר הדין יכול אחד מהם לחזור בו מהמקח, אך אז חלה עליו קללה חמורה.


מג. הקונה את ארבעת המינים צריך להזהר מאוד שלא לפוגמם בעת הקניה. ודין מי שפסל את אחד מארבעת המינים של אדם אחר, ועשה כן באונס או בשוגג וכדומה, האם יצא ידי חובת נטילתם, ראה לעיל (בפרקנו בהערה ל"ה). ובענין האם חייב לשלם על כך תשלום מלא (כגון שהיה מהודר) או שדי בתשלום של כשר, ראה דינו במקורות.


מד. עוד מדיני הקניינים לנטילת ארבעת המינים ביום הראשון של החג ראה כאן במקורות.


מה. דין האם מותר לקחת מכספי מעשר כספים ולקנות מהם את ארבעת המינים, או לפחות להוסיף מהם על מחיר הכשרים ולקנותם מהודרים, ראה כאן במקורות. ואם לפני שהחל להפריש "מעשר כספים" אמר שהוא יתן את כספי מעשר הכספים "בלי נדר", ועתה מצבו הכלכלי קשה, יש אומרים שרשאי הוא לקנות מכספי המעשר את ארבעת המינים, ויש אוסרים אף במקרה כזה.


קנייני ארבעת המינים לצורך נטילתם ביום טוב שני בארצות הגלות.


מו. אותם המתגוררים עדיין בארצות הגלות, ולכן עושים יום טוב שני של גלויות, אם לפחות אחד מארבעת המינים שלהם הינו מושאל, יטלו אותם ביום זה בלא ברכה.


קנייני ארבעת המינים לנטילתם בימי חול המועד.


מז. בימי חול המועד מותר לכתחילה ליטול את ארבעת המינים שהושאלו לו כדין, ואף מברכים על נטילתם.


מח. נחלקו הפוסקים לגבי ארבעת המינים גנובים או גזולים, אם כשרים הם לקיום המצווה בימי חול המועד. יש מהפוסקים, ספרדים ואשכנזים, הפוסלים אותם לכל ימי החג כולל ימי חול המועד, ויש מהם המקילים בכך בימי חול המועד. הפוסקים הספרדים המקילים מכשירים אותם בימי חול המועד לכולם, ואילו הפוסקים האשכנזים המקילים מכשירים אותם בימי חול המועד רק לשאר האנשים, אך לא לגנב ולגזלן עצמם. ובכל אופן אף לדעת המקילים לא יברכו על נטילה זו.


מט. ולגבי שעת הדחק. ארבעת המינים גנובים או גזולים, בזמן שהינם פסולים לכל אחת מהשיטות הנ"ל (בסעיף הקודם) הרי שלדעת הפוסלים אותם אפילו בשעת הדחק אין לנוטלם כלל. ויש מקילים המכשירים אותם לקיום המצווה בשעת הדחק בימי חול המועד, אך אף לדעתם יטלם בימים אלה ללא ברכה, וכנ"ל.


נ. שני אנשים שהחליפו בטעות את ארבעת המינים שלהם ונטלו אותם. אם נטלו אותם בימי חול המועד, נחלקו הפוסקים אם יצאו בכך ידי חובה, ולכן יטלו שוב את ארבעת המינים של עצמם או של אחרים (ברשותם), ולא יברכו על הנטילה החוזרת.


נא. כפי שכתבנו לעיל בפרקנו (בסעיף יב), שאין אדם רשאי ליטול את ארבעת המינים (או את חלקם) של אדם אחר בלי רשותו, ואם עשה כן לא יצא ידי חובה בכך. במה דברים אמורים – ביום טוב הראשון. אך בימי חול המועד רשאי אדם לקחת את ארבעת המינים של אדם אחר בלי רשותו וליטלם, אם יתקיימו התנאים הבאים:


1) כשאין חשש שארבעת המינים (או חלקם) יתקלקלו בשל נטילתם.


2) כשנוטלם רק פעם אחת, ובכל אופן לא בכל שבעת ימי החג.


3) שהלוקח לא יתנם לאדם נוסף.


4) אם הבעלים של ארבעת המינים נמצאים שם, צריך לבקש ממנו רשות.


5) אם הלוקח יודע שהבעלים מקפידים על כך, אסור לו לקחתם בשום אופן בלי רשות.


6) מותר הדבר רק אם נוטלם באותו מקום שנמצאו. אך אין להוציאם מבית הכנסת לביתו או מבית בעליו לבית הכנסת.


נב. אם בימי חול המועד נתנה האשה את ארבעת המינים של בעלה לאדם אחר על מנת שיטלם, רשאי הוא ליטלם ואף לברך עליהם. ודין נתינת ארבעת המינים לאשה בחול המועד, ראה לעיל (בסעיפים כ' וכ"א).


נג. הקונה את ארבעת המינים (או את חלקם) מילדים הקטנים מגיל שלוש עשרה שנה, לצורך נטילתם בימי חול המועד, צריך לברר היטב אם אין חשש שהינם גנובים או גזולים. ואם אכן אינם גזולים או גנובים, מותר לקנות מהם וליטלם בימי חול המועד.


נד. למרות שכתבנו לעיל שביום הראשון של החג אין להקנות את ארבעת המינים או את חלקם לילד שטרם התחייב במצוות, על מנת שיטלם, וזאת לפני שכל הגדולים החייבים במצוות והרוצים ליטול אותם, נטלו אותם. בכל אופן בימי חול המועד מותר לתיתם להם אף לפני שהגדולים נטלום. ועוד מדיני הקנינים לנטילת ארבעת המינים בימי חול המועד ראה כאן במקורות.


הצורך להדר במצוות.


נה. כתוב בתורה (שמות פרק ט"ו פס' ב') "זה א-לי ואנְוֵהו". ולמדו מכאן חכמינו זכרונם לברכה, שיש לעשות את המצוות באופן נאה: לעשות סוכה נאה, ארבעת המינים נאים, ציצית נאה, וכן שאר המצוות.


נו. התשלום עבור המצוות הינו בשני מישורים: מישור אחד הינו כמה יש להוסיף לצורך הידור מצווה, יותר מהמחיר של אותו סוג מצווה שהינו כשר ואינו מהודר (ועל כך ראה בסעיף הבא). ומישור שני הינו עד איזה חלק מנכסיו מותר לאדם להוציא כדי להשיג אתרוג או שאר המצוות על מנת שבכלל יוכל לקיימן.


התשלום עבור הידור בקניית ארבעת המינים.


נז. אמרו חכמינו ז"ל: "הידור מצווה עד שליש במצווה". ונחלקו הדעות בפירוש הדבר:


דעה אחת סוברת שאם אדם קנה את אחד (או יותר מאחד) מארבעת המינים כשגודלו הינו בדיוק כפי השיעור הקטן, ויש חשש שבמשך החג יתקטן ויפסל, הרי שמצווה עליו להוסיף במחיר עד שליש יותר מזה הקטן ולהחליפו באחר שהוא גדול יותר בשיעורו.


ודעה שניה סוברת שיש מצווה להחליף את אחד מארבעת המינים (או יותר מאחד) אף כשהוא גדול מהשיעור המצומצם, אם מצא אחר מהודר ונאה ממנו, ולהוסיף במחירו עד שליש יותר מזה הפחות מהודר.


אלו עיקרי השיטות. ואת פרטי דיניהם ראה בסעיפים הבאים.


נח. כפי שכתבנו, הדעה הראשונה סוברת שההידור הינו לגבי היציאה מהחשש שאחד מארבעת המינים יפסל בשל הצטמקותו לשיעור קטן מידי. לשם כך יש להדר ולקנות את הגדול יותר, בין אם טרם קנה את הראשון (הקטן), ובין אם כבר קנאו ועתה יכול להחליפו בגדול יותר. ולפי דעה זו אם כבר בתחילה קנה את ארבעת המינים בשיעור כזה שאין חשש שיתקטנו ויפסלו מחמת קוטנם, אין צריך כלל לחפש אחרים מהודרים יותר.


נט. ומאידך, הדעה השניה הנ"ל סוברת, שבין אתרוג ובין שאר המצוות, אם מזדמן לו למשל אתרוג מהודר ונאה יותר, עליו להוסיף עד שליש ולקנות דווקא אותו. יש מהפוסקים הסוברים שלדעה זו הדין כן דווקא בשעת הקניה, טרם שקנה את הראשון. אך אם כבר קנה את הראשון - שהוא כשר וגדול מהשיעור - אין מצווה להדר ולקנות מהודר יותר. ויש מהפוסקים הסוברים שיש לקנות את המהודר יותר, בין אם כבר קנה את הכשר ויכול למוכרו, ובין אם טרם קנאו.


ס. בין לדעה הראשונה ובין לדעה השניה, לאחר שכבר הוסיף פעם אחת תוספת שליש על התשלום, אינו צריך לשוב ולקנות עוד יותר מהודר.


סא. מה שאמרו חז"ל שיש להוסיף על המחיר שליש , כדי לקנות מהודר (בגודל או ביופי), הכוונה לשליש מלגיו (מתוכו). ולכן אם אתרוג שאינו מהודר עולה למשל ששה דינרים, יוסיף עוד שני דינרים. ויש מהאשכנזים שמחמירים שיהא השליש מלבר (מבחוץ). ולכן לדעתם יוסיף על ששת הדינרים עוד שלושה דינרים.


סב. אם לגבי אחד מארבעת המינים ישנה מחלוקת בין גדולי הפוסקים אם הינו כשר, אף שנפסק להלכה שהינו כשר, בכל אופן צריך לשלם עד תוספת שליש ממחירו ולקנות אחר שלא היו לגביו ספקות כנ"ל. ויש הסוברים שלצורך הידור הלכתי, כדי לצאת ידי חובת כל הפוסקים וכדומה, מצווה להוסיף אפילו יותר משליש מהמחיר הקודם כדי לקנות אחר שהוא כשר לדעת כל הפוסקים.


סג. עוד מדיני הוספת שליש מהתשלום לצורך הידור מצווה (כגון כשקונה אתרוג לילד קטן, וכן אם עני ועשיר שווים בדין זה), ראה כאן במקורות.


עד איזה חלק מנכסיו צריך אדם להוציא כדי שיוכל לקיים מצווה חיובית.


סד. מי שאין לו ארבעת המינים, וגם אין לו אפשרות להשיגם וליטלם כדין (כגון לקבלם במתנה על מנת להחזיר), צריך להוציא עד עשירית מנכסיו, ואולי אפילו עד חמישית מנכסיו, כדי לקנותם ושיוכל ליטלם כדין.


סה. כל הדינים הללו שיש להקפיד שיהיו ארבעת המינים שייכים למי שנוטל אותם אמורים רק לגבי היום טוב הראשון, אך בימי חול המועד ניתן להקל שיהיו שאולים ביד הנוטלם, ועוד קולות אחרות - דינים אלה נוהגים כיום, שבעוונות אין לנו בית מקדש. אך כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו, יחזרו הדברים ליושנם [וישנן דעות שונות כיצד ינהגו לעתיד לבוא בדברים אלה, כמבואר כאן במקורות]. וכשיבוא משיח צדקנו, יעמיד דברים על מכונם, במהרה בימינו. אמן.


הערות

[1]א. עיקר ד"ז כתבוהו הגמ"י (סוף הל' לולב) והרמ"א (סי' תרנ"ח ס"ט), שכל אדם ישתדל ויהא זריז במצווה לקנות לו אתרוג ולולב שיהא לו לעצמו כדי לקיים המצווה כתיקנה. ע"כ. וכ"מ קצת ממע"ר (סי' רי"ז) שזו גם ד' הגר"א, שכ' שיש לקנות אתרוג לעצמו.


ונאמרו כמה טעמים לכך:


1) י"א משום שרוב העולם אינם יודעים להקנות לחבריהם ואם יקנה לעצמו לא יצטרך לד' מינים של אחרים שיקנו לו [ד"מ. מ"א. מ"ב (סי' תרנ"ח רסקמ"ב). כה"ח (סי' תרנ"ח סקפ"ז) וש"פ]. וטעם זה שייך בעיקר ליו"ט הראשון (ובגלות גם ליוט"ב ש"ג).


2) כדי שיוכל לעשות הנענועים כהלכתם, ולנענע בכל המקומות בהלל שצריך לנענע [ד"מ. מ"א. מ"ב וכה"ח (שם)]. וכן שיוכל ליטלם גם בהושענות. דאם יטול הדמ"י של הקהל, או אפי' של השותפים, לא יוכל להקיף בכל ההושענות עם הדמ"י.


3) שאם יצטרך לנסוע למקום שאין בו דמ"י, או שיש חשש שלא יהיו כשרים כדבעי, הרי שפיתו בסלו וא"צ לאחרים.


4) כדי שיוכל לתת את הדמ"י שלו לבני ביתו. והיינו הן לאשתו והן לבניו ובנותיו. גבי אשתו – הרי עדיף שהיא תיטול הדמ"י של בעלה ולא של אדם זר [ר' כה"ח (סי' תרנ"ח סקט"ז) בשם הג' הרח"ף במל"ח, ובנו ביפ"ל]. ור' ע"כ לקמן בפרקנו (בסעיפים כ' וכ"א). ולגבי בנו, הרי שכבר כתב מרן (בסי' תרנ"ז) שהאב חייב לקנות לולב לבנו הקטן שיודע לנענע (וכ"ש לבנו הגדול יותר). וכבר כתבנו ע"כ בס"ד לעיל (בפרק ז'). והיינו שיקנה לבניו הן כדי שיוכלו להתחנך במצוות נטי' הדמ"י, והן כדי לחבב עליהם המצוות.


5) סיבה נוספת, והיא לא פחות חשובה מחלק מהסיבות הנ"ל, והיא כדי שיוכל לקיים מצוות גמילות חסדים ולתיתם לשכניו, שכנותיו והמתפללים בביהכ"נ שאין להם דמ"י משלהם.


וראה עוד ע"כ לקמן בפרקנו (בסעי' ה').


כתבו הפוס', דאף כשיו"ט ראשון של החג חל בשבת, ואינו יכול באותה השנה לקיים המ"ע מדאו' דנטי' דמ"י (אא"כ יטלם בירושלים המוקפת חומה, למ"ד שגם בזה מקיים מ"ע דאו', וכנ"ל בפרק ח' סעיף א, ואכמ"ל), דאפ"ה נכון להשתדל שיהיו לו דמ"י משלו [ד"מ. א"ר. מ"ב (סי' תרנ"ח סקמ"ב). כה"ח (סקפ"ח)].


מי שאין בידו אלא מעות כדי לפדות את בנו, או כדי לקנות ד' מינים לחג, וצריך הוא לפדות את בנו. יקנה הד' מינים, ורק לכשיוכל יפדה את בנו, משום שזו (מצוות הדמ"י) הינה מצווה עוברת, וזו (מצוות הפדיון) אינה מצווה עוברת. ואם מצד המציאות יוכל לצאת בנטילת הד' מינים של אדם אחר, הרי שלמרות שיש מצווה שיקנה דמ"י משלו, אפ"ה מצוות פדיון הבן קודמת [ביכור"י. בה"ל (סס"י תרנ"ו ד"ה "ועיין")].


יזהר כל מורה צדק, רב ישוב ורב קהילה, שאם יש יהודי בבית האסורים, ולא יכלו לשחררו משם לימי החג, הרי שצריכים לשלוח אליו את ד' המינים כדי שיוכל ליטלם וזאת משום שאין ביכולתו של האסיר להגיע אל הדמ"י [הג' הרח"ף במל"ח. כה"ח (סי' תרנ"ח סקי"ח)]. וכבר כתבנו בס"ד בכמה דוכתי אי שרי לקיים מצווה במקום מטונף [ר' למשל כאן בהל' ארבעת המינים (בפרק ח' סעיף י"ז) בהל' סוכה (פ"ז סעי' ל"ו ול"ז. וע"ע בפ"א הערה כ"ז) ועוד]. ור' עוד לקמן בהערה ז' בשם היוסף אומץ (יוזפא. סי' תתרכ"ח). ובס"ד יש להוסיף דה"ה שיש להביא דמ"י לכל מי שאינו יכול להשיגם, כגון למושב זקנים, חולים או חיילים (באופן שאינם פטורים מטעם פיקו"נ או עוסק במצווה וכדו').


בענין פיזור הממון עבור קניית הדמ"י, ר' לקמן בסעיף הבא.


[2]ב. כגון ביו"ט ראשון שד' מינים שאולים פסולים (מרן סי' תרנ"ח ס"ג). וה"ה גנוב וגזול, כדלקמן בפרקנו.


וגבי גדרי הבעלות על ד' המינים וכיצד חלה בעלות זו, ר' שבס"ד נתבאר במשך פרקנו.


ומה שכתבנו שיש לקנות את ד' המינים מאדם ירא שמים ונאמן, הוא עפי"ד המ"ב (סי' תרמ"ח סוף סקס"ה), ומ"ב - דירשו (סי' תרמ"ח הערה 119).


ומה שכתבנו שיש לקנותם מאדם בר דעת, הוא כדי שיוכל להחיל את הקנין כדבעי, וכדלקמן בפרקנו.


[3]ג. כ"כ מהרח"ו ז"ל בשער המצוות (פר' "עקב") על רבנו האריז"ל, והוסיף שלא היה מקפיד לדעת כמה יתן על המצווה, אלא היה משלם מיד כפי מה ששאל המוכר. ואמר שזו כוונת רשב"י בזוה"ק פר' "תרומה". ע"כ [הב"ד כה"ח (סי' תנ"ד סק"מ). וכ"כ בשו"ע האריז"ל, בסא"ה (במיל' לח"ב סקכ"ח) וש"א]. וראה עוד בהערה הבאה.


[4]ד. ראשית נזכיר את דברי הריטב"א בביצה (דט"ז, א'). שעל מה שאמרה הגמ' שמזונותיו של אדם קצובים לו מרה"ש עד יוה"כ חוץ מהוצאות שבת ויו"ט וכו'. כתב רבנו הריטב"א ז"ל, דלאו דוקא הוצאות שויו"ט, אלא דה"ה לכל הוצאה של מצווה. אלא שנקטה הגמ' הני דרגילי ושכיחי. עכת"ד. ולפי"ז ה"ה גבי קניית ד' המינים, שאינם נכללים בכלל ההוצאות הקצובות לאותה השנה.


כתבו הפוס', שיש אנשים הקונים הקמת (היינו הגבהת) ספר התורה או פתיחת ההיכל בדמים מרובים ובמחיר יקר מאוד, ואילו גבי מצוות ד' המינים אינם קונים אותם כלל אלא יוצאים ע"י נטילת הלולב של חבירו. וודאי דלא שפיר עבדי, דעושין העיקר טפל והטפל עיקר [אורחות יושר (פט"ז). מל"ח. כה"ח (סי' תרנ"ח סקי"ז)]. והעיר חכ"א, שאם כוונתו באמת הינה לתרום לצורכי ביהכ"נ, כגון ללימוד הקטנים ולאמירת תהילים, יש מקום להעדיף זאת מקניית דמ"י לעצמו. אך ודאי יש לגעור באותם שמוציאים הוצאות לעניני חול ומפארים את דירותיהם וקונים מכוניות פאר, ואילו לצורכי קניית ד' המינים להם ולילדיהם אינם מוכנים להוציא הוצאות ובזה הינם "מסתפקים במועט". עכ"ד.


ואכן יש לנהוג להיפך. וכמש"כ למשל בס' סדר היום, שמי שיכול ויש סיפק בידו לקנות הדמ"י, צריך להשתדל ולקנות המובחר והמהודר ביותר שימצא. ובפרט באתרוג דהוא "פרי עץ הדר", שיקחנו בשלימות ההידור. וכן ינהג גבי לולב, הדס וערבה [הב"ד בסא"ה (במיל' לח"ב שם)]. וכיוצ"ב כתבו השל"ה, הביכור"י (רס"י תרמ"ה) ועוד אחרו' [הב"ד בסא"ה (שם). ועיי"ש מש"כ בשם הג"ר ישראל מסלנט]. וכ"כ בשו"ת תשובה מאהבה (ח"א סי' א') על הנהגות רבו בעל הנוב"י. וכ"כ על עוד צדיקים רבים (ר' בסא"ה ח"ב, בקונט' מעשה רב).


כתוב בזוה"ק (פר' "תרומה") שאם קיבל אתרוג (או שאר דמ"י) בחינם, לא יברך על נטילתו בחג, משום שהקליפות (היינו כוחות הטומאה) יונקות מהמצוות הבאות בחינם [הב"ד הג' הרח"ף במל"ח, כה"ח (סי' תנ"ד סקל"ט וסי' תרמ"ט סק"ד), סא"ה (שם) וש"א]. וכן היו נוהגים צדיקים, שכשהיו מקבלים מאנשי שלומם חפצי מצווה כדורונות (כגון ספר קודש), היו משלמים על כך. וכ"כ בשו"ת חוו"י (סס"י רל"ב) שגם המקבל דורון בכלל דברי הזוה"ק, שאין שורש רוח קדושה וצריך להוציא הוצאות עליה.


אמנם יש להעיר שממש"כ בס' הגאון החסיד מוילנא (לסופר החשוב הרב בצלאל לנדוי. פרק ד' עמ' מ"ד) שבשנה אחת היו חסרים הדסים מהודרים בוילנא. והביאו לרבינו הגר"א הדסים מחצר של אשה גויה שנאותה לתת זאת עבור הגר"א בחינם. ומשמע שם שאכן הגר"א נטלם מבלי לשלם עבורם. אך אין ללמוד הלכה למעשה מסיפורים, ובפרט שלא הובאו בספר הלכתי.


ובאשר אי בעי לשלם תשלום מלא. בשו"ת שבט הקהתי (ח"ב סי' רי"ח) כ' שמד' החוו"י הנ"ל מוכח שגם אם לא שילם את כל שוויה של המצווה די בכך. הב"ד בפסתש"ו (סי' תרנ"ח הערה 44) והעיר שמד' הזוה"ק שכתוב דבעי לשלם "אגר שלים" מוכח דבעי לשלם כל שווי המצווה. וכ"מ מהמעשה דרבינו האריז"ל הנ"ל.


ועוד כ' שם בפסתש"ו (בסקי"ב) שלאור הנ"ל אף מי שיכול להשיג ערבות מההפקר, נכון שלא יקחם אלא יקנה ערבות כדי שיוציא עליהם מעות. ועפ"י שו"ת שבט הקהתי כ' שאם צריך לנסוע למקום האילן או שמגדל בחצירו א' מהדמ"י ומוציא ע"כ הוצאות, שפיר דמי והוי בכלל מוציא ממונו לדבר מצווה. עכ"ד. אמנם מש"כ שם בפסתש"ו מדנפשיה שעפי"ד החוו"י די אם שילם רק על חלק מהדמ"י, בזה לא זכיתי להבינו מנין לו. אך מ"מ הודה שם שעל הערבות דהו"ר בעי להוציא הוצאה בנפרד מהדמ"י. וחכ"א שליט"א העיר, שיתכן שאם מתאמץ לקוטפם, וטורח בכך ה"ז מהני אף לדעת הזוה"ק, שכתב ש"באשתדלותא רב סגי", וא"כ גם טירחה מועילה בני"ד, וכמש"כ בשם רבנו האריז"ל גבי נקיון הבית לשבת והזיעה שנעשית מאפיית המצות לפסח.


חכם אחר טען שאינו מוציא הוצאות מרובות על קניית הדמ"י לקנותם מהודרים מאוד, וזאת כדי לקמץ ועי"כ יוכל להרבות בצדקה לעניים לכבוד החג. אמנם ק"ק לי ע"כ, דהא מצינו בגמ' סוכה (דמ"א, ב') שרבן גמליאל קנה לולב באלף זוז. ועוד שאלו בגמ', למה לי למימר "שלקחו באלף זוז", ותירצו, להודיעך כמה מצוות חביבות עליהן. וא"כ ר"ג הוציא סכום גדול מאוד עבור קניית הדמ"י. וכי לא היו עניים בדורו של ר"ג. הרי דווקא אותו ר"ג שנסע בספינה עם רבי יהושע, אמר לרבי יהושע שמקורות ביתו ניכר שפחמי הוא, וענה לו רבי יהושע מה שענה. ומדברי רבי יהושע הוכח שעכ"פ ת"ח שבאותו דור היו שרויים בצער ודוחק הפרנסה [ור' מה שלמד מכך הרמב"ם בפירושו לפרקי אבות (פ"ד מ"ו)]. וא"כ מדוע ר"ג לא קנה דמ"י כשרים ולא מהודרים, ואת שאר המעות היה מפזר לאביונים. אלא שנראה בס"ד שלפי עושרו של ר"ג לא היה זה סכום כה גדול, ומסתמא שלפחות אותו סכום פיזר נתן לאביונים לכבוד החג. אמנם חכ"א שליט"א העיר שמהר"ן על הרי"ף (בדט"ז, א') משמע שהאלף זוז שנצרכו לקניית אתרוג זה לא נצרכו להידור אלא לצורך המצווה עצמה. וכן מתבאר בדברי הגרי"ח זצ"ל בעל הבא"ח בספרו על הש"ס בן יהוידע (עמ"ס סוכה דמ"א, א') שכ' שמדובר שהיה שם רק אתרוג אחד. עכ"ד אותו חכם.


כתב הסמ"ג (עשין מצווה מ"ד) שאסור לזלזל במכירת האתרוגים ושאר הדמ"י והמצוות שהגויים מוכרים. עכ"ד. והסבירו האחרו', דהיינו שצריך להשתדל לקנותם אף במחיר מעט יותר משווים [ולא הרבה יותר משווים, וכמש"כ מרן (בסי' ל"ט ס"ז) (והמ"ב שם (סקי"ז וי"ח)]. והיינו שאין לזלזל במכירתם דאל"כ אתה מכשילו לעת"ל שלא יביאם פעם אחרת למוכרם לישראל [הב"ד המ"ב (רס"י תרמ"ט)].


[5]ה. כ' רבינו בעל הטורים בטור (סי' תקפ"א) בשם מדרש רבי תנחומא (פרשת אמור סי' ל') גבי הפס' "ולקחתם לכם ביום הראשון". דוכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא. אלא ראשון לחשבון עוונות. ומונה המדרש החשבון שמערב רה"ש ועד יוה"כ מוחל הקב"ה לישראל על כל עוונותיהם. ואילו במוצאי יוה"כ (עד החג) עוסקים ישראל במצוות סוכה ולולב ואין עושין עוונות, לכן קורא ליו"ט ראשון דהחג ראשון לחשבון עוונות.


ועפי"ז כתב בסא"ה (במילואים לח"ב בסקל"ה) שמצווה להתעסק בקניית הדמ"י מיד לאחר יוה"כ. ומ"מ לא ראיתי ששאר הפוס' כתבו כן, ואף הטור לא כתב כן לדינא. ומאידך ראה מה שכתבנו בס"ד (בהל' סוכה. פ"א סעי' ו') בשם כמה רוא"ח גבי מצוות בניית הסוכה במוצאי יוה"כ. וכן רואים אנו שישנם רבים הקונים את ארבעת המינים כבר במוצאי יוה"כ ואפילו כבר בעשי"ת, וקדוש יאמר להם. אך מ"מ יזהרו לשמור אותם שישארו כשרים עד החג. ולכן בפרט ערבות קונים דווקא סמוך לחג.


ומ"מ לא כתבנו דבר זה בסתמא, אלא בשם יש מי שכתב, דהא לא כתבוהו מרן והרמ"א בשו"ע, ולא המ"ב.


[6]ו. שנינו במשנה בסוכה (דמ"א, ב'): יו"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת, כל העם מוליכין את לולביהן (מערב שבת. רש"י) לבית הכנסת. למחרת משכימין ובאין, כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו, מפני שאמרו חכמים: אין אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו. עכ"ל. ואמרינן בגמ': מנה"מ. דת"ר: "ולקחתם" – שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד. "לכם" – משלכם. להוציא את השאול ואת הגזול. מכאן אמרו חכמים אין אדם יוצא ידי חובתו ביו"ט הראשון של חג בלולבו של חבירו אלא אם כן נתנו לו במתנה. עכ"ל. והובא בגמ' שם המעשה בר"ג, ולמדו מכך שאף מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ומהני.


וכ"פ הרמב"ם (בפ"ח מלולב ה"י) גבי הד' מינים, וכ"פ מרן בשו"ע (סי' תרמ"ט ס"ב וסי' תרנ"ח ס"ג), שאין אדם יוצא י"ח ביום ראשון (של החג) בלולב של חבירו שהשאילו, דבעינן "לכם" – משלכם. עכ"ל (וה"ה בשאר מינים. כה"ח סק"ט). והניף ידו עוד בשאר דוכתי [בסי' תרמ"ט סעי' א', ב', ה' (גבי כל הדמ"י), ובסי' תרנ"ח סעי' ז'-ט' (גבי אתרוג)].


ואכן רבים הפרטים בהגדרת הבעלות של האדם הנצרכת על הדמ"י ביו"ט הראשון. ולא רק דלא מהני דמ"י שאולים, גנובים או גזולים, אלא אפי' דמ"י של שותפים לא מהני ליוט"א [כמבואר במרן (סי' תרנ"ח ס"ז), וכדלקמן בפרקנו]. וכן דנו הפוס' גבי יציאה י"ח בדמ"י של הפקר, דמ"י שניתנו כעירבון להלוואה, דמ"י שהתשלום עבורם יתבצע רק לאחר החג (כגון צ'ק דחוי), ושאר מציאויות משתנות בחיי היום יום הדורשות הכרעה אי אכן נחשבים דמ"י אלה בבעלותו של הנוטלם, וכמבואר בס"ד בהמשך פרקנו.


[7]ז. ראשית יש להדגיש בס"ד, שאין ני"ד דומה למה שכתבנו לעיל בהערה א' גבי המעלה שלכ"א יהיו דמ"י משלו (עפ"י הגמ"י, הרמ"א, וש"א). דהתם מדובר בחשיבות שיהיו לכאו"א דמ"י שלא יצטרך לאחרים, יוכל לעשות כל הנענועים וההושענות בדמ"י, יוכל לתיתם לבני ביתו ולמתפללים בביהכ"נ, ואף יוכל לנסוע לחג למקום שאין בו דמ"י. משא"כ בני"ד שמדובר שיש לו דמ"י אחרים, אלא השאלה הינה על איזה דמ"י יברך. ועתה נחל בס"ד לדון בנידוננו.


עיקר ד"ז, שעדיף שאדם יטול את ד' המינים שלו אע"פ שאינם מהודרים, מאשר שיטול דמ"י מהודרים של אדם אחר או של הקהל (היינו של ביהכ"נ, שקנאו הגבאי לצורך המתפללים שאין להם דמ"י משלהם. ודבר זה קיים במציאות גם בימינו, כפי שראיתי במו עיני כמה פעמים, ובפרט בבתי כנסת של הספרדים). שכ"כ הג' המבי"ט בתשובותיו (ח"ג סי' מ"ט), הכנה"ג, הא"ר (סי' תרמ"ט סקי"ח), התפא"י (בהלכתא גבירתא, פ"ג דסוכה), העולת שמואל (סי' ק"א), בס' בית השואבה (סי' תרמ"ח סקנ"ח), המ"ב (סי' תרנ"ח סקל"ט, בשם כמה אחרו'), כה"ח (סי' תרמ"ח ס"ק ח' ופ"ז, וסי' תרנ"ח סק"פ), סא"ה (במיל' לח"ב ס"ק כ'), פסתש"ו (סי' תרנ"ח סקי"ג) וש"א.


וא"כ פוס' רבים כתבו עיקרון זה גבי מציאויות שונות, שלמרות שיש ריעותות מסוימות בד' מינים שלו, בכ"ז ביו"ט הראשון יברך על שלו ולא על של אחרים למרות שהם מהודרים יותר.


ומ"מ נראה בס"ד שכל זה מדובר שאין בד' המינים שלו ספק הלכתי, עכ"פ המעוגן בפוס' ושחששו לו. אך אם בא' מהד' מינים שלו יש ספק לגבי כשרותו מעיקר הדין, ודאי שעדיף ואף צריך הוא לברך על דמ"י של אחרים שאין ספק לגבי כשרותם.


טעמי הפוס' שכתבו שיטול את הדמ"י של עצמו אע"פ שאינם מהודרים כשל אחרים:


1) י"א משום שרוב העולם אינם יודעים להקנות לחבריהם, ולכן עדיף שיקנה דמ"י לעצמו ולא יזדקק לשל אחרים [ד"מ. מ"א. מ"ב (סי' תרנ"ח ס"ק ל"ט ומ"ב). כה"ח (סי' תרנ"ח סקפ"ז) וש"פ. וכנ"ל בהערה א' בפרקנו].


2) י"א משום שמא הבעלים של הדמ"י המהודרים אינו נותן אותם במתנה גמורה בכל לבו [המבי"ט, הכנה"ג, הא"ר, בית השואבה, כה"ח (סי' תרמ"ח ס"ק ח' ופ"ז)]. והיינו אף במקרה שרוצה ליטול דמ"י של אדם בודד, וכ"ש של קהל.


3) י"א שכאשר רוצה ליטול דמ"י של כמה אנשים, וכ"ש של הקהל, שמא יש א' מהם שאינו רוצה להקנות את חלקו בדמ"י עבור חבירו [ח"א. מ"ב (סי' תרנ"ח ססקל"ט). והיינו כגון שא' מהקהל יש לו קפידא על אדם אחר ואינו רוצה להקנות לו חלקו בדמ"י של הקהל].


4) י"א משום דניחא ליה לאיניש למיעבד מצווה בממוניה [כה"ח (סי' תרמ"ח סק"ח) בשם פוס'].


5) יש פוס' שנראה מדבריהם דס"ל ג"כ הכי, מצד המציאות. שכתבו שברוב הפעמים לאחר כמה ימים ד' המינים של הקהל מתקלקלים ע"י המשמוש של אנשי הקהל, ובפרט אמורים הדברים גבי האתרוג [ר' מ"ב (סי' תרנ"ח ססקמ"ב) בשם מחה"ש].


עוד מצינו שכתבו, שבדמ"י של הקהל יוצא רק ע"י הדחק ולאו לכו"ע [עולת שמואל (שם). כה"ח (סי' תרנ"ח סק"פ)].


ועוד ראיתי בפוס' מי שכתב, שעצם זה שהדמ"י הינם שלו בעצמו, זה כבר נחשב הידור, ואולי אפי' יותר מההידור של הדמ"י של אחרים.


לאחר כל זאת יש עוד להזכיר צד נוסף שיטול דוקא את הדמ"י שלו ולא של אחרים, וזאת בשל דברי הסמ"ג (עשין מצוה מ"ד), שכ' שאין מועילה מתנה ע"מ להחזיר אלא כשנזהר בארבעה דברים שהתנאי מתקיים בהם: 1) שיהא בדיבורו תנאי כפול. 2) שיהא ההן קודם ללאו. 3) שיהא התנאי קודם למעשה. 4) שיהא התנאי בדבר שאפשר לקיימו. ואם חסר א' מהם התנאי בטל והמעשה קיים. ולפי"ז צריך לומר: "על מנת שתחזירהו לי, הרי הוא לך במתנה, ואם לאו לא יהא שלך". ואע"ג שאין הלכה כסמ"ג אלא כרוה"פ שהולכים בתר "אומד הדעת" וא"צ לכל משפטי התנאים (ר' ב"ח סי' תרנ"ח), אך ר' בשו"ת ביכורי שלמה (סי' כ"ה ס"ק קפ"א) שכ' שיר"ש הרוצה לצאת ידי כל הדעות יחשוש גם לד' הסמ"ג בזה [הב"ד בסא"ה (במיל' לח"ב רסק"כ)]. עיי"ש. אך כפי שכתבנו אי"ז מעיקה"ד אלא רק צד נוסף לני"ד שיטול דוקא דמ"י שלו ובפרט להמנע מליטול דמ"י של קהל, שבזה יש יותר חשש שמישהו קנה ולא התכוון להקנות בחזרה.


ואמנם יש מהפוס' החולקים על הלכה זו. שבקיצוש"ע (סי' קל"ו סעי' י') כ' שמי שאין לו דמ"י מובחרים, טוב לו לצאת בשל חבירו ההדר טפי. עכ"ל [ועיי"ש במסגרת השלחן וכן בס' חיים וברכה (סי' ר"צ)]. וע"ע בס' סדר היום (מאמר כוונות הלולב). הב"ד בסא"ה (במיל' לח"ב סק"כ) ובפסתש"ו (סי' תרנ"ח סקי"ג).


ואגב, אם אכן נוהג כן ומבקש הדמ"י המהודרים מחבירו, הרי שהנותן נכנס למחלו' הפוס' האם ראוי שהוא יטול בעצמו קודם שמקנה הדמ"י שלו לאחרים במתנה ע"מ להחזיר. שיש מי שאומר שעדיף שהוא יטול בעצמו קודם שמקנה לאחרים, דאל"כ הריהו כאחד העם היוצאים בלולב אחרים בתיקון מתנה (שו"ת כתונת יוסף סי' כ"ז). ויש מי שמפקפק ע"כ, דע"י ההחזרה חוזר למקחו הראשון [עיקרי הד"ט (סי' ל"ג סקכ"ז). הב"ד האו"ח (ספינקא. סס"י תרנ"ח), כה"ח (סי' תרנ"ח סקפ"ט) וסא"ה (במיל' לח"ב רסקכ"ג)].


אע"פ שרוב הפוס' כתבו שעדיף שיטול את הדמ"י שלו למרות שאינם מהודרים כמו של חבירו או של הקהל, מ"מ אם ירצה, אזי לאחר שבירך על הדמ"י שלו ונטלם, ילך וינענע גם בשל אחרים שהדמ"י שלהם מהודרים [עולת שמואל. כה"ח (שם סק"פ)].


עוד יש שכתבו שטוב ונכון עושים אלו שנוטלים את לולבו של הרב או של אחרים מראשי הקהילה ונגידיה, כי חזקתם שקונים בדמים מרובים ומדקדקים שיהיה מהודר [פסתש"ו (סי' תרנ"ח ססקי"ג), עפי"ד כמה אחרו' שכתבו גבי מקרים דומים, אך לא ממש גבי ני"ד]. אמנם ק"ק לי ע"כ. אם יקחו מנגידי הקהל הרי חוזרות הקושיות וחוזרים הטעמים שלא ליטול דמ"י של הקהל. דהא נגידי הקהל אינם בהכרח ת"ח, ושמא אינם יודעים להקנות כדבעי (ואולי אפי' חושבים הם שדי בהשאלה אף ביו"ט הא'). ואף גבי לקיחת הדמ"י של הרב דמתא או הרב דביהכ"נ, הרי שייכים הטעמים הנ"ל בריש ההערה, שלא ליקח מהם: שמא לא יתן הד"מ שלו בלב שלם. ובפרט עפי"ד מחה"ש הנ"ל שהדמ"י הניתנים לשימוש הקהל, עפי"ר מתקלקלים הם, וזו סיבה שיתכן שאף הרב, יהיה ליבו רחב ככל שיהיה, שמא אין ליבו שלם לתת את הדמ"י שלו לשימוש כל הציבור (ושמא כיוון שהרב ת"ח אזי אם הוא כבר נותן ודאי שאינו רוצה להכשיל הרבים ונותנו בלב שלם. אך דא עקא, דיוצא שכפו על הרב לעשות כן). ועוד, דאם מברך על של הרב, הרי שאין זה כדברי רבותינו דניחא ליה לאיניש למעבד מצווה בממוניה. ולכן בס"ד נלע"ד שעדיף לעשות כפשט דברי הפוס' וליטול דוקא הדמ"י האישיים שלו, ואם רוצה ינהג כד' העו"ש הנ"ל, וילך אח"כ ליטול דמ"י של אחרים המהודרים יותר.


אמנם יש להעיר, שמש"כ הפוס' שאף בשנה שיוט"א דחג חל בשבת, ישתדל כ"א שיהיו לו דמ"י משלו (ד"מ בשם המהרי"ל), לכאו' אין זה שייך לני"ד. דכל מה דקפדינן שיקח דוקא דמ"י שלו ולא של חבירו הוא מצד "לכם" - משלכם. אך כיון שכשיוט"א חל בשבת לא שייך ד"ז (אא"כ לעתיד, כשיטלו דמ"י כל ז' ימים בביהמ"ק מדאו'), ובשאר ימים הריהו יוצא בשאול, לכן בשנה כזו אכן נראה בס"ד שעדיף לברך וליטול הדמ"י של חבירו או אפי' של הקהל, אם הדמ"י שלהם מהודרים טפי משלו (למרות הטעם דניח"ל לאיניש וכו', ולמרות החשש של חוסר גמירות דעת של המקנה בדמ"י שאינם שלו. כך בס"ד נלע"ד), ואז לאחר שבירך עליהם ינענע בהלל ויקיף בהושענות עם הדמ"י שלו עצמו.


אע"פ שאמרנו שאדם יעדיף את הדמ"י שלו משל אחרים או של הקהל, מ"מ יש יוצאים מן הכלל בזה:


שכ' המט"מ (סי' תתקל"ט) שאדם שכל שנה היו לו דמ"י משלו. ושנה אחת שלחו לו מעיר אחרת שאין לאנשי עיר זו אף לולב או אתרוג וכיוצ"ב. הרי שמוטב שישלח להם את החסר להם, ואפי' את כל הדמ"י שלו, וממילא יטול באותה השנה את הדמ"י של חבירו או את הדמ"י המשותפים לכל אנשי הקהל בעירו, וזאת כדי שיצאו הרבים שבעיר אחרת ידי חובתם. ע"כ. הב"ד המ"א והמ"ב (רס"י תרנ"ח). וכ' ע"כ בס' יוסף אומץ (יוזפא. סי' תתרכ"ח) שכ"ז הוא דווקא כשיש קהל (היינו ציבור) שאין להם הדמ"י. אך אם יש אדם יחיד שאין לו דמ"י ואין במקומו קהל, אין אדם אחר הנמצא במקום שיש בו קהל (שיש להם דמ"י) צריך ליתן לאדם הבודד הנמצא במקום שאין בו קהל. וטעמו, משום שאותו יחיד הנמצא במקום שאין בו קהל עם דמ"י יכול לילך (כבר לפני החג) למקום אחר שיש בו ד' מינים. ע"כ [הב"ד בסא"ה (במיל' לח"ב ססק"כ). וע"ע בשע"ת (סי' תרנ"ח סקי"ב) מש"כ בשם תשו' בית יעקב (סי' קי"ד)]. וע"ע בסוף הקטע הבא.


אמנם יש להעיר שאין דברי המט"מ מוסכמים לכו"ע. שמחה"ש פקפק ע"ד המ"א הללו, וכ' שבזה"ז דרוב הפעמים אחר עבור איזה ימים מהחג, ע"י רוב משמוש בני אדם האתרוג של הקהל מתקלקל, לכן אפשר שא"צ לשלוח לחבירו אתרוג שלו. ע"כ. הב"ד המ"ב [(סס"י תרנ"ח), והוסיף שספקו של המחה"ש הוא דווקא על שאר הימים, אך ביוט"א אינו מצוי שיתקלקל כ"כ. וגם יכול לברך עליו בבוקר קודם שיד הכל ימשמשו בו. עכ"ד. ולא זכיתי להבין דבריו. ראשית הרי המ"א מישתעי גבי מי ששולח הדמ"י שלו לעיר אחרת, וא"כ מה שייך שיטול הדמ"י של הקהל בו הוא נמצא, בבוקר קודם שיד הכל ימשמשו בו, והיינו שיטול מהאתרוגים שנשארו בעירו של השולח, הרי בשאר הימים האתרוגים של הקהל בעירו כבר נפגמו מעט, והאתרוג שלו נשאר בעיר השניה. ושמא כוונת רבינו הח"ח שגבי ימי חוה"מ האתרוגים שנשארו בעירו טובים דיים לימי חוה"מ, ואילו ביוט"א הוא כבר נטל מהראשונים שבעירו]. ומ"מ יש להעיר, שהג' מחה"ש מישתעי ששולח אתרוג ל"חבירו" שבעיר אחרת. ואילו בס' יוסף אומץ הנ"ל כ' שלא ישלח לחבירו שבעיר אחרת. ושמא אין מחלו' ביניהם, דמחה"ש דיבר על מציאות שחבירו שבעיר אחרת לא יכול לצאת ולהגיע למקום שיש בו דמ"י, ויוסף אומץ דיבר על מציאות שיכול לצאת.


ומ"מ מדברים אלה נלמד בס"ד, שאם אדם יהיה בא' מימי החג במקום שאין בו דמ"י (כגון חייל הנמצא במוצב ואין שם דמ"י, או מי ששומר על חולה בביח"ל בחו"ל ואין שם דמ"י), הרי שצריכים אינשי ליתן לו דמ"י, אם הם נמצאים במקום שיוכלו ליקח דמ"י מאחרים. וזאת הן ביו"ט ראשון, וכ"ש בשאר ימי החג (שבהם כיום אין כלל דין "לכם").


[8]ח. כ' בקיצור השל"ה שיש להזהר עד מאוד שלא יברך ביו"ט הא' על דמ"י של חבירו, אפי' נתן לו במתנה, אלא יברך על של הקהל, דמיקרי "לכם". ע"כ. אלא שכבר חלקו על דבריו הרבה פוס'. שכ' הא"ר על דברי הקיצור השל"ה דליתא. דכל שנותן לו במתנה מיקרי לכם, כמפורש בסוכה דמ"א, ובכל הפוס'. ואדרבא, בשל הקהל יש כמה חששות, וכמש"כ בכלבו ובב"י. ע"כ. וכ"כ הח"א, שמי שאין לו דמ"י, מוטב שיטול דמ"י כשרים של חבירו (במתנה ע"מ להחזיר), משיטול של הקהל. ע"כ. וכ"פ השע"ת, המ"ב (סי' תרנ"ח סקל"ט), כה"ח (סי' תרנ"ח ס"ק פ' ופ"א. ועיי"ש גם בססקפ"ו) וש"א.


והטעם, הן משום שכשחבירו נותן לו במתנה ע"מ להחזיר מיקרי מתנה (כא"ר הנ"ל), והן משום שי"א שבשל קהל לא יצא, שמא יש א' מהם שאין דעתו להקנות את חלקו לחבירו. ואף דלא קיי"ל הכי, מ"מ לכתחי' עדיף טפי ליטול של יחיד (הח"א).


[9]ט. שכן מתבאר במשנה ובגמ' בסוכה (דמ"א, ב'), וכנ"ל (בהערה ו'). וכ"פ הרמב"ם (פ"ח מלולב ה"י), הטור, מרן בשו"ע (בס' תרמ"ט ס"ב ובסי' תרנ"ח ס"ג ובעוד דוכתי, כדלעיל בהערה ו') וש"פ.


יש מהפוס' שהקשו, דהרי הכא ממעטינן מדכתיב "ולקחתם לכם", ולא שאול. וזאת אע"פ שהשואל חייב באחריותו ואפי' באונסים. ואילו גבי חמץ אמרינן בפסחים (ד"ה, ב') שאם הנפקד קיבל עליו אחריות עובר על איסור לא יראה "לך" חמץ. ור' מש"כ ע"כ בחזו"ע (הל' דמ"י דף של"ג הערה ח').


ועתה נבוא לדון בעיקר ד"ז דשואל.


כתב הרא"ש בפ"ק דקידושין (אות כ') וז"ל: המשאיל טבעת לאוהבו לקדש בו את האשה, אנן סהדי שבדעתו ליתנו לו בכל יפוי לשון וכח שיועיל, ויהיה בו כח וזכות לקדש בו את האשה, אדעתא דהכי מסרו לידו. ואם לא יועיל לשון שאלה יתפס בו לשון אחר שיועיל לענין קידושין דכולי עלמא לאו דינא גמירי והיו סבורין שיועיל לשון שאלה. ולעולם אמדינן דעתיה דכיוון שמסרו לידו לקדש בו את האשה, שדעתו שאם לא יועיל לשון שאלה, שיתנהו לו בלשון אחר המועיל קידושין, ולכל הפחות הויא מתנה ע"מ להחזיר. עכ"ל. וע"ע מש"כ מרן בשו"ע (אה"ע סי' כ"ח סי"ט): השואל חפץ מחבירו והודיעו שרוצה לקדש בו אשה, מקודשת. ע"כ.


נמצאנו למדים שלדעת הרא"ש, אף המפרש שהוא נותן לחבירו בלשון שאלה, ובאותו דבר שאלה לא חשיבא קנין שמועיל, הרי דאמדינן דעתיה שעל דעת קנין המועיל מסרו לו, אע"פ שבפיו הקנה לו רק בשאלה שאינה מועילה לאותו נידון. וא"כ לכאו' גם גבי ני"ד - הקניית הד' מינים, אם הנותן אמר למקבל שהוא נותן לו בשאלה לשם קיום המצווה, לכאו' תועיל הקניה זו למקבל אף ביו"ט הראשון של החג, דנאמר דאמדינן דעתיה דהנותן שעל דעת זו נתן למקבל, שהוא מקנה לו בסוג הקנין שיועיל לו לצאת י"ח.


ואכן כדברי הרא"ש (שהביאם בשמו בנו רבנו הגדול מהר"י ז"ל בספר הטורים באה"ע סי' כ"ח) פסק גם מרן (באה"ע סי' כ"ח סי"ט), וז"ל: השואל חפץ מחבירו והודיעו שרוצה לקדש בו אשה, מקודשת. ע"כ. וכנ"ל בסמוך.


ועפ"י דברים אלה פסקו כמה פוס' גם גבי דמ"י, שהמשאיל דמ"י לחבירו ע"מ לצאת בו, הו"ל כאילו נתנו לו במתנה, ויצא בכך י"ח. שכ"פ המ"א (סי' תרנ"ח סק"ג), שאפי' הנותן יודע שלא מועילה שאלה, הרי שהמקבל יי"ח, דאמרינן מסתמא נתן לו במתנה ע"מ להחזיר. הביאו דבריו המ"ב (סי' תרנ"ח סק"ט) וכה"ח (סקי"א). אמנם יש להעיר שיש מקום להבין את ד' המ"א שם קצת אחרת. ר' במ"ב הוצ' עוז והדר (שם, בהערות על המ"ב הנ"ל). אך מ"מ כן הבין מדבריו מרן המ"ב.


נוסף למ"א גם הג' הבית שמואל באה"ע (סי' כ"ח סקמ"ח) הישווה דין הדמ"י לדין ההשאלה בקידושין, וכ' וז"ל: שאם שואל אתרוג מאחר לצאת בו, ואומר לו שרוצה לצאת בו, אמרינן ג"כ שנותן לו בענין שיוצא בו. עכ"ל [הב"ד המ"ב וכה"ח (שם)].


נמצאנו למדים שישנם כמה מגדולי הפוס' שפסקו את ד' הרא"ש בני"ד, והישוו דין הד' מינים לדין קידושין.


אלא שבאמת לאו מילתא פסיקתא היא.


ראשית יש להזכיר את דברי מרן גבי דמ"י, שכ' (בסי' תרנ"ח ס"ג) וז"ל: אין אדם יוצא י"ח ביום הראשון בלולב של חבירו שהשאילו, דבעינן "לכם" - משלכם. עכ"ל. ואדרבא, מרן הוסיף שם שאפי' אמר לו שיהא שלו עד שיצא בו ואח"כ יהא של הנותן כבתחילה, לא יצא (ומה שנראים הדברים שלכאו' יש סתירה בדברי מרן, ר' מה שנכתוב בס"ד ע"כ לקמן). אמנם חכ"א אמר שיש צד לומר שדווקא בכה"ג הוי ריעותא, שחושב עצמו למבין ועושה באופן מקולקל, וזה גרוע מנותן לו בסתמא. עכ"ד.


נוסף למרן, היו כמה אחרו' שהחמירו בני"ד וחילקו בין הדין הנ"ל דקידושין, לני"ד.


שכ' הט"ז (באו"ח סי' י"ד סק"ה) שיש לחלק בין דין הדמ"י לדין קידושין. וטעמו שגבי ד' המינים כתוב "לכם" - משלכם, ולכן פסלה התורה כל (הנותן) האומר בלשון שאלה, ואין לנו לפרש לשונו שהתכוון באופן המועיל - מתנה. משא"כ בקידושין דפסול גזול ושאול הינו מסברא, ולכן אמרינן דבעינן שיתן לה כסף משלו, וממילא על כרחך שהתכוון לתת באופן המועיל. ולכן למסקנה בד' מינים לט"ז כשאומר בלשון שאלה לא יצא י"ח (ועיי"ש בט"ז שלפי יסוד זה נשאר בקושיה ע"ד הרא"ש בענין ציצית).


גם בשו"ת בית יעקב (סי' קי"ד) החרה החזיק כד' הט"ז וס"ל שגבי ד' המינים אי נקט בלשון שאלה, לא יצא המקבל י"ח. וע"ע בספר מגילת ספר [(לג"ר בנימין קאזיש זצ"ל. ספר על הסמ"ג. בעשין מצווה כ"ו), אמנם לא כ"כ זכיתי להבין דבריו. שכתב שם לחלק בין אם השאילו לפני החג או בחג עצמו. עיי"ש שהאריך מאוד בענינים אלה (ולא קראתי הכל). אך לענ"ד זה קצת דוחק לחלק את חילוקו הנ"ל. ואכמ"ל]. ומ"מ הובאו דברי הפוס' הללו במ"ב (בסי' תרנ"ח סק"ט) וכה"ח (סקי"א).


נוסף לכל הנ"ל, שומה עלינו להביא את ד' הג' הק"נ. שעל מש"כ הרא"ש בסוכה (פ"ג סק"ל. על המשנה בדמ"א, ב') עפ"י הגמ', דת"ר: "ולקחתם לכם" - משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול. והוסיף הרא"ש, דמכאן אמרו שאין אדם יוצא ידי חובתו ביו"ט הראשון של החג בלולבו של חבירו, אא"כ נתנו במתנה. עכ"ד. והקשה ע"כ הק"נ (בסק"ל) דקשה ע"כ ממש"כ הראש בחולין (פ' כל הבשר סי' כ"ו) דשואל טלית מצוייצת אדעתא דהכי השאילו שיברך עליה. ואם א"א לו לברך אא"כ תהיה שלו הוי כאילו נתנו לו במתנה ע"מ להחזיר. וכן כ' הרא"ש בפ"ק דקידושין (סי' כ') לענין אם אמר לו השאילני טבעת כדי לקדש בו אשה, הוי מקודשת כיון שהשאילו אדעתא לקדשה, דאנן סהדי דגמר בליבו ליתן לו באותה לשון שיועיל. ולפי"ז הקשה הק"נ א"כ נמי גבי אתרוג נימא הכי, דהשאילו אדעתא לצאת דאנן סהדי דגמר בלבו אם לא יועיל בלשון שאלה יהיה זה בלשון מתנה ולכל הפחות במתנה ע"מ להחזיר. ולכן תי' הק"נ שאם אמר שנותן לו ע"מ שיחזיר, ולא אמר שיחזיר "לו" הוי כמתנה ע"מ להחזיר ואינו מקפיד על זמן ההחזרה דהא לא קבע זמן. וזה שייך בטלית או בטבעת. אך באתרוג אם לא אמר "לי" (אלא אמר רק שיחזירהו, ולא קבע זמן), אזי רשאי להחזיר לו אף לאחר החג. ואנן סהדי דלא נתן לו אדעתא דהכי, משו"ה אמרינן דבאתרוג לא נתן לו במתנה. וכ"כ הרמ"א בטור בחו"מ סי' רמ"א, שאם לא קצב זמן להחזיר, יכול להחזיר לו לכשירצה. ואם הוא דבר שצריך לנותן, כאתרוג, ואמר ע"מ שתחזירנו לי, בודאי נתנו לו ע"מ שיחזירנו בעוד שהוא צריך לו וצריך להחזירו מיד. ואם אמר ע"מ שתחזירהו ולא אמר לי יכול להחזירו לכשירצה, ובהאי ל"א אנן סהדי כששאל לו שיהיה בדעתו ליתן לו. ע"כ. ולכאו' יש מקום להקשות כמה קושיות ע"ד הק"נ. וכגון שנאמר שגם גבי ד' המינים אף אם אמר לו רק "ע"מ שתחזירהו", מבלי לומר "לי", שהרי הוא יקנה לו לזמן מוגבל, והיינו עד שהנותן יצטרך שוב את הדמ"י. אלא שיש לדחות זאת מהטעם דהקנאה לזמן מוגבל לא מועילה למקבל ליטול את הדמ"י, וכדלקמן בפרקנו (בסעי' י"א).


וא"כ גם לד' הק"נ בדעת הרא"ש יש להחמיר גבי הדמ"י בנותן לו בלשון שאלה (אא"כ אמר שנותן לו ע"מ שיחזירנו "לו"), ומצטרף הוא במסקנת ההלכה לט"ז ולבית יעקב, אם כי לא מטעמם.


נמצאנו למדים שד"ז שנוי במחלו' אי גבי הדמ"י מהני לשון שאלה, והיינו אי אמדינן דעתיה דגמר בלבו שאם לא יועיל בלשון שאלה יהיה זה בלשון מתנה המועילה להקנאה לצאת בו י"ח, אם לאו.


ולמסקנה בס"ד נראה שהעיקר הוא כמו שפסק מרן בשו"ע (כנ"ל), שאין אדם יוצא י"ח בלולב (ושאר הדמ"י) של חבירו שהשאילו, דבעינן "לכם" - משלכם. וכן הוא מעיקר הדין, כפשט המשנה, הגמ' והראשונים. אלא שאם הנותן אמר למקבל שהוא נותן לו הדמ"י, ואמר לו בלשון שמשאיל לו, אזי כיוון שנחלקו בזה הפוס', לכן למרות שחייב המקבל ליטול שוב את הדמ"י כשקיבלם בקנין ראוי, מ"מ לא יברך שוב כשנוטל בשנית, וכמסקנת המ"ב (בסי' תרנ"ח סק"ט) וכה"ח (סקי"א). עיי"ש (כך בס"ד נראה למסקנה, למרות שהמברך שוב נראה שעכ"פ אם הוא ספרדי אין גוערין בו, שכן נראה פשט דעת מרן בשו"ע. וחכ"א שליט"א העיר שאין הכרח שלשו"ע בסתם השאלה אין יוצאים י"ח. דשמא מה שדיבר השו"ע הוא שהשאיל לו קודם החג, או שהשאילו לו שלא ע"מ לצאת בו י"ח, ולכן גם ספרדי לא יברך כשנוטל שוב. עכת"ד. ולענ"ד אין זה פשט דברי מרן). וה' יצילנו משגיאות.


ולגבי מה שנראה לכאו' סתירה בין דברי השו"ע בציצית (באו"ח סי' י"ד ס"ג) שפסק שמברכים על טלית שקיבלה בהשאלה, והסבירו האחרו' דטעמיה דאדעתא דהכי השאילה כדי שיברך עליה, וכיוון שא"א לו לברך עליה אא"כ תהיה שלו הוי כאילו נתנה לו במתנה ע"מ להחזיר [מ"ב (שם סקי"א) וש"א], וכ"פ מרן באה"ע (סי' כ"ח סי"ט) גבי המשאיל טבעת לקדש אשה, דמקודשת (כנ"ל). ואילו גבי דמ"י לא פסק כן מרן דאמדינן דעתיה וכו'. שמא יש לתרץ כד' הק"נ שיישב את הסתירה בדברי הרא"ש, ולומר שמרן החמיר גבי הדמ"י מטעמיה דהק"נ. ועוי"ל שמרן החמיר גבי דמ"י כי בזה התורה גילתה לנו דבעינן "משלכם" (כט"ז הנ"ל).


ואגב, גם גבי ציצית יש שחלקו ע"ד מרן, והחמירו שלא יברך אא"כ נתן לו במתנה ע"מ להחזיר (ר' מ"ב סי' י"ד שם).


[10]י. גמ' בסוכה (דמ"א, ב'). מרן (סי' תרנ"ח ס"ג) וש"פ.


[11]יא. עיקר ד"ז של מתנה על מנת להחזיר ששמה מתנה נלמד בגמ' קידושין (ד"ו, ב'), דאמר רבא: מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה. ועוד אמרו שם בגמ' (וכן בסוכה דמ"א, ב') בשם רבא, שאם אמר הא לך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי, נטלו והחזירו, יצא. ואם לאו לא יצא. ע"כ. ופרש"י (ד"ה "החזירו") שאם לא החזירו איגלאי מילתא דמעיקרא גזול הוא בידו. ע"כ.


וכן למדו הפוס' גבי הד' מינים גם ממעשה דר"ג וחכמים (בסוכה דמ"א, ב') שנסעו בספינה, והיו דמ"י רק לר"ג, ולאחר שנטלם ויצא בהם נתנם לרבי יהושע במתנה. נטלו ויצא בו ונתנו לרבי אלעזר בן עזריה. נטלו ויצא בו ונתנו לרבי עקיבא. נטלו ויצא בו והחזירו לרבן גמליאל. וקמ"ל בגמ' שם מכך שמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה. וכן מצינו בירו', שרב יעקב בר נחמן יהיב אתרוגא לבריה. הוה אמר ליה: לכשתזכה בו ובמצוותו תחזירהו לי. הב"ד בר"ח בסוכה (דמ"א, ב') והוסיף שכן הלכה. ע"כ. וכ"כ הרמב"ם (בפי"ח מלולב ה"י), ובפיהמ"ש בסוכה (שם בדמ"א, ב') שמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה. וכ"פ מרן גבי ני"ד בשו"ע (סי' תרנ"ח ס"ד), שאם נתן לו הלולב (ושאר מיניו) על מנת להחזירו הרי זה יוצא בו ידי חובה ומחזירו. שמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה. ע"כ.


והטעם שמתנה עמ"ל שמה מתנה, משום דכשאמר חפץ זה נתון לך נפקע כל כוחו ממנו, ומה שאמר ע"מ שתחזיר לי הוא רק תנאי כשאר תנאים שאדם יכול להתנות במכירתו ובמתנתו. והמקבל יוצא בו ידי חובתו אע"פ שלא קיים עדיין תנאו, דכל האומר "על מנת" כאומר מעכשיו דמי וקני, אם לא שיעבור על התנאי דאז בטלה המתנה למפרע [מ"ב (סי' תרנ"ח סקי"ב). שעה"צ (סקט"ו). כה"ח (ס"ק כ"ד וכ"ו) בשם פוס']. וכבר כתב מרן בב"י, דאיכא למידק מדברי רבא "הילך אתרוג זה ע"מ שתחזירהו לי" וכו', דכיוון שאינו יוצא בו אלא כשקיים תנאו היאך יצא בו, הא באותה שעה שהחזירו אינו בידו. וליכא למימר דכשאמר מעכשיו מיירי, דכשהחזירו וקיים תנאו איגלאי מילתא למפרע דהויא מתנה מעיקרא, דא"כ הו"ל לפרושי מילתיה. וי"ל דרבא ס"ל דכל האומר "על מנת" כאומר מעכשיו דמי. וכ"כ התוס' בגיטין (דע"ה, א' ד"ה "אלא").


אמנם ק"ק לי על מש"כ המ"ב שמצד אחד כתב (בח"ב פ"ד הערה 6) המ"ב (סקי"ב) שכשאמר חפץ זה נתון לך, שנפקע כל כוחו ממנו, והמשך דבריו זה רק תנאי כשאר התנאים. ומאידך כתב הבה"ל (שם בסעי' ד' ד"ה "ומותר") שכשנותן במתנה עמ"ל ואומר למקבל שאינו רשאי ליתנו לשום אדם, שה"ז מתנה ויצא, אע"פ שלא נתן לו כל כוחו בלולב. ולכאו' הדברים סותרים. שממש"כ המ"ב משמע דבעי שכל כוחו של הנותן יפקע מהדמ"י. וממש"כ הבה"ל משמע שאף אם לא נתן לו את כל כוחו, הרי שהמקבל יוצא י"ח בכך. ויש ליישב. ואכמ"ל.


ובאשר לנ"מ בין מתנה ע"מ להחזיר לשואל. כ' הרא"ם שבמתנה עמ"ל הגוף קנוי לו, דאל"כ אמאי צריך להחזירו לבעליו במתנה. וכ"כ הרב אביגדור המובא בתשובת הרא"ש (כלל ל"ה), דבמתנה עמ"ל קנין הגוף לשעה מיקרי וסגי בכך, דדרשה ד"ולקחתם לכם" - משלכם, אשעת לקיחה קפיד, שיהא שלו קנין הגוף [ערה"ש. כה"ח (סי' תרנ"ח סקכ"ג)].


גבי מש"כ בגמ' הנ"ל שהנותן במתנה ע"מ להחזיר, שצריך הוא להחזיר ואם לא החזיר לא יצא י"ח, כתבו הפוס' שצריך המקבל להחזיר "במתנה" לנותן [טור. לבוש. כה"ח (סי' תרנ"ח סקכ"ה) וש"פ. וכדלקמן בפרקנו (בסעי' י"ד)].


כתבו הפוס', שכשנותנים דמ"י לאחר לברך, לכתחי' טוב לומר במפורש שנותנים במתנה ע"מ להחזיר [מ"ב (סי' תרמ"ט סקט"ו) וכה"ח (סקל"א) עפ"י המ"א (סק"ט) והא"א (סק"ט)]. ויש מי שכתב שבזה יש תועלת גם לנותן וגם למקבל [הוספות לשו"ע הגרש"ז. סא"ה (במיל' לח"ב סקכ"ג). פסתש"ו (סי' תר"נ הערה 10)].


כ' כה"ח (סי' תרנ"ח סקנ"ג), שמי שנוהג ליתן הדמ"י לאחרים (והיינו כגון מי שמתפלל בביכ"נ שיודע הוא שאין למתפללים שם דמ"י), שיאמר שהוא מקנה לכל הלוקחים את הדמ"י שלו "במתנה גמורה" ע"מ שיחזירום לו במתנה. ע"כ. עיי"ש. ונוסח זה של "מתנה גמורה על מנת להחזיר" נזכר כבר בראשו' [ר' למשל רא"ש (פ' לולב הגזול ריש אות ל')].


כבר הזכרנו בהערות הקודמות בפרקנו שנחלקו הפוס' גבי הנותן הדמ"י שלו במתנה ע"מ להחזיר, האם עדיף שיטלם קודם בעצמו לפני שנותן לאחרים ליטלם, אם לאו. שלד' שו"ת כתונת יוסף (סי' כ"ז) ראוי שיקדים הוא ויטול הדמ"י לפני שנותנם לאחרים. דאם נותנם במתנה ע"מ להחזיר הרי הוא אח"כ כאחד העם היוצא בלולב אחרים בתיקון מתנה. והוסיף שכ"נ מעובדא דר"ג בסוכה (דמ"א, ב'). ע"כ. הב"ד עיקרי הד"ט (סי' ל"ג סקכ"ח), וכ' שלא מצא הכרח לסברא זו. דאף אם יתנו תחילה לאחרים ע"מ להחזיר, כשמחזירים לו הרי הוא כשלו לגמרי ומיקרי ממש "משלכם" [הב"ד כה"ח (סי' תרנ"ח סקפ"ט)]. וגם אני הקטן לא זכיתי להבין דברי הכתונת יוסף. דאם יש ריעותא שהוא יטול אחר כולם (בתנאי שהדמ"י לא התקלקלו) בשל הקנין של מתנה עמ"ל, א"כ כיצד נוטלים שאר האנשים. וכגון שנותן במתנה עמ"ל לשני, ושני נותן לשלישי, וכן הלאה. אלא שכיוון שקנין זה טוב לאחרים, ובפרט שזה מועיל מדינא דגמרא (בקידושין ובסוכה, וכנ"ל), הרי ודאי שמועיל הדבר גם לו עצמו (ושמא לד' הכתונת יוסף הא דמתנה עמ"ל מועילה ה"ז קולא, שיש לסמוך עליה רק במקום צורך, אך לכתחי' עדיף שבעל הדמ"י יקדים ליטלם לפני שאר העם). ועוד לכאו' קשה גבי מה שרצה הג' כתונת יוסף להוכיח מהא דר"ג, שלא זכיתי להבין מהי ההוכחה בכך. דהמעשה כך היה ולכן כתבו כך. ובפרט שהגמ' שם שאלה כמה שאלות גבי המעשה הזה (א. מדוע כתבו בברייתא "החזירו". ב. מדוע כתבו בברייתא כמה עלה הלולב לר"ג), ולמדו מכך כמה הלכות, אך לא שאלו בגמ' מדוע ר"ג נטל ראשון. וממילא גם לא למדו מכך שבעל הדמ"י יקדים לנוטלם לפני שהוא נותנם לאחרים. ואע"פ שהיו עוד שאלות שיכלו לשאול בגמ' (וכגון מדוע נטלו כסדר הזה - קודם רבי יהושע, אח"כ ראב"ע ואח"כ ר"ע), מ"מ לכאו' מהתשובות ע"כ לא היו לומדים הלכה למעשה (ומסתבר שהיה מעשה זה קודם שהמליכו את ראב"ע, דאל"כ הו"ל לכאו' להקדים את ראב"ע לרבי יהושע, אף שר"י היה זקן מראב"ע). כך בס"ד נלע"ד. ועדיין צריך להתיישב בדבר. אך מ"מ מצד הסברא הפשוטה נלע"ד בס"ד שאין צורך לנהוג כמש"כ הג' כתונת יוסף. ואכמ"ל.


בענין כיצד מותר לקנות ביו"ט הא אין קונין בשבת וביו"ט (ר' שו"ע סי' ש"ו), ר' לקמן בפרקנו (בסעי' י"ג במקורות שם), בפרט עפ"י הב"י (סי' תקכ"ז) בשם המרדכי.


[12]יב. עיקר ד"ז כתבו הריטב"א בסוכה (דמ"א, ב'), וכ"כ מרן בב"י בשם בעל העיטור, דא"צ לפרש לו שזה על מנת להחזיר לו, אלא נותן לו סתם והמקבל מחזיר לו סתם. וכ"מ מתשו' הרשב"א (סי' ת"ו). כ"פ מרן (סי' תרנ"ח ס"ה), המ"א, המ"ב (סי' תרמ"ט סקט"ו), כה"ח (סי' תרמ"ט סקל"א וסי' תרנ"ח רסקמ"ב), חזו"ע (דיני ד' המינים סעי' ל"ה) וש"פ.


כתבו הפוס' דהא דיש אומדנא דמוכח שלא כיוון לתת לו אלא במתנה ע"מ להחזיר, הוא בהיכא שלנותן אין דמ"י אחרים והוא עצמו עדיין לא נטלם. ואפי' אם הנותן כבר יצא י"ח ואח"כ נתנו לו, מ"מ צריך להחזיר לו, לפי שאין אדם עשוי לתת לחבירו דמ"י שלו, ושיצא אח"כ הוא בעצמו בדמ"י שאינם שלו, אע"פ שבשאר הימים יוצא י"ח בדמ"י שאולים. אלא אמדינן שכשנתנו לא כיוון אלא שיחזירהו לו כבתחילה על מנת שיוכל ליטלו ביו"ט שני (בגלות) ובשאר ימי החג [מ"ב (סי' תרנ"ח סקי"ח), שעה"צ (סקכ"ג) וכה"ח (סקמ"ג) עפ"י המאמ"ר]. ועוד, דאפי' אם הנותן כבר נטלם, בכ"ז צריך להחזיר לו כי שמא רוצה הנותן לתיתם עוד לאחרים (כה"ח שם).


אף שהנותן את הדמ"י שלו בסתמא יצא המקבל י"ח, מ"מ לכתחי' עדיף לפרש שנותן לו זאת במתנה ע"מ להחזיר (כדלעיל בהערה י"א). ור' במ"ב (סי' תרנ"ח רסקט"ו) וכה"ח (סקל"א) שכתבו עפי"ד האחרו' ש"בדיעבד" אם נתן לו בסתם, יצא המקבל י"ח.


[13]יג. הריטב"א בסוכה (דמ"א ב'), מרן (סי' תרנ"ח ס"ה), מ"ב (סי' תרמ"ט סקט"ו), כה"ח (סי' תרמ"ט סקל"א) וש"א.


[14]יד. כ"כ הביכור"י (בסי' תרמ"ט סק"ב), וז"ל: נראה לי שזה דוקא אם הנותן היה יודע הדין שאין יוצאים (ביו"ט ראשון) בשאולה, וליתא קמן דנישייליה. אבל אם לא היה יודע הדין, לא יצא. עכ"ל. וכ"כ המ"ב (סי' תרמ"ט ססקט"ו) וכה"ח (סקל"א).


אלא שבאמת יש לדון גבי עיקר דינו של הביכור"י הנ"ל:


הנה מרן (בסי' תרנ"ח ס"ה) כ' שאם נתן לו בסתם, מבלי לפרש שנותן לו במתנה ע"מ להחזיר, שיצא, "דמסתמא על דעת כן נתנו לו, כיוון שצריך לצאת בו, שאין לו אחר". עכ"ל. והיינו מסתמא נתן לו באופן שהוא יוכל לצאת בו י"ח.


ומפשטות דברי מרן נראה דלא ס"ל חומרת הביכור"י הזו (שאם לא ידע הנותן דלא מהני שאלה, לא יצא המקבל י"ח).


אמנם לאור מה שכתבנו בס"ד לעיל בהערה ט' בפרקנו, שהבאנו את ד' הרא"ש להקל אף יותר מהשו"ע נראה שיש בכה"ג ג' דעות [ואף את"ל דהרא"ש מחמיר גבי דמ"י. וכהבנת הק"נ (עיי"ש בהערה ט'), מ"מ עפי"ד הרא"ש כבר כתבו להקל גם בדמ"י, המ"א, שו"ת בית יעקב ועוד. עיי"ש].


הדעה המקילה ביותר הינה ד' המ"א ושו"ת בית יעקב, דס"ל שאף אם הנותן נקט בלשון שאלה, מ"מ אנן סהדי דגמר בליבו לתת לו בכל קנין שיועיל. וא"כ גם בני"ד יסברו שהמקבל יצא י"ח. ואף שהמ"א דיבר על מקרה שהנותן נתן בלשון שאלה, ולא כבני"ד שנתן לו בסתמא, מ"מ נראה שכ"ש שבנידוננו יסבור שמסתמא התכוון להקנות לו באופן שיוכל המקבל לצאת בדמ"י י"ח. כך בס"ד נלע"ד.


הדעה השניה והממוצעת הינה ד' מרן, שגבי דמ"י נראה דס"ל שאם נתן לו בלשון שאלה הרי שהתכוון לכך בדווקא (ולא כרא"ש). ולכאו' לדעתו יש לחלק בכה"ג בין הדמ"י לבין קידושי אשה וטלית. ומ"מ לד' מרן אי נתן לו בסתמא, הרי שדווקא בזה מיקל מרן וס"ל שהתכוון להקנות לו בכל אופן שיועיל.


והדעה השלישית והמחמירה הינה ד' הביכור"י, שבני"ד, שלא רק במקרה שאמר בלשון שאלה שלא יי"ח, אלא אף כשאמר בסתמא, אם הנותן לא ידע ששאול פסול, הרי שהמקבל לא יי"ח.


וכ"ז כתבנו בס"ד בהנחה שהבנתי נכונה, שאם מקנה בלשון שאלה, גריעא טפי מאשר אם מקנה בסתמא.


ולענין הלכה למעשה. הנה לגבי הספרדים נראה בס"ד שהעיקר כמש"כ מרן (בסי' תרנ"ח ס"ה), שאם נתן לו בסתם הוי כאילו הנותן אמר למקבל ע"מ שתחזירהו לי, דמסתמא על דעת כן נתנו לו כיוון שצריך לצאת בו שאין לו אחר. ע"כ. וזה כעין דברי הרא"ש (כנ"ל בהערה ט'), דמסתמא התכוון ליתן לו באופן שיצא י"ח (אלא שהרא"ש הגדיל את את הקולא אף למקרה שהנותן נקט בלשון שאלה, ומרן היקל דוקא כשנותן לו בסתמא).


ואמנם לא אכחד שלכאו' אין הדבר פשוט, דהא כה"ח (בסי' תרמ"ט סקל"א), הביא בפשטות את ד' הביכור"י והמ"ב, ונראה לכאו' שפסק אותם. וגם במ"ב הוצ' איש מצליח העירו (בסי' תרמ"ט סקט"ו בהערה 1 ובסי' תרנ"ח ס"ה הערה 4) דהא כשהנותן בסתמא יוצא המקבל י"ח, הוא דווקא כשהנותן יודע הלכות, ויודע שביו"ט א' אין יוצאים בשאול. והוסיפו, שסתם בני אדם בזמננו צריך לומר להם בפירוש שיתנו במתנה גמורה. עכת"ד. ולפי"ז גם הספרדים צריכים להחמיר כד' הביכור"י.


אלא שלאחר שראיתי כ"ז, מצאנו בס' חזו"ע (סוכות. הל' ד' המינים סל"ה, דת"ו) את דברי הגר"ע יוסף זצ"ל, וז"ל: הנותן לולבו לחבירו בסתם לצאת בו ידי חובה, הרי הוא כאילו אמר לו בפירוש "על מנת שתחזירהו לי". כי אומדנא דמוכח הוא, שמסתמא כיוון שהוא צריך לו לצאת י"ח, מפני שאין לו לולב אחר, אנן סהדי שנתנו לו על מנת שיחזירהו לו. עכ"ל. ומבואר בדבריו כפשט דברי מרן, שהנותן הדמ"י שלו בסתמא, הרי שהמקבל יי"ח, ולא חילק בין אם הנותן הינו ת"ח הבקי בהלכות, אם לאו. ולא הזכיר כלל את דברי הביכור"י. והיינו לא שמיעא ליה ולא ס"ל הכי.


לאור כ"ז נראה בס"ד שאכן מעיקר הדין יש להקל לספרדים כפשט ד' מרן בשו"ע, שאם הנותן נתן למקבל את הדמ"י בסתמא, יצא המקבל י"ח בנטילתם ביו"ט הראשון (וכ"ש בשאר הימים) וכ"נ ד' הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע, שסתם כמרן. ומ"מ אף מבין הספרדים יש המחמירים בכך (כה"ח והאיש מצליח). ונראה שאף מבין הספרדים המקילים, טוב להחמיר בזה שיטול שוב, באופן שיקנו לו כדבעי (שהנותן יפרש שנותן לו במתנה ע"מ להחזיר), אך כמובן מבלי לברך שוב על הנטילה (וגם לא ברכת "שהחיינו").


ובאשר לאשכנזים. למרות שגבי ד' המינים הרמ"א לא גילה דעתו במפה על דברי מרן, ומשמע לכאו' שמסכים עם דברי מרן, מ"מ כיוון שמרן המ"ב הביא את דברי הביכור"י ופסקם להלכה, לכן על האשכנזים להחמיר בזה מדינא, וכמש"כ המ"ב שם (בססקט"ו).


ולענין הברכה כשבני"ד נוטל שוב.


הנה אע"פ שהמ"ב (בסי' תרמ"ט סקט"ו) פסק את דברי הביכור"י להלכה, מ"מ לא פירש בדבריו בהדיא אי בעי לברך שוב. ובס"ד נלע"ד שבכל אופן, אף הנוטלים שוב במקרה זה (אשכנזים מדינא, וכ"ש הספרדים שנוטלים שוב), לא יברכו על הנטילה החוזרת. ונראה לענ"ד ללמוד כן מדברי המ"ב (בסי' תרנ"ח ססק"ט), שאפי' גבי מקרה שאמר בהדיא שנותן לו הדמ"י "בהשאלה", הרי שאף בכה"ג הכריע המ"ב שיטול שוב אך בלי ברכה. א"כ כ"ש בני"ד שנתן לו בסתמא ולא פירש בדבריו שנותן לו בהשאלה, שלא יברך. ואף שלכאו' אפשר להקשות על ק"ו זה ולומר, דגבי המפרש שנותן בשאלה אמרינן כד' הרא"ש שמסתמא התכוון להקנות בקנין המועיל, אך פה שלא ידע כלל ששאלה אינה קנין המועיל הרי שמעיקרא לא יי"ח ויצטרך לברך שוב. אך זה אינו נראה לענ"ד. דהא המקנה בלשון "שאלה" ודאי לא ידע שהקניה בשאלה אינה מועילה, דאם היה יודע הרי שלא היה מפרש בדבריו כך. אלא כיוון דהתם מקילינן ש"מסתמא" התכוון להקניה המועילה ו"אנן סהדי" שלכך התכוון, הרי שכ"ש שבני"ד שאמנם לא ידע שקנין בשאלה אינו מועיל, מ"מ כיוון שלא פירש בדבריו שנותן בשאלה, הרי ק"ו מהתם, שבני"ד התכוון ג"כ לקנין המועיל. כך בס"ד נלע"ד. ודי בזה.


עוד בס"ד יש להעיר, שמה שכתבנו לעיל שלכאו' ד' הביכור"י הינם ממש הפוכים מד' הרא"ש, המ"א וסיעתם. בכל אופן יש לשים לב שהביכור"י בדבריו הזכיר את ד' המ"א (שמיקל במקנה בשאלה) ולא הזכיר את ד' הרא"ש שהמ"א הביאם. ושמא הביכור"י לא ראה סתירה בין דברי הרא"ש והמ"א לדבריו, והעמיד את דבריהם שהם הקלו רק במקרה שהנותן יודע את הדין שאם משאיל הדמ"י לא מהני, אך אם לא ידע זאת כלל, ס"ל אולי להביכור"י שאף הרא"ש והמ"א יודו שלא יי"ח. אך באמת שזה דוחק גדול. וכפי שאמרנו לעיל, שאם הנותן היה יודע הדין שקנין בשאלה לא מהני (ואף היה זוכר זאת בעת הנתינה), הרי שלא היה נוקט לשון "שאלה" כשהקנה הדמ"י. ואכמ"ל.


אמנם יש להעיר, שחכ"א שליט"א חלק על כל דברינו כאן, וס"ל שדברי הביכור"י מוסכמים לכו"ע, הן לרא"ש, הן לשו"ע, וממילא גם לכל הספרדים. ואף יש לברך על הנטילה החוזרת. עכת"ד. ולא זכיתי לירד לסוף דעתו.


ועתה נבוא בס"ד לדון בעוד שני מיקרים גבי מי שמקנה לחבירו הדמ"י בסתמא.


הפוס' כתבו ד"ז גבי מקרה שהנותן אינו יודע שאין יוצאים ביו"ט הראשון בדמ"י שאולים. וחככתי בדעתי מה יהא הדין אם הנותן ידע שאין יוצאים ביו"ט הראשון בשאול אך המקבל לא ידע זאת. ולכאו' ד"ז מצוי, וכגון בביכ"נ שרבים בו עמי הארצות, ואילו תלמידי חכמים יש בו מעט. והתלמידי חכמים נותנים את הדמ"י שלהם לשאר המתפללים, ואף אומרים להם שהנתינה הינה בקנין של מתנה על מנת להחזיר, אך עמי ארצות שאינם מבינים בין ימינם לשמאלם, ואינם יודעים מהי מתנה ע"מ להחזיר, אלא לוקחים את הדמ"י ונוטלים אותם על דעת שהם מושאלים להם לזמן קצר - רק לברך וליטול, ותו לא.


ועוד יש לדון אי הנותן את הדמ"י בסתמא הריהו יודע הדין שאין יוצאים י"ח ביו"ט הראשון בדמ"י שאולים, אך ברגע נתינתם לא זכר דין זה. ולכאו' בזה המקבל לא יצא י"ח, דהא באותו רגע של קבלת הדמ"י הנותן נתן זאת במחשבה שהוא רק משאיל הדמ"י. ומ"מ נראה בס"ד שלד' הרא"ש (המובא לעיל בהערה ט') ולמ"א והבי"ע (המובאים במ"ב בסי' תרנ"ח סק"ט) שיצא י"ח בכה"ג. אלא שהמ"ב שם לא פסק כמותם להלכה, אלא הכריע שמ"מ בעי ליטול שוב, אך בלי ברכה. לכן נראה בס"ד שבכה"ג יטול שוב אך בלי ברכה.


[15]טו. כנ"ל (בהערה י"א) עפ"י הפוס'.


ובס"ד יש לדון בני"ד גבי כמה דברים:


שאלה אחת: אם אדם קיבל את הדמ"י בסתמא - שהנותן לא פירש באיזה קנין הוא מקנה לו - אך הוא קיבל ממנו רק חלק מד' המינים, וכגון רק אתרוג. השאלה הינה שאם נאמר שלא יצא י"ח משום שהנותן לא ידע שאין יוצאים י"ח בשאלה - כביכור"י, המ"ב ועוד פוס', וכנ"ל. האם במקרה כזה יצטרך ליטול שוב את כל הדמ"י או שדי שיטול רק את האתרוג. ושאלה שניה: אף במקרה שקיבל את כל הד' מינים בסתמא, מבלי לפרש האם זה במתנה ע"מ להחזיר או בשאלה. האם במקרה כזה המקבל צריך ליטול שוב עם ברכה או בלי ברכה. אך ע"כ ראה בהערה הקודמת.


ולגבי השאלה הראשונה י"ל, שלפי המבואר במרן (סי' תרנ"א סי"ב) שד' מינים הללו, אם היו ארבעתם מצויים אצלו ונטלם אחד אחד, יצא. ע"כ. ולפי"ז לכאו' נראה שאם לא יצא למשל רק באתרוג, די שיטול רק את האתרוג. אלא שבאמת יש מקום לחלק בין התם לני"ד, דהא התם דעתו היתה על כך שיטלם אחד אחד ולכן הנטילה חלה על כולם. משא"כ בני"ד שחשב שבעת הברכה והנטילה הוא יוצא י"ח לגמרי. ובפרט לפי"ד הרמ"א שם עפ"י הרמב"ם, שניתן לברך וליטול כ"א לחוד דוקא אם כולם לפניו, והא בני"ד ליכא. ולכן נראה בס"ד שעכ"פ אם אין כולם לפניו, הרי שלכתחי' צריך הוא ליטול שוב את כל ד' המינים [וחכ"א העיר שיתכן שעד"ה דבעי שהאתרוג יהיה צמוד לשאר הדמ"י, הרי שבני"ד יצטרך ליטול שוב את כל הדמ"י כדי ליטלם צמודים זל"ז. עכ"ד. וצ"ע. דלפי"ז כל הדין שכ' השו"ע שם שרשאי ליטלם זא"ז אינו לפי הקבלה. אך לא מצינו אף פוסק ואף מקובל שכתב כן. ואף כה"ח, שדרכו להזכיר את דברי המקובלים, לא העיר כלום על דברי מרן שם. ולכן לענ"ד אין דברי אותו חכם נכונים]. ומ"מ לא יברך שוב על הנטילה החוזרת, וכמו שהסקנו לעיל (בהערה י"ד). ולא דמי למש"כ המ"ב (סי' תרנ"א סקנ"ו), דהתם מישתעי שחלק מהדמ"י לא היו באגודה כלל, או שהיו פסולים מעיקר הדין. משא"כ בני"ד, שאף שלביכור"י ג"כ חייב ליטול שוב, מ"מ לא חמיר מהמקנה בלשון שאלה ממש, שהמ"ב (בסי' תרנ"ח סק"ט) פסק שיטול שוב אך בלי ברכה.


[16]טז. הא דהנותן את ד' המינים לחבירו בסתמא, והיינו מבלי לפרש באיזה קנין מקנה לו, שדינו כמקנה .במתנה ע"מ להחזיר, כך כתבנו בסעיף הקודם. עיי"ש במקורות. ומה שכתבנו שבני"ד אם המקבל לא החזיר לנותן, שלא יצא י"ח, ג"ז כתב מרן (בסי' תרנ"ח ס"ה). והטעם, דהוי כאילו אמר לו: ע"מ שתחזירהו לי, דמסתמא על דעת כן נתנו לו, כיוון שצריך לצאת בו שאין לו אחר (מרן שם). וע"ע בבה"ל (סי' תרנ"ח ס"ד ד"ה "לאחר זמן").


ומה שכתבנו שהמקבל לא יצא י"ח במקרה זה אף אם שילם למקבל את שווי הדמ"י שלא החזיר לו, כ"ה הבה"ל (סי' תרנ"ח ס"ה ד"ה "דמסתמא"). והטעם, דהא אין לנותן דמ"י אחרים, ומה יועילו לו דמים (בה"ל שם).


[17]יז. כ"כ בבה"ל (סי' תרנ"ח ס"ה ד"ה "דמסתמא") שכ"כ ברבינו ירוחם (נתיב ח' ח"ד) שכן משמעות ד' בעה"ע [(ח"ב דף צ"ב, א'), שכ' שאם נגזל ממנו ולא החזירו לא יצא אפי' נתן לו דמים... כי כיוון שאמר לו החזירהו לי, דוקא לולב קאמר לצאת בו י"ח ולא דמים. עכ"ד]. ומזה למד רבינו ירוחם דמשמע שאם לא אמר החזירהו לי אלא נתנו במתנה סתם ונאנס, יצא י"ח כשנתן לו דמים. והיינו שזה שלא כמו שהחמירו בנותן בפירוש במתנה ע"מ להחזיר, ששם אפי' בנאנס לא מהני שישלם לו דמיו [וכמש"כ מרן (בסי' תרנ"ח ס"ד). ועיי"ש במ"ב (סקט"ו) ובשעה"צ (סקי"ח) וכה"ח (סקכ"ח)]. אלא הכא כיוון שנתן לו בסתם, מקילינן טפי [א"ר (סק"ו). בה"ל (שם ד"ה "דמסתמא"). כה"ח (ס"ק ל"ב ומ"ב. ועיי"ש גם בסקכ"ט)].


ואגב, מדברי רי"ו נראה, שאם נתנו לו בסתם ונאנסו בידו, יכול ליתן הדמים ויוצא י"ח (ר' כה"ח רסקל"ב).


בענין הגדרת "נאנסו בידו". בדברי בעה"ע הנ"ל מבואר שכ"ה גבי נגזלו מידו. ויש מהפוס' שמתבאר בדבריהם שכ"ה אף בנאבדו שלא בפשיעה [ר' מ"ב בשעה"צ (סקי"ז) וכה"ח (סקכ"ט)]. וגבי נפסלו שלא בפשיעה, ראה ע"כ לקמן בפרקנו.


ישנם מיקרים מיוחדים בני"ד. וכגון שאם נתן הדמ"י לאחר בסתמא לאחר שהנותן כבר יי"ח בהם, והלה לא החזירם לנותן, שהמקבל יצא י"ח אע"פ שאינו מחזירם לנותן, וכגון שחבירו המקבל יוצא לדרך עם הדמ"י, דאומדנא דמוכח שנותן לו על מנת כן [כה"ח (סי' תרנ"ח סקמ"ד) בשם המאמ"ר. עיי"ש שכ' בסוף דבריו שעדיין צריך להתיישב בדבר, והכל לפי הענין. עיי"ש].


[18]יח. עיקר ד"ז הוא מהמשנה והגמ' במנחות (דכ"ז, א'). וכתבוהו הרי"ף וברא"ש (בסוכה פ"ג), שד' מינים הללו מעכבין זה את זה. וכ"פ מרן (בסי' תרנ"א סי"ב) שד' מינים הללו מעכבין זא"ז. והיינו שאין לו כלל את א' מהמינים הללו. וכ"פ המ"ב (בסי' תרנ"א סקנ"ו).


וכל זה מדובר שאין לו כלל את אותו המין. וכן אם יש לו את כל המינים, אך א' מהם הינו גזול, מבואר במשנה ובגמ' בסוכה (דכ"ט, ב') שלולב הגזול פסול. וכיוצ"ב בשאר המינים (שם בגמ' בדל"ב, ב', דל"ג, ב' ודל"ד, ב'). וכ"פ הרמב"ם [(פ"ח מלולב הל' א' וי'). עיי"ש שכ' כן גם גבי גזול וגם גנוב. ור' מש"כ ע"כ בשפ"א על סוכה (דכ"ט, א' ד"ה "לולב הגזול")]. וכ"פ מרן (בסי' תרמ"ט ס"א), שאפי' רק א' מהמינים גזול או גנוב ה"ז פסול ולא יצא י"ח בנטילתם. וע"ע בשעה"צ (סי' תרנ"ח סקי"ג).


וכל זה כשאין לו כלל מאחד המינים, או שכל אותו המין פסול. אך גם אם חסר לו חלק ממין אחד (כגון רק ערבה א' או הדס א') לא יצא י"ח. דהא מה שפסול כליתא דמי. ואם נטל רק ערבה אחת, מבואר בגמ' (סוכה דל"ד, ב') שלא יצא י"ח עיי"ש הטעם. וכ"פ המ"ב (סי' תרנ"א סק"ג) דבעי לחזור וליטול [עיי"ש שכתב שיטול שוב עם ברכה. ור' מ"ב (שם סקנ"ו) מה יברך. אמנם יש חולקים וסוברים שיטול שוב עם ב' ערבות, אך לא יברך שוב. ר' בס' חיים וברכה (סי' רמ"ז) ובביכור"י (סי' תרנ"א סק"ב), ובסא"ה (ח"א דיני ערבה פ"ב הערה 8). וע"ע לעיל (כאן בהערות י"ד וט"ו), ובפרק גבי הברכות על הדמ"י].


וכן אם נטל פחות מג' הדסים, כ' המ"ב (בסי' תרנ"א סק"ד) דלא מהני אפי' אם אותם שישנם אינם קטומים [אמנם עיי"ש ברמ"א (בסעי' א') ובמ"ב (סק"ה) שבשעה"ד סגי ליה בחד דלא קטום. וע"ע בכה"ח (סי' תרנ"א סק"ח) ואכמ"ל].


וא"כ אפי' חלק מהד' מינים חסרים או פסולים מדינא, חובה ליטול שוב (חוץ מהדסים, שאם יש לו רק הדס כשר א' שהאשכנזים מקילים בשעת הדחק, בתנאי שאינו קטום).


ועוד בענין מיקרים שחלק מהד' מינים חסרים או פסולים, ר' בשו"ע (סי' תרנ"ח ס"ג) במ"ב (סי' תרנ"א סקנ"ו), בכה"ח (סי' תרמ"ט סקל"א) ובש"פ, וכן בפרקים הבאים. וראה שכולם נקטו לשון שאול או גזול בלולב, וכמובן דלאו דוקא, אלא ה"ה באחד משאר המינים האחרים. ולכאו' זה פשוט.


חככתי בדעתי מה יהא הדין כשלאדם ישנם רק את ד' המינים כדין, אך במספר עודף על הנצרך, והעודפים הינם פסולים.


קיי"ל דבעי לולב א', אתרוג א', ג' הדסים וב' ערבות (שו"ע סי' תרנ"א ס"א). ועוד קיי"ל שלולב ואתרוג יש ליטול א' בדווקא. ואם הוסיף הרי שנחלקו הפוס' אי עובר בזה בבל תוסיף [ר' ב"י (סי' תרנ"א) וכה"ח (סי' תרנ"א ס"ק קכ"ט)]. אך מה יהיה הדין אם יוסיף לאגודה עוד לולב א' פסול (ויכול להיות דבר כזה במקרה שיש לאדם ב' לולבים, אך הוא יודע שרק א' מהם כשר, ואינו יודע איזה מהם. ולכן שם באגודה את שניהם. או שהוא שם באגודה יותר מב' ערבות או יותר מג' הדסים (שזה מותר. ר' מרן סי' תרנ"א סט"ו), והעודפים הינם גזולים או שאולים. ואינו יודע איזה מהם כשרים ואיזה פסולים מדין גזול וכדו' (כגון שילד קטן עירב את הכשרים והפסולים ועתה אין ליקח אחרים שבודאי כשרים). וכן כשנתערבו אתרוג כשר עם אתרוג גזול או שאול. כיצד ינהג בנטילה שלאחר הברכה.


הנה גבי התערבו ב' האתרוגים, יכול הוא מעיקר הדין לברך קודם על ג' המינים האחרים [ולרמ"א (בסי' תרנ"א סי"ב) צריך שהאתרוגים יהיו לפניו בשעת הברכה], ולאחר הברכה יטול מיד את ב' האתרוגים יחדיו. וכן ינהג גבי הלולבים: יברך "על נטילת לולב", יטול את שניהם יחדיו, ואח"כ יטול את שאר המינים, וכמש"כ מרן (שם בסעי' י"ב), שאם נטל הדמ"י אחד אחד, יצא [וחכ"א העיר דשמא עדיף שיטול האתרוגים או הלולבים זה אחר זה. ושמא תלוי במחלו' רב ושמואל בב"ב (דל"ה, א') גבי ב' שטרות היוצאים ביום אחד, אי שיחלוקו או שודא דדייני. עכ"ד. ולענ"ד לא שייך ני"ד להתם, דבני"ד לא שייך יחלוקו וגם לא שודא דדייני. אלא העיקר לענ"ד בס"ד כמו שכתבנו].


ואילו לגבי ההדסים והערבות העודפים לכאו' אין בעיה, דהא מותר שיהיו יותר מג' הדסים וב' ערבות.


ומ"מ יתכן שבכ"ז יכול ליטול את כל הד' מינים יחדיו, הכשרים והעודפים עליהם שהינם פסולים, ולומר שכל הפסולים "כליתא דמי". ודי בזה.


ולכאו' יש עוד לעיין אי דמי ני"ד לשאלה אי שרי לקנות דמ"י, באופן שהיתר על החיוב (כגון יוצאי תימן שנוהגים לאגוד הרבה הדסים באגודה, וכמש"כ הרמב"ם) משלם את דמיהם מכספי מעשר כספים. וראה ע"כ לקמן בפרקנו (בהערות פ"ח ופ"ט).


[19]יט. כ"כ הרא"ש בסוכה (פ"ג סי' ל'), וכ"פ מרן (בסי' תרנ"ח ס"ג), שאם כשנותן לו אמר לו: "יהא שלך עד שתצא בו, ואח"כ יהא שלי כבתחילה", לא יצא, דהוי כמושאל. ע"כ. וכ"כ בחזו"ע (דיני ד' המינים, דשצ"ה סל"ב) וש"פ.


והטעם, דאין זה לשון מתנה, כיוון שפירש שהוא רק לזמן [מ"ב (סקי"א) ובבה"ל (שם ד"ה "דהוי") כ' שכעין זה מבואר בר"ן בנדרים (דכ"ט, א' ד"ה "אמר ליה אביי") דכל דבר שאין לו קנין עולמית לא הוי אלא רק קנין פירות ולא קנין הגוף].


במ"ב - עוז והדר כתבו ע"ד המ"ב הללו, שאף המ"א (בסק"ג) שסובר שבהשאילו בסתמא יוצא (אולי כוונתם למקרה שהשאילו לצאת בו. דבזה דיבר המ"ב סק"ט, כמו שציינו שם), לפי שאנו אומרים שדעת המשאיל לתת לו במתנה ע"מ להחזיר, מ"מ בני"ד מודה המ"א שאינו יוצא כיוון שפירש בדבריו שאינו אלא לזמן מוגבל ואינו לשון מתנה, משום דהוי כמו שפירש לו שאינו מקנה לו במתנה ע"מ להחזיר. עיי"ש. ולא ברירא לי שודאי כ"ה למ"א. וצ"ע. דהא באמת המ"א היקל אף כשהנותן נקט בלשון השאלה, ואפ"ה ס"ל דאמרינן שמסתמא נתן לו במתנה ע"מ להחזיר. וא"כ כ"ש כשאמר לו "יהא שלך". אלא שמצד שני יתכן שאכן המ"א יודה שבני"ד לא יצא, דהא הגביל את המתנה לזמן. והיינו שכיוון שגילה דעתו שרוצה להקנות דווקא באופן זה ש"מ שחושב שמועיל לצאת י"ח בכך וא"כ אינו רוצה להקנות באופן אחר. וגרע ממי שמקנה בסתמא באופן שיועיל לקיים המצווה. וצ"ע.


אלא שבאמת עיקר ד"ז אינו לכו"ע. דבקצוה"ח (חו"מ סי' רמ"א סק"ד) האריך להביא פוס' החולקים על דין זה. ולדידהו כל שאומר בפירוש שהוא מקנה למקבל קנין הגוף, אפי' אמר לזמן קצוב נמי הוי מתנה. ובאתרוג אפי' לא אמר בפירוש נמי קנה בקנין הגוף למשך הזמן שאמר לו, משום דאם כוונתו היתה רק לקנין פירות לשם מה נתן לו הרי אינו יכול לצאת בו. הב"ד בבה"ל (סי' תרנ"ח ס"ג ד"ה "דהוי"), והוסיף שבאבני מילואים (סי' כ"ח סקנ"ג) חיזק שם ג"כ את דבריו. אך הבה"ל שם סיים דבריו, שמ"מ בנתיבות שם (בביאורים סק"ה) הסכים עם דברי השו"ע. ומשמע מדברי הבה"ל שלמסקנה גם הוא מסכים עם דברי מרן בשו"ע. וכ"נ מדברי ס' ארבעת המינים (ויספיש. ח"ב פ"ד ס"ה), שהבין מד' המ"ב שאכן לדינא לא יי"ח.


וא"כ הן לספרדים והן לאשכנזים, בכה"ג לא יצא המקבל י"ח הנטילה שנטל כשקיבל באופן שכזה.


[20]כ. מה שכתבנו שיטול שוב הוא בשל דברי מרן (בסי' תרנ"ח ס"ג), שלא יצא י"ח. ואף הרמ"א לא העיר ע"כ. וכ"נ מסקנת המ"ב בבה"ל הנ"ל. ולכן חייב לחזר אחר דמ"י אחרים וליטלם.


ובענין הברכה. גבי אשכנזים נראה שכשנוטל שוב לא יברך, דהא לד' האשכנזים סו"ס הוי ספק אי יצא י"ח (דהא לקצוה"ח הנ"ל ועוד פוס' שהביא שם, יצא בכה"ג י"ח). ולכן סב"ל. ולמנהג האשכנזים לא יברך בנטילה השניה בין אם בירך (בטעות) בנטילה הראשונה (שבזה ודאי לא יברך, דהא יתכן שיצא י"ח ואף בירך על הנטי' הראשונה). וכן לא יברך על הנטי' השניה אף אם לא בירך על הנטילה הראשונה, דהא סו"ס יתכן שיצא י"ח בנטילה הראשונה, וכבר גמר לקיים מעיקר הדין את המצווה (ר' כה"ג בשעה"צ סי' תרמ"ט סס"ק ס"ח).


ולענין הספרדים, אם יברכו כשנוטל בשנית. באמת לבי מגמגם בדבר. דהא לא רק מחה"ש ס"ל שיצא י"ח בכה"ג, אלא שכ"נ גם מדברי הר"ן בנדרים (בהערה הקודמת). ואף שמרן הכריע בסכינא חריפא שלא יצא י"ח (וא"כ יצטרך לברך כשנוטל בשנית), מ"מ נוסף לר"ן יתכן שאף לרא"ש (הנ"ל בהערה י"ד) ואולי גם למ"א (בסי' תרנ"ח סק"ג. הב"ד המ"ב בסי' תרנ"ח סק"ט) יצא י"ח בכה"ג. לכן לא ברירא לי שאף לספרדים יברך על הנטילה השניה. וצ"ע אי ספרדי שמברך במקרה כזה על הנטילה השניה (בין אם בירך על הנטילה הראשונה ובין אם לא בירך אז) יש לו על מה לסמוך [ושמא יש להקל גם משום דהוי ספק במצווה ולא בברכה. אף שלענ"ד בס"ד נראה דלא קיי"ל לברך בקו"ע בשל כלל זה. וכבר הרבה פוס', כגון המ"ב בהרבה מקומות, וכגון בשעה"צ (סי' תרמ"ט ססקס"ח) וכה"ח בהרבה מאוד מקומות (וכגון בסי' תרנ"א ססק"ח, וסי' תרנ"ו סקי"ג) לא ס"ל לברך בשל כלל זה].


ומ"מ ברור שכ"ז הוא דווקא גבי יו"ט ראשון. אך גבי ימי חוה"מ א"צ לכל זאת, דהא בחוה"מ לא בעינן "לכם" – משלכם. ודמ"י שאולים מותרים בחוה"מ בנטילה לכתחי'. ולכן אם הנותן נקט בלשון זו, ודאי המקבל יצא י"ח.


[21]כא. נביא בס"ד עוד כמה הלכות בענין אלו לשונות מועילות להקנאת ד' המינים לצורך נטילתם ביו"ט הראשון של החג. תחילה נביא את ההלכות בקיצור:


נחלקו הפוסקים לגבי מקרה שהנותן לחבירו חלק מארבעת המינים או את כולם, ואמר לו שהוא נותנם "בהשאלה כדי שיצא בו ידי חובת המצווה", האם המקבל יצא ידי חובה בנטילה זו ביום הראשון, או שלא יצא. והלכה למעשה צריך הוא ליטלם שוב, אך לא יברך על הנטילה השניה.


ישנם כמה מקרים שהמקבל את ארבעת המינים מחבירו רשאי ליטלם ואף לברך על כך:


הנותן את ארבעת המינים (או את חלקם) לחבירו ואומר לו: הריני נותן לך אותם "במתנה על מנת להחזיר רק כדי לצאת בו ידי חובת המצווה", או שאומר לו "הרי הם שלך במתנה על מנת שלא תיתנם לשום אדם", או "על מנת שאינך רשאי ליתנם לשום אדם", וכן אם אמר לו: "הריני נותן לך אותם במתנה על מנת שלא תקדישם" – בכל המקרים האלה רשאי המקבל ליטול את ארבעת המינים ואף לברך על נטילתם.


ועתה נבאר מעט יותר:


מקרה א': נחלקו הפוסקים לגבי מקרה שהנותן לחבירו חלק מארבעת המינים או את כולם, ואמר לו שהוא נותנם "בהשאלה כדי שיצא בו ידי חובת המצווה", האם המקבל יצא ידי חובה בנטילה זו או שלא יצא [ראה מ"ב (סי' תרנ"ח סק"ט) וכה"ח (סקי"א). ובענין הנ"מ בין ני"ד לבין המקרה האמור בסעיף י"א כאן, ראה בשעה"צ (סי' תרנ"ח סקי"ב)]. והלכה למעשה צריך הוא ליטלם שוב, אך לא יברך על הנטילה השניה [מסקנת המ"ב וכה"ח (שם). ובס"ד נראה שכן הדין בין אם בירך בנטילה הראשונה ובין אם לא בירך אז, דממ"נ יתכן שיצא י"ח וכיצד יברך שוב על המצווה. ומ"מ יש להעיר שבכגון דא יש נ"מ גדולה מה נחשבת מעיקר הדין הנטילה בכדי שיצא י"ח המצוה. כגון האם בעי להגביה ג' טפחים, או שצריך להגביה טפח אחד, או שדי להגביה מעט, או אפי' מספיק שיחזיקם בידו ותו לא. והנ"מ הינה שאם כבר נטל באופן שכזה, האם יצא י"ח ושוב לא יכול לברך על הנטילה השניה. ודבר זה אמור לגבי כל המיקרים שיש בהם ספק אי יצא י"ח בנטילה הראשו', ולא בירך אז, האם כשנוטל בשנית יכול הוא לברך על הנטילה. וגבי שיעור הנטילה ההכרחי שבו יוצאים י"ח, ר' מה שנכתוב בס"ד בפרק על הנטילה. ומ"מ ברור שצריך המקבל להחזיר את ד' המינים לנותן].


אם השואל לא החזיר למשאיל את ד' המינים בזמנם, לא יצא י"ח [מרן (סי' תרנ"ח סעי' ד'. וע"ע בסעי' ה')].


בענין המוכר ד' מינים (או חלקם) לחבירו, והתנה עמו שלא יתנם לאנשי הקהל ליטלם. ר' בשו"ת מהרשד"ם (או"ח סי' כ"א), שאם הקונה עבר ונתנם לאנשי הקהל, לא יצאו י"ח לא הוא ולא הם. וע"ע בחזו"ע (דיני ד' המינים הערה ל"ז עמ' שצ"ו).


ישנם כמה מיקרים שהמקבל את ארבעת המינים מחבירו, רשאי ליטלם ואף לברך על כך:


הנותן את ארבעת המינים או את חלקם לחבירו, ואמר לו: הריני נותן לך אותם "במתנה על מנת להחזיר כדי לצאת בו ידי חובת המצווה" [בה"ל (סי' תרנ"ח ס"ד ד"ה "ומותר"). עיי"ש המקורות והטעם], או שאומר לו: "הרי הם שלך במתנה על מנת שלא תיתנו לשום אדם", או "על מנת שאינך רשאי ליתנו לשום אדם" [בדה"ח החמיר בשני מיקרים אלה. הב"ד הבה"ל הנ"ל וחלק עליו והיקל. וכ' בכה"ח (סי' תרנ"ח סקל"ט) בשם הלבוש, דה"ה כשאמר לו: "על מנת שלא תיתנו לפלוני", שג"כ יצא י"ח]. וכן המקבל יוצא ידי חובה אם הנותן אמר לו: "הריני נותן לך אותם במתנה על מנת שלא תקדישם" [רמ"א (סי' תרנ"ח ס"ד). והטעם ראה ברמ"א שם, במ"ב (סקי"ז) ובכה"ח (סק"מ). וע"ע בכה"ח (סקל"ח)].


מי שהודה ביו"ט הא' ואמר שלולב זה הינו של פלוני, יש מי שהסתפק בדבר. אך לרוה"פ אינו יוצא בזה י"ח [כה"ח (סי' תרנ"ח סקי"ב).


וכן אם הנותן אמר למקבל: "הרי הוא לך במתנה ותחזירנו לי", לא חשוב מתנה [כה"ח (שם סקכ"א) בשם הרמ"א ביו"ד (סי' ש"ה)].


[22]כב. כן מתבאר מדברי הרמ"א (בסי' תרמ"ט ס"ה), שכתב להתיר כן רק בשאר ימי החג, אך לא ביו"ט ראשון. וכ"כ גבי יו"ט א' המ"ב (שם סקל"ג).


והטעם, דגבי יו"ט א' לא אמרינן דניחא ליה לחבירו שאדם אחר יטול במתנה ע"מ להחזיר [פמ"ג (במש"ז סק"ז) שעה"צ (סקכ"ט)].


[23]כג. כן מתבאר מהמ"ב (שם סקל"ג), שכתב שביו"ט א' לא מהני מה דניחא ליה וכו', דהא בעינן "לכם" שיהא שלו ממש, ולא עדיף משאול.


[24]כד. כ"כ המ"ב (שם) דלא מהני, והיינו אפי' בדיעבד. והטעם כבהערות הקודמות.


וכיוון שדברי המ"ב (שם) שכתב שבני"ד לא עדיף משאול, ומשמע קצת דאף גריעא טפי. וגם מצד הסברא יש מקום לומר דגריעא טפי, דהא אין שום דעת להקנות לו באיזה אופן שהוא, לכן יש מקום לומר שאף נטל הדמ"י ביו"ט הא' לאחר שלקחם בלא רשות, הרי שיש מקום לומר שכשנוטל שוב דמ"י ברשות, יצטרך לברך עליהם את ברכת המצוות וגם "שהחיינו", דהא לא יצא כלל בנטי' הראשונה. ולכאו' אף הרא"ש דס"ל שהמקבל בהשאלה, לא יברך אם נוטל שוב דמ"י אחרים, התם הוא משום דמסתמא שדעת הנותן לתת למקבל באופן שיצא בזה י"ח. אך הכא אין כלל דעת נותן.


[25]כה. בס"ד נדון גבי כמה קניינים השייכים לני"ד.


ענף 1: הניתן לקיים מצווה דאורייתא כשהקנין היה מדרבנן.


ראשית יש להזכיר בקיצור, שנחלקו הפוס' האם לצורך קיום מצווה מדאו' די לעשות הקנין של החפץ שמקיימים בו את המצוה כשהקנין הינו רק מדרבנן. והיינו אי לצורך קיום מ"ע מדאו' של נטילת הד' מינים ביו"ט הראשון, די לקנות הדמ"י בקנין שהוא מדרבנן, או דבעי לקנותם דווקא בקנין מדאו'. ר' ע"כ מה שנכתוב בס"ד לקמן בפרקנו (בסעי' ל"ה).


ועוד נזכיר בס"ד שנחלקו הפוס' אי כשלצורך קיום מצווה מדאו' עשה רק קנין מדאו' ללא שום קנין מדרבנן. וכגון שקנה ד' המינים בקנין מעות (שהוא קנין דאו'), אך לא עשה גם קנין מדרבנן, די"א שלא יצא י"ח, דהעמידו דבריהם במקום מצווה. ור' מה שנכתוב ע"כ בס"ד לקמן (בסעי' ל"ז).


ומ"מ פה נדון גבי סוגי הקנינים של ד' המינים המועילים כדי ליטול אותם ולצאת י"ח ביו"ט הראשון, שאז מצוותם מדאו'.


ענף 2: האם קנין הגבהה מועיל לצורך נטילת ארבעת המינים ביו"ט הראשון.


גבי נטילת הדמ"י ביו"ט ראשון דהחג, הא דניתן לקנותם בהגבהה אם קיבלם מאדם אחר, כ"כ המהר"ם בן חביב בכפות תמרים על סוכה (דל"ט, א'). והוא עפ"י מש"כ מרן בחו"מ (רס"י קצ"ח). וכ"כ השד"ח (מע' דמ"י סי' ג' סק"ו). וכ"כ בחזו"ע (דיני דמ"י. דף שצ"ה סל"ג), וכ"כ עוד הרבה פוס' (ור' מה שנכתוב בס"ד לקמן בסמוך אי בעי להגביה ב"פ – פעם א' לצורך הקניה, ופ"ב לצורך קיום המצווה).


ענף 3: המקבל את הד' מינים מחבירו ביו"ט ראשון, אך אינו מתכוון ליטלם מיד.


אם קונה אותם בהגבהה, הרי שצריך הוא לקנותם בקנין הגבהה כדבעי. והיינו צריך הוא לעוקרם ולהגביהם. ונחלקו הראשו' מהו שיעור ההגבהה הנדרש לשם קנין. לד' רש"י שיעור ההגבהה הינו ג' טפחים, ולד' תוס' (בכתובות דל"א, א' ד"ה "נימא" בשם ר"ת) די בהגבהת טפח.


ומרן כתב בחו"מ (סי' קצ"ח ס"ב) די"א שצריך להגביה ג"ט, וי"א דסגי בהגבהת טפח. וכיוון דנקטינן די"א וי"א הלכה כי"א בתרא, לכאו' נראה שכ"ד מרן. וכן מצינו בעירובין (דע"ט, ב') גבי שיתופי מבואות דסגי בהגבהת טפח (וכ"פ מרן באו"ח סי' שס"ו ס"ט). ובשו"ת הרמ"ץ (או"ח סי' כ' סקכ"ב) כ' דמה שרש"י ס"ל דבעי לפחות ג"ט, היינו דוקא כשההגבהה הינה מהקרקע, וזאת כדי להוציא מתורת לבוד. אך הלוקח לולב מחבירו, שידיו למעלה, בזה אף לרש"י די בטפח. וכ' שבזה יש ללמד זכות על המון העם שלוקחים מחבריהם הדמ"י ביו"ט א' ואינם מגביהים אותו ג"ט. אמנם בס' כפות תמרים (לסוכה דל"ט, א') כתב שאף כשמקבלם מחבירו בעי להגביהם ג"ט. ואילו בס' חיים וברכה (סי' קפ"ט) הב"ד כמה אחרו' דמהני אף הגבהת טפח (הב"ד בסא"ה עמ' שס"א). וע"ע בשד"ח (אס"ד מע' ד' מינים, סי' ג' סק"ד, ובכללים מע' ל' סי' קמ"א סקנ"ח) שהביא ג"כ כמה מספרי האחרו' שכתבו ללמד זכות על המון העם בני"ד, אך רק בדרך לימוד זכות. ומ"מ לכתחי' ודאי שלצורך קניית הדמ"י בעי להגביהם לפחות טפח, וטוב יותר להגביהם ג"ט.


וע"ע בחזו"ע (הל' דמ"י הערה ל"ז דשצ"ה - שצ"ו), ובסא"ה (ח"ב בפ"ו סעי' כ"ג סק"ח, עמ' שס"א, וכן במיל' ססק"ב דתי"ח).


ובענין המגביה על מנת לקנות, אי סגי בהגבהה כשהלולב אינו יוצא מצידי ידו, ר' בחזו"ע (הל' דמ"י הערה ל"ז דף שצ"ו).


ענף 4: האם מספיקה הגבהה אחת גם לצורך קניין וגם לקיום מצוות הנטילה.


נחלקו הפוס' גבי מי שמקבל ביו"ט ראשון את ד' המינים (או חלקם) במתנה או במתנה ע"מ להחזיר, וקונה אותם בהגבהה ומתכוון גם לנוטלם מיד, האם צריך הוא להגביה אותם פעמיים: פעם א' לשם קנין, ורק אח"כ יגביהם לשם מצוות נטי' הלולב. או שדי להגביהם פעם א', ובהגבהה זו לשם מצוות הנטילה נכלל גם קנין ההגבהה [ובאשר לשיעור שצריך להגביה את ארבעת המינים ראה לקמן (בפרק י"א הערות ס"א וס"ב)].


הנה בגדר "ולקחתם לכם", דנו הפוס' מהי לקיחה זו. האם די לאחוז בידו את הדמ"י, או דבעי להגביהם, ואם כן אז כמה להגביהם. ומאידך יתכן שאפי' מספיק שחבירו יניחם בידו והמקבלם אפי' לא יסגור ידו.


בחקירה זו תלויות לפחות ג' הלכות:


מי שנטל הדמ"י קודם עה"ש, והוא מחזיקם בידו עד לאחר הנץ החמה האם צריך הוא להניחם וליטלם שוב (היינו דבעי מעשה לקיחה בזמן חיוב המצווה), אם לאו (ודי שהלקיחה תהיה ע"י האחיזה). ר' ע"כ בחזו"ע (הל' דמ"י. דף תכ"א – תכ"ד), בסא"ה (ח"ב במיל' סק"ב דתט"ז) ופסתש"ו (סי' תרנ"ב סק"ב).


וכן לחקירה זו יש נ"מ לגבי מקרה שחבירו תחב את הדמ"י בידו כשהיא פתוחה מעט, והמקבלם לא עשה שום מעשה, ר' ע"כ בחזו"ע (דיני דמ"י דף של"ז ות"כ ואילך), סא"ה (ח"ב במיל' שם), ובפסתש"ו (שם הערה 7).


ועל שני המיקרים הללו לא נדון כעת.


וכן נוגע ד"ז לני"ד. המקבל את הדמ"י מחבירו ביו"ט א' במתנה או במתנה ע"מ להחזיר, האם בעי ליטלם ב"פ. הרי ברגע שקיבלם עדיין אינם שלו, שטרם זכה בהם בקנין הגבהה. ומה שמגביהם אח"כ למצוות נטילה הריהו מתכוון למצוות נטילה ולא לעצם הקנין. והנ"מ האם באמת בעי ליטלם ב"פ – פעם א' לקנין ופעם ב' למצוות נטילה, או שבהגבהה אחת יכול גם לקנותם וגם לצאת י"ח מצוות הנטילה.


כפי שאמרנו, נחלקו הפוס' בני"ד. דעת המחמירים והמצריכים להגביהם לשם קנין, להניחם, ושוב להגביהם פעם שניה למצוות הדמ"י (חלקם כתבו כן בהדיא ומחלקם משמע שיסברו להחמיר בני"ד): שכן דעת שו"ת שערי דעה (ח"ב סי' י"ט וק"ד. וכ' שם שכן מתבאר מס' מרכבת המשנה בהל' שגגות), וכ"כ בשו"ת יהודה יעלה (אסאד. חאו"ח סי' קפ"ט) בשם גדול א'. וכ"כ הכפות תמרים (לסוכה דל"ט, א'), וכ"כ בהשלמות לשו"ע הגר"ז (סי' תרנ"א ס"ח), וכ"מ משו"ת חלקת יואב (או"ח סי' י"ב, שכתב שבאחיזת הלולב בידו לא יצא), וכ"כ בשו"ת דברי מרדכי (סי' נ"ז), וכ"מ משו"ת ערוגת הבושם (או"ח סי' קצ"ד סק"ב), ומדברי המהרש"ם בתשובה הנדפסת בס' חיים וברכה (ס"ק קפ"ט), וכ"כ בלוח א"י בשם הגר"ח ברלין זצ"ל, שכן ראוי לעשות. ובשו"ת להורות נתן (ח"ד סי' נ"א) הביא ראיה לכך. וכעין זאת כתב להחמיר בלבושי שרד (רס"י תרמ"ט). הביאו דבריהם בחזו"ע (דיני הדמ"י. דף שצ"ה ואילך הערה ל"ז, ודף ת"כ ואילך, הערה מ"ה), בסא"ה (ח"ב במיל' דף תי"ז הערה ב') ובפסתש"ו (סי' תרנ"ח הערות 11 ואילך).


הרבה טעמים נאמרו להחמיר בני"ד. י"א שבזכיה ל"א דגיטה וידה באים כא' (עפ"י קצוה"ח סי' ר'). י"א משום שהנטילה הראשונה הינה לצורך קנין, ואינה עולה לכאן ולכאן לצאת גם י"ח מצוות הנטילה. והיינו שקודם שהגביהו עדיין אינו שלו עד לאחר שקנאו בהגבהה, ולאחר מכן אין עוד הגבהה [שו"ת שערי דעה. ושכן מתבאר במרכבת המשנה (הל' שגגות)]. והוכיחו מההיא דזבחים (די"ד, א') שאמרו סד"א הואיל וכתיב "ולקח הכהן מדם החטאת", ואי אתי קוף ורמי ליה לידיה בעי למהדר ולמשקל זימנא אחרינא. אלמא דבעינן מעשה דלקיחה ממש לצאת י"ח [שו"ת שערי דעה, שו"ת ערוגת הבושם, ושו"ת יהודה יעלה (שם) בשם גדול א']. וכן יש שלמדו מהגמ' ביומא (דמ"ט, א') גבי חפן חבירו ונתן לתוך ידו [שו"ת חלקת יואב (שם)]. ועוד טעמים. עיי"ש בפוס' הנ"ל.


וראה עוד לקמן בסמוך כמה פרטי דינים לדעת המחמירים.


ובאשר לדעת המקילים: ישנם פוס' רבים שהקלו בני"ד (חלקם בהדיא ומחלקם משמע כן) וסוברים שדי בהגבהה אחתת גם לקנותם וגם לצאת י"ח מצוות נטילת ארבעת המינים. שכ"ד שו"ת קול אליהו (ח"ב או"ח סי כ"ה) עפי"ד הר"ן (בריש פ' לולב הגזול), שו"ת בנין שלמה (סס"י מ"ח), שו"ת יהודה יעלה (או"ח סי' קפ"ט), שו"ת משיב דבר, הביכור"י (בתוספת ביכורים סי' תרנ"ב), שו"ת חוקי חיים, וכ"מ מהגרצ"פ פרנק זצ"ל בהר צבי (סס"י ק"ו), וכ"מ מדברי הגרשז"א זצ"ל כמובא בהליכות שלמה (גבי המחזיק הדמ"י מהלילה עד לאחר הנץ, דא"צ לקיחה חדשה. עיי"ש בהל' סוכות, בפי"א סי"ב), וכן מד' הגר"נ קרליץ שליט"א בס' חוט השני (פ"י ס"ה), שדי בהגבהה אחת, כיוון שהכל כלול בשם לקיחה [הב"ד במ"ב - דירשו (סי' תרנ"ח)]. וכ"כ כבר הא"א מבוטשאטש (מהדו"ת) שחלק ע"ד הכפות תמרים הנ"ל. וכ"פ בחזו"ע (דיני הדמ"י. דף ת"כ סמ"א). וע"ע בשד"ח (אס"ד מע' דמ"י סי' ג' סק"ד, ובכללים מע' ל' סי' קמ"א סקנ"ח) ובחיים וברכה (ס"ק קפ"ט) שלימדו זכות על המקילים בהא. וע"ע בחזו"ע (דת"כ ואילך) שהביא עוד פוס' שהקלו בני"ד. וע"ע בסא"ה ובפסתש"ו הנ"ל.


ובאשר לטעמי המקילים בני"ד. יש מהם האומרים דא"צ להגביה ב"פ, א' לשם קנין והב' לשם מצוות הדמ"י, משום דל מצוות נטי' הדמ"י די באחיזתם בלבד [ר' בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' מ"ו, בתשובה לרבי אליעזר טרויש) גבי נטילת הס"ת. והוכיח מכמה דוכתי דלשון נטילה לא בהכרח הגבהה היא. וה"ה גבי הדמ"י שא"צ להגביהם לקיום המצווה (אלא די שיאחזם). הב"ד בחזו"ע (הל' דמ"י סוף הערה כ', דשס"ח – שס"ט). וכ"כ גם בשו"ת משיב דבר (או"ח סי' מ'), שמכיוון שבשעה שהנותן נותן בידו של המקבל, המקבל מסייע בפתיחת ידו ואח"כ סוגרה ואוחז בלולב בכוח, וא"כ עשה מעשה, והרי שפיר יצא י"ח. הב"ד בחזו"ע (הל' דמ"י ריש הערה מ"ה, דת"כ. אמנם ק"ק לי מש"כ שם שהקנין ועשיית המצווה באים כא'. דלפי האמור קודם נעשה הקנין – והיינו סגירת היד והאחיזה, ואח"כ הנטילה וההגבהה. וא"צ לתרץ ששניהם באים כאחד). וכ"כ בשו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' ע"ד), שלמצוות נטי' הדמ"י די שיאחזם בידו רגע אחד. וכ"כ הרש"ש בסוכה (דמ"ב, א'). וכ"כ עוד הרבה פוס' סברא זו, הן גבי ני"ד, והן גבי המקרה שאוחז בדמ"י מלפני עה"ש ועד לאחר הנץ, וכנ"ל בסמוך. ר' בחזו"ע ובסא"ה שם].


ויש אכן שכתבו הטעם להקל בני"ד משום שהקנין והאחיזה באים כאחד [ר' חזו"ע (שם) בשם פוס'].


ויש שכתבו להקל משום שחומרא זו לא הוזכרה בפוס' [תוספת ביכורים].


וע"ע ע"כ בחזו"ע (דשס"ז, דשצ"ז, ודת"כ), ובסא"ה (ח"ב במיל' סק"ב), ובפסתש"ו (סי' תרנ"ח הערות 11-14).


גבי דעת המחמירים, כמה צריך להגביה, ר' לעיל בסמוך (בענף 3 בהערה זו). ועוד בענין כוונת הנוטל, לד' המחמירים, ר' בשו"ת דברי מרדכי [(סי' נ"ז). הב"ד בסא"ה (דף תי"ז אמצע הערה ב'). עיי"ש אי הוי לכו"ע].


אף לד' המקילים שאינם מצריכים להגביה ב"פ, יש מי שכתב שמ"מ צריך המקבל להחזיק הדמ"י בידו עכ"פ כשיעור זכיה לקנותו, וכן בשיעור נטילה לשם מצווה. ובוודאי לא די לאחוז הלולב רגע א' ללא שהיה ומיד מחזירם לנותן [שו"ת אמרי בינה (או"ח הל' יו"ט סי' כ"א). הב"ד בסא"ה (שם דתי"ז)].


לאחר כל זאת רציתי אני הקטן להעיר, מדוע לא נאמר שלכו"ע יהיה סגי בנטילה אחת ובהגבהה אחת, ונאמר שהטפח או ג' הטפחים הראשונים שמגביה הוא מתכוון להגביהם לשם קנין, וא"צ להניחם וליטלם מחדש, אלא המשך ההגבהה יהיה לשם מצוות נטי' הדמ"י. דלכאו' בזה יצא לכו"ע, וזה הפשוט ביותר. אלא שבסא"ה (דתי"ז, בדיני נטי' הלולב סק"ב) בשם שו"ת דברי מרדכי (סי' נ"ז) דחה זאת, וכדלקמן בסמוך. ועוד, שבמחשבה שניה בס"ד נראה שקשה לומר לסתם אינשי, שיתכוונו תחילה לכך ואח"כ לכך. דסתם אינשי לא דייקי כולי האי. ולכן לד' המחמירים אכן י"ל להם שיטלו ב"פ. ובס"ד עוי"ל, שלא רק מצד זה, אלא גם בשל המחלו' מהו שיעור ההגבהה הנצרך כדי לקנות החפץ, הרי שלאחר שהגביה טפח יתכן שכבר קנאם, וממילא המשך הגבהתו הינה לצורך מצוות נטילת הלולב. וא"כ בין הגבהת הטפח להגבהת ג' הטפחים יוצא שצריך הוא לעשות תנאי – שאם צריך להגביה ג"ט לשם קנין, הרי הגבהה זו הינה לצורך הקנין. ואם לשם הקנין די בהגבהת טפח הרי שההגבהה שבין טפח לג"ט הינה לשם מצוות נטי' הדמ"י. וזה ודאי קשה לומר לסתם אינשי לכוון זאת. ועוד יש לצרף מחלו' הגרא"ח נאה והחזו"א זכר צדיקים לברכה, וא"כ מעל הגבהת שמונה ס"מ (שהיא טפח לגראח"נ זצ"ל) כבר צריך לכוון שמא מפה ואילך הוי לצורך נטי' הדמ"י, או שרק לאחר הגבהת כעשרה ס"מ מתחילה ההגבהה לצורך מצוות הנטילה. וכ"ז רק למ"ד דדי בטפח לשם קנין. ושוב נצרף מחלו' הגראח"נ והחזו"א גם למ"ד שלצורך קנין בעי הגבהה ג"ט, ונמצאנו למדים שהדבר מסובך מבחינה הלכתית. אמנם נראה בס"ד, שאם ילמדו את האנשים שיעשו תנאי, שתחילת ההגבהה הינה לשם קנין, והמשכה לשם מצוות נטי' הדמ"י, ושיגביהו לפחות ד"ט, ה"ז מהני לכו"ע, דלכל היותר ג"ט הראשונים יהיו לצורך קנין, והשאר למצוות הנטילה. אך גם פתרון זה יש בו ריעותא, דיוצא שלאחר הברכה הוא עושה קודם כל פעולת קנין ורק אח"כ מקיים המצווה, ולכאו' הוי הפסק. ומ"מ נראה בס"ד שיש פתרון טוב יותר, והוא שלפני שמברך יגביה את ארבעת המינים כשהם הפוכים, ומגביה אותם לשם קנין, ולאחר מכן מברך, ואז הופך אותם בחזרה וממשיך להגביהם לשם מצוות נטילה, ויוצא בכך י"ח מצוות הנטילה. ולפי"ד הגר"א, יכול להגביה את כל הדמ"י כשאינם הפוכים, וכשהוא מכוון שלא לצאת בכך י"ח, ואחר ההגבהה הראשונה שנעשתה לשם קנין יגביה שוב לשם מצוות הנטילה. עכ"ד. אך בזה בעי ב' נטילות.


וע"ע בענין זה בחזו"ע (סוכות. הל' הדמ"י סעי' מ"א ובהערה מ"ה), בסא"ה (ח"ב במיל' לדיני נטי' לולב סק"ב דתי"ז) מש"כ בשם שו"ת דברי מרדכי (סי' נ"ז), בפסתש"ו (סי' תרנ"ח סק"ד). ולקמן (בפרק י"א).


ענף 5: גבי קניית ארבעת המינים בקנין חצר.


כפי שנראה לקמן בפרקנו (בהערה ע"ב), נחלקו הפוס' אי לצורך קיום מצווה מדאו' די לעשות הקנין של המצוה רק מדרבנן. והיינו אי לצורך קיום מ"ע דאו' של נטי' הדמ"י ביו"ט הראשון, די לקנות הדמ"י בקנין מדרבנן או דבעי לקנותם דוקא בקנין מדאו'. וכ' המחנה אפרים (הל' קנין ומשיכה, סי' ב') שלד' המחמירים שלא די בקנין דרבנן, הקונים ע"י משיכה אך בהקפה לא יאות עבדי ובעי לפרוע לפני החג. וכדלקמן בהערה זו. וכדי למנוע חשש זה, כתבו כמה פוס', שא"צ לקנות מדאו' דוקא בקנין מעות, אלא ניתן לקנותם מדאו' בקנינים אחרים, כגון בקנין חצר, ע"י הכנסת הדמ"י לרשותו בכוונה לקנותם ע"י חצרו. ר' בברכ"י (או"ח סי' תרנ"ח סק"ד), בשע"ת (שם סק"ה), במ"ב (סי' תרנ"ח סק"י) ושעה"צ (סקי"ג), וסא"ה (במיל' לח"ב סקל"ד, בפרט בעמ' תמ"ה- תמ"ו) ובש"א.


ענף 6: דין קנין יד לצורך נטילת ארבעת המינים


יש שדנו לענין קנין יד, בעת שמכניס המינים לתוך ידיו ומכוון לקנותם בכך, דלא גרע קנין יד מקנין חצר. ואדרבא קנין חצר יסודו מקנין יד. המהרי"ט אלגזי (בכורות פ"ב די"ד סי' י"ז) כ' שאם כל החפץ בתוך ידו קונה מדין יד. השע"ת (סס"י תרנ"ח) כ' לענין קבלת לולב מחבירו במתנה ע"מ להחזיר, שקונה מדין יד, ובפרט כשאין הקונה נמצא ברשותו של בעל האתרוג אלא בביהכ"נ שהוא רשות כל אדם [ר' שו"ת באר יצחק (לגרי"א מקובנא. חיו"ד סי' כ"ג ענף ח' בהגהה). בשו"ת בית יצחק (חאו"ח סי' ק"ז), ובאב"נ (או"ח סי' תצ"ד)]. ויש שחילקו בין אם כל הלולב או האתרוג בידו ואינו בולט מהצד, כך שאפי' הוא בולט לאויר למעלה ה"ז קונה מדין יד, דדין אויר ידו כדין אויר חצירו שקונה. אך אם בולט מהצד אינו קונה מדין יד [כ"כ בית יצחק (שם) ובחיים וברכה (סי' קפ"ט בהגהות שם), ובנתיבות המשפט (סי' קצ"ח סק"ג). וזה דומה לדברי המהרי"ט אלגזי הנ"ל. וע"ע במקנה קידושין (דכ"ו, א')]. הב"ד בסא"ה (במיל' לח"ב ססקל"ד דתמ"ו – תמ"ז).


יש מהפוס' שפקפקו בעיקר קנין יד, וס"ל שאינו קונה כמו חצר מתורת בעלות ע"י הכנסה לרשותו שהיא מה"ת, אלא מתורת הגבהה או משיכה שאינם אלא קנין מדרבנן [ר' קצוה"ח (סי' רס"ח סק"ב) שכ' כן בדעת רש"י. וע"ע בברכ"י (או"ח סי' תרנ"ח סק"ד)], ובחזו"ע (הל' דמ"י הערה ל"ז דשצ"ו).


ענף 7: כיצד ניתן לקבל מחבירו את ד' המינים ביו"ט.


באשר לשאלה כיצד ניתן לקבל מחבירו את ד' המינים ביו"ט במתנה או במתנה ע"מ להחזיר, ה"ז לכאו' קנין, ויש בזה איסור של מקח וממכר או עכ"פ דמיחזי כמקח וממכר ומסחר ביו"ט.


ואכן נאמרו כמה תשובות ע"כ. אלא שתחילה בס"ד נקדים הקדמה קצרה.


יש לחלק את הדבר בשני מישורים: צורת הקנין שנעשה הדבר (כגון קנין סודר, קנין חצר וכדו') וסוג הקנין (מכירה, מתנה גמורה או מתנה על מנת להחזיר).


גבי מתנה ע"מ להחזיר (שהוא הקנין הקל יותר משלושת הקניינים הנ"ל, ובפרט גבי ני"ד). בזה נראה שד' רוב ככל הפוס' להתיר. שכ"כ כבר המרדכי (פ"ב דביצה סי' תרע"ו) בשם בה"ג [הב"ד מרן בב"י (סי' תקכ"ז. עיי"ש מה שהקשה ע"כ)]. וכ"כ הלחם משנה [הוא הגאון רבינו משה ב"ר נח יצחק ליפשיץ זצ"ל, תלמיד השל"ה הקדוש. בפי' המשנה רפ"ד דסוכה. וע"ע בדבריו בפירושו ביומא פ"א מ"א. ובביצה פ"ה מ"ב). הב"ד בערך השולחן (סי' תרנ"ח סק"ו) וכן כה"ח (סי' תרנ"ח סקכ"ב)], בס' המקנה (לקידושין ד"ו, ב'), המ"א (סי' ש"ו סקט"ו), ערה"ש (טייב. סי' תרנ"ח), הגר"ז, המ"ב (סי' ש"ו סקל"ג), כה"ח (סי' ש"ו סקמ"ד וסי' תרנ"ח סקכ"ב), שש"כ (מהדו' שלישית, פכ"ט סל"א. עיי"ש שמתנה קיל טפי, מצד יו"ט, מאשר מתנה ע"מ להחזיר, משום שאז צריך גם להחזיר, וש"פ.


ונאמרו כמה טעמים להקל בכך:


י"א דשרי משום דהוי לצורך מצווה [המרדכי בשם הבה"ג, המ"א, המ"ב, וכה"ח הנ"ל, ועוד פוס'].


וי"א דשרי משום שאין זה קנין עולם אלא קנין ארעי, ולצורך שעה קונין [לח"מ (ליפשיץ. בפיהמ"ש) הנ"ל. הב"ד ערה"ש הנ"ל וכה"ח (בסי' תרנ"ח שם)]. וכעין זאת כ' גם בס' המקנה (לקידושין. שם), דשרי במתנה ע"מ להחזיר, משום שאינה מתנה גמורה כל כך [הב"ד בחזו"ע (הל' דמ"י סוף הערה מ"ה. דף תכ"ה)].


וי"א טעם אחר. שכתב הגר"ז בשולחנו הטהור (בסי' ש"ו סי"ז), שמה שקונים אותם בזמן מצוותן רק כדי לצאת בהם י"ח ולהחזירם, הרי דינם כהכרזת המצוות שנהגו להקל, שאין קונה גוף האתרוג אלא מצוותו בלבד. ואפי' ביו"ט הראשון של החג שצריך לקנות את גופו של האתרוג, מ"מ כיוון שקונה אותו ע"מ להחזירו נמצא שאינו קונה אותו אלא מצוותו בלבד, אבל אסור לקנות לגמרי את האתרוג ביו"ט, אפי' אם א"א לו לקיים המצווה בענין אחר. וזאת מפני שאין דוחין שבות גמור מפני מצוות עשה, וכמש"כ בסי' תקפ"ו (סכ"ב) וסי' תרנ"ה. עכ"ד. והוא כמש"כ כבר המ"א (סי' ש"ו סקט"ו) שבזמן מצוותן אינו קונה האתרוג עצמו אלא רק לצאת בו אפי' ביום הראשון, שהרי צריך להחזירו. והסביר דבריו בלבושי שרד, דר"ל דאע"ג שביום הראשון בעינן משלכם, מ"מ אינו קונה אלא המצווה וקונה ע"מ להחזיר.


נמצאנו למדים שמותר לתת את ד' המינים לאדם אחר במתנה ע"מ להחזיר, אף ביו"ט ראשון של החג.


ובאשר לנתינת ד' המינים ביו"ט הראשון במתנה גמורה לאדם אחר.


גבי נתינת מתנה בשבת וביו"ט כ' המרדכי (בביצה שם) שבה"ג התיר להקנות קמחו ביו"ט משום מצווה, וכן לולב ואתרוג יוצאים בהם כל העם ע"י מתנה ע"מ להחזיר. ודכוותיה קיי"ל (ר' בב"ב דקנ"ו, ב') קונים משכיב מרע ואפילו בשבת. עכ"ל. הב"ד מרן בב"י (סי' תקכ"ז), ומכח קושייתו ע"כ הסביר דאפשר דס"ל למרדכי שאפי' להקנות במשיכה בלא קנין סודר אסור, משום דמחזי כמקח וממכר, ובמקום מצוה התירו. עכ"ל.


וגבי ד' הרמב"ם צריך להתיישב בדבר. שבפיהמ"ש (פ"ג דסוכה. במשנה בדמ"א, ב'), על הלימוד "לכם" – משלכם, כ' שאם נתנו לו במתנה יצא, ואפי' במתנה ע"מ להחזיר, כי העיקר אצלנו שמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה, ומותר לתת מתנה ביו"ט. עכ"ל. ומאידך בס' הי"ד כ' (בסוף הל' מכירה, פ"ל ה"ז) שהמוכר או הנותן מתנה בשבת או ביו"ט, אע"פ שמכין אותו, מעשיו קיימים. ע"כ. ור' בחזו"ע (הל' דמ"י. הערה מ"ה בד"ה "מתנה". דף תכ"ד) שהב"ד כמה אחרו' ליישב זאת (עיי"ש שכמה פוס' יישבו שבמתנה בלי קנין סודר התיר הרמב"ם, ובקנין סודר אסור).


ואכן גבי סתם נתינת מתנה בשבת כ' המ"א (סי' ש"ו סקט"ו) עפי"ד הב"י הנ"ל בשם המרדכי שאסור לתת מתנה בשבת, אא"כ לצורך מצווה. וכ' ע"כ המ"א שפשוט שלצורך שבת שרי, וכמש"כ בסי' שכ"ג ותקט"ז. וע"ע בישועות יעקב (לסי' ש"ו) מש"כ ע"ד המ"א, להקל יותר גבי נתינת כלים ומטלטלים. הב"ד בחזו"ע (שם דתכ"ד).


אלא שבאמת נחלקו האחרו' בדעת המ"א גבי קנין במתנה גמורה בשבת – לצורך מצווה. שבס' המקנה (לקידושין ד"ו, ב' ד"ה "בא"ד") כ' בשם המ"א דליתן אתרוג במתנה שלא ע"מ להחזיר אסור ביו"ט. ואילו הביכור"י (בסי' תרנ"ח ססקכ"ח) חלק על דבריו, וכ' דהמ"א לא כתב כן אלא לענין מכר, ובודאי חמיר מכר ממתנה, שהרי מקח וממכר אפי' לצורך שבת ויו"ט ולצורך מצוה אסור, ואילו מתנה שרי. ע"כ.


ואכן נראה שיש מהאחרו' שנטו לקבל את דברי הביכור"י ולהקל בנתינת מתנה לצורך מצווה. שכן מבואר בחזו"ע (הל' דמ"י סוף הערה מ"ה. דתכ"ה) שדחה דברי המקנה. וכ"מ מדברי סא"ה (ח"ב במיל' ססקל"א דתמ"ד). ומאידך ראה בפסתש"ו (סי' תרנ"ח הערה 17) שכ' שיש מחמירים. והביא המחלו' הנ"ל, ומשמע שמחמיר.


וא"כ לאור הנ"ל חשבנו תחילה בס"ד שנתינת ד' המינים לחבירו במתנה גמורה ביו"ט ראשון, כיוון שזה לצורך מצווה, הרי שהמיקל יש לו ע"מ לסמוך, והמחמיר יחמיר לעצמו (וצ"ע אי לא יוצא בשל כך שכרו בהפסדו, שהריהו עלול לבטל המצווה בשל כך). ואכן צריך סייעתא דשמיא ושיקול הדעת גדולים להכריע במחלו' כזו. דאנן עסקינן בהלכות קניינים גבי דמ"י. וגבי דמ"י הרי הג' הביכור"י הינו א' מעמודי התווך הגדולים של הפוס' בהא. ומאידך הג' בעל ס' המקנה הינו א' מעמודי התווך הגדולים בעניני קידושין וקנינים. וכל האחרונים מביאים את דבריו בסוגיות המדוברות ומתייחסים לדבריו בכובד ראש כאבן יסוד בהלכות ההן. ולכאו' היה עדיף שלא להכנס למחלו' זו ולומר למי שקיבל את ד' המינים במתנה גמורה ביו"ט, שיבקש מהנותן שיתן לו במתנה ע"מ להחזיר [שמדברי המ"ב (בסי' תרנ"ח סקט"ז) מבואר שזה שרי ביו"ט, מדאמר שם שיתן הדמ"י במתנה ע"מ להחזיר לאחר שהנותן כבר בירך ע"כ. אמנם צ"ע אי גם לד' המקנה שרי]. אך לעיתים לא ניתן הדבר, וכגון שהנותן כבר הלך, ואז צ"ע אי מהני לקנות במתנה ע"מ להחזיר מבלי ליידע את הנותן שמה שנתן זה רק במתנה ע"מ להחזיר (או אולי המקבל רוצה את הדמ"י גם לשאר הימים ולא רק ליו"ט א' ואז אין המקבל רוצה לקבלם רק במתנה עמ"ל, אלא רוצה שישארו ברשותו עד סוף החג. אך בזה לכאו' יש להקל, דהא אז לא בעינן משלכם).


ואחר ששבתי בס"ד לדון שוב בדבר ראינו שישנם הרבה צדדים לדון בני"ד. ראשית יש לחלק בין אי שרי לכתחי' ליתן המתנה ביו"ט - לצורך מצווה, כבני"ד, לבין מצב של בדיעבד כשכבר נתנו לו את הדמ"י במתנה. שאף אי אסור בני"ד ליתן הדמ"י במתנה ביו"ט, מ"מ יתכן שבדיעבד יהיה מותר ליהנות מכך וליטלם משום צורך מצווה או משום טעמים אחרים, וכדלקמן.


הנה לגבי הקנאת הדמ"י במתנה ביו"ט (וכדין שבת). אע"ג שמידי מחלו' הגדולים הנ"ל (המקנה והביכור"י) לא יצאנו, מ"מ מדברי מרן הח"ח במ"ב נראה דשרי אף לכתחי' לצורך מצווה. שכ' המ"ב (סי' שכ"ג סקל"ד) דאע"ג שאסור ליתן מתנה בשבת, מ"מ כ' בפשטות שלצורך שבת שרי. והיינו לצורך היום. והרי צורך היום הוא גם שיטול הדמ"י בברכה כדבעי. ודברי המ"ב מוסבים ע"ד מרן בשו"ע שם. והיינו לא רק שכן ס"ל למ"ב, אלא אף הסביר כך את דברי מרן בשו"ע. ואף בשש"כ (מהדו' תש"ע. פכ"ט הערות פ' ופ"א) פסק להקל בני"ד (אמנם יש לציין שהפוס' הגאונים הללו לא הזכירו כלל את מחלו' הג' המקנה והג' הביכור"י).


וא"כ יש צד גדול להקל בני"ד (דלכאו' ד' מרן והמ"ב להקל).


ומ"מ אף את"ל שיש לנקוט כד' המקנה ולהחמיר ולאסור ליתן לכתחי' הדמ"י במתנה ביו"ט, הרי שאף אם עשה עבירה ונתן הדמ"י, אזי יש כמה צדדים להקל וליטלם.


ואמנם חכ"א ניסה להקל בני"ד, ואמר שלכאו' אין קשר בין דין נתינת המתנה לבין נטילת הדמ"י והברכה עליהם, דנתינת המתנה הינה איסור בהל' שבת, ואינה קשורה להל' הדמ"י (עכ"ד), אך לענ"ד נראה בס"ד שאין דבריו מחוורים דהא הוי מצווה הבאה בעבירה [דאמנם אין המצווה נעשית ברגע שעושה העבירה, אך מ"מ ע"י העבירה - נתינת המתנה ביו"ט - אפשר לעשות המצווה. ובאמת נראה בס"ד שיש ג' דרגות במצווה הבאה בעבירה: 1) השלב החמור יותר הינו כשהמצווה והעבירה באות כאחת. וכגון שמדליק נ"ח בשמן של חבירו, וע"י ההדלקה הריהו גוזל את השמן. וה"ה ביושב בסוכת חבירו ללא רשותו. 2) כאשר העבירה נעשית לפני המצווה, אך נמשכת בעת המצווה, וכגון לולב גזול, שאף בעת שנוטלו לכאו' עומד בהחזר וקאי. 3) כאשר העבירה נגמרה לפני המצווה, והיינו שכבר לפני קיום המצווה נגמרה העבירה [וכגון בני"ד, שנתנו המתנה ביו"ט (למ"ד דהוי עבירה) ואח"כ נוטל הדמ"י]. אלא שאותו חכם המשיך לבסס את טענתו ממה שמצינו בשו"ע בהל' אבלות, דאם קרע על מתו בשבת, אע"פ שחילל שבת, יצא ידי קריעה (יו"ד סי' ש"מ סכ"ח). ושלא כדין הקורע בחלוק גזול שלא יצא ידי חובת קריעה (שם סכ"ט). והנ"מ ביניהם, דבחלוק גזול הגוף של החלוק הינו בעבירה, משא"כ בקורע בשבת שאין העבירה בגוף החלוק [ט"ז (שם סקט"ז)].


אמנם בס"ד נלע"ד דלא דמי לני"ד. דהתם כשקרע בשבת הרי יכל לקיים מצוות קריעה גם ללא החילול שבת, והיינו אם היה ממתין עד מוצש"ק. משא"כ בני"ד דאם לא היה מקבל הדמ"י במתנה לא הוי משלכם ולא היה יי"ח ביוט"א (אא"כ היה מקבל במתנה ע"מ להחזיר, שאולי בזה קיל טפי בשויו"ט). וע"ע שם בביאור הגר"א (ביו"ד סקמ"ח גבי הקורע בחלוק) בשם הירו', ונראה שאולי ג"כ מוכח מהתם כדברינו [ועוד בענין מצוה הבאה בעבירה, בעבירה מדרבנן, ר' בשד"ח (בכללים, מע' מ"ם, כלל ע"ז סק"ז). וע"ע שם (בססק"ו)].


אלא שבאמת נראה בס"ד שמצדדים אחרים אפשר להקל בני"ד שיטול הדמ"י ביו"ט, אף למ"ד (הגאון המקנה) שאסור ליתן מתנה ביו"ט (כבשבת) אף לצורך מצווה. וטעמים אלה להקל בני"ד הינם מצד שאין בכך איסור הנאה, אך אין טעמים אלה פותרים את הבעיה של מצווה הבאה בעבירה [הדברים מובאים כאן עפ"י מה שכתבנו בס"ד בקונט' קדושת השבת (ח"ב במיל' פ"ד ענפים 14-20) ומקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ז הערה צ"ז)]:


1) י"א שאם לא נעשה שינוי בגוף הדבר ע"י מעשה האיסור של חילול שבת, הרי שבדיעבד מותר בשבת ליהנות מהמעשה של האיסור [שכ"ד הרשב"א (בחידושיו לשבת דק"ל, א' סוד"ה "דתניא", ובעוד מקומות). וכ"פ הריטב"א ורבינו יונה. וכ"פ הרבה אחרו'].


2) י"א שמותר ליהנות בשבת מחילול שבת כשההנאה הינה עקיפה. וכגון שהוציאו מפתח מרל"ר, ואפי' באיסור דאו'. דאע"ג שאסור לפתוח דלת במפתח זה, מ"מ אם עברו ופתחו שרי להכנס בדלת זו וליהנות מכך בשבת [ר' ע"כ בשש"כ (פי"ח הערה רמ"ד), בילקו"י (שבת כרך ב' סי' שי"ח הערה כ') ועוד. ושם בקדושת השבת (ח"ב במיל' פ"ד ענף 16)].


3) י"א שמותר ליהנות בשבת מחילול שבת אם עושה את פעולת ההנאה לצורך מצווה, דמצוות לאו ליהנות ניתנו [עיי"ש בקדושת השבת (במילואים פ"ד בענפים 17-18) הרבה חילוקי דינים, ושיש מחלוקות בדבר].


4) י"א שמותר ליהנות בשבת מחילול שבת, אם ניתן להגיע לתוצאה בדרך היתר [ר' תוס' סוכה (דכ"ג, ב' ד"ה "שני"). ושם בקדושת השבת (ענף 19)]. וצ"ע אי יש דרך היתר אחרת בני"ד (אולי במתנה ע"מ להחזיר. וצ"ע).


ואם במציאות המקבל את המתנה ביו"ט הינו שוגג, שלא ידע שאסור להקנות מתנה בשויו"ט, הרי שיש צדדים להקל עפי"ד תוס' בחולין (דט"ו, א' ד"ה "מורי") ועוד רוא"ח שהקלו בכך. ר' גם מ"ב (סי' שי"ח סק"ז). וכ"ז כתבו גבי שעשה איסור דאו'. וזה מדובר בעיקר לאשכנזים [קדושת השבת (שם ריש ענף 14)]. ויש שהקלו בכך רק כשעשה איסור דרבנן [בה"ל (רס"י שי"ח ד"ה "המבשל") עפי"ד הגר"א והח"א. קדושת השבת (שם ענף 15)].


למסקנה: לאור כל הנ"ל נראה בס"ד שודאי יש מקום להקל וליתן לחבירו הדמ"י במתנה ביו"ט ראשון על מנת שיטלם. אלא שאם מ"מ נחשוש לד' הג' המקנה שהחמיר בכך (וידוע שאף מרנא ורבנא הגר"א זצ"ל וזיע"א חלק כבוד גדול לג' בעל המקנה), הרי שבכל אופן בדיעבד כשכבר הקנה הדמ"י, רשאי המקבל ליטלם לכתחי' (מהצדדים הנ"ל להקל). ואף המברך על נטילה זו יש לו על מה לסמוך. ואכמ"ל.


ובאשר למכירת ד' המינים ביו"ט הראשון. מבואר בפוס' שאסור לעשות כן אע"ג דהוי לצורך מצוה. שכ"כ המ"א (סי' ש"ו סקט"ו), שמקח וממכר אחד בפה ואחד במסירה אסור, גזירה שמא יכתוב (עפ"י הרמב"ם פכ"ג משבת). והוסיף שנ"ל שלקנות ביו"ט אתרוג או שופר, אסור. וכ"כ המ"ב (סי' ש"ו סקל"ג).


ועפי"ז כ' המ"א (בסי' ש"ו שם) שאסור לקנות ביו"ט את ד' המינים או את חלקן ממוכר אתרוגים אפי' עושה כן לשם נטילתם למצווה [הב"ד הביכור"י (שם) סא"ה (ח"ב במיל' סקל"א), פסתש"ו (שם סק"ד) וש"א].


וע"ע באחרו' מש"כ גבי קניית האתרוג משמש ביהכ"נ שמכריז על מכירתו לא' מהקהל לשם נטילתו, וכן גבי קניית האתרוג של הקהל לאחר נטילתו וזאת כדי להריח בו או לאוכלו [ר' שכנה"ג (בסי' תרנ"ח בהגה"ט סק"ד, ובסי' תר"ס בהגב"י סק"א), ביכור"י (סי' תרנ"ח סקכ"ח), מ"א ומ"ב (סי' ש"ו שם), סא"ה (ח"ב במיל' סקל"א), פסתש"ו (סי' תרנ"ח הערה 18)]. ואין דבר זה שכיח בימינו לכן לא כתבנוהו.


בענין צורות הקנינים. ר' בחזו"ע (הל' ד' המינים סוף הערה מ"ה) שהאריך בחילוקים גבי קנין סודר ושאר הקנינים [ותמצית דבריו שם בס"ד: י"א שאסור רק כשנעשה בקנין סודר, ובשאר הקנינים (כקנין משיכה או חצר) שרי (רמב"ם והב"י). י"א שאסור אפי' בשאר הקנינים, ומ"מ התירו לצורך מצוה (הב"י בהבנת המרדכי). וי"א שאסור אפי' בשאר סוגי הקנינים ואפי' לצורך מצווה (מרן הגחיד"א זצ"ל בברכ"י בהבנת הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א. ואילו הגרע"י זצ"ל בחזו"ע שם חלק ע"כ, וס"ל שלמצווה התירו אף ראשו' אלה)].


לאחר כ"ז יש להוסיף, שחכ"א אמר לי שבענין הצורך לקנות את הדמ"י בא' מדרכי הקנינים המקובלות, הרי הדברים אמורים רק גבי היו"ט הראשון אך לא לשאר ימי החג. והטעם, משום שבימי חוה"מ לא בעינן "לכם" וא"צ שום זכות ממונית, ורק שלא יהא גזול או גנוב. עכת"ד.


כ"ז העלנו בס"ד גדולה, השבח לבורא עולם, שהוא חונן לאדם דעת ולאין אונים כמוני מרבה עוצמה.


[26]כו. עיקר ד"ז כתבוהו הרא"ש (פ"ג דסוכה סי' ל'), שהמקבל, לאחר שיצא באתרוג, ובא לקיים תנאי ההחזרה, צריך להקנות לנותן במתנה. ע"כ. וכ"כ הריטב"א (בקידושין ד"ו, ב'), הטור, ורבינו ירוחם (נ"ח ח"ד). וכ"פ הרמ"א (בסי' תרנ"ח ס"ה) והלבוש, המ"ב (ס"ק י"ט) וכה"ח (סקכ"ה ומ"ז).


והטעם, כתב הריטב"א, שמתנה ע"מ להחזיר הקנאה גמורה היא, וכשמחזירה לו הקנאה גמורה בעי כשאר הקנאות דעלמא. ע"כ. וכ"כ הרמ"א שם, כדי שיהא שוב של הבעלים ויוכלו לצאת בו. והסבירו עוד הפוס', דהא כל שנתנו הבעלים למקבל הרי הוא לגמרי של המקבל. ומה שהנותן אמר למקבל בשעת הנתינה "על מנת להחזיר", הוא כמו שאמר לו "שתחזור ותתן לי במתנה" [מ"ב (סי' תרנ"ח סקי"ט). כה"ח (סקמ"ז)].


ועוד כ' הרא"ש, שצריך להחזירו לבעליו במתנה, אפי' אם בעליו כשנתנם לו אמר בפירוש שהוא נותן לו על מנת שיחזירם לו (הב"ד כה"ח סקמ"ז). והיינו דהו"א שאם אמר לו שנותנם ע"מ שיחזירם אזי א"צ להקנותם שוב במתנה, קמ"ל שאפ"ה חייב להחזירם במתנה.


ומה שכתבנו שד"ז אמור גבי כל המיקרים שאדם מקבל מחבירו את ד' המינים במתנה ע"מ להחזיר, כ"כ המ"ב (בסי' תרנ"ח רסקי"ט) דד"ז קאי גם על כל האמור בסעי' ד' (דרק שם ובסעי' ה' מישתעי במתנה עמ"ל). ור' גם בשעה"צ (סקכ"ד).


ומה שכתבנו שד"ז אינו לכו"ע אלא רק לאשכנזים. אמנם הראשו' שהינם מקור ד"ז הינם הן אשכנזים והן ספרדים. אלא שמרן בשו"ע לא הזכיר כלל ד"ז בהל' ד' המינים, ורק הרמ"א הביאו [וראה מש"כ הגר"ע יוסף זצ"ל בקונטרס הוראות מרן, שבמקום שמרן לא גילה דעתו והרמ"א כתב את דעתו, אין דברי הרמ"א מחייבים את הספרדים. עכ"ד. והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי שבמיקרים שמרן לא גילה דעתו בשו"ע יש לילך אחר דבריו בב"י, ואם גם שם לא גילה דעתו יש לילך בתר האחרו' הספרדים. עכ"ד].


ואכן הרב כה"ח (בסי' תרנ"ח סקמ"ז) כ' שמדברי השו"ע גבי מתנה ע"מ להחזיר, שכתב שיוצא בזה י"ח "ומחזירו", משמע שא"צ לחזור וליתנו לבעליו במתנה אלא רק מחזירו סתם. והוסיף דאפשר דס"ל למרן כד' בעה"ע והרשב"א שא"צ הנותן לפרש למקבל ולומר לו "ע"מ להחזיר לו" אלא נותן לו סתם והמקבל מחזיר לו סתם. וכ"מ מסתמיות ד' הרמב"ם בפ"ח מלולב. עכ"ד. ואף בחזו"ע הל' סוכות לא מצאתי שהביא דין זה של החזרה במתנה לנותן. ואף שהמאמ"ר (להג"ר מרדכי כרמי זצ"ל שהיה ספרדי) התייחס לדברי הרמ"א הללו ודן לגבי אלו מיקרים שייכים דברי הרמ"א, מ"מ אי"ז מוכיח שאכן ס"ל להלכה כן. ואף את"ל דס"ל הכי, הרי שאר הפוס' הספרדים, ובראשם מרן בשו"ע, לא הביאו ד"ז להלכה. וממילא עולה בס"ד, שהספרדים לא קיבלו דין זה שהמקבל צריך ממש להקנות את הדמ"י לנותן. כך בס"ד נלע"ד.


אלא שיש להוסיף עוד, שאף האשכנזים לאו כו"ע ס"ל להחמיר בני"ד דבעי להחזיר ממש במתנה. שבקצוה"ח (בסי' רמ"א סק"ד) כ' לדון שבאמת א"צ להקנות בחזרה לנותן. וטעמו, דמתנה ע"מ להחזיר הוא כמשמעו, ואין בו תנאי הקנאה, אלא שנתן לו את האתרוג עד שיצא בו והוא מתנה גמורה וחלוטה עד הזמן (והיינו שהקנה לו עד סוף הזמן ותו לא מידי, ולכן א"צ להחזיר לו במתנה). והוסיף, שאף במתנה שהיא לשעה יש למקבל בה קנין הגוף, ויכול להקדישה או למוכרה בתוך הזמן, והריהי שלו ממש ואינו דומה לשאול שאין לו בה אלא קנין פירות בלבד בזמן השאלה, ולכן אינו שלו ואינו יוצא בו. ולא עוד, אלא אף כשלא פירש לו הנותן שמקנה לו האתרוג בקנין הגוף, ג"כ קונה. והאריך להוכיח זאת, וכ' שזו גם ד' רבי אביגדור כהן צדק ז"ל המובאת בשו"ת הרא"ש (כלל ל"ה סי' ב'). וע"ע מש"כ הג' הנ"ל באבני מילואים (סי' כ"ח סקנ"ג).


אמנם בעל נתיבות המשפט (בסי' רמ"א בביאורים סק"ה) לא קיבל את דברי קצוה"ח, דחה את ראיותיו וכ' שיש לפרש את דברי רבינו אביגדור באופן אחר. ולכן הסיק שם "שהעיקר כדברי הרא"ש והריטב"א וכל הפוס', דצריך קנין כשמחזיר". ע"כ. וע"ע בבה"ל (סי' תרנ"ח ס"ג ד"ה "דהוי"), וסא"ה (ח"ב במיל' סקכ"א). ונראה קצת מדבריהם שנטו יותר לדברי הנתיבות, ולכן נראה עיקר שהאשכנזים צריכים להקפיד בהא, כרמ"א [ואגב, י"א שהלמדנים נטו בדר"כ יותר אחר דעת נתיה"מ (ר' בס' גדול שימושה, לגרצ"י הכהן קוק זצ"ל), ויש שחלקו ע"כ (כן שמעתי בשם הגר"א שפירא זצ"ל].


יש להעיר שמה שבס"ד נראה שד' מרן אינה כרמ"א (מדלא כתב כן בשו"ע) אי"ז אומר שהוא סובר כך מטעמיה דקצוה"ח.


ובאשר לגבי איזה מיקרים עסקינן. כ' המאמ"ר דמיירי שהנותן נתן קודם שיצא י"ח בעצמו. א"נ נ"מ ליוט"ב של גלויות, דאע"ג שכבר יי"ח ביוט"א, מ"מ צריך שהמקבל יחזיר לו במתנה כדי שיהיה של הבעלים הראשונים ביוט"ב שהוא ספק ראשון ופסולי יוט"א פסולים בו מספק [הב"ד בשעה"צ (סקכ"ג) וכה"ח (סקמ"ג)]. וכמובן שיש נ"מ רבות גם לעניני חו"מ במחלו' אחרו' זו.


ולענין בדיעבד לד' הפוס' המחמירים בכך. כפי שכתבנו לעיל בסמוך, הרי שהריטב"א כ' שכשמחזירה לו, "הקנאה גמורה בעי". אך הרא"ש והריטב"א לא כתבו בהדיא מה יהא הדין בדיעבד. הנה לגבי המקבל, נראה בפשטות מדבריהם שאם המקבל אמנם החזיר, אך החזיר בסתם ולא במתנה גמורה שהמקבל לא יצא י"ח, שהרי לא קיים את התנאי של ההחזרה [וכ"ז עכ"פ לד' הריטב"א. וגבי ד' הרא"ש, יש לזכור את מה שכתבנו בס"ד בשמו לעיל (בהערה י"ד), שיש אומרים (המ"א וסיעתו. הב"ד המ"ב בסי' תרנ"ח סק"ט) שהרא"ש היקל אף אם הקנה לו בלשון שאלה. אך התם מישתעי להקל שיצא י"ח אם הקנה לו בלשון שאלה, והיינו לכתחי', אך בפשטות כ"ז בתנאי שהחזיר לו כדבעי. אך הרא"ש לא היקל אם בכלל לא החזיר לו הדמ"י. ולכן אם לא החזיר לו כלל הרי שאף לרא"ש לא יי"ח. ומ"מ אנן מישתעינן שהחזיר לו בסתמא ולא בהקנאה גמורה, שבזה יש לדון אם המקבל יצא בדיעבד י"ח. וחכ"א שליט"א העיר שלכאו' לרא"ש בסתמא בני"ד יי"ח בדיעבד, דכמו שגבי המקרה שהקנה בלשון שאלה ס"ל הרא"ש שיי"ח, דמסתמא נתן כן על דעת שיי"ח. וא"כ ה"ה בני"ד. עכ"ד]. ומדברי המ"ב (בסי' תרנ"ח סק"כ) ושעה"צ (סקכ"ה. ואולי אף מסקכ"ג) מתבאר שבאמת אליבא דהרא"ש, הריטב"א והרמ"א המקבל לא יצא י"ח. אלא שלמעשה יש לדון אפי' למנהג האשכנזים דאזלי כד' הרמ"א והמ"ב, דשמא אף את"ל שהמקבל לא יי"ח, בכל אופן כשהמקבל נוטל שוב לא יברך ע"כ, בשל ד' מחה"ש, שהביא ד' כמה פוס' דבכה"ג המקבל יצא [וכנ"ל. וכמבואר בבה"ל (סי' תרנ"ח ס"ג ד"ה "דהוי") ובסא"ה (ח"ב במיל' סקכ"א)], ושא"צ ממש קנין כדי להקנות בחזרה. אלא שמדברי שעה"צ (בסקכ"ה) מתבאר יותר מכך. שכ' שם שמסתברא עוד לומר, שאפי' שהמקבל החזיר בסתם ה"ז נמי כמפרש דמי, והוא עצמו ג"כ יוצא בכך, ואומדנא דמוכח הוא. אלא שמיד הוסיף שכשעיין בדברי הרא"ש ראה שכ' שם (בפ"ג דסוכה סי' ל') בשם בעה"ע במפורש שאם הנותן נתן בסתם והמחזיר החזיר בסתם, יצאו שניהם י"ח. והוסיף בשעה"צ, דה"ה כשהנותן נתן במתנה ע"מ להחזיר והמקבל מחזיר בסתם, שגם בזה יצאו שניהם י"ח. וכ"פ גם בסא"ה (ח"ב פ"ד ס"ה). וכן עיקר (לפחות לאשכנזים).


אלא שהפוס' דנו עוד יותר אליבא דהרא"ש והרמ"א הנ"ל, האם עכ"פ הנותן יצא י"ח אם המקבל לא החזיר לו במתנה גמורה (וגם לא בסתם). שהרמ"א כתב שם ש"המקבל צריך לחזור וליתנו לבעליו במתנה כדי שיהיה של בעלים ויצאו בו". ומשמע שאם המקבל לא החזיר במתנה גמורה אפי' הבעלים לא יצאו י"ח אם יטלו הדמ"י הללו לאחר שהמקבל החזירם אך לא במתנה גמורה, ולכאו' זה חידוש גדול לומר שהבעלים לא יי"ח. ואכן כבר תמהו ע"כ הג"ר ישעיהו ברלין זצ"ל והמ"ב (שם בסק"כ). וכ' המ"ב דלכאו' אינו כן, דהא הבעלים בכל גווני יוכלו לצאת, שהרי נתנו למקבל ע"מ שיחזירו להם במתנה כדין. ואם לא החזירו להם באופן זה הרי שנתבטלה המתנה למפרע וכאילו לא נתנו לו דמי. ולכן כ' שצ"ע. ועיי"ש בשעה"צ (סקכ"ה) שהאריך לדון בכך, והעיר שברא"ש וברבינו ירוחם שהם מקור ד"ז לא נזכר מאומה מפרט זה שיציאת הבעלים תלויה בהחזרתו במתנה גמורה. וגם בד"מ לא נזכר כלל פרט זה. ולכן כ' שאולי ט"ס הוא "וצ"ל ש"לא יצא" (בלשון יחיד, והיינו המקבל בלבד). ובאמת מכל דבריו של מרן הח"ח במ"ב ובשעה"צ מתבאר שלמעשה הנותן יצא י"ח אם יטול הדמ"י הללו אפי' ביו"ט הראשון. וכן בס"ד נראה לענ"ד עיקר.


[27]כז. מימרא דרבא בסוכה (דמ"א, ב'). וכ"פ הטור ושאר הראשו', וכ"פ מרן (סי' תרנ"ח סעי' ד' וה') והאחרו'.


[28]כח. כ"פ מרן (שם בס"ד), שאם החזירו לאחר זמן מצוותו לא יצא. ע"כ. וכ"פ הרוא"ח.


כתבו הפוס', רוא"ח, שאם לא החזירו בזמנו לא יי"ח אף אם הנותן לא עשה תנאי כפול בעת הנתינה (היינו שאמר רק שהוא נותן לו במתנה ע"מ להחזיר, ולא הוסיף שאם לא יחזיר לו אין הוא מקנה לו את הדמ"י). שכ"פ הרשב"א בתשו' (סי' קפ"ו) דלא בעי תנאי כפול. וכ"פ המרדכי בשם רשב"ם ור"ש בן חפני הכהן, והוסיף שכן עמא דבר. וכ"כ הראבי"ה. הב"ד הב"ח, וכתב דהכי נקטינן. וכ"כ הטור ומרן בב"י. וכ"מ מסתמיות דברי השו"ע והאחרו', דלא בעי תנאי כפול (כה"ח סי' תרנ"ח סקל"ה). וע"ע בתוס' קידושין (דמ"ט, ב' ד"ה "דברים").


[29]כט. עיקר ד"ז כתבו מרן (בסי' תרנ"ח ס"ד. וכ"מ גם מסעי' ה' שם). ואמנם מרן כ' שיחזירנו "עד זמן מצוותן", ואם החזירו לאחר זמן מצוותו לא יצא. אך האחרו' הסבירו שהכוונה שאפי' שהחזירו באותו יום, אך בשעה שכבר אי אפשר עוד לצאת בו, דהיינו בערב, לא יצא י"ח [מ"ב (רסקט"ז). כה"ח (רסקל"ג)].


והטעם לזאת, דאע"ג שלא פירש לו בהדיא מתי שיחזירנו לו, מ"מ אומדנא דמוכח הוא שכונתו היתה שיחזירנו לו בשעה שיוכל לצאת בו עדיין [מ"ב (סקט"ז) וכה"ח (סקמ"ג)].


ומה שכתבנו שיחזירנו בזמן כזה שתהא אפשרות לנותן ליטלם באותו יום עצמו. שכן עולה מדברי הפוס' שכתבו שיחזירנו בשעה שיוכל עדיין לצאת בו. וממילא מתבאר שאם המקבל החזירו לביהכ"נ ואילו הנותן (או אחד מבני ביתו שעדיין צריך ליטול את הדמ"י) כבר בביתו, ועד שיספיקו להגיע לביהכ"נ וליטלו כבר תהיה השקיעה, הרי שהמקבל לא החזירו כראוי.


ונראה לענ"ד בס"ד, דה"ה אם החזירו לאחר השקיעה, אף שהוא עדיין זמן ביה"ש, דיכול הנותן להקפיד על המקבל שלא החזירם כראוי, דהא ביו"ט ראשון עסקינן שמצוותו מדאו', ולכן אין המקבל יכול לטעון שהחזירו לפני צה"כ, דהיינו בזמן ביה"ש, שהוא ספק יום ספק לילה, דיכול הנותן להשיבו שה"ז ספק בדאו' וצריך להחמיר בו ולכן על המקבל להשיבו לנותן לפני השקיעה. ולכאו' ה"ה בשאר ימי החג. דהא סו"ס אם מחזירו לאחר השקיעה כבר לא יוכל הנותן לברך כשנוטלו אחר השקיעה. וזאת נראית גם כוונת המ"ב (בסקט"ז) שכ' שבשעה שא"א לצאת בו "דהיינו בערב", דר"ל מהשקיעה ואילך.


בס"ד יש מקום לדון גבי מקרה שהנותן נוהג כגאונים, שהשקיעה היא בזמן שכדור השמש נכסה מעינינו, אך המקבל טוען שהוא נוהג בכל כד' ר"ת. ולפי טענתו החזיר את הדמ"י לפני השקיעה דר"ת. האם המקבל יצא בזה י"ח ההחזרה וגם י"ח נטי' הדמ"י שלו, אם לאו. והאם תלוי ד"ז במנהג המקום. דאם נוהגים באותו מקום לילך לפי שיטת הגאונים, צריך הוא להחזיר לו עד השקיעה לפי הגאונים (וכגון כאן בארה"ק). ואם נהגו באותו מקום לילך בזה לפי שיטת ר"ת, צריך הוא להחזיר לו עד השקיעה לדעת ר"ת.


מ"מ נלע"ד שבסתמא צריך המקבל להחזיר למוכר עד זמן השקיעה כפי מנהג הנותן, וכמש"כ הפוס' בכמה דוכתי גבי ני"ד, "דאומדנא דמוכח" שהנותן נתן על דעת זו שיחזיר לו בזמן שיוכלו הוא ובני ביתו עדיין ליטול הדמ"י באותו יום. כך בס"ד נלע"ד. ויתכן שצריך להחזיר לו הדמ"י עד השקיעה דהגאונים, אפי' שהמנהג באותו מקום כשיטת ר"ת. אך בזה עדיין צ"ע. ואין עיתותי בידי לעיין בכך. ושמא המקבל יוכל לטעון דקים לו כר"ת ושהוא מהמיעוט הנוהג כר"ת. ואולי תלוי הדבר בסוגיא דב"ב (דצ"ב, ב') האם הולכים בממון אחר הרוב. ומ"מ ברור שפה בארץ ישראל המנהג הוא כשיטת הגאונים, בין לקולא ובין לחומרא. ולא רק שהנוהגים לדינא הינם מיעוטא דמיעוטא דבטלי במיעוטייהו, אלא לא שמענו על אף אחד בארה"ק שמתגורר פה ונוהג לדינא כר"ת להקל, ולכן מכניס את השבת כשקיעה דר"ת (חוץ מאדמו"ר אחד שרק הגיע לביקור בארה"ק, וחזר מהטבילה במקווה לאחר השקיעה בנסיעה במכונית, וכבר יצא עליו הקצף מכל גדולי ישראל באותו דור, דקיי"ל שמקבל חומרי מקום שהגיע לשם (והגר"מ אליהו זצ"ל סיפר לי בעצמו את פרטי המקרה שהיה אז, כיוון שהוא היה במשלחת של העדה החרדית הספרדית שבאה אל אותו אדמו"ר, ובין השאר העירו לו על מעשהו. ומ"מ הגרא"י אולמן שליט"א אמר לי שפה בארה"ק המנהג הפשוט הוא לחשב את זמן שקיעת החמה כגאונים ולא כר"ת. עכ"ד.


ומה שכתבנו שצריך המקבל להחזיר בזמן כזה שגם בני משפחת הנותן יספיקו ליטול הדמ"י, זאת עפי"ד הבה"ל (שם סעי' ד' סוד"ה "לאחר זמן"), שכ' דקרוב לומר דאפי' כבר בירך הנותן, אך אם טרם בירכו בניו הסמוכין עליו, ושדרכם תמיד לברך על לולב של אביהם, נמי לא יצא המקבל י"ח כיון שלא החזיר בזמן שגם הם יספיקו ליטלו. והטעם, דגם זה אומדנא דמוכח הוא, שאין אדם מניח בניו בלא מצווה ונותן לאחרים [כ"כ מדנפשיה הבה"ל (שם), והוסיף שכן צידד גם במו"ק].


ולענ"ד אם הנותן הוא אדם שידוע כפזרן וגומל חסדים (וב"ה ישנם כאלה בעם ישראל), שנותן את חפציו לאחרים כדי שיקיימו בהם מצוות (כגון שרגיל הוא לילך ולתקוע ברה"ש בבתיהם של החולים, או לקרוא להם המגילה בפורים) ומסתבר שגם את ד' המינים שלו רגיל הוא ליתן לשכניו הזקנים או החולים, הרי שהמקבל צריך להחזיר את ד' המינים הללו לנותן כמה שיותר מהר, כדי שיזכה את הרבים בד' המינים שלו. אך בזה יש להסתפק אי המקבל לא נהג כך, האם בשל כך לא יי"ח. דיכול הוא לטעון לא ידענא בהכי שהנותן הינו אדם כזה. ואף את"ל ידענא, שמא איני חייב להתחשב בכך.


וראה עוד בענינים אלה בהערה הבאה.


[30]ל. לגבי זמן ההחזרה שצריך המקבל את ד' המינים להחזירם לנותן, כתבו הפוס' עוד כמה פרטי דינים:


1)לכתחי' צריך המקבל להחזיר את ד' המינים לנותן עוד לפני ההלל [שעה"צ (ססקכ"א). כה"ח (סקל"ג)]. והטעם כדלקמן בהערה זו (בס"ק 4).


2) אם בשעה שנתן לו כבר בירך עליו הנותן, צריך המקבל להחזיר לו עכ"פ ביום המחרת בשעת מצוותו [ריטב"א. מאירי. שעה"צ (סי' תרנ"ח סק"כ)]. והיינו שיספיקו ליטול גם הנותן וגם בני משפחתו ושאר הנילווים אליו, וכנ"ל. ומסתבר שהנותן נתנם ע"ד שיקבלם לפני תפילת שחרית של מחר (וזאת אם שאר בני המשפחה כבר נטלוהו באותו יום עצמו). ור' ע"כ לקמן בסמוך.


3) אם בשעת הנתינה של ד' המינים אמר הנותן למקבל שהוא נותנם לו "על מנת שתחזירם לי" (וזו רבותא, שאמר גם תיבת "לי". דאם לא אמרה, ראה הדין בס"ק הבא), שבזה חייב הוא להחזירם בזמן מצוותם, מ"מ אם יש לנותן עוד לולב כשר אחר שיוכל לברך עליו, הרי למרות שאינו רשאי להחזירם לאחר החג, דהא אמר לו "החזירהו לי", ומידי דחזי ליה קאמר. אך במקרה זה אינו חייב להחזירם בו ביום (אף אם הנותן טרם בירך ע"כ) או למחרת (אף אם טרם בירך), דמ"מ כל שמחזיר לו במשך ימי החג, ואפי' ביום השביעי, נמי יצא ידי תנאו, דהא עדיין קאי למצוותו והרי לא פירש באיזה יום וכמה שיהא שווה בשעת החזרה. כ"כ בבה"ל (סי' תרנ"ח ס"ג סוד"ה "לאחר זמן") בשם הרשב"א בתשובותיו (ח"א סי' אל"ף).


אמנם אני הקטן לא כ"כ זכיתי להבין את מש"כ בשם רבנו הגדול, הרשב"א ז"ל [שמרן כינהו בב"י (יו"ד סי' ק"ה) "אורו של עולם", ובמקו"א (שם סי' קט"ו) כינהו "עמוד העולם", ואמר שהוא שקול ככל חכמי ישראל ומכריע את כולם (שכ"כ רבי זרחיה אזולאי מגיה שו"ת הרדב"ז, בהוספות לסי' ב' אלפים צ"ה). ואכמ"ל]. דאם אזלינן בתר אומדנא דדעתיה דהנותן, הרי יתכן שהמקבל קיבל דמ"י מהודרים, ואילו לנותן נשארו רק כשרים, ומסתמא שגם בזה לא כיוון הנותן, שלו עצמו ישארו לכל ימי החג רק דמ"י כשרים ואילו המקבל יקבל את המהודרים. ושמא כוונת רבינו הרשב"א שלנותן נשארו דמ"י לא פחות מהודרים מאלו שנתן למקבל. ואכן משעיינתי בתשו' זו של רבינו הרשב"א לא מצאתי כלל מדברים אלה. ולכן לא זכיתי להבין את רבינו הח"ח זצ"ל מנין לקח ד"ז שאם יש לו לולב אחר יכול להחזיר לו אפי' ביום הז' בלבד. ומ"מ שמחתי כשמצאתי שהביכור"י (בסי' תרנ"ח סק"י) כ' שאם הלולב שנתן הנותן למקבל מהודר יותר מהלולב שנשאר ביד הנותן, בודאי צריך המקבל להחזיר לנותן את הלולב שקיבל, על מנת שיוכל לצאת בו. ועוד, דשמא רצונו דוקא בכמה לולבים, שאם יפסל הא' ישאר לו האחר. ברוך ה' שזכיתי לכוון לדבריו. וע"ע בשו"ת מנחי"צ (ח"ז סי' מ"ד), ולקמן (בהערה פ"ה) אם צריך ליתן לנותן דמי מה שהפחית משוויו. ובענין יציאה י"ח ותשלום - כשהדמ"י כבר אינם בנמצא, ר' בהערה ל"ה (ס"ק 3) ובהערה פ"ה.


4) כ' המ"ב בשעה"צ (סי' תרנ"ח סקכ"א) גבי מקבל שחייב להחזיר באותו יום: מסתפקנא בהחזיר לו אחר כל התפילות של היום, ובשל כך לא עשה הנענועים בהלל בציבור כדרכו תמיד לנענע עם הציבור. אולי יש בזה קפידא לבטל את המתנה שנתן הדמ"י שלו. או דאפשר דמתבטלת המתנה דוקא בהחזיר לו לאחר זמן מצוותו לגמרי באותו היום. ונשאר בצ"ע. ולכן הסיק שם שבודאי לכתחי' צריך להזהר בזה להחזיר לו קודם ההלל. עכת"ד. וכ' ע"כ כה"ח (סקל"ג) שנראה לו שמי שיש לו לולב ואתרוג ואינו עושה הנענוע בהקפות עם הציבור, ודאי מקפיד הוא. ואם הנותן היה יודע שהמקבל לא יחזיר לו קודם ההלל וההקפות לא היה נותן לו אא"כ פירש בהדיא שאינו מקפיד ע"כ. ולכן הסיק שצריך להחזיר לו קודם ההלל ובאותו ביהכ"נ שהנותן מתפלל שם. ואם התעכב ולא החזירו קודם זמן זה צריך שיבקש ממנו (או מאדם אחר שיש לו דמ"י) שיתן לו שוב ליטלם במתנה ע"מ להחזיר וליטול שוב בלי ברכה. עכ"ד. ולענ"ד לכאו' קצ"ע, מדוע לשיטת כה"ח לא יברך שוב, הרי לדעתו ודאי הנותן מקפיד ע"כ. ומ"מ לענ"ד תלוי הדבר בכל איניש ואיניש, דכל א' לפום הקפדתו (וכגון שלמקובלים יש קפידא גדולה לעשות הנענועים עם הלולב, על מנת לעשות הכוונות עם ד' המינים). וכיוצ"ב מצינו בסוף גיטין (ד"צ, א'-ב') שיש דעות באנשים במאכל ושיש דעות באנשים גבי פריצות, דיש מקפידים יותר ואחרים מקפידים פחות. וכיוון דלא ברירא לן אי מה שאמרו שיחזירנו מישתעי לפני ההלל או לפני סוף היום (דאי ברירא לן אין לחלק בין איש לרעהו), הרי שלכאו' תלוי ד"ז בכל אדם ואדם, ותלוי אי הנותן קפדן הוא אם לאו. וכעבור זמן ראיתי שכעין זאת כ' מרן הח"ח בבה"ל (סי' תרנ"ח ס"ה ד"ה "והאחרון") גבי מי שלא החזיר כלל עד שהבעלים נאלצו לבוא ולקחתם ממנו, וכ': "ונראה דתלוי בטבעו של הנותן ובקפידתו".


5) כ' רבנו הרשב"א בתשו' הנ"ל, שאם נתן לו אתרוג במתנה ע"מ להחזיר, ואמר רק: "על מנת שתחזירהו", ולא אמר תיבת "לי", הרי כל מתי שהוא מחזיר (והיינו אפי' לזמן מרובה), כבר קיים תנאו. אבל אם אמר "ע"מ שתחזירהו לי", בזה יש לחלק לפי מה שהוא הענין, ולא נתכוון זה אלא שיחזירהו לו למה שהוא צריך לו... שיהא ראוי לי לצאת למצוותי קאמר, ולא שיהא צריך להחזירו לו מיד שיצא בו, וכאילו לא נתנו בפירוש אלא לצאת בו בלבד... ובלבד שיחזירהו בענין שיהא ראוי לו. עכ"ד. וכ"כ האחרו', שאם לא אמר "לי" יכול להחזירו אפי' לאחר זמן מצוותו. משא"כ אם אמר "לי", צריך להחזירו בזמן מצוותו [ר' רמ"א (חו"מ סי' רמ"א ס"ו), מ"א (סי' תרנ"ח סק"ד), מ"ב (סקט"ז) ובבה"ל (שם בס"ד ד"ה "לאחר זמן")]. והיו מהאחרו' שהקשו ע"כ, מדוע בלא אמר "לי" יכול להחזירו לאחר זמן מצוותו, והיינו לאחר תום החג, הרי לכאו' לא גרע זה ממה שנתן לו בסתמא, דחייב להחזירו בזמן מצוותו (כבשו"ע שם ס"ה). ולכן היו שתירצו שמ"ד (הוא בעה"ע) דס"ל שהנותן בסתמא חייב להחזירו בזמן מצוותו, גם בנותן ואומר "ע"מ שתחזירהו", אף דלא אמר "לי", ס"ל דבעי להחזירו בזמן מצוותו. והיינו שבעה"ע חולק על הרשב"א בזה [בה"ל (שם) בשם הק"נ והביכור"י]. וע"ע בכה"ח (סקל"ד) שהביא תירוצים אחרים לכך. ואכמ"ל.


6) גבי מי שהתנה שיחזירו לו הדמ"י ביו"ט ראשון או ביו"ט שני, אי יוצא בשני ימים אלה, ר' כה"ח (סי' תרנ"ח סקמ"א). אמנם קצ"ע גבי מש"כ שם שאם התנה שיחזירו ביוט"ב ולא החזירו בשני, שיצא. דלכאו' צ"ל שאפי' ביוט"א לא יצא. ואכמ"ל.


[31]לא. כ"כ הבה"ל (סי' תרנ"ח ס"ה ד"ה "והאחרון"), שאם לא החזיר עד שהטריחו הבעלים עצמם לבוא אליו, אפשר שאין זה דין חזרה. וסיים, שמ"מ תלוי הדבר בטבעו של הנותן ובקפידתו (ואפי' שהמקבל נשאר עם הדמ"י באותו ביהכ"נ, אך הנותן הינו זקן וקשה לו לחפשו, מסתבר שיקפיד ע"כ). ומ"מ כ"ז אפי' שהמקבל אמר לו (בעת שהנותן בא ליקח ממנו) שהוא נותנם לו בחזרה במתנה.


והטעם למה שאינו יי"ח בכך, משום שהנותן לא נתן לו על מנת כן שיצטרך לבוא לקחתם (כה"ח ססקנ"ב).


ולענין הברכה. נראה בס"ד שבכל אופן שהמקבל לא החזירם בעצמו לנותן, אלא הנותן בא בעצמו לקחתם, אפ"ה כשהמקבל יטול שוב דמ"י (אחרים או את אותם הדמ"י) לא יברך. דהא מרן הח"ח כתב את עיקר ד"ז מסברא דנפשיה, וגם כתב כן בלשון "אפשר". ואף אם הנותן אדם קפדן, אפ"ה לא יברך המקבל שוב, דהא סו"ס החזיר לנותן.


[32]לב. כמסקנת הבה"ל הנ"ל (בהערה הקודמת).


[33]לג. כ"כ הבה"ל (סי' תרנ"ח ס"ה ד"ה "והאחרון"), דפשוט שאם מחזיר ע"י שליח בודאי הוי חזרה. וכ"פ כה"ח (שם סקנ"ב). וטעמם, דאם המקבל נתן לאדם שלישי ליטול הדמ"י, והשלישי לרביעי, וכו' (כמובא בשו"ע שם ס"ה מההיא מעשה דר"ג), דבזה המקבל הראשון יי"ח, כ"ש אם המחזיר הינו שלוחו של המקבל הראשון. ומ"מ הסתפק שם המ"ב (בריש בה"ל הנ"ל) אי מ"מ בעי שהמחזיר יהיה דוקא בא כוחו של המקבל.


[34]לד. גבי החזרה ע"י קטן או גוי, כ' הבה"ל (שם בד"ה "והאחרון") דנראה לכאו' שא"צ בזה דינא דשליחות, דאפי' במחזיר ע"י קטן או (להבדיל) ע"י גוי, שאינם בני שליחות ובני אקנויי, מ"מ ג"כ מקיים תנאו בזה, כיוון שדעתו של המקבל ליתן לנותן במתנה, והנותן הראשון זוכה בהם. ומה שעושים הקטן והגוי הריהו מעשה קוף בעלמא הוא. וכ"ש לפי מש"כ הרא"ש בשם העיטור דאפי' במחזיר לו בסתמא אומדין דעתו דמסתמא במתנה נותן לו. אך סיים בבה"ל שם דמ"מ אינו ברור כל כך. עכת"ד. ונלע"ד דספיקו שמא אין מעשה שניהם מעשה קוף גמור. ועוד, יש צד לומר דגריעי ממחזיר בעצמו בסתמא, משום דהתם סו"ס המקבל מחזיר בעצמו בידיו ללא שליחות אחרים, ומגלה בזה דעתו שרוצה הוא בהחזרה זו במתנה, משא"כ ע"י קטן או גוי.


למעשה מי שהחזיר ע"י קטן או ע"י גוי, נראה שעדיף שיקחם שוב במתנה ע"מ להחזיר ויחזירם בעצמו. ואם הנותן הראשון מגלה דעתו (אפי' בטלפון) שאינו מקפיד ע"כ, לכאו' לא גרע ממי שלא החזיר כלל והנותן מחל ע"כ (כדלקמן בהערה ל"ה במקרה השני).


ועוד חככתי בדעתי אי יש חובה על המחזיר לוודא שאכן הדמ"י הוחזרו כראוי לנותן, ומ"מ כיוון שלא מצינו בפוס' שכתבו כן, משמע שאין חובה בזה. ויתכן שתלוי הדבר בגדרי דין חזקה שליח עושה שליחותו, והאם יש חובה לברר ספקות. ואכמ"ל.


[35]לה. ראשית נזכיר כאן בס"ד את מש"כ הסמ"ג (עשין מצווה מ"ד), שאין מועילה מתנה ע"מ להחזיר, אלא כשנזהר בארבעה דברים שהתנאי מתקיים בהם: 1) תנאי כפול. 2) תנאי ההן קודם לתנאי הלאו. 3) תנאי קודם למעשה. 4) תנאי בדבר שאפשר לקיימו. ואם חסר א' מהם התנאי בטל והמעשה קיים (וחכ"א שליט"א העיר שלפי"ז יצא י"ח גם אם לא החזיר, שהרי המעשה קיים. עכ"ד. וצ"ע).


ולפי"ז צריך לומר כשנותן את ד' המינים: "על מנת שתחזירם לי, הרי הם לך במתנה, ואם לאו לא יהיו שלך". ע"כ. ולמעשה אין הלכה כסמ"ג, אלא כד' רוה"פ הסוברים שהולכים בזה אחר אומד הדעת, וא"צ לכל משפטי התנאים. וכן נוהגים [ר' ב"ח (סי' תרנ"ח). ובשו"ת ביכורי שלמה (סי' כ"ה ס"ק קפ"א) כ' שיר"ש יחשוש גם לד' הסמ"ג. הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' סק"כ). וחכ"א העיר שלא שייך שיר"ש יחמיר, הרי אם התנאי לא תקין אז התנאי בטל והמעשה קיים, כדברי הסמ"ג, וא"כ הקנה לו ויוצא בו י"ח, אלא שיוצא בו י"ח אף אם לא יחזיר. ואם לבסוף יחזיר יוכל גם הנותן לצאת בו י"ח. וצ"ע. עכ"ד.


ועתה נביא בס"ד כמה הלכות בענין נתינת ד' המינים במתנה ע"מ להחזיר.


1) המקבל את ארבעת המינים במתנה על מנת להחזיר, אך טרם שהחזירם הם נפסלו או אבדו או נגנבו, ואפילו שקרה הדבר באונס, הרי שהמקבלם אינו יוצא ידי חובה בנטילתם. וראה עוד בהמשך ההערה פה.


2) יש אומרים שאם אדם קיבל את ארבעת המינים מחבירו במתנה על מנת להחזיר, והמקבל לא החזירם, יכול הנותן למחול על התנאי (שהיא מתנה בתנאי שיחזירם לנותן), ולומר למקבל "הריני כאילו התקבלתי", ובכך יצא המקבל ידי חובה במה שנטלם. אך כל זאת בתנאי שהנותן מחל על כך בתוך זמן קיום המצווה.


3) יש מהפוסקים שכתבו, שהמקבל את ארבעת המינים (או את חלקם) במתנה על מנת להחזיר, ולא החזירם לנותן, אך לנותן יש ארבעת המינים אחרים שיכול לצאת בהם, הרי שבדיעבד יצא המקבל ידי חובה בנטילתם, אם שילם את שווים לנותן, לפחות במקרה שארבעת המינים כבר אינם בנמצא.


4) נחלקו הפוסקים לגבי המקבל ארבעת המינים במתנה על מנת להחזיר, ועתה אינם בנמצא כך שהמקבל אינו יכול להחזירם, אך מחזיר הוא לנותן ארבעת המינים אחרים כשרים או אפילו מהודרים, האם יצא המקבל ידי חובה בנטילת ארבעת המינים הראשונים. לדעת האשכנזים וחלק מהספרדים ניתן להקל בכך ולומר שהמקבל יצא ידי חובה בנטילת ארבעת המינים הראשונים כשנטלם, ולדעת שאר הספרדים יחזור ליטול שוב ארבעת המינים, כיוון שספק אם יצא ידי חובה, אך לא יברך כשנוטל שוב.


5) יש אומרים שאם אדם קיבל את ארבעת המינים במתנה על מנת להחזיר לנותן, אסור לו להעבירם לאדם אחר שיטלם ויחזירם לבעליהם. ואם עשה כן, הרי שהן המקבל הראשון והן המקבל השני לא יצאו ידי חובה, אף אם אכן הוחזרו ארבעת המינים לבעליהם. אך לדעת רוב הפוסקים רשאי המקבל (הראשון) לתת לאדם שלישי במתנה על מנת להחזירם לבעליהם, וכן השלישי יתן לרביעי וכו', ואם אכן הוחזרו לבעליהם בזמן, יצאו המקבלים ידי חובה.


6) אף לדעת המקילים בסעיף הקודם, ישנם מקרים שהמקבל את ארבעת המינים במתנה על מנת להחזיר אינו רשאי לתיתם לאדם אחר במתנה על מנת להחזיר, ואלו הם: אם הנותן אומר במפורש למקבל שלא יתנם לאדם אחר אלא יחזירם ישירות לנותן, אכן אין המקבל רשאי להעבירם לאדם אחר. וכן אם יש אומד הדעת שהנותן מקפיד שהמקבל לא יעבירם לאדם נוסף, אסור למקבל להעבירם לאדם אחר. ואם במקרים הללו המקבל הראשון אכן העבירם לאדם אחר, כל המקבלים לא יצאו ידי חובה בנטילת ארבעת המינים הללו.


7) בס"ד יש לדון אם הנותן אמר למקבל בעת הנתינה שלא יעביר את ארבעת המינים לאדם אחר, ולאחר מכן חזר בו ואמר שמתיר לו להעבירם לאנשים נוספים במתנה על מנת שיחזירום לנותן, האם רשאי המקבל הראשון להעבירם לאנשים נוספים, וכנ"ל. וכן אם אמר הנותן למקבל בעת הנתינה שהוא נותן לו, ואמר זאת בלשון שאינה מאפשרת לו לצאת ידי חובה בנטילתם (כגון בלשון השאלה וכדומה, וכנ"ל), ולאחר מכן תיקן את דבריו ואמר בלשון הראויה (כגון בלשון מתנה, וכנ"ל שם), ואז המקבל נטלם, האם יצא ידי חובה בנטילה זו. היינו האם בכל הדברים הללו הולכים לפי דיבורו האחרון של הנותן.


8) עוד יש לדון, אם בדיבורו האחרון אסר הנותן על המקבל לתת את ארבעת המינים לאחרים, האם אסור לו לתיתם לאחרים, שיתכן לומר שכיון שבתחילה כבר נתן לו זכות, הרי שעתה אין הנותן יכול לחזור בו. וכן אם בדיבורו האחרון שלפני הנטילה הקנה לו בלשון שאינה מאפשרת למקבל לצאת בו ידי חובה, האם לא יצא ידי חובה בנטילתם.


ועתה נחל בפירוט הדברים ובמקורותיהם:


1) המקבל את ארבעת המינים במתנה על מנת להחזיר [עיקר ד"ז כ' מרן (בסי' תרנ"ח ס"ד). והטעם ר' במ"ב (רסקט"ו) וכה"ח (סק"ל)], אך טרם שהחזירם הם נפסלו [מ"ב (סקי"ג). שעה"צ (סקט"ז). כה"ח (סקכ"ז)], או אבדו או נגנבו [כ"כ בסא"ה (ח"ב במיל' סי"א) בהבנת השו"ע. ור' כה"ח (סקכ"ט) בשם שו"ת שם אריה], ואפילו שקרה הדבר באונס [מרן (שם בס"ד)], הרי שהמקבלם אינו יוצא ידי חובה בנטילתם [ואם קרה הדבר באונס אינו חייב לשלם (כה"ח סק"ל).


וגבי דמ"י שנפסלו יש לדון מה יהא הדין (א) אם זו מחלו' אם דינם עתה כפסולים. (ב) או שהיו פסולים רק למיעוט הפוס', ועתה אצל המקבל נפסלו גם לדעת עוד פוס'. וכן (ג) מה יהא הדין אם לאחר שנפסלו עדיין הם כשרים לד' רוה"פ, אך הנותן רוצה להחמיר תמיד אפי' כמיעוט הפוס' שמחמירים. (ד) או שרבים נוהגים להחמיר ולא ליטול כשיש פסול כזה שנעשה אצל המקבל. (ה) או שלמשל נפלה ה"קורא" ועי"כ ממש קרוב הלולב להפסל, אע"פ שכרגע אינו פסול, אך הנותן אינו רוצה לקבלו כך. (ו) או שנפסל לגבי יו"ט ראשון, שחיובו מדאו', ובעליו כבר נטל, אך לגבי חוה"מ עדיין הלולב וכדו' כשר, אך בעליו רוצה לתיתם לבניו ולשאר קרוביו. ובאשר למקרה האחרון, הרי שבבה"ל (סי' תרנ"ח סעי' ד' סוד"ה "לאחר") וכה"ח (סקכ"ז) משמע שגם בזה המקבל לא יצא].


ואף אם המקבל ישלם את שווים של המינים לנותן, אינו יוצא ידי חובה בנטילתם [מרן (סי' תרנ"ח ס"ד). והטעם ר' במ"ב (סקי"ד) וכה"ח (סקכ"ח). ואפי' באונס לא מהני שישלם (מ"ב סקט"ו וכה"ח רס"ק ל"א)].


2) יש אומרים שאם אדם קיבל את ארבעת המינים מחבירו במתנה על מנת להחזיר, והמקבל לא החזירם (או לא החזירם בזמנם), יכול הנותן למחול על התנאי שאמר שהוא נותנם במתנה בתנאי שהמקבל יחזירם לנותן [המ"ב (סי' תרנ"ח ססקט"ו) וכה"ח (סקל"א) כתבו שהח"א הסתפק בכך, אך כבר המאירי היקל בכך. והטעם לכך ר' בשעה"צ (סקי"ט)], ויאמר למקבל "הריני כאילו התקבלתי" [כ"כ הפוס' הנ"ל ומ"מ נראה שלאו דווקא במילים אלה], ובכך יצא המקבל ידי חובה במה שנטלם. וכל זאת בתנאי שהנותן מחל על כך בתוך זמן קיום המצווה [שעה"צ (ססקי"ט). וגבי זמן קיום המצווה ר' לעיל (בהערה ל' ס"ק 4)]. וראה לקמן בפרקנו שאף מי שגזל אתרוג ושאר המינים מגינת חבירו ונטלו ביו"ט, ואח"כ בחוה"מ חזר בו ופייס את בעל האתרוג בדמים, ומחל לו, שמועיל פיוסו למפרע, ויצא י"ח ביו"ט הראשון [עפ"י חזו"ע (דיני ד' המינים, הערה ל"ז עמ' שצ"ו) ועוד פוס'].


3) יש מהפוסקים שכתבו, שהמקבל את ארבעת המינים (או את חלקם) במתנה על מנת להחזיר, ולא החזירם לנותן, אך לנותן יש ארבעת המינים אחרים שיכול לצאת בהם, הרי שבדיעבד יצא המקבל ידי חובה בנטילתם [בה"ל (סי' תרנ"ח ס"ד ד"ה "אפילו"), כה"ח (סקכ"ח) וסא"ה (ח"ב במיל' סעי' י"א). והטעם, ראה במ"ב (שם סקי"ד). וכל זה רק בדיעבד, דאל"כ כל א' יקח מחבירו ולא יחזיר ורק ישלם]. וכל זה אם שילם את שווים לנותן, וזאת לפחות במקרה שארבעת המינים כבר אינם בנמצא [ובענין אם לנותן יש אמנם ארבעת המינים אך ברמת הידור פחותה מאלה שנתנם למקבל, ר' לעיל (בהערה ל' ס"ק 3). וע"ע שם אם ומתי רשאי המקבל להחזיר אפי' ביום האחרון של החג. וגם יש לדון בזה אם הנותן כבר יצא י"ח ביום האחרון, אך בני ביתו עדיין לא יצאו י"ח. ואכמ"ל].


וראה עוד בענין זה (אך גבי מקרה שהדמ"י לא אבדו אלא נמצאים, והמקבל מחזירם לאחר זמן רב), לעיל (בהערה ל' ס"ק 3).


4) נחלקו הפוסקים לגבי המקבל את ארבעת המינים במתנה על מנת להחזיר, ועתה אינם בנמצא, כך שהמקבל אינו יכול להחזירם, אך מחזיר הוא לנותן ארבעת המינים אחרים כשרים או אפילו מהודרים, האם יצא המקבל ידי חובה בנטילת ארבעת המינים הראשונים [ראה בה"ל (סי' תרנ"ח ס"ד ד"ה "אפילו") וכה"ח (סקכ"ט). הצדדים להחמיר: דרוצה אדם בשלו יותר מבשל חבירו. הצדדים להקל: דתו ליכא אומדנא שלא על דעת זה נתנו לו. ועוד, דבלא"ה יש פוס' שבנשרף או בנאבד וכדו' נותן לו דמיו ויוצא, כמש"כ הכלבו, וגם מובא ברא"ש, שלד' רבינו ישעיה שבנאנס פטור לגמרי ויוצא. ואע"ג שמרן לא סמך עלייהו, מ"מ בני"ד שמחזיר לו לולב כשר ומהודר אפשר שכו"ע מודו. ודעות המחמירים והמקילים ר' בהמשך]. לדעת האשכנזים [מסקנת הבה"ל הנ"ל] וחלק מהספרדים [הערות איש מצליח (ס"ק 4) על הבה"ל הנ"ל, שכ"מ מד' מרן, וכ"מ מרבינו המאירי ושאר הראשו'] ניתן להקל בכך בדיעבד ולומר שהמקבל יצא ידי חובה בנטילת ארבעת המינים הראשונים כשנטלם. ולדעת שאר הפוס' הספרדים יחזור ליטול שוב ארבעת המינים, כיוון שספק אם יצא ידי חובה [מסקנת כה"ח (סקכ"ט). וע"ע בשד"ח (במערכת ד' המינים סי' ג' סק"א) בשם שו"ת שם אריה (סי' י"ב) שהסיק דלא מהני, ולכן צריך ליטול שוב ד' מינים אחרים, ואף לברך שוב על נטילתם, אך פטור הוא מלשלם לו על מה שלא החזיר לו אם אבד שלא בפשיעה (אלא שהג' בעל השם אריה, הג"ר אריה ליבוש באלחובר זצ"ל, היה אשכנזי. ומ"מ אנן בתר פסקי מרן הח"ח אזלינן לגבי הפסק לאשכנזים, למרות שבעל השם אריה היה גדול מאוד בתורה, כדמוכח מדבריו בשו"ת הנ"ל).


ואע"ג שהג' השד"ח הב"ד השם אריה שכתב שיברך שוב, מ"מ אנו כתבנו בס"ד שאף לדעת הספרדים הסוברים שצריך ליטול שוב, אפ"ה לא יברך שוב. הן בגלל שהג' כה"ח כתב שרק מספק צריך לחזור וליטול, והן בגלל שממילא יש מהפוס' הספרדים (וכ"ש מהאשכנזים) שפסקו שיוצא בדיעבד י"ח, א"כ אף למחמירים אין לברך שוב.


ומ"מ נראה שאם אבדו (שלא בפשיעה) הרי שאם היה צריך להחזיר לו בא' מימי חוה"מ, לכאו' יצא אם נטלם בימי חוה"מ, דלפחות הוי ספק דרבנן ולקולא]. ודין התשלום עבור הנזק ראה בפסתש"ו (סי' תרנ"ח סק"ז), ולקמן (בסעיף מ"ג).


5) יש אומרים שאם אדם קיבל את ארבעת המינים במתנה על מנת להחזיר לנותן, אסור לו להעבירם לאדם אחר שיטלם ויחזירם לבעליהם. ואם עשה כן, הרי שהן המקבל הראשון והן המקבל השני לא יצאו ידי חובה, אף אם הוחזרו ארבעת המינים לבעליהם [זו שיטת רש"י. תוס' והרא"ש (הב"ד בבה"ל סי' תרנ"ח ס"ה ד"ה "ומיהו"). וגם היד אפרים נשאר בצ"ע ע"ד מרן שמיקל בזה. וכוונת הדבר שהבעלים נתן לאדם אחד (שהוא המקבל הראשון) את ד' המינים, או חלקם, ע"מ ליטלם, ונתנם לו במתנה ע"מ להחזיר. והמקבל הראשון נתנם לאדם נוסף (המקבל השני) ג"כ במתנה ע"מ להחזיר לבעלים. והמחלו' הינה האם המקבל הראשון שנתנם לאדם נוסף נהג כשורה, ואם לא נהג כשורה האם יצא י"ח הוא והמקבל השני, או שלא יצאו י"ח]. אך לדעת רוב הפוסקים רשאי המקבל (הראשון) לתת לאדם שלישי (שהוא המקבל השני) במתנה על מנת להחזירם לבעליהם, וכן השלישי יתן לרביעי וכו' [כ"פ הרבה ראשו': המאירי, הר"ן, הרשב"א, הריטב"א, רבינו ירוחם, הטור, שב"ל, הכלבו. הב"ד הבה"ל (שם בד"ה "מיהו"). וכ"פ מרן (סי' תרנ"ח ססע"י ה'). והטעם ר' במ"ב (סקכ"א) וכה"ח (סקמ"ח). ומה שכתבנו שהשלישי יתן לרביעי כו', כן פשט מרן (שם) וכ"כ המ"ב (רסקכ"ב) וכה"ח (סק"נ). וכ"ז כשאמר ע"מ שתחזירהו לי (כה"ח סקמ"ט). וכל זה כשכל א' נותן לבא אחריו במתנה ע"מ להחזיר (כה"ח רסק"נ). וכפי שכתבנו לעיל, יכול להחזיר ע"י שליח (כה"ח רסקנ"ב ועוד פוס')]. אכן אם הוחזרו ארבעת המינים לבעליהם בזמן, יצאו המקבלים ידי חובה [פשט מרן (שם). ואם לא החזירו אזי כולם לא יצאו (כה"ח סקנ"א). וגבי עוד מקרים שלא יצאו י"ח ר' בכה"ח (ססקנ"א). ור' מש"כ הח"ח להעיר בענין המקבל במתנה ע"מ להחזיר, במ"ב (סקכ"א) ושעה"צ (סקכ"ו)]. וע"ע גבי כל זה בשו"ת מנחי"צ (ח"ג סי' מ"ד) בפסתש"ו (סי' תרנ"ח סק"ח), בס"ק הבא בהערה זו, ובסעיף מ"ג בפרקנו.


6) אף לדעת המקילים (בס"ק 5 הנ"ל בהערה זו), ישנם מיקרים שהמקבל את ארבעת המינים במתנה על מנת להחזיר אינו רשאי לתיתם לאדם אחר במתנה על מנת להחזיר, ואלו הם: אם הנותן אמר במפורש למקבל שלא יתנם לאדם אחר, אלא יחזירם ישירות לנותן, אכן אין המקבל רשאי להעבירם לאדם אחר [מ"ב (סי' תרנ"ח ססקכ"א). כה"ח (סקמ"ח). ובסא"ה (ח"ב במיל' דתל"ו סקכ"ב) כ' שבמקרה זה אף המקבל לא יצא. ור' בפסתש"ו (סי' תרנ"ח סק"ט) שזו מחלו' אי המקבל הראשון יצא י"ח, ותלוי באיזו לשון נתנם הנותן. וראה עוד בהמשך בסמוך]. וכן אם יש אומד הדעת שהנותן מקפיד שהמקבל לא יעבירם לאדם נוסף, אסור למקבל הראשון להעבירם לאדם אחר [ביכור"י. מ"ב (סקכ"ב. עיי"ש). וכה"ח (סקמ"ח). וכ' כה"ח (ססק"נ) שבזמן הזה שקונים אתרוג א' לכל ז' ימי החג אפשר שמקפיד אם יתנו להרבה בני אדם, דחושש שמא יתקלקל, אא"כ יקבל רשות. עכ"ד. ואכן נלע"ד שגם בדורנו ישנם רבים המקפידים שלא יתנו את ד' המינים שלהם לאחרים, ואחרים לאחרים, ובפרט שלגבי הלולב והאתרוג עסקינן. ועוד נלע"ד בס"ד, שמהמעשה דר"ג והזקנים שנסעו בספינה א"א ללמוד גבי כל מקרה בעלמא. דהתם ר"ג היה (מסתמא) עומד סמוך אליהם, וראה שהם נזהרים בדמ"י שלו. ועוד, ובפרט שהם היו תנאים קדושים, שודאי נזהרו בממון חבריהם ובפרט בממונו של הנשיא, ובפרט שבחפצי מצווה עסקינן שבמקום כמו ספינה, א"א להשיג אחרים אם יפסלו, ולכן מסתמא יזהרו בהם]. ואם במיקרים הללו המקבל הראשון אכן העבירם לאדם אחר, כל המקבלים לא יצאו ידי חובה בנטילת ארבעת המינים הללו [המ"ב (ססקכ"א, גבי כשאמר לו בפירוש שלא יתננו לאחר. וכ"מ מסקכ"ב גבי היכא דאיכא אומדנא), כה"ח (ססקמ"ח ונ"א)].


בס"ד יש לדון גבי כמה מקרים בני"ד:


7) מה יהא הדין אם המקבל הראשון העביר למקבל שני וכו', ולבסוף לא הוחזרו הדמ"י לנותן, ואחד המקבלים (אפילו השני) אמר שהוא הבין מהנותן שמותר למקבל הראשון לתיתו לו. נלע"ד בס"ד שלא מהני דבר זה ודינו ככל שאר המקבלים שאינם יוצאים י"ח.


8) מה יהא הדין אם המקבל השני אמר שברור לו שהנותן היה מסכים לתת לו את ד' המינים. בס"ד נלע"ד שגם במקרה זה עליו להחמיר. ושמא זה תלוי במחלו' הפוס' [שמרן (בחו"מ סי' שנ"ח ס"א) עפי"ד התוס' בב"מ (דכ"ב סע"א) והגהות אשרי והגהות מרדכי שם, מחמיר בכה"ג, שאם אדם נותן לחבירו לאכול מדבר שאינו שלו אלא של חבירו, אע"פ שיודע שחבירו יתרצה, אסור לאוכלו, דהלכה כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. ואע"ג דהשתא ניח"ל, מעיקרא לא הוי ניח"ל. וכ"פ להחמיר בשו"ע הגר"ז (בקונטרס אחרון. הל' מציאה ופקדון סעי' ד'), גבי הנכנס לפרדס חבירו, דאסור לו ללקוט פירות שלא מדעת הבעלים. עיי"ש. ומאידך נראה לכאו' שהש"ך (ע"ד מרן בחו"מ שם, בסק"א) מיקל בהא, ומחלק בין דין יאוש ש"מ לני"ד. אמנם יש לדון גבי הבנת הש"ך שם. ר' בקצות מש"כ על דבריו. ואכמ"ל]. ושמא יש לחלק בין המחלו' הנ"ל לני"ד, שבני"ד עכ"פ למקבל הראשון אין היתר ליתן למקבל השני. וחכ"א שליט"א העיר שמצד שני יש מקום יותר להקל בני"ד, כיוון שהבעלים כבר נתן לראשון, ואגב זאת נתן גם לשאר. עכ"ד.


9) ועוד יש לדון אם המקבל הראשון העביר למקבל שני, וכו', וא' המקבלים העביר לבנו של בעל הדמ"י, שברור (בודאות או באומדנא) שלכך היה מתרצה בעל הדמ"י, ואח"כ המשיכו להעביר לעוד אינשי. האם כשלא הוחזרו הדמ"י לבעליהם, האם לפחות אותם אנשים שנטלו את הדמ"י לפני בנו של הנותן, כולל בנו, יצאו י"ח בכך, או עכ"פ בנו של הנותן, יצאו י"ח בנטילתם. ובס"ד יש סברא לומר שלפחות אותם שנטלו לפני בנו של הנותן, כולל בנו, יצאו י"ח, לפחות אם בשל ההעברה מא' לשני הדמ"י הגיעו בסוף לבנו של הנותן. אך נלע"ד בס"ד שלמעשה לא יצאו י"ח כל הנוטלים, אף הנוטלים לפני הבן, וכולל הבן עצמו, כיוון שסו"ס הנותן לא קיבלם. ומ"מ אין זמני מרשה לי לעיין עוד בהלכות אלה.


10) בשו"ת שם אריה (סס"י י"ב) כתב אפשרות לתקנה למקרה שא' נתן דמ"י לחבירו במתנה ע"מ להחזיר, וכעת אינו יכול להחזירם. ותקנתו הינה שהנותן יבטל תנאו שהתנה שיחזיר לו, וכך אף אם המקבל לא יחזיר לנותן, יוצא המקבל י"ח כשלא החזיר לנותן. וחיליה דידיה מההיא דקידש אשה ע"ת, ולאחר זמן ביטל התנאי, שתנאו בטל אף אם ביטל התנאי בינו לבינה (שו"ע אה"ע סי' ל"ח סעי' ל"ה). וציין עוד לחי' הרשב"א בגיטין דף ע"ג בפלוגתא דרשב"ג ורבנן, עיי"ש מה שהקשה שם. עכת"ד. ופלא שאף א' מהפוס' (שראיתי) לא הזכיר פתרון זה למי שנאנס ואינו יכול להחזיר הדמ"י שקיבל במתנה ע"מ להחזיר, שיבטל התנאי ויוצא שנתן לו הדמ"י במתנה גמורה (אמנם עיי"ש שגם הוא לא עשה מעשה עפי"ז). ומ"מ דמי למקרה שהנותן אמר הריני כאילו התקבלתי, כנ"ל (בס"ק 2). אמנם לא ברירא לי שפתרון זה מוסכם על דעת כל הפוס'. ונדמה לי שראיתי שיש שאין מקבלים פתרון זה.


11) אם הנותן אמר למקבל בעת הנתינה שלא יעביר את ד' המינים לאדם אחר, ולאחר מכן חזר בו ואמר שמתיר הוא לו להעבירם לאנשים אחרים במתנה על מנת שיחזירום לנותן, נראה בס"ד שיש מקום לדון ולומר שרשאי המקבל הראשון להעבירם לאנשים נוספים, דהדיבור האחרון מבטל הדיבור הראשון (ר' קידושין דנ"ט, א' וגיטין דל"ג, א'), ותפוש לשון אחרון. וכן אם בעת הנטילה אמר הנותן למקבל שהוא נותן לו הד' מינים, ואמר לו בלשון שאינה מאפשרת לו לצאת ידי חובה בנטילתם (כגון בלשון השאלה), ולאחר מכן תיקן את דבריו ואמר בלשון הראויה (כגון בלשון מתנה), ואז המקבל נטלם. בס"ד נראה שיצא י"ח בנטילתם, אם נטלם אחר האמירה השניה וצ"ע אי יי"ח אם נטלם בין האמירה הראשונה לשניה. ור' בס"ק הבא מה שהעלנו עם ת"ח עצום אחד.


12) עוד בס"ד יש לדון, אם הנותן אמר למקבל בעת הנתינה שמותר לו לתת את ד' המינים גם לאחרים במתנה ע"מ להחזיר (ראה בכגון זה בשו"ע חו"מ סי' רמ"ח), ולאחר מכן חזר בו ואסר על המקבל לתת את ד' המינים לאחרים (ראה בשו"ע חו"מ סי' רמ"ט גבי הנותן מתנה וחוזר בו). האם במקרה זה יש נ"מ אם המקבל כבר לקחם לפני שהנותן חזר בו לאיסור, שכיוון שהמקבל כבר לקחם באופן שהנותן תחילה התיר לתיתם לאחרים ורק אח"כ חזר ואסר לתיתם לאחרים, הרי דלאו כל כמיניה של הנותן למנוע זאת מהם. ועוד, אם המקבל כבר נטלם ואח"כ הנותן אמר לו שלא יתנם לאחרים, ובכל זאת הלך המקבל ונתנם לאחרים. האם המקבל יצא י"ח בנטילתו שנטל לפני האמירה השניה של הנותן. ועוד, אם האמירה השניה (המגבילה) של הנותן היתה לאחר שהמקבל נטלם בעצמו ואף נתנם לאדם אחר, האם המקבל הראשון אכן צריך ללכת וליקח הדמ"י מהמקבל שהם עתה אצלו על מנת שלא ימשיך להעבירם לעוד אנשים.


ושאלתי ת"ח עצום אחד גבי כל המיקרים האחרונים (שהנותן חזר בו לריעותא או לטיבותא). ולאחר דיון העלנו בס"ד כך:


אם הנותן חזר בו מדבריו לפני שהמקבל קיבל את ד' המינים וזכה בהם בקנין כלשהו, הרי שהנותן יכול לחזור בו, הן לריעותא והן לטיבותא (אמנם גבי חזרה לריעותא יש לדון מצד מחוסר אמנה). וזאת משום שהמקבל טרם זכה בהם והנותן יכול לעשות בהם כרצונו (וצ"ע אי הנותן חזר בו ממש ברגע ההגבהה ע"י המקבל. ושמא י"ל שא"א לצמצם. ודמי לכאו' למשנה ריש ב"מ, שכ"א טוען שהגביה ראשון. ואכמ"ל).


אם הנותן חזר בו מדבריו הראשונים לאחר שהמקבל קיבלם וזכה בהם, הרי שתלוי הדבר כך:


אם הנותן חזר בו לטיבותא, חזרתו חזרה, והדין כלשון האחרונה שאמר. שהרי אם תחילה נקט בלשון המצמצמת את זכויותיו של המקבל (כגון שאמר לו שמקנה לו בהשאלה, או שאינו מרשה לו לתיתם לאחרים), ואח"כ חזר בו לטיבותא, הרי שחלק מהזכויות שנשארו בידי הנותן לאחר הלשון הראשונה, העבירן והקנה אותן הנותן לידי המקבל בלשון השניה (או אם בלשון הראשונה הנותן הקנה למקבל בלשון השאלה וכדו', והיינו שאינו יכול לזכות בהם כלל ביו"ט הא', לכאו' לאחר שהנותן בלשון השניה הקנה לו בהקניה הראויה, הרי שצריך אולי הקונה לזכות בהם שוב. וצ"ע).


ואם הנותן חזר בו לריעותא, וזאת לאחר שהמקבל קיבלם וזכה בהם, לכאו' אין הנותן יכול לחזור בו לריעותא. וזאת עפי"ד מרן בשו"ע (בחו"מ סי' שמ"א ס"א) שאם המשאיל השאיל בהמה או חפץ לזמן קצוב, הרי כיוון שהשואל משך וזכה בו, אין הבעלים יכול להחזירם מתחת ידו עד סוף ימי השאלה, ואפי' מת השואל הרי שהיורשים משתמשים בשאלה עד סוף הזמן. עכ"ד. ולכאו' ק"ו לני"ד דלאו בשואל עסקינן אלא במקבל במתנה גמורה על מנת להחזיר (ואף שבמתנה עמ"ל לזמן קצוב לא חשיבא מתנה, כדלעיל בסעי' י"א, מ"מ אין לדחות משום זאת את הק"ו הנ"ל, דרצו רק לומר שאין המשאיל רשאי לשנות את תנאי ההשאלה, ולאו דוקא בתנאי זמן ההחזרה. כך בס"ד נראה. וצ"ע).


כך בס"ד העלנו לגבי המיקרים הנ"ל. וצויי"מ.


עוד נזכיר, שכ' מרן בשו"ע (חו"מ סי' קצ"ה סעי' ו' וז'), שבכל הקנינים חוץ מקנין סודר, יכול המקנה לחזור בו תוך כדי דיבור. ע"כ. וכ"כ האחרו' [ערוה"ש (סי' קצ"ה סעי' י"א)]. ועוד גבי הנותן מתנה לחבירו וחזר בו מהמתנה, ראה בשו"ע (חו"מ סי' רמ"ט). וגבי הנותן מתנה לחבירו וא"ל ואחריך לפלוני, ר' בשו"ע (חו"מ סי' רמ"ח). ואכמ"ל.


[36]לו. כתבו הפוס' שהדבר פשוט שאין האשה מקיימת את מצוות נטילת הלולב (ולנוהגות לברך – אף אינה רשאית לברך), אלא אם כן מקיימת היא את המצווה כתיקונה כמו האיש. וממילא מתבאר, שביו"ט הראשון צריכה גם היא שד' המינים יהיו שלה (לקיים מש"נ "לכם" - משלכם).


עפי"ז כ' הביכור"י (סי' תרנ"ז סק"ה) שאשה נשואה שיש לה בעל, לא תברך ביום הראשון של החג אלא על לולב של בעלה, לאחר שיתן לה במתנה ע"מ להחזיר, אבל לא על לולב של איש אחר, אע"פ שנותן לה במתנה ע"מ להחזיר כנהוג, שהרי אין קנין לאשה בלא בעלה, ומה שקנתה אשה קנה בעלה, ונמצא שאינו שלה, והרי אין יוצאין בלולב שאול ביום הראשון. וכן האיש הנותן לאשה לא יוכל עוד לצאת בלולבו לאחר שמחזירה לו, עד שיבקש מהבעל שיחזור ויתן לו את חלקו במתנה (עיי"ש שנתן עצה לכך כיצד יקנה לה האדם האחר). והוסיף, שמהטעם הנ"ל לא תוכל האשה לברך על אתרוג של קהל ביום הראשון, אא"כ יתן לה בעלה אותו במתנה. עכת"ד. אמנם בתוספות ביכורים שם דן ע"כ הרב המשיג בזה [הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' סקכ"ז)].


כתבו כמה פוס' שמצד מידת הצניעות אין לאיש לתת את ארבעת המינים, או חלקם, אלא לאשתו, לאמו, לביתו ולאחותו, אך לאשה זרה לאו אורח ארעא בהכי [הג' הרח"ף במל"ח. וכ"כ היפ"ל. האור"ח (ספינקא. סי' תרנ"ז סק"ה). כה"ח (סי' תרנ"ח סקט"ז). סא"ה (במיל' לח"ב סקכ"ז ד"ה "מצד"). פסתש"ו (סי' תרנ"ד הערה 11. והוסיף שכן הוא בכל ימות החג)]. ועוד כתבו, שכ"ש כשהיא פנויה ואינה אחת מהנשים הנ"ל, משום חשש ספק קידושין [יפ"ל (ח"ב סי' תרנ"ח). אור"ח סא"ה ופסתש"ו (שם)].


ומ"מ פשוט לענ"ד בס"ד, שאם באה אשה שאינה מהקרובות הנ"ל, ומבקשת היא ליטול את ד' המינים, בין ספרדיה ובין אשכנזיה, ודאי שיש ליתן לה. אלא שלפחות היכא דאפשר ליה, ינהג כמש"כ הג' כה"ח (בסי' תרנ"ח שם), שיתנם לאחת מקרובותיו והיא תיתנם לאשה הזרה, או שיניחם על שולחן או דבר אחר והיא תיקחנו משם. ואם גם זאת אי אפשר לעשות, אזי טוב (ולא חובה) שיניחם על הרצפה, ולא יעבירם ישירות מידו לידה, ובפרט את האתרוג [ולגבי העברת חפץ מידו ליד אשה זרה אחרת ולהיפך, ר' בדרכי טהרה (לגר"מ אליהו זצ"ל, פ"ה ס"ז) שכחומרא מחמיר בכך גבי ארוס וארוסה. ומ"מ מדברי שאר הפוס' מבואר שאם לא מדובר באשתו נידה אלא באשה זרה, אין איסור בדבר. שכן מבואר בשו"ת הרשב"א (ח"א תשו' אלף קפ"ח). וכ"כ להיתר הרא"ש (סוף הל' נידה), מרן בב"י (יו"ד סי' קצ"ה ס"ב) עפ"י הרמב"ם. וכ"כ הרמ"א (ביו"ד שם ס"ה). וכ"כ האג"מ (יו"ד ח"א סי' צ'), שכל ההרחקות הללו מדוברות רק באשתו. אמנם יש לזכור שבני"ד מישתעינן בהעברה מידו לידה של דבר קצר. שהרי האתרוג הינו קצר וגם העברת ג' המינים, הריהי נעשית דווקא באחיזה של מקום האגידה שהוא מקום קצר מאוד. שהרי אי אפשר לתפוש את ג' המינים בראשו של הלולב. וראה בב"י (יו"ד סי' קצ"ה) בשם רבנו ירוחם שהחמיר אף בהעברת דבר ארוך מידו לידה. וכ"כ להחמיר הש"ך (שם סק"ג). וגבי אשתו נידה מרן אסר (ביו"ד סי' קצ"ה ס"ב) בין חפץ ארוך ובין קצר וע"ע באלף המגן על המט"א (הל' לולב) שהב"ד השד"ח להזהיר השמש מלתת הלולב לאשה זרה. וע"ע בשטמ"ק בכתובות (דס"א), בשם תלמידי רבינו יונה שאסור להושיט חפץ לאשתו נידה, כיוון שהושטה כנגיעה. עכ"ד. ולפי"ז אולי יש לאסור אף בני"ד - בהושטה לאשה זרה. ואכמ"ל]. ויאמר: כל הלוקח הד' מינים שלי הריהם לו במתנה ע"מ להחזיר לי במתנה. ואם היא נשואה, יוסיף הנוסח כדלקמן (בסעיף הבא).


ואם נותנם לאשתו כשאינה טהורה ינהג ג"כ כדין בהעברתם אליה.


[37]לז. כ"כ הביכור"י (סי' תרנ"ז סק"ה), וכנ"ל בהערה הקודמת (גבי אשתו). והוסיף שם שכ"ה גם גבי אשה אחרת (אם יאמר לה הנוסח שזה "ע"מ שאין לבעלה רשות בזה"). וכ"נ מדברי כה"ח (סי' תרנ"ח סקט"ז), סא"ה ופסתש"ו (הנ"ל ובסי' תרנ"ח סק"ה).


אמנם יש להעיר שבערוה"ש (סי' תרנ"ז ס"ג), כ' שיש להסתפק גבי אותם הסמוכים על שלחן האדם, כגון בניו וחתניו וכו' הסמוכים על שלחנו (ולכאו' ה"ה גבי אשתו ובנותיו), שמצינו בכמה דינים שבטלים הם לאביהם, א"כ יכולים הם לצאת בלולב אחד אף ביו"ט הראשון, וקרינא בהו "לכם" - משלכם (והנ"מ הינה לענין לקחת את הלולב מהבעל או מהאב בלי ידיעתו). וסיים שכן נראה לו עיקר, ומ"מ יש להתיישב בדבר. הב"ד בפסתש"ו (סי' תרנ"ח סק"ה), וסיים שצע"ג אם יש לסמוך ע"כ, ובפרט שערוה"ש סיים דבריו שצריך להתיישב בזה.


ואכן הנ"מ של מחלו' זו (כפי שכ' בפסתש"ו שם) הינה האם מותר להם (כולל אשתו ובנותיו), לקחת ביו"ט הא' את הדמ"י של אביהם וליטלם ללא רשות (ויש לשים לב שערוה"ש דיבר מצד דיני יציאה י"ח בסוכות, ולאו דווקא מצד דיני גזילה, אמנם זה קשור זל"ז). שלערוה"ש יש מקום להקל בכך, ולפוס' המחמירים אין להקל בכך. ונראה בס"ד שלגבי יו"ט ראשון לכתחי' צריכות להחמיר בכך, משום ששאר הפוס' לא הזכירו צד להקל בני"ד מלבד ערוה"ש. ואע"פ שהוא פוסק מובהק, וכתב על כל חלקי השו"ע, מ"מ שאר הפוס' לא הזכירו צד להקל בכך. ובפרט שגבי יו"ט עסקינן, וביו"ט ראשון בעינן "לכם" משלכם מדאו' וכפי שכתבנו לעיל בשם הביכור"י, הרי שאשה צריכה לקיים את כל התנאים של הנטילה כאיש ע"מ לקיים המצווה (ובפרט אותן המברכות ע"כ. ורק יש הסוברים שמ"מ אינן צריכות לקיים הנטילה באופן של מוליך ומביא, מעלה ומוריד. אך זה לכאו' אינו מעכב אף באיש). וחכ"א שליט"א העיר שכל זה אינו תלוי במחלו' ערוה"ש ושאר הפוס', אלא זה תלוי רק בקפידת בעל הדמ"י אם יתנו אותם ללא רשותו. עכ"ד. ומ"מ כ"ז גבי יוט"א, דבעינן משלכם (ומ"מ גבי אשה זרה שאינה מקרובותיו, נראה בס"ד שאע"פ שהיא סמוכה על שולחנו אסורה ליטול ללא נטילת רשות, ורק לערוה"ש יתכן שיש להקל בדבר). ומ"מ נלע"ד בס"ד שבשעה"ד כשאין אפשרות אחרת ליקח דמ"י אחרים (ואולי אף מחמת בושתה וצניעותה של אשתו של בעל הדמ"י) ניתן לסמוך ע"כ, אך ספק אי רשאית גם לברך ע"כ, דמידי מחלו' לא יצאנו, וסב"ל (ולכן אם בשעה"ד לקחו הם הדמ"י בלי ידיעתו ורשותו, יטלו בלי ברכה).


דין זה שצריך אדם להקנות לאשה הרוצה ליטול הדמ"י, כולל אשתו, בתו, אחותו ואמו, בארצות הגולה שייך כ"ז גם ביוט"ב של גלויות (פסתש"ו סי' תרנ"ח סק"ה).


יש לציין שלא עסקנו פה בהקניית ד' המינים לבת שגילה בין י"ב שנה לי"ב וחצי שנה, שאם יתן לה ביו"ט א' ע"מ להחזיר, האם תוכל היא להקנות בחזרה לנותן, כגדול, או בדומה לנשואה, כל שבח נעוריה לאביה ואביה זוכה בדמ"י, וכנ"ל בשם הביכור"י גבי נשואה. ובס"ד עוד חזון למועד.


[38]לח. לגבי הקניית הדמ"י לאשה רווקה, לכאו' די בחוה"מ להשאיל לה כלשאר האנשים. ואם הינה נשואה, ראה דינה לקמן (בהערה מ').


ובענין אי אשה רשאית ליקח בימי חוה"מ את ד' המינים של אחר שלא מדעתו.


כפי שראינו לעיל (בהערה ל"ו) לגבי אשתו, בנותיו ושאר קרובותיו הסמוכות על שולחנו של אדם, לכאו' זו מחלו'. שלפוס' המצריכים להקנות להן הדמ"י, לכאו' אם יטלו בלא רשותו לא יהיה בזה דין "לכם". ולפוס' שאינם מצריכים להקנות להן (והיינו לערוה"ש. וגם הוא לא פסק בסכינא חריפא להקל בכך) הרי שרשאיות הן ליקח הדמ"י וליטלם בלא רשותו. ומ"מ כפי שכתבנו לעיל (בהערה ל"ז) הרי שגבי יו"ט א' יש לכתחי' להחמיר בכך.


אך לגבי חוה"מ, דלא בעינן משלכם, אמנם כ' הרמ"א (בסי' תרמ"ט ס"ה) להקל גבי איש, דאמרינן ניחא ליה לאיניש וכו', ולכן יכול ליטלם בלא רשות הבעלים, אך לא גילה דעתו גבי אשה. ואמנם גבי אשה מצאנו בס"ד שני פוס' שדנו אי אשה יכולה ליקח לולב של אחר בחוה"מ ללא ידיעתו, אך שניהם דנו רק מצד אי אמרינן ניחא ליה לאיניש למיעבד מצווה בממוניה, האם כ"ה גם גבי אשה הפטורה ממצוות דמ"י ובכ"ז רוצה לקיימה. הראשון שדן בכך הוא שו"ת התעוררות תשובה (בנו של הכת"ס. ח"א סי' קע"ז), וכ' להקל בכך מהא דכ' המ"א בשם הרא"ש דשרי לברך על טלית שאולה, אע"פ שפטור מציצית, כמו שאשה מברכת על מ"ע שהזג"ר. ובכ"ז כ' הרמ"א שם שמותר ליקח הטלית שלא מדעתו. וא"כ גם במצוה שאינה חיובית שייך דבר זה דניחא ליה לאיניש. עכ"ד. וגם הגרמ"פ זצ"ל באג"מ (ח"ב חאו"ח סי' ק"ו) העלה להקל בזה, וג"כ למד כן מהרמ"א בהל' ציצית שמותר ליטול טלית חבירו שלא ברשותו מטעם דניח"ל וכו'. אך לא למד כן כשו"ת התעוררות תשובה, אלא משום שכל ענין עיטוף בטלית בזמן התפילה אינו חיוב גמור (אף מדרבנן), אך בכ"ז כיוון שמקיים הוא מצווה בעיטוף, הריהו בחזקה של ניח"ל לאיניש וכו' (היינו הוכיח כן בכח פלפולו מדין ציצית דהאיש עצמו. ומ"מ הדגיש שכל הצד להקל באיש הוא כיון דלא מצוי קלקול עי"כ. אמנם חכ"א העיר שלכאו' יש מקום לחלק, בין אשה שאינה מצווה ועושה, לבין איש שאינו חייב בציצית. דהאיש במקרה זה עושה מצווה גמורה ויש לו שכר כמצווה ועושה, משא"כ האשה יש לה שכר רק כאינו מצווה ועושה. ולפי"ז אין ללמוד להקל בני"ד שאשה תיקח הדמ"י ללא רשות. עכ"ד). וא"כ ה"ה באשה שרשאית ליטול הדמ"י בימי חוה"מ בלא רשות הבעלים, וכדין האיש.


אך יש לציין ששני הפוס' הללו דנו להתיר בני"ד רק מצד ניח"ל לאיניש וכו', אך לא הזכירו את שאר התנאים וההסתייגויות שהבאנו בס"ד לקמן (בסעי' נ' בפרקנו) בשם הפוס'. ושמא לא ס"ל תנאים אלה. אך יותר נראה שלא נחתו לפרט, ובאמת תנאים אלה מוסכמים גם לדידם.


וכל זה גבי סתם אשה. אך אי מישתעי באשה הסמוכה על שולחנו, ודאי שאם נוטלת ללא רשות האיש שסמוכה על שולחנו, הרי שיש לה על מה לסמוך ויש מקום לומר שאף תברך, אם רגילה היא לברך. וצ"ע אי יש צד יותר להקל בני"ד אי רגיל הוא ליתן לה בכל שנה את הדמ"י שלו ע"מ שתיטלם.


[39]לט. בשל תקנת אושא (ר' למשל בב"מ דצ"ו, ב', ובעוד הרבה דוכתי בש"ס) שמה שקנתה אשה קנה בעלה, דנו הפוס' כיצד יקנה אדם את ד' המינים שלו ביו"ט הראשון לאשה נשואה (כגון לבתו הנשואה), הרי אם קנאם בעלה אין היא מקיימת ביו"ט הראשון הדין של "לכם" - משלכם, דהא הדמ"י אינם בבעלותה. ועפי"ד הגמ' בקידושין (דכ"ג, ב') שאין קנין לאשה בלא בעלה (לד' ר"מ), פסק מרן בשו"ע (ביו"ד סי' רכ"ב ס"א): המודר (הנאה) מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות כדי שתהא נהנית בהם ומוציאה אותם בחפציה, ה"ז נותן לה ואומר לה: הרי המעות הללו נתונים לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעלך רשות בהם אלא למה שתאכלי או תלבשי. ע"כ. וכ' הש"ך (שם בסק"ב) בשם הפרישה דצ"ע אי לא אמר לה "על מנת שאין לבעלך רשות בהן". ע"כ. וכ' ע"כ הש"ך, דנראה פשוט מלשון המשנה והפוס', דכל שלא אמר לה "על מנת שאין לבעלך רשות בהן", פשיטא דיזכה בהן הבעל, ואסור. וכ"מ להדיא בפי' הרא"ש לנדרים דפ"ח, א'. עכת"ד [ואגב לכאו' לא שייך להקל בני"ד גבי מה שהיקל ערוה"ש לנשים הסמוכות על שולחנו, וכנ"ל בהערה ל"ז. דהא הכא מישתעי בנשים שאינן סמוכות על שולחנו אלא על שולחן בעליהן].


ועפי"ז כ' הביכור"י (סי' תרנ"ז סק"ה) שאשה נשואה לא תברך ביום הראשון על לולב של איש אחר שאינו בעלה, אע"פ שנותן לה במתנה ע"מ להחזיר כנהוג, שהרי אין קנין לאשה בלא בעלה, ומה שקנתה אשה קנה בעלה, ונמצא שאינו שלה, והרי אין יוצאין בלולב השאול ביום הראשון. וכן האיש הנותן לא יוכל עוד לצאת בלולבו עד שיבקש מהבעל שיחזור ליתן לו את חלקו במתנה (אמנם חכ"א העיר שכיוון שהתנאי לא התקיים הרי שהתבטלה המתנה כי הנותן נתן לאשה על דעת שיוכל אח"כ לצאת בזה י"ח. וכיוון שהתבטלה המתנה הרי שהנותן יכול לצאת עתה י"ח גם בלי רשות מהבעל. עכ"ד). אמנם יש עיצה שהאדם האחר יאמר לה: "הרי לך לולב זה (או ארבעת המינים הללו) לצאת בו על מנת שאין לבעלך רשות בו". והטעם להחמיר אם לא אומר כן, כ' הביכור"י, דכיוון שבכה"ג לאשה יש רק קנין הגוף, ואילו קנין הפירות הינו של בעלה, לכן אינה יכולה להחזיר לנותן אלא רק קנין הגוף ולא התקיים התנאי דמתנה ע"מ להחזיר, דהא אינה מחזירה לו קנין הפירות [ור' ביבי"א (ח"א סי' מ"ב סק"ט) שהאריך להוכיח שהנשים, עכ"פ הספרדיות, לא תברכנה על נטי' הדמ"י. ולאחר טענותיו הוסיף, שביו"ט הראשון אם כשנותן לאשה נשואה במתנה ע"מ להחזיר לא מוסיף שזה ע"מ שאין לבעלה רשות בזה, הוי ג"כ ברכה לבטלה לכו"ע. וזאת בשם הביכור"י הנ"ל. ולא זכיתי כ"כ להבין את דברי הדר"ג בזה, מה שייך פה ברכה לבטלה. אם מצד "לכם" - משלכם, הרי אם נאמר שבגלל שלא הוסיף תיבות "ע"מ שאין לבעלך רשות בזה" אזי קנאם בעלה, הרי סו"ס בעלה יכול להקנות לה הדמ"י, ואם אכן בעלה מקנה לה אזי אין שום פקפוק שיכולה אשה זו לקיים את מצות הנטילה. ושמא מדובר שאין בעלה מקנה לה. ועוד קשה לי, שהרי בחזו"ע הל' סוכות (דתכ"ה- תכ"ו בהערה מ"ו) פסק שלא כביכור"י, אלא שי"ל נוסח אחר, כדלקמן בהערתנו. ושמא חזר בו מדבריו ביבי"א (כפי הנדפס במהדו' תשמ"ו), והלכה כמשנה אחרונה (כחזו"ע). ומ"מ הקושי הראשון לכאו' עומד בעינו, אא"כ נאמר שחוששים שבעלה לא יקנה לה. וצ"ע].


ואכן כדברי הביכור"י הללו פסקו הרבה אחרו'. שכ"כ הג' הרח"ף במל"ח (סי' כ"ג סק"מ), בי"ע (סי' תרנ"ז), כה"ח (סי' תרנ"ח סקט"ז), סא"ה (במיל' לח"ב סקכ"ז), פסתש"ו (סי' תרנ"ד ססק"ג) וש"א.


אלא שמ"מ יש המקילים בכך. שכ' הגרע"י זצ"ל בחזו"ע (הל' דמ"י הערה מ"ו דתכ"ה) שבס' שער המלך (ספ"ז מנדרים) הב"ד הש"ך הנ"ל ותמה עליו דאישתמיט מיניה ד' הר"ן (בפ"ק דקידושין דכ"ג, ב') שלרבנן דר"מ לא בעינן שיאמר "ע"מ שאין לבעלך רשות בו", אלא כל שאמר הרי לך מעות אלה במתנה על מנת שתלבשי מהם בלבד, שפיר מהני. וכן מבואר בחי' הרשב"א (בקידושין דכ"ג, ב' ד"ה "הא דאמרינן"). וכן דקדק הרב תוספות יו"ט מדברי רבינו הרמב"ם. ושכן מבואר בקיצור פסקי הרא"ש (פ"ק דקידושין ס"ק כ"ט). והוסיף שכן מבואר בלשון השו"ע (באה"ע סי' פ"ה סי"א), שאם התנה בגוף המתנה ואמר על מנת שתלבשי בהם, מהני.


ועפי"ז הסיק בחזו"ע (שם) שהנותן אתרוג (ושאר מינים) לאשה נשואה במתנה ע"מ להחזיר, ולא אמר "על מנת שאין לבעלך רשות בו", אלא "רק כדי שתצאי בו ידי חובת המצווה", יצאה האשה י"ח המצוה (ר"ל שעי"כ מקיימת היא את המצווה. אך מ"מ אינה חייבת במצווה זו כאיש). וטעמו משום דקיי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי (יבמות דל"ו, ב'), ולכן אין להקפיד כאן אלא שיהיה לה קנין הגוף, ותחזיר לו קנין הגוף שזכתה בו, ואין להחמיר בשביל קנין פירות בעלמא (וזה נוסף לטעם שהבאנו בשמו לעיל).


גם הגרשז"א זצ"ל ס"ל להקל בכך, עפ"י המבואר בהליכות שלמה (מועדים. חגי תשרי. פי"א ס"י ובהערות שם). שכתוב שם בשמו (בחידושים בכת"י) שהנותן לולב לאשה נשואה אינו צריך להתנות שאין לבעלה רשות בהם. והסביר שם, שהאשה יוצאת בלא"ה י"ח נטי' הלולב, ושפיר חשיב "לכם" משום דאף במתנה גמורה כיוון דאין זה (לבעלה) אלא קנין פירות, אך קנין הגוף שייך לה, לכן חשיב שהדמ"י שלה וסגי בהכי שתצא י"ח. והוסיף עוד טעם להקל עפי"ד החת"ס (בחידושיו לנדרים דפ"ח, א') דהמודר הנאה מהבעל רשאי להלוות לאשה ע"מ שהיא לבדה תתחייב בפרעון. עיי"ש. וא"כ ה"ה בני"ד במתנה ע"מ להחזיר יתכן דחשיבא לענין זה כהלוואה ע"מ שתפרע. עכת"ד.


אמנם יש להעיר שני דברים: 1) אינני בקי בנבכי הכת"י של הגרשז"א, אך יש לשים לב שהוא לא ערכם להדפסה, ואין וודאות שכך היה פוסק לציבור לדורות. 2) הרי הביכור"י בדבריו חלק בהדיא על סברא זו, וס"ל דכיוון שרק קנין הגוף קנוי לה ואילו קנין הפירות שייך לבעל, לכן אינה יכולה להחזיר לבעלים אלא את הגוף ולא נתקיים התנאי דמתנה ע"מ להחזיר (ועיי"ש מש"כ העורכים באורחות הלכה. והדברים דחוקים. דמסתמא הבעלים רוצה שיחזירו לו את הכל, כולל קנין הפירות. וגם הכותבים שם הרגישו בדוחק הדברים). ומ"מ הוסיפו שם שבביתו לא דקדק הגרשז"א זצ"ל להוסיף תוספת זו.


וא"כ נראה בס"ד שעיקר המחלו' בין הביכור"י וסיעתו לבין הגרשז"א והגרע"י זצ"ל הינה האם קנין הפירות שאצל הבעל מעכב את הנטילה של הבעלים הראשון שמקבל בחזרה רק את קנין הגוף. או שעכ"פ אין זה נחשב שהמתנה הוחזרה במלואה לנותן, כפי התנאי. ולמעשה לדינא נראה בס"ד שהנותן את ד' המינים לאשה נשואה צריך לומר לה "על מנת שאין לבעלך רשות בהם" (שכן נראית ד' רוה"פ). וי"א שיאמר לה: הרי לך ד' המינים במתנה "על מנת שתצאי בהם ידי חובת המצווה בלבד" (וכמש"כ בחזו"ע שם בהלכות. ומ"מ כתב שם שרק "טוב" להוסיף תוספת זו. והיינו שלדעתו אף זה אינו חובה). ובדיעבד כשלא אמר תוספת זו ורוצה עתה לקבל הדמ"י שהיו שלו, והבעל אינו בנמצא ע"מ להקנותם בחזרה לבעליהם הראשונים, הרי שהבעלים הראשונים יקבלם מהאשה, אך בשל ד' הביכור"י שכ' בהדיא להחמיר בדבר, לכן לא יברך עליהם ביו"ט הראשון [אמנם אני כשלעצמי ק"ק לי מדוע הבעלים הראשונים של הדמ"י אינו יכול לברך עליהם משתחזירם לו האשה, הרי אם אינה מחזירה לו כמו שקיבלה אותם יחד עם קנין הפירות, הרי לא קיימה את התנאי של "ע"מ להחזיר" וא"כ הם כלל לא היו שלה אלא נשארו בידי בעליהם הראשונים ויכול הוא לברך עליהם. אך ראה מה שכתבנו בס"ד לעיל (בפרק ז' הערה כ"ז) בשם הר"ן. וצ"ע].


ומ"מ גבי אשתו של מי שהוא בעל ד' המינים, הנה מבואר בביכור"י בהדיא שדי שיתן לה במתנה ע"מ להחזיר, ושא"צ שיאמר בעלה משפט כזה (וזו תהיה גם תימה אם יאמר לה משפט כזה על עצמו. ולכאו' כ"ש שלגרשז"א זצ"ל ולחזו"ע הנ"ל, דא"צ בעלה להוסיף משפט זה כשנותן לה לולבו. דלשתי הדעות הנ"ל א"צ לכך: לביכור"י וסיעתו א"צ לכך משום שממ"נ קנין הפירות של הדמ"י הינו אצל בעלה של האשה שקיבלה אותם, והיינו שהם נשארו אצלו. וכשהיא מחזירה לו את הדמ"י הוא שב וקונה את קנין הגוף. ולשיטת הגרע"י זצ"ל הרי לא איכפת לו אם קנין הפירות ישאר אצל הבעל של האשה, דכיוון שהוא עצמו הבעל של האשה, אז ממ"נ קנין הפירות מצוי אצלו, וכשהאשה תחזיר לו את קנין הגוף הרי ששני הקנינים יהיו בידיו. כך בס"ד נראה פשוט. ולכן כשנותן לאשתו לכו"ע א"צ להוסיף תיבות אלה (ובפרט אם נוסיף את דברי ערוה"ש הנ"ל בהערה ל"ז גבי נשים הסמוכות על שולחנו, דהוי עוד צד שא"צ להוסיף תיבות אלה לאשתו). וע"ע בדברי מרן (באה"ע סי' פ"ה ס"ז) גבי הנותן מתנה לאשתו, שהיא קונה, ואין לבעלה קנין פירות. עיי"ש. וא"כ בני"ד מהני שבעלה נותן לה, וא"צ להוסיף משפט זה. ומ"מ חזרנו לרישא, שכבר מבואר בדברי הביכור"י (בסי' תרנ"ז סק"ה) ששפיר מהני כשבעלה נותן לה ביו"ט א' במתנה ע"מ להחזיר. ודי בזה.


[40]מ. הנה בני"ד יש לדון בס"ד גבי שתי מציאויות: כשמקנה לאשה נשואה בחוה"מ באופן של שאלה, שהרי בחוה"מ רשאית היא ליטול הדמ"י בקנין כזה (כשאר האנשים), וכן כשמקנה לה בקנין של מתנה או מתנה ע"מ להחזיר. בכל אלה מה יהא הדין אם נתן לה באופנים הנ"ל מבלי להוסיף "על מנת שאין לבעלך רשות בו".


אם הקנה בחול המועד לאשה נשואה את הדמ"י בהשאלה מבלי להוסיף התוספת הנ"ל, לכאו' ש"ד. ולמרות שיתכן שהדמ"י ישארו מבחינות מסוימות ברשות בעלה עד תום השאלה, ובעל הדמ"י אולי לא יוכל לעשות בהם דברים מסוימים (כגון להקדישם, או לתיתם לנטילה לאנשים המודרים הנאה מבעל האשה. וצ"ע), מ"מ לכאורה לא איכפת לן מכך. דהא קיי"ל שהמשאיל חפץ לחבירו ללא זמן קצוב, הרי שרשאי המשאיל לתובעו בכל עת שירצה. ואם השאילו לזמן קצוב, כיוון שמשך וזכה בו, אין הבעלים יכולים להחזירם אליהם עד סוף ימי השאלה (מרן חו"מ סי' שמ"א ס"א). וא"כ בני"ד יכול בעל הדמ"י ליקח את הדמ"י מהאשה מתי שיחפוץ, וזאת אף אם היא לא באה מעצמה להחזיר לו את הדמ"י. דאם לא קבע זמן לשאלה, יכול ליקחם תמיד. ואם נתן לה למשל ליום א', הרי שיכול הוא ליקחם למחרת. ות"ח גדול אחד אמר שאם השאילם עד למחרת, הרי שלמחרת יכול הוא ליקחם מיד בבוקר. דהא יום המחרת אין לו זמן קצוב, וכל היום עומד וקאי לחזור וליטלם. עכ"ד. אמנם גבי הסיפא לבי קצת מגמגם, דהא כפי שראינו לעיל (בפירקין סט"ז) לכתחי' צריך להחזיר לנותן עד אמירת ההלל בשחרית. אך מ"מ רשאי להחזירם עד סוף היום באופן שהנותן יקבלם ויספיק ליטלם לפני השקיעה. ולפי"ז לכאו' אין המשאיל רשאי ליטלם מהאשה לפני סוף היום, אלא יוכל לקחתם רק זמן קצר לפני השקיעה כך שיוכלו לפחות הוא והנילווים אליו להספיק וליטלם לפני השקיעה. וגם נלע"ד שכן מדוייקת לשון מרן בשו"ע שם, שכתב שאם השאילם לזמן קצוב, אין הבעלים יכולים להחזירם תחת ידם "עד סוף ימי השאלה". והיינו עד שיתמו לגמרי ימי השאלה. ואמנם בני"ד אין האשה השואלת רשאית להחזיק הדמ"י עד סוף היום, דמסתבר שהשאילם עד זמן כזה שגם הוא יוכל ליטלם, אך מ"מ יכולה היא להחזיקם בידה עד לקראת סוף היום. ומאידך יש לדחות את כל זה, דכל זה מדבר מצד השואל, דהיינו המקבל, שהוא חייב להחזיר עד סוף היום. אך מצד המשאיל הרי יתכן שיכול הוא ליקח את הדמ"י כבר מראשית היום האחרון של השאלה. וכמה ת"ח אמרו שכן עיקר.


ובאשר למי שנתן הדמ"י בימי חוה"מ לאשה נשואה במתנה ע"מ להחזיר. הנה לפי מה שכתבנו בס"ד בהערה הקודמת בשם הגרש"ז אוירבך והגר"ע יוסף זצ"ל, נראה שגם בני"ד יקלו שהאשה תחזיר הדמ"י לבעליהם הראשון, והלה יוכל ליטלם ע"י קנין הגוף הקנוי לו. אך לד' הביכור"י לא ברור לי אי מועילה אמירה זו עכ"פ לימי חוה"מ. ושמא יתיר אף הוא מצד מה שבימי חוה"מ שרי ליקח את ד' המינים של אדם אחר מבלי רשותו וליטלם, כדלקמן (בסעיף נ"א), אך זאת בתנאים מסוימים (כמבואר שם), וכן מסתבר. ובפרט עפ"י מש"כ לעיל שאם לא החזירה הרי שבטלה המתנה, א"כ ודאי שיכול הנותן לצאת בזה י"ח. ועדיין צריך להתיישב בדבר.


[41]מא. הנה בדין זה רבו הדעות. ובס"ד יש לדון הן מצד הרשות של האשה לתת את ד' המינים של בעלה - לאדם אחר. והן מצד המקבלם, הרשאי הוא ליטלם, והאם בדיעבד כשנטלם יצא י"ח אם לאו. ושלוש דעות עיקריות בדבר:


1) יש מקילים ואומרים שמותר לאשה לתת את ארבעת המינים (או חלקם) לאחד מחביריו או מכריו של בעלה, ויוצא הוא ידי חובה בנטילתם, ובפרט אם מנהלת היא את משק הבית גם בעניני כספים [שכ"כ הא"ר (סי' תרנ"ח סק"ד), שאין הבעל מקפיד בזה, ומכ"ש כשהיא נושאת ונותנת בתוך הבית. וכ"כ הפמ"ג (בא"א סק"ג) גבי הא כשנושאת ונותנת בתוך ביתה (ומשמע שהיקל דוקא בזה). הב"ד כה"ח (סי' תרנ"ח סק"י)].


ומה שכתבו הפוס' הללו גבי הא דנושאת ונותנת בתוך הבית, ר' בש"ך (כגון ביו"ד סי' רמ"ח סקי"ג) שכ' שהכוונה שמנהלת היא את משק הבית גם בעניני כספים.


ויש לזכור שבמה דעסקינן, לעיתים מצד המציאות קשה לשאול רשות מהבעל, דביו"ט עסקינן וא"א להתקשר אליו ע"י כלי תקשורת (פלפון).


2) יש מחמירים ואומרים שאין לאשה רשות לתת את ארבעת המינים של בעלה לאדם אחר (וממילא אם נתנה אין אותו אדם יוצא ידי חובה בנטילתם), אלא אם כן בעל האשה (היינו הנותן) הינו אדם חשוב, שהוא מתבייש למכור אותם [שכ"כ המ"א (סי' תרנ"ח סק"ג). הב"ד המ"ב (סי' תרנ"ח סק"ח) וכה"ח (שם). והוסיף המ"א הטעם, דשמא ניח"ל למוכרו על יום הראשון, ולכן אם האשה מוכרת את הדמ"י לאותו אדם, שרי, דזכין לאדם שלא בפניו. וכ' הנה"ש דהוא דווקא אם דרכה למכור בלא רשות בעלה (שעה"צ סק"ט)]. ובס"ד מדברי הפוס' יש להעיר, שנראה שהכוונה שהיא מוכרת לו הזכות ליטול באופן של מתנה ע"מ להחזיר, ולא במתנה גמורה. שכן מתבאר מדברי כה"ח (ססק"י, מדקאמר שנוטל הוא שוב את אותם הדמ"י). וחכ"א העיר שלכאו' כל זה לא שייך בזמננו אלא בזמנם, שהדמ"י היו יקרי המציאות. אך כיום שהם נפוצים אין דרך לבקש תשלום עבור השימוש בהם. וא"כ כל עם ישראל נחשב כיום כאדם חשוב לענין זה. ומאידך גיסא כיום גם האשה לא נוטלת תשלום עבור השימוש בהם, ולכן לבעל לא יהא נוח שתיתן דהא אינו מרויח מכך. עכ"ד.


3) ויש המחמירים יותר מכך, ואומרים שאסור לאשה לתת את ארבעת המינים של בעלה לאף אדם, ואפילו שכשבעלה שמע על נתינתה הסכים לכך בלב שלם, הרי שהמקבל לא יצא ידי חובה בנטילתו. ולדעתם רק בשאר הימים יצא ידי חובה בנטילה זו [כ"כ הביכור"י. ואפי' היכא דהאשה נושאת ונותנת בתוך הבית ג"כ אין דעתו נוחה מזה. וטעמו של הביכור"י, דמה מהני דניח"ל לבעל הדמ"י, הלא זה מועיל רק לשאר הימים, אך ביוט"א צריך שיהא של הנוטל, ואפי' כשהיא נושאת ונותנת בתוך הבית אין לה רשות ליתן משלו. ולכן הסיק שאפי' שמע בעלה אח"כ ונתרצה, לא מהני, משום דבעת הלקיחה לא היה שלו, וצריך לחזור וליטול. הב"ד המ"ב (בסק"ח) בשעה"צ (סק"י. עיי"ש באורך) וכה"ח (סק"י). ולפי"ז אם המקבל לקחם לביתו לצורך נטילתם ע"י שאר בני ביתו, ובינתים לפני שנטלו הם התרצה בעל הדמ"י, יוצא שלביכור"י אף זה לא מהני, דהא "בעת הלקיחה" לא היה שלו. אמנם יתכן שכוונת הג' ביכור"י ש"בעת הלקיחה" הכוונה בעת הנטילה, מדין "ולקחתם לכם", ולא בעת לקיחתם לביתו. וא"כ בני ביתו יצאו י"ח אי בעת נטילתם כבר התרצה בעל הדמ"י. וחכ"א העיר שאם המקבל הביאם לביתו הרי שכבר קנאם בקנין חצר, וזאת אם כבר היתה התרצות של בעל הדמ"י. ואף אם טרם היתה, מ"מ דמי לעודר בנכסי חבירו וסבור שהם שלו. עכ"ד].


כפי שראינו לעיל (בהערה ל"ז), לכאו' זו מחלו' הפוס' אי רשאית אשתו של בעל הדמ"י ליטלם בעצמה מבלי רשות בעלה (ואף הג' בעל ערוה"ש שהיקל בזה, לא היקל בהדיא). מ"מ נראה שהפוס' הסוברים שהמקבל בני"ד לא יי"ח, הרי שסוברים הם שלאשה אסור ליתן למקבל (וחכ"א שליט"א העיר שאולי מותר לה לתת אלא שאין קנין, ולכן לא יצא י"ח וזו רק רשות שימוש בעלמא. עכ"ד). וכן להיפך - שאם לאשה אסור ליתנם (בפרט למ"ד שאסור לה ליטול אפי' בעצמה) ללא רשות בעלה, הרי שממילא חשיבי דמ"י אלה אצל המקבלם כגזולים, ולכן בודאי ביו"ט אינו יוצא בנטילתם י"ח. ואף גבי חוה"מ נחלקו הפוס' אי יוצא י"ח בגנוב וגזול.


[42]מב. מסקנת המ"ב בשעה"צ (סקי"א) וכה"ח (סק"י). וטעמם, כדי לחשוש לד' המחמירים ולכן בעי לשוב וליטול שוב (מהבעל או מאדם אחר), אך לא יברך שוב (אם כבר נטלם) כדי לחשוש לד' המקילים, בפרט היכא דאנו משערין שהבעל לא יקפיד, ובפרט היכא שהיא נושאת ונותנת, וסב"ל [שעה"צ (סקי"א) וכה"ח (סק"י)]. ולכן יטול שוב, ויקבל מאדם כלשהו במתנה או במתנה ע"מ להחזיר.


גבי קניית ד' המינים מאשה אלמנה או רווקה או גרושה, נראה בס"ד שדינה כדין איש שבבעלותו ישנם ד' המינים או חלקם. וזאת הן לקנותם ממנה, והן לקבלם ממנה ביו"ט הראשון במתנה ע"מ להחזיר, ובשאר ימי החג לקבלם בהשאלה. ולכאו' כ"ה פשוט. והסכימו עמי כמה ת"ח.


[43]מג. עפ"י כה"ח (שם סק"י). ומ"מ כפי שראינו לעיל בפרקנו (בהערה ל"ה ס"ק 5) שהמקבל מבעל הדמ"י רשאי ליתנם לאדם שלישי, במקרים מסוימים.


[44]מד. הנה ני"ד רבו פארותיו, בשל המיקרים השונים השייכים אליו. כגון באיזה אופן יש לקטן את ארבע המינים (האם קנאם מאחר, או שקיבלם במתנה, או שקטפם בעצמו ממקום של הפקר, או ממקום פרטי ויש בזה חשש גזל). וכן תלוי הדבר מהו גיל הקטן (אם כבר הגיע לעונת הפעוטות, או שהגיע לגיל מצוות אך טרם הביא ב' שערות. או שהוא גדול גמור אך סמוך הוא על שלחן אביו). וכן תלוי הדבר אם לקטן זה יש אב או אפוטרופוס. וכן אם גדול נתן לקטן למכור את ארבעת המינים עבור הגדול, והקטן משמש רק כעין מתווך. וכן יש לדון מה דין אשה הקונה מקטנים אלה ונוטלת אותם. וכן איש גדל הנוטל ד' מינים אלה בימי חוה"מ (שאז לא שייך דין "לכם", אך שייך דין גזל). וה' יעזרנו למען כבוד שמו לכוון לאמיתה של תורה ולפרט את הדברים.


ענף1: קניית ד' המינים מקטן שקנאם מאדם גדול החייב במצוות.


בענין קטן שקנה ד' מינים מגדול, ועתה הוא מוכרם, המותר לקנותם ממנו. ואם כבר קנו ממנו האם יוצאים י"ח בהם ביו"ט ראשון דבעינן "לכם"- משלכם.


דעת המחמירים בהא היא ד' שו"ת כת"ס (ח"א סי' קכ"ח). הב"ד המ"ב בבה"ל (סי' תרנ"ח ס"ו סוד"ה "לא יתננו") וכה"ח סקס"ו), ומשמע שפסקו כמותו. וכ"פ להחמיר בשו"ת מנחי"צ (ח"ה סי' ס"ה) ובשו"ת אבן ישראל (ח"ח סי' מ"ז). וע"ע בפסתש"ו (סי' רנ"ח סקי"א). ונראה שכ"ז כשקנה הקטן מכספו הוא, ולא מכספי אביו. דאם מכספי אביו, הרי הם שייכים לאביו.


באשר לטעמי המחמירים. עיקר טענת המחמירים הינה שכיוון שיש פוס' דס"ל שקטן קונה מדאו' ואינו מקנה אלא מדרבנן [ראה בתוס' גיטין (דס"ד, ב') וע"ע בתוס' קידושין (די"ט, א' ד"ה "אומר") וסנהדרין (דס"ח, ב')]. לכן יש להחמיר בני"ד, משום שלד' פוס' רבים הקנין (של הקונה מהקטן) מדרבנן לא מהני לקיים מצווה מדאו' (ראה למשל מ"ב סי' תרנ"ח סק"י שלכתחי' החמיר בזה. וע"ע לעיל בפרק ז' הערה כ"ו, ולקמן בפרקנו בהערה ע"ב).


עוד טעם שהוזכר להחמיר בני"ד, משום שיש לצרף סברא להחמיר בני"ד עפ"י מש"כ הרמ"א בד"מ (חו"מ סי' רל"ה סק"ב) שהפעוטות שיש להם אב המפרנסם אין מקחם מקח ואין ממכרם מכר. ע"כ [הב"ד בחזו"ע (הל' ערבה הערה ה'. דשי"ט)].


הכת"ס (שם) דן בזה בארוכה, והביא תחילה את דברי הרב הגאון השואל שפסק להקל בני"ד, וטעמו שכשהקטן קיבל הדמ"י במתנה הריהו קונה אותם מדאו' ואינו מקנה אלא מדרבנן (לח"מ בהל' לולב). אך אם קיבלם באופן של קנין מגדול, הרי שקנייתו הינה רק מדרבנן (עפ"י הרה"מ בפכ"ט ממכירה ה"א), דקטן לאו בר מיהב זוזי, ולכן מהני מכירה דידיה לצאת י"ח ביו"ט ראשון, דאתי מכירה דרבנן ומפיק קנין דקטן דרבנן. ע"כ. אך הג' הכת"ס דחה זאת עפי"ד הקצות (סי' רל"ה סק"ז), שמש"כ הרמב"ם שקטן שקונה קרקע והחזיק בה הריהי שלו, דזכין לאדם שלא בפניו, הוא מדאו'. וא"כ קנה הקטן מדאו' גם כשקנה באופן של מעשה קנין. ועיי"ש בכת"ס שהאריך בזה מאוד. ובסו"ד הסיק שבודאי יש למנוע לקנות מקטן כזה שקנה ועתה מוכר, לחוש לשיטת התוס'. ובדיעבד כשקנה מקטן כזה ונטלם, כשנוטל שוב לא יברך "על נטילת לולב" (דחייש לפוס' שיי"ח בנטילתו הראשונה). וכן הסיקו הבה"ל וכה"ח (שם).


בענין הפוס' המקילים. ישנם כמה טעמים שכתבו הפוס' להקל בני"ד.


י"א שקטן שקנה הרי שקנייתו מדרבנן וגם ממכרו מדרבנן, ולפי"ז יכול הוא להקנות לגדול ע"מ שיקיים המצוה מדאו' [ר' בכת"ס (שם) בדברי השואל, שהיה ת"ח גדול, וגם הכת"ס עצמו תחילה נטה להקל בזה. וע"ע מה שכתבנו עפי"ד הראשו' והאחרו' לעיל (בפרק ז' הערה כ"ו), וכן בפסתש"ו (סי' תרנ"ח הערה 37)].


עוד טעם שכתבו הפוס', משום שרבים הפוס' שפסקו שקנין דרבנן מהני לשם מצוות מדאו', וא"כ גבי ני"ד יוצא הדבר לקולא. ר' ע"כ בכה"ח (סי' תרנ"ח סקי"ד), ומש"כ באורך הגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א (ח"ט חחו"מ סי' ט'), בחזו"ע (הל' ד' מינים הערה מ"א דת"ו ואילך. והל' ערבה דשי"ט הערה ה'), ובפרט בספרו מאיר ישראל למס' סוכה (דמ"ו, ב'). ועיי"ש שכתב בשם כמה ראשו', מהם הרשב"א, הריטב"א, הר"ן והמרדכי, שקנין דרבנן מהני לדאו'. ומ"מ מידי מחלו' לא יצאנו (כמבואר בפוס' הנ"ל, ולקמן בפרקנו הערה ע"ב). אולם יש לזכור שלא כל המקילים במחלו' זו יתירו למעשה בני"ד, דשמא יחמירו בשל סיבות אחרות שהחמירו הפוס' המחמירים.


טעם נוסף שכתבו הפוס' להקל בני"ד, משום שמדובר (עפי"ר) בקטנים שכבר הגיעו לעונת הפעוטות [והיינו כבני ו' או ז' שנים (מ"ב סי' תרנ"ח סקכ"ו). ור' בחו"מ (סי' רל"ה) שלמטה מגיל זה אינו קונה כלל, ולמעלה מגיל זה תלוי בדעת התינוק אם יודע בטיב משא ומתן]. ועפי"ד הר"ן שהביא מרן (בסי' תרנ"ח ס"ו) בשם "יש מי שאומר", הרי שיש להם אפשרות להקנות בני"ד, משום שאף כשדעת אחרת מקנה לו אין קנינו אלא מדרבנן, וכשם שזוכה מדרבנן כך מקנה מדרבנן [הלח"מ. הב"ד בבה"ל (סי' תרנ"ח שם ד"ה "לא יתננו"). ועפי"ז כ' הכת"ס (שם), שאם קנה מקטן כזה ובירך ע"כ, הרי שלא יברך שוב על לולב אחר, אלא יטלו בלא ברכה]. הב"ד בסא"ה (במיל' לח"ב סקל"ה דתמ"ח) ובחזו"ע (הל' דמ"י הערה ה' דשי"ט).


עוד צד שכתבו הפוס' להקל בני"ד, שאם חל הקנין דרבנן קודם שהיה ממנו נ"מ לשל תורה (היינו קודם יו"ט) הרי שמועיל הקנין דרבנן לקנות גם מדאו' [הגהות מהרש"ם לאורחות חיים (ספינקא. סי' תרנ"ח). וכ"כ בשערים המצוינים בהלכה (סי' קל"ז סקי"ג) ובשו"ת נטע שעשועי (סי' ל'). הב"ד בסא"ה (שם) ובחזו"ע (שם)]. אמנם אני כשלעצמי לא זכיתי להבין טעם זה להקל (אמנם לא ראיתי את הדברים במקורם). הרי כדי להקנות לצורך מצווה דאו' צריך (לדעת המחמירים) שהקנין יחול מדאו'. ואם ברגע הקנין הקנין חל רק מדרבנן (כשקנה הקונה בעיו"ט), מה איכפת לן שמה שהוא מקיים המצווה מדאו' זה רק לאחר מכן (ביו"ט עצמו), הרי קנין זה לא רק קנין לרגע אלא זו מציאות מתמשכת של הקנין שאותו חפץ ממשיך להיות שייך לאותו אדם (לקטן) רק בתוקף של דרבנן. וא"כ אינו יכול להקנות לאחר כדי שיקיים בו מצוה מדאו'. ולא זכיתי לירד לסוף דעתם בזה (וחכ"א אמר דשמא מדין הפקר בי"ד הפקר הרי שמועיל הדבר בני"ד. עכ"ד. וצ"ע).


אלא שכפי שכתבנו לעיל בס"ד, יש לזכור שלא כל הפוס' שכתבו במחלוקות מסוימות את הטעמים הנ"ל להקל, בהכרח יקלו גם גבי ני"ד. ומ"מ המהרש"ם שם בהגהותיו לאור"ח, וכן הגרע"י זצ"ל בחזו"ע כתבו להקל גבי ני"ד. דכתב בחזו"ע (בדש"כ) במסקנתו, שאם הוברר לנו שהקטן קנה את הדמ"י כדת, מותר לקנות ממנו ולצאת בו י"ח אף ביו"ט הראשון. אך גם הוא סייג את דבריו דהוא דוקא "במקום צורך גדול".


למסקנה נמצאנו למדים בס"ד, שגבי קטן שקנה את ד' המינים (או את חלקם) מגדול, שיש בזה דעת מקנה, הרי שדבר זה שנוי במחלו' הפוס'. ונראה שד' רוה"פ להחמיר בזה, עכ"פ לכתחי', שלא לקנות מקטן את ד' המינים, במקרה שהוא קנאם מגדול [ולגבי מקרה שהוא קיבלם במתנה, או קטפם מההפקר, או שקטפם ללא רשות הבעלים (דהוי גנוב), או שאין לקטן זה אב ולא אפוטרופוס, ראה בהמשך]. ואף הגרע"י זצ"ל שהיקל בני"ד, לא היקל בזה בשופי אלא רק במקום צורך גדול (ומה שהיקל שם בהלכות הוא דוקא לגבי קטן שאין לו אב ולא אפוטרופוס, שזה מקרה נדיר, ורק בזה היקל בשופי). ומ"מ כיוון שהמ"ב וכה"ח, סא"ה ופסתש"ו פסקו את דברי הכת"ס לדינא, הרי שכן יש לנקוט, שלכתחי' לא לקנות מקטן כזה (שקנאם מגדול, בין ישראל ובין להבדיל גוי), אף אם ילד זה הינו מעל גיל ו' או ז' שנים. ובדיעבד מי שקנה מקטן כזה (כשהוא יותר מבן ו' או ז' שנים), אזי כשנוטל שוב ארבעת המינים אחרים (ומדובר ביו"ט הראשון), במקרה כזה לא יברך שוב על נטי' הדמ"י, ולא "שהחיינו" (כמסקנת הכת"ס).


ענף 2: בענין קניה מקטן שקיבל את ארבעת המינים "במתנה" מאדם גדול ומוכרם.


כ' הכת"ס בתשובותיו (ח"א סי' קכ"ח), שאמנם גבי קטן שקנה את הדמ"י מגדול ועתה מוכרם יש לחוש לד' התוס' דקנייתו מדאו' והקנאתו מדרבנן, ולכן צריך ליטול שוב דמ"י אחרים. אלא בשל ד' הרמב"ם שגם קנייתו מדרבנן, הרי שפיר יכול להקנותם, ולכן כשנוטלים שוב יטלו בלי ברכה. אך כשקיבל הקטן את הדמ"י בדרך מתנה, הרי שגם לרמב"ם זכייתו מהתורה, וכיוון שהקנאתו הינה רק מדרבנן, לכן (לדעתו) לכו"ע יטול שוב הדמ"י ואף יברך על נטילתו החוזרת. והוסיף, שכ"ז לדעה הראשונה הנזכרת בשו"ע (סי' תרנ"ח ס"ו), שיטול שוב בברכה. ושכ"ה לדידן שיש לנו ב' דעות ע"כ בשו"ע, מ"מ הוי ספק דאו' ויברך שוב, כי כשנוטל שוב סתר את נטילתו הראשונה ומחויב ליטלו שנית, וספק דאו' יש לברך עליו, לשיטת הפוס' שעל ספק מברך, וכ"ש בני"ד שהוא בחזקת חיוב. עיי"ש באורך. אמנם יש לענ"ד להעיר ע"ד, שכ' שלכו"ע יטול שוב הדמ"י בברכה. ראשית, הרי למ"ד שקנין דרבנן מהני למצווה דאו' הרי שיוצא בזה י"ח. וא"כ הוי לפחות ספק אם יצא. ואף את"ל שלא יצא, מ"מ מדין סב"ל לכאו' אין לברך ע"כ. ולכן צ"ע עכ"פ לגבי הברכה.


אמנם יש להעיר שבשו"ת מנחי"צ (ח"ה סי' כ"ה) חלק ע"כ, וכ' שגם באופן זה אמנם צריך ליטול שוב דמ"י אחרים אך בלי ברכה. וטעמו דכיוון שהקטן קיבלם ע"מ למכור ולהרויח כסוחר, יש לחוש שגם בזה ס"ל לרמב"ם דקנייתו מדרבנן, ולכן יכול הוא למוכרו, והקונה יצא בזה י"ח, ולכן כשנוטל שוב לא יברך פעם שניה [הב"ד בפסתש"ו (סי' תרנ"ח הערה 38)]. ולפי"ז יוצא שאם הקטן קיבל את הדמ"י לצורך נטילתם בעצמו, והחליט למוכרם, הרי שהקונה יטול שוב ובברכה. וצ"ע.


למסקנה נמצאנו למדים, שאם קנה מקטן שהינו פחות מי"ג שנה, וקטן זה קיבל את ד' המינים במתנה מאדם גדול, צריך הוא ליטול ד' מינים אחרים. ובאמת מסופקני אי יברך שוב על נטילתם (דלא ראיתי עוד פוסקים שפסקו את דברי הכת"ס לדינא. והמנחי"צ חלק על דבריו). ולכן נלע"ד בס"ד שלכתחי' יש להורות לו שלא יברך כשנוטל שוב, אך המברך שוב יתכן שיש לו על מה לסמוך.


יש להעיר שבכל המיקרים שלפי הפוס' חוזר ומברך על הנטילה השניה, משום שלא יצא י"ח בנטילה הראשונה, הרי שאם רק חלק מד' המינים נקנו מהקטן, יש מיקרים שיברך רק על נטילת המין שלא יצא בנטילתו י"ח. ויש מיקרים שיברך שוב "על נטילת לולב" ואף "שהחיינו". וכבר כתבנו ע"כ במקום אחר בפרקנו, עפי"ד המ"ב (סי' תרנ"א סקנ"ו).


ענף 3: בעניין קניית ד' המינים מקטן שקטפם מהפקר.


לפני שנדון גבי ני"ד נזכיר את מחלו' הראשו' גבי שכר פעולה של קטן. דאם נאמר שקטן שקטף הדמ"י מההפקר דינם כשכר פעולתו (שטרח לילך למקום גדילתם, קטפם והביאם למקום המכר) הרי שנחלקו הראשו' בהא. דיש מהראשו' דס"ל ששכר פעולת הקטן הינו לאביו, וי"א שהינו לקטן עצמו.


דרש"י בב"מ (דצ"ב, ב' ד"ה "אמאי אינו קוצץ") כ' דאגרייהו של הקטנים הינו לאביו. וכ"כ התוס' שם בב"מ (בד"ה "לא"), דמציאת הקטן ושכרו לאביו. לעומתם הריטב"א בב"מ שם כ' דהוא של הקטן, ואילו הראב"ד (המובא בשטמ"ק שם) הביא ב' דעות בכך: י"א דשכר הקטן הינו של הקטן, וי"א דהוא של אביו. ויש המדייקים מד' הרמב"ם דהוא ס"ל כרש"י והתוס', שהשכר לאביו [כ"כ המחנה אפרים (בהל' זכיה ומתנה סי' ג')].


וגבי מציאת קטן, פסק בשו"ע (חו"מ סי' ע"ר ס"ב) שהם של אביו. וכ' בסא"ה (בח"ב. בהערות שלאחר המילואים. בדברי הגר"י זילברשטיין שליט"א. ואלו דברי הגרי"ש אלישיב זצ"ל) דדין זכית הקטן מההפקר כדין מציאתו, שהם שייכים לאביו, כבשו"ע הנ"ל.


ובענין ני"ד. כ' בשו"ת מנחי"צ (ח"ה סי' ס"ה) שאף אם הקטן לקח את ד' המינים ממקום של הפקר, ג"כ לכתחילה אין לקנותם ממנו לצורך נטילתם ביו"ט הראשון. וטעמו, דלקטן יש אב או אפוטרופוס, ולכן אין הקנאתו הקנאה אלא מדעת אביו, וזאת עפ"י השו"ע (חו"מ סי' רל"ה ס"ב). וכ"נ מדברי סא"ה (בח"ב, בהערות שלאחר המילואים, בשם הגר"י זילברשטיין שליט"א). ונראה מדבריהם שהקונה לא יצא אף בדיעבד, וממילא כשנוטל דמ"י אחרים צריך לברך על הנטילה השניה. וראה ע"כ בהערה הבאה.


ענף 4: גיל הקטן המדובר בעניננו.


בפשטות נראה בס"ד שלדעת המחמירים בכל המקרים הנ"ל, הרי שיש לנקוט שבני"ד כל שהוא קטן מגיל י"ג שנה ויום א' הריהו כקטן. והינו כמש"כ מרן (בסי' תרנ"ח ס"ו) בסתם. וע"ע בבה"ל (סי' תרנ"ח ס"ו ד"ה "לא יתננו") גבי הדעה הא' בשו"ע, ולעיל (בפי"ז הערה כ"ו). ולכן האוסרים בכל המיקרים שדננו גביהם יאסרו גם בקטן פחות מי"ג אף שהגיע לעונת הפעוטות, דלדידם יתכן שאף אם הקטן בעלמא קונה רק מדרבנן וממילא יכול להקנות (דהקנאתו מדרבנן), מ"מ אם יש דעת אחרת מקנה, הרי שקונה מדאו' ויכול להקנות רק מדרבנן, ואז אין הקנאה מדרבנן מהני למצוה דאו', וזאת אף שהגיע לעונת הפעוטות. אמנם לפי מש"כ לעיל (כאן בריש ענף 2) בשם הכת"ס עפ"י הרמב"ם, אם קנייתו מדרבנן שפיר יכול להקנות למצווה דאו'.


ואילו גבי המקילים במיקרים הנ"ל, צ"ע אי יקלו אף בקטן מי"ג שנה, אם כבר הגיע לעונת הפעוטות (כשיטת הר"ן). דבכה"ג צריך להקל במחלו' אי קטן קונה מדאו' או מדרבנן. דרק אם הוא קונה רק מדרבנן יכול הוא להקנות לגדול. ואף את"ל שהוא קונה רק מדרבנן וממילא גם יכול להקנות לגדול, אזי יש להקל רק אם קנין דרבנן מהני למצוות דאו' (וצ"ע אי לד' הר"ן מה שמקנה למצוה מדרבנן מהני אף אם קנה מדאו'). ורק אז נוכל להקל שקטן כבר מעונת הפעוטות יכול להקנות מדרבנן, שבזה נראה שפשוט הוא דמהני, וכמש"כ במשנה בגיטין (דנ"ט, א'), ושכ"פ מרן (בחו"מ סי' רל"ה ס"א) גבי בן שש היודע בטיב מו"מ. וכן ראיתי שכתב המהרש"ם (בהגהותיו לס' אורחות חיים) להקל בני"ד אף בקונה מפעוטות. ובכל אופן כשמקנים לו במתנה (ולא במכר) הרי שקשה להקל בזה אף לדעת הר"ן, דבזה גם לרמב"ם זכייתו מדאו' וא"א לצרף את הצד להקל דמהני בני"ד שיקנה לאחרים מדרבנן, אף למ"ד שקנין דרבנן לא מועיל למצווה דאו'. ומ"מ בס"ד נראה לענ"ד, עפ"י השו"ע (בחו"מ סי' רל"ה סעי' א'), שמה שהיקל בחזו"ע לקנות מקטן שאין לו אב ולא אפוטרופוס, שלא היקל אם הקטן טרם הגיע לעונת הפעוטות (ומ"מ ד"ז שנוי במחלו' אף לגבי קטן שכבר הגיע לעונת הפעוטות, וכנ"ל בסמוך, וא"כ כ"ש אם טרם הגיע לגיל זה).


ומ"מ אי נקטינן שגדול לכל הענינים הללו הוא דווקא משהגיע לגיל יג"ש, נחלקו האחרו' גבי קניה לצורך נטי' הדמ"י ביוט"א וקיום שאר המצוות מדאו', האם יש להקל אם לא ידוע שהביא ב' שערות. ור' לעיל (בפי"ז הערה כ"ו) שנראה שד' רוה"פ להקל בזה. וכ"נ קצת מד' הבה"ל (סי' תרנ"ח ס"ו ד"ה "לא יתננו"). וכ"פ בחזו"ע (הל' דמ"י הערה ל"ט דת"ב), ובסא"ה (ח"ב פ"ד סכ"ב).


ענף 5: המסקנה.


לגבי מציאות של קטן שקנה את ד' המינים מגדול החייב במצוות, העלנו שד' רוה"פ (וביניהם הכת"ס, המ"ב וכה"ח) להחמיר בזה, ולכן לכתחי' אין לקנות את ד' המינים או את חלקם מקטן כזה, אף אם הינו מעל גיל שש או שבע שנים, כל עוד אין דינו כגדול (כמבואר בסמוך). ובדיעבד מי שכבר קנאם מקטן כזה (שקנאם מגדול, בין ישראל ובין להבדיל גוי), אזי כשנוטל שוב ארבעת המינים אחרים, לא יברך שוב על נטילת ד' המינים, וכן לא יברך שוב ברכת "שהחיינו" [כל זה מענף 1 בהערה זו].


ואם הקטן לא קנה את ד' המינים שרוצה למוכרם, אלא קיבלם במתנה מאדם גדול, הרי שהקונה ממנו צריך ליטול שוב ד' מינים אחרים. ומסופקני אי יברך שוב על נטילתם. ונלע"ד בס"ד שלכתחי' יש להורות לו שלא יברך על הנטילה החוזרת. ומ"מ המברך שוב על הנטילה השניה יתכן שיש לו ע"מ לסמוך, והיינו על הכת"ס, שהוא הפוסק העיקרי בסוגיא זו [כל זה מענף 2 בהערה זו].


מי שלא יצא ידי חובה בנטילה הראשונה, הרי שאם רק חלק מד' המינים אינם כשרים לנטילה, יש מיקרים שבנטילה החוזרת יטול את כל ד' המינים, אך יברך רק על נטילת המין שהיה פסול, ויש מיקרים שיברך שוב "על נטילת לולב" וכן "שהחיינו", כמבואר במ"ב סי' תרנ"א סקנ"ו [כל זה מענף 2 בהערה זו].


כשהקטן קטף הד' מינים מההפקר, יש אומרים שגם במקרה זה אין לקנות הדמ"י מקטן זה.


ולגבי מהו גיל הקטן בני"ד. העלנו בס"ד שלד' המחמירים יש לנקוט שגדול הוי דווקא מעל גיל י"ג שנה ויום א', ולדעת המקילים בכל המקרים הנ"ל, הרי שאם מכרו לו את ד' המינים, הרי שלד' המקילים די שהגיע אותו קטן לעונת הפעוטות, והיינו שהוא בן שש או שבע שנים וחריף דיו להבין במסחר כזה. אך אם קטן זה קיבל את ד' המינים מגדול במתנה, בזה קשה להקל, אף בקטן שהגיע לעונת הפעוטות, עד שיגיע לגיל י"ג שנה, וזאת אף לדעת המתירים בשאר הדברים.


ובאשר למיקרים דבעי שהקטן יגיע לגיל י"ג שנים ויום א', האם צריך לברר שגם הביא ב' שערות, הרי שנחלקו האחרו' בזה, ונראה שלד' רוה"פ ניתן להקל אם לא ידוע אם הביא ב' שערות (דאם ידוע שטרם הביא ב"ש לכאו' דינו כקטן גמור).


[45]מה. גבי קטן שקנה את ד' המינים או את חלקם מאדם גדול (היינו החייב במצוות, ושהיה הוא בעל ד' המינים כדין), הרי כפי שראינו בהערה הקודמת (בענף 1) שלד' רוה"פ לכתחילה אין לקנות ממנו את ד' המינים, ובדיעבד מי שכבר קנאם ממנו (כשהוא יותר מבן ו' או ז' שנים) ונטלם, אזי כשנוטל הוא שוב ארבעת המינים אחרים (ביו"ט הראשון) לא יברך שוב על נטילת הדמ"י, ולא יברך "שהחיינו". ונלע"ד בס"ד שכל זאת בין אם בירך על הנטילה כשנטל בראשונה ובין אם לא בירך אז עליהם. שהרי אף אם לא בירך בנטי' הראשו', כיוון שיש מהפוס' דס"ל שיצא בה י"ח, לכן אין לו לברך כשנוטל בשנית. ונלע"ד בס"ד שאף "שהחיינו" כבר אינו יכול לברך, והסכים עמי חכם גדול א' שליט"א.


ואם הקטן קיבל את ד' המינים במתנה מאדם גדול, עיי"ש בהערה הקודמת (בענף 2) שהעלנו שבזה מדינא חייב הקונה ממנו ליטול שוב ארבעת המינים אחרים, אך מסופקני אי יברך שוב על הנטילה השניה את ברכת "על נטילת לולב". ובס"ד נלע"ד שיש להורות לו שלא יברך כשנוטל שוב.


ובאשר לקטן שקטף (או לקח) את ד' המינים מן ההפקר. נראה מדברי כמה פוס' (כבהערה הקודמת ענף 3) שאף בדיעבד הקונה לא יצא י"ח וממילא כשנוטל ד' מינים אחרים צריך לברך עליהם. אך חכ"א אמר שגם במקרה זה אין לברך כשנוטל אח"כ ד' מינים אחרים, כיוון שגם בזה יש ספק שמא יצא י"ח, דשמא אם האב היה יודע מכך היה מתרצה בדיעבד שיזכה בנו בדמ"י. ואולי יש גם לצרף את מה שאמרו שמציאת חש"ו שייך לאביו רק מצד דרכי שלום (משנה גיטין דנ"ט, ב'). ועוד צד לומר שלא יברכו על הנטי' השניה, דהרי הקטן טרח לקטוף מההפקר, ועפ"י הגמ' בב"ק (דפ"ז, ב') שיש לקטן צערא דגופא בטירחה זו, שמא זה קנוי ממש לקטן. וא"כ יש כמה ספקות בני"ד, ולכן כשיטול ד' מינים אחרים לא יברך על הנטי' החוזרת, עכ"פ מדין סב"ל.


[46]מו. בעניין קניית ד' המינים מקטן, שאדם גדול נתן לקטן למוכרם עבור הגדול, אך לא הקנה אותם לקטן, אלא הקטן רק עושה כעין שליחות לגדול.


כתבו כמה פוס', שבכה"ג שהגדול נתן לקטן למכור את ד' המינים אך עבור הגדול, והגדול לא הקנה כלל לקטן את הדמ"י ולא נתנם לו במתנה אלא הקטן עושה שליחותו, שפעמים שהגדול יוצא ומניח בנו הקטן, הרי שאין בזה בית מיחוש כלל והמכירה חלה מה"ת, כיוון שהם שייכים לגדול, אע"פ שהיא נגמרת באמצעות הקטן, וה"ז כאילו משאיר הדמ"י ואומר שכל מי שיניח מעות יקח הדמ"י. שכ"כ בס' חנוך לנער (פכ"ה סק"ח) ובקובץ מבית לוי (ח"ד עמ' ס"ג). ועוד כ' שם, שאף אם הגדול נותן לקטן שכר עבור מכירת הדמ"י ש"ד, כיוון שאינו מקנה לו הדמ"י אלא הקטן רק נחשב כשומר על הסחורה, והוי כאילו הגדול משאיר את ד' המינים ואומר שכל מי שמניח מעות רשאי לקחתם [הב"ד בפסתש"ו (סי' תרנ"ח ססקי"א)].


וא"כ למסקנה, כאשר אדם גדול החייב במצוות נתן לקטן למכור את ארבעת המינים עבור הגדול, והגדול לא הקנה אותם כלל לקטן אלא הקטן רק עושה כעין שליחותו. הרי זו מכירה שחלה מן התורה ולכן היא מועילה, ומותר ליטול אף ביו"ט הראשון את ארבעת המינים שנקנו בדרך זו. ולא עוד, אלא שניתן להקל בכך אף אם הגדול נותן לקטן שכר עבור מכירת הד' מינים, כיוון שאינו מקנה אותם לקטן אלא הקטן רק משמש כשומר על סחורה.


וממילא מבואר שאם קנו את ד' המינים או את חלקם באופן כזה מקטן, יכולים ליטלם בשופי בברכה, ואין צריך לחפש ד' מינים אחרים כדי ליטלם. ואם בכל זאת נוטל דמ"י אחרים אחר שנטל את אלה, ודאי שלא יברך על הנטילה השניה.


[47]מז. נביא בס"ד כמה דינים פרטיים של קניית ד' המינים מקטן לצורך נטילתם ביו"ט הראשון.


ענף 1: בענין קניית ד' המינים מקטן שקטפם ללא רשות הבעלים, או מחצר אביו.


כ' בחזו"ע (הל' ערבה סוף הערה ה') מדנפשיה, שכיוון שיש לחוש שהנערים המוכרים קטפו את הערבות שבידיהם ללא רשות הבעלים, ויכול להיות שקטפו אותן מאילן ערבה אשר בחדר אביהם, והם סמוכים על שלחן אביהם, וזוכה בהן אביהם, ככתוב במשנה (ב"מ די"ב, א'), לכן הנכון שלא לקנות מהם ערבות למצווה [וציין שם גם לשו"ת אבן ישראל (ח"ח סי' מ"ז)]. ומ"מ לא פירט אי כבר נטל זאת, האם בעי לחזור וליטול אף בברכה. ונלע"ד בס"ד שאם קטפו את הערבות או שאר ג' המינים מחצר מסוימת ללא רשות הבעלים, הרי שדינם כגנובים ואין ליטלם, וכ"ש שאין לברך על נטילתם, וכמבואר לקמן (בסעיף כ"ח). ולכן כשנוטל אח"כ ד' מינים אחרים, לכאו' צריך לברך על הנטילה השניה. ורק במקרה שיש יאוש בעלים ושינוי רשות (כמבואר לקמן בסעי' כ"ח וכ"ט) יש היתר ליטלם, אך גם אז לא יברך על הנטילה, כמבואר שם (בסעיפים הנ"ל).


ובענין מאיזו קרקע מותר לקטוף הדמ"י, ר' לקמן (בסעי' ל').


וא"כ למסקנה בענין קניה מקטן שקטף את ד' המינים ממקום שאינו הפקר, ואפילו מרשותו של אביו, וקטפם ללא רשות הבעלים, אין לקנות הד' מינים ממנו. ואם קנאם ממנו ונטלם ובירך ע"כ, חייב לחזור וליטול שוב ד' מינים אחרים (ונראה שאף יברך על הנטילה השניה. וצ"ע).


ענף 2: ובענין קניה ממי שהוא גדול, אך סמוך על שולחן אביו.


כתב בס' ארבעת המינים (וייספיש. ח"ב. בהוספות והערות שלאחר המילואים. עמ' תע"ח) בשם גדול אחד (שבהמשך נאמר מי הוא), שיש להזהר שלא לקנות גם מנערים גדולים למעלה מגיל שלוש עשרה, או שהגיעו לכלל ב' שערות, וזאת כאשר הם סמוכים על שולחן אביהם (היינו הוצאותיהם הכספיות ניתנות להם ע"י הוריהם), והם לוקטים ערבות (ושאר ד' מינים) ממקומות של הפקר ומוכרים אותם שלא בידיעתו ורשותו של האב. דבאופן זה לכאו' אין הקונה יוצא י"ח בערבות אלה. שהרי מצד הדין מציאת בנו הגדול הסמוך על שולחנו, וכן זכייתו מן ההפקר, שייכים הם לאביו, כמבואר בשו"ע חו"מ סי' ע"ר. ונמצא שאין הקונה יוצא בהן לפי שאינן קנויות לו וחסר בו דין "לכם" ביו"ט הא'. ואין עיצה אלא שיטול רשות מן האב. וצ"ע. והוסיף, שאם היה בדעת הנערים הללו שלא לזכות מההפקר עד שתגענה הערבות לידי הקונה, שבאופן זה אין האב זוכה, יכול הקונה לצאת בהן שפיר, שהרי אז הן שלו כזוכה מן ההפקר. עכ"ד. ובהמשך דבריו ניסה ללמד זכות על אותם שאינם זהירים בדבר. ודן שם לומר שאילו היה האב יודע מכך היה מתרצה בדיעבד שיזכה בנו בערבות, דניח"ל לאיניש דתיעביד מצווה בממוניה. ואף שאין זה מועיל למפרע, מ"מ לד' הקצות (סי' רס"ב ושנ"ח) ניחותא זו דתיעביד מצווה בממוניה מועיל אף למפרע. ועיי"ש שנחלקו האחרו' אי זה מועיל גם לדין "לכם", או שצריך גם ליתן במתנה גמורה (שהביכור"י מחמיר, וס"ל שצריך גם ליתן במתנה גמורה, ולמ"א, הא"ר והקצות זה מועיל לענין איסור גזל וגם לדין "לכם". עיי"ש שפלפל בזה גם לענין קנין הגוף וקנין פירות). ועוד דחה את ד' המקילים בני"ד שהאב זוכה רק במציאת בנו אך לא במעשה ידיו, אלא שלד' הרמ"א אף מעשה ידיו לאביו. וגם דחה הצד להקל שהבן זוכה שפיר בערבות ורק שצריך אח"כ להחזיר את דמיהן לאביו מתקנת חכמים. אלא שבאמת בן הסמוך על שולחן אביו אין לו יד לזכות מציאה לעצמו כלל, וזאת עפי"ד הפוס' בשו"ע או"ח סי' שס"ו סעי' י', שאינו יכול לזכות עירובו של אביו לאחרים. עיי"ש עוד פוס' דס"ל להחמיר בהכי. עיי"ש שהאריך בדברים אלה. ולמסקנה כ' בסו"ד שהרוצה לצאת מכל חשש יש לו להזהר שלא לקנות ערבות מנערים הסמוכים על שולחן אביהם שתלשו מן ההפקר ומוכרים שלא בידיעת אביהם, וזאת כדי לצאת בהם י"ח ביו"ט הא' שהוא מדאו'.


ובאשר לכותב הדברים הנ"ל, הנה בס' ארבעת המינים שם כתוב כל דבר זה בשם הרה"ג יצחק זילברשטיין שליט"א. ואילו בפסתש"ו (סי' תרנ"ח הערה 40) כ' שד"ז הינו מהגר"ש דבליצקי שליט"א. ושאלתי את מחבר הספר הרה"ג אליהו וייספיש מיהו כותב מאמר זה. ואמר לי שמש"כ בס' הפסתש"ו אי"ז נכון. אלא שהרה"ג יצחק זילברשטיין והרה"ג אליהו וייספיש שליט"א ישבו יחד עם הגרי"ש אלישיב זצ"ל ודנו עמו בזה, וכיוון שזה "נושא כבד" (כלשונו) הרי שהגריש"א זצ"ל הינחה אותם מה לכתוב, וכך נכתב המאמר הנ"ל (שבאמת בולט בלמדנות מופלגת ובקיאות רבה). וא"כ נראה בס"ד שמהלך הדברים, כולל המסקנה, הינם לכאו' דעת הגרי"ש אלישיב בעצמו.


אמנם יש מי שחולק ע"כ, והוא ספר מועדים וזמנים (ח"ו סי' מ"ה). שכ' שם להקל בני"ד וס"ל שרק גבי מציאה באקראי שייך לאביו. ומה שכ' ברמ"א בחו"מ (סי' ע"ר ס"ב) שגם מעשה ידיו שייך לאב, הרי שמבואר בערוה"ש שם דמיירי בעסקו של האב. אך מה שגדולים אלה הסמוכים על שולחן אביהם הרויחו בשם עצמם ה"ז שייך להם. עכ"ד. הב"ד בפסתש"ו (הערה 41). וע"ע בענינים אלה לעיל (בפ"ז הערה כ"ו), וזה שייך גם לני"ד.


וא"כ למסקנה נחלקו הפוס' בהא. שלד' גדול אחד (ראה לעיל מיהו) הרוצה לצאת מכל חשש יזהר שלא לקנות ערבות ושאר ד' המינים מנערים, אפילו גדולים וחייבים במצוות, אם הם סמוכים על שולחן הוריהם (היינו שהוצאותיהם הכספיות ניתנות להם ע"י הוריהם), אם הם תלשו את ד' המינים מההפקר ומוכרים בלא ידיעת אביהם, וזאת אם האדם רוצה לקנותם לצורך נטילתם ביו"ט הראשון (ובחו"ל גם ביו"ט שני של גלויות). ומאידך יש מי שהיקל בזה, וכ' שמה שהחמירו הפוס' הוא דוקא אם הקטן מצא מציאה באקראי, שהיא שייכת לאביו, אך לא בכהאי גוונא כני"ד.


ואולי גם פה המקום להזכיר את מש"כ הגר"א נבנצל שליט"א בס' ביצחק יקרא (על השו"ע סי' תרנ"ח סעי' א') שכיוון שי"א שזכר למקדש הינו גם ביו"ט הראשון, הרי שאם יש לו דמ"י פסולים ביו"ט הראשון, יטלם ללא ברכה, כדי לקיים לפחות את דין זכר למקדש. עכת"ד. ולכאו' זה שייך אף גבי ני"ד, אא"כ נאמר שבני"ד פסול משום גזול, וגזול יהיה פסול אף בשאר ימים משום מצווה הבאה בעבירה.


ענף 3: לגבי קניית ארבעת המינים ע"י אשה מקטן לצורך נטילתם על ידי האשה.


לגבי אשה שקונה ד' מינים מקטן לצורך נטילתם על ידה, אמנם לא ראיתי בפוס' שכתבו ע"כ, אך בס"ד נראה שאין נ"מ בזה בין איש לאשה, וכל מה שכתבנו גבי איש הרי שה"ה גבי אשה, ואף גבי חלק מהנשים הספרדיות שאינן מברכות על נטי' הדמ"י, לכאו' ג"כ דינן שווה בזה לאשכנזיות, דממ"נ אם אין הקניה תופסת הרי שגם הן לא יוצאות י"ח בנטי' הדמ"י, ומ"מ במקום שיש ספק, יכולות הספרדיות ליטול כדרכן (בלי ברכה), וכן תנהגנה האשכנזיות, ליטול בלי ברכה מדין סב"ל, וכן ינהג גם איש.


אמנם חכ"א שליט"א העיר גבי קניית דמ"י מקטן לצורך נטילתם ע"י אשה, שיש לדון להקל מצד הדיון האם נאמר שהעושה מצווה כאינו מצווה ועושה, האם צריך לעשותה עם כל תנאיה, ואינו מועיל שיעשה אותה רק באופנים שתוקפם מדרבנן, אם אחרים יכולים לעשותה באופן שתוקפו מדאו'. והוסיף, שנראה שחכמים לא תיקנו ביו"ט הראשון נטילה מדרבנן (היינו שיכולים לקיים המצוה רק באופן שתוקפו מדרבנן) כיוון שממילא יש בו כבר חיוב מדאו'. דאילו היתה תקנה כזו, הרי שצריך היה הדין להיות שיטול ביו"ט הא' לולב שקנאו רק מדרבנן, שאז לפחות יי"ח החיוב מדרבנן. ואח"כ כשיהיה לו לולב בקנין דאו', הרי שלסוברים שקנין דרבנן לא מועיל למצווה דאו' הרי שיצטרך הוא ליטול שוב ואף לברך ע"כ. עכ"ד.


ומתוך כך הרהרתי שלכאו' יש לדון גבי כל המיקרים של ספקות בכשרות הדמ"י, אי אכן נכון להורות ליטלם בלא ברכה. שבהרבה מקומות בפרקנו כתבנו שיש מיקרים שיטלו בלא ברכה, אך לכאו' יש בכך אולי בעיה של מוקצה. דאם הדמ"י פסולים שמא דינם כאבן בשויו"ט שדינה כמוקצה מחמת גופו. ומ"מ מצינו בכמה דוכתי שכתבו הפוס' שבכה"ג יטלו בלא ברכה, ולא חששו לאיסור מוקצה. ושמא בגלל הספק שאולי הם כשרים הרי שזה הצורך ליטלם, ואע"פ שאינו מברך, מ"מ לא חשיב מצווה הבאה בעבירה, דמספק צריך ליטלם, והוי כמו תרופה שאומרים לחולה שאם יקחנה לא תזיק לו ואולי אף תועיל לו שהרי צריך הוא לקחתה וממילא אינו מסיח דעתו ממנה. וה"ה הכא אינו מסיח דעתו מהדמ"י, וממילא חשיב כחזי למידי ואינו מוקצה. ואולי עוי"ל, שהרי זה רק ספק אם זה מוקצה, וספק דרבנן לקולא [וגבי ספק מוקצה מצינו שלעיתים מקילים בו (ר' מ"ב סי' ש"ל סקל"א) ולעיתים מחמירים בו (ר' מ"ב סי' שכ"ב סק"ב. וסי' תצ"ז סק"ח). ור' תהילה לדוד (סי' ש"ל סקי"א וסי' של"א סק"ג), ובשש"כ (פ"כ סוף הערה ז'). וקיצרנו]. כך בס"ד נלע"ד. וע"ע בשו"ת מהרי"ל (סי' קי"ב) שדן בכעין זאת.


וא"כ למסקנה, אם אשה קונה את ארבעת המינים מקטן לצורך הא שהיא בעצמה תטלם ביו"ט ראשון, נראה בס"ד שאין הבדל בזה בינה לבין איש שקנאם לצורך עצמו. וכן אין נ"מ לענין זה בין אשה ספרדיה שאינה מברכת על נטילת הד' מינים לבין אשה ספרדיה או אשכנזיה שכן מברכת על נטי' הדמ"י.


ענף 4: ובאשר לקניית ד' המינים מקטן לצורך נטילתם בימי חול המועד.


הנה הצורך שהקטן יוכל להקנות לשם קיום מצוה מדאו', צורך זה אינו שייך (בינתיים – לצערנו) בנטי' בימי חוה"מ. אך מצד בעלותו של הקטן, אי יכול להקנות לגדול לצורך נטילתם בחוה"מ בימינו שחיוב הנטילה הינו רק מדרבנן, נראה בס"ד להקל משתי סיבות: סיבה ראשונה: כיוון שהמצווה הינה רק מדרבנן הרי שקנין שהקטן מקנה שהינו קנין דרבנן, מועיל לקיום מצוה מדרבנן. וסיבה שניה, משום שמיום השני ואילך א"צ קנין גמור, דהא שאול כשר, ולכאו' יהיה די ברשות שימוש בדמ"י, וזאת גם הקטן יכול לתת. וצ"ע. אך מ"מ נלע"ד בס"ד שיש עדיין חשש של גזול או גנוב (וזה תלוי במציאות. ועפי"ר אי אפשר לברר זאת). ודין ד' מינים גזולים וגנובים, האם הינם כשרים לנטי' בימי חוה"מ, ר' לקמן בפרקנו (סעי' מ"ח) שזו מחלוקת אי יוצא י"ח בכך. וראה עוד בענינים אלה לקמן בפרקנו (בהערה ק"ו).


ענף 5: בעניין קניית ד' המינים מקטן שאין לו אב ולא אפוטרופוס.


כ' בחזו"ע (דיני ערבה ס"ד. דשי"ט) שאם המוכר הינו קטן שטרם הגיע לגיל מצוות, ואין לו אב ולא אפוטרופוס, והוברר הדבר שבאו לידיו כדין (כגון שאינם גזולים) מותר לקנותם ממנו ולצאת בהם י"ח אף ביו"ט הא'. עכ"ד. ולא כתב הטעם לכך. ומ"מ נלע"ד בס"ד, שלפוס' דס"ל שאין קנין מדרבנן מהני למצווה מדאו' (שלא כד' הגרע"י זצ"ל שמיקל בכך, וכמש"כ שם), גם בני"ד לא יועיל לקנות ממנו כדי ליטלם ביו"ט הראשון. וזאת למ"ד שקניית הקטן הינה מדאו', ולכן אינו יכול הוא להקנות בני"ד. ואם כנים דברינו, הרי שגם בזה לא יצאנו מידי מחלו'.


וא"כ למסקנה בענין קניה מקטן שאין לו אב ולא אפוטרופוס, נראה בס"ד שזו מחלו' הפוס' אם מותר לקנות ממנו את ארבעת המינים. ולדעת המחמירים אם קנאם ממנו אינו יוצא י"ח בנטילתם ביו"ט הראשון. ולדעת מי שמיקל בכך, מותר הדבר רק אם הוברר שד' המינים הגיעו לידי הקטן כדין (היינו ללא חשש גזל או גניבה וכדו').


ענף 6: קטן שהגדיל (שנעשה אז בר מצוות, והיינו בן י"ג שנה ויום א', והביא ב' שערות), בחוה"מ, או לפני חוה"מ, אך קנה את ד' המינים כשהיה עדיין קטן, ורוצה למוכרם כשכבר הגדיל.


והיינו כשקנאם (בקניה, במתנה, מההפקר וכו', כדלעיל בסעיף הקודם), יתכן שקנאם רק מדרבנן, ועתה כשהוא גדול יש לו דעת להקנות מדאו', לשם קיום המצווה מדאו'. הניתן להקל בכך. אך כיוון שאין זו מציאות כ"כ שכיחה, וזו שאלה מורכבת ומסתעפת (לגבי כל סוגי הקנינים שהקטן קנאם) לכן בס"ד נכתוב בקצרה. אם הקטן הגדיל לפני החג או במשך החג, הרי שלמרות שבקטנותו הוא לא יכל להקנות מדאו', ולכן אם יש דעת אחרת (גדול) שהקנה לו, אז להרבה פוס' אין הקטן יכול להקנות לאחרים כדי שיקיימו מצווה מדאו' (כנ"ל בהערות הקודמות). מ"מ בני"ד לאחר שהקטן הגדיל הריהו יכול להקנות שוב לכל הגדולים שקנו ושיקנו ממנו, ומצד זה ה"ז מועיל. אך מ"מ יש עוד לדון מצד מה שכשקנאם הקטן בתחילה, הרי שיש מיקרים שקנאם אביו, ובזה לא יועיל שהבן משהגדיל יקנה להם את מה שקנו בקטנותו. ולכן זה לכאו' תלוי באיזה אופן קנאם הקטן, וכנ"ל בהערות מ"ד – מ"ו. אלא שכיוון שבמקרים רבים נחלקו הפוס' מהו תוקף הקנין שקנה הקטן את הדמ"י, לכן הטוב ביותר שיעשו כך: האב יקנה לבנו את כל ד' המינים שנמצאים אצל הנער, ויעשה האב זאת לאחר שהקטן הגדיל, וזאת על הצד שהאב קנה את ד' המינים שהיו בבעלות הקטן. ומאידך הבן משהגדיל יקנה שוב לקונים את הדמ"י שמכר להם, דכיוון שהגדיל יכול הוא להקנות להם כדין גדול. ומ"מ נראה בס"ד, שאת הדברים הללו צריך לכאו' לעשות קודם שהקטן מכר את הדמ"י. וצ"ע.


[48]מח. עפ"י מרן (סי' תרנ"ח ס"ו) והנו"כ שם. עיי"ש. ור' לעיל (בפ"ז) פרטי דינים בהא.


[49]מט. עיקר ד"ז הוא עפי"ד הגמ' בב"ב (דקל"ז, ב') גבי האחים שקנו אתרוג בתפוסת בית, ונטלו אחד ויצא בו. אם יכול לאוכלו, יצא. ואם לאו לא יצא. ע"כ. וכ"כ הרי"ף (בפ' לולב הגזול. ד"כ בדפי הרי"ף), והרא"ש (פ"ג דסוכה סי' ל"א). וכ"כ הרמב"ם (פ"ח מלולב הי"א), ששותפים שקנו אתרוג בשותפות, אין אחד מהם יוצא ידי חובה ביום הראשון באתרוג, עד ששותפו יתן לו את חלקו באתרוג במתנה. ע"כ. וכעין זאת כתבו התוס' בפסחים (דל"ח, א' ד"ה "אתיא"): ואמר ר"י, שאתרוג של טבל אינו יוצא בו י"ח משום דלא חשיב שלו, כיוון שצריך ליתן ממנו לכהן וללוי, ואנן בעינן שיהיה כל האתרוג שלו. ע"כ. וע"ע בב"י (סס"י תרנ"ח). וא"כ נמצאנו למדים שד' ג' עמודי ההוראה, הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, להחמיר בני"ד. ואכן כ"פ מרן בשו"ע (בסי' תרנ"ח ס"ז): שותפים שקנו לולב או אתרוג בשותפות, אין אחד מהם יוצא בו י"ח ביום הראשון עד שיתן לו חלקו במתנה. עכ"ל. וכ"פ הגרע"י זצ"ל בחזו"ע (דיני ד' המינים, הערה מ"ז דתכ"ו וע"ע בדשל"ג הערה ח'). ובאשר לד' הרשב"א בני"ד (שלכאו' נראה שמיקל, אך בתשובות בסי' ס"ב כתב שכותב זאת להלכה ולא למעשה), ראה בהערות הבאות (נ' ונ"א).


והטעם, משום דבעינן שכל האתרוג, הלולב וכדו' יהיו שלו, דכתיב "לכם", ודרשוהו משלכם, שיהיה כולו שלו ולא מקצתו [רשב"ם בב"ב (שם). התוס' בפסחים (שם) ועוד ראשו', עפ"י הגמ' בסוכה (דמ"א, ב'). וכ"כ הב"י, הלבוש, המ"א (סי' תרנ"ח סק"י), המ"ב (סקכ"ט), כה"ח (ס"ק ס"ח וס"ט), חזו"ע (הל' ד' המינים הערה ח', דשל"ג. וכן שם בסעי' מ"ג, דף תכ"ו) וש"פ].


ועוד באשר לעיקר הדין בני"ד, שכתבנו שהספרדים צריכים להחמיר בעיקר הדין בני"ד, ר' בסוף ההערה הבאה (הערה נ') שכתבנו שאמנם שני חכמים שליט"א דעתם שבני"ד גם הספרדים צריכים להקל כאשכנזים, דכל היכא שקנוהו למצווה הרי שא"צ כ"א מהשותפים להקנותם זל"ז, אלא שבס"ד נלע"ד שכיוון שמרן לא פירש להקל בקונים לצורך מצווה, ואף בחזו"ע (דתכ"ו) כתב ד"ז בשני סעיפים שונים, דין שותפים ודין קהל. עיי"ש.


ובענין מה שכתבנו שהשותף בעי להקנות לו במתנה או במתנה ע"מ להחזיר. מרן כ' (שם בסעי' ז') שיתן לו במתנה, והאחרו' [מ"ב (סק"ל), כה"ח (ס"ק ע') וש"א] כתבו דה"ה בנותן במתנה ע"מ להחזיר, עפי"ד מרן (בסי' תרנ"ח ס"ד).


כיוון שמקור ד"ז הינו מדברי הגמ' בב"ב גבי אחים הרי שדין זה שייך לאו דוקא לשותפים בעלמא, אלא ה"ה גבי אחים שהם שותפים. וכ"כ הרבה ראשו', וכ"כ האחרו' [הלבוש. הבה"ל (סי' תרנ"ח ס"ז ד"ה "שותפים"). כה"ח (סקס"ז) וש"א].


שותף א' שאמר לשותפו השני: "אין לך חלק בו עד לאחר שאצא בו", לא יאמר לו באופן שיהא משמע שנעשה אח"כ שותפו מעכשיו ולמפרע [פתחי תשובה. ס' הדרת ישראל. סא"ה (במיל' לח"ב סקכ"ג)]. והיינו שצריך להגביל את קניינו של שותפו רק לאחר שיטול, ושלשותפו לא יהיה קנין בעת הנטילה של עצמו. כדי שבעת הנטילה הדמ"י יהיו שלו בלבד.


שותף אחד יכול לומר לשותפו השני: אני מוכר לך חצי אתרוג מיום ראשון דחוה"מ ואילך [סא"ה (שם) עפ"י הח"א (כלל קנ"א ס"י)].


באיזה נוסח של דיבור יכול אדם להקנות לחבירו (ובנידון דידן – לשותפו) את ארבעת המינים (או את חלקם), ר' לעיל בפרקנו (בסעי' ו', ז', ח', ובפרט בסעי' י"א. ובמקורות של סעיפים אלה), וזאת בעיקר עפ"י השו"ע (סי' תרנ"ח סעי' ג', ד', ה' והנו"כ שם) והמ"ב (סי' תרנ"ח סקכ"ט).


כאשר ד' המינים (או חלקם) הינם של שותפים, האם רשאי א' מהשותפים לתיתם לאדם שאינו שותף בהם, על מנת שיטלם ביו"ט הראשון. נלע"ד בס"ד שאף אחד מהשותפים אינו רשאי לתיתם לאדם אחר (שאינו שותף בהם) ללא רשות כל שאר השותפים, שיקנו למקבל את חלקם בדמ"י. ואל תקשה עלי ממה שכתבנו לעיל (בהערה ל"ה ענף 5). שלד' רוה"פ אדם שקיבל את הדמ"י במתנה ע"מ להחזיר, רשאי לתיתם (במתנה על מנת להחזיר) לאדם אחר לאחר שיטלם בעצמו. דהתם אותו אדם שקיבלם במתנה על מנת להחזיר, הרי הם באותו זמן קנויים רק לו, ולכן הוא רשאי להקנותם לאדם שלישי. משא"כ בני"ד שהדמ"י לא קנויים רק לשותף זה, אלא הם שייכים גם לשאר השותפים, ולכן אינו רשאי לתיתם לאחרים. אמנם צ"ע מה תהא ד' המקילים בהערה הבאה (כרשב"ם והרשב"א) ששותף יכול ליטול ללא רשות שאר השותפים, אי יקלו גם בני"ד.


[50]נ. ראשית בס"ד נקדים הקדמה לגבי המיקרים שלפנינו, והצדדים להחמיר ולהקל בהם.


ישנם ג' מיקרים דומים זל"ז, שלכאו' כולם באים משורש אחד, ואלו הם:


1) אחים שקנו אתרוגים מתפוסת הבית (היינו מירושה שטרם חילקוה), הרשאי א' מהם ליטלו ללא רשות השאר.


2) שותפים שיש להם אתרוג (או א' משאר ד' המינים) בשותפות, הרשאי א' מהם ליטלו ללא רשות שאר השותפים (הטור בסס"י תרנ"ח חיבר את שני מיקרים אלה. ואילו מרן בשו"ע בסס"י תרנ"ח כתבם בשני סעיפים שונים).


3) אתרוג או שאר ג' המינים השייכים לאנשי הקהל (היינו בית הכנסת, הישוב, המושב וכדו'), הרשאי כל אחד מאנשי הקהל ליטלם ללא רשות השאר. ומתוך המקרה של שותפים דנו הפוס', רוא"ח, גבי מקרה זה.


בפשטות היה צריך להחמיר בכל המיקרים הללו, כפי שראינו בהערה הקודמת, משום שביו"ט הראשון בעינן "לכם" – משלכם, וא"כ צריך שיהא כולו שייך לנוטלו, ללא חסרון כזה שיש לאדם אחר חלק בו בעת הנטילה. אלא שמצינו בראשו' שני טעמים להקל במיקרים אלה: 1) לד' הרשב"א כיוון שבאתרוג (ושאר ג' המינים) אין בהם דין חלוקה, אמרינן ביה דין ברירה, ובאותה שעה שהוא נוטלו הריהו כשלו, ואפי' בעל כורחו של שותפו. וכדלקמן בסמוך. 2) לד' הרשב"ם, לפחות במקרה של ד' מינים השייכים לקהל א"צ רשות משאר השותפים כדי ליטול הדמ"י, משום דמסתמא כאילו פירשו שכולם נותנים חלקם לאדם הנוטלם.


ועתה נבוא בס"ד לפרט את דעת הפוס' בענינים אלה (לעת עתה גבי הנידון בסעיף שלנו. והיינו גבי שותפים, ולא גבי דמ"י של הקהל).


הנה רבינו הרשב"א דן גבי ני"ד לפחות בג' דוכתי:


בחידושים על הגמ' ב"ב (דקל"ז, ב'), ובתשובות (ח"א סי' ס"ב ות"ו). ועיקר דבריו (בתשובות סי' ס"ב), דאע"ג שמצינו בפ' יש נוחלין (ב"ב שם), שהחמירו גבי הני בי תרי דזבני לולבא בשותפותא, דכ"א צריך לתת לחבריה חלק דיליה כדי שיטלנו חבירו, מ"מ ההיא מישתעי דלא לקחוהו למצווה, ולפיכך הוה ליה דשותפין ואין יוצאין בו. ומבואר בדבריו שאם לקחוהו לצורך מצווה הו"ל דין ברירה ושפיר יכול כ"א ליטלו בלא רשות חבירו. דכיוון שקנאוהו לצורך מצווה ואינו ראוי להחלק, עכשיו הוברר הדבר שכשזה נוטלו הרי את שלו הוא נוטל, וכמו שאמרו בפ' השותפין בנדרים (דמ"ו, ב') גבי חצר שאין בה דין חלוקה, ובב"ק (דנ"א, ב) בבור של שני שותפין. וכל זה מטעם ברירה [ומ"מ בתשובה ת"ו לא כתב הרשב"א גבי שותפים אלא גבי קהל, כמבואר שם, אע"ג שלמד כן מדין בור של שותפים]. וע"ע בהרה"מ (פ"ח מלולב הי"א) ובטור וב"י (סס"י תרנ"ח).


וכ"פ להקל בני"ד הרמ"א (בסי' תרנ"ח ס"ז), שאם קנו הדמ"י לצורך מצווה יוצאים בו [אלא שכ' הטעם, משום דמסתמא דאדעתא דהכי קנאוהו. וטעם זה הינו כטעמיה דהרשב"ם, שכתב כן גבי אתרוג דקהל ולא של שותפין. ר' בפירושו בב"ב (דקל"ז, ב'). ומה שציין כותב המקורות של הרמ"א דהוא מדברי הרה"מ, לא זכיתי להבינו. דהרי הרה"מ כתב את דברי רבינו הרשב"א דהוא מטעם ברירה, ולא מטעם "מסתמא דאדעתא דהכי קנאוהו". ראה מש"כ הרה"מ (בפ"ח מלולב הי"א), וכ"כ בשמו מרן בב"י (סס"י תרנ"ח). וע"ע בהערות איש מצליח (על סי' תרנ"ח ס"ז), שלד' הגר"מ מזוז שליט"א דברי הגהה זו של הרמ"א מקומם בכלל בסעיף הבא (גבי אחים שקנו אתרוגים מתפיסת יד), ואילו לד' הג"ר משה לוי זצ"ל אכן מקומם בסעיף שלנו בשו"ע, גבי שותפים. עיי"ש. ואכמ"ל.


ומ"מ גם המ"ב (בסי' תרנ"ח ס"ק ל"א ול"ב) כ' דטעמיה דהרמ"א להקל גבי שותפים, הוא משום דכיוון שידעו בשעת לקיחה שהאתרוג אינו ראוי להחלק, ועל דעת כן לקחוהו. ואע"ג שלא פירשו כן בהדיא, הוי כאילו פירשו שכל אחד בשעה שיקחנו לצאת בו יהיה כולו שלו ע"מ שאח"כ יחזירהו לחבירו (והיינו כד' הרשב"ם דלקמן, אע"ג שהרשב"ם לא כתב כן גבי שותפים אלא גבי מנהג הקהל אצלם). וכ"כ כה"ח (סקע"א).


אמנם כפי שכתבנו בהערה הקודמת, ישנם כמה מגדולי הראשו' (הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש) שהחמירו בני"ד (ונראה בס"ד מסתימת דבריהם שהחמירו גם כשלקחוהו לצורך מצווה). וכ"פ מרן. וכ"פ בחזו"ע (סוכות. הל' דמ"י סעי' מ"ג, ובהערה מ"ז דתכ"ו. וע"ע שם בדף של"ד בהערה). אך כיוון שהרמ"א פסק להקל בני"ד, וכ"נ קצת ד' מרן המ"ב (שכתב שרק טוב להחמיר בני"ד, כמ"א), לכן כתבנו שהאשכנזים מקילים בדבר (אע"ג שמפשטות דברי הטור בסס"י תרנ"ח שהביא את דברי המקילים דוקא גבי אתרוג דקהל, נראה שגם הוא מחמיר בני"ד). אך מ"מ לענ"ד על הספרדים להחמיר גבי שותפים, שיקנו זל"ז, וכנ"ל בהערה הקודמת, ושכ"נ ד' מרן בשו"ע וד' הגרע"י זצ"ל בחזו"ע. וה' יצילנו משגיאות.


[51]נא. כפי שראינו בהערות הקודמות, הרי שגדולי הפוס' החמירו בני"ד. ואף המקילים לעיתים סייגו את דבריהם. שלא זו בלבד שהרשב"א בתשובותיו הזכיר את ד' גדולי המורים הראשונים שהחמירו גבי שותפות של אנשי הקהל בדמ"י (ושמא כוונתו לרב שרירא גאון, שדבריו הובאו ברא"ש ובטור. וכדלקמן בס"ד בהערה נ"ב). אלא שהרשב"א עצמו כ' בתשובותיו (בסי' ס"ב) שהוא כותב כן להקל (מדין ברירה) רק להלכה ולא למעשה (אמנם בתשובותיו בסי' ת"ו חזר על דבריו, ולא כ' שזה רק להלכה ולא למעשה. וידוע שמספר תשובות הרשב"א ישנן תשובות רבות שחוזרות על עצמן, עד כדי כך שהמהדרים של תשו' הרשב"א בהוצ' מכון ירושלים חשבו תחילה למזגן או להשמיט חלק מהן, כמבואר בהקדמתם שם). וא"כ ישנם לפחות שלושה טעמים שאף המקילים יחמירו (כחומרא) בני"ד.


ואכן כמה מגדולי האשכנזים כתבו ע"ד הרמ"א שטוב שכ"א יאמר בפירוש שהוא נותן את חלקו לחבירו במתנה, או במתנה ע"מ להחזיר, בשעה שחבירו יוצא בדמ"י י"ח. שכ"כ המ"א [(סק"י). וכ' הטעם משום שביו"ד סי' רכ"ו יש הרבה דעות בזה. והיינו גבי חצר השותפים שהדירו הנאה זמ"ז, כיצד יש לראות את חלוקת השותפות שביניהם]. וכ"כ דה"ח, הפמ"ג (בא"א סק"י), המ"ב (סקל"ב), כה"ח (סקע"ב גבי ד' הרמ"א) וש"א.


[52]נב. כתב רבינו הטור (בסס"י תרנ"ח) בשם תשו' רב שרירא גאון [שהובאה גם ברא"ש (פ' לולב הגזול, סי ל"א)]: שאלו גבי מקום שאין לולב ואתרוג מצויין, וגובים מהקהל וקונין, וכ"א מברך עליו ומעבירו לחבירו עד שמברכין עליו כולם, היצאו בכך ידי חובתן. וענה להם רבינו שרירא גאון שאכן ביום שני ואילך יצאו ידי חובתן. אך ביום הראשון צריך כל אחד – לולב שלו. וכן ראוי שתעשו להיות קונין הלולב לא' מהציבור, או שיקחנו בממונו. או שיתנו הדמים לחזן במתנה והוא יקנהו לעצמו, וביו"ט הראשון יתנהו במתנה לא' מהזקנים, וכך כל א' יתנהו לחבירו במתנה עד שיבוא ליד כולם. עכת"ד.


נמצאנו למדים שלד' רב שרירא גאון אין להקל גבי ד' המינים של הקהל מטעמיה דהרשב"א הנ"ל (בהערות הקודמות) מדין ברירה (שמתברר שכ"א כשנוטלו הריהו שלו, ודעת כל אנשי הקהל להקנותם לו בעת נטילתו). וכן לא ס"ל לרש"ג להקל מטעמיה דהרשב"ם דלקמן.


גם הרשב"א בתשובותיו (סוף תשו' ת"ו) כ' בשם גדולי המורים הראשונים שכתבו גבי אתרוג שלקחוהו הציבור, שצריך בפועל להקנותו לכל יחיד ויחיד על מנת להחזיר.


ועוד בס"ד מצאנו בס' הכלבו (סוף הל' דמ"י), שהב"ד כמה ראשו' שהחמירו בני"ד. שכתב שהראב"ד ז"ל היה נוהג לקנות אתרוג אחד משלו לכל הקהל שבעיר, והיו יוצאים בו כולם. שהיה נותנו לכאו"א על מנת להחזיר, ובסוף החג היה מבקש מכל א' וא' שיפרעו לו דמי האתרוג. [וכ"כ בס' המאורות. אלא שכ' שקונים רק לאחר החג. והאחרו' דנו אי ש"ד לעשות כן, שאנשי הקהל קונים הדמ"י רק לאחר החג. והלא משיכה, לד' פוס' רבים, קונה רק מדרבנן, ואת הדמ"י בעי לקנות מדאו' כדי לקיים המצוה מדאו'. ור' ע"כ בכמה דוכתי בפרקנו]. וכל זה היה עושה מפני המפקפקים לצאת י"ח באתרוג של הציבור, לפי שהוא משותף לכולם, ושמא יש א' מהם שאין בדעתו להקנות לחברו כראוי, והן משום שבעיר ישנם כמה קטנים יתומים שיש להם חלק בו ושאינם יודעים להקנות. לכן היה קונהו משלו, ומקנהו לכאו"א בהקנאה גמורה ולבסוף נוטל דמיו, שמא יש מי שנוהג סלסול בעצמו (היינו שמחמיר בזה) או שתהיה רוחו גסה, שלא ירצה לצאת אלא בשלו. עכ"ד. וכ"כ גם בס' המכתם.


ועוד מצינו שרבינו יצחק ז"ל כ' בסמ"ק (סס"י קצ"ג) שכשהקהל קונין אתרוג יחד, מקנין אותו בקנין גמור לאחד מהם, והוא מקנהו לכל אחד מהקהל במתנה על מנת להחזיר. עכ"ד [ג"ז הביא בכלבו שם].


נמצאנו למדים שישנם כמה פוסקים קדמונים דס"ל להחמיר אף בנידון דדמ"י דקהל [ואגב, יתכן שגדולי המורים הראשונים שהזכיר הרשב"א הכוונה באמת לרב שרירא גאון. והמהדירים של תשובות הרשב"א לא ציינו מיהם גדולי המורים הללו. ומ"מ מצינו כמה וכמה גדולים שהחמירו בני"ד (לפחות כחומרא. וישנם שהחמירו בכך מעיקה"ד)].


אלא שבאמת גבי דמ"י דקהל כבר רבו המקילים שא"צ כ"א מהשותפים לומר שהוא מקנה את חלקו לכל שאר השותפים, בעת שהם נוטלים אותם.


שכפי שכבר כתבנו לעיל (בהערה נ'), הרי שד' הרשב"ם להקל בזה. שהרשב"ם בפירושו לגמ' בב"ב (דקל"ז, ב' ד"ה "ואם לאו") גבי אחים שקנו אתרוג בתפוסת הבית, תחילה הסביר מדוע אם נטל א' מהאחים את האתרוג ללא רשות שאר האחים לא יצא י"ח אם שאר האחים מקפידים אם יאכלנו. ואח"כ כ' הרשב"ם שם וז"ל: ומנהג שלנו שנהגו לברך כל הקהל באתרוג א', דעתנו מסכמת לתת כל א' במתנה את חלקו לחבירו... ואע"ג דלא פריש כמאן דפריש דמי. דלא גרע ממתנה ע"מ להחזיר. דלהכי מיהא דעת כל הקהל שווה שינתן לכל א' עד שיברך עליו ואח"כ יחזיר. וה"נ ביו"ט ראשון. עכ"ל. הב"ד הטור (בסס"י תרנ"ח) וכ' שבאשכנז ובצרפת נוהגים כרשב"ם. וכן הביאו את דברי הרשב"ם בס' הכלבו, האורחות חיים (הקדמון) בהל' הדמ"י וש"פ [וראה בב"י (שם) שכ' שהנ"מ בין רב שרירא גאון לרשב"ם, שלרשב"ם א"צ להקנותו לשום אדם, ולרב שרירא גאון צריך להקנותו בפירוש הדמים או הלולב לאחד מהקהל, ולאחר שיצא בו יעבירוהו מאחד לשני במתנה עד שיצאו בו כולם].


גם הרשב"א בחידושים (לב"ב דקל"ז, ב') ובתשובות (ח"א סי' ס"ב ות"ו) כ' להקל בני"ד, מהטעם דיש דין ברירה, וכנ"ל גבי דמ"י דשותפים [ויש לשים לב שהרשב"א (בתשו' ת"ו) הב"ד הרשב"ם וטעמו דהיקל משום דבסתמא ניחא להו בכך, אך זאת בשם רש"י. וכידוע שפרש"י מסתיים בב"ב בדכ"ט, א'. ועוד, שהרה"מ (שם בפ"ח הי"א) הב"ד הרשב"א בחידושים על הגמ', שיש להקל גבי שותפים, מדין ברירה. ועפי"ז כ' הרה"מ שנראה שיש להקל גם באתרוג דהקהל. ושמא לא היו לפניו כל כתבי הרשב"א].


וכן הר"ף ז"ל (בהגהותיו על הסמ"ק סס"י קצ"ג), כ' שבאשכנז נוהגים לקנות לולב א' בשביל כל הקהל ממעות הקהל, וביו"ט נוטלו כ"א ויוצא בו בלא הקנאה, ושפיר קא עבדי, דדעת כולם להקנות חלקם למי שנוטלו, שיוצא בו. וטעמו, דבכמה מקומות אזלינן בתר אומדנא דדעתא בלא שום תנאי. ומהאי טעמא נמי לא בעינן תנאי כפול באתרוג. עכת"ד. והב"ד הכלבו (שם).


ויש להעיר, שאף בדעת המקילים והמתירים יש לדקדק אי מישתעי באתרוג שנקנה מקופת הקהל (כמו שמשמע מהרשב"ם ומהרמ"א) או שנקנה מכספו של א' מהם והוא מעבירו לאנשי הקהל במתנה ע"מ להחזיר (ויש מהראשו שהעדיפו דווקא אופן זה, וכ"נ מדברי רב שרירא גאו"ח, וכנ"ל). ויותר מזה. שמדברי הרשב"ם הנ"ל מבואר שהיקל בדמ"י שנקנו מקופת הקהל, ולכן דעת "הקהל" שווה שינתן לכ"א עד שיברך עליו. וכ"כ בהדיא הטור בשם הרשב"ם. אמנם הכלבו (שכ' בהל' דמ"י) כ' בשם הרשב"ם בהדיא ההיפך, שפשט המנהג שיוצאים כ"א באתרוגו של חבירו, שהדבר ידוע שאין מקפידין, "ועל מנת כן הכניס בעל האתרוג אתרוגו בביהכ"נ", שיהיה מתנה לכל מי שירצה לצאת בו, "ובלבד שיחזירוהו לו" (ושמא הרשב"ם היקל בשני האופנים: הן כשקנוהו אנשי הקהל, והן כשקנאו א' מהקהל ומקנהו לאחר מהקהל, וכן מקנים זל"ז). וא"כ לכאו' לא ברור אי המקילים הללו הקלו דווקא בדמ"י של הקהל, שבזה יש סברא להקל, משום שכל מי שהשתתף בקנייתו מסתמא דעתיה להתיר השימוש בו לכל מי שמצטרף לקנייתו. ומאידך יש לכאו' סברא להקל יותר באתרוג שנקנה ע"י א', והוא מקנה לכל שאר אינשי, כ"א בבוא תורו, אך אם הדמ"י קנויים לכולם שמא חיישינן שא' מקפיד על חבירו ואינו מסכים להקנות לו, או שמא א' מאנשי כל הקהל אינו יודע שצריך באמת להקנות לכל האינשי שנוטלים הדמ"י.


וגבי ד' מרן ר' בסמוך.


ומ"מ כד' המקילים פסק גם מרן בשו"ע (סי' תרנ"ח ס"ט. וכתב להקל מטעמיה דהרשב"ם, דמסתמא הוי כאילו פירשו שכל הקהל נותנים חלקם לנוטל במתנה ע"מ להחזיר. וציין דמישתעי באתרוג שכל הקהל קונים בשותפות). וכ"פ להקל המ"ב (סקל"ט. וכ' שכן הוא מעיקר הדין), כה"ח (שם ס"ק ע"ב וע"ט) חזו"ע (הל' דמ"י. סעי' מ"ד דתכ"ו. וכ' ממש כד' מרן הן גבי שותפים להחמיר, והן גבי קהל להקל), וש"א]. וכיוון שנראה שד' רוה"פ, ובעיקר שמרן, הרמ"א והמ"ב מקילים בני"ד, לכן כתבנו בהלכות, דכן העיקר לדינא.


ובאמת יש להבין בס"ד מדוע מרן גבי שותפים החמיר דבעי שכ"א מהם יקנה לשותף השני, ואילו גבי דמ"י דקהל היקל דא"צ להקנאה זו, מטעמיה דהרשב"ם (דמסתמא הוי כאילו פירשו שכל הקהל נותנים חלקם לכל מי שנוטלם).


חכ"א אמר שבאמת דין שותפים ודין קהל שווה, ובשניהם מעיקר הדין א"צ שכ"א יקנה לנוטל, אך כיוון שיש מחמירים בהא, לכן היכא דאפשר (והיינו בשותפים מעטים) החמירו שכ"א יקנה לחבירו. עכת"ד. אמנם לי הקטן ק"ק הסבר זה. דא"כ נתנו דברינו לשיעורין. דעשרה שותפין כן צריכים להקנות לשותפם שנוטל, אך קהילה קטנה בעיירה במזרח אירופה או ישוב קטן בשומרון בן עשר משפחות צעירות (וישנם רבים כאלה, כגון הישוב כרם רעים ת"ו) תושביהם אינם צריכים להקנות זל"ז. אלא הסבר זה טוב אם נגדיר קהילה שזו קבוצה גדולה של שותפים בדמ"י. ולענ"ד בס"ד נראה, שלכאו' יש צד לומר הפוך: שכיוון שקהל היינו אנשים מרובים, ובזה יש חשש גדול שמצוי בהם מי שאינו יודע שצריך להקנות את חלקו לכל השאר שנוטלים את אותם ד' המינים. וכן יש בזה חשש שיש בהם מי שאין בדעתו להקנות חלקו לחבירו, משום קפידא וכדו', וכמש"כ הפוס' (כגון במ"ב סי' תרנ"ח סקל"ט). אלא שטעם זה כתבו הפוס' גם גבי השותפים (ר' מ"ב סקל"ב). ומ"מ מצד זה לכאו' דוקא בקהל יש חשש גדול יותר שמצוי בהם מי שמקפיד על חבירו, דבשותפים שקנו יחד את הדמ"י לכאו' לא כ"כ מסתבר שיקפידו על שאר השותפים, דהא לכתחי' קנו בהשתתפות שכולם יתנו לכולם, וא"כ דעתם היתה מלכתחי' שאין בקבוצה זו מי שמקפיד שחבירו לא יוכל ליטלם, וכ"נ מדברי הרמ"א (בסי' תרנ"ח ס"ז).


ומה שכתבנו בהלכות שמנהג זה היה במקומות שהיה בהם חוסר של אתרוגים (או שאר הדמ"י), שכ"כ מרן בשו"ע (שכן המנהג במקום שאין אתרוג מצוי), וכ"כ שאר הרוא"ח שדנו בני"ד. דאל"כ הרי ודאי רצוי שלכל א' יהיו דמ"י משלו כדי שיוכל לנענע בהם בהלל.


ומ"מ יש להדגיש שגבי שותפים כבר כתבו הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש להחמיר (ולא מפורש בדבריהם שיש להקל כשלקחוהו לצורך מצווה), עפי"ד הגמ' בב"ב, ובזה לא רצה מרן לשנות מפסקיהם. אך כיוון שהרי"ף והרמב"ם לא כתבו להחמיר גבי בני הקהילה (ובאמת צ"ע אי יקלו בזה מטעמיהו דהרשב"ם והרשב"א, ומ"מ לא כתבו להקל בכך), לכן בזה מרן הקל עפי"ד הרשב"ם. ולנו לא נותר אלא לדון מהי הסברא לחלק, וכבראשית דברינו [אא"כ נאמר שמה שמרן החמיר גבי שותפים הוא דוקא בקנו האתרוג לאכילה, אך למצווה יש להקל, ואז אין נ"מ בין שותפים לקהל. אך לענ"ד בס"ד נראה שאין זה שורש החילוק. ור' גם בחזו"ע (הל' דמ"י סמ"ג דתכ"ו) שהביא דין השותפים ולא הזכיר שקנו דווקא לאכילה. ומשמע דלא שמיעא ליה ולא ס"ל אוקימתא זו. וע"ע שם בחזו"ע (דשל"ד בהערה ח'). אלא אף בקנו למצוות נטילה לא יצאו י"ח. והיינו כפשט דברי מרן שלא העמיד באוקימתא דקנו לאכילה. כך בס"ד נלע"ד. וה' יצילנו משגיאות.


וע"ע בענינים אלה בתוס' סוכה (דמ"א, ב' ד"ה "אלא"), בריטב"א בחי' לסוכה (דמ"א, ב'), ומש"כ על דבריו בקובץ על יד (הל' לולב), ובשו"ת עמק יהושע (מסלונים. או"ח סי' י"א), בתשו' הראב"י אב"ד (סי' רי"ח), בס' צרור החיים (לרבינו חיים בר שמואל, תלמיד הרשב"א, עמ' ק"ו), בשו"ת מהר"ם חלאווה (סי' מ"א, בשם הרשב"א), בהרה"מ (בפ"ח מלולב הי"א בשם הרשב"א), בהגמ"י (בפ"ח מלולב הי"א), באורחות חיים (הל' לולב ס"ק ל"א), בשו"ת הרא"ש (כלל ל"ה סי' ב' בשם רבינו אביגדור כ"ץ), בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תש"ב), בס' בית מאיר (סי' תרנ"ח ס"ז), בביכור"י (סי' תרנ"ח סקכ"ד), ברפ"ע (ח"ב או"ח סי' ס"ד) ובחזו"ע (הל' דמ"י הערה מ"ח). ואכמ"ל.


[53]נג. שכן עולה מהא שישנם כמה וכמה קדמונים שהחמירו בהא, ומהם רב שרירא גאון, הרשב"א בשם גדולי המורים הראשונים, וכ"כ הכלבו בשם הראב"ד, וכ"כ הסמ"ק (וכנ"ל בהערה הקודמת). ואע"ג שד' מרן, הרמ"א, המ"ב ועוד פוס' להקל בזה. מ"מ טוב לחוש לד' המחמירים. וכ"כ גם המ"א, דה"ח והמ"ב (סק"מ). ואע"ג שבחזו"ע (שם) לא הצריך לכך, מ"מ לפי האמור לעיל אכן טוב לעשות כן, דפוס' רבים מחמירים בעיקר ד"ז, וממילא לא כתבנו שחובה להכריז זאת אלא שטוב לעשות כן.


כבר כתבנו לעיל, שהעדיף שלא ליטול כלל את ד' המינים המשותפים לקהל. ור' במ"ב (סי' תרנ"ח סקל"ט) שכ' ב' טעמים לכך: א. שאין הכל יודעים להקנות. ב. שמא יש א' מהקהל שאין בדעתו להקנות חלקו לחבירו. ועיי"ש גם בסקמ"ב שכ' בשם מחה"ש שכעבור איזה ימים מהחג, ע"י רוב משמוש בני אדם, מתקלקל האתרוג של הקהל. וזו עוד סיבה שלא ליטול הדמ"י של הקהל.


[54]נד. ועתה נביא בס"ד כמה פרטי דינים בענין ד' המינים של הקהל (היינו המשותפים לכל הציבור), ובפרט אם קנאום מכספי הציבור.


1) בענין ד' המינים שגם לקטנים יש חלק בהם. לכאו' יש בזה בעיה שכיוון שהד' מינים שייכים גם לקטן, וקיי"ל שקטן קונה אך אינו מקנה, עכ"פ מדאו', א"כ י"א שהגדול שקנה ממנו רק מדרבנן אינו יכול לצאת בו י"ח מצווה מדאו'. ר' המחלוקות הקשורות לכך לעיל בפרקנו (בהערות מ"ד – מ"ח).


כפי שכתבנו בס"ד לעיל (בהערה נ"ב), שהכלבו כ' בשם הראב"ד ז"ל שהיה נוהג לקנות אתרוג א' משלו לכל הקהל, והיו יוצאין בו כל הקהל, שהיה נותנו לכאו"א ע"מ להחזיר. וכל זה היה עושה מפני המפקפקים לצאת באתרוג של הציבור לפי שהוא משותף לכולם, ושמא יש א' מהם מי שאין בדעתו להקנות לחבירו כראוי, גם יש בעיר כמה קטנים יתומים שיש להם חלק בו ואין יודעים להקנות, כמו שאמרו חז"ל (בסוכה דמ"ו, ב') דקטן מקנא קני, ואקנויי לא מקני, ולפיכך היה קונהו משלו, והיה מקנהו בהקנאה גמורה לכאו"א ע"מ להחזירו לו. עכת"ד. וכ"כ בשמו גם בס' המכתם.


גם הריטב"א בסוכה (דמ"א, ב') כ' בשם רבו שיש להחמיר שלא לצאת ביו"ט ראשון בלולב שלוקחים מכספי קופה של עניים או של רבים, אם יש בה זכות לקטנים. ע"כ. וכ"כ (נוסף לכלבו בשם הראב"ד) גם האורחות חיים (הקדמון). הב"ד בערה"ש (טייב. סי' תרנ"ח סקי"א) וכה"ח (ס"ק ס"ה) ופסקו כמותם.


לעומת זאת בס' המאורות כתב שא"צ להקפיד בכ"ז, ואפי' יש בהם יתומים קטנים, דהפקר בי"ד הפקר, וכולם תלויים בדעת גדולי העיר וחכמיהם. ע"כ. וכ"כ המאירי [ראה בהערות המהדיר לס' הכלבו (דיני הדמ"י הערה 511. הוצ' פלדהיים)].


אלא שנראה שבכ"ז ד' רוה"פ להחמיר בזה, לפחות כחומרא. והא"ר (בסי' תרנ"ח סקי"ב) דחה את ד' הקשל"ה (שסבר שעדיף ביוט"א ליטול דמ"י של הקהל מאשר לקחתם במתנה מחבר), וכ' הא"ר דאדרבא דבשל קהל יש כמה חששות, וכמש"כ הכלבו הנ"ל. וכן הגרי"ח ברפ"ע (ח"ב סי' ס"ד) כ' שהנכון לעשות כמש"כ הכלבו, שאחד יקנהו מכיסו ויתנהו לציבור, ולא יקנוהו מקופת ביהכ"נ.


וע"ע בכ"ז בשד"ח (ח"ד מערכת הלמ"ד כלל קמ"א).


2) בענין מי מאנשי הקהל צריך להשתתף בקניית ד' המינים לצורך הקהל.


דנו הפוס' אי המעות לקניית ד' המינים לצורך נטילתם ע"י אנשי הקהל, הגובים זאת לפי נפשות (היינו כמה נפשות באותה משפחה יצטרכו ליטול ד' מינים אלה), או לפי ממון (שהעשיר ירבה והעני ימעיט). שכ' בשו"ת המהרי"ל (סי' ק"ז) שגובין מעות אתרוג לפי ממון. וטעמיה, דהידור מצווה מונח טפי על העשירים מאשר על העניים. ע"כ. וכ"פ הרמ"א (בסי' תרנ"ח ס"ט).


ובשו"ת הב"ח (סי' ל"ז) האריך להוכיח שגובין חצי לפי ממון וחצי במכסת נפשות (היינו לפי מס' נפשות). הב"ד מרן הגחיד"א בברכ"י (סי' תרנ"ח סק"ט). והלבוש כ' דיש מקומות שנוהגים לגבות חצי לפי ממון וחצי לפי מס' הנפשות נותני המס. הב"ד כה"ח (סי' תרנ"ח סקפ"ב), והסיק דבזה הולכים אחר המנהג, ותלוי הדבר לפי המקום והזמן. ויש נוהגים לקנות מקופת ביהכ"נ, ונותנים הדמ"י קודם יו"ט לחזן (או לרב) במתנה גמורה, והוא יתן ביו"ט לכל א' וא' מהקהל במתנה על מנת להחזיר. ע"כ.


ועוד בענין מי משלם וכיצד מתחלקת ההוצאה על מנת לזכות את אנשי הקהל, ראה בשו"ע וברמ"א (סי' נ"ג סכ"ג וסי' נ"ה סכ"א) ובנו"כ שם. ובס"ד כיום כאן בארה"ק יש שפע של ארבעת המינים, ועפי"ר יש לרוב ככל האנשם מעות לקנותם, כמעט שאין שאלות כאלה נוגעות למעשה.


3) דין מי שצריך להשתתף בקניית ד' המינים של הקהל ואינו מוכן להשתתף ולשלם.


כ' הח"א (כלל קנ"ב ס"ח), שאפי' לפי מנהגנו שכל א' נותן מעות כמה שרוצה, מ"מ מי שאינו נותן כלל למרות שיש ביכולתו ליתן, אינו יוצא י"ח אם נוטל את ד' המינים של הקהל. ע"כ. הב"ד המ"ב (סי' תרנ"ח סקל"ח) וכה"ח (סקע"ח). וצ"ע אם אנשי הקהל אינם מקפידים שאף אדם זה יטול, דלכאו' אז יוצא הוא י"ח.


4) מי שיש לו ד' מינים משלו, החייב להשתתף בהוצאות קניית ד' המינים של הקהל.


הנה בדבר זה נחלקו הפוס'. שהכנה"ג (בהגה"ט סי' תרנ"ח סק"ג) כ' דדעתו נוטה שחייב הוא להשתתף עם הקהל בקניית הדמ"י. וכ"כ מרן הגחיד"א בברכ"י (סקי"א) דדעתו נוטה שחייב, ככל צרכי הציבור. ע"כ.


ולעומתם הא"ר כ' בא"ז את דברי הכנה"ג, ומשמע דס"ל להחמיר, אך בא"ר (סקי"ד) חזר בו וכ' דפשיטא דפטור. הביאו דבריהם השע"ת (סי' תרנ"ח סקי"א), הביכור"י (סקכ"ז) וכה"ח (סקפ"ה).


ולמעשה, אף שנראה שאכן צריך הוא להשתתף בדמ"י של הקהל, מ"מ צ"ע אי יכולים לכפות ע"כ. דיכול אדם זה לטעון דקים ליה כא"ר. ויש להאריך בכך, ואכ"מ.


5) בן העיר שאינו נמצא בעירו בימי החג, החייב להשתתף בקניית הדמ"י עם אנשי העיר. ר' ע"כ במ"ב (סי' תרנ"ח (ססקמ"א), בשעה"צ (סקמ"א), בכה"ח (סקפ"ד), ובדומה לני"ד בשו"ע (סי' נ"ה סי"א) ובנו"כ שם.


6) האם גם אשה צריכה להשתתף בקנית ד' המינים של הקהל.


כ' המהרי"ל בתשובותיו (סי' י') שאשה פטורה מליתן מעות לקניית ד' המינים כיוון שאינה חייבת ליטלם. ואם בכל אופן רוצה היא ליטלם יכולים אנשי הקהל לעכבה מליטלם עד שתשתתף בקנייתם. הביאו דבריו הרמ"א (בסי' תרנ"ח ס"ט. הביא רק את הרישא) וש"א [הט"ז. המ"א. הא"ר. המ"ב (סי' תרנ"ח סקמ"א), כה"ח (סקפ"ג) וש"א]. והיינו אם היא אלמנה או אין בעלה בעיר. הא לא"ה, ראה פרטי דינים בשעה"צ (סקמ"א) וכה"ח (שם).


ועוד מדיני שותפות (של אחים) בד' המינים ר' לקמן בפרקנו (בהערה פ"ז).


[55]נה. דין איסור גניבה בעלמא מפורש בתורה [ויקרא (פרק י"ט פס' י"א) – "לא תגנֹבו" – בגונב ממון. דבעשרת הדברות מישתעי בגונב נפשות, וכדאיתא בסנהדרין (דפ"ו, א'), וכ"פ הרמב"ם (רפ"ט מגניבה)], ושנוי ד"ז בנביאים ובכתובים. ובכלל זה איסור גניבת ד' המינים. וכן הוא בגמ' [ב"מ (דס"א, ב') וסנהדרין (דפ"ו, א')]. וכ"פ הרמב"ם (בפ"א מגניבה ה"א ובסהמ"צ לאוין מצוה רמ"ד), החינוך (מצוה רכ"ד), השו"ע (חו"מ סי' שמ"ח סעי' א'-ג') וש"פ.


ודין איסור גזילה מפורש בתורה [ויקרא (פרק י"ט פס' י"ג) ושנוי בנביאים ובכתובים, ובכלל זה גזילת ד' המינים. וכן הוא בגמ' [ב"מ (דכ"ו, ב'), מכות (דט"ז, א') ועוד]. וכ"פ הרמב"ם, (פ"א מגזילה ה"א וב'. ובסהמ"צ לאוין מצוה רמ"ה), החינוך (מצוה רכ"ח), והשו"ע (חו"מ סי' שנ"ט ס"א).


והא דאסור לקנות מהגנב או הגזלן, מבואר בשו"ע (חו"מ סי' שנ"ו, שנ"ח, שס"ח, שס"ט ועוד). ובפרט עפ"י מה שאמרו בגמ' בפסחים שלא עכברא גנב אלא חורא גנב.


עד כאן בענין איסור גניבה וגזלה בכלל, והקניה מהגנב והגזלן. ומעתה נדון בס"ד בענין נטילת ד' המינים שהינם גנובים או גזולים.


עיקר דין ד' המינים גנובים או גזולים שפסולים לנטילה בחג מבואר במשנה סוכה (דכ"ט, ב'. ודל"ב, ב'. ודל"ג, ב' ודל"ד, ב') ובגמ' שם. וכ"פ מרן (בסי' תרמ"ט ס"א), וש"פ.


והטעם, משום דכתיב "ולקחתם לכם", ודרשו חז"ל, דהיינו שיהיו הדמ"י משלכם [גמ' סוכה (דכ"ט, ב'). לבוש. גר"ז. מ"ב (סי' תרמ"ט סק"א). כה"ח (סק"ב) וש"פ]. ולאו דוקא בשל כך (דבזה גם כשנתנו לו במתנה באופן שאינו מועיל ה"ז לא חשיב משלכם) אלא גם משום דהוי מצווה הבאה בעבירה.


אמרו חז"ל, שאם אדם נוטל לולב (או מין אחר מהדמ"י) גזול, הולך אותו לולב לפני הקב"ה ואומר: "גזול אני". ומלאכי השרת אומרים: "אוי לו לאדם זה שסנגורו נעשה קטגורו" [כ"כ הרוקח. הג' הא"ר. מרן הגחיד"א בברכ"י. כה"ח (סי' תרמ"ט סק"ג)].


ומה שכתבנו שכ"ה בין לפני יאוש הבעלים ובין לאחר יאוש, שגם אז פסולים הם לנטילה, כן איתא בגמ' ב"ק (דס"ו, א'), משום שיאוש אינו קונה בגזלן משום שכבר נתחייב בהשבה.


והא דיאוש לבד אינו קונה, כ"כ מרן (בחו"מ סי' שנ"ג ס"ב וסי' שס"א ס"א). וכ"כ מרן בב"י (סי' תרמ"ט) בשם הר"ן. וכ"כ הלבוש, המ"ב (סי' תרמ"ט סק"ב) וכה"ח (סק"ז). וראה בטור (חו"מ סי' שנ"ג), ובסמ"ע (בסי' שנ"ג סק"ג) דשמא ע"י יאוש קונה הגנב עכ"פ מדרבנן, ואם קידש בזה אישה, לד' הרא"ש צריכה גט מספק.


ומ"מ גם בני"ד אינו קונה, משום דיאוש לבד לא קני שכ"כ מ"ב (סי' תרמ"ט סק"ב) עפ"י הגמ' בב"ק שם]. ובזה לכו"ע לא יצא מדאו' ביו"ט הראשון (מ"ב שם).


ובאשר לדמ"י הגזולים באיסור גזל מדרבנן, נחלקו בזה הפוס'. שהג' שעה"מ (בפ"ח מלולב) דן בכגון שגזל דמ"י של מציאת חש"ו, דקיי"ל שיש בזה גזל מפני דרכי שלום, וכן שאר מדבריהם, וכתב שיש להסתפק בזה אם יוצא י"ח, כיוון שמדאו' קרינן בה "לכם", ודעתו נוטה שלא יצא, מטעם מצווה הבאה בעבירה. הב"ד במחב"ר (סי' תרמ"ט) והשע"ת (רס"י תרמ"ט). וכ"כ הג' הרח"ף במל"ח (בסי' כ"ג סק"ח) דיש להחמיר. ומאידך הערה"ש (טייב. סי' תרמ"ט סק"ג) ובית השואבה (סי' תרמ"ט סק"ב) כתבו להקל. הב"ד כה"ח (סי' תרמ"ט סק"ה). וע"ע בשו"ת עמק יהושע (סי' י"ב).


[56]נו. כנ"ל בסעיף הקודם, דאסור לגזול את הדמ"י. ואיסור זה כולל הן גזילה של דמ"י תלושים, והן של דמ"י מחוברים לקרקע והלה קוצצם בלא רשות, וכמש"כ הרמ"א (בסי' תרמ"ט ס"א). ואם לקח ללא רשות הבעלים וגם בלי ידיעתם הוי גנב. ואם לקח ללא רשותם אך בידיעתם הוי גזלן (שו"ע חו"מ סי' שמ"ח ס"ג).


[57]נז. הא דכשיש יאוש הבעלים ושינוי רשות קונה הגנב, כ"כ מרן בהל' גניבה (חו"מ סי' שנ"ג ס"ג וסי' שס"א ס"ד). עיי"ש ובנו"כ שם מהו קנין זה ושאר פרטי דינים.


וגבי ד' המינים ראה בכה"ח (סי' תרמ"ט רסק"כ) שכתב כן בשם המלחמות בשם בה"ג ובעל הלכות פסוקות. ושכ"מ מהתוס'. וכ"כ המ"ב (סי' תרמ"ט סק"ח וט'). וע"ע בבה"ל (סי' תרמ"ט ס"א ד"ה "אלא") וכה"ח (ססקי"ד).


אי ביאוש יש נ"מ בין גניבה לגזילה, ר' ברמ"א (חו"מ סי' שס"ח ס"א), בסמ"ע ובש"ך שם.


והא דיאוש אינו קונה, כבר מבואר בס"ד בהערה הקודמת.


ובענין אי יש יאוש ושינוי שם (ולא שינוי רשות), כ' מרן (בחו"מ סי' שנ"ג ס"ב וסי' שס"א ס"ב) שי"א שקונה [וכבר כתבנו בס"ד בכמה דוכתי בשם הפוס', שאם מרן כ' בשו"ע רק דעה אחת, אע"ג שכתבה רק בשם יש מי שאומר הרי זו דעתו לדינא. ומש"כ זאת רק בשם יש מי שאומר, זאת משום שמצא כן רק בדברי ראשון א'. ואכמ"ל].


בענין יאוש ושינוי מעשה ראה לקמן (בסוף הערה נ"ח).


[58]נח. בס"ד נדון עתה בהגדרות של יאוש הבעלים ושינוי רשות, ודינם להלכה.


תחילה נכתוב את עיקרי הדברים, ואח"כ נפרט.


1) יאוש הבעלים: אם אדם עבר על האיסור החמור של גזילה, וגזל קרקע של אדם אחר, ועבר זמן רב, מסתבר שהנגזל כבר התייאש מכך. אך כיוון ש"קרקע אינה נגזלת", הרי שהיאוש חל רק משקטפו את ארבעת המינים מאותה קרקע, והוא חל רק על מה שקטפו.


2) ועוד: יש אומרים שצריך שהיאוש יחול עוד לפני שינוי הרשות. לכן לדעתם אם לא גזלו את הקרקע, אלא גנבו את ארבעת המינים מהקרקע של הבעלים, וממילא בעת המכירה או נתינת ארבעת המינים לאחרים לא ידע הנגנב שגנבו ממנו, ולכן גם לא התייאש מהגניבה (היינו מארבעת המינים הגנובים), ורק לאחר זמן נודע לו הדבר והתייאש מכך, אין זה נחשב יאוש, כיוון שזה "יאוש שלא מדעת".


3) שינוי רשות: כאשר הגזלן העביר את החפץ (ובנידוננו – את ארבעת המינים) לבעלותו של אדם אחר (שאינו יורשו), באופן של מכירה או מתנה, נחשב הדבר כשינוי רשות.


4) ישנו עוד שינוי, והוא שינוי מעשה: מי שגנב או גזל את ארבעת המינים או את חלקם, באופן שבעת הגנבה או הגזלה עדיין הם לא היו ראויים שיקיימו בהם את מצוות הנטילה, והגנב והגזלן תיקן אותם לפני הנטילה שיהיו ראוייים לכך, רשאים אפילו הגנב והגזלן עצמם ליטלם ואפילו ביום הראשון של החג, אך מכל מקום חייבים הם לשלם לנגנב ולנגזל את שווי הגזילה, וגם אין רשאים לברך על נטילה זו.


ועתה בס"ד נפרט:


1) יאוש בעלים: אם אדם עבר על האיסור החמור של גזילה, וגזל קרקע של אדם אחר, ועבר זמן רב, מסתבר שהנגזל כבר התייאש מכך [דין יאוש ומקורו, ראה בשתי ההערות הקודמות. ומה שכתבנו שעבר זמן רב, הוא עפ"י בה"ל (סי' תרמ"ט ס"א ד"ה "שלא יקצץ", מש"כ גבי אוונכרי)]. אך כיוון שקרקע אינה נגזלת [מרן (חו"מ סי' שע"א). רמ"א (או"ח סי' תרמ"ט ס"א)], הרי שהיאוש חל רק משקטפו את ארבעת המינים מאותה קרקע, והוא חל רק על מה שקטפו [כן מתבאר מהרמ"א (סי' תרמ"ט ס"א), המ"ב (סק"ט, ובה"ל (שם בס"א ד"ה "שלא", ד"ה "בעצמו" וד"ה "אלא")].


2) יש אומרים שצריך שהיאוש יחול עוד לפני שינוי הרשות. לכן אם לא גזלו את הקרקע, אלא גנבו את ארבעת המינים מהקרקע של הבעלים, וממילא בעת הקטיף לא ידע הנגנב שגנבו ממנו, ולכן גם לא התייאש מהגניבה (היינו מארבעת המינים הגנובים), ורק לאחר זמן נודע לו הדבר והתייאש מכך, אין זה נחשב יאוש, כיוון שזה "יאוש שלא מדעת".


הנה בנושא זה יש להרחיב מעט את הדיבור:


הא דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, כך איתא בגמ' ב"מ (דכ"א, ב') וכאביי, וכן ברמב"ם (בפי"ד מגזילה ואבידה ה"ה), ובשו"ע (חו"מ סי' רס"ב ס"ג).


ובענין מה שכתבנו שצריך שיהא יאוש לפני שיהא שינוי רשות.


הנה דבר זה שנוי במחלו' אמוראים וראשו' גדולה. ואנו בס"ד נביא זאת בקיצור.


בגמ' ב"ק (דקט"ו, א') איתמר: גנב ומכר ואח"כ הוכר הגנב. רב משמיה דרבי חייא אמר הדין עם הראשון. ורבי יוחנן משמיה דרבי ינאי אמר הדין עם השני. ובגמ' שם העמיד רב זביד את מחלוקתם, כגון שנתייאשו הבעלים של הגניבה כשהיא היתה ביד הלוקח מהגנב, וכשהיתה ביד הגנב טרם התיאשו. ובהא פליגי: מר סבר יאוש ואח"כ שינוי רשות – קני. שינוי רשות ואח"כ יאוש – לא קני. ומר סבר לא שנא. ע"כ.


ובד"ז נחלקו גם הראשו', האם הא דיאוש קני כשיש גם שינוי רשות, האם הוא דווקא כשהיאוש הינו קודם שינוי הרשות (כדלקמן בסמוך בס"ק 3 בהערה זו), או דמהני אף אם היאוש היה אחר שהגנב מכר את הגניבה.


שהרמב"ם (בפ"ב מגזילה ה"ג, ובפ"ה מגניבה ה"ג) פסק שאף אם מכר או נתן קודם יאוש קונה (מי שקיבל מהגנב). ואילו כמה ראשו' פסקו שלא קנה, דבעי יאוש קודם מכירה ונתינה [שכ"ד הרא"ש (שם בגמ' סי' י"ח) והרשב"א (שם בגמ' בב"ק ד"ה "ולאביי"). וכ"ד רש"י, המרדכי, והטור (בחו"מ סי' שנ"ג)].


ומרן בשו"ע פסק בכמה מקומות (בחו"מ סי' שנ"ג ס"ג, ובסי' של"ו ס"ג ובסי' שס"ב ס"ג) כרמב"ם, דיאוש ושינוי רשות מהני בין אם היה היאוש קודם לשינוי רשות ובין לאחריה. ואילו הרמ"א פסק בשני המקומות הללו כד' המחמירים (היינו נגד הגנב), דאם היאוש היה לאחר שינוי הרשות, לא קני מי שהגנב מכר או נתן לו.


ולפי"ז נראה לכאו' שזו מחלו' ספרדים ואשכנזים. שהספרדים מקילים והאשכנזים מחמירים.


אלא שיש להעיר ע"כ כמה דברים.


ראשית: מרן הח"ח בבה"ל (סי' תרמ"ט ס"א ד"ה "שלא יקצץ") כ' שאם שמש ביהכ"נ קצץ את ד' המינים בלא רשות בעל השדה, ובעת הקציצה בעל השדה לא ידע כלל מכך, לא שייך בזה יאוש. ואף אם ידע לבסוף ויתיאש ה"ז יאוש שלא מדעת ולא הוי יאוש. ולא נשאר כ"א שינוי רשות לבד ולא קנה. ומה שהקלו בגמ' גבי אוונכרי הוא משום דהתם הקרקע היתה גזולה זמן רב קודם שקצצו, ובודאי הבעלים התייאשו מכבר קודם שקצצו הדמ"י.


ולכאו' היה נראה שהמ"ב בבה"ל מחמיר יותר (מצד זה שהגזלן לא קנה)מהרמ"א, וס"ל דבעי יאוש קודם הקציצה, ולא רק קודם שינוי הרשות. אלא שבאמת דרכיהן שוות. דבאמת בעי יאוש לפני הקנין של הישראל. ולכן במכירה צריך יאוש לפני המכירה. ואם קוצץ מהשדה וקונה בקציצה, צריך יאוש לפני הקציצה. אך אם קוצץ ואח"כ נותן או מוכר לישראל אחר, צריך יאוש לפני הזכיה של הישראל השני. ולכן אף לבה"ל אם היה קטיף, אח"כ יאוש ואח"כ מכירה (שינוי רשות) שפיר דמי. ומה שהבה"ל החמיר (דהיינו כנ"ל) הוא משום שלא היה מרחק זמן כל כך בין הקציצה לשינוי הרשות ולכן מסתמא לא היה עדיין יאוש. וכן נראה גם מדברי המ"ב (סק"ח), דיש להתיר אף אם היאוש היה קודם שינוי הרשות, והיינו המכירה או הנתינה. וא"צ שיהא קודם קציצת הדמ"י. וע"ע בכה"ח (סק"כ).


שנית: מה שכתבנו שלכאו' זו מחלו' בין האשכנזים לספרדים. באמת צ"ע בדבר. דהרי מרן כתב ד"ז להקל דוקא בחו"מ. דהתם המוחזק יכול לטעון דקים ליה כמרן. אך גבי או"ח, כבני"ד, יתכן שמרן יחמיר דבאיסורא עסקינן (ולא בחייב וזכאי), ושמא יסבור שגבי ד' המינים הקונה או המקבל מהגנב לא יצא י"ח בדמ"י אלה אם היאוש היה אחר הקניה או הקבלה שלהם מהגנב. ובפרט דביו"ט ראשון עסקינן דהנטילה מדאו' ושיש להחמיר בכך (ע"כ כתבנו בס"ד בהתייעצות עם חכם גדול אחד). והיינו שיתכן שמרן יחמיר בני"ד שהן הנגנב והן הגנב והמקבל ממנו, אינם יוצאים י"ח בדמ"י הללו.


ובאמת בס"ד נלע"ד שאין לחלק בזה בין דיני איסורא לדיני ממונות, אלא אף גבי ד' המינים נחלקו מרן והרמ"א (ומה שהבה"ל לא הזכיר שעכ"פ לספרדים יש להקל בכה"ג, והיינו שהגזלן קנה, הוא משום שדן בזה רק לאשכנזים. ובכלל לא הזכיר את מחלו' מרן והרמ"א בחו"מ הנ"ל). ומ"מ כתב זאת רק בשם י"א (ולא שכ"ה רק לאשכנזים), דשמא אף מהספרדים יחמירו בכך. ואגב זאת העיר חכ"א, שמסתבר שבכל דיני ממונות מה שהאדם קונה הוא שלו גם לענין שהוא יכול לצאת בו י"ח, דאל"כ בכל מצוה שצריך ממון נצטרך ממון שלא היו בו ספקות. ור' ע"כ בס' שערי יושר שער ה' פ"ו. עכ"ד.


שלישית: מה שדננו אי הקונה מהגזלן קנה, הרי דאף במקום שקנה (כגון שהיה יאוש קודם המכירה או הנתינה), נחלקו הראשו' האם קנה לגמרי או שעכ"פ צריך להחזיר דמיה לנגזל או למי שנגנב ממנו. ר' ע"כ בטור (חו"מ סי' שנ"ג ושנ"ו) ובשו"ע (סי' שנ"ג ס"ג וסי' שנ"ו ס"ג). ואכמ"ל.


3) שינוי רשות: כאשר הגזלן או הגנב העביר את החפץ (ובנידוננו – את ארבעת המינים) לבעלותו של אדם אחר – שאינו יורשו, באופן של מכירה או מתנה, נחשב הדבר כשינוי רשות [עיקר דין זה דשינוי רשות, שבצירוף עם יאוש הבעלים קונה הגנב או הגזלן את החפץ, ראה לעיל (בהערה נ"ז). ומהי הגדרת שינוי רשות, כ' מרן (בחו"מ סי' שנ"ג ס"ג – גבי גנב, ובסי' שס"א סעי' ה' וז' גבי גזלן) דהיינו שהגנב או הגזלן מכרו את החפץ או נתנוהו במתנה לאדם אחר. וכ"כ גבי הדמ"י גם המ"ב (סי' תרמ"ט סקי"ב) וכה"ח (סקכ"ז). והוסיף הרמ"א (בסי' שס"א ס"ה) שי"א (הוא הרשב"א בתשובות) שאם מכרו באחריות או נתנו בטעות או בעל כורחו, לא מיקרי שינוי רשות. ועוד כ' מרן שם בחו"מ (גבי גנב וגזלן) שאם מת הגזלן והורישו לבניו לא הוי שינוי רשות, דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי. וכ"כ הא"א (באו"ח סי' תרמ"ט סק"א), בבה"ל (סי' תרמ"ט ס"א ד"ה "אבל לאחרים") וכה"ח (סקי"ט). וע"ע שם בשו"ע בחו"מ (בסי' שס"א ס"ה). ואכמ"ל].


4) ישנו עוד שינוי, והוא שינוי מעשה: מי שגנב או גזל את ארבעת המינים או את חלקם, באופן שבעת הגניבה או הגזילה עדיין הם לא היו ראויים שיקיימו בהם את מצוות הנטילה, והגנב או הגזלן תיקן אותם לפני הנטילה שיהיו ראויים לכך [הרי שקנאום הגנב והגזלן], ורשאים אפילו הגנב והגזלן עצמם ליטלם, אפילו ביום הראשון של החג.


ועתה בס"ד נפרט הדברים.


עיקר דין קניית החפץ ע"י הגזלן ע"י שינוי מעשה בעלמא כתבו מרן [בחו"מ (סי' ש"ס ס"ו). ומה שכתב שם בסי' שנ"ג (ס"א) הוא דוקא גבי שינוי שם אף בלי שינוי מעשה, וכגון שגנב טלה ונעשה איל. אך אנן מישתעינן בשעשה מעשה ונוסף ע"כ ובשל כך השתנה גם שמו, וכמש"כ הרמ"א (שם) והסמ"ע (סקי"ג). וחכ"א ציין לקצוה"ח (בחו"מ סי' ש"ס סק"ו), שכ' שעל כרחך לומר שאינו שינוי השם גמור. דאי היה צריך שינוי שם גמור כדי לקנות, הרי שלא היתה משמעות לשינוי מעשה, משום דבנשתנה שמו קנה גם בלי השינוי מעשה. ובלא נשתנה שמו גם עם שינוי המעשה לא קנה]. וע"ע בחו"מ (סי' שס"ב). וגבי ד' המינים כתב מרן דין שינוי מעשה באו"ח (סי' תרמ"ט ס"א). ומ"מ נראה בס"ד שדין זה דתיקנם אמור בין גבי גנב ובין גבי גזלן, אע"פ שמרן כתבו רק בדיני גזילה (הן בחו"מ, והן גבי הדמ"י, שהזכיר רק גבי גזלן).


ובענין הא דתיקנם הגזלן או הגנב. הנה מרן כ' (בסי' תרמ"ט ס"א) שאם גזל וקנאו בלא סיוע המצווה, "כגון גזל לולב ושיפהו", ה"ז כשר, דקנייה בשינוי. ובס"ד צריך להבין מה שייך שיפוי בלולב ובפרט דלפי מש"כ הפוס' בחו"מ עפי"ד הטור שם, דבעי שינוי מעשה שנעשה בזה גם שינוי השם. והסביר לי חכ"א שליט"א שהכוונה היא שהקוצץ לולב מהעץ הרי שיש לו בתחתיתו קוצים, וזה לאחר הקציצה מהעץ חתך קוצים אלה ושיפהו. עכ"ד. וחיזוק לדבר, דקציצת הקוצים מקנה ללולב שם חדש הוא מהגמ' בסוכה (דל"ב, א') גבי כופרא דלא מהני ללולב משום "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", והלה יש לו קוצים המסרטין את הידים, כדפרש"י שם. וכ"פ מרן בשו"ע (בסי' תרמ"ה ס"ח), שאם יש ללולב קוצים בשדרתו, פסול. וא"כ ה"ה בני"ד, שהמוריד משדרת הלולב חשיב כשינוי מעשה. ועוד נלע"ד בס"ד, שאולי הכוונה שיישר את הלולב. דתחילה פסול היה בשל עקמומיתו (וכמש"כ מרן בסי' תרמ"ה ס"ח), וזה לאחר שיישרו הקנה לו שם לולב כשר, דלפני כן לא היה לו שם לולב אלא היה ענף תמרים בעלמא. וזה מתאים לד' הפוס' [המ"ב (סק"ד), ושעה"צ (סק"א) וכה"ח (סק"י)] בשם מחה"ש שהביא ד' השו"ע בחו"מ הנ"ל, דע"י שינוי המעשה נעשה גם שינוי השם. אמנם עדיין קשה לי כיצד נכנס הסבר זה בתיבת שיפוי, וכיצד אנו מפרנסים ענין היישור במונח שיפוי, אך זה דוחק. וה' ינחנו בדרך אמת.


בענין מה שכתבנו שהגנב או הגזלן תיקן הדמ"י, כ' מרן דהיינו שתיקנם בלא סיוע המצווה. והסבירו הפוס', דהיינו שהקנין שקנה אותו הגנב או הגזלן, נעשה קודם קיום המצווה. לאפוקי אם הוא נעשה ע"י מצוות נטילת הדמ"י, כגון שמכרו לו באופן שקנאו ע"י משיכה והגביהו למיפק ביה י"ח שבזה ע"י המצווה נעשה הקנין ולא יצא, דהו"ל מצווה הבאה בעבירה, אלא צריך להגביהו אח"כ פעם נוספת לצאת בו י"ח [לבוש. מ"ב (סק"ג). כה"ח (סק"ח) ועוד פוס'. ומיהו נדון ע"כ במקו"א, דזו סוגיה בפנ"ע, ויש מקילים בכך. ומ"מ לי הקטן ק"ק מדוע שלא נאמר שיטול רק פ"א. ואף את"ל שאין הקניה בהגבהה וגם הנטילה באות כאחת, הרי בס"ד עדיין יש מקום לומר שתחילת הגבהתו, לפחות הטפח הראשון, או ג' הטפחים הראשונים (וזו מחלו' ראשו' אי בעי הגבהת טפח או ג"ט, ואכמ"ל), יהא לשם קניה בהגבהה, והמשך ההגבהה יהא לשם קיום מצוות נטילת הלולב. אלא שעדיין ריעותא יש בדבר. שהרי לפני קיום המצווה צריך הוא לברך על הנטילה, ולהוסיף אף ברכת "שהחיינו" (דהא ביוט"א עסקינן). וא"כ יוצא שתחילת ההגבהה שהיא נעשית לשם קנין הריהי הפסק בין הברכה לקיום המצווה. ואף את"ל שזה נעשה לשם יכולתו לקיים המצווה, דאל"ה הרי הלולב אינו שלו, ולא מתקיים "משלכם", מ"מ הרי לכתחי' לא מפסקינן בין הברכה למצווה, ואפי' לא בדיבור (וכמש"כ למשל המ"ב בסי' תל"ב סק"ו), ואפי' לא בדיבור שהינו לצורך הבדיקה [כה"ח (סי' תל"ב סקט"ז) ובהערות איש מצליח על המ"ב (הנ"ל)]. וא"כ ה"ה שלא יפסיק במעשה בין הברכה למצווה. ויותר מכך, דהא גבי הדמ"י, הרי קודם הקנין הם עדיין לא ראויים שיצאו בהם י"ח. ומ"מ כיוון שממילא נחלקו הפוס' מהו שיעור ההגבהה כדי לקנות הד' מינים, די"א דסגי בטפח וי"א דבעי ג"ט, הרי שאם נאמר שאין הקניה והנטילה לשם מצווה באות כאחד, אזי יגביה הלולב פ"א לפחות בגובה ג"ט, לצאת בזה י"ח הגבהה לשם קניה לכו"ע, ויכוון שאם די בהגבהת טפח הרי שמה שמגביה יותר מטפח אין זה לשם מצוות הנטילה אלא הגבהה בעלמא. ושוב יגביהם פעם שניה לשם מצוות הנטילה, ואז יברך ויגביהם לשם מצוות הנטילה. ומ"מ לא מהני שלשם הקנין בלבד יגביה כל א' מהדמ"י לחוד, ועי"כ ינצל מחשש שבהגבהה לשם קנין כבר יצא י"ח המצווה במה שהגביה יותר מטפח דהא יוצאים י"ח המצווה אף אם הגביה כ"א לחוד. ויש עוד מקום להתפלפל בדברים אלה, ודי בזה.


אע"ג שמרן כתב בשתי הדעות שהביא (בסי' תרמ"ט ס"א) שגזול וגנוב אסורים בנטילה לגנב ולגזלן אפי' בשאר ימים, משום מצווה הבאה בעבירה, מ"מ אם קנאו בלא סיוע המצווה, וכגון ששיפהו, ה"ז כשר לכו"ע אפי' לגנב ולגזלן, משום שהרי קנאו בשינוי מעשה ואינו מחויב להחזיר החפץ אלא את דמיו, ודמים בעלמא הוא חייב לו. וא"כ כעת אין החפץ של הנגזל אלא שלו, לכן לא מיקרי מצווה הבאה בעבירה, ורק לענין ברכה דאית ביה הזכרת ש"ש מחמרינן טפי כיוון דמעיקרא בא החפץ לידו בגזלה [גר"ז. מ"ב (סק"ה). בה"ל (סי' תרמ"ט ס"א ד"ה "כגון"). כה"ח (סקי"ב)]. ואע"פ שהגזלן טרם פרע דמיו, ה"ז כלוקח שלא פרע דמיו שהדבר הוא שלו והדמים אינם אלא חוב [ריטב"א. ערה"ש. כה"ח (סק"ט). אמנם ר' לקמן בפרקנו בשם הרבה פוס' שהביא כה"ח (סי' תרנ"ח סקי"ד) שמשמע שחולקים ע"כ. וצ"ע]. ומ"מ נלע"ד בס"ד, שמה שהגזלן והגנב צריכים לשלם לנגזל הוא דמים דווקא בשווי של הדמ"י לפני שתיקנם, והיינו כשווים בשעת הגזלה (והנ"מ הינה גם אם התייקר השער עד שעת השיפוי). והוא עפ"י מש"כ מרן (בחו"מ סי' ש"ס סעי' ה' וו').


ומכל זה מבואר שדין זה דשרי ליטלם ע"י קניה זו, הרי שמותר לגנב ולגזלן ליטלם אף ביו"ט ראשון [מ"א (סק"א). מ"ב (סק"ב), כה"ח (סקי"ב) וש"א]. וכיוון שיצא בזה י"ח ביו"ט הראשון, אע"ג שאינו מברך, ממילא עולה שא"צ ליטול שוב לולב אחר, ואם בכל זאת נוטל לולב אחר אסור לו לברך גם על הנטילה של השני כיוון שמדינא יצא י"ח בנטילת הדמ"י הראשונים ולכן אם נוטל שוב דמ"י אחרים ומברך עליהם ה"ז ברכה לבטלה [ביכור"י. בה"ל (סי' תרמ"ט ס"א ד"ה "ומיהו"). כה"ח (סקי"ז)].


גבי אי בעי שהקניה ע"י שינוי מעשה תהא בצירוף יאוש הבעלים. כ' המ"ב (רסק"ה) בשם הפוס' דבזה אפי' בלא יאוש הבעלים קני. וכן מבואר בשו"ע (חו"מ סי' שס"ב ס"א) שהשינוי קונה אף בלא יאוש הבעלים. אמנם כה"ח (סקי"א) כ' בשם הלבוש שגם בזה בעי יאוש, וצריך שהיאוש יהא קודם ששינהו ע"י מעשה. ומ"מ נראה בס"ד שעיקר הדין כמש"כ מרן וש"פ דלא בעי יאוש כלל. וע"ע בגמ' ב"ק (דקט"ו, א'), בתוס' ב"ק (דס"ז, ב') ובשו"ע בחו"מ (סימנים שנ"ב, שנ"ג וש"ס).


הא דיכולים הגנב והגזלן לקנות הדמ"י ע"י שינוי מעשה כתיקונם ושיפויים, צ"ע אם ה"ה כשמינו שליח לעשות זאת ועשה זאת אע"פ שהם עצמם לא שינו דבר בדמ"י. דלכאו' יש צד לדחות זאת, דאין שליח לדבר עבירה. וא"כ לכאו' אותו שליח שעשה את שינוי המעשה, גם הוא עשה עבירה של גזל ע"י מעשהו, דעי"כ יש יאוש ושינוי מעשה. וא"כ יש צד לומר שאותו ששייף הלולב ועשה את שינוי המעשה, הוא קנה את הלולב (או שאר הדמ"י). וכמו אדם זר שקידש אשה גרושה עבור כהן, שאינה מקודשת, בגלל שחלות הקידושין קשורה למעשה העבירה. וע"ע בתוס' קידושין (דמ"ב, ב' ד"ה "אמאי") בדברי ר"י. ולכן צ"ע בכל זה [וחכ"א שליט"א העיר, שלכאו' תלוי הדבר בהבנת מהות הקנין של הגנב והגזלן בשינוי. ועפ"י מה שביארו כמה אחרו' [מהם מרן הגראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת משפט כהן, והגרא"י ווסרמן זצ"ל בקובץ שיעורים, הרי שהגזלה עצמה היא קנין, אלא שחובת ההשבה מעכבתה, וכאשר אין החפץ בעין ואין עליו חובת השבה, אז חל קנין הגזלה. וא"כ אין כאן קנין אלא לגנב בלבד. ולפי"ז לכאו' יש עוד לדון גבי מקרה בו השליח מכוון לגנוב לעצמו, דהוי גניבה אחר גניבה. ואכמ"ל. עכת"ד].


ועתה בס"ד נמשיך את עיקר הדין דני"ד:


אף שגם הגנב וגזלן עצמם רשאים במקרה זה ליטול את ארבעת המינים שגנבו וגזלו, אם עשו בהם שינוי מעשה, מכל מקום חייבים הם לשלם את שווי הגניבה והגזילה למי שגנבו וגזלו ממנו [כנ"ל בסמוך עפי"ד הריטב"א, המ"ב (סי' תרמ"ט סק"ה), בה"ל (ד"ה "כגון") כה"ח (סק"ט) וש"פ. ושווי הגניבה והגזילה נאמד כפי שהיו בעת הגניבה והגזלה (כנ"ל בסמוך)].


ואף על פי שהגנב והגזלן יוצאים ידי חובה בנטילתם זו, בכל אופן אינם רשאים לברך על נטילה זו [מרן (סי' תרמ"ט ס"א). וכן מסקנת המ"ב (סי' תרמ"ט סק"ו), בה"ל (סי' י"א ס"ו ד"ה "ולענין". וסי' תרמ"ט ס"א ד"ה "כגון"), וכה"ח (סקי"ב). וכ"ז עפ"י התוס' בסוכה (ד"ל, א' ד"ה "הא קניא") שלמדו כן מהגמ' בב"ק (דצ"ד, א')]. והטעם משום שאמרו בב"ק (שם) גבי גזל סאה חיטים, טחנה, לשאה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך עליה. אי"ז מברך אלא מנאץ. ואמר רבא התם, דלענין ברכה שאני [תוס' סוכה (שם). בית השואבה (סי' תרמ"ט סק"ד)]. והיינו דכיוון שמתחילה בגזל וגניבה בא לידו, מחמרינן לענין ברכה דאית בה הזכרת ש"ש (מ"ב שם וש"פ). ולפי טעם זה לכאו' היה נראה בס"ד שאף אדם אחר שקיבל מהגנב או מהגזלן לא יברכו אם נוטלים דמ"י אלה, משום דשם גזול וגנוב עליהם. אלא שבמ"ב (סי' כ"ה סקנ"ד מבואר שהדבר שנוי במחלוקת. שאם מכר (כגון תפילין) לאחר יאוש לאדם אחר, שהמ"א (בסי' תרמ"ט) ומחה"ש (בסי' י"א) ס"ל שיוכל השני לברך, דלדידיה הוי יאוש ושינוי רשות. אך הט"ז והגר"א (בסי' כ"ה) כתבו בהדיא דבכל גווני אסור לברך. ואע"ג שלענין לצאת בכך י"ח משמע מהגר"א שיוצא בכך, אך מ"מ לא יברך משום "בוצע ברך". וכן פסק כה"ח (סקפ"ו) שאסור לברך אא"כ יש ספק אם הדבר גזול, וזאת כשנוסף לכך יש גם יאוש ושינוי רשות, שרק אז יש לברך. ומ"מ הוסיף המ"ב (שם) שאדם שלישי שלקח החפצא דמצווה מהאדם השני כן יוכל לברך. וכתב כן בשם הדמשק אליעזר (על השו"ע סי' י"א).


לאחר כל הנ"ל רצוננו להעיר בס"ד כמה הערות:


מדברי כל הפוס' הנ"ל מתבאר שכאשר יש יאוש ושינוי רשות, או שינוי מעשה (ולד' רוה"פ ובכללם מרן בשו"ע, בזה א"צ יאוש) מותר לגנב ולגזלן ליטול את ד' המינים הללו, אף שלעיתים לא מברך ע"כ. ובאמת צריך להבין מדוע. ובפרט אם גנב וגזלן זה יודע ממי גנב וגזל את ד' המינים, שהרי צריך הוא לקיים מ"ע של השבת הגניבה לבעליה. שהרי סוף סוף הוא עבר על איסור חמור מדאו' שנוהג בכל מקום ובכל זמן. וגם דיני השבת האבידה הינם מדאו'. אלא באמת אם עשה בה שינוי מעשה הריהי קנויה לו ורק ממון הוא חייב לו. וכן הדין אם יש רק שינוי רשות ויאוש והוא כבר קנה את הגזלה וחיובו מדאו' רק להחזיר הדמים, הרי שלכאו' אין חיוב מדאו' להחזיר את הגניבה והגזלה עצמה בעין. אלא שמ"מ הרי לכאו' כ"ז הינו רק בדיעבד, שכבר גנב או גזל.


ואם אכן כך, הרי שבס"ד יש להזכיר את דברי רבנו הרא"ש ז"ל. שמתשובתו (בכלל נ"ב סי' ג') למדו הרבה פוס' דלא מיקרי בדיעבד אלא היכא שלא ידע שיש איסור בדבר. אך אם ידע שיש איסור בדבר ואפ"ה רצה לעשותו אין זה חשוב בדיעבד [כ"כ ביד מלאכי (כללי הדל"ת סי' ק"מ). והוסיף שכן עולה מדברי מהר"י וויל (בתשו' סי' נ"ב), מהכנה"ג (יו"ד סי' רכ"ח הגב"י סי' ע') ועוד פוס'. וע"ע בשד"ח (ח"ב בכללים מע' דל"ת סי' ס"א), במקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ז הערה ס"א בשם הגר"א נבנצל שליט"א) ובעוד פוס', וכמו שהבאנו בס"ד בס' כתבי מהר"ם איררה זצ"ל (בקונט' החשמל שבסופו, פרק ל')]. ומה שחכ"א שליט"א העיר שכאן שכבר עשה האיסור ומעתה הוא לכתחי' (עכ"ד), לא נלע"ד. דהרי אנן מישתעי שכבר עבר העבירה וגנב או גזל, וא"כ הוי בדיעבד. ודמי למי שעירב בשר וחלב, האם שרי לאכול התערובת. ועוד העיר חכם זה, שדברי הרא"ש לא שייכים לעניננו. דאנו דנים אם יצא י"ח כשנטל דמ"י אלה. אך לכתחי' ודאי אין לו ליטלם, משום שמפסיד הברכה. עכ"ד.


אמנם יש לכאו' להעיר ע"כ, דהא מצינו מיקרים שדנו הפוס' גבי מצב של בדיעבד אף גבי מזיד. וכגון מה שפסק הרמב"ם גבי מטבל כלים בשבת במזיד, שאסור לו להשתמש בהם עד מוצש"ק. הא לאחר השבת שרי אף לו עצמו (ור' בבה"ל רס"י שי"ח ד"ה "המבשל" שעמד ע"כ. ואכמ"ל). ועוד נעיר שבס"ד יש מקום לדון בני"ד מצד הא שיהיה עליו להעדיף שמ"י אחרים אם יש לו כאלה. דלכתחי' אין לעשות מצווה בלא ברכה, היכא דאפשר לברך. וכמו שמוכח במשנה בחלה (פ"ב מ"ג) שאין לקצות החלה באופן שמפסיד הברכה. ואני רק באתי להעיר כמה הערות קטנות. ואין להאריך.


[59]נט. בשל הא שיש בני"ד גם יאוש וגם שינוי רשות ה"ז ש"ד ויכול הקונה או המקבל ליטלם. וכן מהני בגלל ששינוי הרשות הינו ע"י מכירה או נתינת מתנה, ולא ע"י ירושה. וכנ"ל כ"ז בהערות הקודמות (נ"ז ונ"ח) עפ"י השו"ע בחו"מ בכמה דוכתי, וכן המ"ב (סי תרמ"ט ססק"ה), כה"ח (שם סקי"ב) וש"פ.


ומה שכתבנו שזו מחלו' אי בעי שהיאוש יהיה דוקא קודם שינוי הרשות או דמהני אף לאחריה, הוא עפ"י מה שכתבנו בס"ד לעיל (בהערה נ"ח ס"ק 2). וד' מרן להקל בהא, ואילו הרמ"א והמ"ב מחמירים שיהא היאוש דוקא קודם שינוי הרשות. ומ"מ ראה בשו"ע (חו"מ סי' שס"א ס"ג) שסתם גזלה לא הוי יאוש בעלים. והסביר הסמ"ע (שם סק"ד) הטעם, שהרי יודע מי גזלו ויוציאנו במשפט. וכ"כ הסמ"ע (בסי' שס"ח סק"ד). ולכאו' אין חילוק בין גזלן ישראל גוי. אמנם בשו"ע (סי' שס"ח ס"א) כ' מרן שבגזלן ישראל כן מתייאשים הבעלים, ואילו בגזלן גוי בסתמא לא מתיאשים הבעלים. ואילו גבי גניבה, ר' ברמ"א (בסי' שס"ח ס"א) שבסתם גניבה הוי יאוש אפי' בגנב גוי. והסביר הסמ"ע (בסק"ד, ובסי' שס"א סק"ד), הטעם, משום דבגניבה הנגנב אינו יודע מי הגנב כדי שיחזור עליו להוציא מידו, ומשו"ה מייאש אפי' בגנב גוי. משא"כ בגזלן שלקחו מידו בזרוע בפניו. עכ"ד. וע"ע בש"ך (סי' שס"ח סק"ב) שגבי גנב אין הדבר פשוט כדברי הרמ"א.


ומה שכתבנו בס"ד שכ"ה אף ביו"ט הראשון, כ"כ המ"ב (סי' תרמ"ט סק"ה), כה"ח (סקי"ב) וש"פ. והיינו אע"פ שאין בזה שינוי מעשה אלא רק יאוש ושינוי רשות.


כתבו הפוס' גבי מי שלקח מחבירו אתרוג (או א' משאר ד' המינים) על מנת לשלם לו ע"כ מיד (היינו כך הבטיח לו, שישלם, אך דעת הקונה לכתחילה היתה שלא לשלם. וכבוא הקונה לביתו לא נתן לו הדמים, ונתייאש המוכר מהתשלום, כך שיוצא שהקונה לא שילם ע"כ כל עיקר והריהו גזלן. לאחר מכן נתן הגזלן את האתרוג לאדם אחד במתנה על מנת להחזיר, הרי שאם הגזלן נוטל דמ"י אלה הוא לא יצא י"ח, כיוון שמעיקרא דעתו היתה שלא לפרוע וחשיב גזלן גמור. ואילו זה שקיבל ממנו הדמ"י יי"ח, דמתנה ע"מ להחזיר מיקרי שינוי רשות. ואם המקבל מהגזלן החזיר לגזלן את הדמ"י, גם הגזלן עצמו יכול לצאת י"ח בהם, דהא איפסיק שינוי רשות [תשו' עולת שמואל (סי' ק'). פתחי עולם. כה"ח (סי' תרמ"ט סקי"ג) ועוד פוס']. ומ"מ לא יברכו על נטילת ד' המינים הללו [כה"ח (שם). ונראה שאף מי שקיבל מהגזלן לא יברך ע"כ כדין כל מי שקנה הדמ"י ע"י יאוש ושינוי רשות (כבהערה הבאה), וכ"ש הגזלן עצמו. כיוון שע"י עבירה באו הדמ"י לידם].


[60]ס. כ"כ הט"ז והגר"א והח"י (בסי' כ"ה גבי יאוש ושינוי מעשה), וכ"כ מרן הח"ח בבה"ל (סי' י"א ס"ו ד"ה "ולענין ברכה") וכן במ"ב (סי' תרמ"ט ס"ק ה' וו') וכה"ח (סי' כ"ה סקפ"ו, וסי' תרמ"ט ס"ק י"ב, י"ג, ט"ז וססק"כ) וש"פ. וכ"ז שלא כמ"א שהביא בבה"ל (בסי' י"א שם) ובמ"ב (סי' תרמ"ט סק"ו) דס"ל שאם יש יאוש בצירוף עם שינוי מעשה או שינוי שם או עם שינוי רשות, דאז שרי לברך ע"כ (ור' ע"כ באורך לעיל בסוף הערה נ"ח, מה שכתבנו בשם המ"ב בסי' כ"ה סקנ"ד). אלא דרוה"פ חלקו על דבריו. ובפרט דסב"ל. ומה שהבה"ל (סי' תרמ"ט ס"א ד"ה "שלא יקצץ") כ' גבי כשיש יאוש ושינוי רשות דיוצא י"ח בזה, אי"ז אלא בעלמא, אך נראה ברור שאף לדעתו לא יברכו ע"כ, וכמו שכתב בכמה דוכתי. ואכן התם דמישתעי שצריכים כל הקהל לצאת י"ח, וממילא בעי שגם יוכלו לברך ע"כ (דאל"כ כל הקהל לא יוצאים י"ח כדבעי, עם ברכה), אכן הפתרון שמצא בבה"ל הוא דווקא כשיקח הדמ"י מבעל השדה או מהשומר, או שיקח ממקום הפקר. וממילא יוצא שלדעתו לא מהני לברך כשיש רק יאוש ושינוי רשות (וכן שינוי שם ושינוי מעשה). ומ"מ נראה בס"ד שמה שהחמיר בזה הבה"ל (בסי' תרמ"ט) הוא משום דהתם לא חשיב יאוש משום שבעל השדה לא ידע כלל בעת הקציצה על הגזילה, כמבואר שם בבה"ל. אך אם היה יודע, ואז חשוב גם כיאוש, משמע מד' הבה"ל שאז היה מותר לאנשי הקהל לברך ע"כ. דרק לגבי השמש שהיה שליח הקהל חשיב הדבר לאיסור, אך לאנשי הקהל כבר מותר לברך ע"כ, וא"כ לכאו' זה דווקא כד' המ"א הנ"ל שהיקל בזה, ולא כד' הט"ז והגר"א. וא"כ צ"ע מדוע היקל בזה הבה"ל, דהול"ל שאף אם היה יאוש לא היה מהני לקהל שהריהם כקונה הראשון (ורק לקונה השני התיר המ"ב בסי' כ"ה סקנ"ד לברך, כד' הדמש"א). ועוד יש צד להחמיר גבי המקרה שבבה"ל בסי' תרמ"ט, דשמא השמש שהינו שליח הקהל, שמא דין הקהל כדין השמש, ונחשבים הם כאילו גזלו הערבות בעצמם, דהא סו"ס הם שלחוהו לקטוף. ועדיין צריך להתיישב בכל זה.


והטעם שאין מברכים ע"כ, כמו שכתבנו בס"ד לעיל (בהערה נ"ח), דכיוון שתחילת קניינו היתה בגזל וגניבה אין זה מברך אלא מנאץ. ואע"ג שיי"ח, בכ"ז לענין ברכה מחמרינן דאית בה הזכרת שם שמים. וכ"כ המ"ב (סק"ו), כה"ח (סקט"ז) וש"פ.


[61]סא. מה שכתבנו שדבר זה אמור גם גבי ד' מינים הגדלים בקרקע השייכת לעיריה או לקק"ל, כ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל בס' מאמר מרדכי (חגים. פרק נ' סל"ח), וכ"כ הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (בדיני הסכך. דנ"ז סכ"ח). ואמנם כתבו כן גבי סכך, אך פשוט דה"ה גבי דמ"י, לפחות ביו"ט ראשון.


ומה שכתבנו שכ"ה גבי דמ"י שגדלו בקרקע השייכת למנהל מקרקעי ישראל, ג"ז כתב במאמ"ר שם גבי סכך. וכן מתבאר מד' הבה"ל (סי' תרל"ז ס"ג סוד"ה "אלא") שיש איסור גזילה אף מקרקע של הממשלה. והוסיף שם שבפרט יש לעיין כיצד שייך יאוש בגונב מקרקע של הממשלה. וכ' בסו"ד דאולי י"ל דהממשלה ידעה מקודם שבודאי ימצאו גנבים שיגנבו ובזה חל היאוש. עכ"ד. נראה דכל הדברים הללו שייכים גם גבי הדמ"י.


יש להעיר שחכ"א אמר לגבי קציצת עצים לסכך, שלכאו' בזמננו אין שווי לנזק שנגרם לעיריה בשל קציצת כמה ענפים מעצי העיר. ויתכן שלעיריה אין תביעה נגדו שישלם את הנזק שנגרם, אלא רק יתנו לו קנס על המעשה שעשה. ולפי"ז בכל אופן יצא בני"ד י"ח, והסוכה כשרה, ורק בעי לשלם דמי הקנס עכ"ד. וצ"ע ע"כ הן גבי סכך והן גבי הדמ"י. גבי הסכך צ"ע דיתכן שאם כולם יקצצו מעצי העיריה זה כן נזק משמעותי. ובפרט שמי שאינו מקצועי עלול להפריע להמשך גידולו התקין של העץ. כך בס"ד נלע"ד בתור חקלאי לשעבר. וגבי ד' המינים צ"ע, דהא אם כולם יקטפו לולבים לא יצמחו ענפים חדשים בעצי הדקל.


וראה עוד בענינים אלה מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' סוכה (פ"ז הערה ל"א). ולקמן בסמוך (בהערה ס"ז מקרה ג').


[62]סב. עפ"י בה"ל (סי' תרמ"ט ס"א ד"ה "שלא יקצץ", ד"ה "בעצמו" וד"ה "אלא"). ופשוט הדבר, דהא גזל מאדם פרטי ודאי הוי גזל, וה"ה גניבה, כמבואר במשניות, בגמ', בראשו', בשו"ע (חו"מ הל' גניבה וגזלה) ובאחרו'.


גבי לקיחת הד"מ ברשות האריס (שהריהו אינו בעל השדה) נחלקו האחרו' בהא. שכ' הפמ"ג במש"ז גבי אותם הלוקחים הדסים בלא ידיעת בעל השדה, די"ל דידע ומחיל ולית בהו משום גזל. ע"כ. הב"ד השע"ת (סי' תרמ"ט סק"ב) והסכים עמו. מיהו הביכור"י פקפק מאוד ע"כ, וטעמיה דהדבר ידוע דמסתמא אינם מוחלים, דהדסים ולולבים הינם דברים חשובים באותם מקומות. וכיוון שכן הרי אף שלא ידע שגזלוהו מ"מ הוי יאוש שלא מדעת, דהלכתא כאביי דלא הוי יאוש. ולכן נשאר רק שינוי רשות לבד דלא קני. וא"כ ביו"ט ראשון לא מיקרי "לכם", וגם בשאר ימים הוי מצווה הבאה בעבירה דגזל אסור (אפי' מגוי. וכ"ש מישראל). הב"ד בה"ל (סי' תרמ"ט ס"א ד"ה "אלא") וכה"ח (סקי"ד).


ונראה בס"ד שכיום בעלי השדות ופרדסי האתרוגים מקפידים שלא יקטפו מרשותם לולבים והדסים, וכ"ש אתרוגים ואפי' אחד. וכן אנשים פרטיים שיש להם עץ ערבה א' או ב', מקפידים שלא יקחו מרשותם הרבה ערבות ללא רשות [וזכורני שלפני שנים שמעתי באחד מהלילות שבין יוה"כ לסוכות, באמצע הלילה קולות של ניסור מהחצר. ומשיצאתי ראיתי שגנבים עומדים ומנסרים ענפים גדולים מעץ הערבה שצמח שם, על מנת למוכרם. ומשראוני – ברחו לטנדר שכבר היה עמוס לעייפה בענפי ערבה. למחרת בבוקר סיפרתי זאת לשכן שלי, שהיה בעל העץ, ואמרתי לו שימחל להם, אך הלה סירב בטענה "שאינו החפץ חיים" (שמחל למי שגנב ממנו). ולענ"ד לא טוב עשה אותו שכן. ולפחות חשוב מאוד הוא שיתייאש מכך, ואז יהיה יאוש עוד לפני שיהיה שינוי רשות, שזה מהני אף לרמ"א בחו"מ (סי' שנ"ג ס"ג, ובסי' שנ"ו ס"ג, ובסי' שס"ב ס"ג). ואם אינו מתייאש כלל, אף למרן לא מהני, דאז יהיה רק שינוי רשות בלא יאוש, וכנ"ל (בהערה נ"ח). ולפי"ז לכאורה יוצא שכל הקונים מאותם גנבים לא רק שאינם יוצאים י"ח בנטילת ד' המינים באותה שנה, לפחות ביו"ט הראשון שאז מצוותם מדאו' (ולגבי חוה"מ ה"ז מחלו', וכדלקמן בפרקנו בדיני חוה"מ אי יי"ח בגנוב ובגזול), אלא אף מברכים ברכות לבטלה (אמנם נראה שלכאו' דינם כשוגגים. ובפרט שאין הדבר מצוי שרוב הערבות בשוק הינן גנובות או גזולות) ולכן טוב עושים בשנים האחרונות, שאף את הערבות מוכרים עטופות בניילון עם הכשר של רב מוכר, שבזה לכאו' יוצאים מחשש גזל, חשש איסור קטיפתם בשבת, וכדו'. אך העירוני שגם בזה עדין לא הסתיים החשש, דלפני כמה שנים היתה גניבת ענק של ערבות סגורות בנילון עם חותמת, מאחד ממחסני המכירות הגדולים. כך שאף בקניית ערבות עטופות עם הכשר עדיין לא נמלטנו מחשש ערבות גנובות. ה' ישמרנו. אמנם כל זה הלכתית אינו נכון לאור מש"כ הרמ"א (בסי' שס"ח ס"א) שסתם גניבה הוי יאוש. וכ"פ גם הסמ"ע (בסי' שס"א סק"ד), שסתם גניבה, כיוון דלא ידע הבעלים מיהו הגנב הריהו מתייאש (משא"כ בגזילה. וכנ"ל כל זה לעיל בהערה נ"ט. עיי"ש)].


ומ"מ ברור שאין זה פשוט לקבוע מסמרות שכיום אינשי מוחלים על גניבת הדמ"י מהם. דלכאו' ההיפך הוא הנכון. ור' בבה"ל (סי' תרמ"ט ס"א סוד"ה "בעצמו") שבדברים הללו תלוי הדבר בכל מקום ומקום ובכל זמן וזמן, וא"א לקבוע מסמרות קבועים בזה.


ועוד יש להעיר, שכל מה שדנו הפמ"ג, השע"ת, הביכור"י וש"פ הוא דווקא גבי אריס, דממילא יש לו חלק ביבול, אלא שגם לבעל השדה יש חלק ביבול. אך בזמננו שעפי"ר אין מדובר באריס אלא בפועל העובד בשליחות בעל השדה, וחוץ משכר על טרחתו אין לו בעלות כלל על היבול (כהדסים, ערבות וכ"ש אתרוגים), כ"ש שאין לסמוך על רשותו ליקח מהשדה ומהפרדס, אא"כ הוא טוען שבעל השדה נתן לו רשות ליתן לכל המבקש או לפחות בכמויות קטנות. וצ"ע הגדר הממוני לזה, וגם מהו מנהג המדינה. שלכאו' המנהג שסיטונאי לא מקפיד אם פועל שלו לקח מעט לעצמו ואולי אף לבני משפחתו. ועוד צ"ע אי יש לכך חשיבות של "רשות" או של "יאוש". והנ"מ הינה הן לדיני ממונות והן לענין ברכה על הדמ"י שהתקבלו באופן שכזה. ומ"מ ברור שיש להתרחק מכל חשש של גזל וגניבה במקרים כעין אלה, ולא ליקח דבר אא"כ קיבל רשות מפורשת מבעה"ב.


[63]סג. גבי רשות לקטוף מקרקע של אדם פרטי ראה מש"כ בס"ד בהערה הקודמת.


וגבי רשות לקטוף מקרקע ציבורית. לכאו' הדבר עולה מדברי הרמ"א בחו"מ (סי' קס"ב ס"א עפ"י תשו' הרשב"א. וכן בסי' תי"ז ס"א) שאם המלך נותן רשות לעשות דבר מה במבוי, דינא דמלכותא דינא, דהשווקים והרחובות של המלכים ויכולים לעשות בהם מה שירצו (ובסי' תי"ז שם כ' שמותר אף לבקש לכתחי' מהמלך לעשות שינויים ברה"ר. ור' פת"ת שם בסי' קס"ב סק"ג). וכ"כ המ"ב בבה"ל (סי' תרל"ז ס"ב ד"ה "וכן") בשם הביכור"י. וכן מתבאר עוד מהמ"ב (סי' תרל"ז סק"י) בשם תשו' שואל ומשיב. ושם (בסקי"א) בשם הט"ז, ושם בבה"ל (ד"ה "לא יקצצו" וד"ה "אלא"), ומכה"ח (סי' תרל"ז סקי"ח). וכ"כ בחזו"ע (דיני סוכה. דנ"ז. סנ"ח), שאם ניתנה רשות מפורשת ע"י הממונים, ש"ד, ויכול הישראל לקצוץ בעצמו. ואע"ג דהתם מישתעי בקציצה לצורך סכך, נראה בס"ד דה"ה לצורך ד' המינים. וכן זכורני בס"ד, שכשהייתי צריך להקים סוכה ממש ברחוב, בדרך ללא מוצא, שהגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי לבקש רשות מעירית ירושלים להקים את הסוכה באותו מקום, ואכן סגן ראש העיר דאז, הר"ר שמואליק מאיר הי"ד, נתן לי רשות לכך. והיה די בזה.


וראה כעין זאת לעיל בהל' סוכה (פ"ז הערה ל"ג).


[64]סד. ישנו דבר נוסף שיש לזהר בכל הענינים הללו, והוא איסור קציצת עצי פרי. ואע"ג שד"ז שייך יותר לגבי קציצת ענפים לצורך הסכך, מ"מ גם בקטיפת ד' המינים יש חשש, שכדי להגיע למשל לאתרוג מסוים הוא יחתוך בפראות ענף גדול (בפרט אם העץ אינו שלו, דהא בגנב ובגזלן עסקינן. ואולי יש חשש גם כשבא לקטוף לולב בחוסר זהירות, ובשל כך משיר חותלות עמוסות בתמרים. ויש בכך ב' בעיות. איסור "לא תשחית את עצה", וכן חשש סכנה. כמבואר לעיל (בהל' סוכה פ"ד ס"ח. ופ"ז הערה ל"ג). עיי"ש שנחלקו הפוס' אי איסור בל תשחית שייך גם כשקוצץ רק חלק מהעץ ואכמ"ל.


[65]סה. דין איסור גניבה וגזל מישראל כתבנו לעיל (בהערה נ"ה).


ודין איסור גניבה וגזל מגוי מבואר ברמב"ם (פ"א מגניבה ה"א. ופ"א מגזילה ה"ב), ובשו"ע (חו"מ סי' שמ"ח ס"ב וסי' שנ"ט ס"א), והוא עפ"י הגמ' בב"ק (דקי"ג, א'). וכ"כ גבי סוכות בבה"ל (סי' תרל"ז ס"ג ד"ה "לא יקצצו" – גבי סכך, ובסי' תרמ"ט ס"א ד"ה "בגזול" – גבי ד' המינים). וכה"ח (סי' תרמ"ט סק"א) וש"פ.


ישנם מיקרים שבהם כתבו הפוס' צדדים להקל גבי גזל הגוי. ר' מה שכתבנו בס"ד ע"כ בהל' סוכה (פ"ז הערה כ"ו). עיי"ש.


דין יאוש דגוי, אי מעכב ואי בעי לצרפו לשינוי מעשה, וכו', ר' בכה"ח (סי' תרמ"ט סק"ו).


וע"ע גבי גזל הגוי בכה"ח שם (ס"ק כ"ה, כ"ז וכ"ח), ומה שכתבנו בהל' סוכה (פ"ז הערות כ"ו ול').


[66]סו. עיקר דבר זה שהגויים הינם בחזקת גוזלי קרקעות הוא מגמ' סוכה (ד"ל, א') ממה שאמר רב הונא להנהו אוונכרי (תגרי כל דבר להשתכר בו. רש"י): כי זבניתו אסא מעכו"ם לא תגזזו אתון אלא לגזזוה אינהו ויהבי לכו. מאי טעמא, סתם עובדי כוכבים גזלני ארעתא נינהו, וקרקע אינה נגזלת. הלכך לגזזוה אינהו כי היכי דליהוו יאוש בעלים בידייהו דידהו, ושינוי הרשות בידייכו. ע"כ. וכ"פ הרמ"א (בסי' תרל"ז ס"ג וסי' תרמ"ט ס"א), המ"ב (סי' תרל"ז סקי"א וסי' תרמ"ט סק"ט) הגרמ"א זצ"ל במאמ"ר (מועדים. פ"ז סל"ז), וש"פ.


ובענין אי מישתעינן בגוזלי קרקעות דוקא מישראל, או אף מגויים. הנה בגירסת הגמ' שלפנינו דסתם עכו"ם גזלני ארעתא נינהו, ולא כתיב מישראל דווקא. והיינו שבני"ד חיישינן אף אם הגוי גזל מגוי אחר את הקרקע. וכ"נ מדברי המ"א (סי' תרמ"ט סק"ה), כה"ח (סי' תרל"ז סקכ"א וסי' תרמ"ט סקכ"ט), ועוד פוס'. אלא שרש"י שם גרס (בד"ה "מאי טעמא") ש"סתם עכו"ם גזלי ארעתא מישראל נינהו, ושמא אותו קרקע מישראל הוה". עכ"ל. וכדברי רש"י, דהגויים גזלי מישראל, כתבו הט"ז, הא"ר, והמ"ב (סי' תרמ"ט סק"ט). וכ"מ מהביכור"י שהביא בה"ל (סי' תרל"ז ס"ג ד"ה "לא יקצצו", עפ"י מש"כ בשם ריא"ז ור"י, דשרי להנות מגוי במקומות שלא היו רוב ישראל מעולם), וכה"ח (סי' תרל"ז סקי"ח) וש"א. אמנם לא ברירא לי אי באמת יש נ"מ להלכה אי הגוי גזל דוקא מישראל או מגוי אחר, הרי ממ"נ הוי קרקע גזולה. אלא שאח"כ ראיתי שאמנם יש מהפוס' שכתבו שהטעם לאסור אם גזלו מקרקע של גוי דהוא משום מצוה הבאה בעבירה. אך לד' הרמב"ן בסוכה (במלחמות די"ד, ב') אם גזלו קרקע של גוי אין בזה משום מצווה הבאה בעבירה אלא משום חסרון "לכם" (הב"ד במ"ב - עוז והדר. סי' תרמ"ט סקי"ג). וראה עוד באורך ע"כ במקראי קודש הל' סוכה (פרק ז' הערה ל').


יש להעיר שלכאו' דברי המ"ב סותרים אהדדי. שבדברי המ"ב בסי' תרל"ז בבה"ל (ס"ג ד"ה "לא יקצצו") סמך על הדעות שהגזל שחיישינן בני"ד הוא דוקא בגזל הגוי מישראל. הא מגוי אחר לא מעכב. ואילו במ"ב (סי' תרמ"ט סקי"ג) כ' שאף אם הגוי גזל מגוי אחר נמי חשיב גזול ואין ליטלו כלל. אלא שבאמת המעיין יראה שבבה"ל שם רק צירף את דעת המתירים כשהגוי גזל מגוי אחר. אך באמת המ"ב ס"ל שגם בזה מעיקה"ד אסור. אלא שעדיין קצ"ע מדבריו בסי' תרמ"ט (בסק"ט), שמשמע דאיסור לקיחת הדמ"י מגוי הוא דווקא כשהגוי גזל מישראל, אך אם גזל מגוי ש"ד. ור' במ"ב - עוז והדר שכתבו שמש"כ בסק"ט הוא לאו דוקא, אלא אף כשהגוי גזל מגוי אחר אין ליקח ממנו, וכמש"כ בסקי"ג [ואגב, מש"כ במ"ב בשני המקומות (בס"ק ט' וי"ג) שזה בשם המ"א, אי"ז אומר שיש גם סתירה במ"א. דמש"כ בסק"ט, הרי שרק הרישא של הדברים כתובה במ"א, ולא הענין ממי גזל הגוי, כמבואר למעיין במ"א סק"ד)].


ובאשר לד' כה"ח. מדבריו בכמה דוכתי (סי' תרל"ז סקכ"א וסי' תרמ"ט סקכ"ט, ועוד) מתבאר שאפי' בקרקעות הגזולים מגוי יש להחמיר אם הגוי גזלן, ואין ליטול הדמ"י מהם. וגם מה שהב"ד הביכור"י שהיקל במיקרים מסוימים הוא משום שרק צירפו ד' הריא"ז שמיקל בגוי שגזל מגוי. אך זה רק בשל צירוף טעמים נוספים, וליה לא ס"ל הכי אלא שבאמת מעיקה"ד אסור כשנגזל מגוי.


והטעם להחמיר ולא ליטול הדמ"י כשנלקחו מקרקע גזולה הוא, דכיוון שסתם גויים גזלני קרקע הם, וקיי"ל שקרקע אינה נגזלת [ופרש"י דהיינו שאינה קנויה לגזלן בשום יאוש, דלעולם בחזקת בעליה הראשונים עומדת, ופירות (וה"ה ד' המינים) המחוברים לקרקע הריהם כקרקע], מ"מ משנתלש הפרי הוי גזל והתולשו הרי הוא גוזלו. ולכן כתבו הפוס' (כדלקמן בהערה הבאה) שלא יתלשנו ישראל בעצמו שיחשב הוא הגוזל, אלא יקצצנו הגוי ויהא אז חל היאוש מהבעלים הראשונים על הדבר הנתלש, והוא ימסרם לישראל, ועי"כ הישראל קונה: ע"י היאוש שנעשה ע"י הגוי, וע"י שינוי הרשות ברגע שהועבר לישראל [רמ"א (סי' תרמ"ט ס"א). מ"ב (סי' תרמ"ט סק"ט) וש"פ עפ"י הגמ' הנ"ל בסוכה והראשו'].


בענין אי גם כיום סתם גויים הינם בחזקת גזלני קרקעות, ר' בה"ל (סי' תרמ"ט ס"א ד"ה "בעצמו") וכה"ח (סקכ"א) שדנו הרוא"ח ע"כ. עיי"ש באורך. ונלע"ד בס"ד שכיום אע"ג שכל קרקע רשומה בטאבו ובספרי הממשלה בכל מדינה מתוקנת, מ"מ כאן במדינת ישראל ודאי שישנם גויים רבים שהינם לא רק בחזקת גזלני קרקעות, אלא הינם גזלני קרקעות עם דיפלומה מיוחדת. וצא וראה את ההפקרות והמציאות הפרועה של השתלטות ערבים על אדמות מדינה, בפרט (ולא רק) בגליל ובנגב. והדברים ידועים (אך מוסתרים ע"י התקשורת השמאלנית המרושעת).


[67]סז. ראשית נביא בס"ד את עיקרי דינים אלה, ואח"כ בעזרתו יתברך נפרט את המקורות לכל דין.


מקרה א': יהודי הרוצה לקצוץ את ארבעת המינים (או חלקם) הגדלים בקרקע שבחזקת גוי. לא יקצוץ אותם היהודי, אלא הגוי יקצצם והיהודי יקנה אותם מהגוי. וכן יש לנהוג כאשר היהודי קנה את הקרקע מגוי. וראה מה שכתבנו ע"כ לקמן בהערה זו (בהרחבה של סוף מקרה ד').


מקרה ב': במקרה הנ"ל אם לא ניתן שהגוי עצמו יקצוץ, רשאי יהודי לקצוץ (ברשות הגוי) את ארבעת המינים שגדלים בקרקע שבחזקת גוי, ויתנם ליהודי אחר שצריך אותם.


מקרה נוסף: אם לגוי ישנם קרקעות, שדות או יערות שקיבל מהמלכות או מהממשל שבאותו מקום, לדעת רוב הפוסקים מותר ליהודי לקצוץ ענפים או עצים הגדלים במקומות אלה (בתשלום) לצורך ד' המינים, וכן לסכך ולדפנות.


ועוד לגבי מיקרים נוספים הנוגעים לני"ד ראה בהמשך הערה זו.


ועתה נתחיל לפרט את המקורות להלכות אלה:


מקרה א': יהודי הרוצה לקצוץ לצורך סוכתו עצים או ענפים, או שרוצה לקצוץ ארבעת המינים הגדלים בקרקע שבחזקת גוי. לא יקצוץ אותם היהודי, אלא הגוי יקצצם והיהודי יקנה אותם ממנו. עיקר ד"ז שלא יקצוץ היהודי אלא הגוי, מבואר בגמ' סוכה (ד"ל, א') גבי הדסים להושענות (רש"י), וכנ"ל בהערה הקודמת. וכ"פ מרן (סי' תרס"ד ס"י), הרמ"א (סי' תרל"ז ס"ג וסי' תרמ"ט ס"א). המ"ב (סי' תרמ"ט סק"ט) וש"פ. וע"ע בט"ז (סי' תרס"ד סק"ו).


הא דלא יקצוץ הישראל בעצמו, כ"ה אפי' שהגוי שידוע שהוא בעל הקרקע, נותן לישראל רשות לקצוץ [מ"ב (סי' תרל"ז סקי"א), כה"ח (סי' תרל"ז סקי"ח וסי' תרמ"ט סקכ"א) וש"פ. וכן מתבאר מהגמ' דלעיל (בהערה הקודמת), דמה לי אם הגוי הזה מרשה לישראל לקצוץ אם לאו, הרי ממ"נ אין הקרקע של הגוי].


והטעם דמהני שהגוי עצמו יקצצם ויתן לישראל, הוא כמש"כ לעיל (בהערה הקודמת) בשם רב הונא, שכשהגוי קצץ הוי יאוש בעלים, וכשהעביר זאת לישראל הוי שינוי רשות [מ"א (סי' תרמ"ט סק"ו) ט"ז (סי' תרס"ד סק"ו), מ"ב (סי' תרל"ז סקי"ב וסי' תרמ"ט סק"ט), כה"ח (סי' תרל"ז סקי"ט וסי' תרמ"ט סקכ"ה) וש"פ]. וא"כ יש תרי תנאים אלה לטיבותא. וע"ע לעיל (בהערה נ"ח) גבי אופנים שונים לקניין (כגון שינוי השם, שינוי מעשה וכדו').


ומה שכתבנו שיתן לגוי לקצוץ גם במקרה שהיהודי קנה את הקרקע מגוי כלשהו. כ"כ בבה"ל (סי' תרמ"ט ס"א ד"ה "בעצמו").


אמנם לי הקטן יש כמה דברים להעיר בס"ד ע"כ:


1) בבה"ל (סי' תרמ"ט ס"א ד"ה "שלא") מבואר דהא דאמרינן דיאוש מהני זה רק אם עבר זמן רב בין הגזילה לבין שינוי הרשות, כך שמסתמא כבר היה יאוש (לשיטתו ולשיטת הרמ"א בחו"מ סי' שנ"ג ועוד, דבעי שהיאוש יהיה דוקא לפני שינוי הרשות). ומ"מ לד' הרמב"ם ומרן בחו"מ (שם) דמהני יאוש אף לאחר שינוי הרשות, לכאו' א"צ להא שיעבור זמן רב בין גזילת הקרקע לבין הקטיף, דלדעתם מהני אף אם היאוש יחול לאחר המכירה ולפני נטילת הדמ"י. אמנם מצד המציאות זה קצת קשה שדווקא אז יהיה היאוש.


2) מה שכתבנו דשינוי הרשות נעשה ע"י הקניה של הישראל מהגוי, הרי דה"ה אם הגוי נותן הדמ"י לישראל במתנה או במתנה ע"מ להחזיר [מ"ב (סי' תרמ"ט סקי"ב). עיי"ש מש"כ אם יש רק ספק שהגוי גזל הקרקע. אך ע"כ ראה בהמשך הערה זו].


3) כפי שכתבנו, הטעם דבעי שהגוי יקצוץ את ד' המינים, משום שהקרקע אינה נגזלת, ובחזקת בעליה הראשונים עומדת, ופירות המחוברים לקרקע הרי הם כקרקע, ורק משנתלש הפרי הוי גזל והתולשו הוא גוזלו [רמ"א (סי' תרמ"ט ס"א). מ"ב (סק"ט) וש"פ]. ובבה"ל (שם ד"ה "שלא") כ' שאם עבר זמן רב משעה שגזלו הקרקע מסתמא שהבעלים הראשונים כבר התייאשו, ובעת הקטיף חל היאוש. ולפי"ז מובן מדוע צריך שדוקא הגוי יקטוף, וזאת בשביל שהגזל לא יעשה ע"י הישראל. אלא שעדיין ק"ק לענ"ד. אם אכן פעולת הקטיף הריהי נחשבת לגזל, אזי כיצד מותר לישראל לומר לגוי לקצוץ, הרי עי"כ הוא מכשילו באיסור גזל. דהא א' מז' מצות בני נח הינה איסור גזל [שכן מבואר בסנהדרין (דנ"ז, ב'). ואם הזיק בגרמא, הסתפק האחיעזר בכך (ח"ג. סי' ל"ז סק"א). וכללית אי דינם כישראל בדיני ממונות: לרמב"ן הצטוו ע"כ כמו ישראל, ולרמב"ם יכולים לדון כפי רצונם (ר' מנח"ח סי' נ"א סק"א ד"ה "ושור" השני). ואכמ"ל]. ואח"כ העירוני שכעין קושיה זו כ' בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תתקס"ח), וכתב שם שההיתר הוא משום שזה ספק. עיי"ש. ועוד יש לדון האם שייך לפנ"ע היכא דגם בלעדיו יעשה האיסור אך ע"י אחר. והכא הרי כבר גזלו הקרקע.


4) עוד צריך בס"ד להבין מדוע מותר שהגוי יקטוף ואח"כ יעביר לרשות הישראל. דהרי (לפי הבה"ל ד"ה "שלא") רק אם עבר זמן רב שהקרקע נגזלה אמרינן דמסתמא הבעלים כבר התיאשו. אך מנין שבכל מקרה ומקרה אכן היה יאוש לפני הקטיף. אולי גם בזמן שהגוי קטף עדיין בעל הקרקע אינו יודע שגזלוה ממנו, אף לאחר זמן רב. וא"ת דהוי ספק, א"כ לכאו' עדיין קשה דהא ספק גזל ג"כ אסור.


וראה גבי חלק מדברים אלה בט"ז (סי' תרס"ד סק"ו).


כתבו הפוס' עוד טעם שדווקא הגוי יקצוץ (את האתרוג). וזאת משום שאם ישראל קצצו, הו"ל נתמרח ע"י ישראל והו"ל טבל [שכ"כ מהר"ר בצלאל בתשובותיו (סי' ב'). הכנה"ג. המ"א (סי' תרמ"ט סק"ד). הא"ר. הגר"ז. בה"ל (סי' תרמ"ט ד"ה "בין"). והוא דוקא כשכבר קנאו הישראל מהגוי בדמים ואח"כ קצצו לעצמו, אז הוי מירוח ביד ישראל והוי האתרוג טבל [פמ"ג בא"א. בה"ל (שם). כה"ח (סי' תרמ"ט סקכ"ב)]. ואכן נחלקו הפוס', רוא"ח, אי יי"ח באתרוג טבל [ר' בבה"ל שם וכה"ח (שם ובסקמ"א)]. וע"ע בשו"ע (יו"ד סי' של"א ס"ה) ובמ"ב (סי' תרמ"ט סקמ"ה, שפסול כל שבעה), ובהערות איש מצליח על המ"ב הנ"ל (עיי"ש שהביאו באורך ג' שיטות בזה). וכל זה מדובר גבי מקומות ששייך בהם דין תרו"מ (כמבואר בשו"ע יו"ד סי' של"א סעי' א' וב'). ואכמ"ל.


מקרה ב': אם הישראל צריך את ארבעת המינים שגדלים בקרקע הגוי, הרי שיכול לקצצם ישראל אחר, ואותו ישראל שקצצם יתנם לאותו ישראל שצריך אותם [גמ' סוכה (ד"ל, א') גבי אוונכרי. ר' ט"ז (סי' תרס"ד סק"ו) הסבר ע"כ. וכ"כ הגר"ז (סי' תרל"ז סעי' י"ב), מ"ב (סי' תרל"ז סקי"ב וסי' תרמ"ט סקי"א) וכה"ח (סי' תרל"ז סקי"ט וסי' תרמ"ט סקכ"ו)]. והטעם, משום שע"י הישראל הראשון הוי יאוש של הנגזל, ואילו עי"כ שנתן לישראל השני הוי שינוי רשות [גר"ז (שם עפ"י דבריו בסי' תרמ"ט ס"ח), מ"ב (שם) וכה"ח (שם). והוא עפי"ד המ"א (סי' תרמ"ט סק"ו) והט"ז (סי' תרס"ד סק"ו). וע"ע במ"ב (סי' תרמ"ט ס"ק ט' וי')]. ובס"ד נלע"ד שמ"מ מותר לאותו ישראל שקצץ הדמ"י ג"כ ליטול אותם, אלא שדוקא הישראל שקיבלם ממנו הוא קנאם ע"י היאוש ושינוי הרשות. וביו"ט הראשון הקוצץ צריך לקבלם במתנה ע"מ להחזיר. כך בס"ד נלע"ד.


ומ"מ עדיין לכאו' קשה. כיוון שבני"ד עסקינן במקום שהגויים הינם בחזקת גוזלי קרקעות (ולא ספק שהקרקע גזולה), וקיי"ל שפעולת הקציצה הינה גזל (כבמ"ב סי' תרמ"ט סק"ט), א"כ כיצד יכול ישראל א' לקצוץ ולהעביר הדמ"י לישראל אחר. והרי אע"פ שלישראל השני שרי ליטלם (דהא יש יאוש ושינוי רשות), מ"מ יוצא שהישראל שקטף אותם עבר על איסור גזל. ור' מה שכתבנו ע"כ לעיל בהערה זו (בסוף מקרה א' בס"ק 3) בשם שו"ת הרשב"א.


מקרה ג': למרות שכתבנו לעיל שכאשר גנבו או גזלו את ארבעת המינים, אף על פי שהבעלים התיאשו מהם, וגם נעשה בהם שינוי (שינוי רשות וכדו'), שאז רשאי ליטלם אך לא יברך על הנטילה [מ"ב (סי' תרמ"ט סק"ו וח'). כה"ח (סי' כ"ה סקפ"ו וסי' תרמ"ט סקט"ו, ט"ז וססק"כ) וש"פ]. בכל אופן אם יש רק חשש שהגוי גזל את הקרקע (מישראל, וכנ"ל), ואין וודאות בדבר, הרי שאם התקיימו שני התנאים הנ"ל (יאוש ושינוי רשות), רשאים הקונה והמקבל אף לברך על נטילתם [מ"ב (סי' תרמ"ט סקי"ב). שעה"צ (סקי"ב). כה"ח (סי' תרמ"ט ס"ק ט"ז וכ"ה) וש"פ].


אמנם עדיין לא זכיתי להבין מדוע שרי במקרה זה לברך ע"כ, הרי עדיין יש ספק בדבר, וקיי"ל דסב"ל. וא"ת שיכול לברך משום שהספק הינו רק במצווה ולא בברכה, אך הרי המ"ב אינו מחלק חילוק זה. וכמו שמתבאר בהדיא מדבריו בשעה"צ (סי' תרל"ט סקפ"ו). וצ"ע [וחכ"א העיר שא"צ לחשוש לספק כזה בדיני ממונות, הן משום דריעותא דלא חזינן לא מחזקינן, והן מצד שספק גזל לקולא. עכ"ד. וחכם אחר שליט"א אמר שכיוון שלפי הדין מותר לעשות כך אין זה מצווה הבאה בעבירה. עכ"ד. מ"מ נלע"ד שלענין ברכות יש לחשוש לספקות בכה"ג. וצ"ע].


מקרה ד: כאשר לגוי ישנם קרקעות, שדות או יערות שקיבל מהמלכות או מהממשל שבאותו מקום, לדעת רוב הפוסקים מותר ליהודי לקנות ממנו עצים לצורך ד' המינים [שכ"כ הט"ז (בסי' תרס"ד), וכ"פ הביכור"י, הבה"ל (סי' תרל"ז ס"ג ד"ה "לא יקצצו". וע"ע במ"ב סי' תרל"ז סקי"ד), וכ"פ כה"ח (סי' תרל"ז סקי"ח, וע"ע בסקכ"ב). ואע"ג שהא"ר הסתפק אי להקל כט"ז, מ"מ הביכור"י כ' לצרף גם את ד' הריא"ז המובא בשה"ג ואת ד' ר"י, דס"ל שמתירין לקנות מגוי במקומות שלא היו רוב ישראל מעולם. וכמותו פסקו להקל המ"ב וכה"ח, כנ"ל. וע"ע בבה"ל (סי' תרמ"ט ס"א ד"ה "בעצמו") ולקמן בהערה זו. וע"ע בכעין ני"ד בהלכות סוכה (פ"ז בהערות כ"ג כ"ט ול"ג)]. וחכ"א שליט"א העיר שאם יהודי צדיק וישר קונה קרקע מגוי, והדבר מעוגן במסמכים מהממשלה, אין בזה בזמננו חשש גזל, דהא הרשויות מכירות בבעלותו, דדינא דמלכותא דינא. עכ"ד. וכאן המקום להביא את מש"כ הגר"ד ליאור שליט"א בשו"ת דבר חברון (ח"ג סי' של"ב) שנשאל: האם מותר להקים מאחז על קרקע שידוע בודאות ששייכת לערבי פרטי, אלא שהוא כרגע לא מנצל אותה. שמעתי שקרקע של מאחז מסוים היא בודאות של ערבי פרטי, והמשפח המיישבת מעונינת כמחאה להקים מאחז דוקא שם. וענה הגר"ד ליאור שליט"א שם, וז"ל ידוע שחוסיין מלך ירדן זמן שלטונו, חילק הרבה אדמות ביש"ע ורשם אותם על שמות אנשים. מה שחוסיין כבש זהו גזל ומעולם לא היה שלו. לכן, אם אין לערבי קושאן שהוא קנה מיהודי או ששלטון ישראלי מסר לו, אלא רק שחוסיין נתן לו, אין לטענת הבעלות שלו שום משמעות מבחינה הלכתית. הוא אומר שזה שייך לו, אבל אין זה כך מבחינת האמת וזה גזל. גם אומות העולם במלחמת השחרור לא הכירו בכיבוש חוסיין ביהודה ושומרון כחלק אינטגראלי מהממלכה ההאשמית, זה היה גזל גמור בידו. אפילו גללים של עיזים לא הוטלו שם (שזו הוכחת בעלות מבחינת החוק התורכי). לכן כל היסוד לומר על שטח מסוים ביש"ע שהוא שייך לערבי אינו אמיתי ואלו דברים בעלמא. גם אם המדינה מכירה בבעלות כזאת, אין לזה תוקף הלכתי מפני שזה נגד דין התורה.


מקרה ה': כאשר הקרקע בה גדלים ד' המינים (או עצים לסוכה ולסכך) שייכת היא לגוי, ולא ניתן בשום פנים ואופן שהגוי יקצוץ והישראל יקנה (או יקבל במתנה) ממנו, ואין אפשרות לישראל זה להשיג ד' מינים אחרים בכשרות, אזי יבקש הישראל רשות מבעל הקרקע לקטוף, ואז יהא הישראל רשאי לקוטפם וליטול אותם בעצמו (היינו שאין צריך שיהא עוד שינוי רשות – שיתנם לישראל אחר). וישלם לבעל הקרקע ע"כ [מ"ב (סי' תרל"ז סקי"ג וי"ד)]. ושוב - כל זה רק בגלל שלא ניתן להשיג ד' מינים אחרים באופן טוב יותר (מ"ב שם סקי"ג). ומכל מקום במקרה זה יטול את ד' המינים שקטף, אך לא יברך על נטילתם (מ"ב שם סקי"ד)]. וראה עוד במקרה הבא.


מקרה ו': אם בשעת הדחק הנ"ל (במקרה ה') אכן קטף הישראל בעצמו את ד' המינים מהקרקע של הגוי, וקיבל רשות לכך ואף שילם עליהם. אזי אם הקרקע נמצאת במקום שרוב הקרקעות שם ניתנו לבעליהן ע"י המלכות או הרשות הממונה על כך, יש אומרים שבדיעבד כשכבר קטף, שאפשר שאותו ישראל יכול אף לברך על נטילתם. ויש חולקים וסוברים שאף במקרה זה בשום פנים לא יברך על נטילתם [ראה במ"א (סי' תרמ"ט סק"ה). הגר"ז (באותו סי' ס"ט) גבי הדמ"י. וכ"כ המ"ב (סי' תרל"ז סקי"ג וי"ד) גבי סוכה. וע"ע בדבריו (בסי' תרמ"ט סק"י) גבי בדיעבד אם קטף הדמ"י. וע"ע בכה"ח (סי' תרל"ז סקכ"א וכ"ב. ובסי' תרמ"ט סקכ"ג)]. ונראה שד' רוה"פ להקל שבמקרה זה אף יברך ע"כ (אף שד' מהר"י נבון זצ"ל, רבו של מרן הגחיד"א זצ"ל, הינה להחמיר בכך, כמובא בכה"ח שם).


וע"ע בענינים אלה במ"ב (סי' תרל"ז ס"ק י"ג – י"ד) וכה"ח (סי' תרל"ז סקכ"ב).


מקרה ז': אם המלך נכנס בקשרי מלחמה וכבש שטחי ארץ, ולאחר מכן נתנם למי שנתנם, ואף לגוי. ואותו גוי נתן רשות לישראל לקצוץ דמ"י מאותן קרקעות, אין זה גזל, ורשאי הישראל לקוצצם, משום שמבואר בגמ' בגיטין (דל"ח, א') שגזל ע"י כיבוש מלחמה קניא [מ"א. גר"ז. מ"ב (סי' תרמ"ט ססק"י). כה"ח (סקכ"ד) וש"פ]. ולפי"ז מתבאר בס"ד בהדיא שכל שטחי יהודה, בנימין, השומרון, רצועת עזה, סיני והגולן, שנכבשו בחסדי ה' יתברך ויתעלה במלחמת ששת הימים, הריהם בבעלות עם ישראל [ור' מש"כ הגאון הגדול הרצ"פ פראנק זצ"ל בס' מקראי קודש לגבי דיר יאסין ואכמ"ל]. ואף מה שכבשו הגויים במלחמת השחרור, הרי שאין זה עוד בבעלותם. ומה שהמלך הקטן מהמזרח נתן שטחים ביו"ש לערבים מסוימים, לית להם בזה תפיסא כלל. ור' מש"כ לעיל בסוף מקרה ה', בשם הג' הגדול הגר"ד ליאור שליט"א בשו"ת דבר חברון (ח"ג - או"ח, סי' של"ב ושל"ג). ואכמ"ל. ומ"מ מה שממשלת ישראל לא הקנתה בעלות לאף יהודי על קרקע בחצי האי סיני, אינו מפקיע את הבעלות של עם ישראל על שטח זה, כולל לולבי אל עריש וכדו'.


[68]סח. הנה בגמ' סוכה (ד"ל, א') אמר רב הונא להני אוונכרי (תגרי כל דבר להשתכר בו. רש"י) שכשקונים הם הדסים מהגויים, יתנו לגוי לקוצצם, מהטעם שסתם גויים "גזלני ארעתא נינהו". והנה גירסת רש"י בגמ' שם: סתם גויים "גזלי ארעתא מישראל נינהו". ופירש שם ד"שמא אותו קרקע מישראל הוה". ע"כ. וכ"כ הריא"ז (הב"ד בשה"ג בסוכה ריש פ"ג סק"ד) שדין זה נא' רק במקום שיש בו רוב ישראל. אבל במקום שלא היו בו ישראל מעולם אין לחשוש לכך. אך אם קרקע זו נגזלה מגוי, כיון שהתייאש ממנה, ה"ז הפקר ביד ישראל התולשו. ויוצא בו י"ח אף שהוא עצמו תלשו. וכ"כ רבינו ירוחם (תא"ו נ"ח ח"ג דנ"ח, ב'), שהאיסור הוא רק כשיש לחשוש לגזל שדות מישראל, אך אם גזלו מגויים אין לחשוש. וכ"ד ס' התרומות (הל' ארץ ישראל).


אמנם יש מהראשו' שפירשו שהחשש הוא גם בגזל מן הגוי, שלא כפרש"י. וכ"ה ד' הרמב"ן במלחמות.


והקשו האחרו' על פרש"י, הא קיי"ל שגזל גוי אסור, ומנ"מ אם קונה מגוי שגזל מישראל או מגוי. ובפרט שרב הונא, מרא דשמעתתא דידן, ס"ל במס' ב"ק (דקי"ג, ב') שגזל גוי אסור (וזאת אם נאמר שזה אותו רב הונא. די"א דתרי רב הונא הוו. – מ.ה.). ותירצו שד' רש"י, כמבואר בפירושו בסנהדרין (דנ"ז, א' ד"ה "ישראל") שגזל גוי מותר, ורק משום חילול ש"ש אסור. ובאוונכרי אין חילול ש"ש משום שהגזלן עצמו אומר לו ליקח. וגם רב הונא לא אסר אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא [ר' גם בערול"נ מש"כ ע"ד הפנ"י, ור' בית שמואל (אה"ע סי' כ"ח סק"ה)]. שכן תירץ בשו"ת שער אפרים (סי' ב'). ויש שתירצו [שער המלך (הל' גזלה פ"א ה"ב) בשם ס' יום תרועה (רה"ש דכ"ח, א')] שאף את"ל שגזל גוי אסור, מ"מ הגוזל ממנו קונה ביאוש בלבד. לכן פרש"י שגזלו מישראל, דאם היו גוזלים מגויים היה כשר כיון דקני ביאוש. והחת"ס ביאר שרש"י גרס כערוך בגמ' בסוכה שדברי הגמ' הם בשם רבא, ורבא ס"ל שגזל גוי מותר. והמ"א (סי' תרל"ז סק"ג) כ' שאף שגזל גוי אסור, אין בו משום מצוה הבאה בעבירה. וע"ע בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תתנ"ב) שכ' ע"ד רש"י שלאו דוקא הוא, דמה לי גוי מה לי ישראל, שהרי בשניהם נוהגת תורת גזל [הביאו דברים אלה בילקוט ביאורים, הוצ' עוז והדר, עמ"ס סוכה (ד"ל, א')]. וע"ע באוצר מפרשי התלמוד עמ"ס סוכה (שם).


נמצאנו למדים שדין איסור קניה מגוי שגזל מגוי שנוי במחלו' הראשו', ותלוי הדבר באיסור גזל מגוי אי הוי איסור מדינא או בשל חשש של חילול ש"ש.


ובאשר לדעת האחרו'. הנה רבינו הרמ"א (בסי' תרמ"ט ס"א) כ' שאין חילוק בדין קנית ד' מינים גזולים בין א"י לחו"ל, וביאר שם מרן הח"ח במ"ב (שם סקי"ג), שאע"פ שהקרקעות בחו"ל רובן הן של גויים מעולם, ואם הגוי גזלם, הרי שמגוי אחר גזלם, אפ"ה אסור דגזל גוי ג"כ אסור [ואגב, לכאו' דברי מרן הח"ח אינם מתאימים זל"ז. שבסי' תרל"ז ס"א בבה"ל (סוד"ה "לא יקצצו") נראה שפסק כביכור"י שסמך ע"ד הריא"ז ורי"ו שמתירין במקומות שלא היו ישראל מעולם, והיינו דס"ל להקל בצירוף דעת הפוס' שאין איסור לקנות מגוי שגזל מגוי אחר, ואילו בסי' תרמ"ט פסק במ"ב כד' הרמ"א שאין נ"מ בין קניה מגוי שגזל מגוי או מישראל. ושמא י"ל בס"ד, שבסי' תרל"ז רק צירפו דעה זו כדי להקל. ועוי"ל, שבסי' תרמ"ט רק הסביר המ"ב את ד' הרמ"א, וליה לא ס"ל הכי. וצ"ע]. וע"ע בענין זה בכה"ח [(סי' תרל"ז סקי"ח). עיי"ש שהב"ד הביכור"י והבה"ל שגרסו שסתם גויים גזלני מישראל, וכנ"ל. והיינו דגזל הגוי מותר. ולכאו' גם בדבריו ישנה סתירה. שבסי' תרמ"ט (סקכ"ט) הב"ד המ"א, מחה"ש והמ"ב, שגזל הגוי אסור. ונראה שפסק כמותם, ולא העיר כלום על דבריהם. וגם לפי דבריו (בסי' תרל"ז סק"ה) משמע שאם סותם את דבריו הרי דס"ל הכי. וא"כ זו לכאו' סתירה. וע"ע בדבריו בסי' תרמ"ט סק"ו וסי' תרס"ד סקס"ב].


בס"ד נמצאנו למדים שד"ז שנוי במחלו' רוא"ח אי גזל הגוי אסור או שמעיקה"ד שרי. ואת"ל שמותר, הרי שלכאו' יש יותר להקל ולקנות מגוי במקום שאין כל כך חשש שאותו גוי גזל מישראל, אלא כל החשש הוא שאותו גוי גזל מגוי אחר. וממילא יוצא שיש יותר להקפיד ולאסור קניה מגוי פה בארה"ק, שבזה החשש שגזלו דוקא מישראל הוא גדול יותר. וע"ע בס' מאמר מרדכי (לגר"מ אליהו זצ"ל. פ"נ סל"ז) שכ' וז"ל: דקרקע של גוי בארץ ישראל היא בחזקת קרקע שנגזלה מיהודי שאינו ידוע לנו. לכן ימנע כל יהודי לקצוץ עצים בעצמו מקרקע גוי, כיון שאז הקוטף גוזל את בעל הקרקע האמיתי. עכ"ל. וכבר הוקמה אגודה מיוחדת (עמותת רגבים) הפועלת נגד גזלת קרקעות ע"י האויבים הערבים. ה' יצליח את מעשי ידי אגודה זו.


וע"ע בענינים אלה מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' סוכה (פ"ז הערה ל').


[69]סט. כ' הרב בית יהודה (בתשובות ח"ב סי' ע"ג), שאם התחלפו להם הלולבים או האתרוגים, הרי שאם קרה הדבר ביו"ט ראשון, שניהם לא יצאו י"ח. והוסיף שגם בימי חוה"מ לא יצאו י"ח במה שנטלו. ול"ד למש"כ הרמ"א בסי' תרמ"ט ס"ה דשואל הדמ"י שלא מדעת חבירו יוצא י"ח. דהתם נטלו בתורת שאלה וחייב עצמו באונסים כדין שואל. אבל זה שנתחלף אתרוגו או לולבו הרי התכוון ליטול שלו ואינו חייב באונסין לא מיקרי שלו כלל. ע"כ. אך בערה"ש (טייב. סי' תרנ"ח סקט"ו) כ' דגם שם אינו חייב באונסין ובלא"ה בשאר ימים (היינו בחוה"מ) לא בעינן לכם ואפי' שאינו שלו כלל, יצא. הב"ד כה"ח (סי' תרנ"ח סקצ"א). וא"כ זו מחלו' גבי חוה"מ. אך נראה שגבי יו"ט ראשון לכו"ע לא יצא י"ח וגם מה שהרמ"א היקל בכה"ג (בסי' תרמ"ט ס"ה) הוא דווקא גבי חוה"מ, אך גבי יו"ט ראשון נראה שגם הרמ"א לא היקל. וכ"כ בהדיא הפמ"ג (במש"ז סי' תרמ"ט סק"ז) להחמיר ביו"ט ראשון (הב"ד כה"ח סי' תרמ"ט סקס"ג). וע"ע בכה"ח (סי' תרמ"ט סקס"ב) גבי חוה"מ.


[70]ע.


ענף 1: הקדמה.


הנה לעצם חלות הקנין יש צורך במקנה וקונה, בכוונתם להקנות ולקנות, ובפעולת הקנין.


ובאמת נחלקו (עכ"פ האחרו') מיהו האדם המחיל את הקנין (ולפחות חמש שיטות בדבר). י"א שהמקנה הוא המחיל את הקנין (אבן האזל בד' הקצות). י"א שהקונה הוא המחיל (אבן האזל בדעת הנתיבות. ועוד). י"א שזו מחלו' אמוראים (ס' תורת הקנינים. שלרבי יוחנן שמעות קונות – המקנה מחיל הקנין. ולריש לקיש – הקונה). י"א שיש לחלק בין הקנינים השונים (תורת הקנינים. שקנין משיכה – תלוי בקונה. מסירה – מקנה. ועוד שיטות בהא). וי"א שצריך רק שאחד מהם יחיל את הקנין – קונה או מקנה (שערי יושר, ועוד). לפירוט ר' בס' קובץ יסודות וחקירות (לידידי הרה"ג אחיקם קשת שליט"א. ערך קנינים – האדם המחיל את הקנין).


כפי שכתבנו בס"ד, צריך גם כוונת הקונה והמקנה, וכן פעולת קנין. ובדברים אלה רבו החקירות.


ענף 2: דוגמאות לצורך כוונת המקנה והקונה.


וכדוגמאות לכך שצריך שהמקנה לחבירו אכן יתכוון להקנות לו, ואילו הקונה יתכוון לקנות, נזכיר למשל את דברי מהרי"ט אלגזי זצ"ל בהערותיו על הלכות בכורות להרמב"ן ז"ל (סי' פ', גבי פדיון הבן), שכתב שפדיון הבן דומה למכר, שקודם הפדיון הרי שהבן שייך לכהן, וע"י הכהן הוא מוכרו לאבי הבן. והדגיש שלפי"ז צריך הכהן לכוון להקנותו לאביו ע"י קבלת הפדיון. עיי"ש. ועוד נזכיר את מש"כ מרן הגחיד"א בשם מהר"י נבון (בהגהתו לס' מחנה אפרים), שלפי דבריו, אף מי שנתנו לו אתרוג במתנה וקנאו במשיכה, עדיין יש לחוש דלא יצא י"ח דאו' אא"כ הביאו לרשותו או כיוון לקנותו. ע"כ. הב"ד השע"ת (סי' תרנ"ח סק"ד) וכה"ח (סי' תרנ"ח סקט"ו). ולגבי ההכרח לעשות פעולת קנין, נזכיר את ד' האמרי בינה (או"ח הל' יו"ט סי' כ"א) שכ', שאף אם א"צ נטילה פעמיים במקבל במתנה ע"מ להחזיר, מ"מ צריך המקבל להחזיק הדמ"י בידו עכ"פ במשך שיעור זכיה לקנותו שיהא שלו (חוץ משיעור נטילה לשם מצוה), ושלא כאותם (אם יש כאלה) שנוהגים לאחוז הלולב רגע א' ללא שהיה כלל ומיד מחזירים לנותן [הב"ד בסא"ה (ח"ב. במיל' לד' המינים סק"ב דתי"ז)]. והיינו שאף במקרה כזה בעי פעולת קנין כלשהי.


ולכאו' דין הבן כשאר כל אדם. שכשם שהמקבל את ד' המינים מחבירו ביו"ט הראשון צריך לקנותם כדין, באחת מדרכי הקנין המקובלות (הגבהה, קנין חצר וכדו'), וכנ"ל בס"ד בפרקנו (בסעי' י"ג ובהערה כ"ה שם). וה"ה גבי בן המקבל מאביו. דמאי שנא.


ענף 3: צדדים להחמיר ולהקל בצורך בכוונת הקנין בני"ד.


גבי ני"ד ישנם צדדים להחמיר ולהקל. להחמיר היינו לחייב את האב להקנות בקנין גמור לכאו"א מבניו את הדמ"י שקנה להם. וכן הבן צריך להגביה (או בקנין אחר) את הדמ"י ולכוון לקנותם. או שיש לפוטרם לגמרי מכל הדברים הללו, או מחלקם.


הצדדים להחמיר:


צריך קנין גמור מדאו' כדי להקנות ולקנות.


צריך כוונה של קונה או מקנה או של שניהם כדי להקנות ולקנות. והיינו שהמקנה יסכים להקנות לקונה, וכן בעת שהקונה מגביה, צריך שיכוון הקונה שמגביה כדי לקנות. וראה ע"כ למשל בשו"ע חו"מ (סי' ר' סעי' ח'), בערוה"ש (חו"מ סי' קפ"ט סעי' ב'. עיי"ש שחובה שגם הקונה יתכוון לעשות קנין), בפת"ת (חו"מ סי' ר' סק"ז) ובנתיבות המשפט (חו"מ סי' ר' סקכ"ו). וממילא יש להחמיר בני"ד משום שסתם הגבהת הבן את הדמ"י אינה בכוונה ע"מ לקנותם.


הצדדים להקל בני"ד:


מסתמא יש פה דעת מקנה. האב מתכוון להקנות לבנו. וי"א שדי בכוונת המקנה כדי שיחול הקנין (כנ"ל).


במעשה הלקיחה של הבן, מגלה הבן את דעתו שהוא קונה. והיינו שהמעשה מגלה על הכוונה. וא"כ יש פה גם דעת קונה.


מסתמא כשהבן לוקח את הדמ"י לעצמו זה כאילו מתכוון לקנות. היינו זה פירוש המעשה.


אולי יש לומר שדי בכוונה הכללית של הבן שהדמ"י יהיו שלו וא"צ כוונה מיוחדת של קנין.


כאשר האב קנה לצורך הבן ע"מ לתת לו הדמ"י במתנה, כ' בנתיבות המשפט (משפט הכהנים סי' ר' ססקכ"ו) דכיוון שבמתנה זכות היא למקבל, מהני דעת מקנה בלבד ללא צורך בדעת קונה. עכת"ד. וצ"ע אי כשהאב קנה הדמ"י מהמוכר, האם צריך שדעתו תהא לקנות עבור בנו, דעי"כ הוא אולי נעשה שליח של בנו לקניה, ועי"כ הבן א"צ לקנות מאביו. ואע"פ שבנו לא מינהו כשליח, מ"מ יש צד לומר שזכין לאדם שלא בפניו. ועוד יש לדון אם האב קנה כמה אתרוגים לבניו, או לעצמו ולבנו, ורק אח"כ יבחר איזה אתרוג יהיה לכל אחד מהם. ואכמ"ל.


ולאור צדדים אלה ישנה לכאו' גם הקניה וגם קניה.


עוד צד שלכאו' מכריע לקולא בני"ד:


יש צד חשוב לומר שבני"ד חל הקנין, כמו שמצינו לעיל בפרקנו (בסעי' ח') גבי הנותן לחבירו את ד' המינים באופן סתמי, מבלי לפרש שהוא נותן לו זאת במתנה או במתנה ע"מ להחזיר, ויכול לצאת י"ח בכך אף ביו"ט הא', כיוון שמסתבר שנתן לו הדמ"י באופן שיועיל לו לצאת י"ח בכך. וה"ה בני"ד. ואדרבא בני"ד עדיף טפי, שהרי מתכוון להקנות לבנו באופן שלא יצטרך להחזיר לו הדמ"י.


עוד צד להקל בני"ד הוא עפי"ד כמה פוס' שכתבו שניתן לקנות בקנין ידו ועי"כ לקיים מצווה מדאו'. שכ"כ בשו"ת באר יצחק (לג"ר יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל. חיו"ד סי' כ"ג ענף ח'), שניתן לקנות ע"י קנין ידו וחצירו. והוא עפ"י המעשה דר"ג והזקנים, שהקנה להם הדמ"י שלו בקנין ידו וחצירו. ושכ"כ האב"נ (חאו"ח רס"י תצ"ד). ושכן מתבאר מדברי המהרי"ט אלגזי בס' הלכות יו"ט (רפ"ב דבכורות) בד' רש"י, שכשהוא כולו בידו קונה כמו חצירו. וכ"כ הג"ר יהודה נבון בהגהותיו לס' מחנה אפרים. וכ"כ בשו"ת שם אריה (חיו"ד סס"י מ"ח). הב"ד בחזו"ע (הל' ד' המינים הערה מ"א דת"ח - ת"ט).


ויותר מזה מצינו, שבשו"ת מהרי"ט (סי' ק"נ) מבואר שבקנין ידו א"צ כוונה לקנות, דידו קונה לו שלא מדעתו. ע"כ. וכ"כ בס' חקר הלכה (מערכת למ"ד סק"ד, דל"ב ע"ג), שכשלוקח הדמ"י בידו בודאי קונה מדאו', ואף בלי כוונת קנין, מהני. וכ"כ עוד כמה אחרו' [הב"ד בחזו"ע (הל' דמ"י שם דת"ח)]. ומסתבר שכ"ז כשהמקנה מסכים שהקונה יקנה. ולפי"ד פוס' אלה לכאו' די בני"ד בלקיחת הדמ"י אף בלי כוונה לקנותם. אמנם כבר ציינו לעיל בפרקנו את מחלו' הפוס' האם קנין יד חל רק כשכל החפץ נמצא בתוך ידו. די"א דהוא דווקא כשהחפץ נמצא בתוך ידו ובאויר שמעליה, וי"א דמהני קנין יד אף כשהחפץ יוצא מצידי היד. ואכמ"ל.


צד חשוב נוסף לדון גבי ני"ד הינו כמו שמצינו גבי אכילת הכזית מצה בליל הסדר. דהא צריך שמצת המצוה תהיה שייכת לאוכל אותה, כמו שלמדו בגמ' בפסחים (דל"ח, א') בגז"ש מהפרשת חלה.


ואכן גבי מי שמתארח בליל הסדר אצל אחרים, כ' השפ"א בסוכה (דל"ה, א') עפי"ד הרא"ש והר"ן בנדרים (דל"ד, ב') שהמתארח אצל חבירו אינו קונה האוכל. ולכן לא די שיקבל רשות מבעה"ב לאכול, שהרי האורח אוכל משל בעה"ב, אלא צריך בעה"ב לזכות לאורח את המצות שתהיינה שלו ממש, והוסיף שאין העולם נזהרים בזה. ובפסקי תשובה כתב שכל שאינו יכול להקדישה או למוכרה, אינה מתנה. ומ"מ כ' בפסקי תשובה שאשתו ובניו של אדם נחשבת המצה שלהם וא"צ להקנות להם [כ"ז הבאנו בס"ד במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ז הערה צ"ו) בשם ס' סידור פסח כהלכתו וס' הסדר הערוך. וע"ע בשו"ע (סי' תנ"ד ס"ד). ובנו"כ שם]. ואמנם הג' אמרי בינה כתב שמה שאין העולם מקפידים גבי מצה הוא משום שלא כתוב בתורה בפירוש גבי מצה דבעינן "לכם" אלא שרק לומדים זאת מחלה. ולכן יתכן שבזה סגי שאוכל על דעת בעה"ב, ואף שלא התכוון לקנות די בזה שיקרא "לכם". ובשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל כתב בספ"כ שהאב צריך להקנות המצות לבניו הגדולים או לחתניו שאינם סמוכים על שולחנו. ובבתי מלון ובבתי חולים שמשלם על האוכל ה"ז שלו. ואם עדין לא שילם נכון שיגביה המצות. וכן חיילים בצבא ראוי שיגביהו המצות לקנותם. אך בדיעבד אי"ז מעכב אם לא עשה קנין כך [כ"ז ממקראי קודש (שם)]. וע"ע ביד המלך (בפ"ו מחו"מ ה"ז), שכ' שלשיטת הסוברים דבעינן "לכם" במצה אכן צריך בעה"ב להקנות המצה לאורחיו.


ולפי כל זאת נראה לכאו' להחמיר בני"ד שהאב צריך להקנות לבניו הגדולים את ד' המינים שקנה עבורם. וכן הם צריכים להגביהם על מנת לקנותם. ובפרט שאף גבי מצה שלא כתוב בה "לכם" ולא מפורש בתורה שהיא צריכה להיות בקנין של האוכל אותה, ובכ"ז החמירו. לפי"ז כ"ש גבי הדמ"י שצריך להחמיר בכך.


ועוד צד להחמיר יותר ממצה. דבמצה סו"ס בעה"ב מחלק כל מצה ומצה למסובים (לאחר ברכת "המוציא" ו"על אכילת מצה"), ולכאו' יש בזה צד קניני של מסירת המצה לאורח, משא"כ בני"ד שהבן בא ולוקח את הדמ"י מבית אביו למרות שיתכן שאביו כלל אינו בבית לתיתם לו.


ועוד צד להחמיר בני"ד. דהא גבי מצה אי שאל אותה מחבירו ע"מ לצאת בה, לאוכלה ולא להחזירה בעין הריהי שלו ממש ויוצא בה י"ח [מ"ב (סי' תנ"ד סקט"ו). והיינו שזו הלוואה ולא שאלה]. ואפ"ה החמירו שבעה"ב יקנה לו המצה. ואילו בני"ד גבי הדמ"י אינו יוצא בשאולים, ולכאו' חמיר טפי, וכ"ש שיצטרך המקבל להגביהם.


אלא שלא אכחד, שישנם כמה פוס' שמקילים בהא גבי מצה (שא"צ להקנות לאורחיו את המצה). שהשפ"א הנ"ל כ' בהדיא שאין העולם נזהרין בזה, ואפשר שיש שסומכים ע"ד הרא"ש שהתיר לקדש אשה בטבעת שאולה, דאדעתא דהכי יהיב ליה שיוכל לצאת בו. ע"כ. וגם בשו"ת צי"א (ח"ב סי' ל"ז וחי"ג סי' ט"ו) כ' שבדברי מהר"י קורקוס ובכס"מ (בפ"ו מביכורים ה"ד) מפורש דלא בעינן במצה דין ממון אלא היתר אכילה בלחוד.


ולפי"ז גם בני"ד אפשר להקל. אלא שלכאו' אין הדבר כך. דאדרבא, מהטעמים שכתבו הפוס' הנ"ל גבי מצה נראה שאין להקל בני"ד. דמטעמיה דהשפ"א שכ' להקל לכאו' יש להקל גם בני"ד, דאדעתא דהכי קנה להם אביהם את הדמ"י. אך מאידך התם שרי מדין שאול (כנ"ל בשם המ"ב), משא"כ בני"ד שאינו יוצא בשאול (כנ"ל בסעי' ו'). וגם מה שהקלו מהר"י קורקוס והכס"מ גבי מצה, התם הקלו משום דבמצה לא בעינן דין ממון אלא היתר אכילה. אך בני"ד הרי כן בעינן דין ממון, מהא ד"לכם".


ואמנם יש באמת צד להקל בני"ד יותר מבמצה, משום דבני"ד הרי האב ממש מתכוון שהדמ"י יהיו בבעלות בניו (בפרט אם קנה להם את הדמ"י ע"מ שישארו בבעלותם, משא"כ כשנותן להם את שלו), ולכן הרי קנה להם הדמ"י, שיהא לכאו"א מהם דמ"י כשרים, משא"כ במארח בליל הסדר שאינו חושב שצריך קנין במצה. אך לכאו' יש לדחות זאת מהא דמצינו שהפוס' החמירו, שמש"נ שהנותן לחבירו בסתמא ה"ז קנה חבירו ויוצא בזה י"ח, שזה דוקא אם הנותן יודע את ההלכה דבעינן "לכם". הא אם אינו יודע שצריך הוא ממש להקנות למקבל הדמ"י, הרי שאם נותן בסתמא אזי אין המקבל יי"ח.


ענף 4: המסקנה.


נמצאנו למדים לאור כל הנ"ל, שגבי ני"ד ישנם צדדים לפה ולפה, להחמיר (היינו להצריך את האב להקנות בקנין גמור ומפורש לבניו, ושגם הם יתכוונו לקנות ויעשו פעולת קנין מסוימת) ולהקל. וכיוון שכך, ובפרט שבמצוה דאו' עסקינן ושהצורך בבעלות הינו מדאו', לכן אכן לכתחי' צריכים הם להתכוון ולעשות קנין. אך כיוון שישנם צדדים גם להקל, לכן קשה לקבוע בזה מסמרות להחמיר ולחייבם לעשות כן. ועדיין יש מקום לדון בדבר זה, ואכמ"ל.


ומ"מ יש לזכור שבכ"ז עסקינן בעיקר בבנים שאינם סמוכים על שולחנו, ובחתניו [ר' ע"כ למשל בפסתש"ו (סי' תנ"ד הערה 6)]. אלא שלמעשה נראה שכ"ה גם גבי בנים הסמוכים על שולחנו, וכדלקמן בסמוך (בהערה זו).


לאור כ"ז עולה שלכתחי' יעשו את פעולת הקנין לבניו, וכן יעשו בניו, דכן עדיף ורצוי לעשות.


לפני שנסיים נעיר בס"ד כמה הערות: 1) לא דננו כאן בענין קנינים ביו"ט. וע"כ דננו לעיל בפרקנו (בהערה כ"ה). ומ"מ עדיף שיעשו הקנין לפני כניסת החג. 2) בענין אי יש לחלק בני"ד בין אם האב קנה דמ"י מיוחדים לבנו לבין אי נותן לו את ד' המינים של עצמו (למשל לאחר שנטלם). לכאו' אין נ"מ בין המקרים. אם כי לכאו' יש יותר סברא לומר שכשממש קנה לכ"א מבניו הדמ"י הרי שדעתו הינה ממש להקנות להם, וגם הם יותר מתכוונים לקנות הדמ"י לעצמם, ע"מ לקחתם. אך למעשה נראה שבשני המיקרים צריכים לכתחי' ממש כוונה מפורשת להקנות ולקנות (וכנ"ל בריש ענף 3 בהערה זו, גבי מציאות שבעת הקניה מכוון האב לקנות עבור בנו). 3) בענין אי יש לחלק בני"ד בין אם האב קנה הדמ"י לבן שהינו קטן או גדול. וכן היש נ"מ בין אם הבן סמוך על שולחן אביו או לא. גם בזה נראה לענ"ד בס"ד שאין נ"מ למעשה בין המיקרים לגבי ני"ד, למרות שמצד הסברא יש יותר מקום להקל כשהבן סמוך על שולחן אביו, שאז יותר אמרינן שמסתמא שאביו מתכוון להקנות לו והבן מתכוון לקנות. ומאידך יש צד לומר להיפך, דהיכא שקנה עבור בנו שאינו סמוך על שולחנו הרי כבר אינו מצפה שהדמ"י עוד ישובו אליו והסיח דעתו מהם, והוי כרשות לבנו לזכות בהם. וה"ה כשהבן נשוי ואביו השאיר לו הדמ"י בבית ע"מ שיקחם, יש יותר סברא לומר שמסתמא אביו התכוון להקנות לו, עי"כ שעשה מעשה ששם לבנו את הדמ"י במקום מיוחד. ומ"מ בכל מיקרים הללו רצוי שהאב יתכוון בפירוש להקנות והבן יתכוון לקנות.


עוד בענין הקנאת ד' המינים לבניו, ר' לקמן (בהערה פ"ז)


[71]עא. הא דרבים אינם מודעים לכך, כך עינינו רואות. ואע"פ שכתבו הפוס' שדברים שנעשים בחדרי חדרים א"א לקבוע בהם מהו המנהג, בכל אופן הרי יש לנו תנא דמסייע לן והוא השפ"א (הנ"ל, על הגמ' בסוכה דל"ה, א') גבי מצה. וה"ה בני"ד, כפי שהעידו בפני כמה ת"ח. ומ"מ כפי שהסקנו בהערה הקודמת, לכתחי' יש להחמיר בזה, הן לגבי האב המקנה והן לגבי הבנים הקונים. ודי בזה.


[72]עב. הנה הנושא דידן שנוי במחלוקות רבות וגדולות. המחלוקת העיקרית הינה האם ע"י קנין שתוקפו מדרבנן ניתן לקיים מצווה מדאו'. אך ישנן עוד מחלוקות הקשורות לני"ד, וכגון האם אף למ"ד שע"י קנין דרבנן לא ניתן לקיים מצוה מדאו', האם בכ"ז בני"ד ניתן לקיים את מצוות העשה מדאו' של נטי' ד' המינים. ומ"מ יש להדגיש שכל זה מדובר על היו"ט הראשון. דהא בחוה"מ ממילא א"צ קנין דלא נאמר בו "לכם" - משלכם.


וזה החלי בעזרת צורי וגואלי:


ענף 1: האם ע"י קנין שהינו מדרבנן ניתן לקיים מצווה מדאו' - הקדמה.


ראשית, כהסבר לדבר זה נביא כמה דוגמאות: מי שקנה חפץ בקנין דרבנן, וכגון שקנאו בקנין ד' אמות שהוא קנין מדרבנן (ב"מ די"א, א') או בקנין במעמד שלושתם (גיטין די"ג, ב'), או קנה מטלטלין בקנין משיכה (לד' רבי יוחנן, בב"מ דמ"ז, ב'). ומדובר שלא קנאם בקנין חצר שהוא קנין מדאו'. וכגון שלא הכניס הדמ"י לביתו אלא בבוקר יו"ט הראשון לקחם מבית המוכר ישר לבית הכנסת. האם עי"כ יכול הוא לקיים מ"ע דאו', למשל נטילת הדמ"י, או לקדש אשה בחפץ שנקנה על ידו בא' מהקנינים הללו [אמנם גבי קידושי אשה יש מקום לומר שהדבר תלוי רק בהנאה שקיבלה עי"כ, ובהא לכו"ע תהא מקודשת. ר' שערי יושר (שער ה' פרק ח' ס"ק ה' – ז'). ולכאו' שייך גם לני"ד].


ענף 2: מחלוקת הראשונים האם קנין דרבנן מועיל לקיים מצווה מדאורייתא.


כתבו כמה רוא"ח שלד' הרי"ף קנין מדרבנן מועיל לדאו'. שכ"כ הר"ן (בגיטין דס"ד, ב', שזו ד' הרי"ף שם, גבי ג' מידות בקטן). וכ"כ החת"ס (בחיו"ד סי' שי"ד) בדעת הרי"ף. וכ"כ השד"ח בשו"ת אור לי (סי' ל"א סקע"ב), וכ"כ בשו"ת ערוגת הבושם, וכ"כ בחזו"ע (הל' דמ"י בסוף הערה מ"א דף תי"א). ולד' האבני מילואים (סי' כ"ג סקל"ג) הרי שזו מחלו' ראשו'. שהרמב"ן והב"י סוברים שקנין כזה מועיל למצוה דאו', ואילו רש"י, הרמב"ם, רבינו ירוחם והטור סוברים דלא מועיל לדאו'. וכ"כ הג"ר יצחק אלחנן ספקטור בשו"ת באר יצחק (יו"ד סי' כ"ג ענף ח') בדעת הרמב"ן (בב"ב דע"ז, ב'). והחת"ס (בשו"ת חיו"ד סי' שי"ד ד"ה "והנה שורש") כ' שלרי"ף, לרש"י ולר"ן מועיל לדאו', ולד' התוס' לא מועיל לדאו'. ובשו"ת פורת יוסף (מסלונים. סי' נ"ז דצ"ב ע"ד) כ' שדעת הרשב"א והר"ן ומרן בב"י להקל בזה. והוסיף שכ"ד המהרש"ל ביש"ש וכ"ד המהרימ"ט. ע"כ. וכ"כ במפורש הר"ן בגיטין [(דע"ח, א' בד"ה "היכי דמי קרוב לה"), דאע"ג שד' אמות קונות רק מדרבנן, מ"מ מגורשת האשה מה"ת, דרבנן עשאום כחצרה והפקר בי"ד הפקר]. וכ"כ הריטב"א בגיטין שם להקל בזה. ומאידך ד' רבינו ירוחם להחמיר בזה [שכ"כ בשמו מרן בב"י (אה"ע סי' כ"ח) שהמקדש בחוב שיש לו על אחרים במעמד שלושתם, מקודשת רק מדרבנן, דמעמד שלושתם תקנתא דרבנן הוי. ע"כ. וע"ע לקמן בסמוך. ואגב העיר חכ"א, שמא יש לחלק בין דין הגט בד"א ודין המקדש בחוב, לבין דין קניית הדמ"י, שגבי גט הגעת הגט נעשתה ע"י קנין חצר, ולא שנייר הגט קנוי מדרבנן. וכן גבי הגעת הכסף במעמד שלושתם, הרי שלא הכסף הגיע לידיה, והוא כסף שקנוי מדרבנן למקדש אותה, אלא שרק מכח מעמד שלושתם נחשב הכסף כאילו הגיע. עכת"ד. ולענ"ד לא ברירא לי שאכן יש לחלק את החילוקים הללו].


ולגבי ד' הרמב"ם עצמו נחלקו בזה הרבה אחרו'. י"א שלד' הרמב"ם קנין דרבנן מועיל למצוה דאו', ומש"כ הרמב"ם שהקנאת קטן לא מהני לדאו' הוא משום דהתם גברא לא חזי, ולא דמי להקנאת גדול במשיכה דאחולי אחיל וגומר ומקנה בתקנת חכמים. שכ"כ בדעתו להקל בשו"ת שמן המור (חאה"ע סי' ג' דל"ט, ב'), שו"ת מקור ישראל [בורלא (סי' ל"ח). והוכיח כן מד' הרמב"ם (פ"ה מסוכה הל' כ"ה) גבי תקנת המריש שהיא מדרבנן ומהני לסוכה שהיא מדאו'], שו"ת פני מבין (או"ח סי' ר"כ), שו"ת ערוגת הבושם, הג' מליסא בס' קהלת יעקב (אה"ע סי' כ"ח סי"ג), והגרע"י זצ"ל [בס' מאור ישראל (סוכה דמ"ו, ב') ובחזו"ע (סוכות. הל' דמ"י הערה מ"א דת"ט, ב')]. ומאידך י"א שד' הרמב"ם להחמיר בהא. שכ"כ הג' מחנה אפרים (הל' קנין משיכה, סי' ב'), וכדלקמן. וכ"כ מרן הגחיד"א בברכ"י (סי' תרנ"ח סק"ה) והאבני מילואים הנ"ל.


ענף 3: מחלוקת האחרונים בענין הנ"ל – דעת המקילים.


אמנם גם האחרו' נחלקו אי קנין דרבנן מהני למצוה דאו'. ד' המקילים הינה ד' מרן, כפי שנראה מדבריו באה"ע (סי' כ"ח), שחלק ע"ד מהרי"ו הנ"ל, וכ' שאשה שהתקדשה בחוב שיש לו על אחרים במעמד שלושתם הריהי מקודשת מדאו'. וכ"ד הג' השד"ח בשו"ת אור לי (סי' ל"א. וכ' שכ"ד רוה"פ וניתן לסמוך ע"כ). וכ"כ כבר מהר"י אלגזי בס' קהלת יעקב (בתוספת דרבנן. מע' י' סס"י קנ"ט), החת"ס [בחידושיו לסוכה (דל"ח, א'). וע"ע מש"כ בשו"ת (חיו"ד סי' שי"ד ושי"ח)]. וכ"כ להקל בשו"ת פורת יוסף (סי' נ"ז דצ"ב), שכתב שנוסף לד' הרשב"א והר"ן ומרן בב"י, הרי שכ"כ גם המהרש"ל ביש"ש והמהרימ"ט. וכ"כ הג' הגדול מהר"ם פארדו בשו"ת שמו משה (סס"י י"ב דמ"ג). והוסיף שאין העולם נזהרים בזה (גבי נטי' הדמ"י), וסומכים על הריטב"א בסוכה (דכ"ט, ב' ד"ה "והדרינן"). וכ"כ בס' קרבן אליצור (הב"ד כה"ח סי' תרמ"ט סק"ט). וכ"כ הג' הכת"ס (או"ח סס"י קכ"ט). וע"ע ברמ"א (חו"מ סי' קצ"ח ס"א. אך שם לא דן אי יכול לקיים מצווה מדאו' בקנין דרבנן).


נוסף על הטעמים הנ"ל להקל, כתבו הפוס' עוד טעמים להקל: 1) הפקר בי"ד הפקר. והיינו כיוון שחכמים תיקנו קנין משיכה הרי שהם הפקיעו הבעלות מהמוכר ועתה נעשה הקנין כקנין דאו'. 2) לשיטת החזו"א שקנינים חלים ע"י הגמירות דעת ולא ע"י המעשה, הרי שגם בקנין דרבנן יש דעת וממילא יועיל ככל שאר הקנינים (חזו"א חו"מ סי' כ"ב ד"ה "כלל גדול"). 3) יש שהוכיחו שקנין דרבנן מהני לדאו', כגון כשקונה הגזלן ביאוש ושינוי רשות, שבזה שפיר מיקרי "לכם" אע"פ שחייב דמים (שו"ת שואל ומשיב תליתאה). 4) לשיטת השערי יושר שכל דיני ממונות תלויים בסברת האדם, אפשר לומר שבני"ד יועיל משום שמסברא קנוי לו (וע"ע בס' קובץ יסודות וחקירות. ערך קנינים דרבנן).


ענף 4: דעת האחרונים המחמירים שקנין דרבנן אינו מועיל לקיים מצווה מדאו'.


אלא שנוסף על הראשו' הנ"ל שהחמירו ישנם גם מגדולי האחרו' דס"ל שקנין דרבנן לא מועיל לדאו'. שכ"ד הג' מחנה אפרים (הלכות קנין משיכה סי' ב'), וכדלקמן (ואע"ג שכתב דבריו אליבא דהרמב"ם, בהבנתו את הרמב"ם שקנין דרבנן לא מועיל לדאו'. ולעיל בסמוך כתבנו שזו מחלו' אליבא דהרמב"ם. מ"מ מדבריו נראה שכן ס"ל בעצמו). וכ"ד הג' שאג"א (כפי שכתב הג' בנין שלמה סס"י מ"ח). וכ"נ גם ד' מרן הגחיד"א בס' מו"ב (בקונטרס כף אחת סק"ג), הג' המט"א, הגרי"ח בעל הבא"ח בס' רב ברכות (מערכת אתרוג די"ב, ב'), ועוד אחרו', וכדלקמן גבי המחמירים בני"ד.


וע"ע גבי ני"ד בכלבו (ח"ד עמ' תנ"ו), במחנה אפרים (הל' מכירה סי' ב'), בס' המקנה (לג"ר אליעזר זוסמן סופר. סי' ל"ג סקט"ו), בשד"ח (ח"ד. בכללים מערכת הלמ"ד כלל קמ"א ס"ק כ"ד, כ"ה וכ"ו. עמ' 132, 138) ובקהילות יעקב (ב"מ דל"ו, א').


אלא שבין אם נסביר שקנין דרבנן מועיל למצוה דאו' ובין אם לאו, מ"מ נחלקו הפוס' גבי ני"ד והביאו טעמים אחרים להקל או להחמיר בני"ד.


ענף 5: דעת המחמירים שלא ניתן לקיים את מצוות ארבעת המינים מדאורייתא על ידי קנין מדרבנן.


ועתה נשוב לדון גבי ני"ד. דכאשר הקונה קנה הדמ"י במשיכה וטרם שילם ע"כ (ולגבי תשלום בצ'ק דחוי וכרטיס אשראי, ראה לקמן בסעי' ל"ט). המועיל לנטי' הדמ"י ביו"ט הראשון, או דכיוון שחסר קנין כסף, לא מועיל לנטילתם ביו"ט הראשון.


לפני שנתחיל רק נציין שדיני קנין במעות ובמשיכה נזכרים בשו"ע (חו"מ סי' קצ"ח).


ראשון המחמירים בני"ד הוא הגאון הגדול רבנו אפרים נבון זצ"ל בספרו מחנה אפרים (הל' קנין משיכה סי' ב'), שכתב שלד' הרמב"ם, דאף דקני מדרבנן לא מהני לקיים מצוה מדאו', "הני דקנו אתרוג למצוה לפרוע אחר החג, לא יאות עבדי, דכל כמה דלא יהיב דמי, אין לו בו רק קנין משיכה שהוא מדרבנן, ואנן בעינן לכם מדאו'". עכ"ל. והיינו כיוון שחסר הקנין מדאו' של המעות, לא קנה אלא מדרבנן ולא מהני לדאו'.


וכדברי הג' המחנ"א הללו כתבו כמה אחרו' להחמיר. שהג' רבי שלמה הכהן מוילנא, כ' בשו"ת בנין שלמה (סי' מ"ח) שראה העתק תשובה מבעל השאגת אריה, שדעתו ג"כ להחמיר כמחנ"א, שכל שלא פרע דמי האתרוג, לא יצא י"ח, כיוון דקיי"ל כרבי יוחנן דאמר ד"ת מעות קונות. והוסיף בשו"ת בנין שלמה שם שמצא ראיה לכך מהפיוט שיסד ר"א הקלירי [והוא הפיוט דיו"ט שני דסוכות בברכת "מגן אברהם", שכ' שם: קיחתם בדמים יכשרו לשם איום, ראויים להנטל בזה ראשון יום". והיינו שלצורך נטילתם ביו"ט הא' בעי נתינת דמים קודם החג]. הב"ד בחזו"ע (הל' דמ"י הערה מ"א דת"ו), ובסא"ה (ח"ב במיל' ססקל"ד דתמ"ז).


גם המט"א (בסי' תרכ"ה סי"ז) כ' שצריך להזהר כשקונה לולב, אתרוג והדס, אם קנה בהקפה, אע"פ שמשך אותם לביתו הוא מחויב לפרוע הדמים בעבורם קודם יו"ט (ועיי"ש מש"כ גבי מנהג העולם בענין הערבות. ושאם עושה בערבות כמנהג העולם לא ימנע מלברך ולא יפרוש מהציבור). ועיי"ש גם באלף למטה (ס"ק כ"ח וכ"ט). וחכ"א שליט"א העיר שיתכן שלד' המט"א לא קנה עד שישלם מדין מקח טעות, ולא משום שזה רק קנין דרבנן. עכת"ד. וע"ע בקצה המטה שם (סקי"ח) מש"כ בשם השד"ח (מערכת ד' המינים, סי' ג' סק"ב).כמו כן החמירו בני"ד גם מרן הגחיד"א בברכ"י (בסי' תרנ"ח סק"ה) עפי"ד הרמב"ם והמחנ"א הנ"ל, דאי לא יהיב דמי קודם החג לא יוצא בזה י"ח (והניף ידו שנית בס' מו"ב, בקונט' כף אחת סק"ג). וכ"כ הג' המקור חיים (הב"ד בס' מגן האלף, סי' תמ"ח דמ"ח ע"ד), וכ"נ ד' השע"ת (סי' תרנ"ח סק"א. מדהביא דברי המחנ"א הנ"ל ולא חלק ע"ד). וכ"כ הגרי"ח, בעל הבא"ח, בס' רב ברכות (מע' אתרוג, די"ב, ב' ואילך, עפ"י הבנת דברי מרן באה"ע סי' כ"ח). וכ"כ כבר בשו"ת באר יצחק (חיו"ד סי' כ"ג ענף ח') גבי אתרוגים, שכ"ה עפי"ד הרמב"ן (בב"ב דע"ז, ב'. ועיי"ש שכעבור כמה שנים חזר בו לדינא).


נוסף ע"כ נראה שעכ"פ לפי"ד חלק מהראשו' שהחמירו שאין קנין דרבנן מועיל לדאו', הרי שגם אותם ראשו' יחמירו בני"ד דבעי לשלם המעות קודם החג (ושוב, כל זה הוא דווקא כשלא משך לביתו שאז קנה בקנין דאו' מדין קנין חצר.


ענף 6: המקילים שניתן לקיים את מצות ארבעת המינים מדאורייתא על ידי קנין מדרבנן.


אלא שבאמת כנגד הפוס' הללו ישנם רבים מהאחרו' שכתבו להקל בני"ד, מטעמים רבים ושונים:


1) ראשית נזכיר את ד' המקילים בני"ד מהטעם דחשיב קנין ידו או חצרו וחשיב קנין מדאו', ובזה ודאי ש"ד לקיים המצווה מדאו'. שכ"כ הג"ר יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל בשו"ת באר יצחק (חיו"ד סי' כ"ג ענף ח'), שכ' שלאחר שבמשך שנים סבר שהקונים אתרוגים ואינם משלמים קודם החג אינם יוצאים י"ח בכך מדאו', כד' הרמב"ן (בב"ב דע"ז, ב'), דקנין דרבנן (בני"ד - משיכה) לא מהני לדאו', מ"מ שוב דן בכך והעלה דשפיר קונים מדאו' אף לרמב"ן ע"י קנין ידו ורשותו (והיינו חצרו). וכ"כ בשו"ת אב"נ (או"ח רס"י תצ"ד). וכן מתבאר מד' המהרי"ט אלגזי בס' הל' יו"ט (רפ"ב דבכורות) בד' רש"י, שכשהחפץ כולו בידו קונה כמו חצרו. וכ"כ הג"ר יהודה נבון בהגהתו לס' מחנ"א (בהשמטות). וכ"כ בשו"ת שם אריה (חיו"ד סס"י מ"ח), דאפי' לרמב"ן דלא מהני קנין משיכה אף במתנה, מ"מ כל שמביאו לביתו ולחצרו או שנטלו בידו, לכו"ע ש"ד. ע"כ. וכיוצ"ב כ' בשו"ת בית יצחק (שמעלקיש. ח"ב חיו"ד סי' קכ"ב סק"ב), שהב"ד הרמ"ה (בב"ב דקמ"ב, ב'), דהא דקיי"ל דמשיכה אינה קונה מה"ת, ה"מ כשאמר לו המוכר לך חזק וקני. אבל אם מסר לו המקח מיד ליד קנה. וצידד לומר שם שגם הרמב"ם ס"ל הכי. ע"כ. וכיוצ"ב כ' בס' מטה אהרן (דף צ' ע"ד), שע"י קנין חצרו קונה חלקו בקרבן הפסח כשע"פ חל בשבת. והיינו שקונה מדאו'. וכעין זאת כ' בשו"ת שערי רחמים (פראנקו. ח"ב חאו"ח סי' ל"ג). וכ"כ בשו"ת שאילת שמואל (חיו"ד סי' פ"ו דנ"ט ע"ד), שלאחר שהב"ד המחנ"א כתב ליישב שיש כאן קנין חצרו וידו, דלכו"ע הוי מה"ת. ע"כ [ועוד יש להזכיר את ד' הר"ן (בגיטין דע"ח, א' ד"ה "היכי דמי קרוב לה"), דאע"ג דקנין ד"א אינו מה"ת, אפ"ה היא מגורשת בגט מדאו' שכיוון שרבנן תקנו ואמרו שהד"א תהיינה קונות הרי הקנום לה ועשאום כחצר, שהפקר בי"ד הפקר. עכת"ד. אמנם יש להעיר שהג' המחנ"א (בהל' קנין משיכה סק"ב) הזכיר דברי הר"ן (על הרי"ף בגיטין דל"א, א' ד"ה "ולמכור") וכ' שליה ס"ל דהפקר בי"ד הפקר לא סגי אלא להפקיע ממונא מרשותא דבעלים. אבל לעשות מי שאינו זוכה כזוכה, כאילו הגיע לידו ממש, זה לא אמרינן. עיי"ש. ואכמ"ל].


עוד נזכיר את דברי שו"ת בנין עולם (חיו"ד סי' נ"ט) שכ' שנ"ל שכל המחלו' בין רבי יוחנן וריש לקיש אם משיכה קונה מדאו' או מדרבנן, היינו כשרק משך לשם קנין. אך אם משכו ולקחו לביתו לגמרי לעשות בו כל חפצו, וגם המוכר מסרו לו על דעת כן, והמעות זקף עליו במלווה אין לך קנין גדול מזה לכו"ע. ומה שהוא חייב ליתן דמיו אח"כ, הוא דבר אחר לגמרי, ונעשה כמלווה אצלו (ונביא את המשך דבריו לקמן בסמוך).


ובכלל גבי קנין ידו בעלמא כבר כתבו כמה ראשו' דמהני, וכגון התוס' בכתובות (דל"א, ב' בד"ה "דאי") ועוד הרבה ראשו'. ועל פיו פסק דקנין יד מהני גם המ"ב בבה"ל (סי' שס"ו ס"ט ד"ה "צריך").


אלא שמ"מ נחלקו הפוס' אי קנין יד צריך כוונה שקונה, או דא"צ כוונה לכך. שבשו"ת מהרי"ט (סי' ק"נ) מבואר דבקנין ידו א"צ כוונה לקנות, דידו קונה לו שלא מדעתו (וע"ע בשו"ת הרמ"ץ, או"ח סי' כ' סק"ט). וכן בס' חקר הלכה (מע' ל' סק"ד דל"ב ע"ג) העיר ע"ד המחנ"א, דקונה האתרוג בקנין חצר אף בלא קנין מעות. ואף את"ל שלוקחו ישר לביהכ"נ ולא היה בחצרו, אלא רק נוטלו בידו, מ"מ צ"ע, שהרי ידו לא גרע מחצרו, וכשנוטלו בידו בודאי הוא קונהו מדאו', וכשקנאו לצאת בו אף בלי כוונת קנין מהני. ע"כ.


ומאידך י"א שבקנין ידו בעי כוונה לקנות. שכ"כ מרן הגחיד"א בברכ"י (סי' תרנ"ח סק"ה), שלמרות ד' המחנ"א שהחמיר בני"ד, מ"מ לפי מש"כ מהר"י נבון בהגהתו לס' מחנ"א (בהל' קנין סס"י ב') שכל שנטלו בידו וכיוון לקנותו, לכו"ע קנה מה"ת. וכן הסכים בשו"ת אמרי בינה (בדיני יו"ט, סי' כ"א ססק"י). וכ"כ בשע"ת (סי' תרנ"ח סק"א).


וי"א שקנין ידו מועיל רק בתנאים מסוימים. דכתבו התוס' בכתובות (דל"א, ב' בד"ה "דאי"), שאם כל החפץ בתוך ידו ואינו בולט מהצד כלום, אזי אע"פ שהוא בולט מלמעלה באויר, הריהו קנה מדין ידו. והטעם הוא דדין אויר ידו כדין חצרו, שקונה. ואם אין כולו בתוך ידו אלא בולט קצת מהצד, בזה אינו קונה מדין ידו. עכת"ד. וכ"כ המהרי"ט אלגזי (בכורות פ"ב די"ד סי"ז), וכ"כ בנתיבות המשפט (סי' קצ"ח סק"ג), בס' המקנה (על קידושין דכ"ו, א'), וכ"כ גבי ני"ד בשו"ת באר יצחק (חיו"ד סי' כ"ג ענף ח'), בביה"ל (גבי עירוב בשבת, בסי' שס"ו ס"ט ד"ה "צריך להגביה"), בס' חיים וברכה (סי' קפ"ט בהגהות שם) ובסא"ה (ח"ב במיל' סקל"ד) ובמ"ב - עוז"ו (סי' תרנ"ח על סק"י).


אמנם יש מהפוס' שחלקו ע"כ, ולא ס"ל שקנין יד קונה כקנין חצר מתורת בעלות ע"י הכנסה לרשותו שהוא מדאו', אלא דבזה קונה מתורת הגבהה או משיכה דאינו אלא מדרבנן. שכ"כ הקצות (בסי' רס"ח סק"ב) בד' רש"י, וכ"כ מרן הגחיד"א בברכ"י (או"ח סי' תרנ"ח) לפקפק בזה [הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' סקל"ד)].


ענף 7: עוד טעמים להקל בענין הנ"ל.


2) יש מהפוס' שכתבו להקל בני"ד מהטעם שבקנין הלולב ומיניו ע"י משיכה בלבד ש"ד, אע"פ שטרם נתן המעות, דכיוון שקנה במשיכה מכח תקנה דרבנן, אף המוכר מתייאש מגוף הלולב, ובענין דרבנן בלבד נפקע החפץ מהמוכר ביאוש, שהפקר בי"ד הפקר, וקונה במשיכה לבד כמו בהפקר. שכ"כ הרבה אחרו', מהם הג' האב"נ (באו"ח סי' תצ"ד סק"ד), שו"ת מקור ישראל (בורלא. סי' ס"ח), מהר"י מליסא בס' קהלת יעקב (סי' כ"ח דמ"ט), שו"ת שם אריה (או"ח סי' י"א. וכ' שכיוון שהמוכר התייאש אינו יכול להוציא ממנו בדיינים), הגר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' שע"ג. עיי"ש), וכ"כ בשו"ת טוב טעם ודעת (תליתאה ח"א סי' ר"ס). וע"ע בשו"ת בנין עולם (חיו"ד סי' נ"ט).


3) כעין הטעם הנ"ל כתב הג' אמרי בינה (או"ח דיני יו"ט סי' כ"א סק"ח), דמאחר שתיקנו חכמים קנין משיכה ועקרו קנין כסף, ולאחר המשיכה אין א' מהם יכול לחזור בו, וא"כ גומר המוכר בדעתו ומקנה החפץ אז נעשה הקנין מה"ת.


4) עוד טעם כתבו הפוס' ששייך להקל מחמתו בני"ד, והוא דאף למ"ד שאין קנין דרבנן מהני למצווה דאו', מ"מ אם הקנין קודם למעשה המצווה, בזה כן מהני הקנין דרבנן. שכ"כ חילוק זה הנוב"י (תנינא אה"ע סי' נ"ג), וכ"כ בשו"ת אמרי בינה (שם, גבי ני"ד), בשו"ת הגאון רבי יוסף מסלוצק (סס"י צ"ג), ובס' קרבן אליצור (למס' ע"ז דס"ג, א'. דקל"ז בספר), בשו"ת אבני צדק (או"ח סי' פ"ד, בד"ה "ולפי"ז"), במהרש"ם בדע"ת (סי' תרנ"ח ס"ג) ועוד אחרו' [ר' חזו"ע (דיני הדמ"י הערה מ"א דת"ט-ת"י) וסא"ה (ח"ב במיל' סקל"ד,ובפרט בעמ' תמ"ו)].


5) טעם נוסף להקל בני"ד כתבו כמה אחרו', בשל צירוף ד' הסוברים שאף לדידן משיכה קונה מדאו', והיינו כריש לקיש (בב"מ דמ"ז, ב'), וכמש"כ התוס' במס' ע"ז (דע"א, א' ד"ה "רב אשי") בשם רש"י. וכ"ד הבה"ג, וכמש"כ מהרי"ט אלגזי (בהל' יו"ט פ"ב). וכ"כ המרדכי (בגיטין סי' שצ"ד), שלד' ר"י הלכה כמ"ד שמשיכה הוי קנין מדאו'. וכ"כ המאירי בב"מ (דמ"ח, א') שאע"פ שתיקנו חז"ל דמעות אינן קונות לבדן, מ"מ המשיכה לבדה קונה מדאו'. וכ"כ הריטב"א בב"מ (דמ"ז, ב') בשם רבי שלמיה. וכ"כ עוד פוס' (כמבואר בחזו"ע שם דף ת"י). וא"כ יתכן שישנן שתי הבנות בהא: או שמצרפים את דעת הסוברים שאף לדידן משיכה קונה לדאו', או שאף רבי יוחנן עצמו מודה שאף משיכה קונה מדאו' (וצ"ע אי הפירוש השני אכן מתאים לדברי הגמ' בב"מ שם). ור' לעיל בהערה זו (בענף 1) שהבאנו ד' הרבה פוס' שבכלל קנין דרבנן מהני לדאו' (אך זה מהלך וטעם שונה להקל בני"ד).


6) יש מהפוס' שלמדו להקל בני"ד מדברי התוס' בע"ז (דס"ב, ב') והריטב"א (ר"פ לולב הגזול) גבי גזול, שאם הפסול הוא משום "לכם", הרי כל שקנאו ביאוש ושינוי רשות, אע"פ שחייב דמים, אפ"ה מיקרי "לכם", והוי כמו הלוקח לולב ולא פרע דמים דהוי שלו לגמרי. דכ"כ בשואל ומשיב רביעאה (ח"ג סי' כ"ט) וע"ע בס' ארעא דרבנן (מע' מ"ם ס"ק ת"י ותי"א) ובהגהת עפרא דארעא (שם ס"ק ס"ה) [הב"ד בחזו"ע (שם) כה"ח (סי' תרמ"ט סק"ט) וסא"ה (שם במיל' דתמ"ו)].


7) יש שכתבו להקל בני"ד ע"י צירוף מ"ד שמשיכה קונה מדאו', ובצירוף מ"ד דקנין דרבנן מהני לדאו' [ס' בני יעקב (סי' ב'). הב"ד בחזו"ע (שם דת"י)]. ודומה הדבר למש"כ לעיל בסמוך.


8) יש שנתנו תוספת טעם להקל בני"ד, נוסף לטעמים ההלכתיים הנ"ל, והוא משום שציינו שכבר נהגו העולם להקל בני"ד ולפרוע המעות דד' המינים לאחר נטילתם (עכ"פ לאחר יו"ט הא'). שכ"כ בשו"ת שם אריה (חיו"ד סס"י מ"ח), שלאחר שהיקל מצד קנין חצר הוסיף שכן המנהג בכל המקומות שאין הלוקחים מדקדקים לפרוע המעות קודם החג. וכ"כ מהצד ההלכתי החת"ס (בחידושיו לסוכה דל"ח, א') דמי שקנה אתרוג ולא שילם דמיו מועיל גם לקנין דאו', דמכיוון שתיקנו חכמים, ונהגו כן כל העולם, לא גרע מקנין סיטומתא דקני מדאו' (ר"ל שעי"כ שנוהגים העולם "לקנות" הדמ"י באופן שכזה, ה"ז נחשב כקנין סיטומתא). וכ"כ במגן האלף (סי' תמ"ח דמ"ח) דמש"כ א' מהפוס' דקנין דרבנן לא מהני לדאו' לא דק בהא, דהא מעשים שבכל יום שנוהגים לקנות אתרוג בהקפה, ע"י משיכה, ופורעים לאחר החג, ויוצאים בו. וכ"כ בשו"ת שמו משה (לגר"מ פארדו, סס"י י"ב), שכן מנהג העולם, ואפי' חכמים גדולים אינם נזהרים בזה (והוסיף שיש להם אילן גדול להיתלות בו והוא הריטב"א). וכ"כ בהוספות לשו"ע הגר"ז שאין המנהג לדקדק בזה. וכ"כ הג' שד"ח בשו"ת אור לי (סי' ל"א). וכ"כ ר"י גליס בס' מנהגי א"י (דיני הדמ"י סק"ו) שנהגו כן בא"י ובפרט בצפת, שלא היו משלמים עבור הדמ"י קודם החג [הב"ד בחזו"ע, בסא"ה ובפסתש"ו (סי' תרנ"ח סק"ו ובהערות)].


ענף 8: המסקנה.


למסקנה נמצאנו למדים בס"ד שעצם הדין אי קנין דרבנן מהני למצווה דאו' הריהו תלוי במחלוקות רוא"ח. אמנם אף לד' המחמירים במחלו' הנ"ל, הרי שכתבו הפוס' כמה וכמה טעמים להקל בני"ד. ואע"ג שגדולים ועצומים (כמחנ"א) החמירו בני"ד, מ"מ כבר רבו כמו רבו המקילים. ואת הדין למעשה ר' מה שנכתוב בס"ד בהערה הבאה.


אגב זאת נזכיר גבי אופן הקנין לגבי קבלת מתנה, שזו מחלו' ראשו' אי קנין משיכה מהני מדאו', דלתוס' (במס' ע"ז דע"א, א' ד"ה "פרדשני") לכו"ע במתנה קנין משיכה מועיל מדאו', משום דאין חסרון מעות וא"כ גמר ומקני [וע"ע בקצוה"ח (סי ר"ד) ובמקור חיים (סי' תמ"ח)]. ואילו לרמב"ן (הב"ד בשטמ"ק בב"מ דמ"ז, א') גם במתנה אין משיכה קונה. ולכן כתבו לקנותו בקנין חצר. וע"ע ע"כ בשו"ע (סי' תרנ"ח רסע"י א'), בשו"ת באר יצחק (חיו"ד סי' כ"ג ענף ח'), בכה"ח (סי' תרנ"ח סקט"ו), בחזו"ע (דיני ד' המינים הערה מ"א דת"ח), ובסא"ה (ח"ב במיל' ססקל"ד).


וע"ע בענינים אלה בשד"ח (אס"ד מע' ד' המינים סי' א' סק"י ובכללים. שם מערכת למ"ד כלל קמ"א סקכ"ד). ביבי"א ח"ט חחו"מ סי' ד'. חזו"ע (הל' ד' המינים דף שי"ט הערה ה', ודף ת' הערה ל"ח), וסא"ה (ח"ב במיל' סקל"ד).


ועוד בעניני קנינים דרבנן המועילים למצוות דאו', ראה בשע"ת (סי' תרנ"ח סק"א) דעות הפוס' גבי קנין למצוות ציצית וכדו'.


[73]עג.


ענף 1: המסקנה לדינא.


מה שכתבנו ש"נכון להזהר" ולשלם את דמי ד' המינים קודם החג (והיינו עכ"פ לצורך נטילתם ביו"ט הראשון) הוא עפ"י מה שנראה מדברי הפוס' הנזכרים בהערה הקודמת. שאע"פ שהיו כמה גדולים שהחמירו בני"ד (כמחנ"א) בהבנתם את הראשו' והאחרונים הסוברים שאין קנין דרבנן מועיל לקיום מצווה דאו', מ"מ דעת הרבה מאוד פוס' להקל למעשה בני"ד, וזאת אף את"ל שקניין דרבנן לא מועיל לדאו'. וכ"ש דשרי בני"ד לד' הפוס' שמועיל הוא.


ואכן המ"ב, לאחר שהביא ד' המחנ"א המחמיר בני"ד (וג"ז צ"ע אי לד' המחנ"א אסור הדבר ממש מדינא. דהא כ' רק ד"לא יאות עבדי" המאחרים את התשלום לאחר החג), בכל אופן הסיק (בסי' תרנ"ח ססק"י) ש"לכתחילה נכון להזהר" בזה ולפרוע קודם החג. ולכן נקטנו לשון זו, כמרן הח"ח [ור' בשעה"צ שם (בסקי"ג) שנקט לשון "צריך להזהר". ובבה"ל (סי' י"א ס"ו סוד"ה "מצמר") כתב שהמדקדק במעשיו ישלם על הציציות קודם שיטילם בבגד. ומרן הגחיד"א במו"ב כ' ש"ישתדל לפרוע לפני החג". וכה"ח (בסי' תרנ"ח סקי"ד), אחר שהב"ד הגחיד"א כ', שהרוצה לקיים המצוה כתיקונה ישלם לפני החג. ור' בסא"ה (ח"ב במיל' סקל"ד דתמ"ו), שכ' שהמקילים רק לימדו זכות על אותם שאינם מקפידים בכך, אך לכתחי' ראוי ונכון לחשוש לחומרת המחנ"א. ע"כ תורף דבריהם. וא"כ כולם הסיקו שאין זה דין גמור להקפיד ע"כ].


ענף 2: האם צריך קנין מעות כשיש כבר קנין חצר.


אמנם יש להבין את כוונת המ"ב (שם בסק"י) שכ' שלכתחילה נכון להזהר בזה. דבריש דבריו כ' את ד' המחנ"א דהמקילים בזה לא יאות עבדי, דהא אנן בעינן "לכם", והוסיף שכ"ז הוא אם לא הביאו לרשותו וקנהו בתורת חצר. ורק אח"כ הוסיף דלכתחי' נכון להזהר בזה. ותחילה הסתפקתי אם כוונת המ"ב שמ"מ אם קנהו בקנין חצר ש"ד (די"א דקנין חצר הינו מדאו'), ורק אם לא קנהו ע"י חצרו אז בעי לפרוע דמיהם, או שאף כשקונהו בקנין חצר בעי לשלם קודם החג. והיה נראה לי להקל בכך, משום שמתחילת דבריו משמע שיש להחמיר בכך רק אם לא קנהו בקנין חצר. אלא שראיתי בס"ד שאחרוני דורנו לא פסקו כך להלכה, אלא החמירו בכך.


שבשו"ת שבט"ה (ח"ז סי' פ"ג) פסק, שאף אם הקונה הביא את האתרוג לביתו, מ"מ לא סומכים ע"כ לענין קנין חצר, כיוון שרוב הסוחרים אינם מקנים בלב שלם אם לא פורע לו דמים בעבורו. עכ"ד [ולכאו' זה לא כמש"כ כמה פוס' שברגע שעשה קנין המשיכה המוכר מתיאש מהדמ"י, וע"י קנין דרבנן נפקע החפץ מהמוכר ביאוש, שהפקר בי"ד הפקר, וקונה מדאו' במשיכה בלבד, וכנ"ל בהערה הקודמת בשם מהר"י מליסא, הגר"ש קלוגר האב"נ ועוד]. וע"ע במ"ב (סי' י"א סקכ"ז וסי' תנ"ד סקט"ו), שאם המוכר גילה דעתו שצריך למעות אין קנינו אלא במעות. ולפני החג שאין רוצים הסחורה בחזרה, ר' בחו"מ סי' ק"צ (סעי' י' וי"א) בדין נפיק ועייל אזוזי, שאין קנינו אלא במעות. ומאידך ראה מש"כ הגרשז"א זצ"ל (בהערותיו המצורפות להסכמה לס' ארבעת המינים השלם), שכיוון שבערב החג אין המוכר רוצה בחזרה את הסחורה אלא מעוניין במקח, אי"ז נחשב כעייל ונפיק אזוזי.


ועפי"ז הסיקו גם במ"ב - עוז והדר (בציונים והערות על המ"ב סי' תרנ"ח סק"י. באות מ"ט ונ') שמסקנת המ"ב להחמיר אף כשעשה קנין חצר, שבכ"ז גם יפרע קודם החג. וכן הסיק במ"ב הוצ' דירשו (הערה 18) עפי"ד שבט"ה הנ"ל. וכן הבין בפסתש"ו (סי' תרנ"ח סק"ו) עפי"ד המט"א (בסי' תרכ"ה סי"ז) ואלף המגן (כדלקמן).


אלא שבאמת אין הדבר מוחלט אצלי הקטן להחמיר בזה. דהא גדולים ועצומים ס"ל שקנין חצר הינו מדאו'. שכ"כ למשל המנח"ח (מצווה של"ו סק"א) בד' הרמב"ן, הרשב"א, חי' הריטב"א הישנים והר"ן. וע"ע בס' תורת הקנינים (ח"א עמ' רכ"ב).


נוסף לכך מה שהסיקו מפרשי המ"ב הנ"ל להחמיר הוא מטעמים שאינם מוכרחים כדי לפרש את ד' המ"ב. שב- עוז והדר כתבו להחמיר בשל ד' המט"א. אך המט"א בכלל אזיל בשיטת המחנ"א הנ"ל, ומנין שמרן הח"ח מסכים לכך. הרי כ' שיש רק להזהר ולהחמיר בכך, ורק חש למחנ"א. ובפרט שבאלף המגן (סי' תרכ"ה סק"כ) כ' בשם השד"ח כמה צדדים להיתר בני"ד. והם: 1) ד' קצוה"ח (סי' ר"ד סק"ד) שהקונה בהקפה לשלם אח"כ, סגי במשיכה. 2) ד' השד"ח בשו"ת אור לי (סי' ל"א) שהזוקף דמיו במלווה הוי כמתן דמים וקונה מדאו' (אם כי יש לדחות טענה זו, דמכירה רגילה בהקפה אינה נחשבת כזוקף במלווה, כדמוכח בדיני שביעית וריבית). 3) ד' פתה"ד (ח"ג סי' רס"ו) שכיוון שהביאו לביתו קנאו בקנין חצר שהינו מדאו'. אלא שהוסיף באלף המגן שמ"מ לאו כו"ע סוברים שקנין חצר קונה ללא מעות. עכ"ד. אלא שמ"מ יתכן שהמ"ב ס"ל דדי בקנין חצר, ורק אם לא קנה בקנין חצר, כאותם שהיו לוקחים הערבות משמש ביהכ"נ בתפילת שחרית (וכמש"כ שם בשעה"צ סקי"ג), רק בזה בעי תשלום קודם החג. ובפרט שהמ"ב לא הזכיר כלל את ד' המט"א.


ועוד, מש"כ המ"ב בסי' י"א ותנ"ד (כנ"ל) להחמיר ולשלם קודם המצווה, ה"ז מדובר כשהמוכר גילה דעתו שצריך הוא למעות. אך מי שקנה הדמ"י זמן קצר קודם החג, הרי יתכן שהמוכר כבר השלים את מכסת כספו שצריך הוא לשלם לסיטונאי, וא"כ אז כבר אינו צריך לקבל הדמים מיד, שהרי כבר מכר מספיק דמ"י והשלים את הקרן ואת הדרוש לו להוצאות החג. ומאידך י"ל ההיפך: שאם הקונה קנה זמן רב קודם החג, יתכן שהמוכר מוכן לקבל הדמ"י בחזרה ואין לו הכרח דווקא למוכרם לאותו אדם, שהרי עדיין יכול הוא למוכרם לאדם אחר.


ומ"מ כיוון שהג' בעל שבט"ה לא כתב להסביר את ד' המ"ב כאן להחמיר, ש"לכתחי' נכון להזהר" ולפרוע לפני החג הכוונה אף אם כבר קנה בקנין חצר, אלא רק כתב את דבריו הלכה למעשה לפני דעתו הרחבה, אך לא פירש כן את דברי המ"ב ואף לא הזכיר כלל בדבריו את דברי המ"ב הנ"ל, הרי שאין הכרח כלל לפרש את דברי המ"ב לחומרא, אלא לענ"ד הקטנה י"ל בס"ד שכוונת מרן הח"ח שאם קנה גם בקנין חצר שפיר עביד, ולא על זה נא' במ"ב "דלא יאות עבדי". כך נלע"ד בס"ד למעשה. וכ"נ מדברי סא"ה (ח"ב פ"ד סי"ג). וצויי"מ. (וע"ע בסא"ה במיל' לח"ב סקל"ד, בעמ' תמ"ו ד"ה "אך כדי").


ענף 3: דרכים נוספות לפתור הבעיה בני"ד.


ועתה נבוא בס"ד להוסיף עוד אפשרויות (במציאות) שניתן להקל בני"ד.


1) כ' הג' או"ש (בפ"ח מלולב ה"י), שהקונה אתרוג מעם הארץ החשוד לשמור את פירותיו בשביעית (ומן המשומר אסור למסור בידו אפי' כלשהוא), מצי למיתב ליה כתשלום פרוטה עד שווי של פחות מג' סעודות (שהוא שיעור הקניה מע"ה בשביעית בכה"ג), והשאר של שווי האתרוג יקח ממנו בהקפה. ופרוטה קונה בכל דבר. עכת"ד. והביאוהו האחרו' גבי ני"ד. שכשיש בעיה שנעשה רק קנין משיכה, וצריך לצאת בו ביו"ט א' מדאו', הרי שדי שהקונה יתן למוכר רק פרוטה, והשאר יזקוף עליו במלווה [שכ"כ בסא"ה (ח"ב במיל' ססקל"ד), בפסתש"ו (סי' תרנ"ח הערה 23) ועוד].


אמנם אני הקטן לא זכיתי כ"כ להבין הסברא בכך. דלכאו' קשה ע"כ ממ"נ: אם הוא נותן רק פרוטה, והיינו חלק משווי האתרוג, הרי לכאו' קנה רק חלק מהאתרוג ואין בזה "לכם" - שיהא כולו שלכם (ושלכן אין יי"ח באתרוג השותפין אא"כ הקנוהו כ"א לחבירו לפני נטילתו). וכמו שא"א לקדש חצי אשה. ואם נאמר שהוא קנה את כל האתרוג בש"פ, אזי מדוע בעי עוד לשלם את מה שזקף עליו במלווה. ואמר חכ"א שליט"א שבאמת ע"י הפרוטה הוא קונה את כל הדמ"י, אלא שחוץ מזה הוא התחייב לשלם לו עוד סכום, וכעין מה שמבואר בגמ' ב"מ (דמ"ח, ב') גבי הנותן לו מקצת מעות, שקנה הכל (ומחזיר לו השאר אפי' לאחר כמה שנים. ועיי"ש אי שייך דבר זה אף גבי מטלטלין). וגם ע"כ לכאו' קשה, דהרי סו"ס ההלואה הינה קשורה למכר, וא"כ חלק ההלוואה באתרוג אינו שלו. ואמר אותו חכם שליט"א דדמי ני"ד לגמ' בקידושין (דמ"ח, ב') במחלו' רבי נתן ורבי יהודה הנשיא גבי המקדש אשה בפרוטה ומלווה. שהסבירה הגמ' דמר סבר דעתיה אמלווה, ומ"ס דעתיה אפרוטה. ובני"ד דברי האו"ש כמ"ד דדעתיה אפרוטה. עכ"ד. וע"ע בשו"ע (חו"מ סי' ק"צ ס"ב), בסמ"ע שם, ובנתיבות המשפט (שם בחידושים סק"ב).


בסא"ה (ח"ב במיל' שם דתמ"ו) כתב עוד פתרון לני"ד עפי"ד כמה אחרו', והוא שניתן לקנות הדמ"י ללא קנין כסף אלא רק בקנין חצר, ע"י שמכניס הדמ"י לרשותו בכוונה לקנותם בקנין חצר. אך כפי שראינו אי"ז מוסכם לכו"ע.


לאחר כל זאת חובה עלינו להוסיף, שלמרות שהסקנו לאור דברי הפוס' הנ"ל שלכתחי' יש להזהר בדין זה, מ"מ כבר האריך הג' השד"ח (בכללים במערכת ל' כלל קמ"א סקכ"ד) לדון לכף זכות את מנהג אותם שאין מקפידים על תשלום מזומן לד' המינים.


[74]עד. עיקר ד"ז כתבו מרן בשו"ע (חו"מ סי' ק"צ סעי' ט"ו וט"ז) וז"ל: הא דאמרינן דכי עייל ונפיק אזוזי (היינו שהמוכר מחזר ושב ומבקש את מעותיו, ואין הקונה משלם) לא קנה (הקונה), היינו בדידעינן דלא מיזבין אלא משום שצריך (המוכר) לדמי. ואפילו אם קבע זמן לפרעון, וכשהגיע הזמן דחקו לפרוע לו מעותיו, וזה דוחהו, והדיין רואה שהוא דחוק למעות, ועייל ונפיק אזוזי, לא קנה.


ועו"ש: יש מי שאומר דעייל ונפיק אזוזי היינו שהלך אליו לבקש מעותיו שתי פעמים. לא שנא מצאו וביקש ממנו, לא שנא לא מצאו, רק שגילה דעתו (עי"כ) שהלך לבקשו. ודוקא דעייל ונפיק ביומא דאוקמוה לזבוני או ביום שקרוב לו. אבל לא עייל ונפיק ביומיה, אפילו עייל ונפיק למחר, לא מצי הדר ביה. וכי עייל ונפיק ביומיה אפילו ששתק אז ולאחר כמה ימים חוזר, הרשות בידו. ואי עייל ונפיק ביומיה תרי זימני ולא יהיב ליה, ומקמי דשלים יומיה אייתי ליה זוזי, קנה ולא מצי הדר ביה. דכל דפרע ביומיה כפורע מיד דמי. עכ"ל (עיי"ש ברמ"א מה שהוסיף גבי שטר).


נמצאנו למדים שכשהמוכר מבקש שיפרעו מעותיו והלוקח מסרב לתיתן הרי שהמקח מתבטל. ועפי"ז כ' המ"ב (בסי' י"א סקכ"ז) שאם לקח הציצית בהקפה והמוכר עייל ונפיק אזוזי והלוקח אינו רוצה לשלם, מדינא הציציות אינן שלו, ומן הדין לא יצא י"ח מצוות ציצית. וכעין זאת כ' המ"ב בבה"ל (סי' תרמ"ט ס"א ד"ה "כל") גבי ד' המינים, עפ"י דבריו הנ"ל גבי ציצית.


והטעם שאינו קונה בכה"ג הוא משום דהוי מקח טעות [ביצחק יקרא (לסי' י"א סקכ"ז) עפי"ד השו"ע בחו"מ שם. והיינו שהמקח בטל].


ועוד כ' הגרא"נ שליט"א בס' ביק"ר (לסי' תרנ"ח סק"ו) דמישתעי בני"ד שלא התנו המוכר והלוקח שישלם לו לאחר החג. ע"כ. והיינו שאם התנו כך הרי שישנה רק בעיה של קנין מדרבנן המועיל למצוה דאו', וכנ"ל בסעי' הקודם. אך הכא הבעיה הינה שהלוקח לא קנה כלל, ואפי' לא מדרבנן.


ונראה בס"ד שהדין בני"ד שלא קנה ולא יי"ח הוא בין אם הלוקח דוחה את המוכר ואומר לו בהדיא שלא ישלם לו כלל, ובין אם אומר לו שישלם לו אך שיבוא בפעם אחרת. וכך דוחהו שוב ושוב, וכיוון שהמוכר צריך למעות, לא קנאם הלוקח. וכן פשט השו"ע בחו"מ הנ"ל, שהדיין רואה שהמוכר דחוק למעות ואינו מקבלם, שלכן לא קנאם ולא יצא י"ח.


ועוד נראה בס"ד, שבמיקרים שאמרו שהקונה לא קנה ולא יצא י"ח בנטילה, הרי שלכאו' אז אינו צריך גם לשלם על הדמ"י שקנה, ולפחות אי אפשר לכופו שישלם (ואם יש לו כסף ונותרו עוד כמה ימים עד סוף החג, ודאי שנכון שישלם). ומאידך צריך הוא להחזירם מיד למוכר. ואע"פ שיוצא שהמוכר מפסיד מכך, בפרט אם הוא מחזירם ממש סמוך לחג, וכמעט אין כבר אפשרות למוכרם (ור' ע"כ לקמן בסמוך מחלו' הגרש"ז אוירבך והגרי"ש אלישיב זצ"ל הנובעת מהקושי שבדבר, שהמוכר מפסיד מכך. ומ"מ כך יוצא שזו דעת השו"ע והגריש"א זצ"ל).


כ' בעל נתיבות המשפט (סי' ק"צ סק"ז. ובסי' צ"א סק"ט. ובסי' קצ"א סק"ג), שכל הדינים הנ"ל נאמרו באופן שדעת הלוקח היתה לשלם מיד. אך אם אין ללוקח מעות, ודעתו לשלם למוכר רק כשיזדמנו לו מעות, בכה"ג אין המקח חל אא"כ מכר לו לכתחי' בפירוש בהקפה. אמנם בס' נחל יצחק (סי' צ"ו סק"ד) כתב שחידושו של הנתיבות שנוי במחלו' הראשו'. והחזו"א (בשביעית. סי' י' סקי"ג) כ' כדברי הנתיבות [הב"ד המ"ב - עוז והדר (סי' תרמ"ט בציונים סקי"ח)]. ובס"ד נלע"ד שכיוון שהדבר שנוי במחלו' הרי שאם קרה מקרה כזה שדעת הקונה היתה לשלם רק כשתהיינה לו מעות, אך בזמן הקניה אכן לא היו לו המעות הדרושות לכך, הרי שבשל מחלו' זו, כשטרם שילם לפני כניסת החג, לפחות ביו"ט הראשון, יטול שוב אך בלי ברכה.


כבר הזכרנו בס"ד שאם אחד קנה אתרוג מחבירו ע"מ ליתן לו דמים מיד, וכבואו לביתו לא שילם ע"כ כלל, הרי שדינו כגזלן גמור ואינו יוצא י"ח בנטילתם. ור' בכה"ח (סי' תרמ"ט סקי"ג) מה יהא הדין אם קונה זה נתן לאדם שלישי הדמ"י במתנה ע"מ להחזיר. ואכמ"ל.


כתב הגרש"ז אוירבך זצ"ל (בהערות להסכמתו לס' ארבעת המינים השלם), שנראה לו לחדש, דאפי' קעייל ונפיק אזוזי, שדינו בעלמא הוא שאינו קונה אלא בדמים, מ"מ כיוון שבערב החג ממש הרי לא יוכל המוכר למכור את האתרוג (היינו בשעה מאוחרת באותו יום), לכן ברור הדבר שאז ודאי לא יתרצה המוכר לקבל את האתרוג מהלוקח ולבטל המקח. לכן תו לא חשיב כלל כעייל ונפיק אזוזי, כיוון דטפי ניחא ליה שהלוקח ישלם לאחר זמן [אע"פ שלכתחי' קבעו שישלם לו עד החג. וכן הבין הגרא"נ שליט"א בס' ביק"ר, וכ"כ במ"ב הוצ' דירשו (בסי' תרמ"ט בביאורים ס"ק 16)], מאשר שיתבטל המקח.


ומאידך ד' הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שאף במקרה שאין למוכר עוד אפשרות למכור הדמ"י לאדם אחר, מ"מ אם המוכר הוא במצב של עייל ונפיק אזוזי, הרי שהמקח בטל [הב"ד בס' הצ'ק בהלכה (פי"ג ענף א' סק"י) ובמ"ב הוצ' דירשו (בביאורים על סי' תרמ"ט ס"א בה"ל ד"ה "כל", הערה 16)].


ולכאו' במקרה כזה אף אם הקונה יטול את הדמ"י הללו (כד' הגרשז"א זצ"ל), בכל אופן יטלם בלא ברכה, דהא לד' הגריש"א לא קנה ולא יוצא בזה י"ח [וחכ"א שליט"א העיר, שכיוון שהספק הינו בדיני ממונות, וקיי"ל הממע"ה, א"כ המוכר לא יוכל להוציא מהקונה וא"כ הוי כשל הקונה ולכן יברך. ומ"מ הקונה עדיין חייב לשלם. עכ"ד. ולענ"ד אין הדבר כן, אלא כיוון שזו מחלו' אי קנה לכן יטול בלי ברכה].


כפי שכתבנו לעיל (בריש הערה זו), הרי שדין קעייל ונפיק אזוזי, שהקונה לא קנה, שייך גם בשאר הדברים כציצית (מ"ב סי' י"א סקכ"ז) ומצה (מ"ב סי' תנ"ד סקט"ו).


ומה שכתבנו שכל דין זה אמור לפחות גבי יו"ט הראשון, הוא משום שאם אכן קונה זה חשיב גזלן (וכמש"כ למשל בכה"ח סי' תרמ"ט סקי"ג), הרי שזו מחלו' אי יוצא בזה י"ח, וכדלקמן בפרקנו (בסעי' מ"ח).


[75]עה. כ' הגר"א נבנצל שליט"א בביק"ר (בהערותיו לסי' י"א סקכ"ז), שאם כעבור זמן הסכים הקונה לשלם, חזר המקח. ע"כ. והיינו שאז מתברר למפרע שיצא י"ח בציצית, ובני"ד יי"ח בדמ"י שנטל. ולענ"ד הקלושה יש מקום לעיין בכך בס"ד. ראשית, אינני יודע מה המקור לכך. ויתכן שהגאון הנ"ל למד כן ממש"כ השע"ת (בסי' תרנ"ח סק"ב) וכה"ח (סקל"ז) בשם הרב משאת משה, שמי שגזל מחבירו אתרוג ונטלו ביו"ט, ואח"כ בימי חוה"מ פייסו (ומשמע בין ע"י תשלום ובין לאו) ומחל לו, דמהני המחילה למפרע. עכ"ד. וא"כ ה"ה בני"ד. אמנם לכאו' יש לעיין לפי"ז מה יהא הדין במי שלא שילם למוכר ונטל את ד' המינים ביו"ט ראשון, וכשאמרו לו שלא יצא י"ח בכך נטל דמ"י אחרים (ולגבי הברכה ר' בהמשך), האם כשישלם למוכר לאחר זמן גורם שהברכה שבירך על הנטילה הראשונה לא היתה ברכה לבטלה. היינו האם מש"כ הגרא"נ שליט"א בספרו ביק"ר שחזר המקח הכוונה שחזר המקח בצורה גמורה ומוחלטת. ואם נמשיך דיון זה, ונאמר שלאחר שנטל את הדמ"י הגזולים הוא הלך ונטל דמ"י אחרים (שקיבל למשל במתנה ע"מ להחזיר, והחזירם כראוי) ואף בירך על הנטילה השניה (כי אמרו לו שלא יצא י"ח בנטילה הראשונה). אזי יבוא גזלן זה ויאמר שאינו רוצה לשלם עתה למוכר כיוון שאז יתברר שברכתו השניה היתה לבטלה, כי אם חזר המקח הרי שמה שנטל בשנית לא היה צריך לכך (כי מתברר למפרע שיי"ח בנטי' הראשו'). ובפרט לספרדים שלדידם ברכה לבטלה הוי איסור דאו'. ומאידך ברור שהוא צריך לשלם את חובו ולפרוע את דמי הגזל דהא אין לו זכות לגזול כדי שלא תהא ברכתו לבטלה [ודומה הדבר לההיא גמ' ביומא (דכ"ג, א') גבי אותו תינוק מפרפר, שהיה קשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים. וכבר אמרו העולם על מש"כ במסילת ישרים (פרק י"א) שיש הנוהגים מידות חסידות שונות, אך בדיני ממונות מדאו' אינם נזהרים בדברים שהינם מעיקה"ד. וראה למשל בכה"ח (סי' תרנ"ח סקי"ז). ומסופר על אדם אחד שהיו גונבים מהחלב שלו, וכתב פתק: לא לגנוב. והמשיכו לגנוב. כתב שוב פתק: זה איסור דאורייתא. והמשיכו לגנוב. עד שכתב פתק: זה חלב מאבקת חלב נוכרי. ואז הפסיקו לגנוב. ע"כ]. ושמא נאמר ששתי הברכות שבירך לא היו לבטלה: הברכה השניה היתה צריכה לו, כי בזמן שבירך את השניה הריהי היתה במקומה, דהא בזמן שבירכה לא יי"ח בנטילה הראשונה. ועתה מתברר שגם הברכה הראשונה לא היתה לבטלה כי עתה כששילם הרי גרם לכך שהברכה הראשונה היתה נכונה. אך ג"ז קשה לומר, דהא במבט כולל אחת מהברכות היתה לבטלה. וצ"ע.


ושאלתי ע"כ את הגרא"י אולמן שליט"א (מהעדה החרדית פעיה"ק ירושת"ו) ואמר לי שע"י התשלום ששילם לאחר זמן על הדמ"י הגזולים הוא רק ביטל את הגזל שגזל בתחילה, אך מ"מ אין זה גורם לכך שיצא י"ח בנטילה הראשונה. עכת"ד. אמנם לי הקטן קשה גם ע"כ. ראשית, דאם ביטל הגזל הרי ממילא יוצא שהנטילה הראשונה היתה כראוי. ועוד, דמדברי השע"ת וכה"ח הנ"ל בשם המשאת משה מתבאר שאם פייסו הרי מהני המחילה למפרע וגם יי"ח בנטילה הראשונה. ועיי"ש בכה"ח שהביא דברי כמה וכמה פוס' שחלקו ע"ד המשאת משה. וא"כ אין הדברים מוסכמים לכו"ע. וצ"ע בכ"ז, ואין זמני מרשה לי לעיין עוד בדברים.


[76]עו. עיקר הדין שד"ת מעות קונות למדו בגמ' ב"מ (דמ"ז, ב'). אבל חכמים תיקנו שלא יקנו המטלטלים אלא בהגבהה (או במשיכה, דבר שאין דרכו להגביה). ואף שנחלקו בזה רבי יוחנן ור"ל, לגבי מטלטלין, שלרבי יוחנן קנין כסף מועיל במטלטלין, ורק חכמים גזרו שלא יועיל, ואילו ר"ל ס"ל שקנין כסף לא מועיל במטלטלין אפי' מדרבנן, מ"מ נפסקה הלכה כרבי יוחנן, וכ"פ מרן בשו"ע (חו"מ סי' קצ"ח ס"א) ושאר פוס', רוא"ח. והטעם שתיקנו חכמים שלא יהיו רק המעות קונות אלא בעי גם הגבהה או משיכה, שקלו וטרו ע"כ בגמ', והסיקו שהטעם הוא שמא יתן הלוקח דמי החפץ, וקודם שיקחנו יאבד באונס, כגון שתיפול דליקה וישרף או יבואו ליסטים ויטלוהו. ואם היה ברשות לוקח יתמהמה המוכר ולא יציל. לפיכך העמידוהו חכמים ברשות המוכר כדי שישתדל ויציל וכ"כ מרן (בחו"מ סי' קצ"ח ס"ה).


ואכן כך נפסק להלכה גבי קניית דבר הרשות, שחכמים העמידו את דבריהם גם במקום שקנה בקנין דאו', ולכן אף אם שילם במעות, מ"מ אם לא קנה גם בקנין דרבנן, כגון בהגבהה או במשיכה [כל דבר באופן הקנין המתאים לו, כגון מטלטלים בהגבהה (ב"ב דפ"ו, א'), ובעלי חיים במשיכה (קידושין דכ"ב, ב' ודכ"ה, ב')]. הרי שאין הקנין קנין [שו"ע (חו"מ סי' קצ"ח ס"ה וסי' ר"ד סעי' א')].


ומתוך כך הגענו למחלו' הפוס' בני"ד. דיש מחמירים שלא רק בקנינים לצורך רשות, אלא גם בקנינים לצורך מצוה, אם רק שילם מבלי לקנות בקנין דרבנן, לא קנה. ויש מקילים שאם קונה לצורך מצווה די שיעשה קנין מדאו' (והיינו שהעמידו דבריהם על דין תורה. כרמ"א בחו"מ סי' קצ"ט ס"ג). ומה שכתבנו כאן חומרא וקולא, היינו שקולא פירושה שנחשב הדבר כקנין, ולהיפך לחומרא. ומ"מ אם אנו מקילים הרי שמה שנחשב שקנה את הדמ"י, הרי שמאידך דבר כזה מחייבו ליטול את הד' מינים הללו, ולצאת בהם י"ח, אם אין לו דמ"י אחרים שאין ספק לגבי קנינם. ומאידך, אם אנו מחמירים הרי שיוצא שכיון שלא קנאם, לכן פטור הוא מליטלם, ואף אין מועיל שיטלם. ודברים אלה אמורים לכאו' לגבי כל מה שכתבנו קולא וחומרא לגבי הקניינים.


דעת המחמירים הינה ד' שו"ת מוצל מאש (ח"ב סי' מ"ב), וספר אגורה באהלך (דף ה'), דבעי גם משיכה (או הגבהה). הב"ד הג' הרח"ף במל"ח, וכה"ח (סי' תנ"ד סקמ"א וסי' תרנ"ח ס"ק י"ג וססקי"ד). ויתכן שכן גם ד' מרנא הגר"א (כדלקמן בסמוך).


וטעם המחמירים, משום שחכמים העמידו דבריהם (לקנות גם בקנין הגבהה נוסף לקנין המעות) אף במקום מצווה (הפוס' הנ"ל), והיינו שאף כשקונה לצורך מצווה אין לוותר על הקנין דרבנן ולהסתפק רק בקנין מדאו'.


ובענין מדוע לד' המחמירים הללו לא די ששילם כסף וגם הגביה הדמ"י או את חלקם (בעת שלקחם לנטילה, או בעת שמגביהם בתחילת הנטילה, שתחילת ההגבהה תהיה לשם קנין, והמשך ההגבהה יהא לשם מצוות נטילת הלולב), ועי"כ יהא גם קנין דרבנן בהגבהה, אלא צריך גם לשלם וגם להגביה ממש לצורך קנין, הקונה או מישהו אחר מטעמו. כבר כתבנו בס"ד ע"כ לעיל (בפרקנו בהערה ע') כמה טעמים שאכן הגבהה זו לא מועילה כ"כ לצורך הקנין. ובפרט בני"ד שאותו אדם הרי שילם מעות למוכר, וברור לו שעי"כ ד' המינים כבר קנויים לו כדבעי (ובני"ד הוי גריעא טפי מההיא דהערה ע', דהתם הרי הבן כלל לא שילם בעדם, אלא אביו קנאם עבורו). ובפרט יש להזכיר בני"ד את דברי הג' ערוה"ש (בחו"מ סי' קפ"ט רסע"י ב') בשם מרן בבדק הבית (סי' קפ"ט ד"ה "מדברי"), שכ' שבכל הקנינים צריך הלוקח לכוון לקנות והמוכר להקנות. אבל אם משך או הגביה או עשה חזקה ולא נתכוון לקנות - לא קנה. עכ"ל. ויותר מכך כ' שם (בסי' קצ"ז ססע"י ב'), דכלל גדול הוא: דבכל קנין צריך כוונה לקנותה (דווקא) בהקנין שעושה. עכ"ל. וע"ע שם בערוה"ש (בסי' ר"ס ס"ב), דבלא כוונת קנין הוי מעשה קוף בעלמא. עכ"ד. ועוד יש לדון מצד דעת אחרת מקנה, דסגי במה שיש דעת מקנה. ור' עוד בקצוה"ח (סי' ער"ה סק"ד) בשם הראשו'. ועוד בקצות (על סי' ער"ה ססע"י כ"ז).


אמנם יש לדון גבי ני"ד מצד גיטה וידה באים כאחת [כמבואר בגמ' גיטין (דע"ז, ב'), וגבי ני"ד הכוונה שע"י ההגבהה לשם מצווה גם יחשב לו שעשה את פעולת הקנין. עיי"ש ברש"י (ד"ה "גיטה וידה")]. ובכלל הרי נחלקו הראשו' כמה צריך להגביה כדי לקנות. ואף מרן בשו"ע (חו"מ סי' קצ"ח ס"ב) הביא דבר זה כמחלו', די"א דבעי להגביה ג"ט וי"א דסגי בטפח. ולפי"ז בני"ד אם יתכוון לקנות בטפח הראשון ושאר משך הגבהתו הינה לצורך מצוות נטי' הדמ"י, הרי שלמ"ד דבעי הגבהת ג"ט עדיין הדמ"י אינם שלו ולא מקיים דין "לכם" - משלכם. ואם יתכוון לקנות בהגבהת ג"ט, ורק לאחר משך הגבהת הג"ט הוא מכוון לקיים מצוות נטי' הדמ"י, הרי שלמ"ד דסגי בטפח יש חשש שכבר יי"ח קודם לכן [למ"ד שאף במצוות דאו' מצוות א"צ כוונה, ראה דעת רבה בגמ' רה"ש דכ"ח, א' גבי התוקע לשיר. וב"י ושו"ע (סס"י ס')], וא"כ הגבהת ב' הטפחים שלאחר הטפח הראשון הוי הפסק בין הברכה למצווה. ועוד מי מצי לדייק כולי האי מתי בדיוק נגמרה ההגבהה לצורך קנין ומתי מתחילה ההגבהה לצורך מצוות נטי' הדמ"י. ועוד, אי מברך קודם ההגבהה "אקב"ו על נטילת לולב" יוצא שההגבהה לצורך הקנין הינה הפסק בין הברכה לנטילה [וחכ"א שליט"א העיר שכיוון שהגבהה זו הינה לצורך המצווה לכן אינה נחשבת הפסק. ולא גרע מגביל לתורא שאומר לאחר ברכת "המוציא" ולפני אכילת הפת, כבגמ' ברכות (ד"מ, א') וכבשו"ע (סי' קס"ז סעי' ו'). וכן שיש מתירים לדבר בין ברכת בדיקת החמץ לתחילת הבדיקה, בדברים שהם לצורך הבדיקה. ר' מ"א (סי' תל"ב), בה"ט (סי' תל"ב סק"ג). אלא שבכה"ח (סקט"ז) החמיר אף בזה. ואכמ"ל]. ולומר לו לברך באמצע ההגבהה, זה ודאי אין לומר לו לעשות כן [הן בשל הא שאין לעשות מעשים תוך כדי אמירת ברכה, כבשו"ע (סס"י קפ"ג וסס"י קצ"א) ובנו"כ שם. והן בשל העובדה שא"א לברך ברכה באורך כזה תוך כדי נטילת הדמ"י. וכן בגלל שאינו יודע מתי לברך. האם אחר שהגביה טפח א' או ג"ט, שה"ז מחלו' מהו שיעור ההגבהה לצורך קנין ההגבהה, כנ"ל. ולכן אין לו לברך על נטי' הדמ"י תוך כדי ההגבהה]. ור' במ"ב (סי' תרמ"ט סק"ג) שאכן כ' עפי"ד הלבושי שרד דבעי ב' הגבהות: א' לקנין וא' (עם ברכה לפניה) לצורך קיום מצוות נטי' הדמ"י. אמנם יש לדחות את הלימוד משם, משום דהתם מיירי באופן הקנין של מי שקנה מהגזלן, שזו מצווה הבאה בעבירה. אך יתכן שבקונה מיהודי די שיגביה פ"א.


ועוד גבי אופני הקנינים דד' המינים, ר' לעיל (בסעיף י"ג).


ומכאן הגענו לד' המקילים בני"ד. שכ"כ להקל בני"ד הג' בעל ערה"ש [טייב. באו"ח (סי' שס"ט ותרנ"ח). הב"ד כה"ח (סי' תרנ"ח סקי"ג)]. וכ"נ מד' הפמ"ג שבבה"ל (סס"י תרנ"ו ד"ה "ועיין") וכדלקמן. וכ"כ הג' רע"א בחי' לשו"ע (סי' תרמ"ט ס"ב) הב"ד בסא"ה (דף תמ"ד סקל"ג).


וטעם המקילים הוא משום שחכמים לא העמידו את דבריהם במקום מצווה (ערה"ש שם). והיינו שכאשר בקנין לצורך מצוה עסקינן, חכמים לא הקפידו שיעשה גם קנין מדרבנן (כהגבהה וכדו') ולא הכריחו שדבריהם יעמדו גם במקום מצווה, אלא העמידו את דבריהם על דין תורה, ולכן די בזה בקנין דאו'.


ובאשר למה שכתבנו שד' הפמ"ג להקל בני"ד גבי הדמ"י, כמו שהקלו גבי הנותן מעות ליין לקידוש. הנה מרן כ' בחו"מ (סי' קצ"ט ס"ג) שיש זמן שמעות קונות, שהעמידו חכמים דבריהם על דין תורה. וכ' דהיינו גבי בשר בארבעה פרקים במועדים (שאם הקונה שילם, אע"ג שלא עשה קנין דרבנן כגון הגבהה או משיכת השור, ה"ז קנה). והוסיף הרמ"א שם (עפי"ד המהרי"ל) שיש מי שכתב דה"ה הנותן מעות על יין לקידוש בעש"ק שקנה, שכל כה"ג העמידו דבריהם על דין תורה. ולפי"ז זו סייעתא לד' המקילים בני"ד, דבכל צורך מצווה הקלו.


אלא שמרנא הגר"א שם בביאורו פקפק ע"ד המהרי"ל (הנ"ל) בזה, וכ' (שם בסי' קצ"ט סק"ו) שאמנם יש סימוכין לד' הרמ"א (עפי"ד המהרי"ל), אך מ"מ דברי המהרי"ל אינם מוכרחים. עיי"ש. וא"כ נוטים הדברים שלדעתו אין הכרח להקל בני"ד. ואח"כ מצאתי בס"ד שגם בערוה"ש (סי' קצ"ט ססע"י ה') כ' שהעיקר לדינא כגר"א שיש לפקפק בדברי המקילים. וע"ע בספר חיים וברכה (ס"ק רפ"ה) שהביא ד' עוד אחרו' דס"ל כגר"א [הב"ד בפסתש"ו (סי' תרנ"ו סק"ג)].


יש להעיר שאמנם חלק מהפוס' המתירים כתבו רק שבכה"ג המוכר והקונה אינם יכולים לחזור בהם, ולא כתבו בהדיא שהקנין חל (כי אם הוא לא חל כדבעי, אזי לני"ד אין בזה דין "לכם"), אך באמת הכוונה שגם הקנין חל וממילא מתקיים דין "לכם" בנטילתו [ור' לקמן בפרקנו (סעי' מ"ב ובהערה פ"ה)].


עוד נוסיף צדדים להקל בני"ד במקרים מסוימים: 1) כ' הרמ"א (בחו"מ סי' קצ"ח ססע"י ה') די"א שאם המטלטלין שנקנו, היו במקום דליכא למיחש לדליקה, נקנו רק במעות. 2) ועוד כ' שם הרמ"א בשם הב"י, שאם התנו המוכר והקונה שהקנין יחול רק ע"י מעות, קנה רק בתשלום המעות, מבלי צורך בקנין דרבנן כמשיכה, הגבהה וכדו'. ע"כ. 3) כ' מרן (בחו"מ סי' קצ"ט ס"א) שכשלקונה יש בידו מעות בלא מנין ובלא משקל, ואמר לחבירו, מכור לי חפץ שלך במעות אלו שבידי, ולקחם המוכר ולא דקדק לידע מנינם, נקנה החפץ ללוקח ואין א' מהם יכול לחזור בו מפני שהוא דבר שאינו מצוי, לא גזרו בו רבנן. ועיי"ש מה שהוסיף הרמ"א.


אלא שמ"מ נראה שבני"ד אין להקל מג' הטעמים שנכתבו בג' המיקרים הללו. דגבי הטעם הראשון (שיש להקל היכא דליכא למיחש לדליקה) הרי במציאות כיום קשה למצוא מקום (ל"ע) דליכא למיחש לדליקה. ועוד יש להוסיף, דהא תיקנו שמעות בלבד לא קונות גם בשל החשש שיבואו ליסטים ויטלוהו (כמש"כ מרן שם בסי' קצ"ח). וגם בזה הרי יש חשש (בפרט גבי סיטונאים וקימעונאים שקנו כמות גדולה של הדמ"י).


וגבי הטעם השני, הרי שד"ז תלוי במציאות. ועפי"ר אין עושים תנאי כזה שהקנין יחול רק ע"י תשלום המעות (ושמא גם בשל חוסר ידיעה). ומ"מ לכאו' אין לדחות טעם זה ולומר שהוא לא שייך לספרדים דהא מרן לא כתב ד"ז אלא הרמ"א. דכפי שכבר כתבנו בס"ד במקראי קודש הל' סוכות (פ"ה הערות כ"ח וע"ג) בשם מהר"ג איספרנסא זצ"ל דכמה דינים מוסכמים כתב מרן בב"י ולא הזכירם בשו"ע, וסמיך ליה במה שכתבם בב"י. וכ' ע"כ מרן הגחיד"א זצ"ל בשו"ת יוסף אומץ (סי' כ"ט), שאכן דיני הגמ' והרמב"ם מרן כן מביאם בשו"ע, אמנם הדינים המחודשים זימנין דהוא ז"ל משמיטם מג' סיבות: או משום שהדין אע"פ שהוא מוסכם מ"מ הוא מציאות רחוק. או שהוא פשוט. או שהוא כלול ונלמד מעיקר הדין שכ' בשו"ע. וא"כ הרי שא' הטעמים שמרן השמיט בשו"ע דין שהזכירו בב"י, הוא משום שאינו שכיח, וכן בני"ד ד"ז אינו שכיח, אך גם מרן מסכים לד"ז שכתבו הרמ"א. וא"כ אין לדחות ד"ז לספרדים. אלא בני"ד אין לקבלו משום שמצד המציאות אין אינשי עושים תנאי כזה.


ובאשר לטעם השלישי להקל, הרי שכפי שכתב מרן אין זה דבר מצוי, ולכן לא הזכרנו שיש להקל בו. אך אה"נ, באמת אם תהיה מציאות כזו, אזי יש להקל שקנה רק בקנין מעות בלא משיכה או הגבהה.


ובאשר לאופן הקנין דרבנן דמישתעינן בני"ד. הנה יש מהפוס' שכתבו שבני"ד יכול לעשות את הקנין דרבנן ע"י משיכה [ר' למשל בבה"ל (סי' י"א ס"ו ד"ה "צמר גזול") ובמ"ב (סי' תרמ"ט סק"ג)]. אך יתכן שכתבו כן מתוך שיגרת לשונם.


ונזכיר בקיצור כמה עיקרי דינים גבי קניני משיכה והגבהה והיחס ביניהם.


מקור דין הגבהה נזכר בגמ' ב"ב (דפ"ו, א') גבי קנין למטלטלין.


והנה גבי מקרה הפוך, והיינו דברים שאין דרכם בהגבהה אלא נקנים במשיכה, נחלקו הראשו' אי נקנים גם בהגבהה, בק"ו ממשיכה, או שניקנים רק במשיכה [ר' רשב"א המובא בשטמ"ק בב"ב (דפ"ו, א')]. ומרן בשו"ע (חו"מ סי' קצ"ח ס"ד) פסק שניקנים גם בהגבהה].


כבר כתבו הפוס' שמעיקרא קנין הגבהה הינו הקנין האלים שמועיל לכל המטלטלין, והינו חזק יותר ממשיכה וממסירה [ס' החינוך (מצווה של"ו ד"ה "מדיני") ערוה"ש (חו"מ סי' קצ"ז סעי' ג'. עיי"ש שכ' שהסדר הינו: קנין הגבהה שהוא החשוב ביותר. אח"כ קנין משיכה ואח"כ מסירה)]. אך ר' בתוס' קדושין (דכ"ה, ב' ד"ה "בהמה") שזו מחלו' ראשונים אי בכלל ניתן לומר שקנין אחד חזק מחבירו (שלרשב"ם אמרינן הכי, ולר"ת בקנינים ל"א שאחד תקיף מחבירו).


אך גבי מטלטלין שדרכם בהגבהה (כבני"ד, גבי ד' המינים) כתבו הפוס' שאינם ניקנים אלא בהגבהה ולא במשיכה [ר' גמ' ב"ב (דפ"ו, ב'). וכ"פ מרן (בחו"מ סי' קצ"ח ס"א)]. ויש שכתבו שבמקום שיש טורח (כגון חבילות גדולות של עצים שצריך להתירן כדי להגביהן) אפשר לקנותן במשיכה (רמ"א שם בשם הטור), אך גבי ד' המינים נראה שאף הם מודו דניקנים רק בהגבהה, דמה טורח יש בזה להגביהם [אא"כ מדובר על סוחר גדול או בינוני, שקונה עשרות ארגזים של אתרוגים או עשרות "לולים" של לולבים, שאז שייכים דברי הרמ"א, שטורח גדול הוא להגביהם, ויותר נוח להעמיסם ע"י מלגזה על המשאיות]. ולכן בני"ד אנו כתבנו שהדמ"י ניקנים בהגבהה.


ואגב, יש מהאחרו' שכתבו שהגבהה, משיכה ומסירה הינם סוג א' של קנין [שו"ת חת"ס (יו"ד סי' שי"ג בסופו). פנ"י קידושין (דכ"ה, ב' ד"ה "משנה") ועוד]. ויש מי שכ' שהגבהה ומשיכה הינם שני קנינים שונים [שו"ת טוב טעם ודעת (ח"ב סי' קמ"א). וע"ע בס' תורת הקנינים (ח"א עמ' של"ה)]. הביא דברים אלה ידידי הרה"ג אחיקם קשת שליט"א בס' קובץ יסודות וחקירות (ערך הגבהה וערך משיכה)].


ונביא בס"ד עוד כמה פרטי דינים בענינים אלה:


יש שכתב שהקונה אתרוגים למסחרו להרוויח בהם, לא חשיב קניה בשל המעות ששילם אלא צריך גם משיכה כקניית דבר הרשות. ולא אמרו שבדבר מצווה די בקנין מעות אלא כשקונה האתרוג (או שאר הדמ"י) כדי לצאת בו י"ח המצווה [שו"ת מחנה חיים (ח"ב חאו"ח סי' ל"א). הב"ד השד"ח (שם) ופסתש"ו (סי' תרנ"ו הערה 8)]. אלא שי"א שבכל כה"ג לא חשיב כמסחר של מצווה אלא אם עיקר כוונתו כדי למכור למי שצריך להם, ולא אם עיקר כוונתו כדי להרוויח [שכ"פ המ"א (בסי' ל"ח סק"ו) והמ"ב (שם סקכ"ד)].


הקונה אתרוג (או שאר הדמ"י) בעד חוב המגיע לו מהמוכר, ועדיין לא משך (או הגביה) האתרוג מרשות המוכר, דנו האחרו' אי גם באופן זה חשיב מעות קונות בדבר מצווה [ראה בס' חיים וברכה (סי' רפ"ה) שכתב שהדבר תלוי במחלו' האחרו' שהובאה בפתחי תשובה (חו"מ סי' קצ"ט סק"ב)].


הביא דברים אלה בסא"ה (ח"ב במילואים, סקל"ג).


ומה שכתבנו שבעיקר הדין דני"ד תלויים כמה מיקרים, היינו כגון מי ששילם למוכר על הדמ"י ולא לקחם עדיין אלא השאירם בינתיים אצל המוכר, וטרם שלקחם מהמוכר אמר לאדם שלישי שיקחם מבית המוכר ויטלם למצוות נטי' הדמ"י (מקרה זה כ' בשו"ת מוצל מאש הנ"ל). ואם נאמר שהקונה לוקח ביו"ט עצמו את הדמ"י מהמוכר, וכשמגביהם למצוות נטי' הדמ"י אינו מתכוון לקנותם, אזי שייך הדין שלנו אף גבי הנטי' של הקונה עצמו.


כתב הפמ"ג, שלד' הי"א בחו"מ (סי' קצ"ט) דאם נתן מעות על יין לקידוש, קונה, דדין תורה מעות קונות ובקניית מצווה העמידו על דין תורה, הרי דה"ה גבי אתרוג, והן המוכר והן הקונה אינם יכולים לחזור בהם [הב"ד בה"ל (סס"י תרנ"ו סוד"ה "ועיין")].


[77]עז. כ"כ כה"ח (סי' תנ"ד סקמ"א) עפ"י מרן הגחיד"א זצ"ל בס' מורה באצבע. והוא פשוט, כדי שלא להכנס למחלו' הנ"ל בהערה הקודמת. ואף שהבה"ל (בסס"י תרנ"ו) סתם כד' הפמ"ג להקל בזה, מ"מ ממקום שהיקל יש להחמיר, דהא הגר"א, ערוה"ש ועוד פוס' (מהם אשכנזים) דחו את הלימוד להקל בזה מהרמ"א בחו"מ. והמ"ב לא הזכירם כלל, ויתכן שעינו הבדולח לא שזפתם [אע"פ שערוה"ש על ח"ב דחו"מ נדפס בשנת תרנ"ג, והמ"ב חלק ו' הודפס בשנת תרס"ז, בכל זאת יתכן שלא ראהו. אמנם יותר קשה לומר שהמ"ב לא ראה את דברי הגר"א בחו"מ]. ואילו היה רואה אותם, ובפרט את דברי הגר"א, שמא היה יותר מחמיר בהא.


[78]עח. הנה בני"ד יש לדון מכמה צדדים שיש חשש שאין הקנינים נעשים לגמרי כדבעי. תחילה נכתוב את המציאות, ונביא את החששות להחמיר בני"ד, ולאחר מכן נביא את הצדדים לדחות חששות אלה ולהקל. ובס"ד את המסקנה.


באשר למציאות: לאחר שביררנו אצל כמה חקלאים המגדלים את ארבעת המינים, ואצל כמה סיטונאים, לגבי אופני התשלומים והקניינים, הצטיירה התמונה הבאה: דבר נדיר הוא (מדרגה א') שכלל אין רישום של כמות וסוג הסחורה העוברת מהמגדל לסיטונאי, וכן מסיטונאי אחד לשני עד לקמעונאי. אך מיעוט מהמכירות נעשה (מדרגה ב') באופן שיש אמנם רישום של המוכר והקונה, אלא שאין המוכר מחתים את הקונה. חלק מהמכירות (מדרגה ג') נעשה עם חתימות אך ללא תשלום. ויש (מדרגה ד') שאף משלמים מקדמה, והיינו תשלום חלקי, אך אין זה ברוב העיסקאות. רק בשלב המכירה מהמגדל – החקלאי, לסיטונאי ישנם רבים שנותנים מקדמות לפני יו"ט ראשון. בשאר שלבי המכירה (בין הסיטונאי הגדול לקטן, ובין הסיטונאי לקמעונאי) התשלום מתבצע רק לאחר יו"ט ראשון (או לאחר החג). בשלב שבין הקמעונאי ללקוח הנוטל את ארבעת המינים אמנם משלמים לפני החג, אך חלק ניכר משולם בצ'קים או בכרטיסי אשראי.


הצדדים להחמיר בני"ד:


1) הסיטונאי שקנה מהחקלאי (המגדל את הלולבים, האתרוגים וכדו'), או הקמעונאי הקונה מהסיטונאי, לא תמיד מגביהים בעצמם את ד' המינים, כך שאף אם הלוקח משלם למוכר (ואפי' במזומן, ואפי' שהתשלום מגיע למוכר לפני החג, וזאת מבלי להכנס לדיון אי מועיל קנין ע"י צ'ק, כרטיס אשראי וכדו', וכדלקמן בפרקנו) הרי שבכ"ז חסר בכך קנין דרבנן (של הגבהה, משיכה וכדו'), וכנ"ל בפרקנו (בסעיף ל"ז ובהערה ע"ו), שזו מחלו' גדולה בפוס' אי בכה"ג חשיב קנין ומקיים את דין "לכם" – משלכם. ואף מבין המקילים בכה"ג כיוון שזה צורך מצווה, כבר כתבנו לעיל (בהערה ע"ו) שי"א שאם הקונה קנה את האתרוגים לצורך מסחר כדי להרוויח בהם, ולא כדי ליטלם בעצמו, אין המעות קונות בו וצריך גם קנין הגבהה וכדו', דבכה"ג לא חשיב צורך מצווה כדי להקל בו [שו"ת מחנה חיים (ח"ב או"ח סי' ל"א). הב"ד השד"ח (מערכת למ"ד סי' קמ"א סקכ"ד) וסא"ה (ח"ב במיל' סקל"ג) וכנ"ל (בהערה ע"ו)]. ובענין הא שפועליו של הסיטונאי או הקימעונאי מושכים או מגביהים בעצמם את הד' מינים, ר' ע"כ בסמוך.


2) אף אם הסיטונאי או הקמעונאי הגביהו בעצמם (או ע"י שלוחם היהודי, כדלקמן) את ארבעת המינים, אך לא שילמו עבורם לפני החג יוצא שעשו בהם קנין דרבנן (הגבהה) ללא הקנין דאו' (קנין מעות) והרי זו מחלו' גדולה אי מועיל קנין כזה כדי לקיים מצווה מדאו' (כנ"ל בסעיף ל"ה, ובפרט בהערה ע"ב). וכן אמר לי סיטונאי המוכר את ארבעת המינים, שברוב המכריע של מכירות הדמ"י אין משלמים לפני החג. אמנם הרבה פעמים הקונה נותן צ'ק פיקדון או תשלום חלקי על הדמ"י שקיבל. עכ"ד.


3) אף אם הקונה (היינו הסיטונאי או הקמעונאי) הגביה את ד' המינים והבטיח שישלם עבורם, אך בפועל התשלום לעיתים לא התבצע לפני היו"ט הראשון, ובפרט שהמוכר דוחק בהם (החקלאי בסיטונאי או הסיטונאי בקמעונאי) שישלמו (קא עייל ונפיק אזוזי) אך הם דוחים את זמן הפרעון שוב ושוב, הרי שהם לא קנו את ד' המינים שהם מוכרים, וממילא אין באפשרותם למכור לקונה האחרון, וקונה זה אינו יכול ליטול הדמ"י ביו"ט הראשון (כנ"ל בסעי' ל"ו ובהערה ע"ד). אמנם אמר לי הסיטונאי הנ"ל שאין המגדל את הדמ"י, הסיטונאי או הקמעונאי דוחקים את הקונים מהם לשלם לפני החג, אלא נוהגים כהסכם שישלמו להם לאחר החג. עכ"ד.


4) כשהסיטונאי קונה מהחקלאי, או הקמעונאי מהסיטונאי, לא תמיד קובעים מחיר מדויק, אלא הם נפגשים רק לאחר החג כדי להחליט על התשלום הסופי, ומתמקחים עליו עפ"י הכמות שהצליחו למכור. ולכאו' יש בכך בעיה של מחיר שאינו קצוב, וכמש"כ מרן (בחו"מ סי' ר' סעי' ז' ועיי"ש גם בסעי' י"א), שאין הרשות של הקונה קונה, ולא הכלי, ולא המשיכה ולא ההגבהה, אא"כ פסקו תחילה את שיעור התשלום. אך כל זמן שלא פסקו את סכום התשלום אין לו שום צד שיקנה. דכל זמן שלא פסקו הסכום לא סמכה דעת שניהם, שמא לא יסכימו על הסכום. ואע"פ שעפי"ר הם מגיעים לעמק השווה (ובפרט שכ"א מהם רוצה למצוא חן בעיני חבירו כדי שגם בשנה הבאה הוא יעמוד עמו בקשרי המסחר הללו), מ"מ יתכן שבשנה אחת המכירות לא יעלו יפה ולא יסכימו לסכום המקח. ואע"פ שמרן כ' שם שאם המקח הוא דבר שדמיו קצובים, הרי שאע"פ שלא פסק הסכום בכ"ז קנה, מ"מ גבי הדמ"י ודאי דלא חשיב דבר שדמיו קצובים (עפ"י פי' הש"ך שם סקי"ג) דאין מחיר לולב זה כמחיר לולב זה. וה"ה גבי הדסים ובפרט אתרוגים. ויש לדון בכה"ג אי הקונה נתן למוכר צ'ק פתוח (עם חתימת הלוקח אך ללא רישום הסכום), אי יש להקל בזה יותר, דבזה מסתבר יותר שיסכימו על הסכום שנמצא כבר ביד המוכר, ויש צד גדול יותר של גמירות דעת מצד הקונה לשלם למוכר על הסחורה. אמנם לאחר שכתבנו זאת אמר לי סיטונאי של ארבעת המינים שבאופן כללי המחיר נקבע בעת קבלת הדמ"י, אלא שכשנפגשים לאחר החג בעת התשלום, לעיתים הקונה מבקש הנחה על התשלום שנקבע, או המוכר מבקש שיתחשבו בו ויעלו את המחיר שנקבע, בשל חוסר הצלחה במכירות. עכ"ד. וצ"ע אי בכה"ג חשיב שהמחיר קצוב, דהא סו"ס אם א' מהצדדים לא יענה לבקשה, השני יתחשבן עמו בשנה הבאה.


5) יש לדון גבי מקרה שהקנין נעשה ע"י צ'ק, ולא בתשלום מזומן, ובפרט ע"י צ'ק דחוי, אי חשיב כקנין גמור. ר' ע"כ לקמן בפרקנו (בסעי' ל"ט ובהערות שם).


6) במציאות (שהיא שכיחה) שהקונה (הסיטונאי או הקמעונאי) קונה כמות גדולה של לולבים וכדו'. במיקרים שכאלה אין הקונה עצמו מגביהם, אלא אומר לפועליו להביאם למשאית (כך אמר לי הסיטונאי הנ"ל). ובפרט הדבר קורה במציאות שקונה הרבה "לולים" (ארגזים קלועים מקני סוף ולעיתים עשויים מקרטון וכדומה) שבהם ישנם הלולבים. הרי שלכאו' יש להקל מצד הא שהחפץ הינו בכלי הלוקח (המכונית), וכמש"כ מרן (חו"מ סי' ר' סעי' ג'-ז'). אלא שעדיין יש צד להחמיר בזה, דהרי לא תמיד הלוקח קונה בשל כך שהסחורה בכליו (ר' שו"ע שם סעי' ח').


7) עוד יש לדון בני"ד להחמיר בשל הצורך שהלוקח יתכוון לעשות קנין ע"י פעולת ההגבהה או המשיכה. ור' מש"כ הנתיבות (בסי' ר' בחידושים סקכ"ו), דאפשר דבמכר אף דהמקנה מתכוון להקנות, אפ"ה הקונה לא קנה, שיכול הקונה לומר שאין רצונו לקנות עדיין כדי שיתחייב בדמיו (ומדובר שמדדו את הסחורה. ובני"ד סופרים או יודעים פחות או יותר את כמות האתרוגים, הלולבים וכדומה). ואמנם בני"ד אין הלוקח מתכוון שלא לזכות, אך השאלה אם בעת ההגבהה הוא ממש מתכוון לזכות.


8) עוד נזכיר את דברי שו"ת שבט"ה, דאם יאמר האומר שבני"ד הקונה קונה את הדמ"י בקנין חצר כששמים לו אותם במכוניתו, הרי שכ' בשו"ת הנ"ל (ח"ז סי' פ"ג) שאף אם הקונה הביא את האתרוג לביתו, מ"מ לא סומכים בזה על קנין חצר, כיוון שרוב הסוחרים אינם מקנים בלב שלם אם לא פורע לו דמים. ע"כ. וראה עוד בשו"ת אב"נ (או"ח סי' תצ"ד סק"ד) ובאו"ש (פ"ח מלולב ה"י), ובהמשך הערה זו.


9) כשאדם אחר (ולא הקונה הסיטונאי שקונה מהחקלאי, או הקמעונאי שקונה מהסיטונאי) שם את הדמ"י במכוניתו של הקונה, הרי שאם הקונה אמר לפועל שלו להביאם למכונית, לכאו' מועילה הגבהה או משיכה זו (שו"ע סי' ר' סעי' י"ב). אך אם הפועל הינו גוי (כגון מהכת של רוכבי הגמלים) הרי שלא מועיל שהוא מביאם למכוניתו של הקונה, דהא אין שליחות לגוי (שו"ע חו"מ סי' קפ"ח ס"א). וא"ת שהקונה היהודי עושה אח"כ קנין משיכה עי"כ שמוביל את ד' המינים במכוניתו, ג"ז לכאו' לא פשוט, דהא מרן כ' (בחו"מ סי' קצ"ח ס"א) שדבר שצריך להגביה (כמטלטלין דארבעת המינים) יש דווקא להגביהו ולא לקנותו במשיכה. ואם מדובר בחבילות עצים גדולות וכבדות (ובני"ד – לולבים), צריך להתיר את החבילה ולהגביה את העצים באופן שניתן להגביהם, ולא להסתפק במשיכה בלבד, וזאת אע"פ שיש טירחה להתיר החבילות ולהגביהן. ולפי"ז הקונה (הקמעונאי, ובפרט הסיטונאי שקונה חבילות רבות של לולבים, אתרוגים וכו') צריך ממש להגביה את כל ארבעת המינים שקונה (אמנם יכול לעשות זאת ע"י שליח יהודי, כפועל יהודי). וראה לקמן בסמוך בצדדי ההיתר, שד"ז שנוי במחלו'. ומ"מ אחר שכתבנו זאת אמר לי סוחר גדול, שיתכן והעברת ההדסים מהקטיף אל המחסן הראשי הסמוך, ששם נעשה הגיזום שלהם (כדי שיהיו משולשים), הרי שהעברה זו נעשית לעיתים ע"י פועלים גויים. וא"כ אין הגבהת הדמ"י הללו נעשית לא ע"י הקונה, ואף לא ע"י שלוחו היהודי. אמנם יש מקום לדחות זאת, משום שממילא העברה זו מתבצעת כולה בשטח המגדל, ואילו שאר ההעברות מתבצעות ע"י יהודים, כך שנעשה קנין משיכה ע"י הקונה או פועליו היהודים.


10) פעמים רבות הסחורה עוברת דרך כמה מוכרים עד שהיא מגיעה לקונה האחרון שרוצה ליטלם, כך שאף אם פעולת הקנין ברוב שלבי המכר נעשתה כדבעי, מ"מ די אם באחד משלבי הקנין אותו קונה לא קנה כדין, ואז המשיך הוא למוכרם למוכר אחר עד שקנאם הקונה האחרון ע"מ ליטלם, לכאו' אין הקנין האחרון חשיב קנין.


11) י"א שהקונה אתרוגים (או שאר דמ"י) לצורך מסחר ולא לצורך נטילתם (אף למ"ד שלצורך מצווה די בתשלום ללא משיכה או הגבהה) אין מעות קונות בו אלא צריך גם משיכה כקניית דבר רשות. דלא אמרו המקילים שדי לקנות במעות כשקונה לצורך מצוה אלא כשקונה הדמ"י לצאת בהם ידי מצוותן, ולא כשקונה אותם לשם מסחר [שו"ת מחנה חיים (ח"ב חאו"ח סי' ל"א). הב"ד בשד"ח (בכללים. מערכת למ"ד סי' קמ"א סקכ"ד)]. ולפי"ז גם בני"ד אין הקונים יכולים להקל ולהסתפק רק בקנין מעות (דאו') ללא קנין מדרבנן של משיכה או הגבהה, דהא הן הסיטונאי (הקונה מהחקלאי) והן הקמעונאי (הקונה מהסיטונאי) צריכים לקנות גם בהגבהה או במשיכה. דכפי שאמר לי סיטונאי של הדמ"י, ברור שלפחות אחד משרשרת המוכרים מוכר כדי להרוויח ולהתפרנס ואינו עושה זאת דווקא לשם מצווה. עכ"ד.


ועתה נביא כמה צדדים להקל, או עכ"פ כמה פתרונות הלכתיים להקל בני"ד:


ראשית יש להזכיר בס"ד שחלק מהטענות הנ"ל להחמיר הריהן שנויות במחלוקת:


1) מה שכתבנו בס"ק 1 שיש להחמיר בענין מי שקנה רק ע"י תשלום (והיינו בקנין דאו'), אך לא עשה הגבהה או משיכה (דקיי"ל לרוה"פ שהוא רק קנין מדרבנן), הרי שכפי שכתבנו בס"ד לעיל (בסעי' ל"ז ובהערה ע"ו שם) שנוי דבר זה במחלו'.


2) ומה שכתבנו בס"ק 2 שיש להחמיר גבי מקרה שהסיטונאי או הקמעונאי רק הגביהו (או משכו) את ד' המינים ולא שילמו עבורם עד היו"ט הראשון, ג"ז הרי שנוי במחלו' הפוס'. ובפרט שבד"ז נחלקו הפוס' אי קנין דרבנן מועיל לשל תורה. וע"ע ברמ"א (בסי' קצ"ח ס"א).


3) מה שכתבנו בס"ק 8 שרוב הסוחרים אינם מקנים בלב שלם אם לא פורע לו דמים (בשם שו"ת שבט"ה). הנה מדברי הגרש"ז אוירבך זצ"ל כפי המובא בסא"ה (בהערות שהתווספו להסכמתו) מתבאר שבכל אופן המוכר מעדיף שלא יחזירו לו את הדמ"י בערב החג, שהרי אז לא יוכל למוכרם, ותו לא חשיב כעייל ונפיק אזוזי, כיוון שטפי ניח"ל שהלוקח ישלם לו לאחר זמן מלבטל המקח. עיי"ש. אמנם הגריש"א זצ"ל חולק ע"כ. ואכמ"ל.


ועוד נוסיף גבי מש"כ הגה"ג בשו"ת שבט"ה בדבריו הנ"ל, שרוב הסוחרים אינם מקנים בלב שלם אם לא פורעים להם. שדיברתי עם סוחר גדול של ד' מינים, ואמר לי שאין הדברים מדויקים, כי הסוחרים הגדולים יודעים שהם יפסידו ממה שמכרו לחלק מהמוכרים הקטנים, כי ידוע שאחוז מסוים של סוחרים פושטים את הרגל בשל מכירת הדמ"י. ואפ"ה מוכרים לסוחרים אחרים בשנה הבאה. כי הסוחרים הגדולים לוקחים סיכון כל שנה. ועוד, שגם כשלאחר החג נפגשים הסיטונאי והקמעונאי כדי לשלם, הרי שלעיתים הקמעונאי מבקש הנחה על המחיר שקבעו בשל הפסדים, או להיפך, שהסיטונאי מבקש יותר בשל הפסדיו, ומגיעים לעמק השווה ומשנים את המחיר שנקבע לפני החג, ועושים זאת בהבנה ובלב שלם. עד כאן דברי אותו סוחר גדול. וזה שלא כמש"כ בשו"ת שבט"ה הנ"ל.


4) מה שכתבנו בס"ק 9 דבעי שהקונה (היינו הסיטונאי או הקמעונאי, וכנ"ל) יגביה בדווקא ולא סגי במשיכה, והיינו שצריך הוא להגביה את ה"לולים" של הלולבים או ארגזי האתרוגים, הרי כפי שציינו זו מחלו', והרמ"א כתב שם (בסי' קצ"ח ס"א) דהיכא דאיכא טורח להתיר החבילות (של עצים, ובני"ד חבילות הלולבים) ולהגביהם, בזה סגי במשיכה. ולפי"ז די שהקונה ימשוך הדמ"י, אך באמת צריך הוא לקיים את תנאי קנין המשיכה [וכמש"כ מרן למשל (בסי' קצ"ח ס"ג) דבעי ע"י המשיכה להוציא החפץ מכל המקום שהוא בו.


5) פעמים רבות קורה שהחקלאים המגדלים את ארבעת המינים, או הסיטונאים שקנו מהם, בבעלותם כמות גדולה של א' מארבעת המינים, והם מחליפים עם סוחר אחר חלק מהמין שברשותם במין אחר. וכגון שלחקלאי ישנם הרבה מאוד הדסים, והוא נותן את חלקם לחקלאי אחר המגדל לולבים ומקבל ממנו לולבים. במציאות כזו הרי שהקנין שריר וקיים, וכמש"כ מרן (בחו"מ סי' ר"ג ס"א) שכל המטלטלין קונים זה את זה בחליפין. אמנם צריך שיתקיימו כל תנאי קנין זה כמבואר שם בשו"ע (עיי"ש בסי' ר"ג פירוט דיני קנין מטלטלין בחליפין).


6) כמו כן מועיל הקנין אם נעשה כדרך התגרים (הסוחרים) לקנות בו. וכ' ע"כ מרן (בשו"ע סי' ר"א ס"ב), כגון שהלוקח נותן פרוטה למוכר (ואז נשאר חייב לו חלק מהמעות), או ע"י שתוקע לו כפו (היינו מסכמים על הקנין בתקיעת כף), או כמש"כ הרמ"א שם, כגון שהמוכר מסר לקונה את המפתח למקום שבו נמצא החפץ - במקום שנוהגים הסוחרים למכור כך, הרי שבזה וכל כיוצ"ב נעשה הקנין. וכ"כ להקל גבי תשלום פרוטה כמקדמה לקניית הדמ"י, גם באו"ש [(פ"ח מלולב ה"י). והב"ד בפסתש"ו (סי' תרנ"ח הערה 23), מבלי להזכיר שד"ז מפורש בשו"ע הנ"ל].


7) כמו כן יש להעיר, שלעיתים המוכר את ארבעת המינים לקונה (האחרון בשרשרת הקונים) שהוא עצמו נוטלם, אין למוכר זה בעלות על ארבעת המינים שהוא מוכר, אלא הוא רק שכיר של הסיטונאי או הקימעונאי, ומקבל שכר על המכירה לפי מספר השעות שעמד ומכר, או שמקבל אחוזים מסה"כ הרווחים. וא"כ במציאות כזו הוא רק כעין ידא אריכתא של המוכר האמיתי, וא"צ להקנות לו בקנין את הדמ"י שעומדים למכירה, וממילא בזה אין בעיות של מכר שאינו נעשה כדין. וזה כמש"כ כמה פוס' להקל כשילדים קטנים מוכרים הדמ"י, אם אביהם רק העמידם למכור הדמ"י מבלי להקנות להם הדמ"י העומדים למכירה. ולכאו' גם קטן כזה שמקבל את רווחיו עפ"י מידת הצלחתו למכור ולא רק לפי הזמן שמוכר, לא נחשב הדבר שיש לו בעלות על הדמ"י, ולכן דינו כפועל (וצ"ע כמה דומה הוא לאריס). וחכ"א העיר שיש להקל בכל המציאות הקיימת היום, משום שהקונה האחרון מגביה הדמ"י, וזה על דעת המוכר הראשון (וראה לקמן בהערה זו שאין כן ד' הגרז"נ גולדברג שליט"א). ועוד הוסיף אותו חכם, שלא שייך בכה"ג דין עייל ונפיק אזוזי, כי המוכר הראשון יודע שלא יקבל את הדמ"י אחר שכבר נמכרו, ומכירה זו הינה מדעתו. עכ"ד. אלא שיש להעיר שזו ד' הגרשז"א זצ"ל, אך הגריש"א זצ"ל חלק על הסיפא.


לאור כל הנ"ל עולה שאכן עלולות להיות כמה וכמה בעיות הלכתיות באופן מכירות ד' המינים כפי שהדבר נעשה כיום. לכן הטוב ביותר שכל סיטונאי או קימעונאי יקפיד לכתחי' גם לשלם לפני החג עבור ד' המינים שקנה, וגם לעשות בהם קנין דרבנן ע"י הגבהתם. ואם אינו יכול לעשות כן, אז מהצד הכספי יתן למוכר (היינו לחקלאי המגדל הדמ"י, או לסיטונאי שמוכר לקמעונאי) לפחות חלק מסכום המקח, והשאר יזקוף עליו בהלוואה (כמבואר בשו"ע חו"מ סי' ר"א ס"ב). ומהצד של הקנין דרבנן יקפיד הקונה שעכ"פ שליח שלו יגביהם (ואם נצרך הדבר, יגביהו זאת כמה אנשים בשליחותו). ולמנהג האשכנזים אמנם סגי אף במשיכה (רמ"א סי' קצ"ח ס"א), אך לכאו' בזה צריך לצאת י"ח לכו"ע, דהקנין בסופו של דבר נוגע לכל הקונים, שמסתמא רבים מהם ספרדים ההולכים בתר ד' מרן שמחמיר [וס"ל (בסי' קצ"ח ס"א) דהיכא דבעי לקנות בהגבהה לא יגביה במשיכה].


עוד יש להוסיף, שחכ"א העיר שיש להקל בדיני מכירה אלה משום שיש גמירות דעת של המוכר למכור, והוא סילק דעתו מהסחורה. אך ק"ק לי ע"כ מהפוס' שהחמירו כשעשה קנין מעות ללא הגבהה, או שעשה קנין דרבנן (בהגבהה) ללא קנין מעות. וכן מצינו שכתבו כמה פוס', שלא תמיד סגי בדעת מקנה [ר' בנתיבות (סי' ר' בחידושים סקכ"ו) ובפת"ת (סי' ר' סק"ז)]. והוסיף חכם אחר שאכן כך, משום שגבי הסיטונאי, וכן במרבית המכירות, אין המוכר יודע היכן הם הדמ"י שמכר. שגם אם מכיר הוא את הקמעונאי הרי ברור לו שתוך זמן קצר יצאו הדמ"י מתחת ידי הקמעונאי ויגיע לידי הקונה האחרון, ובפרט אם אינם זוכרים מי בדיוק קנה מהם. וא"כ אסח דעתיה מלקבל בחזרה את הדמ"י. וא"כ גם אם הקנין לבדו לא קנה, יבוא היאוש וישלים, ויועיל מדאו' קנין הגבהה של הלוקח האחרון דומיא דאבידה. עכת"ד.


אמנם לאחר כל זה נראה מדברי כמה מגדולי דורנו שליט"א, שדרך הקנינים כפי שנעשית בדורנו, הינה מועילה לצאת בדמ"י אלה י"ח אף ביו"ט הראשון של החג שאז בעינן "לכם" – משלכם. ונפרט בס"ד (סדר הרבנים לפי סדר הא"ב):


כפי שכתב הג"ר יעקב אריאל שליט"א נראה שהקנינים כיום מועילים הם. וזאת משום שהקונה מושך את הדמ"י לביתו, ואז קונה אותם מדאו' בקנין חצר. כמו כן המוכר מעונין שהקונה יצא י"ח לכתחי', ואז מעונין הוא להקנות לו אותם בקנין גמור ונותן לו אותם במתנה לצורך יציאת י"ח המצווה מדאו' (מבלי שוויתר על התשלום).


גם מדברי הג"ר אשר שליט"א מתבאר שהקנינים כיום מועילים לצאת י"ח המצווה ביו"ט הראשון מה"ת. וזאת משום שכשמכניס את הדמ"י לביתו הרי שקונה אותם לכו"ע מדאו' בקנין חצר, וחצרו של אדם קונה לו אף שלא מדעתו. נוסף ע"כ כשקונים הד"מ בצ'ק לדעתו צ'ק נחשב כשטר חוב, ואף צ'ק דחוי הינו כמלווה, שבמכר הריהו קונה. ולדעתו כרטיס אשראי עדיף מצ'ק, ומשעה שפעולת הכרטיס אשראי אושרה, הרי שדינה ככסף ממש.


גם מדברי הגר"א נבנצל שליט"א נראה שהקנינים כפי שהם נעשים בימינו הרי הם מועילים לצאת י"ח המצווה ביו"ט הראשון, וזאת משום שקונים אותם מדאו' בקנין חצר כשמכניסים את הדמ"י לבית הקונה.


אמנם מדברי שני פוסקים גדולים שליט"א לא ברור לי שיקלו בני"ד.


שבדברי הגר"ד ליאור שליט"א מבואר במפורש שקנין ע"י כרטיס אשראי מועיל כדרך קנין אף לענינים דאו' כקדושת בכור, איסור חמץ וקנינים. וזאת מהטעם דחשיב כקנין סיתומתא, וכן משום דמשום דינא דמלכותא מועיל קנין באופן שכזה. ע"כ מדבריו. ולפי"ז נראה שגם בני"ד יועיל הדבר ע"י קניה בצ'ק. אך לא התבאר מדבריו אם הקנין תופס מדאו' גם במקרה שכרטיס האשראי משולם באופן שהפרעון נעשה לאחר החג, ולכן לא נשאל שם כלל לענין קנין חצר. ושמא יקל הגרד"ל שליט"א בשל קנין חצר.


גם מדברי הגרז"נ גולדברג שליט"א במכתבו הנ"ל לא ברור שיקל בזה, שלאחר שהב"ד המחנה אפרים שמחמיר שאין קנין דרבנן מועיל למצווה דאו' הביא את דברי הנחל יצחק (סי' צ"ו) שמחמיר בזה יותר. וסיים הגרזנ"ג שליט"א שלדעתו גם אם יזהר לקנות ולשלם כל התשלום, יש לחשוש שהמוכר הוא עצמו קונה, והוא בדרך כלל לא משלם אלא לאחר החג, ומה עיצה לזה. עכת"ד. אמנם אין הדברים מפורשים לאיסור.


אמנם לאחר כל זאת נלע"ד בס"ד להוסיף, שלא תמיד ניתן לקנות בקנין חצר מצד המציאות. והיינו שלעיתים תיתכן מציאות קצת שכיחה, שהאב קונה את הדמ"י לכמה מבניו הנשואים, ואומר להם שבדרכם לביהכ"נ בשחרית של יו"ט ראשון, יעברו דרך ביתו, ויקחו מהשולחן בסלון את הדמ"י שהם בוחרים לעצמם. יוצא שהוא לא בירר איזה דמ"י הוא קנה עבור כל א' וא' מהם. ומסתמא שכשהם לוקחים את הדמ"י אין להם שום כוונה לקנותם בקנין הגבהה, בפרט אם אינם תלמידי חכמים שיודעים שצריך לקנותם ביו"ט הראשון. ואם אכן כנים אנו בכך, הרי שבמציאות כזו לכאו' אין הדמ"י קנויים לבנים. וצ"ע.


[79]עט. תחילה נביא בס"ד את דעות פוסקי דורנו מהו גדרו ההלכתי של הצ'ק, ואח"כ נביא את דעותיהם גבי האפשרות לקנות את ד' המינים בצ'ק, בצ'ק דחוי (בהערה הבאה), והדין אם הצ'ק חזר.


גבי גדרו ההלכתי של הצ'ק ישנן ג' דעות עיקריות:


1) הצ'ק הינו הוראת תשלום (שכתוב בו: "שלמו לפקודת"), שנותן הוראה לפקיד הבנק להוציא כסף מחשבונו. וישנן ב' הבנות בכך: שהוא הוראה גרידא, ועיקר התשלום הוא בגבייתו מהבנק. או שחל חיוב אחריות ושיעבוד על החותם, על מימוש הוראתו.


2) דעה הפוכה סוברת שהצ'ק הינו שווה ערך ככסף. ובזה יש ג' הבנות: א'. שמצד סחירותו דינו ככסף. והיינו שבמציאות הוא סחיר בחיי היום יום. ב. דהוי כהקנה לו ממונו שבבנק. ואע"פ שהבנק אינו פורע למקבל את המעות של בעל הצ'ק אלא נותן מעות משלו, מ"מ תמיד יכול הבנק להוציא ממון חילופי מהחתום על הצ'ק. ג'. דהוי כהקנאת חוב ע"י מעמד שלושתם בכתב.


3) הגדרה ממוצעת הינה שהצ'ק הינו שטר התחייבות, ובזה יש ג' הבנות: א- מדינא דמלכותא הוא שט"ח כיוון שכך הוא החוק. ב- מצד המנהג, דכך נהגו הסוחרים, ומנהגם מנהג. ג- הלשון שכתובה בצ'ק הינה כחיוב גמור מצד החותם בצ'ק, אם כי יש שרצו לומר שהבנק הוא המתחייב.


יש להעיר שהאפשרות לביטול הצ'ק, ושהבנק מממש את הוראת הביטול, א"כ זה סוג שטר שניתן לבטלו במחי יד. ולמרות שמדינא דמלכותא ביטולו הוא עבירה פלילית, בכל אופן האפשרות לבטלו מגרעת מכוחו [כל זה מהספר הצ'ק בהלכה (מהרה"ג פנחס מנחם ליפשיץ שליט"א. מצורף לספר באר המשפט. פרק ז' ענף א')].


ובענין אי יש נ"מ אם הקונה נותן למוכר צ'ק של עצמו או צ'ק שקיבל מאחרים, ר' בספר הנ"ל (שם ריש ענף ג' סק"א), שנראה שאין נ"מ ביניהם.


ובאשר לנידוננו: הקונה ד' מינים בצ'ק שזמן פרעונו לפני יו"ט ראשון של החג (היינו צ'ק שאינו דחוי). נראה שעיקר הדין תלוי בזה אם רואים את הצ'ק ככסף ממש, או כשטר חוב, או רק כנתינת רשות לבנק למשוך מכספו ולתיתו לפלוני (ולשתי הדעות האחרונות לכאו' תלוי אי הגביה מהבנק הינה לפני החג).


דעת המתירים:


הנה מדברי הגר"ש ישראלי זצ"ל [כמו שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' פורים (פי"א הערה ח')] מתבאר בהדיא שדין צ'ק כדין כסף ממש לענין זה. והוסיף, שכמו שכסף הינו נייר, כך גם הצ'ק (ואינו דבר ממשי). וכמו שבכסף ניתן לקנות אוכל כך גם בצ'ק. עכת"ד (אמנם צ"ע אי זה נכון גם כיום. דהא ישנן חנויות גדולות רבות שאינן מוכרות תמורת צ'קים, בשל אלה שאין להם כיסוי).


גם ד' הגר"מ אליהו זצ"ל הינה שצ'ק דינו ככסף [כפי שהבאנו בס"ד דבריו במקראי קודש הל' פסח (פ"ז הערה צ"ה)]. והוסיף, שלמרות שניתן לבטלו, מ"מ כיוון שרגילים לקנות בצ'קים, וזו דרך תשלום, שרי לקנות בו מצה לליל הסדר. עכת"ד. והיינו היקל למרות שגם מצת מצווה חייבת להיות שייכת לאוכל אותה. וא"כ ה"ה גבי ד' המינים. וע"ע בדבריו המובאים במקראי קודש הל' פורים (פי"א הערה ח'. עיי"ש שהחמיר שצריך שתהיה יכולת לאביון לפדות את הצ'ק באותו יום, וזאת כדי לקיים מצוות מתנות לאביונים, שהיא כדי שהעני יוכל לקנות צרכי סעודת פורים. והיינו שצריך הוא לממש את הצ'ק).


גם ד' הגרי"ש אלישיב זצ"ל נראה שהינה להקל בני"ד. שגבי מכירת חמץ כתבו בשמו [בס' מכירת חמץ כהלכתו (פ"ח הערה י"ט)], שנתינת צ'ק מועילה לפחות מדין קנין סיטומתא [כמבואר בגמ' ב"מ (דע"ד, א') ובשו"ע (חו"מ סי' ר"א ס"א). והיינו קנין שאנשים רגילים לעשותו אע"פ שאינו מקניני התורה. הב"ד בס' הצ'ק כהלכתו (הנ"ל. ד"ק פ"ז סק"ב)].


וכ"כ להקל בס' כשרות ארבעת המינים [(עמ' רי"א. הב"ד בפסתש"ו (סי' תרנ"ח הערה 25)]. ובס' תורת הקנינים [להג"ר אהרן רובינפלד שליט"א (הל' ד' המינים. ענף א' סעי' ב')]. כתב ד' צדדים להקל: 1) דבלא"ה י"א דמועיל ונחשב כקנין כסף כשקונה בשט"ח דידיה. 2) דכשמקנה לו תמורת השווי של ההתחייבות עצמה, לכו"ע מהני. ומחלוקתם הינה בשט"ח דידיה, כשמקנה לו תמורת המנה שעתיד ליתן לו, ולא תמורת ההנאה שמקבל המוכר בשעת הקנין. 3) דלא גרע מנתן לו מילווה, דבכה"ג לכמה פוס' קונה במשיכה מדאו'. 4) דמהני עכ"פ מדין סיטומתא. ואף די"א דסיטומתא מדרבנן לא מהני לדאו', מ"מ הרי י"א דמהני שט"ח דידיה ככסף. ולכן היקל משום דא"צ להחמיר את כל החומרות ביחד. הב"ד בס' הצ'ק כהלכתו (פ"ז שם), והוסיף עוד טעם להקל, דלסוברים דצ'ק הוא דבר ערך ככסף, ודאי דמהני לקנין גם בד' המינים ומכירת חמץ. ולסוברים דהוא רק שט"ח, י"ל דהכא עדיף כיוון דגבייתו מהבנק. וע"ע בס' מכירת חמץ כהלכתו (שם) מש"כ בשם הגר"ש ווזנר זצ"ל.


נמצאנו למדים שישנם כמה וכמה פוס', אשלי רברבי דס"ל להקל בני"ד.


ובאשר לדעת האוסרים:


ד' הגר"נ קרליץ שליט"א, כמש"כ בספרו חוט שני (פסח. פי"ג ססק"א) שתשלום על המצות בצ'ק אינו מועיל לקנותן. וכ"מ ממש"כ בס' חוט שני (הל' ריבית דקט"ו), ממש"כ שצ'ק זה רק מכתב לבנק (וצ"ע אי יחמיר אף אם תאריך הפרעון הינו לפני החג. ולא ראיתי את דבריו בפנים). וע"ע מש"כ בס' מכירת חמץ כהלכתו (פ"ח שם), בשם הגר"ש ווזנר זצ"ל, שלד' הסוברים שאי אפשר לקנות בשט"ח של אחרים כבכסף [ר' קצוה"ח (סי' ק"צ סק"א). והיינו כיוון שלמקבל השטר אין סמיכות דעת, דהוא חושש שהנותן ימחל על החוב], לכן גם בצ'ק אי אפשר לקנות (דהמקבל חושש שנותן הצ'ק יבטלנו). אך כתב כן דווקא למ"ד זה.


למסקנה נמצאנו למדים שד' רוה"פ להקל לקנות בצ'ק אף לצורך מצווה דאו'.


ומ"מ כתבו בשם הגריש"א זצ"ל שאם לצ'ק לא היה "כיסוי" בחשבונו של הנותן והצ'ק חזר, והמוכר גילה דעתו שהוא צריך לפרעונו (עייל ונפיק אזוזי), הרי שנותן הצ'ק לא יצא י"ח המצווה, כנ"ל (בסעיף ל"ו ובהערה ע"ה). ועיי"ש ד' הגרשז"א זצ"ל בהא [ר' בס' אשרי האיש (ח"ג פל"ב סקכ"ג), בס' הצ'ק בהלכה (שם סק"ג) ובמ"ב - דירשו (סי' תרנ"ח הערה 15)]. ואי הלך הקונה אל המוכר לבקש ממנו שימחל לו, אי מהני למפרע מחילת התנאי דנתינת דמים, ראה בתשובות והנהגות (ח"ג סי' קצ"ב). וכעין זאת ר' לעיל (בפרקנו בהערה ע"ה).


עוד בענין תשלום ע"י צ'ק לצאת י"ח מתנות לאביונים, ר' מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' פורים (פי"א הערות ח', כ"ב, כ"ח ומ"ו).


וע"ע בענינים אלה בס' הצ'ק בהלכה (פ"ז שם) לגבי כמה מצוות שונות. ואכמ"ל.


[80]פ. הנה בני"ד ישנה ריעותא מהאמור בהערה הקודמת, כיוון שאף אם נאמר שהצ'ק דינו ככסף ממש, מ"מ יש מקום לומר שביו"ט הראשון (לפחות גבי צ'ק דחוי) עדיין לא חשיב ששילם עבור הדמ"י (כמו לפסח גבי מצה) דהא יש מקום לומר שסו"ס המוכר לא קיבל כסף או תמורת כסף שיכול לממש אותה כעת. ועתה נביא בס"ד ד' הפוס' בהא.


דעת המקילים:


הנה הבאנו בס"ד במקראי קודש הל' ליל הסדר (בפ"ז הערה צ"ה) את דברי הגר"מ אליהו זצ"ל בני"ד. ששאלנוהו האם מותר לקנות ע"י צ'ק דחוי מצת מצוה (והיינו מצת מצווה שגם גביה בעינן שתהא בבעלות מי שמקיים מצווה באכילתה). וענה הגר"מ אליהו זצ"ל שאין בעיה לקנות מצת מצווה ולשלם בצ'ק דחוי שפרעונו לאחר יו"ט הראשון של החג, כיוון שכיום צ'ק הינו ככסף. ולמרות שאפשר לבטל את הצ'ק, מ"מ כיוון שרגילים היום לקנות ע"י צ'קים וזו דרך תשלום, לכן מותר הדבר. עכת"ד. ולפי דבריו כ"ה גבי ד' המינים, דלמרות דבעינן בהם "לכם", אפ"ה ש"ד, דזה ממש כתשלום כסף, וע"ע בדבריו המובאים במקראי קודש הלכות פורים (פי"א הערות כ"ב וכ"ח).


וכן נראה שאף לדעת הגר"ש ישראלי זצ"ל יש להקל בני"ד. שכפי שהורה לנו, יוצאים י"ח מצוות מתנות לאביונים אם נותן לעני צ'ק דחוי שתאריך פרעונו הינו לפורים, אם עושה תנאי עם העני שהוא מקנה לו זאת בתנאי שהעני לא יפרע ולא ישתמש בצ'ק לפני יום פורים. ויותר מזה אמר, שאף אם תאריך פרעונו של הצ'ק הינו לאחר פורים, גם בזה יי"ח מצוות מתל"א, כיוון שאנשים משלמים לצורך קניותיהם בצ'קים דחויים שתאריך פרעונם לא הגיע. עכת"ד [כמבואר בס"ד במקראי קודש הל' פורים (פי"א הערה כ"ח. וע"ע שם בהערה כ"ב)].


נוסף לשני גדולים אלה לא מצאתי עוד פוס' שהקלו בכך. ושמא מהפוס' שהקלו לצאת י"ח בצ'ק שאינו דחוי מטעם שדינו ככסף ממש, שמא יקלו גם בני"ד אע"ג שתאריך פרעונו טרם הגיע. ובפרט ממש"כ הפוס' בשם הגריש"א זצ"ל להתיר קניית הדמ"י בצ'ק לפחות מטעם סיטומתא, לכאו' יש מקום לומר דשרי לקנות הדמ"י אף בצ'ק דחוי, כיוון שאינשי סוחרים ומשלמים אף בצ'קים דחויים. ובפרט שהעירוני שיש כיום אנשים וחברות שקונים צ'קים דחויים תמורת כסף מזומן. וצ"ע בכ"ז.


ובאשר לד' המחמירים. אמנם לא מצאתי בהדיא מי שהחמיר בכך (דלא מהני לקנות הד' מינים בצ'ק דחוי), אך נראה לכאו' פשוט שכל אותם הפוס' שאסרו לקנות הדמ"י בצ'ק שתאריך פרעונו הינו לפני החג, כ"ש שיאסרו לקנותם בצ'ק דחוי שזמן פרעונו אחר יו"ט ראשון.


ובשו"ת קנין תורה (ח"ג סי' צ"ג) הסתפק אי מהני כקנין מדאו' לני"ד [הב"ד בפסתש"ו (סי' תרנ"ח הערה 24)].


נמצאנו למדים שד"ז שנוי במחלו' אי מהני לקנות בצ'ק דחוי את ד' המינים כדי לצאת בהם י"ח ביום הראשון.


ומ"מ כתבו הפוס' שיש להזהר שבתאריך הפרעון של הצ'ק יהיה מספיק כסף באותו חשבון בבנק, דאל"כ אם המוכר עייל ונפיק אזוזי, לא יצא י"ח המצווה, כדלעיל בהערה ע"ה [כ"כ במ"ב מהדו' דירשו (סי' תנ"ד הערה 26) ובס' הצ'ק בהלכה (פ"ז ענף ג' סק"ג) בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל]. אמנם יש עוד שני צדדים בכך. צד א' הוא שאפי' שהמוכר לא עייל ונפיק אזוזי, לא יצא הקונה י"ח, דהא סו"ס לא שילם בשל חוסר כסף בחשבון (ולכאו' אם יש לו אישור מהבנק להכנס לחיוב לבנק, והדבר מעוגן גם בעניני איסור ריבית, אזי לכאו' אין בעיה קנינית בכך). וזאת נוסף על מה שעובר על איסורי גזל, רמאות וכדו'. ור' עוד ע"כ לקמן בנספחים במכתב הגרז"נ גולדברג שליט"א מש"כ בשם שו"ת נחל יצחק (סי' צ"ו). ומאידך גיסא יש מהפוס' שיקלו אף בנפיק ועייל אזוזי, וכנ"ל בפרקנו (בהערה ע"ג בשם הגרשז"א זצ"ל, ובהערה ע"ה בשם פוס' אחרים).


וע"ע בענינים אלה בשד"ח (מערכת למ"ד כלל קמ"א סקכ"ד, שהב"ד הפוס' ליישב מנהג ההמונים שאין מקפידים על התשלום לדמ"י מיד), בשו"ת קנין תורה (ח"ג סי' צ"א סק"א), ובפסתש"ו (סי' תרנ"ח הערה 26).


[81]פא. באמת שלא מצאתי בפוס' הכתובים מהו דין קנייה בכרטיס אשראי לצורך מצוות דאו'. אמנם בס"ד כתבנו במקראי קודש הל' פורים (בפי"א סוף הערה ח'), שלד' הגר"ד ליאור שליט"א יוצאים י"ח מתנות לאביונים בנתינת כסף (לקופות הצדקה המרכזיות וכדו') ע"י כרטיס אשראי (ולפי"ד מרן בסי' תרצ"ו ס"ז כל מצות הפורים, כולל מתל"א הינן כדאו'). וטעמו, כיוון שחברת האשראי מתחייבת לאותה קרן צדקה, זה כבר בשליחות התורם, ולכן יוצא בזה י"ח. ואז אותה קופת הצדקה מממשת את החיוב של אותו אדם לתת צדקה כמתל"א. והוסיף, שהדבר מועיל אף אם בזמן שחברת האשראי רוצה לגבות את הכסף מחשבונו של התורם, אין לאדם זה די כסף בחשבונו בבנק, כך שחברת האשראי אינה יכולה לגבות בזמן את החוב של התורם. עכת"ד. עיי"ש (וצ"ע אי לדעתו זה מהני דווקא אם חברת האשראי כבר העבירה את הכסף למוכר בזמן קיום המצווה). ולכאו' לפי דברי הגרד"ל שליט"א ה"ה שיש להקל בני"ד. ואף שיש מקום לחילוקים בין דין מתל"א לבין דין קניית הדמ"י, וכגון שהתורם לקופות הצדקה הרי בסופו של דבר מגיע למקבל כסף מזומן, ולא שרק נרשם לזכותו בבנק, כקנית הדמ"י בכרטיס אשראי. מ"מ נראה שלמעשה אין לחלק בין דין תשלום בכרטיס אשראי למתנות לאביונים לבין תשלום לקנית הדמ"י (וע"ע לקמן בסמוך מהי דעתו גבי הדמ"י).


ולמעשה שאלנו כמה מגדולי דורנו בענין קניית ארבעת המינים ע"י כרטיס אשראי, ואלו תשובותיהם [לפי סדר הא"ב. וכמובא לקמן בס"ד בנספחים (נספח ב' - ו')].


לדעת הג"ר יעקב אריאל שליט"א תשלום של הד' מינים ע"י כרטיס אשראי, אף אם יפדה ע"י החברה לפני החג, אין יוצאים בארבעת המינים הללו י"ח. כי החברה לא משלמת למוכר במזומן, אלא מפקידה את המגיע לו בחשבון הבנק שלו. וזו היא הלוואה, ולדעת רוב הראשונים אי אפשר לקנות בהלוואה. ואע"פ שהכסף המופקד בבנק הוא חצי פיקדון, אך זה אינו כסף מזומן ודינו לענין קנין כהלוואה שאינה קונה [אמנם למעשה הסיק שם הגר"י אריאל שליט"א, שכיוון שהקונה מושך את הדמ"י לביתו, הריהו קונה אותם מדאו' בקנין חצר. ועוד, מכיוון שהמוכר מעונין שהקונה את הדמ"י יוכל לצאת בהם י"ח לכתחילה, מן הסתם מעונין הוא להקנות לקונה בקנין גמור ונותן לו אותו במתנה לצורך היציאה י"ח מדאו' (מבלי שיוותר על התשלום)]. עכת"ד הגר"י אריאל שליט"א, כדלקמן במכתבו המובא בנספחים.


נמצאנו למדים שלדעתו אין לקנות את הדמ"י בתשלום ע"י כרטיס אשראי, אף אם יפדה ע"י החברה לפני החג, כיון שהחברה לא משלמת למוכר במזומן, וחשיב כהלוואה, ואי אפשר לקנות בהלוואה.


לדעת הג"ר אשר וייס שליט"א דין צ'ק הינו ככל שטר חוב, ואילו תשלום בכרטיס אשראי לכאו' עדיף מצ'ק, דצ'קים חוזרים לעיתים מסיבות שונות משא"כ בכרטיסי אשראי. דאם התשלום אושר, שוב אינו חוזר ריקם. ולכן לדעתו משעה שאושר התשלום של כרטיס האשראי הו"ל ככסף ממש לכל דבר, אף שהכסף עדיין לא נגבה מהקונה. דיסוד כסף הינו בקבלת המוכר ולא תליא בחיסרון הקונה. עכת"ד. ור' ע"כ יותר באורך לקמן בנספחים במכתבו אלינו.


ולדעת הג"ר דב ליאור שליט"א אם המלכות קבעה שקנין בכרטיס אשראי הוא קנין גמור, וכך נוהגין לשלם, פשוט שמועיל מהתורה, וחזק יותר ממנהג הסוחרים שנהגו מעצמם. ולכן היום שחיי המסחר מושתתים על אמצעי תשלום של כרטיס אשראי, וגם מצד דינא דמלכותא זה נחשב קנין גמור, לדעתו זה מועיל לכל השיטות גם לדאורייתא, ומקיים בכך דין "לכם" - משלכם. עכת"ד, וכדלקמן במכתבו שבנספחים.


נמצאנו למדים שקנים של ארבעת המינים בכרטיס אשראי, הריהו שנוי במחלוקת אי מועיל הוא כדי לצאת בהם י"ח נטילת ארבעת המינים ביו"ט הראשון.


[82]פב. כ' האורחות חיים (ספינקא. סי' תרמ"ט ס"א) שמי שקנה אתרוג על סמך שהוא כשר לברכה, ואח"כ נודע לו שהוא כשר רק לשאר הימים אך ליו"ט הראשון הוא פסול, והמוכר מודה בכך, הרי שיכול הלוקח לחזור בו מהמכירה לגמרי והמוכר יצטרך להשיב לו הדמים דהוי מקח טעות, דרצונו היה לקנות אתרוג הכשר גם ליו"ט הראשון [הב"ד מ"ב - דירשו (סי' תרנ"ו הערה 31)]. וראה עוד לקמן (בהערה פ"ז דין ה').


[83]פג. כ' הרא"ש בתשובותיו (כלל ק"ב סי' ט') גבי מוכר גבינות לחבירו ולאחר ג' ימים פתחן ומצאן רקובות ריקבון גדול, שהדין הוא שישאלו לעושי הגבינות בכמה זמן ראוי לבוא ריקבון כזה. ואם יאמרו שנעשה בבית המוכר, נמצא שהוא מקח טעות, ובספק היכן נעשה הריקבון המוציא מחבירו עליו הראיה. הב"ד הטור (בחו"מ סי' רל"ב). וכ"פ מרן (בחו"מ סי' רל"ב סט"ז). ובסמ"ע (שם סקל"ה) פירש מהר"י וולק שהמוציא מחבירו קרוי מי שהמעות אינן אצלו, והיינו או המוכר או הלוקח. וכ"כ מהר"י וולק בספרו הדרישה שם (סקי"ג), אך הוסיף שמדברי מרן בב"י משמע שלעולם על הקונה להביא ראיה. עיי"ש שהישווה זאת לדין מוכר בהמה ונמצאת טריפה. אמנם הסמ"ע שם דן על השוואה זו, וחילק בין דין בהמה שאין דרכה להיות טריפה לבין דין הגבינות. ולכן ס"ל שבגבינות דין הממע"ה תלוי מי מחזיק המעות, ושלא כמש"כ בדרישה בשם הב"י דס"ל דלעולם על הלוקח להביא ראיה.


והשלטי גיבורים (בב"מ ד"ל, ב' בדפי הרי"ף) כתב בשם הרא"ש גם גבי ארבעת המינים, דאם יאמרו שהרקבון נעשה ביד המוכר ה"ז מקח טעות. ואם הדבר ספק הרי שהמוציא מחבירו עליו הראיה. ע"כ. הב"ד בא"ר (סי' תרנ"ו סק"א) והבה"ל (סס"י תרנ"ו ד"ה "ועיין לקמן").


אמנם יש להעיר, שהטור (בחו"מ בסי' רל"ב) כ' בשם הרא"ש שצריך להחזיר לו כספו אם יאמרו (עושי הגבינות) שנעשה הריקבון בבית המוכר. והיינו שרק אם בוודאות נעשה הריקבון בבית המוכר. שכן מקור דינו של הרא"ש הוא מדין המוכר פרה לחבירו ונמצאה טריפה, שרק "אם ידוע שהיתה טריפה כשלקחה" (כלשון הטור שם בסי' רל"ב), והיינו כשבוודאות היה הקלקול אצל המוכר, רק אז הוי מקח טעות. ואכן כך כתב גם שלטי הגיבורים (בב"מ שם, בד"ל, ב' בדפי הרי"ף), שרק "אם יאמרו (עושי הגבינות) שנעשה הרקבון בבית המוכר" אזי הוי מקח טעות. וא"כ גם לרא"ש, גם לטור, וגם לשה"ג, הוי מקח טעות כשבוודאי נרקב אצל המוכר, ולא רק כשיש אפשרות כזו. ואילו הא"ר (בסי' תרנ"ו סק"א) כ' וז"ל: אם יש לתלות שהרקבים נעשה ביד המוכר ה"ז מקח טעות. עכ"ל. והיינו שאין וודאות בדבר, אך מ"מ יש לתלות זאת. ואילו הבה"ל שינה עוד יותר מהלשון, וכ' וז"ל: אם יכול לתלות שהרקבים נעשו ביד המוכר ה"ז מקח טעות. עכ"ל. והיינו כשישנה אפשרות כזו, ה"ז מקח טעות. ומ"מ אנו כתבנו בס"ד למסקנה את הדין כמו שהוא כתוב במקורו, והיינו ברא"ש, ובשה"ג. ולא רק בשל כך שבלשון זו כתוב מקור הדין, אלא גם בשל הסברא שיכול הקונה להוציא את המעות מהמוכר רק אם בוודאי התעפש אצל המוכר, ורק אז המקח בטל. אך אם יש אפי' קצת ספק בכך הרי שחזר הדין שהמוציא מחבירו עליו הראיה. וגם נלע"ד בס"ד שאין לחלק ולומר שהא"ר והבה"ל לא דיברו על חזרת דמים למוכר אלא על חזרת מקח בלבד. שלא כן משמע מדבריהם. וצויי"ם. ואח"כ הראנו הרה"ג ישראל ווסרצוג שליט"א (מחסידות גור), שגם בס' פתחי חושן (חלק הלכות גניבה ואונאה, פי"ב סוף הערה צ') כבר עמד ע"כ, והעיר שדברי הא"ר אינם כדברי הש"ג, דהש"ג כתב דהוי מקח טעות דווקא כשמברר ע"י מומחים, ולא כא"ר שכ' שתלוי אי יש לתלות שנעשה ביד המוכר וכו'. עכת"ד.


[84]פד. הא דבמקום ספק היכן נעשה הריקבון שבזה הדין שהמוציא מחבירו עליו הראיה, כ"ז מבואר בהערה הקודמת. ור' במ"ב - דירשו (סי' תרנ"ו בהערה נ"ט) שגם גבי נידון הדמ"י שייכת מחלו' הדרישה בשם הב"י לבין הבנתו בספרו הסמ"ע בהבנת הרא"ש מיהו המוציא שעליו להביא ראיה במקרה שהמעות עדיין ביד הלוקח. ולכאו' יש לדון גם גבי מקרה שהקונה שילם רק חלק מהתשלום, שלא ישלם השאר.


[85]פה. כפי שכתבנו בס"ד לעיל (בסעי' ל"ה ול"ז) הרי שנחלקו הפוס' גבי מי ששילם עבור ד' המינים אך לא עשה גם קנין מדרבנן (כהגבהה), או שהגביהם אך לא שילם עבורם לפני החג, האם יכול הוא לצאת י"ח ביו"ט הראשון בנטילתם, די"א שאינם חשובים כשלו ולא הוי משלכם.


אך השאלה בנידוננו הינה האם רשאי המוכר או הקונה לחזור בו מהמקח במיקרים אלה שהקנין טרם הושלם. ולשם כך עלינו בס"ד לברר מהו תוקף הקנין בכ"א מהאפשרויות הנ"ל, ולפי"ז לראות אי יכולים הם לחזור בהם. ברור שככל שהקנין יותר בר תוקף כך יותר קשה להתיר לאחד מהצדדים לחזור בו מהמקח.


עוד יש להעיר, שישנם מיקרים שלמרות שמותר לא' מהצדדים לחזור בו מהמקח, מ"מ הוא אינו יוצא נקי מהדבר.


בכדי לדון בפרטי ני"ד עלינו להקדים ולומר שישנן כמה דרגות בקנין:


ראשית, קנין גמור, והיינו שגם שילם וגם עשה קנין מדרבנן, כגון שהגביה (במטלטלין).


הדרגה השניה הינה קנין חלקי, וכגון ששילם אך לא עשה קנין מדרבנן (כהגבהה), או שהגביה אך טרם שילם.


הדרגה השלישית (שהיא פחות ברת תוקף) הינה שהמוכר והקונה רק סיכמו ביניהם בדיבור על הקנין ועל גובה המחיר (ואפי' בפני עדים), אך לא היה תשלום ולא קנין מדרבנן כהגבהה.


ואם א' מהצדדים חזר בו בכל אחד משלבים אלה דינו שונה, בהתאם לתוקף הקנין שעשו.


ונחל מהקנין התקף יותר:


אם נגמר המקח, ועשה את קנין המטלטלים כראוי (וגם שילם ע"כ), הרי שלא המוכר ולא הקונה - אף אחד מהם אינו יכול לחזור בו מהמקח, ואפי' אם לא היו עדים לגבי המכר [מרן (חו"מ סי' קפ"ט ס"א)].


ויותר מכך כ' הרמ"א (בסי' קפ"ט שם), שבמקרה כזה, אפי' אם שניהם - המוכר והקונה, מתרצים זל"ז ומוחלין זל"ז לבטל המכר, לא מהני, אלא צריכים הם לחזור ולהקנות זל"ז [עפ"י תה"ד והריב"ש]. אמנם כל זה הוא דווקא אם כבר עשו קנין, שבזה צריך קנין חדש. אך אם טרם עשו קנין, הרי שבזה יש לדון גבי מי שפרע ובזה מועילה מחילה גמורה מרצון וא"צ קנין חדש.


ובאשר למקרה שהקונה נתן הדמים אך לא משך ולא הגביה - שגבי קנין רשות - שלא לשם מצווה, כ' מרן (בחו"מ סי' ר"ד ס"א) שלא נקנו לו המטלטלים, מ"מ כל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר, הרי שלא עשה מעשה ישראל וחייב לקבל עליו קללת "מי שפרע". וכ"ז אפי' נתן הלוקח רק מקצת הדמים [ר' משנה וגמ' ב"מ (דמ"ד, א'-ב', ודמ"ח, ב') ורמב"ם (רפ"ז ממכירה). וכ"פ מרן (בחו"מ סי' ר"ד ס"א). ובאשר למקרה שהגביה ולא שילם, ראה מה שכתבנו בס"ד לעיל גבי מי ששילם לאחר החג.


ודין מי שפרע פירושו שאוררין אותו בבי"ד, ואומרים לו: מי שפרע מאנשי דור המבול, ומאנשי דור הפלגה, ומאנשי סדום ועמורה, וממצרים שטבעו בים - הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו (מרן שם בחו"מ סי' ר"ד ס"ד). וי"א שאומרים לו: הוא יפרע ממך אם אינך עומד בדיבורך [טור בשם הרא"ש. רמ"א (בחו"מ שם סי' ר"ד)]. וי"א שאומרים לו ברבים [מרדכי. רמ"א (שם)]. ואגב, נראה לי שצריך ללמד את הסעיף הזה בשו"ע לפוליטיקאים. ואכמ"ל.


אך כל זה גבי קנין רשות. אלא שלענין מקח לצורך מצווה כבר כתבנו לעיל (בסעיפים ל"ה ול"ז) שנחלקו הפוס' אי כשעשה קנין חלקי, וכגון ששילם ולא הגביה, או הגביה ולא שילם, אי חשיב כקנין גמור (ואז חשיב כ"שלכם"). ולפי"ז לסוברים התם שבדמ"י שקנאם כך יוצא י"ח, הרי לכאו' חשיב כקנין גמור גם לני"ד, וא"כ אינם יכולים לחזור בהם [וכנ"ל בסוף הערה ע"ו בשם הפמ"ג]. ואילו לפוס' הסוברים התם שאינו יוצא י"ח בדמ"י אלה, הרי דחשיב כשילם ולא הגביה, ובזה לכאו' יכולים הם לחזור בהם, אך מ"מ אסור הדבר וחלה עליו קללת מי שפרע. ואם הגביה ולא שילם הרי שקנה מדרבנן ואינו יכול לחזור בו. והפקר בי"ד הפקר והוי כדאו' לכל דיני ממונות.


למסקנה: אם כנים אנו בדברים אלה, עולה מהאמור שמי שרק שילם על ד' המינים ולא הגביהם, הרי שי"א שהמוכר והקונה אינם רשאים לחזור בהם כלל, וי"א דרשאים לחזור בהם, אך מ"מ אסור הדבר ומי שחוזר בו חלה עליו קללת מי שפרע. ואם רק הגביה וטרם שילם, קנה מדרבנן ואינו יכול לחזור בו. וכיוון שהפקר בי"ד הפקר אזי הוי כדאו' לכל דיני ממונות.


יש מי שכתב שדין זה (שקנה בכסף ללא משיכה, דהוי לדעתו קנין) הוא דווקא כשקנה את הדמ"י (או חלקם) בערב החג, והיינו יום א' לפני החג. אך אם קנה לפני כן יכול המוכר לחזור בו, כדין קניית דבר הרשות [שו"ת בית יצחק (או"ח סי' ק"ז). הב"ד השד"ח (מע' למ"ד סי' קמ"א סקכ"ד)].


ועוד כ' שם, דאף באופן שיכול המוכר לחזור ע"י קבלת "מי שפרע", אין המוכר יכול לצאת י"ח בעצמו באתרוג זה (משום מצווה הבאה בעבירה, דהא צריך לקבל עליו מי שפרע). הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' סקל"ג) ובפסתש"ו (סי' תרנ"ו הערה 7).


ובאשר למקרה שהקונה לא נתן כלל דמים ולא קנה אף מדרבנן, אלא רק סיכמו ביניהם בדיבור על המכר. כ' מרן (בחו"מ סי קפ"ט ס"א) שאין המכר נגמר בדברים. שהאומר לחבירו היאך אתה נותן לי חפץ זה, ואמר ליה בכך וכך, ונתרצו שניהם ופסקו הדמים, יכולים לחזור שניהם, אפי' היה הדבר בפני עדים ואמרו להם הוו עלינו עדים שמכר ושלקח זה, ה"ז אינו כלום עד שיגמר המקח כל דבר ודבר כראוי לו... מטלטלים לפי קנינם. ע"כ. וכ"כ כבר הרמב"ם (בריש פ"א מהל' מכירה).


אלא שמ"מ, למרות שהנושא והנותן בדברים בלבד רשאי לחזור בו, ואף אין עליו קללת מי שפרע, בכל אופן ראוי לו שיעמוד בדיבורו אע"פ שלא לקח מהדמים כלום, ולא רשם ולא הניח משכון. ולכן כל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר, ה"ז ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו [שכן מבואר בגמ' ב"מ (דמ"ט, א') עפ"י ד' רבי יוחנן. וכ"כ הרמב"ם (בפ"ז ממכירה ה"ח). וכ"פ מרן (בחו"מ סי' ר"ד ס"ז) והרמ"א (בסי' ר"ד ס"א)]. ופירוש הדבר שאין נחת רוח לחכמי ישראל במעשיו של זה, ואין דעתם נוחה הימנו (סמ"ע שם סקי"ג).


וכאשר נשתנה שער המקח, ומחיר הדבר עלה או ירד (כגון שעלה מחיר ההדסים, או שבערב החג יורדים המחירים של כל הדמ"י), נחלקו הראשו' אי גם בזה אין רוח חכמים נוחה הימנו [ר' ש"ך (שם י"ב). והרמב"ם והשו"ע מחמירים ולא מחלקים בין השתנה השער לבין לא השתנה, ואילו הרא"ש והטור הקלו וס"ל דבכה"ג דהוי תרי תרעי לית לן בה. וגם הרמ"א הביא מחלו' זו (בסי' ר"ד סי"א) ופסק להחמיר בכך]. אמנם חכ"א שליט"א העיר שלכאו' יש לדון בני"ד אי יש משמעות לחוק הגנת הצרכן לגבי החזרת מוצרים, ויתכן שזה מפקיע את דין "מחוסר אמנה" בני"ד. אך יתכן שאי"ז במכירה פרטית, ועוד: היכא שהסכום גבוה מאוד עבור הדמ"י, יתכן שדמי למתנה מרובה כמבואר בשו"ע (חו"מ סי' ר"ד ס"ח). עכ"ד. ונלע"ד בס"ד ששני הדברים לא שייכים לני"ד.


למסקנה, מתבאר מהנ"ל שאם הקונה לא נתן כלל דמים ולא עשה שום קנין, ואפי' לא קנין דרבנן, אלא רק סיכמו ביניהם, הרי שהחוזר בו אין בו קללת מי שפרע, אך מ"מ ה"ז ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו. ואם נשתנה השער ואז חזר בו א' מהם נחלקו הפוס' אי גם בזה אמרינן דהוי מחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו.


עוד בענינים אלה, אי המכר תופס, ר' לעיל בפרקין (הערה ע"ו). ואכמ"ל.


[86]פו.


ענף 1: פתיחה.


כפי שבס"ד כתבנו כאן בהלכות גבי המזיק את חבירו ופסל לו את א' או יותר מארבעת המינים שלו, הרי שיש לחלק חלוקה עקרונית בין השאלה האם המזיק יצא י"ח נטילת דמ"י אלה כשנטלם קודם שנפסלו, שהרי קיבלם במתנה על מנת להחזיר, ולא החזירם כראוי, לבין השאלה האם חייב הוא לשלם לניזק עבור מה שהזיק לו.


הדין אי יצא המזיק י"ח בנטילתם, ר' לעיל בפרקנו (בפרט בהערות ל' ול"ד) עיי"ש חילוקי דינים בין אי המזיק הוא לבדו קיבל הדמ"י מהניזק או שכמה אנשים קיבלו הדמ"י ע"מ ליטלם זא"ז, וא' מהם הזיקם ופסלם.


ועתה נבוא לגבי הדיון בני"ד, האם צריך המזיק לשלם עבור הנזק, וכמה ישלם.


נציין שישנן כמה חלוקות ראשיות וכמה חלוקות משנה של דיני תשלום המזיק.


החלוקה הראשית הראשונה: יש לדון כיצד הגיעו הדמ"י לידי המזיק. וזה מחולק לחלוקות משנה, כגון האם קיבלם באופן של מתנה על מנת להחזיר, או שלקח את האתרוג להראותו למו"צ על מנת שיפסוק שהינו כשר או מהודר. או שלקח כמה אתרוגים למטרה הנ"ל. או שהמזיק חטף את הדמ"י מבעליהם, או שחטפם מהמוכר, וכדו'.


חלוקה ראשית נוספת הינה מה נחשב שהמזיק פסל את ד' המינים. וכגון במקרה שהדמ"י היו כשרים לכו"ע, ועתה חלק מהפוס' פוסלים אותם. וכן כמקרה הנ"ל, אלא שהבעלים של הדמ"י רוצה (או נוהג) להחמיר אפי' כמיעוט הפוס'.


ועתה נחל לדון במיקרים הנ"ל, בעזרת צורי וגואלי.


ענף 2: דין המזיק שפסל את א' (או יותר) מד' המינים שהיו מהודרים:


הנה בדבר זה ישנן ב' דעות עיקריות בפוס'. יש מקילים (על המזיק הנתבע) הסוברים שדי שיחזיר לו אתרוג כשר, אע"פ שפסל אתרוג מהודר, ויוסיף לו בתשלום את הפרש הדמים שאתרוג גדול שווה לאחר החג יותר ממחיר אתרוג קטן. ויש מחמירים שעכ"פ צריך המזיק להחזיר לניזק אתרוג מהודר כאותו אתרוג שהזיק.


דעת המקילים (על הנתבע, המזיק):


כתב המהר"ם מינץ בתשובותיו (סי' קי"ג): ראובן קנה אתרוג גדול ויפה להידור מצווה בדמים יקרים, ובא שמעון ומאבדה או פסלה או לקחה, שחייב לשלם לו ולקנות לו אתרוג אחר. וראובן טוען שחייב הוא לקנות לו אתרוג כראשון כי הידור מצוה בעינן. ושמעון טוען שיקנה לו אתרוג קטן שיוכל לצאת בו י"ח, ואינו חייב לקנות לו מהודר. וכ' ע"כ המהר"ם מינץ, שהדין עם שמעון, עפי"ד הגמ' בב"ק (דע"ח, ב'), דאמר רבא: האומר הרי עלי עולה, והפריש שור, ובא אחר וגנבו, דהגנב בעי להחזיר לו כבש לרבנן, ועולת עוף לרבי אליעזר, ולא בעי להחזיר לו שור כמו שהפריש הנגנב למצוה מן המובחר. וה"ה לני"ד, דהא יוצא ידי חובתו אף באתרוג קטן. אלא שמ"מ הוסיף המהר"ם מינץ, שבכל אופן מה שאתרוג גדול שווה בדמים למוכרו אחר החג טפי מהקטן, דמים עודפים אלה חייב המזיק לשלם לניזק, דהא השבה בעי לשלם לו הממון שהזיק. עכת"ד (ולפי"ז אי האתרוג המהודר שניזק היה בינוני אלא שביופיו היה מהודר, ועתה המזיק מחזיר לו אתרוג בינוני במראהו והידורו אך גדול בגודלו, הרי שלא יצטרך להוסיף לו מעות כלל, דהא אחר החג יוכל למוכרו ביותר דמים מהבינוני המהודר שהזיק. ועוד צריך לעיין במקרה שהאתרוג שניזק התקבל מא' מגדולי הדור אחר שנטלו, ועתה א"א לקבל אחר תחתיו. ור' ע"כ לקמן בנספחים בתשובות הרבנים שליט"א).


כדברי המהר"ם מינץ פסקו עוד כמה גדולים, מהם הג"ר שלמה קלוגר זצ"ל בחכמת שלמה (על הדף ברס"י תרמ"ט, ד"ה "כל ארבעה". עיי"ש שהאריך להוכיח כן, ודחה ד' החולקים) ושו"ת מנחי"צ (ח"ז סי' מ"ד). וע"ע ביד אפרים שיישב את קושיות הפוס' ע"ד המהר"ם מינץ [הב"ד בשע"ת (סי' תרנ"ו סק"ד)].


דעת המחמירים (על הנתבע שהזיק) בני"ד:


אלא שלעומת המקילים, כבר רבו דעות המחמירים בני"ד והסוברים שהמזיק צריך לשלם לניזק אתרוג מהודר כפי האתרוג שהזיק. שכ"כ הג' החכ"צ (סי' ק"כ), וטעמו דלא דמי ני"ד להאי דגונב קרבן עולה. דהתם אין לו שווי לפי שאינו נמכר בשוק, וכמ"ש בפסחים (דפ"ט, ב') שהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום. ולכן בנידון ההוא לא גנב אלא כפרתו, ולכן יכול הגנב לפטור עצמו בכבש במקום שור. משא"כ באתרוג שלהידור יש שווי ונמכר בשוק כפי הידורו. לכן חייב המזיק לשלם דמי כל ההידור ולא די שיחזיר אתרוג פשוט. עכת"ד. וכן נוטה ד' המשנה למלך (הל' מעשה הקרבנות פט"ז ה"ז). וכן הסכימו בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' כ"ט), בשו"ת שואל ומשיב (מהדו' תליתאה. ח"ג סי' ל"ג), בשו"ת מהר"ם שיק (סי' שכ"ט), שו"ת נחפה בכסף (חו"מ סי' י"ב, שכ' שהעיקר כד' החכ"צ), שו"ת טוטו"ד (מהדו"ק סי' רל"ב), המט"י, ס' בית השואבה (סי' תרנ"ו סקכ"ד), וס' יקהיל משה (סי' תרמ"ט) [הב"ד הבה"ט (סי' תרנ"ו סק"ד), שע"ת (סי' תרנ"ו סק"ד), כה"ח (סי' תרנ"ו סק"ג), השד"ח (מע' הדמ"י, סי' ג' סקכ"ה), וסא"ה (ח"ב במיל' סקל"ו)].


למסקנה:


למעשה נראה בס"ד שאכן ד' רוה"פ להחמיר (על הנתבע שהזיק) בני"ד, ולכן צריך המזיק להחזיר לניזק אתרוג מהודר כפי שהזיק. אלא שכיוון שקיי"ל שהמוציא מחבירו עליו הראיה, לכן לכאו' יכול המזיק לטעון דקים לי כמהר"ם מינץ וסיעתו. אלא שמ"מ אי חטף הניזק מהמזיק את שווי האתרוג המהודר, כ' הפמ"ג (במש"ז סי' תרנ"ו סק"א) שאין מוציאין מידו, שיכול הוא לומר דקים ליה כחכ"צ [הב"ד בסא"ה (שם)].


אמנם פה יש להזכיר בס"ד את ד' הפוס' גבי טענת קים לי. שמצד א' כ' הבית שמואל (באה"ע סי' נ"ג ס"ק י'. ובדפוסים אחרים סקי"ד) דאמרינן קים לי רק כשיש שני פוס' (לפחות) לטובת המוחזק. ע"כ. ולפי"ז אכן יכול המזיק שפסל את אתרוגו של חבירו לומר דקים ליה כמהר"ם מינץ, ושדי לו לשלם לניזק אתרוג קטן וכשר, בתוספת הדמים של הפרשי המחירים שבין אתרוג קטן לאתרוג גדול, אך לאחר החג [ואגב, מצד מה שהוסיף המהר"ם מינץ דבעי לשלם הפרש דמים זה, רואים ששם לבו לא רק לנזק הרוחני של הניזק, שיוכל לקיים המצווה לאחר ההיזק אלא גם לנזק הגשמי, והיינו שישלם את שווי ההפרש כפי שהוא לאחר החג. וצ"ע אי יש להתייחס באופנים אלה לכל מי שגרם לחבירו שלא יעשה מצווה, עי"כ שגוזל מחבירו חפצא דמצווה המונעו מלקיימה, ועוד צ"ע אי דמי למי שחטף מצווה מחבירו שצריך הוא לשלם לו עשרה זהובים בגלל שמנע ממנו המצווה, וזאת נוסף לשווי הממוני של החפץ, וכגון שגזל ממנו שופר. וכבר כתבנו בס"ד במקום אחר בפרקנו גבי מקרה שלאחר החג החזיר לו החפצא, כגון לולב או שופר וכיוצ"ב. ואכמ"ל]. וכיוון שבני"ד ישנם יותר משני פוס' שהקלו שדי שהמזיק יתן לניזק אתרוג קטן וכשר בתוספת הפרש המעות דלאחר החג (הלא המה הגר"ש קלוגר והמנחי"צ, נוסף על המהר"ם מינץ), הרי שיוצא שיכול המזיק לומר קים לי בני"ד.


אלא שמאידך יש צד לומר שאין המזיק יכול לומר קים לי בני"ד. שראיתי שמביאים בשם הבית שמואל באה"ע (שם. אמנם לא מצאתיו שם) שכ' דאמרינן קים לי דווקא במחלו' שקולה. עכ"ד. ולפי"ז ק"ק לומר שיכול המזיק לטעון קים לי כמהר"ם מינץ, דהא לפי מה שכתבנו לכאו' ד' רוה"פ להחמיר בני"ד כחכ"צ. אמנם מאידך יש צד לומר שכובד המשקל הינו בדעת המקילים כמהר"ם מינץ, דהא המהר"ם מינץ היה בסוף זמן הראשו' (נולד בערך בשנת קע"ה), וקדם טובא לג' החכ"צ (שהדפיס לראשונה את ספרו בשנת תע"ב). וא"כ למעשה עדיין צריך להתיישב בס"ד בדבר אי אכן בני"ד יכול המזיק לומר קים לי כמהר"ם מינץ. והדעת היתה נוטה בס"ד דיכול לומר קים לי כמהר"ם מינץ. וראה מש"כ הג' הפמ"ג (במש"ז סי' תרנ"ו סק"א) גבי אי הניזק חטף את דמי האתרוג המהודר, שיכול הוא ליטלם. ולכאו' זה כד' החכ"צ. אלא שמאידך ממה שהוצרך לחטוף משמע לכאו' שפוסק כמהר"ם מינץ. ועוד צריך להתיישב בדבר.


אמנם כעבור זמן ראיתי שכבר הגר"ע יוסף זצ"ל דן בכה"ג בחזו"ע (סוכות. הל' ד' המינים. סל"ז ובהערה מ"ב), גבי שנים שבאו לבי"ד בשל דין ודברים על אתרוג שביד א' מהם. ומצאו חברי ביה"ד שהדבר תלוי בפלוגתא, וזיכו את א' מהם בטענת קים לי דאין להוציא מהמוחזק, והעלה שם בחזו"ע שלכתחי' טוב שיקח אתרוג אחר למצווה, ובדיעבד יצא י"ח באתרוג זה שזכה בו בטענת קים לי. ודן שם מצד הא דאם יחזור שכנגדו ויתפוס לא אמרינן קם דינא וא"כ לא ברור שהאתרוג שלו ולא קרינן ביה "לכם". ועוד דן מצד הא שעיקר דין קים לי שלא להוציא מהמוחזק שי"א דהוי רק מדרבנן, וי"א דהוי מדאו'. ולמ"ד דהוי רק מדרבנן יוצא שלרבינו ירוחם וסיעתו דס"ל שקנין דרבנן לא מהני למצוה דאו', הרי שהמוחזק מטעם קים לי לא יכול לצאת י"ח ביו"ט א'. עיי"ש שדן מצד כמה וכמה כללי קים לי, והסיק שאם היה הספק תלוי בפלוגתא דרבוותא, והרוב עומד לצידו של המוחזק, וביה"ד זיכו את המוחזק מטעם קים לי כד' רוה"פ (וכש"כ כשמרן בשו"ע פסק כן לדינא), בזה שפיר חשוב "לכם". עיי"ש. ואף שלכאורה יש לדחות את הלימוד מדברי הגרע"י זצ"ל, דהוא דיבר על השאלה האם יוצאים י"ח באתרוג שזכה בו מדין קים לי והממע"ה, משא"כ בני"ד שאם האתרוג בעין אצל המזיק הריהו חייב להחזירו מדין השבת הגזלה, מ"מ אפשר לומר שאנן עסקינן שאין האתרוג בעין, והשאלה הינה כמה צריך הוא לשלם על הנזק.


ומ"מ בני"ד לכאו' יש לומר שהמוחזק לא יכול לומר קים לי כד' המהר"ם מינץ, ולשלם רק דמי אתרוג קטן ואת ההפרש שיהיה לאחר החג בין האתרוגים. דהא נראה שד' רוה"פ דווקא להחמיר כחכ"צ ומ"מ לא ברירא הדבר שהמוחזק לא יכול לומר קים לי כי רוה"פ ס"ל כחכ"צ, אלא יתכן שהמזיק שהוא המוחזק יכול לומר קים לי אף כשד' רוה"פ כנגדו, וכמש"כ למשל הנתיבות בכללי דיני התפיסה (בחו"מ סס"י כ"ה סק"כ). ועיי"ש שאם הדיין הכריע כאחד מהמתדיינים בפלוגתא דרבוותא אין השני יכול לטעון קים לי (וכתב זאת עפ"י היש"ש ב"ק פ"ב סי' ה'). ומ"מ אם האתרוג הינו בעין, הרי שצריך הוא להחזירו בחג מיד, מדין השבת הגזילה, וזאת עפי"ד מרן (בחו"מ סי' ש"ס ס"א). ובדברים אלה לכאו' תלוי גם הא אם יוצא הוא י"ח. כך בס"ד נלע"ד. וה' יצילנו משגיאות.


ובאשר לאופן השומה של האתרוג הניזק, שלד' החכ"צ צריך לשלם שוויו, כ' השבו"י (שם) שאין שמים לפי מה ששילם הבעלים עבור אתרוגו על דעת עצמו, וכגון שהוסיף יותר משליש מצד חיבוב והידור מצווה, ואילו בשוק הוא נמכר בפחות מזה, אלא שמים כפי שנמכר בשוק [סא"ה (שם)].


עוד פוס' שדנו גבי ני"ד הם חי' מהר"ץ חיות לב"ק (דע"ח, ב'), שו"ת תפארת צבי (סי' כ"ח), ביכור"י (סי' תרנ"ו סק"ג), שו"ת בנין ציון (סי' קס"ד), שו"ת מהרש"ם (ח"ד סי' מ"ז) והשד"ח (מע' הדמ"י בכללים, ח"ה סי' ג' סקכ"ה).


לגבי מי שהזיק את מוכר הדמ"י, ולא שהזיק דווקא אדם פרטי שהתכוון לנוטלם, ר' לקמן (בריש ענף 5).


ענף 3: מי שפסל את אחד (או יותר) מארבעת המינים של אחר, בשוגג, באונס, או שקיבלם בהשאלה, או שלנותן יש עוד ד' מינים אחרים.


עוד דנו הפוס' גבי מי שהזיק את חבירו ופסל את אחד מהדמ"י שלו, אך עשה כן בשוגג. וגם בזה נחלקו הפוס'. שהפמ"ג (במש"ז סי' תרנ"ו סק"א) כ' שהמזיק יכול לפטור עצמו בדמי אתרוג (או מין אחר מהדמ"י) פשוט, ואינו חייב לשלם דמי מהודר, וכ' שזה אף לשיטת החכ"צ. והב"ד בביכור"י (סי' תרנ"ו סק"ג).


אלא שבס' בית השואבה (דיני הידור מצוה סקכ"ו) תמה ע"כ, וכ' שלא מצא שום טעם לחלק בזה בין שוגג למזיד, דאדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד. הב"ד כה"ח (סי' תרנ"ו סק"ד), סא"ה (ח"ב במיל' סקל"ו) ופסתש"ו (סי' תרנ"ו הערה 10). וראה רמב"ם (פ"ו מחובל ומזיק ה"א) שבמזיק אין חילוק בין שוגג למזיד.


וכתבו חלק מהפוס' הללו (סא"ה ופסתש"ו) שלמעשה צ"ע. ולענ"ד נראה בס"ד שגם בזה לכאו' י"ל דהמוציא מחבירו עליו הראיה, ולכן המזיק יכול לשלם רק דמי אתרוג כשר ולא מהודר. אך אם הניזק חטף מהמזיק דמי אתרוג מהודר, יכול המזיק לומר דקים לי כד' בית השואבה.


אמנם לכאו' יש להעיר, שלא זכיתי להבין מדוע פסק הג' הפמ"ג שיתן רק דמי אתרוג פשוט, הרי אף המהר"ם מינץ וסיעתו ס"ל דמ"מ בעי להשלים את דמי האתרוג הגדול כפי שימכר לאחר החג. ואף הם לא הסתפקו בתשלום האתרוג הכשר בלבד. וחכ"א אמר שמא האתרוג לא ניזוק בגודלו. עכ"ד. אך לענ"ד היה צריך לפרש זאת. וצ"ע.


ולגבי מי שהזיק את חבירו ופסל את א' המינים שלו באונס.


כתבו הפוס', שמי שקיבל ד' מינים של חבירו ופסל אותם באונס, שפטור הוא מלשלם עליהם. והיינו כשקיבלם במתנה ע"מ להחזיר [שכ"כ הרא"ש בדעת רבינו ישעיה (הב"ד לעיל בפרקנו בהערה ל"ה ענף 4). וכ"פ מרן (בחו"מ סי' רמ"א ס"ח) גבי מזיק שקיבל במתנה ע"מ להחזיר. וכ"כ בעיקרי הד"ט (סי' ב' סק"ג) בשם ס' טל אורות (סי' א'). וכ"כ המ"ב (סי' תרנ"ח סקט"ו), כה"ח (סי' תרנ"ח סק"ל), סא"ה (שם ססקל"ו) ופסתש"ו (שם הערה 11). וע"ע במרן (חו"מ שם) ובכה"ח (סי' תרנ"ח סקכ"ט). ומ"מ מי שבעלמא הזיק את ממון חבירו באונס, הריהו חייב [ב"ק (דכ"ו, א'). שו"ע (חו"מ סי' שע"ח ס"א)].


לענין הגדרת אונס ר' תוס' ב"ק (דכ"ז, ב' ד"ה "ושמואל") ושו"ע (חו"מ סי' שע"ח ס"א) וביאור הגר"א (שם סק"ג) וש"פ. וישנן מציאויות שונות לדין אונס שמדובר בהתאם לכך משתנה הדין. כגון אנוס כשקיבל במתנה ע"מ להחזיר, שפטור כיוון שהיה שלו. ומאידך שואל חייב באונסים, ופטור כשמתה מחמת מלאכה. וסתם אדם המזיק (כשאינו שואל ולא קיבל במתנה ע"מ להחזיר, הריהו חייב באונס, ולד' התוס' (בב"ק דכ"ז, ב' ד"ה "ושמואל") וכן לרא"ש (שם) פטור מנזיקין באונס גמור. וגבי שאר שומרים (ש"ש וש"ח), כגון שקיבל טובת הנאה מהמוכר פטור באונס (ולתוס' הנ"ל בב"ק ש"ש חייב באונס כעין אבידה). וקיצרנו.


ולגבי מי שקיבל ד' מינים מחבירו במתנה על מנת להחזיר ופסלם או שאיבדם, אלא שלניזק יש עוד מין כזה שהינו כשר.


ראה לעיל (בפרקנו בהערות ל' ס"ק 3, ול"ה ס"ק 3) שבמקרה זה צריך המקבל להחזיר לנותן את מה שפסל או איבד. ומ"מ נלע"ד בס"ד שכיוון שאף במקרה שלנותן - בעל הדמ"י - אין דמ"י אחרים, ובכ"ז נחלקו הפוס' אי המזיק צריך להחזיר לו מהודר כפי שהיה לפני ההיזק, או שדי שיחזיר לו רק כשר, וכנ"ל בסמוך. א"כ גם בני"ד יש מקום לומר שיחזיר לו רק כשר, דהא יש לו כבר ד"מ אחרים, ולכאו' קיל טפי. אמנם לד' החכ"צ נראה שכיוון שהאתרוג שקיבל שווה יותר, לכן בכל אופן צריך להחזיר לו מהודר כמו שקיבל. ועוד ר' לעיל (בהערה ל' ס"ק 3) בשם הביכור"י, שאם הלולב שקיבל המקבל מהודר יותר מזה שנשאר ביד הנותן, כתב הביכור"י שצריך המקבל להחזיר לולב לא פחות מהודר ממה שקיבל. אמנם ר' בבה"ל (סי' תרנ"ח ס"ד ד"ה "אפי'") דמשמע אם יחזיר לו אתרוג אחר כשר ומהודר, לכו"ע יוצא בזה י"ח. וראה בשו"ת מנחי"צ (ח"ז סס"י מ"ד. ד"ה "והנה") שאם יחזיר לו לולב כשר ולא מהודר כפי שהיה, וגם יתן לו הפרש דמים שבין הכשר למהודר, שיצא בזה י"ח. ע"כ. ומ"מ עיי"ש בבה"ל בסופו עוד דעות בזה (אני חולה ואין בכוחי להאריך).


מי שבידו אתרוג מהודר (או שאר הדמ"י) של חבירו, והאתרוג עדיין בעין ולא נפסל, חייב הוא להחזיר לבעל האתרוג את האתרוג המהודר, ואינו יכול לפטור עצמו בדמי אתרוג פשוט, אף לשיטת המהר"ם מינץ הנ"ל [ביכור"י (סי' תרנ"ו סק"ג) עפי"ד הראב"ד בשטמ"ק לב"ק (דע"ח, ב'), שאם השור עדיין בעין אינו יכול לפטור עצמו בדמי כבש. עיי"ש בביכור"י ובתוספת ביכורים שהאריך ליישב שיטת המהר"ם מינץ. וע"ע בתה"ד (סי' שי"א), בפתחי תשובה (חו"מ סי' רמ"א סק"ט), ומש"כ שם כבר הקצות והנתיבות, וזה דלא כדמשמע בטור שיכול לתת לו דמי החפץ אף שהחפץ עדיין בעין. כמבואר בפת"ת שם].


ואם בעל האתרוג (או שאר ד' המינים) נתן האתרוג למקבל בתורת שאלה ולא במתנה ע"מ להחזיר, והמקבל פסלו, כתב הגרצפ"פ זצ"ל בשו"ת הר צבי (ח"ב סי' קי"ב) שדין המקבל כשואל וחייב באונסין [עפי"ד שו"ת שערי דעה, ועפ"י חידושי הגרע"א לסי' ח' (ושמא הכוונה להגהותיו בשו"ע, אך גם שם לא מצאתי) וזאת אע"פ שלענין נטי' הדמ"י כן חשיב כמתנה ע"מ להחזיר. עיי"ש. הב"ד בפסתש"ו (סי' תרנ"ח הערה 28). וכל זאת מבלי להכנס לדיון אם יצא המקבל י"ח (כדלעיל בפרקנו)].


ענף 4: מי שהזיק ארבעת המינים של מוכר.


דין מי שקיבל את א' מד' המינים מהמוכר והזיקם ופסלם (כגון שבדקם במקום).


כתב בפסתש"ו (סי' תרנ"ו ססק"ד) שמי שלקח אתרוג ממוכר אתרוגים ונפסל בידו בפשיעה או בשוגג, שהכל מודים שחייב לשלם לו כפי שיווי האתרוג זה שנפסל בידו, אא"כ היה הדבר מחמת אונס [ומ"מ מה שפטר גבי אונס, ה"ז מחלו' ראשו'. ר' תוס' ב"ק (דכ"ז, ב' ד"ה "ושמואל") ורמב"ן בב"מ (דפ"ב, ב'), וברמב"ם (פ"ו מחמץ ומצה) ואכמ"ל]. והוסיף (בהערה 13) וכתב שהמקור לכך הינו מהפמ"ג במש"ז סי' תרנ"ו סק"א. ע"כ. ולכאו' דמי לסברת החכ"צ הנ"ל ולפי"ז יוצא שכל הדיון במקרה זה קאי אמקרה שהאתרוגים שייכים למוכר האתרוגים עצמו, ולכן ההשוואה לדברי החכ"צ שייכת, דהתם מדובר שהעולה היתה בבעלות הניזק. ומ"מ למעשה יש לעשות שאלת חכם לכל מקרה לגופו, כיוון שהדבר תלוי בכמה וכמה גורמים, כגון לשם מה קיבל את ד' המינים, כיצד הם ניזוקו, ע"י מי (האוחזם או אדם אחר שדחפו) וכדו'. או שהמוכר והקונה ישתוו ביניהם בלב שלם על סכום תשלום הנזק.


מי שלקח אתרוג (או מין אחר מד' המינים) על מנת להראותו לפוסק שיאשר שהינו כשר או מהודר, וניזוק האתרוג בדרך.


כ' בס' פתחי חושן (בלויא. ח"ב פ"א סכ"ט) שהלוקח חפץ כדי לבקרו (היינו לבודקו אצל מומחה) אם הינו טוב, אזי אם דמיו קצובים והחפץ חביב על הלוקח, הרי שהלוקח חייב על היזק החפץ אפי' אם ניזוק באונס. והוא עפ"י השו"ע (חו"מ סי' ר' סעי' י"א). וכ' הטעם (שם בהערה ע"ג) משום דהוי כלוקח או כשואל שיש לו הנאה שיכול לקנות החפץ. ומ"מ כ' הפוס' שצריך שיהא גם קייצי דמיה (שקצצו דמי החפץ וקבעו מחירו) וגם שיהא זבינא חריפא (היינו שקל למוכרו). וכ' בשו"ע שם (בסי' ר') דהוא דווקא כשהגביה אותו כדי לקנות את כולו. ועיי"ש בפת"ח בהערה, אי יכולים המוכר והקונה לחזור בהם.


ואם לאחר שבדקו גילה דעתו שאינו חפץ באתרוג זה, י"א שחייב בשמירתו כדין שומר שכר [פת"ח הנ"ל (שם ובהערה ע"ה שם) בשם השו"ע (שם בחו"מ בסי' ר') בדעה הראשונה. והוא ד' הטור בשם י"א. והטעם, משום דדמי ללוקח ע"מ לשגרן לבית חמיו בדרך חזרה, שחיובו בהליכה מדין שואל ובחזרה כש"ש משום הנאתו]. וי"א שהוא כשומר חינם [פת"ח (שם ובהערה ע"ו) עפ"י השו"ע (שם בדעה השניה). והטעם משום דבטלה הנאתו]. וי"א שחייב אף באונסין [פת"ח (שם בהערה ע"ז) עפ"י הטור בשם הרשב"ם והרא"ש. והטעם שכיוון שבדרך ההליכה דינו כשואל, לכן אינו נפטר עד שיחזירנו ליד הבעלים. עיי"ש בפת"ח]. ולכאו' גם בני"ד יש מקום לומר קים לי, הן אם המעות נמצאות אצל המזיק, והן אם הניזוק חטף מהמזיק את המעות ועתה הניזוק הינו המוחזק.


ומי שלקח כמה אתרוגים לבדיקה כדי לברור את הטוב (או הטובים שבהם) ולהחזיר השאר למוכר.


כתב בפתחי חושן (ח"ב פ"א סוף הערה ע"ג) מדנפשיה, שאם ניזוקו בדרך ההליכה תליא הדבר בפלוגתא. שלמ"ד שחיובו מדין שואל הרי שדינו כשואל על כולם, שהרי כל ההנאה שלו בכל א' מהם אם ימצא חן בעיניו. אך לד' הפוס' שדינו כלוקח הרי לא התכוון לקנות כולם. ואף אם הם בעין אלא שנפסל א' מהם אפשר שעל כולם יש לדון בדין מקח. ובכל אופן חייב בגניבה ואבידה, דבדרך ההליכה מסתבר שהנאה זו שיכול לברור איזו שירצה הוי כשכר והוי כש"ש. ואם האתרוג ניזוק בדרך חזרה, הרי שאם ניזק אותו אתרוג שבחר בו, הוי לוקח גמור, ואפשר שגם אינו יכול לחזור בו מהחלטתו לזכות בו, כיוון שגמר בלבו לקנותו והוא גם בידו. ואם ניזוק אתרוג אחר משאר האתרוגים דינו כמקח לאחר שגילה דעתו שאינו חפץ בו (וכנ"ל בסמוך, שי"א שדינו כש"ח, י"א כשומר שכר, וי"א שחייב אף באונסין). עכת"ד הפתחי חושן בדברים אלה [ציינם בפסתש"ו (סי' תרנ"ו הערות 13,14)]. וע"ע בפתחי חושן (ח"ב פ"ט ס"כ) שהשואל חפץ לצורך מצווה, י"א שאין דינו כשואל להתחייב באונסין.


ענף 5: דין מי שחטף את ארבעת המינים, ודין המחזיר את ארבעת המינים לבעליהם לאחר החג.


מי שחטף את א' מד' המינים מחבירו או ממוכר האתרוגים.


הפמ"ג (במש"ז סי תרנ"ו סק"א) הב"ד המהר"ם מינץ והא"ר הנ"ל גבי מי שהפסיד לחבירו האתרוג, שלדעתו די שיחזיר לו אתרוג קטן שיוצא בו י"ח בתוספת מה שאתרוג גדול שווה אחר החג יותר מאתרוג קטן, ולאחר זאת הזכיר את דברי המל"מ הנ"ל, ושלד' החכ"צ (בסי' ק"כ) החוטף מראובן אתרוג צריך לשלם לו מה ששווה האתרוג עתה בחג. אלא שהוסיף החכ"צ, שמ"מ אם חטף האתרוג ממוכר אתרוגים, בזה אין מחלוקת, ואף למהר"ם מינץ בעי לשלם לו כשוויו בחג. והיינו לדעתו המחלו' הינה רק כשחטף ממי שלקח האתרוג ע"מ לצאת בו י"ח [וזה פשט ד' החכ"צ, כמבואר למעיין בתשו' שם. וכן הבין בסא"ה (ח"ב במיל' סקל"ו). וכן מדוקדק בד' המהר"ם מינץ, שעיקר לימודו הינו ממזיק קרבן חבירו, ולא מזיק בהמה של מוכרי בהמות לשם קרבן בירושלים. ובדברי הג' כה"ח (בסי' תרנ"ו סק"ה) הדברים לא ברורים כל כך לענ"ד הקלושה].


מי שגזל (לפני החג או בחג) אתרוג השווה הרבה, ובא לאחר החג ורוצה להחזירו לנגזל ולהפטר בזה באומרו הרי שלך לפניך. הפמ"ג (במש"ז רס"י תרנ"ו) כ' תחילה די"ל דמצי פטר נפשיה כחמץ בפסח (ב"ק דצ"ו, ב') דאומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך, דהא השיב הגזלה עצמה, וכ"ש באתרוג, אע"פ שלעת עתה שווה רק מעט. אך למעשה דחה זאת ונשאר בצ"ע. לעומת זאת בבית השואבה (סי' תרנ"ו סקכ"ח) פשיטא ליה שיכול לומר לו הרי שלך לפניך [הב"ד כה"ח (סי' תרנ"ו סק"ז)].


אמנם אני כשלעצמי לא כ"כ ברירא לי ד"ז. דמדוע לא ישלם לו דמי האתרוג כפי שהיה יכול להמכר בעת הגזלה. דאל"כ הרי סו"ס הפסידו. ומ"מ גם מדברי החכ"צ מוכח שיכול לומר לו הרי שלך לפניך. ואע"ג שכתב שצריך החוטף לשלם לנגזל כפי מה שהוא שווה להמכר לשם מצוות פרי עץ הדר. ולכאו' נראה שצריך לשלם לו מה שהפסידו, מ"מ הוא דיבר במחזיר דמים, אך אם מחזיר לו החפץ משמע שגם הוא יסבור שיכול לומר לו הרי שלך לפניך.


ובפרט יש להזכיר את מחלו' הראשו' גבי המזיק את חבירו ושבר לו חבית יין, שביומא דשוקא היתה שווה חמש ולאחר השוק אין שווה אלא ארבע [ר' גמ' ב"מ (דצ"ט, ב'), גבי דברי רבא על הני שקולאי]. דיש ראשו' דפירשו הגמ' (עפ"י גירסתם), שאם משלם לו לאחר יומא דשוקא משלם לו חמישה [זו ד' הראב"ד (הב"ד בשטמ"ק על הגמ' בב"מ שם), וכ"כ בחי' המיוחסים לריטב"א (ב"מ שם ד"ה "כתב"), הרא"ש (בב"מ פ"ח סי' י"ז), המאירי (בגמ' שם ד"ה "הכתפים"), הר"ן, הנימו"י. הרה"מ (פ"ג משכירות ה"ג) בשם הרשב"א, ועוד ראשו']. ולעומתם יש מהראשו' שכתבו שאם משלם לו לאחר יומא דשוקא ישלם לו רק ארבעה [הרי"ף עפ"י גירסתו בסוגיא בב"מ שם, והרמב"ם (פ"ג משכירות ה"ג). ונחלקו האחרו' בביאור דבריהם. ר' בגמ' ב"מ (דצ"ט, ב') הוצ' מתיבתא, בילקוט ביאורים]. ולכאו' דמי לני"ד. ונראה שרוב הראשו' ס"ל כדעה קמא, ולפי"ז אכן צריך לשלם לו כשווי האתרוג בעת הנזק (אלא שהרי"ף והרמב"ם לכאו' לא ס"ל הכי). וע"ע בגר"א בביאורו לחו"מ (סי' ד"ש סק"י) שהסביר את הדעה הראשונה בראשו' דס"ל שכל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה (ור' בילקוט ביאורים שם סקס"ג). אלא שאת כל זה באמת יש לדחות דהא אינו מחזיר לו את החבית בעין כמו המחזיר את האתרוג שגזל, דהא החבית נשברה.


ובענין מי שגזל הדמ"י מאחר, נטלם ביו"ט הראשון, ובמשך ימי חוה"מ פייס את הנגזל (בדמים או שמחל לו), אי יצא י"ח מה שנטל ביו"ט הראשון, ר' בשע"ת (סי' תרנ"ח סק"ב), בבה"ל (רס"י תרמ"ט ד"ה "בגזול"), במ"ב (סי' תרנ"ח סקט"ו) וכה"ח (סי' תרנ"ח סקט"ו) ולעיל בפרקנו. אך התם מישתעי אי יצא י"ח בכך, ולא מצד איזו מדרגת הידור צריך להחזיר לו. וכן לא מישתעי כבני"ד דתו לא מצי למוכרם לציבור לצורך נטילתם בחג.


ענף 6: המסקנות לאור הנ"ל.


ראשית הדגשנו שלעיל בפרקנו (בעיקר בהערות ל' ול"ה) עסקנו גבי מי שהזיק ופסל את ד' המינים (או חלקם) של חבירו לאחר שנטלם (או שהעבירם לאדם שלישי ע"מ ליטלם והלה פסלם), האם יצא ידי חובה בנטילה. ואילו בני"ד אנו עוסקים במקרים השונים שהלה הזיק את חבירו ופסל לו את ד' המינים, האם חייב הוא לפצות את הניזק באתרוג אחר או בדמים, והאם די שהמזיק יחזיר לניזק אתרוג כשר, אע"פ שפסל אתרוג מהודר.


ועוד הזכרנו שיש לדון בני"ד משני צדדים: מצד א' - לאיזה צורך הגיעו ד' המינים לידי המזיק שפסלם (כגון שלקחם לצורך נטילתם, או שלקחם כדי להראותם לתלמיד חכם אי כשרים הם או מהודרים). וצד ב' - מה נקרא פסול או היזק בד' המינים המחייב את המזיק לשלם את הנזק [עד כאן מענף 1].


ועתה בס"ד נחל בפירוט הדינים במקרים השונים:


1) מי שהזיק את חבירו ופסל לו את א' מד' המינים, או שלא החזירם כלל (או שלא החזירם בזמן) אי יצא י"ח כשנטלם, ר' לעיל בפרקנו (בפרט בהערות ל' ול"ה).


2) מי שלקח מחבירו אתרוג או אחד מד' המינים ואבדם או פסלם, חייב לשלם לו או לקנות לו את אותו המין שאיבד. ונחלקו הפוס' לגבי ההחזרה. י"א שדי להחזיר לו אתרוג פשוט, ולהוסיף לכך את הפרש המעות כפי שהוא לאחר החג בין האתרוג שהזיק לאתרוג שהחזיר. וי"א דבעי לשלם לניזק את שווי האתרוג כפי שהיה שווה בעת הנזק. ונראה שדעת רוה"פ להחמיר כדעה השניה, דבעי לשלם לניזק את שווי האתרוג בעת שהזיקו.


אלא שמ"מ כתבו הפוס' שהמזיק יכול לטעון קים לי (כדעה הראשונה) ואז די אם ישלם דמי אתרוג כשר, ואת הפרש הדמים הנ"ל. ואי הניזק תפס המעות מהמזיק, יכול גם הוא לטעון טענת קים לי וליקח לעצמו מהם את שווי האתרוג המהודר שהוזק. אופן השומה של האתרוג הניזק נעשה כפי שהיה האתרוג נמכר בשוק בעת שהוזק [עד כאן מענף 2].


3) מי שהזיק את חבירו ופסל לו לפחות אתרוג א' (או מין אחר מד' המינים), אך עשה כן בשוגג. נחלקו הפוס' מהי מידת התשלום שעל המזיק לשלם. יש מי שאומר שדי שישלם דמי אתרוג (או מין אחר מד' המינים, אותו מין שהזיק) כשר ופשוט (ויוסיף עוד את דמי ההפרש לאחר החג, בין אתרוג כשר לבין אותו אתרוג שנפסל). ויש מי שאומר שמחלו' הפוס' לגבי מי שהזיק במזיד (כנ"ל בס"ק הקודם) שנויה גם בנידון דידן. ולמעשה נראה שגם בני"ד יכול כל א' מהם לומר קים לי כאחת הדעות הנ"ל (והיינו גם הניזק, אם חטף מעות מהמזיק גם הוא יכול לומר קים לי וליקח לעצמו את כל דמי האתרוג).


4) מי שהזיק את א' מד' המינים של חבירו ופסלו, אך עשה זאת באונס (והיינו שהוכרח לעשות זאת. ראה למשל ב"ק דכ"ח, ב'). כתבו הפוס' שפטור הוא מלשלם על מה שהזיק, אך באמת שתלוי הדבר אם קיבלו במתנה ע"מ להחזיר או באופן אחר. עיי"ש (בענף 3).


5) מי שפסל את א' מד' המינים של אחר, אך לניזק יש עוד מין כזה שהינו כשר, כתבנו שלעניות דעתנו יש מקום לומר שהמזיק רשאי לפצות את הניזק בנתינת ד' מינים (היינו את אותו מין שהזיק) אם הם רק כשרים. אלא שא' מגדולי האחרו' כתב, שאם הלולב (או שאר המינים) שנפסל הינו מהודר יותר מהלולב שנשאר בידי הנותן שניזק, הרי שצריך המזיק להחזיר לולב אחר לא פחות מהודר מזה שנפסל.


6) מי שנתן לחברו אתרוג (ע"מ ליטלו) וה"ה שאר המינים, אך לא נתן לו בתורת מתנה ע"מ להחזיר אלא בהשאלה, והמקבל פסלו, הרי שדין המקבל כדין שואל שחייב אף באונסין (וכ"ש בפשיעה, בגניבה ובאבידה).


7) מי שנמצא אצלו אתרוג (או שאר המינים) של חבירו, פשוט וברור הוא שאינו יכול להשאירו ברשותו ולהחזיר לחבירו אתרוג אחר פחות מהודר מזה שלקח (ולכאו' יש לדון אי רשאי להחזיר לנותן אתרוג יותר מהודר מזה שלקח, דהא רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו, ולכאו' לא יכול לעשות כן, דדמי לחמסן).


8) מי שקיבל את אחד מד' המינים מהמוכר ופסלם. ראה לעיל (בהערה זו ריש ענף 4) מה שכתבנו בשם הפמ"ג והפסתש"ו. ותלוי הדבר כיצד נפסלו וע"י מי נפסלו (הקונה או שאדם אחר גרם לקונה לפוסלם, וכגון שדחפו). ונחל למנות את המיקרים השונים:


מי שלקח אתרוג (או מין אחר מד' המינים) מהמוכר על מנת להראותו לפוסק שיאמר אם הינו כשר או אפילו מהודר, ונפסל אצלו האתרוג. אם דמי האתרוג קצובים (שפירושו שסיכמו ביניהם המוכר והרוצה לקנותם על המחיר שישלם לכשיקנם) והאתרוג היה חביב על הלוקח (שהזיקו), הרי שהלוקח חייב על היזק האתרוג אפילו אם ניזוק באונס (וכל שכן אם ניזוק בפשיעה, או נגנב או נאבד), משום שדינו כשואל (והוא שגם קייצי דמיה וגם הוי זבינא חריפא).


9) ואם לאחר שבדקו את האתרוג (או מין אחר מד' המינים) גילה הלוקח (שפסלו) שאינו חפץ באתרוג זה, י"א שחייב בשמירתו כדין שומר שכר (שחייב בפשיעה, בגניבה ובאבידה), י"א שהוא כשומר חינם (שחייב בפשיעה), וי"א שחייב אף באונסין. ולכאו' המוחזק (מי שהמעות בידו, שהוא חייב לצד השני) יכול לומר גם בני"ד טענת קים לי (והיינו שאם המזיק טרם שילם לניזק, יכול הוא לומר דקים ליה כמ"ד שדינו כשומר חינם, וחייב הוא רק בפשיעה, ולכן אם לא פשע הריהו פטור. ואם הניזק חטף את דמי האתרוג מהמזיק, יכול הוא לומר דקים ליה כמ"ד שהמזיק חייב אף באונסין. כך בס"ד נלע"ד).


10) מי שלקח כמה אתרוגים (או שאר מינים) לבדיקה אצל פוסק כדי לברור את הטוב (או הטובים) שבהם ולהחזיר השאר למוכר. יש מהפוס' שכתב שאם ניזוקו בדרך ההליכה, הרי שלחלק מהפוס' חייב אף באונס, וי"א שחייב רק בגניבה ואבידה. ואם ניזוקו בדרך החזרה, אזי אם ניזוק אותו אתרוג שבחר בו, דינו כלוקח גמור וחשיב כאתרוג שלו, ויתכן שגם אינו יכול לחזור בו מהחלטתו לזכות בו. ואם ניזוק אתרוג אחר משאר האתרוגים דינו כמקח (והיינו כמקח לאחר שגילה דעתו שאינו חפץ בו, שיש לכך דין מיוחד). [עד כאן מענף 4]. ועוד דעות בפוס' ראה לקמן בנספחים (במכתבי הגרז"נ גולדברג שליט"א והגר"ד ליאור שליט"א).


11) מי שחטף אתרוג (או מין אחר מארבעת המינים) מאדם אחר או ממי שמוכרם. אם חטפם מאדם אחר ובשל כך הפסידו, יש מגדולי הפוסקים שאומר שדינו תלוי במחלו' הנ"ל גבי מי שפסל את אתרוגו של חבירו, שי"א שצריך להחזיר לו אתרוג מהודר לא פחות מזה שפסלו, וי"א שדי שיחזיר לו אתרוג כשר, ויוסיף לו את מעות ההפרש בין שני האתרוגים כפי שנמכרים לאחר החג. ואם חטפו ממוכר אתרוגים, הרי שלדעתו צריך לכו"ע להחזיר לו אתרוג מהודר לא פחות מזה שפסלו.


12) מי שגזל (לפני החג או בחג עצמו) אתרוג (או מין אחר מד' המינים) השווה הרבה, ובא לאחר החג ורוצה להחזירו לנגזל באומרו לו: "הרי שלך לפניך". יש מי שהסתפק אי אכן יכול לפטור עצמו בכך (שהרי סוף סוף שווי האתרוג לאחר החג הינו פחות בהרבה משוויו לפני החג או בחג עצמו). ויש מי שסובר שיכול הוא לפטור עצמו בכך ממה שגזל [עד כאן מענף 5].


ועתה נביא עוד כמה הלכות גבי מיקרים של היזק של הדמ"י, וחובת התשלום עבור הנזק:


13) שאלנו כמה רבנים (כמובא בס"ד בנספחים כאן בסוף הקונטרס) גבי מי שרוצה לקנות ד' מינים, ותוך כדי בדיקתם בדוכן של המוכר הם ניזוקו.


ויש לחלק זאת לשני מיקרים: א. ניזוקו ע"י מי שרוצה לקנות. ב. עובר אורח דחף את הרוצה לקנותם ובשל כך ניזוקו (כגון שנפלו חלק מעלי ההדס, או שנפל האתרוג לארץ ונפסל).


לגבי המקרה הראשון (שניזוקו ע"י מי שרוצה לקנותם, בעת עומדו בדוכן המכירה), אלה תשובות הרבנים הגאונים שליט"א (לפי סדר הא"ב):


דעת הג"ר יעקב אריאל שליט"א שדינו כשואל (עפ"י השו"ע בחו"מ סי' ר' סי"א), ולכן הוא חייב באונסין. עכ"ד.


דעת הגרז"נ גולדברג שליט"א שלכאו' זה דומה לקונה בהמה ומנסה אותה שזה נחשב כשלו. כי זה שהוא מחזיק את האתרוג הרי שכבר בדעתו לקנותו אלא שרוצה לבודקו יותר. וזה רק אם מחזיק אתרוג אחד. אך אם חושב לבחור מתוך כמה אתרוגים יתכן שאין כאן קנין כיוון שלא ברור לו איזה מהם יקח. עכ"ד.


דעת הגר"ד ליאור שליט"א, שאמנם יש כלל שאדם המזיק חייב. ולפי שיטת השו"ע (חו"מ סי' שע"ח ס"א) חייב אפי' באונס, והרמ"א הכריע כשיטת התוס' דבאונס המקביל לגניבה אדם פטור. ולכן אם בזמן הבדיקה נשרו עלים מההדס זהו אונס, דמה יכל לעשות, מסתמא שחיבור העלים לגבעול היה רופף, ולכן פטור, אא"כ הוא לא נזהר דיו וההדס נפל מידו שאז חייב. והוסיף, שאף לסוברים שאדם המזיק חייב באונס [לפי הש"ך (בחו"מ סי' שע"ח סק"א)] בכל זאת יש מקום לפטור. שהרי מובא בשטמ"ק (בב"ק דף כ"ז) בשם הריב"א דהמתעסק בדבר לטובת הניזק אין לו דין אדם המזיק, ופטור. ונראה שגם בני"ד הלוקח מתעסק גם לטובת המוכר, כדי שיוכל למכור סחורתו, ומילא אם ניזוק ההדס, פטור. כמובן שאם הלוקח לא שמר כראוי ונפל מידו או שניזוק ע"י מישהו אחר יש לחייב מדין אדם המזיק, כנ"ל. עכת"ד.


ודעת הגר"א נבנצל שליט"א, שאם הד' מינים ניזוקו ע"י מי שרוצה לקנותם, לכאורה הוא אדם המזיק וחייב, אך בתנאי שבאמת היה כשר, ולא היה המו"צ פוסלו בלאו הכי. עכת"ד.


14) באשר למקרה הנ"ל שאדם עומד בדוכן של המוכר אך עובר אורח דחף את הרוצה לקנותם ובשל כך ניזוקו (כגון שנפלו חלק מעלי ההדס). גם על כך ענו לנו כמה מהרבנים הגאונים שליט"א.


דעת הג"ר יעקב אריאל שליט"א, שאם עובר אורח דחפו, האחריות היא על הקונה, אם כי הוא יכול לדרוש מאותו עובר אורח שיפצה אותו על הנזק שהזיקו. עכ"ד.


ודעת הגר"א נבנצל שליט"א שעובר האורח הוא האדם המזיק וחייב בתנאים הנ"ל, ואם אינו לפנינו יש לדון את האדם הרוצה לקנות (את האתרוג וכדו') כשומר שכר. עכת"ד.


15) ובאשר לדיון מה נחשב כנזק שעליו יש לדון אי צריך המזיק לשלם, וכמה ישלם. שאלנו בס"ד גם ע"כ, ואלה תשובות הרבנים הגאונים שליט"א (לפי סדר הא"ב):


דעת הג"ר יעקב אריאל שליט"א שהדבר תלוי בערך האתרוג, כמה ניתן לדרוש על אתרוג שהוא מהודר לדעת רוב הפוסקים ואינו מהודר לדעת מיעוט הפוסקים. הכל תלוי במחיר שאפשר לדרוש על האתרוג. וכתב שכן הדין לגבי כל עשרת המיקרים שנדון בהם בהמשך כאן. עכת"ד.


דעת הגרז"נ גולדברג שליט"א שבמקרה שהזיק חייב המזיק לשלם ההפרש כיוון שניתן למוכרו. עכת"ד.


דעת הגר"ד ליאור שליט"א לגבי כל המיקרים דלהלן, המזיק דבר מהודר צריך לשלם את שוויו המהודר כמו שהיה שווה בשעת הנזק. לכן אם הזיק אתרוג וירדה דרגת כשרותו ונפחת מדמיו, חייב המזיק לשלם את ערכו המהודר בשוק.


אמנם מחיר השוק הוא הקובע, ואין הניזק יכול לטעון שדידו הוא שווה יותר (מפני חביבותו או מפני הכבוד), כמו מי שהזיקו לו תמונה היקרה ללבו, שאינו יכול לתבוע אלא רק את שוויה בשוק, עיין ש"ך (חו"מ סימן ע"ב ס"ק קכח) ובנתיבות המשפט (סימן קמח ס"ק א).


לכן אם היה לניזק אתרוג שת"ח גדול נטלו ולגביו זו סגולה או חשיבות, אינו יכול לדרוש מהמזיק מחיר גבוה משוויו בשוק.


והוסיף הגרד"ל שליט"א, שאמנם בדיני מקח טעות מוזכר שאם מכר דבר שהתברר לאחר מכן שהוא אסור באכילה, אפילו אם זו רק חומרת האחרונים, זהו מקח טעות, אך אם הלוקח רוצה להחמיר יכול המוכר לטעון איני חייב להפסיד בגלל החומרות שלך, עיין פתחי חושן (אונאה פרק י"ב סעיף י"ט ס"ק נ"ב) בשם המהרש"ם, חת"ס ורדב"ז. כל זה לעניין מקח טעות, אבל לעניין מזיק, אם פגם בהידור האתרוג וירד מחירו ממה שהיה קודם, חייב המזיק לשלם את מחירו לפני הנזק. עכת"ד הגר"ד ליאור שליט"א.


ודעת הגר"א נבנצל שליט"א שבני"ד צריך המזיק לשלם לניזק לפי ירידת המחיר. עכת"ד.


16) וכנ"ל, מה נחשב כנזק, אם לפני ההיזק היה האתרוג מהודר לכו"ע, ועתה רק לדעת מיעוטא דהפוס' אינו מהודר:


את דעת הג"ר יעקב אריאל שליט"א והגר"ד ליאור שליט"א, ראה לעיל (בס"ק 15).


והגרז"נ גולדברג שליט"א כתב לנו שאם לפני ההיזק היה מהודר, וכעת רק למיעוט הפוס' הינו מהודר, שנראה שאף שאין הולכין בממון אחר הרוב, אבל אם לרוב הפוס' אינו מהודר ונמכר בזול, שנראה שחייב לשלם. ואף שנניח שהדין עם מיעוט הפוס', מ"מ המחיר ירד וזהו הנזק. עכת"ד.


ודעת הגר"א נבנצל שליט"א שגם במקרה זה יש לשער הנזק לפי ירידת המחיר. עכ"ד.


17) כמקרה הנ"ל, אך כשלפני הנזק היה האתרוג מהודר לדעת רוה"פ, ולאחר ההיזק ישנם עוד פוס' הסוברים שאינו מהודר:


את דעת הג"ר יעקב אריאל שליט"א והגר"ד ליאור שליט"א, ראה לעיל (בס"ק 15).


דעת הגרז"נ גולדברג שליט"א הינה שהתשובה לשאלה זו הינה כתשובה לשאלה הקודמת. עכת"ד. וכן דעת הגר"א נבנצאל שליט"א שתלוי הדבר לפי ירידת המחיר עכת"ד.


18) במקרה שהאתרוג ניזוק, ולפני ההיזק היה מהודר, ועתה לדעת מיעוט הפוסקים הוא פסול, אך לדעת רוב הפוס' הינו עדיין כשר.


את דעת הג"ר יעקב אריאל והגר"ד ליאור שליט"א ראה לעיל (בס"ק 15)


דעת הגרז"נ גולדברג שליט"א שחייב המזיק לשלם אם יש אנשים שעדיין קונים את האתרוג, והוסיף, שיש לעיין מה הדין שכעת האתרוג פסול, אבל יש אנשים שאינם זהירים במצוות ובכל אופן יקנו אותו. או שאינם יודעים שלרוב הפוס' האתרוג פסול. אם נאמר כיוון שמ"מ אנשים קונים אתרוג זה, וא"כ יש למוכר הפסד, או שנאמר שכיוון שלמעשה קונים בטעות אין המזיק צריך לשלם בעבור זה שקונים טעות. והוסיף שגם שתי השאלות הבאות תלויות בתשובות הנ"ל (15-18). עכת"ד.


וכן דעת הגר"א נבנצל שליט"א הינה כנ"ל, שתלוי הדבר לפי ירידת המחיר. עכת"ד.


19) אם האתרוג לפני ההיזק היה מהודר ועתה לדעת מיעוט הפוס' הוא פסול, ובעל האתרוג שניק רוצה תמיד להחמיר אף כמיעוט הפוס'.


דעת הג"ר יעקב אריאל שליט"א והגר"ד ליאור שליט"א, ראה לעיל (בס"ק 15). ודעת הגרז"נ גולדברג שליט"א ראה לעיל (בס"ק 18).


ודעת הגר"א נבנצל שליט"א שאין הניזק יכול להחמיר על חשבון המזיק. עכת"ד.


20) כמקרה הנ"ל, אך רבים נוהגים להחמיר כשיש פסול כזה, אע"פ שמעיקר הדין האתרוג כשר לדעת רוב הפוס'.


את דעת הג"ר יעקב אריאל שליט"א והגר"ד ליאור שליט"א, ראה לעיל (בס"ק 15). ואת דעת הגרז"נ גולדברג שליט"א ראה לעיל (בס"ק 18).


ודעת הגר"א נבנצל שליט"א שגם במקרה זה אין הניזק יכול להחמיר על חשבון המזיק עכת"ד.


21) במקרה שע"י המזיק נפלה "הקורא" שבלולב, וקרוב עתה הלולב להפסל ביתר קלות, אף שטרם נפסל. האם נחשב הדבר לנזק (וראה לעיל בפרק ב', בדיני ה"קורא" בלולב, שיש מהפוס' שאדרבא, מעדיפים לולב שאין לו "קורא". עיי"ש).


את דעת הג"ר יעקב אריאל שליט"א והגר"ד ליאור שליט"א, ראה לעיל (בס"ק 15).


הגרז"נ גולדברג שליט"א כתב לנו שאמנם אינו יודע להכריע בכך, אך מ"מ זכור לו שהרב מבריסק היה מעדיף לולב בלי קורא, משום שחשש שתחת הקורא אולי הלולב פתוח והתיומת נפתחה. עכת"ד.


ודעת הגר"א נבנצל שליט"א שיש לשער הנזק לפי ירידת המחיר. עכת"ד.


22) כשנפסל האתרוג לנטילה ביו"ט הראשון של החג, והבעלים כבר הספיק ליטלו לפני שניזק, אך בני משפחתו ובעיקר בניו טרם נטלוהו [שהבה"ל (בסי' תקנ"ח סעי' ד' סוד"ה "לאחר") כתב שהמקבל במתנה ע"מ להחזיר צריך להחזיר את ד' המינים באותו יום לצורכם].


דעת הגרז"נ גולדברג שיתכן שהמזיק צריך לשלם עבור אתרוג שהולך למכור. עכת"ד. ונראה שכוונתו שעליו לשלם כמה שצריך עתה הניזק לשלם כדי לקנות אתרוג לבני משפחתו. וכן נראית דעת הגר"א נבנצל שליט"א.


23) כנ"ל, אך כשנפסל בחוה"מ.


מדברי הגרז"נ גולדברג, ובפרט מדברי הגר"א נבנצל שליט"א נראה שהדין בני"ד כדין שהנזק היה ביו"ט הראשון, וכנ"ל (בס"ק הקודם).


24) כשהאתרוג (וכדומה) שניזק התקבל לבעליו מאת אחד מגדולי הדור, לאחר שנטלוהו, כך שמי שעתה הינו בעל האתרוג רואה בכך סגולה ליטול דווקא אתרוג זה. ועתה אי אפשר לקבל אתרוג כזה. האם כשהמזיק איבדו, די שיביא אתרוג אחר באותה רמת הידור, והאם לבעל האתרוג יש תרעומת על המזיק.


הגרז"נ גולדברג שליט"א כתב לנו בענין זה לעיין בפירוש העמק דבר לספר ויקרא (פרק כ"ד פס' י"ח) שההורג סוס שרכב עליו המלך, ואם היה הסוס נמכר בשוק היה עולה על ממונו הרבה בשל יחוסו, הרי שהמכה (הורג) סוס כזה חייב לשלם כפי שוויו בצמצום (והוסיף שיש בידו להאריך לדון בענין זה). עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א כתב לנו שדי שיביא אתרוג אחר כאותו אתרוג, אך תרעומת יש. עכת"ד.


עד כאן בס"ד בענין דיני המזיק, מתי חייב לשלם על היזקו וכמה חייב לשלם על כך. בעזרת צורי וגואלי.


[87]פז. ועתה נביא בס"ד בקיצור עוד מדיני הקנינים של ארבעת המינים.


דין א': המשלם דמים למוכר אתרוגים או ערבות, ועדיין לא בירר לו איזה אתרוג שירצה והמוכר לא ייחד שום אתרוג עבורו, ורק ביו"ט הביא לו הערבות (או האתרוג). יש לדון שאין זה קנין המועיל מן התורה (כי הדבר תלוי בדין ברירה, וקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה). ומ"מ לא הכריע בסכינא חריפא לאיסורא [ספר אלף למטה (סי' תרכ"ה ס"ק כ"ט). הב"ד בסא"ה (בח"ב במיל' סקל"ה. וע"ע שם בס"ק ל"ד בשם מטה אפרים)].


דין ב': כיוצא בדבר, המוכר אתרוג לחבירו בקנין המועיל, ע"מ שהברירה תהיה ביד המוכר לתת לו איזה אתרוג שירצה, והקונה לקח לו אתרוג לעצמו שלא בידיעת המוכר. כשנודע למוכר אח"כ הסכים לאותו שבירר, יש לדון אם קונה אותו מן התורה. עיין שו"ת שואל ומשיב (מהדורה תליתאה ח"א סי' ת"ה), ובשדי חמד (מע' ד' מינים סי' ג' אות ג'), ובשו"ת בית אפרים (חיו"ד סי' ע"א). הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' שם).


דין ג': הקונה אתרוג מבלי לבחור, רק ככל אשר יוציא המוכר מן הארגז אם טוב ואם רע, יש לומר שלא קנה, לפי שאין זה אלא כ"אסמכתא" בלבד (והנ"מ אם רוצה לחזור בו מהקניה. אך אם המוכר כבר הוציא והקונה התרצה לכאו' פשיטא שקונה. בשם חכ"א). במה דברים אמורים בבעל הבית שקונה אתרוג לעצמו ע"מ לצאת בו, אבל מוכר אתרוגים קמעוני, שקונה ארגזים ממוכר סיטוני, ע"מ למכור לאחרים, קונה גם באופן זה, לפי שכן דרך מכירתם [כ"כ בשו"ת שם אריה (או"ח סי' י"ג), הב"ד בשדי חמד (מע' ד' מינים סי' א' אות י') ובסא"ה (שם)].


דין ד': אין דין אונאה במכירת וקניית אתרוגים, לפי שהשער משתנה ואינו קבוע. כ"כ בשו"ת בית יצחק (או"ח סי' ק"ח). וכמו שאמרו בסוכה (דמ"א, ב') שרבן גמליאל קנה אתרוג באלף זוז. עכת"ד. הב"ד בסא"ה (שם). אמנם לענ"ד ק"ק ע"כ, דלכאו' לא ניתן ללמוד מהתם, דהא ר"ג היה נשיא והיה עשיר גדול, וממילא חיפש אתרוג מהודר במיוחד, הן משום חיבוב מצווה שלו, והן כדי ללמד את העם לחבב המצוות. והעיר חכ"א, שבזה"ז ישנם לעיתים הפרשי מחירים ניכרים לאותו מוצר. וכגון אתרוג שנמכר בשוק של בני תורה במחיר גבוה, ובשוק כללי, הוא נמכר במחיר זול. וא"כ יש מקום לומר שכל שוק נידון בפני עצמו. עכ"ד.


דין ה': המוכר אתרוג לחבירו בחזקת שהוא כשר לברכה, ובירך עליו הקונה ביום הראשון, ואח"כ נתברר לו שהיה פסול ליום הראשון וכשר לשאר הימים, הרי זה מקח טעות ויכול הקונה להחזיר האתרוג למוכר מבלי לשלם דמיו (כנ"ל בהערה פ"ב). כיוצא בדבר, המוכר אתרוג לחבירו בחזקת כשר ולאחר שבירך עליו ביום א' הרגיש שהשושנתא תחובה באתרוג ע"י מחט או קיסם, הרי זה מקח טעות [כ"כ בס' ארחות חיים (מספינקא. סי' תרמ"ט ס"ק א') בשם ספר "שמו אברהם" על הפסיקתא (ח"ב סי' שי"ג)]. ומ"מ אם רוצה בו הקונה לברך עליו בשאר ימי החג, מחויב הוא לשלם דמי אתרוג הכשר לשאר הימים [כ"כ בס' שערים מצוינים בהלכה (סי' קל"ז סקי"ב). הב"ד בסא"ה (שם)].


דין ו': מי שמכר לולב לחבירו בתנאי שלא יטלו בו הקהל (כנראה שמטרתו שעי"כ יצטרכו אנשי הקהל לקנות ממנו עוד לולבים. ואם יטלו הקהל את לולבו לא יצטרכו לקנות ממנו עוד לולבים ויפסיד מהדבר). בין שהתנה תנאי כפול, בין שגילה דעתו ונטלוהו הוא והקהל, לא יצאו לא המקבל ולא הקהל. ואם המקבל חזר ופייס לנותן בתשלום דמים, יצאו כולם [מהרשד"ם. כנה"ג. עו"ש. שו"ג. א"ר. כה"ח (סי' תרנ"ח סקל"ז). חזו"ע (הל' ד' המינים הערה ל"ז דשצ"ו)]. ועפי"ז כ' בשו"ת משאת משה (ח"א סי' ד') שמי שגזל אתרוג מגינת חבירו ונטלו ביו"ט, ואילו בחוה"מ חזר בו ושילם הגזלן דמי האתרוג והנגזל מחל לו, שהועיל פיוסו למפרע ויוצא י"ח ביו"ט הראשון [הב"ד בחזו"ע (הל' דמ"י הערה ל"ז שם)]. אמנם ר' לעיל בפרקנו שהדבר שנוי במחלו'.


דין ז': מי שיש לו ד' מינים שקנאם לעצמו, ובעיר אחרת אין להם כלל ד' מינים (או שחסר להם לפחות מין א' מהדמ"י), כתבו כמה פוס' שישלח אליהם את החסר להם, והוא יטול ויברך על ד' המינים של הקהל [מהר"ק. הב"ד בגליון דרשות מהרי"ל (הל' לולב). מט"מ. מ"א (סי' תרנ"ח סקי"ב). הב"ד המ"ב (סי' תרנ"ח סקמ"ב) וכה"ח (סקי"ט)]. אמנם מחה"ש כ' שבזה"ז שברוב הפעמים אחר שעברו כמה ימים מהחג בשל ריבוי משמוש בני האדם בד' המינים, מתקלקל האתרוג של הקהל (וה"ה גם הלולב וההדסים), אפשר שא"צ לשלוח האתרוג שלו לחביריו. עכ"ד. הב"ד המ"ב (שם) וכ' שספק זה שייך רק בשאר ימים, דהא ביו"ט הראשון אין מצוי שיתקלקל כ"כ האתרוג. ועוד, שיכול לברך עליו כבר בבוקר קודם שיד כל אדם ממשמשת בו. וכה"ח (שם) כ' שהכל לפי הזמן. ע"כ. ולפי"ד הפוס' הללו נראה שאם יודע שבמשך חוה"מ יוכל להשיג דמ"י אחרים, הרי עדיף שישלח את הדמ"י שלו לעיר אחרת (ותלוי מתי יוכל לשלוח לעיר אחרת). ומ"מ מד מחה"ש לכאו' עולה, שעדיף לקיים מצווה דרבנן של עצמו (הנטילה בחוה"מ) מאשר מצווה דאו' של אחרים (שיטלוהו ביו"ט ראשון). דהא הוא וודאי יכול ליטול הלולב של הקהל ביו"ט ראשון, דעדיין אין חשש שיתקלקל. וצ"ע.


יש להעיר שדברים אלה אמורים בדורנו גבי חיילים הנמצאים במוצב מרוחק שמשום מה לא הביאו להם ד' מינים.


ועוד דנו הפוס' אי במקרה הנ"ל רק אדם יחיד נמצא במקום מרוחק ואין לו דמ"י. שהבית יעקב (סי' קי"ד) כ' שבכה"ג לא ישלח לו יחיד אחר שיש לו דמ"י את הדמ"י שלו ויטול את הדמ"י של הקהל. ואילו הא"ר כ' שגם בכה"ג ראוי לשלוח לו הדמ"י שלו ויטול את של אדם אחר, ובלבד שלא יהא אותו יחיד (שאין לו הדמ"י) פושע [הב"ד כה"ח (סי' תרנ"ח סקי"ט). עיי"ש].


דין ח: ד' מינים של הפקר, קודם שהתכוון לזכות בהם, אין יוצאים בהם י"ח ביו"ט הראשון [כפות תמרים. הב"ד הפמ"ג (במש"ז סי' תרמ"ט סק"ג)]. ויש מי שכ' שהדבר תלוי במחלו' ראשו' [ערול"נ לסוכה (דכ"ז, ב'). עיי"ש ובס' חיים וברכה (סי' ע"ג)]. הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' ססקכ"ג).


דין ט': דנו הפוס' אם יש דין כיבוד לחכם או לאביו בקניית אתרוג מהודר עבורם, כשבשל כך הוא עצמו ימנע ממצוות ההידור של הדמ"י. שבשיירי כנה"ג (בהגהות ב"י סי' תר"ס סק"א) כ' שגביר א' רצה לקנות לולב לחכ"א חסיד, אך אביו של בעל הכנה"ג העלה בדמים וקנאו לעצמו. ואף שטענו נגדו ע"כ, השיב שבמצוות ה' אין חולקים כבוד לרב, דאדם קרוב יותר אצל עצמו לעשות מצוות הקב"ה. ושבחוהו על תשובתו. עכת"ד. ומ"מ במקרה של אבי הג' הכנה"ג, לא מדובר שקונה עבור החכם, אלא שאינו משאיר לחכם (או למי שקונה לו) לקנות עבור החכם, או שמתחרה עם החכם ושלוחו קונה במקומם.


ועפי"ז כ' הביכור"י (סי' תרנ"ו סקט"ז) דה"ה גבי אביו, שא"צ לנהוג כבוד בזה, דהא אין חייב לכבד אביו משל עצמו אלא משל אביו, כ"ש שאין חייב לכבדו במצווה של הקב"ה. ע"כ. וע"ע בשע"ת (סי' תרנ"ח סקי"א) מש"כ לדון בשם המו"ק גבי דברי הכנה"ג הנ"ל [הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' סקכ"ט)].


דין י': רשאי אדם לומר לחבירו: אני מוכר לך חצי אתרוג שיהא בבעלותך מיום א' דחוה"מ ואילך [ח"א. כה"ח (סי' תרנ"ח סקצ"ג)]. והיינו דבחוה"מ יי"ח אף בדמ"י של שותפים, ואפי' שאול שרי, דלא בעינן "לכם".


דין י"א: מי שקנה אתרוג (או שאר ד' מינים) על דעת לשלם (ולפי ההמשך כנראה הכוונה שרק אמר שישלם), ולמעשה לא שילם ונתייאש המוכר מהתשלום. ואח"כ נתן הגזלן אתרוג זה לאדם אחר ליטלו בקנין של מתנה ע"מ להחזיר. הרי שהגזלן לא יצא י"ח כיוון דבדעתו מעיקרא שלא לפרוע חשיב גזלן גמור. אך השני יצא י"ח, דמתנה ע"מ להחזיר מיקרי שינוי רשות (וא"כ יש בזה יאוש ושינוי רשות). ואם הגזלן קיבל בחזרה מהשני ונטלו, גם הגזלן עצמו יצא, דאיפסיק שינוי רשות [תשו' עולת שמואל. פתחי עולם. כה"ח (סי' תרמ"ט סקי"ג)]. ומ"מ לא יברכו ע"כ [כה"ח (שם). וכנ"ל בפרקנו (בסעיפים כ"ח וכ"ט ובמקורות שם)]. אמנם יש להעיר גבי מש"כ העולת שמואל דבהא שלא פרע חשיב כגזלן גמור, שזה כד' הנתיבות, אך יש ראשו' דלא ס"ל הכי. ור' ע"כ בס' נחל יצחק. ואכמ"ל.


דין י"ב: מי שהלווה לחבירו וקיבל כמשכון אתרוג (או שאר ד' המינים), אם רשאי המלווה לצאת י"ח בנטילת אתרוג זה ביו"ט הראשון, נחלקו הפוס' בהא. שהג' שער המלך (פ"ח מאישות הכ"ג) כ' לדון שיצא י"ח מטעם שבע"ח קונה משכון והריהו כשלו [הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' ססקכ"ג)]. אך יש חולקים וס"ל דבכה"ג לא מיקרי "לכם". שכ"ד הביכור"י (בתוספת ביכורים לסי' תרמ"ט. הב"ד בסא"ה שם). וכ"ד תשו' שואל ומשיב [מהדו' ג' ח"א סי' קפ"ח). הב"ד כה"ח (סי' תרמ"ט סקל"ב)]. וכל זה הוא דווקא ביו"ט ראשון, וכנ"ל. ומשמע שבשאר הימים יוצא בזה י"ח.


דין י"ג: מי שיש לו דמ"י בשכירות (כגון שקיבלם לשומרם אך יש לו הנאה מכך, דאדם חשוב נתנם לו לשומרם, וכדו'), לא מיקרי משלכם ואינו יוצא בהם י"ח ביו"ט ראשון. אך בשאר ימים יוצא בנטילתם דהא אף בשאול יי"ח [חוקת הפסח. כה"ח (סי' תרמ"ט סקל"ב)].


דין י"ד: מותר לקחת תשלום עבור כך שיביא לחבירו את ד' המינים כל יום לביהכ"נ אחר. דאינו נוטל אלא שכר טרחתו [ח"א (כלל קנ"ב סעי' י'). כה"ח (סי' תרנ"ח סקצ"ב). ולא זכיתי להבין כ"כ מה ההו"א שיהיה אסור ליטול המעות. ושמא מישתעי ביו"ט ראשון, שראובן מבקש משמעון שיביא לו הדמ"י של שמעון לביהכ"נ של ראובן, ושם שמעון יקנה לראובן במתנה ע"מ להחזיר. וקמ"ל שמה שראובן שילם לשמעון אינו גורע מבעלותו של שמעון על האתרוג ביו"ט הראשון, וחשוב "משלכם". אך זה דוחק גדול להסביר כך את ד' הח"א].


דין ט"ו: אדם שאמר שאתרוג זה (או לולב וכדו') הינו מתנה לאחד מבניו, ולא פירש למי מהם, ותפש א' מהם, זכה בו ויוצא בו י"ח נטילה אף ביו"ט הראשון [בית יהודה. ערה"ש (טייב). כה"ח (סי' תרנ"ח סק"צ)]. ור' לעיל בפרקנו (בהערה ע') גבי כוונת ההקנאה של האב והקנין של הבן.


דין ט"ז: למי שייכים אתרוגים וערבות הגדלים בחצר בית משותף:


כתב בהליכות שלמה (מועדים. ח"א. פי"א, דיני מצוות נטילת לולב, סעי' ב'): נטע א' הדיירים עץ אתרוג או ערבה וכדו' בחצר בית משותף, ברשות שאר דיירי הבית, הרי הגידולים שייכים לנוטע ויוצא בהם מצוות ארבעת המינים (בשם תשובה מכת"י). והוסיף הטעם, דמסתבר שנתינת רשות לנטיעת עץ אתרוג היינו שהאתרוגים יהיו של הנוטע ואין לאחרים שום חלק בהם. ואף אם מת העץ הראשון מותר ליטע אחר במקומו על סמך הרשות שניתנה על העץ הראשון (אך לענ"ד נראה בס"ד דצ"ע אי דין זה תקף אם במשך הזמן התחלפו הדיירים. דמנ"ל שהדיירים הנוכחיים מסכימים שיטע שוב עץ חדש אחר שראו שהעץ הראשון התייבש או אפי' כבר עקרוהו. ונראה בס"ד לומר, שכיוון שהדיירים הראשונים הסכימו לכך, הרי הדיירים השניים שקנו מהראשונים, לא קנו יותר מהזכות שהיתה לדיירים הראשונים. והסכים לכך חכ"א שליט"א). והוסיפו שם שמסתימת הדברים נראה דה"ה לענין עץ ערבה. אמנם הוסיפו שם (בשם אורחות רבנו ח"ב עמ' רח"צ) שד' הגרי"י קנייבסקי בעיקר הדין דלא מהני נטילת רשות אלא צריך שיקנו או שישכירו לו חלקם בחצר לגידול העצים, דאל"כ י"ל שנתינת הרשות היתה על עצם הנטיעה, אבל לגבי העצים דעתם שיהיו גם של השכנים. אבל עכ"פ כדי חלקו שפיר דמי גם לדידי. עכ"ל. וא"כ הגרי"י קנייבסקי זצ"ל חלק על הגרשז"א בזה. ונלע"ד שהמנהג כיום הינו כגריי"ק זצ"ל, עכ"פ גבי ערבות.


ועוד מצאנו בס"ד בס' פתחי חושן (ח"ו. הל' שותפים ומצרנות. פ"ו הערה ל"ז) שכ': הנוטע עץ מד' מינים בחצר השותפים. ר' בדיני גניבה פ"ה הערה י' שהביא מדברי שו"ת חת"ס או"ח סי' קנ"ח שכתב שהזורע בקרקע שאינה שלו זוכה בפירות. עיי"ש שהביא מדברי הפוס' בזה. ולפי"ז כ"ש כשזורע בקרקע השותפים, עכ"פ כשלא נטע על דעת השותפות, שחושב שלכן א"צ לבקש רשות (ואע"פ שהחת"ס כ' שם שצריך לשלם כחשא דארעא, נראה מדבריו שאינו אלא מדין נהנה, אבל אינו גורע מדין לכם. ונראה פשוט שהנוטע בחצר השותפים אסור לו להשתמש במים של השכנים כדי להשקות את האילן, וכ"ש הוא מדין כחשא דארעא, וזאת אע"פ שהאילן מוסיף נוי לגינה. דאם בנוי חפץ הוא, היה נוטע אילנות מסוג אחר). ואפילו לדעת החולקים שהובאו שם אפשר שאם הסכימו השכנים אח"כ (ואפשר אפי' בשתיקה), א"צ להקנות לו כדי שיהא בו דין לכם. ולפי"ז אם נותן גם לשכנים אינו מדין חלוקת שותפין שיהא תלוי בדין ברירה. אמנם אם מוחים השותפים נראה שאף לד' החת"ס אינו יוצא בו, שאינו אלא כשותף שנטע, שאע"פ שידו על העליונה, מ"מ אינו זוכה בכולו אלא נעשה כשל שותפות וממילא תלוי בדין ברירה, ובדאו' לא אמרינן ברירה. ולא דמי לנוטע בקרקע שאינה שלו שנטע על דרך גזילה (ולכאו' לפי"ד הגריי"ק זצ"ל הנ"ל בסמוך לכאו' א"צ לדין ברירה אלא יכול ליקח את חלקו בשותפות. – מ.ה.). וצ"ע בזה. עכ"ל. וא"כ לדבריו אם השכנים השותפים בקרקע מוחים בנטיעה אף לד' המקילים (החת"ס) אינו יוצא בדמ"י הללו י"ח ואף חייב לעוקרו, ואם לא מחו בו ה"ז מחלו' אי יוצא בדמ"י הללו י"ח. ואם השכנים השותפים הסכימו לנטיעה זו (ואפשר אפי' בשתיקה) יתכן שא"צ להקנות לו כדי שיהא בו דין לכם ויוצא בדמ"י אלו י"ח (אך לא כתב בהדיא להקל בזה).


נמצאנו למדים שהדבר תלוי אם השכנים הסכימו שהשכן יטע העץ בחלקם, או שהסכימו רק בשתיקה, או שמחו בו. ודברים אלה שנויים במחלוקת הפוס'. וראה עוד בכגון דא מה שכתבנו בס"ד בדיני סוכה (גבי סוכה שנבנתה בחצר השותפין בפרק ז' הערה פ"ג ענף 1).


נמצאנו למדים שישנן לפחות שלוש דעות בכך:


הדעה המקילה הינה ד' החת"ס, שכיוון שהזורע בקרקע שאינה שלו הריהו זוכה בפירות, כ"ש שזוכה בהן כשנוטע בקרקע השותפים. ואף לדברי החולקים ע"ד החת"ס, אם אח"כ הסכימו השכנים לנטיעת העץ (ואפשר אפי' בשתיקה), אפשר שא"צ להקנות לו כדי שיהא בו דין "לכם". ואם השכנים מוחים בו על נטיעת העץ, הרי שאף לחת"ס אינו יוצא בו י"ח ד' המינים. אלא דין העץ כשל שותפות ותלוי בדין ברירה (שלפחות בדאו' מחמירים בו. אמנם מד' הגריי"ק זצ"ל הנ"ל נראה לכאורה שמיקל יותר, ואפי' לא תלוי בדין ברירה, אלא כל א' יכול ליקח חלקו).


הדעה האמצעית הינה ד' הגרשז"א זצ"ל דס"ל שדי בקבלת רשות מהשכנים, שבזה קנויים לו הגידולים ממה שנטע (ואף יי"ח בנטי' ד' המינים) ואף רשאי ליטע עץ חדש במקום העץ הראשון. אך לא דיבר מה הדין אם נטע תחילה ללא רשות.


והדעה המחמירה הינה ד' הגרי"י קנייבסקי זצ"ל דס"ל שלא מועילה נטילת רשות מהשכנים כדי ליטע העץ, אלא צריך שיקנו לו או שישכירו לו חלקם בחצר לגידול העצים, דאל"כ יתכן שדעתם היתה שהעצים יהיו גם שלהם. אבל עכ"פ כדי חלקו בשטח שפיר דמי (והיינו שאם ישנם עוד ג' שכנים, מותר לו ליקח רבע מהפירות).


דין י"ז: מי שהיה לו דין ודברים לגבי ד' המינים (או חלקם) שברשותו. ולאחר שבאו לבית הדין והציגו לפניהם את טענותיהם, מצאו חברי ביה"ד שהדבר תלוי בפלוגתא דרבוותא, וזיכו את א' מהם בטענת קים לי, מפני שאין להוציא מהמוחזק. הרי שמ"מ טוב שיקח אתרוג אחר למצוות נטילת הדמ"י. ובדיעבד יוצא י"ח באתרוג שזכה בו בטענת קים לי [חזו"ע (סוכות. הל' ד' המינים, סעי' ל"ז). ועיי"ש (בהערה מ"ב) כמה מחלוקות גבי תוקפה של טענת קים לי. כגון דלד' שו"ת נאמן שמואל עיקר טענת קים לי שלא להוציא מהמוחזק הוי רק מדרבנן, ולפי"ז לרבינו ירוחם וסיעתו דס"ל דקנין דרבנן לא מועיל לדאו', לפי"ז אינו יי"ח ביו"ט א' באתרוג זה שזכה בו בטענת קים לי. אמנם לד' החק"ל (ח"ב ביו"ד סס"י מ"ו) טענת קים לי מבוססת על הדין שאין הולכים בממון אחר הרוב, דהוי מדאו'. אמנם ג"ז שנוי במחלו', די"א שאין הולכים בממון אחר הרוב הוי רק מדרבנן. ועוד, דלפי"ד הכנה"ג דעת המהריב"ל וסיעתו דטענת קים לי לא הוי כטענת ברי אלא כטענת ספק. ולפי"ז אפשר שצריך הנתבע לצאת ידי שמים כלפי התובע. וג"ז שנוי במחלו'. עיי"ש בחזו"ע (בעמ' תי"ב - תט"ז) כמה מחלוקות בהא. ואכמ"ל].


דין י"ח: דין אחים שקנו אתרוגים מתפיסת הבית (היינו מירושה טרם שחילקוה) ורוצה א' מהם ליטול אתרוג א' ולצאת בו י"ח, כ' בשו"ע (סי' תרנ"ח ס"ח) עפ"י הגמ' בב"ב (דקל"ו). ועיי"ש פרטי דינים במ"ב (ס"ק ל"ג - ל"ז), בכה"ח (ס"ק ע"ג - ע"ז) ובשאר הנו"כ.


דין י"ט: המודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו ע"מ שיחזירהו לו אינו יוצא בו י"ח ביו"ט ראשון משום דבעינן "לכם" - משלכם, ולא משל איסורי הנאה. והכא כיוון שבא לידו באיסור, אסור [רשב"א בתשו' (סי' תשמ"ו ותשמ"ז). וכעין זאת כ' הרמ"א (סי' תרמ"ט ס"ב)].


ואע"ג דמצוות לאו ליהנות ניתנו, מ"מ ביוט"א כיוון דבעינן "לכם" לא יצא, דכיוון שאינו יכול ליהנות ממנו לשום דבר לא מיקרי משלכם [מאמ"ר. כה"ח (סי' תרמ"ט סקל"ו)].


עוד גבי המודר הנאה מלולב חבירו, ר' במ"ב (סי' תרמ"ט סקט"ז) וכה"ח (ס"ק ל"ג ול"ה).


וגבי המודר הנאה מהלולב של עצמו, ר' ברמ"א (שם) וכה"ח (סקל"ד).


גבי המודר הנאה מאתרוג של עצמו, ר' בה"ל (שם "ד"ה "או מלולבו") וכה"ח (סקל"ד).


גבי אתרוג שאסר האדם על עצמו באכילה, ר' בה"ל (סי' תרמ"ט ס"ב ד"ה "אינו").


וגבי חוה"מ:


המודר הנאה מלולב חבירו, ר' מ"ב (סי' תרמ"ט סקי"ז) וכה"ח (סקל"ז).


במודר הנאה מלולב של עצמו, ר' מ"ב (סקי"ז), בה"ל (סי' תרמ"ט ס"ב ד"ה "אינו") וכה"ח (סקל"ז).


וע"ע בענינים אלה בבה"ל (סי' תרמ"ט ס"ב ד"ה "והמודר הנאה").


ומ"מ ברוך ה' בדורנו אין אלה מיקרים שכיחים ולכן קיצרנו.


דין כ': גבי הקניה לעבד (כנעני), ר' כה"ח (סי' תרנ"ח סקט"ז).


[88]פח.


ענף 1: הצגת השאלות הקשורות לנידון דידן:


בני"ד ישנן כמה שאלות: א. האם מותר לקנות מכספי מעשר כספים את ארבעת המינים (או חלקם). ב. אם הדבר הנ"ל אסור, האם לפחות יהיה מותר להשתמש בכספי המעשר לשם תוספת המחיר הדרושה כדי לקנות ד' מינים מהודרים ולא רק כשרים (כדלקמן בפרקנו בהערות ק"ח – קכ"ט). ודבר זה תלוי במחלוקת מה נחשב הידור (כדלקמן בסעי' נ"ז). ג. אם גם הדבר הנ"ל אסור, כיוון שיש צד לומר שהוספת שליש לצורך הידור מצווה יש בה צד של חובה הלכתית. האם בכל אופן יהיה מותר לשלם מכספי המעשר את התוספת שמעל תוספת השליש כדי להדר יותר במצווה. ד. מי שלפני שהפריש מעשר כספים בפעם הראשונה אמר שהוא עושה כן "בלי נדר", המועיל הדבר כדי שיוכל לקנות בכסף זה את ד' המינים או את התוספת לצורך קנייתם מהודרים.


ועתה נחל בס"ד לברר את התשובות לשאלות אלה, אך ראשית עלינו לברר את גדר השימוש בכספי מעשר כספים, אף לצורך מצווה.


ואכן השימוש במעות מעשר כספים תלוי בכמה מחלוקות, ואלו הן:


מחלוקת ראשונה הינה מחלו' הראשו' והאחרו' האם מצוות הפרשת מעשר כספים הינה חיוב מדאו', או חיוב מדרבנן, או שאינה אלא מנהג או הנהגה טובה.


מחלוקת שניה הינה מחלו' הרוא"ח האם את כספי המעשר יש ליתן דווקא לעניים או דשרי להפרישם לצורך כל מצווה שהיא.


נקודה נוספת (שלישית) חשובה לעניננו (מצד הלכות נדרים) הינה האם אדם שעשה הנהגה טובה פעם אחת או ג' פעמים נחשב הדבר מעתה כנדר עבורו, ולכן חייב הוא להמשיך לנהוג כך, והאם תלוי הדבר בדעתו (אם חשב לנהוג כן תמיד).


בשל המחלוקות הללו יש כמה נ"מ לני"ד. ותחילה נביא את המחלוקות.


ענף 2: מחלוקת ראשונה: מהו תוקף החיוב של נתינת מעשר כספים.


דעת הפוס' שהחיוב הינו מדאו'. זו דעת התוס' בתענית (ד"ט, א' ד"ה "עשר") בשם הספרי [ושמא הכוונה למדרש רבי תנחומא דלקמן. או לסיפרי זוטא. ר' בעמק הנצי"ב, ובברכ"י (יו"ד סי' רמ"ט סק"ג)]. וכ"ד המרדכי (בב"ק פ"ז סי' קצ"ב בשם תשו' רבי טוביה בר אליה. וכן בב"ב פ"א סי' תרנ"ט). שו"ת התשב"ץ (ח"א סי' קמ"ד) בשם מדרש רבי תנחומא (פ' "ראה" אות י"ח). האו"ז (ח"א הל' צדקה סי' י"ג), בס' צידה לדרך (מאמר א' כלל ד' פ"ו. דל"ז סע"ד). ובביאור הגר"א (ליו"ד סי' רמ"ט סק"ב) הראה מקור לדברי השו"ע גבי מעש"כ, מדברי הירו' בפאה (פ"א ה"א) מלימוד הפסוקים. וכ"כ דהוא מדאו' עוד כמה ראשו' מהם התשב"ץ (תלמיד המהר"ם. בסי' תצ"ז), ובספר חסידים (סי' קמ"ד. עיי"ש בפי' מרן הגחיד"א). וכ"כ בשו"ת חת"ס (סי' רל"ב) בד' המהרי"ל [אך המהרי"ל עצמו (בסי' נ"ד) כ' דהוא מדרבנן. וע"ע ע"כ בשו"ת פרי יצחק (ח"ב סי' כ"ז) ובשו"ת לבושי מרדכי (תליתאה. יו"ד סי' מ"ח)].


דעת הפוסקים שחיוב נתינת מעשר כספים הינו מדרבנן:


כ"כ המהרי"ל (סי' נ"ד) בשם מהר"י אופנהיים, וכ"כ הט"ז (ביו"ד סי' של"א סקל"ב) בהבנת מרן בב"י. וכ"כ הרבה אחרו' בהבנת דברי הט"ז, מהם בשו"ת חוו"י (סי' רכ"ד). וכ"כ בשו"ת נשאל דוד (חיו"ד סי' כ"ד), בס' באר יעקב (יו"ד סי' של"א), שו"ת תשובה מאהבה (ח"א סי' פ"ז ד"ה "הנה"). וע"ע בשו"ת נוב"י (מהדו"ק חיו"ד סי ע"ג). בפירוש דעת זקנים מבעלי התוספות בבראשית (פכ"ח פס' כ"ב, עה"פ "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך") כתבו עפ"י בראשית רבה (פר' ע',ז'), שיעקב אע"ה תיקן לתת מעשר מהממון, ומשמע דהוי מדרבנן [אך ר' ברמב"ם (רפ"ט מהל' מלכים) שיעקב אע"ה הוסיף מצוות גיד הנשה ותפילת ערבית, ולא הזכיר מעשר ממון. וע"ע בשו"ת ישכיל עבדי (ח"א חיו"ד סי' י"ג)].


דעת הפוסקים שמצוות נתינת מעשר כספים הינה מנהג או מידת חסידות.


ראש וראשון לפוס' הללו הינו תלמיד המהרי"ל, כפי המבואר בשאלתו למהרי"ל (בשו"ת סי' נ"ד), שכ' דהוי מנהג. גם הג' הב"ח כ' (ביו"ד סי' של"א) שמה שאדם מעשר ממה שמרוויח במשא ומתן בכספים ושאר רווחים... אינו חייב בה לא מן התורה ולא מדרבנן. עכ"ד. וכ"נ מד' שו"ת פנ"י (או"ח סס"י ב') דהוי רק מנהג. והסכים עמו בשו"ת שבות יעקב (ח"ב חיו"ד סי' פ"ה). וכד' הב"ח כתב גם בשו"ת חוו"י (סי' רכ"ד. עיי"ש שאין בזה אפי' לא חיוב מדרבנן, ואילו היה מדרבנן לא היו ישראל קדושים מקילין בה). וכ"פ בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סי' ו'), שו"ת חת"ס (חיו"ד סי' רל"א), הגרע"א בפיהמ"ש לפאה (פ"א מ"א), ערוה"ש (יו"ד סי' רמ"ט ס"ה), שו"ת משיב דבר (חיו"ד סי' ע"ז) ועוד הרבה פוס'.


ועוד נזכיר את דברי הג' תשובה מאהבה (ח"א סי' פ"ז ד"ה "וגם") שכ' שמדברי הדרישה והפרישה נראה דס"ל שמעש"כ אינו אפי' מדרבנן... דאינו אלא מנהגא בעלמא... למי שוצה לנהוג מידת חסידות... ובמקום שלא נהגו אין כאן אבק חיוב... ואיהו דנהג הכי הוה ליה כנדר לגביה". עכ"ל.


גם מדברי ס' מגיד מישרים למרן הב"י זיע"א (סוף פר' "צו") מבואר שאין חיוב כלל בנתינת מעש"כ, מדכתב דלא איתקן מעשר אלא למאן דבעי לאתעשרא, אבל מאן דלא חייש אי הוה ליה עושרא או לא, לאו איהו מתחייב במעשר. עכ"ד. א"כ מדברי המגיד למרן הב"י מבואר שאין בזה חיוב כלל.


גם מדברי הרמ"א (בהל' ריבית, סי' קע"ז ס"ב) מבואר שאין חיוב בזה, אלא לדעתו תליא הדבר במנהג, ממש"כ "במקום שנהגו לתת מעשר כספים מריווח המעות" (וזאת בשם המרדכי). וכ"מ מדבריו בהל' צדקה (ביו"ד סס"י רנ"ו. עיי"ש).


בס"ד יש לציין, שמבירור עם כמה תלמידי חכמים עלה, שלפוס' שנתינת מעשר כספים אינה חיוב (לא מדאו' ולא מדרבנן) אלא הינה מנהג, הרי שעולה מדברי הפוס' שישנם לכאו' ג' סוגים בכך: ישנה אפשרות שזה מנהג שאדם נוהג עפ"י דעתו. ישנה אפשרות שהמנהג הינו מנהג המקום (וכגון הרבה ממנהגי ירושלים ת"ו, דחשיב מנהג המקום). וישנם מנהגים שהינם מנהג כל ישראל (כהלל בר"ח). וגבי הא שאדם מחמיר על עצמו ונוהג בעצמו ליתן מעש"כ, לכאו' רק בזה שייך שיאמר בלי נדר לפני שמתחיל ליתן מעש"כ (כמו גבי שאר חומרות שנוהג הוא לעשותן).


ובאשר לדעת כמה מגדולי דורנו:


לדעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל נתינת מעשר כספים אינה חובה אלא הינה רק מצד המנהג [שכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, כמובא בס"ד במקראי קודש הל' פורים (פ"ב הערה ע'). וע"ע בס' הליכות שלמה (מועדים. ח"א בפ"א באורחות הלכה הערה 37) שכ' שלד' הגרשז"א זצ"ל מהני להוסיף במודעה של התרת נדרים בערה"ש שמה שיתן מעשר כספים זה יהיה בל"נ. וא"כ מבואר שלדעתו אין נתינת מעש"כ חיוב מדאו' או מדרבנן. דאל"כ שיאמר גם בל"נ שהוא מניח תפילין או שומר שבת ויפטר ח"ו מחיוב מצוות אלה. אלא שדא עקא, שבאותו ספר (בפי"א ס"א) כ' בשם הגרשז"א זצ"ל, שאף מי שדחוקה פרנסתו לא יקנה דמ"י ממעות מעש"כ, אלא יטול מאחרים במתנה ע"מ להחזיר. ורק אם אין לו ברירה זו – מותר. עכ"ד. וקצת קשה לי, דאם אין שום חיוב בנתינת מעש"כ אלא זו רק הנהגה טובה, מדוע שלא יקח זאת גם לצורכי המצוות. ושמא י"ל שלמצוות חיוביות לא יקח ממעות אלה, משום שכך הוא המנהג. ועי"ל, שאם נהג כך הרי שיתכן שהפך הדבר לגביו כנדר, או שקיבל על עצמו לנהוג כדעת המחמירים ולכן אסור לו ליקח ממעות המעשר לצורך קנית הדמ"י. ומ"מ הוסיף שם (בדבר הלכה סק"ב) שאם ייעד סכום מסויים לקניית אתרוג, וברי לו שיותר מסכום זה לא היה משלם ע"כ, י"ל דשרי להוסיף סכום מסוים מכספי מעשר כדי לקנות אתרוג מהודר יותר. עכ"ד. וג"ז לא כ"כ זכיתי להבין, הרי ממ"נ, אם יש לו יותר כסף צריך הוא להוסיף עד שליש כדי לקנות מהודר, וכמש"כ מרן בסי' תרנ"ו (כדלקמן בפרקנו בסעיפים נ"ה ואילך). ולכאו' רק מה שמשלם יותר מתוספת השליש של ההידור רשאי הוא ליקח ממעות מעש"כ, אם אין היתר גמור ליקח מהם לכל מה שרוצה. וכבר הביאו שם באותו מקום בשם הגר"ח ברלין זצ"ל שאכן כך צריך לנהוג, שרק בתוספת היתרה על תוספת השליש, שרי ליקח ממעות מעש"כ. ולכאו' ה"ה לכאן (וחכ"א אמר שאם מודדים שליש מההכשר הקטן ביותר, מסתמא כבר יצא י"ח בסכום שהקציב מעיקרא. עכ"ד. ולענ"ד אין הכרח בכך). אך מ"מ לא ברור לי מס' הליכות שלמה מהי ד' הגרשז"א בענין דרגת החיוב ליתן מעש"כ. ואכמ"ל].


גם הגר"ע יוסף זצ"ל פסק שנתינת מעשר כספים אינה חובה לא מדאו' ולא מדרבנן אלא הינה מצד המנהג בלבד (כד' הב"ח). שכ"כ ביחו"ד (ח"א סי' פ"ז. וכן עולה גם מדבריו בח"ג סי' ע"ו, מדהתיר לעשות התרת נדרים ע"כ).


ודעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל ג"כ שאין נתינת מעשר כספים נחשבת כחיוב גמור (מדאו' או מדרבנן). שאמנם לדעתו יש לכתחי' ליתן מעש"כ, אך מאידך ישנם הרבה מאוד מיקרים שאדם פטור מכך. ולדעתו אפשר להתנות בתחילת הנהגתו להפריש, שיהא זה בל"נ [ספר ישא יוסף (ח"ב עמ' פ"ד). אשרי האיש (פמ"ה ס"ד). וע"ע בקובץ תשובות (ח"ג סי' קמ"ז)]. ולדעתו אף דקיי"ל שמעש"כ הינו בתורת מנהג בלבד, מ"מ אחר שנקבע זה כמנהג קדום, הרי זה ככל הלכה [ספר באורח צדקה (פכ"ב סכ"ח והערה מ"ח). אשרי האיש (פמ"ה סי"א)].


לאחר הבאת דעות גדולים אלה חובה עלינו להזכיר את דברי מרן הח"ח בני"ד.


כ' הג' הח"ח במ"ב (סי' תרצ"ד ססק"ג) גבי מצוות משלוח מנות, שצריך הוא לקנותן מכספו ואינו יכול לקנותן מכספי מעשר. ע"כ. והוא עפי"ד המ"א בשם השל"ה (ובהמשך בס"ד נביא את דעתו גבי שימוש בכספי מעשר לצורך ההוספה על עיקר החיוב למצווה). וא"כ ד' הח"ח הינה שמצוות נתינת מעש"כ הינה מצווה חיובית (מדאו' או מדרבנן), ואיננה חומרא או מנהג בעלמא (מדלא החמיר בזה רק למי שנהג כן ג"פ, או שעשה כן רק פ"א על דעת לעשות כן תמיד, וכדלקמן). אלא שלאחר זמן ראיתי בס"ד שבספרו אהבת חסד (ח"ב פי"ח, ענין מעש"כ סק"ב) כ' שמהני שיתנה בתחילת קבלתו את המצוה דהוא בלי נדר. ומשמע דס"ל שאינה חובה גמורה אלא תלוי בקבלתו. ונראה בס"ד להסביר את מה שנראה לכאו' כסתירה בין דבריו בס' אהבת חסד לבין דבריו במ"ב כיוון שתחילה כ' את ס' אהבת חסד (סיים לכותבו בשנת תרמ"ח) ואילו את ספר המ"ב (בעיקר את סימן תרצ"ד הנ"ל) סיים בשנת תרס"ז, ולכאו' חזר בו לחומרא. ויותר נראה שבאמת אין זו סתירה בין הדברים, אלא שבמ"ב חשש לדעה שזה חיוב גמור, וממילא יש איסור גמור להשתמש במעות המעש"כ, אע"פ שלו עצמו לא ס"ל הכי. ועוי"ל שבאמת הח"ח ס"ל דהוי רק מנהג, וגם מצד המנהג בכ"ז אסור לקנות במעות אלה דברים חיוביים. וע"ע במקראי קודש הל' ג' תעניות (פ"ב הערה ט"ו) מה שכתבנו בשם א' מגדולי הדור, שאכן לעיתים ישנן סתירות בדברי האחרו' ואין חובה ליישבן. משא"כ בסתירות בדברי הראשונים שבזה מצווה ליישבם. עכת"ד.


ענף 3: לאלו צרכים מותר להשתמש בכספי המעשר.


מחלוקת שניה בני"ד הינה מחלו' הראשונים אי השימוש בכספי מעשר כספים הינו רק לצורך צדקה לעניים או אף לצורכי מצווה אחרים. שלד' המהרי"ל (בהל' רה"ש דף רע"ג. ובתשובותיו סי' נ"ו) אין ליקח ממעות מעשר הכספים אף לדבר מצווה, כגון נרות לביהכ"נ או שאר דבר מצווה, אלא רק יתנו לעניים כיוון שהמעות שלהם. וכ"פ הרמ"א (ביו"ד סי' רמ"ט ססע"י א'). וע"ע בבית לחם יהודה (סי' רמ"ט סק"ג) שכ', שאמנם כל הפוס' האחרו' כתבו שמעש"כ אינו אלא מנהג (עיי"ש מש"כ בהסבר דעת המהרי"ל שהוא מקור דין זה, כיצד יתיישב עם דברי התוס' הנ"ל בשם הספרי), מ"מ כבר זכו העניים במעות אלה מכח המנהג, ואין לשנות מהעניים למצווה אחרת. עכת"ד. וראה בשו"ת משיב דבר (ח"ב סי' ע"ה) שהביא מקור לדעה זו ע"פ הירו' בפאה (פ"א). וכ"נ שזו דעת הגר"א בביאורו ליו"ד (רס"י רמ"ט). וע"ע בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' רל"א).


ומאידך יש חולקים ע"כ. שכתב הדרישה (ביו"ד סי' רמ"ט סק"א ד"ה "אשר") בשם תשו' מהר"ר מנחם (הב"ד בהגהות המהרש"ל לטור סי' רמ"ז), שמותר ליתן ממעות המעשר כדי להיות בעל ברית (היינו סנדק), או להכניס חתן לחופתו, או לקנות ספרים ללמוד בהם או להשאילן לאחרים. אמנם הוסיף תנאי לכך, שכ"ז אם לא היתה יכולת בידו לעשות זאת בלא מעות מעשר, ואילו לא לקח מעות אלה ממעש"כ לא היה עושה כלל מצווה זו. עכ"ד [הב"ד בט"ז (ביו"ד סי' רמ"ט סק"א)]. וכ"נ גם מד' השכנה"ג (בהגה"ט ליו"ד שם סק"א). וע"ע בפת"ת (סי' רמ"ט סק"ב) אי פליגי המהרי"ל ורבינו מנחם.


ונראה שיש דעה אמצעית, והיא ד' הט"ז עצמו (ביו"ד שם). שכ' שלקנות מצוות בביהכ"נ (כגון עליה לתורה, פתיחת ההיכל וכדו') ממעות מעשר, שנראה לו שאם בעת קניית המצוות היתה דעתו ליקח המעות ממעות מעש"כ, שרי, דהא המעות לצדקה אזיל. משא"כ אם בעת קניית המצוות לא היתה דעתו לקנותן ממעות המעש"כ, ואח"כ רוצה לפורען ממעות מעש"כ, אסור, דחשיב פורע חובו ממעשר. ע"כ. ונראה שדבריו בסיפא מוסכמים על כל הפוס', שאסור לפרוע חובו ממעש"כ.


ואכן קשה להכריע בענין זה. ונראה שעכ"פ כמה מפוסקי דורנו דעתם שתלוי הדבר כיצד קיבל על עצמו אותו אדם לקיים את מצוות נתינת מעש"כ. שדעת הגר"א שפירא זצ"ל, שאם אותו אדם נהג ליתן את דמי המעשר רק לצדקה, יש בכך משום מנהג ונדר שלא ניתן לשנות זאת למטרות אחרות. אך אם בכל פעם הוא חילק מעות אלה למצוות שונות, אזי רשאי הוא להמשיך לתיתם גם למטרות מצווה אחרות, וממילא כל מה שנוגע למשל לחיזוק מצוות ישוב א"י הוא בכלל המצוות [כ"כ במכתב מט"ז תמוז תשנ"ג. וכ"כ במכתב אחר מחודש אדר תשנ"ו. שני המכתבים עסקו בנתינת כספי מעש"כ לצורך מצוות ישוב א"י ומניעת מסירת רמת הגולן ושאר חלקי א"י לידי גויים. העתקי המכתבים נמצאים בס"ד בידי].


גם ד' הגרי"ש אלישיב זצ"ל נראית כן. שלגבי השאלה אי שרי להשתמש בכספי מעש"כ לצורך מצווה שאינה דווקא לעניים, בזה לא רצה להכריע נגד המהרי"ל והרמ"א (ביו"ד סי' רמ"ט, כנ"ל, שיתנם רק לעניים), ואפי' אם הכסף היה אמור להנתן למטרות מצווה חשובות מאוד. אמנם במיקרים מסוימים התיר זאת הגריש"א זצ"ל, אך במיקרים רבים אמר שתלוי כיצד קיבל אותו אדם על עצמו לקיים את מצוות המעשר, האם רק ליתן הכסף לעניים או אף לשאר המצוות [ר' ע"כ בס' אשרי האיש (חיו"ד ח"ב, פמ"ו ס"א ואילך)].


ומ"מ זכורני שהגר"מ אליהו זצ"ל היה הולך ומתיר לאנשים ליתן כספי מעשר אפי' לשם קניית ספרי קודש (היינו כרבינו מנחם המובא בט"ז רס"י רמ"ט). והיה אומר שצריך לרשום על הספר שנקנה מכספי מעשר. ולדעתו מותר לקונה להניחו בביתו, אך כל הרוצה להשתמש בספר זה יכול לקחתו לביתו וללמוד ממנו. אמנם אם אותו אדם שקנה ספר זה מכספי המעשר ג"כ רוצה ללמוד מספר זה, וכגון שהוא לומד כעת מסכת פלונית והוא קנה את חידושי הרשב"א על מסכת זו, הרי שהוא קודם לכל שאר אינשי ללמוד מספר זה. עכת"ד. וא"כ מעיקר הדין הגר"מ אליהו זצ"ל היקל בזה, שלא כרמ"א הנ"ל.


ועוד זכורני שבשנים הראשונות לנישואי, כשהיינו דחוקים מאוד מבחינה ממונית, הורה הגר"מ אליהו זצ"ל לנוות ביתי ולי, שנרשום בפנקס את הסכומים האמורים להיות מעשר כספים שלנו, ובבוא היום כשילדינו יתחנכו בתלמוד תורה, נשלם זאת על חשבון כספי המעשרות שאנו חייבים. עכ"ד. אמנם כעת ראיתי בערוה"ש (יו"ד סי' רמ"ט סעי' י') שכתב שאין לעשות כך, כיוון שהוא חייב בחינוך בניו, ויוצא שמשתמש בכספי מעשרות לצורך מצווה שחייב בה. ושמא בגלל דוחקנו היקל לנו הגרמ"א זצ"ל כמ"ד שנתינת מעש"כ הינה חסידות, או שהתכוון שאת ההפרש בין התשלום לתלמוד תורה רגיל לבין התשלום לת"ת מיוחד במעלתו ניתן לשלם מכספי מעשר. ועוד יש לדון שמא תלוי הדבר באיזה גיל של הקטן מדובר, שעד גיל שש מצד הדין חייב לזונו, והשאלה מאיזה גיל חייב לשלם עבור לימוד התורה שלו, וגם עד איזה גיל חייב לשלם עבור לימוד התורה שלו. ואכמ"ל.


ור' במ"ב (סי' תרצ"ד סק"ג) דמוכח דס"ל דשרי ליקח ממעות מעש"כ לכל מצווה שהיא, כולל משלוח מנות (כרבינו מנחם הנ"ל, ולא כרמ"א). וראה עוד ביחו"ד (ח"א סי' פ"ז וח"ג סי' ע"ו) שהביא עוד פוס' שדנו גבי ני"ד.


ענף 4: מיקרים בהם נתינת מעשר כספים הופכת לחובה לאותו אדם.


ועתה הגענו לנקודה השלישית בני"ד, והיא חובת האדם ליתן מעשר כספים מצד נדר (והנ"מ, שאם מוטל עליו הדבר כחובה, הרי שאינו יכול להשתמש בדמי המעש"כ לכל דבר, אלא רק לדברים שמותר להשתמש לצורכם בדמי מעשר. וכנ"ל בסמוך). והיינו את"ל שהלכה כפוס' שנתינת מעשר כספים אינה מצווה מדאו' או מדרבנן, אלא הינה רק מנהג ואינה חיוב גמור, מ"מ מי שנהג כן כמה פעמים (כדלקמן) הרי שלדידו הפך הדבר לחיוב גמור (עכ"פ מדין נדרים).


גבי מי שהפריש מעות למעשר כספים, ועשה כן לפחות פעם אחת, על דעת לנהוג כן תמיד, כ' מרן (ביו"ד סי' רי"ד ס"א) שמי שעשה דבר מצווה לפחות פעם אחת, והיתה דעתו לנהוג כן לעולם, דהוי נדר, ואם רוצה להפסיק מנהגו בעי התרה. עכ"ד. ומרן כתב כן בעלמא גבי דברי מצווה (דברים המותרים שהוא נהג בהם איסור).


כך גבי מצוות בעלמא. ובענין נתינת מעשר כספים, כתב בשאלת יעב"ץ (ח"א סי' ו' ד"ה "אלא") שאם נהג לתת מעש"כ אפי' פעם א' נעשה עליו כנדר ואינו יכול להפקיעו, וחובה עליו להפריש מעשר מהרווח שלו מכאן ולהבא. וכמו ששנינו בשקלים (פ"א מ"ג) כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק. עכ"ד. הב"ד ביחו"ד (ח"ג סי' ע"ו ססק"ב), וכ' שנראה שזה כשהיה בדעתו לנהוג כן לעולם, וכמש"כ המרדכי בפסחים (רפ"ד סי' תר"ב), והב"ד בב"י (יו"ד סי' רי"ד ד"ה "ומ"ש רבינו הלכך מי"). אך אם לא היה בדעתו לנהוג כן תמיד, אלא בסתמא, צריך שינהג כן לפחות ג' פעמים. עיי"ש.


ולפי"ז גם למ"ד שנתינת מעשר כספים אינה חובה, לא מדאו' ולא מדרבנן, מ"מ אם הפריש ממעותיו למעש"כ אפי' פעם א' – על דעת לעשות כן תמיד, הרי שחייב הוא להמשיך בכך, מדין נדרים.


ובאשר למי שהפריש מעשר כספים לפחות ג' פעמים, אע"ג שלא עשה זאת על דעת לעשות כן תמיד.


הנה עיקר ד"ז שמי שעשה הנהגה של מצווה לפחות ג' פעמים דחשיב הדבר לדידו כנדר, כ"כ כמה פוס', מהם הפמ"ג והח"א. וכ"כ בשמם המ"ב (סי' תקצ"ז סק"ד). וע"ע שם (בסק"ו) שכ"ה גבי מי שהורגל בדבר, וזאת עפי"ד מרן ביו"ד (סי' רי"ד ס"א). וכ"כ כבר בקיצוש"ע (סי' ס"ז סעי' ז'). הב"ד בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פ"י ריש הערה ד', ופי"ג הערה ו'), והוספנו שכן הורה לי גם הגר"מ אליהו זצ"ל.


כך גבי מצוות בעלמא. ואילו גבי מצוות נתינת מעשר כספים, אם נתן כן לפחות ג' פעמים, כ' המהר"ם רוטנבורג בתשובותיו (סי' ע"ד) שמי שהחזיק לתת מעות מעשר לעניים חשיב כנדר, ואינו רשאי לשנותם למצווה אחרת. ואע"פ שאין מעשר כספים מן התורה אלא הינו מנהג, מ"מ הוי בלא יחל דברו מדרבנן. עכת"ד. וכ"כ בשו"ת חת"ס (חיו"ד סי' רל"א ד"ה "ברמ"א"), שכיוון שהנהיג עצמו להפריש מעשר מהרווח שלו ולתיתו לעניים, הרי מעתה כל מה שיפריש שייך לעניים. הביא דבריהם ביחו"ד (ח"א סי' פ"ז וח"ג סי' ע"ו), ונראה שפסק כדבריהם.


לאור כ"ז מתבאר, שאף לסוברים שנתינת מעשר כספים אינה חובה לא מדאו' ולא מדרבנן, מ"מ מי שנהג להפריש מעות מעשר כספים לפחות ג' פעמים (אף שלא עשה כן על מנת לעשות כן תמיד), או שעשה כן אפי' רק פעם אחת על דעת להמשיך ולעשות כן תמיד, הרי שאדם זה חייב מדין נדר (עכ"פ נדר מדרבנן) להמשיך וליתן מעשר כספים מכספו [ואי בעי ליתן מעשר כספים מכל רווחיו והכנסותיו, או רק מה שנשאר לו לאחר ניכוי הוצאותיו, ר' הדעות השונות ביחו"ד (ח"ג סי' ע"ו). ואכמ"ל].


עוד נזכיר בענין זה מש"כ בשו"ת יהודה יעלה (חיו"ד סי' של"ד), שמי שאבותיו נהגו להפריש מעשר כספים, חייב אף הוא להפריש מעשר, מדן "אל תיטוש תורת אמך". וע"ע ביחו"ד (ח"א סי' י"ב ד"ה "ויש להוסיף") שנראה שמיקל בכה"ג, אם הבנים לא הספיקו לנהוג את חומרות הוריהם (עכ"פ כשכבר היו גדולים). עיי"ש.


וראה עוד בענינים אלה בס' מעשר כספים (להרה"ג אברהם מרדכי אלברט שליט"א), בספר הלכות מעשר כספים (להרה"ג ישראל יוסף ברונשטין שליט"א), ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פ"י הערה ד' ופי"ג הערה ו'), בהל' פורים (פ"ב הערה ע'), ובס"ד כאן [לעיל (בפ"ח הערה כ"ט), ולקמן בשער התפילות (בפ"ג הערה כ"ט), גבי נדר בכה"ג].


ענף 5: המסקנות.


ועתה נבוא בס"ד למסקנת התשובות על השאלות הנ"ל בריש הערה זו.


שאלה ראשונה: האם מותר לקנות את ארבעת המינים מכספי מעשר כספים.


כפי שראינו בס"ד לעיל, הרי שזו מחלוקת האם חובה להפריש מעות לצורך מעשר כספים. ואף למ"ד דאינו חיוב מדאו' או מדרבנן אלא הוי בגדר מנהג, לא התירו הפוס' לקנות בזה מצוות שחייב לקנותן מהונו, כגון מתנות לאביונים, מחה"ש וכדו'. ולפי"ז אין לקנות את ד' המינים מכספי מעש"כ. וכ"כ להחמיר בס' חיים וברכה (ס"ק קע"ח) עפי"ד הרמ"א (ביו"ד סי' רמ"ט ס"א). ויש שכתבו שאף לסוברים שבתנאי מתחילה מותר להשתמש במעות מעש"כ לאו דוקא לעניים אלא לכל דבר מצווה, מ"מ גבי ד' המינים וסוכה שהם דברים של חובה, ליכא היתר זה [כ"כ בס' מעשר כספים (להרה"ג אברהם מרדכי אלברט. פי"א סוף ענף שלישי, עמ' רמ"ו) עפ"י לקט יושר (חיו"ד עמ' רע"ו). וכן הוא בערוה"ש (יו"ד סי' רמ"ט סעי' י'). הב"ד בפסתש"ו (סי' תרנ"ו הערה 3). ומה שכתב שהם "דברים של ירושה", לא מובנים דבריו].


אלא שבאמת לענ"ד יש צד גדול להקל בני"ד. שהרי אין שום חובה על האדם לקנות את ארבעת המינים. שאמנם כל אדם חייב ליטול אותם בכל ימי החג, אך חוץ מהיו"ט הראשון אינם צריכים להיות בבעלותו. ואף ביו"ט ראשון יי"ח כשנוטלם אם קיבלם במתנה ע"מ להחזיר. ואדרבא. אם נמצא הוא במקום שלא יוכל לקבלם במתנה עמ"ל (או שמדובר המצווה שלא שייך לקנותה או לקבלה במתנה ע"מ להחזיר, כגון מתנות לאביונים או מחצית השקל), יש לכאו' צד לומר שאז חייב הוא לקנותם, ודווקא אז יהיה אסור לו לקנותם במעות מעש"כ [אך בס' הליכות שלמה (מועדים. ח"א. פי"א ס"א) פסק הפוך. ובטלה דעתי]. ומ"מ למעשה נראה שד' רוב פוסקי דורנו להחמיר ולאסור לקנות את ד' המינים בכספי מעש"כ. ורק אם אין לו אפשרות אחרת לקנותם, ולא יוכל לקיים המצווה מבלי לקנותם, יש מקום להקל (אף שלא ראיתי בפוס' מי שהיקל בכך. אך כך בס"ד מסתבר לענ"ד). ומ"מ אם נהג הוא ליתן מעות מעש"כ רק לצדקה לעניים (כמהרי"ל והרמ"א ברס"י רמ"ט ביו"ד) יש לאסור אף בכה"ג (וצ"ע אי מהני התרת נדרים). כך בס"ד נלע"ד. וראה בסוף הערה זו.


באשר לשאלה השניה: האם לפחות יהיה מותר להשתמש בכספי מעש"כ כדי להוסיף על תשלום הנדרש לקניית ד' המינים הכשרים ולקנותם מהודרים.


הנה לפי האמור לקמן בפרקנו (בסעיפים נ"ה ואילך) הרי שלכתחי' יש מצווה להוסיף עד שליש יותר ממחיר הכשר, וזאת כדי לקנותם מהודרים. וזו לא מצווה בעלמא אלא אם ניתן הדבר קרוב הדבר לחובה. ולפי"ז גם בני"ד יש לאסור להוסיף את דמי תוספת ההידור מכספי מעש"כ. והצדדים להחמיר הינם הן משום שמצווה שצריך לקנותה אין לקנותה מכספי מעש"כ, והכא הרי לכתחי' יש להוסיף עד שליש כדי לקנות המהודר. ועוד צד להחמיר, דהא ישנם כמה גדולי עולם דס"ל שמצוות נתינת מעש"כ הינה חיוב גמור (מדאו' או מדרבנן). ואף למ"ד שהינה רק מצד המנהג (ולא מדובר שזה מנהג המדינה או המקום, אלא המנהג של עצמו, שבזה מהני התנאי דלקמן), הרי שאם לא אמר בתחילה שעושה כן בלי נדר הרי שיש להחמיר משום ד' המהרי"ל והרמ"א (ביו"ד סי' רמ"ט ס"א) שמעות מעש"כ יש לתיתן רק לעניים. ומ"מ יש צד להקל בני"ד, ולפרוך את הטענה הראשונה להחמיר, דהא אין חיוב לקנות את הדמ"י, אלא די לקבלם במתנה עמ"ל (ובימי חוה"מ שרי אף לקבלם בהשאלה). וממילא יוצא שלא השתמש במעות המעש"כ לצורך מצווה שחייב לשלם בעבורה. ומ"מ לד' המהרי"ל והרמ"א הנ"ל בכל אופן אסור להשתמש בכספים אלה לצורך קניית דמ"י מהודרים (ושמא אכן יש צד להקל בזה למי שמתחילה היה מפריש מעות מעש"כ אף לשאר המצוות ולאו דוקא לעניים). וכן מצינו שהגר"ח ברלין זצ"ל החמיר בני"ד, ואסר להשתמש בכספי מעש"כ אף לתוספת ההידור של הדמ"י, והתיר להשתמש בהם רק לצורך התוספת של יותר משליש המחיר [כמובא בהליכות שלמה (מועדים. ח"א פי"א. בדבר הלכה סק"ג), עפ"י חידושים כת"י לגרשז"א זצ"ל]. וכ"כ לאסור גם בס' מעשר כספים (עמ' רמ"ו, שם) וש"פ הנ"ל, כמובא בפסתש"ו (שם).


ולמסקנה, גבי השאלה השניה, נראה בס"ד שיש להחמיר כמו במסקנה לשאלה הראשונה הנ"ל, ויש להקל רק במיקרים שהקלנו שם (וחכ"א הוסיף, שמה שמדובר פה הוא על לקיחת כספים שהיו ממילא מיועדים להנאותיו של אותו אדם. אך אם יכול הוא ליקח כסף זה למשל לפדיון שבויים, כגון הצלת יהודיות משוביהן ערביים, ה"ז עדיף טפי מלקנות דמ"י מהודרים. עכ"ד. ואנו לא נכנסנו לשאלות אלה, למרות שהן עומדות ברומו של עולם).


וגבי השאלה השלישית. נראה שבזה יש הרבה יותר מקום להקל ולהתיר להשתמש בכספי המעשר כספים לצורך קניית דמ"י מהודרים, אם משלם זאת לא עבור דמ"י כשרים, ולא עבור תוספת שליש המחיר הנצרך להידור, אלא לתוספת הנוספת שמעל שליש ההידור [וכנ"ל בשם הגר"ח ברלין זצ"ל. וע"ע מש"כ בעל משכנות הרועים (במערכת מ' ס"ק ק"ל)]. וצ"ע אי שרי לקנות בכספי המעשר הרבה הדסים, למנהג יוצאי תימן [עפי"ד הרמב"ם בתשובה שכתב בסוף ימיו, ושלא כמש"כ ביד החזקה. והב"ד מרן (בסי' תרנ"א סט"ו)]. דהא נטילת יותר מג' הדסים, ודאי אינה מעיקה"ד, אך מ"מ לסוברים זאת לכאו' הוי הידור מצווה. וע"ע לעיל בפרקנו (בהערה י"ח בסופה).


אמנם בכל זאת אין הדבר ברור לגמרי להתיר לקנות בכספי מעשר את התוספת שמעל השליש של הידור מצווה, דהא המהרי"ל והרמ"א אסרו אף בכה"ג להשתמש בדמי המעש"כ, והתירו רק לתיתם לעניים. לכן נראה שרק מי שמתחילת הפרשת כספי המעשר היה נוהג להקל בזה ולתיתם אף למטרות מצווה אחרות (כרבינו מנחם הנ"ל, שהב"ד הט"ז ביו"ד בסי' רמ"ט), רק הוא יכול להשתמש בזה לצורך הנ"ל. ואם בלא זאת לא יוכל כלל לקנות את הדמ"י, ולא יוכל כלל לקיים המצווה ורוצה הוא לקנות בכספי המעשר את כל ד' המינים, צ"ע אי מהני בזה התרת נדרים. וראה ע"כ לקמן בסמוך.


ובאשר לשאלה הרביעית. אם מתחילת קיום המצווה אמר שהוא מפריש את מעות המעשר "בלי נדר", הרשאי הוא עתה לקנות בהם את הדמ"י. נראה שגם זה אינו מותר בשופי. דהא למ"ד שמצוות מעשר כספים הינה חיוב מדאו', או אף מדרבנן (וכנ"ל בריש הערה זו), הרי שלא יועיל הדבר שיאמר "בלי נדר". ועוד, דהא למהרי"ל ולרמ"א ודאי שלא יועיל הדבר לקנות את ד' המינים, דהא שרי להשתמש בדמים אלה רק לצדקה לעניים.


ומ"מ המיקל בכל הדברים הללו בשעת הדחק, כשלא יוכל לקיים מצוות נטילת ד' המינים אם לא יקנם בכספי מעשר, ועד עתה לא החמיר ליתנם דווקא לעניים, ודאי שיש לו על מה לסמוך בשעה"ד כזו. ורשאי הוא לקנותם בכספי מעשר. וישתדל ליתן גם לעניים ליטלם בכל ימי החג, כך שיהא בזה דררא דמצוות צדקה. כך בס"ד נלע"ד. וה' יצילנו משגיאות ומתורתו יראנו נפלאות.


[89]פט. כנ"ל בהערה הקודמת. די"א שמצוות נתינת מעשר כספים הינה מצווה חיובית (י"א מדאו' וי"א מדרבנן), וממילא לדידם לא מהני אף אם יאמר בפעם הראשונה שמפריש המעש"כ, שעושה כן בלי נדר. ורק למ"ד שתלוי הדבר במנהג מועילה אמירה זו. אך גם אז תלוי הדבר בכך: ראשית, מה פירוש שתלוי הדבר במנהג, האם הכוונה למנהג האדם עצמו (מה נהג הוא ליתן ולמי נהג ליתן), שאז מועיל שיאמר לפני התחלת מנהגו להחמיר בהא, שעושה כן בל"נ, או שתלוי הדבר במנהג אותה מדינה או לפחות מנהג אותה עיר, שאז לא מהני אמירה שעושה כן בלי נדר. ועוד, תלוי הדבר אי נהג להקל כמהר"ר מנחם (שהביאו הט"ז ביו"ד רס"י רמ"ט) וליתן מעות המעשר לכל צורך מצווה שתהיה, או שנהג ליתנם דווקא לעניים (כמהרי"ל והרמ"א ביו"ד שם).


ומ"מ בדברי הגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד מבואר שבכה"ג שלפני שהפריש בפעם הראשונה את מעות מעשר הכספים אמר שיהא זה בלי נדר, ועתה שעתו דחוקה ואין לו אפשרות לקנות הדמ"י (ונוסיף, שאולי גם מדובר שאין לו אפשרות אחרת ליטלם אא"כ יקנם לעצמו), אזי בזה שרי לו לקנותם.


וע"ע בדברים אלה בסא"ה (ח"ב מיל' ריש עמ' תמ"ח רסקל"ה) ובפסתש"ו (סי' תרנ"ו הערה 3). ולפלא שלא נחתו לברר הדברים אלא הביאו חלק מהדעות כאילו הן מוסכמות על כולם. וצ"ע. וע"ע מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (מהדו' תשע"ז ואילך. פ"ח הערה י').


[90]צ. כתב רבינו ירוחם (נתיב ח' ח"ג), שכל הפסולין פסולין אפי' בשאר ימים (נוסף ליוט"א), חוץ מחסר באתרוג, ושאול בכל המינים, שאינם פסולים אלא ביו"ט ראשון בלבד, ולדידן (בחו"ל) פסולים עד יום שלישי (של החג). עכ"ד. ומשמע מדבריו שאף שאול פסול ביו"ט שני של גלויות. וכ"מ מהכלבו (סי' ע"ב) שכ' שב' ימים ראשונים דין א' להם, מכאן ואילך יוצא אף בשאול. עכ"ד. וכן מתבאר מהר"ן (בדי"ז, ב' מדפי הרי"ף ד"ה "הא") גבי כל הפסולים ביוט"א, שנוטלים אותם ביוט"ב אך בלי ברכה. וכ"פ מרן (בסי' תרמ"ט ססע"י ה'). וד"ז כולל דמ"י שאולין [בה"ל (סי' תרמ"ט ס"ה ד"ה "פסולי").


והטעם לכך ר' לעיל (פ"ו הערה ל'). ועיי"ש עוד פרטי דינים בהא.


ואכן על מש"כ מרן (בסי' תרמ"ט ססע"י ה') שהעושים שני ימים טובים, פסולי ראשון נוטלין בשני, אבל ברוכי לא מברכינן, כתבו ע"כ האחרו' דה"ה בשאול ביו"ט שני אין לברך עליו [א"ר (בסי' תרנ"ח סק"י), פמ"ג (סי' תרנ"ח בא"א סק"ח), מרן הגחיד"א בברכ"י (סי' תרנ"ח סק"ו), וכן משמע מדברי הרמ"א (בסי' תרמ"ט ססע"י ה') שאם יש לחבירו לולב ואתרוג כשרים, יברך עליהם (ביוט"ב) מדעתו של חבירו. הב"ד הביכור"י והבה"ל (סי' תרמ"ט ססע"י ה' ד"ה "פסולי")].


ובאשר לד' המינים הגזולים והגנובים, אי כשרים הם לנטילה ולברכה ביו"ט שני של גלויות. ראה במ"ב (סי' תרמ"ט סק"ל) שהביא דעת הפוס' המתירים ביו"ט שני ש"ג, אך בבה"ל (שם בסי' תרמ"ט ד"ה "מפני גזל") הביא מחלו' הפוס' אי יי"ח בגנוב וגזול אף בימי חוה"מ. וא"כ בני"ד דחמיר טפי מחוה"מ כ"ש שהמחמירים בחוה"מ יאסרו גנוב וגזול ביו"ט שני של גלויות. ונוסף ע"כ ראה בחזו"ע (דיני אתרוג סי"ז) שנחלקו הראשו' אי פסולי יו"ט ראשון פסולים גם ביו"ט שני של גלויות (וא"כ מ"ד שפוסל בשאול, כ"ש שיפסול בגזול). ולכן נראה בס"ד שלא יברכו ע"כ ביו"ט ב' של גלויות, אלא יטלום בלא ברכה.


כיוון שאין מברכים על נטילתם, נראה בס"ד שאף ברכת שהחיינו לא יברכו ביו"ט שני של גלויות על נטילה זו. וכעין זאת ר' בחזו"ע (הל' אתרוג סעי' ט"ז).


ובאשר אי רשאית אשתו של בעל ד' המינים לתיתם לאדם אחר שיטלם ללא רשות בעלה. ואם כבר קיבלם ממנה הרשאי ליטלם ואף לברך עליהם. לכאו' ד"ז תלוי בדין גזול ביו"ט ב', שרבים מהראשו' החמירו בדבר, ולכל הפחות יש לנקוט שדינו כשאול ביוט"ב ש"ג. ועוד יש לדון מצד ההיתר של אשה לתת את הדמ"י של בעלה לאדם אחר. ר' ע"ז בפרקנו (בהערות מ"א וק"ה). ולמעשה, לאור הנ"ל בהערתנו זו, נראה שיטול אך ללא ברכה. דאף את"ל שרשאית האשה לתיתם לו, עכ"פ לא עדיף משאול ביוט"ב ש"ג שאין מברכים עליו. אמנם אי נתנה לו במתנה ע"מ להחזיר לכאו' יוכל גם לברך. ובפרט אם אשה זו נושאת ונותנת בתוך הבית וכל עסקי הבית מנוהלים על ידה. כך בס"ד נלע"ד.


[91]צא. כ"כ הרמב"ם (פ"ח מלולב ה"ה), וכ"כ הרה"מ (בפ"ח מלולב ה"א), והטור (סי' תרמ"ט) בשם פוס', וכ"כ הרמ"א (סי' תרמ"ט ס"ה). וכ"מ ממרן (בסי' תרמ"ט ס"ב) שאסר שאול רק ביו"ט ראשון. וכ"כ בחזו"ע (בהלכות אתרוג סט"ז).


תחילה רצינו לכתוב דין זה בלשון דשרי "מעיקר הדין", אך כדי שלא ידייקו שרק מעיקה"ד שרי אך טוב להחמיר בכך, לכן כתבנו זאת בלשון "לכתחילה" (אע"ג שכתבנו לעיל בסעי' א' בפרקנו שלכתחי' ראוי שלכ"א יהיו דמ"י משלו. מ"מ גם בני"ד הוי לכתחי').


ומה שכתבנו שכן הדין כשהושאלו לו כדין, לאפוקי אם הנותן לו בהשאלה שאלם בעצמו מאדם אחר ואז נכנס הוא לבעיה שאין השואל רשאי להשאיל. ור' ע"כ לקמן (בסעי' נ"א. ובפרט בהערה ק"א).


וכבר כתבנו בס"ד לעיל בפרקנו דין המקבל דמ"י ומעבירם לאחר.


דין הקנאת ד' המינים לאשה, ר' לעיל בפרקנו (בהערה ל"ח). ודין הקנאתם לאשה נשואה ר' לעיל (בהערה מ').


ובאשר למי שנוטל את ד' המינים בירושלים המקודשת (באטלס דעת מקרא שירטטו את גבולה המזרחי מהר המוריה, ומדרום עד מעט דרומה למעין השילוח. וגבולה הצפוני מתחיל מהר המוריה כלפי מערב. אך כבר כתבו רוה"פ שאין לסמוך על מימצאים ארכיאולוגיים לענין הלכה. וכמו שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' פורים. ואכמ"ל). כתב' הג' הביכור"י (סי' תרנ"ח) שהדרים בירושלים המקודשת צריכים להזהר גם בזמן הזה בכל שבעת הימים בדין שאול או חסר כמו ביום הראשון. והג' מהר"א עזריאל בשו"ת כפי אהרן (ח"ב סי' י"א) כ' שלא צדק הביכור"י בזה, ואנו אין לנו אלא מה שפסקו מרן והרמ"א שאין לפסול שאול וחסר אלא ביו"ט הראשון בלבד. והיינו שאין לחלק בין המקומות, ודין "לכם" – משלכם אינו אלא ביו"ט א' בכל המקומות. וכן קיבלנו מפי רבותינו. ע"כ. וכ"פ בחזו"ע (הל' אתרוג סוף הערה כ"ב, עמ' רפ"א). וע"ע בחזו"ע (הל' דמ"י אמצע הערה ט', עמ' של"ז) שהביא כמה ספקות השייכים לני"ד: שמא הלכה כרש"י ועוד פוסקים שירושלים הינה בכלל מדינה (ולא חשיבא כמקדש). ואת"ל כד' הרמב"ם שירושלים הינה בכלל מקדש, שמא אחר חורבן ביהמ"ק אינה בכלל לפני ה', וכ"ש לד' הראב"ד בהשגות (פ"ו מהל' בית הבחירה הט"ו) דס"ל שקדושה ראשונה לא קידשה לעת"ל, אף גבי ירושלים.


ומ"מ מידי מחלו' לא יצאנו אי הנוטלים את ד' המינים בירושלים המקודשת, צריכים להקפיד אף בימי חוה"מ ליטול ד' המינים שהינם שלהם עצמם (או שקיבלום במתנה על מנת להחזיר), ולא ליטול דמ"י שאולים, אף בימי חוה"מ. ונראה בס"ד שעכ"פ לכתחי' ודאי יש להקפיד ע"כ. וראה מה שכתבנו בס"ד ע"כ לעיל (בפרק א' הערה י"ז).


אף שביו"ט ראשון אינו יוצא בדמ"י שקיבל בשכירות, מ"מ בימי חוה"מ יוצא בהם י"ח [חוקת הפסח. כה"ח (סי' תרמ"ט סקל"ב). ומשמע שם (בשם שו"ת שואל ומשיב ח"א) שאף דמ"י שקיבל במשכון יוצא בהם י"ח בימי חוה"מ].


[92]צב. הנה נידון דידן תלוי במחלוקת ראשו' גדולה, מהו דין ימי חוה"מ, ובאילו דברים מקילים בהם אפי' מיו"ט ראשון.


ד' המקילים בשאר ימים הינה ד' הרי"ץ גיאת (הל' לולב. עמ' ק'), שכ' שלרב פלטוי גאון יבשים פסולים כל שבעה, ואילו אנו (היינו הרי"ץ גיאת וסיעתו) סוברים שכל הפסולים של המשנה לענין הדמ"י, כולם ביו"ט א' קיימי דהוי מדאו', אבל בשאר יומי דהוי מדרבנן כשרים הם. לא שנא גזול ויבש ולא שנא שאר פסולים, דהא רבי חנינא אכשר בחסר ואוקי למתניתין ביו"ט ראשון. ומדקאי ביו"ט ראשון, כולהו פיסולי ביו"ט ראשון. והכי אמרינן בירו' (פ"ג מסוכה ה"ו. עיי"ש דברי רבי יצחק בשם רבי שמואל), כל הפסולים אינם פסולים אלא ביו"ט ראשון בלבד. והכי נמי פסקו רבנן בתראי. עכ"ד.


וכדברי הרי"ץ גיאת להקל פסקו גם הרמב"ם (פ"ח מלולב ה"ט), בעה"ע, רבינו יונה ועוד הרבה ראשו' [אמנם חלקם לא דיברו דווקא אגזול וגנוב אלא על שאר פסולים. ר' ע"כ בכה"ח (סי' תרמ"ט סקנ"ז), ובאורך בחזו"ע (הל' אתרוג, הערה כ"ג)].


לעומתם יש שהחמירו עכ"פ בחלק מהפסולים אף בשאר ימי החג. שהראב"ד בהשגות (פ"ח מלולב ה"ט) השיג על מש"כ הרמב"ם להכשיר כל הפסולין ביום שני ואילך, וכ' שאין הכל מודים לו בגזול ויבש. גזול משום מצווה הבאה בעבירה, ויבש מפני שהוא כמת, כדאי' בירו' משום "לא המתים יהללו י-ה". עכ"ד. והסכים עמו המאירי (בס' מגן אבות, דק"ז). וכ"כ הרא"ש והטור, שכמו שפסולין בראשון כך פסולין כל שבעה, חוץ משאול וחסר שמותרים בשאר הימים, וכ"כ הרי"ו [הב"ד כה"ח וחזו"ע (שם)].


ואכן גם מרן, הרמ"א והאחרו' דנו בני"ד, אי גזול וגנוב מותרים בימי חוה"מ, והאם מותרים גם לגזלן ולגנב.


גבי ד' מרן. הנה דעת מרן לכאו' לא ברורה. שכ' מרן (בסי' תרמ"ט) בסעי' א' שם, וז"ל: כל ארבעת המינים פסולים בגזול וגנוב... ויש מי שאומר דלא נפסל גזול וגנוב אלא לגנב ולגזלן עצמו, אבל לאחרים כשר בשאר הימים חוץ מיום ראשון. עכ"ל.


ומדהביא מרן את הדעה השניה להקל [כך פירשו האחרו' את דבריו. ר' למשל בשעה"צ (סק"ה)], משמע שהדעה הראשונה ס"ל שאף מיום שני ואילך אסור גזול וגנוב אף לשאר אינשי. ומדהביא זאת בסתם משמע דס"ל דהכי הלכתא, ואף בחוה"מ אסורים גזול וגנוב לכל אינשי.


אלא שבהמשך, בסעי' ה', כ' מרן וז"ל: כל אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומין שבארנו, או מפני גזל וגניבה – ביום טוב ראשון בלבד. אבל בשאר ימים הכל כשר. עכ"ל. ומשמע שבימי חוה"מ שרי גזול וגנוב לכל אינשי, ואף לגזלן ולגנב עצמו.


וכבר התחבטו האחרו' כיצד ליישב את דברי מרן בהא. ר' במ"א (סי' תרמ"ט סקט"ו) שתי' שבס"א החמיר מרן רק לכתחי', אך באמת מעיקה"ד ס"ל להקל כבסעי' ה' [הב"ד במ"ב (סק"ל)]. ואילו המטה יהודה והגר"א הסבירו שבאמת לד' מרן מעיקה"ד יש להחמיר ולאסור אף בדיעבד, ומה שנראה שהיקל בסעי' ה' אף בגזל וגניבה, זה רק הוסיף מתוך שגרת לישניה שהעתיק את לשון הרמב"ם. ולכן מה שהוסיף הרמ"א (בסעי' ה') שיש מחמירים ופוסלים בגזול כל שבעה, הוא דווקא אדעת הרמב"ם ולא אב"י, דהוא סובר ג"כ לדינא הכי להחמיר, כמש"כ בס"א [הב"ד הבה"ל (בסעי' ה' ד"ה "מפני")].


וא"כ נחלקו האחרו' בדעת מרן אי ס"ל להחמיר בגזול ובגנוב כל שבעה או דס"ל מעיקה"ד להקל בכך. וע"ע במ"ב (רסק"ז) ושעה"צ (סק"ה), מש"כ בד' מרן [ואני כשלעצמי, אע"ג שלא כל כך זכיתי להבין טענה זו, שמרן מתוך שיגרת לישניה שהעתיק את לשון הרמב"ם, לכן הזכיר גם ענין גזל וגניבה. דלכאו' לא מובן הדבר, וכי מרן מעתיק דברים מבלי לדקדק מה מעתיק. הרי מרן ידע שכל מילה וכל אות עלולה לשנות הדין. ובפרט שמדובר על סתירה באותו סימן בהפרש של ד' סעיפים [ור' מה כתבנו בס"ד על סתירות בדברי הפוס', במקראי קודש הל' סוכה (פ"ג הערה ק"ט ענפים 3,5,6. ופ"ד הערה צ"ה ענף 5 ובהערה ק"ב), ובמקראי קודש הלכות ג' תעניות (פ"ב הערה ט"ו)]. וגם מה שתירץ הג' המ"א לא זכיתי כ"כ להבין. דא"כ מדוע מרן לא פירש דבריו שבס"א הוי רק לכתחי' ובס"ה הוי מעיקה"ד (וכמו שהקשה על דבריו במט"י). ומ"מ נלע"ד בס"ד שאכן מרן ס"ל להחמיר בזה (ועדיין צריך הסבר גבי מש"כ בסעי' ה').


ועתה נבוא בס"ד לפרט דעת המקילים והמחמירים בני"ד.


דעת המחמירים:


האשכנזים: שכ"פ הרמ"א (בסי' תרמ"ט ס"ה), שכ' שיש פוסלים בגזול כל שבעה ימים, והכי נהוג. עכ"ל. וכ"כ המ"א בשם המלחמות, שדעתו שאף אחרים שלא גזלו, אסורים בנטי' דמ"י אלה [הב"ד המ"ב (סי' תרמ"ט סק"ז)].


וטעם המחמירים, עפ"י הגמ' בסוכה (דכ"ט, ב' וד"ל, א'), דדמ"י אלה אין ליטלם משום דהוי מצווה הבאה בעבירה, דהא חפץ של גזל בידו [וכ"כ המ"ב (סי' תרמ"ט סקל"ב), בה"ל (שם ס"א ד"ה "כגון"), כה"ח (סקי"ח) וש"פ]. ויותר מזה כ' המ"א בשם המלחמות הנ"ל, שיש לאסור כל ז' ימים לא רק לגזלן ולגנב אלא לכולם, דאף לגבי אחרים שהם לא גזלוהו, אפ"ה כיוון שהחפץ לא נקנה אצלם – דהוא לפני יאוש והגזל תחת ידם, לכן שייך גבייהו ג"כ מצווה הבאה בעבירה ואינם יוצאים בו. ולכן המ"א לא היקל בזה אף לשאר עלמא.


ודעת הפוס' הספרדים המחמירים:


כפי שאמרנו לעיל, הרי שישנם פוס' גדולים דס"ל שד' מרן להחמיר בני"ד, וכמו שנראה מדבריו (בסי' תרמ"ט) בסעי' א'. שכ"כ המטה יהודה וכן פירש את ד' מרן גם הגר"א. וע"ע בכה"ח (סי' תרמ"ט סקי"ח) שדן בדברי מרן כך: בסעי' א' מרן הביא את ד' המחמירים בשם י"א. ובסעי' ה' מרן הביא את ד' המקילים בסתמא. וממילא יוצא שמעיקה"ד מרן מיקל בזה. ורק הזכיר כה"ח את דעתו (בסי' י"ג סק"ז ובעוד דוכתי) שכאשר מרן מביא ד' המקילים בסתם וד' המחמירים בשם י"א, הרי שדעתו שלכתחי' יש לחוש ולהחמיר כד' הי"א. ועפי"ז כ' כה"ח שגם בני"ד לכתחי' יש להחמיר ולאסור ליטול הגזול והגנוב אף בימי חוה"מ.


אמנם אני הקטן לא זכיתי להבין את דברי רבנו כה"ח. הרי האחרו' דנו שלכאו' דברי מרן בסעי' א' סותרים את דבריו מסעי' ה', והבינו שבסעי' א' מרן הביא ב' דעות: בסתם הביא את ד' המחמירים, ובשם יש מי שאומר הביא את ד' המקילים שאוסרים רק לגזלן ולגנב. וא"כ מרן כבר בסעי' א' הביא בסתמא את ד' המחמירים. ולכאו' הלימוד של הג' כה"ח אינו מכוון לד' שאר האחרו'. לכן אין נראה שיש לצרף את ד' הג' כה"ח לדעת המקילים, ובפרט שאף לדעתו לכתחי' יש לחוש ולהחמיר לפחות לגזלן ולגנב ולאסור להם.


[93]צג. באשר לד' המקילים:


המקילים האשכנזים: זו ד' הא"ר, שיש לסמוך להקל כד' הי"א שבשו"ע סעי' א'. וטעמו, דהא ממילא ד' כמה פוס' להקל אף לגנב ולגזלן, בשאר הימים, לכן יש לסמוך עליהם לפחות גבי שאר האנשים חוץ מהגנב והגזלן. וכ"מ מהגר"א בביאורו להקל עכ"פ לגבי אחרים [הב"ד המ"ב (סק"ח). וע"ע בשעה"צ (סק"ו)]. ודעה זו הביא מרן (בסי' תרמ"ט ס"א) בשם יש מי שאומר. וראה לקמן (בהערה צ"ד).


והמקילים הספרדים: כפי שכתבנו לעיל, ד' הרמב"ם (בפ"ח מלולב ה"ט) להקל בני"ד בכל ימי חוה"מ. ולא חילק בין הגנב והגזלן עצמם לשאר אינשי. וכ"נ ד' מרן (בסי' תרמ"ט) בסעי' ה' (אך ר' לעיל שיש מגדולי הפוס' שהעירו על סתירה לכאו' בין סעי' א' וה'). וכן מתבאר מחזו"ע (דיני אתרוג סעי' ט"ז, דף רפ"א).


באשר לשעת הדחק, אי יטול דמ"י אלה, ראה בסעי' הבא.


ועוד נזכיר, שבשל המחלו' הנ"ל כ' הא"ר שמי שנתן לחבירו ד' מינים, אף שאמרו לו "על מנת שתחזירהו לי", ולא החזירם לנותן, יצא המקבל י"ח בנטילתם. וטעמיה דהא"ר, משום דממילא נחלקו הפוס' בסי' תרמ"ט גבי גזול בחוה"מ וישנם רבים המקילים בכך [הב"ד כה"ח (סי' תרנ"ח סקל"ב), והוסיף שלכן אם אפשר, יטול שוב דמ"י אחרים בלי ברכה נוספת].


[94]צד. גבי הפוס' הספרדים, כך עולה מד' הרמב"ם (בפ"ח מלולב ה"ט). שבימי חוה"מ דמ"י גנובים וגזולים כשרים לנטילה, ולא חילק בין הגנב והגזלן לבין שאר אינשי. וכן מתבאר מדברי מרן (בסי' תרמ"ט ס"ה), לדעת המבינים שכן דעתו מעיקר הדין [והיינו לפי הבנת המ"א שהביא המ"ב (סק"ל), וכה"ח (סקי"ח)]. וכן מתבאר מחזו"ע (שם).


ומה שכתבנו שלד' המקילים האשכנזים שרי לשאר אינשי ליטול דמ"י הגנובים והגזולים, אך אסור הדבר לגנבים ולגזלנים עצמם. זו הדעה שהביא מרן (בסי' תרמ"ט ס"א) בשם "יש מי שאומר". וכ"פ הא"ר, וכ"מ מהגר"א בביאורו [הב"ד המ"ב (סי' תרמ"ט סק"ח) וכה"ח (סק"כ)]. ועוד כ' המ"ב (בסק"ז), שלדעה זו אין נ"מ בין לפני יאוש לבין לאחר יאוש, אלא בשניהם אסור לגזלן ולגנב. וע"ע בשעה"צ (סק"ה), במ"ב (רסק"ח. שלשאר אינשי שרי אף ביו"ט ראשון כשיש יאוש ושינוי רשות, וכנ"ל בפרקנו), ובכה"ח (סק"כ).


כתב הפמ"ג עפ"י השו"ע בחו"מ דמה שלדעה זו אסור לגזלן ולגנב, הרי דה"ה שאסור גם ליורשיהם של הגנב והגזלן, משום דלשאר אינשי הוי שינוי רשות, משא"כ יורש לא חשיב שינוי רשות, כמבואר בחו"מ [(סי' שנ"ג ס"ד). הב"ד הבה"ל (סי' תרמ"ט ס"א ד"ה "אבל")].


[95]צה. כ"כ האחרו' בד' הרמב"ם (פ"ח מלולב ה"ט). שכ"כ הנה"ש, והפמ"ג (במש"ז סק"ו), המ"ב (סי' תרמ"ט ססק"ח וסקל"א), ובשעה"צ (סקכ"ח), כה"ח (סי' תרמ"ט ס"ק נ"ז ונ"ח) וש"א.


והטעם, דהא אפי' היכא דהוי יאוש ושינוי רשות אסור לברך, וכ"ש בזה (מ"ב סק"ח). ועוד, דהא סו"ס הוי מצווה הבאה בעבירה [ט"ז (סק"ו). כה"ח (סק"ס)], ולכן אף לד' הרמב"ם אין לברך ע"כ, משום דחשיב ח"ו כ"בוצע ברך ניאץ ה'" [נה"ש ופמ"ג (שם)], אע"ג שהרמב"ם לא כ' בהדיא שלא יברך ע"כ. ומ"מ עיי"ש במ"ב וכה"ח שהביאו דעת הרבה אחרו' (בין לדעת הרמב"ם וכ"ש לדעת החולקים על הרמב"ם) שלא יברך בני"ד כשנוטל דמ"י אלה, ובפרט משום סב"ל [שעה"צ (סקכ"ח וכה"ח (סקכ"ז)].


אמנם לא אכחד שד' הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (דיני אתרוג הערה כ"ג, דרפ"א ואילך) שבני"ד יש לברך על נטילה זו. וטעמיה, כיוון די"א שהנוטל גנוב וגזול בחוה"מ יוצא בזה י"ח, הרי שדין זה שנוי במחלו'. ואע"ג דבעלמא קיי"ל סב"ל, מ"מ כיוון שבני"ד הספק הינו במצווה (אי יכול לקיים המצווה בדמ"י אלה) ולא בברכה, לכן ל"א סב"ל בכה"ג, ולדעתו אף ברוכי נמי מברכינן. ואף שהביא שם דעת כמה וכמה פוס' דס"ל שלא יברך, מ"מ הסיק שבני"ד יברך על הנטילה. והזכרנו זאת כאן, אע"ג שנראה בס"ד שד' רוב ככל הפוס' [כט"ז, פמ"ג, נה"ש, בית השואבה, המ"ב, כה"ח, ועוד מגדולי האחרו'] לא יברך על גנוב וגזול בחוה"מ. וכן סתמנו בס"ד בהלכות. ומ"מ מי שכבר בירך ע"כ, יש לו ע"מ לסמוך.


וגבי ד' המחמירים והסוברים שלא יוצאים י"ח בדמ"י גנובים או גזולים בימי חוה"מ, האם כשנוטל שוב דמ"י אחרים בעי לברך על הנטילה החוזרת. כ' הפמ"ג במש"ז (סק"ו) שאם נוטל שוב דמ"י אחרים לא יברך על הנטילה השניה. הביאו דבריו ופסקו כמותו המ"ב בשעה"צ (סי' תרמ"ט ססקכ"ח) וכה"ח (ס"ק ס').


[96]צו. באשר לשעת הדחק. כ' מרן בשו"ע (סי' תרמ"ט ס"ו), שבשעת הדחק (כשאין נמצא כשר, כל הפסולין נוטלין ואין מברכין עליהם, וכ' המ"א ועוד אחרו', דהוא דוקא כשפסולין מחמת מום. אך הפסולין מחמת שאינן מינם, כגון הדס שוטה, צפצפה או מורכב, אלה פסולים אפי' בשעה"ד. וה"ה גזול, שהריהו פסול אפי' בשעה"ד. וכ' ע"כ הביכור"י, דדוקא ביו"ט ראשון לא יטול הגזול דהוא פסול לכו"ע מדינא, אבל בשני שלד' הרמב"ם הוא כשר, ורק הרמ"א (בסי' תרמ"ט ס"ה) החמיר בזה (כך הבין הביכור"י. אך כפי שראינו לעיל הרבה גדולים הבינו שהוא פסול בחוה"מ אף לד' מרן), א"כ כשאין לו אחר הוי חומרא דאתי לידי קולא ולכן בשעה"ד מוקמינן אדינא ומכשרינן מיום שני ואילך בלא ברכה [הב"ד בשעה"צ (סי' תרמ"ט סקנ"ט) וכה"ח (ס"ק צ"א וק"א)]. אמנם מדברי הרמ"א והמ"א הנ"ל נראה דס"ל שאף בשעה"ד לא יטול. וכ"נ שנוטה דעת מרן המ"ב עצמו, מדהביא את ד' המ"א במ"ב, ואת דברי הביכור"י הביא רק בשעה"צ. וצ"ע. וע"ע בכה"ח (סי' תרמ"ט ס"ק ס', צ"א וק"א).


והטעם שלמחמירים שלא ליטול את הפסולים מחמת שאינם מינם אפי' בלא ברכה, משום דילמא אתי למיטעי בהו [מ"א. מ"ב (סקנ"ג). כה"ח (סקצ"א) וש"א]. והיינו שיחשבו בשנים הבאות שהינם כשרים, דהא אשתקד נטלנום, ויבואו ח"ו בשנים המאוחרות ליטלם עם ברכה.


יש להדגיש שלא כתבנו בהלכות שרק לדעת המקילים והמכשירים דמ"י גזולים יש ליטלם בלא ברכה, אלא כתבנו ש"יש מקילים" הסוברים שיטלו בלא ברכה. והיינו שהם סומכים ע"ד המקילים שמכשירים אותם, עכ"פ בשעה"ד.


ואכן הרמ"א שכתב (בסי' תרמ"ט ס"ה) ש"יש פוסלין בגזול כל ז' ימים, והכי נהוג", אפ"ה הוסיף (שם בסעי' ו') שבלא ברכה יכול ליטול כל הפסולין ולא יברך עליהם. עכ"ד.


ובכלל דנו האחרו' מה הוסיף הרמ"א בדבריו אלה ע"ד מרן באותו סעיף. שהרי מרן כ' שם (בסעי' ו') שבשעת הדחק שאין נמצא כשר, כל הפסולין נוטלין ואין מברכין. עכ"ל. והרמ"א (שם באותו סעי') כ' שבלא ברכה יכול ליטול כל הפסולין ולא יברך עליהם. עכ"ל. ומה שתירצו האחרו' מה הוסיף רבינו הרמ"א בדבריו, ראה במ"א (ס"ק כ"ד וכ"ח), בביכור"י, במ"ב (סקנ"ט), שעה"צ (סקס"ח), ובכה"ח (ס"ק ק"א). עיי"ש. וקיצרתי (מפאת חולשתי).


באשר להגדרת שעת הדחק שניתן להקל בה בני"ד, כ' הח"א (כלל קמ"ט ס"ז) דלא מיקרי שעה"ד אא"כ אין בכל העיר ד' מינים כשרים. אך אם יש בכל העיר לפחות אדם א' שיש לו דמ"י כשרים לא הוי שעה"ד ויברכו על הכשר של חברם זה ואח"כ יעשו הנענועים בשלהם אם א"א בכשר של חברם [הב"ד המ"ב (סי' תרמ"ט סקנ"ב) וכה"ח (סק"צ)]. וראה עוד לעיל (בפרק ה' הערה קכ"ג, ופ"ו הערה כ"ד).


התלבטתי, אני הקטן, אי דברי שעה"צ (סי' תרמ"ט סקס"ג) בשם הרא"ש קאי גם אני"ד. שכ' הרא"ש (בפ"ג דסוכה סי' י"ד) דכל הני פסולין מסרן הכתוב לחכמים, והם אמרו דשלא בשעה"ד אפי' בדיעבד לא יצא. ואילו בשעה"ד הכשירו, דהא א"א בענין אחר, ואף מברכים עליהם. עכ"ד. והתלבטתי אי שייכים דברים אלה גם גבי דמ"י גזולים. ולפי"ז אף לד' המחמירים והפוסלים בני"ד בגזול כל ז', מ"מ יש מקום לברך ע"כ. אלא שבעיון בק"נ שם (בסק"ה) נראה דלא מישתעי גם אגזול. וחכ"א העיר שיתכן שבגזול יש להחמיר יותר. דאם מצווה הבאה בעבירה הינה מדרבנן ולא מדאו' [וכמש"כ התוס' בסוכה (ד"ט, א' ד"ה "ההוא")], א"כ חכמים הם שפסלו נטילת לולב גזול מטעם זה, והם קבעו שלא יטלנו כלל אף באין לו אחר. עכ"ד.


[97]צז. הנה בני"ד נחלקו האחרו'. שהג' בית יהודה (בח"ב סי' ע"ג) כ' שאם נתחלפו לכמה אנשים האתרוגים או הלולבים, הרי שאם נטלו את הדמ"י של חבריהם ביו"ט ראשון לא יצאו י"ח, דבעינן "לכם". וגם בשאר ימי החג לא יצאו י"ח בכה"ג. ולא דמי למש"כ הרמ"א בסי' תרמ"ט דשואל שלא מדעת חבירו יוצא (היינו מש"כ הרמ"א בסעי' ה', שמותר ליטול לולב של חבירו בלא דעת חבירו בשאר ימים – לאחר היום הראשון – דניחא ליה לאיניש למעבד מצווה בממוניה, והוי כשאול. עכ"ל. והיינו כמובא בס"ד אצלנו בסעי' הבא). והסביר הבית יהודה הנ"מ בין המיקרים, דבמקרה של הרמ"א נטלו בתורת שאלה וחייב עצמו באונסים כדין שואל. אך מי שנתכוון ליטול את הדמ"י שלו ואינו חייב באונסין לא מיקרי שלו כלל. עכת"ד. אמנם הג' ערה"ש (טייב. סי' תרנ"ח סקט"ו) כ' דגם גבי שואל דהרמ"א אינו חייב באונסין, ובלא"ה בשאר הימים לא בעינן "לכם". ואפי' שאינו שלו כלל, שלא חייב עצמו באונסין פשיטא דיצא [הב"ד כה"ח (סי' תרנ"ח סקצ"א)].


אמנם איני רוצה להכניס ראשי בין הרים גבוהים, אך לענ"ד יש להוסיף צד להחמיר בני"ד, שאין ללמוד מד' הרמ"א הללו בסי' תרמ"ט, דהא התם האחרו' הוסיפו הרבה סייגים להיתר של הנוטל דמ"י של חבירו ללא דעת חבירו. ומאן יימר לן שכל התנאים הללו חלים גם במקרה של אותם שהחליפו לולביהם או שאר דמ"י שלהם. וחכ"א שליט"א העיר שכל זה אמור גבי היו"ט הראשון, אך גבי חוה"מ יתכן שאין התנאים הללו שייכים ואפשר להקל. וחכם אחר העיר שיש מקום לומר צד הפוך ולהקל, עפי"ד המחנ"א (הל' גזילה סי' ז') וקצוה"ח [(סי' כ"ה סק"א). הב"ד באנ"ת (כרך ה' עמ' תס"א), שאין חיוב גזילה בגוזל בשוגג. ולפי"ז בסבור שהוא שלו, אע"פ שאינו יוצא י"ח ביו"ט הראשון, מ"מ אולי אין בו פסול של מצווה הבאה בעבירה. עכת"ד.


וע"ע בענין ני"ד בכה"ח (סי' תרמ"ט סקס"ב וסי' תרנ"ח סקפ"ז).


ומה שכתבנו שבני"ד יטלו שוב דמ"י של אחרים ברשותם, או שיטלו שוב הדמ"י של עצמם, הוא משום דהוי מחלו' וצריך לצאת אליבא דכו"ע, ואע"ג דהוי מחלו' במצווה דרבנן (דהא בחוה"מ הנטילה כיום מדרבנן), מ"מ לכתחי' ודאי בעינן לצאת אליבא דכו"ע.


ומה שכתבנו דמ"מ לא יברך שוב על הנטי' השניה, הוא משום סב"ל, דיתכן שכבר יצא י"ח (כד' הערה"ש). ולא יברך שוב בין אם בירך כשנטל בראשונה, ובין אם כשנטל בראשונה נטל בלא ברכה, דהא סו"ס יתכן שכבר יצא י"ח, וכמו שמצינו במ"ב (סי' תרמ"ט סקנ"ט) בשעה"צ (סקס"ח) וכה"ח (סס"ק ק"א).


[98]צח. גבי יו"ט ראשון, כ"כ המ"ב (סי' תרמ"ט ס"ק ל"ג). כה"ח (סי' תרמ"ט ס"ק ס"ג) וש"פ.


וגבי נטילת הדמ"י בימי חוה"מ ללא רשות הבעלים, כ"כ תה"ד (בשו"ת סי' ק', ובפסקיו סי' קנ"ט), וכ"כ הרמ"א (סי' תרמ"ט רסע"י ה') והמ"ב (סי' תרמ"ב סקל"ד).


והטעם דשרי, דניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בממוניה, והוי כשאול [רמ"א (שם)]. ולכן ביו"ט ראשון אסור, דלא יוצא בשאול, וממילא לא ניח"ל לבעל הדמ"י שיקחו אותם ולא יעשו בהם מצווה. וכתבו האחרו' דלא דמי דין הדמ"י בחוה"מ לדין ספר של חבירו שאסור ללמוד ממנו שלא מדעת חבירו כמבואר ברמ"א (סי' י"ד ס"ד), דהתם חושש שלא יקלקלנו [מ"ב (סי' תרמ"ט סקל"ד)]. ומ"מ ק"ק לענ"ד ממש"כ המ"ב (בסי' תרנ"ח ססקמ"ב) בשם מחה"ש, שלעיתים ע"י רוב משמוש יוצא שהאתרוג של הקהל מתקלקל. ולפי"ז ה"ה בני"ד. אם יניח אדם אתרוגו במקום מסוים בביהכ"נ ויבואו רבים ליטלו בלא רשות, עלולים הם לקלקלו. וא"כ לכאו' צריך להחמיר אפי' יותר ממש"כ הפמ"ג (שהביא המ"ב שם) ואין להקל ולהרשות ליטלו אפי' פעם אחת.


ועוד בענין שימוש ללא רשות בספרי חבירו ר' בביאור הגר"א (בחו"מ סי' קס"ג ס"ק ק"ה, אי יש מקום להקל בכך בספרי חבירו שנמצאים בביהכ"נ). וע"ע לקמן בהערה הבאה.


דנו הפוס' גבי עיקר ד"ז שאדם רשאי ליטול דמ"י של חבירו ללא רשותו – בחוה"מ, האם כ"ה גם גבי אשה. והעלו שאכן גם אשה רשאית לעשות כן [שו"ת התעוררות תשובה (ח"א סי' קע"ז). אג"מ (או"ח ח"ב סי' ק"ו). הב"ד סא"ה (ח"ב במיל' ססקכ"ז)]. וע"ע לעיל בפרקנו (הערה ל"ח).


ועוד דנו הפוס' אי רשאים ליטול ולברך על דמ"י של קטן מגיל מצוות, בימי חוה"מ, ללא דעתו של הקטן וללא רשותו. וכ' בשו"ת אג"מ (או"ח ח"ב סי' ק"ז) שרשאים לעשות כן, לפי שגם בקטן שייך לומר דניח"ל לאיניש דליעביד מצווה בממוניה, ודינו כמו בלולבו של גדול [הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' ססקכ"ו)]. וחכ"א העיר דשמא תלוי הדבר במחלו' הפוס' גבי קטן, האם דבר שסתם בני אדם מוחלים עליו, האם הוי מחילה לגבייהו. ראה ביאור הגר"א (חו"מ סי' רל"ה סק"ט ד"ה "מיהו") בביאור דברי הרמ"א שכתב עפ"י תשו' הרשב"א (המיוחסות לרמב"ן. סי' ב'). וע"ע בס' מראה כהן (לב"מ דכ"ב, א' ד"ה "ותמיד") בשם אחיו המהר"ש הכה"ן זצ"ל, מש"כ ע"ד הגר"א הנ"ל. עכת"ד.


[99]צט. ט"ז. מ"ב (סי' תרמ"ט סקל"ד. וכעין זאת בסי' י"ד סקי"ב), וכה"ח (סי' תרמ"ט סקס"ד). והיינו שד"ז שלא יתקלקלו הדמ"י הוי גם טעם להקל בני"ד וגם תנאי להיתר ליטלם ללא רשות.


[100]ק. פמ"ג (במש"ז סק"ז). מ"ב (סי' תרמ"ט סקל"ד. וכעין זאת בסי' י"ד סקי"ג), וכה"ח (סי' תרמ"ט סקס"ה). והטעם דלא יעשה כן בקביעות, דבזה אפשר שבעל הדמ"י יקפיד. וכעין זאת כתבו הפוס' גבי טלית של חבירו [ב"ח. שכנה"ג. כה"ח (סי' י"ד סקי"ז) וש"פ].


[101]קא. מ"ב (סי' תרמ"ט סקל"ד) וכה"ח (סקס"ה). והטעם, דשמא חבירו מקפיד ע"כ (הפוס' הנ"ל). ולא דמי למש"כ בסי' תרנ"ח ס"ה שאפי' לכתחי' שרי ליתן לחבירו וחבירו לחבירו (כנ"ל בפרקנו בהערה ל"ה), דהתם ברשותיה הוא ורק צריך לקיים התנאי להחזיר, משא"כ הכא שאין גבול לדבר ובודאי מצוי הדבר שיתקלקל [שעה"צ (סק"ל). עיי"ש].


[102]קב. כ"כ הפמ"ג, ערה"ש (טייב. סי' תרמ"ט סק"ה), המ"ב (סי' תרמ"ט ססקל"ד) וכה"ח (סס"ק ס"ב). וכעין זאת ר' גבי טלית במ"ב (סי' י"ד סקי"ג) וכה"ח (סי' י"ד סקי"ט) בשם הפמ"ג. והטעם, דאין סומכין על החזקה (היינו חזקה דניח"ל לאיניש וכו') במקום שניתן לבררו בנקל (הפוס' הנ"ל).


ואם ראובן קנה אתרוג והשאירו בעירו והלך לעיר אחרת, י"א שאין הציבור רשאי ליטול אתרוגו שלא מדעתו, דבאופן זה מסתברא שמקפיד הוא [ס' הדרת ישראל (סי' תרמ"ט ס"ק קנ"ו) בשם פת"ע. הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' סקל"ז)]. וצ"ע אי יש נ"מ בין אם עתיד ראובן לחזור בימי חוה"מ לבין אם יחזור לאחר החג.


[103]קג. מ"ב (סי' תרמ"ט סקל"ד) וכה"ח (סקס"ה). וכעין זאת כתבו הפוס' גבי לוקח טלית מחבירו שלא ברשותו [מ"ב (סי' י"ד סקי"ג) וכה"ח (סי' י"ד ססקי"ט) בשם הפמ"ג].


[104]קד. מ"ב (בסי' תרמ"ט סקל"ד) וכה"ח (סי' תרמ"ט סקס"א). וכעין זאת כתבו הפוס' גבי טלית [יש"ש. שכנה"ג. ט"ז. מ"א. מ"ב (סי' י"ד סקי"ג) וכה"ח (סי' י"ג סקי"ז. וע"ע שם בסקי"ט)].


אמנם הפוס' הנ"ל נקטו כדוגמא שלוקח ללא רשות מביהכ"נ לביתו ולהיפך. אך באמת שהגר"ז כתב כן רק כדוגמא לשינוי מקום (הב"ד כה"ח סי' י"ג סקי"ט). ולפי"ז נלע"ד בס"ד דה"ה אם מדובר בביהכ"נ גדול (כגון שטיבלאך שישנם בו כמה וכמה חדרים, ולעיתים אף בקומות שונות), שבזה ודאי שאסור ליקח ממקום א' ולהעביר הדמ"י וליטלם בחדר אחר. דהא בעל הדמ"י לא ימצאם ויגרמו לו צער וטירדה ועלול להקפיד ע"כ.


[105]קה. הנה נראה בס"ד שנידון דידן תלוי בשתי מחלוקות שדננו עליהן לעיל בפרקנו. מחלו' אחת הינה האם מי שקיבל את ארבעת המינים מאשתו של בעל הדמ"י, האם ביו"ט ראשון יוצא הוא י"ח בנטילה זו או שעליו ליטול שוב דמ"י ברשות בעליהם (כנ"ל בפרקנו בסעי' כ"ב). ומחלו' שניה הינה האם הנוטל בימי חוה"מ ארבעת המינים גנובים או גזולים, היצא י"ח בכך (כנ"ל בסעי' מ"ח). ומ"מ נראה שיש לחלק בין אם מותר לאשה זו לתת את הדמ"י לאדם זה ליטלם, לבין אם כבר קיבלם מאשת בעל הדמ"י, האם יי"ח בנטילתם.


ונתחיל בס"ד לפרט. כפי שראינו לעיל (בסעיף כ"ב, ובפרט בהערות מ"א – מ"ג), ישנה מחלו' גדולה בפוס' גבי אשה שנתנה במתנה ביו"ט ראשון של החג את ד' המינים לאדם אחר (שאינו בעלה) על מנת שיטלם, וזאת אע"פ שבעלה כבר נטלם באותו יום. דיש מתירים לאשה לתת את ד' המינים לא' מחביריו או מכריו של בעלה, ויוצא הוא י"ח בנטילתם, ובפרט אם מנהלת היא עניני הכספים של הבית. ויש המחמירים ואוסרים עליה ליתן את הדמ"י, אא"כ בעלה הוא אדם חשוב המתבייש למוכרם. ויש המחמירים יותר מכך ואוסרים עליה ליתנם, ואפי' כשבעלה שמע על נתינתה והסכים לכך בלב שלם, מ"מ המקבלם לא יי"ח. ולדעתם רק בשאר הימים יצא י"ח בנטילה זו.


ולפי"ז יוצא, שאף לדעת המחמירים במחלוקת זו, יש להקל בכה"ג גבי ימי חוה"מ.


אמנם אף את"ל שגבי מחלו' זו יש מקום להחמיר בני"ד (אולי לדעה השניה, האמצעית), מ"מ כפי שאמרנו ישנה מחלוקת שניה, האם הנוטל דמ"י גנובים או גזולים בימי חוה"מ, היצא י"ח בכך. והיינו אף אם לאשת בעל הדמ"י אסור לה ליתן הדמ"י ללא רשות בעלה, אפ"ה י"א שהנוטלם יוצא י"ח בנטילה זו. וחכ"א שליט"א העיר שיתכן שבני"ד חמור טפי, דשמא בכה"ג המקבל מהאשה חשיב בעצמו כגנב או כגזלן. וא"כ בכלל איסור זה חמור טפי. עכת"ד.


אלא שאם נקל רק מצד זה הרי שעדיין עומדת בפנינו הבעיה של הברכה. שכפי שכתבנו, אף המקילים במחלו' זו סוברים שהנוטלם לא יברך על הנטילה ברכת "על נטילת לולב" (ו"שהחיינו"). אמנם יש להזכיר שלד' הגרע"י זצ"ל בחזו"ע רשאי לברך ע"כ את ברכות הנטילה (משום שהספק הינו במצווה ולא בברכה, ולכן לדעתו ל"א בזה סב"ל). ואף שגם הרמב"ם (בפ"ח מלולב ה"ט) שהיקל בני"ד לא גילה דעתו אם ניתן לברך על נטילה זו, אך האחרו' כתבו בדעתו שלא יברך ע"כ.


נמצאנו למדים שאם נסמוך רק על המקילים במחלו' השניה, הרי שעדיין ישנה בעיה שהמקבל מאשת בעל ד' המינים לא יוכל לברך על נטילה זו.


אמנם נלע"ד בס"ד שישנם עוד צדדים להקל בני"ד. ראשית, שמא האשה נחשבת כשואלת את ד' המינים מבעלה ברשות בעלה (דמסתמא היה מסכים לתת לה את ד' המינים שלו), ואז היא מעבירה אותם לרשות האיש המקבל. אלא שזאת יש לדחות, דהא אין השואל רשאי להשאיל. אך מאידך קצת דמי למה שכתבנו בס"ד לעיל (בהערה ל"ה) שהמקבל מחבירו דמ"י במתנה ע"מ להחזיר, לדעת רוה"פ רשאי לתיתם לאדם נוסף במתנה ע"מ להחזיר, ויוצאים כולם י"ח בכך אם הנותן קיבלם בזמנם. אלא שמ"מ התם מדובר שקיבלם במתנה עמ"ל, והכא מישתעי בהשאלה.


ועוד צד להקל בני"ד, והוא עפ"י מה שכתבנו לעיל (בסעי' נ"א) גבי מי שנוטל את ד' המינים של חבירו בימי חוה"מ בלא רשותו, שעפי"ד הרמ"א (בסי' תרמ"ט סעי' ה'), שמותר ליטול לולב של חבירו בלא דעת חבירו בימי חוה"מ, דניח"ל לאיניש למעבד מצווה בממוניה, והוי כשאול.


וזה הצד הגדול יותר להקל בני"ד. עכ"פ לומר שיצא י"ח.


אמנם עדיין עומדים לפנינו התנאים שיש להקל בכה"ג (כמפורט בסעי' נ"א), אך נראה שניתן לעמוד ברוב ככל התנאים (בפרט אם יודע שבעל ד' המינים אינו אדם קפדן).


לאור כל הנ"ל נלע"ד בס"ד שאם אשת בעל ד' המינים כבר נתנה אותם בימי חוה"מ לאדם אחר, רשאי הלה ליטלם ואף לברך עליהם. ויש מקום גדול להתיר לה לעשות כן אף לכתחי', אך כל זאת אם מתקיימים התנאים הבאים: 1) כשאין חשש שד' המינים יתקלקלו. 2) כשלא עושים כן באופן קבוע אלא פעמים בודדות. 3) שהמקבל לא יתנם לאדם נוסף (אא"כ מקבל רשות לכך מבעל ד' המינים). 4) כשלא ניתן לבקש רשות מבעל ד' המינים (כגון כשהוא במקום רחוק, או שהוא ישן והזמן דוחק). 5) אם ידוע שבעל ד' המינים אינו מקפיד ע"כ. 6) שהמקבל לא יוציאם מחוץ לדירת בעל הדמ"י. ואם צריך הוא להוציאם (כגון לתיתם לחולה), שלא יוציאם מהבנין (ונראה בס"ד שאם מדובר בחולה שצריך ליטלם ואין אפשרות אחרת שיטלם, רשאים להעבירו אליו, ובתנאי שיחזירום מיד).


כך נראים בס"ד הדברים לענ"ד, וה' יצילנו משגיאות, ומתורתו יראנו נפלאות.


[106]קו. בענין דין קניית ד' המינים מקטן לצורך נטילתם בימי חוה"מ. אמנם עיקר הבעיה שדנו בה הפוס' גבי קניה מקטן לצורך נטילתם ביו"ט ראשון של החג, הינה די"א שאין הקטן יכול להקנות בקנין מדאו' לצורך קיום מצווה מדאו', הרי לכאו' בעיה זו לא קיימת בני"ד, כיוון שלצערנו איננו מקיימים מצוות נטילת הדמ"י מדאו' בימי חוה"מ, אלא מדרבנן (מלבד הנוטלים דמ"י בירושלים המקודשת, שי"א שאף בימינו הנטי' שם הינה מדאו', וכנ"ל בפרקים הקודמים), וכמו שהבאנו בס"ד מחלו' הרוא"ח בהא לעיל בפרקנו (בסעי' כ"ג, ובפרט בהערה מ"ד).


אלא שבאמת ישנן בעיות אחרות העלולות לגרום שלא לצאת י"ח נטי' הדמ"י בשל קנייתם מקטן. וכגון שיש לחוש שהקטנים המוכרים את הדמ"י, קטפו את הערבות שבידיהם ללא רשות הבעלים, ויתכן שקטפו אותן מאילן שבחצר אביהם, ובפרט אם הם סמוכים על שולחן אביהם וזוכה בהם אביהם (כנ"ל בהערה מ"ז), וממילא יש חשש דחשיבי כגנובים או גזולים, שזו מחלו' אי יוצא י"ח בנטילתם בחוה"מ (כמבואר לעיל בסעי' מ"ח).


ואם הקטן לקח את ד' המינים ממקום הפקר, ר' לעיל (בהערה מ"ד) שי"א (המנחי"צ) שבמקרה כזה אין הקנאתו הקנאה אלא מדעת אביו (ואמנם שם מישתעי גבי נטילתם ביו"ט ראשון, אך צ"ע אי בני"ד מהני הדבר לכתחי' לכו"ע).


ובאמת שיש עוד לדון בדברים אלה, ומ"מ למסקנה נראה בס"ד שמצד הקנייתו של הקטן לגדול שיטלם בחוה"מ, בזה נראה שיש להקל בני"ד (דהא אף גבי יו"ט ראשון יש מקילים שהקטן יכול להקנות לצורך קיום מצווה מדאו'). ומ"מ מצד גזל וגניבה, נלע"ד שראשית יש לברר היטב מנין לקחו קטנים אלה את הדמ"י, ואם אכן יש חשש גזל הרי שזו מחלו' אי יוצאים בזה י"ח אפי' בדיעבד בימי חוה"מ (כנ"ל בסעי' מ"ח), וא"כ ודאי שלכתחי' אין ליטול ד' מינים גנובים או גזולים. ובאמת שלא רק מצד נטי' הדמ"י, אלא גם מעצם איסור גניבה וגזלה אין ליטול דמ"י אלה, דהריהו מסייע לגנב והגזלן, וכמו שאמרו במס' גיטין (דמ"ה, א') שלא עכברא גנב אלא חורא גנב, והיינו הקונה מהגנב.


וע"ע גבי ענינים אלה לעיל בפרקנו בהערה מ"ז.


[107]קז. בענין הקנאת ד' המינים לקטן בימי חוה"מ:


כפי שכתבנו לעיל (בפרק ז' סעי' י"א ואילך, ולעיל בפרקנו בסעיף כ"ד), כשלילד שעדיין אינו חייב במצוות אין ארבעת המינים משלו, הרי שיש להקפיד שלא להקנות את ארבעת המינים לילד כזה, לפני שיטול אותם כל מי שחייב במצוות ורוצה לצאת ידי חובת המצווה בארבעת המינים הללו. ואע"פ שיש מקילים בכך אם הילד הגיע לגיל שש או שבע שנים, מכל מקום כתבנו שלכתחילה יש להחמיר כדעה הראשונה.


והטעם שכתבו הפוס' להחמיר, משום שחכמים תיקנו שהקטן יכול לזכות לעצמו הלולב ולקנותו, אך מהצד ההלכתי אין לו את היכולת הממונית לחזור ולהקנותו לאחרים (לפחות בקנין מדאו') משום שעדיין אינו בר דעת (ראה תוס' סנהדרין דס"ח, ב' ד"ה "קטן"). וכיוון שביו"ט הראשון צריך הגדול ליטול ארבעת המינים השייכים לו בעצמו מדאו', הרי שאם הקטן מנסה להקנותם לו אך אינו מסוגל לכך יוצא שאין ד' המינים שייכים לגדול וממילא אינו יוצא ידי חובה בנטילתם (וכנ"ל בפרק ז' הערה כ"ו).


אלא שכל זה מדובר לגבי יו"ט ראשון, דבעינן "לכם" – שיהא משלכם מדאו'. אך בימי חוה"מ אין צריך שד' המינים יהיו בבעלותו של הנוטל, ולכן אף אם גדול הקנה את הדמ"י לקטן, ולקטן אין כח ממוני להקנותם חזרה לגדול (לפחות בקנין מדאו'), אין זה מעכב את הגדול מליטלם ולקיים בהם את המצווה. ולכן בימי חוה"מ אם אדם החייב במצוות נוטל את ד' המינים לאחר שקנאם ונטלם ילד שאינו חייב במצוות, הרי שגדול זה יוצא י"ח בנטילה זו.


יש להעיר שכ"ז מדובר על ימי חוה"מ, אך גבי יו"ט שני של גלויות כבר כתבנו לעיל (בפי"ז הערה כ"ו) שדינו כיו"ט ראשון, אע"פ שהינו מדרבנן. עיי"ש.


ועוד בעניני הקנינים לנטילת ד' המינים בחוה"מ:


כיוון שהנטילה בחוה"מ הינה מדרבנן כתבו הפוס' עוד צד להקל, והוא גבי מי שנתן לחבירו דמ"י, ואמר לו שהוא נותן "ע"מ שתחזירהו לי" והמקבל לא החזירם, מ"מ כיוון שבחוה"מ עסקינן, ונחלקו הפוס' אי בחוה"מ יוצאים י"ח בגזול, לכן כ' הא"ר שבכה"ג יצא אם נטלו [הב"ד כה"ח (סי' תרנ"ח סקל"ב)]. וצ"ע אי אכן יצא בזה לכו"ע. ונראה בס"ד שלסוברים שבחוה"מ לא יוצאים י"ח בגנוב וגזול, גם בני"ד לא יצא.


[108]קח. תניא בשבת (דקל"ג, ב'): "זה א-לי ואנוהו", התנאה לפניו במצוות. עשֵה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה, בלבלר אומן, וכורכו בשיראין נאין. ע"כ.


[109]קט. בגמ' ב"ק (ד"ט, א' וב') איתא, דרבי זירא אמר בשם רב הונא: במצווה עד שליש. והסביר רבי זירא, דר"ל בהידור מצווה עד שליש במצווה. ופרש"י (בד"ה "בהידור"), שאם מוצא ב' ס"ת לקנות, ואחד הדור מחבירו, יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור. והביא את הברייתא דלעיל גבי סוכה, לולב וכו'. וכ"פ מרן (בסי' תרנ"ו ס"א).


[110]קי. כ"כ הרמ"א (בסי' תרנ"ו ס"א) עפי"ד הרא"ש בב"ק (פ"א סי' ז') ורבינו ירוחם (נתיב י"ג ח"ג). וע"ע לקמן (בהערה קכ"ט).


[111]קיא. כנ"ל (בהערה ק"ט).


[112]קיב. כ"כ הסמ"ג (בעשין מצוה מ"ד) בשם ר"ת. וכ"כ מרן (בסי' תרנ"ו ס"א) בסתם. וע"ע לקמן (בהערה קט"ו).


ובענין שיעורו המצומצם של אתרוג ר' בשו"ע (סי' תרמ"ח סכ"ב) ובבה"ל שם (ד"ה "פחות מכביצה").


כתב המ"א (סי' תרנ"ו סק"ב) לצדד שלאו דוקא גבי אתרוג יש דין הידור להוסיף על מחירו, אלא ה"ה בס"ת, שופר וכדו' שקנהו והיה בו שיעור מצומצם ואח"כ נזדמן לו אחר הגדול בשיעורו, שמצווה להחליפו ולהוסיף על מחירו עד שליש. ע"כ. הב"ד המ"ב (סי' תרנ"ו סק"ב). ודין השיעור המצומצם בס"ת ר' בשו"ע יו"ד (סי' רע"ב, וסי' רע"ג ס"ה). וגבי שופר ר' בשו"ע (סי' תקפ"ו ס"ט). ובאמת המ"א חלק בזה ע"ד המהרש"ל ביש"ש בב"ק (פ"א ס"ק כ"ד) דס"ל שד"ז אמור דוקא גבי דברים שנא' בהם דין הידור כאתרוג. ואילו המ"א הוכיח דה"ה לשאר מצוות, עפי"ד רש"י בב"ק (כנ"ל בהערה ק"ט) שכ' ד"ז גם גבי ב' ס"ת ועוד מצוות שלא נאמר בהם בתורה דין הדר. ור' עוד ע"כ בריש ההערה הבאה.


[113]קיג. על ההיא גמ' בב"ק (ד"ט, ב') כ' רש"י הנ"ל (בהערה ק"ט) שדין ההידור תלוי בנוי של המצווה, שיהא הדבר נאה. וכ"כ מרן בשו"ע (סי' תרנ"ו ס"א) בשם יש מי שאומר. ומה שכתבנו שלדעה זו כ"ה אף כשהאתרוג הראשון גדול מהשיעור המצומצם, כן מוכח מדברי המ"ב (סק"ה) והבה"ל (סי' תרנ"ו ריש ד"ה "בצמצום").


ולדעה זו הדין כן אף בשאר המצוות ולאו דוקא גבי אתרוג. שכן מוכח מהירו' בפאה (פ"א ה"א), מדסמיך לדין הוספת שליש את דין התנאה לפניו מצוות, בלולב נאה, סוכה נאה, וכן בשופר, בציצית ותפילין. וכ"כ המ"ב (סי' תרנ"ו סק"ה) ובשעה"צ (סק"ו). ובס"ד נראה שזו הוכחה לדעת המ"א הנ"ל בהערה הקודמת. וראה עוד בהערה הבאה מש"כ בשם הגר"א.


[114]קיד. בענין ההכרעה בין ב' השיטות הללו. לכאו' צריך להכריע בני"ד כדעה הראשונה, דהא מרן כתבה בסתם. ואת הדעה השניה כ' בשם יש מי שאומר, וקיי"ל דסתם ויש מי שאומר - הלכה כסתם.


אלא שבאמת לענ"ד אין הדבר פשוט מכמה סיבות.


ראשית, דלאו כו"ע ס"ל שסתם ויש הלכה כסתם. שהג' מנחת כהן בספר התערובות (ח"א ספ"א) כתב שכשמרן כותב סתם ואח"כ ד' החולקים מיקרי דלא הכריע. וכ"כ הב"ח (בחו"מ סי' פ"א סל"ד), והניף ידו עוד באו"ח (סי' רס"ח ס"ג), ושם כתב שהב"י ס"ל למעשה כד' הי"א. הב"ד ביד מלאכי (כללי הפוסקים - השו"ע, ס"ק י"ז). נוסף לכך יש להזכיר את ד' שו"ת צמח צדק (סי' מ'), שעל מש"כ מרן באה"ע (סי' ט"ו סכ"ד) גבי איסור אשת חמיו (והיינו שאינה חמותו), שכ' בסתם להתיר ורק בשם יש מי שאומר כ' לאסור, כ' ע"כ בשו"ת צ"צ שבאמת ד' השו"ע להחמיר, והיינו כמש"כ בשם "יש מי שאומר" [הב"ד בס' עין יצחק (ח"ג - כללים בדעת מרן השו"ע. עמ' תקנ"ד - תקנ"ה - מהדו' תשס"ח, הערה ט')]. וא"כ לאו כו"ע ס"ל שתמיד פסקינן בסכינא חריפא שסתם ויש בשו"ע הלכה כסתם.


עוד טעם שלא להכריע בני"ד בסכינא חריפא כד' ר"ת, הוא משום דהרי יש מהפוס' דס"ל שכשמרן מביא ב' דעות בשו"ע אף דקיי"ל בעלמא שהלכה כסתם, מ"מ יש לחוש לכתחי' אף לדעה המוזכרת בשם י"א כנגד הדעה המוזכרת כסתם.


וראה בס' עין יצחק (מהדו' תשס"ח, עמ' שצ"ו ואילך) הביא הרבה מאוד פוס' שלעיתים קיי"ל כד' הי"א, ולא כד' הסתם שהביא מרן. מהם הש"ך (ביו"ד סי' ס"ט סקי"ב), שכ' שבהפסד מועט יש לחוש לד' הי"א. והניף ידו שם (בסקע"ח). וע"ע בש"ך (יו"ד סי' רמ"ב בהנהגת או"ה סק"ה). והפר"ח (יו"ד סי' ט' סק"ב. שהיקל בהפמ"ר כנגד הסתם), ובזב"צ (סי' ס"ט סקכ"ט) שיש לחוש לכתחי' להחמיר כי"א, ורק בהפמ"ר או בעש"ק או בשעה"ד יש לסמוך להקל כסתם בשו"ע. וכ' כן גם בשם הכנה"ג ומרן הגחיד"א במחב"ר (סי' נ"ה סק"ד). וכ"כ הבא"ח (שנה ב' פר' משפטים סעיף י"ח). וכ"ד הג' כה"ח בהרבה מאוד מקומות (ר' סי' י"ג סק"ז, סי' שי"ט סקפ"ט, ביו"ד סי' ס"ט ס"ק ל"ט ומ"ה, בסי' פ"ז סקע"ה ובעוד דוכתי). וכ"מ משו"ת ויאמר יצחק (חיו"ד סי' צ"ב, דף פ"ב), וכ"כ הגאון הגדול האול"צ בהקדמתו לח"ב (דף ט'), שבמקום שבקל ניתן להחמיר הרי שיש להחמיר כי"א כנגד הסתם. ועיי"ש בס' עין יצחק עוד הרבה פוס' דס"ל הכי, דלכתחי' יש להחמיר כד' הי"א כנגד דעת הסתם. ולאו כרוכלא אנא למיזל ולמימני את כל הפוס' הללו [אמנם יש להעיר שחלק מהפוס' הנ"ל חולקים ונוקטים מדעתם הרחבה כדעת הי"א. ובפרט הש"ך והפר"ח שחולקים לא מעט ע"ד מרן זיע"א. אך מ"מ הג' כה"ח ועוד הרבה פוס' אינם חולקים ע"ד מרן אלא סוברים שיש לחשוש גם לדעה שאינה עיקרית. ואכמ"ל].


ולאחר כל הנ"ל נציין שבני"ד הדעה המוזכרת כי"א אינה דווקא מחמירה או מקילה, אלא היא מפרשת אחרת את דברי חז"ל.


עוד יש להוסיף שכבר הגאון זצ"ל כ' בביאורו על השו"ע (סי' תרנ"ו) שבירו' מפורש כדעת רש"י, שהיא דעת ה"יש מי שאומר" בשו"ע. ואכן כתוב במפורש בירו' בפאה (פ"א ה"א) שרבי חביבא בשם רבנן הסביר ששליש מהדמים להידור פירושו, שלקח אדם מצוה. מצא אחרת נאה הימנה, עד כמה מטריחין עליו, עד שליש. ע"כ. ועיי"ש שכן מבואר גם בהמשך הגמ'. וכן פירש הפני משה שם שהכוונה לנאות ולייפות את המצוות. נמצאנו למדים שדברי רבינו הגדול רש"י ז"ל יש להם סימוכין מהגמ'.


ועוד: הרי עיקר טענת ר"ת על פרש"י הינה הקושיה שכ' הסמ"ג בשם רבו רבינו יהודה בשם רבינו יעקב (שכנראה, כפי שפירשו המפרשים, הכוונה לר"ת ז"ל), שאין הכוונה להוסיף שליש כדי לקנות ס"ת יותר נאה, וכן אתרוג, דא"כ הרי קשה, דלעולם הרי ימצא נאה ונאה יותר [ראה פלפולא חריפתא על הרא"ש בב"ק (פ"א סק"ד)]. ועל טענה זו כבר כתבו הפוס' דר"ל שלא הטריחו על האדם להוסיף שליש לצורך הידור המצווה אלא פעם אחת, דאל"כ אין לדבר סוף [שכ"כ בבה"ל (רס"י תרנ"ו ד"ה "אם קנה") בשם הפני משה ועוד כמה אחרו'].


ובאמת סברא זו אינה פשוטה, דיש מקום לערער עליה. דהא בגמ' לא הגבילו דין זה שיעשה כן רק פ"א. אלא כתבו כן בסתמא. אך יש מקום מצד הסברא לומר שכ"ה שיעשה זאת רק פ"א. וראה ע"כ לקמן (בהערה קכ"א). ומ"מ לענ"ד בס"ד י"ל שכיוון שיש גמ' ירושלמית מפורשת כרש"י, והמ"ב (בסק"ה) כ' שנראה מדברי הגר"א שנקט לדינא כירו' ורש"י, לכן לענ"ד, אני הקטן, אין הכרע בני"ד, ויש מקום אף לספרדים לנקוט דווקא כפי' רש"י בני"ד. ובפרט לפי הפוס' שכתבו שאין לנקוט את הכלל שסתם וי"א הלכה כסתם. אלא שכיוון שבעלמא לא קיי"ל הכי, לכן יש לנקוט מעיקר הדין כדעת הסתם בשו"ע (כד' ר"ת), אך כדאי מאוד לחוש לד' הי"א (כרש"י), בשל דעת הפוס' כש"ך וכה"ח והאול"צ וסיעתם שכשמרן מביא דעה נוספת לדעת הסתם, הרי שיש לחוש לה לכתחי' לפחות היכא דאפשר.


[115]קטו. שכ"כ מרן (בסי' תרנ"ו ס"א), וכ' זאת בסתם. וכנ"ל (בהערה קי"ב). את טענת ר"ת על פי' רש"י בני"ד הבאנו בהערה הקודמת בשם הסמ"ג, והב"ד גם המ"ב (סי' תרנ"ו סק"א). ולכן הם פירשו דמיירי שאתרוג א' היה בו רק כשיעור מצומצם שהוא כביצה, והאחר גדול ממנו. וע"כ אמרו דמצווה להדר אחר זה ולהוסיף עד שליש, דחיישינן שמא יתמעט השיעור (הסמ"ג. ושאר הפוס' הנ"ל).


[116]קטז. מה שכתבנו שכן הדין אם טרם קנה את הראשון, כן מתבאר מדברי המ"ב (סי' תרנ"ו סק"א) עפי"ד הסמ"ג בשם ר"ת (עיי"ש במ"ב שכ' שבאופן זה "אפילו" כבר קנה האתרוג הקטן, מצוה להחליפו. והיינו כ"ש כשטרם קנאו). וע"ע בשעה"צ (סק"א). וכ"כ בסא"ה (ח"ב פ"ד סל"ג הערה 76).


ומה שכתבנו שכ"ה אף אם כבר קנאו, שמצווה להחליפו, כן מורים דברי ר"ת, וכ"כ בהדיא מרן (שם) שמדובר שקנה כבר האתרוג. וכ"כ המ"ב (סק"א) שמדובר אפי' שכבר קנה האתרוג. וכ"כ גם בסק"ד.


ומ"מ כתבו האחרו' שאם כבר קנה אתרוג א' בשיעור מצומצם ואינו מוצא מי שמוכן להחליפו (בתוספת ההפרש) ביותר גדול, וכגון שהמוכר אינו מוכן להחליפו ביותר גדול, אינו חייב לקנות עוד אתרוג ולהחזיק שני אתרוגים, אא"כ ימצא אדם שיהיה מוכן לקנות הקטן (מ"ב סק"ד).


[117]קיז. כ"כ המ"א בשם הפוס'. וכ"כ בשמו המ"ב (בסק"ה) לדעה זו.


[118]קיח. עיקר ד"ז מבואר לעיל (בהערה קי"ג). וכ"כ השו"ע (שם) והמ"ב (ססק"א).


ומה שכתבנו שהידורו הוא מחמת נויו, זאת עפ"י רש"י הנ"ל, וכ"כ הפמ"ג והמ"ב (סק"ה).


והדין כן אפי' כל א' מהאתרוגים גדול משיעור כביצה, מ"מ כיוון שהשני נראה יותר הדר ביופיו לכן צריך להוסיף (מ"ב רסק"ה).


והא דמוסיף עד שליש ותו לא, כ"כ מרן (שם) שיקח ההדר אם אין מייקרים אותו יותר משליש מלגיו בדמי חבירו. וכ' המ"ב (ברסק"ו) הטעם, משום דהידור מצווה הינו עד שליש.


[119]קיט. שכ"מ בב"י בדעת רש"י. וכ"כ המ"א בשם הפוס'. וכ"כ המ"ב (סי' תרנ"ו סק"ה) ושעה"צ (רסק"ב).


[120]קכ. כן עולה מדברי הגר"א בביאורו שהביא סייעתא לד' רש"י מהירו' דאזלינן בתר הנוי וההדור, דכ"ה בין אם כבר קנאו ונזדמן לו להחליף, ובין אם טרם קנאו. וכ"כ בשמו המ"ב (ססק"ה) ושעה"צ (ססק"ב).


ומ"מ אף לדעה זו אם כבר קנה אחד א"צ לקנות שוב אתרוג נוסף, אלא רק אם מזדמן לו להחליף את מה שבידו (בהוספת הדמים של ההפרש) באחר מהודר יותר [מ"א (סק"ד). שעה"צ (ססק"ב)].


[121]קכא. הא דלדעה הראשו' (ד' ר"ת) אחר שכבר הוסיף פ"א שליש על התשלום, שא"צ להוסיף שוב ולקנות פעם שלישית או להחליפו בשנית, כך מתבאר מדברי הפוס'. שאמנם דוקא מטעם זה הקשה ר"ת ע"ד רש"י, דלטעמיה דרש"י יצטרך להחליף את האתרוג כמה וכמה פעמים, דלעולם ימצא תמיד יפה ונאה יותר. ולכן פי' ר"ת דהידור היינו שאינו בשיעור המצומצם. וממילא עולה שלשיטת ר"ת לאחר שפעם אחת כבר החליף לכזה שאינו מצומצם בשיעורו, הרי שא"צ עוד להחליפו, דאין סיבה להחלפה זו.


ולדעת רש"י ג"כ א"צ להחליף אלא רק פעם א'. שכ"כ בהדיא הרב פני משה על ההוא ירו' דפאה (פ"א ה"א), וכנ"ל (בהערה קי"ד), ושכך תירצו את קושית ר"ת על רש"י. וכמבואר בבה"ל (סי' תרנ"ו ד"ה "בצמצום"). אמנם לכאו' צ"ע מה יהא הדין לרש"י אם פעם אחת כבר הוסיף כדי לקנות נאה יותר, אך לא הוסיף שליש אלא פחות, ועכשיו מצא אחר יותר נאה מהשני, האם צריך להוסיף כדי להשלים עד שליש ולקנות אתרוג שלישי, וכן נלע"ד בס"ד, שיקנה אתרוג שלישי אך בסה"כ שלא יוסיף על יותר משליש ממחיר האתרוג הראשון.


[122]קכב. הנה בגמ' ב"ק (ד"ט, ב') בעי רב אשי, האם מה שאמרו שליש היינו מלגיו או שליש מלבר. ונשארה הגמ' בתיקו. ופסקו כמה ראשו' דאזלינן לקולא וא"צ להוציא יותר משליש מלגיו. שכ"כ הרא"ש בב"ק (פ"א סק"ז), וכ"כ רי"ו (ח"ג נתיב י"ג). וכ"פ מרן (בסי' תרנ"ו ס"א) דשליש היינו מלגיו. וכ"פ כמה אחרו', מהם הלבוש (סי' תרנ"ו) וערוה"ש. ונתנו כמה טעמים לדבר: י"א משום דספק דרבנן לקולא [שכ"כ מרן בב"י (סי' תרנ"ו) ובפלפולא חריפתא (על הרא"ש שם בסק"ז). ולפי"ז כל דין ההידור הינו מדרבנן]. וי"א משום דלא מישתעינן בגוף המצווה אלא הידור מצווה (ערוה"ש). הב"ד במ"ב - עוז והדר (בסי' תרנ"ו, בציונים והערות סק"ט).


[123]קכג. פי' רש"י בגמ' ב"ק שם, כגון אם (האתרוג) הקטן נמכר בששה, יוסיף שני דינרי, דהיינו שליש מלגיו, שליש שבתוך הדמים, ויקח את ההדור. ע"כ. וכ"כ המ"ב (סק"ג) וש"א. ואגב, יש להעיר שרש"י הזכיר בלשונו שהפחות טוב שנמכר בשש הוא משום שהוא קטן. ולכאו' דמי לשיטת ר"ת בני"ד. אלא שבהמשך דבריו כ' שהטוב והיקר הוא בשל הידורו, והיינו יופיו. וגילתה הסיפא את פירוש הרישא. ועדיין קצ"ע. וע"ע בהערה קכ"ה.


[124]קכד. שכן ד' הר"ן [(דט"ו ברי"ף ד"ה "דבר"). הב"ד הגר"א בביאורו (ד"ה "משליש")]. וכ"כ הרוקח (סי' ר"כ), המהרש"ל ביש"ש (בב"ק פ"א סי' כ"ד), המהרי"ט והב"ח (סי' תרנ"ו). הב"ד בשעה"צ (סק"ד). וכ"כ המ"ב (סק"ג).


[125]קכה. כן פרש"י בב"ק שם, שהדמים יחלוק לשנים, ויוסיף חלק שלישי משלו. היינו אם הקטן נמכר בששה, יוסיף שלושה דינרין ויקח את הגדול בתשעה. עכ"ד (וכ"כ המ"ב סק"ג). וגם בני"ד יש לכאו' להקשות, דיוצא שגם רש"י ס"ל שההידור הינו בגודל ולא ביופי (כמו שפירש הג' הפמ"ג). ונראה שלאו דוקא נקט רש"י לשון זו דקטן וגדול, אלא שבדר"כ אתרוג גדול אם כשר הוא כמידת הקטן מבחינת יופיו, מ"מ בשל גדלותו מעורר הוא יותר רושם וחשיב מהודר יותר. ואע"ג דאפושי פלוגתא לא מפשינן, ויותר טוב היה לפרש דדעת רש"י כד' ר"ת, מ"מ כבר הבינו הפוס' (כולל מרן בב"י ובשו"ע) שד' רש"י דהידור הוא מצד היופי. ובאמת שכן מורים דברי רש"י בב"ק שם, שפירש הידור עפ"י הגמ' בשבת דיש ליקח מצוות נאות. ושם לא בכל המצוות שייך הידור בגודל.


[126]קכו. כ"כ הבה"ל (רס"י תרנ"ו ד"ה "אם קנה"), שכ"מ מהפמ"ג (במש"ז סק"א). וכ' דזה לכו"ע. והיינו בין למ"ד שההידור הינו מצד הגודל ובין למ"ד מצד היופי.


[127]קכז. כ"כ הבגדי ישע (סי' תרנ"ו סק"א), שאם יש מחלו' בין הפוס', אף שלהלכה כשר, מ"מ יוסיף אפי' יותר משליש כדי לצאת ידי כל הדעות. וכ"כ הגר"א נבנצל שליט"א בהערות ביצחק יקרא (על המ"ב, סי' תרנ"ו סק"א. וע"ע מש"כ בביק"ר לסי' תרפ"ו סק"ה).


ואולי גם פה המקום להזכיר את דברי מרן בב"י (סי' תר"צ ד"ה "והר"ן בפ"ב דמגילה") שכתב בשם הר"ן (אל הריב"ש) וז"ל: רואה אני דבריך טובים ונכוחים, שאפילו בעסקי העולם כל משכיל בוחר לנפשו הדרך היותר בטוח והמשומר מכל נזק ומכשול, ואפילו באפשר רחוק. על אחת כמה וכמה שיש לנו לעשות כן בדרכי התורה והמצוות שהם כבשונו של עולם, ואיך נניח הדרך אשר דרכו בה רבותינו הקדושים ונכניס עצמנו במקום צר ובמשעול הכרמים. עכ"ל. ומתאימים הדברים גם לנידוננו.


[128]קכח. עתה נביא בס"ד עוד פרטי דינים בני"ד:


1) כשקונה האב את ד' המינים עבור בנו הקטן, אי צריך להדר גם בהוספת שליש בדמיהם לשם הידור מצווה, והיינו לקנותם מהודרים. דן בזה בס' בית השואבה (דיני הידור מצווה סעי' ל"ב) ולא הכריע בדבר [הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' ססקכ"ו)]. ואמנם לא ראיתי את דברי הגאון ביהשו"א הללו, אך בס"ד נלע"ד שתלוי הדבר אי מה שהאב קונה לבנו הקטן דמ"י לשם מצוות חינוך, האם אכן חייב לקנות לו דמ"י כשרים או שיוצא י"ח חינוך אי קונה לבנו הקטן דמ"י שאין הפסול ניכר בהם. וא"כ רק למ"ד דהידור הוא לצאת מחשש שיצטמק לפחות מכשיעור ויפסל (כר"ת) יש מקום להדר ולהוסיף שליש ולקנות מהודר. אך למ"ד שיש להוסיף שליש לצורך הידור דנוי, לכאו' א"צ לקנות מהודר לקטן, דהא הדמ"י שלו כשרים ואין חשש שיפסלו מחמת קוטנם ולא מחמת חוסר יופיים. אלא שמ"מ יש מקום לומר שאף לרש"י וסיעתו דס"ל דהידור הוא משום נוי, יש לאב להוסיף שליש, כדי לחנך את בנו שיש להוסיף שליש לשם הידור מצוה. ומאידך יש מקום לומר להיפך. שאף לשיטת ר"ת שיש להוסיף שליש כדי להימנע מהחשש שהאתרוג יצטמק ויפסל מחמת קוטנו, הרי שאף לשיטה זו א"צ האב להוסיף שליש, למ"ד שדי לקנות לו דמ"י שאין הפסול ניכר בהם. שהרי הא דהאתרוג קטן מעט מאוד מהשיעור, אין זה פסול הניכר, ובודאי שאינו ניכר לילד קטן. ומ"מ בס"ד נראה לענ"ד למעשה שכיוון שכל דין הוספת השליש הינה מצווה ואינה חובה, הרי שאין חובה בכך, אך מ"מ חשוב מאוד שיחנך אף את בנו להדר במצוות, הן מצד הידור דיופי והן מצד ריחוק מחשש פסול בגודלו, ולכן טוב ורצוי שיוסיף עוד שליש גם לצורך קניית הדמ"י לבנו, אך מ"מ קשה לומר שיש חיוב בכך. וזו סוגיה ארוכה אי מצוות חינוך שייכת גם בהידור מצווה (וראה לעיל בפ"ז סי"ג). ואכ"מ.


2) דנו הפוס' גבי דין הוספת שליש לשם קניית החפצא דמצווה בהידורה, אי דין זה אמור גם גבי עני, או שעני אינו חייב להוסיף עד שליש. והאם ד"ז אמור אף גבי עשיר, או שעשיר בעי להוסיף טפי משליש. ועוד דנו אי יש לחלק בין מדרגות העניים.


ראשית נזכיר את דברי הגמ' גבי מי שאינו צריך להוסיף יותר משליש ובכ"ז מוסיף יותר.


איתא בגמ' ב"ק (ד"ט, ב'): במערבא אמרי משמיה דרבי זירא: עד שליש משלו. מכאן ואילך משל הקב"ה. ע"כ. ופרש"י דהיינו אותו שליש שיוסיף בהידור מצווה- משלו הוא, שאינו נפרע לו בחייו, כדאמרינן "היום" לעשותם ולא היום ליטול שכרם. ומכאן ואילך, מה שיוסיף בהידור יותר על שליש, יפרע לו הקב"ה בחייו. עכ"ל. נמצאנו למדים מהגמ' כלל חשוב, שאף מי שאינו חייב להוסיף יותר משליש, מ"מ אם הוסיף יותר, יפרע לו הקב"ה ויחזיר לו את הוצאה זו.


ואכן יש ג' שיטות עיקריות גבי חיוב הוספת השליש גבי עני, בינוני ועשיר.


ד' המחמירים הינה ד' הנימו"י (ב"ק בדפי הרי"ף ד"ד, א' ד"ה "גרסינן") והרמ"ה (הב"ד בנימו"י שם) ס"ל שעשיר צריך להוסיף יותר משליש, ושאר אינשי צריכים להוסיף עד שליש.


דעה אמצעית הינה ד' רש"י (בב"ק שם), התוס' (בב"ק שם), הרא"ש (בסוכה פ"ג סי' י"ב), הריא"ז (כמובא בשלטי הגיבורים) והרשב"א (הב"ד בשטמ"ק ב"ק ד"ט, א'), שמשמע דס"ל דבין עני ובין עשיר צריך להוסיף עד שליש ותו לא.


וישנה דעה שלישית המקילה יותר (זו ד' היש"ש בב"ק ד"ט) והיא שעני א"צ להוסיף עד שליש.


עוד נזכיר שיש המחלקים בין ב' סוגי עניים: מי שנכסיו מועטין. ומי שחייו דחוקין (שהוא עני יותר). ר' בבה"ל (סי' תרנ"ו סוד"ה "ויותר").


ר' על כל זה במ"ב (סי' תרנ"ו סק"ו, שעה"צ (סק"ז), ובה"ל (סי' תרנ"ו ס"ה "יותר") וקיצרנו.


3) עוד דנו הפוס', אי בעי להוסיף רק שליש או דשרי להוסיף אף יותר משליש, אי בשל כך נגרמת התייקרות לאתרוגים, לולבים וכו'.


שכ' הג' המבי"ט (בח"ג סי' מ"ט), שהקונה אתרוג להידור מצווה, לא היתה לו רשות לתת ולהוסיף על יותר משליש במצווה, אם היא סיבה להעלות ערך האחרים הכשרים שאינם כ"כ מהודרים כמוהו. ואע"פ שאמרו עד כאן (שמוסיף שליש) משלו, מכאן ואילך של הב"ה (-הקב"ה), שיוסיף לו הב"ה בחייו, היינו כשאינו סיבה ליקר האחרים אלא לפרסום הידור מצווה. וכו'.


ועפי"ז כ' המ"א (סי' תרנ"ו סק"א) והא"ר בשמו, שמה שאמרו מצוה להוסיף עד שליש להידור מצוה, היינו דוקא כשאינו סיבה לייקר אחרים אלא רק להידור מצוה. אך השע"ת דקדק בדברי המבי"ט והעיר, שהמבי"ט לא כ' כן אלא לענין תוספת הידור "יותר" משליש, שבזה אין חיוב, ומה שמוסיף הוא משל הקב"ה. אך עד שליש יש להוסיף בכל ענין. וכ"כ בשם המבי"ט בס' בית השואבה ובתוספת ביכורים (להג' ביכור"י, סי' תרנ"ו). הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' סק"ל).


[129]קכט. עיקר ד"ז הוא מהגמ' בכתובות (ד"נ, א') מתקנת אושא. ופסקוהו הרי"ף (בכתובות די"ח), הרא"ש (בב"ק פ"א סי' ז') ורבינו ירוחם (נתיב י"ג ח"ג). וכ"פ הרמ"א (בסי' תרנ"ו ס"א). וע"ע בירו' פאה (פ"א ה"א).


והטעם דשרי עד חמישית מנכסיו ותו לא. דבגמ' ב"ק (ד"ט, ב') מוכח דא"צ ליתן אפי' שליש מנכסיו עבור קיום מצווה. והפוס' הסכימו דאף פחות משליש א"צ ליתן. וסמכו דינו כמו לענין צדקה, שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, שמא יעני ויצטרך לבריות, וה"ה בני"ד [מ"ב (סי' תרנ"ו סק"ז). וע"ע בבה"ל (ד"ה "יותר מחומש")]. יש להעיר שד"ז דתשלום עבור מצווה עד חומש מנכסיו הוא הפוך מדין שיעור הוספת שליש. דדין הוספת שליש הוא שיוסיף מהונו וישלם עד שליש. ובעצם אין איסור שישלם יותר, דבגמ' אמרי שהתוספת הינה משל הקב"ה. ואילו בני"ד באו להגבילו שלא יוציא עבור המצווה יותר מחומש. ואכן צ"ע אי ממש חייב להוציא עד חומש. ור' בב"י (יו"ד סי' רמ"ט) דמצווה מן המובחר שיוציא עד חומש ויתן צדקה לעניים. ולמד כן מל' הירו' בפאה (פ"א ה"א). וכן למד כן מהגמ' בכתובות (ד"נ, א') שדרשו את הפס' "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך", דתרי מעשרות הוי חומש, ומשמע דמצוה מהמובחר ליתן עד חומש. ור' לקמן בהערה זו, שבבה"ל (ד"ה "אפי'") מבואר שגם בשאר מצוות יש ליתן עכ"פ עשירית מנכסיו, אך לא יותר מחומש.


ואכן דנו הפוס' עד איזה שיעור מנכסיו בעי ליתן כדי לקיים מצוה (מצוות עשה). שרבינו ירוחם (בנתיב י"ג ח"ג), אף שכ' שהמבזבז ממונו על המצווה אל יבזבז יותר מחומש, מ"מ הוסיף שחייב להוציא לשם כך לפחות עשירית מנכסיו [הב"ד הב"י, המ"א (בסי' תרנ"ו סק"ז) והא"ר]. אמנם מרן בב"י כ' ע"כ דלא ידע מנין לרי"ו ד"ז של חיוב העשירית. והא"ר כ' לתרץ, דהא רי"ו כ' ללמוד ד"ז מחיוב צדקה (והיינו ששיעור בינוני בצדקה הינו עשירית), אך נראה שהב"י ערער דווקא ע"כ, דאין ללמוד לני"ד ממצוות צדקה [הב"ד במ"ב (סק"ח) ובבה"ל (ד"ה "יותר מחומש")].


ומ"מ למעשה הסיק המ"ב (בסק"ח) שחייב להוציא לפחות עשירית מנכסיו, אך כיוון דמישתעינן במצווה עוברת, לכן הסיק (בססק"ח) ש"אפשר" שאכן חייב להוציא עד חומש מנכסיו כדי לקיים מצווה עוברת זו. וע"ע בבה"ל (ד"ה "אפילו").


כ' מרן הח"ח בס' אהבת חסד (ח"ב פ"כ) ששה אופנים שמותר לבזבז יותר מחומש: 1) במקום פיקוח נפש. 2) היכא דקיימי עניים. 3) בעשיר מופלג דבלאו הכי לא יצטרך לבריות. 4) בדבר מועט, כגון שיש לו עבודה קבועה שישתכר בה יותר מכדי מחייתו, מותר לו לחלק את המותר אף אם הוא יותר מחומש. 5) להחזקת תורה [ור' ע"כ בשטמ"ק בכתובות (ד"נ, א'), וס' הל' מעשר כספים (ברונשטיין. פ"ב הערה 22)]. 6) מי שבלאו הכי מפזר כספו לדברי הבלים, כגון שמתלבש מלבושים מפוארים מרקמה ודר בהיכלי כבוד [הביא דברים אלה בס' הל' מעשר כספים הנ"ל. עיי"ש (מסעי' ו' ואילך)].


ועוד דנו הפוס' אי חישוב עשירית וחומש הינו מכל נכסיו או רק מרווחיו. ואכן בירו' בפאה (פ"א ה"א) הקשו, דא"ת דבעי חומש מנכסיו הרי שבמשך חמש שנים יפסיד כל רכושו. ותירצו שהכוונה שבשנה הראשונה יתן לפי הקרן של כל נכסיו, ומשנה שניה ואילך יתן לפי שכרו – רווחיו.[ור' בפרישה (ביו"ד סי' רמ"ט סק"ג) מה שהקשה על קושית הירו', דהא בשנה השניה יתן חומש רק ממה שנשאר].


ומ"מ מדין זה למדו הפוס' דה"ה בני"ד, שבשנה הראשו' יתן חומש מכל נכסיו (כגון שקיבל ירושה מאבותיו או שקיבל במתנה), ומשנה שניה ואילך יתן חומש רק מרווחיו [שכ"פ המ"א, הא"ר, המ"ב (סק"ח), בה"ל (ד"ה "יותר מחומש") וש"פ]. וע"ע בס' אהבת חסד (ח"ב פי"ח סעי' א').


ויש להדגיש שכל זה הוא דוקא גבי מימוש נכסיו לצורך קיום מ"ע. אך גבי מצוות לא תעשה צריך אדם ליתן את כל ממונו כדי שלא יעבור על לאו. שכ"כ הרשב"א (בב"ק ד"ט, ב' ד"ה "מהא") והראב"ד, וכ"פ הרמ"א (בסס"י תרנ"ו) וש"א.


והטעם לחלק בין מ"ע לל"ת הוא משום דביטול עשה הוא במניעה מלקיים, ואינו עושה שום מעשה נגד רצון הש"י, משא"כ בלא תעשה אם יעבור [מ"ב (סק"ט) וש"פ]. וע"ע שם במ"ב (סק"י), בבה"ל (ד"ה "יתן"), בכה"ח וש"א.


כשעסקנו בני"ד הסתפקתי האם כשעומדת לפניו מצוות ל"ת שיכול להמנע מלעשותה אם יתן לשם כך את כל ממונו, אך העבירה הינה רק כשעושה כן בגרמא (ונאמר שפעולה זו הינה גרמא לכל הדעות בפוס'). ושמא י"ל גבי כה"ג שאיסור גרמא בשבת, אף במלאכה דאו' הופך איסור דרבנן [ר' תוס' בביצה (דכ"ב, א' ד"ה "והמסתפק")]. וגבי שאר עבירות דאו' ה"ז מחלו' הפוס'. ומ"מ אי ננקוט שעובר על גרמא שהופכת את האיסור לאיסור דרבנן, ר' (בבאר מים חיים, כלל א' סק"י) שאף באיסור דרבנן צריך ליתן את כל ממונו. ויש להאריך בכך. ואכ"מ. ובס"ד נלע"ד שאם מ"מ יהיה בשל כך ח"ו חילול שם שמים, הרי שצריך ליתן את כל הון ביתו ואף למסור את נפשו ע"כ אם זה בפרהסיא [ר' גמ' סנהדרין (דע"ד, א') ורמב"ם (פ"ה מהיסוה"ת ה"א וה"ב)]. וה' יצילנו משגיאות.


עוד נזכיר, כפי שכתבנו בס"ד בכמה דוכתי, את דברי מרנא הגר"א ז"ל באבן שלמה שמצד א' ביטול מ"ע, כגון מצוות מזוזה, יש לו צד חמור יותר מעבירה על מצוות ל"ת. דביטול מ"ע הינו במשך כל רגע ורגע (עכ"פ אם זו מצוה שאינה תלויה בזמן, כמצוות מזוזה). משא"כ עבירה על ל"ת, כגון אכילת איסור, הריהו עובר ע"כ רק ברגע שעושה הוא את העבירה. אך מ"מ לענין דינא כבר פסקו הפוס' כנ"ל, שכדי להמנע ממצוות ל"ת יש ליתן את כל ממונו ולא יעבור ע"כ, מהטעם הנ"ל.


[130]קל. כ' רבינו הרמב"ם (בפ"ז מלולב הי"ד): שאין דינו (של יו"ט הראשון) ודין שאר הימים (ימי חוה"מ) שווה. שבשאר ימי החג אין אדם חייב (מן התורה) ליטול לולב אלא במקדש. והוסיף (בהט"ו): משחרב ביהמ"ק התקינו שיהיה לולב ניטל בכל מקום כל שבעת ימי החג זכר למקדש. וכל יום ויום מברך עליו: "אשר קדשנו במצוותיו וציונו על נטילת לולב", מפני שהיא מצווה מדברי סופרים. ותקנה זו עם כל התקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי משחרב בית המקדש, כשיבנה בית המקדש יחזרו הדברים ליושנן. עכ"ל. וכ"כ הכלבו (סי' ע"ב). וע"ע בענין זה לעיל (בפרק א' סעי' ד').


ובאשר למש"כ רבינו שכשיבנה בית המקדש יחזרו הדברים ליושנן. הנה מפרשי הרמב"ם פירשו דהיינו דאז תבטל התקנה שתיקן ריב"ז ליטול במדינה כל ז' (ומשמע שיטלו במדינה רק ביו"ט ראשון, ורק בביהמ"ק יטלו ז' ימים). ואני חשבתי לתומי שכשיבנה בית המקדש בב"א, היכא דיטלו כל ז' יצטרכו גם להקפיד בכל חומרות יו"ט הראשון, כדין "לכם" – משלכם, ולכן שאול, גנוב וגזול יהיו פסולים לכו"ע כל ז', וכן כל שאר פסולים כחסר וכדו' יהיו פסולים כל ז' [אמנם ע"כ דנו התוס', הרמב"ן במלחמות, ועוד, אי הפסולים אסורים כל ז' במקדש. ונ"מ אולי גבי נטי' הדמ"י בזה"ז בכותל המערבי. ואכמ"ל]. ולמדתי זאת מד' הגרע"י זצ"ל בחזו"ע (הל' דמ"י ס"ט דשל"ג), שאחר שכתב הדין מדאו' שבגבולין נוטלין רק ביו"ט ראשון ובמקדש כל שבעה, כתב אח"כ דיני חסר, שאול וגזול, ואח"כ שב וכ' שכשיבנה המקדש יחזרו הדברים ליושנם. אך נראה שלא היתה כוונתו למה שהבנתי. ומ"מ במקדש יזהרו בכך כל שבעה מדינא דמקדש ולא מדין שיחזרו הדברים ליושנם.


אמנם אמרו לי שיש חולקים ע"ד רבינו הרמב"ם בזה שיחזרו הדברים ליושנן. אך באמת לאחר חיפושים רבים לא מצאתי מי שחלק בהדיא ע"כ. ור' תוס' סוכה (דמ"א, א' ד"ה "ושיהא", ודמ"ד, ב' ד"ה "כאן"), באו"ש ובצפנת פענח ע"ד הרמב"ם הנ"ל (עיי"ש בצפנת פענח שהרבה בקושיות ובתירוצים), ומ"מ לא מבואר שהם חולקים בהדיא על רבינו ז"ל.


ובאמת הדבר תמוה מדוע שיחלקו ע"ד הרמב"ם בהא, הרי לשון זו כבר מצינו בתוספתא דרה"ש (פ"ב ה"ז): א"ר יהושע בן קרחה: דברים אלו התקינן רבן יוחנן בן זכאי משחרב בית המקדש. לכשיבנה הבית במהרה יחזרו דברים אלו ליושנם. ע"כ [ועיי"ש במנחת ביכורים, שאכן כשיבנה הבית ב"ב לא יצטרכו לעשות זכר, ולא יטלו לולב במדינה כל ז', דהא הבית כבר יהיה בנוי וינהגו בו כעיקר דין תורה. בב"א]. וא"כ דברי הרמב"ם קיימים ועומדים.


אלא שלאחר מכן הראני הרה"ג בניהו שנדורפי שליט"א, שבערול"נ בסוכה (דמ"ג, א' ד"ה "הראשון מלמד") דן גבי ענין דומה לני"ד, וכ' שזו מחלו' ראשו'. שכתב שם שלד' התוס' בסוכה (דכ"ט, ב' ד"ה "בעינן הדר") מה דבעינן "לכם" ולא שאול וגזול, זה אינו נוהג אלא רק ביום הראשון, אבל בשאר הימים לא בענין "לכם" אפי' במקדש. ואילו לד' הריטב"א בסוכה (דכ"ט, ב') במקדש בעינן "לכם" כל שבעה. עכת"ד הערול"נ.


ומשדנתי עם חכם גדול אחד גבי ני"ד, אמר שלעניות דעתו בדברים אלה יש להכריע עפ"י עקרונות אלה:


בדברים שמקילים בהם כיום בחוה"מ בגלל שחיובם רק מדרבנן (כגזירות רבן יוחנן בן זכאי), הרי שלעתיד לבוא יחמירו בהם כי חיובם יחזור להיות במקדש ואז החיוב בו יהיה מדאו' [וצ"ע אי תקנות ריב"ז תמשכנה לחול במדינה גם לכשיבנה ביהמ"ק. כמו שדנו המפרשים אי בזמן בית שני התענו ביום ט' באב, והיינו האם התקנה שלאחר החורבן להתענות, נשארה גם אחר בנין בית שני. ובאשר לכך ר' בגמ' רה"ש (די"ח, ב'), ברש"י שם, וברמב"ם (פ"ה מהל' תענית). ובאשר לעצם המשך קיום תקנות ריב"ז, הרי שמדברי הרמב"ם מתבאר שתיבטל התקנה, ומדברי הערול"נ לכאו' הוי ספק]. ודברים שמקילים בהם כיום בחוה"מ כיוון שישנה דרשה מדאו' שרק ביו"ט הראשון צריך להחמיר בהם, הרי שגם לעת"ל יקלו בהם בחוה"מ אפי' במקדש, כי התורה גילתה שיש להחמיר בהם רק ביו"ט הראשון.


ועפ"י עקרונות אלה נחל בס"ד לדון כיצד יהיו הדברים לעת"ל בשני מישורים: מישור א' הוא סוג הפסול, ומישור שני הוא מיהם הפוס' שדנו בכך.


סוגי הפסולים שבס"ד יש לדון בהם: 1) דין "משלכם", והיינו שאסור שאול וכדו'. 2) דין לקיחה תמה, והיינו שאסור חסר וכדומה. 3) דין דבעי הדר (והיינו דפסול מחמת מום, כגון יבש). 4) דין גזול וגנוב (כמו שכתבנו בס"ד לעיל בפרקנו).


עתה נראה מהי דעת הפוס' גבי פסולים אלה בימי חוה"מ בימינו, ומהו טעמם, ולפי"ז נראה כיצד בס"ד יש לנהוג לעת"ל בימי חוה"מ במקדש ובמדינה (בב"א):


דעת התוס' בסוכה (דכ"ט, ב' ד"ה "בעינן הדר"): דין "לכם" (ולא שאול) בימינו שייך רק ביו"ט הראשון. דין לקיחה תמה שייך בימינו רק ביו"ט הראשון. דין הדר הינו לכל ימי החג. ודין גזול שנוי במחלו' אי שייך בימינו גם בימי חוה"מ.


דעת הרא"ש [בסוכה (פ"ג סי' ג'). הב"ד הטור (בסי' תרמ"ט ס"ה, בטור שירת דבורה דף תקע"ו)] דומה לתוס' שדיני "משלכם" ולקיחה תמה שייכים רק ביו"ט ראשון. ואילו דין הדר הינו לכל ימי החג, ודין איסור גזול שנוי במחלו', אלא שלדינא הכריע שגזול אסור גם בימי חוה"מ.


דעת הריטב"א בסוכה (דכ"ט, ב'. ובהוצ' מוסד הרב קוק, דף רס"ח ד"ה "נמצנו למדים") שדין לקיחה תמה ודין הדר, במדינה הינם רק ליו"ט ראשון, ובמקדש ז' ימים. דין איסור גזול הינו כל ז' ימי החג אפי' במדינה, משום מצוה הבאה בעבירה (אמנם בריש דבריו כ' הריטב"א שד"ז שייך רק ביו"ט הראשון) ואילו דין "משלכם" שייך רק ביו"ט הראשון, אפי' במקדש [אמנם יש שכתבו בשמו שהוא כל שבעה. שכ"כ הג' הערול"נ (הנ"ל, בדף מ"ג, א') אך עיי"ש בריטב"א במסקנתו (בד"ה "נמצנו למדים") שהסיק דהוא דוקא ביו"ט ראשון. ולא זכיתי להבין כ"כ את רבינו הערול"נ].


ד' הרמב"ם (בפ"ח מלולב ה"ט) שהן דין הדר (מומין כיבש) והן איסור גזול אינם שייכים בימי חוה"מ וכשרים. ומשמע מדבריו שאף חסר כשר בחוה"מ [שכ"מ מד' מרן בב"י (סס"י תרמ"ט גבי ד' הרי"ץ גיאת, בעה"ע ורבינו יונה). וכ"כ המ"ב (סי' תרמ"ט ס"ק ל' ול"ה) וכ"כ ש"פ בד' הרמב"ם]. ועוד משמע מהרמב"ם (שם בה"ט) שאף דין "משלכם" לא שייך בחוה"מ. נמצאנו למדים שלד' הרמב"ם כל ד' פסולים אלה מותרים כיום בחוה"מ, ולכאו' משום דהוי מדרבנן.


באשר לד' מרן והרמ"א: לד' מרן בשו"ע משמע שדין משלכם אינו שייך בחוה"מ (סי' תרמ"ט ס"ב), ולכן שאול כשר. וכן חסר כשר בחוה"מ (כ"מ מהב"י מד' הרי"ץ גיאת הנ"ל, וכ"כ מרן בסי' תרמ"ט רסע"י ה'). וכן בדין הדר יש להקל בחוה"מ, כגון ביבש [שכן מתבאר מד' מרן בשו"ע (שם רסע"י ה')]. אמנם דין גזול לא מוחלט להיתר בחוה"מ [ר' לעיל (בפרקנו סעי' מ"ח), שלכאו' יש סתירה בין ד' מרן בסי' תרמ"ט סעי' א' לדבריו בס"ה].


וד' הרמ"א: בחוה"מ יש להקל בדין "משלכם" (סי' תרמ"ט ס"ה) ובדין לקיחה תמה, כגון חסר [שם (בס"ה). וכ"כ בדעתו המ"ב (סקל"ה)]. לעומת זאת אוסר הרמ"א אף בימי חוה"מ מה שאינו הדר (שם בס"ה גבי חזזית) וכן אוסר גזול אף בחוה"מ (שם בסעי' ה').


ומכאן בס"ד הגענו לברר כיצד ינהגו לעת"ל בימי חוה"מ עפ"י הפוס' הללו. כפי שכתבנו לעיל, הרי שתלוי הדבר מה הטעם שהקלו הפוס' גבי דברים מסוימים בדמ"י בחוה"מ. דאם הטעם שהקלו משום שהתורה גילתה בהדיא שיש להחמיר בהם רק ביו"ט ראשון, הרי שכן יהיה גם לעת"ל, וימשיכו להקל באותו דבר בימי חוה"מ. ואם הטעם שהפוס' הקלו כיום בימי חוה"מ הוא משום שהוא גזרה של חכמים, הרי שלעת"ל כשיחזרו הדברים ליושנם במקדש, דינים הללו יהיו מדאו' ולכן יחמירו בהם. ולפי"ז יתכן לומר כך (וה' יעזרנו לכוון לאמיתה של תורה):


לד' התוס' הנ"ל בריש דבריהם (וכ"כ בערול"נ הנ"ל), דין משלכם (הפוסל שאול) ודין לקיחה תמה (הפוסל למשל חסר) יחולו לעת"ל רק ביו"ט ראשון ולא בימי חוה"מ. וכ"ז מכח הדרשה של הפס' (אמנם לענ"ד מסקנת התוס' שהקלו בכך משום שזה דרבנן). לעומת זאת דין הדר (הפוסל למשל יבש, חזזית וכדו') יהיה בכל ז' הימים, ודין גזול שנוי במחלו' אי יחול גם בחוה"מ. לד' הרא"ש, יתכן שכל ד' הדברים הללו יחולו גם בימי חוה"מ. כיוון שמה שמקילים כיום בחוה"מ בדין לקיחה תמה ובדין הדר הוא משום שנטילתם כיום הינה מדרבנן, ולפי"ז לעת"ל במקדש יהיו מדאו' ויחול דינם כל שבעה. ומדברי הרא"ש (שם בפ"ג סי' ג') לכאו' יוצא שאף דין "משלכם" יחול לעת"ל כל שבעה, דאינו לומד כן מלשון הפס' של "ולקחתם לכם" אלא דתקון רבנן בז' ימים כעין דאו'. וה"ה גזול יהא אסור כל שבעה. ולד' הריטב"א דין משלכם חל רק ביו"ט ראשון, דלומדים כן מהפס', וא"כ אין נ"מ בין זמננו לבין לעת"ל, דתמיד חל ד"ז רק ביוט"א. ואילו דין לקיחה תמה (לאסור חסר) ודין הדר (לאסור יבש), יהיו לעת"ל במקדש בכל ז' הימים, דמה שהקלו בהם הוא משום דהוי דרבנן, ולעת"ל במקדש יהיו מדאו' כל ז' ימים. וה"ה גבי דין גזול, שלעת"ל במקדש יהא כל ז'. ולגבי ד' הרמב"ם נראה בס"ד שלגבי זמננו הוא היקל בדין לקיחה תמה, בדין "משלכם", בדין הדר ובדין גזול, שמותרים הם בחוה"מ כי כל איסורם הינו מדרבנן. ולפי"ז יתכן שלעת"ל יחזור הדין של כולם לדאו' ביו"ט ראשון, ואילו במדינה לא יטלו כלל את הדמ"י, וכמש"כ בתוספתא וברמב"ם.


כך נראים בס"ד הדברים עפ"י הראשונים הנ"ל. אמנם ברור שכ"ז הוא רק כפי קטנות הבנתי מה יהא עפי"ד הראשו' הנ"ל. אלא שלמעשה מי שיכריע בדברים הללו כיצד לנהוג בביהמ"ק הם הסנהדרין עם משיח צדקנו, שיבוא במהרה בימינו אמן. דהא בנין ביהמ"ק יהא (עכ"פ לד' הרמב"ם) אחר ביאת המשיח, וכמש"כ הרמב"ם (בסוף הל' מלכים) שהסדר הוא שקודם יתגלה המשיח אח"כ תהיה מחיית עמלק, ולאחר מכן בנין ביהמ"ק [אמנם ישנן דעות אחרות הסוברות שבנין ביהמ"ק קודם לביאת המשיח]. וא"כ ההכרעה כיצד לנהוג בעבודת ביהמ"ק לעת"ל תהיה על פי דברי משיח צדקנו יחד עם הסנהדרין. ושמא גם עפ"י מה שיאמרו לנו משה רבינו ע"ה שיבוא לעת"ל עם אחיו אהרן הכהן ע"ה [ראה ע"כ בגמ' יומא (ד"ה, ב'), ותוס' פסחים (דקי"ד, ב' ד"ה "אחד זכר"), שלעת"ל מרע"ה יבוא עם אהרן הכהן ויפסקו לנו. וע"ע בערול"נ לנידה (דס"א, א'). ואכמ"ל]. ובשער הגלגולים (בביאור שורש נשמת מהרח"ו זצ"ל, אחר גמר הקדמה ל"ט), כ' שבדורו של משיח יבוא מרע"ה בגלגול וילמד תורה לכל ישראל וגם יהיה ערל שפתים, והמתורגמן שלו יהיה אליהו הנביא ז"ל, וכו'. עיי"ש. וכן ידוע שגם אליהו הנביא זכור לטוב יחזור ויתגלה לנו ויתרץ הקושיות, ויבאר לנו ההלכות הסתומות [וראה בסוף נבואת מלאכי, וכן במשנה בתרא דעדויות]. ועוד נוסיף, שהג"ר צבי קוסטינר שליט"א אמר לי עפ"י המשנה בסוף מס' מידות (פ"ה מ"ד) שהסנהדרין הם אלה שידונו בעניני ביהמ"ק לעת"ל. ואע"פ שלא מפורש שם גבי לעת"ל, הרי ניתן ללמוד כן משם. עכת"ד. ומ"מ גבי מרע"ה נזכיר מש"כ רש"י בסנהדרין (דט"ז, א' ד"ה "יביאו") שהיה מרע"ה במקום שבעים ואחד הסנהדרין, שיש לדון מהתם גם גבי ני"ד.


לאור כל הנ"ל נראה בס"ד שישנן ארבע אפשרויות מי יפסוק לנו לעת"ל: 1) הסנהדרין. 2) משיח בן דוד. 3) משה ואהרן ע"ה. 4) אליהו הנביא ז"ל [ראה משנה בתרא דעדיות בדעת רשב"י. שלכאו' אליהו ז"ל יעשה אוקימתות וישווה המחלוקת. ומ"מ נראה שכל הדברים הללו הינם הילכתא למשיחא, ואיננו יודעים איך יהיו עד שיהיו. ואכמ"ל.


ונסיים את פרקנו בתפילה, שנזכה כולנו להיות בס"ד זהירים גם במצוות שבין אדם לחבירו בכלל, ובדיני ממונות בפרט [ור' בהקדמת ס' פתחי חושן (לח"א שם) שכ' שמה שכתב ספרים דווקא בדיני חו"מ הוא כדי לחזק את עם ישראל במצוות שבין אדם לחבירו], ומתוך כך נזכה לקירוב לבבות, לאהבת חינם, לבנין ביהמ"ק ולעבודה בו, כהנים בעבודתם, לויים בדוכנם ובמשמרם [וחכ"א הבקי בקבלה הראה לי שכתוב, שלעת"ל הכהנים והלויים יתחלפו בתפקידיהם, שכ"כ בשער הגילגולים (בהקדמה ל"ה, וכן בהקדמה שלאחר הקדמה ל"ו, בביאור שורש נשמת מהרח"ו זצ"ל), שאותם שהיו לויים עד עתה, יהיו אז כהנים בני צדוק, ואותם שהינם כהנים, יהיו הם לויים. והמבין יבין. ואני אין לי הבנה הדברים אלה]. ונזכה לקרב את כל ישראל לאבינו שבשמים, ולגאולה השלימה, במהרה בימינו. אמן.