הלכות יום טוב

שער א: פתיחה

פרק א: הימים הטובים - מי הם ושורשי מצוותיהם

א. כתוב בתורה (ויקרא כג,ד): "אלה מועדי ה' מקראי קֹדש אשר תקראו אֹתם במועדם". ששה ימים בשנה נקראים ימים טובים, ואלו הם: א) היום הראשון של פסח [תמונה 1]. ב) היום שביעי של פסח. ג) חג השבועות [תמונה 2]. ד) ראש השנה [תמונה 3]. ה) היום הראשון של סוכות [תמונה 4]. ו) שמיני עצרת (ויש עוד יום קדוש ונורא, הוא יום הכיפורים, שגם הוא נקרא מקרא קודש, אך כיוון שאיסוריו חמורים יותר, לכן אינו נמנה כיום טוב). ובארצות הגלות מוסיפים את היום שלמחרת היום טוב לעשותו קודש, והוא נקרא "יום טוב שני של גלויות"[1].

ב. כשם שלגבי שבת ישנן מצוות "עשה" (שצריך לעשות את המצווה), ומצוות "לא תעשה" (דברים שאסור לעשותם בשבת),כך גם ביום טוב. מצוות העשה ביום טוב הינן שביתה והימנעות ממלאכת עבודה [תמונה 5].[2] וכן מצווה לקדש את הימים הטובים על ידי מאכלים ומשקאות ערבים, ובגדים נקיים ומכובדים[3]. וחייב אדם לשמוח ביום טוב הוא ואשתו וכל משפחתו ("ושמחת בחגך"), וכן יאכיל גם את העניים האומללים, את הגר, היתום והאלמנה[4]. ויש אומרים שאף מצוות הקידוש בליל יום טוב הינה מצווה מהתורה[5].

ג. כמו כן ישנה גם מצות לא תעשה ביום טוב, והיא איסור מלאכת עבודה, שנאמר (ויקרא פרק כג, ועוד): "כל מלאכת עבֹדה לא תעשו"[6].

ד. נאמרו כמה טעמים לאיסור מלאכה ביום טוב. אחד הטעמים הוא, שאין לעשות מלאכה ביום זה כדי שיזכרו ישראל את הנסים הגדולים שעשה ה' יתברך להם ולאבותיהם, ידברו עליהם ויספרו גם לבניהם, כי מתוך ההימנעות ממלאכה יהיו פנויים לכך. וישנם עוד טעמים[7].

ה. איסור המלאכה ביום טוב דומה לאיסורו בשבת (בהגדרת מהי המלאכה האסורה, ולא בעונש), חוץ מ"מלאכת אוכל נפש", והיינו שהמלאכות שהינן לצורך האכילה הרי הן מותרות כדלקמן (ד,ב).

וחובה להדגיש שהלכות יום טוב הכתובות פה אינן אמורות לגבי יום טוב שחל בשבת, שבו הדינים שונים.

פרק ב: ההבדל בין יום טוב לשבת

א. קדושת השבת חמורה יותר מקדושת הימים הטובים. קדושת השבת קבועה וקיימת כבר מבריאת העולם, והקדוש ברוך הוא בעצמו מקדש אותה, וכמו שאנו אומרים בתפילה "ברוך אתה ה', מקדש השבת". ואילו קדושת החגים תלויה בעם ישראל, שבית הדין הגדול בירושלים [תמונה 6] היה קובע באיזה יום מתחדש החודש, ועל פי זה נקבע מתי יחול החג באותו חודש. וזאת משום שהקדוש ברוך הוא מקדש את ישראל ונתן להם את כח ההכרעה לקדש את הזמנים[1]. לאור זאת מובן מדוע איסורי השבת חמורים יותר, וזאת בשל קדושתה היתרה, ובפרט שהיא מעידה על שורש האמונה - שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם. ומאידך ישראל שמחים במועדים יותר מבשבת משום שלגבי המועדים כתוב במפורש בתורה שיש מצווה לשמוח בהם, וכמו שנראה בס"ד בהמשך.

ב. אמרו חכמינו ז"ל: "אין (הבדל) בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד"[2]. והיינו שחוץ מהמלאכות הנצרכות להכנת האוכל ליום טוב, נאסרו כל המלאכות ביום טוב כבשבת. הבדל זה נובע בגלל שביום טוב יש חיוב שמחה, ולכן התורה התירה לעשות כמה מלאכות, כגון לבשל, לאפות ולצלות, כדי שישמחו באכילת אוכל טרי[3]. ויתכן שהדבר נובע גם בשל קדושתה היתירה של השבת על החגים, ולכן נאסרו בה כל המלאכות, אף מלאכות הנצרכות להכנת האוכל.

ג. גם מבחינת העונש על עשיית מלאכה, השבת חמורה יותר מיום טוב. העושה בשבת מלאכה במזיד, וגם התרו בו שני עדים שלא יעשנה ובכל זאת עשאה, הריהו חייב סקילה. ואם עשאה בזדון אך ללא התראת עדים - חייב כרת. ואם עשאה בשגגה - חייב להביא קרבן חטאת. ואילו העושה ביום טוב מלאכה במזיד בפני עדים נענש בארבעים מלקות, ואילו כשעשאה בשוגג אינו מביא קרבן חטאת[4]. וישנם עוד הבדלים בין שבת לבין יום טוב, אך לא נפרטם כאן.

פרק ג: שמחת יום טוב

א. כפי שראינו בפרק הקודם, הרי ששמחת יום טוב גדולה מהשמחה בשבת, והדבר נובע מכמה סיבות. קודם כל, משום שהתורה חייבה כל אדם מישראל לשמוח ביום טוב [כמו שכתוב (דברים טז,יד): "ושמחת בחגך"], וממילא מהשמים עוזרים לנו לקיים מצווה זו. וכן משום שקדושת ישראל מתבטאת בחגים יותר מבשבת, שהרי ישראל הם הקובעים מתי מתחיל החודש הבא, ועל ידי כך גם נקבע באיזה יום יחול החג הבא. ועוד סיבה, משום שישנה מצווה מיוחדת לשמח עניים, אלמנות, יתומים וגלמודים בחג [תמונה 7]. ועוד, שכלל ישראל (בעיקר ההתיישבות החקלאית) שמחים בהגיע זמן קציר שעורים (בפסח), קציר חיטים (בשבועות), ואיסוף הפירות - מסיק הזיתים, בציר הענבים, קטיף הרימונים, גדידת התאנים - כולם בסוף הקיץ ולקראת חג הסוכות (כפי שהרגשתי בעצמי שמחה גדולה בעת היותי באחד מהקיבוצים הדתיים בעמק בית שאן, לפני יותר מארבעים שנה, ובפרט כשהייתי אחראי על ענף המטעים שם). ומעגל השמחה מתרחב ביותר בעת שישראל עולים לרגל מצפון ומנגב, ממזרח ומִיָם, כולם כולם מתאספים בירושלים עיר הקודש והמקדש, מקריבים את קרבנות החג, וכולם נקראים "חברים" (שלגבי שאר ימותהשנה גזרו חכמינו ז"ל שאם עם הארץ נגע בבשר הקורבנות ובשאר המאכלים, הם נטמאו. ואילו לגבי זמן הרגלים קבעו חכמינו ז"ל שאם עם הארץ אומר שהוא טהור - נאמן הוא, ומגעו אינו מטמא את בשר הקורבנות ושאר המאכלים).

ב. התורה התירה לעשות ביום טוב את המלאכות הקשורות להכנת האוכל, כשחיטה, בישול, צליה, אפיה וכדומה (וחלק מהמלאכות המותרות אסרו חכמינו ז"ל מסיבות שתבוארנה לקמן), וזאת כדי שתרבה שמחת החג בישראל. שהרי אכילת חלה חמה וטריה, בשר שבישלוהו או צלוהו כעת, וכן שאר התבשילים הטריים, מוסיפה בשמחת החג לישראל קדושים המקיימים גם בכך את מצוות "ושמחת בחגך"[1].

ג. אולם דבר מרכזי מאוד בשמחת החג הינו לימוד התורה בחג [תמונה 8]. ואמרו חכמינו ז"ל שיש לחלק את היום - כחצי מהזמן לה', והיינו לתפילה וללימוד תורה, וכחצי מהזמן "לכם"- לאכילה, שתיה, ושאר צורכי הגוף שאדם נהנה מהם ושמותר ומצווה לעשותם ביום טוב[2].

ד. חייב אדם לאכול לפחות שתי סעודות עם פת ביום טוב, אחת בלילה ואחת ביום [תמונה 9]. ומצווה ( - ולא חובה) לאכול ביום טוב בשר (ועדיף בשר בקר) וחובה לשתות יין, אלא אם כן היין מזיקו או שהוא שונאו ואין לו שום הנאה משתייתו, שאז אינו צריך לשתותו[3]. ויש מי שאומר שאפשר להסתפק בשתיית יין בקידוש, כשלדעתו זה בתנאי שישתה דווקא יין ולא די במיץ ענבים[4]. ולשאר הפוסקים הסוברים שאין די בשתיית היין בקידוש, אין הכרע אם צריך לשתות דווקא יין, או שדי בשתיית מיץ ענבים[5].

ה. גם הנשים חייבות לשמוח בחג. ולא רק האדם עצמו חייב להיות שמח וטוב לב ביום טוב, אלא חייב הוא גם לשמח את אשתו בקניית בגדים חדשים או תכשיטים, ואת בניו הקטנים בקניית ממתקים וכדומה. וכן ישמח את שאר בני משפחתו. ולא פחות מכך חייב הוא לשמח את העניים, הגרים, היתומים והאלמנות במאכלים או בתמיכה אחרת[6].

ו. מת שנפטר ביום טוב, אסור ליהודים לקוברו ביום טוב, אלא מותר אז לקוברו רק על ידי גויים. ובשל חובת השמחה ביום טוב, אסור אז להספיד את המת, ואף האבלים אינם יושבים אז באבלות[7].

ז. כמו כן אין להתענות ביום טוב, ורק מי שנצרך להתענות תענית חלום (לבטל חלום רע שחלם) רשאי להתענות[8].

שער ב: כללי המלאכות המותרות והאסורות ביום טוב

פרק ד: פתיחה להלכות ההיתר הנקרא "אוכל נפש", ומעט דוגמאות

א. כפי שראינו לעיל (בשער א פרק ב), הרי שגם ביום טוב נאסרה מלאכה [תמונה 10], אלא שישנן מלאכות מסויימות המותרות ביום טוב. תחילה נמנה אלו הן המלאכות האסורות והמותרות, והטעם לכך, ולאחר מכן נפרט בס"ד את דיני המלאכות השכיחות יותר.

ב. כתוב בתורה בפרשיות המועדים (שמות יב,טז): "כל מלאכה לא יֵעָשֶה בהם אך אשר יֵאָכֵל לכל נפש הוא לבדו יֵעָשֶה לכם". על פי פסוק זה לימדונו רבותינו הקדושים זכרונם לברכה, שאין הבדל בין יום טוב לשבת אלא היתר מלאכת אוכל נפש בלבד (חוץ מכמה דברים מיוחדים). והיינו שישנן מלאכות האסורות ביום טוב, ושישנן מלאכות שהותרו בו, מטעם שהינן 'מלאכת אוכל נפש': והכוונה למלאכות שמכשירות לאכילה את האוכל שצריכים אותו לימי החג, הן ליום טוב והן לימי חול המועד[1].

ג. יש לחלק את סוגי המלאכות ביום טוב לשני סוגי מלאכות, שלמעשה הם מתחלקים לחלוקות נוספות, אך נשתדל בס"ד להקל על הקורא הנכבד בהבנת הדברים. כפי שאמרנו, החלוקה העיקרית הינה בין מלאכות שהינן לצורך "אוכל נפש" לבין שאינן כאלה. אך גם המלאכות שהינן לצורך אוכל נפש, לא כולן מותרות. ונסביר.

ד. סוג 1: מותר לעשות מלאכות שהינן לצורך האכילה, והרגילות הינה לעשותן ביום שאוכלים את אותו מאכל, כי אם יעשו אותן זמן רב לפני האכילה האוכל יתקלקל או שיפוג טעמו. ולכן אף אם מתאפשר לעשותן לפני יום טוב, מותר לכתחילה לעשותן ביום טוב עצמו, וגם אין צריך לעשותן בשינוי. בסוג זה של המלאכות נכללות שש מלאכות: 1) לישה. 2) אפיה ובישול. 3) שחיטה. 4) הפשטת עור החיה והבהמה לאחר השחיטה. 5) הוצאת דבר מרשות אחת לשניה. 6) הבערת אש.

סוג 2: מלאכות שאינן קשורות כלל להכנת האוכל, כגון מלאכת המנפץ, הטווה, הקושר, המתיר, הבונה, הסותר ועוד, הרי שהעושה אותן ביום טוב ביטל מצוות עשה של שבות, ועובר על איסור מלאכת עבודה שאסרה התורה, וכתב הרמב"ם שלוקה על כך ארבעים מלקות[2]. גם מלאכת החורש והזורע אינן נחשבות כמלאכת אוכל נפש, למרות שהן נעשות לצורך אוכל. אך כיוון שההנאה מהן לא תהיה ביום טוב עצמו, לכן הן נכללות בכלל המלאכות האסורות[3].

ה. כפי שבס"ד אמרנו, ישנן עוד קבוצות מלאכות:

סוג 3: ישנן מלאכות שבאמת הינן נעשות לצורך הכנת האוכל, אך כיוון שאדם רגיל לעשותן בכמות גדולה ולזמן מרובה, כגון שקוצר את כל שדהו בבת אחת, או בוצר את כל כרמו, דורך את כל ענביו, או טוחן כמות גדולה, אזי יש חשש שיטרד האדם כל היום במלאכות אלה וימנע משמחת החג. מטעם זה ומעוד טעמים, אסרו לעשות מלאכות אלה. בכלל מלאכות אלה נמנות הקוצר, המעמר לערימה [תמונה 11], הזורה לרוח, הטוחן, הסוחט, הבוצר, הדש את התבואה, המרקד (מְנַפֶה) בנפה, והצד.[4] וראה בסעיפים הבאים שישנם מיקרים יוצאים מן הכלל, שאף מלאכות אלה מותרות.

ו. נחלקו הפוסקים אם כשעושה מלאכות אלה ביום טוב לצורך היום טוב, אם אסור הדבר מהתורה או מדברי חכמים[5]. אך אם אינו עושה זאת לצורך היום טוב, לדעת כולם אסור הדבר מן התורה[6]. וכתבו הפוסקים שאסור לעשות מלאכות אלה לצורך יום טוב אף כשעושה אותן ביום טוב בשינוי[7].

ז. חלק ממלאכות אלה מותרות אם נעשות לצורך אותו יום טוב, ושהרגילות לעשותן רק ליום אחד. ולכן למרות שעקרונית אסור לטחון ביום טוב, בכל אופן מותר לטחון תבלין במכתשת, וזאת אף בלי שינוי[8]. וכן הדין לגבי דש, בורר, מרקד (מנפה) וגוזז [תמונה 12].

ח. כיוון שנאסרה מלאכת סחיטה ביום טוב, לכן אסור לסחוט אז תפוזים [כבתמונה 13] ואפילו שעושה זאת במסחטה שאינה חשמלית, וכל שכן אם סוחט במסחטה חשמלית[9]. לגבי סחיטת לימונים ביום טוב: האשכנזים מחמירים ואוסרים זאת כבשבת. ואילו לספרדים מעיקר הדין מותר הדבר, ויש מהם המחמירים בכך הן בשבת והן ביום טוב[10]. וראה עוד לקמן (בפרק ח מסעיף יג ואילך).

ט. ישנם מיקרים יוצאי דופן שאסור לעשות מהמלאכות המותרות, ומותר לעשות מהמלאכות האסורות. לכן, למרות שמותר לבשל ביום טוב, בכל אופן אסור לבשל ביום טוב זפת ושאר הדברים שאינם ראויים לאכילה, כי ברור שלא יאכלום ביום טוב. ומאידך, למרות שאסור למחק (להחליק טיט, מלט וכדומה), בכל אופן מותר לסתום בטיט את פי התנור (כפי שהיה בתנורים בעבר) ולהחליק את הטיט כדי שהחום שבו לא יצא, כיוון שניכר שעושה כן לצורך אכילה ביום טוב[11].

פרק ה: באלו תנאים ניתן להקל בהיתר הנקרא "אוכל נפש"

א. לפי האמור לעיל, יש הבדל בין סוגי המאכלים. שאם מדובר במאכל שיתקלקל, או שישתנה טעמו לרעה, ואפילו במעט, עד יום טוב, אם יעשוהו לפני יום טוב, הרי שמותר להכינו ביום טוב עצמו. ואם מדובר במאכל שאם יעשוהו לפני יום טוב הוא לא יתקלקל, ואף לא ישתנה טעמו, הרי שבכך יש להחמיר יותר, ובזה נחלקו הפוסקים. למנהג הספרדים מותר לעשות מאכל כזה ביום טוב אף בלא שינוי. והמחמיר לעשותו באופן שונה קצת מהרגיל, תבוא עליו ברכה. ואילו האשכנזים מחמירים וסוברים שאין לעשות מאכל כזה ביום טוב, ואם עושהו, חייב לעשותו באופן שונה מהרגיל. אך גם להם, אם לא יכל לעשות מאכל זה לפני יום טוב, או שלא היה לו זמן לעשותו לפני יום טוב, מותר לעשותו ביום טוב כרגיל ללא שינוי[1]. והטעם להגבלות אלה ראה לקמן (בשער ד פרק יא סעיף ג).

ב. בענין מהי הגדרת "אוכל נפש", והיינו מה נחשב כדבר שיש להתירו לצורך אוכל נפש: בדבר זה נחלקו כבר בית שמאי ובית הלל[2]. וכן נחלקו בכך גם הפוסקים. יש אומרים שהיתר אוכל נפש הינו רק לצורך אכילה ושתיה בלבד. ולכן למשל אין לחמם ביום טוב מים לרחיצת רגליו וכדומה, וכן לא יעשה מדורה כדי להתחמם כנגדה[3]. ויש מרחיבים את פירוש אוכל נפש, וסוברים[4] שהיתר אוכל נפש כולל את כל הנאות הגוף[5]. ויש שחילקו בין צורכי הגוף השונים[6]. וראה עוד בשו"ע[7] ושו"ע הגר"ז[8].

היתר מלאכת אוכל נפש - רק לצורך אותו יום

ג. היתר עשיית מלאכה לצורך אוכל נפש אמור כשעושה מלאכה זו לצורך אותו יום טוב, אך לא לצורך יום המחרת, בין אם יום המחרת הינו יום חול, או יום טוב שני, או שבת. וישנם מיקרים מיוחדים שמותר לבשל ביום טוב הראשון לצורך הימים הבאים, וכמבואר לקמן (בפרק יא סעיפים ד-יז) בהלכות בישול ביום טוב[9].

ד. איסור הכנה מיום טוב ליום שלמחרתו הינו הן לגבי בישול, והן לגבי שאר המלאכות, בין מלאכות של אוכל נפש ובין שאר המלאכות. ואפילו דבר שיש בו טירחה מועטה, כרחיצת כלים, הבאת האוכל והכסאות, סידור השולחן וכדומה – אסור, וכמו שיפורט יותר לקמן[10].

עבור מי מותר לעשות מלאכת אוכל נפש

ה. מלאכת אוכל נפש לא הותרה כשעושה אותה לצורך גוי, ולא צורך בהמה וחיה, ואף לא לצורך יהודי המחלל את השבת או יום הכיפורים בפני הרבים, או מי שהינו מעם ישראל אלא שהינו עובד עבודה זרה חס ושלום[11]. ומי שעושה מלאכה, ואפילו מלאכת אוכל נפש, אך לצורך מי שאסור לעשות עבורו, עובר על איסור חמור מהתורה[12]. ולגבי בישול ביום טוב עבור מי שהינו מומר לאיסור עבודה זרה. כתבו הפוסקים שאסור לבשל עבורו ביום טוב, ואפילו שעבד עבודה זרה רק פעם אחת, ואפילו שעשה כן בצינעה[13]. ולגבי הגדרת מחלל שבת ברבים, הכוונה שעושה כן בפני עשרה יהודים, או שיודע שהדבר יוודע ויתפרסם לעשרה יהודים[14]. והטעם שחילול שבת הינו דבר חמור כל כך, הוא משום שעל ידי כך הוא כמעיד שקר שחס וחלילה הקדוש ברוך הוא לא עשה את מעשה בראשית ולא שבת ביום השבת[15]. וראה עוד בסעיף הבא.

ו. לגבי אותם המכונים "חילונים" בדורנו, ישנם כמה טעמים להקל ולהתיר לבשל עבורם ביום טוב. אך יש להדגיש שאין הדברים מוסכמים על כל הפוסקים. הטעמים להקל הינם, כגון אם אותו אדם לא חילל שבת בפני עשרה יהודים שומרי תורה ומצוות, אלא רק בפני מחללי שבת כמותו. או שאם הוא מתבייש לחלל שבת בפני אדם גדול וחשוב מישראל, אין דינו כמחלל שבת ברבים אלא נחשב כמחללה בצינעה. ויש אומרים שהחילונים שלא חינכו אותם בקטנותם לשמור תורה ומצוות, הרי שאין דינם כמחללי שבת בפרהסיא אלא כשוגגים[16]. למרות שרבים מהפוסקים חולקים על היתרים אלה, בכל אופן המיקל ומבשל ביום טוב עבור אותם המכונים בדורנו "חילונים", יש לו על מי לסמוך, ובפרט בשל האפשרות לצרף לכאן את דין "הואיל" (המבואר בס"ד בפרק הבא). וכן בגלל שיש אומרים שכל הדין של מחלל שבת בפרהסיא שדינו כגוי הוא רק קנס מדרבנן[17]. והקדוש ברוך הוא יחזיר את כל עמו ישראל בתשובה שלמה, במהרה בימינו, אמן!

ז. כפי שראינו לעיל (בסעיף ה) יש איסור חמור מהתורה לבשל ביום טוב עבור גוי. וחכמינו זכרונם לברכה גזרו שאין להזמין את הגוי להתארח אצלו ביום טוב, אף אם יש ליהודי אוכל מוכן מלפני יום טוב[18]. כמו כן איסור בישול עבור גוי אמור בין אם מבשל בסיר נוסף עבור הגוי, ובין אם רק מוסיף אוכל עבור הגוי, לאותו סיר שהיהודי מבשל בו עבור עצמו או עבור יהודים אחרים. ואסור להוסיף אוכל עבור הגוי אפילו אם רוצה להוסיפו לפני ששופת את הסיר על האש. ומכל מקום מותר להוסיף אוכל לסיר עבור גוי כשהגוי עובד אצלו בביתו (כגון עובד זר), או שהיהודי חושש שהגוי ישמור לו טינה ויתנכל לו אם לא יעשה כן. ובכל המיקרים הללו מותר להוסיף אוכל לסיר רק לפני שהניחו על האש[19].

ח. איסור בישול ביום טוב עבור גוי, אמור לגבי הזמנת גוי שיתארח אצל היהודי ביום טוב, ואז יצטרך היהודי בשל כך לבשל גם עבור הגוי. אך מותר לשלוח את האוכל אל בית הגוי על ידי שליח, וכן אם הגוי בא מעצמו אל היהודי (והגוי אינו אדם מכובד), מותר לתת לו מהאוכל שכבר מבושל בבית היהודי (ולא יוסיפו לסיר עבורו), כיוון שלא חוששים שבמיקרים כאלה היהודי יבשל כמות יותר גדולה גם בשביל הגוי. ואם הגוי בא מעצמו לבית היהודי ולא היה אוכל שכבר מוכן, נחלקו הפוסקים אם מותר לבשל במיוחד עבורו ולפתור את הבעיה על ידי כך שגם היהודים יהנו מאותו התבשיל[20]. ומכל מקום דיני בישול בבתים פרטיים עבור גוי, ברוך ה' אינם שכיחים כל כך בדורנו פה בארץ הקודש, אלא הם מצויים לגבי המיקרים המבוארים בסעיף הבא.

ט. לאיסור זה של בישול עבור גוי, יש השלכות רבות בדורנו, כגון בישול במוסדות כבתי מלון, בתי חולים, בצבא וכדומה. ואכן דנו הפוסקים לגבי מיקרים אלה, וזו דעת חלק מהפוסקים: לגבי בישול בבית חולים, כשחלק מאנשי צוות בית החולים הינם גויים. יש מי שמתיר לטבח יהודי לבשל גם עבורם, כיוון שיש להם זכות לאכול מהאוכל המוגש שם, ואין זה נחשב כאילו הזמינו גוי לאכול ביום טוב עם היהודי. ומכל מקום לא יבשל דבר במיוחד עבורם[21].

לגבי בישול בבית מלון שבאים להתארח בו ביום טוב יהודים שאינם שומרי מצוות, יש מי שאוסר לארחם ולבשל עבורם ביום טוב[22]. ועוד פוסק אחר צידד להחמיר בכך, אלא שכתב גם כמה טעמים להקל[23]. ואם בבית המלון הטבח הינו גוי, מותר לומר לו שיבשל עבור עצמו או עבור גוי אחר[24]. ומכל מקום לגבי טבח גוי במלון או במקום אחר כלשהו, יש להזהר כשהוא מבשל עבור יהודים, שיהא זה על פי כללי ההלכה, כדי שלא יכשיל אותם באיסור אכילת בישולי גויים, כי אפילו ביצה אסור לאכול אם בישל אותה גוי[25].

ולגבי עובדים זרים בבתים פרטיים, מותר ליהודי להוסיף עבורם אוכל בסיר שמבשל בו את האוכל לעצמו, אך יוסיף זאת לסיר לפני הנחתו על האש. וכן אחר שבישל מותר לו לתת להם ממה שבישל עבור עצמו, ואין זה נחשב שהזמין את הנכרי לאכול בביתו[26]. וראה עוד לקמן (בפרק יא סעיף לא).

י. כשם שאסור לבשל ביום טוב עבור גויים, כך אסור לבשל עבור קראים, כיוון שהם כופרים בתורה שבעל פה, מבזים את דברי חכמינו ז"ל, וממילא קובעים חגים לעצמם בניגוד לקבלת חז"ל ומחללים את המועדים שלנו[27].

היתר עשיית אוכל נפש - רק בדבר השווה לכל נפש

יא. היתר בישול אוכל וכדומה ביום טוב לצורך אוכל נפש, אמור דווקא בדבר השווה לכל נפש. פירוש הדבר הוא, שמותר לעשות מלאכות רק לגבי דברים שרוב האנשים נהנים ושמחים אילו היה להם דבר זה, אף שאינם רגילים בכך ואינו מצוי להם, הרי שזה שווה לכל נפש. ולכן למשל מותר לשחוט צבי כדי לבשלו ולאוכלו, כי רוב האנשים היו נהנים ושמחים לאוכלו אילו היה להם מבשרו, וזאת למרות שרק מעטים מצליחים להשיגו. אך דבר שרק מפונקים עושים אותו, אין זה אוכל נפש כי אינו שווה לנפש כל אדם. ולכן אסור ל ַב ֶׂשם בריח טוב את הבית או הבגדים ביום טוב, כיוון שרוב האנשים, גם כשיש באפשרותם לעשות כן, אינם עושים כן[28].

עוד מדיני בישול ביום טוב, ראה לקמן בפרקים יא - יג.

יב. לגבי רחיצת כל הגוף, אם נחשב הדבר כדבר השווה לכל נפש, כדי שיהא מותר לחמם מים עבור זאת ביום טוב, ראה לעיל (בפרקנו סעיף ב), ולקמן (בפרק יא סעיפים כב-כז, ובפרק ט"ו, הלכות רחיצת הגוף ביום טוב[29)].

עוד מדיני אוכל נפש

יג. נחלקו הפוסקים אם יש איסור מוקצה ביום טוב כבשבת, או שדינו חמור יותר מבשבת[30]. ומכל מקום מותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש[31], כגון לטלטל את האפר כדי לאפות במקומו, או לטלטל את האבנים המונחות על פירות כדי לאכול את הפירות. אך לאכול או ליהנות מגוף הדבר המוקצה, כגון להסיק במוקצה, אסור[32].

פרק ו: דין "הואיל" ודין "מתוך שהותרה"

דין "הואיל"

א. מי שעשה ביום טוב מלאכות שהן לצורך אוכל נפש ושמותר לעשותן ביום טוב, אך עשה אותן שלא לצורך אותו יום טוב אלא לצורך יום חול, והיינו שעבר על איסור חמור מהתורה של בישול ביום טוב שלא לצורך יום טוב, וכן על איסור הכנה מיום טוב ליום חול - נחלקו האמוראים והפוסקים לגבי דינו. יש אומרים שאין דינו כמי שחילל יום טוב (ולכן אינו לוקה כמו מי שעבר על איסור מהתורה), וזאת הואיל ואם יזדמנו ויבואו אליו לפתע אורחים ביום טוב, יצטרך הוא לאוכל זה כדי לתיתו לאורחיו. ויש אומרים שאין להקל בכך מטעם זה, ודינו כמי שעשה איסור חמור מהתורה של מלאכת בישול שלא לצורך היום טוב, וזאת נוסף לאיסור הכנה מיום טוב ליום חול. וכל האמור לעיל הינו לגבי בישול מיום טוב לחול. אך לגבי המבשל מיום טוב לשבת, ישנן שתי שיטות בדבר. יש אומרים שאין בכך איסור מהתורה בשל הטעם שהואיל ויזדמנו לו אורחים כבר ביום טוב עצמו, ויצטרך לתבשיל שבישל. ויש אומרים שאין בבישול מיום טוב לשבת כלל איסור מהתורה, כיוון שמן התורה מותר לעשות ביום טוב את צורכי השבת. ויש לזכור שכל זה מדובר כדי להתיר את האיסור מהתורה כדי לבשל מיום טוב לשבת, אך עדיין אסור הדבר מדרבנן, וזאת יש להתיר רק על ידי "עירוב תבשילין" [תמונה 17][1]. שדיניו נזכרים לעיל, בהלכות ראש השנה (פרק ב סעיף ט).

ב. לאור הנ"ל מתבאר, שלסוברים שאומרים "הואיל ויבואו אורחים", ושהמבשל מיום טוב ליום המחרת לא עבר על איסור בישול ועל איסור הכנה, הרי שמהתורה אין להקל בכך אלא רק כשיגמר הבישול באופן שעוד יוכלו לאכול זאת לפני השקיעה[2]. וכיון שכך, הרי שגם אם יעשו עירוב תבשילין, יהיה מותר לבשל רק עד זמן כזה שעוד יספיקו האורחים לאכול מתבשיל זה לפני השקיעה, וכמבואר בסעיף הבא.

ג. ההשלכה המעשית מהאמור בסעיף הקודם הינה, שכשרוצים לבשל ביום טוב שחל ביום שישי עבור שבת, וסומכים על הטעם של "הואיל ויבואו אורחים", הרי שצריכים לגמור את הבישול בזמן כזה שעוד יוכלו האורחים לאכול אוכל זה לפני השקיעה, וזאת אף אם עשו עירוב תבשילין. ואילו הסוברים שאין להקל מטעם "הואיל", סוברים שמותר להכין מיום טוב שחל ביום שישי לצורך השבת, כיוון שמן התורה מותר לבשל מיום טוב שחל ביום שישי לצורך שבת, אלא שחכמינו ז"ל אסרו זאת[3], והקלו בכך רק על ידי עירוב תבשילין. ולפי דעה זו מותר לבשל ביום טוב לצורך השבת - על ידי עירוב תבשילין שנעשה לפני יום טוב - אפילו עד סמוך לשקיעה. וכיוון שמחלוקת זו לא הוכרעה להלכה, לכן לכתחילה יש להחמיר בכך, ולגמור את הבישול בזמן כזה, שהאורחים יספיקו לאכול אוכל זה לפני השקיעה. אך בשעת הדחק ניתן לסמוך על הדעה המקילה, ומותר לבשל ביום טוב שלפני השבת, עד סמוך לכניסת השבת, אם עשו עירוב תבשילין[4]. ומכל האמור לעיל מתבאר, שכדי שיהיה מותר לכתחילה לבשל מיום טוב לשבת, לכל השיטות חובה לעשות עירוב תבשילין [כנ"ל בהלכות ראש השנה (ב.ט)].

דין "מתוך שהותרה"

ד. כפי שכתבנו לעיל, מותר לעשות ביום טוב מלאכה לצורך אוכל נפש. וחכמינו זכרונם לברכה הסבירו, שאת המלאכות הנעשות לצורך אוכל נפש (ודווקא מלאכות אלה), מותר לעשות גם כשעושה אותן שלא לצורך אכילה. והטעם לכך הוא, משום שמתוך שהותרו מלאכות אלה לצורך אוכל נפש, הן הותרו גם שלא לצורך אוכל נפש, וכמפורט לקמן בסעיף ו[5].

ה. מה שהתירו לעשות מלאכות אפילו שלא לצורך, אין הכוונה שעושה אותן שלא לצורך כלל, אלא צריך שיעשה אותן לכל הפחות לצורך מועט, וכגון להוציא ילד קטן ולטייל עמו ברשות הרבים, משום שיש בכך שמחת יום טוב[6]. ואם עשה מלאכה המותרת בשל דין "מתוך", כהבערת אש מאש, או הוצאה מרשות לרשות, אך עשאה שלא לצורך כלל, לרוב הפוסקים עבר על איסור מהתורה וחייב מלקות[7].

ו. נחלקו הפוסקים אלו הן המלאכות שהותרו בשל דין "מתוך שהותרה לצורך". יש אומרים שנוסף למלאכות שהותרו לצורך אוכל נפש (כנ"ל בסעיף ד), הרי שהותרו גם מלאכת הוצאה מרשות לרשות, והבערה (היינו העברת אש מאש שכבר דולקת). ויש מרחיבים את היתר זה, וסוברים שכל המלאכות שבדרך כלל הן לצורך אכילה, כגון שחיטה, לישה [תמונה 18], בישול, אפיה וכדומה, התירו לעשותן אפילו כשאין כוונתו לצורך אוכל נפש[8]. ומכל מקום מה שהתירו לעשות מלאכות בשל היתר "מתוך", הוא רק כשעושה לצורך אותו יום טוב[9].

פרק ז: דין מכשירי אוכל נפש ביום טוב

א. עשיית מכשירי אוכל נפש פירושה מלאכה שאינה נעשית באוכל עצמו כדי להכינו לאכילה, אלא תיקון הדבר שעמו מכינים את האוכל[1].

ב. נחלקו התנאים והפוסקים אם מותר לעשות מכשירי אוכל נפש ביום טוב. יש אוסרים מכל וכל עשיית מכשירי אוכל נפש ביום טוב. יש המתירים זאת, אך לדעתם למרות שההלכה הינה שזה באמת מותר, מכל מקום אין מורין לרבים היתר גורף בכך, כי אין זה היתר פשוט. ויש המתירים זאת לגמרי - אך במיקרים ובתנאים שיפורטו להלן[2]. ולמעשה לא ברורה דעת השולחן ערוך (לספרדים) כמו מי פוסקים[3]. ואילו האשכנזים מקילים בכך, וסוברים שישנם מיקרים שמותר הדבר לגמרי[4], ובשאר המיקרים מותר הדבר, אך אין מורין כן לרבים[5], ואז לא יעשה כן בפני אחרים, אלא אם כן יכול לתרץ ולהסביר את מעשהו שאין זה לצורך אוכל נפש[6]. ודעת המ"ב נוטה לדעת האחרונים שאוסרים זאת לגמרי[7].

ג. אף לדעת המקילים הנ"ל, אסור לעשות מכשיר חדש לשם מכשירי אוכל נפש. וכל מה שהתירו זה רק לתקן מכשיר שכבר קיים אלא שהתקלקל[8].

ד. וכן כל מה שהתירו המקילים הנ"ל - אמור דווקא כאשר לא היה לו זמן לתקן את הכלי לפני יום טוב, או שהכלי התקלקל ביום טוב עצמו, או שהתקלקל לפני יום טוב, אלא שהאדם לא ידע שהתקלקל. אך אילולא תנאים אלה, גם המקילים אוסרים לתקנו[9].

ה. כלים ומכשירים הנצרכים להכנת האוכל, אך הם עצמם אינם מכשירים את המאכל לאכילה, אסור לתקנם ביום טוב, אף אם לא יכל לעשות זאת לפני יום טוב. למשל אם כדי להגיע לאוכל צריך סולם, והסולם טעון תיקון, אין לתקנו ביום טוב, משום שהאוכל עצמו לא ישתנה על ידי תיקון הסולם. וכן שלחן- אוכל שהתקלקל, אסור לתקנו, משום שהוא אינו מכשיר את האוכל לאכילה אלא רק מאפשר ישיבה סמוך למאכל[10].

ו. עלינו לדעת שישנן שיטות רבות בהלכות מכשירי אוכל נפש[11], וישנם פרטי הלכות רבים בכך. ולכן מי שאינו בקי בהלכות אלה לא יורה בהן הלכה לא לעצמו ולא לאחרים.

ז. כתבו כמה פוסקים, שאחד מהדברים הנובעים מהלכות מכשירי אוכל נפש הוא שהמבשל ביום טוב, ורואה שהאש בכירי הגז חזקה מידי כך שהתבשיל עלול להשרף, מותר לו להנמיך את האש בכיריים[12]. ויש שהתירו זאת רק אם יש לו אש אחת בלבד ואינו יכול להדליק להבה אחרת שהיא קטנה מזו הבוערת[13]. ויש שאסרו לגמרי להנמיך, וכתבו שידליק אש חדשה נמוכה. וכמבואר לקמן (בפרק יב מסעיף יג ואילך).

שער ג: דיני מלאכות פרטיות ביום טוב: טחינה, סחיטה, ברירה, לישה והפרשת חלה

פרק ח: טחינה וסחיטה ביום טוב

א. מלאכת טוחן אסורה ביום טוב. ואסור לטחון אף כשעושה כן לצורך אותו יום טוב[1].

ב. יש אומרים שמלאכת טוחן ביום טוב אסורה מהתורה, ויש אומרים שחכמינו ז"ל אסרו טחון ביום טוב, וזאת משום שרגילים לטחון בכמות גדולה לימים מרובים (כגון קמח) ואז עלול אדם להיות טרוד כל היום במלאכה זו וימנע משמחת יום טוב[2]. בכל אופן התירו לטחון ביום טוב תבלינים, משום שהרגילות הינה לטוחנם לאותו יום בלבד [תמונה 20]. [3] וכן התירו לטחון דברים שמתקלקלים וטעמם נחלש או משתנה אם יטחנו אותם לפני יום טוב, כגון שום, בצל וכדומה[4].

ג. לגבי טחינת מאכלים ביום טוב. למנהג האשכנזים יש הבדל בין מאכלים שהינם גידולי קרקע (כפירות וירקות) לבין מאכלים שאינם גידולי קרקע (כבשר, דגים וגבינה). וכן יש הבדל בין מאכלים שיתקלקלו לגמרי אם יטחנו אותם לפני יום טוב, לבין מאכלים שאמנם לא יתקלקלו אך טעמם יפוג, ובין מאכלים שטעמם לא יפגם כלל. והספרדים מחלקים בין שחיקת ודיכת מלח לשאר התבלינים. ולמנהג כולם יש להבדיל בין טחינה בכלי גדול שבדרך

כלל דכים עמו לזמן מרובה, לבין טחינה בכלי ביתי, וכמו שבס"ד נבאר לקמן.

דיכה - כתישת תבלינים

ד. מעיקר הדין מותר ביום טוב לדוך תבלינים (כגון פלפל שחור) ולפוררם כהרגלו בשאר ימות השנה, ואף בכלי המיוחד לכך [תמונה 21], חוץ ממלח שמותר לפוררו רק בשינוי (אך כיום ממילא אין רגילים כל כך לשחוק מלח). ומכל מקום האשכנזים נוהגים לשחוק את התבלינים בשינוי מועט, וכדלקמן בסעיף ז[5].

ה. למנהג כולם אסור לדוך ולשחוק תבלינים בריחיים שטוחנים בהן כמות לזמן רב, אלא במיקרים שמותר לטחון, מותר לעשות כן רק במכתשת ביתית רגילה שרגילים לכתוש בה כמות לאותו היום בלבד[6].

ו. למנהג כולם, פירות וירקות (היינו גידולי קרקע), שאם ידוך אותם, ירסקם, יטחון אותם או יפוררם לפני החג, הם יתקלקלו עד החג, מותר לדוך אותם, לרסקם, לטוחנם או לפוררם ביום טוב עצמו באופן שרגיל לעשות כן ביום חול. ומותר לעשות כן ביום טוב אף שלא סמוך לסעודה, אך בתנאי שעושה כן רק לצורך אותו יום טוב[7].

ז. לאור זאת עולים הדברים הבאים:

מותר ביום טוב למעוך בננות בשיני המזלג [תמונה 22], כהרגלו ביום חול[8].

מותר לגרד תפוח עץ בפומפיה[9]. מותר לחתוך בצל ושום דק דק, אף בסכין גדולה המיוחדת לכך[10].

מותר לרסק תפוחי אדמה מבושלים לעשותם רסק תפוחי אדמה, והיינו פּרִֶה[11].

צנון וגזר שאם יגרד אותם לפני החג יפוג טעמם, מותר לגרדם ביום טוב[12].

ככלל, מותר לחתוך ירקות דק דק [תמונה 23], כיוון שטעמם יפגם אם יעשה כן לפני יום טוב. ומותר לעשות כן אף כשאינו מתכוון לאוכלם מיד, וכן אינו צריך לעשות זאת בשינוי[13].

מותר לרסק ולפורר ביסקויטים ומצות כהרגלו בשאר ימות השנה[14]. ונכון להזהר שלא לברור ולהוציא מהקמח את פירורי הביסקויט והמצה שלא נכתשו עדיין היטב, אלא יוציאם עם מעט קמח[15].

ח. למנהג האשכנזים, פירות וירקות שלא יתקלקלו אם יטחנם לפני היום טוב, אך מכל מקום טעמם יפוג, ואפילו רק במעט (כגון קפה וחזרת), מותר לטחון אותם ביום טוב, אך רצוי בשינוי, ושלא כהרגלו ביום רגיל[16]. והספרדים מתירים לעשות זאת אף בלא שינוי[17].

מה נחשב שינוי לענייננו: אם כותש בעלי לתוך מכתשת, יטה מעט את המכתשת. ואם רגיל לכתוש בתוך מכתשת, צריך לכתוש בתוך קערה[18]. ודבר שמגרדים אותו בפומפיה, ומגרדים אותו לתוך צלחת, אזי יגרדנו לנייר, או ישירות לשולחן או למפת השולחן[19]. או שיחזיק את הפומפיה הפוך[20]. והטעם שיש לעשות שינוי הוא כדי שעל ידי כך יזכרו שזה יום טוב[21]. וכן שיהא ניכר שהוא יום טוב ולא יזלזלו בו בשאר המלאכות[22]. או שעל ידי כך יזהרו לא לדוך יותר מהצורך. וראה עוד לקמן (פרק ט סעיף יא).

ט. למנהג האשכנזים, פירות וירקות שאם יטחנו אותם לפני היום טוב הם לא יתקלקלו, וטעמם לא יפוג (כגון אגוזים), לכתחילה יטחנם לפני כניסת היום טוב. ובדיעבד אם לא טחנם לפני היום טוב, מותר לטחונם ביום טוב, ואפילו בכלי המיוחד לכך (אך לא בכלי שרגילים לטחון בו לימים רבים), ויעשה כן בשינוי, וכנ"ל בסעיף הקודם[23]. ולמנהג הספרדים מותר לעשות כן ללא שינוי[24].

י. מאכלים שאינם גידולי קרקע, והיינו ביצים, בשר, דגים, גבינה קשה, וכדומה, מותר לטחון אותם, למועכם, לפוררם וכדומה. ומותר למועכם במזלג כהרגלו, ללא שינוי[25]. ואם עושה כן בכלי המיוחד לכך, כגון במטחנת בשר (כמובן מטחנת יד שאינה חשמלית), למנהג הספרדים אם טוחן בשר, רשאי לעשות כן ללא שינוי. ואם מגרד גבינה במגרדה המיוחדת לכך, רצוי - ולא חובה - לעשות כן בשינוי, וכנ"ל[26]. ואילו האשכנזים כשרוצים לטחון בשר או דגים במטחנה, או לגרד גבינה, לכתחילה יעשו כן לפני היום טוב. ואם לא עשה זאת לפני כן, רשאי לעשות זאת ביום טוב עצמו, אך בשינוי, כגון לטחון ולגרד זאת על גבי נייר או מפת השולחן [תמונה 24], ולא לתוך כלי[27]. ומותר להרכיב ולפרק מטחנת מטבח ביום טוב[28]. ויש מי שמתיר לנקות ביום טוב את מטחנת הבשר לאחר השימוש בה[29]. ויש מי שמתיר לשוטפה רק כשיש חשש שתעלה חלודה אם לא ישטפוה[30].

יא. יש להדגיש, שכל האמור לעיל מדובר רק כשעושה כן לצורך אותו היום, וכנ"ל[31].

יב. אין להשתמש בשום פנים במטחנת בשר, מיקסר וכדומה - אם הם פועלים על ידי חשמל[32]. ויש מי שמתיר להשתמש בהם ביום טוב (ולא בשבת!!) אך רק אם הם פועלים על ידי שעון שבת שכיוונוהו לפני היום טוב, ואין השימוש בהם כרוך בפעולה חשמלית נוספת[33].

מדיני סחיטה ביום טוב

יג. סחיטת פירות וירקות לשם הוצאת משקה מהן, אסורה ביום טוב[34].

יד. הטעם לאיסור מלאכה זו הינו, שלמרות שזו מלאכת אוכל נפש, והיה צריך הדבר להיות מותר לצורך החג, מכל מקום כיוון שאדם רגיל לבצור את כרמו בבת אחת, וכן לדרוך את כל ענביו בבת אחת, וכן לסחוט את כל זיתיו כאחד, ועושים זאת כדי שיהיו לו יין ושמן לימים רבים, חששו חכמים שאם יהיה הדבר מותר יטרד האדם במשך כל היום טוב במלאכה זו וימנע משמחת החג, ולכן אסרו זאת חכמים. ואסור לעשות כן אפילו על ידי שינוי[35]. וסחיטה שלא לצורך החג, אסורה מהתורה[36].

טו. אסור לסחוט ביום טוב פירות וירקות, אף אם דעתו לשתות מיד את המשקה. וכן אסורה הסחיטה בין ביד ובין על ידי כלי [תמונות 25,26] [37].

טז. איסור זה כולל סחיטת זיתים וענבים, תותים ורימונים, תפוזים ואשכוליות. ואילו פירות שאין רגילים לסוחטם, מותר לסוחטם בין בשבת ובין ביום טוב[38]. ומכל מקום למנהג הספרדים מותר מעיקר הדין לסחוט לימונים, ואפילו ישירות לכלי ריק[39].

יז. מותר לסחוט ביד פרי לתוך אוכל (אך לא לתוך משקה - כבתמונה 13), אם רוב המיץ נבלע בתוך האוכל[40]. והספרדים מקילים לגמרי בסחיטת לימון, וכנ"ל בסעיף הקודם.

יח. לאור זאת מותר למנהג כולם לסחוט ביום טוב לימון לתוך סוכר, לתוך דג או לתוך סלט[41]. ואם נפלו גרעיני לימון לתוך המאכל, יוציאם עם מעט סלט וכדומה, אך לא יבררם לחוד[42].

פרק ט: דין בורר ביום טוב

פתיחה

א. לגבי שבת יש איסור בורר מן התורה כאשר מתקיים לפחות תנאי אחד משלושת התנאים

הבאים: 1) כאשר בורר את הפסולת מהאוכל, והיינו את הדבר שעבורו הוא נחשב כפסולת, ומשאיר את הדבר ה"טוב", שבו הוא מעוניין. 2) אם הברירה נעשית על ידי כלי שרגילים לברור בו ביום חול[1]. 3) אם דעתו לאכול רק לאחר זמן את האוכל שנברר, חייב, למרות שהוא

ברר רק בידו ולא בכלי, וגם ברר את האוכל מהפסולת. נמצאנו למדים שלגבי שבת מותר לברור רק כאשר מתקיימים שלושה תנאים: 1) בורר דווקא את ה"אוכל" (הדבר הרצוי) מתוך הפסולת (הדבר שאינו חפץ בו). 2) בורר דווקא בידו, ולא בכלי כלשהו. 3) דעתו לאכול מיד את האוכל שנברר.

ב. אולם שונה דין בורר ביום טוב מדין בורר בשבת. משום שנפסקה ההלכה כדברי בית הלל[2], שמותר ביום טוב לברור כדרכו בימות החול. וכן פסק בספר ה"שולחן ערוך"[3], שמלאכת בורר מעיקרה מותרת היא ביום טוב, כאפיה ובישול. אלא שבכל אופן חכמינו ז"ל אסרו לברור ביום טוב על ידי כלים שרגילים לברור בהם כמות גדולה לכמה ימים, משום שנראה הדבר כאילו שהוא עושה זאת גם לצורך יום חול[4].

ג. נוסף לכך מחמירים גם בכך שאסור לברור אם הברירה אינה לצורך אותו היום (חוץ ממיקרים מיוחדים, כדלקמן בסעיף י'). וכן מחמירים האשכנזים בכך שהיתר הברירה הינו רק כשאי אפשר היה לברור זאת לפני כניסת היום טוב[5].

כללים בהלכות בורר ביום טוב

ד. הבורר ביום טוב צריך לשים לב, שאם הרגילות הינה לברור זאת בכלי המיוחד לכך, כגון בנפה, לא יברור בו. ואם הרגילות הינה לברור ביד או בכלי שאינו מיוחד לכך, יברור באופן שימעט בטירחה ככל האפשר, כמבואר בסעיפים הבאים[6].

ה. לאור זאת, אם האוכל (הדבר שרוצה בו) מרובה על הפסולת (הדבר שאינו רוצה בו) [תמונה 27], וברירתו של האוכל תגרום לטירחה גדולה יותר מאשר ברירת הפסולת, יברור את הפסולת מתוך האוכל. ואם ברירה זו תגרום לטירחה גדולה יותר משום שהאוכל גס והפסולת הינה דקה, יברור את האוכל ויניח את הפסולת[7]. ואם הפסולת מרובה על האוכל [תמונה 28], יברור את האוכל ויניח את הפסולת. ואם ברירת האוכל מהפסולת תגרום לטירחה גדולה יותר משום שהפסולת גסה והאוכל הינו דק, יש אומרים שיברור את האוכל ויניח את הפסולת, ויש אומרים שיברור את הפסולת ויניח את האוכל[8].

ו. אם כמות האוכל והפסולת שווה ואין בברירת אחד מהם טירחה יותר גדול מהשני, יברור איזה מהם שירצה[9].

ז. אוכל שניתן היה לבוררו לפני יום טוב ולא בררוהו אז, רצוי - ולא חובה - לבוררו כמו בשבת, והיינו בכל מקרה לברור את האוכל מתוך הפסולת. וכן רצוי במקרה זה לברור סמוך לסעודה[10]. ובכלל, כבר כתבו כמה מגדולי הפוסקים, שתמיד כשבורר ביום טוב יברור סמוך לסעודה, כבשבת. וירא אלקים יחוש לכך[11].

ח. מאכל שלא ניתן לבוררו לפני יום טוב (כיוון שהוא יתקלקל בינתים, וכדומה), ומאותו מאכל אין רגילות לברור הרבה בבת אחת, מותר לבוררו כדרך שרגילים לברור בימות החול, ואף בכלי המיוחד לכך, כמסננת[12]. ויש מחמירים במקרה זה לברור בשינוי[13].

ט. פסולת, כגון חרק, שנפלה לתוך אוכל (כסלט, מרק וכדומה), למנהג האשכנזים כשמסיר את הפסולת יסירנה יחד עם מקצת מהמאכל[14]. והספרדים מקילים להוציאו אפילו ביד מבלי להוציא גם מקצת מהמאכל[15].

י. כל דבר שמותר לבוררו ביום טוב, ואי אפשר היה לבוררו לפני כניסת יום טוב, מותר לבוררו ביום טוב לצורך כל סעודות היום, ולאו דווקא לצורך אכילה מיידית. ואם יום המחרת הינו יום שבת, ועשה עירובי תבשילין, מותר לו לברור אף לצורך השבת[16].

דינים פרטיים ודוגמאות מעשיות בהלכות בורר ביום טוב

אופן ניפוי הקמח ביום טוב

יא. ראשית יש להזכיר שמותר לקחת ביום טוב קמח מהכלי, אף על פי שעושה גומה בלקיחתו[17]. אסור ביום טוב לנפות קמח בנפה, אף אם מנפה בשינוי, ואפילו שלא היה ניתן לנפותו לפני היום טוב[18]. ומותר ביום טוב לנפות קמח רק בתנאים כדלקמן. אם ניפו את הקמח לפני היום טוב (כמו הקמח שלנו שהוא כבר מנופה בטחנת הקמח), ורוצים לנפותו שוב ביום טוב כדי שהלחם, העוגה וכדומה יהיו נאים יותר, מותר לנפותו ביום טוב עצמו אך בשינוי (כדלקמן). ומותר הדבר משום שרואים שאינו בורר את הקמח מתוך הסובין, אלא הכל יוצא דרך נקבי הנפה[19]. והטעמים שמצריכים שינוי: 1) שלא יחשבו שמותר לנפות קמח ביום טוב ללא התנאים הנ"ל[20]. 2) משום שבעצם יכל לנפות את הקמח לפני יום טוב[21]. וראה עוד לעיל (פרק ח סעיף ח). ואם ניפו את הקמח לפני היום טוב, אך ביום טוב נפלו לקמח לכלוכים כלשהם, מותר לנפותו שוב. לאשכנזים יבררנו בשינוי, ולספרדים יכול לבוררו אף ללא שינוי[22].

יב. מהו אופן השינוי באיסור ניפוי הקמח: אם רגיל הוא לנפות את הקמח לתוך קערה, ינפהו עתה על גבי נייר שעל השולחן [תמונה 29]. ואם רגיל הוא לנפותו על גבי השולחן, ינפהו עתה על נייר שעל גבי כסא וכדומה[23]. ויש אומרים ששינוי הינו כשמנפהו בנפה הפוכה[24]. וראה לעיל (פרק ח סעיף ח). נחלקו הפוסקים אם מותר ביום טוב להוציא ביד לכלוך שנפל לקמח, ולמעשה מחמירים בכך. והמיקל יש לו על מה לסמוך[25].

עוד מדיני בורר ביום טוב

יג. לאור האמור לעיל (בסעיפים ד,ה) מי שפיצח אגוזים, שקדים, בוטנים וכדומה, ועומדים לפניו שברי האוכל והפסולת ואין הפסולת מרובה על האוכל, יברור את האוכל מתוך הפסולת או את הפסולת מתוך האוכל, והעיקר שימעט בטירחה. אולם במקרה שהפסולת מרובה על האוכל, יברור את האוכל וישאיר את הפסולת, אפילו אם בשל כך תהיה לו טירחה גדולה יותר[26].

יד. הרוצה לבשל קטניות ורואה שחלקן מתולעות, לא ישימן ביום טוב במים כדי שהמתולעות יצופו למעלה אלא יבררן בידו, כדלעיל בפרקנו בסעיפים ד- ה[27].

טו. מי שאין לו אורז מוכן מלפני היום טוב, מותר ביום טוב לבוררו באופן הנ"ל (שממעט בטירחה) ולבודקו מתולעים ולכלוכים לצורך סעודת יום טוב[28]. ויש מי שאומר שיבררנו בשינוי, והיינו לא על גבי מגש או צלחת כדרכו ביום חול[29].

טז. האוכל[30] בשר או דגים שיש בהם עצמות, לכתחילה יפרידם כמו בשבת, והיינו שיוציא את הבשר מהעצמות (ולא להיפך), כך שיוצא שבורר הוא את האוכל מתוך הפסולת. ואם ביום טוב מוציא הוא את העצמות מהבשר או מהדגים, יש לו על מה לסמוך להקל, ואפילו אם אינו עושה כן סמוך לאכילה אלא לצורך סעודה אחרת באותו יום טוב.

יז. הרוצה להכין חסה לסעודת יום טוב, רשאי להסיר את העלים החיצוניים שאינם טובים לאכילה, וכן מותר להוציא את העלים המעופשים מן הטובים. ואם רואה חרק שנדבק לעלה, יוציאנו עם קצת מהעלה[31]. וראה עוד בסעיף הבא.

יח. יש לשרות את עלי החסה, הכרוב וכדומה בתוך מים עם סבון וכדומה [תמונה 30], ולאחר מכן לשוטפם, לצורך נקיונם מהתולעים. ויעשה כן לפני היום טוב[32].

##130

יט. מותר לקלף ביום טוב תפוחי אדמה, גזר ומלפפון במקלף, אף שהוא כלי המיוחד לכך, וזאת מכיוון שאין זה כלי שרגילים לקלף בו להרבה ימים[33].

כ. המכין ביום טוב תה בעזרת שקית תה, לאחר שהוציאה מהכוס מותר להשהותה מעל גבי המים שבכוס כדי שתיטופנה טיפות מהשקית לתוך הכוס[34].

כא. יש מתירים לברור ביום טוב אף בכלי המיוחד לכך, אם הדרך לברור בכלי זה רק לזמן קצר ולא להרבה ימים[35]. לכן לדעתם מותר לסנן איטריות במסננת כדי להוציאן מהמים שבהם הן התבשלו. וכן יש מתירים להפריד את הנוזלים שבמרק מחלקי המאכל שבו. וכן מותר לשפוך את הנוזלים שנמצאים בקופסת השימורים עם התירס או האפונה, ולהשאיר את התירס והאפונה. וכן לשפוך את השמן מקופסת שימורי הסרדינים. וכן מותר להפריד מאכל מהנוזלים שבו – על ידי כף מחוררת.

פרק י: דיני לישה והפרשת חלה ביום טוב

א. דיני לישה ביום טוב שייכים להכנת הרבה מאכלים, כגון הכנת טחינה, קניידלאך, קציצות בשר, דגים או גבינה, הכנת מיונז, ציפוי לשניצל וכדומה. וכמובן שנוגע הדבר גם לאפיית עוגות, לחמניות וחלות. לכן חשוב לדעת את המותר והאסור בדיני לישה ביום טוב.

ב. לגבי איסור לישה בשבת, כתב בספר שמירת שבת כהלכתה[1] שהאיסור הינו רק אם מתמלאים שלושה תנאים: 1) שעירבב שני חומרים זה בזה. 2) שלפחות אחד החומרים הללו יהיה דק, כגון קמח. ואם הוא גדול מטבעו - שיהיה טחון או קצוץ (כגון ביצה קשה קצוצה), או סמיך (כגון ריבה). 3) שכתוצאה מלישת החומרים תהפוך התערובת לגוש אחד. ואין זה משנה אם בלילה זו תיווצר ע"י הוספת נוזלים על החומר, או על ידי הלחות הטבעית שבתוך אחד החומרים. וכן אף אם אין כל משקה בשני החומרים, אלא שמטבעם הם נדבקים זה בזה, כמו שמערב דבש בגבינה, או חמאה באבקת קקאו. זו היא הגדרת לישה האמורה לגבי איסורי שבת[2].

ג. לעומת זאת, ביום טוב מותר ללוש לצורך אכילה, כמפורט בס"ד לקמן[3]. ומכל מקום ברור שאין להפעיל לצורך זה מיקסר חשמלי ביום טוב[4].

ד. הטעם שהתירו ללוש ביום טוב לצורך אכילה, וכגון ללוש פת, הינו משום שפת טריה וחמה [תמונה 31] עדיפה לאכילה מפת ישנה וקרה[5].

ה. כפי שבס"ד כתבנו לעיל (בפרק ט סעיף יג), מותר ביום טוב לקחת את הקמח מהכלי לצורך האפייה למרות שעל ידי כך הוא עושה גומה[6]. ואסור ביום טוב למדוד את הקמח כדי שילוש ויאפה במידה, אלא יקח באומדנא[7].

ו. לאשכנזים מותר ללוש ביום טוב רק אם לא היה להם זמן ללוש זאת לפני כניסת היום טוב, או שלא היתה להם אפשרות ללוש זאת לפני היום טוב. ואם אין תנאי זה מתקיים, ילוש בשינוי מועט[8]. ומכל מקום, דבר שכשלשים אותו ביום טוב הוא טעים יותר מאשר כשלשים אותו לפני כן, מותר ללוש אותו לכתחילה ביום טוב עצמו[9]. ולספרדים אין הגבלה זו קיימת כלל[10].

ז. לאור הנ"ל מותר ללוש בצק ביום טוב [תמונה 32], וכן ללוש אבקת תפוחי אדמה במים ולעשות ממנה ִפי ֶרה, וכדומה.

ח. כל ההיתר ללוש ביום טוב הינו לצורך אכילה, אך את שאר הדברים אסור ללוש ביום טוב (כגון חול עם מים), חוץ ממיקרים מיוחדים[11].

ט. מותר ביום טוב לטרוף (לערבב בכח) ביצים בקערה, לצורך הכנת התבשיל[12]. ויש מי שמתיר לערבב ביצים, שמן, חרדל ועוד, כדי לעשות מיונז, ואפילו בשבת, ובתנאי שעושה כן לאוכלו לאלתר, ושלא יערב זאת בכח אלא בנחת[13].

י. מותר ביום טוב לעשות קצף מביצים, על ידי הפרדת החלבון מהחלמון, וטריפתו בקערה[14].

הפרשת חלה ביום טוב

ראשית עלינו להקדים שההלכות הכתובות כאן מתייחסות להפרשת חלה בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ.

יא. מי שלש ביום טוב עיסה בשיעור המחייב הפרשת חלה ורוצה לאוכלה, רשאי וחייב להפריש ממנה חלה [תמונה 33] ביום טוב[15].

יב. למרות שחכמינו ז"ל קבעו שאין להפריש ביום טוב תרומות ומעשרות, וכן אין היתר גורף להפריש אז חלה, בכל אופן מי שלש ביום טוב עיסה ורוצה לאפותה ולאוכלה, התירו לו חכמים להפריש ממנה חלה על מנת שיוכל לאוכלה ביום טוב, כי פת חמה וטריה טעימה יותר, ויש בכך מצוות עונג יום טוב[16].

יג. נחלקו הדעות מאיזה שיעור חייבים להפריש חלה. מעיקר הדין תלוי הדבר בנפח של ארבעים ושלוש ביצים וחמישית ביצה[17]. והפוסקים תרגמו זאת למשקל לפי הנפח של הקמח המצוי בימינו. יש אומרים שמשיעור 1.660 ק"ג קמח יש להפריש בברכה[18]. ויש אומרים שרק משיעור 2.250 ק"ג קמח יש להפריש בברכה[19]. מקובל להפריש חלה בלא ברכה כבר משיעור 1.250 ק"ג קמח[20], וכמבואר כל זה בספרים שונים[21].

יד. בזמן שהכהנים היו טהורים היו נותנים את הפרשת החלה לכהנים כדי שיאכלוה. אך בזמן הזה, שהכהנים טמאים (או לפחות בחזקת טמאים), כך שהכהנים שבארץ ישראל אינם רשאים לאכול את החלה, אזי ביום חול נוהגים רבים לשורפה, כדי שלא יאכלוה בטעות[22]. אך ביום טוב אסור לשורפה, אלא ינהגו כמבואר בסעיף הבא[23].

טו. לאחר שביום טוב הפריש את החלה מהעיסה, לא יניחנה מידו (כיוון שהיא מוקצה, ואם יעזבנה לא יוכל עוד לטלטלה), אלא בעודה בידו יעטפנה בשתי שקיות נילון, שקית בתוך שקית, ויניחנה בדרך כבוד באשפה, או שיניחנה במקום שמור, ובמוצאי יום טוב ישרפנה[24].

טז. מי שלפני יום טוב לש עיסה בשיעור המחייב הפרשת חלה, ושכח להפריש ממנה חלה, אסור לו להפריש ממנה חלה ביום טוב[25]. אלא שכתבו הפוסקים שישנו פתרון לכך: ילוש ביום טוב עיסה חדשה בשיעור המחייב הפרשת חלה (כנ"ל בסעיף ג), יניח את העיסה החדשה ליד המאפה שהכין מבעוד יום, ויפריש מהעיסה החדשה גם על המאפה ששכח להפריש ממנו. ואף אין צריך להניח את שתי העיסות באותו כלי, ואין צריך שתגענה זו בזו[26]. ועוד בענינים אלה: לגבי חלת חוץ לארץ, ראה ברמ"א[27]. לגבי מי שהחל ללוש לפני יו"ט וגמר ללוש ביו"ט, ראה במ"ב[28]. ולגבי מי שהגיעו אליו דברי מאפה שלא הופרשה מהם חלה, ראה בשש"כ[29] ובמ"ב - עוז והדר[30].

שער ד: המשך דיני המלאכות ביום טוב: בישול וכיבוי הגז

פרק יא: מדיני בישול ביום טוב

פתיחה להלכות בישול ביום טוב

ראשית יש להדגיש שכל ההלכות האמורות בפרק זה תקפות רק לגבי יום טוב, אך לא לגבי שבת, שלגביה ישנן הלכות שונות בתכלית.

א. ביום טוב מותר לבשל[1], וזאת על פי התנאים שבס"ד יפורטו בפרקנו.

ב. היתר זה כולל הנחת אוכל לא מבושל על האש ובישולו [תמונה 34], חימום שומן קרוש, צליה, טיגון ואפיה, על פי התנאים דלקמן[2].

ג. למרות שמותר לבשל אוכל ביום טוב, שהרי זו מלאכת אוכל נפש, בכל אופן למנהג האשכנזים תלוי היתר זה בכך, שאם יבשלו את האוכל לפני יום טוב, האם יפוג טעמו (היינו ֵיעלם) עד יום טוב. ולכן אוכל שאם יכינו אותו לפני היום-טוב טעמו לא יפוג כלל עד יום טוב, לכתחילה יש לעשותו לפני יום טוב. ואם שכח או שלא היה לו זמן לעשותו לפני יום טוב, או שאם יעשוהו לפני יום טוב טעמו יפוג אפילו מעט, מותר לעשותו ביום טוב, אך בשינוי[3]. ואם לא עשאו לפני יום טוב באונס, מותר לעשותו ביום טוב אפילו בלי שינוי. ונחלקו הפוסקים אם מותר לכתחילה לדחות את עשייתו ליום טוב ואז לעשותו בשינוי[4]. ואילו למנהג הספרדים ניתן להקל יותר בענין זה, ומעיקר הדין מותר לבשל ביום טוב אוכל אף אם טעמו לא יפוג כלל כשיעשוהו לפני יום טוב. אלא שאף למנהגם, אם טעם האוכל לא יפוג כלל כשיעשוהו לפני היום-טוב, רצוי לעשותו לפני יום טוב. ואם לא עשאו לפני היום- טוב, רצוי - ולא חובה - לעשותו בשינוי[5]. והטעם לדעות שהגבילו באופן זה את הבישול ביום טוב, הוא כטעם שאסרו את שאר מלאכות אוכל נפש שניתן לעשותן לפני היום-טוב. והוא, כדי שלא ישאיר אדם את מלאכות אלה ליום טוב, כיון שאז פנוי הוא משאר המלאכות, ויצא שבמשך כל היום-טוב יעסוק בעשיית מלאכות אלה, ויתבטל משמחת היום-טוב. ולכן החמירו בבישול אוכל שטעמו לא נפגם אם מבשלים אותו לפני יום טוב, כדי שביום טוב יבשלו דווקא דברים שטעמם ערֵב יותר כשמכינם בו ביום ויהיו פנויים לאכילה ולשתיה[6].

היתר הבישול - רק לצורך אותו היום

ד. מה שהתירו לבשל, לטגן, לאפות וכדומה, ביום טוב, הוא דווקא כשעושה כן לצורך אותו היום[7].

ה. מהאמור בסעיף הקודם מתבאר, שאסור לבשל, לאפות וכדומה לצורך מוצאי היום-טוב, אם הוא יום חול[8]. וכן אסור הדבר כשעושה כן מהיום טוב הראשון לצורך היום-טוב השני של גלויות[9], וכן מיום טוב ראשון ליום טוב שני של ראש השנה[10]. ונחלקו הפוסקים אם מותר לבשל, לאפות וכדומה, מיום טוב הראשון של החג (למשל פסח) ליום טוב האחרון שלו[11]. ו. נוסף לכך אסור לבשל, לאפות וכדומה מיום טוב לשבת שלאחריו[12]. ואם עשה עירובי תבשילין (כנ"ל בפרק ו סעיפים א-ג), מותר[13].

ז. ברור הדבר שמותר לבשל בליל יום טוב לצורך אותו יום טוב ביום[14]. אך אסור לבשל ביום טוב לצורך בין השמשות של מוצאי יום טוב, וכן מבין השמשות של מוצאי יום טוב לצורך הלילה או לצורך היום שלמחרתו[15]. וכן יש להמנע מלעשות מלאכה אף בבין השמשות לצורך אותו בין השמשות, לפחות במלאכות האסורות מהתורה (כגון הדלקת סיגריה או חימום מים לקפה, אפילו שגם העישון ושתיית הקפה יהיו בבין השמשות). ויש מתירים לעשות אז מלאכות שאיסורן מדברי חכמים[16].

סיר שמתבשל בו אוכל לצורך היום-טוב, הוספת אוכל אליו לצורך יום המחרת ("ריבוי בשיעורים)"

ח. כשם שאסור לבשל מיום טוב ליום המחרת, בין אם יום המחרת הינו שבת, יום טוב שני של גלויות או של ראש השנה, או שהינו יום חול - כך אסור גם להוסיף אוכל לסיר שבו תבשל האוכל ליום טוב עצמו, אם תוספת אוכל זו מיועדת ליום שלאחר היום-טוב. אלא שבניגוד לשבת, שבה אסור הדבר לחלוטין (אף כשמבשל לצורך חולה שיש בו סכנה), הרי שביום טוב ישנם מיקרים שבהם מותר הדבר, כמפורט בס"ד בסעיפים הבאים[17].

ט. דין זה תלוי בכמה גורמים: 1) האם מדובר בתבשיל של בשר ודגים מחד, או שמדובר בשאר התבשילים. 2) האם הוספת האוכל נעשית לפני הנחת הסיר על האש, או לאחר שכבר הניחוהו על האש. 3) האם מדובר שמוסיף את האוכל לצורך מחר - באותה קדירה שמבשלים בה לצורך היום-טוב, או בקדירה אחרת. 4) האם טועמים מעט מהתבשיל ביום טוב עצמו, או שאין טועמים ממנו. 5) האם מלכתחילה כשמבשלים את התבשיל, מבשלים אותו לפני הסעודה הגדולה האחרונה של אותו יום טוב, או לאחריה. אנו נדון בס"ד רק לגבי המיקרים השכיחים יותר.

י. המבשל ביום טוב תבשיל כלשהו לצורך אותו היום, מותר לו להוסיף לאותו הסיר עוד אוכל לא מבושל, כשמבשל גם את התוספת לצורך אותו היום. ומותר הדבר אף אם הסיר כבר עומד על גבי האש [תמונה 35]. אך אם רוצה להוסיף עוד אוכל כדי שישאר לו מהתבשיל גם ליום אחר, אזי תלוי הדבר מה מבשלים, והאם מוסיפים לסיר שכבר עומד על האש. אם מבשלים גם עבור הימים הבאים בשר או דגים, מותר להוסיף עוד לסיר אפילו כשהוא כבר עומד על האש, וזאת משום שכשמבשלים בשר או דגים בכמות מרובה באותו הסיר, בישולם משתבח והם נעשים טעימים יותר בשל הכמות המרובה. ואז אכן מותר הדבר, בין אם מוסיף זאת לפני שהניח את סיר הבשר או הדגים על האש, ובין אם כבר הניחו על האש, כיוון שגם האוכל המיועד ליום טוב נעשה טוב יותר. ואפילו אם הבשר או הדגים כבר היו בסיר קטן, מותר להעבירם לסיר גדול ולהוסיף לו עוד בשר או דגים.

ומכל מקום היתר זה הוא רק כשמבשל את הבשר או הדגים לפני הסעודה האחרונה של היום באותו יום טוב, או שמבשל זאת לאחריה, אך אוכל או לפחות טועם מעט מהתבשיל ביום טוב עצמו. וכן מותר הדבר רק לגבי בשר ודגים שמתבשלים בסיר, ולא לגבי שאר המאכלים (שדינם יבואר בהמשך, בסעיף יד[18)]. ונוסיף, שהאשכנזים מחמירים וסוברים שמותר להוסיף בשר או דגים כשהסיר על האש רק אם מכוון בתוספת זו שעושה כן כדי להשביח את התבשיל לצורך יום טוב עצמו. ולאחר כל זאת יש להדגיש, שאסור לבשל או לצלות יחד בשר ודגים, וגם אין לאכול יחד בשר ודגים. ואם רוצה לאוכלם אחד אחר השני ינהג כמבואר במקורות[19].

יא. ואם במקרה הנ"ל מבשלים תבשילים אחרים - לא בשר או דגים - הרי שמותר להוסיף לסיר כמות גדולה יותר מהנצרך כדי שישאר גם לימים הבאים, וזאת רק כשמוסיף את האוכל לסיר לפני שהעמידו את הסיר על האש [כבתמונה 36]. אך אם כבר שם את הסיר על האש, אין להוסיף אליו עוד אוכל לבשלו, כיוון שיש בהוספה החדשה טירחה בפני עצמה, שהיא מלאכה האסורה ביום טוב[20].

יב. הצולה ביום טוב בשר על ידי שיפוד, ורוצה להוסיף בשר בשיפוד שיהיה גם לצורך מוצאי היום-טוב, רשאי להוסיפו רק לפני שהשיפוד עומד על האש. וכמובן שאין לשים כמה שיפודים על האש כשבחלק מהם אין בשר המיועד לאכילה ביום טוב עצמו[21].

יג. מותר לבשל כמה סוגי מאכלים, כל סוג בסיר בפני עצמו, אם רצונו לאכול מכל אחד מהם בסעודות יום טוב, למרות שבכוונתו גם להשאיר מכל סוג לצורך אכילה לאחר היום-טוב. ולמנהג האשכנזים אין חובה לאכול מכל סוג, אלא די אם יטעמו ביום טוב טעימה מועטה מכל סוג מהמאכלים[22].

יד. המבשל ביום טוב בבוקר (היינו לפני הסעודה הגדולה האחרונה ביום), וכוונתו באמת הינה לבשל רק לצורך יום המחרת, ורוצה הוא להערים ולאכול מעט מהתבשיל רק כדי ש ֵיחשב הדבר כאילו בישל זאת ליום טוב עצמו, נחלקו הפוסקים אם מותר הדבר. והאשכנזים נהגו להקל בכך אם מבשל זאת לצורך היום-טוב השני, אך לא לצורך יום חול. ואילו לספרדים אין הדבר ברור להקל בכך[23].

טו. מי שביום טוב, לאחר הסעודה הגדולה של היום רוצה לבשל לצורך מוצאי היום-טוב, וכדי להערים הוא רוצה לאכול מעט מהתבשיל, שיֵראה כאילו הוא בישל לצורך היום-טוב עצמו, אינו רשאי לעשות כן ולבשל זאת[24].

טז. במקרה שהתירו להוסיף לתבשיל לפני הנחתו על האש, כדי שישאר עוד אוכל למוצאי היום-טוב, לא יאמר בפיו שעושה כן גם לצורך מוצאי היום-טוב, אלא רק יחשוב זאת בלבו. ומכל מקום גם אם אמר זאת בפיו, אין התבשיל נאסר[25].

יז. דין מי שלא נהג כדין, ובישל או צלה או אפה ביום טוב באופן האסור, אם האוכל נאסר בדיעבד, ראה דינו על פי המקורות המצויינים בהערות כאן[26].

חימום מים ביום טוב לצרכים השונים

ראשית יש להדגיש, שבפרקנו אנו עוסקים בענין חימום המים ביום טוב לצרכים השונים, כולל לצורך רחיצת הגוף. ואילו את פירוט דיני הרחיצה ביום טוב ראה לקמן (בפרק טו).

יח. מותר ביום טוב לחמם מים, באופנים ולצרכים שבס"ד יבוארו לקמן[27]. יט. מותר למלא מים בדוד או סיר [תמונה 37] כדי לחממם, וזאת אפילו בכמות מרובה יותר משצריך הוא ליום טוב, ובתנאי שימלא את הדוד בפעם אחת, ושלא יאמר בפיו שהוא עושה כן לצורך יום המחרת, ושישים את המים בדוד לפני שמניחו על האש. אך אם כבר הניח את הדוד על האש, לא יוסיף לו עוד מים אלא אם כן נראה לו שיצטרך אותם במשך אותו יום טוב[28].

כ. לגבי שימוש ביום טוב במיתקנים לחימום מים, לצורך דברים שמותר לחמם עבורם מים ביום טוב, ראה בספר שמירת שבת כהלכתה[29].

כא. מיתקן גז לחימום מים, הפועל באופן שהאש נדלקת בשעת פתיחת ברז המים ונכבית עם סגירתו, אסור להפעילו בין בשבת ובין ביום טוב, כיוון שמאחר והאש נדלקה (מאש שכבר קיימת) הרי שהיא תכבה על ידי סגירת ברז המים. ואם טעה ופתח ברז מים זה, בין בשבת ובין ביום טוב, אסור לסגור ברז זה, משום שבסגירתו נכבית הלהבה, אך מותר לרמוז לגוי שיסגור את הברז[30].

חימום מים לרחיצה

כב. לפני שנדון בהלכות חימום מים לרחיצה, יש להדגיש שאיסור חימומם חמור יותר מאיסור הרחיצה בהם (במיקרים בהם היא אסורה), משום שחימומם כרוך בחשש של איסורים מהתורה, ואילו הרחיצה בהם הינה איסור מדרבנן[31]. ואף שהלכות אלה אינן שכיחות כל כך בדורנו, בכל אופן נזכיר מעט מהן.

כג. אסור ביום טוב לחמם מים לצורך רחיצת כל הגוף. אך מותר לחמם מים (באופן המותר ביום טוב - ללא הדלקת אש חדשה כבדוד גז, או הדלקת חשמל כבבוילר, וכדומה) לצורך רחיצת פניו, ידיו ורגליו[32]. ויש מתירים לחמם מים לרחוץ עוד מאיברי הגוף, כל עוד אינו רוחץ את רוב הגוף[33]. ויש מהפוסקים שנראה מדבריהם שמותר לחמם מים ביום טוב לצורך רחיצת כל הגוף[34]. ולגבי עצם דין הרחיצה ביום טוב במים חמים או קרים, ראה לקמן (בפרק טו, לגבי רחיצה ביום טוב).

כד. תינוק שרגילים לרוחצו כל יום במים חמים, או שרוחצים אותו לעת הצורך, מותר לרחוץ את כולו ביום טוב אם יש מים חמים לצורך זה. אך אסור ביום טוב לחמם מים במיוחד לצורך רחיצת תינוק, ואפילו על ידי גוי אסור הדבר. אך אם יש לו כבר מים חמים, או שרצונו לחמם מים לשתיה או לרחיצת כלים, מותר להוסיף לכלי עוד מים עבור רחיצת התינוק, כל עוד לא הניח את הכלי על האש[35]. ויתכן שלדעת המקילים בסעיף הקודם, יהיה מותר לחמם מים (כמובן באופן המותר - ללא הדלקת אש חדשה או הדלקת חשמל) גם לצורך רחיצת התינוק.

כה. יש מי שמתיר גם לחמם מים לצורך טהרתה של האשה (לעשות "הפסק טהרה[36)]."

כו. דין חימום מים לצורך הדחת כלים בהם ראה בספר שמירת שבת כהלכתה (במבוא פ"ג הערה מב, ופרק יב סעיף ה).

בישול אוכל, אפייתו וחימומו, בתנור חשמלי, בכירה חשמלית ובכירי אינדוקציה

כז. מותר ביום טוב להשתמש בתנור אפיה חשמלי, אפילו אם הוא פועל על ידי וסת-חום (טרמוסטט), אם התנור מופעל על ידי שעון שבת המכוון כבר לפני החג, כך שהאדם אינו מדליק ואינו מכבה את התנור, וכן אינו מפעיל שום מערכת חשמלית (כגון כתיבת אותיות ומחיקתן בצג דיגיטלי) ביום טוב עצמו. אך אסור להגדיל או להנמיך את מידת חומו (כיוון שבשל כך בדרך כלל נכבה חוט מלובן אחד ונדלק חוט מלובן אחר[37)]. ובתנורים דיגיטליים הדבר כרוך לעיתים גם בכתיבה ובמחיקה של מספרים או אותיות, ואז ברור שאסור להשתמש בתנור כזה לא ביום טוב ולא בשבת. וכשמשתמשים ביום טוב (ולא בשבת)!! בתנור שהשימוש בו מותר, הדבר כולל גם את פתיחת דלתו כדי להכניס את האוכל לתוכו ולסוגרה לאחר מכן. וכן מותר לפתוח את דלתו לשם ביקורת או לשם הוצאת האוכל, וכן מותר גם לסגור את דלתו לאחר מכן[38].

כח. כמו כן מותר ביום טוב לבשל על כירה חשמלית [תמונה 38] או פלטה חשמלית המופעלת מלפני היום-טוב, או שלפני החג חיברוה לשעון השבת שיפעילנה ביום טוב. אולם גם במקרה זה אסור להגדיל או להנמיך את מידת חומן, מהסיבה הנ"ל בסעיף הקודם[39], וכן אסור הדבר אם השימוש בו גורם להפעלה חשמלית כלשהי. ולגבי שימוש בכירי אינדוקציה (כיריים הפועלות על ידי השראה מגנטית), הן לגבי הנחת הסיר עליהן ביום טוב, והן לגבי הורדתו מהן בגמר הבישול, יש לדון האם מותר הדבר כשלפני הפעלתן על ידי שעון שבת, ישימו עליהן טַס מתכת ועליו ישימו את הסיר עם האוכל. ועוד יש לדון, האם לאחר גמר הבישול יהיה רשאי להוריד את הסיר בתנאי שטס המתכת נשאר במקומו עד לכיבוי הכיריים על ידי שעון השבת, כך שהורדת הסיר לא תגרום לכיבוי[40].

אולם יש להדגיש שני דברים. ראשית, לפוסקים המבינים בדבר גם מבחינה מציאותית, לא ברור האם הנחת הסיר על הכיריים משפיעה על השדה המגנטי שבכיריים, וזאת אף אם כבר מונח טס מתכת על הכיריים[41]. ועוד יש להדגיש, שבבירור המציאות אצל מוכרי כיריים אלה התברר, שאין מועיל לכוון את הכיריים הללו לשעון שבת (טיימר) לפני היום טוב, ואף לשים עליהן טס מתכת לפני הפעלתן, משום שהכיריים לא יפעלו אם לא ילחצו על כפתור ההפעלה לאחר החיבור לחשמל, כך שלמעשה נראה בס"ד שאין אפשרות להפעיל כיריים כאלה ביום טוב.

בישול ואפיה ביום טוב עבור גוי, מומר ושאר האנשים

כט. כפי שבס"ד כתבנו לעיל (בשער ב פרק ה סעיפים ה-ט), אסור ביום טוב לעשות מלאכות, גם אם הן מלאכות לצורך אוכל נפש, אם הן נעשות לצורך גוי. ובכלל איסורים אלה כלול גם איסור בישול ואפיה עבור גוי. דבר זה אמור בדורנו לגבי בישול לגויים סתם, או לגויים המשמשים כעובדים זרים בבתים פרטיים, גויים העובדים או המתחלים בבתי חולים, גויים העובדים או המתארחים בבתי מלון, גויים המשרתים בצבא ההגנה לישראל, וכדומה. וראה לעיל (שם) שבס"ד פרטנו את פרטי הדינים לגבי המיקרים השונים. וכן ראה שם שיש הבדל בין אם היהודי הזמין את הגוי להתארח אצלו, או שהגוי בא מעצמו אל היהודי[42].

ל. דין בישול ביום טוב עבור קראים, ראה לעיל (בפרק ה סעיף י). לא. בישול ביום טוב עבור עובד זר או עובדת זרה (עוזרת בית גויה): יהודי המבשל ביום טוב עבור עצמו, מותר לו להוסיף אוכל לסיר גם עבור עובד זר או עובדת זרה המשמשים את אנשי הבית (והוא חייב לפרנסם ולתת להם אוכל), משום שאינם מכובדים אצלו ואין חשש שיבשל עבורם בסיר נוסף. כל היתר זה אמור דווקא כשמוסיף אוכל לסיר לפני ששפתוהו על האש, אך אם כבר הניחו את הסיר על האש, אין להוסיף אליו עוד אוכל עבור העובדים הזרים, וכל שכן שאסור ליהודי לבשל עבורם בסיר נפרד[43].

לב. בישול עבור מי שמחלל שבת ברבים (היינו בפני עשרה יהודים, או שיודע שיוודע הדבר לעשרה יהודים): כיוון שחילול שבת הינו עבירה שורשית וחמורה כל כך, שהרי אותו אדם מעיד חס ושלום שהקדוש ברוך הוא לא שבת ביום השבת, וגם לא עשה את מעשה בראשית. לכן דינו של אותו אדם הינו כגוי, ואסור לבשל עבורו ביום טוב. אלא שלגבי אותם המכונים בדורנו "חילונים", ישנם כמה טעמים הלכתיים להקל ולהתיר לבשל עבורם ביום טוב, אך יש להדגיש שאין הדבר מוסכם על הרבה פוסקים. וכמבואר בס"ד כל זה לעיל[44]. לג. דין בישול ביום טוב עבור מי שהינו מומר לאיסור עבודה זרה, ראה לעיל (פרק ה סעיף ה).

לד. יש מגדולי הפוסקים שכתבו, שכל דבר שאסור לאדם לעשות ביום טוב לצורך עצמו, הרי שאסור לו לעשות גם לצורך אחרים[45]. ולפי זה כתבו הרבה פוסקים שיש לאסור לגבי כמה מיקרים: מי שמתענה תענית חלום ביום טוב (כדי לבטל חלום רע), אסור לו לבשל ביום טוב לצורך אחרים[46]. וכן אסור לו לבשל ביום טוב שחל ביום שישי, לצורך השבת אף אם עשו עירוב תבשילין[47]. וכן מי שאכל בשר ונמנע מלאכול חלב במשך שש שעות, ויוצא שעד סוף היום-טוב לא יאכל חלב, הרי שאסור לו לבשל ולאפות אף לצורך אחרים מוצרי חלב, מזמן שאכל את הבשר[48]. וכן מי שנוהג לא לאכול אורז בפסח, אסור לו ביום טוב של פסח לבשל אורז עבור מי שנוהג כן לאכול אורז בפסח[49]. ומאידך ישנם הרבה פוסקים שמקילים לגבי כל המיקרים הללו[50]. והמיקל בשעת הצורך בכל הדברים הללו, יש לו על מה לסמוך[51].

תפירת עופות ממולאים, בישולם ואפייתם

לה. הרוצה לבשל או לאפות ביום טוב עופות ממולאים בבשר, אורז, ביצים וכדומה (כמו שנוהגים לעשות ספרדים רבים), מותר לעשות כן, אך עליו להיזהר בכמה דברים: 1) יחתוך את חוט התפירה כמידתו וישחילנו במחט לפני היום-טוב. 2) לאחר התפירה רשאי לחתוך או לשרוף את החוט הנשאר כדי שלא ישאר עם העוף. 3) אם לא השחילו את החוט במחט לפני היום-טוב, אסור להשחילו ביום טוב, ואם השחילוהו לפני יום טוב, והחוט משום מה יצא מהמחט ביום טוב, מותר להשחילו שוב במחט ביום טוב. 4) אם רוצה לתפור ביום טוב כמה עופות, יכין לפני יום טוב כמה מחטים שמושחלים בהן חוטים. 5) אם רוצה לתפור ביום טוב כמה עופות, ויש לו מחט אחת בלבד שמושחל בה חוט ארוך, רשאי לחותכו לאחר תפירת העוף הראשון, ולהמשיך לתפור את העוף שני, וכן הלאה. 6) נחלקו הפוסקים אם מותר לחתוך את החוט במקרים הנ"ל דווקא על ידי שריפת מקום החיתוך, או שרשאי לחתוך כהרגלו[52]. ומתוך כך נוסיף, שכשבא לאכול את העוף הממולא הזה, מותר לחתוך את החוט בסכין או במספרים. וביום טוב (ולא בשבת) מותר להוציא את החוט מהמאכל[53].

בישול בגז ביום טוב

לו. מותר לבשל ביום טוב אוכל על הכיריים של הגז, על פי התנאים שבס"ד יבוארו לקמן[54].

לז. כמו כן מותר ביום טוב לאפות בתנור גז המחמם על ידי אש. ודין תנור זה כדין תנור אפייה חשמלי, כנ"ל בסעיף כז[55].

הבערה והדלקת הגז לצורך בישול

לח. הבערה: אסור ביום טוב להבעיר ולהדליק אש חדשה, אך לצורך אוכל נפש מותר להעביר אש מאש שכבר קיימת [תמונה 40] קודם לכן[56].

לט. לאור זאת, מותר להדליק גפרור מאש שכבר הייתה קיימת לפני יום טוב, או מאש שהודלקה ממנה, וכך להדליק את הגז לצורך בישול ביום טוב (ולכן הגפרורים ביום טוב אינם מוקצים). אך אסור להדליק את הגפרור על ידי חיכוך בקופסת הגפרורים, כיוון שעל ידי כך הוא מוליד ביום טוב אש חדשה[57]. ומכל מקום לאחר שגמר להדליק עם הגפרור לא יזרקנו בתנופה אלא יניחנו בנחת על גבי השיש, הרצפה וכדומה, כדי שיכבה מאליו[58]. ויזהר לא לשרוף את ידו[59].

מ. הדלקת הגז: אף לצורך אוכל נפש, כבישול, אסור להדליק את כירי הגז במצית, הן חשמלי והן אחר[60]. ואיסור זה כולל אף הצתה חשמלית של הגז שהינה חלק מהכיריים[61]. והטוב ביותר הוא לנתק את הכיריים מרשת החשמל לפני היום-טוב, כך שההדלקה תעשה רק על ידי גפרורים (שהודלקו מאש קיימת). ובפרט שכיום יש כיריים שבסיבוב הכפתור ישנה זרימת גז, ורק לחיצה על הכפתור גורמת להצתה חשמלית, שאם לא ילחוץ על הכפתור,יהא מותר הדבר.

מא. קוצב גז (שעון גז"=חגז", או "גזמן", כבתמונה 41) אשר הותקן וחובר לצינור הגז לפני היום-טוב, וזאת כדי לכבות את להבות הגז ביום טוב, מותר להשתמש בו ביום טוב, ובתנאי שיפעילו את השעון לפני הדלקת האש. ואם שעון זה פועל על ידי חשמל, יש גם לכוון את שעות ההדלקה והכיבוי לפני החג. ואם שעון זה מופעל על ידי קפיץ ללא שימוש בחשמל יש מתירים אף ביום טוב עצמו למלא את הקפיץ ולכוון את שעות ההדלקה והכיבוי של הגז[62]. וראה עוד בסעיף הבא.

מב. אין לחבר ביום טוב את שעון הגז הנ"ל אל צינור הגז, ואין לפרקו ממנו[63].

מג. מכשירי גז המצויים כיום, עם שסתום בטחון (בשל תקן בטיחות) - האם מותר להדליקם ביום טוב: בעבר כאשר כבתה האש על ידי רוח או סיר שגלש, היה הגז ממשיך לזרום בצינורות והיתה סכנה גדולה של שריפה, פיצוץ או חנק לאנשי הסביבה. אך כיום, כדי למנוע דליפות של גז וסכנות אחרות, חיברו לכירי הגז התקן ביטחון, וכשהאש נכבית הגז מפסיק לזרום לכיריים, וכך אין חשש לשריפה, לפיצוץ ולחנק. מכשיר זה פועל על ידי מערכת חשמלית, שכשיש חום של השלהבת, אין דבר המונע את זרימת הגז לשלהבת, ואילו אם כבתה השלהבת והחום הופסק, אזי שסתום ביטחון קטן סותם את מעבר הגז לשלהבת וכך אין דליפה של גז. כיוון שהדלקת האש בכירי גז אלה כרוכה בפעילות חשמלית (ומקור אנרגית החשמל הינו מחום הלהבה עצמה, כך שאין אפשרות לנתק את המערכת החשמלית הזו על ידי הוצאת תקע משקע וכדומה), דנו פוסקי דורנו האם מותר להשתמש במערכת גז זו ביום טוב (גם אם הדלקת השלהבת נעשית על ידי אש שכבר קיימת ולא על ידי הדלקת אש חדשה). ואכן זו מחלוקת. בין המקילים והמתירים להשתמש במערכת זו ביום טוב הם: הגר"א נבנצל שליט"א, וכן הגרז"נ גולדברג, הגרי"י נויבירט זצ"ל, והגר"י יוסף שליט"א בילקו"י[64]. לעומת זאת החמירו בכך הגר"ח קנייבסקי והגר"נ קרליץ שליט"א[65]. לגבי כיבוי הלהבה בכיריים אלה על ידי הצמדת כף לחיישן הבטיחות, יש מתירים להניח כף סמוך לחיישן זה עד שתסגר זרימת הגז. ויש חולקים ואוסרים[66].

מד. החלפת מיכל גז: מיכל גז שהתרוקן, מותר ביום טוב לסגור את ברזו, וכן מותר לפתוח את ברזו של המיכל המלא[67]. ומכל מקום יש להמנע מלהביא ולחבר מיכל גז חדש למערכת[68].

הגדלת להבת הגז ביום טוב

מה. מותר ביום טוב להגדיל להבת אש, ובכלל זה מותר גם להגדיל את להבת הגז[69]. אך אין היתר זה אמור לגבי הגברת החום של מכשיר חשמלי[70].

מו. יש אומרים שמותר להגדיל את להבת הגז כדי לבשל עליה, למרות שלאחר מכן יצטרך להנמיכה כדי שלא ישרף התבשיל, או שלא יתאדו המים, או כדי שלא יתפוצץ סיר הלחץ[71]. ומדברי פוסקים אחרים נראה שאסור לעשות כן ביום טוב[72].

פרק יב: כיבוי האש בכירי הגז והנמכתה

כיבוי ביום טוב ככלל, וכיבוי שלהבת הגז בפרט

א. למרות שמותר ביום טוב להבעיר אש (מאש שכבר קיימת) לצורך אוכל נפש, בכל אופן אסור ביום טוב לכבות אש [תמונה 42][1]. וישנם הרבה פרטי דינים בכך, וכמו שבס"ד נבאר לקמן.

ב. לגבי כיבוי אש בשבת למדנו, שאם האש נאחזת בעצים וצריך לגחלים, הרי שהכיבוי הינו אסור מהתורה (שהוא איסור חמור מאוד). ואם אינו צריך לגחלים, אסור מדרבנן. ואם האש נאחזת בגחלת של מתכת, איסור כיבויה הינו מדברי חכמים[2].

ג. אף לגבי יום טוב אמרו בגמרא (ביצה כב,ב) שאסור לכבות אש, אלא שנחלקו הפוסקים האם בכל אופן ישנם מיקרים שמותר לכבות אש ביום טוב[3]. ולמעשה, לספרדים אין לכבות אש ביום טוב, אף אם הכיבוי בא לסייע בבישול מאכלו[4]. ואילו האשכנזים מקילים יותר בכך, וסוברים שאם לא ניתן לפתור את הבעיה באופן אחר, רשאים לכבות את האש ביום טוב[5]. וראה עוד בסעיף הבא.

ד. במה דברים אמורים, לגבי כיבוי אש הנאחזת בעצים (כגון מדורה של עצים). אך לגבי כיבוי אש הנאחזת במתכת (כגון חוט להט המשמש לתאורה או לחימום) כתבו כמה פוסקים, שאם לא ניתן לפתור את הבעיה באופן אחר המותר, אף הספרדים מקילים במיקרים מסוימים לכבות את האש, כמבואר לקמן[6]. ויותר יש להקל בכך כאשר אין האש ממש נאחזת במתכת, וכגון האש בכיריים של הגז שאין האש נאחזת במתכת, אלא רק יוצאת מהחורים שבמתכת[7]. אמנם מצד שני הרי זו אש ממש. ועתה בס"ד נפרט באלו מיקרים מותר לכבות או להנמיך את האש בכירי הגז, ומתי אסור לעשות כן.

כיבוי ישיר של האש בכירי הגז ביום טוב

ה. אסור ביום טוב לכבות את האש בכירי הגז[8].

ו. אם בשל חוזק האש האוכל נשרף, ואין אפשרות להעבירו לאש אחרת, או להגביה את הסיר מעל כלי מתכת אחר (כדלקמן בסעיף טו). לספרדים אין לכבות את האש, אלא יורידו את הסיר מהאש, וכנ"ל (בסעיף ג). ואילו לאשכנזים מותר לכבות את האש. ולכן אם יש בשר על האש, ועל ידי נפנוף מעליו נכבים חלק מהגחלים, לדעתם אין איסור בכך. במה דברים אמורים - כשאם לא יכבו את האש אזי האוכל לא יהיה ראוי לאכילה מפני שנשרף (כגון הבשר הנצלה על האש, כנ"ל). אך אם האוכל "רק יחרך במקצת", וניתן יהיה לאוכלו אף אם ישאירוהו על האש, אין לכבות את האש[9].

ז. בשעה שהאש בכיריים דולקת, אין לכבותה גם על ידי סגירת בלון הגז. ואסור הדבר אף אם בלוני הגז רחוקים מהכיריים[10]. ויש מי שמתיר לכבות את הגז על ידי סגירת המיכל הראשי של הגז שמחוץ לבית, הרחוק כמה מטרים מכירי הגז[11].

ח. בשעה שהאש בכיריים כבויה, מותר לסגור את ברז בלון הגז[12]. ולא עוד, אלא שמותר אז גם להעביר מעט גז ממיכל מלא למיכל ריק, ולסגור את המיכל המלא, ולאחר מכן להשתמש במעט הגז שהועבר, כך שהאש תכבה מאליה לאחר זמן קצר[13]. וכן מותר לסגור את ברז בלון הגז שהתרוקן ולפתוח את ברז הבלון המלא[14].

כיבוי הגז על ידי שעון גז או גלישת מים

ט. מותר לכבות את הגז על ידי שעון גז, וכנ"ל (בפרק יא סעיף מא).

י. לדעת רוב הפוסקים מותר בגמר הבישול לכבות את האש בכירי הגז באופן של "גרמא" (היינו שלא באופן ישיר). ולכן מותר בגמר השימוש באש, להניח על הכיריים סיר מלא מים, כך שכשירתחו המים הם יגלשו ויכבו את האש, וכן המנהג להקל. אולם מותר הדבר בשני תנאים: 1) בשום אופן לא יזיז את הסיר שבו המים הרותחים, שמא על ידי כך יכבה את האש בשל פעולת ההזזה. ורק לאחר שהלהבה כבתה יזיז את הסיר. וכן יזהר בכך בעת הנחת הסיר על האש[15]. 2) מותר לכבות את האש באופן זה רק אם אכן נצרך הוא למים החמים הללו, וכגון לעשות בהם תה או קפה[16]. וכפי שכבר כתבנו לעיל, כבר נהגו העם להקל בכך, ולכבות את הגז כשמתקיימים תנאים אלה. ומכל מקום נראה בס"ד שהרגילים להשתמש בגז ביום טוב, עדיף שישתמשו בשעון גז הנ"ל (בפרק יא סעיף מא).

הנמכת השלהבת בכירי הגז ביום טוב

יא. הפוסקים דנו לא רק לגבי כיבוי אש הכיריים של הגז, אלא אף לגבי הנמכת אש הגז, וכדלקמן [תמונה 43] [1].

יב. נחלקו הפוסקים אם יש הבדל בין כיבוי אש הגז לבין הקטנת אש זו והנמכתה, בין לדעת האוסרים לכבותה ובין לדעת המתירים להנמיכה. ונראה שאין הכרעה ברורה בדבר[18].

יג. לדעת הרבה פוסקים מותר ביום טוב להנמיך את האש בכירי הגז, אם עושה כן לצורך התבשיל שלא יתקלקל (כנ"ל בפרקנו סעיף ו). אלא שנחלקו הפוסקים הללו אם מותר הדבר ללא תנאי, או שמותר הדבר רק כשאין לו אפשרות להדליק אש נמוכה חדשה (כמובן מאש קיימת) במקום האש החזקה הקיימת[19].

יד. מותר להנמיך את האש בכירי הגז אם יש חשש שהסיר (וכדומה) יתפוצץ[20]. ומאידך אין להנמיך את האש בכירי הגז כדי שהסיר לא יפוייח[21].

טו. יש מהפוסקים שכתבו, שאם רוצים להנמיך את האש כדי שהתבשיל לא ישרף, אך ניתן למנוע את קלקולו על ידי הנחת כלי בינו לבין האש, אכן יניחו כלי כזה ולא ינמיכו את האש[22].

טז. אסור להנמיך את האש בכירי הגז, וכל שכן לכבותה, אם עושה כן רק לצורך חסכון הגז[23].

שער ה: מדיני אפיה וצליה (כולל מנגל)

פרק יג: מדיני אפיה ביום טוב

פתיחה לדיני אפיה

א. מותר לאפות ביום טוב חלות, לחמניות, עוגות, עוגיות ושאר מאכלים, על פי התנאים שבס"ד יבוארו לקמן[1].

אופן הדלקת התנור לצורך אפיה ביום טוב

ב. ברור הדבר שאסור להדליק תנור חשמלי ביום טוב, ככל שאר מכשירי החשמל שאסור אז להדליקם, ובפרט שהדלקתו כרוכה באיסור הבערת חוט להט[2].

ג. הרוצה לאפות בתנור אפיה חשמלי ביום טוב, ואינו רוצה שיד ַלק במשך כל היום-טוב, יחברנו לחשמל על ידי שעון שבת לפני כניסת היום-טוב, כך שהתנור ידלק ויכבה ללא פעולת אדם בחג[3]. ומדובר בתנורים שניתן לחברם לשעון שבת באופן המבואר לעיל (בפרק יא סעיף מא), ובתנאי שאין צריך ללחוץ על לחצנים לצורך הפעלתם. וראה עוד בסעיף הבא.

פתיחת דלת התנור וסגירתה

ד. יש אומרים שהיתר השימוש ביום טוב בתנור חשמלי הפועל על ידי ווסת חום -(טרמוסטט), כולל גם את פתיחת דלת התנור כדי להכניס לתוכו את התבשיל, הפת [תמונה 45], העוגה וכדומה. וכן מותר ביום טוב לפתוח דלת זו לשם ביקורת אם הדברים כבר נאפו כראוי, וכן לשם הוצאת האוכל מהתנור. וכשם שמותר בכל המיקרים הללו לפתוח את דלת התנור כך מותר לסוגרה[4].

ודברים אלה מותרים רק אם אין פעולה חשמלית הנעשית מיד עם פתיחת הדלת או סגירתה, כגון הפעלת חיישן, או כתיבת מספרים או אותיות בצג הדיגיטלי, או מחיקתם ממנו. ודברים אלה אמורים רק לגבי יום טוב, ולא עסקנו כאן לגבי שבת[5].

אפיה לצורך יום אחר ולצורך גוי, מומר ודומיהם

ה. כפי שבס"ד הזכרנו לעיל בהלכות יום טוב, הרי שאסור להכין אוכל מיום טוב ליום אחר. איסור זה כולל הכנה מיום טוב ראשון ליום טוב שני (של גלויות, או של ראש השנה), מיום טוב לשבת שלמחרתו (אלא אם כן עשה עירובי תבשילין), וכל שכן מיום טוב ליום חול. וכמבואר כל זה לעיל (בפרק ה סעיפים ג-ד, ובפרק יא סעיפים ד-יז[6)].

ו. עוד נזכיר מה שכתבנו לעיל (בפרק יא סעיפים ח-יז), שישנם מיקרים שמותר להוסיף לסיר כמות יותר גדולה של אוכל, למרות שברור שאינו צריך לכל הכמות הגדולה זו, אלא ישאר ממנה ליום המחרת. והתירו זאת רק לגבי בישול בשר ודגים, שכיוון שכמות מרובה שלהם בסיר משביחה את טעמם, לכן מותר הדבר. ואכן גם לגבי אפיית פת בתנור התירו חז"ל והפוסקים לאפות הרבה לחמים בתנור אחד למרות שאינו צריך אלא רק לחם אחד[7]. ומדובר שבאמת הוא צריך לפחות ללחם אחד, ואינו עושה כן בהערמה[8]. יש מפוסקי דורנו שאוסר להוסיף עוד לחמים בתנור שלא לצורך אותו יום טוב, וזאת משום שבתנורים שלנו מצוי מפזר חום, כך שהפת נאפית היטב גם ללא צורך הוספת לחמים רבים לתנור[9]. אך אין הדבר מוסכם על כל הפוסקים, ויש מקילים בכך גם בדורנו[10].

ז. דין איסור אפיה ביום טוב לצורך גוי, ובכלל זה קראי, וכן מומר לעבודה זרה, ודומיהם, שווה לדין איסור בישול עבורם ביום טוב, וכנ"ל (בפרק ה סעיפים ה-ט, ובפרק יא סעיפים כט-לג[11)].

עוד תנאים להיתר אפיה ביום טוב

ח. מי שיש לו כבר חלות, לחמניות וכדומה בכמות מספקת ליום טוב, אסור לו לאפות בחג, אלא אם כן הוא רוצה לאפות ולאכול פת שהיא טעימה לו יותר, או שהוא חפץ לאפות ולאכול פת בריאה יותר (כפי שרבים בדורנו אוכלים לחמים בריאים), או שהוא מעדיף פת חמה על פני זו הנמצאת אצלו כבר מלפני החג[12].

ט. האופה פת ביום טוב בהיתר, רשאי לאפות הן חלות גדולות והן חלות קטנות, כלחמניות [תמונה 46] [13].

י. אסור לחתוך נייר אפיה ביום טוב כדי לאפות או לצלות עליו אוכל כדי שלא ישרף[14].

עוד מדיני מלאכת האפיה

יא. המכין דברי מאפה ביום טוב, לא יעשה את העיסה בצורת אותיות, בצורת חיות, או בצורה אחרת כלשהי. ואסור לעשות כן בין בכלי ובין ביד[15].

ואגב זאת נזכיר, שאם לפני היום-טוב עשו עוגה או עוגיות בצורה אותיות או חיות וכדומה, או שחקקו על העיסה אותיות וציורים, כך שהם חלק מהבצק, מותר ביום טוב לאוכלם, לחתוך אותם ביד או בסכין, וכן לשוברם[16].

יב. אין לצייר ביום טוב על העוגה אותיות או ציורים, מִמְרָח או קרם כלשהו [תמונה 47], או על ידי פיזור סוכריות קטנטנות, וכן אסור אז להוציא קרם וממרח משפופרת, מזרק-קצפת וכדומה, באופן שעושה על ידי כך צורות של אותיות, פרחים, חיות ושאר צורות שהוא מעונין בהם. אך מותר לפזר את הסוכריות הנ"ל על העוגה כשמפזרן סתם ולא יוצר צורה כלשהי[17].

ולגבי חיתוך ביום טוב של עוגה שקישטוה באופן זה על ידי סוכריות וקרם, ראה בשמירת שבת כהלכתה[18], ומה שכתב הג"ר עובדיה יוסף זצ"ל בחזון עובדיה[19].

יג. למנהג האשכנזים אין להשתמש ביום טוב בתרסיס (ספריי) העשוי להיהפך לקרם או לממרח מוצקים על העוגה[20]. והספרדים מקילים בדבר[21].

פרק יד: עשיית "מנגל" ביום טוב

הקדמה

עוד כשהיו ישראל במצרים נצטוו על אכילת קרבן הפסח כשהוא צלוי (שמות יב,ח). ולפחות שני טעמים ישנם בציווי זה שישחטוהו ויאכלוהו צלי. טעם אחד, שבשעה שאמר הקב"ה למשה רבינו לשחוט את הפסח, אמר לו משה לקב"ה, שהרי השה הינו אלהי מצרים, וכיצד ישחטוהו ישראל לעיני המצרים. אמר לו הקדוש ברוך הוא: דווקא לכן אמרתי לכם לעשות כן, שכך אודיע למצרים שאין אלהיהם שווה כלום[1]. וטעם שני שהצטוו ישראל לאוכלו דווקא צלי, משום שכשאמר להם משה רבינו לישראל שימולו את עצמם לפני יציאתם ממצרים, רבים מהם חששו למול. עמד משה ושחט את קרבן הפסח שלו וצלאו, ונתפשט ונדף ריחו בכל ארץ מצרים, מקצה לקצה, ונכנס ריחו באפיהם, ורצו גם הם לאכול ממנו. אמר להם משה רבינו: אין אדם אוכל ממנו אלא אם כן ימול תחילה, כיוון שערל אסור לאכול מקרבן הפסח. הלכו ומלו עצמם, וכך יצאו ממצרים כשכולם נימולים[2]. ואכן ריח הבשר הינו ריח מיוחד, שגורם שיתאוו לו[3], ובפרט ריח הצלי גורם לתאווה[4]. ומשום כך מובן מדוע ישראל המהדרים במצוות בכלל, ובפרט במצוות עונג יום טוב, נוהגים לאכול בשר בחג, ורבים נוהגים דווקא לצלותו (על גבי המנגל). ולמרות שמה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה שאין שמחה אלא באכילת בשר ובשתיית יין (פסחים קט,א), ולגבי אכילת בשר היה זה דווקא בזמן שבית המקדש היה קיים והיו אוכלים מבשר הקודשים, בכל אופן גם כיום, למרות שלצערנו הגדול בית המקדש חרב, יש מצווה לאכול בשר, כמבואר לעיל (בפרק ג סעיף ד[5)]. אמנם העירוני כמה רבנים שלט"א, שלדעתם מן הראוי להמנע מעשיית צלי "מנגל" בימי ראש השנה. וטעמם, שלמרות שגם ימי ראש השנה הינם ימים טובים, בכל אופן ראש השנה הינו יום חרדה ודין, ובו נגזרות הגזרות לכל ימות השנה. ואין זה מתאים שכשדנים את האדם למעלה הוא עושה מנגל למטה. כך לדעתם של רבנים אלה. אמנם שמעתי שיש מיעוט שגם בראש השנה עושים מנגל.

כיוון שעשיית הבשר במנגל כרוכה בהרבה פעולות, שחלקן אסורות ביום טוב, וחלקן מותרות רק באופנים מסוימים, ולא כולם יודעים ובקיאים בהלכות אלו, לכן זרזוני חברי לפרט גם את הלכות צליית הבשר במנגל [תמונה 48] ביום טוב, כדי שישראל קדושים יוכלו לקיים את מצוות עונג החג ללא נדנוד עבירה. וה' יעזרנו למען שמו שלא תצא תקלה מתחת ידינו. וזה החלי, בעזרת צורי וגואלי.

תחילה יש להקדים שישנם (לפחות) ארבעה סוגי מנגל (מנגל מפחמים, מנגל מגז, מנגל חשמלי, ומנגל פחות נפוץ, והוא מנגל מעצים וזרדים). בס"ד השתדלנו בכתיבת פרק זה להתייחס לארבעה סוגים אלה.

איסוף עצים וענפים להבערה ביום טוב

א. ברור הדבר שביום טוב אסור לקטוף או לתלוש ענפים מצמחים המחוברים לקרקע, ואפילו שעושה כן לצורך בישול או אפיה[6].

ב. אסור לאסוף עצים יבשים או זרדים מן השדה לביתו. ואם הם בחצירו, וחשב כבר לפני יום טוב להשתמש בהם בחג, מותר לעשות כן בתנאים אלה: 1) שיהיו העצים מכונסים למקום אחד כבר לפני יום טוב. 2) שיביאם מתוך תחום שבת. 3) שיהא המקום מוקף גדר. והאשכנזים מקילים שאם המקום בתוך כשלושים וחמישה מטר מהישוב, מותר לאוספם אף אם אין המקום מוקף גדר. ובשעת הדחק, כשאין אפשרות להביא עצים ממקום אחר, גם הספרים מקלים בכך כאשכנזים[7].

ג. אם עושים את המנגל בחצר, בגינה או בשדה, לספרדים מותר לאסוף את העצים רק ממקום קרוב, שניכר הדבר שאוסף אותם לצורך המנגל. ואילו האשכנזים מחמירים בכך, ואוסרים לאסוף עצים במקום גידולם[8].

ד. מותר ביום טוב לאסוף רק עצים שיש וודאות שנתלשו ונקצצו לפני כניסת החג[9]. ואסור להשתמש בהם אפילו אם תלשם גוי ביום טוב[10].

ה. גם במיקרים שמותר לאסוף את העצים והענפים, וכנ"ל, לא יאספם בארגז, או כשהם קשורים בחבל וכדומה, כפי שהוא עושה ביום חול, אלא יאספם באופן שונה מהרגיל, וכגון בחיקו[11].

ביקוע עצים ופחמים וטלטולם

ו. מי שיש לו שברי עצים בביתו ורוצה להשתמש בהם לעשיית המנגל, מותר הדבר בכמה תנאים: 1) שיהיו העצים מוכנים ומזומנים למטרה זו כבר לפני היום-טוב. ולכן אם היתה לו חתיכת עץ שהוא חותה עמה את הגחלים, והיא נשברה ביום טוב, אין להשתמש בה ביום טוב להסקה[12]. 2) אף אם העצים הללו היו מוכנים למטרת המנגל, אך הם גדולים מידי כך שאינו יכול להשתמש בהם כמות שהם, לא יבקעם לחתיכות קטנות מאוד[13]. 3) לא יבקע את העצים בגרזן, בפטיש, במסור וכדומה, כפי שרגיל לעשות ביום חול, אלא יעשה כן בשינוי, ויבקעם וישברם ביד, בסכין וכדומה[14].

ז. עצים או גחלים שהינם גדולים מעט מהרגיל, אין לבקעם כלל, כיוון שסוף סוף ניתן להשתמש בהם באופן זה[15]. אך אם האש לא תאחז בהם ללא ביקועם לחתיכות דקות קצת, מותר לבקעם אף בכלי, ובלבד שלא יעשה כן בכלי מיוחד של אומן[16].

ח. אין לטלטל את הפחמים ביום טוב אלא רק לצורך הבערתם לאכילה. ויש מהאשכנזים המתירים לטלטלם אף שלא לצורך זה[17].

סידור הפחמים

ט. ישנן כמה שיטות סידור של הפחמים. ישנם המסדרים לפני ההדלקה את הפחמים בצורת פירמידה, כדי שתאחוז האש בכל הפחמים, ואסור לעשות כן ביום טוב, משום שנראה כבונה ביום טוב. אלא ישפוך את הגחלים בערבוביה וידליקם כך, או שיבנה אותם בשינוי מלמעלה למטה, והיינו שתופס את הפחם העליון, מחזיק תחתיו פחם אחר, ואדם אחר יחזיק תחתם פחם נוסף, עד שיגיעו לארץ[18].

י. מותר להניח גחלים על גבי הרשת כדי להבעירם בחומרי בעירה המונחים תחתיהם בתוך המנגל[19].

הדלקת מנגל עם פחם, מנגל חשמלי וכדומה

יא. כפי שכתבנו לעיל (בפרק יא סעיפים לח-לט), אסור להבעיר אש חדשה ביום טוב, בין אם מדליק אותה מגפרור, ממצית גז או ממצית חשמלי. ומותר להדליק אש רק מאש שכבר קיימת[20].

יב. מותר להשתמש ביום טוב במנגל חשמלי, אך בתנאי שידליקוהו כבר לפני יום טוב. וכיוון שרוצים שיד ַלק רק בשעות מסוימות (ולא במשך כל היום-טוב), לכן יכוונוהו כבר לפני כניסת היום-טוב על ידי שעון שבת, שיפעל בשעות הרצויות. וכן יכוונו לפני כניסת היום-טוב את דרגת החום הרצויה, כיוון שביום טוב אסור להגביה את דרגת החום או להנמיכה[21]. ומי שיש לו מנגל מסוג מסויים שאין בו חשש הדלקה או כיבוי בשל פעולת הגברת החום או הנמכתו, ישאל רב פוסק שמבין בענינים אלה, אם אכן מותר לו להגביר את החום ולהנמיכו ביום טוב.

יג. יש להימנע מלקרוע נייר או קרטון לגודל מסוים לצורך הבערת הגחלים ביום טוב, אלא יכינו אותו לפני היום-טוב, או שישתמש בנייר כולו[22]. ואם משתמש בנייר עיתון, נראה שזו מחלוקת הפוסקים אם מותר הדבר בשל מחיקת האותיות ביום טוב[23]. ונראה שיש מקום להקל להדליק את הפחמים אף בנייר של מדפסת מחשב שאין כתוב עליו דבר[24].

יד. "מבעיר פחמים" (שהוא חומר נוזלי [תמונה 50] או מוצק ששמים בין הפחמים כדי למהר ולהגביר את בעירתם), כשהוא מוצק ויש בו סימנים לחיתוך הקוביות, לא יחתכנו ביום טוב במקום סימני החיתוך, אלא יחתוך במקום אחר, או שיחתכנו לפני יום טוב[25].

טו. אסור לקחת עץ ולייחד אותו לחיתוי הגחלים (שהוא יהיה העץ שעימו "מערבבים" אותם), אלא אם כן הכינו אותו במיוחד לכך לפני היום-טוב. ומכל מקום מותר לקחת באקראי סתם עץ יבש מבין העצים כדי לחתות את הגחלים, אך בתנאי שאינו מייחד אותו לשם חיתוי[26].

כיבוי לצורך בישול

טז. דבר מצוי הוא, שלאחר הבערת הגחלים בוערת אש גדולה מחומרי הבעירה. ויש להזהר שלא לכבות אש זו אלא להמתין עד שתדעך מאליה (כיוון שכיבויה אינו לצורך התבשיל, אלא רוצה לכבותה רק כדי לחסוך את זמן ההמתנה לדעיכתה), ואז יניחו את הבשר על הגחלים[27].

יז. ואם רוצה להבעיר את הגחלים, מותר להשתמש במניפה "-(נפנף)" כדי להבעירם [תמונה 51], וזאת למרות שתוך כדי פעולת הנפנוף נכבית האש שבגחלים והיא מתפרצת שוב[28].

יח. לאחר שהניחו את הבשר על גבי האש, דבר מצוי הוא שהשומן מהבשר נוטף על גבי הגחלים וזה גורם להתפרצות האש ולבעירת יתר. למנהג האשכנזים מותר לכבות אש זו באופן רגיל, כיוון שעושה זאת לצורך הצלי שלא ישרף. ואילו הספרדים אוסרים לעשות כן (ולכן נראה שאם ניתן הדבר, יגביהו את הבשר מהאש, כדי שלא ישרף). ומכל מקום ספרדי המיקל בכך יש לו על מה לסמוך[29].

יט. כמו כן אם חום הגחלים גבוה מידי, ואינו יכול לצלות באופן זה, כיוון שהבשר ממש נשרף, ואפילו בחלקו, יגביה את הבשר כדי להרחיקו מהאש. ואם לא ניתן הדבר, למנהג האשכנזים מותר לזלף מעט מים כדי לצננם [כבתמונה 52]. ואילו לספרדים אסור הדבר (וספרדי המיקל בכך יש לו על מה לסמוך). ומכל מקום אם ללא זילוף מים הבשר לא ישרף, אף לדעת המקילים אין לזלף מים[30].

כ. למנהג הספרדים אסור ליטול גחלת בוערת מבין הגחלים הבוערות, אם היא מחוברת להן. ואם אינה מחוברת לשאר הגחלים הבוערות, מותר לקחתה משם. ולמנהג האשכנזים בין אם הינה יחד עם שאר הגחלים ובין אם הינה נפרדת מהן, אסור לקחתה משם. ומכל מקום אם מוציא את הגחלת כדי להעבירה לצד אחד של ערימת הגחלים, או לערימת גחלים אחרת, למנהג כולם מותר לעשות כן[31].

כא. למנהג האשכנזים, אם האש גדולה ושורפת את הצלי, מותר להוציא חלק מהגחלים, אף אם בשל כך תכבנה. והספרדים אוסרים לעשות כן (אך ספרדי המיקל בכך יש לו על מה לסמוך[32)].

כב. מנגל הפועל על גז, והאש חורכת או שורפת את הבשר, דין הנמכת האש כדין הנמכת הגז לגבי בישול, וכנ"ל (בפרק יב סעיפים יא-טז).

טחינת הבשר

כג. מותר ביום טוב לטחון בשר במטחנת בשר ידנית - לא חשמלית - כרגיל, ללא צורך

בשינוי כלשהו[33].

כד. מותר להרכיב ביום טוב את מטחנת המטבח (כמובן שאינה חשמלית) כדי לטחון בה, וכן מותר לפרקה[34].

כה. יש מי שמתיר לשטוף את המטחנה לאחר הטחינה[35]. ויש מי שאוסר לשוטפה, אלא אם כן תעלה חלודה[36].

דין הוספת בשר לצליה לצורך יום אחר, לצורך גויים, לצורך מחללי שבת וכדומה

כו. אין לצלות בשר אלא רק לצורך אותו יום טוב שבו צולהו (וכנ"ל בפרק ה סעיפים ג,ד, ופרק יא סעיפים ד-יז), ולכן אין להרבות בשיפודים שלא לצורך היום. אך מותר לצלות בריווח, כדי שסעודת היום טוב לא תהיה בצמצום (כנ"ל בפרק יא סעיף יט- בהערה, בשם הריטב"א). וכן מותר להוסיף בשר לצורך יום אחר, אם שם את הבשר בשיפוד לפני ששם את השיפוד על האש, וכן בתנאי שבכל שיפוד יש בו בשר לצורך היום טוב[37].

כז. דין הוספת בשר לצליה לצורך גויים (כגון מטפל סיעודי שהינו גוי), ולצורך אותם שאינם שומרי שבת, שווה לדין הוספת אוכל לבישול עבורם, וכנ"ל (בפרק ה סעיפים ה-ט, ובפרק יא סעיפים כט-לג).

ההלכות למציאות שלאחר הצליה

כח. העצמות שנשארו לאחר אכילת הבשר הריהן מוקצה, הן לאשכנזים והן לספרדים, ולכן אסור לטלטלן אפילו לצורך בעלי חיים[38], אך מותר לטלטלן במיקרים הבאים: 1) אם נשאר עליהם מעט בשר[39]. 2) אם הן נמצאות על השולחן והינן מאוסות[40]. 3) אם צריך למקום העצמות שבשולחן ומטלטלן מהשולחן על ידי חפץ מסוים, כסכין, שזה נחשב כטלטול מן הצד, שמותר לצורך דבר המותר[41]. 4) אם מטלטל את העצמות כלאחר יד, וכגון שמסיר את המפה ומנערה[42].

כט. לאחר שהגחלים נעשו אפר, אסורים הם בטלטול. אך אם האפר עדיין חם באופן שניתן לצלות בו ביצה, מותר לטלטלו[43].

ל. הגחלים שנותרו לאחר הצליה, אם אינן ראויות עוד לצלות בהן, הריהן מוקצות[44]. ואם יש חשש שעוברים ושבים יסתכנו ויכוו אם ישאיר אותן במקומן, מותר ביום טוב אף לכבותן, אך עדיף להעבירן למקום שמור שלא יהיה בכך חשש סכנה[45]. ואם הגחלים אינן ברשות הרבים אלא רק בחצר הבית או במרפסת, כך שאין חשש שהרבים יסתכנו בשל כך, אך בכל אופן יש חשש שבני הבית יסתכנו בכך, לא יכבה אותן אלא יטלטלן הצידה למקום שלא יזיקו[46]. והחכם עיניו בראשו, שלפני כניסת היום-טוב יכין מקום להדלקת המנגל, כדי שלא יצטרך לכבות את האש בסיום הצליה.

עוד מדיני צליה ביום טוב

לא. בליל יום טוב ראשון של פסח מותר לצלות את הזרוע לצורך קערת הסדר, אם יאכל את הזרוע במשך היום-טוב הראשון - לאותם הנוהגים לאוכלו ביום טוב[47]. בליל הסדר אין לאכול בשר צלוי, מחשש שיאמרו שזה קרבן הפסח [תמונה 54] ורק יוצאי תימן נוהגים לאכול בשר צלי בלילה זה[48].

שער ו: עוד מדיני יום טוב

פרק טו: מדיני רחיצה ביום טוב ולקיחת תרופות

רחיצת הגוף במים חמים ביום טוב

א. ראשית יש להדגיש, שאמנם הפוסקים בעבר חילקו לגבי שבת ויום טוב בין שימוש במים חמים שחוממו ומגיעים מבוילר חשמלי, לבין מים חמים שחוממו ובאים מדוד שמש. אלא שבשל התקדמות הטכנולוגיה, דודי שמש רבים מאוד פועלים כיום על ידי משאבה חשמלית, ולכן מה שבעבר הקלו חלק מהפוסקים להשתמש במים מדוד שמש בשבת או לפחות ביום טוב, כיום ההיתר שלהם לכאורה לא שייך. זאת אומרת שאמנם אין המים מתחממים על ידי חוט להט חשמלי, אך הם מסתובבים במערכת סחרור שמעבירה אותם ממקום למקום כדי שיוכלו להתחמם יותר מהר. דודים אלה מצויים בעיקר בבתים הגבוהים יותר משלוש קומות. ומערכות חימום אלה נעשות נפוצות יותר ויותר, בשל התקן החדש במדינת ישראל[1].

ולמעשה, גבי רחיצה ביום טוב, בס"ד יש לדון לגבי כמה אפשרויות: יש הבדל גדול בענין רחיצה בין רחיצה בשבת לרחיצה ביום טוב. אנו עוסקים רק לגבי רחיצה ביום טוב. כמו כן יש להבחין בין אופני חימום המים: אם התחממו בדוד שמש (ישן, או גם בחדשים למקילים בכך, וכנ"ל) לבין חימום בבוילר. כמו כן יש להבחין בין רחיצת כל הגוף לרחיצת חלק מהאיברים. וכן יש להבדיל בין רחיצה במים חמים לבין רחיצה במים קרים. אך אנו לא נדון לגבי רחיצה במים קרים, ולא לגבי רחיצה בשבת. כל הכתוב בסעיפים הבאים הינו על פי ספר מקראי קודש הלכות ראש השנה (פרק יג הערה טז).

ב. לגבי רחיצה ביום טוב ממים שהתחממו בבוילר – אך התחממו לפני החג (כשהבוילר מכובה בחג ואינו מחמם עוד את המים): רחיצת כל הגוף: לספרדים: מותר ביום טוב להתרחץ בכל הגוף במקרה זה שהמים התחממו לפני החג[2]. לאשכנזים: אסור במקרה זה לרחוץ את כל הגוף במים חמים, ורק לחולה או מי שמצטער מכך, מותר הדבר. ולגבי רחיצת חלק מהגוף במים חמים, נחלקו הפוסקים האשכנזים האם מותר הדבר. והמיקל יש לו על מה לסמוך[3].

ג. רחיצה ביום טוב במים שהתחממו ביום טוב עצמו אך בדוד שמש – בדודי השמש הישנים [תמונה 55], וכן בחדשים (כנ"ל בסעיף א')- למקילים בכך, וכנ"ל. לספרדים: רחיצת כל הגוף – מותרת[4]. לאשכנזים: אסור לרחוץ את כל הגוף, ואם רוחץ רק חלק מגופו, זו מחלוקת[5]. דין פתיחת ברז מים חמים ביום טוב שהתחממו בדוד שמש, ראה במ"ב- דירשו (תקג 16, ד"ה "וכן").

ד. רחיצה ביום טוב במים שהתחממו ביום טוב עצמו מבוילר (כמובן שלא הדליקוהו ביום טוב ולא מכבים אותו אז, אלא הוא נדלק ונכבה על ידי שעון שבת): בין לאשכנזים ובין לספרדים: אסורה רחיצת כל הגוף, ומותרת רחיצת הפנים, הידים והרגלים. ויש מקילים לגבי רחיצת חלק מהגוף[6]. וכל זה מדובר שהשימוש במים של הבוילר לא מדליק על ידי הטרמוסטט את גוף החימום של הבוילר. אך אם בשל השימוש והוצאת המים מהבוילר נדלק גוף החימום, יש לדון אם מותר אז השימוש. יש לזכור שאף כשמותר להתרחץ באופנים המותרים יש להיזהר בשבת וביום טוב שלא לסחוט את השיער, ולדעת רוב הפוסקים אין להשתמש בסבון קשה אלא בסבון נוזלי. לא כתבנו כאן את ההלכות לגבי רחיצה במים קרים, ולא לגבי רחיצה בשבת, וכנ"ל.

לקיחת תרופות ביום טוב

ה. נחלקו הפוסקים לגבי לקיחת (בליעת או שתיית) תרופות ביום טוב, והיינו האם מותר לקחתן בשל כל מיחוש וכאב, או שמותר רק באותם המקרים שמותר בשבת. ולמרות שישנם פוסקים גדולים ועצומים המחמירים בכך, ומתירים לקיחת התרופות ביום טוב רק כמו בשבת, בכל אופן המיקל בכך יש לו על מי לסמוך[7]. פירוט על כך ראה בספר מקראי קודש הלכות ראש השנה (פרק יג, הערה טז).