[1]א. הא דהמצוה הינה בהדלקה ולא בהנחה, כך היא מסקנת הגמ' במסכת שבת (דכ"ג), מדאמר ריב"ל: עששית שהיתה דולקת כל היום כולו, למוצאי שבת מכבה ומדליקה. ע"כ. וכן מדקא מברכינן "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה", משמע שהמצוה היא ההדלקה. וכ"פ הרמב"ם (בפ"ד מהל' חנוכה ה"ט), וכ"פ הטור והשו"ע (סימן תרע"ה סעיף א'). וכתב הלבוש הטעם, שכיון שבהדלקה ניכר פרסום הנס, לכן בה תלוי קיום המצוה. והב"ד כה"ח (סימן תרע"ה סק"ג).

ואמנם מרן כתב דין זה כבר בסימן תרע"ג (סעיף ב'), אלא שחזר וכתבו שוב בסימן תרע"ה (סעיף א'), וזאת כדי ללמדנו דין עששית שהיתה דולקת כל היום (כמו שהבאנו לעיל מהגמ' בשבת). והוסיף כה"ח עוד טעם, דמשום דבא ללמדנו גם דין היתה מונחת שלא לשם מצוה, וכמש"כ מרן (שם).

ובענין אם הדלקה עושה מצוה גם בנרות של שבת. כתב הט"ז (סימן תרע"א סק"א) שאין דין זה נוהג בשבת. ולמד זאת מדפרש"י דהדלקה עושה מצוה דומיה דמנורה, וא"כ לא שייך כן בנר שבת. אך הא"ר (סק"א) השיג על דברי הט"ז וכתב דאינו נכון, דהרי בנ"ח למדו דהדלקה עושה מצוה מדמברכינן "אקב"ו להדליק" א"כ ה"ה בנ"ש ויו"ט דמברכינן "להדליק", כמש"כ בסימן רס"ג (סעי' ה'), ה"נ דהדלקה עושה מצוה גם בהם. וכ"פ בהדיא המרדכי (פ' ב"מ) דגם בשבת הדלקה עושה מצוה. ומעין דברים אלו של הא"ר כתב המש"ז (סק"א) להשיג על דברי הט"ז הנז', וכ"כ הברכ"י (סק"א) והמ"ב (סק"א). והב"ד כה"ח (סימן תרע"ה סק"א).

ואמנם הרמ"א (בסימן רס"ג סעיף יו"ד) כתב: וצריך להניח הנרות (שבת) במקום שמדליקין ולא להדליק במקום זה ולהניח במקום אחר. עכ"ל. אך הט"ז (שם) לא העיר ע"כ דבר (למרות שבסימן תרע"ה משמע שחולק ע"כ). והמ"א (שם סקכ"ב) העמיד דברי הרמ"א בשעשה תנאי, דאל"כ הא למדנו בסמוך (בסעיף י"ד) שנר שהודלק לשם שבת אסור ליגע בו ולהוסיף בו שמן, ואפילו אם כבה אסור לטלטלו. ע"כ. ועוד הוסיף המ"א (שם סקכ"ג) בשם הלבוש, שאם מדליק במקום אחד ומניח במקום אחר אינו ניכר שמדליק לכבוד שבת. ולכן כתב המ"א דאם עמד שעה מועטת על מקומו רשאי אח"כ להניחה במקום אחר, דהא מותר להשתמש לאורה ואין זה כדין נרות חנוכה. וה"ה שמותר ליטלו ממקומו ולהניחו במנורה גבוהה, דהא ניכר שעושה לכבוד שבת. ועוד כתב (שם) בשם המרדכי דהטעם משום דהדלקה במקומה בעינן, ואין איסור אלא כשמדליקים במקום שאין משתמשים באור הנר והניחו אח"כ במקום שמשתמשים בו, דקיי"ל הדלקה עושה מצוה, וכמש"כ הטור. וכה"ג אמרינן גבי נר חנוכה שהדליקה בפנים והוציאה לחוץ וכו', אך בחוץ ממקום למקום שרי. וכן משמע ביש"ש (ספ"ו דב"ק), דאם הדליקה למעלה מכ' אמה והניחה למטה מכ' אמה, שלא יאמרו לצורכו נקיט לה, משמע שבתוך כ' אמה ליכא האי טעמא. ובמהרי"ו (הל' פסח) כתב דעיקר ההדלקה תלויה בכך שלא ידליקו במקום א' ויניחנה על השלחן, דהרואה אומר לצורכו הוא דנקיט לה. וכתב ע"כ המ"א דכיון דלדידן ס"ל כמהרי"ל דכל הבית הוי מקומו, הרי שאם הדליק במקום שמשתמשים בו מותר לטלטלם אח"כ למקום אחר. ומ"מ יש להזהר לכתחילה ולהניחם במקום אחד. ובאגודה כתב דיש להזהר בנר חנוכה, שבת ויו"ט שלא להדליקם ואח"כ להניחם במקומם, אלא תחילה יניחם במקומם ואח"כ ידליקם. ע"כ עיקר דברי המ"א.

והשע"ת (רס"י רס"ג) הביא בשם שו"ת בית יעקב, שאף באותו בית אין להוליך נרות שבת ממקום למקום, ואפילו בנרות ביהכ"נ, אך המ"ב (שם סקמ"ח) הביא עיקר דברי המ"א הנ"ל, וכתב שאמנם הלבוש הנ"ל חולק על מסקנת המ"א בהבנת מהרי"ו שאם הדליק לכתחילה במקום שמשתמשים בו שרי לטלטלה למקום אחר בבית, והסיק שם המ"ב שאכן במקום צורך יש להקל.

[2]ב. את הגדרת המושג פירשנו עפ"י רש"י שבת (דכ"ב,ב' ד"ה "אי הדלקה" וד"ה "ואי הנחה"). והא דכתבנו שמיד בגמר ההדלקה קיים המצוה, כ"כ הט"ז (סימן תרע"ג סק"ח), וכ"כ הלבוש. והב"ד המ"ב (סימן תרע"ג סקכ"ה) וכה"ח (סקנ"ב).

[3]ג. כך כתב מרן (בסימן תרע"ה סעיף א') עפ"י הגמ' בשבת (דכ"ג,א'). וכתב שם המ"ב (סק"ב) עפ"י הגמ', דר"ל שאם היינו סוברים דהנחה עושה מצוה היה צריך לכבותה ולהגביהה ולהניחה לשם מצוה ולהדליקה, אך כיון שהדלקה עושה מצוה מדליקה כמות שהיא מונחת. ור' תוס' שם (ד"ה "מכבה").

[4]ד.

ענף 1: השארת הנר במקום שהדליקוהו, ודינו בדיעבד אם העבירו למקום אחר לאחר הדלקתו.

את החיוב להדליק הנרות במקום שבו הוא רוצה שידלקו כתב מרן (בסימן תרע"ה סעיף א'): "צריך שידליקנה במקום הנחתה" ולמד זאת מההיא מימרא דרבא בשבת (דכ"ב,ב'), דאמר רבא: הדליקה בפנים והוציאה לא עשה כלום. ע"כ. וכתב מרן בב"י דאע"ג דאין הנחה עושה מצוה, מ"מ בעינן שידליקנה במקום הנחתה. וכתב המ"ב (שם סק"ד) דלא תימא דלא אכפת לן בהנחה כלל ובאיזה ענין שידליק יצא. קמ"ל.

ומה שכתבנו שאם הדליק במקום א' והעביר למקום אחר לא יצא, כ"כ מרן (שם), עפ"י מימרא דרבא הנ"ל, אלא שכתב בענין שהדליקה בפנים והוציאה לחוץ דלא יצא שהרואה אומר לצורכו הוא מדליקה. וכתב המ"ב (סק"ו) בשם הפוסקים (ד"מ בשם מהרי"ו, והביאוהו עוד אחרונים) שאפילו היו ההנחה וההדלקה במקום אחד, בפנים או בחוץ, בכל אופן יש להזהר שלא לטלטל הנרות ממקומם. ולטלטל מחדר לחדר פשיטא שאסור הדבר דודאי אין בזה הדלקה עושה מצוה. ואף לט"ז שמיקל בטלטול מועט הכא יודה שאסור. וכ"כ בהדיא בחוברת הלכות חנוכה לגר"מ אליהו (סקנ"ט). וע"ע בספרו מאמר מרדכי (מועדים. פנ"ח סעי' מ"ז). ובענין עד מתי חל איסור הטלטול ר' לקמן (בסעיף ד')].

ומה שכתבנו הטעם, כיון שאין הדבר ניכר שהדליק לשם מצוה, שמא יאמר הרואה דלצורכו הדליקה ג"ז כתב מרן (שם בסעיף ט'). וטעם זה נזכר גם הוא בגמ' שבת (דכ"ב,ב').

ועוד כתב מרן שם (בסעיף א') שהמדליק נר חנוכה וממשיך לאוחזו בידו (היינו שאינו משנה את מקומו, ולכאו' אינו עובר על ענין הדלקה עושה מצוה ולא הנחה), לא יצא ידי חובה. והוא מהטעם הנ"ל: שהרואהו יאמר שלצורכו הדליק הנר, ולא לשם מצות נר חנוכה. וגם דין זה מקורו במימרא דרבא בגמ' בשבת (שם דכ"ב, ב').

ונחלקו האחרונים בפירוש דין זה. דעת הט"ז (בסק"ג) שדוקא אם אוחז הנר בידו כל זמן מצותו הוא דלא יצא ידי חובה, אך אם אוחזו בידו קצת זמן ואח"כ מניחו במקומו כשהוא דולק יצא י"ח. אך כמה אחרונים [א"ר (סק"ד) והמאמ"ר (סק"ו) ומש"ז (סק"ג)] פקפקו על דברי הט"ז וכתבו שאין להדליק עד שיהיו הנרות מונחים תחילה במקומם. ואמנם המש"ז הוסיף שאם הניחה קצת זמן בדיעבד יצא, אך לכתחילה לא יעשה כן. והב"ד כה"ח (סי' תרע"ה סקי"ב). ור' לעיל בפרק ו' (סעיף ח'), שכתבנו שהפוסקים למדו מדברי הט"ז כאן גם לגבי הדלקה מנר לנר, שמותר להדליק מנר לנר ואח"כ להניחו, כיון שבזמן מועט לא קפדינן. וכן ראה לקמן בפרקנו (סעיף י"ב ובהערה שם) מה שנכתוב בס"ד מענין זה.

ומה שכתבנו שאם אכן כבר העביר הנר בתוך הבית לאחר ההדלקה שצריך לכבותו ולחזור ולהדליקו, כ"כ בחוברת הלכות חנוכה לגר"מ אליהו (סעיף ל"ב). וכ"כ שם שלא יברך על הדלקה זו. ולפי הכתוב במקורות שם נראה שלמד דין זה ממש"כ מרן (בסימן תרע"א סעיף ו'), שאם הניח הנר למעלה מכ' אמה לא יצא י"ח. וכתב ע"כ הפר"ח שצריך לכבותו ולחזור ולהדליקו. והב"ד כה"ח (שם סקנ"ג). וכן למד דין זה ממש"כ מרן (בסימן תרע"ה סעיף א') בדין עששית שהיתה דולקת כל היום (וכתבנוה לקמן סעיף ד' בפרקנו) שצריך לכבותה ולחזור ולהדליקה. וע"ע בס' מאמ"ר (לגרמ"א זצ"ל. פנ"ח סעי' מ"ז).

ענף 2: מי שלאחר הדלקת הנר העבירו למקום אחר, היברך שוב את ברכות ההדלקה.

לגבי שני המקרים הנ"ל כתבו האחרונים שצריך לחזור ולהדליק בברכה. שכ"כ הפר"ח (שם בסימן תרע"א), וכ"כ השכנה"ג (בהגה"ט בסימן תרע"ה סק"א) והשו"ג (סק"ב). והוסיפו שאפילו בירך כשהעביר העששית ממקום למקום בלא לכבותה, צריך לכבותה ולחזור ולהדליקה בברכה. ואילו הגר"מ אליהו זצ"ל פסק להדליק בלא ברכה. אלא שטעמו של הגר"מ אליהו זצ"ל הוא בגלל סברת הפר"ח שכתב שבחנוכיות שלנו שכל העולם יודע שהן עשויות לנר חנוכה, והנרות הדולקים בהם הינם נרות חנוכה ולא נרות לצרכי האדם, אם אחזה בידו עד שכבתה יצא ידי חובה ולא אמרינן שחוששים לרואה שיאמר לצורכו הדליקה. וה"ה לנידון דידן, שכיוון שרוב העולם בימינו מדליקים בחנוכיות המיועדות לחנוכה בלבד, לפחות לענין ברכה נוספת לא נחייבו בה, אלא ידליק שוב אך בלא ברכה [ואמנם הפר"ח הוסיף שכן נראה לו להלכה ולא למעשה, והב"ד המש"ז וכה"ח (סימן תרע"ה סקי"ג), אך הוסיף המש"ז שלענין אוחזו בידו אכן לכתחילה יניח ואח"כ ידליק, ובדיעבד אם אחזו בידו כל הזמן יצא. ע"כ. ומשמע שהמש"ז אכן קיבל את דברי הפר"ח אף למעשה [וכן מצינו שפוסקים רבים כתבו שפסקו להלכה ולא למעשה, וכמה דורות אחריהם קבלו וסמכו על דבריהם אף למעשה, כגון שהרב יד אהרן (סי' קס"ה הגב"י) הביא דברי האדמת קודש כהלכה פסוקה, למרות שהרב אדמת קודש עצמו כתב בסו"ד שכ"כ להלכה ולא למעשה, עד שיסכימו עמו שנים מבעלי הוראה. וכיוצ"ב כתב הגר"ח פלאג'י בשו"ת חקקי לב (חאה"ע סי' נ"ז) כי מה שמצינו כמה פוסקים שמסיימים בסו"ד "אם יסכימו לזה שנים מבעלי הוראה", על דרך ענוה כותבים כן. וכ"כ בשו"ת אהל יצחק (חיו"ד סי' ט"ז דכ"א). וע"ע בשד"ח (כללי הפוסקים סימן ט"ז סקמ"ז), ובשו"ת יבי"א (ח"ה חאה"ע סס"י י"ח)].

ובס"ד היה נראה לי לומר עוד טעם שלא לברך במקרה זה. שהרי למדנו (בסימן תרע"א) דין המדליק מעל כ' אמה ומורידה אח"כ, וכבר הוסיף שם מדנפשיה הרב כה"ח, דהוא דוקא אם גמר ההדלקה, הסיח דעתו ממנה, ואח"כ נודע לו שהדליק בפיסול, שאז צריך לחזור ולהדליקה בברכה. אך אם נודע לו תיכף לאחר ההדלקה, טרם שהסיח דעתו ממנה, אין לחזור ולברך. ולפי"ז י"ל בעניננו, שודאי אם לא הסיח דעתו משעה שבירך ועד שהניחו לאחר הטלטול שא"צ לברך שוב, אלא לדעת הגר"מ אליהו זצ"ל אפי' הסיח לא יברך. ועוד הביא שם הרב כה"ח דברי האשל אברהם (סק"ז), שכתב שדברי הפר"ח בענין הברכה צ"ע. ואמנם טעמו של הא"א הוא שיש מ"ד שאם הדליק בפנים מעל כ' אמה שיצא י"ח ולכן לא יברך, מדין סב"ל (ובענין זה ראה לעיל בפרק ג'). וא"כ אצלנו לא שייך טעם זה, ולכאו' יצטרך לברך. אך באמת גם אצלנו אפשר לומר שכיון שהט"ז ס"ל דבהפסק מועט יצא י"ח אף לכתחילה, והמש"ז הודה דבדיעבד יצא, כמו שכתבנו לעיל, הרי לפחות בהעברה בזמן מועט לא יברך שוב מדין סב"ל.

ועוד, דרוב ככל המקרים שיש פגם בהדלקה עושה מצוה אנו מחייבים אותו לחזור ולהדליק, אך בלי ברכה, וכמו שרואים אנו במקרים השונים שנזכרים בפרקנו.

ואף מהמקרה השני שלמד הגר"מ אליהו זצ"ל, מדברי השכנה"ג והשו"ג שכתבו בענין עששית שהיתה דולקת כל היום שאף אם בירך והעבירה כשהיא דולקת שלא עשה ולא כלום, ולכן צריך לכבותה שוב ולהדליקה בברכה, הרי שאף שם כתב הרב כה"ח (סימן תרע"ה סק"ח) שמש"כ שיחזור ויברך היינו דוקא אם הסיח דעתו בין העברת הנר להדלקה, אך אם עדיין מתעסק בה והזכירוהו, וכבה והדליק בעודנו עומד שם, א"צ לחזור ולהדליק. וא"כ גם שם שייך לומר מה שאמרנו לעיל. ועוד, שאין הדבר פשוט שבשופי הוא צריך ורשאי לברך. ובפרט שנראה לחלק, ששם כתבו השכנה"ג והשו"ג לברך כיון שכשבירך לא בירך כלל על ההדלקה אלא על העברת הנר ממקום למקום, והרי קיי"ל דהדלקה עושה מצוה ולא הנחה או העברה, ועד שנזכר לא הדליק כלל הנרות כיון שכבר היו דולקים מיום קודם לכן, ולכן צריך לברך שוב ברכת "להדליק" כשמדליקה מחדש. אך בני"ד הרי הברכה שבירך חלה על מעשה ההדלקה הראשון שהיה כשר, אלא שפגם בכך שהעביר הנר ממקום למקום אחר ההדלקה, וכיון שבעת ההדלקה קיים את המצוה בשלימותה, הן מבחינת הברכה וכן מבחינת ההדלקה ומקום ההנחה, שהיה מקום ראוי להדלקה וכמות שמן הראויה לזמן ההדלקה וכדו', אלא שהפגם היה רק אח"כ, הרי שלפחות מדין סב"ל לא יברך אלא ידליק בלא ברכה. וה"ה דאפשר לומר גם בענין המדליק מעל כ' אמה שהורידה למטה מכ' אמה, שכתב הפר"ח שצריך לברך שוב - כי שם היה פגם כבר במעשה ההדלקה הראשון כיון שהדליקה שלא במקומה, משא"כ בני"ד, וכנ"ל.

ענף 3: המשך ההוכחות שבמקרה שהעביר את הנר לא יברך שוב.

עוד נראה להביא ראיה לכך שידליק בלא ברכה ממש"כ מרן [(בסימן תרע"ה סעיף ב') והבאנוהו לקמן בפרקנו (סעיף ה')], שמי שלא נתן מספיק שמן בחנוכיה, ובירך והדליק, ורק אח"כ הוסיף שמן כדי שיעור, לא יצא י"ח. וכתבו ע"כ האחרונים [הב"ד המ"ב (שם סק"ח), וכה"ח (סקט"ז)] שאכן צריך לכבותה, לתת בה שמן כשיעור ולחזור ולהדליקה. ואמנם הפר"ח (שם) כתב שידליקנה בברכה, אך המש"ז חלק עליו וכתב שלא יברך מספק, עיי"ש טעמו. וכ"כ החמ"מ (סק"ג), וכ"כ החיי"א (כלל קנ"ד סקכ"א), הבא"ח (פר' "וישב" סק"ח), המ"ב וכה"ח (שם). וא"כ גם שם אע"פ שלא יצא י"ח וחייב לכבותה ולהדליקה שוב, מדליק בלא ברכה. וכ"ש בעניננו, שלמרות שבעת ההדלקה לא היה פגם בהדלקה, שידליק בלא ברכה. והעיר לי ת"ח אחד שאולי יש להשיב ע"כ, דאם לא הניח שמן כשיעור א"צ לברך שוב כיון שיש ראשונים דס"ל דסגי כשדולק זמן קצר, ולא בעינן שיעורא לזמן ההדלקה, משא"כ בני"ד שבמעשה שעשה וטלטל הריהו מפקיע את ההדלקה מעיקרא דמוכח שברישא הדליקה לצורכו, ולכן אולי יברך שוב. ומ"מ נראה בס"ד עוד לומר, שלפי מה שלמדנו בענין נר שהעמידוהו במקום שהרוח בו מצויה, שכתבו הפוסקים [מ"ב (סי' תרע"ג סקכ"ה) וכה"ח (סקנ"ד)] שצריך לכבותו ולחזור ולהדליקו. ואמנם מדברי הפר"ח משמע שצריך לחזור ולברך (ר' כה"ח שם). אך כבר הסכימו האחרונים (ר' מ"ב וכה"ח שם) שאין לברך. ור' מה שכתבנו על כך בסעיף ח' בפרקנו. והרי שם היתה גריעותא בעת מעשה ההדלקה, ובכ"ז פסקינן שלא יברך, וא"כ כ"ש הכא דבעת ההדלקה היתה היא שלימה ללא דופי ורק אח"כ נעשתה הריעותא. ולמרות שיש לחלק ולומר דהתם אינו מברך כיון שי"א שא"צ שיעור לזמן דליקת הנר, כלישנא קמא בגמ' בשבת (דכ"א,ב'), ואילו כאן הרי לא דלק הנר במקומו כלל, בכל אופן נראה שגם כאן לא יברך מהטעמים הנ"ל.

א"כ נראה עד כה שהמדליק נר בברכה בתנאים הראויים להדלקה, ואח"כ טלטלה ממקומה למקום אחר בבית, צריך לכבותה ולחזור ולהדליקה בלא ברכה. וכן כתב הגר"מ אליהו זצ"ל.

ענף 4: עוד בענין הנ"ל, ותשובות הרבנים על כך.

אולם לאחר עיון נוסף מצאתי שלדעת מרן בעל המ"ב אין הדברים נכוחים. שכתב המ"ב (בסימן תרע"א סק"ל) שאם הדליק הנר למטה מכ' אמה ונטלה משם והניחה במקום אחר תוך כ' יוצא י"ח, דהא הוי הדלקה במקומה, דשני המקומות כשרים. וכ"כ מחה"ש (שם סק"ז), חמ"מ (סק"ז) וכה"ח (שם סקנ"ד). וא"כ לדעת מרן המ"ב אין צורך כלל לכבות הנר ולהדליקו שוב, אלא אפי' שטלטלו, ושלא עשה טוב בכך, מ"מ לא יכבנו וידליקנו, וודאי שלא יברך שוב.

אך לכאו' דברי המ"ב לא כ"כ מובנים. שהרי שנינו בהדיא בגמ' בשבת (דכ"ב,ב') שהדליקה בפנים והוציאה לחוץ לא עשה כלום, היינו שלא יצא י"ח. וכ"פ מרן (בסימן תרע"ה סעיף א'). ור' מש"כ המ"ב (שם סק"ו) בשם כמה פוסקים, מהם הד"מ בשם מהרי"ו, ושכ"כ כמה אחרונים, שאפי' הדליקה והניחה באותו מקום, בפנים או בחוץ, כגון שטלטלה ממקום אחד בתוך הבית למקום שני בתוך הבית, שיש להזהר שלא לעשות זאת. וא"כ מש"כ המ"ב וכה"ח בשם האחרונים שהטעם שהמטלטל את הנר לאחר הדלקתו יוצא י"ח כי שני המקומות כשרים, קשה ע"כ, שהרי מצינו במקרה דומה שלא יצא י"ח כלל.

ותחילה עלה על דעתי לתרץ מדקדוק דברי רש"י שם (בשבת דכ"ב,ב') שכתב שהמדליק בפנים והוציאה לחוץ לא עשה כלום כיון "דצריך להניחה על פתח ביתו מבחוץ", היינו לפרש"י לא יי"ח כיון שלכתחילה לא הדליקה במקום הראוי להדלקה, כי צריך להדליקה בחוץ. וכמו שכתב מיד בהמשך: "צריך שתעשה במקום חיובא". ואפשר לומר שאין כאן פגם רק במעשה ההדלקה, אלא יש כאן פגם גם במחשבתו, שידע שאינו מדליק במקום הראוי. ולפי"ז יתכן שבעת ההדלקה כבר היה בדעתו להגביהה ולטלטלה למקומה הנכון, והיינו לפתח הבית מבחוץ, ולכן אין כאן הדלקה עושה מצוה. אך אה"נ מצד עצם הטלטול אין הפגם כ"כ גדול עד שנחייבו לכבותה ולהדליקה שוב, אם אכן הניח בשני מקומות כשרים בתחילה ובסוף.

ואכן נראה מדברי המ"ב (בסי' תרע"ה סק"ה) שלעיכובא הו"ד כשהוציאה לבחוץ, או הכניסה פנימה. ובסק"ו כתב שלכתחי' אין להזיזו בפנים. ומקורו ביש"ש ובמ"א. וכ"כ (בסי' תרע"א סק"ל) בשם מחה"ש. וראה במחה"ש (סי' תרע"א סק"ז) שמקורו במ"א (סי' רס"ג), שכתב שגם לדעת מרן כשמטלטל בפנים ממקום למקום יוצא י"ח.

וכששאלתי ע"כ את הג"ר יהודה צדקה זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף תכב"ץ פה עיקו"ת ירושת"ו, אף הוא פסק בסכינא חריפא שהמטלטל נר ממקום למקום א"צ לכבותו ולחזור ולהדליקו, וכ"ש שאין לברך שוב, אלא לא יעשה דבר. והוסיף שמה שלמדו מדין הדלקה עושה מצוה, שאין לטלטל הנר לאחר הדלקתו זה רק לכתחילה, אך בדיעבד יצא י"ח. ולשאלתי שמדברי מרן (בסימן תרע"ה סעיף א') שמהטלטל נ"ח מבפנים החוצה, וכדברי המ"ב אף מבחוץ פנימה, שלא יי"ח, ענה ששם הטעם משום שינוי רשויות.

לאחר כתיבת הדברים שאלתי גם את הגר"מ אליהו זצ"ל ע"כ, והורה לי הלכה למעשה שלדעתו המטלטל בתוך הבית צריך לכבות הנר ולהדליקו שוב, דהיינו דאף טלטול כזה הוא לעיכובא, אך הוסיף שאין לברך שוב על הדלקה נוספת זו. עכת"ד.

ענף 5: דין המוציא את הנרות לאחר הדלקתן, מהבית החוצה, והמסקנה להלכה.

ובענין מה שכתבנו שאם הוציא הנרות מהבית לחוץ שלא יצא י"ח, כ"כ מרן (בסימן תרע"ה סעיף א'). ועפ"י זה הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל שיש אף לברך על ההדלקה השניה. ודעת הגר"מ אליהו זצ"ל שאף במקרה זה אין לברך על ההדלקה השניה, וטעמו הוא כיון שלדעת הפר"ח האוחז את החנוכיה בידו עד שכבתה יצא י"ח, ולא חיישינן שהרואה יאמר דלצורכו הדליקה, כיון שידוע לכל שאין משתמשים בה, אלא היא מיוחדת להדליק בה נ"ח. עכת"ד (ור' כה"ח תרע"ה סקי"ג). והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שאין פה דין של סב"ל בגלל דעת הפר"ח, כיון שמעיקר הדין קבעו שלא יצא י"ח ותקנו שיחזור וידליק, לכן צריך לברך שוב, ושכן פשט דעת מרן. ועוד הוסיף הגר"ש ישראלי זצ"ל, שסברת הפר"ח אינה מובנת לו, שהרי אף בזמן חז"ל היו חנוכיות ואפ"ה גזרו את גזירת הרואה יאמר וכו'. ועוד: אפשר לומר גם על אדם המטלטל חנוכיה שלצורכו הדליקה, משום דודאי יתכן שאדם ישתמש בחנוכיה לצורכו. עכת"ד. ושוב שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל ואמר לי שלדעתו בזמן הגמרא לא הדליקו נרות חנוכה בחנוכיות. עכת"ד.

המורם מכל, שאכן מי שהדליק הנרות בברכה, אלא שלאחר זמן העבירם ממקום למקום: אם העבירם מתוך הבית החוצה וכן להיפך, או מעל כ' אמה הורידם שיהיו מתחת לכ' אמה, צריך מעיקר הדין לכבותם ולהדליקם שוב, אלא שיש מחלוקת אם יברך שוב על ההדלקה. אך אם העבירם בתוך הבית עצמו ממקום למקום, יש אומרים שצריך לכבות ולחזור ולהדליק שוב, אך בלי ברכה, ויש אומרים שאינו לעיכובא כלל, וא"צ לכבות ולהדליק. ומ"מ לכו"ע ראוי להמנע מכל טלטול שהוא של הנרות, הן בתוך הבית עצמו והן מחוצה לו ממקום למקום.

ועוד בענין הדלקה במקומה בעינן ר' בשפת אמת בסוגיה פ"ב דשבת.

[5]ה. דעת המתירים לטלטל הנרות אפילו לפני שהושלם זמן ההדלקה, דהיינו חצי שעה, נזכרה במ"ב (סימן תרע"ה סק"ו). ועיי"ש בשעה"צ (שם סק"ו).

והאוסרים לטלטל הנרות בתוך זמן זה הם הד"מ בשם מהרי"ו, והביאוהו כמה אחרונים, ביניהם המ"א, הא"ר, המ"ב שם וכה"ח (סק"י). וכ"כ בעל הלק"ט (ח"א סי' ב'), שהעוקר נ"ח ממקומו בתוך זמן הדלקתו אפשר דלא יצא י"ח, שהרואהו יאמר דלצורכו הוא דאדלקה מתחילה. והב"ד בשע"ת (סימן תרע"ה סק"א) וכה"ח (סקי"א. ונראה לי שק"ק ע"כ, שהרי מנין לרואה לדעת מתי הדליקה. ושמא כיון שיתכן שיטלטלנה פחות מחצי שעה מתחילת זמן ההדלקה - מהשקיעה - הרי נראה לכל שטלטלה לפני תום שיעור ההדלקה. ומשו"ה לא פלוג ובכל עת אין לטלטלה טרם עבר זמן זה).

ודעת המחמירים שלא לטלטל אפי' לאחר חצי שעה, נזכרת בחוברת הל' חנוכה לגר"מ אליהו זצ"ל, (ס"ק ל"ב), בשם "יש מחמירים". ובתשובה לשאלתי אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל שבאמת מעיקר הדין אסור לטלטל הנר במשך חצי שעה, אך מדין חשד אין לטלטלו אף לאחר חצי שעה. והוסיף שמכל מקום אם אין שם אנשים אחרים שרי לאחר חצי שעה. עכת"ד.

ומה שכתבנו שנכון שלא לטלטלם לכתחילה בתוך חצי שעה ותו לא, כך נראה שהסיק המ"ב (שם), מדהביא דברי הפמ"ג בסוף הענין דלכתחילה ודאי יש להזהר בזה. וכן נראית מסקנת מרן הח"ח בשעה"צ (סימן תרע"ד סק"ד). וכן מכה"ח משמע בהדיא דס"ל הכי, מכיון שהביא רק דעה זו (ונראה שנעלם מעינו הבדולח, ולכן לא הזכיר דברי המקילין שהביא המ"ב הנ"ל) וע"ע בכה"ח (סי' תרל"ז סק"ה). אמנם נראה שבני"ד לא הביא דברי המקילים מטעם אחר.

ומה שכתבנו שמותר לטלטל הנרות לצורכם, הנה מדברי הא"ר המובא בשעה"צ (סימן תרע"ד סק"ד), שכתב דהא דמדליקין מנר לנר היינו שלוקח את הנר שכבר דולק וממנו מדליק נר אחר כבוי (ואמנם הפר"ח חלק ע"כ, מטעם דאין מטלטלים נ"ח ממקומה בתוך שיעורה), וכתב ע"כ מרן הח"ח שנראה שטעמו משום שאין כאן חשש שיאמרו דלצורכו הדליקה דהלא רואים שמטלטלה לצורך נ"ח אחר. ולפי"ז נראה לומר שאם לפתע נוצר מצב שיש חשש סכנה שהנרות יכבו, כגון שלפתע החלה רוח חזקה במקום שאין הרוח מצויה (ר' ע"כ בפרקנו סעיף ז'), הרי מותר לכתחילה לטלטל הנרות, שהרי אין פה חשש שיאמר הרואה שלצורכו הדליקה, כיון שניכר הדבר שלצורך הנרות מטלטלם. אולם כיון שבפמ"ג חולק ע"כ, יתכן לומר דשוא"ת עדיף. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל ע"כ, והורה לי הלכה למעשה שאכן אם החלה לפתע לנשוב רוח שעלולה לכבות הנרות, אע"פ שהניחם במקום שאין הרוח מצויה בו בדר"כ, מותר לכתחילה לטלטל את הנרות למקום שלא שולטת בו הרוח, ואע"פ שעושה זאת בתוך זמן החיוב, כיון שזה לצורך הנרות. עכת"ד.

[6]ו. דין זה כתבו מרן (בסימן תרע"ה סעיף א'): עששית שהיתה דולקת כל היום שהדליקה מע"ש למצות חנוכה, למוצאי שבת מכבה ומדליקה לשם מצוה. ע"כ. ומקור דין זה מהגמ' שבת (דכ"ב,ב' - דכ"ג,א'), וממימרא זו דריב"ל פשטו בגמ' דהדלקה עושה מצוה ולא הנחה, מדלא קאמרינן שצריך לכבותה ולהגביהה ולהניחה ולהדליקה, משמע שאין המצוה בהנחה אלא בהדלקה ולכן מדליקה כשהיא מונחת [ור' מה שכתבנו ע"כ לעיל (בהערה א' והערה ד') בפרקנו]. וכתב הר"ן שכן מצינו בנר מערבי, דאע"פ שהיה דולק היה הכהן מכבהו ומיטיבו ומדליקו בתחילה. והטעם לכך כתב המ"ב (סק"ג) שאינו מועיל מה שהדליקה אתמול לשם מצוה, דכל יומא ויומא מילתא באנפי נפשה היא. והב"ד כה"ח (סק"ז). ומרן ס"ל כדפרש"י שם, שמדובר שהדליקה לשם מצות חנוכה בע"ש. ולכן הסביר המ"ב דאע"פ שהדליקה לשם מצות חנוכה, אפ"ה בעי לכבותה ולהדליקה שוב. ור' מש"כ על כך התוס' (שם ד"ה "מכבה").

ומה שכתבנו שלאחר שיכבה הנר יחזור להדליקו בברכה, כ"כ הרמב"ם (בפ"ד מהל' חנוכה הלכה ט'), וכן משמע מכה"ח (סימן תרע"ה סק"ח), ממה שהביא בשם שכנה"ג. וכן הורה לי הלכה למעשה הג"ר יהודה צדקה (זצ"ל), ראש ישיבת פורת יוסף פה עיר קודשנו ותפארתנו, ירושת"ו. ולאחר מכן אף הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי שיש לברך על־כך. עכת"ד.

[7]ז. עיקרו של דין זה כתבוהו הטור ומרן (בסימן תרע"ה סעיף ב'): צריך שיתן שמן בנר כדי שיעור קודם הדלקה, אבל אם בירך והדליק ואח"כ הוסיף שמן עד כדי שיעור, לא יצא י"ח. ע"כ. והם דברי הרא"ש, והביאם מרן בב"י. ואמנם כתב דין זה בשו"ע בשם "יש מי שאומר", דלכאו' אין דין זה מוסכם על הכל, אך כתב ע"כ הרב כה"ח (בסקי"ד) שבאמת מרן כן פסק זאת להלכה, אלא שדרכו של מרן שסברא שלא מצאה אלא בפוסק אחד כותבה בשם "יש מי שאומר". וה"ה בנידון דידן, כיון שמצאה רק בדברי הרא"ש כתבה בלשון זו, ולכן לא הביא ע"כ מחלוקת בב"י. ע"כ תורף דבריו.

והנה המעיין יראה שהרמב"ם (בפ"ד מהל' חנוכה ה"ה) כתב שצריך ליתן שמן בנר חנוכה שיעור שיספיק להדלקה עד שתכלה רגל מן השוק. ולכאו' אפשר לפרש דכוונתו שיתן שמן כדי שתדלוק חצי שעה בכל מקרה, והיינו כתירוץ השני בגמ' בשבת (דכ"א,ב'). ומה שכתב הרמב"ם שיעור שיספיק להדלקה עד שתכלה רגל מן השוק קאי למדליק בשקיעה, אך אה"נ אם הדליק אחר השקיעה יתן שמן בנר שידלוק חצי שעה. ואפשר לפרש את דעת הרמב"ם כתירוץ הראשון בגמ' ש"עד שתכלה רגל מן השוק" הכוונה למי ששכח להדליק בשקיעה שהולך ומדליק עד שתכלה רגל מן השוק. אך אם הדליק אחר השקיעה א"צ ליתן שמן לשיעור הדלקה של חצי שעה אלא עד שתכלה רגל מן השוק [והרה"ג מיכאל הרשקוביץ שליט"א (ר"מ בישיבה "מרכז הרב" ורב הישוב נריה), אמר לי שלדעתו לרמב"ם אין שני התירוצים בגמ' סותרים, אלא הם באים לומר שעד שתכלה רגל מן השוק זה רק לגבי אי לא אדלקה, וכן לשיעור השמן למדליק בשקיעה, והם משלימים זא"ז, ולא סותרים זא"ז כמש"כ התוס' שם. ואח"כ ראיתי שכ"כ המ"מ שם דהרמב"ם ס"ל דשני התירוצים לא פליגי אהדדי ושניהם הם דינא. וכ"כ הב"ח (בסי' תרע"ב) וכ"כ עוד אחרונים]. ומ"מ כעין דברי הרמב"ם בשיעור השמן כתבו גם הרי"ף והרא"ש הנ"ל בפרק במה מדליקין [עיי"ש בדבריהם שכתבו כן בהדיא. וכן הבין הנשמת אדם (כלל קנ"ד סק"א)]. וכ"כ הגהות הסמ"ק (סימן רע"ט) בשם הר"ש. ואמנם בספר האגודה (פ"ב דשבת סימן ל"ב) כתב שהשיעור הוא יותר ממהלך מיל, כדין תחום שבת, ושכן משמע ברמב"ם. ולא זכיתי אני הקטן להבין דבריו. ור' עוד בשו"ת אהל משה (לרבי משה צוויג, ח"ב ס"ס ס"ט).

ולפי האמור נמצאנו למדים שבאמת יש עוד ראשונים שפסקו כרא"ש, ונוסף ע"כ שיש מחלוקת לגבי שיעור זה. ועלינו לזכור שמ"מ כל הפוסקים הנ"ל נראה שסוברים כתירוץ השני בגמ' (אמנם הרי"ף הביא גם את התי' הראשון, אך מ"מ נראה שפוסק גם כשני, וכן הבין בנשמת אדם הנ"ל), שלפיו צריך לתת שמן כשיעור הדלקה של חצי שעה. ואמנם הב"י וכה"ח לא הזכירו כלל דברי שאר הראשונים חוץ מהרא"ש, ולפי"ז נראה שאכן תירוצו של הרב כה"ח הוא אמיתי לגבי מרן שלא ראם ולא הזכירם.

ואמנם ת"ח אחד העיר לי שכוונת כה"ח שמרן פסק רק כפוסק יחיד, כיון שרק הרא"ש כתב בהדיא דבעי נתינת השמן לפני ההדלקה, משא"כ לשאר הראשונים דסגי בהוספת השמן לאחר ההדלקה. ואין דבריו מוכרחים, כיון שהמעיין בדברי הרמב"ם (בפ"ד ה"ה), שכתב "וצריך שיתן שמן בנר כדי שתהא דולקת והולכת עד שתכלה רגל מן השוק", רואה דאף לרמב"ם בעי נתינה מראש, דאל"כ הול"ל דצריך שתהא דולקת עד שתכלה וכו', וממילא היינו יודעים דבעי נתינת שמן כשיעור זה, ומדכתב "וצריך שיתן שמן" משמע דמתחילה יתן זאת. וצ"ע.

והנה בספר ילקוט יוסף (מועדים. הלכות חנוכה עמ' 221) הב"ד הגר"ע יוסף זצ"ל שכתב בכתב ידו על גליון ספר כה"ח שלו בזו הלשון: וי"ל ששוב ראה בפוסקים שכתבו דכיון דהוי תרי לישני בש"ס ופסקינן לקולא (משמע שהבין שהתירוצים סותרים) שאין צריך שיעור כלל, לכן כתב זאת בשם יש מי שאומר. ע"כ.

נראה מדברים אלה, שאמנם הגר"ע יוסף זצ"ל מודה לרב כה"ח שמרן אכן לא ראה את דברי הראשונים הנ"ל חוץ מהרא"ש, הן את הסוברים כרא"ש והן את החולקים עליו, וכן מודה הגר"ע יוסף זצ"ל לכלל שנקט הרב כה"ח הכא, אך לדעת הגר"ע יוסף זצ"ל לא היינו צריכים להגיע לכל זאת, ואין זה תלוי כלל אם מרן ראם אם לאו, ואין זה תלוי אם יש בכך מחלוקת ואם יש רק פוסק יחיד שכתב זאת או כמה פוסקים, אלא לדעת הגר"ע יוסף זצ"ל כתב זאת מרן בשם יש מי שאומר כיון שיש ספק אם אכן בעי שיעור להדלקה כתירוץ השני בגמ' אם לאו, וכיון דפסקינן לקולא שאין צריך שיעור, לכן כתב זאת בשם יש מי שאומר. וכעין זאת כתב הגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א (ח"ד סימן נ"ב), שכן תירץ הגאון מהר"ם שיק (סימן של"ב), וכיוצ"ב כתב השדי חמד (בכללי הפוסקים סימן י"ג אות כ"ד, עיי"ש). עכ"ד.

ולאחר חיפוש נוסף מצאתי שכעין זאת כתב גם הנשמת אד2ם (הוא כתב זאת לענין הברכה), שאכן ישנם כמה ראשונים דס"ל דלא בעינן שיעור להדלקה, והלא הם הס"ח, הסמ"ק, הגמ"יי בשם ר"י, וכ"כ הב"ח בשם הראבי"ה.

ומה שכתבנו שיכבה הנרות ויחזור להדליקם, כ"כ המ"ב (שם סק"ח) וש"א.

ובענין מה שכתבנו שלא יברך על הדלקה זו. אמנם הפר"ח כתב שיחזור ויברך, והסכים עמו הרב פרי הארץ (ח"ג חאו"ח סוף סי' ב'), אך כבר חלק ע"כ הפמ"ג במש"ז (סימן תרע"ה סק"ג), וכתב שאין לברך על ההדלקה השניה כיון שבגמ' אמרו שני תירוצים בכך ורק לתירוץ השני בעינן שיניח בזמן ההדלקה שמן כשיעור, וכיצד יברך מספק. וכפסק הפמ"ג כתבו גם החמ"מ, ושו"ת מהר"ם שיק, ספר תפילה לדוד, החיי"א (כלל קנ"ד סעיף כ"א, ועיי"ש בנשמת אדם), מועד לכל חי [הביא דבריהם בילקו"י (מועדים. דיני הדלקה עושה מצווה. הערה י"ח. עמ' 222)], הבא"ח, מ"ב (סימן תרע"ה סק"ח) וכה"ח (שם סקט"ז).

ואמנם בספר ילקוט יוסף (שם) כתב בשם ספר תולדות זאב (על שבת ח"א דף ק"י ע"ב) שהביא בשם דודו הגרצ"פ פראנק זצ"ל, שאם לא היה די שמן בחנוכיה בזמן ההדלקה, והדליקה בברכה, ואחר כך כשעמד ע"כ לא כיבה אותה אלא הוסיף שמן בנר בכמות כזו שיש מכאן ולהבא שעור הדלקה של חצי שעה, מבלי להתחשב במה שדלק כבר, יוצא ידי חובה בכך, הואיל והמוסיף שמן בנר נחשב כמבעיר, כדאיתא במס' שבת (דכ"ט,ב') ובמסכת ביצה (דכ"ב,א'), ולפי"ז חשיב שפיר הדלקה עושה מצוה. ואמנם מחבר הספר תולדות זאב פקפק ע"כ וכתב שתקנת חז"ל היתה שבעת ההדלקה ממש כשמבעיר הפתילה צריך שיהיה שיעור השמן הדרוש, משא"כ בשבת ששם אנו דנים מצד מלאכות, אבות ותולדות. עיי"ש. ובספר מאורי אש (דף צ"ה ע"ב) כתב מדנפשיה כגרצ"פ פראנק, וכ"כ בשו"ת התעוררות תשובה (ח"ב רס"י ל"ד). ור' עוד בשו"ת מנחת יצחק (ח"ב סי' כ"א), בשו"ת מי יהודה (חאו"ח סי' פ"א סק"ב וסק"ג).

עד כאן מובא שם בילקוט יוסף. ואכן בדקנו בספר תולדות זאב שם (וזה בדף קי"ג) ונמצא כדברי הילקוט יוסף. אלא שבס"ד מצאנו בספר מקראי-קודש לגרצ"פ פראנק (חנוכה, סימן ח', עמ' ט"ז) שדעתו הינה הפוכה ממה שכתבו בשמו. שהמעיין יראה שדעתו הינה שאכן צריך לכבות ממש את האש ואז להוסיף השמן בשיעור בפני עצמו שידלוק כדבעי. ולא מהני רק להוסיף שמן כשיעור מבלי לכבותה תחילה. וצ"ע על הכותבים בשמו ההיפך. וגם מה שכתבו בשם הגרשז"א זצ"ל במאורי אש שמסכים הוא שאם יוסיף מכאן ולהבא שמן כדי שיעור שיצא י"ח בכך, לא כ"כ מובן. שכל המעיין במאורי אש שם יראה שבמסקנתו כתב להחמיר, ודבעי לכבות ולהדליק שוב, ושמעכב אף בדיעבד. ולא כדברי הגרצפ"פ המובאים בתולדות זאב. ולא זכיתי להבין מדוע כתבו הפוך בשמו. ובתשובה לשאלתי הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שמי שלא הניח כמות שמן מספקת בזמן ההדלקה, ואח"כ הוסיף שמן באופן שמעתה ואילך יש כמות שמן המספקת להדלקה לעוד חצי שעה, יצא ידי חובה בכך. עכת"ד.

ומה שכתבנו שדין זה של שיעור השמן אמור גם לגבי נרות שעוה ולאו דוקא לגבי השמן, זה פשוט. וכן שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל, וכ"כ בילקוט יוסף (מועדים. עמ' 221). ועוד שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל שכיוון שלעיתים יש נרות חנוכה קטנים המספיקים להדלקה בת חצי שעה ותו לא (כגון הנרות הצבעוניים הבינוניים הנפוצים בשוק), לכן צריך להזהר ולא לקרב את הנרות זל"ז כדי שלא יתחממו הרבה ועי"כ תקרב שעת סיום דליקתם [וראה ברמ"א (סימן תרע"א סעיף ג') שאסר זאת מדין מדורה]. וכעיצה יעץ הגרמ"א זצ"ל לשימם בהקפאה טרם הדלקתם, דבר הגורם למשך זמן בעירה ארוך יותר (ור' ע"כ לעיל בפרקים ד', ה').

[8]ח. כ"כ הבא"ח (פר' "וישב" סק"ח), וכ"כ כה"ח (סימן תרע"ה סקט"ו), וכ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל בחוברת שלו הל' חנוכה (סעיף ע"ד), וכ"כ בספר ילקוט יוסף (מועדים. שם עמ' 222). וטעמם פשוט, שיתכן שלא נתנו שמן כפי הכמות הדרושה, או שנתנו כפי הצורך אך אח"כ נשפך חלק מהשמן.

כתב בחזו"ע (חנוכה פ"ג אמצע הערה ב' דס"ו) שמי שיש לו שמן בצמצום וספק אם ידלק חצי שעה, רשאי לדעתו להדליקו בברכה, דהוי ס"ס: שמא הלכה כסמ"ג שאין שיעור להדלקה, ואפילו דלק בשיעור זמן מועט, יצא י"ח. וספק שני, שמא במציאות יש די שמן. ולדעתו מברכים על מצווה אפי' בס"ס כזה. אך לע"ד כיוון שיש מחלו' בכה"ג, אם מברכים בקו"ע בשל ס"ס, ובפרט שנפסק להלכה שיש שיעור להדלקה, וגם שלדעת פוסקים רבים לא אמרינן שיברך אף כשהספק במצווה ולא בברכה לכן נראה שדבר זה שנוי במחלו' אם לברך כשיש ספק אם יש די שמן בנר.

[9]ט. מה שכתבנו שאין החיוב אלא להדליק את הנר, כך עולה מפרש"י בשבת (דכ"ב,ב') ד"ה "אי הדלקה", וכמו שכתבנו לעיל (בהערה ב') בפרקנו. וכן עולה מדברי הט"ז (בסימן תרע"ג סק"ח) ומדברי הלבוש, וכן מהמ"ב (שם סקכ"ה) וכה"ח (סקנ"ב).

ומה שכתבנו שמ"מ צריך שיהיה הנר ראוי לדלוק במשך זמן המצוה, כך עולה מפירוש הכלל שהדלקה עושה מצוה, דהיינו שההדלקה צריכה להיות מושלמת ואז קיים המצוה. וכן עולה דבר זה בפשטות מההלכות המסתעפות מהכלל שהדלקה עושה מצוה, כגון ההלכה דבעי שמן כשיעור כבר בזמן ההדלקה, וכן שלא יעמידנה במקום שהרוח מצויה, וכן מהדין שאם רואה שאין האש נאחזת יפה בפתילה ובודאי תכבה במהרה שאינו יוצא י"ח בהדלקה זו, וכמו שנכתוב בס"ד לקמן בפרקנו (בסעיף י"א).

ומה שכתבנו שאין חיוב לדאוג שהנר ימשיך לדלוק כל משך זמן החיוב, כך עולה מדברי הט"ז הנ"ל (סימן תרע"ג סק"ח) שכיון שהדליק קיים המצוה. אך מ"מ פשוט הדבר שאסור לכבות את הנר במזיד, ואפילו דרך גרמא אסור, כגון לפתוח את הדלת או החלון ע"מ שתכבהו הרוח. ור' מה שכתבנו בס"ד (בסעיף ט') בפרקנו בענין המכבה במזיד.

הא דאם כבה הנר שאינו חייב לשוב ולהדליקו, כך כתב מרן (בסימן תרע"ג סעיף ב'), והוא מדברי תה"ד בתשובותיו (סימן ק"ג). והוסיף מרן ש"אפילו אם כבתה בע"ש קודם קבלת שבת שעדיין הוא מבעוד יום אינו זקוק לה". ועוד כתב בתה"ד [(שם) והביאוהו האחרונים, כגון הט"ז (סימן תרע"ג סק"ט), המ"ב (סקכ"ו) וכה"ח (ס"ק נ"ז)] שהטעם לכך הוא כיון שבע"ש מחויב להדליק קודם השקיעה, וכן לברך על ההדלקה, לכן כיון שכבר החלה המצוה בהכשר הרי שגמר לקיים אותה בעת ההדלקה. וכדברי תה"ד ומרן כתבו גם שו"ת אבני נזר (חאו"ח סימן תצ"ז), שו"ת כתב סופר (חאו"ח סימן קל"א), שו"ת שואל ומשיב (תנינא ח"ב סי' כ"ד), וכ"כ בשמם בילקוט יוסף (מועדים. דיני הדלקה עושה מצווה. סעי' א' ובהערות שם, עמ' 219). ור' עוד בשו"ת כתב סופר (סימן קל"ד), בשו"ת בית שלמה (חיו"ד סימן קל"ד), ובשו"ת נטעי נעמנים (חאו"ח סימן כ"ו). ובספר ילקוט יוסף (מועדים. עמוד 212 הערה י"ד).

ואגב, בענין מש"כ עו"ש הט"ז בשם תה"ד הנ"ל: ואע"ג דליכא מצוה עדיין, מ"מ כיון דא"א בענין אחר חשיבא הכשר מצוה... ולכן מברכים עליה... שהרי כבר הותחלה המצוה בהכשר וכו'. תוך כדי עיון בדברים שמתי לבי למש"כ הגרצ"פ פראנק בשו"ת הר צבי (ח"ב סימן קי"ז), ולמד מדברי תה"ד לתרץ קושיה על עצם הדלקת נ"ח בע"ש, וזהו תורף דבריו:

כתב הנימו"י (בפ"ב בב"ק) דלהכי מותר להדליק נר בעש"ק והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת למ"ד אשו משום חציו, ולא הוי כאילו הבעירה הוא עצמו בשבת, משום דכל מה שדולק והולך נחשב כאילו דלקו כולו ברגע הראשון, וכמאן דאגמרי כולה בערב שבת. ע"כ. והקשו ע"כ משבת חנוכה שמדליקים נ"ח בע"ש מבעוד יום, ולדברי הנימו"י דחשיב כאילו נדלק כולו ביום, כיצד יוצא מצות נר חנוכה שמצותה שתדלק בלילה. והאריך שם הגרצ"פ פראנק והוכיח שמש"כ הנימו"י זה לגבי אדם המבעיר שעושה הנזק והמלאכה, אך לגבי נרות הדולקים אין לך אלא שעתם שהולכים ודולקים בפועל בלילה, וקיום המצוה בנ"ח של שבת אינה בהדלקה מבעו"י אלא לאחר החשיכה, והא דמברך מבעו"י כיון דא"א בענין אחר, עכ"פ חשיבא הכשר מצוה. וכסיוע לתירוצו זה הביא שם את דברי תה"ד הנ"ל, דמה שמברך ומדליק נ"ח בע"ש היינו דוקא משום הכשר מצוה. עיי"ש.

אמנם קצת קשה לי הקטן ע"כ: שהרי לתה"ד אם כבתה בע"ש לפני קב"ש אין זקוק לה, ולפי"ז צ"ל דזקוק לה כיון דלא קיים המצוה כלל אלא רק הכשר המצוה.

ואמר לי ת"ח אחד שבנ"ח ישנם ב' צדדים: מעשה המצוה, והתוצאה. פה המעשה אכן נעשה, לכן אין זקוק לה. ולכאו' קשה ע"כ, שהרי מ"מ התוצאה לא נעשתה ועדין יש שהות בידו לעשותה ולהוציאה לפועל, שידליק שוב ע"מ שהנר ידלוק גם לאחר כניסת השבת. אלא שהמדקדק בדברי תה"ד רואה שנוסף על מה שכתב דהוי הכשר מצוה, כתב גם "דחשיב קיום העשה בהכשר המצוה כמו במצוה עצמה". ועוד הוסיף שם "שכבר הותחלה המצוה בהכשר". ולפי"ז עולה שלדעת תה"ד אכן החל ממש במצוה, אע"פ שהתוצאה עדיין לא נעשתה, אלא כיון שהיתה ראויה להעשות, ולא היתה נראית מניעה בעת העשיה שהתוצאה לא תצא לפועל, לכן יצא י"ח. ובפרט שבמצוה זו נא' בהדיא שהדלקה עושה מצוה. עיי"ש בתה"ד שהוכיח דבריו. ור' עוד בשו"ת אבני נזר הנ"ל מה שכתב על דברי תה"ד, ואכמ"ל.

ור' מה שכתבנו בס"ד לעיל (בפרק ד'), שיש מחלוקת אם לברך על הדלקת נ"ח הנעשית קודם השקיעה, ומה שכתבנו לקמן (בפרק י"א) בענין מי שנתן שמן בע"ש לשיעור הדלקה של חצי שעה בלבד, ומכיון שהדליקה קודם השקיעה לא דלקה חצי שעה במשך הלילה, היצא י"ח בהדלקתו.

[10]י. כתב הרשב"א בתשובותיו (ח"א סימן תקל"ט), וכ"כ הר"ן, שאדם שבא לתקן את הנר לאחר ההדלקה וכיבהו בשוגג, אם רוצה להחמיר על עצמו ולחזור ולהדליק את הנר שכבה אין לו לברך על הדלקה שניה זו. והוב"ד ברמ"א (סימן תרע"ג סעי' ב'). ונראה לכאו' דה"ה למי שכבה לו נרו קודם זמנו. וע"ע בב"ח (סי' תרע"ג. דף תרכ"ה בדפי טור שירת דבורה. ד"ה "כתב בליקוטים") שהביא מחלו' ראשו' בענינים אלה. ומ"מ כתב המהרש"ל בתשובותיו (סימן פ"ה), שאף במקום שאין חיוב לחזור ולהדליק הנר, מ"מ הרוצה לזכות במצוה שלמה יחזור וידליק. והוסיף, שאם כבה הנר בע"ש צריך לחזור ולהדליק. וכ"כ הב"ח, וכ"כ המ"א, והא"ר [הב"ד כה"ח (סימן תרע"ג סקנ"ו)]. וע"ע שם בכה"ח (בסקנ"ח) שכתב בשם האחרונים בלשון "צריך" לחזור ולהדליקם. אך ממש"כ המש"ז (סק"ט) נראה שאין זו אלא חומרא שנכון להנהיגה, אך א"א לומר שבדבריו מבואר ש"צריך" לנהוג כך. וא"כ נראה בס"ד שלא כל הפוס' דיברו בלשון אחת בני"ד. וע"ע במ"ב (בסימן תרע"ג סקנ"ז) שכתב בשם האחרונים "דראוי להחמיר לחזור ולהדליקה בכל ענין, ובפרט אם כבתה בע"ש קודם קבלת שבת". עכ"ד. ולכן כתבנו בלשון זו לדינא. ומ"מ כתבו הב"ח והעט"ז שהחוזר ומדליק יזהר להדליקם מהשמש או מנר של חול אך לא מנר חנוכה. ור' מה שכתבנו ע"כ בפרק ו'.

[11]יא. את הדעה שבע"ש חובה לחזור ולהדליק הנר שכבה טרם כניסת שבת כתב הט"ז בסימן תרע"ג סק"ט. וטעמו שכיון שכבה קודם קבלת שבת, בזמן שיש עדיין היתר להדליק, צריך לחזור ולהדליק. ומ"מ הוסיף שאין לברך ע"כ. והב"ד המ"ב (סי' תרע"ג סקכ"ו) וכה"ח (סקנ"ז). ור' מה שהבאנו בהערה הקודמת בשם רש"ל שכתב שבע"ש צריך לחזור ולהדליק. ואף בספר מועד לכל חי (סימן כ"ז אות מ"ה) כתב שאם הניח הנרות בע"ש במקום הרוח הריהו זקוק לה להדליקה שוב.

והנה הרב כה"ח (בסימן תרע"ב סקי"ב) הביא מחלוקת, שיתכן שאפשר בס"ד ללמוד ממנה גם גבי ני"ד: המדליק נ"ח בע"ש, אם לא נתן שמן אלא רק כשיעור הדלקה לחצי שעה, כך שהנר לא ידלוק בלילה במשך חצי שעה, י"ל דיצא. ואם כבה בע"ש קודם הלילה אין זקוק לה, משא"כ בחול בכה"ג דזקוק לה. ומיהו כיון דהדלקה עושה מצוה א"כ ודאי מפלג המנחה בשעה"ד הוי זמנה. ולפי"ז בדיעבד כשנתן שיעור שמן לחצי שעה בלבד סגי בכך, ועכ"פ אינו חוזר ומברך, וצ"ע. כ"כ כה"ח בשם הא"א (סימן תרע"ב סק"א). אך החיי"א (בכלל קנ"ד סקי"ח) כתב שאם אינו דולק בלילה לא קיים המצוה וצריך לחזור להדליק ולברך. עכ"ד. והסביר כה"ח בדעת החיי"א, שצריך שיהא הנר דולק עד חצי שעה אחר צה"כ. נמצא שיש מחלוקת לענין מי שהדליק נ"ח לאחר פלג המנחה ולא נתן שמן שידלוק בלילה כדבעי (להבנת כה"ח דהיינו חצי שעה אחר צה"כ. ולענ"ד דברי החיי"א סתומים, כי יתכן שמ"מ בדיעבד הוא יכשיר אם דלק לאחר צה"כ אפי' שיעור פחות מחצי שעה). ואמנם לכאו' יש לחלק בין המקרה של הא"א והח"א, לבין ני"ד. שבני"ד מדובר שהנר היה ראוי לדלוק כדין, אלא שכבה מעצמו לפני השקיעה, ואילו הא"א והח"א דיברו על מקרה שלכתחילה היתה ריעותא בנר כי לא היה ראוי כבר בעת ההדלקה להמשיך ולדלוק עד חצי שעה אחר צה"כ. וצ"ע.

ומה שכתבנו שהדבר תלוי אם הנר כבה לפני שהאיש שחוזר ומדליק קיבל שבת. וכן אם האשה חוזרת ומדליקה שהכוונה שכבה הנר לפני שהדליקה נרות שבת. כל זה הוא פירוש "קבלת שבת" שכתב מרן (בסימן תרע"ג סעיף ב'), עפ"י דבריו (בסימן רס"א סעיף ד'), שעניית "ברכו" או אמירת "מזמור שיר ליום השבת" הוי קבלת שבת, כל אחד לפי מקומו. ועיי"ש מש"כ המ"ב (סקכ"ח וסקל"א). וע"ע בשו"ע (סימן רס"ג סעיף ד'), ואת דעת בה"ג הנזכרת בשו"ע (שם בסעיף יו"ד). וכתב הרמ"א (שם), שהמנהג שאשה שהדליקה נ"ש מקבלת שבת בהדלקה אא"כ התנתה. ור' מ"ב (שם סקמ"ב) שכתב שאין כן לגבי איש המדליק. ור' עו"ש מ"ב (סקנ"ח). וכ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל בחוברת שלו הל' חנוכה (סעיף ל"א) בשם האחרונים.

ובענין נר שכבה בדקות האחרונות לפני השקיעה בכניסת השבת. שאלתי כמה מרבני דורנו עד כמה זמן לפני השקיעה רשאי אדם להדליק שוב את נרות חנוכה שכבו בערב שבת. הגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שאם כבה הנר בירושלים עד כעשרים או עשרים וחמש דקות לפני השקיעה, לא ידליקוהו שוב. ובשאר המקומות בארץ רשאי להדליקו שוב עד עשר דקות לפני השקיעה. עכת"ד. והגר"ע יוסף זצ"ל אמר לי שבכל המקומות בארץ, ואף בירושלים, רשאי להדליק את הנר שכבה, אם כשמדליקו יש לפחות עשר דקות עד השקיעה. עכת"ד. והגר"ש משאש זצ"ל, רבה של ירושלים ת"ו, אמר לי שבדוחק אפשר להקל ולחזור ולהדליק אם נותרו לפחות עשר דקות עד השקיעה. עכת"ד (וראה גם מכתבו כאן בנספחים). והגר"ח קנייבסקי שליט"א (בעהמח"ס שונה הלכות) כתב במכתבו אלינו (מצורף פה בנספחים) ש"אם אין בעיר קבלת שבת קבועה, יכול בדיעבד להדליק עד סמוך לשקיעה". עכת"ד. והגר"ש דבליצקי שליט"א הורה לי במכתבו אלינו, שבכל מקום ניתן להקל ולשוב ולהדליק את נר החנוכה עד עשרים דקות לפני השקיעה (כמובא בנספחים כאן). עכת"ד. וראה בספרנו מקראי קודש הל' ליל הסדר (פרק א' הערה כ"ח), שהגר"א נבנצל שליט"א, רבה של העיר העתיקה פה ירושת"ו, אמר לי שהגרש"ז אוירבך זצ"ל נשאל האם מותר לעשות מלאכה בעש"ק בזמן כזה שלשיטת בעל היראים כבר היתה השקיעה. וענה הגרש"ז אוירבך זצ"ל ש"אין נוהגים לחשוש לשיטת היראים". עכת"ד. ומ"מ לא אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א עד מתי שרי לעשות מלאכה. וראה עוד ע"כ באג"מ (מהדו"ת חאו"ח סי' ו'), ביבי"א (ח"ה סי' כ"א ס"ק ב',ג'), בילקו"י (ח"ד כרך א' סי' רס"ג ס"ז), ולקמן (בפרק י"א סעיף ה').

[12]יב. את עצם הדין שאם האדם שהדליק את נר החנוכה קיבל על עצמו את השבת ואח"כ כבה הנר, שאם יש עדיין זמן היתר מותר לו לומר לאחר שידליק עבורו את הנר, כתב המש"ז (סימן תרע"ג סק"ט), וכ"כ בשמו המ"ב (סקכ"ז) וכה"ח (סקנ"ז). ונראה שלמדו דין זה ממש"כ מרן (בסימן רס"ג סעיף י"ז), וזו לשונו: י"א שמי שקיבל עליו שבת קודם שחשכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה. והוסיף הרמ"א: ומותר ליהנות מאותה מלאכה בשבת. ע"כ. ודברי מרן נלמדו מהרשב"א. וכתב הבה"ט (שם סקכ"ב) הטעם, דהא אי בעי לא היה מקבל שבת עליו, וכל שיש לו היתר מותר באמירה, כמש"כ בסימן ש"ז (סעיף ח') בשם התוס'. והמ"ב (סקס"ד) כתב בשם הט"ז: דכיון שלחבירו מותר אין איסור אמירה שייך בכך. והוסיף המ"ב דכ"ז איירי כשיש עדיין שהות רבה עד ביה"ש, דאילו סמוך לביה"ש ודאי כבר קבלו רוב אנשי העיר את השבת, והמיעוט נגרר אחריהן בעל כורחם (וראה מה שנכתוב בסמוך).

ומה שהוספנו שכ"ז קאי אף על האשה שקבלה ע"ע את השבת, זאת כתבנו עפ"י דברינו בסוף ההערה הקודמת.

מה שכתבנו שכ"ז מדובר שרוב אנשי העיר עדיין לא קבלו את השבת, כך עולה ממש"כ מרן (בסימן רס"ג סעיף י"ב). וזו לשונו: אם רוב הקהל קבלו עליהם שבת המיעוט נמשכים אחריהם בעל כרחם. ע"כ. והוסיף שם המ"ב (סקנ"א) שבעיר שיש בה כמה בתי כנסיות אין קהל של ביכ"נ אחד נמשך אחר קהל של ביכ"נ אחר, ואפי' שבאחד מבתי כנסת אלה נמצאים רוב אנשי המקום. עיי"ש.

וכמובן שכ"ז קאי בטרם נכנסה השבת, דאל"כ כיצד יאמר לחבירו ישראל להדליק הנר עבורו, ופשוט. וכך עולה מדברי המ"ב (סימן תרע"ג סקכ"ז) וכבר כתב המ"ב (סי' רס"ג סקס"ד) שהיתר זה מדובר כשיש עוד שהות של זמן רב עד ביה"ש (היינו עד השקיעה), דאל"כ הרי שבודאי כבר קיבלו רוב אנשי העיר את השבת, והמיעוט נגרר אחריהם בעל כורחם, כמבואר בשו"ע (סי' רס"ג סי"ב).

ואגב זאת נעיר בס"ד ב' דברים: כתב בשו"ע הגר"ז (סי' רס"ג סכ"ה), שאף מי שקיבל את השבת ע"י תפילה [שקבלה זו חמורה טפי מקבלה בעלמא, כמבואר במ"ב (סי' רס"ג סק"נ)], שמותר לו לומר לחבירו שחבירו יעשה מלאכה. וכ"מ מדברי המ"ב (בסקס"ד) שלא חילק בכך. ועוד, שנחלקו הפוס' אי היתר זה דאמירה לאחר שייך גם בבנו. דלמקור חיים (לבעל החוו"י. סס"י רס"ג) אסור לו לומר לבנו, מדין שביתת בנו. ואילו בשבט"ה (ח"ז סי' ל"ה סק"ג) כ' להתיר, משום שבאופן זה אין דין שביתת בנו, כיוון שלבנו הוי עדיין יום חול.

ומה שכתבנו שמ"מ אין לברך על ההדלקה הנוספת בנר שכבה. כבר הבאנו לעיל (בהערה יו"ד) דברי הרשב"א והר"ן שמי שבא לתקן את נרו לאחר ההדלקה וכיבהו, שאף אם רוצה לחזור ולהדליקו אין לו לברך על ההדלקה הנוספת, וכ"ש הכא. דהתם שהוא עצמו כיבהו, ואע"פ ששוגג הוא הרי בכ"ז עשה מעשה שגרם בעקיפין לכיבוי, ובכ"ז אינו מברך על ההדלקה הנוספת. וא"כ הכא, דאונס גמור הוא, שכלל לא התעסק עם הנר, והוי קיל משוגג, כ"ש שלא יברך. דכיצד יברך "וציוונו להדליק", דמי ציווהו. ואכן כבר הב"ח, הא"ר (סימן תרע"ג ס"ק י"ד), והחיי"א (כלל קנ"ד) פסקו בסכינא חריפא שאין לברך על הדלקה נוספת זו. וכן הט"ז (בסימן תרע"ג סק"ט) דס"ל דבכבתה בע"ש לפני קבלת שבת דחייב לחזור ולהדליק, אף הוא ס"ל דאין לברך ע"כ. והב"ד כה"ח (סימן תרע"ג סקנ"ו וסקנ"ז).

[13]יג. הא דצריך להניח הנרות במקום שאין הרוחות מצויות, כ"כ השה"ג על הרי"ף בפרק במה מדליקין. וכ"כ הב"ח (סימן תרע"ב), וכ"כ שאר אחרונים, ביניהם הבה"ט (סימן תרע"ג סקי"א), המ"ב (סקכ"ה) וכה"ח (סקנ"ד).

ומה שכתבנו שאם אכן הדליקה במקום שאין הרוח מצויה ובכ"ז כבה הנר בזמן החיוב שאינו חייב לחזור ולהדליקו - כך משמע מדברי האחרונים הנ"ל, וכ"כ בהדיא הבא"ח (פר' "וישב" סק"ט), וכ"כ הגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א (ח"ד חאו"ח סימן נ"ב), וכ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל בחוברת הל' חנוכה (סעיף כ"ח). והוסיף שם הגר"מ אליהו זצ"ל שאם שב והדליקו במקום אחר תע"ב. עכ"ד. וע"ע בספרו מאמר מרדכי (פנ"ח סעי' נ').

ומה שכתבנו שאם הניח הנרות לכתחילה במקום שמצויות רוחות וכבה הנר לפני תום זמן החיוב, שלא יצא י"ח וצריך להדליקה במקום אחר, כ"כ שה"ג הנ"ל על הרי"ף, הב"ח הנ"ל, הכנה"ג, המ"ב (שם. והשווה זאת לדין מי שלא נתן שמן כשיעור), כה"ח (שם) וש"א.

אך לגבי מקרה זה שהניחה במקום הפרוץ לרוחות, נחלקו הפוסקים אם כשמדליק שוב צריך לברך על ההדלקה הנוספת אם לאו. דעת הפר"ח (בסימן תרע"ב סעיף ב') שאכן במקרה זה צריך לחזור ולהדליק בברכה. וכ"כ הגיוו"ר (גן המלך סימן מ"ג), והב"ד הבה"ט (סימן תרע"ג סקי"א). ואף בשו"ת פרי הארץ (ח"ג חאו"ח סס"ב) דן בכך ופסק בסכינא חריפא שיש לברך ע"כ. אולם מדברי רבינו האו"ז (ח"ב סימן ש"כ) נראה שאין לברך, שכן כתב שם שאין הדבר מוסכם שיש שיעור לזמן הדלקת נר חנוכה, כיון שהדבר תלוי איזה תירוץ בגמ' נפסק להלכה. שהרי בגמ' (שבת דכ"א,ב') הקשו: וכבתה אין זקוק לה, ורמינהו: מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מאי לאו דאי כבתה הדר מדליק לה. ותירצו: לא. דאי לא אדליק מדליק. ואי נמי לשיעורה. ע"כ. ולפי"ז יוצא שלתירוץ הראשון אין שיעור למשך זמן ההדלקה, ומה שאמרו מהשקיעה עד שתכלה רגל מן השוק הוא רק לגבי תחילת זמן ההדלקה. וכ"כ הסמ"ג בהל' חנוכה שנהגו העולם כתירוץ הראשון, וכ"כ בהגמ"יי (פ"ד מהל' חנוכה סק"ב) בשם הראבי"ה שמצא כתוב בשם ר"ת (וכ"ז מדובר אם נאמר ששני התירוצים בגמ' חולקים זה על זה). ומדבריהם עולה שבני"ד יצא י"ח כבר בהדלקה. ואע"פ שכבה הנר טרם תום החצי שעה הראשונה, אין בכך כלום. כך כתב הגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א (ח"ד חאו"ח סימן נ"ב). ובאמת שק"ק ע"כ, שאף אם המדליק נ"ח ולא דלק כשיעור, לפי התי' הראשון בגמ' יצא י"ח, אך שמא שם מדובר שמ"מ היה ראוי לדלוק זמן מה, אפי' פחות מחצי שעה. משא"כ הכא שכבר בעת ההדלקה היתה ריעותא כיון שהעמיד הנר במקום שבו הוא מועד לכיבוי. וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. ואז אפי' לא כיבתה אותו הרוח כלל לא יצא י"ח. ואפי' בעת ההדלקה לא קיים המצוה כי ההדלקה לא היתה בהכשר. וזה אף חמיר טפי מהדליקה וכיבה אותה במזיד, ששם בעת ההדלקה היתה ראויה לדלוק כראוי. וגם שם כתבו כמה פוסקים שצריך לברך על ההדלקה הנוספת.

ובהיותי בזה שמתי לבי שיש מחלוקת האם הריעותא בעת ההדלקה נחשבת רק אם היא מתבטאת ממש כבר בעת ההדלקה, כרוח הנושבת בעת ההדלקה, או אפי' שרק אח"כ תתבטא הריעותא מ"מ חשיב ריעותא ולא יצא י"ח. ושכ"כ הגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א (שם סק"ה). שלפי מש"כ הרמ"א (בסימן תקי"ד ס"ג) ש"מותר להעמיד נר במקום שהרוח שולט כדי שיכבה אבל אסור להעמידו שם אם כבר הרוח מנשב", עולה שגם בהדלקת נ"ח אם בשעה שהדליק עדיין לא נשבה הרוח, אפי' אם ידוע הדבר שסוף הרוח המצויה לבוא ותכבה הנר בודאי, לא חשיב כמכבה בידים. ושכ"כ בשו"ת דברי מרדכי לג"ר מרדכי פרידבורג (סי' כ"ב סק"ה). וכתב שם דלפי"ז אף דברי הגיוו"ר דס"ל שהמניח במקום שהרוח מצויה בעי להדליק שוב בברכה, דבריו עומדים דוקא אם בעת ההדלקה כבר היתה הרוח נושבת, הלא"ה אין לברך. עכת"ד. ולפי"ז עולה דס"ל שאע"פ שעתה יש ריעותא בהדלקה, כי בודאי עתידה הרוח לבוא, מ"מ ההדלקה כשרה, כיון שבעת שמדליק הנרות עדיין לא כיבתה אותם הרוח. וממשיך שם הגר"ע יוסף זצ"ל וכותב, שלדעת הט"ז (ס"ס תרע"ג) מוכח דדוקא באופן שיש ספק אם הרוח תכבה הנר, רק אז לא יברך על ההדלקה הנוספת, אך אם ידוע בודאי שהרוח תכבה את נר החנוכה, לא מהני הדלקתו הראשונה, וחוזר ומברך בהדלקה השניה. ע"כ. ר"ל שאכן אם בודאי יש ריעותא בהדלקה הראשונה אינו יוצא י"ח בהדלקה זו, ורק אם יש ספק ריעותא בהדלקה בראשונה יצא י"ח.

והנה ראינו בשו"ת הר צבי (ח"ב בסימן קי"ד) שבא להליץ על המדליקים נ"ח בפתח החצר הפונה לרה"ר, ושמים את החנוכיה בתוך תיבת זכוכית (עששית, או כפי שנקראת בפי העם "אקווריום"), שהיו שטענו שכיון שבעת ההדלקה ישנה רוח מצויה הרי יש פסול בהדלקה זו. ואף אם סגר את דלת העששית לאחר ההדלקה לא יועיל הדבר. ולעומתם הגדיל הגרצ"פ פראנק וטען שאין פסול בכך, כיוון שכל זמן שלא כבתה אין להחמיר בכך, וממילא כיון שסוגר מיד הדלת ולא כבו הנרות, ההדלקה היתה בהכשר. והאריך להוכיח כן מלשון הגמ' והפוסקים. וא"כ יוצא שאפי' שיש ריעותא בעת ההדלקה, הרי שאין לפוסלה אם עדיין לא כבה הנר. ועוד הוסיף שם סברא נוספת, שכיוון שבעת ההדלקה בידו לסגור את דלת העששית נמצא שסגירת הדלת מוכיחה שההדלקה היתה ע"מ כן. וא"כ הדליקה באופן שההדלקה קיימת, אפי' שהיתה ריעותא מסויימת בעת ההדלקה, ור' עוד מש"כ כאן בהערה י"ד.

ומ"מ בני"ד גם הכנה"ג (בסימן תרע"ג בהגה"ט) פסק שאין לחזור ולברך בהדלקה הנוספת. וכ"כ הט"ז, המ"א, הא"ר החיי"א (כלל קנ"ד סקכ"ב). וכ"פ המ"ב (בסימן תרע"ג סקכ"ה) בשם האחרונים, וכ"פ כה"ח (שם), וכ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל בחוברת הל' חנוכה [(בסעיף כ"ט). וע"ע בספרו מאמר מרדכי (מועדים. פנ"ח סעי' נ')]. וכ"כ בילקוט יוסף (שם). ולכן מדין סב"ל כתבנו שאין לברך שוב. אם הניח בתחילה במקום הפרוץ לרוחות שישנה אפשרות שהרוח תכבה את הנר, וכ"ש אם העמיד הנר במקום שאין בו רוחות [ודע, דבאמת יש פוסקים שכתבו שאפילו הניח במקום שבו הרוח מצויה, יצא י"ח בהדלקתו. שכ"כ בשו"ת האלף לך שלמה (סימן של"א), וכ"כ בשו"ת יבי"א בשם שו"ת שדה הארץ (ח"ג חאו"ח סי' מ"ב), וכ"כ בספר תפילה לדוד (דף פ"ד ע"ב), וכ"כ בספר מועד לכל חי (סימן כ"ז סקכ"ט), ועוד אחרונים. וראה גם בשו"ת זכר יהוסף (סימן רמ"ב) ובבא"ח (פר' "וישב" סק"ט). ומ"מ לדינא לא פסקינן כמותם, ולכן חייב לחזור ולהדליק, אך כפי שכבר כתבנו, לא יברך שוב].

ומה שכתבנו שיש לבדוק לפני ההדלקה שהנרות לא יכבו ברוח אף בעת שהדלת פתוחה, כ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל בחוברת הל' חנוכה (סעיף כ"ט).

[14]יד. את דעת המחמירים הביא בשו"ת הר צבי (ח"ב סימן קי"ד), והוסיף שהגיד לו הגר"א ראם זצ"ל שהגאון מהרי"ל דיסקין זצ"ל היה מהדר שתהא העששית [היינו קופסת הזכוכית שהחנוכיה נמצאת בתוכה. ור' רש"י שבת (דכ"ג,א ד"ה "עששית")] תלויה ופתוחה בשוליה למטה כדי שבשעת ההדלקה ג"כ יכולים הנרות לדלוק אף בלי הסגירה. ע"כ. וטעם החוששים הוא כיון שהדלקה עושה מצוה, אם הפתיחה של העששית הינה מהצד הרי שבעת ההדלקה הרוח עומדת לכבות הנרות בכל עת, ואם לא היה המדליק סוגר את דלת העששית היו הנרות כבים תוך זמן קצר. וכיון שהדלקה עושה מצוה, וכמש"כ הלבוש, הפמ"ג וש"א, שמיד בעת ההדלקה קיים המצוה, הרי שכאן לא קיים המצוה כלל, כיון שלא היתה בהכשר [וע"ע מש"כ הגרצ"פ פראנק זצ"ל במקראי קודש שלו (חנוכה סי' י"ז)].

אולם הגרצ"פ פראנק האריך הרחיב למעניתו והליץ על מנהג וותיקין זה, עיי"ש טעמו [ראה עוד בחזו"ע (בבא קמא סי' י"א ד"ה "ואם"), וכן מה שכתבנו בהערה י"ג)]. ומצאתי כתוב בספר מועדים וזמנים (ח"ב סי' ק"מ) בענין מדוע אין מנהג העולם היום להדליק נרות בפתח הבית או החצר הפונה לרה"ר, שהרי מעיקר הדין הכי בעינן לעשות. ותחילה רצה להליץ על מנהגנו היום מצד הסברא שלכאו' אין להניח החנוכיה בתוך העששית הנ"ל, דכשם שא"א לברך במוצ"ש ברכת מאורי האש כשאין האש נראית ישירות אלא דרך זכוכית, ה"ה בחנוכה. אך לבסוף דחה טענה זו, והעלה אף הוא להקל בדין עששית זו, משום דהתם בעינן אור המאיר כברייתה, משא"כ בנ"ח דבעינן פרסומי ניסא, וכיון שניכר הנס דרך הזכוכית הרי שקיים המצוה כתיקונה. עיי"ש.

ושו"ר שאף הג' הרח"ף בספרו לב חיים (ח"ג סימן קמ"ז), ובספרו מועד לכל חי (סימן כ"ז סעיף מ"ב) פסק בסכינא חריפא להתיר זאת, ודן בעיקר מצד ההפסק שבין הנר לאדם הרואהו, וכמש"כ בספר מועדים וזמנים הנ"ל. והביא שם עוד להקת אחרונים שדנו בענין זה. עיי"ש.

ואף כה"ח (בסימן תרע"ג ס"ק ס"ה) הביא בשם שו"ת שאלת יעב"ץ והברכ"י שטוב ויפה לעשות כן, אלא שכתב השע"ת שלא ראינו מי שנוהג כן. ותחילה היה נראה לענ"ד לומר צד להתיר הדבר, עפי"ד הט"ז בענין מש"כ מרן (סימן תרע"ב סעיף א') "וכן אם מדליקה ואוחזה ביד במקומה לא יצא שהרואה אומר לצורכו הוא אוחזו". וכתב ע"כ הט"ז (סק"ז) "דאם אוחזה בידו קצת זמן ואח"כ מניחה כשהיא דולקת, יצא". והוכיח כן מל' רש"י, הטור והשו"ע. ולמדו הפוסקים מדברי הט"ז שלדעתו אין להקפיד על הפסק מועט בין ההדלקה להנחה, וכן למדו הרבה אחרונים להתיר במקרים רבים ושונים (כמו שכתבנו כמה פעמים בפרקנו) מטעם סברא זו (ואגב: שאלתי ע"כ את הגר"מ אליהו זצ"ל, ואף הוא הורה לי שיש לפסוק כדברי הט"ז דבהפסק מועט לא קפדינן ויצא י"ח הדלקה. עכת"ד). ולפי"ז יש למצוא צד היתר גם בני"ד, דדון מינה ואוקי באתרין. כמו שהאוחז הנר מעט זמן ואח"כ מניחו נחשב לו כאילו כבר בשעת ההדלקה היה הנר מונח במקומו, וכמו שלדעת המתירים להדליק מנר לנר (מרן סי' תרע"ד ס"א) מותר הדבר אף אם מגביה הנר הכבוי, מביאו לנר הדולק ומחזירו למקומו ונחשב הדבר כהדלקה במקום מצוה (ר' מ"ב שם שהביא מחלוקת ע"כ), ה"ה הכא נאמר שלמרות שברגע ההדלקה ממש היתה הדלת פתוחה, ואילו היינו משאירים אותה כך היו הנרות כבים, אך מ"מ כיון שמיד בתום ההדלקה הוא סוגר את דלת העששית ה"ז כאילו היתה סגורה כבר בעת ההדלקה. אך יתכן ויש לדחות ולומר, שמה שהיקל הט"ז הוא היכא דיש לחשוש שהרואה יאמר דלצורכו הדליקה, דאעפ"כ ס"ל לט"ז דלא חיישינן להכי, משא"כ בני"ד שהצד לאסור אינו משום הרואה יאמר וכו' אלא בגלל שבעת ההדלקה אין הנרות ראויים להמשיך ולדלוק. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שמדברי הט"ז יש ללמוד לגבי שינוי מקום הנר, היינו שמותר לטלטלו ממקום למקום במרחק מועט. והוסיף הגר"מ אליהו זצ"ל, שלדעתו כוונת הט"ז שמותר לטלטל הנר לאחר ההדלקה למקומו אם המרחק שמטלטל אינו עולה על טפח. ולשאלתי מהיכן למדנו דווקא מרחק זה, ענה לי שכן היה המרחק בין נר לנר במנורה של ביהמ"ק, ושכן היו מושכים את הפתילות הארוכות מנר לנר ע"מ להדליק את הנר הכבוי מהנר שכבר דולק. ומדברי הגר"מ אליהו זצ"ל עולה שאף אם מטלטל את הנר לאחר הדלקתו ממקום למקום במרחק קצר אך באיטיות, כך שנמשך הדבר זמן מרובה, אין להקפיד ע"כ. ושאלתיו, שהרי מדברי המ"ב (סימן תרע"ד סק"א) שכתב שלדברי הט"ז "על זמן מועט אין להקפיד", משמע שהט"ז קאי אזמן ולא אמקום. וענה לי שאכן ניתן לפרש את דברי הט"ז גם לגבי הזמן וגם לגבי המקום. ומ"מ לגבי חנוכיה שבתוך העששית, אף לדעת הגר"מ אליהו זצ"ל יש להתיר זאת, ושכן הורה לי הלכה למעשה, אך טעמו הוא משום שהן ההדלקה והן סגירת העששית הכל נחשב מעסק ההדלקה, והכל כפעולה אחת חשיבא. ולכן כל עוד לא סגר את העששית נחשב כמדליק. והוסיף שכן היו מדליקים בעבר לתאורת הבית מנורה הנקראת לאמפ"ה, שהיא מנורה הבוערת ע"י פתילה הטבולה בנפט, ואף לאחר שהיתה נדלקת לא היתה מאירה כל צורכה אלא לאחר שהיו מכסים אותה במעטה זכוכית. ושהן ההדלקה והן הסגירה הכל נחשב כחלק מפעולת ההדלקה. וה"ה לכאן. עכת"ד.

וחכם אחד אמר שעוי"ל חילוק בין נר שאין בו שמן לדליקה במשך חצי שעה, לבין הנידון דחנוכיה בתוך עששית ("אקווריום"). שבנר שאין בו די שמן לדליקה במשך חצי שעה, החיסרון הינו חיסרון עצמי בנר. משא"כ בחנוכיה שנמצאת בעששית הרי החסרון הינו חיצוני – כעין ארי דרביע עליה [ור' מה שכתבנו ע"כ בקונטרס קדושת השבת (ח"ב הערה מ"ו ענף 2, ובמילואים שם פ"ד ענפים 19,20,22,23)]. אך בחנוכיה זו הנר, השמן והפתילה עצמם ראויים להדלקה כדין. והבעיה של פתיחת העששית מסתלקת מיד לאחר ההדלקה. עכת"ד.

[15]טו. מה שכתבנו שהמכבה בשוגג אינו חייב להדליקו שוב, כ"כ מרן (בסימן תרע"ג סעיף ב'), ושכ"כ כבר הר"ן בשם תשובת הרשב"א (והוא מתשובות הרשב"א ח"א סימן תקל"ט).

ומה שכתבנו שטוב להדליקו שנית, כך קצת משמע מתשובת הרשב"א הנ"ל, והביא מדבריו הרמ"א [(בסימן תרע"ג שם), ממש"כ שיש מקום להחמיר ולהדליקה שוב], וכ"כ הרש"ל בתשובותיו (סימן פ"ה), וכ"כ הב"ח וכ"כ המ"א, הא"ר, מהר"י יוזפא בספרו יוסף אומץ (סימן תתרע"ז), וכ"כ עוד הרבה אחרונים, ביניהם המ"ב (סימן תרע"ג סקכ"ז) וכה"ח (סקנ"ו), וכ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל בחוברת הל' חנוכה [(סעיף ל'). וע"ע בספרו מאמ"ר (פנ"ח סעי' נ"א)]. ואמנם בשו"ת שואל ומשיב תנינא (ח"ב סי' ע"א) כתב שעכ"פ צריך להדליקה שוב משום חשד ומראית עין, וכעין זה כתב בשו"ת קרן לדוד (סימן קנ"ט סק"ז), אולם הפוסקים דחו את דבריהם. ור' שו"ת הלק"ט (ח"א סי' ב'), שו"ת קרית חנה (סימן מ"ד), שו"ת משבצות זהב (סי' ע"ט), שו"ת ערוגת הבושם (חאו"ח סי' ר"ד), שו"ת גנזי יוסף (סי' קכ"ג), שו"ת קרית חנה דוד (ח"א סי' ק"ט), ילקוט יוסף (מועדים. עמ' 220), וכן מה שכתבנו לעיל (בפרקנו בהערות ט'-י"א).

ודין המכבה במזיד דבעי מעיקר הדין לחזור ולהדליקו, כתבנו כך שכן משמע ממש"כ מרן שבשוגג אינו זקוק לה, הא במזיד זקוק לה. וכ"כ להדיא הרבה אחרונים לדינא, ביניהם כה"ח (סקנ"ה). אלא שנחלקו האחרונים האם כיון שכיבה במזיד וחיייב מעיקר הדין להדליקו, היברך על הדלקה זו. דעת הפר"ח (בסימן תרע"ג סעיף ד') שישוב ויברך, וכ"כ הגיוו"ר בגן המלך (סימן מ"ג). אולם כבר כתב הפמ"ג באשל אברהם (סימן תרע"ג סקי"ב) שאין לברך על ההדלקה הנוספת אפי' כיבה הנר במזיד, וכן משמע מהמ"ב (סימן תרע"ג סקכ"ה), וכ"כ להדיא הבה"ט (סקי"א), וכ"כ כה"ח (סקכ"ה), הגר"מ אליהו זצ"ל בחוברת הל' חנוכה (סעיף ל') ובספר ילקוט יוסף (מועדים. עמ' 220). וע"ע שו"ת אבני נזר (סימן תק"ג סק"ב), ובשו"ת ערוגות הבושם (סימן ר"ד סק"ה), בס' מאמר מרדכי (לגרמ"א זצ"ל. מועדים. פנ"ח סעי' נ"א), וכן מה שכתבנו בהערה הקודמת.

[16]טז. כתב בשו"ת מהר"י מברונא (סימן ל"ט): וכשהוא מדליק בנר קמא כשמברך לא מסלק ידיו מיד לפי דקיי"ל (שבת דכ"ח,ב') המדליק צריך שידליק ברוב היוצא. ופרש"י בפרק במה מדליקין: צריך המדליק להדליק בידים קודם סילוק ידיו רוב היוצא מן הפתילה חוץ לנר. עכ"ל מהר"י ברונא.

ואמנם הגמ' בשבת אמרה זאת רק לגבי נרות שבת, ועפי"ז פסק מרן (בסימן רס"ד סעיף ח'): המדליק צריך שידליק רוב מה שיוצא מן הפתילה מהנר. עכ"ל. וכתב שם המ"א דה"ה בנר של שעוה. והלב"ש כתב דה"ה בנר חלב ושאר הכרוכים, וחדא נקט. והטעם, כתב הלבוש, הוא כדי שיהא הלהב עולה יפה מיד כשיסלק ידו, כמו בהדלקת המנורה, והב"ד כה"ח (שם סקמ"ג). אך באמת שבירושלמי שבת (רפ"ב) כתוב בהדיא דה"ה לגבי נרות חנוכה.

ואמנם בשו"ת מי יהודה (חאו"ח סס"ל) כתב שהפוסקים שהשמיטו דין זה בחנוכה, ס"ל דמכיון שכבתה אין זקוק לה ה"נ שאין צריך להדליק רוב היוצא. אולם כבר פסקו דין זה גם לגבי נ"ח הפ"ת, בה"ל (סי' תרע"ג ס"ב ד"ה "הדלקה"), כה"ח (סימן תרע"ג סקנ"ג), הגר"מ אליהו זצ"ל בחוברת הל' חנוכה (סעיף ל"ד), ובספר ילקוט יוסף (מועדים. עמ' 219). וע"ע בספר מתא דירושלים (דף ז' רע"ב), בשו"ת התעוררות תשובה (ח"ב סי' קל"א), ובס' מאמ"ר (מועדים. פנ"ח סעי' מ"ח).

[17]יז. כ"כ המ"ב (סימן תרע"ג סקכ"ה) וכה"ח (סקנ"ה). ואע"ג שלא כתבו בהדיא גבי ני"ד שלא יברך, מ"מ כן נראה מדברי המ"ב שם וכה"ח (בס"ק נ"ד ונ"ה) גבי מיקרים דומים. ומש"כ בערוה"ש (סי' תרע"ג סט"ז) שיש לברך, לא קאי אמקרה דידן. ומ"מ נראה בס"ד שאשכנזי שיברך בני"ד אפשר שיש לו על מה לסמוך.

[18]יח. בענין זה ישנן שתי בעיות: א. מי שיצא י"ח, האם מותר לו לברך ולהדליק כדי להוציא גם את האחרים י"ח, וכן דנו הפוסקים האם מותר והאם יכולה אשה לברך ולהדליק עבור האיש וכן להיפך. ב. המותר שאדם אחד יברך וחבירו שנעשה שלוחו ידליק את הנר, מדין ידא אריכתא. ובכלל זה יש לדון האם צריך שמ"מ המברך יראה את הנרות אם לאו.

ענף 1: מי שיצא כבר ידי חובת המצוה (ובפרט אשה), הרשאי להוציא אחרים ידי חובה.

לגבי הענין הראשון (האם אשה יכולה לברך ולהדליק לאיש ולהיפך) כבר כתב האגודה שאשה היודעת לברך יכולה היא לברך, להדליק ולהוציא את כל בני ביתה. וכ"כ הרבה אחרונים [הב"ח, הכנה"ג בהגה"ט, הלבוש, הט"ז סימן תרע"ה סק"ד, המ"א, הפר"ח, הא"ר, שו"ג, מו"ק, מחב"ר, המ"ב (סק"ט), וכה"ח (סקי"ט)]. ומ"מ כתבו הא"א והמ"ב (סק"ט) דהיינו דוקא אם האיש היוצא ידי חובה יעמוד בסמוך למברך וישמע הברכה, אך לא בענין אחר.

וכתב עוד המ"ב דה"ה באיש המוציא את האשה י"ח. והוסיף, שאף אם השומע לא ענה "אמן" יצא י"ח. וכן מצינו שכתב השה"ג אשר סביב המרדכי, בפרק במה מדליקין, שאפילו אם כבר הדליק אדם נ"ח באותו לילה, יכול להדליק לאשה ולברך על ההדלקה אם עומדת היא בסמוך לו בעת הברכה. אך בענין אחר, הוסיף השה"ג, נראה למהר"ח שאין לברך [וכמובן שאם הבעל כבר הדליק וכיוון להוציא את אשתו י"ח בהדלקתו כיון שלא היתה בעת ההדלקה בבית, כגון האשה הטובלת לנידתה בעת ההדלקה וכדו', אסור לו לברך שוב עבור אשתו, וכן היא לא תברך, כיוון שיצאה כבר י"ח בהדלקת בעלה, אא"כ היא אשכנזיה וכיוונה לא לצאת י"ח בהדלקת בעלה. ור' מ"ב (סימן תרע"ז סקט"ו וסקט"ז). ור' עוד מש"כ בס"ד לקמן בפרק ט']. וכדברי השה"ג כתבו גם הכנה"ג, עו"ש, השו"ג, ערוה"ש, וכה"ח (סי' תרע"ב סק"כ). והוסיפו המל"ח (סימן כ"ז סקכ"ה) והמ"ב (שם), דדין זה אמור בין אם מדליק האיש ובין אם מדליקה האשה.

ולפי האמור עולה דאכן מי שכבר יצא בהדלקת נ"ח רשאי להוציא אחרים ולברך עבורם, כדין כל ברכות המצוות שאפי' יצא יכול להוציא אחרים. וי"א שמוציא דוקא לשאינו בקי. ור' מרן (סימן ח' ס"ה) ובאחרונים (שם). וסימן רע"ג (ס"ד) ומ"ב (שם סק"ב) וכה"ח (סקל"ה), ושו"ע (סימן תקפ"ה ס"ב) ומ"ב וכה"ח (שם סקכ"א).

אך המעיין בדבר יראה שלכאו' ישנה סתירה בענין זה בדברי הפוסקים. שהרי כתב המ"ב (בסימן תרע"ה סק"ט) "שאפי' איש יכול לעשות אותה (את האשה) שליח להוציאו אם עומדין בשעה שמדלקת ושומעין הברכה". והוסיף: "וכן איש מברך לאשה ויוצאת ידי חובתה אם עומדת שם ושומעת הברכה. לא בענין אחר". משמע שהיוצא י"ח בהדלקת חבירו אינו יוצא י"ח אא"כ עומד בסמוך לו ושומע הברכה. אך מדברי הפוסקים, כגון המ"ב (בסימן תרע"ב סק"י), שכתב: "וידליק כשבני הבית מקובצים יחד" משמע שאין זו חובה גמורה, וודאי שאינו לעיכובא. ור' עוד במ"א (סימן תרע"ב סק"ה) וחיי"א (כלל קנ"ד סק"כ), וכ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל בספר הל' חגים (פרק נ"ח סעיף י') ש"טוב שיעמדו אשתו ובניו לידו", אך אין זו חובה. וכן עיננו רואות שפעמים אדם מוציא את חבירו, בעל מוציא את אשתו (כמו שכתבנו לענין אשה הטובלת באותה עת), ואשה מוציאה את בעלה (כגון שהוא במילואים), והאדם שמוציאים אותו י"ח אינו סמוך כלל למברך ולמדליק. וע"ע גבי ני"ד לקמן (בפרק ט' סעי' ה').

כדי להבין ענין זה נביא בס"ד את דברי הב"ח ממקורם: כתב הב"ח (בסוף סימן תרע"ו): מצאתי בהגה"ה: אדם שהדליק נר חנוכה יכול להדליק לאשה ולברך, וכגון שעומדת אצלו בשעת הברכה. אבל בענין אחר נראה למהר"ח שאין לברך. עכ"ל. ונ"ל דוקא דבר המוטל על גוף האדם ולא על דבר הנתחייב ברכה. וראיה מחלה ותרומה, שהשליח מברך בלא המשלח. ע"כ מצאתי". ועוד כתב שם הב"ח (בסימן תרע"ו), שמה שמדליקים בני ביתו של ההולך בדרך עליו אינו בא אלא לפטור אותו מחיוב המוטל על ממונו להדליק נרות לפרסם הנס ברבים, אבל ההודאה על הנס וברכת שהחיינו הוא בחיוב על גופו ומזה לא נפטר כשמדליקין עליו, אם לא שעמד שם בשעת הברכה וענה אמן. כך מבואר ממ"ש המרדכי בשם רש"י וכו'. ע"כ דברי הב"ח. והמ"א (בסימן תרע"ו סק"א) הביא דברי הב"ח הנ"ל שההולך בדרך אע"פ שמדליקין עליו בביתו צריך לברך "שעשה ניסים" ו"שהחיינו", וחלק עליו וכתב שאין לו לברך משום סב"ל [ור' עו"ש במ"א (סק"ב) שהביא דברי הב"ח הנ"ל וראה עוד מש"כ שם מחה"ש].

היו שניסו לתרץ שמה שכתבו הפוסקים שצריכים בני הבית להיות בעת הברכה וההדלקה זה דוקא כשהמברך והמדליק יצא כבר י"ח בהדלקה, אלא שצריך עתה להדליק ולהוציא אחרים י"ח. שכיון שהוא עצמו כבר יצא, והם לא יצאו, לא יתכן שהוא יברך וידליק שוב והם אפילו לא יהיו נוכחים בעת הברכה וההדלקה. אך אם אכן המדליק לא יצא י"ח אין צריכים שאר היוצאים לעמוד בסמוך לו בשעת הברכה וההדלקה. והביאו סמך לדבריהם ממש"כ הב"ח (בסימן תרע"ו): "מצאתי בהגה"ה אדם שהדליק נ"ח יכול להדליק לאשה ולברך וכגון שעומדת אצלו בשעת הברכה. אבל בענין אחר נראה למהר"ח שאין לברך". עכ"ל. וראה עוד בערוה"ש (סימן תרע"ה סק"ה וסימן תרע"ו סק"י), שגם הוא כתב כעין דברים אלה.

וכשהרציתי דברים אלה לפני הגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שאין נראים לו הדברים. ומכל מקום אמר לי שלדעתו להלכה חייבים היוצאים להיות נוכחים בעת הברכה וההדלקה רק כאשר גם הם צריכים להדליק בעצמם, ושאין דרכם לצאת י"ח ע"י אחרים, כגון אב המדליק לבנו (לאשכנזים, הנוהגים שאף הבנים מברכים ומדליקים לעצמם). ואפילו שהאדם המברך והמדליק לא יצא עדיין י"ח בעצמו. אך אם מדליק עבור אשתו, וכן אשה לבעלה, או לספרדים אף אב המדליק עבור בנו, א"צ האדם השני היוצא י"ח להיות נוכח בהדלקת הראשון. ואין זה תלוי אם המוציא יצא כבר י"ח אם לאו. ע"כ תורף דבריו. וראה עוד בשו"ת יחו"ד (ח"ג סוף סימן נ"א) מש"כ בדין אשה המדליקה עבור בעלה כשאינו בבית. ור' גם מה שכתבנו בס"ד לקמן בפרק ט' (סעיף ב').

והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שלדעתו מש"כ המ"ב (בסימן תרע"ה סק"ט) שהיוצא י"ח ע"י אחר צריך לעמוד בסמוך לו בשעת הברכה וההדלקה, ולא בענין אחר, הכוונה שאם היוצא י"ח נמצא בבית שמדליקים בו, חייב הוא לעמוד בסמוך למדליק בזמן שמברך ומדליק, ואם לא עשה כן אלא היה במקום אחר בבית, גילה בדעתו שאינו רוצה לצאת י"ח בהדלקה זו. משא"כ כשלגמרי אינו בבית, יכול הוא לצאת י"ח אע"פ שאינו עומד בסמוך למדליק. עכת"ד. ואמנם אח"כ ראיתי בשו"ת יחו"ד (ח"ו סי' מ"ג, עמ' רל"ה) שלמרות שלב"ח ולפמ"ג אכן היוצא צריך לעמוד בסמוך למוציאו, מ"מ כתב הגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד שאין זה מוכרח, וכמש"כ רבינו מאיר המעילי בספר המאורות (על מס' מגילה די"ט ע"ב). עיי"ש ביחו"ד.

ענף 2: המותר שאדם אחד יברך, וחבירו ידליק עבורו את נר חנוכה.

ולגבי השאלה המותר שאדם אחד יברך, וחבירו ידליק עבורו את נר החנוכה, כבר כתב המ"א (בסימן תרע"ו סק"ד) שיכול אדם אחד לברך וחבירו ידליק. וכ"כ הא"ר, וכ"כ הא"א, והב"ד כה"ח (בסימן תרע"ו סקי"ג). וכן העלה לאחר שקלא וטריא רבי יוסף חיים בספרו שו"ת רפ"ע (ח"ד סי' י"ד, עיי"ש). וכ"פ בספרו בא"ח (פר' "וישב" סק"ו). וכן שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל שיש להקל בכך, אלא שאמר דעדיף טפי שיראה החולה את הנרות. וכ"כ גם בחוברת הל' חנוכה (סעיף ל"ג). וע"ע בספרו מאמ"ר (מועדים. פנ"ח סעי' מ"ז).

ואמנם יש חולקים ע"כ. שהרי כתב כה"ח (סימן תרע"ו סקי"ג) בשם ער"ה (סק"א) שכן מוכח מהרמ"א (בסימן תרע"א סוף סעיף ז'), שכתב ש"אם רוצים למהר להתפלל לאחר שבירך הש"ץ והדליק אחד מהם יוכל השמש להדליק הנשארים והש"ץ יתפלל". ור' מה שכתב המ"ב (שם) שהברכה חלה על הנר הראשון שהדליק, וא"כ משמע לדבריו מהרמ"א דמ"מ בעינן שהמברך ידליק לפחות נר א' דהוא עיקר החיוב, וכתב שכעין זה כתב גם הרא"ה (בב"ה דף כ"ב). והעיר לי ת"ח אחד שעל הוכחה זו יש להשיב: שהרי אף המקילים כבא"ח יודו שהש"ץ ידליק לפחות נר אחד כיון שהשמש המדליק את שאר הנרות הריהו כידא אריכתא של הש"ץ, ואם הש"ץ לא ידליק כלל אלא רק יברך על ההדלקה ומיד יתחיל תפילת ערבית לפני שהשמש החל בהדלקה ה"ז הפסק בין הברכה למצוה. ולכן על הש"ץ להדליק הנר הראשון או לפחות להמתין עד שהשמש ידליקו. ואף המקילים מודים שאסור לחולה לדבר בין הברכה לבין ההדלקה של השליח. ור' מש"כ המ"ב (סימן רס"ג סקכ"א) בשם דה"ח, שהמצוה על חבירו להדליק לא יברך המצוה אלא המדליק. עיי"ש. וכדברי האוסרים (שם. אמנם הוא מדבר מצד איסור הבאת החנוכיה אל מיטת החולה כדי שיברך וידליק, ואח"כ יחזירו החנוכיה למקומה, דה"ז אסור מצד הדלקה עושה מצוה ולא הנחה) כתב גם בספר ילקו"י (מועדים. עמ' 221). ור' עוד בשו"ת לב חיים (ח"ג סימן קמ"ו), ובספר מועד לכל חי (סימן כ"ז סק"ס), שאף דעת הגר"ח פלאג'י לאסור זאת. ועוד בענינים אלה ראה בשו"ת רבבות אפרים (ח"ג סי' תמ"ז סק"א), ובשו"ת שרגא המאיר (ח"ג סי' קפ"ו).

[19]יט. כך מתבאר מהכתוב לעיל (הערה ב'). וראה לקמן (בפרק ט' הערה ע"ט), בדברי הגר"ש ישראלי זצ"ל.

ויש להעיר, שהגר"מ אליהו זצ"ל כתב בסידורו ש"טוב" לראות הנרות בתוך חצי השעה הראשונה להדלקה. ועפי"ז עשו מעשה בשבת חנוכה (בערך בשנת תשע"א) בבית הכנסת שלו (לאחר פטירתו), ובמקום לדרוש לפני תפילת ערבית דרשה ארוכה כנהוג, דרשו דרשה קצרה מאד, בשל הטענה שצריך להזדרז ומיד לאחר ערבית ללכת הביתה כדי לראות את נרות החנוכה בתוך חצי השעה. ודבר זה אין לו שום טעם וריח, דלא מצינו שממהרים להתפלל בליל שבת חנוכה מהר מהרגיל בשביל לראות את הנרות. ובפרט אותם שבימי החול מדליקים בשקיעה, הרי שזמן חצי השעה מהשקיעה נגמר באמצע תפילת ערבית (שמתחילה לכל המוקדם כרבע שעה לאחר השקיעה). ועוד, דלא מצינו בשו"ע דין כזה שחובה לראות את נרות החנוכה במשך חצי השעה הראשונה לזמן חיוב הדלקתם (כגון כבני"ד - בליל שב"ק). ואף את"ל שזו חובה, לכאו' די שאשתו (אם נשארה בבית) תראה הנרות, דאטו לה אין פה"נ. ועוד, דמשום כך ביטלו את הציבור מלשמוע דברי תורה, כאשר רבים מהם אינם לומדים הרבה תורה בימות החול. והחמור ביותר, שבאותו מקרה ביטלו מאות מתפללים מלקרוא את ק"ש דערבית בזמנה, וכמובן שלאחר התפילה כולם מיהרו לבתיהם "לראות את הנרות", ומשו"ה לא נשארו לומר שוב ק"ש דערבית לאחר התפילה כדי לקוראה בזמנה. ואף את"ל שיוצאים י"ח בק"ש שעל המיטה, אם קורין ג' פרשיות, מ"מ אינם מכוונים לצאת בכך ק"ש דאו' דערבית). ומסתמא שמתוך מאות המתפללים, שרובם אינם בני תורה, שהיו אנשים שלא נזהרו לקוראה יותר מאוחר בלילה. ובס"ד ברי לי הקטן שלא זו היתה כוונת מורנו הגר"מ אליהו זצ"ל שכתב ש"טוב" לראות את הנרות, אך גם הוא לא כתב זאת כחובה. ואע"ג שגם בשאר ימות השנה נוהגים הספרדים להתפלל ערבית מוקדם, מ"מ אם כבר מזדמן הדבר לקרוא ק"ש כעשרים דקות ויותר אחר השקיעה, ודאי דעדיף טפי. ואף הגר"מ אליהו זצ"ל לא כתב זאת כחובה אלא ש"טוב" לנהוג כן. לכן על גבאי בתי הכנסת להיות זהירים מלחדש חידושים שלא שמעתם אוזן, ובפרט אם אינם תלמידי חכמים, דלעיתים המכשלה רבה, ועוון הרבים תלוי על צווארם.