נספח טז: קונטרס ברכות השחר

פירוט הדינים למי שהיה ער חלק מהלילה או כל הלילה, כיצד ינהג בענין ברכות השחר וברכות התורה, ובכלל זה דיני המתעורר באמצע הלילה לאמירת הסליחות.

בס"ד התחלנו לעסוק בענין זה כיון שעסקנו בדיני המשכים לסליחות, וראינו צורך לברר כיצד יש לנהוג לענין ברכות השחר במיקרים השונים כשקם לסליחות, וכגון כשקם במשך הלילה לאחר חצות וחוזר לישון לפני או אחר עלות השחר, או שנשאר ער עד תפילת שחרית, או שאומר סליחות לאחר חצות ורק לאחר מכן שוכב על יצועו, וכן שאר המיקרים. וכיון שהלכות אלה מרובות, הן בשל המיקרים השונים והן בשל שההלכות שונות מברכת השחר אחת לשניה, לכן אזרנו חלצינו בס"ד לברר וללבן ענינים אלה לתועלת הרבים. ויש להוסיף, שהדברים אמורים לא רק גבי הסליחות, אלא אף לשאר ימות השנה לגבי חיילים המשכימים לשמירה וחוזרים לישון או נשארים ערים עד התפילה. וכן לגבי בחורי ישיבה המעונינים ללמוד כל הלילה, או החפצים לישון מעט בתחילת הלילה בשל עייפות, ושוב קמים ללמוד למשך כמה שעות. וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.

את הקונטרס חילקנו לפי הפרקים כדלקמן:

א. נט"י של שחרית: ארבעה טעמים לדבר.

ב. הנ"מ בין הטעמים הנ"ל (ואגב זאת דיון בענין מי שישן כשכפפות בידיו).

ג. עד כמה חוששים לדעת האורחות חיים (שהרו"ר שורה בלילה).

ד. מי שקם באמצע הלילה ונוטל פעמיים (בקומו ובעה"ש), מתי יברך ענט"י.

ה-ח. כנ"ל. דיון האם יש לדחות את ברכת ענט"י לעה"ש.

ט. מסקנת הדברים מתי מברך ענט"י כשקם משנתו בלילה ונשאר ער עד עה"ש (ואגב זאת דיון האם ספק ברכות חמור טפי מספק עובר לעשייתן, ובענין אי אמרינן סב"ל כשהספק במצוה ולא בברכה).

י. עוד מדין נט"י והברכה כשקם משנתו בלילה ונשאר ער עד עה"ש, או כשחזר לישון שוב לפני או אחר עה"ש.

יא. דין נט"י והברכה כשהיה ער עד חצות, אמר סליחות והלך לישון. ודין נט"י למי שהיה ער כל הלילה, או שישן מלפני הלילה ונמשכה שינתו מעט ללילה. ומי שקם באמצע הלילה להתפלל ערבית (אע"פ שאסור לישון לפני תפילת ערבית) ונטל ידיו, האם מועילה נטילה זו גם לצורך תפילת שחרית (ואגב זה דיון מהי שינת קבע).

יב. דין ברכת "אשר יצר" (אם אומרה בבוקר אף כשלא עשה צרכיו).

יג. דין ברכת "אלקי, נשמה" (הצריך לסומכה לברכת "אשר יצר").

יד. דין ברכות התורה - היש חובה לאומרן לפני הסליחות (הדין לספרדים).

טו. כנ"ל, הדין לאשכנזים.

טז. דין ברכות התורה למי שקם במשך הלילה ועוד מקרים (ואגב זה דיון גבי מי שבירך את ברכות התורה ספק בטעות, ודין לימוד תורה שבכתב בלילה).

יז. דין ברכות התורה למי שהיה ער כל הלילה (ואגב זה דיון גבי זמן עלות השחר, ודין מי שטעה ובירך ברכות התורה לפני עלות השחר, כשהיה צריך לברכן בעלות השחר).

יח. המברכים ברכות השחר על מנהגו של עולם, אם אותו אדם לא התחייב בהן.

יט. זמן אמירת ברכות השחר (אם קם בחצות ונשאר ער או חזר לישון, או שהיה ער עד חצות והלך לישון, או שהיה ער כל הלילה).

כ. זמן אמירת ברכת השכוי.

כא. דין המברך ברכות השחר לפני חצות (כולל ברכת השכוי).

כב. המברכים את ברכות השחר בבית או בבית הכנסת.

כג. סיכום דיני כל ברכות השחר במקרים האפשריים.

פרק א' - הטעמים לנטילת הידים שחרית

איתא בגמ' ברכות (ד"ס,ב'): כי מתער... כי משי ידיה לימא: "ברוך אשר קדשנו במצותיו וציונו על נטילת ידים". ועוד איתא בגמ' שבת (דק"ח,ב'- ק"ט,א'): יד לעין - תיקצץ. יד לחוטם - תיקצץ.... תניא: רבי נתן אומר: בת חורין היא זו, ומקפדת עד שירחוץ ידיו ג' פעמים. ע"כ. וכתבו הפוס' שישנם ארבעה טעמים מדוע תיקנו נט"י דשחרית:

טעם א': על דברי הגמ' בברכות שם כתב הרא"ש (בפ' הרואה סי' כ"ג, ובתשובותיו כלל ד' סי' א'), לפי שידים של אדם עסקניות הם, ואי אפשר שלא ליגע בבשר המטונף בלילה, תיקנו ברכה (על הנטי') קודם שיקרא ק"ש ויתפלל. וכתב שם שיטול בברכה כשקם, ואפי' קודם שהאיר היום. ע"כ. הב"ד מרן בב"י (או"ח סי' ד'), המ"ב (סי' ד' סק"א) וכה"ח (באותו סי' סק"ו). ואגב זאת יש לדון בטעמא דהרא"ש, האם הוא משום חשש שנגע בעת השינה במקומות המכוסים והמטונפים שבגופו, או דוקא אם עשה צרכיו. והנ"מ אם עשה צרכיו אך אינו עומד להתפלל, או שנגע במקומות מטונפים ואינו עומד להתפלל. או ישן עם כפפות ואז אין חשש שידיו התלכלכו. שכתב בתשובותיו (שם) שתיקנו נט"י בבוקר כשקם ממיטתו וידיו מטונפות שמשמשות במקום הטנופות ויש לו להתפלל, צריך ליטול... ותיקנו ברכה. כיוצא בזה אם עשה צרכיו וקנח או לקטנים ושפשף ורוצה להתפלל יטול ידיו ויברך ענט"י. אבל כל היום כשעושה צרכיו או הטיל מים אם רוצה ללמוד אינו צריך לברך ענט"י כי אם אשר יצר. ואם הוא נוטל ידיו כשרוצה להתפלל אם לא עשה צרכיו א"צ לברך ענט"י, שלא תיקנוה אלא בבוקר כשידיו מטונפות שממשמשות במקום הטינופת ועשה צרכיו. עכ"ל. ועולה מדבריו שמברך ענט"י בב' מקרים: דוקא כשניעור מהשינה והולך לתפילת שחרית, בגלל החשש שידיו התלכלכו בשינה. וכן אם לא ישן אך עשה צרכיו והתלכלכו ידיו מהקינוח או ממי רגליו והולך לתפילה (גם למנחה וערבית. וכמ"ש הרא"ש בפסקיו בפ' הרואה סי' כ"ג. וכ"כ בשמו הב"י סס"י ז' ד"ה "וא"א", וכן הח"א כלל ז' ס"ה). ולפי"ז אם נגע במקומות מכוסים בגופו קודם התפילה ולא ישן כלל יטול ידיו אך בלי ברכה. ולכאו' צ"ע היש נ"מ בין אם התלכלכו ידיו בשינה, או כשניעור. ועוד צ"ע, מה לי התלכלכו ידיו כשנגע במקומות מטונפים שבזה נוטל בברכה דוקא לשחרית, לבין אם עשה צרכיו וקינח או שפשף שבזה מברך לדעתו לכל תפילה. וכן צ"ע מנ"מ בין אם נגע במקומות מטונפים דהו"ד כשישן, לבין אם עשה צרכיו דמברך אע"פ שלא ישן. ואמנם לגבי הענין האחרון כ' הח"א (כלל ז' ס"ו) שלא קיי"ל כרבינו הרא"ש ואין מברכים ענט"י כשעשה צרכיו לבד ולא ישן. אך ראה במ"ב (סי' ד' סק"ל וסקל"ג, וסי' ו' ססקי"א) שכתב גבי מי שלא ישן כלל, כגון בליל שבועות, שאם הטיל מים ושפשף או עשה צרכיו הגדולים וקינח, שיברך ענט"י, ושכן ראוי לעשות לכתחי'. וא"כ קיבל דברי הרא"ש גבי עשיית צרכים לפחות לענין תפילת שחרית. וגם את דברי הרא"ש לגבי נטי' משום נגיעה במקומות מכוסים בשינה קיבל המ"ב להלכה (ברס"י ד').

ואמנם גבי מה שכתבנו אם יש נ"מ בין אם התלכלכו ידיו מנגיעה במקומות המטונפים בגופו כשישן או כשניעור, לכאו' צ"ע בד' הרא"ש. שמדבריו בפסקים בברכות שהזכיר ברכת ענט"י רק אם נגע במקומות מכוסים ועומד להתפלל שחרית, או שעשה צרכיו ועומד להתפלל אף מנחה וערבית, משמע קצת שנגיעה במקומות מכוסים מחייבת נט"י בברכה גם לשם תפילת שחרית. אמנם מצד הסברא צ"ע מנ"מ בין שחרית לשאר התפילות. אך מ"מ הזכיר נגיעה במקומות מטונפים בגופו רק גבי שחרית (הב"ד הב"י סס"י ז' ד"ה "ואדוני אבי ז"ל"). וכן בתשובותיו (כלל ד' שם. הב"ד בב"י שם) הזכיר נגיעה במקומות מכוסים רק גבי ברכת ענט"י לפני שחרית, והוסיף דה"ה בעשה צרכיו (וקצת משמע שבעשה צרכיו ה"ה לשאר תפילות היום, מההמשך). אך לא הזכיר בהדיא שנגיעה במקומות מטונפים מחייבת ברכת נט"י גם למנחה ושאר תפילות. אלא שמהר"י אבוהב (הב"ד מרן בב"י שם בד"ה "וכתב רבינו הגדול") כנראה הרגיש שדבר זה אינו מבורר בד' הרא"ש, ולכן כתב בהדיא שלד' הרא"ש גם לשאר תפילות בעי נטי' בברכה בנגע במקומות המטונפים בגופו, ולאו דוקא בעשה צרכיו קודם התפילה. ורק אם היו ידיו מלוכלכות בטיט א"צ לברך ענט"י לרא"ש לפני התפילה. אך אם נגע בצואה שהיא לכלוך היוצא מגופו צריך נטי' לרא"ש (וע"ע בב"י שם בשם הסמ"ק). וא"כ מבואר שלרא"ש יש לברך ענט"י לפני כל תפילה אם נגע במקומות המכוסים או שעשה צרכיו הגדולים, או ששפשף לאחר צרכיו הקטנים. וכן מצאנו שכתבו בדעת הרא"ש גם הפמ"ג בא"א (סי' ד' סק"א), המאמ"ר (סק"ח) וכה"ח (סק"ו).

ואגב זאת י"ל, שאם הינו ער ונוגע במקומות המכוסים כדי לברך ענט"י במקום שאינו חייב לברכה אילולא נגיעה זו, אולי הוי ברכה שא"צ. משא"כ אם ישן שנגע בלא דעת במקומות אלה. וכן מצינו מקרה דומה לנוגע בגופו כשהוא ער, גבי מי שנטל ידיו לסעודה וניגבם ושכח לברך ענט"י. ודנו הפוס' אי רשאי ליגע במנעליו או במקומות מטונפים בגופו, שאז תהיינה ידיו טמאות ויוכל שפיר לברך ענט"י, או דהוי גורם לברכה שא"צ [ראה ע"כ במש"ז (סי' קנ"ח סקי"ב) שכתב שבאופן זה יגע במקומות המכוסים בגופו או יחכך בראשו, כדי שיתחייב בנט"י אחרת, ויברך עליה קודם הניגוב. ושכ"כ בס' מאורי אור (עוד למועד דקס"ב) ובבא"ח (פר' שמיני ס"ז), וכה"ח (סי' קנ"ח סקפ"ה). וראה בילקו"י (ח"ג עמ' כ"ב) שחלק הגר"ע יוסף על דבריהם]. ולפי"ד האוסרים וסוברים שבכה"ג יש בזה משום ברכה שא"צ, לכאו' ה"ה בני"ד, ולכן אם היה ניעור כל הלילה אינו רשאי ליגע במקומות המכוסים כדי לברך ענט"י דשחרית, ורק אם ישן רשאי לברך. וכיוצ"ב דנו הפוס' גבי מי שנצרך לנקביו ומיד אח"כ הולך ליטול ידיו לסעודתו. די"א שיטול ידיו, יאמר אש"י, יחכך ידיו בראשו וכדו', ושוב יטול לסעודה ויברך ענט"י וכו'. וי"א דהוי גורם לברכה שאינה צריכה [ראה ע"כ מחלו' השל"ה והמ"א (סי' קס"ד סק"ב). הבא"ח (שם ס"ט) וילקו"י (שם עמ' צ"ו). ואמנם יש לדון אי שייך בזה מה שדנו הפוס' בענין מי שעמד מלימודו או מתפילתו, וביודעו שידיו נקיות הולך הוא ליטול ידיו בברכה לסעודה, האם יחכך בראשו וכדו'. אך שם כתבו הפוס' שאפי' בלא חיכוך חייב הוא ליטול ידיו, כמבואר ברמב"ם (פ"ו מברכות) ובסמ"ג. הב"ד בב"י (סי' קנ"ח). וראה ילקו"י (ח"ג עמ' י"ג)]. וראה עוד בשו"ת אול"צ (ח"א סי' י"ז) שהוכיח הגרב"צ אבא-שאול זצ"ל שיש לחלק בין ברכה לבטלה לברכה שא"צ, שהאחרונה קילא טפי, ולכן כל שיש לו צורך בברכה זו כדי לקיים דעת השו"ע אין זו בגדר ברכה שא"צ. עיי"ש (וכבר כתבנו במקו"א בשם הגר"מ אליהו שליט"א שהרוצה לשתות בתוך הסעודה כוס תה חמה מאוד, וזמנו אץ לו, רשאי לברך ברהמ"ז ולאחריה לברך "שהכל" על התה ואחריו בנ"ר, ואין בזה משום ברכה שא"צ, שהרי צריך הוא לכך כי ממהר הוא). ולפי"ז אולי יש מקום לומר שבני"ד רשאי ליגע במקומות המכוסים שבגופו ע"מ לברך ענט"י שחרית, וכגון כשלא ישן כל הלילה, שלמנהג האשכנזים המקילים לברך ענט"י ע"י שישפשף או יעשה צרכיו הגדולים, לכאו' לפי זה ה"ה בני"ד שיגע במקומות המכוסים בגופו, והוי כדין מי שישן שחוששים שנגע במקומות המכוסים ולכן לרא"ש מברך ענט"י. וצ"ע. וע"ע בשו"ת אור לי (סי' ס"ד ד"ה "עוד") וילקו"י (ח"ג עמ' צ"ו).

טעם ב': הרשב"א בתשו' (ח"א סי' קצ"א) נשאל מדוע תיקנו ברכת ענט"י שחרית. וכתב שלא מצא בשום מקום דבר ברור שיצטרך אדם ליטול ידיו שחרית. דאי משום שיבתא ובת מלך די ברחיצה. ואי משום תפילה וק"ש די או ברחיצה או בנקיון בעפר וצרורות. אלא שיש לו קצת דמדומי ראיה לחיוב הנט"י בכלי בשחר וכו'. ואם תשאל מאי שנא תפילת השחר מתפילת המנחה וערבית, י"ל לפי שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה, דכתיב "חדשים לבקרים רבה אמונתך" (איכה פ"ג פס' כ"ג), צריכים אנו להודות לו יתברך על שבראנו לכבודו לשרתו ולברך שמו... לכן גם דבר זה תיקנו בשחר להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו. עכ"ל. הב"ד מרן בב"י (שם), הפרישה והדרישה (רס"י ד'), המ"ב וכה"ח (שם) וש"פ. ויש מי שכתב שהשו"ע ס"ל כרשב"א (חיי עולם על סי' ד' סי"ג. הב"ד כה"ח סק"נ).

טעם ג': האורחות חיים (הל' נט"י סי' י"א) כתב הטעם שתיקנו נט"י שחרית משום בת מלך השורה על הידים כל הלילה עד היום, עפ"י הגמ' שבת (דק"ט,א'). ולכן אם השכים קודם עה"ש ונטל ידיו י"א שצריך ליטול ידיו פעם אחרת כשיאור היום, וכן צריך לשפוך עליהם מים ג"פ. הב"ד הב"י (סס"י ד'. והוסיף שלפי"ז אפי' היה ניעור עד הבוקר צריך ליטול ידיו פעם אחרת משום בת מלך). וכ"כ הדרישה (סי' ד'), המ"ב (שם סקל"א) וכה"ח (שם). ולקמן בפרק ט' נדון בס"ד אי דברי האו"ח הינם טעם נוסף שאינו מוסכם ע"ד הרא"ש והרשב"א, ואי אמר האו"ח דבריו גם לענין ברכה. והיינו אי יש לדעתו לברך ענט"י ב' פעמים, או דוקא בפעם הראשו' או השניה. וגם אי י"ל סב"ל בשל דעתו, ולחוש לו, ולכן לעולם לברך ענט"י רק לאחר עה"ש. ועוד, האם הרא"ש והרשב"א מסכימים עם טעם האו"ח, ורק הוסיפו עוד טעם כיון דס"ל שאין לברך מטעמיה דהאו"ח, כי אין מברכים על רו"ר או על סכנה אלא רק על מצוות שהתקדשנו בהן והצטווינו עליהן. והיינו שטעמו של האו"ח למעשה מוסכם גם על הרא"ש והרשב"א. וכן האם האו"ח מסכים לד' הרשב"א או הרא"ש ומודה שמברכים מהטעם שלהם, אך מ"מ מוסיף עוד טעם כדי להסביר הגמ' בשבת (שם).

טעם ד': בזוה"ק (פר' "וישלח" דקס"ט,ב') כתיב דלית לך מאן דנאים בליליה בערסיה דלא טעים טעמא דמותא ונפקת נשמתיה מיניה. וכיון דאשתאר גופא בלא נשמה קדישא רוחא מסאבא זמין ושריא עילויה ואיסתאיב. ע"כ. וכ"כ בזוה"ק ריש פר' "ואתחנן". הב"ד מרן בב"י (סי' ד') וכה"ח (שם). ולכאו' ד"ז דומה לטעמא דהאו"ח, אך לאו"ח הרו"ר הינה דוקא בשל הלילה, ולזוה"ק הינה בשל השינה. ומ"מ גם בזה יש לדון אי מטעם זה בלבד תיקנו לברך ענט"י, או שטעם זה חזי לאיצטרופי לטעמא דהרא"ש או הרשב"א אך מטעם זה בלבד לא היו מתקנים חז"ל לברך ענט"י.

פרק ב' - ההבדל בין הטעמים הנ"ל

לאור ריבוי הדעות, כתבו הפוס' כמה נ"מ בין הטעמים הנ"ל, כגון אי בעי מדינא כלי, אי מים הפסולים לנט"י לסעודה כשרים בני"ד, וכן שאר דברים הפוסלים בנט"י לסעודה. אי צריך ליטול ולברך לפני תפילת מנחה אם היו ידיו מטונפות, אי ישן ביום, או היה ער כל הלילה, אי קם אחר חצות הלילה וקודם עה"ש, אי ישן בלילה בכפפות בידיו וכדו' (ראה ע"כ במ"ב סי' ד' בכמה דוכתי ובכה"ח סי' ד' סק"ו). ואגב זאת ראה ביבי"א ח"ד סי' ב' סק"ח ואילך, שהזכיר את מש"כ בס' תולדות אדם שהג"ר זלמן מוילנא (הוא אחי הג"ר חיים מוולוז'ין) היה ישן בכפפות בידיו כדי שמיד בקומו יוכל לברך ברה"ת וללמוד. ואילו הגאון ממונקאטש בנימוקי או"ח (סי' ד' סק"א) דחה סיפור זה וכ' שלא ניתן להאמין על הגה"צ רבי זלמן שיעשה כן, דאין אף פוס' דס"ל דמהני ד"ז, לא לד' הרא"ש והרשב"א, וודאי לא לד' הזוה"ק. ואמנם הגאון החח"מ בעל השד"ח כתב בשו"ת מכתב לחזקיה (סי' ב') להקל בזה, וכן הגר"ע יוסף דחה ד' הנימוקי או"ח וחיזק ד' ס' תולדות אדם, דהגר"ז מוילנא נהג כן הן לד' הרא"ש והרשב"א דמהני לדעתם לברך ברה"ת עי"כ, ולא עוד אלא שנכון הדבר אף לד' הזוה"ק, דאז הרו"ר קלושה היא מאוד. עיי"ש. וכ"כ בילקו"י (בשארית יוסף ח"א עמ' מ"ט). ונלע"ד בס"ד כד' הנימוקי או"ח, משום שאמנם לד' הרא"ש והרשב"א אכן מהני נתינת כפפות על ידיו כדי לברך ברה"ת. אך נלע"ד שלד' הזוה"ק לא מועיל ד"ז - אף שאין לי יד ורגל בח"ן, אך מד' הזוה"ק דהוא משום רו"ר דשינה מה לי שישן עם כפפות או בלעדיהן, וכי חתיכת בד או עור מועילה לעכב הרו"ר מלשרות על ידיו. וכן מצינו גבי שום, בצל או ביצה קלופים שעבר עליהם הלילה, דאע"ג דמנחי בסילתא ומציירי וחתימי רו"ר שורה עליהם (כדאיתא בנידה די"ז,א, ובכה"ח יו"ד סי' קט"ז סקצ"ב), וכן מצינו במניח אוכלין מתחת למיטה, דלא מהני דצרור האוכל באלף כלים, שגם אז תשרה על האוכלים הרו"ר, וכמש"כ מרן בב"י יו"ד סי' קט"ז, וכה"ח שם ס"ק מ' ומ"א בשם הש"ך, הפר"ח, חכ"א וש"פ. וכ"ש בני"ד שהרו"ר שורה על האדם עצמו. ומי לנו המבין ברוחות רעות ויכול להיות ערב שאין שום נדנוד רו"ר בשינה כזו, כך שיוכל לברך ברה"ת גם לד' הזוה"ק שאוסר אף לברך שום ברכה כשהרו"ר על ידיו (וכמש"כ המ"ב סי' ד' ססקס"א), ולא רק אוסר לומר כך ק"ש ותפילה. ואע"פ שהרב מדרש תלפיות (מערכת ט') הב"ד ספר סדר ותיקון הלילה להקל בזה שאין הטומאה שורה על הידים כשמכוסות בכפפות, והרב בעל מדרש תלפיות היה מקובל גדול, כמובא בשער הספר וכן כנראה מתוך הספר עצמו. אמנם יש להעיר שאין הדבר מדברי בעל המדרש הנ"ל אלא מובא מאחרים, וכנ"ל (אע"פ שהוא עצמו לא העיר ע"כ), ולא ידוע לי אם גם המחבר סדר ותיקון הלילה היה מקובל. ומ"מ גם שם לא כתב כן בהוכחות עפ"י הקבלה, אלא כתב רק שהשכל מחייב כן אך אין לכך ראיה. ומה עוד שהרח"ף בכה"ח שלו כתב שאין ראיה לגר"ז מוילנא מדברי המדרש תלפיות הנ"ל, כיון דלעסוק בד"ת ע"י תיקון זה של כפפות לא שמענו. וידוע שהרח"ף היה מקובל, ובכ"ז כתב כן. וגם אין לדחות דברינו ולומר שבכ"מ שהזוה"ק והש"ס חולקים הלכה כש"ס. וזאת משום שראשית נזכר עיקר ד"ז דרו"ר דשחרית בגמ' שבת (דק"ח,ב'-דק"ט,א'). ואמנם הדין הפרטי של לבישת כפפות בשינה לא נזכר בש"ס, אך לפי"ד המ"ב (סי' כ"ה סקמ"ב) וכה"ח (סי' הנ"ל סקע"ה) שאם הדין לא מוזכר בהיפוך בש"ס ובפוס' יש לילך אחר דברי הקבלה. ועוד: הרי כתבו הפוס' הנ"ל שאם הזוה"ק חולק על הש"ס ובעלי הקבלה מחמירין, יש להחמיר כמותם. ועוד: הרי בגמ' בנידה (די"ז,א') שהבאנו לעיל מצאנו בס"ד היסוד שהרו"ר אינה מעוכבת לשרות על דבר אפי' אם הוא צרור וחתום, וא"כ כ"ש רו"ר דשחרית דהיא רו"ר קשה, וגם הבתי ידיים אינם מגינים כ"כ שהריהם מבד. ואמנם מצינו שהרח"ף עצמו היה משתמש בבתי ידיים (כפפות) כשהיה חושש מנגיעת מי שלא נטל ידיו [וכמש"כ בספרו כה"ח (סי' ח' סק"ד), וז"ל: בעבור זה אני נוהג להשים בית יד כשיש לי ספק דיבוא מי שאין ידיו נקיות מדברים שצריך נטילה ויגע בידי, כדי שלא אצטרך לעשות נט"י במקום דקשה לעשות. עכ"ל]. וא"כ לכאו' ס"ל דבתי ידיים חוצצים בפני רו"ר דשחרית. וא"כ לכאו' קשה מדוע כתב לדחות המתירים לברך ברה"ת ללא נט"י כשישן עם כפפות. אלא שבס"ד י"ל כמה צדדים לדחות זאת. א. יתכן שמה שלבש הוא כפפות זה כחומרא, והיינו כדי לצאת י"ח הסוברים שאין רו"ר עוברת כשלובשים כפפות. אך באמת הוא עצמו ס"ל דלא מהני ד"ז. ב. ואף את"ל דחשב דמהני הכפפות לרו"ר, שמא הוא דוקא במציאות שלא תעבור מידי אחרים שלא נטלו, לידיו, שאז קלושה היא יותר מזו השורה על ידי הישן עצמו, אך לאדם הישן ששם על ידיו הכפפות לא מועילות הן לעצור הרו"ר. ג. כיון דסתם בני אדם רוחצים ידיהם בבוקר (אפי' שאינם שומרי תו"מ), מסתמא שכן נהגו גם אותם שחשש הרח"ף לגעת בידיהם. ולכן חשב הרח"ף דמהני הכפפות. אך אה"נ כשאפי' לא רחצו ידיהם הרי הרו"ר חזקה יותר ולזה לא מהני הכפפות. וכזה היה המקרה של הג"ר זלמן מוילנא, שהתעורר וטרם רחץ ידיו אפי' בלא כלי [וחילוק זה שיש נ"מ בין מי שלא רחץ ידיו כלל לבין רחצם אפי' בלא כלי שאז הרו"ר קלושה יותר, שמעתי מהגר"מ אליהו שליט"א. ובס"ד כן מסתבר. דהא דין הכלי הצריך לנטילה דשחרית כתבו מרן (בסי' ד' ס"ז) בלשון "טוב" (טוב להקפיד בנט"י שחרית בכל הדברים המעכבים בנט"י לסעודה. והוסיף הרמ"א שם: מיהו אינו מעכב לא כלי וכו'). והיינו לפי הפשט אין חיוב ליטול בכלי. ונמצא שמי שנטל בלי כלי יי"ח עכ"פ בדיעבד, ומשמע שהסיר את הרו"ר. וכן מצינו בפוס' סברא זו, דהרו"ר נחלשה כשרחץ ידיו בבוקר ללא כלי, ולכן היקלו לאכול פת שנאפתה במאפיה שפועליה אינם נוטלים ידיים שחרית אלא רק רוחצים ידיהם בקומם משנתם. ואמנם לפי"ד הזוה"ק חובה ליטול בכלי]. נמצאנו למדים שאף לפי"ד הרח"ף מתיישבים הדברים, ויש לדחות את דעת הסוברים שהגר"ז בירך ברה"ת לפני שנטל ידיו שחרית. ועוד בענין אי בעי ליטול ידיו כשנגע במי שלא נטל ידיו שחרית (אף כשהוא עצמו כן נטל) ר' מש"כ הרח"ף בשו"ת לב חיים (ח"א סי'ס"ה), ברו"ח (סי' ה' סק"ו), ובכה"ח (פלאג'י. שם). וע"ע בבא"ח (פר' תולדות סקי"ב), שג"כ החמיר בכך, בשו"ת אול"צ (ח"ב עמ' כ"ו סקי"ז), ובשו"ת יבי"א (ח"ט סי' ק"ח סקט"ז, שג"כ החמיר כד' הרח"ף זצ"ל, כנ"ל). ולאור כ"ז קשה להאמין שהגאון בחסידות הנ"ל לא היה מקפיד גם אליבא דעת הזוה"ק, אף אם הדבר כרוך בביטול תורה. דעדיף טפי לבטל מעט ל"ת מאשר ללמוד תורה מתוך ספק טומאה (וראה עוד ע"כ לקמן בפרק ט"ז). וכ"ש שבירך ברה"ת לכל היום באופן האסור לדעת חלק מהפוס'. כך נלע"ד בס"ד. ועוד יש להעיר, שהרי אם ישן בכפפות לד' הרא"ש אין מברך ענט"י (כמש"כ הפמ"ג וכה"ח סי' ד' סק"ו). וא"כ כיצד נהג הגר"ז. שאם יברך הרי זו ברכה לבטלה לד' הרא"ש. ואם לא יברך לעולם ענט"י דשחרית הריהו מפסיד ברכה זו בכל יום ויום. ודוחק לומר שהיה שומעה כל יום מאחר.

פרק ג' - עד כמה חוששים לטעם האורחות חיים

כפי שהזכרנו לעיל, האורחות חיים כ' בהדיא שאף בקם קודם עה"ש ונטל ידיו, י"א דבעי ליטול שוב בעה"ש משום הרו"ר השורה על ידיו בשל הלילה, ואע"ג דלא ישן כלל בלילה. ואמנם לשאר ג' הטעמים נראה שא"צ בנידון זה נט"י (ואף לטעם הרשב"א כתבו הפוס' דכיון שנעשה פ"א בריה חדשה, לא נעשה שוב בריה חדשה. מ"ב סקל"ב). ואכן מרן בשו"ע (סי' ד' סי"ד) כתב שאם השכים קודם עה"ש ונטל ידיו, יש להסתפק אם צריך ליטול ידיו פעם אחרת כשיאור היום להעביר רוח רעה השורה על הידים. והיינו מטעמא דהאור"ח [ועיי"ש בד"מ (סי' ו' סק"ד) שכתב שהרו"ר חוזר ושורה על הידים בסוף הלילה", וכן במ"ב (סי' ד' סקל"א) שכ' שבעמוד השחר "חוזר הר"ר לשרות פעם שנית". ולא זכיתי להבינם. שהרי לכאו' הרו"ר כלל לא עזבה אותו כל הלילה אע"פ שיטול אלף פעמים במשך הלילה. ולא ברור מנין ש"חוזרת" היא לשרות על ידיו. ומתי בפעם הראשו' שרתה על ידיו - האם קודם הנט"י הקודמת, או מיד בתחילת השינה, או אף קודם לכן - בתחילת הלילה. ולא זכיתי להבין דברי קודשם. ואע"ג שלפי דברינו יוצא שאין הנטי' הראשו' שנטל קודם עה"ש מועילה כלל לד' האו"ח לענין הרו"ר (אלא רק לענין הנקיות), שהרי הרו"ר הזו שורה על ידיו כל הלילה ואינה עוזבת אותו כלל. ולפי"ד הזוה"ק שאסור לברך וללמוד תורה כשרו"ר שחרית על ידיו (כמש"כ המ"ב סס"י ד') הרי שבני"ד אין אפשרות ללמוד ולברך כלל כל הלילה. מ"מ בדברי האו"ח מבואר בהדיא ש"בת מלך שורה על הידים כל הלילה עד היום". ויתכן שהאו"ח לא ס"ל כזוה"ק שאסור לברך וללמוד כשהרו"ר על ידיו. דא"כ לא שביק חיי לכל בריה - שלא יוכל להתפנות בלילה ולברך "אשר יצר", ולא יוכל לשתות מים ולברך "שהכל". וזה לא יתכן. ועוד יש לדקדק בס"ד בדברי האו"ח הנ"ל, מדלא קאמר שלי"א שהביא יש ליטול משניעור לפני עה"ש, אלא רק כתב לגבי בדיעבד שאם נטל קודם עה"ש צריך ליטול שוב בעה"ש, הרי שלי"א הזה אין מועילה כלל הנטי' שקודם עה"ש. ולאו"ח צריך אמנם ליטול משניעור, כד' הרא"ש או הרשב"א, אך הוסיף שלי"א הזה אפי' כשכבר נטל בעי ליטול שוב. וצ"ע אם אכן כך. דא"כ לי"א זה יוצא שיש לברך על הסרת הרו"ר, וכבר כתבו הפוס' (פמ"ג. מ"ב סי' ד' סק"ח, כה"ח סק"ו) שאין מברכים על הסרת הרו"ר. ושמא גם י"א זה מסכים לד' הרשב"א או הרא"ש, וכדלקמן, ורק כוונתו שאמנם בעי ליטול משניעור, אך נוסף ע"כ בעי ליטול שוב בעה"ש. ומ"מ ד' מרן הח"ח במ"ב הנ"ל בסקל"א לא מובנים לי. וראה עוד בכה"ח (סי' ד' סק"ד) שהב"ד הזכ"ל ש"כל הלילה רו"ר שורה עליו, וא"כ זה שלא כמש"כ מרן המ"ב [כתב כה"ח כן גבי הליכה ד"א בלי נט"י. וקצ"ע ע"כ, דלפי"ז לא מהני נטי' באמצע הלילה, דממילא הרו"ר שורה על ידיו גם אחר הנטי'. וגם לפי"ז אסור כלל כל הלילה ללכת יותר מד"א. ופשוט שאין הדבר כן. וגם שם מכה"ח (סי' ג' סקמ"ט) מוכח דמהני ליטול במשך הלילה (ואף כתב שיברך ע"כ. וראה ע"כ לקמן)]. ואמנם כעבור זמן אינה ה' יתברך לידי ספר ארצות החיים לגאון הגדול ר' מאיר ליבוש מלבי"ם זצ"ל, שהוא מקור דברי המ"ב הנ"ל, וגם הוא כתב בראש דבריו שהרו"ר חוזרת ושורה בעה"ש לפי"ד האורחות חיים. ועיי"ש (על שו"ע סי' ד' סי"ד) שהאריך לדון בדברים הללו, הן אם קיי"ל כאו"ח (וכתב שהאריז"ל לא ס"ל כהאורחות חיים), והן אי שורה הרו"ר כל הלילה או רק חוזרת בעה"ש. והסיק שם שלד' האו"ח אינה שורה כל הלילה אלא רק חוזרת בעה"ש, דאל"כ הרי שאסור ליגע בנקביו כל הלילה אפי' שנוטל ידיו. עיי"ש באורך. וראה עוד בדרישה סס"י ד' שכתב שאם ניעור קודם עה"ש ונטל, צריך (אחר עה"ש) לחזור וליטול שוב "דשיבתא חזרה ושרתה עליו אחר הנטילה הראשונה". וקצת משמע שחוזרת מיד אחר הנטי' הראשו', אך אין הכרח לומר כן. ומ"מ כ"ז אינו למעשה, דממילא נוטל מיד כשקם ושוב בעה"ש. ומותר לגעת בנקביו וכדו'].

ונחזור לני"ד. גם האחרו' נחלקו אי בעי ליטול שוב בעה"ש אי ניעור קודם עה"ש ונטל ידיו כשקם. שמהר"ח הכהן, תלמיד מהרח"ו, פשיטא ליה שבמקרה זה אין רו"ר שורה על ידיו. וכ"כ בס' דרך חיים למהר"ח מאוסטרא בשם האריז"ל והרמ"ז ז"ל. וכ"כ הגחיד"א בברכ"י, המקדש מלך בשם מהרח"ו, הסו"ב ושו"ת דברי שלום (וכנראה דפשיטא ליה לפסוק כד' הזוה"ק דהרו"ר הינה רק משום השינה). אמנם הרב יד אהרן כ' בשם האריז"ל דאפי' בניעור כל הלילה צריך עירוי ג"פ. וכן הגחיד"א בשיו"ב כ' בשם ס' תרומה חדשה לחד מרבוותא קמאי דהמשכים קודם אור יום ונטל ידיו יש לו ליטול ידיו קודם שיתפלל או ילמד, דלילה פוסלת בנט"י כדרך שפוסלת בקידוש ידים ורגלים. והב"ד הזכ"ל, הש"ץ (שגם הוא היה מקובל), השע"ת וכה"ח (סי' ד' סקמ"ז). וכן הגר"מ אליהו שליט"א אמר לי שמי שישן בתחילת הלילה, צריך וחייב הוא ליטול ידיו פעם שניה בעה"ש. ואע"פ שהערתי שמרן לא חייב זאת בהדיא, אלא רק כתב שיש להסתפק אם צריך ליטול ידיו בפעם השניה בעה"ש, וא"כ יכול אדם לומר שאינו רוצה ליטול ידיו שוב בעה"ש. אמר לי הגר"מ אליהו שאין לומר כן, אלא צריך הוא ליטול ידיו. ואע"פ שיש מי שאמר שעפ"י הקבלה א"צ ליטול שוב, מ"מ אין הלכה כמותו. עכת"ד. וראה עוד בסה"ל (ח"א עמ' י"ג סי"ז) שכתב הגר"מ אליהו גבי הניעור כל הלילה שיטול אחר עה"ש בלי ברכה, ויש מחמירים ש אפי' ישן וקם לפני עה"ש ונטל ידיו עם ברכה ש"חייב ליטול שוב כשיעלה עה"ש בלי ברכה, ויש להזהר בזה ובפרט בימי הסליחות".

והרמ"א (שם בסי"ד) פסק שבמקרה זה יש ליטול שוב לאחר עה"ש, וכ"כ עוד אחרו' אשכנזים רבים, מהם הגר"ז (סי' ד' סי"ד), קצש"ע (סי' ב' סק"ח), שע"ת (סקי"ג). וכ"מ מד' המ"ב (ס"ק ל"ב ול"ג, ובבה"ל ד"ה "ויטלם" מדלא הביא דברי החולקים). וכן נראה הדין למנהג האשכנזים.

אך כיון שמרן לא הכריע בזה וכתב רק שיש להסתפק, וכן רבו האחרו' הספרדים שכתבו להקל בזה, וכנ"ל, היה נראה לענ"ד שאין חובה גמורה לספרדי ליטול ידיו בני"ד [ושלא כמו ת"ח א' שאמר לי שאין מחלו' בזה בין מרן לרמ"א, שגם מרן מחמיר בזה. שלדעתו למרן אין זה ספק דרבנן ולהקל, כיון שזו מחלו' שלא הוכרעה, ואף למרן יש להחמיר. אך נלע"ד שאין הדבר כן, דא"כ הול"ל לרמ"א "ולכן יטלם בלא ברכה". אלא משמע שלא הבין שגם למרן יש חובה ליטלם בלא ברכה. ומדלא כתב כן הרי שלא רצה להכריע בכך לחומרא. כך בס"ד נלע"ד. וראה עוד לקמן בסמוך. ועוי"ל, שבני"ד שמרן לא הכריע הוי ספיקא דדינא ולכן אין להחמיר, דרק בספק הנובע מחסרון ידיעה לא אזלינן לקולא אף באיסור דרבנן (ראה יבי"א ח"ה חיו"ד סי' ט' סק"א). אך בספיקא דינא של איסורי דרבנן נראה שכן אזלינן לקולא, ורק נחלקו הפוס' לגבי ספיקא דדינא בדשיל"מ באיסור דרבנן אי אזלינן לקולא. שהגר"ע איגר בתשובותיו (סי' ס"ה) מתיר, וכ"כ בחידושיו לברכות (ד"ב,א'). וכ"כ בשו"ת אבני מילואים. ואילו בשו"ת תורת חסד מלובלין (חאו"ח סי' ל"ח) מחמיר. הב"ד ביבי"א (ח"ב חיו"ד סי' ט' סק"ג). ולגבי ספק במציאות מחמירים. ומ"מ לני"ד דהוא ספיקא דדינא נראה לכאו' שאין להחמיר בזה מעיקר הדין לפי הסתפקות מרן]. ואמנם ראוי לכל יר"ש ליטול ידיו מיד לאחר עה"ש שלא להשהות הרו"ר על ידיו (ראה מ"ב סי' ד' סקל"ח ובש"א). וכ"פ בשאר"י (ח"א עמ' נ"ג סי"ג), שיטול ידיו ג"פ לסירוגין בלא ברכה. והוסיף שבשעה"ד א"צ ליטול שנית. ע"כ. והיה נראה לי שא"א לגעור בספרדי המיקל ואינו רוצה ליטול ידיו אז בשנית (אלא שקשה לי לעבור על דברי הגר"מ אליהו הנזכרים לעיל, שאינו יכול לומר שאינו רוצה ליטול. ומ"מ צ"ע כשנוטל שנית, מתי יטול. שהרי אף הפוס' הספרדים בדורנו נחלקו כיצד לחשב את זמן עה"ש. זה אומר בכה וזה אומר בכה. ולעיתים הפרש הזמנים אינו קטן כ"כ. וכמופיע בלוחות עפ"י הבא"ח ובלוחות לפי דעת הגר"ע יוסף שליט"א. וכן ישנן כמה שיטות בענין זה גם לפוס' האשכנזים. וכמו שבארנו בס"ד לקמן בפרק ט"ז. עיי"ש. וראה עוד בס' מעשה ניסים לג"ר ניסים כצ'ורי. והחושש לשתי הדעות תע"ב). ומ"מ אף אם הדבר אינו חובה לספרדים, נראה שגם אם הדבר גורם לביטול תורה ראוי לכל יר"ש ליטול ידיו בשנית, כדי שילמד תורה בטהרה. דאל"ה חיישינן שישכח לימודו, כמבואר בשו"ע (סי' ד' ססע"י י"ח). וראה עוד במקו"ד הל' ליל הסדר [(פ"ד הערה קל"ח) שכתבנו בשם א' מגדולי הדור הקודם שעיקר שכחת הלימוד בדורותינו הינה בשל אי נקיות וטהרת הידים. ובספר תשובות והנהגות (סי' ג') כתב שהחזו"א זצ"ל אמר שמי שאינו נוטל ידיו כשצריך לנוטלן, עובר על לאו דהשמר פן תשכח. וראה עוד בשו"ת אורח משפט (סי' קכ"ח סק"ו), בקונט' הזכרון שבסוף ספר שיח השדה לגר"ח קנייבסקי שליט"א ובספר שמירת הגוף והנפש (במבוא סעי' י"ז-י"ט)]. ולכן כתבנו שלמנהג הספרדים גם אם אין הדבר חובה, מ"מ מן הראוי לנהוג כך [ולא החמרנו בזה מצד הספק, משום דהוי מילי דרבנן. וכנ"ל. ומ"מ יש לדון אי יש להחמיר בזה מצד דהוי ספיקא דרבנן דליכא בו טירחא, דאזלינן לחומרא, וכמש"כ היד מלאכי (ח"ג כללי הדינים אות ס' ס"ק ת"פ) בשם הר"ן. ועוד כתב שם בשם המרדכי, שמצא כמה ספיקי דרבנן דאזלינן בהם לחומרא, ושמא ה"ה בני"ד. וצ"ע עוד אי יש להחמיר בזה מצד סכנתא דחמירא מאיסורא, דאם לא יטול שוב, לד' האו"ח שורה על ידיו הרו"ר, ואם יגע במשקים שמא יטמאם, כדין נותן ידו לגיגית שיכר כמש"כ מרן שם בס"ה, והוי צד נוסף להחמיר וליטול. וכ"כ הפמ"ג בא"א (סי' ד' סקי"ג) דהוי סכנה. ועוד צ"ע אי חשיב ד"ז גם כסכנה גשמית או רק רוחנית, דהא כתבו הפוס' שלא יתן ממי נט"י שחרית לשתות לבהמתו (הגר"י מליסא בדה"ח סי' א' דיני נט"י סק"ה. כה"ח פלג'י. כה"ח סופר סי' ד' סקל"א. וזכורני שראיתי בספרים שאדם א' נתן לבהמתו לשתות ממי הנט"י, ומתה). ואמנם הוא משום איסור הנאה ממים אלה, אך יתכן שהוא גם מחשש שינזקו. או שמא חשיב כסכנה רוחנית בלבד. ובענין סכנה רוחנית ראה מאמר הגר"ש ישראלי זצ"ל בתחומין (ח"ב עמ' כ"ז), ביבי"א (ח"א חיו"ד סי' ט' סק"ח), בספר שמירת הגוף והנפש, ובמקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ו הערה נ"ב ופ"ח הערה ה').

וראה בשו"ת יין הטוב (סי' ו') לראשל"צ הג"ר יצחק ניסים זצ"ל, שנדחק למצוא טעם לנוהגים להקל בכך, ומ"מ פסק לדינא שצריכים ליטול ידים בני"ד. וראה עוד בספר הלכה לגר"מ אליהו שליט"א (ח"א עמ' ל"ג), שכתב שיש להזהר בכך בפרט בימי בסליחות.

ושאלתי את הגר"מ אליהו בענין מי שקם לפני עה"ש ונטל ידיו, ואח"כ נשאר ער עד עה"ש, אך בעה"ש לא נטל שוב ידיו. אם נגע לאחר עה"ש בגיגית שיכר, האם הוא הפסידה (עפ"י מש"כ מרן בסי' ד' ס"ה), בשל דברי האורחות חיים שכל הלילה שורה רו"ר על ידיו. ואמר לי הגר"מ אליהו שלא הפסידה, בפרט אם נוסף לנטילת ידיו בקומו גם בירך ברה"ש וברה"ת. ושאלתיו מה הדין אם לא בירך ברה"ש וברה"ת, אלא רק נטל ידיו בקומו ואח"כ עסק במלאכה. ולכאו' יש להחמיר בכך מדברי כה"ח (בסי' ד' סק"ד) שכתב שאם לא נטל ידיו הרי שרו"ר שורה על ידיו כל הלילה ואסור ללכת ד' אמות בלא נט"י. והסביר לי הגר"מ אליהו שדברי כה"ח הללו אמורים גבי מי שלא נטל ידיו כלל בקומו, שאז אסור לילך ד"א בלא נט"י. אך אם נטל ידיו בקומו ורק לא נטל שוב בעה"ש שרי לילך ד"א, וכן אינו אוסר את גיגית השיכר בנגיעה (ראה גם כה"ח שם סקס"ג). ומה שהחמירו מרן וש"פ ליטול שוב ידיו בעה"ש זה רק לכתחי'. ושאלתיו, שהרי מכה"ח משמע שמדובר שנטל ידיו, דאם לא נטל ידיו כלל הרי הרו"ר שורה על ידיו גם ביום, ואילו כה"ח כתב שהרו"ר שורה רק בלילה. וענה לי שלפי הקבלה מי שישן וקם ונטל א"צ ליטול שוב. ומש"כ מרן בשו"ע שצריך ליטול שוב בעה"ש זה רק לפי הפשט, כי מרן חשש לכל הדעות, אך מ"מ אין להחמיר בזה אם לא נטל בעה"ש לענין הליכת ד"א או נגיעה בגיגית שיכר. ואף האורחות חיים מודה שהרו"ר שישנה עד עה"ש ושלכן צריך ליטול שוב להורידה, הינה רו"ר חלשה. ולכן אינו פוסל את גיגית השיכר. ודברי כה"ח הנ"ל מדובר שלא נטל. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי בענין זה שאיננו רוצה להכריע, כי אין אנו מבינים בעניני רוחות רעות, וזה שייך לתורת הסוד. ואע"ג שדברי האו"ח כתובים בפוס' הפשטנים, מ"מ ענין הנגיעה בגיגית שיכר זה שייך לתורת הסוד, האם רו"ר שורה עליה. עכת"ד. וע"ע בגוף הספר (פ"ז הערה י"ז).

פרק ד' - הקם בלילה וחוזר לישון, מתי יברך על הנטילה

ובענין ברכת ענט"י כשנוטל בשנית. הנה ברור הדבר שאם בירך על הנטי' הראשונה לא יברך שוב על הנטי' השניה, שהרי י"א שא"צ ליטול כלל. ואע"ג שלאו"ח י"א שחובה ליטול גם אז, שרק לאחר עה"ש מסתלקת הרו"ר, מ"מ כיון שיש פוס' דס"ל דבדעי' ליטול רק בפעם הראשו' הרי שלדידם יי"ח כבר הן בנטי' והן בברכה, ומדוע שיברך שוב על נטי' שאין צריך לה. וא"כ סב"ל. וכן למרות שלדעת הרא"ש (בתשובותיו כלל ד' סי' א') אם ישן ונטל ידיו בברכה, ואח"כ נצרך לנקביו לפני התפילה, צריך לברך ענט"י שוב אחר שהתפנה (הב"ד בב"י סי' ד' ד"ה כתב הרא"ש). מ"מ כבר כתב הח"א (כלל ז' ס"ו) שלא קיי"ל כרא"ש בזה. וראה בה"ל (רס"י ד'). ואף הרמ"א שפסק (בסי' ד' ס"ד) דבעי ליטול שוב, כתב בהדיא שלא יברך שוב. וכן עולה מד' כה"ח (סי' ד' סקנ"א).

ואם בפעם הראשו' שנטל לא בירך, ורק עתה כשנוטל אחר עה"ש רוצה לברך (ועי"כ לכלול בברכה את ב' הנטילות. ומדובר שלא עשה צרכיו שוב לפני התפילה. דאל"כ לד' המ"ב סי' ו' סק"ט עדיף טפי לברך על הנטי' השניה הסמוכה לתפילה). כתב המ"ב (סי' ד' סקל"ג) שלא יברך על הנטי' השניה, דאיך יאמר "וציונו ענט"י" הלא כבר יצא חובת הנטי' לתפילה לד' הרא"ש, כמבואר בב"י. והוכיח כן מד' השע"ת (סי' ד' סק"ד) שכתב גבי מי שנטל בראשו' נט"י בשחרית ממים הפסולים לנט"י לסעודה, שהביא מרן (בס"א) דעת י"א שאינו מברך ע"כ, ואח"כ נזדמנו לו מים כשרים, שיחזור ויטול מהם בלא ברכה, דהו"ל סב"ל, דשמא יצא כבר י"ח נטי' בנטי' הראשו'. ואע"ג דלא בירך אז, מ"מ כיון שכבר סרה הרו"ר ע"י נטי' ראשו' שוב לא יכול לברך ענט"י זו "וציונו". ועל נטי' ראשו' ג"כ אין יכול לברך עכשו דחליף שעתא. וציין לד' הא"ר (סי' קכ"ח סקי"ב). עכת"ד השע"ת.

וא"כ עולה מדברי השע"ת שגם בני"ד מי שנטל ידיו מיד בקומו משנתו קודם עה"ש, אם לא בירך על נטילה זו, אף כשנוטל ידיו לאחר עה"ש, וכד' הרמ"א וכהסתפקות מרן, לא יברך על הנטי' השניה. אך באמת נלע"ד שד"ז שנוי במחלו'. שאמנם מד' הא"ר (סי' קכ"ח שם) עולה כן. שעל מש"כ מרן בסי' קכ"ח ס"ז שאם נטל הכהן ידיו שחרית ובירך ענט"י לא יחזור לברך כשנוטל ידיו לנ"כ. ע"כ. הקשה ע"כ המ"א (סק"ט): איכא למידק הל"ל בקיצור דאין מברכין על נטי' זו. דאטו מי לא ידעינן דאם לא בירך שחרית דמברך על נטילתו שאחריו אפי' אין רוצה לישא כפיו. עכ"ל. וכ' הא"ר שלדעתו מרן הא (אצ"ל בא) לאפוקי אם לא היה לו מים והיה מנקי בכל מידי דמנקה לברך על נקיות ידים... דאז נראה דאם נטל אח"כ במים דא"צ לברך ענ"י אם לאו כשנושא את כפיו. עכ"ל.

ובאמת לענ"ד צ"ע על הוכחת השע"ת והמ"ב. שאמנם מד' הא"ר משמע כדבריהם, שאם לא נטל כדבעי בתחילה, אפ"ה כשנוטל אח"כ לא יברך אא"כ נושא את כפיו. וא"כ כ"ש אם נטל ידיו כדבעי בתחילה. אך באמת נראה לכאו' שמד' המ"א שהביא הא"ר עולה לא כן. שהרי כ' המ"א "דאטו מי לא ידעינן שאם לא בירך שחרית דמברך על נטילתו שלאחריו אפי' אין רוצה לישא כפיו". ומשמע בהדיא דאם לא בירך בפעם הראשו' דבעי לברך כשנוטל בשנית אפי' אינו עולה לדוכן. והיינו שלא כד' הגדולים הנ"ל. וא"כ בני"ד למ"א אם לא בירך ענט"י לפני עה"ש יברך כשנוטל שוב אחר עה"ש.

ובאמת שתחילה התלבטתי אם אי אפשר לומר יותר מכך. שאף לכתחי' בעי לברך רק על הנט"י שלאחר עה"ש, והוא מדין סב"ל. שאמנם לטעמיה דהרא"ש, הרשב"א והזוה"ק הנטי' העיקרית הינה כשניעור משנתו, וממילא גם יברך אז. אך הרי לטעם האו"ח הנט"י העיקרית הינה דוקא לאחר עה"ש, ומה שנוטל קודם לכן לא מהני כלל. וא"כ כיצד יבוא בקום ועשה לברך ברכה בטרם זמנה לפי"ד א' הראשו' שהביאוהו גם האחרו' (המ"ב, כה"ח וש"פ). וגם לא שייך פה מש"כ הח"א (הב"ד המ"ב רס"י ד') שאם לא בירך ענט"י קודם התפילה לא יברך אחריה. שהרי בני"ד מישתעינן בקודם התפילה.

פרק ה' - המשך הדיון הנ"ל

ובס"ד נראה עוד צד לומר שאין בכך עיכוב ברכת ענט"י אי מברך רק על הנטי' שלאחר עה"ש. שכתב הטור (בסי' ו') שאם הולך מיד לביהכ"נ ורוצה להמתין מלברך ענט"י עד בואו לביהכ"נ שיסדר אותם עם שאר ברכות הרשות בידו. עכ"ל. ומרן בב"י שם הוסיף שכ"כ הר"ם, שאינו מברך ענט"י עד בואו לביהכ"נ. וכ"כ הסמ"ק. ואף שמהר"י אבוהב פקפק ע"כ, מ"מ הוסיף דאולי הטעם לזה דמאחר שאלו הברכות של שחרית אנו מברכים אותן בביהכ"נ, א"כ גם ענט"י אם ירצה לחברה עם האחרות, אע"פ שלא תהיה במקומה, רשאי. וזאת אע"פ שברכת ענט"י הינה ברכת המצוות שצריכה להיות עובר לעשייתה, והאחרות הינן ברכות השבח שרשאי לברכן אחר עשייתן, מ"מ כיון שאת שאר הברכות אין אנו מברכים אותן סמוך לנט"י ואנו מניחין אותן לביהכ"נ, זאת ג"כ תידחה עמהן, שאין לחלק. עכת"ד מהר"י אבוהב. ועוד הביא בב"י שהאגור (סי' פ"ט) כתב שנשאל המהרי"ל (בשו"ת מהרי"ל החדשות סי' א') על ההמתנה לברכה בביהכ"נ, והשיב שנראה שהוא כדי שישמעו עמי הארץ שאינם יודעים לברכה, ויענו "אמן" (עיי"ש שהאגור כ' דמ"מ יפה לברך ענט"י בשחרית בבית ולא בביהכ"נ). והוסיף מרן בב"י שם, שלפי טעמו של הרשב"א שנט"י שחרית כדי להודות לה' שעשנו כבריה חדשה ומודים לו שבראנו לכבודו, לשרתו ולברך בשמו, הוי ברכת ההודאה, הרי שברכה זו נגררת אחר שאר ברכות ההודאה בשחר, וכיון שמסדרן בביהכ"נ, גם ברכה זו יכול לסדרה בביהכ"נ (ואמנם כ' בסו"ד שבספרד נהגו לברך ענט"י ואשר יצר בבית ושאר הברכות בביהכ"נ). והזכיר מרן מנהג זה בשו"ע (סי' ו' ס"ב). וא"כ מדבריהם של כמה ראשו' עולה שאין חיוב גמור לברך ענט"י מיד סמוך לנטי'. וכן מצאתי כתוב בשם המהר"ם חלאווה, שעשו ברכת ענט"י כברכות השחר שמברכים בביהכ"נ. הב"ד בילקו"י (שאר"י ח"א עמ' נ"ו), והוסיף דלפי"ז לדידן שמברכים ברה"ש אף שלא נתחייב בהן, יכול לברך גם ענט"י בביכ"נ.

גם הרמ"א בד"מ (סי' ו' סק"ד) כתב שאמנם תמה על הנוהגים בימי התשובה שמתפללין קודם עה"ש סליחות ותחנונים, וא"כ קודם הסליחות הוצרך לברך ענט"י ואשר יצר אם עשה צרכיו. ואח"כ בעלות השחר היו מתחילים לברך ענט"י ואשר יצר. ואע"ג שאין דעתו נוחה מזה כ' שיתן קצת טעם למנהגם, לפי מש"כ בסי' ד' בד"מ (בארוך ד"ה ואם, ובקצר סק"ג) בשם האבודרהם שנהגו לברך ענט"י ואשר יצר בשחרית אף אם לא עשה צרכיו, משום רו"ר ששורה על הידים. ושגם כ' שם (בד"מ הארוך) בשם האו"ח דאף אם נטל בלילה, הרו"ר חוזרת ושורה על הידים בסוף הלילה. ולכן נהגו הם לחזור ולברך משום רו"ר כמש"כ האבודרהם. אך הוסיף הרמ"א, דלפי"ז היה עליהם לחזור וליטול ידיהם. ומיהו לפי"ד מהר"י אבוהב דלעיל מיושב הכל, דמסדרם בביהכ"נ אע"פ שמפסיק בינתים כמו שאר הברכות שלאחר "אלקי, נשמה". ובסו"ד נתן עיצה, שהרוצה לצאת ידי ספק יצא לחוץ אחר גמר הסליחות ויטיל מים וישפשף ואח"כ יוכל לברך ענט"י עם הציבור. אך סיים שאפי' בזה יש לפקפק. עכת"ד הרמ"א. וכ"כ במפה (בסי' ו' ס"ב), והוסיף שיש נוהגים שגם אם לומדים הם קודם ביאתם לביהכ"נ או מתפללים קודם, אפ"ה נוהגים לסדרם עם שאר הברכות בביהכ"נ ואין מברכין בביתם. ועולה גם מדבריו שמשום ד' האבודרהם והאו"ח יש מקום בהחלט לברך דוקא לאחר עה"ש, ואם לא היו מברכים ענט"י ב"פ אלא נוטלים אחר עה"ש ורק אז מברכים, לכאו' לא היתה לו קפידא על מנהגם. וע"ע בפרישה (שם סק"ג).

ואמנם הב"ח (שם ד"ה "ואם הולך") דקדק מד' הטור דדוקא בהולך מיד לביהכ"נ אחר שנטל ידיו יכול להשהות ברכת ענט"י עד בואו לביהכ"נ, אבל אם עושה מלאכה בביתו ליכא מ"ד שימתין מלברך אלא צריך לברך ענט"י בביתו. ושכ"כ הרא"ש בתשו' (כלל ד' סי' א'). עכת"ד. אך באמת שאין זו קושיה. שהרי הרא"ש לטעמיה שנט"י שחרית משום ידים עסקניות, ולדידיה אי לא הלך לישון שוב אין טעם לנט"י חוזרת וק"ו לדחות הברכה. אך לדידן שנראה לכאו' שיש לחשוש גם לטעמיה דהאו"ח יש סברא לדחות הברכה, לפחות מצד סב"ל - דטרם הגיע זמנה. ועוד, שהרי הרמ"א בשו"ע (סי' ו' שם) כ' שיש נוהגים ללמוד או להתפלל בביתם קודם הכנסם לביהכ"נ, ואפ"ה מסדרין את ברכת ענט"י עם שאר הברכות בביהכ"נ ולא בבית. והיינו שהמנהג בזמנם היה שלא כב"ח.

ולכאו' יש לדחות הוכחה זו. שכבר כתבו האחרו' שמה שנהגו ליטול בבית ידיהם שחרית, ורק לאחר הסליחות בביהכ"נ לברך ענט"י ואשר יצר, שאין לעשות כן. שכ"כ השע"ת (סי' ו' סק"ד) שכן הסכמת כל האחרו' שמיד לאחר שנוטל צריך לברך (אלא שדנו האחרו' אי יברך קודם או אחר הניגוב. ראה כה"ח סי' ד' סק"ח, שו"ת יין הטוב סי' ט', שו"ת יבי"א ח"ג סי' א', ואכמ"ל). וכ"כ המ"ב (סי' ו' סקי"א) וכה"ח (סק"ב). וע"ע באנ"ת (ח"ד עמ' תקכ"ח, בענין עובר לעשייתן בברכת המצוות).

פרק ו' - המשך הדיון הנ"ל

אך באמת שאין לדחות זאת. שכבר מרן הח"ח בבה"ל (רס"י ד' ד"ה "ואפי'") הב"ד הח"א (בכלל ז' ס"ו) שנכון להמתין מלברך ענט"י עד לאחר שמנקה עצמו ורוצה להתפלל. וכ"כ הגר"ח מצאנז בהגהותיו (הביא זאת המ"ב גם בסי' ו' סק"ט). והוסיף בבה"ל (שם), שמשמע מהח"א שמי שקם זמן הרבה קודם התפילה, אפי' אם הטיל מי רגלים, מ"מ כיון שמסתמא כשיגיע בבוקר זמן תפילה ילך שוב להתפנות, ימתין עתה מלברך ענט"י עד הבוקר כשינקה עצמו קודם התפילה כדי לצאת דעת הרא"ש דס"ל דעיקרה ניתקן בשביל התפילה (וראה בתשו' הרא"ש כלל ד' סי' א', שלדעתו אף אם בירך ענט"י כשהתעורר, אם התפנה אח"כ קודם התפילה, צריך לברך שוב ענט"י. הב"ד הח"א והבה"ל שם. וראה ב"י סי' ד' ד"ה כתב הרא"ש).ושוב הקשה הבה"ל שלפי"ד הרשב"א הרי יצא י"ח במה שנטל מיד כשקם ואיך יאמר על הנטי' השניה "וציונו". וגם לומר שהברכה קאי על הנטי' הראשו' קשה לדעתו שה"ז הפסק גדול, ולכתחי' יש להזהר לסמוך הברכה לנטי' כמש"כ האחרו'. ויישב הבה"ל לפי"ד מרן בב"י (סי' ו') דלטעם הרשב"א דמשום בריה חדשה נוכל לאחרה ולסדרה עם שאר הברכות אף דהוי הפסק גדול, ומ"מ יצטרך אז לברך עמה גם שאר ברה"ש. ואף שהשע"ת לא פסק כח"א, מ"מ גם במע"ר (מנהגי הגאון) כתוב לסמוך ברכת ענט"י לתפילה, ולא יאמרנה תיכף כשקם כשאין דעתו להתפלל מיד (ובאמת שסברה זו נמצאת כבר בב"ח סי' ד' ד"ה "ותדע דאם"). ולאור זאת הסיק שם הבה"ל שאם נצרך לפנות עצמו קודם התפילה יברך על הנטי' הסמוכה לתפילה, דאז יוצא אליבא דהרא"ש, ולפי"ד הב"י גם אליבא דהרשב"א. והניף ידו שנית במ"ב (ססקל"ג) ובבה"ל (סי"ד ד"ה "ויטלם" ואגב, אין זו קושיה מדברי המ"ב על עצמו שלעיתים הזכיר דברי השע"ת ולעיתים הח"א, שהרי רק הזכירם, והרי הוא עצמו ציין זאת כמחלו'. ובסי' ו' סק"ט נטה יותר לפסוק כח"א).

ומ"מ עולה מדברי מע"ר, הח"א, הגר"ח מצאנז והבה"ל, דמשום טעמא דסמיכת הברכה לנט"י שלפני התפילה לא חיישינן לשיהוי הברכה אף למשך זמן ארוך, ובלבד שיתפנה קודם הנטי' השניה. ולכאו' צ"ע מנ"מ בין אם נצרך לנקביו אם לאו. דאם לטעמא דהגר"א שמברך רק כשנוטל לאחר שהתפנה וקודם וסמוך לתפילה, ש"ד. אך הרי הבה"ל (רס"י ד') כתב דלאו דוקא משו"ה אין לחשוש לשיהוי, אלא משום טעמא דהרא"ש שעיקר הנטי' נתקן לצורך התפילה, ואף לטעמיה דהרשב"א אין לחשוש לשיהוי, וא"כ בני"ד יהא מותר להשהות הברכה עד לאחר עה"ש כדי לחשוש לשיטת האו"ח, אע"ג שלא יצטרך שוב להתפנות. וק"ו אם יצטרך להתפנות וילך להתפלל מיד (שבזה המ"ב מודה כנ"ל). ונוסף לכל הנ"ל יש להוסיף, שאף שהמ"ב בסי' ד' סקל"ג נטה לפסוק כד' השע"ת, מ"מ נוסף לדבריו בבה"ל רס"י ד' ד"ה "ואפי'" ובמ"ב שם סק"ד, גם מדבריו בסי' ו' סק"ט עולה שפוסק כגר"א ולא כשע"ת. וא"כ הוי סיוע לדידן. וראה עוד ע"כ לקמן בסוף פרק ט'.

ולכאו' יש עוד צד להוכיח לני"ד ממי שגופו משוקץ, דאמנם נוטל ידיו מיד בקומו, אך לא יברך אלא יעשה צרכיו ורק אח"כ יטול שוב ויברך ענט"י (ראה שע"ת סי' ו' סק"ד, מ"ב סי' ד' סק"ד וסי' ו' סק"ט וכה"ח סי' ג' סקמ"ט וסי' ו' סק"ב). ואין לומר דשאני התם דאנוס הוא, ואין למדין אפשר מדאי אפשר, משום שכמו דהתם אי אפשר לברך רק מצד ההלכה - שאוסרת לברך כשגופו משוקץ, גם בני"ד א"א לברך משום דחיישינן לאו"ח.

ועוד נראה, שאף מד' מרן (בסי' תקנ"ד סי"א) גבי נטי' דשחרית בט"ב, שכתב שלאחר שניגב ידיו ועדיין הן קצת לחות דמעבירן על עיניו. ולכאו' הוי הפסק ושהיה בין הנט"י לברכה. ואפ"ה שרי לכתחי' לעכב הברכה. ושמא על שיהוי מועט כזה לא קפדינן.

פרק ז' - המשך הדיון הנ"ל

ולכאו' מצאנו מי שמסייע לדברינו שעדיף טפי לברך על הנטי' השניה אף בלא עשה שוב צרכיו לפני התפילה. שכתב הרב כה"ח (סי' ד' סקנ"ב) עפי"ד הבא"ח, שאם קם בלילה קודם חצות להטיל מים או לשתות ובדעתו לחזור ולישון, נוטל ידיו ואינו מברך ענט"י (אלא רק אשר יצר או בנ"ר), וכשיקום שוב בבוקר יחזור ויטול ידיו ויברך. ע"כ. וכ"פ הגר"מ אליהו בסה"ל (ח"א עמ' י"ב סט"ז). וא"כ כתב בהדיא שיש לברך רק בנטי' ב'. ואמנם יש לכאו' מקום לחלק ולומר שמש"כ שם הו"ד אם חזר וישן, דחיישינן לד' הזוה"ק שהרו"ר משום שינה. אך אם אומר הסליחות ואינו ישן לאחר מכן שמא יודה שמברך בנטי' ראשו' (וכמש"כ בסה"ל שם סט"ו). ושמא במקרה שכתבו לדחות הברכה אינו משום שחששו לדעת האו"ח. וראה בכה"ח (סי' ד' סק"ד) שהב"ד הזכ"ל שכל הלילה שורה הרו"ר על ידיו (אך לא כתב כן גבי ברכת נט"י).

ואגב זאת, דברי הרב כה"ח (בסי' ד' סקנ"ב) צ"ע. שמקור דבריו הינם דברי הגרי"ח בבא"ח (ש"ר תולדות סי"ג), שאף מי שקם קודם חצות ולא עבר עליו חצות בשינה צריך נטי' גמורה ולברך על נט"י. ומזה למד הרב כה"ח דאם הקיץ קודם חצות לשתות מים או לילך לביהכ"ס ולחזור ולישן צריך נט"י גמורה אבל לא יברך. אך אם הקיץ סמוך לחצות וממתין עד שיהיה חצות כדי לברך ברכות השחר, ולומר תיקו"ח, אז מברך ענט"י קודם חצות. עכת"ד כה"ח. ולכאו' צ"ע על דברי קודשם, כיצד מברך ענט"י קודם חצות, הרי אם לא ישן בעת חצות לא שריא עליה כלל רוחא מסאבא והוי כישן שיתין נשמין חסר חד (כמש"כ כה"ח עצמו שם בסקנ"ז. וכ"כ בסי' א' סק"ז. וע"ע בסי' ד' סק"ד. וראה ע"כ ביבי"א ח"ח סי' ה'). וי"ל שהכלל הוא כמש"כ בא"ח (שם סעי' י"ג,י"ד), שאם בחצות היה ניעור, ואפי' שישן לפני חצות ושב לישון אחר חצות, לא יברך ענט"י רק אם אחר חצות בירך ברה"ש וגם עסק בתורה (ואמר תיקו"ח). אך אם לא בירך ברה"ש אפי' שהיה ער בחצות יברך בבוקר בקומו ברכת ענט"י. ומשמע מדבריו שלרש"ש די שבירך ברה"ש מיד בקומו בחצות, דלא יברך כלל ענט"י (בין בקומו בחצות ובין כשניעור שוב בבוקר). וע"ע בכה"ח (סי' ד' סקמ"ח). ומ"מ קשה לענ"ד כיצד ניתן לברך ענט"י קודם חצות. ובפרט שזו א' מברה"ש ואותן לא מברכים קודם חצות מלבד ברה"ת. ואין לומר שזו ברכת השבח (כמש"כ לפי"ד הרשב"א) שאין להו זמן, דמה שאמרו שאין להן זמן הו"ד גבי ברכות שלא עשני גוי, עבד ואשה, שלכו"ע (או לרוה"פ) שרי לברכן גם לאחר ד' שעות או לאחר חצות, אך לא אמרו כן לגבי שיברך זאת לפני חצות, שה"ז טרם זמנן. ומ"מ עוד קשה, שהרי מד' כה"ח בסי' ג' (סקמ"ט) משמע שאף אם קם לעשות צרכיו באמצע הלילה ואח"כ חוזר לישן, לא יברך ענט"י כשקם בשנית אלא לאחר שנטל ידיו בקימתו הראשונה (שנוטל, עושה צרכיו, נוטל בשנית ומברך ענט"י ואשר יצר וחוזר שוב לישן). וא"כ לכאו' משמע איפכא, דלא כמש"כ במסקנת כה"ח ובס' הלכה שם. ושמא באמת לענין הברכה אין הפוס' חוששים כלל לטעם דהוא משום רו"ר, שכ"כ המ"ב (סי' ד' סקל"ב) וכה"ח (סקמ"ה) עפי"ד מרן בסכ"ב. ושאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א בענין הסתירה בין ד' כה"ח בסי' ג' (סקמ"ט) לסי' ד' (סקנ"ב, שאם קם לשתות או לעשות צרכיו יברך רק כשקם בפעם השניה בבוקר), וענה לי שהלכה כדברי כה"ח בסי' ד' סקנ"ב. ושכ"כ בסה"ל (עמ' י"ב סט"ז). עכת"ד (ואגב, היה מי שהקשה בין דברי כה"ח סי' ג' סקמ"ט לדבריו בסי' ד' ססקנ"ב, שכתב שנשמע מהבא"ח גבי הקיץ קודם חצות לביהכ"ס, שה"ז מפורש בבא"ח "ויצא" ס"ב. ולכאו' עוד יש להקשות, שבסי' ד' כתב שלא יברך ענט"י ובסי' ג' כתב שיברך. אך נראה שאין הדברים שווים, שבסי' ג' הו"ד כשניעור לאחר חצות ובסי' ד' כתב כה"ח גבי הניעור קודם חצות ולכן לא יברך).

ואמנם ראה לקמן (בסוף פרק ט' ובפרק י) שהגר"מ אליהו שליט"א הסביר לי שאין ללמוד מדברי כה"ח בסי' ד' סקנ"ב שמותר לדחות את ברכת נט"י לכשקם בפעם השניה, אלא רק במקרה שבפעם הראשו' קם צורך שתיה או עשיית צרכים, ואינו מברך גם ברה"ש ואינו משתהה הרבה, רק אז יטול בפעם הראשו' בלי ברכה, וכשניעור בשנית יטול בברכה. עיי"ש. וא"כ אין הוכחה מכאן לשאר המקרים שיש לחוש תמיד לד' האו"ח.

פרק ח' - המשך הדיון הנ"ל

ובאמת שאף אם נאמר שיש לברך תמיד אחר שקם בפעם השניה כדי לחוש לד' האו"ח, לכאו' לא יקשו דברי הרמב"ם (בפי"א מברכות הל' ה',ו') דס"ל דהא דהברכה צ"ל עוברת לעשייתן הוי לעיכובא (וראה עוד ע"כ באנ"ת ח"ד עמ' תקכ"ח), וכל מצוה שעשייתה הוא גמר חיובה ואין עשייתה נמשכת, כגון נט"י, דלרמב"ם אם עשה אותה בלא ברכה אינו מברך אח"כ. שכ"כ בדעתו בשו"ת יין הטוב (סי' ט' עמ' מ"ד). והוסיף שכ"ד הכלבו וגם הרבה אחרו'. ובאמת זה אינו קשה בני"ד. שהרי אצלנו מצות נט"י לכאו' לא התקיימה במלואה לד' האו"ח (דהרו"ר נמשכת עד סוף הלילה). ואם חוזר לישן, גם לד' הרא"ש לכאו' בעי שוב נטי' ואפי' אחר עה"ש, שמא בשנתו השניה נגע במקומות מטונפים. [אמנם ראה לקמן (בסוף פרק ט') שמדברי הגר"מ אליהו שליט"א עולה שלפי"ד הרמב"ם אין לדחות כלל את ברכת ענט"י, ויש לחוש לסב"ל בשל דברי הרמב"ם]. וכ"נ מד' הב"י (סי' ו') שמשמע שלרא"ש ג"כ צ"ל עובר לעשייתן, ולגבי הרשב"א יש להסתפק.

וגם אינו קשה מש"כ מהר"ח כהן, תלמיד מהרח"ו (ג"ז הביא ביין הטוב שם עמ' מ"ה), דברכת ענט"י היא גמר ענין הנט"י, שכמעט אפשר שלא תלך הרו"ר אם אינו מברך תיכף, כי העיקר להזכיר עליו ש"ש, ובהכי הרוח הולך ולא ישוב. עכת"ד. שהרי בני"ד לדעת האו"ח ממילא הרו"ר לא הולכת קודם עה"ש. ורק בנטי' השניה בעה"ש תלך הרו"ר.

והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שראשית יש לדון אם מותר לו לישון לפני התפילה, שהרי כבר עלה השחר. והערתי שמ"מ לא הגיע זמן תפילה לכתחי'. מ"מ אמר שכיון שבדיעבד יוצא י"ח אם התפלל אחר עה"ש, לכן יש בעיה אם מותר לו ללכת לישון. והחשש הוא שכיון שהיה ער כל הלילה יתכן וימשיך לישון עד שיעבור זמן ק"ש ותפילה. ומ"מ גבי שינת ארעי על סטנדר יתכן שאין כ"כ חשש כזה (והיה נראה מדבריו שבזה למעשה ניתן להקל). והוסיף שיש צד להקל אף לישון ע"ג מיטה, דהוי כמו הכנה לתפילה. שכמו שיש ההולכים לטבול אחר שלמדו כל הלילה ולפני התפילה, דהוי הכנה לתפילה, כך אולי זו הכנה לתפילה, על מנת שלא ירדם בתפילה. וסיפר בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל שא' מראשי הישיבות היה הולך לנוח לפני שהעביר השיעור, ואמר לאשתו הרבנית שאם יבקשוהו, שתאמר להם שהוא מכין את השיעור. ודבר זה היה אמת, כיון שהיה לו צורך לישון ע"מ שיוכל להעביר את השיעור כדבעי. ולמעשה, אם בכל אופן ישן שינת קבע אחר עה"ש ולפני התפילה, כשניעור לתפילה יברך ענט"י. והעדיף ביותר שיעשה צרכיו וישפשף, ואז ודאי יוכל לברך ענט"י. עכת"ד. והבנתי מדבריו שאם שפשף, רשאי וצריך לברך ענט"י אף אם לא ישן שינת קבע כלל.

ואם ישן לאחר שהתפלל שחרית, לא יברך ענט"י אע"פ שצריך ליטול בקומו (שהרי לרא"ש א"צ ליטול אז כלל שאינו נוטל לצורך תפילה וה"ה לרשב"א א"צ ליטול דלא שייך לא פלוג הנ"ל דכבר עבר זמנו. ואף לד' האו"ח נראה שא"צ לברך דכבר נשתהה הרבה מעה"ש. ורק לדעת הזוה"ק בעי נטילה, ומ"מ סב"ל ולא יברך).

ואם היה ער כל הלילה ונטל ידיו בלא ברכה מיד בעה"ש ואח"כ הלך לישון לפני התפילה, נראה שלרא"ש לא יברך כשקם להתפלל דהוי שינת ארעי, ואם לא עשה צרכיו לפני התפילה א"צ לברך, וכנ"ל עפ"י הב"י (סי' ד') בשם תשו' הרא"ש. והב"י הוסיף שם שאף א"צ לד' הרא"ש ליטול כלל אם לא עשה צרכיו. ואם נאמר שלרשב"א נעשה בריה חדשה גם ע"י שינה ביום, אזי יברך לרשב"א. ואע"ג שיש ספק בזה, מ"מ לפחות מהטעם שכתב הב"י שלרשב"א לא פלוג בין אם ישן בלילה או לאו, א"כ גם בני"ד יברך לפני או אחרי שישן, קודם התפילה. ולזוה"ק ג"כ בעי נטי' - שהרי ישן. ולאו"ח יטול משום לילה שלם שעבר עליו. ואמנם אם נחשוש לפוס' שאין לברך לאחר שהייה ארוכה מהנטי', ונאמר שהנטי' הראשו' היא העיקרית, הרי שיש ספק אי יברך על הנטי' השניה. אך כבר כתבנו לעיל בשם הפמ"ג, המ"ב (סי' ד' סקל"ב), כה"ח (סי' ד' סק"ו) וש"פ שאין מברכים מהטעם דרו"ר, והיינו מטעם האו"ח והזוה"ק. ומ"מ י"ל שלדעת הזוה"ק שהטעם מצד השינה, יטול בברכה לפני התפילה. ולכאו' נידון דידן דומה למקרה הקודם, אלא שבני"ד כיון שכבר נטל בעה"ש קודם שישן, הרי שגם לפוס' שם שיברך כשקם משנתו, יש צד לומר שבני"ד לא יברך כי לאו"ח היה צריך ליטול בעה"ש (אולי עם ברכה) ובני"ד כבר שהה הרבה מהנטי' הראשו'. אך שוב - הרי קיי"ל שאין מברכים מטעמיה דהאו"ח. וראה במ"ב (סי' ד' ס"ק ל"ב שדיבר על מקרה דומה, אך שם קאי אם ישן לפני עה"ש. וכן בסקל"ג). ולאור כ"ז נראה שלא יברך, שאין מברכים מהטעמים של הזוה"ק והאו"ח, ואף לרא"ש בני"ד לא יברך והוי סב"ל. וכן אמר לי הגר"מ אליהו שליט"א שבמקרה זה שנטל אחר עה"ש קודם שישן לפני התפילה ג"כ לא יברך ענט"י כלל. ואין נ"מ אם נטל ידיו בעה"ש לפני השינה או שלא נטל אז. עכת"ד. והבנתי ממנו שהוא משום שלא ישן בלילה אלא רק ביום, וכנ"ל, ושמא לרשב"א לא נעשה בריה חדשה בשינת היום, ואולי גם לזוה"ק אין רו"ר בשינת היום אם יסבור שמברכים גם על טעמיה דהרו"ר.

מי שניעור כל הלילה ונטל ידיו אחר עה"ש, והלך לישון לפני התפילה. לפוס' שאף הניעור כל הלילה נוטל אחר עה"ש ולפני התפילה בברכה, יברך גם בני"ד ענט"י לפני התפילה (ב"ח. גר"א. הב"ד המ"ב סי' ד' סק"ל). ולפוס' שלא יברך אם ניעור כל הלילה, הרי שכשנוטל כשקם משנתו שישן לאחר התפילה, גם אם לא בירך לאחר עה"ש ולפני התפילה, נראה שלא יברך כשקם משנתו. שהרי אז לרא"ש כבר לא שייך לברך, דלדידו הנטי' הינה לצורך התפילה. ולרשב"א ספק אם נעשה בריה חדשה (שהרי ישן ביום). ולאו"ח היה צריך אולי לברך בעה"ש, אך עבר זמן רב מאז. ולזוה"ק צריך אמנם ליטול לאחר השינה, אך ממילא אין מברכים מטעם דרו"ר, ולכן אין מברכים מטעמיה דהזוה"ק והאו"ח. ולכן לא יברך כלל לאחר התפילה. וכן עולה מדברי הגר"מ אליהו שליט"א הנ"ל מהטעם שלא ישן בלילה. וראה עוד במ"ב (סי' ד' סק"א בשם הח"א שאין מברכים ענט"י אחר התפילה. ואע"ג שדיבר כשישן בלילה, נראה דכ"ש לני"ד, דאז לרשב"א היה מקום לומר שיברך, משא"כ בני"ד שאולי לא נעשה בריה חדשה). וראה עוד בשו"ת מחזה אליהו (סי' ד'), בשו"ת ולאשר אמר (סי' ב') ובילקו"י (שאר"י ח"א עמ' נ"ב).

ומי שישן מבעוד יום ונמשך מעט עד תחילת הלילה והקיץ, אי צריך נט"י בברכה. נראה שאם נמשכה שינתו באופן שישן שינת קבע משהחל הלילה דינו כדין מי שישן בתחילת הלילה, וכנ"ל. ואמנם צ"ע מהו לילה לענין זה, אי הוי מהשקיעה או צה"כ. וכיצד ולפי איזו שיטה מחשבים השקיעה או צה"כ (כיראים, כגאונים או כר"ת. והאם בדקות זמניות וכו'). ומ"מ נראה שלדינא אין נ"מ, ויטול בלא ברכה אא"כ ישן שינת קבע בזמן שהינו ודאי לילה, שאז יטול בברכה [ולענין ברכת התורה אי יברך במקרה כזה, צ"ע אם תלוי בפלוגתא אי ברה"ת חיובה מדאו' או מדרבנן. ושמא אף אם היא מדאו' והיינו צריכים להחמיר שיברך אם ישן שינת קבע לאחר השקיעה המוקדמת ביותר (כדעת היראים), מ"מ כיון שזו מחל' אי הוי דאו' הרי שיש פה כמה ספקות: ספק אי ביה"ש הינו יום או לילה. ספק אי הלכה כיראים, הגאונים או ר"ת - מתי מתחיל ומתי נגמר ביה"ש. וספק אי יש להחמיר בני"ד ולנקוט מהשקיעה כי ברה"ת הינה מדאו', או שיש להקל דהוי מדרבנן, ולחשב מזמן צה"כ (ואולי הוי ספק מצד אחד עם הספק שביה"ש הינו יום או לילה) וראה עוד ביבי"א ח"ח עמ' י"ח]. והלכה למעשה הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א שרק אם ישן שנת קבע (כנ"ל) לפחות שעה מצאת הכוכבים ואילך, יברך את ברכות התורה. ויש לחשב את צה"כ לפי שיטת הגאונים. עכת"ד.

מי שקם משנתו ונטל ידיו במשך הלילה קודם עה"ש כדי להתפלל ערבית אי יוצא גם לנט"י שחרית. נראה בס"ד שתלוי הדבר אי חוזר לישון או לא. שאם לא חוזר לישון דינו כמי שישן בתחילת הלילה לעיל, ויצטרך ליטול לאחר עה"ש ולפני שחרית עפי"ד האו"ח. ולרא"ש צריך לברך ענט"י לפני ערבית וגם לפני שחרית - אם טינף ידיו בשירותים או שנגע במקום מטונף בגופו, אך לדינא כתבו הפוס' שלא קיי"ל הכי, ולכן יברך רק פעם א': לשע"ת כשניעור לפני ערבית, ולגר"א ולח"א לפני שחרית. ונקט המ"ב שהעיקר כח"א, ולכן האשכנזים עדיף שיברכו דוקא לפני שחרית. והספרדים יברכו מיד כשנוטל כשקם.

ואם חוזר לישון אחר ערבית, דינו כדין מי שקם במשך הלילה וחוזר לישון שנוטל ב' פעמים ומברך ג"כ כדין מי שקם ב' פעמים, כנ"ל בפרקים ט',י'. והיינו שיברך רק פ"א, ולמרות שלרא"ש בעי לברך ב' פעמים, הן לפני ערבית והן לפני שחרית, מ"מ כתבו הח"א וש"פ שלא קיי"ל הכי לדינא, ומברך רק פ"א. וראה בשו"ת חינא דחיי (סי' ב') שדן במי שניעור קודם עה"ש ונזכר שלא התפלל ערבית, והסיק שכיון שנטל ידיו משניעור שוב א"צ ליטול קודם שחרית. אך הוא דן שם מצד כוונת הנטי' גם לשחרית, ולא מהצדדים שהזכרנו פה. ונלע"ד בס"ד שמ"מ בשל דברי האו"ח ופסק השו"ע והרמ"א (בסי' ד' סעי' י"ד) בעי ליטול שוב לאחר עה"ש קודם שחרית, וכנ"ל ולרא"ש אם יעשה צרכיו קודם שחרית יצטרך אף לברך על נטי' זו. ולא זכיתי להבין דברי הרב חינא דחיי.

פרק ט' - המסקנה - מתי לברך על הנטילה

וראה עוד בילקו"י (שאר"י ח"א עמ' נ"ד סט"ז ועמ' נ"ה סי"ח) שכתב אף הוא במקרים מסוימים לדחות את ברכת ענט"י. ואמנם מש"כ שם (בעמ' נ"א סעי' י') שאע"ג שצריך ליטול כל האצבעות וכף היד עד פרק הזרוע, מ"מ אם אין לו מים כדי נטילת כל כף היד יטול עד קשרי האצבעות (היינו רק את האצבעות), ואם יכול להשיג אח"כ מים רק ממקום רחוק ויהיה הפסק גדול בין נטי' ראשו' לשני', "אין ראוי לדחות הברכה עד הנטי' השניה ולהכנס לכתחילה בספק עובר לעשייתן", מאחר שכבר יצא י"ח בנטי' ראשו' ואין שום עיכוב בברכה מחמת נקיות. עכ"ד. ונלע"ד בס"ד שאין הדבר פשוט. דהוא ס"ל שמעיקר הדין די בנטי' עד קשרי האצבעות, ובאמת הרי ד"ז שנוי בפלוגתא. ראה ע"כ בגמ' חולין (דק"ו), בפרש"י והרי"ף שם. ור' מש"כ מרן בכס"מ (פ"ו מברכות ה"ד), שאמנם הרמב"ם (שם) סתם וכתב שנט"י "עד הפרק", ולא פירש איזה פרק, אך יש לנו לומר שמסתמא כשיטת הרי"ף רביה אמרה דסבר עד הפרק היינו סוף היד מקום חיבורה עם הזרוע. עכ"ל. וע"ע בב"י (סי' קס"א) שכתב שאין הכרע בד' הרמב"ם. והביאו המ"ב בבה"ל (סס"י קס"א), וכתב דדעת הרבה ראשו' להחמיר בני"ד, ולעומתם הרבה ראשו' מקילים. ובשו"ע (סי' קס"א ס"ד) גבי נט"י לסעודה כתב מרן בסתמא ד' המחמירים - עד הקנה של הזרוע, והביא כדעת י"א שהוא עד מקום חיבור האצבעות לכף היד. וסיים שראוי לנהוג כדעה הראשו'. ומשמע מדבריו שמעיקר הדין די במקום חיבור האצבעות ליד. אמנם ראה בבה"ל (סס"י קס"א ד"ה "וראוי") ש"בודאי יש להחמיר בזה מצד הדין". ורק בשעה"ד כשאין לו מים הסומך להקל אין מוחין בידו. וראה מש"כ מרן בסי' ד' (סעי' ז') שכתב שטוב להקפיד בנט"י דשחרית כבנטי' לסעודה. אך משמע שאינו מעיקר הדין. וכ"כ בהדיא הרמ"א שם שאינו מעכב. ולפי"ז רק לכתחי' יש להחמיר ליטול עד פרק היד גם בנט"י שחרית. ומ"מ ראה עוד במרן הל' נשיאת כפים (סי' קכ"ח ס"ו) שכתב גבי נט"י לכהנים שיטלו עד מקום חיבור היד לזרוע. ועוד יש להעיר שגם מדברי הרמב"ם שם (בפ"ו מברכות ה"ב) שהזכיר דין נט"י לק"ש ותפילה יחד עם נט"י לסעודה, משמע שאולי רצה לכרוך דין נט"י לסעודה ולשחרית בחדא מחתא. אך אין הכרח לומר כן. ומ"מ כבר פסק להחמיר ליטול עד פרק הזרוע בבה"ט (סי' ד' סק"ו), שע"ת (סק"ה), והב"ד המ"ב (סי' ד' ס"ק ט' ונ"ז) ופסק שכן יש לנהוג לכתחי'. וכן מבואר בפע"ח שלד' האריז"ל בעי נט"י עד הפרק (שלא כמש"כ בבה"ל בשם המ"א שלדעת הזוה"ק הו"ד עד סוף האצבעות. ולא נראה שהאריז"ל יחלוק ע"ד הזוה"ק). וכ"כ הרב בא"ח וכה"ח (סי' ד' סקי"ד). וראה עוד בילקו"י עצמו (שם בהערה י') שהב"ד כמה פוס' דס"ל ליטול עד הפרק (אמנם לרובם אינו לדינא). וא"כ לפחות מדין סב"ל יש להמתין עד הנטי' השניה. ולכאו' מסתבר שסב"ל חמיר טפי מספק עובר לעשייתן, דסב"ל הוא ספק בגוף הברכה עצמה, משא"כ בשיהוי שודאי היה חייב לברך ורק עיכב הברכה. ואמנם יש אולי לדחות זאת ממש"כ כמה פוס' (הרדב"ז בפ"ג ממילה ה"ו שחולק על הרמב"ם גבי הברכה על מילת אנדרוגינוס. וכן נקט כלל זה הגחיד"א בספרו לדוד אמת קונט' אחרון סי' כ"א, ועוד אחרו') שאם הספק הינו על עצם קיום המצוה ולא על הברכה עצמה לא אמרינן סב"ל. וא"כ פה שהספק הינו רק אם קיים המצוה כשנטל רק עד קשרי אצבעותיו, שמא לא אמרינן בזה סב"ל. אך ראה מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ד הערה קמ"ה) בשם הגר"א נבנצל שליט"א, שלדעת הרמב"ם שם בהל' מילה, וכן לד' השו"ע והרמ"א אין הלכה כרדב"ז, ושנראה מדבריהם דאמרינן סב"ל אף כשהספק הינו על המצוה. וא"כ גם בני"ד לכאו' י"ל סב"ל על הנטי' הראשו'. וע"ע שם בהלכות ליל הסדר (בפ"ח הערה נ"ב) שהגר"מ אליהו אמר לי שאין אומרים תמיד כלל זה דהרדב"ז. וראה עו"ש במקורות המצוינים בפ"ד שם, בפ"ז (הערות ע"ו, ק"ג וק"ח), בפ"ח (הערה ס"ג), וכאן בגוף הספר (פ"ט הערה קס"ג). וא"כ מידי מחלו' לא יצאנו אי אמרינן כלל זה שלא אומרים סב"ל אי הספק במצוה ולא בברכה. וע"ע ביבי"א (ח"א חאו"ח סי' מ"ב סק"ד, ח"ה חאו"ח סי' מ"ב ס"ק ד'-ה', וח"ו חאו"ח סי' מ"ו סק"ב, ודף קמ"ח ע"א, וחיו"ד סי' כ"ו סק"ז) וביחו"ד (ח"א עמ' קפ"ו סי' ס"ג).

ויש להעיר, שהרב ילקו"י נסמך ע"ד עורכי הספר איש מצליח (הערות על המ"ב), שכתבו דנראה שמש"כ לדחות הברכה בני"ד הו"ד אם צריך לטרוח אח"כ לנטי' השניה להביא את המים מתוך הבית. אך אם יהיה בזה הפסק גדול עדיף שיברך בנטי' שניה. עכ"ד. אך באמת מד' כה"ח (סי' ד' סק"ג) שהביא הילקו"י, מוכח שדוקא אם אין מצויין לו מים כלל אף בריחוק - דוקא אז יברך על נטי' ראשו'. ורק אם לא יוכל כלל ליטול אח"כ ידיו, אז ורק אז יברך על נטי' א'. אך אם יוכל ליטול פעם שניה, אע"פ שיצטרך לילך מרחק רב - אזי ישהה הברכה עד לנטי' ב'. וכן נראה בס"ד עיקר לדינא לענ"ד, משום סב"ל, לחשוש לד' הפוס' והמקובלים שחיוב הנטילה הוא כולל כף היד, ושלא כילקו"י. ואע"ג שבגמ' ובראשו' החמירו מאוד בדין עובר לעשייתן, שאינו רשאי לברך לאחר מכן [שכ"כ הרמב"ם (בפי"א מברכות הל' ה'-ו') שאם עושה מצוה שעדיין עשייתה קיימת רשאי בדיעבד לברך אחר עשייתה, ואם דבר שעבר הוא - אינו מברך. ע"כ. וראה (פסחים ד"ז,ב') אי רק בטבילת גר וטבילת בעלי קריין תיקנו לברך אחר הטבילה או אף בשאר טבילות. דלרש"י שם (ד"ה אכתי) בכל הטבילות ברכתן לבסוף, ולרי"ף שאר חייבי הטבילות שרשאים לברך בטומאתם יברכו עובר לעשייתן. וא"כ יש מקום לומר שרש"י לא חשש לעיתים לדין עובר לעשייתן. וכשיטתו עמדו בזה גם תוס' בברכות (דנ"א, א' ד"ה מעיקרא) וכ"נ ד' ר"י בתוס' פסחים (ד"ז,ב' ד"ה "על הטבילה". וראה בב"י יו"ד סי' ר' ובב"ח שם שנחלקו מהי דעת ר"י לכתחי'). ומדברי הרמב"ם הנ"ל והשו"ע (ביו"ד סי' ר') נראה שפסקו כרי"ף, שיש יותר להכריע שיהא עובר לעשייתן. ובענין נט"י כ' התוס' פסחים (שם) שיש להשוות את דין עובר לעשייתן דנט"י לדין טבילה. וכ"כ כמה ראשו' שיש לברך ענט"י קודם הנטי' (או"ז הל' נט"י בשם ספר המקצועות ור"ח), או שלעיתים יש לברך קודם הנטי' ולעיתים לאחריה, כשאינו יכול לברך מפאת טומאת ידיו (תשו' רב האי גאון, והרמב"ן בחידושיו לפסחים ד"ז). אך י"א שגם בנטי', כמו בטבילה, לעולם יברך לאחריהן (שיטה המובאת במאירי פסחים ד"ז). והיינו שבזה לא קיי"ל דבעי עובר לעשייתן. וראה עוד בשו"ת מהרי"ל החדשות (סי' א'). ואמנם הרמב"ם (שם ה"ג, ובהל' חו"מ פ"ח ה"א) כ' שלעולם בנט"י מברך קודם הנטילה. אך מרן בשו"ע (סי' קנ"ח סי"א) גבי נט"י לסעודה (ולכאו' ה"ה נט"י דשחרית. שהרי לדעתו שרי לברך הברכות בלא נט"י ודי בנקיון הידים, וכמש"כ בסס"י ד') כתב שמברך קודם הנטי', שכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן. ונהגו שלא לברך עד אחר נטילה משום שפעמים שאין ידיו נקיות ומפני כך מברכין עליהן אחר ששפשף ידיו שכבר ידיו נקיות קודם שיטיל עליהם מים שניים. ע"כ. וא"כ חולק הוא על הרמב"ם במקרה שידיו אינן נקיות. והרמ"א שם כתב שיכול לברך ענט"י גם לאחר הנטי' קודם הניגוב, שגם הניגוב הינו מן המצוה ומיקרי עובר לעשייתן (כד' התוס' והרא"ש). אך הוסיף שאם שכח לברך עד אחר הניגוב מברך אח"כ. ע"כ. ועיי"ש בט"ז (שחולק על הרמ"א), ובביאור הגר"א [שהסביר את הרמ"א. הובאו דברים אלה בבירור הלכה (מכון הלכה ברורה שע"י ישיבת מרכז הרב, לפסחים ד"ז,ב'. עיי"ש גבי שאר ברכות המצוות, בדיעבד). וע"ע באנ"ת (ח"ד עמ' תקכ"ח הערות 159-160)]. ומ"מ נראה שבני"ד הדין ככה"ח, משום שסב"ל בעצם המצוה חמיר טפי מדין עובר לעשייתן. ובפרט שאף המ"ב שבבה"ל רס"י ד' (ד"ה "ואפי'") נטה לחשוש לאיסור השהית הברכה, כתב שם שרק לכתחי' יש להזהר לברך עובר לעשייתן בני"ד, והסכים עפי"ד מרן בב"י (סי' ו'), שאם מברך את שאר ברה"ש יחד עם ענט"י ש"ד, אע"פ דהוא הפסק גדול בין הנטי' לברכה. אמנם אם נצרף את ד' הי"א שלא אמרינן סב"ל כשהספק במצוה ולא בברכה, יש מקום לומר כדברי הילקו"י, כי ספק אי מתחשבים בכלל בדעת הפוס' שלא יוצאים י"ח נטי' כשנוטל עד קשרי האצבעות בלבד. ולעומת זאת עומדת הסברא של איסור השהיית הברכה.

ואמנם לאחר עיון נוסף בדברי הפוס' שמתי אל לבי דבאמת יתכן שטעיתי ברוב הדברים הנ"ל. דהנה מרן בשו"ע (סי' ד' סי"ד) שכתב גבי השכים קודם עה"ש שיש ספק אי בעי ליטול שוב בעה"ש, והיינו שחשש לד' האו"ח, מ"מ מרן לא פסק שיברך על הנטי' רק אחר עה"ש. ולא עוד, אלא שאף לא חייב בהדיא נטילה. והיינו דס"ל לחשוש לד' האו"ח רק מצד נטי' אך לא מצד הברכה. וגם הרמ"א שכתב שחובה ליטול בעה"ש כתב בהדיא שלא יברך אז, והיינו שיברך בפעם הראשו' שנטל. ומוכח גם מדבריו שאין חוששים לד' האו"ח מצד הברכה אלא רק מצד הנטי', לחייבו ליטול בעה"ש. ואף מדברי אחרו' רבים מוכח כן. שכן עולה מדברי המ"א, הא"ר, הפמ"ג בא"א (סי' ד' סקי"ג), מהר"א שרעבי, אמל"י, הגר"ז, הרב מסגרת השלחן, עמודי השלחן על הקצש"ע, הבא"ח (הב"ד כה"ח סי' ג' סקמ"ט וסי' ד' סקנ"ב). וכן מדברי המ"ב (סי' ד' ס"ק ח', ל"ב בשם המ"א וש"א. וע"ע בס"ק נ"ח, ובסי' ו' סק"ט), כה"ח (סי' ג' שם וסי' ד' ס"ק נ"ב ונ"ג), סה"ל (ח"א עמ' י"ב סט"ו) ועוד אחרו'.

ואמנם הפמ"ג בא"א (סי' ד' סקי"ג) כתב שמהרמ"א בד"מ (סי' ו' סק"ד) משמע שמברכים ענט"י לרו"ר. אך הביא שם הא"א גם את דברי הרש"ל והא"ר דלרו"ר א"צ ברכה דלסכנה אין מברכין. והוסיף הא"א דאפי' ישן שיתין נשמין אין לברך. עכ"ד. ומ"מ בס"ד לענ"ד שגם בד"מ מסיק שא"צ לברך על רו"ר, ורק אמר ליתן קצת טעם למנהג שהיו מברכים שתי פעמים, כשהפעם השניה אחר עה"ש בלי ליטול שוב. והסיק בד"מ שאפי' אם יתפנה וישפשף אחר עה"ש יש לפקפק אי יברך שוב. וא"כ גם לדעת הרמ"א אין לברך על הסרת הרו"ר. וכ"כ הא"ר (סי' ד' סק"ח. הב"ד כה"ח סק"נ) שדעת הרמ"א נוטה שאין מברכין ענט"י מטעם הסרת הרו"ר, דאין מברכין אמילי דסכנתא.

וא"כ נראה שלד' רוב ככל הפוס' אין מברכין על רו"ר. ולפי"ז יש לברך על הנטי' הראשו', ולא על הנטי' שנוטל שוב לאחר עה"ש (ואם שב לישון יש לדון בזה בנפרד, וכדלקמן). ולכאו' גם אם נאמר שיש מהפוס' שיאמרו לברך על הסרת הרו"ר, הרי סב"ל ואין לפסוק כמותם, דיתכן דהיה צריך לברך כבר מהטעם דשאר הראשו'.

ולענין מה שכתבנו לעיל שאין בעיה להשהות את הברכה, לכאו' ישנם צדדים רבים לומר שזו כן בעיה של השהיית הברכה עד עה"ש. שהרי מהר"י אבוהב פקפק על מה שמברכים ענט"י בביהכ"נ, דהוי השהיית הברכה, כי זו ברכת המצוות שצ"ל עוברת לעשיתה. וכמש"כ לעיל (בפרק ה') בשמו מהב"י. ועוד כתבנו שם בשם האגור שיפה לברך ענט"י בשחרית בבית ולא בביהכ"נ. וכ"כ הב"י שבספרד נהגו לברך ענט"י בבית. ועוי"ל, שהרי גם הב"ח (הב"ד לעיל בפרק ה') דקדק מדברי הטור דדוקא בהולך מיד לביהכ"נ אחר שנטל ידיו יכול להשהות ברכת ענט"י עד בואו לביהכ"נ, אבל בעושה מלאכה בביתו ליכא מ"ד שימתין מלברך, והוסיף שכ"כ הרא"ש בתשו' (כלל ד' סי' א'). והיינו שלרא"ש כיון דטעמיה משום ידים עסקניות, הרי שאם לא הלך לישון אין טעם לדחות הברכה דהא א"צ אף ליטול ידיו שוב (ועיי"ש ברא"ש שאף אם הלך לישון שוב קודם היום ונטל ידיו אח"כ להתפלל א"צ לברך ענט"י אם לא עשה צרכיו כי שינת ארעי היא. והב"י בסי' ד' כתב שאף נטי' א"צ). וכן עפי"ד השע"ת (בסי' ו' סק"ד) שהבאנו לעיל כתב המ"ב (סי' ו' סק"ט ובש"ד) שיש לסמוך את ברכת ענט"י לנטי' ולא להשהותה, אא"כ צריך לנקביו שאז יברכנה אחר שהתפנה (הב"ד המ"ב סי' ו' סק"ט). ומה שכתבנו (בפרק ז') להוכיח עפי"ד כה"ח (בסי' ד' סקנ"ב) לדחות הברכה כשחזר לישון וכשקם בפעם שניה, לכאו' זו אינה ראיה להיתר להשהות הברכה דאז אף לרא"ש יש לברך כשניעור בפעם השניה. ובפרט שכשקם בפעם הראשו' (כמו שמדובר שם) הרי שלפי"ד המקובלים הרו"ר לא שרתה על ידיו, שהרי היא שורה דוקא בשינת חצות, וכמש"כ כה"ח (סי' ד' סק"ד). ועוד יש להזכיר מש"כ לעיל (בפרק ח') שהרמב"ם הקפיד (בפי"א מברכות הל' ה',ו') שברכת ענט"י תהא עוברת לעשייתן והוי לעיכובא. ומה שדחינו שם שלאו"ח גמר מצות נט"י עדיין לא התקיימה ולכן אף לרמב"ם ש"ד, לכאו' זה אינו, דיתכן שלרמב"ם כן נגמרה כבר המצוה, ולדידן אסור להשהות הברכה. וכן כתבנו שאמר הגר"מ אליהו שליט"א בד' הרמב"ם (ולקמן בסמוך בס"ד נדון אם האו"ח עצמו ס"ל שיש לברך בנטי' השניה, או שאמר דבריו רק לגבי הנטי' ולא הברכה). ועוד יש לציין, שגם ממה שהבינו הפוס' (המ"ב) שלפי"ד הח"א יש לעיתים לדחות ברכת ענט"י, הו"ד משום שחשש לד' הרשב"א, אך לא מטעמיה דהאו"ח (ולכן אם התעורר אחר עה"ש והלך שוב לישון או נשאר ער, אך יודע שלפני התפילה יצטרך שוב להתפנות, לח"א ימתין ויברך רק בפעם השניה, ואילו לאו"ח יברך בראשו').

וא"כ לדעת פוס' רבים אין להשהות את ברכת ענט"י עד אחר עה"ש אם התעורר ונטל קודם עה"ש. ואדרבא יש לומר סב"ל ולחשוש לפוס' שאין להשהות הברכה, ובפרט לפוס' כרמב"ם דס"ל דהוי לעיכובא, וזה חמיר טפי מאשר לומר סב"ל בשל הטעם של האו"ח, ובפרט שהפוס' הנ"ל כתבו שאף טעמו אינו אמור לענין הברכה אלא רק לצורך נטילה. וצ"ע אי יש לומר שהח"א (שסמך ע"ד המ"א רס"י ד') כתב להשהות הברכה עד שנוטל ידיו אחר שעשה צרכיו סמוך לתפילה, משום דאינו חושש כ"כ להשהות הברכה, ולכן כתב המ"ב בבה"ל (רס"י ד') שמשמע ממנו שאף אם ניעור זמן הרבה קודם התפילה דישהה את ברכת ענט"י סמוך לתפילה כנ"ל. ואילו השע"ת (סי' ד' סק"ד) דס"ל לברך בפעם הראשו' (כך למדו הפוס' מדבריו, אף שלא כתב כן בהדיא אלא שכתב שאין לברך בפעם השניה אף שלא בירך בראשו'), טעמו דחושש להשהות הברכה, והוי לעיכובא כרמב"ם.

ובאשר לד' האו"ח. כפי שכתבנו בריש הקונט' בס"ד הרי טעמו שונה מטעם הרא"ש והרשב"א. וטעם זה מבואר בגמ' שבת (דק"ח,ב') וברש"י שם. והעיר לי ת"ח אחד שטעם האו"ח אינו טעם בפ"ע, אלא באמת הרא"ש והרשב"א מודים לטעמיה דהאו"ח, שה"ז מבואר בגמ' והרשב"א בתשובתו הרי הזכיר זאת. אך בשל טעם זה בלבד לא היו מתקנים ברכת ענט"י כפי שתקנו חז"ל (במס' ברכות ד"ס,ב'), דאין מברכים על סילוק רו"ר (וכמש"כ הפמ"ג, המ"ב סי' ד' ס"ק ח' ול"ב, וכה"ח סק"ו). ולכן המ"ב (ברס"י ד') הביא רק ד' הרא"ש והרשב"א. והוסיף אותו ת"ח, שעפ"י הפמ"ג (בא"א סי' ד' סק"א) מבואר שלאו"ח יש רק הטעם דרו"ר, ולפי"ז לאו"ח אין לברך ענט"י דאין מברכים על סילוק רו"ר דאינו מצוה. וא"כ כולם מודים לאו"ח אלא שמוסיפים על דבריו עוד טעמים. אך אין זה טעם בפ"ע אלא טעם שרק עומד ברקע הדברים.

וק"ק דברים אלה. ראשית, כיצד אפשר לומר שלאו"ח יש רק טעם זה ולדידו אין לברך ע"כ, ה"ז גמ' ערוכה שמברכים בבוקר ענט"י, כנ"ל. ואמנם אם נאמר שהאו"ח מודה לטעמיה דהרא"ש או הרשב"א, וגם הם מודים לטעמו, א"כ מה המחלו' ביניהם לבינו. ובס"ד אולי אפשר לומר ששלושתם מודים לטעם דרו"ר, אלא שהאו"ח ס"ל שהרו"ר הינה בשל הלילה, ולכן חייב ליטול בעה"ש אע"ג שנטל כשקם קודם לכן. אך הרא"ש והרשב"א מפרשים הגמ' שיש רו"ר מטעמים אחרים, כגון שינה, וכזוה"ק (שהרי הגמ' לא אמרה שהרו"ר הינה דוקא משום הלילה) אך לדידם א"צ ליטול שוב בעה"ש. ועוי"ל שיתכן שהאו"ח אינו מודה לטעמיה דהרא"ש או הרשב"א, אלא הוא ס"ל שמברכים גם על סילוק רו"ר בלבד, ויתכן שהנטי' הראשו' כשנוטל כשניעור לפני עה"ש הינה מיותרת. וגם בלשונו יש קצת לדקדק בזה, שכתב זאת בלשון בדיעבד: השכים קודם עה"ש ונטל ידיו וכו'. אלא שק"ק לומר כן, שהרי הרמב"ם (פי"א מברכות ה"ד) כתב גבי נט"י שדברים שהם משום סכנה אין מברכים עליהם. וכן התוס' בשבת (דכ"ה,ב' ד"ה "חובה") כתבו שאין מברכים על מצוות של הצלה, ולא מצינו שיש מהראשו' שחולק ע"כ. ולא מפשינן פלוגתא אם לא חייבים לומר זאת. ומדוע לדחוק זאת בדעת האו"ח ובפרט שלא כתב כן בהדיא טעם זה, וגם לא כתב בהדיא שמברכים על הנטי' השניה, זו שלאחר עה"ש. ועוד דקשה על דברי אותו ת"ח, שאמר שהטעם דהאו"ח אינו טעם עצמי. דמלשון הפמ"ג משמע דהוי טעם בפ"ע כשאר הטעמים.

ולאור כ"ז נראה שטעמו של האו"ח הינו טעם נוסף לטעמים של הרא"ש והרשב"א. ופשוט שגם הם מודים שיש ליטול משום רו"ר, אף נראה שאינם מודים לו שיש ליטול שוב מיד בעה"ש, מדלא הזכירו כלל ד"ז. אלא לדידם יש רו"ר מטעם השינה או מטעם אחר. ולכן לדידם אי ניעור קודם עה"ש צריך ליטול רק כשניעור, שכן רק פ"א נעשה בריה חדשה, וגם לרא"ש אם א"צ עוד לעשות צרכיו לפני התפילה סגי בנטילה כשניעור. ודעת האו"ח אינה ברורה לי, אי לדעתו יש לברך על הטעם של רו"ר דלילה, ולכן אי ניעור קודם עה"ש צריך לברך כשנוטל שוב מיד אחר עה"ש, או שלא יברך ע"כ. וגם צ"ע אי מודה הוא לטעם של הרא"ש או הרשב"א ולכן מצריך לברך כשניעור, או שלדידו אין חובה בכך אלא רק בעה"ש. ואי יש חובה בכלל ליטול כשניעור. ומ"מ כ"ז אינו נ"מ לדינא, שהרי פסקו הפוס' שיש לחשוש לטעם האו"ח אך לא לענין ברכה. ודי בזה.

ושאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א מדוע מי שקם באמצע הלילה לשתות או לעשות צרכיו וחוזר לישון, צריך אמנם ליטול ידיו כשקם בפעם הראשו', אך יברך ענט"י רק בפעם השניה שקם. ואילו מי שהתעורר במשך הלילה, קודם או אחר חצות, ולא חזר לישון, מברך ענט"י כשקם, ולא מברך ענט"י כשנוטל בשנית בזמן עה"ש [שכ"כ המ"ב (סי' ד' סקל"ב), כה"ח (ס"ק נ"ב ונ"ג) וסה"ל עמ' (י"ב סעי' ט"ו וי"ז)]. מדוע לא לומר סב"ל, בשל דעת האו"ח שהינו ראשון, ולדחות במקרה זה את הברכה לנטי' שבעה"ש. וענה לי שבמקרה ואינו חוזר לישון צריך לברך בפעם הראשו' משום שכך נהגו, ולא אמרינן סב"ל במקום מנהג (וכ"כ בהדיא גם בשו"ת אול"צ ח"ב עמ' י"ט ריש הערה ב'). ויותר מכך אם אדם התעורר ולא חשב לישון שוב, ונטל ידיו ובירך. אם כעבור זמן מה החליט שרצונו לישון שוב, וחזר לישון עד עה"ש, לא יברך ענט"י כשקם בפעם השניה. ושאלתי, האם בכל אופן מי שרוצה תמיד לחשוש לד' האו"ח ובכל מקרה לברך ענט"י רק לאחר עה"ש, למרות הבעיה של הפסק, הרשאי לדחות את הברכה לאחר עה"ש. וענה לי שאינו רשאי לעשות כן, ולכן במקרה שלאחר שקם מהשינה בירך את ברה"ש ולמד, אע"פ שחזר לישון שוב, צריך לברך ענט"י בפעם הראשו' שקם. והסביר לי שיש נ"מ אם קם רק לשירותים או לשתות, וחוזר לישון, שאז יברך ענט"י בבוקר כשקם בשנית, ולא בפעם הראשו' שקם, משום שאז רק קם לזמן קצר וגם לא אמר ברה"ש וכו'. לעומת זאת אם קם באמצע הלילה ורוצה לומר לאחר חצות תיקו"ח, סליחות או ללמוד תורה, צריך הוא לומר הרי לפני כן ברכת התורה, וכיון שלפי הקבלה יש להקדים לפניה את ברה"ש, צריך הוא לומר גם ברה"ש, ורק אח"כ יאמר תיקו"ח, סליחות או ילמד תורה. וכיון שכבר אמר ברה"ש ולמד וכדו', צריך הוא לברך ענט"י בפעם הראשו' שקם, אע"ג שחזר לישון בשנית לאחר התיקו"ח או לימוד התורה וזאת משום שהשינה אז קלושה יותר. והוכיח כן ממש"כ הפוסקים המוזכרים בסה"ל (עמ' י"ב בססע"י ט"ו), שמשמע שאף אם רק עסק בתורה ולא אמר ברה"ש בעצם לא היה צריך לברך ענט"י, אלא שרק מצד המנהג נהגו לברך. ולגבי מי שקם, בירך ברה"ש ולמד ולאחר מכן חזר לישון, שאינו רשאי לדחות הברכה אלא יברכנה בפעם הראשו' שקם, הוסיף הגר"מ אליהו, שאמנם היו פוס' שכתבו שהמנהג ליטול ידים מיד בקומו אך לברך ענט"י רק משבא לביהכ"נ, אך הרמב"ם דחה ד"ז מכל וכל בשל ההפסק, ויש לחוש לסב"ל כנגד הרמב"ם [נראה שכוונתו לרמב"ם (פי"א מברכות הל' ה',ו'). וכ"מ (פ"ז מתפילה ה"ד). אך מאידך ראה ברמב"ם (פ"ו מברכות ה"ב) שנראה דס"ל שכל דין נט"י דשחרית הינו לצורך ק"ש ותפילה. ומדבריו למד הגרב"צ אבא שאול זצ"ל באול"צ (ח"ב פ"א עמ' כ"א ססק"ה) שמי שיודע שיצטרך ליטול ידיו שוב לפני התפילה לא יברך ענט"י לאחר שהתפנה כשקם וימתין לברך בנטי' שהיא קודם התפילה ממש כדי לצאת ידי דעת הרמב"ם שיש לברך ענט"י לתפילה. ונראה שבזה חולק הגרב"צ ע"ד הגר"מ אליהו, שאם קם רק פעם א' זמן רב לפני שחרית לגר"מ אליהו יברך כשקם, ולגרב"צ לאחר שעשה צרכיו סמוך לשחרית - מ.ה.]. ושאלתי את הגר"מ אליהו, שמאידך יש לחשוש לד' האו"ח ולומר שמשום סב"ל יברך רק אחר עה"ש. ולא הסכים עם כך הגר"מ אליהו. והסביר, משום שבדר"כ הרמב"ם מקובל יותר לדינא בגלל גדולתו מאשר האורחות חיים, ולכן יש לחוש יותר לסב"ל בגלל הרמב"ם שפסק לברך ענט"י מיד אחר הנטילה, מאשר לחוש לסב"ל בגלל דברי האורחות חיים. עכת"ד (ומשמע קצת שהבין שלאו"ח מברך דוקא בפעם השניה שנוטל. אך אין הכרח לומר כן בדעתו, ולא אמר כן בהדיא. ויתכן דאה"נ ס"ל שלאו"ח מברך דוקא בפעם הראשו'. ועוד קאמר דאפי' את"ל שמברך בשניה מ"מ יש לחשוש יותר לדברי הרמב"ם). וכעין דברים אלה ממש מצאנו בשו"ת אול"צ (ח"ב עמ' י"ט - כ' ס"ב), שכתב שהקם באמצע הלילה ואין בדעתו לישן עוד, נוטל ידיו בברכה מיד כשקם, וכדמשמע בב"י (סי' ד') בשם תשו' הרא"ש. ושכן המנהג לברך אף בקם באמצע הלילה (היינו שלכן לא אמרינן סב"ל בשל דברי האורחות חיים). ואם יודע שיצטרך ליטול ידיו שוב לפני התפילה משום שעשה צרכיו, יברך רק על הנטי' הסמוכה לתפילה. אך הקם באמצע הלילה ורוצה להמשיך ולישון, כיון שנחלקו הפוס' אם צריך לברך שנית כשקם בבוקר ועושה צרכיו, ע"כ טוב שלא יברך כעת אלא רק בבוקר. ורק אם כשהתעורר בראשו' מברך ברה"ש וממשיך ללמוד, שהרי לדעתו לכתחי' נכון לומר ברה"ש לפי הסדר ולהקדים נט"י, לכן במקרה כזה יוכל לברך ענט"י, וכשיקום שנית בבוקר יטול שנית בלא ברכה אף אם עשה צרכיו. אמנם הוסיף שם (בסוף הערה ה') שלפי"ד הרמב"ם (בפ"ו מברכות ה"ב) שנט"י לתפילה צ"ל בברכה, הרי שאם יודע שיצטרך ליטול ידיו שוב לפני התפילה לא יברך גם על נטי' זו אלא ימתין לברך על הנטי' שהיא קודם התפילה ממש, וזאת כדי לצאת ידי דעת הרמב"ם שיש לברך על נט"י לתפילה. ונראה דקאי גבי מי שלא התעורר באמצע הלילה, אלא ישן שינה רצופה ורק קם בבוקר ונטל ידיו ואח"כ משתהה עד התפילה. וה"ה אם קם באמצע הלילה ואינו אומר ברה"ש ולומד אלא חוזר לישון. אך מי שניעור באמצע הלילה ואומר אז ברה"ש ולומד וחוזר שוב לישון, נראה שלדעתו בכל אופן יברך כשקם בפעם הראשו', עפי"ד חלק מהראשו' ועפי"ד המקובלים. וזאת למרות שלרמב"ם בעי לברך דוקא כשנוטל סמוך לתפילה. עכ"ד הגרב"צ אבא שאול זצ"ל.

ועוד שאלתי את הגר"מ אליהו, מהו הגדר של השיהוי לענין ברכת ענט"י, ועד כמה יכול להשהותה. וכגון שישן בלילה וניעור בבוקר והיה צריך ליטול ידיו בברכה, אך למעשה נטל ידיו בלא ברכה, ונזכר רק בשעות הבוקר המאוחרות יותר שלא בירך, וזאת בטרם בירך ענט"י לסעודת שחרית. וענה לי שבקושי אפשר להתיר לו לברך ענט"י עד תפילת שחרית, והיינו רק בדיעבד כששכח לברכה מיד כשנטל. וזאת משום שיש שנהגו לדחות הברכה ולברכה רק לפני התפילה. ואע"פ שהרמב"ם לא התיר לעשות כן, מ"מ בדיעבד רשאי לברך עד אז. אך לאחר שכבר התפלל שחרית אפי' בדיעבד ששכח, אינו רשאי עוד לברכה (וכ"פ המ"ב סי' ד' ססק"א בשם הח"א - מ.ה.). ומ"מ לכתחי' צריך לברכה מיד כשנוטל (כשניעור או בבוקר, בכל מקרה לגופו - מ.ה.). עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שאמנם לרמב"ם אין להשהות את ברכת ענט"י אלא יש לברכה מיד אחר הנטי'. אך הרי לרמב"ם יש לברך את כל ברה"ש סמוך לעשייתן - "מלביש ערומים" וכו', והרי הפוס' לא פסקו כמותו, הן המ"ב לאשכנזים והן הספרדים. ולכן גם לענין ברכת ענט"י לא פוסקים כמותו, וכפי שאמרנו נוהגים לברך ענט"י על הנטי' הסמוכה ביותר לתפילה. וא"כ רשאי להשהות הברכה עד התפילה (העיר חכ"א, דאולי יש לדחות זאת, ולחלק ולומר שאה"נ בשאר הברכות שהן ברכות השבח שלפי הפוס' הן נתקנו על מנהגו של עולם, בהן אין הלכה כרמב"ם וא"צ לברך מיד. אך ברכת ענט"י היא ברכת המצוות, ולכן גם אם לא פוסקים כרמב"ם, מ"מ בה יש לברך מיד - מ.ה.). ומ"מ הסכים הגר"א נבנצל שאין לברך ענט"י לאחר התפילה. עכת"ד. וראה כאן בנספחים בסוף הספר ששאלנו את הגר"ח קנייבסקי שליט"א, שלכאו' יש סתירה בין דברי המ"ב בסי' ד' סק"ד ובה"ל רס"י ד' ובסי' ו' סק"ט שפסק כח"א (לברך ענט"י אחר שעשה צרכיו סמוך לתפילה), לבין דבריו בסי' ד' סקל"ב וסקל"ג, וכ"מ קצת מדבריו בסי' ד' סעי' י"ד בה"ל ד"ה "ויטלם" שעולה שפסק לכתחי' כשע"ת שיברך בפעם הראשו' שיטול (וראה מ"ב סי' ו' ססקי"א שלא הכריע בדבר). וענה לי הגר"ח קנייבסקי שיברך סמוך לתפילה. ע"כ. עיי"ש.

וא"כ למעשה נראה שמי שקם רק פעם א' (ואינו חוזר לישון), שהעיקר לספרדים שיש לברך ענט"י מיד בקומו בפעם הראשו' (ולאחר שעשה צרכיו). ולאחר עה"ש יטול שוב (כד' האו"ח) אך בלי ברכה. ואם קם זמן רב לפני התפילה, יש אומרים שבכל אופן יטול מיד כשקם, ויש מי שאומר שאם יודע שיצטרך לפני התפילה שוב לעשות צרכיו וליטול שוב ידיו, שיברך דוקא לאחר שעשה צרכיו סמוך לתפילה. וכשקם יטול מיד אך בלא ברכה (כד' האול"צ עפ"י הרמב"ם). ובכל אופן צריך ליטול בעה"ש בלא ברכה, לחוש לאו"ח. ואם התעורר קודם עה"ש ורוצה להמתין ולברך רק כשנוטל בשנית אחר עה"ש, כדי לחוש לד' האו"ח גם לענין הברכה, לא יעשה כן, דאין להשהות הברכה בשל כך. ואמנם לאשכנזים, נראה שלכתחי' ינהגו כדעת הגר"א והח"א, ויברכו אחר עשיית צרכיו הסמוך לתפילת שחרית (שכ"נ עיקר לד' המ"ב. וכ"כ הגר"ח קנייבסקי שליט"א, כדלעיל). ואמנם המברך ענט"י בפעם הראשונה שניעור בלילה, ודאי שיש לו ע"מ לסמוך (היינו כד' השע"ת). כך נלע"ד בס"ד. ואם קם כמה פעמים באופן שצריך ליטול בברכה באחת מהן (לספרדים - כשבירך באחת הקימות את ברה"ש, ואשכנזים אם נוהגים הם כשע"ת אולי יצטרכו ליטול בפעם הראשו'), ובפעם האחרו' חזר לישון לאחר עה"ש, נראה שלא ידחה אותה לאחר שקם בפעם האחרו', כי גם אם רוצה לחוש לד' הזוה"ק שהנטי' משום רו"ר של שינה, מ"מ אין מברכים על רו"ר ואין לדחות הברכה בשל כך. אך מ"מ אם חושב שיצטרך לעשות צרכיו לפני התפילה, ימתין ויברך ענט"י רק לאחר שעשה צרכיו סמוך לשחרית. וראה בשו"ת מכתב לחזקיהו (סי' א'. וע"ע סי' ב') לבעל השד"ח שדן האם הברכה הינה רק מצד נקיות או גם מצד רו"ר].

פרק י' - עוד מדיני נטילת ידיים והברכה למקרים השונים

עד כאן עסקנו אם קם אחר חצות ונשאר ער עד עה"ש. ואם קם אמנם לאחר חצות, אמר סליחות, וקודם עה"ש שב לישון שינת קבע והיינו שישן שינת קבע לפני עה"ש. אך אם הלך לישון סמוך לעה"ש לכאו' דינו כישן ביום, כי לא הספיק לישון שינת קבע טרם עה"ש. אמנם מדברי מרן בב"י סי' ד' ד"ה "ומשמע שאם" עולה שלפי"ד הרא"ש אף אם ישן שינת קבע ביום צריך נטי' אם הולך להתפלל, דמשמע שהכל תלוי בשינת קבע קודם תפילה ולאו דוקא בשינת לילה). לפי"ד הרא"ש משמע שצריך ליטול בפעם השניה בברכה (וכן עולה מד' הב"י סי' ד'. וכ"כ הח"א בכלל ז', אך הוסיף שלא נהגו כך). ולטעמיה דהרשב"א, אי אמרינן שרק פ"א נעשה בריה חדשה (מ"ב סי' ד' סקל"ב), צריך נטי' בברכה רק לאחר שקם בפעם הראשונה. ולד' הזוה"ק צריך נטי' לאחר כל פעם שקם (וכ"כ בב"י סי' ד' סוד"ה "ואם השכים ללמוד"). ולד' האו"ח יטול לאחר עה"ש (וקצת מסתבר שגם לדעתו יש ליטול בכל פעם שקם, אלא שחייב ליטול שוב בעה"ש. וצ"ע כנ"ל). ולמעשה חייב ליטול כל פעם כשקם (הן לאשכנזים עפ"י המ"ב סי' ד' סקל"ב. והן לספרדים, שהרי ישן שוב שינת קבע בלילה. סה"ל לגר"מ אליהו, ח"א עמ' י"ב סט"ז ואול"צ ח"ב שם). למנהג האשכנזים יברך ענט"י לאחר שעושה צרכיו סמוך לתפילה (כגר"א והח"א. והב"ד הבה"ל רס"י ד', וכ"מ מהמ"ב סי' ד' סק"ד וכ"פ בסי' ו' סק"ט). ויש מהם הסוברים שיברך כבר לאחר הנטי' הראשונה (כשע"ת. הב"ד המ"ב סי' ד' סקל"ב וסי' ו' שם). וכמבואר כל זה בסוף פרק ט'. ולמנהג הספרדים, כיון שבירך את ברה"ש והתעכב בשל אמירת הסליחות או ל"ת, יברך לאחר הפעם הראשונה [כך הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א (וכדלעיל בסוף פרק ט', וכ"כ באול"צ (ח"ב שם). וראה בילקו"י (בשאר"י ח"א עמ' מ"ג) שכתב שחוששים לחומרא לכל הטעמים הנ"ל. אך יתכן דהו"ד לענין נטילה ולא לענין עיכוב הברכה]. ולמנהגם, אם קם בפעם הראשו' רק לזמן קצר, כגון לשתות או לעשות צרכיו, כיון שלא אמר ברה"ש ולא עסק בתורה וכדו', יברך את ברכת ענט"י רק כשקם בפעם השניה ונוטל לאחר שעשה צרכיו (הגר"מ אליהו שליט"א). ויש מהם הסוברים שאם יודע שיצטרך לעשות צרכיו שוב מאוחר יותר אך קודם תפילת שחרית, יברך דוקא כשנוטל אחר שעשה צרכיו סמוך לתפילה (הגרב"צ אבא שאול זצ"ל).

ואם ישן וקם לפני חצות כדי לומר הסליחות לאחר חצות. אם דעתו לחזור ולישון שוב, הרי שלשיטת הרשב"א לכאו' צריך נטי' בברכה כשקם לפני חצות, לפי מש"כ הפוס' שפ"א נעשה בריה חדשה ולא ב"פ (מ"ב סי' ד' סקל"ב). ולשיטת הרא"ש דהוי משום נקיות ידיו לקראת התפילה צריך ליטול לפני הסליחות ושוב ליטול כשקם בשנית לפני שחרית. ולכאו' יותר טוב במקרה זה שיברך בפעם השניה (והיינו לא כשנוטל כשניעור בפעם הראשו', ולא מיד כשנוטל כשניעור בפעם השניה, אלא לאחר שהתפנה קודם תפילת שחרית), שעיקר התקנה לנטי' היתה לצורך תפילת שחרית ולא לסליחות (עפ"י הבה"ל רס"י ד' ומ"ב סי' ו' סק"ט). ולד' הזוה"ק יטול בשתי הפעמים שקם, אך לא יברך משום הרו"ר דשינה אלא מברך רק מטעמיה דהרא"ש או הרשב"א. ואע"ג שי"א שאם לא ישן בעת חצות צריך נט"י רק משום נקיות ולא נטי' בדילוג דאין רו"ר שורה עליו (דברי שלום ואמל"י), מ"מ לדינא צריך נט"י בדילוג כדין כל נט"י שחרית (בא"ח. וכ"נ שהכריע כה"ח סי' ד' סקנ"ב). ונראה דה"ה כשקם בפעם ב', שיטול ג"פ לסירוגין (עפ"י כה"ח שם סקל"ג).

ולמעשה: למנהג האשכנזים יברך כשנוטל לאחר שעשה צרכיו לפני תפילת שחרית (כגר"א, והח"א. וכדלעיל סוף פרק ט'). וי"א שיברך בפעם הראשונה כשקם (כשע"ת. וכדלעיל סוף פרק ט'). וי"א שמ"מ אף לדעה זו לא יברך ענט"י קודם חצות (הגר"ז ועוד פוס'. הב"ד כה"ח סי' ד' סקנ"ב). ולגבי מנהג הספרדים: מדברי כה"ח (שם) נראה שאם כשקם בראשו' מתכוון לומר ברה"ש ותיקו"ח (נוסף לסליחות) הריהו צריך ליטול ידיו ולברך לפני חצות. ואם אינו מתכוון לומר ברה"ש ותיקו"ח כשקם, אזי יטול ידיו כשקם בראשונה בלא ברכה, ורק כשקם בפעם ב' ונוטל ידיו יברך את ברכת ענט"י. ואם כשקם בפעם השניה טרם עלה השחר, יטול בעה"ש פעם שלישית בלא ברכה [כאו"ח וכן עולה מדברי כה"ח (בסי' ד' סק"ד) בשם הזכ"ל (שכתב שכל הלילה שורה הרו"ר על ידיו). וראה בילקו"י (שאר"י ח"א עמ' מ"ג, שכתב שחוששים לכל הטעמים שכתבו הפוס' גבי נט"י שחרית). ויש לזכור שאף מרן (בסי' ד' סי"ג) חשש לד' האו"ח (לענין הנטי' ולא לגבי השהיית הברכה)]. והגר"מ אליהו שליט"א אמר לי שאם קם במשך הלילה לומר סליחות, אף שדעתו לחזור לישון לאחר הסליחות, צריך הוא בקומו בפעם הראשונה ליטול את ידיו ואף לברך ענט"י. וזאת משום שצריך הוא לברך ברה"ת לפני הסליחות. וכיון שלפי"ד האר"י ז"ל והקבלה צריך לברך את ברה"ש לפני ברה"ת, וממילא הוא גם נשאר ער כחצי שעה או יותר, הרי שבשל שבירך ברה"ש ונשאר ער זמן מה בשל אמירת הסליחות וכדו', ממילא השינה שלו כשחוזר לישון הינה קלה. ולכן יברך ענט"י לאחר שקם בפעם הראשונה. וציין לדברי הבא"ח המובאים בכה"ח (בסי' ד' ס"ק מ"ח, נ"ב ונ"ג. ונראה שכוונתו למי שהיה ניעור עד חצות ולאחר חצות בירך ברה"ש ועסק בתורה וכדו', שאז כשקם בבוקר לא יברך ענט"י, מהטעם שכתב כה"ח שם סקמ"ח. עיי"ש). עכת"ד. וראה עוד דבריו בסוף פרק ט'. וראה עוד בכה"ח (סימן ד' ססקנ"ב) שמשמע שבמקרה כזה ימתין על כל פנים עד חצות ורק אז יברך ענט"י.

ואם קם לפני חצות ואין דעתו לחזור ולישן שוב, לאו"ח צריך ליטול בעה"ש (ונראה גם כשקם). לרא"ש נראה שיצטרך ליטול רק פ"א - והיינו מיד כשקם, וכן לד' הזוה"ק (והיינו שלא כדין מי שחזר לישון). אך אם ירצה לעשות צרכיו לפני התפילה, יברך לדעת הרא"ש שוב לפני התפילה (והח"א כ' בכלל ז' שלא נהגו כן). ולרשב"א יברכנה כשמברך את שאר ברה"ש, וכמש"כ מרן בב"י (סי' ו') שכיון שזו ברכת ההודאה רשאי לסדרה עם שאר ברה"ש שגם הן ברכות ההודאה, וכנ"ל. וזאת למרות שבשל כך יוצא שדוחה הוא את ברכת ענט"י, וכמו שכתב הבה"ל (רסי' ד') לד' הרשב"א. ולמעשה: למנהג האשכנזים יטול פ"א כשקם בלא ברכה, ופעם ב' חייב ליטול בעה"ש ג"כ בלי ברכה (לפי"ד האו"ח), ולאחר שעשה צרכיו סמוך לתפילת שחרית יטול שוב ואז יברך ענט"י (כגר"א והח"א, והבה"ל רס"י ד' ומ"ב סי' ו' סק"ט). וי"א שיברך דוקא על הנטי' הראשונה כשקם (השע"ת. הב"ד המ"ב סי' ד' סקל"ב ולא חילק בין קודם חצות לאחריו. אך כבר הזכרנו לעיל שלגר"ז ועוד פוס' אין לברך ענט"י לפני חצות). ולמנהג הספרדים י"א שיטול כשקם ויברך מיד, ואחר עה"ש יטול שוב בלי ברכה (סה"ל לגר"מ אליהו, ח"א עמ' י"ב סט"ו ועמ' י"ג סי"ז. וכן הורה לי, כנ"ל. ומדוע לדעתו אין אומרים סב"ל בשל דברי האו"ח ראה לעיל פרק ט'). ויש מי שאומר שאם יודע שיצטרך לעשות צרכיו לפני תפילת שחרית, יטול בלא ברכה כשקם, ויטול שנית אך בברכה לאחר שעשה צרכיו לפני התפילה (אול"צ ח"ב עמ' כ"א, וכנ"ל). ובכל אופן יש ליטול מיד אחר עה"ש בלי ברכה.

מי שהתעורר במשך הלילה, לפני או לאחר חצות ולא חשב לשוב ולישון, ונטל ידיו ובירך כשקם משנתו. ולאחר זמן נמלך בדעתו וחזר לישון, לא יברך ענט"י בשום אופן כשנוטל בקומו בפעם השניה (ח"א. הגר"מ אליהו שליט"א דלעיל וש"פ).

ומי שקם בלילה לאמירת הסליחות, ומסיבה מסוימת חוזר לישן לאחר עה"ש ורק לאחר זמן יקום פעם שניה (לתפילת שחרית). לכאו' הדבר ברור שצריך הוא נטי' גמורה בפעם הראשו' שקם. וכן עולה מדברי הבא"ח, המ"ב (סי' ד' סקל"ב. עיי"ש שלשע"ת אפי' ישן פעם ב' קודם עה"ש לא יברך אלא בפעם הראשו', אך הח"א ס"ל שיברך בפעם ב'). וכן דעת כה"ח והגר"מ אליהו (הנ"ל בפרק זה). ולד' האו"ח בעי שוב נטי' בעה"ש כנ"ל. ומ"מ לא יברך ענט"י כשנוטל בעה"ש. ואם ישן אחר עה"ש שיתין נשמין (כנ"ל) נחלקו הפוס' אי בעי נטי' שוב (ראה ב"י סי' ד' ד"ה "ואם השכים" וד"ה "ולפי" וד"ה "אח"כ". וד"מ סק"ב. ושו"ע סי' ד' סט"ו ובנו"כ שם). ולכן יטול שוב בלי ברכה (ובאשר לד' הרא"ש שהוא משום ידים עסקניות בשינה לכאו' בעי ליטול שוב ולברך אז, שהרי אז נוטל לצורך תפילת שחרית ולכאו' זו הנטי' העיקרית. ומ"מ בתשובותיו בריש כלל ד' כתב הרא"ש שאם השכיב עצמו לישן קודם היום ונטל ידיו להתפלל א"צ לברך ענט"י אם לא עשה צרכיו כי שינת ארעי הוי. הב"ד הב"י בסי' ד' וכ' דאף א"צ נטי' שלא חיישינן שנגע במקום מטונף. ואם נאמר שלרשב"א נעשה בריה חדשה רק פ"א, א"צ ליטול אלא אחר השינה הראשונה. ומ"מ נראה שלד' הזוה"ק בעי ליטול, שיש לו רו"ר משום שינה, אף של יום, וכמש"כ מרן בב"י סס"י ד'). ולמעשה למנהג האשכנזים יברך על הנטילה שלאחר שעשה צרכיו קודם וסמוך לתפילת שחרית (כגר"א, הח"א, המ"ב סי' ו' סק"ט והגר"ח קנייבסקי שליט"א. כנ"ל סוף פרק ט'). וי"א שיברך כשנוטל בפעם הראשו' שקם (כשע"ת וכנ"ל בסוף פרק ט'). ומ"מ גם לדידם י"א שלא יברך לפני חצות (כגר"ז. וכנ"ל בריש פרק זה). ועדיף לנהוג כדעה הראשו' (שמברך סמוך לתפילה). והספרדים יברכו בפעם הראשו' שקם (אך לאחר חצות, כשמתחיל לומר ברה"ש. ודוקא אז משום שאמר את ברה"ש והתעכב באמירת הסליחות, וכנ"ל בסוף פרק ט'), וי"א שאם יש מרחק זמן רב בין הנטי' כשקם בשניה לבין שעושה צרכיו סמוך לתפילה, יברך ענט"י דוקא סמוך לתפילה לאחר שעשה צרכיו אם לא מברך ברה"ש כשניעור בפעם הראשו' (אול"צ ח"ב שם). ולמנהג כולם יטול בעה"ש בלא ברכה (עפי"ד האו"ח).

פרק י"א - המשך ההלכות למקרים נוספים

ובענין מי שנשאר ער בלילה עד חצות, אומר הסליחות ואח"כ ישן שינת קבע קודם עה"ש. הנה נראה שלדעת הפוס' עפ"י הפשט פשוט שיברך ענט"י בקומו משנתו (ואם התעורר לפני עה"ש, יטול שוב בעה"ש עפי"ד האו"ח ומרן בסי' ד' סי"ד, אך בלי ברכה). אלא שלד' המקובלים אם לא ישן עד חצות, ולאחר חצות בירך ברכות השחר (מלבד ענט"י, אש"י וברה"ת) ועסק בתורה, ורק אח"כ הלך לישון, יטול ידיו בקומו בבוקר בלא ברכה [משום דכבר המשיך המוחין ע"י הברכות ועסק התורה, שוב אין שליטה לקלי' והותש כוחן (נה"ש דפ"ו,ב'. כה"ח סקמ"ח)]. ואם אחר חצות לא אמר ברה"ש ולא עסק בתורה, ואח"כ הלך לישון, יטול ידיו בבוקר בקומו בברכה. ואם לא בירך ברה"ש אלא רק עסק בתורה אחר חצות, המנהג אף לנוהגים עפ"י הקבלה לברך בבוקר בקומו ענט"י [כל זה לפי"ד כה"ח (סי' ד' ס"ק מ"ח ונ"ג) עפ"י הבא"ח. וכ"פ בסה"ל (ח"א עמ' י"ב סט"ו) באול"צ (ח"ב עמ' כ"ב), ובילקו"י (שאר"י ח"א עמ' נ"ב)]. וצ"ע מדבריהם אם רק בירך ברה"ש ולא עסק בתורה ולא אמר סליחות ותיקו"ח, אי יברך ענט"י בקומו בבוקר. ואמנם מהר"א שרעבי זצ"ל בשו"ת דברי שלום סי' מ"ח כתב שלא יברך ענט"י אם אחר חצות ולפני השינה בירך ברה"ש ועסק בתורה (הב"ד כה"ח סי' ד' ס"ק מ"ח ונ"ג). אך ממש"כ כה"ח שם בשם הרש"ש זצ"ל עצמו (סבו של מהר"א שרעבי) בספרו נה"ש (דפ"ו,ב'), משמע שדי באמירת ברה"ש כדי שלא יברך בבוקר ענט"י. עיי"ש בנה"ש שמבואר שדוקא בשל הברכות מבטל אחיזת הקלי' שנתאחזו קודם חצות (כך נלע"ד בס"ד, למרות שאין לי יד ורגל בחכמה זו). ולכן נראה בס"ד שלא יברך. וממילא אנן בספרנו עסקינן באומר סליחות, ולפי"ד המקובלים יש עדיפות לתיקו"ח מסליחות, וא"כ גם אמר תיקו"ח, ואז תליא מילתא אם גם בירך ברה"ש אם לאו (אע"ג שבדברי שלום סי' מ"ח כתב דהו"ד ע"י ברה"ש ועסק התורה, ר' מש"כ לעיל בס"ד בשם הרש"ש עצמו שדי בברה"ש לבד. וא"כ כ"ש אם גם אמר סליחות וכו'). ולמעשה נראה שהאשכנזים יברכו כשמתעורר בבוקר, ואם מתעורר לפני עה"ש יטול בעה"ש פעם שניה אך בלי ברכה. וכן ינהגו הספרדים, אלא שלדידם אם בירך ברה"ש כבר מחצות (מלבד אש"י שיברך רק אם עשה צרכיו, וכן לא יברך ברה"ת) ואמר סליחות או תיקו"ח או למד תורה טרם לכתו לישון, שלא יברך כלל ענט"י, עפ"י המקובלים.

ויש להעיר שכ"ז אם ישן שינת קבע, שאז בעי נטי'. אך אם ישן רק שינת ארעי, לדעת הרא"ש א"צ נטי' (ב"י סי' ד' ד"ה "כתב הרא"ש" וד"ה "ומשמע", והוא מתשו' הרא"ש כלל ד' סי' א'), והטעם משום דלא חיישינן בשינת ארעי שמא נגע במקום מטונף. ולדעת הרשב"א אפ"ה צריך נטי' (ב"י שם סוד"ה "ומשמע". ד"מ סי' ד' ס"ק א' עפ"י תשו' הרשב"א סי' קצ"א), והטעם משום דשייך ביה מפקיד פקדון ביד הקב"ה ומחזירה לו חדשה. ולכן כתבו הפוס' שיטול ידיו, אך משום סב"ל לא יברך ע"כ (ראה כה"ח סי' ד' סק"נ בשם הפוס').

ובענין גדר שינת קבע וארעי. איתא בסוכה (דכ"ו סע"א): וכמה שינת ארעי. תני רמי בר יחזקאל, כדי הילוך מאה אמה. ע"כ. ומרן בכס"מ (פ"ד מתפילין הט"ו) כ', שמה שהשמיט הרמב"ם שיעור זה גבי תפילין, משום דס"ל דלא פליג ארבי יוחנן דאמר במניח ראשו בין ברכיו, אלא ה"ק: עד כמה שיעור אדם הישן במניח ראשו בין ברכיו, עד מאה אמה, שכן שיערו חכמים שהמניח ראשו בין ברכיו אינו יכול לישן יותר, שמיד הוא ניעור. ע"כ (וע"ע בב"י ובט"ז סי' מ"ד). ויש מהפוס' שכתבו דשינת ארעי הוי כשישן מיושב או על אצילי ידיו [תשו' הרא"ש (ריש כלל ד'). טור (סי' מ"ז). ט"ז (רס"י מ"ד). ח"א (כלל ט' ס"ז), הגר"ז (סי' מ"ז סק"ז), מחה"ש, פת"ע, שו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' של"ז) כה"ח (סי' מ"ז סקכ"ג וסקכ"ז וסי' קע"ח סקל"ט)]. ויש מי שאומר שאף על המיטה תיתכן שינת ארעי (מט"י סי' מ"ז סקט"ו. הב"ד כה"ח סי' מ"ז שם. וזה שלא כמסקנת יבי"א בח"ח סס"י ה'). ועוד י"א, ששינת קבע ביום הוי הפסק רק כשפשט בגדיו. אך אם ישן בבגדיו הוי שינת ארעי (שו"ת שואל ונשאל ח"ב סי' ל"ט. הב"ד ביבי"א ח"ח סי' ה' עמ' ט"ז). ואחרים אומרים שאע"ג שהישן ע"ג המיטה והכר כשעה או שעתים בלילה הוי שינת קבע, מ"מ לענין ברה"ת אם מדובר בתלמידים שהשמש עומד עליהם ומכריז להחזירם ללימודם הרי דלא מסלקי דעתיהו ולא מיאשי נפשיהו מן הלימוד ולכן א"צ לברך שוב ברה"ת. ויש חולקים וסוברים שאף בכגון דא יברכו ברה"ת בקומם (ראה שו"ת באר המים סי' א', שהדעה הראשו' הינה דעת מהר"י מנשה, והדעה השניה הינה דעת תלמידו מהר"ר רפאל קלאמארו. הב"ד פתה"ד, כה"ח סי' מ"ז סקכ"ז ויבי"א שם. וביבי"א שם הסכים שבניד"ז יברכו כיון שישנו זמן רב כשעה או שעתים. וגם למד מכאן שאין הדבר תלוי בהורדת בגדיו אלא אעפ"כ חשיב שינת קבע אם ישן שעה או יותר).

ולגבי הזמן של שינת הקבע, כתבו הרבה פוס' דהו"ד כשישן שיתין נשמין (עפ"י שו"ע סי' ד' סט"ז. וכ"כ בב"י סי' ד' ד"ה "ואם השכים" בשם הזוה"ק, ובמ"ב סקל"ד). ונראה דה"ה אם ישן שיתין נשמין ע"ג מיטה אך טרם עה"ש ישן פחות מזמן זה ורק אחר עה"ש נגמרה שינת הקבע, או שישן חצי שעה אך חלקה היה לפני צה"כ, שגם בזה יטול בלא ברכה. וראה עוד לקמן בסוף פרק זה.

ולגבי זמן שיתין נשמין נחלקו הפוס': י"א ג' דקות ושליש הדקה (כ"כ שע"ת סי' ד' סק"י, בה"ל סי' ד' סט"ז ד"ה "דוד", כה"ח סי' ד' סקנ"ה וספר הלכה לגר"מ אליהו, ח"א עמ' ב' ס"ו בשם הרמ"ע מפאנו). י"א דהוי י"ח דק' (ס' הלכה ח"א לגר"מ אליהו שליט"א עמ' ב' שם בשם המחב"ר). י"א שהוא חצי שעה או מעט יותר מחצי שעה (ראה מחב"ר בקונט' אחרון סי' ד', שע"ת ובה"ל שם, כה"ח סי' ד' סקנ"ה, וספר הלכה עמ' י"ג סעי' י"ט). וי"א דהוי יותר מג' שעות (שע"ת, בה"ל וספר הלכה שם בשם ס' תפארת צבי. וביבי"א ח"ח עמ' י"ח בהערה כתב שבספר אות אמת דחה דברי רב א' בשם הבה"ט סי' ד', שעפי"ד האריז"ל הוי שש שעות. אך לא מצאתי בבה"ט שם שכתב כן. ושמא הוי בבה"ט הקדום שלפני הבה"ט שלפנינו, או דהוי ט"ס וצ"ל שלש שעות. וצ"ע). וכתבו האחרו' שנהגו כדעה האומרת חצי שעה [מחב"ר (שם), סוד ישרים (ח"ב סי' ט'), לב לחיים (ח"א סי' ס"ט), ספר הלכה (ח"א שם), ושו"ת אול"צ (ח"ב פ"א סי' ז'). וכתבו כן גם לגבי ברכת ענט"י, ולא רק לגבי חיוב נטי' על שינה ביום, שאין מברכים עליה, וכן לא רק לגבי חיוב ברה"ת שי"א שהינה מדאו'. ובבה"ל שם לא הכריע בדבר]. ויש אומרים, שאם ישן ע"ג מיטה, אפי' זמן מועט חשיב שינת קבע (יבי"א ח"ח סס"י ה'. והביא שם שכ"פ גם בספר אות אמת. וכן דעת הגר"ש ישראלי זצ"ל, וכדלקמן).

ודעת גדולי דורנו:

לדעת הגר"מ אליהו שליט"א שינת קבע הוי רק אם ישן על מיטה במשך שעה אחת שלימה ללא נעלים, ואע"פ שלא פשט את בגדיו. ושאלתיו, שהרי הפוס' כתבו כמה דעות לגבי משך זמן שינת קבע, אך לא מצאתי מי שסובר דהוי שעה אחת שלימה [ראה בספר הלכה (ח"א לגר"מ אליהו, עמ' ב' ס"ו), שהביא ארבע דעות כמה הוי שיתין נשמין: ג' שעות, חצי שעה, ח"י דק' וג' דק'. והוסיף שהאחרו' כתבו שנהגו דהוי חצי שעה. שכ"כ שם בשם מרן הגחיד"א זצ"ל במחב"ר (בקונט' אחרון, סי' ד'), וכ"כ בסוד ישרים (ח"ב סי' ט'), ובלב חיים (ח"א סי' ס"ט)]. וענה לי שאכן האחרו' כתבו זמנים אחרים אך הוא נוקט דקבע הוי שעה שלנו היום. [אמנם לענ"ד עדיין צ"ע, שבספר מאמ"ר (הלכות לימי חול. פ"א סי"ד), עדיין כתובות ארבע השיטות הנ"ל, והסיק בשם האחרו' שנהגו ששיעור שיתין נשמין הינו כחצי שעה. אך מ"מ הדברים כפי שכתבנו בשם הגרמ"א הוקלטו ושוכתבו מילה במילה, ובפרט שהזכרנו בשאלה את הדעות האחרות, ושאין דעה כזו שהשיעור הינו שעה. וכעת רבנו זצ"ל יושב בישיבה של מעלה, ואין לנו אפשרות לשואלו ע"כ]. ועוד שאלתיו דלפי"ז אם חסר תנאי אחד מהם הוי שינת ארעי. ולכן אם ישן לילה שלם על מיטה ולא חלץ מנעליו הוי שינת ארעי. ולכן כשלמשל חיילים נמצאים בכוננות וישנים בלילה כשנעליהם ברגליהם, הרי שיוכלו בקומם ללכת יותר מד' אמות בלי נט"י (אף למחמירים בכך. וראה מה שכתבנו בס"ד לעיל בגוף הספר פרק ז' הערה י"ז), וכן לא יהיה חייב בברה"ת. ולכן אם יקום לשמירה לפני עה"ש יוכל ללמוד תורה עד עה"ש בלא ברה"ת כדין הניעור כל הלילה, ורק בעה"ש יצטרך לברך ברה"ת אם ירצה ללמוד. וענה לי הגר"מ אליהו שאכן מי שישן כל הלילה מבלי לחלוץ נעליו דינו כישן שינת ארעי לענין נט"י. אך לענין ברה"ת אם ישן במשך שעה על מיטה, אע"פ שלא חלץ מנעליו צריך לברך ברה"ת בקומו, כיון דהוי היסח הדעת לענין ברה"ת. עכת"ד (הבאנו דבריו במקו"ד הלכות ליל הסדר פרק ט' הערה כ"ב). ולדעת הגר"ש ישראלי זצ"ל הוי שינת קבע רק אם חלץ מנעליו ופשט גם את בגדיו הרגילים שהולך עמם. וכ"ה אף אם העירוהו לאחר זמן קצר פחות מחצי שעה, דמ"מ קבע בדעתו שהוא הולך לישון שינת קבע. עכת"ד (ג"ז ממקו"ד הל' ליל הסדר שם). ולדעת הגר"ע יוסף אין נ"מ בין אם פשט בגדיו קודם שישן או שישן בבגדיו, כל שישן על מיטתו אפי' זמן מועט הוי שינת קבע, וכנ"ל (עפ"י יבי"א ח"ח סס"י ה'). ולדעת הגרב"צ אבא שאול בשו"ת אול"צ (ח"ב פ"א סי' ז') שיעור שינת קבע הוי חצי שעה ולא חיישינן לסוברים שהוא ג' שעות. וכן הו"ד כשישן על מיטתו, אך אם שם ראשו על השלחן ונרדם כך, אף אם ישן הרבה מיקרי שינת ארעי ואינו מברך ענט"י. ושכ"מ מדברי השו"ע בסי' מ"ז סי"א. עכת"ד. וראה עוד מ"ב (סי' קע"ח סקמ"ח).

ויש להעיר, שכל מקום שכתבנו שיש ליטול ידים בעה"ש (משום רו"ר לד' האו"ח), יש ליטול מיד בעה"ש ולא ישהה הנטילה (עפ"י המ"ב סי' ד' ס"ק ל"ח ומ"א).

ובענין מי שהיה ניעור כל הלילה. כתב הב"י (סס"י ד' ד"ה "ומשמע") שלד' הרא"ש א"צ נטי', דטעמו שהישן צריך נטי' משום דידים עסקניות הן ונגע במקום מטונף, אך כיון שבני"ד היה ניעור כל הלילה הרי שחזקתן שלא נגע במקום מטונף כדין הניעור ביום. וכן לד' הזוה"ק נראה שבנידון זה א"צ נטילה, דהרו"ר שורה על הידים רק בשינה. ע"כ. והוסיף הב"י (שם) שאף לד' הרשב"א אם היה ניעור כל הלילה א"צ נטילה כלל, שהרי לא הפקיד פקדונו אצל הקב"ה וא"כ לא נעשה כבריה חדשה באותו שחר. אך הוסיף מרן שם דלרשב"א אפשר שאף בניעור כל הלילה צריך ליטול שחרית, דכיון דתקנו ליטול ידיו שחרית לא פלוג רבנן. אך לטעם דהרא"ש משמע דלא תקנו בניד"ז (וכתב המאמ"ר סי' ד' סק"ח הטעם, דהא לרא"ש בעי נטילה לפני כל תפילה אם טינף ידיו, ולא תיקנו דוקא לשחרית, וא"כ לא שייך לדידו לא פלוג). ומ"מ הוסיף מרן (שם ד"ה "ומיהו משום") שאף לד' הרא"ש בעי נטי' גם אם היה ניעור כל הלילה, משום דרו"ר שורה על הידים בלילה, ומשמע דלא תלי בשינה כלל אלא בגלל הלילה יש רו"ר. אך הזכיר שמד' הזוה"ק משמע דיש רו"ר רק אם ישן. ומ"מ לד' האו"ח (שהב"ד בב"י סס"י ד' ד"ה "אח"כ מצאתי") פשוט דבעי נטי' בעה"ש אף אם ניעור כל הלילה. [וע"ע במ"ב (סי' ד' סקכ"ח). ויש להעיר, שאף לדעת הרא"ש יש מקום ליטול ידיו בעה"ש למרות שלא ישן, וזאת במקרה שחיכך בגופו לאחר שעשה צרכיו. וא"כ ישנה אפשרות שבין לרא"ש ובין לרשב"א יטול בברכה אף כשלא ישן כל הלילה. ומ"מ מדלא כתב מרן עיצה זו לא בב"י ולא בשו"ע, משמע דלא ס"ל הכי. ואכן גם הפוס' הספרדים האחרונים ס"ל שאם לא ישן אין לברך גם כשחיכך בבשרו].

ואכן מרן בשו"ע (סי' ד' סי"ג) כ' שאם היה ניעור כל הלילה יש להסתפק אם צריך ליטול ידיו שחרית להתפלל להעביר הרו"ר מידיו. והוסיף הרמ"א שיטלם בלא ברכה. ע"כ. ואכן למרות שכמה פוס' ספרדים כתבו עפי"ד האריז"ל שלמעשה א"צ במקרה זה ליטול ידיו אם לא ישן, מ"מ כבר חלקו עליהם פוס' ספרדים אחרים, וכתבו שבמקרה זה יש להחמיר וליטול ידיו בבוקר בלא ברכה. הב"ד הרב כה"ח (בסי' ד' סקמ"ז) וצידד שכן יש לנהוג לכתחי' להחמיר וליטול בלא ברכה. וכ"כ בילקו"י (שאר"י ח"א עמ' נ"א סי"ב). ונראה שכן עיקר למנהג הספרדים. ולכן יטול ג"פ בעה"ש (מ"ב סקכ"ט ושאר"י עמ' נ"ב סי"ב. וראה כה"ח שם סקמ"ו) ולא יברך.

ואמנם למנהג האשכנזים פשוט שיש חובה ליטול בניד"ז. ורק נחלקו הפוס' האשכנזים אי יש לברך במקרה זה. שלדעת הב"ח והגר"א (עפ"י מע"ר) בעי אף לברך. והמ"ב לא הכריע בדבר. ומ"מ לדעת פוס' אשכנזים רבים אם עשה צרכיו הגדולים או שהטיל מים ושפשף את טיפות מי הרגלים שנפלו על בשרו, בזה יתחייב לברך ענט"י נוסף לאש"י. שכ"כ הרא"ש (בתשובותיו כלל ד' ס"א) והמהרי"ל (תשו' המהרי"ל החדשות סי' א') גבי צרכים גדולים (וראה בד"מ סי' ו' ססק"ד שכתב שיש לפקפק בזה). וכ"כ הרא"ש והמהרי"ל שם גבי שיפשוף אחר צרכים קטנים, אליבא דמ"ד שמברך ענט"י אחר צרכים קטנים (וראה בטור סי' ז'). והוסיף המהרי"ל (שם) בשם האו"ז שכן יש לנהוג כשבעי לצאת מפלוגתא גבי ברכת ענט"י בליל הסדר בטיבול ראשון. ע"כ. וכ"כ גבי ני"ד גם הא"ר, דה"ח, רע"א, ארה"ח והח"א. וכ"פ המ"ב (סי' ד' סק"ל וסי' תצ"ד סק"א. וראה סי' ד' סקל"ג). והוסיף שכן נכון לעשות לכתחי' וכן נוהגים האשכנזים. [ואגב, שאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א האם מש"כ המ"ב (סי' ד' סק"ל וסי' תצ"ד סק"א) גבי מי שהיה ער כל הלילה, שלכתחי' יטיל מים וישפשף או יעשה צרכיו הגדולים ואז יוכל לברך ענט"י. האם יברך אפי' קודם עה"ש, או רק אחר עה"ש או דוקא סמוך לתפילה (ראה בה"ל רס"י ד' ד"ה "ואפי'" אי בעי סמוך לתפילה. ומ"מ נראה שיעשה כן דוקא אחר עה"ש, כדי לחשוש לד' האו"ח. ומה שהמ"ב בסי' ד' סקל"ב לא חשש לו הו"ד לענין ברכה, אך לעצם הנטי' בעה"ש לכאו' חששו הפוס' לדבריו. וראה שונה"ל סי' ד' סקל"ד). וענה לי הגר"א נבנצל שעדיף לברך ענט"י סמוך לתפילה. ואם נוטל אחר עה"ש (אפי' לאחר שהתפנה בשירותים) וחושש שיצטרך שוב להתפנות לפני התפילה, יברך רק על הנטי' הסמוכה לתפילה. עכת"ד]. ומ"מ לספרדים לא מהני ד"ז, ואף שעשה צרכיו הגדולים או הטיל מים ושפשף אינו מברך כלל במקרה זה ענט"י, אלא רק אש"י [כ"מ מדברי הגחיד"א בברכ"י (סי' מ"ו סקי"ב), וכ"כ המאמ"ר (סי' ד' סק"ח) ונו"ש ועוד אחרו'. וכ"פ כה"ח (סי' ד' סקמ"ט), הגרב"צ אבא שאול בשו"ת אול"צ (ח"ב עמ' כ"ב ריש הערה ז'. והוסיף שכן מנהג הספרדים. וכ"מ מדבריו בעמ' כ' סוף הערה ב'). וכ"כ בילקו"י (שאר"י ח"א עמ' מ"ד). וטעמם דה"ז סב"ל, דלרשב"א הרי לא נעשה בריה חדשה, ולזוה"ק אין שורה על ידיו רו"ר דהא לא ישן, ורק לרא"ש בעי ליטול, ולכן סב"ל (מאמ"ר שם). ובאמת צ"ע מדוע האשכנזים לא חוששים לסב"ל בזה, ובפרט שהרמ"א ג"כ כתב לא לברך בני"ד, ולא חילק בין אם טינף ידיו או לא. ושמא צירפו דעת הסוברים שאף בלא שפשוף יש לברך על הנטי' בבוקר גם כשלא ישן (כמש"כ המ"ב סי' ד' סק"ל בשם הב"ח והגר"א). אך גם זה לכאו' לא מהני, דהא לא אומרים בשל ספק ספיקא לברך בקום ועשה, וכמש"כ ביבי"א (ח"א חאו"ח סי' י"ב סק"ט וסי' י"ח סק"ג. ח"ב חיו"ד סי' ב' סק"ג. וח"ג חאו"ח סי' כ"ח סקי"ז. ח"ד חאו"ח סי' מ"ג סק"י וחיו"ד סי' כ"ג ססק"ב. וח"ו חאו"ח סי' ל"ח סק"ב), ויחו"ד (ח"ה סי' כ"א בהערה). וע"ע ביבי"א (ח"ג חאו"ח סי' מ"ג סקי"ז) וחזו"ע (ח"א עמ' מ"ח ורנ"ח). ועולה משם שד' כמה אחרו' לומר ס"ס אף בברכות [שכ"ד הלק"ט, ערה"ש הספרדי, המאמ"ר, הגרע"א (סי' ד'), הגר"ש קלוגר, הגאון ממונקאטש ועוד]. ואילו לד' אחרו' רבים אחרים לא אמרינן ס"ס בברכות לברך בקום ועשה (שכ"ד המכתם לדוד, הגחיד"א במחב"ר, הח"א, הפמ"ג, שיורי טהרה, הרח"ף, תורת חסד מלובלין, מהר"א מני, הגרי"ח ועוד). ושמא האשכנזים המקילים ס"ל כפוס' המקילים בני"ד (ואגב, אע"ג שלמאמ"ר אמרינן ס"ס בברכות ומברכים, בני"ד כתב לא לברך, כנ"ל, כנראה דלא ס"ל דהוי ס"ס). וראה שו"ע (סי' תרי"ג ס"ג), מ"ב (באותו סי' סק"ד), כה"ח (סקי"ב) ולעיל בגוף הספר (פ"ז הערה כ"ה)].

מי שהיה ער כל הלילה, ורק לאחר עה"ש הלך לישון, כתבו הפוס' שתלוי הדבר: אי לפני שהלך לישון לא נטל ידיו כלל, אלא נטל רק לאחר שניעור משנתו, לכאו' נראה שאם ישן לפני תפילת שחרית צריך בקומו ליטול בברכה [דאז לרא"ש, לאו"ח ולזוה"ק (אם נאמר שלזוה"ק אף שינה ביום מצריכה ברכה. ראה ע"כ בב"י סס"י ד' ובמ"ב סי' ד' סקכ"ח) צריך ליטול בברכה. אלא שכתב מרן בב"י (סס"י ד' ד"ה "ומשמע") שלרשב"א נעשה בריה חדשה בשחר, וזה לא שייך אלא כשישן בלילה, ולפי"ז אין לברך ענט"י על שינה שלאחר עה"ש. ואמנם יש ספק בזה, לפי מש"כ בב"י בהמשך שלרשב"א לא פלוג אם ישן או לא ישן בלילה, משמע שגם בני"ד היה צריך ליטול בברכה בעה"ש או לפני התפילה. אמנם ממש"כ בב"י (סי' ד' ד"ה "כתב הרא"ש", והוא מתשו' הרא"ש ריש כלל ד') שאם הלך לישון קודם היום (היינו עד התפילה) שלרא"ש א"צ לברך ענט"י אם לא עשה צרכיו, דשינת ארעי היא, וכתב בב"י שאפי' נטי' א"צ, א"כ כ"ש בני"ד שהלך לישון אחר עה"ש שלרא"ש לא יברך על נטי' זו. ועיין עוד בב"ח סי' ד' ד"ה "וידקדק". וכן מוכח מדברי הלבוש (בסי' רל"א) שכתב שאם אינו ישן הרבה ביום אין הנשמה יוצאת מגופו, ומשמע שגם אינו נעשה בריה חדשה. אך מאידך יתכן שמודה דלא פלוג, כנ"ל, ויברך [וכן מצינו שדוקא השינה בלילה הינה שינה חשובה לפי מ"ש חז"ל בגמ' (ערובין דס"ה,א') דלא איברי ליליא אלא לשינתא. וכ"כ הגרי"ח בבא"ח (פר' וישלח ס"א ופר' פקודי ס"ח) שהשינה בלילה יש בה צורך ותועלת גם מצד הרוחניות מפני שיש בה סוד שהיא צורך גבוה. וע"ע כה"ח (סי' רל"א ס"ק ה'-ז'). ולכן כתב הרב בא"ח שאדם הרוצה לעשות תיקון כרת (היינו "מִשְמֵר" - שלומד תורה כל הלילה) לא יעשה יותר מפעם אחת בחודש, והיינו בליל ער"ח (שו"ת תורה לשמה, קונט' סוד ישרים סי' תמ"ט)]. אלא שבשו"ת מחזה אליהו (סי' ד' סקי"ז) כתב שבני"ד אם לא נטל בעה"ש, יטול בקומו בברכה. דהן לרא"ש והן לרשב"א בעי עתה נטילה. וכתב שם הטעם שלרשב"א נעשה בריה חדשה בלילה אף בלא שינה. ולא ידעתי מנין לו זאת. דהא לרא"ש בני"ד א"צ לברך, וכנ"ל, דהוי שינת ארעי ולא חיישינן שטינף ידיו. ואף לרשב"א הרי כתב הב"י הנ"ל בהדיא שאינו נעשה בריה חדשה אם לא ישן בלילה, ורק הסתפק בכך וכתב ד"אפשר" מצד דלא פלוג שיצטרך נט"י. וכן שאר הפוס' כתבו שרק לד' האו"ח צריך נט"י בעה"ש אע"פ שלא ישן. לכן היה נלע"ד שלמנהג האשכנזים בני"ד ישפשף כשקם משנתו לפני התפילה ואז יוכל לברך. ושמא אף לרשב"א יש ליטול משום שהב"י כתב דאפשר שאפי' ניעור כל הלילה לרשב"א בעי נטי' משום דלא פלוג. ובצירוף שבני"ד גם ישן, אע"פ שהיה זה אחר עה"ש. וגם בצירוף ד' הפוס' שהביא המ"ב (סי' ד' סק"ל) שיש ליטול בברכה אף כשהיה ניעור כל הלילה (שכ"כ הב"ח והמע"ר). אך מ"מ צ"ע בזה, דאע"ג דהוי ספק ספיקא לברך, מ"מ לא אמרינן ספק ספיקא לברך ברכות גם בהרבה ספקות, וכמש"כ ביבי"א כנ"ל. ושאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א בענין זה, ואמר לי שגם אם לפני שהלך לישון לאחר עה"ש לא נטל ידיו, אפ"ה בקומו צריך ליטול ידיו אך ללא ברכה, למרות שהולך הוא אז להתפלל. והטעם משום שלא ישן בלילה אלא רק ביום. עכת"ד. ושאלתי גדול א' לגבי ניד"ד (שהלך לישון לאחר עה"ש ולפני התפילה, ונטל ידיו לאחר עה"ש ולפני השינה, וגם כשניעור משנתו לפני התפילה). ולפי מש"כ המ"ב שמי שהיה ער כל הלילה שישפשף ואז יוכל לברך ענט"י, האם בני"ד ישפשף ידיו דוקא כשנוטל בפעם ב', והיינו כשנוטל לפני התפילה. ולא שישפשף לפני שנוטל בפעם הראשו' סמוך לעה"ש. וענה שאכן ישפשף דוקא לפני שנוטל לפני התפילה, שזו לדעת רוה"פ הנטי' העיקרית. והמשכתי לשאול, שאולי נאמר יותר מכך, שכיון שי"א (ראה דברי הגר"א נבנצל שליט"א לקמן בסמוך) שאם ישן שינת קבע לאחר עה"ש, שיברך ענט"י כשקם משנתו לפני התפילה. האם במקרה זה יש נ"מ בין אם נטל מיד אחר עה"ש לפני לכתו לישון, או שכיון שיתכן שהלכה כפוס' שצריך ליטול מיד בעה"ש, לכן משום סב"ל יברך ענט"י כשקם רק אם לא נטל כלל אחר עה"ש אלא נטל רק כשקם משנתו. וענה לי שכיון שלדעת רוה"פ הנטי' העיקרית הינה לפני התפילה. ולד' הרמב"ם והגר"א אפי' לפני מנחה וערבית צריך ליטול עם ברכה (ראה רמב"ם פ"ו מברכות ה"ב. ולגר"א כ"ה דוקא אם נצרך לנקביו לפני התפילה, וכ"ה גם לרא"ש - מ.ה.), לכן שיברך על הנטי' שלפני התפילה (ומ"מ לא ברור לי שלדעתו אכן צריך למעשה לברך במקרה זה. דיתכן שדיבר רק אליבא די"א הנ"ל - מ.ה.). ועוד שאלתיו, האם בכלל מותר ללכת לישון לפני התפילה מדין הכנה לתפילה, וכגון שהיה ער כל הלילה וחושש שירדם בק"ש. וכגון מש"כ מרן (סי' פ"ט ס"ד) גבי הרעב והצמא שאינם יכולים לכוון בתפילה שרשאים לאכול ולשתות לפני התפילה. וענה לי שאין זה כך כי שינה חמורה יותר. שהטעם שאסור לאכול הוא משום "לא תאכלו על הדם", וכתב הרמב"ם שהו"ד כשיכול לכוון, אך אם אינו יכול לכוון רשאי (רמב"ם פ"ה מתפילה ה"ב). ולפי הקבלה אין היתר כלל לאכול לפני התפילה ואפי' שאינו יכול לכוון. מ"מ הלכה כרמב"ם. אך שינה זו בעיה אחרת של שמא ימשך בשינה, והרי הוא כבר התחייב בתפילה. לכן אם הגיע זמן תפילה אסור ללכת לישון, אלא יקצר כפי ההלכה ולא כקבלה (שלפי הקבלה אסור לקצר, וכמש"כ כה"ח וש"פ). והיינו שיאמר "ברוך שאמר", "אשרי" ו"ישתבח". ורק אח"כ ילך לישון. או שילך לישון אך יעמיד שומר שיעירנו ע"מ שיתפלל בזמן. ואע"פ שלא הוזכר דין שומר בשחרית, מ"מ יכול לעשות כן בני"ד. עכת"ד.

והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שראשית יש לדון אם מותר לו לישון לפני התפילה, שהרי כבר עלה השחר. והערתי שמ"מ לא הגיע זמן תפילה לכתחי'. מ"מ אמר שכיון שבדיעבד יוצא י"ח אם התפלל אחר עה"ש, לכן יש בעיה אם מותר לו ללכת לישון. והחשש הוא שכיון שהיה ער כל הלילה יתכן וימשיך לישון עד שיעבור זמן ק"ש ותפילה. ומ"מ גבי שינת ארעי על סטנדר יתכן שאין כ"כ חשש כזה (והיה נראה מדבריו שבזה למעשה ניתן להקל). והוסיף שיש צד להקל אף לישון ע"ג מיטה, דהוי כמו הכנה לתפילה. שכמו שיש ההולכים לטבול אחר שלמדו כל הלילה ולפני התפילה, דהוי הכנה לתפילה, כך אולי זו הכנה לתפילה, על מנת שלא ירדם בתפילה. וסיפר בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל שא' מראשי הישיבות היה הולך לנוח לפני שהעביר השיעור, ואמר לאשתו הרבנית שאם יבקשוהו, שתאמר להם שהוא מכין את השיעור. ודבר זה היה אמת, כיון שהיה לו צורך לישון ע"מ שיוכל להעביר את השיעור כדבעי. ולמעשה, אם בכל אופן ישן שינת קבע אחר עה"ש ולפני התפילה, כשניעור לתפילה יברך ענט"י. והעדיף ביותר שיעשה צרכיו וישפשף, ואז ודאי יוכל לברך ענט"י. עכת"ד. והבנתי מדבריו שאם שפשף, רשאי וצריך לברך ענט"י אף אם לא ישן שינת קבע כלל.

ואם ישן לאחר שהתפלל שחרית, לא יברך ענט"י אע"פ שצריך ליטול בקומו (שהרי לרא"ש א"צ ליטול אז כלל שאינו נוטל לצורך תפילה. וה"ה לרשב"א א"צ ליטול דלא שייך לא פלוג הנ"ל דכבר עבר זמנו. ואף לד' האו"ח נראה שא"צ לברך דכבר נשתהה הרבה מעה"ש. ורק לדעת הזוה"ק בעי נטילה, ומ"מ סב"ל ולא יברך).

ואם היה ער כל הלילה ונטל ידיו בלא ברכה מיד בעה"ש ואח"כ הלך לישון לפני התפילה, נראה שלרא"ש לא יברך כשקם להתפלל דהוי שינת ארעי, ואם לא עשה צרכיו לפני התפילה א"צ לברך, וכנ"ל עפ"י הב"י (סי' ד') בשם תשו' הרא"ש. והב"י הוסיף שם שאף א"צ לד' הרא"ש ליטול כלל אם לא עשה צרכיו. ואם נאמר שלרשב"א נעשה בריה חדשה גם ע"י שינה ביום, אזי יברך לרשב"א. ואע"ג שיש ספק בזה, מ"מ לפחות מהטעם שכתב הב"י שלרשב"א לא פלוג בין אם ישן בלילה או לאו, א"כ גם בני"ד יברך לפני או אחרי שישן, קודם התפילה. ולזוה"ק ג"כ בעי נטי' - שהרי ישן. ולאו"ח יטול משום לילה שלם שעבר עליו. ואמנם אם נחשוש לפוס' שאין לברך לאחר שהייה ארוכה מהנטי', ונאמר שהנטי' הראשו' היא העיקרית, הרי שיש ספק אי יברך על הנטי' השניה. אך כבר כתבנו לעיל בשם הפמ"ג, המ"ב (סי' ד' סקל"ב), כה"ח (סי' ד' סק"ו) וש"פ שאין מברכים מהטעם דרו"ר, והיינו מטעם האו"ח והזוה"ק. ומ"מ י"ל שלדעת הזוה"ק שהטעם מצד השינה, יטול בברכה לפני התפילה. ולכאו' נידון דידן דומה למקרה הקודם, אלא שבני"ד כיון שכבר נטל בעה"ש קודם שישן, הרי שגם לפוס' שם שיברך כשקם משנתו, יש צד לומר שבני"ד לא יברך כי לאו"ח היה צריך ליטול בעה"ש (אולי עם ברכה) ובני"ד כבר שהה הרבה מהנטי' הראשו'. אך שוב - הרי קיי"ל שאין מברכים מטעמיה דהאו"ח. וראה במ"ב (סי' ד' ס"ק ל"ב שדיבר על מקרה דומה, אך שם קאי אם ישן לפני עה"ש. וכן בסקל"ג). ולאור כ"ז נראה שלא יברך, שאין מברכים מהטעמים של הזוה"ק והאו"ח, ואף לרא"ש בני"ד לא יברך והוי סב"ל. וכן אמר לי הגר"מ אליהו שליט"א שבמקרה זה שנטל אחר עה"ש קודם שישן לפני התפילה ג"כ לא יברך ענט"י כלל. ואין נ"מ אם נטל ידיו בעה"ש לפני השינה או שלא נטל אז. עכת"ד. והבנתי ממנו שהוא משום שלא ישן בלילה אלא רק ביום, וכנ"ל, ושמא לרשב"א לא נעשה בריה חדשה בשינת היום, ואולי גם לזוה"ק אין רו"ר בשינת היום אם יסבור שמברכים גם על טעמיה דהרו"ר.

מי שניעור כל הלילה ונטל ידיו אחר עה"ש, והלך לישון לפני התפילה. לפוס' שאף הניעור כל הלילה נוטל אחר עה"ש ולפני התפילה בברכה, יברך גם בני"ד ענט"י לפני התפילה (ב"ח. גר"א. הב"ד המ"ב סי' ד' סק"ל). ולפוס' שלא יברך אם ניעור כל הלילה, הרי שכשנוטל כשקם משנתו שישן לאחר התפילה, גם אם לא בירך לאחר עה"ש ולפני התפילה, נראה שלא יברך כשקם משנתו. שהרי אז לרא"ש כבר לא שייך לברך, דלדידו הנטי' הינה לצורך התפילה. ולרשב"א ספק אם נעשה בריה חדשה (שהרי ישן ביום). ולאו"ח היה צריך אולי לברך בעה"ש, אך עבר זמן רב מאז. ולזוה"ק צריך אמנם ליטול לאחר השינה, אך ממילא אין מברכים מטעם דרו"ר, ולכן אין מברכים מטעמיה דהזוה"ק והאו"ח. ולכן לא יברך כלל לאחר התפילה. וכן עולה מדברי הגר"מ אליהו שליט"א הנ"ל מהטעם שלא ישן בלילה. וראה עוד במ"ב (סי' ד' סק"א בשם הח"א שאין מברכים ענט"י אחר התפילה. ואע"ג שדיבר כשישן בלילה, נראה דכ"ש לני"ד, דאז לרשב"א היה מקום לומר שיברך, משא"כ בני"ד שאולי לא נעשה בריה חדשה). וראה עוד בשו"ת מחזה אליהו (סי' ד'), בשו"ת ולאשר אמר (סי' ב') ובילקו"י (שאר"י ח"א עמ' נ"ב).

ומי שישן מבעוד יום ונמשך מעט עד תחילת הלילה והקיץ, אי צריך נט"י בברכה. נראה שאם נמשכה שינתו באופן שישן שינת קבע משהחל הלילה דינו כדין מי שישן בתחילת הלילה, וכנ"ל. ואמנם צ"ע מהו לילה לענין זה, אי הוי מהשקיעה או צה"כ. וכיצד ולפי איזו שיטה מחשבים השקיעה או צה"כ (כיראים, כגאונים או כר"ת. והאם בדקות זמניות וכו'). ומ"מ נראה שלדינא אין נ"מ, ויטול בלא ברכה אא"כ ישן שינת קבע בזמן שהינו ודאי לילה, שאז יטול בברכה [ולענין ברכת התורה אי יברך במקרה כזה, צ"ע אם תלוי בפלוגתא אי ברה"ת חיובה מדאו' או מדרבנן. ושמא אף אם היא מדאו' והיינו צריכים להחמיר שיברך אם ישן שינת קבע לאחר השקיעה המוקדמת ביותר (כדעת היראים), מ"מ כיון שזו מחלו' אי הוי דאו' הרי שיש פה כמה ספקות: ספק אי ביה"ש הינו יום או לילה. ספק אי הלכה כיראים, הגאונים או ר"ת - מתי מתחיל ומתי נגמר ביה"ש. וספק אי יש להחמיר בני"ד ולנקוט מהשקיעה כי ברה"ת הינה מדאו', או שיש להקל דהוי מדרבנן, ולחשב מזמן צה"כ (ואולי הוי ספק מצד אחד עם הספק שביה"ש הינו יום או לילה). וראה עוד ביבי"א ח"ח עמ' י"ח].

מי שקם משנתו ונטל ידיו במשך הלילה קודם עה"ש כדי להתפלל ערבית אי יוצא גם לנט"י שחרית, נראה בס"ד שתלוי הדבר אי חוזר לישון או לא. שאם לא חוזר לישון דינו כמי שישן בתחילת הלילה לעיל, ויצטרך ליטול לאחר עה"ש ולפני שחרית עפי"ד האו"ח. ולרא"ש צריך לברך ענט"י לפני ערבית וגם לפני שחרית - אם טינף ידיו בשירותים או שנגע במקום מטונף בגופו, אך לדינא כתבו הפוס' שלא קיי"ל הכי, ולכן יברך רק פעם א': לשע"ת כשניעור לפני ערבית, ולגר"א ולח"א לפני שחרית. ונקט המ"ב שהעיקר כח"א, ולכן האשכנזים עדיף שיברכו דוקא לפני שחרית. והספרדים יברכו מיד כשנוטל כשקם (אם זה לאחר חצות והספיק לישון שינת קבע).

ואם חוזר לישון אחר ערבית, דינו כדין מי שקם במשך הלילה וחוזר לישון שנוטל ב' פעמים ומברך ג"כ כדין מי שקם ב' פעמים, כנ"ל בפרקים ט' וי'. והיינו שיברך רק פ"א, ולמרות שלרא"ש בעי לברך ב' פעמים, הן לפני ערבית והן לפני שחרית, מ"מ כתבו הח"א וש"פ שלא קיי"ל הכי לדינא, ומברך רק פ"א. וראה בשו"ת חינא דחיי (סי' ב') שדן במי שניעור קודם עה"ש ונזכר שלא התפלל ערבית, והסיק שכיון שנטל ידיו משניעור, שוב א"צ ליטול קודם שחרית. אך הוא דן שם מצד כוונת הנטי' גם לשחרית, ולא מהצדדים שהזכרנו פה. ונלע"ד בס"ד שמ"מ בשל דברי האו"ח ופסק השו"ע והרמ"א (בסי' ד' סעי' י"ד) בעי ליטול שוב לאחר עה"ש קודם שחרית, וכנ"ל. ולרא"ש אם יעשה צרכיו קודם שחרית יצטרך אף לברך על נטי' זו. ולא זכיתי להבין דברי הרב חינא דחיי.

פרק י"ב - דין ברכת "אשר יצר"

נחלקו הפוס' אם הנעור משינת הלילה צריך לברך אשר יצר אף אם לא עשה צרכיו. שהאבודרהם (דיני נט"י שחרית) כ' שנהגו לברך ענט"י ואש"י בין עשה צרכיו בין לא עשה צרכיו. הב"ד מרן בב"י (סס"י ד') וכ' עליו שאינו יודע מה טעם לברכת אש"י כשלא עשה צרכיו. וכן מבואר בהדיא בד' התוס' (בברכות דמ"ו, א' ד"ה "כל") שאומר אש"י רק כשנצרך לנקביו. וכ"כ הרמב"ם (פ"ז מתפילה ה"ח). והב"ח (בסי' ד' ד"ה "הב"י") כ' שנראה שמרן נמשך הכא לסברתו בב"י סי' מ"ו (ד"ה והגמי"י) דכל ברכות שחרית אם לא נתחייב בהן אומרן בלא שו"מ. ומיהו אפשר לומר שהאבודרהם ס"ל כפוס' שכיון שברכות שחרית הינן ברכות השבח על מנהגו של עולם לכן אפי' לא נתחייב בהן מברכין עליהן. וה"ה ברכת אש"י, דמאי שנא מ"המכין מצעדי גבר" וכו'. ועוד אפשר כיון שבשחר נעשה כבריה חדשה וא"א בלא עיטוש מלמטה, חייב לברך אש"י, שאף העיטוש הוא רפואה ואע"פ דבאינו עומד בתפילה אינו מברך על העיטוש, מ"מ בשחרית תיקנו לברך אש"י אף בשלא עשה צרכיו מאחר דא"א בלא עיטוש. והכי נהוג לברך ענט"י ואש"י אע"פ שלא עשה צרכיו כל עיקר. עכ"ד. ואף הרמ"א בד"מ (סי' ד' סק"ג) כ' ליישב המנהג. והוסיף שכ"מ מד' הטור רס"י ו' שכתב בסתמא שיש לברך אש"י, ולא הזכיר יציאה מביהכ"ס. מיהו יש לדחות דקאי על מש"כ בסי' ב' שיבדוק נקביו (וי"ג אחרת בד"מ. ר' בד"מ הארוך ובהגהות והערות בטור השלם, סי' ד' סק"ט). ואמנם בשו"ע כ' הרמ"א (סי' ד' ס"א) שבקומו בבוקר יברך אש"י ואפי' שלא עשה צרכיו, ושכן נהגו. ע"כ.

גם האחרו' נחלקו בזה. שהלבוש כ' כדברי האבודרהם שיש לברך אש"י בבוקר אף אם לא עשה צרכיו (אך מטעם שא"א שלא יצאו ממנו מעט צחצוחי מים או עשה צרכיו בלילה מעט וכדו'). וכ"כ הדרישה והמ"א. וכ"מ מהמ"ב (סי' ד' רסק"ג שרק פירש את דברי הרמ"א ולא חלק על דבריו). אך המאמ"ר כתב שמצא ברבינו ירוחם שמברכה רק אם נפנה, ושכן דעת מרן. וכ"פ שה"ג ועו"ת. וכן מבואר בשעהכ"ו (וכתב שכל ברה"ש מברכן אע"פ שלא נתחייב בהן מלבד ענט"י ואש"י), בפע"ח, בנה"ש, בש"ץ. ובזכ"ל. וכ"כ הגחיד"א בברכ"י דנקטינן כסברת האריז"ל בזה. והרב יפ"ל הב"ד כמה רוא"ח שאין לברך אש"י בבוקר אם לא נפנה. הב"ד כה"ח (סי' ד' סק"ט), וכן נראית דעתו (וכן הסיק בסי' מ"ו ססקמ"ט). וכ"פ בילקו"י (שאר"י ח"א עמ' מ"ד-מ"ה, ועמ' תע"ג ס"ז). וע"ע בכה"ח (סי' ז' סק"ז, שהב"ד האחרו' אי מ"מ יברך אש"י בבוקר אע"פ שלא עשה צרכיו אלא רק בלילה ועבר זמן רב מאוד, אי הוי הפסק. והסיק שלאחר חצי שעה לא יברך עוד. וע"ע במ"ב סי' ד' סק"ג), ובשו"ת רבב"א (ח"ג סי' כ"ג).

וא"כ לדינא נראה שלספרדים אין לברך ברכת אש"י בבוקר אם לא עשה צרכיו, שכ"פ מרן בב"י (וכן נראית דעתו ברס"י ד' שהשמיט ד"ז) וכד' האריז"ל, ושכ"פ רוב האחרו'. ולמנהג האשכנזים נראה שמעיקר הדין רשאים הם לברך אש"י אף אם לא עשו צרכיהם בבוקר (כרמ"א, הלבוש, הב"ח, המ"א ועוד. ושכ"מ מהמ"ב כנ"ל). אך טוב שגם הם יזהרו להתפנות בבוקר קודם התפילה כדי לברך ברכה זו, לחוש לד' התוס' וש"פ שהחמירו בזה. ושאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א האם האשכנזים נוהגים כרמ"א (סי' ד' ס"א) לברך בבוקר אש"י אע"פ שלא התפנה, או מחמירים כתוס' (ברכות דמ"ו,א' ד"ה "כל"). וענה לי שלכאו' לא שייך לומר מה המנהג בכגון זה, כיון שד"ז אינו שכיח, וכפי שכתבו הפוס', שדבר שאינו שכיח לא שייך לומר בו שהמנהג כך וכך. ומ"מ מעיקר הדין אם קרה שהתעורר למשל סמוך לתפילה ואץ לתפילה ולא הרגיש צורך להתפנות ואכן לא התפנה, האשכנזים יברכו אף במקרה כזה את ברכת אש"י. ועוד שאלתיו, ממתי מברכים ברכה זו, האם מחצות או מעה"ש (ראה מ"ב סי' ד' סק"ג). וענה לי שאם התעורר בחצות, או בכל אופן לפני עה"ש, ניתן להניח שירגיש צורך להתפנות לפני התפילה, ולכן במקרה זה עדיף שימתין עד שיצטרך להתפנות, ואז ממילא יברך אש"י. עכת"ד. ומיהו גם למנהגם לא יברך אש"י בבוקר אם היה ניעור כל הלילה ולא עשה צרכיו שחרית (עפ"י הפמ"ג שהביא המ"ב סי' ד' סק"ג).

ומה שכתבנו שיברכו זאת דוקא אם התפנו בשירותים, פשוט דה"ה בכ"מ אחר, כגון חייל שעשה צרכיו בשדה וכדו'. ונקטנו מילתא דשכיחא. וראה לעיל בגוף הספר (פ"ז ס"ט) דין נט"י כשנפנה בשדה.

פרק י"ג - דין ברכת "אלקי, נשמה"

נחלקו הראשו' אי חובה לסמוך ברכת א"נ לברכת אשר יצר או דלא תליא האי בהאי (ונ"מ לני"ד אי יאמרנה מיד כשניעור ומתפנה ומברך אש"י, או שיאמרנה מאוחר יותר לאחר הסליחות ולפני התפילה). שלדעת הרא"ש (בתשו' כלל ד' סי' א') לא יפסיק בין ברכת אש"י לא"נ כי היא סמוכה לה, שכ"כ הגאונים, ולכן אינה פותחת בברוך. ע"כ. ואילו לד' התוס' (בברכות די"ד,א', ודמ"ו,א', ובפסחים דק"ד,ב') א"צ לסומכן, ומה שא"נ אינה פותחת בברוך משום שהיא ברכת ההודאה. וכן דעת המהרי"ל (שו"ת המהרי"ל החדשות סס"י א'). הב"ד מרן בב"י (סס"י ו'). והטור (בסס"י ו') כ' שמסתבר יותר שא"צ לומר א"נ מיד אחר אש"י, עפ"י הגמ' בברכות (ד"ס,ב'), ושכן עולה מד' הרמב"ם (פ"ז מתפילה הל' ג' ד'). ואמנם מדבריו (בסס"י מ"ו) עולה שנהג בעצמו להחמיר בזה [עיי"ש בפרישה (סקכ"ח). וקצ"ע ע"ד הרמ"א בד"מ שם בסס"י מ"ו דמשמע מדבריו שהטור ס"ל לדינא להחמיר בזה, מדכתב: ומה שאנו משנים מסידור רבינו שכתב לברכן (את ברה"ת) אחר א"נ משום דלדידיה ס"ל דאל"נ סמוך לברכת אש"י. עכ"ל. ולא כתב שכן נהג הטור בעצמו לחומרא, אך לדינא היקל בזה, וכמש"כ בפרישה שם, והרי בסס"י ו' כתב הטור בהדיא לדינא להקל]. ומרן בב"י (סס"י ו') כ' שמנהג בני ספרד שלא לסומכן. והב"ח (בסס"י ו') הקשה כיצד הכריע הטור שלא כאביו הרא"ש, וכיצד הרא"ש סותר עצמו בתשו' ממש"כ בפסקיו בברכות (פ"ט סי' ר"ג). ולכן הסיק שמש"כ הרא"ש בתשובותיו (שלא יפסיק ביניהן) אינו לדינא אלא מילתא דחסידות, דכן עדיף טפי. וכלשון הרא"ש כ' הר"ר יונה בספר היראה. ולפי"ד הב"ח ליכא מאן דמחייב לחברן ולסומכן. ואף הרמ"א בד"מ (סס"י מ"ו) כ' שהמנהג להקל בזה. אמנם הדרישה (סי' ו' סק"ו) הב"ד מהר"י ברונא שתמה ע"ד הטור שפסק להקל כנגד דברי אביו הרא"ש (והבין שאכן הרא"ש בתשו' פסק לדינא להחמיר, ולא כהבנת הב"ח שהרא"ש ס"ל מעיקר הדין להקל ומש"כ בתשו' לסומכן הינה חסידות). והוסיף בעל הדרישה שרבו (הרש"ל בחידושיו לטור ובתשו' סי' ס"ד) ג"כ נהג להחמיר בזה.

ובאשר למנהג הספרדים למעשה. למרות שמרן בב"י (שם) כ' שהמנהג שלא לסומכן, אלא כ"א מברך בביתו ענט"י ואש"י, ובביהכ"נ ממשיך א"נ וכו', מ"מ לפי"ד האריז"ל צריך לסמוך ב' ברכות אלה, וכמש"כ בשעהכ"ו ובפע"ח. וכ"כ במצ"ש, בסו"ב, הגחיד"א בקש"ג והבא"ח. מיהו כ' הש"ץ שאין למחות באותם שאין נוהגים לסומכן. הב"ד כה"ח (סי' ו' ס"ק ג',ה' וסי' מ"ו ס"ק ג',ז') ופסק שצריך לסומכן. והגר"מ אליהו שליט"א אמר לי שאמנם טוב לסמוך ברכת א"נ לאש"י, אך מ"מ אין חובה בכך. ובהזדמנות אחרת אמר לי שלדעתו אם התעורר לפני חצות, יאמר בחצות מיד את ברה"ש שמותר כבר לומר, כולל א"נ, ולא ימתין שיצטרך לעשות צרכיו ולברך אש"י, כדי לסמוך א"נ לאש"י, אלא יברך מיד א"נ. ושאלתיו, מדוע לא ימתין שיצטרך לברך אש"י כדי לסמוך א"נ לאש"י, הרי לפי האריז"ל צריך לסמוך א"נ לאש"י, וכמש"כ הבא"ח (ש"ר פר' "וישב" ס"ב) וכה"ח (סי' ו' ס"ק ג',ה' וסי' מ"ו ס"ק ג',ז'). וענה לי שמלשון הבא"ח (שם) משמע שאם אינו צריך להתפנות וממילא אינו מברך אש"י, לא ימתין אלא יאמר מיד א"נ ושאר ברה"ש. ורק אם צריך הוא ממילא לאחר חצות לומר אש"י, שיסמוך אליה ברכת א"נ. והראני שכ"כ הגרי"ח עצמו בעוי"ח (פר' "וישב" ס"ז. וידוע שהגרי"ח כתב ספר עוי"ח בסוף ימיו). עכת"ד. וכעין זאת כתב בילקו"י (שאר"י ח"א עמ' פ"א סט"ז), שנהגו להסמיך א"נ לאש"י, אך אין לגעור במי שאינו סומכן. ומיהו טוב להסמיכה לברכה הפותחת בברוך. ע"כ.

נמצאנו למדים שהספרדים ההולכים בתר הקבלה צריכים לסומכן, ואילו הנוהגים עפ"י הפשט טוב שיסמכון, אך מ"מ אין זה מעיקר הדין (כמרן בב"י) ואין לגעור במי שאינו סומכן (כמש"כ הש"ץ הנ"ל). ומ"מ גם לפוס' עפ"י הקבלה יש מהם שכתבו שא"צ להמתין מלברך א"נ אם א"צ כעת לברך אש"י. ולענין מנהג האשכנזים. כפי שראינו לעיל אף לפוס' האשכנזים לאו מילתא פסיקתא היא. והמ"ב (סי' ו' סקי"ב) הב"ד הטור שא"צ לסומכן, אך הוסיף עפי"ד הב"ח והלבוש שיש לעשות על צד היותר טוב לסמוך א"נ לאש"י. והיות שגם בביאור הגר"א בסי' מ"ו דעתו שיש לסמוך א"נ לאש"י, א"כ נכון להזהר בזה לכתחי'. ע"כ. ועוד פרטי דינים בענין ברכת א"נ ראה לקמן מש"כ בדיני שאר ברה"ש, בפרקים י"ט,כ'.

פרק י"ד - ברכות התורה - החובה לספרדים לאומרן לפני הסליחות

תחילה ראינו צורך לכתוב דברי מרן הח"ח (סי' מ"ז סק"ב) בהסבר הגמ' בנדרים (דפ"א,א') על חשיבות ברה"ת. שאמרו חז"ל עה"פ "על מה אבדה הארץ... ויאמר ה' על עזבם את תורתי" (ירמיהו פ"ט פס' י"א-י"ב). שדבר זה נשאל לנביאים על מה אבדה הארץ, שהרי ישראל היו עוסקים בתורה, ומצינו שכל זמן שהיו עוסקים בתורה ויתר הקב"ה על עוונותיהם, ולכן לא ידעו על מה אבדה. והקב"ה הבוחן לבבות ידע שאע"פ שעסקו בתורה לא היו עוסקין לשם ל"ת אלא כמו שלומדין שאר חכמות (והוא מדברי מהר"י אבוהב שהביא מרן בב"י רס"י מ"ז. וע"ע בפרישה רס"י מ"ז). ולכן לא ברכו ברכת התורה משום שהתורה לא היתה חשובה בעיניהם ולכן לא הגינה עליהם. ולכן גם כתב מרן בשו"ע (סי' מ"ז ס"א) ש"ברכת התורה צריך ליזהר בה מאוד". והוסיף המ"ב שצריך ליתן הודאה שבחר בנו ונתן לנו כלי חמדתו (ראה בספר מתוך התורה הגואלת ח"א עמ' ב',ג'). וגם אמרו בגמ' שם שאם אינו נזהר בברה"ת ח"ו אינו זוכה לבן ת"ח. עכת"ד.

ובענין ני"ד. ראשית יש לדון אי יש חובה לומר ברה"ת קודם הסליחות.

נחלקו הראשו' אי מותר לומר פסוקים שלא כדרך לימוד אלא דרך תחנונים, וזאת קודם שבירך ברכת התורה. שכתב האגור (סי' א') בשם מהר"ם מרוטנבורג דהא דצריך לברך כשהוא משכים היינו דוקא כשלומד. אבל אם מתפלל תחנונים א"צ לברך. ועוד הביא האגור (בסי' צ"ב) שמהר"י מולין (הוא המהרי"ל) בתשובותיו (סי' ק"נ דפוס קראקא) כ' שאין לחוש אם אומר פס' קודם ברה"ת כיון שאינו אומר אותם דרך לימוד אלא דרך בקשה וריצוי. וכתב שכן נוהגים באשכנז. ע"כ.

ואמנם האגור (בסי' א') הביא גם דעת המהרי"ל שצריך לברך לפני שאומר פסוקים אפי' כשאומרם דרך תפילה ותחנונים (והוא ממנהגי המהרי"ל, הל' תפילה, דס"א,ב' בדפוס ירושלים. וכ"כ בתשו' המהרי"ל סי' ק"נ דפוס קראקא, שכך נהג לעצמו. וראה בשו"ת מהרי"ל החדשות, סי' א' בדברי המהדיר). ולכן יש שדייקו שמנהגו לעצמו היה להחמיר אך לאחרים היקל מדינא (הגהות והערות לטור השלם סי' מ"ו סקכ"ב. וראה יבי"א ח"ד סי' ז' סק"ב). ואף הראב"ד כ' להחמיר בזה והצריך לברך קודם את ברה"ת, וכ"כ האורחות חיים, שבעשי"ת כשקמים קודם היום לסליחות מנהגם לברך ברה"ת ולשנות משנה א' קודם "אשרי" שבתחילת הסליחות. ע"כ (הב"ד מרן בב"י סס"י מ"ו. וראה ביבי"א שם סק"ד שמפקפק אם אכן זו ד' הראב"ד והאורחות חיים). וכ"נ ד' הטור (בסס"י מ"ו, מדכתב שהוקשה לו הסדר מסידורי האשכנזים לומר פס' קודם ברה"ת). ואף בתשו' הרמב"ם פאר הדור (סי' ק"ד) כבר כתוב שלעולם צריך שיברך על התורה קודם קריאה, ואפי' יקרא פס' א'. ואין חילוק אם יקרא דרך תחינה ובקשה, יהיה מה שיהיה עכ"פ צריך לברך. עכ"ל. הב"ד הגחיד"א בברכ"י ובקש"ג, וכה"ח (סי' מ"ז סקנ"ה). וע"ע בשב"ל (סי' ה'), בס' מט"מ (סי' ל"ו) ובשו"ת רש"ל (סי' נ"ו) בשם מהרי"ל.

גם מרן בשו"ע (סי' מ"ו ס"ט) הביא את ב' הדעות וכ': לא יקרא פסוקים קודם ברכת התורה אע"פ שהוא אומרם דרך תחנונים. ויש אומרים שאין לחוש כיון שאינו אומרם אלא דרך תחנונים. ונכון לחוש לסברא ראשונה. עכ"ל. ונחלקו האחרו' בהבנת דעתו וכן בדין למעשה. שבענין דעת מרן כתב בעל החקרי לב (חאו"ח סי' ט') שההכרעה בשו"ע הינה שא"צ לברך. גם ערוה"ש (סי' מ"ו סקי"ד) כ' שמבואר מדברי מרן בשו"ע שדעתו להקל. וכ"כ הג"ר יצחק אבולעפיא בפני יצחק (ח"ה בהשמטות לסי' ה'), ושו"ת בצל החכמה (סי' א' סק"ה). וכן הבין הגר"ע יוסף שליט"א ביבי"א (ח"ד סי' ז' סק"ג), והסביר דממש"כ מרן ש"נכון לחוש לסברא ראשו'" היינו שרק נכון לחוש לכך אך לא פסיקא ליה מילתא לחומרא. ומש"כ מרן דעת המחמירים כסתם והמקילים כי"א, וקיי"ל שבכגון דא הלכה כסתם, הו"ד כשלא חיוה דעתו בסיום דבריו. ולעומתם הגחיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סי' ס"ו) הקשה ע"ד החק"ל הנ"ל דהא קיי"ל דהלכה כסתם, ובפרט שמרן כ' שנכון לחוש לסברת המחמירים, דהיינו שדעתו כך. והניף ידו גם בשיו"ב (סס"י מ"ו). וכ"כ שד' מרן להחמיר גם בס' רוב דגן (בקונט' אות לטובה סי' מ"ח), וכ"כ בעל השד"ח בשו"ת מכתב לחזקיהו (סי' ד' דכ"א), וכ"כ בשו"ת אור לי (סי' י"ט), בס' ברית כהונה (מע' ו' סק"א) ובכה"ח (סי' מ"ו סקנ"ה).

ואכן גם לדינא נחלקו הפוס' הספרדים. שהגחיד"א בברכ"י (סי' מ"ו סקי"ד) ובקש"ג כ' לדינא להחמיר. וכ"פ הרב ש"ץ (דנ"ז,ב'), בסידור בית עובד (דיני ברכות השחר סי"ד), והחס"ל (רס"י מ"ז), וכ"פ הגאון בעל השד"ח בשו"ת מכתב לחזקיה (סי"ד), וכ"כ בשו"ת אור לי (שם) ובספר אות אמת (דקי"ג). הב"ד כה"ח (סי' מ"ו שם) ויבי"א (שם). וכ"פ כה"ח עצמו להחמיר (וכ"כ בסקנ"ז בשם אחרו'). ואף הגר"מ אליהו שליט"א כ' בסה"ל (ח"א עמ' מ"א סנ"ד) שהנוהגים לומר פסוקים דרך תחנון כגון בסליחות לא יאמרום לפני ברה"ת. וכן הורה לי בע"פ, שהספרדים צריכים לברך ברה"ת לפני הסליחות. עכת"ד. וכ"נ מד' הרח"ף ברו"ח. וע"ע בכה"ח (סי' ד' ססקט"ז, סי' ח' סק"ו וסי' כ"ה ססקס"ח). ולעומתם נראה שד' החק"ל ושו"ת פני יצחק (שם) שיש להקל בזה, וכ"נ ד' הרב מצ"ש והרב יד אהרן (בהגה"ט סי' ד'). ואף הגר"ע יוסף ביבי"א (שם) נראית דעתו להקל בזה. אלא שבילקו"י (ח"א עמ' נ"ז) הביא זאת כמחלו', ופסק ש"נכון לחוש לסברא זו ולא לומר שום פס' אפי' דרך בקשה ותחנונים אלא לאחר ברה"ת. ולכן הקמים באשמורת לומר סליחות יברכו כל ברכות השחר עם ברכות התורה, ורק לאחר מכן יאמרו הסליחות הכוללות מזמורים ופסוקים". והסביר שם הגר"ע יוסף (בהערות) דהוא משום שאין הכרח כלל לומר שד' רב עמרם גאון להקל בזה, ולכן י"ל שאילו ראה מרן את תשו' הרמב"ם היה חוזר בו ופוסק להחמיר. ומ"מ סיים שהנוהג להקל בזה יש לו ע"מ לסמוך. עכת"ד. והגרב"צ אבא שאול זצ"ל כתב בשו"ת אול"צ (ח"ב פ"ד סי' ד') שמלשון מרן שכתב שנכון לחוש לסברא ראשונה, משמע שמעיקר הדין שרי. ומ"מ מנהג הספרדים להחמיר בזה שלא לומר סליחות ופסוקים קודם ברה"ת. ואעפ"כ אם נזדמן לו לשמוע י"ג מידות לא יפסיד ענייתן ויענה עם הציבור אף שהוא קודם ברה"ת.

נמצאנו למדים שאכן על הספרדים להחמיר בניד"ז, הן משום שמרן כתב שנכון לחוש לדעת המחמירים, והן משום שנראה שרוב האחרו' הספרדים צידדו להחמיר בזה מדינא (ורבים פירשו כן את ד' מרן בשו"ע), והן משום שכן ד' הרמב"ם בתשובותיו, וכבר כ' בשו"ת תעלומות לב (דקי"ג,ב') דהיכא דלא ברירא לן דעת מרן בשו"ע יש לפסוק כד' הרמב"ם (הב"ד ביבי"א שם סק"ה). ואף המקילים בזה מעיקר הדין, יש מהם הסוברים שמצד המנהג יש להחמיר (אול"צ הנ"ל).

פרק ט"ו - הדין הנ"ל לאשכנזים

ולגבי מנהג האשכנזים בהא. כתב הרמ"א בד"מ (סי' מ"ו סק"ו) שהמנהג שמברכים ברה"ת מיד אחר ברכת אשר יצר קודם שיברך "אלקי, נשמה", וקורים אחריה ברכת כהנים ומשנת אלו דברים שאין להם שיעור ומשנת אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהם. ע"כ. ואילו בשו"ע (סי' מ"ו ס"ט) כ' הרמ"א שהמנהג כסברא האחרו' (שכתב מרן, שאין לחוש לומר פסוקים דרך תחנונים לפני ברה"ת), שהרי בימי הסליחות מתפללים הסליחות ואח"כ מברכין על התורה עם סדר שאר הברכות, וכן בכל יום כשנכנסין לביהכ"נ אומרים כמה פסוקים ותחנונים ואח"כ מברכין על התורה. ונהגו לסדר ברה"ת מיד אחר ברכת אשר יצר ואין לשנות. עכ"ל. והעירו האחרו' שלכאו' ד' הרמ"א סותרים זא"ז. שבד"מ כ' שהמנהג להחמיר ולברך ברה"ת מיד. ובמפה כ' תחילה שהמנהג להקל ולברך ברה"ת רק לאחר הסליחות ובסו"ד במפה חזר שוב למש"כ בד"מ שנהגו להחמיר ולברכן מיד אחר אשר יצר (וע"ע לקמן בסמוך).

והלבוש (סי' תקפ"א ס"א) כ': "ונ"ל דלדידן שנוהגים בכל השנה לברך ברה"ת קודם שום פסוק כהטור ז"ל וכו', יש לנו לנהוג כן גם בימי הסליחות וכו'. ובשלמא בני ארץ אשכנז שנוהגים לאחר [את] ברה"ת עד פר' התמיד וכו', ה"נ א"צ לברך קודם הסליחות. אבל אנו יש לנו לעשות בימי הסליחות ככל ימות השנה לברך מיד ברה"ת וכו', ואי לא עבדינן הכי הו"ל ככסיל בחושך הולך. ע"כ. וכ"כ המ"א (סי' מ"ז סקט"ו). וראה בפרישה (סי' מ"ו סקכ"ח) שהמנהג לומר ברה"ת קודם "אלקי, נשמה" ואין טעם למנהג (כגי' הטור השלם). ומהר"י עייאש במט"י (סי' מ"ו סקט"ו) הקשה ממש"כ הלבוש שהמנהג להחמיר ולברך ברה"ת מיד, על מש"כ הרמ"א בשו"ע שהמנהג כסברה האחרונה בשו"ע והיינו להקל. ודוחק לומר דמקומות חלוקים באשכנז. אלא תירץ שמש"כ הלבוש שהמנהג להחמיר, על עצמו הוא אמר כן ולא על מנהג העיר. וכן מש"כ הרמ"א ש"נהגו לסדר ברה"ת מיד" קאי על היחידים בביתם. ע"כ. והמאמ"ר (סי' מ"ו סקי"ג) ג"כ נתחבט בד' הרמ"א במפה שנראה שסותר דבריו מרישא לסיפא, והעלה שמקומות חלוקים הם באשכנז בענין זה. והגר"ע יוסף ביבי"א (שם סק"ב) כ' ליישב ד' הרמ"א שכוונתו שמקודם היה המנהג לברך ברה"ת מאוחר ולא מיד, ושוב נשתנה המנהג בזמנו למעליותא לברך תחילה ברה"ת. אלא שגם בזמן הרמ"א היו נוהגים כמה מהמוני העם להניח ברכת ענט"י ואשר יצר וברה"ת אחר הסליחות, וכמש"כ הרמ"א (בסי' ו' ס"ב) והט"ז (שם בסי' ו'). ומש"כ הלבוש הנ"ל, הוא משום שמקומות חלוקים הם באשכנז ובאירופה.

ולענין דינא נראה לפסוק לאשכנזים כד' מרן הח"ח במ"ב (סי' מ"ו ס"ק כ"ז וכ"ח), שכיון שכ' הרמ"א דהיום נהגו לברך ברה"ת מיד אחר אשר יצר, ולא לומר קודם לכן שום פסוקים, א"כ ס"ל שאין לומר שום פס' אפי' דרך תחנונים קודם ברה"ת, ולכן יש לנהוג ג"כ בימי הסליחות לומר ברה"ת קודם הסליחות ולדלגה אח"כ (כשאומר שאר ברה"ש). והסביר שמש"כ הרמ"א בתחילת דבריו שמתפללין הסליחות ואח"כ אומרים ברה"ת זהו מעיקר הדין, אלא שכיום נהגו העולם להחמיר כד' הטור. עכת"ד. וע"ע מש"כ בסי' ו' (סקי"א).

נמצאנו למדים שאף למנהג האשכנזים יש למעשה להחמיר בזה ולומר ברה"ת קודם הסליחות, וכמש"כ הרמ"א (בד"מ ובסו"ד במפה) והמ"ב. וע"ע שו"ת הרש"ל (סי' נ"ו) ומה שהשיב ע"ד ביבי"א (שם סק"א), ובהגהות והערות על הטור השלם (סי' מ"ו סקכ"ג).

ואמנם נראה שיש עוד צד נוסף להחמיר בזה, דסו"ס האומרים סליחות קורין אותן מתוך הספר, וכבר כתבו כמה אחרו' שלמרות דשרי להרהר בד"ת קודם ברה"ת (וכמש"כ מרן בסי' מ"ז ס"ד. ושלא כגאון. עיי"ש במ"ב סק"ה ובבה"ל ד"ה "המהרהר". וכבר כתבנו ע"כ במקו"ד הל' ליל הסדר פ"ו הערה ט"ו ופ"ט הערה ס'), מ"מ כשקורא מתוך ספר אפי' בהרהור יש לצדד שצריך קודם לברך ברה"ת. שכן צידד הגריעב"ץ במו"ק (סי' מ"ז. וכ' שהמהרהר בע"פ הוי דרך ארעי, משא"כ מתוך הספר הוי דרך קבע). וכ"כ במנחת אהרן (כלל ה' סי' ל"ד, מטעם דהמעיין בספר א"א שלא יוציא מפיו). וכ"כ בפתה"ד (סי' מ"ז סק"ב) בשם הרב בית עובד. וכ"כ הגר"מ אליהו בסה"ל (ח"א עמ' מ' סנ"ב). אמנם יש מהאחרו' שחולקים ע"כ ומקילים להרהר בד"ת אף קודם ברה"ת (ראה ביבי"א ח"ב סי' ד' סקי"א, ובח"ד סי' ח' סקכ"א, שהביא דבריהם וכ' למסקנה שנכון להחמיר בזה). ושמא יש לחלק ולומר שאין דין הקריאה מתוך ספר שייך לני"ד, דהתם המחמירים מחמירים כיון שד"ת הללו אי היה קוראם בפיו היה ודאי חייב בברה"ת, משא"כ בני"ד שכיון שאומרם דרך תחנונים י"א שאינו חייב כלל לברך ברה"ת. וצ"ע ואכמ"ל.

פרק ט"ז - דין ברכות התורה לגבי מקרים שונים

ומעתה נבוא בס"ד לבאר בקצרה דין זמן ברה"ת לגבי כמה מיקרים:

מי שהיה ער עד הסליחות (לאחר חצות) והלך לישון אח"כ לפני עה"ש, יברך ברה"ת בבוקר כשקם (מרן סי' מ"ז סי"ב. כה"ח סי' מ"ז ססקכ"ז). והיינו אם ישן שינת קבע יברך מיד כשקם, בין קודם עה"ש ובין לאחריו. ואינו מברך ברה"ת קודם שהולך לישן (מ"ב סקכ"ז. כה"ח שם).

אם לפני הסליחות ישן רק שינת ארעי, א"צ לברך ברה"ת לפני הסליחות, ואף אסור לו לברכן (מ"ב רס"ק כ"ח).

מי שהיה ער עד חצות, ועד"ה בירך ברה"ש בחצות, אך טעה והוסיף לברך גם ברה"ת, יאמר בשכמל"ו משום דהוי ברכה לבטלה דהרי טרם התחייב בה, וישוב לברך ברה"ת לאחר שישן שינת קבע על מיטתו, או אם נשאר ער יברכן אחר עה"ש (כה"ח סי' מ"ו סקכ"ח). ונראה שאם ישן שינת ארעי ולאחריה טעה ובירך ברה"ת, כשהולך לישון שינת קבע לאחר הסליחות לא יברך כשקם את ברה"ת, אא"כ לכו"ע מה שישן קודם הסליחות הוי שינת ארעי (כנ"ל בקונטרס זה). וגם כשלכו"ע הוי שינת ארעי נראה דעדיף טפי (ולא מדינא) שישמע בבוקר את הברכה מאחר (וכעין מש"כ כה"ח סי' מ"ז רסקכ"ט גבי ברה"ש). וכאשר יש ספק אי היה צ"ל ברה"ת, וכגון שמסופק אי ישן שינת ארעי או קבע (היינו שמסופק מבחי' זמן השינה או האופן שישן), או ספק אי ישן בזמן שהינו לילה או דהוי יום. יש לעיין אז אם יאמר מיד לאחר הברכות שבירך בחצות בשכמל"ו ולא יאמר פס' כלשהו לאחריהן ואח"כ בשכמל"ו, וזאת משום שיש לסמוך בשכמל"ו מיד לברכה (עפי"ד הרמב"ם פי"ב משבועות הי"א, שכתב שאם הוציא שם לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו, כדי שלא יזכר לבטלה. והרדב"ז שם כ' שהמקור לזה הוא מהגמ' ירו' ברכות גבי המברך ברכה שלא כדין, שצריך לומר בשכמל"ו. וכ"כ מרן בכס"מ והגמ"י. ואמנם בני"ד הרמב"ם לא כתב כן דוקא גבי ברכה, וכנ"ל. וכמו שכתבנו במקו"ד הל' פסח ח"א פרק ב' - דיני הגעלת כלים, בכת"י. והארכנו שם בכך עפי"ד רוא"ח. ואכמ"ל), ויסמוך במקרה זה על הפוס' שאין חובה ללמוד מיד אחר ברה"ת. או שבני"ד יש לסמוך מיד ל"ת לברה"ת, ויאמר פסוק קצר כלשהו (כגון "לישועתך קויתי ה'") ומיד לאחריו יאמר בשכמל"ו [שכבר נחלקו בזה הראשו'. שמדברי ר"י נראה שאם הפסיק בין ברה"ת ללימודו אין בכך כלום. וכ"כ רבינו יונה והמרדכי. הב"ד מרן בב"י, כה"ח (סי' מ"ז סקי"ט) וש"א. ומה שחייבו ללמוד מיד אחר התפילה אם יוצא י"ח בברכת "אהבת עולם" משום שאינה עיקר הברכה של ברה"ת. אך ברה"ת עצמה פוטרת כל היום, וכמש"כ המ"ב סקי"ט. ואילו מדברי הרמב"ם (פ"ז מתפילה) משמע שבברה"ת נמי צריך לסמוך הלימוד לברכה כמו שאר המצוות, וכמש"כ בב"י. ואכן מרן בשו"ע (סי' מ"ז ס"ט) כ' שי"א שאם הפסיק בין ברה"ת ללימודו אין בכך כלום, והנכון שלא להפסיק ביניהם, וכן נהגו לומר פרשת ברכת כהנים סמוך לברה"ת. עכ"ל. והסבירו האחרו' (ראה מ"ב סקי"ט וכה"ח שם) שד' מרן שמעיקר הדין אין בכך כלום, משום שלא כתב אלא שרק נכון לחוש למחמירים. והמ"ב (שם) כ' שלמעשה רוב האחרו' חולקים ע"ד מרן שם, וכן פסק להלכה כדעת המחמירים המצריכים לברך שוב אם הפסיק ולא למד מיד אחר ברה"ת. אמנם כה"ח שם הב"ד הרבה אחרו' שמקילים בזה, מהם הלבוש, מש"צ, עו"ת, הגר"ז וסדור בי"ע. והכריע שאין לברך שוב מצד סב"ל]. ואמנם תוך כדי דיון בדבר היה נראה בס"ד שאולי העדיף ביותר לומר את פס' "ה' ימלוך לעולם ועד", שאז גם ממליך את ה' בעולם וגם אומר פסוק. וכן עולה מדברי הרמב"ם הנ"ל מהל' שבועות, שלא הזכיר כלל בשכמל"ו, אלא אמר להוסיף תיבות "ברוך הוא לעולם ועד" או "גדול הוא ומהולל מאוד" וכיוצ"ב. ושאלתי את הגר"מ אליהו ע"כ, ותחילה רצה לומר שאף אמירת בשכמל"ו הוי כעין לימוד תורה, משום שחז"ל אומרים שדבר זה יעקב אבינו אמרו לאחר שאמר פס' "שמע ישראל". אך שאלתיו שהרי מי שקם באמצע הלילה ורוצה לומר בשכמל"ו הרי א"צ לברך ברה"ת קודם לכן, ולכן אמר הגר"מ אליהו שאכן הטוב ביותר לומר פס' "ה' ימלוך לעולם ועד" שאז אומר גם פס' וגם ממליך את ה'. ואם לא יעשה כן, הרי צריך הוא לומר תחילה בשכמל"ו, ורק אח"כ לומר פסוק. כיון שמה שאמרו שצריך ללמוד תורה מיד אחר הברכה, אין הכוונה ממש מיד תכ"ד, אלא יכול לומר קודם בשכמל"ו ורק אח"כ את הפסוק. והוכחה לכך, ממי שלא בירך ברה"ת ויוצא י"ח רק ע"י ברכת "אהבת עולם". שהרי ממשיך הוא להתפלל את כל תפילת העמידה ורק אח"כ אומר הוא דברי תורה. ומשמע מכאן שאף לאחר שהיה של הרבה זמן מועיל לומר דברי תורה לאחר ברה"ת. עכת"ד. והג"ר זלמן נחמיה גולדברג שליט"א אמר לי שבמקרה של ספק אם בירך ברה"ת לבטלה, מסתבר שעדיף לומר מיד פסוק ולא לומר בשכמל"ו, כי ספק אם בשכמל"ו הינו מתקן ממש את המעוות שעשה. עכת"ד. וגם מדבריו היה נראה שהסכים שעדיף ביותר לומר את פס' "ה' ימלוך לעולם ועד", שאז גם ממליך את ה' בעולם וגם אומר פסוק. ומ"מ אם ישן ביום הקודם שינת קבע ולאחר שקם לא בירך ברה"ת, ואח"כ היה ניעור בלילה ולאחר חצות בירך את ברה"ת בטעות יחד עם שאר ברה"ש. נראה בס"ד שלא יאמר בשכמל"ו אלא יאמר מיד פסוק ורק אח"כ בשכמל"ו. וזאת עפי"ד הגרע"א שהביא המ"ב (סי' מ"ז סקכ"ח), שאם ישן שינת קבע ביום והיה ניעור כל הלילה, דבעי לכו"ע לברך בעה"ש ברה"ת. ואמנם בני"ד לא עבר כל הלילה וא"צ לכו"ע לברך ברה"ת בחצות, אך כיון שי"א שהיה צריך לברך ברה"ת כבר כשניעור ביום כמש"כ מרן בסתם (בסי' מ"ז סי"א. והוא מהטור בשם תשו' הרא"ש), הרי שבני"ד שבדיעבד כבר בירך בחצות יסמוך על הפוס' הנ"ל שהיה צריך לברך כבר קודם לכן משניעור ביום, ומה שבירך עתה אין זו ברכה לבטלה בודאות. ולכן יאמר קודם פס' ורק אח"כ יאמר בשכמל"ו. ואם ילך לישון לפני עה"ש, יאמר לאחר שיוציאנו בברה"ת כשניעור משנתו. ואם לא ילך לישון, ישמע את ברה"ת מאחר לאחר עה"ש.

ובענין מי שישן שינת קבע בלילה לפני הסליחות, ולאחר מכן נשאר ער לפחות עד שחרית, יברך ברה"ת כשקם לפני הסליחות [מ"ב (סי' מ"ז רסקכ"ח). בה"ל (ד"ה "המשכים"). כה"ח (סי' מ"ו סקנ"ט וסי' מ"ז סקכ"ט). דלא קיי"ל כר"ת, הר"ם ור"י שכתבו שברה"ת של אתמול פוטרת עד שחרית הבאה, וכמש"כ בב"י, בכה"ח סי' מ"ז שם ובש"א]. ועיי"ש בכה"ח (סי' מ"ז סקכ"ט) בשם הבא"ח (פר' "וישב" סי"ג), שאם קם סמוך לחצות י"א שימתין עד חצות ואז יברכן, כדי לברך את י"ח ברה"ש עפ"י הסדר לפי הקבלה, שברה"ת בסופן. ומ"מ בעת חצות לא יתבטל אלא יאמר שירות ותשבחות לה'. ויש חולקים ומעמידים הדבר על עיקר הדין דשרי לברכה אף לפני חצות. ונלע"ד שכן יש לנהוג ואין להמתין כלל מלברך ברה"ת, דאין לבטל תורה אפי' זמן קצר בגלל חומרא זו [ומה שכתבנו לעיל בפרק ב' להמתין מללמוד תורה כל עוד לא נטל כראוי אף שישן בכפפות, התם הוא כדי שלא ילמד תורה בספק טומאה. דדבר חמור מאוד הוא. ואע"ג דד"ת אינם מקבלים טומאה, מ"מ נראה שמסייע הוא לכוחות הטומאה בזה. וכן מסופר על ש"ץ שר"י, שהיה לומד תורה מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין, ולבוש כולו בגדי לבן, אך היה שותה את מי נט"י דשחרית. ופוק חזי מה עלה בסופו. וראה עוד מש"כ הח"א (כלל ה' סק"א) והב"ד כה"ח (סי' ה' סק"ה), במעשה באותו גדול שהזכיר ש"ש בתפילה ולא כיון ולא חרד כראוי. והלא בני"ד אומר הוא ברה"ת עם שם שמים כשלחלק מהפוס' - הפוסקים כזוה"ק - ידיו טמאות. וודאי אין זה כבוד המלך, מלכו של עולם, שאין נזהרים לומר את שמו בטהרה]. ועוד י"ל בני"ד, שהבא"ח כתב רק ש"נכון" להמתין אז מלברך ברה"ת עד חצות. והיינו לא מעיקר הדין. וגם מהר"א מני, שהוא מקור ד"ז, כתב רק שיש "חסידים" הנוהגים כן. והיינו לא מעיקר הדין. ונראה עוד לענ"ד, שיש מהפוס' שיאמרו על כגון דא, דאותם חסידים אין רוח חכמים נוחה מהם. דלימוד תורה עדיף). ושאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א מדוע לדעתו מי שהתעורר סמוך לחצות יאמר שירות ותשבחות לה' יתברך, ורק אחר חצות יאמר ברה"ת עם ברה"ש. הרי הבא"ח (פר' "וישב" סי"ג) כתב שיכול לברך ברה"ת קודם חצות עפ"י הזוה"ק והמקובלים (עיי"ש שמ"מ מפסיד תיקון מסוים), ורק אם ניעור קרוב לחצות "נכון" להמתין עד חצות, אך משמע ממנו שמעיקר הדין אין חובה להמתין לחצות. ואף מהר"א מאני זצ"ל שהחמיר בזה יותר, משמע ממנו שאין זו חובה גמורה. א"כ מי שרוצה להחמיר בלימוד תורה ואינו רוצה לשיר שירות ותשבחות במקום ללמוד תורה, שיהיה מותר לו לברך ברכות התורה מיד כשניעור ולא ימתין לחצות. וענה לי הגר"מ אליהו שמה שאומרים שימתין לחצות הוא כדי לחבר את ברה"ת לברה"ש, לכן אם יש זמן רב לחצות, כגון חצי שעה, אכן יברך מיד ברה"ת. אך אם יש זמן מועט לחצות, כגון חמש דק', יאמר שירות ותשבחות עד חצות ואז יאמר ברה"ת. כי בשל חמש דקות עדיף לנהוג אליבא דכו"ע ולחבר ברה"ת לברה"ש (היינו לומר ברה"ת אחר ברה"ש, עד"ה - מ.ה.). עכת"ד. וע"ע כה"ח (סי' מ"ו סקי"ח).

ונראה מדברי הגר"מ אליהו שאף כשקם זמן מועט קודם חצות אין איסור בדבר לומר ברה"ת מיד כשקם, ואף אין חובה בכך אלא עדיף לדעתו להמתין ולברכה רק אחר חצות. ועוד נראה לגבי ני"ד כשקם לפני חצות לצורך הסליחות, שמיד לאחר ברה"ת יאמר משנה, מדרש וכדו', ולא יסמוך לכתחי' שיאמר מיד "אשרי" בתחילת הסליחות, דהא י"א דהוי דרך תפילה וא"צ ברה"ת. ולד' המקובלים אין לומר פסוקים מתורה שבכתב בלילה [כמש"כ בשו"ת רפ"ע (ח"ב סי' ב') כה"ח (סי' קל"א סקנ"ב, סי' קל"ב סק"ו וסי' רל"ז סק"ט), וסה"ל (פ"ב עמ' קמ"ב) והוא עפ"י האריז"ל בשעה"מ. וראה שעה"צ (סי' רל"ח סק"א). אמנם הגחיד"א כתב ששמע מפי אדם גדול ומקובל, שיש לחלק בין קריאת תהילים לשאר מקרא (בהשמטות לספר פתח עינים). והב"ד הבא"ח (ש"ר פר' "פקודי" ס"ז), וכתב ע"כ שיש לסמוך על דבריו אחר חצות. וכן היקל שם למי שאינו יודע לקרוא אלא רק תורה שבכתב. וכן לקרוא המקרא בלע"ז. וראה מש"כ כה"ח (בסי' רל"ז סק"ט) שהמנהג לומר תהילים אחר חצות הלילה, שהוא שירות והודאות. עיי"ש עוד פרטי דינים בזה. וכ"כ להקל בילקו"י (ח"ג עמ' תרס"ד) עפ"י יבי"א (ח"ו סי' ל') דשרי לומר תהילים אחר חצות, ואף קודם חצות שרי ללמוד תנ"ך עם פרש"י. ומי שאינו יודע ללמוד תורה שבע"פ אלא רק תורה שבכתב, רשאי ג"כ לקרוא תורה שבע"פ בלילה עיי"ש. והגר"מ אליהו שליט"א אמר לי שיש אופנים להקל בענין זה, וכגון שלומד מבלי להוציא את המילים מפיו אלא רק קורא בהרהור (וראה כה"ח סי' רל"ז סק"ב, ומקו"ד הל' ליל הסדר פ"ו הערה ט"ו ופ"ט הערה ס', אי הלומד כך נחשב כמקיים מצות לימוד תורה). וכן אם לומר התנ"ך עם פירושים, ואפי' רק פירוש רש"י על הנ"ך, שהוא קצר מאוד. והוסיף, שלמרות שהמקובלים כתבו שלא לומר תהילים בלילה אפי' על חולה, מ"מ נהגו העם להקל בזה ולומר עליו תהילים. עכת"ד. וכעין זאת כתב הגר"מ אליהו בסה"ל שלו (ח"ב עמ' קמ"ב, בשם כמה פוסקים). ולכאורה אין להתיר לומר הפסוקים בסליחות מטעם שזה חלק מתפילה, ואומרם לא כלימוד תורה אלא דרך תחנונים. דנראה שלפי המקובלים מעיקר הדין אין להתיר זאת, ורק מצד המנהג נוהגים להקל בזה לאחר חצות ולומר תהילים]. ובמקרה זה פוטר בברה"ת שמברך לפני הסליחות את לימוד התורה שלו עד השינה הראשונה בלילה הבא [בה"ל (סי' מ"ז סי"ג ד"ה "המשכים"). כה"ח (סי' מ"ז סקכ"ט). סה"ל (לגר"מ אליהו, ח"א עמ' ל"ט סמ"ה). והגר"ע יוסף ביבי"א (ח"ח ס' ל') ששינת קבע בלילה הוי הפסק ואם ישן שוב צריך לברך שוב ברה"ת]. וכ"ז אמור בין שבירך ברה"ת קודם חצות ובין לאחר חצות.

ואם ישן שינת קבע בלילה לפני הסליחות, ולאחר הסליחות חזר לישון שינת קבע עד עה"ש או קודם לעה"ש, כתב המ"ב (סי' מ"ז סקכ"ט) שלד' הפוס' דס"ל ששינת קבע ביום לא הוי הפסק וא"צ לברך שוב כשניעור, הרי גם בני"ד כששב לישון שינת קבע הן קודם אור יום והן ביום א"צ לחזור ולברך, כי מסתמא דעתו של אדם לפטור בברכה זו עד שינת הלילה שלאחריו. אלא שהוסיף, שלפי מה שהסיק בענין הישן שינת קבע ביום, שהסומך על הפוס' שכתבו לברך ומברך "לא הפסיד" (שם בסקכ"ה), כ"ש בזה שישן שינת קבע קודם אור היום שאם בירך לא הפסיד. עכ"ד. והוי כ"ש, למרות שלכאו' אין נ"מ אם ישן באותו לילה שכבר בירך או ביום שאח"כ, שהרי הטעם הינו מצד שדעתו כשמברך לפטור עד הלילה שלאחריו. אלא די"ל ששינה בלילה הוי הפסק טפי משום שהיא עמוקה יותר, ולא איברי לילא אלא לשינתא. ולמרות שאפשר לומר שדוקא השינה הראשו' בלילה היא השינה הקובעת, ורק פעם א' מברכים בלילה ברה"ת, וכעין מה שמצינו דעת הרשב"א לענין נט"י שרק פעם א' - בשינת הלילה הראשו' נעשה בריה חדשה (ושמא כבר קיבלה נשמתו גם את התורה שילמד ביום הבא). ולכן לא יברך שוב ברה"ת כשניעור בפעם השניה בלילה. ומ"מ המ"ב לא ס"ל לחלק זאת, ונוטה לומר שבכל שינה בלילה, ואפי' בשינה השניה יברך. אמנם ממש"כ בסי' מ"ז (סק"א) שבכל מקרה של ספק בברה"ת יברך רק ברכת "אשר בחר בנו", נראה דה"ה בני"ד יברך רק ברכה זו. ושמא יש לחלק, דהתם הספק הוא מצד המציאות שאינו יודע אם בירך, ולכן יברך רק ברכה אחת. אך בני"ד הספק הוא מצד ההלכה, ואם פוסקים שיברך אז יברך את כל הברכות. ובאשר לעצם הברכה על השינה השניה בלילה ע"ע מ"ב (סי' מ"ז ס"ק י"ג וכ"ח) ויבי"א (ח"ח סי' ה', וכדלקמן). ומ"מ נלע"ד שאף לד' המ"ב שמיקל בזה, אם מקילים דוקא בשינת הלילה מצד כ"ש, יש לברך רק אם ישן שינת קבע קודם עה"ש.

ואמר לי חכ"א, דשמא עדיף לפי המ"ב שיכוון מעיקרא שלא לפטור את הלימוד שילמד אחר שיקום מהשינה השניה, ואין בכך גורם לברכה שאינה צריכה כיון שיש פה צורך כלשהו - שרוצה לצאת י"ח כל הדעות. וכן מצינו שמברכים ברה"ת כמה פעמים, והוא שכל עולה לתורה מברך על קריאתו. ולמרות שבדורות הקדומים היו מברכים רק לפני העולה הראשון ולאחר האחרון, מ"מ כיום כ"א מכוון לפטור רק את קריאתו ולכן כ"א מברך תחילה וסוף. והיינו כשמכוונים לפטור דוקא לימוד מסוים ניתן לברך שוב ברה"ת, ובפרט יש לדעתו להקל ולברך משום שי"א שחיוב ברה"ת הינו מדאו'. וגם כדי שלא יהיה בכלל אותם שלא ברכו בתורה תחילה. ואולי זו גם סברת הפר"ח (כנזכר לקמן בסמוך), שאם כשהקיץ בלילה התכוון לא לשוב ולישון, גם אם נרדם שוב לא יברך שוב ברה"ת, כיון שהתכוון לפטור את הלימוד עד הלילה הבא, אך אם ידע שיישן שוב הריהו צריך לברך ברה"ת גם לאחר השינה השניה משום שהתכוון בברה"ת בתחילה לפטור את לימודו רק עד השינה השניה. עכת"ד. אך לא כן אנוכי עמדי, משום שכפי שאמר לי אותו ת"ח דבריו הינם רק לרווחא דמילתא, דממילא לדעת המ"ב יש לברך שוב ברה"ת. אך באמת המ"ב (סי' מ"ז סקכ"ט) כתב שם שא"צ לחזור ולברך משום שמסתמא דעתו של אדם לפטור בברכה עד שינת הלילה שלאחריו. אך מ"מ כיון שהמברך על שינת היום לא הפסיד, כ"ש שהישן בלילה ומברך שוב כשקם בפעם השניה לא הפסיד. וא"כ אין בזה חיוב גמור. ובענין מה שאמר אותו חכם שאין בזה גרם של ברכה שא"צ, ג"ז אינו כ"כ נלע"ד. ור' מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ז אמצע הערה ח'). ובפרט בשם חזו"ע (עמ' קנ"ו). ומה שכיום בעליה לתורה מברך כל עולה בפני עצמו ברכה תחילה וסוף זה בגלל שכיום כך התקנה הכללית לכולם, ולא רק בגלל שכוונתו לפטור רק את קריאת עצמו. משא"כ בני"ד מי אמר שמהני שיכוון לפטור רק לימוד מסוים. ואמנם מדברי המ"ב הנ"ל שכתב שלא יברך כיון שמסתמא כוונתו על השינה בלילה השני, לכאו' משמע שאף המחמירים וסוברים שלא לברך שוב בקומו מהשניה השניה יודו שאם כיוון ממש בהדיא לא לצאת י"ח אלא עד השינה הבאה, דמהני ויוכל לברך כשיקום בשנית. אך באמת קשה לי הדבר. דהאם מי שלפניו כמה תפוחים ומכוון בברכת "העץ" לפטור רק התפוח הראשון, ואילו על התפוח השני כוונתו לברך שוב, האם באמת יוכל לברך שוב על התפוח השני. ודאי שלא. או שלפחות גרם לעצמו ברכה שאינה צריכה. ואע"ג שמצינו בסידור ויטרי שאף בעת הסעודה יש לברך על שתיית כל כוס וכוס, שם זה מדין היסח הדעת, ובכל זאת לא פסקו כדבריו. ואף שיש מקום לחילוקים בין ברכות התורה לברכות האכילה, מ"מ קיי"ל כפוס' שברכת התורה פוטרת את הלימוד עד השינה בלילה הבא (ואם לא יישן בלילה הבא, היא פוטרת את הלימוד עד סוף הלילה הבא, והיינו עד עה"ש). ומה שכתב אותו חכם שיש לכוון הכוונה הנ"ל ולברך שוב ברה"ת כדי לא להכנס לספק אי צריך לברך ברה"ת שי"א שחיובה מדאו', ולדידם לא אמרינן בזה סב"ל כי זה ספק דאו' ולחומרא. ג"ז לכאו' יש לדחות משום שלהלכה קיי"ל שרק ברהמ"ז חיובה מדאו'. ואף שי"א שגם ברכת "על המחיה" הינה מדאו' כדלקמן בסוף קונטרס זה (בפרק כ"ג), מ"מ גם בזה לא קיי"ל הכי לדינא. אלא למעשה רק ברהמ"ז הינה מדאו' וספקה להחמיר. וא"כ בני"ד חזר שוב הדין של סב"ל. ומה שכתב אותו חכם שיעשה כן כדי שלא יהיה ח"ו בכלל "שלא ברכו בתורה תחילה", ג"ז אינו נראה. דהא התם הכוונה שזלזלו בעצם מצות ל"ת ובמקור החיוב לל"ת שהוא משמים, ולמדו תורה רק כדי להחכים וליהנות מהלימוד. וכמו שכתבו הפרשנים שם. אך פה הריהו לומד לשם שמים, והריהו צדיק שקם באמצע הלילה, ובמקום לחזור ולישון מיד הריהו מתאמץ ללמוד אע"ג שיודע שיצטרך לישון שוב. ורק אינו רוצה להכנס למחלו' אי בעי לברך שוב ברה"ת כשיקום בפעם השניה. והאם על מתמיד כזה ניתן שם של מי שאינו מברך בתורה תחילה. בס"ד לאור כל הנ"ל נראה שאף לאשכנזים נשאר הדין כמש"כ מרן המ"ב שלכתחי' לא יברך שוב ברה"ת כשקם משנתו בפעם השניה, אלא שהמברך שוב "לא הפסיד". ואכמ"ל. ונראה שלד' הספרדים לא יברך, שהרי מרן כ' שם בסי"א שנהגו שאין השינה ביום חשיבא הפסק ולכן אין מברכים (והיינו שהברכה עומדת עד השינה בלילה הבא). וכ"מ מדברי הרב שלמי ציבור (דמ"ו,ב), בשם המקובל הרש"ש, שאין לברך שוב על שינת הלילה כיון שכבר בירך לאחר חצות את ברה"ש וברה"ת הו"ל כישן ביום ולא יברך ברה"ת על הפעם השניה שישן (אע"פ שלא דיבר בהדיא על ברה"ת אלא על כלל ברה"ש). ולכאו' משמע מדבריו שאם התעורר הרבה לפני חצות, ושוב ישן שינת קבע לפני חצות, הרי שגם לדידו צריך לברך פ"ב ברה"ת, דהרי בשניהם ישן לפני חצות ולא חשיבא כשינת יום. וע"ע בדבריו בדף נ"ה (ע"ב), שלד' מהר"י זיין צריך לחזור ולברך ברה"ת שוב כשקם בשנית. ובתשובה לשאלתי אמר לי הגר"מ אליהו שליט"א, שמי שקם באמצע הלילה ללמוד ובירך ברה"ת, ואח"כ שב לישון. שבבוקר כשהוא קם לא יברך שוב ברה"ת. עכת"ד. אלא שמצאנו ביבי"א (ח"ח סי' ה') שכתב שבכגון דא צריך לחזור ולברך ברה"ת גם כשקם בפעם השניה, כיון שחזר לישון שינת קבע על מיטתו בעוד לילה. והביא כן בשם הפר"ח (רס"י מ"ו, וסי' מ"ז סקי"ג) ושו"ת שערי ישועה (אמנם הפר"ח כתב דהו"ד כשקם אדעתא לישון שוב. אך אם קם אדעתא שלא לישן, ונרדם, לא יברך שוב. הב"ד השל"צ שם דנ"ה,ב'). וטעמם, דשינת קבע בלילה הוי הפסק. ומש"כ מרן (בסי' מ"ז סי"א) דנהגו דשינת קבע ביום אינה הפסק, הו"ד בשינה ביום, אך בלילה הוי הפסק ובעי לברך. עיי"ש. ומ"מ נראה שהעיקר כדברי הרש"ש, דהאריז"ל והרש"ש המה הפוס' האחרונים לספרדים בעניני התפילות. ובפרט היכא דסב"ל. והיינו לטעמם שאם בירך אחר חצות את ברה"ש הוי כישן ביום ושוב לא יברך כשניעור בשנית את ברה"ת. ועוי"ל, שבברה"ת שמברך יוצא עד השינה הראשונה בלילה הבא.

פרק י"ז - דין ברכות התורה למי שעֵר כל הלילה

ענף 1: זמן ברכות התורה לניעור כל הלילה.

מי שהיה ער כל הלילה, אך ישן שינת קבע על מיטתו ביום הקודם (כגון שישן אחה"צ ע"מ שיוכל ללמוד כל הלילה, וכמו שנוהגים רבים לעשות לפני ליל שבועות). בענין ברה"ת למי שישן ביום כתבנו לעיל שלדעת מרן אין נוהגים לברך ברה"ת כשניעור, והמ"ב כתב שהמברך לא הפסיד, והיינו שרשאי לברך. ומ"מ מי שישן ביום ואח"כ נשאר ער כל הלילה שלאחריו הרי שאם בדעתו להמשיך ללמוד, חייב הוא מיד לאחר עה"ש לברך ברה"ת, שהרי יש פה גם חיוב מצד השינה שישן ביום (וכסברת הטור שבשינה תליא מילתא) וגם מצד הלילה, שהרי כבר עלה השחר [כ"כ המ"ב (סי' מ"ז ססקכ"ח) בשם הגאון רע"א, שבזה לכו"ע צריך לברך בבוקר, ואין ברכת אהבת עולם של ערבית פוטרת אם לא למד מיד אחר התפילה אא"כ נפסוק כראשו' שגרסו בירו' "והוא שקרא על אתר". והיינו שדי במה שקורא ק"ש מיד אחר "אהבת עולם". וד"ז תלוי במחלו' ראשו'. שכ"כ הרשב"א בשם הראב"ד. ובקיצוש"ע כ' שכן גרסו גם בה"ג והרי"ף. אמנם י"ג בירו' "והוא ששנה על אתר". ראה ב"י (סי' מ"ז) ויבי"א (ח"ח סי' ה' עמ' י"ז בהערה. עיי"ש שיש שהסיקו מכאן שאין ק"ש חשיבא לימוד)]. ובמקרה זה כשהגיע עה"ש יש להזהר שלא ללמוד כלום לפני ברה"ת, דאל"כ לכאו' הריהו עושה כמעשה אותם שלא ברכו בתורה תחילה, כדאי' בנדרים (דפ"א), בטור, בב"י, במ"ב וכה"ח (רס"י מ"ז) וש"פ (ולא דמי להא דכתבנו בסוף ענף ט"ז שאם לומד ללא ברה"ת אינו בכלל שלא ברכו בתורה תחילה, משום דהתם הוא פשוט לא רוצה להכנס למחלו' ולכן לא יברך. אך פה הריהו לומד בקו"ע בזמן שאסור לו ללמוד בלא ברכה). ואע"ג שבילקו"י (שאר"י ח"א עמ' תפ"ב ס"י) כ' שא"צ לדקדק כ"כ להפסיק מיד מלימודו ע"מ לברך ברה"ת, וכ' כן בשם הגר"ע יוסף, מ"מ כתב כן כמילתא בלא טעמא, וכפי שכתבנו. וכן שאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א בענין מי שהיה ניעור כל הלילה, האם חובה שמיד בעה"ש יברך ברה"ת, או שרשאי להמשיך עוד וללמוד. וענה לי שמיד בעה"ש יטול ידיו ויברך ברה"ת. עכת"ד.

והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שבמקרה שלא ישן בלילה, האשכנזים רק שומעים את ברה"ת מאדם אחר שישן. ואכן עדיף שישמעו את ברה"ת מיד אחר עה"ש. אך למעשה המנהג אצל האשכנזים בליל שבועות וכדו' שאדם שישן בלילה מוציא אותם י"ח הברכות, אך הוא בא רק בזמן עטיפת ציצית. ושאלתי שאם הם חייבים בברה"ת והוא מגיע מאוחר, הרי שאסור להם ללמוד תורה בינתים עד שיוציאם. וענה לי שלכן הוא מורה שילמדו אז רק בהרהור. ושאלתי, שהרי לפי הגר"ז (בשו"ע שלו בהל' תלמוד תורה) לא יוצאים ע"י הרהור י"ח מצות לימוד תורה. וענה לי שאמנם כך, אך לפי הגר"א כן יוצאים י"ח. ובכלל הגר"א נבנצל לא מבין את סברת שו"ע הגר"ז שאין בזה מצות ל"ת, שלפי"ז מי שרוצה לעיין בסברת אחד הראשונים או להבין סברת פוסק מסוים אינו מקיים מצות ל"ת. וזה קשה לומר. עכת"ד [אמנם יש להעיר שלכאו' גם דעת מרן בשו"ע (סי' מ"ז ס"ד) נראית דס"ל שאין מקיים מצוות ל"ת בהרהור, מדא"צ לברך ע"כ ברה"ת. וכ"נ ד' הרמ"א (בסי' ס"ח) שהתיר ללמוד תורה ע"י הרהור בתוך ברכות ק"ש (אף שאולי אפשר לדחות זאת ולומר שלמרות שהרהור לאו כדיבור, מ"מ בל"ת יתכן שהמצוה היא ללמוד ולאו דוקא לדבר. ואמנם אינו מקיים מצות "ודברת בם" אם הרהור לאו כדיבור. אך יתכן שמקיים מצות "ולמדתם אותם ושמרתם" וגו'. ור' גמ' עירובין דנ"ד,א' גבי ברוריה, אלא שיתכן ששם רצתה רק שיקיים המצוה לכתחי' אך באמת יי"ח גם בלימוד בהרהור וכ"ש כשלומד בפיו אך בלחש. וע"ע ביומא די"ט,ב' גבי "ודברת בם". אך שמא התם רק בא לאפוקי שלא ידבר דברים בטלים. ויש להאריך בזה ואכ"מ). וכ"כ להחמיר בבה"ל (סי' מ"ז ס"ד ד"ה "המהרהר"). וע"ע במ"ב (סי' ס"ב ס"ק ו',ז', וסי' קפ"ה סק"ב), בבה"ל (סי' ס"ב שם ד"ה "יצא" וד"ה "ואף"), ביבי"א (ח"ד חאו"ח סי' ג'), בקהילות יעקב (ברכות סי' י"א סק"ה), ובספרנו מקו"ד (הל' ליל הסדר פ"ו הערה ט"ו ופ"ט הערה ס')]. ולכן אי מסופק אם כבר עלה השחר, וכדי לא ליבטל באותו זמן, שהרי ישנה חשיבות מיוחדת לחבר יום ולילה בל"ת או בתפילה (וכמש"כ השל"ה הקדוש. והב"ד המ"א, הא"ר, המ"ב, כה"ח וש"פ רס"י א'), לכן יאמר באותו זמן שירות ותשבחות לה' יתברך, ובלבד שלא יהיו שזורים בהם פסוקים, כדי שלא יכנס לבעיה אם לברך לפני כן ברה"ת [בא"ח (פר' "וישב" סי"ב, "וישלח" ס"ג). סה"ל לגר"מ אליהו (ח"א עמ' ג' סי"ב ועמ' מ' סנ"ג) וכ"כ במחזור שלו לשבועות (הנקרא קול יעקב, עמ' ק')]. והעיר לי חכ"א שלכאו' האיסור ללמוד לאחר עה"ש אם טרם בירך ברה"ת תלוי במחלו' אי ברה"ת הוי מדאו' או מדרבנן [ראה שו"ע (סי' כ"ט ס"ג), מ"ב (סי' מ"ז סק"א) וכה"ח (סק"ב)]. דאם היא מדרבנן לכאו' הוי ספק דרבנן (הספק: אי בעי לברך בכלל בעה"ש כשניעור כל הלילה) ולכן מותר ללמוד בלא ברכה. עכ"ד. ועוד נ"ל, שלמרות שהאיסור ללמוד בלא ברכה עונשו גדול (ראה בנדרים שם, בטור וב"י רס"י מ"ז, מ"ב סק"ב וכה"ח סק"א), מ"מ אף אם המצוה לברך ברה"ת הינה מדאו' הרי שיש מקום לומר שאם לומד בלא ברכה אמנם ביטל המצוה לברך, אך אין בזה איסור מדאו'. ואמנם בשאר מ"ע אם עשה אותן בלא ברכה (כגון הנחת תפילין) אין הברכה מעכבת המצוה (אף שבאמת אינה נעשית בשלימות), ומאידך כשהברכה היא עצמה המצוה (כברהמ"ז) אם לא בירך לא קיים כלל המצוה, נראה שבני"ד הוי שלב אמצעי ביניהן - שחייב מדאו' לברך (למ"ד זה), ועונשו גדול אם לא בירך, אך מ"מ לא ביטל מ"ע של הל"ת גם אם נאמר שברה"ת הוי מדאו'.

ואמנם חכ"א העיר שאולי אפשר לומר שמי שלמד בלי ברה"ת ובירך מאוחר יותר לא נכנס לקטגוריה של מי שאינו מברך בתורה תחילה, שהרי סו"ס בירך לאחר מכן, ודמי רק למי שעושה מצוה בלא ברכה. ונלע"ד שאולי אינו נכנס לקטגוריה של אינו מברך בתורה תחילה, דגילה בהמשך שאינו כזה, אך מ"מ איסורא קעביד שלמד בלא ברה"ת. ומוכח מדברי מרן והרמ"א (בסי' מ"ו סעי' ט' ובסי' מ"ז בסעיפים הראשונים) וכן מהנו"כ שם שאסור ללמוד בלא ברכה ואפי' זמן מה. ולכאו' זו מצוה הבאה בעבירה. ואותו חכם רצה לדמות זאת למניח תפילין בלא ברכה, שמברך רק אח"כ וממשמש בהן. ולכאו' לא דמי, דכפי שאמרנו בני"ד בינתים איסורא קעביד שלומד בלא ברכה, משא"כ בתפילין. אמנם ר' לקמן בפרקנו (בד"ה "ונשוב לני"ד") שגדול אחד לא מסכים עם דברינו כאן.

כתבו הפוס' שרצוי לכוון בברה"ת שמברך בבוקר, לפטור את כל הל"ת של משך היום הבא והלילה שלאחריו עד שישן [כדי לצאת מספק אי בעי לברך שוב כשישן ביום. כה"ח (סי' מ"ז סקכ"ב), וסה"ל (שם עמ' ל"ט סעי' מ"ה)]. וכ"ש בני"ד כשלא יישן בלילה הבא (דעת הגר"מ אליהו שליט"א).

כתב בערוה"ש (סי' מ"ז סכ"ג), שהקם ממיטתו קודם חצות הלילה ודעתו לחזור ולישון, לא יברך ברה"ת על לימודו אלא יברך בקומו שנית בבוקר, ואם קם אחר חצות יברך מיד ברה"ת, שכ"נ מדברי המקובלים שאחר חצות נחשב כיום. ורק אם אין בדעתו לחזור ולישן עוד, יברך ברה"ת קודם חצות. ע"כ. ונראה שסמך ע"ד הש"ץ (די"ז,ב') שכתב בשם הרש"ש שההולך לישן אחר חצות, כשאמר גם ברה"ש ותיקו"ח לא טעים טעמא דמותא. ואכן כך הבין מדבריו ביבי"א (ח"ח סי' ה' עמ' י"ח בהערה) ודחה דבריו, שהרי ד"ז לא נא' כלל גבי ברה"ת. ואף הגרי"ח בבא"ח וכה"ח (סי' מ"ז סקכ"ט) לא כתבו חילוק זה גבי ברה"ת. ולכן הסיק שאין בני"ד נ"מ בין קודם לאחר חצות. וכ"נ עיקר, שהרי לא מצינו חילוק זה בשאר הפוס', ואף המקובלים הגדולים הרב בא"ח והרב כה"ח כתבו בהדיא לא כך, אלא התירו לברכה קודם חצות. ורק יש מחלו' אי בני"ד (כשחוזר לישון) יברך כשקם בראשו' או גם כשקם בשנית, וכנ"ל.

ענף 2: זמן עלות השחר.

ויש להעיר, שכיון שישנן כמה שיטות בפוס' גבי חישוב זמן עה"ש, ואין הדבר אמור למחלוקת בין הספרדים לאשכנזים, אלא אף בין הספרדים עצמם ובין האשכנזים עצמם ישנן כמה שיטות בהא. ונציע בס"ד הדברים בקיצור: איתא בגמ' פסחים (דצ"ג,ב') שמהלך אדם בינוני עשר פרסאות ביום שהם ארבעים מילין. עפי"ז כתבו כמה פוס', שכיון שבשתים עשרה שעות הולכים ארבעים מיל, הרי שמהלך מיל הינו י"ח דק' (כ"כ תה"ד סי' רכ"ג, מהרי"ו סי' קצ"ג, מרן בשו"ע סי' תנ"ט ס"ב, ועוד פוס' כדלקמן). ולדעה זו הזמן שבין עה"ש להנץ הוא מהלך ארבע מיל שהוא ע"ב דק' (ובענין ד' הרמב"ם ראה לקמן בסמוך). דעה ב' בפוס' ס"ל שכיון שמתוך מ' המיל ישנם שמונה מיל שהולך אותם מעה"ש עד הנץ ומהשקיעה לצה"כ, הרי שבי"ב שעות הולך רק ל"ב מיל, וא"כ מהלך מיל הוי עשרים ושתים וחצי דק'. ולדעה זו הזמן מעה"ש להנץ הינו מהלך ארבע מיל שהם תשעים דק' [זו ד' הגרי"מ טוקצ'ינסקי זצ"ל ר' בספרו ביה"ש. וכ"כ בלו"ח א"י. והגר"ח נאה זצ"ל בשיעו"צ (עמ' ע"ד) כ' שלדעה זו אין מקור בראשו'. אמנם ראה בביאור הגר"א (סי' תנ"ט ס"ב) שהוכיח כן מתוס' בפסחים (די"א,ב' ד"ה "אחד". אך ששינה שם הגירסא. ולכאו' מוכרחים להגיה כמש"כ הגר"א. ומ"מ כתבו שם התוס' בהדיא שמעה"ש להנץ הוי שעה ומחצה). וכן החזו"א (או"ח סי' י"ג סק"ד) כתב שזו דעת רש"י בפסחים (ר' שם דצ"ד,א' ד"ה "ת"ש ר"י"). דעה ג' ס"ל שבזמן י"ב שעות הולכים שלושים מיל, ועוד עשרה מילין הולכים מעה"ש להנץ ומהשקיעה עד צה"כ. ולפי"ז מהלך מיל הוי כ"ד דק', והזמן מעה"ש להנץ הוי הילוך חמשה מילין שהוא שתי שעות.

והרמב"ם בפיהמ"ש פסחים (פ"ג) כתב כדעה זו שמיל הוי עשרים וארבע דק', ובלשונו: "שני חומשי שעה משעות ההשויה". והסביר הח"י (בסי' תנ"ט סק"י) שפירושו לא בשעות זמניות אלא שכל שעה הינה חלק כ"ד מיממה. וכן מבואר ביד החזקה (הל' ק"פ פ"ה ה"ט). וכ"כ הרע"ב (בפסחים שם). אך בפיהמ"ש בברכות (פ"א) כתב הרמב"ם שעה"ש הוא שעה וחומש שעה מן השעות הזמניות לפני הנץ. וכבר עמדו האחרו' ע"כ. ובדר"כ קיי"ל שדבריו ביד החזקה עיקר.

ובאשר לעצם המחלו', הנה גם האחרו' נחלקו בזה: שהח"י (סי' תנ"ט סק"י) פסק כרמב"ם והרע"ב דמיל הוי כ"ד דק' (עיי"ש באורך). וכ"כ הגר"ז בשו"ע שלו (סי' תנ"ט ס"י), אך הזכיר גם את הדעה של ח"י דק', וכתב שבמקום שאין הפמ"ר יש להחמיר כמותה (כשהיא הדעה המחמירה). וכ"ה מנהג חב"ד (וכ"כ הגרא"ח נאה שהיה חסיד חב"ד, בשיעו"מ עמ' קפ"ג-קפ"ד, ובשיעו"צ עמ' ע"ד, והוסיף שלגבי זמן עה"ש י"א ע"ב דק' לפני הנץ, וי"א תשעים דק' לפני הנץ בימים השוים, דהיינו בניסן ותשרי, וי"א דהוא שתי שעות לפני הנץ בימים השוים וכן עיקר, וצריך להחמיר לכתחי' ככל הדעות). ויש מי שכתב שאין לסמוך על דעה זו (שעה"ש שעתים קודם הנץ) אלא לחומרא (הגר"ש דבליצקי שליט"א בסידור מנחת ירושלים עמ' 1315). ויש אומרים שלד' הגר"א זמן עה"ש הינו כדעה ב' הנ"ל, והיינו שמיל הוי כ"ב וחצי דקות, ושעה"ש שעה וחצי לפני הנץ (הגר"ש דבליצקי בסידור מנחת ירושלים שם. והוסיף שכן נהוג פה בארה"ק, וכ"כ הגרי"מ טוקצ'ינסקי בספרו ביה"ש. ובענין ד' הגר"א ראה לקמן בסמוך). וכדעה ג' (שמיל הוי י"ח דק', ועה"ש הוי ע"ב דק' קודם הנץ) כבר כתבנו שכ"ד דמרן (בסי' תנ"ט), וכ"פ המ"א (סי' פ"ט סק"ב) ועוד אחרו'. והביא מדעות אלה המ"ב בבה"ל (סי' תנ"ט ס"ב ד"ה "הוי". ועיי"ש גם במ"ב סקט"ו).

ובאשר לד' הגר"א: בביאורו לסי' תנ"ט (ס"ב ד"ה "ושיעור מיל") הקשה הגר"א ע"ד תה"ד והשו"ע (שם) ששיעור מיל הוי י"ח דק'. ולכן צידד דהוי כ"ב וחצי דק'. אמנם בסו"ד תירץ את השיטה של י"ח דק' (וע"ע בדבריו בסי' רס"א ס"ב ד"ה "שהוא ג'"). ולאור זאת נחלקו האחרו' בדבריו. שהגרי"מ טוקצ'ינסקי בס' ביה"ש (עמ' י"ז) כתב שלגר"א שיעור מיל הוא כ"ב וחצי דק'. ואילו החזו"א (חאו"ח סי' י"ג סק"ד ובסי' קכ"ג סק"א) כתב שלגר"א הוי ח"י דק'. וכפי שכתבנו. הגר"ש דבליצקי שליט"א כ' בסידור מנחת ירושלים (עמ' 1315) שהזמן המיוחס לגר"א הוא כ"ב וחצי דק' למיל ומעה"ש לנץ הוי שעה וחצי זמנית ואסטרונומית. וע"ע בשנות אליהו לברכות (פ"א) שכ' דהוי י"ח דק'. אך יתכן ששם הגר"א רק מסביר את ד' הרמב"ם בפיהימ"ש בברכות. וע"ע בבה"ל (סי' רצ"ג ס"ב ד"ה "ג' כוכבים") וביבי"א (ח"ב סי' כ"א).

ובאשר למש"כ הגר"ש דבליצקי (שם) שמחשבים כ"ז בשעות זמניות ואסטרונומיות, הוא עפ"י מש"כ הגרש"ז מלאדי בסידור אדמו"ר הזקן (עיי"ש בסדר הכנסת שבת), הגרימ"ט בס' ביה"ש (עמ' מ"ט וצ"ח) והגראח"נ בקצות השלחן (ח"ג דס"ח,ב') שאורך הנשף בערב (דהיינו הזמן מהשקיעה עד צה"כ) כמו בבוקר (מעה"ש עד הנץ) איננו מתאים בדיוק עם חשבון אורך היום, כלומר איננו תמיד שמינית היום (דהיינו שעה וחצי זמנית), אלא הוא חשבון אסטרונומי. והנשף הקצר ביותר איננו ביום הקצר ביותר אלא קרוב יותר ליום הבינוני. וביום הקצר אורך הנשף יותר מיום הבינוני. אף גם אין לו סדר פשוט ורגיל (שבמרחשון פוחת משך זמן זה מתשרי שנראים אז ג' כוכבים בכחצי שעה אחר השקיעה הנראית. ובטבת עודף מעט על תשרי, ובאדר חוזר פוחת מעט כבמרחשון, ובניסן חוזר להיות כבתשרי). וכ"ז עפ"י ספר האילים (במעין חתום. ואינו תח"י). וע"ע שם בדברי הגר"ש דבליצקי שיש להתפלל שחרית כוותיקין לפי הנץ הנראה, ואילו את זמן עה"ש מחשבים לפי הנץ האסטרונומי.

וראה עוד בענינים אלה בס' ביה"ש לגרי"מ טוקצ'ינסקי זצ"ל, בספר מעשה ניסים לג"ר ניסים כצ'ורי זצ"ל, ובס' הזמנים למעשה ועוד, וכן פה לעיל בגוף הקונטרס (פ"א הערה מ"ב, ופי"ב הערה ט"ז). וכן מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' סוכות (פרק ח' הערה פ"ג) ובמקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"א הערה י"ז), ובקונטרס קדושת השבת (ח"א הערה כ"ד).

ענף 3: זמן עלות השחר ושאר הזמנים לפי דעת הגר"מ אליהו שליט"א.

הגר"מ אליהו שליט"א אמר לי שלדעתו הלכה כמש"כ בספר מעשה ניסים (להג"ר ניסים כצ'ורי) וכן בספר וזרח השמש. והיינו שזמן עה"ש הינו שמינית היום (לפני הנץ). ויש שיטות אחרות בכך. ולכן יש לנהוג לפי הלוח שמוציאים "שיח ישראל" (המבוסס על פסקי הבא"ח) שכן הוא מנהג ירושלים. וזה לא כלוחות המבוססים על פסקי רב גדול אחר בדורנו פה בירושלים. ויש לחשב את זמן הנץ החמה לפי הנץ הנראה, ולא לפי הנץ האסטרונומי. וכן יש לחשב את הנץ לפי מה שנראה באותו מקום (שאם הוא מקום גבוה הנץ מוקדם יותר). וזמן עה"ש הינו שמינית היום קודם הנץ, כאשר מחשבים את היום מהנץ החמה עד השקיעה. והראני בסידור הנקרא "עוד יוסף חי" (בקונטרס משנה יוסף שבסופו, עמ' ס"ג) שכתב עפ"י המעשה ניסים שזמן עה"ש הינו שמינית היום מהזריחה לשקיעה, ושכ"כ בספר נברשת בלוחות וכן בס' וזרח השמש הנ"ל (והוסיף הגר"מ אליהו, שהעיר לבעל סידור עוי"ח הנ"ל, שאין לכתוב בלוחות שזמן הדלקת נרות בעש"ק כשלושים דק' לפני השקיעה כמנהג בגדד, אלא יש לכתוב ארבעים דק' קודם השקיעה, כמנהג ירושת"ו). עכת"ד. וכמבואר למעשה בלוח א"י לגרי"מ טוקצ'ינסקי, בסידור מנחת ירושלים ובלוח דבי"ב - בעלז. לעומת זאת הגר"ע יוסף שליט"א כתב ביבי"א (ח"ב סי' כ"א סק"ג) שכל מיל הוי ח"י דק', כמש"כ מרן (באו"ח סי' תנ"ט וביו"ד סי' ס"ט), והוסיף (שם ביבי"א סקט"ז) שהזמן מעה"ש להנץ הוי שעה וחומש זמנית. וכ"כ בלוח שנה "המאור" (יו"ל ע"י ישיבת אור החיים), שנכתב בהנחיית הגר"ע יוסף שליט"א, שזמן עה"ש הינו שבעים ושתים דק' זמניות קודם הנץ האסטרונומי. ומחשבים את היום מהזריחה האסטרונומית עד השקיעה, ומשך זמן זה מחולק לעשרה חלקים וחלק א' כזה הינו הזמן שמעה"ש קודם להנץ (וכתבו שכ"ה מלבד בירושלים שהחישוב הינו מהזריחה הרגילה, ולא הבנתי מנ"מ בין ירושת"ו לשאר המקומות). ולכאו' צ"ע מדוע פסק הגר"מ אליהו שליט"א כס' מעשה ניסים ולא כמרן. ויותר יש לשאול מדוע ס' מעשה ניסים פסק כגרימ"ט ולא כמרן, שהריהו ספרדי.

ואכן שאלנו את הגר"מ אליהו שליט"א כמה שאלות ע"כ: הרי ספר מעשה ניסים כתב (עמ' קנ"ו ס"ה) שעה"ש הינו שמינית היום מהנץ החמה לשקיעה. וא"כ הוא פסק כספר ביה"ש לגרי"מ טוקצ'ינסקי שמיל הוי עשרים ושתים וחצי דק' (לגרימ"ט אסטרונומיות). וציין שזה מנהג בגדד. אך הרי הבא"ח ברפ"ע (ח"ב סי' ג' סוף דף ד' עמודה ב') כתב שמעה"ש להנץ יש כשעה ורביע (ולא שעה וחצי). וא"כ פסק כמרן (בסי' תנ"ט) שמיל הוי י"ח דק'. וכ"מ מהבא"ח (ש"ר "ויקהל" רס"ט) שמיל הוי י"ח דק'. וא"כ קשה על מעשה נסים. ותחילה נטה הגר"מ אליהו לתרץ שהבא"ח דיבר על יום קצר ולכן הוי רק שבעים ושתים דק' מעה"ש להנץ. אך לאחר מכן הסכים שהבא"ח תמיד מדבר על ע"ב דק' ושמיל הוי י"ח דק', ולכן זה מדובר על יום בינוני. וא"כ אינו סובר שמעה"ש להנץ יש תשעים דק'. וגם הסכים עם כך שכיון שאין הבדל כ"כ גדול בין א"י לבגדד, ולכן אין לתרץ שהבא"ח דיבר על הזמנים בבגדד ומעשה ניסים דיבר על א"י (ובפרט שהמעשה ניסים כתב בהדיא שכן גם מנהג בגדד). ועוד המשכנו לשאול בס"ד: מדוע הספרדים צריכים לפסוק כספר מעשה ניסים, הרי מרן (בסי' תנ"ט) כתב בהדיא שמיל הוי י"ח דק'. ועוד: הרי הרב מעשה ניסים הינו אחרון ממש (נפטר בשנת תשל"ב), ולא היה בדורות קדמונים כמרן. ועוד, הרב מעשה ניסים לא כתב נימוק לדרכו לגבי הזמנים, אלא רק כתב שהוא אזיל כגרימ"ט. הרי הגרימ"ט היה אשכנזי, וא"כ מדוע הספרדים צריכים ללכת כד' הגרימ"ט ולא כמרן. ועוד שאלנו בס"ד: מדוע הגר"מ אליהו שליט"א פוסק כמעשה ניסים לגבי מנהג בגדד, והרי מדברי הגאון רבי עבדללה סומך זצ"ל (שהיה רבו של הבא"ח) בשו"ת זב"צ החדשות (סי' קי"ג) משמע שזמן עה"ש כמרן, בערך ע"ב דק', וכמו שהסביר דבריו הרה"ג ר' חיים באניש שליט"א בספר המועדים בהלכה (ח"א עמ' קי"ט וק"צ, עיי"ש שכתב שהיו שני מנהגים בכך בבגדד). והרי הגר"ע סומך גדול מהרב מעשה ניסים ובקי ממנו במנהגי בגדד. שהרי היה הגר"ע סומך גדול הדור בדורו והוא הקים עולה של תורה בבגדד (שכן כל גדולי הדור שלאחריו, כבא"ח, היו תלמידיו. וכמבואר באורך בכל הספרים המדברים על הדור ההוא. וראה בהקדמות לספרו זב"צ).

וענה לנו על שאלות אלה הגר"מ אליהו שליט"א שיש דברים שהם ניכרים בעין, ויש דברים שנקבעים ע"י חישובים. הזריחה נקבעת ע"י הראיה. ואע"פ שגם זה לא מדויק, כי תלוי היכן הוא עומד. ושאלתי, שהרי כתב הבא"ח (ש"ר פר' "ויקהל" ס"ט) וכה"ח (סי' של"א סקל"ה) בשם הגחיד"א שהולכים בכל העיר לפי הזמן במקום הגבוה ביותר בעיר ולא כפי הממוצע. הכן להלכה. וענה הגרמ"א שאכן כך, אך הולכים לפי המקום הטבעי הגבוה ביותר ולא לפי הבנין הגבוה ביותר. ולפי"ז בירושלים יש ללכת כיום לפי שכונת בית וגן [וע"ע מש"כ הברכ"י (באו"ח סי' של"א ס"ז ד"ה "ונולד ביה"ש") לענין מילה דאזלינן לפי הזמן המוקדם ביותר בעיר. ואפי' שזה כרוך בחילול שבת. ולכאו' כ"ש בני"ד שיש לילך לפי הזמן המוקדם. וכ"כ בהדיא הא"א מבוטשאטש (מהדו"ת, או"ח סי' פ"ט) לענין הנץ החמה. הב"ד באור תורה (שבט תשנ"ו סי' נ'). וכ"כ הרה"ג ר' יצחק ברדא שליט"א באור תורה (אלול תשנ"ו סי' קכ"ט) עפ"י סידור הרס"ג - מ.ה.]. וא"כ גם הנץ החמה נקבע לפי זמן משוער ולא ממש לפי העין. וזה נקבע כך בעבר עפ"י גדולי הדור. ולא לחינם הזכירו בגמ' את מי שהצליח לדקדק ולהתחיל העמידה בדיוק בהנץ. ואף הרמב"ם בתשובותיו כותב (ראה תשובות הרמב"ם ח"ב סי' רנ"ה, עמ' תס"ח. וע"ע בבא"ח פר' "וארא" ס"ג) שדי שיכוין להתחיל שמו"ע בערך בהנץ, שא"א לדקדק בזה בדיוק (הבנתי שהגר"מ אליהו ר"ל שממילא א"א לדקדק בדיוק בזמן הנץ ואין נ"מ כ"כ בין אם ילכו לפי לוח זה או לוח אחר. אך זה עונה רק לגבי זמן עה"ש ולא לגבי שאר הזמנים - מ.ה.). ועוד אמר, הרמב"ם אומר שמעה"ש להנץ יש שעה וחומש בקירוב. הגמ' אומרת שהמרחק בין עה"ש להנץ הינו כמרחק השקיעה מצה"כ. וד"ז גרם להרבה קושיות. לדעת הגר"מ אליהו מחשבים את היום מעה"ש, ולא מהנץ כד' כמה פוס', ומחשבים את היום עד צה"כ. והיו צריכים לחשב את סוף היום - צה"כ, כשלוש עשרה וחצי דק' לאחר השקיעה. וזה היה צ"ל סוף היום, כי כך היא המציאות. ואין פוסקים כרבינו תם, שהרי הרמב"ם ועוד פוס' לא פסקו כר"ת (והערנו שי"א שמש"נ בגמ' שהמרחק בין השקיעה לצה"כ שוה למרחק מעה"ש להנץ, הכוונה לצאת כל הכוכבים שהוא ע"ב דק', ואז הגמ' מובנת. ראה בביאור הגר"א סי' רס"א. וכ"כ בספר בין השמשות - מ.ה.). אך כיון שאמרו שרק במקום מסוים בעיר העתיקה נראים הכוכבים הגדולים (נראה שכוונתו לבינוניים - מ.ה.) לאחר י"ג וחצי דק', לכן הוסיפו על הזמן הנ"ל ואמרו שצה"כ הינו שמונה עשרה דק' לאחר השקיעה לאחר שקבעו לחשב את זמן צה"כ כשמונה עשרה דק' לאחר השקיעה, בא הרב ניסים כצ'ורי בעל המעשה ניסים, ואמר שלא כדאי לו לשנות את כל החישובים של היום בשל ההבדל של ארבע דקות שיש בין זמן צה"כ של י"ח דק' לבין לוח הגרימ"ט שקובע שזמן צה"כ הינו כעשרים ושתים וחצי דק' אחר השקיעה. וזו תהיה בעיה לענין חישוב שליש היום, לענין ערב פסח, ולענין עלות השחר. ולא משום שהוא סובר באמת שזמן צה"כ כעשרים ושתים וחצי דק' לאחר השקיעה, אלא הוא סובר שצה"כ הינו שמונה עשרה דק' אחר השקיעה, אלא הוא לקח את הזמנים מלוח הגרימ"ט כדי לקבל לוחות מוכנים, אע"פ שהוא לא סבר כך (ויש להעיר שהמעשה ניסים כתב בעמ' קנ"ו-קנ"ז שזמן צה"כ הינו כ-כ"ה-כ"ח דק' אחר השקיעה, ואילו הגרימ"ט סובר שהוא כ-כ"ב דק' אחר השקיעה - מ.ה.). לד' הגר"מ אליהו זמן עה"ש שכתוב שם ובכל שאר הלוחות אינו מדויק. כי זמן עה"ש נקבע עפ"י חישוב, ואם מחשבים זאת כשעה וחומש זמניות, הרי שצריך לחשב בשעות זמניות לגבי כל חודשי השנה, וצריך גם לקבוע אם שעה זמנית הינה מהיום כשהוא נגמר בצה"כ דר"ת או צה"כ שלנו. וצריך גם לקבוע שעה זמנית לכל זמני היום, הן לגבי עה"ש, הן לביה"ש והן לפלג המנחה. לגבי השקיעה יש אמנם הבדל של כמה דקות (בין הלוחות - כך אמר לי בפעם אחרת - מ.ה.), ולכן אם אשה נידה איחרה בבדיקתה בדקה או בשתי דקות אחר השקיעה אפשר איך שהוא להקל ולבדוק לה את בדיקתה. אך אם אחרה יותר מכך יש לחשוש מלבדוק לה את בדיקתה. ולענין תינוק שנולד בליל שבת, פוסקים שיש למולו בשבת רק אם נולד לפחות כעשרים וחמש או אף עשרים ושמונה דק' לאחר השקיעה של כניסת שבת (ראה ע"כ באורך במה שכתבנו בס"ד בקונטרס קדושת השבת, ח"א הערה כ"ד ענף 3). לענין זה מחמירים, וכמו שמחמירים לענין אכילה בצאת יוה"כ (יש להעיר שלענין צאת שבת וצאת יוה"כ וכן ק"ש דערבית מחמירים בג' כוכבים קטנים. ובמעשה ניסים כתב בעמ' קנ"ו-קנ"ז דהוי ל"ה-מ' דק' אחר השקיעה. אע"פ שצה"כ בכוכבים בינוניים כתב שהוא כ-כ"ה-כ"ח דק' אחר השקיעה, וכגון לדין מילה, וכנ"ל - מ.ה.). ובזה כיון שהחמירו קיבלנו את החומרא, אע"פ שבשל כך שתידחה מילת התינוק ליום א', או אף ליום ב' אם ביום א' יש יו"ט. וא"כ למסקנה מיל הוא באמת שמונה עשרה דקות. והרב מעשה ניסים כתב שצה"כ הינו יותר משמונה עשרה דקות אחר השקיעה, וזה מפני שהוא קיבל לוחות מוכנים מלוח הגרימ"ט.

ושאלתי, שהרי היום ניתן לחשב את כל הזמנים של היום ע"י מחשבים משוכללים, וא"כ נחשב את כל זמני היום לפי י"ג וחצי דק' או י"ח דק'. וענה לי הגר"מ אליהו שאין נ"מ כ"כ גדולה בשל הבדלי זמן אלה של צה"כ. ואכן לענין סוף זמן ק"ש וזמן עה"ש כתב המעשה ניסים זמן שונה מהגרימ"ט. ושאל ר' ינון ויסמן נ"י, שהרי הגרימ"ט חישב את היום מעה"ש עד צה"כ דר"ת. ואילו המעשה ניסים מחשב את היום מעה"ש עד צה"כ הרגיל של עשרים ושתים דק'. אך לפי המעשה ניסים חצות היום לא יוצא מבחינה אסטרונומית כשהחמה בראש כל אדם [אמנם יש להעיר, שכאן בארה"ק לעולם אין החמה בראש כל אדם. ר' בהערות הגר"א נבנצל שליט"א ביצחק יקרא (על רס"י תרל"א)]. וענה לו הגר"מ אליהו שאף לפי הגרימ"ט אין החמה בראש כל אדם בחצות בחודש ניסן, אלא אולי באייר. ושכן מוכח במציאות. ומ"מ הוסיף, שהרב יצחק מכמאל (שלוח השנה שחיבר מוזכר בספר הזמנים בהלכה הנ"ל, שם) חישב את הזמנים בצורה מדויקת מאוד, עפ"י מנהגי בגדד (והוציאו לאור הרב ניסן מרמת גן). ומ"מ כל הלוחות הנמצאים כיום אינם מדויקים לענין חישוב עה"ש. ואגב זאת אמר, שהוא בדק וחישב, ומצא שהחזו"א גמר לאכול את החמץ בערב פסח שחל בשבת בדיוק בזמן שהוא לפני פסקי הספרדים, ולא כפי פסקי הגרימ"ט שהוא כעשרים דק' מאוחר יותר.

ענף 4: המשך דברי הגר"מ אליהו שליט"א.

ושוב שאלנו את הגר"מ אליהו שליט"א, שאם אכן אנו נוקטים שזמן מיל הינו י"ח דק' וכיום יש לנו מחשבים, מדוע שלא נאמר שמש"כ המעשה ניסים הו"ד לזמנו, אך כיום שישנם מחשבים משוכללים נחשב הכל לפי י"ח דק'. שה"ז נ"מ גדולה לגבי כל זמני היום, ובפרט לגבי עה"ש. וענה לי שכל הנ"מ לגבי עה"ש הינה בערך דקה, משום שמעה"ש להנץ הוי זמן של שמינית היום (כי למ"ד שמיל הוי כ"ב וחצי דקות אזי ארבע מיל הוי שעה וחצי שזה שמינית היום - מ.ה.), וכיון שהוספנו ארבע דקות ליום - הזמן שמהשקיעה לצה"כ שבמקום לחשבו י"ח דק' מחשיבים אותו כ"ב וחצי דק'. וא"כ הנ"מ לעה"ש הינה פחות מדקה (שמינית של ארבע וחצי דק'). ואמנם ברור שאם נחשב את עה"ש כארבע מיל לפני הנץ, וניקח זאת גם בדקות זמניות, כל יום יהיה ההפרש בין עה"ש להנץ הפרש שונה. וכדי שלא להסתבך בכך מחשיבים את עה"ש כשמינית היום קודם הנץ (ומ"מ נשאר לנו קשה, שהרי אם נחשב בדקות, זמניות או לא זמניות, מ"מ ארבע מיל לפי מיל של י"ח דק' גורמות לאחר את עה"ש בכשמונה עשרה דקות מזמן עה"ש אם מיל יהיה כ"ב וחצי דק'. וזה זמן משמעותי. ועוד קשה, שהרי שמינית היום הו"ד למ"ד שמיל הוי כ"ב וחצי דק', אך למ"ד שמיל הוי י"ח דק' הרי שמעה"ש להנץ הוי עשירית היום - מ.ה.). והזכיר שבעבר היו משנים את השעון כל יום כי היו סומכים על הרבה דברים לפי ראית העין. ושאלתי, האם לא כדאי בדברים הללו ללכת לחומרא למשל לענין ברכת ציצית בבוקר, או לענין בדיעבד אם התפלל שחרית מוקדם, שיאמרו לו שיתפלל שוב שחרית אך בנדבה, אם התפלל בזמן שי"א שהוא עדיין לילה וי"א שהוא כבר לאחר עה"ש. וענה לי לענין זמן ציצית, שכיון שקשה לשער מהו זמן שיכיר את חבירו ממרחק ד' אמות (כגון בחורף ביום מעונן - מ.ה.). והיו שני מנהגים פה בא"י: א. שעה לפני הזריחה. ב. עשרים דק' אחר עה"ש. ותלוי האם זה דק' זמניות או לא. ובלוח בהוצ' בקאל הולך לפי שיטת הרב מכמאל, והזמנים שם שונים לגמרי מהלוחות האחרים. וא"כ כל הדברים הללו הינם השערות, ואנו הולכים לפי מה שמקובל. והוא הדין לגבי המשקל והנפח באוכל. שי"א שיש ללכת לפי הנפח. אך הגר"מ אליהו לקח מצה וטחן אותה ביד, ואח"כ טחן מצה לא ביד. וכן טחן שאר מאכלים או מעך אותם, כגון ביסקויט, עוגה, לחם וכו', ובכל דבר יצאו שיעורים אחרים של נפח. לכן הוא החליט שכיון שהרמב"ם כתב החשבון (בדרה"ם - מ.ה.), ושאר הפוסקים המשיכו בדרך זו והפכו זאת למשקל, ולכן אנו ממשיכים ופוסקים שיש למדוד המאכלים לפי משקל. אך שאלתי, שהרי ספר חמדת ימים (שהגר"מ אליהו שליט"א ועוד פוסקים רבים פוסלים אותו מכל וכל, וכמו שהבאנו בכמה וכמה דוכתי בספרינו - מ.ה.) הוא מקור דין זה דאזלינן בתר משקל (ראה מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ליל הסדר, בקונטרס שיעור כזית, פרק ד'). וענה לי שהרמב"ם החל להורות עפ"י המשקל, שהרי הוא הפך הנפח למשקל. ושאלתי, אך הרי אם מורים עפ"י משקל עלולים לבוא לידי טעויות: או שיברכו ברכות לבטלה או שיאכלו בלא ברכה אחרונה. שאם המאכל הינו כבד ממים הרי שאם אכל עשרים ושמונה גרם ורוצה לברך, יוצא שמברך אע"פ שלא אכל שיעור עשרים ושמונה סמ"ק והוי ברכה לבטלה. ואם אוכל דבר שהוא קל ממים, הרי שאם אכל מעט פחות מעשרים ושמונה גר', הוא חושב שלא אכל כזית ולכן אינו צריך לברך ברכה אחרונה, אך באמת בנפח יש עשרים ושמונה סמ"ק והוא התחייב בברכה אחרו' ואינו מברכה. וענה לי שהרי י"א שכזית הינו פחות מעשרים ושמונה, שהרי הרב מאזוז שליט"א אומר דהוי תשעה עשר גרם. וזה אפי' למ"ד שיש שני כזיתים בביצה, ושלא תאמר דהוי לפי מ"ד שיש ג' זיתים בביצה שאז הזיתים קטנים יותר. וי"א שכזית הינו אפי' חמישה עשר גר' בלבד. וא"כ כיון שאנו יודעים מהו שיעור הדרהם, ויודעים אנו מהו משקל הכזית, וכמש"כ הבא"ח שמשקל כזית מצה הוי תשעה דרהם, לכן אנו הולכים לפי משקל. ואע"פ שיש שרוצים לחלק בין מצה עבה לבין מצת מכונה דקה, אך אין סוף לכך. לכן כיון שהקדמונים עשו את החשבונות וכבר נהגו לפיהם די לנו בכך. והוכחה לכך, שהרי הגמ' אומרת שכשיבוא המשיח הוא ישנה את שיעור הכזית. ולכן אם אדם אכל ביו"כ, או שאכל בשאר ימות השנה דבר איסור, שירשום בדיוק כמה אכל, ואז יבואו אליהו הנביא או המשיח ויקבעו שיעורים חדשים (לענין חיובו על דבר האיסור שאכל. ונראה שכוונתו לגמ' ביומא ד"פ,א': א"ר אלעזר: האוכל חלב בזמן הזה" וכו' - מ.ה.). וא"כ היום הכל זה רק השערות, והמשיח ישנה את הכל, אז בינתים נלך לפי השערות אלה עד שיבוא המשיח (וע"ע מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ליל הסדר, בקונטרס שיעור כזית, אמצע חלק ד' - מ.ה.).

ושבנו לשאול בענין זמן חצות. שלפי מה שאמר הגר"מ אליהו לעיל שלפי הלוחות שלנו בחצות אין החמה בראש כל אדם, אלא יש צל לאדם בזמן חצות (ור' לעיל בסוף ענף 3 בפרקנו, שבאמת בארה"ק לעולם אין החמה בראש כל אדם). א"כ אולי נאמר שאה"נ באמת הלוחות שלנו אינם מדויקים. וענה לנו שאין הדבר כך, אלא זה מראה אולי שאין אנו יודעים מהו שהחמה בראש כל אדם. ואין אנו יודעים בדיוק מהו זמן חצות. לכן אם אדם מתפלל מנחה בחצות או מעט לפני חצות כחמש דקות אנו אומרים שהוא יוצא בדיעבד י"ח. ומ"מ לדינא פוסק הגר"מ אליהו שליט"א שמיל הוי י"ח דק', ושלושת רבעי מיל לפי"ז הינו שלוש עשרה וחצי דק'. וכל השאלה הינה האם זה בדקות זמניות. וזמן בין השמשות המינימלי הינו שלוש עשרה וחצי דקות. ומ"מ כל הלוחות כותבים זמנים שהם רק משוערים ואינם מדויקים באופן מוחלט. ושאלנו מה לגבי השיטה של החישובים האסטרונומיים שלכאו' הם המדויקים ביותר. וענה לנו שכיון שקבעו את הנץ החמה עפ"י המדידה בהר הזיתים, הרי שקיבלנו זאת אע"פ שהוא אינו עפ"י חישוב אסטרונומי. ועפי"ז נקבע גם זמן עה"ש אע"פ שאינו אסטרונומי. ואמנם אם מישהו רוצה להחמיר ולנהוג לפי החישובים האסטרונומיים לחומרא, רשאי הוא להחמיר. ומ"מ אם אדם התפלל שחרית מוקדם, והיינו לפי הלוחות המקדימים את זמן עה"ש, לא אומרים לו שהוא חייב להתפלל שוב אפי' בנדבה, כיון שכיום אין מתפללים בנדבה. ובתשובה לשאלתנו האם כעיקרון אפשר לסמוך על הלוחות שמחשבים לפי החשבונות האסטרונומיים, ענה שכעיקרון ניתן לסמוך עליהם, וכגון במקום ישוב חדש. אך במקומות שכבר יש מנהג קבוע אין לשנות את המנהגים הישנים. ומ"מ האשכנזים פה בירושלים שהולכים לפי לוח הגרימ"ט, יכולים להמשיך ולנהוג כמנהגם אע"פ שהוא הולך לפי החשבונות האסטרונומיים. עכת"ד הגר"מ אליהו שליט"א. ואגב זאת יש להעיר שבקונטרס החודשי אור תורה (היו"ל בבני ברק), חוברת שבט תשנ"ו (סי' נ') כתב הרב דרור בן דוד שליט"א מאמר להוכיח שכל הלוחות המצויים כיום לגבי הנץ החמה אינם מדויקים בשל כמה טעמים. וידידי הר"ר ינון ויסמן נר"ו, המתמחה בענינים אלה, השיב לו (עיין בגליונות אור תורה משבט תשנ"ו ואילך, כמה מאמרים מהם בנושא).

ענף 5: דין הניעור כל הלילה, כיצד יקבע את זמן עלות השחר (לענין ברכות התורה) לפי השיטות השונות.

ונשוב לני"ד. צ"ע כיצד לנהוג כשלפי לוח א' הגיע זמן עה"ש וצריך אז לברך ברה"ת, וממילא אם לא יברך אסור לו ללמוד, ולפי לוח אחר עדיין אסור לברך ברה"ת ומותר להמשיך וללמוד. כיצד יש לנהוג בזמן שביני וביני. דממ"נ - אי מחמיר בביטול תורה ומברך יתכן שבירך ברכה לבטלה. ואי חושש לסב"ל יוצא שעובר על איסור ביטול תורה. ויתכן שבכגון דא נא' עשה לך רב, דהרי מה שיעשה לא יצא י"ח הפוסק האחר. וראה מה שכתבנו לעיל בסמוך בשם הבא"ח והגר"מ אליהו שליט"א, גבי מי שלמד כל הלילה ומסופק אי עלה כבר השחר, שבאותם רגעי ספק יאמר פיוטים, שירות ותשבחות. ושאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א כיצד ינהג אדם שאין לו רב מובהק, ורואה הוא שישנן כמה דעות בפוס' לגבי זמן עה"ש. אם אדם זה עסוק באמצע הסוגיה ואינו רוצה לנהוג כדברי הפוס' שיעצו לומר שירות ותשבחות בזמן זה של הספק, אלא רצונו להמשיך וללמוד. האם ינהג כדעה שאומרת שעה"ש הינו זמן מוקדם יותר משאר הלוחות, וזאת כדי שלא ללמוד תורה ללא ברה"ת, אך מאידך נכנס לסב"ל. או שינהג כדעה הסוברת שעה"ש מאוחר יותר, אך אז יש חשש שהינו לומד ללא ברה"ת. הנכון לומר שבני"ד איסור ברכה במקום ספק חמור יותר, ולכן יברך בזמן המאוחר יותר. וענה לי שאכן איסור ברכה בזמן שאין לברכה חמור יותר. אך למעשה צריך הוא לנהוג בזה כמו שהוא נוהג בשאר הדברים, כגון גבי זמן ק"ש דשחרית, זמן איסור אכילת חמץ בע"פ וכדו'. והיינו כיצד מחשבים שעה זמנית וכדו'. ושאלתי, מה הדין לגבי אדם שהינו עם הארץ ואינו יודע את עיקרי השיטות הללו בפוס'. וענה לי שצריך הוא ללמוד זאת. אך מ"מ אין לומר בסתמא שיברך ברה"ת לפי הזמן המאוחר ביותר. ושאלתי שוב, מדוע לא נאמר פה סב"ל. וענה לי שא"א סב"ל במקום מנהג, ופה הוא צריך ללכת לפי המנהג האישי שלו (נראה שכוונת הגרמ"א הינה שמדובר על מנהג אישי שלו המיוסד על מנהג של רבים - מ.ה.). עכת"ד.

ואחד מגדולי הדור האשכנזים פעיה"ק ירושת"ו אמר לי שאמנם לגבי מי שישן בלילה וקם לפני עה"ש אפשר ללמוד ממה שאמרה הגמ' בזבחים שהמשכים קודם עה"ש יכול לקדש ידים ורגלים גם קודם עה"ש. אך אם עבד כל הלילה אכן מקדש ידיו ורגליו רק בעה"ש. וזה דומה למקרה שלנו שהיה ער כל הלילה. ולמעשה נראה לברך ברה"ת לפי השיטה המחמירה, כיון שהאיסור ללמוד בלי ברה"ת אין לו מקור כיון שאין זה איסור. ומ"ש הפוס' שאסור ללמוד בלא ברה"ת הכוונה שחייבים לברך, אך אין ביטוי של איסור. שהרי מה שייך איסור ללמוד בלא ברכה. וזה כמו שהוא מקיים מצוה בלא ברכה, וכגון שמדליק נר חנוכה מבלי לברך. וזאת אף אם נאמר שברה"ת הינה מדאו', ואין זה קשור לכללים של ברכות המצוות. ולכן לא שייך איסור ללמוד תורה בלא ברכה. וטועים אלה שחושבים שכאשר הוא מסופק לגבי ברה"ת, שהעיצה היעוצה הינה לא ללמוד. שזו ודאי לא עיצה אלא שטות. ואין צורך לומר שירות ותשבחות אם יכול ללמוד. ומ"מ לא יקדים לברך ברה"ת בזמן עה"ש המוקדם שאז זה סב"ל. ושאלתי, האם אכן בני"ד שייך דין סב"ל. שהרי הפוס' כתבו שלא אומרים סב"ל כשהספק במצוה ולא בברכה. וזאת אף אם נאמר שברה"ת הינה מדרבנן (כי אם הינה מדאו' לכאו' י"ל שספק דאו' לחומרא. ואכמ"ל). והעיר הגדול הנ"ל שהמקור לכך הינה מחלו' הרמב"ם והראב"ד לגבי המל את האנדרוגינוס אי יברך על המילה או לא. והמשכתי לשאול, שאולי נאמר בני"ד שהספק הינו במצוה, שאם למד תורה בזמן שבין עה"ש לשיטה המקדימה לבין זמן עה"ש לשיטה המאוחרת, שתלוי אם זה נחשב בשמים ללימוד תורה השייך ללילה, וקיים מצוות ל"ת בלילה לענין "והגית בו יומם ולילה", כך שצריך הוא ללמוד גם ביום. או שזה נחשב כל"ת של יום וקיים מצוות "והגית" לאותו יום. וא"כ אולי נאמר שפה הספק הינו במצוה ולא בברכה. וענה לי שע"כ יש לעיין בספרי הכללים לגבי סב"ל. עכת"ד.

ענף 6: דין מי שהיה ניעור כל הלילה ואף לא ישן ביום הקודם.

ומי שהיה ער כל הלילה ואף לא ישן במשך היום הקודם, נחלקו הפוס' אם יברך ברה"ת בבוקר. שי"א שאמנם ממש"כ מרן (בסי' מ"ז סי"ב) שא"צ לברך בלילה הבא כל זמן שלא ישן, משמע שאם היה ניעור כל הלילה א"צ לברך בבוקר. ואכן לד' הטור דתליא מילתא בשינה באמת אין לברך. אך לפי מה שנהגו שלא לברך כשישן ביום, אכן יש לברך ברה"ת בבוקר (כשלא ישן כל הלילה) והוא משום שקבעו חכמים ברכה זו בכל יום דומיא דשאר ברה"ש. כ"כ המ"א (סי מ"ז סקי"ב), וכ"פ הרב סו"ב, הא"ר, המט"י, וכן עולה מדברי הגר"ז (סי' מ"ז סק"ז), וכ"ה עפי"ד הרש"ש (הב"ד המ"ב סי' מ"ז רסקכ"ח וכה"ח סי' מ"ו ססק"נ וסי' מ"ז סקכ"ו). ויש חולקים ואומרים שאם לא ישן כל הלילה לא יברך כלל ברה"ת אף בבוקר (הפר"ח, ביאור הגר"א, ח"א כלל ט' ס"ט. ולא זכיתי להבין את מורנו הגאון בעל כה"ח, שעולה מדבריו שם בסי' מ"ז שד' הח"א שיכול לברך בעצמו אם אין אחר המוציאו. שזו רק ד' הגר"ז. ואילו הח"א רק כתב בנשמ"א שעדיף שאחר יוציאנו כדי לצאת מהמחלו').

והמ"ב (סי' מ"ז סקכ"ח) פסק שסב"ל ולא יברך בני"ד שוב בבוקר. ואם אפשר, יאמר לאדם אחר (שישן וקם בבוקר) להוציאו י"ח ויתכוון גם הוא לצאת י"ח ויענה "אמן" (ואין עניית אמן לעיכובא. כמבואר במרן סי' רי"ג ס"ב. והיינו בדיעבד, כמבואר במ"ב סקי"ז). ויאמר אח"כ איזה פס' כדי שיהא נחשב לו במקום לימוד. או יכוון לצאת בברכת "אהבה רבה" וילמוד תיכף מעט אחר שיסיים תפילתו. עכת"ד. ונראה שבמקרה כזה יוכל גם לצאת עי"כ שיעלה לתורה, אם הוא יום שקורין בתורה, ויכוון לצאת י"ח כשמברך ברה"ת בעלייתו לתורה (עפ"י סה"ל לגר"מ אליהו, ח"א מהדו"ב עמ' מ"א סעי' נ"ו). ועוד נראה, שבכל מקרה שאינו חפץ ללמוד עוד אחר עה"ש והלך לישון אחר עה"ש ולפני תפילת שחרית, אע"פ שלא ישן ביום הקודם, למנהגם יברך בעצמו את ברה"ת מיד כשקם לפני תפילת שחרית, שהרי י"א שאף בלא שינת היום הזו עליו לברך את ברה"ת (וכמש"כ המ"ב שם בסקכ"ח). וי"א שבכל פעם שישן ביום צריך לאחריה לברך ברה"ת, וא"כ חזי הני תרי טעמי לאיצטרופי ויברך ברה"ת כשקם. שהרי המ"ב צידד שבכל פעם שישן ביום המברך יש לו ע"מ לסמוך. ובפרט לפי מה שפסק המ"ב עפי"ד הגרע"א שצריך לברך ברה"ת אם היה ער כל הלילה, אך ישן ביום הקודם. וא"כ מה לי אם ישן ביום הקודם או ישן ביום שלאחריו, שבשניהם צריך לברך ברה"ת כשקם. ואכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שמי שלא ישן כלל בלילה ולא ביום הקודם ביום, אם הלך לישון בעה"ש (לאחר הלילה שהיה ער בו) לפני התפילה (וכבר כתבנו לעיל בקונט' זה שהגר"א נבנצל פיקפק בהיתר ללכת לישון שינת קבע לפני תפילת שחרית). אזי צריך הוא לברך את ברה"ת בבוקר כשקם לפני התפילה, בגלל השינה שישן ביום, בצירוף מש"כ המ"ב שהמברך תמיד ברה"ת על שינה שישן ביום (אע"ג שכבר בירך על שינה שישן בלילה) - לא הפסיד. והוסיף שאמנם הגרש"ז אוירבך זצ"ל היה פוסק שמי שבירך על שינת הלילה ואח"כ ישן שוב ביום, שלא יברך כלל ברה"ת על השינה של היום. ואף לא הצריך לברכה בהרהור. עכת"ד. ואם אחר עה"ש הולך לישון לפני התפילה רק שינת ארעי, כגון שהניח ראשו על שלחן וישן, וכנ"ל בתחילת סיכום זה, נראה שאז ישמע את ברה"ת מאדם אחר המברכן לעצמו. וכדין מי שלא ישן כלל. וכן הורה לי הגר"א נבנצל, שאם ישן שינת ארעי אחר עה"ש ולפני התפילה, לא יברך בעצמו את ברה"ת. עכת"ד.

והרב כה"ח (בסי' מ"ז שם) הכריע שבני"ד - שהיה ער כל הלילה, בין ישן אחר עה"ש ולפני שחרית ובין לא ישן - יש לברך ברה"ת בעה"ש, והוסיף שכן המנהג פשוט, וממילא לא אמרינן סב"ל במקום המנהג. ע"כ. וכ"פ הגר"ע יוסף ביבי"א (ח"ה סי' ו') ובילקו"י (ח"א עמ' ס"ב סי"ד. וע"ע ביחו"ד ח"ג סי' ל"ג). ואכן המנהג פשוט היום אצל הספרדים לברך כ"א לעצמו בליל שבועות וכדו', ועושים זאת מיד בעה"ש, ואין ממתינים על מי שניעור בעה"ש. ואילו האשכנזים נוהגים למצוא אדם שישן שינת קבע בלילה, ומכוונים לצאת י"ח ממנו בעה"ש או לפני תפילת שחרית. ומ"מ פשוט שאף למנהגם אם ישן ביום שקודם הלילה, רשאי לברך בעצמו ברה"ת, ויברכן מיד בעה"ש.

דנו הפוס' גבי מי שצריך לברך ברה"ת בעה"ש (כנ"ל). שהצל"ח בברכות (די"א,ב') הסתפק אי יוכל לברך קודם אור יום ולכוין לפטור את היום שלאחריו. והגר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' ל"ג) כ' שאם בירך קודם צריך הוא לחזור ולברך שנית, כיון שהברכה הראשו' היתה לבטלה. ואע"ג שלד' המ"א יש ספק אי חייב לברך ברה"ת בני"ד בבוקר, מ"מ הוי ס"ס לחיובא, שהרי לד' רש"י אף המשכים קודם אור היום ומברך ברה"ת כדי ללמוד צריך לחזור ולברך ביום. וכ"מ מעוד ראשו' (הב"ד ביבי"א ח"ח סי' ה' סק"ד). ואף בשו"ת המהרש"ם (ח"ג סי' ל"ז) ובשו"ת זכר יהוסף (סס"י רכ"ו) כתבו דלא מהני הברכה שמברך בזמן שהוא פטור, כדי לפטור את היום שלאחריו. ואף כה"ח (בסי' מ"ז סקכ"ט) כ' כדברי הגרש"ק דהוי ברכה לבטלה ויאמר בשכמל"ו, ולאחר מכן בעה"ש יברך שוב. ונראה שכן דעת רוב הפוס' (עיי"ש ביבי"א שיש מי שחולק. אמנם נראה שלרוה"פ לא יי"ח ובעי לחזור ולברך. ולא חששו לסב"ל בכה"ג. ובפרט שי"א דברה"ת חיובה מדאו', ולדידם הוי ספק דאו' ולחומרא. וגם הספק פה בברכה עצמה ולא רק במצוה. ויש להאריך בזה ואכ"מ).

פרק י"ח - ברכות השחר - האם נאמרות על מנהגו של עולם

ראשית יש לדון אי יש לברך ברה"ש אף אם לא נתחייב בהן אותו אדם (וכגון שלא לבש חגורה, אי יברך "אוזר ישראל"). כבר כתבנו לעיל (בפרק י"ב, בענין ברכת אש"י) שנחלקו הראשו' בד"ז, וכמבואר בב"י (סס"י ד' ובסי' מ"ו ד"ה "והגמ"י") ובב"ח (סי' ד' ד"ה הב"י ובסי' מ"ו). ולד' הרמב"ם (פ"ז מתפילה הל' ז'-ט'), ר"א בן הרמב"ם (בתשובותיו סי' פ"ג) ועוד הרבה ראשו' מברך ברה"ש רק אם התחייב בהן, ובעת שהתחייב בהן, מלבד ברכות שלא עשני גוי, עבד ואשה, שמברך אותן תמיד (כ"כ בחידושי הרמב"ם כת"י בריש ס' מעשה רוקח בשם ר"א בן הרמב"ם. ועיי"ש שיש נוסח אחר בגמ', דכי חזי איניש גוי או עבד או אשה מברך ברכות אלה. ועיין הערות פריימן לתשו' הר"א בן הרמב"ם עמ' 121, ואנ"ת ח"ד עמ' שע"ה). ואף לדעת מרן בב"י ובשו"ע (סי' מ"ו ס"ח) יש לברך ברכות השחר רק אם נתחייב בהן. אך אם לא התחייב בא' מהן, כגון שלא שמע קול תרנגול וכדו', אומר אותה הברכה בלא הזכרת השם, ומש"כ (שם בס"ב) שנוהגין לסדר הברכות בביהכ"נ, והיינו שמברך "הנותן לשכוי בינה" אע"ג שאינו שומע קול התרנגול וכן שאר הברכות, כוונתו שיכול לעכבן עד בואו לביהכ"נ, ושכן עושים מצד המנהג, אע"פ שמדינא היה צריך לברכן מיד כשהתחייב בהן, וכמש"כ שם בסעי' א'. אך מ"מ אם לא התחייב בהן באותו יום כלל, לא יברכן, וכמש"כ בס"ח.

ואמנם הרמ"א (שם בס"ח) חלק ע"ד מרן וכ' שי"א שאפי' לא נתחייב בהן מברכן, דאין הברכה דוקא על עצמו, אלא מברכין שהקב"ה ברא צרכי עולמו, וסיים שכן המנהג ואין לשנות (והוא עפי"ד הרמב"ן בפסחים פ"א והר"ן שם דף ד' ע"א בשמו. הכלבו סי' א' בשם רב נטרונאי ורב עמרם ושאר גאונים. וראה עוד אוצר הגאונים ברכות סי' שס"ט וש"ע, ואנ"ת שם). ולענין ברכת א"נ ו"המעביר שינה" ר' במ"ב (סי' מ"ו ס"ק כ"ד. וע"ע בס"ק כ"ה).

ויש להעיר שישנה דעה נוספת בראשו', שאת הברכות שהן על סידור העולם והנהגתו, כגון א"נ, "הנותן לשכוי", "רוקע הארץ" וכדו' צריך לברכן תמיד, אפי' לא שמע קול תרנגול ולא הלך על הארץ. אך את הברכות שהן הנאותיו, לא יברך אם לא נהנה, כגון ששוכב על מיטתו ואינו לובש ואינו אוזר ולא עוטף (כ"כ הטור סי' מ"ו עפי"ד התוס' ברכות ד"ס,ב' ד"ה "כי שמע", והרא"ש שם סי' כ"ג. וע"ע בשטמ"ק שם בברכות ובב"י שם).

גם לד' האריז"ל כל שמונה עשרה ברה"ש, עד סוף ברה"ת, חייב כל אדם לסדרן בכל יום ולברכן אע"ג שלא נתחייב בהן, ואין לבטלן אפי' לא ישן ולא הסיר בגדיו ומנעליו. ורק ברכות ענט"י ואש"י אם לא נתחייב בהן לא יברכן (כמבואר בשעהכ"ו ד"א,ב'). וכדבריו כתבו הרבה אחרו', ואף האחרו' הספרדים פסקו כן, מהם המט"י, הגחיד"א בשיו"ב ובקש"ג, כה"ח (סי' מ"ו ס"ק י' השני, י"א, מ"ט ונ'), סה"ל (ח"א עמ' ל"ב ס"א) וילקו"י (שאר"י ח"א עמ' תע"ג. עיי"ש בהערה ז'). וכן עולה מד' המ"ב (סי' מ"ו ס"ק כ"ד וכ"ה). וכן המנהג פשוט אצל הספרדים והאשכנזים.

ובאשר לברכת "הנותן ליעף כח". הטור (סי' מ"ו) כתב שברכה זו כתובה בסידורי אשכנז והסביר מדוע נתקנה ברכה זו. אך מרן בב"י כתב שאע"פ שיש סמך יפה לברכה זו, מאחר שלא נזכרה בתלמוד אינו יודע איך היתה רשות לשום אדם לתקנה, וכן מצא שהאגור ראה שמקטרגים עליה מטעם זה. והרמב"ם והסמ"ק והרוקח לא הזכירוה, ולכן הכריע שהכי נקטינן שלא לאומרה. ע"כ. וכ"כ הרש"ל (בתשובותיו סי' ס"ד ובחידושיו לטור) שאין לאומרה, וכ"כ הפרישה בשמו ונראה שגם הוא צידד שלא לאומרה. וכ"פ מרן בשו"ע (סי' מ"ו ס"ו) שאין לאומרה. אמנם הב"ח כתב שיש לומר ברכה זו כיון שנראה שהקדמונים היו גורסים כך בגמ', ושכ"כ הסמ"ג לאומרה, וכנראה שבני אשכנז שקיבלו ברכה זו מאבותיהם, הרי שהיתה כתובה בגירסת אבותיהם. עיי"ש שפסק בסכינא חריפא שיש לאומרה, ואסור להורות לאחרים שלא לאומרה או להשמיטה מהסידורים. וכ"כ הרמ"א בשו"ע (שם) שהמנהג לאומרה, וכ"פ האריז"ל, וכ"כ האחרו' [המ"ב (סקמ"ז) כה"ח (סקמ"ז) וש"א. אמנם הגר"ש משאש זצ"ל, רבה של ירושלים ת"ו, גילה לאוזני שהוא נוהג כדברי מרן בזה ואינו נוהג לומר ברכה זו. עכת"ד. והדברים מתאימים למש"כ בהקדמתו לשו"ת שמש ומגן ח"ב, וכן בח"א חאו"ח סי' י"א, שאין לזוז מפסקי מרן].

פרק י"ט - זמן אמירת ברכות השחר

אם ישן בתחילת הלילה וקם בחצות: רשאי לברך את ברכות השחר כבר מחצות (כמבואר בשו"ע סי' מ"ז סי"ג, במ"ב סק"ל וכה"ח סי' מ"ו אמצע סקמ"ט וסי' מ"ז רסקכ"ט). ואין נ"מ אי קם לפני חצות או לאחר חצות. ורשאי לברך אף את ברכות א"נ ו"המעביר (חבלי) שינה" הן למנהג הספרדים (עפ"י כה"ח סי' מ"ו ססקמ"ט), והן למנהג האשכנזים (עפ"י המ"ב סי' מ"ז סק"ל. ועיי"ש בבה"ל ד"ה "המשכים"). ולמנהג הספרדים רשאי לברך לאחר חצות גם את ברכת "הנותן לשכוי בינה" (כה"ח סי' מ"ז סק"ל. וראה מרן סי' מ"ז סי"ג). והאשכנזים מברכים אותה לאחר חצות רק אם שמע אז קול תרנגול. ואם לא שמע יברכנה רק לאחר שהאיר היום. ולמנהגם גם אם לא שמע ובכ"ז בירך לאחר חצות יצא בדיעבד י"ח (מ"ב סי' מ"ז סקל"א ובה"ל ד"ה "מברך". ועיי"ש במ"ב ובבה"ל שיש מקילים יותר ויש מחמירים יותר. ומ"מ נראה שכן דעתו נוטה להלכה, ואף יש מקום להקל לברכה לכתחי' לאחר חצות גם אם לא שמע קול תרנגול, כמקובלים. וראה רמ"א סי' מ"ו ס"ח שכל ברה"ש מברך על מנהגו של עולם. וע"ע בשע"ת סס"י מ"ז), וכמבואר כ"ז לקמן בפרק כ'. וגבי ענט"י ואש"י כבר כתבנו לעיל במקומותיהן.

ואם היה ער עד חצות ואח"כ הלך לישון. מדברי הרב כה"ח (סי' מ"ו ססקמ"ט וסי' מ"ז ססקכ"ז וסקכ"ח) מבואר בשם המקובלים שגם בני"ד רשאים לברך ברה"ש מיד לאחר חצות (כולל ברכות א"נ, "המעביר חבלי שינה" ו"הנותן לשכוי בינה"). וכן נראית דעתו. וכ"כ הגר"מ אליהו בסה"ל (ח"א עמ' ל"ב ס"א). ומ"מ אם בירך את ברה"ש (אחר חצות) לפני לכתו לישון, לא יברך כלל את ברכת ענט"י (כה"ח סי' ד' סקנ"ג). וכ"ה לספרדים. ואגב זאת יש להעיר, שמתחילת דברי מהרח"ו בשעהכ"ו גבי ני"ד (הב"ד כה"ח סי' מ"ו סקמ"ט) משמע שלא יברך את ברכת א"נ, מדכתב שכל הברכות מברכת "הנותן לשכוי בינה" עד ברה"ת, כל שמונה עשרה הברכות מברכן אדם בכל יום אע"פ שלא נתחייב הוא בהן. וא"כ דוקא מברכת השכוי ולא קודם לכן. ולכן אין ברכת א"נ בכלל. אך בסו"ד כתב שרק את ברכת ענט"י ואש"י לא יברך אם לא התחייב בהן, וכן בט"ב וביו"כ לא יברך "שעשה לי כל צרכי", ומשמע בהדיא שאת ברכת א"נ מברך אע"פ שלא ישן עד חצות או אפי' כל הלילה ולא התחייב בה. ולכן הסיקו האחרו' הספרדים שמברך גם א"נ אע"ג שלא התחייב בה כלל, שלא ישן ולא הפקיד נשמתו אצל הקב"ה באותו לילה (ראה כה"ח סי' מ"ו סס"ק מ"ט). ולענין מנהג האשכנזים, נראה שגם בזה רשאים הם לברך את ברה"ש, דלכאו' אין נ"מ אם כבר ישן אם לאו, דאם אמרינן שעל מנהגו של עולם מברך מה לי אם ישן קודם אם לאו. ורק לגבי ברכות א"נ ו"המעביר" יכולה להיות נ"מ למנהגם. ומדברי המ"ב (סי' מ"ז סק"ל) נראה שרשאים הם לברכן רק בקומם משינתם. ולגבי ברכת "הנותן לשכוי בינה" עליהם לנהוג כדלעיל, כדין מי שקם בחצות, דלכאו' גבי ברכה זו אין נ"מ אם ישן קודם לכן או לא, אלא רק אי עבר חצות ואם שמע קול תרנגול.

ולמעשה בין אם ישן לפני חצות ובין אם היה ער עד אז, נראה שנוהגים האשכנזים לברכן רק בבוקר (וכן אמר לי גדול א' אשכנזי, שאמנם הרש"ש עצמו לא אמר שבני"ד רשאים לברך ברה"ש מיד אחר חצות אלא תלמידיו כתבו זאת, וגם אצל הספרדים אין המנהג ברור שנוהגים כך, אך מ"מ אצל האשכנזים לא שמענו כלל שנוהגים כך. עכת"ד). וכן נוהגים הספרדים אם היה ער עד חצות והולך לישון לאחר חצות. והיינו אע"פ שמדינא שרי לברכן מחצות (סה"ל ח"א עמ' י"ג סי"ח). ושמא כיון שאם יברכן לפני לכתו לישון לא יוכל לברך ענט"י בבוקר, ואינם רוצים להפסיד ברכת ענט"י, כמש"כ כה"ח (סי' ד' סקנ"ג). אך אם נשאר ער כל הלילה מנהגם לברך ברה"ש בחצות, בלא ברה"ת (סה"ל שם).

מי שקם במשך הלילה, ולאחר חצות בירך את ברה"ש או לפחות את חלקן, והיינו אותן שמותר אז לברכן לפי הדין. אם חזר לישון לא יברך שוב כשניעור את אותן הברכות (סדה"י. מ"א סי' ו' סק"ח. בה"ל סי' מ"ז סי"ג ד"ה "המשכים". כה"ח סי' מ"ו סקמ"ט וסי' מ"ז ססקכ"ט). למנהג הספרדים הכוונה שבירך תחילה את כל ברה"ש מלבד ענט"י ואש"י (עפ"י כה"ח סי' מ"ו סקמ"ט), ולמנהג האשכנזים ימנע מלברך בפעם הראשו' גם את ברכות א"נ ו"המעביר חבלי שינה" שאותן יברך אז בלי שו"מ ורק כשקם בבוקר (והיינו בפעם האחרו' של שינת אותו לילה) יברכן בשלמותן בשו"מ כראוי (סדה"י. מ"א. מ"ב סי' מ"ז סק"ל. וראה כה"ח סי' מ"ו סקמ"ט. והמ"ב כ' שאת א"נ יאמר בפעם הראשונה בלא חתימה כלל. ומ"מ את ברכת "המעביר" לא שייך לומר בלא חתימה, שהרי היא גם פותחת בברכה). ובדיעבד אם בקומו בפעם הראשו' לאחר חצות בירך גם את ברכות א"נ "והמעביר" בשו"מ בשלמותן, יש דיעות בין האחרו' אי כשקם בשנית יברכן שוב, ולמעשה אין לברכן, דסב"ל (בה"ל סי' מ"ז סי"ג ד"ה "המשכים"). ולדידם יש לנהוג לגבי ברכת "הנותן לשכוי בינה" כדלקמן בסמוך.

מי שהיה ער כל הלילה. למנהג הספרדים רשאי לברכן מחצות, מלבד ענט"י ואש"י שאינו מברכן כלל, ואת ברה"ת יברך לאחר עה"ש (כה"ח סי' מ"ו ריש וסוף סקמ"ט. סה"ל עמ' י"ג סי"ח ועמ' ל"ב ס"ב ועמ' ל"ז סל"ב). ולמנהג האשכנזים רשאי מעיקר הדין לברך את ברה"ש כבר מחצות, מלבד ברכת "הנותן לשכוי בינה" שיברכנה לכתחי' רק אחר עה"ש, אא"כ שמע קול תרנגול אחר חצות שאז רשאי לברכה מחצות (מ"ב סי' מ"ז סקל"א). וכן את ברכת ענט"י ואש"י לא יברכן, וכן לא יברך גם את ברכות א"נ ו"המעביר" אלא ישמע אותן מאחר (עפ"י הא"ר והח"א. וכ"נ שמצדד המ"ב סי' מ"ו סקכ"ד). ומ"מ אשכנזי המברך אף שתי ברכות אלה יש לו ע"מ לסמוך [שכ"פ לברך הגר"ז גבי "המעביר". וכ"פ ערוה"ש (סי' מ"ו סי"ג) גבי שתי הברכות. ואף הפמ"ג והשע"ת פקפקו ע"ד הא"ר, שהרי לד' הרמ"א מברך על מנהגו של עולם. וכ"פ בשו"ת מחזה אליהו (סי' א'). ולכן נראה שאם אין לו אדם אחר שיוציאנו י"ח, יכול לסמוך לכתחי' ע"ד המקילים ולברכן בעצמו. וכ"מ קצת מדברי המ"ב שם, שכתב שאם ישן בלילה לכו"ע רשאי לברכן. ומשמע קצת שאם לא ישן אינו רשאי לכו"ע, אך יש לו ע"מ לסמוך. ובאופן כללי יכולים אנו לומר שאע"פ שמרן (בסי' מ"ו סעי' א' וח') פסק שאין לומר את ברה"ש אם לא נתחייב בהן, מ"מ נוהגים הספרדים לברכן אע"פ שלא התחייב בהן, והוא עפי"ד האריז"ל, שהביאו דבריו מהרח"ו בשעה"כ (ד"א,ג'), הגחיד"א, כה"ח (סי' מ"ו סקמ"ט) וש"א הספרדים, ולא אמרינן סב"ל כנגד דברי האריז"ל. וגם מצד דהמנהג להקל (כלשון כה"ח סי' מ"ו ססקמ"ט) ולא אמרינן סב"ל במקום מנהג. וכן האשכנזים פוסקים לאומרן על מנהגו של עולם, עפי"ד הרמ"א (בסי' מ"ו ס"ח) מלבד כמה ברכות (כמבואר במ"ב סי' מ"ו ס"ק כ"ה וכ"ו, וסי' מ"ז סקל"א), ובבה"ל (סי' מ"ז סי"ג ד"ה "מברך"). ולכן גם בני"ד יש מקום להקל גם לאשכנזים לברך א"נ ו"המעביר" אע"ג שלא ישן בלילה, דעל מנהגו של עולם מברך. וזאת אע"ג שהלשון בברכות אלה הינה לשון פרטית לגבי האדם עצמו ["נשמה שנתת בי", "המעביר (חבלי) שינה מעיני"].

ועוד יש להעיר, שבמקרה שלא ישן כל הלילה, אע"פ שמעיקר הדין רשאי לברך את ברה"ש כבר מחצות אף למנהג האשכנזים, מ"מ למנהג כולם לא יברך לאחר חצות את ברה"ת, אלא יברכן רק לאחר עה"ש (כמש"כ במקו"א בקונט' זה). וכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א שמי שלא ישן כלל בלילה מותר מדינא לברך ברה"ש כבר מחצות, אך רצוי שישמע הברכות מאדם אחר שצריך לברכן לעצמו והיינו ממי שישן בלילה ומברכן משניעור (ונראה שאמר כן רק מצד המנהג. שהרי מהמ"ב סי' מ"ז סק"ל משמע להקל בזה - מ.ה.). ומ"מ מי שהיה ער כל הלילה ורוצה לברכן בעצמו, אסור לו לברך כלל את ברכות א"נ, "המעביר חבלי שינה" ואת ברה"ת. ואילו את ברכת השכוי לא יברך בחצות טרם עה"ש, אך זה לא בגלל שלא ישן אלא בגלל שזמנה מעה"ש, אא"כ שמע קול תרנגול אחר חצות. עכת"ד.

ואמנם יש מי שכתב שהניעור כל הלילה וישן לפני הנץ החמה מברך ברכת "המעביר שינה". וטעמו משום שאדם זה מתעורר לפני הנץ ורוחץ פניו בזמן שרוב בני האדם רוחצים פניהם, ושותף הוא עמם באותו זמן בהנאת רחיצת הפנים שעליה מברכים "המעביר שינה" (כ"כ בשו"ת מחזה אליהו, סי' ב' ס"ק ד'-ט'). אך נראה לענ"ד שאין הלכה כמותו. דלכאו' העיקר הוא שישן בזמן ששאר בני האדם ישנים. וכן הפוס' כתבו ברכה זו גבי מי שישן בלילה. ולא שמענו מהפוס' חידוש זה שמברכים ברכה זו גם על שינה של יום, אע"פ שהברכה חלה על הנאה בזמן ששאר הישנים בלילה נהנים גם הם אז ממנה. ואין לעשות חילוקים כאלה מדעתנו. ובפרט שסמך בדבריו ע"ד הפוס' שמברכים ברה"ש על מנהגו של עולם (עיי"ש שהב"ד הראב"ד והאו"ח דס"ל הכי. ובסי' א' סק"ג כ' שכן דעת הפע"ח). והרי דוקא לפי הפוס' עפ"י הקבלה זמן ברה"ש כולל ברכת "המעביר" הינו כבר מחצות הלילה אע"פ שלא ישן כלל. ואם אזלינן בתר הקבלה היה רשאי לברך ברכת "המעביר" גם אם לא ישן כלל, שהרי ד"ז קאי על מנהגו של עולם. אלא מכיון שהאשכנזים ס"ל בזה לא כקבלה, ואינם מברכים ברכה זו אם לא ישנו, ממילא גם מי שישן אחר עה"ש אינו מברכה. וכ"מ גם מדברי המ"ב (סי' מ"ז סק"ל ובה"ל שם ד"ה "המשכים") שיוצא לפחות בדיעבד אם בירך "המעביר" אחר חצות. ועוי"ל, שגם מפשט דברי המ"ב (בסי' מ"ו סקכ"ד) משמע לא כדברי שו"ת מחזה אליהו הנ"ל, מדלא הוסיף שמ"מ אם ישן אחר עה"ש וניעור לפני הנץ רשאי לברכה. אלא כתב בהדיא שרק אם ישן בלילה שיתין נשמין רשאי לברכה (ומקור דבריו הוא מהח"א. והח"א עצמו לא כתב דהו"ד כשישן בלילה. אלא שהמ"ב הוסיף כן. וא"כ דקדק הוא דד"ז אמור בשינה בזמן שהוא לילה, ולא אחר עה"ש דהוי יממא). ולכן נלע"ד שאין הדין כן כשו"ת הנ"ל, שאף אם ישן לאחר הנץ החמה (במקום ובזמן ששכיבת בני האדם נמשכת גם אחר הנץ), שכתב שם שהמברך "המעביר שינה" לא הפסיד. דזה אינו, והוא מהטעם הנ"ל. ומששאלתי גדול א' אשכנזי ע"ד המחזה אליהו הנ"ל, הסכים שהדבר מוזר קצת לברך "המעביר" אם לא ישן בלילה, אע"פ שישן לפני הנץ ורחץ פניו אז. עכת"ד.

ואם היה ניעור כל הלילה, אך ישן ביום הקודם או ביום שלאחר מכן. למנהג הספרדים יברך את כל ברה"ש מלבד ענט"י ואש"י, כדין מי שהיה ניעור בלילה ואף לא ישן ביום שלפניו ושלאחריו (עפ"י כה"ח סי' מ"ו ריש וסוף סקמ"ט. סה"ל עמ' י"ג ול"ב שם. וברה"ת יברך בעה"ש, אא"כ אינו לומד כלל לאחר עה"ש, אלא אץ למיטתו, שאז יברכנה כשיקום משנתו). ולמנהג האשכנזים נראה בס"ד שלא יברך אף את ברכות א"נ ו"המעביר". לגבי ברכת "המעביר" כנ"ל בסמוך. ולגבי א"נ: הרי אם ישן ביום הקודם, או אפי' ביום שלאחריו ולפני תפילת שחרית, אמנם יש מהראשו' שכתבו שיברך א"נ אף על שינת היום (ומשמע אע"פ שכבר בירך א"נ על שינת הלילה). שכ"כ מרן בב"י (סי' רל"א) בשם האגור (בסי' ג') שכתב בשם רבי יהודה משפירא, וכ"כ שב"ל (סס"י ב') בשם רבינו שמחה והר"ר אביגדור הכהן. ובבה"ל (רס"י נ"ב ד"ה ומ"מ) הוסיף שכ"כ בספר התניא. ועפי"ז כ' בשו"ת מחזה אליהו (סי' א' ס"ק ו'-ט') שמי שהיה ניעור כל הלילה, אם ישן ביום שלפניו או שלאחריו, יברך ברכת א"נ. אלא שנראה שלא דק לדינא. שהרי מרן בב"י (סס"י רל"א) כתב על דברי הראשו' הנ"ל שלא נהגו לברך א"נ על שינת היום. וכ"פ הרמ"א (בסי' רל"א) שא"צ לברכה (והיינו לדינא. ולא רק מצד המנהג). וכ"פ הב"ח (סי' רל"א). וכ"נ דעת המ"ב (בסי' רל"א סק"ג) וכה"ח (סי' רל"א סק"א, עפי"ד המקובלים). ואע"ג שהלבוש (בסי' רל"א) כ' הטעם שאין מברך א"נ משום שאינו ישן הרבה אין הנשמה יוצאת מגופו, וגם עפ"י זה רצה השו"ת הנ"ל להקל ולומר שיברך בני"ד, מ"מ כבר כתב המ"ב (שם) דאפשר שהטעם משום שברכה זו ניתקנה על מנהגו של עולם, דהקב"ה מחזיר הנשמות לבני אדם בבוקר. וא"כ למרות שהיו כמה ראשו' שכתבו כן, מ"מ כבר כתבו מרן בב"י, הרמ"א והב"ח שאין לברך ברכה זו. ואע"פ שהמ"ב בבה"ל (רס"י נ"ב ד"ה "ומ"מ") כתב לסמוך ע"ד הראשו' הנ"ל, התם הו"ד במקום שכבר ישן בלילה ושכח לברכה בבוקר, שישן שוב ביום ויברכנה. הא לא ישן בלילה אין לברכה. וכן עולה מדברי הב"י (סי' ד' ד"ה "ומשמע") בהסבר דברי הרשב"א, שאנו נעשים בריה חדשה רק כשישן בלילה, דכתיב "חדשים לבקרים" וגו'. וכן רואים אנו היום שכן המנהג פשוט פה בכל א"י שאין האשכנזים מברכים א"נ על שינת היום, אע"פ שניעור כל הלילה (והספרדים מברכים מיד בעה"ש, כנ"ל עפי"ד כה"ח). וודאי שאין לפרוץ גדר ולברך ברכה בקום ועשה נגד המנהג (וגם מה שרצה הרב המחבר הנ"ל לדקדק מד' הלבוש שאם ישן הרבה זמן ביום שכן יש לברכה, וכ' שאצלם באנגליה כשמתחילים השינה אחר עה"ש שהוא בשעה מוקדמת מאוד, ישנים כחמש - שש שעות בשעות הבוקר. אכן אצלנו פה בא"י אין זה דבר רגיל).

ויותר מזה כ' בשו"ת מחזה אליהו (שם סק"ו), שאם היה ניעור כל הלילה והולך לישן אחר תפילת שחרית, שרשאי אז לברך ברכת א"נ אם לא ברכה קודם התפילה. ונראה שבזה ודאי שאין לנהוג כן. שהרי הכא י"א שאף אם ישן בלילה ורק שכח לומר א"נ קודם תפילת העמידה, דאין לו לאומרה עוד באותו יום, שיצא כבר בברכת "מחיה המתים". שכ"כ הפר"ח, והעתיקו דבריו להלכה גם הח"א ודה"ח (הב"ד בבה"ל סי' נ"ב שם). וכ"כ עוד הרבה מאוד אחרו', מהם הי"א בהגב"י, הש"ץ, הגחיד"א בקש"ג, סידור בי"ע, החס"ל, הקיצש"ע, הבא"ח, כה"ח (סי' נ"ב סק"ה), הגר"מ אליהו בסה"ל (ח"א עמ' ל"ב ס"ג) והגר"ע יוסף [ביבי"א (ח"ד סי' ז' ססק"ה) ויחו"ד (ח"ד סי' ה')]. ואמנם מפשט דברי הרמ"א (סס"י נ"ב) נראה לא כן, וכ"כ המאמ"ר והשע"ת (סי' ו'), וכ"מ מביאור הגר"א (סי' נ"ב). ואף מד' הבה"ל הנ"ל נראה שרשאי לברכה (שכתב שהרוצה לברך ולסמוך על שאר הפוס' ג"כ לא הפסיד. וע"ע במ"ב סי' נ"ב סק"ט). אך מדוע להכנס למחלו' נוספת ולברך א"נ אחר תפילת העמידה והרי מש"כ הבה"ל הנ"ל הו"ד כשישן בלילה ורק שכח לברכה. והכא מישתעי בלא ישן כלל. ולא דמו זל"ז. ולכן נראה שלמנהג האשכנזים אין לברכה. ואע"פ שישנם כמה צדדים וצדדי צדדים לברכה (כגון שיש לברכה אע"פ שלא ישן כלל, או לברכה על שינת היום), מ"מ למעשה נלע"ד שהאשכנזים לא יברכו א"נ במקרה שלא ישן בלילה, אף אם ישן ביום הקודם או לאחר הלילה, מהטעמים הנ"ל משום סב"ל. ומששאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א בענין הישן אחר תפילת שחרית, הרשאי לברך א"נ משניעור משנתו, אמר לי שאין לברכה לאחר התפילה כיון שכבר בירך את ברכת "מחיה המתים". עכת"ד. וראה לעיל בפרק זה שכתבנו בשמו שהניעור כל הלילה לא יברך ברכת א"נ. וא"כ נראה שרק למנהג הספרדים יברך ב' ברכות הללו, וכנ"ל.

ועוד שאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א, בענין מי שהיה ער כל הלילה, אם רוצה לישון לפני או אחר תפילת שחרית, ומ"מ לאחר עה"ש, האם ידחה את ברה"ש עד אחר השינה (ראה מ"ב סי' מ"ז סק"ל) או שרשאי לברכן (את אותן שמותר לו לברך) כבר מחצות. וענה לי שאת הברכות שרשאי לברך במקרים אלה, לפי המ"ב רשאי לברכן כבר מחצות. ואף שהבנתי מהגר"א נבנצל שלדעתו אין ד"ז בשופי, מ"מ אמר שלמעשה יש לנהוג בזה כמ"ב, ויברכן לאחר חצות. עכת"ד. וראה לעיל בפרק זה מש"כ בשמו, אם רצוי שישמען מאדם שישן בלילה.

שאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א לגבי מי שער כל הלילה או ער מלפני חצות עד אור הבוקר, האם צריך הוא לברך מיד בחצות את ברה"ש. ולכן מי שלומד למשל עם חברותא ונשאר ער עד עה"ש, או חייל שמתעורר לפני חצות ונשאר ער עד לאחר חצות, החייבים הם מעיקר הדין להפסיק ולברך ברה"ש מיד בחצות. וענה לי שאינם חייבים להפסיק את לימודם וכדו' כדי לברך מיד בחצות את ברה"ש. עכת"ד. וכתבתי זאת משום שהיה נראה לי מפוסק מסוים שיש צורך לאומרן מיד בחצות.

ומ"מ פשוט שאם ישן בלילה שיתין נשמין, אף למנהג האשכנזים יברך א"נ ו"המעביר" (מ"ב סי' מ"ו סקכ"ד).

פרק כ' - זמן אמירת ברכת השכוי

כתב הטור (סס"י מ"ז) בשם אביו הרא"ש (בתשו' כלל ד' סי' א') שהמשכים ללמוד קודם עה"ש לא יברך ברכת "הנותן לשכוי בינה" (כך גירסתו בנוסח הברכה) אלא ביום (הב"ד הב"י סס"י ד' ד"ה כתב הרא"ש). וכ"כ הרד"א בשם מחזור ויטרי ואבן הירחי (המנהיג, הל' תפילה סי' י"ב. הב"ד מרן בב"י סס"י מ"ז). וכ"פ מרן בשו"ע (סי' מ"ז סי"ג).

אלא שנראה שאין הדבר מוסכם לכל הראשו' והאחרו'. שהפר"ח (סי' מ"ז סקי"ג) כתב שמהגמ' והזוה"ק משמע דזמנה מחצות הלילה אם שמע קול תרנגול. וגם הרא"ש יודה לזה. אלא מילתא פסיקתא נקט הרא"ש שבבוקר ודאי יברך ברכה זו, ואה"נ שכל ששמע קול התרנגול מחצות הלילה ואילך ולא היו ידיו נקיות שיכול לברך ברכה זו כל שעה שירצה אפי' קודם אור היום. ע"כ. וכ"כ הגחיד"א במחב"ר (סי' מ"ז סק"ו) שבזוהר מפורש דאחר חצות היו מברכין אותה. ובספר הפרדס לרש"י כת"י כתב דכך היה מנהגו של רש"י זצ"ל לברך כל הברכות וגם ברכת "הנותן לשכוי" בקומו באשמורת. וכ"כ האריז"ל וכן נהגו שלמים וכן רבים. ע"כ. הב"ד הש"ץ וסידור בי"ע. והניף ידו שנית בספרו קש"ג וכתב שיש לברכה אחר חצות אף שלא שמע קול התרנגול. ושכן מצא בספר הפרדס שהשיבו מן השמים לרבינו יעקב ממרויש (והיינו בשו"ת מן השמים. ראה הוצ' מוסד הרב קוק, סי' י"ב) שאפי' לא שמע קול תרנגול וכיוצא יברך. ע"כ. הב"ד כה"ח (סי' מ"ז סק"ל) ופסק כן לדינא (ולא עוד אלא שהב"ד המט"י שכתב שעדיף טפי להניחה עד אור היום ואינו מפסיד. ודחה כה"ח דבריו וכ' שלד' המקובלים אינו כן, אלא הוא מפסיד אם מאחרה. עיי"ש. וע"ע בכה"ח סי' מ"ו ס"ק י"ח, מ"ט ונ'). וכ"נ מד' הגר"מ אליהו בסה"ל (ח"א עמ' ל"ב סעי' א', ב'. ועיי"ש גם בעמ' ל"ד סי"ג). וכ"כ הגר"ע יוסף ביחו"ד (ח"ד סי' ד') ובילקו"י (ח"א עמ' נ"ד סי"ב). ועיין ביבי"א (ח"ה סי' י'). וכן העיקר למנהג הספרדים, שרשאי (ולכה"ח צריך) לברך את ברכת "הנותן לשכוי" כבר מחצות הלילה, בין אם ישן קודם לכן או אח"כ ובין אם לאו. שאין ברכה זו תלויה בשינה כלל.

והמ"ב (סי' מ"ז סקל"א) כתב שהאחרו' הסכימו שיכול לברכה קודם שיאיר היום. אך י"א שלכתחי' יש להזהר שלא לברכה קודם שיאיר היום אא"כ שמע קול תרנגול שאז רשאי לברכה מחצות. ומ"מ אף לשיטת המחמירים יצא בדיעבד אם בירכה מחצות אע"ג שלא שמע. ולענ"ד משמע מדבריו במ"ב ובבה"ל (ד"ה "מברך") שמעיקר הדין שרי לברכה כבר מחצות אע"פ שלא שמע קול תרנגול. ורק טוב להזהר לכתחי' לחוש לד' הי"א שהביא הח"א. ולכאו' יש לדקדק שמעיקר הדין יצא, ממש"כ המ"ב שבדיעבד יצא אם בירך אחר חצות אע"ג שלא שמע. ולא כתב שמשום סב"ל לא יברכנה בעצמו, אך ישמענה מאחר. אך ראה בשונה"ל (סי' מ"ו ס"ל) שכתב שהמשכים קודם אור יום יברך ברה"ש חוץ מברכת "הנותן לשכוי" שי"א שלכתחי' לא יברכנה קודם אור היום. וא"כ הבין מדברי מרן הח"ח שבכל מקרה שאינו שומע את קול התרנגול, לא יברכנה קודם עה"ש. וראה מה שכתבנו במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ב הערה פ"א) בשם הגר"א נבנצל שליט"א, שאף הגרש"ז אוירבך זצ"ל היה מעיין בספר שונה"ל כאשר היה מסתפק בהבנת המ"ב. עכ"ד. ומה נענה אנן בתריה. וא"כ למעשה לאשכנזים אם שמע קול תרנגול רשאי לברכה כבר מחצות [והסביר לי הגר"מ אליהו שליט"א, שלמנהג האשכנזים שמצריכים שישמע קול התרנגול, הכוונה שישמע את קול התרנגול אחר חצות, ואז רשאי לברכה אחר חצות קודם עה"ש. אך אין הכוונה ששמע לפני חצות ומברך אחר חצות. עכת"ד. וכן אמר לי גדול א' אשכנזי, שהכוונה בני"ד ששמע לאחר חצות את קריאת התרנגול. ולכל הפירושים של ברכה זו לא שייך ד"ז לפני חצות. ושאלתי, שלמרות שמדברי הרוא"ח משמע שקריאת התרנגול הינה או לאחר חצות הלילה או לאחר עה"ש, מ"מ ממש"כ המ"ב (סי' מ"ז סקל"א) שאם בירך קודם חצות לא יצא, משמע שתיתכן מציאות ששמע לפני חצות ובירך אז. ואמר לי שאין הדבר נכון, אלא שלא עלתה על דעתו של המ"ב ההבחנה הזו ששמע קודם חצות ובירך ע"כ לאחר חצות. וכל הענין של הברכה הוא שה' נתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה, ולפי המקובלים מחצות הלילה מתחיל הבוקר. ולכן קריאת התרנגול לפני חצות הינה שייכת ליום אתמול. עכת"ד. ור"ל שעליה אין לברך ברכה זו]. ואם לא שמע ימתין מלברכה עד עה"ש. ובדיעבד אם בירכה אחר חצות וקודם עה"ש יצא. ואם בירכה לפני חצות אע"ג ששמע לא יצא י"ח אף בדיעבד ויחזור ויברכנה בזמנה (וכ"מ שכתוב קודם אור יום כתבנו דהיינו מחצות הלילה, למרות שבבה"ל שם כתב: "שמדברי הפמ"ג משמע שקודם שיאיר היום מותר לברך אפי' לא שמע קול תרנגול, דדוקא בלאחר חצות צריכין שמיעת קול התרנגול", ועולה מדבריו שזמן חצות לחוד וזמן "קודם אור יום" לחוד. אך מ"מ מדברי הפוס' עולה דשני זמנים אלה הינם היינו הך, ושני הזמנים הקובעים הם רק חצות ועה"ש). וגם למנהג האשכנזים אין זמן ברכה זו תלוי אם ישן ומתי ישן.

פרק כ"א - דין מי שבירך את ברכות השחר לפני חצות

כיון שאין לברך את ברכות השחר לפני חצות הלילה (מלבד במיקרים מסוימים שמותר לברך לדעת חלק מהפוס' את ברכת ענט"י, וכן את ברכות התורה מותר לדינא לברך אז, ומהפמ"ג משמע שאף את ברכת השכוי שרי לברך קודם חצות אם שמע קול תרנגול, וכמש"כ בה"ל סס"י מ"ז ד"ה "מברך"), מי שטעה ובירך את ברה"ש קודם חצות הלילה, יאמר מיד בשכמל"ו ויברך שוב לאחר חצות, בין אם ישן קודם לכן ובין אם היה נעור מתחילת הלילה (עפ"י מ"ב סי' מ"ז סקל"א, כה"ח סקכ"ט. ועיי"ש שם בסקכ"ח). ויש מי שכתב שאמנם רשאי לברכן בעצמו, אך מ"מ יותר טוב שלאחר חצות ישמע אותן מאדם אחר המברכן לעצמו (כה"ח שם). ומ"מ אם יש ספק אם הגיע כבר חצות כשבירך בראשונה, וכגון שיש מחלו' הפוס' לגבי זמן חצות ובירך באותו זמן של הספק, או שלא ידע מתי בדיוק בירך, מדינא אסור לו לברכן בעצמו שוב לאחר חצות, אלא ישמע אותן מאחר (ואע"ג שלא אמרינן סב"ל כשהספק במצוה ולא בברכה, הכא הברכה היא המצוה עצמה). ואם אין לו אחר שיכול להוציאו, יברכן בלא שו"מ, ושו"מ יהרהר בלבו [ואז יי"ח לפי"ד הרמב"ם (בפ"א דברכות ה"ז) והסמ"ג, דס"ל שיי"ח הברכה אף בהרהור. ולא חיישינן לד' בעל הפרח שושן שברכה לבטלה הוי אף בהרהור. שכן הקלו להלכה הרב כה"ח (בסי' קנ"ז סק"י, סי' קפ"ה ס"ק כ"ב ול"ד, סי' ר"ט ס"ק ט"ו וט"ז ועוד בשם הרבה פוס') וביבי"א (ח"ד סי' ב' סקי"ב וסי' ג'). ראה ע"כ במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ה הערות ט' ול"א)]. וד"ז כולל אף ברכת "הנותן לשכוי", ואע"ג דשמע קולו קודם חצות לא יברך אז, ואם שמע קולו ובירך קודם חצות צריך לשוב ולברך בזמנה [עפ"י המ"ב (סי' מ"ז סקל"א) וכה"ח (סק"ל). וכנ"ל בסמוך. והטעם, משום שאין זה זמנו ומברכים על מנהגו של עולם. ואע"ג שלפי"ד מרן בסי' מ"ו (ס"א) משמע שאם שמע קול תרנגול מברך מיד "הנותן לשכוי", ולכאו' משמע אפי' לפני חצות, וא"כ בני"ד הוי סב"ל שמא יצא בראשו' ולא יברך שוב לאחר חצות. מ"מ הרי מרן עצמו כ' בסי' מ"ז סי"ג שאין לברך ברכה זו עד שיאיר היום. וא"כ אפי' לדידו שמברך ברכות אלה לא על מנהגו של עולם אלא מדאיתחייב כל איניש בעצמו, אפ"ה לא יי"ח כשמברכן לפני חצות. ומ"מ אין לומר שלא יי"ח ברכה זו קודם שיאור היום, עפי"ד מרן הנ"ל, דכבר כתבנו לעיל שהאחרו' פסקו כד' המקובלים שאף ברכה זו זמנה מחצות. וקיי"ל דלא אמרינן סב"ל נגד דברי האריז"ל, וכמש"כ הבא"ח (ש"ר פר' "בראשית" ס"י, פר' "וישב" ס"ה ופר' "נצבים" סי"ח) ועוד אחרו'. ואמנם הגר"ע יוסף שליט"א ביבי"א (ח"ב דצ"ד ס"ק י"ב-ט"ו, וח"ג עמ' רנ"ד סק"ד, וח"ד עמ' פ"ד סק"ב וח"ו עמ' כ"ב סק"ב) ובחזו"ע (מהדו"ב ח"א כ"א עמ' רס"ו) פסק דנקטינן סב"ל אפי' נגד ד' האריז"ל. עיי"ש שהביא כן בשם כמה פוס'. אך מ"מ רבים הם הסוברים שלא אומרים סב"ל כנגד ד' האריז"ל. וכ"פ הגרב"צ אבא שאול זצ"ל בשו"ת אול"צ (ח"ב בהקדמה ס"ק ב',ה'). וטעמו, שמה שאומרים סב"ל כנגד ד' מרן הוא משום שקבלת מרן השו"ע אצלנו אינה בתורת ודאי אלא כהנהגה שנהג כן כד' רוה"פ (מלבד בעניני ממונות דהוי כודאי, ואילו את דברי האריז"ל רואים אנו כפסק ודאי גמור, ולא הכרעות עפ"י הרוב (ונראה שלגבי דידו התכוון בילקו"י ח"ג עמ' תק"מ בהערה שכתב בעילום שם). ועיי"ש בילקו"י שכתב לענות ע"ד הגרב"צ זצ"ל. ומ"מ גם אם נסבור כגר"ע יוסף שאומרים סב"ל כנגד ד' האריז"ל, מ"מ בני"ד אין לומר סב"ל כי המנהג להקל לברך מחצות, וא"א סב"ל כנגד המנהג. כמש"כ ביבי"א (ח"ב דצ"ה,א' סקי"ג ובשאר דוכתי)]. ומי שבירך ברכת ענט"י וברה"ת לפני חצות, נראה לפי מה שכתבנו בס"ד לעיל, שאם בירכן לאחר שינת קבע לא יברכן שוב (שהרי כך צריך לנהוג גבי ברה"ת, וי"א שגם גבי נט"י, מלבד האו"ח). ואם ישן שינת ארעי נראה מדברי הפוס' שכתבו שלא יברכן (ראה שו"ע סי' מ"ז סי"ב ומ"ב רסקכ"ח), שלכאו' יברכן שוב לאחר שישן. וד"ז לא תלוי בזמן חצות אלא אם ישן שינת קבע אם לאו. וכנ"ל.

ואגב יש להעיר, שאין ללכת בעת שמברך איזו שהיא ברכה, כולל ברכות השחר, ובפרט ברה"ת (שי"א שהיא מדאו'). וכמו שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ט הערה ס') בשם כה"ח (סי' מ"ו סקנ"ד) ועוד פוס'. וראה ד' הגר"ש דבליצקי שליט"א שם בנספחים ובמילואים (מהדו' תשנ"ה ואילך), וע"ע בילקו"י (שאר"י ח"א עמ' רפ"ז) שלד' הגר"ע יוסף בברכות דרבנן מעיקר הדין אפשר להתעסק, אך ודאי שמן הראוי להמנע מזה. ואכמ"ל.

פרק כ"ב - הלברך את ברכות השחר בבית או בבית הכנסת

כבר כתבנו בס"ד לעיל (סוף פרק ט') שהעיקר למנהג האשכנזים לברך ברכת ענט"י לאחר שעשה צרכיו סמוך לתפילה. ויש לדון הן לגבי ברכה זו והן לגבי שאר ברה"ש אי עדיף לברכן בביתו טרם לכתו לביהכ"נ או בביהכ"נ.

כתב הכלבו (סי' ב') בשם הר"מ (תשב"ץ קטן סי' רי"ז) שאינו מברך בבוקר כשנוטל ידיו ענט"י ואש"י עד בואו לביהכ"נ, ואם בירך קודם לכן אינו מברך פעם אחרת בבואו לביהכ"נ, ותופס במקום שהניח (הב"ד מרן בב"י סס"י ד' ד"ה "כתב הכלבו", וסי' ו' ד"ה "ואם"). ומהר"י אבוהב כתב שכ"כ הסמ"ק, אך הוסיף שיש לפקפק ע"כ דצריך להסמיך ברכת ענט"י לנטי', ואולי דעת הסמ"ק שכיון שמברכים שאר ברה"ש בביהכ"נ הרי שאם רוצה לחבר ענט"י עם האחרות רשאי, אע"פ שהיא ברכת המצוות שלעולם צריך להקדימה והאחרות הן ברכות השבח שיכול לאומרן לאחר עשייתן. וניחא לטעם שדוחים את ברה"ש לביהכ"נ בשביל עמי הארצות שאינם יודעים אותם ויענו עליהן אמן, אך לטעם שעושים כן משום שאין הידים נקיות ואינו יכול לברך קודם הנטי', אין לומר אלא הטעם הנ"ל, דרוצה לחבר ענט"י לאחרות, שלא לחלק ביניהן. והאגור (סי' פ"ט) כתב בשם המהרי"ל (שו"ת מהרי"ל החדשות סי' א') שאין לו טעם מפורסם מדוע ממתינים לברך ענט"י עד לביהכ"נ אבל נראה לו שהוא מפני עמי הארץ שישמעו ויענו אמן ויצאו בברכתו. ואע"פ שלעיתים בביהכ"נ אין מי שאינו בקי מ"מ לא חילקו. וע"כ כ' האגור שנראה לו שיפה עושה מי שמברך בשחרית ענט"י ואח"כ אינו מברך בביהכ"נ. הביא דבריהם מרן בב"י (סס"י ו') והוסיף, שלפי טעם הרשב"א שנוטלים ידים שחרית משום שנעשים בשחר כבריה חדשה ומודים אנו לו יתברך על שבראנו לכבודו וע"כ תיקנו בשחר כל אותן הברכות ולפיכך נוטלים ידינו בבוקר, עפי"ז י"ל דכיון שנט"י לא אתיא אלא כדי להתקדש ולברך ברכת ההודאה, בתרייהו גרירא. ומאחר ששאר ברה"ש נסדרות בביהכ"נ גם ברכת ענט"י יכול לסדרה בביהכ"נ. ע"כ. וראה עוד בר"ן פסחים (ד"ד,א') שכתב שנהגו לסדר הברכות של שחרית בביהכ"נ, שאע"פ ששמע קול תרנגול בלילה מברך עליו בשחר, דכיון דלאחר מכן מברך לא נתנו בהם חכמים איסור תכיפה. ע"כ. וכתבו ע"כ כמה אחרו' דמשמע שמה שמסדרים אותם בביהכ"נ לאו משום דהוי על הנאת עצמו, ורק א"צ להסמיכה מיד למעשה (מטה יהודה סי' מ"ו סקי"ד, ילקו"י בשאר"י ח"א עמ' תע"ד).

והטור (סס"י ו') כ' שאם רוצה להמתין ולברך ענט"י (וי"ג גם אש"י. ראה בטור השלם סק"ז) ולסדרה בביהכ"נ עם שאר ברה"ש הרשות בידו. ואמנם אם בירך בבית גם אש"י י"א שצריך לסמוך לה א"נ. אך מסתבר שא"צ לסומכן. ע"כ. ומרן בב"י, לאחר שהב"ד הפוס' הנ"ל הוסיף שמ"מ מנהג הספרדים לברך ענט"י ואש"י בבית, ואילו בביהכ"נ ממשיכים מא"נ ואילך. וכ"כ מרן בשו"ע (סי' ו' ס"ב), שיש נוהגים להמתין לברך ענט"י עד בואם לביהכ"נ ומסדרים אותו עם שאר הברכות, ובני ספרד לא נהגו כן. עכ"ל. והרמ"א כ' בד"מ (סס"י ו' סק"ד) שמנהג האשכנזים שמסדרים ברה"ש בביהכ"נ, ומי שנוהג כן שלא יברכן גם בבית. והוסיף בשם המהרי"ל, שהלומד קודם בואו לביהכ"נ או בימי הסליחות יברך בביתו אש"י עד אחר א"נ. ואם נכנס מיד לביהכ"נ לא יברך בביתו כלום. וסיים הרמ"א שהוא עצמו נוהג כמנהג הספרדים. וכן במפה על השו"ע (סי' ו' ס"ב) כ' שאפי' בכה"ג שלומדים או מתפללים קודם כניסתם לביהכ"נ (שצריכים לברך בביתם), יש נוהגין לסדר כל ברה"ש בביהכ"נ ואין מברכין בביתם. ע"כ.

והמ"ב (סי' ו' ס"ק ט'-י"א) כתב שהסכמת האחרו' לנהוג כאנשי ספרד לברך ענט"י סמוך לנטי' בביתו או שבעת קומו לסליחות יטול בלי ברכה, ורק סמוך לתפילה יעשה צרכיו הגדולים, או שיטיל מים וישפשף ואז יטול שוב ויברך ענט"י בביהכ"נ. הא לא"ה לא ימתין מלברך ענט"י. ומדברי המ"ב (סי' מ"ו סקי"א) משמע שמחלו' השע"ת והח"א (שהובאה בבה"ל רס"י ד' ובמ"ב סי' ו' סק"ט) אמורה אי יברך בבית או בביהכ"נ (ובמ"ב בסי' מ"ו שם צ"ל: במ"ב סי' ו' ובבה"ל סי' ד').

וכה"ח (סי' ו' ס"ק ב'-ד') כתב ג"כ כד' המ"ב שהסכמת האחרו' לברך ענט"י סמוך לנטילה, אא"כ נצרך לנקביו שאז יברכנה אחר שהתפנה. ולד' האריז"ל יש לסמוך ברכת א"נ לאש"י, ואכן היה נוהג לסדר כל י"ח ברה"ש בביתו קודם הליכתו לביהכ"נ (עפ"י שעהכ"ו והבא"ח ש"ר ריש פר' "וישב"). והוסיף ע"כ כה"ח שגם מנהג הספרדים כמותו לברך כל ברה"ש בבית קודם הליכתם לביהכ"נ, וגם הש"ץ אינו מברכן בביהכ"נ. עכ"ד. ובילקו"י (שאר"י ח"א עמ' פ"א) הביא מנהג האריז"ל וכ' שאין למחות במי שאינו נוהג עפ"י הקבלה (והיינו שאינו סומך א"נ לאש"י), ובפרט שבמטה יהודה (סי' ו' סק"ב) כ' שהרבה נוהגים להתחיל בביכ"נ מברכת א"נ. ואמנם לא חלק ע"ד כה"ח בענין המנהג (וע"ע שם עמ' תע"ד). והגר"מ אליהו שליט"א אמר לי, שמנהג הספרדים לברך את כל ברה"ש וברה"ת בבית לפני לכתם לביהכ"נ. והוסיף, שבספר מראות הצובאות כתב, שיש הוכחה מדברי מרן הב"י שהיו מברכים את ברה"ש בביהכ"נ, ואחד היה פוטר את השני בברה"ש. וא"כ לכאו' יש הוכחה שהיו מברכים בביהכ"נ. אך דחה זאת וכתב דשאני התם שהיו עמי ארצות (וראה בב"י סס"י ו' ד"ה "והאגור" שכתב כן בשם המהרי"ל - מ.ה.). ושאלתי, הרי מקור דין זה הינו מהפוס' האשכנזים (והבנתי שכוונתו למש"כ מרן בב"י שם והשו"ע בסי' ו' סעי' ד', שמקורו באגור בשם מהר"י מולין למנהג אשכנז), ואנן עסקינן במנהגי הספרדים. ודחה זאת הגר"מ אליהו ואמר שאפ"ה היו שרצו ללמוד מדין זה. ומ"מ חזר ואמר שלמעשה נוהגים הספרדים לברך את כל ברה"ש בביתם. עכת"ד. וגדול א' אשכנזי אמר לי בענין מנהג האשכנזים, היכן יברכו את ברה"ש, אין בזה כלל קבוע. ומש"כ בשו"ע שנוהגים לסדר הברכות בביהכ"נ (ר' סי' ו' סעי' ב' וד', וסי' מ"ו ס"ב) אין הכוונה שמברכים בביהכ"נ ולא בבית, אלא הכוונה האם חייבים לברך על ברכה וברכה במקומה כדין התלמוד, והיינו כשנועל מנעליו יברך "שעשה לי כל צרכי" וכו', או לאו, וכמו שכתבו הראשו' שחייבים לומר את כל הברכות. אך אם מברכים זאת דוקא בבית או בביהכ"נ, מאן דכר שמיה (וק"ק ע"כ. שהרי הפוס' הבינו מדברי מרן ברס"י מ"ו שהוא סובר שיש לברך את ברה"ש דוקא כשעושה את הפעולה השייכת לברכה. וכגון שכשמתלבש, שיברך "מלביש ערומים". וא"כ לדעת מרן אין לברך את כל הברכות אם אינן שייכות למציאות. ושמא מרן רק דיבר מתי יש לברך את ברה"ש, אך אה"נ אם לא עשה פעולה השייכת לברכה, וכגון שאינו חוגר חגורה, אזי אינו צריך לברך אוזר ישראל בגבורה. וצ"ע - מ.ה.). ומה שנחלקו הפוס' גבי נט"י אי צריך לברכה סמוך לתפילה, כרא"ש והגר"א ועוד פוס', או שיש לברכה סמוך לשינה, כדעת הרשב"א. אך אין קשר בין בעיה זו שהינה רק לגבי נט"י לבין שאר ברה"ש. ומ"מ למעשה רוב האנשים נוהגים לומר ברה"ש בביהכ"נ. אך אה"נ אפשר לאומרן בבית, ותלוי איך הדבר נוח לאותו אדם. ושאלתי האם אין ענין שלפחות ת"ח יאמר את ברה"ת בביתו, כדי שלא יהרהר בד"ת בדרכו לביהכ"נ מבלי לברך ברה"ת. וענה לי שאכן נכון הדבר להקדים את ברה"ת כמה שאפשר. והוסיף שלפי מנהג אשכנז, כפי שכותב הגר"א בביאור הגר"א שבכל ספרי הקדמונים מסודרות ברה"ת אחר ברה"ש ולפני פרשת הקרבנות. ע"כ. וכן הסדר לפי האריז"ל. אך מ"מ כתבו הפוס' שהרוצה להשכים ללמוד לא יעשה כסדר זה, שהריהו מוכרח לומר את ברה"ת לפני לימודו (והיינו אם קם בזמן שאינו רשאי לומר עדיין את שאר ברה"ש, או שאין לו זמן לאומרן - מ.ה.). עכת"ד. וע"ע בספר הלכות הגר"א ומנהגיו (לגר"מ שטרנבוך שליט"א) עמ' ט"ו, מש"כ בני"ד.

נמצאנו למדים שיש ג' דעות עיקריות בזה: א) שיש לברך כל ברה"ש כולל ברכת ענט"י ואש"י בביתו (האריז"ל. בא"ח. כה"ח. וכתבו שכן מנהג הספרדים. וכן אמר לי הגר"מ אליהו שליט"א). ב) לברך בבית ענט"י ואש"י, ובביכ"נ מא"נ ואילך (כ"כ האגור שכן עדיף לעשות גבי ענט"י. וכ"כ הטור. וכ"כ מרן בב"י שכן מנהג הספרדים. וכ"כ הרמ"א בד"מ שכן הוא נוהג בעצמו). ג) לברך כל ברה"ש, כולל ענט"י, בביהכ"נ (כלבו בשם הר"מ, מהר"י אבוהב בשם הסמ"ק, אגור בשם מהרי"ל, מרן בב"י עפי"ד הרשב"א. וכ"כ הטור שהרוצה לעשות כן הרשות בידו. וכ"כ מרן בשו"ע שיש נוהגים באשכנז. וכ"כ הרמ"א בד"מ שמנהגם). ונראה שאכן מנהג האשכנזים היום לברך מברכת השכוי בביהכ"נ, ואת ברכות ענט"י, אש"י, א"נ וברה"ת יש נוהגים לאומרן בביתם [וכן נוהגים בעיקר התלמידי חכמים. ומה שאומרים גם א"נ וברה"ת, אע"פ שהפוס' כתבו לומר רק ענט"י ואש"י, נראה כדי לסמוך א"נ לאש"י, ועוד מוסיפים ברה"ת כדברי הרמ"א בד"מ (סי' מ"ו סק"ו) ובשו"ע (סי' מ"ו ס"ט בסו"ד), ומברכים ברה"ת מיד אחר אש"י, וכנ"ל בסוף פרק ט"ו. ועוד י"ל, שהוא כדי שלא יצא שיהרהרו בד"ת ללא ברה"ת. שהרי א"א לת"ח בלא ד"ת, וכדאיתא בזבחים (דק"ב, ב') וקידושין (דל"ג,א'). עיי"ש ברש"י. ובב"י ושו"ע (סי' פ"ה ס"ב), ומ"ב (סק"ח). ואע"ג שמרן (סי' מ"ז ס"ד) פסק דשרי להרהר בד"ת בלא ברכה, מ"מ ראה בגר"א בביאורו שחולק ע"כ (הב"ד המ"ב סק"ז. וראה גם לעיל בסוף פרק ט"ו. וראה עוד בשו"ע הגר"ז חיו"ד הל' ת"ת פ"ב הי"ב, שהלומד בהרהור במקום שיכול להוציא בשפתיו, שאינו יוצא ידי מצות ל"ת. הבאנו דבריהם במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ט הערה ס')]. ואמנם יש מהאשכנזים המברכים את כל ברה"ש בביהכ"נ (וכ"מ מדברי הרמ"א סס"י מ"ו שמברכים ברה"ת לאחר כניסתם לביהכ"נ, וכן לאחר הסליחות, ומהמ"ב סי' ו' רסקי"א גבי רוב המון העם). ומנהג הספרדים נראה שמברכים את כל ברה"ש בבית, והיינו מברכת ענט"י, המשך בברה"ש וכלה בברה"ת, כולן עד גמירא (כנ"ל. ושלא כמשמעות מרן בסי' מ"ז סי"ג).

פרק כ"ג - סיכום דיני ברכות השחר לגבי המקרים השונים

תחילה כמה כללים: כל מקום שנאמר שישן הכוונה דוקא לשינת קבע. והיינו שישן בין צאת הכוכבים לעלות השחר (סוף פרק י"א. עיי"ש גבי ברכת התורה). וישנן כמה דעות בפוס' מהי שינת קבע: 1) י"א דהו"ד כשפשט את בגדיו לפני השינה ולבש בגדי שינה (שו"ת שואל ונשאל. וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל שמדובר שפשט את בגדיו וחלץ את נעליו. והוסיף, שכן הדין אפי' שישן פחות מחצי שעה, אלא כיון שקבע בדעתו שהוא הולך לישון שינת קבע ופשט את בגדיו, אף שהעירוהו לאחר זמן קצר הוי שינת קבע). 2) אף אם לא פשט בגדיו, אך חלץ נעליו וישן ע"ג מיטה לפחות שעה אחת שלימה הוי שינת קבע. ולדעתו זה דוקא לענין נט"י. אך לענין ברה"ת אף אם לא חלץ נעליו צריך לברכה אם ישן שעה על מיטה, דהוי היסח הדעת [הגר"מ אליהו שליט"א. וראה מה שכתבנו על דבריו שם (בפרק י"א)]. 3) כל שישן ע"ג מיטה לפחות חצי שעה הוי שינת קבע (הגרב"צ אבא שאול זצ"ל. ולא הזכיר דין שינוי הבגדים או חליצת המנעלים. ומ"מ כתב שכל שחסר תנאי א' משני התנאים הנ"ל הוי שינת ארעי). 4) אם ישן ע"ג מיטה אפי' זמן קצר, אף שלא פשט בגדיו הוי שינת קבע (הגר"ע יוסף שליט"א ביבי"א. וכמובא כל זה בפרקים י"א, ט"ז). וכל אחד יעשה כדברי רבו בענין זה. וצ"ע גבי מי שאין לו רב קבוע, אי יחמיר תמיד בדין סב"ל ויברך ענט"י וכן ברכת התורה רק אם ישן שינת קבע בלילה לדעת כל הפוס'. ואמנם לגבי ברה"ת לכאו' יש לדון בזה בנפרד, דהא י"א שחיובה מדאו' [שכן דעת הרמב"ן (בסוף חלק עשין בספר המצוות לרמב"ם, מצוה ט"ו), הראבי"ה, רבינו ישעיה מטראנו, הרשב"א, הריטב"א, המאירי, החינוך (מצוה ת"ל) ועוד ראשו'. וכ"כ הפר"ח (בסי' מ"ז), השאג"א (סי' כ"ד), הריעב"ץ, הח"א ועוד אחרו'. הב"ד בשאר"י (ח"א עמ' תע"ו-תע"ח). וחכ"א העיר שפה החינוך פסק לכאו' כרמב"ן, למרות שבדר"כ פוסק כרמב"ם. אלא שבאמת מצא אותו חכם שכתב הרב המבי"ט בקרית ספר (פי"ב מתפילה) שגם לרמב"ם ברה"ת הוי מדאו', ומה שלא מנאה במנין המצוות כמצוה בפ"ע משום דהיא בכלל מצות ת"ת, אך מ"מ היא מדאו'. וראה בשאג"א (סי' כ"ד. מהדו' הרה"ג דוד מצגר שליט"א) שכתב הרב המהדיר (הנ"ל), שעפי"ד הרב המבי"ט אפשר להסביר גם את דברי החינוך, שגם הוא כתב דהוי דאו' אך לא מנאה במנין המצוות. עכ"ד אותו חכם. אמנם ר' במנח"ח (מצוה ת"ל) ובפמ"ג (בפתיחה הכוללת, הל' ברה"ש) שהרמב"ם ס"ל דהוי דרבנן]. וי"א שחיובה מדרבנן (שכ"מ מהרמב"ם שלא מנה אותה כמ"ע בסה"מ שלו. ויש שכתבו שכן ד' הרי"ף והרא"ש, הסמ"ג, בה"ג, רבינו אליהו הזקן, הרא"ם, הסמ"ג והסמ"ק. ראה שאר"י שם). ואי הוי דאו' לכאו' הוי ספק דאו' וחייב לברכה אף בספק אי ישן שינת קבע בלילה. ואי הוי דרבנן הוי ספק דרבנן ולא יברך. ועיי"ש בשאר"י שכתב שהמסתפק אי בירך ברה"ת, שלא יברך. והביא דעה החולקת. אמנם לכאו' יש לחלק בין המיקרים. דהתם הספק הוא במציאות, שספק אי כבר בירך או לא. והיינו ספק אי קיים המצוה. ובני"ד הספק הוא אי בכלל נתחייב במצות ברה"ת (וכמש"כ חילוק זה שם בשאר"י). ומ"מ נראה בס"ד שבני"ד לא יברך ברה"ת אי ספק עלה השחר. ואמנם יש פה גם איסור ללמוד תורה ללא ברכת התורה, שהוא לכתחי' לומד בלא ברכת התורה. וראה בספר ארעא דרבנן (מערכת סמך סימן תנ"ה) שמה שאמרו שספק ספיקא בדאורייתא דשרי, לדעת הרא"ם בתוספותיו ומרן בכס"מ הו"ד בדיעבד, אך לכתחי' אסור. ואילו לפר"ח אפי' לכתחי' שרי. עיי"ש. אך לכאו' אין זה ממש ני"ד. שהתם זה ס"ס בדבר שהוא ודאי דאו'. ופה זה ספק בדבר שהוא ספק דאו' והוי קליש טפי.

בכל מקום שכתבנו שצריך ליטול ידיים או לברך ברה"ת בעלות השחר, הכוונה מיד לאחר עלות השחר (פרקים י"א,ט"ז).

יש לברך ענט"י על השינה רק פעם א' (ולכן מי שקם מהשינה באמצע הלילה וחשב להשאר ער ובירך ענט"י, ולאחר זמן נמלך וחזר לישון, אע"פ שלעיתים צריך הוא במקרה זה לברך ענט"י לדעת חלק מהפוסקים דוקא כשהתעורר בפעם השניה, מ"מ כיון שכבר בירך כשהתעורר בראשונה לא יברך שוב ענט"י).

כשצריך ליטול ידים בעה"ש בלא ברכה (כגון מי שהיה ניעור כל הלילה) ולא בירך קודם לכן ענט"י, למנהג האשכנזים ראוי לכתחי' לפני התפילה לעשות צרכיו הקטנים ולשפשף את מי רגליו שנפלו על בשרו, או לעשות צרכיו הגדולים, ואז ליטול בעה"ש בברכה. ולמנהג הספרדים אין הדבר מועיל לצורך הברכה, ולכן לא יברך אז ענט"י. וטוב שישמע הברכה מאדם אחר החייב לברכה לעצמו (פרק י"א. עיי"ש דעת הגרב"צ אבא שאול זצ"ל שיש מיקרים שכן מברך בני"ד).

מי שהתעורר משנתו וצריך ליטול ידיו בברכה, אך צריך הוא לעשות צרכיו, יטול ידיו בלא ברכה, יעשה צרכיו, ואז יטול שוב ויברך על נטילת ידים ואשר יצר (סוף פרק ו').

מי שבירך את ברה"ש לפני חצות הלילה (חוץ מברכת ענט"י ומברה"ת), יאמר מיד "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ויברך את אותן הברכות בזמנן (אחר חצות, או במקרים מסוימים לאחר עה"ש, וכדלקמן). וד"ז כולל אף אם שמע קודם חצות את קול התרנגול ובירך את ברכת השכוי. ויש מי שאומר שבמקרה זה אף בזמנן עדיף שישמע אותן מאחר ולא יברכן בעצמו. ומ"מ אם יש ספק אם כשבירכן לראשונה טרם הגיע חצות, אסור לו לברכן שוב בעצמו אלא ישמע אותן בזמנן (וכדלקמן) מאדם אחר הצריך לברכן לעצמו. ואם לא מצא אדם אחר, יברכן בעצמו אך ללא שו"מ, ואילו שו"מ יהרהר בלבו. וכל זה אינו אמור לגבי מי שישן שינת קבע וקם לפני חצות, שרשאי לברך ברה"ת ולדעת הרבה פוס' גם ענט"י קודם חצות (פרק כ"א).

לדעת רוב הפוס' הספרדים אין לאמר את פסוקי הסליחות לפני ברה"ת, אע"פ שאומרם דרך תחנונים (פרק י"ד). ואף האשכנזים נוהגים להחמיר בכך (פרק ט"ו).

דין מי שאין לו רב מובהק, כיצד ינהג לגבי קביעת זמן עה"ש (לפי איזה לוח), ראה בפרק י"ז.

ומעתה נדון בכל מקרה לגופו:

מי שישן וקם לפני חצות, ונשאר ער עד עה"ש (ואז הלך לישון, או נשאר ער עד התפילה):

למנהג האשכנזים יטול ידיו מיד כשקם (פרק י') ויברך אז את ברכות התורה (פרק ט"ז), ושוב חייב ליטול ידיו מיד בעה"ש (פרק ג'). ואת ברכת ענט"י יברך לאחר שעשה צרכיו סמוך לתפילה בין אם ישן אחר עה"ש ובין אם לאו. (פרק י'). וי"א שיברך כשנטל בפעם הראשונה כשקם. ואם צריך אז להתפנות, לדעה זו יטול, יתפנה ויטול שוב, ואז יברך ענט"י ואש"י (ויש מהם הסוברים שבכל אופן לא יברך ענט"י לפני חצות. פרק י'). כבר לאחר חצות רשאי מעיקר הדין לומר את ברה"ש, והיינו את ברכת אש"י (מעיקר הדין אף אם לא עשה צרכיו, אך אם התעורר לפני התפילה באופן שניתן להניח שירגיש צורך להתפנות עד התפילה, ימתין מלברכה עד שיצטרך להתפנות, ואז ממילא גם יצטרך לברכה. פרק י"ב. ועיי"ש שמ"מ נהגו הם לומר את ברה"ש רק אחר עה"ש), ולכתחילה יסמוך לה את ברכת א"נ (פרק י"ג), וכן יברך אז את שאר ברה"ש, כולל ברכות א"נ ו"המעביר שינה" (פרק י"ט), מלבד ברכת "אשר נתן לשכוי" שיברכנה רק לאחר עה"ש, אא"כ שמע קול תרנגול לאחר חצות, שאז רשאי לברכה ג"כ לאחר חצות ולפני עלות השחר (פרק כ').

ולמנהג הספרדים יטול ידיו כשקם ויברך ענט"י (ואם עשה צרכיו, יברך כשנוטל לאחר שעשה צרכיו). ויש מי שאומר שאם יודע שיצטרך לעשות צרכיו שוב עד התפילה, יטול בקומו בלא ברכה, ולאחר שעשה צרכיו סמוך לתפילה יטול ויברך ענט"י. ולדעת כולם אם חזר לישון לאחר עה"ש בעי ליטול משניעור משנתו, ולדעה השניה הנ"ל יברך כנ"ל (פרקים ט',י'). וכן יברך את ברה"ת מיד כשקם (פרק ט"ז. וכן הדין אף אם חזר לישון אחר עה"ש). ולאחר עה"ש יטול שוב את ידיו (פרק ג') בלי ברכה (פרקים ט',י'). נוסף לכך רשאי כבר לאחר חצות לומר את ברכות השחר (פרק י"ט). את ברכת אש"י יאמר רק אם עשה צרכיו (פרק י"ב), וישתדל לסמוך אליה את ברכת א"נ (פרק י"ג). לאחר מכן ימשיך את כל שאר ברה"ש, כולל ברכת א"נ ו"המעביר" (פרק י"ט), וכן את ברכת "הנותן לשכוי" רשאי לברך כבר מחצות (פרק כ').

ואם קם לפני חצות ודעתו לומר סליחות אחר חצות ולחזור ולישון שוב לפני עלות השחר:

למנהג האשכנזים בכל פעם שקם יטול נטילה גמורה, ואם הוא ניעור בעה"ש, חייב ליטול גם בעה"ש. ויברך את ברכת ענט"י לאחר שעשה צרכיו סמוך לתפילת שחרית. וי"א שיברך ענט"י רק בפעם הראשונה שקם (פרק י. ולדעה השניה אם צריך היה להתפנות בקומו משנתו, יברך ענט"י אחר שהתפנה ונטל ידיו. ויש מהם האומרים שמ"מ לא יברך ענט"י לפני חצות). ונוסף לכך יברך מיד כשקם בפעם הראשונה גם את ברה"ת (פרק ט"ז). מעיקר הדין רשאי כבר לאחר חצות לומר את ברה"ש, והיינו את ברכת אש"י (מעיקר הדין אף אם לא עשה צרכיו, אך רצוי לברכה רק לאחר שעשה צרכיו, וכנ"ל. פרק י"ב), ואת שאר ברה"ש, מלבד את ברכת א"נ שיאמר אז ללא חתימתה, וברכת "המעביר שינה" יאמר בלי הזכרת השם בחתימה, ורק לכשיקום בפעם האחרונה באותו לילה ישוב לברכן בשלמותן עם הזכרת שו"מ כראוי (ואם טעה ובירכן כבר כשקם בפעם הראשונה, לא ישוב לברכן כשקם בפעמים הבאות, אם בירכן לראשונה לאחר חצות. פרק י"ט). ואף את ברכת "אשר נתן לשכוי" לא יברך לפני עה"ש, אלא א"כ שמע קול תרנגול לאחר חצות, שאז רשאי לברכה מחצות (פרק כ'). והמברך שוב ברה"ת לאחר שקם בפעם השניה, אע"ג שכבר בירך כשקם בפעם הראשונה, יש לו על מה לסמוך (פרק ט"ז).

ולמנהג הספרדים יטול ידיו מיד בקומו ויברך ענט"י (פרקים ט',י') ואת ברכות התורה (פרק ט"ז). ולאחר חצות רשאים הם לומר את כל ברה"ש, כולל ברכת א"נ, "הנותן לשכוי" ו"המעביר חבלי שינה" (פרק י"ט), מלבד ברכת אש"י שיאמרנה רק אם עשה צרכיו (פרק י"ב). ורצוי לומר את ברכת א"נ רק לאחר שהתפנה לאחר חצות, כך שיסמכנה לברכת אש"י (פרק י"ג). וגם בפעם השניה ואילך כשקם משנתו יטול ידיו כראוי, אך בלא ברכה (פרקים ט',י'). ובקומו בפעם השניה לא יברך שוב את ברכת התורה. ויש מי שאומר שיברך שוב את ברה"ת (פרק ט"ז). ומי שקם באמצע הלילה רק כדי לשתות או לעשות צרכיו וכדומה, ואינו מברך את ברה"ש, אלא מיד חוזר לישון, לא יברך ענט"י באותה פעם ראשונה כשקם אלא רק כשקם בשנית. ואם כשקם בשנית יש זמן רב עד התפילה ויודע שיצטרך לעשות צרכיו שוב לפני התפילה, יש מי שאומר שיברך רק כשנוטל לאחר שעשה צרכיו קודם התפילה (פרקים ט',י').

מי שקם אחר חצות ונשאר ער עד עה"ש (ואז הלך לישון, או נשאר ער עד התפילה):

למנהג האשכנזים יטול ידיו בפעם הראשונה מיד כשהתעורר (פרק ט') ויברך אז את ברכות התורה (פרק ט"ז). ומשעלה השחר חייב ליטול בשנית (פרק ג'), אך יברך ענט"י לאחר שעשה צרכיו סמוך לתפילת שחרית (בין אם ישן אחר עה"ש ובין אם לאו. פרקים ט',י'). וי"א שיברך ענט"י כשנוטל בפעם הראשונה, כשקם (סוף פרק ט'. ואם כשקם היה צריך להתפנות, לדעה זו יטול, יתפנה, יטול שוב ואז יברך ענט"י ואש"י. שם). ומעיקר הדין רשאי כבר לאחר חצות לומר את ברה"ש, והיינו את ברכת אש"י (מעיקר הדין אף אם לא עשה צרכיו. אך רצוי לברכה רק לאחר שעשה צרכיו, וכנ"ל. פרק י"ב), וישתדל לסמוך לה את ברכת א"נ (פרקים י"ט,י"ג), וכן יברך גם את ברכת "המעביר שינה" (פרק י"ט). אך את ברכת "אשר נתן לשכוי" יברך לכתחי' רק לאחר עה"ש, אא"כ שמע קול תרנגול לאחר חצות, שאז רשאי לברכה כבר לאחר חצות. ומ"מ גם אם לא שמע קול תרנגול, ובכל אופן בירך אותה לפני עה"ש ולאחר חצות, יצא בדיעבד י"ח (פרק כ').

ולמנהג הספרדים יטול ידיו מיד לכשהתעורר ויברך ענט"י. ויש מי שאומר שאם יודע שיצטרך לעשות צרכיו לפני התפילה, יברך כשנוטל ידיו לאחר שעשה צרכיו קודם התפילה, ואילו כשקם לראשונה משנתו יטול בלי ברכה. ולדעת כולם (פרקים ט',י'), לאחר עה"ש יטול שוב בלא ברכה (פרק ג'). ואם הלך לישון לאחר עה"ש, צריך ליטול שוב כשניעור בשנית. ומכל מקום אם בירך כשנטל בראשונה לדעת כולם לא יברך שוב ענט"י בנטילות הבאות (פרק ט'). וכבר לאחר חצות רשאי לומר את שאר ברה"ש, כולל א"נ, "הנותן לשכוי בינה" ו"המעביר חבלי שינה" (פרקים י"ט,כ'), אך את ברכת אש"י לא יאמר אא"כ עשה צרכיו (פרק י"ב). וישתדל להמתין מלברך את ברה"ש עד שיתפנה, כך שיוכל לסמוך את ברכת א"נ לאש"י, ואז ימשיך את שאר כל ברה"ש כסדרן (פרק יג). וכן מיד בקומו יאמר את ברכות התורה (פרק ט"ז. ונראה שאף כשחזר לישון אחר עה"ש לא יברך שוב בקומו את ברה"ת, שהרי זו שינה ביום).

מי שקם אחר חצות אך חזר לישון שינת קבע לפני עה"ש:

למנהג האשכנזים חובה ליטול לאחר כל פעם שקם, ואם הינו ער בעה"ש חייב ליטול גם בעה"ש. את ברכת ענט"י יברך לאחר שעשה צרכיו סמוך לתפילת שחרית. וי"א שיברכנה בפעם הראשו' שקם (ולדעה זו אם כשקם היה צריך להתפנות, יטול ידיו, יתפנה, ושוב יטול ידיו ואז יברך ענט"י. פרק י. וכ"ה לדידם אף אם קם וישן כמה פעמים עד התפילה). וכשקם בפעם הראשו' יברך את ברכת התורה (פרק ט"ז). כמו כן מעיקר הדין רשאי לאחר חצות לומר את ברה"ש, והיינו את ברכת אש"י (מעיקר הדין אף אם לא עשה צרכיו, אך רצוי שיברכנה רק לאחר שעשה צרכיו, וכנ"ל. פרק י"ב), וכן את שאר ברה"ש, מלבד את ברכת "אלקי, נשמה" שיאמר אז ללא חתימתה, וברכת "המעביר שינה" יאמר בלי הזכרת השם בחתימתה. ורק לכשיקום בפעם האחרונה באותו לילה ישוב לברכן בשלימותן עם הזכרת שו"מ כראוי (פרק י"ט). והמברך שוב ברה"ת לאחר שקם בפעם השניה משינת הקבע לא הפסיד, אע"פ שכבר בירך ברה"ת כשקם בפעם הראשונה, אך אין חובה בכך (פרק ט"ז). ובכל אופן את ברכת "אשר נתן לשכוי בינה" יברך רק לאחר עה"ש (פרק כ'. עיי"ש שאם בירכה לאחר חצות יצא בדיעבד י"ח. ואם שמע לאחר חצות קול תרנגול רשאי לכתחילה לברכה כבר לאחר חצות).

ולמנהג הספרדים ג"כ חובה ליטול לאחר כל פעם ופעם שקם. כאשר קם הוא לשם אמירת סליחות, תיקו"ח או ל"ת, וממילא גם אומר אז את ברה"ש וברה"ת, יברך כבר אז על הנטי'. אך אם קם רק לעשיית צרכיו או לשתות, וחוזר מיד לישון, יברך ענט"י רק כשקם בבוקר. ויש מי שאומר שאם כשקם בפעם האחרונה נשאר זמן רב לתפילה ויודע שיצטרך שוב לעשות צרכיו לפני התפילה, יברך על הנטילה לאחר שעשה צרכיו לפני התפילה (פרקים ט',י'). וכן רשאי מיד כשקם לאחר חצות לברך את ברה"ש, כולל ברכת א"נ, "הנותן לשכוי" ו"המעביר חבלי שינה" (פרקים י"ט,כ') מלבד ברכת אש"י שיאמרנה רק אם עשה צרכיו (פרק י"ב). ורצוי לומר את ברכת א"נ רק לאחר שהתפנה לאחר חצות, כך שיסמכנה לברכת אש"י (פרק י"ג). ואף את ברכת התורה יברך כשקם בפעם הראשונה, ויש אומרים שיברכנה בכל פעם שקם (פרק ט"ז).

מי שהיה ער עד חצות (אמר הסליחות), ואח"כ הלך לישון שינת קבע לפני עה"ש:

למנהג האשכנזים נוטל ידיו ומברך ענט"י בקומו לפני התפילה (פרק י"א). ואם קם זמן רב לפני התפילה, יברך ענט"י לאחר שעשה צרכיו סמוך לתפילת שחרית. וי"א שגם במקרה זה יברך ענט"י כשנוטל מיד בקומו. ובכל מקרה שהתעורר לפני עה"ש, חייב ליטול גם בעה"ש (סוף פרק ט'). מעיקר הדין רשאי לברך את רוב ברכות השחר כבר מחצות, והיינו חוץ מברכת אש"י, שאם לא עשה צרכיו לא יברכנה (כמבואר בפרק י"ב). וכן לא יברך את ברכת א"נ, "המעביר שינה" (פרק י"ט) וברה"ת (פרק ט"ז) שאותן רשאי לברך רק בקומו משנתו. וכן את ברכת "אשר נתן לשכוי" לא יברך לפני עה"ש (פרק כ'. עיי"ש שאם שמע לאחר חצות קול תרנגול רשאי לברכה כבר מחצות. ואף אם לא שמע ובכל אופן בירכה לאחר חצות, יצא י"ח בדיעבד). אך באמת שכבר נהגו האשכנזים במקרה זה לברך את כל ברה"ש רק בקומם בבוקר (פרק י"ט), ואז נוסף לברכת ענט"י יברך גם אש"י (שמעיקר הדין רשאי לברכה אף אם לא עשה צרכיו. פרק י"ב), ישתדל לסמוך לה את ברכת א"נ (פרק י"ג), וימשיך את כל שאר ברה"ש (פרקים י"ט, כ') וברה"ת (פרק ט"ז).

ולמנהג הספרדים חייב הוא ליטול ידיו בקומו בבוקר (ואם קם לפני עה"ש יטול בקומו, ושוב יטול בעה"ש, כמבואר בפרק ג'). ובענין ברכת ענט"י תלוי הדבר: אם אחר חצות בירך ברה"ש (חוץ מענט"י וברה"ת, וכדלקמן. וכן אם לא התפנה לא יברך אש"י), וכ"ש אם נוסף לכך גם עסק בתורה או אמר תיקו"ח, ורק אח"כ הלך לישון, לא יברך ענט"י כלל, ואפי' בקומו בבוקר. אך אם לא אמר ברה"ש (הנ"ל) טרם לכתו לישון, אע"פ שאמר תיקו"ח, עסק בתורה וכן אמר סליחות, יברך בקומו ענט"י. ואם קם לפני עה"ש יטול שוב בעה"ש בלא ברכה. ויש מי שאומר שאם קם זמן רב לפני תפילת שחרית (ולא בירך את ברה"ש לפני לכתו לישון), ויודע שיצטרך עוד לעשות צרכיו לפני התפילה, יטול אמנם בקומו ובעה"ש אך בלי ברכה, ויברך רק כשנוטל לאחר שעשה צרכיו קודם התפילה (פרק י"א). ובענין שאר הברכות: כפי שאמרנו, מעיקר הדין רשאי כבר בחצות לברך כמעט את כל ברה"ש, כולל ברכת א"נ, "הנותן לשכוי בינה" ו"המעביר חבלי שינה" (פרקים י"ט,כ'), חוץ מברכת אש"י, שאם לא עשה צרכיו לא יברכנה (כמבואר בפרק י"ב), וכן לא יברך את ברה"ת אלא רק בקומו משנתו (פרק ט"ז). ונהגו אף הספרדים במקרה זה שלא לברך את ברה"ש בחצות אלא רק לאחר קומם משנתם (פרק י"ט).

מי שהיה ער כל הלילה ולא הלך לישון כלל אף לאחר מכן, או שהלך לישון רק לאחר תפילת שחרית:

למנהג האשכנזים חייב ליטול ידיו לאחר עה"ש בלי ברכה (ואם הולך לישון לאחר תפילת שחרית יטול שוב בקומו בלא ברכה, בין אם נטל בעה"ש ובין אם לאו. סוף פרק י"א). ובכל מקרה נכון למנהגם שיעשה צרכיו הגדולים לפני התפילה, או שיעשה אז צרכיו הקטנים וישפשף את טיפות השתן שנפלו על בשרו, ואז יברך גם את ברכת ענט"י (פרק י"א). את ברכת אש"י לא יברך כלל אם לא עשה צרכיו (פרק י"ב), ואת שאר ברה"ש רשאי לברך כבר מחצות, מלבד ברכות א"נ ו"המעביר שינה" שלא יברכן בעצמו אלא ישמע אותן מאדם אחר המברכן לעצמו (פרק י"ט. עיי"ש שי"א שרשאי אף אותן לברך בעצמו. ובשעה"ד כשאין אחר המברכן בעצמו יש לו על מי לסמוך). וכן את ברכת "אשר נתן לשכוי" יברך רק לאחר עה"ש, אא"כ שמע לאחר חצות קול תרנגול, שאז רשאי לברכה כבר מחצות (פרק כ'). ומ"מ אף את הברכות שמותר לברכן מעיקר הדין כבר מחצות, נהגו הם לברכן במקרה זה רק בעה"ש. ואף בעה"ש לא יברכו את ברכת אש"י אם לא עשו צרכיהם (פרק י"ב), וכן לא יברכו את ברכות א"נ ו"המעביר שינה" אלא ישמעו אותם מאדם אחר המברכן לעצמו, וכנ"ל (פרק י"ט. עיי"ש שאם אין אדם אחר המברכן יש מקום לומר שיברכו בעצמם אע"פ שלא ישנו כל הלילה ואף לאחריו). ויש הנוהגים לשמוע את כל ברכות השחר מאדם שישן בלילה. ולענין ברה"ת: אם ישן שינת קבע ביום שלפני הלילה הזה, יברך ברה"ת מיד בעה"ש. ואם לא ישן ביום הקודם, ישמע מיד בעה"ש את הברכה מאדם אחר שישן ומברכה לעצמו (פרק י"ז. עיי"ש דין מי שטעה ובירך ברה"ת לפני עה"ש).

ולמנהג הספרדים במקרה זה יטול ידיו בעה"ש אך בלא ברכה (ואם הולך לישון לאחר תפילת שחרית יטול שוב בקומו בלא ברכה. פרק י"א). ומעיקר הדין רשאי כבר מחצות לברך את שאר ברה"ש (פרק י"ט), מלבד ברכת אש"י (שיברכנה רק אם עשה צרכיו. פרק י"ב). ואת ברכות התורה יברך בעצמו מיד בעה"ש (פרק י"ז. עיי"ש דין מי שטעה ובירך לפני עה"ש).

מי שהיה ער כל הלילה, והלך לישון אחר עה"ש ולפני תפילת שחרית:

למנהג האשכנזים חייב ליטול ידיו בעה"ש בלא ברכה. ובקומו משנתו לפני התפילה צריך הוא ליטול שוב את ידיו, ואם ישן שינת קבע (לפי ההגדרה הנ"ל) אף יברך על נטילתו זו. אך הנכון ביותר למנהגם שיעשה צרכיו הגדולים לאחר עה"ש, או שיעשה צרכיו הקטנים וישפשף את הטיפות שנפלו על בשרו, ואז יברך על הנטילה הסמוכה לתפילה (פרק י"א). ובכל מקרה שבירך ענט"י אחר עה"ש, לא יברך ענט"י כשנוטל בשנית (סוף פרק י"א). מעיקר הדין רשאי כבר מחצות לברך את ברה"ש, מלבד ברכת אש"י (שיברכנה רק אם עשה צרכיו. פרק י"ב). וכן לא יברך בעצמו את ברכות א"נ ו"המעביר שינה", אלא ישמע אותן מאדם אחר המברכן לעצמו (פרק י"ט. עיי"ש שי"א שרשאי לברכן בעצמו). ובשעה"ד כשאין אחר שיוציאנו, יש לצדד שיסמוך על המקילים לברך שתי ברכות אלה בעצמו, וכנ"ל במקרה הקודם (פרק י"ט). וכן את ברכת "אשר נתן לשכוי" לא יברך לפני עה"ש, אא"כ שמע לאחר חצות את קול התרנגול, שאז רשאי לברכה כבר מחצות (פרק כ'). ומ"מ כבר נהגו הם שגם את הברכות שמותר מעיקר הדין לברכן מחצות, מברכים אותם במקרה זה רק בעה"ש (פרק י"ט). ואף בעה"ש לא יברכו את ברכת אש"י אם לא עשו צרכיהם (פרק י"ב), וכן לכתחילה לא יברכו אז א"נ ו"המעביר שינה" אלא ישמעו מאחר, וכנ"ל (פרק י"ט. עיי"ש שיש מתירים לו לברכן בעצמו). ויש מהאשכנזים הנוהגים במקרה זה לשמוע את כל ברכות השחר מאדם שישן בלילה. ולענין ברה"ת: אם ישן שינת קבע ביום שלפני הלילה הזה, ורוצה להמשיך וללמוד אחר עה"ש, יברך ברה"ת מיד בעה"ש. ואם לא ישן ביום הקודם ישמע מיד בעה"ש את הברכה מאדם אחר שישן ומברכה לעצמו. ובכל מקרה שאינו רוצה ללמוד לאחר עה"ש אלא אץ מיד למיטתו לישון, תלוי הדבר: אם ישן שינת קבע, יברך ברה"ת בעצמו מיד כשקם, אע"פ שלא ישן כלל ביום הקודם ביום. ואם ישן לאחר עה"ש רק שינת ארעי (עפ"י הכתוב בכללים בריש סיכום זה), לא יברך אז את ברה"ת בעצמו, אלא ישמענה מאדם אחר בעה"ש או לאחר שקם ממיטתו (פרק י"ז).

ולמנהג הספרדים יטול ידיו בלא ברכה בעה"ש, ושוב יטול בלא ברכה בקומו (פרק י"א). ואף אם לפני שהלך לישון לא נטל ידיו כלל, יטול ידיו כשמתעורר לפני התפילה אך בלא ברכה (סוף פרק י"א). מעיקר הדין רשאי כבר מחצות לברך את כל ברה"ש, כולל ברכות א"נ ו"המעביר חבלי שינה" (פרק י"ט), מלבד ברכת אש"י (שיברכנה רק אם עשה צרכיו. פרק י"ב). אם רוצה להמשיך וללמוד תורה אחר עה"ש, יברך ברה"ת מיד בעה"ש. ואם אץ מיד לישון, יברך ברה"ת כשקם משנתו, אף אם ישן רק שינת ארעי (פרק י"ז. עיי"ש דין מי שטעה ובירך לפני עה"ש).

מי שקם משנתו בלילה ונטל ידיו לפני עה"ש כדי להתפלל ערבית. בין אם בירך ענט"י ובין אם לא בירך, צריך ליטול שוב בעה"ש לפני תפילת שחרית. ולכתחילה יש לברך דוקא על הנטילה השניה - זו שלפני תפילת שחרית, מלבד במקרה שאינו חוזר לישון אחר תפילת ערבית, שאז לספרדים יברך על הנטילה הראשונה, אם היא לאחר חצות (סוף פרק י"א).

תושלב"ע