[1]א. רמב"ם (הל' שמו"י פרקים ד', ה', ו', ועוד).

[2]ב. כנ"ל (בפרק א' סעי' י') וכדלקמן (בפ"י), עפ"י הגמ' פסחים (דנ"ב, ב') ורמב"ם (שמו"י פ"ה). וראה לקמן (בפרק י' סעיף י"ג ואילך) שנחלקו הפוס' אי יש איסור הפסד פירות שביעית כשעושה כן בגרמא, כמבואר בילקו"י (פט"ו הערה נ"ט).

[3]ג. כנ"ל (בפ"א סי"א) וכדלקמן (בפי"א), עפ"י הגמ' מס' ע"ז (דס"ב, א'), והרמב"ם (שם פ"ו ה"א).

[4]ד. כנ"ל (בפ"א ס"ט) וכדלקמן (בפי"ג), עפ"י הרמב"ם (שמו"י פ"ד).

[5]ה. כן הוא בבבלי בב"ק (דק"ב, א') ובפסחים (דנ"ב, ב'). ובירו' למדו כן כבהערה הבאה. וע"ע במשנה שביעית (פ"ח מ"א).

[6]ו. מקור זה לקדושת פ"ש הוא מהירו' במס' שביעית (פ"ד ה"ז). הב"ד ידידי הרה"ג הרי"צ רימון שליט"א בספרו הנפלא "שמיטה - הלכה ממקורה" (בפרק קדושת שביעית - אופי הקדושה, עמ' 174), ודן שם בארוכה גבי ני"ד. והזכיר, שלעיתים התורה מזכירה את דין הקדושה במובנו של איסור והרחקה, כגון בדין כלאים (דברים כ"ב, ט'): "לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה", והיינו קדושה שפירושה הרחקה ואיסור אכילה מפירות הכלאים. וכן מצינו בירו' (שם ז', ב') דין קדושת ערלה, שפירושו הרחקה והבדלה מפירות ערלה. וכפי שכבר הסביר רש"י (בדברים שם) שכל דבר הנתעב על האדם בין לשבח כגון הקדש, ובין לגנאי כגון איסור, נופל בו לשון קודש. ע"כ. ואכן מצינו את מושג הקודש גם במובן החיובי, כגון הפס' "ובשנה הרביעִת יהיה כל פריו קֹדש הִלולים לה'", דמישתעי בנטע רבעי, שקדושתו כקדושת מעשר שני, שיש לאוכלו רק בטהרה במקום קדוש - בירושלים. וא"כ ב' פנים למושג קדושה: בכלאים וערלה יש איסור הנאה מוחלט מהפירות, וגם אין אפשרות לפדות הפירות ולחללם, ואילו פירות מע"ש ונטע רבעי קדושתם מתבטאת במצוות אכילתם בירושלים, וגם ניתן לחללם, דניתן לקיים את יעודם (אכילת פירות בירושלים גם במעות שקונה בהם מאכלים בירושלים, ולאו דוקא בפירות עצמם). ומתוך כך עולה שקדושת פירות השביעית הינה קדושה מסוג שלישי. וכך מבואר בגמ' בקידושין (דנ"ח, א') על הפס' "יובל היא, קודש תהיה לכם", אמרו בגמ': מה קודש תופס את דמיו, אף שביעית תופסת את דמיה. אי מה קודש תופס את דמיו ויוצא לחולין, אף שביעית תופסת את דמיה ויוצאה לחולין, ת"ל "תהיה", בהוויתה תהא. עכת"ד הרה"ג הרי"צ רימון שליט"א שם. ועיי"ש שהאריך עוד הרבה בכך.

ואף שפס' זה קאי איובל, מ"מ שמיטה ויובל גמרינן אהדדי. וכן מצינו בגמ' בסוכה (ד"מ, ב') שלמדו דין תפיסת דמי שביעית מפס' הנאמר ביובל [הב"ד בילקו"י (פט"ו הערה א' דתכ"ג)]. ואכן כבר המעשה רוקח כ' על הרמב"ם (שמו"י ו', ו') שאמנם קרא איירי ביובל, אך שביעית ויובל דינם אחד, כמש"כ הרמב"ם בהדיא בפ"י הט"ו. ועוד נוסיף שמצינו את המושג קודש לאיסור, כמש"כ (דברים כ"ג, י"ח): "לא תהיה קדשה מבנות ישראל" וגו', ומאידך מצינו למצווה ומעלה, גבי כהנים, כמש"כ (ויקרא כ"א, ח'): "וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב" וגו'.

אגב דיון זה חככתי בעצמי, מנ"מ בין דיני כלאים (בדברים כ"ב, ט') שיש להם קדושה (אמנם במובן של הבדלה) וקדושה של פירות נטע רבעי ומעשר שני (שהיא קדושה חיובית), וכן שביעית שתופסת דמיה (מהפס' "יובל היא, קודש תהיה לכם"). ואילו גבי מעשה שבת, יש שדרשו בגמ' בכתובות (דל"ד, א') מהפס' "קֹדש היא" (שמות ל"א, י"ד) - שהיא (השבת) קודש, ואין מעשיה קודש (ולכן מעשה איסור שנעשה בשבת, כגון מבשל, אין איסור ההנאה ממנו מדאו' אלא רק מדרבנן). וא"כ למ"ד שמעשה שבת אסור רק מדרבנן, מנ"מ בינו לבין שאר הלימודים מהפסוקים (לגבי נטע רבעי, כלאים, מע"ש וכדו') שקדושתם מדאו'. והרה"ג דביר אזולאי שליט"א תירץ שלגבי שבת ישנה קבלה מיוחדת לחז"ל שרק היא קודש ואין מעשיה קודש מדאו' אלא רק מדרבנן. עכ"ד.

[7]ז. כנ"ל (בפ"א סעי' כ"ו ואילך). וכדלקמן (בפ"ט הערה ז').

[8]ח. ס' קטי"ש (פנ"ח ס"ג).

[9]ט. כ"כ מרן הב"י בכס"מ ובשו"ת אבקת רוכל. וכ"פ מרן הגראי"ה קוק זצ"ל, הגרצ"פ פראנק, הגרש"ז אוירבך זצ"ל וסיעתם, כדלקמן (פ"ט הערה ט').

[10]י. עפ"י הגמ' סוכה (ד"מ, א') וב"ק (דק"א, ב'). וכדלקמן בס"ד (בפ"ט הערה י').

[11]יא. כמ"ש בס"ד לקמן (פ"ט הערה י"א), למשל עפ"י הרמב"ם (פ"ה ה"ב, ה' וי"א. ופ"ז הי"ג).

[12]יב. שלב הגידול קובע את שייכות מין הצמח להלכות שמיטה. ושלב זה שונה מסוג גידול אחד לחבירו [רמב"ם (פ"ד הל' י"ד-ט"ו)]. וכדלקמן (בפ"ט הערות י"ב וי"ז).

[13]יג. כ"כ בפשטות האחרו', שהרי אין טעם לפטור יבולים אלה מקדו"ש, ולכן אף אותם אחרו' שהזכירו היתר אוצר בי"ד לא הוסיפו דבעי לשמור קדו"ש, ומ"מ כתבו כן בהדיא הגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר - שביעית (פי"ט ס"ו. והוסיף, שיש לכתוב על האריזות שהפירות קדושים בקדו"ש). וכן מתבאר כבר מד' החזו"א שכתב נוסח לעשות אוצר בי"ד [כמובא בדרא"מ (פ"ו סקי"ט)]. מדכתב שם שבאוצר בי"ד אין לחוש לאיסור סחורה. וכ' הטעם שהרי אין כאן סחורה, ולא כתב שבאוצר בי"ד אין קדושה כלל. ומבואר בפשטות שיש בפירות קדו"ש, וכן אין איסור סחורה מהטעם הנ"ל. עיי"ש. וכן עולה מדברי הילקו"י (פי"ח ס"ב). וכ"כ בס' קטיף שביעית (פנ"ח ס"ח). וכ"כ בס' שמיטה - הלכה ממקורה (פרק קדושת שביעית, בסיכום, עמ' 196). וכן מתבאר ממה שדנו האחרו' האם מותר למדוד ולשקול פירות אוצר בי"ד [ר' למשל בשבה"א (בתוספת שבת. פ"ו ה"ג הערה 11) מחלו' האחרו' בהא]. ומפורש דבעי לשמור קדו"ש בפירות אוצר בי"ד. ולכאו' הדברים פשוטים.

[14]יד. דין ספיחין מבואר בס"ד לקמן (בפי"ג), עפ"י הרמב"ם (פ"ד ה"א וב'). לד' רוה"פ איסורו מדרבנן [רמב"ם (שם הל' א', ב'). דרא"מ (שם סק"ד) וש"פ]. וזה שלא כיראים (מצווה קנ"ח) דס"ל שאסורים מדאו' (חוץ מספיחי כרוב שהוא כאילן והוי מדרבנן). ושכ"ד הגר"א בשנו"א [ר' צה"ל (ד', ב')].

[15]טו. לד' ערוה"ש (סי' כ"ב ס"ט) יש קדו"ש בספיחין האסורין. ולכן אין להשחיתם או לעשות בהם דברים האסורים בפ"ש. וכ"כ בבית הרידב"ז (סי' ג' ס"ה). אמנם לג' הריעב"ץ (בלחם שמים פ"ה מ"ד) אין בהם קדו"ש. ואילו החזו"א (סי' ט' סק"ו) מסתפק בכך. ור' ע"כ בשבה"א (פ"ד ה"ה הערות 5,6. והי"ח סק"ד), ובקטי"ש (פט"ז ס"ג).

[16]טז. כ"כ תוס' אנשי שם (פ"ו מ"ד ד"ה "משיעשה") בדעת פאה"ש (סי' כ"ב סק"ט). וכ"כ החזו"א (סי' ט' סקי"ג ד"ה פ"ו). וכ"נ מד' מרן הגראי"ה זצ"ל. ר' מש"כ בשבה"א (פ"ד ה"ו סק"א; ה"ז ס"ק א' וג'; וה"ח סק"ז והי"ג ס"ק ב' וג').

ואכן גם לגבי איסור ספיחין של שביעית, אם יצאו לאחר שביעית, אסורין באכילה [רמב"ם (ד', ה')]. וזו גזירה מיוחדת, דהא מעיקה"ד אזלינן בתר לקיטה [פאה"ש (סי' כ"ב סק"ט)].

[17]יז. בס"ד נסביר תחילה בקיצור מהו שלב הגידול של הפרי הקובע לענין קדושת שביעית.

הגמ' ברה"ש (די"ד, א') אומרת שהשלב הקובע את הגידול של פירות האילן הוא החנטה. והסביר רש"י שם (ד"ה "אף") שעד לרגע החנטה עולה השׂרף באילנות, ועי"כ יוכלו הפירות להמשיך ולגדול [ור' גם ריטב"א (שם די"ד, ב' ד"ה "וא"ת")].

אלא שנחלקו הראשו' מתי הוא שלב החנטה. לרמב"ם (שמו"י פ"ד הל' ט' וי"ב) שלב החנטה היינו שלב שהפרי גדל קצת וראוי קצת למאכל - שלב הנקרא "עונת המעשרות" והוא כשליש גידולו [ויש מחלו' כיצד מחשבים זאת, וכדלקמן]. ולד' ראשו' אחרים [תוס' רה"ש (די"ב, ב' ד"ה "תבואה"). ריטב"א ברה"ש שם. ר"ש (שביעית ב', ז') ועוד] השלב הקובע הינו שהפרי בוסר או סמדר, והיינו משנפל הפרח ונראית צורת הפרי [עפ"י רש"י בפסחים (דנ"ב, ב' ד"ה "דאמר") גבי גפן].

וגם גבי הגדרת עונת המעשרות, שלרמב"ם הינה "שליש", נחלקו הפוס' מה הכוונה בכך. יש אומרים שהכוונה לשליש ממשקלו הסופי של הפרי [מרן הגראי"ה זצ"ל בהסכמות הראי"ה (סי' ו' ד"ה "מה")]. וי"א שהכוונה לשליש ההבשלה [חזו"א (יט, כג) וגרשז"א זצ"ל בכרם ציון (תרומות ד', בגידולי ציון סק"א). ר' ע"כ בקטי"ש (פ"ו הערה 7), בדרא"מ (ד', צ"ד), ובשמיטה - הלכה ממקורה (פרק קדו"ש עמ' 185-189)].

ולמעשה כתבו הפוס' שנוהגים לחוש ולהחמיר לפי כל הדעות [הגר"מ אליהו זצ"ל, הגר"ש ישראלי, והגרש"ז אוירבך זצ"ל. ר' קטי"ש (שם) ומש"כ בס' שה"מ (רימון. שם עמ' 189)]. וע"ע בשו"ע (יו"ד סי' של"א סעיף קכ"ה).

עוד דנו הפוס' גבי ני"ד, מהו הזמן הקובע מיהם הגידולים הנחשבים כגידולי שביעית. במשנה בריש מס' רה"ש מבואר שא' בתשרי הוא רה"ש לשמיטין. אך מאידך מבואר שם שט"ו בשבט הוא רה"ש לאילנות. א"כ לכאו' לא ברור מהו הזמן הקובע לקדושת השביעית באילנות. מהרמב"ם (שמו"י ד', ט') מתבאר שא' בתשרי הוא הזמן הקובע לכך. אולם בתו"כ (פר' "בהר". א', ד') כתוב שט"ו בשבט הוא הזמן הקובע. וכ"פ ר"ח בן חושיאל (שהיה רבם של הרי"ף ורבנו נתן בעל הערוך) כתו"כ [ור' בר"ש (על תו"כ הנ"ל) שדעתו הינה דעה שלישית, החושש לב' השיטות הללו לחומרא]. וע"ע בשל"ה (אות הקו"ף - קדושת האכילה, א'), שמש"כ הרמב"ם (שמו"י ד', ט') גבי רה"ש, הכוונה לרה"ש של כל מין וסוג, שט"ו בשבט הוא רה"ש לאילנות, וכו'.

ולמעשה פסקו המנח"ח (שכ"ד, ד') ופאה"ש (כ"ב, ט') כרמב"ם, שפ"ש שחנטו בין א' בתשרי של שביעית לא' בתשרי דשמינית קדושים בקדו"ש. וכ"פ מרן הגראי"ה קוק זצ"ל בשבה"א (ד', ט') והחזו"א (שביעית ז', יג).

לאור כ"ז בס"ד עולה שיש לחוש לקדו"ש בפירות האילן רק בחציה השני של שנת השמיטה, דרק אז יוצאים לשוק הפירות שחנטו לאחר א' בתשרי של השביעית. וניתן לפי"ז למצוא פירות הקדושים בקדושת שביעית במשך זמן רב בשנה השמינית [וכן הסיק הרה"ג רי"צ רימון שליט"א בס' שמיטה - הלכה ממקורה (בפרק קדו"ש, עמ' 191)].

ומה שכתבנו שד"ז מצוי בעיקר בהדרים, כ"כ מרן הגראי"ה קוק זצ"ל, וכ"כ החזו"א (סי' כ"א סקט"ז), והגריא"ה הרצוג זצ"ל [הב"ד בס' קטי"ש (פ"ו הערה 11). והיינו שאין דין ההדרים כדין האתרוג, שרק בו הולכים בתר הלקיטה להחמיר. וע"ע מש"כ הרי"צ רימון שליט"א (שם עמ' 191 ואילך). וע"ע לקמן (בפרק כ"ב)].

[18]יח. כ"כ הפוס' [קטי"ש (פנ"ח ס"ח). ס' שמיטה - הלכה ממקורה (פרק קדו"ש. עמ' 196) וש"פ]. דמנ"מ בין שדה לגינה פרטית. ומ"מ יש לזכור להפקיר פירות אלה, ולאחר הקטיף יש לנהוג בהם קדושת שביעית.

[19]יט. נקדים בקצרה, שהירו' (ערלה פ"א ה"ב) הסתפק אי שרי לזרוע בשמיטה בתוך בית. שמצד א' כתוב גבי שמיטה "שדך לא תזרע", ואין זה שדה. ומאידך כתוב "ושבתה הארץ שבת לה'", וה"ז כגידול על הארץ [ר' ע"כ במאמ"ר (אליהו זצ"ל. דנ"ח ס"ז). בדרא"מ (שמו"י פ"א ס"ק ט' ונ"ו) ובה"ל (א', א' ד"ה "שנאמר"). קטי"ש (פרק נ"ח סעי' ה', גבי חממות ומצע מנותק). וס' שה"מ (רימון. עמ' 84,271) ובש"פ]. ומ"מ בני"ד יש ספק אי יש בגידוליו קדו"ש. ואכן לד' מרן הגראי"ה זצ"ל (בשבה"א קונט' אחרון סי' ג') הספק אמור גם לגבי קדושת הפירות. וכ"ד הגר"מ קליערס זצ"ל (בספר תורת הארץ פ"ו סכ"ה בהערה), והגרצ"פ פראנק זצ"ל (בהר"צ זרעים. ח"ב סי' ל"ה ד"ה "והנה"). הב"ד בקטי"ש (פנ"ח הערה 18) וכ' שגם לדעתם יש להחמיר דהוי איסור דאו' (אולי הכוונה ששורשו מדאו'). וכ"פ הג"ר יעקב אריאל שליט"א (התורה והארץ ח"א עמ' 174). וע"ע בשבה"א (פ"א ה"ג סק"ב). וכבר בס"ד כתבנו ע"כ לעיל (בפ"ה סעי' נ"ב) ולקמן (בפי"ז הערה ו').

[20]כ. שכ"כ בכרם ציון (פי"א. גידולי ציון סק"ה). ולגרמ"א זצ"ל יש להסתפק אי נוהגת בכך קדו"ש [ר' שבה"א (פ"א ה"ו סק"ד) וקטי"ש (פנ"ח ס"ה)].

[21]כא. הגמ' בגיטין (דמ"ז, א') והירו' (דמאי ה', ח') הביאו מחלו' אי יש לגוי קנין להפקיע את הקרקע בא"י מתרו"מ. והרמב"ם פסק (תרו"מ א', י') שגוי שקנה קרקע בא"י לא הפקיעה מן המצוות אלא היא בקדושתה. והוסיף, דלפיכך אם חזר הישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד, אלא מפריש תרו"מ ומביא ביכורים, והכל מן התורה, כאילו לא נמכרה לגוי מעולם. עכ"ד. ומריש דברי הרמב"ם הבין הג' המבי"ט (ח"א סי' י"א, כ"א, רי"ז ושל"ו) שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מקדושתה לענין קדושת פירות שביעית, ולכן פטורים היבולים של הגוי בשביעית מתרו"מ. אלא שמרן הב"י [בשו"ת אבקת רוכל (סי' כ"ד) ובכס"מ (פ"ד הכ"ט)] דקדק אחרת בדברי הרמב"ם, וכ' שמש"כ הרמב"ם שאין קנין לגוי בא"י להפקיע מן המצוות, הוא דווקא שאם חזר הישראל ולקחה מהגוי אין בפירותיה קדושה, אך בעוד הקרקע ביד הגוי מופקעת קדושת השביעית ממנה, ולכן הפירות שגדלו בעודם ביד הגוי (אם נגמרת מלאכתם בידי ישראל), חייבים בתרו"מ כבשאר השנים.

ולפי"ז לד' המבי"ט יבולי שביעית שגדלו בקרקע שבבעלות גוי בא"י, יש להם קדו"ש. וכ"פ מהר"י קורקוס (ז', ג'), הר"ש סיריליאו (ו', א'). וכ"פ החזו"א (סי' ג' סק"ח). וכן המנהג בבני ברק, אתרא דהחזו"א.

יש לציין, שהרמ"א פסק (ביו"ד של"א, י"ט) שפירות שביעית שגדלו בקרקע של גוי חייבים בתרו"מ. ולכאו' זה כדברי מרן באבקת רוכל שקדו"ש פוקעת בקרקע של גוי. אולם החזו"א (כ, ז) טען שיתכן שגם הרמ"א ס"ל שיש קדו"ש בפירות מקרקע של גוי, אלא שפירות שביעית פטורים מתרו"מ לא בשל קדושתם אלא משום שהינם הפקר, ולפי"ז פירות של גוי אמנם קדושים אך אינם הפקר, ולכן צריך להפריש מהם - לד' החזו"א בד' הרמ"א - תרו"מ [ר' ע"כ גם במעדנ"א (שביעית ז', ו' ד"ה "ולענ"ד") ובס' שה"מ (עמ' 280 הערה 44)].

[22]כב. פאת השולחן [(פכ"ג סכ"ט), שנחשב שהיה מתלמידי הגר"א ז"ל. ועלה לארץ הקודש בשנת תקס"ט בראש תלמידי הגר"א] העיד בגודלו שנהגו בא"י שאין קדושת שביעית בפירות שגדלו בקרקע של גוי בא"י. והוסיף: שכן המנהג גם עתה בכל ארץ ישראל... וכן נהגו בירושלים בימי הרלנ"ח (-הגאון רבי לוי בן חביב). עכת"ד. וגם הגרי"מ טוקצ'ינסקי זצ"ל העיד בספרו - ספר השמיטה (י', ב', ב') שהמנהג פעיה"ק ירושת"ו ובכל ארץ ישראל כדברי מרן בשו"ת אבקת רוכל, שאין נוהגים קדושת שביעית ביבולי שביעית שגדלו בקרקע של גוי. עכ"ד [הב"ד בס' שה"מ (עמ' 283). ומי לנו גדול ובקי במנהגי ירושלים וארה"ק דאז כגרימ"ט זצוק"ל].

יש להעיר שהחזו"א כתב שפאה"ש קבע המנהג להקל נגד המנהג הקדום להחמיר בקדו"ש בני"ד. אך מ"מ כד' הב"י פסקו פוס' רבים, מהם בשו"ת הרדב"ז, הדרישה (יו"ד של"א, א'), הלבוש (שם סי"ט), הברכ"י, מרן הגראי"ה קוק זצוקללה"ה בשבה"א (פ"ד הכ"ט), שו"ת מנחי"צ (ו', קכ"ח-קכ"ט), אול"צ (שביעית. פ"ב סי' י"ד), שו"ת צי"א (חי"א סי' ס"ו), הגרצ"פ פראנק (הר"צ. זרעים. ב', ל"ט), הגרש"ז אוירבך זצ"ל במעדנ"א (ס' ב'), והגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א (ח"ג חיו"ד סי' י"ט). הב"ד בס' שה"מ (עמ' 282). וכ"כ שם, שבבני ברק - עירו של החזו"א, נוהגים רבים לשמור קדו"ש בפירות של גוי. עכ"ד. וכבר כתב מרן הגראי"ה זצ"ל, שאף המחמירים וסוברים לנהוג קדו"ש בפירות של גוי, מודים הם שקדושה זו הינה מדרבנן בלבד [הב"ד בס' שה"מ (שם בהערה 52)].

גם הגר"מ אליהו זצ"ל כ' בספרו מאמר מרדכי (שביעית. פי"ב ס"ב) שהמנהג שאין קדו"ש בפירות של גוי. וכ"כ בילקו"י (פט"ו ס"ז). ודי בזה.

[23]כג. מרן הגראי"ה זצ"ל, כתב אמנם בספרו שבה"א (ח', ח') שא"צ לשמור קדו"ש בפירות של היתר מכירה, אך מ"מ כתב [בספרו משפט כהן (סי' ס"ז, ע"ה, ע"ו, פ"ו ופ"ז) ובאגרות הראי"ה (ח"א סי' ש"ו, ש"י, שי"ב, שי"ח, וח"ב סי' ת'), שראוי לנהוג קדו"ש גם בפירות של היתר מכירה. ובטעם הדבר, כ' הגר"ש ישראלי זצ"ל שנראה שאכן חשש מרן הגראי"ה שמא המכירה אינה תקפה [חוו"ב (סי' קי"א). וע"ע במשפט כהן (סי' ס"ז)]. אלא שהגרש"ז אוירבך זצ"ל [הובא בחוו"ב (שם עמ' תרמ"ו)] דחה אפשרות זו מכל וכל, וכ' ש"הרב עצמו (כוונת הגרש"ז אוירבך זצ"ל למרן הגראי"ה קוק זצ"ל, שהיה נוהג לכנותו "הרב") וכל הגאונים שהתירו (את היתר המכירה) לא חיישי כלל דשמא אין המכירה קיימת". והרה"ג יהודה עמיחי שליט"א הסביר [התורה והארץ (ח"ח עמ' 383-390)] שמרן הגראי"ה זצ"ל העיד על עצמו [אגרות הראי"ה (ח"א אגרת ש"י ושי"ג)] שהוא רוצה לצאת י"ח כל הדעות, ולכן למרות שהיה ברור לו שהמכירה מועילה, בכל אופן הוא החמיר בקדושת הפירות [הב"ד בשה"מ (עמ' 302-303). והרה"ג דביר אזולאי שליט"א העיר שעיקרון דומה מצינו בדברי המ"ב (סי' כ"ה סקכ"א) גבי מנהג האשכנזים לומר "בשכמל"ו" אחר הנחת תש"ר, דלמרות שהאשכנזים ס"ל להלכה בדעת ר"ת שיש לברך על תש"ר, מ"מ לרווחא דמילתא להוציא עצמם מידי כל פקפוק, נוהגין לומר "בשכמל"ו"]. וכ"כ לנהוג קדו"ש ביבולים מהיתר מכירה, גם הגרי"מ חרל"פ [ניצני ארץ (ח"ו עמ' 41)]. וכ"כ בס' תורת השמיטה (סי' ט"ז סעי' פ"ז). וכן היתה החלטת הרבנות הראשית (תשל"ט. "מאורות" מס' 1 עמ' 1). הב"ד בקטי"ש (פנ"ח ס"ד). וכ"כ גם הגר"מ אליהו זצ"ל, שלמרות שמעיקר הדין א"צ לשמור בהם קדו"ש, מ"מ לכתחי' יש לנהוג גם בהם קדו"ש [מאמ"ר - שביעית (פי"ב סעי' א' וו')]. וע"ע בשו"ת אב"נ (יו"ד. סי' תנ"ח סק"כ), בילקו"י (פט"ו ס"ז), ובשה"מ (רימון. היתר מכירה. עמ' 302).

[24]כד. שכ"כ רבה של ירושלים עיה"ק, הג' האדר"ת זצ"ל (שהיה חמיו של מרן הגראי"ה קוק זצ"ל), כמובא בס' בשמן רענן (ח"ב. בקונטרס "שבת הארץ" סי' ל"ב). וכ"כ מרן הגראי"ה זצ"ל [בשבה"א (פ"ח ה"ח סק"ה). ור' שו"ת משפט כהן (סי' ע') ובאגרות הראי"ה (ח"א סס"י רפ"ט)]. וכ"כ במעדנ"א (לגרשז"א זצ"ל. סי' ב' ד"ה "וטעמם"). וכ"כ בצאת השנה (עמ' מ"ה ונ"ו), בתורת השמיטה, בכרם ציון, הגר"ש ישראלי זצ"ל בחוו"ב (סי' ט' סקי"ב), יבי"א (ח"ג חיו"ד סי' י"ט), מאמ"ר (פי"ב ס"ו), ילקו"י (פכ"ה ס"ח) ועוד פוס' [הב"ד בקטי"ש (פנ"ח הערה 16)].

יש להוסיף, שהגרמ"א זצ"ל במאמ"ר (פי"ב ס"ד) כ' שאין קנין לגוי בקרקע שגוזל מיהודים בארץ ישראל. ולכן יש לברר שקנה בקנין גמור, כדוגמת שטר בעלות הנקרא "קושאן". ואם הקרקע שביד הגוי גזולה, לכל השיטות חלים דיני שביעית מדינא, ותרו"מ בשאר השנים, ביבול קרקע זאת. עכ"ל. ובמקו"א הוסיף, שלעומת זאת הקרקעות שנמכרו ע"י היתר מכירה הן שייכות לגויים מצד הדין ולכן אין לנהוג קדו"ש ביבולים שגדלו בהן. ע"כ [הב"ד בקטי"ש (פנ"ח שם)]. והגר"ש ישראלי זצ"ל העיר, שכיוון שהב"י הכריע שאין קדו"ש בפירות גויים, לכן אין להחמיר גם בפירות של היתר מכירה [קטי"ש (שם)].

בס"ד רצינו להעיר, שלחזו"א וסיעתו, הסוברים שאין תוקף למכירה בהיתר מכירה, יש מקום לחשוש לקדו"ש ביבולים אלה, כיוון שדינם כדין יבולים שגדלו בקרקע של ישראל באיסור, ואסורים הם כבר מדין ספיחים. וראה לעיל (בהערה ט"ו) שהחזו"א הסתפק אי יש קדו"ש בספיחין.

[25]כה. בס"ד נביא עוד כמה מדיני קדושת שביעית:

(חלק מהכתוב כאן נזכר גם לקמן, בפ"ט הערה י"א).

1. צמחי מרפא המיועדים רק לחולים, אינם קדושים בקדושת שביעית [עפ"י רש"י ותוס' בסוכה (ד"מ, א'). וע"ע בשו"ת מנחי"צ (ח"ח סי' ק"א)].

2. תבלינים: קדושים בקדושת שביעית. ואף אם הם רק נותנים טעם באוכל ואינם נאכלים (כגון עלי תה), הריהם קדושים [רמב"ם (ה, כב). ילקו"י (פט"ו סמ"א)].

3. לגבי פרחים, האם יש להם קדושת שביעית, הרי שיש לחלק בין שלושה סוגי פרחים: 1) פרחים שהינם לנוי בלבד ואין להם ריח. 2) פרחים שההנאה מהם הינה מריחם בלבד. 3) פרחים המשמשים גם למאכל וגם לריח.

שורש הדין הינו במשנה בשביעית (ז', ו') ובירו' (ז, א'). וראה גם בשיח"א (א', 340). ולמעשה הסיקו הפוס' כך:

לגבי פרחים המשמשים רק לנוי, ללא ריח: כתבו הפוס', עפ"י הירו' הנ"ל שאין להם קדו"ש [הגרימ"ט זצ"ל בס' השמיטה (ז', ד'). מנח"ש (ח"א סי נ"א סקכ"ג ד"ה "אך"). שבט"ה (ח"ב סי' ר"ב). ס' שה"מ (רימון. עמ' 198-199)].

פרחים שיש להם ריח: הרי זו מחלו' אם יש להם קדו"ש. הירו' הנ"ל הסתפק בדבר. יש המחמירים בדבר [ס' השמיטה (לגרימ"ט. ז', ה'). הגריש"א זצ"ל (הב"ד בס' משפטי ארץ. עמ' 118 הערה 10). שבט"ה (שם). הב"ד שה"מ (שם)]. ויש המקילים בדבר [צי"א (ח"ו סי' ל"ג. וכ' שיש להקל כי בירו' לא הוכרע לאיסור, ובגמ' הבבלית וברמב"ם לא הוזכר לאיסור). ילקו"י (פט"ו סמ"ב, שמעיקה"ד יש להקל)]. וע"ע במשפטי ארץ (שם) בשם הגרשז"א זצ"ל שהסביר שהגרימ"ט החמיר כי בזמנו הפרחים שימשו בעיקר לריח. נמצא א"כ שלגרשז"א פרחים בעלי ריח שעיקר עניינם הוא לנוי, אינם קדושים בקדו"ש. ונראה שלדעת הגריש"א בכל אופן יש להם קדו"ש.

פרחים ובשמים שיש להם ריח, וניתנים גם כתבלין באוכל: יש להם קדושת שביעית [שבט"ה (שם) עפ"י המשנה בשביעית (ז', ו')].

4. מאכל בהמה: דבר הראוי למאכל בהמה הריהו קדוש בקדושת שביעית [משנה (ז, א). רמב"ם (ז, יג)]. ונחלקו הפוס' אם מדובר שרגילים לתת דבר זה לבעלי חיים לאוכלם [ראה חזו"א (י"ד, י')] או שדי אם הם ראויים למאכל בע"ח [מרן הגראי"ה זצ"ל בשבה"א (פ"ז הי"ג סק"ג)]. וע"ע בשו"ת משנת יוסף (ח"א סי' ל', בפרט מש"כ בשם הגרשז"א זצ"ל), בשבט"ה (ח"ב סי' קצ"ט), בקטי"ש (פס"ג הערה 15), ובס' שה"מ (רימון. עמ' 208-209).

5. עצי סרק: אין בהם קדושת שביעית, משום שאין הנאתם וביעורם מתקיימים באותו זמן [עפ"י הגמ' בסוכה (ד"מ, א') ובב"ק (ק"א, ב'-ק"ב א')], כי נהנים ממנו רק לאחר שהעץ מתכלה והופך לגחלים]. אולם ישנם מיקרים מיוחדים שמהטעם הנ"ל יש בהם קדו"ש, כגון עצים העומדים לצביעה, ובשעת הרתחתם הצמח מתכלה ונקלט הצבע בבגד [רש"י בב"ק (שם). ועיי"ש בתוד"ה "שהנאתן"]. וה"ה בצמחים שעומדים למאור [רש"י בסוכה (שם). ועיי"ש בתוס' גבי עצים המיועדים להסקה].

[26]כו. רמב"ם (ו, ו), וכדלקמן בס"ד (בסעיף הבא בס"ק 12, ובפרק י"ב). ולגבי אי קדושת השביעית חלה גם על שטרות הכסף שניקנו בהם יבולים הקדושים בקדו"ש, ר' בשבה"א בתו"ש (פ"ח הי"א הערה 1, ובסק"ג הערה 18). וע"ע בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' קל"ד), בשו"ת עונג יו"ט (סי' ק"ב), ובקטי"ש (פרק ס' הערה 14).

[27]כז. דרא"מ (ה, א). עיי"ש בצה"ל (סק"א), שרש"י במס' ע"ז (די"ד, א') כ' שקישואין ודלועין אין בהן קדו"ש, וכבר הקשו ע"כ הראשו'.

[28]כח. תוספתא מעשרות (ג', ח'). דרא"מ בצה"ל (ה', ב'). ור' גמ' סנהדרין (דל"ח, א'), ע"ז (דל"ח, ב').

[29]כט. רמב"ם (ה', י"ז). וכדלעיל (בפ"א) וכדלקמן בס"ד (בפרק י').

[30]ל. רמב"ם (ה', ג'), וכדלקמן בס"ד (בפרק י').

[31]לא. רמב"ם (פ"ה הל' י', י"א), וכדלקמן בס"ד (בפרק י'). ור' בדרא"מ (סקס"ו) שכ' שדבר העומד למאכל בהמה, מותר לכבס בו ולעשותו לרפואה לאדם. ומה שנפסל ממאכל אדם מותר ליתנו לבהמה לאוכלו. ונחלקו הפוס' אי שרי לקחתו לרפואה. והעומד למאכל אדם, כגון מיץ לימון ומי סלק, אסור להסיר בו כתם (שם סקס"ז).

[32]לב. רמב"ם (ה', א', ח', ט') והטעם שהתירו זאת, כ' הרמב"ם שם דהוא מפי השמועה. מדכתיב "לכם לאוכלה", ודרשינן "לכם" - לכל צורכיכם. אך דומיא דלאוכלה, שהנאתן וביעורן שווה. ולכן התירו שימוש פ"ש להדלקת הנר ולעשיית צבעים, שהנאתן וביעורן שווה בזמן [רש"י בסוכה (ד"מ, א'). דרא"מ (ה,ד)].

[33]לג. רמב"ם (ו', א'). עפ"י דרשת חז"ל מהפס': "לאכלה" - ולא לסחורה. וכמו שכתבנו בס"ד לעיל (פ"א סעי' י"א) ולקמן (פי"א).

[34]לד. רמב"ם (פ"ה הי"ג). ור' שבה"א (פ"ה הי"ג סק"א. פ"ז הי"ב סק"ב. פ"ח ה"ה סק"א). וס' קטי"ש (פכ"ג).

[35]לה. יש אוסרים יצוא אתרוגים [חזו"א (סי' י' סק"ו) והגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר (פי"ג סל"ה. והתיר ליצא אתרוגים שגדלו בקרקע שנמכרה ע"י היתר מכירה)]. ויש מקילים בתנאים מסוימים: 1) שהפירות מיועדים ליהודים. 2) הדבר דרוש לצורך מצווה. 3) היצוא יעשה לאחר זמן הביעור, או זמן רב לפניו, באופן שהמקבלים יקפידו לבערם בזמן [ר' קטי"ש (פכ"ג ס"ד)]. והחזו"א (במכתביו המובאים בסוף ספר שיח אמונה. מהדו' תשפ"ב. מכתב כ"ז) כתב, שאם יש ספק שתבוטל מצוות נטילת הד' מינים בשל העדר המשלוח לחו"ל, הדעת נוטה להתיר המשלוח לחו"ל. עכ"ד.

[36]לו. רמב"ם (פ"ד הכ"ד), וכדלעיל בס"ד (פרק ז').

[37]לז. רמב"ם (מתנות עניים (ו, ה). שו"ע (יו"ד של"א, י"ט). וכל זה כבתנאים המבוארים לקמן (בתחילת פרק י"ט).

[38]לח. תוספ' שביעית (ו', י"ב), מדכתיב "והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה" - לכם ולא לנוכרים. ע"כ. וכ"פ הרמב"ם (ה', י"ג). ור' שבה"א (ה, יג סק"ג), וערוה"ש (סי' כ"ד ס"ד), מאמ"ר (פי"ג סל"ב), ילקו"י (פ"ט סכ"ב; פי"ז סי"ז). וקטי"ש (נ"ח, י"ד).

[39]לט. הנה לדעת הגרמ"א זצ"ל במאמ"ר (פי"ג סל"ב), אסור לתת פירות שביעית לגוי. אמנם ראה בתו"כ (פר' "בהר". פרשה א' ריש פ"א, סקי"ד), שכתבו עה"פ "שבת הארץ לכם לאכלה... ולשכירך ולתושבך הגרים עמך" - שהתירו לאכול פ"ש גם "מן העכו"ם הגרים עמך". ומשמע שאם אין בעיה של פריעת חוב בפ"ש, שרי ליתן לשכירו הגוי. ועיי"ש בפי' המלבי"ם (סקי"ד) שג"כ משמע שמיקל בני"ד. וע"ע ברמב"ם (פ"ה הי"ג) שג"כ משמע שמיקל. וע"ע בשבה"א (ה', י"ג סק"ה) שמרן הגראי"ה זצ"ל ס"ל דשרי ליתן פ"ש לגוי המתארח בבית הישראל. וע"ע בערוה"ש (שם), ובצאת השנה (דנ"ח סי"ב). ובקונטרס שנה בשנה (עמ' 200 - במאמר הגר"ש ישראלי זצ"ל, שג"כ היקל בני"ד), ולקמן בס"ד (בפ"י סעי' ג').

[40]מ. רמב"ם (פ"ו ה"ו; פ"ח ה"י וי"ד). וכ"פ האחרו' [ר' דא"מ (על הרמב"ם שם). וכ"פ במאמ"ר פי"ג סל"ג גבי נתינת היבולים), ובילקו"י (פי"ז סי"ג, גבי קנייתם ממנו)]. ור' ברמב"ם (פ"ח ה"י וי"ד) גבי ההבדל בין מכירה או קניה מסתם עם הארץ, לבין מי שחשוד במיוחד שלא יזהר בכך, דחמיר טפי. ודין הקדושה הנתפשת במטבעות שקנו בהם פ"ש, ראה לקמן (בהערות מ"ד ומ"ה). ואם כבר מכר לע"ה, והקדושה נתפשה במעות שהינם כבר אצל מי שלא יזהר בקדושתן, כתב בדא"מ (ח, פ"א) פיתרון לכך, שהחבר (היינו המקפיד על המצוות) יאמר שכל המעות שנמסרו לע"ה יהיו מחוללים על פירות שיש לחבר בביתו - פירות שאין בהם עדיין קדו"ש, כך שקדושת המעות תעבור לפירות שבביתו. עיי"ש. וע"ע בקטי"ש (פ"ס סי"א).

[41]מא. גמ' ע"ז (דס"ב, א'). רמב"ם (פ"ה הי"ד. פ"ו ה"י). וכ"פ האחרו' [מאמ"ר (פי"ג ס"נ). דא"מ (על הרמב"ם שם) וש"א]. והטעם, דהוי כסחורה (גמ' שם).

[42]מב. עפ"י התוספ' (פ"ז דשביעית). וכ"פ הבא"ח בשו"ת תול"ש (סי' קצ"ג). מאמ"ר (לגרמ"א זצ"ל. פי"ג סנ"א). ילקו"י (פט"ז סעי' ט' וי'. ועיי"ש בסי"א).

[43]מג. רמב"ם (ז', א'). כדלעיל (פ"א סי"ב) וכדלקמן (בפרק כ'). עיי"ש שיש מחלו' אי בעי ממש לבער אז את הפירות (כרמב"ם וסיעתו), או שדי להפקירם, וכיצד יעשה ההפקר.

[44]מד. רמב"ם (פ"ו ה"ו וז').

[45]מה. רמב"ם (שם) וכנ"ל בסוף הסעיף הקודם. ור' קטי"ש (פ"ס סעי' ט'-י"ג).

[46]מו. וכ"כ בס' קטי"ש (פ"ו ס"ה), בס' שה"מ (עמ' 54,185,191). והוסיפו שדבר זה משתנה משמיטה לשמיטה, בהתאם לשנים המעוברות, לשינויים החקלאיים וכדו'.