[1]א. עפ"י הרמב"ם (פרקים א'-ג').

[2]ב. כגון איסום ששית. והיינו ששומרים באסם - בבתי קירור את יבולי הששית, וכשנגמרו הפירות והירקות הטריים בשוק מוציאים את היבולים הללו מבתי הקירור. כדלקמן (בסעיפים ח'-י').

[3]ג. עפ"י החזו"א (סי' כ"א סקי"ז ד"ה "ולכן"). בצאת השנה (עמ' ל"ו). הגרשז"א זצ"ל ("מפרי הארץ". שביעית. עמ' 9). קטי"ש (ב, ט. ובהערה 22).

[4]ד. בקטי"ש (שם) כ' שכן יש להחמיר ולעשות הדברים קודם השמיטה, משום שאין כמעט מלאכה שהיתרה מוסכם על כל הפוס', וכגון לעשות מלאכות דאו' לאוקמי ע"י גוי.

[5]ה. קטי"ש (ט"ו, ה'). וראה חזו"א (כ"א, י"ז), מאמ"ר (פ"א סי"ב) וקטי"ש (ב', ט').

[6]ו. עפ"י מאמר חז"ל הקדושים בגמ' מס' ע"ז (ד"ג, א'), שאמר הקב"ה לגויים: מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, וכו'. עיי"ש.

[7]ז. חזו"א (כ"א, י"ז). מאמ"ר (א', י"ב).

[8]ח. מאמ"ר (ט', א').

[9]ט. כנ"ל (בהערה ג') עפ"י החזו"א, הגרשז"א ועוד.

[10]י. עפ"י מה שבס"ד כתבנו לקמן (פ"ו סעי' ג'-ט"ו).

[11]יא. בברייתא רה"ש (ט', א') נחלקו ר"ע ורבי ישמעאל גבי מקור דין תוספת שביעית. דהא מדאו' דיני השמיטה חלים רק מרה"ש. אך חכמינו ז"ל למדו שיש גם דין תוספת שביעית. ר"ע למד כן מפסוק מפורש. מדכתיב "בחריש ובקציר תשבות" (שמות ל"ד, כ"א). שהרי את דיני שביעית למדו כבר במקום אחר (בפר' "בהר"). ולכן יצא פס' זה ללמוד על דין תוספת שביעית. שכבר שלושים יום לפני השמיטה אין לחרוש (וזו התוספת שביעית שמלפניה). וכן קציר של שביעית למוצאי שביעית (שאם התבואה הביאה שליש בשביעית, אתה נוהג בה מנהג שביעית בשמינית. רש"י). ואילו רבי ישמעאל סובר שפס' זה מישתעי אשבת. אלא שבאמת אומרת הגמ' שאף לרבי ישמעאל יש דין תוספת שביעית, אך למד כן מהלכה למשה מסיני. וע"ע במשנה שביעית (פ"א מ"ד), ובמו"ק (ד"ד, א') ובתוס' רי"ד במו"ק שם.

כתבו הפוס' שאיסור החרישה וכו' בזמן תו"ש הוא דוקא אם מתקן השדה לצורך השביעית. אבל אם לא מתקנה לשביעית, אין איסור [דא"מ (ג', ד') בשם ראשונים].

העובד בזמן תו"ש (בזמן שהיה אסור לעבוד בה) אינו עובר בעשה ול"ת [דא"מ (א', ד')].

[12]יב. רמב"ם (ג', א'). ואי מישתעי רק אחרישה או על כל איסורי המלאכה, הרי שנחלקו הראשו' בהא [ר' דא"מ (ג', א') ובצה"ל (שם סק"א)].

ומה שבס"ד כתבנו שכ"ה דוקא גבי שלושים יום קודם רה"ש, כ"כ הרמב"ם (ג', א'). והטעם, משום ששלושים יום בשנה חשוב שנה [דא"מ (ג', ב') בשם ראשונים]. וע"ע טעם נוסף באג"מ (יו"ד ח"ג סי' ק"ל).

[13]יג. במשנה שביעית (ב', א') שנינו שבשדה תבואה [מה שנקרא "שדה הלבן". ונקרא כך כי אין בו צל כבשדה אילן (ר"ש. דא"מ ג', ט')] אין חורשין בששית כבר מפסח, ואילו בשדה האילן אין חורשין רק משבועות. וכ"פ הרמב"ם (ג', א'). וכ"ז כשחורש לצורך השביעית. וה"ה דאסרו זיבול ועידור, שדינם כחרישה [ירו'. דא"מ (ג', ז')].

[14]יד. בגמ' מו"ק (ד"ד, א') אמר רב אשי, דרבן גמליאל ובית דינו ס"ל כרבי ישמעאל דהלכתא גמירי לה, וכי גמירי הלכתא - דוקא בזמן שביהמ"ק קיים, דומיא דניסוך המים, אך אם (לצערנו) אין ביהמ"ק קיים, לא גמירי להאי הלכתא דתוספת שביעית. וראה עוד ברמב"ם (פ"ג ה"א).

[15]טו. למרות שלאחר חורבן ביהמ"ק לא חל עוד דין הלל"מ זה, מ"מ המשיך עם ישראל לנהוג בדין זה מדרבנן עד זמנו של ר"ג [כ"כ בס' שה"מ (רימון. ריש הל' תוספת שביעית)]. אך מעת שר"ג קבע שהלל"מ זו היא דווקא בזמן ביהמ"ק, לכן שרי לעשות את מלאכות הקרקע עד רה"ש [רמב"ם (ג', ט'). ועיי"ש אלו מלאכות היו מותרות אף בזמן ביהמ"ק עד רה"ש. ור' בדרא"מ (ג', ע"ה) שמונה בכלל זה גם ניכוש וכיסוח העשבים הרעים. והסביר (עפ"י רש"י במו"ק ג', א') שניכוש הוא שעוקרים עם השורשים, וכיסוח הוא שחותכן מלמעלה. ע"כ].

לגבי הזורע לפני השביעית והשאיר הזרעים בקרקע, ונקלטו בשביעית, נחלקו בזה הפוס'. לד' המנח"ח חייב על קליטת הזרע. ואילו החזו"א הכריע להקל, כיוון שלא עשה מעשה בשביעית [הב"ד בשיח"א (א, 44)].

[16]טז. משנה (ב', ו'). רמב"ם (ג', י"א).

[17]יז. משנה ורמב"ם (שם). ור' ע"כ לקמן (בפ"ו הערה צ"ד).

[18]יח. משנה ורמב"ם (שם). והיינו מלשון בֶרֶך: שלוקחים את אחד מענפי הצמח, מכופפים אותו לאדמה, ומכסים את כולו באדמה חוץ מקצהו. הענף שבקרקע מכה שורשים, וגדל כאילן נפרד הזהה לאילן המקורי. לאחר שהיכה שורשים ונקלט, ניתן לחתוך את נקודת החיבור בין האילן הישן לחדש, כך שהחדש עומד כשתיל בפני עצמו [ס' שה"מ (רימון. מלאכות דרבנן, עמ' 138). וע"ע בדא"מ (ג, פ"ז)]. וממילא אסור לנתק את ההברכה מאביה (העץ שיצאה ממנו) כבר מא' באלול של השישית [משנה ורמב"ם (שם)].

[19]יט. משנה ורמב"ם (שם). ופירוש הרכבה הוא שלוקחים ענף מהעץ, נועצים אותו בתוך ענף אחר או בתוך הגזע, וקושרים אותם. במשך הזמן הם מתאחים ונעשה עץ אחד [ס' שה"מ (שם)]. ור' עוד בדא"מ (ג', פ"ו)] ובילקו"י (פ"ב ס"ד עמ' רי"א) פרטי דינים בהא, שיש מיקרים שהרכבה מותרת עד סמוך לרה"ש.

[20]כ. נחלקו התנאים במשנה (ב', ו') מהו שיעור הקליטה של האילן. לרבי יהודה הקליטה נמשכת לכל היותר ג' ימים, ואם לא נקלטה עד אז שוב אינה קולטת. ואילו רבי יוסי ורבי שמעון ס"ל שהקליטה לוקחת שבועיים. הרמב"ם (בפ"ג הי"א) פסק כרבי יוסי ורבי שמעון, שסתם קליטה שבועיים [ור' דא"מ (ג', פ"ח)].

באשר לזמן שיש להרכיב או להבריך קודם השמיטה, ישנן כשלוש או ארבע שיטות: 1) י"א דשרי להרכיב ולהבריך עד ט"ו אלול. 2) י"א עד ט"ז אלול. 3) י"א עד ערה"ש. 4) וי"א שיש לחלק בין הרכבה להברכה [ר' שבה"א (ג, י"א סק"ח)].

[21]כא. כדי שיקלט י"ד יום קודם השלושים יום [רמב"ם (שם). ור' דא"מ (ס"ק צ"א וצ"ב)]. וע"ע שיטות נוספות בשבה"א (פ"ג הי"א סק"ב).

[22]כב. באשר לטעם איסור הנטיעה בכלל, נחלקו הראשו' בהא: לד' רש"י ור"ת [בגמ' רה"ש (ד"י, ב')] הטעם הוא שאסור שהעץ יקלט בקרקע בשביעית. לרש"י צריך שיקלט לפני תו"ש, ולר"ת שלא יקלט בשביעית עצמה. ואילו לד' הרמב"ם (בפ"ג הי"א ובפיהמ"ש ב', ו') הטעם משום מראית עין, שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו [הב"ד בשה"מ (רימון. שם עמ' 118)]. וע"ע במהר"י קורקוס על הרמב"ם הנ"ל.

[23]כג. כבהערה הקודמת בשם רש"י ור"ת.

[24]כד. בעיקר עפ"י ספר קטיף שביעית (הוצ' מכון התורה והארץ מהדו' תשפ"ב).

[25]כה. הרה"ג רי"צ רימון שליט"א בס' שמיטה - הלכה ממקורה (ב"מורה נבוכים לשנת השמיטה"). וכן כמו שבס"ד כתבנו לעיל (בפרק א' סעיף ט"ז). ולכאו' זה כלול בברכת "וציויתי".

[26]כו. כן ד' כל הפוס'. ופשוט.

[27]כז. כן ד' כל הפוס', ופשוט, וכ"כ למשל בס' שה"מ (שם).

[28]כח. כנ"ל (בפ"א סט"ז).

[29]כט. גבי הדלקת נורות בחממות פרחים עוד לפני השמיטה, שידלקו במשך השמיטה, לצורך זירוז גידול הפרחים - ר' ילקו"י (פי"ב הערה ח' עמ' 392).

וגבי השקייה ע"י מחשב שהפעילוהו כבר לפני השביעית - ר' בילקו"י (שם עמ' 391), במנחת אשר (סי' כ"ד), בשיח"א (א', 8) ומה שבס"ד כתבנו בקונטרס זה (לקמן פרק ו' הערה י').

וגבי דישון שמתחיל לפעול את פעולתו לפני השמיטה, וממשיך להשפיע בשמיטה על גידולי הארץ - ראה מה שכתבנו בס"ד לקמן (פ"ו סעי' ו' ומ').