נספח י"ג: הפריצה – בעזרת ה' – לעיר דוד (-סיפור אישי)[*]

פרק א': עיר דוד בעבר

עיר דוד היא הגרעין הקדום של ירושלים, שממנה התפתחה העיר במהלך ההיסטוריה. דוד המלך עשה אותה לבירת הממלכה המאוחדת של ישראל ויהודה.

בראשית מלכותו, מלך דוד מלכנו בעיר חברון. לאחר כשבע שנים כבש דוד (על ידי אחיינו, יואב בן צרויה) את ירושלים, קבע בה את דירתו, והעביר אליה את ארון הברית.

במשך שהותו בה הרחיב דוד את העיר (שמואל סוף פרק כ"ב בחלוקה העברית), ושלמה בנו המשיך את בניית העיר (ככתוב במלכים. סוף פרק ט' בחלוקה העברית), כשגולת הכותרת הינה כמובן בניית בית מקדשנו.

שבעים שנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון וגלות ישראל מירושלים, החלו שוב לעלות העולים לירושלים, כשביניהם ובראשם עזרא ונחמיה. עם חידוש ההתיישבות היהודית חזרה ירושלים להיות מרכז רוחני-דתי ומדיני, כשבית המקדש השני הינו המרכז העולמי של עם ישראל.

גם לאחר חורבן בית המקדש השני, וגלות עם ישראל מירושלים, עדיין המשיכו יהודי הגולה לשמור על קשר בל ינתק עם עיר הקודש.

בשנת תרמ"ב היתה עליה גדולה של יהודי תימן, ובשנת תרמ"ד הם התיישבו במורדות כפר סילואן. מקום זה נקרא "כפר השילוח" על שם המעיין הסמוך. ורק לאחר פרעות של הערבים המרושעים (בשנת תרצ"ו) עזבו היהודים את המקום.

בשנים האחרונות התגלתה דרך של עולי הרגלים בה עלו עולי הרגל מבריכת השילוח שבעיר דוד, אל בית המקדש, דרך השערים הדרומיים של הר הבית (הנקראים "שערי חולדה", שהיוו את הכניסה הראשית באותה תקופה להר הבית.

פרק ב': ההתיישבות היהודית המחודשת בעיר דוד

גם לאחר מלחמת ששת הימים, בה זיכנו הבורא לשחרר מידי הירדנים הארורים את ירושלים המזרחית, עדיין לא היתה התיישבות יהודית בעיר דוד ובמקומות הסמוכים לה.

בתחילת שנת תשנ"ב (כעשרים וחמש שנה לאחר מלחמת ששת הימים), ניתן האות משמים לחזרת עם ישראל להתיישבות בעיר הממלכה היהודית העתיקה. במשך כמה חודשים תוכנן המבצע על ידי מגדי"ם וסמגדי"ם במילואים, יחד עם יוצאי סיירות מטכ"ל והצנחנים. כמה ימים לפני ראש חודש חשוון הם קיבלו אור ירוק לביצוע המשימה הקדושה: שיבת עם ישראל לעירו של דוד מלכנו. ברוך השם. וגם אני הקטן זכיתי כאברך צעיר, להשתתף במבצע.

בליל ראש חודש חשוון (אור לא' בחודש) התכנסנו כמאה בחורי ישיבות ויותר באחד המתנ"סים שבעיר (כמדומני בשכונת "רוממה"). על ידי קצינים בכירים במילואים, קיבלנו הסברים על מטרת הפעולה ודרכי הפעולה, וכמובן שהדבר צריך להעשות בשקט מופתי, ובהסתר גמור, ללא שום פרסומת. בסוף ההנחיות המבצעיות, לקח את המיקרופון אחד מרבני ישיבת "מרכז הרב" דאז (הרה"ג יהושע צוקרמן זצ"ל), וחידד את הדברים: אנו לא עומדים לעשות פה הרפתקאה כלשהי, יש להפנים בתוכנו את המוּדעות, שהדבר צריך להעשות רק לשם מצווה – רק לשם שמים!!!

כל הנוכחים במקום ידעו שעומדים הם לבצע מבצע היסטורי – שיבת עם ישראל לעיר דוד!

הכנסנו לרכבים המסחריים הגדולים (טרנספורטרים, ג'י. אם. סי וכדו') את הציודים: גדרות תיל, בזנטי"ם, ושאר ציודים לבניית גדרות, ארגזי אוכל לשהייה ממושכת, וכדומה, ועלינו לרכבים.

הנסיעה עברה בשקט באישון לילה (אם כי היה נראה לי שמכוניות של השב"כ עוקבות אחרינו). משהגענו סמוך לכפר (הנקרא בעברית "עיר דוד" העתיקה, ובערבית כפר סילואן), התפצלו הרכבים. היינו אמורים להכנס בסיעתא דשמיא לשבעה בתים בכפר (כל הבתים היו בבעלות יהודית מלאה, ומסודרים לחלוטין מבחינה משפטית). אותי ציוותו לבית המזרחי ביותר, הנמצא בסוף מורדות ההר – הבית הסמוך ביותר לניקבת השילוח (הבית נקרא "בית המעין" – בשל סמיכותו למעין הגיחון, שממנו יוצאים מים לברכת השילוח). כדי להגיע לבית זה נסענו בשקט עם הרכב בתוך הוואדי המפריד בין שני חלקי הכפר – המורד המזרחי והמערבי. בדרך ראינו ערבי זקן ההולך בוואדי (אולי היה זה "המואזין", שמתכונן לצרוח ברמקולים ולהעיר את התושבים לתיפלתם). משהגענו לבית נכנסנו לחצר, פתחנו במפתח את הדלת, ומצאנו דירה מסודרת להפליא (-כך מקבלים אורחים יהודים! יפה מאוד!). פרקנו את הציוד לחצר הבית, כשבינתים כבר החל להאיר היום. התכוננו לתפילת שחרית של ראש חודש.

לא רחוק מבית המעין היו כמה חנויות (איני יודע אם היום זה קיים), כשלפניהן משטח בטון. ירדנו למשטח זה כדי להתפלל, כשאנו בקשר עין לביתנו הקרוב. תפילת שחרית עברה בשקט. אך במשך הזמן "גילו" הערבים שהיו מעבר לוואדי (בצד המזרחי של הכפר, במקום הנקרא "כפר התימנים"), שכמה יהודים "תקועים" להם באמצע הכפר. ולא פחות ולא יותר – יהודים עם תפילין וטליתות. זה כבר היה יותר מדי בשבילם. ואכן באמצע תפילת מוסף החלו הערבים (ימח שמם) להמטיר עלינו אבנים כבליסטראות. למרות זאת גמרנו את התפילה (איני זוכר אם היה לנו ספר תורה). וחזרנו לבית.

מסתבר, שלמשטרה ולשב"כ היה מידע מודיעיני על ניסיון הפלישה לשאר הבתים, כך שהודיעו לנו על גילויים ע"י המשטרה. ובסיעתא דשמיא, למזלנו, דווקא לגבי הפלישה לביתנו לא היה להם מידע מוקדם. כך שיכולנו להתמקם היטב, ולהתחיל לבנות את הגדר, למניעת כניסת אורחים בלתי רצויים.

אט אט החלו להגיע למקום אנשים רבים. החל מ"עמך" בית ישראל, וכלה בעיתונאים. בין הבאים הגיעה גם חברת הכנסת גאולה כהן (קריינית הרדיו של הלח"י. אשה בעלת עבר לוחמני מפואר). משהתקרבה לביתנו, התחלנו לשיר לה: "שתבוא גאולה. שתבוא גאולה". היא הרימה את ידה כדי לסמן לנו להפסיק, ואמרה: תשירו "שתבוא הגאולה", ולא "שתבוא גאולה". בכל אופן היא הצליחה לעבור את הגדר, ונכנסה לחצר הבית, כשותפה עם ה"פולשים המסוכנים" (כפי שהגדירו אותנו לאחר מכן בתקשורת).

חלק מהבחורים עבדו בעבודות "התבצרות", וחלקם פתחו גמרות ולמדו. קול התורה החל להשמע במרחב, לאחר שנים רבות שהקול קול יעקב לא נשמע שם.

כעבור כמה שעות, בשעות אחר הצהרים, הגיעו לפתע כמה מרבני הציונות הדתית, כשבפיהם בשורה לא טובה: במשא ומתן עם המשטרה סוכם שעלינו להתפנות. הם אמרו זאת בצער גדול, אבל בצורה החלטית. הלכתי הצידה והתחלתי לבכות בלי שיראו. חשבתי, סוף סוף יהודים שבים הביתה, למקום שבו היתה מלכות ישראל. מדוע להתפנות. כעבור כמה דקות חזרתי למקום המפגש. ואז קפץ אלי עיתונאי עם מיקרופון ושאלני: מה אתה אומר, יש לך משהו לומר. מהשמים הקדוש ברוך הוא פתח לי את הפה, ושם לי את המילים מה לומר. אמרתי לעיתונאי משפט אחד קצר וקולע: "שידע עם ישראל, וידע כל העולם כולו – שכל ירושלים שייכת רק לעם ישראל"! הוא נענע לי בראשו, והלך.

לצערנו נאצלנו להתפנות, כשבליבנו ההחלטה: בעזרת ה', אנו עוד נחזור לפה!

חזרנו לישיבה (אני – ל"מרכז הרב"). כשלפתע באו ואמרו לי: שמענו את קולך בפתיחת מהדורת החדשות של שבע בערב (המהדורה המרכזית בזמנו). האם באמת זה היית אתה. מסתבר שמכל אירועי אותו יום סוער, בחרו להשמיע דווקא משפט זה בראש מהדורת החדשות. כנראה שזה מצא חן גם בעיני העיתונאים הלא ימניים כל כך.

אלה היו אירועי אותו יום היסטורי – א' בחשוון תשנ"ב.

במשך כמה חודשים היה מאבק פוליטי במדינת ישראל האם להשאיר את ההתיישבות-התנחלות זו במקומה. הערבים השתוללו, אנשי השמאל צעקו. ואנו – התפללנו. והקדוש־ברוך־הוא, "יושב בשמים ישחק, ה' ילעג למו", גזר שעיר דוד מלכנו מקבלת שוב את הקדושה האמיתית – ואכן בתאריך ה' בטבת החליטה הממשלה שההתיישבות בעיר דוד הינה חוקית, ומשפחות יהודיות נכנסו מיד לגור בעירו של דוד מלכנו (כשגם משפחתי, עם הילדים, עברנו לעיר דוד כבר לשבת הראשונה של החזרת היהודים למקום).

כיום גרות בעיר דוד כמאה משפחות יהודיות, וממול – בצד המזרחי, ב"כפר התימנים" – גרות יותר משלושים משפחות יהודיות. כן ירבו.

אשרינו, מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו. שנזכה להתיישב בכל ירושלים הקדושה, ולהוריש מתוכה את כל הגויים, במהרה בימינו. אמן!