[1]א. מה שכתבנו ששנת השמיטה הינה שנת התעלות, הרי זה אמור הן לגבי כלל ישראל והן לגבי האדם הפרטי, כדלקמן (בהערה ג').

ובענין השביעיות, וההשוואה בין השנה השביעית לבין היום השביעי בפרט, וגבי חביבות השביעיות בכלל, הוא עפ"י המובא בפסיקתא, במד"ר (ויקרא כט, ט') ובילקו"ש (פר' יתרו, רע"ו). עיי"ש שלגבי הימים השבת הינה החביבה, שנא' "ויברך אלקים את יום השביעי", ואילו לגבי השנים השביעית הינה החביבה, שנא' "והשביעית תשמטנה ונטשתה". עיי"ש עוד הרבה דוגמאות להא שהשביעיות חביבות [הב"ד בילקו"י (שביעית עמ' 49), וכמו שכתבנו בס"ד לעיל בהקדמה].

ולגבי ההבדל בין השבת לשנת השמיטה, עד"ה, העיר לי חכם אחד שליט"א לעיין בספר הליקוטים (לרבנו האריז"ל. ריש פר' "בהר". עיי"ש שבשבת לכל האבי"ע יש עליה לעולם עליון יותר. ואילו בשמיטה אין עליה לעולם האצילות). וע"ע בס' שערי אורה (במחצית האחרונה של שער א', ובאמצע שער ח') גבי היובל. ואכמ"ל.

[2]ב. הא דהשנה השביעית הינה שנה של התעלות והתקרבות לה', כתבו הפוס' והפרשנים שדבר זה מתבטא בכמה מישורים. שבס' החינוך (מצוה פ"ד) הביא כמה טעמים למצוות השמיטה. ולדעתו אחד הטעמים הינו לשם הכרה באדנות ה' ובחידוש העולם, ודומה הדבר למצוות השבת. והוסיף עוד, ששמירת השמיטה מגבירה את הבטחון בה' יתברך. כי המפקיר את גידולי קרקעותיו ונחלת אבותיו, ומלומד בכך הוא וכל משפחתו בשמיטה כל ימיו, לא ימעט ביטחונו בה' ברוך הוא. ועוד, שמרגיל הוא את עצמו להתרחק ממידת הקמצנות והכיליות. אלא קונה הוא את מידת הוותרנות. והג"ר צבי קלישר זצ"ל כתב [בספר הברית על התורה (פר' "בהר")] ששנת השמיטה תהא מוקדשת ללימוד התורה הקדושה. שלא לעולם יהא אדם טרוד בעבודתו, אלא שנה אחת יהיה חופשי לנפשו, לעסוק בתורה, כי זה האושר האמיתי. ע"כ. וראה בספר פלא יועץ (ערך חול המועד) שכתב, לגבי אותם הטוענים שאינם יכולים לעסוק בתורה מחמת טרדתם לפרנסתם, הרי שימי חול המועד מעידים על האמת. שהרי בחול המועד אסור לעבוד, ואז בודקים אם אכן עוסק הוא בתורה בימים אלה. ואם גם אז אינו עוסק בתורה, אלא ניצל את ימים אלה לטיולים וכדומה, אזי התורה חוגרת שק ומתאבלת על שעזבוה כאבן שאין לה הופכין. אך אם בימי המועד ניצל הוא את זמנו ללימוד התורה, וכן נוהג הוא בכל עת פנויה, הרי שאז מקבל הוא שכר כאילו עסק בתורה גם בזמן שהיה טרוד לפרנסתו. עכ"ד. וכעין זאת כ' גם הגר"ש ישראלי זצ"ל [ס' בצאת השנה (עמ' י"ט)], שבאופן זה יכול האדם לגלות את מהותו הפנימית, שבעצם גם העולם הרוחני של לימוד התורה קרוב אליו. והוסיף עוד, שמתוך כך גם מובנת מצוות הקהל, שלאחר שעם ישראל למד תורה שנה שלמה - בשמיטה, הרי שמיד לאחר השמיטה מתאסף העם על נשיו וטפו לבית המקדש, ושומע ממלך ישראל את דברי התורה. והיינו שלאחר שנה של התעלות רוחנית עומד העם במעמד שהינו כמעין קבלת התורה מחדש... אשרי העין ראתה זאת! עכת"ד.

ומרן הגראי"ה קוק זצ"ל מוסיף ובונה נדבך נוסף לדבר זה. וכ' שהאדם הישראלי היחיד מתנער מחיי החול לפרקים קרובים בכל שבת (וראה בכוזרי מאמר ג', ה'). ומה שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת השמיטה את פעולתה על האומה בכללה.

הביא דברים אלה ידידי הרה"ג המפורסם הרי"צ רימון שליט"א [בס' שמיטה - הלכה ממקורה (עמ' 16-18 מהדו' תשע"ד)]. וכ' שהרי גם בשבת האדם שובת ממלאכתו ואמור לעסוק בתורה. אך בכל זאת ישנו הבדל בין השבת לשמיטה. שבשבת האדם אמנם אינו עובד, אך רכושו נשאר שלו. ואילו בשמיטה האדם אינו עובד, וגם מצווה הוא להפקיר את יבולי שדהו עבור כולם. ולא עוד אלא שמתבטלות גם ההלוואות שחייבים לו. עכת"ד הרה"ג רי"צ רימון שליט"א (עיי"ש שהאריך עוד בכך). אמנם לא כל החובות מתבטלים, אלא כמבואר בשו"ע (חו"מ סי' ס"ז סעי' י"ד-י"ז).

ומאידך, ברור שישנם הרבה דברים ששבת חמירא טפי משביעית. ראשית, בחומרת העונש. שהמחלל שבת במזיד והיתרו בו עונשו במיתת בית דין, ואם עבר במזיד ללא התראה עונשו בכרת. ואם עבר בשוגג, עונשו בקרבן חטאת. ואילו גבי שביעית, המזיד לוקה ט"ל מלקות, והשוגג ג"כ אינו מביא קרבן חטאת [רמב"ם (שבת א', א'-ב')]. וכן גבי תולדות שבת, שחיובן כאבות, ואילו גבי שביעית אינו כך [ומ"מ לד' מרן הגראי"ה זצ"ל, העושה את עבודות הקרקע בלא שינוי אלא כדרכו, אע"פ שעושה מלאכות דרבנן אך בקביעות, עובר על איסור דאו' (ראה שבה"א בתו"ש א', ד' סק"י. ובקונ"א סעי' ז')]. ועוד דוגמא לכך, שבשביעית יש היתר של אוקמי אילנא, ואילו העושה כן בשבת חייב ע"כ [ר' בדא"מ בבה"ל (שמו"י א', כ"ב, ד"ה "אילן")]. ואם נרחיק מעט נמצא שבשבת מותרת מלאכה ע"י סגולה, משא"כ בשביעית שיש אוסרים [דא"מ בבה"ל (א', ז' ד"ה "סוקרין")]. ועוד דוגמאות כהנה וכהנה.

[3]ג. כדלקמן בפרקנו (בסעי' כ"ט).

[4]ד. כדלקמן (בפרקים ג'-ו'). ובפרק ז' בס"ד דננו גבי הפקרת יבולי השביעית.

[5]ה. כדלקמן (בפרקים ח'-י"ב). ושמיטת כספים בס"ד תבואר לקמן (בפרק כ"ג).

[6]ו. מצוות השמיטה מוזכרות לקמן (בסעיפים ג'-י"ג). זמן השמיטה מבואר לקמן (בסעיפים כ'-כ"ד). מקום חיוב מצוות השמיטה מבואר לקמן (בסעיפים כ"ה-כ"ח). הפיתרונות ההלכתיים נזכרים לקמן (בסעיף ט"ז). ועוד נושאים נזכרו בס"ד במקומות אחרים בפרקנו.

[7]ז. גבי המצוות מדאו' שישנן בשמיטה. הרמב"ם בסה"מ (עשין מצווה קל"ד, קל"ה. ולאווין ר"כ-רכ"ג) מנה עשרים ושתיים מצוות בשמיטה וביובל. ואם לא נספור את העשין והלאוין התלויים ביובל ואינם נוהגים בזה"ז, וכן לא נספור את המצוות של שמיטת הכספים, אלא נספור רק את המצוות של שמיטת הקרקעות, תשארנה בידינו שש מצוות מדאו', מהן שתי מצוות עשה וארבעה לאווין. ומצוות אלה הן אבות המלאכות של השמיטה. ואלו הן המצוות: 1) שהארץ תשבות בשביעית. 2) להשמיט ולהפקיר את מה שהארץ תוציא בשביעית. 3) שלא לעבוד את עבודת הקרקע. 4) שלא לעבוד את עבודת האילנות. 5) שלא לקצור כדרך הקוצרים. 6) שלא לבצור כדרך הבוצרים. וראה עוד לקמן בפרקנו (בסעיף נ"ט) אי יש מצווה דאו' באכילת פירות שביעית. וכן נחלקו בגמ' ובראשו' אי איסור חרישה בשביעית הינו מדאו' [ראה ברייתא ברה"ש (ד"ט, א) מחלו' ר"ע ורבי ישמעאל. רמב"ם (פ"א ה"ב וד'). דא"מ (א, טז). ילקו"י (שמיטה, דנ"ז. פ"א הערה א', שלכאו' יש סתירה בדברי הרמב"ם בני"ד), ס' שמיטה - הלכה ממקורה (רימון. עמ' 99 ואילך) וש"פ].

ונוסף ע"כ מצינו הלכה למשה מסיני לגבי תוספת שביעית, שלושים יום לפני השמיטה. אך ד"ז לא נאמר אלא רק לזמן שביהמ"ק קיים. ולצערנו השתא עומד הבית בחורבנו. ויהי רצון שיבנה במהרה בימינו, ושם נעבוד את ה' כימי עולם וכשנים קדמוניות. ומ"מ ישנן עוד מצוות דרבנן בשמיטה, כאיסור ספיחין, וכמבואר לקמן (בפרק י"ג).

[8]ח. עפ"י פתיחת דרך אמונה להלכות שביעית.

[9]ט. כברמב"ם (שביעית, פרקים א'-ג') ודין ספיחין מבואר שם (בפ"ד).

[10]י. דין קדושת פ"ש מבואר ברמב"ם (פרק ו' ועוד).

[11]יא. ברמב"ם (פרק ט').

[12]יב. גמ' מס' ע"ז (דט"ו, ב'). רמב"ם (ברמזי ההלכות להל' שמיטה. ושם פרקים א'-ג'). מרן הגראי"ה קוק זצ"ל בספרו שבת הארץ (פ"א ה"א ס"ק א'-ה').

[13]יג. רמב"ם (פ"ד הכ"ד).

[14]יד. רמב"ם (פ"ד).

[15]טו. רמב"ם (פ"ה).

[16]טז. רמב"ם (פ"ו).

[17]יז. רמב"ם (פ"ז).

[18]יח. רמב"ם (פ"ט). ודין זה נוהג אף בחו"ל, ככתוב גם בטוש"ע (חו"מ סי' ס"ז).

[19]יט. רמב"ם (פרקים א'-ג'), וחלק מהעבודות אסורות אף בזמן תוספת שביעית. ואם אסרינן בדיעבד את היבולים שעשו בהם מלאכות האסורות בשמיטה, ראה לקמן (בסוף פרק ד').

[20]כ. רמב"ם (ריש פ"ד הכ"ד). ובאיזה זמן חל חיוב הפקרת הפ"ש, האם מתחילת שנת השמיטה או מזמן שחנטו הפירות, ראה לקמן (פ"ז סעי' ג').

[21]כא. גבי הפקר לגויים ר' בשבה"א (בתו"ש פ"ד ה"ל, ובהערות 4-5). וכן בדא"מ (פ"ד ס"ק רע"א וס"ק רט"ז, ופ"ה סק"ל). ובה"ל (פ"ד הכ"ד ד"ה "מ"ע" ובהלכה ל' ד"ה "כדי"). וגבי הפקר לבהמה, ר' רמב"ם (פ"ה ה"ה), בשבה"א (בתו"ש שם הערה 4 בשם הגר"ש ישראלי זצ"ל), וכן בדא"מ (ס"ק כ"ט-ל"א), ובה"ל (פ"ה ה"ה ד"ה "אין" ופ"ד הכ"ד ד"ה "מ"ע"). ור' מה שבס"ד כתבנו לקמן (בפרק ז').

[22]כב. רמב"ם (פ"ד הכ"ב-כ"ד).

[23]כג. כאשר יש חשש שהנכנסים ישחיתו העצים, או שיזיקו לציוד החקלאי. וכן למניעת כניסת גויים ובעלי חיים, מותר לנעול ולגדור שדהו, כרמו ומטעו [רמב"ם (ד', ט')]. ואומרים בשם החזו"א שבשעת הצורך מותר לנועלו ולגודרו (מפני בע"ח או אנשים מזיקים) ולתלות שלט שהמפתח נמצא אצל פלוני ולקבלו ממנו [ר' שבה"א (פ"ד ה"ל סק"א) גבי כניסת גויים. ואילו גבי כניסת אחרים שעלולים להזיק, ראה בס' מצוות הארץ (סי' מ"ד הערה פ"ט), דרא"מ (פ"ד הכ"ד ס"ק רצ"ז). בה"ל (פ"ז הי"ח ס"ד ד"ה "ועד"). ס' שמיטה - הלכה ממקורה (רימון. פרק מלאכות דאו' בשביעית. עמ' 114) וקונטרס מדריך שמיטה לצרכן (תשע"ה. עמ' 29)]. ונראה שההיתר לנעול מפני אנשים המזיקים או גונבים, שייך לאדם הפרטי לגבי גינתו הפרטית.

[24]כד. רמב"ם (פ"ד).

[25]כה. רמב"ם (פ"ד ה"ג). דא"מ (פ"ד ס"ק י"ח וכ"א. עיי"ש הטעם).

[26]כו. פסחים (דנ"ב, ב'). רמב"ם (פרק ה' בעיקר בהי"ז). שבה"א (פ"ה ה"ג סק"ה). ולקמן (בפרק י').

[27]כז. רמב"ם (שם בפ"ה. וכגון בה"ג, ה"ה ועוד), וכדלקמן (בפרק י').

[28]כח. עיקר ד"ז נזכר בגמ' מס' ע"ז (דס"ב, א') ובכורות (די"ב, א'). וכ"פ הרמב"ם (פ"ו ה"א). ואיסור מסחר זה הינו מדאו' [ר' רמב"ן בהוספות לסה"מ, מצווה ג'). תוס' סוכה (דל"ט, א' ד"ה "ליתב"), ושבה"א (פ"ו ה"א, ובפרט בהערה ח, וס"ק ב', ג', ו'), ולקמן (פרק י"א)]. וישנן כמה שיטות בגדרי האיסור מדאו' [ר' שבה"א ובתו"ש (ו, א', ובפרט בהערות 24-29, 20-21. ועיי"ש בהערה 23 אי הוי מדרבנן)]. ואי הינו על הקונה או המוכר, הרי שהוא חל על המוכר, וי"א גם על הקונה אם קונה ע"מ למכור [ר' תוס' ע"ז (דס"ב, א' ד"ה "נמצא") וסוכה (דל"ט, ב' ד"ה "נמצא"), כפות תמרים בסוכה (דל"ט, א'), בשבה"א (פ"ו ה"א סק"ו והערה 55), ובקונט' מדריך שמיטה לצרכן (הוצ' מכון התורה והארץ מהדו' תשע"ה, פ"ט ס"ו, פט"ז ס"ל ופי"ד ס"ד)].

[29]כט. סוכה (ד"מ, ב'), קידושין (דנ"ח, א'), ומס' ע"ז (דנ"ד, ב'), שבה"א (פ"ו ה"ו, ז' וח' ס"ק א'-ב'). וקונט' מדריך לשמיטה הנ"ל (פי"ח ס"ב).

[30]ל. עפ"י הפס' "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול" (ויקרא כ"ה, ז') דרשו חכמינו ז"ל בתו"כ (בהר פרשה א' הל' ח'), שכל זמן שחיה אוכלת ממין זה מן השדה, אתה אוכל ממה שבבית. כלה לחיה מן השדה, חייב אתה לבער אותו המין מן הבית. ע"כ. וכ"פ הרמב"ם (ז', א'). ור' בספרא (פר' "בהר" פרשה א'), שאם כלה לחיה בשדה כלה לבהמתך שבבית. ע"כ. וכתב בשבה"א (פ"ז ה"ג סק"ב) שנחלקו הראשו' אי חובת ביעור בשביעית הינה מדאו'. שלרש"י ביומא (דפ"ג, א') החובה מדאו', ולרמב"ן בויקרא (כ"ה, ז') הוי מדרבנן, וחלק ממצוות ההפקר.

[31]לא. שורש דין שמיטת כספים הוא עפ"י הפס' "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה" (דברים י"א, א'). גמ' ערכין (דכ"ח, ב'). רמב"ם (ט', ד'). שו"ע (חו"מ ס"ז, ל').

[32]לב. משנה שביעית (פ"י מ"א). שו"ע (חו"מ ס"ז, ב').

[33]לג. כנ"ל (בהערה ל"א), עפ"י הגמ' בערכין והרמב"ם הנ"ל, שאין שביעית משמטת אלא בסופה. ולמדו כן מגז"ש. עיי"ש. והיינו ברגע האחרון של סוף שנת השמיטה [ר' דרא"מ (ט, כ') וצה"ל (סקל"ו)].

[34]לד. עפ"י משנה שביעית (פ"י מ"ד). גמ' גיטין (דל"ו, א'). רמב"ם (פ"ט הט"ז). שו"ע (חו"מ סי' ס"ז). ופירוש הדבר שהמלווה מודיע שהוא מוסר את חובותיו שחייבים לו - לבית הדין, וכך הוא גובה את חובותיו לאחר השמיטה מכוחו של ביה"ד.

[35]לה. עפ"י הפס' "לא יגוש את רעהו ואת אחיו". רמב"ם (ט', א').

[36]לו. הפיתרונות ההלכתיים בס"ד מבוארים בקיצור לקמן בפרקנו (בסעיף ט"ז).

[37]לז. והיינו שהן לגבי הצמחים שבעציצים שבבית, והן לגבי הגידולים שבגינה הפרטית יש להזהר מאיסורי המלאכות, הן אותן האסורות מהתורה והן ואותן האסורות מדרבנן.

[38]לח. יבולים מהשנה השישית הינו מבחינה הלכתית פיתרון טוב מאוד לשמיטה. אין ביבולים אלה קדושת שביעית, אין בהם איסור ספיחין, ואין צריך לעשות עבור השימוש בהם שום מלאכה אסורה.

[39]לט. בכדי לגדל על מצע מנותק לכאו' היה די לשים אדמה על יריעת פלסטיק, ולזרוע באדמה. אולם עפי"ד הרא"ש בתשובותיו (כלל ב' תשו' ד') שגידול על סלע נחשב כגידול על קרקע, יש שהחמירו גבי האפשרות הנ"ל. אמנם בקיבוץ חפץ חיים נוסתה בעבר דרך זו בצורה מצומצמת בשמיטה, בהשגחת הג' החזו"א, וגידלו את הגידולים בחממות [ראה ע"כ לקמן (בפ"ה הערה קכ"ג)]. מאוחר יותר התיר זאת הגאון הרש"ז אוירבך זצ"ל [במנח"ש (ח"ג ס' קנ"ח)]. ואמנם יש שפקפקו על היתר זה [בעל המנחי"צ (ח"י סי' קט"ז)], ואחרים התירו בתנאים מסוימים [הגרי"ש אלישיב, ובעקבותיו גם שבט"ה]. ר' ע"כ בקטיף שביעית (נח, ה; ס"ז, ז'), בילקו"י (פ"ד סכ"א), מאמ"ר (דף מ"ד וע'), דרא"מ (צה"ל א, ק"ו), בס' שמיטה (רימון. פרק סוגי הפיתרונות השונים. עמ' 271 ואילך), ולקמן (בפ"ה שם. ובפי"ז הערה ו').

[40]מ. כמו שבס"ד כתבנו לקמן בפרקנו (סעי' כ"ה-כ"ח. ובפרט בסכ"ז ובמקורות שם).

[41]מא. כגון הג"ר יעקב אריאל שליט"א בשו"ת באהלה של תורה (ח"ג א, ה).

[42]מב. כדלקמן בס"ד (בפרק ט"ז).

[43]מג. ג"ז לקמן (שם). וע"ע מ"ש מרן הגראי"ה זצ"ל בס' שבת הארץ (במבוא הארוך), בחזו"א (שביעית כ"ז, ז'), בספר השמיטה (לגרי"מ טוקצ'ינסקי זצ"ל), בילקו"י (עמ' 766 ואילך), בדרא"מ (פ"ד ס"ק רי"ג), ובס' שמיטה - הלכה ממקורה (רימון 292,384), ולקמן בס"ד (פרק ט"ז).

[44]מד. בשל איסור ספיחין שהוא שייך רק בירקות ולא בפירות. ומ"מ בתחילת השנה הירקות המגיעים לשווקים הינם מגידולי שישית [ראה ס' שה"מ (רימון. עמ' 54,64)]. ואם נלקטו ה"ז מחלו' הראשו' האם איסור ספיחין הינו לפי זמן הלקיטה של היבול או לפי זמן תחילת גידולו (כבהערה מ"ח).

[45]מה. עפ"י תוספ' שביעית (ח', א'). וכדלקמן בס"ד (בפרק י"ד).

[46]מו. ראה אגרות ראי"ה (א', שי"ג), שו"ת משנת יוסף (ח"ג סי' מ'), וס' שמיטה - הלכה ממקורה (רימון עמ' 265) גבי חידוש פעולת אוצר בי"ד בימינו. ובענין התשלום עבור פירות אוצר בי"ד, ראה בדא"מ (פ"ו סקי"ט) ובס' שמיטה - הלכה ממקורה (לרי"צ רימון, עמ' 268). בדר"כ עושים החקלאים פעולות רבות לאוקמי פירא, כהשקיה, ריסוס ועוד, וההוצאות משולמות ע"י בית הדין.

[47]מז. ר' רמב"ן (ויקרא כה, ז). אגרות ראי"ה (ח"א אגרת שי"ג). חזו"א (שביעית. י"ב, ו'). חוות בנימין (ח"א עמ' ס"ח. וח"ג עמ' תרכ"ב) וס' שמיטה (רימון. עמ' 267-268).

[48]מח. כנ"ל (בהערה מ"ד). וע"ע בילקו"י (עמ' 524). ומ"מ כדי לצאת מידי איסור ספיחין, נחלקו הראשו' אי בעי אף לקוטפם וללוקטם קודם השביעית [רמב"ם (ד', ג')], או שמספיק שיהא רוב הגידול בשישית [רמב"ן בויקרא (כ"ה, ה')]. ויותר מכך, נחלקו המפרשים האם מספיקה השרשה כלשהו בשישית כדי שלא יאסר באיסור ספיחין, או שיש צורך שיגיע לפחות לעונת המעשרות בשישית כדי לצאת מאיסור ספיחין [ר' שבה"א (פ"ד ה"ג סק"ב)]. הנוהגים לשווק באמצעות אוצר בי"ד בדר"כ נוהגים להקל באכילת ירקות שרק השרישו בשישית ורוב גידולם הינו בשביעית [קטי"ש (בנספחים. דין אוצר בי"ד)].

[49]מט. הא דיש קדו"ש בפ"ש של אוצר בי"ד, כ"כ בילקו"י (עמ' 524 סוף הערה א'), ספר שמיטה (רימון. עמ' 269). ולגבי קדושת שביעית בדמי השביעית בקניה מאוצר בי"ד, הרי שי"א שאין בדמים אלה קדו"ש [מאמ"ר (יט, י"ב). דרא"מ (ו, יט). ס' שמיטה (רימון. 263-264). וש"פ]. וכדלקמן (י"ד, י').

[50]נ. ראה לקמן (בפי"ד סעיף י"א) שזו מחלוקת אם יש חובת ביעור ביבולי אוצר בי"ד.

[51]נא. ראה לקמן (פרק ט"ז).

[52]נב. ראה באריכות ע"כ בס' שמיטה - הלכה ממקורה (להרה"ג רי"צ רימון שליט"א. עמ' 373 ואילך. ובפרט בעמ' 374,379). ונזכיר עוד שבכלל זו מחלו' תנאים אם מותר בשמיטה להביא ירקות מחו"ל. ר' גמ' סנהדרין (די"ב, א') ונדרים (דנ"ג, ב'). ולעניין הלכה ר' רמב"ם (ו', ה').

[53]נג. ר' לקמן (בפרק ט"ו), עפ"י מאמ"ר לגר"מ אליהו זצ"ל (דף ס"ז הערה 17. דף ק"צ ותק"ה). ילקו"י (פרק כ"ג סעי' י"ג וי"ד, עמ' 162). וס' שמיטה - הלכה ממקורה (דף 63,373-383,419), ועוד ספרים ממחברים שאינם מפחדים מאנשי מערכת המשפט הארורים. ובפיתרון זה נוקטים לצערנו כמה מאנשי הבדצי"ם, שתומכים באויביהם הערבים ומפקירים את אחיהם היהודים. אוי לאותה בושה ואוי לאותה כלימה.

[54]נד. הא דמעיקה"ד מצוות שמיטה הינה מדאו' הוא פשוט, כמש"כ בכמה דוכתי בתורה (כגון בספר שמות פרק כ"ג, בספר ויקרא פרק כ"ה, ועוד, כבתחילת פרקנו). אלא שחכמינו ז"ל למדו מפסוקי התורה, שרק כשמתקיימים כמה תנאים אזי יש חיוב מהתורה של מצוות השמיטה. ואם אין תנאים אלה מתקיימים, הרי שישנה מחלוקת בחז"ל אם חיובי מצוות השמיטה אכן נשארו מן התורה (מדאו'), או שאז תוקף המצוות הללו הינו מדברי רבותינו ז"ל. וישנה אף דעה שלישית שאין חיוב שמיטה כשאין מתקיימים התנאים הללו, אלא שמירת מצוות השמיטה אז הינה מידת חסידות.

חז"ל למדו מפסוקי התורה שהחיוב מדאו' הינו בתנאים הבאים:

מהפסוק (האמור ביובל) "וקראתם דרור בארץ לכל יֹשביה" (ויקרא כה, י), למדה הגמ' (בערכין דל"ב, ב') שמשגלו שבטי ראובן, גד וחצי המנשה, בטלו היובלות, שנא': "וקראתם דרור בארץ לכל יֹשביה" - שדיני יובל נוהגים דוקא בעת שכל יושביה עליה - והיינו שכל עם ישראל יושב בא"י, ולא בזמן שגלו מקצתן. ומוסיפה הגמ' ללמוד מפס' זה, שצריך שכל עם ישראל ישב בה כתיקונו, ולא בזמן שבו מעורבבין שבט זה בנחלת שבט אחר. ואע"פ שפס' זה קאי איובל, מ"מ בירו' (שביעית פ"י ה"ב) מובאת ד' רבי שד"ז קאי גם אשמיטה [מאידך ר' תוס' בערכין (שם ד"ה "מנו") ששמיטה נוהגת גם כשהיובל בטל]. ואי בעי שממש כל יושביה עליה או שדי שרוב יושביה עליה. מד' הגמ' הנ"ל והרמב"ם (שמו"י י, ח) נראה דאכן בעי שכל יושביה עליה. אך ר' ברמב"ן בגיטין (דל"ו, א) שהקשה ע"כ בשם ר"ת, דלפי"ז אם עזבו שנים או שלושה מישראל את א"י לחו"ל יתבטל היובל מדאו'. ולכן הסיק הרמב"ן, שלכאו' די ברוב כל שבט ושבט. ומדברי ר"ת (המובאים ברמב"ן שם) עולה, שאפי' אם יש מיעוט יושבים בארץ, אך יש בהם מכל שבט ושבט, הרי שדי בכך. וע"ע ע"כ בס' צניף מלוכה (לגרמ"צ נריה זצ"ל, עמ' 164) ובצי"א (ח"א סי' י' ס"ק ט-טו). הב"ד בס' שמיטה (רימון. דיני שביעית בזה"ז, הערה 24).

מעין זאת מצינו בדברי הרמב"ם (הל' תרומה א, כו), שתרומה בזה"ז אינה מן התורה אלא מדרבנן, שאין לך תרומה אלא "בזמן שכל ישראל שם, שנאמר 'כי תבואו' - ביאת כולכם". וכבר הסביר הגר"ח מבריסק (שמו"י יב, טז) שכיוון שבאמת תיבות "כי תבואו" נאמרו בשביעית, לכן ודאי שגם גבי שמיטה ויובל נאמרו דברי הרמב"ם. וע"ע מש"כ מרן הגראי"ה זצ"ל במבוא לשבה"א (ריש פ"ה). עיי"ש [וע"ע באבן האזל (בית הבחירה ו, טז), שדי בעליית רוב העם לא"י. וע"ע בחזו"א (תרומה. יב, טז) שאכן הביא את דברי הרמב"ם גבי תרומה. וקיצרנו]. ואגב זאת נזכיר את דברי רבי יוסי בירו' (שביעית י, ב), ששמיטה ושאר המצוות התלויות בארץ, לאחר החורבן אינן מדאו' [אך לכאו' יש לדון בדברי רבי יוסי מצד המחלו' (בחגיגה ד"ג, ב' ועוד) אי קדושה ראשונה בימי יהושע קידשה גם לעת"ל. ואכן לד' רש"י בגיטין (דל"ו, א), ס' התרומות (הל' א"י דע"ז, א) ועוד, קדושה ראשו' לא קידשה לעת"ל. ומ"מ לד' הרמב"ם (תרומות א, ה) ורוב הראשונים, עכ"פ קדושה שניה (שקידשו עזרא ועולי בבל) כן קידשה לעת"ל וא"כ א"א לסמוך ע"ד רבי יוסי כדי לומר ששמיטה בזה"ז אינה מדאו', כיוון שרבי יוסי דיבר על קדושה ראשונה [הב"ד בס' שמיטה (רימון. שם עמ' 30 סק"א)].

[55]נה. דעת הסוברים שאף האידנא מצוות השמיטה נוהגות מהתורה היא ד' התוס' בסנהדרין (דכ"ו, א' ד"ה "משרבו") בתירוץ השני. וכ"נ דעת הריצב"א, מדס"ל שספק שביעית בזה"ז לחומרא [הב"ד האו"ז (ח"א סי' של"ב)], וכ"כ בס' החרדים (ד"ה "קדושת שנת השמיטה". עיי"ש טעמו. וע"ע שם בפ"ב סקי"ד)]. וי"א שכן גם ד' בעל העיטור [שכן הבינו מדבריו מהר"י קורקוס (שמו"י א, יא) והכפתור ופרח (פמ"ט)]. אך יש חולקים ע"כ וס"ל שלבעה"ע אין שמיטת קרקע כלל בזה"ז [שו"ת הרשב"ש (סי' רנ"ח)]. ובעה"ע עצמו כתב (בסוף אות פרוזבול, דע"ז, ג) דהאידנא נהוג עלמא כרבי (דהוי מדרבנן). וא"כ ד' בעה"ע אינה ברורה בזה. הביא דבריהם בילקו"י (שמיטה. פ"א דפ"ט ואילך). וכן הזכיר דעה זו בדא"מ (שמו"י פ"ד ס"ק קפ"ו) וש"פ.

[56]נו. הדעה ששמיטה בדורות אלה הינה מדרבנן, נזכרת כבר בירו' בשביעית (י, ב) ובגיטין (ד, ג). דעל הפס' "זה דבר השמיטה, שמוט", אמר רבי: שני שמיטין, שמיטה ויובל. בשעה שהיובל נוהג, השמיטה נוהגת מדברי תורה. פסקו היובלות - שמיטה נוהגת מדבריהם. והוסיפו: אימתי פסקו היובלות, "לכל יושביה" - בזמן שכל יושביה עליה, ולא בזמן שגלו. נמצאת אומר כיון שגלו שבט ראובן, גד וחצי מנשה, בטלו היובלות. ע"כ [אגב, מפה רואים שרק משגלו שבטים שלמים פסקו היובלות. ואילו גלות חלקי שבטים לא בהכרח שמבטלת קיום מצוות היובל. וכבר דן ר"ת בכעין זאת, שלא יתכן שאם יעזבו שנים-שלושה ישראלים את ארה"ק, תבטלנה מצוות היובל ולא תהא שמיטה מדאו'. ואכמ"ל]. וכן איתא בבבלי גיטין (דל"ו, ב) שהעמיד אביי את הגמ' אליבא דרבי דס"ל שביעית דרבנן. ומאידך בתו"כ (פר' "בהר", ב) מובאות דעות ששביעית נוהגת (מהתורה), וזאת בלי להזכיר את דעת רבי הנ"ל.

ואכן כמה פוס', רוא"ח, כתבו ששמיטה בזה"ז הוי מדרבנן. שכן מתבאר בתוס' סנהדרין (דכ"ו, א' ד"ה "משרבו") בתירוץ קמא. וכ"פ הרשב"א (בשו"ת ח"א סי' תשע"ה וח"ד סי' ל"ב וקכ"ז), הריטב"א (בחידושיו במכות ד"ג, ב' ובגיטין דל"ז, ב), ס' התרומות (שער מ"ב ס' ד'), הרא"מ ביראים (סי' רע"ח), הסמ"ג (בעשין קמ"ח) והסמ"ק (סי' רנ"ח).

יש עוד כמה ראשו' שנראה קצת מדבריהם דס"ל דהוי מדרבנן, אם כי לכאו' במקו"א כתבו אחרת. למשל ד' הרמב"ם לא ברורה בני"ד. שיש פעמים שמדבריו נראה דס"ל דהוי מדאו'. דכ"נ מדבריו למשל בפ"ד משמו"י (הכ"ה). ושכ"כ שם מרן בכס"מ בהבנת הרמב"ם. וכ"כ הכס"מ (שמו"י רפ"ט, ובפ"י ה"ט) בהבנת הרמב"ם. וכ"כ הרדב"ז (בפ"ד הל' י"א וכ"ט) והפר"ח במים חיים (גיטין דל"ו, א). ומאידך מדבריו במקומות אחרים משמע דס"ל דשביעית בזה"ז מדרבנן. שכן מתבאר מדבריו בפ"ט משמו"י (ה"ב), ומהל' בית הבחירה (פ"ו הט"ז), ומהל' מלכים (יא, א). וכ"כ הרבה רוא"ח בשמו. שכ"כ הרמב"ן במכות (ד"ג, ב), הר"ן במס' ע"ז (ד"ט, ב) ועוד. וכ"כ בשמו בפאה"ש (סי' כ"ג), בשו"ת בית יצחק (ח"ב יו"ד סי' קכ"א סק"ט), בשו"ת בית הלוי (ח"ג סי' א' ענף ה'). וכ"כ מרן הגראי"ה זצ"ל במבוא לשבת הארץ (פרק ה'). הב"ד בילקו"י (פרק א'. בפרט בעמ' 95 ואילך), בדרא"מ (ד, קפ"ו) ובצה"ל (ס"ק שי"ט). וכפי שכתבנו לעיל, כבר מרן בכס"מ הביא את נוסח הרמב"ם דס"ל שכל זמן שהיובל אינו נוהג אזי השמיטה הינה מדרבנן. ועוד: בהגלות נגלות כתבי היד המדויקים, שמעיד עליהם מהר"י קורקוס, וכן הוא בכל כתבי היד (כמובא גם ברמב"ם הוצ' פרנקל), מפורש שד' הרמב"ם הינה ששמיטה בזה"ז היא מדרבנן.

גם ד' הרמב"ן לא ברורה. שמדבריו בס' הזכות (שסביב הרי"ף בגיטין דל"ו, א') מתבאר דהוי מדאו'. ומאידך בחידושי הרמב"ן למכות (ד"ג, ב) ובתשובות המיוחסות לרמב"ן (שי"א שהן של הרשב"א. סי' רנ"ו) עולה דהוי דרבנן. ובשו"ת נחפב"כ (יו"ד סי' ד' דכ"ז סע"ד) כ' בשם בעל התרומות (שער מ"ה סק"ד. ועיי"ש גם בגידו"ת) שלרמב"ן הוי דאו', ושלרא"ש בדעת הרמב"ן (וגם הרמב"ם) הוי דרבנן [הב"ד בילקו"י (עמ' 91 ואילך)].

כמו כן הביא בילקו"י (פ"א) שגם בד' רש"י נחלקו האחרו'. שלבית הלוי ד' רש"י הוי דאו', ולנחפב"כ הוי דרבנן (ילקו"י עמ' 96-97). וכן נחלקו כמה אחרו' מהי ד' הרשב"ם (ילקו"י שם עמ' 94), וכן נחלקו בד' הרא"ש (ילקו"י שם עמ' 91-92).

גם בד' מרן בכס"מ בהבנת הרמב"ם, נחלקו הפוס' מהי דעתו, ר' ילקו"י (עמ' 97-101) ודא"מ (ד', קפ"ו) ובצה"ל (שם ס"ק שי"ט).

ומ"מ פסקו גם הרבה אחרו' דשמיטה בזה"ז הוי דרבנן, שכ"כ: המהרשד"ם, המבי"ט, המהרי"ט, שו"ת שמן המור (רוביו), שו"ת פרי הארץ, מהר"ש שרעבי, וכ"כ בשו"ת אוצרות קודש (ח"ב יו"ד סי' ט'), בשו"ת נחפב"כ, בשו"ת שער המים, והראשל"צ מהר"א גאגין בשו"ת חוקי חיים, בס' זרע יצחק, בשו"ת גדולת מרדכי (גלאנטי), מהרי"ט אלגזי, ס' אמת ליעקב (ניניו). ערוה"ש (כג, כג). מרן הגראי"ה קוק זצ"ל בס' שבת הארץ (במבוא פרק ה' וי"א), החזו"א (שביעית סי' ג' ס"ק ז' וח'), ס' השמיטה (טוקצ'ינסקי), שו"ת קול מבשר, בס' קול יהודה (צדקה. שיעור כ'), ביבי"א (ח"י חאו"ח סי' ל"ח וחיו"ד סי' מ"ב), במשנת יעבץ (ז'ולטי), במאמ"ר (פ"ב ס"ב ופ"ג ס"ד, ועוד), ספר קטיף שביעית (בשם הגר"א שפירא זצ"ל, הגר"ש ישראלי זצ"ל ועוד גדולים). שו"ת אול"צ (במבוא בפרק ט'), בילקו"י (עמ' 101 ואילך), ס' שמיטה - הלכה ממקורה (רימון. עמ' 38), ועוד הרבה מאוד אחרו'.

יש להוסיף, שלמ"ד דשביעית בזה"ז דרבנן, הרי שיש לצרף זאת לספקות, למלאכות בגרמא וכדומה, וכדלקמן (בהערה נ"ח).

עוד יש להוסיף, שאף לפוס' ששביעית כיום מדרבנן, מ"מ י"א שכיוון שעיקר דין השביעית הינו מדאו', יש להחמיר בה. ולכן יש לנהוג בה איסור בכל הדברים שהיו אוסרים כשהיא נהגה מדאו'. ועוד, שיש בזה ס"ס להחמיר, ולכן יש לילך לחומרא אף בדרבנן [חזו"א (כ"ב, א' ד"ה "ועיקר")]. הב"ד בשיח"א (א, 226) וילקו"י (פ"א הערה י', עמ' 104-109, וע"ע בפ"ד הערה כ"א)]. ולעומת זאת יש מקילים וסוברים שיש להתייחס אל השביעית כמצווה גמורה מדרבנן [גרשז"א זצ"ל במנח"ש (ח"ג סי' קנ"ח). אול"צ (פ"א הערה ה'). ילקו"י (עמ' 275) ועוד פוס'].

[57]נז. דעת הפוסקים ששביעית מעיקה"ד אינה נוהגת בזה"ז והוי רק ממידת חסידות, זו ד' הרז"ה [הב"ד בס' התרומות (שער מ"ה סי' ד')]. וכ"כ הרשב"ש (סי' רנ"ח) בשם בה"ג, בשם רבי יהודה אלברצלוני ורבנו יהודה בן יקר (רבו של הרמב"ן). וכ"כ האו"ז (ח"ד. בפסקי עבודה זרה) בשם רשב"ם (אך ראה בהערה הקודמת שכבר נחלקו האחרו' מהי ד' רשב"ם. וי"א דס"ל דיש חיוב מד"ס). וכ"כ העיטור (סי' פ"ה) בשם הגאונים. וכ"כ הרמ"ה (בחידושי הרמ"ה ושיטות קדמונים, בגיטין דל"ו, א), הנימו"י (גיטין דל"ז, ב' ד"ה "דתנן התם") והמאירי (במגן אבות סי' ט"ו; בגיטין דל"ו, ב; ובמו"ק ד"ג, א'). וע"ע בריטב"א (גיטין דל"ו, א'). וי"א שכן גם ד' הראב"ד [בהשגותיו על הרי"ף (גיטין די"ט, א'). הב"ד הרמב"ן והרשב"א בחידושיהם למכות (ד"ג, ב). אמנם הוסיפו שהראב"ד חזר בו (במס' ע"ז ד"ט, א) וס"ל דהוי דרבנן. ומאידך בספר אוצרות יוסף פקפק ע"כ שהראב"ד חזר בו. ר' ילקו"י (עמ' 103)]. הב"ד בשבה"א (בתוספת שבת בפ"ד הל' כ"ה הערה 8) וילקו"י (עמ' 90,102,103. עיי"ש שהעיר ע"ד דרא"מ, שמש"כ שדעה זו הינה דעה יחידאית של הרז"ה, דזה אינו, דהא כמה וכמה ראשו' כתבו כן). וטעמם כפי הנראה שכמו שגבי היובל לא גזרו חכמים לקיימו מדרבנן, הרי דה"ה גם שמיטה [ס' שמיטה (רימון. עמ' 36. ועיי"ש בהערה 34 ד' הרז"ה)]. וע"ע באול"צ (במבוא דף ה'), ובילקו"י (שמיטה. עמ' 762,885).

[58]נח. כנ"ל (בהערה נ"ו). ובס' מאמ"ר - שביעית, כ' הגרמ"א זצ"ל (פ"ב הערה 12), שגם עפ"י הסוד שביעית בזה"ז הינה מדרבנן. ובס"ד נוסיף דמישתעינן לא רק במצוות שממילא הינן מדרבנן כהשקיית הצמחים בשמיטה (דהוי תולדה), אלא עיקר מחלו' זו הינה גם לגבי אותם הדברים שמעיקה"ד הינם אסורים מדאו'. שלמ"ד ששביעית בזה"ז דרבנן, הרי כל האיסורים הופכים לכל היותר לאיסורי דרבנן. ואם איסורם מעיקרא מדרבנן, יש המצרפים זאת לספד"ר, ובס"ד כדלקמן.

[59]נט. הנ"מ אי שביעית הינה מדאו' או מדרבנן הינה למשל בספק. דספק דאו' לחומרא, ודרבנן לקולא. וראה בילקו"י (עמ' 104 ואילך) דספק דרבנן לקולא אף בדבר שעיקרו מדאו'. ואף שיש חולקים (כמבואר שם), מ"מ נראה שלד' רוה"פ יש להקל. ונראה שאף ד' הגר"מ אליהו זצ"ל להקל בכך (מאמ"ר פ"ב ס"ג ובהעה 13). ועוד, דהרי יש נ"מ בין מלאכות דאו' לבין דרבנן הן לגבי מלאכות לאוקמי והן לאברויי (כדלקמן בפרקים ג', ו'). ואם שמיטה הינה רק מדרבנן הרי שאף מלאכות שבעלמא אסורות מדאו', יוצא שבזה"ז איסורן הינו רק מדרבנן [ר' למשל במאמ"ר (דל"ט הערה 6, ודקל"ז הערה 7). וילקו"י (דפ"ז ס"י, ודקי"א סי"א) וש"פ]. ור' שו"ת בית הלוי (ח"ג סס"י א'). וכן יש נ"מ לגבי עצם ההיתר מכירה שנסמך ע"כ דקיי"ל ששביעית בזה"ז הינה מדרבנן [ר' שבה"א במבוא פרק י"א, שכ' מרן הגראי"ה זצ"ל שיסוד ההיתר מכירה הינו בעיקרו ששביעית בזה"ז מדרבנן]. ועוד נ"מ לעשות מלאכות שמעיקרן אסורות מדרבנן, וא"כ יתכן דהוי גזירה לגזירה. ועוד נ"מ, לעשות מלאכות בגרמא, דא"כ הוי גרמא בדרבנן, וכדלקמן (בפרקים ג'-ה'), וקיצרנו.

ובענין אי ניתן לצרף - כצירוף בלבד - את ד' הרז"ה וסיעתו (שאין חיוב מצוות השמיטה מעיקה"ד בזה"ז, והוי רק חסידותא), כדי להקל, למרות שרוה"פ לא פסקי הכי. ד"ז שנוי במחלו'. שלד' מרן הגראי"ה זצ"ל בשבה"א (במבוא פרק י'), ובשו"ת שלו משפט כהן (סי' ס"ג), שיש לצרף שיטה זו בשעה"ד, שבה סומכים אף על יחיד במקום רבים. וכ"פ הגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א (ח"י יו"ד סי' ל"ח, ויו"ד סי' מ"ב). ובילקו"י (שביעית עמ' 244) העמיד את דברי אביו זי"ע, שיש להקל ולצרף זאת רק לצורך היתר המכירה, כדי להציל עם רב מאיסורים יותר חמורים. ומאידך יש פוס' שהחמירו בכך ולא ס"ל לצרף דעת הרז"ה וסיעתו אף כצירוף בעלמא. שכ"כ בשו"ת אול"צ (ח"א חיו"ד סי' כ"ו), וכ"כ בדרא"מ בצה"ל (ד, שי"ט). וע"ע בילקו"י (עמ' 102-103).

בענין התנאים שצריכים להתקיים בכדי שהשמיטה תהיה מצווה מדאו', ר' לעיל (בהערה נ"ד).

[60]ס. המנח"ח (מצוה קי"ב) הסתפק אי נשים חייבות במצוה זו, דהוי מ"ע שהזג"ר. וכתב, דלפי"ד החינוך, כשחייבין על ל"ת, גם העשה שעימה חמיר וגם הנשים חייבות בה. אך לפי"ד התוס' בקידושין (ל"ד, א' ד"ה "מעקה") שלא ס"ל הכי, הרי שהנשים פטורות. הב"ד בדא"מ בבה"ל (שמו"י א', א' ד"ה "מ"ע לשבות"). ומ"מ הסיק שנשים חייבות בזה [דא"מ (א, ב)], הן במ"ע והן בלאווין. וכ"פ בילקו"י, וכ"כ ש"א.

[61]סא. דרא"מ (א', ב') ובה"ל (שם ד"ה "מ"ע"). והיינו חייבת הן בלאווין והן במ"ע דשביתה (הפוס' הנ"ל).

[62]סב. דא"מ (שם) ובה"ל (שם).

[63]סג. דא"מ ובה"ל (שם). וה"ה שחייבת באיסור אכילה לאחר שהגיע זמן הביעור מהבית [דא"מ ובה"ל (שם)]. וכן חייבת היא גם להפקיר את שדותיה [דא"מ (ד', קס"ט) בשם המנח"ח (מצוה פ"ד)].

[64]סד. הנה בדא"מ בבה"ל (שמו"י ט', א' ד"ה "מ"ע") לא הכריע אי נשים חייבות במצוות העשה של השמטת החובות בשמיטה, דהא הוי מ"ע שהזמן גרמא. ומ"מ עפי"ד ס' החינוך (מצוה תע"ז) פסק הוא עצמו בדא"מ (ט', א') שגם הנשים חייבות במצוה זו. והטעם, משום שהציווי של שמיטת כספים כולל גם מצוות ל"ת - מצוות "לא יגוש", וכיוון שמדובר בלאו הרי שודאי נשים חייבות, לכן גם במ"ע הן חייבות (ס' החינוך שם). וממילא גם על הנשים לכתוב פרוזבול (כגון שיש לה חשבון בנק נפרד). וע"ע ע"כ בשו"ע (חו"מ סי' ס"ז סכ"ה), ובס' שמיטה - הלכה ממקורה (רימון. פרק פרוזבול, עמ' 346-347) ובש"פ. וקיצרנו (ואם ה' יעזרנו, נכתוב ע"כ בפרק על שמיטת כספים).

[65]סה. הנה ני"ד הינו נושא ארוך ומורכב, וכיוון שזמננו אץ, נביא בס"ד רק את ציוני המקורות בהא: ראה גמ' ע"ז (דט"ו, ב), ברמב"ם [בי"ד החזקה (שמו"י א', א') ובסה"מ (מצוה קל"ה) - שנראה שהמצווה הינה על הגברא. ומאידך ברמזים בריש הלכות שמיטה מפורש שהמצוה הינה דוקא שהארץ תשבות. וכבר דנו בדבריו האחרו'. ואכמ"ל]. תוס' (בע"ז שם ד"ה "מי"), תוס' רי"ד ותוס' רבי אלחנן בגמ' ע"ז (שם). מנח"ח (מצווה קי"ב ורח"צ ס"ק י"ד וט"ו). שבת הארץ (א, א; וקונטרס אחרון סי' א' סק"א), חזו"א (שביעית יז, כה ועוד), רבנו הגרצ"י קוק זצ"ל ב"עוללות שביעית" (סי' א'), הגרשז"א זצ"ל במעדנ"א (סי' י"ג), מנחת אשר (שביעית א', ד'-ה'), דרא"מ (א', א') בצה"ל (א', ג') ובשיח"א (א', 8,11,43,44. ועיי"ש בס"ק 84, דלשיטה שהמצווה הינה על שביתת הקרקע, הרי שנחלקו הפוס' אי זה קאי גם על מלאכות דרבנן, או שזה אמור רק גבי מלאכות דאו'), ילקו"י (עמ' 126-151), ס' שמיטה - הלכה ממקורה (עמ' 74-79) וש"פ. וד' רבנו הגרצ"י קוק זצ"ל ראה לקמן בנספחים [נספח א'] . וקיצרנו.

[66]סו. ישנן הרבה נ"מ למעשה בין השיטות הללו. למשל, שאם המצווה הינה שהקרקע תהיה מושבתת, אזי אסור לבעל השדה לתת אפילו לאדם אחר לעבוד בשדהו [ר' שבה"א (א, א' סק"ב), דא"מ (א', א' ופ"ח), וצה"ל (א', א'), קטי"ש (פ"א הערה 24), וילקו"י (עמ' 126 ואילך)], וזאת בין אם העובד ישראל או גוי [דא"מ (פ"א ססק"פ), קטי"ש (בכמה דוכתי. ר' במפתח) וע"ע בילקו"י (א', י"ט)]. ולפי"ז גוי העושה מעצמו מלאכה בשדה של ישראל, צריך להפרישו, בשל החיוב בשביתת הארץ [שיח אמונה (פ"א, 6) עפ"י דא"מ (א', א' בשם תוס' רבנו אלחנן, שגם בעבודה בשמיטה ע"י גוי בקרקע של ישראל יש איסור דאו')]. וי"א שאם גוי עובד בשדה של הישראל אזי הישראל אינו עובר על מצוות השביתה [ר' שבה"א (א, א' סק"ב) שהביא ד' הי"א הזו]. ועוד השלכה לדיון זה היא למשל, שלמ"ד שחובת השביתה היא שהקרקע תהיה מושבתת ממלאכה, הרי שאסור למשל לדשן את הקרקע בשביעית ע"י מערכת ההשקייה המופעלת ע"י מחשב כבר מלפני השביעית (ראה ע"כ בפרק ו'). וכן לשיטה זו אסור למשל להדליק אור בחממות של פרחים (דבר שמזרז את גידולם) - אפילו לפני השמיטה [ר' ילקו"י (פי"ב הערה ח' עמ' 392)]. וכעין זאת יש מי שכתב שאסור לזרוע לפני השביעית אם פעולת הזריעה תֵעשה בשביעית [הגרנ"ק בחוט שני (עמ' ע"ד). הב"ד בשיח אמונה (א, 8). אמנם לד' הגרח"ק מותר הדבר, כי אינו עושה את המלאכה בשביעית (שי"ח אמונה. שם)]. ויותר מכך , נחלקו הפוס' אם מותר לעשות פעולות חקלאיות בשמיטה ע"י הפעלתן ע"י שעון שבת מערב השמיטה [ראה שי"ח אמונה (שם, 8) שעקרונית הגריש"א והגרח"ק מקילים בתנאים מסוימים, ואילו הגר"ש ווזנר והגרנ"ק זצ"ל מחמירים, מטעם שביתת שדהו. עיי"ש]. ומאידך, למ"ד שמצוות השביתה הינה על האדם, לכאו' מותר ליהודי לתת לאדם אחר לעבוד בגינתו ובשדהו [מנח"ש (סי' נ"א סק"ג). ר' קטי"ש (פ"א הערה 24). ובשבה"א (א, א סק"ב) כתב זאת כמחלוקת]. וכן יהיה מותר להשכיר גינות למי שחשוד על השביעית [קטי"ש (פ"א הערה 10)]. אמנם לדעה זו, י"א שמותר לתת רק לגוי לעבוד בשדהו ובגינתו [קטי"ש (שם) בשם ס' שביעית כהלכתה]. ומ"מ ברור שלמעשה אסור לכל יהודי לעבוד בשדה [כך מפורש ברמב"ם (תחילת הלכות שביעית, פ"א ה"א), שהעובד מבטל מצוות עשה ועובר על איסור לא תעשה.

וע"ע בדא"מ (שם), בילקו"י (פ"א שם, שמנה שתים עשרה נ"מ לדינא בכך וע"ע שם בפי"ב הערה ח' עמ' 126), ובס' שמיטה - הלכה ממקורה (בפרט בעמ' 77-79).

[67]סז. י"א שמצוות העשה של שביתת הארץ היא על כלל ישראל, ומוטלת חובה על כל יחיד מישראל למנוע מיהודי או מגוי לעבוד באדמת א"י, ואפי' אם הקרקע קנויה לגוי [ראה פירוש העמק דבר לספר ויקרא (כ"ה, ד'), ס' הל' שביעית (סי' א' סק"א וססק"ד)]. אלא שהיו שדחו זאת [ר' מש"כ מרן הגראי"ה זצ"ל בקו"א (סי' א' סק"א). ס' ציץ הקודש (ח"א סי' ט"ז)]. וע"ע בס' תורת הארץ (פ"ו ס"ק א'-י', ט"ו-י"ז, כ"ו-כ"ט), ושבה"א בתו"ש (א, א סק"ד) וקטי"ש (א', י"ד).

[68]סח. תניא בנדרים (דס"א, א. וכ"ה ברה"ש ד"ט, א' ובערכין) פלוגתא דרבי יהודה ורבנן: "וקדשתם את שנת החמִשים שנה" (ויקרא פרק כ"ה פסוק י) מכאן אמרו, יובל אינו עולה למנין שבוע (והיינו ששנת החמישים שהינה שנת היובל אינה מצטרפת למנין שבע השנים הבאות, ואת השמיטה הבאה מתחילים לספור בשנה החמישים ואחת, אחר שנת היובל). רבי יהודה אומר, יובל עולה למנין שבע (ששנת החמישים שהיא היובל נחשבת כבר כתחילת מנין שבע השנים לשמיטה הבאה). ע"כ מהגמ' שם. והנ"מ בין חכמים לר"י הינה: 1) האם היובל חל כל חמישים שנה או כל ארבעים ותשע שנה. 2) האם כל שבע שנים ישנה שנת שמיטה (כרבי יהודה) או לאחר שבע שמיטות ישנה הפסקה של שנה אחת - היובל (כחכמים).

וכדעת חכמים פסקו כמה ראשונים [ראה טור (חו"מ סי' ס"ז), ומהר"י קורקוס על הרמב"ם (פ"י משמו"י ה"ט), וכן היתה דעת הרמב"ם (שם) כחכמים. ור' בהערה הבאה].

[69]סט. כ"כ הגאונים. והרמב"ם, למרות שנראה שלדעתו צריכה להיות הלכה כחכמים, שהרי יחיד ורבים הלכה כרבים, מ"מ כיון שהגאונים כתבו שמסורת בידם, איש מפי איש, שנהגו למנות כרבי יהודה, לעולם שבע שנים שבע שנים, לכן ביטל דעתו והורה כגאונים. שלאחר שבהלכה ג' וד' כתב הרמב"ם כחכמים, ששנת היובל היא שנת החמישים ואינה נמנית כשנה ראשונה לשמיטה הבאה, כתב הרמב"ם (פ"י בהל' ה' וו') וז"ל: אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש, שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חורבן בית ראשון ובנין בית שני אלא שמטות בלבד בלא יובל. וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת החמישים אלא שבע שבע בלבד, מתחילת שנת החורבן. וכן עולה בגמרא ע"ז (ד"ט, ב') חשבון זה שהיא קבלה. ושנת השמטה ידועה היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי א"י. וכולן לא מנו אלא לשני חורבן, משליכין אותן שבע שבע... ועל זה אנו סומכין. וכפי חשבון זה אנו מורין לענין מעשרות ושביעית והשמטת כספים. שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה, ובהן ראוי להתלות. עכ"ל. וכ"פ הרדב"ז, הכפתור ופרח (פר' נ"א), הרמב"ן במס' ע"ז (דף ט') והר"ן שם. וכ"ה בהל' א"י לטור (הל' קדושת הארץ, סק"ג). וכ"פ מרן בב"י (יו"ד סי' של"א) ובשו"ע (שלא, יט). וע"ע בחזו"א (שביעית סי' ג' סק"ו), בדא"מ (שמו"י פ"י סקל"ט) ובצה"ל (שם). במאמ"ר (פ"ב, י"א), בילקו"י (פ"א ס"ב, ובדיני שמיטת כספים, הערה פ"ז עמ' 763), ובספר שמיטה - הלכה ממקורה (רימון. עמ' 414, מהדו' תשע"ד).

[70]ע. כנ"ל בהערה הקודמת. וכ"פ החזו"א (שביעית סי' ג' סקל"ג). וכ"כ בדרא"מ (פ"י סקל"ח) ובצה"ל (שם סקל"ג) שכ"פ כל האחרו'. וכ"פ במאמ"ר, בילקו"י והרה"ג הרי"צ רימון בשם האחרו', שכן מוסכם לדינא. אמנם יש להעיר, שבאמת נראה שהרמב"ם כתב שמורין כגאונים, והיינו כדעת רבי יהודה, אך אין זה אלא בזמן שהיובלות אינן נוהגות, שהרי הוסיף הרמב"ם שם מיד (בה"ז), וז"ל: שנת יובל אינה עולה ממנין שני השבוע אלא שנת תשע וארבעים שמיטה, ושנת חמישים יובל. ושנת חמישים ואחת תחילת שש של שבוע. וכן בכל יובל ויובל. עכ"ל. וא"כ הרמב"ם ס"ל ששנת החמישים אינה עולה ליובל הבא. וממילא חייבים לומר שכל מה שפסק קודם לכן כגאונים אינו אלא כשאין היובל נוהג. שכ"כ בהדיא מהר"י קורקוס, וכדבריו כתב מרן בכס"מ (פ"י משמו"י ה"ה). וכ"כ הגר"ח מבריסק [(על הרמב"ם שם סק"ה). הב"ד הרה"ג הרי"צ רימון (בהל' חשבון שנת השמיטה)]. וע"ע בדא"מ (פ"י ס"ק מ' וע"א). אמנם יש להוסיף, שמרן בכס"מ הביא הסבר נוסף, שאין בזה הבדל בקדושת היובל, כי לעולם צריך להיות נמנה המנין כאילו היה יובל נוהג, אע"פ שאין בו כעת למעשה שום קדושה מיוחדת [הב"ד בשבה"א (פ"י סוף ה"ז). ועיי"ש בתוס' שבת (הערה 4)]. ומ"מ כדעת רבי יהודה פסקו גם הרדב"ז, הכפתור ופרח ועוד פוס'.

[71]עא. תענית (כט, א).

[72]עב. בני"ד ישנן לפחות שתי מחלוקות ראשונים, וה' יעזרנו למען שמו להסביר היטב דבר זה. אולם לא נקדים את המאוחר. ראשית יש להקדים שבשנת אלפיים וחמש מאות ושלוש שנים מבריאת העולם התחילו למנות את שנות השמיטה. ובס"ד נסביר: ישנם שני אופנים לחשב את השנים. רש"י במס' ע"ז (ד"ט, ב' ד"ה "מתניתא") והרמב"ם (שמו"י י', ג') כותבים שביהמ"ק הראשון נבנה בשנת שלושת אלפים וארבע מאות ותשע לבריאת העולם. אך הם מחשבים את בריאת העולם מהשנה שנברא אדה"ר, והוא נברא ברה"ש (וחשבון זה נקרא "מולד וי"ד" - ו' ימים וי"ד שעות). ואילו אנו מונים את שנות העולם שנה אחת קודם (וזה נקרא החשבון ממולד התוהו). שהרי אדה"ר נברא ביום הששי לבריאת העולם, נמצא שהעולם נברא חמישה ימים קודם, בכ"ה באלול, ומקצת שנה ככולה [כמש"כ התוס' ברה"ש (ד"ח, ב'), וכ"כ הרמב"ם (הל' קידוש החודש ו', ח')]. נמצא שביהמ"ק נבנה בשנת ג' אלפים ות"י לבריה"ע. וזאת עפ"י החשבון שיצי"מ ומתן תורה היו בשנת ב' אלפים ותמ"ט [כדאי' בסדר עולם. והסביר זאת רש"י במס' ע"ז (ד"ט, א') עפ"י הפסוקים]. הוסף ע"כ עוד מ' שנה שהלכו במדבר, הרי שנת תפ"ט. ועוד י"ד שנה שכבשו וחילקו הארץ, הרי שבשנת תק"ג החלו למנות את השמיטה הראשונה. והשמיטה הראשונה היתה בשנת תק"י לבריה"ע והיובל הראשון היה ס"ד שנה לכניסתם לארץ - י"ד שנות כיבוש וחלוקה ועוד חמישים שנה לספירת השנים ליובל [כמבואר כ"ז בדרא"מ (פ"ח משמו"י ס"ק ח'-י"ג), ובס' שמיטה - הלכה ממקורה (רימון. בפרק חשבון שנת השמיטה, עמ' 414-415)].

מכאן הדרך בס"ד יותר סלולה. קיי"ל שבית ראשון עמד ת"י שנה. לאחר מכן היתה גלות של שבעים שנה, והבית השני עמד ת"כ שנה (ערכין די"ב, ב). לפי הנ"ל, בית שני נבנה בשנת ג' אלפים ת"י לבריה"ע. וכפי שראינו קודם, חורבן בית שני היה במוצאי שנת השמיטה (תענית דכ"ט, א'). וכדי לדעת מתי בדיוק היתה שנת השמיטה הסמוכה לחורבן הבית, נראה מה כתבו הראשונים. ובעיון בדבריהם מצינו שישנן שתי מחלוקות לגבי אופן חישוב ד"ז: מחלוקת ראשונה, האם מה שאמרו בגמ' (בערכין די"ב, ב') שבית שני עמד ארבע מאות ועשרים שנה, הכוונה שהחורבן היה בשנת ת"כ עצמה לבנין הבית, או לאחר גמר שנת ת"כ לבנינו, והיינו בשנת תכ"א. ומחלוקת שניה הינה לגבי מה שאמרו בגמ' (תענית דכ"ט, א') שהחורבן היה במוצאי שביעית, האם הכוונה לאחר שנת השמיטה (- ב"מוצאי שביעית", לאחר צאת השביעית), או בסוף שנת השביעית עצמה, כשהיא עדיין לא יצאה (- ב"מוצאי שביעית", דהיינו לקראת צאת השביעית).

לגבי המחלוקת הראשונה, הרי שלד' רבנו רש"י הבית נחרב בתוך השנה הארבע מאות ועשרים לבנינו (היינו בשנת ג' אלפים ותתכ"ט). ואילו ר"ת ס"ל שהבית נחרב בשנה הארבע מאות עשרים ואחת לבנינו, כך שהוא עמד ת"כ שנה מלאות (והיינו שנחרב בשנת ג' אלפים תת"ל). ולפי חשבון זה, שנת השמיטה הסמוכה לחורבן, לפי דעת רש"י היתה בשנת ג' אלפים תתכ"ח, ולר"ת בשנת ג' אלפים ותתכ"ט.

ובאשר למחלוקת השניה. לדעת רש"י (בערכין די"א, ב' ד"ה "ומוצאי שביעית") ור"ת הנ"ל, החורבן היה לאחר שנת השבע. ואילו לד' הרמב"ם (שמו"י י', ד'-ו') החורבן היה אמנם בשנה הארבע מאות ועשרים (כרש"י הנ"ל, ולא כר"ת), אך החורבן היה בשנת השמיטה עצמה, בסופה, ולא כרש"י ור"ת דס"ל שהחורבן היה לאחר שנת השמיטה.

לאור כ"ז בס"ד עולה, שלמעשה שנת השמיטה הסמוכה לחורבן, לד' הרמב"ם היא אותה השנה דס"ל לר"ת כשנת השמיטה (כי לר"ת שנת השמיטה היתה השנה שלפני החורבן, ואילו לרמב"ם השמיטה אמנם היתה בשנת החורבן עצמו, אך הבית נחרב בשנת הארבע מאות ועשרים לבניינו, ולא כר"ת שהבית נחרב בשנת הארבע מאות ועשרים ואחת לבניינו). ראה על כל זה בספרו הנ"ל של הרה"ג הרי"צ רימון שליט"א.

לאחר כל זה יש להעיר עוד שני דברים. דבר אחד. ד' רש"י לא ברירא לי טובא. שמדבריו במס' ע"ז (ד"ט, ב') משמע שביהמ"ק חרב בשנת ת"כ לבנינו. ומדבריו בערכין (די"ב, ב' ד"ה "ארבע מאות") משמע שחרב בשנת תכ"א לבנינו [ואכן כך העיר גם בילקו"י (פ"א הערה ב' דס"ב, א). ואח"כ ראיתי שבדרא"מ בבה"ל (פ"י משמו"י ה"ד ד"ה "נמצאת") כתב שרש"י בערכין חזר בו, והסכים שביהמ"ק נחרב בשנת תכ"א]. דבר נוסף בס"ד יש להעיר, שהפוס' כתבו שיש ג' שיטות מתי היא שנת השמיטה. שבפסקי רבינו אליהו מלונדריש (דף ח') כתב ששנת ה' אלפים וי"א היא שנת השמיטה לד' הרמב"ם (עפ"י הרמב"ם בפ"י משמו"י ה"ד). ולדברי רש"י שנה זו הינה השנה השישית לשמיטה. ולר"ת זו השנה הראשונה לשמיטה. ובס' אוצרות יוסף (שביעית דצ"ו) כ' בשם הדרישה (יו"ד סי' של"א) שהספק מתי היא השמיטה נמשך שלוש שנים, כי לרש"י השמיטה בשנת ה"א פ"ז. ולר"י השמיטה בשנת פ"ח. ולרמב"ם בשנת פ"ט. וכן מצינו שהסמ"ג (עשין מצוה ק"נ) כתב שבשנת ה"א וארבע היא שנת השמיטה, ואילו בסוף סדר רבנן סבוראי איתא שהשמיטה היא בשנת ה"א וחמש, וכ' שרוב הגאונים חולקים ע"כ. הביא דברים אלה בס' ילקו"י (פ"א הערה ב' עמ' 63 וכן בדיני שמיטת כספים, בעמ' 763). נמצאנו למדים שד"ז מתי היא שנת השמיטה שנוי במחלוקת גדולה ועצומה, ותלוי בכמה וכמה סוגיות בש"ס ובמחלוקות רבות בראשו'. ואין לנו לילך אלא אחר מה שכלל ישראל קיבל ותו לא. וע"ע בחזו"א (שביעית סי' ג' סקל"ג) ומש"כ בשם רבנו הגר"א. ואכמ"ל.

לאור כל הנ"ל מצינו שלוש שיטות עיקריות בראשונים לגבי השמיטה בימינו. 1) י"א שהשמיטה בימינו היתה בשנת חמשת אלפים שבע מאות ושמונים - תש"פ [רא"ש במס' ע"ז (פ"א סי' ז') בדעת רש"י]. 2) השמיטה בימינו הינה בשנת חמשת אלפים ושבע מאות שמונים ואחת - תשפ"א [הרא"ש (שם), והוא לא ס"ל הכי. וכ"ד ר"י]. 3) השמיטה הינה בשנת חמשת אלפים ושבע מאות שמונים ושתים [רמב"ם (י', ו') בדעת הגאונים וכ"ד הרמ"א (חו"מ סי' ס"ז ס"א). וכן המנהג היום פשוט].

זהו בס"ד סיכום השיטות. ובאשר להלכה ראה בהערה הבאה.

[73]עג. הטור (בחו"מ סי' ס"ז) פסק כרש"י, אך השו"ע והרמ"א (בחו"מ סי' ס"ז ס"א) פסקו כרמב"ם ור"ת. וכן המנהג. וא"כ השמיטה לד' הרמב"ם ור"ת היתה בשנת ג' אלפים ותתכ"ט.

ובאשר אם מצרפים כספק את דעות הפוס' ששנת השמיטה שונה מהמקובל, ולהקל בשל כך. באשר למחלוקת אי חיוב השמיטה הינו מדאו', מדרבנן, או מידת חסידות, כבר הבאנו ע"כ מחלו', כדלעיל (בהערה נ"ט), אי מצרפים זאת כספק להקל (וכד' מרן הגראי"ה זצ"ל לצרפה לקולא, עכ"פ לגבי היתר מכירה שהוא צורך ציבורי ולאפרושי רבים מאיסורא). אך גבי הספק מתי היא שנת השמיטה. הנה כתב המבי"ט (בשו"ת סי' כ"א) שיש לצרף גם ספק זה לכלל השיקולים להקל, וכ"כ בשו"ת שמחה לאיש (דף ק"ח). הב"ד בחזו"ע ( סוכות. דרפ"ז), וביבי"א (ח"י חיו"ד סי' מ"ב סק"ח). עיי"ש שהביא הרבה אחרו' להקל בזה. הב"ד בילקו"י (שביעית. פ"א עמ' 102-103). עיי"ש שהסיק שרק עם עוד צירופים נוספים ניתן להקל בדבר שהוא נגד הנהוג במשך שנים.

[74]עד. דהא אם נכפיל מאתים שבעים ותשע כפול שבע שנים, נמצא ששנת חמשת אלפים ותשפ"ב הינה שנת השמיטה.

[75]עה. כ"כ בעל המאור במס' ע"ז (ד"ט, א). וכ"כ הכפתור ופרח (פרק נ"א), במאמ"ר (ב, יב), בילקו"י (דס"א) וש"א.

[76]עו. דהא איתא בערכין (די"ג, א') ובזבחים (די"ח, ב) שרק משנכנסו ישראל לארץ בימות יהושע בן נון, ולאחר שבע שנות כיבוש ועוד שבע שנות חלוקה - רק אז החלו למנות שש שנים דשמיטה ראשונה. וכ"ה בספרא (פר' "בהר" עה"פ "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור"). וכ"כ הרמב"ם (שמו"י י, ב). והוסיף (שם בה"ג), שכיוון שחרב הבית הראשון בטל מנין השמיטין והיובלות, והיתה הארץ שוממה שבעים שנה, ואז נבנה הבית השני, ובשנה השביעית מבניינו עלה עזרא, וזו היא הביאה השניה, ומשנה זו החלו לספור מנין חדש של שמיטות, כך שבשנה הי"ג לבנין הבית השני עשו שמיטה, עכת"ד. נמצאנו למדים, שלמרות שבזמן בריה"ע לא מנו שמיטות, מ"מ החשבון שכתבנו הינו סימן בעלמא, וסימן נכון הוא.

[77]עז. מאמ"ר (ב, יג). ופשוט.

[78]עח. מה שכתבנו שישנם מעניני השמיטה הנוהגים כבר לפני שנת השבע, הוא עפ"י המבואר לקמן (בפרק ב'), כגון איסור נטיעת עצי פרי לאחר ט"ו באב של שנה ששית [רמב"ם (פ"ג משמו"י הי"א). ויש המחמירים אף בנטיעת עצי סרק [למשל במאמ"ר (פ"א סי"א. ובמילואים בסוה"ס, סי' ג')].

ומה שכתבנו שיש דברים שמחמירים בהם אף לאחר רה"ש השמינית, הוא כדלקמן (בפרק כ"ב), כגון שאיסור ספיחין נוהג גם בתחילת השנה השמינית [רמב"ם (ד, ה). ור' פאה"ש (כב, ט) ושבה"א (פ"ד ה"ו ס"ק א-ח, הי"ב סק"ג, והי"ג סק"ג)]. וכן כגון ירקות שנקטפו בשמינית אך רוב גידולם היה בשביעית, שי"א שיש בהם קדו"ש מדרבנן [תוס' אנשי שם (פ"ו מ"ד ד"ה משיעשה) בשם פאה"ש (כב, ט). חזו"א (ט, יג ד"ה פ"ו). ועיין בשבה"א (פ"ד ה"ו סק"א, ה"ז סק"א וג'. ה"ח סק"ז. הי"ג סק"ב וג')]. ועוד דברים רבים. וישנם פירות מסוימים (כחרובים ופירות הדר) שקדושת השביעית שלהם נמשכת עד השנה התשיעית [ר' למשל בס' קטיף שביעית (מהדו' תשס"ז. עמ' 396-398)].

[79]עט. ראה רמב"ם (שמו"י ריש פ"י), דא"מ (שם ס"ק א'-ג') ובה"ל (ד"ה "מצות עשה"), עפ"י תוס' בכתובות (דע"ב, א' ד"ה "וספרה") ועוד כמה ראשו'. עיי"ש שנחלקו לגבי הברכה. וכגון אותם שהסתפקו אם מברכים על כך. ראה בתוס' במנחות (דפ"ה, ב ד"ה "וספרתם"). וראה בחזקוני עה"ת בויקרא (כ"ה, ח') דס"ל שאין מברכים ע"כ. ומאידך יש שנראה מדבריהם שלא היו סופרים בפה כלל, אלא היו ביה"ד הגדול רק מודיעים לישראל מתי שנת השמיטה [ר' ר"ן על הרי"ף בפסחים (דכ"ז, ב') שאין ספירה זו כספירת העומר שסופרים בפה ובברכה. הב"ד הט"ז (תפ"ט, א') והרע"א בשו"ת (ח"א סי' כ"ט)].

[80]פ. איתא בתוספ' בסנהדרין (פ"ב ה"ט), וכן בגמ' סנהדרין (די"ב, ב') ובירו' בסנהדרין (פ"א ה"ב), שאין מעברין את השנה, לא בשביעית ולא במוצאי שביעית, אלא בשנה שלפני השביעית.

[81]פא. ר' רש"י בסנהדרין שם הטעם להנ"ל, לפי שאם יעברו, מאריכין עליהן את איסור עבודת הקרקע. ע"כ. וכ"ה בירו' שקלים (א, א). ולגבי השנה השמינית ר' ברש"י שם, דאז יצא שמאריכין איסור אכילת התבואה החדשה עד ט"ז בניסן שבה.

[82]פב. הרמב"ם (קידוש החודש ד, ט"ו-ט"ז) כתב הטעם שלא לעבר שנת שמיטה, כדי שישארו ספיחים הראויים לעומר ולשתי הלחם [על קרבן העומר ראה מה שהסברנו בס"ד בספר קיצור הלכות המועדים, בדיני העומר. ועל שתי הלחם, עיי"ש בדיני חג השבועות]. והיינו שישארו בשדה חיטים לשתי הלחם ושעורים לקרבן העומר, ואם ידחה זמן הקרבתם בחודש יתכן שלא ישארו ספיחים לצורך קרבנות אלה [וראה ביד רמ"ה על סנהדרין (די"ב, א) שחולק על הרמב"ם בהא. וע"ע בדברי הגר"א בפאה (ה, א), ובמאמר הג"ר יעקב אפשטיין שליט"א (התורה והארץ, ח"ו עמ' 494)].

[83]פג. לפי טעמיה הנ"ל דהרמב"ם, לצערנו הגדול מאוד שביהמ"ק אינו עומד על תילו, ואין מקריבים העומר ושתי הלחם, הרי שאין צורך להמנע מלעבר את שנת השמיטה. אך לטעמיה הנ"ל דרש"י, שתלוי הדבר בעבודת הקרקע, לכאו' קשה כיצד לעיתים שמיטה מעוברת. והעיר לי חכ"א שליט"א, שעפי"ד הירו' בשקלים (פ"א ה"ב) כן מעברין את השמיטה כיום, לאחר שרבי התיר להביא ירק מחוצה לארץ לארץ, דאז אין בעיה של חוסר ירקות בארץ ישראל. עכת"ד. ועוי"ל, שמדברי הרמב"ם (קידוש החודש ד, טז) מפורש שכל הדין של מניעת חודש העיבור בשביעית הינו רק מדברי חכמים, והם אמרו שאם היתה השנה ראויה להתעבר (מפני התקופה או מפני האביב או פירות האילן) מעברין לעולם בכל זמן. עכ"ד הרמב"ם. וא"כ ישנם מיקרים שכן מעברין גם את השביעית, ולפי"ז בימינו שאנו מחשבים השנים לפי הלוח ולא לפי ביה"ד הגדול בירושלים, הרי שכנראה אין ברירה וקורה שהשביעית מעוברת [וכעין זאת כבר כ' הרה"ג רי"צ רימון שליט"א בספרו שמיטה - הלכה ממקורה (בפרק "חשבון שנת השמיטה")]. ואין עוד בידי ספרים לברר זאת, אך אמרו לי שבשו"ת שרידי אש (ח"א סי' ל"ט) הסביר שכל העיבורים הנעשים בזה"ז הינם בגלל חשבון התקופה, ולכן שנת השמיטה יכולה להיות מעוברת. עיי"ש.

ואגב שהזכרנו את הלוח הקבוע, ראה במכתבי החזו"א (המובאים בסוף ספר דרך אמונה, מכתב לרבני "בני ציון". מכתב ל"ב סק"ה), שהעיר שכל ענין חישוב השנים המעוברות לפי הלוח הקבוע, שהן בשנים גו"ח אדז"ט, שאין זה דבר קדמון, ואף לא נזכר בגמרא. עיי"ש.

[84]פד. כנ"ל בהערה פ"א, שמוסיפים עוד חודש לאיסור עבודת הקרקע, וכן לשאר איסורי שביעית.

[85]פה. את ענין שלושת הנושאים של מצוות השמיטה כתבנו בס"ד לעיל בפרקנו (בסעיף ה'). והא דהמצוות התלויות בארץ (לאפוקי שמיטת כספים) נוהגות רק בארץ, כ"כ למשל הרמב"ם (שמו"י ד', כ"ה-כ"ו), וכדלקמן בס"ד בסעיף הבא.

[86]פו. והיינו סוריה ועבר הירדן [ר' רמב"ם (ד', כ"ז-כ"ח). וראה במשנה (שביעית פ"ט מ"ב) שלכאו' עבר הירדן כא"י גם לשביעית], שדיניהן מבוארים לקמן (בהערות צ"ד וצ"ה).

[87]פז. רמב"ם (שמו"י ט', ג'). והוסיף שבזה"ז נוהגת רק מד"ס. ואע"ג שאין היובל נוהג, מ"מ שמיטת כספים נוהגת כדי שלא תשתכח תורת שמיטת הכספים מישראל. ועוד כתב דנוהגת מצוות שמיטת כספים בכל מקום, והיינו אפי' במקומות שלא תיקנו תרו"מ. וכ"נ מדברי הילקו"י (שמיטה א, ד; כד, א). ונחלקו הפוס' אי אכן נוהגת שמיטת כספים אף במקומות הרחוקים. שליראים (מצווה קס"ד) נוהגת בחו"ל אף במקומות הרחוקים, וכ"כ גם הב"ח (חו"מ סי' ס"ז ס"ה). ואילו לתה"ד (סי' ד') גזרו רק על המקומות הסמוכים לא"י [צה"ל (שמו"י ט, ל"א)]. וגבי זמננו, אכן יש מגדולי הפוס' שכתבו שבזה"ז אין שמיטת כספים כלל בחו"ל [רמ"א (חו"מ רס"י ס"ז). וכתב כך בדעת י"א, והוסיף שמנהגם לסמוך על שיטה זו]. אך הרבה אחרו' כתבו שמ"מ יר"ש יחמיר בזה אף בחו"ל [דרא"מ (שמו"י ט, יז). וע"ע בבה"ל (שם ד"ה "מד"ס")].

[88]פח. כן שנינו במשנה בקידושין (דל"ו, ב'), שכל מצווה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ. ע"כ. ופירש רבי יהודה בגמ' שם, שכל מצווה שהיא חובת הגוף, נוהגת בין בארץ ישראל ובין בחוץ לארץ. וכל מצווה שהיא חובת הקרקע אינה נוהגת אלא בארץ ישראל. וכ"כ בירו' (שביעית פ"ו ה"א). וכ"כ בתו"כ (ויקרא פרק כ"ה). וכ"פ הרמב"ם (שמו"י ד', כ"ה), והוסיף שכ"ה בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. ור' ע"כ בדברי הרמב"ן לויקרא (י"ח, כ"ה), מהר"י קורקוס, בילקו"י (פ"א ס"ד) ובדא"מ (ד, קפ"ו).

[89]פט. מקור ד"ז הינו במשנה שביעית (ו, א). רמב"ם (שמו"י ד', כ"ו). ונסביר בס"ד:

בסוף ערכין (דל"ב, ב) איפליגו תנאי אי קדושה ראשונה התקדשה רק לשעתה או גם לעת"ל. והסביר הרמב"ם (תרומות א', ה') הנ"מ בין קדושה ראשו' לשניה. שכל מה שהחזיקו העולים ממצרים הרי שנתקדש קדושה ראשונה. ולאחר שעלו בני הגולה (מבבל, בסוף הגלות הראשונה, בתחילת בית שני) והחזיקו במקצת הארץ, הרי שקידשוה קדושה שניה העומדת לעולם, לשעתה ולעתיד לבוא. והניחו עולי בבל חלק מהכיבושים שהחזיקו בהם עולי מצרים, ולא החזיקו בהם עולי בבל כפי שהחזיקו בהם עולי מצרים. והסביר הרמב"ם (שם) הטעם להבדל בין הקדושות, שקדושה ראשונה לפי שהיתה מצד הכיבוש בלבד, היתה לשעתה ולא קידשה לעת"ל. והיינו כיוון שהכיבוש בטל, נלקחה מהם הארץ ויצאו לגלות, לכן בטלה הקדושה. מאידך הקדושה השניה, שהיא קדושת עזרא, לא חלה ע"י כיבוש אלא ע"י חזקה - שהתיישבו שם, לכן קדושה זו אינה בטלה. ושאלו ע"כ, מה בכך שקדושה שניה היתה בחזקה, הרי סו"ס בטלה חזקה זו. כמו כן שאלו, מה בכך שקדושה ראשונה החלה בכיבוש, הרי סו"ס גם בה היתה חזקה של ישוב. וענה ע"כ הגרי"ד סולובייצ'יק (בס' על התשובה, עמ' 306-307), שהרי כבר כ' הרמב"ם (הל' בית הבחירה ו', ט"ז) שקדושת המקדש וירושלים אינה בטלה, לפי שקדושת המקדש וירושלים הינה מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה, ולכן קדושה זו עומדת לעד. ועפי"ד הרמב"ם הללו, הסביר הגרי"ד שבקדושה הראשונה כבשו תחילה את ארץ ישראל ורק לבסוף את ירושלים עיה"ק. ההאחזות בארץ נבעה מהכיבוש, ולכן כשבטל הכיבוש בטלה הקדושה. אך בקדושה השניה לא היה כיבוש, אלא עם ישראל התיישב סביב לביהמ"ק, ולאחר מכן בשאר חלקי א"י, ולכן קדושת א"י בזמן עזרא נבעה מקדושת בית המקדש ולא מהכיבוש. וכיוון שקדושת המקדש לא בטלה כי היא מפני השכינה, לכן גם קדושת א"י כולה אינה בטלה [הב"ד בס' שמיטה - הלכה ממקורה (רימון. בריש הפרק על גבולות הארץ)]. עוד נזכיר פה את דברי הרדב"ז (פ"א מתרומות) דכיבוש עזרא היה ע"י קדושה בפה, ולכן לא בטלה, משא"כ בכיבוש יהושע היה הכיבוש בלא קידוש בפה (שראה ברוה"ק שעתידין לגלות). וכ"כ בקרית ספר (פ"א מתרומות. ראה ע"כ בשו"ת דבר אברהם (א', י') ובחידושי הגר"ח לגיטין (מ"ז, א').

[90]צ. שנינו במשנה שביעית (ו, א) שהתחום שהחזיקו בו עולי מצרים (בכיבוש יהושע בן נון) הינו מכזיב ועד הנהר ועד אמנה. ע"כ. וכ"פ הרמב"ם (שמו"י ד, כו). ורבו מאוד הפירושים של גבולות תחום זה, ולעיתים ההבדל בין הפירושים הינו גדול מאוד, ואפילו קיצוני. לדוגמא, מיהו הנהר האמור כאן. יש מפרשים שכל גבולות אלה מדברים רק על הגבול הצפוני, והנהר הינו נהר המסמן את הגבול הצפוני (ראה ברש"י ובר"ע מברטנורא על המשנה הנ"ל), וזהו נהר בארץ לבנון הקרוי "נהר קאסמיה" שהוא הליטאני [הגר"ש ישראלי זצ"ל בס' ארץ חמדה (שער ד' סי' ו' דקע"ד). וכ"נ מדברי המהרי"ט (בשו"ת ח"א סי' פ"ד)]. ומאידך גיסא יש מפרשים שהכוונה לנהר בגבול הדרומי, והוא נהר מצרים (בעל התפא"י). ויש המפרשים שהכוונה לנהר פרת שבצפון מזרחה של א"י (בעל המלאכת שלמה בשם הר"ר יהוסף).

ומ"מ פטור בלא כלום אי אפשר, לכן נביא פה את עיקרי השיטות של הגבול הדרומי. בפר' "מסעי" (במדבר פל"ד פס' ג'-ה') מתארת התורה את הגבול הדרומי והמזרחי של א"י. מהפסוקים נראה שהגבול המזרחי מסתיים בדרום מזרח ים המלח, משם הוא פונה מערבה תוך ירידה מסוימת דרומה, כך שמעלה עקרבים נכלל בתוך גבולות הארץ. ולמעשה ישנן כמה שיטות עיקריות:

שתי שיטות סוברות שהגבול עובר במרכז הנגב. שיטה א': זו שיטת בעל תבואות הארץ [הב"ד בשו"ת משנת יוסף (ליברמן. ח"א סי' מ"ד)]: הגבול יורד מים המלח אל עין תמר. משם ממשיך על תוואי נחל צין. משם יורד לכיוון דרום-מערב אל עבר קדש ברנע, עולה לכיוון צפון-מערב אל נחל מצרים (שלדעתו הוא ואדי אל-עריש). לפי שיטה זו שדה בוקר הינה עדיין בתחומי א"י, ואילו מצפה רמון כבר אינה בגבולות הארץ. וכ"ד הגר"ח קנייבסקי [בדרא"מ (תרומות א, ז) ובבה"ל (שם ד"ה "מאשקלון")].

שיטה שניה היא שיטת בעל אדמת קודש [הב"ד בשו"ת משנת יוסף (שם)]: הגבול יורד מהקצה הדרום-מזרחי של ים המלח לעבר עין יהב (כשישים ק"מ דרומית לים המלח), פונה מערבה לכיוון הר לוץ, וממשיך לכיוון צפון-מערב עד ואדי אל עריש. לשיטה זו הגבול עובר דרומית למצפה רמון.

אמנם פה איתי המקום להעיר, ששתי השיטות הנ"ל נסמכות על שני ספרים: ספר תבואות הארץ (להרב יוסף שווארץ) וספר אדמת קודש (גולדהאר). ומצוי בידי קונטרס ארוך שחיבר אחד מיקירי קרתא דשופריא (הרב בנימין זאב שווארץ) אשר כולו תוקף את שני הספרים הללו. את השני מהם הוא תוקף בשל כך שלדעתו המחבר אינו פוסק ואפי' אינו בר אוריין, אלא הוא חוקר הקשור לחוגי ההשכלה [וראה גם בצי"א (ח"ג סי' כ"ג סק"י ד"ה "ועיין") שתקף ספר זה על בורותו בעניני זיהוי מקומות בא"י]. ואילו את הספר הראשון תקף בקונט' הנ"ל, בגלל שאת ידיעותיו על ארה"ק ושיטתו בכך רכש בבית ספר להשכלה, ולא בין כותלי הקודש. ומוכיח באותות ובמופתים על אי מהימנותם של שני הספרים הללו, הן מצד חוסר נקיון מדעות אפיקורסיות, והן מצד טעויות ענייניות חמורות בשני ספרים אלה (אמנם לקונטרס הנ"ל אין שום הסכמות מרבנים). ומתוך כך תוקף גם את ספר משנת יוסף (ליברמן), שביסס בספרו את הגבולות עפ"י שני הספרים הנ"ל. ואילו על ספר משנת יוסף סמכו רבני הבד"ץ של "העדה החרדית" פעיה"ק במשך שנים רבות, ועליו הם מתבססים עד היום לענין לקיחת יבולים מהערבה בשמיטה. ולפי"ז כל פסקיהם אינם נכונים כלל לענין הבאת פירות וירקות מהערבה שיש להם דין נעבד, שמור וספיחין. עכת"ד. ואני איני מכריע בכך, והדבר צריך הכרעה של גדולי הדור. ובפרט שד' הגר"ח קנייבסקי בדא"מ הינה כד' "תבואות הארץ", וכנ"ל. ומ"מ ידוע שרוב הבדצי"ם אינם מקילים בני"ד כמו שמקילים אנשי "העדה החרדית", אלא הם סוברים שהגבול הדרומי הינו יותר דרומה, כך שיוצא שישנם מקומות שאנשי הבד"ץ של "העדה החרדית" מחשיבים אותם כשטחי חו"ל, ומתירים בהם איסורי עבודה, שמור וספיחין, אך באמת לדעת רבני שאר הבדצי"ם שטחים אלה הינם ממש חלק מארץ ישראל, ושייכים בהם כל הדינים הללו.

שיטה שלישית הינה עפי"ד הרמב"ם (בהל' קידוש החודש י"ח, ט"ז) שהגבול הדרומי עובר בקו הרוחב 30֑ של כדור הארץ, שהוא סמוך לצומת נווה חריף [וכבר העירו, שהרמב"ם עצמו בהל' קידוש החודש (יא, יז) כ' שהגבול עובר בקו רוחב 29֑, והיינו כששים ק"מ דרומית לאילת [ר' שו"ת באהלה של תורה (ח"ג סי' א' סק"ו), ואמונת עיתך (כרך 70 הערה 26)].

שיטה רביעית הינה שהגבול עובר באילת. זו שיטת הגרי"מ טוקצ'ינסקי בס' עיר הקודש והמקדש (ח"ג עמ' רס"ד), וס"ל שמעלה עקרבים המוזכרת בפס' הכוונה לעיר עקבה. וא"כ כל האזור הדרומי לים המלח - כולל כל הערבה עד אילת - כולם כלולים בתחום א"י. וכן דעת הגר"מ אליהו זצ"ל (לקמן בהערה זו) ודעת הצי"א (כבהערה צ"ה). אולם לד' רוה"פ אין הלכה כשיטה זו [שכן היקלו בכך השבט"ה (ח"ה סי' קע"ג), שו"ת משנת יוסף, ס' שמיטה כהלכתה, ושכן ד' הגר"ש ישראלי זצ"ל. הב"ד בקטי"ש (פ"ד הערה 2)], ואכן יש המחמירים לעשות היתר מכירה באיזורים אלה [כל ד' שיטות הללו לקחנו מס' שמיטה - הלכה ממקורה (רימון. פרק גבולות הארץ, הל' גבולות עולי מצרים, עמ' 309) ומעוד ספרים]. וראה על כל זה לקמן בנספח כ"ד.

ולמעשה היום נוהגים כך:

הג"ר יעקב אריאל שליט"א בס' באהלה של תורה (ח"ג א', ה') הסיק שבכל הערבה לא חל איסור ספיחין, ויתכן שגם קדושת שביעית אין ביבולים משם. גם בכיבוש עולי מצרים כנראה לא נכללה הערבה בגבול ההתנחלות, ולכן יש מקום להקל בערבה גם בקדושת שביעית. אמנם אע"פ שיש להקל שם בספיחין שאיסורן מדרבנן, יש מקום להחמיר בזריעה ובקדו"ש שעיקרן מהתורה. לכן הגר"י אריאל הורה לישובי הערבה לא לזרוע בשנת השמיטה אלא אם כן יעשו שם גם היתר מכירה. עכת"ד. וכן לדעת הבד"ץ של העדה החרדית מעיקה"ד הלכה כבעל תבואת הארץ (כנ"ל שהגבול הינו הגבול הצפוני מבין השיטות, ועובר דרך נחל צין, צפונית למצפה רמון), אך משנת תשל"ג החלו אנשי הבד"ץ להחמיר יותר ולפסוק שרק קו הגבול הדרומי למצפה רמון הינו הגבול, ורק דרומה לו אינו נחשב כשטח של עולי מצרים [שו"ת משנת יוסף (שם)]. ומאידך יש שכתבו שהגבול עובר בקו הרוחב 30 מעלות (כדעה השלישית הנ"ל. שכ"כ בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל [הב"ד בהלכות שדה (גליון 93). והרה"ג רי"צ רימון שליט"א כתב בספרו (שם בדיני גבולות הארץ ססק"א) שכ"ד הילקו"י (עמ' 70), אך לא מצאתי כן בילקו"י].

ובאשר לד' הגרש"ז אוירבך זצ"ל, לא ברורה לי דעתו. שבספר שמיטה - הלכה ממקורה (שם) כתב בשם ספר אהלה של תורה דס"ל לגרשז"א שהגבול עובר בקו רוחב 30 מעלות. ומאידך י"א בשמו שהוא רואה את כל שטח הערבה כספק, אך למעשה יש להקל בזה במקומות שהעדה החרדית מקילים משום ספק דרבנן לקולא [הרה"ג משה מרדכי קארפ בסוף קונטרס "הגבול הדרומי ושטח הערבה"). וע"ע במנח"ש (ח"ג סי' קנ"ח).

וד' הגר"מ אליהו זצ"ל בס' מאמ"ר (פ"ב ס"ט) שאף אילת נחשבת כשטח א"י, כגרי"מ טוקצ'ינסקי זצ"ל הנ"ל. וכן דעת הצי"א (בח"ג סי' ר"ג סק"י), וכדלקמן (בהערה צ"ה).

עוד יש להזכיר את השיטה, שכיבוש עם ישראל גם כיום, ע"י צה"ל, יוצר קדושה על המקום. ושכ"ד כמה פוס' [ר' בס' קטי"ש (מהדו' תשפ"א. פ"א סי"ח ובהערה 20) בשם הגרא"י וולדינברג זצ"ל (בכרם ציון, ובצי"א ח"י סי' א' אות א' ס"ק ב'-ה'), הגר"ש גורן זצ"ל באמונת עיתך (מס' 50), ובתורה והארץ (ח"ז סי' ז'), הגר"א סולוביצ'יק זצ"ל, הג"ר יעקב אריאל שליט"א, ועוד].

לאחר כ"ז נזכיר את אחרוני זמננו שליקטו את הדעות השונות, והרוצה יעיין במקורותיהם [ארץ חמדה (ח"א שער ד' סי' ו'-ז'). דרא"מ (שביעית. פ"ד ס"ק ק"צ-קצ"ב) ובצה"ל (שם). ילקו"י (שביעית. פ"א סעי' ה'-ו'). ס' שמיטה - הלכה ממקורה (מאת הרה"ג רי"צ רימון שליט"א. פרק גבולות הארץ סק"א, בפרט בעמ' 308-310), קונטרס הגבול הדרומי ושטח הערבה (מאת הרה"ג משה מרדכי קארפ שליט"א. עיי"ש בתשובות גדולי דורנו). ופירוש הרב פנחס קהתי זצ"ל (על המשנה הנ"ל בשביעית). וע"ע בשאר האחרונים שדנו בכך. וקיצרנו.

[91]צא. במשנה שביעית (ו', א') שנינו: "כל שהחזיקו עולי בבל - מארץ ישראל עד כזיב". והיינו מגבול א"י שבדרום ועד כזיב [היא אכזיב. ר' יהושע (יט, כט) ושופטים (א, לא)] הנמצאת צפונית לעכו. תיאור ע"כ ראה בירו' (שביעית ו, א), בתוספ' (שביעית. ד, ה) ובספרי (דברים פרק נ"א). ופירט זאת הרמב"ם (תרומות א', ח'). בדרא"מ (ד, קפ"ז, קפ"ח וק"צ) ובס' שמיטה - הלכה ממקורה (רימון. בפרק על גבולות הארץ, סק"ג). עיי"ש. יש אומרים שהגבול הדרומי של שטחי עולי מצרים ושטחי עולי בבל - נגמר בשווה [ירו' שביעית (ו', א') וכפי' הגר"א. דרא"מ (ד', קצ"ו)]. וכן בצד מזרח סמוך לעמון ומואב, כיבושם וגבולם שווים [ירו' ותוספ' שביעית (ד', ד')].

ובאשר להרחבת הגבולות ע"י כיבוש החשמונאים, ר' בכס"מ (פ"ד הכ"ח), במל"מ (שם), ובריעב"ץ במו"ק (סי' ש"ו).

[92]צב. ראה משנה שביעית (פ"ו סוף מ"א), רמב"ם תרומות (א, ט) ושביעית (פ"ו הל' כ"ו-כ"ח). דרא"מ (שביעית פ"ד ס"ק קצ"ו, קצ"ז, ר"א, ר"ד ור"ה).

[93]צג. דאם נדע היכן לא חלה מצות השמיטה בדורנו, נוכל לעבד את השטחים שם ולהביא משם יבולים. ויש מקומות שספק אי דינם כא"י (כבסעיף הבא).

[94]צד. שנינו במשנה שביעית (ו', א'): שלוש ארצות לשביעית: כל שהחזיקו עולי בבל... לא נאכל ולא נעבד. וכל שהחזיקו עולי מצרים... נאכל אבל לא נעבד. מן הנהר ומאמנה ולפנים - נאכל ונעבד. ע"כ.

לגבי שטחי כיבוש עולי בבל:

לא נאכל: י"א שהכוונה לאסור הספיחים של תבואה וקיטניות שגדלו שם [רמב"ם (שמו"י ד', כ"ו)]. י"א שהכוונה שאינו נאכל לאחר זמן הביעור אם לא קיים מצוות הביעור [ר"ש על המשנה]. וי"א שאינו נאכל אלא בקדושת שביעית (ק"ו משטחי כיבוש עולי מצרים). וכתבו האחרו' כפי' הרמב"ם [מאמ"ר (ב, ו) וש"א].

לא נעבד: שאסורה עבודת הקרקע שם [רמב"ם (ד', כ"ו). מאמ"ר (שם ובנספח י"א)].

שאר מצוות השביעית: הן חלות כדין שטחי א"י [דרא"מ (ד, קפ"ט). ילקו"י (עמ' 70)].

לגבי שטחי כיבוש עולי מצרים (והיינו מחוץ לשטחי כיבוש עולי בבל):

עבודות הקרקע: י"א שאסורות [רמב"ם (ד', כ"ו). מאמ"ר (ב', ז'). ילקו"י (א, ה) ועוד פוס']. וי"א שעבודה מותרת [ר' שבה"א (ד', כ"ו סק"ד) בשם רגמ"ה (בחולין ז', א'), רש"י (בכמה דוכתי), סמ"ג, מאירי, רש"ס, מהרי"ט ועוד כמה פוס', רוא"ח. ובאשר להסבר שיטת רש"י, ר' במהר"י קורקוס בתרומות (א', ה')]. ויש מתירים שם אם מוכר את הקרקע בהיתר מכירה [ר' שבה"א (שם סק"ו). וכ"כ במאמ"ר (ב', ז' דל"ה)].

בענין איסור "לא תחונם" בשטחי כיבוש עולי מצרים, י"א שאין בהם איסור "לא תחונם" [קונטרס מדריך שמיטה לצרכן (יא, ו) בשם המנח"ח (מצוה צ"ד), שו"ת שמן המור (יו"ד סי' ד') ועוד אחרו']. ומאידך ר' באנ"ת (כרך ל"ד הערה 98 ד"ה "גם ליכא") שכתבו להיפך בשם שמן המור].

איסור ספיחין: אינו נוהג בהם: רמב"ם (ד', כ"ה-כ"ו). דרא"מ (ד', קצ"ג). מאמ"ר (ב', ז'). והטעם, דכיוון שאיסור ספיחים אינו אלא משום גזירה, לא גזרו שם [דרא"מ (ד, קצ"ה)].

בענין אם יש קדושת שביעית ביבולים הגדלים בשטחי כיבוש עולי מצרים: נחלקו הפוס' בכך: י"א שיש ביבוליהם קדו"ש [י"א שכ"ד הרמב"ם בפיהמ"ש (פ"ו מ"א). וכ"כ בדעת הרמב"ם המשל"מ, פאה"ש, בית הרידב"ז והחזו"א (סי' ג' סק"א). וכ"פ הרבה אחרו', מהם שו"ת מהריט"ץ, שו"ת נחפה בכסף. חזו"א (סי' כ"ו. סדר השביעית סק"ד), מנח"ש (ח"ג סי' קנ"ח דרכ"ה), ועוד הרבה אחרו'. הב"ד בספר שבה"א (פ"ד הכ"ו סק"ב). עיי"ש באורך. וכ"כ במאמ"ר (ב, ז ובהערה 18), ובילקו"י (פ"א ס"ה) ודרא"מ (ד, קצ"ג)]. ומאידך י"א שאין בהם קדושת שביעית [רש"ס (שביעית פ"ו ה"א), שו"ת מהרי"ט, הגר"א בשנו"א (פ"ו מ"א), הגרשז"א במעדנ"א ועוד הרבה פוס'. הב"ד בשבה"א (פ"ד הכ"ו סק"ב הערה 18)]. וע"ע בשבה"א (שם) עוד דעות גבי ני"ד.

בענין איסור סחורה והפסד במקומות אלה: י"א שאסור [דרא"מ (ד', קצ"ג). וכן כל שאר הפוס' דלעיל דס"ל שיש בהם קדו"ש]. וי"א שמותר [הפוס' הנ"ל דס"ל שאין בהם קדו"ש].

חיוב תרומות ומעשרות ממקומות אלה בשביעית: הדבר שנוי במחלוקת. י"א שפטורים מתרו"מ [מרכבת המשנה (שמו"י פ"ד הכ"ז), חזו"א (סי' ג' סקכ"ד), מעדנ"א (שביעית סי' ח' סק"י; תרומות פ"א ה"ה סק"ב) ועוד פוס'. ראה שבת הארץ (פ"ד הלכה כ"ו הערה 13) ודרא"מ (ד, קצ"ג)]. וי"א שחייבים בתרו"מ [סמ"ג. פאה"ש ועוד פוס'. ראה שבה"א (שם הערות 15, 19)]. וי"א שיפריש מספק מעשר עני [מאמ"ר (ב, ז; כ,י)].

הפקרת הקרקע: חייבים להפקיר שם הקרקע [דרא"מ (ד, קצג)].

חובת ביעור (מִשְכלה לחיה בשדה): י"א שחייבים בביעור [מל"מ (על הרמב"ם (פ"ד הכ"ו). חזו"א (בכמה דוכתי). דרא"מ (ד', קצ"ג). צה"ל (שם סכ"ט). ילקו"י (א, ה)]. וי"א שא"צ ביעור [רבנו הלל בספרי. ר"י בן מלכי צדק. ר"ש. רא"ש. ועוד פוס' [הב"ד בדרא"מ (ד', קצ"ה) וצה"ל (ד, של"ג)].

לגבי מקומות הסמוכים לגבול (מהנהר ומאמנה והלאה): ר' ברמב"ם (ד', כ"ו), בדרא"מ (ד, קצ"ו), ובילקו"י (עמ' 72).

לגבי מקומות הסמוכים לא"י - סוריא, עמון, מואב ומצרים: ר' דינם ברמב"ם (ד', כ"ז). אול"צ (דע"ד ואילך). ילקו"י (עמ' 81).

לגבי מקומות מסופקים אם הם בגבול עולי בבל, עולי מצרים, או שדינם כחו"ל (והיכן בחו"ל) ראה בהערה הבאה.

[95]צה. כפי שראינו בהערות הקודמות ישנן מחלוקות גדולות הן לגבי תחומי עולי מצרים, והן גבי תחומי עולי בבל. ובאמת אף בתוך גבול עולי בבל, במקומות שכיום נראה לכאו' פשוט שדינם כפנים הארץ, גם עליהם יש פקפוקים גדולים. ואכן כבר כתב הגרמ"א זצ"ל במאמ"ר (פ"ב ס"ח, ובמיל' סי' א' דקפ"ז) שרבו מאוד השיטות בני"ד, ואין מי שבקי להכריע בבירור הגבולות (שם בפ"ב). והוסיף (שם בדף פ"ח) שהגרב"צ אבא שאול זצ"ל נשאו לבו לרכז את כל השיטות בענין הגבולות, אך משראה את הספר "בר דרומא" שכבר ריכז כל זאת, אמר שזה יותר מידי מכדי שיהיה ניתן להכריע בזה דבר ברור. עכ"ד. וכ"כ כבר החזו"א (שביעית, סי' ג' סקל"ב אות ד') שאין אנו בקיאים גבי רצועת החוף התוחמת את הגבול המערבי של א"י [הב"ד בדא"מ (ד', קצ"ג)]. וכעין זאת כ' בילקו"י (פ"א הערה ה' דע"ג) שאין הדבר ברור לנו גבי מקומות מסוימים שלא כבשום עולי בבל. עיי"ש.

ולגבי דינם של המקומות המסופקים, כ' החזו"א בכ"ד (למשל בסי' ג' ס"ק י"ח ול"ב), שאין להקל בשום אופן לגבי המקומות המסופקים, דאיננו בטוחים כיום לדעת מיקום אותם המקומות, ואף השמות הנקראים כיום אינם תואמים בוודאות את השמות שבתקופת חז"ל [הב"ד בילקו"י (דף ע"א וע"ג שם). וכ"כ בדא"מ (ד סס"ק ק"צ) שכל המושבות המסופקות ספיחיהן אסורים. וכ"כ גם באול"צ (פ"ו שאלה א', בפרט עמ' פ'-פ"ב). וע"ע ברש"ס (פ"ו משביעית ה"א), שכתב שעזה שבימינו אינה עזה שבקרא. וכן פירש הגאון מווילנא על המשנה שם. אמנם ראה מה שכתבנו בס"ד בספרנו מקראי קודש הל' פורים (פרק ה הערות נ"ז ופ"ח, ובנספח כ"ז שם) שזו מחלוקת גדולה אם לסמוך על הארכיאולוגים בענין זיהוי המקומות (שם מישתעי גבי זמני קריאת המגילה שמצוותה מד"ק, שי"א שדינה כדאו', וא"כ יש צד לומר שחמירא טפי מני"ד). ומ"מ גם גבי שמיטה יש מקילים גבי ספיחין במקומות המסופקים [מאמ"ר (דקפ"ח), משום שמצרף הא דשביעית בזה"ז דרבנן, והיתר מכירה, והמקום מסופק אי הוי בגבול עולי מצרים. עכ"ד. וכאמור יש המצרפים את הספק במנין שנות השמיטה].

וגם מש"כ החזו"א שאין לסמוך על שמות המקומות כפי שהיו בזמן חז"ל. מצינו בין גדולי דורנו שכן התייחסו להרבה מקומות בשמותיהם כפי שהינם כיום. בס"ד נביא כמה מקורות בפוסקי זמננו שדנו גבי היישובים שבדורנו:

אזור ראש הנקרה, צפון רמת הגולן, עמק בית שאן: ישנן מחלוקות גבי דין המקומות הללו. למעשה מחמירים הן גבי עבודות הקרקע והן גבי איסור ספיחים [ראה בקטיף שביעית (פ"ד הערה 2), שו"ת באהלה ש"ת (אריאל. ח"ג סס"י א') בשם החזו"א. וע"ע באול"צ (דף פ"א, שכתב שלא ידוע מקומה המדויק של בית שאן), בילקו"י (דף פ"ב) ובספר שמיטה - הלכה ממקורה (רימון. פרק גבולות הארץ. הערה 98) שהביאו מקורות לדיונים אלה].

דרום רמת הגולן: ילקו"י (א, ח - שהחמיר בספיחין).

עבר הירדן: חזו"א (סי' ג' סקכ"ה). ילקו"י (פ"א הערה ח' עמ' 83).

העיר רמלה: מחלוקת אם בכלל היתה בתוך גבול עוליבבל. ויש אומרים שזו העיר גת שכבשה דוד מהפלישתים: ראה שו"ת אור לציון (דף פ"ב) וילקו"י (פ"א דף ע"ז).

העיר לוד וכפר חב"ד: ספק אם היו בתחום עוליבבל: ראה שו"ת אור לציון (דפ"ב. וכתב שמספק יש להחמיר בכל אזור רמלה).

הישובים תפרח, נתיבות ואופקים: י"א שיש צד להקל לגבי ספיחים בהם, ומ"מ אסור לעבוד בהם את עבודות הקרקע. וראה שו"ת אול"צ (דף פ"א).

העיר אשקלון: ראה דינה באול"צ (דף פ' ופ"א).

כל אזור הנגב המערבי: ראה ארץ חמדה (שער ד' סי' ו'-י'), וקטיף שביעית (פ"ד הערה 2).

דין הערבה הדרומית בכלל, והעיר אילת בפרט, ראה לעיל בהערות הקודמות שישנן מחלוקות ע"כ. וגם לגבי העיר אילת, לד' רוה"פ דינה כחו"ל לענין השמיטה [כנ"ל. וכ"פ למעשה גם בילקו"י (פ"א עמ' 73,74)]. וי"א שדינה כתחום עו"מ ואסור לעשות שם מלאכות הקרקע [מאמ"ר (פ"י ס"ט) עפ"י הגרימ"ט בס' ארץ ישראל (עמ' ל"ד-ל"ה, פ"ב-פ"ד)]. וע"ע בצי"א (ח"ג סי' ר"ג סק"י) שג"כ כתב שדין אילת כא"י (שם דן לענין יו"ט ב' דגלויות. והוכיח שהיה שם ישוב יהודי כבר בזמן בית המקדש הראשון). ומ"מ כבר התייחסו לדברי הצי"א הללו הג"ר זלמן קורן שליט"א [בקובץ מוריה (תשנ"ד. גליון רכ"ו-רכ"ח)] וכן הג"ר יוסף ליברמן בשו"ת משנת יוסף (ח"ב עמ' קל"ג), ודחו בתוקף את דברי הצי"א הללו גבי אילת.

עוד לגבי תחום הגבול הדרומי ראה בספר קטיף שביעית (פרק ד'), וקונטרס "הגבול הדרומי ושטח הערבה" (להרה"ג משה מרדכי קארפ שליט"א. עיי"ש בסופו תשובות רבני דורנו).

ועוד גבי תחומי עולי מצרים ובבל וכדו', ראה בס' ילקו"י (עמ' 73. הרבה מקורות שם), ושו"ת אול"צ (פ"ו דע"ד ואילך).

[96]צו. כמש"כ באבות "עשה לך רב". ומ"מ מזכירים אנו שוב את דברי הקונטרס הנ"ל (בהערה צ') שפקפק בפסיקת חלק מרבני דורנו (בפרט רבני העדה החרדית, פעיה"ק) גבי זיהוי הגבול הדרומי, שטעו והקלו לומר שממקום שהינו תחומי א"י חישבו שהוא כבר חו"ל לענין השמיטה, ומתוך כך מקילים באיסורי עבודות הקרקע וספיחין ממקומות הללו. וכבר כתבנו לעיל שאיננו מכריעים בכך. ומ"מ לד' רוב ככל רבני הבדצי"ם השונים אין להקל כאנשי העדה החרדית.

[97]צז. ישנם דברים שיש להם קדושה והדבר מתבטא גם בכך שיש מצווה באכילתם. זאת מצאנו למשל בבשר הקרבנות, ובתרומה [כמש"כ הרמב"ם (ספר המצוות, עשין מצווה פ"ט) וראה ברמב"ם שם שיש נ"מ בין קודשים לתרומה, שאת בשר הקדשים יש חובה לאכול. וקדשי קודשים, כבשר חטאת ואשם, באכילתם תשלם כפרת המתכפר, ולכן נאמר בה לשון ציווי באכילה. וכן באכילת קדשים קלים, יש לאו דנותר. אמנם גם על אכילת תרומה מברכים "אקב"ו על אכילת תרומה"]. וכן יש ערך לאכילת פירות מעשר שני [רמב"ם (שם ובמצווה קכ"ט)].

והנה בגמ' במס' ע"ז (נ"ד, ב') למדנו שגם לפירות שביעית ישנה קדושה, וזאת מהפס' "יובל היא, קֹדש תהיה לכם" (ויקרא כ"ה, י"ב), ולא עוד אלא שאפי' שהחליף פירות שביעית במעות או בדבר אחר, בכל אופן הקדושה נשארת גם בפירות השביעית [אחרון אחרון נתפס בשביעית, ופרי עצמו אסור (רמב"ם. פ"ו הל' א', ו', ז')].

מתוך זה יש שרצו ללמוד שכיוון שלפירות שביעית ישנה קדושה (כנ"ל), הרי שגם באכילתן יש מצווה. שהרמב"ן (בהשמטות לספר המצוות, שכחת העשין ג') כתב שהכתוב נקט בפס' "ואכלו אביוני עמך", לשון אכילה, ולא נקט לשון עזיבה (כמש"כ "לעני ולגר תעזוב אותם", כבלקט ושכחה). ומתוך זה יש שהבינו שלדעתו יש ממש מצוות עשה באכילת פירות שביעית [מגילת אסתר (על הרמב"ן שם) והמהרי"ט אלגאזי (הל' חלה לרמב"ן כ"ו, ב' ד"ה "והנה"), וזאת מהטעם הנ"ל דקדושה. וראה בשבט"ה (ח"ט סי' רל"ב) שכתב שכ"נ בדעת רש"י בפסחים (דנ"ב, ב'). וע"ע בתוספ' שביעית (ו, ב) וברא"ש שביעית (ח', ב') ובס' שמיטה - הלכה ממקורה (רימון. פרק קדושת שביעית, עמ' 181)].

[98]צח. כ"כ בשו"ת שרידי אש (ח"ב סי' צ') והחזו"א [(שביעית. י"ד, י'). הב"ד בדא"מ (ה', ב' ועוד) וכ' שא"צ להשתדל לגמור פ"ש, אלא שדי להשאירן שירקבו. והוסיף הוכחה לדעה זו, שהרי אין מברכים ברכה מיוחדת על אכילת פירות שביעית (שלא כאכילת תרומה ומע"ש). עיי"ש, ובס' שמיטה - הלכה ממקורה (שם, עמ' 182), ובתחומין (חלק כ"ח עמ' 331)].

[99]צט. והיינו לחוש לדעה שיש בכך מצווה. כ' מרן הגראי"ה זצ"ל בשו"ת דעת כהן (סי' ר"מ), שאע"פ שאין איסור להניח את פירות השביעית עד שירקבו, מ"מ עדיף לאוכלן ולקיים מצוות אכילת פ"ש. ע"כ. וכעין זאת כ' גם בשו"ת שבט"ה (ח"ד סי' רל"ב), שאין מצווה בקו"ע לאכול פ"ש, אך פירות שיגיעו להפסד אם לא יאכלם, יש מצווה באכילתן [עיי"ש (בסק"ד). הב"ד הרי"צ רימון (שם הערה סח)]. וכיוון שזו הדעה האמצעית, נקטינן כדעה זו [כעין הכלל שכתבו הר"ן ביומא (דפ"ב, א'), הרדב"ז (א', רמ"ט; ד' קפ"א). ביד מלאכי (סי' תע"ז). שדי חמד (מערכת ה' כלל ל'). יחו"ד (ח"ו סי' כ"ז), שיש לתפוש סברא אמצעית].

עוד נזכיר מש"כ מרן הגראי"ה זצ"ל בשבה"א (בקונטרס אחרון פרק כ"א) וז"ל: ואם יש מצוה באכילת פ"ש, י"ל שאסור לשבת בתענית רשות מי שיש לו פ"ש כל זמן שלא אכלן. עכ"ל.

וכיוון דמשתעינן גבי קדושת פ"ש נביא פה את הדין האם צריך ליטול ידים לפני אכילת פירות שביעית.

אמרו בתוספ' (שביעית ו', ו'): שמן של שביעית, אין סכין אותו בידים טמאות. ע"כ. וכ"פ הרמב"ם (שמו"י ה, ז). והטעם, כ' בערוה"ש (זרעים. סי' כ"ד סעי' י"ד) בשל קדושתן של פירות שביעית. ע"כ. וע"ע במקדש דוד (זרעים סי' ט' סעי' ה'). ולמעשה האם יש ליטול נטילת ידים זו. החיי"א כ' שראוי ליטול ידים לפירות שביעית [שערי-צדק (יז, י). הב"ד בס' שמיטה - הלכה ממקורה (רימון. פרק קדושת שביעית)]. ואילו מרן הגראי"ה זצ"ל כ' שהמקדש עצמו בנטילה זו גם בזה"ז - תבוא עליו ברכה (והיינו שאין חובה בכך). ולמרות שהגמ' מתנגדת לנט"י לפירות (יבשים) שהנוטלן אינו אלא מגסי הרוח (חולין דק"ו, א'), בכ"ז מותר ליטול ידיו לפני אכילת פ"ש מחמת שם הקודש הנקרא עליהם [שבה"א. קונט' אחרון (פכ"ה)].

ומ"מ רואים מהפוסקים הללו, שלמרות שאין חובה ליטול ידיים לפני אכילת פירות שביעית, בכל אופן יש בהם קדושה מסוימת.

[100]ק. ברור שהבטחת התורה לשומרי שמיטה הינה אמת לאמיתה כפשוטה (וכפי המבואר בסעיף הבא, יש מחלוקת אם הבטחה זו אמורה גם כשאין התנאים מאפשרים לקיים את מצוות השמיטה כפי שהינה מהתורה, אלא השמיטה מתקיימת רק עפ"י דברי חכמינו ז"ל).

והעירוני, שלכאו' בני"ד גבי אופן חלוּת הברכה בשנה השישית, יש מחלו' בין שני גדולי עולם: מרן הב"י לבין רבנו אור החיים הקדוש. שבדרשות מרן (למרן מהרי"ק בעל הב"י, פרשת "בחוקותי", עמ' 152-153) הסביר מרן שאין הכוונה שהשדה יוציא פי שלושה תבואה בכמות מאשר הכמות הרגילה, ובמקום להוציא חמישים כור חיטה יגדלו מאה וחמישים כור חיטה. שאין זו הכוונה. אלא הכוונה שהברכה תהיה באיכות היבול. וה' ברצונו יתברך יתן ברכה באותם חמישים הכור, שיאכלו ויאכלו ולא יחסר החמישים כור. וזה יהיה נס כמו אסוך השמן (במלכים ב' פ"ד פס' ב') וכד הקמח וצפחת השמן (מלכים פי"ז פס' י"ד), שה' יתן ברכה בדבר מועט. עכ"ד. ואילו לד' רבנו אור החיים הקדוש (עה"פ "וצויתי את ברכתי") הברכה תהיה גם בכמות וגם באיכות. וע"ע בפירוש הספורנו עה"ת בויקרא (כ"ה, י"ט-כ"א) שכתב דעה ממוצאת בני"ד. שתחילה תהיה ברכה באיכות במעיהם, ואם בכל זאת לא יהיה להם ח"ו בטחון גמור, וישאלו "מה נאכל", אזי יצווה ה' יתברך ותהיה ברכה גם בכמות. עיי"ש.

ופה מקום להזכיר את מש"כ הכת"ס (ויקרא פרק כ"ה) בשם אביו, החת"ס, שאחד מטעמי השמיטה הוא דע"י השמיטה רואים שהתורה הינה מהשמים, ולא מרע"ה מפי עצמו אמרה, כי לא יתכן שמשה יבטיח שהתבואה תהיה מבורכת לשלוש השנים שהריהו דבר שאינו בטבע. אלא גם מכאן מוכח שהתורה הינה מן השמים [הב"ד ילקו"י (שמיטה. במבוא, דל"ד)].

ובס"ד נביא מעט מעשים שקרו בזמנינו, להראות שכבר בדורנו אנו מתנהג עמנו הבורא במידת החסד לשומרי השמיטה [מתוך ספר ילקו"י (שמיטה. עמ' 52-54)]. חקלאי ממושב כפר שמואל חזר בתשובה, וביום הכיפורים של השנה הששית ביקש מחכם אחד שיתפלל שבאותה השנה ירדו גשמי ברכה, כיוון שבשנה הקודמת היו היבולים דלים. אמר לו החכם, שאכן יש להתפלל כך, בפרט שהשנה הבאה הינה שנת שמיטה. הלה לא ידע מהי שנת שמיטה, וכאשר הוסבר לו הדבר ואת השלכותיו, החליט בו במקום לשמור את כל דיני השמיטה, ולא לגעת בשדהו כלל בשמיטה. כך עברה לה השנה הששית, כשבסופה הוא גילה שקיבל יבול בשיעור פי עשרה מהיבול של השנה הקודמת. הדבר היה לפלא לכל אנשי המושבים, ששחו על המאורע זמן זמנים טובא. וכל זה קרה רק בשל כך שקיבל על עצמו בתמימות ובהחלטיות לשמור את כל דיני השמיטה ככתבם וכלשונם.

ונביא עוד כמה מעשים שקרו: הרב הצדיק רבי סלמאן מוצפי זצ"ל, היה נוהג לזרוע לעצמו חיטים לצורך אפיית מצה שמורה. פעם אחת מדד את משקל הקמח שנטחן מחיטיו, ומצא את משקלו כשבעה ק"ג. אך כששקל את הקמח שנטחן מהיבול של השנה הששית, מאותה כמות של זרעים שזרע בשנה החמישית, מצא שהקמח שקל עשרים ואחד ק"ג - פי שלושה מהיבול של השנה החמישית. ונתקיימה בו הברכה האמורה בתורה, שיבולי השנה הששית יהיו פי שלושה מיבולי שנה רגילה - על מנת שיספיקו לשנת השמיטה, ולמשך השנה השמינית, עד שתצמח התבואה החדשה. שהרי המצות לליל הסדר של השנה השמינית לא יכולות להיות מחיטים של השמינית, שהריהן אסורות עד ט"ז בניסן בשל איסור חדש, כמבואר בשו"ע (או"ח תפ"ט, י' ויו"ד סי' רצ"ג).

סיפר הרה"ג שניאור ריוח שליט"א: כיון שמצוה לפרסם את מעשי השי"ת בעולם, נזכיר שבשנת השמיטה הקודמת ירד באיזור המועצה האיזורית גזר, ברד חזק וכבד מאד. וכידוע שכאשר הברד יורד, הוא משמיד כל פריחה ולבלוב שעל העצים. וכך היה, שבכל האיזור הוזקו הכרמים בסכום של כ-8 מליון ש', ובמושב בית עוזיאל שבו שומרים שמיטה כדת וכדין, לא נפל אפילו לבלוב אחד, למרות שירד ברד חזק כבכל האיזור, והיה זה לפלא.

ובספר שמיטה בהלכה ובאגדה (עמוד קסז) הביא מה שכתב הרה"ג רבי בנימין מנדלזון מקוממיות. אחרי שנת השמיטה תשי"ב לא היו חטים לזרוע, לפי שבחטים משביעית לא רצו לזרוע, ובדוחק השיגו חטים מקיבוץ סמוך מהשנה הששית, חטים שבורים ומתולעים שלא היו ראויים לזריעה כלל. ושאלו מה לעשות, ואמרתי להם, אם אין חטים אחרים תהיו מאמין בחי עולמים וזורע [כלשון הירושלמי המובא בתוס' שבת ל.] והשי"ת יעזור לחטים אלו. והנה כל הסביבה שחקו עלינו על שזורעים חטים כאלה, והזהירו שלא נעשה נזק גדול כזה. ובשנה זו גם לא היו גשמים בתחלת החורף, וכל אלה שחרשו בסוף שביעית וזרעו תיכף במוצאי שביעית, נרקבו זרעיהם בקרקע היבשה. ואנחנו לפי שלא חרשנו בסוף קיץ של שנת השמיטה, וגם לא בחול המועד של מוצאי שביעית, נמשכה חרישתינו עד מאוחר לתוך החורף. ואחר כך נמשכה זריעתינו, וכשגמרנו, התחילו הגשמים לרדת בשפע, והצלחנו בתבואה הצלחה מרובה, ונעשו פלאות בחטים השבורים והמתולעים שזרענו, בעוד שבכל הסביבה לא היה יבול. והיה לאות שהשי"ת שולח את ברכתו לשומרי שביעית גם בזמן הזה [והיינו שכר על המסירות לשמור שמיטה כהלכתה].

ועוד סיפר שם, כי בשנת השמיטה תשי"ט, בחודשים הראשונים היו זרועים בשדות מאכלי בהמה שנזרעו לפני שביעית, שמותר לקצור בשביעית, ולאכול בקדושת שביעית, כשיטת הרמב"ן שנוהגים כן בארץ ישראל. והנה ביום ששי אחד בא ארבה לרוב הכפרים הסמוכים, ואנשי מקומנו באו בחרדה שיש סכנה גדולה של אכילת כל הנזרע על ידי הארבה. והנה בא מחנה גדול של ארבה עד לגבול קוממיות. וכשאך הגיע לגבולינו, תיכף פנו לנו עורף, וכלעומת שבאו כן הלכו, ולא נשאר ארבה אחד בכל גבולינו, ולא הזיקו במאומה! וסיפורים אלה מדברים בעד עצמם. ולא נאריך יותר.

[101]קא. עפ"י מסקנת הגמ' בנדרים (דס"א, א') אליבא דרבנן. והיינו כשיהיה היובל אחר השמיטה השביעית, שתהיה ברכה ליבולי השנה הששית עצמה, הן לשנת השמיטה, הן לשנת היובל, והן לשנה הראשונה של השמיטה והיובל הבאים (עד השלב בו נאכל מתבואת השנה הראשונה עצמה). ואם אכן תהיה הלכה כחכמים, וכמו שפסק הרמב"ם (שמו"י י', ז') הרי שאכן בעזרת ה' תהיה אז ברכה לארבע שנים.

[102]קב. כ"כ הסמ"ע (בחו"מ ס"ז, ב') שדייק מד' התוס' בגיטין (ל"ו, א' ד"ה "ותקון"), שבזה"ז ששמיטה היא רק מדרבנן, ליכא הבטחה של "וציויתי את ברכתי". וכ"כ הגר"י ענגיל בס' אוצרות יוסף (דנ"א סעי' ק"ב). וכ"ד פאה"ש (כ"ט, ד'), וכ"מ מהחת"ס בגיטין (דל"ו, א). וכ"כ מרן הגראי"ה זצ"ל (באגרות הראי"ה. אגרת תקנ"ה המפורסמת, ד"ה "תמיהני"), שאין אנו ראויים שיתגלה בפועל הנס הגלוי של ברכת "וציויתי" מפני כמה סיבות. וכ"כ הגר"א שפירא זצ"ל (הרה"ר לישראל וראש ישיבת "מרכז הרב"), שעדיין לא זכינו לברכת ה' שיתקיים בנו הכתוב "וציויתי" וגו'... וכבר כתבו רבותינו בנידון זה, שכל ההבטחה האלקית היא בזמן שהשמיטה מהתורה [הב"ד בס' קטי"ש (עמ' פח). עיי"ש במכתבו החשוב דברים כדורבנות בעד היתר המכירה, ודוחה בטוטו"ד את טענות האוסרים את ההיתר. עיי"ש. ואכ"מ]. הב"ד בילקו"י (א, כו), ובס' שמיטה - הלכה ממקורה (מהדו' תשע"ד, עמ' 260-261; 68-69) ובש"פ. ונוסיף, שהחזו"א (י"ח, ד') כ' לגבי הברכה, שאפשר שיגרום החטא לקפחה. ע"כ.

[103]קג. כ"כ בחידושי הרי"מ מגור על גיטין (דל"ו, ב') וכ"כ החזו"א (שביעית. סי' י"ח סק"ד). הב"ד בילקו"י (עמ' 169). וכ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר (שמיטה. ב, ה. וכתב שלמרות שהסמ"ע כתב כך, מ"מ המציאות מוכיחה שגם בזה"ז ישנה ברכה, ולמפורסמות א"צ ראיה. ע"כ).

י"א שאין בימינו את הבטחת התורה, אך מ"מ במציאות יש ברכה [ילקו"י (א, כו)]. וע"ע בחזו"א (סי' י"ח סק"ד) מהי כוונת ההבטחה.

ההשלכות למחלו' זו הינן למשל האם לעשות היתר מכירה. הרב הנצי"ב סובר בתשובותיו "משיב דבר" (ח"ב סי' נ"ו) שכיוון שהתורה הבטיחה לנו את ברכת "וציויתי את ברכתי" הרי שאין לעשות המכירה. ע"כ. וענה ע"כ בילקו"י (פרק כ"ה. עמ' 790), שי"ל שהברכה אינה אלא בזמן ששמיטה דאו', כסמ"ע. ע"כ. אלא שצ"ע אי תלוי הא בהא. דאם היתר מכירה מותר, הרי דשרי אף כשיש את ברכת השמיטה. ואם הוא אסור, לכאו' אין להקל בו גם אם מפסיד הון רב (ר' רמ"א בשו"ע יו"ד קנ"ז, א'). וחכ"א ענה, דכיוון שאין הברכה מובטחת, וכדברי הסמ"ע הנ"ל, לכן סומכים על היתר המכירה, למרות הדוחק שבו. ע"כ.

וע"ע גבי ני"ד בעקדת יצחק (ויקרא פכ"ה דקמ"ח) ויבי"א (ח"י חיו"ד סס"י לט).

[104]קד. ועיי"ש שי"א מעיקר הדין אין מצוות שמיטה כלל בדורות אלה. ומ"מ לא קיי"ל הכי. ורק נחלקו הפוס' אי מצרפינן סברה זו כדי להקל.

[105]קה. חזו"א (סי' י"ח סק"ד). והוסיף, שמסתבר שהברכה היתה גם בזמן בית שני, וגם אחר החורבן, אף ששביעית בזה"ז מדרבנן. דבי"ד של מעלה עושים מה שגוזרים בבי"ד של מטה, והברכה נאמרה אחר שעשו את ההשתדלות. ועד כמה יש להשתדל הרי שמסור הדבר לחכמים עפ"י עיון התורה ברוח קודשם [הב"ד בילקו"י (פכ"ה עמ' 790), ובדא"מ (א, צ"ז) ובס' שמיטה - הלכה ממקורה (רימון. בפרק סוגי הפיתרונות השונים. עמ' 261)]. והיינו שכיוון שבי"ד של מטה - חכמינו ז"ל - גזרו שתהיה שמיטה אף בזה"ז, הרי שגם מהשמים יסייע הקב"ה לעם ישראל לקיימה כראוי. ולאור דברים אלה מובן מדוע התאמצו הפוסקים למצוא פתרונות הלכתיים לשאלת אכילת יבולי השביעית, למרות ההבטחה האלקית של ציווי הברכה.

ואגב דברי החזו"א, נזכיר את מה שכבר אמר מרנא הגר"א ז"ל, שאכן הטבע משתנה לפי החלטת ביה"ד. וכך הסביר את דברי הירו' בכתובות (פ"ב ה"י) לגבי בנתיה דמר שמואל, עפי"ד הירו' בכתובות (פ"א ה"ב): רבי אבון דרש את הפס': "אקרא לאלקים עליון, לא-ל גומר עלי", קטנה בת שלוש ויום א', ונמלכו ביה"ד לעברו - הבתולין חוזרין, ואם לאו - אין הבתולין חוזרין. ע"כ [הב"ד בס' הגאון החסיד מוילנא (פרק י"ד הערה 9. עיי"ש)]. וע"ע בד' רבנו המאירי בכתובות (די"א, א') בביאור ד' הירו' הנ"ל. ובס"ד נלענ"ד שכן ניתן ללמוד גם מדברי הגר"א בהסברו מדוע התנאים נחלקו, וכ"א מהם הוסיף למספר המחלות שה' היכה במצרים, כדי שעי"כ ינצלו ישראל מאותן מחלות, וכמ"ש הכתוב: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך", שע"י מאמר תנאים אלה מן השמים ישמרו על עם ישראל ממחלות רבות ככל האפשר [ס' הנ"ל על הגר"א (שם בהערה 8)]. וכ"כ הגרע"י זצ"ל בחזו"ע על ההגדה ש"פ (דע"ב) בשם הגר"א בקול אליהו (ס"ק רמ"ח).