מקראי קודש

אודות בית

פרק ה: הלכות ליל יום הכיפורים

א. טרם התקדש החג, נוהגים ללכת לבית הכנסת בבגדי שבת. יש הלובשים בגדים לבנים, ורבים מהאשכנזים (בפרט החזנים) נוהגים ללבוש על בגדיהם חלוק לבן (הנקרא "קיטל"). למנהג כולם מתעטפים בטלית בברכה מבעוד יום, כדי להתפלל את תפילת ערבית כשמעוטפים בה. ומי שלא בירך על עטיפת הטלית לפני השקיעה, יתעטף בה לאחר מכן מבלי לברך.


ב. למנהג הספרדים פותחים ואומרים בנעימה את הפיוטים "לך אלי תשוקתי" ו"שמע קולי". ומנהג רוב האשכנזים לומר "תפילה זכה", כשחלקם אומרים אותה לפני "כל נדרי", וחלקם אומרים אותה לפני ערבית.


ג. מוציאים את ספר התורה היותר מהודר שיש בבית הכנסת, ועמו אומרים "כל נדרי", ויש המוציאים כמה ספרי תורה. למנהג האשכנזים, הרב הגדול שבקהל, או שליח הציבור, אומר שלוש פעמים או יותר את הפסוק "אור זרוע לצדיק" וגו', כאשר שני אנשים האוחזים ספרי תורה בידיהם עומדים משני צידיו. ועוד אומר הוא שלוש פעמים: "על דעת המקום ועל דעת הקהל" וכו'. ולמנהג הספרדים אף שליח הציבור אוחז ספר תורה בידיו, ואומר פעם אחת "בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה" וכו', ומוסיף ואומר שלוש פעמים "כל נדרי", ורק לאחר מכן אומר פעמיים את הפסוק "אור זרֻע לצדיק" וכו'.


ד. טרם שקיעת החמה (ולמנהג חלק מהספרדים, אף לאחר רדת הלילה), אומר שליח הציבור בכוונה ובקול רם שלוש פעמים את "כל נדרי". למנהג הספרדים חוזר הקהל לאומרו בכל פעם לאחר שליח הציבור, ולמנהג האשכנזים אומר זאת הקהל בלחש יחד עם שליח הציבור. ולמנהגם, מוסיפים שליח הציבור והקהל לומר שלוש פעמים את הפסוק "ונסלח לכל עדת בני ישראל" וגו'. שליח הציבור אומר את הפסוק "סלח נא" וגו', והקהל עונים ואומרים שלוש פעמים: "ויאמר ה', סלחתי כדברך", כששליח הציבור חוזר על כך אחריהם. ויש לדעת, ש"כל נדרי" אינו תפילה או פיוט, אלא תוכנו הוא ביטול והתרת נדרים.


ה. נוהגים ששליח הציבור (ולמנהג הספרדים - האוחז את ספר "כל נדרי") מברך ברכת "שהחיינו", ומכוון להוציא ידי חובה את הקהל . ונכון שכל אחד מהקהל יברך עמו ברכה זו בלחש, אלא שיקדים לסיימה לפניו, על מנת שיוכל לענות "אמן" (וכל המברך "שהחיינו" מבעוד יום, נאסר מאותה העת בכל איסורי היום). ומי שבירך כבר "שהחיינו" בביתו, כגון אותן הנשים המברכות ברכה זו בעת הדלקת הנרות בבית, לא יברכנה שוב, אלא ישמע את הברכה ויענה "אמן". ולמנהג הספרדים אומרים לאחר מכן "השכבה" לנפטרים.


ו. משהגיע הזמן מתפללים תפילת ערבית. פותחים באמירת "ברכו" (ויש מהספרדים המקדימים לומר "והוא רחום"), וקוראים את קריאת שמע וברכותיה. ויש לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקול רם. ונוהגים הספרדים וחלק מהאשכנזים לומר לאחר ברכת "השכיבנו" את הפסוק "כי ביום הזה יכפר עליכם". ולמנהג כולם אומרים חצי קדיש, וממשיכים בתפילת העמידה, ככתוב במחזורים (דיני תפילת עמידה זו, ודין הטועה בה, ראה כאן במקורות).


ז. לאחר תפילת העמידה אומרים סליחות. למנהג האשכנזים מתחילים לומר "יעלה תחנוננו מערב", וממשיכים את הסליחות כשבחלקן פתוח ארון הקודש. לאחר מכן אומרים "אבינו מלכנו", קדיש "תתקבל" ו"עלינו לשבח", ויש המוסיפים לומר מזמור "לה' הארץ ומלואה" לפני הקדיש. אחר "עלינו לשבח" אומרים חלק מהאשכנזים את מזמור "לדוד, ה' אורי וישעי", "אדון עולם" או "יגדל אלקים חי" (ויש האומרים את שניהם), ואת ארבעת המזמורים הראשונים שבתהילים, וכל האשכנזים אומרים שיר היחוד ושיר הכבוד. ולמנהג הספרדים מתחילים את הסליחות באמירת "תפלה לדוד". לאחר הסליחות אומר שליח הציבור קדיש "תתקבל", וממשיכים באמירת ארבעת המזמורים הראשונים שבתהילים, מוסיפים לומר מזמור "לה' הארץ ומלואה", בקשה על פרנסה, קדיש, "עלינו לשבח" ו"יגדל אלקים חי".


ח. בתפילות יום הכיפורים אומרים וידוי מספר פעמים. ויש לעמוד בעת אמירת וידויים אלה.


ט. בעת ששליח הציבור אומר וידוי בחזרת תפילת העמידה, צריך הקהל לעמוד ולומר את הוידוי עמו. ומי שכבר התוודה, ולאחר זמן מצא ציבור אחר או ש"ץ של מנין אחר האומרים וידוי, למנהג הספרדים אינו צריך לומר שוב את הוידוי, אלא יעמוד וישמע זאת מהאומרים אותו. ולמנהג האשכנזים צריך הוא להתוודות עמהם, ודיו שיאמר: "חטאנו, עוינו, פשענו". ודין זה נוהג אף בשאר ימות השנה. ושאר דיני הוידוי ראה לעיל בפרק ג'.


דיני ערבית של יום הכיפורים שחל בשבת:


י. כאשר חל יום הכיפורים בשבת, אומרים קבלת שבת לפני תפילת ערבית. מתחילים מ"מזמור שיר ליום השבת", ומסיימים במזמור "ה' מלך גאות לבש" ואין אומרים את פרק "במה מדליקין". האשכנזים המתפללים בנוסח ספרד מקדימים לומר גם את מזמור "הבו לה' בני אלים", "אנא בכח" וכו' וכן את ההתחלה והסיום של "לכה דודי", ולמנהג הספרדים וחלק מהאשכנזים מוסיפים לומר גם את פסוקי "ושמרו" לאחר ברכת "השכיבנו".


י(1). כשחל יום הכיפורים בשבת מזכירים בתפילת העמידה כמה פעמים את השבת בברכה האמצעית, ומסיימים אותה במילים "ברוך... מקדש השבת וישראל ויום הכיפורים". ובעת הזכרת השבת בתפילת עמידה זו, יש לכוון לצאת ידי חובת הקידוש של שבת. ועוד מדיני תפילת עמידה זו ודיני הטועה בה ראה כאן במקורות.


יא. לאחר תפילת העמידה אומרים "ויכֻלו" וברכה מעין שבע. ובברכה מעין שבע אין שליח הציבור אומר "הא-ל הקדוש" אלא אומר "המלך הקדוש" (ואם טעה, ראה דינו בפרק א' סעיף י"ז). ואם מתפללים במקום שלא ייחדוהו לבית כנסת כל ימות השנה, אלא רק ליום הכיפורים בלבד, יש שאינם אומרים כלל ברכה מעין שבע. ויש מהאשכנזים המוסיפים לומר בלילה זה "מזמור לדוד, ה' רועי" וגו' כבכל ליל שבת.


יב. מנהג האשכנזים שלא לומר "אבינו מלכנו" ביום הכיפורים שחל בשבת (מלבד בתפילת הנעילה שהם אומרים זאת) וכן נוהגים חלק מהספרדים. אך רוב הספרדים אומרים "אבינו מלכנו" אף בשבת. ולמנהג כולם אומרים את הסליחות והתחינות בשבת כביום חול, מלבד חלק מהאשכנזים שמקצרים בסוף הסליחות.


דינים כלליים לתפילות יום הכיפורים:


יג. יש מהאשכנזים הנוהגים להגביה מעט את קולם בתפילות הלחש של יום הכיפורים, כדי להתפלל ביתר כוונה. ומנהג הספרדים ושאר האשכנזים שלא להגביה את קולם בתפילות אלה יותר מהרגלם. ולמנהגם, יש מהם האומרים שצריך להתפלל באופן שישמע הוא עצמו את תפילתו (אך אחרים לא ישמעוהו), ויש מהם הסוברים שאף הוא עצמו לא ישמע את תפילתו (ומחלוקת זו, אם צריך שישמע בעצמו את תפילתו, שנויה לגבי התפילות אף בשאר ימות השנה).


יד. יש להתפלל את תפילות יום הכיפורים ביראה ובהכנעה יותר משאר ימות השנה. וטוב לבכות בעת תפילות אלה.


טו. יש אומרים, שלא ישנה אדם ממנהג המקום בו הוא מתפלל, ואפילו בניגונים או בפיוטים. ויש אומרים, שאין דברים אלה אמורים אלא לשליח הציבור. אך מי שאינו שליח ציבור ינהג כמנהג אבותיו (בצנעה).


טז. כתבו הפוסקים, שיש העומדים בכל תפילות ליל יום הכיפורים ויומו, כדוגמת המלאכים. וכן יש הנוהגים להתפלל את תפילות העמידה ביום זה בכריעת הראש והגוף. ובדורנו כמעט ואין נוהגים בדברים אלה. ומכל מקום, אותם המתפללים את תפילות העמידה בכריעה, צריכים להזדקף לפני תחילת כל ברכה וסופה, מלבד בברכת "אבות" ו"מודים", שבהן כורעים ומשתחוים כבשאר ימות השנה.


שאר דיני לילה זה:


יז. טוב ללמוד ביום הכיפורים את המשניות של מסכת יומא, וכן את מאמרי חז"ל המובאים בסוף מסכת יומא, העוסקים בענין התשובה.


יח. זמן חלוּת איסור מלאכה וחמשת העינויים ביום הכיפורים מתחיל מבעוד יום, לפני השקיעה (וראה כאן במקורות). וביתר חומרא אסור גם בליל יום הכיפורים לעשות מלאכה, לאכול, לשתות, להתרחץ, לסוך, לנעול נעלי עור ולשמש את המיטה, וכפי שיבואר בפרקים הבאים.


יט. אם כבה החשמל בבית הכנסת בעת תפילת ליל יום הכיפורים, נחלקו הפוסקים אם מותר לומר לגוי להדליק את החשמל, על מנת שיוכלו המתפללים לקרוא את נוסח התפילה מהמחזורים. ואף מבין האוסרים, יש מהם המתירים לומר לגוי שיאמר לגוי אחר שיעשה זאת. ויש אוסרים אף זאת (ואם כבה החשמל על ידי השעון - שבת, ראה דינו במקורות). ודברים אלה שנויים במחלוקת הן אצל האשכנזים והן אצל הספרדים.


כ. נהגו שביום הכיפורים פרוסה מפה יפה על השלחן, כמו בשבת.


כא. כתבו הפוסקים, שנוהגים ללון בבית הכנסת בלילה זה, כדי להרבות שם בשירות ותשבחות. ובדורנו אין נוהגים ללון בבית הכנסת.


כב. טוב שלא להתכסות בלילה זה בשמיכות עבות המחממות את הגוף, ובפרט לא לכסות את הרגלים.


כג. עוד מדיני לילה זה ראה כאן במקורות.


הערות

[1]א. מה שכתבנו שהולכים לביה"כ טרם התקדש החג, זאת מכיון שיש להקדים את תחילת התפילה, כדי לומר את "כל נדרי" מבעו"י כדלעיל בפרק ג', וכדלקמן.




מה שכתבנו שהולכים בבגדי חג, זאת עפ"י ויקרא רבה (ספל"ד), שבת (דף קי"ט), רי"ף ורא"ש (פ"ח דיומא), מ"ב (סי' תר"י סק"ט), ילקו"י (עמ' פ"ז סעי' ה') וש"א.




והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שיש להקפיד ביוה"כ על לבושו יותר משאר ימים טובים, כי בשאר יו"ט יש עינוג גם ע"י מאכל ומשתה, משא"כ ביוה"כ. לכן יש לכבדו בבגדים (כדאי' בגמ' שבת - מ.ה.). כ"כ יחליף בעיוה"כ את מצעיו, את הסדינים וכדו', לכבוד יוה"כ, שכן יש להציע המיטות ביום זה יותר משבת ויו"ט, וכנ"ל. וממילא אין מחליפים המצעים בכל יום, לכן יכוונו להחליפם בעיוה"כ. וכל זה מצד "לקדוש ה' מכובד". ובפעם אחרת אמר לי, שנראה שברה"ש יש ללבוש אמנם בגדי חג. ולמד זאת מדברי שונה"ל (סי' תקפ"א ס"כ). אך ביוה"כ יש ללבוש בגדי שבת דוקא (ובגדי יו"ט צ"ל טובים יותר מבגדי שבת, וכמש"כ מרן בסי' תקכ"ט ס"א - מ.ה.). והוסיף, שכ"ז כמובן אם יש לו בגדי שבת השונים מבגדי יו"ט. עכת"ד. היינו אע"פ שמרן כתב שבגדי יו"ט יהיו יותר טובים, ראה מ"ב (שם סקי"ב) דהו"ד בידו משגת.




[2]ב. רמ"א (סימן תר"י סעי' ד'). והטעם, דומיא דמלאכי השרת (רמ"א שם). וראה במ"ב (שם סקי"ז).




י"א שדבר זה נוהג אף בנשים, מלבד מנהג לבישת הקיטל שאינו נוהג בהן. וכן לא תתקשטנה הנשים ביום זה כבכל שבת ויו"ט, מפני אימת יום הדין. וי"א שהנשים לא תלבשנה לבנים, מפני שאינן יכולות להיות כמלאכים. ומ"מ את הקיטל יכולות ללבוש, כדי שיכנע לבן. אלא שלא נהגו הנשים ללובשו (מ"ב סי' תר"י סקט"ז, כה"ח סקל"ד בשם אחרו'. ומאחר שלא נהגו ללובשו, יתכן שגם אסור להן ללובשו משום "לא ילבש"). וראה עוד שו"ע (סי' תק"ס ס"ב) ומ"ב (סק"ח).




אף לגבי האנשים כבר כתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ד הערה ד') שאחד מגדולי הדור הקודם היה מתפלל את תפילות יוה"כ ללא קיטל. וכתב הגר"ש דבליצקי שליט"א (בקיצור הל' המועדים, הל' יוה"כ עמ' צ"ג), שהמנהג הישן בא"י היה שאין לובשין קיטל ברה"ש ויוה"כ, אלא רק בגדי לבן וחלוק לבן (וע"ע שם פרטי דינים בזה). ואף הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שאמנם רבים מהאשכנזים נוהגים ללבוש קיטל, ובפרט ראשי הישיבות, הרבנים והחזנים, אך מ"מ אין כולם נוהגים בכך. עכת"ד.




כתבו הפוס', שאין להכנס עם הקיטל לבית הכסא, אך אם אינו צריך לגדולים, אלא רק לקטנים, שרי אף בבית כסא קבוע (מ"ב סי' תר"י סקי"ח, כה"ח סקל"ז). ובענין אבֶל ראה במ"ב (שם) ובכה"ח (סקל"ו). וראה עוד בענינים אלה בכה"ח (סי' כ"א סקי"ד, ובסי' תר"י ס"ק ל"ו ול"ח).




[3]ג. עיקר דין זה כתבו התשב"ץ, הרמ"א (סי' י"ח ס"א), הלבוש, הב"ח, כנה"ג בהגה"ט, י"א בהגה"ט, מ"ב סי' תרי"ט סק"ד (ומש"כ בסי' י"ח סק"ה לא קאי איו"כ), כה"ח (סי' י"ח ס"ק י"ג-ט"ו), לוח א"י לגרי"מ טוקצ'ינסקי, ילקו"י (עמ' צ"ט סעי' א'. עיי"ש בהערה א') וש"א. וכתבו הפוס', שיש שאינם נוהגים במנהג זה (לבוש, ב"ח, עט"ז. והב"ד כה"ח שם). ומ"מ המנהג היום, בין אצל הספרדים, ובין אצל האשכנזים, שמתעטפים בטלית מבעו"י, ומתפללים ערבית של ליל יוה"כ כשהם מעוטפים בה (וכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א. ראה לעיל פ"ד הערה ט"ז). וכמובן שלגבי האשכנזים הדבר אמור רק לאותם שנוהגים להתעטף בשחרית בכל ימות השנה.




וטעם עטיפת הטלית בתפילת ליל יוה"כ, הוא כדי להתפלל באימה, ביראה ובכוונה (שו"ת הרדב"ז. כה"ח סי' י"ח סקט"ו. ילקו"י שם). וי"א שהעיטוף בטלית מכניע לב האדם ומביאו לידי יר"ש (מ"ב סי' ח' סק"ד). ועוד טעם שמתעטפים דוקא בלילה זה, כדי להדמות למלאכים שמעוטפים לבנים [ב"ח. מ"א. מ"ב (סי' י"ח סק"ו) וכה"ח (סקט"ו). והוסיף המ"ב, דלפיכך אין להסיר הטלית בליל יוה"כ, עד ערבית של מוצאי יו"כ. וראה בכה"ח (סי' י"ח סקט"ו) שיש מהחסידים אנשי ק"ק בית א-ל פעיה"ק שנשארים עם הטלית כל הלילה עד הבוקר, ואז מתפללים עמה את כל תפילות היום. ומשמע שאין זה מנהג כולם. ובאמת שבדורנו לא ראיתי שנהגו כן. ובענין איסור לבישת ט"ג בלילה עפ"י הקבלה ר' לקמן (ריש פי"ב)].




ולאחר שבירך והתעטף בטלית, י"א שרשאי להורידה על כתפיו, ורק ממידת חסידות יכסה את ראשו עד סוף התפילה (יחו"ד ח"ה סי' א'. ילקו"י ח"א עמ' י"ח ס"ב). ואמנם י"א שחייב לכסות ראשו בטלית בכל עת התפילה (מצת שימורים. הב"ד השלמי ציבור. וכ"כ בספר דמשק אליעזר). ונחלקו בביאור השו"ע (סי' ח' ססע"י ב'). ועיי"ש בילקו"י (מועדים עמ' צ"ט ואילך) עוד פרטי דינים בענין זה.




מותר להתעטף ביוה"כ בטלית מוזהבת (ריטב"א מס' רה"ש, פת"ע וכה"ח סי' תרי"ט סק"ב).




יש להקדים ללכת לביהכ"נ טרם התקדש החג ע"מ לבקש מחילה זה מזה לפני שירד הש"ץ לתיבה (מהרי"ל, והב"ד כה"ח שם סק"ג. ובסי' תר"ו סקמ"ג כתב מעין זאת בשם הבא"ח. וראה עוד כה"ח סי' תר"ו סקמ"ה).




[4]ד. אף דהוי כסות המיוחד ליום, אין מברכים על עיטוף זה בלילה (לבוש, י"א, א"א, מ"ב סי' י"ח סק"ז וסי' תרי"ט סק"ד, וכה"ח סי' י"ח סקי"ד וסי' תרי"ט סק"ב). אך אם מתעטף מבעו"י, יברך. ואף שיש פוס' שכתבו שאף מבעו"י לא יברך במקרה זה על עטיפת הטלית (והם מהר"א אזולאי, והב"ד הברכ"י בסי' תרי"ט, וכ"כ הג' מהר"ח פלאג'י במל"ח וברו"ח), מ"מ העיקר להלכה שאם מתעטף מבעו"י רשאי וצריך לברך על עיטוף זה, וכפי שכתבנו בהערה הקודמת בשם הרמ"א (סי' י"ח) ורוה"פ.




יש שכתבו, שאף בביה"ש מותר לברך על הטלית, עד צה"כ [כ"מ מהמ"א (סי' י"ח סק"ד) וכ"פ דה"ח. הב"ד המ"ב (סי' י"ח סק"ז) ולא הכריע בזה בהדיא. ואין להקשות מדברי המ"א עצמו, מגן האלף (סי' תר"ח סק"ו), כה"ח (סי' תר"ח סק"ד) ועוד פוס' דס"ל שספק ביה"ש אסור באכילה. דהתם תלוי הדבר בקבלת תוספת יוה"כ, משא"כ ברכת הטלית תלויה רק ביום או בלילה ועד השקיעה רשאי לברך דהוא זמנה]. וי"א שבביה"ש לא יברך על הטלית [מט"א (סי' תרי"ט סק"ז), כה"ח (סק"ב), הגר"ש דבליצקי שליט"א בקיצור הל' המועדים (הל' יוה"כ, דיני ערבית), תורת המועדים לרה"ג דוד יוסף שליט"א, וכ"מ מילקו"י שם. ומאידך ראה ביחו"ד (ח"ו סי' מ'), שכתב שם הגר"ע יוסף שליט"א, דשרי בתפילת נעילה של יום הכיפורים לשאת כפיים בברכה, אף לאחר שקיעת החמה, בתוך זמן ביה"ש (וכדלקמן פי"א הערה כ"ט). וכן ביבי"א ח"ו חיו"ד סי' כ"ג כתב הגר"ע יוסף לברך על תקיעת שופר שהביאוהו ביום ראשון של רה"ש, בביה"ש. ויש ליישב. ואף שמצד א' אדרבא, בציצית יש יותר מקום להקל ולברך בביה"ש, די"א שחיוב ציצית אף בלילה, וי"א שזמנה כל זמן שיכול לראותה, וכמש"כ המ"א. אך מאידך יש מקום להקל דוקא בנשיאת כפים, וכמש"כ ביחו"ד שם].




ובענין אי שרי לברך על הטלית כשמסופק הוא אם כבר הגיע ביה"ש, כתב המ"ב (סי' י"ח סק"ז) דבזה ודאי יברך, דבלא"ה דעת התוס' והרא"ש דכסות יום חייב בלילה, וגם הגר"א מצדד לשיטה זו. וראה עוד בענינים אלה מ"ב (סימן תרכ"ג בשעה"צ סקי"א), בספר עוד יוסף חי (פר' חיי שרה סעי' ז'), בכה"ח (סי' י"ח שם) ובספר הלכה לגר"מ אליהו שליט"א (ח"א עמ' ע"ז סעי' ס"ז).




הגר"א נבנצל שליט"א העיר, שיש לעיין אם לא כדאי להפקיר את הטלית, כדי שלא יכנס למחלו' אם לברך ע"כ לאחר השקיעה. וציין לדברי השונה"ל (סי' תקפ"א ס"ז), שלא יקח טלית שלו (עיי"ש בשונה"ל שכתב שהש"ץ בסליחות קודם אור היום יקח טלית של חבירו, שפטור מציצית ויכוון שלא לקנותו. ואם אין לו אלא טלית שלו יתעטף בו בלא ברכה). ושאלנו, דלכאו' עדיף ליקח הטלית ולברך עליה, ורק שו"מ יברך בהרהור, שאז יוצא י"ח ברכה לדעת הרמב"ם והסמ"ג (ראה רמב"ם פ"א מברכות ה"ז. ומה שכתבנו בס"ד בהל' ליל הסדר פ"ה הערות ט' ול"א, ופ"ח הערה ל"א, ולכו"ע מקיים המצוה אם חשיב עדיין יום, דברכות אינן מעכבות, מאשר להפקיר שאז אינו מקיים כלל המצוה. ואמנם לא קיבל הגר"א נבנצל טענה זו, אך מ"מ אמר שכיון שבשונה"ל (סי' תרי"ט) כתב להתעטף בטלית בלא ברכה, ולא כתב שיפקירנה, משמע שלא יפקיר. ויתכן לומר שלא כתב להפקיר כיון שזה יו"ט ואסור להפקיר. לכן למעשה אין לכתוב בהלכות שיש להפקיר. ובאותו ענין אמר הגר"א נבנצל, דניתן לברך על הטלית רק לפני השקיעה ולפני שקיבל עליו תוספת יוה"כ. עכת"ד. וכנ"ל בפ"ד (הערה ט"ז). ובענין ברכה על הטלית לאחר שקיבל על עצמו תוספת יוה"כ, ראה מה שכתבנו בס"ד לעיל בהערה ד'.




[5]ה. כ"כ בילקו"י (עמ' ק' סעי' ג'), וכן כתוב במחזורים, וכן המנהג פשוט. ונהגו לשבת בעת אמירת פיוטים אלה, אף שענינם הינו וידוי (ראה בילקו"י שם הערות ה' וו'). קבלה בידינו שאת פיוט "שמע קוֹלִי" חיבר רב האי גאון (ילקו"י שם בשם כמה אחרו').




כתב כה"ח (סי' תרי"ט סק"א) לומר "לשם יחוד" על קבלת מצוות וחובות היום טרם התקדש היום. וראה כה"ח (סי' תר"ו סקמ"ה).




[6]ו. את ה"תפילה זכה" כתב הח"א (סוף כלל קמ"ד). ומנהג זה כתבוהו המ"ב (בסי' תר"ז סק"א), והגרי"מ טוקצ'ינסקי בלוח א"י. ואמנם כתבנו שאין מנהג כל האשכנזים לאומרה, דכך אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שמנהג אמירתה לא התפשט בכל בתי הכנסת, ולא כולם אומרים אותה. עכת"ד. וכדלעיל בפרק ד' (בהערותיו לסעי' ז'). והגר"ש דבליצקי שליט"א כתב בספרו קיצור הל' המועדים (הל' יוה"כ, דיני ערבית) ש"רובם" נוהגים לומר זאת. וכן כתבנו בהלכות.




והטעם לכך הוא כדי לצאת ידי הפוס' שכתבו לומר וידוי לאחר הסעודה המפסקת קודם החשיכה (שכ"כ הב"י בשם הרמב"ן, וכתב השל"ה שראוי להחמיר כדעה זו. והב"ד המ"ב סי' תר"ז סק"א). ובלוח א"י כתב בשם יסוש"ה לומר קודם "כל נדרי" או לאחריו עוד פעם נוסח "אשמנו" וכו'. וכתב בלוח א"י דהכי עדיף טפי לקיים המ"ע דוידוי מאשר אמירת תפילה זכה.




ומה שכתבנו שיש האומרים תפילה זו לפני "כל נדרי", וי"א אותה ממש לפני "ברכו" הראשון דערבית, דכך מצוי במחזורים, וכן נוהגים.




[7]ז. דין הוצאת ס"ת כתבוהו הטור (בסי' תרי"ט), שעה"כ (דף ק' ע"א) כה"ח (סי' תרי"ט סקט"ו). ולא יוציאו כלל ס"ת פסול (מל"ח, כה"ח שם סקט"ז). ואם לא הוציאו ס"ת אינו לעיכובא (שכנה"ג. כה"ח שם). ונוהגים הספרדים בעת הוצאת סה"ת לומר "כהניך ילבשו צדק" וגו', ו"ברוך המקום" וכו'.




יש שכתבו שהמנהג שהרב דורש לפני אמירת "כל נדרי" (מט"א. כה"ח שם סק"ט).




[8]ח. יש הנוהגים להוציא שני ספרי תורה (לוח א"י), וכן מנהג האשכנזים. יש שכתבו שהמנהג להוציא ג' ספרי תורה (שעה"כ, כה"ח סי' תרי"ט ס"ק ט"ו וט"ז. ועיי"ש שכתב בשם שעה"כ שיש נוהגים להוציא רק ס"ת אחד). ויש שכתבו שנוהגים להוציא שבעה ספרי תורה (כה"ח שם סקט"ז). ויש הנוהגים להוציא את כל ספרי התורה שבהיכל (כה"ח שם. ועיי"ש הטעם למנהגים אלה).




[9]ט. כ"כ בהגהות דרשות מהרי"ל, הב"ח, הט"ז, מ"א, מ"ב (סי' תרי"ט סק"א) וכה"ח סק"ד (עיי"ש. ונראה לענ"ד שאין חילוקי מנהגים בענין זה, שהרי ממילא הגדול שבעיר הוא הגדול שבקהל. ואם יש קהל שאין גדול העיר נמצא בו, הרי אזלינן בתר הגדול שבאותו קהל).




[10]י. מרן (בסי' תרי"ט סעי' א') כתב, שהש"ץ אומר "בישיבה של מעלה", "כל נדרי" וברכת "שהחיינו". ויש הנוהגים למכור מצוה זו של "כל נדרי" וברכת "שהחיינו" לכל המוסיף דמים, וכמ"ש כה"ח (סי' תרי"ט סקט"ו, עיי"ש) וילקו"י עמ' 201 סעי' ז' [וראה עוד ביחו"ד (ח"א סי' ס')], וכן ראיתי שנוהגים. וראה בכה"ח (סי' נ"ג סקל"א, ובסי' תרי"ט סק"ז), מי אינו ראוי להיות ש"ץ. ור' עוד בכה"ח (שם סק"ח) ולקמן בנספחים [(נספח י"ג סק"ד), תשובות הגר"מ פיינשטיין זצ"ל. ובאמת לא זכיתי להבין מדוע היקל בזה הגרמ"פ זצ"ל בשל הטעם של פרנסה. האם בגלל הכנסותיו הכספיות של הש"ץ צריך לסבול הציבור ולהמעיט מכוח תפילתם בשל שליחתם כש"ץ אדם שאינו מתענה (אע"ג דהוי באונס). וצא וראה כמה דקדק רשב"י שהש"ץ בתפילותיו יהא אדם הגון ומעולה. וכמו שכה"ג צריך קודם כל לכפר על עצמו ואח"כ על שולחיו, ה"ה בש"ץ. ומדוע ליקח כש"ץ אדם כזה. ואם זה היה משום כבוד הבריות - שלא יעלב - החרשתי. ועוד קשה לי, הרי יש ברכות בחזרת הש"ץ, שהש"ץ אומרן רק מכח קדושת יום התענית. והרי מצינו מחלו' (ר' לקמן פ"ט הערות קס"ח וקס"ט, ופי"א הערה כ"ב) אי מי שאוכל ביוה"כ רשאי לעלות לתורה במנחה ביו"כ. דהא י"א שהקריאה ובפרט ההפטרה הינה בשל התענית, ואז לא יעלה. וה"ה בני"ד שהברכות נובעות בשל יום התענית, א"כ לחלק מהפוס' לא יוכל לברכן. ולפחות מצד סב"ל יש מקום לדחות אדם זה מלהיות ש"ץ (ויעשו זאת בדרכי נועם ובהסברה נאותה, כדי שלא לביישו). אמנם חכ"א העיר, שלפי"ז כל מי שאינו מתענה לא יתפלל גם תפילת נעילה, ואפי' לא בתפילת הלחש, שה"ז סב"ל, דשמא היא באה מצד התענית ולא מצד קדושת היום. והרי לא מצינו חשש כזה בפוס'. עכ"ד. ולכאו' צודקים דבריו. ולכאו' גם אין לחלק ולומר שחז"ל תיקנו שכ"א יתפלל תפילת נעילה לבקש כפרה על עוונותיו, אך חז"ל לא תיקנו שכ"א יהיה ש"ץ. ולכן מי שאוכל לא יהיה ש"ץ. זה אינו. כי אם כ"א חייב לשמוע חזרת הש"ץ בתפילת הנעילה, וזה שהוא אוכל אינו פוטרו מלהתפלל על כפרת חטאיו בשעת חיתום הדין. וא"כ יכול הוא גם להתפלל עבור הציבור. אמנם אם יש נוסחאות שבחזרת הש"ץ מזכיר הש"ץ את יום תעניתנו, ה"ז בעיה שהאדם האוכל ביוה"כ יעלה כש"ץ בתפילה זו, אע"ג שאכילתו הינה בשל בריאותו ועפ"י הוראת הפוס'. ולגבי מקרה כזה צ"ע. ואכמ"ל].




ועוד בעניני פסולי הש"ץ בימים נוראים, ראה מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (בנספחים, נספח ח').




[11]יא. ככתוב במחזורים. ומה שכתבנו שי"א יותר מג"פ, הוא עפ"י לוח דבי"ב (מנהג בעלז) שכתב שאומרים זאת שבע פעמים. והוסיף, שלאחר מכן אומרים מאמר הזוה"ק "קם רבי שמעון". וכ"ה במחזורים.




[12]יב. עפ"י פדר"א (פרשה מ"ד), טור ושו"ע (סי' תרי"ט סעי' ד'), מ"ב (שם סק"א), כה"ח (סקמ"ג) ולוח א"י. והטעם ראה במ"ב (שם סקי"ב) וכה"ח (שם). ובשעה"צ (סק"ב) כתב שכן נוהגים בין אם הקורא הוא הש"ץ או שאינו ש"ץ אלא אדם הגדול שבהם. וכ"כ השע"ת ונה"ש. ואילו הט"ז והגר"ז כתבו, שש"ץ שנשלח מהקהל א"צ שנים עמו. והב"ד כה"ח (סק"ה).




יש שכתבו ששני אנשים אלה יעמדו מצידי הש"ץ עד "ברכו", ובשבת עד אמירת "מזמור שיר ליום השבת" (ט"ז. א"ר. מט"א והמ"ב סקי"ב). ויש שכתבו שיעמדו כך עד אמירת "כל נדרי" (לבוש. והביא דבריהם כה"ח סק"ו. וראה גם כה"ח סקמ"ג). ולמעשה בכל מקום יש ללכת אחר המנהג. ועוד כתבו הפוס', שיהיו שני אנשים אלה מחשובי הקהל (לבוש, כה"ח סק"ו).




ומה שכתבנו ששנים אלה אוחזים את ספרי התורה, כ"כ בלוח א"י. ומשמע משם שהש"ץ אינו אוחז ס"ת בידיו. וכן המנהג אצל בני האשכנזים. ואמנם אח"כ ראיתי שבלוח דבי"ב (מנהגי בעלז) כתב שמוציאים ג' ספרי תורה ומוסרים אותם לג' אנשים מכובדים העומדים סביב החזן.




מנהג רוב האשכנזים פה בארה"ק לסובב עם ספרי התורה בבית הכנסת סביב הבימה לאחר גמר אמירת "כל נדרי", לפני הכנסת סה"ת לארוה"ק. ויש המסובבים לפני אמירת "כל נדרי" (הגר"ש דבליצקי שליט"א, קיצור הל' המועדים דיני ערבית של יו"כ).




[13]יג. מרן (בסי' תרי"ט סעי' א') כתב שהש"ץ אומר זאת. והגרי"מ טוקצ'ינסקי בלוח א"י כתב ששלושתם אומרים זאת. אך הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שמנהג האשכנזים שהש"ץ לבדו אומר זאת בקול רם, וכל הקהל אומרים זאת עמו בלחש.




והטעם שאומרים זאת הינו משום שכל ת"צ שאין משתתפים בה גם פושעי ישראל, אינה תענית (עפ"י ב"ר פס"ה סכ"ב וכריתות דף ו', וכ"כ הב"י, מ"ב סק"א, כה"ח ס"ק י"ב וי"ג, ילקו"י שם הערה ט', וש"א).




ומה שכתבנו שאומר זאת ג"פ, כ"כ כה"ח (סקי"ג) בשם הא"ר. ומלשון הטור, השו"ע (רס"י תרי"ט) וש"פ משמע שאומר זאת פ"א (כה"ח שם. ועיי"ש מתי לאומרו, אם קודם הוצאת סה"ת או לאחריה. וסיים שבכ"מ יש ללכת אחר המנהג). והמנהג היום שאומרים זאת כשספר התורה ביד הש"ץ העומד סמוך לתיבה, ואומרים זאת ג"פ.




ובענין נוסח זה, ראה במ"ב (שם סק"ב), שמשמע קצת מדבריו שמתחיל בתיבות "בישיבה של מעלה", וכן הוא הנוסח במחזורים נוסח אשכנז. אך במחזורים האשכנזים נוסח ספרד מתחיל נוסח זה בתיבות "על דעת המקום" וכו', ונהרא נהרא ופשטיה. וראה עוד בכה"ח (סק"י) מש"כ בענין זה.




ובענין אם לומר "עם העבריינים" או "את העבריינים", הרי שמרן כתב לומר "עם העבריינים". וראה עוד במל"ח (סי' י"ט סעי' י"ד), ביפ"ל (ח"ב סי' קס"ב), ובילקו"י (עמ' ק"א סעי' ד').




וראה עוד במ"ב (סק"ב), בשעה"צ (סק"ד), ובכה"ח (ס"ק י"א י"ב וי"ג) הטעם לאמירה זו ופירושה.




[14]יד. מה שכתבנו בענין אמירת "בישיבה של מעלה... על דעת המקום" וכו', כ"כ מרן (בסי' תרי"ט ס"א), וכ"כ כה"ח (בסקט"ו).




ומה שכתבנו שאומר ב"פ פס' "אור זרֻע", כ"כ במחזורים, וכן המנהג פשוט [ואגב, סופי תיבות של פס' זה הינן אותיות ר' עקיבה (כפי שכתוב שמו בירו', שמסתיים באות ה"א, ולא באל"ף). ואולי אומרים זאת דווקא ביוה"כ, לרמוז למה שאמר רבי עקיבה במשנה ביומא (דפ"ה, ב'): "אשריכם ישראל, מי מטהר אתכם", וכו', שעיקר הטהרה הינה ביוה"כ, כמבואר במשנה שם].




וראה כה"ח (שם) מעלת אחיזת סה"ת.




[15]טו. עיקר דין אמירת "כל נדרי" כתבו מרן (בסי' תרי"ט סעי' א'). ונהגו לומר "כל נדרי", אע"פ שיש העושים התרת נדרים כבר בעיוה"כ (מל"ח. כה"ח סקכ"ח).




ומה שכתבנו שאומרים זאת טרם שקיעת החמה, כ"כ הרמ"א (בסי' תרי"ט סעי' א'). וכתב כה"ח (סקכ"ה) דהיינו לכתחילה. והטעם לכך ראה במ"ב (סק"ה) וכה"ח (שם). ומה שכתבנו שיש מהספרדים הנוהגים לאומרו בלילה, ראה כה"ח (שם) בשם הריב"ש, שלימד זכות על האומרים אותו בלילה, דקיי"ל נדרים שהם לצורך היום מתירין אפי' בשויו"ט. וע"ע מש"כ ביחו"ד (ח"א סי' נ"ט), ובילקו"י (עמ' ק"א). ואילו הגר"מ אליהו שליט"א הורה לי שיש להקפיד ולומר את "כל נדרי" לפני השקיעה. ובשבת יש להקדים יותר, כדי להספיק ולומר אף את קב"ש לפני השקיעה. עכת"ד. וכדלקמן (בהערה ל"ג). והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שגם האשכנזים יאמרו "כל נדרי" לאחר רדת הלילה, אם לא הספיקו לאומרו מבעוד יום, כגון חייל בצבא או רופא שהיה בתורנות. עכת"ד. והגר"ש דבליצקי שליט"א כתב (שם בדיני ערבית סעי' י') שיש להתחיל את "כל נדרי" לפני השקיעה, כדי שיספיקו לאומרו לפחות פעם א' לפני השקיעה. אך בהרבה מקומות נוהגים להתחיל לאחר השקיעה, ואף קרוב לחשיכה, ואין למחות בידם, דסומכים על הרוקח (סי' רט"ו) ומנהגי מהר"ם דס"ל שאומרים לכתחי' משתחשך. וכן מנהג מצרים לומר משחשיכה (כמש"כ בנהר מצרים הל' יוה"כ), מנהג תימן (כמש"כ בתכלאל עץ חיים חלק יו"כ) ומנהג ג'רבה (כמש"כ בברית כהונה. והביא דבריהם הגר"ש דבליצקי שם, ובספרו זה השלחן ח"ב סי' תרי"ט).




ומה שכתבנו שאומרים זאת ג"פ, כ"כ הב"י, הרמ"א (בסי' תרי"ט סעי' א'), ילקו"י (עמ' ק"ב סעי' ו') וש"א. והטעם ראה בב"י מש"כ בשם הרא"ש. והב"ד כה"ח (סקכ"ז). עיי"ש. ויש שכתבו לומר זאת רק פ"א (ריטב"א ופת"ע. והב"ד כה"ח סקכ"ז). ועוד כתב הרמ"א שם בשם מהרי"ל, שבכל פעם מגביה קולו יותר. והב"ח נתן טעם לכך, והב"ד כה"ח (סקכ"ז).




ואם לספרדים שליח הציבור אומר זאת עם ס"ת, ראה בילקו"י (עמ' ק"א סעי' ו', ושם בהערות י"ב וי"ג).




אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א ששני העומדים מצידי הש"ץ צריכים לומר יחד עמו את "כל נדרי", כדי שיהא זה בי"ד של שלושה שמתירים הנדרים. ואם לא נהגו כן, יכולים הם לומר זאת בלחש, או שאפי' שנים מהקהל יכולים לומר בלחש עמו. ומ"מ אם המנהג שגם שני העומדים מצידי הש"ץ אומרים זאת, אלא שהם אומרים זאת לסירוגין עם הקהל, ישארו במנהגם. עכת"ד.




והטעם שאומרים "כל נדרי" בארמית, ראה בכה"ח (ס"ק י"ד).




יש מי שכתב, שטוב שהחזן יאמר קודם "כל נדרי" בלחש בקשות המתוקנות בלשון יחיד לבקש על עצמו לפני ה' שתקובל תפילתו (מט"א סי' תרי"ט. לוח דבי"ב, מנהגי בעלז).




שאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א, אם המתפלל ביחיד צריך לומר "כל נדרי". וענה לי שאף המתפלל ביחיד יאמר זאת. ואף על פי שבשביל להתיר את הנדרים של העבר צריך שלושה, מ"מ כיון שנוסח "כל נדרי" כולל גם קבלה לעתיד, מהני אפי' אין עוד שנים עמו. ובתשובה לשאלה אחרת אמר לי הגר"מ אליהו, שבמקרה זה יאמר את "כל נדרי" בארמית, והיינו כפי שהוא כתוב, ובלבד שיבין מה שאומר. עכת"ד. והגר"ש משאש זצ"ל, רבה של ירושלים, אמר לי שאדם המתפלל ביחיד לא יאמר את "כל נדרי". ואע"פ שהמנהג לומר "כל נדרי" הן בלשון עבר והן בלשון עתיד, הרי שאינו יכול להתיר את הנדרים כיחיד לעצמו. עכת"ד.




[16]טז. אף שהא"ר כתב שתנאי הש"ץ מועיל אף לקהל, מ"מ כבר בדרשות מהרי"ל כתב, שבין למ"ד שמתירין על העבר, ובין למ"ד על העתיד, יש לקהל לומר זאת עם הש"ץ. וכ"כ הלבוש, הא"ר, הגר"ז, מט"א, המ"ב (סי' תרי"ט ססק"ב) וכה"ח (סקי"ח). ומ"מ מנהג הספרדים, כפי שאמר לי הגר"מ אליהו שליט"א, שהש"ץ אומר זאת פעם ראשונה ואחריו הקהל, ושוב חוזר הש"ץ לומר זאת פעם שניה ואחריו הקהל, וחוזר חלילה פעם שלישית. וכן רואה אני מידי שנה בשנה שכן המנהג.




ובענין מנהג האשכנזים, כ"כ המ"ב (שם ססק"ב), לוח א"י, וכ"כ במחזורים. והוסיפו המ"ב ולוח א"י שם, שיש לומר זאת עם הש"ץ בלחש. וכה"ח שם כתב שיאמרוהו בנחת.




[17]יז. מה שכתבנו ששליח הציבור אומר ג"פ פס' "ונסלח לכל עדת בני ישראל", ושהקהל אומר ג"פ פס' "ויאמר ה': סלחתי כדברך", כ"כ הרמ"א (בסי' תרי"ט סעי' א'). ומה שכתבנו שאף הקהל אומר ג"פ פס' "ונסלח", ושליח הציבור אומר פס' "סלח נא", וחוזר לומר לאחר הקהל ג"פ פס' "ויאמר ה': סלחתי כדברך", כ"כ במחזורים, וכן המנהג היום אצל האשכנזים.




לאחר מכן מחזירים את סה"ת למקומם בארוה"ק. ובשבת מחזירים לפני "מזמור שיר ליום השבת" (הגר"ש דבליצקי שליט"א בקיצור הל' המועדים, שם סט"ז). וראה עוד לעיל (סוף הערה י"ב).




[18]יח. מנהג הקדמונים היה לומר "כל נדרי" בלשון עבר, והיינו "מיוה"כ שעבר עד יוה"כ הזה". וכוונתם היתה להתיר את הנדרים והשבועות שכבר נדרו ונשבעו, שמא עברו עליהם. אלא שר"ת הקשה ע"כ, וסבר שיש לומר זאת על העתיד, בלשון "מיוה"כ הזה עד יוה"כ הבא עלינו". והיינו להתנות על הנדרים שידור מכאן ולהבא שלא יחולו. ותנאי זה מועיל רק אם אינו זוכר את התנאי בשעה שנודר. אך אם זוכר התנאי ואעפ"כ נודר, הריהו עוקר את התנאי (ראה בענין זה ד"כל נדרי" בטור או"ח סי' תרי"ט, שו"ת הרדב"ז ח"א סי' ל"ג, כנה"ג בהגה"ט סי' תרי"ט, שו"ת שאלת יעב"ץ סי' קמ"ה, שע"ת סי' תרי"ט, מ"ב סק"ב וכה"ח סקי"ז). והאשכנזים, יש מהם הנוהגים כר"ת, ואומרים "כל נדרי" רק בלשון עתיד, ויש מהם האומרים זאת הן בלשון עבר והן בלשון עתיד (ראה מ"ב שם, וכ"כ בלוח א"י ובמחזורים). ויש מי שכתב שפה בא"י המנהג לשלב ולומר זאת בלשון עבר ובלשון עתיד (הגר"ש דבליצקי שליט"א בקיצור הל' המועדים, דיני ערבית של יו"כ סי"ב) וגם הספרדים נהגו לומר זאת הן בלשון עבר והן בלשון עתיד (כה"ח שם סקי"ז, נתיבי עם לג"ר עמרם אבורביע, סי' תרי"ט סק"ב, ילקו"י עמ' ק"א סעי' ו', ושם בהערה י"א, וכן המנהג פשוט), אלא שיש מהם האומרים כל זאת בלשון עבר, ולאחר מכן ממשיכים לומר בלשון עתיד, ויש המשלבים את שתי הלשונות (ראה כה"ח ונתיבי עם שם, מש"כ בשם ס' כף אחת). אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א בענין תוכן "כל נדרי", שהוא הבעת חרטה על מה שנדר, ומסירת מודעה על מה שעתיד לנדור. וכן שמתיר הוא לשאר המתפללים את נדריהם. אך רק לאומרים בנוסח "מיוה"כ שעבר עד יוה"כ הזה" הוי התרת נדרים. עכת"ד. וראה עוד בענין זה בשו"ע יו"ד סי' רי"א (אלו נדרים ניתן להתיר), ובכה"ח (או"ח סי' תרי"ט סקי"ט).




ובענין מה שכתבנו ש"כל נדרי" אינו תפילה אלא התרת נדרים, הנה הראני חכ"א את מש"כ הנימו"י במס' נדרים (ד"ז ע"ב בדפי הרי"ף), שלפי המנהג ולפי נוסח הלשון ולפי הכתוב בסדר רב עמרם ז"ל אין אמירת כ"נ לא דרך התרת נדרים הקודמים ולא דרך תנאי לנדרים העתידים, אלא שאומרים כן דרך תפלה לקב"ה שלא יכשלו ולא יענשו על הנדרים ועל השבועות שעשו בשנה שעברה, ושהיו שביתין ושביקין לפניו יתברך כאילו לא היו. וזהו שנהגו לומר לבסוף "ונסלח לכל עדת ישראל", וכופלין אותו דרך הוידוי בציבור. עכ"ד רבינו הנימו"י. אמנם לפי מה שכתבו הפוס' שהבאנו לעיל, נראה דסבירא להו דהוא ממש התרת נדרים על העבר ותנאי על נדרי העתיד.




[19]יט. דין ברכת "שהחיינו" בליל יוה"כ כתב מרן (בסי' תרי"ט סעי' א'), והוא עפ"י הגמ' בעירובין (דף מ' ע"ב). ואף שבשאר המועדים מברכים ברכה זו לכתחילה על הכוס (ואם לא בירך בקידוש יכול לומר ברכת הזמן אפי' בשוק, לאחר מכן. וי"א שמש"נ שזמן אומרו אפי' בשוק לאחר מכן, אינו שייך בכל המועדים. ראה ע"כ במקו"ד הל' ליל הסדר פ"ד הערה כ"ב. ואכ"מ). מ"מ הכא דא"א בכוס מברכה בלא כוס (ראה טור בסי' תרי"ט, מרן שם, מ"ב סק"ד וכה"ח סק"כ. ובפרט ראה בכה"ח שם מש"כ בשם הלבוש).




כתב מרן בב"י ובשו"ע שם, שהש"ץ מברך ברכה זו. והבא"ח וכה"ח (סקכ"ב) כתבו שהאוחז את ספר "כל נדרי" אומר ברכה זו עבור כל הקהל. ונהגו האשכנזים שהש"ץ מברך ברכה זו, ולמנהג הספרדים האוחז את ספר "כל נדרי" הוא המברך (וראה עוד בילקו"י עמ' ק"ב סעי' ח').




ומה שכתבנו שהש"ץ יכוון להוציא את הקהל ידי חובה, כ"כ המ"ב (סי' תרי"ט סק"ג), כה"ח (סקכ"א) ושאר הפוס' הנ"ל.




כתב הבא"ח, שקודם אמירת ברכת "שהחיינו" יאמר ב"פ פס' "אור זרוע". והב"ד כה"ח (סקכ"ב). עיי"ש.




[20]כ. כתב הכלבו, דעדיף טפי שכ"א מאנשי הקהל יברך ברכה זו לעצמו. והב"ד מרן בב"י, וכתב ע"כ שאין נוהגים כן, אלא שהכל סומכין על ברכת שליח הציבור. וכ"כ בשו"ע (סי' תרי"ט סעי' א'). והשל"ה כתב דשרי לסמוך על הש"ץ, והב"ד המ"א. והוסיף המ"א, דעכשיו עפי"ר אין הש"ץ מכוון להוציא אחרים, לכן יברך כ"א לעצמו. וכ"כ הא"ר (סי' תרי"ט סקי"ב), והביא דברי מי"ט דיקדים לסיימה קודם הש"ץ כדי לענות "אמן". וכ"כ הגר"ז, המט"א, המ"ב (סק"ג). והביא דברים אלה כה"ח (סקכ"א). וכ"כ הגרי"מ טוקצי'נסקי בלוח א"י, וכן הוא מנהג האשכנזים היום. ומ"מ, מדברי המ"ב (ססק"ג) משמע, שאין חובה שכ"א יברך לעצמו, אלא רשאי לצאת י"ח בברכת הש"ץ. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שבאמת מעיקר הדין היו צריכים כולם לשמוע ברכת "שהחיינו" מהש"ץ, משום "ברוב עם", ולא לאומרה בעצמם. עכת"ד. ובילקו"י (עמ' ק"ב סעי' ח') כתב, שבאמת הש"ץ צריך לברך ולהוציא את הציבור י"ח, אלא שכעת שאין כל ש"ץ יודע לכוון להוציא את הקהל י"ח, נהגו שכ"א מברך לעצמו. ע"כ. וראה בבא"ח (פר' "וילך" סעי' י"א) שכתב, שאדם כבד שמיעה, שאינו שומע היטב מהש"ץ, יברך לעצמו. והב"ד כה"ח (סקכ"ב). וראה עוד ברפ"ע (ח"ד סי' ל"ג).




כתב שם בילקו"י, שהיוצא י"ח בברכת הש"ץ, לא יענה "ברוך הוא וברוך שמו". ע"כ. וכן היא דעת אביו, הגר"ע יוסף שליט"א, כפי ששמעתי ממנו בכמה ענינים. וכמש"כ בספרו חזו"ע (ח"ב עמ' קכ"ז), וביחו"ד (ח"ד עמ' מ"ה ובהערה שם). וכן הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א בכמה ענינים, שהיוצא י"ח בברכת חבירו, לא יענה בהו"ש. ורק אם אינו יוצא י"ח בברכה זו יענה זאת. והוסיף, שמ"מ אף בברכה שיוצא בה י"ח, אם ענה בהו"ש, בדיעבד יצא י"ח. והגר"ש משאש זצ"ל, רבה של ירושלים, דעתו שאף היוצא י"ח בברכת חבירו יענה בהו"ש, ואין זה נחשב כהפסק בעת שמיעת הברכה. עכת"ד. וראה עוד בספרו שו"ת שמש ומגן (ח"ב סי' ל"ד). וראה מה שכתבנו בס"ד בענין זה במקראי קודש הל' רה"ש (פרק ז' הערה ט"ו). ומה שכתבנו בענין המברך מבעו"י, ר' מ"ב (סי' תרי"ט סק"ד), ולעיל בפרק ב' (סעיף י"ט).




כתב הגר"ע יוסף בספרו יחו"ד (ח"א סי' ס'), שבמקום שנהגו למכור את מצות פתיחת ההיכל והקמת ספר "כל נדרי", ונמצא שהאיש הזוכה בספר "כל נדרי" הינו נועל נעלי עור, שלא כדין. יש במקרה זה לפייסו בדברים ולרצותו שיכבד את רב בית הכנסת או את שליח הציבור הקבוע, שיברך אחד מהם את ברכת "שהחיינו", על מנת להוציא את הקהל י"ח ברכה זו. ואם מסרב הוא לכך, וחוששים למחלוקת ואיבה, יורה הרב או גבאי בית הכנסת לקהל שעליהם לברך ברכה זו בלחש לעצמם, בעת שהאוחז בספר "כל נדרי" מברך ברכה זו בקול רם. עכת"ד. ונראה שכל זה אם מסרב הוא לחלוץ מנעליו. ואמנם יש לעיין אם לומר לו לחלוץ מנעליו כשיש בכך חשש שיתבייש. והעיר חכ"א שיתכן שתלוי הדבר בשאלה אי איסור נעילת הסנדל הינו מדאו' או מדרבנן. דאי הוי מדרבנן יתכן שגדול כבוד הבריות ודוחה איסור דרבנן זה. וצ"ע.




נראה לענ"ד שאם ניכר על המברך ברכת "שהחיינו" שאינו בקי להוציא את האחרים י"ח הברכה, גם אז על הגבאי להכריז בלשון רכה ובעדינות שעל אנשי הקהל לברך ברכה זו בעצמם בלחש, מבלי להעליב את האדם המברך. וכ"ה אם יודע בו שהוא בולע תיבות או אותיות (וראה ע"כ מש"כ בס"ד בספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר פרק ד' סעי' ט'. ואכמ"ל).




ומה שכתבנו שהמברך "שהחיינו" מבעו"י נאסר בכל איסורי היום, ראה לעיל פ"ב (סעי' י"ט). ונראה שניתן לברך ברכה זו דוקא מפלג המנחה.




[21]כא. שעה"צ (סי' תרי"ט סק"ז) בשם מט"א.




[22]כב. דאף המתים צריכים כפרה. ולמדו זאת מדברי הספרי, סוף פר' שופטים. וראה בענין זה ברוקח (סי' רי"ז בד"ה "ומה שפוסקין צדקה"), בשו"ע (סי' תרכ"א סעי' ו') ובנו"כ (שם), ובספר בתי כנסיות (סי' קנ"ג). והב"ד ילקו"י (עמ' ק"ג הערה י"ז). והוסיף, שכן נוהגים בעת הוצאת ספר התורה של "כל נדרי". ועוד כתב שם, בשם הגחיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"א סי' ע"א סק"ו), שנכון שלא להרבות בשבח המתים בעת ההשכבה. והוסיף הילקו"י, שכאשר מחזירים את ספרי התורה להיכל, יש נוהגים לומר מזמור "הבו לה' בני אלים", ואז אומרים הם חצי קדיש לפני תפילת ערבית, וכן היה המנהג בביהכ"נ בית א-ל יכב"ץ פעיה"ק ירושת"ו, וכן היה המנהג בחברון, וכמש"כ השד"ח.




כתב כה"ח (סי' תרי"ט סקכ"ג), שלאחר ברכת "שהחיינו" אומרים "קם ר"ש על רגלוי", ו"מי שבירך" לקהל.




[23]כג. מה שכתבנו שאומרים "ברכו" משהגיע זמן ערבית, הוא ממה שכתב הרמ"א (בסי' תרי"ט סעי' א'), שלאחר "כל נדרי" הנאמר מבעו"י, ממשיכים בניגונים עד הלילה. וכתב המ"א (סק"ו), שזאת כדי להתפלל ערבית בלילה. ע"כ. ואף המ"ב (סק"ו) כתב, שאם לא הגיע זמן ק"ש יאמרו מזמורי תהילים עד ערבית.




ומה שכתבנו שיש מהספרדים האומרים פסוקי "והוא רחום" קודם "ברכו", זאת עפ"י מש"כ הטור בשם רע"ג. וכ"כ הש"ץ, וכ"מ מהשד"ח. והב"ד בספר נתיבי עם (סי' תרי"ט). ואמנם הרמ"א בד"מ כתב שהמנהג שלא לומר פסוקים אלה בערבית של ליל כיפור, וכ"כ הבא"ח (פר' "וילך" סעי' י"א, אלא שכתב לומר שם פסוקים אחרים), והב"ד כה"ח (סקכ"ד) והוכיח כן מדברי הזוה"ק. ואף הגר"מ אליהו שליט"א אמר לי, שלדעתו אין לומר פסוקי "והוא רחום" בערבית של יוה"כ, בין אם חל בחול ובין אם חל בשבת, ושכן המנהג. עכת"ד. אלא שבספר נתיבי עם (שם) כתב שמנהג הספרדים בכל מקומות מושבותיהם לומר פסוקי "והוא רחום". ושכן מנהג יוצאי תימן. ותמה ע"ד הרב כה"ח שלא בירר את מנהג התושבים בזה. והוסיף הטעם, דאע"ג שבשבת ויו"ט א"א פס' אלה, מ"מ עכשו השעה צריכה לכך לכפרת פשע בכח הי"ג תיבות שבפס' זה. עיי"ש. ואף הגר"ע יוסף שליט"א כתב ביחו"ד (ח"ה סי' מ"ה), שיש לומר פסוקי "והוא רחום" בתפילת ערבית של יום הכיפורים. וכן אמר לי הגר"ש משאש זצ"ל, רבה של ירושלים, שכן הוא מנהג יוצאי מרוקו. ע"כ. ולכן כתבנו שיש מהספרדים הנוהגים לומר זאת.




ומה שכתבנו שאומרים את ק"ש וברכותיה, היינו ככל תפילת ערבית, אלא שאת ברכת "השכיבנו" מסיימים בתיבות "הפורש סוכת שלום" וכו', כמש"כ מרן (בסי' רס"ז סעי' ג'), וכ"כ במחזורים.




נשאלה שאלה: חייל או אדם אחר כגון איש ביטחון או רפואה) שיכול להתפלל רק תפילה אחת ביוה"כ, איזו תפילה יתפלל.




הנה דיון זה הינו סוגיה ארוכה. ראשית יש לחלק בס"ד בין אם מתאפשר להתפלל תפילה אחת אפי' ביחיד, משום כורח הנסיבות ודוחק הזמן, לבין אם יכול להתפלל את כל התפילות ביחיד, אך "בציבור" יכול להתפלל רק תפילה אחת. ועוד בס"ד יש לחלק במקרה שההגבלה הינה אפי' על תפילתו כיחיד, בין אם יוכל מבחינת המציאות להשלים את התפילות שהחסיר (וזאת כמובן אם מצד ההלכה רשאי לעשות כן), לבין אם לא יוכל להשלימן.




באמת שחיפשתי מעט בפוס' בענינים הנ"ל, אך לא מצאתי מערכה מסודרת בענין זה.




ונתחיל בענין מי שמתאפשר לו להתפלל תפילה אחת ביחיד , איזו תפילה יתפלל.




הנה בזה יש למצוא בס"ד מעלה לכל תפילה ותפילה בתפילות יוה"כ:




יש צדדים לומר שיתפלל דוקא תפילת ערבית, דכיוון שכעת, בכניסת היום, מוטלת עליו החובה להתפלל תפלת ערבית, לכן יתפלל אותה, כעין מה ששנינו שאין מעבירין על המצוות [למרות שלא תמיד אומרים כלל זה. כגון אם פגע בתפילה של ראש לפני תפילה של יד, כמבואר במרן (סי' כ"ה ס"ז). והתם יש סיבה לכך. ר' מ"ב שם (סקכ"ג)]. וזו סוגיא בפני עצמה. ואולי יש להוסיף לני"ד גם הצד דמצווה הבאה לידך אל תחמיצנה.




עוד צד לומר שיבחר להתפלל דוקא תפילת ערבית, שמא יבטלו את ההגבלה, ואז יוכל להתפלל את כל תפילות היום. וכעין זאת מצינו גבי האפשרות של שמיעת פר' זכור או שמיעת קריאת המגילה. שכתבו כמה פוס' [עולת שמואל. כר"ש. הב"ד כה"ח (סי' תרפ"ה סקל"ד)] שישמעו את קריאת פרשת זכור, ואולי אח"כ יתברר שיוכלו לשמוע גם את קריאת המגילה. וה"ה בני"ד, דיתכן שאח"כ יוכל להתפלל גם את שאר התפילות.




ועוד צד לומר שיבחר את תפילת ערבית, דשמא במשך יוה"כ תתבטל אף האפשרות שלו להתפלל אף את אותה תפילה יחידה שכעת מתאפשר לו להתפלל.




ועוד ישנם שני צדדים לומר שיש עדיפות לתפילת ערבית על פני חלק מהתפילות האחרות, והוא משום שיש בה קריאת שמע שהינה מדאו'. וכן משום שהיא תדירה (שלא כמוסף ונעילה).




אמנם כבר דנו הפוס', רוא"ח, האם דין תדיר ושאינו תדיר דתדיר קודם, הינו רק גבי איזו מצווה "להקדים" על פני חברתה, או אף גבי "לדחות" את המצווה האחרת (כבני"ד). ואכמ"ל.




נמצאנו למדים שישנם כמה צדדים לומר שבני"ד (כשיכול להתפלל רק תפילה אחת, וביחיד) שיעדיף להתפלל דווקא את תפילת ערבית.




אלא שיש לזכור שיש צד לדחות את כל הנ"ל, משום שמעיקר הדין ערבית הינה רשות.




אך ישנם גם צדדים לומר שבני"ד יעדיף להתפלל דוקא את תפילת שחרית .




ראשית, משום שיש בה מצוות ק"ש שהינה מדאו', משא"כ בשאר התפילות [מלבד ערבית. ואמנם גם בקדושה של מוסף אומרים פס' ראשון דק"ש, אך אנן עסקינן במתפלל ביחיד, שאין לגביו חזרת הש"ץ. ועוד. בדר"כ לא אומרים חזרת הש"ץ דמוסף בתוך זמן ק"ש של שחרית אלא מאוחר יותר. ואמנם בדרך לימוד אפ"ל, שאם היה אומר פס' ק"ש בקדושה של מוסף, אכן יתכן שהיה יוצא בזה י"ח מדאו', משום שי"א שמדאו' די באמירתו בלבד. ראה מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ראש השנה (נספח י' ענף 15). אלא שמ"מ, אף את"ל שרק אמירת פס' ראשון הינה מדאו', בכל אופן ספק אי יצא באמירתו י"ח מדאו', דהא למצוות ק"ש יש המשך ותוספת של המשך פרשית "שמע", וכן ב' הפרשיות הבאות, שלמ"ד זה (שרק פס' ראשון הינו מדאו') הרי ההמשך הוא מדרבנן. והרי נחלקו הפוס' אי כשמקיים במצווה רק את החלק שהינו מדאו' ואינו מקיים החלק מדרבנן, האם יצא עכ"פ מדאו' או שאפי' מדאו' לא יצא י"ח. וכבר כתבנו ע"כ בס"ד בכמה דוכתי, ואכ"מ].




ועוד יש צד לומר שעדיף שיתפלל שחרית, משום תדיר ושאינו תדיר, שגם היא תדירה ממוסף ונעילה. ועוד יש לצרף בני"ד את ב' הטעמים שכתבנו לעיל גבי ערבית, והוא משום שמא תתבטל המניעה ואז יוכל להתפלל את כל התפילות, או שמא תתבטל האפשרות להתפלל אף תפילה אחת, וכנ"ל.




וא"כ ישנם גם כמה צדדים להעדיף את תפילת שחרית על פני שאר התפילות.




ובאשר לתפילת מוסף (ביחיד).




בס"ד יש לומר צד להעדיף דוקא את תפילת מוסף דיוה"כ, דזו תפילה מיוחדת שמתפללים אותה רק פעם יחידה בשנה. ואכן המיוחד בה הוא שיש בה את סדר העבודה של כהן גדול ביוה"כ, שהיה נכנס לפני ולפנים רק פ"א בשנה, אך זאת אומרים רק בחזרת הש"ץ של מוסף.




ואולי כסניף ניתן לצרף לני"ד את מש"כ בשו"ת שבט"ה (ח"ט סי' קכ"ז) גבי תפילות רה"ש, שעדיף להתפלל תפילת מוסף דרה"ש מאשר את שחרית (כשניתן להתפלל רק תפילה אחת), משום שמוסף כלולות בו ז' הברכות דשחרית, ובתוספת מלכויות, זכרונות ושופרות [הב"ד במ"ב – דירשו (סי' תקצ"א ס"ק 1)]. ולפי"ז יש אולי לומר דה"ה בני"ד, שיש במוסף דיו"כ כללות ז' ברכות דשחרית, ובתוספת סדר עבודת כה"ג ביום זה (ואף שיש מקום לחלק ולהתפלפל, מ"מ כך בס"ד נלע"ד).




ומאידך יש צד לומר שדוקא יעדיף תפילה אחרת, ולא את מוסף (וכן לא את מנחה ונעילה), משום שדנו הפוס' אי בני"ד יש דין השלמה למי שלא התפלל מוסף ביוה"כ, שיוכל להשלימה אחר סוף היום, והיינו בלילה, וכדלקמן בהמשך (אלא שעיי"ש שכתבנו בס"ד למסקנה שאין למוסף דין השלמה).




וגבי תפילת מנחה ( ביחיד).




יש צד עדיפות להתפלל תפילה זו מצד תדיר (שהיא תדירה על מוסף ונעילה). ומאידך גם לגביה יש צד לומר שיעדיף תפילה אחרת, משום שיכול להשלימה במוצאי יוה"כ, וכדלקמן. עיי"ש.




ובאשר לתפילת נעילה .




יש צד להעדיף אותה על פני התפילות האחרות, הן משום יחודיותה, שאין עוד תפילה כזו בשאר ימות השנה, והן משום ששעת אמירתה הינה ממש בשעת החיתום, ובה נחתם הדין לכל ימות השנה. ומאידך יש צד לומר שאין להעדיפה על תפילות אחרות, משום שי"א שאם נאנס ולא אמרה יש לה דין "השלמה", וכנ"ל גבי מנחה ומוסף.




לאור כל הנ"ל נלע"ד בס"ד שיש להעדיף להתפלל תפילת שחרית, ואם לאו אזי יתפלל תפילת נעילה.




ומ"מ הזכרנו לעיל שדנו הפוס' גבי תפילת השלמה, למי שנאנס ולא התפלל חלק מתפילות היום.




שגבי תפילת מוסף כתבו כמה ראשו' שאין לה תשלומין לאחר סוף היום. שכ"כ התוס' בברכות (דכ"ו,א') שאם לא התפלל מוסף אינו מתפלל ערבית שתים, שאיך יקרא פסוקי הקרבנות שבמוסף וכבר עבר זמן מוסף. וגם לא תיקנו מוסף אלא משום "ונשלמה פרים שפתינו", ובכה"ג עבר זמנו בטל קרבנו. ע"כ. וכ"כ הרשב"א בברכות (שם) שמוסף אין לה תשלומים לפי שכל תפילה שהיא נוספת מחמת מאורע היום, אין ראוי להשלימה ביום אחר, כיוון שכבר עבר מאורע אותו היום. וכ"כ הרשב"א גם בתשובותיו (ח"א סי' תמ"ז). ולפי"ז גם אין השלמה לנעילה. וכ"כ גבי תפילה שבאה מחמת מאורע, גם הריטב"א בברכות (שם), וכן היא שיטת הר"א אלאשבילי, וכ"כ המאירי בברכות (שם בד"ה "מוסף") שמצא בשם קצת גאונים שאין למוסף תשלומין. וכ"כ האורחות חיים (הל' תפילה סי' צ"ז) והרשב"ץ והאלפסי זוטא. וכ"פ מרן בשו"ע (סי' ק"ח ס"ו). הב"ד מרן הגחיד"א במחב"ר (סי' ק"ח סק"ג) ובקש"ג. וכ"כ בשמו בשלמי ציבור, זכ"ל, והב"ד גם הגרע"י זצ"ל ביבי"א (ח"ז חאו"ח סי' נ"ד) ופסק כמותם. אמנם ר' במש"ז (סי' ק"ח סק"ה), שמשמע שיש דין תשלומין לנעילה. וע"ע באול"צ (ח"א סי' מ').




נמצאנו למדים שלד' הפוס' אין למוסף דין השלמה לאחר סוף היום.




גם גבי תפילת מנחה דיו"כ דנו הפוס' אי שייך בה דין השלמה במוצאי יוה"כ. ובזה נראה שדעת הפוס' שיתפלל תשלומין. שכ' הפמ"ג (במש"ז סי' ק"ח סק"ה) והאול"צ (ח"א סי' מ') שיש דין השלמה לתפילת מנחה של יוה"כ במוצאי יוה"כ. ואף ביבי"א שהב"ד וחלק עליהם גבי מוסף ונעילה, לא העיר ע"ד גבי מנחה.




אך גבי השלמת תפילת נעילה נראה שגם בזה, כבתפילת מוסף, ד' רוה"פ לאסור השלמתה לאחר מוצאי היום. שאף שהפמ"ג והאול"צ הנ"ל כתבו שישלים, מ"מ רוה"פ כתבו שאין משלים זאת. שכ"כ הפוס', רוא"ח, שאסרו להשלים את תפילת מוסף, מהטעם הנ"ל. וכ"כ כה"ח (סי' ק"ח סקי"ב וסי' תרכ"ב סקכ"ז), בשו"ת שבט"ה (ח"ה סי' ט"ז), ושו"ת להורות נתן (ח"ה סי' מ"ב). הב"ד ביבי"א (שם) ופסתש"ו (סי' תרכ"ג סק"א).




אמנם מחובתנו להעיר, שכל האמור לעיל גבי תפילת תשלומין, הו"ד גבי מי שהיה אנוס או טעה, שבזה שייכת תפילת תשלומין (כמבואר בשו"ע סי' ק"ח ס"א). אך מי שהיה פטור לגמרי מהתפילה וכגון העוסק בצרכי ציבור, הריהו פטור לגמרי מתפילת ההשלמה, וכמבואר במ"ב (סי' צ"ג סק"ח). ולפי"ז רופא העסוק בריפוי אינטנסיבי של חולים, או חייל העוסק בפעילות מבצעית באופן שאין לו זמן להתפלל את תפילות יוה"כ, גם כשפעילותם נגמרה בליל מוצאי יוה"כ, פטורים הם לגמרי מתפילת השלמה למנחה. כך לכאורה נראים הדברים בס"ד, ועדיין צריך יותר להתיישב בדבר.




ואגב, דנו הפוס' אי תפילת מוסף מפרידה בין תפילת מנחה לתפילה שלאחריה. ר' פסתש"ו (סי' ק"ח סק"ח). ומ"מ יכול להשלים ע"י תנאי שאם אינו יכול להשלים הרי שמתפלל הוא תפילת נדבה. ר' ע"כ בשו"ע (סי' ק"ח ס"ה) ובפסתש"ו (סי' ק"ח סק"ט).




וכאן הגענו לדון בס"ד גבי מקרה שאדם יכול להתפלל את כל תפילות יוה"כ ביחיד, אך בציבור יש לו אפשרות להתפלל רק תפילה אחת.




הצדדים לומר שיש עדיפות לתפילת ערבית בציבור , על פני תפילות אחרות בציבור:




כפי שכתבנו לעיל לענין תפילה ביחיד, יש עדיפות לערבית מהטעם שמא בכלל יבטלו את האפשרות להתפלל בציבור. ועוד, שיתכן שתוסר ההגבלה ויוכל להתפלל את כל התפילות במנין. ועוד צד להעדיף תפילת ערבית, מצד מה שאין מעבירין על המצוות (ושוב, תלוי הדבר במחלוקת אי כלל זה שייך רק גבי הקדמת המצווה על פני אחרת, או אף גבי דחיית מצווה אחרת), ומצווה הבאה לידך אל תחמיצנה. ומאידך כבר כתבנו לעיל, שיש צד שלא להתפלל במקרה זה דוקא את ערבית, משום דערבית מעיקרה רשות.




היה מקום לומר שיש עוד צד להעדיף את תפילת ערבית בציבור בשל כך שאומרים בה "ברכו", אך באמת כמעט בכל תפילות יוה"כ אומרים זאת (חוץ מנעילה, אשר בה לא אומרים זאת, אך מיד לאחר סופה אומרים "ברכו" של תחילת ערבית במוצאי יוה"כ. וכן האשכנזים, לפחות אותם המתפללים בנוסח אשכנז אין אומרים "ברכו" במוסף, אך אומרים זאת כמה פעמים בקריה"ת).




העדיפויות לתפילת שחרית :




שומע כמה פעמים "ברכו" (גם בעת קריה"ת), עונה קדושה, ואם המציאות מאפשרת, גם שומע קריה"ת והפטרה.




העדיפויות לתפילת מוסף :




עונה "ברכו" וקדושה, ושומע בחזרת הש"ץ את סדר העבודה מפי הש"ץ.




העדיפויות למנחה :




יש בה קה"ת, וממילא עונה גם כמה פעמים "ברכו". וכן עונה "קדושה".




העדיפויות לנעילה :




יש בה קדושה, בסופה יוכל לשמוע "ברכו" דתחילת ערבית, ובעיקר משום שהיא החיתום של כל תפילות היום, והיא תפילה מיוחדת שאין דוגמתה בכל שאר תפילות השנה.




לאור כ"ז נראה שעדיף להתפלל בציבור את תפילת שחרית או מוסף, ואם לאו אז יבחר את תפילת נעילה. [ואגב חכ"א שליט"א העיר כמה דברים: 1) לא דננו כאן מצד אמירת "כל נדרי" עם הקהל, יחד עם מסירת המודעה, שחשיבותן גדולה. 2) יש להתחשב בכך שלגבי בחירה של תפילה כלשהי בציבור, ישנם חלקים ומנגינות בתפילה שמעוררים את האדם להדבק בקדוש ברוך הוא ולחזור בתשובה. וכיוון שזה ענינו של יוה"כ, לכן אולי עדיף שיהיה דווקא בתפילות אלה המעוררות אותו יותר. 3) ולגבי אמירת סדר העבודה דווקא בציבור, אמר שאין דין לומר את סדר העבודה דווקא בציבור, אלא כ"א יכול לאומרו לבדו. עכת"ד. אמנם נראה לי שבכ"ז אמירת סדר העבודה שונה לאין ערוך אם אומרה בציבור.




[24]כד. דין אמירת "ברוך שם כבוד מלכותו" וגו' בקול רם כתבו מרן (בסי' תרי"ט סעי' ב'). והטעם, משום שבשבח זה מקלסים מה"ש לקב"ה, וביוה"כ אנו כמלאכים. משל למה"ד, לאדם שגנב הורמין (היינו חפץ נאה) מתוך פלטין (ארמון) של מלך. נתנו לאשתו ואמר לה: אל תתקשטי בו אלא בצנעה בתוך ביתך. לכן כל השנה אומרים אותו בלחש, וביוה"כ אומרים אותו בפרהסיא, שאנו כמלאכים (עפ"י מדרש רבה פר' "ואתחנן", טור סי' תרי"ט, לבוש, מ"א, מ"ב סק"ח וכה"ח סקל"ד). ואגב, ממש"כ הפוס' הללו שד"ז הינו שירת המלאכים, ומשו"ה אומרים זאת בקו"ר בליל יוה"כ וביומו, עולה לכאו' שהמלאכים אומרים שירה גם בלילה.




ואם יש לומר זאת בקול רגיל או בקול רם, ראה כה"ח (סקל"ה). והמנהג כיום, הן אצל האשכנזים והן אצל הספרדים, לומר זאת בקול רם, וכמו שאומרים פס' "שמע".




יש שכתבו שיאמר כל הציבור יחד את "ברוך שם" וכו'. ומי שדרכו להאריך בכוונת פס' "שמע ישראל" ישתדל לקצר מעט ע"מ שיאמר "ברוך שם" וכו' עם הציבור. וכן הש"ץ לא יתחיל לומר זאת בקול עד שיגמרו רוב הציבור פס' "שמע". ומי שקשה לו לקצר באמירת פס' "שמע", ישתדל להתחיל ק"ש לפני שהציבור מתחילים, ע"מ שיוכל להספיק לומר "ברוך שם" וכו' עם הציבור (קיצור הל' המועדים, שם סי"ח עפ"י יסוש"ה, יוה"כ פרק ו').




יש להפסיק בין תיבת "ברוך" לתיבות "שם כבוד מלכותו". וכתבו הפוס', שיש לגעור במי שאינו מפסיק בין תיבות אלה, אלא סומכן זו לזו (ראה שו"ת יכין ובועז ח"ב סי' מ"ב, שכן פסק זקנו הגאון הרשב"ץ, וכן אביו הרשב"ש. עיי"ש. והב"ד ילקו"י עמ' ק"ד סעי' י"ב. וראה בגמ' חגיגה דף י"ג ע"ב שלאחר חורבן ביה"מ התמעטו כנפי החיות מששה לארבעה. וכתוב בליקוטים מהגר"א, שכל כנף הינה כנגד תיבה א' משש תיבות "ברוך שם" וכו'. ראה בליקוטים מהגר"א המודפסים לאחר פירושו על המשניות שנות אליהו בסוף סדר זרעים, או במשניות הוצאת אשכול בסוף טהרות).




אף שלענין לבישת בגדי לבן ביוה"כ נחלקו הפוס' אם נשים שייכות בכך (וכדלעיל בפרקנו הערה ב'), כיון שאינן דומות למלאכים, מ"מ הכא גם נשים אומרות "ברוך שם כבוד מלכותו" וכו' בקול רם (שו"ת גור אריה יהודה חאו"ח סי' פ"ב, והב"ד ילקו"י עמ' ק"ד סעי' י"ב).




[25]כה. כ"כ המ"ב (סי' רס"ז סק"ט, בשם הפמ"ג. וזאת אע"ג שמרן הח"ח נהג כמנהגי אשכנז. וכ"כ בסי' תקפ"ב סק"א בשם הלבוש). וכ"כ כה"ח (סקי"ז), לוח דבי"ב (מנהגי בעלז), וכ"כ במחזורים. וראה בלוח א"י דיני שבת שובה ודיני יו"כ שחל בשבת (תשנ"ד), שכתב שא"א פסוק "ושמרו" וגו', וא"א פסוק "כי ביום הזה" וגו'. ואמר לי הגר"א נבנצל שליט"א שרק האשכנזים הנוהגים כגר"א נמנעים מלומר פס' "כי ביום הזה" לפני שמו"ע בערבית, ולא כל האשכנזים המתפללים בנוסח אשכנז. ופירוש הפס' הוא שהכהן יכפר על ישראל, ולכן הוא מסיים בתיבות "לפני ה'", שהכהן יכפר עלינו לפני ה'. עכת"ד. וראה עוד בטור (סי' רס"ז), כה"ח (סי' תפ"ז סק"ב) וחזו"ע (ח"ב עמ' ק"ו ס"ב), ומה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ג הערה כ"ז), ובהל' רה"ש (פ"ג הערה ה').




הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שהנוהגים לומר פס' כי "ביום הזה", אומרים אותו כ"א בעצמו, ולא מסתפקים בשמיעה מהש"ץ, ושמא משום ש"דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ", הוא דוקא כשמוציא אחרים. (שיש מסבירים שיכול להוציאם דוקא כשקורא מס"ת כשר, ולא מסידור. ושאלתיו, הרי הטעם הוא שמא יטעה, וא"כ די בקריאה מסידור. וענה לי שיתכן והמדפיס טעה, משא"כ בס"ת כשר סביר להניח שאין בו טעות). כ"כ תוס' ישנים ביומא (דף ע'), וכ"כ בביאור הגר"א בסי' מ"ט סק"ב (וכ"פ המ"ב באותו סי' ס"ק ב', ו' וז'. וראה גם בכלבו, דיני "למנצח... יענך" בשחרית, שכתב ד"ז בשם הרי"ף, וכתב שם עוד פירושים לד"ז. עיי"ש - מ.ה.). לכן גם את הפסוקים בקדושת יוצר בשחרית וכן הפס' בברכת "גאל ישראל" בשחרית וערבית אומר כ"א לעצמו בקול רם, שלא יוצאים ע"י הש"ץ. עכת"ד. ראה גם שו"ע (סי' מ"ט), שדברים שרגילים ושגורים בפי כל ג"כ רשאים לאומרם בע"פ. אך ראה מ"ב (שם סק"ו) מש"כ להחמיר בשם המ"א. ואמנם היום רבים קורין זאת מהסידורים, ואין זו אמירה בע"פ (אמנם לפי"ד הגר"א נבנצל דלעיל יתכן שיש לדחות ולומר שיתכן והמדפיס טעה). מ"מ נראה שהמשיכו המנהג כפי שהיה בעבר כשהיו מתפללים שלא מהסידור, כמבואר במשנה ברכות (פ"ד מ"ג - "אם שגורה תפילתו בפיו", ושם פ"ה מ"ד), ועוד משניות. וראה גמ' שבת (דף קט"ו ע"ב) שאמרו: כותבי ברכות כשורפי תורה. וכן נהגו בדורות מאוחרים יותר.




[26]כו. ענין הקדיש והעמידה כתוב במחזורים.




ונביא כמה דקדוקי נוסחאות שכתבו הפוס' בענין תפילת העמידה:




כתב הרמ"א (בסי' תר"ז סעי' א'), שהש"ץ אומר את הוידוי ביוה"כ בתוך התפילה. וכתב כה"ח (סק"ז) דהיינו בברכה רביעית, ושכ"כ הרמב"ם והפר"ח (והיינו בתפילות שחרית, מוסף, מנחה ונעילה, שבהן יש חזרת הש"ץ).




יש מהפוס' (לבוש, מ"א, מ"ב סי' תרי"ט סק"ז וכה"ח סקל"א) שכתבו, שאין לומר תיבת "באהבה" קודם התיבות "מקרא קודש". והוסיפו המ"ב וכה"ח (שם) בשם המט"א, שבמקומות שנוהגים לומר תיבה זו, לא ישנו ממנהגם. ע"כ. ויש מהפוס' שכתבו כן לומר תיבה זו (שו"ת בית דוד, מל"ח, ילקו"י עמ' ק"ג סעי' י"א ועוד). ורבים המחזורים בהם כתוב לומר תיבה זו רק בשבת. וראה עוד בענין זה בכה"ח (סי' תרי"ט סקל"א).




מי שטעה בתפילת העמידה (ביוה"כ שחל בחול), ואמנם אמר את הברכה הרביעית כתיקונה, אלא שבמקום לסיים את הברכה הרביעית במילים "מקדש ישראל ויום הכיפורים" אמר "מקדש השבת". אם עדיין לא החל את הברכה הבאה, ותוך כדי דיבור (היינו תוך כדי זמן אמירת המילים "שלום עליך רבי") מעת שסיים את הברכה התחיל לומר מיד "מקדש ישראל ויום הכיפורים", יצא ידי חובה בכך. ואם החל כבר את הברכה הבאה, או שלא הספיק להתחיל ולומר כראוי תוך כדי דיבור, לא יצא ידי חובה, וצריך הוא לחזור לתחילת הברכה הרביעית (מהמילים "אתה בחרתנו"). ואם כבר אמר פס' "יהיו לרצון" שלאחר "אלקי, נצור", יחזור לראש תפילת העמידה. ויש מהספרדים האומרים שרשאי להתחיל לתקן ולומר כראוי אפילו לאחר כדי דיבור, אם עדיין לא החל את הברכה הבאה. ולכן לדעתם אם חזר ואמר כראוי טרם שהחל את הברכה הבאה, אף לאחר כדי דיבור, יצא ידי חובה, גם אם כשאמר "ברוך אתה ה'" לא זכר שאותו יום אינו שבת אלא חג. אך אם חזר וסיים כראוי רק לאחר שהחל את הברכה הבאה, גם למנהגם לא יצא ידי חובה, וינהג כנזכר לעיל (כמבואר כל זה במקו"ד הל' ליל הסדר, פ"ג ס"ג).




אם בחתימת הברכה הרביעית לא אמר "מלך מוחל וסולח" וכו' אלא התחיל "מקדש ישראל" וכו'. אם יכול לתקן זאת ולהתחיל מתיבות "מלך מוחל" וכו' תכ"ד, יעשה כן ויתקן זאת. ואם אינו יכול להתחיל ולתקן זאת תכ"ד, י"א שלא יתקן זאת אלא בדיעבד יי"ח (הגר"ש דבליצקי שליט"א בקיצור הל' המועדים, דיני ערבית דיו"כ).




אם סיים הברכה הרביעית בתפילת העמידה בתיבות "מקדש ישראל והזמנים" במקום "מקדש ישראל ויום הכיפורים". אם יכול לתקן זאת תכ"ד, יתקן ויצא י"ח. ואם אינו יכול לתקן תכ"ד, כתב הגר"ש דבליצקי שליט"א (שם) שלא יצא י"ח, וחוזר ל"אלקינו ואלקי אבותינו, מחל לעוונותינו" וכו' וחותם בברכה כראוי. ואם כבר עקר רגליו בסוף התפילה, חוזר על כל תפילת העמידה.




מי שטעה בתפילת העמידה באופן שצריך לחזור עליה, צריך לחזור גם על הוידוי (קיצור הל' המועדים לגר"ש דבליצקי שליט"א, דיני ערבית דליל יו"כ סל"ח).




בענין טעויות בתפילות כשיוה"כ חל בשבת, ראה לקמן (בפי"א סעי' י"ז ובהערה ל"ג).




[27]כז. ככתוב במחזורים. וכ"כ ביחו"ד (ח"א סי' מ"ו). והוסיף, שכמו כן אומרים י"ג מידות.




כתבו הפוס', שיש הנוהגים לעמוד בעת אמירת סליחות אלה (כה"ח סי' תרי"ט סקמ"ד בשם כמה פוס'). וראה לקמן בפרקנו (סעי' ט"ז, ובהערות מ"ט ונ').




ועוד כתבו הפוס', שיש מקומות שנוהגים ששני אנשים עומדים משני צידי הש"ץ בעת אמירת הסליחות (כה"ח סקמ"ג. וראה עוד בילקו"י עמ' ק"ד סעי' י"ב). והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שאין מנהג האשכנזים כן, אלא הש"ץ עומד לבדו.




יש אומרים, שטוב לומר את הוידוי של רב נסים גאון גם בליל יוה"כ, נוסף למה שאומרים זאת בשחרית (כה"ח בסי' תר"כ סק"ז כתב שכן מנהג ביה"כ בית א-ל יכב"ץ פעיה"ק ירושת"ו, ההולכים עפי"ד האריז"ל. ובספר ילקו"י עמ' ק"ד סעי' י"ב כתב, שאם יש פנאי טוב לומר זאת. עיי"ש בכה"ח ובילקו"י).




[28]כח. מה שכתבנו בענין תחילת הסליחות ופתיחת ארון הקודש, כ"כ הגרי"מ טוקצ'ינסקי בלוח א"י, וכ"כ במחזורים. וכתב עוד בלוח א"י, שמדלגים בסליחות אלה את הסליחה "אמנם אשמנו", ומתחילים מהבית האחרון ("תעלה ארוכה"). וכן מדלגים את הסליחות "אותך אדרוש", "אתה מבין" (שבערבית, שחרית ומוסף), "ואדברה" שבשחרית. וכן נוהגים האשכנזים היום לדלג סליחות אלה.




ומה שכתבנו בענין אמירת "אבינו מלכנו", הקדיש ו"עלינו לשבח", כ"כ במחזורים.




ומה שכתבנו בענין אמירת מזמור "לה' הארץ ומלואה", כ"כ המט"א (סי' תרי"ט סי"ח), כה"ח (סי' תקפ"ב סקי"ז), וכ"כ בקיצור הל' המועדים (והוסיף שיש נוהגים לאומרו פס' בפס' עם הש"ץ). וכ"כ לוח דבי"ב (מנהגי בעלז. והוסיף, שהש"ץ אומר פס' ראשון בקול, ואח"כ אומר הקהל כל המזמור. הש"ץ מתחיל בקול "כי הוא על ימים יסדה" עד הסוף). וכ"כ לאומרו במחזורים. ומה שכתבנו שיש מהאשכנזים האומרים מזמור זה, כוונתנו למתפללים בנוסח ספרד, וחלק מהמתפללים בנוסח אשכנז. ואותם שאינם נוהגים לאומרו, טעמם משום שאמירת מזמור זה מקורה בדברי האריז"ל, והוא תוספת מאוחרת שאינה נזכרת בש"ס ובמקורות הקדמונים, ולכן אין לאומרו כחלק מהתפילה. וזהו טעמם של הגר"א והנוהגים כמותו. כך שמעתי מידידי הרה"ג ר' דוד כהן שליט"א, ר"מ בישיבת "עטרת כהנים" פעיה"ק ירושת"ו. והראני שכעין זאת כתב בפעולת שכיר על מעשה רב סי' קע"ז [עיי"ש שכתב: ורבינו ז"ל (הגר"א) לא חש לה להא, כדרכו שלא לחדש בצבור דברים שלא שערום חכמי התלמוד. עכ"ד]. וכעין זאת כתב גם הג"ר משה הלברשטאם במכתבו המובא בספר הליכות עולם של הרה"ג דב זאב סלונים. וכ"כ הרה"ג ר' דוד כהן שליט"א בספרו עבודת המקדש (ח"ג עמ' ש"א). עיי"ש.




[29]כט. אמירת מזמור "לדוד, ה' אורי וישעי", "אדון עולם", ד' מזמורי התהילים, שיר היחוד ושיר הכבוד, כ"ז כתבנו עפ"י לוח א"י לגרי"מ טוקצ'ינסקי, וכ"כ במחזורי האשכנזים. ויש מהמחזורים שכתוב בהם לומר "אדון עולם" לאחר שיר היחוד ושיר הכבוד. ועוד מצאנו, שברוב המחזורים לא נזכר כלל לומר מזמור "לדוד, ה' אורי וישעי", וכן בלוח דבי"ב (מנהגי חסידי בעלז) לא כתב לאומרו. אלא שכ"כ הגרי"מ טוקצ'ינסקי בלוח א"י, וכ"כ בכמה מן המחזורים. וראה לעיל בפרק א' (סעי' י"ד ובהערה מ"א). ונראה שהו"ד למתפללים כמנהג אשכנז שאומרים אותו בימים אלה רק בשחרית וערבית, ולא למתפללים בנוסח ספרד האומרים אותו בשחרית ומנחה. וראה במכתבו של הגר"מ הלברשטאם שליט"א הנ"ל (המובא בספר הליכות עולם) שהאריך להביא ראיות לאותם האשכנזים שאינם נוהגים לומר כלל בתפילה מזמור "לדוד ה' אורי", ואף לא ברה"ש. וכתב דמקור ד"ז אינו אלא מספר חמ"י שמקורו מפוקפק. עיי"ש.




בענין אמירת "אדון עולם", אמנם ברוב המחזורים כתוב לומר רק "אדון עולם", אך הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שיש מהאשכנזים האומרים "יגדל אלקים חי" נוסף לאמירת "אדון עולם". עכת"ד. וכן מצאנו שכתב הרב אביגדור אונא (בקונטרס מנהגים), שכן מנהג יהודי דרום מערב גרמניה. ואמנם מצאנו במחזור ליו"כ (הוצאת קורן) שכתוב שם שהמנהג לומר רק "יגדל אלקים חי" (ועיי"ש בהקדמה שהם השתדלו לדייק בענין המנהגים).




יש המנגנים "אדון עולם" בניגון מיוחד (מנהגי בעלז).




הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שלא כל האשכנזים נוהגים לומר את ארבעת פרקי התהילים בלילה זה בסוף התפילה. עכת"ד. וכן כתבנו.




יש הנוהגים שהש"ץ (לא זה שהתפלל ערבית) יורד לפני התיבה לבוש בקיטל ומנגן "אנעים זמירות" בניגון מיוחד (לוח דבי"ב. מנהגי בעלז. והוסיף שאין פותחין הארון).




את שיר היחוד נוהגים האשכנזים לומר החזן והקהל פיסקא פיסקא. היינו החזן אומר פיסקא והקהל אומרים הפיסקא הבאה, וכן הלאה (לוח דבי"ב. וכ"ה במחזורים. ואגב, נראה מדברי לוח דבי"ב שמקדימים שיר הכבוד לשיר היחוד. ולא כן כתוב במחזורים).




ובענין אמירת מזמורי התהילים, כתב בעט"ז שנוהגים לומר ביוה"כ את כל התהילים (והב"ד כה"ח סי' תרי"ט סקנ"ז. עיי"ש מש"כ בשם הכלבו). וראה עוד לקמן (בהערה נ"ז).




ובענין אמירת שיר היחוד. יש מהאשכנזים שאין אומרים שיר זה. וטעמם, שי"א שמחבר שירה זו היה קראי. ויש אומרים שמחברו היא כומר נוצרי (מתלמידיהם של המינים המהפכים דברי תורה למינות, וכמש"כ עליהם מהרח"ו זצ"ל בשערי קדושה חלק ב' שער ח'). ולכן, טענו, התנגד הגר"א לאמירתו (אך ראה במעשה רב, הלכות יו"ט סימן ק"ע, שכתב לומר שיר היחוד. ומה לי שיר היחוד ביו"ט ומה לי שיר היחוד בליל יו"כ. ומ"מ שמעתי שאין המתפללים בנוסח הגר"א נוהגים לאומרו ביו"ט). וראה עוד טעם, מש"כ המהר"ל בנתיבות עולם (נתיב העבודה פרק י"ב). ונראה לענ"ד, שקשה לומר שמחבר שיר זה היה נוצרי, שהרי ישנם הרבה משפטים בשיר זה, שלא יתכן שנוצרי יכתבם. כגון: כי כל אלהי העמים הם אלילים אלמים ורוח אין בהם... היוצר כל הוא א-להינו, הוא עשנו ולו לבד אנחנו... נאמן נצח ישראל וגואלו לא ישקר... פדה את אברהם ידידו, הוא יפדה את ישראל עבדו... לעולם יהא לך לבדך, ולא לאחרים כבוד הודך. ולא תתן לאלהים אחרים תהלתך לפסילים וזרים... אתה תעיד ביחודך, ותורתך ועבדיך. א-להינו על יחודך... ולא נודע אל זולתך, ואין כמוך ואין בלתך, וגם אחריך לא יהיה אל, ראשון ואחרון אֵ-ל ישראל, ברוך ה' יחיד ומיוחד, ה' אחד ושמו אחד... כי אין אלהים זולתך... יום השבת על כן ברכת... ע"כ. ועוד דוגמאות רבות לכך. ובפרט שעצם שמו של השיר - שיר היחוד - מראה שכותבו האמין ביחוד הא-ל. וראה עוד בענין זה ב"כתבים נבחרים", לא' ברלינר, ח"א. ובספר נתיב בינה, לרב יששכר יעקבסון (ח"ה עמ' רכ"ט). ואכמ"ל. ומ"מ הדבר פשוט שיש להתרחק מכל שמץ וכל דבר שיש לו ריח של ע"ז.




[30]ל. כל זה כפי הכתוב במחזורים. ואת אמירת מזמור "לה' הארץ ומלואה", כתב גם כה"ח (בסי' תקפ"ב סקי"ז). ובענין קדיש "תתקבל", הרי שמנהג הספרדים לומר בסופו "תענו ותעתרו", וככתוב במחזורים.




וכאן עמנו המקום להעיר בס"ד, שהמנהג אצל האשכנזים ברוב ככל מקומות מושבותיהם, שהש"ץ עם הקהל מנגנים את סיום הקדיש (בחלק מהקדישים), והיינו את תיבות "עושה שלום במרומיו" וגו' עד הסיום: "ואמרו אמן", כולל תיבות אלה. ובס"ד יש להעיר ע"כ כמה דברים: א. את תיבות "ואמרו אמן" צריך לומר הש"ץ ולא הקהל, דעל הקהל רק לענות "אמן" על מה שהש"ץ אומר "ואמרו אמן". ב. בשל טעות זו יוצא שהציבור רק אומר תיבות "ואמרו אמן", אך בעצם אינו עונה "אמן" על מה שהש"ץ אומר "ואמרו אמן" [ר' למשל במ"ב (סי' נ"ו סק"ב), במקום שמצוין שעה"צ סק"ה]. ג. בשל המנגינה יוצא שהקהל אינו אומר תיבות "ועל כל ישראל". ד. אם הש"ץ אינו בר אוריין והוא מנגן את המשפט "עושה שלום" עם הקהל, לעיתים גם הוא אינו אומר את תיבות "ועל כל ישראל". וזו לכאו' טעות. אך נובעת מכך אולי טעות נוספת, והיא שאם אכן מי מהקהל עונה "אמן" אחר תיבות "ואמרו אמן" שאומר הש"ץ (יחד עם הקהל, ובאמת אז קשה לשמוע את הש"ץ אומר תיבות אלה), הרי שצריך הוא לכאו' לענות "אמן" משגמר הש"ץ את הבקשה, והיינו את התיבות "עלינו ועל כל ישראל", ולפני שהש"ץ גומר את התיבות "ואמרו אמן". כך בס"ד נלע"ד, וזאת עפי"ד המ"א (בסי' קכ"ד סקי"ד) שאם הש"ץ מאריך בניגון של "ואמרו אמן", יאמרו אמן מיד, כי הניגון הוי הפסק בין הבקשה לעניית אמן. ואע"ג שהוסיף שם שבסס"י קכ"ח כתב דהארכת הניגון מכלל הברכה היא, מ"מ סיים שם שנ"ל שאם מאריך הרבה הוי הפסק. עכ"ד. וכ"פ גם הפמ"ג שם בא"א, וכ"פ גם המ"ב (סי' נ"ו סק"ב. במקום שעה"צ סק"ו). ואע"ג דהתם מישתעי שמאריך דוקא בתיבות "ואמרו אמן", והכא מישתעי שמאריך בניגון קודם אמירת תיבות אלה, מ"מ הרי כל הסברא בני"ד הינה שלא יהא הפסק גדול בין גמר הבקשה לבין עניית אמן, והרי גם בני"ד יוצא שיש הפסק גדול בזה. ולכן אולי צריך ללמד את הש"ץ שבגמר המנגינה (אַי אַי אַי) ימתין שהציבור יאמר גם תיבות "ואמרו אמן", ואז יאמר בקול תיבות "ועל כל ישראל" ויסמוך אליהן מיד את תיבות "ואמרו אמן", ועל כך יענו הקהל "אמן", ובזה ינהגו כדבעי. ואמנם עיצה זו טובה לגבי אמירת "עושה שלום", אך גבי אמירת "יהא שלמא" ספק אי זה יועיל, שהרי הקהל ממשיך מיד תיבות "עושה שלום" וכו'. וחכ"א העיר שלכאו' אין ללמוד מדברי הפוס' דמישתעי גבי "ואמרו אמן" שאומרים ב"פ בחצי הקדיש הראשון, לגבי האמנים שעונים לאחר חצי הקדיש, שאז אומרים תחינות. עכ"ד.




וכתבנו את כל זה כדי לעורר לב המעיינים, והרוצה לקרב יקרב, והרוצה לרחק ירחק.




[31]לא. דין העמידה בוידוי כתב מרן (בסי' תר"ז סעי' ג'), וכ"כ האחרו'. והטעם לכך ראה במ"ב (סי' תר"ז סק"י) וכה"ח (סקכ"ג).




בעת הוידוי יכוון לקיים מ"ע של "והתוודו את חטאתם" (לוח דבי"ב).




כתבו הפוס', שיש לומר את הוידוי מעומד עד לאחר אמירת "על חטאים שאנו חייבים עליהם ארבע מיתות בי"ד" (דה"ח, מ"ב סי' תר"ז סק"י, כה"ח סקכ"ד). ונראה שהכוונה ששומע הוא את שליח הציבור שלו מתוודה, או כשמצא ציבור או ש"ץ האומרים וידוי בתפילתם. דאל"כ, שהריהו עומד בתפילה בעצמו, חייב הוא לעמוד עד סוף תפילת העמידה (ואף שדין זה נכתב בסי' תר"ז העוסק בהל' תפילת מנחה של עיוה"כ, שבה אין הש"ץ אומר וידוי בחזרה, מ"מ הגר"מ אליהו שליט"א הורה לי, שדברי מרן בסוף סעי' ג', שכתב שהשומע ש"ץ מתוודה צריך לעמוד, אמורים בענין מי שנכנס לביהכ"נ ומצא ציבור או ש"ץ המתוודים. ואין הכוונה למי ששומע וידוי מהש"ץ של הציבור בו הוא עצמו מתפלל. עכת"ד). וראה בשו"ע הגר"ז (סי' תר"ז סעי' ח'), שעה"צ (סקי"ב), כה"ח (סקכ"ח), ספר הלכה ח"ב לגר"מ אליהו (פרק כ"א סעי' ל"ד), ומה שכתבנו בהערה הבאה.




בענין מס' הוידויים שאומרים ביוה"כ, ראה מ"ב (סי' תר"כ סק"ב) ושעה"צ (סק"ג), וכה"ח (ס"ק ה', ו') ולקמן בפרק י"א.




[32]לב. מה שכתבנו בענין הצורך לעמוד ולומר את הוידוי יחד עם הש"ץ בחזרת העמידה, זאת עפ"י מש"כ בספר ילקו"י (עמ' פ"ה סעי' ג'), שבעת שהש"ץ חוזר על תפילת העמידה, צריך הקהל לעמוד ולהתוודות עמו. ע"כ. וכן משמע מדברי שעה"צ (סי' תר"ז סק"ו). וכן הורו לי הגר"ש ישראלי זצ"ל והגר"מ אליהו שליט"א, שאף שלדברי מרן סגי שעומד ושומע את המתוודה, אין זה אמור אלא במי שכבר התוודה, ולאחר מכן נכנס לביה"כ ושמע את הש"ץ או את הציבור מתוודים. אך מי שמתפלל במנין, והש"ץ של אותו מנין אומר וידוי, צריך גם היחיד לומר את הוידוי עמו. והוסיף הגר"ש ישראלי ואמר, שכן נוהגים האשכנזים. עכת"ד.




ומה שכתבנו שמי שנכנס לביהכ"נ ומצא מנין אחר שאומר וידוי, שדיו לעמוד לשמוע את הוידוי מהאחרים, את מנהג הספרדים כתבנו עפי"ד מרן (בסי' תר"ז סעי' ג'), וכפי שהבין אותו המ"ב (שם) בשם נה"ש. וכ"כ כה"ח (שם סקכ"ו).




ואת מנהג האשכנזים שצריך הוא לומר בעצמו את הוידוי, כתבנו עפי"ד הרמ"א (בסי' תר"ז סעי' ג') בשם הר"ן, וכפי שהבין אותו המ"ב (שם סקי"א). והוסיף המ"ב (שם), שכן פסקו בעל העיטור והמאירי, ושכן המנהג. ומה שכתבנו דסגי שיאמר תיבות "חטאנו עוינו פשענו", אמנם הרמ"א (שם) כתב בשם הטור שעיקר הוידוי הוא "אבל אנחנו חטאנו", אך כבר כתבו האחרו' דה"ה שצריך לומר גם "עוינו פשענו" (פר"ח, א"א, מ"ב סי' תר"ז סקי"ב וכה"ח סקכ"ט. והטעם ראה בשעה"צ סקי"א). וכתב המ"ב (בשעה"צ שם) שיש מהאחרו' שכתבו כדעת השל"ה, שאף תיבת "אשמנו" הינה מעיקר הוידוי. וכתב כה"ח (שם בס"ק כ"ח וכ"ט), שאף שמעיקר הדין סגי באמירת התיבות הנ"ל, מ"מ נהגו לומר כל סדר הוידוי "ועל חטא". עיי"ש.




ואמנם הגר"מ אליהו שליט"א כתב בספר הלכה ח"ב (פרק כ"א סעיף ל"ד) שבמקרה זה צריך לומר את הוידוי עם הקהל (והוסיף שדיו לומר רק תיבות "חטאנו עוינו פשענו"). אלא שציין שם שכן הדין עפי"ד מרן (בסי' תר"ז סעי' ג'). ולכאו' קשה ע"כ, שהרי זו דוקא דעת הרמ"א שחולק על מרן שם. אך בתשובה לשאלתי אמר, שמי שכבר התוודה, ונכנס לאחר מכן לביה"כ ושמע ש"ץ או ציבור שמתוודים, באמת מעיקר הדין דיו שיעמוד וישמע את הוידוי מהמתוודה (וכמש"כ מרן שם), אלא שעדיף שיאמר גם בעצמו את הוידוי (וכמובן שד"ז אמור לספרדים, שהרי לאשכנזים יש לנהוג כדעת הרמ"א, וכנ"ל). ועוד אמר לי הגר"מ אליהו, שאף שמרן כתב דברים אלה בסימן תר"ז העוסק בדיני תפילת מנחה של ערב יוה"כ, מ"מ דין זה אמור לגבי תפילות יוה"כ עצמו, כיון שבערב יוה"כ אין מציאות שיכול הנכנס לביה"כ לשמוע וידוי מהש"ץ, כיון שאין הש"ץ אומר וידוי בחזרה. ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל הסכים שדברי מרן אמורים לגבי יוה"כ עצמו. ובתשובה לשאלה אחרת, אמר לי הגר"מ אליהו, שמש"נ שהשומע וידוי מאחר צריך לעמוד ולהקשיב, הרי שסגי שישמע רק את תיבות "חטאנו, עוינו, פשענו", שהרי מעיקר הדין סגי בכך (וכדלעיל). והוסיף, שדין השומע ש"ץ מתוודה שווה לדין השומע ציבור מתוודה.




ועוד שאלתי את הגר"מ אליהו, האם אדם שנחשב שכבר אמר וידוי הוא דווקא אם התוודה כבר באותה תפילה, או שאפי' התוודה פעם א' באותו יום נחשב הדבר שכבר התוודה. ואמר לי הגר"מ אליהו שביוה"כ עצמו אף שהתוודה באותה תפילה צריך הוא להתוודות שוב כששומע את הש"ץ או הציבור מתוודים, וכמש"כ שהמתוודה בעמידה יתוודה שוב בחזרה. אך בשאר ימות השנה די שהתוודה פ"א באותו יום, ואז נחשב לו הדבר כאילו התוודה, ולמנהג הזה דיו שישמע את הציבור מתוודים. עכת"ד.




ומה שכתבנו שדין זה נוהג כל השנה, כך הבין כה"ח (בסי' קל"א סקי"ג) את דברי מרן (בסי' תר"ז סעיף ג'). עיי"ש. וראה עוד פרטי דינים בענין זה בסי' קל"א, ובפרט בכה"ח (שם ס"ק ח'-י"ב).




כתבו הפוסקים (הרמ"ע מפאנו, הכנה"ג והמ"א. והב"ד כה"ח בסי' תר"ז סקט"ז), ששליח ציבור המתוודה עבור הקהל, צריך להשמיע את קולו לרבים. ואם הנמיך קולו גוערין בו.




[33]לג. בענין מה שכתבנו שביוה"כ שחל בשבת שאומרים קב"ש לפני תפילת ערבית, הרי שיש שכתבו לאומרה קודם "כל נדרי", ויש שכתבו לאומרה לפני וסמוך ל"ברכו" שבתחילת ערבית (ראה מ"ב סקי"ב וכה"ח סקל"ז. וכן יראה המעיין במחזורים. ומ"מ ק"ק על המקדימים לאומרה לפני "כל נדרי", שאם אומרים זאת גם בלשון עבר, הרי שיוצא שמתירים הם נדרים בשבת, שהרי קבלו שבת באמירת מזמור זה). ונראה שמנהג רוב העולם לאומרה לאחר "כל נדרי", ולפני "ברכו" או "והוא רחום" (וכ"כ המ"ב שם, וכן הוא ברוב המחזורים). ואף הגר"מ אליהו שליט"א אמר לי, שיש לסמוך את קב"ש ל"ברכו", ולאומרה לאחר "כל נדרי". אלא שהוסיף, שיש להקדים ולומר הן את "כל נדרי", וכ"ש את קב"ש לפני השקיעה. עכת"ד. וראה עוד בכה"ח (סקל"ח), שכתב שיש אומרים קב"ש בלילה זה כבכל שבת. והוסיף, שהעושים כן יש להם על מה שיסמוכו.




[34]לד. מה שכתבנו דביוה"כ שחל בשבת א"א את כל קב"ש, אלא מתחילים "מזמור שיר ליום השבת", זאת עפ"י תשו' המהר"ם מרוטנבורג (תשו' אחרונות סי' י"ח), שכנה"ג, הש"ץ, מט"א, הגר"ז, המ"ב (סי' רס"ב סק"י וסי' תרי"ט סקי"ב), כה"ח (סקל"ז), ונתיבי עם (סי' תרי"ט סעי' ג'). וכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א. וראה עוד בכה"ח (סי' ע"ר סק"ה).




ובאשר לאמירת מזמורים אלה. הנה מדברי המ"ב (בסי' רס"ב סק"י וסי' תרי"ט סקי"ב) ולוח א"י (דיני יו"כ שנת תשנ"ד) נראה לכאו' שאצ"ל מזמור "ה' מלך". אלא שהגר"ש דבליצקי שליט"א בספרו קיצור הל' המועדים, הל' יוה"כ (דיני ערבית של יו"כ, סט"ו) כתב עפ"י המט"א (סי' תרי"ט סי"ג) ואלף למטה (סקכ"ב) וקצה המטה, שיש לאומרו נוסף ל"מזמור שיר ליום השבת". והוסיף שם עפ"י אלף המגן (סקכ"ג) ושערים המצוינים (סי' קל"ב ס"ג) שיש מוסיפים יותר מזה. וכ"כ במחזורים, שי"א "מזמור שיר ליום השבת" ו"ה' מלך", וי"א קודם לכן גם מזמור "הבו לה' בני אלים" וחלק מ"לכה דודי". וכ"כ בלוח דבי"ב (מנהגי בעלז).




ובענין מה להקדים, ברכת "שהחיינו" או אמירת "מזמור שיר ליום השבת", נחלקו הפוס' בד"ז. שהמהר"ם מרוטנבורג כתב שברכת "שהחיינו" קודמת, דהיא חובה ומקודשת יותר ממזמור של שבת דהוא רק מנהג בעלמא. וכ"כ המט"א (סי' תרי"ט סקי"ג), וכ"כ כה"ח (סי' תרי"ט סקל"ז) והגר"ש דבליצקי שליט"א בספרו קיצור הל' המועדים (הל' יו"כ, דיני ערבית סט"ו). ואילו בלוח א"י כתב בשם הגריעב"ץ שיש להקדים את מזמור שיר ליוה"ש ל"שהחיינו", דהא "שהחיינו" הינה קב"ש לכו"ע (עפ"י עירובין דף מ') משא"כ מזמור לשבת. ושכ"פ הגר"ח ברלין זצ"ל (והעיר חכ"א דצ"ע מדוע יש להקדים דוקא מה שאינו קב"ש לכו"ע למה שהינו קב"ש). ועיי"ש עוד בכה"ח (סקמ"ג). ונראה שבדברים אלה כ"א יעשה כמנהגו, אם כי נראה שמנהג רוב העולם להקדים "שהחיינו".




ובענין אמירת פרק "במה מדליקין" בקב"ש זו. אמנם הכלבו כתב שאומרים פרק ב"מ בליל יוה"כ שחל בשבת, אך המהרי"ל כתב שאין לאומרו, ושכן המנהג. וכ"כ הרמ"א בד"מ, ובשו"ע (סי' ע"ר). וכ"כ שכנה"ג בהגב"י, עו"ש, א"ר, ש"צ, והב"ד כה"ח (בסי' ע"ר סק"י, ובסי' תרי"ט סקל"ו). וכ"כ המ"ב (בסי' ע"ר סק"ה) ושונה הלכות (סי' תרי"ט ס"ח). וכן הורו לי הגר"מ אליהו שליט"א לגבי הספרדים, והגר"ש ישראלי זצ"ל והגר"א נבנצל שליט"א לגבי האשכנזים, שהמנהג שלא לומר פרק "במה מדליקין" בליל יוה"כ שחל בשבת. והוסיף הגר"ש ישראלי, שכמו שבשבת חוה"מ א"א פרק זה, ה"ה לכאן. ולכן מתחילים קב"ש באמירת "מזמור שיר ליום השבת" "ה' מלך גאות לבש" ותפילת ערבית. עכת"ד. וכעבור זמן שאלתי את הגר"ש משאש זצ"ל, ואמר לי שאף מנהג יוצאי מרוקו שלא לומר פרק "במה מדליקין" ביוה"כ שחל בשבת. עכת"ד. ובקיצור הלכות המועדים (דיני ערבית של יו"כ סי"ז) כתב שאין אומרים גם "כגוונא". אמנם בלוח דבי"ב (מנהגי בעלז) כתב שנוהגים לומר "כגוונא".




[35]לה. מה שכתבנו בענין המזמור ו"לכה דודי" הוא עפ"י הא"א (סי' תפ"ח), כה"ח (סי' ע"ר סק"ה), חזו"ע (ח"ב עמ' ק"ה), ומקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ג הערה כ"ב), וכ"כ במחזורים. ומה שכתבנו שאומרים את ההתחלה והסיום של "לכה דודי", היינו ב' בתים ראשונים וב' בתים אחרונים. ובלוח דבי"ב (מנהגי בעלז) כתב שאומרים רק החרוז "בואי בשלום".




ומה שכתבנו בענין אמירת פסוקי "ושמרו", הוא עפ"י המ"ב (סי' רס"ז סק"ט), כה"ח (סי' רס"ז סקט"ז וסי' תפ"ז סק"א) לוח דבי"ב (מנהגי בעלז, דיני ליל יוה"כ שחב"ש, שנת תשמ"ד), אנ"ת (ח"ד ערך ברכות ק"ש, עמ' ת"ח-ת"ט), חזו"ע (ח"ב עמ' ק"ו ס"ב), ומש"כ בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ג הערה ה'). וכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שהנוהגים לומר פס' "כי ביום הזה" וגו', אומרים גם פס' "ושמרו בני ישראל" וגו'.




[36]לו. מה שכתבנו שמזכירים בתפילת העמידה כמה פעמים את השבת, הוא עפ"י המ"ב (סי' תרי"ט סק"ז) וש"א. וכ"כ במחזורים. וראה עוד בשו"ע (סי' תפ"ז ס"א) ובנו"כ שם, וכן בספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ג הערות כ"ח-כ"ט). בענין אי גרסינן בסיום הברכה תיבת "וישראל" עם או בלי וא"ו, עיי"ש במקו"ד. ונראה שדעת רוה"פ לגרוס עם וא"ו. עיי"ש.




ומה שכתבנו בענין הכוונה בעמידה, לצאת י"ח קידוש של שבת, כ"כ החת"ס (בהגהותיו לשו"ע סי' רע"א), וכ"כ בלוח א"י בשם הגרי"ח זוננפלד בשם רבו הגר"א שאג, וכ"כ במעו"ז (ח"ו סי' כ"ה). והטעם, משום שלדעת רוה"פ מצות קידוש מדאו' בדברים לבד, וא"כ כשחב"ש חייב במצות קידוש, אע"ג שאינו מקדש על הכוס, דקידוש על הכוס אינו אלא מדרבנן (וראה מש"כ בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר פרק ז' הערה קט"ו, עפ"י המנ"ח סי' ל"א והמ"ב סי' י"א סקס"ו, בענין העושה מצוה מדאו' שחכמים הוסיפו לה גדר וסייג ואינו עושהו, היוצא י"ח לפחות מדאו' או שאינו יוצא כלל. ומ"מ בני"ד כיון דא"א בענין אחר נראה דשאני, דחכמים לא תיקנו כלל קידוש על היין ביום כזה). וכבר פסק מרן (באו"ח סי' ס') שמצוות צריכות כוונה, ולכן יש לכוון בזה אף בני"ד. ועיי"ש בחת"ס שכתב כן אף גבי יו"כ שחל בחול, שיכוון לצאת י"ח קידוש מה"ת. ונראה שמי ששכח ולא כיון זאת מהני שישמע מהש"ץ ברכה מעין שבע ויתכוון אז לצאת י"ח דבר זה. וטוב שיאמר עמו מילה במילה, מלבד הזכרת ש"ש בברכה תחילה וסוף, ויהרהר ש"ש בלבו. וטוב שיאמר לש"ץ לכוון להוציאו י"ח הקידוש בעת אמירת ברכה מעין שבע. ומ"מ די אם ישמע מהש"ץ כל הברכה מתחילה ועד סוף [וראה ע"כ בספר זה השלחן (ח"ב סי' רס"ח ס"ג), דמהני בשמיעת ברכה מעין שבע לצאת י"ח תפילת העמידה אם לא התפלל כלל, ונראה דכ"ש בני"ד. עיי"ש. ואח"כ ראינו בס"ד שגם הגר"ש דבליצקי שליט"א בעצמו כתב כדברים הללו בקיצור הל' המועדים (דיני ערבית דיו"כ הערה כ"ו), והוסיף שיכול לכוון זאת גם באחת מתפילות היום של יו"כ]. אמנם צ"ע גבי ברכה מעין ז', שאין בה זכר ליציאת מצרים. ראה מנח"ח שם.




[37]לז. כתב המ"ב (סי' תרי"ט סק"ז) בשם המ"א וש"א, שביוה"כ שחל בשבת אין אומרים "א-להינו וא-להי אבותינו, רצה נא במנוחתנו". עיי"ש טעמו. ולמעשה האשכנזים כיום נוהגים לומר זאת בשבת (הגר"ש דבליצקי בקיצור הל' המועדים והגר"א נבנצל שליט"א). והספרדים לא יאמרו זאת אף בשבת (ר' יבי"א ח"א, ל"ח). והוסיפו המ"ב (שם) וכה"ח (סקל"ג) בשם כמה אחרו', שיש לומר "והנחילנו ה' א-להינו באהבה וברצון שבת קדשך, וינוחו בו" וכו', ויסיים "כי אתה סלחן" וכו', ולא יאמר "ודברך אמת וקיים לעד". ויש מהמחזורים שכתבו לומר את כל הדברים הללו. וראה עוד בענין זה בכה"ח (שם ס"ק ל"ב ול"ג), וביבי"א (ח"א חאו"ח סי' ל"ח), ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (בנספחים, נספח י"א). עיי"ש באורך ע"כ].




עוד כתב שם המ"ב (בסק"ט), שבשבת יש לומר "ותתן לנו ה' א-להינו באהבה את יום השבת הזה ואת יום צום הכיפורים הזה". ע"כ. ויש מהמחזורים שלא כתובה בהם תיבת "צום", ויש שכתוב בהם הדבר בנוסח שונה במקצת.




הגר"א נבנצל שליט"א העיר, שהספרדים מזכירים את השבת גם ב"יעלה ויבא", והאשכנזים אינם מזכירים השבת שם. עכת"ד. ואת מנהג הספרדים כבר כתב מרן.




יש מי שכתב שאדם המאריך בתפילתו, וכשמתחיל הש"ץ לומר "ויכלו" נמצא הוא עדיין בוידוי או ב"אלקי, נצור", לא יאמר עמהם "ויכלו" אף שאמר כבר "יהל"ר". ורק לאחר שאמר "יהל"ר" השני רשאי לומר עמהם "ויכלו" למרות שטרם עקר את רגליו (קיצור הל' המועדים עפ"י המ"ב סי' קכ"ב סק"ו. ולענ"ד צ"ע ד"ז, דזה לא נא' אלא על קדיש וקדושה, שאם לא יענה הפסידם לגמרי. משא"כ בני"ד שרשאי לאומרו אח"כ). וכתב שם שיש מי שמתיר לומר "ויכלו" עם הציבור לאחר "יהל"ר" הראשון (שם עפ"י לבושי מרדכי וינקלר. וראה מ"ב סי' קכ"ב סק"ב).




מדיני הטועה בתפילה זו:




מי שטעה בתפילת העמידה של יוה"כ שחל בשבת, ואמנם אמר את הברכה הרביעית כתיקונה, אלא שבמקום לסיימה במילים "מקדש השבת וישראל ויום הכיפורים" אמר "מקדש השבת" בלבד. אם לא החל עדיין את הברכה הבאה, ימשיך מיד לומר "וישראל ויום הכיפורים" אפי' אחר תכ"ד. ואם החל את הברכה הבאה, יצא בדיעבד ידי חובה. והסכים הגר"מ אליהו שליט"א שאכן בני"ד רשאי להמשיך ולהשלים גם אחר תכ"ד (כי לא עשה טעות אלא רק אמר חלק מהסיום ועתה ממשיכנה) אך הוסיף שאם יכול להשלים זאת תכ"ד יזדרז להשלים זאת מיד. עכת"ד.




ואם במקרה הנ"ל טעה, ובמקום לסיים את הברכה הרביעית במילים "מקדש השבת וישראל ויום הכיפורים" אמר רק "מקדש ישראל ויום הכיפורים". אם יכול להתחיל ולומר כראוי תוך כדי דיבור מעת שסיים את הברכה (וכנ"ל בהערה כ"ו. וע"ע לעיל פ"א ס"ג ובהערה ו'), וגם לא החל את הברכה הבאה, ישוב מיד ויאמר "מקדש השבת וישראל ויום הכיפורים". ואם לא הספיק להתחיל לומר זאת תוך כדי דיבור, או שכבר החל את הברכה הבאה, והזכיר את השבת לפחות פעם אחת במשך הברכה הרביעית, נחלקו הפוס' אם בדיעבד יצא ידי חובה. ולדעת הסוברים שלא יצא ידי חובה, ינהג כמו שכתבנו בהערה כ"ו. כך הוא למנהג האשכנזים. ולמנהג הספרדים אף במקרה זה יצא בדיעבד ידי חובה (כל זה עפ"י מקו"ד הל' ליל הסדר פרק ג' סעי' י' וי"א).




וראה מ"ב (סי' תפ"ז סק"ב) וקיצור הל' המועדים לגר"ש דבליצקי שליט"א (דיני ערבית דיו"כ סעי' ל') וחזו"ע (הל' יום טוב).




מי שנזכר שלא הזכיר כלל את השבת בברכה הרביעית, או שמסתפק הוא בכך. אם נזכר בכך לאחר שסיים הברכה הרביעית קודם שעקר רגליו, יחזור ל"אתה בחרתנו". ואם נזכר בכך לאחר שעקר רגליו יחזור על כל תפילת העמידה. [עפ"י המ"א. מ"ב (סי' תרכ"ג סק"ו). כה"ח (סקי"ז) בשם אחרו' רבים. וכ"כ קיצור הל' המועדים (שם סעי' ל') ובמקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ג הערה ל"ח)]. ומהי עקירת רגלים, ראה בשו"ע (רס"י קכ"ב) ובנו"כ, וכן בספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ג הערה ט"ו).




במ"ב (סי' תפ"ז סק"ב) מבואר, שהטועה בחתימת הברכה כך שאינו יוצא י"ח, הוא אפי' אם הזכיר החג או השבת במשך הברכה הרביעית. הב"ד במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ג סוף הערה ל"ח). עיי"ש.




מי ששכח ולא הזכיר כלל את השבת בתפילת עמידה זו, אינו יכול לסמוך על ברכה מעין שבע גם אם יהיה הוא הש"ץ (ספר קיצור הל' המועדים לגר"ש דבליצקי שליט"א, הל' יוה"כ, דיני ערבית סל"ג. ור"ל שלא יסמוך ע"כ כדין חזרת הש"ץ הרגילה, וכמש"כ מרן בסי' קכ"ו סעי' ד'). ועוד לגבי טעות הש"ץ בשאר תפילות היום, ראה לקמן בפי"א (הערה ל"ג).




ועוד מדיני טעויות בתפילת ערבית זו ראה מה שכתבנו בפרק י"א (שם), וכן במקראי קודש הל' ליל הסדר (פרק ג' הערה מ'), עפ"י מרן והרמ"א (סי' תפ"ז ס"ג) והנו"כ, ויבי"א (ח"ד חאו"ח סי' נ"א).




[38]לח. מרן (בסי' תרי"ט סעי' ג') כתב שבליל יוה"כ שחל בשבת אומרים "ויכלו" וברכה מעין שבע. והוסיף, שיש לחתום בתיבות "מקדש השבת" כבכל שבת, ואין להזכיר את יוה"כ. ע"כ. וכ"כ הרמ"א (בסי' תקפ"ב סעי' ג'). והטעם, שאלמלא שבת, אין ש"ץ יורד לומר זאת בערבית דיו"ט (עפ"י גמ' שבת דף כ"ד, ב"י, מ"ב סי' תקפ"ב סקי"ב וסי' תרי"ט סקי"א, וכה"ח סקמ"א. וראה שעה"צ סקט"ז וכה"ח סק"מ).




ומה שכתבנו שהש"ץ אומר "המלך הקדוש" במקום תיבות "הא-ל הקדוש", כ"כ הרמ"א (סי' תקפ"ב ס"ג), המ"ב (סי' תרי"ט סק"י) וכה"ח (סקל"ט).




אף אותם שאין אומרים בתפילת העמידה בשבת זו "או"א רצה נא במנוחתנו", מ"מ אומרים כן בברכה מעין שבע (הגר"ש דבליצקי שליט"א בקיצור הל' המועדים, וכתב דהוא שלא כדה"ח. והטעם לומר כן, דטופס ברכות כך הוא. וראה באלף המגן סי' תקצ"ט סק"ב).




בענין אמירת "ויכלו", כשחל יוה"כ בשבת, שמרן כתב זאת בשו"ע בהל' יוה"כ, ולא הזכיר זאת למשל בליל סוכות שחל בשבת. העיר הגר"א נבנצל שליט"א בדרך דרוש, שכיון שהגמ' אומרת שכל מי שאמר "ויכלו" בליל שבת, מניחים לו מלאכי השרת את ידיהם על ראשו, ואומרים: "וסר עונך וחטאתך תכופר". אך הרי ביוה"כ חטאיו ממילא מתכפרים, והיה חושב שאינו צריך כפרה זו, וא"צ לומר "ויכלו", לכן קמ"ל מרן דמ"מ בעי לומר זאת.




והוסיף, שאדרבא, הרוצה להחמיר יאמר בליל יוה"כ שחל בשבת את פסוקי "ויכלו" שלוש פעמים. כיון שיש מהראשונים שכתבו שבשבת צ"ל "ויכלו" ג"פ (ראה מ"ב סי' רע"א סקמ"ה בשם הרוקח). וכשחל יו"ט בשבת הרי איננו אומרים זאת אלא ב"פ, וכשחל יוה"כ בשבת איננו אומרים זאת אלא פעם א' בלבד. לכן, הרוצה להחמיר ולקיים דברי אותם ראשו', יאמר זאת ג"פ גם בליל יוה"כ שחל בשבת. עכת"ד.




ומה שכתבנו שבמקום שאינו מיוחד לביהכ"נ כל ימות השנה אין לומר ברכה מעין שבע, זאת עפי"ד מרן (בסי' רס"ח סעי' י'). וכן משמע מהט"ז (שם בסק"ח), וכ"כ המ"ב (שם סקכ"ד), וכ"כ כה"ח (באותו סימן סק"נ) בשם שכנה"ג, המט"י, בי"ד והגחיד"א בברכ"י. ואף שמרן כתב זאת בענין בית חתנים ואבלים, אך לפי טעמו שם, "דליכא טעמא דמאחרין לבא שיהיו ניזוקין", נראה דה"ה בני"ד. וכן למדו האחרו' מד"ז דמרן גם לגבי מקרים דומים, כמבואר בפוס' הנ"ל.




ומה שכתבנו שד"ז תליא בביהכ"נ, אמנם המ"ב (שם) הזכיר זאת לגבי מנין שאינו קבוע, אך מדברי הפוס' שהביא כה"ח (שם) נראה שדבר זה תלוי בביהכ"נ, ולא בקביעות של מנין המתפללים. וכן שאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל, לגבי אותם הנוסעים להשלים מנין בישובים שאוכלוסיתם אינה שומרת תורה ומצוות, אך רוצים להתפלל במנין בימים הנוראים כרה"ש ויוה"כ. וענה לי, שאכן לפי"ד המ"ב הנ"ל אין להם לומר ברכה מעין שבע אם רה"ש או יוה"כ חלו בשבת. ובתשובה אחרת לשאלתי אמר לי, שכן הדין באותם הרוצים להקים מנין לאברכים החפצים להתפלל בימים א-לה ביתר כוונה ובתפילה איטית יותר, ולכן מתפללים בימים אלה במקומות שאין רגילות להתפלל שם כל השנה.




ולשאלתי, האם דין זה תלוי בקביעות בית הכנסת או בקביעות מנין האנשים המתפללים שם בשאר ימות השנה, ענה לי הגר"ש ישראלי שד"ז תלוי בקביעות בית הכנסת. ולכן אם נוסעים להתפלל בימים נוראים בישוב שיש בו כל השנה בית כנסת קבוע, אף שאין מתפללים בו אנשים, ה"ז לעניננו נחשב כבית כנסת קבוע, כי יכולים הם לחזור בתשובה ולהתפלל שם כל ימות השנה. עכת"ד.




ומה שכתבנו שכן הדין אם קובעים את התפילה ליוה"כ בלבד, ראה בט"ז (שם בסי' רס"ח) שכתב, שאותם שקובעים מקום להתפלל על איזה ימים כמו שרגילים לעשות בירידים, זה הוה דומה לביהכ"נ קבוע ואומרים שם ברכה זו. עכ"ל. וכעין זאת כתב המ"ב (אלא שהוסיף בשם הא"ר שצריך שיהיה שם ס"ת). ולפי"ז נראה לכאו' שאם קובעים מקום להתפלל בכל עשי"ת, דהיינו ברה"ש, יוה"כ וכל הימים שביניהם, ה"ז ביהכ"נ קבוע כאותם בתי הכנסת שבירידים. אך הגר"ש ישראלי אמר לי, שאפ"ה כשמתפללים שם כל עשי"ת, כולל רה"ש ויוה"כ, אין זה נחשב לביהכ"נ קבוע, והא דבתי הכנסת שבירידים שהם נחשבים כבתי כנסת קבועים, זה משום שכל ימי שהותם שם מקום זה מיוחד לביהכ"נ. אך בישובים או בערים שממילא יושביהם נמצאים שם כל ימות השנה, ורק בעשי"ת מקימים שם ביהכ"נ, אין זה נחשב כביכ"נ קבוע. עכת"ד. וראה מש"כ כה"ח (שם) בשם בי"ד.




ומה שכתבנו שכן הדין לחלק מהאשכנזים ומהספרדים, משום שכ"כ המ"ב (שם), וכ"כ האחרו' הספרדים הנ"ל כשכנה"ג והגחיד"א. אלא שלדעת כה"ח (שם) בכל מקרה יש לומר ברכה זו, והוסיף שכן נראה עפי"ד האריז"ל, הש"ץ והבא"ח. ואמנם לפי"ז נראה שמנהג כל האשכנזים שלא לומר ברכה מעין שבע בני"ד. אך מ"מ כתבנו שכ"ה לחלק מהאשכנזים, משום שהגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שגם האשכנזים בירושלים נוהגים לומר ברכה מעין שבע, אף אם מתפללים בביכ"נ לא קבוע. ולכן יש לכתוב: יש שאינם אומרים ברכה מעין שבע במקום שלא ייחדוהו לביכ"נ כל ימות השנה. והיינו בין ספרדים ובין אשכנזים (וראה סוף הערה ל"ז - מ.ה.).




מתוך כך, שאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א, כיצד נקבע מהו המנהג. האם ד"ז עובר מאב לבן, או מרב לתלמיד, או שנלמד הדבר מן הספרים, או משניהם יחד. שהרי אמירת "ברכה מעין שבע" בביכ"נ שאינו קבוע, זה דבר שאינו שכיח, וכיצד יודעים מהו המנהג. וענה לי, שבאמת אין דבר זה נדיר כ"כ, שהרי מתפללים בביכ"נ לא קבוע כשיש חתן, או רח"ל אבל. וכן ישנם אנשים הנוהגים להתפלל בבתיהם בימים הנוראים. ובענין קביעת המנהגים, הרי שד"ז נקבע ע"י רבנים גדולים. וכבר אמר ר"ת, שיש מנהגים שאין לסמוך עליהם. והג"ר עובדיה יוסף שליט"א אומר, ש"מנהג" הוא אותיות "גהנם" (וכן מובא כבר בשיחות הרצ"י הכהן קוק זצ"ל, פסח תשל"ג, עמ' י"א בהוצאה הישנה, בשם הספרים, בקשר לאיסור ריקודים מעורבים - מ.ה.). והמילה "מנהג" נזכרת בתנ"ך רק פעם א': "והמנהג כמנהג יהוא בן נמשי, כי בשגעון ינהג" (מלכים ב' פרק ט' פס' כ'). לכן תלוי הדבר מהו המנהג. אם זה מנהג המיוסד על אנשים גדולים, או מנהג של קלי דעת. המנהג להתפלל (מנחה) לאחר השקיעה הינו מנהג גרוע, ואין לקרוא לכך בשם "מנהג". וכן לדעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל, אין ליטול ידים לסעודה שלישית לאחר השקיעה. ולמרות שהמ"ב התיר זאת, ה"ז בגלל שהמ"ב כתב לפי אופק ראדין, ואין זה נכון לפי האופק שלנו. ומשהערתי לגר"א נבנצל שליט"א שהגר"ע יוסף שליט"א מתיר ליטול ידים לסעודה שלישית בשבת לאחר השקיעה (ראה לוי"ח סי' כ"ז, שהתיר זאת עד שלוש עשרה דקות אחר השקיעה - מ.ה.), שהוא מצרף כמה סברות לקולא. ענה לי, שכן הגר"ע יוסף שליט"א מצרף קולות אף לדברים אחרים, כגון להפסק טהרה של נידה לאחר השקיעה, כפי שכתב בירחון "אור תורה". והגר"א נבנצל שליט"א השיג עליו בזה. שלדעתו אין להקל בכך לאנשים שכל מוצאי שבת אינם ממתינים לצה"כ לדעת ר"ת, אלא כותבים ועושים שאר איסורי שבת מדאו'. ויותר מכך. כיצד ניתן להקל בכך לאשה שתעשה הפסק טהרה לאחר השקיעה, ושבוע לאחר מכן היא תטבול לפני זמן ר"ת, ותסמוך על שיטת הגר"א. ה"ז לאחוז את החבל בשני הקצוות. אלא שבאמת הגר"ע יוסף מצרף שם עוד סברות להקל, ואינו סומך על שיטת ר"ת בלבד. ואף ששיטת ר"ת אינה שיטה דחויה מההלכה, מ"מ אין להקל בכך כאשר זה תרתי דסתרי.




ולעניננו. אנו סומכים על מנהגים אף אם ראינו אותם אצל עמי ארצות, אלא שרב גדול הנהיגם. כגון מה שנהגו בקהילה מסוימת בגרמניה לאכול חֵלֶב מסוים שגברא רבא סבר שאינו חלב (אולי כוונת הגרא"נ שליט"א למש"כ הרמ"א ביו"ד סי' ס"ד סעי' ט' - מ.ה.). הרי שהם נהגו עפ"י פוסק גדול. וכן בבריסק נהגו להקל באיסור חדש בחו"ל, כיון שהמרא דאתרא סבר שאיסור חדש לא נוהג בחו"ל (וכן פסקו להקל הב"ח והשאג"א). וכן סומכים אנו על מנהגים הכתובים בספרים, אם גברא רבא כתבם. עכת"ד.




ואמנם בענין מנהג ירושלים, ראה מש"כ הגר"ש דבליצקי שליט"א בקיצור הל' המועדים (הל' יוה"כ, דיני תפילת ערבית סעי' מ"ג), שמנהג ירושלים לומר ברכה מעין שבע גם במנין שאינו קבוע. והוסיף, שמנין קבוע נקרא אם הינו קבוע לפחות לערבית ושחרית בשבתות. ע"כ. כ"כ הגר"ש דבליצקי בספר הנ"ל. ואמנם בפגישתי עמו העיר לי, שאין להשוות כלל בין מש"כ הפוס' להיתר נפילת אפים בירושלים בכל ימות השנה אף בביכ"נ שאין בו ס"ת, לבין מה שי"א שיש לברך בירושלים בליל שב"ק ברכה מעין שבע אף בביכ"נ שאינו קבוע, והראני שהוא כותב קונטרס מיוחד ע"כ. ובפעם אחרת שדיברתי עמו ע"כ, אמר לי שאמנם הרלב"ח כתב שלא נהגו לומר ברכה מעין שבע בביכ"נ שאינו קבוע, אך רבי מיוחס רפאל ב"ר שמואל (בעל מזבח אדמה ופרי האדמה) כתב שאכן בדורו כן נהגו לומר פה בירושלים ברכה מעין שבע אף בביכ"נ שאינו קבוע, וזאת עפי"ד המקובלים בביכ"נ בית א-ל פעיה"ק. והעיר הגר"ש דבליצקי, שבספר שש"כ אמנם כתב, שדברי לוח א"י שבירושלים נהגו לומר ברכה מעין שבע גם בבית שאין בו ס"ת, יש מי שאומר דאפשר שרק בתוך חומות העיר העתיקה הדין כן, דבגלל הקדושה חשיב ביכ"נ (עיי"ש בשש"כ פס"ה הערה נ"ח בשם א' מגדולי הדור שליט"א), אך לדעת הגר"ש דבליצקי אין הדבר כן. דאין לתלות ד"ז מצד הקדושה של ירושלים, אלא דבר זה היה נהוג בירושלים בגלל מקובלי ביכ"נ בית אל, ואנשי ירושלים לקחו את מנהגם מהמקובלים הללו וכך התפשט המנהג בכל ירושלים. ובעיקר הספרדים לקחו את מנהגיהם מאנשי ביכ"נ בית אל. וכמו שנהגו למשל לומר גם "ויהי נועם" במוצש"ק אף אם יו"ט חל באמצע השבוע. ואם היו אז יהודים גם למשל בנתניה, והיו גם הם נוהגים כאנשי ביכ"נ בית-אל, הרי שכן היה גם המנהג בנתניה. וה"ה בשאר המקומות בארץ. אך אין זה תלוי בקדושת ירושלים. וממילא אין זה שייך רק לירושלים שבין החומות. ומכל זה מובן ממילא שדין אמירת ברכה מעין שבע אינו שייך לדין אמירת נפ"א במקום שאין בו ס"ת. דהתם אכן נהגו לומר נפ"א רק בירושלים מצד הקדושה שבה. ושם אכן יש לדון אם ד"ז שייך גם בשכונות שמחוץ לחומות העיר העתיקה, אך הבנתי מדבריו שגם שם אומרים נפ"א גם במקום שאין ס"ת. ואגב זאת סיפר, שלפני שנים רבות התפלל הוא בביהכ"נ של הגרי"ז מבריסק פה בירושלים, ואמרו שם ברכה מעין שבע בליל שבת, אע"פ שלא היה זה ביכ"נ קבוע. ואע"פ שהיה זה מעט לאחר פטירתו, מ"מ נראה שכן היה המנהג גם בזמנו. אך הוסיף שאולי אין ללמוד משם, כיון שהיה זה ביכ"נ שהתפללו בו תמיד בשבתות (ולדעתו חשיב מנין קבוע, וכנ"ל בשם ספרו). ולסיום אמר שהיום אכן המנהג בירושלים ת"ו לומר ברכה מעין שבע אף במנין שאינו קבוע. עכת"ד. וכן נראה מדברי כה"ח (סי' רס"ח סק"נ) כדברי הגר"ש דבליצקי הנ"ל, שאין זה תלוי כלל בירושלים. וראה עוד במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ג סוף הערה ל"א) והל' רה"ש (פרק ג' הערה ל"ח).




ובמקום שאין לומר ברכה מעין שבע, אם יש למחות ביד הנוהגים לאומרה, ראה מ"ב (סי' רס"ח סקכ"ה) מחלו' הפוס' בזה.




[39]לט. כתב המט"א (סי' תרי"ט סי"ח) שהאומרים בכל ליל שב"ק "מזמור לדוד, ה' רועי" וגו', ולאחריו ח"ק ו"ברכו", אין אומרים אותו בליל יו"כ שחב"ש. ע"כ. הב"ד בקיצור הל' המועדים. וכן מנהג הספרדים, שלא לאומרו בלילה זה, וככתוב במחזורים. ואמנם אח"כ מצאנו בלוח דבי"ב (מנהגי בעלז) שכתב שלאחר קדיש תתקבל ולפני "עלינו" יש לומר "מזמור לדוד, ה' רועי". וא"כ אין מנהג כולם שווה בזה.




[40]מ. מה שכתבנו שא"א א"מ בשבת, כ"כ בספר העתים. והרמ"א (בסי' תר"ד סעי' ב') כתב, שיש בכך מחלוקת אחרו', והוסיף שמנהג עירו שלא לומר א"מ בשבת. אך בסימן תרי"ט (סעי' ג') כתב בפשטות שא"א א"מ בשבת, וכ"כ בסי' תרכ"ב (סעי' ג'), וכ"כ בלוח א"י בדיני יוה"כ שחל בשבת.




והטעם שא"א אז א"מ, משום שהוא שאלת צרכים, ואין שואלין בשבת (מ"ב סי' תרכ"ב סקי"ג).




ומה שכתבנו שמ"מ אומרים הם א"מ בנעילה, כ"כ המ"א, המ"ב (סי' תרכ"ג סק"י), לוח א"י (שנת תשנ"ד, דיני נעילה), לוח דבי"ב (מנהגי בעלז שנת תשמ"ד), וכן אמר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל. ואף הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שביוה"כ שחב"ש מדלגים האשכנזים את א"מ, מלבד בתפילת הנעילה, שאז אומרים זאת. ובמקרה זה מוסיפים בעיוה"כ בשחרית להרבות בסליחות (וראה לעיל פ"ג הערה א'). והוסיף, שלדעת הגר"א עדיף לומר אז א"מ בתפילת מנחה מאשר בנעילה. עכת"ד.




[41]מא. כ"כ שכנה"ג בהגב"י, הפר"ח, כס"א. והב"ד כה"ח (בסי' תקפ"ד סק"ח, בסי' תר"ד סקכ"ה ובסי' תרי"ט סקמ"ב). והטעם, מפני שהוא שאלת צרכים, ואין שאלת צרכים בשבת (כה"ח סי' תרכ"ב סקכ"ה).




[42]מב. הרשב"ץ בתשו' (ח"ג סי' קפ"ו) כתב שהמנהג לומר א"מ אף ביוה"כ שחל בשבת, בשחרית ובמנחה. אלא שהוסיף שד"ז תלוי במנהג, והמשנה אין רוח חכמים נוחה הימנו. והב"ד הב"י (בסי' תקפ"ב). וכ"פ בשו"ע (בסי' תרכ"ב סעי' ג') שאומרים א"מ אף ביוה"כ שחל בשבת. וכ"כ בספר התניא (סי' ע"ז), וכן משמע מדברי שעהכ"ו. וכ"כ המט"י, השו"ג, וכן מנהג ביהכ"נ בית א-ל יכב"ץ, פה עיה"ק ירושת"ו, ההולכים עפי"ד האריז"ל. והב"ד כה"ח (בסי' תקפ"ב סקט"ז, ובסי' תקפ"ד, בסי' תר"ד ובסי' תרי"ט שם). וכ"כ בספר נתיבי עם, לרה"ג עמרם אבורביע זצ"ל, והוסיף שמנהג א"י לומר את כל א"מ מבלי דילוג כלל.




וגם דעת הגר"ע יוסף, שיש לומר א"מ, אף כשחל יוה"כ בשבת (יחו"ד ח"א סי' נ"ד. והוסיף שם שאף דעת המאירי, בספרו מגן אבות סי' כ"ד שיש לומר א"מ אף בשבת). וכתב בספר ילקו"י (עמ' ע"ב סעי' כ"ב), שכן פשט המנהג ברוב בתי הכנסת של הספרדים ועדות המזרח. ע"כ. ואף הגר"מ אליהו שליט"א אמר לי, שמנהג הספרדים היום פה בירושת"ו לומר א"מ ביוה"כ אף כשחל בשבת. ובתשובה לשאלתי הוסיף, שאף כשחל בשבת אין מדלגים הזכרת חטא ועוון, כמו שעושים ברה"ש שחל בשבת, אלא אומרים א"מ בשלימותו. עכת"ד. וכן הגר"ש משאש זצ"ל, רבה של ירושלים, אמר לי שמנהג יוצאי מרוקו לומר "אבינו מלכנו" ביוה"כ אף כשחל בשבת, ואומרים אותו בלא דילוג. ורק ברה"ש שחל בשבת מנהגם לומר "אבינו מלכנו" בדילוג הזכרת החטאים, עכת"ד. והטעם שאומרים כן אף בשבת, דאע"ג שהוא שאלת צרכים, מ"מ הוא שעת גמר דין ואם לא עכשו אימתי (ב"י. מ"ב סי' תרכ"ב סקי"א). וראה עוד בענין זה לעיל בפרק א' (סעי' י"ח).




[43]מג. מה שכתבנו שאומרים את הסליחות בשבת כבחול, כ"כ הרמ"א (בסי' תרי"ט סעי' ג') בשם הריב"ש, וכ"כ בלוח דבי"ב (מנהגי בעלז, שנת תשמ"ד) וכן הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א שכן גם מנהג הספרדים.




ומה שכתבנו שיש מהאשכנזים המקצרים בסוף הסליחות, הוא עפ"י מה שאמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שלמרות שבספר "שונה הלכות" כתב לומר ביוה"כ שחל בשבת את כל הסליחות, מ"מ במחזור רדלהיים (שלדברי הגרש"ז אוירבך זצ"ל הינו המדויק והמוסמך ביותר ליוצאי גרמניה, והחת"ס סמך עליו בענין נוסחאות פסוקי התנ"ך), וכן במחזור "מפי עוללים" כתוב שביוה"כ שחל בשבת יש לומר קדיש לפני "אל רחום שמך" (אמנם יש מהמחזורים שלא כתוב ד"ז, כגון מחזור "עיון תפילה", ועוד מחזורים. ויש שכתוב בהם לומר קדיש לפני "אבינו מלכנו". ויש האומרים קדיש לאחר הקטע "עזרא הסופר אמר". אך לדעת הגר"א נבנצל המחזורים הנ"ל הינם המדויקים ביותר - מ.ה.). והטעם שאין ממשיכים לומר את סוף הסליחות, הוא עפ"י רש"י בתענית ש"עננו ה' עננו" זו התרעה. וממילא עולה מכך, שבימים שאומרים זאת, צריך לומר זאת בקול כהתרעה, ולא כמו שנוהגים לומר זאת בשקט. עכת"ד.




[44]מד. כתב מרן (בסי' תקפ"ב סעי' ט'): אע"פ שכל ימות השנה מתפללים בלחש, בר"ה ויוה"כ נוהגין לומר בקול רם. ולהטעות לא חיישי' כיון שמצויי' בידם מחזורים. ע"כ. וכתב ע"כ הלבוש, שע"י הרמת הקול יוכלו להתפלל יותר בכוונה. והב"ד המ"ב (שם סקכ"ד), ומסתימת דבריו נראה שפוסק כן להלכה. וכן אמר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שכן מנהג האשכנזים היום להגביה את קולם בתפילות יוה"כ יותר מהרגיל. עכת"ד. ומ"מ, כתבו השל"ה, הא"ר והמ"ב, שלא יגביה קולו יותר מדי. ונראה שטעמם כדי שלא יפריע לסובבים אותו. ואמנם כתבנו שיש מהאשכנזים הנוהגים כן, והיינו שאין זה מנהג כולם, משום שהגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שלא כל האשכנזים נוהגים להגביה קולם בתפילות הלחש, כיון שיש גם מהם החוששים לד' הזוה"ק. לכן יש לכתוב שיש מהאשכנזים הנוהגים להגביה קולם. עכת"ד. וכן ראה עוד בענין זה בבאור הגר"א (סימן תקפ"ב סעיף ט'), שמשמע ממנו שאין עיקר כמנהג זה. וראה גם במע"ר (מנהגי הגר"א, הלכות ימים נוראים), ולקמן (בהערה מ"ו).




[45]מה. כמש"כ כה"ח (בסי' תקפ"ב ס"ק נ"ז ונ"ח), וכ"כ הגר"ע יוסף ביחו"ד (ח"ו סי' ל"ז עמ' ק"צ), וכן רואה אני מדי שנה בשנה שכן מנהג הספרדים. וראה בהערה הבאה. ולענין מנהג האשכנזים ראה בהערה הקודמת ובהערה הבאה.




[46]מו. כתבו השל"ה והא"ר, שאע"פ שבר"ה ויוה"כ נהגו להגביה קולם, מ"מ המתפלל בלחש משובח יותר. וכ"כ הפר"ח, דעפ"י הזוה"ק והאריז"ל יש להתפלל בלחש. וכ"כ הגחיד"א במחב"ר. והח"א (בכלל קל"ט סעי' ב') כתב, שאע"פ שכתבו הפוס' שביוה"כ מותר להתפלל בקו"ר, מ"מ הירא לדבר ה' יתפלל בלחש כבשאר ימות השנה.




וכתב הגחיד"א במחב"ר שעפ"י דברי הזוה"ק והאריז"ל צריך להזהר שלא להשמיע אפי' לאוזניו. וחלק בכך על דברי המט"י. וכ"כ מט"א. והב"ד כה"ח (בסי' ק"א סקט"ו, ובסי' תקפ"ב סקנ"ז). אלא שהוסיף כה"ח בסוף דבריו, שמ"מ אם אינו יכול לכוון אא"כ ישמיע לאוזניו, שרי אף בכך. וראה מש"כ כה"ח (שם בסקנ"ח) בשם המט"א.




ואמנם ביחו"ד (שם) סתם דבריו, ולא פירש אם צריך להשמיע לאוזניו בתפילות יוה"כ אם לאו. אך בנו, הרה"ג יצחק יוסף, כתב בספרו ילקו"י (עמ' כ"ג סעי' י"א), שצריך אף ביוה"כ להשמיע לאוזניו את תפילתו כבשאר ימות השנה.




ולעומת זאת דעת הגר"מ אליהו שליט"א, שיש להתפלל תפילות אלה בלחש, ואף אין להשמיע לאוזנו. ומ"מ, הוסיף, אם בלא כך קשה לו לכוון בתפילתו, רשאי להשמיע לאוזניו. עכת"ד. וראה עוד בענינים אלה בכה"ח (סי' תקפ"ב סקנ"ט).




ומה שכתבנו שמחלוקת זו שנויה אף בשאר ימות השנה, ראה בכה"ח (סי' ק"א סקט"ו), בספר הלכה (לגר"מ אליהו, ח"ב עמ' מ"א סעי' י"ג), ובילקו"י (שם). וראה עוד ע"כ מש"כ בס"ד במקו"ד הל' רה"ש (פ"ג הערה ז').




[47]מז. מה שכתבנו שיש להתפלל תפילות אלה ביראה ובהכנעה, כ"כ בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' רמ"ד). והב"ד האחרו'. והעיר הגר"א נבנצל שליט"א, שגם בשאר ימות השנה יש לכוון בתפילה ולהתפלל בהכנעה. לכן יש לכתוב, שבתפילות יוה"כ יש לכוון יותר משאר ימות השנה, וכן להתפלל ביתר יראה והכנעה. ואגב, המהרי"ל נהג לשחות בימים הנוראים כשהיה מזכיר בתפילתו את ירושלים (ראה מנהגי המהרי"ל, הל' תפילת רה"ש - מ.ה.). עכת"ד.




ומה שכתבנו שי"א שטוב לבכות בתפילות אלה, כ"כ כה"ח (בסי' תקפ"ב ס"ק ס') בשם האריז"ל, וכ"כ בילקו"י (עמ' ק"ד סעי' י"א). וראה ביבי"א (ח"א סי' ל"ו סקי"ב, ובמילואים שם). וביחו"ד (ח"ב סי' ס"ט). ובילקו"י (עמ' כ"ג סעי' י'). וראה עוד מה שכתבנו במקו"ד הל' רה"ש (פרק ג' הערה ח').




[48]מח. מה שכתבנו שלא ישנה אדם ממנהג המקום בו הוא מתפלל, הוא עפי"ד הרמ"א (בסי' תרי"ט סעי' א'). והטעם, משום דמבלבל דעת הקהל (מ"ב שם סק"ז). וראה עוד בכה"ח (סי' תקפ"ב סקל"ח, ובסי' תרי"ט סקכ"ט) שנתן גדרים לדבר. ומה שכתבנו שי"א שד"ז אמור דוקא לחזן, כך הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א. וטעמו, משום ששליח הציבור מתפלל בקול רם. אך היחיד, הוסיף הגר"מ אליהו, אף כשמתפלל עם הציבור, צריך להתפלל כמנהג אבותיו. ועוד אמר, שרשאי הוא להתפלל את כל התפילה כמנהג אבותיו. ואמנם אין זו חובה, דאם רצונו בכך, רשאי הוא להתפלל כמנהג הציבור (שאינו כמנהג אבותיו) את כל התפילה, כולל פסד"ז וכדו', וכן לומר פיוטים עם הציבור בחזרת הש"ץ (ואין קפידא מצד הפסק בתוך חזרת הש"ץ). אך מ"מ את תפילת העמידה בלחש צריך להקפיד בכל מקרה לומר כמנהג אבותיו. וכן הדין לגבי התפילות ברה"ש. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי אף הוא, שמי שאינו ש"ץ רשאי לנהוג כמנהג אבותיו שלא כמנהג שאר המתפללים, אך לא יבליט זאת. ואם שאר המתפללים עלולים להרגיש בדבר, לא יעשה כן בפרהסיא. לכן ספרדי המתפלל עם אשכנזים, לא יעמוד ויאמר וידוי בביהכ"נ כששאר המתפללים נופלים אפיים, אלא יאמר זאת מחוץ לביהכ"נ. וכן לא יאמר בקול רם קדושה בנוסח שונה מן הציבור, אלא אם כן אומר זאת בשקט. וה"ה לגבי אשכנזי המתפלל עם ספרדים ונופל על פניו בשחרית או במנחה. וכל זה משום "לא תתגודדו" (והגר"א נבנצל עמד ע"כ, אף לאחר שאמרתי לו שיש גדולים אחרים בדורנו המתירים זאת, וסוברים שאין בכך משום "לא תתגודדו". ראה יבי"א ח"ו סי' ו' ס"ק ד'-ח'. וכן הגר"מ אליהו שליט"א הורה לי להיתר בדברים אלה, אם חלק מהציבור נוהג כמנהג השני, וידוע לציבור שזה מנהג שונה. וראה עוד בשו"ת אג"מ חאו"ח ח"ד סי' ל"ד - מ.ה.). אך דבר שאין שאר המתפללים מרגישים בו, רשאי אדם לשנות ממנהג המקום ולנהוג כמנהג אבותיו. עכת"ד. וראה עוד ע"כ בשו"ת תבואות שמש, לגר"ש משאש זצ"ל (חאו"ח סי' נ"ג).




כתב המ"ב (בסי' תרי"ט סקט"ז) בשם האחרו', שאף ת"ח לא יפרוש מן הציבור לעסוק בתורה בעת שהציבור מתפללים ואומרים סליחות. וגם הגר"מ אליהו שליט"א הורה לי, שבתפילות יוה"כ אין לקצר או לומר את הסליחות מהר על מנת ללמוד בזמן הפנוי. ואף תלמידי חכמים אסורים בכך. עכת"ד.




[49]מט. בענין מה שכתבנו שיש עומדים בכל התפילות, ראה טור ומרן (סי' תרי"ט סעי' ה'). ואמנם הטור ומרן כתבו שם שעומדים כל הלילה וכל היום, אך כבר כתב מרן בב"י, שמש"נ בלילה היינו בתפילת ערבית, דאל"כ לא יוכלו להתפלל ביום כיון שיתנמנמו. והב"ד המ"ב (סקי"ג) וכה"ח (סקמ"ד). ולעומת זאת כתב הב"ח על דברי הטור, דהיינו כמשמעו, שעומדים כל הלילה על רגליהם, ואין ישנים. וכ"כ הד"מ שם (בסק"י), שראה מקצת אנשים שעומדים כל הלילה ממש. אלא שהוסיף הרמ"א שם שהעיקר כדברי הב"י. וכ"כ הט"ז, המ"א וש"א. והמש"ז כתב שעומדים בתפילות ובסליחות, והכל לפי כוחו. והב"ד שעה"צ (סקי"ח) וכה"ח (שם).




ומה שכתבנו שהטעם לכך, כיון שביוה"כ אנו כמלאכים, והמלאכים עומדים, כ"כ המ"ב (שם סקי"ג).




כתב המט"א: מי שאינו יודע בעצמו שלא תזיק לו העמידה שיתנמנם בשעת התפילה, או שלא יוכל לכוון כראוי, עבירה היא בידו. ואפי' לעמוד ביום, אם תזיק לו העמידה שיהא עייף ויגע ולא יוכל לכוון כראוי. ואף בעת חזרת התפילות והסליחות אין לאדם חלוש לעמוד כשמרגיש קצת צער בזה. כי ח"ו יכול לבוא מזה לידי חלשות, שיצטרך לחלל יוה"כ. ואז חמירא סכנתא. ושומר נפשו ירחק ממה שהוא תוספת עינוי, כשיש איזה חשש בזה. ע"כ. והב"ד שעה"צ. וראה כה"ח (שם סקמ"ד). וזה כלל גדול בכל עניני יוה"כ בפרט, ובשאר ימות השנה בכלל.




אותם העומדים על רגליהם, אם עשו כן פעם א' ודעתם היתה לעשות כן כל ימיהם, במקרה שרוצים להפסיק זאת צריכים לעשות התרת נדרים (מהרי"ו, כנה"ג, א"ר, מט"א, ר"ז ושש"א. והב"ד שעה"צ בסי' תרי"ט סקי"ח וכה"ח סקמ"ח. וראה עוד שו"ע יו"ד סי' רי"ד). ונראה שהוא דוקא אם דעתו להפסיק מנהג זה לגמרי. אך אם חשב להפסיק זאת לזמן מוגבל והיינו רק לכמה ימי כיפור, ותיכנן שאח"כ יחזור לעמוד בתפילותיו, יש אומרים שא"צ התרה, ויש אומרים שאף אז צריך התרה. ראה ש"ך ודגמ"ר ביו"ד (סי' רי"ד). מ"א, א"ר ודה"ח באו"ח (סי' תקפ"א). מ"ב [סי' רמ"ט סקכ"ב, ובסי' תקפ"א סקי"ט (שהביא מחלוקת ע"כ) ובשעה"צ (סקי"ג)], כה"ח (סי' ת"ע סק"י, סימן תק"נ סק"ב, סי' תקנ"א ס"ק קל"ח וקנ"ט). יבי"א (ח"ב חאו"ח סי' ל' ס"ק ה', ו'). ומה שכתבנו במקו"ד הל' פורים (פרק א' סעי' י"ט ובפרט בהערה מ"ו). וכן מש"כ בס"ד במקראי קודש רה"ש (פרק י' הערה ד'). וראה ביו"ד (סי' רי"ד ס"א) שכ"ז הו"ד כשידע שאינו חייב בכך מצד הדין ונהג כן כחומרא. הא אם סברו שכן יש לנהוג מעיקר הדין, א"צ התרה (עיי"ש בשו"ע שהביא דעת י"א דבעי התרה. ומ"מ הלכה כסתם. וכ"פ שם הרמ"א בהדיא להקל).




כתבו הפוסקים, שאף הנוהגים לעמוד, רשאים לסמוך ולהשען אם נחלשו (מ"ב סקי"ג. עיי"ש. וכה"ח סקמ"ו). ואף שבפעם הראשונה לא סמך, רשאי לעשות כן, דמסתמא דאדעתא דמנהגא קיבל, והרי המנהג לסמוך (מט"א. שעה"צ סק"כ).




ואם נשען באופן כזה, שאם ינטל אותו חפץ יפול הנשען עליו, ראה ע"כ מחלוקת בכה"ח (שם סקמ"ז) אי חשיבא עמידה. ומ"מ, הוסיף כה"ח (שם סקמ"ו), רשאין לעמוד על כל דבר שירצו, מלבד בתפילת העמידה, שיש לעמוד על הקרקע. וראה עוד בכה"ח (סי' תרי"ד סקכ"א).




ואף שכל מתפלל צריך להזהר שלא לעצור נקביו, מ"מ אותם הנוהגים לעמוד בעת תפילתם מוזהרים בהכי טפי, לבלתי יצטרכו לישב (כה"ח סקמ"ה בשם אחרו'. עיי"ש).




נשים אינן שייכות בענין העמידה בתפילות, כיון שאינן יכולות להדמות למלאכים (מט"מ, ד"מ, מ"א, מ"ב סקי"ג, שעה"צ סקי"ט וכה"ח סקמ"ו).




ומה שכתבנו שיש המתפללים תפילות אלה בכריעת הראש והגוף, זאת עפי"ד מרן (בסי' תקפ"ב סעי' ד'), מ"ב (שם סקי"ג) כה"ח (סקכ"א) וש"א. וראה עוד בבאור הגר"א (סימן תקפ"ב סעיף ד'), שכתב שאין עיקר כמנהג זה.




ושאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א האם מש"כ מרן שיש המתפללים תפילות אלה בכריעת הראש והגוף, האם הכוונה דוקא לתפילות העמידה, או לכל משך התפילה, כולל פסד"ז, ברכות ק"ש וכדו'. וראה בב"י (סי' תקפ"ד) שסתם בענין כוונת הדברים. ומהתוס' בברכות (די"ב ע"ב ד"ה "כרע") שכתבו: "ובר"ה ויו"כ שאנו שוחין כל שעה בתפילה" וכו', לכאו' יש מקום לומר ששוחין גם בברכות יוצר ושאר התפילה, ולא רק בתפילת העמידה. ואילו מדברי התוס' שם (בדף ל"א ע"א ד"ה "ומוצאו") משמע דדוקא בתפילת העמידה מישתעי. ואמר לי הגר"מ אליהו שליט"א שכוונת מרן בשו"ע הינה דוקא לתפילות העמידה, ולא לכל שאר סדר התפילה. ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל, לאחר עיון בדברי התוס' הנ"ל אמר לי, שבאמת הכוונה דוקא לתפילת העמידה. וכן הכוונה גם בתוס' הנ"ל. והוסיף, שאין טעם לשחות כל התפילה, נוסף לתפילת העמידה, וכן לא ראינו שעושים כן. עכת"ד.




ומה שכתבנו שבדורנו כמעט ואין נוהגים לעמוד בכל התפילות, כך אמרו לי הגר"מ אליהו שליט"א והגר"ש משאש זצ"ל, רבה של ירושלים. ואף הראשל"צ הג"ר אליהו בקשי-דורון שליט"א, אמר לי לפני כמה שנים שאין נוהגים כן בדורנו. אלא שהוסיף שאין שום טעם להפסק המנהג, כיון שאין פוסק אחד שכתב שבדורנו א"צ לנהוג כן, אלא הדבר נגרם בשל ירידת הדורות. עכת"ד (ור' עוד בדבריו לקמן בהערה נ"ח).




ומה שכתבנו שאין נוהגים להתפלל בכריעת הראש והגוף, כך אמר לי הגר"ש משאש זצ"ל, רבה של ירושלים. ונראה לענ"ד, שיש להליץ על כך שאין נוהגים לעמוד בעת התפילות בדורות אלה, משום שירדה חולשה לעולם, וסומכים על דברי המט"א הנ"ל. וראה בספר קיצור הל' המועדים (לגר"ש דבליצקי שליט"א, דיני ערבית דיו"כ), שכתב שעדיף להתפלל באיברים זקופים ובלב כפוף ובדמעות.




[50]נ. כ"כ מרן (בסי' קי"ג סעי' ב', ובסי' תקפ"ב סעי' ד'). והטעם הוא כדי שלא להוסיף על תקנת חכמים, שלא תקנו לכרוע אלא בתחילת ובסוף ברכות אבות ומודים (ראה שו"ע סי' קי"ג סעי' א' ובנו"כ שם, ובסי' תקפ"ב בנו"כ על סעי' ד'). והוסיף הרמ"א (בסי' קי"ג סעי' ב'), שאע"ג שבאבות כורע בסוף הברכה, מ"מ צריך לזקוף מעט בסוף "זכרנו", כדי שיהא נראה שחוזר וכורע משום חיוב. ע"כ. והעיר הגר"א נבנצל שליט"א, שיש להזדקף לפני תחילת כל ברכה וסופה (גם בברכות שאין כורעין בהן), ולא רק ממש בתחילת הברכה ובסופה. עכת"ד. וראה שם במ"ב (ס"ק ו' וז'). ופירוט הכריעות והזקיפות ראה בקיצור הל' המועדים (דיני ערבית דיו"כ סכ"ב).




[51]נא. מ"ב (סי' תרי"ט סקט"ז). וראה מה שכתבנו לעיל (בהערה כ"ט).




[52]נב. ראה טור ומרן (סי' תרי"א סעי' א'). ולמד כן הטור מהא דמפסיקין מבעו"י, דכתיב "מערב עד ערב" (עפ"י גמ' רה"ש דף ט' ע"א. והב"ד המ"ב סי' תרי"א סק"א וכה"ח סק"א). וכ"כ המ"ב בבה"ל (רס"י תרי"ד ד"ה "אסור"), ובילקו"י (עמ' פ"ט סעי' א').




ובענין מה שכתבנו מבעוד יום, ראה בכה"ח (סי' תרי"א סק"ב), שהביא בשם הגר"ז, שאף בתוספת שמוסיפין מחול על הקודש, אסורים באיסורים אלה. וראה עוד בגמ' יומא (דף פ"א ע"א וע"ב), ובמרן (סי' תר"ח ס"א וס"ב), ובכה"ח (סק"א), שבאמת עינויי יוה"כ חלים מבעו"י, טרם השקיעה. אלא שלגבי מלאכה כתב הטור שאף היא נאסרה מבעו"י, וכתב הב"י שכ"מ מהרי"ף והרא"ש, ואילו מהרמב"ם משמע שלענין מלאכה אין התוספת מבעו"י דבר תורה. כך לדעת הב"י. אלא שהרדב"ז כתב, שגם לדעת הרמב"ם איסור מלאכה חל מבעוד יום. וכ"כ הנו"ש בדעת הרמב"ם. וא"כ איכא פלוגתא בין הראשונים לענין זה. ואף שי"א שלדעת הרמב"ם אין חובה להוסיף מחול על הקודש, מ"מ אף בדעת הרמב"ם איכא פלוגתא. לכן נראה שיש להחמיר. וכמו שהסיק כה"ח (בסי' תר"ח סק"א). וראה עוד ביבי"א (ח"ה סי' כ"א), ובילקו"י (עמ' פ"ה סעי' א').




[53]נג. מרן (סי' תרי"א סעי' א'). ובגמ' יומא פ' בתרא (דף ע"ז) למדו, דכל הני חוץ ממלאכה הוי עינוי (מ"ב סק"ב וכה"ח ס"ק ג' וד'). וראה בכה"ח (סק"ו), רמזים מדוע ישנם דוקא חמישה עינויים.




הגר"א נבנצל שליט"א העיר, שכיון שתוספת יוה"כ הינה אמנם מדאו' אך אין בה כרת, ואילו יוה"כ יש בו כרת, אין לתלות זב"ז ולכתוב שלכן גם יוה"כ אסור במלאכה ובעינויים, אלא שאצ"ל שאסור הוא בלילה בזה, ואף אסורים העינויים הללו בלילה ביתר חומרא. עכת"ד.




[54]נד. דעת המתירים הינה דעת המ"ב (בסי' רע"ו ס"ק כ"ה), כמש"כ שם בשם הח"א שכ"כ המ"מ. וכן הבין מדבריו גם הגר"ע יוסף שליט"א, כפי שכתב בספרו לוית חן סי' י"ז (אף שאולי יש לחלק בין מצוה לאפרושי מאיסורא). וכן היא דעת הגר"ע יוסף עצמו. וטעמם, משום דאמירה לנכרי בענין זה הוי שבות אחת במקום מצוה דרבים, וסמכינן אבעל העיטור, שמיקל בשבות א' במקום מצוה. וכתב הגר"ע יוסף שם, שאף שלרמב"ם ולמרן שרי רק שבות דשבות במקום מצוה, מ"מ במקום מצוה דרבים יש להקל יותר. עיי"ש בלוית חן.




ודעת החולקים האוסרים זאת היא דעת הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש ועוד כמה מגדולי הראשונים, וכן היא דעת מרן (ראה מרן בסי' ש"ז סעי' ה', ומ"ב סקכ"ד. ואגב, מש"כ המ"ב שם שדעת המתירים אמירה לגוי לצורך מצוה היא דעה יחידאה, שזו דעת בעל העיטור, לא דק בכך. שהרי ישנם עוד כמה ראשונים הסוברים כך, וכמש"כ הגר"ע יוסף שם. ומ"מ לדעת הרמב"ם ומרן מותר רק שבות דשבות לצורך מצוה וכנ"ל). ואף הגר"מ אליהו שליט"א הורה לי שאין להקל אלא בשבות דשבות לצורך מצוה, ואפי' במצוה דרבים. ולכן, אף בני"ד, הורה לי הגר"מ אליהו, שאסור לומר לגוי להדליק את החשמל בביהכ"נ. עכת"ד. וראה ברמ"א (בסי' רע"ו סעי' ב'), שכתב שאין לסמוך על סברת העיטור אלא במקום צורך גדול, דהא רוה"פ חולקים על סברא זו. אך נראה שהכא אף הרמ"א יודה להיתר, דהא אין לך צורך גדול יותר מתפילתם של ישראל ביום הכיפורים (ובתשובה לשאלתי אמר לי הגר"מ אליהו, שאכן לדעת הרמ"א מותר הדבר, אלא שדעתו שלא כדעת הרמ"א בענין זה. וראה במ"ב בסי' רע"ו סקכ"ד שכתב שהשל"ה החמיר בכך אף לצורך גדול. ומ"מ נראה שלמנהג האשכנזים הדין כדברי המ"ב בסקכ"ה, דשרי).




וראה עוד בענין זה ברמ"א (סי' שכ"ה סעי' י'), במ"ב (סי' רמ"ג סק"ה), שעה"צ (סק"ז), ובשעה"צ (סי' רנ"ג סקצ"ד וסקצ"ו). ובה"ל ד"ה "להחם". מרן (בסי' ש"ו ס"ט, בסי' ש"ז ס"ב), ומ"ב (סק"ח). מרן (בסי' ש"ז ס"ה וסכ"א. בסי' שי"ד ס"ז), ומ"ב (בסי' שט"ז סקנ"ז וס"ק ס'). ומה שכתבנו בס"ד בקדושת השבת (ח"א הערה כ' ענף 2, גבי הגדרת אמירה לגוי כשבות שאין בו מעשה. ושם בענף 4, גבי אמירה לגוי לצורך רבים. ושם בהערה ל"ב אי פסקינן כבעה"ע).




ומה שכתבנו שאף לדעת המחמירים, יש המתירים לומר לגוי שיאמר לגוי אחר שידליק, כך הורה לי הגר"מ אליהו. וטעמו, כיון דהוי שבות דשבות. עכת"ד. ואמנם כתבנו שיש חולקים גם על דבר זה, וסוברים שאף אמירה לגוי שיאמר לגוי אחר לעשות איסור, אינה שבות דשבות, ואסור לעשות כן. שכ"כ המ"ב (בסי' ש"ז סקכ"ד) בשם בעל עבה"ג. וכן משמע מבה"ל (רס"י ש"ז ד"ה "ואפילו לומר"). אך החו"י (בסי' נ"ג) כתב דהוי שבות דשבות, וכ"כ החת"ס (חאו"ח סי' ס'). אלא שבשו"ת חת"ס (חו"מ סי' קפ"ה) כתב שדברי החו"י אמורים כשהגוי עושה כן שלא על דעת ישראל. והמ"ב (בסי' ש"ז שם) כתב בשם ספר החיים שבמקום הפסד גדול יש לסמוך על המקילים. ועיי"ש עוד במ"ב (סקי"א וסקכ"ד). וע"ע בקדושת השבת (ח"א הערה י"ז גבי אמירה דאמירה לגוי אי חשיב שבות דשבות, ואי שרי במקום הפסד מרובה).




הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שיש להדגיש בהלכות, שאף לדעת האוסרים לומר לגוי, יש מחלו' אי שרי לומר לו שיאמר לגוי אחר לעשות כן. ועוד אמר, שבין לאשכנזים ובין לספרדים עדיף שיאמרו לגוי להדליק בשינוי או בגרמא מאשר לומר לגוי שיאמר לגוי אחר שיתקן זאת. ולכן עדיף לומר לגוי שידליק במרפק וכדו' באופן שהוא בשינוי, או שהגוי ידליק בגרמא, כגון ע"י שעון שבת שידליק את החשמל כמה דקות יותר מאוחר, ולא מיד. והוסיף, שלמנהג הספרדים מותר להדליק בגרמא אף ע"י יהודי (נראה שלמד כן מדברי מרן בסי' של"ד סעי' כ"ב, שגרם כיבוי מותר. ועיי"ש בבה"ל ד"ה "דגרם" - מ.ה.). עכת"ד. וע"ע מה שכתבנו בס"ד בקדושת השבת [(ח"א הערות י"ז וכ"ט) בענין עדיפות אמירה דאמירה או אמירה שיעשה בשינוי].




ונביא מעט מדברי הפוס' בענין תיקון הנרות או החשמל בשבת ע"י יהודי או ע"י גוי:




כתב הפמ"ג בא"א (בסי' ש"ז סק"ח): אין היתר ברור למה נוהגין להדליק נר ע"י עכו"ם בשבת להתפלל בעשרה, ואף לקריאת ס"ת כאמור. וצ"ע בזה. עכ"ל. ובשו"ת השיב משה התיר להדליק נר בבוקר לחברת משכימי אמירת תהילים, וסמך ע"ד דבעה"ע [הב"ד הרמ"א (בסי' רע"ו ס"ב) להתיר אמירה לגוי אף באיסור דאו'] במקום מצוה דרבים (ויתכן דשם המצוה היתה מתבטלת לגמרי אילולא הדליק הנכרי). ומ"מ ר' ברמ"א (בסי' רע"ו שם) שלא היקל כבעה"ע אלא רק במקום צורך גדול, והמ"ב שם החמיר עוד יותר והיקל רק לצורך מצוה דרבים (ויש שדנו להסביר את ד' המ"ב, שהוא היקל רק במקום אפרושי מאיסורא דרבים. וכפי הדוגמא שהביא שם. וצ"ע. ור' ע"כ במה שכתבנו בס"ד בקדושת השבת]. ומ"מ המ"ב (סי' תרכ"ג סק"ג) כתב שיש לבטל המנהג שהעכו"ם מדליק הנרות לצורך אמירת פיוטים בנעילה (וכן החמיר בזה כבר הגר"א ז"ל), אלא רק יפזר הנרות שכבר דולקים, דזה הוי שבות דשבות. והוסיף במ"ב שנכון שכבר לפני יוה"כ יאמר לגוי לעשות כן ולפזרם (ומשמע מדבריו דמעיקר הדין שרי לומר לו ביוה"כ לעשות כן, דסו"ס הגוי עושה רק מלאכת שבות). ובספר מלכים אומניך (פ"ט ס"א) כתב דשרי לשאול לגוי האם רצונו בדבר מאכל ערב. ואם משיב בחיוב אומרים לו: "חושך כאן וקשה למצוא המאכל", ואז מדליק הוא לעצמו ושרי ליהנות מהאור. ומותר לומר לו אז שלא יכבה האור כשגומר לאכול. והוסיף (שם פ"ב הערה ג'), דה"ה דשרי לנהוג כן כשכבה האור בליל שבת בישיבה. ואם אין דבר ערב ליתן לו, ובכ"ז אמרו לו להדליק האור, כתב דשרי להקל וללמוד לאורו ולסמוך על בעל העיטור המיקל ומתיר להדליק. עיי"ש. וראה בילקו"י (ח"ד כרך ג' סי' שי"ח עמ' מ"ז) שגם הוא כתב שנראה להקל ולהנות מאור החשמל שתיקנוהו בשבת, כשמשתמש באור לצורך קריאת התורה וכדו' (ועיי"ש גם בחלק ב' עמ' ל"ד). וראה עוד בספר מנוחת אהבה (ח"א פכ"ד סכ"ט) ובקונטרס קדושת השבת [(ח"א הערה כ"א ענף 7) בענין הדלקת חשמל ע"י גוי לצורך רבים].




ולענין אם התקלה היתה בשל שעון שבת שכיוונוהו בטעות לשעה מוקדמת מהצריך, כך שכבה האור באמצע התפילה בשבת או ביוה"כ, האם מותר להזיז את השעון שבת כדי שידליק את החשמל מיד או בגרמא (לאחר כמה דקות), ע"מ שיוכלו להמשיך ולהתפלל, ובפרט שבליל יוה"כ עסקינן שאז באים רבים שאינם פוקדים כ"כ את בתי הכנסת בשאר ימות השנה, ואין ק"ש ותפילת יוה"כ שגורות על פיהם. כתבו כמה פוס' בענין הקדמת ההדלקה בשבת לאסור. שכ"כ בשו"ת אז נדברו (ח"ח סי' ל"ב), שלהקדים ההדלקה אף כשהזרם נפסק, אסור. אך לצורך מצוה ע"י אמירה לנכרי יש לדון להקל (שזה שייך לטלטול מוקצה מדרבנן). גם בספר ויאמר מאיר, בהסכמת הראשל"צ הג"ר בצמ"ח עוזיאל זצ"ל, כתב להתרחק מלהזיז מחוגי השעון בשבת לגרום הדלקת החשמל לאחר זמן ע"י השעון. גם בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ז חאו"ח סי' כ"ג) כתב שאסור להזיז את מחוגי השעון שבת בשבת (ועיי"ש גם בח"ד חאו"ח סי' י"ז. ושם בסי' ט"ז סק"ג דן גבי אמירה לנכרי). ואף הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אג"מ נטה קו לאסור להקדים ההדלקה או לאחרה. ונראה מדבריו דהוא איסור דאו' וגם משום מוקצה (שם חאו"ח ח"ד סי' צ"א סק"ה, וחיו"ד ח"ג סי' מ"ז סק"ד. ועיי"ש באו"ח סי' ס' נ"מ בין אור לשאר מלאכות). גם בשו"ת צי"א (ח"א סי' כ' סקכ"ד) כתב שע"י חיבור בורג להקדים ההדלקה, אסור אפי' ביו"ט (וקאי אשעון העומד ע"י ברגים, ולא כשעונים המודרניים שלנו כיום). וכן מדברי שו"ת מנח"י (ח"א סי' נ"ח, ח"ב סי' ק"י סק"ה, ח"ג סי' ל"ז, ח"ה סי' כ"ג וח"ט סי' נ"ה סק"ג ובפרט בהערה במפתח שם) נראה שיאסור להקדים לפחות משום מוקצה. וכן נראה מדברי הרב רבב"א (סי' רל"ד) שיאסור בענין זה. וע"ע בקדושת השבת [(ח"א הערה ט' ענף 5, הערה ט"ו, והערה כ' ענפים 2-3) בענין הקדמת ההדלקה בגרמא, ע"י שע"ש, ע"י ישראל וע"י גוי].




ואמנם יש להעיר, שרבים מהפוס' הנ"ל דנו גבי הקדמת ההדלקה בבית פרטי, ולא לצורך רבים, וכן לאו דוקא לצורך מצוה כבני"ד. וכן רבים דנו גבי שעונים שהקדמת ההדלקה כרוכה בהוצאת ברגים להברגתם (שבהוצאת הבורג גורם לביטול פעולת הכיבוי וההדלקה). וראה ביבי"א (ח"ג סי' י"ז וי"ח) שהעלה להתיר הקדמת הדלקת החשמל לצורך מצוה (ועיי"ש גם בח"ז סי' ל"ח ומ"ב). וכן בספר שש"כ (פי"ג הערה צ"ג) כתב להתיר הקדמת ההדלקה לצורך מצוה (ועיי"ש גם בסעי' כ"ה). ובשו"ת בצל החכמה (ח"ב סי' ל"ב) הביא מחלו' אי גרם הבערה מותר.




ושאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א בענין ביכ"נ שכבה בו החשמל בליל כיפור באמצע תפילת ערבית, בשל טעות בכיוון השעון שבת. המותר ליהודי להקדים את הדלקת החשמל ע"י הקדמת ההדלקה, שבמקום שידלק החשמל בבוקר ידלק כבר עתה בתפילה. וענה לי, שבשום אופן אין להתיר זאת. אך מותר לומר לגוי שיעשה כן וידליק החשמל, וזאת אע"ג שהרמ"א כתב שלא לומר לגוי ביוה"כ להדליק הנרות בנעילה, מ"מ בני"ד לצורך סליחות אפשר להקל בזה, ואף לומר לגוי במפורש שידליק זאת. ומ"מ ליהודי אסור לגעת בשעון שבת כלל, לא להקדים ולא לאחר, והמתירים זאת הריהם טועים, משום דהוי איסור דאו' מדין תוקע. ושאלתיו, א"כ שיעשה זאת היהודי בשינוי. וענה לי שגם אז ה"ז אסור לכתחי'. ושאלתיו, אולי נתיר בשינוי שאז זה איסור דרבנן, והוי מצוה דרבים, דביוה"כ באים לביהכ"נ אנשים רבים שאינם באים לשם כל ימות השנה, ואינם יודעים התפילה בע"פ (ואף אותם שבאים כל השנה לביהכ"נ אינם יודעים את תפילת העמידה והסליחות של ליל יוה"כ בע"פ). וענה לי שאסור הדבר משום שאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך. ושאלתיו, א"כ נאמר לאותם שאינם יודעים התפילה בע"פ, שהם יקדימו את השעון בשינוי. וענה לי שאפ"ה אין לומר לאדם כזה שיקדים השעון, כיון שהוא לא יבין מדוע מותר לעשות כן. אלא מ"מ שרי לומר לילד קטן שיקדים ההדלקה, ויעשה זאת בשינוי, ולא יאמר לבנו אלא לילד אחר. ועדיף שקטן זה ידליק את השעון שידלק עוד כמה דקות, שתהיה גרמא, ולא מיד, אך מעיקר הדין שרי שיכוון להדליק מיד. ומ"מ יעשה זאת רק בשינוי. וכל זה אמור גבי ביכ"נ. אך בבית פרטי מותר רק לומר לגוי שיעשה כן. ואפי' לצורך מצוה. עכת"ד.




והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שאסור לישראל לגעת כלל בשעון השבת בשבת, לא להקדים ההדלקה ולא לאחרה. אך מותר לומר בשבת לגוי שיקדים ההדלקה ע"י השעון. וכן מותר לומר לילד הקטן מגיל מצוות, שיקדים ההדלקה, משום שזה לצורך מצוה. וכן מותר לומר לו לעשות כן אף בבית, אם עושה כן לצורך מצוה כגון לימוד תורה. אך אם אין זה לצורך מצוה, אפי' לצורך רבים אין לומר לקטן לעשות כן. ועדיף שקטן זה יעשה זאת בשינוי, אך אין הכרח שיעשה כן. עכת"ד. וראה בחוות בנימין (ח"א עמ' ר"כ) שלדעתו עדיפא גרמא, אם לאו כלאחר יד (ואז מיקל רק במקום פסידא ובצנעא). ודרגה ג' - ע"י גוי (בתנאים מסוימים). עיי"ש.




והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שבין לאשכנזים ובין לספרדים נראה שעדיף לומר לגוי שידליק בשינוי או בגרמא. שמותר ליהודי לומר לגוי שידליק במרפק וכדו' באופן שהוא שינוי. ואם כבה החשמל בבית הכנסת ע"י שעון השבת שכיוונוהו בטעות לשעה מוקדמת כך שכבה האור באמצע התפילה, רשאי היהודי בעצמו לסדר את שעון השבת אם הוא כבר פועל מבעוד יום ועתיד להדליק את האור בביהכ"נ רק בשעות הבוקר, ומותר לגרום לכך שיקדים להדליק את האור לערב, לצורך התפילה. וכדי שיהיה אור גם בבוקר, יקדים שוב בבוקר את השעון כדי שידלק גם בבוקר. עכת"ד. וראה גם בשש"כ (פרק י"ג סעי' כ"ה וכ"ו, ובפרט בהערה צ"ג), שהעלה גם הוא להתיר הקדמת ההדלקה לצורך מצוה בשעון הפועל מבעו"י (אך לא יגרום שהחשמל ידלק מיד, אלא לפחות כעבור זמן קצר, דלא התירו אלא בגרמא. כמבואר שם במקורות - מ.ה.). עכת"ד.




עוד בענין סדרי העדיפויות בין גוי, קטן, שינוי, גרמא וכו', ראה בקונטרס קדושת השבת (ח"א הערה כ' ענפים 2-3). ובענין אמירה לקטן בשבת להקדים ההדלקה בשינוי או בגרמא, ר' בקונטרס קדושת השבת [(ח"א הערה כ"א ענפים 1,7 ונספח ז'), ובענין יו"ט (שם בהערה כ"א ענף 1, ובהערה ל"ד)].




וראה עוד בענינים אלה בבה"ל (סי' של"ד סעי' כ"ב ד"ה "דגרם") וכן בשו"ת מים חיים (הל' שבת סי' צ"ד), בכה"ח (סי' רנ"ב ס"ק ע"ב וע"ג), במנחת שלמה (סס"י ט', עמ' ע"ה), ביסודי ישורון (ח"ג עמ' מ'), בשו"ת צי"א (ח"ו סי' ה'), בספר מלכים אומניך (פ"ד ס"י ופ"ט ס"א), בספר החשמל בהלכה (ח"ב פ"ו) ומה שכתבנו בקונטרס קדושת השבת (חלק א' הערות ט"ו, כ"א ענף 7, ועוד).




ויש לדעת, שאף מהמקילים לומר לגוי שיתקן זאת, יש הסוברים שמ"מ עדיף לומר לגוי שיאמר לגוי אחר (כ"כ הגר"ע יוסף בלוית חן שם). ור' ע"כ מש"כ בס"ד בקדושת השבת (הערה כ' ענף 3 והערה כ"ט).




ואגב הדיון בדברים אלה, אולי פה המקום לכתוב דין מי שכבה לו החשמל בביתו הפרטי בליל שב"ק (במשך השנה) בשל קצר חשמלי בדירה. ושמעתי את הגר"מ אליהו שליט"א שהורה שהטוב ביותר לקרוא לגוי שידליק החשמל. ואמר שא"צ לומר לגוי שיבא לאכול, אלא די לומר לו שיש חושך בדירה, והוא יבין. אך אין לומר לו במפורש להדליק. ואם לא ירצה לבוא, אז יאמרו לו שיבוא לאכול כדי להביאו שיתקן החשמל. ושאלתיו מדוע מותר לומר לגוי להדליק החשמל במקרה זה, ה"ז רק שבות אחת. וענה לי שמותר כיון שאנשים מפחדים להיות בחושך, כגון זקנים, ילדים וסתם אנשים, וזו סכנה עבורם להשאר בחושך [בענין קולא בשל פחד ראה מה שכתבנו בקדוש"ה (ח"א הערה י"ט) עפ"י יומא (דפ"ד,ב'), בה"ל (סי' תקי"ד ס"ה ד"ה "נר"), כה"ח (סי' ת"ו סק"ו) ושש"כ (פי"ג הערה י"ט, ופל"ח סכ"ו) - מ.ה.]. אך אה"נ זוג צעיר שאינו מפחד להשאר בחושך אסור להם לומר לגוי שידליק החשמל, לא בשביל תאורה ולא בשביל מקרר וכדו'. ושאלתי, מדוע מותר לומר לגוי שיבוא ועי"כ ידליק החשמל, הרי סו"ס היהודי נהנה בשבת ממלאכת גוי שנעשתה עבורו. ולכאו' יהיה מותר ליהנות רק במוצ"ש בכדי שיעשו. וענה שכמו שמקילים לומר לגוי לצורך יהודי חולה שאיב"ס, כך מותר לומר גם בעוד מיקרים מיוחדים כמו בני"ד שיש חושך ויש חשש סכנה (ר' מרן רע"ו, א' ומלכים אומניך, פ"ד - מ.ה.). ומ"מ אם אין גוי בנמצא, אזי אסור לומר לילד קטן (ולא חילק בין בנו לבין קטן בנו של אחר) שידליק החשמל ע"י הכפתור הראשי. ובמקרה זה קיימות כמה בעיות: תאורה. האוכל שנמצא ע"ג הפלטה. האוכל שנמצא במקרר ובתא ההקפאה.




לגבי האוכל הנמצא במקרר ובתא ההקפאה, יש להעבירו לשכנים (ע"מ שלא יתקלקל). ואם יש שם גם אוכל שאינו מוקצה וגם אוכל מוקצה, כגון בשר קפוא שאינו מבושל [ואע"פ שהגמ' אמרה שהיו אנשים שהיו אוכלים בשר חי, ואינו מוקצה, מ"מ אמר לי הגר"מ אליהו שבדורותינו אין רגילים לאוכלו והינו מוקצה. וע"ע במ"ב (סי' ש"ח ס"ק קכ"ה) שהביא מחלו' ע"כ), וכן ביבי"א (ח"ז סי' ל"ט) - מ.ה.]. וכן אם ישנה שם אפונה קפואה שאינה מבושלת (שהיא מוקצה) וכדומה, רשאים לקחת את כל האוכל מההקפאה בטלטול מן הצד. והיינו לא ביד שמאל, אלא יגררוהו מתא ההקפאה ע"י קרטון וכדו', ויטילוהו לתוך שקית נילון גדולה יחד עם האוכל שאינו מוקצה. ולא יניחו אף לרגע על הרצפה את השקית הזו כשהאוכל המוקצה בתוכה, אלא יקחוה כמות שהיא אל תא ההקפאה של השכנים. ואם האוכל המוקצה היה מתחילה בתוך תא הקפאה הבנוי באופן כזה שהינו תא שיכול לצאת ממקומו, וניתן להעבירו כמות שהוא למקום אחר, עדיף להעבירו כשהוא בתוך התא. וכל זה אם יש בתא ההקפאה גם אוכל שהינו מוקצה (אך אם אין אוכל מוקצה ניתן להעביר האוכל באופן רגיל לשכנים, וכנ"ל). ושאלתיו מדוע הוא מתיר בטלטול ע"י קרטון וכדו' ה"ז טלטול מן הצד, ומרן (בסי' שי"א ס"ח) התיר זאת רק לצורך דבר הניטל. וענה לי שכיון שבני"ד אדם בהול על ממונו לכן מקילים אף ע"י טלטול מן הצד. והעיקר שיוציא בשינוי, אך הוצאה ביד שמאל אינה שינוי [ועוד בענין טלטול אוכל מוקצה שנמצא במקרר, ר' בדברי הגר"א נבנצל שליט"א בהערות ביצחק יקרא (על המ"ב סי' רע"ט סק"א), שכ' שאולי אפשר להתיר טלטול מוקצה במקום הפסד, כגון בשר חי שנמצא במקפיא והמקפיא התקלקל, וזאת ע"י קטן שאינו בנו, ושלא בפני אביו. עיי"ש. וכן ר' מה שכתבנו בס"ד בקונטרס קדושת השבת (ח"א הערה ל"ז ענפים 4-5) מ.ה.].




ולענין האוכל שעל הפלטה החשמלית (שאינה פועלת בגלל הפסקת החשמל). אע"פ שהאוכל היה עדיין חם מאוד, לדעת הגר"מ אליהו אסור להעבירו לפלטה אחרת. ורק אוכל יבש המונח על הפלטה המקולקלת, מותר להעביר לפלטה אחרת שפועלת ומחממת. ואם ישנם ילדים שהיו עתידים לאכול מהאוכל שעל הפלטה, מותר להעביר אוכל זה כשהוא חם לפלטה אחרת שפועלת, גם אם באוכל ישנם נוזלים ודינו כאוכל לח. אך מ"מ אז אסור יהיה לגדולים (משמע מעל גיל מצוות) לאכול מאוכל זה, ורק לקטנים יהיה מותר לאוכלו. וכל זה היה אמור שהאוכל עדיין היה חם מאוד. עכת"ד הגר"מ אליהו שליט"א [ועוד בענין הגדרת אכילת אוכל חם מדין מצוה ראה בקונטרס קדושת השבת (ח"א הערה כ"ד)].




[55]נה. את מנהג הספרדים כתבנו עפי"ד הגר"מ אליהו והגר"ע יוסף שליט"א, כבהערה הקודמת. ובענין מנהג האשכנזים, אף שמדברי הרמ"א והמ"ב (הנ"ל בהערה הקודמת) נראה שיש להקל בני"ד, מ"מ אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שגם הם אינם נוהגים דוקא כדעה הראשונה, אלא גם הם נחלקו בזה כספרדים (ראה מ"ב סי' רע"ו סקכ"ה, וסי' ש"ז סקכ"ד. וראה עוד ברמ"א שם בסי' רע"ו, ומה שכתב בלוי"ח שציינו לעיל על מנהג האשכנזים בזה. ונראה שיש לחלק בין לאפרושי רבים מאיסורא, לבין צורך מצוה דרבנן של רבים. ואכמ"ל - מ.ה.). עכת"ד.




[56]נו. רמ"א (סי' תר"י סעי' ד'). ומקור דין זה הוא מהמרדכי, שכתב שמדליקים נרות על השלחן, ועורכים השלחן כבשבת, דאיקרי "שבת שבתון". והב"ד הב"י, וכתב עליו שאינו יודע מה מקום לעריכת שלחן ביוה"כ. ומ"מ הד"מ (שם סק"ג) כתב שכ"כ במנהגים ושכן המנהג. וכן כתב הרמ"א במפה, כנ"ל. וכ"כ הבא"ח (פר' "וילך" סעי' י"ז). והביאו דבריהם המ"ב (סי' תר"י סקט"ו) וכה"ח (סק"ח). וכ"כ ש"א.




כתב המאמ"ר, שלאחר הסעודה המפסקת היה מנהגם לערוך השלחן במפה יפה, להניח עליו ספרי קודש במקום פת, ולכסותם במפה אחרת, כבשבת. והב"ד כה"ח (סי' תר"י סקל"ג).




הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שמסופר על א' מגדולי חכמי לוב, שבסוף תפילת ערבית בליל יוה"כ שחל בשבת קרא לכל מתפללי בית הכנסת לבוא אליו הביתה לקידוש. תמהו המתפללים על ההזמנה, אך שמעו בקול רבם והלכו לאחר התפילה לביתו. משהגיעו, מצאו שולחן ערוך מכל טוב ויין לקידוש. לקח החכם את גביע היין ופתח ואמר: ריבונו של עולם, עמך בית ישראל מוכנים לקדש ולערוך סעודת שבת ויו"ט, אך אתה גזרת עלינו שלא לעשות זאת, ואנו עושים רצונך. עכת"ד. ומ"מ יש להזהר בכגון דא מלהריח המאכלים. ר' לקמן סוף פרק ו'.




[57]נז. כ"כ הטור ומרן (בסי' תרי"ט סעי' ו'). ואמנם הטור ומרן כתבו שנהגו ללון בביהכ"נ, ואומרים שירות ותשבחות כל הלילה. ולכאו' קשה, דאם אמרו שירות כל הלילה הרי שלא היו ישנים כלל. וכן משמע מדברי הטור שכתב בענין יקירי ירושלים. ולכן כתבנו כדי להרבות בשירות ותשבחות. ואמנם אפשר לפרש שיש הנוהגים לישן בביהכ"נ בלילה זה (מהטעמים כדלקמן), ויש שאינם ישנים שם, אך אומרים כל הלילה שירות ותשבחות. וכן מצאנו בלוח דבי"ב (מנהגי בעלז) שכתב שיש נעורין כל הלילה (ומשמע שיש שישנים בביהכ"נ). והוסיף, שמנהג בעלז לגמור כל התהילים בלילה זה, ומתחילין אחר חצות. ואומרים כולו יחד בלי הפסקה. ולפניו אומרים יה"ר, ולאחריו יה"ר עם י"ג מידות וקדיש יתום. עכת"ד.




יש הישנים בביהכ"נ כדי לשמר את הנרות, שלא תהיה שריפה. וכן עשה מהר"ם (ב"י. כה"ח סי' תרי"ט סקנ"ג וש"א. וראה עוד כה"ח סי' תר"י סקל"א). וצריך לישון רחוק מארון הקודש (מ"ב סקט"ו, כה"ח סקנ"ד וש"א).




ויש לדעת, שכל היתר השינה בביהכ"נ, אינו אלא משום דעושה כן לצורך מצוה (ביאור הגר"א. מ"ב סקט"ז וכה"ח סקנ"ה). ואל"כ עבירה היא בידו (מהרי"ו, כנה"ג וכה"ח סקנ"ו). ויש מי שהתיר להשאר ולישן בביהכ"נ בלילה זה לא לצורך שמירת הנרות אלא כדי שלא יבוא לידי דברים בטלים או לידי ראיות אסורות (הגר"ש דבליצקי שליט"א בקיצור הל' המועדים. וסמך ע"ד המ"ב סי' קנ"א ס"ק ו', ז').




ומ"מ אף הישנים בביהכ"נ צריכים לקרות ק"ש כבכל לילה (כה"ח סקנ"ב וש"א. עיי"ש). וראה עוד פרטי דינים בענין זה ברמ"א (סימן תרי"ט סעי' ו') ובנו"כ.




[58]נח. אמנם בלוח א"י כתב הגרי"מ טוקצ'ינסקי שיש הנוהגים כך, אך הגר"מ אליהו שליט"א והגר"ש משאש זצ"ל אמרו לי שבדורנו אין נוהגים כן. וכן הבנתי מדברי הגר"ש ישראלי זצ"ל, אלא שלא אמר זאת במפורש. ועוד אמר שיש לברר את המנהג גם בשכונות אחרות בירושלים. ומ"מ הוסיף, שזכור לו שברוסיה כן נהגו לישון בביהכ"נ בלילה זה. וכן נהג שם הוא עצמו. עכת"ד. ואף הג"ר אליהו בקשי-דורון שליט"א אמר לי לפני כמה שנים, שאין המנהג היום לישון בבתי הכנסת בליל יוה"כ, אך הוסיף שאף פוסק לא כתב שיש להפסיק מנהג זה. אלא, הסביר, אין זה אלא בגלל ירידת הדורות. עכת"ד. ומ"מ, כפי שעינינו רואות, המנהג היום פשוט שאין ישנים בביהכ"נ בליל יוה"כ. ונראה שהטעם לכך כמש"כ הלבוש, שבזה"ז שאנו נוהגים להתפלל ולומר סליחות ותחנונים כל היום, יותר הגון שילך לישון בביתו על מטתו כדי שישן שינת קבע, ויוכל להתפלל ולהתחנן למחר ביום בכוונה שלימה. והב"ד המ"א, מ"ב (סי' תרי"ט סקי"ד) כה"ח (סק"נ) וש"א. וכתב השו"ג, שמנהגו היה לשכב בביהכ"נ בלילה זה ולקרות כל ספר תהילים, מס' יומא, בזוה"ק ובאדרא רבה. ולישן בחצות הלילה מתוך ד"ת, להגן מטומאת קרי. וכ"כ הגחיד"א במו"ב. והב"ד כה"ח (שם. עיי"ש, ובסי' רל"ח סק"ג). וראה לעיל מה שכתבנו בסוף הערה כ"ט, ולקמן בהערה הבאה.




[59]נט. כ"כ השל"ה, א"ר, הגר"ז, מט"א, מ"ב (סי' תרי"ט סקי"ד), כה"ח (סקנ"א) וש"א. והטעם, כיון שדברים אלה מולידים כח התאוה ועלול לבוא לידי קרי ביום קדוש זה.




ושאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א, האם דבר זה הוא בגדר דין או בגדר עיצה טובה כדי להמנע מטומאת קרי ביום זה. וענה לי שאין זה דין, אלא עיצה טובה. ועוד שאלתיו, דהא דאמרו שלא לכסות רגליו, האם מ"מ שרי לכסותן בשמיכה דקה. וענה לי שד"ז תלוי בכל אדם (והיינו שהיודע שלא יתחמם בשל כך ויבוא לידי קרי, מותר בכך-מ.ה.). עכת"ד. ואף הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי דהא דלא יכסה רגליו אינו מדינא. והוסיף, שאם הוא זקן או שהמקום קר, יכסה גם רגליו. עכת"ד. וכ"כ הגר"ש דבליצקי שליט"א בקיצור הל' המועדים, שלא יכסה עצמו הרבה, "וטוב" שרגליו לא תהיינה מכוסות, ויזהר מאוד לא לישן אפרקדן. עכ"ד. והיינו כמו שכל ימות השנה אסור לישון לא על בטנו ולא על גבו, אלא מותר רק כשהוא מוטה על צידו.




ועוד כתבו הפוס', שיש לקרוא בליל יוה"כ את ארבעת המזמורים הראשונים שבתהילים, לשמירה מקרי. וזאת מלבד מה שאומר ק"ש על המיטה (של"ה. מ"ב סי' תרי"ט סקי"ד. וראה עוד בכה"ח סקמ"ט שהרחיב בכך). ונראה שלכן אומרים זאת בסוף תפילת ערבית לאחר "עלינו לשבח", וכמו שכתבנו לעיל (בהערה כ"ט). וראה עוד בהערה הקודמת.




[60]ס. בס"ד, יש לדון אי אומרים וידוי בק"ש על המיטה בליל יוה"כ. כפי שכתבנו לעיל (בפרק ג' הערה ג') עפי"ד כה"ח (סי' קל"א סקי"ג וסי' תר"ב סקי"ג) הרי שאין אומרים וידוי ב"פ זה סמוך לזה. והרי בתפילת ערבית כבר אמרו וידוי, ובדר"כ בלילה זה דיוה"כ אין מרחק זמן כה רב בין גמר תפילת ערבית להליכה לשינה. ולכן נראה בס"ד שאין לומר וידוי בק"ש על המיטה. ואח"כ בס"ד מצאתי שכ"כ כבר בהוספות שבשו"ע הגר"ז [הב"ד בפסתש"ו (סי' תרי"ט סק"ז)]. וטעמו משום שאין להוסיף ביוה"כ על הוידויים ועל חטא שתיקנו חז"ל, שהם במספר מכוון. עיי"ש. אמנם ראה במ"ב (סי' תר"כ סק"ב) ובשעה"צ (סק"ג) שאין המספר מכוון בדווקא ואפשר לומר יותר ווידוים.




ובענין אמירת תיקון חצות בליל יוה"כ, כבר כתבו הפוס' שאין אומרים כלל תיקו"ח בלילה זה [ראה כה"ח (סי' א' סקי"ג), שכ"כ האמל"י והבא"ח. ונראה שהרב כה"ח הסכים עמהם].