[1]א.44מרן (סי' תרכ"ד סעי' א'). ואין תפילת הנעילה פוטרת את תפילת ערבית, אף כשמתפללים אותה בלילה (טור. ב"י. ט"ז. כה"ח סק"א וש"א. עיי"ש הטעם בכה"ח).

ואם אומרים חצי קדיש לפני ערבית, ראה בילקו"י (עמ' קט"ו בהערה ס"ה). וראה עוד בענינים אלה בשו"ע (סי' רצ"ג סעי' א'), ובנו"כ (שם).

נחלקו הפוס' אי ממשיכים ומתפללים גם תפילת ערבית זו מעוטפים בטלית. שלפי הטעם שמתפללים אף בערבית של ליל יוה"כ ובשאר תפילות היום בטלית כדי להדמות למלאכים, יש שכתב שאף בערבית של מוצאי יוה"כ ישארו מעוטפים בה (מ"ב סי' י"ח סק"ו, ובאמת צ"ע, דהרי לכאו' טעם זה לא שייך במוצאי יוה"כ דהא כבר ננעלו שערי שמים. ושמא בגלל שעדיין אנו בעינוי שייך ענין הדימוי למלאכים. וצ"ע). ואמנם כה"ח (בסי' י"ח סקט"ו) כתב שעפ"י דרך הסוד אין ללבוש טלית בתפילת ערבית זו (ועיי"ש גם בסקי"ב שהאריך להוכיח שעפ"י דרך הסוד יש איסור ללבוש טלית גדול בלילה). וצ"ע אי למ"ד שצריך לכסות הט"ג גם על ראשו (ראה שו"ע סי' ח' ס"ב שכתב שנכון שיכסה ראשו בטלית. וראה מ"ב שם סק"ד וכה"ח סק"ט. ועיי"ש בכה"ח שלדעת הרב מצת שימורים אם התעטף בגופו לבד ללא ראשו לא יצא י"ח אף בדיעבד), דיתכן שבני"ד די שיוריד הטלית מראשו על גופו לבד, ואז אף לפי הקבלה אולי אינו יוצא י"ח בזה (שהרי הרב מצ"ש דרכו לילך בתר דברי המקובלים), וממילא לא שייך בזה איסור לבישת הטלית בלילה. ומ"מ למ"ד דבעי בתפילה זו להתפלל עם טלית, מהטעם דדמי למלאכים, יתכן שדי בזה כשרק גופו מעוטף בטלית ללא ראשו. ואכן כעבור זמן מצאנו בס"ד שהרב כה"ח (בסי' י"ח סקי"ב ובסי' רל"ב סק"ה) הב"ד מהרח"ו ז"ל בשעהכ"ו (בדרוש ב' דתפילת מנחה) שכתב בהדיא שרבינו האריז"ל היה נזהר מאוד שלא להיות מעוטף בטלית ותפילין אחר שקיעת החמה, "ותיכף היה מסירם מעל ראשו". עכ"ל. ומבואר בהדיא שדי לד' האריז"ל להוריד את הטלית על הכתפים, ואי"ז נחשב כמתעטף בטלית בלילה. [וראה בשו"ע (סי' כ"ז סי"א) שכתב שתפילין ש"ר טוב להיותם גלוים ונראים. והיינו שלא יכסה אותם בטליתו. ועיי"ש במ"ב (סקמ"ה, שמ"מ נוהגים לכסות הקשר) ובכה"ח (סי' ח' סקי"א וסי' כ"ז סקנ"ה) שלדעת האריז"ל צריכים התפילין ש"ר להיות מכוסים. ושמא יש לחלק, דהתם הוא מצד התפילין ולא מצד הטלית. וצ"ע]. ושאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א ע"כ, ואמר לי שצריך בתפילת ערבית במוצאי יוה"כ להוריד לגמרי את הטלית מגופו, ולא היו נראים לו דברינו אלה. עכת"ד. ואמנם כעבור זמן מצאנו בס"ד באשל אברהם מבוטשאטש (סי' כ"א סק"י) שכתב שגם עפ"י הקבלה יש צדדים להמשיך ללבוש ט"ג בלילה כשהחל ללובשה ביום. עיי"ש.

[2]ב. כ"כ מרן (בסי' תרכ"ד סעי' א'). וכדין כל מוצאי שבת ויו"ט (לבוש. כה"ח סק"ב). וראה עוד בשו"ע (סי' רצ"ד) ובנו"כ (שם).

כשחל יוה"כ בשבת, אומרים במוצאי יוה"כ פסוקי "ויתן לך" (מ"ב סי' תרכ"ד סק"ה). ולמנהג האשכנזים אין אומרים "ויהי נועם" ופסוקי "ואתה קדוש" (לבוש. מ"ב סק"ה עפ"י הרמ"א בסי' רצ"ה). ומנהג הספרדים לומר הן פסוקי "ויהי נועם" וגו' והן פסוקי "ואתה קדוש" (כה"ח סק"ג).

[3]ג. מרן (סי' רצ"ג סעי' א').

[4]ד. כ"כ בסידור הריעב"ץ ובפת"ע, והב"ד כה"ח (סק"ה). ופשוט. והמ"ב (בסק"ג) כתב, שבאמת מתפללים אחר צה"כ. ע"כ [ונראה שמותר לפני כן, ולא בא אלא לספר המנהג, שהרי איתא בגמ' ברכות (דף כז ע"ב) ובירו' שמתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת. וכ"פ מרן (בסי' רצ"ג סעי' ג') וראה מ"ב (שם סק"ט)]. וראה בילקו"י (עמ' קט"ו סעי' ל"ד), שאף הוא כתב שאין לעכב הקהל יותר מדי.

[5]ה. מה שכתבנו שלא יתפללו במרוצה, כ"כ הרח"ף במל"ח (סי' י"ט ס"ק ק"ה וק"ו). וכן מצאנו כתוב בערוה"ש (סי' תרכ"ד ס"א. וטעמו כדי להוסיף מחול על הקודש). וכן נמצא כתוב במחזורי הספרדים.

ומה שכתבנו שיתפללו מתוך שמחה, הרי שכך יש להתפלל בכל תפילה, מתוך שמחה של מצווה, וכדאיתא בברכות. ובפרט הכא שיש לשמוח על שזכו להטהר ביום הקדוש. וראה במ"ב (סי' תרכ"ד סקי"ט).

[6]ו. ראה מ"ב (סס"ק י"ד) שכתב שלא יהיה נראה, ח"ו, שאנו נכנעים לה' רק בעת שאנו צריכים לבקש על דיננו (וכתב זאת לעניין השכמה למחרת יוה"כ. וה"ה לני"ד). ועוי"ל, שלא ליתן פתחון פה לשטן מיד במוצאי יוה"כ. ראה כה"ח (סי' תרכ"ד סקל"ד) מש"כ בשם השל"ה והא"ר (וכעין זאת ראה לעיל פי"א הערה ל"א). ובפרט שביוה"כ אין לשטן רשות להשטין, כדאיתא בר"ן נדרים (דף ל"ב ע"ב). וראה ע"כ מש"כ בילקו"י (עמ' קט"ו הערה ס"ד) מש"כ בשם ס' עשרת הדברות.

[7]ז. כ"כ כנה"ג (בסי' ק"ח וסי' קי"ח), עו"ת, בה"ט ושע"ת (סי' קי"ח). וכ"כ בילקו"י (עמ' קט"ו סעי' ל"ד).

[8]ח. כ"כ שכנה"ג, עו"ת, א"ר, פר"ח, בה"ט, שע"ת, מ"ב (סי' קי"ח סק"א), כה"ח (באותו סימן סק"ג), ילקו"י (עמ' קט"ו סעי' ל"ד) וש"א. ודלא כרמ"ע באלפסי זוטא ספ"ק דברכות שכתב שחוזר. ויש שכתבו שאם יתפלל שוב תפילת נדבה תע"ב (עיי"ש בבה"ט סי' קי"ח סק"א ובכה"ח סק"ג). וראה עוד מה שכתבנו ע"כ לעיל בפרק א'. ואכמ"ל. ומ"מ נראה בכל אלה, שאם נזכר תכ"ד, או אף לאחר מכן אם טרם החל הברכה הבאה, ישוב לומר כפי שצריך.

[9]ט. ילקו"י (שם).

יש מי שכתב, שאם טעה בתפילת ערבית זו, ואמר "זכרנו", "מי כמוך", "וכתוב" או "ובספר חיים", ונזכר לפני חתימת הברכה (היינו לפני שהזכיר ש"ש בחתימה), יחזור ויאמר כמה תיבות לפני ההוספה, וידלג ההוספה. ואם נזכר אח"כ, אינו חוזר (לוח דבי"ב, מנהגי בעלז). ויש מי שכתב עפ"י המ"ב (סי' ק"ח סקל"ח) שאם טעה ואמר תוספות אלה, ונזכר קודם חתימת הברכה, חוזר לראש הברכה ואומרה כתיקונה. ואם טעה ואמר "מי כמוך" וכו' אינו חוזר כלל, כיון שלא נזכר שם כתיבה אלא זכירה, וזה שייך כל השנה (מועדי קודש, הל' יו"כ, עמ' קפ"ג). ואכן לפי"ד המ"ב שהזכיר נכונים דבריו. אך לפי"ד מרן (בסי' ק"ח סעי' י"ב) מבואר שא"צ כלל לחזור לראש הברכה שעומד בה, אלא ימשיך כדרכו. וא"כ למנהג האשכנזים יחזור לראש הברכה (מלבד באמר "מי כמוך"), וכן למנהג חלק מהספרדים (עפ"י הכנה"ג, הפר"ח ועוד. הב"ד שעה"צ סי' ק"ח סק"ס). ולנוהגים עפ"י השו"ע, ימשיך התפילה כדרכו.

[10]י. הא די"א לקדש הלבנה, הוא עפ"י הפוס' שכתבנו לעיל (פ"א הערה נ"ג).

כתבו האחרו', שטוב לטעום דבר מה קודם קידוש הלבנה (וכמובן לאחר שיצא י"ח בהבדלה בביהכ"נ), כדי לאומרה ביתר שמחה ומתוך ישוב הדעת. וכן המנהג בבתי הכנסת הספרדיים פה בירושת"ו, שלאחר תפילת ערבית, ולפני קידוש לבנה, מחלקים דברי מאפה, פירות ושתיה.

[11]יא. דעת הפוס' הסוברים שעדיף לקדש הלבנה במוצאי יוה"כ, ראה לעיל (בפרק א' הערה נ"ד).

ומה שכתבנו שמנהג רוב ישראל אכן לקדשה במוצאי יוה"כ, כך נודע לי לאחר שחקרתי ודרשתי בענין המנהג בדורנו, שמנהג הספרדים בפשטות שנוהגים רובם ככולם לקדש הלבנה במוצאי יוה"כ (וכן ראיתי מידי שנה בשנה את הגר"מ אליהו שליט"א נוהג כך), וכן המנהג פשוט אצלם. ואף אצל רוב האשכנזים המנהג כן, הן פעיה"ק ירושת"ו, הן בבני ברק, והן בשאר חלקי הארץ (וכ"כ בלוח דבי"ב, מנהגי בעלז, שכן המנהג. ועיי"ש שהוסיף שיש לנעול הנעלים קודם קידוש הלבנה), מלבד חלק מהפרושים, הנוהגים כמנהג הגר"א, והנוהגים לקדש הלבנה בעשי"ת, וכמש"כ הגרימ"ט בלוח א"י. וראה עוד בענין זה לעיל בפרק א' (סעיף כ"א).

[12]יב. מרן (בסי' תרכ"ד סעי' ב') כתב, שצריך להוסיף מחול על הקודש ביוה"כ גם ביציאתו. והוא עפ"י גמ' יומא (דף פ"א ע"א). וכ"כ בני"ד המט"א, המ"ב (סק"ג) וכה"ח (סק"ו). וכ"כ כה"ח (בסי' תרי"א סק"ב) בשם הגר"ז.

[13]יג. כנ"ל בהערה הקודמת.

[14]יד. מרן (בסי' תרכ"ד סעי' ב') כתב שימתינו מעט אחר צה"כ, והמ"ב (סק"ג) כתב שאין שיעור להוספה, וכיוון שמתפללים אחר צה"כ מותרים במלאכה ובעינויים, מלבד אכילה ושתיה התלויים בהבדלה. וזאת בין אם חל יוה"כ בחול ובין כשחל בשבת. וכ"כ כה"ח (סק"ו) וש"א.

ופירוש הדבר, שצריך להמתין מעט לאחר שהוא לילה ודאי, כדי שיהא ניכר שהוא ממתין בשביל התוספת ולא מפני הספק דביה"ש (מאמ"ר. כה"ח סק"ה. וראה בכה"ח סי' תר"ח סק"ג). ועוד בדינים אלה ראה בשו"ע (סי' רצ"ג סעי' ב'), מ"ב, בה"ל, כה"ח וש"א (שם).

מי שנולד ביום י"א תשרי, אי חייב מדאו' במצוות תוספת יוה"כ, ראה לעיל פרק י' (הערה כ"ה).

[15]טו. כעין זה כתב הגרי"מ טוקצ'ינסקי בלוח א"י, דבעי להמתין שלושים ושתים דקות לאחר השקיעה (והיינו לדעתו שאז נראים ג' כוכבים קטנים ורצופים. עיי"ש בהערה). וכן הגרא"ח נאה, בספרו שיעורי מקוה (דף קפ"ד) כתב שמעיקר הדין יש להמתין במוצש"ק כעשרים וארבע דקות בחורף ובקיץ עד שלושים דקות לאחר השקיעה, לענין עשיית מלאכה (שבשבת היא בסקילה. וחמורה מיוה"כ). וראה מש"כ שם בענין המנהג. ודעת הרב נסים כצ'ורי בספרו מעשה נסים (עמ' קנ"ט סעי' ט"ז) שלעולם במוצאי יוה"כ יש להמתין שלושים וחמש דקות. עיי"ש. וכן היא דעת פוסקים רבים הסוברים כגאונים (ואף שלגאונים יש להמתין ג' רבעי מיל, והיינו פחות ממשך הזמן שכתבנו, מ"מ כבר כתבו כמה אחרו' שהמנהג להמתין לחומרא זמן זה. שכ"כ הגחיד"א בברכ"י, וכ"כ הג"ר נסים כצ'ורי בספרו מעשה נסים שם, ועוד). וכן הורה לי לדינא הגר"מ אליהו שליט"א, שדי להמתין במוצאי יוה"כ שלושים דק' אחר השקיעה [וראה בבא"ח (שנה שניה ריש פר' "ויצא"), שג"כ היקל וכתב שהוא עשרים דק' אחר השקיעה. אך לא כתב כן לגבי יו"כ. וראה עוד בהערה הבאה]. וראה בשש"כ (פמ"ו הערה מ"ה), שכתב בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שהמנהג להחמיר ולחשב ביה"ש עד עשרים וחמש דק' אחר השקיעה. וע"ע שם בשש"כ (וכן בפרק נ"ח סעיפים א' - ד'), בשו"ת שמש ומגן, לגר"ש משאש זצ"ל (ח"א סי' ה', לענין יוה"כ, וכן בח"ב סי' י"ח, לגבי זמן ביה"ש פה בירושת"ו, שנהגו כגאונים ולא כר"ת), בשו"ת צי"א (חי"ז סי' ס"ב, שג"כ כתב שהמנהג פה בירושת"ו כגאונים ולא כר"ת), ומה שכתבנו בהערה הבאה.

[16]טז. מה שכתבנו שיש הנוהגים לחשב את זמן צה"כ כחמישים דקות לאחר השקיעה הנראית לעינינו, כ"כ באמרי יושר (מועד, בקונטרס הפסקים דיני ליל שבת סקי"ז, בשם החזו"א זצ"ל. הב"ד בשש"כ פנ"ח ס"ב). וכ"כ באג"מ (חאו"ח ח"ד סי' ס"ב), שיש להתיר גבי מוצש"ק לאלו שממהרים לאיזה צורך. אך לכתחי' ראוי מן הדין לאחר יותר עד ע"ב דק'. עיי"ש שיש מקרים שמיקל שדי בארבעים ואחת דקות. ואף בלוח דבר יום ביומו (מנהגי בעלז, לרה"ג ר' אליהו ווינד שליט"א, בדיני תקיעת שופר במוצאי יו"כ), כתב שמנהגם להחמיר כחמישים דק'. והוסיף, שמוסיפים עוד שלוש דק' לתוספת. וכ"כ במנוחת אהבה (שם בהערות, שיעור 3 דקות תוספת). וראה עוד בערוה"ש (סי' תרכ"ד ס"א), ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ד הערה ט').

ואמנם יש להעיר, שי"א שנהגו להמתין ארבעים דק' אחר השקיעה פה בארה"ק. כ"כ במועו"ז (ח"ב סס"י קנ"ה. וכתב שם זאת גבי שבת. ונראה שלכאו' אין נ"מ בין שבת ליוה"כ. ואדרבא שבת בסקילה).

ומה שכתבנו שי"א להחמיר ולהמתין ע"ב דקות, כ"כ ביבי"א (ח"ב סי' כ"א, ובמילואים שם, ובחלק ז' סי' מ"א). עיי"ש שהביא כעשרים ראשונים דס"ל שיש לפסוק שזמן צה"כ הינו כדעת ר"ת, והיינו כמהלך ארבעה מילין לאחר השקיעה הראשונה (שהשמש נכסית מעינינו). ועיי"ש במילואים, שכתב שבספר אורות חיים, להרה"ג חיים דרוק שליט"א, מצא עוד עשרה ראשו' נוספים דס"ל כר"ת. וע"ע בספר ישראל והזמנים, לרה"ג ישראל דוד הרפנס שהביא בקונטרס בסוף הספר כמאה ושמונים פוס', רוא"ח, שפסקו בעלמא כר"ת (לאו דוקא גבי יוה"כ). וכ"כ שנהגו להחמיר גם בערוה"ש (סי' רצ"ג ס"א, גבי שבת. עיי"ש שכתב שהוא כדי לצאת כל הספקות. והוסיף, שאמנם כשהרקיע מלא כוכבים א"צ סימן אחר). וכ"כ להחמיר גם במועו"ז (ח"ב שם, וכתב גבי שבת שתע"ב, והיינו מצד חומרא. ועיי"ש שכתב שכן נהגו גם המהרי"ל דיסקין והגרי"ז סולובייצ'יק מבריסק, וכן נהגו קצת מגדולי ארה"ק). וכ"כ ש"ראוי מאוד להחמיר", בספר מנוחת אהבה (ח"א פ"ט סי"א). וכן שמעתי מספר פעמים מהגר"ע יוסף, שאדם בריא המסוגל לכך, ראוי שימתין במוצאי יוה"כ שבעים ושתים דקות זמניות לאחר השקיעה, והיינו שיש להחמיר כדעת ר"ת. וראה במנוחת אהבה (ח"א פ"ט הערה 47) שכתב, שאף שלדעת הרמב"ם (בפיהמ"ש לפסחים פ"ג מי"ג) שיעור מיל הוא כ"ד דקות, ושכ"פ הלבוש (סי' תנ"ט ס"ב), מ"מ לענין מוצ"ש א"צ להחמיר בכך, דדיינו שאנו מחמירים בזה כר"ת.

ומעיד אני עלי שמים וארץ, שבמוצאי יוה"כ שנת תשמ"ט, ראיתי את הגר"מ אליהו שליט"א נכנס למכונית שבאה להסיעו לאחר התפילה מבית הכנסת לביתו, והרשה לי שאכנס גם אני, ונסעתי עמו לביתו, והזמן היה הרבה לפני צה"כ דר"ת (והיה מדובר בבני אדם בריאים). ושאלתיו בעת הנסיעה, האם לא חיישינן באיסורים אלה שהם בספק איסור דאו' (עשיית מלאכה של הנהג ביוה"כ) לדעת ר"ת. וענה לי בדעה נחושה ונחרצת, שאין כלל לחשוש לכך. ע"כ (וכתבנו דברים אלה לא כדי להרבות מחלוקת, ח"ו, אלא כדי ללמד זכות על ישראל, ולהראות שיש גדולים שפסקו שאין חובה להחמיר בזה). וראה עוד בענינים אלה מה שכתבנו במקו"ד הל' רה"ש (פרק ט' הערה ב'), דברים ששמעתי מהגר"ע יוסף ומהגר"מ אליהו שליט"א.

והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שאין מנהג כל הספרדים להחמיר ולהמתין ע"ב דקות. וודאי שאין מנהג כל האשכנזים להחמיר כך. ופה בירושת"ו נהגו האשכנזים להמתין קצת יותר משלושים דקות אחר השקיעה, והיינו בערך שלושים ושתים או שלושים ושלוש דקות. וכ"כ בלוח א"י לגרי"מ טוקצ'ינסקי.

ובהזדמנות אחרת אמר לי הגר"א נבנצל, שאף במוצאי יוה"כ א"צ להחמיר כשיטת ר"ת אלא מי שנוהג להחמיר בכך תמיד, ובלבד שהוא אדם בריא. והוסיף, שהרי אין כל ישראל נוהגים להחמיר בכך. וכנ"ל. והערתי שלכאו' הוא עפי"ד מרן בשו"ע (ראה שו"ע סי' רס"א סעי' ב' - מ.ה.). ואמר לי, שיש אומרים שממש"כ מרן ביו"ד (סי' רס"ב סעי' ה' וו', ראה גם שם סי' רס"ו ס"ט), לגבי זמן קביעת היום השמיני למילה, נראה שחזר בו ממש"כ באו"ח כזמן ר"ת. ומ"מ יש המנסים להשוות את דברי מרן באו"ח וביו"ד, ולומר שאין סתירה בדבריו (ראה ע"כ באורך ביבי"א ח"ב סי' כ"א סקי"ד, ובספר ישראל והזמנים לרה"ג ישראל דוד הרפנס, עמ' מ"ג - מ.ה.). והערתי, ששמעתי מהגר"ע יוסף שליט"א בשיעור, שפסק לאב שבנו נולד בכניסת השבת בערך כעשרים דקות לאחר השקיעה, שיש למולו בשבת [וראיתי שעתה יצא לאור שו"ת יבי"א ח"ז, וגם שם (בסי' מ"א) כתב להקל בזה, בתינוק שנולד עשרים דקות אחר השקיעה, בימי תשרי וניסן שבהם היום והלילה שווים. ובשאר חודשי השנה בהתאם (והיינו בקיץ יותר מעשרים דק' ובחורף מעט פחות - מ.ה.)]. ואמר לי הגר"א נבנצל, שלדעת הגרש"ז אוירבך (שליט"א) זצ"ל, רק תינוק שנולד לאחר עשרים וחמש דקות ביום בינוני לאחר השקיעה בכניסת שבת, יש למולו בשבת (וכ"כ בשש"כ פמ"ו הערה מ"ה - מ.ה.). ולדעתו, בקיץ זמן זה מתארך עד עשרים ושמונה דקות לאחר השקיעה, ובחורף מגיע עד עשרים ושתים דקות אחר השקיעה. והוסיף הגר"א נבנצל, ששמע בשם החזו"א שהיה פוסק למול בשבת רק תינוק שנולד שלושים וחמש דקות לאחר השקיעה בכניסת השבת. ומסתבר שהיה זה ביום בינוני. וזמן זה של עשרים וחמש דקות הינו עפ"י מרא דאתרא דירושלים, ר' שמואל סלאנט זצ"ל, שהיה פוסק שזמן זה הינו עשרים וחמש דקות ביום בינוני. ובענין מש"כ מרן בענין זמן ר"ת באו"ח וביו"ד, הרי אם חזר בו, משמע שאף הרמ"א חזר בו, שהרי הרמ"א לא הוסיף דבר על דברי מרן בשני המקומות. ומ"מ בחו"ל נהגו רבים מהאשכנזים כר"ת. ויש מקומות בחו"ל שאף לאחר שבעים ושתים דקות אחרי השקיעה לא יצאו עדיין הכוכבים. והשקיעה שם מתארכת זמן רב כל כך, שיש להמתין יותר מע"ב דקות לצה"כ. וא"כ ד"ז תלוי במציאות בכל מקום.

ובאמת שישנן שלוש מחלוקות בדעת רבינו תם: א. האם ר"ת סובר שזמן ביה"ש הינו ד' מילין או ה' מילין. ב. מהו אורך מיל. ויש שלוש שיטות בכך. ג. האם לחשב בשעות שוות או זמניות. לדעת הגר"ע יוסף יש להמתין ע"ב דקות לאחר השקיעה, ולדעת הרב מבריסק יש להמתין הרבה יותר מכך, והיינו יותר מתשעים דקות. ולמעשה, כמו שאמרנו לעיל, מי שמחמיר בדר"כ כזמן ר"ת, יחמיר גם במוצאי יוה"כ, אם הוא בריא. ומ"מ אף מי שאינו מחמיר בדרך כלל כר"ת, יש ענין שיחמיר בזה במוצאי יוה"כ, שהרי כתבנו לעיל (בפרק א' סעיף כ"ג, ובפרט בהערה נ"ח בדברי הגר"א נבנצל שם), שיש להחמיר בימים אלה גם בדברים שאין מחמירים בהם כל השנה. אך מ"מ אין זו חובה, וא"א להורות לרבים שיש להמתין במוצאי יוה"כ כזמן ר"ת.

והוסיף הגר"א נבנצל שליט"א, שישנה עוד חומרא שאינה ידועה לרבים, והיא שמי שמחמיר בשבת כזמן ר"ת, צריך להחמיר בענין נידת אשתו, ואף שרשאית היא לטבול בסוף ז"נ לפני צה"כ דר"ת, שה"ז חששא דרבנן, מ"מ לענין חיבוק ונישוק יש להחמיר כזמן ר"ת, כיון שאם חיבק ונישק, וכ"ש אם בא עליה, עלול הוא בזה לבוא לידי איסור דאו' (היינו שרבנן החמירו שלא תטבול ביום שמא תראה ותסתור, כדאיתא בנידה דס"ח ע"ב. וא"כ בזמן ר"ת הוא ענין מדרבנן ולכן רשאית לטבול, אך לענין חיבוק ונישוק שיש אומרים שאיסורם מדאו' אכתי יש חשש שתראה, ולדעת ר"ת לא עלתה לה טבילה. אמנם יש להעיר שהרבה מאוד פעמים האשה חוזרת לביתה אחר צה"כ דר"ת. ועוד, דהא הטבילה בני"ד הינה מצד נידה ולא זבה, והיינו מחומרא דבנות ישראל, וא"כ הז"נ יש מקום לומר שהינם מדרבנן ולכאו' א"צ לחשוש לזמן ר"ת - מ.ה.). ואמנם זו מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן אם איסור חיבוק ונישוק הינו מדאו' אם לאו. והרי הב"י, הש"ך וכמעט כל הפוס' פסקו כרמב"ם דהוי איסור דאו'. ואף הרמב"ן הודה מעט לכך. וכ"ז אמור רק למי שנוהג להחמיר כר"ת. אך באמת מנהג האשכנזים בא"י כגר"א ולא כר"ת לענין זמן צה"כ. ואף שיש יחידי סגולה המחמירים כר"ת, כגון חסידי קלויזנבורג (והיינו חסידי צאנז - מ.ה.), מ"מ המנהג הפשוט כאן בא"י, וכן הזמנים המתפרסמים בלוחות ע"י הרבנות הראשית, והיינו אף ע"י הרב הראשי הספרדי, הינם עפ"י דעת הגר"א ולא כר"ת.

ועוד אמר הגר"א נבנצל לגבי זמן ק"ש. שבערבית אפשר לסמוך על דעת ר"ת דס"ל שזמן ק"ש בערבית הינו מפלג המנחה (ויחזור לקרותה שוב בזמנה. ראה שו"ע סי' רל"ה סעי' א', מ"ב סק"ח ובה"ל ד"ה "ואם" - מ.ה.). ולענין ק"ש של שחרית, הרי שישנן כמה מחלוקות בדבר. ישנה מחלוקת המ"א והגר"א. ובאמת אין זו רק דעת המ"א, אלא שכ"כ אף התוס' והר"ן. וכן ישנה עוד מחלוקת, האם הכוונה לתחילת או סוף שעה שלישית. ואמנם רק מעט מהראשו' פסקו שהכוונה לתחילת השעה השלישית. וכ"פ רב עמרם גאון. וי"א שכן היא דעת רש"י. אך לעומתם הרמב"ם והשו"ע פסקו שהזמן הינו עד סוף שעה שלישית. ועוד מחלוקת בענין זה הינה מהו זמן עלות השחר. וד"ז תלוי במחלוקת שהזכרנו לעיל בדעת ר"ת, האם צה"כ הינו ד' או ה' מילין אחר השקיעה. ואם שם אמרינן ה' מילין, גם כאן אמרינן ה' מילין. עכת"ד. וראה עוד בענין זה לעיל (בפרק א' הערה מ"ב), ולקמן בנספחים (נספח ט"ז, בקונטרס ברכות השחר, פרק י"ז).

ועוד בענין זמן צה"כ ראה בשד"ח (מע' יוה"כ סי' ג' סקכ"ח) בשו"ת מנח"י (ח"ט סי' נ"ז), במועו"ז (ח"ב סי' קנ"ו וח"ו סי' פ"ד), ומה שכתבנו בס"ד בקונטרס קדושת השבת (הערות י"ד וכ"ד. עיי"ש בפרט מש"כ בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א), במקו"ד הל' רה"ש (פ"ט הערה ב'), הל' חנוכה (פי"א סי"ב), הל' פורים (פ"ד הערה ג'), ובמקו"ד הל' ליל הסדר (פ"א הערה ס"ו ופ"ד הערה ט').

ומה שכתבנו שי"א שהזמן הינו בדקות זמניות, ראה מחלו' ע"כ בבה"ל (סי' רס"א ס"ב ד"ה "שהוא"), ביבי"א (ח"ב שם), ובמנוחת אהבה (שם). ובספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ד הערה ט'. ועיי"ש בפ"א הערה י"ז כיצד מחשבים השעות הזמניות). וראה באג"מ (חאו"ח ח"ד סי' ס"ב, שא"צ להחמיר יותר מע"ב דקות. עיי"ש).

[17]יז. עפ"י יבי"א (ח"ב סי' כ"א), מועו"ז וש"פ (הנ"ל), שכתבו שראוי להחמיר בזה, והיינו שאינו דין גמור. וכן שמעתי מהגר"ע יוסף שליט"א, שניתן להקל בזה לחולים, מניקות ומעוברות. ע"כ [וראה באג"מ (חאו"ח ח"ד סי' ס"ב) שכתב להקל לחולים בתעניות דרבנן, שיאכלו לאחר ארבעים וא' דק' מהשקיעה]. ונראה היה לענ"ד, שכן יש להקל במוצאי יו"כ לזקנים, ולנערים בני מצוות בשנים הראשונות שמתענים במשך כל התענית. וכן לשאר אנשים שקשה להם מאוד להמשיך ולהתענות. שהרי סו"ס הוי חומרא, ומדוע להחמיר להם ולצערם, שהרי להם במיוחד קשה התענית. ועוד דיתכן שיסתכנו בשל חומרא זו. ושאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א ע"כ, והסכים שאכן נוסף לחולים, מניקות ומעוברות יש להקל בזה גם לזקנים. אך באשר לנערים בשנים הראשונות לחיובם במצוות, אמר שתלוי הדבר בכאו"א. דאם הינו נער בריא נראה שלדעתם אין להקל לו. ומ"מ הדגיש, שכל זה הוא רק אליבא דהפוס' דס"ל שיש להחמיר כר"ת במוצאי שבת, יו"כ וכדו' כחומרא בלבד. אך לסוברים שיש להחמיר בזה מעיקר הדין (ונראה שכן דעת חסידי צאנז - קלויזנבורג), הרי שאין להקל בזה אף לחולים, מעוברות, זקנים וכדו'. עכת"ד.

[18]יח. מ"ב (סי' תרכ"ד סק"ג).

ובענין שתיה אחר צה"כ ולפני ערבית. יש מתירים לאדם צמא לשתות אפי' לפני תפילת ערבית וההבדלה, אם התארכו בתפילת נעילה עד לאחר צה"כ. שכ"כ בשו"ת שואל ומשיב תליתאה (ח"א סי' קכ"ט), והב"ד השד"ח (מע' יוה"כ סי' ד' סק"ב) וילקו"י (עמ' קט"ז הערה ע'). ואמנם יש חולקים ואוסרים זאת (ספר מנחת קנאות. הב"ד השד"ח שם. ועיי"ש בשד"ח שכתב שאין לחלק בין אכילה לשתיה). ובשש"כ (פס"ב סכ"ה, ובהערה נ"ח שם) כתב שמי שצמא מותר לו לשתות מים לפני שהבדיל, כבכל מוצש"ק (עפי"ד מטה האלף, סי' תרכ"ד סק"ד). והוסיף בשם הגרש"ז אוירבך (שליט"א) זצ"ל, דמ"מ יבדיל קודם לכן בתפילה (שיאמר בשמו"ע "אתה חוננתנו") או שיאמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול". ועוד הזכיר דברי השואל ומשיב הנ"ל גבי ש"ץ שהאריך בתפילת הנעילה וכבר יצאו הכוכבים, שמותר לצמא לשתות אז מים אף שטרם התפלל ערבית, והב"ד באלף המגן על המט"א שם. והוסיף דהו"ד בצנעה. ועיי"ש מש"כ (בהערה נ"ט).

ובענין אשה, הרשאית להבדיל בעצמה במוצאי יוה"כ. הנה בד"ז נחלקו הראשו' לגבי מוצש"ק. שלדעת ר"י נשים רשאיות להבדיל, ולדעת האורחות חיים לא תבדלנה בעצמן (הב"ד בב"י סי' רצ"ו). ומרן בשו"ע (סי' רצ"ו ס"ח) כתב ש"נשים חייבות בהבדלה כשם שחייבות בקידוש. ויש מי שחולק". וכתב ע"כ הרמ"א, שלכן לא יבדילו לעצמן, אלא רק ישמעו ההבדלה מן האנשים. ע"כ. וטעם הסוברים שחייבות משום דאע"ג דהוי מ"ע שהזג"ר, מ"מ בדיני שבת איש ואשה שוין, דאיתקש זכור לשמור, והבדלה נמי בכלל זכור הוא למ"ד הבדלה דבר תורה. ואפי' למ"ד הבדלה חיובה מדרבנן, דומיא דקידוש תיקנוה. ומ"ד דנשים אינן חייבות בהבדלה ס"ל דכיון שהבדלה הינה בחול, אינה תלויה בדיני שבת והוי בכלל שאר מ"ע שהזג"ר דנשים פטורות (מ"ב סי' רצ"ו סקל"ד).

ואמנם הב"ח כתב, דאפי' למ"ד פטורות, מ"מ יכולות להמשיך החיוב על עצמן ולהבדיל דומיא דשופר ולולב. והמ"א הסיק דעיקר כב"ח. והיו שכתבו, דאף למ"א, כיון שממילא לא נהגו הנשים לשתות מיין ההבדלה (וכמש"כ המ"א עצמו בסי' רצ"ו), הלא ממילא אינה יכולה להבדיל דכיצד תבדיל בלא שתיית הכוס (כ"כ דה"ח). ולכן כוונת המ"א שרק כשאין לה ממי לצאת אז בעל כרחה תבדיל בעצמה ותשתה כדי שלא לבטל מצות הבדלה (כך הסיק המ"ב סי' רצ"ו סקל"ה). ואם האנשים כבר הבדילו לעצמם או ששמעו הבדלה בביהכ"נ למנהג האשכנזים לא יבדילו שוב להוציא הנשים, אם אין שם עוד זכרים גדולים או קטנים שלא שמעו עדיין ההבדלה (מ"ב שם סקל"ו). ועוד הסיק בבה"ל (שם ד"ה "לא"), דיותר נכון לומר שלענין ברכת הנר במוצש"ק, אשה אינה חייבת בברכה זו לכו"ע (עיי"ש). וכ"פ בשש"כ (פנ"ח סעי' ט"ו וט"ז), שאשה לכתחי' לא תבדיל לעצמה. אך אם אין מי שיוציאנה בהבדלה תבדיל לעצמה ותשתה מהיין כדי לא לבטל מצות הבדלה, אך לא תברך על הנר.

ולענין מנהג הספרדים. מלבד מרן, שנראה שפסק שנשים חייבות בהבדלה כקידוש (מדכתב כסתם שחייבות ואת דעת החולק כתב כ"יש מי שאומר". וקיי"ל שבכגון דא הלכה כסתם, וכמו שכתבנו בכ"ד), אף מרן הגחיד"א פסק בברכ"י (סי' רצ"ו סק"ז) שנשים חייבות בהבדלה מה"ת ויכולה להבדיל לעצמה. וכן איש שכבר הבדיל, רשאי להבדיל לנשים. וכ"כ ערה"ש, הזב"צ והבא"ח. וכ"פ ביבי"א (ח"ד סי' כ"ד סק"ט) ובמנוחת אהבה (ח"א פ"ט סי"ג). ואמנם יש מהפוס' הספרדים שכתבו שנשים לא תבדלנה לעצמן, משום סב"ל (כ"כ הזכ"ל, החס"ל וכה"ח סי' רצ"ו סקנ"ה). ואף שבאמת קיי"ל סב"ל אף כנגד ד' מרן, מ"מ כיון שיש מהפוס' שכתבו שהמנהג שמבדילות (כ"כ הבא"ח, ובספר ברכת יוסף לגר"י ידיד), הרי שנראה שרשאיות הנשים להבדיל בעצמן, דבמקום מנהג לא אמרינן סב"ל. וספרדיה שאין לה אפשרות לצאת י"ח הבדלה מאיש אין לה לחשוש כלל לדעת המחמירים, דאם תחמיר כיצד תאכל ותשתה לאחר צאת הצום. ואף אם תבדיל בעצמה ותחמיר להזכיר שם ומלכות רק בהרהור, הרי יוצאת היא י"ח רק לדעת הרמב"ם והסמ"ג אך לא לדעת שאר כל הפוס'. ויוצא שלפי שאר הפוס' אוכלת היא בימים שלאחר יוה"כ ללא הבדלה בקום ועשה. וכ"ה אף במוצ"ש בכל ימות השנה.

ובכלל לענין הבדלה במוצאי יוה"כ, לכאו' יתכן שיש להקל בזה יותר, ולומר שיש יותר מקום לנשים לברך ברכת הנר. משום דבכל מוצש"ק ברכת הנר הינה זכר למה שנבראה האש במוצש"ק, משא"כ בני"ד (כשיוה"כ חל בחול) ברכת הנר הינה כברכת ההבדלה, שמברך לה' שהבדיל לנו את יוה"כ משאר הימים, שבכל יוה"כ היינו אסורים להשתמש באור זה אף לאוכל נפש ועתה אנו מותרים בו [עפ"י שש"כ (פס"ב סכ"ט). ואם חל יו"כ בשבת הרי שההבדלה במוצאי יו"כ זה יש לה ב' הטעמים]. אלא שמ"מ המט"א (סי' תרכ"ד ס"ז) כתב שהנשים לא תבדלנה בעצמן במוצאי יוה"כ אלא ישמעו מהאנשים אפי' כשיוה"כ חל בשבת וכ"ש כשחל בחול. ע"כ. וכ"פ בשו"ת מנח"י (ח"ח סי' נ"א. עיי"ש שביאר דברי המט"א). ואילו בשש"כ (פס"ב סל"ז) כתב את דברי המט"א בשם "יש מי שמחמיר", והוסיף בשם הרבב"א דשמא הטעם דחמיר משבת דשם עכ"פ איתקש זכור לשמור (וקצ"ע. שהרי גם ביוה"כ דין מצוות עשה דיוה"כ, כגון מצוות עינוי, שוות הנשים לאנשים. ושמא יש לחלק משום דעינוי הוא ביוה"כ עצמו, והבדלה היא לאחר צאת יוה"כ). אלא שהוסיף (בהערה פ"ו), דמ"מ אם האשה רעבה וצריכה לאכול במוצאי יוה"כ ובעלה מתעכב, נראה שלמנהג האשכנזים יכולה להבדיל בעצמה ולאכול, והוא מהטעם דכמו שבמוצש"ק אף א"ת שפטורה היא מ"מ יכולה היא להמשיך החיוב על עצמה, ה"ה הכא. ולמנהג הספרדים הסוברים שיכולה היא מעיקר הדין להבדיל בכל מוצש"ק בעצמה, נראה דה"ה לענין מוצאי יוה"כ. והגר"מ אליהו שליט"א אמר לי, שלענין הבדלה במוצ"ש נשים חייבות בה. ואע"ג שזו מ"ע שהזג"ר, מ"מ כיון שהושוו זכור ושמור, הן חייבות בכך. ולדעת הרמב"ם הן חייבות בכך מדאו'. וכיון שמרן כתב ד"ז בשו"ע בסתם שחייבות, ורק בשם יש מי שאומר כתב הדעה החולקת, הרי שגם לדעת מרן הן חייבות מדאו'. דקיי"ל דסתם ויש מי שאומר הלכה כסתם. ואף במוצאי יוה"כ אשה חייבת בהבדלה ורשאית להבדיל בעצמה, משום שההבדלה הינה מחיובי היום של יוה"כ. עכת"ד. והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שלגבי מוצאי שבת אכן נהגו הנשים להבדיל בעצמן. ולענין יוה"כ צ"ע בדבר אם רשאיות להבדיל בעצמן, דאע"ג שגם בזה הן חייבות במ"ע של יוה"כ, והיינו מצות עינוי, מ"מ אין פה דין השוואה בין זכור לשמור, כי העשה פה הינו מצות עינוי בלבד, ולכן צ"ע אם רשאיות להבדיל. עכת"ד.

וראה עוד בענין הבדלה לנשים, בספר פרי האדמה (ח"ד דף ה'), שו"ת שמן הרוקח (ח"ג סי' י"א), שו"ת יד אליהו (ראגלר, סי' י"ח), אמרי דוד (סי' כ"ב), שו"ת ידי אליהו (ח"ב סי' ט"ז), שו"ת יבי"א (שם), ושו"ת משנה הלכות (ח"ז סי' ל"ט). ובשש"כ (ח"ב פס"ב סי' ט"ז).

[19]יט. מרן (סי' תרכ"ד סעי' ג'). ובמקומות שמבדילים בביהכ"נ על הכוס בכל מוצאי שבת ויו"ט, גם עתה יבדיל הש"ץ. ויטעים לקטן, או לגדול המכוון לצאת בהבדלה זו (מ"ב סק"ד, ערוה"ש ס"א, כה"ח סק"ז). וראה שעה"צ (סק"ד) וכה"ח (סק"ח).

כתב בלוח דבי"ב (מנהגי בעלז, דיני מוצאי יו"כ), שמנהגם להבדיל כשהם מעוטפים בטלית וחובשים הקיטל. וראה לעיל (הערה א').

[20]כ. מרן (שם סעי' ג'). והטעם משום שבכל מוצ"ש מריחים הבשמים כדי להשיב את הנפש, שהנשמה היתירה שהיתה לו בשבת הלכה לה, ואילו בשבת שהיה בה גם יו"כ לא היתה בה נשמה יתירה, בגלל התענית (מ"ב סק"ה וש"פ). ואמנם מרן כתב שאין מברכים על הבשמים, אך נראה פשוט שממילא אין להריח בעת ההבדלה, אף בלא ברכה, דאל"כ הריהו נהנה מהעוה"ז בלא ברכה. ועוד, דיתכן דהוי הפסק בין ברכת "בורא פרי הגפן" לשתיית היין.

[21]כא. כ"כ המהרי"ל בתשובותיו (סי' ל"ד), וכ"כ הרד"א והמרדכי. והב"ד הב"י. וכ"כ הרש"ל, הב"ח וש"א. וכ"כ המ"ב (בסק"ה) בשם רבים מהאחרו' (ראה בשעה"צ סק"ו), וסיים בשם הפמ"ג, שמ"מ אין להורות לציבור כן, ואין למחות בהם אם אינם מברכים. והרוצה לברך בביתו רשאי לברך. וכעין זאת כתב כה"ח (סק"ט) בשם הא"ר. וראה עוד בט"ז (סק"ב).

[22]כב. כ"כ הרמב"ם והכלבו (והב"ד כה"ח סק"ט), וכ"פ מרן (בסי' תרכ"ד סעי' ג'), וכ"כ המ"ב (סי' רצ"ז סק"ב) בשם האחרו' (שלא כדבריו בסי' תרכ"ד), וכ"כ כה"ח (שם) בשם הרבה אחרו', ונראה שכן היא דעתו. וכ"פ בילקו"י (עמ' קט"ו סעי' ל"ה, עיי"ש בהערה ס"ה). והוסיף כה"ח (שם), שמהיות טוב, יברך על הבשמים לאחר שיברך ברכת "על הגפן ועל פרי הגפן" (ונראה שלאו דוקא, אלא דשפיר יכול להריח ולברך לאחר ששתה מהיין, אע"פ שלא בירך עדיין ברכת "על הגפן").

[23]כג. את מנהג האשכנזים כתבנו עפ"י המ"ב (בסי' תרכ"ד סק"ה, ואף שכתב שאין להורות לציבור כן, מ"מ כן נראית דעתו שיש לעשות לכתחילה, מדכתב אבל רבים מהאחרונים חולקים ע"ז, וסוברין כשחל בשבת יש לברך על הבשמים". ואף שכתב שאין להורות כן לציבור או למחות בידם כשנוהגים שלא לברך. מ"מ הוסיף שבביתו לעצמו יכול לברך. וא"כ לא הכריע בסכינא חריפא שאין לברך, אלא נראה שנוטה שהרוצה לברך, יברך, אך לא ימחה באחרים שאינם מברכים).

והגר"א נבנצל שליט"א אמנם העיר בענין מנהג האשכנזים, שיש אומרים שלא לברך ברכת הבשמים כבכל שבתות השנה בין ברכת הגפן לברכת ההבדלה, אלא יברכו על הבשמים לפני ברכת הגפן, או לאחר שתיית היין בגמר ההבדלה, כדי לצאת מחשש הפסק, והיינו כדי לצאת ידי שתי השיטות (וכ"כ הח"א כלל קמ"ה סי' ל"ט, וכ"כ כה"ח סי' תרכ"ד סק"ט בשם הרח"ף ברו"ח ובנו ביפ"ל. וכ"כ כדעה א' בשש"כ פס"ב סכ"ח - מ.ה.). והזכיר את הסתירה בדברי המ"ב בין הל' שבת להל' יוה"כ. עכת"ד. ואכן ראה במ"ב (סי' רצ"ז שם) שהב"ד האחרו' שבני"ד א"צ לברך במוציו"כ, ואילו הכא (בסי' תרכ"ד) נראה שנטה דיכול לברך. ומ"מ נראה דסוגיה בדוכתא עדיפא (היינו בסי' תרכ"ד שבה עסק בדיני הבדלה ביוה"כ), ובפרט ששם הרחיב יותר הדיבור בענין זה. ועוד יש לצרף לזה מש"כ הגרי"מ טוקצ'ינסקי בלוח א"י, שכן נוהגים להבדיל במוצאי יו"כ שחל בשבת [כבר כתבנו במקו"ד הל' פורים (פרק ד' הערה נ"ד) בשם הגר"ש ישראלי זצ"ל, שבמקום שכתוב המנהג במ"ב שלא כמו שכתוב המנהג בלוח א"י, יש ללכת לפי המנהג בלוח א"י. עיי"ש. ונראה דה"ה להכא. ואמנם אחד מגדולי הדור שליט"א (ומראשי ישיבת איתרי פעיה"ק) אמר לי, שאין להכריע בענייני המנהגים דוקא כלוח א"י לגרי"מ טוקצ'ינסקי, כיוון שהרבה מנהגים השתנו בדורנו ממה שהיו בדור הקודם, והוסיף שכאשר הדבר שייך להלכה, יש לברר את ההלכה במקורותיה. אך אם יש מחלוקת בכך, אין להכריע כלוח א"י, אלא כפי שכתב המ"ב שנראה לו להלכה, ואם אין הכרעה להלכה בדבר זה, דעביד כמר עביד, ודעביד כמר עביד. עכת"ד). ושאלתי את הגר"ח קנייבסקי שליט"א כמי יש לנהוג כשיש מחלו' בין המ"ב לבין לוח א"י. וענה לי שתלוי במה. ע"כ. והיינו שאין לזה כלל קבוע אלא הדבר תלוי בכל מקרה לגופו (הובא מכתבו בנספחים בספרנו מקו"ד הל' פורים). והגר"ש מן ההר זצ"ל אמר לי, שהאשכנזים צריכים תמיד ללכת לפי פסקי המ"ב, כיון שהוא התקבל כרוב מנין וכרוב בנין. ואפי' את"ל שהיו יותר גדולים ממנו, מ"מ ודאי שהוא התקבל יותר מכולם. והוכחה לכך, שהרי ספרי המ"ב נקנים יותר משאר ספרי הפוס'. ואף אם ישנה מחלו' בין המ"ב ללוח א"י לגבי המנהג, יש ללכת לפי מש"כ המ"ב, כיון שלוח א"י כתב המנהג רק לגבי הפרושים שהיו בירושלים, אך לא לכל העדות ולכל הזרמים. ואף לא כל הפרושים נהגו כמש"כ שם, שהרי יוצאי גרמניה לא נהגו כמותו. ולכן כשישנה מחלו' בין המ"ב לבין לוח א"י לגבי המנהג, יש לשאול מורה הוראה מהו המנהג באותו ענין. ומ"מ כשרק המ"ב כתב המנהג, יש ללכת לפיו, למרות שהוא כתב המנהג לגבי תקופתו, ולמרות שלא ידע המנהג בא"י אלא בראדין. עכת"ד (הבאנו דבריו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר בקונטרס שיעור כזית, חלק ו' סק"א)]. ונשוב לני"ד, שבתשובה לשאלתי אף הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שיש לברך ברכת הבשמים בתוך ההבדלה כשיוה"כ חל בשבת. עכת"ד.

ואכן למסקנה נראה שדעת רוה"פ האשכנזים שיש לברך בני"ד ברכת הבשמים. שכן פסקו המט"א (סי' תרכ"ד ס"ה) ועוד כמה אחרו', וכן נראה שנוטה דעת המ"ב (בסי' תרכ"ד, וכנ"ל). וכ"כ בלוח א"י, וכ"פ הגר"ש ישראלי. וכ"כ גם בשש"כ (פס"ב שם) שיש נוהגים. ואמנם נראה שאשכנזי שלא יברך ברכה זו ודאי שיש לו ע"מ לסמוך, שכן נראית דעת הרמ"א (מדלא העיר ע"ד מרן שכתב שלא לברך), וכ"כ בסתמא המ"ב (בסי' רצ"ז), וכ"כ בשש"כ (שם). ולכן טוב בני"ד לצאת י"ח כולם, כיון שמחלו' זו מיוסדת כבר על דברי הראשו', ואף באחרו' אין כ"כ הכרע בדבר, ובפרט שבמוצאי יו"כ עסקינן (ראה לעיל בהערה ו'), ועדיף שיברכו זאת בגמר ההבדלה, לאחר שתיית היין (ועיי"ש בכה"ח שעדיף לברכה אף לאחר הברכה האחרונה על הגפן). שכ"כ הח"א, והשש"כ, וכן אמר לי הגר"א נבנצל שיש נוהגים כן.

ולמנהג הספרדים נראה שאין לברך ברכה זו בתוך ההבדלה, שכן פסק מרן (סי' תרכ"ד שם), וכן נראה שנוטה דעת כה"ח (שם), וכ"פ בילקו"י (עמ' קט"ו סל"ה). וטוב שגם למנהגם יברך לאחר שתיית היין, כדי לצאת דעת הראשו' שפסקו לברך, וכ"כ כה"ח (שם). וראה עוד בני"ד באורחות חיים (סי' תרכ"ד ס"ג) וערוה"ש (סעי' א').

[24]כד. מרן (סי' תרכ"ד סעי' ד'). והטעם, משום דהוי חידוש, שלא נהנו ממנו היום (ראה בטור, בלבוש, ובמ"ב סק"ו).

[25]כה. מרן (סי' תרכ"ד סעי' ד'). והטעם ראה בב"י, במ"ב (סק"ז) ובכה"ח (ס"ק י"א וי"ב, עיי"ש). ואמנם כתב שאין מברכים על האור שהוציאו מן האבנים, אך כתבו האחרו' דה"ה שאין לברך על אש הבאה מהגפרורים (מ"ב סק"ז וכה"ח סקי"ד), וראה עוד במ"ב (סק"ח) וכה"ח (סקט"ו).

[26]כו. כגון עששית שדלקה במשך כל יוה"כ (ב"י בשם הכלבו). וגחלים ששבתו מותר להדליק מהם נר במוצאי יוה"כ, ולברך עליו (בה"ל סי' תרכ"ד ד"ה "וי"א שאין". וראה כה"ח סק"כ).

ואם חייב לחזר אחר אור ששבת, ראה לקמן בהערה ל"ד.

[27]כז. מ"ב (סק"ז). והוסיף, שפסקה ממנו ההנאה בו ביום, ועתה הותר לו. וראה שש"כ (ח"ב פרק ס"ב סעי' ל"ב), שכתב דהיינו ששבת ממלאכת עבירה (עפ"י מרן ס"ה), ושלא הודלק במוצאי יו"כ (עפ"י מרן ס"ד. ומש"כ שם שהיה דולק מעיו"כ, לא דק בזה. שהרי אף אם הודלק ביוה"כ בהיתר שרי להבדיל עליו).

[28]כח. כ"כ מרן (בסי' תרכ"ד סעי' ה'). והוסיף, שכן נהגו להדליק במוצאי יוה"כ מעששיות של בית הכנסת, וראה מש"כ הרמ"א ע"כ. ולכן אם הדליק מנר שהדליקו גוי ביוה"כ, אין לברך ע"כ, אע"פ שבמוצש"ק מברכים ע"כ (מרן שם). והטעם ראה במ"ב (סק"ה). והרמ"ע מפאנו התיר להדליק במוצאי יוה"כ מנר שהדליקו גוי ביוה"כ, ולברך ע"כ (כה"ח סקי"ח).

[29]כט. מרן (סי' תרכ"ד סעי' ה'). וכדוגמא לכך כתב כגון לחולה. וראה בכה"ח (סי' רצ"ח סקמ"ז).

[30]ל. כ"כ מרן (בסי' תרכ"ד סעי' ד') בשם י"א. וכ"כ כה"ח (סקי"ז) בשם התניא ושה"ל. והטעם ראה במ"ב (סק"ט) וכה"ח (סקט"ז).

וראה מש"כ מרן (בסעי' ה'), דמשמע מדבריו דפוסק כדעה קמא, שאין מברכין אלא על נר ששבת. וכתב המ"א שאכן לפי דבריו שם משמע דס"ל כדעה קמא. וכ"כ הגר"א. והב"ד מ"ב (סק"י) ובשעה"צ (סקי"ב). וראה מש"כ ע"כ בנה"ש (סק"ב). ועוד נראה, שממש"כ זאת מרן (בסעי' ד') בשם י"א, ואת הדעה הראשונה כתב בסתם, משמע דס"ל כדעה קמא [דסתם וי"א במרן הלכה כסתם. ראה בכללי השו"ע ביד מלאכי, ובכללי השו"ע לגר"ע יוסף, כפי שכתבם בנו בחוברת כללי הפוסקים, וראה עוד בשו"ת שואל ונשאל (ח"ב סי' ל"ה) מש"כ בעניין זה. עיי"ש. וראה בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' י'), שכתב מרן סתם ואח"כ יש מי שאומר, ולמרות שבדר"כ קיי"ל שגם בזה הלכה כסתם, מ"מ שם הכריע מרן בהדיא כיש מי שאומר. וי"ל מפני שספק נפשות להקל, או שמה שאמרו שהלכה כסתם, הו"ד כשמרן לא גילה דעתו בהדיא. ואמנם לטעם הראשון שכתבנו לכאו' קשה קצת, דא"כ מרן היה צריך לכתוב את דעת המקילים בתחילה כסתם. ושמא כיון שזו דעה יחידאה כתבה רק בסוף כיש מי שאומר, ומשום ספק נפשות פסק כמותה. ועיי"ש בבה"ל (ד"ה "ויש" שנראה שגם לדעתו לפחות בשעה"ד כשאין גוי, ניתן לסמוך על דעת היש מי שאומר שם). וראה עוד בענין זה גם במ"ב (סי' של"ד סקי"ט) ובשעה"צ (שם) שפסק כסתם כנגד יש מי שאומר. ונראה שיש לחלק בין סתם וי"א, לבין סתם ויש מי שאומר, שבזה האחרון יותר נוטים לפסוק כסתם כנגד הדעה בתראה שהיא יחידאה. ומ"מ לענין סתם וי"א, נחלקו האחרו', האם כשמרן מביא דעה ראשונה כסתם, ודעה שניה בשם י"א, האם הביא את הדעה השניה לשם כבוד ותו לא, או שרצה לומר שבשעת הדחק יש לסמוך עליה לקולא. וראה בכה"ח (סי' י"ג סק"ז וסי' תע"ב סקס"ו) שהאריך וכתב שכשמרן כתב סתם וי"א והביא דעה מחמירה כיש אומרים, דדעתו לחוש להם לכתחי' ולהחמיר. ואם הי"א הינו דעה מקילה, דעתו דיש להקל בכך בשעה"ד. ולעומתו פסק ביבי"א (ח"ו חיו"ד סי' ה' סק"ב) כדעת הרמ"ע מפאנו (סי' צ"ז), שדעת הי"א הביאה מרן לכבוד בעלמא. עיי"ש. וראה עוד זב"צ (סי' ס"ט סעי' כ"ט), ובספרנו מקו"ד (הל' ליל הסדר פ"ד הערה מ"ו).

[31]לא. כ"כ כה"ח (בסקי"ז) במסקנת דבריו, שיש לסמוך על דעת המקילים. עיי"ש טעמו. וכן הורה לי לדינא הגר"מ אליהו שליט"א, שכאשר במוצאי יוה"כ אין נר ששבת, ידליקו גפרור, וממנו ידליקו את נר ההבדלה, ויברכו ע"כ ברכת "מאורי האש". עכת"ד.

ומה שכתבנו שאם אין לו אור ששבת, ואפי' אור שהודלק ממנו, אמנם מלשון מרן (בסעי' ה') שכתב "או על האור שהודלק ממנו" משמע קצת שאין נ"מ בין האור ששבת לבין זה שהודלק ממנו, אך ראה במ"ב (סקי"ב), שכתב דלדעה הראשונה ברמ"א (באותו סעיף) אור שהודלק מנר ששבת לא מיקרי כ"כ נר שבת דלא היה ביוה"כ. וראה עוד מש"כ הרמ"א בד"מ (סק"ב) בשם האו"ז.

[32]לב. מה שכתבנו שכן נוהגים האשכנזים, דכ"פ המ"ב (בססק"ז), ובשעה"צ (סקי"א). ובבה"ל (שם ד"ה "וי"א שמברכין") האריך להוכיח שאין להקל כדעת הי"א שכתב מרן, והוסיף שכנראה זו דעה יחידאה. ועוד כתב שם להוכיח שכ"פ רוב הראשו', ודחה הסברא שהרמ"א ס"ל כדעת הי"א. והוסיף, שאף שראה כמה אחרו' (ראה כה"ח סקי"ז שהביא דבריהם) שכתבו שבמקום הדחק יש לסמוך על דעה זו, מ"מ לדעת המ"ב אין לסמוך ע"כ אפי' במקום הדחק. עיי"ש. וכ"נ דעת הגר"י טוקצ'ינסקי בלוח א"י. עיי"ש. וראה עוד בערוה"ש (סי' תרכ"ד סעי' ו').

ומה שכתבנו שכן דעת חלק מהספרדים, משום שכ"כ ביחו"ד (ח"א סי' ס"ג), שבמוצאי יוה"כ (שלא חל בשבת), אין לברך על נר שלא שבת, ואפי' מעמוד ראשון ואילך אין לברך (ועיי"ש שהאריך הרחיב למעניתו, שאין לברך על מנורת חשמל ברכת "בורא מאורי האש". וראה עוד ביבי"א ח"א סי' י"ז וי"ח).

[33]לג. מה שכתבנו שיש אומרים שא"צ לברך אז דוקא על נר ששבת, כ"כ הריעב"ץ בסידורו, וכ"פ המ"ב (בססק"ז) לדינא. וראה בשעה"צ (סק"ט) שנראה שדחה את דברי המ"א, וכתב שאף שהעתיקוהו כמה אחרונים, מ"מ בד"מ מוכח בהיפך. ומצא כדעת הד"מ גם ברא"ה בחידושיו על הרי"ף, ובריטב"א בפסחים.

וי"א שאכן לכתחילה טוב לברך גם במוצאי יוה"כ שחל בשבת, על נר ששבת, אלא שאם אין לו נר כזה, רשאי לברך על נר שהודלק במוצאי יוה"כ (כ"כ ביחו"ד ח"א סי ס"ג. עיי"ש). וראה עוד בכה"ח (בסי' תרכ"ד סקי"ב, ובסי' רח"צ סקמ"ו).

ומה שכתבנו שי"א שאף אז צריך לברך על נר כזה, כ"כ המ"א (סק"ז), (אך הוסיף שאם אין לו נר אחר, יברך עליו). וכ"פ הא"ר, המש"ז, הגר"ז, דה"ח, והמט"א. והב"ד המ"ב בשעה"צ (סק"ט) וכה"ח (סקי"ב). עיי"ש. והסיק כה"ח שכן יש לחוש לכתחילה. וכדעה זו כתב גם הגרימ"ט בלוח א"י, שאין לברך בהבדלה על נר שלא שבת, אף כשיוה"כ חל בשבת. ולמרות שמרן הח"ח במ"ב פסק שלא כדעה זו, מ"מ כיון שכך פסקו גדולים רבים, לכן לא הכרענו בזה לאשכנזים.

ומה שכתבנו שנהגו להחמיר בזה, כ"כ הריטב"א (בחידושיו לפסחים. הב"ד שעה"צ סק"ט), המ"ב (סק"ז), כה"ח (סקי"ב), לוח דבי"ב (מנהגי בעלז) ועוד אחרו'.

ומה שכתבנו שעכ"פ נר שהדליקו מהאור שהודלק במוצאי יוה"כ שחל במוצש"ק דיש להקל ולהבדיל עליו, כ"כ המש"ז, המ"ב (סק"ז), וכה"ח (סקי"ב). וטעמם, דבלא"ה יש המתירים זאת אף ביוה"כ שחל בחול. ומ"מ נראה שאם יש נר ששבת, או נר שהדליקוהו מנר ששבת, או נר שהדליקוהו ביוה"כ בהיתר, הוא עדיף.

[34]לד. בדבר זה נחלקו הראשו'. שלד' הראב"ד חייב במוצאי יוה"כ לחזר אחר אור ששבת ביוה"כ כדי להבדיל עליו. וד' הריטב"א ועוד פוס' דאינו חייב. הב"ד הגחיד"א בברכ"י (סי' תרכ"ד סק"ב) וכה"ח (סקי"ג) בשם נימוקי פסחים כת"י. ואמנם מרן (בסי' רח"צ ס"א) הביא רק את דעת המחמירים, וכתב שיש אומרים שבמוצאי יוה"כ מחזר אחר נר הבדלה, ושלא כבמוצאי שבת שאין חובה לחזר אחר האש. והטעם דבעי לחזר אחריו, כדי להורות שיוה"כ קדוש יותר משאר יו"ט, דנאסר הוא בהבערת האש (מ"א. גר"ז. כה"ח סי' רח"צ סק"ח).

[35]לה. כ"כ המ"ב (בסס"ק י"ג) בשם דה"ח. וכתב שבזה יוצא לכו"ע.

כתב הרמ"א (בסעיף ה'): י"א להבדיל על נר ביהכ"נ שהודלק מבעו"י, והו"ל שבת ממש (הטעם ראה במ"ב ס"ק י"א וי"ב. ונראה שעדיף להבדיל על זה, מלהבדיל על נר אחר שהודלק ממנו, דלא מיקרי כ"כ אור ששבת, דלא היה ביוה"כ. מ"ב סקי"ב). והוסיף הרמ"א: וי"א שאין להבדיל עליו, אלא מדליקין נר אחר ממנו (והטעם ראה במ"ב סקי"ב). וסיים שם: והנכון להבדיל על שניהן ביחד, דהיינו להדליק נר אחד מנר ביה"כ, ולא יבדיל על נר עצמו של ביהכ"נ לחוד (ראה מ"ב ס"ק י"ג וי"ד, שעה"צ סקי"ז, וכה"ח ס"ק כ"ב-כ"ו).

וראה עוד בענינים אלה בשו"ע (סי' רח"צ), ובלוח א"י לגרי"מ טוקצ'ינסקי.

[36]לו. בדרשות מהרי"ל כתב שבמוצאי יוה"כ ירבה בסעודה. והב"ד כה"ח (סי' תר"ד סק"ד). וכ"כ הרמ"א (בסי' תרכ"ד סעי' ה'), שאוכלים ושמחים במוצאי יוה"כ. והוסיף, דהוי קצת יו"ט. והטעם ראה במ"ב (סקט"ו). וכ"כ התוס' במס' שבת (דף קי"ד ע"ב ד"ה "ואמאי"). וראה עוד בכה"ח (סי' תרכ"ג סקל"ב, ובסי' תרכ"ד ס"ק כ"ז וכ"ח).

נלע"ד שכאשר יוה"כ חל בשבת, הרי כשאוכל במוצאי יוה"כ כדאי לכוון לצאת בכך ידי חובת סעודה רביעית, וזאת נוסף לכוונה הפשוטה שהוא אוכל כדי לחזק את גופו לעבודת בוראו. וכמש"כ מרן (בסי' רל"א ס"א), שאפי' דברים של רשות, כאכילה ושתיה ותשמיש המיטה, יהיו כולם לעבודת בוראך או לדבר שגורם עבודתו.

ואע"ג שיש מקום לומר שא"צ בכה"ג לסעודה רביעית, משום שאינה המשך לג' הסעודות הקודמות, דהלא צמו ביוה"כ ולא אכלו ג' סעודות (ולטעם זה לכאו' מי שחולה ולא צם הריהו צריך לאכול סעודה רביעית). מ"מ לטעם דבעי ללוות את שבת המלכה (וכמש"כ מרן בסי' ש') בסעודת מלווה מלכה, הרי גם בכה"ג, שיוה"כ חל בשבת, בעי ללוותה במאכל ומשתה.

וגם לטעם דבעי לאכול סעודה רביעית כדי לזון את האבר הנקרא נסכוי, משום שהוא ניזון רק מסעודת מלווה מלכה (מ"ב סי' ש' סק"ב), לכאו' צריך לאכול סעודה רביעית במוצש"ק זו, אע"פ שבשבת עצמה לא אכלו ג' סעודות. כ"ז נלע"ד בס"ד.

[37]לז. כ"כ הגרי"מ טוקצ'ינסקי בלוח א"י בשם האדר"ת, עפ"י הגר"א. וראה בספר שער רחמים (אות י"ב), ובדה"ח מש"כ בשם הגר"א, ומה שכתבנו לעיל (בפרק י"א בהערה ג'). ומ"מ הספרדים אינם נוהגים כן (ראה כה"ח סי' ע"א סק"ד. עיי"ש שהביא שיטות הפוס' עד מתי אומרים ברכות השחר). ובענין ברכה זו ביוה"כ, ראה לעיל (בפרק י"א).

[38]לח. כ"כ הרמ"א (בסי' תרכ"ד סעי' ה'). וראה מ"ב (שם סקי"ט) וכה"ח (סקל"ה), וברמ"א (סי' תרכ"ה סעי' א'), ובמ"ב (שם סק"ב). והוסיף כה"ח שם (בסי' תרכ"ד), שאם קשה לו מחמת התענית וכדו', אזי יש לו לפחות לדבר עם בני ביתו מעניני הסוכה. עיי"ש. והיה נראה לענ"ד, דה"ה שאם מתחיל ללמוד הלכות סוכה, כדי לדעת כיצד לבנותה, ג"כ מתחיל במצווה מיקרי. ואח"כ מצאתי שכ"כ כבר כמה אחרו', מהם ערוה"ש (סי' תרכ"ד ס"ז), ספר מועדי קודש (עמ' קצ"ב), לוח דבי"ב (מנהגי בעלז) ועוד אחרו'. והסכים עם זאת הגר"ש ישראלי זצ"ל. והגר"מ אליהו שליט"א אמר לי שיוצאים ידי המצוה לבנות הסוכה במוצאי יוה"כ אף אם לומד הל' סוכה, דאל"כ לא ידע כיצד לבנותה. ולא עוד, אלא שאפי' אם יחשוב בלבו במוצאי יוה"כ כיצד לבנותה, נחשב הדבר שקיים המצוה של זריזין המקדימים לבנותה במוצאי יוה"כ. עכת"ד. וכתוב שהגר"א היה נוהג במוצאי יוה"כ ללמוד מס' סוכה (אך יתכן שאח"כ גם היה מתעסק בבניתה. ואין הוכחה מכאן שדי בלימוד בלבד כדי שיחשב לו המצוה כזריזין. ואף שיש שכתבו שיתחיל לבנותה מיד במוצאי יוה"כ, לפני שאוכל, או שרק יטעם דבר מה ויתחיל לבנותה, מ"מ לגר"א ס"ל של"ת במוצאי יוה"כ בזמן שכולם אוכלים או בונים סוכות, עדיף טפי מאשר להיות זריז בבנית הסוכה. או דס"ל דחשיב זריז כל שבונה אותה בליל מוצאי יוה"כ, ואפי' מאוחר יותר בלילה.

ומ"מ יש להעיר, שאין לבנות את הסוכות בשעות הלילה כשיש אנשים שישנים , אם דופק בפטיש וכדו' ועושה קול גדול, דהוי גזל שינה. ולא התירו גזל שינה בשביל להיות מהזריזים הבונים סוכה במוצאי יוה"כ. ובפרט בלילה זה שישנם זקנים וכדו' התשושים מהתענית והולכים לישון מוקדם. ועוד שנהגו להשכים קום למחרת יוה"כ (כבסעי' ל"ט). ולכן יוצא שהמפריע לשינת שכניו יוצא שכרו בהפסדו וזו מצווה הבאה בעבירה. וראה עוד בכה"ח (סי' תרכ"ד ס"ק ל"ו ול"ז) ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' סוכות (פ"א הערה ט"ז).

כתב המ"ב (בסס"י תרכ"ה) בשם הפמ"ג, שאף שהמדקדקים מתחילים לבנות הסוכה במוצאי יו"כ, מ"מ אף מי שאינו מהמדקדקים צריך להתחיל לבנותה למחרת כשיוצא מתפילת שחרית, ואף לגמור את כולה, אם אפשר. ואפי' אם זה יוצא בע"ש אחר חצות. אך לאחר חצות אסור להמשיך ולבנותה. ואמנם קצ"ע ע"כ ממש"כ מרן (בסי' רנ"א ס"א) שהעושה מלאכה מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה (ואי איכא גם איסורא בזה ר' בה"ל שם ד"ה "העושה"), והוסיף מרן שיש מפרשין מנחה גדולה ויש מפרשים מנחה קטנה. ע"כ. ולפי הכלל שהלכה כי"א בתרא, הרי מרן פסק דשרי עד מנחה קטנה. וזאת אף את"ל שלאחר מכן יש בזה איסור ממש. ואף המ"ב שם (בסק"ג) פסק בסכינא חריפא שהסומך על המקילים (דשרי עד זמן מנחה קטנה) לא הפסיד. וא"כ מדוע בסי' תרכ"ה כתב דשרי עד חצות ותו לא (וע"ע לעיל בפרק ד' הערה ט"ז). אמנם עיין בפמ"ג עצמו (בא"א סי' תרכ"ה סק"א) שהוסיף (עפי"ד הרמ"א בסי' רנ"א) דדוקא דרך קבע אסור. ונשאר בצ"ע. ויש עוד לעיין בזה. וע"ע בכה"ח (סי' תרכ"ד ס"ק ל"ה-ל"ז) ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' סוכות (פ"א סעי' ד' וה').

[39]לט. מ"ב (סי' תרכ"ד סס"ק י"ד), וכה"ח (סקל"ד). עיי"ש הטעם.

[40]מ. מה שכתבנו גבי וידוי ונפ"א, כ"כ הרמ"א (סי' תרכ"ד סעי' ה'). כה"ח (סי' קל"א סקצ"ח), הגרי"מ טוקצ'ינסקי בלוח א"י, והגר"מ אליהו בספר הלכה (עמ' קי"ד סעי' ל"ה).

ומה שכתבנו שא"א אז את כל שאר התחנון, כך אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שביום ב' וה' א"א אף "והוא רחום" וכו', והיינו שא"א כלל תחנון. וד"ז אמור לספרדים ולאשכנזים. עכת"ד. ועיי"ש בכה"ח אם יש נפ"א לאחר חג הסוכות.

[41]מא. לוח א"י. וע"ע במ"ב (שם סקי"ח).

[42]מב. כ"כ המ"ב (סקי"ח) ולוח א"י. והוסיף המ"ב (שם), שיש מקומות שא"א מזמור "למנצח" בערב סוכות. וכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א שכן המנהג. עכת"ד.

[43]מג. כ"כ בבא"ח (פר' "כי תשא" סעי' י"ז), ובכה"ח (בסי' קל"א סקל"ז, ובסי' תר"ב סקי"ב), ובספר הלכה לגר"מ אליהו שליט"א (ח"ב פרק כ"ב סעי' ה'). וראה עוד בעוד יוסף חי (פר' "כי תשא" סעי' י"ז) וספר הלכה (שם סעי' י"א).

ועוד נוהגים הספרדים לומר בתפילת שחרית שלמחרת יוה"כ, לאחר שיר של יום, מזמור "למנצח... רצית ה' ארצך". ככתוב בסידורים. וראה בטור (סי' קל"ג), ובכה"ח (סי' קל"ב סקכ"ה).

[44]מד. מרן (סי' רצ"ב סעי' ב'), מ"ב (שם סק"ז), ורמ"א (סי' תרכ"ד סעי' ה').

הגר"א נבנצל שליט"א העיר, שבשבת שבין יוה"כ לסוכות נוהגים האשכנזים שלא לומר "אב הרחמים". עכת"ד. והגרצ"י הכהן קוק זצ"ל נהג לומר "אב הרחמים" בכל שבתות השנה, בשל שואת אירופה (קונטרס גדול שימושה, להרה"ג אברהם רמר זצ"ל). והספרדים אינם אומרים זאת אף בשאר השבתות.

[45]מה. כ"כ המ"ב (סקי"ד) וכה"ח (סקל"ג). עיי"ש.

כתב הרמ"א (בסי' תרכ"ד סעי' ה'): יש מחמירים לעשות שני ימים י"כ. ויש לזה התרה. ואין לנהוג בחומרא זו, משום דיש לחוש שיבא לידי סכנה. ע"כ. וראה במ"ב (ס"ק ט"ז וי"ז), כה"ח (ס"ק כ"ט-ל"ב) וילקו"י (עמ' קכ"א בהערה ע"ד).

[46]מו. מ"ב (סקי"ד), עיי"ש הטעם. וכ"כ כה"ח (סקל"ג) וש"א. עיי"ש בכה"ח.

[47]מז. עפ"י הרמ"א (בסעי' ה'). והוסיף, שאם יתענה תענית חלום למחרת יוה"כ, א"צ להתענות בשל כך כל ימיו בתאריך זה. וכן אם התענה בימים אלה שבין יוה"כ לסוכות תענית חלום, א"צ למיתב תענית לתעניתו. ואם התענה ת"ח בשבת שבין יוה"כ לסוכות, לדעת הרב כנה"ג רשאי למיתב תענית לתעניתו בימים אלה. ולדעת כה"ח לכתחי' ידחה התענית לתעניתו לאחר חודש תשרי, בימים שאומרים תחנון (ראה כה"ח סי' תכ"ט סקל"ח). וה' הטוב יכפר בעדו ובעד כל עמו ישראל.

בלוח דבי"ב (מנהגי בעלז) כתב, שלמנהגם חתן ביום חופתו מתענה בימים שבין יוה"כ לסוכות.

[48]מח. עפי"ד הגר"א נבנצל שליט"א בסיום הסכמתו לספרנו. והוסיף בדבריו אלינו, שיש לקוות שבמהדורה הבאה נצטרך להוסיף כמה הלכות, ביניהן שיש להקפיד יותר בענין הטבילה, וכן שמנהג ירושלים ללכת לראות את הכהן הגדול בעבודתו ביוה"כ. במהרה בימינו. אמן.