פרק ד: אינטרקום בכניסה לבית - דינים פרטיים.

הענפים:

1) תיאור טכני של סוגיו השונים.

2-3) האיסורים הכרוכים בשימוש באינטרקום הנ"ל - מצד הצלצול בפעמון.

4) האיסורים הכרוכים בשימוש באינטרקום הנ"ל - מצד הדיבור ברמקול.

5-6) האיסורים הכרוכים בשימוש באינטרקום - מצד הרמת השפופרת.

7) המשך הנ"ל - מצד הורדת השפופרת.

8) האיסורים שבפתיחת דלת הכניסה ע"י הלחצן שבבית.

9-10) שפופרת אינטרקום שנפלה בשבת מעריסתה - דיבור ועשיית רעש בקירבתה.

11) דין פתיחת הדלת ע"י מפתח, ודין הזזת מתג סמוך לדלת המנטרל את המערכת ומאפשר כניסה חופשית.

12) דין כניסה לבנין על ידי האינטרקום במצבים שונים בשעת הדחק.

13) כניסה אחר מי שפתח את דלת האינטרקום באיסור - האפשרויות השונות.

14-19) צדדים להקל בכניסה אחר מי שפתח את הדלת באיסור.

20) מסקנות הטעמים להקל במיקרים השונים של כניסה אחר מי שפתח את הדלת באיסור.

21) הטעמים להחמיר במיקרים הנ"ל.

22-23) המסקנות ההלכתיות לגבי המיקרים הנ"ל.

ענף 1: תיאור טכני של סוגי האינטרקום השונים:

האינטרקום הינו חלק אחד מתוך מערכת בת שלושה חלקים: א. פעמון המסמן לאנשי הבית שאדם העומד בחוץ רוצה לדבר עמם. ב. מכשיר האינטרקום עצמו, שהוא למעשה טלפון פנימי מפתח הבית לתוכו, ותפקידו לסייע בזהוי המבקש להכנס לבית. ג. לחצן הנמצא בבית המאפשר פתיחת הדלת הראשית. כל הפעולות הללו הן חשמליות. תמיד, או כמעט תמיד (מלבד אולי במערכות מאוד משוכללות שלא ניתן הדבר, כפי שאמר לי הר"ר צבי מרכוס, ההנדס בכיר במכון המדעי טכנולוגי להלכה בירושלים) ניתן לעקוף את השלב השלישי ע"י יציאה אל פתח הבנין ופתיחה מכנית של הדלת ע"י מפתח. וראה בשו"ת בא"מ (ח"ו קוא"ל סי' י"ח).

עקרונית, במערכות אלה אין חוטי להט (כך אמר לי הר"ר צבי מרכוס נר"ו, שכפי שידוע לו, במערכות אלה לפחות בעשר - עשרים השנים האחרונות לא היו חוטי להט, ונראה שגם במערכות הישנות יותר המציאות היתה כך. עכת"ד. וכן אמר לי עוד מומחה בענינים אלה). וממילא יוצא שהפעלתן אינה כרוכה באיסור מבעיר, אלא באיסורים אחרים, כדלקמן (באמצע ענף 6 וריש ענף 9). לעיתים מוסיפים אביזרים נוספים למערכת הבסיסית, כגון נורה הנכבית או הנדלקת בעת הצלצול כדי להאיר את שם המשפחה שאליה מצלצלים, ואז הדבר חמור יותר, כיון שבהדלקת הנורה יש איסור מבעיר מדאו' [אמנם יתכן שזה רק פס"ר דלא איכפ"ל, וכמו שכתבנו בקדוש"ה ח"א (ריש הערה כ"ט) גבי כיבוי אזעקת מכונית הגורמת להדלקת נורות להט (והגר"א נבנצל שליט"א העיר: לדעת הגרשז"א זללה"ה זה חשיב מתכוון ממש, כי לשם כך נוצרה. עכ"ל. והיינו כדעה השניה שכתבנו פה מיד). ומאידך, יתכן שזה חשיב כמעשה בידים כי מתוכנן לפעול כך, וכדלקמן]. ואגב, אמר לי מומחה, שלגבי הנורות של האינטרקום בכניסה לבנין, שאם הנורה הינה קטנטנה הרי שעפי"ר זה לד, והיינו שאין מדובר על איסור מבעיר של גש"מ. אך אם זו נורה שמאירה את שם המשפחה שאליה מצלצלים, רוב הסיכויים שזו נורת להט. וה"ה גבי נורת הפעמון בכניסה לדירה. וגם אפשר לעיתים לבדוק דברים אלה ע"י נגיעה בנורה, שאם היא חמה קצת הרי שיש בה גש"מ והדלקתה כרוכה בהבערה. אך אם אינה חמה אין זה אומר שאין בה חוט להט, דיתכן שיש חציצה או מרחק בין הנורה לכיסוי הפלסטיק שלה כך שהחמימות אינה מורגשת. עכ"ד.

לחיצה על כפתור הפעמון מבחוץ גורמת לסגירת מעגל חשמלי (או כמה מעגלים חשמליים) המפעיל פעמון בתוך הבית, וההרפיה מהכפתור כרוכה בניתוק הזרם.

לשם תחילת הדיבור יש לסגור המעגל החשמלי שבמערכת, כגון ע"י הרמת השפופרת בבית, ע"מ ליצור קו דיבור, כבטלפון.

מערכת האינטרקום מהבית לחוץ ולהיפך בנויה באופן שהדיבור והשמיעה הינם דו_כיווניים. ז"א שניתן לדבר מהחוץ ולשמוע בבית ולהיפך, כיון שבשניהם ישנו מיקרופון ורמקול, ובשניהם ישנו גם מגבר.

המיקרופונים: גם פה כבאינטרקום התוך-ביתי, ישנם לעיתים מיקרופונים שהדיבור יוצר זרם מחדש והפסקת הדיבור מפסיקה הזרם (כגון מיקרופון דינמי), ויש שבמיקרופון תמיד יש זרם, והדיבור בו רק מגביר או מחליש הזרם (כ"כ למשל במשמ"ל ח"א סי' ל"ח-ל"ט. וכן אמרו לי אלקטרונאים מומחים. ודינם מבואר לעיל במילואים פ"ב ענף 2,3 ופ"ג ענף 4). אמנם כבר כתבנו בכמה דוכתי שמצד המציאות התברר לנו שכיון שכמעט תמיד אין שקט מוחלט, הרי שבכל סוגי המיקרופונים יש תמיד זרם, ודיבור או עשיית רעש בקרבתם רק מגבירים זרם ולא מייצרים זרם.

לאחר זיהוי האדם שבחוץ מפסיקים השיחה ומנתקים הקו ע"י הורדת השפופרת הגורמת לפתיחת המעגל החשמלי.

פתיחת הדלת הראשית של הבנין נעשית ע"י לחיצה על לחצן הנמצא בבית. הלחיצה סוגרת מעגל חשמלי ומאפשרת פתיחת הדלת, כשמלווה הדבר גם בהפעלת זמזום לסימון שניתן לפתוח הדלת. למעשה הלחיצה על הלחצן סוגרת מעגל חשמלי שמפעיל אלקטרומגנט. הדלת נעולה ע"י לשונית, האלקטרומגנט מושך לשונית זו ואז הדלת ניתנת לפתיחה. כמו כן הפעלת האלקטרומגנט גורמת לזמזום הנ"ל, כדי שיהיה רעש ויוכלו לדעת מתי ניתן לפתוח הדלת (כל זה אמר לי הר"ר צבי מרכוס, מהנדס בכיר בממט"ל). כפי שכתבנו, ניתן לפתוח דלת זו באופן מכני ע"י מפתח, ואז הפעולה נעשית באופן מכני לחלוטין, ללא שום סגירת מעגל חשמלי או פתיחתו (עפ"י הר"ר צבי מרכוס נר"ו). אך לשם כך צריך לעיתים לרדת כמה קומות, ואפי' קומות רבות, וזו טירחה גדולה (על דרך זו, ניתן גם להמנע משימוש באינטרקום עי"כ שהאדם העומד בחוץ יקרא אל בני הבית שיפתחו לו, אם נמצאים הם בקומה שיכולים לשומעו).

יש לציין שאנו עוסקים במערכת שזיהוי האדם שבחוץ נעשה ע"י מערכת קולית (_האינטרקום) ולא ע"י ראייתו (כגון טלויזיה במעגל סגור).

ענף 2: האיסורים הכרוכים בשימוש באינטרקום הנ"ל - מצד הצלצול בפעמון.

לפי המבואר בענף 1, השימוש במערכת הנ"ל כרוך בפתיחת וסגירת מעגלים חשמליים רבים, שאיסורם לחזו"א הינו מדאו' משום בונה וסותר, ולבי"צ משום מוליד דרבנן [כבר כתבנו לעיל (בחלק א' בהערה ט' ענף 4, בהערה ט"ז ענף 5, ועפ"י הנספחים: נספח א' תשו' א', נספח ב' תשו' ב', נספח ג' תשו' ה', נספח ד' תשו' א'-5, ונספח ה'), שלא ברור לנו מה האיסור לפתוח מעגל חשמלי לשיטת הבי"צ]. וכן כרוך הדבר באיסור השמעת קול (כדלקמן בענף 4).

לגבי השלב הראשון, והיינו הלחיצה על כפתור הפעמון הקורא לאנשי הבית לענות באינטרקום, הצלצול, וההרפיה מהכפתור:

כפי שכתבנו לקמן (בריש פרק ה') הרי שכמעט תמיד עסקינן במצב שהלחיצה על כפתור הפעמון באינטרקום גורמת לצלצול מתמשך, וההרפיה גורמת להפסקת הצלצול (והיינו שלא עסקינן בפעמון שהלחיצה גורמת לצלצול יחיד וההרפיה לצלצול יחיד). כמו כן עסקינן עפי"ר בפעמון ללא נורה שנכבית ונדלקת בעת הלחיצה וההרפיה.

בס"ד יש לדון בני"ד גבי שלושה שלבים: הלחיצה הראשונה בכפתור הפעמון, המשך הלחיצה וההרפיה.

לגבי הלחיצה הראשונה על הפעמון, לכאו' הריהי אסורה כדין כל סגירת מעגל חשמלי, והיינו מצד בונה לחזו"א (והגר"א נבנצל שליט"א העיר: צ"ע כנ"ל. עכ"ל), מוליד (לבי"צ), וי"א מכב"פ או מתקן מנא.

אמנם מצד בונה ישנם כמה צדדים להקל בני"ד כפי שכתבנו בקדוש"ה (ח"א הערה ט"ז ענף 6), וכגון משום דהוי בנין העשוי לשעה (והיינו שדרכו לבנות ולסתור, למרות שמצד הפוטנציאל שלו הוא יכול להתקיים), והוא עפי"ד החת"ס (או"ח סי' ע"ב), מנח"ש (ח"א מהדו"ק סי' י' סק"ו עמ' פ"ה, עיי"ש שכתב שלהרבה מגדולי האחרו' בנין לשעה לא חשיב בנין כלל) ועוד אחרו' בדעת הבבלי, ושלא כד' הירו' (פ"ז וריש פי"ב דשבת). וכמבואר בס"ד באורך בספרנו קדוש"ה (ח"א הערה ט"ז ענף 6 בטעם השלישי להקל). ועוד אפשר לצרף לטעם זה במיוחד את דברי המהרש"ם בדע"ת (או"ח סי' תק"ט), שאף לירו' דס"ל שבנין לשעה הוי בנין, מ"מ בכה"ג שיסתר בו ביום לא הוי בונה. ועפי"ד הפנ"י בשבת ובביצה כתב שגם אין בזה מתקן מנא. הב"ד במנח"ש (ח"א מהדו"ק שם עמ' פ"ה), והוסיף (שם סי' י"א סק"ד בעמ' צ"ט) בשם האר"ח החדש בהגהות המהרש"ם דברגיל בכך בכל יום גם איסור דרבנן ליכא. וראה בשביתת השבת (בתחילתו, כללי מלאכות שבת, דיני מלאכה שאינה לקיום, סק"ד ד"ה "והנה") שהביא מחלו' האחרו' גבי בנין לשעה כשעשוי לסותרו ביומו, שלישועות יעקב הוי בנין, ולכלכלת השבת לא הוי בנין אפי' לדעת הירושלמי. וע"ע ביבי"א (ח"ז סי' נ"ה) ובילקו"י (שבת ח"ב עמ' תקט"ז, תקל"ב-תקל"ד, ובחלק מועדים עמ' תע"ז-תע"ח). ולכאו' כל הצדדים הללו שייכים גם לני"ד. וא"כ ודאי דזה צד חשוב להקל בני"ד (ואולי עוד אפשר להוסיף להקל בני"ד, דהרי ממש לא ניחא לאדם הלוחץ על הפעמון שהפעמון יצלצל לאורך זמן, דא"כ הרי זה יטריד את מנוחת בני הבית, שהרי כבר שמעו שהוא רוצה להכנס (והגר"א נבנצל שליט"א העיר: אם יזרום לאורך זמן אין זה צלצול, אלא דוקא בחיבור וניתוק כל הזמן. עכ"ל). אך מאידך יתכן לדחות זאת ולומר שאף צלצול קצר חשיב כבנין חשוב עבורו, משום שזו כל מטרתו - לצלצל דוקא צלצול קצר).

עוד צד להקל בני"ד משום דהוי בנין ארעי, והיינו שאין ביכולתו להתקיים זמן רב. והוא עפ"י רש"י ביצה (דל"ב,ב' ד"ה "בנין ארעי"). וראה עוד במשנה שבת (דק"ב,ב'), בגמ' ביצה (שם) ובשעה"צ (סי' ש"ג סקס"ח, שלרמב"ם די שמלאכתו מתקיימת רק בשבת, דחייב. ולרש"י חייב רק כשמתקיימת תמיד). וע"ע בעטש"ל (ח"ט עמ' י"ד, דעת הגרשז"א זצ"ל).

כמו כן נראה עוד צד להקל בני"ד עפ"י מש"כ הגרשז"א במנח"ש (ח"א עמ' צ"ו ועמ' ק' ססק"ד) ובמכתבו השני לחזו"א (מובא בבנ"ש ח"א עמ' ס"ה) שאם אין הבנין מתקיים מאליו אלא זקוק תמיד לדבר הבא מהחוץ, דמסתבר שאין זה קרוי בנין. ואף שלגבי הדלקת כלי חשמלי בעלמא לא הסכים החזו"א להקל מטעם זה, מ"מ גבי ני"ד שאדם הרוצה שהפעמון ימשיך לצלצל צריך כל הזמן לדחוק על הכפתור, יתכן שגם החזו"א יודה שאין זה בנין עכ"פ מדאו'. דכתב החזו"א שאם האדם מסובב את מכונת החשמל אין בזה בונה, ורק אם היא מסתובבת בלי בעל הבחירה אז הוי סיבוב החשמל כטבע העולם כרוח מצויה. ולפי"ז בני"ד שצריך כל הזמן לדחוק על הכפתור ברור שאין הצלצול כטבע העולם אלא דבר הבא מהחוץ גורם לו לצלצל. ולפחות אמור דבר זה גבי המשך הצלצול [והיינו בפעמון עם צלצול מתמשך. וכבר כתבנו לקמן (בענף הבא, וכן בפ"ה), שנחלקו הפוס' אי המשך הצלצול חשיב כהמשכת המצב הקיים, או דחשיב כל רגע כפעולה חדשה. ולגבי ני"ד י"ל שלמ"ד שהמשך הצלצול חשיב כהמשכת המצב הקיים הרי שצד זה להקל שייך כבר גבי התחלת הצלצול. ולמ"ד שהמשך הצלצול חשיב כל רגע כפעולה חדשה, הרי שסברא זו שייכת גבי כל פעולות הצלצול, מהראשונה ועד האחרונה). וא"כ יתכן שבני"ד יש להקל מצד זה לשתי הדעות הנ"ל (גבי דין המשכת הצלצול)].

ובפרט יש להקל בני"ד (כהמשך לטעם הקודם) עפ"י מש"כ הגרשז"א בקוב"מ (עמ' 23-24), וכן במנח"ש (ח"א סי' י' סק"ו) שאף לד' החזו"א הנ"ל, אם לאחר זמן מועט פעולת המכשיר החשמלי נפסקת מאליה, נמצא שכל בנינו הוא לשעה פורתא ואין בזה סרך בונה. ואע"ג שכתב החזו"א גבי זרם החשמל שאף תיקון לשעה חשיב בונה, היינו בכה"ג שצריך אח"כ מעשה לבטל את הפעולה הקודמת, כמו בהדלקה שסובר דהוי בונה אע"ג שבדעתו לכבות לאחר זמן וגם רגיל לעשות כן. ע"כ. ונראה בס"ד שזה מתאים למה שכתבנו לעיל גבי לחיצת הפעמון. וע"ע בעטש"ל (ח"ט עמ' י"ד, מש"כ שאליבא דהחזו"א זו מחלו').

וכעין מה שכתבנו לעיל, נראה שיש עוד להקל בני"ד עפ"י מש"כ במנח"ש (ח"א מהדו"ק סי' ט' עמ' ס"ט, ע', גבי דיבור בטלפון, וסי' י"א סק"ד, עמ' צ"ט. וע"ע בח"ב מהדו"ק עמ' מ"ז ומ"ח) עפי"ד הט"ז (סי' שי"ג סק"ז) שכלי שרגילים לפרקו מרצון טוב ולהחזירו לקדמותו, אין בחזרתו משום מתקן. והרי גם בני"ד הוא מרפה מלחצן הצלצול מרצונו וזו דרך שימושו.

ועוד צדדים להקל בני"ד מצד בונה ראה לקמן במיל' (פ"ה ענף 3).

לסיכום נראה לגבי פעולת הלחיצה הראשונה על הפעמון, שלדעת החזו"א יש לצדד דהוי איסור דאו'. ואע"ג שישנם כמה צדדים להקל מדאו', מ"מ לפחות את רובם דחה החזו"א. ואמנם לדעת הגרשז"א ישנם כמה צדדים להקל ולומר שאף לסוברים שבדר"כ יש איסור מצד בונה מ"מ בני"ד אין בזה איסור דאו' כלל (בפרט משום דהוי כבנין כלונסאות שצריך כל הזמן להחזיקו).

ומצד מוליד, גם בזה ישנם כמה צדדים להקל בני"ד, והוא עפ"י מה שכתבנו בס"ד בקונטרס קדוש"ה (ח"א הערה ט"ז ענף 5) בשם הגרשז"א שלענין כלי חשמלי ישנם כמה צדדים לומר שאין בזה איסור מוליד כלל: צד 1: משום שמוליד הו"ד אם באמת נעשה דבר חדש כניצוץ (מנח"ש ח"א מהדו"ק סי' ט' ד"ה "אבל" עמ' ע"ג-ע"ד). צד 2: דאפשר דמוליד הו"ד כשנולד דבר שהוא בר קיימא, אך במכשיר חשמלי ההולדה הינה לזמן מועט, כי לאחר גמר תשמישו מנתקים אותו או שהוא מתנתק מעצמו, ואח"כ שוב מפעילים אותו וכו' (מנח"ש ח"א שם). ולפי"ז כ"ש בני"ד שהפעלת צלצול הפעמון הינה רק לשבריר שניה, דהא מיד בהרפית הכפתור מתנתק הזרם ונפסק הצלצול. וכן מצינו מחלו' הפוס' אי מוליד לשעה חשיב מוליד. שהגיוו"ר (כלל ג' סי' י"ד) התיר, והחכ"צ (סי' צ"ב) אסר. הב"ד בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' ק"מ) ופסק כחכ"צ לאסור. וע"ע בשו"ת מנחי"צ (ח"ג סי' מ"א סק"ה) ושש"כ (ח"א פכ"ב הערה ק"מ). הבאנו דבריהם בס"ד בקדוש"ה (ח"א הערה ט' ענף 3). וע"ע בצי"א (ח"ו סי' ו' סקט"ו) גבי מוליד לשעה. צד 3: משום שקשה לחדש איסור מוליד שאינו נזכר בש"ס, דרק גבי אש וריחא אמרו דחשיב מוליד (מנח"ש ח"א שם, וסי' י' סק"ה, וח"ב מהדו"ק עמ' ע"ה). צד 4: דגזירת מוליד אפשר שהיתה רק על הולדת אש ולא אור (מנח"ש ח"א וח"ב שם).

וא"כ גם מצד מוליד ישנם כמה צדדים להקל ולומר שאפי' איסור דרבנן אין בני"ד. אמנם נראה שלדעת הרבה אחרו' יש עכ"פ לצדד דהוי איסור דרבנן.

נמצאנו למדים שלגבי הלחיצה הראשונה ישנם צדדים רבים להקל הן מצד איסור בונה והן מצד איסור מוליד. ונראה בס"ד שמצד בונה יש לצדד שלחזו"א הוי איסור דאו', ולגרש"ז אוירבך אין בזה איסור, ולפחות לא איסור דאו'. ומצד מוליד, לבי"צ יש לצדד דהוי איסור מוליד מדרבנן.

ענף 3: המשך הדיון הנ"ל - האיסור בצלצול בפעמון.

לגבי שלב המשך הלחיצה, נחלקו הפוס' אי חשיב כל רגע כפעולה חדשה, או חשיב רק כהמשכת המצב הקיים. דכבר דננו בזה לקמן במילואים פרק ה' (ענפים 3-6), והעלינו בס"ד שי"א (הגרי"ש אלישיב שליט"א ועוד פוס') דחשיב כל רגע כפעולה חדשה, הן מצד מוליד והן מצד בונה (ובזה יש ספק לגריש"א אי הוי דאו'). ויש אומרים שהמשך הלחיצה חשיב רק כהמשכת המצב הקיים, ובזה מצד מוליד אין איסור גמור אלא רק ספק איסור דרבנן דמוליד, ומצד בונה ג"כ ספק אי יש איסור, ומ"מ ודאי אין בזה איסור דאו' (ובאמת הדעת נוטה שאין בזה איסור כלל). ויש לזכור שלגבי שלב זה אם נאמר שיש איסור כלשהו, הרי שבכל רגע ורגע של המשך הלחיצה הוא עובר על אותו איסור (ובאמת היתה לנו מחשבה מסוימת שבשל המחלו' הנ"ל, אולי יש בזה גם נ"מ לשלב של הלחיצה הראשונה. שלמ"ד שהמשך הלחיצה נחשב רק כהמשכת מצב הרי אולי התחלת הלחיצה הינה יותר קרובה לדאו' כי היא בעצם יוצרת את כל המשך הלחיצה, משא"כ למ"ד השני. אך מאידך אפשר לומר שלמ"ד שבהמשך הלחיצה כל רגע נחשב כיצירה חדשה אז אולי הלחיצה הראשונה עומדת בפנ"ע ולכן דוקא היא מדאו'. ומ"מ לאחר עיון היה נראה לנו בס"ד שאין הלחיצה הראשונה תלויה במחלו' הנ"ל).

ולגבי ההרפיה בס"ד העלנו לקמן בפרק ה' (ענפים 7-10) שג"ז תלוי במחלו' הנ"ל (אי המשך הלחיצה חשיב כל רגע כפעולה חדשה או רק כהמשכת המצב הקיים). שלמ"ד דחשיב כל רגע כפעולה חדשה הרי שבין מצד בונה ובין מצד מוליד בהרפיה אין איסור כלל (שהריהו רק נמנע מלעשות פעולה חדשה). ולמ"ד שהמשך הלחיצה חשיב כהמשכת המצב הקיים, הרי שמצד מוליד, מתקן מנא או מכב"פ נראה שאין בזה איסור (משום שאין מלאכה הפוכה למלאכות הללו), ואילו מצד בונה נראה שיש בזה איסור, ולחזו"א לכאו' הוי איסור סותר מדאו'. אמנם נראה שיש לצרף גבי ני"ד את ד' הפוס' דחשיב שנעשה בשוא"ת (כמבואר לקמן במיל' פ"ה ענף 7. עיי"ש). וכן יש לצרף את דעת הגרשז"א שאף בלחיצה עצמה אין איסור דאו' (מצד בונה), וא"כ כ"ש בפעולת ההרפיה דהוי רק סותר (הגר"א נבנצל שליט"א העיר: לכאורה אין כאן סתירה אלא מניעת בנין. עכ"ל. ונראה שכן דעתו גם למ"ד השני. ולא כ"כ זכיתי להבינו). ועוד יש צד להקל משום שאינו סותר ע"מ לבנות. וראה בקדוש"ה (ח"א הערה ט"ז ענף 6) שכתבנו שלכאו' יש צד להקל גבי כל פתיחת מעגל חשמלי ולפוטרו מדאו' מצד בונה מטעם שאינו ע"מ לבנות. ועיי"ש שדננו אי בכלל חייב, ואי חייב גם סקילה. וע"ע שם בקדוש"ה (בענף 7) שדננו עפי"ד הרמב"ם (בפ"י הט"ו) אי חייב מצד שאינו סותר דרך השחתה. ומ"מ בדברי החזו"א (או"ח סי' ל"ח סק"ב) מבואר דלא ס"ל להקל מטעם זה.

בס"ד יש עוד צד להקל בני"ד משום שסותר את הבנין (המעגל החשמלי) כשהבנין השני אינו עדיף מהראשון, והוא עפי"ד התוס' בשבת (דצ"ד,א' ד"ה "ר"ש". וכעין זאת בתוס' שבת דק"ו,א' סוד"ה "חוץ" גבי קורע ומוחק). הבאנו בס"ד דבריהם בקדוש"ה (ח"א שם ענף 6), ועיי"ש שנחלקו האחרו' אי יש מחלו' בזה בין דברי שני התוס' בשבת (דל"א,ב' ד"ה "וסותר", ודף צ"ד הנ"ל). וע"ע ע"כ גם שם בקדוש"ה (בענף 7. ועוד שם גבי סותר ע"מ לבנות דוקא במקומו). ואכמ"ל. ולמרות שכל דבר זה תלוי במחלו' הפוס' מ"מ ג"ז צד להקל בני"ד.

עוד נראה שיש להקל בני"ד עפ"י מש"כ הגרשז"א במנח"ש (ח"א מהדו"ק עמ' ק"א), דאף שיש מיקרים שהבנין אסור, מ"מ הסתירה אינה אסורה אלא מדרבנן. ע"כ. הב"ד בבנ"ש (ח"א עמ' ח'), והעמיד דבריו בפרט בסתירת בנין ארעי. הב"ד בקדוש"ה שם (ענף 6). וכבר כתבנו לעיל שיש צד לומר שני"ד חשיב כבנין ארעי (בשל הקפיץ שמחזיר את כפתור הפעמון לקדמותו).

לגבי מקרה שאדם לחץ בטעות על כפתור הצלצול של האינטרקום, יש אולי להוסיף עוד טעם להקל עפ"י מש"כ הא"א מבוטשאטש להקל באיסור סותר במקום מצוה של עונג שבת. הב"ד בשבט"ה (ח"ז סי' ל"ט. עיי"ש מש"כ בשם השע"ת או"ח סי' שי"ד). ולפי"ז לכאו' יש להקל במקרה הנ"ל משום שהמשך הצלצול הוי צער לבני הבית שהצלצול נשמע ללא הרף ומפריע למנוחתם. וכן משום בושתו של המצלצל שנתפס בקלקלתו ושכח ששבת היום (וראה רמ"א סי' של"ד סכ"ו ומ"ב סקע"ח, גבי תקנת מי שעבר בשוגג אפי' איסור דרבנן. ובענין להקל מצד כבוד הבריות, שלא יתבייש, ר' לקמן במיל' פ"ה ענף 14, ופ"ו ענפים 3,5 ופ"ז ענף 3. ולעיל הערה מ"ח ענף 3).

בס"ד נראה לסיכום שמצד פעולת ההרפיה לחזו"א לכאו' היה צ"ל איסור דאו', דלא ס"ל להקל בשל רוב הצדדים שכתבנו. אך כיון שהחזו"א דיבר על פעולה ממשית של כיבוי כפתור החשמל, ואילו אנן עסקינן שהוא רק מרפה את ידו מן הלחיצה על הכפתור ובזה מפסיק הצלצול, הרי שזה צד חשוב להקל בני"ד (וכמו שכתבנו באורך בס"ד לקמן במיל' פ"ה בענפים 7,10,13). ובפרט שלד' התבו"ש והגריש"א חשיב רק כשוא"ת, ולכן גם למ"ד שהמשך הלחיצה לא חשיב שכל רגע ורגע נסגר ונפתח מעגל אלא זה המשך בלבד של הבנין הקיים לכן יש מקום לומר שההרפיה בני"ד ספק גדול אי הוי סותר מדאו'. אך כיון שהיד רמ"ה שהוא ראשון ועוד כמה אחרו' שהקשו ע"ד התבו"ש, ס"ל דחשיב שחרור הכפתור כפעולה בידים, לכן יש לדון את פעולת ההרפיה מהכפתור - למ"ד בונה - כחשש איסור מדרבנן (כמסקנתנו לקמן בפ"ה סוף ענף 7, ענף 10 וענף 13). ויש לזכור שכ"ז אמור רק למ"ד שהמשך הלחיצה חשוב כהמשכת המצב הקיים. אך למ"ד שבכל רגע ורגע חשיב כפעולה חדשה, הרי שההרפיה אינה אלא מניעת פעולה חדשה ואין בזה לכאו' שום איסור, וכנ"ל (וראה כעין זאת בשלש"ל סי' ש"ז סקכ"ט. ומנח"ש ח"א מהדו"ק עמ' ק"ח, גבי מניעת הדלקה חדשה בזרם חילופין). ומצד איסור מוליד אין בהרפיה שום איסור (דלמ"ד שכל רגע חשיב כפעולה חדשה הרי אין בהרפיה שום איסור דאינו אלא נמנע מפעולה חדשה. ולמ"ד שהמשך הלחיצה חשיב כהמשכת המצב הקיים, הרי שבהרפיה אין שום איסור דהא אין מלאכה הפכית למוליד).

לאור כל הנ"ל עולה לגבי שלושת השלבים הנ"ל כך:

גבי הלחיצה על כפתור פעמון האינטרקום, מצד בונה יש לצדד שלחזו"א הוי איסור דאו' (ולגרש"ז אוירבך אין בזה כלל איסור דאו' דבונה), ומצד מוליד יש לצדד שלבי"צ הוי איסור דרבנן דמוליד (אע"ג שהן מצד בונה והן מצד מוליד ישנם כמה צדדים להקל).

לגבי שלב של המשך הלחיצה, נחלקו הפוס' בקריאת מציאות זו. י"א שהמשך הלחיצה חשיב רק כהמשכת המצב הקיים, וי"א דחשיב כל רגע כפעולה חדשה. למ"ד הראשון הרי שמצד מוליד הוי ספק איסור דרבנן דמוליד, ומצד בונה ג"כ יש רק ספק איסור, ומ"מ ודאי אין בזה איסור דאו'. ובאמת שהדעת נוטה שאין בזה איסור כלל, הן מצד בונה והן מצד מוליד. ולמ"ד השני יש לצדד דהוי מוליד מדרבנן, ומצד בונה ספק אי הוי מדאו'. ומ"מ בזה עושה איסור כל רגע ורגע שממשיך ללחוץ על הכפתור, וממילא לא ניתן לכוון ולמדוד כמה איסורים נעשים בשלב זה, משום שתלוי הדבר כמה זמן האדם לוחץ על הכפתור.

ולגבי שלב הרפיית הכפתור, הרי שלמ"ד שבהמשכת הלחיצה חשיב שכל רגע עושה פעולה חדשה, יוצא שההרפיה אינה כרוכה בשום איסור, שהריהי רק מניעת פעולה חדשה (וכנ"ל בסמוך בשם הגרשז"א זצ"ל במנח"ש ושלש"ל גבי זרם חילופין). ולמ"ד שהמשכת הלחיצה נחשבת כהמשך המצב הקיים, הרי שההרפיה נחשבת מצד בונה כחשש איסור מדרבנן. ומצד מוליד, מתקן מנא או מכב"פ נראה שאין איסור.

ואי יש נורת להט במערכת זו, הרי שאם בעת הלחיצה היא נכבית, אז הלחיצה על כפתור הפעמון כרוכה באיסור דרבנן של כיבוי גש"מ (כמש"כ מרן בסס"י של"ד), וההרפיה כרוכה באיסור שתוצאתו הבערת גש"מ שלרוב ככל הפוס' בנורת להט חשיב איסור דאו' (ומ"מ שמא יש להקל מצד שההרפיה הוי לכמה פוס' בשוא"ת). ואם בעת הלחיצה נדלקת נורת הלהט הרי שהלחיצה כרוכה באיסור דאו' דמבעיר, וההרפיה כרוכה באיסור דרבנן של כיבוי גש"מ (וג"ז י"א דהוי בשוא"ת, וכנ"ל). וגבי כל הכיבויים הנ"ל ר' במנח"ש (ח"א מהדו"ק עמ' ק"ח) ובשלש"ל (סי' ש"ז סקכ"ט) דיש צד לומר דחשיב רק כמניעת הדלקה חדשה. עיי"ש. אמנם אם בעת הלחיצה נדלקת נורת להט, יש לצרף איסור נוסף בשל המשך הלחיצה על הכפתור, שבזה למ"ד שהמשך הלחיצה חשיב כמעשה, לכאו' עובר כל רגע ורגע על איסור מבעיר [כמבואר כ"ז לקמן (בפ"ה ענפים 12-14). ועיי"ש שהבאנו בס"ד דברי הגרשז"א זצ"ל במנח"ש (ח"ב מהדו"ק עמ' נ"ז) שמי שממשיך להזרים זרם חשמלי הגורם שחוט החשמל ימשיך ללהוט ולהשאר בליבונו, אינו חשיב כלל כל רגע כמבעיר כיון שאינו מדליק בכך שום דבר חדש, ואינו חייב כלל משום מבעיר. עיי"ש].

עד כאן עסקנו מצד פעולת זרם החשמל בצלצול הפעמון. אך כיון שזה כלי המשמיע קול, דנו הפוס' בזה גם גבי איסורי משמיע קול, אוושא מילתא, עובדין דחול, עשיית ניצוצות וכו' [ר' צי"א (ח"א סי' כ' פ"י), יסי"ש (מהדו"ב, ט"ל מלאכות ח"ב עמ' 124), החב"ה (ח"ב עמ' 83,237,292-296), מנוח"א (ח"א פכ"ד סי"ד), שלי"ד (פ"ה סט"ו), שבוי"צ (ח"ו, פי"ז ס"ב), ילקו"י (שבת ח"ה עמ' ע"ד וע"ה), שש"כ (פכ"ג סמ"ה ומ"ז ופכ"ח סכ"ט), אנ"ת (חי"ח עמ' תרנ"א ותשי"ז). ולכאו' גם בזה תלוי כמה זמן האדם לוחץ על הכפתור וממשיך לעשות האיסורים הנ"ל. בענין פעמון כשחולה קורא לאחות, ר' מעש"ח (ח"ב סי' א'), שש"כ (פ"מ סי"ט), פסתש"ו (סי' של"ח הערה 7) ואנ"ת (שם עמ' תשי"ז). ובענין מי שבטעות לחץ על כפתור הפעמון, הרשאי להרפות ולעזוב הכפתור, ראה לקמן בסמוך במיל' פרק ה'].

נמצאנו למדים שכלל האיסורים בשלב של צלצול הפעמון והרפייתו, לדעת החזו"א כרוך הדבר לפחות באיסור דאו' אחד ואולי שנים (ולמ"ד שכל רגע שלוחץ על הכפתור הריהו עושה פעולה חדשה, יוצא שעושה הרבה מאוד איסורי דאו'). ולדעת הבי"צ הריהו עושה איסור דרבנן דמוליד (ולמ"ד הנ"ל הריהו עושה הרבה מאוד איסורי דרבנן דמוליד). נוסף ע"כ (ללא קשר למחלו' החזו"א והבי"צ) הריהו עושה כמה וכמה איסורי דרבנן (מצד השמעת קול הצלצול שכרוך בכמה איסורי דרבנן, כאוושא מילתא, עובדין דחול וכדו'). ומ"מ מצד המשך הלחיצה בכפתור הפעמון, לפחות למ"ד דחשיב כל רגע כפעולה חדשה, הריהו עושה כל רגע ורגע את כל האיסורים הנ"ל (ויתכן שכ"ה גם למ"ד דחשיב רק כהמשך המצב הקיים. אולם הדעת נוטה להקל בזה גם מצד בונה ומוליד). ואם מחוברת לפעמון נורת להט קטנה, הרי שמתווסף גם איסור (או כמה איסורי) דאו' דמבעיר ואיסור (או כמה איסורי) דרבנן דמכבה.

בענין איסור מוקצה בלחיצה על הלחצן, ר' לקמן במיל' (פ"ז סוף ענף 3). ועוד בענין צלצול בפעמון כשהצלצול מתמשך או אינו מתמשך, ראה בעטש"ל (ח"ט עמ' י"ד).

ענף 4: האיסורים הכרוכים בשימוש באינטרקום הנ"ל - מצד הדיבור ברמקול.

באשר לאיסור הדיבור במערכת, נראה שאין האיסור פה ממש כאיסור הדיבור בטלפון רגיל, כיון ששם כרוך הדיבור, ובמיוחד תחילת וסוף השיחה, בפעולות שקשורות למרכזיה (כגון ספירת השיחות, ובעבר היה כרוך הדבר אף בהדלקת נורות להט שאיסורן מבעיר מדאו'). וכן אמר לי הר"ר צבי מרכוס נר"ו, שהדיבור במערכת זו נעשה באותו אופן שנעשה הדיבור במערכת האינטרקום התוך-ביתית הרגילה (כנ"ל במיל' פ"ג ענף 2). ואף שממילא כשמפעיל מערכת האינטרקום עושה הרבה איסורים של סגירת ופתיחת מעגלים חשמליים, ולכאו' אין נ"מ באיזה סוג של מיקרופון הוא משתמש, מ"מ יש נ"מ באיזה סוג של מיקרופון מדובר, כגון במקרה שגוי או קטן לוחצים על הכפתור או מרימים השפופרת, והישראל הגדול רק מדבר. וכן כשרופא ענה לאינטרקום מחשש ספק פיקו"נ, והתברר שאין מדובר בפיקו"נ, הרשאי להמשיך לדבר ולתת הוראות רפואיות לחולה שאיב"ס. אלא שיש לזכור את דברי המומחים (כדלקמן בפרקנו ענף 9) שבכל סוגי המיקרופונים הדיבור רק מגביר זרם. דאף באלו שהוא מייצר זרם, מ"מ כיון שישנם רעשים תמיד, אזי מצד המציאות הדיבור רק מגביר את הזרם שכבר נעשה ע"י רעשים אלה. ולפי"ז אין נ"מ באיזה סוג של מיקרופון הוא משתמש. ור' לקמן בסמוך.

ובאשר לאיסורים הכרוכים בדיבור גרידא במערכת הקולית (-האינטרקום) הכוללת את המיקרופון, המגבר והרמקול. בס"ד כבר כתבנו ע"כ לעיל (במיל' פ"ב ענף 3), ונביא כאן בקצרה מה ששייך לני"ד (ובאשר לפירוט הדברים ולמקורות, עיי"ש): 1) משמיע קול. 2) מוליד הזרם. 3) בונה. 4) אוושא מילתא, דיש בזה זילותא דשבתא. 5) מתקן מנא. 6) מכה בפטיש. 7) פירצה בחומת השבת. 8) מוקצה (בהחזקת השפופרת שבבית). 9) עובדין דחול. ונראה ששאר האיסורים שהזכרנו שם (כמבעיר, וממילא עשיית ניצוצות, וכדו') אינם שייכים כיום במערכות הדיבור באינטרקום (אמנם כיום לפחות בחלק ממערכות אלה ניתן לשנות את עוצמת קול המדבר). ועוד נראה שכמעט כל האיסורים הללו אינם אלא מדרבנן, מלבד אולי איסורי בונה, מכב"פ ומתקן מנא, שגם לגביהם לא ברור שהמציאות של הדיבור במערכת זו נחשב כאיסור דאו' (למשל כמו שכתבנו בשם הגרשז"א זצ"ל, לעיל בפ"ב שם, באיסור הרביעי). ומ"מ כיון שבכל דיבור ודיבור כרוכים לפחות חלק מהאיסורים הנ"ל, הרי שבשימוש רגיל, והיינו אפי' בזמן קצר שמדברים במערכת, עוברים על איסורים רבים, שיתכן שחלקם אסורים מדאו'.

אמנם יש להדגיש שדוקא האיסורים בני"ד שיתכן שהינם מדאו', מ"מ הינם שייכים דוקא לעשיית הזרם הנובע מהדיבור (והיינו בונה, מכב"פ ומתקן מנא). אך כפי שכתבנו לעיל (כאן בענף 1 עפ"י פ"ב ענף 2) ישנם שני סוגי מיקרופונים: מיקרופון שבו תמיד יש זרם כלשהו והדיבור או השתיקה מגבירים או מחלישים את הזרם שכבר היה קיים. וסוג שני הוא מיקרופון שאין בו זרם והדיבור בו הוא המייצר הזרם.

לגבי הסוג הראשון, אמנם יש פה הגברת זרם, אך ראה לקמן בפרקנו (בענף 9), שאף שהגריש"א שליט"א ס"ל שהגברת והחלשת הזרם אסורה בשבת הן מדין בונה והן מדין מוליד, מ"מ לא רצה להכריע שמצד בונה חשיב הדבר כאיסור גמור מדאו', אלא בסוף דבריו רק אמר ש"יתכן שזה אסור מדאו'". וא"כ לא ברור שלחזו"א הדיבור במיקרופונים אלה אסור מדאו'. ובפרט שלגרשז"א זצ"ל ודאי אין בזה איסור דאו' משום דדמי לבונה בנין של כלונסאות שצריך כל הזמן להחזיקו, וגם משום שהבנין הוא רק כרגע כמימריה. וגם מצד ד' הבי"צ דאסור משום מוליד יש צד גדול להקל משום דהוי רק מוליד לשעה, שכבר נחלקו האחרו' אי אסור משום מוליד, כמבואר בקדוש"ה (ח"א הערה ט' ענף 3, והערה ט"ז ענף 5), וכדלעיל בפרקנו (סוף ענף 2).

ולגבי הסוג השני של המיקרופונים, שם אמנם הדיבור מייצר זרם, אך ראה לקמן (בפרקנו בענף 9) שלאחר בירור מדוקדק שערכנו אצל מהנדסים התברר לנו שאין כמעט מציאות שהדיבור במיקרופונים אלה מייצר זרם. כיון שלפי המציאות כל רחש קטן של תנודות האויר בחדר בשל חריצים וכדו' מייצר זרם, כך שניתן לומר שבאופן נורמלי האדם המדבר ומרעיש בחדר (וכ"ש במיקרופון של האינטרקום הנמצא בכניסה לבנין כשהוא במקום פתוח וגם סמוך לכביש) רק מגביר את הזרם שכבר קיים ואינו מייצר זרם חדש. וכדי להגיע למצב של שקט מוחלט שבו רק תנועות האדם תייצרנה זרם, צריך ליצור מציאות מיוחדת של שקט מוחלט. ואם אכן כנים אנו בדברינו, הרי שחזרנו לדון על המציאות הנ"ל, שבה הדיבור רק מגביר זרם ואינו מייצר זרם חדש, ושבזה אף לד' החזו"א לא הכריע הגריש"א דהוי דאו', ולגרשז"א ודאי אינו דאו'. וגם מצד מוליד ספק אי הוי אסור מדרבנן. ומ"מ יש לזכור שכל דיבור ודיבור במיקרופון גורם לאיסורים רבים כאלה.

בס"ד למסקנה נראה שלגבי השלב השני שאנו דנים עליו - שלב הדיבור בטלפון הפנימי, כולל הרמת השפופרת והורדתה, הרי שמצד הדיבור נראה שבכל דיבור ודיבור ספק אי מצד בונה הוי איסור דאו' (שכן הסתפק הגריש"א שליט"א בד' החזו"א. ולגרשז"א זצ"ל אף מצד בונה ודאי אינו אסור מדאו'). וגם מצד מוליד דהבי"צ ספק אי יש בדיבור איסור דרבנן (מצד דהוי מוליד לשעה).

ועוד בענין הדיבור בשפופרת (של טלפון) בשבת ראה במנח"ש (ח"א עמ' ס"ו-ס"ז, ע"ד), שו"ת מעש"ח (ח"ב סי' י'. ח"ג עמ' ר"ד), עטש"ל (ח"ג עמ' י"ג-ט"ו), צי"א (ח"ו סי' ו' ס"ק י"ג ואילך, מצד בונה ומוליד), תחומין (ח"ב עמ' 46-47, וחט"ו עמ' 383-384), משמ"ל (ח"א סי' ל"ו ול"ח, ובפרט בעמ' שנ"ג-שנ"ז, וח"ב עמ' ר"ו), מנוח"א (ח"א פכ"ד ס"ח), בא"מ (קוא"ל ח"ו סי' מ"ז ונ"ד), החב"ה (ח"ב עמ' 237-243,250), יבי"א (ח"א סי' כ'), מנחי"צ (ח"א סי' ל"ז, וח"ג סי' י' סק"ב וסי' ל"ח) ושבוי"צ (ח"ו - חשמל, פי"ז סק"ד, גבי בונה).

ובענין הדיבור בטלפון ביו"ט ראה מנחי"צ (ח"א סי' ל"ז, וח"ג סי' י' סק"ב וסי' ל"ח), פסתש"ו (סי' תק"ב הערה 6), בא"מ (קוא"ל ח"ו סי' מ"ז) וילקו"י (שבת כרך ה' עמ' קצ"ה ס"ז).

ענף 5: האיסורים הכרוכים בשימוש באינטרקום מצד הרמת השפופרת והורדתה.

גבי שלב הדיבור במיקרופון יש לדון גם מצד פעולת הרמת השפופרת בתחילת השיחה והורדתה בסופה.

מצד הרמת השפופרת:

מצד הרמת השפופרת יש לדון גבי מה שעי"כ הוא מאפשר את הדיבור באינטרקום. ועוד יש אולי לדון מצד האפשרות שבשל הרמת השפופרת מפסיק הצלצול שמצלצל אותו אדם העומד בחוץ (אך לא ברור האם באמת במציאות הרמת השפופרת מפסיקה הצלצול, ובודאי שאין זה קורה בכל מכשירי האינטרקום).

בענין השפעת הרמת השפופרת על אפשרות הדיבור. לפי בירור שעשינו אצל כמה מומחים, עלה בידינו שיש והרמת השפופרת גורמת ישירות לסגירת מעגל חשמלי והזרמת זרם במערכת אף לפני שמדברים, ויש והרמת השפופרת גורמת רק לסגירת מעגל חשמלי אך ללא הזרמת זרם, ורק הדיבור שבא לאחר מכן גורם להזרמת הזרם החשמלי. היינו שלפני הדיבור נוצר מעגל מתכתי סגור שאין שום שדה מגנטי בסביבתו, וממילא אין שם עדיין זרם חשמלי. וכפי הנראה תלוי דבר זה באיזה מיקרופון משתמשים - האם מיקרופון שהדיבור בו מייצר זרם, או מיקרופון שיש בו כבר זרם, והדיבור בו רק מגביר הזרם. אלא שעוד אמרו לנו כמה מומחים, שאף בסוג המיקרופון השני (היינו זה שהדיבור בו מייצר זרם, ואילו הרמת השפופרת אינה מזרימה זרם) באמת במציאות מיד כשמרימים את השפופרת נוצר זרם, כיון שתמיד ישנם רעשים בסביבה, כך שבשל הרעשים התמידיים מיד נוצר זרם ממשי. לכן עולה שמצד המציאות אין נ"מ באיזה מיקרופון משתמשים, דבשני הסוגים הרמת השפופרת גורמת ליצירת זרם [ובאמת אם היינו אומרים שהרמת השפופרת גורמת רק לסגירת מעגל מתכת ללא שדה מגנטי וללא זרם, בס"ד נראה שמצד טעמו של החזו"א לאיסור הזרמת הזרם, תלוי הדבר לפי איזה טעם אסר החזו"א את הזרמת הזרם: אי משום דטעמיה משום דהוי כמרכיב מיטה של פרקים, הרי דלכאו' הרמת השפופרת חשיבא כבנין משום שהמעגל החשמלי הגשמי כבר נסגר. ואילו מטעמיה דהחזו"א שסגירת המעגל החשמלי גורמת להעברת הזרם במערכת והוי "ממות לחיים", הרי שלכאו' הרמת השפופרת אינה אסורה מצד בונה, דרק הדיבור שיוצר הזרם גורם למערכת לעבור ממות לחיים (וראה כאן בפרקנו בענף 9, שאגב שאלה מסוימת לגרי"ש אלישיב שליט"א הרצינו דברים אלה לפניו, ולא העיר לנו ע"כ דבר. מ"מ אין זו הוכחה גמורה לאמיתות סברא זו). ולפי"ז היה ספק אי הרמת השפופרת, הגורמת לסגירת המעגל החשמלי, אסורה לחזו"א מדאו'. וכ"ה לגבי הורדת השפופרת הגורמת לפתיחת מעגל חשמלי דהוי ספק איסור דאו'].

אלא שכפי שאמרנו, כיון שאין מציאות של שקט מוחלט, הרי שיש לדון את הרמת השפופרת כהזרמת זרם חשמלי מיידית, ולא רק כיצירת מתח.

ענף 6: המשך האיסורים שבהרמת השפופרת והורדתה.

בס"ד יש לבחון את האיסורים הכרוכים בהרמת השפופרת מעריסתה והורדתה חזרה מכמה צדדים:

לגבי הרמת השפופרת יש לבחון זאת מצד הפסקת הצלצול (ולא ברור שכן המציאות בכל המכשירים) ומצד יצירת האפשרות לדיבור. מצד הפסקת הצלצול לחזו"א לכאו' יש לדון דהוי סותר, ולבי"צ לכאו' אין בזה איסור. ומצד תחילת האפשרות לדיבור לחזו"א יש לדון דהוי בונה ולבי"צ הוי מוליד מדרבנן. ור' ע"כ לקמן בסמוך. ויש להעיר שישנם מכשירי אינטרקום שלא הרמת השפופרת מעריסתה גורמת לתוצאות הנ"ל, אלא הרמת השפופרת אינה פועלת דבר, ורק לחיצה על כפתור שבצד השפופרת עצמה פועלת פעולות אלה.

ובאשר להורדת השפופרת חזרה לעריסתה, הרי שבאותם מכשירי האינטרקום שפעולה זו יוצרת את האפשרות לצלצול מבחוץ לתוך הבית, הרי שלחזו"א יש לדון בזה מצד איסור בונה (מצד סגירת מעגל חשמלי, יצירת מתח והעמדת המכשיר על תכונתו, או סגירת מעגל חשמלי שפתוח במקום אחר). ולבי"צ יש לדון בזה מצד מוליד, אם כי יתכן שאין פה סגירת מעגל ממשית וממילא יש לדון מצד מוליד גבי יצירת מתח (ובפרט שיתכן שאין סגירת מעגל חשמלי שלם בגלל שהוא פתוח במקום אחר, והיינו משום שבכניסה לבנין עדיין אין לוחצים על כפתור הצלצול, והורדת השפופרת רק מאפשרת להם לצלצל מבחוץ). ומצד הדיבור יש לדון גבי הפסקת האפשרות לדבר, דלחזו"א יש בזה איסור סותר (ושוב, יתכן דהוי רק הפסקת האפשרות לדבר), ולבי"צ לכאו' אין בזה איסור.

בענין הפסקת הצלצול בשל הרמת השפופרת, או שבהורדתה חזרה לעריסתה מאפשרים שוב לקבל צלצול. הסתפקנו מצד המציאות אי למשל בהורדת השפופרת אנו סוגרים ממש מעגל חשמלי, והצלצול שיבוא אח"כ זו סגירת מעגל נוסף. או שהורדת השפופרת סוגרת מעגל חשמלי במקום אחד, כאשר במקום אחר הוא עדיין פתוח, ורק הצלצול יסגור אותו גם במקום השני (ואז זו מחלו' הגרשז"א זצ"ל ובעל מאורות נתן, אי לחזו"א הסגירה הראשונה אסורה גם היא משום בונה. וכמו שכתבנו בכמה דוכתי). ועוד הסתפקנו, גבי אפשרות שלישית, והיא האם הורדת השפופרת הינה רק יצירת מתח ואיננה סגירת מעגל כלל, והצלצול שיבוא אח"כ הוא יוצר את הזרם הממשי (ובזה נחלקו הגרל"י הלפרין ובעל השש"כ, אי יצירת מתח והעמדת המערכת על תכונתה הינה איסור. ראה במעש"ח ח"א סס"י ט'). אלא שהר"ר צבי מרכוס נר"ו, מהנדס בכיר בממט"ל, אמר לנו, שאף אם ישנם מכשירי אינטרקום שהורדת השפופרת מפסיקה את הצלצול, מ"מ הורדת השפופרת אינה סוגרת שום מעגל הקשור לצלצול. וכן הרמתה אינה פותחת שום מעגל הקשור לצלצול. אלא הצלצול מנוטרל או מתאפשר בדרך אחרת (והסביר לי כיצד. ואכ"מ). ולכן יש להתייחס בכל המציאות של הרמת השפופרת והורדתה רק מצד האפשרות לדבר, ובכך יש לדון רק מצד סגירת או פתיחת מעגל חשמלי רגיל. עכ"ד.

ובאמת שתחילה חשבנו שיש בני"ד צד להקל משום שכשאנשים שומעים את הצלצול במערכת האינטרקום הקורא להם להרים השפופרת והם אכן מרימים אותה, הרי שאינם חושבים באותו רגע שהינם סוגרים מעגל חשמלי בשל הרמתה, וכמו שניתן לומר על אדם השומע שהטלפון מצלצל בביתו והוא מרים את השפופרת, ועי"כ הוא סוגר מעגל חשמלי הגורם לאפשרות לדבר (ואולי בטלפון גם פותח מעגל חשמלי המפסיק את הצלצול). הרי שכשעושים פעולה זו לא חושבים ולא מתכוונים לפעולות הנ"ל. ואמרו לי שבאמת כולם יודעים שהרמת שפופרת האינטרקום והורדתה סוגרים ופותחים מעגלים חשמליים, ואם ישאלו את האדם המרים את שפופרת האינטרקום אם הוא יודע שבשל הפעולה שהינו עושה הוא סוגר מעגל חשמלי, אכן הוא יודה בכך. אלא שמסופקני אי יש לחייבו בשל כך כעושה מעשה בידים, דשמא מזיד הוא גבי הרמת השפופרת אך שוגג הוא גבי התוצאות הנ"ל. ואמר לי חכ"א שאם אבן הבוחן הינה אם הוא יודע את כל התוצאות הטכניות של פעולותיו (פתיחת וסגירת המעגלים), הרי שאז יש לפטור מדין שוגג גם את מי שמדליק מכשיר חשמלי כמאוורר וכדו', דהא אינו חושב ומדקדק על תוצאות פעולת לחיצת כפתור המאוורר. וזה ודאי לא יתכן. אלא באמת יש להסתכל אם האדם עושה הפעולה יודע את כלל התוצאה, וכבר בזה הריהו חייב. ולפי"ז בני"ד יש לחייבו כעושה מעשה ויודע הוא את התוצאה גם גבי סגירת המעגל החשמלי המאפשר את הדיבור (ואולי יש מיקרים שגם לגבי הפסקת צלצול פעמון האינטרקום). עכ"ד. ונראה שאכן נכונים דבריו.

ועוד נראה שאין להקל בני"ד מצד דהוי רק פס"ר ולא מעשה בידים, משום שהמכשיר מתוכנן כך שהרמת השפופרת תפסיק הצלצול ותסגור המעגל החשמלי של הדיבור. וכמו שכבר כתבנו בס"ד עיקרון זה בקדוש"ה (ח"א הערה ט' ענף 6, הערה י' ענף 5, הערה ט"ז ענף 2, הערה כ"ז ענפים 3,5, הערה כ"ט ענף 3 והערה ל"ז ענפים 1,13) עפי"ד הגרש"ז אוירבך זצ"ל בשש"כ (פרק י' הערה מ"ה, פל"א הערה א', פ"מ הערה כ"ז) וכן במנח"ש (ח"א מהדו"ק עמ' ע"ו), ד"מסתבר" לגרשז"א זצ"ל (ויש מקומות שכתב בלשון "אפשר") שמיקרים כאלה לא חשיב כפס"ר אלא כמעשה בידים, כיון שבאופן קבוע ומתוכנן נעשית התוצאה כך, ושרק זו הדרך להשגת התוצאה (וכדלקמן גם בענף 9). וע"ע בצי"א (חלק כ"א סי' י"ג סקכ"א). וא"כ ה"ה לני"ד.

ועתה בס"ד לעצם הדיון:

מצד הרמת השפופרת, שגורם הדבר לאפשרות הדיבור בשפופרת, הרי שלחזו"א לכאו' הוי איסור בונה מדאו', אם כי ישנם צדדים רבים להקל בזה, וכגון דהוי בנין לשעה (ויש להקל בזה בפרט אם נאמר דהוי רק יצירת מתח, שנחלקו הפוס' אי גם בזה יש איסור. אמנם אם נקבל את דברי המומחים שבמציאות באופן רגיל אין שקט מוחלט, הרי שאף יצירת מתח זו כרוכה למעשה באופן מיידי ביצירת זרם, שהרי כל רחש קטן גורם ליצירת זרם במערכת). אלא שבאמת החזו"א לא רצה להקל מצד מה שזה רק בנין לשעה. ושמא יש להקל בזה לפי"ד הגרשז"א זצ"ל שאין בזה איסור דאו' דבונה משום שהוא רק לזמן של רגע כמימריה. אלא שבאמת יתכן שגם הגרשז"א יחמיר בני"ד, משום שאם אמרינן שתמיד יש רעשים שגורמים ליצירת זרם - בכל סוגי המיקרופונים, הרי שהבנין פה הוא לזמן ארוך ולא רק לכרגע כמימריה. וראה עוד בענפים הקודמים ובפרקים הקודמים עוד הרבה צדדים להקל, עכ"פ מדאו', גבי ני"ד. ומ"מ למעשה נראה שלחזו"א הוי איסור דאו', ולגרשז"א הוי ספק דאו' (גם בגלל דהוי בנין לשעה).

גם מהטעם דמוליד, יש להקל בני"ד משום דהוי מוליד לשעה (אם נסגר מעגל חשמלי המאפשר הדיבור ע"י הרמת השפופרת), וכבר דננו בס"ד ע"כ בקדוש"ה (ח"א הערה ט' ענף 3, והערה ט"ז ענף 5). וא"כ זה צד חשוב להקל אף באיסור דרבנן דמוליד (אם כי נראה שרוה"פ החמירו ולא קיבלו טעם זה).

לפני שהתברר לנו שהרמת או הורדת השפופרת איננה קשורה להפסקת או יצירת האפשרות לצלצול (כנ"ל בענף זה), דננו גבי הרמת השפופרת לצורך דיבור, שגורם הדבר להפסקת הצלצול שמצלצלים מהכניסה לבית. וכתבנו שאמנם עפי"ר העומד בכניסה לבית מצלצל צלצול קצר ומחכה שיפתחו לו (שלא כבטלפון שהצלצול מצלצל עד שעונים). אך לעיתים הוא רואה שאין עונים לו ואז מצלצל שוב, או שמצלצל צלצול ארוך, ואז עונים לו. ובמקרה זה יתכן שהרמת השפופרת מפסיקה את הצלצול (כך חשבנו, וע"כ דננו). מצד בונה וסותר נלע"ד שבמקרה זה יש להקל כיון שסו"ס הבנין השני (שיהיה לאחר הסתירה) אינו עדיף מהבנין הראשון (עפ"י התוס' בשבת דצ"ד,א' ד"ה "ר"ש"), ולכן אין הסתירה פה אסורה מדאו'. וכן משום דהוי סתירה של בנין לשעה (והיינו שדרכו לבנות ולסתור, וכן בני"ד הדרך להרים את השפופרת ולהניחה כמה פעמים ביום. וכן משום שא"צ גבורה ואומנות לסתירה, ואכן בני"ד הדבר מתבצע בקלות), ולכן אין הבנין בני"ד מדאו', וממילא גם לא הסתירה. וזאת עפי"ד כמה אחרו' דס"ל שהבבלי חולק על הירו' בזה, ומיקל (כגון במנח"ש ח"א עמ' פ"ה. עיי"ש שלהרבה מגדולי האחרו' בנין לשעה לא חשיב בנין כלל), וכמבואר כ"ז בקדוש"ה (ח"א הערה ט"ז ענף 6, בטעם השני והשלישי). ומ"מ צ"ע אי בני"ד יש להקל מטעם שאינו סותר ע"מ לבנות. דמצד א' כשהוא מרים את השפופרת נוח לו בכך שמפסיק הצלצול שמצלצלים מחוץ לבנין. וממילא אין כוונתו לסתור את מעגל הצלצול על מנת לבנות, והיינו כדי שיוכלו לצלצל מאוחר יותר (אמנם אפשר לדחות זאת ולומר שעל עצם הסתירה הוא חייב משום דהוי מתקן, שנוח לו בכך, וכעין מש"כ הבה"ל סס"י ש"מ ד"ה "ולא נתכוין"). אך מאידך כבר כתבנו לקמן (בפרק ה') בשם הגריש"א שליט"א שבאמת לא חשיב כסותר ע"מ לבנות, דמה שיחבר החשמל אח"כ זו פעולה חדשה, ומה שפותח עכשיו המעגל החשמלי זה דרך קלקול. ומ"מ מצד שני אולי יש לאסור משום שגורם הדבר ליצירת אפשרות צלצול חדשה (אם אכן במציאות זה כך), ואז הוי סותר ע"מ לבנות. ומ"מ נראה שאינו מתכוון לכך. ועוד נראה שיש להקל בני"ד מטעם דהוי סותר בנין ארעי, שהרי יש קפיץ בכפתור של הצלצול שדוחק אותו במגמה של הפסקת הצלצול. וראה לעיל (בסוף ענף 3) שדננו שהפסקת הצלצול לחזו"א לכאו' הוי חשש דאו', ולגרשז"א זה ודאי אינו דאו' (בפרט משום דהוי כבנין של כלונסאות שצריך כל הזמן להחזיקו). ובני"ד לא שייך להקל גבי מה שהקלנו שם מצד שהפסקת הצלצול נעשית ע"י הרפית היד מהכפתור ולכן י"א דחשיב כשוא"ת. אלא בני"ד הוי מעשה ע"י הרמת השפופרת. ומ"מ יש להקל בני"ד למ"ד שהמשכת הצלצול גורמת שכל רגע מתחדש מעגל חדש, וממילא הפסקת הצלצול אינה אלא מניעת חידוש הצלצול הבא, ולכן למ"ד זה אין בכך שום איסור.

ועוד יש לדון גבי הפסקת הצלצול (אם וכאשר זה קורה במציאות) מצד מוליד דהבי"צ, הרי שגם אם במציאות זו פתיחת מעגל חשמלי ממשי וגמור לא ברור שיש בזה איסור, דהא אין מלאכה הפוכה למוליד (וכמו שכתב הגר"י אריאל בתשובתו בקדוש"ה ח"א נספח א' סוף תשו' א', גבי כיבוי נורה חשמלית, וכן כתבנו בקדוש"ה ח"א בכמה דוכתי, ולקמן בפ"ה ענף 8. ואכמ"ל). וכ"מ מהערות הגרשז"א זצ"ל בשש"כ (ח"ג, בהוספות לפכ"ח הערה ס"ח, מדלא הזכיר שגם למ"ד מוליד אסור הדבר).

וא"כ למסקנה נמצאנו למדים בס"ד גבי האיסורים שבהרמת השפופרת:

מצד מה שעי"כ מתאפשר הדיבור:

מצד בונה: לחזו"א הוי איסור דאו' בשל יצירת זרם, ולגרשז"א אף מצד בונה הוי ספק דאו'.

מצד מוליד דהבי"צ הוי איסור דרבנן, וספק אי ניתן להקל יותר מכך.

מצד מה שעי"כ מופסק הצלצול (אם כך קורה במציאות):

מצד בונה: לחזו"א הוי איסור דאו', לגרשז"א אין בזה איסור דאו'.

מצד מוליד: שרי.

ולמ"ד שהמשכת הצלצול גורמת שכל רגע מתחדש הזרם מחדש, והמעגל נסגר ונפתח בכל רגע, הרי שבהפסקת הצלצול אין איסור, דהא אינו אלא מונע את יצירת הצלצול הבא.

ענף 7: האיסור בהורדת השפופרת חזרה לעריסתה:

ע"י פעולה זו הריהו מפסיק את אפשרות הדיבור, ומאידך מאפשר הוא (עכ"פ במכשירים מסוימים, כפי שחשבנו בתחילה) שיצלצלו אליו.

מצד הפסקת הדיבור (והיינו ניתוק מעגל חשמלי):

מצד בונה: לחזו"א נראה דהוי איסור סותר מדאו' (עפ"י חזו"א או"ח סי' ל"ח סק"ב). אמנם נראה שגם בני"ד לכאו' ישנם כמה צדדים להקל: צד א', משום דחשיב כסותר שלא על מנת לבנות (ראה למשל רמב"ם פ"י משבת הט"ו), והיינו שמה שהוא מוריד את השפופרת אינו ע"מ שיוכל אח"כ לדבר שוב, דהא יוכל לדבר אח"כ גם אם כעת לא יוריד כלל את השפופרת. ועוד צד להקל, משום שהבנין השני לא עדיף מהבנין הראשון, וממילא אין בזה סותר מדאו' (עפ"י תוס' שבת דצ"ד,א' ד"ה "ר"ש"), דהרי הבנין שיהיה בפעם הבאה שידבר בשפופרת לא יהיה טוב מהבנין שהוא סותר עכשיו. ועוד צד להקל, משום דהוי סתירת בנין העשוי לשעה, שהרי דרכו לבנות ולסתור (כל זה עפ"י קדוש"ה ח"א הערה ט"ז ענף 6 בשלושת הטעמים הראשונים). וא"כ ישנם כמה וכמה צדדים להקל מדאו' מצד בונה וסותר, אלא שנראה שהחזו"א לא קיבל טענות אלה, ובכ"ז ס"ל דהוי דאו' (עיין בחזו"א או"ח סי' נ' סק"ט).

מצד מוליד: נראה שאין בזה איסור ברור, דהא אין מלאכה הפוכה למוליד.

ובכל זה אנו דנים בהנחה שהדיבור רק מגביר זרם, אך יש כל הזמן זרם במערכת (משום שחלק מהמיקרופונים פועלים באופן שתמיד יש זרם והדיבור רק מגבירו. ואף שיש מיקרופונים שבהם יש רק מתח, ואילו הדיבור הוא העושה את הזרם, מ"מ כבר כתבנו לעיל עפי"ד מומחים שמצד המציאות גם בהם יש זרם תמיד בשל רעשים חיצוניים קבועים).

ומצד מה שבשל הורדת השפופרת מתאפשר הצלצול מבחוץ (אם במציאות זה כך). מצד בונה: נראה שאם הוי סגירת מעגל חשמלי רגיל (ולא רק יצירת מתח או סגירת מעגל שפתוח במקום אחר), הרי שלחזו"א הוי בונה מדאו' (ולמרות שלכאו' ניתן להקל מהא דהוי בנין לשעה, נראה שהחזו"א לא ס"ל להקל מצד זה, וכנ"ל).

ומצד מוליד: נראה דהוי מוליד מדרבנן (ואף דהוי מוליד לשעה, שנחלקו הפוס' אי אסור הדבר, נראה שרוה"פ מחמירים בהא).

וא"כ למסקנה הורדת השפופרת כרוכה לחזו"א באיסור דאו' דבונה, אף שנראה שישנם כמה צדדים להקל בזה מדאו'. ומצד מוליד נראה שאין איסור כלל. ואם מדובר במכשיר אינטרקום שהורדת השפופרת מאפשרת את הצלצול מהכניסה לבנין, הרי שלחזו"א כרוך הדבר באיסור דאו' דסותר (אף שגם בזה נראה שיש צד להקל), ומצד מוליד הוי מוליד מדרבנן.

ואי בשל השימוש בטלפון והפעלת הזרם יש איסור מתקן מנא או מכב"פ, ראה במשמ"ל (ח"א עמ' רצ"ז), במנח"ש (ח"א מהדו"ק עמ' ס"ט, ע"ב-ע"ד. וח"ב מהדו"ק עמ' ס"ה ומהדו"ב עמ' ס"ז), עטש"ל (ח"ג עמ' ט"ו), ושו"ת מעש"ח (ח"ג עמ' ר"ג סק"ב).

ועוד בענין איסור הורדת שפופרת (אך של טלפון) ראה במנוח"א (ח"א פכ"ד ס"ט), יבי"א (ח"א סי' כ' סק"י), עטש"ל (ח"ג עמ' י"ג וכ"ג), משמ"ל (ח"א עמ' רצ"ו-רצ"ז, וסי' מ"ד ומ"ח ועמ' שמ"ט. וח"ב עמ' ר"ו), ילקו"י (שבת כרך ד' עמ' ר"ו), ובא"מ (ח"ו קוא"ל סי' נ"ב).

ענף 8: האיסורים שבפתיחת דלת הכניסה על ידי לחצן שבבית:

כפי שכתבנו לעיל (בענף 1) פתיחת הדלת הראשית של הבנין נעשית ע"י לחיצה בלחצן שבבית. הלחיצה גורמת הן לפתיחת הדלת והן לזמזום המסמן לאדם שבחוץ שביכולתו להכנס פנימה. ואע"פ שאלו שתי תוצאות לכאו' שונות, באמת הן נעשות בפעולה אחת, והיינו שפתיחת הדלת ע"י האלקטרומגנט גורמת לזמזום (כדלקמן בסמוך).

לאחר שהאדם שבתוך הבית זיהה את העומד בחוץ הרוצה להכנס, לוחץ הוא על לחצן שבבית, ועי"כ נסגר מעגל חשמלי ונוצר שדה מגנטי המפעיל אלקטרומגנט. האלקטרומגנט מושך לשונית בדלת ואז הדלת ניתנת לפתיחה מבחוץ, כשבמקביל הפעלת האלקטרומגנט גורמת לזמזום, כך שבאמת יש להתייחס לשתי תוצאות אלה כפעולה חשמלית אחת.

האיסור שבתחילת הלחיצה:

מצד בונה: כפי שכתבנו בס"ד בהלכות שבגוף הספר (בסעיף מ"ה) הרי שפעולה חשמלית הנעשית ע"י אלקטרומגנט דינה כמעשה בידים ממש (ולא גרמא, פס"ר, שינוי וכדו'), וא"כ לכאו' בני"ד נעשה איסור בונה מדאו'. אמנם נראה בס"ד שישנם כמה צדדים להקל בני"ד: ראשית הוי בנין ארעי, משום שדרך בני אדם לבנותו ולסותרו כל הזמן. ובפרט שא"צ גבורה ואומנות לסתירה (וכמש"כ בקדוש"ה ח"א הערה ט"ז ענף 6 בטעם השלישי). ועוד דהוי בנין לשעה. ואע"ג שביכולת הבנין הזה להתקיים זמן רב אם ימשיך ללחוץ על הלחצן, מ"מ ה"ז כבנין של כלונסאות שצריך להחזיקו כל הזמן ע"מ שימשיך להתקיים, ולד' הגרשז"א זצ"ל ודאי שאין בנינו אסור מדאו'. ועוד, שבני"ד ודאי לא ניח"ל בקיום בנין זה לאורך זמן, דאינו רוצה שהלשונית תשאר משוכה פנימה למשך זמן ארוך, דא"כ יוכל כל אדם זר להכנס לבנין, ודוקא למניעת דבר זה התקינו את מכשיר האינטרקום. אך מאידך יתכן שדוקא לחיצה לשחרור הלשונית לזמן קצר היא מטרתו של הלוחץ על הלחצן שבבית, וא"כ אין לראות זאת כבנין לשעה, כי דוקא הבנין לזמן קצר הוא הבנין הרצוי בני"ד.

ולמעשה נראה שמצד בונה יש לצדד שפעולת הלחיצה הראשונה לדעת החזו"א הוי איסור דאו' (אך לא ברור שלדעתו זה איסור גמור מדאו', שלמרות שהוא דחה חלק מהצדדים להקל, מ"מ לא ברור שידחה את כולם), ולדעת הגרשז"א נראה שאף מצד איסור בונה דהחזו"א אין בזה כלל איסור מדאו', וכנ"ל (בסוף ענף 2).

כמו כן נראה שיש להשוות גם מצד מוליד את ני"ד לצלצול הפעמון האמור לעיל (בענף 2). עיי"ש שהבאנו בס"ד כמה צדדים להקל מצד מוליד שאפי' איסור דרבנן אין בזה, אך מ"מ לדעת הרבה אחרו' יש לצדד דהוי איסור דרבנן. עד כאן הדיון מצד הלחיצה הראשונה.

ומצד המשך הלחיצה, כבר הבאנו לעיל (בענף 3) את מחלו' הפוס' אי יש לדון מציאות זו שכל רגע ורגע חשיב כפעולה חדשה, או דאינו נחשב אלא רק כהמשכת המצב הקיים. עיי"ש שהסקנו שלמ"ד הראשון מצד בונה יש ספק אי הוי איסור מדאו', וכן יש לצדד דאסור מדרבנן מצד מוליד. ומ"מ בזה עושה איסור כל רגע ורגע שממשיך ללחוץ על כפתור הלחיצה. ואילו למ"ד השני (שהוא רק המשכת המצב הקיים) ספק אי יש בזה איסור כלשהו, וודאי שאין בזה איסור דאו'. ואף מצד מוליד אין איסור גמור אלא רק ספק איסור דרבנן (ובאמת שהדעת נוטה שאין בזה איסור כלל, לא מצד מוליד ולא מצד בונה).

ומצד הרפיית הכפתור ושחרור הלשונית (המונעת שוב את הכניסה לבית) הרי שלמ"ד שבהמשכת הלחיצה חשיבא כל רגע כעושה פעולה חדשה, הרי שההרפיה אינה כרוכה בשום איסור, שהריהי רק מניעת פעולה חדשה. ולמ"ד שהמשכת הלחיצה נחשבת רק כהמשכת המצב הקיים, הרי שההרפיה מצד בונה אסורה לפחות כסתירה מדרבנן, ואילו מצד מוליד, מתקן מנא ומכב"פ נראה שאין איסור. וכל זה כנ"ל (בענף 3).

עוד יש לאסור בכל זה מצד איסור השמעת קול בשבת בשל הזמזום, שהרי בעת הלחיצה מתכוון הוא גם להשמעת הקול וניח"ל בזה. ונראה שיש בזה איסור דרבנן של השמעת קול בשבת ע"י כלי המיוחד לכך, שאע"ג שאין זה דרך שיר ומנגינה אלא קול חד-גוני, מ"מ כיון שהוא כלי המיוחד לכך אף הרי"ף יודה לאסור (וכמש"כ הבה"ל סי' של"ח ס"א ד"ה "הואיל"). ואע"ג שיש שהקלו אף בכלי המיוחד לכך כשאינו דרך שיר (שכ"כ כלכלת השבת בדעת הרי"ף), מ"מ נראה שרוה"פ ס"ל להחמיר בזה [וכמש"כ הבה"ל (שם). וכן מבואר בדברי הרמ"א (שם בסי' של"ח)]. ובפרט שללבוש אסור הדבר בכלי המיוחד לכך משום שמא יתקן [וכמש"כ בשעה"צ (סי' של"ח סק"ו). וע"ע במנח"ש (ח"א עמ' ס"ז) ובמשמ"ל (ח"א עמ' רצ"ה)].

עוד נראה שיש לאסור בני"ד משום אוושא מילתא וזילותא דשבתא. וכן משום עובדין דחול, מוקצה (בלחיצת הכפתור), ופירצה בחומת השבת. ועפי"ד הפוס' לעיל (בפ"ב ענף 3), נראה שיש שיאסרו גם מצד מתקן מנא וכן מצד מכה בפטיש. ועוד נראה שיתכן שיהיו מכשירים (עכ"פ מכשירים ישנים) שיש בהם איסורי עשיית ניצוצות, מבעיר, הגברת והחלשת הזרם (עקב הדיבור) ושינוי עוצמת הקול ברמקול ע"י ווסת (רגולטור). וכמבואר כ"ז בפרקנו (בענף 2), ולעיל (פ"ב ענף 3).

ועוד יש להוסיף, שאם ישנה מנורה הנדלקת עקב הלחיצה על הלחצן בבית (כגון לסמן לחרש שניתן לפתוח הדלת) הרי שלד' רוה"פ כרוך בזה איסור מבעיר (דמסתמא לא ישתמשו בלד אלא בנורת להט). וי"א דאסור משום מבשל [ר' חזו"א (סי' נ' סק"ט) בד' הרמב"ם (פ"ט ה"ו). שעה"צ (סי' שי"ח סק"א) ובשו"ת מנחי"צ (ח"ג סי' ל"ח סק"א, שכתב כן אף גבי דיבור במיקרופון)].

מסקנה: בס"ד נמצאנו למדים שכלל כל האיסורים הכרוכים בפתיחת הדלת ע"י לחצן מהבית הינם:

למ"ד שסגירת מעגל חשמלי אסורה משום בונה: תחילת הלחיצה לחזו"א הוי איסור אחד מדאו', ולד' הגרשז"א זצ"ל אף אם יש בזה איסור מ"מ ודאי אינו מדאו'. ולגבי המשך הלחיצה תלוי הדבר: למ"ד דחשיב כל רגע ורגע כעושה פעולה חדשה הרי שכל רגע עושה פעולה שאיסורה ספק מדאו', ולמ"ד דחשיב כהמשכת המצב הקיים ספק אי יש בזה איסור כלל, וודאי שאינו מדאו'. ובאמת הדעת נוטה שלמ"ד זה אין בזה איסור כלל. ולגבי שלב ההרפיה הרי שלמ"ד שכל רגע חשיב כפעולה חדשה הרי שאין בזה איסור. ולמ"ד דהוי המשכת מצב ה"ז אסור לפחות מדרבנן מדין סותר. וע"ע לקמן בסמוך גבי שאר האיסורים.

ולמ"ד שסגירת מעגל חשמלי אסורה משום מוליד, הרי שלגבי תחילת הלחיצה יש לצדד דהוי איסור דרבנן. ולגבי המשך הלחיצה תלוי הדבר: למ"ד שהמשך הלחיצה חשיב כל רגע כעושה פעולה חדשה, נראה שכל רגע עושה פעולה שיש לצדד שאיסורה מדרבנן. ולמ"ד שהמשך הלחיצה חשיב כהמשכת המצב הקיים, הרי שיש בזה ספק איסור דרבנן, והדעת נוטה שבאמת אין בזה שום איסור [וכעין זאת מצאנו בס"ד בשו"ת מעש"ח (ח"א עמ' קט"ו ד"ה "ונראה"), וטעמו דאינו ניכר שעושה מעשה הולדה. עיי"ש]. ולגבי שלב ההרפיה נראה שאין בזה איסור.

אמנם הן למ"ד זה והן למ"ד זה ישנם עוד איסורים הכרוכים בהשמעת הזמזום בכניסה, ולכן התחלת הלחיצה כרוכה בהרבה איסורי דרבנן (כהשמעת קול, אוושא מילתא וזילותא דשבתא, עובדין דחול, פירצה בחומת השבת, י"א איסור מוקצה, וי"א גם מתקן מנא או אף מכב"פ מדאו'. ובחלק מהמכשירים כרוך הדבר גם באיסורי מבעיר, הגברת והחלשת הזרם, ניצוצות ועוד, כדלעיל בסמוך). ואילו המשך הלחיצה כרוך למ"ד אחד (דס"ל שהמשך הלחיצה חשיב שעושה כל רגע פעולה חדשה) בהרבה מאיסורי דרבנן הנ"ל כל רגע ורגע (ומ"מ מסתבר שאינו עובר על איסור מכב"פ ואולי גם לא על איסור מתקן מנא. והגר"א נבנצל שליט"א העיר: אם זו פעולה חדשה אמאי לא? עכ"ל). ולמ"ד האחר (דס"ל שהמשך הלחיצה חשיב כהמשכת המצב הקיים) בס"ד נלע"ד שאולי כרוך הדבר פעם אחת (ולא כל רגע ורגע) בהרבה איסורי דרבנן (כך בס"ד נלע"ד, שהרי סו"ס הוא ממשיך להשמיע קול כל רגע ורגע, וא"א לומר שאינו עושה שום איסור בהמשכת הצלצול. למשל מצד מוקצה, הרי ממשיך לדחוק כל רגע את הלחצן החשמלי שהינו מוקצה. אמנם הגר"א נבנצל שליט"א העיר: אינו מטלטלו. עכ"ל. ואכן דננו ע"כ לקמן במיל' בפ"ז ענף 3 אי יש איסור מוקצה בסיבוב כפתור או בלחיצה על לחצן. עיי"ש. ונראה שבשל המשכת הצלצול יש איסור גם מצד השמעת קול וכו'. ולא חשיב שהוא רק מונע מהקפיץ להחזיר את הלחצן למקומו). ומ"מ גבי שלב ההרפיה נלע"ד שאין בזה איסור כלל לשני המ"ד הנ"ל, שהריהו רק מפסיק לעשות האיסורים הנ"ל, מלבד מציאות של מבעיר, שבהרפיה הריהו מכבה.

יש להעיר שלא ראינו חילוק בין מצב של לחיצה על הלחצן בבית (לצורך פתיחת הדלת למטה), כשלוחץ טרם שהוריד את שפופרת הטלפון לעריסתה, לבין אם לוחץ על הלחצן הנ"ל רק לאחר הורדת השפופרת לעריסתה.

עד כאן עסקנו בס"ד בבירור האיסורים הכרוכים בשלושת שלבי הפעלת האינטרקום: 1) הצלצול מהחוץ אל פנים הבית ע"מ ליצור קשר עם בני הבית שיפתחו לו. 2) הדיבור עם בני הבית, הכרוך בהרמת השפופרת, הדיבור, והורדתה. 3) פתיחת דלת הכניסה ע"י לחצן מהבית, כשכרוך הדבר גם בזמזום בכניסה לסימן לרוצה להכנס שיכול הוא להכנס, וההרפיה מהלחצן.

ומעתה בס"ד נדון בענפים הבאים על כמה מיקרים פרטיים יותר של שימושי האינטרקום.

ענף 9: שפופרת אינטרקום שנפלה בשבת מעריסתה - דיבור ועשיית רעש בסביבתה.

שפופרת אינטרקום שנפלה ממקומה, הן בשבת או לפני שבת (ואם לפני שבת אזי ודאי היו צריכים לכתחילה להחזירה למקומה כדי להמנע מהבעיה דלקמן), הרי שכל דיבור וכל רעש הנעשה בדירה מועבר דרך המיקרופון שבשפופרת אל הרמקול בכניסה לבנין או לחצר הבית, והריהו כאיסור הדיבור ברמקול בשבת הכרוך באיסורים הרבים הנזכרים לעיל בפרק ב'. אמנם בני"ד ישנם כמה צדדים להקל ולהחמיר. הגר"א נבנצל שליט"א העיר: אולי דמי לנועל את הבית כהרגלו ויודע שצבי בתוכו, דלהרשב"א בשם הירוש' שרי ולהר"ן אסור. עכ"ל. ואנו הוספנו שהצדדים להקל, כיון שבדיבוריו ובתנועותיו אינו מתכוין כלל להפעיל את מערכת הרמקול אלא כוונתו להתנהג באופן רגיל. ומ"מ נראה שבני"ד לא חשיב כמתעסק, כיון שהוא יודע שהשפופרת נפלה מהעריסה. ורק אם שכח מכך וממשיך להתנהג כהרגלו הוי מתעסק (ור' בקדוש"ה ח"א הערה י' ענף 2, ולעיל פ"ג ענף 3, אי מתעסק בשבת חשיב עבירה). אך בכ"ז נראה שאין ני"ד חשיב כאינו מתכוון, דהא בהכרח התוצאה של האיסור תצא לפועל, ומודה ר"ש בפס"ר דחייב. ומ"מ נראה לומר שהתוצאה אינה מעשה בידים אלא רק פס"ר, כיון שהמלאכה היא תוצאה עקיפה של פעולת האדם.

אמנם יש להסתפק בזה כיון שמצד א' יתכן דהוי כמעשה כי המכשיר מתוכנן לפעול כך [כמו שהחמירו מטעם זה הגרשז"א זצ"ל בשש"כ (פ"י הערה מ"ה, פל"א הערה א' ופ"מ הערה כ"ז. עיי"ש שלעיתים כתב בלשון "אפשר" ולעיתים בלשון "מסתבר" דחשיב כמעשה בידים). ובעל הצי"א (גבי גרמא, בכרך כ"א סי' י"ג סקכ"א). הב"ד בקדוש"ה (ח"א בכמה דוכתי, ולעיל (באמצע ענף 6)]. וזו הרגילות להשמיע בו קולות. מאידך נראה דחשיב כאין דרכו בכך, כי אין דרך להפעילו ע"י תנועות בסביבתו אלא רק מדברים ממש מולו. ואם אכן זה פס"ר ספק אם זה פס"ר באיסור דרבנן, כי אמנם לבי"צ הוי מוליד, אך לחזו"א לכאו' הוי בונה מדאו'. אמנם ר' בשש"כ (ח"ג במילואים לפל"ד הערה ק"ח) שכיון שהשינויים הינם פחות אפי' מרגע כמימריה אין בזה בונה וסותר לחזו"א - כך בהבנת הגרשז"א זצ"ל. ואף אם השינויים אינם דוקא בשיעור של כרגע כמימריה, וכגון שגורר שלחן, מ"מ ברור שזה בנין שנסתר בו ביום ואינו של קיימא. ור' ע"כ לקמן (בפ"ה סוף ענף 3, פ"ז ענף 3, ועוד). וגם לדעת הגריש"א שליט"א אליבא דהחזו"א ספק אי הוי דאו' (כדלקמן בסמוך).

וא"כ יש לצדד דהוי פס"ר בכמה איסורי דרבנן [ובאמת מצינו כמה דעות בפוס' גבי הא. די"א דפס"ר דלא ניח"ל באיסור דרבנן אחד שרי (שכ"כ הבאר יצחק סי' ט"ו ענף ה', ובמיל' שם. וכ"כ עוד פוס'). ואילו המ"ב (בסי' שט"ז סקט"ו, ובעוד מקומות) ועוד פוס' כתבו דשרי בפס"ר דלא ניח"ל רק בתרי דרבנן). אמנם מהמ"ב בכמה מקומות משמע דמ"מ שרי אף בדרבנן אחד אם הוא מקום מצוה או צורך. והחזו"א (סי' נ' סק"ה) כ' שאמנם האחרו' לא מחמירים כשהוא בתרי דרבנן, אך עיקר ההיתר דתרי דרבנן אינו מוכרע ואין לו מקור בגמ' (ועוד בענין ד' החזו"א אי למעשה היקל אף בחד דרבנן, ר' ביבי"א ח"ז סי' מ' סק"ז). וע"ע בהא בשו"ע (רס"י שי"ד), ברמ"א (סי' שי"ד שם, סי' שט"ז ס"ג, סי' ש"מ ס"ג) ובנו"כ שם, בשלש"ל (סי' ש"כ סקכ"ח-ב'), בקדוש"ה (ח"א הערה ט"ז סוף ענף 4), ולקמן (בפ"ט סוף ענף 11)]. ואם נאמר להם לא לדבר ולא ללכת בבית בסמוך לשפופרת עד סוף השבת זה דבר בלתי אפשרי. והגר"א נבנצל שליט"א העיר: אם ישנם חדרים אחרים זה אפשרי. עכ"ל. אך נלע"ד שתלוי אם מדובר בדירה גדולה או קטנה. ומ"מ גם בדירה גדולה בודאי שיש בזה צער גדול, בפרט בגלל העובדה שעפי"ר שפופרת האינטרקום נמצאת במקום מרכזי בבית, כדי שישמעו את הצלצול. ובני"ד הוי לרעותא, כיון שרוב הפעולות הנעשות בבית נשמעות בשפופרת, ולכן הוי צער גדול (שמקילים בו יותר מחשאיב"ס. וראה למשל ביבי"א ח"ז סי' ל"ח גבי אמירה לגוי במקום צער. והנ"מ אולי לני"ד, אי שרי לומר לגוי להחזיר השפופרת לעריסתה). ועוי"ל שזה גם פס"ר דלא ניח"ל, דהא לא איכפ"ל אם הרמקול ישמיע קולו, ואדרבא זה לא ניח"ל שישמעו בחוץ את כל דיבוריו בתוך ביתו.

לאור זאת שאלנו את הגרי"ש אלישיב שליט"א בענין מכשיר אינטרקום המקשר בין הדירה לבין הכניסה לחדר המדרגות. הסברנו שהמכשיר בנוי באופן שאדם הבא מבחוץ ורוצה להכנס לחדר המדרגות לוחץ מחוץ לבנין על כפתור שמפעיל פעמון בתוך הדירה. אדם בדירה מרים שפופרת ושואל מי המבקש להכנס. האדם שבחוץ מזדהה ע"י דיבור במיקרופון, ואז האדם שבדירה לוחץ על כפתור חשמלי המאפשר את פתיחת הדלת הראשית. עקרונית ישנם שני סוגי מיקרופונים: יש מיקרופון שתמיד יש בו זרם (מיקרופון קבלי) כך שהדיבור בו רק מגביר הזרם וכששותק נחלש הזרם. ויש מיקרופון שאין בו זרם כלל (מיקרופון דינמי), ובו הדיבור מייצר זרם חדש, וכששותק נפסק הזרם (נוסף לכך יש שכתבו עוד איסורים הכרוכים במיקרופון, אך נראה שכולם איסורי דרבנן). שאלתנו לגבי מקרה שילד הפיל את השפופרת שבדירה ממקומה, כך שכל דיבור ורעש בבית נשמע ברמקול שבכניסה לבנין. היש לאסור על בני הבית לדבר בסביבת השפופרת, דבר שהינו קשה מאוד לביצוע. ויש להדגיש שאדם רגיל אינו יכול להבחין איזה סוג של מיקרופון מהסוגים הנ"ל נמצא בשפופרת שבביתו.

ופתח הגריש"א שליט"א שראשית יש לומר לאנשים שעליהם לכבות את מכשיר האינטרקום לפני שבת, כדי למנוע מצבים כאלה (ויש להעיר שבדר"כ אין במכשיר האינטרקום אפשרות זמינה לכיבוי ביתי. אמנם ניתן להרים את השפופרת ואולי עי"כ מנטרל את הצלצול לבית, אך עי"כ נכנס לבעיה הנידונה, שכל רעש ודיבור בבית ישמע ברמקול החיצוני. ואם כל תושבי הבנין שומרי שבת, מסתבר שניתן לפני שבת לנטרל את כל מערכת האינטרקום של כל הבנין - מ.ה.). ושאלנו, אם לא כיבוהו לפני שבת, היש מקום במקרה כזה להקל ולסמוך על דעת הבי"צ, שאף אם בדיבורו הוא מייצר זרם חדש הרי שזה כרוך רק באיסור דרבנן של מוליד. אך הגריש"א לא רצה להקל בזה, והסתכל על יצירת הזרם החדשה כאיסור בונה מדאו' (כדעת החזו"א). ושאלנו האין להקל בזה משום שזו שעת הדחק גדולה, וכגון ששפופרת האינטרקום נמצאת בחדר שבו גם אוכלים את סעודות השבת. וענה הגריש"א שיש לברר האם גם דיבור בלחש בחדר, ואף במקום רחוק מהשפופרת, יגרום ליצירת זרם.

ואכן בס"ד בררנו הדבר אצל כמה מהנדסים מומחים, ואמרנו לגריש"א שליט"א שלמעשה ע"י נפילת השפופרת כבר נסגר המעגל החשמלי, וע"י הדיבור סמוך לשפופרת רק מזרימים זרם במערכת (היינו לפני הדיבור יש מצב של מעגל מתכתי סגור שאין שום שדה מגנטי בסביבתו וממילא אין שם זרם חשמלי - מ.ה.). נראה לנו שמדין בונה הרי שמצד הרכבת הפרקים זה לזה כבר נעשה הבנין ע"י נפילת השפופרת, כי המעגל החשמלי כבר נסגר, אך מצד מה שכתב החזו"א שהמערכת הופכת ממות לחיים הרי שיש איסור בונה בדיבור סמוך לשפופרת. אמנם הוסיפו המהנדסים, שלמעשה כל רעש בחדר, כולל הליכה, אכילה עם סכו"ם, דיבור בלחש, הורדת מים בשירותים, נסיעת מכונית ברחוב, פעולת מנוע המקרר, ואפילו סתם תנועות שאדם עושה הגורמות לתנודות אויר בחדר, כל אלה יוצרות לפחות זרם קלוש, כך שלמעשה אין מציאות של שקט מוחלט (גם אם אדם העומד סמוך לרמקול בכניסה לבנין לא ישמע דבר), וממילא דיבור של בני הבית באופן רגיל סמוך לשפופרת רק מגביר זרם שכבר קיים, כך שבכל סוגי המיקרופונים יש זרם קלוש באופן קבוע.

ואמר הגריש"א, אך בשעה מאוחרת מאוד בלילה, כשאין רעש של מכוניות וכדומה ולא הולכים בבית, ואף המקרר לא יעבוד, הרי שאז יש שקט והדיבור כן יגרום ליצירת זרם מחדש. ואמרנו שלדברי המהנדסים אף זרימת אויר לחדר יוצרת זרם קלוש, וכדי שיהיה שקט מוחלט צריך ליצור מציאות מיוחדת, והיינו חדר אטום ללא חריצים כדי שלא תכנס רוח, והמבודד ע"י חומרים מיוחדים על מנת שלא יכנס רעש חיצוני (הדבר נקרא "תא הד"). אך באופן נורמלי תמיד יש תנודות ורעשים קלים בחדר כך שיש זרם קלוש במערכת האינטרקום (ואע"ג שההלכה מתחשבת תמיד רק עם מה שחושי האדם מסוגלים לקלוט, כלענין שינוי מראה באתרוג, איסור אכילת שרצים וכדו', וכדלקמן במיל' פ"ה ענף 3, פרק ז', ופ"ח ענף 7, ועוד מקומות. וכן לא מצינו שמי שהדליק חשמל הבא מתחנת הכח בשבת, שמתחייב על העברת האלקטרונים בחוטי החשמל משום הוצאה מרשות לרשות או הוצאתם מחוץ לתחום (והגר"א נבנצל שליט"א העיר: אם באמת יש כאן הוצאה למה לא יתחייב, הרי זה ניכר בחושים שנדלק כאן אור או כיו"ב, יש כאן שיעור חשוב. ואולי הם אגידי גבי' ולא נגמרה הוצאתם. עכ"ל. ונראה שגם אם נאמר שיש דין הוצאה מרל"ר בזרם חשמל, לכאו' יש להקל מצד מה שהזרם זורם בחוטים הנמצאים מעל י' טפחים, או מתחת לאדמה, וספק גדול אי במציאות שייך פה העברה מרל"ר). ולפי"ז לכאו' א"צ להתחשב בני"ד בזרם קלוש זה. ואף שבזרם החשמל אנו מסוגלים לראות את התוצאות, ובני"ד לכאו' אין התוצאות מורגשות ונשמעות ברמקול, אך התברר לי שלא רק הנוגע בחוט החשמלי שבו עובר זרם זעיר זה לא מרגיש את הזרם בחוש המישוש, אלא גם המדבר ומגביר זרם או המדבר במיקרופון שמייצר זרם חדש - גם שם זה לא מורגש בחוש המישוש, ובכל אופן שם ודאי אנו רואים זאת כהגברת או יצירת זרם חדש בשל התוצאות הנלוות, והיינו השמעת הקול ברמקול. ז"א שגם שם אנו אוסרים זאת מצד הזרם, נוסף לאיסור השמעת קול. ולכאו' ה"ה בני"ד - מ.ה.). ואמר הגריש"א שאם אכן כך אז נצא מנקודת הנחה שבאמת אין כאן יצירה של זרם אלא רק הגברה של זרם ע"י דיבור סמוך לשפופרת.

ושאלנו האם לדינא הגברת זרם הינה איסור מדאורייתא. ואמר הגריש"א שיש לדון על כך. ולאחר ששאלנו שוב, והדגשנו שזה חשוב מאוד גם לנידוננו וגם באופן כללי, אמר הגריש"א: "יתכן שזה מדאורייתא", כיון שסוף סוף בהגברת הזרם הוא מחדש משהו שלא היה קודם [ועוד בענין הגברת והחלשת זרם ר' לעיל במיל' (פ"ב ענף 3), עפ"י שש"כ (פל"ד סכ"ח ופל"ח הערה ל"א, ובמיל' שם בח"ג). ובנ"ש (ח"א עמ' ע'), וס' עיונים בהלכה (שמעיה. סי' ב'). וכמש"כ כאן בעוד כמה דוכתי, ובקדוש"ה (ח"א הערה ז')]. ושאלנו, לאור הנ"ל, האם יהיה מותר לדבר סמוך לשפופרת האינטרקום, ולצרף למשל את הסברא שמדובר בפסיק רישא דלא ניח"ל, כי לא נוח לאף אדם שכל מי שעומד בכניסה לבנין ישמע את כל מה שמתרחש בביתו. ואמר הגריש"א שיש לדון לגבי הדין במקרה זה, אך נראה שישנם כמה צדדים לצרף להקל. עכת"ד.

ובפעם אחרת שאלנו שוב את הגריש"א שליט"א בענין דיבור ורעש בסביבת שפופרת האינטרקום שנפלה ממקומה (מעריסתה). חזרנו על עיקרי הדברים הנ"ל (תיאור המכשיר, ושישנם שני סוגי מיקרופונים: א' שהדיבור רק מגביר זרם שכבר קיים, ושני שהדיבור בו יוצר זרם חדש. גם במיקרופון שהדיבור בו יוצר זרם חדש, קשה מצד המציאות ליצור זרם חדש, כי תמיד או כמעט תמיד אין שקט מוחלט, ואפי' מאוחר בלילה כשאין רעשים חיצוניים מהרחוב, וגם כשהמקרר בדירה אינו פועל, הרי יש זרם כלשהו במערכת בגלל תנודות אויר בחדר בשל חריצים וכדו', וממילא אפשר לומר שבאופן נורמלי האדם המדבר ומרעיש בהליכתו ותנועותיו רק מגביר זרם. וצריך ליצור מציאות מיוחדת של שקט מוחלט. וכ"ז כנ"ל). הזכרנו שבפעם הקודמת אמר הגריש"א שישנם כמה צדדים להקל, ושאלנו מהם. וענה הגריש"א שליט"א שקודם כל יש להקל כיון שלמעשה הוא רק מגביר הזרם. והסכים שבאמת מצד המציאות זו רק הגברת זרם. ושאלנו, שהרי בעבר אמר לנו שלפי החזו"א גם הגברת זרם יתכן שאיסורה מדאו', וא"כ מדוע יש להתיר מטעם זה [ר' בשש"כ (ח"ג במילואים לפל"ד הערה ק"ח) שלגרשז"א זצ"ל, הגברת והנמכת זרם ע"י דיבור שהוא פחות מרגע כמימריה, אין בזה בונה וסותר אף לחזו"א זצ"ל, וכנ"ל. והיינו לגרשז"א ברור שאין בזה איסור דאו' ואולי אפי' לא איסור דרבנן. וראה במשמ"ל (ח"א עמ' שכ"ד) שלדעתו אף לשיטת החזו"א אין איסור בהגברת הזרם בשבת. וע"ע לעיל (פ"ב ענף 3) ולקמן (פ"ח סוף ענף 17 וסוף ענף 27)]. וענה הגריש"א שבכל אופן יש להקל פה כי "זו לא דרך המלאכה". והסביר, שאדם אינו עושה את המלאכה של איסור זה במיקרופון ע"י הליכה בבית וכל שאר הפעולות והתנועות שהוא רגיל לעשות. ושאלנו האם כוונתו כיון שרק רגילים לדבר מול המיקרופון. והסכים עם כך. ושאלנו האם ניתן לצרף פה גם את הטעם שזו שעת הדחק, שהרי קשה לא ללכת בבית במשך השבת, ובפרט אם מכשיר האינטרקום נמצא בדר"כ במקום מרכזי בבית (אף שכפי שכתבנו לעיל, גם אם אינו במקום מרכזי, הרי שכל פעולה שאדם עושה אפי' מרחוק גורמת לשינוי בזרם - מ.ה.). והסכים הגריש"א גם לטעם זה (אך היה משמע מדבריו שאף בלא טעם זה יהיה מותר להמשיך ולהתנהג בבית באופן רגיל). עכת"ד.

ענף 10: המשך דין שפופרת אינטרקום שנפלה בשבת.

שאלנו גם את הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ שליט"א (ראש ישיבת מעלה אדומים ומח"ס מלומדי מלחמה) גבי שפופרת של מכשיר אינטרקום שנפלה בשבת ממקומה (מה"עריסה"), כך שכל דיבור וכל הזזת חפץ בסביבת השפופרת נשמע ברמקול שבכניסה לחדר המדרגות. הזכרנו שישנם שני סוגי מיקרופונים: מיקרופון שהדיבור בו מייצר זרם חדש בכל דיבור ודיבור, ומיקרופון שיש בו זרם תמידי והדיבור רק מגביר הזרם. שאלנו האם במיקרים הנ"ל יהיה מותר בשבת לדבר ולעשות שאר דברים באזור השפופרת אם זה נשמע ברמקול. וענה הגרנ"א רבינוביץ שלגבי מקרה זה יש ללמוד ממה שאמרו בגמ' (ראה שבת דקכ"א,ב' - מ.ה.) דשרי לדרוס נחש ועקרב אפי' במקום שאינם ממיתים, אם רצים אחריו, כיון שהוא נהג בדרך ההתנהגות הרגילה. ועפ"י עקרון זה י"ל שגם בני"ד מותר לאדם להתנהג בדרך ההתנהגות הרגילה והטבעית, ולכן זה לא נחשב אפי' כפס"ר. כי בפס"ר האדם עושה מעשה מיוחד - חותך את ראש התרנגול, וממילא מוכרח שהתרנגול ימות. משא"כ בני"ד שהוא מתנהג בטבעיות - הולך, מדבר וכדו', אך אינו ניגש לעשות מעשה מיוחד של רעש כנגד המיקרופון [אמנם ראה בר"ן על הרי"ף שם שהתיר גם זאת - ללכת במיוחד כדי לדרוס הנחש. אלא שמ"מ התם מראה עצמו כאילו אינו מכוון, וגם משום ששם יש צד של סכנה. ומ"מ נראה שיש הרבה חילוקים בין התם לני"ד, לקולא ולחומרא. לחומרא - שבני"ד אין חשש סכנה (ר' בה"ל סי' שט"ז ס"י ד"ה "ואפי'" בדעת הרמב"ם), ולקולא - דהתם לפי הר"ן הנ"ל וכן לפי הרמב"ן משמע שמותר לכתחי' לדורסו ולהתכוון לכך, ורק עושה עצמו שאינו מתכוון. ואילו בני"ד ודאי אינו מכוון לדבר במיקרופון על מנת שישמעוהו ברמקול שבכניסה לבית. ויש עוד חילוקים, ואכמ"ל].

ושאלנו, שהרי הפוס' דיברו בענין הליכה בשבת עם נעלים שבסוליתן חקוקות אותיות כך שבשל ההליכה נשארת צורת האותיות (כשהן באופן הפוך - כתיבה דרבנן) על השלג וכדו'. ושם הפוס' דנו דוקא מצד פס"ר (באיסור דרבנן. ר' למשל ביבי"א ח"ה חאו"ח סי' כ"ח-ל'). וענה הגרנ"א רבינוביץ שלדעתו אין בזה כלל איסור פס"ר מהטעם שאמרנו קודם, שזו התנהגותו הרגילה ללכת ואינו חושב כלל על הכתיבה, ואין פה מעשה מיוחד כבפס"ר. ושאלנו, שלפי"ז יוצא שגם לגבי מציאות של נורות רחוב הנדלקות ע"י עין אלקטרונית כשהאדם עובר סמוך להן, הרי שיש להקל ללכת ברחוב כזה בשבת מהטעם הנ"ל, וזה אפי' לא פס"ר. והסכים הגרנא"ר שאכן מותר ללכת ברחוב כזה כי האדם מתנהג בדרך טבעית והוא רק הולך ברחוב ואינו עושה מעשה מיוחד [וע"ע בכעין זאת בשבט"ה (ח"ט סי' ס"ט). ובענין זה הארכנו בס"ד בקדוש"ה ח"א, ואכמ"ל - מ.ה.]. ושאלנו, המותר הדבר אע"פ שבשל כך התוצאה הינה איסור דאו' של מבעיר חוט להט. וענה הגרנא"ר שאפ"ה מותר הדבר (באמת לענ"ד אין הדבר פשוט להקל מהטעם שאמר הגרנא"ר אף באיסורי דרבנן, שהרי המערכת הותקנה במיוחד כדי שהאור ידלק ולכן הוי פס"ר. ויותר מכך, כיון שזה מתוכנן לפעול דוקא כך, הרי שלגרשז"א זצ"ל זה חשיב כמעשה בידים, ולא רק פס"ר. ועוד שבנידון זה הרי ניח"ל בהדלקת האור בנורות, ושלא כהולך בשלג שאין לו הנאה מכתיבת האותיות ע"י הנעליים. וכן המדבר בחדר שבו המיקרופון של האינטרקום, אין לו ענין שבחוץ ישמעו את קולו אלא להיפך - מ.ה.).

ועוד אמר הגרנ"א רבינוביץ שליט"א, שניתן לצרף לנידון שפופרת האינטרקום עוד טעם להקל. שאפי' אם היינו אומרים שזה פס"ר, ה"ז פס"ר דלא ניח"ל כלל, שהרי לאף אדם לא נוח שישמעו בחוץ את כל מה שהוא מדבר ומה שקורה בביתו. ועוד שמדובר באיסור שאינו דאו', שהרי הפוס' לא קיבלו את דברי החזו"א שעשיית זרם חשמלי בשבת אסורה משום בונה. ולא קיי"ל כחזו"א בזה. וגם לאסור זאת מצד מוליד מדרבנן אין זה פשוט, שהרי הגמ' הזכירה איסור מוליד רק גבי הולדת ריח וכדו', אך אין זה פשוט לומר איסור מוליד גם גבי החשמל (וכבר כתבנו סברא זו במקו"א בשם הגרשז"א במנח"ש ח"א עמ' ע"ד, שכתב גבי הפעלת כלי חשמלי בשבת, ש"קשה מאוד לחדש איסור מוליד כזה שלא נזכר כלל בש"ס"). ובפרט יש להקל במיקרופון שהדיבור בו רק מגביר הזרם, שהרי אין איסור בהוספת מוליד [וזה כשו"ע הגר"ז וכגרש"ז אוירבך זצ"ל, אך לא כמ"ב (סי' תקי"א סקכ"ו) בשם הרמ"א והחמ"מ - מ.ה.]. ולכן הסיק הגרנ"א רבינוביץ שאף אם שפופרת האינטרקום נפלה ממקומה, מותר בשבת לדבר ולהתנהג באופן רגיל בסביבת השפופרת, גם כשבשל דיבורו נוצר זרם חדש, והדיבור נשמע ברמקול, וכ"ש אם רק מגביר הזרם ע"י דיבורו. עכת"ד.

לאור דבריהם עולה שמותר להמשיך לדבר ולהתנהג כדרכו בסביבת האינטרקום אם השפופרת נפלה במשך השבת (אלא שלגרנ"א רבינוביץ שליט"א מותר הדבר בפשטות גם אם בדיבורו מייצר זרם חדש).

אמנם יש להוסיף, ששאלנו עוד חכם מחכמי דורנו שליט"א גבי שפופרת של מכשיר אינטרקום שנפלה ממקומה (מהעריסה) בשבת. כעיקרון ישנם שני סוגי שפופרות. בסוג א' של שפופרות ישנו מיקרופון, שכל דיבור או עשיית רעש סמוך אליו מייצר זרם חדש. בסוג השני ישנו מיקרופון שכל דיבור ורעש סמוך אליו רק מגבירים זרם קיים, כיון שיש בהם זרם תמידי. אך מבחינת המציאות ניתן לומר שבאופן כללי תמיד רק מגבירים הזרם, כיון שישנם תמיד רעשים קלים מאוד. האם במקרה שנפלה השפופרת מותר להמשיך ולהתנהג בבית כרגיל: לדבר, להזיז כסאות, לאכול עם סכו"ם וכדו'. לכאו' יש לצדד להקל הן משום שזה פס"ר דלא ניח"ל, שהרי אף אדם לא רוצה שישמעו בכניסה לחדר המדרגות את כל מה שנעשה בביתו. ועוד, שזו שעה"ד גדולה אם יצטרך להיות בשקט כל השבת. וגם משום שזה רק ספק בונה [ובפרט שהסבירו לי מומחים שבנפילת השפופרת כבר נסגר המעגל החשמלי ואין עוד בונה מצד בונה מיטה של פרקים. אך בדיבורו יש בונה מצד ממוות לחיים. וכ"ז אם דיבורו מייצר זרם. וכן יש צד של מוליד זרם. אך אם דיבורו רק מגביר זרם ה"ז תוספת בונה ממוות לחיים וכן תוספת מוליד. ומאידך יש צד להקל כדברי הגרנ"א רבינוביץ שליט"א, והוא עפ"י הגמ' בשבת (דקכ"א,ב') גבי מתהלך לפי תומו ודורס נחש. עיי"ש מחלוקת ראשו' אי שרי אפי' במתכוון לדורסו. וע"ע בשש"כ (ח"ג במיל' לפ"מ הערה ח*). אך כל הכתוב כאן בסוגריים אלה לא הזכרתי בשאלה לאותו חכם שליט"א - מ.ה.]. ואמר אותו חכם שבמקרה ששפופרת האינטרקום נפלה ממקומה בעריסה, יש לקחתה ביד, לעוטפה בניילון ולקושרן בגומי, כך שהקולות לא יעברו למיקרופון. ואף אם השפופרת נשארת תלויה באויר ואינה מגיעה לרצפה מותר לעשות כן. ושאלתיו, שהרי יש בזה איסור מוקצה, וכיצד יקחנה ויטלטלה. וענה לי שעדיף לעבור על איסור מוקצה מאשר לעבור על איסור בונה. עכת"ד.

ואע"ג שהזכרנו שלכאו' זה בונה רק בפס"ר דלא ניח"ל, וגם ברוב ככל המיקרים ניתן לראות מציאות זו רק כהגברת זרם קיים ולא כיצירת זרם חדש בכל דיבור והשמעת קול בחדר, בכ"ז אמר לקחת השפופרת ולעוטפה. וראה בפרקים הבאים כאן במיל' (פ"ו ענף 7, פ"ח ענף 35, ופ"ט ענף 1) שהבאנו מחלו' הפוס' אי מותר לחלל שבת באיסור קל (כבני"ד - מוקצה) כדי להמנע מלעבור אח"כ על איסור חמור יותר (ובני"ד - איסור בונה בדיבור ברמקול). ומדברי אותו חכם משמע דס"ל כמקילים. ועוד יש להוסיף, שאותו חכם אמר לי כמה פעמים שגבי מכשירי חשמל לא אמרינן שאין מוקצה במחובר. אך אולי בכ"ז בשעה"ד כבני"ד מצרף הוא גם סברא זו, וסומך הוא על הפוס' דס"ל שגם במכשירי חשמל המחוברים לשקע שבקיר (ובפרט אם הם מחוברים בחיבור קבוע לקיר, כבאינטרקום, ולא ע"י תקע ושקע), אמרינן שאין מוקצה במחובר, וכבר הבאנו מחלוקת ע"כ לקמן (בסוף פ"ו).

אלא שכעבור זמן בדקנו במציאות אם אכן נכונה עצתו של אותו חכם שאמר לשים ניילון על השפופרת, ומצאנו שבעצם אין עיצה זו מועילה, כיון שבין אם עוטפים את השפופרת בניילון או במגבת, ואדם בבית ידבר במרחק של כמה מטרים מהשפופרת, ישמעו את דיבורו ברמקול שבכניסה לבנין, וא"כ אין עיצה זו טובה.

ואמנם יש לדון קצת אליבא דדברי החכם הנ"ל, האם במקום עטיפת השפופרת בנילון לא עדיף לעוטפה במגבת וכדו' (וכידוע בגדים ובדים קולטים קולות וממעיטים את הרעש. וכשמדברים אל ציבור הנמצא באולם ורוצים שהקול ישמע יותר חזק רצוי שהאנשים לא ילבשו סוודרים ומעילים, במידה וניתן הדבר. ובכלל הקול נשמע יותר טוב כשמדברים באולם ריק). ועוד, דאם עוטפים השפופרת במגבת הרי שמרויחים את השמעת הקול בשל רשרוש הנילון. אלא שאם יגולל בשבת מגבת סביב השפופרת וירצה לקושרה כדי שתחזיק מעמד עד צאת השבת, יש לדון בזה מצד איסור קושר. ולכאו' ניתן לעשות הדבר בשני אופנים: לגלגל המגבת סביב האפרכסת במקום הדיבור, ובסוף הגלגול להכניס את קצה המגבת בין שתי הכריכות האחרונות, למותחה ולהדקה. ואפשרות שניה הינה שמלכתחילה ישאיר את קצה המגבת בולט (מעין "זנב"), ובסוף הכריכות יקשור את שני קצוות המגבת.

נראה שהאפשרות השניה חמורה יותר שהרי הקשר מהודק יותר. והיא חמירא טפי ממש"כ הרמב"ם שהפותל חבלים בשבת חייב משום קושר (הב"ד המ"ב סס"י שי"ז, והשש"כ פט"ו סי"ג). ולפי מש"כ הפוס' שאין אנו בקיאים מהו קשר של אומן (מ"ב סי' שי"ז סקי"ד) לכאו' יש להחמיר בני"ד. אלא שכתבו זאת גבי שני קשרים זה על זה. וגם כ' הרמ"א שבמקום צערא שרי להתירו. ועוד יש להקל עפ"י מה שכתב מרן (שם ססע"י א') שבמקום מצוה מותר לקשור קשר שאינו של קיימא, והיינו אפי' שהוא מעשה אומן (מ"ב שם סקי"ב). אלא שנחלקו הפוס' מהו קשר שאינו ש"ק, וי"א דהו"ד כשמתירו באותו יום (כמש"כ הרמ"א בסי' שי"ז ס"א בשם י"א), ולפי"ז אולי יש להחמיר בני"ד. ועוד יש להחמיר, משום שכתבו הפוס' דמש"כ מרן להקל הוא דוקא כשא"א בענין אחר (מ"ב שם. וצ"ע אי בני"ד חשיב שאינו יכול בענין אחר, דהא יכול לכאו' לצאת מדירתו עד סוף השבת). ועוד דלרש"י ותוס' יש לאסור אפי' במקום מצוה (מ"ב שם סקי"ג). אלא שבכ"ז נראה שיש להקל, משום שמה שכתבו שיש להקל דוקא כשאינו של קיימא, הרי כבר כתב בבה"ל (בסעי' ד' ד"ה "שאינם קבועים") דבמקום צורך י"ל דאפי' יותר מיום אחד לא מיקרי של קיימא, ומשמע דשרי בין לקשור ובין להתיר [וכמש"כ בערוה"ש (סי' שי"ז סעי' י'). וזאת למרות שיש מי שכתב שהרמ"א התיר רק להתיר אך לא לקשור (ס' מנורה הטהורה). הביא דברים אלה בשש"כ (פט"ו הערה קס"ב)].

וא"כ לכאו' יש בזה עיקולי ופישורי, אף שיש לצדד להתיר גם אם יעשה קשר ממשי אחד. ואמנם המ"ב (בסי' שי"ז סקי"ד) כ' שיש לחשוש לרי"ף ולרמב"ם, ולכן בקשר אמיץ אסור אפי' מתיר בו ביום, והיינו תוך כ"ד שעות (כמש"כ המ"ב סי' שי"ז סק"ו ובשעה"צ סי' שכ"ח סקנ"ב). אלא כפי שכתבנו לעיל בשם הבה"ל הרי שבמקום צורך אפי' יותר מיום א' לא מיקרי של קיימא, ובפרט נלע"ד בס"ד שיש להקל בני"ד עפי"ד הגרש"ז אוירבך זצ"ל המובאים בשש"כ (פט"ו הערה קס"ז) שאף קשר של מטפחת של נשים שקושר בב' קצותיו אין זה בכלל קשר אמיץ והדק היטב. עיי"ש. וא"כ כ"ש בני"ד שאינו קשר אמיץ, ושרי, ובפרט שודאי יתירנו תוך כ"ד שעות, שהרי בודאי רוצה הוא להחזיר האפרכסת למקומה מיד במוצ"ש.

ולפי"ז יוצא בס"ד דשרי לקשור קשר אחד סביב שפופרת האינטרקום במקום האפרכסת כדי שקולו לא ישמע דרך המיקרופון, וכ"ש דשרי להכניס את סוף המגבת בין שתי הכריכות האחרונות ולהדקו שם. אמנם כ"ז דוקא לשיטת אותו חכם שליט"א דס"ל שהעדיף ביותר לקחת את השפופרת ולכסותה כדי שהקולות הנשמעים בבית לא יגיעו למיקרופון שבשפופרת. וע"י שימת המגבת אנו גם מרויחים שאין השמעת קול ע"י עטיפת השפופרת בנילון, שהרי אם יעטוף השפופרת בנילון, ישמע גם קול רשרוש הנילון בעטיפתו את השפופרת (אע"ג דהוי פס"ר דלא איכפ"ל, אך לאותו חכם שליט"א הרי התוצאה הינה איסור דאו' דבונה). ואילו מגבת לא עושה רעש בעת עטיפתה את השפופרת.

ומזה לומדים אנו עוד, שאף מי שנצרך להוריד לפני שבת את שפופרת האינטרקום מעריסתה (וכגון שילדי השכנים שעדיין אינם שומרי שבת נטפלים אליו ולוחצים על כפתור האינטרקום שלו בשבת), לכאו' עליו להורידה מעריסתה קודם השבת ולעוטפה במגבת או כל דבר שקולט את הקולות.

ומ"מ ישנם מכשירי אינטרקום שלכאו' א"צ לכל זה, כיון שרק ע"י לחיצה על לחצן ניתן לדבר בהם, כך שודאי שגם אם נפלה השפופרת בטעות בשבת לכאו' אין בעיה של דיבור סמוך לשפופרת (ואע"ג שנשמע רחש באפרכסת גם אם לא לוחצים על הלחצן, מ"מ אז אין הדיבור משפיע על הזרם).

ולאחר שכתבנו את כל הדיון הנ"ל בענין קשירת המגבת בדקנו במציאות כמה פעמים האם אכן נכונה עצתו של אותו חכם שאמר לשים נילון על השפופרת במקום שבו המיקרופון, ומצאנו שבעצם אין עיצה זו מועילה דבר. כיון שבין אם מניחים מגבת על המיקרופון שבשפופרת, ובין אם מניחים שם נילון, אין הדבר מועיל, ואפי' אם האדם מדבר בבית במרחק של כשני מטרים מהמיקרופון המכוסה כנ"ל, מ"מ נשמע הקול למטה ברמקול שבכניסה לבית. כך שעיצה זו לא מועילה כלל (והשארנו את הדיון ההלכתי כתוב רק להלכה אך לא למעשה).

לאור כל הנ"ל עולה שהן לד' הגריש"א והן לד' הגרנ"א רבינוביץ שליט"א, כאשר שפופרת האינטרקום נפלה ממקומה בשבת, מותר להמשיך לדבר ולהתנהג כדרכו בסביבת האינטרקום, וא"צ להמנע מכך.

ענף 11: דין פתיחת הדלת ע"י מפתח, ודין הזזת מתג סמוך לדלת המנטרל את המערכת ומאפשר כניסה חופשית.

שאלנו את הגרי"ש אלישיב שליט"א בענין כניסה לבית ע"י מכשיר האינטרקום. הסברנו שהמכשיר עשוי באופן שאדם הרוצה להכנס לבנין קורא לאנשי הדירה על ידי צלצול בפעמון חשמלי מחוץ לבנין. אנשי הדירה מרימים שפופרת בדירה ומדברים דרך רמקול עם האדם שבחוץ. משזיהו אותו הם לוחצים בדירתם על כפתור שמפעיל מערכת חשמלית (אלקטרומגנט) שמושכת את הלשונית בדלת הכניסה לבנין ומתאפשר לאותו אדם לפתוח את דלת הכניסה הראשית ולהכנס. כאשר הדלת פתוחה ניתן לתפוס את הלשונית כלפי פנים ע"י ניצרה. כללית ניתן לפתוח את הדלת בכמה אופנים: מהדירה ע"י לחצן חשמלי, כנ"ל. כשבאים מחדר המדרגות ניתן לפתוח הדלת ע"י ידית רגילה, וכשבא מבחוץ - ע"י מפתח. מלבד האופן הראשון - ע"י לחצן חשמלי מהדירה, כל שאר האופנים הינם מכניים לחלוטין, ללא שום פעולה חשמלית, כפי שאמר לי מהנדס מומחה בענינים אלה (ואין בזה אפי' פתיחת מעגל חשמלי שכבר פתוח במקום אחר).

ושאלנו, לאור זאת, כשהדלת פתוחה בשבת, המותר לתפוס פנימה את הלשונית וללחוץ על הניצרה כדי "לעקוף" את מערכת האינטרקום כדי שיוכלו במשך השבת להכנס באופן חופשי לבנין. וענה הגריש"א שליט"א שאם אכן במציאות זה נעשה באופן מכני בלבד, כמו שאמרנו, הרי שאין בזה בעיה. ואף שהוספנו לשאול שמ"מ הדבר קשור למערכת חשמלית, כיון שמהבית ניתן לפתוח הלשונית רק באופן חשמלי, אך באופנים אחרים ניתן לעשות זאת רק באופן מכני. בכל זאת ענה הגריש"א שמותר לנצור הלשונית כשזה נעשה רק באופן מכני. עכת"ד.

ענף 12: דין כניסה לבנין על-ידי האינטרקום במצבים שונים בשעת הדחק.

ישנם מיקרים בהם אדם נקלע למצב שבו האפשרות היחידה להכנס לבנין או לביתו הפרטי הינה דרך האינטרקום. וכגון שיצא מביתו עם מפתח של דלת הכניסה ואח"כ איבד המפתח. או שאדם משך את לשונית הדלת ותפשה ע"י הנצרה כבר בע"ש, על מנת שיוכל להכנס בשבת באופן חופשי, אך שכן שעדיין אינו שומר תו"מ שחרר את הלשונית במשך השבת כך ששומר השבת נאלץ להשאר בחוץ. וברור שמצב כזה שאדם נשאר בשבת זמן רב מחוץ לביתו, ובפרט בימי גשם, קור או שרב, ה"ז מצב של צער גדול (גם אם לעיתים יכול הוא להיות תחת הבנין). וכניסה לבית אינה רק עונג שבת [שיש מחלו' אי הוי מצוה מדאו' או מדרבנן, כדאיתא במ"ב (רס"י רמ"ב). וכבר כתבנו בכמה דוכתי שלמ"ד שלומדים זאת מהפס' "וקראת לשבת עונג" הרי שזה נלמד מדברי קבלה, ונחלקו הבבלי והירו' אי ד"ק כד"ת או כד"ס, כדאיתא בביאור הגר"א ריש הל' מגילה. וע"ע במרן (סי' תרצ"ו ס"ז). ואכמ"ל], אלא כניסה לבית הינה גם מניעת צער גדול, שעיניו כלות להכנס לביתו, למצוא קורת גג מגשם או מסתור מהשמש (בפרט כשחוזר מתפילת מנחה גדולה בימי הקיץ ורוצה לישון את שינת הצהרים ואינו יכול, או שחוזר בליל שבת מביהמד"ר בחורף והקור בחוץ גדול. וכבר האריכו חז"ל בחשיבות מניעת צער, וק"ו שאין להצטער בשבת. ועל זה אפשר אולי לדרוש את הפס' "הייתי ביום אכלני חֹרב, וקרח בלילה, ותִדד שנתי מעיני"). וע"ע בענין צער של חום וקור ביבי"א (ח"ז סי' ל"ח). וכתבו הפוס' שלשם מניעת צער בשבת יש להקל בק"ו ממה שהתירו לצורך הפמ"ר [חוו"י (סי' קצ"א). הבאנו דבריו בס"ד בקדוש"ה (ח"א הערה ל"ב ענף 5)].

אמנם צ"ע, דכתב שם (בחוו"י) שבמקום הפמ"ר לא גזרו רבנן. והרי מרן (בסי' ש"ז ס"ה) התיר שבות דשבות לצורך הרבה, וכתב המ"א דהו"ד במקום הפסד גדול (והמ"ב סקכ"ב כתב שהא"ר פקפק אף גבי הפמ"ר). וא"כ לצורך הפמ"ר שרי דוקא ע"י שבות דשבות. ומ"מ ראה בשעה"צ (סי' ש"ז סקכ"ד) שמבואר בדבריו שבצער הגוף יש להקל טפי מבהפמ"ר. וא"כ לצורך צער הגוף ודאי שרי לעשות ע"י שבות דשבות דאמירה לגוי. ומאידך מצאנו שכתב במנחי"צ (ח"ג,קמ"ב) שלמד מהמ"א (סי' ש"ז סק"ז) שמצטער קיל מדבר מצוה. הב"ד בקדוש"ה (שם הערה י"ז. עיי"ש). ואם מרן היקל למצוה בשבות דשבות ע"י גוי, משמע שבמצטער אין להקל בזה, וזה סותר את הנאמר לעיל.

ומצד שני אפשר לכאו' להקשות כך: שהרי בגמ' בכתובות (ד"ס,א') גבי גונח מבואר שבמקום צער יש להקל אפי' בשבות א'. אלא שבזה י"ל דשאני התם דהוא שבות דמלאכה שלא כדרכה, ושבזה הקלו טפי, וכמש"כ הרשב"א בחידושיו לשבת (דקכ"ט,ב'), וכ"כ הר"ן בשבת (דף קמ"ה,א'). ואמנם גבי מקום פסידא נראה שנחלקו הפוס' עד כמה יש להקל. ר' שו"ע (סי' של"ו ס"ט) גבי צינור המקלח, שהמ"ב (סקמ"ו) הב"ד הפמ"ג דמישתעי בתלושין, והיינו שמדובר בשבות דשבות. ואילו מהרמב"ן, הרשב"א והריטב"א עולה שמדובר במחוברים, והיינו בשבות א'. הב"ד ביבי"א (ח"ה סי' ל"ג) ובלוי"ח (סי' ק"ג, על המ"ב הנ"ל) ופסק כן לדינא. ולכאו' הנ"מ הינה למשל לגבי בוילר ששכחו לכבותו ועלול להתפוצץ בשבת. אי שרי בשבות א' אז שרי לכבותו שלא כדרכו, ובפרט ע"י קטן. אך נראה שבכגון דא אמרינן את דברי המ"א (סי' ש"ז סק"ז) שאין מדמין שבותים זל"ז. וע"ע בעניני הפמ"ר בשו"ע (סי' ש"ז סי"ט), שלש"ל (סי' ש"ז סקכ"ח-ב), ובמנוח"א (ח"ב פ"א סכ"א). ויש להאריך ואכ"מ.

ומ"מ כבר כתב החוו"י (סי' קס"ד וקצ"א) שאין לדמות צער לצער. והוסיף, שרק היכא דאמרי חז"ל והפוס' דלא גזרו משום צער, רק שם יש להקל (ונראה שאין כוונתו בדווקא, דהא הביא שם ד' הרמ"א ברס"י שי"ז שמיקל במקום צער. וכן בחוו"י שם בעצמו). וכ"כ בתפא"י בברכות (פ"ב מ"ו) בשם מרן בב"י (יו"ד סי' קכ"ג ד"ה "כתב הרשב"א"). עיי"ש. והוסיף בתפא"י דבכל דוכתא שאמרו שבמקום צער לא גזרו היינו דוקא בצער דלא שכיח. ע"כ [וע"ע בשד"ח (בכללים מערכת הגימ"ל סק"כ), ובקדוש"ה (ח"א הערה ל"ב ענף 5). ובענין אי יש לחלק בין צער רוחני לגשמי עיי"ש בקדוש"ה ח"א (בהערות י"ט וכ"ג). ובענין אי יש להקל טפי במקום צער לרבים ר' שם בקדוש"ה בהערה י"ט. ובדין עשיית שבות בביה"ש במקום צער גדול עיי"ש (בהערה ל"ד). ואי שרי שבות בשינוי במקום צער עיי"ש (בהערה י"ז, ובנספח ב' סק"ה). ובענין פס"ר דלא ניח"ל במקום צער עיי"ש (בהערה י' ענף 5 ובהערה ט"ז ענף 3). ובענין שבות דשבות במקום צער גדול עיי"ש (בנספח ב' סק"ה). ובענין אמירה לגוי באיסור דאו' או דרבנן, במקום צער, ראה ביבי"א (ח"ז סי' ל"ח)].

נמצאנו למדים שדין זה שלא גזרו חכמים במקום צער אינו פשוט ויש לו צדדים רבים.

לאור זאת שאלנו את הגרי"ש אלישיב שליט"א בענין מי שחוזר לביתו במשך השבת מביהכ"נ וכדו', ומצא שדלת חדר המדרגות נעולה נעילה חשמלית (ואף אין לו מפתח שיוכל להכנס באופן מכני). ומדובר בין במקרה שחזר מתפילת מנחה סמוך לשקיעה ורוצה לאכול סעודה שלישית, ובין שחזר בזמן אחר בשבת ואינו רוצה להשאר שעות רבות בחוץ עד שיבוא דייר אחר שיפתח לו את הדלת (כגון ע"י מפתח). המותר לו ללחוץ על כפתור האינטרקום בשינוי (כגון באחורי אצבעותיו - מ.ה.) ומבלי לדבר, וזאת על מנת שבני משפחתו יבינו שהוא נשאר בחוץ וירדו לפתוח לו. הדגשנו שמדובר במציאות שאין כלל נורת להט או חוט להט אחר במערכת (וישנן מערכות אינטרקום שהלחיצה על הפעמון מדליקה גם נורת להט שאיסורה מבעיר מדאו', אך אנו לא מדברים ע"כ - מ.ה.). לכאו' לפי הבי"צ הוי שבות דשבות - סגירת מעגל חשמלי בשינוי, וזה לצורך מצוה - סעודה שלישית או עונג שבת, שלא ישאר בחוץ שעות רבות (ואולי כל הלילה). אך מאידך לחזו"א הוי איסור דאו' ולא מועיל שיעשה כן בשינוי.

[באמת יש עוד צדדים לאסור, וכגון החשש שמא לאחר כמה צלצולים ירים אחד מאנשי הבית את שפופרת האינטרקום לברר מיהו המצלצל, שהרי אין לומר שיש סימן מוסכם ביניהם שאם ישמעו צלצול ירדו לפתוח, דהא אנן מישתעינן במקרה שאינו שכיח כל שבת, שהרי אין לסמוך לכתחי' על היתר הצלצול בשינוי ולנהוג כן כל שבת באופן קבוע. וכן אף לבי"צ אסור לעשות שבות דשבות כששניהם ע"י ישראל. ר' בקדוש"ה (ח"א סוף הערה י"ד ובהערה כ"ג) בשם לוי"ח (סי' ל"ה) שזו מחלו' אחרו'. שהא"א, מהר"ם שיק, הבי"צ וכה"ח מחמירים, ואילו הגר"ש קלוגר בהאלף לך שלמה (סי' קמ"ו) והמהר"ם מבריסק מקילים (אמנם צ"ע מדוע כתבו הפוס' שהגרש"ק מיקל בני"ד, דלכאו' ישנם שם תלתא דרבנן: כרמלית, משאצל"ג, וחי הנושא את עצמו. אמנם עיי"ש בגרש"ק שכתב שנשיאת תינוק הוי מלאכה דאו'. ולפי"ז אכן הוי רק תרי דרבנן. ור' תוס' שבת דק"ל,א' ד"ה "רבי אליעזר". ומ"מ בלוי"ח שם הוסיף שדברי הגרש"ק שם צריכים ישוב). וע"ע בגרש"ק (שם סי' קמ"ד), ובלוי"ח שם עוד פוס' שדנו בזה. וע"ע במ"ב (סי' רע"ו סקכ"א) שכתב שכל היתר שבות א' למצוה הו"ד ע"י גוי, עפ"י הגמ' בעירובין (דס"ח). וכ"פ הצי"א (ח"ו סי' ו' סקט"ז). אמנם בשלב זה של השאלה לגריש"א שליט"א עדיין לא הזכרנו צדדים אלה. וע"ע ע"כ לקמן בסמוך - מ.ה.].

ולא הסכים הגרי"ש אלישיב להקל בכך, ואמר לי שיהודי שגר באזור יזמין אותו לביתו (יש להעיר, שלא תמיד מועיל פתרון זה, משום שכשבני ביתו יראו שהוא לא חוזר הביתה הם יזעיקו משטרה שתחפש אחריו ויגרם חילול שבת רב, וכדלקמן בדברי הגר"מ אליהו שליט"א - מ.ה.). והסביר הגריש"א שכשהוא לוחץ זה נחשב שהוא עושה מעשה ממש. השינוי הזה לא ממש שינוי ואי אפשר להקל בזה [בשאלה לא הזכרנו את הדוגמא של עשיה מאחורי אצבעותיו, אלא היה נראה שכוונתו שאין להקל בזה אף כשעושה זאת בשינוי גדול, וכגון שילחץ ע"י מרפקו או אפילו באפו. ושמא משום שאין השינוי מורגש בתוצאה אלא רק בפעולה, וכמו שחילקו כמה אחרו', כאג"ט (בסוף הפתיחה לל"ט מלאכות, סק"ג). הב"ד בקדוש"ה (ח"א הערה כ' ענף 3) עיי"ש. לעומת זאת ר' משנה שבת (דצ"ב,א') גבי המוציא לאחר ידו, במרפקו וכו', דפטור אע"ג שאין שינוי בתוצאה. וכ"פ הרמב"ם (בפי"ב משבת הי"ג. וע"ע שם בפי"א הי"ד), ובשו"ע (סי' ש"א ס"ז, סי' שכ"ח סל"ה וסי' של"ו ס"ט). ושמא הוצאה שאני שהיא מלאכה גרועה. ור' אג"ט שם. ואכמ"ל - מ.ה.].

ושאלנו שהרי זו שעה"ד, ואם לא יבואו שכנים שיפתחו לו, ולא נקל לו לפתוח בשינוי, הריהו עלול להשאר בחוץ זמן רב. וענה הגריש"א שאם כן שיקרא לגוי (ואף שהגריש"א לא אמר הטעם, ולכאו' יש בזה רק שבות א', נראה שבשעה"ד כזו סומך על הבי"צ שהאיסור רק משום מוליד. או שסומך על בעה"ע שהביאו הרמ"א בסי' רע"ו ס"ב. וכבר כתבנו בקדוש"ה ח"א הערה ל"ב, עד כמה ניתן להקל לדעת הגריש"א כסברת בעה"ע - מ.ה.). ושאלנו, אם אין שם גוי. וענה (בבדיחותא) שיקח גר שהתגייר אצלם בחוץ לארץ (והיינו בגיור רפורמי). ומ"מ אין להקל בזה ע"י ישראל, שלחזו"א ודאי אסור לעשות כן, ואף לפוס' שלא כחזו"א אין לעשות כן כי זה לא ממש שינוי וגם התוצאה מושגת. ושאלנו האם יש לאסור זאת גם מהטעם של זילותא דשבתא. וענה שודאי גם מצד זה יש לאסור זאת. עכת"ד. וכבר מצינו כמה פעמים שאסר הגריש"א לעשות ב' שבותים ע"י ישראל, והתיר רק אם א' מהם הינו אמירה לגוי.

ואכן שאלנו את הגרי"ש אלישיב שליט"א האם למעשה ניתן להקל בשבות דשבות למצוה, אם שני השבותים נעשים ע"י ישראל ואין א' מהם נעשה ע"י אמירה לגוי. שראינו שלעיתים הגריש"א שליט"א מיקל בשבות דשבות למצוה כשא' השבותים הינו ע"י גוי, אך איננו זוכרים מיקרים שמיקל כששניהם נעשים ע"י ישראל. והזכרנו את דעתו בסדר עדיפויות השבותים, שאמירה לגוי עדיפא מגרמא, מעשיה ע"י קטן וכו' (ר' בקדוש"ה ח"א הערה כ' ענף 2). והסכים הגריש"א לדברינו, והיה נראה שאין דעתו נוחה להקל כששני השבותים נעשים ע"י ישראל. ושאלנו, שראינו בשו"ת האלף לך שלמה (סי' קמ"ו) שהגר"ש קלוגר היקל לישראל לטלטל קטן בשבת בכרמלית כשצירף לכך גם צד של מלאכה שא"צ לגופה. וכן ישנם עוד פוס' שהקלו בשבות דשבות כששניהם ע"י ישראל. וענה הגריש"א שליט"א שבמקרה שדיבר הגר"ש קלוגר הרי מדובר במלאכת הוצאה, והוצאה זו מלאכה גרועה, ולכן שם אפשר להקל יותר (ר"ל שאין להביא משם ראיה לשאר המלאכות - מ.ה.). אבל אם למשל יבוא אדם לכתוב בשבת בשני אופנים של שבות (והראה הגריש"א בידיו לסימן של כתיבה בשינוי) ודאי שזה אסור. ושאלנו, האין להקל בכך לפחות בשעת הדחק כששני השבותים ע"י ישראל. ולא הסכים הגריש"א להקל אפי' בשעה"ד. עכת"ד. ויש להעיר, שבאמת הגר"ש קלוגר, המהר"ם מבריסק והגר"ע יוסף הקלו גם במיקרים שאינם קשורים למלאכת הוצאה. וא"כ היתרם הינו היתר כללי גבי שני שבותים הנעשים בשינוי, כנ"ל בסמוך. אך לא הספקנו לשאול את הגריש"א שליט"א לגבי הסברו בענין שאר המיקרים שהפוס' הנ"ל הקלו. וע"ע בקדוש"ה (ח"א נספח ב' תשובה ה'), שמדברי הגרל"י הלפרין ג"כ נראה שמיקל כששני השבותים נעשים ע"י ישראל. וע"ע לקמן במיל' (פ"ו ענף 5, ופ"ח ענף 44).

ושאלנו גם את הגר"מ אליהו שליט"א גבי מי שיצא מביתו, וחזר ומצא שדלת חדר המדרגות נעולה ואין לו מפתח. גם אם יקרא לאנשי ביתו הם לא ישמעוהו, כך שהאפשרות היחידה שלו להכנס לביתו הינה ע"י לחיצה בשינוי, וכגון באחורי אצבעותיו, על כפתור האינטרקום, כך שאנשי ביתו יבינו - מבלי להרים את שפופרת האינטרקום ולדבר עמו - שהוא נמצא למטה ומחכה שיפתחו לו. יש לציין שאנו מדברים על מערכת אינטרקום שאין בה חוט להט, כך שלא כרוך בזה איסור מבעיר מדאו' (כי תתכן מציאות שבלוח האינטרקום ישנן נורות להט קטנות הנדלקות בעת הלחיצה). ומדובר על מציאויות שונות: אדם שחוזר בליל שבת מתפילת ערבית, ויאלץ להשאר מחוץ לביתו בלילה ואין בזה עונג שבת אלא צער. וכן אם הוא חוזר ממנחה בשבת אחה"צ סמוך לשקיעה ואם לא יוכל להכנס לביתו יצטרך לחזור לביהכ"נ ע"מ לאכול שם סעודה שלישית (באופן שבכלל נערכת שם סעודה שלישית), וזה יהיה כבר לאחר השקיעה - בביה"ש [והגר"א נבנצל שליט"א העיר: במקרה זה עליו לוותר על סעודה שלישית. עכ"ל. ובס"ד כבר כתבנו זאת בשמו, עפי"ד הגרשז"א זצ"ל, במקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ה אמצע הערה ל"ח). עיי"ש בפירוט. וע"ע במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"א הערות ס"ד וס"ו)]. ושאלנו אם פוסקים כבי"צ והוא לוחץ על הכפתור בשינוי ה"ז לכאו' שבות דשבות לצורך מצוה (של עונג שבת או סעודה שלישית) דשרי. ואם פוסקים כחזו"א ה"ז רק שבות אחת. האם להלכה מותר הדבר, או שאסור אפי' בשני שבותים מצד זילותא דשבתא וכדו'.

ואמר הגר"מ אליהו שליט"א שאם מדובר על ילד קטן שיפחד להשאר בחוץ לבד, הרי קיי"ל שפחד של קטנים הינו סכנה, ולצורך זה מתירים אפי' בשבות אחת, והיינו בשינוי (ר' גמ' יומא דפ"ד,ב' ומ"ב סי' שכ"ח סקל"ח ובשעה"צ שם - מ.ה.). ואם מדובר על אדם גדול שנשאר בחוץ, הרי גם לו עלולים לדאוג אם לא יחזור. ואנשי ביתו עלולים לטלפן למשטרה, וגם השוטרים יחללו שבת בשל נסיעתם בשבת, כתיבת דו"ח על המקרה וכדו'. לכן במקרה שעלולים לדאוג לו יצלצל בפעמון האינטרקום בשינוי [אמנם יש להעיר שדבר זה תלוי בכל מציאות בפני עצמה. דהא במקרה רגיל בני ביתו יתחילו לחפש אחריו בעצמם, וממילא ימצאוהו מיד בכניסה לבנין. אך יתכן שמשיראה שאינו יכול להכנס לבנין ילך לו לחבר במקום סמוך, או שמדובר בבני זוג זקנים שאין האשה הזקנה מסוגלת לחפש את בעלה. ומאידך יתכן שתקרא לשכנים שיחפשו אחריו ואז ממילא ימצאוהו כנ"ל. וא"כ תלוי הדבר בכל מציאות לחוד. והחכם עיניו בראשו. ועוד יש להעיר, שלפי"ד הגרמ"א שליט"א הללו יוצא שעדיף לעשות תחילה איסור קל על מנת להמנע מלהגיע למצב שיצטרך אח"כ לעשות איסור חמור. וכבר כתבנו בס"ד בקונטרס זה בכמה דוכתי (למשל במיל' פ"ט ענף 1) שזו מחלו', ואין הדבר מוסכם לכו"ע. ואכמ"ל].

והדגיש הגרמ"א שליט"א שכ"ז מדובר רק כשאין ברירה אחרת. אך אם יש ברירה אחרת לא יעשה כן, בשל דעת החזו"א שכרוך בזה איסור דאו' (של בונה). ואדרבא, אמר שלדעתו יש בסגירת מעגל חשמלי גם איסור תוקע (הגר"א נבנצל שליט"א העיר: היינו בונה. עכ"ל. ונראה שכוונתו שאין פה עוד תוספת איסור, שהרי איסור תוקע כלול באיסור בונה, והרי הגרמ"א ממילא כבר אוסר מצד בונה, כחזו"א. וא"כ אין פה עוד איסור נוסף). וככלל, הוסיף הגרמ"א, יש מהאשכנזים המקילים לצורך מצות עונג שבת אפי' באיסור שבות אחת. אך לדעתו אין הלכה כן, ואפי' לא לאשכנזים (ראה בקדוש"ה ח"א הערה כ"ד ענפים 4,5 באורך ע"כ, ומה שהקשנו על דברי הגרמ"א שליט"א שם. וע"ע בה"ל סי' ש"א ס"ב סוד"ה "כל", ומאידך ראה ברמ"א סי' רע"ו ס"ב).

ולגבי המקרה שחזר סמוך לשקיעה בצאת השבת, ואם יחזור לביהכ"נ יאלץ לאכול שם סעודה שלישית רק לאחר השקיעה, אמר הגרמ"א שאכן יחזור לביהכ"נ לאכול סעודה שלישית, ולא ילחץ על כפתור האינטרקום ואפי' בשינוי. והוסיף, שאף שעקרונית דעתו שאין להתחיל לאכול סעודה שלישית לאחר השקיעה, מ"מ המ"ב (רס"י רצ"ט) פסק להקל, וכן ישנם הנוהגים להקל בזה [אך עיי"ש במ"ב דמוכח דמישתעי דוקא גבי חו"ל, מדהתיר לאכול לאחר השקיעה עד חצי שעה לפני צה"כ. וזה מתאים רק לארצות הצפוניות שביה"ש ארוך. אך פה בארה"ק חצי שעה לפני צה"כ מתחילה הרבה לפני השקיעה. וראה מש"כ בס"ד במקו"ד הל' פסח (פ"א סוף הערה ס"ד), במקו"ד הל' יוה"כ (פ"א הערה מ"ב, פי"ב הערה ט"ז, וקובה"ש פי"ז), ובקדוש"ה (ח"א הערה כ"ד) -מ.ה.]. ולמרות שלדעת הגר"מ אליהו אין להקל בזה, מ"מ הוא אינו מעיר למקילים בכך. עכת"ד.

ושאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א מה דעתו בענין זה, השרי להכנס בשינוי לבית בשעה"ד. וענה לי הגרא"נ שליט"א וז"ל: "מעיקר דינא דעת אדמו"ר (היינו הגרשז"א) זללה"ה דלא כהחזו"א ודלא כהבי"צ, ומשום השמעת קול אולי במקום מצוה שרי בשנוי". עכל"ק. וכן כתבנו בשמו בקדוש"ה (ח"א בנספחים נספח ד'), שהגרשז"א לא ס"ל לאסור סגירת מעגל חשמלי משום בונה ולא משום מוליד. וגם בהערותיו של הגר"א נבנצל שליט"א להלכות פה הוא כתב לנו בענין הכניסה לבית בשינוי, וז"ל: לענ"ד לדעת אדמו"ר (-הגרשז"א) זללה"ה יש מקום להתיר בשינוי". עכ"ל.

בס"ד היה נראה לענ"ד גבי המקרה שחזר סמוך לשקיעה, שזה תלוי בין השאר גם מה יותר חמור: האם ביטול מצות סעודה ג' שספק אי הוי דאו', או שיותר חמור איסור האכילה לפני ההבדלה, שחיוב ההבדלה עצמה שנוי במחלו' אי הוי מדאו' או מדרבנן. והעיר חכ"א שמ"מ אין לומר שאם יאכל ה"ז מצוה הבאה בספק עבירה של אכילה לפני ההבדלה משיצאה שבת, וספק אי יצאה השבת מהשקיעה או מצה"כ. שהרי אם באמת השבת יוצאת בשקיעה, וכבר הגיע זמן ההבדלה, הרי שברור שאין לאכול אחר השקיעה שהרי לא יוצא י"ח סעודה שלישית משיצאה כבר השבת (והגר"א נבנצל שליט"א העיר: דעת הגרשז"א זללה"ה לאסור להתחיל אכילה במוצ"ש מהשקיעה. ובימי חול, שאין מאחרים כ"כ בערבית, עשר דקות לפני השקיעה. עכ"ל). ואם השבת יוצאת בצה"כ הרי שצריך לאכול ומקיים מצות סעודה ג', אך אין בזה עבירה כלל כי עדיין לא התחייב בהבדלה. וא"כ ממה נפשך אין בזה מצוה הבאה בספק עבירה. ומ"מ גם אם נאמר שבני"ד זה ספק מצות עשה (שספק אם עדיין מקיים המצוה, וגם ספק אי חיוב מצות סעודה ג' הינו מדאו'. ראה למשל מ"ב רס"י רמ"ב), אז אולי זה תלוי בשאלה אם ספק עשה דוחה ספק ל"ת (ואם אכן דוחה ספק ל"ת דאו', כ"ש שדוחה ספק איסור דרבנן, אם נאמר שאיסור אכילה לפני ההבדלה הינו דרבנן, ובני"ד ספק אם כבר יצאה שבת והתחייב בהבדלה). וכבר דן ע"כ הגר"ע יוסף שליט"א בטהרת הבית (ח"ב עמ' רל"ח, אי ספק עשה דוחה ספק ל"ת). ומסתבר שגם למ"ד שלא דוחה, י"ל שספק איסור דרבנן קיל טפי. עכת"ד אותו חכם.

עוד יש לדון בני"ד גבי מש"כ הצי"א (ח"ו סי' ו' סקי"ז ד"ה "וכן") בשם החת"ס בתשובותיו (ח"ו סי' פ"ו) שאין לדמות היתר שבות במקום מצוה גופנית ועונג שבת, להתיר שבות לצורך גבוה דחמיר טפי. והיינו היתר דשבות למצוה גופנית - כבני"ד שרוצה להכנס לביתו מצד עונג שבת ומניעת צער, בזה מקילים טפי. עיי"ש. וקיצרנו.

יש לציין שהגרמ"א שליט"א רצה לדון אולי להקל גם גבי מקרה שאדם מגיע מחוץ לעיר באיחור כך שהגיע לביתו בליל שבת, ובני ביתו ידאגו לו ויקראו למשטרה, אך אמרנו לגרמ"א שמקרה זה לכאו' לא שכיח כי בשעות הערב הראשונות נכנסים עדיין הרבה שכנים לבנין (ע"י מפתח וכדו'), והוא יוכל להכנס עמהם (והיינו שהבעיה הינה בדר"כ דוקא בשעות המאוחרות יותר של ליל שבת).

בס"ד נמצאנו למדים שלדעת הגרי"ש אלישיב שליט"א מי שחזר במשך השבת לביתו ומצא שדלת הכניסה לבנין נעולה, אסור לו להכנס לבית עי"כ שילחץ בשינוי על כפתור פעמון האינטרקום, אף אם רוצה להכנס לבנין לצורך מצוה. ולא אמרינן בזה דהוי שבות (שינוי) דשבות (סגירת מעגל חשמלי לבי"צ, משום מוליד) לצורך מצוה. והסביר שלפי"ד החזו"א ודאי אסור לעשות כן (דהוי בונה מדאו'), ואף לפוס' שלא כחזו"א אין לעשות כן כי זה לא ממש שינוי וגם התוצאה מושגת. וגם מצד זילותא דשבתא יש לאסור זאת. לכן אמר הגריש"א שיכנס לבית אחר שניתן להכנס אליו, ואם לאו אזי שיקרא לגוי, אך בכל אופן אסור לישראל ללחוץ על הפעמון ע"מ שיפתחו לו, ואפי' בשינוי.

ולדעת הגר"מ אליהו שליט"א אם מדובר על ילד קטן המפחד להשאר בחוץ לבד הרי שמותר לו להכנס בשינוי. וגם אם מדובר על אדם מבוגר שעלולים לדאוג לו מותר לו ללחוץ על פעמון האינטרקום בשינוי, והדגיש שכ"ז רק כשאין ברירה אחרת. אך אם יש ברירה אחרת לא יעשה כן. ואם הבעיה התעוררה כשחזר לביתו סמוך לשקיעה של צאת השבת, ואם יחזור לביהכ"נ יאלץ לאכול שם סעודה שלישית לאחר השקיעה, אכן יחזור לביהכ"נ לאכול שם ובלבד שלא ילחץ על כפתור האינטרקום אפי' בשינוי. עכת"ד. וע"ע בשו"ת בא"מ (ח"ו קוא"ל סי' י"ח וי"ט).

ענף 13: כניסה אחר מי שפתח את דלת האינטרקום באיסור - האפשרויות השונות.

כפי שכתבנו בענף הקודם, ישנה מציאות בה אדם נקלע למצב שאינו יכול להכנס לבנין הדירות בו הוא גר. והעלנו שנחלקו הפוס' המותר בשעת הדחק להכנס לבנין ע"י מערכת האינטרקום כשעושה פעולה זו בשינוי.

אלא שבס"ד יש לדון גבי אופן כניסה אחר לבנין, והוא כאשר ישראל מחלל שבת נכנס לבנין ע"י מערכת האינטרקום באופן האסור, המותר מדינא להעזר בכך ולהכנס לבנין באופנים שונים.

ונראה שכמה אפשרויות יש בדבר (כשלכל אחת מהדוגמאות ישנם צדדים מסוימים להקל ולהחמיר): 1) מחלל שבת נכנס לבנין באופן האסור, ולאחר שהדלת ננעלה מקיש הדתי על הדלת ומבקש ממנו שיפתח לו. 2) מחלל השבת מצלצל באינטרקום לבני משפחתו (משפחה א') שיפתחו לו את הדלת ע"י הלחצן החשמלי שבבית. בני משפחתו לא ענו לו. הוא שב ומצלצל למשפחה אחרת (משפחה ב') שיפתחו לו והם אכן פתחו לו באיסור. נכנס מחלל השבת לבנין והדלת נסגרה, אך אח"כ שבו בני משפחתו (משפחה א') ולחצו על הלחצן החשמלי המאפשר פתיחת הדלת מבחוץ. המותר לשומר השבת להכנס עכשיו דרך הדלת. 3) מחלל שבת נכנס לצורך עצמו, ואדם אחר תופש את הדלת הפתוחה לצורך הדתי. 4) מחלל שבת נכנס לצורך עצמו, והדתי תופש את הדלת הפתוחה ונכנס מיד לאחריו. 5) מחלל השבת פותח ע"י האינטרקום (באופן חשמלי) לצורך עצמו ולצורך הדתי יחדיו (שמקדים ואומר לו שיכנס עמו). 6) מחלל שבת פותח הדלת עם מפתח שהביאו מרה"ר לרה"י (ללא פעולה חשמלית) והדתי נכנס עמו. 7) מחלל שבת פותח הדלת לצורך הדתי בלבד. 8) הדתי מבקש ממחלל השבת שנכנס באיסור, שיקרא לבני משפחת הדתי שיצאו אליו (לפתוח לו).

למעשה בכל האופנים הללו נעזר שומר השבת במה שמחלל השבת עשה איסור. תחילה נזכיר את חומרת איסור הכניסה ע"י האינטרקום לפי המציאויות השונות ודברי הפוס' בזה, אח"כ נכתוב את עיקר הדין, ולבסוף נדון אם ישנם בכל אופן צדדי היתר שונים לכל א' מהמיקרים.

לאור האמור בענפים הקודמים בפרקנו עולה שישנם שני סוגים עיקריים של אינטרקום: אינטרקום שהפעלתו כרוכה בהדלקת חוט להט (כגון נורות הנמצאות סמוך ללחצן הצלצול שבכניסה לבנין, המציינות אם אכן הפעמון פועל ומצלצל בפנים הדירה), והיינו שהפעלתו כרוכה באיסור מבעיר מדאו'. או שאין במערכת שום חוט להט ואין בזה איסור מבעיר, אך גם לגבי סוג זה נחלקו הפוס' אי השימוש בו כרוך באיסורי בונה מדאו' (החזו"א) או מוליד מדרבנן (הבית יצחק), וכמבואר כ"ז בענפים הקודמים. לא חילקנו גם את סוגי הפעמונים כיון שבדר"כ ישנו סוג אחיד של פעמון במערכת זו. וכן לא חילקנו גם את סוגי המיקרופונים, כיון שכבר העלנו שיש לראות את הפעלת כל המיקרופונים כהגברת זרם ולא כיצירת זרם.

מצד הדין, נראה במבט ראשון שאסור כלל להכנס בכל המיקרים הנ"ל. דמצינו בתוספ' שבת (פ"ג ה"ג) וכן בגמ' ב"ק (דע"א,א'), גיטין (דנ"ג,ב'), חולין (דט"ו,א') וכתובות (דל"ד,א') מחלוקת תנאים גבי איסור הנאה ממלאכת ישראל בשבת. ופסקו רוב הראשו' והשו"ע (רס"י שי"ח) כדעת רבי יהודה, שאם ישראל בישל בשבת במזיד אסור לו התבשיל לעולם, ולאחרים מותר למוצ"ש מיד. ואם עשה כן בשוגג אסור בו ביום גם לאחרים, ובמוצ"ש מותר מיד לכולם. והרמ"א (שם בסי' שי"ח) הוסיף דה"ה בשאר מלאכות (ור' בטור שהביא את ס' התרומה שמחלק בין המלאכות ומחמיר יותר, אך נראה שמרן והרמ"א לא ס"ל הכי).

ומדברים אלה עולה שאין להקל בני"ד בתוך השבת עצמה ליהנות מחי"ש של ישראל, בין אם נחשוב את מחלל השבת כמזיד או כשוגג. דאף בשוגג אסור לרבי יהודה בתוך השבת, וכל הנ"מ הינה לגבי הנאה במוצ"ש. ומ"מ ישנם בס"ד כמה צדדים להקל בני"ד, וכדלקמן בענפים הבאים.

ענף 14: צדדים להקל בכניסה אחר מי שפתח את הדלת באיסור.

טעם 1: להקל באיסור דאו' בשוגג: הנה התוס' בחולין (דט"ו,א' ד"ה "מורי") ובעירובין (דמ"ב,א' ד"ה "מכלל") פסקו כרבי מאיר בברייתא, שהמבשל בשבת בשוגג מותר התבשיל באכילה בשבת מיד אפי' למבשל עצמו, דבשוגג לא קנסו, ולא גזרו שוגג אטו מזיד. וכ"פ בסה"ת (פרק כירה סי' רל"א ורמ"ח), וכ"נ ד' הרז"ה (בפ' כירה), האורחות חיים, הריטב"א והראב"ד [ר' ב"י (רס"י שי"ח), וילקו"י (שבת כרך ג' סי' שי"ח, דיני הנאה ממלאכת שבת ריש הערה א')]. גם הגר"א בביאורו (רס"י שי"ח) פסק לדינא כר"מ, ועל פיו כ' המ"ב (סי' שי"ח סק"ז) ש"במקום הצורך יש לסמוך על זה בבישול בשוגג". והיינו בכל מלאכה דאו' שנעשתה בשוגג, במקום הצורך יש להקל ולהתיר לכולם ליהנות ממנה אפי' מיד בשבת. ולפי"ז נראה שכיון שמרן הח"ח היקל במקום צורך כגר"א, הרי שלאשכנזים אם אכן אדם לא יכול להכנס לביתו בשבת בשל הנעילה החשמלית של דלת הבנין, הרי שאם בא מחלל שבת (ונסבור שדינו כשוגג, וכדלקמן בסמוך) ונכנס באיסור (ואפי' איסור דאו' דבונה לחזו"א, או מבעיר לכו"ע מצד הדלקת נורות בלחיצה על כפתור האינטרקום, וכדלקמן), יכול הדתי ליהנות מכך ולהכנס עמו [אמנם יש להעיר, שמצאנו בשיעורי הג"ר רפאל צבי וובר שליט"א (לסי' שי"ח עמ' ק"ג) דס"ל שכל הפוס' חוץ מהמ"ב לא הביאו דברי הגר"א, ולכן יש לסמוך בזה על הגר"א רק במקום "צורך גדול מאוד". ע"כ. ומ"מ נראה שאם הדתי סובר שהוא עלול להשאר מחוץ לבית שעות ארוכות, ובפרט בימי הקיץ החמים או לילות החורף הקרים, ודאי חשיב מקום "צורך גדול מאוד", ואף לפי הגדרת הגר"צ וובר יהיה מותר ליהנות מחי"ש זה. אלא שבאמת נלע"ד בס"ד שבני"ד א"צ לזה, וכיון שמרן הח"ח פסק שבמקום צורך שרי, די לנו בזה, והמחמיר בני"ד חומרתו היא קולתו במצות עונג שבת. ואכמ"ל. והגר"א נבנצל שליט"א לא הסכים עם מסקנתנו, וגבי המחמיר בני"ד כתב הגרא"נ שליט"א: תע"ב. עכ"ל.

אמנם כ"ז לאשכנזים. אך לספרדים לכאו' נראה שיש להחמיר בזה, שהרי מרן פסק כרבי יהודה שאוסר בכל אופן ליהנות בזה בשבת. אלא שגם מפוסקי הספרדים מצינו שהיקלו בזה. שכ"כ בס' מנוח"א (ח"א פכ"ה ס"ב), ש"במקום צורך גדול יש לסמוך על המתירים". והוסיף שלמרות שקיבלנו הוראות מרן שאוסר, מ"מ במקום צורך גדול אפשר שגם מרן יסכים שאפשר לסמוך על המתירים, כיון שאף לד' האוסרים אין זה איסור תורה אלא רק קנס מדרבנן (וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ו משבת הכ"ג. ור' ילקו"י רס"י שי"ח, דיני הנאה ממלאכת שבת, הערה א', שדן בזה אי הוי דאו' או דרבנן, והוסיף שכן הסכים אביו הגרע"י שליט"א דמעשה שבת אסור מדרבנן).

ואמנם מצאנו שבס' ילקו"י (שבת כרך ג' שם הערה ו') הזכיר את דברי ס' מנוח"א הנ"ל וסתר את דבריו מכל וכל (מבלי להזכיר מפורש את שמו, אך ידענו גם ידענו שודאי הכוונה למנוח"א). דכתב שם שאין לסמוך ע"כ במלאכות דאו' נגד ד' מרן, דבכל המקומות שאנו הולכים אחר הוראות מרן, האם נימא דיש להקל במקום צורך, דשמא מרן לא החמיר במקום צורך. דזה דבר שאינו מסתבר כלל, ובפרט שמרן הביא דין זה בסתם ולא הזכיר סברת החולקים. ולכן אין לסמוך להקל בזה אפי' במקום צורך. והוסיף ששאל לגרע"י שליט"א ע"כ וגם הוא תמה ע"ד המנוח"א הללו. עכ"ד. ולכאו' הצדק עמו. אלא שתוך כדי עיון מצאנו באותו ספר בילקו"י שהיקל (שם בהערה פ"ד, עמ' ק"א למטה) ליהנות מחי"ש מדאו', וצירף לזה את ד' המקילים ומתירים ליהנות אף בשבת עצמה כשהמלאכה נעשתה בשוגג (אף שלענ"ד באותו מקרה א"צ לזה, וגבי אותו מקרה מותר לכתחי' לחלל שבת באיסורי דאו' משום פיקו"נ. וברור הדבר כשמש לכל מי ששירת בצבא. ואכמ"ל). וא"כ אזלא לה הקושיה, וודאי שבשעת צורך גדול גם ספרדי יכול לסמוך ע"ד כל הראשו' הללו, או לפחות להביא זאת כסניף להקל.

אלא דע עקא. דכ"ז הו"ד אם נסבור שסתם חילוני מח"ש הינו שוגג. אך כבר דננו ע"כ בס"ד בספרנו קדוש"ה (ח"א הערה י"ח) ומצינו שמחלו' גדולה בדבר. שלגבי מחלל שבת כתבו הפוס' שמי ששגג בדין וחשב שמותר הדבר, דינו כשוגג [כן עולה מהגמ' ר"פ כלל גדול, ומהרשב"א שם. וכ"כ המ"א, המ"ב (סי' שי"ח סק"ו), כה"ח (סי' שי"ח סקי"ט) וש"פ]. וה"ה גבי שכח שאסור הדבר [שכ"כ מהר"ם מינץ, כנה"ג, מ"א (סי' ק"ח סקי"א), שע"ת בשם הברכ"י, כה"ח (סי' שי"ח סקי"ח) וש"א. וכ"ז כששכח מחמת אונס ולא מחמת עצלות. ור' ילקו"י (שבת כ"ג סי' שי"ח, דיני הנאה ממלאכת שבת, הערה ג')].

אלא שלגבי אותם המכונים "חילונים" בימינו נחלקו הפוס' גבי דינם. שיש שרצו לדונם כתינוקות שנשבו (ר' חזו"א חיו"ד סס"י א', וסי' ב' ס"ק ט"ז וכ"ח). ויש שחלקו ע"כ וס"ל שאין דינם כתינוקות שנשבו [הגר"מ מלכה זצ"ל, בתחומין (ח"ח עמ' 56-57). הגר"י קאפח זצ"ל בפירושו ליד החזקה (עירובין פ"ב עמ' תרע"ד, והל' ממרים פ"ג עמ' ל"ב). ור' עוד בד' הגראי"ה קוק זצ"ל בס' מאמרי ראי"ה (ח"א עמ' 89, מאמר "על במותינו חללים"), ובס' בהלכות ראי"ה (עמ' 505)]. וע"ע בשו"ת אחיעזר (ח"ד סי' ג'), בשו"ת תרומת הגורן (סי' פ"ג), בשבט"ה (ח"א סי' קכ"א סק"ד), בתחומין (ח"ב עמ' 56), בספרנו מקו"ד הל' פורים (פ"א הערה ס"א), ובקדוש"ה שם.

וד' הגרש"ז אוירבך זצ"ל לא היתה כ"כ ברורה לי. שבשלש"ל (סי' שי"ח סעי' א' סק"ב, ד') כ' בשם פניני המאור (י"א,י"א) שקשה לו להחליט שהמחללים שבת כיום דינם כשוגג או כתינוק שנשבה, הואיל והם יודעים ששומרי שבת צועקים על זה, וסיים שאינו מחליט ודאי על זה. וע"ע במנח"ש (ח"ב מהדו"ק עמ' י"ז סק"י ועמ' ס"ג סק"ה) שמשמע דלא ס"ל שדינם כתינוקות שנשבו. והגר"א נבנצל שליט"א בהערותיו לס' המ"ב הנקראות ביצחק יקרא (מהדו' פלדהיים. סי' שי"ח ס"א) כ' שחילוני דינו כמזיד. ובעל פה אמר לי שכך שמע מהגרש"ז זצ"ל. ומשהערתי לו שבשלש"ל מבואר שהגרשז"א זצ"ל לא הכריע בזה, אמר לי שכנראה שהגרשז"א זצ"ל חזר בו, אך משנה אחרונה הינה דס"ל שדינו כמזיד. עכת"ד (וע"ע שם בהערות הגרא"נ שליט"א למ"ב סק"ה, שלענין הנאה ממלאכת שבת שאסורה עד זמן בכדי שיעשו, חילוני הינו כגוי. ע"כ. וכ"כ שם בהערותיו לסי' שכ"ה סעי' ו'. עיי"ש). וע"ע בשש"כ (ח"ג במבוא פ"ב סוף הערה מ"ד) שאם ישראל המומר לע"ז בישל מעצמו מבלי שיצוה לו היהודי, אסור התבשיל עד מוצ"ש בכדי שיעשו (ומשמע דמחשיבו לגוי). וע"ע בילקו"י (שבת, סי' שי"ח שם, הערה פ"ד) שכ' גבי חיילי צה"ל הסבורים שמציאות מסוימת הינה פיקו"נ, שדינם כהאומר מותר ששוגג הוא, והיקל שם בצירוף הא דהתוס' פסקו כר"מ דשרי ליהנות מזה אף בשבת. וע"ע שם (בסעי' ג') שאותם האומרים על כל דבר ש"אין בזה שום איסור", ואף שמסבירים להם את ההלכה שאסור הדבר, אינם מקבלים, דינם כמזיד ולא כשוגג. ע"כ. וע"ע שם בילקו"י (שבת כרך ד' סי' שכ"ט ס"א עמ' רנ"א) שדן באורך גבי דין החילונים כיום. וע"ע שם בילקו"י (ח"ג סי' שי"ח בס"ג ובס"ד) גבי שאל לחכם שטעה בהוראה, ואם שאל לחכם הידוע כמי שאינו בקי בהלכה. ואכמ"ל. וע"ע בפמ"ג (א"א סי' שכ"ה סק"ב).

בס"ד לאור כל הנ"ל עולה שיש להקל מטעם זה ולפסוק כר"מ, התוס' וסיעתם, הגר"א והבה"ל, כשיש עוד צדדים נוספים להיתר. ועכ"פ בשעה"ד אשכנזים ודאי יכולים להקל, וגם ספרדים יש להם ע"מ לסמוך.

ענף 15: עוד צדדים להקל להכנס אחר מי שפתח את הדלת באיסור.

טעם שני להקל: משום שלא נעשה שינוי בגוף הדבר מחמת האיסור.

כתב הרשב"א בחידושיו לשבת (דק"ל,א' סוד"ה "דתניא") שיש נ"מ בין אם "התחדש בו מעשה בגופו של דבר", והיינו שהאיסור נעשה בגוף הדבר, וכגון אפיה ובישול (שבזה יש איסור הנאה ממלאכת שבת), ובין מקרה "שלא נתחדשה בהן הכנה בשבת", והיינו שלא נעשה האיסור בגוף הדבר, כגון העברה מרל"ר (שבזה מותר ליהנות ממלאכת שבת). וכן עולה מדבריו בעירובין (דמ"ב,ב'). וכעין זאת פסקו גם הריטב"א (בעירובין שם) ורבינו יונה. וע"ע ברמב"ם (פ"ו משבת הכ"ד) ובהרה"מ שם, ובשו"ע (סי' ת"ה ס"ט בשם יש מתירים). וכ"פ הרבה אחרו', מהם ערה"ש (טייב. סי' שי"ט סק"ג), הח"א (כלל ט' מהל' שבת סקי"א), המ"ב בבה"ל (סי' שי"ח ס"א ד"ה "אחת"), האג"מ (או"ח ח"ב סי' ע"ז), שש"כ (פרק י' הערה מ"ד, וח"ג במבוא פ"ב הערה מ"א בשם הגרשז"א זצ"ל), ילקו"י (סי' שי"ח, דיני הנאה מחי"ש, סעי' ס"ו ואילך), מנוח"א (ח"א פכ"ה ס"ז) ועוד אחרו'.

אלא שבאמת לאו מילתא פסיקתא היא לכו"ע. שבשש"כ (פרק י' שם) כתב בשם הגרשז"א זצ"ל, שלכאו' מהמרדכי שהביא הב"י סס"י רנ"ט משמע שבאיסור דאו' אין להקל מטעמא דידן. אך הוסיף הגרשז"א שהנידון דהמרדכי שאני. ולעומת זאת בילקו"י (שם הערה פ"ג) הביא תשו' אביו, הגרע"י שליט"א, בכת"י, וכתב שמדברי התוס' בעירובין (דמ"א,ב') מבואר שיש להחמיר בזה באיסור דאו'. ושכ"כ המ"א (בסי' ת"ה סקי"ד). וע"ע שם בילקו"י בשם הגרע"י שליט"א. וע"ע מש"כ בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ז הערה צ"ז) ולעיל במיל' (פ"א ענף 5 באמצעו).

ואמנם הפוס' המקילים הנ"ל מישתעי גם כשנעשה איסור דאו', אך גבי ד' מרן נחלקו האחרו' לפי מה שהיקל (בסי' ת"ה ס"ט) אי דעתו להקל מטעם זה גם באיסורי דאו' או רק באיסורי דרבנן (ר' מנוח"א ח"א פכ"ה ס"ז ובמקו' שם). ור' בח"א שם שכ' שמ"מ באיסורי תורה "יש להחמיר כמו במבשל" (הב"ד הבה"ל רס"י שי"ח ד"ה "אחת". אמנם ראיתי שיש שפירשו את דברי הח"א דהיינו דוקא כחומרא, אך מעיקר הדין שרי גם באיסורי תורה).

ובענין אי הפוס' הנ"ל שהקלו (אף גבי איסורי דאו') הקלו בזה רק כשנעשה הדבר בשוגג או אפי' במזיד. אמנם מדברי הרשב"א בשבת ובעירובין הנ"ל לא זכיתי לברר אי מיקל בזה אף במזיד, אלא שמצאנו שבס' מנוח"א (שם הערה 22) כתב שזו מחלו'. דבריטב"א בעירובין (דמ"ב,ב') מפורש דבעשה במזיד אסור ליהנות הואיל ונהנה מהאיסור. וכ"כ גם הח"א שם בהדיא, דבשוגג מותר אפי' לו בו ביום, ובמזיד אסור אפי' לאחרים עד מוצ"ש מיד. אמנם הביא שם במנוח"א את דברי השלחנו של אברהם (בסי' ת"ה) שמתיר זאת אף במזיד, וכתב כן בדעת רבינו יונה. והוסיף דשאני פירות שהוציאן מחוץ לתחום.

ולכאו' בכגון דא יש לפסוק כריטב"א שהוא ראשון. אלא שלענ"ד מהריטב"א לא ברור שיש לאסור במזיד. ודוקא מצד הסברא של רבינו יונה, אם אין בזה איסור כלל כיון שלא נעשה שינוי בגופו, אזי לכאו' יש להקל אף במזיד, דאין נ"מ בזה בין שוגג למזיד. ובפרט שבעל שש"א הנ"ל הבין בדברי רבינו יונה דשרי אף במזיד, וא"כ יש לנו ראשון גדול אחר להתלות בו. ולכאו' כ"מ מדברי מרן (בסי' ת"ה ס"ט) בשם היש מתירים, והיינו כדעת המרדכי בעירובין (סי' תצ"ז) בשם מהר"ם מרוטנבורג (בפסקי עירובין סי' פ"ה). אמנם יש לעיין אי מה שהיקל הוא מטעמא דידן (ור' בכלכלת השבת, דיני הנאה ממלאכת שבת, סק"ג, שמשמע שמה שהיקל מהר"ם הוא מטעם דהוי הנאה מאיסור דרבנן, שבזה שרי אף כשעשה במזיד, שנראה לו שלאחרים מותר בהנאה מיד. ולא מפורש שהיתרו הוא מטעמא דידן - שלא נעשה שינוי בגופו).

וכן מצינו בהדיא בדברי כה"ח (סי' תנ"ד סקל"ה) שהבין ממרן הב"י ומעוד פוס' דשרי ליהנות אפי' לכתחי' גם כשעשו איסור דאו' במזיד, משום שלא השתנה בגופו. עיי"ש בכה"ח שהביא עוד פוס' שכתבו כן לדינא. ואמנם כתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ז הערה ל"ח) בשם הגר"ע יוסף שליט"א, שיש לראות את דברי הרב כה"ח בספרו כה"ח כמלקט ולא כפוסק (ועיי"ש גם בדברי הגר"מ אליהו שליט"א דס"ל שתלוי הדבר במציאויות השונות). אלא שי"ל שכבר מצינו בשו"ת מהרי"ק (שורש קס"ט) במכתבו למהר"י מברונא, שאין לומר שספר הסמ"ק מציריך אינו פוסק אלא רק מלקט, "דלמה טרח וחיבר כל ההגהות הגדולות ההנה אם לא לפסק הלכה". עכ"ל. ולפי"ז ה"ה גבי הרב כה"ח. ואכן כעבור זמן מצאנו בס"ד שהרב כה"ח כ' (בסי' תרל"ז סק"ה) שכל מה שהוא מלקט כך גם דעתו לדינא. וכל דבר שנראה לו שאינו מחוור לדינא אינו מעתיקו. עיי"ש. וע"ע מש"כ בס"ד במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ב הערה פ"ט. ופ"ד הערה כ"ה).

וא"כ מצינו גם כמה פוס' דס"ל שיש להקל כאשר האיסור לא נעשה בגוף הדבר, גם כאשר נעשה איסור דאו', ואפי' במזיד.

ולפי"ז נראה לכאו' שודאי יש להקל בני"ד. אלא שי"ל שראשית מצינו כמה ראשו' שחלקו על כלל זה, ובפרט באיסורי דאו', וכנ"ל. וגם ד' מרן לא ברורה בזה. ור' מש"כ הגר"ע יוסף שליט"א בתשובה הנ"ל (שהובאה בילקו"י שם בסי' שי"ח הערה פ"ג) שהעולה מכל הנזכר, שהמיקל עפ"י הטעם הנ"ל יש לו ע"מ לסמוך, אולם המחמיר תע"ב, עכ"ד. וכן נראה בס"ד למסקנה גם גבי ני"ד, שעפ"י הטעם הנ"ל יש מקום להקל, אך אם נשפוט רק לפי טעם זה הרי שאם אין זו שעה"ד עדיף לא להקל בזה (אמנם יש להעיר, שאם נסמוך על הפוס' שמתירים כן אף כשעשה במזיד, הרי יש להקל טפי בני"ד, דהא גם לסוברים שמעשה חילוני דינו כמזיד, יהיה מותר להכנס לבנין).

ועוד יש להוסיף, שכתב בילקו"י (סי' שי"ח שם באמצע הערה ל"ה) גבי כניסה בשבת דרך דלת חשמלית, שלא ניתן לצרף את ד' הרשב"א והריטב"א בעירובין הנ"ל. אלא שמ"מ נשאר שם בצ"ע ע"כ.

ועוד כ' בילקו"י (שם הערה ל"ט), שהמוציא אוכל מרל"ר זה נחשב שנעשתה מלאכה באוכל זה. ע"כ. ולכאו' קשה ע"כ. ואף שכ' כן לד' המחמירים, מ"מ גם המחמירים מודים שאכן לא נעשה איסור בגוף האוכל, אלא שהם מחמירים גם בכך. וצ"ע. ואמנם יש להעיר שמדברי א' הפוס' עלה בידינו שבאמת ישנם ג' דרגות בני"ד: 1) נעשה איסור בגוף הדבר, כבישול. 2) נעשה איסור בגוף הדבר אך לא השתנה בגופו, וכגון הוצאה מרל"ר. 3) נעשה איסור עבור החפץ אך ללא נגיעה בו, וכגון פתיחת מקרר ע"מ להוציא האוכל. שלגבי אוכל זה יש שמקילים יותר. ואכמ"ל.

טעם ג': יש מתירים ליהנות בו ביום כשעשה איסור דרבנן בשוגג.

גבי מש"כ מרן (ברס"י שי"ח) שהמבשל בשבת בשוגג אסור בו ביום לכו"ע ולמוצ"ש מותר גם לו מיד, כתב הפמ"ג דאף אם עשה מלאכה דרבנן חד דינא אית להו, ובשוגג צריך להמתין עד מוצ"ש. והב"ד המ"ב בבה"ל (רס"י שי"ח ד"ה "המבשל"). עיי"ש שהקשה על ראיית הפמ"ג. והוסיף הבה"ל שאכן בביאור הגר"א כתב שאף לדעת מרן בשו"ע שפסק כרבי יהודה לאסור אף בשוגג מליהנות בו ביום, היינו דוקא בדאו'. אך כשעשה מלאכה דרבנן לא גזרו שוגג אטו מזיד. ושכ"פ הרמב"ם גבי הטובל כלים בשוגג בשבת, דשרי להשתמש בהם כבר בשבת (עיי"ש בגר"א שהאריך להוכיח כן מהרבה מקומות בש"ס). ועוד כתב בבה"ל שאף הח"א כתב שנראה לו כן (ר' ח"א כלל ט' סקי"א). וכ"כ בפקודת אלעזר (רס"י שי"ח). ונראה שאף ד' מרן הח"ח להקל בזה כגר"א והח"א, שכ"מ מסו"ד בבה"ל, ומדהביא רק דעה זו במ"ב (סי' שי"ח סק"ג). וכ"כ בכה"ח (סופר. סק"ז).

ואף בילקו"י (שבת כ"ג סי' שי"ח, דין הנאה מחי"ש, ס"ג וסנ"ד) העלה להקל כגר"א, והוסיף שכן גם ד' אביו, הגר"ע יוסף שליט"א (עיי"ש בהערה ס"ו באורך). וכ"כ בשש"כ (ח"ג במבוא, הערה נ"א).

ואע"ג שמרן והרמ"א בשו"ע לא חילקו בין מלאכות דאו' לדרבנן (ובפרט שמרן ס"ל בב"י דהלכה איתמר כרבי יהודה ולא רק דמטין כר"י), מ"מ יש שתירצו שהלכה איתמר כר"י היינו דוקא דקנסו שוגג אטו מזיד, אך בדרבנן לא קנסו, וכמש"כ הפר"ח ביו"ד סי' צ"ט (ילקו"י שם). ואע"ג דיש בזה עיקולי ופישורי, דהא סו"ס מרן הן בשו"ע והן בב"י לא חילק בין דאו' לדרבנן, מ"מ כיון שבאיסור הנאה מדרבנן עסקינן, והרבה אחרו' ס"ל להקל בזה, לכן נראה בס"ד שיש להקל באיסור זה של הנאה (מדרבנן), כשעשה גם מלאכה מדרבנן, ודוקא כשעשה בשוגג, והוי כעין ספק דרבנן בדרבנן.

ולענין נאמנות אדם לומר שוגג הייתי, כ' המ"א (סי' ש"ז סק"ו) בשם המהר"א ששון, שנאמן הוא. ועפי"ז כ' בילקו"י (שם סנ"ה) שבדר"כ נאמן לומר כן, כדי שיהיה מותר ליהנות מאותה מלאכה מדרבנן שעשה בשבת. והגר"א נבנצל שליט"א העיר ע"כ: מסתמא רק אדם דתי. עכ"ל. והיינו שרק הוא נאמן בכך.

למרות שכתבנו דשרי ליהנות כשעשה איסור דרבנן בשוגג, מ"מ ישנם מיקרים שאסור ליהנות אף בשוגג. ר' למשל שו"ע (סי' רנ"ג ס"א) גבי שכח ושהה, ומ"ב (סקכ"ט). ושו"ע (סי' רנ"ז ס"א) גבי עבר והטמין. ומ"א (סי' של"ט סק"ז) בשם הר"ן גבי הפריש (עיי"ש שלכאו' חולק ע"ד הפוס' וס"ל דהוי כמבשל. וכ"כ בשעה"צ סי' של"ט סקכ"ד וכה"ח סקנ"א), ובמחצה"ש שם. וילקו"י (סי' שי"ח שם סנ"ד).

ע"כ כתבנו לענין שוגג. ולענין מזיד משמע מהרבה מקומות במשנה ובגמ' שאסור בהנאה אף במלאכה דרבנן (ר' ילקו"י שם הערה ס"ו). וכ"כ פוס' רבים, מהם הרמב"ם (פכ"ג משבת הט"ו), הפר"ח ביו"ד (סי' צ"ט), הגר"ז (סי' של"ט סק"ז), מ"ב (סי' שי"ח סקי"ח, סי' של"ט סקכ"ה) ובשעה"צ (סי' של"ט סקכ"ד), כה"ח (סי' של"ט סקנ"א), שש"כ (ח"ג פ"ב הערה נ"ב), ילקו"י (שם סנ"ד) ועוד פוס'. וד' הגר"א (ברס"י שי"ח) גבי ני"ד לא ברורה לי. אמנם בס"ד מצאנו בכלכלת השבת (דיני הנאה ממלאכת שבת, סק"ג) שהסביר את דעת המהר"ם מרוטנבורג המובא כדעת הי"א בשו"ע (סי' ת"ה ס"ט), דבעשה איסור דרבנן שרי לאחרים מיד בשבת אף כשעשה במזיד. וכ"כ בשמו המרדכי בעירובין (סי' תצ"ז). וא"כ יש לנו שני ראשו' שפסקו דשרי לאחרים אף במזיד. ונראה שאם אכן כנים אנו בכך, הרי שעפי"ד הפוס' (למשל כה"ח סי' י"ג סק"ז) שכתבו שאף שמרן כתב הדעה המחמירה כסתם ולכן יש להחמיר, מ"מ כתב הדעה המקילה כדי לסמוך עליה בשעה"ד. וא"כ בני"ד דהוי שעה"ד יש לסמוך ע"ד המהר"ם מרוטנבורג והמרדכי דשרי לאחרים אף כשעשה במזיד. ומ"מ צ"ע למעשה, דהא רוה"פ לא הקלו, וכנ"ל. ובפרט דלא ברירא לן שטעמיה דהמהר"ם הוא משום דהוי איסור דרבנן. ואכמ"ל [ואגב, כה"ח כתב שם בססק"ז שאם מרן כתב שתי דעות בשם י"א הלכה כדעה השניה, אך מ"מ אם הדעה הראשונה להחמיר, דעתו שיש לכתחי' להחמיר. אך קשה לנו ע"כ מדברי הרב כה"ח עצמו ביו"ד (סי' ס"ט ס"ק ר"צ) שפסק להקל, ההיפך מהכלל שכתב באו"ח. וצ"ע].

נמצאנו למדים שלמ"ד שפתיחת הדלת בשבת ע"י האינטרקום כרוכה רק באיסור דרבנן (והיינו שגם אין נורות הנדלקות כתוצאה מכך), הרי שיש להקל ולהכנס עם מחלל השבת, אי נימא שחילוני דינו כשוגג. אך לסוברים שדינם כמזיד אין להקל מטעם זה.

ענף 16: עוד צדדים להקל בכניסה אחר מי שפתח את הדלת באיסור.

טעם ד': יש מתירים ההנאה מחילול השבת כשההנאה הינה עקיפה.

כתב בשש"כ (פי"ח הערה רמ"ד) בשם הגרשז"א זצ"ל, שאם הוציאו מפתח מרל"ר ואפי' באיסור דאו', אע"ג שאסור לפתוח במפתח זה דלת, מ"מ אם עברו ופתחו שרי להכנס בדלת זו וליהנות מכך בשבת. והסביר שמה שהקשו הראשו' על הגמ' ביבמות (דקי"ד,א' גבי ההיא טליא וטליתא. ר' למשל תוס' שבת דקכ"ב,א' סוד"ה "משקה") שיהא אסור ליהנות מהמפתחות שהובאו באיסור, הכוונה שאסור לפתוח במפתחות אלה, אך לא שיהא אסור אח"כ להכנס בדלת זו כשכבר עברו איסור ופתחוה. ועוד כתב שם, דה"ה כשהדליק האור בשבת לחפש מפתח, אם אח"כ עברו איסור ופתחו במפתח זה אזי שרי להכנס. וה"ה אם כבר פתחו דלת ע"י אבן שהיא מוקצה. ע"כ. ואמנם במנח"ש (ח"א מהדו"ק עמ' כ"ג ד"ה "עכ"פ") משמע שאוסר הגרשז"א להכנס אף כשכבר פתחו הדלת במפתח שהובא באיסור, אך בשש"כ ח"ג (במבוא פ"ב הערה מ"א) כ' בשם הגרשז"א דדעתו טפי כדבריו בשש"כ. ע"כ. וכן עולה מדבריו במנח"ש (ח"ב מהדו"ק - תשנ"ט, עמ' ס"א), ובשש"כ (פ"מ הערה ל', גבי אם עבר ולקח התרופות ע"י המרשם שנרשם בחי"ש, דמ"מ אין התרופות נאסרות מלתתן לחולה בשבת, עיי"ש. אמנם לענ"ד יתכן לומר יותר מזה: שלא רק שהתרופות לא נאסרות, אלא יתכן שאף מותר לכתחי' לקחת את התרופות מבית המרקחת, שאף זה חשיב הנאה עקיפה. ואולי הנאה ישירה הינה רק קריאת המרשם. אך מ"מ בעהמח"ס השש"כ הבין שאף החלפת התרופות במרשם הינה הנאה ישירה, ורק לקיחת התרופות ע"י החולה זו הנאה עקיפה. עיי"ש). וע"ע בפניני המאור [ח"א ד,(ד); ה,(ג)], ושלש"ל (שבת כ"ב סי' שי"ח סעי' א' סק"ב, א' וט'). בס"ד נלע"ד שיש דמדומי ראיה לדברי הגרשז"א זצ"ל מדברי המהרש"א במסכת שבת (דס"ז,א' ד"ה "לאישתא") שכתב דאע"ג דקיי"ל שאסור להתרפא בד"ת, מ"מ כ"ז הוא דוקא כשלוחש לרפואת הגוף לבד. אך כיון שרפואות הנפש הן כעין רפואות הגוף, לכן אם אדם לומד תורה לשם רפואת הנפש וממילא יתרפא גוף החולה ברפואת הנפש, ה"ז מותר עכת"ד. והיינו דהנאה עקיפה שרי (ודבר זה שייך גם לטעם ה' דלקמן, גבי מצוות לאו ליהנות נתנו. ואכמ"ל).

גם בס' ילקו"י (שבת כ"ב סי' שי"ח שם הערה כ') כתב לאסור רק הנאה ישירה. וכן עולה ממש"כ שם בסעי' ט"ו, דשרי ליהנות מחפץ שהביאוהו מחדר שהדליקו בו האור. אמנם הוסיף שם שראוי שבעל נפש יחמיר ע"ע שלא ליהנות מחפץ זה (ור' לקמן מה שכתבנו בשם האג"מ), והניף ידו שנית (שם בהערה ל"ט) שאין נראה שיהיה קנס על מה שנגרם ע"י חילול שבת. ע"כ.

והנה הגר"מ פיינשטיין זצ"ל כתב בשו"ת אג"מ (חאו"ח ח"ב סי' ע"א) שאם חפץ מסוים היה בחדר חשוך, ואדם הדליק שם נר באיסור בשבת והביא החפץ, דכיון שלא נעשתה העבירה בחפץ אלא בנר, הרי אף שהעבירה דהדלקת הנר גרמה למצוא החפץ, ונמצא שנהנה עכ"פ מהעבירה, אין לאסור מלהשתמש בחפץ. עכת"ד. ולפי"ז גם בני"ד לכאו' צ"ל מותר. אלא שבתשובה אחרת שם (בסי' ע"ז) כתב שאם ישראל הביא במזיד בשבת מפתח דרך רה"ר ופתח דלתות ביהכ"נ, דמסתבר דאסור להכנס לאותו ביהכ"נ בשבת. ואע"ג שהוא רק גרמא להתשמיש האסור, מ"מ מדברי התוס' בשבת (דקכ"ב,א' סוד"ה "משקה") והרשב"א (ריש פ' ר"א דמילה) אסור ליהנות מכך. והוסיף דלא מצינו שיש החולקים עליהם בזה. עיי"ש.

ולכאו' מה שאסר ה"ז מסתבר. שבאמת הראשו' הנ"ל אסרו אף שימוש עקיף. והיינו לא רק את השימוש במפתח - שהוא פתיחת ביהכ"נ, אלא אף את הכניסה אליו. שכ"מ פשטות הראשו' הנ"ל (דר"י בתוס' תירץ שמה שמותר הו"ד כשנעשה שלא ע"ד ישראל. והרשב"א תירץ שרצו להשתמש בזה רק במוצ"ש). והוסיף באג"מ שם שזה גרוע ממש"כ הרמ"א (סי' שכ"ה ס"י) גבי הוציא נכרי בשביל ישראל דשרי מטעם דאפשר היה לישראל לילך לשם לאכול. אך במפתח שפתח לא שייך טעם זה. עיי"ש שהאריך להוכיח שבנידון דמפתח אסור הדבר.

ומ"מ בתשובתו הראשו' (סי' ע"א) שהתיר, הזכיר הגרמ"פ זצ"ל את תשובתו השניה (סי' ע"ז) שאסר, וכתב דלא דמי לענין הנאה ממציאת חפץ ע"י האור שהודלק באיסור, "דהתם שייך לאסור הנאת הכניסה דשייך גם להקדיש זה, ובהכניסה הא נעשה איסור". עכ"ל. וכנראה כוונתו שהכניסה הינה דבר יותר ממשי ושלכן ניתן לאסור אותה ע"י נדרים, ולכן גם בהנאה ממעשה שבת יש מקום לאסור זאת. משא"כ מציאה, שהינה דבר מופשט ולכן לא שייך לאוסרה. מ"מ נלע"ד שיש קצת להקשות ע"כ, דיתכן לומר ההיפך: שהכניסה הינה דוקא דבר רוחני, ואילו השימוש בחפץ שנמצא ע"י הנר הינו חפץ גשמי, וכגון אוכל שאוכלים אותו. וצ"ע.

וא"כ מדברי האג"מ עולה שבני"ד יש לאסור. וכ"כ בהדיא בשש"כ (פי"ח שם) שלפי"ד האג"מ יש לאסור בני"ד. אך מ"מ כיון שלד' הגרשז"א (והילקו"י) יש להתיר, נראה עכ"פ שאף למ"ד שאיסור פתיחת הדלת בני"ד כרוך באיסור דאו' (ואפי' כשכרוך הדבר בהדלקת נורות להט), ודאי שהמיקל ליהנות יש לו ע"מ לסמוך (ובאמת שיתכן שהגרשז"א זצ"ל ראה את תשובת האג"מ האוסרת, דהא באותו מקום שהשש"כ מביא דברי הגרשז"א הוא גם מציין לד' האג"מ. ומסתבר שאף אם הגרשז"א לא ראה תשו' הגרמ"פ הרי שבעל השש"כ ציין לפניו שהגרמ"פ אוסר. ולכן גם התייחס הגרשז"א לטענותיו של הגרמ"פ גבי קושיות הראשו' בענין הגמ' ביבמות הנ"ל. וצ"ע).

וע"ע בשש"כ (פ"מ הערה מ"ה), צי"א (ח"ט עמ' ע"ו, בשם הגרשז"א זצ"ל גבי כתיבת תרשים), שלש"ל (סי' שי"ח סק"ב אות א', עמ' רע"ב סק"ב. ועוד שם סק"ב אות ט'), וקובץ מוריה (טבת-אדר תשל"ב, דף י"ח).

ענף 17: עוד צדדים להקל בכניסה אחר מי שפתח את הדלת באיסור.

טעם ה': להקל בני"ד כשנכנס לצורך מצוה, דמצוות לאו ליהנות ניתנו.

אם שומר השבת רוצה להכנס לבנין לצורך מצוה, לכאו' יש להתיר לו ליהנות מחילול השבת שעשה מחלל השבת, מטעם דמצוות לאו ליהנות ניתנו [ראה כעין זאת למשל בשש"כ (פ"מ הערה ל'), ובילקו"י (שבת שם סעי' י"ז וי"ח)].

אלא שיש לדון אי שייך להקל מטעם זה מכמה צדדים:

צד ראשון: האם התירו מצד מצות לאו ליהנות ניתנו גם לכתחי' או רק בדיעבד (וכגון שכתבו תפילין בשבת באופן שאסור ליהנות לעולם. האם מ"מ שרי לכתחי' להניחן משום מלל"נ). באמת שזו מחלו', וכתב השד"ח (בכללים, מערכת המ"ם, כלל צ"ה) שלרוה"פ, מהם הטור והכנה"ג, שרי אף לכתחי'. וכן הסיק לדינא בשד"ח (שם) ובשו"ת שלו - שו"ת דברי חכמים (סי' מ"ו) שיש להקל בזה, והב"ד הרב שער המלך, שבאיסורי דרבנן לכו"ע שרי לכתחי' מטעם מלל"נ.

צד שני: עוד נחלקו הפוס' אי מקילים מטעם מלל"נ במידי דאיכא הנאת הגוף בהדי המצוה. והרי בני"ד רוצה הוא להכנס לבית כדי לא להפגע בגופו [מצד הקור, ד"הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים", או מצד השמש הלוהטת, ד"אין נסתר מחמתו", וכמש"כ כמה אחרו' עפי"ד מרן (בסי' רע"ו ס"ה) דשרי לגוי להחם מדורה בשבת לצורך הקטנים (ולעיתים אף לצורך הגדולים) להתחמם בו, דלפי"ז כ"ש שמותר לומר לגוי להדליק מזגן לקירור כשחם מאוד, במיקרים מסוימים. ר' ע"כ בקדוש"ה (ח"א נספח א' - תשובת הגר"י אריאל שליט"א, תשו' ג')]. הרי שזה ודאי חשיב צורך מצוה דשמירת גופו. ור' כעין זאת ברמב"ם (הל' דעות פ"ד), בשש"כ (פ"מ הערה ל') ובשאר ספרי שמירת הגוף והנפש, דשמירת הגוף חשיב מצוה. ופשוט [ועפי"ז היה נלע"ד לתרץ מה שהקשה הגר"א וייס שליט"א במנחת אשר (בראשית רס"י ל"ט) ע"ד הבנין שלמה בשם הבשמים ראש, שכתבו שחולה פטור מסוכה דהוי עוסק במצוה. והקשה הגר"א וייס, דמה ענין חולה אצל מצוה. ובס"ד היה נלע"ד שהמצוה הינה להתרפא ולהבריא גופו לעבודת ה' יתברך. ואמנם הוא חייב בתפילין, אך זה בגלל שזה לא מפריע לו להתרפא, משא"כ השהיה בסוכה. ומשאמרתי זאת לגר"א וייס, אמר לי שיש צד מעט לומר ד"ז, אך מ"מ הקביעה שחולה עוסק במצוה היא עדיין רחוקה מפשוטם של דברים. עכת"ד. אמנם יש עוד להעיר, שלפי הבנתי הקלושה, הרי שאת הקושיה על הבשמים ראש שכתב שיש סברא לפטור כל חולה ממ"ע מצד העוסק במצוה, קושיה זו כתב כבר הבנין שלמה (בח"א סי' מ"ז ד"ה "שוב מצאתי"), ואין זו קושית הגר"א וייס שליט"א (כפי המובן ממה שכתבו תלמידיו במנחת אשר שם)].

ועוד תיתכן בני"ד מציאות של צורך מצוה, כגון שצריך הוא להכנס לביתו ע"מ לאכול סעודה שלישית לפני השקיעה, או שרוצה הוא לישון בביתו בליל שבת, או לצורך מצות עונה, ובפרט בליל טבילה. וכן אם חוזר הוא מביהכ"נ בליל שבת וצריך לקדש לבני ביתו.

אלא שאם עושה הוא לצורך מצוה כמי שטובל טבילת מצוה ומתוך כך נהנה גם גופו, מדברי הגמ' ברה"ש (דכ"ח,א') ומרן ביו"ד (סי' רי"ז סכ"ו וסי' רכ"א סי"ג) עולה שאסור הדבר. ואמנם יש מקילים ומחלקים, שאם זה למשל לצורך לימוד תורה הרי שאין זו הנאה גופנית כהנאת טבילה. ועוד, דבלימוד תורה ההנאה הינה לכאו' רק בעת הלימוד, ולא כהנאת רחיצה ואכילה שהיא הנאה נמשכת (ר' ילקו"י שבת סי' שי"ח, דין הנאה מחי"ש הערה כ"א). אלא שגם כאשר מצטרפת לכך הנאת גוף ממשית, נוסף להנאה מעצם עשיית המצוה, הרי שזו מחלו' ראשו'. הביא מחלו' זו השד"ח בשו"ת הנ"ל (שם סי' מ"ז), והסיק שאם ההנאה נמשכת גם לאחר קיום המצוה, לכו"ע לא מקילים מטעם מלל"נ. אך כשההנאה הינה רק בשעת קיום המצוה ה"ז מחלו': שלמאירי שרי, ואילו לרשב"א, לרז"ה, לתוס', לרמב"ם (כפי הבנת שער המלך), לכלבו, לר"ן, למרן השו"ע ולרמ"א, גם בכה"ג אסור (והגר"א נבנצל שליט"א העיר: הרשב"א מתיר. עכ"ל. ור' לקמן בסמוך שכן גם ד' האג"מ). ובשד"ח (שם, סוף כלל צ"ו) הסיק שלאותם פוס' שמחמירים בזה, כ"ה אף באיסור הנאה מדרבנן. גם בחזו"ע (ח"א כרך א' עמ' ק"ל) ובילקו"י (שם) כתבו שזו מחלו' ראשו'. והסיק שמ"מ ד' רוב הראשו' להחמיר בזה, וכ"ד מרן בשו"ע (סי' תקפ"ו). ומ"מ היקל שם בילקו"י גבי מצות לימוד תורה דשרי אם אין לו אפשרות אחרת, ושטוב יותר שילמד דברים שאין לו בהם כל כך הנאה.

אך ראה באג"מ (חאו"ח ח"א עמ' רי"ב-רי"ג) שהיקל יותר בזה גבי מצוה שיש בה הנאת הגוף כמצות טבילת אשה. וכתב שם שהמתירים מרובים על האוסרים בני"ד. ואדרבא, חלק מהראשו' שהגאון השד"ח כתב שהם מחמירים, כתב האג"מ שהם דוקא מקילים, מהם הרמב"ם (ודחה האג"מ את דברי שער המלך בהבנת הרמב"ם), וכן הרשב"א, התוס', הרז"ה, האו"ז, המרדכי, הג"א, המאירי, רבינו שמואל (שהביא רבותיו של הרשב"א), והנימו"י. כל אלה הקלו להבנת הגרמ"פ זצ"ל, לעומת הר"ן, הריטב"א והכלבו שרק הם מחמירים. ולכן העלה האג"מ להקל בני"ד (אמנם צירף שם עוד צדדים להקל, אך מדבריו שם נראה שדי בטעם זה כדי להקל).

וא"כ למסקנה אין הדבר מבורר לאיסור כאשר גם גופו נהנה מהמצוה למרות שיש איסור הנאה בזה, והמיקל ודאי שיש לו ע"מ לסמוך (וגבי מצוות לימוד תורה ודאי שאין להחמיר בזה). וע"ע במהרש"א למס' שבת (דס"ז,א', גבי הלומד תורה משום רפואת הנפש ועי"כ מתרפא גם גופו), וכן בחי' הגר"ש שקופ לנדרים (סי' י"א וי"ב).

ועוד דנו הפוס' בנידון זה, והוא שאף למ"ד שכשיש הנאת הגוף לא אמרינן מלל"נ, האם יש לאסור דוקא כשנהנה מגוף דבר האיסור, אך אם האיסור רק גורם ליהנות ממנו אזי אמרינן מלל"נ ושרי, או שיש לאסור אף כשהאיסור הוא רק גורם ליהנות ממנו. ואכן בשד"ח (שם כלל צ"ו) ובשו"ת שלו (שם סי' מ"ח) הביא דעות להקל, ונראה שם שאכן גם מסקנתו להיתר. ולכן אם האיסור רק גורם ליהנות מהמצוה, מותר ליהנות ממנה. אלא שבס"ד נראה שאין זה צד להקל גבי ני"ד. דמה שהפוס' דיברו הוא שהמצוה נעשית באותו זמן שישנו איסור ההנאה, ואילו ההנאה באה רק אח"כ. וכגון מי שמודר הנאה מכהן, דאי אמרינן דהכהנים שלוחי דרחמנא נינהו, הוה ניחא דמקריב לו קרבנותיו אע"ג דגורם לו הנאה שאח"כ יוכל לאכול בקדשים, וזאת משום דמלל"נ. אך בני"ד כשנהנה באיסור מחי"ש של מחלל השבת, לעיתים כשהוא נכנס לבית הריהו מקיים מיד את מצות עונג השבת דכבר אינו מצטער מהחמה, מהקור או מהגשם. והיינו איסור ההנאה חל בו זמנית עם המצוה ועם ההנאה. אך לעיתים אכן המצוה וההנאה באות בזמנים שונים, וכגון שהוא רוצה להכנס לבנין - ע"י איסור הנאה מחי"ש - כדי לקיים אח"כ מצות לימוד תורה, או עונג שבת אחר כשינה או אכילה. וממילא בעת איסור ההנאה אינו מקיים עדיין המצוה. ולפי"ז למ"ד המחמיר כשיש במצוה גם איסור הנאת הגוף, הרי שאין דברי הפוס' הללו מסייעים בידינו להקל בנידון דדלת האינטרקום.

עוד דנו הפוס' גבי מלל"נ, אי יש לחלק ולהקל מטעם זה דוקא במצוות שהן חובת הגוף כשופר ולולב (וסעודות שבת), או שיש להקל בזה גם במצוות שיש בידו שלא לעשותן, כשחיטה (שברצונו תלוי הדבר אם יאכל בשר או לא). ובשד"ח (שם כלל צ"ז) משמע שמחמיר, ואילו בשו"ת (שם סי' מ"ט) הביא מחלו' בדבר, והוסיף שמרן בכס"מ מיקל. ע"כ. וא"כ המיקל גם בזה יש לו ע"מ לסמוך. וזו נ"מ לני"ד: דאי נחמיר בזה, אזי יש להקל רק אם רוצה הוא להכנס לביתו ע"מ לאכול סעודה שלישית לפני השקיעה וכדו' [או כדי לעשות קידושא רבא ולאכול דוקא פת לפני חצות היום, אליבא דערוה"ש (סי' רפ"ח ס"ב). ושכן ד' הגר"מ אליהו שליט"א, שלא די באכילת מזונות אלא בעי לאכול פת כסעודה שניה לפני חצות בשבת. ע"כ. והגר"א נבנצל שליט"א העיר: הגרשז"א זללה"ה אית לי' בפת הבאה בכסנין (אפי' פחות משיעור קביעות סעודה) הויא פת לענין יציאה ידי חובת סעודה. עכ"ל]. אך אם נקל בזה, די אם נכנס הוא ע"מ לישון בביתו, וכגון שינת הצהרים (וכמש"כ הרמ"א בסי' ר"צ ס"א), אף דאינו חובה, מ"מ מצוה הוי.

ועוד צד שדנו הפוס' גבי מלל"נ ששייך לני"ד הוא, האם אמרינן מלל"נ דוקא כשעושה המצוה עצמה או אף כשעושה מכשירי מצוה. ונלע"ד שבני"ד הדבר תלוי בזה: אם נאמר שהדתי רוצה להכנס לבנין כדי להמנע מצער של גשם, צינה או חום, אזי מקיים הוא מצוה של מניעת צער בשבת [ר' למשל מה שכתבנו בס"ד בקדוש"ה (ח"א הערות י"ז, כ"ג ול"ב. ובנספח א' תשובה ג') ולעיל בענף זה בתחילת הצד השני בני"ד]. ובמקרה זה המצוה נעשית מיידית עם כניסתו לבנין. אך אם הוא נכנס לבנין ע"מ לעשות את המצוה בבית, וכגון ללמוד תורה, לאכול אחת מסעודות שבת או לישון, הרי שהכניסה לבנין לכאו' הינה רק הכשר מצוה. וכן אם רוצה הוא להכנס לביתו ע"מ לסדרו לכבוד אורחים שעתידים לבוא או להכין את הסעודה עבורם, דכ"ז הוי רק הכשר מצוה. ומ"מ גבי ני"ד אי אמרינן מלל"נ גם בהכשר מצוה, הזכיר הרב שד"ח (שם בכללים כלל צ"ז) ובשו"ת שלו הנ"ל (סי' מ"ט) את דברי התהילה לדוד. ובעיון בס' הנ"ל (בקונטרס שוהם וישפה, בפ"ד מהל' יבום ה"ח) נראה שכוונתו להחמיר בהכשר מצוה, ולהקל רק במצוה עצמה, אך אין הדברים מפורשים שם. וגם בפוס' אחרים לא ראיתי שדנו בזה. ומ"מ כיון שלא מצינו במפורש שדעת הפוס' להחמיר בזה נראה שמצד זה אין להחמיר בני"ד [ועתה הראוני את דברי הג"ר שמעון שקופ בחידושיו לנדרים (סי' י"ב ד"ה "ולשיטתו") שמשמע מדבריו גבי טבילה שאילולא היתה גם הנאת גופו שמיקר היה מותר לטבול, אע"ג שטבילה עצמה אינה מצוה כתקיעת שופר. עיי"ש. ולכאו' משמע דשרי אף במקום הכשר מצוה. ולפי"ז אכן יש להקל בני"ד. וצ"ע].

ענף 18: עוד צדדים להקל בכניסה אחר מי שפתח את הדלת באיסור.

עוד דנו הפוס' אי הכלל דמלל"נ שייך רק במצוות דאו' או גם במצוות דרבנן. שי"א בדעת הרז"ה במס' רה"ש (דכ"ח,א') שיש להקל בזה רק כשעושה מצוה דאו'. ויש שרצו לחלק בין מצות דרבנן שיש להן עיקר מהתורה לבין שאין להן עיקר מהתורה. ויש שרצו לומר שבדבר שאסור שלא כדרך הנאתו אסור אפי' במצוות דרבנן. אמנם למעשה נראה שד' רוה"פ להקל בזה, דאמרינן מלל"נ גם במצוות דרבנן. שכ"ד הריטב"א, המאירי, הר"ן ועוד ראשו' [ר' שד"ח (שם כלל צ"ח), ובשו"ת שלו (סי' נ'), ובילקו"י (שבת כ"ג סי' שי"ח, דין איסור הנאה מחי"ש סי"ח). אמנם צ"ע מש"כ הילקו"י שם בהלכות שקריאת שמו"ת הוי מצוה מדרבנן, וכתבנו להקשות ע"כ, דפשיטא דמקיים גם מ"ע דאו' דת"ת. ואח"כ ראינו שבהערות שם תיקן זאת. וצ"ע מדוע בהלכות השאיר הדבר כך]. ולפי"ז בני"ד גם אם נכנס לבנין לצורך מצוה דרבנן (וכגון לצורך מצות עונג שבת, למ"ד דהוי דרבנן) אמרינן מלל"נ, וכן עיקר. וגבי מה שכתבנו כשנכנס לצורך עונג שבת, כתב הגר"א נבנצל שליט"א: האם מותר לאכול איסו' דרבנן לצורך עונג שבת? עכ"ל. והיינו לא נראה לו להקל מצד זה לצורך עונג שבת.

ואגב זאת נביא מש"כ הגאון האדר"ת זצ"ל (הוב"ד בשד"ח בשו"ת הנ"ל סי' נ' סקט"ו) לתרץ מה שהקשו האחרו' ע"ד הרז"ה הנ"ל: במצוה דרבנן הרי מה"ת היא רשות בעלמא. א"כ הדר הו"ל נהנה ואסור. א"כ א"ש דכ"ז אם המצוה דרבנן וההנאה דאו' די"ל אז דל"ל להקל משום דרבנן באיסורי תורה דלהחמיר באו ולא להקל, אין ד"ס כשל תורה, וז"ב. אמנם באסוה"נ דרבנן אף במצד"ר ודאי י"ל דגם להרז"ה מלל"נ דבזה י"ל ממ"נ: אם בתר הדאו' אזלינן אז תרוויהו מותרים, ואי בתר הדרבנן דהו"ל כדאו' הרי בדאו' כה"ג מלל"נ וה"נ בדרבנן, וז"פ. עכ"ל. וראה כעין זה בילקו"י (שם הערה כ"ו) שכתב כן מדיליה, אך נשאר בצ"ע ע"כ, ולא זכר דברי האדר"ת הנ"ל.

עוד דנו הפוס' בני"ד, אי אמרינן מלל"נ גם כשהמצוה תלויה במידי דאכילה ושתיה. וכתב רבינו החח"מ זצ"ל בשד"ח (שם סי' צ"ט) שאכן זו מחלו' הפוס', והסיק שכיון שזו הנאה נמשכת הרי יש לאסור. וכן הסיק בשו"ת שלו (שם, סס"י נ') שבזה לא שייך לומר מלל"נ. וע"ע בילקו"י (שבת כ"ג, סי' שי"ח, דין איסור הנאה מחי"ש, הערה כ"ו סוף עמ' מ"ז) שגם הוא החמיר גבי אכילה ושתיה, ולא עוד אלא שהסיק שאף למ"ד המיקל וסובר שגם אם מתהני בהדי המצוה אמרינן מלל"נ, בכ"ז מידי דאכילה שאני. ע"כ. ולפי"ז בני"ד אי כוונתו להכנס לביתו כדי לקיים מצות סעודת שבת, בזה לא אמרינן מלל"נ, ואסור.

צד נוסף: כתב הרשב"א בנדרים (דט"ו,ב') גבי האומר "הנאת תשמישך עלי" שנאסר באשתו, "דאינו מחויב להקים זרע מזו, דהא אפשר לו באשה אחריתי". והיינו לפי הרשב"א אם יכול לקיים מצוה באופן אחר ללא איסור, לא אמרינן בזה מלל"נ. ולפי דבריו אלה נופלת כל ההו"א להקל בני"ד מצד מלל"נ. ואמנם הגאון שער המלך (הל' שופר פ"א) הקשה ע"ד הרשב"א מההוא דמודר הנאה מחבירו, דיכול לשמוע התקיעות מאותו שמודר ממנו. עיי"ש בשעה"מ מה שתירץ, ולמעשה לא דחה את הכלל של הרשב"א. והאבני מילואים (סי' כ"ח ס"ק ס') הקשה על תירוצו של שעה"מ וממילא על הכלל דהרשב"א, ועשה שם אוקימתא (עיי"ש). ומכל הא עולה דלכאו' כלל זה דהרשב"א מוסכם לכו"ע. וא"כ נסתר כל הבנין שרצינו לבנות להקל בני"ד מצד מלל"נ, דהא ישנם מיקרים רבים בהם אפשר להכנס לבנין ללא שימוש באינטרקום באופן האסור, וכגון שאחד הדיירים יצא מהבנין ע"י הידית (דבר שאינו כרוך כלל בפעולה חשמלית). וכן אם שכן יכנס לבנין ע"י מפתח שהוציא מכיסו. או שבני ביתו של הדתי ידאגו לו ויצאו לחפש אחריו ואכן יראוהו ממתין ליד הדלת לאפשרות כניסה.

אלא שבאמת יש בכ"ז צד להקל למרות דברי הרשב"א הללו. ראשית, יתכן שאם אדם חוזר לביתו וחושב ללמוד תורה עם בנו טרם לכתו לישון בליל שבת, ועתה הוא נשאר מחוץ לבנין זמן רב, הרי שכיון שחיכה זמן רב עד שתפתח הדלת בדרך של היתר ע"י שכן כבר התאחרה השעה וממילא ילך לישון ללא לימוד ארוך או ללא לימוד כלל. ויתכן שאף ביטול תורה ליחיד לזמן קצר מאוד חשיב ביטול מצוה, וממילא בזה יודה הרשב"א שזו מצוה שא"א לעשותה בדרך אחרת. וק"ו אם ביטל חברותא עם בנו.

נוסף ע"כ, מעיון בשער המלך עולה שאולי הר"ן לא מסכים לרשב"א בחידושו זה, מדתירץ הר"ן באופן שונה מהרשב"א. כמו כן גם מדברי האבני מילואים הנ"ל משמע שאולי הר"ן לא מסכים לרשב"א.

נמצאנו למדים שאמנם ניסינו להקל ליהנות מאיסור חי"ש של מחלל שבת שפתח את דלת האינטרקום בשבת, וזאת מצד מלל"נ, אך באמת אין הדבר פשוט, ורק במיקרים בהם אין אפשרות אחרת להכנס לבית, ניתן לסמוך על דברי המקילים דמלל"נ. וגם אז נראה שאם כוונתו למצוה התלויה באכילה ושתיה הרי שזה יותר דוחק להקל מטעם זה.

אמנם אי מכוון הוא למצות לימוד תורה נראה שיש לצדד להקל. ואמנם יש להקשות שהריהו יכול ללמוד תורה גם בביהכ"נ, וא"כ יש לו אפשרות ללמוד במקום אחר. ואדרבא הרי קיי"ל שהלומד תורה בביהמ"ד אינו משכח תלמודו (ר' שו"ע יו"ד סי' רמ"ו סכ"ב, ובש"ך ובט"ז שם עפ"י הפרישה). אך נראה שלעיתים אדם נאלץ ללמוד תורה בביתו, ובפרט אם בנו מחכה לו בביתו, וכן אם רוצה הוא ללמוד בשעות שביהכ"נ סגור ואין ישיבה בסביבתו.

אלא שבאמת כשאדם נשאר מחוץ לביתו, ואין לו לאן לפנות, אף אם כוונתו לשם מצות שיש בהן גם הנאה לגוף (מלבד אכילה) נראה שיש לו ע"מ לסמוך ולהקל בשעה"ד כזו. דהא הרשב"א בנדרים (דט"ו,ב') ס"ל שאף כשיש הנאת הגוף בעת עשיית המצוה שרי, דמצוות לאו ליהנות נתנו. ושכן דעת הרב שער המלך (פ"ח מלולב דנ"א,א'). וכ"כ באבני מילואים (סי' כ"ח ס"ק ס'). הב"ד בחזו"ע וילקו"י (שם). ואולי גם האג"מ הנ"ל יקל בזה. ובאמת אף אם יש לו אפשרות ללכת למקום אחר אלא שהוא מתבייש ללכת לשם, יתכן שיקלו בזה דדינו כמי שאין לו לאן ללכת.

וכן נראה שמצות שינה בשבת (ואפי' ביום, עפ"י הרמ"א ברס"י ר"צ) הריהי בכלל מצות עונג שבת, די"א שהיא מן התורה [ר' קדוש"ה (ח"א הערות י"ד, י"ז ונספח ט' סק"ב). וע"ע מ"ב (רס"י רמ"ב). ועיי"ש בקדוש"ה (בהערות י"ד, כ"ד וכ"ז) עד כמה יש להקל לצורך עונג שבת]. וגם אם אדם יכול לאכול ולהתארח אצל אחרים, מ"מ קשה הדבר יותר לישון ולנוח אצל אחרים. וגם יש בזה מניעת צער גדול בשבת כשנשאר הוא מחוץ לביתו. לכן נראה שבני"ד יש לסמוך ע"ד הרשב"א וסיעתו (ולא זכיתי להבין מדוע בילקו"י שם בהערה כ"ו דחה טעם זה דעונג שבת).

ויותר יש לעיין אי יש להקל במקרה שהגיע לביתו סמוך לשקיעת החמה ורוצה הוא לאכול סעודה שלישית, ואם יחזור לביהכ"נ תשקע החמה, וכנ"ל בענפים הקודמים, ואע"ג שזו מצוה התלויה באכילה. וכן במקרה שבני ביתו ידאגו לו ויקראו למשטרה ויהיה חילול שבת גדול מכך (וכד' הגר"מ אליהו בענף 12).

עוד בענין מלל"נ ראה בספר עיונים בהלכה (לרה"ג שלמה זלמן שמעיה שליט"א, בקונטרס החשמל בשבת, סי' כ"ז), שיצא לאור לאחרונה.

ענף 19: המשך הצדדים להקל בכניסה אחר מי שפתח את הדלת באיסור.

טעם ו': עוד נלע"ד בס"ד צד להקל במציאויות הנ"ל עפ"י מש"כ כמה פוס', דיש להקל אם ניתן להגיע לתוצאה בדרך היתר. הנה סברא זו עולה מדברי התוס' בסוכה (דכ"ג,ב' ד"ה "שני") והר"ש במס' דמאי (פ"ז מ"ד), שאילו היה מותר לעשר בשבת על תנאי, מדוע קנסוהו בדיעבד כשעבר ועישר, והרי יכול היה לעשר ע"ת. ומשמע מדבריהם שאם יכול היה לעשות בהיתר, גם כשעשה בדרך איסור אין לקונסו בדיעבד. וכעין זאת כ' מהר"י טייב בערה"ש (סס"י שכ"ג). הב"ד בלוי"ח (סי' שי"ט ע"ד הבה"ל בס"א, עמ' פ"ט). וכן מצינו סברא זו בתוס' שבת (דקכ"ב,א' ד"ה "משקה") בשם ר"ת גבי נכרי שמוציא מים מרל"ר עבור ישראל, דשרי לישראל לשתות מהן בשבת הואיל ואפשר לילך למים ולשתות (לאפוקי ממביא מים לבהמה). הב"ד הטור (בסי' שכ"ה), וכ"פ הרמ"א (בסי' שכ"ה ס"י), והזכיר זאת גבי מקרה כעין ני"ד באג"מ (ח"ב חאו"ח סי' ע"ז).

אמנם יש להעיר שהמ"ב (בסי' שכ"ה סקנ"ו) פסק שאין הלכה כדעה זו משום שמלבד ר"ת והרז"ה, פסקו כל הראשו' שלא כדעה זו, ורק לצורך גדול או לצורך שבת יש לסמוך ע"כ להקל (עיי"ש בשעה"צ סקנ"ג). אך מ"מ מצינו עוד אחרו' שהקלו בזה, מהם הגרשז"א זצ"ל בשש"כ [פ"י הערה מ"ד. הב"ד בשלש"ל סי' שי"ח סק"ב (ו)], וילקו"י (שבת כ"ג סי' שי"ח הערה ל"ה).

עוד נראה בס"ד, שאולי גם הא"ר ס"ל כטעמא דידן. דגבי מש"כ מרן (סי' רע"ו ס"א) שגוי שהדליק נר בשבת עבור ישראל, דאסור לכל ליהנות מכך, הוסיף הא"ר שמה שאסור הו"ד לעשות לפני הנר דבר שלא היה יכול לעשות ללא נר (הב"ד הבה"ל רס"י רע"ו). ונראה שאולי טעמו מטעמא דידן: דמה שאסור ליהנות הוא רק מה שלא היה יכול לעשות בדרך אחרת, אך אם היה יכול ליהנות ולהשתמש באיסור ללא עשיית האיסור שרי ליהנות מכך. ויש מקום לדחות את ההשוואה ולומר שבנידון דהא"ר אינו כ"כ נהנה מהנר כיון שהיה יכול לעשות את מעשיו גם בלי הנר. משא"כ בני"ד שנהנה ממה שנעשה האיסור, אלא שהיה יכול להגיע לתוצאה זו גם בלי האיסור. ויש להעיר, שבמקרה של הא"ר, אף דבר שהיה יכול לעשותו בלא הנר, מ"מ לאחר שהדליקו הנר שרי ליהנות ממנו רק באותם אופנים שהיה עושה כן ללא הנר. והיינו שלא נהנה כלל מהנר, אלא למשל עושה את פעולותיו באותה מהירות אילולא הנר. וע"ע בשעה"צ (סי' תרע"ג סקי"א. וצ"ע אי ג"ז שייך לני"ד), ובשלש"ל [סי' שי"ח עמ' רע"ג סק"ב (ג')].

וא"כ גם בני"ד לכאו' יש להקל מהטעם הנ"ל. שהרי ניתן להגיע לתוצאה - הכניסה לבית - ללא איסור, וכמו שכתבנו לעיל, וכגון שמישהו יצא מהבנין באופן מכני - ע"י הידית, ואז יוכל הדתי להכנס. או שאחד השכנים יפתח הדלת מבחוץ ע"י מפתח (במקום שיש עירוב כדבעי). או שבני ביתו של הדתי ידאגו לו ויצאו לחפש אחריו וימצאוהו בכניסה. וכן אם גרים גויים בבנין, שאז יכול להמתין שיגיע גוי ויכנס עמו. אך יש להעיר שכ"ז דוקא בבנין שגרות כמה משפחות. אך בבית של משפחה בודדת המוקף גדר סביב החצר נראה שמבחינת המציאות יש פחות להקל מטעם זה.

ועוד יש להוסיף גבי טעם זה, דמה שהמחלל שבת צלצל בפעמון האינטרקום לקרוא למשפחתו שתפתח לו הדלת, וכן מה שדיבר עמם, זה לא עשה שהדלת תפתח. אלא מה שהדלת נפתחה הוא עי"כ שהם בביתם לחצו על הכפתור ששיחרר את הלשונית שבדלת. ושלב זה היה יכול להעשות ללא איסור כלל, והיינו שהם היו יכולים לרדת לכניסה ולפתוח לו ידנית, ולא ע"י פעולה חשמלית. והיינו ניתן היה להגיע לתוצאה ללא איסור. ולגבי השלבים הראשונים (הצלצול והדיבור), אולי י"ל שהיה יכול לעשותם באופן המותר ע"י קריאה בקול מבחוץ לאנשי הבית (אך זה תלוי במציאות אם אכן ניתן הדבר). ועוד י"ל, דאולי ההנאה מהצלצול והדיבור הינה הנאה עקיפה, כדין מה שהבאנו בענף 16 (בטעם ד') גבי המביא מפתח מרל"ר ופותח הדלת, דיש מתירים להכנס לאחר שעבר ופתח. וה"ה גבי ני"ד (וע"ע לקמן בסמוך).

ואכן בס' ילקו"י (שם בכ"ג הערה ל"ה) כתב טעם זה גבי מקרה הדומה לני"ד, והוא שמחלל שבת נכנס לבנין ע"י דלת חשמלית, ודן המותר לדתי להכנס עמו במהירות לפני שהדלת תסגר. ורצה להקל שם מטעם דידן - אם יש לו אפשרות אחרת להכנס לבנין. וכעין זאת דן גם בילקו"י (שבת כ"א עמ' של"ב) גבי גוי שפתח דלת חשמלית עבור ישראל, אך לא דמי לני"ד. ומ"מ לא הכריע בילקו"י (שם בכרך ג') בזה.

נמצאנו למדים שאין הדבר ברור להקל מטעם זה, בפרט עפי"ד המ"ב הנ"ל שרוב הראשו' לא קיבלו טעם זה להקל. אך כיון שיש מהאחרו' שבכל זאת כתבו טעם זה לקולא, נראה שמ"מ יש לצרפו כצד נוסף להקל עם עוד צדדים.

ואם אכן כנים אנו בזה, הרי שבעיקר יש להקל מטעם זה לגבי מציאות שיש נורות להט הנדלקות בעת הלחיצה על הלחצן הקורא לאנשי הבית לענות במיקרופון. דהתוצאה של הדלקתן הינה איסור דאו', דהן (ככל הידוע לנו) נורות להט. אך באמת אין הדלקת הנורות קשורה לפתיחת הדלת. דלעיל הסקנו ששני השלבים הראשונים, והיינו קריאת מחלל השבת לאנשי ביתו וגם הדיבור עמם ברשת האינטרקום הינם רק שלבים מקדימים, וההנאה מהם אינה הנאה ישירה אלא עקיפה. אך גבי הנורות אפשר לומר יותר מזה: שבאמת אינן תורמות כלל לאפשרות הכניסה לבנין. דבשביל להכנס לבנין די בשימוש כל החלקים האחרים של המערכת. ואמנם היצרן עשה נורות אלה לשימוש, וא"כ נצרכות הן. אלא שבאמת שימושן ותועלתן אינן אלא לנוחיות בלבד, שהאדם הרוצה להכנס ידע שאכן התבצע הצלצול אל תוך הבית, אך גם בלי זה ניתן לקרוא למי שבתוך הבית שיפתח הדלת. ונראה דדמי למש"כ הגרשז"א זצ"ל גבי המזריק זריקה לוריד, שכיון שאינו צריך לדם "אלא כדי לדעת שהצליח לפתוח את הוריד" הוי כאינו צריך לגופה (הב"ד בצי"א ח"ט עמ' ע"ז).

טעם ז': להקל מצד מבריח הארי.

י"א שכאשר לא ניתן לפתוח דלת בשבת ופתחוה באיסור ה"ז דומה למבריח ארי. שכ"כ בס' תורת היולדת (סוף פכ"ד) שאין כאן הנאה מחי"ש כיון שהוא רק הסרת המניעה. והדבר דומה לארי שעמד בפתח הבית ומנע הכניסה אליו, ובא מח"ש והרגו, דמסתבר שמותר להכנס לבית. וצ"ע. ומ"מ הוסיף שיש לדון אי אין בזה חילול ש"ש. עיי"ש. אמנם מדברי הגרשז"א זצ"ל המובאים בשש"כ (פי"ח הערה רמ"ד) ובמנח"ש, וכנ"ל בטעם הרביעי להקל, וכן מדברי הגרמ"פ זצ"ל באג"מ (ח"ב חאו"ח סי' ע"א וע"ז) מבואר דפתיחת דלת חשיבא כמעשה ממש והנאה גמורה ולא רק כמבריח ארי. וכ"כ בילקו"י (שם בהערה ל"ה. עיי"ש שהב"ד תוה"י, וכתב שאולי באמת אין מחלו' ביניהם, דיש לחלק בין המיקרים. ומשמע מדבריו שלא דחה לגמרי סברא זו דמבריח הארי).

א"כ גם טעם זה יש בו כדי להצטרף להקל גבי המיקרים שאנו דנים עליהם, אם כי נראה שאין תוקפו כטעמים האחרים שכתבנו לעיל (כטעם שלא השתנה גוף הדבר מחמת האיסור וכדו'). ובענין ארי דרביע עליה, וסילוקו בשבת, ר' מה שכתבנו בס"ד בקדוש"ה (ח"א הערה ל"ז ענף 10-11).

ענף 20: מסקנות הטעמים להקל לגבי כניסה אחר מי שפתח את הדלת באיסור.

בס"ד נסכם את המסקנות לגבי כל צדדי ההיתר הנ"ל:

טעם א' (להקל באיסור דאו' בשוגג): עפי"ד כמה ראשו', הגר"א והמ"ב (רק במקום הצורך) שפסקו כר"מ, שהעושה מלאכה דאו' בשבת בשוגג מותר הדבר בהנאה מיד, הסקנו שיש להקל מטעם זה כשיש עוד צדדים נוספים. ובשעה"ד אשכנזים ודאי יכולים להקל כדעה זו, וגם הספרדים יש להם על מה לסמוך. אמנם כ"ז אליבא דמ"ד שחילונים היום דינם כשוגגים.

טעם ב' (אין שינוי בדבר): להקל כיון שלא נעשה שינוי בגוף הדבר מחמת האיסור. כיון שמצינו כמה פוס' שהקלו בזה אפי' באיסור דאו' ובמזיד, אך מאידך מצינו כמה ראשו' שהחמירו בזה עכ"פ באיסור דאו', וד' מרן לא ברורה בזה, לכן המיקל יש לו ע"מ לסמוך, והמחמיר תע"ב. ובשעה"ד נראה דשרי להקל בזה ולסמוך על הפוס' שמתירים ליהנות אפי' כשעשה איסור דאו' במזיד. ולכן בני"ד אם יודע או שיש חשש סביר שיצטרך להשאר זמן רב מחוץ לביתו ואין לו אפשרות אחרת נראה שיכול להקל מטעם זה.

טעם ג' (איסור דרבנן בשוגג): להקל בהנאה כשנעשה איסור דרבנן בשוגג, שכ"פ הגר"א, הח"א, המ"ב, והגר"ע יוסף שליט"א. העלנו שלמרות שמרן לא גילה דעתו בהדיא להקל בזה, מ"מ כיון שהגר"א ס"ל כן גם בדעת מרן, וכן כמה אחרו' פסקו כן לדינא, וכיון שהקלו דוקא כשעשה איסור דרבנן, הרי שיש לראות זאת כעין ספיקא (מחלו') דרבנן (איסור הנאה שהוא דרבנן) בדרבנן (כשעשה מלאכה דרבנן) ולקולא. אך כ"ז הו"ד למ"ד שפתיחת דלת האינטרקום חשיבא רק כאיסור דרבנן, ולמ"ד שחילוני כיום דינו כשוגג.

טעם ד': להקל כשההנאה הינה עקיפה. אמנם נחלקו אחרוני זמננו ע"כ, אך נראה שבמציאות של שעה"ד המיקל בזה ודאי שיש לו ע"מ לסמוך, ואפי' כשנעשה איסור דאו'.

טעם ה' (מצוות לאו ליהנות ניתנו): להקל כשנהנה מהאיסור ונכנס לצורך מצוה, דמצוות לאו ליהנות ניתנו. הנה בדבר זה ישנן מחלוקות רבות, ונראה שאם כוונת הדתי שרוצה להכנס הינה לשם מצות אכילה בשבת אין להקל מטעם זה בכך. וכיון שהאיסור בני"ד הינו רק מדרבנן הרי שלכאו' לשאר מצוות דרבנן שרי ליהנות לצורכן, וכ"ש לצורך מצוות דאו'. אמנם בטעם זה איכא עיקולי ופישורי טובא (דיש מתירים מטעם זה רק גבי דיעבד אך לא לכתחי'. ויש אוסרים כשיש הנאת גופו בהדי המצוה. ויש האוסרים כשההנאה נמשכת גם לאחר עשיית המצוה. ויש אוסרים כשהמצוה אינה חובת הגוף ויש בידו שלא לעשותה. ויש אוסרים כשנהנה בעשיית מכשירי המצוה, ומתירים רק כשנהנה בעת עשיית המצוה עצמה. ויש מתירים רק כשעושה מצוה דאו'. ויש אוסרים כשיכול לקיים המצוה באופן אחר ללא עשיית האיסור), ולכן עדיף שלא לסמוך על טעם זה אלא בשעה"ד גדולה.

טעם ו': להקל ליהנות כשניתן להגיע לתוצאה באופן אחר שהוא מותר. זו מחלו' ראשונים, והמ"ב כתב שרוב הראשו' לא פסקו כדעה זו ולכן לדעתו אינה להלכה. מ"מ כמה אחרו' כגרשז"א וילקו"י כן פסקו להקל כדעה זו, ולכן העלנו דמ"מ ג"ז חזי לאיצטרופי עם עוד צדדים אחרים להקל.

טעם ז': להקל מצד דחשיב כמבריח הארי. טעם זה הינו טעם חלש, דרק מיעוט פוס' צרפוהו למיקרים כעין ני"ד, ומ"מ יש מקום לצרפו כשיש עוד כמה טעמים נוספים להקל.

ענף 21: הטעמים להחמיר לגבי כניסה אחר מי שפתח את הדלת באיסור.

עד כאן דננו בצדדים להקל. אמנם ישנם גם צדדים להחמיר גבי ני"ד:

הטעם הראשון והעיקרי הוא כמו שכתבנו לעיל בריש דברינו (ענף 13), משום שמרן והרמ"א (רס"י שי"ח) פסקו בפשטות דהלכה כרבי יהודה, וממילא עולה שכל הנאה אסורה במשך השבת (עכ"פ כשנעשה איסור דאו').

עוד טעם גדול לאסור להנות ברוב המיקרים של ני"ד הוא משום חילול ש"ש. שכ"כ גבי מיקרים דומים בתוה"י (סוף פרק כ"ד, במקורות) ובילקו"י (שבת כ"ג, סי' שי"ח, דין איסור הנאה מחי"ש סכ"ב). וודאי שזה טעם חשוב, אך נראה שמ"מ תלוי הוא בכל מקרה ומציאות לגופם.

עוד היה נראה לי מתחילה שיש להחמיר בני"ד עפ"י תשובת הגרשז"א זצ"ל המובאת בס' מאור השבת (ח"א בפניני המאור, י"א,י"א) שנשאל אי שרי ליהנות בשבת מצינור מים שתוקן בשבת תוך כדי חי"ש, כשהצדדים להקל הינם שלא נעשתה מלאכה בגוף המים אלא רק בצינור, וגם לא השתנו המים מכמות שהיו, ובפרט שאולי המתקנים חשיבי כשוגגים. וענה הגרשז"א זצ"ל ש"יתכן שלפתוח את הברז ולקבל בכך מים חשיב ממש כמשתמש עם הצינור שנעשה בו מלאכה דאו'. ואפי' בהובא מים ע"י מרה"י לרה"ר במזיד, כתב הבה"ל ברס"י שי"ח (כנראה כוונתו לד"ה "אחת" - מ.ה.) שאסור גם לאחרים". עכ"ל. והיינו הגרשז"א פסק להחמיר כח"א המובא בבה"ל הנ"ל שבמזיד אסור עד מוצ"ש, והסתפק אם חילוני חשיב כשוגג (כך מובא באותו מכתב. וכבר כתבנו לעיל שהגר"א נבנצל שליט"א העיד שהגרשז"א ס"ל למעשה שדינם כמזידים). ומ"מ למדנו מדבריו שהנאה מפתיחת הברז ושימוש במים חשיב כמשתמש עם הצינור, ולפי"ז גם בני"ד יש לאסור, אף דחשיב לכאו' כהנאה עקיפה. אך לעומת זאת כבר כתבנו לעיל בענף 16 (בטעם ד') שדוקא הגרשז"א זצ"ל הוא המתיר ליהנות כשההנאה הינה עקיפה. ולפי"ז לכאו' צ"ע כיצד ליישב את דברי הגרשז"א זצ"ל הללו.

ובס"ד נראה אולי ליישב, שגבי צינור רואה הגרשז"א את הצינור עם הברז (או עם המים) כגוף אחד, וכיון שבצינור נעשתה מלאכה דאו' הרי שחשיב שגם בברז (או במים) נעשתה מלאכה דאו', וממילא במזיד באיסור דאו' אסור ליהנות לפי הח"א עד מוצ"ש גם אם לא השתנה גוף הדבר (אך צ"ע מדוע דימה הגרשז"א המקרה דצינור למקרה של הח"א, הרי סו"ס הצינור כן השתנה ממה שהיה). ואילו גבי מפתח שהועבר מרל"ר ופתחו בו הדלת, הרי המפתח הינו גוף נפרד מהדלת, ואף שנעשה איסור במפתח מ"מ בדלת לא נעשה איסור ולכן אם כבר עברו ופתחו הדלת שרי להכנס בפתח. וצ"ע. ומ"מ נראה שאין ללמוד מתשובת הגרשז"א גבי צינור, להחמיר גם לגבי האינטרקום.

לאחר כתיבת הדברים שאלנו את הגר"א נבנצל שליט"א כיצד נראה לו ליישב סתירה זו. וכתב לנו הגרא"נ שליט"א: כאן משתמש ממש בדבר שתוקן בשבת כדי להביא באמצעותו מים, אם אדם הי' מייצר דלי בשבת, ודאי הי' אסור לשאוב בו מים בשבת. עכ"ל.

ענף 22: המסקנות ההלכתיות לגבי המיקרים של כניסה אחר מי שפתח את הדלת באיסור.

מעתה נותר לנו לדון בס"ד גבי כאו"א מהמקרים הנ"ל (בענף 13) איזה צדדים של קולות וחומרות שייכים אליו, ולפי"ז מה דינו. ונקדים שאנו רואים את המציאות במקרים אלה כמציאות של שעה"ד, משום שאדם עלול להשאר מחוץ לביתו שעות רבות, ובפרט כשהקור או החום גדולים. ואי יש נ"מ בין הפוס' שהדלקת חשמל אסורה מדאו' לבין הפוס' שההדלקה אסורה מדרבנן, או שהתוצאה אסורה מדאו' בשל הדלקת נורות, בס"ד נציין זאת. ועוד יש לזכור, שכל האיסור של ההנאה הינו איסור מדבריהם ולא מדאו' (אף שג"ז מחלו'). ואף שחביבים ד"ס יותר מיינה של תורה, מ"מ באיסורים קיי"ל שדאו' חמיר טפי מדרבנן.

ועוד נציין, שלאחר כתיבת הדברים קיבלנו בס"ד את מכתב הגאון הגדול, הרב דב ליאור שליט"א, רבה של העיר חברון וקרית ארבע וראש ישיבת ההסדר שם, והוא התייחס בתשובתו לגבי כל אחד ואחד מהמיקרים שאנו דנים עליהם פה. ראה זאת כאן לקמן בנספחים. ואלה המסקנות שכתבנו טרם התקבלה תשובתו:

לגבי מקרה א': מחלל שבת נכנס לבנין ע"י פעולה חשמלית באופן האסור, ולאחר שהדלת ננעלה, דופק הדתי על הדלת ומבקש ממנו שיפתח לו.

שייך בני"ד להקל מטעם א' (כתוס' שפסקו כר"מ שבדאו' בשוגג שרי בו ביום, אך זה רק למ"ד שחילוני דינו כשוגג). וכן מטעם ב' (דאין שינוי בגוף הדבר) ומטעם ג' (באיסור דרבנן בשוגג. והוא דוקא כשאין נורות הנדלקות באינטרקום. ורק למ"ד שסגירת מעגל חשמלי אסורה רק מדרבנן. אמנם יש מקילים גם בדאו'. וכ"ז הוא רק למ"ד שחילוני דינו כשוגג). בפרט במקרה זה יש להקל עפ"י טעם ד' (הנאה עקיפה), ואולי גם טעם ז' (מבריח ארי). לגבי טעמים ה' (כשנכנס לצורך מצוה) וו' (כשניתן להכנס באופן אחר המותר) תלוי הדבר בכל מקרה לגופו אם הם שייכים בו (ואם כן - בתנאים שכתבנו לעיל במסקנות בענף 20).

בס"ד למסקנה נראה שבשעה"ד יש להקל במקרה א', ובתנאי שבמציאות אין בכך ח"ו חלול ש"ש.

מקרה ב': מחלל שבת מצלצל באינטרקום לבני משפחת א' שיפתחו לו. הם לא ענו לו. צלצל לבני משפחת ב' והם אכן פתחו לו. משנכנס מחלל השבת, חזרו בני משפחת א' ופתחו באופן חשמלי את הדלת (הם לא ידעו שהמח"ש כבר נכנס אלא חשבו שהוא עדיין ממתין. ומ"מ ברור שאסור לדתי לומר להם באינטרקום שהוא ממתין ושיפתחו לו. וכן לא יאמר להם שימשיכו ללחוץ על הלחצן עד שיכנס, וגם לא יאמר שהוא כבר פתח הדלת ושהם יכולים להרפות מהלחצן, שהרי גם הדיבור עצמו באינטרקום אסור. ונראה שאף לומר להם שיפסיקו ללחוץ על הלחצן כי הוא כבר פתח הדלת, ג"ז אסור, הן מהא שאיסור הדיבור כל רגע ורגע חמור יותר מהמשכת הלחיצה, והן מהא דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך).

שייך בני"ד להקל מטעם א' (דשרי בדאו' בשוגג. אך רק למ"ד שחילוני דינו כשוגג), וכן מטעם ב' (שאין שינוי בדבר. ושרי גם כשנעשה במזיד), ומטעם ג' (להקל באיסור דרבנן בשוגג. והו"ד כשאין נורות הנדלקות, ורק למ"ד שסגירת מעגל חשמלי אסורה רק מדרבנן. אמנם יש מקילים גם בדאו'. וכל זה הוא רק למ"ד שחילוני דינו כשוגג). אין להקל מטעם ד' (דלכאו' בני"ד חשיב כהנאה ישירה מחי"ש שנעשה עבור ישראל אחר), אך יתכן להקל מטעמים ה'-ו' (מלל"נ ושאפשר באופן אחר. וד"ז תלוי במציאות, וגם אז שרי בתנאים הנ"ל בענף 20), ואולי גם מטעם ז' (מבריח ארי). ומ"מ עפי"ר במקרה זה אין כ"כ חשש לחילול ש"ש, דאם אין מחללי שבת שעומדים בסמוך אף אחד לא ידע שהוא נכנס. ועוד יש להעיר, שבמקרה זה אנו דנים שישראל א' מחלל שבת עבור ישראל ב', ואילו ישראל ג' הוא הנהנה מהחילול שבת. אמנם הן לר"מ והן לרבי יהודה אין נ"מ לגבי הנאה בשבת עצמה בין אם נהנה מכך ישראל א' ב' או ג'.

בס"ד נראה למסקנה שבדוחק ניתן להקל במקרה ב' (ואגב, יתכן שבשל כניסת הדתי לבנין, הרי שמשפחת ב' שלוחצים בביתם על הלחצן על מנת לפתוח לו, ישמעו שהוא נכנס, ויקדימו להפסיק ללחוץ על הלחצן, בהבינם שמי שהיה צריך להכנס כבר נכנס. ועי"כ נמנע עוד חילול שבת, וכמו שכתבנו לעיל בפרקנו ענפים 2-3, ולקמן בפ"ה, שלכמה פוס' הפסקת הלחיצה מונעת המשך חילול שבת.

מקרה ג': מחלל שבת נכנס לצורך עצמו ע"י פעולה חשמלית האסורה בשבת, ואדם אחר תופש את הדלת לצורך הדתי.

שייך בני"ד להקל מטעם א' (להקל בדאו' בשוגג. אך רק למ"ד שחילוני דינו כשוגג), וכן מטעם ב' (שאין שינוי בדבר. ושרי גם כשנעשה במזיד), ומטעם ג' (להקל בדרבנן בשוגג. והו"ד כשאין נורות שנדלקות באינטרקום. ורק למ"ד שסגירת מעגל חשמלי אסורה רק מדרבנן, ולמ"ד שחילוני דינו כשוגג). מסופקני אי שייך להקל בני"ד מטעם ד' (דספק אי חשיב כהנאה עקיפה. ויותר הדעת נוטה דחשיב הנאה ישירה, דאף אם הדלת החלה להסגר כשתפשו אותה, מ"מ כיון שלא נסגרה לגמרי אי אפשר לומר דאזלא לה הפתיחה הראשונה, אלא הכל תוצאה ישירה של הפתיחה הראשונה). ולגבי טעמים ה'-ו' (מלל"נ, ושאפשר באופן אחר) יש מקום להקל ולצרפם אי אכן הם שייכים במציאות (ובתנאים שכתבנו לעיל בענף 20). וכן יתכן להקל מטעם ז' (מבריח ארי). ומ"מ גבי מקרה זה יש חשש סביר ח"ו לחילול ש"ש.

בס"ד נראה למסקנה שלגבי מקרה ג' יש להקל בדוחק רב (והיינו אם ניתן הדבר לא יכנס הדתי דרך דלת זו. אך אם רואה שאין חשש לחילול ש"ש ח"ו, והוא רוצה להכנס לצורך מצוה - מלבד מצות אכילה - או שיש אפשרות להכנס באופן אחר המותר, וכגון שדרים בבנין גויים שיתכן שיבואו ויפתחו הדלת לצורך עצמם, או שיתכן שיהודי יצא מהבנין ויפתח הדלת, אז רשאי להכנס. ומ"מ יזהר מחילול ש"ש).

מקרה ד': מחלל שבת נכנס לצורך עצמו ע"י פעולה חשמלית האסורה בשבת, והדתי עצמו תופש את הדלת לפני סגירתה ונכנס מיד אחריו.

נראה ששייך להקל מטעם א' (להקל באיסור דאו' בשוגג. אך רק למ"ד שחילוני דינו כשוגג), וכן מטעם ב' (שאין שינוי בדבר. ושרי גם כשנעשה במזיד), וכן מטעם ג' (דרבנן בשוגג. והו"ד כשאין נורות שנדלקות. ורק למ"ד שסגירת מעגל חשמלי אסורה רק מדרבנן, ולמ"ד שחילוני דינו כשוגג). וספק אי ניתן להקל בני"ד מטעם ד' (הנאה עקיפה. והדעת נוטה שאין להקל בכך). ולגבי טעמים ה'-ו' (מלל"נ ושאפשר באופן אחר) יש מקום להקל ולצרפם אי אכן הם שייכים במציאות (ובתנאים שכתבנו לעיל בענף 20), וכן יתכן להקל מטעם ז' (מבריח ארי). ומ"מ גבי מקרה זה יש חשש סביר ח"ו לחילול ש"ש.

בס"ד נראה למסקנה לגבי מקרה ד' שדינו כמקרה ג' דלעיל ואף חמיר ממנו טפי מצד החשש לחילול ש"ש. ולכן רק בשעת הדחק גדולה, כשאין בשום פנים ואופן אפשרות אחרת להכנס לבנין והוא מצטער מאוד משהייתו מחוץ לבנין (כגון שסובל מקור או מחום), ובפרט אם הוא נכנס לצורך מצוה - מלבד מצות אכילה, אז רשאי להכנס, אך זאת בתנאי שאין שום חשש לחילול ש"ש (וכגון שיתפוש הדלת מבלי שמחלל השבת יראה).

מקרה ה': כשמחלל השבת פותח (באופן חשמלי האסור בשבת) לצורכו ולצורך הדתי יחדיו (שמקדים ואומר לו שיכנס עמו).

נראה שאין להקל בני"ד מטעמים א' וג' (המקילים בדאו' ובדרבנן בשוגג, דהא בני"ד אינו שוגג, שהריהו רואה שהדתי לא רוצה להכנס בעצמו וממילא מבין שלפי ההלכה אסור הדבר, וא"כ כבר אינו שוגג דלכאו' דינו כאומר מותר על מה שאומרים לו שאסור. וי"א שאם לא לימדוהו על עיקר שבת, והיינו שלא הסבירו לו על חשיבות שמירת השבת, הרי דינו כשוגג). כמו כן נראה שאין להקל בני"ד מטעם ד' (דאין זו הנאה עקיפה, דהא המח"ש פותח ממש גם עבורו. אמנם יש לעיין אי יש להקל מהא שהאדם שנמצא בבית ולחץ על הלחצן כדי לפתוח להם הדלת עשה זאת עבור החילוני בלבד, ולכן יש מקום לדון שאולי לדתי שנהנה מכך ה"ז חשיב רק כהנאה עקיפה). אך אולי שייך להקל בני"ד מטעם ב' (דאין שינוי בגוף הדבר, דהא יש מקילים בזה אף כשעושה במזיד) ואולי יש להקל גם מטעמים ה'-ו' (מלל"נ ושאפשר באופן אחר. אם הם שייכים במציאות, ובתנאים הנ"ל בענף 20) ואולי גם להקל מטעם ז' (מבריח ארי).

בס"ד נראה למסקנה שקשה מאוד להקל במקרה זה ולהתיר לשומר השבת להכנס לבנין אם מחלל השבת רוצה להכנס בעצמו וקורא גם לדתי שיכנס עמו. ורצינו לומר שאולי יהא מותר הדבר רק בשעת הדחק גדולה מאוד, אך בעיון נוסף נראה שאף בשעת הדחק גדולה אין להקל בזה, כיון שבמציאות זו החשש לחילול ש"ש ח"ו הינו גדול מאוד. ואע"ג שהמח"ש אוהב את הדתי ולכן רוצה לפתוח לו הדלת, וממילא לא ילעג לו, מ"מ הוא יספר זאת לחבריו החילונים שילעגו לתורה ולשומרי מצוותיה. וא"ת שהרי למיקל יש על מה לסמוך, וא"כ יש מקום להתיר ואין בזה חילול ש"ש. אך י"ל שאף דברים שמעיקר הדין הם מותרים, מ"מ כל שבעיני הבריות נראה ששומרי התורה מזלזלים במצוות, הרי שיש בזה ח"ו חילול ש"ש. ונראה שיש ראיה לכך מהגמ' ביומא (דפ"ו,א') גבי רבי יוחנן, דאמר שחילול ש"ש הוא כגון שהוא הולך ד"א בלא תורה ובלא תפילין. ופירש"י, שאין הכל יודעין שנחלשתי בגירסתי ולמדין הימני להבטל מתלמוד תורה. עכ"ל. וע"ע שם בגמ'. והיינו שאף אם רבי יוחנן לא היה עושה כן ודאי לא היה עובר על איסור או על ביטול מצוה, דהא מעיקר הדין שרי ללכת ד"א בלא תפילין (והגר"א נבנצל שליט"א העיר: אין זה פשוט. ע' בחינוך שכתב שהמצוה היא לילך עם תפילין כל היום. עכ"ל. וכן נוהג הגר"א נבנצל למעשה, כידוע. ויתרה מזאת. כשדנתי לפניו פעם בהלכה בע"ש, והגיע זמן חצות היום, המשיך לשבת וללבוש התפילין. ושאלתיו אז, שהרב כה"ח (ראה סי' כ"ה ס"ק ק') מסיק עפ"י הקבלה שבע"ש בחצות יש לחלוץ התפילין, וזאת עפ"י הקבלה, משום שהארת השבת מתחילה בע"ש בחצות, לא הסכים הגרא"נ עם כך, ולא רצה לחלוץ תפיליו). ויותר מכך, אף אדם חשוב כרבי יוחנן שלמדים ממנו הרבים שרי ליה הכי, דהא היה חלש ולא יכל ללמוד עוד, מ"מ כיון שבעיני הבריות - שלא ידעו את טעמו - היה נראה הדבר כזלזול במצוות ח"ו, הרי שזה הוא חילול ש"ש ח"ו.

ולכן למעשה אין להתיר במקרה זה להכנס.

ענף 23: המשך המסקנות ההלכתיות לגבי כניסה אחר מי שפתח את הדלת באיסור.

מקרה ו': מחלל שבת פותח בשבת עם מפתח שידוע שהביאו מרה"ר לרה"י (ללא פעולה חשמלית) והדתי רוצה להכנס עמו.

כיון שגם בני"ד כרוכה פתיחת הדלת בהבאת המפתח באופן האסור מדאו', לכאו' דומה הדבר למיקרים של פתיחת הדלת ע"י פעולה חשמלית אליבא דהחזו"א, שאסורה משום בונה או סותר מדאו'. וכן דומה הדבר לפתיחתה כאשר נדלקות עי"כ מנורות שקיי"ל שאיסורן מבעיר מדאו'. אמנם שונה ני"ד מהמיקרים הללו בכך שבני"ד אין מחללי השבת יודעים בכלל שישנה בעיה הלכתית להעביר מפתח מרל"ר, דלא שמיע להו איסור זה כלל. ובזה הרווחנו שני דברים: 1) הם נחשבים שוגגים בהבאת המפתח. ואולי דינם כשוגגים אף לפוס' הסוברים שסתם חילוני חשיב כמזיד, דמ"מ בני"ד הם כלל לא יודעים שזה אסור, ולא דמי לפתיחה חשמלית שיודעים שהיא אסורה, אלא דמי למש"כ המ"ב (סי' שי"ח סק"ו) גבי שגג בדין. והגר"א נבנצל שליט"א העיר: שוגג הוא מי שלא יודע מה כתוב בשו"ע (או במשנ"ב וכדומה), ולא מי שלא איכפת לו מה כתוב בשו"ע. כעין זה בהוריות דף ב' ע"א, השב מידיעתו וכו'. עכ"ל. 2) לכאו' אין חילול ש"ש כשהדתי נהנה מכך.

ונדון גבי שאר הטעמים: נראה ששייך להקל בני"ד מטעם א' (דמסתבר שמחלל השבת בנידון זה הריהו שוגג גמור), וכן מטעם ב' (שאין שינוי בדבר) ומטעם ג' (להקל בדרבנן בשוגג. והו"ד כשאין נדלקות נורות. ורק למ"ד שאין כיום רה"ר דאו'. או שמדובר במציאות שלא היתה רה"ר). כמו כן יש להקל גם מטעם ד' (שהרי ממש על מקרה כזה היקל הגרשז"א זצ"ל להכנס, דזו הנאה עקיפה. והאיסור לדעתו הוא לפתוח אך לא להכנס אחרי שכבר פתחו. ומ"מ אסור לשומר השבת לפתוח בעצמו את הדלת במפתח זה שהובא מרה"ר). לגבי הטעמים ה'-ו' (מלל"נ ושאפשר באופן אחר), יש מקום להקל מטעמים אלה ולצרפם לטעמים האחרים אם הם שייכים במציאות (ובתנאים הנ"ל בענף 20), וכן יתכן להקל מטעם ז' (מבריח ארי). וכפי שכתבנו בסמוך נראה לעניות דעתי שאין בזה כ"כ חשש של חילול ש"ש. ועוד נלע"ד לצרף פה דעת הפוס' שבימינו כמעט אין מציאות של רה"ר דאו', וכ"ש אם מדובר במציאות שלכו"ע אין שם רה"ר.

בס"ד נראה למסקנה שבשעה"ד יש להקל במקרה ו' כשאכן במציאות נראה לשומר השבת שלא יצא מזה חילול ש"ש ח"ו, וזאת אף כשלא נכנס לצורך מצוה. ונראה דשרי אף אם המח"ש קורא לדתי להכנס עמו. ומ"מ יזהר הדתי שלא לפתוח הדלת בעצמו, אלא המח"ש יפתח הדלת, הן כדי שהדתי לא יעשה ההנחה (כי את העקירה עשה החילוני. ואע"ג שאם הדתי יעשה ההנחה הריהו מציל את החילוני מעשיית מלאכה שלימה שחיובה חטאת, מ"מ אם הדתי יעשה ההנחה הריהו עושה חצי מלאכה במזיד, כי הוא יודע שאסור לעשות כן. ואין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך. ויש עוד לדון בזה). ועוי"ל שהדתי לא יקח המפתח ויפתח, דאם החילוני פותח הרי שאז הדתי נהנה רק הנאה עקיפה, וכנ"ל בשם הגרשז"א זצ"ל. ועדיף שהמח"ש יכנס קודם, שיהא ניכר שעשה כן לצורך עצמו. ומ"מ כ"ז קאי אשבת. אך גבי יו"ט שרי הוצאה, עפ"י המבואר בשו"ע (סי' תקי"ח).

ויש להעיר שכ"ז הוא דוקא כשידוע שהחילוני העבירו מרל"ר ברשויות דאו', וכשאין עירוב כדבעי. אך גבי ספק אם העבירו מרל"ר, לכאו' פשוט שיש להקל בזה, דהוי ספק באיסור הנאה מחי"ש שהוא איסור דרבנן. ואם מדובר שהעביר בודאי המפתח אך ברשויות דרבנן, יש להוסיף צד להקל עפי"ד הגר"א (ברס"י שי"ח) שהקל ליהנות כשעשו איסור דרבנן, ואפי' בו ביום. ובמקרה כזה נראה שיש להקל אף במקום שאין עירוב כלל.

מקרה ז': מחלל השבת פותח הדלת לצורך הדתי.

נראה שבני"ד לא שייך להקל מטעם א' (להקל בדאו' בשוגג. דהא אם החילוני רואה שהדתי לא נכנס הרי ברור לו שלפי ההלכה אסור להכנס, ואף שלא חינכוהו שצריך לקיים מצוות, מ"מ נראה שדינו כאומר מותר על דבר שמסבירים לו שאסור. וי"א שכיון שלא חינכוהו על עיקר השבת וחשיבות שמירתה, דינו כשוגג), וממילא גם אין להקל מטעם ג' (כנ"ל, שאינו שוגג) ואולי גם לא מטעם ד' (שאמנם לכאו' זו הנאה עקיפה, כי הוא רק נהנה שפתחו הדלת. אך מ"מ נראה שזה חמיר טפי מסתם הנאה עקיפה, כי פתחו ממש עבורו. ולכתחילה הוא צריך ממש למונעם מכך). אמנם נראה שיש להקל מטעם ב' (שאין שינוי בדבר), ויש מקום להקל מטעמים ה'-ו' (מלל"נ ושאפשר באופן אחר. והו"ד בתנאים הנ"ל בענף 20) אם הם שייכים במציאות, וכן יש מקום לצרף טעם ז' (מבריח ארי). אך מ"מ נראה שבמקרה זה יש חשש גדול לחילול ש"ש, וממילא נראה בס"ד שאכן אסור בכל אופן שהוא להכנס לבנין במקרה זה (וק"ו ממקרה ה').

מקרה ח': מחלל השבת נכנס לצורך עצמו באיסור, והדתי מבקש ממנו שיקרא לאחד מבני משפחת הדתי שיצאו אליו (לפתוח לו).

נראה שאפשר להקל מטעם א' (להקל בדאו' בשוגג. אך רק למ"ד שחילוני דינו כשוגג) וכן מטעם ב' (שאין שינוי בדבר), ומטעם ג' (להקל בדרבנן בשוגג. והו"ד כשאין נדלקות נורות, ורק למ"ד שסגירת מעגל חשמלי אסורה רק מדרבנן, ולמ"ד שחילוני דינו כשוגג). כמו כן נראה שבאמת יש להקל בני"ד מטעם ד' (שזו ממש נחשבת הנאה עקיפה, שהרי אין הוא נכנס דרך הדלת ע"י פתיחתה ע"י המח"ש, אלא מחלל השבת קורא לאדם אחר שירד לפתוח בהיתר. ואולי עוד יותר חשיב הנאה עקיפה כשאינו אומר לחילוני לשם מה הוא מבקש שיקרא לאחד מבני משפחת הדתי, דאז החילוני אינו יודע את מטרת שליחותו. ועוד נראה שבמקרה זה יש גם פחות חילול ש"ש, כיון שמחלל השבת אינו רואה שהדתי מזלזל בדבר שאסור לו, דסו"ס אינו נכנס ואינו מערים כדי להכנס, אלא רק רוצה לקרוא לבני משפחתו. וגם אם מחלל השבת יראה לבסוף שהדתי נכנס, הוא יחשוב שפשוט קראו לדתי שיעלה לביתם. ועוד, שאם הדתי לא יאמר את מטרתו הרי שהדבר פחות תמוה מדוע הוא לא נכנס אך רוצה שיקראו לבני משפחתו). לגבי טעמים ה'-ו' (מלל"נ ושאפשר באופן אחר) תלוי הדבר בכל מקרה לגופו אם הם שייכים בו (ואם כן, אז שרי בתנאים הנ"ל בענף 20), ויתכן גם לצרף טעם ז' (מבריח ארי).

לאור זאת היה נראה לכאו' שמותר לדתי לבקש ממחלל השבת שיקרא לאחד מבני משפחת הדתי, אך באמת יש לנו הסתייגות מכך: דוקא במקרה זה יש חשש שהחילוני יפעיל את המעלית בבנין (אם יש מעלית) כדי להגיע למשפחת הדתי, או שיפעילנה כדי להגיע ממשפחת הדתי לביתו. כמו כן יש חשש שהחילוני יצלצל בפעמון משפחת הדתי כדי להודיעם (או שיטלפן אליהם בטלפון כדי להודיעם כיון שאינו יודע שזה אסור. ואע"פ שהם לא ירימו השפופרת, מ"מ הרי עשה איסור שצלצל אליהם). וא"כ יש חשש סביר שהחילוני יעשה כמה איסורים נוספים בשל בקשת הדתי. נוסף ע"כ נראה שבני"ד יש חשש של חילול ש"ש ח"ו (בפרט כשהדתי אומר לחילוני על מטרת בקשתו - שאחד מבני משפחתו ירד לפתוח לו, וכנ"ל. דאז מבין החילוני שאסור לדתי ליהנות מפתיחת הדלת באיסור, ויאמר מה לי הנאה מכניסה ומה לי הנאה מכך שאקרא לאדם אחר שיפתח. דלאו כולי עלמא יודעים חילוקים הלכתיים של הנאה ישירה או עקיפה וכדו'. ובפרט שגם מגדולי הפוס', כגר"מ פיינשטיין זצ"ל, לא הסכימו לדינא עם חילוק זה).

לכן נראה בס"ד שאין להתיר לדתי לבקש ממחלל השבת שיקרא לבני משפחת הדתי לרדת אליו, ובשעה"ד ינהג כנ"ל במקרה א' (והיינו לאחר שהחילוני נכנס והדלת נסגרה, שהדתי ידפוק בדלת ע"מ שהחילוני יפתח לו. ושוב, אם רואה שאין בזה חילול ש"ש).

עד כאן הדיון גבי שמונת המיקרים של כניסה דרך דלת האינטרקום כאשר פתיחת הדלת התאפשרה ע"י חילול שבת. מ"מ רצינו להדגיש שני דברים: 1) גם במיקרים שהקלנו, הרי שהקלנו משום שנראה לנו שאדם שנשאר בשבת כמה שעות מחוץ לביתו חשיב כשעת הדחק, ולכן הקלנו בכמה מיקרים למרות שרוב הטעמים שהבאנו להקל הינם שנויים במחלוקת. אך אם אדם יודע שיש לו אפשרות להיות במקום אחר ואינו נצרך להיתרים שכתבנו, עדיף שלא יסמוך עליהם ותע"ב. ומ"מ אם הדבר פוגע לו מאוד בעונג השבת או שגורם לו ביטול תורה יסמוך עליהם, דבאמת יש לו ע"מ לסמוך. 2) גם במיקרים שהקלנו והתרנו להכנס לבנין (או לחצר), מ"מ אם יש מציאות של חילול ש"ש ח"ו ודאי שאין להשתמש בהיתרים שכתבנו. דודאי איסור חילול ש"ש חמיר טפי ממצות עונג שבת, ונראה שאף מניעת צער בשבת אינה דוחה איסור חילול ש"ש (ומ"מ צ"ע האם גם במקרה של ספק ספיקא וספק רחוק של חילול ש"ש יש להמנע ממצות עונג שבת ויש להצטער בשבת, ובלבד שלא יגיע ח"ו לאיסור חילול ש"ש).

יש לציין שלא דננו בנושא זה גבי מקרה שקטן מגיל מצוות פתח את דלת הבנין באיסור ע"י האינטרקום, השרי אז ליהנות ממעשהו. ר' בענין זה בשש"כ (ח"ג במבוא פ"ב סוף הערה מ"ד), וכן במה שכתבנו בס"ד בקדוש"ה חלק א' (הערה כ"א, בפרט בענף 4. עיי"ש גבי קטן העושה על דעת אביו, ע"ד אחרים, ואם גדול ציווהו).

כמו כן לא דננו במיקרים אלה אם האיסור נעשה בזמן ביה"ש של כניסת השבת או יציאתה, דזמן זה קיל טפי, כמבואר בשו"ע (סי' שמ"ב). ור' ע"כ במ"ב (סי' רס"א סק"ו), בבה"ל (שם ד"ה "ואין"), בשש"כ (ח"ג במבוא פ"ב הערה מ') ובילקו"י (שבת כ"ג סי' שי"ח דין הנאה ממלאכת שבת, סעיפים ז'-ח', שהעלה שאם עשה איסור דאו' כבישול בביה"ש שרי ליהנות מזה בשבת (והגר"א נבנצל שליט"א העיר גבי מקרה זה: הגרשז"א זללה"ה אסר במקרה כזה. עכ"ל. והיינו אף כשבישל בביה"ש לשיטת הגאונים). אמנם אם עשה כן לאחר צה"כ של כניסת השבת, ורק לפני צה"כ לשיטת ר"ת, אזי אסור ליהנות מכך בשבת. עיי"ש גבי שעה"ד). ובענין הנאה ממלאכת שבת שנעשתה בספק ביה"ש, ר' בה"ל (רס"י רס"א ד"ה "ואין מדליקין").

עוד יש להעיר שאמנם לא דננו גבי מקרה שקטן פתח את הדלת באיסור ע"י האינטרקום, אך לפי מש"כ לעיל (בפרקנו בענף 12) בשם הגר"מ אליהו שליט"א שאם משתעינן בילד קטן המפחד להשאר לבד מחוץ לבנין, הרי כיון שקיי"ל שפחד של קטנים חשיב סכנה, ולצורך זה מתירים אפי' שבות אחת, לכן רשאי הוא להכנס ע"י האינטרקום כשעושה הפעולות בשינוי. עכת"ד, עיי"ש. לפי"ז יתכן לומר שיהא מותר לקטן להכנס לבנין אם מחלל שבת נכנס לבנין באיסור, דהא כל איסור הנאה ממעשה שבת הינו איסור דרבנן, ולפי"ז יהא מותר לקטן ליהנות מכך ולהכנס. וצ"ע. ואם אכן מותר, הרי שיש לדון גבי מקרה שלקטן מתאפשר להכנס יחד עם מח"ש שפתח הדלת באיסור, האם עדיף שקטן זה לא יכנס עם החילוני אלא יכנס כשהוא עצמו עושה את הפעולות בשינוי (היינו לצלצל למשל באחורי אצבעותיו) על מנת לקרוא לבני משפחתו שירדו לפתוח לו באופן מכני, או שעדיף שכבר יכנס עם החילוני שנכנס באיסור. ונראה שיש לדון בזה בפרט מצד איזו אפשרות חמורה יותר מחשש דילמא אתי למיסרך (ור' שו"ע ונו"כ סי' רס"ט). ועוד חזון למועד.

עוד בענין איסור הנאה מחי"ש ניתן לראות בפוס' שדנו גבי הנאה מזרם החשמל הארצי בשבת, כגון בשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סי' ק"פ-קפ"ה), ובש"פ שהזכרנו בס"ד בקדוש"ה חלק א'. וכן ר' במנח"ש (ח"ב מהדו"ק סי' ט"ז ס"ק ב',ג').