נספח יא: דיני בן כרך שהלך לעיר ולהיפך

מתוך קונטרס "הלכות פרזים ומוקפים" להגר"א שפירא שליט"א

(הודפס כאן ברשותו, ואח"כ הודפס במנחת אברהם ח"א עמ' פ"ד).

א. בן כרך שהלך לעיר ודעתו לשהות שם עד אחרי עלות השחר די"ד ושהה שם קורא עמהם בין בלילה בין ביום.נספח י"א: פסקי הגר"א שפירא שליט"א

ב. חשב לחזור בליל י"ד ונשתהה באונס גם למחר לדעת הר"ח והרי"ף ורוב הראשונים אינו קורא בי"ד, ולדעת המאור והריטב"א קורא עמהם, ובשו"ע פסק כהרי"ף.

ג. בן כרך שיוצא מהכרך לעיר אחרי עה"ש די"ד אפילו היה דעתו לכך עוד מהלילה אפילו הולך להשתקע אינו קורא בי"ד.

ד. ואם שהה בעיר גם בט"ו ולא חזר למקומו אז לרוב הראשונים פטור גם בט"ו, ולדעת הרא"ש נראה דבעה"ש די"ד כבר נקבע להיות מוקף וחייב בכל מצוות היום. ונראה שכיון שאפילו פרזי שהיה אנוס בי"ד קורא המגילה בט"ו, ולדעת כמהּ ראשונים קורא בברכה, ובצרוף דעת הרא"ש שבאמת מוקף הוא, גם זה יקרא בט"ו. וביותר י"ל כן כשחזר ביום ט"ו אחרי עה"ש לכרך.

ה. אם יצא בלילה דט"ו מהכרך נראה מהראב"ד ומהעיטור ומהרמ"ע מפאנו דקורא בט"ו. אבל מהריא"ז נראה דפטור גם בט"ו וכפשטות לשון הירושלמי.

ו. בן כרך שמפרש בים או במדבר ודעתו לחזור, כתב הכלבו שקורא בי"ד וכ"כ בשו"ע, ודעת הריטב"א נראה שקורא בט"ו.

ז. ואם אין דעתו לחזור כלל למקומו דעת רבותיו של הריטב"א דקורא בי"ד, ולהריטב"א אינו קורא כלל.

ח. בן עיר שהלך לכרך ונמצא שם בליל י"ד אם דעתו לחזור בלילה לעירו קורא בכרך גם בלילה, ואפילו אם אח"כ נשתהה מאונס עד לאחר עה"ש קורא ביום י"ד לכו"ע. (חוץ אולי מלדעה שסוברת גם כהמאור וגם כהרא"ש).

ט. ואם דעתו לחזור למחר בי"ד לדעת רש"י והרמב"ן והאו"ז והר"ן והריטב"א והמאירי קורא בי"ד אפילו דעתו לשהות בליל ט"ו עד עה"ש. ולהראב"ד והרא"ש אינו קוראה בי"ד. אלא שלהרא"ש נקבע אף להיות מוקף וקורא בו אפי' כשיחזור לעירו (כ"נ מהרא"ש וביותר מהרי"ו), ולהראב"ד אינו קורא בט"ו רק אם נשאר שם בט"ו, וחייב להשאר כדי שלא יתבטל מהמצוה, והב"י והגר"א הכריעו כרש"י, וע"כ יקרא ויברך בי"ד, ואם אח"ז רוצה לחוש להרא"ש יקרא בט"ו בלא ברכה.

י. ואם דעתו לשהות בכרך עד אחרי עה"ש דט"ו קורא בט"ו.

יא. בן כרך ודאי שקרא בי"ד כתב המאירי שלא יצא.

יב. ובן עיר ודאי שעבר במזיד ולא קרא בי"ד, כתב המאירי דהוי מעוות שאינו ניתן להתקן.

יג. אבל אם היה אנוס שלא היתה לו מגילה בי"ד קורא בט"ו. ובתניא רבתי כתב שמברך וכ"כ בשבה"ל, אלא שהוסיף שהרוצה לחשוש יקרא בלא ברכה, ועיין בט"ז ומג"א שנחלקו בזה. שוב מצאתי בבה"ג שכתב ג"כ שקורא ומברך.

יד. וכ"ז רק למצות קריאה, אבל מצות שמחה נראה שאינו יכול לתקן.

טו. בן כרך שהיה בעיר וקרא בי"ד ובליל ט"ו חזר לכרך, לדעת רוב הראשונים (חוץ מדעת התוס' שהובא בריטב"א) חוזר וקורא. ומשבה"ל נראה דאפילו עודנו בעיר קורא בליל ט"ו אם דעתו לחזור.

טז. בן עיר שקרא בי"ד בעירו והלך לכרך בליל ט"ו, לדעת הר"ן והריא"ז והריטב"א חוזר וקורא, והמאירי כתב שאינו קורא.

יז. ואם הלך לכרך לאחר עה"ש דט"ו לכו"ע אינו חוזר וקורא. נראה דאם היה בדעתו כשיצא מביתו בכרך לעיר לחזור בליל י"ד ואח"ז שינה דעתו ורוצה להשאר לאיזה צורך, ואפילו שינה דעתו בליל י"ד, הרי הוא נקבע בשחרית די"ד לפרזי בן יומו. וכ"ש להפך אם חשב כשיצא להשאר ואח"ז שינה דעתו שלא להשאר ויצא, ואפילו שינה בליל י"ד וכבר קרא קריאה דלילה לא הוי פרזי. ואם לאחר ששינה דעתו נתעכב באונס ולא יכול לצאת, תלוי במחלוקת הרי"ף והמאור. (ובזה עדיין יש להוסיף ולעיין אחרי שמכ"מ בפוסקים נראה קצת שלא תפשו כן להלכה).

יח. בדין של בן כרך שהלך ביום י"ד ועתיד לחזור לאחר ט"ו, נראה שלא מפורש בראשונים כה"ג שפטור לגמרי, ומהמלחמות שפירש דברי הרי"ף שאם נתעכב שלא מרצונו בעיר בשחרית י"ד אינו נעשה פרזי, מוכח שקורא בט"ו למרות שנשאר שם גם בט"ו, ואפילו אם לאחר שחרית י"ד כבר הסכים להיות שם עד לאחר ט"ו, וכן מפורש במאירי, וא"כ חזינן שמי שהוא בן כרך ודעתו לחזור שרק אם לא נעשה פרזי בן יומו קורא בט"ו גם אם נשאר אז בעיר. וכן נראה מהריטב"א, וע"ש שהביא מרבותיו שבן כרך שהלך לים ואין דעתו לחזור קורא בי"ד, ולדעת הריטב"א זה אינו נראה מהירושלמי. והיינו הירושלמי הנ"ל דיתכן שאינו לא פרזי ולא מוקף, ומבואר בזה דדוקא כשאין דעתו לחזור אבל כשדעתו לחזור חייב, ואפילו לריטב"א דעתו לחזור לכרך אינה סיבה לקרוא בי"ד אלא בט"ו. ומדברי הרמב"ן מבואר להדיא שאם כי גם במגילה יש הדין הכללי שמי שדעתו לחזור למקומו דין מקומו עליו, אלא שלגבי פורים מהני דעתו לשהות יום אחד במקום אחר ליתן עליו דין מקום זה, אבל כשאין כאן דין של מקום זמני זה, חזר הדין של מקומו הקבוע.

ועיין באגודה במגילה שכתב, פרוז בן יומו קרוי פרוז, מוקף בן יומו קרוי מוקף. בירושלמי, אם עקר דירתו בו ביום, משמע דקרוי דר בעבור יום אחד. ונפ"מ לכתוב דירת עיר בגט ויכולים לכתוב ודר היום. וצ"ע הרי ד"ז שסגי ביום אחד להיות כאותו מקום מפורש בבבלי, וכמו שהוא גופא הביא, ומה זקוק להביא ד"ז מהירושלמי, ומשמע שבירושלמי יש חידוש דין בקביעות דיום אחד שלא מוזכר קביעות זו בבלי, ונראה דיש הלך למקום אחר בלי שיעקור דירתו, ויש שעוקר דירתו ג"כ, וזה אינו כלול במה דתני הלך למקום אחר. והיינו שחידש בירושלמי שאם עקר דירתו כבר מיד הוי בן המקום לכל דבר, וזהו הדין החדש של הירושלמי. ולפי"ז מוכח כהנ"ל, דמי שלא עקר דירתו ועתיד לחזור בט"ו לא נאמר בו הדין דפטור מכאן ומכאן, אלא שאם נעשה פרזי בן יומו וקורא בי"ד פטור מט"ו אם נשאר שם, ואם חזר לעיר חזר עליו הדין הקבוע תמיד שהוי כמקומו, וכמו"ש הריטב"א דהוי כ"ש מהדין בירושלמי, והוא כנ"ל, וכמ"ש לעיל. (ועיין שו"ת לב שלמה לבעל מרכבת המשנה י"ב, שפירש הירושלמי דפטור מכאן ומכאן בתמיה, ומפרש שהירושלמי בכלל לא סבר לדין של הבבלי של פרוז בן יומו, וכבר רמז לתשובה זו במרכבת המשנה, אולם לא הזכיר מ"ש הראשונים בביאור הירושלמי, ואין לנו אלא דברי הראשונים).

ולפי"ז נראה בצירוף דעת הרא"ש שי"ד קובע לכל דיני הפורים, שבן כרך שעזב את הכרך ביום י"ד חייב בט"ו בפורים וכנ"ל.

[וע"ע במנחת אברהם (ח"א סי' ז' ס"ק ג' עמ' ק"א סוד"ה "הנה", ועמו' ק"ג ד"ה "עכ"פ") ולעיל בדברי הגרצ"פ פראנק זצ"ל (בנספח ז-1 סקי"א)].