[1]א. עיקר דין סעודה המפסקת בעט"ב מובא במשנה תענית (דכ"ו,ב'). ונפסק בשו"ע (סי' תקנ"ב ותקנ"ג).

ומה שכתבנו שפירושה שאין דעתו לאכול אחריה עוד סעודת קבע, כ"כ מרן (בסי' תקנ"ב ס"ט). וכ"כ כה"ח (סי' תקנ"ב סק"ב). וראה לקמן (בהערה כ"ד).

הסתפקנו גבי חולה שפטור מתענית ט"ב, אי צריך גם הוא לאכול סעודה מפסקת עט"ב. ובס"ד נראה שתלוי הדבר במחלו'. דא"ת שטעם סעודה זו כדי שיוכל להתענות ולא תזיק לו התענית, וכמו שכתבו פוס' רבים (כמובא בפרק הבא), וכמש"כ הרא"ש ורבינו יונה גבי עיוה"כ (כמובא בס"ד בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ פ"ד הערה א') הרי שחולה זה א"צ להתענות. אך אם יש מצוה עצמית לאכול בעט"ב, וכמש"כ בשו"ת הלק"ט וכ"כ בי"א בהגה"ט (הב"ד כה"ח סי' תקנ"ב ססקל"ו), אזי גם חולה זה צריך לאכול בעט"ב.

[2]ב. טור (סי' תקנ"ב), מ"ב (סק"א) וכה"ח (סק"א). חלק מתקנות אלה הינן מדברי חז"ל וחלק מהראשו' והאחרו'.

[3]ג. דין איסור אכילת בשר ושתיית יין בסעודה זו נזכר ג"כ במשנה תענית (שם). וכ"פ מרן (בסי' תקנ"ב ס"א).

ומה שכתבנו שאיסור זה חמור יותר מאיסור אכילת בשר ושתיית יין מר"ח אב, הוא משום שלמרות שהן האשכנזים והן הספרדים אסורים באכילת בשר ושתיית יין כבר מר"ח אב (כמש"כ בשו"ע סי' תקנ"א ס"ט), זה מצד המנהג. אך מדינא דש"ס אסור דוקא בסעודה המפסקת. ונ"מ גבי אותם שלא נוהגים איסור מר"ח אב, שמ"מ אסורים הם בכך בסעודה זו [לבוש. מ"ב (סי' תקנ"ב סק"ג). כה"ח (סק"ג). וע"ע בב"ח (סי' תקנ"ב ד"ה "ודבר פשוט")]. והגר"א נבנצל שליט"א העיר: וכן נפ"מ לגבי סעודת מצוה, דאף היא אינה מתרת בשר ויין בסעודה זו. עכ"ל.

ומה שכתבנו גבי עונשו של האוכל בשר או שותה יין בסעודה זו, כך אמרו בגמ' תענית (דף ל' ע"ב), וכ"כ מרן (בסי' תקנ"ד סכ"ה). ואע"ג דבגמ' אמרו ד"ז גבי האוכל ושותה בט"ב, מ"מ פרש"י שם שהכוונה לסעודה המפסקת. ולכאו' פשט הגמ' לא כך, דכתוב שם "תניא נמי הכי", ולפני כן מישתעי גבי ט"ב עצמו. וא"כ גם בני"ד לכאו' עסקינן בט"ב עצמו. אך עיי"ש שהרי"ף והרא"ש לא גרסו תיבות "תנ"ה". וע"ע בענין זה בכה"ח (סי' תקנ"ד ס"ק קט"ו) ובערוה"ש (סס"י תקנ"ד).

מי שצריך מבחינה בריאותית לאכול כל יום בשר, מסתבר שיאכלנו לפני סעודה זו.

[4]ד. מה שכתבנו שכ"ז הו"ד מצד המנהג, שכ"כ מרן (סי' תקנ"ב ס"ב). והיינו שאסרו את כל סוגי הבשר (דהא עיקר דין זה הינו מדינא דגמ'). והוסיף מרן שכ"ה גבי בשר מליח שעברו עליו יותר משני ימים ולילה א'. וכן בשר עוף.

וכתבו הפוס', דאע"ג שטעם איסור אכילת הבשר הינו משום שנתבטלו הקרבנות בשל חורבן הבית, וא"כ היה צריך לאסור רק בשר שהיה ראוי לקרבן, ובאמת בשר לאחר ב' ימים מהשחיטה לא מיקרי עוד בשר לענין קדשים, שהרי שלמים אינם נאכלים לאחר יותר משני ימים ולילה א', מ"מ נהגו לאסור אף בשר מליח שעברו עליו יותר מב' ימים ולילה א' (וראה רש"י תענית דכ"ו,ב' ד"ה "שני תבשילין", ומה שהעירו שם בצידי הדף על דבריו שם. ולפי"ז שרי בשר מליח). וכן גבי עופות, שהרי אינם קריבים ע"ג המזבח חוץ מתורים ובני יונה. ועוד, שאין שמחה אלא בבשר בהמה, וא"כ לא יבוא לידי שמחה באכילת בשר עוף בעט"ב, מ"מ נהגו לאסור גם זאת [מ"ב (סי' תקנ"ב סק"ה). כה"ח (סקט"ז)]. וי"א הטעם לאסור בשר, שלא רק משום שמחה אסרו בשר אלא גם כדי להרבות האבל (טור סי' תקנ"ב).

ועוד כתבו הפוס', שאסור אף בשר מתובל שעברו עליו ב' ימים [הלק"ט. שו"ג. כה"ח (שם)]. וכן אסור לאכול תבשיל שנתבשל בו בשר, אע"ג שאינו אוכל הבשר עצמו [מט"י. ערה"ש. כה"ח (סי' תקנ"ב סק"ד. וע"ע מש"כ בסי' תקנ"א ס"ק קמ"ב)].

וגבי אכילת דגים. מרן (סי' תקנ"ב ס"ב) כתב לאסור דגים. אמנם בב"י הגירסא הינה גדיים. וכ"כ הנחלת צבי. אך המ"א כ' דגירסת דגים היא הנכונה. והטעם, דאיכא דוכתי דדגים בכלל בשר, ועוד דעולה הוא על שלחן מלכים ושמחה הוא לאיש לאוכלו. עכ"ד. וכ"כ המאמ"ר והגחיד"א זצ"ל במחב"ר. והוסיף שכן פשט המנהג. הב"ד המ"ב (סק"ו) וכה"ח (סקי"ז). עיי"ש. אמנם יש להעיר שמדברי רש"י בתענית (דכ"ו,ב' ד"ה "שני תבשילין") משמע שאכילת דגים שרי. וכ"מ מדברי הטור שהביא המ"א (סק"ד. הב"ד כה"ח סקכ"א). וכ"מ מד' הגר"א בביאורו (על סעי' ג' ד"ה "וכן יש"). הב"ד במ"ב (סק"י). וכ"מ מהמ"א הנ"ל בעצמו. וכבר תירצו האחרו' (יד אפרים. נתיב חיים. מחה"ש. מ"ב. כה"ח וש"פ) שהמ"א דיבר על מקום שנהגו היתר בדגים, או שהמ"א רק לדוגמא נקט.

וכן יש לאסור אכילת דגים מלוחים (כה"ח סקי"ח. עיי"ש).

[5]ה. בענין שתיית היין. מרן (שם ס"ב) כ' כן גבי יין מגיתו, דהיינו שאין לו יותר משלושה ימים. עכ"ד. והסבירו האחרו' דהיינו אפי' יין כזה שאינו חשוב ואין בו משום שמחה, אסור הוא [מ"ב (שם סק"ז), שכ"מ מהגמ' סנהדרין דף ע'. והוסיף בשעה"צ (סק"ג) שאין הטעם משום שאינו כשר לנסכים, דא"כ היה לנו להתיר יין עד ארבעים יום].

גבי שתיית שיכר בסעודה זו. גבי סתם שתיית שיכר בני"ד כ' האגודה לאסור, והד"מ כ' שאין נוהגין כן. אך הרש"ל בתשובה (סי' ל"א) כ' לאסור כאגודה. והוסיף שמי שלא רגיל לשתות כ"א שיכר, או אדם חלש, מותרים לשתות. והביאו דבריו כמה אחרו'. ואילו השכנה"ג כתב לאסור באדם חלש. ולכן הסיקו האחרו' דבזה תלוי הכל לפי מה שהוא אדם, והיכא דיש צורך הרבה ישתה אך מעט כדי שלא ישתכר ויסיח דעתו מצער החורבן [מ"ב (סק"ד). שעה"צ (ס"ק א',ב'). כה"ח (סק"ו)].

גבי הנוהגים לברך על כוס ברהמ"ז אף כשמברך ברהמ"ז ביחידי, ר' שעה"צ (שם סק"ב) וכה"ח (סק"ז). ונראה שבדורנו לא נהגו בכך כלל.

בענין שתיית יין צימוקים בסעודה זו ר' כה"ח (סק"ה). ובענין יי"ש או מי דבש ר' כה"ח (סק"ח).

[6]ו. עיקר ד"ז כתבוהו הטור, הב"י בשם התוס' והרוקח, והרמ"א (סי' תקנ"ב ס"א). וכ' המ"א (סק"א) והא"ר, שאם היה רגיל לשתות בסעודתו ד' כוסות ישתה רק ג'. הב"ד המ"ב (סק"ד) וכה"ח (סקי"ד). ואע"ג שמרן לא כתב זאת בשו"ע, מ"מ כבר כתבנו בס"ד בכמה דוכתי בשם גדולים, שכשמרן לא גילה דעתו בשו"ע אזלינן בתר דעתו בב"י. ועוד שהרי כה"ח כתב זאת בסתמא, וכבר כתב הרב כה"ח (בסי' תרל"ז סק"ה ), שכל מקום שהוא מביא דברי הפוס', אם הוא לא חלק ע"כ, סימן שגם דעתו כן [אמנם ראה בספרנו מקו"ד הל' רה"ש (נספח י"א ענף 4) שהבאנו דיון אי כה"ח הינו פוסק או רק מלקט, עיי"ש מקורות מעוד כמה מספרינו, בס"ד]. ומ"מ לא מצאתי ע"כ בילקו"י ובהל"ח.

[7]ז. שכ"כ המ"ב (סקט"ו). וע"ע במ"ב (שם סקכ"ב) גבי המכוון לאכול לש"ש כדי שהתענית לא תזיק לו. וה"ה גבי ני"ד. כך נראה בס"ד לענ"ד שברור הדבר.

[8]ח. הרמ"א (סי' תקנ"ב ססע"י א') עפי"ד המרדכי כ' שלא יאכל אחר סעודתו צנון ומליח, דברים שנוהג בהם בשאר פעמים, כדי שיתנהג בפרישות. ע"כ. וכתבו האחרו' דה"ה שאר דברים הבאים לגרור תאוות המאכל ותענוג הם לו [ר' כה"ח (סקט"ו) בשם השכנה"ג וש"א שכתבו כן גבי קישואים כבושים, ובכה"ח (סקי"ג) שעדיף להמנע מיוגורט (וא"כ כ"ש "פרילי", "דני" ושאר מעדנים הבאים לעינוג ולא לשובע).

כתב הרמ"א (בסס"י תקנ"ה) שימעט אדם מכבודו והנאתו בט"ב בכל מה שאפשר. ע"כ. ואע"ג שמישתעי בט"ב עצמו, מ"מ סרך לכך לכאו' יש גם בסעודה המפסקת. לכן יש לדון בני"ד גבי אדם שאכילת פירות כאפרסקים, ענבים, אבטיח ושאר פירות, מענגת אותו. ואמנם מרן התיר אכילת פירות ואפי' מכמה מינים (סי' תקנ"ב ס"ד), וכדלקמן בפרקנו (סעי' ח'). אך מדברי הלבוש (שהביא כה"ח סקכ"ח), שכתב שהיתר אכילת הפירות החיים הינו משום שאין בזה דרך שררה, ולא כבוד ולא תענוג. משמע שאם אכן זה לו לתענוג, אסור. ומאידך הרי לא גזרו ע"כ. וצ"ע.

[9]ט. עיקר ד"ז איתא במשנה תענית (דכ"ו,ב'). וכ"פ מרן (סי' תקנ"ב ס"א). וג"ז כדי למעט התענוג, שיצטער ויזכור החורבן. אין לאכול ב' מיני תבשיל א' אחר השני, דגם זה חשיב כב' תבשילים. ולא יאכל מין א', יברך ברהמ"ז ושוב יאכל מין שני, דהוי ברכה שא"צ. ועוד, דמפקיע תקנת חז"ל שלא לאכול ב' תבשילים [פר"ח. חיי"א. מ"ב (סקי"ד). כה"ח (ס"ק ל"א ול"ב)].

[10]י. עיקר ד"ז כתבו הטור בשם הרי"ץ גיאת. וכ"פ מרן (בסי' תקנ"ב ס"ג).

ומה שכתבנו שכ"ה כשתבשיל א' סמיך והשני דליל, כ"כ מ"א, המ"ב (סק"ח) כה"ח (סקי"ט) וש"א. ואם שני התבשילים שוים, נחלקו בזה האחרו' אי שרי לאדם א' לאוכלם. שהמ"א, הא"ר ועוד אחרו' הקלו בזה (ובערה"ש כ' שכ"מ מהריטב"א). ואילו הרב כנה"ג החמיר בזה. והב"ד מרן הגחיד"א זצ"ל בברכ"י. והמ"ב (בסק"ח) ובשעה"צ (סק"ד) העלה להקל. וע"ע בכה"ח (סקי"ט). ועיי"ש בכה"ח גבי ב' ביצים - א' רכה שראויה לגומעה, והשניה קשה.

ומ"מ כ"ז הו"ד גבי אדם א'. אך לב' בני אדם שרי לאכול משני תבשילים שכ"א התבשל בסיר אחר, ופשוט (עפ"י המ"ב סק"ט).

[11]יא. עיקר ד"ז כתבו הטור בשם הרמב"ן. וכ"פ מרן (בסי' תקנ"ב ס"ג), גבי דבר שאין דרכו בכך כל השנה. אך אם דרכו בכך כל השנה שרי. והיינו שברוב הפעמים מבשלים אותם יחדיו (מ"ב רסק"י). ואע"ג שבטור הביא מנהג צרפת שהקלו בעיקר ד"ז, דס"ל דשרי כיון שמתבשל ביחד, מ"מ באשכנז נהגו להחמיר בהא. ומרן פסק כרמב"ן שהחמיר בכך.

ואי ד"ז הוי מדינא או כחומרא. מלשון מרן (שם) שכ' "יש להחמיר וליזהר" משמע שמדינא מותר ורק נכון להחמיר כד' האוסרים. אלא שהגר"א בביאורו תפס שזה אסור מדינא (בה"ל שם ס"ג ד"ה "וכן").

ומ"מ כששני בני אדם אוכלים כל א' מתבשיל אחר, אף שבושלו באותה קדירה, שרי [כנה"ג. מ"ב (סק"ט). כה"ח (סק"כ), וש"א].

כתב מרן (שם ס"ג) כדוגמא לדבר שדרכו להתבשל שני מינים בקדירה א', כגון אפונין שנותנים עליהם בצלים וביצים. ע"כ. וכ' ע"כ בבה"ל (ד"ה "שנותנים") דאפשר דדוקא באופן זה שבאים הבצלים והביצים להטעים האפונים, אך לא במבשל שני מינים ביחד בעלמא כגון איטריות עם תפו"א. וכן מש"כ השו"ע גבי עדשים עם ביצים אפשר שהכוונה שהעיקר עדשים, והביצים רק מפררים אותן בתוך העדשים, שבטלות לעדשים. עכ"ד. וכ"נ מדברי הנו"ש שהביא כה"ח (סקל"א), שכתב שאם היו הביצים שלימות בתוך העדשים היה אסור הדבר אפי' אם דרכם בכך כל השנה. ומדברי הפוס' הללו יצא לנו לפי"ז כלל חדש, שאף כשרגילים לבשל שני מאכלים יחד, אם אין א' טפל לשני, אסור לאוכלם. ולפי"ז אין לבשל ולאכול אורז ואפונה יחדיו, וכן חמין שיש בו שעועית וכן חתיכות תפו"א. וראה בטור (סי' תקנ"ב) שכ' בשם רה"ג שאין לאכול אורז ועדשים שהתבשלו באותה קדירה. ושמא לא היו רגילים בכך. ומ"מ מדברי הרי"ץ גיאת שכתב שאין לבשל ולאכול מב' מינים של ירק, משמע שאסור הדבר. וכן אסור לבשל ולאכול אפונה עם חתיכות קטנות של גזר. וחכ"א העיר דשמא יש לחלק בין אם נוצר תבשיל אחד מהכל, לבין אם אלו שני תבשילים שהדרך לבשל את שניהם יחד. עכ"ד. וצ"ע בכ"ז.

כתב בשכנה"ג, שמש"כ מרן להקל בב' תבשילים בקדירה א' כשדרכו בכך, היינו אף כשאין דרך שאר המקומות בכך, מ"מ מותר למי שדרכו בכך. וכ"כ הא"ר. הב"ד כה"ח (סקכ"ג).

כתב המ"ב (סק"י) שלביבות ממולאות בגבינה חשיב ב' תבשילין, וכ"ה לאיטריות רחבות עם גבינה. כיון שברוב הפעמים אין עושין כן. עכ"ד. וצ"ע גבי דורנו, שהרי אין רגילים לאכול איטריות לבדן בלא תוספת של רוטב כלשהו או גבינה וכדו'. וגם גבי לביבות ממולאות בגבינה יש מקילים [ר' כה"ח (סקכ"ד) בשם הרב שו"ג. ואע"ג שבמחה"ש החמיר בלביבות עם כל מילוי שהוא, מ"מ הכל תלוי במנהג וכמש"כ כה"ח שם].

וע"ע במ"ב (שם סק"י) גבי בישול דג עם ביצה שעליו (ולא כתבנוהו, דממילא המנהג שלא לאכול דגים כלל, וכדלעיל בהערה ד'). וע"ע ע"כ בשעה"צ (ס"ק ו',ז') וכה"ח (סקכ"א).

מדברי הרח"ף ברו"ח (הב"ד כה"ח סופר, בסקכ"ב) הבנתי דשרי לאכול אורז ברוטב עגבניות (הנקרא בלשון העם "קטשופ"), משום שכך נהגו. אמנם צ"ע אי באמת זו כוונתו, דשמא ר"ל שבישלו האורז עם רוטב העגבניות באותה קדירה.

אי קפה ותה נחשבים כתבשיל לני"ד. הזר"א כ' דחשיב כתבשיל לענין איסור אכילת ב' תבשילין, ורק היקל במקום חולי. והגחיד"א במחב"ר כ' להקל, דאפי' העניים רגילים בו (הב"ד כה"ח סק"ט. עיי"ש).

יש פוס' שכתבו שטוב להחמיר שלא לאכול סלט ירקות בסעודה המפסקת (כה"ח שם סקי"א בשם הגחיד"א במחב"ר, ובשם הזכ"ל). והוא כדי למעט הנאותיו (ר' כה"ח סקי"ג בשם הבא"ח).

כתבו הפוס' שלבן (הלמ"ד והבי"ת בסגול) לא חשיב תבשיל. ומ"מ טוב להתרחק מכך כדי למעט הנאותיו (בא"ח. כה"ח סקי"ג).

חמאה וגבינה מכמה מינים חיים, שרי (בה"ט. כה"ח סקכ"ט). ואם בישלו הגבינה, כתב הטור שיש לה דין תבשיל ואסור לאוכלה עם תבשיל אחר. וכ"כ הלבוש והרב בא"ח. והוסיף הלבוש שאף חלב מבושל יש לו דין תבשיל (הב"ד כה"ח ססק"י). ולפי"ז אין לאכול כיום שום גבינה עם תבשיל נוסף, דהא כל הגבינות שלנו (לבנות וצהובות קשות ורכות) הינן מפוסטרות. ואף החלב כיום מפוסטר. ולפי"ז מה שהתירו (כדלעיל) שתית תה וקפה, הוא דוקא כשאינו מוזג חלב לקפה. וא"ת שישתו חלב לא מפוסטר, לכאו' יש לאוסרו מדין משקה משכר (כפי שכתבנו בס"ד לעיל בהערה ה') דהא קיי"ל שחלב שאינו מפוסטר הינו משכר [כמו שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (נספח י' ענף 7) עפ"י הגמ' בכריתות (די"ג, ב') עיי"ש]. ואח"כ מצאתי שכ' הגר"מ אליהו שליט"א בהל' חגים (דיני ערב ט"ב) שחלק מהגבינות דינן כמבושלות. סתם לבן או חלב מפוסטר אינם נחשבים כמבושלים, ומותר לאכול מוצרי חלב שאינם מבושלים. עכ"ד. ובילקו"י (מועדים. דיני ערב ט"ב) כתב שגבינה אינה נחשבת כמבושלת. ויש מחלוקת אם קפה ותה דינם כמבושלים, וטוב להחמיר בכך. ע"כ. ואח"כ ראיתי בס' בא"ח למרן הגרי"ח זצ"ל (פרשת "דברים", אמצע סעי' י"ט) שכתב גבי לבן, שתלוי אם משתנה טעמו. עיי"ש.

מותר לשים חומץ באוכל בסעודה זו [זר"א. כה"ח (סקי"ב) וש"א].

[12]יב. כ"כ המרדכי (הל' ט"ב), וכ"פ הרמ"א (סי' תקנ"ב ססעי' ג'). וכגון ביצים או פירות צלויים (מ"ב סקי"ב. וע"ע כה"ח סק"י בשם מהר"ם בן חביב). וה"ה לכבוש ומעושן שדינם כמבושל (מט"י. כה"ח סקכ"ו). ונראה בס"ד דה"ה אפוי (חוץ מלחם) , דאי לא"ה תפוחי אדמה אפויים לא יחשבו כתבשיל. ושאלתי ע"כ את הגר"מ אליהו שליט"א, האם דבר אפוי נחשב כתבשיל לענין ב' תבשילים בסעודה מפסקת של עט"ב. וכגון בורקס. וענה לי הגר"מ אליהו שאכן דבר אפוי דינו כתבשיל לענין סעודה מפסקת זו. ושאלתי האם דבר כבוש דינו כמבושל לענין זה. וענה שדבר כבוש אין דינו כמבושל לענין סעודה מפסקת זו. ולכן מותר לשים בסלט מלפפון חמוץ. עכת"ד. וראה בהערה הקודמת גבי עצם אכילת סלט ירקות, שיש המחמירים שלא לאכול סלט.

[13]יג. בטור (סי' תקנ"ב) כ' בשם אביו הרא"ש שהיו שהקלו בכך, וכגון באכילת חלב וגבינה. והראב"ד החמיר בכך, ושכן מסתבר. ע"כ. וכ"פ מרן (בס' תקנ"ב ססע"י ג') להחמיר. ואע"ג דלענין בישולי גויים אין בכך שם תבשיל, מ"מ בני"ד אסור משום דבריבוי התבשילים יש כבוד ותענוג [לבוש. מ"ב (סקי"א). כה"ח (סקכ"ה. וע"ע בסק"י)].

[14]יד. כ"כ הרמב"ן ז"ל בתורת האדם. הב"ד הטור והב"י (סי' תקנ"ב), וכ"פ מרן (סי' תקנ"ב ס"ד). והטעם, שאין זה דרך שררה ולא כבוד ולא תענוג (לבוש. כה"ח שם סקכ"ח).

ומותר ללפת בהן הפת כשהן חיים אפי' הן כמה מינים (טור שם. לבוש. שו"ג. כה"ח סקכ"ז), והיינו שאינם נחשבים כתבשיל ורשאי לאכול תבשיל נוסף להם (דרשות מהרי"ל. א"ר. כה"ח סקכ"ח).

ומ"מ כל זה הוא דוקא כשהם חיים. אך אם בישלם, וכגון שעשה מהם קומפוט, ודאי חשיב תבשיל. וספק אי שרי לאוכלם אפי' כתבשיל א', שהרי זה דבר שודאי מתענגים בו. ואם הפוס' כתבו להמנע מאכילת לבן (עכ"פ בזמנם שהיה דבר זה נחשב עונג), הרי קומפוט ודאי הוי לעונג.

[15]טו. כ"כ הטור (סי' תקנ"ב) שאוכלים עדשים או ביצים. וכ"כ הלבוש. והרמ"א כ' (בסי' תקנ"ג ס"ה) בשם הגמ"י שנוהגים לאכול ביצים קשות לבד שהוא ג"כ מאכל אבלים. וכ' גם במ"ב (סקי"ג) שכן המנהג. והמ"א כ' ע"ד הרמ"א שאוכלים ביצים קשות ודוקא קרות. וכ"כ כבר בהגמ"י (הב"ד הב"י). והסביר הא"א דיתכן שכתב דוקא קרות משום שביצים מרבים הזרע (כמש"כ הט"ז והפר"ח סי' תר"ח) ואפשר שהוא דוקא חמין, לכן אין לאוכלן קודם התענית אלא דוקא קרות (הב"ד כה"ח סקל"ג).

[16]טז. עיקר ד"ז כתבו מרן בב"י ובשו"ע (סי' תקנ"ב ס"ה). וכתבנו שהכוונה לביצים טרופות בתוכן לתקן התבשיל, שכ"כ הנו"ש (הב"ד כה"ח ססקל"א). והוסיף הנו"ש, שאם מישתעי בביצים שלימות, אפי' היה דרכם בכך כל השנה חשיב כב' תבשילין. ע"כ. ובאמת כ"נ מדברי הבה"ל (סעי' ג' סוד"ה "שנותנין") שכתב גבי ני"ד, שאפשר שהכוונה שהעיקר הוא העדשים ומפרכים את הביצים בתוכם שבטל לגביהו. וראה מה שכתבנו בס"ד לעיל בהערה י"א.

ומ"מ גם ההיתר לאכול הביצים בתוך העדשים הו"ד במקומות שרגילים לאוכלם כך כל השנה [לבוש. חיי"א. מ"ב (סקי"ג). כה"ח (סק"ל) וש"א].

[17]יז. איתא בתענית (ד"ל,א') "אמר רב יהודה אמר רב: כך היה מנהגו של רבי יהודה ברבי אילעאי: ערב תשעה באב מביאין לו פת חריבה במלח ויושב בין תנור לכיריים ואוכל, ושותה עליה קיתון של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו. ע"כ. וכ' הרמב"ם (פ"ה מתענית ה"ט) שכך היתה מידתן של חסידים ראשונים, והוסיף שהיו אוכלין ושותין בדאגה ובשממון ובכיה כמי שמתו מוטל לפניו. ועוד כתב: "כזה ראוי לעשות לחכמים, או קרוב לזה. ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב תבשיל, אפילו של עדשים, אלא אם כן היה בשבת". עכ"ל. הב"ד מרן בב"י (סי' תקנ"ב). וכ"כ הטור (סי' תקנ"ב), שמי שאפשר לו יחמיר על עצמו כרבי יהודה ברבי אילעאי. וכ"פ מרן (סי' תקנ"ב ס"ו) גבי מי שאפשר לו. ובבה"ט (סי' תקנ"ב סק"י) כתב ג"כ שהרבה קדושים אין אוכלים שום תבשיל בעט"ב כל היום. ע"כ. והיינו שהרמב"ם ושאר הקדושים לא נמנעו מתבשיל רק בסעודה המפסקת, אלא נמנעו מכך בעט"ב כל היום, ומ"מ מדברי הרמב"ם משמע גבי כל הת"ח שימנעו מכך בסעודה המפסקת בלבד.

יש לזכור, שעיקר העיקרים הינו לא רק להמנע בסעודה זו (או במשך כל יום זה) מאכילת ושתיית דברים המענגים, אלא העיקר הוא שיהא לבו דואב ודואג על חורבן בית מקדשנו ותפארתנו, וישב בדאגה ובשממון ובבכיה (כדברי הרמב"ם הנ"ל).

ומה שכתבנו שכ"ז בתנאי שלא ימנע בשל כך מלהתענות עד סוף היום כדבעי, ובלי סכנה, זאת עפי"ד הרב בעל שער אריה, מרן הגחיד"א זצ"ל בברכ"י, המ"ב (סי' תקנ"ב ס"ק ט"ו) וכה"ח (סקל"ה).

[18]יח. ענין טיבול הפת באפר לאחר הסעודה המפסקת, כתבו הב"י (סי' תקנ"ב) עפ"י הירו' תענית (פ"ד ה"ו) שכן נהג רב. וכ"כ הרמב"ן בתורת האדם ובהגמ"י. וכ"כ הרמ"א (סי' תקנ"ב ס"ו), והוא עפ"י הפס' "ויגרס בחצץ שיני" (איכה פ"ג פס' ט"ז).

כתב בלוח א"י (דיני עט"ב) בשם הגר"י פיק זצ"ל, שהטובל פיתו באפר כירה יזהר שלא לטבול באפר שמעורב בו בשר וחלב.

ומה שכתבנו לומר שזוהי סעודת ט"ב. אמנם הרמ"א לא כתב ד"ז, אך כך נהג רב, כדלעיל, לאחר שטבל פתו באפר. וכ"כ הב"י שם. וכ"כ המ"ב (סקט"ז), כה"ח (סקל"ו) וש"א. ומ"מ אנו כתבנו שאף מי שאינו טובל פתו באפר טוב שיאמר כן, דלכאו' לא תליא הא בהא, וכל שאוכל סעודה מפסקת זו כדינה וככל הלכותיה ודאי שטוב שיאמר כן, שבזה מייחד אף בדיבורו את סעודה זו כמפסקת (שהרי ברור שאין סעודה אחרת בט"ב, אף שאומר שזו סעודת ט"ב).

[19]יט. מה שכתבנו שנהגו לשבת על הארץ בסעודה זו, כ"כ הטור (סי' תקנ"ב) בשם אבי העזרי, וכ"פ מרן (סי' תקנ"ב ס"ז). והטעם כ' בתה"ד (סי' קנ"א) דלא מטעם אבלות, אלא משום דבעינן סעודה עניה ושפלה, וכדאמרינן בכ"ד לחשיבות סעודה מיסב ואוכל. ולדידן דלא נהגינן לעולם בהסבה אין שפלות הסעודה ניכר אלא בישיבה ע"ג קרקע. ע"כ. וכ"כ הב"י, הלבוש, הט"ז, המ"א, המ"ב (סקי"ז) וכה"ח (סקל"ז).

ומה שכתבנו שטוב להניח בד כלשהו תחתיו כדי שלא ישב ע"ג הקרקע, כ"כ מהר"ש בעל שער אריה, ומרן הגחיד"א בברכ"י. הב"ד בשע"ת ובכה"ח (סי' תקנ"ב סקל"ט). וכתבו שכ"ז עפ"י הקבלה. ועיי"ש בשע"ת מש"כ גבי מנהג המהרי"ל, וע"ע בכה"ח שם שרצה לחלק בין ישיבה על קרקע מרוצפת לשאינה מרוצפת. ומ"מ הסיק דהיכא דאפשר יש להחמיר שלא לישב על קרקע אפי' כשמרוצפת, אלא להפסיק בינו לקרקע בבגד שאינו לבוש בו. ע"כ. וכן בלוח א"י (דיני סעודה מפסקת בעט"ב) כ' הגרי"מ טוקצ'ינסקי זצ"ל שעפ"י הקבלה יש להפסיק בינו לקרקע בבגד שאינו חלק מהבגדים שלבוש בהם. ע"כ. ומ"מ ברור שההפסק בינו לקרקע אינו חייב להיות דוקא מבד, דאפשר לשים כחוצץ גם דבר מעור וכדו'.

כתבו הפוס' שאחר שגמר הסעודה המפסקת, קודם הלילה, רשאי לשבת על כסא כהרגלו [מט"מ. מ"ב (ססקי"ח). כה"ח (סקמ"א) וש"א].

בענין אי שרי לערוך השלחן בסעודה זו, ר' כה"ח (ססק"מ).

[20]כ. עיקר ד"ז כתבוהו המ"א, הפמ"ג, הרב אדני פז והרח"ף ברו"ח. הב"ד המ"ב (סי' תקנ"ט ססקי"א) וכה"ח (סי' תקנ"ב סק"מ וסי' תקנ"ט ס"ק כ"א וכ"ב). וכ"כ הגר"מ אליהו שליט"א בהל"ח (דיני ערב ט"ב).

ובענין גובהו המקסימלי של השרפרף. המ"ב (בסי' תקנ"ט שם) לא דקדק להגדיר את גובה הספסל, ורק כתב שמי שקשה לו רשאי לישב על ספסל נמוך [ובסי' תקנ"ב (ססקי"ז) כתב גבי אדם חלוש רק שיכול להניח כר מתחתיו]. וכה"ח בסי' תקנ"ט (שם) לא הגדיר זאת, אך בסי' תקנ"ב (סק"מ) כ' בשם הרב אדני פז והגר"ח פלאג'י ברו"ח שלא יהא הנסר גבוה טפח אלא פחות מכך, ועי"כ לא חזי לישיבה והו"ל כיושב על קרקע. ע"כ. וכ"כ הגר"מ אליהו שליט"א בהל"ח (שם). ונראה שלמעשה יש לחלק בד"ז בין הסעודה המפסקת לבין הישיבה בט"ב. שגבי הסעודה המפסקת כבר כתבנו (בהערה הקודמת) שאין טעם הישיבה על הארץ מדין אבלות אלא מדין שפלות הסעודה. ובזה כל שהוא שינוי המשפיל סגי בכך. ולכן היה נראה לענ"ד שאף ישיבה ע"ג כסא הנמוך מג"ט מותרת. ובפרט שדין ישיבה על הקרקע בסעודה המפסקת לא כתב מרן בשו"ע בסי' תקנ"ב כדין אלא נקט לשון "נהגו", ולכן יש יותר מקום להקל בשעת הצורך. משא"כ בסי' תקנ"ט כתב כן כדין גמור. ומ"מ כיון שהפוס' הנ"ל כתבו שיעור טפח א' בלבד, לכן עכ"פ הספרדים יחמירו שלא לישב ע"ג כסא או שרפרף הגבוה טפח או יותר עפ"י הפוס' הספרדים הנ"ל).

וכתבנו שיעור זה של שמונה ס"מ, דהוא שיעור טפח עפ"י הגרא"ח נאה זצ"ל, כפי שכתב בספריו שיעורי תורה, שיעורי מקוה ושיעורי ציון, ושכמוהו נוהגים הספרדים, וכמו שכתבנו בס"ד בספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (בנספחים, בקונטרס שיעור כזית, ריש חלק ו'), בשם הגר"ע יוסף שליט"א והגר"מ אליהו שליט"א. וע"ע בחזו"ע (פסח ח"א עמ' תקי"ז-תקי"ח), ביחו"ד (ח"ד סי' נ"ה) ובשאר ספרי הגרע"י שליט"א. וכ"כ בני"ד הגרמ"א שליט"א בהל"ח (דיני ערב ט"ב).

ואילו גבי הישיבה ע"ג הקרקע בט"ב עצמו, ה"ז ממש מדין אבלות, וא"כ לכאו' חלים בזה הכללים של אבל. ור' ע"כ לקמן (בפרק ז' סעיפים מ"ג-מ"ח).

בספר ערך לחם כתב שאם אינו יכול לישב ע"ג קרקע מיהא ישנה מקומו [הב"ד הרח"ף במל"ח, וכה"ח (סופר. סי' תקנ"ב סקל"ח)]. ולא ראיתיו בפנים. ונראה שלמד כן מהתוס' בתענית (ד"ל,א' סוד"ה "אע"ג"). וע"ע בענינים אלה בכה"ח (שם) ובפסתש"ו (סי' תקנ"ט הערה 18).

[21]כא. שכ"כ הרמב"ן שהביא הטור (רס"י תקנ"ג), וכ"כ הב"י (סי' תקנ"ב) בשם תה"ד (ח"א סי' קנ"א), וכ"פ הרמ"א (סי' תקנ"ב ס"ז). והטעם, דאין אבלות נוהגת עד הלילה [הפוס' הנ"ל. מ"א. חיי"א. מ"ב (סי' תקנ"ב סקי"ח), כה"ח (סקמ"ב) וש"א].

[22]כב. טור (סי' תקנ"ב) בשם הרא"ש והגמ"י. מרן (סי' תקנ"ב ס"ח).

[23]כג. הטור (סי' תקנ"ב) כ' בשם רבינו משולם ור"י שאכלו בעט"ב עם ג' בני אדם ובכ"ז לא זימנו. ואף שיש שכתבו שמדברי הטור בשם אביו הרא"ש עולה שבמקרה זה כן יזמנו (שכ"כ השו"ג והנה"ש. הב"ד כה"ח רס"ק מ"ג), מ"מ כתבו האחרו' שלהלכה במקרה זה לא יזמנו, משום דלא הוי קביעות אא"כ הסבו וישבו על שלחן א', כמש"כ בשו"ע (סי' קס"ז סעי' י"א). והכא הרי אין דעתם לקבוע. שכ"כ המ"א, הא"ר, הפמ"ג, החיי"א, דה"ח, המ"ב (סי' תקנ"ב סקי"ט) וכה"ח (סקמ"ג).

ומ"מ כתבו הפוס' שלכתחי' לא ישבו ג' יחדיו כדי שלא להכנס למחלו' הנ"ל (שכן משמע מדברי מרן בשו"ע שם, וכ"כ הרח"ף במל"ח וכה"ח סקמ"ד), אלא ישבו כ"א בפינה אחרת, או ימתינו שכ"א יברך בזמן אחר ולא יחדיו (מל"ח וכה"ח שם).

גדרי חיוב הזימון, מתי מתחייבים בזימון ומתי פקע חיוב זימון, ר' בשו"ע (סי' קצ"ב, קצ"ג, קצ"ד, קצ"ה, קצ"ז וקצ"ח) ובאחרו' שם. ואכ"מ.

[24]כד. שכן מבואר בגמ' תענית (ד"ל,א') בדברי רב יהודה. וכ"פ מרן (בסי' תקנ"ב ס"ט).

ועוד כתב מרן שם דהו"ד אם דעתו לאכול עוד סעודת קבע אחריה. וכתבו הפוס' שאם דעתו לאכול אחריה רק סעודת ארעי הרי הסעודה הראשונה היא הסעודה המפסקת וחייב לנהוג בה כחומרי סעודה המפסקת [מט"י. מ"ב (סק"כ). כה"ח (סקמ"ה). ור' רש"י בתענית (שם ד"ה "המפסיק") שמשמע ממנו שדוקא אם אינו אוכל כלל הריהי סעודה המפסקת. הא אוכל אחריה אפי' סעודת ארעי לא חשיבא הקודמת כסעודת קבע. אמנם בטור (סי' תקנ"ב) הב"ד הרמב"ן (בתורת האדם ד"ה "מתני' ערב") שכתב דהו"ד כשדעתו לאכול עוד סעודת קבע. ובב"י כ' שכן דעת הר"ן. עיי"ש בב"י ובב"ח. ועפי"ז כתב מרן בשו"ע דהו"ד כשדעתו לאכול עוד סעודת קבע, וכנ"ל].

ויש להעיר, שלא ברור לי הדבר מהו גדר סעודת קבע בני"ד, שאז שרי לאכול לפניה סעודה עם ב' תבשילים. דא"ת שבסעודה השניה די לאכול כביצה פת דבזה חשיב כקבע לכו"ע בברכות, אזי על מה יצא הקצף של המחמירים, הרי ברור שגם המקילים היו נוטלים ידיים ומברכים ענט"י ואוכלים כביצה. ועוד, א"כ שיאכל בשעה חמש אחה"צ סעודה גדולה, ובשבע יאכל סנדויץ עם ריבה, ודיו.

עוד הסתפקתי גבי מש"כ הפוס' לעשות הסעודה הראשונה קודם חצות, האם הכוונה שדי להתחילה קודם חצות, או דבעי לגומרה קודם חצות. בס"ד נלע"ד שדי שיתחילנה קודם חצות, אך מ"מ לא ימשיכנה הרבה זמן, וזאת כדי שיהא שוב רעב בסעודה המפסקת. ולכן כדאי ורצוי שלפחות רוב הסעודה תהיה לפני חצות. וראה עוד לקמן בהערה כ"ז בדברי הג"ר יעקב יוסף שליט"א.

[25]כה. עיקר ד"ז כתבו המהרי"ל, והב"ד הרמ"א בד"מ (סי' תקנ"ב ד"ה "כתב המהרי"ל"), שבעט"ב אוכלין סעודה השייכא ללילה קודם מנחה, ואח"כ הולכין לביהכ"נ ומתפללין מנחה, וחוזרין ואוכלין סעודה המפסקת. עכ"ל. והוסיף בד"מ שכן הוא המנהג, אך טוב לאכול אותה סעודה קודם חצות או שלא יאכל כדי שובעו ויהא בדעתו לאכול עוד סעודה קבועה, שלא יהיה בכלל מש"כ הרמב"ן דהוה "בטנם בטן רשעים". ונוהגים בכל המקומות להרבות קצת בסעודה זו שאוכלין קודם מנחה רק שנזהרים מבשר ויין. וזהו מנהג של רוב העם, חוץ מהמדקדקים שנזהרים גם בסעודה זו למעט באכילתם. ונ"ל טעם המנהג דס"ל דלא מיקרי "בטנם בטן רשעים" רק כשאוכלין בשר ויין, אבל בשאר מינים יש להרבות דומיא דעיוה"כ שמרבין בסעודה כדי שיוכלו להתענות ולא יזיק להם התענית... אבל מ"מ שומר נפשו ירחק מזה כי כדאי הוא בית אלקינו לאבד עליו סעודה אחת בשנה, ודי שיאכל האדם כדי צרכו כמו שאר פעם שמתענין ולא להרבות בסעודה כלל. עכ"ל הד"מ. וגם במפה על השו"ע (סי' תקנ"ב ס"ט) הביא הרמ"א מנהג זה וכתב שנוהגין להרבות "קצת" בסעודה ראשונה. וראה עוד טעם לכך במ"א (סקי"א) וכה"ח (סקמ"ט).

ומה שכתבנו שמפסיקין בין הסעודות בברכת המזון, כ"כ המ"ב (סקכ"א). וע"ע שעה"צ (סקט"ז).

ומה שכתבנו שמפסיקים בין הסעודות בהליכה לביהכ"נ ותפילת מנחה, ג"ז כ' המהרי"ל, כנ"ל בשם הד"מ. וכ"כ המ"ב (סקכ"א). וכתבו האחרו' שלא די בהפסק של ברהמ"ז לחודא מבלי הפסק תפילה וכדו', משום דהוי גורם ברכה שא"צ [ראה מ"ב (סקי"ד), ובשעה"צ (סקט"ז), וכה"ח (ס"ק ל"א ול"ב) בשם האחרו'].

מ"מ נראה מדברי כמה אחרו' שאף אם אינו מפסיק בין ב' הסעודות בתפילת מנחה, אך עושה ביניהן הפסק בן כמה שעות, שפיר דמי (שעה"צ סקי"ח בשם החיי"א. וכה"ח סקמ"ז).

אף לד' המקילים בכך, מ"מ אסור בסעודה הראשונה שבהן לאכול בשר ולשתות יין (שכן מבואר בהדיא בד"מ שבריש דברינו).

חכ"א העיר, שלכאו' דוקא המקילים בני"ד הם יחמירו בסעודה מפסקת באכילת פת במלח (כמש"כ בסעיף י'), ואילו המחמירים בני"ד ירצו להקל בסעודה המפסקת באכילת כמה מיני פירות. עכ"ד.

[26]כו. דעת הפוס' שערערו על מנהג זה היא ד' הב"ח, וכן הדרישה, המ"א והעט"ז. גם מדברי הלבוש נראה שמסתייג הוא מכך. ואף מד' הרמ"א בד"מ נראה שאין דעתו נוחה כ"כ מכך, מדכתב שטוב לאכול הסעודה הראשונה קודם חצות, או אם אוכלה אחר חצות לא יאכל כדי שובעו. וכ"מ ממש"כ בסו"ד גבי שומר נפשו שירחק מכך, וכנ"ל. וע"ע במ"ב (סקכ"ב) וכה"ח (סקמ"ו).

ומה שכתבנו שלדעת הפוס' המערערים על הקולא הנ"ל, יש לאכול רק תבשיל א' גם בסעודה הראשונה, שכ"כ המ"א. והב"ד המ"ב (סקכ"ב).

[27]כז. מה שכתבנו שאף לד' המקילים לא ישבע יותר מידי וגם שיכוון שאוכל זאת לש"ש, שכ"כ הא"ר והמ"ב (סקכ"ב). ובאמת שכבר הרמ"א בד"מ כתב על דברי המהרי"ל, שמ"מ לא ישבע יותר מידי בסעודה הראשונה, וכנ"ל. וכ"כ הא"ר. והב"ד המ"ב (סקכ"ב). והוסיף המ"ב שבמקרה זה רשאי הוא לאכול בסעודה המפסקת תבשיל עם פת.

ומה שכתבנו שמי שיכול להמנע אף מכך, שנקרא קדוש, שכ"כ הרמ"א במפה (ססע"י ט'). וגם בד"מ כ' הרמ"א שהמדקדקים ממעטים בכך (כנ"ל. והב"ד כה"ח סקמ"ח).

ובענין מנהג הספרדים. בספרים הל"ח וילקו"י (מועדים) לא מצאתי שכתבו ע"כ. ואכן שאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א, האם הספרדים מקילים כחלק מהאשכנזים שאוכלים סעודה גדולה עם כמה תבשילים בערב ט"ב אחר חצות, אח"כ מתפללים מנחה, ואח"כ אוכלים סעודה קטנה עם לחם ותבשיל אחד ואומרים שהסעודה השניה היא הסעודה המפסקת. וענה לי הגר"מ אליהו שהספרדים לא מקילים כלל כאשכנזים בכך. ודחה זאת מכל וכל. וכעבור זמן כשעסקנו שוב בענין זה שאלתי את הגרמ"א שליט"א, האם הגדר לכך הוא שיעברו כמה שעות בין סעודה ראשונה לסעודה המפסקת, כדי שיהיה שוב רעב בסעודה המפסקת. וענה הגרמ"א שליט"א שאכן כך. עכת"ד.

ושאלתי גם את הג"ר יעקב יוסף שליט"א (ראש ישיבת "חזון יעקב" פעיה"ק ירושת"ו) בענין זה. ואמר שהספרדים לא יעשו בשום פנים ואופן הקולא הזו של האשכנזים. וע"כ כתב הרמב"ן "ובטן רשעים תחסר", ולכן צריכים לעשות את הסעודה הגדולה בערך בשתים-עשרה בצהרים (לפי שעון קיץ), והיינו לפני חצות היום. ואם לא יכולים, אז "בשעת הדחק" יעשו את הסעודה הגדולה קצת יותר מאוחר. ושאלתי האם רשאים לעשותה בערך בשתים בצהרים. וענה לי הגרי"י שליט"א שזה מאוחר מידי, אלא יעשו קודם לכן. והמשיך, ואח"כ יעשו הסעודה המפסקת סמוך לצום, בערך בשבע בערב. אך צריך שהסעודה המפסקת תהיה עם פת בשיעור שיברכו על כך ברכת המזון. והיינו צריך שיהא הפסק של הרבה שעות בין הסעודה הראשונה לסעודה המפסקת, שיהיה רעב שוב לפני הסעודה המפסקת (ויאכל כדבעי - מ.ה.). ושאלתי, אך הרי מרן כתב (בסי' תקנ"ב ס"ט) שצריך שהסעודה הקודמת לסעודה המפסקת תהיה לפני חצות, או שתהיה אחר חצות ואחריה תהיה סעודת קבע. וכיצד זה חל במקרה שלנו. וענה הג"ר יעקב יוסף שליט"א, שלכן צריך לעשות הסעודה הקודמת לסעודה המפסקת לפני חצות, ורק בשעת הדחק, וכגון בישיבה שבה הוא לומד, ואין זה תלוי בו, יאכל קצת יותר מאוחר, אך לפני השעה שתים, ולא בשתים, וזאת כדי שיהא רעב בסעודה המפסקת. עכת"ד. והיינו שבמקרה זה מותר כיון שאז אוכל בסעודה המפסקת סעודת קבע כי הוא רעב.

[28]כח. כ"כ הטור (סי' תקנ"ג) בשם התוס' והרא"ש וכ"כ הרי"ף בשם גאון לענין ת"צ. וכ"פ מרן בשו"ע (סי' תקנ"ג ס"א). והוספנו שכ"ה גם לאחר שבירך ברכה אחרו' על סעודתו, שכ"מ מהפוס' הנ"ל.

[29]כט. ג"ז כ' מרן (סי' תקנ"ג ס"א), וזו גם מסקנתו בב"י (סס"י תקנ"ג) עפי"ד הרי"ף, ושכ"נ ד' הרמב"ם ושאר המפרשים חוץ מהראב"ד (המובא בטור).

ואמנם הפוס' הללו כתבו כן "אם קיבל עליו בפירוש", אך מדבריהם מוכח דהו"ד אם אמר בפיו. וכ"מ מד' המ"א (סק"א) והמ"ב (סק"א). וראה עוד לקמן בפרקנו סעי' י"ז.

מבואר בטור (סי' תקנ"ג) בשם הפוס', שא"צ לקבל תענית דט"ב מבעו"י, ורק אם קיבל כנ"ל אז חלה עליו התענית.

[30]ל. מ"א. מאמ"ר. מ"ב (סק"א). שעה"צ (סק"א). כה"ח (סק"ב). וכתבו שגם השו"ע מודה בזה. והטעם, דודאי כוונתו שלא לאכול עוד היום. וכתב כה"ח (ססק"ב) דהו"ד אם אכל סעודה מפסקת, וע"כ אמרינן דודאי דעתו לקבל התענית. אך אם טרם אכל סעודה מפסקת ודעתו עוד לאוכלה ואפ"ה אמר כן, שרי לאכול, דבנדרים אזלינן בתר כוונת הנודר (יו"ד רס"י רי"ח), ומה שאמר אינו אלא סיפור דברים.

בענין אי נאסר דוקא באכילה או בשאר איסורים, ראה לקמן בפרקנו (סעי' י"ח).

[31]לא. ב"י בשם התוס'. רמ"א (סי' תקנ"ג ס"א). והטעם, דליכא תוספת בט"ב ומשו"ה בעינן קבלה בפירוש [כה"ח (סק"ג). ועיי"ש מש"כ גבי יו"כ וגבי קבלת תענית יום שלם בלבו].

ומה שכתבנו שרשאי לאכול ולשתות עד השקיעה, זאת עפ"י מרן (סי' תקנ"ג ס"ב).

[32]לב. ב"ח. גר"א. הב"ד המ"ב (סי' תקנ"ג ס"ב) ובשעה"צ (סק"ב) וכה"ח (סק"ד). ואסור אז גם ברחיצה ושאר דברים המבוארים לקמן בסעי' י"ח [ח"א. מ"ב (סק"ב) וכה"ח (ססק"ד)].

[33]לג. חיי"א. מ"ב (סק"ב) וכה"ח (סק"ה). והוסיפו המ"ב וכה"ח שם שנכון יותר שיתנה, וכדלקמן סעי' י"ט.

[34]לד. כך כתבנו הדין לאשכנזים עפ"י הב"ח, הגר"א והמ"ב (סק"ב ורסק"ד). ולספרדים עפי"ד הרב שכנה"ג, ערה"ש וכה"ח (סק"א, ססק"ד ורסק"י). וראה בב"ח (סי' תקנ"ג ד"ה "ומש"כ רבינו") שלרש"ל בדעת התוס' והרא"ש אפי' קיבל ע"ע התענית שרי ברחיצה וסיכה. וכ"ז אמור גם לפוס' שמחמירים כשקיבל התענית אפי' רק בהרהור בלבו [שעה"צ (סק"ב) וכה"ח (סק"ד)].

גבי שאר האיסורים מלבד רחיצה וסיכה. הנה גבי איסור תשה"מ לא כתבו על כך הפוס', ומסתבר שלא דיברו ע"כ דממילא הוי עדיין יום ולא משמשים בו. וגבי שאר איסורי היום, כישיבה ע"ג הקרקע, שאילת שלו' וכדו'. תחילה חשבתי שלכאו' תלוי הדבר אי הוי דבר שהנאתו גם לאחר שעה, וכמש"כ הטור בשם הרמב"ן. אך בעיון נוסף נראה שאין הדבר תלוי בכך, אלא תלוי רק במשמעות לשון קבלתו. ובפרט שהרא"ש כבר חלק ע"ד הרמב"ן הללו. והט"ז ג"כ כתב (ברס"י תקנ"ג) שאין הדבר תלוי אי הנאתו נמשכת לאחר שעה, אלא משעה שקיבל עליו בפירוש שלא לאכול חל עליו גם איסור רחיצה, "דחומר ט"ב מתחיל מאותה שעה, ולא אמרינן מן הסתם למחצה קיבל עליו ולמחצה לא קיבל עליו". ע"כ. ומבואר בדבריו שע"י איסור אכילה נאסרים עליו כל איסורי היום. וכ"כ המ"ב (סי' תקנ"ג סק"ב) ש"אסור אז כל מה שאסור בט"ב". ולכאו' לא נראה לחלק כמו שאמר חכ"א, שדיני עינוי קיבל ע"ע כשקיבל ע"ע איסור אכילה, ואילו דיני אבלות - כישיבה על הקרקע ואמירת שלום - זאת לא קיבל ע"ע דאין להם תוספת מבעו"י. ממש"כ המ"ב וש"פ לאסור, ולא חילקו בד"ז.

[35]לה. ט"ז (סי' תקנ"ג סק"א). א"ר. ערה"ש. מש"ז. חיי"א. דה"ח. מ"ב (סק"ב). שעה"צ (סק"ג) וכה"ח (סק"א). והטעם, שהרי אנו רואים שהנעלים עדיין ברגליו ועל כרחך הוי כאילו התנה ע"כ שאינו מקבל איסור זה (הפוס' הנ"ל). ולפי"ז צ"ע אי אמר את דבריו כשהוא יושב על כסא, דמוכח שאינו מקבל גם איסור ישיבה על כסא, ויהא מותר בכך עד השקיעה. דכמו שאינו חולץ מנעליו הוי כאילו התנה, גם כשאינו יורד לישב ע"ג הקרקע הוי כמתנה ע"כ. ובס"ד נראה שיש להקל לכאו' בכך.

[36]לו. פמ"ג במש"ז ובא"א. מ"ב (סי' תקנ"ג סק"ד). כה"ח (ססק"א). וכידוע נחלקו הפוס' כיצד מחשבים את זמן פלג המנחה, אי שעה ורביע קודם השקיעה או קודם צה"כ. וכבר הארכנו בכך בס"ד בספרינו מקו"ד. ואכמ"ל. ומ"מ גבי תשעה באב זמן פלג המנחה הינו בערך בשעה שש ורבע או שש וחצי לפי שעון קיץ.

[37]לז. מ"א. א"ר. א"א. חיי"א. דה"ח. מ"ב (ססק"ב), שעה"צ (סק"ה) וכה"ח (סק"ד). ומה שכתבנו שכ"ה הן בדיבור והן בהרהור, כ"כ מחה"ש, המ"ב וכה"ח (שם). וראה עוד ע"כ מש"כ בס"ד במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ד סעי' ח').

[38]לח. כ"כ בפת"ע. מ"ב בשעה"צ (סק"ז) וכה"ח (סק"ו). והטעם, כיון דאסור להראות עינוי בשבת מסתמא לא התכוון להפסיק לשם תענית.

[39]לט. רמב"ם (פ"ה מתענית). מרן (סי' תקנ"ג ס"ד). והוא עפ"י הגמ' בפסחים (דנ"ד). והיינו שליל ט"ב דינו כיומו, וביה"ש שלו אסור כביה"ש דיוה"כ. ולכן איסוריו חלים כבר מהשקיעה (מ"ב ססק"ג וכה"ח סק"ח). ולכאו' צ"ע מדוע ביה"ש שלו אסור, הא ביה"ש ספק יום ספק לילה. וכיון שקיי"ל שכיום ט"ב איסוריו מדרבנן, ה"ז לכאו' ספק דרבנן. ובפרט שביה"ש נמשך אחר היום שלפניו ואיתחזק יומא לקולא (ולכן יש מהפוס' שכתבו, שמש"כ מרן בשו"ע בסי' שמ"ב להקל באיסורי דרבנן מסוימים בזמן ביה"ש של כניסת שבת, י"א דהו"ד בביה"ש של כניסת שבת, דהוי בחזקת היום הקודם. אך החמירו בביה"ש של יציאת שבת, דהוי בחזקת שבת שאסורה באותן מלאכות), וא"כ גם בני"ד לכאו' היה צריך להקל בביה"ש של כניסת ט"ב, ולא שייך להחמיר בני"ד כמו שמחמירים בספק מחסרון ידיעה [ראה למשל ביבי"א (ח"ה חיו"ד סי' ט' סק"א, עמ' קע"ט)], דהא בני"ד בספק במציאות מישתעינן ולא בספק חסרון ידיעה. ושאלתי בס"ד את הגר"מ אליהו שליט"א מדוע מחמירים באיסורי ט"ב גם בביה"ש של ליל ט"ב, ה"ז ספק דרבנן ולקולא. ואמר לי הגרמ"א שליט"א שכשתיקנו את צום תשעה באב, תיקנו שגם ביה"ש שלו יהיה אסור באיסורי יום זה. עכת"ד. וראה גמ' פסחים (דנ"ד,ב') שכן משמע מהגמ' שם. וע"ע בר"ן על הרי"ף בפסחים (עמ' אחרון) שכ' גבי ספירת העומר שלא סופרים העומר בבין השמשות כי לא נכנסים לכתחי' לספק. עיי"ש. ולכאו' טעם זה שייך אף לני"ד. והגר"א נבנצל שליט"א העיר: ועוד דיכול לבא לתרתי דסתרי. עכ"ל.

[40]מ. בספר החינוך (פר' "אמור" סי' רע"ח) כ' דט"ב הוי כיוה"כ להפסיק מבעו"י. וכ"מ מד' התוס' בתענית (ד"ל,ב' ד"ה "כל"). וכ"נ מד' הרמב"ם, כמש"כ הרה"מ (פ"ג מתענית ה"ג). אבל הרה"מ עצמו כ' שם שבט"ב א"צ להוסיף מבעו"י כיוה"כ. והב"ד מרן בב"י (סי' תקנ"ג). וכ"כ הריטב"א בתענית ובעירובין (דף מ'). וכ"ה ד' הרשב"א ור"י בתוס' פסחים (דנ"ד,ב' ד"ה "לקביעא"). וכן הסכים הרדב"ז (בלשונות הרמב"ם סי' ק"ד), דכיון דעיקר ט"ב דרבנן, די להחמיר בספקו ולא להוסיף עליו. וכ"כ המ"א, הא"ר, מרן הגחיד"א בברכ"י, וכ"כ ערה"ש, הא"א, הגר"א, החיי"א, דה"ח, והמ"ב (סי' תקנ"ג סק"ג). הב"ד כה"ח (סי' תקנ"ג סק"ט) ופסק כד' המקילים. ואף הרמ"א פסק (בסי' תקנ"ג ס"ב) שט"ב מותר ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל עד ביה"ש.

[41]מא. הגהות רע"א. פת"ע. שעה"צ (סי' תקנ"ג סק"ט) וכה"ח (ססק"י). ובס"ד נראה שכ"ז אסור מזמן שענה "ברכו" הראשון בתפילת ערבית, דומיא דקבלת שבת (מעיקר הדין. וכמש"כ מרן בסי' רס"א ס"ד. ועיי"ש במ"ב סקל"א).

[42]מב. כיון שאסור בט"ב ללמוד תורה אלא בדברים עצובים (כמש"כ מרן בסי' תקנ"ד ס"א, וכדלקמן בפרק ז' סעיף ט"ו) משום דד"ת ישרים משמחי לב, לכן יש מהפוס' שכתבו שכ"ה אף בעט"ב. שכ"כ המהרי"ל בתשובותיו (סי' מ"ד) ועוד ראשו', וכ"כ הרמ"א בד"מ (רס"י תקנ"ד) ובמפה (סס"י תקנ"ג) שכן המנהג. והוסיפו שלכן גם כשט"ב חל בשבת אין אומרים פרקי אבות.

מדברי הפוס' שהחמירו בהא, מבואר שד"ז אינו אלא מנהג ולא אסור מעיקר הדין. שכ"כ הרמ"א, וכ"כ המ"ב (רסק"ח) וש"פ. וזאת משום שמדינא מותרים בעט"ב כל עינויי ט"ב.

בתשו' חת"ס (סי' קנ"ו) כ' הטעם שנהגו להחמיר כבר מבעו"י בהא, משום שכל מה שלומד מחצות ואילך עדיין מחשבתו עליו והרהורו גביה בלילה, ויוצא שנכנס לאבל בט"ב כשהוא שמח. וכ"כ בס' בגדי ישע גבי המחמירים בכך גם בשבת.

טעם המתירים הוא משום שד"ז לא נזכר בש"ס, והוי חומרא יתירה. ובפרט שהדבר גורם לת"ח ביטול תורה, ולשאר העם גורם הדבר שמשיחין שיחת חולין ומסיחים דעתם מהאבלות ומתוך כך מגיעים לשחוק ולהיתול (ט"ז. גר"א. מאמ"ר וש"פ כדלקמן).

לד' המחמירים בכך אין הדבר כרוך בביטול תורה דהא רשאי ללמוד דברים המותרים בט"ב (מ"א סק"ז. מ"ב סק"ח וש"פ).

גם מהאחרו' יש שכתבו להחמיר בזה. ובס"ד נראה שנחלקו הפוס' לארבע שיטות בהא [עפ"י הד"מ והרמ"א הנ"ל. מ"ב (סי' תקנ"ג סק"ח) בה"ל (ד"ה "ולכן") וכה"ח (ס"ק ט"ז וי"ח)]:

שיטה א': יש המתירים ללמוד בעט"ב מחצות גם כשערב ט"ב חל בחול, וכ"ש כשט"ב או עט"ב חל בשבת [שכ"ד הרש"ל שהיקל בכך בעצמו וכן הורה לאחרים להקל. וכ"כ הט"ז (סי' תקנ"ג סק"ב), וכ"כ הגר"א (דחומרא יתירה היא), המאמ"ר (בפרט אם יש לו צער ללמוד מה שאינו רגיל בו), וכ"מ מהחיי"א, וכ"נ מד' הגחיד"א בספריו מחב"ר וברכ"י].

שיטה ב': יש אוסרים זאת כשעט"ב חל בחול, אך מתירים זאת כשט"ב חל בשבת וכן כשעט"ב חל בשבת [כ"מ מתשו' מהר"ם לובלין שהביא המ"א (סי' תקנ"ג סק"ז)].

שיטה שלישית: יש אוסרים זאת כשט"ב חל בחול, וכן אם ט"ב חל בשבת ונדחה. אך אם רק ערב ט"ב חל בשבת מתירים הם ללמוד תורה כהרגלו [כנה"ג בהגב"י (סי' תקנ"ד)].

שיטה רביעית: יש אוסרים זאת תמיד, בין אם עט"ב חל בחול ובין אם עט"ב או ט"ב חלים בשבת [שכ"ד המהרי"ל הנ"ל, וכ"כ במנהגי מהר"א מטירנא (עמ' ע"ט ופ"א), וכ"כ במנהגי מהר"א קלויזנר (סי' קל"ו סק"ב). הביא דבריהם בד"מ הארוך (סי' תקנ"ד סק"ג). וכ"כ הרמ"א במפה (סס"י תקנ"ג), וכ"ד הלבוש, וכ"נ ממסקנת המ"א (סי' תקנ"ד סק"ז. עיי"ש במסקנתו. וכן הבין ממנו כה"ח סקי"ח. וק"ק לי שהבה"ל בסי' תקנ"ג ס"ב ד"ה "ולכן" הב"ד המאמ"ר שכתב שד' המ"א להקל כי אין לנו טעם נכון לאסור הלימוד בשבת. עיי"ש. ואני בעניותי לא מצאתי דברים אלה במ"א, ואדרבא נראה מדבריו שמחמיר בני"ד. ושלא כדברי המאמ"ר. ולא זכיתי להבין את המאמ"ר ולא את הבה"ל. וצ"ע). וכ"כ המט"י, הא"ר, הדגמ"ר והרב דה"ח. וכתב כה"ח (סי' תקנ"ג סקי"ח) שמנהג העולם להחמיר כמ"א, כיון שיכול ללמוד בדברים המותרים בט"ב. ולכאו' קשה ע"כ מדברי המאמ"ר שדחה טעם זה, דצער לת"ח ללמוד דבר שלא הורגלו בו (ועוד כ' שם בכה"ח שמי שדרכו ללמוד בכל יום י"ח פרקי משנה ולא הספיק ללומדם עד חצות, או שדרכו ללמוד בשעת אכילתו, יסמוך בזה על המתירין. ע"כ. ותמה אני: וכי בשביל הנהגות, אפי' טובות כשלעצמן, יסמוך על המקילים, ועל קיום מ"ע דאו' של ל"ת, ששקולה כנגד כל המצוות - האם לשם כך לא יסמוך על המקילים. הרי כבר האריך המאמ"ר שהביא הבה"ל שם, שחומרא זו גורמת ביטול תורה רב לת"ח, ואילו לשאר העם היא גורמת לשחוק והיתול. וקשה)].

נמצאנו למדים שלגבי ני"ד ישנן שתי שיטות עיקריות: א' המתירה ללמוד תורה כאוות נפשו גם בעט"ב, ולא שאני ליה בין אם חל ט"ב בשבת, ביום א' או בשאר ימי השבוע. ושיטה שניה האוסרת זאת מכל וכל, בין אם ט"ב חל בשבת, ביום א' או בשאר ימי השבוע.

כתב כה"ח (סקי"ח) שאף למקילים ללמוד תורה בעט"ב, מ"מ אין ללמוד דבר שיש בו עומק ופלפול, כי תשאר השמחה בלבו עד הלילה. ע"כ. וק"ק לי, שה"ז בעצם טעם האוסרים ללמוד מחצות, אך למתירים אין החשש הנ"ל, דאף אם יתרץ קושיה גדולה תפוג השמחה משיזכר בחורבן. וממילא מותר ללמוד אף בעמקות ממש עד השקיעה. ומתוך כך יזכה שמיד בכניסת היום תשרה עליו רוח אבל על חורבן בית מקדשנו.

[43]מג. מסקנת המ"ב (סי' תקנ"ג סק"ח). וכיהודה ועוד לקרא אומר שכן מסתבר משני הצדדים: הן מצד הביטול תורה, שד"ז גורם לביטול תורה הן לת"ח והן לשאר העם, וכנ"ל בהערה הקודמת בשם המאמ"ר. והן מצד האבל דתשעה באב עצמו, שד"ז גורם לשחוק והיתול לעמי ארצות ולאותם שקצת יודעים ספר ואין לבם חפץ ללמוד דברים עצובים אלא רק את חוק משנתם שהורגלו בה. ונמצא שע"י שיקלו העם וילמדו כחפצם, נשכר גם ט"ב עצמו. ולכן נראה שטוב להחמיר בלימוד תורה שהיא מישרת את האדם שבזמן שחוק ישחק, ובזמן צער ואבל יצטער ויתאבל.

[44]מד. שהרי אף ראשון ספרדי לא כתב חומרא זו, וגם מרן לא הזכיר להחמיר בכך, לא בב"י ולא בשו"ע, אע"פ שהיו ראשו' אשכנזים שכתבו זאת. ואדרבא, מדבריו (בסי' תקנ"ד סי"ט) משמע שלפחות כשט"ב חל בשבת מותר ללמוד כהרגלו, וכ"ש כשערב ט"ב חל בשבת. ואף שכה"ח (בסקי"ח) כתב שמנהג העולם להחמיר, נראה לענ"ד שאין כן עכ"פ בדורנו [וראה ביחו"ד (ח"ב סי' מ"ח עמ' קפ"ו) שכ' בשם הגר"ע הדאיה זצ"ל שהרב כה"ח היה מתבודד בספרייתו במשך כל היום ואינו רואה פני איש אלא רק כשהולך לביהכ"נ, ולכן לא ידע המנהגים. ולכן גם אין להביא ראיה מדבריו לגבי המנהגים. ודי לחכימא ברמיזא].

ואמנם אח"כ הוספנו שיש גם מהספרדים שמחמירים בזה כיון שראיתי שהגאון בא"ח (ש"ר פר' דברים סי"ח) הזכיר חומרא זו (וגבי ט"ב שחל בשבת כתב שמנהגו להקל). וכ"כ הגר"מ אליהו שליט"א בהל"ח (דיני ערב ט"ב ס"ב). אך נראה שלקחו זאת כחומרא, שהרי הרמ"א הוא שפסק דין זה, והיינו שהחמירו כמותו. ובילקו"י (מועדים, דיני ערב ט"ב ס"ח) כתב רק ש"נכון" להחמיר בכך (וכידוע לשון "נכון" אינו מדינא אלא כחומרא). והוסיף שאם יש לו צער מכך ילמד כחפצו. ע"כ. וא"כ לא אסר כמחמירים. ומ"מ כיון שמרן לא הזכיר כלל איסור זה, וכיון שנוגע הדבר לביטול תורה, ולעמי ארצות גורם הדבר לשחוק ולהיתול, נראה שמעיקר הדין אין להחמיר בכך כלל. ומ"מ רב ביכ"נ או קהילה הרואה צורך ענייני ללמד את בני קהילתו דוקא את הל' ט"ב, כיון שאינם תופשי ספר ואם לא ילמדם לא ידעו המותר והאסור, ברור שאין לו להמנע מללמדם זאת בעט"ב.

[45]מה. כפי שכבר כתבנו בס"ד לעיל (בהערה מ"ב) נראה שלד' רוה"פ האוסרים זאת, יש לאסור כן גם כשט"ב חל ביום ראשון או שנדחה ליום ראשון, ולד' רוה"פ שמתירים זאת, מותר הדבר גם כשט"ב חל או נדחה ליום ראשון. ומ"מ גם לאוסרים זאת ביום חול יש צד להקל בשבת, דלפחות לספרדים אין אבלות בצנעה [ר' שו"ע (סי' תקנ"ד סי"ט)]. ואכן הגאון בא"ח שכתב (שם) להחמיר בכך בחול, כתב שכשט"ב חל בשבת הוא נוהג בעצמו להקל. ואם לומד כן בפרהסיא, הרי גם לאשכנזים יהיה מותר הדבר (דאין אבלות בפרהסיא גם לאשכנזים. ומה שנוהגים הם אבלות בשבת בני"ד זה רק בצנעה (ר' מ"א סי' תקנ"ג סק"ז).

[46]מו. הגמ"י. מרן (סעי' תקנ"ב סעי' י"ב). והטעם, משום דאיקרי מועד. וע"ע בטור (ריש סימן תקנ"ט) גבי אמירת "צדקתך" במנחה של שבת עט"ב.

[47]מז. רמ"א (סי' תקנ"ג ס"ב). ונראה בס"ד שאם עושה כן לצרכי בריאות, כגון זקן, חולה לב וכדו', שרי, כמו שהתירו שחיה וכדו' עד ט"ב למי שעושה כן לצורך רפואה. ר' בספרנו מקראי קודש הל' בין המיצרים (פי"ד ס"ח).

ולגבי ט"ב שחל בשבת, ר' כה"ח (סי' תקנ"ג סק"כ) ולקמן (בפרק ט').

[48]מח. וע"ע לעיל בפרקנו (סעי' י"ח, ובהערה ל"ה).

[49]מט. בענין מי שקיבל על עצמו תענית שני וחמישי כל ימות השנה, ואירע ערב ט"ב להיות ביום שני, כתב מרן (בסי' תקנ"ב סי"א) שישאל על נדרו או ילוה תעניתו ופורע. עכ"ל. והוסיף הרמ"א: והגאונים כתבו דמתענה עד אחר תפילת מנחה ואוכל סעודה המפסקת קודם ביאת השמש, וכן נוהגים. וה"ה מי שמתענה תענית חלום. עכ"ל. וע"ע ע"כ מ"ב (ס"ק כ"ה-כ"ח), שעה"צ (ס"ק כ"ג-ל') וכה"ח (ס"ק נ"ה-סק"ס).

בענין תענית חלום בעט"ב, כתב הרמ"א (סי' תקנ"ב סי"א) כנ"ל, וע"ע מ"ב (סקכ"ט), שעה"צ (סק"ל) וכה"ח (סקס"א).

בענין תענית יארצהייט בעט"ב, ר' מ"ב (סקכ"ט) וכה"ח (סקס"ב).

אין צריך לקבל התענית של ט"ב מבעוד יום כמו שמקבלם מבעוד יום במנחה תענית יחיד שרוצה לעשות למחרת [שו"ע (סי' תקס"ב סי"ב) ומ"ב (סקכ"א) גבי תענית שהציבור גוזרים. וכ"ש גבי ני"ד שהן קבועות ועומדות לכלל ישראל. וכ"כ גבי ט"ב המ"ב (סי' תקס"ז סק"ד) והבה"ל (רס"י תקס"ז ד"ה "וביוה"כ")].