[1]א. שכתב מרן (בסי' פ"ט סעי' א'), דלכתחילה זמן תפילה עם הנץ החמה. ומשמע מדבריו שם שלאחר מכן אינו מהמובחר. וא"כ אין זו חומרא בעלמא. לכן נראה שטוב לדקדק בכך לפחות ביום הדין. ואשרי מי שמדקדק בכך בכל ימי השנה. וראה שו"ת אול"צ (ח"א עמ' ל"ח סי"ב).
[2]ב. כך עולה מדברי הטור (בסי' תר"כ), וכה"ח (סי' תר"כ סק"א). וכן המנהג.
[3]ג. מה שכתבנו שיש נוהגים שלא לברכה, כ"כ בעל העיטור (הל' יוה"כ) בשם איכא מאן דאמר. הב"ד הטור (בסי' תרי"ג). וכ"כ בספר שערי רחמים (מנהגי הגר"א, סי' י"ב), והוסיף שהיה נוהג לברכה במוצאי יוה"כ (וראה מש"כ שם בענין ברכת "המעביר חבלי שינה"). וכ"כ בס' נתיבי עם (סי' מ"ו סעי' א'), בשם פקודת אלעזר, שכתב גם הוא כן בשם הגר"א, וכ"כ בלוח א"י שרבים אין מברכים אותה ביוה"כ. וכ"כ כה"ח (סי' תרי"ג סק"י. והוסיף, שאע"פ שיש חולקים ע"כ, הרי שכל מקום שהפוס' נחלקו בדבר מסוים, הרי שהקבלה מכריעה. והכא לפי הקבלה יש להכריע שלא לומר ברכה זו). וכ"כ בספר ילקו"י (ח"א עמ' נ"א), דשוא"ת עדיף. ומ"מ הוסיף שהמברכים יש להם ע"מ שיסמוכו (וראה בהערה הבאה). וראה עוד בערוה"ש (סי' מ"ו סעי' י"ג), קיצוש"ע (סי' ש"צ סכ"ח), רפ"ע (ח"ב חאו"ח סי' ח'). עוי"ח (פר' "וישב" סעי' י"ב). כה"ח (סי' תרי"ג סק"י), מנהגי א"י (לרב גליס, הל' יוה"כ סעי' כ"ג), מקור חיים השלם (פרק ר"ה סעי' ו'), שו"ת רבבות אפרים (סי' קס"ד סקי"ב) מש"כ בשם מנהג חב"ד.
ומה שכתבנו שיש הנוהגים לברכה, כ"כ הרא"ש והר"ן. והב"ד מרן בב"י. וכן הזכיר דעה זו בטור (סי' תרי"ג), וכ"כ המ"ב (סי' תקנ"ד סקל"א) ועוד אחרו'. ומ"מ לא כתבנו שכך מנהג האשכנזים, כיוון שבלוח א"י לא כתב כן, ואין המנהג אחיד אצל האשכנזים. ובס' ילקו"י [ח"ז (הל' אבלות) עמ' ק"ז הערה ה'] כתב, שהגר"ע יוסף עצמו מברך ברכה זו, אך אינו מורה כן ברבים. עיי"ש. ובלוח דבי"ב כתב שמנהג חסידי בעלז לומר ברכת "שעשה לי כל צרכי".
והטעם שמברכים, כיון שבידו וברשותו לנעול משום סכנת עקרב, הרי שלא נאסרה לגמרי נעילת הסנדל, וכן מברך (רא"ש. ר"ן. טור). וי"א משום שעל מנהגו של עולם הוא מברך (מרן בב"י שם. וראה גם בב"י סי' מ"ו).
[4]ד. מה שכתבנו שבפרט ביום זה יתפללו לאט ובכוונה, הוא עפ"י מש"כ המ"א (סי' תרכ"ב סק"ב), הא"ר, הגר"ז, כה"ח (סי' תקפ"א סק"ה וסי' תר"כ סק"ד), ומה שכתבנו בקונט' הל' רה"ש (פרק א'). וכתבו הפוס', שעדיף לומר מעט סליחות בנחת ובכוונה מאשר הרבה סליחות במרוצה (הפוס' הנ"ל).
ובענין תפילת שחרית:
כתב הטור (סי' תר"כ), שבבוקר יוה"כ מסדרין הברכות ואומרים פסד"ז כמו בשבת. נוהגין להרבות במזמורים מענינו של יום, וטוב שלא להאריך בהם כ"כ כדי לקרות ק"ש בעונתה. וכתב רב עמרם, שהש"ץ עומד לפני התיבה ואומר "נשמת". ואם יש מנהג ב"יוצר אור" וב"אהבה רבה" וב"אמת ויציב" לומר תוספת, הרשות בידם. וכן נוהגין באשכנז. אבל יותר נכון מנהג טוליטולה שאין מוסיפין בהן. עכ"ד. ובענין התוספות ראה בכה"ח (סי' נ"א סק"נ), בשו"ע ובנו"כ (סי' נ"א סעי' ד' וה' וסי' ס"ח), ומה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' פורים (פרק א' הערה קל"ד).
אין אומרים "מזמור לתודה" בשחרית דיו"ט ולא בשחרית בערב יוה"כ [רמ"א (סי' נ"א ס"ט)]. ואף שיש שנהגו לאומרו ברה"ש, ויש שנהגו לאומרו ביוה"כ [ראה מ"ב (סי' נ"א סקכ"א) וכה"ח (סק"נ)], מ"מ כיום המנהג שלא לאומרו לא ברה"ש ולא ביוה"כ [מ"ב וכה"ח (שם). והטעם שהאשכנזים אינם אומרים זאת, דהוא כנגד קרבן תודה, ואם מביאו בעיוה"כ ממעט זמן אכילתו [מ"ב (סי' נ"א סקכ"ב)]. וה"ה גבי יוה"כ עצמו [מ"ב וכה"ח (סי' נ"א שם)]. ומ"מ מנהג הספרדים לאומרו בעיוה"כ (כדלעיל פ"ג ס"ב).
כתב הכלבו (סי' ע'), שאומרים ברכות ופסד"ז כמו בשבת. ע"כ. אמנם נחלקו הפוס' אי אומרים פס' "מזמור שיר ליום השבת". שהכלבו כתב שא"א אותו ביו"ט אא"כ חל בשבת. ע"כ. הב"ד מרן בב"י (רס"י תר"כ). וכ"כ מרן בב"י (סי' נ"א) בשם האו"ח, שא"א פס' זה, אלא מתחילים מפס' "טוב להודות לה'". ע"כ. ומפורש מדבריהם דקאי אפסד"ז ולא גבי ברכות יוצר. ומ"מ כן המנהג בטוניס ובג'רבה שלא לומר פס' זה (שכ"כ בהערות איש מצליח על המ"ב בסי' נ"א הערה 6).
ומאידך יש שאין נמנעים מלומר אף פס' "מזמור שיר ליום השבת". שכ' מרן בב"י, שיש אומרים גם פס' זה אף כשיוה"כ חל בחול. וה"ה בשאר יו"ט. ונאמרו כמה טעמים לאומרו. י"א משום דאינהו נמי שבתון איקרי. וכ"כ העט"ז. וכ"כ המ"ב (סי' נ"א ססקכ"ב) ועוד אחרו'. ויש שכתבו טעם אחר. ומ"מ כ"פ גם הל"ח, הכנה"ג (וכ' שכן המנהג בקושטנדינא), וכ"כ העו"ת, הא"ר, הש"ץ, וכן מנהג ביכ"נ בית א-ל פעיה"ק ירושת"ו. הב"ד כה"ח (סי' נ"א סקמ"ט וסי' תר"כ סק"ב).
גם בתפילת שחרית אומרים "ברוך שם כבוד" וכו' בקול רם [מרן (סי' תרי"ט ס"ב), וכנ"ל (בפרק ה' סעי' ו')].
כתב כה"ח (סי' תר"כ סק"ז), שמנהג ביהכ"נ בית א-ל פעיה"ק שלא לומר בשחרית את הוידוי הגדול לרבינו ניסים ז"ל (הנדפס בחזרת הש"ץ בשחרית), אלא אומרים אותו בליל יוה"כ בסליחות. ובביכ"נ "היכל יעקב" (של הגר"מ אליהו זצ"ל) נוהגים עפ"י הוראתו לומר וידוי זה הן בליל יוה"כ והן ביומו. ומ"מ נראה שישנם מנהגים שונים אצל הספרדים אם לאומרו בערבית, או בשחרית, או בשניהם.
ואגב, בענין אמירת הוידוי הארוך המיוחס לרבינו ניסים, כפי המודפס במחזורים הספרדים (והכולל את הוידוי אשמנו, אכלנו מאכלות אסורות וכו'. בגדנו, "ברוך הוא וברוך שמו" לא ענינו, וכו') זה אינו מרבינו ניסים. אלא רק ההתחלה של הוידוי הזה הינה מרבינו ניסים (שהרי בזמנם לכאו' לא היו נוהגים לומר "בהוב"ש" בעת שמיעת הברכות. ואכמ"ל). ועוד יש להעיר, שגם את החלק שחיבר רבינו ניסים, אי"ז מרבינו נסים גאון, אלא רבינו ניסים קדמון אחר. וקיצרתי.
בענין מספר הוידויים ביום זה. כתב הלבוש שמכוונים לומר עשרה וידויים ביום זה, כנגד י' פעמים שהיה כה"ג מזכיר את שם ה' ביוה"כ. והיינו היה אומר ג"פ את שם ה' בכל וידוי, וא' בגורלות שאומר "לה' חטאת". ולכן כל יחיד אומר בתפילת הלחש פ"א וידוי, בארבע תפילות. ועוד פ"א בחזרת הש"ץ, בכל ד' תפילות. ועוד ב"פ, א' במנחת עיוה"כ וא' בערבית ליל יוה"כ. וכ"כ בטור. מיהו בדרשות מהרי"ל כתב שכל עשרת הוידויים הינם ביוה"כ. והיינו ב' וידויים בליל יוה"כ, א' מהם לציבור והשני לש"ץ. וביום ד' לציבור וד' לש"ץ. וכתב שכן הוא באו"ח. והוסיף הטעם, שהם כנגד עשרה קידושין שמקדש כה"ג עצמו במקדש ביוה"כ. ומהרי"ו כתב הטעם משום שיוה"כ הינו בעשור לחודש, ועשור הוא קודש קודשים (א"ר. הב"ד כה"ח סי' תר"כ סק"ה). וראה עוד יומא (ד"ז ע"א ודל"ט ע"ב) וכה"ח (סי' תרכ"א סקכ"ב).
ובענין אמירת "ויעבור". כתב הטור בשם גאון, שמנהג הישיבה היה בערבית ובשחרית אומרים ה' פעמים "ויעבור", במוסף ז"פ, במנחה ו"פ ובנעילה ג"פ. והראבי"ה כתב שקיבל שביוצר (היינו שחרית) צ"ל י"ג פעמים "ויעבור" כנגד י"ג מידות. ורב נטרונאי גאון כתב שהמנהג בשחרית לומר ז"פ סליחות, ובמוסף ה"פ, ובמנחה ג"פ, ואם יש פנאי אומר ה"פ. ודברים אלה כתב כבר הרא"ש ביומא (פ' בתרא). והב"ד כה"ח (סי' תר"כ סק"ו), וכתב שבדברים אלה הולכים אחר המנהג, כיון שהאריז"ל לא נתן טעם עד"ה כמה פעמים צ"ל "ויעבור" ביוה"כ. ומנהג ביכ"נ בית א-ל פעיה"ק ירושת"ו, לומר בערבית ה"פ, בשחרית ה"פ, במוסף ז"פ, במנחה ו"פ ובנעילה ג"פ, כך שבסה"כ הם כ"ו פעמים כמנין שם הוי"ה שהוא מידת הרחמים. ע"כ.
אף ת"ח העוסקים בתורה תדיר לא ישמיטו עצמם מלהתפלל ביוה"כ את התפילות, הסליחות, הבקשות והתחנונים עם הציבור (ריא"ז. כנה"ג. א"ר. כה"ח שם סק"ג וש"א).
[5]ה. מ"ב (סי' תרכ"ב סק"י) בשם הט"ז. וכתב שיש למחות ביד מי שמפסיק ביניהם. והוסיף, שבפרט צריכים להזהר בכך החזנים. והטעם שיש לקרוא כך, דשתי תיבות הללו שייכי להדדי, דהיינו שיקרע ה' יתברך את הרוע שבגזרה, ומה שנשאר בגזרה יהיה לרחמים (מ"ב סק"י).
[6]ו. את מנהג הספרדים כתבנו עפי"ד מרן (בסי' תרכ"א סעי' א'). ואמנם כתב שעולים ששה קרואים, ואנו כתבנו "לפחות" ששה קרואים, עפ"י מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' פורים (פרק א' סעי' ב', ובהערה ו' שם), אם מפטיר מצטרף למנין הקרואים. והטעם שקורין לששה עולים ולא לחמישה כשאר יו"ט, משום שקדושתו יותר משאר יו"ט (מ"ב סק"א).
ואת מנהג האשכנזים כתבנו עפי"ד הרמ"א (בסי' רפ"ב ס"א), המ"ב (בסי' רפ"ב סק"ו, ובסי' תרכ"א סק"א) שכתב בשם המ"א שביוה"כ אין מוסיפין על מנין הששה. וכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א שכן מנהג האשכנזים, שאין עולים יותר מששה עולים. והוסיף, שמ"מ שלא מדינא, אלא מצד מנהג טוב, אם חל יוה"כ בשבת, אין מוסיפין על שבעה עולים, וזאת כדי לסיים בפסוקים שיש בסיומי העולים הללו, כגון פס' "וכפר בעדו ובעד ביתו", "ותטהרו" וכדו' (ראה מ"ב סי' רפ"ב סק"ו וסי' תרכ"א סק"ג - מ.ה.). אך אם יש בר מצוה או חתן, רשאים להוסיף ולהעלות יותר משבעה עולים ביוה"כ שחל בשבת. ועוד אמר, שכשחל יוה"כ בשבת, למנהג האשכנזים אין אומרים י"ג מידות בעת הוצאת ס"ת. עכת"ד. ואמנם מצאתי בלוח דבי"ב (שנת תשמ"ד), שלמנהג בעלז אומרים י"ג מידות בשחרית אף כשיוה"כ חל בשבת.
איתא בזוה"ק, שכל מי שמצטער על מיתת בני אהרן או מוריד עליהם דמעות, מוחלים לו על עוונותיו ובניו לא ימותו בימיו (מ"א. מ"ב סק"ב. כה"ח סק"ג). והעיקר בזה, שעי"כ יתן לבו לשוב מהעבירות שבידו, שיאמר שאם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי הקיר (מ"ב וכה"ח שם).
ובענין קריאת ההפטרה, ג"ז כתב מרן (בסי' תרכ"א שם). ונחלקו הראשו' והאחרו' אם לומר בברכה האחרונה של ההפטרה את התיבות "מלך מוחל וסולח" (ראה בב"י סי' תרכ"א, בד"מ שם, במ"ב סק"ד וכה"ח סק"ז. ונראה שהמנהג כיום כן לומר תיבות אלה בברכה זו).
ובאשר למספר העולים כשיוה"כ חל בשבת. מרן (בסי' תרכ"א ס"א) כתב שעולים שבעה. והמ"א כתב שלכתחי' אין כדאי להוסיף על שבעה. והפמ"ג כתב דאפשר במקום שנותנים העולים הרבה מעות לצדקה, המיקל לא הפסיד. הב"ד המ"ב (סי' תרכ"א סק"ג). וראה לעיל מש"כ בשם הגר"א נבנצל שליט"א בענין בר מצוה וחתן. וראה עוד בערוה"ש (רס"י תרכ"א), ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פ"ו הערה ו').
דין עליה לתורה בקריאה זו למי שאוכל ביוה"כ בהיתר, ראה לעיל פרק ט' (סעי' מ"ו).
[7]ז. את מנהג הספרדים כתבנו עפי"ד מרן (בסי' תרכ"א סעי' ב'). ואת מנהג האשכנזים כתבנו עפי"ד המ"ב (שם סק"ז), וכ"כ במט"א (בסי' תרכ"א סק"ב). וראה עוד באלף המגן (שם סק"ו), ובלוח א"י (שכתב דין מילה לפני "אשרי").
והטעם שמלים בין שחרית למוסף, משום שיש להקדים תפילת שחרית שהיא תדירה, משא"כ מוסף (מ"ב סי' תרכ"א סק"ו). וכתב המ"ב (שם סק"ה), שאומרים "זכור ברית" וכו'. ואם חל בשבת אומרים "יום ליבשה".
[8]ח. רמ"א (סי' תרכ"א סעי' ב'). וראה מ"ב (סק"ז).
[9]ט. מרן (שם). והיינו כגון שאין שם עירוב, ואין יכולים להביא התינוק לביהכ"נ (מ"ב סק"ח). והטעם שמחזירין קודם את סה"ת למקומו, כדי שלא יהא בזיון להניחו ולצאת החוצה (מ"ב סק"ט).
ואמנם מרן כתב שם שמלים אחר חזרת הש"ץ, ולאחר מכן חוזרים מהמילה ואומרים קדיש. אך כתבו האחרו' שד"ז נכון לדעת מרן דס"ל שהמילה קודם "אשרי" (כשמלין בביהכ"נ). ואז כשיבואו מהמילה יאמרו "אשרי" וקדיש, והקדיש יהיה סמוך ל"אשרי", שהרי קדיש זה קאי על "אשרי". אך לדעת הרמ"א שהמילה הינה לאחר "אשרי" הרי שיהיה הפסק גדול בין "אשרי" לקדיש בשל ההליכה החוצה למול את התינוק. ולכן במקום שאומרים "יה"ר" קודם מוסף, שאומרים אז גם כמה פס', עלייהו יהיה הקדיש. ובמקומות שא"א "יה"ר", י"ל איזה מזמור קודם אמירת הקדיש (מט"א. מ"ב שם סק"י). וראה באלף המגן (שם סק"ו), מה שכתב לגבי החזרת סה"ת במקרה ונשאר מנין בביהכ"נ.
[10]י. מה שכתבנו שאין מברכים כלל על היין, כ"כ מרן (סי' תרכ"א סעי' ג'), ילקו"י (עמ' קי"ד סעי' כ"ה), ועפ"י המ"ב (סקי"א). וראה כה"ח (סקט"ו, ובסי' תקנ"ט ס"ק ס"ב).
ומה שכתבנו שיש מהם הנוהגים לברך על הגפן ולתת לילד קטן לשתות מהיין, כך אמר לי הגר"מ אליהו שליט"א, שכן המנהג. והוסיף, שיש לתת היין לילד שמבין את הברכה והינו פחות מגיל תשע, וכגון בן שש-שבע שנים. והוסיף שלא די לתת לתינוק הנימול. עכת"ד.
ובענין אי מברכים על הבשמים במילה (למנהג הספרדים המברכים זאת במילה בשאר ימות השנה), ראה לעיל פ"ו (סכ"א) שהבאנו מחלו' אי שרי להריח בשמים ביו"כ. וכתב כה"ח (סי' תרכ"א סקי"ח), שאפשר שלמברך על הכוס יש להקל משום מצות מילה, דהא אפי' ברכת היין התירו. ע"כ (ומשמע מדבריו שרק למברך מותר גם להריח). ומ"מ מדבריו שם משמע שמותר לברך על הגפן ולתת לתינוק הנימול.
[11]יא. רמ"א (סי' תרכ"א סעי' ג'). ומה שכתבנו שנותנים לתינוק הנימול, ג"ז כתב הרמ"א שם, וכ"כ מרן (בסי' תקנ"ט שם) אם היולדת אינה שם (וראה מחלוקת ע"כ בין מרן לרמ"א לענין איסור שתיית יין מר"ח אב, בסי' תקנ"א סעי' י'. עיי"ש). והוסיף המ"ב (בסי' תרכ"א סקי"ב), שזה מלבד מה שנותנים לו בעת אמירת פס' "בדמיך חיי". והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שלמנהג האשכנזים, הכוס שנשארה מברית המילה שהיתה ביוה"כ, שותים אותה בהבדלה של מוצאי יוה"כ (וכ"כ באוצר הברית ח"א עמ' קע"ט, שיש נוהגים כן - מ.ה.). ואם לא שתוה בהבדלה, ישתו אותה לאחר ההבדלה. אך לא ישאירוה מבלי לשתותה, ואין לסמוך רק על שתית התינוק ביוה"כ בעת הברית. וכן ראוי לנהוג, וזאת כדי לא לבזות כוס של ברכה. ואף שיכול לשתותה בשבת שלאחר מכן, אין לבזותה ולהשאירה עד לשבת. שהרי ביוה"כ נמנענו מלשתותה כיון שאסור הדבר. אך במוצאי יוה"כ, כיון שכבר הותר הדבר יש לשתותה. ומ"מ אין זה מדינא, אלא שראוי לנהוג כן. וכן ראוי לנהוג אם היולדת שתתה מכוס זו פחות ממלוא לוגמיו. אך אם בעת הברית ביוה"כ שתתה היולדת מכוס היין של הברית לפחות מלוא לוגמיו, אין בכך בעיה, ואין צורך לשתותה במוצאי יוה"כ. עכת"ד. וראה במ"ב (סי' תרכ"א רס"ק י"ב) דמשמע שאף אם לא ישתו ממנה כלל במוצאי יוה"כ, לכאו' אין בכך גנאי לכוס.
באמת קצת קשה לי להבין מדוע מצינו בהל' בין המיצרים שהאשכנזים נוהגים בהבדלה לתת לשתות את היין דוקא לילד שכבר הגיע לחינוך ויודע לברך (ומאידך שעדיין לא מבין את ענין חורבן ביהמ"ק), ואילו ביוה"כ נוהגים האשכנזים לתת את יין המילה אפי' לתינוק ועל סמך זה מברכים בפה"ג. לכאו' לפי"ז צריך שגם ביוה"כ יקפידו לתת את היין לשתות דוקא לקטן שכבר בר חינוך ויודע לברך, ורק שיהיה קטן מבן תשע שנים שאז פטור הוא מהתענית. ושמא ס"ל שאין לתת לקטן לשתות אם אינו צריך לכך. ור' מחלו' ע"כ לעיל (בפרק י' הערה ד'). ומ"מ צ"ע בכך.
וראה עוד בענינים אלה ברמ"א או"ח (סי' תקנ"א סעי' י'), במ"ב (סק"ע) וכה"ח (ס"ק קנ"ה וקנ"ו). וברמ"א יו"ד (סי' רס"ה ס"ד). וראה באלף למטה (סי' תרכ"א סק"ט), ובלוח א"י (בהל' יוה"כ), מה שכתבו בענין נתינת היין ליולדת.
ואמנם למנהג הספרדים נראה שאין נותנים ליולדת בכל אופן לשתות מהיין, ממש"כ כה"ח (סי' תרכ"א סקי"ז) שלא ראינו ולא שמענו מי שנהג לתת ליולדת. ואפשר מפני שאינה צריכה לשתות באותה שעה, ואסור לשתות כשאינה צריכה באותו רגע, אע"פ שמותרת היא לשתות באותו יו"כ.
[12]יב. מ"ב (סי' תרכ"א סקי"ב) ולוח א"י. וראה מרן (סי' תקנ"ט ס"ז) שכתב כן גבי ט"ב. ומ"מ גם למנהג האשכנזים עדיף דבר זה מאשר לתת לתינוק (מט"א. שעה"צ שם סק"ה). וראה בהערה הקודמת, שאם שתתה פחות ממלוא לוגמיו, ראוי לשתות יין זה בהבדלה במוצאי יוה"כ.
[13]יג. מה שכתבנו שאין לעשות המציצה ע"י משקה, כ"כ השל"ה, הא"ר, הפמ"ג, המט"א (סי' תרכ"א ס"ד), כה"ח (סקי"ח), ובאוצר הברית (ח"א עמ' קע"ט). וראה בקצה המטה (על המט"א שם) שמותר לעשות המציצה במשקה, אך למעשה מחמירים. הב"ד באוצר הברית (שם).
ומה שכתבנו שהנוהגים לעשות המציצה ביין יזלפו רק ביד. הנה במ"ב (בסי' תרכ"א סקי"א) כתב בשם המט"א, שהנוהגים למצוץ ביין "לא יזלפו בפה ולא במוך, משום חשש סחיטה, רק יזלפו בפה לבד". ולכאו' הדברים תמוהים, דבתחילה אמר שלא יזלפו בפה, ולבסוף סיים שיזלפו בפה. וראה במט"א עצמו שכתב שלא יזלפו בפה ולא במוך, אלא יזלפו ביד לבד. ונראה שאכן זו ט"ס במ"ב וצ"ל שיזלפו ביד, וכ"כ כה"ח (בסי' תרי"ב סקנ"ז) בשם כמה פוס' אשכנזים, שאין לזלף בפה או במוך אלא ביד. וכ"כ בשע"ת (סי' תרי"ב סק"ז) ובשונה"ל (סי' תרכ"א). ושלא כמו שרצו לתקן באחת ההוצאות של המ"ב (שכתבו בהגהות ותקונים שם, שצ"ל: "שיזלפו ביד לתוך הפה". ובאו לתקן וקלקלו יותר). וראה עוד בשו"ת מנחת יצחק (ח"ט עמ' קכ"ה). ואף הגר"א נבנצל שליט"א הסכים עם דברינו. והוסיף, שמ"מ עדיף לעשות כן עם גומי על היד, מחשש רחיצה (וראה בהערותיו על דברינו לעיל בפרק ו' סעי' כ"ב - מ.ה.). אך אם אי אפשר לעשות עם גומי, רשאים לעשות כן ביד, כיון שצריך לכך. עכת"ד.
בענין חיוב המציצה בפה, ראה בבה"ל (רס"י של"א) שהביא מחלו' האחרו'. דיש מתירים שהמציצה תהיה לאו דוקא בפה. ואכן הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שלדינא מותר למצוץ בברית המילה ע"י צינורית, משום שזה בא מכוחו של המוהל. עכת"ד. וראה עוד בענין זה בשד"ח (אס"ד מע' מילה), ובספר אוצר הברית (ח"ב פ"ט סי' ח' סעי' ה').
[14]יד. עפ"י מרן (סי' תר"כ סעי' א'). ואמנם כתב שם שיש לקצר. אך אנו כתבנו שאין להאריך, כדי שלא יובן מדברינו שיש לקצר בתפילה. ודייקא מדברי מרן שכתב שיש לקצר דווקא בפיוטים ובסליחות, ולא בעיקרי התפילה כפסד"ז, וק"ש וברכותיה.
ומה שכתבנו שיתחילו להתפלל מוסף בזמן זה, אמנם מרן כתב שיתפללו, אך המ"ב (סק"ב) כתב שיתחילו (ואמנם לגבי זמני התפילות בכל יום, יש מחלוקת בין האחרו' אם סוף זמן התפילה אמור לגבי תחילת התפילה, או שאז צריך כבר לגומרה. ראה ברפ"ע ח"א סי' ה', ובספר הלכה לגר"מ אליהו שליט"א, ח"ב עמ' ל"ג סעי' כ"ז, ואכמ"ל).
ומה שכתבנו שיש להתחיל עד זמן מנחה גדולה, אמנם מרן (שם) כתב שיתפלל מוסף קודם שבע שעות, ולא פירש אי כוונתו לתחילת או לסוף שעה שביעית. אלא שכבר מדברי הטור (בסי' תר"כ) מבואר שהכוונה לתחילת שבע שעות, מדכתב שהכוונה קודם שיגיע זמן מנחה, ולכן שיתפללו מוסף "קודם שעה שביעית". והיינו שכל דין זה אינו מדין המתפלל מוסף לאחר שעה שביעית דהוי פושע, אלא רק מדין הקדמתו לזמן מנחה. וכן הלבוש (בסי' תר"כ) כתב שיש להתחיל מוסף קודם שעה שביעית והיינו קודם חצי היום. ולשם כך אף ידלגו "אבינו מלכנו" כדי להתחיל מוסף קודם חצות, כי אם יאחרוהו עד אחר חצות כבר הגיע זמן מנחה. עכת"ד. וראה בב"י בשם הגמ"י, דהיינו קודם שש שעות ומחצה. וכ"כ בשכנה"ג (סי' תר"כ), דהיינו שש ומחצה. וכ"כ הגר"ז. ומהמ"ב בסק"א משמע שיש להתחיל מוסף קודם תחילת שעה שביעית, ומדבריו בסק"ב משמע שזמן של שש ומחצה הוא הקובע. וכה"ח (בסק"ח) כתב שמ"מ כדי לצאת מידי ספק יש להתחיל קודם תחילת שעה שביעית. והיינו שיתחיל מוסף קודם חצות. וע"ע בטור, בב"י, בשו"ע ובנו"כ בסי' רפ"ו.
[15]טו. עפ"י המ"ב (שם סק"ב). והא דזמן מנחה גדולה הינו שש וחצי שעות, זאת עפי"ד מרן (בסי' רל"ג סעי' א'). וכ"כ המ"ב (בסי' רל"ד סק"א). ולפי המצוין בלוחות, זמן זה הינו בערך בשעה שתים עשרה בצהרים.
בלוח דבי"ב כתוב שמנהג בעלז לעשות הפסקה לפני מוסף. ומעמידין שומר לשמור את ספרי התורה המונחים על הבימה. והוסיף, שקודם מוסף יטול ידיו כמו קודם התפילה, כיון שהיתה הפסקה והסיח דעתו מהתפילה.
אגב הזכרת אמירת הפיוטים, נזכיר פה שלמרות שמרן כ' (בסי' קכ"ג ס"ב) שהגומר תפילת העמידה ופוסע ג' פסיעות לאחוריו, ימתין שם עד שיגיע הש"ץ לקדושה, או לפחות עד שיתחיל הש"ץ את חזרת התפילה. ומ"מ כתבו הפוס' [ל"ח. מ"א. מ"ב (סי' קכ"ג ססק"י)], שבזמן שאומרים פיוטים בוודאי יש להקל ולחזור קדימה למקומו תיכף כשמתחיל הש"ץ את חזרת הש"ץ.
[16]טז. לבוש, מ"א, מ"ב (סק"א). כה"ח (סק"ט) וש"א. עיי"ש שכתבו שכ"ה גבי סוף שעה ששית. ונראה שכוונתם כמו שכתבנו, והיינו באמצע שעה שביעית. ואף הגר"א נבנצל שליט"א הסכים למה שכתבנו לפי הבנתנו, שאכן זו כוונת המ"ב, כיון שזה זמן מנחה, ולכן צ"ל שש וחצי שעות. ולא כמש"כ במ"ב (סי' תר"כ סק"א), שש שעות דוקא. עכת"ד.
[17]יז. ב"ח. עט"ז. גר"ז. מ"ב (סי' תר"כ סק"ב), כה"ח (סק"ח) וש"א. וראה שו"ע (סי' רפ"ו סעי' ד').
[18]יח. את מנהג האשכנזים כתבנו עפ"י המ"ב (סי' תר"כ סק"ב), עפ"י הרמ"א (בסי' רפ"ו סעי' ד'). ואת מנהג הספרדים כתבנו עפ"י כה"ח (סי' רפ"ו ס"ק ל"ו ול"ז).
ומה שכתבנו בענין זמן מנחה קטנה, הוא עפ"י מרן (סי' רל"ג סעי' א'), וכ"כ המ"ב (בסי' רל"ד סק"א). ולפי כמה מהלוחות הוא בערך בשעה שלוש אחה"צ.
הרא"ש כשהיה רואה שמתאחרין, היה מתפלל מוסף ביחיד כדי להתפלל בזמנה (טור). וכן היה נוהג מהר"ם (כמש"כ בדרשות מהרי"ל. הב"ד כה"ח סי' תר"כ סק"י).
[19]יט. עיקר ד"ז כתבוהו המרדכי והרמ"א (סי' תרכ"א ס"ו). וכתבנו שהמנהג לאומרה לפני מוסף, שכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, וכן הוא במחזורים. וראה לעיל בפרק ה' (ס"ה), שמנהג הספרדים לומר השכבה לנפטרים בעת תפילת ערבית.
והטעם לזה, משום דגם למתים יש כפרה ביוה"כ (רמ"א שם). וכשנודרים בעבורם הוי כפרתם, דאמרינן אילו היה חי היה נותן ג"כ צדקה. ולכן נקרא בשם "יום הכיפורים" בלשון רבים, שהוא מכפר למתים ולחיים (מ"ב סק"ח). ואפי' אם היה עני היה טהור לב ורוצה ליתן. אך בעבור רשע אינו מועיל. ואם התוודה קודם מותו יש לו כפרה וחשוב כצדיק (מ"ב סי' תרכ"א סקי"ט בשם אחרו'). ומסתברא דאם הבן נותן צדקה עבור ע"נ אביו, בכל אופן מועיל להקל דינו, דברא מזכה אבא (מ"ב שם).
הרה"ג יואל קטן שליט"א העיר בענין הזכרת נשמות, שישנם חילוקי דעות לגבי האם אותם שיש להם הורים צריכים לצאת מבית הכנסת בעת שאומרים "יזכור". שאמנם המנהג הרווח כיום שאותם אנשים יוצאים מבית הכנסת בזמן זה, אך כבר היו שערערו ע"כ. ומ"מ בוודאי יש להדגיש את הצורך למנוע קלות ראש עקב יציאה זו (וד"ל), ושתהא זו יציאה קצרה שאינה קוטעת את רצף התפילה הרצינית של יום הדין. עכת"ד. והדברים מדברים בעד עצמם.
[20]כ. מה שכתבנו שהש"ץ אומר את סדר עבודת כה"ג, כ"כ מרן (בסי' תרכ"א ס"ד). והטעם, משום דעיקר עבודת הכהן הגדול היה במוסף, ואנו אומרים זאת כדי לקיים "ונשלמה פרים שפתינו" (ט"ז. גר"ז. מ"ב סקי"ג. כה"ח סקי"ט). ולכן על החזן לכוון כאילו הוא במקום כה"ג, ויחזור בתשובה שלימה, ויכוון לכפר על העם (כה"ח שם).
ומה שכתבנו שנופלים אפיים כשאומרים שהכה"ג היה מזכיר שם ה' בסדר העבודה, כ"כ הרמ"א (בסי' תרכ"א ס"ד).
בענין מה שכתבנו שיש לכסות הרצפה לפני נפ"א וההשתטחות על רצפת אבנים. נקדים הקדמה קצרה (עפ"י המ"ב סי' קל"א סק"מ ואילך): כתוב בתורה "ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה". והיינו אפי' כשמשתחווה לשמים. וכתבו הפוס' שאין איסור בזה מה"ת אלא כשיש תרתי לריעותא: כשמשתחוה בפישוט ידים ורגלים, ודוקא על רצפת אבנים. אך דרך קידה, דהיינו שנופל על אפיו על הרצפה בלא פישוט ידים ורגלים, או בפישוט יו"ר שלא על רצפת אבנים, אסור רק מדברי סופרים, שגזרו קידה אטו השתחויה, ושלא על רצפה אטו רצפה. אך אם היה תרתי למעליותא, דהיינו דרך קידה ושלא על רצפת אבנים לא גזרו. וכן אם נופל דרך קידה על רצפת אבנים אך שלא כדרך קידה גמורה אלא שנוטה קצת על צידו, או בפישוט יו"ר ושלא על רצפה ונטה קצת על צידו דלא הוי פישוט ממש ג"כ מותר. וכ"ז דוקא על רצפת אבנים, אך על רצפת לבנים אין איסור מה"ת, דכתיב "ותהי להם הלבנה לאבן" (והיינו שאבן ולבנה שני דברים שונים הם) אלא זה אסור רק מדרבנן (ר' כה"ח סי' קל"א ס"ק קי"ג וקי"ד).
עפי"ז כתבו הרמ"א (סי' קל"א ס"ח) והמ"ב שם שביוה"כ כשנופלים על פניהם, אם נופלים בפישוט יו"ר שלא על רצפת אבנים צריכים להטות על צידיהם, או כשנופלים בדרך קידה על רצפת אבנים, צריכים להטות על צידיהם, או שישימו עשבים (או מגבת וכדו') על הרצפה כדי להפסיק בינם לבין הקרקע, ואז אפי' בלא הטיה על צידיהם שרי כשעושה רק קידה בלא פישוט יו"ר.
וכן כתב המ"ב (בסי' תרכ"א סקי"ד) שביוה"כ ישימו עשבים על הרצפה משום שאסור לשטוח אפיו על הרצפה, או יחוץ בטליתו. ע"כ. והיינו שיש לשים עשבים או דבר אחר שחוצץ בינו לרצפה. אך באמת כל זה הוא דוקא כמנהגם (כך משמע שהיו משתחוים בפישוט יו"ר), והיינו כשיש עוד ריעותא אחת. אך כיום בס"ד נראה שיש תרתי למעליותא: ראשית אין אנו פושטים ידים ורגלים אלא רק קדים קידה עם הפנים לרצפה. ועוד, שאבני הרצפה בבתי הכנסת (כך עכ"פ עפי"ר) אינן מאבנים אלא מלבנים (והיינו לא מאבן טבעית מסותתת אלא מעשי ידי אדם, כמו בנ"י במצרים שעשו הלבנים מטיט). ולפי"ז א"צ כלל היום לשים מגבת וכדו' בעת שנופלים על פניהם בזמן סדר העבודה ביוה"כ.
ואולי היה טוב להחמיר בכך, אך באמת בשל כך אנשים מטלטלים ביוה"כ מגבות לביהכ"נ כדי לחצוץ בינם לבין הרצפה ויוצא שכרם בהפסדם - שנכנסים הם למחלוקת אי שרי לטלטל כיום במקומותינו למרות העירוב המצוי. וניחא מי שחוצץ ע"י טליתו, ש"ד. אך להביא לשם כך מגבת נראה לכאו' שאין לעשות כן (וודאי שלא להחזירה ביוה"כ עצמו הביתה, דהוי גם מכין מקודש לחול). ויש לעיין בכ"ז.
ואכן שאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א, לאור דברי הרמ"א (בסי' קל"א ס"ח) והאחרו', שאיסור השתחוויה מדאו' הוא רק כשמשתחווה בפישוט ידים ורגלים ודוקא על רצפת אבנים. ומדרבנן כשיש רק צד אחד של האיסורים הנ"ל. אך אם יש תרתי למעליותא שרי לכתחי' (מ"ב שם וש"א). יוצא לפי"ז שהיום מותר בסדר העבודה במוסף ליפול על פניהם בלי חציצה של מגבת או טלית וכדו' בין האדם לרצפה, כיון שאנו לא משתחוים בפישוט ידים ורגלים אלא רק קדים קידה, וכמש"כ המ"ב וש"א. וכן בגלל שאין הרצפה שלנו מאבנים אלא רק מלבנים וגם זה אינו אסור מדאו' (כל זה כתוב במפורש בכל האחרו' שם). ומה שכתבו הפוס' לשים עשבים בעת הכריעה ביו"כ, זה בגלל שדיברו על השתחויה בפישוט יו"ר. ואם מדינא אין צריך לכך עדיף לא לעשות זאת עם מגבות - כי אנשים מטלטלים את המגבות ביו"כ ואז מקילים בטלטול וסומכים על העירוב, וחומרתם היא קולתם. וענה לי הגר"מ אליהו שאבני הרצפות, והיינו הבלטות המצויות כיום דינן כאבנים ולא כלבנים. כיון שהן עשויות מאבני חצץ שחיברו ודיבקו אותן ע"י מלט וכדו'. אך למעשה זה אבנים ולא לבנים. ושאלנו, מה הדין לגבי רצפת עץ. וענה שאמנם יש מחמירים גם לגבי רצפת עץ, אך למעשה אנו מקילים בזה שאין דינה כרצפת אבנים (אלא כלבנים, ולכן אין בזה איסור דאו', ואם רק עושה קידה, שרי - מ.ה.). ועוד שאלנו לגבי רצפת פי.וי.סי. המצויה למשל בבתי חולים. האם ניתן להקל גם ברצפה כזו אם אינו משתחוה בפישוט ידים ורגלים, אך עושה רק קידה כמו שאנו עושים ביוה"כ. וענה שאכן ניתן להקל גם ברצפה כזו, ודינה כמו שטיח, וכשעושים בה קידה אין צריך לשים מגבת וכדו'. עכת"ד.
אמנם הרה"ג ר' יואל קטן שליט"א העיר כמה דברים ע"ד הגר"מ אליהו הללו (והיה זה כמה שנים לאחר פטירתו, כך שלא יכולנו לשואלו ע"כ):
לד' הרה"ג יואל קטן שליט"א לבלטות שלנו כיום ודאי שאין דין "אבנים מפוצלות שבמקדש", שהזכירן הרמב"ם (בפ"א מבית הבחירה ה"ח), וכ' (בפ"ו מהל' ע"ז הל' ו' וז') שאסור להשתחוות עליהן. דדווקא על אבנים כאלה חל איסור ההשתחוויה. ורק לגביהן נאמר דין אבן שאסור להשתחוות עליה.
ועוד העיר הרה"ג יואל קטן שליט"א, שכדי לעבור על איסור השתחוויה מדאו' צריך שהאבן תהיה גדולה באופן "שיפשוט ידיו ורגליו על האבן ונמצא כולו מוטל עליה". והיינו כלשון הרמב"ם בהל' ע"ז (פ"ו ה"ו). ולפי"ז נראה שכאשר משתחווים על כמה אבנים קטנות רצופות אין בזה איסור דאו'. כך לד' הרה"ג הנ"ל. אמנם יש להעיר על הערה זו, שמדברי הרמב"ם בהל' ז' שם משמע שיש מקום לאסור גם כשמשתחווה על כמה אבנים.
ועוד העיר הרה"ג יואל קטן שליט"א שבמציאות שלנו, רוב ככל המרצפות הנעשות כיום הינן בכלל מקרמיקה (שודאי אינה אבן), או מאבן מלאכותית העשויה מחומר קשיח אך באמת אינו אבן אמיתית. עכ"ד. ואכן בזמן כתיבת הדברים בקונטרס זה, לפני שנים רבות, המציאות היתה שונה. אך כפי שבררתי, הרי שכיום רוב המרצפות החדשות עשויות מקרמיקה או חומר אחר, אך אין בהן תערובת של אבני חצץ וכדו'. וא"כ החשש הינו במקומות שהרצפה ישנה, ובפרט בכותל המערבי ועוד מקומות בדומה לו. אך בשאר המקומות, כשאינו משתחווה בפישוט ידים ורגלים, לכאו' אין חשש איסור (ובבדיחותא כתב שמכאן לימוד "זכות" על מנהג הטועים המכסים דווקא את הברכיים במקום את הראש). ומ"מ הוסיף הרה"ג הנ"ל שיש ענין לכסות גם את המקום שבו מונחות הברכיים, אך לא מצד איסור השתחוויה אלא מחשש שהמכנסיים יתלכלכו במקום הברכיים ואח"כ יבואו לנקות את האבק מהמכנסיים, ויעברו ללא תשומת לב על איסור מכבס מדרבנן. עכת"ד. אך מצד שני יש ענין שלא להביא מגבות לביהכ"נ משום איסור טלטול ביוה"כ, וכפי שכתבנו בס"ד לעיל.
וראה עוד במעשה רב החדש (מנהגי הגר"א) מש"כ בענין זה, ובילקו"י (עמ' קי"ד סעי' כ"ד).
ומה שכתבנו שישימו המגבת דוקא תחת מקום הראש בעת הכריעה, זאת עפי"ד הב"י (בסי' קל"א ד"ה "וכתב הריב"ש") בשם הריב"ש. וכן אמר לי הגר"מ אליהו שליט"א. והסכים עם זאת גם הגר"א נבנצל שליט"א, ואמר שהוא משום שהעיקר שיהא מכוסה המקום שתחת פניו. עכת"ד. ואח"כ מצאתי שכ"כ גם בלוח א"י.
ומה שכתבנו בענין נפ"א של הש"ץ, כתב הריב"ש בתשובותיו (סי' של"ב), שהש"ץ לא יעקור את רגליו לפסוע לאחוריו כדי שיוכל לכרוע דהרי שנינו בברכות, שאפי' נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק (הב"ד המ"ב סקט"ו). וכ"כ הרמ"א בד"מ ובשו"ע (סי' תרכ"א ס"ד). והוסיף, שיש למחות ביד העושים כן, ואמנם הלבוש כתב שכבר התפשט המנהג שגם הש"ץ נופל על פניו. והסביר הט"ז (סק"ג) דסומכים הם שהליכה לא מקרי הפסק, וכמש"כ בסי' ח' (סי"ג) ובסי' ק"ד. והא"ר כתב, דמ"מ יעמוד הש"ץ רחוק מהתיבה כדי שלא יצטרך לעקור רגליו, והכי נוהגים. והפמ"ג במש"ז כתב, שכבר פשט המנהג שנותנים סטנדר לפני הש"ץ, ובעבודה מסלקין אותו ע"מ שיוכל לנפול אפים בלא לעקור רגליו. וכ"כ המ"ב (סקט"ז) שכן המנהג. והב"ד כה"ח (סקל"א) והוסיף, שיש נוהגים שאין הש"ץ נופל אפים על הקרקע, אלא רק ע"ג התיבה, כדי שלא יצטרך לעקור רגליו, וסיים שכל מקום יעשו כמנהגם (וראה עוד במעשה רב החדש סקט"ז).
ולפי"ז נראה שאכן מנהג האשכנזים כמש"כ המ"ב, וכן אמרו לי שהמנהג גם היום (בלוח א"י לא כתב ע"כ). ובאשר למנהג הספרדים. מדברי כה"ח הנ"ל נראה שנופלים ע"ג התיבה. וכ"כ בהדיא בספר ילקו"י (מועדים עמ' ק"י). וכ"כ במחזור חזון עובדיה (הל' יוה"כ, בדיני סדר העבודה שבמוסף). והוסיף, שהחכם עיניו בראשו, שיזהר הש"ץ להתרחק קצת מהתיבה לפני שיתחיל החזרה, כדי שיוכל להשתחוות ברווח. ע"כ. והגר"מ אליהו שליט"א אמר לי, שהמנהג הפשוט אצל הספרדים שהש"ץ אינו כורע כלל בסדר העבודה. ואם בכל אופן רצונו לכרוע, יזוז ברגליו לפני הכריעה ויתרחק מעט מהתיבה ויכרע, משום דאמרינן שאין הליכה בתוך תפילת העמידה נחשבת הפסק. ושאלנו, מדוע שלא יעשה כמנהג האשכנזים, להניח לפניו "סטנדר", ולפני הכריעות יבוא מישהו ויוציא את הסטנדר מלפניו. וענה, שיש לחשוש שלא יקחו ממנו או לא יחזירו לו את הסטנדר, ואין צריך לכך. ולכן ינהג כדלעיל. עכת"ד. וראה לקמן נספח י"ב.
בענין סיום תפילת מוסף ביוה"כ. למנהג האשכנזים אין אומרים "אין כא-להינו" (רמ"א סי' תרכ"ב ס"א). והטעם, לפי שבשבת אומרים כן כדי למלא החסר ממאה ברכות בכל יום, וביוה"כ איכא הרבה שבחים וא"צ למלאות בזה (מ"ב סק"ה). וכן המנהג שלא לאומרו (לוח א"י. והוסיף, שאותם שלא אמרו שיר של יום בהשכמה, יאמרוהו עתה). ואמנם הספרדים נוהגים אף ביוה"כ לומר "אין כא-להינו" בסוף מוסף, וככתוב במחזורים.
כתב הט"ז, שגם פיטום הקטורת א"צ לומר במוסף ביוה"כ, שהוא כלול בעבודה. אבל נראה שיותר טוב לאומרו ביחידות, שהרי סימני הקטורת לא הוזכרו בעבודה. וכ"כ המ"א שיש לאומרו. הב"ד המ"ב (סי' תרכ"ב סק"ה).
מהכתוב במחזורים ובלוח א"י עולה שהאשכנזים אף אין אומרים "עלינו לשבח" בסוף מוסף ביוה"כ, וכן המנהג. ואילו מנהג הספרדים לומר אף "עלינו".
[21]כא. כ"כ הרא"ם בספר היראים, וכ"כ בספר החינוך (פר' "נשא" סי' שס"ג). ואף שהרב יפ"ל כתב דלא שמע שנשים מתוודות, וכתב להליץ עליהן דשמא סומכות על מה שהאנשים אומרים "אבל חטאנו אנחנו... ואנשי ביתנו". מ"מ נראה שכיום נשים דידן כן יודעות להתוודות [דמשמע מכה"ח (סי' תר"ז סק"ד) שהביא דבריהם, שמשום כך לא התוודו. ואכן בדורות הקודמים נשים רבות לא ידעו אף לקרוא, ובפרט בנות ספרד, שמגיל צעיר היו יולדות ועסוקות בחינוך הקטנים לתוי"ש ובגידולם, וכפי שראיתי כתוב בספרי הפוס'. וכן היה המצב גם אצל בנות ישראל בתורכיה, שם היה הג"ר יצחק פלאג'י, בעל היפ"ל]. ועוד, דאף אם אינן יודעות לקרוא, וכי אינן יכולות לומר תיבות "חטאתי, עוויתי ופשעתי", שזה עיקר הוידוי. ובאמת אכן נשים דידן מתוודות למעשה. דהאם בגלל שהן נשים אין להן חטאים. ובפרט צריכות הן להתוודות, לפי מש"כ כה"ח (שם), שמצוה בו יותר מבשלוחו.
ולכאו' היה צ"ע אי מהני שאדם א' מתוודה עבור חטאי חבירו. דלכאו' לא שייך ד"ז כלל. ומה שאומרים "חטאנו אנחנו... ואנשי ביתנו", לכאו' פירושו שמתוודים על מה שחטאו אנשי ביתנו ולא מחינו בהם. שאם בכוחנו למחות ולא מחינו, נתפסים אנו על חטאיהם (וגם מש"כ "חטאנו... ואבותינו", כבר כתוב בספרים דהכוונה לנו עצמנו בגלגולים קודמים). ואמנם ק"ק ע"כ, שהרי מצינו שכה"ג מתוודה ביוה"כ על חטאי כל עם ישראל. אך שמא י"ל דשאני כה"ג, שהתורה גילתה בהדיא שבכוחו להתוודות גם על חטאי אחרים כיון שהוא אדם כללי ותפקידו לדאוג לכפרת עם ישראל. ועוד יתכן שיש לחלק בענינים אלה בין בקשת סליחה, שזה יכול כ"א לעשות ולבקש שה' יסלח לכל ישראל, לבין וידוי, שזה כ"א צריך להתחרט על חטאיו, עוונותיו ופשעיו, ולומר "חטאתי עויתי, פשעתי". ואין אחר יכול לומר זאת עבורו. אלא שכבר מצאנו שכתב מרן הגחיד"א בספרו מדבר קדמות (מערכת ו' סס"ק י"א), וז"ל: אכן בענין הוידוי רבינו האר"י זצ"ל כתב שהוא מתודה עליו ועל כל בני ביתו ועל כל שהוא משרשי נר"ן שלו. ועוד, כי כל ישראל ערֵבים, והוא נענש על מה שחטא חבירו, בסוד כל ישראל ערבים זה לזה. כי כל ישראל הם גוף אחד ולכן הוידוי בלשון רבים. עכ"ל. ולפי"ז מבואר בהדיא שאף בוידוי ש"ד שא' מתוודה על חטאי חבירו. ולפי"ז על הנשים להתוודות מהטעם שכתב כה"ח, דמצוה בו יותר מבשלוחו. וע"ע (שם) בכה"ח שכתב, שמחנכים גם את הקטנים שיתוודו, כדי שירגילו בכך. ונראה פשוט דהוא רק מגיל חינוך, שמבינים ענין הוידוי ומבינים מה שאומרים.
[22]כא(1).
מה שכתבנו בענין לימוד המשניות והגמ' ביומא, כ"כ השל"ה, הא"ר והגר"ז. והב"ד כה"ח (סי' תר"כ סקי"א).
והטעם ללימוד המשניות, משום ששם מוזכרת עבודת הכהנים ביוה"כ (הפוס' הנ"ל).
ומה שכתבנו בענין הלימוד בספר יחזקאל, כ"כ הבא"ח. והב"ד כה"ח (שם סקי"ב). והוסיפו הטעם, משום ששם כתובה נבואת יחזקאל על בית שלישי ביוה"כ עצמו, דכתיב: "בראש השנה בעשור לחודש", והיינו רה"ש דיובל. וארז"ל במדרש: א"ל הקב"ה ליחזקאל הנביא ע"ה: ילמדו ישראל נבואה שלך על צורת הבית, ומעלה אני עליהם כאילו עוסקים בבנינו. ע"כ. והעיר הגר"א נבנצל שליט"א, שכיון שהמ"ב ועוד פוס' לא הזכירו ד"ז, לכן יש לכתוב ד"ז בשם "יש אומרים". עכת"ד.
[23]כב. מה שכתבנו שהספרדים מתחילים מפרשת העקידה, התמיד, וכו', כך הוא במחזורים, וכן המנהג.
ומה שכתבנו שאומרים הם "אשרי" "ובא לציון", כ"כ מרן (בסי' תרכ"ב ס"א). והטעם, כדי להפסיק בין תפילת מוסף למנחה (ב"י. מ"ב וכה"ח רס"י תרכ"ב). והוסיף מרן שם, שא"א "ואני תפילתי" אפי' כשחל בשבת. והטעם, משום שבשבת רגילה אומרים זאת לשבח את ישראל, שלמרות שאכלו ושתו, אפ"ה מתפללים. ושלא כגויים. וביוה"כ א"צ לזה (טור. מ"ב סי' תרכ"ב סק"ב).
ובענין מנהג האשכנזים ראה לקמן בדיני תפילת נעילה.
מה שכתבנו בענין קה"ת וההפטרה, כ"כ מרן (בסי' תרכ"ב ס"ב). והוסיף מרן (שם) שעולים ג' אנשים לתורה. ואת מקום ההפסקות ראה במ"ב (סי' תרכ"ב סק"ו) ובמחזורים.
הטעם שקורין את פרשת העריות, יש שכתבו משום שנפשו של אדם מחמדתן, ואם יש א' שנטמא בהם, יחזור אז בתשובה (ט"ז). ויש שכתבו דהוא בשל הנשים המקושטות לכבוד היום (תוס' מגילה דף ל"א). וי"א שכשם שהקב"ה הזהיר אותנו שלא לגלות ערוה, כך לא יגלה ערות עוונותינו (מדרש). וראה עוד כה"ח (סי' תרכ"ב סקנ"ז).
והטעם שקורין בהפטרה את ספר יונה, משום שעוסק בענין התשובה (של יונה ושל אנשי נינוה. ואגב, היה קשה לי, מדוע קורין ביום הכיפורים דוקא ענין התשובה של אנשי נינוה, שהיו גויים. הרי לכאורה היה עדיף לקרוא פסוקי תשובה העוסקים בתשובתם של ישראל. ובני אליהו נ"י תירץ, שאדרבא, דמכאן יש ללמוד טפי. דאם גויים שחזרו בתשובה, קיבל הקב"ה את תשובתם וסלח להם, ולא הפך את נינוה, ישראל, שהם בניו של המקום, עאכו"כ שאם יחזרו בתשובה יסלח להם על כל פשעיהם. עכת"ד. ומכל מקום יש עוד להוסיף, שבספר יונה גם מודגשת תשובתו של יונה, ושלכן הוציאו הקדוש ברוך הוא אף ממעי הדגה כדי להצילו, וכנ"ל). ועוד, שלמדין ממנו שאי אפשר לברוח מפני ה' יתברך (מ"ב סק"ז. ועיי"ש בשעה"צ סק"ו).
כשמוציאין את ספר התורה במנחה, אין אומרים "על הכל" וכו', ולא "שמע ישראל", אלא רק "גדלו" (פמ"ג. מ"ב סק"י). והיינו למנהג האשכנזים. דהא הספרדים ממילא לא אומרים זאת. ורק יש מהם הנוהגים לומר פס' "שמע" כשמוציאים שלושה ספרי תורה.
כתבו הפוס' שאין אומרים קדיש לאחר קה"ת, אלא רק אומרים ח"ק לפני תפילת העמידה במנחה (ד"מ. מ"ב סק"ח. כה"ח סקי"ב. עיי"ש שיש חולקים ע"כ).
שמעתי בשם הרה"ג אליהו שלמה רענן זצ"ל הי"ד, שהטעם שקורין דוקא במנחה פס' זה של "וחי בהם", כדי שאותם זקנים, חולים וחלושים שנראה להם שיכולים הם להמשיך ולהתענות עד סוף הצום, ושהנה נשארו להם עוד שעות מעטות בלבד עד מוצאי יוה"כ, אם באמת עומדים הם להכנס לחשש פיקו"נ, שיזכרו שישנה מצוות "וחי בהם", ובאמת רצון ה' שהם ימשיכו לחיות, ולשם כך עליהם לאכול ולא להמשיך ולהתענות. וכן צריכים הרבנים להשגיח על קהל עדתם וצאן מרעיתם, ולשים לב שאם אחד מהם נראה שעומד הוא להתעלף מחמת התענית, מחוויר הוא וכו', ישימו נפשם בכפם ויסבירו לו שעליו לאכול. ע"כ.
למנהג הספרדים מוסיפים לאחר קריאת ההפטרה לומר גם את פסוקי "מי א-ל כמוך" וגו' (כך כתב מרן בסי' תרכ"ב סעי' ב'. והם הפסוקים האחרונים בספר מיכה) ופסוק "גואלנו" וגו'. וגם מהאשכנזים יש המוסיפים לומר פסוקי "מי א-ל כמוך" (כך אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א שכן מנהג האשכנזים. וכן כתוב במחזורים).
ולענין איזה ברכות מברכים על קריאת ההפטרה, הנה בד"ז נחלקו הראשו'. שהטור כתב שמברך לפניה ולאחריה כדרך שמברך בשחרית. וכתב עליו מרן בב"י שכ"כ המרדכי, ושכן נוהגים, ושלא כהגמ"י בשם הראב"ן שלא יאמר "על התורה ועל העבודה", אלא מסיים "מגן דוד". וכן נחלקו בד"ז מרן והרמ"א (בסי' תרכ"ב ס"ב), שלדעת מרן אומרים ברכת "על התורה ועל העבודה", ולרמ"א אין אומרים. וע"ע במ"ב (ס"ק ט' וי'), ובכה"ח (סקי"ג). וכ"א יעשה כמנהגו (ויש להעיר, שבספר נפש הרב, הנהגות הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל, עמ' רט"ו, כתב שמנהג הגרי"ד היה שהמפטיר במנחה אומר גם ברכת "על התורה ועל העבודה". והוסיף, שכן היה המנהג בישיבת וולוז'ין).
וראה בשו"ת מרחשת (סי' י"ד, להגאון חנוך העניך אייגעש מוילנא), שתלה מחלו' זו במחלו' גבי חולה שמוכרח לאכול ביוה"כ, אי רשאי לעלות לתורה במנחה ביו"כ. ושני הדברים הללו תלויים בהא אי קה"ת זו הינה משום התענית כמו בשאר תעניות, ואז חולה זה אינו רשאי לעלות, ואז גם אין אומרים ברכת "על התורה" וכו'. ואי קה"ת זו הינה משום קדושת היום כבשאר שבתות, אזי גם חולה זה רשאי לעלות, וכן אומרים ברכת "על התורה" וכו'. ואמנם מלשון המרדכי שכתב שההפטרה במנחה ביוה"כ אינה משום קדושת היום אלא כשאר תעניות, נראה לבעל המרחשת לדייק דדוקא ההפטרה אינה משום קדושת היום והיינו משום שלא מצינו הפטרה במנחה, דגם בשבת החמורה מיו"כ אין הפטרה במנחה, וע"כ ההפטרה הינה משום תענית, אך קה"ת הינה באמת משום קדושת היום, כמו שמצינו במנחה של שבת. ולכן כתב שלפי"ז נראה לחלק שכהן ולוי רשאים לעלות לתורה למנחה ביו"כ אף כשאינו מתענה, דהקריאה משום קדושת היום, אך השלישי שהוא גם מפטיר בנביא לא יוכל לעלות אם אינו מתענה, דההפטרה הינה משום תענית. ואמנם הזכיר שם שבביאור הגר"א הב"ד המרדכי וכתב בשמו שגם קה"ת במנחה הינה משום התענית (ולפי"ז יוצא שלמרדכי אין לומר ברכת "על התורה", ולא כמש"כ מרן בב"י שלמרדכי יש לברך גם ברכה זו. וצ"ע). ולפי"ז גם כהן ולוי כשאינם מתענים לא יוכלו לעלות לתורה במנחה זו, אא"כ חל יוה"כ בשבת, והעולה השלישי לא יוכל לעלות אם אינו מתענה אף כשחל יו"כ בשבת. עיי"ש. וראה עוד לעיל (פ"ט הערות קס"ח, קס"ט) בענין המחלו' אי אדם זה רשאי לעלות לתורה.
ועוד כתב מרן (בסי' תרכ"ב שם), שאם חל יו"כ בשבת, מזכיר בברכות את השבת ומוסיף בחתימה גם הזכרת השבת. וראה לקמן (בסעי' י"ז).
ומה שכתבנו שממשיכים בעמידה, כך הוא במחזורים. וכן עולה ממה שכתבנו בס"ד בהערה כ"ה, הטעם שהאשכנזים אינם חוששים להתחיל את מנחה ב"אשרי" וכו', דקה"ת מפסיקה בין מוסף לעמידה דמנחה.
[24]כג. מה שכתבנו שאין נושאים כפיים, ואם עלה לא ירד, כ"כ מרן (סי' קכ"ט סעי' א' וב', וסי' תרכ"ב סעי' ד'). וראה בנו"כ (שם).
והטעם שאין נשיאת כפיים במנחה ביוה"כ משום דשכיחא שכרות באותה השעה, ושמא יהא הכהן שיכור. וגזרו במנחה של תענית אטו מנחת שאר ימים (מרן סי' קכ"ט סעי' א').
והטעם שאם עלה הכהן לא ירד, משום שהדבר ידוע שאין ביוה"כ שכרות, ואין מורידין אותו מפני החשד שלא יאמרו פסול הוא ולכך הורידוהו (מרן סי' קכ"ט ס"ב).
ומה שכתבנו שלמנהג האשכנזים אומר הש"ץ "או"א ברכנו" וכו', כ"כ הרמ"א (בסי' קכ"ט ס"ב), וכ"כ המ"ב (סי' תרכ"ב סקט"ו), לוח א"י, וכן המנהג.
כתב המ"ב (שם), דאף למנהג האשכנזים יש לומר במנחה זו "שים שלום" ולא "שלום רב". כשם שהש"ץ אומר "אלקינו וא"א", דחד דינא להו.
כהן א' שעלה לדוכן, ושאר הכהנים עקרו רגליהם בעבודה ועדיין לא עלו, טוב הדבר שיצאו מביהכ"נ ולא יעלו עמו (ברכ"י. מ"ב סס"י תרכ"ב).
ועוד מדיני תפילת מנחה זו:
כתב מרן (בסי' תרכ"ב ס"ג), שאם חל יוה"כ בשבת אומרים "צדקתך". והרמ"א (שם) כתב שלמנהג האשכנזים א"א זאת. והטעם, דכתיב בו "משפטיך תהום רבה", ואנו מבקשים רחמים לפני ה' יתברך (לבוש. מ"ב סקי"ב).
אלא שבאמת אין הדבר מוחלט שלכל הספרדים אכן אומרים "צדקתך צדק". שכ' כה"ח (סי' תרכ"ב סקכ"ד) שגם במדינות ספרד יש מקומות שאין אומרים "צדקתך" כשיוה"כ חל בשבת (וע"ע בכה"ח סי' תקצ"ח סק"א שג"כ הביא בהא חילוקי מנהגים גבי רה"ש).
אלא שיש להוסיף שהרה"ג חיים יוסף מזרחי שליט"א, במחזור שלו "עוד יוסף חי" ליום הכיפורים, הב"ד כמה וכמה מקובלים הסוברים שביוה"כ שחל בשבת אין אומרים "צדקתך" אלא "יהי שם". שכן ד' הרב שמן ששון זצ"ל ועוד מקובלים. וא"כ אין ד"ז תלוי רק במנהג המקומות, אלא אף פה בארה"ק יש מהספרדים שאינם אומרים "צדקתך" בשבת זו. וקצת פלא שהג' כה"ח זצ"ל לא הזכיר ד"ז בספרו.
אם הזמן קצר וצריכים למהר ע"מ להתפלל את תפילת נעילה ביום, ידלגו ולא יאמרו "אבינו מלכנו" בתפילת מנחה. ואם יש להם עכ"פ קצת זמן לומר "אבינו מלכנו", יזכרו שעדיף לומר מעט סליחות בנחת מאשר הרבה במרוצה (מ"ב סי' תרכ"ב סקי"ג).
[25]כד. בענין שורש חיוב תפילת הנעילה אמרו חז"ל: מנין לתפילת נעילה. שנא': "גם כי תרבו תפילה אינני שומע". מכאן שכל המרבה בתפילה נענה (ירו' פ' תפילת השחר. הב"ד הרד"א, הכנה"ג וכה"ח סי' תרכ"ג סק"ד).
ובענין זמן תפילת הנעילה. נחלקו בירו' (פ' תפילת השחר ובר"פ בתרא דתענית) רב ורבי יוחנן מתי זמן תפילה זו. ולדעת רבי יוחנן אין תפילת נעילה אלא ביום. וכתב הרא"ש (בסוף יומא) בשם הר"מ, שצריך להתפלל תפילת הנעילה ביום, דרב ורבי יוחנן הלכה כר"י. גם הר"ן הב"ד הירו' הנ"ל, אך כתב שמהרי"ץ משמע שהלכה כרב. ואפ"ה אנן דמפשינן בנעילה פסוקי דרחמי ומילי דתחנונים טובא, מכי חמינן לשמשא בריש דיקלא מתחילין לה. וכ"כ המרדכי להתפלל נעילה ביום. והוסיף, שמה שנהגו להתפלל אותה בלילה, ודאי לא הנהיגו אבותינו כן, אלא שמפני שהחזנין מושכין עד הלילה סוברים שעושים כדין. ע"כ. וכ"כ הגמ"י (פ"ג מהל' תפילה), ומתוך כך הוסיף, שגם לרב זמן תפילת הנעילה מפלג המנחה ואילך. הב"ד מרן בב"י, וכתב שמתוך כך מתבאר דלדידן דמפשינן טובא ברחמי היה צריך להקדים ולהתפלל אותה מבעו"י הרבה כדי שיגמור החזן חזרת התפילה ביום, ולפחות שתהיה נ"כ ביום. אלא דא"כ היינו צריכים להקדימה מבעו"י טובא לפי שאנו מרבים בסליחות, ואנן בעינן שיתפלל אותה מכי חמינן שמשא בריש דיקלא, ולפיכך נראה שיש לש"ץ לקצר בסליחות ופסוקים שבאמצע התפילה, וגם אין לו למשוך בתפילת נעילה כל תיבה ותיבה כדרך שמושך בשאר תפילות (הב"ד כה"ח סי' תרכ"ג סק"ו). וכ"פ גם בשו"ע (סי' תרכ"ג ס"ב), שזמן תפילת נעילה כשהחמה בראש האילנות, כדי שישלים אותה סמוך לשקיעת החמה. וצריך הש"ץ לקצר בסליחות ופסוקים שבאמצע התפילה, וגם אין לו למשוך בתפילת נעילה כל תיבה ותיבה כדרך שמושך בשאר תפילות כדי שיגמור קודם שקיעת החמה. עכ"ל.
וכתב המאמ"ר, שלדעת רוה"פ ש"ד להתחילה שעה ורבע קודם הלילה, וצריך למהר בה ולסיימה עד סוף שקיעת החמה קודם שיחשך היום. וכ"כ המש"ז והמט"א, שלא יתחיל קודם פלג המנחה. וכ"כ בשעה"צ (סי' תרכ"ג סק"ה) וכה"ח (שם ס"ק ז' וי"א). וכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שלדעת הגרש"ז אוירבך (שליט"א) זצ"ל אין להתפלל תפילת נעילה לפני פלג המנחה. עכת"ד. וכתב כה"ח (שם), דלפי דבריהם צ"ל שמה שנזכר בירו', בשו"ע ובש"פ שזמן נעילה כשהחמה בראש האילנות, הוא למצוה מן המובחר. ושכ"כ הבא"ח ברפ"ע.
ומה שכתבו הפוס' שיתחילנה סמוך לשקיעת החמה (שכ"כ הרמב"ם פ"א מהל' תפילה, הטור, השו"ע ועוד פוס', כנ"ל), כתבו הב"ח והט"ז דהיינו חצי שעה קודם שתשקע החמה (הב"ד שעה"צ סק"ב וכה"ח סק"ח).
ומה שכתב השו"ע שישלימנה סמוך לשקיעת החמה, כתבו האחרו' דהיינו צה"כ (מ"ב סק"ב. כה"ח סקי"א. וכדעת התוס').
אע"ג שמרן כתב שיש לגמור את נעילה לפני שקיעת החמה, מ"מ י"א שיכולים להאריך ולהמשיך התפילה גם בלילה. וכתבו האחרו' שאין למחות בידם, משום דסוברים כרי"ף והרא"ש. אך צריך להזהר להתחיל בעוד היום גדול (ב"ח. מ"א. מ"ב סק"ב. והב"ד גם כה"ח סקי"א). למנהג האשכנזים יאמרו חרוז "היום יפנה, השמש יבוא ויפנה" לפני הערב שמש. ואם נתאחרו לאחר הערב שמש, יאמרו "היום פנה, השמש בא ופנה" (מט"א. שעה"צ סק"ו. כה"ח שם).
ועוד בענינים אלה ראה ברו"ח (סי' רס"א סק"ב), בכה"ח (סי' תרכ"ג ס"ק ו'_י"א) ובילקו"י (עמ' קי"ב).
ומה שכתבנו שלמרות חולשת התענית יתאמץ לכוון בתפילתו, שאז זמן גזר הדין, כ"כ המ"ב (סי' תרכ"ג סק"ג). והוסיף, שצריך להזדרז מאוד בתפילה זו, כי תכלית כל עשי"ת הוא יוה"כ, ותכלית כל יוה"כ הוא תפילת הנעילה, שהכל הולך אחר החיתום, ואם לא עכשיו אימתי. ולכן למרות חולשתו יאזור כגבור חלציו להתפלל במחשבה זכה וברורה, "ולקבל על עצמו גדרי התשובה באמת", והבא להטהר מסייעין אותו ויחתם בספר חיים טובים. עכת"ד. והעיר הגר"א נבנצל שליט"א, שמ"מ ענין המאמץ בתפילת הנעילה אמור דוקא אם אין זה מפריע לו להמשיך ולהתענות. אך אם למשל יתאמץ ויעמוד במשך תפילה זו למרות חולשתו, ובשל כך יצטרך בסופו של דבר לאכול ביוה"כ או שיצטרכו להסיעו לביח"ל, הרי שאין לו להתאמץ כך. עכת"ד. ונראה שהגר"א נבנצל שליט"א דיבר על מאמץ גופני כגון עמידה בתפילה וכדומה, כדי להתרכז יותר בתפילה. אך מי שרוצה להרבות בכוונה בתפילה ואין דרוש לו לכך מאמץ גופני, אין חשש שיצטרך לחלל את יוה"כ בשל כך.
וע"ע שם במ"ב מש"כ בענין המנהג שהגוי מדליק הנרות לצורך אמירת הפיוטים בנעילה. ונראה שבימינו לא שייך ד"ז.
[26]כה. את מנהג האשכנזים כתבנו עפי"ד הרמ"א (בסי' תרכ"ב ס"א וסי' תרכ"ג ס"א). והוסיף שכן המנהג, ושכן נהגו מקצת רבוותא. והטעם שא"א זאת קודם מנחה, כדי למהר שלא יעבור זמן תפילת מנחה. ודי שמפסיקין בין מוסף למנחה בקה"ת, וכמו שמפסיקין בין שחרית למוסף. ומניחין "אשרי" "ובא לציון" לאחר מנחה, כדי להפסיק בין מנחה לנעילה (ב"י. מ"ב סי' תרכ"ב ס"ק ג' וד', וסי' תרכ"ג סק"א. כה"ח סי' תרכ"ב סק"ג).
ואת מנהג הספרדים להתחיל בפיוט המרטיט "א-ל נורא עלילה", כתבנו עפ"י המחזורים. ומרן (בסי' תרכ"ג ס"א) כתב שאומרים "אשרי" בלבד, וא"א "ובל"צ". והטעם, מפני שכבר אמרוהו במנחה (כה"ח סק"ב).
כתב הרח"ף במל"ח, שבפיוט "א-ל נורא עלילה" יאמר "בדיצה ובצהלה", הה"א בחולם. ויאמר "משעת" ולא "בשעת". וכן בסיום בית אחרון יאמר "משעת". הב"ד כה"ח (סי' תרכ"ג סק"ה). ואמנם כיום במחזורים מודפס לומר "בשעת", ולא "משעת" (כ"כ במחזור תפילת ישרים ובעוד מחזורים).
המנהג שארוה"ק פתוח במשך כל תפילת הנעילה (מנהגים. ד"מ. מ"ב סי' תרכ"ג סק"ז. כה"ח סקכ"א וש"א). והיינו למנהג האשכנזים רק לאחר תפילת הלחש (מט"א. כה"ח שם. לוח א"י). ולמנהג הספרדים פותחים הארון מתחילת אמירת הפיוט א-ל נורא עלילה (כך רואה אני מידי שנה. וצ"ע מדוע הרב כה"ח לא העיר כן ע"ד המט"א).
[27]כו. מה שכתבנו שאומרים "חתמנו" במקום "כתבנו", כ"כ הרמ"א (בסי' תרכ"ג סעי' ב'). וכ"ה כשמגיע ל"וכתוב" יאמר "וחתום", וכן יאמר "ובספר חיים... נזכר ונחתם" (מ"ב סי' תרכ"ג סק"ג). וכ"ה בכ"מ שאומרים בתפילות יוה"כ "כתבנו", אומרים בנעילה חתמנו (מהרי"ל. ספר התניא. דה"ח. כה"ח סקי"ב). והטעם, כי בנעילה היא חתימת גזר הדין שנכתב ברה"ש על בני אדם לטוב או לרע (מ"ב שם).
ומה שכתבנו שאם אמר "כתבנו", שיצא בדיעבד י"ח, כ"כ המהרש"ם בדע"ת (בסי' תרכ"ג ססע"י ב'). וטעמו, דכיון שאם לא אמר כלל "כתבנו" וכו' א"צ לחזור (כדלעיל פ"א ס"ח), ה"ה במשנה ולא אמר "חתמנו" אלא "כתבנו" (אף שאולי היה מקום לדחות, שכיון שהכל הולך אחר החיתום, היה מקום להקפיד יותר בחיתום, והיינו בנעילה, יותר משאר תפילות עשי"ת. ומ"מ כיון שאין הכרח בזה, אין ללמוד שאכן הוי לעיכובא בנעילה, ובפרט לפי הטעם המובא לעיל בפ"א הערה ל"א שאין ד"ז לעיכובא משום שרק הגאונים תיקנוהו, או שבעצם זו גם מחלו' בין הגאונים, הרי שיוצא שאם טעה ושינה אין זה לעיכובא. ומ"מ היה מקום לדחות זאת, דלעיתים עדיף לא לומר דבר, מאשר לומר דבר שאינו מדויק, דשוא"ת עדיף). והוסיף, שכן עולה לפי מש"כ הפר"ח (אה"ע סי' ק"כ ס"ז) דגם החתימה בכלל כתיבה. והוא עפ"י הגמ' בגיטין (דס"ו ע"ב). ואף שבתפילה צריך לומר בלשון מבורר, מ"מ כתב למסקנה שבדיעבד יצא. וכ"פ בילקו"י (מועדים עמ' קי"ג סעיף ל').
ומ"מ נראה שדין הטועה ואמר "כתבנו" במקום "חתמנו", אם טרם הזכיר ש"ש בחתימת הברכה, דינו כמש"כ בס"ד לעיל בפרק א' (סעי' ח'). שכן דין כל דבר שטעו ושכחו, ואינו לעיכובא.
כתבו הטור והשו"ע (בסי' תרכ"ג ס"ד), שבחזרת הש"ץ בנעילה אומרים בקדושה "כתר", כמו במוסף. וכתב כה"ח (סקי"ט), שכן הוא עד"ה. וכתבו האחרו', שבמקומות שאומרים במוסף "נעריצך" אומרים כן גם בנעילה (לבוש. ב"ח. גר"ז. מ"ב שם סק"ז. כה"ח סק"כ וש"א).
[28]כז. מה שכתבנו שנושאים כפיהם, כ"כ מרן (סי' תרכ"ג סעי' ה'). וראה רמ"א (שם) שכתב, שאין נ"כ בנעילה. והטעם משום שלעולם נהגו במדינות אשכנז לסיימה בלילה ואין עבודה בלילה (לבוש). ואף אם יארע שסיימוה קודם הלילה, כיון שאינו שכיח כלל אין נושאים כפים אף אז (א"ר. א"א. מט"א. מ"ב סק"ט. הב"ד כה"ח סקכ"ג). אך בלוח א"י כתב שאף מנהג האשכנזים לשאת כפיים בתפילת הנעילה, וכן המנהג היום פה בא"י, ולכן כתבנו שכן המנהג אף לאשכנזים. ואף הרמ"א עצמו כתב (בסי' קכ"ח סמ"ד), שיש מקומות שנושאים כפיהם בנעילה. וכ"כ בשעה"צ (סי' תרכ"ג סקי"ד).
[29]כח. מה שכתבנו שיסיימו לפני השקיעה, כ"כ המ"ב (סי' תרכ"ג ס"ק ח' וט'). כה"ח (סי' קכ"ח ס"ק רנ"ה וסי' קכ"ט סק"ב). יחו"ד (ח"ו סי' מ'). וראה בהערה הבאה. ומה שכתבנו שידלגו על הפיוטים ויאמרום לאחר העמידה, כ"כ המ"א בשם הגמ"י, והמ"ב (סק"ח).
ואכן שמעתי שבישיבה מסוימת (ישיבת "הכותל" בעיר העתיקה) היה מקפיד ראש הישיבה דאז, הרה"ג ישעיהו הדרי שליט"א, שתהיה ברכת הכהנים לפני השקיעה, ולשם כך היה מורה לשליח הציבור לדלג על כל הסליחות שבחזרת הש"ץ (כנראה בברכה רביעית מהמילים "אנא, א-ל נא, שא נא", שלאחר המילים "פתח לנו שער", עד המילים "ושנותיך לא יתמו" שלפני הוידוי). ואז את הסליחות שדילגו אומרים אותן לאחר גמר חזרת הש"ץ, כך שיוצא שאת נשיאת הכפים אומרים בזמן, לפני השקיעה. ומ"מ אצל הספרדים אין הסליחות בנעילה ארוכות כל כך כאצל האשכנזים. ומעולם לא ראיתי שהספרדים מדלגים על הסליחות או על הפיוטים כדי להספיק לומר ברכת כהנים לפני השקיעה. אלא שמזדרזים הם יותר בתפילת הנעילה.
[30]כט. לדעת רוב הראשו' אין לשאת כפים בנעילה כשהגיע הלילה. שכ"כ הרא"ש (ביומא פ"ח סי' כ') בשם המהר"ם מרוטנבורג, וכ"כ בשמו בהגמ"י, וכ"כ האשכול, בליקוטים מהלכות אמרכל בשם הרשב"א, הריטב"א ועוד (הב"ד כה"ח סי' קכ"ח ס"ק רנ"ה וסי' קכ"ט סק"ב. ויחו"ד ח"ו סי' מ'). והטעם, משום שנ"כ איתקש לעבודה כדכתיב "לשרתו ולברך בשמו", ועבודה היא דוקא ביום (מ"ב סק"ח).
ואמנם היו מהראשו' שפסקו דשרי לשאת כפים בנעילה אף בלילה. שכ"כ הראבי"ה, ספר היראים, האו"ז והמהרי"ל. ועפי"ז כתבו כמה אחרונים להקל ולשאת כפים בברכה אף לאחר השקיעה, עד צה"כ. שכ"כ מרן החבי"ב בכנה"ג (סי' קכ"ח בהגב"י סקכ"ט, וסי' תרכ"ג סק"י), השו"ג (סי' תרכ"ג), הש"ץ (דקמ"ח). וכ"כ כה"ח (בסי' קכ"ח וקכ"ט שם), שהרוצים לשאת כפים לאחר השקיעה יש להם ע"מ שיסמוכו (ומשמע שלדעתו אף אם כבר שקעה החמה אין להורות להם לכתחילה לשאת כפים. ורק אם בכ"ז יפצירו וידחקו לשאת כפיהם, יש להם ע"מ שיסמוכו). והביא שם עוד אחרונים שהקלו בזה. וכ"פ ביחו"ד (שם) מדין ספק ספיקא. ספק שמא הלכה כראבי"ה וסיעתו, ואת"ל שהלכה כרוב הראשו' האוסרים, שמא ביה"ש יום הוא. ולמרות שבעלמא אמרינן דלא מהני ס"ס בברכות, מ"מ במקום מצות ברכת כהנים שהוא מה"ת מהני ס"ס לברך. עיי"ש. והביא שם עוד פוס' המקילים בזה. וראה במ"ב בשעה"צ (סי' תרכ"ג סקי"א) שג"כ דן בזה ונשאר בצ"ע (וראה במ"ב בסק"ב שהמנהג להמשיך הנעילה בלילה). וראה עוד בלוח א"י (שכתב רק שאין נ"כ בלילה), ולעיל בפרק ה' הערה ד'. והגר"מ אליהו שליט"א אמר לי, שלדינא אסור לכהנים לשאת כפים בברכה לאחר השקיעה. והוסיף, שאמנם המקובלים אומרים שמותר אז לשאת כפים בברכה במשך זמן ביה"ש, משום שלדעתם כל התפילות עולות ע"י תפילה זו. ולכן הם נוהגים להקל ולשאת כפים במשך זמן ביה"ש עד שלוש עשרה דקות לאחר השקיעה. אך הבנתי מדבריו שאין דעתו מסכימה לכך. עכת"ד. ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שמותר לכהנים לשאת בנעילה את כפיהם רק עד השקיעה. ובביה"ש לא ישאו את כפיהם. ואם לא הגיעו לנ"כ לפני השקיעה, יאמר הש"ץ "או"א ברכנו" וכו'. עכת"ד. ואכן כתבו כמה אחרו', שאף למ"ד שאין נ"כ אחר השקיעה, אפ"ה אומרים "או"א, ברכנו בברכה המשולשת" וכו'. וכן אומרים "שים שלום", משום שתחילת התפילה היתה ביום (א"א. גר"ז. מט"א. מ"ב סק"ט. כה"ח סקכ"ד. והיינו א"א "שלום רב", אף לאשכנזים שאומרים כן בשאר ימות השנה רק בערבית). ועתה ראיתי שבמחזור המפורש ליוה"כ (לרה"ג ר' יעקב משה וינגרטן שליט"א, בתחילתו) הב"ד הגרי"ש אלישיב שליט"א והגרשז"א זצ"ל שבדיעבד יכולים לשאת כפים עד י"ג וחצי דק' לאחר השקיעה. ולכתחי' ימנעו מכך ויאמרו הפיוטים לאחר חזרת הש"ץ.
ומה שכתבנו שאף לדעת המקילים, רשאים לשאת כפיהם דוקא תוך י"ג וחצי דק' לאחר השקיעה, ולא יותר. דאף שהפוס' כתבו כן דוקא גבי צה"כ, והרי ישנן כמה שיטות מהו זמן צה"כ. מ"מ כיון שיש בזה חשש ברכה לבטלה, לכן יש להחמיר כשיטה הסוברת שזמן ביה"ש הינו הקצר ביותר, והיינו י"ג וחצי דקות [ומ"מ נראה שאין לחוש בזה לשיטת היראים. וראה במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"א הערה כ"ח), שכתבנו בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שאף לענין מלאכה בעש"ק אין נוהגים לחוש לשיטת היראים. ועיי"ש גם בנספח י"א, ואכמ"ל]. ובאמת שתחילה היה נראה לי לומר, שאף לא יאמרו "א-להינו וא-להי אבותינו, ברכנו בברכה המשולשת" וכו' לאחר זמן זה, דחיישינן להפסק בתוך חזרת הש"ץ. ואף שהגאון הרב כה"ח כתב (בסי' קכ"ט ססק"ב) שבזה כשאומר אחר השקיעה ליכא חששא, דאינו אלא לשון בקשה, מ"מ נראה שהוא דן מצד ברכה לבטלה, אך מ"מ יש בזה חשש הפסק. שבשלוש ברכות אחרונות אין מבקשים. אך אח"כ ראיתי שגם מרן המ"ב (בסי' תרכ"ג סק"ט) כתב בשם האחרו' שכן לומר בני"ד "א-להינו וא-להי אבותינו", וא"כ אכן יש לומר זאת. וכן הורה לי הגר"ש ישראלי, כנ"ל. ונראה שלדעתם לא חיישינן בזה להפסק, ובטלה דעתי (אף שלא הבנתי מדוע לא חוששים בזה להפסק).
כתבנו הזמן בדקות רגילות, משום שבדר"כ בחודש תשרי כל דקה זמנית הינה בערך כדקות שלנו, דהא בתשרי וניסן היום והלילה כמעט שווים.
[31]ל. כ"כ המ"ב (שם סק"ח) ויחו"ד (שם). אמנם מדברי המהרי"ל שהביא הד"מ (בסי' תרכ"ג סק"א) שכתב שכיון דהאיברים והפדרים מקרבן תמיד היו נשרפים בלילה, ולכן שרי גם לשאת כפיים בלילה. ולפי"ז יוצא שאף לאחר ביה"ש שרי לכתחי' לשאת כפיים (והב"ד המהרי"ל גם המ"א באותו סי' סק"ג וכה"ח סי' קכ"ט סק"ב). וכ"מ מדברי כה"ח שכתב (שם) שאם נמשכה תפילתם עד הלילה ורוצים לעשות נ"כ שרי (וכ"כ בסי' קכ"ח ס"ק רנ"ה וסי' תרכ"ג סקכ"ב), ומשמע אף לאחר ביה"ש שרי. ומ"מ ודאי דשרי לדעתו בביה"ש. ונראה שמ"מ הרוצים לסמוך על הפוס' הללו ולשאת כפיים לאחר ביה"ש לא יברכו. דמ"מ ברכות אינן מעכבות המצוה. וראה למשל ברמ"א (סי' תקצ"ג סעי' ב'). וע"ע ברמב"ם (הל' חנוכה פ"ג ה"ה), בהשגות שם, בהרה"מ ובלח"מ שם. ואכ"מ. ומ"מ נראה שלכתחי' אין לשאת כפיים כלל אחר י"ג וחצי דקות שלאחר השקיעה, וגם בביה"ש עדיף להמנע מכך. ומה שהמ"ב בשעה"צ (סקי"א) הסתפק להקל בנ"כ עד חצי שעה לפני צה"כ הוא משום שבאופק של ראדין מהשקיעה הראשונה עד צה"כ דר"ת היה זמן רב. ואפי' מהשקיעה דר"ת עד צה"כ דר"ת היה זמן רב. ולכן עד חצי שעה קודם צה"כ דר"ת היה עדיין נחשב אצלם ליום גמור, וכמש"כ שם. אך כאן בא"י במציאות לא שייך דבר זה. וראה דברי הגר"א נבנצל שליט"א לעיל (בפ"ה הערה ל"ח) גבי נט"י לסעודה שלישית לאחר השקיעה. שמה שהיקל המ"ב בזה זה רק לפי אופק ראדין אך הגרשז"א זצ"ל אסר זאת כאן בא"י. עיי"ש. ואמר לי חכ"א, דלכאו' יש להקל לשאת כפיים אחר צה"כ או לכה"פ אחר השקיעה אם לא יברכו ע"כ. ובס"ד נלע"ד שאין זה כך. ראשית משום שהפוס' לא חילקו להקל לשאת כפיים אחר זמנים אלה כשלא מברך. ועוד, דהא מצד שאין עבודה בביהמ"ק בלילה אין לשאת כפיים. ואמנם בנ"כ אינו מקריב על המזבח בלילה, אך מ"מ זה הפסק באמצע חזרת הש"ץ. ואע"ג שהש"ץ אינו אומר כן, אך באמצע דיבורו עם בורא עולם, ובפרט שהוא מייצג את הציבור, ובפרט כשהם ביום הדין, ובפרט בשעת החיתום, הוא עוצר לפתע בדבריו וממתין לכהנים שיברכו שלא בזמן הראוי. הרי זוהי בושה וכלימה לש"ץ ולציבור. ולכן גם קשה מאוד על מ"ד שמותר לש"ץ גם לומר תיבות "או"א ברכנו". ושמא סומכים על המהרי"ל הנ"ל, אך מצד חשש ברכה לבטלה של הכהנים אומרים הם שרק הש"ץ יאמר זאת ולא הכהנים, משום שלא רצו לגרום לברכת כהנים ללא ברכה לפניה. ע"כ.
[32]לא. מה שכתבנו שמאריכים מעט, כ"כ בספר ילקו"י (עמ' קי"ג סעי' ל"ב). ואמנם כתב שם שמאריכים בסליחות, אך זה דוקא למנהג הספרדים. ואילו האשכנזים אומרים "אבינו מלכנו", וכמש"כ הרמ"א (סי' תרכ"ג ס"ה). וכתבו המ"א, המ"ב (סי' תרכ"ג סק"י) וש"א, שכ"ה אפי' כשחל יוה"כ בשבת. וכנ"ל בפרק ה'. והוסיפו שאומרים זאת אפי' שהוא עדיין יום, מפני שהוא גמר דין (מ"ב שם).
ומה שכתבנו שאומרים פס' "שמע", "בשכמל"ו" וז"פ "ה' הוא האלקים", הוא עפי"ד מרן והרמ"א (בסי' תרכ"ג ס"ו). וכ"ה במחזורים. ואמנם רק הרמ"א שם כתב לומר בנעילה "בשכמל"ו", אך הרי מרן כתב כבר (בסי' תרי"ט ס"ב) לאומרו בקול רם בכל תפילות ליל יוה"כ ולמחרתו. ודייקא, שלא כתב בתפילות ליל יוה"כ "ויומו" אלא "ולמחרתו", והיינו אף כשתפילת נעילה מסתיימת מאוחר, לאחר השקיעה וצה"כ דליל י"א תשרי, שעפי"ר יוצא שאומרים "בשכמל"ו" כשכבר חשיכה, גם אז אומרים זאת, ובקול רם. והטעם לאמירת ז"פ "ה' הוא האלקים" הוא כדי ללוות השכינה שמתעלה לעלות למעלה משבעה רקיעים (מ"ב סקי"א).
מנהג האשכנזים לומר ג"פ בשכמל"ו (כ"כ הרמ"א שם), ומנהג הספרדים לומר רק פ"א בשכמל"ו. ראה כה"ח (סק"ל) הטעם לכך.
ומה שכתבנו בענין הקדיש, ראה ברמ"א (סס"י תרכ"ג) ובכה"ח (ס"ק ל"ו, ל"ז).
את דין תקיעת שופר במוצאי יוה"כ כתב הרי"ץ גיאת בספר מאה שערים (הל' יוה"כ עמ' ס"ה) בשם רה"ג, וכ"כ בתשובות הגאונים שערי תשובה (סי' ס"ז), המנהיג, האו"ז, האורחות חיים, המרדכי, העיטור ועוד ראשו'. וכ"פ מרן (בסי' תרכ"ג ס"ו).
הטעם לתקיעות, י"א שהוא זכר לתקיעת שופר ביו"כ שביובל, וי"א לערבב השטן. וי"א שמשום שאין לשטן רשות להשטין ביוה"כ, ובמוצאי יוה"כ בחזרתו מגערין בו (ויש מצרפים הטעם השני והשלישי). וי"א שהוא סימן לסילוק השכינה למעלה, וכמש"נ "עלה אלקים בתרועה" (ט"ז. מ"ב סי' תרכ"ג סקי"ב). וראה כל זה בכה"ח (סי' תרכ"ג, סקל"ב), ובשו"ת תפילה למשה (ח"ב סי' ל"א).
ובענין אי שרי לתקוע בביה"ש. כתבו כמה ראשו' (האו"ז בשם רבינו יצחק בר יהודה, וכ"כ המרדכי והסמ"ג. והב"ד הטור והלבוש) שכיון שתקיעת שופר הינה חכמה ואינה מלאכה, הרי שמותר לתקוע קודם שיבדיל. ומה שאסרו לתקוע ברה"ש שחב"ש, הוא שמא יטלנו וילך אצל בקי ללמוד, משא"כ בני"ד שמנהגם היה לתקוע חדא תקיעה, ליכא למיחש להא. ועפי"ז כתב בספר ילקו"י (עמ' קי"ג הערה נ"ז) שמותר לתקוע בביה"ש. וכ"פ כבר המ"ב (סי' תרכ"ג סקי"ב) וכה"ח (סקל"ה) בשם האחרו', שמותר לתקוע בביה"ש משום דהוא שבות לצורך מצוה. וכיון שהיא חכמה ואינה מלאכה, לא אחמור בה רבנן כולי האי. ולכן מותר לתקוע אע"ג שלא הבדילו עדיין בתפילה בערבית. ומ"מ אם הוא יום בודאי, הרי שאסור לתקוע. וראה בשו"ת תפילה למשה (שם) שכתב שצריך להקפיד לתקוע אחר צה"כ. והוסיף, שאף נכון שהתוקע יאמר קודם התקיעה "ברוך המבדיל בין קודש לחול". אך אם לא אמר אינו כלום, שמן הדין מותר לתקוע לאחר צה"כ (ומה שכתב בלשון "אינו מעכב" קצת צ"ע. שהרי גם אם היה צריך לומר זאת, אינו פשוט שהיה זה מעכב בדיעבד את התקיעה. ובפרט שכל ענינה אינו אלא מצד מנהג. ויש להאריך בזה ואכ"מ). וראה עוד במ"א (סי' תרכ"ג סק"ד), בא"ר (סק"ו) ובשו"ת זרע אמת (ח"ג סי' ס"ה). ומ"מ מדברי מרן הח"ח במ"ב נראה, שאף המחמירים כר"ת, רשאים לתקוע בשופר במוצאי יוה"כ משהגיעה השקיעה (לשיטת ר"ת). דהרי שרי לתקוע בביה"ש. וכן הבנתי ממה ששמעתי (בשיעור) מהגר"ע יוסף שליט"א, שא"צ להקפיד ולהמתין לצה"כ דר"ת על מנת לתקוע. אף שלדידו יש לכתחי' בכל מוצאי שבת להמתין לזמן צה"כ דר"ת לענין עשית מלאכה. וכן במוצאי יו"כ לענין אכילה (וכדלקמן בפרק הבא). אמנם יש להעיר שמדברי הילקו"י שכתב שלכתחי' ימתינו עד לאחר עשרים דקות אחר השקיעה כדי לתקוע, דדעתו דמעיקר הדין שרי לתקוע אף בביה"ש דהגאונים, ואע"ג דדעת הגרע"י שליט"א דלכתחי' יש להחמיר במוצאי שבת כר"ת, מ"מ אינו פוסק זאת לדינא באופן גמור, דהא לגבי קב"ש אינו פוסק כר"ת להקל. וגם גבי מוצש"ק ידוע לי על מיקרים שהיקל. ועוי"ל, דכיון דהוי רק חכמה ואינה מלאכה יש להקל אף לדידו בני"ד. אך גבי מש"כ המ"ב דשרי לתקוע בביה"ש, ומהפוס' שהביא, יתכן דכוונתם על ביה"ש דר"ת. וצ"ע.
כתב המ"ב (שם סקי"ב), שאף כשיוה"כ חל בשבת מותר לתקוע בביה"ש במוצאי יוה"כ.
ומה שכתבנו שי"א שביה"ש לני"ד הוי כעשרים דק', וכן לאחר זמן זה נוהגים לתקוע, כ"כ בלוח א"י (דיני הנעילה. עיי"ש שכתב שהוא עשרים ואחת דקות), וכ"כ בילקו"י (עמ' קי"ג).
לכו"ע אין לברך בתקיעה זו. ואין מדקדקין בה בשום פיסול, לא בתקיעה ולא בשופר (ריטב"א. פת"ע. כה"ח ססקל"א).
ומה שהדגשנו שאין זה עדיין זמן היתר האכילה, שכן הדגישו גם בלוח א"י ועוד אחרו'.
[33]לב. מרן (בסי' תרכ"ג סעי' ו') כתב שתוקעים תשר"ת, אך בילקו"י (עמ' קי"ד סעי' ל"ג) כתב שהמנהג לתקוע כמו שכתבנו. וראה עוד בכה"ח (סי' תרכ"ג סקל"א). ובענין אמירת הפסוקים, ראה כה"ח (סקל"ח) ובמחזורים. ובענין מנהג האשכנזים, היכן תוקעים. הרמ"א כתב (בסי' תרכ"ג ס"ו) שתוקעים לאחר הקדיש, וקצת מקומות נהגו לתקוע קודם הקדיש. ע"כ. ובמחזורים כתוב שהמנהג לתקוע לאחר החצי קדיש, לפני "תתקבל". וכן הוא מנהג בעלז (עפ"י לוח דבי"ב, הל' נעילה), וכן היה מנהג הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל (כ"כ הרה"ג צבי שכטר שליט"א בספר "נפש הרב", עמ' רט"ז). והגר"א נבנצל שליט"א אמר שהיום לא כולם נוהגים לתקוע באמצע הקדיש, אלא יש הנוהגים לתקוע רק בסוף הקדיש. עכת"ד.
ובענין אילו תקיעות תוקעים, כתב הרמ"א (שם) על דברי מרן, שהמנהג לתקוע רק תקיעה אחת, וכן מצאתי שכתוב במחזורים. וראה בלוח א"י ובלוח דבי"ב (מנהגי בעלז) שכתבו שתוקעים תשר"ת. וכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א שמנהג האשכנזים בירושלים לתקוע תשר"ת, אף שבאמת הפוס' כתבו שתוקעים תקיעה א'. ושאלתיו, האם צריכים אנו לכתוב את מנהג ירושלים כמנהג כל ישראל, ובפרט שהיו הרבה ספרי מנהגי ירושלים, כגון נהר פקוד, נתיבי עם, לוח א"י וכדו'. האם אכן מנהג כל א"י כך. וענה לי, שידוע לו שיש מקומות שנהגו לתקוע רק תקיעה אחת, אך מ"מ פה בירושלים נהגו כנ"ל. ולכן יש לכתוב, שיש שנהגו לתקוע תשר"ת, ויש שנהגו לתקוע תקיעה א'. ומ"מ אין מנהג ירושלים מחייב את כל עם ישראל. עכת"ד. וכבר כתבנו ע"כ במקו"א. ואכמ"ל. ושמעתי שיש מהאשכנזים הנוהגים לתקוע תשר"ת תש"ת ותר"ת. ואח"כ מצאתי שכ"כ בספר "נפש הרב" (שם), שכן היה מנהג הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל. וראה עוד בכה"ח (סקל"א).
נהגו האשכנזים לומר "לשנה הבאה בירושלים" בסיום הקדיש והתקיעות (ראה מ"ב סס"י תרכ"ג). וראיתי שיש נוהגים לשיר ולרקוד בגמר תפילת הנעילה, ושמחים על כפרת עוונותינו. וע"ע לקמן (בפי"ב סעי' י').
[34]לג. הא דמזכירים השבת בברכה רביעית במנחה, כ"כ מרן (בסי' תרכ"ב ס"ב). וגבי תפילת הנעילה, כ"כ מרן (בסי' תרכ"ג ס"ג). וכ"כ האחרו' גבי כל תפילות היום (גר"ז. מ"ב סי' תרכ"ג סק"ד. כה"ח סקי"ד). והוסיפו, שכ"ה גם גבי תפילת הנעילה אף אם המשיכו להתפלל אותה במוצ"ש בלילה, וזאת כיון שהחלו להתפלל אותה ביום (הפוס' הנ"ל).
כתב מרן (בסי' תרכ"ג ס"ג), שציבור המתפללים כשמתפלל את תפילת הלחש, כיון שהוידוי הינו בסוף תפילת העמידה, אין מזכירין את השבת בוידוי. ע"כ. והסביר המ"ב (סק"ה), שכיון שכבר סיים את הברכה הרביעית, דהיינו ברכת "אתה בחרתנו", ובסיומה אמר את התיבות "מקדש השבת", הרי שלא מצאנו שמזכירים את השבת אחר סיום הברכה הרביעית, ולכן היחיד (היינו אנשי הציבור) אינו מזכיר שבת בוידוי שבסוף תפילת הלחש. ע"כ. ועוד כתב מרן שם, שהש"ץ, כיון שאומר את הוידוי בתוך התפילה (היינו בתוך הברכה הרביעית, ולא לאחר ברכת "שים שלום") מזכיר בוידוי את השבת. ע"כ. והסביר המ"ב (שם), שכיון שהש"ץ אומר בחזרת הש"ץ את הוידוי בתוך הברכה הרביעית, הריהו צריך להזכיר גם בוידוי את השבת כשאומר הפיסקה "אתה הבדלת אנוש מראש" וגו', כדרך שמזכיר בוידוי את יוה"כ (שהרי עדיין לא חתם את סיום הברכה בהזכרת השבת), וכדרך שמזכיר את שבת ויוה"כ בכל ברכת "אתה בחרת". ע"כ.
ובענין הטועה ולא הזכיר שבת. אם היחיד טעה בזה בתפילת הלחש שלו, ולא הזכיר כלל את השבת, יחזור על תפילת העמידה (וכנ"ל בפרק ה' הערה ל"ז). ואם הש"ץ טעה ולא הזכיר את השבת, תלוי הדבר: אם שכח זאת בתפילת הלחש שלו, יסמוך ע"כ שיזכיר זאת בחזרת הש"ץ, וא"צ לשוב ולהתפלל תפילת הלחש (מרן סי' קכ"ו ס"ד. פמ"ג סי' תרכ"ג. שעה"צ סי' תרכ"ג סק"ח). ואם שכח זאת הש"ץ בחזרת הש"ץ, הרי שאם שכח זאת רק בוידוי, ימשיך ולא יחזור על התפילה, כיון שמ"מ הזכיר זאת בשאר המקומות בברכה הרביעית (מרן סי' תרכ"ג ס"ג. מ"ב סק"ו). ואם לא הזכיר כלל בחזרת הש"ץ את השבת, צריך הוא לחזור על חזרת הש"ץ (א"א. גר"ז. מ"ב סי' תרכ"ג סק"ו, ושעה"צ סק"ח. כה"ח סקי"ז וש"א. ועיי"ש בכה"ח מש"כ בשם המט"א). ואם נזכרו בכך טרם שסיים את חזרת הש"ץ, אלא סיים את הברכה הרביעית, ולא אמר עדיין את סיום ברכת "שים שלום", ינהג כמבואר לעיל בפרק ה' (הערה ל"ז). וראה עוד בספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פרק ג', ובפרט בהערה ל"ח).
[35]לד. וראה עוד במרן (סי' תקפ"ד סעי' א'), במרן וברמ"א (סי' תרי"ט סעי' ב'). בכה"ח (סי' תקפ"ב ס"ק י"ז, ל"ד נ"א ונ"ט. בסי' תקפ"ד סק"ח ובסי' תר"ז סק"ז). וראה עוד במעשה רב (סעיף מ"ג). ומה שכתבנו במקראי קודש הל' רה"ש (פרק ג' סעי' ג' ואילך). ובענין תפילת יוה"כ ביובל, ראה בשו"ע (סי' תקצ"ג ס"א).