הלכות ספירת העומר

מבוא

הלכות ספירת העומר כוללות שני ענינים עיקריים: הלכות המצווה לספור כל יום את ספירת העומר מפסח ועד שבועות, והלכות האבלות בימי הספירה, בשל מיתתם של עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא. בעזרת ה' פתחנו בהלכות ספירת העומר, מקורה, והדינים המסתעפים ממנה, והמשכנו בס"ד בהלכות האבלות בימים אלה. [*]

שער א: מצוות הספירה בספירת העומר

פרק א: מדיני מצוות ספירת העומר

מהי מצוות הקרבת מנחת העומר

בזמן שבית המקדש היה קיים, היו יוצאים שלוחי בית דין במוצאי היום- טוב הראשון של פסח אל מקום קרוב לירושלים, ובמעמד עם רב, היו קוצרים שעורים לצורך מנחת העומר [תמונה 1]. לאחר טחינת השעורים שנקצרו, היו מנפים את הקמח בשלוש עשרה נפות [תמונה 2], עד שהוציאו ממנו כמות של עישרון אחד מובחר למנחת העומר. על עישרון זה היו יוצקים שמן ונותנים עליו לבונה, בוללים אותם יחד, מניפים את העומר אל מול פני המזבח [תמונה 3], ומקטירים ממנו מעט על גבי המזבח. רק לאחר הקרבת מנחת העומר בבית המקדש, מותר לאכול את התבואה החדשה של אותה שנה. והיתר זה הינו בכל מקום שהוא [תמונה 4], חוץ מבית המקדש (ששם רק הקרבת שתי הלחם בחג שבועות מתירה את הקרבת המנחות והביכורים[1]).

פתיחה למצוות ספירת העומר

א. כתוב בתורה (ויקרא כג, טו-טז): "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עֹמר התנופה, שבע שבתות תמימֹת תהיינה. עד ממחרת השבת השבעית תספרו חמשים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה' ".

ב. מצוות עשה מהתורה לספור חמישים יום, מיום הקרבת מנחת העומר מהשעורים (שהוא יום ט"ז בניסן) עד יום הקרבת שתי הלחם מן החיטים, שהוא חג השבועות[2].

ג. לחג השבועות אין תאריך מפורש בתורה, אלא רק על ידי ספירת העומר יכולים אנו לדעת מתי חל חג השבועות. יש המסבירים שמטרת הספירה הינה לחבר בין חג הפסח לחג השבועות, כשימי הספירה הינם כחול המועד[3]. ויש אומרים שהספירה נועדה להראות עד כמה עם ישראל מצפה בכליון עיניים לקבל את התורה, ומחכה ליום הגדול של מתן תורה[4].

מהו חיוב ספירת העומר בימינו

ד. כפי שראינו לעיל (בסעיף א), התורה תלתה את מצוות ספירת העומר בהקרבת מנחת העומר ושתי הלחם. בשל כך נחלקו הפוסקים לגבי המציאות שלאחר שלצערנו נחרב בית מקדשנו, ובטלה הקרבת העומר ושתי הלחם, האם חיוב מצווה זו הינו עדיין מהתורה, או שכיום חיוב מצווה זו הינו מדברי חכמינו ז"ל[5].

ה. למחלוקת הנזכרת בסעיף הקודם (אם ספירת העומר כיום הינה מצווה מהתורה או מדרבנן), ישנן כמה השלכות. למשל, אם פוסקים שמצוות ספירת העומר כיום הינה מהתורה, אזי מחמירים לספור דווקא לאחר צאת הכוכבים, ולא מתירים לספור כבר מהשקיעה[6]. וכן מחמירים לגבי מי שספר מבלי שהתכוון לקיים את המצווה, ככל מצווה מהתורה שאם עשאה בלא כוונה לא קיים את המצווה[7]. ואם סוברים שמצוות ספירת העומר כיום הינה מדברי חכמים, ניתן יותר להקל בדברים הללו.

ו. המחלוקת הנ"ל משפיעה גם על נוסח אמירת ה"לשם יחוד" שיש שנוהגים לאומרו לפני מצוות ספירת העומר. יש אומרים: "הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה של ספירת העומר, כמו שכתוב בתורה", ויש המשנים את הנוסח כדי שלא לומר שזו מצוות עשה מהתורה. ויש האומרים בנוסח זה, וסוברים שהוא כולל גם מצוות דרבנן[8]. וכל אחד יעשה כמנהג אבותיו[9].

מי חייב לספור את ספירת העומר

ז. נשים: מעיקר הדין הנשים פטורות ממצוות ספירת העומר, כיוון שזו מצוות עשה התלויה בזמן[10]. אלא שנהגו רבות מהנשים האשכנזיות לספור את העומר, ואף רשאיות לברך על הספירה. וגם הנשים הספרדיות רשאיות לספור את ספירת העומר, אך אסור להן בשום אופן לברך על מצווה זו. ואשה ספרדיה הרוצה בכך, תשמע את הברכה מאיש שממילא מברך על כך, ולאחר הברכה תוכל לספור בעצמה[11].

ח. ילדים: למרות שלרוב הפוסקים מצוות ספירת העומר בימינו הינה מצווה מדברי חכמים (-מדרבנן), בכל אופן לדעת רוב הפוסקים יש לחנך את הילדים לספור את ספירת העומר בברכה, למרות שטרם הגיעו לגיל בר מצווה[12]. ודבר זה אמור לגבי ילדים שהגיעו לגיל חינוך[13]. נחלקו הפוסקים לגבי ילד שבאחד מימי העומר לא ספר, הרשאי להמשיך לספור בברכה[14]. ועוד דנו הפוסקים אם ילד אחד יכול להוציא ילד אחר בברכה של ספירת העומר, ובפרט אם ילד שכבר ספר בברכה יכול להוציא ילד אחר כשיברך עבורו שוב, ראה בפוסקים המצוינים כאן במקורות[15].

ט. לגבי נער שמלאו לו שלוש עשרה שנה בימי ספירת העומר, נחלקו הפוסקים אם רשאי הוא להמשיך לספור את ספירת העומר בברכה. יש אומרים שימשיך לספור אך בלא ברכה[16]. דעה הפוכה אומרת, שאף אם לא ספר לפני היותו בר מצווה, רשאי הוא לספור מעתה ואילך בברכה[17]. אך דעת רוב הפוסקים היא שאם לפני היותו בר מצוה ספר כל הימים באותה השנה, ימשיך לספור בברכה[18].

זמן ספירת העומר

י. כפי שכתבנו לעיל (בסעיף ג), הימים שסופרים בהם את ספירת העומר הינם ממוצאי היום טוב הראשון של פסח, ועד שבועות.

יא. עיקר זמן ספירת העומר הינו בלילה[19].

יב. לכתחילה יש לספור בתחילת הלילה (משום שנאמר ששבעת שבועות הספירה צריכות להיות "תמימות-" שכל היום יהיה בתוך הספירה, ולפי התורה הקדושה היממה מתחילה מהלילה. ועוד טעם, משום שצריכים להיות זריזים למצוות). והיינו שלכתחילה יש לספור מצאת הכוכבים[20]. וישנן כמה שיטות בכך[21]. וכל אחד ינהג כדעת רבו. למרות שישנם פוסקים שכתבו שמעיקר הדין ניתן לספור בברכה כבר לאחר השקיעה[22], מכל מקום המנהג, בין של האשכנזים ובין של הספרדים, הינו לספור לאחר צאת הכוכבים[23].

יג. המנהג הפשוט לספור את ספירת העומר בסוף תפילת ערבית, לפני "עלינו לשבח" או לאחריו[24]. וכל אחד יעשה כמנהגו.

יד. מעיקר הדין אין לספור את ספירת העומר בברכה לפני השקיעה, אף אם מתפלל במנין שמתפללים ערבית לאחר פלג המנחה ולפני השקיעה[25].

טו. המתפלל את תפילת ערבית במנין, וגמרו את התפילה בבין השמשות (בין השקיעה לבין צאת הכוכבים), גם אם שאר המתפללים סופרים את ספירת העומר בברכה, מכל מקום אם רוצה הוא להמתין ולספור רק לאחר צאת הכוכבים, יספור את ספירת העומר בלי ברכה, ויעשה תנאי בדעתו: אם אשכח לספור את ספירת העומר לאחר צאת הכוכבים, אזי הריני יוצא ידי חובה בספירה זו, ואם אזכור לספור את ספירת העומר לאחר צאת הכוכבים, הריני מכוון שלא אצא ידי חובה בספירה זו, ואוכל לספור בברכה לאחר צאת הכוכבים[26].

דברים שצריך לדעת לפני שמברכים על ספירת העומר טז. לכתחילה צריך לדעת את מנין הימים באותו יום, לפני שמברך. ומכל מקום אם בשעת הברכה לא ידע זאת, והמתין בשתיקה לאחר שסיים את הברכה עד שנודע לו ואז ספר, יצא בדיעבד ידי חובה[27].

יז. מי שטרם ספר את ספירת העומר באותו לילה, ולאחר השקיעה שאלוהו כמה ימים היום לעומר, יאמר: "אתמול היה כך וכך לעומר". אך אם ענהו כמה ימים באותו יום לעומר, יספור לאחר מכן בעצמו, אך בלי ברכה[28]. ולמנהג האשכנזים וחלק מהספרדים ישנן כמה אפשרויות שאף במקרה זה רשאי הוא לספור לאחר מכן בברכה, ואלו הן: 1) אם אמר רק את מספר הימים, מבלי לומר "היום כך וכך לעומר"[29]. 2) אם כשענה לחבירו התכוון במפורש שלא לצאת ידי חובת המצווה[30]. 3) יש הסוברים שאם מדובר לאחר היום השישי (היינו בימים שכבר מזכירים גם את מספר השבועות), והוא אמר לחבירו רק את מספר הימים, הרי שיכול הוא לחזור ולספור לאחר מכן בברכה[31] למרות שבמיקרים הללו ניתן להקל ולומר לכתחילה את מספר הימים באותו לילה, בכל אופן המנהג הוא שאין אומרים כלל את מספר ימי הספירה של אותו הלילה, אלא אומרים את מספר הימים של הלילה הקודם[32].

יח. כתבו הפוסקים, שהאומר לאדם אחר בליל ל"ג בעומר שלא יאמר וידוי (כגון בקריאת שמע על המיטה אצל הספרדים) "כיון שהיום ל"ג בעומר", האומר כן רשאי לאחר מכן לספור בברכה. ויותר מכך, אף האומר לחבירו בליל ל"ג בעומר: "היום ל"ג בעומר", ואין כוונתו לספור את העומר, רשאי הוא לאחר מכן לספור בברכה, כיוון שאין כוונתו לספור את העומר אלא רק לנקוב בשם היום[33].

פרק ב: עוד מדיני מצוות ספירת העומר

דין השוכח לספור

א. מי ששכח ולא ספר את ספירת העומר במשך כל הלילה, יספור ביום בלי ברכה[1]. ואם אכן ספר אז ביום, רשאי להמשיך בשאר הימים לספור בברכה[2].

ב. מי ששכח לספור יום אחד, ולא ספר אף במשך היום, חייב להמשיך לספור בשאר הימים, אך בלא ברכה[3]. וראה עוד בסעיף הבא.

ג. כל מי שצריך להמשיך לספור את ספירת העומר אך בלא ברכה, רצוי מאוד שיבקש מאדם אחר שכן מברך (כגון משליח הציבור), שיוציאנו ידי חובת הברכה, ומיד בגמר הברכה יספור בעצמו[4].

דין הטועה בספירתו (במנין הימים או השבועות)

ד. מי שטעה בספירתו, וספר לא נכון הן את מספר הימים והן את מנין השבועות (כגון שאמר היום ארבעה עשר יום לעומר שהם שני שבועות, ובאמת היה זה היום השלושה עשר), הרי שדינו כמי שלא ספר כלל[5]. לכן, אם נזכר בכך במשך אותו לילה, חוזר וסופר כראוי עם ברכה. ואם נזכר בכך רק ביום, חוזר וסופר כראוי בלא ברכה. וכיוון שסוף סוף הוא ספר כראוי באותו יום, לכן ימשיך לספור בשאר הימים בברכה. ואם לא ספר כראוי אפילו ביום, הרי שימשיך לספור בשאר הימים אך מבלי לברך[6].

ה. מי שטעה בספירתו בצורה חלקית, והיינו שטעה רק בספירת הימים[7] או רק בספירת השבועות[8], אם יכול לתקן זאת ולספור כראוי לפני סוף אותו היום, אכן יספור כראוי, מבלי לברך שוב[9]. וראה עוד בסעיפים הבאים. אמנם יש להדגיש, שלמנהג האשכנזים, כל מה שספירת הימים מעכבת אף בדיעבד, אין זה אלא בשבוע הראשון, או ביום שמשלים את השבוע (והיינו ביום השביעי לספירה, ביום הארבעה עשר, ביום העשרים ואחד, וכו'). אך אם טעה או לא הזכיר את מספר הימים בשאר הימים (כגון ביום השמיני עד השלושה עשר, ביום החמישה עשר עד היום העשרים, וכו'), במקרה זה אם הזכיר רק את השבועות והימים המתלווים אליהם (כגון ביום השמיני, שאמר שהיום שבוע אחד ויום אחד ולא אמר שזה היום השמיני) יצא ידי חובה[10].

ו. מי שספר את ספירת העומר, וטעה רק בספירת הימים, ואילו את ספירת השבועות ספר כראוי (כנ"ל בסעיף הקודם). או שטעה רק בספירת השבועות, אך את ספירת הימים ספר כראוי (כנ"ל בסעיף הקודם), ואף לא תיקן וספר כראוי עד היום הבא - בכל אופן ימשיך לספור בשאר הימים בברכה[11]. ולגבי מנהג האשכנזים ראה מה שהדגשנו לעיל (בסעיף ה).

דין מי שספר רק את הימים או רק את השבועות ז. עד כאן עסקנו לגבי מי שספר הן את הימים והן את השבועות, אך טעה באחד מהם או בשניהם. ואילו לגבי מי שספר את ספירת העומר, אך בספירתו ספר רק את מספר הימים ולא הזכיר כלל את ספירת השבועות, נחלקו הפוסקים לגבי דינו, אם בדיעבד יצא ידי חובה. לכן, אם נזכר בכך באותו יום בלילה או ביום, יחזור ויספור כראוי, אך ללא ברכה[12]. ואם נזכר בכך רק ביום הבא, ימשיך לספור בשאר הימים בברכה[13].

ח. ואם בספירתו את ספירת העומר ספר רק את ספירת השבועות (כגון שביום השבעה עשר אמר רק "שני שבועות ושלושה ימים"), אך לא הזכיר את ספירת הימים - גם בכך נחלקו הפוסקים לגבי דינו. ולמעשה: לדעת האשכנזים וחלק מהספרדים, תלוי הדבר בכך: אם למשל בסוף ספירת השבוע הראשון אמר רק: "היום שבוע אחד לעומר", ולא הזכיר כלל את מספר הימים - לא יצא ידי חובה, ולכן כשחוזר באותו יום לספור צריך לשוב ולספור עם ברכה. וכן הדין אם ביום הארבעה עשר אמר רק: "היום שני שבועות לעומר", וביום העשרים ואחת אמר רק: "היום שלושה שבועות לעומר", וכן הלאה. שבמקרה זה לא יצא כלל ידי חובה, ואם חוזר באותו יום לספור כראוי יחזור גם לברך את הברכה. אך בימים שאין הספירה שבוע שלם, וכגון ביום השמיני - אם אמר רק: "היום שבוע אחד ויום אחד", או למשל ביום העשרים אמר רק: "היום שני שבועות וששה ימים" - בכל אלה יצא בדיעבד ידי חובה, ולכן אם רוצה לספור בשלימות, יחזור ביום השמיני ויאמר: "היום שמונה ימים לעומר, שהם שבוע אחד ויום אחד" - ויספור זאת בלי ברכה[14]. ובכל המיקרים שכשחוזר באותו יום לספור, סופר הוא בלי ברכה, הרי שאם לא חזר באותו יום לספור, בשאר הימים יספור עם ברכה. ובמיקרים שכשחוזר באותו יום לספור צריך גם לברך על הספירה החוזרת, אזי אם לא חזר באותו יום לספור, הרי שבשאר הימים חייב הוא לספור את העומר, אך לא יברך על הספירה הזו של שאר הימים (כנ"ל בסעיף ב). ויש מהספרדים הסוברים, שאם ספר רק את השבועות (כנ"ל בתחילת הסעיף) ולא ספר את הימים, הרי שאם נזכר בכך באותו היום יחזור ויספור כראוי מבלי לברך שוב. ואם נזכר בכך רק ביום הבא, ימשיך לספור בשאר הימים בברכה[15].

דין המסופק אם ספר יום אחד

ט. מי שמסופק אם ספר יום אחד או ששכח לספור באותו יום, ימשיך לספור את הימים הבאים בברכה[16].

י. מי שברור לו שלא ספר באחד הלילות, אך מסופק הוא אם בכל אופן ספר ביום, יש מי שאומר שרשאי הוא להמשיך בשאר הימים לספור בברכה[17].

הנזכר בבין השמשות שלא ספר אמש

יא. נחלקו הפוסקים לגבי דינו של מי שנזכר בבין השמשות שלא ספר אמש. יש אומרים שיספור את ספירת היום הקודם מיד כשנזכר בבין השמשות, אך בלא ברכה. ובשאר הימים ימשיך לספור בברכה[18]. ולעומתם יש שפסקו שאם שכח לספור יום אחד, ונזכר בכך וספר רק לאחר השקיעה - בבין השמשות, הרי שימשיך בשאר הימים לספור בלא

ברכה[19]. ולמעשה לא יצא הדבר ממחלוקת, וכל אחד ינהג כדעת רבו. ואם אין לו רב, אז לא יברך, משום שספק ברכות להקל[20].

המתפלל ערבית של שבת לפני השקיעה, ונזכר שלא ספר ביום הקודם

יב. מי שהתפלל ערבית של שבת לפני השקיעה (וכמובן לאחר פלג המנחה), ולאחר ערבית נזכר שלא ספר את ספירת העומר ביום הקודם, יספור מיד (לפני השקיעה), ובשאר הימים ימשיך לספור בברכה[21].

רב קהילה או שליח ציבור ששכח יום אחד לספור את ספירת העומר

יג. שליח ציבור הרגיל לספור בברכה את ספירת העומר בקול רם לפני ספירת אנשי הקהל השומעים את הספירה ממנו, ושכח יום אחד לספור את העומר (כך שאם הוא לא יספור בברכה בקול רם כהרגלו, יש בכך בעיה של כבוד הבריות). יש שהציעו שהוא יבקש מאחד מאנשי הקהל שלא יברך בעצמו, והש"ץ יוציאנו בברכתו, ואז שניהם יספרו על סמך הברכה שבירך הש"ץ[22]. ויש המערערים על פתרון זה, וסוברים שאינו יכול להוציא אחרים בברכתו, ולכן לא יברך כלל[23]. וכן הדין לגבי רב קהילה ששכח יום אחד לספור את ספירת העומר (בציבור בו נוהגים שרב הקהילה מברך לפני ברכת הציבור), שנחלקו הפוסקים אם רשאי הוא לבקש מאחד מאנשי הקהל שהרב יוציאנו בברכה, ואז שניהם יספרו[24]. אמנם לגבי רב זה, יש מי שסובר שרשאי הוא לברך בעצמו, אף מבלי לבקש מאדם אחר שיתכוון לצאת בברכה של הרב[25].

ההשתדלות לזכור לספור!

יד. כפי שראינו בפרקנו, ישנן הלכות רבות לגבי מי ששכח לספור את ספירת העומר יום אחד או יותר. בחלק מהמיקרים נפסק שבדיעבד רשאי להמשיך לספור בשאר הימים בברכה, ובחלק מהמיקרים נפסק שחייב הוא להמשיך לספור, אך אסור לו לברך עוד על קיום מצווה חשובה זו. לאור זאת עלינו להתאמץ לזכור לספור יום יום את ספירת העומר[26]. ישנן אגודות של צדיקים ששולחות תזכורות בערב לקהל רחב כדי שיזכרו לספור את ספירת העומר. כמו כן יכול כל אדם לשים תזכורות יומיות בפלאפון למטרה זו. ונהגו רבים שבסוף תפילת שחרית הש"ץ סופר (בלא ברכה) את ספירת העומר בקול רם, כדי להזכיר למי ששכח לספור בלילה, שיספור לפחות ביום, וכך יוכל להמשיך בימים הבאים לספור בברכה[27]. אמנם התזכורת הטובה ביותר הינה להתפלל תפילת ערבית במנין, ולהשאר עד סוף התפילה. ומי שאינו נוהג בימות השנה להשאר בבית הכנסת עד סוף התפילה, הרי זו הזדמנות בשבילו לחזור בתשובה בנושא זה. גם הנשים (בפרט האשכנזיות הסופרות בברכה) תשתדלנה לעשות סימן בבית (כגון תזכורת יומית בפלאפון, פתק על המקרר וכדומה), כדי שתזכורנה לספור לילה לילה. וכפי שכתבנו בתחילת פרקנו, ספירת העומר אינה ספירה בעלמא, אלא היא מלווה אותנו בכל הימים מפסח עד שבועות, כשהדבר הינו חלק מתהליך ההכנה לקראת קבלת התורה בחג שבועות. וכידוע, בחג שבועות מקבל כל אחד ואחד מעם ישראל - בכח - את התורה שילמד במשך כל השנה בפועל. לכן צריכים אנו בס"ד להגיע מוכנים בשלימות לחג השבועות, כדי שנהיה ראויים לקבל את כל חלקנו בתורה הקדושה, ועל ידי כך גם לקרב את הגאולה השלמה, שתבוא במהרה בימינו. אמן[28].!

איסור אכילה, שינה ומלאכה לפני שספר את העומר

טו. אסור לאכול לפני שסופר ספירת העומר[29].

טז. איסור זה מתחיל חצי שעה לפני תחילת זמן מצוות הספירה. יש אומרים שהכוונה לחצי השעה שלפני השקיעה, ויש אומרים שהכוונה לחצי השעה שלפני צאת הכוכבים[30]. ולגבי מתי מקילים בדין "שומר" (מינוי אדם אחר שיזכירנו לקיים את המצווה) כדי להתיר לאכול, לישון וכדומה לפני קיום מצוות ספירת העומר ושאר המצוות, ראה בפוסקים המצוינים כאן במקורות[31].

יז. מי שהתחיל לאכול לפני הזמן הנ"ל, ואפילו סעודה גדולה, אינו חייב להפסיק מאכילתו

כדי לספור ספירת העומר[32]. אך אם החל את סעודתו משהחל זמן איסור האכילה הנ"ל, צריך להפסיק את אכילתו ולספור את ספירת העומר[33].

יח. למרות האיסור הנ"ל, בכל אופן מותר לטעום מאכל לפני מצוות הספירה. ולכן מותר לאכול עד שיעור נפח של "כביצה", בין לחם, ובין מיני מזונות (עוגה, רוגלאך, בורקס וכדומה). וכן מותר לשתות משקה משכר עד הנפח הנ"ל, ולא יותר. ומכל מקום מותר לאכול פירות ללא הגבלה, וכן לשתות בלא הגבלה את שאר המשקאות[34].

יט. נוסף לאיסור האכילה הנ"ל, אסור גם ללכת לישון לפני ספירת העומר[35].

כ. כמו כן אסור לעשות לפני ספירת העומר את המלאכות שאסור לעשות לפני תפילת מנחה ותפילת ערבית. ובעיקר אמור הדבר לגבי מלאכות שיש חשש שאדם ימשך לעשותן למשך זמן רב, ובשל כך לא יספור את ספירת העומר באותו הלילה[36].

שער ב: מדיני האבלות בספירת העומר

פרק ג: זמן האבלות ודיני הנישואין

הקדמה

א. ימי ספירת העומר מעיקרם הינם ימי שמחה. זו התקופה הראשונה לאחר שהקדוש ברוך הוא גאל את עם ישראל משעבוד מצרים, קרע לנו את הים, והוביל אותנו אל הארץ המובטחת. גם מבחינה חקלאית ימים אלו הינם ימי שמחה, משום שזו תחילת עונת הקציר, שעורים בפסח וחיטים בשבועות [תמונה 8], דבר המתבטא בהקרבת מנחת העומר בפסח, ושתי הלחם בשבועות. אך מעל הכל, ימים אלה הינם ימי התעלות רוחנית. עם ישראל הפך מעם משועבד לעם מלוכד לעבודת ה', המצפה למעמד הנשגב שקרבנו לפני הר סיני, ונתן לנו את התורה הקדושה, לאחר עשרים וששה דורות שהיא חיכתה להינתן לעם סגולה שיקיימנה בשמחה. והגדיל רבנו הרמב"ן[1] וכתב שימי ספירת העומר הינם כימי חול המועד. אם כן נשאלת השאלה מדוע מתאבלים אנו בימי ספירת העומר. הגמרא במסכת יבמות (סב,ב) מספרת על האסון הנורא שקרה בתקופת תלמידי רבי עקיבא. וכך אומרת הגמרא: שנים עשר אלף זוגות (חברותות) של תלמידים היו לו לרבי עקיבא, ממקום ששמו גבת עד אנטיפרס... וכולם מתו מפסח ועד עצרת (שבועות)... וכולם מתו מיתה רעה. ומוסיפה הגמרא ואומרת, שבשל כך היה העולם ש ֵמם, וזאת בגלל שהתורה החלה להשתכח[2]. ואם כן אסון כבד זה פקד הן את עם ישראל והן את עולם התורה. והסבירו הגאונים, שבשל כך נוהגים אבלות בימים אלה, הן לענין מניעה מנישואין והן מעוד דברים[3]. במשך הדורות התווספה עוד צרה גדולה לעם ישראל בימי ספירת העומר. בשנת ארבעת אלפים תתנ"ו (לפני כתשע מאות שנה) יצאו הנוצרים ימח שמם למסע הצלב הראשון לכבוש את ירושלים. בדרכם הרגו, טבחו והשמידו קהילות רבות ושלימות של יהודים, וכך נהרגו רבבות רבבות של יהודים צדיקים, שמסרו את נפשם על קדושת השם[4]. ובאותה תקופה נתקנה התקנה אצל האשכנזים לומר את תפילת "אב הרחמים" בשבתות השנה לפני מוסף[5]. ויש שהטעימו את הצרות של עם ישראל בימים אלה, בשל העובדה שימי ספירת העומר הינם על פי הקבלה ימי דין[6].

זמן מנהגי האבלות בימי ספירת העומר

ב. מדברי הגמרא הנ"ל (במסכת יבמות, כבסעיף הקודם) שתלמידי רבי עקיבא מתו מפסח ועד שבועות, נראה שלכאורה היינו צריכים לנהוג מנהגי אבלות בכל ימי העומר. וכן כתבו כמה גאונים[7], וכן כתבו גם מהראשונים[8]. אלא שמדברי כמה ראשונים מתבאר שימי האבלות אינם מתפרסים על כל ימי ספירת העומר, אלא רק על חלקם, וזאת משום שעל פי גירסת כמה גאונים, הגירסא הנכונה בגמרא ביבמות הנ"ל הינה, שתלמידי רבי עקיבא מתו מפסח "עד פרוס העצרת", והיינו עד מחצית (-פרוס הינו מחצית) החודש לפני חג השבועות, שתאריך זה הינו ל"ג בעומר[9]. ואכן כך פסק בשולחן ערוך[10:] נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג בעומר, מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא... נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג בעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות, ואין להסתפר עד יום ל"ד בבוקר. עד כאן דבריו. והרמ"א הוסיף להעיר שם, שמל"ג בעומר מותר לשאת נשים, וכן שמסתפרים כבר ביום ל"ג. ואגב נעיר, שיש אומרים שתלמידי רבי עקיבא לא נפטרו עד ל"ג בעומר, אלא שהם מתו במשך שלושים ושלושה ימים מפוזרים - בימים שאומרים בהם תחנון[11]. למעשה ישנם עוד מנהגים אצל האשכנזים: 1) יש הנוהגים מנהגי אבלות מב' באייר עד שבועות[12]. 2) נוהגים מנהגי אבלות מל' ניסן עד ג' סיוון[13]. 3) ולגבי מנהג נוסף ראה כאן במקורות[14].

זמן איסור נישואין בספירת העומר

ג. למנהג הספרדים אין נושאים נשים [תמונה 9] עד יום ל"ד בעומר בבוקר[15]. והאשכנזים נוהגים לשאת אשה ביום ל"ג בעומר ביום, ומיום ג' בסיוון ואילך[16]. ויש מהם המקילים כבר מראש חודש סיוון ואילך[17]. ויש עוד מנהגים אחרים לאשכנזים[18].

ד. יש מי שאומר שזמן האיסור של הנישואין נקבע לפי החתן (אם הוא ספרדי או אשכנזי), ולא לפי הכלה[19]. ה. בשעת הדחק יש מקילים הן לאשכנזים והן לספרדים לשאת אשה כבר בלילה של יום ההיתר (לאשכנזים בל"ג בעומר, ולספרדים בל"ד בו). אך שוב - רק בשעת הדחק[20].

ו. נחלקו הדעות לגבי מי שנוהג מנהגי אבלות בימי ספירת העומר בימים מסוימים, האם מותר לו ללכת לחתונה של מי שמנהגו להקל במנהגי האבלות באותו יום (כגון ספרדי שרוצה ללכת לחתונת אשכנזי ביום ל"ג בעומר). יש אוסרים זאת מכל וכל[21]. יש שהתירו ללכת רק לחופה, אך לא לסעודה ולריקודים[22]. ויש שהתירו אף להשתתף בסעודה ובריקודים[23]. וכפי שידוע לי כיום המנהג להקל כדעה השלישית.

נישואין ביום העצמאות וביום ירושלים

ז. נישואין ביום העצמאות: יש מי שמיקל בדבר[24], ואחרים החמירו. ומכל מקום כבר נהגו להמנע מכך[25].

ח. נישואין ביום ירושלים: הרבנות הראשית לישראל קבעה שמותר להתחתן ביום ירושלים[26], משום שהוא יום הודיה לקדוש ברוך הוא על הנסים הגדולים שעשה עמנו במלחמת ששת הימים, ובין השאר שוחררו מידי הישמעאלים הר הבית ושאר שטחי יהודה בנימין והשומרון. ועוד טעם, משום שממילא יום ירושלים חל אחר ל"ג בעומר. ולמעשה, אכן ישנם הנוהגים להתחתן ביום זה[27].

אירוסין בספירת העומר

ט. ראשית יש להקדים, שיש הבדל גדול בין האירוסין שדיברו עליהם חכמינו ז"ל במשנה ובגמרא, לבין מה שנקרא בימינו "אירוסין". באמת המושג אירוסין האמיתי כולל את שתי הברכות הראשונות שמברכים היום תחת החופה, וכן את נתינת הטבעת לכלה, וכדומה. ובעבר היה מעמד האירוסין (=הקידושין) שלא במעמד הנישואין (-שבע הברכות שבחופה), אלא שמסיבות שונות מנהג כל ישראל כיום לעשות את האירוסין סמוך לנישואין[28], ולכן יש לדון לחוד לגבי מה שנקרא כיום אירוסין.

י. האירוסין כפי שהיו בעבר (מעמד שונה ממעמד הנישואין, הכולל את ברכות האירוסין, וכנ"ל בסעיף הקודם), היה מותר לעשותן בכל ימי ספירת העומר, מהטעם שמא יקדים אותו אדם אחר וישאנה[29]. ואף שטעם זה אינו שייך בזמננו, שהרי אין אלו האירוסין שהינם השלב הראשון בחתונה כפי שהיה בזמן חכמינו ז"ל, אלא אלה הם "שידוכים" (ואצל האשכנזים זה מעמד "כתיבת התנאים"), בכל אופן כתבו הפוסקים שמותר לעשות אירוסין גם בימינו (והיינו "שידוכים" או "כתיבת תנאים") בכל ימי ספירת העומר[30].

יא. וכיוון שכך, הרי שבעת השידוכים הללו בימי הספירה מותר לעשות סעודה, הן בפת והן במיני מזונות[31].

יב. ובאשר לריקודים באירוסין. למנהג האשכנזים אסור לעשות אז ריקודים ומחולות [תמונה 10] 7032, ואילו הספרדים מתירים לעשות באירוסין ריקודים ומחולות כשאינו מרבה בהם[33].

יג. באירוסין שנערכים בימי הספירה אין לנגן בכלי נגינה[34], אך מותר אז לשיר בפה[35].

פרק ד: ניגון בכלי זמר, שמיעתם ושירה בפה בספירת העומר

א. כתוב בספר השולחן ערוך[1] שבשל החורבן הנורא של בית המקדש, אין לנגן בכלי זמר, ואף אין לשמוע מנגינות (וזאת לגבי ימות השנה הרגילים), וכל זה לאבל על החורבן הגדול שהיה אז. אמנם בדורותינו יש הנוהגים להקל בכך מסיבות שונות (בפרט בשל המתח שאנשים נמצאים בו, והמנגינה מרגיעה אותם), אך בכל אופן כתבו הפוסקים, שלפחות בימי האבל

של ספירת העומר וימי בין המצרים יש להחמיר בכך, וכפי שבס"ד יבואר בהמשך פרקנו.

ב. ניגון בכלי נגינה: בימי ספירת העומר אין לנגן בכלי נגינה[2]. ולגבי מיקרים מיוחדים ראה בס"ד בהמשך (בסעיפים ה' ואילך).

ג. שמיעת מנגינות: למרות שבגמרא לא כתוב איסור לגבי שמיעת מנגינות דווקא בימי העומר, אלא שכפי שכתבנו לעיל האיסור הינו כללי לכל ימות השנה, בכל אופן כיוון שיש מקילים בכך בשאר ימות השנה (כנ"ל), לכן כתבו הפוסקים שלפחות יש לאסור זאת בימי העומר[3]. והוסיפו פוסקים אלה שהאיסור כולל גם שמיעת מנגינות ממכשיר אלקטרוני[4].

ד. יש אומרים שאיסור נגינה ושמיעת מנגינות נוהג בכל ימי ספירת העומר, עד שבועות, אף בימים שהאדם עצמו אינו נוהג איסור תספורת וכדומה לפי מנהג אבותיו. ויש מקלים בכך מל"ג בעומר[5]. ואף ילדים שהגיעו לגיל חינוך (כבן שש- שבע שנים), יש לחנכם שלא לשמוע כלי זמר[6].

מיקרים מיוחדים שבהם מקילים לגבי מנגינות

ה. יש מקילים לשמוע מנגינות שקטות של קודש המביאות לדבקות בה'. [7] ויש המקילים לשמוע מנגינות לשם הרגעה[8].

ו. לדעת כמה פוסקים מותר לנגן בימי ספירת העומר לצורך פרנסה[9], כשאין לו הנאה ולא שמחה בכך. וכן דעת כמה פוסקים להתיר לנגן בימי העומר לפעוטות בגני הילדים, ויש מי שאוסר[10].

ז. נחלקו הפוסקים אם מותר בימים אלה לנגן לצורך לימוד נגינה[11]. ומכל מקום מותר לנגן לפני אדם חולה הצריך שישמחוהו[12].

ח. לדעת כמה פוסקים מותר לנגן בשמחה של מצווה [תמונה 11]. ולכן לדעתם מותר לנגן בכלי זמר בברית מילה, בפדיון הבן, בסעודת סיום מסכת ובסעודת בר מצוה (שמלאו לו באותו יום שלוש עשרה שנה). וכתבו להתיר זאת אף הכנסת ספר תורה לבית הכנסת[13].

ט. אף שאחד מגדולי הפוסקים החמיר שלא לרקוד בימי חול המועד פסח[14], מכל מקום כמה מגדולי דורנו אמרו שהמנהג להקל בשמיעת מנגינות בימי חול המועד[15].

י. לגבי מוזיקה ווקאלית (הנשמעת ככלי שיר, אך למעשה היא נעשית בפה בלבד): יש מגדולי הפוסקים האוסרים לשומעה בימי העומר, וראה כאן במקורות[16].

שירה בפה (ללא מקרופון) בספירת העומר

יא. מותר לשיר בפה בימי ספירת העומר, וכן לשמוע שירה זו[17]. ויש שהחמירו ואסרו לשיר שירה המעוררת לריקוד[18].

יב. לדעת כמה פוסקים אין לשמוע בימי העומר שירה בפה, אם היא נשמעת דרך קלטת רדיו וכדומה[19], ויש מי שמיקל בכך[20].

פרק ה: תספורת, ריקודים ומחולות בימי העומר

תספורת וגילוח בימי העומר

בימי העומר נהגו לאסור להתגלח ולהסתפר[1], וכמבואר כאן בהמשך [תמונה 12].

ב. המנהג לאסור התספורת בימים אלה כולל גם את גילוח הזקן[2]. ויש מי שסובר שאף את שאר המקומות בגוף, אסור[3]. ומכל מקום מותר לגזור את השפם במקום שמפריע לאכילה[4].

זמן איסור התספורת והגילוח

ג. למנהג הספרדים אין להסתפר ולהתגלח עד יום ל"ד בעומר בבוקר[5]. ואילו למנהג האשכנזים תלוי הדבר במנהגיהם השונים: אותם הנמנעים מתספורת כבר מתחילת ספירת העומר, מותרים בתספורת כבר בל"ג בעומר עצמו, ואילך. ואילו לשאר המנהגים, לכל מנהג ומנהג מותרים בתספורת וגילוח בתום שלושים ושלושה ימי אבלות[6], אך מכל מקום לכל מנהגי האשכנזים מותר להסתפר ולהתגלח ביום ל"ג בעומר עצמו[7].

ד. יש הנוהגים על פי הקבלה, ונמנעים מתספורת וגילוח בכל ימי ספירת העומר, ומתירים זאת רק בערב שבועות (היינו ביום שלפני שבועות). וכשחל שבועות ביום ראשון, מקילים הם להסתפר ולהתגלח כבר ביום שישי[8].

ה. ישנם מיקרים שמקילים בימי העומר ומתירים להסתפר ביום שישי לכבוד שבת[9]. ואלו המיקרים המיוחדים שהתירו להסתפר בערב שבת - והיינו ביום שישי: כשראש חודש אייר חל בשבת: לאשכנזים מותר להתגלח אז לכבוד שבת[10]. ואילו הספרדים אינם מקילים בכך[11]. כשל"ג בעומר חל בערב שבת (-ביום שישי), אף הספרדים מתירים להסתפר ביום שישי[12]. ולאשכנזים ממילא מותר להסתפר בל"ג בעומר[13]. ואם יודע מראש שלא יוכל להסתפר ביום שישי, מותר במקרה זה להסתפר כבר בלילו של יום שישי[14]. כשל"ג בעומר חל ביום ראשון: לאשכנזים מותר להסתפר כבר ביום שישי[15]. והספרדים מחמירים בכך[16]. כשראש חודש אייר או סיוון חל ביום ראשון, יש מהאשכנזים שהתירו להסתפר אז ביום שישי לכבוד שבת. וראה עוד בעניינים אלה בחזו"ע[17].

ו. ובאשר לשאלה האם נוהג איסור התספורת גם לנשים: יש מהפוסקים שנטו להחמיר בכך, והקלו לאשה להסתפר רק במקום צורך כלשהו[18]. ויש מי שאף פסק לאסור להן לגמרי תספורת בימי הספירה[19]. ומכל מקום נראה בס"ד שדעת הרבה הפוסקים להקל בכך לגמרי לנשים. וכן ברור הדבר שמותרת היא בכל תספורת לצורך טבילתה[20].

ז. ישנם מיקרים מיוחדים שיש מהפוסקים שהקלו להסתפר בימי העומר: כשחלה ברית מילה בימי העומר, יש מתירים לשלושת בעלי הברית (היינו אבי הבן, הסנדק והמוהל) להסתפר ביום המילה[21]. ואם אינם יכולים להסתפר באותו היום, רשאים להקדים ולהסתפר יום קודם לכן[22]. ואם המילה חלה ביום ראשון, לדעת רוב הפוסקים מותר להם להסתפר כבר ביום שישי, ויש אוסרים זאת[23]. חתן: יש מתירים לו להסתפר ביום שישי שלפני חתונתו[24]. חתן בר מצווה: יש מי שמתיר לו להסתפר ביום שנכנס לעולן הנעים של המצוות[25]. אך יש לציין, שלפי דברי רבנו האריז"ל, אסור להסתפר גם במיקרים הללו[26]. וע"ע לגבי מיקרים מיוחדים בשו"ת אג"מ[27] ובשו"ת עולת שמואל[28].

גזיזת ציפורניים בימי ספירת העומר

ח. לדעת רוב ככל הפוסקים מותר לגזוז את הציפורניים בימי העומר, וכן המנהג פשוט[29].

ריקודים ומחולות בימי העומר

ט. ראשית נסביר את ההבדל במציאות בין ריקודים לבין מחולות. ריקוד פירושו שרוקדים רק אדם אחד או שנים, ומחולות פירושו ריקוד של שלושה אנשים או יותר, כך שנוצר מעגל רוקדים[30]. ומכל מקום להלכה אין הבדל בין ריקודים למחולות.

י. ריקודים שלא לצורך מצווה: נהגו לאסור לרקוד בימי העומר ריקוד שאינו לצורך מצווה. ולכן אסור לרקוד בסעודת שידוכים (סעודת "תנאים", מה שנקרא היום סעודת "אירוסין"[31]).

יא. יש מגדולי הפוסקים שאסר לרקוד ריקודים שאינם לצורך מצווה, וזאת אף בימי חול המועד פסח[32]. ומכל מקום יש מגדולי דורנו שאמרו שהמנהג להקל בימי חול המועד[33].

יב. ריקודים לצורך מצווה: מותר בימי העומר לרקוד לצורך מצווה[34]. ולכן מותר לרקוד בימי העומר למשל בעת הכנסת ספר תורה[35].

פרק ו: ברכת "שהחיינו", קניית דבר חדש ושימוש בו, בימי ספירת העומר

ברכת "שהחיינו" בימי העומר

ראשית יש להקדים, שכמה פוסקים הדגישו שיש הבדל בין האבלות של שלושת השבועות, לזו של ספירת העומר. שהאבלות של שלושת השבועות חמורה יותר מהאבלות של ימי ספירת העומר[1].

א. לדעת רוב הפוסקים מותר לברך את ברכת "שהחיינו" בימי העומר[2]. ויש שהחמירו וסברו שרק על פירות חדשים [תמונה 13] ניתן לברך "שהחיינו", אך לא על בגד חדש, שלגביו יש להמנע מלבישתו, או שילבשוהו בשבתות ואז יברכו עליו "שהחיינו"[3]. ולמרות שיש שהחמירו בכך[4], מכל מקום נראה שדעת רוב הפוסקים להקל בכך מעיקר הדין[5]. וראה עוד בסעיפים הבאים.

תפירת בגד חדש, קנייתו ולבישתו

בימי העומר

ג. יש שכתבו לאסור תפירת בגד חדש [תמונה 14] בימי העומר[7]. וטעמם הן מצד ברכת "שהחיינו" והן מצד שמחה. אך לדעת רוב הפוסקים מותר לתפור בגד חדש בימי העומר[8].

ד. ובאשר לקניית בגדים חדשים, כתבו כמה פוסקים שמותר הדבר כשיש צורך מיוחד בכך, וכגון לצורך חתן וכלה שנישאים מיד לאחר ל"ג בעומר, וכן לשאר בעלי השמחה, כגון הורי החתן והכלה, בעל ברית המילה, וחתן בר המצווה[9]. ויש מי שמתיר לקנותם אף ללא צורך מיוחד[10].

ה. מעיקר הדין מותר ללבוש בגד חדש בימי ספירת העומר[11], ויש שכתבו שרצוי להחמיר ולהמנע מכך, ולכן ללובשו לראשונה בשבת[12].

קניית דירה, כניסה אליה, וצביעתה בימי העומר

ו. מותר לקנות דירה בארץ ישראל ימי העומר[13].

ז. ובאשר להעברת דירה בימי העומר [תמונה 15], למרות שיש הסוברים שלכתחילה רצוי להמנע מכך בימי העומר[14], מכל מקום כבר רבו הפוסקים המתירים זאת[15].

ח. יש מי שמתיר לקנות כל דבר, ואפילו דבר גדול (כמכונית, דירה וכדומה) בימי העומר, וטעמו, משום שמה שנוהגים לאסור בימי העומר זה רק נישואין ותספורת[16].

ט. מותר לצבוע את הדירה ולסיידה בימי העומר[17].

פרק ז: עוד מדיני האבלות בימי העומר

דין הילדים באבלות של ספירת העומר

א. נחלקו הפוסקים אם מותר לספר את הילדים בימי ספירת העומר. יש מי שמתיר לספר אותם[1], ויש מי שאוסר לספר אותם, ומתיר רק לספר את הילדים בתספורת הראשונה משהגיעו לגיל שלוש[2].

מנהג איסור המלאכה מהשקיעה

ב. כתבו הקדמונים שהמנהג הוא שלא לעשות מלאכה בימי העומר, מפסח עד שבועות, מזמן שקיעת החמה עד שחרית[3]. ושני טעמים נאמרו בכך: 1) בשל מיתת תלמידי רבי עקיבא, שקברום לאחר השקיעה, והיו אז העם בטלים ממלאכה כדי להתעסק בקבורתם. 2) כיוון שכתוב בתורה לגבי ספירת העומר "שבע שבתות תמימֹת" ולמדו מכך שהדבר רומז על שביתה ממלאכה בעת הספירה בלילה[4].

ג. נחלקו הפוסקים לגבי מי אמור מנהג זה. יש אומרים שהדבר אמור רק לנשים, שדווקא הן צריכות להמנע מעשיית מלאכה בזמן זה[5]. יש אומרים שאף האנשים בכלל מנהג זה[6]. ומאידך, יש אומרים שאף לא כל הנשים נוהגות אז להמנע ממלאכה, אלא רק חלקן[7]. ולמעשה נראה שכיום מעטות הנשים שנוהגות להמנע ממלאכה מהשקיעה ואילך, והגברים אינם נוהגים כלל להמנע מכך[8].

ד. עוד בענין זה ראה כאן במקורות[9].

הליכה לים ולבריכה

ה. מותר ללכת להתרחץ בימי העומר[10] בים ובבריכה (כמובן במקום שיש הפרדה כראוי בין גברים לנשים. שאם לא כן, הרי זו עבירה מאוד חמורה בכל ימות השנה). וכן מותר לצאת לדרך ארוכה[11]. ומכל מקום יש להזהר אז מסכנה[12].

פרק ח: ל"ג בעומר

א. יום ל"ג בעומר הינו יום מיוחד במינו בימי ספירת העומר, כמרגלית זוהרת ושמחה בימי אבל לאומי זה.

ב. הן בתלמוד הירושלמי והן בתלמוד הבבלי לא נזכר יום ל"ג בעומר. לראשונה מצינו שנזכר יום זה בראשונים. הגמרא ביבמות (דס"ב,ב) מספרת כך: שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא, וכולם מתו בפרק זמן אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם. ומוסיפה הגמרא שכולם מתו מפסח עד עצרת (-שבועות), ויש גורסים בגמרא שמתו עד ל"ג בעומר[1]. ואכן פסק מרן בשלחן ערוך (תצג,א-ב) שמנהגי האבלות בימי ספירת העומר נוהגים רק עד ל"ג בעומר, והרמ"א (שם בסעיף ב) הוסיף שאף נוהגים ביום זה קצת שמחה.

ג. אלא שעל מנהג השמחה ביום זה כבר נשאלו שאלות כבדות משקל, מדוע שמחים ביום זה. אם בגלל שתלמידים רבי עקיבא פסקו למות ביום זה - מה בכך, הרי למעשה כולם מתו בתקופה זו, ולא נשאר בהם עד אחד, ואם כן מדוע שמחים על כך[2]. ועוד שאלו, אם האמת הינה כסוברים שרשב"י נפטר ביום זה ועלה לשמי רום, מדוע יש לשמוח על כך, הרי אדרבא, מצינו שהיו מתענים ביום פטירת הצדיקים[3]. ד. ואכן כמה וכמה תשובות ניתנו לקושיות אלה: 1) יש אומרים שביום ל"ג בעומר החל רבי עקיבא ללמד ולשנות לחמשת תלמידיו כרשב"י, רבי מאיר ורבי יוסי. ולאחר שכמעט פסקה התורה מישראל בשל מותם של עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא, מכל מקום חזרה עטרת התורה ליושנה[4]. וכעין זאת יש אומרים שהשמחה בל"ג בעומר הינה על אותם חמשת התלמידים שהעמיד רבי עקיבא, שנשארו חיים וקיימים לפליטה גדולה והפיצו את אור התורה לכל ישראל. והיינו על תקומת התורה[5]. 2) יש אומרים שביום ל"ג בעומר נסמכו סמיכת חכמים רשב"י ושאר ארבעת התלמידים של רבי עקיבא, ושנתגלו סתרי תורה על ידי רשב"י[6]. 3) יש אומרים שרשב"י נפטר ביום ל"ג בעומר, ואנו שמחים שנפטר מן העולם כדרך כל הארץ, בזכות הנסים שנעשו לו במערה, ולא נהרג על ידי החרב הרעה של מלכות רומי הרשעה[7]. 4) יש אומרים שביום ל"ג בעומר פסקו לגמרי מלמות תלמידי רבי עקיבא[8].

ה. ביום ל"ג בעומר אין אומרים תחנון וידוי ונפילת אפיים[9]. וכן אין אומרים זאת במנחה של יום ל"ב בעומר[10].

ו. יש נוהגים לקחת למירון את ילדיהם הקטנים שהגיעו לגיל שלוש שנים, וזאת בל"ג בעומר, כדי שיסתפרו את תספורתם הראשונה בשמחה [תמונה 16], סמוך לקברי התנאים, רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר. ויש למנהג זה מקור בדברי המקובלים. ויש להזהר שם בגדרי הצניעות[11]. ובשנים האחרונות נטלו על עצמם יראי ה' וחושבי שמו לסדר את גדרי הצניעות במקום, ואת ההפרדה בין גברים לנשים, ותבוא עליהם ברכת הטוב.

ז. יש נוהגים לערוך לימוד בליל ל"ג בעומר, ולומדים את שבחי רבי שמעון בר יוחאי הנמצאים בזוהר הקדוש ובש"ס[12], ומנהג יפה הוא.

ח. בענין תעניות בל"ג בעומר[13] ואבלות[14] ביום זה ראה כאן במקורות.