מקראי קודש

אודות בית

פרק א: הלכות ומנהגי חודש אלול

א. בראש חודש אלול עלה משה רבינו להר סיני לקבל את הלוחות השניים, ושהה שם ארבעים יום. בסופם, ביום הכיפורים, התרצה הקדוש ברוך הוא לישראל, סלח להם על חטא העגל, וירד משה מן ההר עם הלוחות השניים. וכיון שהתשובה בימים אלה מקובלת ורצויה יותר מבשאר ימות השנה, נהגו ישראל להרבות בהם בתשובה, בתפילות ובתחנונים.


ב. מיום א' באלול עד יום כ"ח באלול נוהגים האשכנזים לתקוע בשופר אחר תפילת שחרית כדי לעורר את העם לתשובה (ומעוד טעמים), ובמשך כל חודש אלול (ויותר מכך), מוסיפים הם לומר בסיום התפילה את המזמור "לדוד, ה' אורי וישעי" (תהילים פרק כ"ז). יש מהם הנוהגים לאומרו בסוף תפילות שחרית ומנחה, ויש מהם הנוהגים כן לאחר תפילות שחרית וערבית. ואילו הספרדים תוקעים בסליחות בעת אמירת י"ג מידות, ויש מהם התוקעים רק בעת אמירת קדיש "תתקבל" שבסוף הסליחות (ומכל מקום יש להזהר שבשל התקיעות לא יעירו את השכנים הגרים בסמוך לבית הכנסת, ובפרט את התינוקות).


מדיני הסליחות:


ג. מיום ב' באלול ועד יום הכיפורים נהגו הספרדים להשכים ולומר סליחות ותחנונים, ואילו האשכנזים מתחילים לומר סליחות רק מיום ראשון שלפני ראש השנה. ואם חל ראש השנה ביום שני או שלישי בשבוע, מתחילים הם לומר סליחות מיום ראשון בשבוע שלפניו.


ד. חובה לומר את הסליחות במתינות ובנחת. וכבר כתבו הפוסקים, שעדיף לומר מעט סליחות ותחינות בכוונה, מאשר לומר הרבה מהן אך שלא בכוונה. ומכל מקום הטוב ביותר לומר את כל הסליחות בכוונה ובמתינות.


זמן אמירת הסליחות:


ה. הזמן הטוב ביותר לומר סליחות הינו מחצות הלילה עד עלות השחר. ואם אינם יכולים לומר אז, יאמרו בבוקר לפני תפילת שחרית, או סמוך ולפני תפילת מנחה, אך מכל מקום לא יאמרו סליחות בחצי הלילה הראשון (זמן חצות הלילה בחודש אלול הינו בערך בשעה אחת עשרה וחצי עד אחת עשרה וארבעים דקות, לפי שעון חורף).


ו. מי שזמנו דחוק, ואינו יכול להספיק ולומר בלילה גם סליחות וגם תיקון חצות, עדיף שיאמר תיקון חצות מאשר שיאמר סליחות. ויש מהאשכנזים הסוברים שבמקרה זה יאמר סליחות.


ז. המשכים לסליחות יתאמץ שלא להרדם בתפילת שחרית, ובמיוחד בעת קריאת שמע וברכותיה ובתפילת שמונה עשרה, ובפרט משום שהינו לובש תפילין. ואם נרדם יצא שכרו בהפסדו. ועדיף להתפלל את תפילת שחרית כראוי ובשלמותה (עם הקרבנות) בלא לומר סליחות, מאשר להשכים ולומר סליחות ולבסוף להרדם בעת התפילה. וכלל זה נקוט בידינו: יש לשמור את העיקר ולהוסיף חסידות, ולא לזלזל בעיקר ולקיים את התוספת.


ח. אין אומרים סליחות בימי שבת.


פרטי דיני הסליחות:


ט. מי שהיה ער עד חצות הלילה, אמר סליחות והלך לישון שינת קבע לפני עלות השחר. למנהג האשכנזים יטול ידיו בקומו משנתו ויברך "על נטילת ידיים" (ואם כשהתעורר צריך הוא להתפנות בשירותים, יטול ידיו בלא ברכה, יתפנה, ושוב יטול ידיו ויברך "על נטילת ידים" ו"אשר יצר"). ואם קם זמן רב לפני התפילה, יברך על הנטילה לאחר שהתפנה בשירותים סמוך לתפילת שחרית. ויש אומרים שגם במקרה זה יברך על הנטילה כשנוטל בקומו משנתו. ובכל מקרה שהתעורר לפני עלות השחר, חייב הוא ליטול ידיו בעלות השחר (בלי ברכה), נוסף למה שנטל כבר בקומו. ואף שמעיקר הדין רשאי הוא לברך חלק מברכות השחר כבר מחצות הלילה (כמבואר כאן במקורות), מכל מקום נוהגים הם במקרה זה לברך את כל שאר ברכות השחר, כולל ברכות התורה (מלבד ברכת נטילת הידים, וכנ"ל) בקומם בבוקר משנתם. ויקפידו לברך את ברכת "אשר נתן לשכוי" רק לאחר עלות השחר (אלא אם כן שמע קול תרנגול, שאז רשאי לברכה כבר לאחר חצות).


ובאשר למנהג הספרדים. גם למנהגם צריך הוא ליטול את ידיו מיד בקומו בבוקר. ואם קם לפני עלות השחר, יטול פעם נוספת בעלות השחר. ובענין הברכה על הנטילה יש לנהוג כך: אם אחר חצות בירך את ברכות השחר (חוץ מברכת נטילת ידים, ברכת התורה ו"אשר יצר", כדלקמן), ורק לאחר מכן הלך לישון, לא יברך כלל את ברכת נטילת הידים (ועדיף שישמענה מאחר). אך אם לא אמר את ברכות השחר לפני לכתו לישון, יברך בקומו על נטילת הידים. ואם במקרה זה (שלא בירך את ברכות השחר לפני לכתו לישון) קם לפני עלות השחר, ורוצה לברך על נטילת ידים דוקא כשנוטל בשנית לאחר עלות השחר, יש לו על מה לסמוך. מעיקר הדין כבר לאחר חצות רשאי לברך את שאר ברכות השחר, כולל ברכת "אלקי, נשמה", "הנותן לשכוי בינה" ו"המעביר חבלי שינה" מלבד ברכת "אשר יצר" שיברכנה רק אם התפנה, וכן את ברכות התורה יברך בקומו משנתו. ונהגו אף הם במקרה זה לברך את כל ברכות השחר לאחר קומם משנתם (וגם אז אם קם לפני עלות השחר יברך על הנטילה כשקם, ואם רוצה לברכה דוקא כשנוטל בשנית לאחר עלות השחר, יש לו על מה לסמוך).


י. מי שקם משנתו לאחר חצות הלילה ולפני עלות השחר לאמירת הסליחות, ונשאר ער לתפילת שחרית. למנהג האשכנזים יטול ידיו מיד כשהתעורר (בלי ברכה), ויברך אז את ברכות התורה. ומשעלה השחר חייב ליטול ידיו בשנית, אך יברך על נטילת הידים לאחר שהתפנה בשירותים סמוך לתפילת שחרית, בין אם ישן לאחר עלות השחר ולפני התפילה, ובין אם לא ישן אז. ויש מהם האומרים שיברך על נטילת ידיו כשנוטל בפעם הראשונה שקם (ואם היה צריך אז להתפנות בשירותים, יטול ידיו, יתפנה, ושוב יטול ידיו, ולדעה זו יברך על הנטילה ו"אשר יצר"). מעיקר הדין רשאי כבר לאחר חצות הלילה לברך את ברכות השחר, כולל את ברכת "אשר יצר" (שרשאי למנהגם לברכה כשקם משנתו אף אם לא התפנה בשירותים), וישתדל לסמוך אליה את ברכת "אלקי, נשמה", וכן יברך את שאר ברכות השחר עם ברכת "המעביר שינה". אך את ברכת "אשר נתן לשכוי" יברך לכתחילה רק לאחר עלות השחר (וראה כאן במקורות).


ולמנהג הספרדים יטול ידיו לכשיתעורר ויברך "על נטילת ידים", ולאחר עלות השחר יטול שוב בלי ברכה. והמברך דוקא על הנטילה שבעלות השחר יש לו על מה לסמוך (אך בכל מקרה לא יברך זאת פעמיים). וכבר לאחר חצות רשאי הוא לומר את ברכות השחר (כולל את ברכת "אלקי, נשמה", "הנותן לשכוי בינה" ו"המעביר חבלי שינה"), מלבד ברכת "אשר יצר" שיאמרנה רק אם הלך להתפנות. וישתדל להתפנות בשירותים מיד בקומו על מנת שיוכל לסמוך את ברכת "אלקי, נשמה" לברכת "אשר יצר", ולהמשיך את שאר הברכות כסדר הכתוב בסידורים. וכן בקומו יאמר את ברכת התורה. ובענין מי שישן בתחילת הלילה וקם לפני חצות הלילה, אמר סליחות ונשאר ער עד עלות השחר או חזר לישון לפני עלות השחר, וכן מי שקם לאחר חצות, אמר סליחות וחזר לישון לפני עלות השחר. וכן מי שהיה ער כל הלילה ואמר אז סליחות, והלך לישון לאחר עלות השחר או לאחר תפילת שחרית, או שלא הלך לישון, ראה כאן במקורות.


יא. כתבו פוסקים רבים, שבעת אמירת שלוש עשרה מידות (היינו הפסוק "ה', ה' א־ל רחום וחנון" וגו') שבסליחות, יש להפסיק מעט בין אמירת שם ה' הראשון לבין שם ה' שלאחריו. ויש לכוון במיוחד בעת אמירת שלוש עשרה המידות.


יב. אם בתחילת הסליחות לא היה מנין, רשאים להתחיל לאומרן בלא הקדיש שבתחילתן, ולכשיהיה מנין יאמרו שלושה פסוקים (כרצונם) ואת הקדיש שבתחילת הסליחות, וימשיכו ממקום שהפסיקו. ויש אומרים שלכשיהיה מנין רשאים לומר את הקדיש שדילגו מבלי לומר פסוקים לפניו.


יג. האומרים סליחות שלא במנין, אינם רשאים לומר שלוש עשרה מידות, אלא יקראו אותן בטעמי המקרא כדרך קריאה, ולא כדרך תפילה ותחנונים. ויש מהספרדים האוסרים לאומרן בסליחות אף באופן זה (ומתירים הם לומר בטעמים רק את שלוש עשרה המידות הראשונות בשחרית ובמנחה). ויש אומרים שאם החלו לומר בבית הכנסת את הסליחות כשאין עדיין מנין, ועתיד להיות מנין, ידלגו על קטעי "א־ל מלך יושב" (או "א־ל ארך אפיים") ושלוש עשרה המידות (כולל קטעי "רחמנא", "אנשי אמונה" ו"תמהנו מרעות" לספרדים), ולכשיהיה מנין יחזרו וישלימו אותם.


יד. כאשר אין מנין, אין לקרוא גם את הסליחות הכתובות בלשון ארמית. ולכן אם בתחילת הסליחות לא היה מנין, ידלגו על הסליחות הנאמרות בארמית, ולכשיהיה מנין יחזרו וישלימו אותן. ויש מהספרדים המתירים לומר את הסליחות הללו אף כשאין מנין.


טו. נוהגים לומר קדיש "תתקבל" לאחר הסליחות, גם אם מתפללים שחרית או מנחה מיד לאחריהן. ואם בעת אמירת הסליחות היה לפחות מנין מתפללים, אך כמה מהם יצאו כך שלא נשאר מנין לאמירת הקדיש, למנהג האשכנזים יאמרו קדיש "תתקבל" אם נשארו לפחות ששה מתפללים בני מצוות. והספרדים יאמרו קדיש רק אם בעת אמירתו יש מנין.


טז. יש להזהר ולדקדק במה שאומרים בסליחות, שלא יהיו כדוברי שקרים. ולכן למנהג הספרדים אין לומר "חצות לילה לך קמו" אם באמת לא קמו בחצות לסליחות (אלא אם היו ערים עד הסליחות יאמרו "לך באו". ואם קמו לאחר חצות יאמרו "אחר חצות לך קמו", וכדו'). וכן למנהג האשכנזים לא יאמרו "בזעקם בעוד ליל", אם אומרים את הסליחות לאחר עלות השחר. וכן ינהגו בשאר דבריהם בסליחות. ועוד בענין נוסחאות הסליחות ראה כאן במקורות.


יז. מי שזמנו קצר, או שאיחר לאמירת הסליחות כך שצריך הוא לדלג על חלק מהן, העדיף ביותר שיאמר את הוידוי ואת קטעי "א־ל מלך יושב" וכו' עם שלוש עשרה המידות (וראה בסעיף י"ג), ועם הפיסקאות שבין קטעי "א־ל מלך יושב" ואם יש לו יותר זמן יאמר גם נפילת אפיים. ואם יש זמן נוסף יאמר גם את הבקשות ואח"כ את שאר הסליחות.


יח. נחלקו הפוסקים כיצד ינהג אדם בתפילותיו כשמתפלל במקום שמתפללים שלא כנוסח אבותיו. יש אומרים שלא ישנה ממנהג המקום, אלא יתפלל כמותם אפילו בפיוטים ובניגונים. ויש אומרים שאין דברים אלה אמורים אלא לשליח הציבור, אך מי שאינו שליח ציבור ינהג כמנהג אבותיו בצנעה, ואילו בדברים הגלויים והניכרים ינהג כמנהג המקום. ואחרים אומרים שמי שאינו שליח ציבור ינהג כמנהג אבותיו אף בדברים הניכרים לכל, וכן דעת הרבה פוסקים ספרדים. ויש מהם הסוברים כדעה השניה. ומנהג האשכנזים שנוי במחלוקת שלוש הדעות. וראה עוד לקמן (בפרק ג' סעיף כ"ה), ומה שכתבנו בס"ד בהלכות ארבעת המינים (פרק י"ב סעיף י"ח).


יט. על המשכימים לסליחות לדעת, שמזמן עלות השחר (ויש מהאשכנזים האומרים חצי שעה קודם לכן, וראה במקורות), אסור לאכול או לשתות דבר עד לאחר תפילת העמידה (ורצוי להמנע מכך עד סוף התפילה). וישנם כמה אופנים בהם ניתן להקל בכך: מותר לשתות מים, תרופות, וכן תה או קפה ללא תוספת סוכר או חלב. ואם אינו יכול לכוון בתפילתו בשתיה כזו או שאינו יכול לשתות את התה או הקפה ללא סוכר, רשאי להוסיף למשקה סוכר בכמות שלא תורגש מרירות הקפה או התה, אך לא ימתקו לתענוג. ומכל מקום יש להמנע מהוספת חלב, ורק מי שאינו יכול לכוון בתפילתו ללא שתיית קפה, וקשה לו מאוד לשתות את הקפה ללא חלב, רשאי להוסיף חלב לקפה. כמו כן מי שאינו יכול לכוון בתפילתו בגלל שהינו צמא מאוד או רעב מאוד, וכן חולה, רשאי לשתות או לאכול כפי צורכו. ולדעת רוב הפוסקים יש להקל בכך אף למי שלבו חלש ואינו יכול להמנע מאכילה או משתיה עד תום תפילת העמידה. וכן יש המקילים לאכול ולשתות (לפחות עד עלות השחר) למי שלומד תורה לפני התפילה, אם הדבר מאפשר לו ללמוד. ומכל מקום כתבו פוסקים רבים, שחולה שקשה לו ללכת לבית הכנסת ולהתפלל מבלי לאכול קודם לכן, עדיף שלא יאכל לפני התפילה, אלא יתפלל בביתו ביחיד, יאכל, ולאחר מכן ילך לבית הכנסת לשמוע קדיש, "ברכו" ושאר הדברים שבקדושה. וראה עוד בסעיף הבא.


כ. לדעת המקובלים איסור אכילה ושתיה הינו כבר מלפני עלות השחר, מעת שהתעורר האדם משינת הלילה שלו, ואפילו מתחילת הלילה. וכתבו הפוסקים שנכון לכתחילה לנהוג כדעת המקובלים ולהחמיר בכך כבר מתחילת הלילה (ויש אומרים רק מחצות), אם אינו מוכרח לאכול או לשתות. ויש מהספרדים שפוסקים כמקובלים מעיקר הדין ומקילים בכך רק לחולה. ובכל מקרה שאדם אוכל או שותה (בהיתר כמובן) לפני התפילה ולאחר עלות השחר, ראוי שיאמר לפני אכילתו או שתייתו את ברכות השחר עם ברכות התורה, ולפחות פרשה ראשונה של קריאת שמע (ויש מי שמוסיף את "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד"). ויש לדעת שדינים אלה אמורים הן לימי החול והן לשבת (דין נשים, חיילים וילדים ראה כאן במקורות).


כא. יש מהספרדים האומרים שתלמידי חכמים ובחורי ישיבות הרגילים לעסוק בתורה עד שעה מאוחרת בלילה, שאם ישכימו לאמירת הסליחות יתבטלו מלימודם במשך היום, ישתדלו לומר סליחות בציבור לאחר חצות הלילה. ואם לאו, יאמרו סליחות לפחות בימי שני וחמישי בחודש אלול. ומכל מקום לא יפרשו מהציבור אלא יאמרו סליחות בעשרת ימי תשובה. וכן הדין למלמדי תורה לילדים, ולאנשים העובדים בשכירות (כפועלים ופקידים), שההשכמה לסליחות תגרום להם שלא יעשו את מלאכתם כראוי. ויש מהספרדים האומרים שאם אמירת הסליחות לאחר חצות או בהשכמה הינה בזמן השינה, והיא תגרום לבחורי הישיבות ביטול תורה רב (לפחות כשעה עד שעה וחצי) בשל עייפותם, אינם צריכים לומר סליחות לאחר חצות או להשכים לשם כך, ואף אינם צריכים להשלים זאת ביחידות. אך אם בשל אמירת הסליחות יגרם להם רק מעט ביטול תורה, אכן צריכים הם לאומרם. ולדעה זו יש להקל בדברים אלה אף למלמדים תורה (ושאר מקצועות קודש) לילדים, אך לא לשכירים בשאר המקצועות ולשאר האנשים. ויש מהאשכנזים הסוברים שאף תלמידי חכמים צריכים להשכים לסליחות, ואם הדבר מפריע להם למחרת צריכים הם ללכת לישון יותר מוקדם.


דין שליח הציבור בסליחות ובימים נוראים:


כב. כיון שתפילות הימים הנוראים הינן חשובות ומכריעות לגבי משך כל השנה (שבימים אלה נגזרים חייו של האדם, בריאותו, פרנסתו וכדומה), ושליח הציבור הינו למעשה המייצג את הציבור בפני הבורא יתברך, לכן יש לדקדק ששליח הציבור בפרט בסליחות ובימים הנוראים יהיה אדם היותר הגון והיותר גדול ביראת שמים, בתורה ובמעשים טובים, כפי שניתן למצוא. וכן שיהיה נשוי ומעל גיל שלושים שנה. ומכל מקום אם ישנו אדם בן תורה וירא חטא, אף שטרם מלאו לו שלושים שנה ואינו נשוי, וישנו אדם אחר שמלאו לו שלושים שנה והינו נשוי, אך אינו בן תורה, בן התורה עדיף.


כג. אף שמעיקר הדין כל ישראל כשרים להיות שליחי ציבור, מכל מקום יש להקפיד ששליח הציבור יהיה אדם המקובל על הציבור, ושאינו בעל עבירות. וישנם כמה סוגי אנשים שאינם ראוים לשמש כשליחי ציבור לפחות בימים הנוראים, כגון העובר על איסורים מהתורה שידועה חומרתם, ועוד דברים, כמבואר כאן במקורות ולקמן בנספחים בנספח ח'.


כד. אם אדם המיועד להיות שליח ציבור רואה שישנו אדם אחר הרוצה להיות שליח ציבור באותו מקום, ובשל כך עלולה להיות מחלוקת, ימשוך את ידיו מכך ויוותר לאחר, אף על פי שהאדם השני אינו הגון. וכתבו הפוסקים, שגדול עונשם של מי שאינו הגון ועומד להיות שליח ציבור, וכן של המסייעים בידו. ומאידך גדול מאוד שכרו של המוותר לחבירו ומונע מחלוקת. וכתבו הפוסקים, שראוי שגבאי בתי הכנסת ימנו שליחי ציבור לימים נוראים רק על פי הכרעה של רב פוסק הבקי בדיני כשרות שליח ציבור.


כה. נהגו האשכנזים שבעת הסליחות מתעטף שליח הציבור בטלית. ולמנהג הספרדים מתעטף שליח הציבור בטלית בעת הסליחות רק אם אינו לבוש בגדים מכובדים. ולמנהג כולם אם שליח הציבור מתעטף בטלית לסליחות בבוקר לפני זמן ציצית, יקח טלית שאינה שלו ולא של הציבור אלא של אדם אחר, ויכוון שנוטלה שלא על מנת לקנותה אלא רק משום כבוד הציבור, ולא יברך על עיטופה (ואם רק לשליח הציבור יש טלית, ראה דינו במקורות). ואם מתחילים את הסליחות לאחר זמן ציצית, יקח את הטלית שלו עצמו ויברך עליה.


כו. ראוי ששליח הציבור והתוקע ילמדו את כוונות התפילות והתקיעות על פי הקבלה. ומכל מקום העיקר הוא לכוון את הכוונות לפי הפשט.


כז. דין אבל תוך שבעה, תוך שלושים או תוך שנה, אם רשאי הוא לעלות כשליח ציבור לסליחות או בראש השנה (וביום הכיפורים), ראה כאן במקורות.


כח. יש מהאשכנזים שנוהגים שמי שמשמש כשליח ציבור בסליחות יהיה גם שליח ציבור בתפילות כל אותו היום. והספרדים וחלק מהאשכנזים אינם נוהגים כן.


כט. דין איסור יציאת האבל (בתוך ה"שבעה") מביתו לבית הכנסת לאמירת הסליחות כדין יציאתו לצורך התפילה בשאר ימות השנה. ולמעשה, למנהג הספרדים וחלק מהאשכנזים רשאי האבל ללכת לבית הכנסת לאמירת הסליחות כשאין לו מנין בביתו. ואף לדעת המחמירים מהאשכנזים רשאי הוא ללכת בכל אופן לסליחות בערב ראש השנה. ולמנהג כולם אם הסליחות סמוכות לתפילת שחרית, רשאי הוא להשאר בבית הכנסת אף לתפילת שחרית.


ל. דין השומע את הסליחות מרמקול או מהרדיו, ועוד מדיני הסליחות, ראה כאן במקורות.


הלכות כלליות לחודש אלול:


לא. כאשר יום ראשון של ראש חודש אלול חל בשבת, מפטירים הספרדים את הפטרת "עניה סוערה", ומוסיפים הם לקרוא גם את הפסוק הראשון והפסוק האחרון של הפטרת "השמים כסאי", וכן את הפסוק הראשון והפסוק האחרון של הפטרת "ויאמר לו יהונתן מחר חודש". ואילו האשכנזים נוהגים אז להפטיר רק את הפטרת "השמים כסאי", ובפרשת "כי תצא" מפטירים הם את הפטרת "רני עקרה", ומוסיפים גם את הפטרת "עניה סוערה".


לב. כאשר יום ראשון של ראש חודש אלול חל ביום ראשון בשבוע, מפטירים בשבת שלפניו את הפטרת "עניה סוערה". והספרדים מוסיפים לקרוא גם את הפסוק הראשון והפסוק האחרון של הפטרת "מחר חודש".


לג. חסידים ואנשי מעשה נוהגים לבדוק את התפילין והמזוזות שלהם כל שנה בחודש אלול, אף שמעיקר הדין אין חיוב לבודקן דוקא כל שנה.


לד. נוהגים שהכותב מכתב לחבירו בחודש אלול, מוסיף לברכו שיכתב ויחתם לשנה טובה.


לה. במיוחד בימים אלה ראוי ללמוד בספרי מוסר כספר הישר, אגרת התשובה של רבינו יונה, מסילת ישרים, אורות התשובה וכדומה.


לו. נהגו ישראל במיוחד בימים אלה להרבות בצדקה ובמעשים טובים, ולעסוק במצוות יותר מאשר בשאר ימות השנה. ויש חסידים ואנשי מעשה המתענים בימים אלה. אך מי שעוסק בתורה כל היום לא יתענה, כיון שהתענית מקשה על לימוד התורה, אלא ישתדל להתחזק ולהוסיף בלימוד התורה, שהמאור שבה מחזירו למוטב.


לז. יש לזכור שעיקר העיקרים אינו דוקא אמירת הסליחות בלבד או שיתענה תעניות, אלא שיחפש ויפשפש כל אדם במעשיו בימים אלה (במיוחד בתקופות קשות לעם ישראל, כבתקופתנו), ואם מצא דבר שאינו הגון יתחרט וישוב ממנו. ולשם כך ישב כל אדם בימים אלה (כגון בטרם עלותו על יצועו בלילה), יתבונן במעשיו ויחשוב כיצד לתקנם, ובפרט את העבירות אשר הוא דש בעקביו ורגיל לעשותן, בין במצוות עשה (כגון חינוך ילדיו) ובין במצוות לא תעשה (כגון שמירת הלשון והשבת), בין במצוות שבין אדם למקום ובין במצוות שבין אדם לחברו (ראה כאן במקורות). ודברים אלה אמורים גם לראשי הציבור ומנהיגיו, שבאפשרותם לתקן את מעשי הציבור שעליו הם אחראיים, ולא עשו כן כראוי. וכתבו הפוסקים שצריך יותר לשוב בתשובה על ספק עבירה מאשר על עבירה ודאית. וכבר אמרו חז"ל, שאם אדם פותח פתח בתשובה, ואפילו פתח קטן כחוד המחט, הקדוש ברוך הוא פותח לו פתח גדול כפתחו של אולם. ועוד אמרו חז"ל, שאם אדם מקדש את עצמו מעט, מן השמים מקדשים אותו הרבה. וכשמקדש האדם את עצמו בעולם הזה, מן השמים מקדשים אותו לעולם הבא. ובזמן שישראל שבים בתשובה ועושים רצונו של ה' נקראים אהובים, שום אומה לא שולטת בהם, ומיד הם נגאלים.


לח. עוד מדיני ומנהגי חודש אלול עיין כאן במקורות.


הערות

[1]א. כתב הר"ן (במסכת רה"ש דט"ז) שמשה רבינו עלה בר"ח אלול אל הר סיני, ואז התחיל הקב"ה להתרצות למשה ולישראל, וביו"כ התרצה להם לגמרי, ואמר לו "סלחתי כדברך". וכ"כ עוד פוס', שימים אלה מסוגלים יותר לתשובה ולכפרת עוונות, ועל האדם להתעורר בהם יותר משאר ימות השנה ולפשפש במעשיו, ומשו"ה נוהגים האשכנזים לתקוע בהם בשופר, והספרדים נוהגים לומר סליחות ותחנונים מר"ח, שאז עלה מרע"ה להר סיני לקבל הלוחות האחרונים והעבירו שופר במחנה, ומשה עלה להר כדי שלא יטעו עוד אחר ע"ז והוי עת רצון. ראה טור (רס"י תקפ"א) והנו"כ שם, מ"ב (רס"י תקפ"א) וכה"ח (סקי"ד), ולקמן בסעיף ל"א.


ויש כמה שיטות בהא. י"א שעלה בכ"ט אב, י"א בל' אב, וי"א בא' באלול [ראה פדר"א (פמ"ו), תנדא"ז (פ"ד), מדרש רבי תנחומא (פר' "כי תשא" פל"א), רש"י דברים (פרק ט' פס' י"ח), תוס' ב"ק (דפ"ב,א' ד"ה "כדי"), מ"א (רס"י תקפ"א) וכה"ח (סי' תקפ"א ס"ק י"ג וי"ז), עיי"ש]. וכתבו המ"א, המ"ב (רס"י תקפ"א) וש"פ, שימים אלה הינם ימי רחמים ורצון. וראה עוד לקמן בהערה ב', ובמקראי קודש הל' יוה"כ (ריש פ"א).


ובענין הא דהתשובה רצויה יותר בימים אלה, כבר ניתנו לכך כמה רמזים, כגון עפ"י מש"כ "אני לדודי ודודי לי" - ר"ת אלול וסופי תיבות בגי' ארבעים [אבודרהם (שער הפסוקים דמ"א). ב"ח (רס"י תקפ"א). וכתב דהוא רמז לימי חודש אלול ועשי"ת. אך ק"ק, מדוע אנו מונים את ימי בחזרה בתשובה כארבעים ימים הרי הם רק ט"ל יום, דאלול לעולם חסר. ואולי הוי רמז לארבעים יום שעלה משה בפעם השניה למרום להוריד לוחות שניים, שהרי באותה השנה אלול היה חודש מעובר, וכדלקמן בהערה ג'. או דמחשבינן מא' דר"ח אלול והיינו מיום ל' אב. וע"ע בב"ח שם מש"כ גבי זמן עלית מרע"ה למרום. ומ"מ בימים אלה התשובה מקובלת להיות לבו קרוב אל דודו בתשובה, ואז דודו קרוב לו לקבל תשובתו מאהבה]. וכן דרשו עה"פ "ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך", תיבות "את לבבך ואת לבב" ר"ת אלול (ראה בעל הטורים בדברים פ"ל פס' ו', באבודרהם בסדר תפילות רה"ש, ובאחרו' סי' תקפ"א).


ועוד כתבו האחרו', שנכון בימים אלה לכוון יותר מהרגיל בברכת "השיבנו", ולכוון עלינו ועל אחינו מבנ"י שאינם דבקים בדרך התורה והיראה, שהרי אז התשובה מקובלת יותר [ספר תהילה לדוד (סי' רי"ב) וספר קמח סולת, בשם האריז"ל. הב"ד בתוה"מ (ע"א)]. וע"ע במהרש"א ברכות (ד"י,א' ודל"ג,ב') ובקובץ קול סיני (אלול תשכ"ד, בד' הגר"ע יוסף זצ"ל).


והוסיף בתוה"מ (שם), שלכן בימים אלה יש להתפלל יותר על אחינו בנ"י שהתרחקו מדרך התורה, ובפרט אם הם קרוביו (וקצ"ע מנ"מ אם הם קרוביו או לא. הרי הקב"ה רוצה שכולם יחזרו בתשובה, ומה איכפת לו אם הם קרוביו של אותו אדם. ושמא אם הם קרוביו של אותו אדם הוא מרגיש יותר את הצרה וממילא מתפלל עליהם יותר בדבקות).


יש מקומות שנהגו שמר"ח אלול מכריז השמש לאחר מנחה "שובו בנים שובבים" (ברכ"י. שע"ת. מט"א. כה"ח סקי"א).


[2]ב.


ענף 1: בענין מנהג האשכנזים בתקיעות.


עיקר דין תקיעת השופר באלול למנהג האשכנזים כתבוהו כמה ראשונים, מהם מהר"ר אייזיק טירנא, הראבי"ה, מהר"ח או"ז, המנהיג, הרא"ש (סוף מס' רה"ש) והטור (סי' תקפ"א). וכ"כ הרמ"א (סי' תקפ"א ס"א) והאחרו', והוא עפ"י מש"כ פדר"א (פמ"ו), שבר"ח אלול אמר הקב"ה למשה "עלה אלי ההרה", והעבירו שופר בכל המחנה. שהרי משה עלה להר שלא יטעו עוד בע"ז, והקב"ה נתעלה באותו שופר, שנאמר: "עלה אלקים בתרועה" וכו'. ולכן התקינו חכמים שיהו תוקעין בשופר בר"ח אלול בכל שנה ושנה משני טעמים: א. כדי להזהיר את ישראל שישובו בתשובה, שנאמר: "היתקע שופר בעיר" וגו'. ב. כדי לערבב את השטן שלא להשטין על ישראל. עכת"ד פדר"א שהביא הרא"ש בסוף מס' רה"ש (והוא בתוספת מהגי' שלפנינו. ב"ח. כה"ח סי' תקפ"א סקי"ג).


ולכאו' נראה מדברי הפדר"א שהיו תוקעים רק בר"ח אלול. אך הרא"ש (סוף מס' רה"ש) הוסיף שתוקעים כל החודש, וכ"כ הטור (סי' תקפ"א). והדבר מוכח יותר מדברי המנהיג (בהל' רה"ש י', כ"ד), שלאחר שהב"ד הפדר"א שתוקעים בר"ח אלול בכל שנה, הוסיף שהצרפתים עושים אף משם ואילך. וכ"כ הרמ"א בד"מ (סי' תקפ"א סק"א) בשם מנהגי מהר"ר אייזיק טירנא (מנהגי הסליחות דפ"ו) והגהות מהר"א, שהמנהג לתקוע כל החודש (ורק נחלקו אי מפסיקים ג' ימים או יום א' קודם רה"ש). ובספר פניני המועדים (ד"ג) כ' שכ"כ גם הראבי"ה (ח"ב סי' תקע"ב), ובדרשות מהר"ח או"ז. וכתבו הפוס' הטעם שתוקעין כל החודש, ולא רק בר"ח כדמשמע בפדר"א, דהוא כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה. ועוד כדי לערבב השטן. ומתקיעת השופר במדבר בר"ח אלול למדנו שמתחילים בתקיעה מר"ח. ומה שלא תוקעין גם בעשי"ת כדי להזהיר על התשובה, הוא כדי לערבב השטן, כנ"ל. ומטעם זה לא די היה להעמיד חכמים שידרשו לעם שיחזור בתשובה, דהשופר מערבב השטן (ראה ע"כ בטור רס"י תקפ"א, בב"ח שם ד"ה "והעבירו שופר". בפרישה סק"ג. ובחידושי הגהות סק"א בשם מהרל"ח). וראה עוד בשב"ל (סס"י שכ"ב, שכתב שתוקעים רק בר"ח אלול ובמוצאי יוה"כ. וטעמו עפי"ד הפדר"א, כשם שתקעו במדבר בעלית מרע"ה לקבל הלוחות השניים ובירידתו) ובראב"ן (סס"י ס"א).


ועוד כתבו הפוס' טעם להא דארבעים יום דסליחות, כדי לתקן מ' יום דמרגלים, וכן יום מ' שעשו בעגל. וארבעים יום דיצירת הולד (כה"ח סקי"ד. עיי"ש עוד טעמים עד"ה).


ולענין זמן התחלת התקיעות, כתבו המט"מ בשם המהרי"ל, וכן הלבוש והשל"ה, שיש להתחיל מיום א' דר"ח אלול, דהוי מ' יום לפני יו"כ, וכמו שעלה מרע"ה להר. הב"ד המ"א (סי' תקפ"א סק"ב), והוסיף, דהנוהגים להתחיל ביום ב' דר"ח טעמייהו לתקוע ל' יום עם ב' ימים דרה"ש. ובשו"ת משאת בנימין (סי' ב') כתב שיש נוהגים ביום א' דר"ח ויש ביום ב', והנכון בעיניו להתחיל בא' דר"ח, ושכ"כ מורו הרש"ל. וטעמו, דביום א' דר"ח אלול עלה מרע"ה למרום (עיי"ש שהוכיח זאת עפ"י סדר עולם ופדר"א). והמ"א (שם) הוסיף, שלדעתו הטעם למתחילים לתקוע מיום ב' דר"ח אלול הוא עפ"י התוס' בב"ק (דפ"ב) בשם מדרש רבי תנחומא, דמשה עלה ביום ב' דר"ח אלול, ולכן אין לזוז ממנהג זה. וכ"כ בסידור דה"ח שמתחילים מיום ב' דר"ח. וכתב האשל אברהם (סק"ב) דכל מקום לפי מנהגו. וכ"מ מהח"א (כלל קל"ח ס"א, שכ' שיש מקומות שנוהגין מיום א' ויש מיום ב' דר"ח), מהמט"א (סי' תקפ"א ס"ז, שכתב שתוקעין מיום ב' דר"ח, ויש נוהגין מיום א' דר"ח), המ"ב (סק"ג) וכה"ח (סקי"ז). וע"ע בשו"ת אור לי (סי' צ"ו). והיום מנהג האשכנזים פה בארץ ישראל להתחיל לתקוע מיום שני דר"ח אלול, שכ"כ בלוח א"י לגרי"מ טוקצ'ינסקי (לגבי מנהג אשכנז) וכ"כ בלוח דבי"ב (מנהגי החסידים, בעלז), וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל. וכ"כ הגר"מ פיינשטיין באג"מ (חאו"ח ח"ד סי' כ"א סק"ה) גבי המנהג בארה"ב (וכתב שלכן כשאין ידוע המנהג, עליהם להתחיל לתקוע ביום ב' דר"ח, ורק אם ידוע שבאו ממקומות שנהגו להתחיל לתקוע ביום א' דר"ח, לא ישנו ממנהגם שג"ז מנהג הכתוב בפוס' ואין להם לשנות. ומ"מ בסתמא הוא מיום ב' דר"ח). ומנהג הספרדים לתקוע מיום ב' באלול, כדלקמן בהערהג'.


ובענין סוף זמן תקיעת שופר. אמנם בהגהות מהר"א כתוב שיש נוהגים להפסיק לתקוע ג' ימים קודם רה"ש, אך במנהגים למהר"א טירנא כתוב לתקוע עד ערה"ש. הב"ד הרמ"א בד"מ (רס"י תקפ"א) וכתב שאכן המנהג כמהר"א טירנא. וכ"כ בלוח א"י ובלוח דבי"ב (אע"פ שיש שנים, כגון שנת תשמ"ד, שכתוב בלוח א"י עד רה"ש) וכן מנהג האשכנזים פשוט היום. ורק בערה"ש אין תוקעים (מרן בסי' תקפ"א ס"ג). אמנם מצאתי בקונטרס ילקוט מנהגים (מנהגי אשכנז-גרמניה. לרב אביגדור אונא) שיש קהילות שמפסיקים לתקוע ג' ימים קודם רה"ש, אך לא שמעתי שיש נוהגים כן גם היום.


והטעם שאין תוקעים בשופר עד יוה"כ, ראה בשו"ת דברי ישראל (וועלץ. ח"א סי' קנ"ט-ק"ס).


ובענין סדר התקיעות. למנהג האשכנזים תוקעים בחודש אלול תשר"ת בלבד (לוח א"י - מנהגי הפרושים, לוח דבי"ב - מנהגי בעלז. וכ"כ הרב אביגדור אונא במאמרו בקונטרס ילקוט מנהגים הנ"ל, שכן מנהג יהודי גרמניה).


ומה שכתבנו שהאשכנזים תוקעים אחר תפילת שחרית. הרא"ש (בסוף מס' רה"ש) כתב שבאשכנז נהגו לתקוע כל חודש אלול בוקר וערב לאחר התפילה. וכ"כ הטור (סי' תקפ"א). ואמנם הרמ"א בד"מ (סק"א) כתב שהמנהג לתקוע רק בשחרית, אך במפה כתב (רס"י תקפ"א) שתוקעין בשחרית, והוסיף שיש מקומות שתוקעין ג"כ ערבית. ע"כ. והזכירו מנהג זה גם הא"ר והמט"א (סי' תקפ"א ס"ז). אמנם הח"א (כלל קל"ח ס"א) כ' שיש מקומות שתוקעין גם במנחה, נוסף לשחרית. ואילו המ"ב (סק"ג) הזכיר רק התקיעות של בוקר לאחר התפילה. ובערוה"ש (או"ח סי' תקפ"א סי"ב) כתב שבלילה אין לתקוע כלל, אפי' להתלמד, דאין לעשות התעוררות בלילה, והתקיעות מעוררות המידות העליונות. ע"כ. וכעין זאת נראה מדברי האג"מ (חאו"ח ח"ד סי' כ"א סק"ה), שכתב שהמנהג לתקוע רק בשחרית.


אמנם יש להעיר, שבאג"מ (שם) הוסיף שאף המקומות שנהגו לתקוע גם ערבית, מסתבר דג"ז ביום דוקא, או שהיה זה אחר המנחה, או אף אם נימא דהיה זה אחר מעריב הוא משום שהיו מתפללים ערבית בעוד היום גדול, דלא מסתבר שיתקעו בלילה שאינו עת רצון בתחילתו עד אחר חצות. ושכן מפורש בח"א כלל קל"ח ס"א שהנוהגים לתקוע בערב הוא במנחה. ואמנם בשו"ת מילי דאבות (ח"ה סי' כ') מבואר בהדיא לא כך, שדחה דברי הח"א הנ"ל וכתב שמהפוס' משמע שתקעו אחר ערבית. ורצה להסביר ד' הח"א דהו"ד גבי יום א' דר"ח. עיי"ש. וע"ע במט"א (סי' תקפ"א ס"ז) שג"כ כתב שתוקעין אחר ערבית, ובאלף למטה הוסיף שתוקעים גם במוצ"ש. וא"כ מפורש בהדיא דערב היינו ערב ממש. ועוד מצאתי בקונטרס ילקוט מנהגים הנ"ל (עמ' 17) שכתב הרב אביגדור אונא גבי מנהגי אשכנז (גרמניה), שאף בארץ ישראל מנהגם לתקוע אחר תפילות שחרית וערבית. ומשמע שהיו תוקעים בסוף ערבית בלילה ממש. וראה עוד בשו"ת רבב"א (ח"ד סי' קמ"ד סק"ט. וכתב שלא ידוע לו על מנהג לתקוע בערבית). וראה בפניה"מ (ד"ג), שאמנם לא דיבר על חיוב או מנהג, אך מ"מ רצה לדייק מדברי המ"א (בסקי"ד) שבכל החודש שרי לתקוע בלילה, ולכן הסיק שמש"כ ערוה"ש הנ"ל לאסור בלילות כל החודש הוא עד"ה ולא מעיקר הדין. ע"כ. אמנם נלע"ד מלשון ערוה"ש שבא לאסור מדינא. ואע"ג שבאמת נראה שערוה"ש אסר כן עפ"י דרך הסוד, ועפי"ר הגאון בעל ערוה"ש הינו מיקל, ואינו נוטה להחמיר עד"ה, מ"מ מלשונו בני"ד מוכח בהדיא שאסר כן מדינא, ולא כמש"כ בעל פניה"מ. וכבר מצינו שבעל ערוה"ש אסר דברים עד"ה, וכגון השלמת פסד"ז אחר התפילה (ראה מש"כ בסי' נ"ב ססק"ה בשם המקובלים). ואכמ"ל. וכן נראה המנהג פשוט היום שתוקעים רק בשחרית (וכמש"כ גם בלוח א"י ולוח דבי"ב). ויתכן שישנם מעטים הנוהגים לתקוע בערבית גם כיום, וכמש"כ בקונטרס ילקוט מנהגים הנ"ל הרב אביגדור אונא (שהיה רב "ביכ"נ אונא" ליוצאי גרמניה בשכונת רחביה פה בירושת"ו, ובו מקפידים מאוד על שמירת מנהגי דרום-מרכז גרמניה).


הנוהגים לתקוע גם בערבית, יקפידו שכשתוקעין במוצ"ש יבדיל התוקע קודם התקיעה (אלף למטה סי' תקפ"א סק"ח).


ובענין היכן תוקעים. האשכנזים תוקעים בשופר בסוף תפילת שחרית (רמ"א סי' תקפ"א ס"א). המתפללים בנוסח אשכנז תוקעים אחר קדיש דרבנן (לוח א"י. והיינו אחר "אין כאלקינו"), והמתפללים בנוסח ספרד תוקעים אחר "עלינו" וקדיש יתום (לוח דבי"ב. מנהגי החסידים - בעלז).


למנהג האשכנזים, אם שכחו לתקוע בתפילת שחרית, נראה משו"ת מילי דאבות (הנ"ל) שאם אכן שייך להשלים ד"ז, יש לתקוע דוקא בערבית. אך בשו"ת אג"מ (חאו"ח ח"ד שם) כתב שיתקעו במנחה (וכתב שמנהגם שהעיקר לתקוע רק פ"א, ואפשר שתיקנו דוקא בשחרית משום שאז הכל מצויין בביכ"נ, וגם משום שהוא קודם שיוצאין למלאכתם, עדיף להתנהג בתשובה כדי להתנהג בדרך התורה בעסקיו). ונראה דהוא עפ"י טעמו כדלעיל, שאין תוקעים בלילה. אך עיי"ש שאין זה לכו"ע.


בענין אי תקיעות אלה הוי מצוה גם לאדם המתפלל ביחידות או דוקא לציבור, ראה בשו"ת רבב"א (ח"א סי' שצ"ד, וח"ב סי' קס"ד סק"ז) בשם כמה פוס' דהו"ד בציבור.


ובענין טעם דאין מברכים על תקיעת שופר בחודש אלול, ראה ברבב"א (ח"א סי' שצ"ג, וח"ג סי' שפ"ו).


ענף 2: בענין מנהג האשכנזים - בתפילות באלול.


ובענין אמירת מזמור "לדוד, ה' אורי וישעי".


יש סמך לאמירת מזמור זה בימים אלה עפ"י מדרש שוח"ט (תהילים מזמור כ"ז), דאיתא שם: "אורי" - ברה"ש. "וישעי" - ביוה"כ. "כי יצפנני בסוכֹה" - הוא רמז לסוכות. וכתבו האחרו' שעפי"ז נהגו לאומרו מר"ח אלול ואילך. שכ"כ הגחיד"א (במו"ב סי' ל"ז ובסוף ספר סנסן ליאיר. וכתב דהוא מנהג טוב לומר אחר תפילה בכל ימות השנה, ובפרט בחודש אלול עד הושע"ר), הקצש"ע (סי' קכ"ח ס"ב), המט"א (סי' תקפ"א ס"ו, ובאלף למטה שם סק"ו), המ"ב (סק"ב), לוח א"י, לוח דבי"ב (בעלז) וש"א.


וישנם חילוקי מנהגים מתי לאומרו. האשכנזים המתפללים בנוסח ספרד נוהגים לאומרו בשחרית ובמנחה (מט"א שם. לוח דבי"ב). והטעם ראה לקמן בסמוך בשם שו"ת דברי מלכיאל. והמתפללים בנוסח אשכנז אומרים אותו בשחרית וערבית [אלה"מ במט"א (שם סק"י). וכ"כ המ"ב סי' תקפ"א סק"ב. ומש"כ שביום שיש בו מוסף אומרים זאת בשחרית ובמנחה, ולא בערבית, אמר לי א' מגדולי הדור, דהו"ד למנהג ה"חסידים". וכן מורה תחילת דבריו שכתב שבשחרית אומרים אותו אחר שחרית ולא אחר מוסף. ואע"ג שהמ"ב נהג כנוסח אשכנז ולא כנוסח ספרד, בכל אופן בני"ד העתיק דברי הפוס' שכתבו את נוסח ספרד. עכת"ד. וראה בקיצוש"ע (רס"י קכ"ח) שכתב שאומרים בוקר וערב. וראה בלוח א"י, שמשמע מדבריו שאומרים רק בשחרית. והוסיף שבבתי המדרש האחרים, זולת חצר ר"י החסיד, אומרים זאת אף בערבית ואף בשב"ק]. המתפללים בנוסח ספרד אומרים אותו בשחרית לאחר קדיש יתום שלאחר שש"י (דבי"ב), והמתפללים בנוסח אשכנז אומרים אותו בסוף התפילות ממש (כ"כ המ"ב וקונטרס ילקוט מנהגים שם). וכן כתוב במחזורים. וראה עוד לקמן בסמוך.


ועוד נחלקו עד מתי לאומרו. יש נוהגים לאומרו עד יוה"כ (הזכיר זאת המ"ב סי' תקפ"א סק"ב). יש נוהגים לאומרו עד הושענא רבא (קונטרס ילקוט מנהגים, שם), ויש נוהגים לאומרו אף בשמיני עצרת (כ"כ המט"א והמ"ב שם, וכ"כ הגרצ"י קוק זצ"ל בסידור עולת ראיה, בסוף תפילת שחרית. וכ"כ בלוח א"י לגרימ"ט, ובלוח דבי"ב - בעלז - דיני שמח"ת). וראה עוד בספר קצש"ע (עם פסקי המ"ב בסי' קכ"ח בהערות שם). ושאלתי את אחד מגדולי הדור (כנראה שהיה זה הגר"א שפירא זצ"ל), כיצד כתב הגרצ"י קוק זצ"ל בהלכות בסידור עולת ראיה, שנוהגים לומר מזמור זה עד שמיני עצרת ועד בכלל, הרי המנהג פה בא"י לומר עד הו"ר בלבד. וענה לי שהגרצי"ק ציטט את דברי המ"ב (שכתב ג"כ כך), אך באמת בא"י המנהג לומר עד הו"ר בלבד. ומש"כ במ"ב הריהו דוקא למנהג חו"ל שישנם שם שני ימים נפרדים: יום שמע"צ ויום שמחת תורה (וכן משמע מההערות שבסוף ס' קיצו"ע עם פסקי המ"ב - מ.ה.). עכת"ד. ומ"מ ק"ק מדוע העתיק הגרימ"ט גם הוא בלוח א"י את דברי המ"ב, שהריהו מדקדק תמיד לכתוב המנהגים דוקא פה בארה"ק. וצ"ע.


ועוד יש מהאשכנזים שנהגו שלא לאומרו כלל בשום תפילה מתפילות אלול וימים נוראים [כ"כ במע"ר (ס"ק נ"ג) שעפ"י הגר"א אין אומרים כלל מזמור "לדוד, ה' אורי וישעי" אחר התפילה מר"ח אלול עד יוה"כ. וכן כתוב בסידור אזור אליהו (נוסח הגר"א. לאחר תפילת שחרית). וכ"כ הגר"מ הלברשטאם זצ"ל בשו"ת דברי משה (ח"א סי' ל"ד). והוא מכתבו המובא בריש ספר הליכות עולם - הל' רה"ש. עיי"ש שהביא דברי המע"ר שלד' הגאון אין להוסיף על התפילות שתיקנו הקדמונים (וע"ע ע"כ בפאת השלחן פ"ב סקכ"ד). ועוד כתב שם שהרבה מגדולי החסידות נהגו שלא לאומרו. וטענתו שמקור מנהג זה הינו מס' חמ"י שמקורו בטומאה. וכמו שהארכנו בס"ד בזה לקמן (בפרק ג' הערה ל"א. עיי"ש)]. ומ"מ נראה שמנהג רוב ככל האשכנזים היום לאומרו.


כתבו הפוס', שלאחר אמירת מזמור "אורי וישעי" אומרים קדיש (מט"א ומ"ב סי' תקפ"א שם). ועוד כתבו, שביום שיש בו מוסף, אומרים אותו אחר גמר תפילת שחרית קודם "אין כמוך". ובמקומות שאומרים אותו אחר גמר התפילה, אזי בר"ח יש להקדים מזמור "ברכי נפשי". וכן במקומות שנוהגים לומר אותו אחר תפילת שחרית, ואומרים גם שיר של יום בסוף התפילה, יש להקדים שש"י מטעם דתדיר קודם (מט"א ומ"ב שם). ועוד בענין זה ראה לקמן (בפ"ג הערה מ"א).


ועוד דנו הפוס' במי שנוהג לומר מזמור "אורי וישעי" במנחה, ושכח, האם יאמרנו בערבית. וכתב ע"כ בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ה סי' כ"ג) שכיון שהטעם לאומרו בשחרית ובמנחה משום שאז תחילת וסוף הדין בשמים כבארץ, הרי שאם שכח במנחה א"צ לאומרו בלילה, דאז לאו זמן דין הוא כלל לפי מנהגם. ומ"מ בדר"כ אין להקפיד בענינים אלה, וכל מאן דעביד לא משתבש (הב"ד בפנה"מ ד"ב). ועוד בענינים אלה ראה בשו"ת רבב"א (ח"א סי' שצ"ב).


כתבו הפוס' האשכנזים שנוהגים לומר בציבור עשרה מזמורי תהילים בימי החול מר"ח אלול (מ"ב סי' קפ"א סק"ג). ומ"מ לא ראיתי בדורנו שנוהגים כן.


ענף 3: איסור "לא תתגודדו" במנהגים שונים באותו מנין.


דנו הפוס' אי שייך בזה איסור "לא תתגודדו" כשחלק מהמתפללים מתפללים בנוסח ספרד ואומרים מזמור "אורי וישעי" במנחה, וחלקם מתפללים בנוסח אשכנז ואינם אומרים אותו במנחה אלא בערבית. והעלה בשו"ת דברי משה (שם סי' ל"ה) שאין בזה משום איסור לת"ת ושפיר יכול לעשות כ"א כמנהגו כיון שאין זה חוב גמור (ועיי"ש שהביא עוד צדדים להקל בהא). אמנם מדברי הגרב"צ אבא-שאול זצ"ל בשו"ת אור לציון (ח"ב פ"ה סי' ט'-י"א ופכ"ב סי' א' במקו') נראה שיש בזה איסור "לא תתגודדו". וכ"נ מדברי הגר"א נבנצל שליט"א, כפי שכתבנו במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ה הערה מ"ח). וראה עוד ביבמות (דף י"ג וי"ד), ברמ"א (סי' תרי"ט ס"א), בכה"ח (סי' תקפ"ב סקל"ח וסי' תרי"ט סקכ"ט), ביבי"א (ח"ו סי' ו' ס"ק ד'-ח'), לקמן בפרקנו (הערות כ' וכ"ה. עיי"ש שהבאנו ג' דעות בהא: שיש מתירים לאדם להתפלל כמנהג אבותיו אף בדברים שבפרהסיא, יש מתירים רק בדברים שבצנעה, ויש אוסרים אף בדברים שבצנעה. וע"ע לקמן בפרק ג' הערה מ"ט).


ענף 4: בענין מנהג הספרדים - בתקיעות.


עפ"י מדרש שוח"ט הנ"ל, גם הספרדים תוקעים בשופר בחודש אלול, ומנהגם לתקוע בעת הסליחות. שכ"כ כה"ח (סי' תקפ"א סקי"ג), ילקו"י (עמ' 16), תוה"מ (עמ' א') וכן המנהג פשוט. והוסיף כה"ח (שם), דעי"כ מקיימים הם את דברי הכל. והיינו הן את מנהג אמירת הסליחות מר"ח (כדברי מרן), והן את מנהג התקיעות בחודש זה (כד' הרמ"א). ואכן מנהגם לתקוע מיום ב' באלול, יום ראשון לסליחות. ואמנם בניגוד למנהג האשכנזים, מוסיפים הספרדים ותוקעים בסליחות גם בעשי"ת (כן המנהג).


בענין אופן התקיעות. כה"ח (שם) כתב שיש נוהגים לתקוע בסליחות בעת אמרם י"ג מידות, וגם קודם "תתקבל" (היינו בקדיש "תתקבל" לפני המילים "תתקבל צלותנא"). ואילו בילקו"י ותוה"מ (שם) הזכירו התקיעות רק בי"ג מידות שבסליחות. ואמנם הגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שיש התוקעים רק בקדיש "תתקבל" לפני אמירת "תענו ותעתרו", ויש התוקעים גם בעת אמירת י"ג מידות וגם בקדיש "תתקבל", ויש שאינם תוקעים כלל בסליחות. אך אין מנהג לתקוע רק בעת אמירת י"ג מידות. ומנהג יוצאי מרוקו לא לתקוע כלל בסליחות, ולעומת זאת הם תוקעים בשופר בהושענא רבא. עכת"ד.


למנהג הספרדים תוקעים תשר"ת, תש"ת תר"ת (ילקו"י - מועדים עמ' 16. וכן המנהג).


מה שכתבנו שהנוהגים לתקוע בחצות הלילה (בסליחות) או באשמורת הבוקר (בסליחות או לאחר תפילת "כוותיקין") יזהרו שלא להעיר את השכנים, כ"כ בילקו"י (עמ' 16) עפ"י הגאון החסיד רבי ישראל סלנטר זצ"ל. ופשוט.


יש מי שכתב, שהנערים הרוצים ללמוד לתקוע בשופר, יעשו זאת בעזרת נשים ולא באולם ביהכ"נ עצמו, משום שפוגע הדבר בהשראת השכינה [הגר"ח פלאג'י במל"ח (סי' י"א סקנ"א). הב"ד בילקו"י (עמ' 16), והוסיף שטוב לחוש לדבריו היכא דאפשר. הא לא"ה יש להקל, שהרי מתעסקים לחנך הקטנים לתקוע בשופר אפי' בשבת, כדאי' במס' רה"ש (דל"ג,א') ובטור (סי' תקפ"ח)].


ענף 5: מנהג הספרדים בתפילות באלול.


ובענין אמירת מזמור "אורי וישעי". יש מהספרדים האומרים אותו כל ימות השנה בסוף שחרית ולפני ערבית (עפ"י הגחיד"א), ויש שאינם אומרים אותו כלל (כדעת האריז"ל). וכמבואר כ"ז במקו"ד הל' יוה"כ (פ"א סי"ד ובהערה מ"א). ועיי"ש שיש מיוצאי מרוקו שחוץ ממה שהם אומרים אותו מידי יום בשחרית כפי שאומרים כל השנה, הרי שהם אומרים אותו גם בשבתות שבחודש אלול וכן בחוה"מ עד הושענא רבא, בשחרית לאחר "אין כאלקינו". וכן אמר לי ת"ח חשוב מיוצאי מרוקו. וע"ע שם (בפ"ה הערה כ"ט).


[3]ג. המנהג לומר סליחות מר"ח אלול נזכר בדברי הרי"ץ גיאת בספר מאה שערים (דמ"ג), וכן במנהיג (הל' רה"ש סעי' ר"ה), בר"ן (רה"ש דט"ז) ובטור (רס"י תקפ"א). וכ"כ מרן (בסי' תקפ"א ס"א). וכן נהג רבינו האריז"ל, וכמש"כ בשעה"כ (דפ"ט ע"ד) ובפע"ח (שער פ"ד פ"א). וע"ע בחיבור התשובה למאירי (עמ' ר"נ), באורחות חיים (הל' רה"ש סי' כ') ובשב"ל (סי' רפ"ב).


וכתבו הראשו' הטעם עפ"י מה שכתבנו לעיל בהערות א' וב', שמרע"ה עלה להר בר"ח אלול לקבל הלוחות השניים, וימים אלה הינם ימי סליחות ותחנונים.


ומה שכתבנו שהמנהג להתחיל לומר הסליחות רק מיום ב' באלול, כ"כ הרמ"ע מפאנו, הכנה"ג, המ"א, המ"ב (סי' תקפ"א סק"א), כה"ח (סקט"ו) וש"א. וע"ע בהגהות יצחק ירנן על ס' מאה שערים שם. ומזה עולה, שבדורותינו ממילא א"א סליחות במשך ארבעים יום, הן משום שלא מתחילים מיום ל' אב, ולא מא' אלול, וגם עפ"י הלוח התמידי לעולם אין אלול מעובר, וגם א"א סליחות בשבתות ולא ברה"ש.


מהטעם שא"א הסליחות ביום ר"ח, כתבו הפוס' שלכן אף האומרים תהילים כל אלול עם תחנונים ו"יה"ר", אין להתחיל ביום ר"ח אלא לאחריו [פמ"ג. מ"ב (סי' תקפ"א סק"א)].


ומה שכתבנו שנהגו לקום לסליחות באשמורת הבוקר, כתב המ"א בשם הגמ"י מפני שהקב"ה שט בי"ח אלף עולמות, ובסוף הלילה שט הקב"ה בעוה"ז, והיא עת רצון. וכ"כ המ"ב (רס"י תקפ"א) וכה"ח (סק"א). וראה בכה"ח (סי' א' ססק"י וסי' רל"ח סק"ג).


[4]ד. כתב הרמב"ם (פ"ג מתשובה ה"ד) שנהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו (היינו עשי"ת) ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום. ע"כ. והרא"ש (בסוף מס' רה"ש) והטור (סי' תקפ"א) כתבו: לרב כהן צדק המנהג בשתי הישיבות לומר סליחות ותחנונים בעשי"ת. וכן אמר רב עמרם. ואמנם יש שמרבים לומר סליחות ותחנונים מר"ח אלול ואילך. אך מנהג אשכנז כשחל רה"ש ביום חמישי או בשבת אז מתחילין ביום ראשון שלפניו לומר סליחות ותחנונים, ורוב הציבור מתענין ומתפללין תפילת תענית. וכשחל רה"ש ביום ב' או ג' בשבוע אז מתחילין ביום ראשון בשבוע שלפני השבוע שחל רה"ש להיות בו. עכת"ד. וכ"כ המהרי"ל (בתשובות, סי' ק"נ) בשם האורחות חיים, שקמים לסליחות בעשי"ת קודם היום (הב"ד בב"י סס"י מ"ו).


ואף הרמ"א (סי' תקפ"א ס"א), המ"ב (סק"ה), כה"ח (סקכ"ז) וש"א כתבו שמנהג האשכנזים להתחיל הסליחות ביום א' בשבוע שחל בו רה"ש, ואם רה"ש חל ביום ב' או ג' מתחילים ביום א' בשבוע הקודם (ורה"ש לעולם אינו יכול לחול ביום ד' או ו', דלא אד"ו ראש, וכמש"כ מרן בסי' תכ"ח ס"א. כה"ח סי' תקפ"א סקכ"ח).


והטעם שאם רה"ש חל ביום ב' או ג' שמקדימים לראש השבוע שלפני כן, כתב הלבוש שהוא משום דמנהג רוב העולם שיתענו יו"ד תעניות עם יוה"כ כנגד עשי"ת. ולעולם יחסרו ד' ימי תענית בעשי"ת שלא יוכלו להתענות בהם, הלא הם ב' ימי רה"ש, שבת תשובה ועיו"כ. לפיכך כשחל רה"ש ביום ה' אז יכולים להתענות ד' ימים קודם רה"ש, אך כשחל בימים ב' או ג' א"א להתענות ד' ימים קודם באותו שבוע ולפיכך מתחילין בשבוע שלפניו. וכדי שיהיה לעולם יום קבוע שלא יטעו, קבעו להתחיל לעולם ביום א'. ע"כ. הב"ד הט"ז, המ"א (סק"ג. והוסיף שהמתענה גם ברה"ש א"צ להתענות אלא רק ב' ימים לפני רה"ש, אע"ג שלפני שהחל להתענות ברה"ש כבר נהג להתענות ד' ימים קודם רה"ש), הא"ר והא"א. והא"ר (סק"ח) כתב הטעם לד' ימים, שבכל הקרבנות נא' "והקרבתם", וברה"ש נאמר "ועשיתם", שיעשה אדם עצמו קרבן ברה"ש. ולהכי צריך ד' ימים, שע"י התענית יבקר ויפשפש בחטאיו דומיא דקרבן דצריך ביקור ד' ימים מפני המומין. וכ"כ העט"ז (ולפי"ז אף המתענה ברה"ש בעי להתענות קודם רה"ש ד' ימים. א"א סק"ג). הב"ד המ"ב (סק"ו), שעה"צ (סק"ב) וכה"ח (סקכ"ט). והוסיף כה"ח, דאף מי שאינו יכול להתענות, מ"מ יפשפש במעשיו בד' ימים אלה ויחלק צדקה לפי כוחו, וכמ"ש "וחטאיך בצדקה פרוק". ע"כ.


האריז"ל, אע"פ שהיה אשכנזי, נהג לומר סליחות עם הספרדים מר"ח אלול עד יוה"כ, והיה אומר מילה במילה עם הציבור (שעהכ"ו. פע"ח. כה"ח סקט"ז). וראה מש"כ הטור (שם), שלאחר שהזכיר המנהג להתחיל מר"ח כתב ש"כל המוסיף לבקש רחמים זכות הוא לו". ומ"מ המנהג הפשוט אצל האשכנזים הינו כמש"כ הרמ"א (ונראה שתלמידי חכמים ובחורי ישיבה אשכנזים, עדיף שיעסקו בתורה גם לאחר ר"ח אלול, ויתחילו לומר הסליחות רק כמנהג עדתם, וכמש"כ הרמ"א הנ"ל. ושאני האריז"ל שהיה עושה תיקונים גדולים בתפילותיו).


ובענין תענית ביום א' דסליחות. כתבו הפוס' האשכנזים שנהגו רוב הקהל להתענות ביום א' דסליחות [טור (סי' תקפ"א). מ"א (סי' תקפ"א סק"ח). מט"א (סל"ו). מ"ב (סקט"ו). כה"ח (סקנ"ה). ומדברי תה"ד (בפו"כ סי' קל"ד) נראה שאינו יום תענית לכל כתענית ערה"ש]. ומ"מ אין קורין "ויחל" וא"א "עננו", ורק יחיד אומר "עננו" ב"שומע תפילה" (מט"מ כנה"ג. א"א. מ"ב וכה"ח שם). ותענית זו נוהגת בבן י"ג שנה לזכר וי"ב שנה לנקבה [א"א. כה"ח (סקנ"ז)]. ונוהגים להשלים התענית, ואין להתיר להם אא"כ יש צורך בדבר (מט"א. כה"ח שם). וראה עוד פרטי דינים ע"כ במ"א (סי' תקפ"א סק"ד) וכה"ח (סי' תקס"ב סקי"א).


ובאשר אי נוהג ד"ז גם בדורנו. המ"ב (שם סקט"ו) כתב שנהגו "רוב הקהל להתענות" (והוא עפ"י הטור והמ"א, כנ"ל). ובערוה"ש (סי' תקפ"א סק"ט) כתב ש"יש המתענים". ובלוח א"י כ' הגרימ"ט זצ"ל ש"רבים מתענים בו" (וכן ממשיך בנו שליט"א להדפיס בנוסח זה). וכ"כ בלוח דבי"ב (מנהגי בעלז). מ"מ אני כשלעצמי לא שמעתי ולא ראיתי שנוהגים כן גם בדורנו. וודאי שאין רוב הקהל נוהג בזה.


ושאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א האם נוהגים גם כיום לצום ביום הראשון של הסליחות, וכמו שכתבו הפוסקים שכן המנהג. ואמר לי הגר"א נבנצל שלא כ"כ ברורה לו המציאות, אך נראה שאין הרבה אנשים שצמים. ואמרתי שנראה שבישיבות אוכלים הבחורים כרגיל. והסכים הגרא"נ לכך. והוסיף שגם בשאר הציבור נראה שרק בודדים צמים. ומסתבר שרק יחידי סגולה צמים ביום זה. עכת"ד.


בענין קבלת התענית של יום א' דסליחות ותענית ערה"ש, הבעי לקבלן מבעו"י, כתבו המג"א והמ"ב (סי' תקס"ב ס"ק ט') שאותם הנוהגים להתענות תמיד בימים אלה אינם צריכים לקבל התענית מבעו"י ואינם צריכים השלמה, כיוון שמקובלים מכח מנהגם (עיי"ש בשעה"צ ס"ק ח').


וכל זה למנהג האשכנזים. אך הספרדים שמתחילים לומר סליחות מתחילת אלול אין נוהגים בדברים אלה (כה"ח סי' תקפ"א סקנ"ה). אמנם עיי"ש בכה"ח (סק"ט) שהביא דברי כמה פוס' ספרדים, מהם הגחיד"א בברכ"י, שכתבו שאף מהספרדים יש הנוהגים להתענות ביום א' דסליחות שלהם (אך הוסיף הגחיד"א שם, שיותר טוב להרבות במע"ט ובתשובה ולא להחמיר על הציבור).


[5]ה. מה שכתבנו שיש לומר הסליחות בנחת ובמתון, כ"כ בספר שער אריה (בחידושיו כת"י), מרן הגחיד"א בברכ"י (סי' תקפ"א סק"ד), זכ"ל, בי"ע, חס"ל, ושע"ת (סק"א). הב"ד כה"ח (סי' קל"א סקכ"א וסי' תקפ"א סק"ה), והוסיף (בשני המקומות) שאסור לומר י"ג מידות בלא כוונה. ועוד כתב (בסי' תקפ"א סק"ו) בשם הרמ"ז, הברכ"י ועוד אחרו', שמה שנהגו לומר "עננו אבינו" וכו' וכן "עשה למען שמך" וכו' במהירות, יש לבטל מנהגם.


ומה שכתבנו שעדיף לומר מעט סליחות בנחת מאשר הרבה במרוצה, הוא עפ"י המשנה במנחות (דק"י ע"א) שאמרו "אחד המרבה ואחד הממעיט" וכו' (גבי קרבנות). וכ"כ הטוש"ע (סי' א' ס"ד), שטוב מעט תחנונים בכוונה מהרבות שלא בכוונה. וכ"כ גבי ני"ד המ"א (סי' תרכ"ב סק"ב), הא"ר, הגר"ז, המ"ב (סי' א' סקי"ב) וכה"ח (סי' תר"כ סק"ד). והוסיף המ"ב (שם) עפ"י או"ז הגדול והט"ז, שאם הממעט יש לו אונס ואינו יכול להאריך, או שהוא משער בעצמו שאם יאריך לא יוכל לכוין וממעט בתחנונים ואומרם בכוונה, נחשב לפני הש"י כמו אחר שיש לו פנאי ומאריך בתחנונים ובכוונה. וכן לענין תלמוד תורה. כי הכל תלוי אם עושה בכל כוחו שיש לו.


ועוד כתב כה"ח (סי' קל"א סקי"ז), כשמתוודה צ"ל הוידוי בנחת ובשלווה, ובלב נשבר ונדכה, וישהה בין תיבה לתיבה לידע לפני מי הוא מתודה. דאם יאמר אותו במרוצה ובלתי הבנה ה"ז בא לתקן ונמצא מקלקל. כי הוא בא להתודות ולבקש כפרה מלפני מלך רם ונישא, ואיך אליו פניו ישא אם לא יאמר אותו כמו עני ודכא וברוח נמוכה. ע"כ.


ומה שכתבנו שמ"מ הטוב ביותר לומר את הסליחות בכוונה ובמתינות, כ"כ המ"ב (סי' א' סקי"ב). ופשוט.


ואם בענין הכוונה עסקינן, יש להזכיר דברי הפוס' שכתבו שאותם האומרים הסליחות בקול רינה כדרך ששרים הפיוטים ונגינות, לא יפה הם עושים. ואם השכימו קום לסליחות ומזמרים הם כך, מאבדים הם את שינתם ללא תועלת (תוה"מ עמ' ד' ס"ט עפי"ד הגחיד"א בספר עבודת הקודש. מו"ב ס"ק רמ"ד). ולכן לא יפסיקו להשכים, אלא ימשיכו לזמר, אך כוונתם תהיה לשם שמים (עפ"י שו"ע סי' רל"א. וראה מקו"ד הל' יוה"כ פ"ד הערה י', דברי הגר"א נבנצל שליט"א ע"כ).


[6]ו. בענין מה שכתבנו שהזמן הטוב ביותר הינו מחצות הלילה עד עה"ש. הנה מדברי הפוס' נראה בס"ד שישנן שלוש קבוצות זמנים הראויות ביותר לאמירת סליחות ולבקשת תחנונים:


1) מרן בסי' א' (ס"ב) כתב, שהמשכים להתחנן לפני בוראו יכוון לשעות שמשתנות המשמרות בשמים, והוא לשליש הלילה, ולסוף שני שלישי הלילה ולסוף הלילה, שהתפילה אז רצויה יותר. ע"כ. והוא עפי"ד הרא"ש אהא דברכות (דף ג'). ועולה מדבריו שהזמן הראוי ביותר הו"ד בג' זמנים אלה [ולא בחצות. והא דמפורש ביבמות (ראה דע"ב,א') דחצות הוא עת רצון, כבר תירץ זאת מחה"ש עפ"י המהרש"א ביבמות שם. הב"ד באג"מ (חאו"ח ח"ב סס"י ק"ה). עיי"ש].


2) בסי' תקפ"א (ס"א) כתב מרן גבי הסליחות, שנוהגים לקום באשמורת כדי לאומרן. ע"כ. וכ"כ הרמ"א (באותו סעיף) שגם האשכנזים נוהגים לעמוד באשמורת לומר הסליחות. והסבירו הפוס' דהיינו בסוף הלילה. והוא עפ"י מה דאיתא במס' ע"ז (ד"ג,ב') שהקב"ה שט בי"ח אלף עולמות. ואילו גבי ג' שעות אחרונות כתוב שהוא יתברך שט בעוה"ז ולכן הוא עת רצון [שכ"כ בהגמ"י, במנהגים (לר"א מטירנא, במנהגי הסליחות עמ' פ"ד), בב"ח, במ"ב ובכה"ח (ברס"י תקפ"א) וש"א. וע"ע בלבוש (רס"י תקפ"א) שכ"כ בשם המדרש. וע"ע בזוה"ק (ח"א דכ"ד,א' ובח"ג דרכ"ו, ב'. הב"ד בהגהות והערות על הטור השלם רס"י תקפ"א)]. וכן עולה מדברי המ"א, ארה"ח והמ"ב (סי' א' סק"ט) שכתבו שאף הקם בחצות הלילה, מ"מ יבקש צרכיו דוקא בסוף הלילה. וא"כ לפי"ד הגמ' במס' ע"ז זמן זה דוקא ברבע האחרון של הלילה (ג' שעות אחרונות).


3) לפי"ד המקובלים עת רצון בלילה הו"ד מחצות ואילך. שכ"כ בזוה"ק (פר' "חיי שרה" דקל"ב, ב'. וע"ע בפר' "יתרו" דפ"ח, ב'), בשעהמ"צ (פר' "ואתחנן") בשעהכ"ו (דרוש א' דערבית דנ"ב ע"ד), הרמ"ז בתשו' (סי' ל'), הגחיד"א בברכ"י (או"ח סי' רל"ו סק"א) ובשו"ת חיים שאל (ח"ב סי' כ"ה). וכ"כ עד"ה המ"ב (סי' א' סק"ט), כה"ח (סי' א' ס"ק ז',ח',י'. וע"ע בסי' רל"ח ס"ק ג',ד') ביחו"ד (ח"א סי' מ"ו) וש"א. והטעם שמעת חצות מתחילים להתעורר כוחות הרחמים. וראה בשו"ע (סי' א' ס"ג) ובמ"ב (סק"ט) וכה"ח (שם) שהאריכו במעלת קימת חצות. וע"ע במ"א (סי' תקפ"א סק"א, שמשמע מדבריו שדוקא בחצות הוא עת רצון, ולא כל הזמן שלאחריו, וכדלקמן בסמוך) וביחו"ד (ח"א סי' מ"ו).


וא"כ מצינו לכאו' ג' שיטות בהא. וכבר המ"א (סי' א' סק"ד) הרגיש בענין זה דלכאו' ישנם כמה זמנים מיוחדים כעת רצון, וכתב בשם הריקנאטי (פר' "בראשית") וז"ל: וי"א זמן בקשת רחמים הוא סוף הלילה. ואני אכריע כי בחצות ראוי לבקש רחמים על כנסת ישראל ועל בניה כו'. ובסוף הלילה יבקש צרכיו, ובקשה זו צריכה להיות בנפ"א. ע"כ (וראה שו"ע סי' קל"א סעי' ג'). והמשיך המ"א, שבגמ' בבלי (ברכות ד"ג) לתירוץ ראשון שנתן סימן לאמצעית דאמצעיתא והיינו חצות משמע דעת רצון הוא, ולתי' השני לא משמע כן. וציין לדברי הזוה"ק פר' "ויקהל". עכת"ד. והגאון תבואות שור (בריש ברכות) השיג ע"ד המ"א מהגמ' ביבמות (דע"ב, א') דלכו"ע חצות לילה עת רצון הוא. וע"ע באשל אברהם (על דפי השו"ע רס"י א') בשם תשו' שב יעקב, בשו"ע הגר"ז (בהוספות בסוף ח"א עמ' קע"ד בסדר תיקו"ח) וביחו"ד (ח"א עמ' קל"ה בהערה) ומש"כ מרן הגראי"ה קוק זצ"ל בס' מצות ראיה (סי' א').


ונראה שבכגון דא העיקר להלכה כמש"כ רוה"פ. וראה לקמן בהערה ז' שלרוה"פ אסור כלל לומר סליחות קודם חצות. ועוד דנקטינן כמש"כ בירו' (פאה פ"ז ה"ה, מע"ש פ"ה ה"ב ויבמות פ"ז ה"ג) שכל הלכה שהיא רופפת בבי"ד ואין את יודע מה טיבה, צא וראה היאך הציבור נוהג ונהוג. ע"כ. וכ"כ הפוס' לא רק גבי בי"ד [ראה שו"ת הרשב"א (ח"א סי' צ'), שו"ת הרא"ש (כלל נ"ה סי' י'), שו"ת הריב"ש (סי' נ"ח) וכ"כ עוד הרבה ראשו'. וכן נמצא בב"י (או"ח סי' י' ד"ה "יש לדקדק", סי' י"א ד"ה "כתוב בכלבו" ועוד). ור' פסחים (דס"ו,א', גבי שכח ולא הביא סכין מע"ש)]. ובדורות אלה המנהג פשוט לומר סליחות מחצות הלילה ואילך. ואף מצד דברי הפוס' נראה לדקדק, שמ"ש גבי שלישי הלילה שהמשמרות מתחלפים לא נאמר גבי זמן הסליחות. וגבי הסליחות כתבו הפוס' דוקא מחצות ואילך. וראה עוד לקמן בהערה ז'. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי בענינים אלה, שעדיף לומר סליחות באשמורת האחרונה של הלילה מאשר מיד לאחר חצות. עכת"ד. וכ"נ מדברי ס' תוה"מ (סי' א' ריש סעי' ה'). אמנם ממש"כ בתולדות המחבר בספר כה"ח (ח"א בהקדמה) שהיה משכים קודם חצות כדי שיהא ער בנקודת חצות והיה קורא אז תיקו"ח, ואחר היה חוזר לישון והיה קם שוב לפני עה"ש, ועוסק אז בלימוד הקבלה, משמע דס"ל שעת רצון גדולה יותר הינה מיד לאחר חצות ולאו דוקא בסוף הלילה. ואע"ג שאין לומדים הלכה ממעשה, מ"מ גם מדבריו בספרו כה"ח (סי' א' סק"ז), עולה כן בכמה דוכתי שם.


ואמנם חכ"א העיר לי שמדברי הגר"מ אליהו זצ"ל (דלקמן בסמוך) משמע שעדיף לומר סליחות דוקא בסוף הלילה, עפ"י טעמו שם שיש לסמוך הסליחות לתפילת שחרית כדי להתפלל יותר בכוונה. ולכן זה עדיף מאשר מיד בחצות, והוסיף שכ"כ הג"ר שלוש בהקדמה לסליחות "מכתם לדוד". עכת"ד אותו חכם. ומ"מ כפי שרואים אנו עכ"פ פה בירושת"ו, יש אמנם הנוהגים להשכים לסליחות קודם עה"ש וסומכים אותם לשחרית (וכן נוהגים בעיקר המבוגרים והזקנים שהולכים בדר"כ לישון מוקדם ולקום מוקדם, וכן אותם המשכימים לעבודה). אך רבים, ובעיקר הצעירים ובני הישיבות, מעדיפים לומר הסליחות מיד בחצות (שממילא הינם ערים אז), מאשר לאומרם בהשכמה (ור' גמ' יומא דכ"ב,א', וברש"י שם ד"ה "שאני מיגנא", שפחות קשה ללכת לישון מאוחר מאשר לקום מוקדם).


ומה שכתבנו שאם אינו אומר מחצות עד עה"ש, שיאמר לפני שחרית או לפני תפילת מנחה, כ"כ מדנפשיה ביחו"ד (ח"א סימן מ"ו), וכן שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל. וכן ראיתי אצל הספרדים פעמים רבות שנוהגים כן לומר סליחות בציבור לפני מנחה קטנה ונראה דה"ה גם לפני מנחה גדולה (ואדרבא, נראה שזה עדיף עכ"פ מצד הסליחות, שמתחיל לאומרן לפני חצות היום, שאז עדיין עת החסד שולט בעולם). ועוד הורה לי הגר"מ אליהו, שעדיף לומר סליחות לפני תפילת מנחה מאשר בבוקר לאחר תפילת שחרית, משום שהסליחות ענינן לעורר את האדם לתשובה, וכך התפילה בכוונה יותר. עכת"ד. ואכן יש הנוהגים כן כיום אצל הספרדים (ובענין איך יתכן להקדים סליחות לפני תפילת מנחה, דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, כתב ביחו"ד שם בהערה שהסליחות לגבי תפילת מנחה הו"ל כרשות לגבי מצוה, כיון שאמירת הסליחות אינה אלא מנהג בעלמא, ולא שייך בזה הכלל דתדיר קודם. ואע"פ שלא אומרים כן במקרה של מצוה דרבנן לגבי מצוה דאו' דהוי כרשות לגבי מצוה, מ"מ בענין רשות ומצוה בני"ד אמרינן הכי. עיי"ש. וא"ת דלפי"ז קשה טפי, דיש להקדים את מנחה משום דחשיב מצוה ועדיף מדבר הרשות כסליחות. אלא שבס"ד י"ל שלא מצינו שאסור לעשות דבר רשות לפני תפילת מנחה, מלבד מה שאמרו חכמים בפירוש, שמא יתעכב בדברים מסוימים ויעבור זמן תפילת מנחה או שיהא טרוד בגללם בתפילתו (ר' שו"ע סי' רל"ב). אך בני"ד אדרבא, הריהו אומר סליחות כדי להתקרב לה', ומתוך זה יכוון יותר בתפילתו ותפילתו תתקבל יותר, לכן שרי בני"ד).


[7]ז. כפי שכתבנו בהערה הקודמת, הרי שעת רצון היותר מעולה לומר הסליחות הוא דוקא מחצות הלילה עד עה"ש (ושי"א בעיקר באשמורת האחרונה, והיינו בג' שעות אחרונות של הלילה). אלא שהוסיפו המקובלים, ובעקבותיהם הפוס', שלא די בזה, אלא אף גריעותא איכא אם אומר הסליחות קודם חצות הלילה. שכ"כ הרמ"ז (בתשו' הנ"ל), שאסור לומר הסליחות קודם חצות מטעם דאז הוא עת התגברות הדינים, מדבר באופל יהלוך, ובהזכרת הסליחות וי"ג מידות הרחמים של "ויעבור" אנו נראים כמתגרים בהם ומבקשים למנוע פעולתם. ועי"כ עלולים לעורר קנאה מכוחות הדין נגדנו. וכל מי שמבין בתורת הח"ן מבין שהעושה כן לפני חצות הלילה הוא קרוב להיות מקצץ בנטיעות. והוסיף, שלכן אין לומר הסליחות אלא באשמורת הבוקר מחצות הלילה ואילך, או ביום, שנא' "יומם יצוה ה' חסדו". וע"י הסליחות וי"ג מידות הרחמים זוכים לשפע חסדי ה' שיכנס לנו לפנים משורת הדין. וכן פשט המנהג בכל תפוצות ישראל לומר הסליחות באשמורת הבוקר. ולכן המנהג שנהגו בקצת מקומות לומר סליחות בתחילת הלילה הוא מנהג רע ומר, ישתקע הדבר ולא יאמר, וראוי לגדולי הדור לגעור בהם ולבטל מנהגם, כי מנהגם זה בטעות יסודו ואין לו משען ומשענה. וכל מארי דרזין המחזיקים במעוז תורת הקבלה אוסרים אותו בהחלט, ועל פיהם יקום דבר, כי רוח ה' דיבר בם ומילתו על לשונם. עכת"ד הרמ"ז [הב"ד ביחו"ד (ח"א סי' מ"ו)].


ואמנם יש מהפוס' האחרו' שרצו להקל במקרים מסוימים לומר סליחות לפני חצות הלילה. שכ"כ הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אג"מ (חאו"ח ח"ב סי' ק"ה), שאם א"א לציבור לומר הסליחות אחר חצות, יש להתיר להם דרך הוראת שעה רק באותה שנה לומר סליחות קודם חצות לילה, כיון שאין מקור לדברים אלה מהש"ס אלא רק מהאחרו' עפי"ד המקובלים. ולדעתו מסתבר שאין בזה איסור, אלא רק שאין מועילים בכח י"ג מידות שישנה הבטחה שאינן חוזרים ריקם, אלא כוחם כסתם תפילה. ולכן כדי שלא יתבטלו מלומר סליחות לגמרי טוב יותר לומר סליחות בתחילת הלילה. ע"כ. ומ"מ כפי שכתבנו, הגרמ"פ זצ"ל כתב כן רק כדרך הוראת שעה, ורק לאותה שנה, אך לא לעשות כן דרך קבע. גם בספר משמרת שלום (קוידינוב, סי' מ"א) כתב להקל לומר הסליחות שתי שעות קודם חצות, למי שקשה לו לומר דוקא לאחר חצות. וכן הבין ביחו"ד (שם) מדברי מהר"ם די לונזנו (שכתב להקל כך גבי תיקו"ח. וכדלקמן בהערה ט'). ובספר מחשבות בעצה (בסוף הספר) היקל למדינות שממערב לירושלים לומר הסליחות קודם חצות שלהם, אם בירושלים כבר היה חצות.


אלא שנראה שלדעת רוה"פ אין להקל בזה. שכ"פ המ"א (סי' תקס"ה סק"ה) בשם האריז"ל, שאין לומר קודם חצות לילה שום סליחות ולא י"ג מידות כלל. וכ"פ מרן הגחיד"א בברכ"י (סי' תקפ"א סק"ב) ובספרו עבודת הקודש (קש"ג סי' י"ט סקי"א). וכ"פ הרח"ף בספר כה"ח (סי' ט"ז סקי"ג), הש"ץ (דקמ"ט,ב') המט"א (סי' תקפ"א ס"כ) ושע"ת (רס"י תקפ"א). וכ"פ מרן הח"ח במ"ב (סי' תקס"ה סקי"ב), ש"אין לומר קודם חצות לילה שום סליחות ולא י"ג מידות בשום פנים לעולם חוץ מביוה"כ". עכ"ל [ואכן העירו הפוס' (יחו"ד ח"א שם עפי"ד האריז"ל והרמ"ז. ושכ"כ המ"א בסי' תקס"ה סק"ה, כה"ח בסי' רל"ז סק"ח, וסי' תקס"ה סק"ל וש"א), שמה שנוהגים לומר סליחות וי"ג מידות בליל יוה"כ שאני, דליל יוה"כ כולו התעוררות מידת הרחמים לכפר על עוונותיהם של ישראל, וכדאי' בגמ' שאף השטן אין לו רשות להשטין ביוה"כ (יומא ד"כ,א')]. וכ"פ להחמיר הרב כה"ח (סי' קל"א סקכ"ו, סי' רל"ז ותקס"ה שם וסי' תקפ"א סק"ב. וע"ע בסי' קל"א סקכ"ז), והגר"ש דבליצקי שליט"א בקיצור הל' המועדים (עמ' ט' ס"ב). וכ"כ האחרו' שבכל ארצות אשכנז ופולניא וערי המערב ותוגרמה אין אומרים כלל סליחות לפני חצות הלילה (הב"ד בילקו"י). וכן עינינו רואות פה בארה"ק שא"א סליחות לפני חצות ואפי' בשעה"ד, הן הספרדים והן האשכנזים. וכ"נ שהיה המנהג גם בזמן הרמב"ם, ממש"כ שהיו נוהגים כולם לקום בלילה ולומר תחנונים עד שיאיר היום (פ"ג מתשובה ה"ד). ומשמע שלא אמרו בתחילת הלילה, אלא ישנו וקמו. וקצת מסתבר שהיה זה מלאחר חצות. וראה באג"מ או"ח ח"ב סי' ק"ה מש"כ ע"כ.


ולא עוד, אלא שכתבו הפוס' שאף מי שנמצא בביכ"נ שאומרים בו סליחות בערבית קודם חצות ישב בדד וידום ולא יאמר עמהם, מלבד הוידוי שרשאי לאומרו אז [חוץ ממוצאי שב"ק שעפ"י הקבלה אין לומר וידוי לפני חצות, וכמש"כ כה"ח (סי' ש' סקי"ח) בשם הרמ"ז והגחיד"א זצ"ל במחב"ר]. שכ"כ הרמ"ז, הברכ"י, השע"ת, כה"ח (סק"ג) ויחו"ד (שם. ועיי"ש בכה"ח, שאע"פ שכתב הרמ"ז שרשאי לומר אז מזמורי תהילים, אין ראוי לומר כן דאין ראוי לומר תורה שבכתב בלילה, וכמש"כ בסי' רל"ז סק"ט, וע"כ ילמד אז רק תשבע"פ). ועוד יש להעיר, שאף הגר"מ פיינשטיין שהיקל גבי הסליחות קודם חצות, כתב (בחאו"ח ח"ד סי' כ"א סק"ה) גבי מש"כ הפוס' שתוקעין נוסף לשחרית גם בערבית, שהכוונה דוקא למנחה. וטעמו שלא מסתבר שיתקעו בלילה, שאינו עת רצון עד אחר חצות, וכדלעיל בהערה ב'.


ואמנם נראה שנחלקו הפוס' אי יש למחות באותם האומרים סליחות קודם חצות. שלדעת הגר"ש דבליצקי שליט"א בספרו קיצור הל' המועדים (ח"א עמ' ט') אין למחות בהם, שהרי איסור זה אינו מדינא דגמ' אלא מצד הקבלה, ואין להכריח אחרים בדבר שלא נתבאר בתלמוד. וחיזק דבריו עפי"ד הכנה"ג והמ"ב (סי' כ"ה סקמ"ב) שדבר שלא נזכר בש"ס ובפוס' (היינו בראשו'), אע"ג שנזכר בקבלה אין אנו יכולים לנהוג לכוף כך. עכת"ד הגרש"ד שליט"א. ועולה מדבריו, שאע"פ שכתבו הרבנים הנ"ל שאם אין מוזכר בהיפוך ד"ז בש"ס ובפוס', שאז יש לילך אחר הקבלה, מ"מ נראה דהו"ד לכתחי' כאו"א לעצמו. אך לכוף אחרים אין בכוחנו לעשות כן (ואח"כ מצאתי בס"ד שכ"כ הרא"ם ז"ל. הב"ד כה"ח סי' כ"ה סקע"ה).


אלא שמדברי הרמ"ז הנ"ל שכתב דהוי כמקצץ בנטיעות, ועי"כ מעוררים את כוחות הדין, נראה שיש למחות במקילים בזה, דהוי מזיק לכלל ישראל ומעורר כוחות הדין נגדם. וכ"כ שם הרמ"ז בהדיא שראוי לגדולי הדור לגעור בהם ולבטל מנהגם (הב"ד ביחו"ד שם, וכנ"ל). וכ"נ דעת הגחיד"א, כה"ח וש"פ הנוטים להחמיר כדעת המקובלים. וע"ע בדברים אלה במ"ב (סי' כ"ה סקמ"ב) וכה"ח (סי' כ"ה סקע"ה).


הגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שלמרות שא"א סליחות לפני חצות כלל, ואפי' בשעה"ד, מ"מ אפשר להתחיל לומר הסליחות מעט לפני חצות, אך לא יתחילו לומר הי"ג מידות לפני חצות. עכת"ד. והיינו שיכוונו להגיע לי"ג מידות הראשונות רק לאחר חצות. וכן ראיתי שיש נוהגים להקל.


[8]ח. כתבו הפוס' שזמן חצות הלילה הינו בדיוק שתים עשרה שעות לאחר חצות היום. וחצות היום הינו חצי הזמן שבין הנץ החמה לשקיעתה. כ"כ שו"ת שב יעקב (סי' א'), ופירש שכן דעת הזוה"ק, וכ"פ מהר"ם קורדובירו, והב"ד הגחיד"א בברכ"י (סימן א' סק"ה), ובשיו"ב. וכ"כ בשו"ת יוסף אומץ (סי' מ"ב), ובמורה באצבע (סי' ב' סקמ"ה), וכ"כ הרש"ש בנהר שלום (דף י"ט), הרח"ף בלב חיים (ח"א סי' ו'), החק"ל, הגרי"ח בשו"ת רפ"ע (ח"ב חאו"ח סי' ב') והגר"ע יוסף זצ"ל בקול סיני (אלול תשכ"ד) ועוד אחרו'. וכ"מ מהמ"ב (סי' א' סק"ט) וכה"ח (בסי' א' סק"ז) בשם כמה אחרו'. וע"ע ילקו"י (ח"א עמ' ז').


ומה שכתבנו זמן חצות שהוא בין אחת עשרה וחצי לבין אחת עשרה וארבעים, הוא עפ"י הלוחות. וראה עוד בספר מעשה ניסים לרה"ג ר' ניסים כצ'ורי זצ"ל.


ובענין אי רשאים להקל בארצות שממערב לא"י, ולומר סליחות לאחר זמן חצות שבא"י אע"ג שאצלם עדיין לא הגיע זמן חצות. בס' מחשבות בעצה (בקונט' פרפראות לחכמה סי' ח') כ' שהכל תלוי בנקודת חצות שבירושלים, ושהאומרים סליחות בערי אירופה ימתינו עכ"פ לזמן זה בירושלים. וכ"כ בתחילת דבריו בשו"ת חוסן יהושע (תליתאה סי' י"ב). אך בסו"ד הדר תבריה לגזיזיה וכתב שבכל מקום אזלינן לפי זמן חצות שבאותו מקום. וכ"כ עוד אחרו', מהם הבכור שור (ריש ברכות), שו"ת יהודה יעלה (אסאד. חאו"ח סי' א'), שו"ת ערוגת הבושם (חאו"ח סי' א'). הב"ד ביחו"ד (ח"א סי' מ"ו) ופסק כמותם. וכ"מ מהמ"ב (סי' א' רסק"ט).


[9]ט. מה שכתבנו שעדיף בני"ד לומר תיקו"ח, כ"כ הרמ"ז בתשובה, הגחיד"א בברכ"י (סי' תקפ"א סק"ג) ובמחב"ר, שע"ת (סי' א' סק"ו וסי' תקפ"א סק"א), הגאון הרח"ף בכה"ח שלו וברו"ח, הבא"ח (פר' "וישלח" סק"ט), המט"א (סי' תקפ"א סקי"א), כה"ח (סופר. סי' א' סקט"ז וסי' תקפ"א סק"ד) בשם האריז"ל, בס' תוספות חיים (הל' רה"ש כלל קל"ח), יחו"ד (ח"ג סי' מ"ד) וילקו"י (ח"א סי' א' - דיני תיקון חצות, סעי' מ"ט).


ואמנם ראה כה"ח (סי' א' ססקט"ו) שכתב, שהרי כמה וכמה אנשים אינם אומרים כלל תיקו"ח, ורק היראים אומרים זאת. עיי"ש. וא"כ לאו כו"ע אומרים זאת. ולכאו' יש להניח שמי שאינו אומר כל השנה תיקו"ח, גם בימים אלה לא יאמר תיקו"ח אלא סליחות (כשאינו יכול לומר שניהם. וזאת אע"פ שמצד האמת יש מקום לומר שעליו להתחזק דוקא בימים אלה ולומר תיקו"ח). וכ"נ מדברי השע"ת (סי' א' סק"ו) שכתב ש"מי שרגיל לומר תיקו"ח וקם באשמורת וכבר הציבור אומרים סליחות ואין פנאי לומר שניהם, אומר תיקו"ח כסדר האריז"ל שהוא עיקר גדול יותר מהסליחות". עכ"ל. ומבואר שהוא דוקא למי שרגיל לומר תיקו"ח. ואכן אמר לי הגר"ש ישראלי (זצ"ל) זצ"ל, שאותם שאינם אומרים תיקו"ח כל השנה, גם בימים אלה (ימי הסליחות) עליהם לומר סליחות ולא תיקו"ח. עכת"ד. וכעבור זמן מצאנו שכ"כ עוד כמה פוס'. שכ"כ הגה"ק מהרי"א מקאמארנא זצ"ל בס' שלחן הטהור (או"ח סי' א' סק"ו) שהשיג ע"ד הרמ"ז וכתב שגם הסליחות הם תפילות ובקשות והתעוררות על גלות השכינה וצרות ישראל. אך יש להם מעלה גדולה יותר שאומרים י"ג מידות בציבור. ולכן הסליחות בציבור עדיף כשאין זמן לשניהם. ע"כ. ועיי"ש בזר זהב שהסביר ש"אשרי" שאומרים קודם הסליחות הוא תיקון כמו "אודה ה'", ותפילת הציבור עדיפא. והב"ד הג"ר חיים אלעזר שפירא ממונקטש (בעל שו"ת מנחת אלעזר) בס' נימוקי או"ח (סי' תקפ"א) והסכים לדבריו. וכן נראה מדברי הגרי"ח זוננפלד, כפי שכתב תלמידו בשו"ת שלמת חיים (סי' א'), שענין תיקו"ח הוא מהדברים שאין להם שיעור, ואם ירצה לצאת בזה יאמר מזמור א' "על נהרות בבל" ועוד "מזמור לאסף". והוסיף את סברת שלחן הטהור, דכי לא נמצא בסליחות הרבה התעוררות על גלות השכינה והצדיקים, ובלבד שיכוין לבו לשמים לא יחסר לו שום דבר. עכת"ד. וע"ע בפניה"מ (ד"ד).


וא"כ מצאנו כמה מגדולי הפוס' האשכנזים דס"ל לא כרמ"ז, ושיש לומר הסליחות ולא תיקו"ח, במקום דא"א לשניהם (ויש להעיר שלפחות חלק מהפוס' הנ"ל היו גם מקובלים). ונמצאנו למדים שלדעת רוב ככל האחרו' הספרדים יש להעדיף במקרה זה לומר תיקו"ח, וכ"כ כמה פוס' אשכנזים (השע"ת והמט"א הנ"ל), ואילו פוס' אשכנזים אחרים פסקו שיש בני"ד להעדיף לומר סליחות. וראה עוד בשו"ת מים חיים (משאש. סי' רל"א).


ולכאו' יש לברר האם תיקו"ח הינו חובה. שאמנם כתב מרן (בסי' א' ס"ג), שראוי לכל יר"ש שיהא מיצר ודואג על חורבן ביהמ"ק. ולכאו' מזה משמע שיש לומר תיקו"ח (ובני"ד לא כתב מרן שרק מי שמוחזק ומפורסם בחסידות יעשה כן, כמ"ש בסי' ל"ד סעי' ב',ג'). ובפרט שבסעי' הקודם לו כתב שהמשכים להתחנן לפני בוראו יכוין לשעות שמשתנות המשמרות, שהתפילה שיתפלל אז על החורבן ועל הגלות רצויה. ולכאו' יש לכרוך זב"ז. אלא שיש מקום לדחות ולומר שאין זו חובה גמורה, שהרי לא כתב מרן בהדיא שיש לומר תיקו"ח. דיתכן לקיים ד"ז ע"י אמירת "על נהרות בבל" בסוף הסעודה או בזמן אחר. ועוד, שהרי מרן עצמו לא כתב כן בלשון חובה, אלא רק ד"ראוי" לעשות כן, וכן דוקא מי שהוא "ירא שמים". וראה מ"א ומ"ב (סי' א' סק"ט) שהב"ד המקובלים לומר תיקו"ח דוקא על דברי מרן אלה (בסי' א' ס"ג). ומשמע שהבינו שזו עיקר כוונת מרן. אמנם לא מצינו שכתבו זאת כחיוב (לא מרן ולא המ"א והמ"ב), אף שמעלת תיקו"ח גדולה היא. ובפרט שד"ז לא נזכר כלל בגמ' (עכ"פ בבבלי). וא"כ מסתבר שדינו ככל הדברים שמקורם בדברי המקובלים, שדנו בהם הפוס' עד כמה הם מחייבים (ונ"מ בכך, האם לגעור במי שאינו אומר תיקו"ח). ראה למשל במ"ב (סי' כ"ה סקמ"ב) וכה"ח (סי' כ"ה סקע"ה). ומבואר בדברי המ"ב שדבר שלא הוזכר בגמ' ובפוס' אלא בקבלה, אין לכוף לנהוג כן. ומ"מ הוסיף שדין שאין מוזכר בהיפוך בש"ס ופוס' יש לילך אחר דברי הקבלה [אמנם דנו יושבי ביהמ"ד בהבנת פשט דברי המ"ב, ומנ"מ בין שני המשפטים: האם מש"כ "אם לא הוזכר בגמ' ובפוס'" הכוונה שלא הוזכר כלל אותו ענין לא בגמ' ולא בראשו'. והמשפט השני: "דין שאין מוזכר בהיפוך בש"ס ופוס'", הכוונה שבש"ס ובפוס' כן הוזכר הענין אך לא הוכרע, וכגון שניתן לפרש הגמ' בכמה אופנים. ולפי"ז הרי בני"ד לכאו' כן הוזכר בהיפוך מבעלי הקבלה (שהרי הרא"ש כ' ד"ז דוקא בלשון ראוי, ודוקא ליר"ש ולא לכל אדם), ולכן בני"ד אין לילך אחר הקבלה ואין חובה לומר תיקו"ח.


ויש שהסבירו את המשפט הראשון במ"ב (הנ"ל), ש"דבר שלא הוזכר בגמ' ובפוס'" הכוונה שלא הוזכר כלל הענין בש"ס ובפוס'. וכיון שבני"ד כן הוזכר הענין בראשו', הרי שלכאו' יש מקום לכופו ע"כ. וכן המשפט השני: "דין שאין מוזכר בהיפוך בש"ס ובפוס'", הכוונה שבש"ס ובפוס' לא הכריעו בהדיא אחרת מהמקובלים, והרי בני"ד לא כתבו שאין לומר תיקו"ח, וממילא יש לילך בתר הקבלה ולחייב לאומרו.


ושני בעלי הדעות הנ"ל הביאו סימוכים לדבריהם מדברי כה"ח (סי' כ"ה סקע"ה), מש"כ בשם הר"ש הלוי, וכן מדברי מרן בב"י סי' קמ"א, וכן מדברי הרב משאת בנימין שנקטינן כזוה"ק והמקובלים נגד הפוס' "בכל דבר שלא נתבאר בהדיא בתלמוד". וראה עוד לעיל בפרקנו הערה ז' בסופה בדברי הגר"ש דבליצקי שליט"א. ויש להאריך בכ"ז, ואכ"מ]. ומ"מ ראה בס' מצות ראי"ה, למרן הגראי"ה קוק זצ"ל (סי' א' סעי' ג') שכתב שאף שמרן כ' בשו"ע שראוי שיר"ש יהא מיצר על החורבן, והיינו שאינו חובה לכל אדם, מ"מ זהו ענין יר"ש לכוון המשמרות, אבל החובה להתאבל על ירושלים וחורבן ביהמ"ק בכלל, היא חובת כל אחד מישראל. עיי"ש שהביא הוכחות לכך. ומסתבר שאותם ת"ח שאינם נוהגים לומר תיקו"ח, מעדיפים הם לעסוק באותה עת בעומקי הסוגיות או בגופי הלכות, ומתאבלים על החורבן ועל הגלות, בזמן אחר.


ואכן לכאו' יש לדון בסדר העדיפויות שבין: לימוד תורה, סליחות, תיקו"ח ואמירת בקשות. ונתחיל מהסוף:


בענין ל"ת ובקשות (שאינן מסדר התפילה הקבוע) כתב כבר הח"ח במ"ב (סי' א' סקי"ב) שמי שהוא בעל תורה ויש לו לב להבין וללמוד (ולכאו' משמע דלאו דוקא ת"ח) יכול להמנע מלומר הרבה תחינות ובקשות הנדפסות בסידורים וטוב יותר שילמוד במקומם (בשם ל"ח וא"ז). והיינו אע"פ שזמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד, משמע דהו"ד כשצריך להתפלל מה שהוא חובה. וע"ע בכה"ח (סי' א' סקל"א). ובענין ל"ת או אמירת פר' הקרבנות ראה מש"כ בס"ד במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ג הערה י"א).


בענין ל"ת ותיקו"ח. הנה מדברי המקובלים (שהזכיר המ"ב סי' א' סק"ט) ברור שי"ל תיקו"ח אף אם זה בא על חשבון ביטול תורה. דלדידם יש לומר זאת משום מעלתו הגדולה, ויתכן אף כחובה. ופשוט שכל אותם צדיקים בדורות עברו שנהגו לומר תיקו"ח, כאריז"ל, מהרח"ו, הגר"א, הבא"ח, הח"ח, כה"ח וכל השאר, ודאי לא היו חשודים כמי שאינם חסים על כל רגע של ל"ת. וכן זכורני שבחור ישיבה שאל את הגר"מ אליהו זצ"ל בענין אמירת תיקו"ח כאשר בזמן חצות יש לו לימוד קבוע בחברותא. ואמר לו הגר"מ אליהו שיש להפסיק הלימוד ולומר תיקו"ח בחצות. וכעיצה הוסיף שאף יאמר לחברותא שלו לומר עמו תיקו"ח. עכת"ד. אמנם מדברי הגר"ש ישראלי הנ"ל עולה שיש להעדיף ל"ת על פני תיקו"ח. והיינו שאינו פוסק כד' המקובלים. ועוד זכורני שהגר"ש משאש זצ"ל, הרב הראשי דפעיה"ק ירושת"ו סיפר לי, שבימי חורפו (במרוקו) היה נוהג לומר לילה לילה תיקו"ח בבכי ונהי ומוריד דמעות שליש. לאחר מכן החליט שלילה א' יאמר תיקו"ח ולילה ב' יעסוק בתורה, לסירוגין. וכיום הינו מעדיף לעסוק בתורה. עכ"ד. וא"כ בין אם עוסק בתורה או אומר תיקו"ח, דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד, ובלבד שלא ישב בטל.


בענין ל"ת וסליחות ראה לקמן (בהערה כ"ט).


ובענין תיקו"ח או תפילת שחרית כוותיקין ראה בשו"ת אול"צ (ח"א סי' י"ב. עיי"ש שתיקו"ח עדיף, ובלבד שלא יאחר ק"ש דשחרית לאחר ג' שעות).


ובענין סליחות ותיקו"ח מבואר בריש הערה זו.


למעדיפים לומר תיקו"ח על פני הסליחות, היינו כשיש זמן רק לא' מהם (וכגון שבקרוב עולה השחר. שכן מבואר בד' הגחיד"א בברכ"י בשם הרמ"ז, וכ"כ הרח"ף בכה"ח וברו"ח, וכ"כ בבא"ח ובכה"ח סי' א' סקט"ז. והגר"א נבנצל שליט"א העיר: במשנ"ב נ' דזמן תיקון חצות הוא עד הנה"ח. עכ"ל). וראה בתוה"מ (ד"ג ס"ז) שכתב שאף כשיש זמן לשניהם יש להקדים תיקו"ח לסליחות, ולמד כן מד' הפוס' הנ"ל, אך נראה שאין הכרח בכך (שאף שלמקובלים מעלת תיקו"ח הינה עיקר גדול יותר ויותר, מנין שיש להקדימה. ואע"פ שיש ענין לומר תיקו"ח דוקא בעת חצות, מ"מ אם לאחר מכן לא ימצא מנין לסליחות ודאי יש לו להקדים הסליחות לתיקו"ח, דהא יפסיד אמירת י"ג מידות במנין, וכן י"א שלא יאמר גם את הסליחות הנאמרות בארמית. ויתכן שגם יפסיד אחרים מכך, וכגון שבלי אומרי התיקו"ח אין מנין. וה"ה אם בשל כך גורם לטירחה דציבורא או אף של יחיד, וכגון שכמה רוצים לומר תיקו"ח ובשל כך מעכבים את שאר המנין מלומר סליחות, דהוי גזל שינה. ובפרט שהמקובלים והפוס' הנ"ל לא כתבו דבריהם אלא כשיש זמן רק לא' מהם. שכן מבואר בד' הגחיד"א שם ובש"פ).


ובענין תחילת זמן תיקו"ח. בס' מקדש מלך על הזוה"ק הב"ד המהר"ם די לונזנו, שזמן תיקו"ח מתחיל שעתים לפני חצות הלילה. והוכיח כן מלשון הזוה"ק. אמנם מהר"י צמח הגיה לשון הזוהר שם וכתב דזמן זה הינו דוקא מחצות ואילך. אלא שבשו"ע הגר"ז (בהוספות שבסוף חלק א', עמ' קע"ד, בסדר תיקו"ח) כתב, שלמרות שהזמן המובחר הוא בחצות האמיתי דוקא (והוסיף דהוא שלא כמ"א. ונראה שכוונתו למ"א בסי' א' סק"ד), אעפ"כ אין זה מעכב, ותחילת זמנה הוא מתחילת האשמורה התיכונה כמש"כ בזוה"ק פר' "ויקהל", שהן שתי שעות קודם חצות האמיתי בקיץ ובחורף. עכ"ד. אלא שנראה שלד' רוב המקובלים זמן תיקו"ח הוא מחצות הלילה ולא קודם לכן כלל, וכד' מהר"י צמח. וכן עולה מדברי כה"ח (סי' א' ס"ק ז'-י') בשם פוס' ומקובלים רבים. וכ"כ ביחו"ד (ח"א עמ' קל"ה בסוף ההערה) עפי"ד האריז"ל.


ולגבי סוף זמן תיקו"ח. בספר ל"ח (ח"א סי' ו') כתב דאף לאחר עה"ש שרי לומר תיקו"ח כל שלא הגיע זמן ציצית. אמנם הגרי"ח בבא"ח (ש"ר פר' וישלח ס"ח) דחה דבריו וכתב דאחר עה"ש אין לומר לא תיקון רחל ולא תיקון לאה. וכ"נ קצת מד' שו"ע הגר"ז (שם בסוף ח"א) שכתב עפי"ד הפע"ח דהוא עד אור היום. וכ"נ מד' הרב כה"ח (סי' א' סקי"ז).


כתב הגחיד"א בקש"ג, שהמנהג לומר וידוי קודם תיקו"ח. וכתב הגרי"ח בבא"ח (פר' "וישלח" סי"ג), שבחודש אלול ועשי"ת שאומרים בהם וידוי בסליחות, לא יאמרו וידוי קודם תיקו"ח (ומשמע דס"ל שאומרים סליחות לפני תיקו"ח. וכנ"ל בהערה זו, ושלא כמש"כ תוה"מ). הב"ד כה"ח (סי' א' סקכ"ג) והוסיף, דנראה דהו"ד לאומרים תיקו"ח סמוך לסליחות, שלא יהא ככלב השב על קיאו. אבל לאומרים תיקו"ח בחצות לילה בזמנו, י"ל וידוי גם קודם תיקו"ח כיון שהוא מרוחק הרבה מהוידוי של הסליחות. עכ"ד. והיינו כשבאמת המרחק ביניהם גדול (ומה שמשמע מד' הרב כה"ח שיש להקדים התיקו"ח לסליחות, מפני שדיבר במקרה שאומרים תיקו"ח מיד בחצות, כמבואר שם).


ובענין הקדמת סעודה רביעית לסליחות. לפי מש"כ שד' רוה"פ שאין לומר הסליחות לפני חצות כלל. ומאידך גבי זמן סעודה רביעית ישנן כמה דעות. די"א שלכתחי' יאכל מיד בצאת השבת לאחר ההבדלה. י"א עד סוף שעה רביעית. י"א עד חצות. וי"א שכל הלילה זמנה. ונראה שד' רוה"פ שהוא עד חצות (ראה מ"ב סי' ש' סק"ב, כה"ח סקי"ד, ושש"כ ח"ב פס"ג ס"ה. וע"ע בא"א מבוטשאטש סי' קע"ד סק"ד). ולפי"ז נראה שיש להקדים סעודה רביעית לסליחות. ובפרט שי"א שהנפש היתירה אינה עוזבת את הגוף עד אחר סעודה רביעית (שכ"כ בפע"ח, הב"ד כה"ח סי' ש' סק"ו). וא"כ חלה עליו עדיין קדושת השבת וכיצד יאמר סליחות ווידויים השייכים לימי החול. ולפי"ז פשיטא שיש להקדים הסעודה הרביעית לסליחות. וכ"פ בשו"ת הלל אומר (סי' רפ"ד. הב"ד בפניה"מ ד"ד). וגם למקילים להתחיל הסליחות קודם חצות או לאחֵר את הסעודה אף לאחר חצות (שכן היקל הגר"א זצ"ל בשעה"ד כשהיה חולה מאוד. וכ"כ החס"ל), נראה שמהטעם השני שכתבנו (בענין זמן עזיבת הנפש היתירה), יש גם לדידם להקדים הסעודה [ור' בקצות השלחן (ח"ג סי' ק' עמ' ס"ז, א') שכ' שבפולין נהגו לומר את הסליחות הראשונות בחצות הלילה, ורק אח"כ מסדרים סעודה רביעית. אך נראה שכיום רובא דרובא דעלמא לא נוהגים כן]. ומ"מ נראה פשוט שמי שלא אכל סעודה רביעית והגיע זמן המנין לסליחות בחצות, אף שהלך לסליחות בעי לאכול סעודה רביעית לאחר מכן. וצ"ע גבי מי שנזכר סמוך לסליחות בחצות שלא אכל סעודה רביעית, ואם יאכלנה יאחר לסליחות. שמצד א' יש להקדים סעודה רביעית שיש לה שורש קדום יותר מהסליחות (ראה נו"כ רס"י ש'). וגם רוה"פ ס"ל שזמנה דוקא עד חצות. ומאידך עניית קדיש בתחילת הסליחות יש לה מעלה גדולה. ונראה שמ"מ עדיף לאכול קודם סעודה רביעית דהוי חיוב טפי. כך בס"ד נלע"ד.


[10]י. כ"כ הגחיד"א במו"ב (ס"ק רמ"ה, רמ"ו), וכן עולה מהמ"ב (סי' א' ססק"ט), וכ"כ תוה"מ (ד"ג ס"ו). ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל האם אכן עדיף לומר בשחרית את פרשת הקרבנות מאשר סליחות, וכגון שאיחר לסליחות. וזאת משום שאמירת פרשת הקרבנות הינה מעיקר הדין. וענה לי שאכן עדיף לומר קרבנות, גם אם יצא שלא יאמר סליחות כלל. ואף מי שהגיע למשל רבע שעה לפני תום הסליחות, ויודע שהוא אומר קרבנות יותר לאט מהציבור, רשאי להתחיל מיד לומר קרבנות כדרכו באיטיות אע"פ שיצא שלא יאמר סליחות כלל. עכת"ד. ולכן כתבנו בהלכות שעדיף להתפלל תפילת שחרית בשלמותה עם פרשות הקרבנות מאשר לומר סליחות. וע"ע בשו"ת אבני ערב (סי' מ"ד-נ"א) ושו"ת עם כלביא (סי' קפ"א).


[11]יא. כתב הטור (סי' תר"ב) שנוהגים בספרד שגם בשבת מרבין לומר סליחות ותחנונים. ואני תמה על מנהגם, שהרי אין מריעין בשבת, ואיכא מ"ד שלהריע היינו בפה. פי' לומר העניות. והם אומרים עניות ותחנונים. ובאשכנז א"א כן. עכ"ל. ואמנם מרן בב"י שם נתן טעם למנהגם, שהם סוברים כמ"ד שמתריעין בשבת על עיר שהקיפוה אויבים או שטפה נהר, לפי שהוא דבר נחוץ. וכיון שבעשי"ת התפילה נשמעת יותר וגם באותן הימים האדם מוכן להיות נגמר דינו ביוה"כ, אין לך דבר נחוץ מזה. ומ"מ סיים שעכשו אין העולם נוהג לומר סליחות ותחנונים בשבת תשובה כלל. עכת"ד. ונראה דה"ה לשאר השבתות שבחודש אלול. ועוי"ל טעם, שכשם שאין אומרים בשבת תחנון ונפ"א (ראה רמב"ם פ"ה מתפילה הלכה ט"ו. שו"ע סי' קל"א סעי' ו',ז'. והוא משום שהם ימי מועד ושמחה, כך אין לומר סליחות. וכן מצינו שא"א סליחות בר"ח, כמבואר במ"ב (סי' תקפ"א סק"א) ובש"פ. וא"כ כ"ש בשבת. וע"ע רמ"א (סי' תר"ב), מ"ב (ס"ק ב',ג') כה"ח סי' קל"א ס"ק נ"ד ונ"ה).


[12]יב. ראשית יש להקדים כמה כללים בענינים אלה (כמבואר בס"ד בקונטרס ברכות השחר שבסוף ספרנו מקו"ד הל' יוה"כ, בעיקר בתחילת פרק כ"ג שם). כל מקום בסעיף זה ובסעיף הבא שנזכרת שינה, הכוונה לשינת קבע. ונחלקו הפוסקים בגדר שינת קבע: 1) י"א דהו"ד כשפשט את בגדיו לפני השינה ולבש בגדי שינה (שו"ת שואל ונשאל, והגר"ש ישראלי זצ"ל). ויש מהם הסוברים שכ"ה אפי' שישן פחות מחצי שעה, אלא שקבע בדעתו שהולך הוא לישון שינת קבע ופשט בגדיו, והעירוהו אפי' לאחר זמן קצר (הגר"ש ישראלי זצ"ל). 2) י"א שכ"ה אף אם לא פשט בגדיו, אך חלץ נעליו וישן ע"ג מיטה לפחות שעה אחת (הגר"מ אליהו זצ"ל. ולדעתו הדין כן לענין חיוב נט"י, אך לענין ברכות התורה אף אם לא חלץ נעליו יש לברכן, אם ישן שעה על מיטה, דהוי היסח הדעת). 3) י"א שכל שישן ע"ג מיטה לפחות חצי שעה הוי שינת קבע (הגרב"צ אבא שאול זצ"ל. ולא הזכיר דין שינוי הבגדים או חליצת המנעלים. אך כתב שאם החסיר תנאי' א' משני התנאים הוי שינת ארעי). 4) אם ישן ע"ג מיטה אפי' זמן קצר אף שלא פשט בגדיו הוי שינת קבע [הגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א. עיין בקונט' ברה"ש הנ"ל בתחילת הסיכום גבי מי שאין לו רב קבוע, אי יחמיר תמיד מדין סב"ל ולא יברך ענט"י, ברה"ת וכדו' אלא רק אם ישן שינת קבע לדעת כל הפוס'. ומאידך יש לומר הפוך - שיש להחמיר ולברך את ברה"ת שי"א שהיא מדאו', וגם מדין איסור לימוד תורה כשטרם בירך ברה"ת (ושלדעת הגר"א אין ללמוד תורה אפי' בהרהור בלא ברה"ת)].


כל מקום שכתבנו שצריך ליטול ידים בעה"ש הכוונה מיד לאחר עה"ש. וכן לגבי ברה"ת אם צריך הוא לברך ברה"ת והינו רוצה ללמוד אחר עה"ש חייב לברכן מיד אחר עה"ש, ואין להמשיך ללמוד אחר עה"ש בלא לברכן (ובפרט יש להזהר בכך בליל שבועות, ליל הושענא רבא וכדו'). והגר"א נבנצל שליט"א העיר: כמדומני אין כן דעת אדמו"ר זללה"ה (היינו הגרש"ז אוירבך זצ"ל) הן לגבי נט"י, והן לגבי ברה"ת. עכ"ל.


אין לברך ענט"י על השינה בלילה יותר מפעם אחת ביממה. וכשצריך ליטול ידים בלי ברכה (ועפי"ר יוצא ד"ז בעה"ש, וכגון מי שהיה ניעור כל הלילה), ולא בירך קודם לכן ענט"י, למנהג האשכנזים ראוי לכתחי' לפני התפילה לעשות צרכיו הקטנים ולשפשף את מי רגליו שנפלו על בשרו, או לעשות את צרכיו הגדולים, ואז למנהגם יטול לפני התפילה ויברך ענט"י. ולמנהג הספרדים אין הדבר מועיל, ולא יברך בעצמו, אלא רצוי שישמע הברכה מאדם אחר החייב לברכה לעצמו. ואם לא מצא אדם אחר שיכול להוציאו, גם אז לא יברך זאת בעצמו.


כבר הדגשנו בהלכות, שמי שהתעורר משנתו בלילה וצריך ליטול ידיו בברכה, אך צריך הוא לעשות צרכיו, יטול ידיו משהתעורר בלא ברכה, יעשה צרכיו, ואז יטול שוב ויברך ענט"י ו"אשר יצר" [ואם משהתעורר אינו יכול להתאפק וצריך הוא לעשות צרכיו מיד, כך שאינו יכול להמתין וליטול ידיו קודם לכן, רשאי הוא לעשות כן. ואם עשה צרכיו הגדולים רשאי הוא אף לקנח ע"י נייר, אך לא יגע ע"י ידיו ישירות בפי הטבעת, בפי האמה, ובשאר הנקבים שבגוף לפני שיטול ידיו כדין, כמש"כ מרן (בסי' ד' ס"ג). וכמבואר כ"ז בסה"ל לגר"מ אליהו (ח"א פ"ב סמ"ח) ובשו"ת אול"צ (ח"ב פ"א ס"ג). וכן שמעתי גבי ני"ד מהגר"מ אליהו זצ"ל].


מי שבירך את ברה"ש לפני חצות הלילה (חוץ מברכת ענט"י וברכות התורה), יאמר מיד בשכמל"ו [ראה רמב"ם (סוף הלכות שבועות ושו"ת דברי יציב (הלברשטאם. ח"א-א' סי' פ"ג)], ויברך את אותן הברכות בזמנן (אחר חצות, או במקרים מסוימים אחר עה"ש, וכמבואר לקמן בהערות הבאות, ובקונט' ברה"ש שבספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ, הנ"ל). ודבר זה אמור אף אם שמע קודם חצות את קול התרנגול ובירך את ברכת השכוי. ויש מי שאומר, שבמקרה שבירך ברכות אלה לפני חצות, אמנם רשאי לברכן בעצמו לאחר חצות, אך מ"מ עדיף שישמע ברכות אלה מאדם אחר. ולדעת כולם אם יש ספק אם כשבירכן לראשונה כבר הגיע חצות, ברור הדבר שאסור לו לברכן שוב בעצמו אלא ישמע אותן בזמנן מאדם אחר המברכן לעצמו, ואם אין אדם אחר יברכן בעצמו אך ללא שם ומלכות, שאותם יהרהר בלבו. ומ"מ מי שישן שינת קבע וקם לפני חצות, רשאי לברך את ברה"ת כבר לפני חצות, ולדעת הרבה פוס' יברך אז גם ברכת ענט"י.


למנהג הספרדים מברכים את כל ברה"ש בבית, החל מברכת ענט"י וכלה בברה"ת, כולל כל הי"ח ברכות. ומנהג האשכנזים אינו קבוע, אלא יש הנוהגים לברך את כל ברה"ש בביהכ"נ, ויש שבכל אופן מברכים את ברכת ענט"י, אש"י, א"נ וברה"ת בביתם, ושאר הברכות בביהכ"נ. ויכול כל אחד מהם לנהוג בזה כרצונו.


[13]יג. מה שכתבנו שיטול ידיו ויברך ענט"י בקומו לפני התפילה, הוא עפ"י פרק י"א בקונט' ברכות השחר, בנספחים שבסוף ספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (נספח ט"ז). ודין אם קם זמן רב לפני התפילה, הוא עפ"י סוף פרק ט' שם.


ומה שכתבנו שאם נצרך הוא לנקביו שיטול תחילה ידיו בלא ברכה, ולאחר שהתפנה יטול ידיו שוב בברכה, הוא עפ"י סוף פרק ו' בקונט' הנ"ל, ובתחילת פרק כ"ג. וכנ"ל בהערה הקודמת. ומה שכתבנו שבכל אופן בעי ליטול שוב בעה"ש, אע"ג שנטל כשניעור לפני עה"ש, הוא עפ"י פרק ג' בקונט' הנ"ל.


ומה שכתבנו שמעיקר הדין רשאי לברך את רוב ברה"ש כבר מחצות, הוא עפ"י פרקים י"ב וי"ט שם. ומ"מ אם רוצה לברכן כבר לאחר חצות לפני שישן, לא יברך אש"י אם לא עשה צרכיו (כמבואר בפרק י"ב), וכן לא יברך א"נ ו"המעביר שינה" (כמבואר שם בפרק י"ט), וכן את ברה"ת (כמבואר בפרק ט"ז) שאותן יברך רק בקומו משנתו. ובאשר לברכת השכוי ראה לקמן בסמוך. ומ"מ את שאר ברה"ש רשאים הם לברך לאחר חצות, אף אם טרם ישן באותו לילה.


ומה שכתבנו שמ"מ נוהגים הם במקרה זה לברך את ברה"ש בקומם משנתם, הוא עפ"י פרק י"ט. ואז נוסף לברכת ענט"י יברך גם אש"י (ומעיקר הדין רשאי אז לברכה למנהגם אף אם לא עשה צרכיו, כמבואר בפרק י"ב) וישתדל לסמוך לה את ברכת א"נ, וימשיך את כל ברה"ש (כבפרק י"ט, כ') וברה"ת (כבפרק ט"ז). ענין ברכת השכוי מבואר בפרק כ' (ושם מבואר שאם שמע את קול התרנגול רשאי לברכה לאחר חצות. ואף אם לא שמע ובכל אופן בירכה, יצא בדיעבד י"ח, ובלבד שבירכה לאחר חצות). וענין ברכת ענט"י, אי מברך בקומו או לאחר שהתפנה סמוך לתפילה מבואר כבר לעיל בריש הערה זו.


[14]יד. מה שכתבנו שיטול ידיו בקומו, ואם קם לפני עה"ש שיטול פעם נוספת בעה"ש, הוא עפ"י המבואר בקונטרס ברכות השחר הנ"ל (בנספחים בסוף מקו"ד הל' יוה"כ, פרק ג').


ומה שכתבנו בענין ברכת ענט"י, הוא עפ"י פרק י"א בקונט' הנ"ל.


ומה שכתבנו שמעיקר הדין רשאים לברך כבר לאחר חצות את ברה"ש, כולל ברכות א"נ, השכוי ו"המעביר חבלי שינה", מבואר שם (בפרקים י"ט, כ'). ומה שלא יברך אז אש"י אם לא עשה צרכיו, מבואר בפרק י"ב. וענין ברה"ת בני"ד מבואר שם (בפרק ט"ז).


ומה שכתבנו שאף הספרדים נהגו במקרה זה לברך ברה"ש רק בקומם משנתם מבואר בפרק י"ט. והא דגם אז מברכים ענט"י כשקם, ויש שדוחים הברכה לכשנוטל אחר עה"ש מבואר בפרק י"א, וכנ"ל.


[15]טו. מה שכתבנו שיטול ידיו מיד כשהתעורר, מבואר בקונט' ברה"ש (בנספחים בסוף ספרנו מקו"ד הל' יוה"כ) פרק ט'. וענין ברה"ת מבואר שם בפרק ט"ז. מה שנוטל שוב בעה"ש הוא עפ"י פרק ג', ומה שמברך ענט"י רק כשנוטל לאחר שעשה צרכיו סמוך לתפילת שחרית, מבואר בפרקים ט', י' (עיי"ש שכ"ה בין אם ישן אחר עה"ש ולפני התפילה ובין אם לאו). והא די"א שיברך ענט"י כשנוטל בפעם הראשו' כשקם, מבואר בסוף פרק ט'. ושם גם כתבנו שאם כשקם היה צריך להתפנות, לדעה זו ידחה הברכה לכשנוטל לאחר שעשה צרכיו.


ומה שכתבנו שמעיקר הדין רשאי בני"ד לברך את רוב ברה"ש כבר לאחר חצות, הוא עפ"י פרק י"ט שם. ואילו בפרק י"ב כתבנו שרשאי למנהגם לברך אש"י אף אם לא הרגיש צורך ולא עשה צרכיו כשקם משנתו. בפרקים י"ג, י"ט כתבנו שישתדל לסמוך א"נ לאש"י, ובפרק י"ט כתבנו שרשאי אז לברך אף את ברכת "המעביר שינה". ובאשר לברכת השכוי, כתבנו בפרק כ' שיברכנה רק לאחר עה"ש, אא"כ שמע קול התרנגול לאחר חצות שאז רשאי לברכה כבר לאחר חצות. ומ"מ גם אם לא שמע קול התרנגול ובכל אופן בירך אותה לפני עה"ש, יצא בדיעבד י"ח אם בירכה לאחר חצות.


ויש להעיר שאת ברה"ת רשאי לברך לא רק כשקם לפני עה"ש, אלא אף קודם חצות, כמבואר בפרק ט"ז.


[16]טז. מה שכתבנו שיטול ידיו לכשיתעורר ויברך ענט"י, מבואר בקונט' ברה"ש בנספחים בסוף מקו"ד הל' יוה"כ, פרק ט'. ומה שכתבנו שלאחר עה"ש יטול שוב, מבואר שם בפרק ג'. ואילו בפרק ט' כתבנו שאמנם לא יברך על הנטי' שבעה"ש, אך המברך דוקא אז יש לו ע"מ לסמוך. ומ"מ אם בירך ענט"י בנטי' הראשו' לא יברך שוב, וכנ"ל בהערה י"ב.


ובענין שאר ברה"ש. מה שכתבנו שאחר חצות רשאי לאומרן, כולל א"נ, ברכת השכוי ו"המעביר חבלי שינה", מבואר בפרקים י"ט, כ'. וברכת אש"י לא יאמר אא"כ עשה צרכיו, כמבואר בפרק י"ב. והוספנו שישתדל להמתין מלברך ברה"ש עד שיעשה צרכיו, כדי שיוכל לסמוך א"נ לאש"י ולהמשיך את שאר ברה"ש, כמש"כ בפרק י"ג. ומה שכתבנו שאת ברה"ת יאמר מיד בקומו, מבואר בפרק י"ד, ט"ז. ואף כשחזר לישון אחר עה"ש לא יברך שוב בקומו את ברה"ת, דהוי כשינה ביום.


[17]יז. בכל ענינים אלה ראה בנספחים בסוף ספר מקו"ד הל' יוה"כ, בקונטרס ברה"ש, בפרק כ"ג. עיי"ש.


[18]יח. עיקר ד"ז דהפסקה בין שני שמות ה' יתברך כתבוהו הש"ץ, החס"ל, המנחת אהרן, הרח"ף בכה"ח שלו, בא"ח (פר' "כי תשא" סי"א), כה"ח סופר (סי' קל"א סק"כ), סה"ל (לגר"מ אליהו זצ"ל, ח"ב עמ' קט"ז ס"כ) ילקו"י (ח"א עמ' שמ"ב הלכות וידוי סעי' ג'. וח"ה עמ' י"ד הלכות הסליחות סעי' ח') ותוה"מ (הל' ימים נוראים, דיני הסליחות, סי' א' סי"ב). והטעם, משום שיש טעם פסק בטעמי המקרא בין השמות הללו (תוה"מ שם, ועוד). וכתבו עוד, שמי שאינו מפסיק ביניהם עונשו גדול (הפוס' הנ"ל). והעיר חכ"א, שהרי לא מצינו שכל מקום שיש פסק, מי שאינו מפסיק שם עונשו גדול. ולכן נראה שיש בזה טעם עד"ה. ור' מה שפרש"י בשמות (פל"ד פס' ו') ומש"כ ע"כ הגר"י הוטנר בספרו פחד יצחק.


ואמנם כל הפוס' הללו הינם ספרדים. ולא מצאתי מהפוס' האשכנזים שכתבו ד"ז. ושאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א ע"כ, ואמר לי שגם האשכנזים צריכים להקפיד ע"כ ולהפריד בין תיבת "ה'" הראשונה לשניה בי"ג מידות, אע"ג שהמ"ב לא פסק זאת. וישנם כמה טעמים מדוע צריך לעשות כן: א. מצד הטעם שישנו בין שתי תיבות אלה. ב. כשאומרן סמוכות זו לזו יש חשש שהאות אל"ף שבתחילת קריאת השם השני תבלע באות יו"ד שבסוף השם הראשון. ג. י"א שהשם הראשון אינו מי"ג מידות. ולפי"ז פירושו שהוא קורא לה' ואומר: "ה', א־ל רחום וחנון" וגו'. ולכן למעשה גם האשכנזים צריכים להפסיק בין קריאת שני שמות אלה בי"ג מידות. עכת"ד. ולכן כתבנו ד"ז גם לאשכנזים, אע"ג שלא ראיתי שהם מקפידים ע"כ.


ועוד כתבו הפוס' שכשאומר לפני י"ג המידות את התיבות "ויקרא בשם ה'" יפסיק מעט בין תיבת "בשם" לתיבת "ה'" [האבודרהם. ד"מ. מ"א (סי' תקס"ה סק"ה). הש"ץ. מנחת אהרן. מ"ב (סי' תקפ"א סק"ד) וכה"ח (סי' קל"א סק"כ וסי' תקס"ה סקכ"ח)]. והטעם, משום שבטעמי המקרא שם יש טעם טרחא (ולאשכנזים - טפחא). ויש מי שאומר שכן יש לנהוג לכתחי', אך האומרם ביחד יש לו ע"מ לסמוך (תוה"מ שם בשם הגר"ע יוסף זצ"ל. וטעמו שלפי תרגום אונקלוס שם משמע שיש לקוראם כאחד, ופירושו שקרא משה בשם ה'. ושכ"נ מפרש"י שם שהב"ד התרגו'. וראה גמ' רה"ש די"ז,ב' בדברי רבי יוחנן). ונראה שהעולם לא נוהגים להפריד בין תיבות אלה, הן האשכנזים והן הספרדים (ושמא נובע הדבר מחוסר ידיעה. אמנם הגר"א נבנצל שליט"א העיר: האשכנזים רובם מפסיקים (בין התיבות). עכ"ל).


בענין היכן אומרים י"ג מידות בסליחות, כתב כה"ח (סי' תקפ"א סקכ"ה), שמנהג המקובלים בביכ"נ בית א־ל פעיה"ק שאומרים רק ד' פעמים: א' לפני "רחמנא אידכר לן קיימיה" וכו'. א' אחר "רחמנא". א' אחר "אנשי אמונה" וא' אחר "תמהנו מרעות". והוסיף שכ"ה בסידור הרש"ש. עכ"ד. אמנם מנהג הספרדים היום להוסיף ולומר גם אחר הפיוט "אם אפס רובע הקן". וכן האשכנזים נוהגים אחרת בענין זה, וכ"א יעשה כמנהגו.


אופן אמירת יג"מ. כתב מהר"ם ממודינא בשם מהר"י קולון שכשאומר "ה',ה'" בתחילת יג"מ יש לכרוע. ואע"ג דזוקפים בשם, שאני הכא דאחר יג"מ כתיב "וימהר משה ויקוד" (ר"ל שמיד כשמשה החל לשמוע את הקב"ה אומר יג"מ, אז משה קד ארצה, וכדפרש"י בשמות פל"ד פס' ח'. וממילא כששמע את המילים "ה', ה'" כבר קד משה). ומיהו אין לכרוע אלא ישוח מעט. והביאו דבריהם להלכה מרן הגחיד"א בשיו"ב, הש"ץ, סידור בי"ע, הרח"ף בכה"ח שלו, וכה"ח סופר (סי' קל"א סקי"ט).


ואמנם למעשה ישנם מנהגים חלוקים בזה. שהבא"ח (פר' "כי תשא" ס"י) כ' שכשאומר "ויעבור" וגו' ישחה מעט, וכשאומר "ה', ה' א־ל רחום" וגו' יזקוף. והביא שם מנהג מקובלי ביכ"נ "בית א־ל" פעיה"ק ירושת"ו, ששוחין מעט כשאומרים תיבות "ויעבור ה' על פניו", ובתיבת "ויקרא" מגביהין ראשם, ושוב בתיבות "ה', ה' א־ל רחום" וגו' שוחין מעט. ע"כ. הב"ד בתוה"מ (הל' ימים נוראים עמ' ה'). והגר"מ אליהו זצ"ל בסה"ל (ח"ב עמ' קט"ז סי"ט) כ' שכשאומר "ויעבור" וגו' ישחה מעט, ויזקוף כשאומר תיבות "ה',ה' א־ל רחום" וגו'. והביא שם גם את המנהג הנ"ל. ובסידור שלו (סידור קול אליהו, דיני יג"מ) כתב ג"כ שישחה כשאומר "ויעבור", ויזקוף כשאומר "ויקרא", וכשאומר "ה', ה'" ישחה מעט ויגביה רגליו מעט. ע"כ. וא"כ לכו"ע צריך לשחות בתיבות "ויעבור" וגו', אלא שי"א שכשאומר תיבת "ויקרא" יזקוף ואח"כ ישחה שוב, וי"א שאף בתיבת "ויקרא" עדיין שוחה, ורק זוקף מתיבות "ה', ה'" וגו'. וכ"א יעשה כמנהגו. ומ"מ כמדומה שהאשכנזים אינם נוהגים כלל בשחיות וזקיפות אלה.


וראה עוד שם בבא"ח שם שקיבל שבתיבות "ה', ה'" יגביה רגליו, ולא מצא ע"כ גילוי בפוס', ואעפ"כ נהג כן. והזכיר זאת גם הגר"מ אליהו שם. ובילקו"י (דט"ו ס"ט) כ' שא"צ לנהוג כן, עפ"י מנחת אהרן (כלל י"ז סי' ו'), והוסיף שמ"מ יש הנוהגים להגביה רגליהם. ובתוה"מ (שם) כתב שא"צ לנהוג כן (עיי"ש בתוה"מ בהסכמת הגר"ע יוסף זצ"ל, שעבר על הספר והסכים לכל ההלכות). ולמעשה נוהגים היום רבים מהספרדים להגביה רגליהם בעת אמירה זו, אך יש שאינם עושים כן, וכמש"כ בילקו"י הנ"ל. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שהאשכנזים אינם נוהגים להגביה רגליהם בני"ד. עכת"ד.


ועוד באופן אמירת היג"מ. בשו"ת בי"ד (סי' שמ"א) כתב שהציבור אינם אומרים "ויעבור" אלא יתחילו מתיבות "ה', ה' א־ל רחום" וגו'. והב"ד הש"ץ, החס"ל, והרח"ף בכה"ח שלו. אמנם בשעהכ"ו כ' שהציבור אומרים בלחש מתיבת "ויעבור". ולכן כתבו הבא"ח בשו"ת רפ"ע (ח"ג סי' ג' סק"ג) שיש לנהוג כשעהכ"ו בזה, ושכן ד' האריז"ל. וכן הסיק כה"ח (סופר, סי' קל"א ססק"כ), והוסיף שמתיבות "ה', ה' א־ל רחום" וגו' יתחילו לומר בקו"ר. וכן הסיק הגר"ע יוסף בקול סיני (אלול תשכ"ד) ובתוה"מ (שם עמ' ה'). והגר"מ אליהו זצ"ל כתב בסה"ל (ח"ב עמ' קט"ז), שנהוג שהציבור מקדימים וקורין "ויעבור" וגו' ושותקים ואח"כ הש"ץ אומר בקו"ר "ויעבור... ויקרא", ואז כל הקהל קוראים בקול "ה', ה' א־ל רחום" וגו'. וכן כתב בסידור שלו קול יעקב (בדיני י"ג מידות).


ומה שכתבנו בהלכות שיאמר יג"מ במתון ובכוונה, כ"כ מהר"ש בשער אריה, הגחיד"א בברכ"י, השע"ת (רס"י תקפ"א), הבא"ח ("כי תשא" ס"ד), כה"ח (סי' קל"א סקכ"א וסי' תקפ"א סק"ה) סה"ל (ח"ב עמ' 115) ועוד פוס'. והוסיפו שאסור להזכיר י"ג מידות שלא בכוונה.


ועוד בענין י"ג מידות:


לא ירבה לומר פעמים רבות "ויעבור" וגו' (שעהכ"ו. כה"ח סי' קל"א סקי"ח, וש"פ).


ישנן שיטות שונות כיצד לחשב את י"ג המידות (והיינו אם "ארך אפיים" נחשבת כמידה א' או ב'). ראה תוס' רה"ש (די"ז,ב' ד"ה "שלוש עשרה"). הרא"ש (ברה"ש שם). שעהכ"ו (דמ"ג). נתיבות עולם (נתיב התשובה פ"ו). כה"ח (סי' קל"א סקכ"א) וסה"ל (עמ' 115 סי"ז). וע"ע בתורה שלימה (במילואים לכרך כ"ב סי' ג') סיכום השיטות בהא.


גבי זמן אמירת י"ג מידות, כתב בשעה"כ דבחצות לילה הראשון אין ראוי לומר כלל י"ג מידות ד"ויעבור" זולתי בליל יוה"כ. וכ"כ החס"ל, הרח"ף בכה"ח שלו, מ"ב (סי' תקס"ה סקי"ב) וכה"ח (סופר, סי' קל"א סקכ"ו). ועפי"ז כתבו הפוס', שאותם המתפללים מנחה בסוף היום עם שקיעת החמה, אם כשהגיעו לוידוי כבר עברו י"ג דקות אחר השקיעה, והיינו הגיע זמן צה"כ, לא יאמרו עוד את הי"ג מידות. שכ"כ הבא"ח (פר' "כי תשא" ס"ח) וכה"ח (סי' קל"א סקכ"ז. עיי"ש מה שהעיר ע"ד הגאון הבא"ח). ויש מי שכתב שלא לומר יג"מ אחר השקיעה, אלא שהוסיף שמצד המנהג נוהגים להקל בזה בביה"ש (הגר"מ אליהו בסה"ל עמ' קי"ז סכ"ז. עיי"ש שאין לומר בביה"ש נפ"א. ואמנם הרבה אחרו' התירו לומר נפ"א בביה"ש, מהם הט"ז, דה"ח, המ"ב (סי' קל"א סקי"ז) ועוד אחרו'. ולגבי וידוי, ראה בבא"ח שם שהתיר לאומרו אף בביה"ש. ויש הנוהגים לומר וידוי כל לילה בעת ק"ש על המיטה), והוא עד"ה, כמבואר בכה"ח (סי' רל"ט סק"ב. וקצ"ע ע"כ, דיוצא שגם עפ"י הקבלה אומר וידוי גם לפני חצות).


נוהגים הספרדים שאם יש ברית מילה ובאותה תקופה עת צער היא לישראל, סגולה טובה היא לומר בכוונה י"ג מידות בין מילה לפריעה (בא"ח. כה"ח סי' קל"א סקכ"ב וסה"ל ח"ב עמ' קי"ח).


עוד מדיני הוידוי ראה בהערה כ'.


[19]יט. כתב הכלבו (סי' כ"ז, דין תפילת מנחה): סדר התפילה: אומר "אשרי" וקדיש זוטא. ואין לומר "תהילה לדוד" במנחה עד שישלמו לבוא מנין כדי שיאמר עליו קדיש של תפילת המנחה. ולכך פירש רב עמרם ז"ל שיש לחזן לומר "ישתבח" בתפילת שחרית לפני התיבה מעומד כדי לומר עליו קדיש. כן מצאתי. עכ"ל. וכ"פ הרמ"א (סי' רל"ד ס"א), שאין לומר "אשרי" שקודם מנחה אלא כשיש מנין בביהכ"נ כדי שיאמרו עליו הקדיש שלפני תפילת מנחה. ע"כ. והב"ד גם הט"ז (סי' נ"ה סק"ג), והא"ר (סי' תקפ"א סקי"ג).


ונחלקו האחרו' בטעם ד"ז. שהט"ז (סי' רל"ד סק"א) כתב עפ"י דבריו בסי' נ"ה (סק"ג) שהטעם בני"ד כדי שלא יפסיק לכתחי' בין "אשרי" לקדיש. אך אין הטעם משום שאין לומר קדיש על מה שאמר בלא מנין (וע"ע בדבריו בסי' נ"ה שם, שכתב כן גם גבי "ישתבח" דשחרית, גבי ערבית, לימוד פסוקים ואגדה ותהילים, וכן "עלינו"). ואילו המ"א (סי' ס"ט סק"ד וסי' רל"ד סק"א), כתב שאם אמר "אשרי" בלא מנין ואח"כ באו עוד והשלימו למנין, יאמרו מזמור אחר ואח"כ יאמרו הקדיש. ומשמע מדבריו שמותר להפסיק לכתחי' בין ה"אשרי" לקדיש. ועוד משמע, שעיקר המחלו' ביניהם האם מותר לומר קדיש רק אם אמרו קודם לכן מזמור מסוים או כמה פסוקים דוקא במנין (כמ"א), או שאין קפידא בדבר (כט"ז). ולכאו' נראה שדברי המ"א מתאימים לדברי הכלבו בשם רב עמרם ז"ל מדכתב שהקדיש נאמר על "ישתבח", והיינו דבעי מנין על "ישתבח" כעל הקדיש. וגם מדברי הכלבו עצמו י"ל כן, מדכתב שאין לומר "תהילה לדוד" עד שישלמו לבוא מנין. והיינו דבעי מנין בעת אמירתו.


כדברי המ"א נראה שפסקו גם הא"ר (סי' נ"ה סק"ג וסי' תקפ"א סקי"ג), הפמ"ג, דה"ח, הגר"א (סי' רל"ד), המ"ב [בסי' נ"ה סק"ב (גבי קדיש אחר "עלינו", אחר לימוד פסוקים או אגדה, "אשרי" במנחה או אמירת תהילים), בסי' רל"ד סק"ה (גבי "אשרי" במנחה), ובסי' תקפ"א סק"ד (גבי "אשרי" בני"ד - בסליחות בשם הא"ר. וקצ"ע מדוע לא כתב זאת בשם המ"א, הרי בעצם זו כבר דעת המ"א)[, כה"ח (סי' נ"ה ס"ק ו' ומ"א, וסי' רל"ד סק"ב) וש"פ. ולכן כתבנו את דעת המ"א כדעה העיקרית, דנראה שכן נוטה דעת רוה"פ, כנ"ל (ויש לעיין אם לדעה זו כשחוזרים לומר כמה פס' לפני הקדיש כשהשלימו למנין, האם עדיף שיאמרו דוקא את הפסוקים האחרונים מ"אשרי" ולא פסוקים אחרים בעלמא). ואמנם הבאנו גם את דעת הט"ז בהלכות, שכן נראה קצת מדברי הרמ"א בסי' נ"ג (ס"ג) בשם הכלבו (סי' ה'), והמ"ב באותו סימן (סק"ט).


ויש להעיר, שהגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שאם יש מנין בתחילת הסליחות אמנם יש לומר חצי קדיש אחר "אשרי", אך אם כשהחלו הסליחות לא היה מנין, ורק בהמשך הסליחות הגיעו עוד והשלימו למנין, לא נוהגים לומר באמצע הסליחות את החצי קדיש שדילגו עליו. ומשהערתי שהרי הפוס' כתבו שבני"ד יש לומר אח"כ קדיש, אמר הגר"מ אליהו שהקדיש אינו קשור כ"כ לסליחות, אלא הינו בשביל לפתוח ולהתחיל את הסליחות. אך אה"נ אם רוצים אח"כ לומר קדיש משהגיע מנין, רשאים לאומרו, אלא שאינם חייבים לאומרו. עכת"ד. ועוד יש להעיר, שאף שי"א שחשוב סדר הסליחות (כדלעיל בהערה י"ח), מ"מ ממש"כ הפוס' לומר הקדיש משהשלימו למנין, משמע שאין להפסיד הקדיש בשל חשיבות הסדר בסליחות. ודבר נוסף שיש להעיר, שמקור דברי הרמ"א (בסי' נ"ג) הינם מדברי הכלבו. וכתבנו שמהרמ"א שם עולה דס"ל כט"ז ולא כמ"א. אך מאידך ק"ק לי ע"כ, שלכאו' מדברי הכלבו (המובאים בריש הערה זו) נראה שטעמו הינו כטעם שכתב המ"א, והיינו משום שצריך לומר במנין כמה פסוקים לפני שאומרים הקדיש (מדכתב "שיאמר עליו - על "אשרי" - הקדיש"). אמנם לכאו' אפשר להסביר את דברי הכלבו גם כט"ז, והיינו שיאמר סמוך ל"אשרי" את הקדיש. ועפי"ז הרי הט"ז הסביר את הלכה זו שמקורה בכלבו.


דין השומע את הסליחות דרך רדיו (בשידור ישיר או בהקלטה) או דרך רמקול, ראה לקמן בפרקנו בסעי' ל'. ועוד מעניני ני"ד ראה בשו"ת מנחת אהרן (רה"ש סי' רס"ו), כה"ח (סי' נ' סק"ו, סי' נ"ג סקי"ב, וסי' נ"ה סקל"ט) וספר אשי ישראל (פ"ט סעי' ל"ג-ל"ה).


[20]כ.


ענף 1: אמירת י"ג מידות ביחיד.


בסדר רב עמרם גאון (ח"ב סי' נ"ט) איתא בשם רב נתן, שאין מנהג ליחיד המתענה לומר י"ג מידות. ע"כ. הב"ד הטור (סס"י תקס"ה). וכ"כ להחמיר בסידור רש"י (סי' תקמ"ה), במחזור ויטרי (סי' רע"א), בשו"ת ר"י אבן מיגש (סי' קל"ו וקצ"ג), באו"ז (ח"ב סי' תט"ז) ובשו"ת מהרי"ו (סי' קל"ב). הב"ד הב"ח (סס"י תקס"ה), הד"מ, ובשו"ת יחו"ד (ח"א סי' מ"ז). ואמנם הרשב"א פתח פתח להקל בזה, וכתב בתשובותיו (ח"א סי' רי"א), דמסתברא דכל שאומרן דרך תפילה ובקשת רחמים אין נאמרין ביחיד, דדבר שבקדושה הן. וכמו שאמרו באגדה (מס' רה"ש די"ז,ב') שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור ואמר לו: כשישראל עושין לפני כסדר הזה וכו'. אבל אם בא לאומרן דרך קריאה בעלמא, אומרן כדרך שאומרים האופנים וקראי דקדושה דרך קריאה. עכ"ד הרשב"א. הב"ד מרן בב"י (בסי' תקס"ה) והפרישה. וכ"כ בתה"ד (סי' ח'. הב"ד הד"מ). והבין הב"י שדעת הרשב"א כדעת רב נתן. והיינו שאף רב נתן מודה שרשאי היחיד לומר יג"מ דרך קריאה. ואמנם הטור היקל בזה לגמרי, ולאחר שהביא דברי רב נתן כתב שאינו יודע מה חשש יש בדבר (שיחיד יאמרן) שהרי אינו אלא כקורא בתורה. ומה שאמרו חכמים שיחיד לא יאמר דבר שבקדושה הוא כגון קדיש, קדושה וברכו. ע"כ. וא"כ הבין שלר"נ אסור לאומרן אף כקורא בתורה [וראה בחידושי הגהות על הטור שם בשם מהרל"ח שכתב שאפשר שאף ר"נ מודה לד' הרשב"א הנ"ל. ואז אין לתמוה עליו מה שתמה הטור. ע"כ. אמנם מדברי מרן בב"י שכתב שד' הרשב"א כר"נ מוכח שודאי ר"נ מודה שבדרך קריאה שרי. ואמנם צ"ע ע"כ, שהרי מרן ראה את דברי הטור שהבין שר"נ אינו מודה דשרי לאומרם דרך קריאה, וכיצד לא העיר על דברי הטור. וראה ביחו"ד (ח"א עמ' קל"ט) שכתב ע"ד מהרל"ח, שהבין שהטור ס"ל כרב נתן להתיר דרך קריאה, ושבאמת הטור התיר אף דרך תפילה ובקשה. וכ"מ מדברי בנו בתוה"מ (ד"ד ס"י) שהטור מיקל בסתמא והרשב"א דוקא דרך קריאה. עיי"ש. ונראה שמרן הב"י הבין שלר"נ שרי דרך קריאה, ולטור שרי דרך בקשה]. וראה עוד בב"י שסיים שהרד"א (עמ' רנ"א) כתב שרבינו יונה כתב כדברי הטור להקל בזה לגמרי, מ"מ לא נהוג עלמא הכי (והיינו שנהגו להחמיר. והסביר ביחו"ד שם עמ' קל"ט דהיינו להחמיר ולקוראם דרך קריאה ולא דרך בקשה ותפילה. וראה עוד ביחו"ד שם עמ' קמ"א בסוף ההערה מש"כ ע"ד הט"ז).


ומרן בשו"ע (סי' תקס"ה ס"ה) כתב: אין היחיד רשאי לומר שלוש עשרה מידות דרך תפילה ובקשת רחמים דדבר שבקדושה הם, אבל אם בא לאומרם דרך קריאה בעלמא, אומרם. עכ"ל. והסכים עמו הרמ"א בזה, והוסיף שכן אין ליחיד לומר סליחות או "ויעבור" (וראה ע"כ לקמן בסמוך). וראה עוד בשו"ע (סי' נ"ט ס"ג) ובנו"כ.


אמנם גם האחרו' הסתפקו בזה. שהאריז"ל (שהיה בזמן מרן ז"ל) ס"ל שאין ליחיד לומר י"ג מידות אף בטעמי המקרא אלא בחילופיהן בא"ת ב"ש [והסביר לי הגר"מ אליהו דהיינו שאת כל אותיות היג"מ הופכים בא"ת ב"ש. אמנם בערוה"ש (סס"י תקפ"א) כתב בשם האריז"ל (עפ"י פרע"ח, שער הסליחות סוף פ"ח) שרק את שמות הוי"ה יאמר בא"ת ב"ש, והיינו בשם מצפ"ץ. וכדלקמן בסמוך]. שכ"כ בשמו הרמ"ז (הב"ד מרן הגחיד"א בברכ"י סי' תפ"ח סק"ה). וכ"כ להחמיר הרדב"ז (בתשובותיו, ח"ד סי' י'), ובסידור בית עובד (דצ"א). וכ"נ שנוטה דעת הזכ"ל (סי' קל"א) שכתב שיותר נכון שלא לאומרם אפי' דרך קריאה, דשוא"ת עדיף. וכעין זאת כ' בעל ערוה"ש (סס"י תקפ"א), שיחיד יתחיל לומר יג"מ רק מתיבות "א־ל רחום וחנון" וגו', כיון שלאריז"ל משם מתחילות היג"מ, ואילו את שני שמות הוי"ה הקודמים לכך, רק אותם יאמר בא"ת ב"ש, וכנ"ל. עיי"ש. ואילו הגחיד"א עצמו במחב"ר (סי' קל"א סק"ו) ובקש"ג (סי' י"ט סק"ט) פסק שהיחיד רשאי לומר יג"מ בטעמי המקרא (ושלא כמש"כ בברכ"י). וכ"כ הרח"ף ברו"ח. הב"ד כה"ח (סי' קל"א סקכ"ג). ונראה שדעת רוב האחרו' להקל בזה אם קוראם בטעמים, כמש"כ מרן והרמ"א הנ"ל. שכ"כ הכנה"ג (סי' תקס"ה), הט"ז (באותו סי' סק"ה), הגחיד"א והרח"ף הנ"ל, מנחת אהרן (כלל י"ז סק"ה, שכן המנהג פשוט), המ"ב (סי' תקס"ה ס"ק י"ב, י"ג) והגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד (ח"א סי' מ"ז).


ואמנם ישנם מגדולי הפוס' הספרדים שיצאו לחלק בדבר. שהגאון הרב בא"ח ("כי תשא" ס"ט) כתב תחילה שהאומר יג"מ אחר הוידוי יאמרן בטעמים כקורא בתורה [וצ"ע מדוע לא פסק כאריז"ל, והיינו שאין להקל ולאומרן בטעמים. ובפרט קשה לנו הדבר, שהרי הרב בא"ח תמיד פוסק כאריז"ל, ואף ס"ל שלא אמרינן סב"ל כנגד סברת האריז"ל וכמש"כ בהל' רה"ש (פר' "ניצבים" סעי' י"ח. ועיי"ש בסי"ט שגבי מרן כן אמרינן סב"ל). ולכאו' ה"ה בני"ד, דהוי אזכרת ש"ש. וצ"ע]. אלא שהוסיף שמנהגו בימי בו"ה כשהתפלל ביחיד, שאת הי"ג מידות שאחר נפ"א לא היה אומר אפי' בטעמים, אלא מפסיק בתיבות "כמו שהודעת לענו מקדם", ואת ההמשך היה מכוון במחשבה בלבד. ואח"כ ראה בספר כ"מ כת"י שכתב שהיחיד לא יאמר יג"מ בלשון תורה אלא בלשון תרגום. ואח"כ יאמר בקשה מסוימת שכתב שם, שכל הדברים שבה הם מצורפים מאותיות היג"מ. ע"כ. וכן נהג הוא לאחר שכיוון במחשבה היג"מ. עכת"ד. וכדבריו כתב הגר"מ אליהו זצ"ל בסה"ל (ח"ב עמ' קי"ז סכ"ה. ועיי"ש גם בסקכ"ג. והיינו את חילוקו של הבא"ח והנהגתו האישית כתב הגר"מ אליהו כהוראה גם לאחרים. אך בתשובה לשאלתי אמר לי הגר"מ אליהו שלא כתב זאת לדינא אלא כהנהגה טובה. ואף את ענין המחשבה של הי"ג מידות כתב כהנהגה טובה. ואילו את ענין הפיכת יג"מ בא"ת ב"ש אין נוהגים כלל. עכת"ד). ואף הגאון בעל כה"ח יצא מדיליה לחלק כעין הנ"ל (ולא הזכיר כלל ד' הבא"ח), וכתב (בסי' קל"א סקכ"ג), שכיון שהגחיד"א כ' בשם האריז"ל להחמיר בזה, ושכ"ד הזכ"ל הנ"ל, לכן יש לחלק בין יג"מ שבתפילה לבין שאינם בתפילה. דבאותן שהן אחר תפילת העמידה יש סוד בדבר לאומרן שם והיא א' מתיקוני התפילה, כמש"כ בשעהכ"ו, ולכן יותר נכון לאומרן שם בטעמים כדי להשלים תיקון התפילה, ויש לסמוך בזה על סברת מרן והגחיד"א. וחידש שי"ל שכן הוא ג"כ לדעת האריז"ל (ואע"פ שאין לי עסק בנסתרות, מ"מ נלע"ד שקשה להכניס ד"ז לדברי האריז"ל. דהו"ל לפרש זאת - מ.ה.). והמשיך הרב כה"ח, שמש"כ הרמ"ז בשם האריז"ל היינו דוקא שלא בשעת התפילה, שאז היותר נכון שלא לאומרה כלל, לא בטעמים ולא בא"ת ב"ש. ואם בכל אופן רוצה, יאמרנה אז בטעמים וגם יגמור הפס' דהוי כקורא בתורה ממש (וראה ע"כ לקמן בסמוך). וראה עוד בכה"ח (סי' תקס"ה סקכ"ז וסי' תקפ"א ססקכ"ו) שלא חילק כנ"ל, ורק כתב בפשטות כדברי מרן. ומ"מ סוגיא בדוכתא עדיפא. וכ"כ לחלק בזה הגרב"צ אבא שאול זצ"ל בשו"ת אול"צ (ח"ב ריש פ"ט), שיג"מ שמוסיפים בימי בו"ה לא יאמר כלל. עכ"ד. וע"ע בספר ש"ץ (דקמ"ח) בספר זכרונות אליהו (מני. מערכת ו' סקי"ד), ובנתיבי עם (ח"ב דכ"ב).


נמצאנו למדים בס"ד שלמנהג האשכנזים אכן מותר לומר י"ג מידות כשקורא אותם בטעמי המקרא, ואינו אומרם דרך תפילה. וכן דעת חלק מהפוס' הספרדים. אלא שיש מגדולי הספרדים שמקילים בכך רק באמירת י"ג המידות הראשונות שלאחר הוידוי ולפני נפילת אפיים. ואילו בשאר היג"מ שבתפילה אין לדידם להקל אף כשקוראם בטעמיהם. ונראה שההולכים בתר דברי האריז"ל בכל מעשיהם, לא יאמרו כלל י"ג מידות ביחיד, בין בטעמים ובין שלא בטעמים, אא"כ יאמרו זאת בא"ת ב"ש (שכן נראית פשטות דברי הרמ"ז בשם האריז"ל).


ענף 2: עוד בענין אמירת הי"ג מידות כשאומרם ביחיד.


ובאשר לסיום הי"ג מידות כשאומרם ביחיד, אי רשאי לסיים בתיבת "ונקה", או כיון דהוי באמצע הפסוק, דכל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה (מגילה דכ"ב,א') לכן יצטרך לומר את המשך הפס' עד סופו. הנה בד"ז נחלקו האחרו'. שבספר חסד לאלפים (סי' קל"א סק"ט) כתב שבני"ד צריך לסיים כל הפסוק הואיל והיחיד אומרם דרך קריאה. וכ"כ בשו"ת דברי יעקב (שור. סי' ד'). וכן צידד בשו"ת התעוררות תשובה (ח"ב סי' ק"מ). וכ"כ להחמיר הג"ר ראובן מרגליות במקור חסד על ספר החסידים (סי' ר"נ). אמנם בס' פתה"ד (סי' נ"א סק"ו) יישב הדבר שאע"ג שקוראם בטעמים דרך קריאה, מ"מ ניכרת מחשבתו שמטרתו להזכיר מידות רחמים דרך תפילה ובקשה. גם משו"ת לבושי מרדכי (מה"ת חאו"ח סס"י נ') נראה להקל בני"ד, שכתב דהאי כללא דכל פסוק דלא פסקי משה וכו' הו"ד בציבור, אך ביחיד ש"ד (ור' לקמן שכ"כ מדנפשיה גם הגרב"צ אבא שאול זצ"ל). אמנם ביחו"ד (ח"א עמ' קמ"א) דחה טעם זה מפשט הגמ' במגילה (דכ"ב,א'). וראה עוד בשו"ת האלף לך שלמה (חאו"ח סי' מ"ג) שדן גבי מה שמתחילים יג"מ בתיבות "ה', ה'" דהוי חלק מפסוק. וכתב ליישב עפי"ד המ"א שבמקום שמתחילה נא' הפסוק פסקי פסקי מותר להפסיק. (וכאן הרי מפורש בפס' שה' יתברך קרא: "ה', ה', א־ל רחום וחנון" וגו'. הרי שהקב"ה התחיל את אמירתו מאמצע הפסוק, ולכן גם לנו מותר להתחיל לומר זאת מאמצע הפס'. עכת"ד (וכעין זאת ראה לעיל בהערה י"ח). והעיר ע"כ בשו"ת יחו"ד הנ"ל, דמ"מ תיקשי כיצד מסיימים באמצע הפס', שהרי הקב"ה סיים את הדברים האמורים עד סוף הפס'. וראה עוד בהגהות הריעב"ץ לקידושין (ד"ל,א'), דהאי כללא דכל פסוק דלא פסקיה משה וכו', לא ידעינן ביה שפיר, והכל לפי המנהג (הביא דבריהם ביחו"ד שם).


והנה הגרי"ח בספרו רב ברכות (מע' ו' דנ"א) ובשו"ת רפ"ע (ח"א סי' י"א) העלה להקל בני"ד, וכתב שם ג' טעמי להקל בהאי כללא: א. בפסוק מהכתובים ליכא להאי כללא, עפ"י המ"א (סי' תכ"ב סק"ח) בשם הכלבו. ב. כשאומר דרך תפילה שרי, עפ"י הנשמת אדם (כלל ה' ס"ב. וע"ע במ"א רס"י רפ"ב). ג. עפ"י ספר יכין ובועז (ח"ב סי' ב'. הב"ד החת"ס חאו"ח סי' י' בשם ספר מגן גיבורים בשם הנ"ל) היכא דאיכא אתנח או זקף קטון, פסקינן (ועיי"ש ברפ"ע בסוף התשובה שחלק על דבריו וכתב די"ל כן רק גבי אתנח, אך לא גבי זקף קטון). ועוד הוסיף ברפ"ע שם, דאם ישנן רק ב' תיבות לא חיישינן להא, ואין בהם שיעור פיסוק, עפ"י האמור בגיטין דף ו' (ראה גם יו"ד סי' רפ"ד ס"ב. וכעין זאת אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל גבי כתיבת חלקי פסוקים על הזמנות לחתונה וכדו' שיש חשש שאח"כ לא ישימום בגניזה, דרק משלוש תיבות ויותר יש לחשוש להא. ועוד היקל בזה היכא שמשנה מעט את כתיבת הפסוק, וכגון שכותב: קול ששון וקול שמחה, "וקול" חתן וקול כלה. והיינו שהוסיף אות וא"ו. ואכמ"ל). ועפי"ז כ' ברפ"ע להקל בנידון די"ג מידות, דכיון דקודם תיבת "ונקה" יש אתנח הרי דהוי כסוף פסוק, ואומר רק תיבה א' והיא "ונקה" ובתיבה א' לא קפדינן, וכנ"ל. ועוד כתב שיש להקל משום דהוי כדרך תפילה ובקשה.


אמנם הרב כה"ח (סי' קל"א סקכ"ג) כתב ע"ד הרפ"ע שאין לסמוך על טעמו, ולכן יצא לחלק וכתב דהיכא שאומרו בשעת התפילה לאחר העמידה שיש בו צורך לתיקון התפילה יכול לסמוך להקל ולומר יג"מ בטעמים עד "ונקה". אך שלא בשעת התפילה צריך לקרוא בטעמים ולגמור כל הפסוק, דאז הוי כקורא בתורה ממש (ולפי"ז גם יתחיל הפסוק הראשון מתחילתו).


והגר"מ אליהו זצ"ל בסה"ל (ח"ב עמ' קט"ז סכ"ג) פסק להקל בזה כהגרי"ח הנ"ל ברפ"ע. וכן פסק להקל הגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד (שם, מהטעם דאע"ג שקוראם בטעמים דרך קריאה, מ"מ ניכרת מחשבתו שמטרתו להזכיר מידות רחמים דרך תפילה). וכ"כ בתוה"מ (הל' ימים נוראים סי' א' סעי' י'), וילקו"י (ח"א, הל' וידוי ויג"מ, סעי' ו'). ואילו הגרב"צ אבא שאול זצ"ל בשו"ת אול"צ (ח"ב פ"ט ס"א) כתב גבי ספרדי המתפלל אצל האשכנזים שאינם אומרים וידוי וי"ג מידות אלא בימי בו"ה, שבשאר הימים יאמר היג"מ בטעמים ויסיים את כל הפס' של יג"מ עד "ועל רבעים". וטעמו הן כדי שיראה דרך קריאה, והן כדי שלא לומר חצי פס'. והזכיר דברי כה"ח הנ"ל (ויש להעיר שבמקורות כתב ש"טוב" לסיים הפס', ומשמע שאינו מדינא). אמנם צ"ע מדבריו שם (בפ"כ סט"ז) שכתב להקל להתחיל הקידוש מתיבות "יום הששי", וכן לומר בקידוש היום "על כן ברך" וגו' אע"פ שאינו אומר פס' שלם. וטעמו שם להקל עפי"ד הרפ"ע הנ"ל דהיכא דאיכא אתנח הוי כסוף פסוק, וכן אין להקפיד על ב' תיבות בלבד. וא"כ גם בני"ד היה צריך להקל דלפני תיבת "ונקה" יש אתנח, והיא עצמה תיבה א' בלבד ולא קפדי בהא. ואי היה מתרץ משום שבקידוש הוי כדרך תפילה (דבר שאינו נכון) היה אפשר לחלק, דבקידוש הוי דרך תפילה וביג"מ אולי אינו כן. אך באמת ההיפך הוא הנכון, שביג"מ הוי דרך תפילה והיה מקום להקל כסברת הגר"ע יוסף, משא"כ בקידוש שאומר פסוקים בעלמא והיה מקום להחמיר יותר. וצ"ע.


וע"ע בענין זה בדברי הגרצ"י קוק זצ"ל, בהערותיו לסידור עולת ראיה (שדן לגבי מנהג האשכנזים המוסיפים בעת גלילת סה"ת לומר תיבות "על פי ה' ביד משה". עיי"ש שהביא כללים נוספים בענין זה).


נמצאנו למדים שד"ז לא יצא ממחלו', אך לד' רוה"פ הספרדים יש להקל בזה, אם כי גם מהם יש המחמירים. ונראה דהיכא דאפשר יש לספרדי להחמיר בזה, דאינו מפסיד דבר. אך המיקל ודאי שיש לו ע"מ לסמוך, ובפרט שמפשט דברי השו"ע שכתב דין אמירת יג"מ ביחיד ולא הזכיר שיסיים הפסוק, משמע שא"צ לכך.


ולגבי מנהג האשכנזים. ובאשר למנהג האשכנזים לגבי החובה לסיים הפסוק של יג"מ כשאומרו ללא מנין. הנה כתבנו לעיל שהג"ר יעקב שור בשו"ת דברי יעקב והג"ר ראובן מרגליות במקור חסד (על ס"ח) החמירו בזה. וכן צידד בשו"ת התעוררות תשובה. ואילו מד' שו"ת לבושי מרדכי עולה שיש להקל (וכ"מ מדברי הגרש"ק הנ"ל). ואולי אפשר לדייק כן גם מדברי הרמ"א (בסי' תקס"ה ס"ה) שלא חלק והחמיר מטעם זה. ומשמע שמסכים למרן. אך ראה במ"ב (סי' רפ"ט סק"ב) שנטה קו להחמיר בזה גבי המתחילים בקידוש מתיבות "על כן ברך" מהטעם שבני"ד (דכל פסוקא דלא פסקיה משה) ומדבריו עולה שגם בני"ד יש להחמיר. ואע"פ שמסתימת דבריו בסי' תקס"ה (בס"ק י"ב) נראה קצת שא"צ לדקדק בזה גבי אמירת יג"מ, מ"מ כיון שבסי' רפ"ט גילה דעתו בהדיא להחמיר בזה נראה שכן עיקר למנהג האשכנזים. ושאלתי רב גדול אשכנזי אחד (החפץ בעילום שמו), לאור דברי המ"ב בסי' רפ"ט שהחמיר בענין כל פסוק דלא פסקיה משה, קשים דבריו בסי' תקס"ה (ס"ק י"ב-י"ג) שמשמע דשרי לומר יג"מ בלא טעמים, והרי יש בכך בעיה של פס' שאינו שלם. ואכן הסכים אותו גדול שא"א לומר הפס' בטעמים ולומר עד "ונקה" כקורא בתורה, הרי אם אינו ממשיך אינו כקורא בתורה. לכן אמר שיגמור את הפס' ואז הריהו כקורא בתורה. ומש"נ "פוקד עוון אבות" וגו' זה דוקא מידת רחמנות, שהגמ' אומרת שהקב"ה נפרע מאומות העולם בבת אחת, ואילו מישראל הוא נפרע ככפית של תרנגולים, והיינו קמעא קמעא. ולכן אפשר לפרש הפס' לפי מיה"ר, שהקב"ה מחלק את העונש בכפית של תרנגולים גם לבנים ולבני הבנים (אולי הכוונה לגמ' בסוטה ד"ט,א'). ושאלתי, הריהו מוסיף מ"מ גם את המילים: "לא ינקה", וא"כ זה לא מיה"ר אלא מידת הדין. וענה לי שבכל אופן הריהו רק כקורא בתורה, ולמרות שאומר "ונקה לא ינקה" הריהו ממשיך אח"כ את מידת הרחמים לפי פשוטו של מקרא, וכנ"ל. וכיון שהוא כקורא בתורה אינו צריך לומר דוקא י"ג מידות שבזה מדקדקים רק כשעושה כן דרך תפילה. וא"כ למרות שהוא אומר "לא ינקה", מ"מ הוא פוקד העוון על הבנים לאט לאט, וכמו שאמרו בגמ' שאין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון (ראה סנהדרין דק"ב,א') וא"כ למעשה צריך לגמור הפס'. עכת"ד. ואחד מגדולי דורנו האשכנזים שליט"א אמר לי בני"ד, שאם רוצה יכול להמשיך את הפס' עד סופו לאחר סיום הי"ג מידות, ואין באמירת "לא ינקה" וגו' משום מעורר את מיה"ד, כי כשסיים את אמירת יג"מ הן כבר פעלו בשמים את פעולתן ואינן חוזרות ריקן. ומ"מ אמר שלדעתו אין חובה לגמור את הפס'. עכת"ד. וראה גם בנתיב התשובה למהר"ל (פ"ו עמ' קס"ה). ועוד בענין האיסור לומר חצי פסוק ר' בצי"א (חט"ו פרק ט"ז. וח"כ פרקט').


ענף 3: כשטרם התאסף המנין, כיצד לנהוג באמירת קטעי "א-ל מלך".


ומה שכתבנו שי"א שאם אין מנין ידלגו על קטעי "א־ל מלך יושב" וי"ג מידות, כ"כ בילקו"י (מועדים עמ' י"ד ס"ז) ובתוה"מ (עמ' ה' סי"א), שכן נכון לעשות.


בתוה"מ שם כתב שנכון לנהוג כשטרם באו עשרה לביהכ"נ, לאחר פיוט "שבט יהודה בדוחק ובצער" לדלג ולומר "רבונו של עולם, אתודה על עבירות", ואח"כ את הוידוי ושאר התחינות שבלה"ק, ומשיהיו עשרה מתפללים יחזרו ל"א־ל מלך יושב על כסא רחמים", יג"מ, "רחמנא" וכו' ושאר הסליחות שדילגו. עכ"ד. ואמנם הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי בעבר, שעדיף לומר י"ג מידות בטעמי המקרא כקורא בתורה, מאשר לדלג ולהשלים שוב לכשיהיה מנין. עכת"ד. ושאלתיו שוב ע"כ משום שהיה קשה לי, דלפי"ז עדיף לומר הסליחות כסדרן מאשר לומר יג"מ במנין שהקב"ה אמר שזה מכפר על עוונותינו. ואכן בעת כתיבת המהדו' השניה אמר לי שתלוי הדבר: אם ברור שיבואו עוד אנשים ויהיה להם מנין, ידלגו מ"אנשי אמונה אבדו" עד "ריבונו של עולם, אתודה על עבירות", ולכשיהיה מנין יחזרו לומר את מה שדילגו (ונראה דה"ה שידלגו על "א־ל מלך יושב" שלאחר "שבט יהודה בדוחק ובצער" - מ.ה.). ואם לא ברור שיהיה להם מנין, אזי יאמרו את הכל לפי הסדר, ויאמרו יג"מ בטעמים. וזאת אע"פ שלבא"ח לא די לאומרם בטעמים אלא ס"ל שיאמר יג"מ בארמית. עכת"ד.


ובענין מנהג האשכנזים. שאלתי גדול א' אשכנזי, כאשר אין מנין בתחילת הסליחות והגיעו ליג"מ. עומדות לפניהם ב' אפשרויות: לדלג על קטעי "א־ל מלך יושב" ולאחר שיגיעו עוד אנשים ויהיה מנין יחזרו ויאמרום במנין, או שיאמרו את הסליחות כסדרן ותיבות יג"מ יאמרו בטעמים. וענה לי שאמנם בסליחות שאומרים הספרדים בשחרית בימי בו"ה, שם יש כוונות האריז"ל על הפיוטים, ואומרים יג"מ, ולכן יש שם קפידא לומר כסדר את הפיוטים. אך בסליחות של חודש אלול אין כלל כוונות ואין קפידא על הסדר ויכולים לומר הסדר כרצונם, ולכן ידלגו על יג"מ ולכשיהיה מנין יחזרו לאומרן. שהרי בסליחות אלה כל עדה אומרת פיוטים לפי מנהגה ואין בזה קפידא כלל [אמנם מקובל אחר שליט"א אמר לי שבסידור היר"א (הג' רבי ידידיה רפאל אבולעפיא זצ"ל) בתפילות הימים הנוראים כן כתובות כוונות עפ"י הקבלה, וגם הסליחות יש להן סדר מיוחד עפ"י הקבלה. וצ"ע]. ומ"מ אם לא יהיה מנין לא יאמרו כלל קטעי "א־ל מלך", ואף לא יאמרום עם יג"מ בטעמים, שהרי כשאומר זאת בטעמים הריהו כקורא בתורה, אז שיקרא פרשה אחרת ולאו דוקא זאת. ושאלתי, אם דילגו קטעי "א־ל מלך" ואח"כ הצטרפו אנשים והיה מנין, כך שחוזרים לומר קטעי "א־ל מלך", האם כשמדלגים ידלגו גם על הקטעים שבין קטעי "א־ל מלך" כדי שאח"כ לא יאמרו "א־ל מלך" כמה פעמים רצוף אלא יאמרום עם פיוט ביניהם. או שידלגו רק על קטעי "א־ל מלך" ואח"כ כשיש מנין יאמרו רק אותם. וענה לי שמצד ההלכה צריך לומר רק יג"מ. ו"א־ל מלך" הינו רק פיוט. ומה שיקדימו לומר לפני אמירת יג"מ אינו מעלה ואינו מוריד, בין אם יאמרו "א־ל מלך" או פיוט אחר. ובכלל, שאל, מדוע צריכים לומר אח"כ כמה פעמים יג"מ. אמנם בענין יוה"כ כתוב בטור ובש"פ שצריך לומר יג"מ מס' פעמים מסוים, אך בסליחות מדוע צריך לומר יג"מ כמה פעמים. ואמרתי שכיון שיש מעלה לומר יג"מ אין הם רוצים להפסיד אמירה זו, אלא רוצים לומר את מס' הפעמים כפי שנהוג. ולכן ענה שא"כ יאמרו בין אמירת יג"מ אחד לשני איזה פיוט שרוצים ולא יאמרו כמה פעמים רצוף את יג"מ כי אין דרך לומר כן, וזה נראה כעין מי שאומר "מודים" "מודים" (שמשתקין אותו, כדאיתא במשנה בברכות. וראה לקמן בריש הערה כ"ד שכן פסק גם הגר"מ אליהו זצ"ל). עכת"ד. אמנם יש להעיר שישנם מיקרים שבהם כן אומרים ג"פ רצופות יג"מ. וכגון ביו"ט בעת פתיחת ההיכל לפני קה"ת, הן ספרדים והן אשכנזים. וכן נוהגים הספרדים לומר בעת ברית מילה. ושמא יש לחלק ושאני שם שתיקנו כך לכתחי'. וצ"ע. ובענין מה שאמר אותו גדול שאין כוונות בסליחות של חודש אלול, אמר לי הרה"ג המקובל אלון תדהר שליט"א, שבסידור הרב היר"א זצ"ל כתובות אמנם כוונות גם בי"ג מידות של הסליחות באלול. אך הרב שמן ששון זצ"ל כתב שזו טעות המעתיק שהעתיק הכוונות של י"ג מידות של שחרית גם ליג"מ של הסליחות, אך באמת אין כוונות ליג"מ של הסליחות. עכ"ד הרב שמן ששון. והוסיף הרה"ג אלון תדהר, שאכן כך גם נוהגים בביכ"נ של המקובלים "בית א־ל" פעיה"ק ירושת"ו, וכן מנהג שאר הספרדים, לדלג קטעים אלה כשאין מנין, וזאת כנראה בגלל שאין כוונות בסליחות של אלול ואין הכרח לפי הקבלה לאומרן כסדרן. ולכן כשמתאספים אנשים ויש מנין חוזרים למקום שדילגו ממנו ואומרים יג"מ במנין. עכת"ד הרה"ג אלון תדהר שליט"א.


ושאלתי גם את הגר"א נבנצל שליט"א לגבי מקרה שאין מנין לסליחות, והגיעו כבר לאמירת י"ג מידות. האם ידלגו על קטעי "א־ל מלך יושב" וימתינו שיגיעו עוד אנשים ואז יאמרום במנין, או שעדיף שיאמרום במקומם לפי סדר הסליחות ללא מנין, ויאמרום בטעמי המקרא. ואמר לי הגר"א נבנצל שאכן "אפשר" לאומרם במקומם בטעמים, וכן "אפשר" לדלג על מנת לאומרם אח"כ במנין. ושאלתי מה עדיף. וענה הגרא"נ שלומר אח"כ כמה פעמים י"ג מידות ברציפות זה לא טוב, שלא יעשו כך. ואמרתי שאפשר לדלג לא רק על היג"מ אלא גם על הפיוטים שביניהם (כגון "אנשי אמונה אבדו" וכדו'). והסכים הגרא"נ לכך, ואמר שאם כך אז אכן עדיף לדלג על י"ג המידות עם הקטעים המקשרים שביניהם, ולכשיהיה מנין יאמרום כפי שצריך עם הקטעים שביניהם. עכת"ד.


ענף 4: האם מותר לומר סליחות ו"ויעבור" ביחיד, אם ידלג תיבות הי"ג מידות:


הב"ח (בסי' תקס"ה) הב"ד תשו' מהרי"ו (סי' קל"ב) בשם האו"ז (שילהי תענית) שאין ליחיד לומר סליחות ולא ויעבור. וכ"פ לדינא הרמ"א בשו"ע (סי' תקס"ה ס"ה). וכ' ע"כ הב"ח, שנראה לו דבסליחות בלא ויעבור אין שום איסור, דאינו אלא תחנונים בעלמא, והאו"ז ה"ק: אין ליחיד לומר סליחות כנהוג עם ויעבור. ואפי' ויעבור לחוד בלא סליחות נמי אסור. ואין לדעתו להתיר משום דהוי דרך קריאה כמו קדושה, מאחר שכוונתו לבקש רחמים. והוסיף שנראה שהאו"ז חולק ע"ד הרשב"א שמתיר בכה"ג, ודעת רב נתן כאו"ז לאסור לומר ויעבור. אך סליחות בלחוד בלא ויעבור פשוט דשרי, ודלא כמהרא"י בתה"ד (סי' ח'). עכת"ד. ואילו הט"ז (סי' תקס"ה סק"ה) כתב שבמקום שמזכיר בסליחות "וזכור לנו היום ברית שלוש עשרה" אין לאומרם אף בלא ויעבור, אך אותן סליחות שלא נזכר בהם יג"מ ודאי יחיד יכול לאומרן. אך השכנה"ג כ' דנהוג עלמא כב"ח. וכן דעת הגחיד"א בברכ"י ובקש"ג, וכתב שאף שאומר "זכור לנו היום ברית שלוש עשרה", כל שאינו אומרן בפיו ממש, לית לן בה. וכ"כ הש"ץ והזכ"ל. ואמנם המט"א (סי' תקפ"א סכ"א) כתב להחמיר בזה, וכ"כ החס"ל (סי' קל"א סק"ט) והקיצש"ע (סי' קכ"ח ס"ט). הב"ד כה"ח (סי' קל"א סקכ"ה וסי' תקס"ה סקל"א. וסי' תקפ"א סקכ"ו). וא"כ מידי מחלו' לא יצאנו, וג' דעות בדבר: א. י"א שיחיד לא יאמר סליחות כלל. ב. י"א שיחיד יאמר רק הסליחות שלא נזכרות בהן י"ג מידות. ולכן נראה שלא יאמר כלל "א־ל מלך יושב" וכו'. ג. י"א שיאמר כל הסליחות, ורק ידלג תיבות הי"ג מידות.


ולענין דינא. הנה מהמ"ב (סי' תקס"ה סקי"ג) נראה שמתיר לומר ליחיד כל הסליחות, ורק ידלג על תיבות היג"מ (שכתב שם בשעה"צ כב"ח ושלא כט"ז שיצא לחלק כדעה האמצעית הנ"ל). וכ"נ מדברי המ"ב (בסי' תקפ"א רסק"ד) שהתיר לומר רק אותן הסליחות שלא נזכרות בהן היג"מ. והוסיף שכשאומר סליחה שנזכר בה יג"מ ידלג תיבות היג"מ. וכן הורה לי גדול א' אשכנזי שיש לדלג רק תיבות היג"מ, כי מלבד תיבות היג"מ השאר הינו פיוטים שהיחיד רשאי לאומרן. עכת"ד.


ולמנהג הספרדים. הנה מדברי הרב כה"ח (סי' קל"א סקכ"ה וסי' תקס"ה סקל"א) עולה שמותר לומר כל הסליחות, אף אותן שנזכרות היג"מ, ובלבד שלא יזכיר הי"ג מידות עצמן. וכ"כ לדינא בתוה"מ (דף ה' ססק"י) בשם הגר"ע יוסף בקול סיני (אלול תשכ"ד). וכ"נ לדינא להקל לספרדים לגמרי בזה, ורק ידלג תיבות "ויעבור" וגו' עד סוף הי"ג מידות.


ענף 5: עוד מדיני אמירת י"ג מידות עם הציבור.


כתבו הפוס', שאם אדם אומר י"ג מידות עם הציבור והם ממהרים לגומרן, והוא עודנו באמצע אמירתן, לית לן בה וחשיב כאומרן עם הציבור כיון שהחל עמהם (בא"ח "כי תשא" סק"ד. כה"ח סי' קל"א סקכ"ד. סה"ל ח"ב עמ' קט"ז סכ"ד). ונראה שכ"ה אף אם לא החל ממש עמהם, אלא כל שהחל באמירתן טרם גמרו הציבור לאומרן חשיב כאומרם עם הציבור [ראה יבי"א (ח"ב סי' ז' סק"ו), שאף המתחיל שמו"ע לא ממש יחד עם הציבור אלא לפניהם או מאוחר לאחריהם, חשיב כמתפלל עמהם. וע"ע ביחו"ד (ח"ה סי' ז'). וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שאם החל באמירת יג"מ לפני שהציבור גמר אמירתן, שפיר דמי וחשיב כאומרם עם הציבור. עכת"ד]. וראה עוד כה"ח (סי' נ"ט סקכ"א).


דין איסור אמירת י"ג מידות ע"י היחיד אמור גם בעשי"ת (א"ר. וכתב שכ"מ מס' התניא והשל"ה, ושלא כמנהגים. הב"ד כה"ח סי' תקס"ה סקכ"ו).


ובענין כיצד ינהג ספרדי שהזדמן להתפלל עם ציבור אשכנזי שאינם אומרים וידוי וי"ג מידות אלא בימי בו"ה בלבד (נוסח אשכנז). וכ"ה לאשכנזי המתפלל בנוסח שאומרים זאת בכל יום מימי החול:


כפי שהסקנו לקמן בפרקנו (בהערה כ"ה), לדעת רוב הפוס' הספרדים רשאי כ"א לנהוג כמנהג אבותיו, אע"פ שמתפלל עם ציבור שמנהג אבותיו שונה (ואי ד"ז תלוי במקום התפילה, והיינו במנהג ביהכ"נ, או בש"ץ, או באנשים המתפללים, ראה לקמן בפרקנו הערה כ"ב). ולפי"ז ספרדי המתפלל עם האשכנזים רשאי לומר יג"מ בטעמים (למתירים לומר כן), לומר נפ"א בישיבה כשהם עומדים, וכדו'. ויש מהפוס' הספרדים הסוברים שמותר לנהוג כן רק בצינעה, והיינו באופן שהדבר לא יורגש. וראה עוד לקמן בפרקנו בהערה כ"ה שי"א שחייב לנהוג כמנהג המקום אף בדברים שבצנעה. ואכן הפוס' האשכנזים נחלקו בכל אחת משלוש דעות אלה. ומ"מ נראה פשוט שאם הדבר מביא למחלוקת יש לנהוג כמנהג המקום. וראה עוד בענינים אלה לקמן בפרקנו (בהערה כ"ה), ובמקו"ד הל' יוה"כ (פ"ה הערה מ"ח).


אם התחילו מנין אנשים לומר הוידוי בתפילה, ולפני י"ג מידות יצאו חלקם ונשארו מהם ששה מהמתפללים, נחלקו הפוס' אי רשאים לומר י"ג מידות כדין אמירתם בציבור, או שדינם כיחידים שיש מתירים לאומרם בטעמים [ראה ספר עוי"ח לרבינו הבא"ח (פר' "כי תשא" סעי' ח'), וספר הלכה (ח"ב לגר"מ אליהו זצ"ל, עמ' קי"ז סכ"ו)].


[21]כא. דעת המחמירים היא דעת רבי יעקב בר יקר, רבו של הרמב"ן, כפי שהובאה בשו"ת תמים דעים (סי' קפ"ה. וכ"כ בספרו פירוש התפילות, עמ' כ'). וכ"כ רבינו אברהם בר יצחק אב"ד בספר האשכול (הל' ק"ש ותפילה סי' ה'), בשב"ל (סי' רפ"ב), בספר התניא (שהוא קיצור שב"ל, סי' ע"ב), וכן עולה מדברי האו"ז (ח"ב סי' נ'). וראה עוד בכלבו (סי' ט', שביאר הא דכל השואל צרכיו בלשון ארמית אין מה"ש נזקקין לו), ובשו"ע (סי' ק"א ס"ד). וכ"כ הרבה אחרו', מהם בספר יוסף אומץ (יוזפא), הא"ר (סי' תקפ"א סק"ט), המט"א, הקיצוש"ע, המ"ב (סי' תקפ"א סק"ד. וכ"מ מדבריו בסי' ק"א סקי"ט). וכ"כ הגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א (ח"א סי' ל"ה) וביחו"ד (ח"ג סי' מ"ג).


והטעם להחמיר בזה הוא עפ"י מ"ש בגמ' שבת (די"ב,ב') שהשואל בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו (ונחלקו הפוס' אי הכוונה שאינם מבינים בלשון ארמית, או שמבינים אותה אלא שמגונה היא בעיניהם ואינם נזקקים לה. ראה ע"כ ביבי"א שם סק"ה ואילך). ומבואר ברש"י סוטה (דל"ג,א') שיחיד המתפלל צריך שהמלאכים יסייעוהו בתפילתו משא"כ ציבור [וע"ע ברש"י סנהדרין (דמ"ד,ב'). הב"ד ביבי"א וביחו"ד שם. וראה עוד לקמן בסמוך בשם יבי"א, שדחה כמה צדדים להקל בזה. ומאידך ידוע שהגר"א התנגד לתפילות בקשה מהמלאכים שיכניסו תפילותינו לפני ממ"ה הקב"ה. וע"ע ע"כ באורך בשד"ח (אס"ד מע' רה"ש סי' א' סק"ב)].


אלא שיש כמה מהפוס' שכתבו להקל אף ליחיד לומר אף את הסליחות הכתובות בארמית. שכ"כ הגאון רי"ח זצ"ל (בעל הבא"ח) בשו"ת תורה לשמה (סי' מ"ט). שכתב, דאע"ג דאמרינן בסוטה (שם) שאין היחיד שואל צרכיו בלשון ארמי, התם ה"ט משום שהיחיד אם שואל צרכיו בארמית חושב עצמו שאינו צריך לסיוע ממלאכי השרת, ופוקדים עוונותיו, אבל כאן שאומר כמה בקשות בלה"ק בסליחות, וכולל עמהן גם "רחמנא" וכו' ש"ד. ואמנם הוסיף שמה שאומרים בסוף הסליחות "מרנא דבשמיא", "מחי ומסי" וכו', ידלגן. ע"כ. וכ"כ להקל בזה הרב כה"ח (סי' תקפ"א סקכ"ו), וכתב דלא ידע מאי הוי אם לא יבינו המלאכים לשונו, וכי מי שלשונו ארמית ושואל צרכיו מה' יתברך אין דבריו נשמעים. והא כתיב "מי כה' אלקינו בכל קראינו אליו". ובזה נשתבחו ישראל ששואלים צרכיהם מה' בלי שום אמצעי [ובענין התפילות שבהן יש פניה למלאכים, ראה בהמשך הערה זו]. ועוד, שכ"מ מפשטות דברי הפוס' שכתבו רק שלא לומר יג"מ ביחיד, הא הסליחות הנאמרות בל' ארמית ש"ד. עכת"ד (אמנם גם ע"כ יש להעיר, שכן מצינו הרבה פוס' שכתבו כן גם גבי לשון ארמית, וכנ"ל בריש הערה זו).


ואמנם בשו"ת יבי"א (שם) דחה טענת המקילים בזה, הן את דברי שו"ת תול"ש, והן את דברי כה"ח (עיי"ש בס"ק י' וי"א. וכ' דהא אוקמינן ביבמות דמ"ט,ב' להא דכתיב "כה' אלקינו בכל קראינו אליו", דהו"ד בציבור. וכן מצינו ברה"ש די"ח,א' וביבמות דק"ה,א'. עיי"ש ביבי"א באורך). ועוד כתב ביבי"א שם (בסקי"ד) שאין צד להקל מצד שהשכינה מצויה בביהכ"נ, אלא האריך להוכיח שיש מדרגות רבות בכבוד השכינה, ולאו כל אפיא שווין (והיינו דלא סגי בהשראת שכינה זו לומר הסליחות בארמית כשאין גם מנין). וכן לא די להבליע הסליחות בארמית עם שאר הסליחות בלה"ק (שם סקי"א). ואין לחלק בזה ולהקל אף בסליחות שנתקנו מעיקרא בלשון ארמית. וראה עוד בשו"ע (סי' ק"א ס"ד) שהביא ג' דעות בענין אמירת תפילת העמידה בלה"ק, בשאר לשונות או בארמית. והדעה המקילה ביותר סוברת שיחיד רשאי לשאול צרכיו בכל לשון מלבד בארמית. ועיי"ש במ"ב (סקי"ט) ובש"א.


וא"כ מצינו שד"ז שנוי במחלו' אצל הספרדים. שלדעת הרב בא"ח וכה"ח מותר הדבר (והבא"ח החמיר בסליחות האחרונות). וכן דעת הגר"מ אליהו זצ"ל. ואמר לי שיש לחלק בין נוסח הקבוע לציבור לבין תפילת יחיד [ראה ירו' שבת (פט"ו ה"ג) שחילקו בין נוסח קבוע לשאינו קבוע (גבי אמירת "רענו פרנסנו" בשבת). וכן בתוס' ברכות (דמ"ח,ב' ד"ה "מתחיל"), ובב"י (סי' קפ"ח)]. ולכן פסק הגר"מ אליהו זצ"ל שמותר לומר הסליחות הכתובות בארמית אף כשאין מנין. עכת"ד. ואילו לד' הגר"ע יוסף זצ"ל יש להחמיר בדבר, כנ"ל. לעומת זאת נראה שאצל רוב ככל פוסקי האשכנזים הדעת נוטה להחמיר בזה (עפ"י הא"ר, המט"א, הקיצש"ע, המ"ב וש"פ). ולכן כתבנו שהאשכנזים וחלק מהספרדים מחמירים בזה, ואילו כמה פוס' ספרדים מקילים בכך. וראה עוד ע"כ באורך בשד"ח (אס"ד מע' רה"ש סי' א' סק"ב).


ואגב מה שהזכרנו לעיל (בהערה זו בשם כה"ח) שישראל שואלים צרכיהם מה' בלי שום אמצעים, בס"ד נזכיר שישנה מחלו' גדולה האם לומר פיוטים וסליחות שבהם ישנן פניות למלאכים.


דעת המתירים הינה דעת קדמונים רבים, והיא מתחלקת לשלוש קבוצות שהן בעצם שתים: 1) קבוצת מחברי הפיוטים עצמם, כרבינו אמיתי בן שפטיה (שהיה בסוף תקופת הגאונים, וחיבר את הפיוט "מידת הרחמים עלינו התגלגלי"), רבינו שמואל ממגנצא (נעקד על קידוש השם עם אשתו וילדיו. מחבר פיוט "מלאכי רחמים"), רבינו תם, רבינו יואל הלוי (חתנו של הראב"ן ואביו של הראבי"ה) ועוד. חלק מפיוטים אלה מובאים כבר בכתבי הגאונים (למשל "מכניסי רחמים" מופיע בסדר רב עמרם גאון, ובתשו' רב שרירא גאון ורב האי גאון).


הקבוצה השניה הינה אותם גדולי ישראל שלאו דווקא כתבו פיוטים אלא הזכירו בכתביהם את הפיוטים, ללא התייחסות לקושיות עליהם. מהם בעל האשכול, ספר המנהגים (טורנא), המהרי"ל (הל' עשי"ת) ועוד. ויש מהקדמונים שאף התייחסו לקושיות על פיוטים אלה, ויישבו אותן. מהם רב שרירא גאון [שו"ת הגאונים (הרכבי. סי' שע"ג)] וכ"כ הרוקח, שב"ל בשם התניא רבתי, הרקנאטי (ריש פר' "שלח"), ר"י בן יקר (פירוש התפילות, עמ' ע"ג) ועוד.


גם מהאחרו' ישנם רבים שישבו המנהג לומר פיוטים בהם ישנן בקשות למלאכים, מהם הריעב"ץ במו"ק (סי' ג'), מהר"י אסאד בתשובותיו (סי' כ"א), הדברי יציב (יו"ד סי' קצ"א), היבי"א (ח"א חאו"ח סי' ל"ה) ועוד.


אמנם מאידך ישנם רבים המערערים על אמירת סליחות ופיוטים בהן יש בקשות מהמלאכים. וישנן בעיקר ב' טענות קשות בפיהם:


בדברי הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק, כשמסביר את י"ג יסודות האמונה (ביסוד החמישי), בדברו על המלאכים והכוכבים, הגלגלים והיסודות כתב שאין עושין אמצעים להגיע בהם אליו (אל הקב"ה יתברך), אלא כלפיו יתעלה יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו. עכ"ל. והיינו זו אזהרה על איסור ע"ז.


המקור השני של האוסרים הוא מדברי חז"ל בירושלמי (והובאו בכמה מדרשי אגדה): "בשר ודם יש לו פטרון, אם באת לו עת צרה אינו נכנס אצלו פתאום, אלא בא ועמד לו על פתחו של פטרונו וקורא לעבדו או לבן ביתו, והוא אומר: 'איש פלוני עומד על פתח חצרך', שמא מכניסו ושמא מניחו. אבל הקב"ה אינו כן, אם באת על אדם צרה לא יצווח לא למיכאל ולא לגבריאל, אלא לי יצווח ואני עונה לו מיד, הה"ד: כל אשר יקרא בשם ה' ימלט".


טענת המערערים היתה שהפניה בפיוטים למלאכי השרת מנוגדת לדברי חז"ל אלו.


ואכן המערערים על אמירת פיוטים אלה הינם ראשונים רבים. יש המבינים שכן ד' הרמב"ם הנ"ל.


המקור החשוב והידוע ביותר בשלילת מנהג זה הם דברי הרמב"ן בדרשת תורת ד' תמימה המביא את הירושלמי הנ"ל ומשליך ממנו לגבי אמירת הפיוט מכניסי רחמים.


יצויין שבמהדו' חדשה (שיצאה בשנת תשס"ט) ישנן ב' גירסאות בקטע שנזכר האיסור לומר פיוטים אלה. בגירסה א' אין הדבר מפורש לגמרי, ובשניה כתוב במפורש שאסור לומר פיוטים אלה.


נוסף לרמב"ן מצאנו עוד עשרה מהראשו' ומהאחרו' שהתנגדו במפורש לבקשות מהמלאכים. מהם: מלמד התלמידים [בפרשת יתרו. הלא הוא רבי יעקב, שהיה לפני כשמונה מאות או תשע מאות שנה. הב"ד בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס ברלין עמ' 325)]. וכ"כ הרשב"ץ, רבינו המעילי, האורחות חיים (ח"א הל' ק"ש), המאירי, המהר"י ברונא, המבי"ט (בבית אלקים, שער התפילה, פי"ב), ומהר"י טריווש.


כמו כן מצינו עוד מגדולי האחרו' ששללו אמירת תפילות אלה, והם המהר"ל (נתיב העבודה, פי"ב), הנצי"ב מוולאזין בכתר ראש (סי' ק"מ. עיי"ש שכתב שמה שנוהגים העולם לומר בליל שבת "ברכוני לשלום" וגם בסליחות "מלאכי רחמים", אין דעתו נוחה בזה. וכן אמר "לא ידעתי הבקשה למלאכים, הלא אין להם כח מאומה וגם אינם בעלי בחירה לשאול מהם מאומה... מיום עומדו על דעתו לא אמר כל הנ"ל". עכ"ל. בעל סידור עיון תפילה, מהר"ם בנעט [הב"ד בשו"ת מהר"י אסאד (סי' כ"א)], מהר"ם חפץ [דעתו הובאה בשמש צדקה (סי' כ"ג)]. וע"ע בנפה"ח (שער ג' ספ"ב), ובשו"ת אג"מ (או"ח ח"ה סי' מ"ג סק"ו בסוד"ה "ומצינו"), שאביו הגאון זצ"ל בליל שבת כשאומרים "שלום עליכם" דילג הקטע המתחיל בתיבות "ברכוני לשלום", וכן אנו נוהגים בביתנו שלא לומר זאת, אלא אנו משנים לתיבות "ברכנו לשלום, מלך השלום, מלך עליון, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". ע"כ. ועי"כ יוצא שכל הפניה הינה רק אל הקב"ה, וזה גם מתחרז במנגינה.


וכעבור זמן הפנו אותי לראות את מש"כ מרן הגראי"ה קוק זצ"ל, כמובא בספר מצוות ראיה (בחאו"ח סי' ג' ס"א) על דברי מרן בענין "התכבדו מכובדים". ובין השאר כ' מרן הגראי"ה זצ"ל שם כך: ע' בחת"ס (או"ח סי' קס"ו) בענין תפילת מלאכי רחמים, והנה באמת מצינו לחז"ל סנהדרין מ"ד יהא אדם מבקש רחמים שיהי' הכל מאמצים את כחו ולא יהו לו צרים מלמעלה, אלא שזה יתכן רק שיבקש מאת השי"ת ע"ז, אבל לנגד המלאכים יש לחוש. אלא שיקשה מאד במה גריעי מלאכים מאנשים שמותר לבקש מהם שימלאו אשר בידם למלאות. וכן יש להעיר מחולין צ"ב בכה ויתחנן א"י מי בכה למי, מלאך ליעקב או יעקב למלאך, ואם הי' בזה שמץ ע"ז איך יעלה על הדעת שיעקב למלאך. ונלע"ד דודאי חשש ע"ז ממש אין כאן, כיון שאינו מבקש בגדר אלהות ח"ו רק כערך נמצא בעל יכולת מוגבל, וכאיש שמבקש מרעהו לעשות לו טובה, שידוע שהכל הוא ברשותו של השי"ת, אלא מפני שהמלאכים כבר הי' מי שטעו בהם לעובדם בגדר אלקות ועבודה, ע"כ החיוב להתרחק מזה, ואינו דומה לאנשים שגלוי לכל חולשתם ומניעתם ומניעת גדר אלקות מהם, שמותר לבקש מהם, א"כ י"ל עפ"ד המד"ר וירא דמקשה דבאברהם כתיב אנשים ובלוט כתיב מלאכים, ומתרץ דבאברהם שכחו יפה הם כאנשים ואצל לוט שאין כחו יפה הם כמלאכים, א"כ הצדיק שכחו יפה, ומשיג היטב המלאכים וחלישות שלהם והרחקתם בערך אלקותו ית"ש, אין שייך אצלם לאסור בקשה למלאכים, כמו שאין שייך לאסור בקשה מבנ"א, דלא יטעו, אבל בבנ"א שכחם רע שייך גזירה זו, וצריכים לקיים דחז"ל (ירוש' ברכות פ"ט ה"א) לא תקרא לא למיכאל כו', דשייך בהם חשש טעות. ועוד הוסיף שם: ובעיקר הדבר בענין בקשה דמלאכים י"ל דתלוי בפי' הסוגי' חולין מ' הא להר הא לגדא דהר, וע' בהרא"ש והטוש"ע יו"ד ס"ד דלהרמב"ם אפי' שלא לעבדם, וע' במעיו"ט או"ר שם דנקיט טעמא כיון שדרך העכו"ם לעובדם, י"ל דאסור כל דבר וה"ה תפילה ובקשה אפי' שלא לשם אלקות כלל. עכ"ל. ומשמע שאין דעת מרן הגראי"ה נוחה מבקשות למלאכים.


נמצאנו למדים שדבר זה תלוי, עכ"פ בדורות האחרונים, במחלוקת גדולה, ואכמ"ל.


[יצויין שהרבה מאוד מהמקורות הנ"ל קיבלתי מחתני, הרב שאול אלעזר שנלר שליט"א].


ואגב זאת יש להעיר, שלדעת המחמירים שאין לומר תפילות בארמית ביחיד, הרי שאין לומר אף "יקום פורקן", "בריך שמיה" וכדו' בתפילות אא"כ אומרן במנין. כך עולה מדברי המ"ב (סי' ק"א סקי"ט) ויבי"א (ח"א סי' ל"ה). ולא עוד, אלא שכתב ביבי"א (שם סקי"ח) דבעי לאומרן דוקא יחד עם הציבור. אך אם הציבור מתפללים תפילה אחרת שהיא בלה"ק, והוא טרם אמר "בריך שמיה" וכדו', לא יאמרנה. והביא שם שכ"כ גם הרב יפ"ל. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, למרות שהוא מיקל באמירת תפילות בארמית ביחיד, מ"מ לדעת המחמירים בזה, האם יהיה אסור לומר "בריך שמיה" אם הציבור כבר גמר לאומרו. וענה לי שאף לדעת המחמירים צריך להתיר זאת, משום שזו הודאה לה', ואינה בקשה. ושאלתיו מדוע, הרי אומרים שם "יהא רעוא קדמך דתוריך לן חיין בטיבו" וכו', וכן "יהא רעוא קדמך דתפתח לבי באוריתך" וכו'. וענה לי שהעיקר זו הודאה לה'. וציין לדברי הגרי"ח בשו"ת תורה לשמה. עכת"ד (וראה שו"ת תול"ש סי' מ"ט שהחמיר באמירת תפילות בארמית ביחיד. ורק היקל באמירת "רחמנא" שבסליחות משום שלפניו ואחריו וכן רוב הסליחות הינן בלה"ק. וכן היקל באמירת "בריך שמיה" משום שאומרים אותו בעת פתיחת ההיכל שהוא עת רצון וא"צ לסיוע של מה"ש). וזכורני ששמעתי בעבר מהגר"מ אליהו זצ"ל שמי שלא הספיק לומר "בריך שמיה" בפתיחת ההיכל בהוצאת סה"ת, יאמר זאת בפתיחת ההיכל בעת החזרת סה"ת. עכת"ד. ונראה שהוא כדי לאומרו כשההיכל פתוח.


ומה שכתבנו בענין דחיית אמירת הסליחות שבארמית לאומרן לכשיהיה מנין, כ"כ ביבי"א (ח"א סס"י ל"ה), ובתוה"מ (דיני חודש אלול והסליחות, סי' א' סי"א).


יש להעיר שהפוס' כתבו שאת קדושת "ובא לציון", מה שנאמר בארמית, יש לאומרו בלחש, משום שכל שהוא בלשון תרגום אין לאומרו ברבים [ט"ז. מ"ב (סי' קל"ב סק"ד)]. ולכאו' קשה: שהרי אם אין לומר התפילות בארמית בציבור, והיינו במנין, א"כ מדוע בני"ד יש להמתין למנין כדי לומר את הסליחות שבארמית. ועוד קשה: שהרי הפוס' כתבו שאם אומר זאת בלחש לא מיקרי שאומר בציבור. א"כ גם בני"ד יאמרו את הסליחות שבארמית דוקא בלחש, ולא יצטרכו להמתין למנין. ועל השאלה הראשונה אולי יש להשיב שיש נ"מ בין קדושה בארמית (שיש לאומרה ביחיד, עפ"י הזוה"ק שהביא מרן בב"י סי' נ"ט), לבין תפילה בארמית שיש לאומרה דוקא בציבור. ועל השאלה השניה יש להשיב, שכיון שגבי הסליחות מישתעי בתפילה, הרי שאם אומרן בלחש ושאז דינו כיחיד, הריהו זקוק למלאכי השרת, כדאיתא בסוטה (דל"ג,א' ברש"י), ומלה"ש אינם נזקקים לתפילות בארמית.


דין השומע את הסליחות מהרדיו (בשידור ישיר או מהקלטה) או מרמקול, אי חשיב כשאומרן במנין, ראה בפרקנו סעיף ל'.


[22]כב. עיקר דין אמירת קדיש "תתקבל" בסוף הסליחות כתבו הא"א מבוטשאטש (סי' תקפ"א) והשד"ח (מע' רה"ש סי' א' סק"ה אות י"א). והוסיף השד"ח שכן המנהג הן בסליחות דערה"ש והן בכל ימי הסליחות. וכ"כ כה"ח (סי' תקפ"א סקי"ג) ובתוה"מ (פרק א' סקי"ד). והסביר השד"ח (שם) בשם הא"א מבוטשאטש, שכיון שבספרד אומרים הסליחות כל חודש אלול, שייך אז שפיר לבקש שתתקבל צלותהון דכל בני ישראל, כיון שברוב תפוצות בנ"י מתפללים אז סליחות. ע"כ. וכן המנהג פשוט היום הן אצל האשכנזים והן אצל הספרדים.


ואם מתפללים שחרית (או מנחה) מיד לאחר הסליחות, אי אמרינן גם אז "תתקבל" בתום הסליחות, כשיודע שלאחר העמידה יאמרנו שוב. נחלקו בזה הפוס'. שלד' הא"א מבוטשאטש (סי' תקפ"א) אם מתפללים שחרית מיד לאחר הסליחות אין לומר בסוף הסליחות "תתקבל" שאין הסליחות חלוקות משאר תפילת שחרית וה"ז כסליחות של בה"ב או כבקשות שלפני "ברוך שאמר". ורק אם משתהים בין הסליחות לשחרית כדי לנקות גופן להנחת תפילין (או לתפילה) וכן אם טובלים מקצתם לפני התפילה, אז יאמרו קדיש "תתקבל" בסוף הסליחות. הב"ד השד"ח (שם), וכתב שמנהג ירושת"ו אינו כן, אלא אף אם סומכים תפילת שחרית לסליחות אומרים "תתקבל" לאחר הסליחות. ע"כ. וכ"כ בילקו"י (הל' סליחות) ובתוה"מ (ד"ו סקי"ד). וכן רואים אנו שהמנהג פשוט אצל הספרדים והאשכנזים שאומרים קדיש "תתקבל" לאחר הסליחות אף אם מתפללים מיד שחרית. ונראה שכ"ה אם אומרים סליחות סמוך למנחה. וכן כתבנו בהלכות.


ובענין מה שכתבנו גבי הא דיצאו מקצתן באמצע הסליחות. גבי תפילת העמידה כתב מרן בב"י (סי' נ"ה ד"ה "והרד"א") שהרד"א (עמ' ס"ה) הב"ד הרמב"ם בשו"ת פאר הדור (סי' ס"א) שאם התחילו במנין את תפילת העמידה ואח"כ יצאו מקצתן כך שלא נשארו עשרה, לא יאמרו הקדיש שלאחר מכן, דאין אומרים קדיש בפחות מעשרה, משום "שאין הקדיש חלק מאשר התחילו בו בעשרה". עכת"ד. וכיוצ"ב כתבו כבר בתשו' הגאונים תורתן של ראשונים (ח"א עמ' 53), בתשו' גאוני מזרח ומערב (סי' קכ"ו), וכ"כ בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סס"י קנ"ג. הביא דבריהם בתוה"מ ד"ו סקי"ד).


ולעומתם הביא מרן בב"י (שם ד"ה "וכתב הרשב"א") בשם תה"ד (סי' ט"ו) שאם החלו עשרה להתפלל שמו"ע ולאחר הקדושה יצאו מקצתן, רשאים הנשארים לגמור קדושת "ובא לציון" (נראה שזו כוונתו) וכן קדיש "תתקבל", שכל זה מגמר תפילת שמו"ע. ולכן הש"ץ אומר קדיש שלם אחר סדר הקדושה, ואותו קדיש "תתקבל" חוזר על תפילת שמו"ע שהרי אומר "תתקבל". ע"כ.


ואכן אחרו' ספרדים רבים פסקו להחמיר בזה כתשו' הרמב"ם הנ"ל, וחלקם כתבו כן אף בהבנת דברי מרן. מהם שכנה"ג (סי' נ"ה בהגב"י סק"ג), הגחיד"א בקש"ג, המאמ"ר, הזכ"ל, הפר"ח ועוד. וכ"פ כה"ח (סי' נ"ה סקל"ה), ובס' תוה"מ (ד"ו סקי"ד. וכתב שכ"מ ממרן בסי' נ"ה ס"ב). ולעומתם פסק הרמ"א (בסי' נ"ה ס"ג) כדברי תה"ד, דאם החל הש"ץ החזרה במנין (כהסבר המ"ב סקט"ז), רשאים לגמור קדושת "ובא לציון" והקדיש "תתקבל" (וה"ה החצי קדיש שלפני "אשרי", כמש"כ המ"ב סי' נ"ה ס"ק י' וי"ט בשם רע"א). וכ"כ הפמ"ג בא"א (סי' נ"ה סק"א), המ"ב (סי' נ"ה סק"י וסקי"ח, שכ"מ מדה"ח והח"א) וש"א האשכנזים.


ומדין קדיש "תתקבל" דלאחר שמו"ע למדו האחרו' גם לגבי דין "תתקבל" לאחר הסליחות. שבסידור אהלי יעקב (הל' סליחות) כתב בשם המט"א שאם בתחילת הסליחות היה מנין ויצאו מקצתם כך שלא נשאר מנין, אפ"ה יאמרו בסוף הסליחות קדיש "תתקבל". וכ"פ בני"ד המ"ב (סי' תקפ"א סק"ד), בשם הפמ"ג. וכן כתבנו הדין לאשכנזים. והספרדים במקרה זה לא יאמרו קדיש "תתקבל", עפ"י הנ"ל גבי שמו"ע (שכ"כ בתוה"מ ד"ו שם). וכעין מחלוקות אלה ראה גם במ"ב (סי' נ"ה סקכ"ב) וכה"ח (ס"ק ל"ח ול"ט) גבי הקדישים בערבית. וע"ע בענינים אלה בשו"ת נוב"י תנינא (חאו"ח סי' ז'), בשע"ת (סי' נ"ה סק"ו), בשו"ת משכנות יעקב (או"ח סי' ע"א), בעוי"ח (פר' "כי תשא" ס"ח), ובכה"ח (סי' נ"ה סקל"ד).


ומה שכתבנו שלמנהג האשכנזים די אם נשארו ששה מתפללים בני מצוה, הוא עפ"י הפמ"ג והמ"ב (סי' נ"ה סקי"א). ואם נשארו רק ד' או ה' אנשים או פחות מכך, ומשהגיעו לקדיש "תתקבל" קראו הנשארים לעוד כמה אחרים שלא היו בסליחות ועמדו על ששה אנשים, אי רשאים במקרה זה לומר הקדיש כיון שבמשך הסליחות היו מנין מתפללים. ואם לא מהני, מה יהיה הדין אם לאחר שנשארו רק ד' או ה' קראו הם לאנשים שהיו תחילה בסליחות ורק אח"כ יצאו. הנה מדברי תה"ד שכתב "שכל זה מגמר תפילת שמונה עשרה" - משמע שצריך שיהא רצף של ששה אנשים. וא"כ אפי' שיחזרו כמה שהיו בתחילה לא מהני. ובענין כשקראו לאנשים שלא היו בתחילה אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שכיון שפקע כבר ההיתר לומר קדיש כיון שלא נשארו לפחות ששה, הרי שאינם רשאים לומר עוד קדיש. ואפי' שיקראו לאנשים שכבר היו בתחילה בסליחות שיחזרו להשלים לששה, לא מהני אף לדעת האשכנזים המקילים בששה. ודייק כן מלשון מרן בשו"ע (בסי' נ"ה ס"ג), שאם יצאו מהמנין ששה או אפי' חמישה מתפללים, הרי צריך להפסיק חזרת הש"ץ באמצעה. וכ"ה לאשכנזים, שאם אין רוב מנין פקע ההיתר להמשיך. ואפי' אם יחזור א' מהמתפללים שהיו בהתחלה. עכת"ד. וגדול א' אשכנזי אמר לי שאם יצאו רובם ולא נשאר רוב מנין אין זה המשך של המנין ואינם יכולים לומר קדיש "תתקבל" בסוף הסליחות. כי מה שהקלו הו"ד כשיצאו מקצתם. ומ"מ אם לא נשאר רוב מנין, ואח"כ חזרו חלק מהאנשים שהיו בתחילה ויצאו, הרי ששוב חזר המצב להיות רוב מנין ורשאים לומר קדיש גם אם אין עשרה. עכת"ד. וראה עוד בענין דומה בשו"ע (סי' ס"ט) ובנו"כ, וכה"ח (סי' נ"ה ס"ק ז' ומ"א).


ובענין אי נוסח התפילה במנין נקבע לפי רוב המתפללים, לפי מנהג אותו ביכ"נ או לפי דבר אחר (ונ"מ אי לומר קדיש בני"ד כשעזבו מקצתם. וכגון שהש"ץ ספרדי ורוב הנשארים הינם אשכנזים, וכדו'). אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל שאם למשל בביכ"נ מסוים ישנם מנינים רבים (כגון "שטיבלאך") שבהם מתפללים ספרדים ואשכנזים, וגבאי בית הכנסת מקפידים שיתפללו שם בנוסח מסוים (וכגון שתולים שלטים שיש להתפלל שם דוקא כמנהג המקום), הרי חייבים להתפלל כמנהג המקום עם כל מה שכרוך בכך. אך אם אינם מקפידים, הרי שהדבר הקובע הינו רוב הציבור, ולא לפי הש"ץ. עכת"ד. וגדול אשכנזי אחד אמר לי שכאשר בתפילה יש דבר שנחלקו בו הספרדים והאשכנזים, ומתפללים הם יחד במקום אחד, הרי שבביכ"נ קבוע צריך ללכת לפי המנהג הקבוע באותו ביכ"נ כפי שקבעו הגבאים. וכן ב"שטיבלאך", שבדר"כ מתפללים שם באופן קבוע ספרדים ונקלע לשם אשכנזי או להיפך, צריך ללכת לפי רוב הציבור שמתפלל שם בדר"כ, והיינו כמנהג המקום כביכ"נ קבוע. אך "שטיבלאך" שיש בו עירבוביה שלימה, כמו ה"שטיבלאך" של מאה שערים או בזכרון משה, נהגו כל ישראל ששם הולכים לפי הש"ץ, כי אין ברירה אחרת. והיינו ששם המנהג הוא שהולכים אחר הש"ץ. עכת"ד.


אי פוסעים ג' פסיעות אחורה וחוזרים קדימה כבשמו"ע, כשאומר "עושה שלום" בקדיש "תתקבל", ראה בכה"ח (סי' נ"ה ס"ק ב' ול"ט), בלוח א"י, שו"ת אול"צ (ח"ב פ"ה סי"ב), במקו"ד הל' יוה"כ (פ"א הערה ל"ה), וכמובא לקמן (פרק ג' הערה כ"ו).


לאחר קדיש "תתקבל" בסוף הסליחות נוהגים הספרדים לומר "שיר המעלות, ממעמקים" וגו', והיתומים אומרים קדיש "יהא שלמא". והאשכנזים אינם מוסיפים דבר לאחר "תתקבל".


אם כשהחלו לומר הסליחות לא היה מנין, או שהיה בתחילתן ולא היה באמצען (כך שאמרו חצי קדיש אחר "אשרי" בתחילתן ואח"כ עזבו מקצתם) והגיעו אחרים לקראת סוף הסליחות והשלימו למנין, נראה לפי המבואר בסעי' הקודמים (בפרט בסי"ב) שיש לומר אז קדיש "תתקבל". וכן עולה מהמקורות שם. אמנם ראוי לומר קודם הקדיש תחינה מסויימת (כגון סיום של "שומר ישראל" וכדו'). ואם לא אמרו עד אז אף קטע מהסליחות במנין, נראה מהנ"ל שחובה לומר קטע מסוים במנין. ראה רמ"א (סי' מ"ג ס"ג וסי' רל"ד ס"א). ומש"כ כה"ח (סי' מ"ג סקי"ב) הו"ד גבי "ישתבח" דא"א לאומרו שוב דהוי ברכה שמסיימת את פסד"ז וגם א"א לחזור ולאומרה, משא"כ בני"ד שיכול להוסיף ולומר תחינה נוספת.


ובענין אם החלו לומר במנין הקדיש בסליחות, בין חצי קדיש בתחילת הסליחות ובין קדיש "תתקבל" בסופן, יגמרו כל הקדיש שהחלו אף אם יצאו מקצתן באמצעו ולא נשאר מנין (עפ"י מרן בסי' נ"ה ס"ב, והבא"ח בעוי"ח שם בשם הירו' במגילה. ועיי"ש במ"ב ס"ק ו' וט').


[23]כג. מה שכתבנו שיש להזהר ולדקדק בלשונם במה שאומרים בסליחות, שלא יהו כדוברי שקרים, הוא עפי"ד ספר חסידים (סי' ר"ן), והב"ד הא"ר (סי' תקפ"א סק"ט) והשד"ח (מע' רה"ש סי' א' סק"ה וסי' ב' סקכ"ו), שאם אינו בוכה לא יאמר בתפילתו שהינו בוכה. ועפי"ז כתב הרב טהרת המים שאם אינו בוכה לא יאמר בסליחות (לנוסח הספרדים) תיבות "וגם את דמעתי שימה בנאדך". וכן כתבו הפוס' שלא לומר תיבות "ואנסך דמעי לך" בפיוט "לך א־לי" אם אינו בוכה (הב"ד השד"ח שם). וכעין זאת כתב בערוה"ש (סי' תקפ"א ס"ד), שהאשכנזים האומרים סליחות בימים אלה וכן בתעניות בה"ב צריכים להזהר בשני דברים: א. אלה שאינם מתענים לא יאמרו בסליחה שמוזכרת בה לשון "תענית" או "צום" לשון זו, דלא ליהוי כדובר שקרים, אלא יאמרו לשון תפילה במקום תענית. ב. בהרבה מהסליחות נזכר שאמירתן הינה בלילה קודם עה"ש, כגון "בזעקם בעוד ליל" או "באשמורת הבוקר" וכיוצ"ב. ועכשו שבהרבה מקומות אומרים סליחות כשכבר היום גדול והווה דובר שקרים, לכן ידלגו תיבות אלה. עכ"ד. ומטעם זה נראה, שלמנהג הספרדים בפיוט "ריבונו של עולם, אתודה" וכו' אין לומר "בלילה לסוף אשמורות" אם אין אומרים כן בסוף האשמורות. ולכן אם אומרים סליחות בחצות (שאם ס"ל כמ"ד שיש ארבע אשמורות הרי חצות הינו בתחילת אשמורה שלישית, ואם יש ג' אשמורות, חצות הינו באמצע האמצעית. ראה פ"ק דברכות), לכאו' אין לומר "בלילה לסוף אשמורות" (ויכול לומר "לתוך אשמורות" או "בעת אמירת הסליחות" וכיוצ"ב). ועפ"י הנ"ל מבואר שגם אין לומר "חצות לילה לך קמו" אם לא קמו בחצות. וכן כתבנו בהלכות. וכן בפיוט "ריבונו של עולם, אתודה" במקום המילים "לילה אקום להודות" י"ל "לילה אבוא להודות" אם לא ישן לפני הסליחות.


כתבו הפוס', שלמנהג האשכנזים כשמתחילין סליחות פותחים בתיבות "אלקינו ואלקי אבותינו", אא"כ מתחילה הסליחה בא' משמות ה' [בה"ט. מ"ב (סי' תקפ"א סק"ד). שד"ח שם. כה"ח (סי' תקפ"א סקכ"ה)]. ואם הסליחה מתחילה בתיבת "אדון" יש להוסיף תיבות "או"א" (א"א מבוטשאטש. שד"ח שם).


כתב הרמ"א (סי' תר"ב ס"א), שמנהג האשכנזים לומר בכל יום מימי הסליחות ג"פ וידוי, מלבד מעיוה"כ שאומרים רק פעם א'. ע"כ. ומשמע מדבריו דקאי רק על עשי"ת (מדכתב כן בסימן שעוסק בעשי"ת). וכתבו האחרו' שבמנהגים משמע דה"ה מיום א' דסליחות עד ערה"ש [מ"ב (סי' תר"ב סק"ו), שכן משמע במנהגים. הב"ד כה"ח (סי' תר"ב סקי"ג)]. ואמנם האריז"ל ס"ל שאין להרבות בוידויים פעמים הרבה, דהכופל הוידוי הוא ככלב השב על קיאו, ולכן אין לומר וידוי בסליחות אלא פ"א ולא ב' או ג"פ [שעהכ"ו (דנ"א). פע"ח. בה"ט (סי' תר"ב סק"ב). כה"ח (סי' קל"א סקי"ג וסי' תר"ב שם)]. וכן במע"ר (מנהגי הגר"א, ריש הל' ימים נוראים סי' ר"ב) כתב שבסליחות אין אומרים וידוי "אשמנו" כי אם פ"א ולא ג"פ. והא"א מבוטשאטש כתב שמנהג האשכנזים בחו"ל לומר ג"פ "אשמנו" ברציפות בסליחות. ואולי אין קפידא כי אם בנוסח שמפרטים בו החטאים, משא"כ בנוסח "אשמנו" שהוא כולל את כל בנ"י ושייך לומר שוב וידוי על מאי דהווה ביני וביני בין וידוי א' לשני, אפי' אם עברו רק רגעים מועטים. ועוד, משום שאין מפרטים בו החטאים. וג"פ שאומרים הינם כנגד מחשבה, דיבור ומעשה. ע"כ (הב"ד השד"ח סי' א' שם).


ולמעשה, מדברי המ"ב נראה שאכן נוהגים לומר ג"פ "אשמנו". וכן נמצא היום במחזורי האשכנזים. אלא שאמרו לי ת"ח שלמעשה נוהגים היום האשכנזים לומר בסליחות רק פ"א וידוי. וכן כתוב בלוח א"י (אשכנז) עפ"י הגר"א, ולוח דבי"ב (ספרד - בעלז) עפ"י האריז"ל, שאומרים רק פ"א. וגדול אשכנזי א' אמר לי ג"כ שנוהגים לומר כיום רק פ"א, ואכן אסור לומר יותר מפעם אחת. והשד"ח כבר האריך בזה שיש לאסור משום דהוי ככלב ששב אל קיאו. עכת"ד. ומנהג הספרדים לומר בסליחות דאלול ועשי"ת רק פ"א וידוי "אשמנו", כאריז"ל וככה"ח שם. וראה בב"י (בסי תר"ב וסס"י תר"ד) דמשמע מדבריו דלא ס"ל כאריז"ל (ועיי"ש בטור השלם בהגהות והערות סי' תר"ב סק"ה). ונראה דלא שמיע ליה דברי האריז"ל [ונחלקו הפוס' אי אמרינן שאילו ידע מרן דברי האריז"ל ההיה חוזר בו מדבריו אם לאו. ראה מש"כ מרן הגחיד"א בברכ"י (סי' מ"ו סקי"א), שאכן מרן היה חוזר בו. וע"ע בשד"ח (מע' רה"ש ריש סי' א'), ביבי"א (ח"ב סי' כ"ה סקי"ב) ובאול"צ (ח"ב בהקדמה ענף ב' סק"ה). עיי"ש. שכתב שדברי מרן קיבלנו שלא בתורת ודאי. ואילו את דברי האריז"ל נוהגים כתורת ודאי)].


ועוד בענין זה ראה במקו"ד הל' יוה"כ (פ"א הערה מ"ג).


בס"ד יש לדון גבי הא דאין לומר וידוי כמה פעמים בסמיכות, זא"ז. מהו הגדר של איסור אמירת כמה פעמים הוידוי, וכלשון רבנו האריז"ל: "הכופל וידוי". דהנה עכ"פ הספרדים הנוהגים עפ"י הקבלה מקפידים לומר את ק"ש שעל המיטה לפני חצות הלילה, ואז יוצא שאומרים הם לעיתים וידוי ג' פעמים רצופות: לפני חצות אומרים וידוי בק"ש שעל המיטה (אף כשעדיין לא הולכים לישון). מיד לאחר חצות אומרים הם סליחות שבסופו שוב כתוב לומר וידוי. ולאחר מכן ישנם רבים האומרים גם תיקון חצות [דהא כתבו הפוס', בפרט הספרדים, שתיקו"ח עדיף על הסליחות, וכדלעיל בפרקנו (בסעי' ו')]. והרי בתיקון חצות ג"כ יש לומר וידוי בתחילתו. וא"כ מצינו ג' וידויים הסמוכים זל"ז.


אמנם בכה"ג נראה שכיוון שאמירת תיקו"ח סמוכה לסליחות, אזי לא יאמרו וידוי בתיקו"ח. דהא כבר התוודו בסליחות. ווידויים אלה ממש סמוכים זל"ז. אמנם בס"ד יש לדון עדיין שני דברים: האם הוידוי הנאמר בסוף ק"ש שעל המיטה (הנאמרת בדר"כ סמוך לחצות) נחשב כסמוך לוידוי הנאמר בסוף הסליחות. ואף את"ל דחשיב סמוך, אזי יש לדון היכן עדיף להתוודות, בק"ש שע"ה או בסליחות.


גבי השאלה האם מי שמתוודה בק"ש שעל המיטה ושוב מתוודה בסליחות, החשיב ככלב השב אל קיאו, הרי שבאמת לבי מגמגם בדבר. דלא ידוע לי על גדר הלכתי מה חשיב כסמוך זל"ז. האם חצי שעה או שעה בין וידוי לוידוי חשוב סמוך. שהרי הפוס' דיברו שבאותן סליחות לא יאמר כמה פעמים וידוי, וזה הרי קורה תוך כמה דקות בין וידוי לוידוי. וא"כ וידוי בק"ש שע"ה לא חשיב כסמוך לוידוי של הסליחות (דהא הוידוי נאמר רק בסוף הסליחות). וצ"ע. ומ"מ אם נאמר שאין לומר וידוי גם בק"ש שעל המיטה וגם בסליחות, בס"ד נראה שעדיף לומר וידוי בסליחות, משום שכל עיקרן של הסליחות הוא חרטה על החטאים ובקשת מחילה ע"כ. וזאת אע"פ שהוידוי הראשון הינו בק"ש שע"ה ויוצא שמדלג עליו. כך נלע"ד.


ועוד יש לדון גבי אותם האומרים סליחות בסוף הלילה (או בתחילת הבוקר) ומיד לאחר מכן מתפללים הם שחרית. וד"ז אמור הן לאשכנזים והן לספרדים. ושאלתי ע"כ כמה ת"ח הבקיאים במנהגים. ואמרו לי שלגבי מנהג האשכנזים הפרושים, אף אותם שנוהגים לומר וידוי בכל ימות השנה, מ"מ במקרה זה אין אומרים שוב וידוי בתפילת שחרית, מאחר שאמרוהו כבר בסליחות. ואילו למנהג האשכנזים החסידים (ספרד) כן אומרים שוב וידוי בתפילת שחרית בסליחות שבחודש אלול, כולל הסליחות שבג' בתשרי. משא"כ בשאר תעניות שממילא אומרים את הסליחות בתוך התפילה ולכן אומרים וידוי רק פעם א' (ויש מהם שגם אז אומרים פעמיים וידוי). ולגבי מנהגי הספרדים, אמרו לי כמה ת"ח שליט"א, שאף כשאומרים סליחות סמוך ולפני תפילת שחרית, גם אז חוזרים לומר וידוי בתפילת שחרית. והטעם, משום ששני וידויים אלה הינם שני תיקונים שונים מצד הקבלה. עכ"ד. והיינו שאין בכך בעיה מצד מ"ש רבנו האריז"ל דהוי ככלב שב על קיאו.


ומ"מ באשר למקרה שאומרים סליחות מיד אחר ק"ש שעל המיטה ואח"כ אומרים תיקו"ח לכאו' יש לברר את הגדרים המדויקים מה נחשב כהפסק בין הוידויים שאז לא אמרינן דהוי ככלב שב אל קיאו. וכן נוגע הדבר למקרה של מי שאומר ק"ש על המיטה כשעה או שעתים לפני חצות, ומיד בחצות אומר סליחות. ושמא אין הדבר מדע מדויק, וכמו שכבר אמר לי הג"ר אשר זעליג וייס שליט"א [וכמובא בס"ד בספרנו מקראי קודש הל' סוכה (פ"ט הערה קפ"ה)], וזה עיקר דבריו: כיום אנשים רוצים לקבל מהרבנים תשובה ברורה בדקות, שניות וסנטימטרים, אך ההלכה לא מדברת בשפה זו, ההלכה מדברת לעיתים בשפה כללית. ואותו דבר מדובר לענין הגדרים ההלכתיים באחוזים. ההלכה אינה מדברת בשפת האחוזים. בפוסקים אין אנו מוצאים הגדרות במספרים, אלא ישנן רק הגדרות כלליות, כגון מיעוט המצוי, רובא דרובא וכו', שהינן הגדרות כלליות, וצריך להפעיל את השכל הישר. אמנם בעניני שיעורים ודאי שחז"ל מדברים על שיעורים מדויקים. עכת"ד. עיי"ש באורך. ושמא ה"ה בני"ד.


מנהגי יהודי גרמניה לפתוח את הסליחות באמירת "אדון עולם" בניגון מיוחד של ימי הסליחות (הרב אביגדור אונא בקונט' ילקוט מנהגים, פרק ג').


הטעם שלמנהג האשכנזים אומרים תחנון באופן של נפ"א, ולבסוף אומרים "ואנחנו לא נדע", זאת כדי להראות שאחר שהתפללנו בעמידה, וכן בישיבה, ולבסוף אף בנפילת אפיים, אומרים אנו "ואנחנו לא נדע מה נעשה", והיינו שניסינו את כל אופני התפילה ועתה איננו יודעים עוד מה לעשות, וממילא מבקשים אנו מהקב"ה שעתה כבר ישמע לתפילותנו [מהר"ם שיק (בשו"ת סי' מ'). הב"ד השד"ח (אס"ד מע' רה"ש סי' א' סק"ד)].


ובענין הנוסח למנהג הספרדים:


1) בפיוט "אם אפס רובע הקן", יש המערערים על מש"כ "האב על בנו לא חסה". דלכאו' הול"ל "חס" בלשון זכר. ולכן לדעתם צ"ל "עין אב על בנו לא חסה", או לקרוא כגירסתנו אך לקרוא "חסא" (באל"ף) דהוי בארמית לשון חס. או "חצה" לשון מהירות (שד"ח מע' רה"ש סי' א' סק"ה). והגר"א נבנצל שליט"א העיר: נ' דזה חסה מלרע ולא מלעיל. והוא כמנהג הפייטנים לשנות הדקדוק, וכמו שצוח הראב"ע (קהלת ה',א'). עכ"ל. וראה במקראי קודש הל' פורים (פ"א הערה קל"ד) שבס"ד הארכנו בכך.


2) בפיוט הנ"ל, י"א שצ"ל "לבבי לו (בוא"ו) לחשוף" ופי' לחשוף היינו לקחת, כמש"כ בישעיהו פל"ו פס' ט"ז (שד"ח שם בשם הרב בתי כנסיות).


3) בפיוט "אליך ה' נשאתי עיני" צ"ל "לעם רוה לען" ולא "הרוה" (שד"ח שם בשם הנ"ל. וכן המנהג כיום).


4) בפיוט "שבט יהודה בדוחק ובצער" י"א שצ"ל "כי יד ה' לא תקצר" במקום תיבות "היד ה' תקצר". ויש המפקפקים ע"כ. ועוד י"א שצ"ל "הנה לא ינום ולא ישן" במקום "עורה למה תישן" [(מל"ח. כה"ח (סי' תקפ"א סקכ"ה)]. והמנהג לומר "היד ה' תקצר" ו"עורה למה תישן" (יש להליץ ע"כ מההיא גמ' דסוטה דמ"ח,א'. אע"ג שלכאו' היה מקום לומר דמי אנו שנאמר כן. והגר"א נבנצל שליט"א כתב: אומרים לישנא דקרא. עכ"ל).


5) בתחינת "רחמנא" ובתחינת "עשה למען" הסדר צ"ל: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף, דוד, פנחס, שלמה. והמנהג בתחינת "עשה למען" לומר "יוסף, דוד ושלמה" [אע"ג דבסידור הרש"ש כ' שצ"ל: יוסף, דוד, פנחס ושלמה" ראה ע"כ בשו"ת רפ"ע (ח"ג סי' מ"א), בשו"ת תול"ש (סי' קע"א, שבסליחות מקדימים דוד ובהו"ר קודם פנחס. עיי"ש הטעם), וכה"ח (שם)].


6) יש מי שכתב, שבתחינת "א-להינו שבשמים" י"ל בסדר "תן שלום בארץ", "תן שלום במלכות", ולבסוף "תן שבע בעולם" (כה"ח שם, גם עפ"י הסוד).


7) כתב בתוה"מ (סי' א' ססע"י י"א), שיש נוהגים לדלג על פיוט "אם אפס רובע הקן", ומתחילין רק מסופו - מהתיבות "זכרון לפניך בשחק". וכן יש הנוהגים לדלג פיוט "בזכרי על משכבי", עכ"ד. וכן ראיתי פעמים רבות (לפני כעשרים שנה, בערך בשנת תשמ"ו), כשהייתי אומר סליחות אצל הגר"ע יוסף זצ"ל, והוא עמד כש"ץ, היה נוהג לדלג כך (ולאחר אמירת "זכרון לפניך בשחק" ואמירת "א־ל מלך" וי"ג מידות היו מדלגים לנפ"א באמירת "לדוד, אליך ה'"). ועוד כתב שם בתוה"מ (סי"ג), שכשאומרים פס' "שמע ישראל" לא יכפלוהו ב"פ, אלא הש"ץ אומרו פעם א' בקו"ר ופעם ב' אומרים אותו הציבור.


ובס"ד אכתוב עוד כמה דקדוקים ממה שראיתי כמה וכמה פעמים שנהג הגר"ע יוסף זצ"ל כשעמד כש"ץ בסליחות בימים נוראים (ורשמתי אותם אז במחזור שלי. ומ"מ אין למדים הלכה ממעשה):


בפיוט "רבונו של עולם, אתודה על עבירות" וכו', כשהיה אומר הסליחות מיד בחצות, היה אומר "בלילה לתוך אשמורות", ולא "לסוף אשמורות".


את הוידוי היה אומר בצורתו הארוכה והמפורטת (היינו היה מוסיף, "אכלנו מאכלות אסורות... בטלנו תורתך... גנבנו, גאינו... דיברנו אחד בפה ואחד בלב" וכו'). ועוד היה מוסיף ואומר שם: "בטלנו תורתך ימים ולילות".


בבקשת "אלקינו שבשמים" אמר "אבד והשמד כל הקמים עלינו לרעה"... "צדקנו בדיננו"... "קרבנו לעבודתך ויראתך"... "ראה בדוחק השעה והפרנסה". ולעומת זאת היה משמיט תיבות "תן חיים ושלום למלך אדוננו. תן בלבו ובלב כל יועציו" וכו' (ודוקא בזה נלע"ד בס"ד שיש אולי מקום לומר: תן חכמה, בינה ודעת למנהיגינו כדי שיתקדש שמך, ושלא יתחלל שמך כלל ע"י עמך ישראל. ומאידך יש סברא לומר ההיפך, והיינו שאם יש מנהיג רע אולי עדיף בכלל שיחליפוהו ביהודי טוב ממנו. דמנא לן שדוקא רשע זה צריך להנהיג את עם ישראל).


בבקשת "עננו" אמר "א־להא דמאיר עננו" ולא "דרבי מאיר" (ויש בזה טעם עד"ה).


פיוט "אם אפס רובע הקן" החל מ"זכרון לפניך בשחק", וכנ"ל.


בבקשת "ה' עשה למען שמך" אמר "עשה למען מלך דוד נעים זמירותיך".


לפני נפ"א לא אמר פיוט "למתודה חטאתיו" ולא פיוט "בזכרי על משכבי".


אחר אמירת "שומר גוי רבא" לא היה מוסיף "שומר גוי מבורך" אלא אחר תיבות "אמן יהא שמיה רבא" אמר "שועתנו קבל" וכו'.


ואני בעניי, נראה לי שיש לשנות בכמה מן המקומות בנוסח הסליחות: א. במקום "חדש ימינו בגלות ישן" י"ל "מגלות (במ"ם) ישנה". ואע"פ שאין הדבר מתחרז, מ"מ אין לשבש הלשון בשל החרוז (והגר"א נבנצל שליט"א העיר: עי' מה שכתבתי לעיל. עכ"ל. והיינו בענין הראב"ע). ב. במקום "קשה עורף וממרים אנחנו" (כפי שנדפס במחזור "תפילת ישרים") י"ל "קשי עורף". ג. יש אולי להשמיט תיבות "אשמנו מכל עם" [אין לקטרג על הדור. וודאי שאיננו גרועים מכל הגויים. ואע"ג שפגם שפוגם יהודי הינו גדול מפגם שפגם גוי (ראה שמירת הלשון לח"ח, ח"ב ריש פ"ה. וכ"ש לני"ד), אפ"ה אין לומר כן, ובפרט שריקנים שבנו מלאים מצוות כרימון]. ומ"מ כיון שגם האשכנזים אומרים כן יתכן שיש לכך מקור קדום. וחכ"א אמר דשמא הכונה שמה שאשמנו הוא בגלל שהיינו בגלות עם העמים, ונדבקה מעט מזוהמתם בנו ולכן חטאנו, וכמש"כ הכוזרי (מאמר שני, ל"ד ואילך). עכ"ד. וצ"ע אם אכן זו כוונת הפיוט, ובפרט לפי ההמשך. אמנם הגר"א נבנצל שליט"א הסביר זאת בכלל מכיוון אחר, וכתב: אשמנו פירושו נעשינו שממה. וכן "תאשם שמרון". עכ"ל. ולפי"ז בכלל אין שום קיטרוג ושום קושיה. ד. אין לומר "לפניו לא נוצר א־ל" אלא "לא היה א־ל" (דהא גם הקב"ה לא נוצר אלא היה. וכן עולה מההמשך, דכתיב "ואחריו לא יהיה"). והגר"א נבנצל שליט"א העיר: ע' ישעי' מ"ג,י'. עכ"ל. והיינו שכוונתו שזו לשון הפסוק. אמנם ר' בתרגום שם שפירש את הפס' אחרת מהפשט, ואף הרד"ק כתב שם שדבר זה קשה למפרשים. עיי"ש מה שפירש.


וע"ע בענינים אלה בשד"ח (מע' רה"ש סי' א' סק"ה אותיות ג',ד',ו',ז',ח').


[24]כד. בענין מי שאיחר לסליחות, איזה פיסקאות עדיף שיאמר, אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל שהעדיף ביותר שיאמר את הוידוי, וכן את הפיסקאות "שבט יהודה בדוחק ובצער", "א־ל מלך" עם י"ג מידות (בטעמים לדעתו - מ.ה.), "אנשי אמונה אבדו", "א־ל מלך יושב" עם יג"מ, "תמהנו מרעות", ו"א־ל מלך" עם י"ג מידות. עכת"ד. וכ"מ מילקו"י (ח"ה עמ' י"ד ס"ז) שכתב שאף אם הזמן של הציבור מצומצם, מ"מ יאמרו "א־ל מלך", יג"מ, "אנשי אמונה", "א־ל מלך", יג"מ וכו', וידלגו הפיוטים. והטעם, דמעלת אמירת יג"מ עולה על שאר הסליחות והפיוטים. ע"כ. ועוד שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, כאשר אין זמן אלא לומר שתי פעמים "א־ל מלך יושב" עם הקטע שביניהם, או לומר רק את קטעי "א־ל מלך יושב" ללא הקטעים שביניהם, כך שיאמר שלוש פעמים "א־ל מלך יושב". מה עדיף וענה לי שיאמר ב"פ בלבד אך עם הקטעים שביניהם. עכת"ד (וראה לעיל בסוף הערה כ', שכעין זאת פסק גם גדול א' אשכנזי). ונראה שאם יש יותר זמן יאמר נוסף לוידוי וליג"מ (והפיסקאות שביניהם) גם נפילת אפיים. וכן אמר לי הגר"מ אליהו שאם נותר עוד זמן יוסיף לומר גם נפ"א, משום שהוא מסודר (למנהג הספרדים) עפ"י סדר הא"ב, וזה חשוב לפי הקבלה ולכן יאמרו. עכת"ד. ועוד נראה, שאם נותר עוד זמן יאמר גם "רחמנא", "אבינו שבשמים" ושאר הבקשות, ורק אח"כ יאמר הפיוטים (כגון "אם אפס רובע הקן" למנהג הספרדים). ונראה שגם למנהג האשכנזים יש לנהוג כן: שהעדיף ביותר לומר הוידוי פ"א ואת קטעי "א־ל ארך אפיים" ו"א־ל מלך יושב" עם יג"מ. ויאמרו גם הקטעים הקצרים שביניהם. ואם יש יותר זמן יאמרו גם נפ"א. ואם יש עוד זמן יאמרו הבקשות (כגון "עננו ה' עננו"). ואם יש זמן, יאמרו גם קטעי "אין מי יקרא בצדק", "תבוא לפניך שוועת חינון", "במוצאי מנוחה" וכו' ושאר הפיוטים. ומ"מ את פיוט "מכניסי רחמים" נראה לאומרו רק אם אומר כל הסליחות. שהרי ממילא יש מחלו' אי רשאי לאומרו וידועה דעת הגר"א לאסור בזה. ר' כתר ראש (סי' צ"ג). וע"ע באג"מ (חאו"ח ח"ה עמ' קמ"ו סק"ו)]. כך בס"ד נלע"ד. והצעתי זאת לגדול אשכנזי אחד, והסכים שהחשוב ביותר למי שאיחר לסליחות שיאמר קטעי "א־ל מלך יושב" עם יג"מ. ואם יש עוד זמן יאמר הוידוי, ואם יספיק יאמר גם נפ"א, ואם יכול יאמר גם הבקשות. והסכים גם שאת פיוט "מכניסי רחמים" יאמר בסוף, שבלא"ה יש שאינם אומרים זאת כלל. עכת"ד.


ובענין מספר הוידויים הנאמרים בסליחות, ראה לעיל בפרקנו (הערה כ"ג).


[25]כה. כתוב בתורה (פר' "ראה") "בנים אתם לה' אלקיכם, לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת". ומזה למדו בגמ' יבמות (די"ג,ב'-די"ד,א') שאסור לעשות אגודות אגודות. ונחלקו הפוס' אי הוי איסור דאו' או דאינו אלא אסמכתא בעלמא והוי מדרבנן. ונראה שד' רוה"פ דהוי דאו' (ראה יבי"א ח"ח חיו"ד סי' י"ג, וילקו"י בשאר"י ח"א סי' ח' הערה נ"ה עמ' קנ"ה ואילך). ועוד דנו ונחלקו הפוס' אי טעם האיסור הינו כדי שלא יהא נראה כשתי תורות, או כדי שלא לגרום למחלו' (ונ"מ בדברים שאינם מהדין אלא מנהג בעלמא, דבזה לא שייך שתי תורות). ועוד נחלקו בגמ' בני"ד אביי ורבא. דלאביי איסור זה נוהג דוקא בשני בתי דינין בעיר א', שהללו אוסרים והללו מתירים. אך בשני בתי דינים בשתי עיירות ליכא איסור זה. והקשה רבא, דהא ב"ש וב"ה כשני בי"ד בעיר א' דמי, ובכ"ז עשו ב"ש כדבריהם ולא חשו להא. לכן אמר רבא שאיסור זה דוקא בבי"ד א' שחלק ממנו אוסרים וחלק מתירים. אבל בב' בי"ד בעיר א' ליכא איסור. וכ"פ הרי"ף, הרא"ש והמאירי. והרמב"ם (פי"ב מע"ז הי"ד) פסק כאביי (ודנו הפוס' מדוע פסק כך ה"ז אינו מ"יע"ל קג"ם"). ואם נאמר שמנהגי הספרדים והאשכנזים חשיבי כשני בי"ד בעיר א' הרי שאין איסור בזה. ואף לרמב"ם שהחמיר בזה, יש שכתבו דהיכא שמפורסם שהספרדים נוהגים כד' מרן והאשכנזים כד' הרמ"א, אין בזה איסור לת"ת (פרשת מרדכי. שאר"י שם ועוד פוס'). ויש שצרפו את ד' המהרש"ג (ח"ב סי' י"ב) דאיסור זה נוהג רק במי שמורה כן לאחרים, אך העושה לעצמו כמנהג אבותיו לית לן בה (שאר"י שם).


ולעניננו: מה שכתבנו שיש המחמירים שאף כל יחיד ויחיד ינהג כמנהג רוב הציבור, כ"כ הרמ"א (בסי' תרי"ט ס"א) עפי"ד המהרי"ל, שאל ישנה אדם ממנהג העיר אפי' בניגונים או בפיוטים שאומרים שם. ע"כ. והטעם, משום שאל"כ יבלבל דעת הקהל (מ"א. מ"ב סק"ז. כה"ח סק"ל). והיינו שכ"ה אף לכאו"א מיחידי הקהל (שלכאו' כ"מ מלשון הרמ"א, דאל"כ הול"ל שאל ישנה הש"ץ. וראה עוד ע"כ לקמן). וכ"כ בפאת השלחן (סי' ג'), שיחידים המתפללים בביכ"נ של ספרדים מחויבים לנהוג כמותם משום "לא תתגודדו" [הב"ד השד"ח (בכללים מע' למ"ד סוף כלל ע"ט, ובאס"ד מע' רה"ש סי' ג' סק"ט). ביבי"א וש"א]. וראה לקמן בסמוך אי שרי לשנות מנהג לכל הציבור. ובענין אי אזלינן בתר הש"ץ, בתר הקהל או בתר המנהג שקיים בביהכ"נ (היינו בבנין ביהכ"נ) ראה לעיל (בהערה כ"ב) דעת הגר"מ אליהו ועוד גדול א' אשכנזי שליט"א.


ומה שכתבנו שי"א שמותר לאנשי הקהל לנהוג כמנהג אבותיהם רק בצנעה אי הדבר אינו כמנהג רוב הציבור, כן עולה מדברי מהר"ר אברהם חזקוני בספר שתי ידות. וכ"מ מדברי הגחיד"א בשיו"ב (סי' קל"א סק"ה), הש"ץ, שע"ת (סק"ב) ובי"ע (מדכתבו שהמתפלל בפסד"ז וכדו' והציבור נופלים אפיים, שימשיך בתפילתו אך יפול עמהם). וכן מוכח יותר מד' הגחיד"א בקש"ג וכן מהבי"ע, שכתבו גבי מי שצריך ליפול אפיים והציבור מקדים תחנונים לנפ"א, שיאמר הנפ"א אך לא ישב אלא יעמוד כמו שאר הציבור, ורק יסמך על דבר מה (שאז חשוב כיושב לכמה ענינים). וע"ע בכה"ח (סי' קל"א ס"ק ל"ט ומ"ג). וכ"כ גם הרב דברי יוסף (בסי' ל"ו דף ע"ה), דאם משנה מנהג העיר בפרהסיא נקרא עבריין, אף שאנשי העיר לא נתקוטטו עמו (הב"ד השד"ח בכללים, מע' למ"ד כלל ע"ט בסופו). וכן עולה מדברי הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (חאו"ח סי' י"ז), שכתב שהאשכנזים המתפללים בבתי מדרשות של הספרדים, אמנם בתפילה בלחש אסור לשנות מהנוסח שנהגו מכבר, ולכו"ע לית כאן משום לא תתגודדו, להרמב"ם משום שאין כאן מחלוקת ולהרא"ש משום שאינו אלא מנהג, וכו"ע ס"ל שיוצאים בשתי הנוסחאות, ולא כמש"כ בספר פאת השלחן (כנ"ל), אלא כהגמ"י (סוף הל' תפילה, בסדר תפילות השנה סק"ה) עפ"י הירו' פ"ג דערובין שאמרו אע"ג ששלחנו לכם סדרי מעמדות אל תשנו ממנהג אבותיכם, ומפרשי דקאי בתפילה של מועדות. והוסיף הנצי"ב, דמ"מ בקדושות שבקו"ר וכדו' ודאי אסור לשנות ממנהג שהוא שם, מפני המחלוקת, ולהרמב"ם יש בזה משום לא תתגודדו. ע"כ (הב"ד השד"ח שם, ובאס"ד מע' רה"ש סי' ג' סק"ט).


וממש כעין זאת כתב הגר"מ פיינשטיין באג"מ (חאו"ח ח"ד סי' ל"ג ול"ד), שדברים שא"צ לומר בקו"ר ואין הדרך לומר בקו"ר, כל אחד יעשה כמנהגו. ובדברים שנאמרים בקו"ר, בין מדינא בין מדרך העולם, צריך להתפלל בנוסח הציבור. והוסיף שדברים הניכרים אי נוהג שלא כציבור איכא שני איסורים: איסור לא תתגודדו שנדרש ביבמות (די"ג,ב') גם לענין שלא תעשו אגודות אגודות והוא מדאו'. והוא מפורש ברמב"ם (פי"ב מהל' ע"ז הי"ד. וקצת היה קשה לי על דבריו, שהרי הרמב"ם כתב בהדיא דקאי על ב' בתי דינין, ולא על יחידים. ושמא מפרש דברי הרמב"ם כמש"כ מרן בכס"מ בשם ה"ר דוד כהן בהסבר דברי הרמב"ם, דפירושו איסור חילוקי מנהגים בעיר א', שנעשים עי"כ כשני בתי דינין. עיי"ש). וב' הוא מהדין שאל ישנה מפני המחלוקת (בפסחים ד"נ), והוא מדרבנן. ודין זה הוא אף במנהגים דאיכא בהו איסורא קצת, וכ"ש באיסורים גמורים וכמו בשינוי הנוסחאות דאיכא טעמים לכל נוסח, אסור הדבר אף שאולי איסור לא תתגודדו ליכא, משום דליכא חילוקים בעיקרי נוסח הברכות והתפילות, מ"מ האיסור השני דאל ישנה מפני המחלו' ודאי איכא. ולכן אם רוצה לומר וידוי קודם נפ"א הוא דוקא בלא שום היכרא לאחריני שהוא בלא הכאה על הלב. וגם אינו יכול לומר היג"מ שלזה צריך דוקא עשרה שיאמרו עמו (ומשמע קצת דלדעתו לא מהני אמירתן ליחיד בטעמים), ואף אם ימצא עשרה ה"ז השינוי בפרסום גדול. ואם עושה שינוי הניכר צריך למחות בידו וגם לכופו בהתראה (והוסיף שוידוי בלא הכאה על הלב, הוי אינו ניכר). ומאידך הש"ץ צריך לומר כנוסח הציבור אף בתפילת הלחש שלו כיון שהוא להסדיר תפילתו. עכת"ד. וע"ע בדבריו באג"מ (חאו"ח ח"ה עמ' ע"ח-ע"ט סק"ו). אמנם מש"כ גבי מנהגים, יש להעיר שגם המ"א (סי' תצ"ג סק"ו) כתב עפ"י הרמזים דדבר שאינו אלא מנהג לא אמרינן בזה איסור לא תתגודדו, ודבר שהוא אסור, אף שאיסורו מצד מנהג המקומות, שייך ביה לא תתגודדו. ע"כ. ומאידך בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סס"י תקל"ב) כתב שאיסור לא תתגודדו שייך גם בדבר שתלוי במנהג. וראה בשד"ח (כללים מע' למ"ד כלל ע"ט בסופו ד"ה "ומה שכתב הגאון") שהביא מחלו' ע"כ, דיש מי שאומר שלא תתגודדו הוא אף במנהג לבד שאינו תלוי באיסור כלל (והחולק הסביר טעם המ"א, שדוקא בדבר שהינו איסור שייך לא תתגודדו, כי בזה נראה האחד בעיני השני כאילו עובר איסור). וראה עוד בזה באורך בשו"ת יבי"א (ח"ו סי' י' סק"ד), ומש"כ לעיל בשם שו"ת משיב דבר.


ודעה זו לחלק בין פרהסיא לצנעה היא גם דעת הגר"א נבנצל שליט"א. שאמר לי, שמי שאינו ש"ץ רשאי לנהוג כמנהג אבותיו ושלא כמנהג שאר המתפללים, אך לא יבליט זאת. ואם עלולים להרגיש בכך, לא יעשה זאת בפרהסיא. ולכן ספרדי המתפלל עם אשכנזים, לא יעמוד ויאמר וידוי בביהכ"נ כששאר המתפללים נופלים אפיים, אלא יאמר זאת מחוץ לביהכ"נ. וה"ה לגבי אשכנזי המתפלל עם ספרדים ונופל על פניו בשחרית או במנחה. וכ"ז משום לא תתגודדו (והגר"א נבנצל עמד ע"כ אף כשהערתי שיש גדולים בדורנו המתירים זאת וסוברים שאין בכך משום לא תתגודדו - מ.ה.). אך דבר שאין שאר המתפללים מרגישים בו, רשאי אדם לשנות ממנהג המקום ולנהוג כמנהג אבותיו. עכת"ד. וע"ע בדבריו בהערות בוק"ר (לסי' תרנ"א סעיף ח'), בערוה"ש (סי' תרנ"א סעי' כ"ב), וכן לקמן (פ"ג הערה מ"ט), ובמקו"ד הל' יוה"כ (פ"ה הערה מ"ח). וכן עולה מדברי הגרב"צ אבא שאול זצ"ל באול"צ (ח"ב פ"ה סי"א) גבי דבר שאינו מעיקר הדין. ועיי"ש גם בפ"ב (הערה ב', גבי ספרדי בישיבה של אשכנזים).


ומה שכתבנו את הדעה השלישית, שי"א שמי שאינו ש"ץ ינהג כמנהג אבותיו אף בדברים הניכרים לכל, כן עולה מדברי הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יבי"א (ח"ד חאה"ע סס"י י"ג) כתב שיש להורות לספרדים ולאשכנזים לכ"א כמנהג אבותיו, כי ידוע שלכל קהילה יש מסורת משלה, וכמו שנבדלים בביטוי ובנוסח התפילה וכו', והוי כשני בתי דינים בשתי עיירות. ואע"פ שבעיר א' יש בי"ד א' לעדה אחת ולעדה השניה אין בי"ד כלל, הדין כן. ועולה מדבריו שבעניני תפילות לא שייך איסור לת"ת. וכ"כ ביבי"א (ח"ו סי' י' ס"ק ד'-ח'), שבנוסח התפילה לא שייך איסור "לא תתגודדו" משום דתלי במנהגא ובזה ליכא לא תתגודדו. ועוד, מכיון שהדבר מפורסם שהספרדים חלוקים במנהגם בנוסח התפלה ובמבטא שלהם מדורי דורות, לכן אין בזה כל מקום למחלוקת ולא שייך בזה "לא תתגודדו". ולכן הסיק שם שספרדי המתפלל אצל האשכנזים, יאמר התפילה בנוסח תפילת הספרדים, כמנהג אבותיו. וכ"ה גם גבי קדושה וכדו', עיי"ש. ועולה מדבריו שכ"ה כשצריך להתפלל הוידוי והי"ג מידות כנוסח הספרדים. ע"כ. וע"ע ביבי"א [ח"ה (חיו"ד סי' ג') וח"ו (סי' י' סק"ח. עיי"ש שנראה שאמנם הש"ץ תלוי בהסכמת הקהל לגבי נוסח התפילה, אך משמע שיחיד רשאי וחייב להתפלל כמנהג אבותיו בכל התפילה, ומשמע אף בדברים הניכרים)].


וכעין זאת עולה גם מדברי הגרב"צ אבא שאול זצ"ל, שכתב בשו"ת אול"צ (ח"ב פ"ט ס"א), שכיון שנחלקו הרמב"ם והרא"ש גבי איסור לא תתגודדו, שלרמב"ם (פי"ב מע"ז שם) האזהרה הינה לבי"ד בלבד, שלא יהיו שני בתי דינים בעיר א', ומהרא"ש (פ"ק דיבמות) משמע שאף על יחידים שייך איסור לא תתגודדו (וכ"פ הרמ"א בסי' תצ"ג ס"ג. עיי"ש במ"א סק"ו שהאריך בביאור סוגיה זו. וראה במנח"ח סוף סי' תס"ז בד"ה "עוד נראה לי", שלכאו' משמע שהבין שדעת הרמב"ם לא כן. וצ"ע). וכיון שהספרדים נוהגים לילך אחר פסקי הרמב"ם, וכמש"כ מרן בשו"ת אבקת רוכל (סי' ל"ב), לכן לכתחי' יש לחוש לדעת הרא"ש, ומ"מ אם יש קפידא בדבר מצד הדין אין לשנות ממנהג אבותיו (עפ"י אול"צ שם פ"ה הערה י"א). ולכן לגבי אדם שהגיע להתפלל במנין שאינם אומרים וידוי ויג"מ, חייב לומר וידוי ויג"מ, אך טוב שיאמרם בצינעה ובלא הכאה על הלב, ואת היג"מ יאמר בטעמים. ויג"מ שמוסיפים בימי בו"ה לא יאמר כלל (ועיי"ש עוד בפ"ה סעי' ט',י' ופ"ז סל"ח). אמנם יש להדגיש, שהוסיף שם שבדבר שאין בו קפידא מעיקר הדין, יעשהו רק בצנעה, ואם אינו יכול לעשות בצנעה לא יעשהו. ואילו אשכנזי יחשוש לדעת הרא"ש שיש איסור לא תתגודדו אף ליחיד, ומשמע אף בצנעה. ועיי"ש (בפ"ט הערות א',ב') שטוב אף לספרדי להחמיר לעיתים כרא"ש (והיינו להבנתו שלד' הרמב"ם האזהרה הינה לבי"ד, ולרא"ש איסור לא תתגודדו הינו גם על היחידים). וע"ע שם (בפ"ה הערה ט').


גם מדברי הגר"ש משאש זצ"ל נראה שעל ספרדי לנהוג כמנהג אבותיו אף כשהוא מתפלל בציבור שמנהגו אחר. שכתב בתבו"ש (חאו"ח סי' נ"ג) שספרדי המתפלל אצל האשכנזים יתפלל כמנהג ספרד ולא ישנה ממנהגו, ומה ששומע חזרת הש"ץ בנוסח האשכנזים לית לן בה. ע"כ (ומשמע שדיבר על יחיד המתפלל עם הציבור, ולא על הש"ץ). ועולה מדבריו שגם יאמר הוידוי ויג"מ כסדר שנוהגים הספרדים, ולא חש אהא דלא תתגודדו וכדו'.


וכן נראית גם דעת הגר"מ אליהו זצ"ל שאמר לי שיחיד המתפלל עם ציבור שנוהג כמנהג אחר, יתפלל כמנהג אבותיו. אך אם רצונו להתפלל כמנהג הציבור, רשאי להתפלל כמותם מלבד תפילת הלחש שאותה בכל אופן יתפלל כמנהג אבותיו. ולדעתו מותר לאותו יחיד (שאינו ש"ץ) להתפלל כנוסח אבותיו ואין בזה משום לא תתגודדו, כיון שידוע לציבור שיש מנהג אחר וחלק מהציבור נוהג כך (הבאנו דבריו במקו"ד הל' יוה"כ פ"ה הערה מ"ח). ובהזדמנות אחרת שמעתיו מורה לספרדי שרצה להתפלל אצל אשכנזים בשחרית של תשעה באב, שיתפלל ללא טלית ותפילין כשמתפלל אצלם [אע"פ שמנהג הספרדים להתפלל גם שחרית זו בטו"ת, כמבואר בכה"ח (סי' תקנ"ה סק"ד) ובספרנו מקראי קודש הל' תשעה באב (פרק ח' סעי' ה'). וכן מנהג רוב הספרדים כיום]. והסביר, שאע"פ שבכל ימות השנה אין איסור לנהוג כמנהג אבותיו במקרה כזה, מ"מ שאני ט"ב שיש להתאחד בו יותר, דבגלל שנאת חינם חרב ביהמ"ק. ועוד אמר לי הגרמ"א זצ"ל, שספרדי הרוצה להתפלל כש"ץ אצל אשכנזים, יאמר את תפילת הלחש כמנהג אבותיו (שלא כאג"מ דלעיל), ואח"כ רשאי לומר את חזרת הש"ץ לפי נוסח האשכנזים, למרות שהם נוהגים לעשות הרבה הפסקות בחזרת הש"ץ בשל אמירת הפיוטים שהקהל נוהג לומר עם הש"ץ. והוסיף, שהמקור לכך הינו במחלו' הגירסאות שברשב"ם בפסחים (דף ק"ו ע"א ד"ה "ואגיד ביה"). שאם גורסים כמו הגירסה הכתובה אצלנו: "שאם לא כן, היה אומר לו לקדש קידוש גדול של לילה כמנהגן" - הרי שאינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם אם הוא סובר שצריך לומר אחרת, ואז לאחר ברכת בפה"ג היה רב אשי נותן לאותו זקן או לאדם אחר להמשיך את אמירת הקידושא רבא שביקשו ממנו לומר, ושיאמרו הם את ברכת "מקדש השבת", כמנהגם (אם היה זה מנהגם), כפי שהבין תחילה רב אשי. והיינו שאם אותו זקן לא היה מתכופף לשתות מהיין, היה רב אשי מסרב להמשיך ולומר בעצמו את ברכת "מקדש השבת", אלא היה נותן להם להמשיך בעצמם הקידוש, משום דהוא לא ס"ל שיש להמשיכו. אך אם גורסים כגירסת הב"ח: "היה אומר להם קידוש גדול", הכוונה שמ"מ רב אשי היה ממשיך בעצמו לומר להם את הקידוש, ומוסיף לומר בעצמו את ברכת "מקדש השבת", אע"פ שהוא עצמו לא ס"ל הכי ולא נהג כך. עכת"ד. והיינו שבני"ד ספרדי מוציא את האשכנזים י"ח חזרת הש"ץ אף שמנהגו שונה ממנהגם. וע"ע בדבריו לקמן (בפרק ג' הערה מ"ט, ובמקו"ד הל' יוה"כ פ"ה הערה מ"ח. עיי"ש).


גם מדברי הגר"ש ישראלי זצ"ל מבואר כנ"ל. שאמר לי הגרש"י זצ"ל (לגבי אכילת בשר צלוי בליל הסדר, שיוצאי תימן נוהגים להקל בזה ואילו רוב העדות נוהגות להחמיר בזה), שבדבר שיודעים שיש מנהגים שונים בו לא שייך איסור לא תתגודדו. אמנם הוסיף שאם יקפידו האחרים על אותו הנוהג להקל בזה, עליו להמנע מכך. עכת"ד (הב"ד במקו"ד הל' ליל הסדר פ"ט הערה ה'). וע"ע בדבריו המובאים לקמן (בפ"ג הערה מ"ט).


ע"כ עסקנו בענין נוסח התפילה. ואמנם מדברי הגר"ע יוסף נראה שאף בענין מבטא התיבות ליכא בני"ד לא תתגודדו. שממש"כ ביחו"ד (ח"ו סי' י"ט) נראה שאף בש"ץ אין איסור לא תתגודדו, גבי קה"ת במבטא אחר, ומדבריו ביבי"א (ח"ו סי' י' סק"ח) משמע שתלוי הדבר ברצון הקהל, דהוא אינו יכול לכפות דעתו, אך אם הם מסכימים ליכא איסור לא תתגודדו. וכ"מ מדבריו ביבי"א (ח"ו סי' י"א סק"ז) בשם הגרא"י אונטרמן זצ"ל (ועיי"ש גם בס"ק ה',ו'). וראה עוד ביבי"א (ח"ג סי' ל"א סק"ה), יחו"ד (ח"ג סי' ל"ט וח"ד סי' ל"ו), ושאר"י (ח"א עמ' קנ"ה).


נמצאנו למדים שדעת רוב הפוס' הספרדים שהיחיד לא ישנה ממנהג אבותיו אף בדברים שבפרהסיא (שכן דעת הגרב"צ אבא שאול והגר"ש משאש זצ"ל, והגר"מ אליהו זצ"ל, וכ"נ גם דעת הגר"ע יוסף זצ"ל). אך כיון שמדברי מרן הגחיד"א משמע שבדברים בפרהסיא יש לנהוג כמנהג הציבור, וכן נראה גם מדברי הש"ץ, הבי"ע וכה"ח, וכנ"ל, לכן כתבנו שיש מהספרדים הסוברים כדעה השניה. ומה שכתבנו שמנהג האשכנזים שנוי במחלוקת שכן מצינו פוס' אשכנזים בכל א' מהדעות.


גבי קה"ת במנין שלא כנוסח אבותיו, ראה לקמן (פ"ג הערה מ"ט), שהשומע ודאי יוצא י"ח, לפחות בדיעבד. ולענין בעל הקורא בקה"ת יש לעיין אי שרי לכתחי' לשנות ממנהג אבותיו. וראה יבי"א (ח"ו סי' י' סק"ח).


בענין שימור מנהג אבות, ראה ירו' ערובין (ספ"ג), הגמ"י (סוף הל' תפילה, בסדר תפילות השנה, סק"ה), מ"א (רס"י ס"ח), פמ"ג בא"א (רס"י ס"ח), ח"י (סי' תפ"ט סקי"א), מ"ב (סי' ס"ח סק"ד), כה"ח (סי' ס"ח ס"ק א',ב'), יחו"ד (ח"ג סי' ו'), יבי"א (ח"ו סי' י' סק"א) וילקו"י (ח"א הל' תפילה סל"ט). והדגישו הפוס' הנ"ל שהמנהגים שנהגו בשורשי התפילה לכו"ע אין לשנות ממנהג אבותיו, וכגון מנוסח אשכנז לספרד או להיפך, וכל כה"ג. ומה שנזכר בגמ', או בפוס' שלמדו מהגמ', הינו לכולם ואין רשות לאדם לשנותו כלל.


בענין לא תתגודדו בשינויי נוסחאות, ראה בשו"ת דברי משה (הלברשטאם. דע"ט,ב' וד"פ,ב'). ובענין לא תתגודדו באמירת תחנון ראה בשו"ת דברי משה (ח"א ד"פ,א').


גבי שימור המנהג לעוברים ממקום למקום, ראה ביד מלאכי (כללי הדינים סי' שנ"ה. הב"ד השד"ח שם סוף כלל ע"ט), ובאג"מ (חאו"ח ח"ד סס"י ל"ג).


עוד בענין "לא תתגודדו" ר' בשו"ת אורח משפט (עמ' מ"ט, גבי ההבדלים בין הספרדים לאשכנזים), ובשו"ת תרומת הגורן (סי' קכ"ה וקכ"ז).


מי שהתפלל בנוסח עדה אחרת, הן ספרדי אצל אשכנזים או להיפך, יצא בדיעבד יד"ח [תשו' שער אפרים. הגחיד"א בקש"ג. מ"ב (סי' ס"ח סק"ד). כה"ח (סק"ב. עיי"ש. וכן בסק"א) ועוד פוס'. וכ"כ באג"מ (חאו"ח ח"ד סי' ל"ג)].


עוד בענין שלא לפרוש מהציבור, ר' שו"ת דברי משה (ח"א, דף ע"ט ע"א).


בענין שינוי המנהג לכל הציבור, כתב המט"י (סי' תקפ"ב) שאין לשנות מהמנהגים כלל וכלל, וכל המשנה ידו על התחתונה. והרב נו"ש תמה על דבריו, וכתב שהרי מצינו כמה גדולי עולם ששינו מנהגים שנראו להם כאינם הגונים, ונמנעו רק כשהדבר גרר מחלוקת, וכמש"כ הרב דברי יוסף. הב"ד כה"ח (בסי' תקפ"ב סקל"ח). ועוד הביא (בסי' תרי"ט סקכ"ט) דברי הערך לחם (ביו"ד סי' רמ"ב) בשם תשו' הריב"ש שלתקן איזה מנהג אין בו משום פגם לראשונים, דמקום הניחו לאחרונים להתגדר בו. ע"כ. וכתב היפ"ל דכ"ש היכא דנמצא לזה שורש וענף בספרי הרבנים.


ועוד בענינים אלה ראה בשד"ח (כללים, מע' למ"ד כלל ע"ט), יבי"א (חלקים ד',ה',ו' שם) בפרקנו (בהערות ב' וכ'), לקמן בפ"ג (הערה מ"ט), ובספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ה הערה מ"ח) וליל הסדר (פ"ט הערה ה').


[26]כו. ראשית נאמר שכל עניני איסור אכילה ושתיה הנזכרים כאן בסעיפים י"ט וכ', מבוארים בס"ד לקמן בנספחים (בנספח י'). כאן נביא רק בקיצור את עיקרי הדברים.


עיקר דין איסור אכילה לפני התפילה נזכר בגמ' ברכות (ד"י,ב'). ונחלקו הפוס' אי איסור זה הינו מדאו' או מדרבנן. שמדברי הרא"ה וספר החינוך עולה דהוי מדאו'. ומדברי הרא"ש, המאירי, הטור והב"י מבואר דהוי אסמכתא בעלמא ואיסורו רק מדרבנן. וכן נחלקו בזה האחרו'. ונראה שלד' רוה"פ הוי איסור דרבנן (כמבואר כ"ז בנספח י' ענף 1). ועוד נחלקו הפוס' אי האיסור הינו מצד אכילה לפני ק"ש או לפני תפילת העמידה. ומ"מ האיסור הינו אפי' טעימה בעלמא, ולאו דוקא מכביצה או מכזית (רמב"ם. מ"ב. כה"ח. גר"מ אליהו זצ"ל. וכמבואר שם בענף 2).


וכתבו הפוס' (עפ"י הפשט) שהאיסור הינו מעה"ש (רמב"ם. מרן בשו"ע. מט"א. הגר"ש ישראלי זצ"ל. הגר"מ אליהו זצ"ל, ועוד). אמנם היו מהאחרו' שכתבו לאסור כבר חצי שעה קודם עה"ש [שו"ת שב יעקב. שו"ת השיב משה. וכ"מ מהמ"ב (סי' פ"ט סקכ"ז) בשם דה"ח ורע"א]. והגר"א נבנצל שליט"א כתב לי: חצי שעה (קודם עה"ש) זה לסעודה ממש, אבל טעימה מותרת עד עה"ש. עכ"ל. ואכן הדברים מתאימים לדברי המ"ב הנ"ל. וע"ע ברמ"א (סי' תרנ"ב ס"ב), במ"ב (שם סק"ט). ומ"מ הספרדים מקילים ואוסרים רק מעה"ש.


ומה שכתבנו שהאיסור הינו עד סוף תפילת העמידה, כך נראה מצד טעם האיסור, שהוא משום אכילה לפני ק"ש ועמידה, והרי כבר אמר אותן. אלא כיון שיש איסור לדבר בין תפילת העמידה לנפילת אפיים, לכן נראה שאם אינו צריך לאכול דוקא אז, עדיף שימתין עד סוף התפילה (כמבואר כ"ז שם בענף 3).


את היתר שתיית מים כ' השו"ע (סי' פ"ט ס"ב). והוסיף שכ"ה לאכילת ושתיית תרופות. ומ"מ שתיית משקה משכר אסורה (ראבי"ה. הגמי"י. וכמבואר שם בענפים 4,8).


ובענין שתיית קפה ותה (ושאר משקים) כשיש בהם סוכר. באמת דעת פוס' רבים לאסור שתיית משקה שיש בו סוכר. שכ"כ לאסור הרדב"ז, הפר"ח, הגחיד"א, הגר"ח פלאג'י ועוד מגדולי האחרו'. ובאמת שכן נראית גם דעת מרן בשו"ע (שם). אלא שהיו כמה אחרו' שהקלו בשתיית משקה עם סוכר, משום שקשה לאנשים בדורות אלה לשתות קפה ותה בלי סוכר. שכ"כ בעל עיקרי הד"ט, סידור בית עובד, השד"ח ועוד. ולמעשה כיון שמרן בשו"ע, ובעל המ"ב החמירו בזה, כתבנו תחילה לאסור. אך כיון שנוכחנו לדעת שרוב הציבור בדורנו אינו יכול לעמוד בכך, וגם ד' הגר"ע יוסף והגר"מ אליהו זצ"ל (עכ"פ לצורך כוונה בתפילה) להקל בזה, וגם המ"ב, למרות שהחמיר, הוסיף וכתב שמנהג העולם להקל בזה, לכן כתבנו שאם אינו יכול לכוון בתפילה ללא שתיית משקה עם סוכר, או שאינו יכול לשתותו ללא סוכר, שיש להקל בזה (כמבואר שם בענפים 5-6).


ובענין הוספת חלב למשקה. בזה יותר החמירו הפוס', וכתבו שמה שהתירו המתירים להוסיף סוכר לתה ולקפה זה משום שכמעט אינם ראוים לשתיה בלא סוכר, וגם הוי קצת רפואה וישוב הדעת, ואינו משכר או מזין. אך חלב הריהו מרבה הדם ומביא לידי גאוה ולכן יש לאוסרו (עיקרי הד"ט. שד"ח ועוד פוס'). ומאידך גם בזה יש שהקלו ולא ראו לחלק בין שתיית קפה לבד או עם חלב (תורת חיים. המהרש"ם בדע"ת ועוד). ולמעשה המ"ב החמיר בזה (ולא היקל אף מצד המנהג). והגר"ע יוסף זצ"ל הסיק שנכון להחמיר בזה, אך המיקל יש לו ע"מ לסמוך. והגר"מ אליהו זצ"ל מתיר להוסיף חלב לקפה אם צריך זאת לצורך כוונת התפילה, והקפה מזיק לו כששותהו ללא חלב (כמבואר כ"ז שם בענף 7). ולכן כתבנו שלכתחי' יש להחמיר בזה אא"כ אינו יכול לכוון בתפילה ללא שתיית קפה וקשה לו מאוד לשתות הקפה ללא חלב.


ומה שכתבנו בענין הרעב, הצמא והחולה, הוא עפ"י מרן (סי' פ"ט ס"ד). ובענין אדם חלוש, הרי נחלקו הפוס' אי שרי לאכול ולשתות (כמבואר שם בענף 8), ונראה שד' רוה"פ להקל.


ומה שכתבנו שיש להקל בדברים אלה לצורך ל"ת כשניעור מוקדם, ג"ז עפי"ד כמה אחרו'. ויש שהקלו דוקא כששותה קודם עה"ש [שו"ת השיב משה. שד"ח. וע"ע בח"א (כלל ט"ז) ובמ"ב (סי' פ"ט סקכ"ח)]. ויש מי שהיקל לצורך זה אף לאחר עה"ש, משום שכל כוונתו לשם שמים, לצורך ל"ת (הגר"מ אליהו זצ"ל. וכמבואר שם בענף 9).


ומה שכתבנו שחולה שקשה לו ללכת לביהכ"נ ולהתפלל מבלי לאכול קודם לכן, שעדיף שיתפלל בביתו, ולאחר התפילה יאכל ואז ילך לביהכ"נ לשמוע קדיש ושאר דברים שבקדושה, הוא עפ"י המ"ב, אול"צ, שאר"י ועוד אחרו' (כמבואר שם בסוף ענף 8).


כתבו הפוס' שאף לדעת המתירים לאכול או לשתות באופנים שונים לפני התפילה, מכל מקום לא יעשו זאת באסיפת חברים (פת"ת. מ"ב. יבי"א ועוד. כמבואר בנספח שם בענף 10).


[27]כז. עד כאן עסקנו בענין איסור אכילה ושתיה אחר עה"ש עפ"י הפשט. אמנם עיקר בעית האכילה והשתיה לפני הסליחות הנאמרות בדר"כ מוקדם, הינה כשאוכלים או שותים קודם עה"ש, ואיסור זה הינו עד"ה.


מקור האיסור הינו בזוה"ק (פר' "ויקהל" ובעוד מקומות), והחמירו שם בזה מאוד, וכתבו שהאוכל קודם התפילה נחשב כמנחש ומעונן, וכעובד עבודה זרה, ולא כעובד את הקדוש ברוך הוא. ע"כ. והזכירו זאת הגחיד"א, השד"ח, המ"ב (סי' פ"ט סקכ"ח), כה"ח, יבי"א וש"פ.


בענין גדר האיסור. כתבו האחרו' שעיקר האיסור לד' הזוה"ק הוא במה שסועד הלב, מרבה ומחזק כח הדם (הרמ"ז. יד אהרן. כה"ח. יבי"א). ועפי"ז כתבו הפוס' שגם לדעת הזוה"ק שרי לשתות מים (הרמ"ז. הגחיד"א. מ"ב. כה"ח יבי"א ועוד). ולמרות שהיו שכתבו שלזוה"ק אסור אף מים, מ"מ נראה שרובם ס"ל כן מצד חומרא, אך מעיקר הדין ס"ל שלזוה"ק מים שרי.


יש מי שכתב שלזוה"ק שרי שתיית קפה ותה בלי סוכר ובלי חלב (כה"ח). ולא ברור ששאר הפוס' מסכימים לכך. ומ"מ ודאי שהפוס' שאסרו שתיית מים יאסרו ג"ז. וכן ברור שלזוה"ק אסור לשתות תה או קפה עם סוכר או חלב (כמבואר כ"ז בנספחים, נספח י' ענף 11).


ומה שכתבנו שלזוה"ק האיסור הינו כבר מתחילת הלילה, הוא עפי"ד הרב כה"ח. וכ"מ משו"ת אול"צ. ויש דעות שהאיסור הינו רק מחצות (כמבואר בנספח י' ענף 12). והאיסור הינו עד סוף תפילת העמידה (נספח י' שם). אמנם כבר כתבנו לעיל בהערה כ"ו שאסור מדינא לדבר עד אחר נפ"א. ורצוי להמתין ולהמנע מאכילה ושתיה עד סוף התפילה.


ובענין אי פוס' בכך כד' הזוה"ק. הנה בד"ז נחלקו הפוס'. ונראה שהאשכנזים ינהגו בזה כד' המ"ב דמדינא מותר לאכול ולשתות קודם זמן התפילה, ומ"מ נכון לכתחי' להזהר בזה היכא שאינו מוכרח לאכילה ושתיה. ולמנהג הספרדים לא יצא הדבר ממחלו', שהגחיד"א, השד"ח, כה"ח ועוד אחרו' מחמירים כד' הזוה"ק, ואילו הגר"ע יוסף זצ"ל ועוד אחרו' ס"ל שמעיקר הדין הלכה כפשטנים ויש לאסור רק מעה"ש. ומ"מ נראה שאף לד' המקילים טוב להחמיר בזה (כמבואר כ"ז בנספח י' ענף 13).


עוד פרטי דינים בזה ר' לקמן (בנספח י' ענף 14).


[28]כח. הנה הרמ"א (בסי' פ"ט ס"ג) כ' עפ"י תה"ד (סי' י"ח) גבי איסור התעסקות בצרכיו או בהליכה בדרך קודם התפילה, שיש המקילים בכך לאחר שאמרו מקצת ברכות קודם "ברוך שאמר". ע"כ. ויש מהאחרו' שלמדו מכך להקל גם גבי טעימה קודם התפילה, אם ינהג בכה"ג (שו"ת קרן לדוד ועוד אחרו'. כמבואר לקמן בנספחים נספח י' ענף 15). אך כיון שבכל אופן יש באכילה איסור גם מצד ק"ש, לכן כתבו כמה אחרו' שיאמר גם ק"ש (שו"ת קרן לדוד. ס' מילי דברכות. יבי"א). י"א שדי בפס' ראשון דק"ש ובשכמל"ו (יבי"א. והוסיף שכשעושה כן לרפואה יש להקל בלא"ה). וי"א שיקרא פרשת שמע (מ"ב ובה"ל בסי' פ"ט. ומשמע כל פרשה ראשונה).


מה שכתבנו שיש מי שמוסיף את "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד", כ"כ הגרצ"י הכהן קוק זצ"ל שכן נהג אביו, מרן הגראי"ה קוק זצ"ל. והגר"א נבנצל שליט"א כתב: ואדמו"ר זללה"ה (היינו הגרש"ז אוירבך זצ"ל) היה אומר הפסוקים "אליך וגו', מה בצע וגו'". עכ"ל. ויתכן שלמד זאת ממרן הגראי"ה קוק זצ"ל. שהרי למד ממנו רבות. שהרי היה מגיע בקביעות לשיחות הגראי"ה זצ"ל בסעודה שלישית. וההסכמה הראשונה המודפסת בספרו של הגרשז"א זצ"ל - ספר מאורי אש, הינה של הגראי"ה. ולמפורסמות א"צ ראיות.


ומה שכתבנו שאין לחלק בדברים אלה בין חול לשבת (באיסור אכילה ושתיה מצד אמירת ק"ש ותפילה), זאת משום שמרן לא חילק בהא בין שבת לחול (כמבואר לקמן בנספח י' בענף 15).


ובענין אי שייכים דברים אלה אף לנשים. נראה שהנשים האשכנזיות צריכות לנהוג באיסור אכילה לפני התפילה כאנשים, שהריהן חייבות בתפילה מדינא, כמסקנת המ"ב (סי' ק"ו סק"ד). והמקילות יתכן שיש להן ע"מ לסמוך [שהרי יתכן שכשם שמדאו' די שתאמרנה בקשה אחת בבוקר, כן די להן בכך אף מדרבנן (דעת המ"א שהביא המ"ב שם). אמנם עיי"ש בשעה"צ (סק"ה) שיש המפקפקים ע"ד המ"א ואף המ"א סותר עצמו מדבריו בסי' ע' (סק"א)]. ונשים ספרדיות רשאיות להקל יותר בזה (עכ"פ לפי הפשט. ומצד הזוה"ק אולי צריכות להחמיר בזה וצ"ע. דלכאו' אף לזוה"ק זה אמור רק למי שחייב בתפילה, ולנשים די בתפילה קצרה). ור' עוד ע"כ לקמן (בנספח י' ענף 16).


ומ"מ יש להדגיש, שברור הדבר שאשה שהינה בהריון, או שהינה מניקה, והינה מרגישה מעט רעב או צמא, ובשל איסור זה דאכילה ושתיה עלול להגרם ח"ו נזק לעובר או לתינוק (כגון שיפסק חלבה), אסור לה להחמיר בדברים אלה בשום פנים ואופן. ולכל היותר תאמר בקשה קצרה מאוד (כגון: רבש"ע, אנא תעשה שהתינוק הזה יהיה צדיק, וכדו'), ודינה כדין חולה שפסק מרן להיתר בזה (בסי' פ"ט סעי' ג' וד'). ור' מ"ב (סי' תק"נ סק"ג) ושעה"צ (שם סק"ב), וע"ע בדברינו בספר מקראי קודש הל' שלוש תעניות (פרק א' סעיפים ג',ד'). וכ"ש בני"ד (שלד' רוה"פ שורש האיסור הינו מדרבנן, וכבר פסקו להקל לחולים). ואין צורך להאריך בזה.


ובענין אכילת חיילים לפני התפילה. לקמן (בנספח י' ענף 16) העלנו בס"ד שקודם כל, כל צד ההיתר הוא דוקא לחיילים העוסקים במצוה, וכגון שמירה על ישובים יהודיים ביהודה, שומרון ובנימין. אך חיילים העוסקים בעבירה, וכגון בפינוי יהודים מבתיהם במקומות הללו, להם אין להקל כלל, ומוטב שלא יאכלו ולא ישתו כלל, ומתוך תעניתם יעשו תשובה.


ומ"מ לגבי חיילים העוסקים במצוה הנ"ל, אם אין השעה שעת דחק, ומצד עיסוקם הצבאי מניעת האכילה לא תפגע בפעילותם הצבאית, הרי שדינם כשאר אדם. ואם מניעת האכילה תפגע בפעילותם הצבאית, רשאים הם לאכול, ולא יחמירו על עצמם (עפי"ד הגר"מ אליהו, והגרנ"א רבינוביץ שליט"א, ראש ישיבת מעלה אדומים). וכמבואר כ"ז לקמן (בנספח י' ענף16).


ובענין האכלת ילדים שאינם בני מצוה קודם התפילה, הרי שנחלקו בזה האחרו'. שלד' המ"א, מחה"ש, המ"ב (סי' ק"ו סק"ה), יבי"א (ח"ד סי' י"ב סקט"ו), הגר"מ אליהו ועוד פוס' מותר להאכילם (וביבי"א שם כ' שמ"מ בנער בריא בן י"ב שנים נכון להחמיר). ואילו הא"ר צידד לאסור. וכה"ח פסק לאיסור, וכ"מ מהא"א מבוטשאטש. מ"מ נראה שד' רוה"פ להקל בזה. וכמבואר כ"ז לקמן (בנספח י' ענף 16). עיי"ש עוד פרטי דינים בזה.


[29]כט. דעה זו הינה דעת הגר"ע יוסף זצ"ל כמש"כ ביחו"ד (ח"ג סי' מ"ד). וטעמו, משום שמצינו כמה גאונים וראשו' שכתבו שהמנהג להתחיל לומר הסליחות יותר מאוחר מר"ח אלול. שכ"כ רב האי גאון שהמנהג לומר הסליחות רק בעשי"ת. וכ"כ מהרי"ץ גיאת בס' מאה שערים בשם רב כהן צדק. וכ"כ הרמב"ם (פ"ג מתשובה ה"ג), והרא"ש (סוף מס' רה"ש). ואף הראשו' שהזכירו המנהג להתחיל הסליחות מר"ח אלול לא כתבו אלא שיש מקומות בספרד שנהגו כן. והיינו שאין זה מנהג כל המקומות [ראה בספר המנהיג (הל' רה"ש סעי' כ"ה), ר"ן (רה"ש דט"ז,א'), אורחות חיים (רה"ש סי' ב'), שב"ל (סי' רפ"ב) והמאירי (בחיבור התשובה עמ' ר"נ)]. ומזה צידד ביחו"ד שם להקל בזה.


ואמנם הוסיף שם שאם ת"ח אלה עוסקים בתורה עד שעה מאוחרת בלילה ואינם יכולים להשכים קום [והיינו שעדיף להם להשאר ערים עד מאוחר בלילה ולקום לתפילה בשעה בינונית, כגון לתפילה בשבע בבוקר, וקשה להם ללכת לישון מוקדם ולקום מוקדם לסליחות. ראה גמ' יומא (דכ"ב,א') דשאני מיגנא ממיקם, ופרש"י שם שנוח לו לאדם לנדד שינה מעיניו מלילך לישן עד סוף הלילה מלהיות עומד ממיטתו בהשכמה. עכ"ל. והיינו שנוח לנדד שינה ולהמנע מללכת לישון עד סוף הלילה, מאשר לקום בהשכמה]. במקרה זה ישתדלו לומר סליחות בציבור אחר חצות. ואם לאו, ישתדלו לכל הפחות לקום לסליחות בימי שני וחמישי, שהם ימי רחמים ביותר [עפ"י תוס' ב"ק (דפ"ב,א') והרוקח (סי' ר"ט), שביום ה' עלה משה למרום וביום ב' ירד]. ואם אינו יכול לקום לסליחות בימי בו"ה, עכ"פ בעשי"ת לא יפרשו מהציבור, אלא יאמרו אז הסליחות עם כולם, דזמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד. ואדרבא, תפילת תלמידי החכמים וזקני הדור מתקבלת יותר [עיי"ש שהב"ד מרן הגחיד"א בברכ"י (סי' תקפ"א סק"ו) שבחודש אלול ובעשי"ת עדיף לומר סליחות ותחנונים עם הציבור מללמוד תורה. "וכן ראיתי שקצת רבנים ות"ח, אע"פ שהיו עסוקים תמיד בגופי הלכות וחיבורים בחודש אלול היו מניחים קצת מסדרם כדי להשתתף עם הציבור בסליחות ובתחנונים". והעיר ע"כ הגר"ע יוסף, שאדרבא, מדברי הגחיד"א משמע שהיו כמה רבנים ות"ח שלא היו עושים כן, אלא היו ממשיכים לימודם כדרכם בקודש. ואע"ג שהגחיד"א ס"ל שעדיף לומר סליחות, מ"מ אין חשש איסור למי שרוצה ללמוד גמ' ופוס', ומ"מ טוב לעשות כדברי הגחיד"א. עכת"ד. ונלע"ד בס"ד שהרוצה לעסוק בתורה גם בזמן הסליחות עד סמוך לימי רה"ש ועשי"ת, ולומר עד אז רק פעם או פעמים בשבוע סליחות עם הציבור, אם הוא עוסק בתורה תדיר ובכל עת פנויה לומד, מעיין ועוסק הוא בתורה לשם שמים, יש לו ע"מ לסמוך. ואמנם מורנו הרמ"א בד"מ (סי' תקפ"א סק"ב) הב"ד ההג"א בשם האו"ז שת"ח שיש לו יר"ש צריך להתפלל סליחות אלו שלפני רה"ש, ומשמע מדבריו שאם אינו אומר סליחות ח"ו אין לו יר"ש (וראה ע"כ עוד לקמן בסוף הערה ל'). מ"מ יש לזכור שמנהג אשכנז לומר סליחות רק כשבוע לפני רה"ש, וכמש"כ הטור שם, ובזה גם אנו כתבנו שאין לפרוש מהציבור. ועוי"ל שמדברי הגחיד"א משמע יותר מכך: שגם אותם ת"ח שכבר היו פורשים מלימודם כדי לומר סליחות ותחנונים עם הציבור, הרי גם הם היו מניחים רק "קצת מסדרם" כדי לומר הסליחות. וראה בהערה הבאה דעת הגר"מ אליהו זצ"ל].


ויש להעיר, שבתוה"מ (ד"ג ס"ז) הוסיף שני דברים על מש"כ ביחו"ד שם. ראשית הוסיף שלד' הגר"ע יוסף זצ"ל שכתב ביחו"ד שאם ישכימו לסליחות יתבטלו למחרת מסדר לימודם, ג"ז עפי"ד הגחיד"א הנ"ל. שהגחיד"א מישתעי אם מתבטלים מל"ת בעת הסליחות ממש. אך אם אמירת הסליחות גורמת להפרעה בל"ת אף במשך היום, ותורתם נעשית קרעים קרעים, עדיף להמשיך ללמוד תורה מאשר להשכים ולומר סליחות. והוסיף שם בתוה"מ, שמש"כ שיאמרו סליחות לפחות בימי בו"ה בשבוע, הו"ד אם אינם מוצאים מנין לסליחות לאחר חצות הלילה. ע"כ. ובאמת לא זכיתי להבין דבריו. על מש"כ שאם הסליחות גורמות שיהיה עייף למחרת, שלכן ימשיך ללמוד תורה ולא ישכים לסליחות. דמדוע לא יפסיק מלימודו בעת חצות לומר סליחות, הרי ממילא הוא נשאר ער. וגם על מש"כ שאם אינם מוצאים מנין בחצות שיאמרו סליחות בימי בו"ה. מדוע שלא יאמרו סליחות ביחיד בחצות. שהרי כל הנ"מ לענין הסליחות הינה לדעת הגר"ע יוסף באמירת כמה פסקאות מעטות הכתובות בארמית, שלדעתו אין היחיד אומרן (כמש"כ ביחו"ד ח"ג סי' מ"ג, וכנ"ל בפרקנו). ואף יג"מ רשאי לדעתו היחיד לומר בטעמים. ואמנם בכינוס עשרה שכינתא שריא, אך מ"מ לענין האמירה הכל כמעט היינו הך בין יחיד לציבור. ושמא בגלל שאין תפילת היחיד נשמעת כתפילתו עם הציבור, לכן חילק את החילוק הנ"ל. וצריך עוד להתיישב בדבר (והגר"א נבנצל שליט"א העיר גבי אמירת י"ג מידות בטעמים כשאין מנין, וז"ל: אין לזה מעלת י"ג מידות שאינן חוזרות ריקם. עכ"ל).


ועוד בענין מה עדיף: ל"ת, סליחות או תיקו"ח, ראה במ"ב (סי' תרי"ט ססקט"ז), בכה"ח (סי' א' סקט"ז), יחו"ד (ח"ג שם), ספר פניני המועדים (הל' רה"ש דף ד') ולעיל בפרקנו (הערה ט'). ועיי"ש ביחו"ד (עמ' קל"ג בהערה) דממה דאמרו שת"ח לא יפרוש מהציבור ללמוד תורה אלא יתפלל עמם ביוה"כ תפילות וסליחות, אין ללמוד מכך שעליו לומר תהילים כשהציבור אומר זאת, אלא אז רשאי הוא לעסוק בתורה היכן שלבו חפץ. וע"ע במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ה הערה מ"ח).


ומה שכתבנו שלגר"ע יוסף כ"ה גבי שכירים, הוא עפי"ד הגר"ע יוסף ביבי"א (ח"ב סי' כ"ח ס"ק ח',ט'), שכתב ששכירים לא יתענו בתעניות שאינן מעיקר הדין, מחשש גזל. והוסיף שם שכ"ה למלמדי תינוקות, ובפרט שאצלם פוגם גם במלאכת שמים. ולמד כן מהגמ' ברכות (דט"ז,א'), מהירו' דמאי (פ"ז ה"ג), מהב"י (חו"מ סי' של"ד) והרמ"א (חו"מ סי' של"ג). והב"ד הגרי"ח זוננפלד שהובאו בשו"ת שלמת חיים (או"ח סי' פ"ח) שנשאל גבי מה שרואים מלמדי תינוקות שמשכימים לסליחות, אי אין בזה גזל. והשיב שם להקל דהוי כהיתנו מעיקרא. והוסיף ביבי"א שם שמה שהיקל לת"ח שאינם יכולים לעסוק במלאכת שמים כראוי, שימעטו מלקום באשמורת, רק יקומו באיזה ימים, הוא כדי שלא לפרוש מן הציבור. ומ"מ אינם חייבים לקום כל יום משום שאין הסליחות חובה כלל אלא מנהג בלבד [והיה קצת קשה לי. הרי סו"ס גם כך ממעטים במלאכת שמים. ואם מישתעי בשכירים ומלמדי תינוקות גם עוברים על איסור גזל. ומה לי גזל מועט של ימים מועטים ומה לי גזל רב של כל ימי הסליחות. אלא שיתכן דס"ל שאם ישכימו במעט ימים לא יפגמו במלאכתם ואז ש"ד. דהא אם הדבר פוגע ישירות בעבודתם למחרת, לכאו' אין נ"מ בין השכמה בימי בו"ה או אפי' יום א' בשבוע, לבין השכמה בכל הימים. ויש עוד להתיישב בדבר].


גם בספר תוה"מ (דיני אלול והסליחות, סי' א' ס"ח) כתב את הדין הנ"ל בשם הגר"ע יוסף בקול סיני (אלול תשכ"ד). וראה עוד ביבי"א (ח"ד חיו"ד סי' י"ט) בגדר ת"ח העוסק בל"ת שפטור מן המצוה. וע"ע במ"ב (סי' א' סקי"ב), שמי שהוא בעל תורה ויש לו לב להבין וללמוד, יכול להמנע מלומר הרבה תחינות ובקשות הנדפסות בסידורים, וטוב יותר שילמוד במקומם. ע"כ. וקאי אבקשות שאינן מעיקר התפילה. ומ"מ גבי סליחות ובקשות ביוה"כ שהינן מעיקר התפילה כתבנו לעיל בשמו שאין לת"ח לפרוש מן הציבור. ונראה שאמירת סליחות שהינן מנהג ולא מעיקר הדין, וכמו שכתבנו לעיל בשם הגר"ע יוסף, הינן דבר אמצעי, בין תפילות חיוביות לבין בקשות בעלמא. ולכן בזה נחלקו הפוס' אי ל"ת עדיף או סליחות עדיפות). וראה עוד בני"ד בשו"ת החיים והשלום (סי' ק"ד).


[30]ל. הדעה השניה הינה דעת הגר"מ אליהו זצ"ל כפי שהורה לי, שיש לחלק בין ביטול תורה רב למעט. והוסיף, שביטול תורה רב נחשב אם בשל כך מתבטל במשך כשעה עד שעה וחצי. וכעין זאת חזר ואמר לי שוב כעבור כמה שנים (בשנת תשס"ו). ושאלתיו, האם בכל אופן יש לחייב את בחורי הישיבות לומר סליחות לפחות בימי שני וחמישי בשבוע (במשך ימי הסליחות) או בעשי"ת שיאמרו סליחות אף אם הינם עייפים למחרת בבוקר בשל אמירת הסליחות בלילה. וענה לי, שאמנם יש הנוהגים לומר סליחות מיוחדות בימי שני וחמישי בשבוע, אך באמת אין נ"מ בין ימי בו"ה לבין שאר הימים, וכיון שפטור הוא מלומר סליחות - הריהו פטור אף בימי ב' וה'. וה"ה לגבי עשי"ת, שהריהו לומד תורה. ושאלתי, דלפי"ז יוצא שבחור ישיבה כזה לא יאמר סליחות כלל במשך כארבעים יום. וענה לי, שהריהו לומד תורה. והוסיף אגב זאת, שאותו בחור ישיבה ילמד ספרי מוסר כדי שלא ירגיש עייף (והיה מובן מדבריו שאכן מעיקר הדין פטור הוא מאמירת הסליחות). והאשכנזים אכן משתדלים ללכת לסליחות במיוחד בערה"ש ועיוה"כ, שאז יש להם סליחות מיוחדות, אך אצל הספרדים אין נ"מ בין ימי הסליחות, וכנ"ל. וכל זה אמור לדעתו רק לבחורי ישיבה, אך לא לגבי פקידים ושאר שכירים. ומ"מ גם למלמדי תינוקות בתלמודי תורה יש דין של בחורי ישיבות לענין זה, אם מלמדים הם תורה או שאר לימודי קודש. אך אם מלמדים הם חשבון או שאר לימודי חול אין להקל להם בענין זה. וכבר כתבו הפוס' שמלמדי תינוקות (של מקצועות קודש) אסורים להתענות, להמנע משינה וכדו', וזאת ע"מ שיעשו את מלאכתם כראוי (וכ"כ הטוש"ע סי' תקע"א ס"ב. והוסיף בב"י דהוא פשוט, דאין לך עוסק במלאכת שמים יותר גדול ממלמדי תינוקות, שעל הבל של תינוקות העולם עומד. ובבאר הגולה כתב דהוא עפ"י הירו' - מ.ה.). ועוד אמר גבי בחורי ישיבות, שאם בחור ישיבה ממילא רגיל ללכת לישון מאוחר לאחר חצות, וכגון בשעה אחת בלילה, כך שרגיל הוא ללמוד תורה בשעה שאומרים סליחות, צריך הוא להפסיק ללמוד וללכת לומר סליחות, שהרי אין זה פוגע בלימודו אלא כשעה אחת (היינו בזמן אמירת הסליחות), ולמחרת לא יהיה עייף בגלל הסליחות. ושאלתי, אם במקומו של בחור הישיבה יש מנין לסליחות רק באשמורת הבוקר מוקדם, והדבר יפגע בלימודו למחרת (כנ"ל) אם ישכים לסליחות, האם עליו לומר סליחות ביחיד בחצות הלילה, או שהוא פטור לגמרי מלאומרן, בגלל הפגיעה בלימודו. וענה לי שהוא פטור לגמרי מלאומרן במקרה זה, שאין החשיבות של אמירתן ביחידות כמו חשיבות לימוד התורה. עכת"ד. וראה עוד לקמן בנספחים (נספח ד') מכתב הגר"ש משאש זצ"ל שכתב שכל בחור ישיבה שיש בכוחו לקום חובה שיתאזר בגבורה לקום וזכות המצוה תעמוד לו. ואם אין בכוחו לקום, בכל אופן יאמר סליחות בימים שאומרים האשכנזים. ומ"מ מלמדי תינוקות ושכירים פטורים לגמרי אם הדבר יפגע בעבודתם. עיי"ש.


והדעה השלישית המחמירה בקימה לסליחות הינה דעת הגר"ש ישראלי זצ"ל כפי שהורה לי. ונראה שהחמיר בזה משום שממילא האשכנזים אומרים סליחות רק שלושה עד שמונה ימים בלבד לפני רה"ש (כדלעיל בהערה ד'). ושאלתי גם את הגרי"ש אלישיב זצ"ל הניתן להקל לבחורי ישיבות שלא יאמרו סליחות כל יום מימי הסליחות, וזאת על מנת שיוכלו ללמוד יותר תורה. וענה לי נחרצות שאין לשנות המנהג. עכת"ד. והיינו שחייבים גם הם לומר סליחות כשאר העם, וכמו שנהגו ישראל מקדמת דנא. וכבר הבאנו לעיל (בהערה כ"ט) מש"כ הד"מ (סי' תקפ"א רסק"ב) בשם הגהות אשר"י בשם האו"ז, שת"ח שיש לו יר"ש צריך שיתפלל סליחות אלו שלפני רה"ש. ע"כ. ומשמע שאם ת"ח אינו אומר הסליחות שלפני רה"ש אין בו ח"ו יר"ש. ושמא כוונתו שאם אינו אומר כלל, אך מ"מ סגי באמירת חלקן. וע"ע בברכ"י (סי' תקפ"א סק"ו) וכה"ח (סק"ז).


ויש להעיר, שאמנם ד"ז אינו מחלוקת בין העדות, אלא הינו תלוי בסברא. ואפ"ה חילקנו דעות אלה בין העדות משום שנראה שסברות אלה תלויות במציאות של כל עדה ועדה. ולכן האשכנזים שאומרים סליחות לכל היותר שמונה ימים (ללא שבת) לפני רה"ש, להם מחמירים יותר לגבי חיוב אמירת הסליחות כל יום מימי הסליחות. ואילו הספרדים שמנהגם לומר סליחות כחודש לפני רה"ש, הרי שד"ז גורם להם ביטול תורה במשך כארבעים יום (הן ישירות בזמן הסליחות והן למחרת בשל עייפותם), וכן לשינוי בסדר יומם במשך תקופה ארוכה. ולכן מקילים להם יותר בענינים אלה. אך באמת אין ד"ז נובע מהבדלי מנהגים (ואכן לא מצאתי מי שהיקל בזה בהדיא אף לספרדים לפני דברי הגר"ע יוסף ביבי"א, וממילא יתכן שיהיו פוס' ספרדים גם בדורנו שיחמירו בזה), אלא זו מחלו' בסברא התלויה במציאות. לכן היה נלע"ד בס"ד לכתוב דינים אלה לכל בני עדה בנפרד.


[31]לא. מה שכתבנו שידקדקו לחזר אחר ש"ץ היותר הגון והיותר גדול בתורה ומע"ט, כ"כ הרמ"א (סי' תקפ"א ס"א). ומרן בשו"ע (סי' נ"ג ס"ד) כתב איזהו הגון, שיהא ריקן מעבירות, ושלא יצא עליו שם רע אפי' בילדותו, ושיהיה עניו ומרוצה לעם ויש לו נעימה וקולו ערב, ורגיל לקרות תורה נביאים וכתובים. ע"כ. ולכאו' קשה למצוא מי שיש בו כל המידות הללו. ואכן כתב מרן (שם בס"ה) שאם אין מוצאים מי שיהיה בו כל המידות האלו, יבחרו הטוב שבציבור בחכמה ובמע"ט. וע"ע בכה"ח (סי' נ"ג סקי"ז) שנחלקו הרוא"ח אי מידות אלו שנזכרו במס' תענית (דט"ז,ב') אמורות דוקא גבי ש"ץ בתעניות ובמעמדות או אף לכל ימות השנה. ויש מהאחרו' שכתבו שאף למחמירים בזה גם לשאר ימות השנה, אם שב בתשובה שלימה ראוי להיות ש"ץ בימות השנה. וע"ע לקמן בנספחים (נספח ח' ענף 17).


ובענין ש"ץ שאינו הגון, ראה בנפה"ח (שער ב' ספ"י) שלקול תפילת האדם מתעורר לעומתו הקול העליון. וכאשר הש"ץ אינו הגון, יש רק קולו לבד, ואינו מעורר הקול העליון כנגדו, ולכן נא' ע"כ "נתנה עלי קולה", והיינו קולו לבד. ועוד בענין חשיבות עסקו של הש"ץ בתורה ראה במשלי (פרק כ"ח) שאם מסיר אוזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה (ראה ע"כ גם בשבת ד"י,א' ובמשלי רבא פרשה כ"ח). וכן איתא בזוה"ק (פר' "מקץ") שמי שרוצה שתתקבל תפילתו יתאמץ לעסוק בתורה (הב"ד בנפה"ח ש"ד ספכ"ו). ועוד אמרו בתדב"א רבא (פי"ח), שכיון שלומד אדם תורה יכול הוא לבקש רחמים מהקב"ה, ויפקפק את הרקיע (הב"ד בנפה"ח שם פי"ד).


ומה שכתבנו שצריך לדקדק שיהא הש"ץ אדם היותר גדול ביראת שמים, לא מצאתי שד"ז כתוב בשו"ע או ברמ"א, אך זה פשוט. ולמרות שכתבנו שיהא הגדול בתורה, וכבר כתב הרמב"ם (בתשובותיו סי' שכ"ג) שתכלית לימוד התורה הינה להביא ליר"ש, וא"כ ממילא עולה שיהא גדול ביר"ש, אפ"ה כתבנו זאת במפורש, ועוד כמידה הראשונה הנצרכת, כי זה עיקר העיקרים - יר"ש טהורה. ומתוך זה יוצא הכל. ואם אין את זה, אין כלום, וכמבואר בכל התורה שבכתב ושבע"פ. ופשוט שאם אין לו יר"ש ואינו ירא מאלקיו לא שייך שיתחנן לפניו יתברך על ציבור שולחיו. ועל החשיבות לדקדק במי שמשמש כש"ץ, ראה בכה"ח (סי' תקפ"א סקל"ט) עד כמה החמיר רשב"י בזה, דלא בעי למשמע צלותא מכל ב"נ, וכ"ש גבי תוקע בשופר (הבאנו דבריו בכ"ד בקונטרס זה). וע"ע בכה"ח (סי' נ"ג סקט"ז) בשם הזוה"ק וס"ח.


ומה שכתבנו שיהא נשוי, כ"כ הכלבו (סס"י ס"ה), הרמ"א בד"מ (סי' תקפ"א סק"ב) בשם הגהות מנהגים, ובמפה (שם ס"א). והטעם, דומיא דכה"ג שהיו מכינים לו אשה אחרת ושתהיה לו אשה לשומרו מן החטא (כלבו והגהות מנהגים שם. א"ר. מ"ב סקי"ג. כה"ח סקמ"ב. וראה מה שהקשה ע"כ בשו"ת חקרי לב ח"א סס"י י"ח, דף ל"ב). וכ"ה לגבי רה"ש ויוה"כ (ד"מ סק"ב בשם הגהות מנהגים). ואם ד"ז שייך גם גבי סליחות, ראה בהגהות מנהגים על ספר המנהגים לרבינו אייזיק טירנא (סי' ק"ג) שכתב עיקר ד"ז בשם האורחות חיים (הל' תפילה סי' ע"ח), והוסיף דד"ז לא קאי איומי דסליחות. ואילו הכלבו (סוף סי' ס"ה) ג"כ הזכיר ד"ז, אך בדבריו לא מפורש אי יש להחמיר בזה אף גבי הסליחות. ואמנם כתב זאת בהל' עשי"ת ומשמע קצת דד"ז קאי גם אסליחות. וגם מהרמ"א בד"מ (סי' תקפ"א ססק"ב) שהב"ד הכלבו משמע דקאי גם אסליחות. וכ"מ קצת מדבריו במפה (סי' תקפ"א ס"א). וראה עוד בא"ר (סקט"ז). וממילא אין כ"כ נ"מ לדינא, שהרי כל דין זה דנשוי הינו מצד המנהג, שכ"מ מלשון הכלבו (סי' ס"ח) שהביא הרמ"א בד"מ (סי' תקפ"א סק"ב), והב"ד גם כה"ח (סקמ"ה). וזאת אע"ג שבמפה לא כתב כן בלשון מנהג.


מי שאשתו לעיתים שוטה ולעיתים חלים ונשא אחרת עפ"י היתר ממאה רבנים, נחלקו הפוס' אי רשאי להיות ש"ץ. שבשו"ת שבו"י (ח"א סי' כ"ט) החמיר וכתב שלא יתפלל (ביוה"כ) דמיקרי שיש לו ב' נשים. ואילו הגחיד"א בברכ"י יצא לחלוק ע"כ, שכל עיקר איסור ליקח ש"ץ פנוי הינו מנהגא בעלמא כמש"כ הרמ"א בד"מ, ודי להחמיר שיהיה נשוי, אך להחמיר שלא תהיינה לו ב' נשים וכ"ש שא' שוטה, זה אין הדעת סובלתו. עכת"ד. ועוד נחלקו האחרו' גבי מי שיש לו ב' נשים במקומות שנוהגים היתר בכך (ראה שו"ע אה"ע סי' א') אי רשאי להיות ש"ץ. ראה בענינים אלה בשע"ת (סי' תקפ"ה סק"ז). מט"א (סכ"ח), שו"ת חקרי לב (ח"א סס"י י"ח), כה"ח (סי' תקפ"א סקמ"ה), שו"ת פלפול בהלכה (ח"ב סי' י') ומשיב הלכה (ח"ב סי' קפ"ז).


מי שעזב את אשתו מחמת קטטה והרחיק נדוד מביתו זו אשתו, יש לדחותו שלא יהיה כלל ש"ץ בימים נוראים (מט"א. כה"ח סקמ"ו).


ועוד בענין פנוי שיהיה ש"ץ ראה בשו"ת בשמים ראש (סי' ע'), שו"ת רב"ז (ח"א סי' י"ד), יחו"ד (ח"א סי' נ"ב), ושו"ת הלל אומר (סי' רפ"ה).


ומה שכתבנו שיהא מעל גיל שלושים שנה, ג"ז כתב הרמ"א (שם). והטעם, שאז ראוי בן לוי לעבודה, והתפילה הינה כעבודה (הגר"א. וכ"מ מהד"מ סי' תקפ"א, אף ששם נזכר מבן כ"ה, היינו שאז יתחיל ללמוד סדר התפילה וקה"ת, וכן מוכח כבר בכלבו. הב"ד המ"ב סקי"ב ושעה"צ סקכ"א). ועוד, משום שבן ל' הינו בחצי ימי הזקנה ולבו אז נכנע ונשבר יותר (אורחות חיים. וזו כוונת הכלבו, שכידוע אזיל בתר האורחות חיים. וכ"כ בשעה"צ סקכ"ב. עיי"ש וכה"ח סקמ"א).


בצורך לדקדק בענין הגיל, ואי יש לדקדק שיהא פחות מחמישים, ראה צי"א (ח"ח ט"ו, כ"ז). ומשעה"צ (סקכ"ב) משמע דמסברא י"ל שלכתחי' יהא יותר מגיל ששים, דמאז אלו ימי הזקנה ולבו נשבר ונכנע יותר.


יש להעיר שכל דין הש"ץ שיהא היותר הגון וגדול בתורה, מע"ט ושיהיה בן שלושים, אמור הן לגבי הסליחות והן לגבי תפילות רה"ש ויוה"כ (עפ"י הרמ"א סי' תקפ"א ס"א. וראה לעיל אי ד"ז קאי גם אהא שיהיה נשוי).


כתבו האחרו' שראוי שיהיה הש"ץ בעל תשובה גמורה [של"ה. מ"ב (סי' תקפ"א סקי"א). כה"ח (סי' תקפ"א סקל"ט). ואע"ג שהבאנו בריש הערה זו את דברי הגמ' בתענית שנפסקה בשו"ע (סי' נ"ג ס"ד) שצריך שלא יצא עליו שם רע אפי' בילדותו. ע"כ. ולפי"ז עדיף צדיק מעיקרא ולא מי שהיו בידו עבירות וחזר בתשובה. מ"מ נראה שהכוונה אינה שהיה פושע בילדותו, אלא עדיף שיהא אדם צדיק, וגם על מעט מעבירותיו, דהא אין צדיק בארץ אשר לא יחטא, גם מעבירות אלה חזר בתשובה גמורה. וכן משמעות דברי השל"ה, כנראה למעיין שם. ומ"מ כבר כתבנו בריש הערה זו שנחלקו הרוא"ח אי ד"ז שלא יצא עליו שם רע אפי' בילדותו קאי דוקא אש"ץ דתעניות או גם לש"ץ בעלמא (ר' כה"ח סי' נ"ג סקי"ז). וכן צריך שיהא אדם נאמן ויודע בצער הדור (הב"ח סי' תרי"ט. מ"א סי' תקפ"א סק"ו בשם הפוס'). וכתבו הפוס' שלכן נהגו לעבור לפני התיבה פרנסים ומנהיגים. והוסיף הב"ח דהו"ד בפרנסים נאמנים המגינים על הדור ומרוצים לקהל. וכדי שלא יפרץ הדבר ראוי שיתפלל הש"ץ הקבוע (הב"ד המ"ב שם סק"ט וכה"ח סקל"ו).


נוסף למה שכתבנו שמי שנברר מהקהל לשמש כש"ץ שצ"ל בעל תשובה (כנ"ל), צריך הוא גם להפריש עצמו מכל דבר המביא לידי טומאה, וצריך טהרה ביותר גם מצד מעשיו. ומצינו בזוה"ק (פר' ויקרא דף ח"י ע"א) שרשב"י לא רצה לשמוע התפילה משום אדם בביכ"נ ברה"ש ויוה"כ אא"כ היה בוחן אותו ג' ימים קודם היו"ט, והיה בודקו אם הוא הגון להתפלל הן מחמת מעשיו, והן מחמת ידיעת הכוונות (של"ה. ערוה"ש סי' תקפ"א ס"ז. כה"ח סי' תקפ"א סקל"ט. נראה שגם מצד טהרת טבילת עזרא יש לש"ץ להקפיד. ור' מש"כ ע"כ בשו"ת מן השמים סי' ה'. ועיי"ש בערוה"ש שכתב שבדורותינו אין ביכולתנו להדר שיפריש עצמו ג' ימים מקודם וכו'. ובענין הכוונות ראה עוד לקמן בסעיף כ"ו).


בענין מש"כ לעיל בשם מרן שש"ץ בעי קול ערב, ראה בשו"ת אב"נ (או"ח סי' ל') שיש להעדיף ש"ץ שקולו ערב אף אם טענו שאביו נפסל מלהיות שו"ב והלך למקו"א ושחט שם. אך יש מקום לומר ששם מקילים יותר במה שנפסל בבדיקת הסכין. וכן יש להעדיף מי שקולו ערב, אף אם אחיו ל"ע המיר דתו, אם לא חיפה עליו בזה וגם לא יכל להוכיחו. וכ"ז אם העומד כנגדו גדול בתורה ויר"ש כמותו (ולא יותר).


אותם שנהגו למכור מי יהיה ש"ץ בסליחות לאו שפיר עבדי, דצריך ש"ץ הגון מאוד (הגחיד"א בברכ"י. הש"ץ בש"ח וכה"ח שם סק"י).


קהל שכיבדו אחד להתפלל ונימצא בו פסול, אי יכבדו אחר, ראה שו"ת בית שערים (סי' רע"א).


ש"ץ שיכול להתפלל רק בישיבה, הכשר להיות ש"ץ בימים נוראים, ראה שו"ת בית אבי (ח"ג סי' כ"ח).


מי שכבר אמר הסליחות אי רשאי להיות ש"ץ לסליחות באותו יום, ראה שו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' נ"ב) ושבט הלוי (ח"ה ס"ו).


ובענין חזקה של ש"ץ:


עיקר דין חזקות של ש"ץ בני"ד כתב המ"א (סי' תקפ"א סק"ו) עפי"ד השו"ע (סי' קנ"ג סכ"ב). וכ"כ בשמו המ"ב (סי' תקפ"א סקי"א) וכה"ח (סקל"ז), שמי שמתחיל להתפלל או לתקוע, נהגו שאין נותנים המצוה לאחר. ועוד כתבו האחרו', שאפי' מי שהחזיק בתפילה רק פ"א אין מעבירין אותו ממצוה זו (שו"ת שאילת יעב"ץ. שו"ת מים עמוקים למהראנ"ח. שע"ת. מ"ב שם סקי"א וכה"ח סק"נ). והטעם לענין החזקה עפ"י מש"כ בס"ח (סי' תשנ"ה), שכל מצוה שאדם רגיל לעשותה ואינו עושה אותה, נענש ע"כ. וכתב הט"ז (סי' תקפ"א סק"ג), דמשו"ה נוהגין להדר להתפלל כש"ץ התפילות שרגיל לשמש בהן כש"ץ (הב"ד כה"ח סקל"ח).


כל דין חזקה הו"ד כשהחזיק באותו מקום שהוא רוצה להתפלל בו עתה. אך אם החזיק בתפילות במקום זה ואח"כ בא להתפלל במקום אחר אין חזקתו מהמקום הראשון מועלת לו (מט"א. כה"ח סי' תקפ"א סקמ"ו). וכבר כתבנו לעיל בסמוך שאפי' היה ש"ץ או תוקע רק פ"א ה"ז חזקה.


עפ"י מש"כ הרמ"א שיהא הש"ץ נשוי, נחלקו האחרו' אי מועילה חזקתו אם שימש כש"ץ כשלא היה נשוי. שלדעת הבאר עשק (סי' ק"ז) אף אם החזיק כמה שנים, אם לא היה בן שלושים (כצ"ל. וזו הכוונה למש"כ בשע"ת רסק"ז "שאינו למד") ולא היה נשוי, לא מהני חזקה. ולד' הפני משה (ח"ב סי' כ"ד) מהני. וגם הרב כנה"ג כתב שראה לרבנים אלמונים (ר"ל שהתאלמנו) שהתפללו מוסף ביוה"כ. ע"כ. ונראה שכן ד' רוה"פ להקל. וע"ע בברכ"י (סקי"א), בשע"ת (שם), מט"א (סעי' כ"ז וכ"ח), כה"ח (סקמ"ג וססקמ"ה) ושו"ת זכרון יהודה (ח"א סי' קע"ט).


מי שהוחזק לש"ץ ואח"כ חלה, ביד הקהל להעמיד ש"ץ אחר. וכשחזר הראשון לבריאותו חזרה זכותו לשמש כש"ץ (מ"ב סקי"א בשם האחרו'). ועוד בענין ש"ץ שחלה, האם זכותו או זכות הקהל למנות מחליף, ראה בשו"ת שער אפרים (סי' ל"א).


אי יש רשות לבעלי התפילות לחלק התפילות בימים נוראים או אנשי הקהילה קובעים, ראה שו"ת מוהרי"ץ (סי' א'). וע"ע בענין דומה בכה"ח (סי' תקפ"א סקנ"א).


הוחזק להתפלל מוסף, ונסע למקום אחר כמה שנים וחזר, העודנו מוחזק בתפילתו. ראה שו"ת מנחת אהרן (רה"ש סי' רמ"ד).


אחד מוחזק להתפלל ברה"ש ושני ביוה"כ. ונסע הראשון לפני רה"ש וכיבדו אז את השני. מי יתפלל ביוה"כ. ראה שו"ת מנחת אהרן (שם) וכה"ח (סי' תקפ"א סקמ"ז).


דין מתי מסלקים חזן מאומנותו ראה בשו"ע (סי' נ"ג סכ"ה) ולקמן בנספחים (נספח ח').


דין מי שהורידוהו מחזקתו עפ"י הקהל, ואי רוצים להחזירו ומיעוט בקהל מוחה, ראה בכה"ח (סי' נ"ג סקי"ט) ולקמן סוף נספח ח'.


עוד בענין חזקת ש"ץ ראה ביבי"א (ח"ח סי' כ"ג).


ועוד בענין כשרות ש"ץ ראה בשו"ע סי' נ"ג ובנו"כ, ובסעיפים הבאים, ולקמן בנספחים (נספח ח'). ובענין ש"ץ עבריין, או רווק, או חופשי, שהתקבל לימים נוראים, ראה שו"ת מערכי לב (סי' ב'). ובענין חזקת ש"ץ שיצא עליו שם רע בילדותו ראה בכה"ח (סי' נ"ג סקי"ח). ובענין חזקת עושי מצוה ראה בשו"ע (סי' קנ"ג סכ"ב) ובנו"כ.


[32]לב. עיקר ד"ז כתבוהו המ"ב (סי' תקפ"א סקי"ג), כה"ח (סקמ"ב) ושאר"י (ח"ב עמ' ל"ד). והוסיף שם בשאר"י שכ"כ בשו"ת שביתת יו"ט (או"ח סי' י'), שו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' ל"ז) ושו"ת שואל ונשאל (ח"א סי' י"ט). והוא עפי"ד מרן (בסי' נ"ג ס"ה). וכבר אמרו בתנד"א שהעוסק בתורה יכול לבקש רחמים לפני הקב"ה. וכיוצ"ב אמרו בזוה"ק שמי שרוצה שהקב"ה יקבל תפילתו ישתדל לעסוק בתורה. וכעין זאת אמרו באותיות דר"ע. הב"ד בשאר"י שם. וע"ע ביחו"ד (ח"א סי' נ"ב).


דין נשוי שאינו בן תורה או בן תורה שאינו נשוי, מי עדיף, ראה שו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' ל"ז) שבן התורה עדיף (ולא הזכיר ענין שלושים שנה). דין נשוי ואינו בן שלושים או בן שלושים ויותר שאינו נשוי, ראה שו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' ס"ו, שכתב שנשוי עדיף אע"ג שאינו בן שלושים, דשלושים סמך בעלמא הוא דומיא דעבודת הלווים, ואילו נשוי הוי דומיא דכה"ג ועוד משום פת בסלו). נשוי שלא התמלא זקנו עדיף על בחור אפי' שהתמלא זקנו (א"א סי' נ"ג סק"ו. כה"ח באותו סימן סקט"ו).


[33]לג. מה שכתבנו שמעיקר הדין כל ישראל כשרים להיות ש"ץ, ובלבד שיהא הש"ץ מרוצה לקהל, כ"כ הרמ"א (סי' תקפ"א ס"א). וכן עולה מדברי מרן (סי' נ"ג ס"ד, שיהיה מרוצה לעם). והטעם דבעי שיהא מקובל על הציבור, משום דכל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו (א"ר. כה"ח סי' נ"ג סק"כ). וכבר כתבו כמה ראשו' שיש מקרים בהם שנים רוצים להיות ש"ץ ואז מי שרוצה הקהל הוא יהא ש"ץ (וראה למשל מרן סי' נ"ג ס"כ). וכתב מרן בב"י הטעם, דתפילות במקום תמידין תקנום, ואין ראוי שיהיה שלוחם בלא דעתם (הב"ד הלבוש, כה"ח סי' נ"ג סקצ"א וש"פ).


ומה שכתבנו שלא יהיה בעל עבירות, הוא עפ"י השו"ע (סי' נ"ג ס"ד), וכנ"ל בריש הערה ל"א, שיהא ריקן מעבירות. ואמנם הבאנו שם מחלו' הפוס' אי ד"ז שייך גם לשאר ימות השנה, אך מ"מ הטור, מרן, הלבוש ועוד רוא"ח כתבו להחמיר בזה. ואף לד' המקילים שם וסוברים דהו"ד גבי תעניות, נראה שיש מקום להחמיר יותר בימים נוראים שאז נחרץ דיננו, וכמאמר הזוה"ק (פר' "ויקרא") ד"שלוחא דציבורא דחטי ואשתכח ביה חטאה... עמא לא אשתכחו זכאין קמי קוב"ה, ווי לאינון דסמיכין עליה" (הב"ד כה"ח סי' נ"ג סקט"ז). ואם זה לאו דוקא על ימים נוראים, כ"ש בימים אלה. ואמנם לא כתבנו שיהא ריקן מעבירות כי זאת קשה למצוא, ועוד שנחלקו הפוס' אי אכן בעינן דוקא כזה. אך כתבנו שלא יהא "בעל עבירות", והיינו שלא שב מהעבירות אלא ממשיך לעשותן ורגיל בהן.


בענין מה שכתבנו שישנם שאינם ראויים לשמש כש"ץ לפחות בימים נוראים, ראה מה שכתבנו לקמן בנספח ח' שמנינו כמה דברים הפוסלים אדם מלשמש כש"ץ, ומביניהם מי שמחלל שבת (עיי"ש בענפים 2,3, אי מדובר שמח"ש דוקא בפרהסיא, ואי גם באיסורי דרבנן, ואם אפי' חילל שבת רק פ"א, ועוד), וכן המחנך את בניו או בנותיו במוסדות חינוך לא דתיים (והגר"א נבנצל שליט"א העיר: אם עושה כן בלא הכרח נ' דהוא כופר בתורה ואין תפלתו תפילה. עכ"ל), או במוסדות חינוך (דתיים אך) מעורבים בנים ובנות יחדיו (כמבואר שם בענף 4). וכן מי שפרוץ בעריות, וכגון שהוא מתרחץ בים או בבריכה המעורבים גברים עם נשים, או שאינו שומר כראוי על טהרת המשפחה (כמבואר שם בענף 6). וכן העובר על איסורים מהתורה שידועה חומרתם (שם בענף 7). הרגיל לנבל את פיו בלה"ר וכדו', או הרגיל לשיר שירי אהבה בין איש לאשה המגרים את היצרים, או שירים של ע"ז (כמבואר שם בענפים 8,9), וכן מי שכמעט אין צומח לו זקן (אף שברור שאינו בעל עבירות בשל כך, אך מ"מ אנו עוסקים מצד מינויו כש"ץ). ולדעת רוה"פ כ"ה למי שמתפלל בימות השנה ביחידות (שמזלזל בצורך להתפלל במנין. ולכן אם יש אחר שהוא חזן טוב כמותו, יש לקחת את האחר כחזן, כמבואר שם בענף 11). וכן מי שמתגלח בסכין (וי"א גם מי שמתגלח במכונת גילוח. כמבואר שם בענף 12). וכן מי שתובע את חבירו בבית משפט חילוני (ולא קיבל אישור לכך מבית דין רבני), ושופט שדן שלא לפי דיני התורה ועו"ד המתדיין שלא לפי התורה (כמבואר שם בענף 13).


עיי"ש בנספח ח' עוד פרטי דינים לגבי הדברים הפוסלים אדם מלהיות ש"ץ.


[34]לד. מה שכתבנו שימשוך ידיו מלהיות ש"ץ אם רואה שעלולה להיות מחלו', כ"כ בס"ח (סי' תשנ"ח), הרמ"א בד"מ (הארוך סי' נ"ג סקי"ח, וכן בקצר) בשם שו"ת בנימין זאב (סי' קס"ג) שכתב בשם האגודה (בברכות פ' כיצד מברכין). וכ"כ המ"א, הא"ר, הגר"ז, מחה"ש, הח"א (כלל קל"ח סק"ד), המ"ב (סי' תקפ"א ססקי"א), כה"ח (סי' קנ"ג ס"ק קע"ח וסי' תקפ"א ס"ק ל"ח ונ"ב) ושאר"י (ח"ב עמ' מ"ט). ולמדו כן מהגמ' ביומא (דל"ט,א') שאמרו שהצנועים מושכים ידיהם והנרגנים חוטפים. וכתב בכה"ח (סי' נ"ג סקצ"ו) דמזה יש ללמוד לכל מי שיש לו יארצייט או דבר אחר ורוצה להיות ש"ץ או לעלות לס"ת, ויש אחרים שגם להם יש יארצייט וכדו', שלא יתקוטט להיות ש"ץ או לעלות לס"ת כי מגרעות נתן, ושתיקתו הוי כבוד ונ"ר לנפטר. וכ"מ מדברי הרמ"א (סי' נ"ג סכ"ב, וסי' תקפ"א ס"א) שכתב שלא יתפלל בחוזקה. וע"ע בכה"ח (סי' נ"ג סקכ"ב, שעל החזן לברוח מריב ומחלוקת, ובסקכ"ג כתב שיהא מעביר על מידותיו).


כתבו הפוס' (הרמ"א סי' תקפ"א ס"א והמ"ב סי' קכ"ו סק"ב), שמי שמתפלל בחוזקה (היינו תופס משרת הש"ץ בכח), אין עונין אחריו "אמן".


ומה שכתבנו שגדול עונשו של מי שעומד להיות ש"ץ ואינו הגון (שפירושו מבואר לעיל בהערה ל"א ולקמן בנספח ח'), כ"כ כמה רוא"ח, מהם הכלבו (סי' ס"ח), הא"ר, הח"א, המ"ב (סי' תקפ"א סק"י) וכה"ח (סק"מ). והוסיפו, שאם יודע בעצמו שאינו בקי מאוד ויודע להשמר אפי' משגגה אין לו להכניס עצמו בעבודת השם. ואם אינו ראוי והגון ובקי מאוד ובכ"ז עומד לקרוא בתורה שהיא הוראת משפטי השם ואיסורן והיתרן, אין מקיפין וממתינין לו כשאר עונשין דכתיב "בקרובי אקדש". ושכרו מרובה אם יהיה מן ההגונים והוא הנקרא מלאך ה'.


ומה שכתבנו בענין המסייעים לש"ץ שאינו הגון, כ"כ בס"ח (סי' תשנ"ח), סו"ב, המ"ב (סי' תקפ"א שם) וכה"ח (סי' נ"ג סקל"ה). והוסיפו שהקב"ה מונע הטובה מאת הקהל ומעלה על כל המסייעים כאילו גזלו הטובה מאת הקהל ועתידים ליתן את הדין. והתורה צועקת על כל יודעי התורה על כל שבידם למחות אם מחניפים. וכתיב "ותופשי התורה לא ידעוני", וכתיב "על הרועים חרה אפי". לכן אם יש איש רע מעללים או בעל מחלוקת וגורם מריבות ויודע להרים קול בנעימות ורוצה להתפלל להוציא הרבים י"ח או יודע לתקוע בשופר, אם יד הצדיקים תקיפה לא יתנוהו להתפלל או לתקוע בשופר, שאין קטיגור נעשה סניגור. וע"ע בס"ח (סי' תשפ"ה). ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, שלכאו' יש סתירה בדברי כה"ח. שמדבריו בסי' קנ"ג (ס"ק קע"ח) ובסי' תקפ"א (סקל"ח) משמע שאף אם יש יכולת ביד הצדיקים למנוע, לא ימנעו אם הדבר יגרום לקטטה. אך מדבריו בסי' נ"ג (סקל"ה) משמע שכל שיש בכוחם, אף אם בשל כך יהיה ריב וקטטה, עליהם למנוע ממנו להיות ש"ץ אם אינו ראוי לכך. וענה לי שדבריו בסי' נ"ג אמורים רק שיש בכוחם למונעו אך אם לא יהיה בשל כך ריב (בין אנשי הקהל). והיינו שידברו וישכנעו. עכת"ד.


ומה שכתבנו שגדול מאוד שכרו של המוותר לחבירו להיות ש"ץ אי עלולים לבוא לידי מחלוקת, כ"כ ערוה"ש (סי' תקפ"א ס"ו), והוסיף שמי שיראת אלקים בלבו ובטל דעתו, אף שנראה לו שעושים שלא כהוגן כדי שלא יבוא לידי מחלו', ועפי"ר השטן מרקד בענינים כאלה כידוע, ולכן המשתדל בעצמו למנוע מחלו' שכרו גדול מאוד. עכת"ד. ועוד כתבו הפוס', שאפי' גבי אמירת קדיש אם מגיע לא' לומר הקדיש (למנהג האשכנזים שרק א' אומר קדיש, כל א' לפי מה שנקבע זכותו) וחטף אחר הקדיש ואמרו, עולה זכות אמירת הקדיש לנפטר של מי שגזלו ממנו הקדיש, ולא לנפטר הקרוב לאומר הקדיש (וראה כה"ח סי' נ"ג סקצ"ו).


ומה שכתבנו שראוי שגבאי ופרנסי הקהל לא ימנו ש"ץ אלא עפ"י ת"ח, כ"כ החס"ל, וכ"כ היפ"ל, אלהמ"ג (סי' תקפ"א סקנ"ד, עיי"ש), וכה"ח (סי' נ"ג סקמ"ג. עיי"ש באורך). והוא משום שת"ח בקי בדיני כשרות הש"ץ, ולא בוחר באותם שהם יתירי הנעימות וחסרי המדע. והוסיפו, שמש"כ שבתפילה אף שאינו מבין מ"מ הקב"ה יודע כוונתו, הו"ד ליחיד, אך ש"ץ צריך שיבין מה שאומר (כה"ח שם. ולכן בעי ללמוד פירושי התפילה). ומי שאינו בקי להשמר משגגה אין לו להכנס לעבודת ה' יתברך, וגדול עונשו, רח"ל (אלהמ"ג שם).


[35]לה. דין עיטוף הש"ץ בטלית בסליחות כתבוהו המ"א בשם הלבוש, והמ"ב (סי' תקפ"א סק"ו). ואמנם כתבו שמתעטף בטלית בעת שאומרים י"ג מידות, אך כבר כתב המ"א (בסי' י"ח) שכל העובר לפני התיבה צריך להתעטף בציצית, והיינו מפני כבוד הציבור (הב"ד שעה"צ סי' תקפ"א סק"ג). וכן המנהג כיום אצל האשכנזים, שהש"ץ מתעטף בטלית כל משך הסליחות.


ובאשר למנהג הספרדים, אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל שרק אם אין הש"ץ לבוש בבגדים מכובדים עליו להתעטף בסליחות בטלית גדול, גם אם הסליחות נאמרות בלילה. ושאלתיו, שהרי כה"ח (בסי' י"ח סקט"ו) כתב עפי"ד המקובלים שאין ללבוש טלית גדול בלילה (ראה מש"כ בס"ד ע"כ במקו"ד הלכות יוה"כ פי"ב הערה א'). וענה לי שבאמת בעלמא אין להתעטף בט"ג בלילה, אך במקרה שהוא שליח ציבור ואין לו בגדים מכובדים, וצריך הוא ללבוש בגדים מכובדים, אז מותר לו להתעטף בט"ג. עכת"ד. ואגב, ראיתי כמה פעמים את הגר"ע יוסף זצ"ל עומד כש"ץ בסליחות לאחר חצות הלילה, ולא התעטף בט"ג (ואף שבגדיו היו מכובדים, אין הכרח שדוקא מהטעם הנ"ל לא התעטף בט"ג).


ובאשר לברכה על העיטוף בט"ג לש"ץ בסליחות, וטלית של מי ילבש:


למנהג כולם אם מתעטף הוא בט"ג לאחר זמן ציצית בבוקר, יקח את טליתו שלו ויברך (פשוט עפ"י מרן סי' י"ח ס"ג). וזמן ציצית הינו משיכיר בין תכלת שבציצית ללבן שבה (מרן סי' י"ח ס"ג). והיינו זמן שרואה את חבירו הרגיל עמו קצת במרחק ד"א ויכירנו, והוא כזמן ק"ש (מ"ב סי' י"ח סק"ט, בשם הב"י סי' נ"ח בשם הרא"ש, דחד שיעורא הוא). והרמ"א (סי' י"ח ס"ג) כתב שי"א שמברך עליה כבר מעה"ש, ושכן נוהגים. עכ"ד. ועיי"ש במ"ב (סק"י) שלכתחי' בודאי נכון מאוד להמתין מלברך רק משיכיר בין תכלת ללבן, כשו"ע. וראה בשעה"צ (סי' תקפ"א סק"ה) שהזכיר את לשון הרמ"א בסי' י"ח, ונקט "כשיאור היום" (וכ"כ במ"ב שם סק"ו). ואף שאפשר לפרש זאת כזמן שרואה את חבירו וכו', מ"מ כבר נקט הרמ"א לשון זו שם דוקא גבי עה"ש. אך מ"מ אין הכרח שזו סתירה במ"ב (שבסי' י"ח כתב לברך רק מזמן השו"ע ובסי' תקפ"א מזמן הרמ"א), משום דבסי' תקפ"א לא נחית לדינא לענין זה אלא רק העתיק לשון הרמ"א, וסוגיה בדוכתא עדיפה. ועוד דמשום סב"ל יש להמתין עם הברכה, אע"ג שבסי' תקפ"א מישתעי שכבר לובש הטלית, מ"מ הברכה יש להשהותה. ועוד, שבסי' תקפ"א כתב מה שכתבו האחרו', אך דעתו כמו שהסיק הוא עצמו בסי' י"ח, והיינו לכתחי' כשו"ע.


אולם אם מתחילים הסליחות קודם זמן ציצית ברור הדבר שאינו מברך על הטלית. שאמנם לד' הרא"ש כסות המיוחד ליום ולילה חייב בציצית אפי' לובשו בלילה. אך לרמב"ם אם לובש בלילה פטור, וא"כ סב"ל. וכ"פ הרמ"א (בסי' י"ח ס"ג). אמנם במקרה זה דנו הפוס' איזו טלית יקח. שהלבוש כתב שיקח טליתו שלו אך בלא ברכה, דאע"ג שהוא כסות המיוחד ליום מ"מ כיון שלובשו בלילה יש דיעה שפטור אז מציצית, כבשו"ע סי' י"ח (ס"א בשם הרמב"ם, כנ"ל). והט"ז (סי' תקפ"א סק"ב) השיג עליו, דכיון שלרא"ש חייב בברכה בכסות המיוחד ליום אף כשלובשו בלילה, למה יכניס עצמו לכתחי' למצב כזה. אלא יקח טלית של חבירו ובזה לא יעבור כלום. ע"כ. וכ"נ שפסקו המ"ב (סי' תקפ"א סק"ו) וכה"ח (סק"ל). שבני"ד לא יקח טלית של עצמו [וראה בשו"ת התעוררות תשובה (ח"ג סי' ל"ד סק"ה) שתמה מדוע שלא ילבש טלית של עצמו, וברכות אינן מעכבות. וענה שכיון שאינו חייב ללבוש ציצית, ורק אם יש לו בגד עם ארבע כנפות צריך להטיל ציציות, לכן אין להכניס עצמו לכתחי' לחיוב במצב כזה (ודבריו כקילורין לעינים. ולפי"ז צ"ע מי שפשט הט"ק בלילה ע"מ לרחוץ גופו, ולאחר שגמר בא ללובשה, וכד' האריז"ל שמצות ט"ק הוי גם בלילה. שהרי נחלקו הפוס' אי צריך לברך על ט"ק כשלובשה שוב לאחר שעלה מן הרחצה. ולפי"ד הגר"ש סופר הנ"ל יוצא שלא יכנס למצב כזה ולכאו' לא ילבשנה כלל. אך מדוע שיפסיד המצוה. ושמא דברי הגר"ש סופר מישתעי כשיכול לקיים המצוה באופן אחר. ויש להאריך בכ"ז, וקיצרתי].


ועוד כתבו הפוס', שלא יקח במקרה זה גם טלית של הקהל, הן משום דאדעתא דהכי קנוה מתחילה שכל מי שלובשה שתהיה שלו, כמו באתרוג, וכן דהוי כטלית של שותפין שחייבת בציצית (מ"ב סי' י"ד ססקי"א, בה"ל שם ד"ה "שאלה", ושעה"צ סי' תקפ"א סק"ד בשם פוס'). והיינו שאז הוי ג"כ כשלו ויש צד שיצטרך לברך עליה. ואנן בעינן לצאת מהספק שיצטרך לברך עליה. וא"כ לא נותר אלא שיקח טלית של חבירו, וכנ"ל בשם המ"ב וכה"ח (סי' תקפ"א שם) בשם הט"ז. והוסיפו הפוס' שגם יכוון ששואל אותה שלא ע"מ לקנותה אלא לכבוד (מ"ב תקפ"א שם, וראה גם בסי' י"ד אמצע סקי"א), מהטעם דאל"כ י"א שיצטרך לברך עליה, משא"כ כשנוטלה לכבוד לכו"ע א"צ לברך עליה [מ"ב (סי' י"ד שם), ושעה"צ (סי' תקפ"א סק"ה). ואף מדברי מרן (בסי' י"ד ס"ג) נראה שבסתמא כשנוטלה צריך לברך עליה].


וא"כ למסקנה יקח טלית של אדם אחר (ולא של הקהל) ולא יברך עליה, הן למנהג האשכנזים (מ"ב סי' י"ד סקי"א וסי' תקפ"א סק"ו) והן למנהג הספרדים (כה"ח סי' י"ד סקי"ד וסי' תקפ"א סק"ל), מצד שמתעטף קודם זמן ציצית, ונוטל ט"ג של אחר. וראה עוד בענינים אלה בכה"ח (סי' י"ד סקי"ד, שהביא מחלוקת הפוס' גבי המקרים השונים של שואל טלית, והסיק שאין לברך כלל על טלית שאולה מצד סב"ל, ורק אם יש מנהג אצל ת"ח לברך כששואלה לעלות לס"ת וכדו', המברך יש לו ע"מ לסמוך). וע"ע בשו"ת האלף לך שלמה (סי' שנ"ד, שדן מדוע בני"ד טלית שאולה פטורה לכו"ע מברכה, הא בסי' י"ד י"א שיברך), בספר מקו"ד לגרצ"פ פראנק (חלק ימים נוראים עמ' א') בדברי הגר"א נבנצל שליט"א בהערות ביצחק יקרא על הרמ"א (סי' י"ח סעי' ג'), ועל המ"ב (סי' תקפ"א סק"ו), ושו"ת רבב"א (ח"ד סי' קמ"ד סק"י).


היכא דאין לש"ץ טלית אלא שלו עצמו (ואין טלית של אחר או של הקהל), אע"פ שמתחילים הסליחות לפני זמן ציצית יתעטף בה בלא ברכה, וכשיגיע זמנה ימשמש בציציות שבטלית ויברך (רמ"א סס"י י"ח, והוא מהתשב"ץ. וכ"כ בשעה"צ סי' תקפ"א סק"ה). והיינו לד' השו"ע ודעימיה הו"ד משיכיר בין תכלת ללבן, ולרמ"א מעה"ש. וראה בב"י (סי' י"ח) שהב"ד התשב"ץ שכ' ש"ימשמש בו ומניח על ראשו ומברך", וכ"כ כה"ח (סי' י"ח סקכ"ג) בשם כמה אחרו'. אמנם הוסיף כה"ח שמד' המרדכי נראה קצת שצריך להפשיט הטלית לגמרי, לברך עליה ולחזור וללובשה. והסיק כה"ח שכן ראוי לעשות. ולכן כן ראוי שינהגו הספרדים. ומד' המ"ב נראה שא"צ לכך אלא די למשמש הציציות. וכן ינהגו האשכנזים.


ומי שטעה ובירך על הטלית קודם זמן טלית, בין קודם שמכיר בין תכלת ללבן ובין קודם עה"ש, מ"מ לא יברך שוב משהגיע זמנה (מ"ב סי' י"ח סק"י, כה"ח סקכ"ב. והטעם דשמא הלכה כרא"ש שהלובש בלילה כסות יום חייב בציצית ומברך ע"כ).


המתעטף בטלית לאחר עה"ש וקודם זמן שמכיר בין תכלת ללבן, לא יברך אלא לכתחי' ימתין עד שיכיר בין תכלת ללבן [מ"ב (סי' י"ח סק"י). כה"ח (סק"ב). והיינו לחשוש לד' הרמב"ם ומרן, שלא כמרדכי]. ואם השעה דחוקה, כגון בחורף שזמן ציצית מאוחר (ולעיתים כ"ה בקיץ כשמנהיגים לצערנו שעון קיץ), המברך כבר לאחר עה"ש אין גוערין בו (פמ"ג. מ"ב וכה"ח שם).


ועוד כמה פרטי דינים בני"ד:


ש"ץ (או אדם אחר) הלוקח טלית מחבירו צריך להחזירנה בזמנה (היינו אם המשאיל כבר יצא י"ח באותו יום יחזירנה עד מחר קודם התפילה, ואם טרם יי"ח יחזירנה כפי צורך המשאיל). ואם לא החזירה בזמנה נעקרה המתנה למפרע, ולא קרינא ביה "כסותך" (ואף אם לא בירך, מ"מ עבר על איסור גזל - מ.ה.). וכן צריך הלוקחה במתנה להחזירה במתנה לבעליה הראשון. ואם הלוקח לא החזירה כפי שלקחה אלא היא התקלקלה אצל השואל באחת מציציותיה, אפי' התקלקלה באונס, לא יצא י"ח המצוה [מ"ב (סי' י"ד סקי"ב) עפ"י שו"ע (סי' תרנ"ח סעי' ד' וה') והנו"כ שם].


דין אי רשאי ליקח טלית של חבירו שלא ברשות ולברך עליה, ראה במרן (סי' י"ד ס"ד) ובנו"כ שם.


[36]לו. ראשית יש לברר האם אדם יחיד צריך או ראוי שיכוון עד"ה בתפילותיו בימות החול. ומתוך כך נדון אי מ"מ ש"ץ צריך לעשות כן, ובפרט בימים הנוראים שבהם נגזרות הגזרות לכל ימות השנה, ואז עת שערי רצון להפתח, ובתפילה אחת יכול להציל או לתקן דברים רבים וגורליים.


בענין יחיד המתפלל כל ימות השנה, אמנם כתב הרב כה"ח (סי' צ"ח סק"א) שמש"כ בע"ח דתפילה בלא כוונה כגוף בלי נשמה, דהוא מדבר על כוונת השמות והספירות. אך מ"מ כבר כתבו הפוס' עפי"ד הזוה"ק, דהו"ד אם יודע לכוון בליבא ורעותא ודחילו. וכן הדברים אמורים דוקא למי שיודע לכוון היטב. הא לא"ה אסור לו לכוון, ואם הוא בכל אופן מכוון הריהו מקלקל ופוגם הרבה, "רמאן ליה לצלותיה לבר, כולא מכריזי עליה לביש, וקוב"ה קרי עליה 'כי תבואו לראות פני' וגו'". שכ"כ המ"א (רס"י צ"ח), המ"ב (רס"י צ"ח) וכה"ח (סי' צ"ח ס"ק א',ג',ד' עיי"ש באורך. וע"ע בסק"ה). וראה עוד במ"ב (סי' כ"ה סקמ"ב). וכתב המ"ב (שם) בשם תשו' הרש"ל שהעיד שמהר"ש מקינון, אף לאחר שלמד סתרי קבלה היה מתפלל כתינוק בן יומו (אמנם צ"ע ע"כ ממש"כ כה"ח בסי' צ"ח ססק"ג, שמי שיודע סדר הכוונות בטוב ומכוון כל סדר התפילה בגילה ורעדה בלי שום מחשבה זרה אין קץ לשכרו, כמש"כ בזוה"ק ומהרח"ו בשעהכ"ו. וא"כ מי שיכול וראוי ודאי עדיף שיתפלל עד"ה). והגחיד"א כתב במחב"ר שמי שאין לו יד בקבלה לא יאמר ואפי' לא יהרהר הסודות הכתובים בכתבי האריז"ל (הב"ד כה"ח שם סק"ג. עיי"ש מש"כ בשם הא"ר והפמ"ג).


וכ"ז הוא גבי יחיד בימות השנה. אמנם גבי ש"ץ בי"נ כתב בזוה"ק (פר' "ויקרא" די"ח,א'), דא"ר אלעזר (בריה דרשב"י): חמינא לאבא ביומי רה"ש ויוה"כ דלא בעי למשמע צלותא מכל ב"נ אלא אי קאים עליה ג' יומין קודם לדכאה ליה. דר"ש הוה אמר הכי: בצלותא דהאי בר נש דאנא מדכנא אתכפר עלמא. וכ"ש בתקיעת שופר דלא מקבל תקיעותא דב"נ דלאו איהו חכים למתקע ברזא דתקיעה. עכ"ל. ומכאן למד השל"ה שרשב"י לא רצה לשמוע התפילה משום אדם בביהכ"נ ברה"ש ויוה"כ אא"כ היה בוחן אותו אם הוא הגון להתפלל מצד מעשיו וידיעותיו בכוונות. ע"כ. הב"ד כה"ח (סי' תקפ"א סקל"ט). וכעין זאת כתבו הבה"ט (סי' תקפ"א סק"ז) בשם שו"ת באר עשק, והמ"ב (סי' תקפ"א סקי"א).


ויש להעיר, שאמנם השל"ה, הבה"ט, המט"א (סי' תקפ"א סמ"ח וסי' תקפ"ה ס"ב), המ"ב וכה"ח (בסי' תקפ"א רסקל"ט) כתבו להשוות בזה דין הש"ץ לדין תוקע, אך מדקדוק דברי הזוה"ק משמע שבש"ץ יש להקפיד אטהרה, ובתוקע על ידיעת הכוונות. ומ"מ הלכה כמש"כ הפוס' הנ"ל. ועוד יש להעיר, שמדברי השל"ה (שכתב "וגם ילמוד התפילה וכוונת התקיעות ביותר") משמע שד"ז הינו חובה. וכ"נ מדברי הבה"ט, המט"א וכה"ח הנ"ל. אך המ"ב (שם) כתב ש"ראוי" שילמדו כוונת התפילה והתקיעות, והיינו שאין זו חובה גמורה (וודאי שאינו לעיכובא). ואף שהלכה כדברי המ"ב, מ"מ על הגבאים להשתדל ולהתאמץ למצוא ש"ץ, תוקע ומקריא הבאים בסוד ה' ובקיאים בחכמת הקבלה שיכולים לכוון עד"ה. וצא וראה מש"כ מגן האלף (על המט"א סי' תקפ"ה סק"ג) בשם מהר"ם אלמושנינו בספר ראשית הדעת, שהתוקע והמתפלל (כש"ץ) בי"נ ואינם יודעים ומבינים מה שאומרים, ואינם יודעים כוונת התקיעה והתפילה להביא השפע מלמעלה, הוא נדמה למשל התינוקות הבאים לאילן מלא פירות, ותינוק רוצה לאחוז באילן ואין לו כח. אבל כשיבוא גדול וגיבור אוחז באילן בידו ומנענעו כלולב ונופלין הפירות לארץ. כך כשיבוא עם הארץ להתפלל או לתקוע, מה זה יוכל להביא שפע מלמעלה, שהריהו כתינוק בכוונות ואינו יודע לעורר ולכוון בכוונת התפילה והתקיעות. אבל כשיבוא גיבור בתורה ובחכמת הכוונות והסודות הינו מעורר ומביא השפע מלמעלה לכל הציבור. ע"כ. וע"ע שם במט"א (בסעי' ב'), שאם התוקע אינו מבין את תורת הסוד, ראוי שיהיה המקריא לו את התקיעות בקי בחכמה זו ומכוון לפחות בדרך קצרה את כללות הענין (ועיי"ש באלהמ"ג סק"ד פירוש כללות הענין. וע"ע לקמן בפרק ז' סעי' כ"א). וכ"כ כבר השל"ה, שאם התוקע אינו יודע הכוונות, על המקריא לתוקע לכוון כוונות התקיעות (הב"ד כה"ח סי' תקפ"א סקל"ט. וע"ע באלהמ"ג וכה"ח בסי' תקפ"ה).


ועוד יש להעיר, שממ"ש רבי אלעזר בזוה"ק הנ"ל נראה שכ"ה דוקא לרשב"י שהגן על כל העולם בצדקתו ובמעשיו (כדאיתא בסוכה דמ"ה,ב' שהיה מבני עליה, ושיכל לפטור את כל העולם מן הדין, ומהגמ' כתובות דע"ז,ב' משמע שבזמנו לא נראתה הקשת בענן. וכן עולה מהירו' סנהדרין פ"א ה"ב ומעוד מקומות רבים. ולמפורסמות א"צ ראיה). ולכן אמר שבהאי צלותא אתכפר עלמא, אך שאר עלמא א"צ להקפיד בכך. ומ"מ הפוס' הנ"ל כתבו כן גבי כולי עלמא. ופשוט שהלכה כדברי הפוס' הנ"ל.


ובענין הא שבודקים את הש"ץ גם מצד מעשיו, ראה לעיל בפרקנו (ריש הערה ל"א) ולקמן בנספחים (נספח ח').


ומה שכתבנו דמ"מ העיקר הוא לכוון הכוונות הפשוטות, הוא עפ"י מש"כ בע"ח [הב"ד כה"ח (סי' צ"ח סק"א). וכ"כ השל"ה (במס' תמיד דף י') בשם מדרש שמואל על מס' אבות (פ"ב משנה ט"ו)[, שתפילה בלא כוונה כגוף בלי נשמה. ואע"ג שכה"ח פי' כן גבי כוונות עד"ה (כנ"ל), מ"מ כתב שם שגם כוונת פירוש המילות תעשה איזה רושם [ולא זכיתי להבין מדוע כתב רק שתעשה איזה רושם. ה"ז העיקר - קודם כל לכוון את פשט המילים. וכ"כ מרן (ברס"י צ"ח) שהמתפלל צריך שיכוון בלבו פירוש המילות שמוציא בשפתיו. עכ"ל. וברור שזה עיקר העיקרים, לפני כל הכוונות עד"ה. ושלא יהא אדם מכוון עד"ה, ואילו את פשט המילים אינו מכוון בלבו. דעי"כ הריהו כאדם האוכל את הלפתן מבלי לאכול את הלחם. וזה פשוט. דקודם מקיימים העיקר ואח"כ התוספת]. ועוד כתב שם כה"ח, דבלא כוונת פי' המילות אלא המחשב מחשבות אחרות לא תצא התפלה נקיה אלא כולה מלאה חלודה וטוב ורע מעורבה. ע"כ. וראה מש"כ גבי ני"ד במט"א (סי' תקפ"א סמ"ח), שאף שהש"ץ והתוקע יש להם ללמוד הכוונות והתפילות והתקיעות, מ"מ אם לא באו בסוד ה' יש להם ללמוד פירושי התפילות והפיוטים, הלכות התפילות והתקיעות וגם בספרי מוסר המעוררים את לב האדם. ע"כ. וכבר כתב הגה"ק מהר"ח ז"ל מוולוז'ין בנפה"ח (ש"ב פי"ג), שלפי מה שאמר המגיד למרן הב"י "ליזהר מלחשוב בשעת תפילה בשום מחשבה, אפי' של תורה ומצוות, כי אם בתיבות התפילה עצמם", הרי יש לדקדק שלא אמר לכוון בכוונת התיבות. אלא העיקר שבעת שהאדם מוציא מפיו כל תיבה מהתפילה יצייר לו אז במחשבתו אותה התיבה באותיותיה כצורתה ולכוון להוסיף על ידה כח הקדושה שיעשה פרי למעלה. וכ"ז אמור גבי כוונה פשטית. וכן עולה מדברי המ"ב (סי' צ"ח ססק"א) שכתב בשם הפנ"י שכל מש"כ מרן בסי' צ"ח בענין הכוונות הו"ד לכוון קודם התפילה. כי בתפילה צריך לכוון פירוש המילות. ע"כ. ונראה שד"ז הינו לכו"ע דבעי לכוון קודם פשט המילים, ורק דנו אי יש לכוון גם עד"ה. וכן מצאנו בס"ד שכתב באלהמ"ג (סי' תקפ"א סקנ"ד) שיהא הש"ץ זהיר ביותר לכוון עכ"פ בתפילתו את פירוש המילים, כדי שלא יהיו דבריו כצפצוף הזרזיר ההומה ואינו יודע מה אומר, וציין לכוזרי (מאמר ג' סי' ח') וחובת הלבבות (שער אהבת ה' פ"ו). ועוד כתב שם, שיהא זהיר (הש"ץ) בשעה שמתפלל שיפנה את עצמו מכל מחשבותיו ועסקיו וכאילו א"צ עוד לכלום. ע"כ.


ועוד יש להביא דברי הרב יפ"ל (הב"ד כה"ח סי' נ"ג סקמ"ג), שמה שאמרו שבתפילה אף שאינו מבין מ"מ הקב"ה יודע כוונתו, הכוונה דוקא ליחיד. אך ש"ץ צריך שיהא מבין מה שהוא אומר. עכת"ד. עיי"ש. ועולה מדבריו (ממה שכתב אודות כהן גדול) דהכוונה דוקא לפשט המילים.


ובענין אי הוי חובה לכוון הפשט. הנה מדברי הנו"ש נראה דהוי חובה, שכתב שיש להזהר בזה מאוד, ויתבייש ויכלם מלחשוב בדברים אחרים, וישים נגד עיניו מש"כ בזוה"ק דמאן דאתי למיפתי למאריה בלבא רחיקא גורם לאיסתלקא מעלמא עד לא מטי זימנוי. היינו ימות בקיצור שנים כיון שדיבר עם מלכו של עולם ולבו בל עמו, ע"כ יתחייב ראשו למלך (הב"ד כה"ח סי' צ"ה סקי"א). וכן עולה מד' ספר אור הישר שכתב שהאדם שאינו מכוין בתפילה משתתף עם רוחי הטומאה, ויבוא גם השטן בתוכם. וזהו לכל אדם, ק"ו לש"ץ (הב"ד כה"ח סי' צ"ח סק"ה. ועיי"ש בססק"א).


אמנם מהר"ח מוולוז'ין כתב בנפה"ח (ש"ב ספי"ג) שלמרות שתפילה נקראת עבודה שבלב, עם כל זה לעיכובא אינו אלא החלק המעשי שבה. ורק למצוה מן המובחר ודאי צריך לצרף גם טוהר המחשבה והכוונה השלמה. ע"כ. וכ"כ בסוף נפה"ח (בפרקים, פ"ה. מהדו' בני ברק תשמ"ט, עמ' ר'). ואף שמתחילת דבריו נראה דהוא רק אינו לעיכובא, מיהא חובה לכתחילה איכא, מ"מ ממש"כ בסו"ד דאינו אלא למצוה מן המובחר, משמע דאינו אפי' חובה. וכ"כ בעץ חיים (שבסוף נפה"ח עמ' תל"ב סקס"ד במהדו' הנ"ל) שתפילה בלא כוונה אף שאינה נחשבת כקרבן שיש בו נפש, מ"מ נחשבת כמנחה שאין בה נפש. וע"ע שם (ריש פ"ו, עמ' ר'), שלא המחשבה היא העיקר אלא הוצאת המילים מפיו בעת התפילה.


ומהן הכוונות שיש לכוון עפ"י הפשט. כתב מרן (סי' צ"ח ס"א) שיכוון בלבו פירוש המילים שמוציא בשפתיו, ויחשוב כאילו שכינה נגדו, ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפילתו, ויחשוב כי אילו (וי"ג כאלו) היה מדבר לפני מלך ב"ו היה מסדר דבריו ומכוון בהם יפה לבל יכשל, ק"ו לפני ממ"ה הקב"ה שהוא חוקר כל המחשבות. ע"כ (ואגב לא זכיתי להבין, דמהרישא משמע שמרן כתב כל זה לדינא. והמשיך בדבריו שכך היו נוהגים לעשות חסידים ואנשי מעשה. וא"כ אינו לדינא אלא מילתא דחסידות. ושמא אותם חסידים היו גם מתבודדים כדי לעשות כך. עיי"ש. וצ"ע). נוסף ע"כ כתב בנפה"ח (ש"ב רפי"א), שראוי מאוד לאדם הישר לשים כל כוונתו בתפילתו רק להוסיף לתת כח בעולמות הקדושים, להעביר את רוח הטומאה מהעולם ולתקן העולם במלכות ה' יתברך. והוסיף (שם בפי"ב) שראוי שלא לכוון כלל בתפילה לצרכיו שלו, אלא לצורך גבוה בלבד, להמשיך תוספת ברכה וקדושה לעולמות מצד התחברות ה' אליהם. וכ"כ כה"ח (סי' צ"ח סק"ל) בשם פוס'. וע"ע בנפה"ח (ש"ב פי"ג) שהאריך בחשיבות התפילה דוקא בתיבות אלה שתקנו אנשי כנה"ג. ועולה מדבריו שאין להוסיף דבר בנוסח תפילת העמידה.


אמנם אין הדבר מוסכם לכו"ע. שבאמת כמה מגדולי הראשו' והאחרו' כתבו שיש לדקדק מאוד בתיבות התפילה, לא להוסיף ולא לגרוע. ראש וראשון להם הוא רבי אליעזר בעל הרוקח. שבפירושיו על התפילה מדקדק הוא במספר המילים, אילו מילים, סימניהם עניניהם ורמזיהם של כל תפילה, ובפרט בתפילת שמונה עשרה. ויוצא הוא נגד אנשי צרפת שאינם מדקדקים בכך ומשנים סדרי עולם [ראה למשל בפירושי התפילה לרוקח, הוצאת מכון הרשלר, כרך א' עמ' קט"ו (עיי"ש שיצא נגד אותם הבודים בתפילות מלבם ומוסיפים תיבות שלא לצורך וגורמים גלות להם ולבניהם), ועמ' רכ"ח, רנ"ד, רס"ח, רע"ו, ש"ב, של"ה. וכן בכרך ב' שם בכמה דוכתי].


גם הרא"ש בתשובותיו (כלל ד' סי' כ') כתב שבברכות שמו"ע אין לשנות ממטבע שטבעיו חכמים. וכתב שיש לו קונטרס מעשה ישן, וכתוב בו ברכות של כל השנה, וסכום כמה תיבות יש בכל ברכה וברכה, וכנגד מה נתקנה. והוסיף: ומעולם נתתי לבי לקיים מטבע שטבעו חכמים בלי חיסור וייתור. ע"כ.


לעומת זאת האבודרהם בסוף תפילת שמו"ע (ח"א עמ' קי"ז בהוצ' אבן ישראל) כתב שיש שמנו תיבות בכל ברכה בשמו"ע, והביאו פסוקים על כל ברכה מענינה, שעולין תיבותיהם כמנין תיבות הברכה. וכן עשיתי אני בראשונה מנין כזה. ואח"כ נראה לי שאין לו יסוד ולא שורש, כי לא תמצא מקום בעולם שאומר שמו"ע בענין אחד תיבה בתיבה. אלא יש מוסיפין תיבות ויש גורעין. עכ"ל.


וע"ע בסידור היכל הברכה (לאדמו"ר מקומארנה זצ"ל, עמ' מ"ט) שכתב גבי השינויים שעשו האר"י והבעש"ט זצוקללה"ה, שהם דקדקו בנוסחאות וכדעת הרוקח וחכמי אשכנז, וכל דבריהם במידה ובמשקל (במקורות אלה נעזרתי ברה"ג ר' צבי גולדפישר שליט"א).


ונשוב לני"ד. יש להעיר, שכתב מרן (בסי' צ"ח ס"ב) שאמנם אין להתפלל במקום ובשעה שיש דבר שמבטל כוונתו, אך "עכשו אין אנו נזהרין בכל זה, מפני שאין אנו מכוונים כל כך בתפילה". ולכאו' כ"ז קאי אכוונה הפשטית של המילים, כמש"כ בריש הסעי' הקודם. וא"כ מרן קובע שמצד המציאות בדורות אלה קשה לכוון אפי' כוונת פשט התיבות. מ"מ כתבו האחרו' שיזהר אדם בכל מה שאפשר כדי לעורר כוונתו (לבוש. א"ר. פמ"ג. כה"ח סי' צ"ח סקט"ו). ואם רוצה להתפלל והוא כועס וכדו', יסיר תחילה המחשבות המטרידות אותו (מ"ב סק"ו). ואם באמצע העמידה הסיח דעתו מא' הברכות, לא יסיח דעתו מהשאר (כה"ח שם). ואגב, צא וראה עד כמה גדולה ירידת הדורות, שבזמן בית שני היו אנשי כנסת הגדולה מכוונים כ"כ בתפילתם, עד שכתב הגר"ח מוולוז'ין (בנפה"ח ש"ב פי"ג) שכל מה שהגדיל לעשות הרב הקדוש איש אלקים נורא האריז"ל בכוונותיו הנפלאות, אינם אלא כטיפה בים נגד פנימיות עומק כוונות אנשי כנה"ג מתקני התפילה, שהיו ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים. עכ"ד. וגם כנגד כוונות האריז"ל הרי כוונות הפשט שאנו מדברים עליהן הריהן כמה מדרגות למטה מהכוונות עד"ה. וגם ע"כ כתב מרן הקדוש בעל השו"ע שאין אנו מכוונים בהן כ"כ בתפילה. ומי יודע אילו כוונות עצומות כיוונו אבותינו אברהם יצחק ויעקב, משה דוד ושאר צדיקים קדמונים. אוי לנו, מה נאמר ביום הדין, כשידונו אותנו בעומק הדין. ואם על הדורות שלפניהם אמר רבי זירא בשם רבא בר זימונא (שבת דקי"ב,ב') שאם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים וכו', מה נענה אנן בתריה. ועוד מצינו דא"ר יוחנן (עירובין דנ"ג,א') שלבם של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ועל דורו אמר שהם כמלוא נקב מחט סידקית (ועיי"ש עוד בדברי אביי, רבא ורב אשי). וע"ע בתוס' שבת (דקי"ח, ב') וב"ב (דקס"ד,ב' ד"ה "עיון") גבי מחזיקנא טיבותא לרישא וכו'. וזה מתאים לדבריו המובאים בעירובין.


וא"כ מה נאמר אנו על דורות שלפנינו שהמרחק ביננו כה רב. ומ"מ את שיש ביכולתנו נעשה, ואז אין הקב"ה בא בטרוניה לבריותיו. ועוד על החשיבות והצורך לכוון פשט התיבות בתפילה ראה מש"כ הרמב"ם בסוף מו"נ [שאם תתפלל בתנועות שפתיך ואתה מיסב פניך אל הקיר ובאותה עת הינך מחשב במקחך וממכרך, לא תחשוב שהתפללת. אבל תהיה קרוב אז למ"ש "קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם" (הב"ד כה"ח רס"י צ"ח. עיי"ש מש"כ עוד בשם הזוה"ק)].


עיצה בדוקה להצליח לכוון בתפילה היא להתפלל מתוך הסידור, ולצייר במחשבתו אותה התיבה שמוציא מפיו, שיציירנה באותיותיה כצורתה [ראה מע"ר לגר"א (סקמ"א). וכ"כ בנפה"ח (ש"ב פי"ג בתחילתו וסופו). כה"ח (סי' צ"ה ס"ק ט',י'). אגרות קודש לאדמו"ר מלובביץ' (ח"ה, מ', א' תנ"ז. הב"ד בספר רפואה שלימה עמ' 190)].


יש לסגור העינים בתפילת העמידה או להשפיל מבטו לארץ (כה"ח סי' צ"ה ס"ק ט',י' בשם פוס' ומקובלים). ויש שכתבו כסגולה לומר כמה פעמים לפני התפילה פס' "אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה" (מהרמ"ק בשם זקן א'. הב"ד השל"ה, וכ' דהוא אליהו הנביא זכור לטוב. הב"ד כה"ח סי' צ"ח ססק"ח. ועיי"ש גם בס"ק ו',ז',ט',י'). וע"ע במ"ב (סי' צ"ח סק"ב).


ועוד בענין היחס בין כוונות עד"ה לכוונת לפי הפשט, ר' מש"כ הגר"ש דבליצקי שליט"א בקונטרס תנאים טובים (עמ' כ-כ"ב).


[37]לז. את הדיונים על המיקרים השונים כתבנו בס"ד לקמן בנספחים (נספח ט'). פה נביא את המסקנות בלבד.


בענין אבל שהינו ש"ץ בסליחות (עפ"י נספח ט' ענפים 2-4):


למנהג האשכנזים: אבל תוך שבעה אסור להיות ש"ץ (מט"א. פנב"ר), ואפי' הוא ש"ץ קבוע (פוס'). ויש מי שאומר שאם אין אחר כלל, שרי (הגר"מ אליהו זצ"ל). ואם הוא אבל תוך י"ב חודש לאו"א שרי (רוה"פ). ויש מי שמתיר אף תוך שלושים לאב ואם (גדול אשכנזי א'). וכל שכן שלדעתו שרי תוך שלושים לשאר קרובים. ואונן אסור להיות ש"ץ (גשה"ח. הגר"מ אליהו זצ"ל עפ"י מרן יו"ד סי' שמ"א סעי' א',ב').


ובאשר למנהג הספרדים: אבל תוך שבעה אינו עולה כש"ץ אא"כ אין אחר (הגר"מ אליהו זצ"ל). ואבל תוך שלושים על אב ואם וכן לשאר קרובים רשאי להיות ש"ץ בסליחות אפי' שאינו ש"ץ קבוע ואפי' שיש אחר כמותו (הגר"מ אליהו זצ"ל. והוסיף שכן הדין אף בשבת ויו"ט). וק"ו שאבל תוך יב"ח לאו"א רשאי להיות ש"ץ בסליחות (הגר"מ אליהו זצ"ל). ומ"מ אונן אינו רשאי להיות ש"ץ בסליחות (הגר"מ אליהו זצ"ל עפ"י שו"ע יו"ד סי' שמ"א סעי' א',ב').


ובענין אבל ש"ץ ברה"ש ויוה"כ (עפ"י נספח ט' ענפים 5-10):


למנהג האשכנזים: אבל תוך שבעה אסור להיות ש"ץ (ק"ו מדין שלושים. וכתבו מהר"ש אייגר, הגרימ"ט ועוד פוס' להקל בש"ץ קבוע. וראה בנספח ט', שלמרות שרה"ש ויוה"כ מבטלים גזירת שבעה, אפ"ה דין זה קיים למעשה). אבל תוך שלושים לאו"א אסור להיות ש"ץ (ק"ו מדין יב"ח). ואם אין אחר שרי (פמ"ג בא"א. הגר"מ אליהו זצ"ל, ועוד). וכן תוך שלושים לשאר קרובים אסור, ואי ליכא אחר שרי (מ"ב ורוה"פ). ואם יש אחר ורק אין אחר כמותו, אסור (פוס'. ויש מקילים גם בזה). ויש מתירים לו בכל מקרה אם הוא ש"ץ קבוע (מט"א). אבל תוך יב"ח לאו"א אסור להיות ש"ץ ואי ליכא אחר שרי. ואם יש אחר רק שאין אחר כמותו, אסור (מ"ב ורוה"פ). ויש מתירים לו בכל מקרה אם הוא ש"ץ קבוע (אחרו'). ויש מי שמתיר בש"ץ קבוע רק אם הוחזק בכך כמה שנים מחמת דוחקו והוא מרוצה לקהל, ויש ספק אי יחזרו אחר ש"ץ אחר (מט"א). ואונן אסור להיות ש"ץ (גשה"ח והגר"מ אליהו זצ"ל. והיינו כשיש לו דין אונן, והוא כשרוצה לקבור את מתו ביו"ט שני דרה"ש. אך אם קוברו לאחר רה"ש או לאחר יוה"כ אין לו דין אונן).


ובאשר למנהג הספרדים: אבל תוך שבעה לא יהיה ש"ץ ברה"ש או יוה"כ אא"כ אין אחר (וכבר כתבנו שיש דין אבל תוך שבעה בני"ד, למרות שרה"ש ויוה"כ מבטלים גזירת שבעה). אבל תוך שלושים לאב ואם רשאי להיות ש"ץ (הגר"מ אליהו זצ"ל). וק"ו שאבל תוך שלושים על שאר קרובים שרשאי להיות ש"ץ. וה"ה לאבל תוך יב"ח לאו"א שרשאי להיות ש"ץ (הגר"מ אליהו זצ"ל). אונן אסור להיות ש"ץ (הגר"מ אליהו זצ"ל עפ"י שו"ע יו"ד סי' שמ"א סעי' א' וב' וש"פ).


דין מי שמת לו מת בחוה"מ (או יו"ט ראשון של פסח או סוכות) היעלה כש"ץ בחוה"מ או ביו"ט אחרון, ר' בנספח ט' בענף 7.


פירוט דין אבל שאין אחר שיהיה ש"ץ במקומו או שיש אדם אחר (שאינו אבל) שיהיה ש"ץ אך לא כמותו, ר' בנספח ט' (ענף 9). ואם האבל הינו ש"ץ קבוע ואם לא יעלה כש"ץ תהיה זו אבלות בפרהסיא, ר' שם (בענף 12).


דין התוקע כדין ש"ץ (חת"ס בשם הנוב"י. הבאנו דבריו שם בענף 21).


[38]לח. עיקר ד"ז כתבו הכלבו (סי' ס"ה) שיש מקומות שנוהגים שמי שמתפלל באשמורת (היינו בסליחות) יתפלל אמש ערבית וגם מתפלל בבוקר בשחרית. והב"ד הרמ"א בד"מ (סי' תקפ"א סק"ב), ופסקו בהג"ה בשו"ע (סי' תקפ"א ס"א), אלא שכתב בשמו שמתפלל כל היום (והיינו גם מנחה).


ונאמרו כמה טעמים בדבר: המ"א (סי' תקפ"א סק"ז) בשם המעגלי צדק כתב מטעם המתחיל במצוה אומרים לו גמור. וכ"כ כבר הלבוש (סי' תקפ"א סוף ס"א), והב"ד השד"ח (אס"ד מע' רה"ש סי' א' סק"ג), המ"ב (סי' תקפ"א סקי"ד), כה"ח (סקנ"ג) וש"א. ואמנם היו שהקשו על טעם זה, דבד"מ מפורש שמתפלל ערבית של אמש ולא ערבית שלאחר הסליחות, וא"כ מה שייך הכא "המתחיל במצוה" וכו' (ראה בפמ"ג ובמחה"ש בשם הא"ר. הב"ד השד"ח שם). ועוד הקשו, דהמתחיל במצוה וכו' הו"ד באותה מצוה. אך סליחות הינה מצוה בפ"ע ותפילה מצוה לעצמה, והמצוה שהחל (סליחות) כבר גמרה. ועוד היו שהקשו, דבענין תפילה אפי' בתפילה א' נכון יותר לחלק בין שני בני אדם, זה שחרית וזה מוסף, כדתנן ברה"ש "השני מתקיע" וכו', וכן בעבודת הקרבנות שהיו מחלקים העבודה לכמה כהנים משום "ברוב עם" (הג"ר שלמה כהן מוילנא בבנין שלמה. הב"ד השד"ח שם). ואמנם הלבוש סיים שם שאפשר שנהגו כן משום שדרכם שמי שמתפלל (כש"ץ) ביום הסליחות מתענה באותו היום, ואם יתפלל הש"ץ (הקבוע) בכל יום יכבדו עליו התעניות, לכך מתפללים אחרים ומתענים כדי להקל עליו. הב"ד השד"ח (שם) וכתב שמדברי הלבוש לא מובן מדוע לתת לאותו שמשמש כש"ץ בסליחות גם את שאר התפילות. דמטעם הלבוש היה די לנהוג שלא תהא תפילת הסליחות מוטלת על הש"ץ הקבוע בכל יום, אלא כ"א יתפלל סליחות ביום אחד והש"ץ הקבוע כדקאי קאי להתפלל שחרית ומנחה כבכל יום. ולכן הסיק הרב שד"ח שם, שמה שכתב הלבוש שאפשר שנהגו כן וכו', אין כוונתו לתת טעם על מה שנותנים התפילות למתפלל הסליחות, כי לזה הוא הטעם משום המתחיל במצוה וכו'. אלא כוונתו לתת טעם למה שנראה מהמנהג הזה שאין הש"ץ עצמו מתפלל הסליחות, אלא הסליחות יאמר מי שיזדמן ולא הש"ץ הקבוע. לזה ישנו בנותן טעם לשבח שלא להכביד עליו. עכ"ד.


והא"ז (שם על הלבוש) הסביר שכל מי שהיה ש"ץ בכל אחת מהתפילות בימי הסליחות, היה מתענה. ואמנם המהרש"ך בבנין שלמה כתב הטעם משום שתפילת הסליחות אינה חשובה כשאר התפילות, לכן הנהיגו פיצוי לש"ץ להתפלל כל היום כדי שיהיו רגילים לבוא, וכדאי' ביומא (דכ"ב) דמי שזכה בתה"ד זכה בסידור המערכה וסידור שני גזירי עצים כיון שעבודת הלילה לא היתה חשובה בעיניהם (והעיר על טעם זה השד"ח, שלפי"ז די היה לתת לש"ץ דסליחות רק שחרית ומנחה ולא ערבית). אך עתה שכולם אומרים הסליחות עם הש"ץ ואין לו שום טירחא בזה דאינו מוציאם אלא הוא רק מסיים הפרקים, נראה שאין שייך לתת לו פיצוי דהא ממילא היה קורא לעצמו הסליחות, וגם לא שייך הטעם כדי שיהיו רגילים לבוא, דאם לא יבוא הוא יבואו אחרים (דהא אין בזה טירחה). עכת"ד הבנין שלמה.


ובענין האם מתפלל גם ערבית. מדברי הרמ"א בד"מ (שם) עולה שמתפלל גם ערבית. ואילו תלמידו בעל הלבוש לא הזכיר כלל תפילת ערבית (ועיי"ש בשד"ח מש"כ ע"כ). אך המ"א, הא"ר, הפמ"ג, מחה"ש, המ"ב, כה"ח (שם) וש"פ כתבו שמתפלל אף ערבית, ורק נחלקו לאיזו ערבית הכוונה. שמהד"מ עולה דקאי אערבית שלפני הסליחות. ועפי"ז הקשה הא"ר ע"ד המ"א (שם) שמשמע מדבריו דקאי אערבית שלאחר הסליחות (והב"ד הפמ"ג, מחה"ש והשד"ח שם. וראה עוד לקמן מש"כ המ"ב). והבין השד"ח מדבריהם שמ"מ מתפלל רק ערבית א', אך הביא דברי המט"א (סי' תקפ"א סקל"א, וכ"מ מדבריו גם ביד אפרים על המ"א הנ"ל) שכ' שמתפלל כל היום כולל ערבית, ואפי' ערבית שלפניו, והיינו ב' ערבית. והעיר השד"ח דמנין לו שהמנהג להתפלל ב' ערבית (ובאמת עוד צ"ע, דהרי מי שמתפלל היום סליחות מתפלל לפי"ז ערבית של אמש ושל מחר. והרי הש"ץ דסליחות של מחר צריך להתפלל ערבית של מחר. ולפי"ז ישנם שני שליחי ציבור באותה תפילת ערבית. ואח"כ ראיתי שכבר הקשה זאת באלהמ"ג סי' תקפ"א סקס"ג. ועיין ע"כ לקמן בסמוך). ועוד העיר השד"ח על טעם המעגלי צדק הנ"ל שהביא המ"א, דלפי"ז יוצא דקאי אערבית שלאחר הסליחות, אך ה"ז כבר יום אחר דהא היום הולך אחר הלילה, וא"כ הרי התחיל וגמר תפילות היום במנחה ומדוע שיתפלל ש"ץ גם ערבית.


ואכן המ"ב (סקי"ד) כתב עפי"ד הד"מ דקאי אערבית שלפניו (והוסיף דאפשר שזהו ג"כ כוונת המ"א. ומ"מ מד' הא"ר, הפמ"ג והיד אפרים נראה שלא הבינו כך. וע"ע במחה"ש סק"ז וכה"ח סקנ"ג. עיי"ש בכה"ח שהבין שמחה"ש יישב את דברי המ"א. ויש לעיין אי אכן זו כוונת מחה"ש, דיתכן שהוא מסביר מדוע קאי על ערבית שלפניו, כמו המוגמר שמברכים עליו קודם ברהמ"ז). וראה באלהמ"ג (שם) שתחילה ניסה להסביר דברי המט"א דקאי רק אערבית שלפניו, ושכ"פ הא"ר, הא"ז והפמ"ג. אך אח"כ חזר בו עפי"ד המט"א ביד אפרים שפסק כמ"א (והיינו שהבין שהמ"א קאי גם אערבית שלאחריו, ולא כהבנת המ"ב הנ"ל). וראה עוד בספר בנין שלמה (או"ח סי' ל"ז) ובשו"ת רבב"א (ח"ג סי' ש"צ. וצ"ע ע"ד הרב הכותב את התשובה שם שהבין דקאי אערבית שלאחריו, ולא ראה דברי הד"מ ושאר הפוס' הנ"ל. וכבר העירו עליו שם בח"ד סי' קל"א סקט"ו בטוטו"ד, אך גם עליהם יש להעיר שלא רק מצד המנהג מישתעי אערבית שלפניו אלא שכ"כ רוה"פ ובפרט הד"מ בשם הכלבו שהוא מקור ד"ז. עיי"ש).


הטעם מדוע אין הש"ץ הקבוע מתפלל הסליחות כתבנו לעיל בשם הלבוש והשד"ח. ומדוע דבר זה דוקא בסליחות ע"ע ברבב"א שם ובשו"ת באר שרים (ח"ג סי' ל"ב).


בענין מי עדיף כש"ץ לתפילות היום לפי מנהג זה, האם ש"ץ דסליחות, אבל או יא"צ. המ"א (שם) כ' דש"ץ דסליחות עדיף מהם. והא"ר פקפק ע"ד וכ' דאם היא"צ מתענה הוא עדיף, ושמ"מ מ"למנצח" שלאחר העמידה יש לתת להיות ש"ץ אף לאבל (וכ"ש ליא"צ אף שאינו מתענה). הב"ד הפמ"ג (בא"א), מחה"ש (סק"ז. ומשמע קצת שמסכים עם דברי המ"א. ויש עוד לעיין בדבר), המט"א (שכ' שהמנהג שלא כמ"א, וכדלקמן בסמוך), המ"ב (שם) כה"ח (סקנ"ד) וש"פ. ונראה שרוה"פ הסכימו עם דברי הא"ר. וראה בספר פני ברוך (בהערות הגר"ש דבליצקי שליט"א לסי' ל"ה סעי' ח') שכיום התבטל לפחות בא"י המנהג שבעל הסליחות מתפלל כל היום, וממילא אינו דוחה לשום אבל ויארצייט. עיי"ש.


ובענין האם נוהג היום ד"ז. ממש"כ המ"ב פרטי דינים אלה ולא העיר דבר נראה שאף בזמנו נהגו בזה. וכ"כ באלהמ"ג (סי' תקפ"א סקס"ד) שבמדינותיהם הרבה נוהגים כן. אך המט"א (סי' תקפ"א סל"א) כתב שעכשו לא נהגו לתת לש"ץ דסליחות להיות ש"ץ כל תפילות היום אם יש שם יארצייט או אבל (הב"ד כה"ח שם). וכ"מ מדברי ערוה"ש (סי' תקפ"א ס"ו) שאצלם לא נהג המנהג שכ' הרמ"א שש"ץ דסליחות מתפלל כל היום כש"ץ (וראה עוד בשד"ח שם ססק"ג, שאינו יודע אם עדיין נוהג מנהג האשכנזים שהש"ץ דסליחות מתענה כל היום. ומ"מ לא שמעתי שכיום ג"כ נוהגים בזה להתענות, ואדרבא ממה שרואה אני אין המנהג כן). וכן אמר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שד"ז היה משום זכות של הש"ץ בסליחות, ובימינו אין מקפידים ע"כ. עכת"ד. והבנתי מדבריו שאף ש"ץ שיתבע זכות זו אין חייבים לתת לו זאת. ומאידך מצאתי בלוח דבי"ב (מנהגי בעלז, בדיני חודש אלול) שכ' שהש"ץ האומר סליחות עובר כש"ץ גם בערבית, שחרית ומנחה, ולמנהג בעלז גם בערבית שלאחר הסליחות. וכן בערבית דמוצאי רה"ש ושבת תשובה יהיה ש"ץ מי שיהיה ש"ץ בסליחות למחרת. ובשאר הימים הש"ץ דסליחות ישמש כש"ץ גם בשחרית, מנחה וערבית. עכת"ד. וכעין זאת כתב הרב אביגדור אונא במאמרו "ממנהגי יהדות אשכנז" (הובא בקונטרס ילקוט מנהגים, הוצ' הסתדרות המורים הדתיים. הלה שימש כרב ביכ"נ ליוצאי דרום-מערב גרמניה, בירושלים). וכתב שם שלש"ץ של הסליחות הזכות ליתר תפילות היום, ממעריב הקודמת עד מנחה. ע"כ. וא"כ לכאו' יש שנוהגים כן גם כיום. אלא שמ"מ מצאתי בספר פנב"ר (עמ' תצ"ד, בהערות הגר"ש דבליצקי שליט"א על סי' ל"ה ס"ח) שהתבטל בא"י המנהג שבעל הסליחות מתפלל כל היום. עכת"ד. וכנ"ל. וא"כ ס"ל כגר"ש ישראלי זצ"ל. ושאלתי ע"כ את הרה"ג אליהו וינד שליט"א, מחבר לוח דבי"ב, ואמר לי שאכן הוא רואה שהמנהג אצל חסידי בעלז שש"ץ דסליחות מתפלל גם שאר התפילות. אך מששאלתיו מדוע כתב כן לכו"ע, שהרי ערוה"ש כתב שאין נוהגים כן, וכ"כ כבר המט"א. ואף אלהמ"ג כתב שאין המנהג כן אצל כולם. וענה לי שערוה"ש היה ליטאי, וכנראה שאצלם אין נוהגים כן. ושאלתיו, שהרי הגר"ש דבליצקי שליט"א כתב שבא"י התבטל מנהג זה, וענה לי שנראה לו שא"א לומר שהמנהג התבטל לגמרי. ויתכן שהכוונה לבתי כנסת שאין המתפללים שם קבועים (והיינו שטיבלאך), שמי שמתפלל שם סליחות ושחרית אינו מתפלל שם גם מנחה וערבית. אך בבתי כנסת שהמתפללים שם קבועים אכן נראה שנוהגים כן. ומ"מ הסכים שאין המנהג פשוט כך אצל כל האשכנזים, ואפי' לא אצל כל ה"חסידים". ובאשר למנהג שאותו אדם מתפלל ערבית דלפני ולאחרי, דיוצא שיש ב' חזנים לערבית, אמר שרק במוצאי רה"ש ובמוצ"ש המנהג שמתפלל גם ערבית שלפני, כי באותו בוקר אין סליחות - בשבת ורה"ש. אך בשאר הימים מתפלל רק ערבית שלאחר הסליחות (והיינו שלא כד"מ והמ"ב). עכת"ד. ומ"מ קשה לי מדוע כתב בלוח דבי"ב כאילו כן המנהג אצל כל האשכנזים.


ובאשר למנהג הספרדים בני"ד. כתב השד"ח (שם) שלמרות שמנהגם שהש"ץ אומר הרבה מהסליחות ושאר הציבור אומרים רק איזה פרקים ולא כל אדם יכול לשמש כש"ץ, דבעי בקי, ולפי"ז היה מקום לתת לו פיצוי (כטעמיה דהבנין שלמה דלעיל), מ"מ לא נהגו הספרדים לתת תפילות היום לש"ץ דסליחות. ע"כ. וכן רואה אני שהמנהג כיום שאין הש"ץ דסליחות משמש כש"ץ בשאר התפילות. ולכן כתבנו ד"ז רק לאשכנזים, ורק לחלק מהאשכנזים.


[39]לט. עיקר דין איסור יציאת האבל מביתו כל השנה מבואר בגמ' מו"ק (דכ"א,ב'), ובשו"ע (יו"ד סי' שצ"ג ס"א). ובענין הסליחות, כתבו הפוס' שאסור לאבל לילך לביהכ"נ אף לסליחות. שכ"כ בתה"ד (בפסקים וכתבים סי' קל"ד). וכתב שאסור אף אם הולך לסליחות בלילה. וטעמו, דכיון שהולך הוא בתוך חבורת בני אדם לא מיקרי מתבודד, והוי לילה כמו האיסור ביום, שאסרו חכמים לצאת מפתח ביתו כדי לישב בדד. ע"כ. וכ"כ בשמו הרמ"א בד"מ (סי' תקפ"א רסק"ב) ופסק כן במפה (שם ס"א). וכ"כ המט"א (סי' תקפ"א סכ"ב. והוסיף שכ"ה אף לאחר ג' ימי אבלות), כה"ח (סקל"ב) וש"א. ומ"מ מותר לאבל לומר סליחות בביתו ביחיד או שיאסוף מנין אנשים לביתו (פמ"ג בא"א סס"י תרפ"ד. מט"א סי' תקפ"א סכ"ב. כה"ח סקל"ד. פנב"ר סי' י' סקמ"ג וסי' כ"ט ס"ק א',ב'). ואם מתפללים במנין בבית האבל, כתב באלה"מ (סקמ"ד) שכיון שא"א וידוי ותחנון בבית האבל שלא להגביר הדין, ואף כשמתפללים עם האבל במקום שהמת לא נפטר באותו בית (כ"כ הפמ"ג במש"ז, ודלא כישועות יעקב. ועיין בא"ר, בשע"ת סי' קל"א סק"י, במ"ב סק"כ, ובפנב"ר סי' י' ס"כ), לכן נכון שיבחר בית שאין שם מקום מיתת המת כדי לומר שם סליחות. וכשאין שם ס"ת יאמרו "רחום וחנון" בלא נפ"א (והוסיף שת"ח ויר"ש מפורסם מותר בנפ"א אף כשאין שם ס"ת, כיון שעפ"י הקבלה אין להקפיד ע"כ, כמבואר בברכ"י או"ח סי' קל"א סק"א. ויש להעיר שהספרדים נוהגים כל השנה לומר נפ"א בלי ליפול ממש אפים. ואין נ"מ לדידם אי יש ס"ת במקום. ומ"מ אומרים הם מזמור אחר כנפ"א, ולא כאשכנזים. ראה ע"כ ברמ"א סי' קל"א ס"ב ובנו"כ שם). והוסיף באלהמ"ג שם, שמ"מ התפילה יתפלל במקום מיתת המת דוקא, שזהו טובה לנפש המת. עכת"ד (ויש להעיר שכתב כן גבי אבל בערה"ש, שאז התירו כמה פוס' לילך לביהכ"נ לסליחות עם הציבור, וכדלקמן. וצ"ע האם יעבור לבית אחר לסליחות אף בשאר ימי הסליחות כשאז אינו יוצא מביתו כבערה"ש. וראה מה שכתבנו ע"כ לקמן בנספחים נספח ט' ענף 2, בשם גדול אשכנזי אחד). וכן מקצרים בסליחות ואומרים עד "זכור רחמיך", ומדלגין ואומרים אח"כ רק ג' הפס' מ"שמע קולינו" ומפסיקים (פנב"ר סי' י' סקמ"ג עפ"י גשה"ח). ובעשי"ת אומרים "אבינו מלכנו" אף בבית האבל (א"ר סי' קל"א. הריעב"ץ. פנב"ר שם סכ"ב).


ומ"מ אם אין לו מנין בביתו, שיש מתירין לילך לביהכ"נ לשמוע קדיש וכו', וכמש"כ הפת"ת (יו"ד סי' שצ"ג סק"ב), אפשר שמותר לילך מאשמורת לשמוע סליחות ולהשאר שם עד התפילה כיון דבלא"ה הולך (כה"ח סי' תקפ"א סקל"ב). וכ"כ הנה"ש דלמנהג המקומות שהאבל נכנס לביהכ"נ כל יום שקורין בתורה, כמש"כ בשו"ע ביו"ד (סי' שצ"ג ס"ג), מותר לו באותם הימים להקדים לבוא לשמוע סליחות (כה"ח שם. וע"ע בא"א סי' תקפ"א סק"ה). אמנם האשכנזים אינם מקילים לאבל לצאת מהבית לצורך קרה"ת (רמ"א ביו"ד שם). וממילא נחלקו האחרו' אי האבל יוצא לביהכ"נ בכל ימות השנה כשאי אפשר לסדר מנין בביתו ויתבטל בשל כך מקדיש, קדושה ו"ברכו" (ראה מ"א סי' תרצ"ו ס"ק ח' וי', בחכ"א בקונט' מצבת משה סי' ח', ופנב"ר סי' כ"א סקט"ז). ובאלה"מ (סי' תקפ"א סקמ"ב) כתב, שאבל על או"א ואינו יכול לאסוף מנין לביתו אך ביהכ"נ בחצרו, מותר לו לצאת לביהכ"נ ולומר קדיש כיון שאינו יוצא לחוץ לשוק. ולפי"ז אפשר שיוכל לילך לביהכ"נ שבחצרו לומר הסליחות ולהשאר לתפילה, ומ"מ אם יכול לאסוף מנין אכן יתפלל בביתו ולא יתחכם לילך לביהכ"נ כיון שמצוה להתפלל במקום מיתת המת, ובפרט שהיתר הליכה לביהכ"נ שבחצרו שנוי במחלו'. עכת"ד. וא"כ ישנן כמה דעות בענין אי רשאי האבל לצאת מביתו לסליחות, אי יש להקל כדין קרה"ת, מדין הקדיש על הנפטר, או דוקא כשביהכ"נ בחצר וכדו'. וע"ע באלה"מ שם גבי ישוב שיש בו מנין בצמצום ואירע לא' אבל, שיכולים להכריחו לבוא לביהכ"נ. ועדיף שיבואו הם להתפלל בביתו. ע"כ.


ובקשר ליציאת האבל לביהכ"נ ביום א' דסליחות. מדברי תה"ד (שם) עולה שאסור לצאת ביום זה [ויש להעיר לענ"ד, שמש"כ המהדיר ספר תה"ד, ר' שמואל אביטן נר"ו, שעל מש"כ בעל תה"ד שאמנם התיר זאת בערה"ש משום "שהוא צורך שעה הרבה יותר מבתחילת הסליחות שהוא יום תענית לכל". שלח הנ"ל ידו והגיה שנראה שצ"ל "בתחילת" הסליחות. ונלע"ד שלא כיוון בזה לאמת. אלא צ"ל כמש"כ בספרי תה"ד "מבתחילת הסליחות". והיינו שבסליחות ערה"ש יש יותר להקל מביום א' דסליחות (וא"כ פירושו "מאשר בתחילת הסליחות"). וגם ההמשך מבואר לפי"ז, שערה"ש הינו יום תענית לכל (כמש"כ המהרי"ל, מרן בסי' תקפ"א ס"ב, המ"א, המ"ב סקט"ז וש"פ. וראה ע"כ לקמן בס"ד בפרק ב' סעי' ח'). משא"כ תענית דיום א' דסליחות אינה חמורה כ"כ (שהרי מרן והרמ"א לא פסקו זאת. אף שהמ"א כתב כן בשם הטור, והב"ד המ"ב סי' תקפ"א סקט"ו). וגם הרמ"א בד"מ הסביר דברי תה"ד דיום תענית לכל הינו דוקא ערה"ש. ולפי דברי המהדיר הנ"ל אין הדבר מובן כלל, דיוצא שמהרא"י בתה"ד התיר ביום א' דסליחות מק"ו דערה"ש, והרי הרמ"א בד"מ (סי' תקפ"א סק"ב) למד מתה"ד שהתיר דוקא בערה"ש ולא ביום א' דסליחות. וכ"פ במפה (סי' תקפ"א ס"א), וכדלקמן. ולכן נראה ששגגה יצאה מתח"י המהדיר. ועוד יש להעיר על דבריו בהקדמתו שם, שכתב שדברי הרב חו"י "לאו מידי הוא". ושמש"כ הרב פמ"ג "דברי נבואה דיבר, דלא שייך כלל". שרי ליה מריה על דברי חוצפה אלה, שכך אין מתבטאים כלפי גדולי הדורות]. וכפי שכתבנו, גם מדברי הרמ"א מבואר שאין להקל בני"ד יותר משאר ימות השנה. וכ"כ במט"א (שם סכ"ב. והוסיף שכ"ה אפי' כשהולכים בעוד לילה), ובפנב"ר (רס"י כ"ט). והטעם, משום שאינו צורך שעה כ"כ (תה"ד שם). כך בס"ד נלע"ד.


ובענין יציאת האבל לביהכ"נ לסליחות בערה"ש. בתה"ד (שם) כתב להתיר זאת (בלשונו: התרתי רק ב"זכור ברית"). הב"ד הרמ"א בד"מ (סי' תקפ"א שם) ופסק כן במפה (ס"א). וכ"פ להקל המט"א (שם סכ"ב. והוסיף שאז יכול גם להתפלל עם הציבור. והיינו כשאומרים סליחות סמוך לשחרית, שרשאי להשאר לשחרית), בלוח א"י ובפנב"ר (סי' כ"ט ס"א).


ובאשר לטעם להקל בני"ד, מהרא"י כתב שהוא משום שהוא צורך שעה ניכר, "שהוא יום תענית לכל". וכ"כ הרמ"א בד"מ. אמנם במפה כתב הטעם משום שביום זה מרבים בסליחות. וכ"מ מדברי המ"א (סי' תקפ"א סק"ה) בשם הכנה"ג, מהמט"א (שם סכ"ב) המ"ב (סי' תקפ"א סק"ח) וכה"ח (סקל"ה) שכתבו שיש להקל גם בעיוה"כ במקומות שמרבים בסליחות כמו בערה"ש. ובאמת הא"ר העיר על דברי הרמ"א, וכתב שתה"ד שהוא מרא דהאי דינא כתב הטעם משום שמתענים. ובע"כ צ"ל שהיה קשה לרמ"א, דא"כ בכל ת"צ יהיה האבל רשאי לילך לביהכ"נ. אלא ע"כ דתרתי בעינן: תענית, וגם שמרבים בסליחות, משא"כ בת"צ שאין מרבים (כ"כ) בסליחות. וממילא בעיוה"כ שאין מתענים, אפי' במקום שמרבים בסליחות אינו רשאי לילך. עכת"ד הא"ר. ובמחה"ש (סי' תקפ"א סק"ה) כתב ליישב דברי הרמ"א, דלא ניתן לומר כא"ר דתרתי בעינן, דא"כ מדוע נקט תה"ד טעם זה ושביק אידך טעמא, והרמ"א נקט טעם זה ולא האחר. ויישב ד' הרמ"א שלא כתב כתה"ד, שזה משום שודאי קשיא ליה כמש"כ הא"ר. ועוד, מדוע הולך לביהכ"נ משום שמתענים, היאך תלוי זב"ז. לכן ס"ל לרמ"א דטעמיה דתה"ד הוא משום שמרבים בסליחות, וזהו צורך שעה דבביתו אינו יכול לומר יג"מ שהם עיקר הסליחות. ותה"ד ס"ל שבערה"ש מרבים בסליחות, וכדי שתקובל תפילתם נהגו הכל להתענות. ומהתענית מוכח שריבוי הסליחות מילתא רבתא היא בעיני העולם. עיי"ש. ומ"מ גם המט"א, המ"ב וכה"ח הנ"ל פסקו להקל בעיוה"כ כמ"א.


ומ"מ כתב המט"א (שם) שאם יכול לאסוף מנין לביתו בערה"ש עדיף לעשות כן מאשר שילך לביהכ"נ, אם יוכל לאומרן בביתו בישוב הדעת ובכוונת הלב. וכ"כ כה"ח (שם סקל"ה) ופנב"ר (שם ס"א).


ובאשר למנהג הספרדים בזה, אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל שאבל שאין לו מנין בביתו והוא בתוך השבעה לאבלותו, רשאי ללכת לביהכ"נ לומר הסליחות במנין. והדבר אמור לא רק לגבי היום הראשון של הסליחות אלא לכל ימי הסליחות. עכת"ד.


[40]מ. בענין שמיעת הסליחות ברדיו דנו הפוס' מכמה היבטים: ראשית האם יוצאים י"ח משמיעה מהרדיו. והנ"מ הינה למשל אי חשיב שאומר עם הציבור במנין, וממילא לא נכנס לבעיה של אמירת יג"מ או תפילות בארמית כשאומרן ביחיד. ועוד, גם אם אינו יוצא י"ח בשמיעה זו, האם חייב או מותר לענות "אמן" כששומע ברכה או קדיש וכדו'. הבעיות הכרוכות בשמיעת דברי קדושה ברדיו (וברמקול) לפי"ד הפוס': האם הקול הנשמע הינו קול האדם המשמיע או קול ה"ממברנה", והאם אפשר לצאת ע"י קול הממברנה. האם שמיעה ע"י דבר אחר חשיב כשמיעה. האם הקול הנשמע בכלי התקשורת נחשב "כקול הברה" (הפסול למשל למצות שופר). והאם קול זה פסול גם לשאר המצות, שבשל המרחק שבין השומע והמשמיע יתכן ויש ביניהם מקום מטונף או ע"ז, האם מפסיקים הם ומפריעים בקיום המצוה. וכן בשל המרחק בין השומע והמשמיע, ישנה בעיה לברר האם המשמיע אינו מכת המינים (ימ"ש) שאינו ראוי להוציא י"ח. האם ע"י הופעה לצורך פרסום עצמי במכשירי התקשורת יש בעיה של זלזול במצוות וביזוי קדשי שמים. האם ע"י הכנסת מכשירי תקשורת (כרמקול) לביהכ"נ יש פגיעה בקדושת ביהכ"נ, ועוד בעיות (ראה כ"ז בספר החשמל בהלכה ח"א בהקדמה לפי"ג).


ובאשר לפסק ההלכה. ראה מש"כ בס"ד במקו"ד הל' פורים (פ"ז סל"ג), שהבאנו דעות הפוס' שנחלקו בזה, ונראה שלרוה"פ אין יוצאים י"ח משמיעה ברדיו. ואף לגבי אי רשאי לענות "אמן" על ברכות נחלקו הפוס' [ואמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל שלדעתו אפי' בשידור חי מהרדיו אין יוצאים י"ח המצוות, ופשוט שאף אסור לענות "אמן" על מה ששומע מהרדיו. וטעמו משום שגלי הרדיו עוברים דרך מקומות מטונפים כבתי כסא וכבתי ע"ז. עכת"ד. וכעבור כמה שנים כשדנתי שוב עמו ע"כ, חזר על דבריו אלה שוב. וראה שו"ע (סי' נ"ה ס"כ) אי ע"ז חשיב הפסק למנין. והמ"ב שם (סקס"ב) נטה להקל (עפ"י המ"א בסי' ע"ט סק"ג בהבנתו את הרמ"א בסי' ע"ט). וכה"ח (סקצ"ה) כתב להחמיר (וגם על דבריו צע"ק. שהרי לא רק פוסק א' כתב דין זה. ועוד, שהרי מרן לא כתב כן בשם יש מי שאומר אלא בשם יש אומרים. ובזה הכלל שהביא אינו עומד. וצ"ע)]. ואם השידור מוקלט ואינו שידור ישיר נראה שלדעת הפוס' אין לענות כלל.


ופה המקום איתי להביא את דברי הגרש"ז אוירבך זצ"ל שהוא מרא דשמעתא דחשמל, שאיזן וחקר היטב את המכשירים החשמליים שהומצאו בעשרות השנים האחרונות, והיה בודק היטב את אופן פעולת כל מכשיר ומכשיר. וכשם שהיה בקי בכל חדרי התורה, גם בתחום זה של המציאות החשמלית המתחדשת היה מומחה גדול (גם מצד המציאות). וכבר כתב הגרשז"א זצ"ל (בשנת תש"ז) במכתבו אל הגרי"א הענקין זצ"ל, וז"ל: שהשומע קול שופר, מקרא מגילה ושאר מיני קריאות וברכות דרך מגביר קול (ר"ל רמקול, רדיו, פטיפון, וכיום גם טייפ, טלויזיה וכו' - מ.ה.), לא יצא כלום. ואם כי אין אני רגיל כלל להתעקש ולומר קבלו דעתי, בכ"ז בנידון זה הדבר הוא פשוט וברור אצלי כביעתא בכותחא, והחולק על זה איננו יודע כלל מה טיבו של כלי זה, ומצטער אני שאין אני ממלא בזה את חובתי לפרסם איסור זה בשער בת רבים. עכ"ל המדויקת של הגרשז"א. והובאו הדברים בשו"ת מנח"ש (ח"ב סי' י"ח סק"ב עמ' ע' במהדו' קמא. והושמטו לאחר המהדו' הראשונה ע"י העורכים. כמו עוד חלקי תשובות שהודפסו רק במהדו' הראשונה של חלק ב' והושמטו לאחר המהדו' הראשונה. וע"ע שם ח"א סי' ט' ססק"א). וע"ע בזה בהחשמל בהלכה (ח"א פי"ג), במנח"ש (ח"א סי' ט'), ולקמן (פרק י' הערה א', בדין חרש בתקיעות).


ובאשר לשמיעת הסליחות במיקרופון, גם בזה דנו הפוס' אי חשיב שמיעה ומצטרף למנין, ואי יענה על דברי הש"ץ המשמיע דבריו ברמקול. ובאשר לבעיות, הריהן ברובן כבעיות שבענין הרדיו כדלעיל. וגם בזה כתבנו בס"ד במקו"ד הל' פורים (פ"ז ס"י). ואכן נחלקו הפוס' גם גבי ני"ד. יש שצידדו להקל, יש שאסרו לגמרי, ויש שהתירו רק אם היה יכול לשמוע את קולו של הש"ץ ללא הרמקול. ואמנם נראה שלגבי הסליחות יש יותר להקל בשומע ברמקול, דאין בזה חובה גמורה לשמוע מהש"ץ כבקרהמ"ג, חזרת הש"ץ, "ברכו" וכדו'. ורק עונה על הקדיש (שזה דבר חשוב בפ"ע), אך לגבי צירוף למנין לצורך יג"מ וסליחות הנאמרות בארמית א"צ לצאת י"ח מהש"ץ אלא די שיהיה עם אנשי הציבור. וכן ראיתי פעמים רבות שהגר"ע יוסף זצ"ל היה ש"ץ בסליחות, והשמיע דבריו ברמקול אע"ג שרבים עמדו במרחק רב ממנו ואף בקומות אחרות בבנין ושמעו רק את קול הרמקול. וזאת למרות שהוא עצמו פסק שיוצאים י"ח קרהמ"ג וכדו' רק אם היה יכול לשמוע קול הש"ץ אף בלא הרמקול (ראה יבי"א ח"א חאו"ח סי' י"ג, יחו"ד ח"ב סי' ס"ח, ילקו"י מועדים הל' קרהמ"ג סעי' י"ב-י"ג, ותורת המועדים הל' ימים נוראים סי' א' סט"ו). והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי לגבי יציאת י"ח בשמיעה ממיקרופון בביהכ"נ, שאם קול הש"ץ היה נשמע לאדם אף בלא המיקרופון, הריהו יוצא י"ח. ואם לא היה נשמע, אינו יוצא י"ח. ואמר זאת לגבי כל שאר המצוות, ולאו דוקא גבי הסליחות. ושאלתיו, א"כ מדוע שמים מיקרופון בביכ"נ, ה"ז מכשיל את אותם השומעים מהמיקרופון, ואילולא המיקרופון הם לא היו שומעים את הש"ץ (שהרי כשאין מיקרופון, הש"ץ נזהר להגביה את קולו כדי שכולם ישמעו. משא"כ כשיש מיקרופון). ולא הסכים הגר"מ אליהו שזה מכשיל, אלא אמר שבכל אופן הם היו יכולים לשמוע. עכת"ד. וכעבור זמן שאלתיו שוב ע"כ, וחזר על דבריו שאותם הקרובים אל הש"ץ המתפלל או קורא המגילה וכדו' ע"י רמקול, אם הם שומעים ממש את קולו בשל קירבתם אליו הרי שיוצאים הם י"ח בכך. ושאלתיו, שהרי בכל אופן יוצא שרבים מהציבור השומעים למשל את קריאת המגילה מהרמקול, אינם יוצאים י"ח, כי הם רחוקים מהש"ץ, ומה שהם שומעים זה רק ע"י הרמקול, ואמר הגרמ"א זצ"ל שאכן יש לחלק בדברים אלה בין דברים שיוצאים בהם ידי חובה ע"י הש"ץ לבין דברים אחרים. והסביר, שלכן אם הש"ץ אומר סליחות וכדו', הרי שאין יוצאים י"ח על ידו, ובזה שרי שהש"ץ יאמר את הסליחות ברמקול. ומה שעונים על קדיש וכדו', זה מותר כמש"כ התוס' (בסוכה דנ"ב,א') גבי בית הכנסת הגדול באלכסנדריה. אך דברים שצריך לצאת י"ח בשמיעה מהש"ץ, כגון קריאת המגילה, אכן לא יוצאים י"ח בשמיעה מהרמקול. ולכן כשיש ציבור כזה שלא ישמע את קולו של הש"ץ המוציא י"ח כקריהמ"ג, לא ידבר הש"ץ ע"י מיקרופון. והוסיף, שכל זה ע"י רמקול המשמיע את הקול לאנשים באותו בית הכנסת. אך לגבי שידור ברדיו וכדו' יש לאסור זאת כנ"ל בריש הערה זו. עכת"ד. וע"ע בענין זה לקמן (בפרק י' הערה א').


ובענין שמיעת דברי קדושה מהטלויזיה (בלא להכנס לדיון באשר להכנסת מכשיר זה לבית, וכמבואר לקמן בנספחים בנספח ח' ענף 15), ראה בשו"ת מערכי לב (בהשמטות, סי' א').


ועוד בעניני הסליחות:


בענין נפ"א באשמורת. כבר כתב מרן (בסי' קל"א ס"ג) שאמנם אין נפ"א בלילה, אך בלילי אשמורת נוהגים ליפול על פניהם שהוא קרוב ליום. ע"כ. והלבוש, הרמ"ז, הגחיד"א בברכ"י ועוד פוס' (הב"ד כה"ח סי' תקפ"א סק"ח) כתבו שהנופלים אפיים באשמורת יש להם ע"מ לסמוך (ומשמע קצת דאינו לכתחי'). ובאשר לנפ"א כבר אחר חצות אע"ג שאינו סמוך לעה"ש, כתב עו"ת בשם מהרי"א שנופלים, ורק קודם חצות אין נופלים. וכ"כ שכנה"ג, הא"ר, והמ"ב (סי' קל"א סקי"ח. והוסיף שכ"מ גם מהמ"א). ואמנם היו פוסקים שחלקו ע"כ כל שאינו סמוך ממש לעה"ש (ראה כה"ח סי' קל"א סקנ"ב). והיו שהחמירו בזה עד עה"ש ממש (כ"מ מכה"ח שם בשם הריקנאטי), ולכן כתבו להאריך בסליחות עד עה"ש ורק אז ליפול אפיים (מ"ב שם סקי"ט בשם יש נוהגים. והיא דעת הריקנאטי הנ"ל, הב"ד המ"א וכה"ח שם). ומ"מ לדעה זו לא מהני לעשות כן בערה"ש, דממילא אין נופלים ע"פ בערה"ש במשך היום, וממילא יוצא שלא יפלו אפיים כלל (מ"א. מ"ב וכה"ח שם). אמנם יש להעיר שבסליחות דערה"ש כן נופלים אפיים, עכ"פ לאחר עה"ש. ר' לקמן (פ"ב סעי' ז').


כשיש ברית מילה בביהכ"נ לאחר שחרית, היאמרו תחנון בסליחות, ראה שו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' נ"ד סק"ה). והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שאם יש ברית בביהכ"נ לאחר שחרית, אומרים תחנון בסליחות, כיון שהסליחות זמנן בלילה ואין מלין בלילה. אך בתפילת שחרית לא יאמרו תחנון כי זמנה ביום. ואילו כשיש חתן בביהכ"נ לא יאמרו הוידוי אפי' בסליחות (כי זה לא תלוי בין יום ללילה) עכת"ד. ובלוח דבי"ב (בעלז. דיני הסליחות בחודש אלול) כתב שאף כשיש חתן או ברית בביהכ"נ לאחר שחרית, אומרים נפ"א בסליחות.


הטעם שנוהגים האשכנזים בפסוקי "שמע קולנו" לומר את פס' "יהל"ר" בלחש, ראה בשו"ת התעוררות תשובה (ח"א סי' קכ"ב).


[41]מא. בענין ר"ח אלול שחל בשבת (והיינו ר"ח יום שבת וראשון). מה שכתבנו שלמנהג הספרדים מפטירין "עניה סוערה", הוא עפ"י מש"כ בפסיקתא, שבשבתות דבין המצרים מפטירין בתלתא דפורענותא, לאחר ט"ב בשבעתא דנחמתא, ולבסוף בתרתי דתיובתא. וכתבו התוס' (מגילה דל"א,ב' ד"ה "ראש חודש") שהמנהג כדברי הפסיקתא.


ואמנם בני"ד לכאו' י"ל שצריך להפטיר "השמים כסאי", שהיא הפטרת ר"ח שחל בשבת. ובפרט לפי מאי דקיי"ל דתדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם (שהפטרת ר"ח שחב"ש תדירה יותר). וכתבו התוס' בסוכה (דנ"ד,ב' ד"ה "אמאי") דתדיר קודם אינו רק לענין הקדמת התדיר אלא גם לענין דחיה, שאינו תדיר נדחה לגמרי (וכ"כ המ"א סי' תרפ"ד). נוסף לזה י"ל שהפטרת "השמים כסאי" יש בה גם פסוקי נחמה (כגון "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה"). אלא שהגמ' במגילה (דל"א,א') אמרה שהפטרת ג' דפורענותא דוחה הפטרת שבת דר"ח (היינו דוחה את הפטרת "השמים כסאי" כשר"ח אב חל בשבת), ולפי"ז למדו כמה פוס' דה"ה לז' הפטרות דנחמתא [שכ"כ באורחות חיים (סוף הל' קה"ת) שיש מקומות שנוהגין כן. וכ"מ מסתימת הרמב"ם (פי"ג מתפילה הי"ט) והמנהיג (הל' תעניות סט"ז) ועוד ראשו']. וכ"כ מרן בב"י (סי' תכ"ה) בשם הרד"א, שאין לשנות ג' דפורענותא וז' דנחמתא. והוסיף מרן שכן המנהג. וכ"פ בשו"ע (סי' תכ"ה ס"א. וזאת אע"ג שלגבי שבת רגילה שר"ח חל בשבת וראשון כתב בסעי' ב' להפטיר "השמים כסאי". ראה הטעם במ"ב סק"י וכה"ח סקכ"א). וכ"פ כבר רבני ירושלים הקדמונים בשנת רס"ט (הוב"ד בסוף שו"ת חיים וחסד - מוספיא, סעי' ט'). וכ"כ בנהר מצרים (דכ"ד,א'), כה"ח (סי' תכ"ה סק"י), יחו"ד (ח"ג סי' מ"ב), ומחזור קול יעקב (לגר"מ אליהו זצ"ל, מחזור לרה"ש עמ' י"ג). וכתבו הטעם כמש"כ לעיל שלעולם אין לדחות ז' דנחמתא (וכ"כ המ"ב סק"ה וכה"ח סק"י). ועוד, דאע"פ שב"השמים כסאי" ישנם גם פסוקי נחמה, מ"מ הפטרת "עניה סוערה" כולה נחמה ועדיפא. וכבר הסבירו התוס' במגילה (דל"א,ב') שדרך הנחמות להיות הולכות ומשתבחות יותר, לכן העדיפו הפטרת "עניה סוערה" (וכ"כ במשחא דרבותא סי' תקפ"א, ויחו"ד שם).


ועוד נוהגים הספרדים לקרוא פס' ראשון ופס' אחרון של הפטרת "השמים כסאי" כדי להזכיר ר"ח שיהא לו היכר, עפ"י הגמ' בסוכה (דנ"ד,ב' ודנ"ה,א'), והירו' בסוכה (פ"ה ה"ו) ובשקלים (פ"ח ה"ח), וכמש"כ מרן בב"י (סי' תכ"ה). וכ"כ כה"ח (סקי"א), ביחו"ד ובמחזור קול יעקב (שם). ועוד נוהגים הספרדים להוסיף פס' ראשון ואחרון דהפטרת "מחר חודש" (עפ"י הגמ' במגילה דל"א,א'. וכ"כ מרן סי' קמ"ד ס"ב וסי' תכ"ה בסעי' ב', וכ"כ ביחו"ד שם ובמחזור קול יעקב שם). וראה עוד מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' חנוכה (פי"ג סי"ג). ולמרות שיוצא שמדלגין בהפטרה ממקום למקום, ראה בענין איסור דילוג מנביא לנביא, בגמ' מגילה (דכ"ד,א'), בשו"ע (סי' קמ"ד, וסי' תכ"ה וסס"י תכ"ח), ולקמן בסמוך. ואכמ"ל.


ובאשר למנהג האשכנזים, כתבו הראבי"ה והאו"ז (ח"ב סי' תצ"ב) שיש להפטיר ב"השמים כסאי" כשר"ח אלול חב"ש. וכ"פ הטור והרמ"א (סי' תכ"ה ס"א. וע"ע בסעי' ב'). וכ"כ בספר נוהג כצאן יוסף (עמ' רנ"ד). וכ"מ מהמ"ב (סי' תכ"ה סק"ז). וראה עוד במרדכי [פ' בני העיר (סי' תתל"א סוף הגה"ה ראשונה). הב"ד מרן בב"י (סי' תכ"ה)] שכתב בני"ד שאין מדלגין ז' דנחמתא ולכן אין אומרים "השמים כסאי", ובספרד נהגו לדלג ז' דנחמתא וקורין "השמים כסאי" או "מחר חודש" משום שהן כתובות בתלמוד. ומ"מ טעם זה שהן כתובות בתלמוד אין בכך כלום, שכתבו התוס' בפסחים (ד"מ,ב' ד"ה "אבל") דבכמה דברים אנו סומכים על ספרים החיצוניים ומניחין דברי התלמוד (והיינו סומכים על דברי הפסיקתא שהיא חיצונית לתלמוד, וח"ו לומר שהכוונה לספרים חיצוניים ממש). עכת"ד ההגהה במרדכי שהביא בב"י. והטעם למנהג האשכנזים, כמש"כ לעיל דיש בה גם פסוקי נחמה וגם זכרון ר"ח (וכ"כ גם הט"ז, המ"ב סי' תכ"ה סק"ו וכה"ח סקי"ב).


ומ"מ פשוט שא"א הפטרת "מחר חודש", אע"ג דקס"ד דכיון דיום ב' דר"ח הינו עיקר ונפטיר ב"מחר חודש", קמ"ל שבשבת זו מפטירין ב"עניה סוערה" או ב"השמים כסאי", משום דב"מחר חודש" לא נזכר כלל מנחמות ירושלים (מ"ב סק"י. כה"ח סקי"ט).


והאשכנזים אינם נוהגים לקרוא פס' ראשון ואחרון דהפטרת "מחר חודש" או ד"עניה סוערה" משום שאין מדלגין מנביא לנביא (רמ"א סי' תכ"ה ס"ב עפ"י תה"ד. וכ"כ המ"א סק"ד בשם ב"ש והמ"ב סקי"א. אמנם הגר"א נבנצל שליט"א העיר על דברינו, וז"ל: עני' סוערה אינה מנביא לנביא אבל היא מסוף הספר לתחלתו. אמנם בפרשת משפטים מדלגים אחורה לסיים בשני פסוקי נחמתא. עכ"ל). וע"ע בלבוש שכתב שיקראו פס' ראשון ואחרון ד"מחר חודש" בע"פ. הב"ד כה"ח (סקכ"ב). וראה בכה"ח (סי' קמ"ד סקי"א) הטעם שבכל אופן נוהגים הספרדים לדלג.


אף למנהג האשכנזים שמפטירין "השמים כסאי" ומדלגין "עניה סוערה", מ"מ אין לדחותה לגמרי, אלא בפר' "כי תצא" יפטירו "רני עקרה" ואח"כ "עניה סוערה" (לבוש. מ"א. מ"ב סק"ז כה"ח סקי"ב).


טעו ולא קראו את ההפטרה הנכונה: אם נזכרו בכך לפני שהחלו לברך את הברכה שלאחר הקריאה, יקראו אז גם את ההפטרה הנכונה ויברכו לאחריה. ואם נזכרו רק לאחר שהחלו לברך את הברכות שלאחריה, יסיימו לברך כל הברכות שלאחריה ויקראו את ההפטרה הנכונה בלי ברכה [מ"ב (סי' תכ"ה סק"ד). כה"ח (ס"ק ט' וי"ח). מחזור קול יעקב לגר"מ אליהו זצ"ל (עמ' י"ד)].


בכל המקרים הנ"ל, אם ר"ח חל בשבת, אין מזכירין ר"ח בברכות ההפטרה [מרן (סי' רפ"ד ס"ב). כה"ח (סי' תכ"ה סק"ז). והגר"א נבנצל שליט"א העיר: ובראשונים היא מחלוקת. עכ"ל. ר' טור (סי' רפ"ד)].


[42]מב. בענין ר"ח אלול שחל בימי א' וב' (דבר שיתכן במציאות. והגר"א נבנצל שליט"א העיר: כשע"פ חל בשבת. עכ"ל. ור' שו"ע סי' תכ"ח ס"ג). מדברי מרן (בסי' תכ"ה ס"ב) משמע שצ"ל "מחר חודש". אך ממש"כ בסעי' א' שכשר"ח חב"ש קורין "עניה סוערה" ולא הפטרת ר"ח, לכאו' ק"ו שכשר"ח ביום א' שאין קורין הפטרת "מחר חודש" שהרי לא נזכר בה כלל נחמת ירושלים. וכ"כ גם בהגה"ה (שם בסעי' ב', על דברי מרן שי"ל בשבת ערב ר"ח "מחר חודש", דהו"ד בעלמא אך לא כשער"ח אלול בשבת). וכ"כ עו"ש, כה"ח (סקי"ט) ומחזור קול יעקב (לגר"מ אליהו זצ"ל, עמ' י"ג). ולמנהג הספרדים קורין בסוף ההפטרה גם בני"ד פס' ראשון ואחרון מהפטרת "מחר חודש" (מחזור קול יעקב, עמ' י"ג, וכנ"ל. וע"ע במקו"ד חנוכה שם).


אם טעו בני"ד ינהגו כנ"ל בהערה הקודמת.


לא כתבנו דין ההפטרה כשר"ח אלול חל בימי ששי ושבת, דד"ז לא יתכן לפי הלוח הקבוע שלנו, אא"כ נשוב לקבוע ראשי חודשים עפ"י בי"ד, בב"א [וראה בבה"ל (סי' תכ"ז סוד"ה "כשראש חודש") שספק ניבא ספק התפלל, שעד שנת תשמ"ג תהיה הגאולה ונקדש עפ"י הראיה. עיי"ש. ולצערנו לא זכינו עדיין לכך].


[43]מג. מעיקר הדין א"צ לבדוק תפילין כלל אם הוחזקו בכשרות בעת כתיבתן, והיינו שנכתבו ע"י סופר יר"ש ומומחה והוגהו לפני הכנסתן לבתים, ואין חוששין שמא נמחקה אות א' או ניקבה וכדו' (רמב"ם פ"ב מתפילין הי"א. שו"ע או"ח סי' ל"ט ס"י). וכ"ז דוקא אם מניחן תדיר. אך אם מניחן רק לפרקים כך שאין האויר שולט בהן יתכן שהתעפשו וצריכות בדיקה פעמיים במשך שבע שנים (אורחות חיים הל' תפילין סי' כ"ט בשם תשו' הגאונים. מ"ב סי' ל"ט סקכ"ז). וה"ה אם נקרע חיפוי הבתים או שנישרו במים, או שמונחות במקום לח יש חיוב לבודקן מיד (מ"ב שם סקנ"ו).


ואף מזוזות אין חיוב מעיקר הדין לבודקן כל שנה, אלא רק פעמיים בשבע שנים (שו"ע יו"ד סי' רצ"א ס"א). ומחמירין בהן יותר מתפילין כיון שהן טמונות וסגורות ואין האויר שולט בהן כלל.


ומ"מ כ"ז הו"ד מעיקר הדין. אך מנהג חסידים ואנשי מעשה להחמיר ולבדוק התפילין והמזוזות כל שנה בחודש אלול, וכמש"כ המט"א (סי' תקפ"א ס"י), הקיצוש"ע (סי' קכ"ח ס"ג), הכרם שלמה, יחו"ד (ח"א סי' מ"ט) וש"א. והוסיף ביחו"ד שראוי להחמיר בכך בפרט בזמננו, שישנם סופרים ומגיהים שאינם מומחים כראוי בדיני תפילין ומזוזות. ומאידך ר' בס' הליכות שלמה (פ"ד סעי' ל"ו) שכתב בשם הגרשז"א זצ"ל שכיון שכיום התפילין נעשות מעור בהמה גסה, ועיבוד הקלף והדיו משובחים, לכן אין המנהג לבודקם כנ"ל (אא"כ נפלו למים או עמדו בשמש או במקום חם. ואולי פה המקום להזהיר שלא להניח זמן רב את תיק התפילין במכונית בחודשי הקיץ החמים, כיון שהחום במכונית כבד ויש חשש לקלקול הפרשיות שבתפילין). עיי"ש. אך שמעתי ממי שעסק בייצור תפילין, שיש לעיתים בדורנו שמשתמשים בסוג דיו מסוים הנמחק לאחר כמה שנים, ולכן כדאי לבדוק התפילין לאחר מספר שנים שכתבו הפרשיות, לראות אם אינן כתובות בסוג דיו זה. וע"ע במשנת סופר (פכ"ג סק"ג) באורחות רבינו (הנהגת החזו"א והקה"י, ח"א עמ' מ"ו) ובמלאכת שמים (כלל כ"ב).


[44]מד. כ"כ המהרי"ל בדרשותיו (הל' רה"ש), שמשנכנס אלול כשכותב אדם איגרת לחבירו צריך לרמוז בהתחלתו שמבקש עליו לשנה טובה תכתב ותחתם. וכ"כ הא"ר, המט"א (סי' תקפ"א ס"ט), בה"ט (סק"י), כה"ח (סקי"ח), תוה"מ (ד"א ס"א) וש"א. והוסיף במל"ח (סי' י"א סק"ד) שיעשה כן בתשרי ובשאר המועדים. והסביר הגר"מ אליהו זצ"ל במחזור קול יעקב (דט"ו ס"ז) שתכלית ענין זה לקבוע בלבנו את התפילה על חברינו ולא רק על עצמנו, ולהרבות אהבה ואחוה, שלום ורעות. עכ"ד.


[45]מה. עפ"י הברכ"י (סי' תר"ג סק"ד), המ"ב (סק"ב) וכה"ח (סק"י). וע"ע בשעה"צ (סק"ו). ומה שכתבנו בענין ספר הישר, כ"כ כה"ח (שם סקכ"א) בשם המט"מ. בענין אגרת התשובה לר"י כ"כ המ"ב וכה"ח (שם) בשם הרא"ש. בענין מסילת ישרים ראה במועדי ראיה (עמ' נ"א), ובענין אורות התשובה ראה בהקדמת הג"ר משה צבי נריה זצ"ל למהדורה השלישית לספר הנ"ל. וע"ע בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"א הערה ס"ג).


ואמנם הפוס' הנ"ל כתבו דברים אלה לגבי עשי"ת, אך כפי שכתבנו בריש פרקנו גם חודש אלול הוי עת רצון לקבלת התשובה והתפילה יותר משאר ימות השנה, וממילא זה מחייב אותנו להתעורר לתשובה. וכיון שהמאור שבתורה מחזיר למוטב, שומה עלינו ללמוד דברי התעוררות. ומ"מ כתבנו שכן הוא "במיוחד" בימים אלה, משום שממילא כל השנה ג"כ יש ללמוד מוסר, וכמש"כ הגחיד"א בברכ"י, המ"ב (סי' א' סקי"ב) כה"ח (סי' א' סקל"א) וש"פ.


[46]מו. מה שכתבנו שבמיוחד בימים אלה נהגו להרבות בצדקה, במע"ט ובמצוות, הוא עפ"י הח"א (כלל קל"ח ס"א) ומחזור קול יעקב (לגר"מ אליהו זצ"ל, עמ' י"ד ס"ג). וכתבו רמז לכך: מהפס' "ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך", ר"ת אלול (מהתיבות "את לבבך"), והוא רמז לתשובה. ומהפס' "אני לדודי ודודי לי", ר"ת אלול, והוא רמז לתפילה. ומהפס' "איש לרעהו ומתנות לאביונים", שגם הוא ר"ת אלול, והוא רמז לצדקה. והיינו שיש להתחזק בתשובה, תפילה וצדקה בחודש זה. וכתוב באגרת התשובה, שמי שנותן צדקה כדי לכפר על חטאיו רשאי לתת יותר מחמישית מנכסיו, אע"פ שבעלמא אין לתת כן (הב"ד מחזור קול"י שם). וע"ע ברמב"ם (הלכות ערכין פ"ח הל' י"ג) ומש"כ בס"ד במקו"ד הל' יוה"כ (פ"א הערה נ"ט).


[47]מז. מה שכתבנו שיש המתענים בימי אלול, כ"כ הח"א (כלל קל"ח ס"א) גבי תענית מר"ח אלול. עיי"ש שכתב שיש נוהגין להתענות מר"ח אלול, ואמנם אין ראוי לנהוג בתענית אלא מי שהוא אדם בריא ויודע בודאי שהתענית לא מזיקה לו ואינה מבטלת אותו מהתורה. אבל בדורות הללו שאנו חלושי כח, וכן העוסקים בתורה, ומכ"ש מי שאין לו אלא לחם בדוחק, יותר טוב שיאכל מעט וילמוד כפליים. עכ"ד. וכתב הלבוש [הב"ד הט"ז (סי' תקפ"א סק"ב), המ"א, הא"א, כה"ח (סקכ"ט) ובמחזור קול יעקב (עמ' ט"ו ס"א)], שיש המקפידים להתענות עשרה ימים שלמים, וכיון שבעשי"ת ישנם רק ששה ימים שמתענים בהם (להוציא ב' ימי רה"ש, שבת ועיו"כ), לכן מתענים ארבעה ימים קודם רה"ש. והוסיף במחזור קול"י שם, שעדיף להתענות בימי בו"ה, אך מ"מ אפשר בכל יום חוץ מע"ש. ע"כ. וע"ע במקו"ד הל' יוה"כ (פ"א הערה ס'). ועל דברי הגר"מ אליהו זצ"ל שאמר שיתענו חוץ מע"ש, העיר הגר"א נבנצל שליט"א: כנראה שבעשי"ת חשבו גם ע"ש. דאל"כ פעמים שהיו צריכים ה' ימים קודם רה"ש. עכ"ל.


[48]מח. כ"כ גבי תעניות דאלול הח"א (כלל קל"ח ס"א). והוא עפי"ד מרן (בסי' תקע"א ס"ב) שכתב כן גבי ת"ח. והוסיף שמלמדי תינוקות דינם כת"ח. ואמנם מרן כתב ד"ז לגבי ת"ח, אך כבר כתב המ"ב שם (בסק"ג) בשם האחרו', שמי שתורתו אומנותו נקרא ת"ח לענין זה. והוסיף שכ"ה בזה"ז. וע"ע בבה"ל (סי' תקע"א ד"ה "ת"ח") מש"כ בשם האריז"ל.


ועוד כתבו הפוס' שאף פקידים ופועלים, אם הם שכירים, לא יתענו בתעניות אלה שהן תעניות רשות, דאל"כ לא יוכלו לעשות מלאכתם נאמנה (יבי"א ח"ב סי' כ"ח ס"ק ח'-י"ב. וע"ע ברמ"א חו"מ סי' של"ג ס"ה).


כתב מרן (סי' תקע"א ס"א) שאף מי שאינו ת"ח, אם אינו יכול לסבול התענית, כגון שאינו בריא וחזק, אם מתענה הריהו נקרא חוטא (והוא עפ"י הגמ' בתענית די"א). וכתב המ"ב (סק"ד) דמ"מ אם יש לו עוונות ידועים שצריך להתענות עליהם, אף אם ת"ח הוא צריך לישב בתענית ואפי' היכא שקשה לו להתענות. ומ"מ א"צ לסגף עצמו כ"כ בתענית, ועדיף שירבה בלימוד תורה משירבה בתעניות (ומ"מ ישוב מדרכו הרעה) עכת"ד המ"ב.


עדיף להתענות תענית דיבור מאשר תענית מאכילה, דבתענית דיבור אין נזק לגוף ואינו נחלש (מ"ב סי' תקע"א סק"ב. ואדרבא, לא מצאתי לגוף טוב מן השתיקה).


ויותר מכך כתבו הפוס', שגם בימים אלה עדיף להרבות בתשובה ובמע"ט מאשר בתעניות (ראה כה"ח סי' תקפ"א ס"ק ט', כ"ט וס' בשם פוס').


וע"ע בענין זה במקו"ד הל' יוה"כ (פ"א הערה ס"א).


[49]מט. עפ"י מדרש רבי תנחומא המובא במ"ב (סי' תקע"א סק"ד) ובבה"ל שם. וכ"כ הח"ח בשמיה"ל (שער התורה ריש פ"ג) בשם מדרש רבה פר' קדושים (אם נכשל אדם בעבירה וכו'). וראה עוד בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"א הערה ס"ב) שכן עולה מדברי מהרח"ו בשם האריז"ל, שלימוד תורה מתקן בעולמות עליונים יותר מאשר התענית. וכן ד' רבינו אברהם אחי הגר"א בהקדמתו ל"מעלות התורה". וע"ע באגרות ראיה (ח"א אגרת ע"ג), וביבי"א (ח"א חיו"ד סי' י"ד סקי"ד, וח"ב חאו"ח סי' כ"ח סקי"ב). ובענין המאור שבה המחזיר למוטב ראה בשערי תשובה סוף שו"ע חאו"ח.


[50]נ. עיקר ד"ז הוא עפ"י מ"ש חז"ל, שלא נא' שהקב"ה ראה את שקם ותעניתם של אנשי נינוה אלא ראה את תשובתם (ראה משנה תענית דט"ו,א'. וכ"פ האחרו' בריש סי' תקמ"ט). ולכן גם קבעו לקרוא דוקא את ספר יונה כהפטרת מנחה של יוה"כ, שהיא ההפטרה הסמוכה ביותר לשעת הנעילה. וכן כתבנו גם עפי"ד הרמ"א (סי' תר"ג, גבי עשי"ת, וה"ה בכל השנה ובפרט באלול), והח"א (כלל קל"ח ס"א), שלאחר שכתב ענין התקיעות הוסיף: וחייב כל אדם עכ"פ להכין את עצמו ליום שיכנס למשפט לפני ה' ברה"ש, שלושים יום קודם בתשובה ותפילה, ויתן כל לבו רק בעבודת ה'. עכ"ל. וע"ע בהערה הבאה.


בענין החרטה ראה בגמ' חגיגה (ד"ה,א'), דא"ר חנינא בר פפא: כל העושה דבר (רע) ומתחרט בו מוחלין לו מיד. ע"כ. ובענין התשובה ראה בשע"ת, פת"ע, מ"ב וכה"ח (סי' תר"ג) שמנו עבירות מסוימות ומהי התשובה עליהן.


הטעם שבעיקר בימים אלה יש לחזור בתשובה כבר כתבנו בריש פרקנו, משום שימים אלה הינם ימי רצון שבהם עלה מרע"ה למרום לקבל את לוחות הברית השניות, ונתרצה הקב"ה לישראל למחול להם על חטא העגל ולתת להם התורה בשנית. ראה באבודרהם (דף ע' סוף עמ' ג'), בטור (רס"י תקפ"א) ובנו"כ שם, בבעל הטורים על ספר דברים (פרק ל' פס' ו'), בח"א (ריש כלל קל"ח), במ"ב (רס"י תקפ"א) ובכה"ח (סי' תקפ"א סקי"ד. עיי"ש עוד טעמים מדוע דוקא מ' יום. וע"ע בסקכ"ד). ובמחזור קול"י (לגר"מ אליהו זצ"ל, עמ' י"ד ס"ב) כ' בשם האריז"ל שבפס' "ואשר לא צדה והאלקים אינה לידו, ושמתי לך" - יש רמז לאלול (ר"ת אלול), והיינו שחודש זה הינו עת רצון לשוב בתשובה. ועוד יש רמז בפס' שגם על השגגות צריך אדם לשוב בתשובה בחודש זה, כיון שאדם נכשל בשוגג בגלל דברים שעשה במזיד.


ולא עוד, אלא אף בענין התקיעות כתב הרמב"ם (פ"ג מתשובה ה"ד) שאע"פ שתקיעת שופר ברה"ש הינה גזירת הכתוב, מ"מ רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. עיי"ש (הב"ד הח"א סוף כלל קמ"ב). וע"ע בח"א (כלל קל"ח ס"א) שעיקר התקיעות לעורר לב העם וכו'.


[51]נא. עיקר ד"ז כתבנו עפי"ד ס' אספקלריה המאירה (פר' "תצא", דקט"ז,ג'). הב"ד כה"ח (סי' תר"ג סקכ"ה. עיי"ש). וע"ע במ"ב (סי' תר"ג סק"ב, מש"כ בשם היערות דבש).


ומה שכתבנו דבעי לפשפש במיוחד בעבירות היום-יומיות שאדם דש בעקביו, הוא עפ"י כה"ח (שם סקי"א).


ומה שכתבנו שבטרם עלותו על יצועו בלילה יתבונן במעשיו שעשה באותו יום ויחשוב כיצד לתקנם, כ"כ במסילת ישרים (ריש פ"ג), המ"ב (סי' רל"ט סק"ט וסי' תר"ג סק"ב), כה"ח (סי' רל"ט סק"ב, סי' תקפ"א סקכ"ד וסי' תר"ג סק"כ) וש"פ. והוסיפו שימחול למי שחטא כנגדו. ובאמת שכל יום ראוי לעשות חשבון נפש כזה לפני לכתו לישון, כמעשה הצדיקים הנקראים מארי דחושבנא. וכעין זאת כתבנו במקו"ד הל' יוה"כ (פ"א הערה ס"ה).


ומה שכתבנו שכ"ה גם לגבי מנהיגי הדור, הוא עפי"ד הגמ' בשבת (דנ"ד,ב') שכל מי שיכול למחות באנשי עירו ולא מיחה בהם, נתפס בעוונם. וה"ה שיכול למחות בכל ישראל ולא מוחה בהם, שנתפס בעוונם. ופרש"י שם שהכוונה שנענש הוא עצמו על העבירות שבידם.


הח"א (בכלל קמ"ג) כתב דברים המרעידים את נימי הנפש והמזעזעים את הלבבות. נביא מעט מהם: "באהבת ה' את עמו כמדתו כי חפץ חסד הוא, ולא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה, לא לצרכו ולהנאתו כי אם יצדק מה יתן לו, כי אם להטיב לו באחריתו, ולכן לא יום ולא יומים ממתין ומצפה לתשובת רשעים, אלא הרחיב לנו את הזמן. ותיכף בתחילת השנה והחודש נפתחים כל השערים, שערי תשובה, שערי מחילה וסליחה, והם פתוחים ועומדים עד זמן נעילת שערים ביוה"כ. והכרוז יצא מלפניו שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. ומי לא יירא ויפחד בשמעו קול שופר מכריז ואומר: עורו ישנים משנתכם, קום קרא אל אלקיך כי חנון ורחום הוא. וגדול העון מי שלא שב ואינו רואה להרבות בתורה ומע"ט בימים האלו מכל ימות השנה... ואל יאמר אדם הלא בכל יום אני מניח תפילין וציצית, ומברך ומתפלל, וא"כ ודאי שכף של זכויות יכריע. מי שאין לו לב אומר כן. כי צריך לחשוב ג"כ כמה חבילות עבירות עושה בכל יום בדברים בטלים ולה"ר וכל דבורים אסורים וכן בכל האברים (וכתב שהאריך כבר בזה בהקדמת חיבורו זכרו תורת משה). וראוי לכל אדם שיקרא זאת בעשי"ת. ובאמת בטעות הזה טעו הרבה בני אדם שחושבים שא"צ לשוב רק מעבירות חמורות כעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, וחילול שבת וכיוצא בו. וזה שקר מוחלט. כי יש עונות שאדם דש בעקביו שהם חמורים מג' עבירות הנ"ל הנך רואה מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בחומרת איסור לשון הרע, שהוא קשה מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ודרשו זה מן הפסוק. וזוהי עבירה שכיחה ומצויה מאוד בבני אדם כמו שהעידו על זה חז"ל: כולן בלה"ר. וראה כחו של לה"ר עד שהאומר: "נורא בי פלניא" (ר"ל היכן נמצא אש? רק בבית פלוני ששם מבשלים תמיד) זהו אבק של לה"ר. והנה הטעם שחמור איסור לשון הרע מג' עבירות החמורות הוא, שזה אוחז במעשה הנחש הקדמוני שדבר לה"ר על הקב"ה ואמר לחוה מן האילן הזה אכל וברא העולם, ועי"ז פיתה אותה ושכב עמה (כאז"ל הטיל בה זוהמא) - הרי ג"ע, וגרם מיתה לכל העולם - הרי ש"ד, והטה את לב אדה"ר וחוה לכפור. דאף שתיכף עשו תשובה הגונה מ"מ גרם כל זה. ראה כחו של לה"ר עד היכן מגיע.


וכן יש חבילות עבירות שבני אדם רגילין בהם אשר רבו מלספר: שבועות שקר ושוא. וזהו רגיל אפי' כשמספר איזה שקר לחבירו או שמוכר חפץ לחבירו, נשבע: כה יעזרני ה'. והרי נשבע בשם. ועון שבועה הוקשה לע"ז, וחמור ממנו, כדכתיב: כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא... וכן לגבי המברך או מזכיר השם לבטלה. וכ"ש כל התפלות וברכות, אם יעיין בנפשו בעו"ה הכל הוא בלא כוונה, רק נעשה טבע שכבר רגיל פיו ולשונו להתפלל ולברך. וכן לגבי המלבין פני חבירו, ומתכבד בקלון חבירו. וכן המצער אדם אחד בישראל, בין בדברים בין במעשה... ואם מצער אלמנה או יתום חייב מיתה בידי שמים... וכן המלוה בריבית בלא היתר עסקא או זקוקים, וכל או"א מורה לעצמו באיזה היתרים, ואינן נשאלין למורים איך להתיר. ומכ"ש הסוחרים עם החלפנים כמעט א"א בלא נגיעת איסור ריבית. וכבר מבואר בחיבורי חיי"א (כלל קל"ב וקמ"ג) בענין איסור שנאת איש לרעהו, כעס, הסתכלות בנשים, חניפות, ליצנות, דברים בטלים, דברי משא ומתן בשבת ויו"ט, ובכל אלו רגילים העולם מאוד. ואפי' הלומדים ומופלגים, כשישימו על לבם ימצאו שרובם נכשלים ברוב אלו דברים. ועוד יש הרבה עד אין מספר.


וביטול תלמוד תורה כנגד כולם. כי הרחוק מן התורה רחוק מעבודת הבורא. ולכן תקנו לומר בתפילה "השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך", וכפי הריבוי בעסק התורה כן יתרבה ויתקרב לעבודה.


ולכן מחוייב כל אדם ליתן לנפשו ולשים הדברים אל לבו ולמעט בעסקיו ולקבוע ביום ובלילה שעות מיוחדות להתבודד בחדריו במשכיות לבו, ולקדם באשמורות, ולהתעסק בדרכי התשובה וכשרון המעשה, ולשפוך שיחה לפני בוראו ולהתוודות על עונותיו. ויוסיף לעשות מצות ומע"ט ולעסוק בתורה יותר ממה שעושה בשאר ימים. וירבה בצדקה יותר מכל השנה, כי העת עת רצון והתפלה נשמעת בו. ומצות עשה מה"ת שיחזור בתשובה לפני יוה"כ, כמש"כ לפני ה' תטהרו. ולכן מהראוי שיתנהג האדם בעשי"ת בדברים וחומרות אף שאינו נזהר בהם כל השנה, כי גם הקב"ה מתנהג בחסידו' עם בריותיו.


וביותר צריך אדם לתקן בדברים שבין אדם לחבירו, כי עליהם יוה"כ או אפי' מיתה אין מכפר עד שיחזיר הגזל והעושק ויפייס לחבירו עד שימחול לו... ויש אנשים שטועים ונותנים מה שבידם מהגזל לצדקה ומפזרים לעניים. וזה טעות גמור, כמש"כ יד ליד לא ינקה רע. ואע"פ שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שאם גזל ואינו יודע למי גזל, יעשה מהם צרכי רבים, היינו שיעשה כן לפי שאינו יודע למי גזל. אבל אם יודע, לא יועיל לו כלום עד שיחזיר לו או אם מת יחזיר ליורשיו.


ופשיטא שהוא חוב גמור על כל אדם שילמוד בכל יום בספרי היראה אם מעט ואם הרבה, שהוא יותר חיוב מכל למודו. ואפי' אם יתבטל עי"ז מלימוד פרק משניות או שאר לימוד, כי מה ה' א-להיך מבקש ממך כי אם ליראה אותו, וכדאיתא במשנה: אם אין יראה אין תורה. כי מה תועיל לו התורה אם אין דעתו לקיים. ואמנם לא תספיק לו היראה לבד אם אינו לומד התורה, כי אם אינו יודע מה לעשות מה תועיל לו היראה, כדאיתא שם במשנה: אם אין תורה אין יראה. רצה לומר שאין יראתו כלום. הגם שבודאי יותר טוב כאשר יהיה אדם ירא שמים אף שהוא עם הארץ יותר ויותר טוב מלמדן ואין לו יראה..." עיי"ש באורך שדבריו כקילורין לעיניים.


[52]נב. כ"כ הרמ"א (סי' תר"ג סעי' א'). והוסיף, שהטעם הוא משום דיותר מתחרט כשיודע שעשה עבירה מאשר אם אינו יודע בוודאות אלא מסופק בכך. עיי"ש. וראה עוד כה"ח (באותו סי' ס"ק כ"ד).


כתב אבי תנועת המוסר, הקדוש כמוהר"ר ישראל זצ"ל מסלנט באגרותיו (נדפס בספר אור ישראל, אגרת ז') שאם קשה לאדם לשוב בתשובה מחטאיו, אזי "מדוע לא נעשה כה לנפשינו, לראות לכל הפחות לקיים המצוות הקלות לפנינו, לקיימם ולהשמר מהעבירה בבחינה הקלה, אשר תצילנו מיסורים קשים ומרים, ר"ל". והיינו שלא יתיאש, אלא שלכל הפחות ישוב מהעבירות שקל לשוב מהן, וכן יקיים המצוות שאין לו קושי רב לעשותן. וכתב עוד ע"כ (שם באמצע איגרת ח') ש"אכן כשיתבונן האדם היטב עניניו בכל פרטיהם, בגדר [העבירות] הקלות והכבידות, נקל לפניו לקבל על עצמו קבלה של קיימא, לשמור אותו בגדר הקלות לפניו, אשר למין בפ"ע יחשב, ובזה ינזר כמעט מרוב עונותיו בנקל". עיי"ש.


[53]נג. ראה שה"ש רבה (פרשה ה' פרק ב' עה"פ "פתחי לי"), ובפסיקתא (פרשה ט"ו), וילקו"ש (שה"ש פ"ה).


[54]נד. יומא (דל"ט,א').


[55]נה. הא דנקראים אהובים, כ"כ הרמב"ם (פ"ז מהל' תשובה ה"ו). הא דאין כל אומה ולשון שולטת בהם, כך איתא בכתובות (דס"ו,ב'), בספרי פר' "וילך" (פרשה ל"א,י"ד), ובאדר"נ (ל"ד,ד'). והא דנגאלים, כך איתא ביומא (דפ"ז,ב') ובסנהדרין (דצ"ז,ב').


[56]נו. 1) בענין התרת נדרים ביום י"ט אב ובער"ח אלול:


נהגו בעיקר הספרדים לעשות התרת נדרים בי"ט באב ובער"ח, שהם ארבעים יום קודם רה"ש וקודם יו"כ (כה"ח סי' תרפ"א סקי"ב. מחזור קול"י לגר"מ אליהו זצ"ל, עמ' י"ג ס"ב). והטעם, משום דאיתא בזוה"ק דמי שהתחייב נזיפה או נידוי בבי"ד של מעלה ישאר בנידויו ארבעים יום, ואין תפילתו נשמעת. לכן עושים התרת נדרים, כי מי שאינו מקיים נדריו הריהו בנידוי, וכדי שתשמע התפילה בימים גורליים אלה צריך שלא יהא בנידוי (כה"ח שם, מחזור קול"י שם). ועוד מצאו רמז לזה מהפס' "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה", שסופי התיבות הראשונות הינן אלול [הרב שפתי כהן על התורה. ברכ"י. שע"ת. כה"ח (שם סקי"ט) ומחזור קול"י (שם ס"ג)]. ואע"ג שלא מוכח שדוקא בימים הנ"ל, מ"מ הוי טעם מדוע באלול דוקא. ומשמעות פס' זה שישמור האדם מה שמוציא מפיו, כגון נדרים, שבועות וכדו'.


צריך להבין את מה שאומר בהתרת הנדרים, ואין זה כמו שאולי חושבים כמה אנשים דהוי תחינה או בקשה. ויש שאינם מבינים את לשון ההתרה ואומרים אותה בלשון שמבינים (ח"א כלל קל"ח. כה"ח סקצ"ט. מחזור קול"י ס"ד). ובכלל ראוי לכל אדם שילמד הל' נדרים, כיון שישנם הרבה נדרים שא"א להתירם ונכשלים בכך בגלל שחושבים שהתירו אותם (ח"א שם. כה"ח שם).


בענין נוסח ההתרה: יש שכתבו שאין לומר "בצירוף וברשות קוב"ה ושכינתיה", אלא משמיטים תיבת "בצירוף", דאין זה מן הכבוד. וכ"כ כה"ח (סקי"ט) שמנהג חסידי בית א־ל. והוסיף, שלכתחי' משתדלין להיות עשרה מתירין, דחיישינן שמא יש אחד שבא להתיר נדריו ובאמת נדר בחלום או נידוהו בחלום, ולזה צריך עשרה מתירין, וכמש"כ בשו"ע יו"ד (סי' ר"י ס"ב וסי' של"ד סל"ה). ואם אי אפשר בעשרה אז מתירין בג' בלבד. וכן מנהג הספרדים גם כיום לעשות לכתחילה ההתרה בעשרה. והאשכנזים נוהגים לעשות בשלושה, לעיתים מתירים כך ליחיד (וכן המנהג המקובל) ולעיתים מתירים לשלושה (שאח"כ הם יהיו הבי"ד לשלושת המתירים הראשונים). וראה עוד לקמן (בפ"ב הערה ג').


ועוד בענייני נוסח התרת הנדרים ראה בלוח א"י (דיני ערה"ש).


2) יש הנוהגין להתענות בער"ח אלול ולעשות אז סדר יוכ"ק, גם אם אינם עושים כן כל ער"ח. וקצת אנשי מעשה אין נוהגין כן (מט"א סי' תקפ"א ס"ג. כה"ח סקכ"ג).


3) יש שכתבו שטוב לקרוא ביום ב' דר"ח אלול פרק א' מספר חגי (שאז נאמרה נבואה זו. נזירות שמשון. רו"ח. שד"ח מע' רה"ש סי' א' סק"ח. כה"ח סי' תקפ"א סקט"ו). ונלע"ד שמי שיש לו לב ללמוד ולהעמיק בגופי תורה עדיף שילמד ויעמיק בהם (ראה כה"ח סי' א' סקל"א). וחכ"א העיר שאם בלא"ה אינו בקי בפרק זה, אולי עדיף שילמדנו.


4) בענין לימוד הלכות החג קודם החג שלושים יום. כתב מרן בב"י (סי' תכ"ט) דהו"ד בפסח (עיי"ש הטעם). וכ"כ הלבוש. והב"ח כתב דה"ה בעצרת ובסוכות. וכ"כ כמה אחרו' (המ"א, הפר"ח, הא"ר ועוד). ומשמע שברה"ש א"צ לזה. והגר"א כתב שבעצרת א"צ לזה. והמהרש"א במגילה (דל"ב) הסביר שמה שנקטו בברייתא דוקא ג' רגלים ולא רה"ש ויוה"כ, משום שמרע"ה לא תיקן בהם משום דלא אתיין מזמן לזמן, משום שיש לאדם ליתן לבו לתשובה בכל השנה כמו ברה"ש ויוה"כ. ומה"ט מספקא לן אי אמרינן זמן ברה"ש, דלא מיקרי שפיר מזמן לזמן אלא ג' רגלים דכתיב בהו מצות ראיה ושמחת חגיגה [וע"ע בפניני המועדים (אייזנבך. עמ' א') מש"כ ע"כ]. והמהרי"ל היה דורש גם הל' סוכות בשבת שובה. הביא דבריהם כה"ח (סי' תכ"ט ס"ק ב',ג'), והוסיף שיש מקומות שדורשים כל הל' המועדים בשבת שלפני החג, כגון הל' רה"ש בשבת שלפני רה"ש וכו', לפי שכך עיקר התקנה לדעת מה יעשה ישראל.


5) מותר לשאת אשה בחודש אלול, ואדרבא, ראויה מצוה זו להכריע לכף זכות את החתן והכלה (עפ"י שד"ח מע' חתן וכלה סי' כ"ג, ויחו"ד ח"א סי' מ"ח). וראה בלוח דבי"ב שכתב שמנהג בעלז שלא לעשות נישואין מיום א' דסליחות.


6) יש נוהגים בכל יום מימות החול מר"ח אלול ואילך אחר התפילה לומר בציבור עשרה פרקי תהילים ע"מ לסיים ב"פ את התהילים קודם רה"ש (והוא עולה כמנין כפ"ר). וביה"ר שלפניו לא יאמר "עד מלאת ימי שנותינו שבעים שנה". וביה"ר שלאחריו יאמר "בזכות מזמורי התהילים שקרינו לפניך" (שהרי לא קראו כל התהילים). ואח"כ יאמרו קדיש. ואם אין מנין ישאירו פרק א' ולאחר שיצטרפו מנין יאמרו הפרק והקדיש (וראה לעיל בפרקנו בסעיף י"ב ובהערות שם). ובעשי"ת יסיימו התהילים פעם ג' [כמבואר כ"ז במט"א (סי' תקפ"א סק"ח). מ"ב (סק"ג). כה"ח (סקכ"ב). מחזור קול"י (סי"ד פ"ה)].


7) יש נוהגין לקרוא את ספרי תיקו"ז מר"ח אלול עד יוה"כ (מחזור קול"י עמ' י"ד. והוסיף שאין הכרח לקרוא כל יום כפי החלוקה המודפסת בספרי תיקו"ז, אלא העיקר שישלים עד יוה"כ).


8) יש שקורין ביום כ"ה אלול בפר' בראשית פסוקי היום הראשון לבריאת העולם. וביום כ"ו אלול פסוקי היום השני וכן הלאה בשאר הימים, עד שביום רה"ש קורין פסוקי היום הששי. והיינו שלמ"ד שבתשרי נברא העולם היינו סוף הבריאה (ברכ"י. שד"ח מע' רה"ש סי' א' סק"ח. כה"ח סי' תקפ"א סקכ"א ועוד. וע"ע שם בכה"ח בענין המנהג לקרוא פרשת ז' המלכים שמלכו בארץ אדום).