[1]א. כ' המרדכי (פ' "במה מדליקין") שצריך להניח את נרות השבת במקום שמדליקין, ולא להדליק במקום זה ולהניח במקום אחר. ע"כ. הב"ד ופסק כמותו הרמ"א (סי' רס"ג ס"י). וכתבו ע"כ האחרו', שפירושו שאסור להניח במקום שאין משתמשים בנר ואח"כ להניחו במקום שמשתמשים בו, דקיי"ל שהדלקה עושה מצוה. וכיוון שהדליקו במקום שאין משתמשים בו, שאינו מקום חיובא, לא מהני הדלקתו כלום אף שמניח אח"כ במקום חיובא [מ"א. מ"ב (שם סקמ"ח) וש"פ]. וצריך אז לכבותו ולחזור ולהדליקו, עפי"ד הגמ' בפ' במה מדליקין שלא עשה ולא כלום (מ"ב סקמ"ח. שעה"צ סקנ"ד). ונחלקו הפוס' אי שרי להדליקו בבית במקום שמשתמשים בו ואח"כ להעבירו למקום אחר שמשתמשים בו (מ"ב שם. וסיים שבמקום צורך יש להקל). ור' בחוט השני (קרליץ ח"ד פרק פ"ג סקט"ו) שכ' דהו"ד בנרות שבירך עליהם, שהקפידו שלא להדליקם במקום אחד ולהעבירם למקום אחר. אך שאר הנרות יכול לטלטלם ממקום למקום. והוסיף, שלכן המדליק נרות ביו"ט של סוכות (שאינו חל בשבת) ומתירא להשאיר הנרות בסוכה יכול לקחתם לאחר זמן למקום שמשתמש לאורם, ובלבד שישאיר בסוכה לפחות נר א'. עכת"ד. וחכ"א העיר שעפי"ד המ"ב דלעיל אם משתמש במקום השני, יכול לקחת את כל הנרות, אם יש צורך בכך. ולכאו' חשש שריפה הוא ודאי מקום צורך. עכ"ד.
וכ' הח"א, הנשים המדליקות את נרות יו"ט בסוכה ואח"כ מטלטלים אותם לתוך הבית, לא יפה הם עושין (מ"ב שם).
[2]ב. איסור טלטול נר דולק בשבת נזכר בשו"ע (סי' רע"ז ורע"ט), הן גבי נר דולק והן גבי מכובה.
וגבי טלטול נר דולק שהודלק קודם השבת, המותר לטלטלו ממקומו ג"כ טרם נכנסה השבת. ר' בשו"ע (סי' רס"ג ססע"י ד') שאותו הנר שהודלק לשם שבת אסור ליגע בו ולהוסיף בו שמן ואפי' אם כבה הנר אסור לטלטלו, ואפי' ע"י אדם אחר שלא הדליקו, אסור [מ"ב (סי' רס"ג סקנ"ז)].
[3]ג. עיקר ד"ז כתבו מרן (סי' שט"ו ס"א), המ"ב (סי' שט"ו סק"ד וסי' תר"ל סקנ"ז) וש"פ. וע"ע לעיל (פרק ג' סמ"ד ובהערות קי"א-קט"ו). וטעם הדבר ראה בהמשך פרקנו.
נחלקו הפוס' אם בבניית הסוכה בשבת ויו"ט יש איסור בונה מדאו' או מדרבנן. טעם הספק הוא משום שהסוכה אינה בנין קבוע, דאינה עשויה אלא לשמונה ימים בלבד ועומדת אח"כ לסתירה.
ד' הפמ"ג (בא"א סי' שט"ו סק"א) דיש בזה חשש בונה מדאו', ואפי' בהנחת הסכך לבדה. וכ"כ בתפא"י (בפתיחה לסדר מועד. כלכלת השבת סל"ד), דכל אוהל שמעמידים אותו לז' או לח' ימים הוי אוהל קבע שאסור מה"ת. וכן נוטה ד' הגרע"א בהשגתו על הביכור"י (בתוספת ביכורים, סי' תרכ"ו סקי"א).
לעומת זאת ד' הג"ר ברוך פרנקיל זצ"ל בספרו עטרת חכמים (סי' ו') דהוי רק דרבנן כדין בניית אוהל ארעי בשויו"ט. ועכ"פ הנחת הסכך לבדה בלי עשיית הדפנות ודאי שאין בזה איסור דאו'. וכן ד' הביכור"י (סי' תרכ"ו סקי"א). וע"ע בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ד ח"ג סי' כ"ה) שהסתפק בזה. הביא דבריהם בסה"ס (במיל' לפי"ז סק"א).
בענין אי שייך להקל בבניית הסוכה ביו"ט מצד היתר אוכל נפש, ר' מה שנכתוב בס"ד לקמן (בהערה י"ג).
[4]ד. מרן (סי' שט"ו ס"א). והטעם, משום דהוי מחיצה המתרת [מרן (שם). וכ' דאפי' מחיצת ארעי אסורה אם הינה מתרת. והיינו שמתירה שימוש כלשהו שהיה אסור קודם לכן. ור' מ"ב (שם סק"ו) שכ' שמחיצה נחשבת ארעי אפי' אם היא תלויה שם תמיד, כל עוד היא נעה ונדה ברוח מצויה. אך לחברה למעלה ולמטה ומהצדדים בענין שלא יזוז ממקומו, אסור משום בנין, דסתימת קבע היא. עכת"ד. וע"ע שם (סקי"ד)].
ומ"מ מה שכתבנו לאסור אף אם אינו קושר הדפנות או מחברן, זאת משום דממ"נ אם מעמיד דופן המתרת ומכשיר הסוכה, כגון שמעמיד משטחי עץ מבלי לקושרם או לחברם, ה"ז אסור דמכשיר הסוכה בכך.
ראה עוד גבי ני"ד לעיל (בפרק ג' סעיפים מ"א ומ"ד).
[5]ה. הא דקאי אכל דופן המכשירה הסוכה, זאת עפי"ד מרן (בסי' שט"ו שם) ועפי"ד הרמ"א (סי' תר"ל סי"ב). עיי"ש בבה"ל (סי' תר"ל שם ד"ה "ובלבד").
ולגבי דופן שרק גורמת להגדלת השטח הכשר של הסוכה, אף שבלעדיה הסוכה כשרה, לכאו' יש להקל בזה משום דהוי רק תוספת לסוכה. ולמ"ד שבניית הסוכה הוי אוהל ארעי, ה"ז תוספת לאוהל ארעי דשרי. מ"מ כיוון שדופן זו מכשירה שטח נוסף בסוכה לשמש כסוכה, ומתירה שינה ואכילה בו, בס"ד היה נראה לענ"ד דג"ז חשיב כדופן המתרת שאסר מרן (בסי' שט"ו שם). וכ"מ למשל מתשובת שואל ומשיב, מהפת"ע, המ"ב (סי' תרל"ז סק"א) וכה"ח (סק"ה) שאסרו להוסיף אפי' חלק מהסכך שעף ברוח. ושמא יש לדחות ולומר דהתם ממש מכשיר עי"כ את כל הסוכה, משא"כ הכא. ומ"מ כ"מ לאסור בני"ד מהמ"ב (סי' שט"ו סק"ד) ממה שהסביר איסור העמדת דופן המתירה לטלטל על ידה במקום שאסור היה לטלטל אילולא היא. ואע"ג שכ' הרמ"א (בסי' שט"ו ס"א) שמותר להוסיף על הטפח הקיים מבעו"י ועי"כ לעשות מחיצה מתרת, מ"מ כתב בשש"כ (פכ"ד הערה קכ"ו) דאפשר שמה שהתיר הרמ"א הו"ד לענין עשיית צרכיו בלבד שאינם צריכים להיתר של המחיצה הנוספת אילו אפשר היה להסתגר בטפח שכבר היה. אמנם אח"כ ראיתי שבסה"ס (במיל' לפי"ז סקי"א) כ' שזו מחלו', דלד' הגרצ"פ פרנק זצ"ל במקראי קודש (סוכות, ח"א סי' י' סק"ב) יש להקל להוסיף בשויו"ט דופן שלישית שלימה אם היה כבר טפח אחד בלבד מבעו"י, שבזה שרי להוסיף עוד לדופן גם במחיצה מתרת. ואילו לד' הגרשז"א זצ"ל בשש"כ (שם הערות קט"ו וקכ"ו) אסור להוסיף אפי' טפח א' לדופן השלישית אם עי"כ הסוכה נכשרת. עיי"ש. ומשמע שיאסור גם בני"ד, אף שיתכן שיש מקום לחלק בין התם להכא, דהתם אסר מפני שמכשיר את עצם הסוכה. משא"כ בני"ד שיש כבר סוכה כשרה והוא רק מגדיל את שטחה. וצ"ע. וע"ע בכגון דא לעיל (פ"ג סמ"ד ובפרט בהערות שם). ושמא בשעה"ד כשבאו הרבה אורחים לסוכה וצריכים לאכול או לישון בה וצריך להגדילה, יתכן שניתן לצרף בזה את ד' רש"י שמתיר אף לעשות מחיצה מתרת בשויו"ט [הבאנו בס"ד דבריו לעיל (בפ"ג הערה קי"א) עפ"י הב"י וכה"ח (סי' שט"ו סק"ו). אלא שבאמת לא פסקו בזה כרש"י].
[6]ו. כ"מ מהמ"ב (סי' תרל"ז סק"א). וכ"כ בסה"ס (פי"ז ס"ד). וראה לעיל (פ"ג סמ"א) עפ"י הב"י וכה"ח (סי' שט"ו סק"ו).
[7]ז. כ' בסה"ס (במיל' לפי"ז סקי"ג) גבי דפנות שנעות ברוח באופן שהסוכה פסולה (ר' לעיל בפרק ג' סעיפים ל"ב-ל"ז), המותר בשבת לקושרן (בקשר המותר בשבת), או שיש לאסור דסו"ס עי"כ הוא מכשיר הסוכה וה"ז כעשיית מחיצה מתרת שאסורה משום איסור עשיית אוהל ארעי בשויו"ט. וכ' שם בשם הגרשז"א זצ"ל בשש"כ (פכ"ד ס"ל) שמותר, דאם כאשר עשה טפח מותר אח"כ להוסיף עליו, כ"ש שרק להדקו שמותר. ועיי"ש בסה"ס בשם קובץ יד הרש"ז שהעירו ע"כ דלכאו' יש לחלק, דשאני התם שכבר שם מחיצה עליה גם בלי ההוספה, משא"כ הכא, דאם נדה ברוח הרי דלא חשיבא מחיצה כלל (ולכאו' פשוט שיש לחלק). והוסיף בסה"ס שם שהגר"י זילברשטיין שליט"א (בקובץ יד הרש"ז הנ"ל) הוכיח מהפמ"ג (מש"ז סי' שט"ו סק"ח) דגם באופן זה מהני. ע"כ. ושאלתי את הגרא"י אולמן שליט"א ע"כ, ולאחר שבחן את מש"כ בשש"כ (שם) בשם הגרשז"א זצ"ל אמר הגראי"א שיש מקום לומר את הק"ו שסבר הגרשז"א זצ"ל, כיוון שמחיצה בת טפח אין שם מחיצה עליה, ואם בכ"ז התירו להוסיף עליה אזי כ"ש שיש להקל בני"ד. ומ"מ למעשה לא רצה הגראי"א להקל בכך, ואמר שיש לעיין עוד בזה. עכת"ד.
[8]ח. עפ"י מה שהעלנו בס"ד לעיל (בפרק ג' סעיפים י"ט וכ"א). הרי שישנן ג' דעות גבי סוכה שדפנותיה עשויות באופן של לבוד של שתי או של ערב (שפירושן מבואר בפ"ג שם) אם היא כשרה: א. הפוס' האחרו' הספרדים מכשירים סוכה כזו, אף אם הינה בת ג' דפנות בלבד [שכ"פ המאמ"ר, כה"ח ובחזו"ע. עפ"י המבואר לעיל (בפ"ג הערה נ"א, בפרט בענפים 3,4,6, ובהערות נ"ב ונ"ז). ועיי"ש שד' הרי"ף, הרמב"ם ומרן אינן ברורות בני"ד]. וכ"כ גם כמה פוס' אשכנזים (הלבוש והנתיב חיים). ב. ישנם פוס' אשכנזים המכשירים סוכה כזו רק אם הינה בת ארבע דפנות [המ"א, וכ"מ מהמ"ב (סי' תר"ל ס"ק ז' וכ"ב) שהביא דבריו ולא העיר ע"כ]. ג. יש מהפוס' האשכנזים המחמיר ואוסר זאת אף כשלסוכה ד' דפנות (החזו"א).
עפ"י המחלו' הזו (כמובן חוץ מד' החזו"א שהיה מאוחר יותר) דן הפמ"ג במש"ז (סי' תר"ל סקי"ב), האם מותר לפרוס הסדינים בשבת וביו"ט, שהרי נפסק להלכה בשו"ע (סי' שט"ו ס"א) כד' ר"ת שמחיצת מתרת אסורה. והיינו שאם הסוכה פסולה (לד' המ"א) כיוון שיש לה רק ג' דפנות והיא עשויה באופן של לבוד ע"י שתי או ערב, ורוצה להכשירה עי"כ שישים סדינים ויריעות בדפנות כדי שיחשב הדבר שיש לה דפנות כדבעי, הרי יוצא שעשה בשויו"ט דופן המכשירה את הסוכה, ומתירה לישון ולאכול בה דברים שחייבים לאכול רק בסוכה (ולכן זו נחשבת כדופן "מתרת". עיי"ש בשו"ע ובמ"ב סק"ד).
וכ' שם הפמ"ג, דכיוון דהוי ספק דאו' צריך להחמיר דהוי ודאי איסור דרבנן, לכן אסור לפורסם בשויו"ט [הב"ד כה"ח (סי' תר"ל סקע"א. אלא שצ"ל שזה במש"ז ולא בא"א). וע"ע במ"ב (סי' תר"ל ס"ק ז' וכ"ב)]. והסביר כה"ח את דבריו, דר"ל כיוון דהוי ודאי דרבנן אסור לפרוס אותם ביו"ט ובשבת, והיינו אם יש בסוכה רק שלוש דפנות של קנים דקים, ובין כ"א פחות מג"ט. אבל אם הם ד' דפנות, או שהם עשויים שתי וערב והם אפי' רק ג' דפנות, שאז הסוכה כשרה לכו"ע, אזי בזה אין איסור בפריסת סדין על הדפנות בשבת ויו"ט, כיוון שאין כאן מחיצה מתרת. והוסיף שם כה"ח, דמיהו גבי עיקר דין מחיצה המתרת האסור בשבת, הרי הוא כבר כתב בסי' שט"ו (סק"ו) דיש מתירים. ולכן בני"ד דיש מכשירים את הסוכה הזו (היינו ג' דפנות בלבד של שתי או של ערב) אפי' בלא סדינים, י"ל שמותר לפרוס עליהם סדינים בשבת כיוון דהוי ס"ס. ועוד אפשר לומר דאפי' בלא סדינים יש להכשיר סוכה זו בשעת הדחק, דיש לסמוך על המתירים (ג' דפנות בשתי לחוד או בערב בלחוד). עכת"ד.
לאור הנ"ל עולה בס"ד, שלמנהג הספרדים מותר בשבת ויו"ט לפרוס סדינים ויריעות אלה, שהרי ממילא כשלסוכה זו יש ג' דפנות העשויות ע"י קנים, חבלים וכדו' באופן של לבוד בשתי או בערב, לדעתם הריהי כשרה, וממילא פריסת הסדינים אינה מתרת דבר.
אך כיוון שבפוס' האשכנזים ישנן ג' דעות בהא, ונראה שד' מרן הח"ח לנקוט להחמיר כד' המ"א (שהיא השיטה האמצעית), הרי שלכאו' יש להחמיר ולאסור לפרוס היריעות בדפנות הסוכה בשבת ויו"ט, דעי"כ הוא מכשירן והוי מחיצה המתרת. וראה עוד לעיל מה שכתבנו בשם הפמ"ג בדעת המ"א.
אך באמת שאין הדבר פשוט. ולי ההדיוט דברי האדון ז"ל (הפמ"ג) צריכים התבוננות (וכמש"כ הגאון הפמ"ג עצמו ע"ד המ"א. ר' א"א סי' תר"ל סק"ד).
דאמת שכיום, בעת הגלות ניגלות דברי הג' החזו"א שאסר ופסל סוכה שדפנותיה עשויות לבוד ע"י שתי או ערב אף כשיש לה ד' דפנות, אזי בשל כך קשה יותר להקל בני"ד. אך באמת נראה שהעיקר לדינא לאשכנזים הינה ד' המ"א, שהיא השיטה הממוצעת בין ג' השיטות, וגם כך נראה שנטה מרן הח"ח.
אלא שבאמת ישנם כמה צדדים להקל בני"ד.
1) אע"פ שהעיקר כמ"א, מ"מ יש לזכור שד' כמה מגדולי האחרו' להקל בזה לגמרי, הלא המה הלבוש, הנתיב חיים וערוה"ש.
2) ויותר מכך, שגם ד' גדולי הראשו' נראה שהקלו כדעת הלבוש וסיעתו. שכ"כ רש"י ובעה"ע (כנ"ל בפ"ג הערות נ"א ונ"ג).
3) עוד צד להקל, דמה שכתבו הפוס' לאסור בני"ד הוא משום שע"י פריסת הסדינים הריהו עושה מחיצה מתרת בשויו"ט, וכנ"ל. ואף שמרן (ברס"י שט"ו) פסק לאסור כד' ר"ת, מ"מ הרי כבר הטור (באותו סי') הביא את שיטת רש"י שמתיר. שע"ד המשנה בשבת (דקכ"ה, ב') גבי פקק החלון והגמ' שם, כ' רש"י שדוקא גג אסור לעשות, אך "מחיצה לאו אוהל הוא ושרי לפורסה לצניעות", כדאמרינן בעירובין (דצ"ד, א') בעובדא דשמואל. והר"ן האריך בביאור ד' רש"י, וכ' בסו"ד: מכלל דברים אלו אתה למד דרש"י סובר שאפילו מחיצה המתרת מותר לעשותה בשבת. ע"כ. והתוס' הקשו ע"ד רש"י וכתבו שלד' ר"ת שפיר שייך בדפנות איסור עשיית אוהל היכא דמחיצה מועלת להתיר, ולהכי בדופן שלישית דסוכה דהוי מחיצה ומכשיר לסוכה חשיב עשיית אוהל בתחילה ואסור אפי' לרבנן דר"א [הב"ד מרן בב"י (רס"י שט"ו). והוסיף שכ"כ הרא"ש והר"ן והמרדכי]. וא"כ אע"ג שרש"י לכאו' לא כתב כן בהדיא להתיר במחיצה המתרת, מ"מ כך הבינו מדבריו כבר הראשו'. אלא שלהלכה כתב שם מרן בב"י שנראה שהרא"ש ס"ל כר"ת, וכ"פ מרן בשו"ע.
וכאן נכנסנו לדיון האם מצרפינן דעות בראשו' להקל אע"פ שמרן לא פסקן בשו"ע. שאמנם בשו"ת מעיל שמואל (סי' ז') כ' דלא אמרינן ספק ספיקא נגד מרן, דיחידאה הוא. אך לעומתו כבר כתבו הרבה אחרו' דעבדינן ס"ס נגד מרן, אפי' שני הספקות בכל א' מהם פסק מרן להחמיר. שכ"כ בשו"ת בעי חיי, וכ"כ בשו"ת בית דוד, בשו"ת דבר משה, וכן ד' מרן הגחיד"א במחב"ר (יו"ד סי' נ"ב סק"ה). וכ"כ בס' משנת רבי אליעזר, בשו"ת פני יצחק (אבולעפיא) ועוד הרבה אחרו'. הב"ד ביבי"א (ח"ו אבה"ע סי' ג' סק"ח ובעוד הרבה דוכתי) ופסק כמותם להקל. וכ"כ גם הרה"ג יצחק יוסף שליט"א בעין יצחק (ח"ב. כללי ספק ספיקא. סעי' ט"ז וי"ח).
והרי בני"ד לכאו' עסקינן ג"כ בכה"ג שישנן ב' מחלוקות. מחלו' א' הינה האם בכלל סוכה זו כשרה או אינה כשרה. ובמחלו' זו מרן והרמ"א לא ברורה הכרעתם. כך שאם נקל אין זה ברור שזה נגד דעתם. ומחלו' שניה הינה האם אסור לעשות מחיצה מתרת בשויו"ט. ועפ"י ב' מחלוקות אלה כתב להקל למעשה כבר כה"ח (סי' תר"ל סקע"ג. וע"ע בדבריו בסימן שט"ו סק"ו).
ואם מדובר ביו"ט, הרי שיש לצרף גם ד' הסוברים שבונה ביו"ט הוי מדרבנן [תוס' שבת (דצ"ה, א' ד"ה "הרודה")]. ולפי"ז נראה שבג' ספקות כאלה, אף שחלקם לא נפסקו להלכה, גם האשכנזים המחמירים כמ"א, מ"מ מי שמהם הרוצה להקל, יש לו ע"מ לסמוך. והספרדים ודאי יכולים להקל בזה. והדין כן בפרט אם עסקינן במחיצת ארעי שכל איסור בנייתה הוא רק מדרבנן. כך בס"ד נלע"ד, בפרט עפי"ד כה"ח הנ"ל.
[9]ט. דבזה אסור הן מצד בונה אוהל בשויו"ט, שמבואר בשו"ע (סי' שט"ו ס"א) שאסור הן אוהל קבע והן ארעי. וכן אסור מצד מחיצה המתרת, שבזה אף רש"י (דס"ל שאין דין מחיצה מתרת בדפנות), מ"מ מודה שגבי הסכך אסור [ר' ב"י וכה"ח (סי' שט"ו סק"ו)].
ור' לעיל בפרקנו (בהערה ג') שנחלקו האחרו' אי הנחת הסכך בשויו"ט אסורה מדאו' או מדרבנן. ויש להעיר, שלפי מ"ד שהאיסור בני"ד הינו מדרבנן, לכאו' יש מקום להקל אף לישראל לעשות כן בשבת וביו"ט אם עושה כן בשינוי. ר' לעיל (פ"ה סוף הערה כ"ה) שהבאנו ד' כמה פוס' המתירים שבות דשבות למצווה כששני השבותים הינם ע"י ישראל, מהם המהר"ם מבריסק, הגר"ש קלוגר, שו"ת התעוררות תשובה, המהר"ם שיק, כולם נ"ע, ויבלחטו"א הגר"ע יוסף שליט"א (בלוי"ח ובהליכות עולם). ולפי"ז יהיה מותר להניח הסכך בשבת ויו"ט כשעושה כן בשינוי. אלא שבאמת אין הדבר פשוט להתיר. דמאן יימר לן שאותם פוס' הסוברים שהנחת הסכך בשויו"ט אסורה רק מדרבנן, סוברים הם דשרי שני שבותים למצווה ע"י ישראל. ועוד יש לדחות זאת, דבאמת נראה שלרוה"פ שבות דשבות שרי רק ע"י אמירה לגוי. ולכן בס"ד נראה שלמעשה אין להקל בזה.
[10]י. כ"מ מהמ"ב (סי' תרל"ז סק"א). סה"ס (פי"ז ס"ד). וע"ע במ"ב (סי' תרכ"ו סק"כ). ולעיל (בפרק ד' הערות פ"ט וצ"ד) הבאנו עוד פוס' שכתבו כך.
[11]יא. מ"ב (סי' תרל"ז סק"א) וכה"ח (סק"ה) בשם תשו' שואל ומשיב והפתחי עולם. וכ"כ בסה"ס (פי"ז ס"ד). והוסיף שם (במילואים לפי"ז סק"ב) ששני טעמים לאיסור זה: 1) מדין אוהל קבוע לפי שמצווה מחשבת אותה לקבע. 2) מדין אוהל ארעי מדרבנן, כדין עשיית מחיצה מתרת. ור' מה שכתבנו בס"ד לעיל (בפ"ד הערה צ"ד).
משמע מהפוס' הללו דאסור הדבר אע"ג שבלא תוספת סכך זו הסוכה כשרה, אלא שעי"כ מגדיל את שטח הסוכה. ור' לעיל (בהערות ג' וה'). וצ"ע.
[12]יב. הפוס' הנ"ל בהערה הקודמת.
[13]יג. לענין אמירה לגוי לשים הסכך או הדפנות: הנה ענין זה רבו פארותיו. דהדבר מתחלק לכמה ענינים: שבת ויו"ט. סכך ודפנות. ובאמת שיש לדון גם אם יש לחלק בין אם נשאר לפחות טפח מהסכך או מהדפנות, דאז לכאו' הוי רק כמוסיף על אוהל ארעי. וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.
ענף 1: הנחת הסכך על ידי גוי ביום טוב.
גבי יו"ט: כיוון שהנחת הסכך כרוכה באיסור בונה, הרי שיש לדון גבי בונה ביו"ט. דעת המחייבים מדאו' בנין ביו"ט זו ד' הרמב"ם, שכ' (בפ"י משבת הי"ג) גבי שבת שמגבן הגבינה חייב משום בונה. ובהל' יו"ט (פ"ג הי"ב) כ' שאסור לגבן ביו"ט. ועו"ש כ' (בפ"א ה"ב) דכל העושה מלאכה ביו"ט שלא לצורך אכילה, כגון שבנה או הרס, ביטל מ"ע ועבר על ל"ת, שנא' "כל מלאכת עבודה לא תעשו". ומתבאר מדבריו דבונה (כגון בונה סוכה, והיינו שם הסכך וכדו') ביו"ט ה"ז חייב.
ואילו בדברי התוס' בשבת (דצ"ה, א' ד"ה "הרודה") מתבאר שהבונה ביו"ט בית ע"מ שיהא לו היכן לאכול (מחמת השרב וכדו') אינו אסור מדאו', דהוי לצורך יו"ט, אלא אסור רק מדרבנן משום עובדין דחול (דלכאו' הוי שבות קלה).
וכבר הארכנו בס"ד במחלו' גדולה זו בפוס', בקונטרס קדושת השבת (חלק א' הערה כ"ה ובנספח ח' שם. ובחלק ב' במילואים פרק ה' ענף 7 ופ"ח ענף 27). עיי"ש באורך, אי איסור בונה ביו"ט אסור מדאו' או מדרבנן, ואי שרי לצורך אוכל נפש.
ועוד יש להזכיר מה שכתבנו בפרקנו לעיל (בהערה ג'), במחלו' הפוס' אי איסור הנחת הסכך והעמדת הדפנות בשבת וביו"ט הוי מדאו' או מדרבנן.
ולמעשה לעניננו: הנה משו"ת עטרת חכמים [לג"ר ברוך פרנקיל זצ"ל, בעל הברוך טעם (בסי' ו'). הבאנו דבריו לעיל (בפ"ו הערה ס"ה)] מתבאר דשרי בני"ד לשים הסכך ביו"ט ע"י גוי.
גם ד' הביכור"י נראית שנוטה להקל (בסי' תרכ"ו סקי"א) עפי"ד הרמ"א (בסי' רע"ו ס"ב) שמתיר שבות א' ע"י גוי לצורך גדול (היינו אמירה לגוי לעשות איסור דאו'), והכא הוי צורך גדול. ובפרט שנראה לדעתו דהוי בניית אוהל ארעי שאסור רק מדרבנן. אך סיים שלדינא מ"מ צ"ע. עכת"ד (הב"ד בסה"ס במיל' לפי"ז סק"ד עמ' שפ"ג).
וכן מדברי הפמ"ג בשו"ת שלו מגידות (סי' ק"ט) מתבאר להתיר בני"ד. וסמך ע"ד הרמ"א (בסי' רע"ו שם). וכ' דאע"ג דלא קיי"ל הכי, אלא מתירים רק בשבות דשבות למצוה (ולא בשבות א'), ואע"ג שהנחת הסכך לדעתו הוי איסור דאו', מ"מ הוי צורך גדול שאין לו סוכה אחרת, וגם נתבטל ממש משמחת יו"ט, הרי שהרוצה להקל בכך ביו"ט ע"י גוי "אין חטא בידו" (הב"ד בסה"ס שם עמ' שפ"ד).
נוסף לכך כ' גם הגרי"א ספקטור זצ"ל בשו"ת באר יצחק (או"ח סי' י"ג) להתיר בני"ד ע"י גוי, בצירוף הטעמים שבני"ד עסקינן בבונה ביו"ט דהוי דרבנן, וכן צירף את ד' בעל העיטור שמתיר (אף בשבת) בשבות א' ע"י גוי באיסור דאו' (ושכעין זאת, ולאו בדיוק ממש), פסק הרמ"א (בסי' רע"ו ס"ב). ועיי"ש שהביא הוכחות שלעיתים מצרפים את ד' העיטור אע"ג שבעלמא אין פוסקים להקל כ"כ כמותו בזה [ולא זכיתי להבין את דברי רבינו כה"ח (בסי' תרל"ז סק"ה) על מה ולמה יצא קיצפו על הגאון הגדול הרב יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל בתשובתו הנ"ל. שהרי אף המ"ב סמך על דבריו. וצ"ע].
וכן מרן הח"ח במ"ב (סי' תרל"ז סק"א) כתב להתיר בני"ד עפי"ד הבאר יצחק הנ"ל, וכ"כ כה"ח (סי' תרל"ז סק"ה) בשם הפמ"ג (בא"א סי' תר"ל סקי"ט). וראה עוד בסמוך גבי מה שנראה כסתירות בדברי הפמ"ג והמ"ב. נמצאנו למדים שד' הרבה גדולי עולם להקל בני"ד ולהתיר לומר לגוי להניח הסכך ביו"ט.
דעת האוסרים:
מדברי הגר"ע איגר זצ"ל, כפי שהובאו בתוספת ביכורים (על הביכור"י בסי' תרכ"ו שם) נראה שנוטה לאסור זאת. שכ' דמה שהתירו ע"י גוי במלאכה דאו' הו"ד גבי מילה, כיוון שגוף המצוה דחי שבת, משא"כ שאר המצוות. וגם ערער ע"כ שפשוט שהנחת הסכך הוי רק איסור דרבנן. וסיים בצ"ע (הב"ד בסה"ס במיל' לפי"ז שם עמ' שפ"ג). גם הפמ"ג (בא"א סי' תרכ"ו סק"ח) כתב לאסור בני"ד, וסיים דבריו ד"להורות היתר חלילה, וצ"ע בכ"ז". עכ"ל [הב"ד בסה"ס (שם עמ' שפ"ג)].
והמ"ב (בסי' תרכ"ו סק"כ) הב"ד הפמ"ג לאסור ופסק אותם להלכה. וכ"כ בשמו כה"ח (סי' תרכ"ו סקמ"ג).
לאור הנ"ל נראה שד' רוה"פ להקל בני"ד. ושכ"ה אף כשלא היה סכך כלל או נפל כולו, ולא הזכירו דבעי שקודם לכן יהא טפח כדין המוסיף על אוהל ארעי. וא"כ עיקר טעמם הוא לסמוך ע"ד בעה"ע (הל' מילה) שהתיר אמירה לגוי אף באיסור דאו' במקום מצוה, וסמך על דבריו הרמ"א (בסי' רע"ו ס"ב) להקל רק במקום צורך גדול. וכן סמכו הפוס' המתירים בני"ד משום דס"ל שהאיסור אינו אלא מדרבנן. וראה בקונטרס קדושת השבת (חלק א' וב') שהארכנו בדברי בעל העיטור הנ"ל.
אולם יש להעיר על הנ"ל, שהרואה יראה שלכאו' יש סתירות בדברי הפמ"ג והמ"ב. שהפמ"ג בא"א הנ"ל כ' שחלילה להורות היתר בדבר. ואילו בשו"ת מגידות צידד למעשה להקל, כנ"ל. ויש מי שכ' לישב הדברים, שמה שהיקל הפמ"ג איירי באונס גמור, שהכין הסוכה מבעו"י ובמשך היו"ט נפל הסכך. ואילו מה שהחמיר בא"א הו"ד גבי מי שפשע ולא עשה סוכה לעצמו לפני החג, ולכן החמיר "כיוון שפשע שלא הכין הסוכה מערב יו"ט" [ס' מגד יהודה, ביאור לשו"ת מגידות. הב"ד בסה"ס (במיל' לפ"ז עמ' שפ"ד). וע"ע בסמוך].
וכן לכאו' קשים גם דברי מרן המ"ב. שבסי' תרכ"ו (שם) הב"ד הפמ"ג בא"א להחמיר, ובסי' תרל"ז (שם) הב"ד הבאר יצחק להקל. ויש שכתבו גם בנידון זה, שמה שהחמיר בסי' תרכ"ו הו"ד גבי מי שפשע ולא הכין לעצמו סוכה מעיו"ט. ומה שהיקל בסי' תרל"ז הוא גבי מי שנאנס ונפל לו הסכך ביו"ט עצמו. שכ"כ בסה"ס (שם עמ' שפ"ה), וציין שכן כתבו כבר חילוק זה לדינא בס' תולדות שמואל (הל' שבת סי' נ"ג). וכן ראינו בהערות המהדיר לשו"ת באר יצחק הנ"ל [בהוצ' מכון ירושלים (בהערותיו לסי' י"ג, בהערה י"א). עיי"ש שהסביר יפה עפ"ד הבאר יצחק, שמה שיש להקל הוא דווקא היכא שכבר בנו הסוכה בעיו"ט וביו"ט היא נפלה. אך כיוון שכל הקורות כבר חתוכות מבעו"י הרי שכל האיסור הינו רק משום בונה שבזה התוס' ס"ל דהוי דרבנן. אך מה שהחמירו הו"ד כשלא בנה הסוכה מבעו"י, ובזה יש חשש שגם יחתוך הקורות והוי איסור מחתך שלכו"ע הוי דאו', ולכן בזה יש להחמיר אף ע"י גוי. עיי"ש שהסביר זאת בטוטו"ד].
נמצאנו למדים שיש כמה נ"מ בין ד' הפמ"ג למ"ב: 1) למ"ב שסמך ע"ד הבאר יצחק ההיתר הינו רק ביו"ט, דבשבת בניית האוהל הוי דאו' אף לתוס' בשבת (דצ"ה שם, וכנ"ל), ולכן צירף את ד' בעה"ע. ואילו לפמ"ג בשו"ת יש להקל אף בשבת, דסמך על בעה"ע לצורך גדול, וכמעשה שהיה שם. 2) לד' הבאר יצחק שהמ"ב סמך ע"ד ההיתר הינו דוקא גבי מלאכת בונה ולא בשאר מלאכות (כגון מחתך במידה), ואילו לד' הפמ"ג ההיתר הינו בכל מלאכות שבת [כן מתבאר מדבריהם. וכ"כ בסה"ס (שם עמ' שפ"ה) והסביר יפה זאת].
ואמנם חילוק זה הינו מסתבר מסברא, אך יש להעיר שאף א' מהפוס' הנ"ל, לא הפמ"ג, לא המ"ב ולא כה"ח לא כתבו חילוק זה. ולכן קשה לי הדבר בחילוק זה. ופה המקום שוב להזכיר דברי אותו גדול בדורנו שליט"א מה שאמר לי בעבר, שאין צורך לנסות ליישב סתירות בדברי האחרונים. שאם לא כתבו חילוק בדבריהם הרי שלמרות גדולתם לא זכרו את מה שכתבו במקום אחר ולכן יצאו סתירות בדבריהם. הבאנו דבריו בכמה דוכתי, והבאנו עוד שם שיש חולקים ע"כ. ולכן מצוי שאחרונים יותר מנסים ליישב גם סתירות בדברי האחרונים שקדמו להם. ואכמ"ל. מ"מ למעשה נמצאנו למדים שד' רוב האחרו' להקל להניח הסכך ביו"ט ע"י גוי, עכ"פ כשכבר היה סכך ע"ג הסוכה ונפל.
בענין אי מותר בשבת או ביו"ט לדלל סכך סמיך, שיש פוסלים הסוכה בגללו, ע"י גוי או ע"י ישראל, ר' לעיל (בפרק ה' בהערה כ"ה ובסוף הערה כ"ח) עפ"י בה"ל (סי' תרל"ח ס"א ד"ה "עצים") בשם הפמ"ג.
ענף 2: העמדת "הדפנות" ע"י גוי ביו"ט:
לכאו' יש לדון מצד העמדת דופן שנפלה והגורמת להכשר הסוכה. והרי גם בזה הקלו התוס' בשבת הנ"ל דהוי איסור דרבנן של עובדין דחול כל עוד אינו חופר באדמה ותוקע מסמרים, שאז הוי איסור דאו'. ואם יצרפו לזה גם את ד' בעה"ע הרי שגם ע"י חפירה ומסמרים יהיה מותר להעמידה ע"י גוי. ואכן בשו"ת לב חיים (ח"ב סי' ר"ט) דן גבי מי שנפלה הדופן השלישית של סוכתו ביו"ט, והוא התיר להעמיד הדופן השלישית הזו ע"י גוי אף ע"י תקיעת מסמרים דהוי דאו', וזאת משום שסמך ע"ד בעה"ע שמתיר בשבות א' ע"י ישראל [הב"ד בסה"ס (במיל' לפי"ז סק"י עמ' שפ"ו)]. ולפי"ד הפמ"ג בשו"ת הנ"ל לכאו' גם הוא יתיר בני"ד, שהרי גם הוא סמך ע"ד בעה"ע, ומ"מ אם רק מעמיד דופן שכבר מוכנה, וכגון שיש לה רגליים ורק צריך לגוררה למקום הסוכה, לכאו' בזה יתירו עוד פוס', דלכאו' הוי איסור דרבנן של עשיית אוהל ארעי. אך לפוס' שבניית דפנות הסוכה יתכן דהוי איסור דאו' [וכגון בעל הברוך טעם בשו"ת עטרת חכמים (בסי' ו') כנ"ל, שחילק בין סכך שאיסורו ודאי רק מדרבנן לבין הדפנות] הרי שהם יחמירו בני"ד, אע"פ שהקלו גבי סכך.
וא"כ גבי דפנות אין הדבר ברור להיתר, אע"ג שגם בזה (בפרט כשהוא רק מביא לשם דופן מוכנה העומדת מעצמה וא"צ לתקוע מסמרים ע"מ להעמידה) המיקל יש לו ע"מ לסמוך (ע"ד שו"ת מגידות שסמך ע"ד בעה"ע, ושכן היקל בשו"ת לב חיים).
וע"ע בענינים אלה בחזו"ע (סוכות. דף מ"ח סעי' כ"ד) ובפסתש"ו (סי' תרכ"ו סק"י).
ענף 3: הנחת הסכך והדפנות בשבת.
לגבי הסכך, לכאו' המתירים ביו"ט יתירו גם בשבת. אך מ"מ נראה שבשבת יש להחמיר טובא, שהרי הן לבאר יצחק הנ"ל והן למ"ב שסמך על דבריו, כל ההיתר הוא משום הצירוף של ד' התוס' (בשבת דצ"ה, א' ד"ה "הרודה") שבונה ביו"ט הוי איסור דרבנן. אך גבי שבת הרי יודו הפוס' הללו שאסור הדבר מדאו'. והפוס' שהחמירו בד"ז ביו"ט ודאי יחמירו בזה גבי שבת. ורק לד' הפמ"ג בשו"ת שלו לכאו' יש להקל בזה, משום שהוא היקל עפי"ד בעה"ע, מבלי לצרף את ד' התוס' הנ"ל. וכ"נ מד' שו"ת לב חיים הנ"ל. ור' מה שכתבנו בקונט' קדושת השבת, באלו מיקרים יש לסמוך ע"ד בעה"ע. ומ"מ נראה באמת שמי שנפלה לו דופן סוכתו, או שבשבת שבחג התברר לו שמבחינה הלכתית סוכתו פסולה, אזי המיקל יש לו ע"מ לסמוך הלא היא דעת בעה"ע הנ"ל, ועל פיו שו"ת מגידות והלב חיים. וכל זה אם אין לו כלל סוכה אחרת לאכול ולישון בה (וצ"ע כיצד ינהג אם יש לשכנו סוכה אחרת אך זו עגמת נפש למשפחתו שהוא, בניו וחתניו לוקחי בנותיו ילכו לאכול סעודות שבת בסוכת השכן. או שיש עגמת נפש לשכנו שלא מניחים לו לישון בסוכתו בשל סעודת השכנים שנפלה סוכתם. וכבר כתבנו בס"ד ע"כ לעיל בקונט' זה).
ומ"מ צריך זהירות גדולה בענינים אלה, ויש לשאול פוסק הבקי בכך, לגבי כל מקרה לגופו.
אמנם יש עוד צד להקל בני"ד אף בשבת, אי אכן נאמר שהעמדת דפנות הסוכה בשבת איסורה רק מדרבנן כדין כל אהל ארעי שעתיד לעמוד פחות משמונה ימים. ואכמ"ל.
וגבי העמדת הדפנות בשבת ע"י גוי:
באמת בזה קשה להקל טפי מבסכך. ובפרט כשמעמיד הדופן ע"י חפירה בקרקע או ע"י תקיעת מסמרים דהוי איסור דאו'. ומ"מ מד' הפמ"ג והלב חיים הנ"ל מתבאר שגם בזה יש מקום להקל. וצ"ע למעשה, דהא בזה רובא דרובא מהפוס' אוסרים אף ע"י אמירה לגוי. והרוצה להקל יעשה שאלת חכם. וע"ע בפסתש"ו (סי' תרכ"ו סק"י), בחזו"ע (דיני הסכך, דף מ"ח סעי' כ"ד), ולעיל (בפרק ג' הערה י"ד). ולגבי העמדת צוה"פ בשבת וביו"ט ע"י גוי ע"מ להכשיר הסוכה, ר' בשעה"צ (סי' תר"ל סק"ה), ולעיל (בפ"ג הערה ל"ו). וכעת עמד קנה במקומו.
[14]יד. הפוס' חילקו בדבר זה גבי ג' מציאויות, דתלוי כיצד מחובר הגג. האם כיסוי הגג שמעל הסכך מחובר ע"י צירים, או ע"י מסמרים, או שאינו מחובר כלל אלא רק מונח במקומו על מסגרת כלשהי. דאם גגות אלה מונחים סתם ללא חיבור, וכגון שמונחים על מסגרת כלשהי, ואינם מחוברים למקומם ע"י צירים או ע"י מסמרים, אלא רק צריך להרימם ולהוציאם ודי בזה, כתבו הפוס' [פמ"ג. מ"ב (סי' תרכ"ו סק"כ) וש"א] שבזה שרי לפותחם ולסוגרם בשבת וביו"ט רק ע"י גוי (דהוי שבות דשבות). ומש"כ הרמ"א (בסס"י תרכ"ו) להתיר ע"י ישראל הוא דוקא כשגגות אלה מחוברים לסוכה ע"י צירים, וכך גגות אלה נפתחים ונסגרים כמו דלתות. ואם גגות אלה מחוברים למסגרת כלשהי ע"י מסמרים, הרי שפתיחתם אסורה מדאו', ובזה הסתפק הפמ"ג ולמעשה לא הסכים להתיר. הב"ד המ"ב (סי' תרכ"ו סק"כ) וציין גם לד' הביכור"י. ומ"מ גם המ"ב לא כתב להקל בזה. ורק הוסיף שאם עדיין זמן ביה"ש של כניסת היו"ט, ודאי שרי אז לפותחם ע"י גוי. עכת"ד [ונראה בס"ד שמ"מ לסוגרם יתכן שיהיה מותר עכ"פ ע"י גוי, דהא לכך א"צ לחבר ע"י מסמרים. ואם גם לסוגרם צריך להשתמש במסמרים ה"ז לכאו' חמיר טפי מאשר לפותחם. דהא גבי הפתיחה ישנם כמה צדדים להקל, וכגון דהוי סותר את הגג שלא על מנת לבנותו, וכדו'. משא"כ בסגירה דהוי בונה. אלא שבאמת גם בבנין הגג וסגירתו ישנם כמה צדדים להקל, וכגון שהבנין השני לא עדיף מהבנין הראשון. וכן דהוי בנין העשוי לשעה, שדרכו לבנותו ולסותרו. וכן משום שאינו עשוי לימים רבים, אם דעתו לפותחו שוב במשך ימי החג. וכמו שמבוארים דברים אלה במה שכתבנו בס"ד בקונט' קדושת השבת (ח"א הערה ט"ז ענף 6). ומ"מ נראה שפתיחת הגג פחות חמורה מסגירתו. וצ"ע.
ויש להעיר, שהרמ"א שהיקל בפתיחת וסגירת הגגות, הזכיר בדבריו במפה רק הדין גבי יו"ט, ולא גבי שבת. והרהרתי בלבי האם אכן הרמ"א מיקל בזה רק גבי יו"ט או אף גבי שבת [וכשבדקתי באגודה (בחידושיו למס' יומא) ובשו"ת מהר"י וייל, שהם מקור דברי הרמ"א בהא, לא זכיתי למצוא בדבריהם ע"כ].
ואכן המעיין הן בד"מ והן במפה יראה שאמנם רבינו הרמ"א לא התייחס לגבי ני"ד בשבת, אך ישנם כמה צדדים לומר שלדעתו יש להקל בכך אפי' בשבת, ושכן יהיה העיקר להלכה (ובס"ד מסתבר שאף לספרדים יש להקל בזה). שכ' שם בד"מ (סס"י תרכ"ו) בשם המהרי"ל שתמיה לו איך מותרים להגביה את הגגות, שהרי אסור להגביה גגות אלה ביו"ט משום בנין וסתירה. וכ' ע"כ הרמ"א בד"מ שאין כאן תימה כלל, כיוון שגגות אלה עשויים עם צירים, אין בו איסור כלל, מידי דהוה אדלת של בית שסובבת על צירים, או הדלתות של בור ודות שפותחין וסוגרין בו ולית בהו חשש איסור. עכת"ד.
ואמנם יש לכאו' מקום לחלק בין יו"ט לשבת, ולהחמיר בשבת, משום שיש מהראשו' שהקלו בדין בונה ביו"ט דאינו מדאו', ואפי' הינו שבות קלה ואסור רק משום עובדין דחול [כגון בתוס' שבת (דצ"ה, א' ד"ה "הרודה"). וכבר הארכנו בס"ד בכך בקונט' קדושת השבת (חלק א' הערה כ"ה ענפים 1,2. ובנספח ח'. וחלק ב' במילואים פרק ה' ענף 7 ופ"ח ענף 27)]. ולפי"ז יתכן שמה שהיקל הרמ"א הו"ד גבי יו"ט, אך גבי שבת אולי יאסור.
אלא שכפי שכתבנו, נראה בס"ד שבאמת הרמ"א יקל בני"ד גם גבי שבת, מכמה טעמים: 1) אמנם הרמ"א כ' דבריו רק גבי יו"ט, אך הרי ישנה גם שבת בימי החג, וא"כ הו"ל להוסיף שמ"מ בשבת אסור הדבר, ושמודה הוא בזה למהרי"ל שאוסר. 2) הרמ"א בד"מ כ' הטעם להקל משום דדמי לדלתות ולבור ודות (כנ"ל בסמוך). והרי גם גביהם מותר לפותחם אף בשבת כשיש להם צירים [וראה שו"ע (סי' ש"ח סעי' י') גבי בור ודות שתיקנם ועשה בהם מעשה והכינם לכך]. 3) ועוד מצד טעמא דהאי הלכתא יש להתיר, משום שמה שהקלו התוס' הנ"ל גבי יו"ט, לכאו' זה דוקא כשאינו יכול לאכול בלי הבנין. משא"כ בני"ד שמבחינת המציאות יכול הוא לאכול ללא הסוכה בכשרותה, אלא שמהצד ההלכתי אסור לו לאכול אם הסוכה אינה כשרה (ולכאו' זה שייך דוקא גבי פתיחת הגגון, שעי"כ מכשיר הסוכה). וחילוק זה בין ההיתר לצורך או"נ ביו"ט לבין ההיתר מהצד ההלכתי ראיתי כבר בפוס' (ואינני זוכר היכן). ולכן אולי בזה אף התוס' הנ"ל יודו שאסור להכשיר הסוכה ע"י איסור בונה. ומ"מ צ"ע אי אכן בעי להקל בני"ד משום או"נ. דשמא אפשר להקל דמתוך שהותרה לצורך הותרה גם שלא לצורך. אמנם צריך צורך היום השווה לכל נפש. וצ"ע (קשה לי להתרכז, בשל מחלתי). 4) בקדוש"ה (שם בחלקים א' וב') העלנו בס"ד שלד' רוב הראשו' איסור בונה גם ביו"ט, כבשבת, הינו מדאו'. ולפי"ז יתכן שגם הרמ"א יסבור שבונה ביו"ט הוי דאו'. וא"כ אין נ"מ בזה בין יו"ט לשבת. 5) הרמ"א עצמו במפה כתב (שם) גבי ני"ד שע"י פתיחת וסגירת הגגות אין בזה לא משום סתירה ולא משום בנין ביו"ט. ולפי"ז אין מה לדון אם יש להחמיר גבי ני"ד בשבת יותר מביו"ט מצד בונה, דלכאו' אין שייך בזה כלל צד של בנין וסתירה. 6) המעיין בד"מ שם יראה שלא בא הרמ"א שם אלא לחלוק ע"ד הג' המהרי"ל. וכיוון שהמהרי"ל מישתעי גבי יו"ט לכן גם הרמ"א דיבר על יו"ט. ומתוך כך לפום ריהטא כ' דבריו גם במפה גבי יו"ט. אך יתכן דס"ל דאה"נ גם בשבת שרי בכה"ג. כך בס"ד נלע"ד.
לאור כל הטעמים הנ"ל (שחלקם חזקים יותר וחלקם פחות), עולה בס"ד שמה שהיקל הרמ"א לפתוח דלתות הגגות ולסוגרם ביו"ט, הרי שלדעתו יהיה מותר הדבר אף בשבת. ועוי"ל בס"ד, שבכל ענין זה אין נ"מ בין אם הגגות מחוברים ע"י צירים, או ע"י מסמרים, או שהם מונחים סתם ע"ג מסגרת כלשהי. כדינם ביו"ט כך דינם בשבת.
[15]טו. שכ"כ המ"ב (סי' תרכ"ו סק"כ) בשם הפמ"ג וש"א. והטעם, משום דהוי שבות, וע"י גוי הוי שבות דשבות דלמצוה שרי. וכנ"ל בהערה הקודמת.
[16]טז. שכ"נ בס"ד מדברי הפמ"ג שהביא המ"ב (בסי' תרכ"ו שם). וכ' שם הטעם, שפתיחתם אסורה מן התורה, ולכן לפותחן ע"י גוי ביו"ט ראשון, דהוי שבות לצורך מצוה, הסתפק הפמ"ג, וכ' שחלילה לו להורות היתר, ומ"מ סיים דבריו בצ"ע. עכ"ד. וכנ"ל בהערה י"ד.
ובאמת יש בני"ד לפחות ב' צדדים להקל לפותחם ע"י גוי. צד א' הוא משם שי"א שבונה ביו"ט הוי רק איסור דרבנן [תוס' שבת (דצ"ה, א' ד"ה "הרודה"). וכבר דננו בס"ד ע"כ באורך בקונטרס קדושת השבת [(ח"א הערה כ"ה ובנספח ח'). עיי"ש שמ"מ לרוב הראשו' הוי דאו']. ועוד צד להקל, דאף את"ל דהוי דאו', מ"מ ע"י גוי הוי שבות א', ואז לד' בעה"ע שרי לצורך מצוה. וכיוון שבני"ד הוי צורך גדול, הרי שגם לרמ"א (בסי' רע"ו ס"ב) יהיה מותר ע"י גוי. וכבר כתב הג' רי"א ספקטור זצ"ל להתיר בצירוף ב' טעמים אלה, בשו"ת באר יצחק (או"ח סי' י"ג). ומ"מ אנו כתבנו בני"ד את המסקנה עפי"ד הפמ"ג ומרן הח"ח במ"ב. וראה עוד מה שכתבנו בס"ד בפרקנו (הערה י"ג ענף 1). עיי"ש שזו מחלו' גבי הנחת הסכך ביו"ט ע"י גוי.
ומ"מ כתבו הפמ"ג והמ"ב (סי' תרכ"ו סק"כ) דבביה"ש שרי ע"י גוי. ר' שו"ע (סי' שמ"ב). ועוד בענין פתיחת גג רעפים בשויו"ט ר' בסה"ס (במיל' לפי"ז סק"ט).
[17]יז. דבזה הוי לכל היותר שבות א' (סותר דרבנן) שרק לתוס' הנ"ל (בשבת דצ"ה, א') שבכה"ג הוי רק שבות, יהיה מותר לכתחי' עכ"פ ע"כ גוי. ואמנם ישנם שהקלו ע"י ישראל, אך הם התירו למצוה רק שבות דשבות (כמבואר בכמה דוכתי בקונט' זה), אך הכא הוי רק שבות א'.
[18]יח. דבשבת הוי סותר מדאו', והרי רוה"פ לא פסקו כבעה"ע. ור' לעיל (בהערה י"ד) אי יש צדדים להקל שאינו סותר מדאו' (כגון שאינו סותר ע"מ לבנות, וכדו'). ור' ברמ"א (סי' רע"ו ס"ב) אי שרי להקל במלאכה דאו' ע"י גוי לצורך גדול. וד"ל. וקיצרנו.
[19]יט. בס"ד בני"ד יש להיזהר מאיסור עשיית אוהל בשבת וביו"ט. והדברים אמורים הן בזמן פעולת פריסת היריעה, והן בזמן שגמר לפרוס והיריעה כבר נחה מעל הסכך או מתחתיו.
עיקר ד"ז של איסור אוהל בשויו"ט, אף אוהל ארעי, מבואר בשו"ע (סי' שט"ו ס"א ובעוד דוכתי), עפי"ד הגמ' בשבת (דף קכ"ה). וע"ע שו"ע (סי' שט"ו סי"א) ובה"ט (סי' רס"ב סק"ג).
אמנם איסור עשיית אוהל כשהיריעה כבר נחה סמוך לסכך הינו חמור יותר בגדריו מאשר איסור עשיית האוהל בעת הפריסה עצמה, וכדלקמן בסעיפים הבאים (בפרט בהערה כ"ב).
יש להעיר שגבי עצם פריסת יריעה ושאר דברים שהינם פסולים לסכך, הריהו אסור אף בימי חוה"מ, אא"כ מתמלאים התנאים המבוארים לעיל (בפרק ו' סעי' כ"ד-כ"ו). עיי"ש.
[20]כ. כפי שכתבנו בס"ד בהלכות שונה הדין דני"ד, שמדובר רק על פעולת פריסת היריעה, מהדין בסעיף הבא שהינו עוסק במציאות שלאחר גמר פעולה זו, ודן רק במצב התנוחה של היריעה סמוך לסכך.
עוד יש להדגיש שאמנם בכל הערה זו דננו בשיעורי אוהל כשמחשבים אותם דווקא כטפח. אך כפי שמבואר בסעיף הבא, ישנם מיקרים וישנן דעות שאוהל נחשב רק משיעור ג"ט ויותר. אמנם לכו"ע אם המרחק בין היריעה לסכך כשהיא פרוסה מעליו הינו פחות מטפח, אין בזה איסור אוהל. ואף כשפורס היריעה תחת הסכך, כמעט לכל הפוס' אם המרחק הינו פחות מטפח אין בזה איסור עשיית אוהל בשויו"ט [חוץ מדעת הלבו"ש המובא בשעה"צ (סי' תר"מ סקל"ה), שדן מצד עשיית האוהל שתחת היריעה עד לקרקע הסוכה].
כפי שכתבנו לעיל, נושא דני"ד תלוי בדיני אוהל בשויו"ט. ואם אכן מושכים את יריעת הנילון או הפלסטיק סמוך לסכך מעליו באופן שאין גובה טפח בין היריעה לסכך, לכאו' אין בכך בעיה של אוהל [תוס' שבת (דקל"ח, ב' ד"ה "שאין"). שו"ע (סי' שט"ו סי"ג) ומ"ב (סקמ"ט). בה"ל (סי' שט"ו ס"ג ד"ה "דפין"). שש"כ (מהדו' תש"ע פכ"ד ס"א)]. אלא שהיה נראה לנו שבדר"כ כשמושכים את היריעה הריהי מתרוממת מעל הסכך יותר מטפח (כשמונה ס"מ. ולג' החזו"א כעשרה ס"מ, וכמבואר לקמן בסמוך בהערה כ"א, עפ"י הכתוב בנספחים, בקונטרס מידות האורך). וא"כ כדי להתיר לפרוס יריעה זו צריך שתהא פתוחה קודם השבת והיו"ט לפחות טפח [עפ"י השו"ע (סי' שט"ו ס"ב) והרמ"א (שם ס"א), וכמו שבס"ד נרחיב לקמן (בסעיף י"ב)]. ושיעור טפח זה הינו חוץ מרוחב העיגול של הכריכה [ב"י. שו"ע (סי' שט"ו ססע"י ב'). מ"ב (סי' שט"ו סקט"ז)].
אלא שבאמת חשבנו שבני"ד זו שעה"ד גדולה, שהרי כשיורד גשם לתוך הסוכה זה צער גדול, ובפרט אם יש שם מיטות עם כלי המיטה, ושאר חפצים שנפשו של אדם חסה עליהם, כך שגם אם הוא עצמו ובני משפחתו יצאו מהסוכה, יהיה לו צער בשל רכושו.
לכן חשבנו בס"ד שישנם כמה צדדים להקל בני"ד, שאף אם היריעה לא היתה פתוחה טפח מבעו"י בכ"ז יהיה מותר לפורסה. וכגון מטעם שאין צריך לאוהל שנעשה תחת היריעה [עפ"י הרמ"א (סי' שט"ו ס"ז), והמ"ב (ס"ק כ"ב, כ"ט ול"א)]. ועוד יש טעם להקל בני"ד משום שאין דפנות לאוהל זה, וממילא לא חשיב כאוהל [עפ"י המ"ב (שם ס"ק כ"ד ומ"ב). אך קשה ע"כ מהמ"ב (שם סק"ב), דמוכח דאף בלא מחיצות אסור].
אלא שהיה קשה לנו להקל בכך מהאי שו"ע (סי' שט"ו סעי' י"ב) שכתב שהנוטה פרוכת וכיוצא בה צריך להזהר שלא יעשה אוהל בשעה שנוטה אותה. ולפיכך אם היא פרוכת גדולה תולין שנים, אבל אחד אסור. עכת"ד. והסביר המ"ב (ס"ק מ"ד ומ"ה) עפי"ד המ"א והלבושי שרד, שבשעה שעוסק בתלייתה דרך הוא שמתקפלת מעט מרוחבה, ואם יהיה הכפל טפח הו"ל אוהל. לפיכך יתלוה שנים, דשנים יכולים לתלותה כא' שלא תתקפל. עכת"ד. ולפי"ז יוצא שאף בני"ד לכאו' צריך לאסור, שהרי ב' הטעמים הנ"ל להקל שייכים בדין הפרוכת, ובכ"ז אסרוה. דגם בפרוכת אין צריך לטפח שתחת היריעה, וגם התם אין דפנות לאוהל (אלא יש אולי דופן א' או ב').
ולפי"ז חזרנו לאסור בני"ד, עפי"ד המ"ב בשם האחרו'. אלא שבס"ד נראה שאכן הדבר שנוי במחלו'. שע"ד המ"ב הללו כ' הג' החזו"א (או"ח סי' נ"ד סק"ה ד"ה "ר"מ") שדברי הרמב"ם (בפכ"ב משבת הל' ל"ב) שהוא מקור ד"ז הינם סתומים, ואילו המ"ב שפירש בשם האחרו' את ד' השו"ע (שהינם ממש כדברי הרמב"ם), שהתולה את הפרוכת למחיצה ולא לגג, וחוששים שמא יתקפל בידו לרגע, הריהם תמוהים מאוד. והסביר החזו"א את תמיהתו, שהרי ישנם בני"ד כמה צדדים להקל: 1) החשש לקיפול הינו כשהקיפול הוא רק לרגע. 2) מותר לכתחי' לפרוס בגד לצל כשאוחזו "בידו" [עפ"י הגמ' בשבת (דמ"ג, ב'). וכן פסק מרן בשו"ע (סי' שי"א ס"ו). והיינו גבי מת המוטל בחמה]. 3) בני"ד אינו רוצה לשמש תחתיו, והיינו א"צ לאויר שתחתיו. 4) אינו עושה לו מחיצות. לאור כ"ז כ' הג' החזו"א דאיך ניקו ונאסור דילמא אתא לידי כך. עכת"ד. ולפי"ז גם בני"ד יתיר החזו"א למשוך את היריעה מעל הסכך כדי לכסותו, ואפי' שלא היה פתוח טפח מבעו"י (וכן אם היה פתוח טפח אך פחות מגובה הנחשב כאוהל), משום שהצדדים הנ"ל להקל שייכים גם גבי היריעה: 1) אם מושך את היריעה סמוך לסכך הרי כל החשש הוא דהוי אוהל רק לזמן קט, שהרי מיד הוא מוריד ומניח היריעה ע"ג הסכך ואין זה נשאר כאוהל. 2) גם בני"ד הוא רק מחזיק היריעה בידיו ואינו משאירה תלויה בגובה טפח כשהיא נשענת ע"ג קונדסין או מחיצות [ור' כעין זאת בפסתש"ו (סי' שט"ו סק"ח ובהערה 29) בשם התהילה לדוד, המנחת שבת ועוד, שהקלו לפרוס טלית ולהחזיקה בידים ע"מ להגן מהחמה ומהגשמים]. 3) גם בני"ד, אף אם אכן יווצר מצב שיהיה טפח בין היריעה לסכך, הרי אינו צריך לאויר טפח זה. 4) אף בני"ד אין מחיצות לאורך היריעה, וכמו שהיקל למשל הפמ"ג במש"ז (סי' שט"ו סק"ז) גבי מנהג העולם שמנערים המפה מעל השולחן ומגביה המפה. והסביר דזה שאני מפרוכת כי הפרוכת אוהל ומחיצה יחד (הב"ד בפסתש"ו שם הערה 30. עיי"ש מש"כ בשם קצוה"ש). אך הצד הרביעי הזה להקל גבי הסוכה הוא רק אם כשמושך היריעה (או מחזירה לקיפולה הראשון בגמר הגשם) לא נעשית מציאות שיש גם דפנות וגם גג.
לאור הנ"ל היה נראה בינתים שאף גבי ני"ד לא יצא הדבר מידי מחלו' הפוס', אי בשל משיכת היריעה נוצרת מציאות שיש טפח בין היריעה לבין הסכך. ומ"מ אם אין טפח בינן, לכאו' ברור הדבר דשרי למשוך היריעה, לפותחה, ואף להחזירה. ודמי למש"כ הפוס' שפשוט הוא שמותר לכסות ספרי קודש ע"י בגדים וכדו' בשני כיסויים, דאין זה מיקרי מחיצה [כה"ח (סי' שט"ו סקט"ז) בשם הט"ז, הא"ר, והתוספת שבת. אמנם יש להעיר שלכאו' גם שם לכאו' יש בעיה של אוהל לרגע, ובכ"ז הפוס' הללו הקלו התם, דהא הצדדים הנ"ל להקל, רובם ככולם שייכים גם גבי כיסוי הספרים].
ואכן תוך כדי כתיבת הדברים שאלתי את הגרא"י אולמן שליט"א בענין זה. והוסבר לגראי"א שכאשר מתחיל לרדת גשם פורסים יריעות ניילון או פלסטיק המונחות מקופלות בצד הסוכה. אך דא עקא, שבעת פתיחת יריעות אלה ופריסתן ע"ג הסכך הרי שעפי"ר הן מוגבהות מהסכך יותר מטפח, ואם עושה כן בשבת או ביו"ט לכאו' יש בכך בעיה של עשיית אוהל בשויו"ט. ואמר הגרא"י אולמן שליט"א, שלדעתו מבחינת המציאות אין הכרח שאכן יהיה אפי' גובה של טפח בין היריעה לסכך. אך שאלתי שמ"מ כשמושך את היריעה מסתבר שיהיה מרחק של לפחות טפח ביניהם. וענה הגראי"א שליט"א שמ"מ ישנם במקרה זה שני טעמים להקל בכך, גם אם המרחק הינו יותר מטפח: 1) משום שאינו צריך את האויר שבין היריעה לסכך. 2) אם אכן יש טפח זה רק לזמן קצר מאוד, והיינו בעת משיכת היריעה, שהרי אין היריעה נשארת מוגבהת דהרי אין היא מונחת אח"כ ע"ג דפנות אלא מניחים אותה מיד על הסכך. ולכן אמר לגבי פעולת פריסת היריעה שאין זה נחשב כאוהל, וא"צ להזהר שהיריעה תהיה פתוחה טפח מבעו"י. ועוד הוספתי שיש צד להקל משום שאין לכך דפנות (שהרי לחלל שבין היריעה לסכך אין דפנות). והגראי"א לא דחה טעם זה [אמנם ראה לעיל שאי"ז פשוט להקל מטעם זה. ר' למשל במ"ב (סי' שט"ו סק"ב) ושעה"צ (סקל"ה) שלא היקל מטעם זה]. ומ"מ אמר שמשני הטעמים הנ"ל אפשר למעשה להקל בכך שבשל פעולת הפריסה (ולא מדובר על השלב שהיריעה כבר מונחת סמוך לסכך) אין בזה כלל איסור אוהל.
אלא ששבתי ושאלתי את הגרא"י אולמן שליט"א, שהרי מדברי השו"ע (בסי' שט"ו סעי' י"ב) גבי תליית הפרוכת לכאו' מוכח שצריך להחמיר בנידון היריעה שמעל הסכך. שהרי גם שם שייכים שני הטעמים שאמר הגראי"א להקל, והיינו שאינו צריך לאויר שתחתיו, וגם האוהל שנעשה הריהו רק במשך זמן קצר, והיינו רק בשעה שפורס את הפרוכת, ובכל זאת פסק השו"ע להחמיר. וכן מתבאר גם מהמ"ב שם (כנ"ל). ואכן עיין הגראי"א שליט"א בדברי השו"ע והמ"ב הללו, וצייננו את הערות החזו"א (בסי' נ"ד סק"ה ד"ה "ר"מ") ע"ד המ"ב הללו (הבאנו לו ס' מ"ב עם פסקי החזו"א), ואמר שכמבואר בטעמיו של החזו"א, הרי שגם בני"ד יש להקל שאין בכך איסור עשיית אוהל בשבת וביו"ט. והדגיש בפרט את הטעמים שאין דפנות בין היריעה לסכך (אך זה מדובר בעיקר כשפורס היריעה מעל הסכך. דאם פורסה תחת הסכך, לעיתים דפנות הסוכה עלולות לשמש גם כדפנות האוהל), וגם שהדבר נעשה לזמן קצר מאוד. עכת"ד.
ולפי האמור יוצא, שאם בעת פריסת יריעת הניילון או הפלסטיק מעל הסוכה אין מרחק טפח בינה לבין הסכך, הרי שאין בכך בעיה של אוהל, ויכול לפותחה גם אם היריעה לא היתה פתוחה אפילו טפח מבעוד יום (לפני השקיעה של כניסת השבת או היו"ט). וה"ה לגבי קיפול היריעה חזרה על מנת להכשיר הסוכה: שאם נזהר שלא יהיה גובה טפח, כנ"ל, יכול לגלגלה ולקפלה עד סופה, וכדלקמן (בסעיף י"ג).
אך אם בעת פריסת היריעה נוצר מצב שיש אוהל בין היריעה לסכך (והיינו כשיש לפחות "טפח" בין היריעה לסכך כשהיא פרוסה "מעל" הסכך. ואפילו אם טפח זה הינו בשל גובה התחלת פתיחת היריעה מעל הסכך) הרי שנתון הדבר במחלו' הפוס' האשכנזים. שמדברי המ"ב (סי' שט"ו ס"ק מ"ד ומ"ה) בהבנת השו"ע מתבאר שאסור לפתוח היריעה בשויו"ט אא"כ היא היתה פתוחה מלפני השבת או החג לפחות טפח, ומד' החזו"א משמע שמותר הדבר אף אם היריעה לא היתה פתוחה כלל מבעו"י [ולכאו' יש אסמכתא לכך מד' המ"ב עצמו (בס' שט"ו סס"ק מ"ב), שהיקל לפרוס סדין על מיטה גם כשנופל טפח של הסדין מצידי המיטה, וזאת משום: 1) מדובר שהאוהל נעשה לזמן קצר מאוד. 2) אין האדם צריך לאוהל. 3) בסופו של דבר לא נשאר אוהל בגובה טפח. ולפי"ז צריך להבין מדוע בענין הפרוכת החמיר המ"ב לקמן בסמוך]. ומדברי החזו"א הנ"ל יוצא שגם כאשר פסקו הגשמים שרי לקפל בחזרה את היריעה, וא"צ להשאיר בה טפח פתוח.
ומ"מ למעשה בס"ד היה נראה בשלב זה שלד' הספרדים יש להחמיר בדבר. שכ"פ מרן בשו"ע (סי' שט"ו סי"ב), וכ"פ אחרוני זמננו הספרדים [מנוחת אהבה (ח"ג פכ"ג סכ"ג) וילקו"י (מהדו' תשנ"ב. שבת כרך ב', סי' שט"ו סעי' כ')]. והיינו שאם לפני כניסת השבת או החג היריעה לא היתה פתוחה טפח, וע"י פתיחתה יהיה חלל אויר בגובה של טפח לפחות (למנהג הספרדים כשמונה ס"מ) בין היריעה לסכך, הרי אסור לפותחה בשבת וביו"ט. אך אם היא היתה פתוחה ופרוסה על הסוכה מלפני שבת או החג, מותר לקפלה בשבת וביו"ט כדי להכשיר הסוכה, אך ישאיר לפחות טפח פתוח מהיריעה, או שיקפלנה כולה עד סופה, באופן שלא יהיה חלל בגובה טפח בין היריעה לסכך.
אמנם לאחר שכתבנו כ"ז העיר חכ"א שדוקא מדברי החזו"א (בסי' נ"ב סק"ה ד"ה "ר"מ") משמע שדעת מרן בשו"ע (סי' שי"א ס"ו) גבי פריסת מחצלת ע"ג המת, יוצא שמרן יקל גם בני"ד. שהרי בני"ד גם לד' מרן ישנם הצדדים להקל: 1) האוהל נעשה ע"י אחיזת בני אדם ביריעה. 2) אינו רוצה לאויר שתחת היריעה. 3) אינו עושה לו מחיצות. וא"כ גם מרן מסכים שכשמתקיימים תנאים אלה יש להקל. ולפי"ז יוצא שגם מרן והספרדים יקלו לפרוס היריעה על הסוכה. ויותר מכך. אם נאמר שני"ד - פריסת היריעה מעל הסכך אכן דומה יותר למקרה של פריסת מחצלת מעל המת, אזי גם האשכנזים - כולל המ"ב - יקלו בני"ד. וא"כ השאלה העקרונית הינה האם ני"ד דומה למחצלת המת או לפרוכת ארוה"ק.
ואילו הפוס' האשכנזים נחלקו בזה. שלד' המ"ב אם יש חלל טפח בין היריעה לסכך והיריעה לא היתה פתוחה טפח, אסור לפותחה בשבת וביו"ט, ולד' החזו"א נראה שיהיה מותר הדבר (אך יזהר שלא ישאירנה סגורה כך כשיש חלל טפח במשך שמונה ימים, דהוי אוהל קבע). ובס"ד נראה שלד' החזו"א אם היתה היריעה פרוסה ע"ג הסוכה כבר לפני שבת או היו"ט, יהיה מותר גם לגלגלה ולקפלה אף לגמרי, מבלי להשאיר טפח, אך במקרה זה נראה שבכל אופן עדיף להשאירה פתוחה טפח בגובה טפח.
עוד יש להדגיש, שאף לד' החזו"א שמיקל בני"ד, אם לאחר פריסת היריעה נוצר מצב שתהיה יריעה ברוחב טפח על טפח בגובה טפח, וכך היא נשארת לאחר הנחתה על הסכך, הרי שאף לחזו"א יהיה אסור להשאירה כך. ומה שהוא התיר זה רק במציאות שבעת הפתיחה או הסגירה של היריעה, ע"י הרמתה יש גובה טפח. וכ"ז אליבא דמ"ד אוהל בטפח בני"ד.
לפני שנגיע למסקנה נעיר בס"ד שתי הערות שהעירו שני חכמים נר"ו:
1) חכ"א אמר, שאף מרן הח"ח שהחמיר בסי' שט"ו (סקמ"ד) גבי פריסת פרוכת בשבת, יתכן שיקל גבי מקרה שפורס היריעה מעל הסכך משום שממילא ישנו כבר אוהל תחת הסכך. אמנם יתכן שדברי אותו חכם אמורים דווקא גבי מציאות של יריעה תחת הסכך, שאז ממילא באותו חלל אויר כבר היה דין של אוהל. אמנם קצ"ע ע"כ מדברי הלבו"ש (בסי' תר"מ סק"ח) שמשמע מדבריו שדווקא כשהיריעה תחת הסכך יש להחמיר יותר בשל האוהל החדש שנעשה בין הקרקע לבין היריעה. וצ"ע בכ"ז (ואין דעתי מיושבת כ"כ, בשל מחלתי).
2) חכ"א אמר, שאע"ג שבענין פרוכת החמיר מרן הח"ח (בסי' שט"ו סקמ"ד) אף גבי עצם פעולת פריסת היריעה או הפרוכת, מ"מ גבי ני"ד דסוכה (בסי' תר"מ סקכ"ה) לא הזכיר כלל חומרא דאוהל דנעשה בשעת הפעולה, אלא דן רק גבי אוהל מצד התוצאה לאחר הנחת היריעה. ועפי"ז יתכן שיש לד' מרן הח"ח סברא לחלק בין פרוכת לסכך. ואף אם לא חשב לחלק בין המיקרים, מ"מ דין דסוכה נכתב (במ"ב חלק ו') לאחר דין הפרוכת (שנכתב במ"ב חלק ג', שיצא לאור הרבה שנים קודם לכן, כידוע).
בס"ד נראה למסקנה: כיוון שגבי עשיית אוהל כבני"ד רבו הדעות. שלפי פירוש מרן המ"ב את דברי מרן בשו"ע (סי' שט"ו גבי פרוכת) ישנה לכאו' סתירה עם דבריו בסי' שי"א (ס"ו גבי מת). ולפי"ז לא ברור לי הקטן כיצד לפסוק בני"ד לספרדים. ואף לאשכנזים אין לכאו' הכרע בני"ד. שמצד א' נראה להחמיר עפי"ד המ"ב בסי' שט"ו (סקמ"ד) גבי פרוכת. אמנם לפי"ד החזו"א שם נראה שבני"ד יש להקל [עפ"י ארבעת הצדדים הנ"ל: 1) קיפול שהוא רק לרגע. 2) כיוון שאוחז היריעה "בידו". 3) א"צ לאוויר שתחת האוהל. 4) אין מחיצות לאוהל. והצדדים 3 ו-4 אמורים בעיקר גבי מציאות של פריסת היריעה "מעל" הסכך ולא תחתיו (כ"ז כנ"ל בריש הערה זו)]. ועוד צד להקל לאשכנזים בני"ד בשל דברי המ"ב בסי' תר"מ (סקכ"ה).
לאור כ"ז בס"ד העלנו ש"טוב" שלא יעשה אוהל "בעת פעולת הפריסה" של היריעה, הן מעל הסכך והן מתחתיו. כיוון שני"ד לא יצא מידי מחלו', וכיוון שבאיסור דרבנן עסקינן (דהוא אוהל ארעי, כבשו"ע סי' שט"ו ס"א), לכן טוב להימנע מכך. וה' יצילנו משגיאות.
[21]כא. כפי שכתבנו בס"ד לקמן בסעיף הבא ובמקורות שם, הרי שרבו הדעות מה נחשב אוהל לעניינים אלה. והעלנו בס"ד למסקנה שיש נ"מ בין אם היריעה הינה מעל הסכך או מתחתיו. שאם היריעה נפרסת תחת הסכך, הרי שאז אוהל נחשב אם יש מרחק של שלושה טפחים או יותר בינה לבין הסכך. ואם היא נפרסת מעל הסכך, הרי שאוהל נחשב אם יש מרחק של טפח או יותר בינה לבין הסכך. ועיי"ש במקורות (בהערה כ"ד) שיש מקילים בכך, ועולה מדבריהם שאף כשהיריעה הינה במרחק הפחות מג' טפחים מהסכך והיא מעליו אין זה נחשב כאוהל.
ועיי"ש (בהערות כ"ב וכ"ג) שבמיקרים אלה לכאו' יש לחשב בטפחים עצבים, משום שזו החומרא בני"ד. אך משני טעמים נראה בס"ד שבני"ד יש לחשב בטפח בינוני: 1) משום שאמנם העלנו לקמן בקונטרס מידות האורך (לקמן נספח י"ז, סוף ענף 8) שאף באיסורי דרבנן מחשבים לחומרא בטפח עצב (והרי בני"ד עסקינן באיסור דרבנן - אוהל ארעי), אך זה בעלמא. אמנם כשיש עוד ספק נוסף, כבני"ד, שישנן מחלוקות בפוס' אי אוהל נחשב כטפח או כג"ט. וגבי הסעיף שלנו (שלא כבסעיף הבא), ישנה עוד מחלו' הפוס', די"א שכיוון שפורס היריעה בידיו הרי שבעצם פעולת הפריסה אין איסור אוהל (ד' החזו"א בהערותיו על המ"ב בסי' תר"מ סקכ"ה), לכן יש מקום להקל בני"ד ולחשב בטפחים בינוניים, ואולי אף שוחקים (עיי"ש בקונטרס מידות האורך סוף ענף 8). ואם אכן נתחשב שישנה מחלו' עקרונית גבי המציאות של עצם פריסת היריעה (ולא גבי המצב שכבר הניחוה סמוך לסכך) הרי שיש להקל גבי אם נחשב את האוהל כג' טפחים, ולא רק אם נאמר דהוי טפח.
2) סיבה שניה שאיננו נוקטים בני"ד מידות טפח עצבות, משום שממילא קשה מאד למדוד את המרחק המדויק שבין היריעה לסכך. משום שהיריעה אינה יכולה להיות מתוחה לגמרי, וגם הסכך אינו משטח ישר אלא ענפים או אפי' מחצלת, אך קשה למדוד את המרחק ביניהם בדיוק של מילימטרים.
לאור זאת נחשב בסעיף שלנו טפח כשמונה ס"מ, וג"ט כעשרים וארבעה ס"מ.
עוד דבר חשוב שיש להעיר בני"ד, הוא ע"פ מש"כ בס"ד לקמן (בסעיף י"ב), עפ"י הגמ' והפוס', שאם לפני פריסת היריעה היא היתה כבר פרוסה לפחות טפח, הרי שאין בכך איסור עשיית אוהל משום דחשיב רק כמוסיף על אוהל ארעי [עפ"י מרן (סי' שט"ו ס"ב) ומ"ב (סקי"ד) ובעוד דוכתי]. וכל זה מדובר שכבר היתה היריעה פרוסה לפחות טפח חוץ מרוחב העיגול של הכריכה [ב"י, מ"ב (סי' שט"ו סקט"ז)]. וגם שהחלק שכבר היה פרוס מבעוד יום צריך להיות בגובה טפח (ואולי בגובה ג' טפחים, וכדלקמן בסעיף הבא, ובהערות שם).
[22]כב. כפי שכתבנו לעיל (בריש הערה י"ט) ישנן בני"ד ב' בעיות: 1) בעיה של פריסת יריעה תחת הסכך או מעליו ביום חול, ושבשל כך עלולה הסוכה להיפסל. 2) בעיה של עשיית אוהל כשפורסים היריעה בשבת או ביו"ט.
לגבי תנאי ההיתר לפריסת היריעה סמוך לסכך בימים שאינם שבת ויו"ט, כבר כתבנו בס"ד ע"כ לעיל (בפרק ו' סעיפים כ"ד-כ"ו). ועתה נחל לדון גבי פריסתה בשבת וביו"ט. ושוב, מדברים אנו על המציאות שהיריעה נחה כבר סמוך לסכך, ולא על פעולת הפריסה שאז ישנו אוהל לזמן קצר.
תחילה נביא בס"ד את דעות הפוס' גבי המציאות של פריסת היריעה סמוך לסכך (כסדר זמניהם), ואח"כ נסדר את דבריהם לגבי כל מקרה ומקרה (מעל הסכך או מתחתיו).
כתב הרוקח (סי' רי"ט. הב"ד מרן בב"י סס"י תרכ"ט), שלפרוס סדין "תחת" הסוכה ביו"ט אסור, דהוי אוהל. "ולמעלה" על הסוכה אפילו בחול אסור, וכו'. עכ"ד.
וכ' המ"א (סי' תר"מ סק"ח) שבפריסת הסדין "משום אוהל נמי ליכא, כיוון דליכא חלל בינו לסוכה, כמש"כ סי' שט"ו ס"ב. וכ"כ הרוקח". עכ"ל (אמנם לא כ"כ זכיתי להבין מה כוונתו לציון של השו"ע בסי' שט"ו. וגם היכן מצא ברוקח הסבר להקל בכך. ושמא למד כן מד' הרוקח גבי תוספת אוהל ארעי. אך אז צ"ע מה שייך זה לני"ד. וצ"ע). ומ"מ המ"א לא פירש אם מדובר כשפורס מעל הסכך או מתחתיו.
בפירוש ד' הג' המ"א הובאו בעיקר כמה שיטות באחרו'. שיטה א': שכ' במחה"ש (סי' תר"מ סק"ח) בהסבר דברי המ"א, שיש חילוק בין כששם היריעה מעל הסכך, שאז מצד המציאות אין אויר כלל בין היריעה לסכך. ואילו כשהיריעה תחת הסכך אסור לפורסה כי יש חלל בין היריעה לסכך. עכת"ד. ולא מצאתי שנתן שיעור לאוהל.
והג' הפמ"ג (בא"א סי' תר"מ סק"ח) כ', שכשפורס היריעה תחת הסכך, הרי שאם היריעה רחוקה ד"ט מהסכך פסולה הסוכה אפי' בחול. ואילו כשפורסה בשויו"ט אסור לעשות כן אף כשפורסה ג"ט מהסכך. ומשמע מדבריו שפחות מג"ט שרי אף בשויו"ט. ואילו גבי המציאות ששם היריעה מעל הסכך, כ' שמותר הדבר מצד הל' סוכה אף בחוה"מ, אם אין חשש למראית עין ששם היריעה כדי לסכך, אלא שניכר ששם היריעה מפני החמה (או להגנה מהגשם – מ.ה.), אך לא לשם סכך. עכ"ד. ומ"מ לא כתב עד איזה מרחק מותר להניח היריעה מעל הסכך בשויו"ט. ואולי כוונתו שגם גבי יריעה מעל הסכך שרי עד ג"ט בשויו"ט.
שיטה שונה לגמרי כ' הג' לבו"ש. הוא פירש את המ"א, שמה שהתיר הו"ד מעל הסכך. אך תחת הסכך לעולם אסור "משום האוהל שתחת היריעה". ולדבריו אין נ"מ במרחק שבין היריעה שתחת הסכך לבין הסכך, אלא לעולם אסור. וכן הבין מדבריו בשעה"צ (סי' תר"מ סקכ"ה).
וד' הגר"ז בשולחנו (סי' תר"מ סעי' י'), שמעל הסכך שרי כשיש פחות מטפח בין היריעה לסכך. עיי"ש שהיקל בכך כי מצד המציאות אין טפח ביניהם. ומשמע מדבריו שאם יהיה טפח כשהיריעה מעל הסכך, ה"ז אסור. והוסיף, שאם היריעה תחת הסכך ה"ז אסור. ומשמע מדבריו שאסור אף בפחות מטפח, ושמא דעתו כלבו"ש הנ"ל.
לאור כ"ז נביא בס"ד את ד' האחרו' המאוחרים יותר כפי שהסיקו בני"ד, והיינו ד' המ"ב, כה"ח ואחרוני דורנו.
כשפורס היריעה תחת הסכך:
ד' מרן המ"ב (בסי' תר"מ סקכ"ה) הינה כעין דעת הג' פמ"ג, וכ' ש"נכון ליזהר שלא ירחיק ג"ט חלל מן הסכך משום חשש אוהל" (אמנם כ' זאת שלא מדינא אלא רק "נכון ליזהר"). ובשעה"צ הוסיף שאמנם לד' הלבו"ש אפי' כשהיריעה צמודה לסכך מתחתיו ה"ז אסור משום האוהל שתחת היריעה עד לקרקע. אלא שהפמ"ג, מחה"ש והביכור"י כולם אין סוברים כן (ושמא מרן המ"ב היקל קצת יותר מהפמ"ג, שהפמ"ג אסר מדינא בג"ט ויותר, עיי"ש, והמ"ב כ' שרק "נכון ליזהר" מלעשות כן. דשמא למרן המ"ב איסור אוהל הינו כשבונה גג ומשתמש באויר שתחתיו. וכיוון שלא פסק כלבו"ש, הרי שאף ניתן להקל יותר מהפמ"ג, כי סו"ס כשפורס היריעה תחת הסכך אינו בונה את גג האוהל שנעשה אלא את רצפת האוהל. כי גג האוהל, אף שהינו יותר מג"ט, הינו הסכך עצמו). וכן הניף ידו שנית המ"ב בשעה"צ (סי' תרכ"ט סקפ"ד). וכ"כ בסה"ס (פי"ז ס"ז) דשרי לפרוס היריעה מתחת לסכך בתוך חלל ג"ט, משום שאם יהיה אויר ג"ט יש בזה חשש איסור אוהל. עכ"ד.
והרב כה"ח הב"ד הרוקח, המ"א והלבו"ש, וסיים שאמנם הפמ"ג והמ"ב כתבו לאסור דווקא כשהמרחק בין היריעה לסכך שמעליה הינו ג"ט (עיי"ש שהעיר שלכאו' כבר באויר טפח מיקרי אוהל. ועל קושייתו זו ר' מה שנכתוב בס"ד לקמן בשם הגרשז"א זצ"ל בטעם הג"ט. ועוד יש להעיר שלא זכיתי להבין את ד' הגאון כה"ח במה שלמד מדברי הלבו"ש שאוסר דווקא כשיש חלל בין היריעה לסכך. דלכאו' הלבו"ש יאסור בכל כה"ג אף בלא אוויר ביניהם. וצ"ע).
וממש"כ בס' שש"כ (פכ"ד הערה כ"ט) משמע דס"ל כמ"ב הנ"ל, שעד ג"ט שרי. וכ' בשם הגרשז"א זצ"ל שלמרות שבעלמא איסור אוהל הוי מטפח, מ"מ הכא מחשיבים האוהל משיעור ג"ט ומעלה, מדין לבוד. עכ"ד. וכ"פ בפסתש"ו (סי' תרכ"ו סק"ו) כמ"ב הנ"ל.
ולגבי שיעור הג"ט כשמודדים מרחק הטפחים הללו במידות הס"מ. עפ"י מה שכתבנו בס"ד לעיל בהערה כ"א הרי בני"ד צריך לחשב את הטפחים הללו בשיעורים עצבים, והיינו לחומרא. ועפ"י האמור לקמן בנספחים (נספח י"ז, קונט' מידות האורך, סוף ענף 9) הרי שג"ט עצבים הינם 23.5 ס"מ.
אמנם כבר כתבנו בס"ד בהערה הקודמת שקשה לדייק מבחינה מעשית במדידות של מילימטרים במרחק שבין היריעה לסכך. לכן כתבנו פה בהלכות שג"ט נחשבים כעשרים ושלושה ס"מ (לחומרא). אך באמת אף ב – 23.5 ס"מ שרי בני"ד. וזאת לגרא"ח נאה. ואילו לחזו"א הוי עשרים ושמונה ס"מ (ובאמת הם 28.3 ס"מ), כמבואר בנספחים (שם ענף 10).
[23]כג. כפי שכתבנו בס"ד בהערה הקודמת, גם בני"ד ישנן דעות שונות בפוס' מה המרחק המותר שיהיה בין היריעה לסכך כשהיריעה "מעל" הסכך. שמדברי הרוקח נראה לכאו' שאסור לפרוס מעל הסוכה. אמנם המ"א כתב להתיר לפרוס סדין, וכמה מהאחרו' פירשו את דברי המ"א שמתיר לפרוס היריעה מעל הסכך. שכ"כ הלבו"ש בפירוש דברי המ"א, וכ"כ מחה"ש (וכתב שמצד המציאות אין אויר כלל בין היריעה לסכך).
ולמעשה כ' הגר"ז בשו"ע שלו גבי ני"ד (בסי' תר"מ סעי' י') שמותר לפרוס יריעה מעל הסכך בשויו"ט וזאת כשיש פחות מטפח ביניהם. ומשמע מדבריו שאם המרחק בין היריעה לסכך יהיה יותר מטפח, הרי שאסור לפורסה. ועפי"ד הגר"ז כתב כן גם בפסתש"ו (סי' תרכ"ו סק"ו).
אמנם יש להעיר, שמדברי המ"ב (סי' תר"מ סקכ"ה), שלא כתב שיעור המגביל את הפריסה כשהיריעה הינה מעל הסכך, שנראה מכך שיתכן שיתיר כן כל עוד המרחק ביניהם הינו פחות מג"ט (משום שגבי מציאות שהיריעה הינה תחת לסכך, כתב שאסור כשיש ביניהם ג"ט. וכן נראה גם מדברי סה"ס (פי"ז ס"ז). וכבר כתבנו בסוף ההערה הקודמת, שכבר בשש"כ (פכ"ד הערה כ"ט) הסביר הגרשז"א זצ"ל את דברי המ"ב הללו (כשהיריעה תחת הסכך), שיש להקל עד שיעור ג"ט מטעם לבוד. ולפי טעמו יתכן שיקל גם בני"ד עד ג"ט. אמנם יש להדגיש שאף א' מהפוס' הללו לא כתב בהדיא להתיר עד ג"ט כשהיריעה "מעל" הסכך.
גבי שיעור מרחק הטפח כפי שנמדד בס"מ, חשבנו בס"ד שיש לחשב טפח בני"ד כשמונה ס"מ, וזאת משני הטעמים שכתבנו בסוף ההערה הקודמת: 1) לכאו' היה צריך להחמיר ולחשב בני"ד בטפחים עצבים, אלא שמשום שיתכן שיש דעה נוספת (שמקילה), והיינו דשרי עד ג"ט (כדלעיל בהערה זו), לכן ננקוט בני"ד בטפח בינוני. 2) משום שממילא קשה לצמצם ולמדוד בדיוק של מילימטרים את המרחק בין הסכך ליריעה, לכן ננקוט בשיעור של 8 ס"מ, ודי בזה (כמבואר בנספחים. נספח י"ז ענף 9).
וכיוון שמדובר באיסור דרבנן, הבאנו גם את ד' החזו"א, דטפח הוי כתשעה וחצי ס"מ (9.62 ס"מ). וכמבואר כ"ז בס"ד לקמן בנספחים (נספח י"ז ענף 10).
[24]כד. כנ"ל בהערה הקודמת, שכ"מ לכאו' מד' המ"ב (בסי' תר"מ סקכ"ה) וסה"ס. ובפרט עפ"י סברת הגרשז"א זצ"ל, כמובא בשש"כ (פכ"ד הערה כ"ט) שיש להתיר כן מדין לבוד. ולפי"ז יהיה השיעור בני"ד ג"ט, שהם לגראח"נ זצ"ל כעשרים ושלושה ס"מ (23.5 ס"מ), דהרי הם טפחים עצבים, ולחזו"א זצ"ל הוי כעשרים ושמונה ס"מ (28.3 ס"מ).
[25]כה. עיקר ד"ז שאם היריעה היתה פתוחה קודם החג בשיעור טפח, שמותר להמשיך ולפורסה מדין "תוספת של אוהל עראי", הוא עפי"ד מרן בב"י, וכן מבואר במ"ב (סי' שט"ו ס"ק י"ד וט"ו).
אגב יש להעיר, שיש מציאות בני"ד שהחומרא באה לידי קולא, וכן להיפך. והיינו שאם נסבור כמ"ד המחמיר שכבר מגובה טפח יש איסור אוהל, הרי שאם היריעה היתה לפני שויו"ט בגובה טפח, ונמשכת ברוחב של יותר מטפח, הרי שמותר להמשיך ולפורסה על כל המשך הסכך, אף אם היריעה תהיה בגובה של יותר מטפח, ואף יותר מג"ט. וזו קולא. ומאידך, לדעה המקילה הנ"ל (בהערה הקודמת) שאיסור עשיית אוהל הינו רק כשהיריעה הינה בגובה ג"ט, ואם הינה פרוסה בגובה פחות מג"ט אין בכך איסור אוהל, אזי יוצא שאם בני"ד היריעה היתה פרוסה ברוחב של יותר מטפח אך בגובה הפחות מג"ט, הרי שזה נחשב שאין פה אוהל ארעי כלל, כי אין פה אוהל כלל, ולכן צריך שיהיו פרוסים רוחב טפח לפחות בגובה של ג"ט ויותר.
[26]כו. בס"ד נלע"ד שגם בני"ד יש לחשב בטפחים בינוניים בלבד, כיוון שקשה לצמצם את המרחק בין היריעה לסכך עד כדי מדידה במילימטרים, וכנ"ל בהערות הקודמות.
לכן לגראח"נ זצ"ל טפח בני"ד הוי כשמונה ס"מ, ולחזו"א זצ"ל הוי כתשעה וחצי ס"מ.
[27]כז. עפ"י הב"י (סי שט"ו), והמ"ב (סי' שט"ו סקט"ז).
[28]כח. כוונתנו בזה שאע"פ שהיריעה היתה פרוסה טפח מבעוד יום (כ"א בשיעור לשיטתו, הגראח"נ והחזו"א זצ"ל) מ"מ בעי שגובה פריסת היריעה יהיה בשיעור האסור, גם זה כ"א לשיטתו. והיינו שי"א שיהיה פרוס כבר במרחק של ג"ט בין הסכך ליריעה, וי"א שדי בטפח ביניהם. וכל זה אמור הן גבי פריסת היריעה מעל הסכך והן גבי פריסתה מתחתיו. וכן כל זה אמור הן גבי פעולת הפריסה והן גבי מצב היריעה לאחר פריסתה, כשהיא כבר נחה במקומה.
[29]כט. העיקרון בס"ד בני"ד הינו שאם יש בנין, יש סתירה, ובמקרים שאין בנין אין סתירה. ראה במ"ב (סי' שט"ו סק"א) ובשש"כ (פכ"ד ס"ד ובהערה י"ז).
לאור זאת, אם היריעה כבר פרוסה באופן שנחשב כאוהל לענין שבת, הרי שמותר יהיה לקפלה רק אם ישאירנה פתוחה ברוחב טפח (חוץ משטח היריעה המקופל) כשטפח זה הינו בגובה שאסור היה לפתוח היריעה (די"א שהוא טפח וי"א ג"ט, בכל מקרה לעניינו, הן כשהיריעה פרוסה תחת הסכך או מעליו).
ואם היריעה היתה פתוחה באופן שאינו נחשב כאוהל, הרי שמותר לקפלה לגמרי, אפי' מבלי להשאיר טפח. אמנם לד' המ"ב (בסי' שט"ו סקמ"ד) יצטרך להקפיד שלא יגביהנה אפי' בשעת פעולת הקיפול בשיעור האסור (שלדידו שם אף אוהל שנתמך ע"י ידי האדם חשיב אוהל האסור בבניה וסתירה בשבת). ולחזו"א (בסי' נ"ב סק"ה ד"ה "ר"מ") א"צ להחמיר בזה.
[30]ל. כ' הפמ"ג (במש"ז בסי' תרל"ז סק"א) שלבנות הסוכה בביה"ש אסור אא"כ בונה ע"י גוי (הב"ד כה"ח סק"ו). וכ"כ בשמו המ"ב (סק"ב) שבביה"ש אסור לעשותה ע"י עצמו, דהוי ספיקא דאו'. ע"כ.
אמנם יש להעיר שכ"ז הו"ד לפוס' הסוברים שהן הנחת הסכך והן העמדת הדפנות אסורים ביו"ט מדאו' (וכ"ש בשבת). אך כפי שראינו בהערה הקודמת הרי רבו הפוס' דס"ל שאין איסורם אלא מדרבנן [כגון שו"ת עטרת חכמים, עכ"פ גבי הסכך, וכ"ד הביכור"י. הב"ד בסה"ס (מיל' ריש פי"ז)]. וא"כ עפ"י מש"כ מרן (בסי' ש"ז סכ"ב וסי' שמ"ב ס"א) שדברים שאסורים מד"ס לא גזרו עליהם בביה"ש [ואע"ג שכתבו הראשו' והאחרו' (ר' מ"ב סי' שמ"ב סק"א עפי"ד הרשב"א והרה"מ) שאם המלאכה דרבנן קרובה לבוא לידי מלאכה גמורה דאו', ה"ז אסור אף בביה"ש. מ"מ לכאו' לפוס' דס"ל דהוי מלאכה דרבנן לכאו' אין הדבר קרוב לדאו'. אא"כ נחוש שמא יבוא ליד חיתוך הנסרים במידה, וכמו שחשש בעל הבאר יצחק (כבהערה הקודמת). וצ"ע].
ומ"מ אף לד' המקילים, הרי כפי שראינו בהערה הקודמת הדבר חמור יותר בביה"ש של כניסת השבת, דאז רבו הפוס' שיש להחמיר בכה"ג משום שאז איסור בונה הוי דאו' לכו"ע. ומ"מ את"ל שעצם בנין הסוכה הוי דרבנן, אזי יהא מותר הדבר בביה"ש אף של כניסת השבת. אך נראה שבזה רוב ככל הפוס' יחמירו.
אלא שגבי ביה"ש דיו"ט נראה שיהיו מהפוס' שיקלו, כגון הברוך טעם בשו"ת עטרת חכמים (לפחות גבי הנחת הסכך דס"ל דהוי דרבנן), וכן יתכן שיקל גם הגרי"א ספקטור זצ"ל, עפי"ד בבאר יצחק. שאמנם דן שם גבי גוי, ולכן צירף את ד' בעה"ע, נוסף לד' התוס' דס"ל שבונה ביו"ט דרבנן. אך יתכן שגם בני"ד יקל, משום שבונה הוי דרבנן, וגם משום דהוי רק בביה"ש. וכן מסתבר שיקל בני"ד. ולכן המיקל לבנות הסוכה בביה"ש של כניסת יו"ט לכאו' יש לו ע"מ לסמוך, אך באמת קשה להקל בזה.
[31]לא. עפ"י מרן (סי' רס"א ס"א), דשרי לעשות מלאכה גמורה בביה"ש ע"י גוי לצורך מצוה או לדבר שהוא טרוד ונחפז עליו. וכ"פ הפמ"ג, המ"ב (סי' תרכ"ו סק"כ, וסי' תרל"ז סק"ב), כה"ח (סי' תרכ"ו סקמ"ג וסי' תרל"ז סק"ו) וש"פ. ומשו"ה שרי בני"ד הן בכניסת שבת שבחג (שהרי צריך לאכול ולישון בסוכה), והן גבי ביה"ש דיו"ט ראשון ואף דיו"ט אחרון [דבחו"ל מצוה מדרבנן לישב בסוכה אף ביום השמיני של החג (פמ"ג. מ"ב סי' תרל"ז בשעה"צ סק"ו. כה"ח סק"ו. וזאת עפ"י מרן בסי' תרס"ו ומ"ב שם ס"ק ח' וט'). ואף בא"י, אם רוצה למשל לישון בביה"ש של כניסת יו"ט אחרון, הריהו חייב בסוכה. ויש לדון אי חיובו בא"י בביה"ש של כניסת יו"ט אחרון חמיר כמו חיובו ביו"ט אחרון ביום בחו"ל. ומ"מ קשה למצוא זאת במציאות, שיבנה סוכה בא"י בביה"ש של כניסת יו"ט האחרון כדי להשתמש בה. ואכמ"ל].
[32]לב. בזה יש לדון ג"כ שכל האיסור לבנות הסוכה מצד יו"ט הוי רק דרבנן, דמלאכה ביו"ט שני של גלויות הוי דרבנן בלבד. ולכאו' דמי קצת לדין ביה"ש שבהערות הקודמות. אע"ג שיש מקום להקל בני"ד יותר, דהתם הוי ספק דאו' (שמא ביה"ש כבר הוי לילה גמור), משא"כ בני"ד דאנן בקיאינן בקביעא דירחא. ולכן לכאו' יש להקל בני"ד לפחות כדין ביה"ש של כניסת יו"ט ראשון. אלא שמ"מ למרות שאנן בקיאינן בקביעא דירחא, בכ"ז חכמים החמירו ביו"ט שני כבראשון. ראה שו"ע (סי' תצ"ו ס"א) ובמ"ב (סק"א), ובשו"ע (סי' תצ"ז ס"ד) ובמ"ב (סקי"א), ובשעה"צ (סי' תצ"ח סקכ"ה). וקיצרנו.
וכן גבי בניית הסוכה בכניסת יו"ט שני של גלויות יש צד להחמיר, דיש לחוש שמא יו"ט ראשון עדיין לא יצא, ובפרט לפוס' המחמירים בביה"ש של יציאת השבת טפי מביה"ש של כניסת השבת, דהעמד היום על חזקתו [ר' למשל במ"ב (סי' שמ"ב סק"ב). ובס"ד דננו ע"כ בקונט' קדושת השבת. ואכמ"ל].
[33]לג. באמת גם דין זה רבו פארותיו. ראשית יש להזכיר שסוכה שנעשתה באיסור בשבת ויו"ט, יתכן הדבר מבחינת המציאות, הן שנבנתה ממש בשויו"ט, והן שהרימו דופן א' שנפלה, או שסגרו דלת א' שהייתה פתוחה ושמשה כדופן שלישית שעל ידה הוכשרה הסוכה (כדלעיל בפרק ג' הערות קי"ג וקי"ד).
ובאשר לאיסור הנאה בני"ד. איסור הנאה ממלאכת שבת שנוי כבר במחלו' תנאים [ר' ברייתא חולין (דט"ו, א'), בכתובות (דף ל"ד) וב"ק (דף ע"א)]. נוסף לג' הדעות שם, ישנם חילוקים רבים גבי איסור ההנאה מאיסור שבת. שבין השאר חילקו הפוס' למי אמור איסור ההנאה- האם דוקא לאדם שעשה האיסור או לכל שאר אינשי. ומתי חל איסור זה, שי"א עד צאת השבת, ויש אומרים שנאסר עולמית, ויש מקילים שלאחרים מותר הדבר מיד. וגם תלוי הדבר אם עשו איסור דאו' או איסור דרבנן. ועוד תלוי, אם עשו האיסור בשוגג, במזיד או במתעסק.
ומאידך ישנם צדדים רבים להקל באיסור ההנאה ממלאכת שבת ויו"ט, משום שאיסור זה עיקרו אינו אלא מדרבנן. וכבר כתבנו בס"ד בקונטרס קדושת השבת (חלקים א' וב'. ובפרט בח"ב במילואים פ"ד ענפים 14-19) כמה צדדים להקל: 1) להקל באיסור דאו' כשנעשה בשוגג. 2) להקל כשלא נעשה איסור בגוף הדבר (כגון שלא בישלוהו או אפוהו). 3) יש מקילים ליהנות אף בו ביום כשנעשה איסור דרבנן בשוגג. 4) להקל כשההנאה הינה עקיפה (כגון שהוציאו מפתח מרל"ר, ואח"כ פתחו בו הדלת, דעתה שרי להכנס דרכה). 5) להקל מטעם דמצוות לאו ליהנות ניתנו (עיי"ש כמה סייגים לכך). 6) להקל כשניתן להגיע לתוצאה בדרך היתר (לכאו' בני"ד יש סברא הפוכה, דאם יש לו סוכה אחרת שילך אליה ולא ישתמש בסוכה שבנו אותה באיסור). 7) להקל מצד מבריח הארי. עיי"ש בס"ד באורך בענינים אלה.
ומ"מ כיוון שזמני קצר מאוד, לכן לא נדון בזה עתה, ורק נביא את מש"כ ע"כ בסה"ס (במיל' לפי"ז סק"ג) בשם הפוס':
ישנן ב' בעיות בני"ד אם יושב ומקיים מצוות סוכה בסוכה שבנאוה בשבת או ביו"ט: מצווה הבאה בעבירה, והנאה ממעשה שבת.
הפוס' כתבו כמה צדדים להקל בני"ד: 1) מצוות לאו ליהנות ניתנו. 2) הנאה ממלאכת יו"ט אינה אסורה בדיעבד. 3) הסוברים שבנין סוכה אסור רק מדרבנן, יש לדון שגבי איסור דרבנן לא קנסוהו חכמים [ר' ע"כ בשו"ת פנים מאירות (ח"א סי' ל'), שו"ת שערי דעה (ח"ב סי' רי"ז) ושו"ת חבלים בנעימים (ח"ג סי' ל'), ופסתש"ו (סי' תרכ"ו סק"י)].
[34]לד. כנ"ל בהערה הקודמת עפ"י סה"ס בשם השותי"ם הנ"ל. ובזה מודה גם הפמ"ג (כדלקמן בהערה ל"ו).
[35]לה. כנ"ל בהערה ל"ג עפ"י סה"ס בשם הפוס' הנ"ל.
[36]לו. סה"ס (במיל' לפי"ז סק"ג) בשם הפמ"ג בשו"ת מגידות (סי' ק"ט וק"י). וע"ע במקראי קודש (לגרצ"פ פראנק זצ"ל. סוכה ח"א סי' ו'), שו"ת אג"מ (או"ח ח"ד סי' ס"ט), ושו"ת שבט"ה (ח"ג סי' ע"ו).
[37]לז. כתבו הפוס', שבמקרה שעשו סוכה בצורת גאם והדופן הג' עשויה ע"י דופן טפח ומשהו, לבוד וצוה"פ, שרי בשבת של סוכות לטלטל בתוך הסוכה עצמה, וכן מותר לטלטל מהבית לסוכה ולהיפך דרך החלון (בס"ד נראה שהכוונה רק כשחלון הסוכה צמוד לחלון הבית, דאל"כ הרי החפץ עובר מרה"י לרה"י דרך כרמלית או דרך רה"ר. והסכים בס"ד עמי חכ"א בזה). וזאת אע"ג שבשאר השבתות בעי דופן רביעית. מ"מ מיגו דהוי דופן לענין סוכה הוי נמי לענין שבת (גמ' ופוס'). ומ"מ כ' הר"ן, שראוי להחמיר לענין מעשה. והב"ד בב"י. וכ"כ הח"א דשרי דוקא בשעה"ד, הא לא"ה ראוי להחמיר. וכ"כ המ"ב (סי' תר"ל סקי"א) וכה"ח (ססקי"ג). וכעין דברים אלה ר' לעיל (בפ"ג סעי' י"ז).
[38]לח. בס"ד נביא פה את ציוני רוב ההלכות הנזכרות בפרקים האחרים בקונטרס זה, והשייכות לדיני שבת ויו"ט.
1) זמן בניית הסוכה כשמוצאי יוה"כ חל בעש"ק. והקדמת הכנת צורכי שבת לבניית הסוכה (פרק א' סעי' ו').
2) עשיית צוה"פ לדפנות הסוכה בשבת וביו"ט ע"י גוי (פ"ג הערה ל"ו).
3) סוכה המשמשת כרשות לשבת- כשרה בשבת של סוכות, למרות שאינה כשרה בשאר ימי החג (פ"ג סעי' י"ז).
4) דופן שנפלה, החזרתה בשבת (פ"ג סעי' מ"א).
5) דופן העשויה מדלת הבית, פתיחתה וסגירתה בשבת ויו"ט כשע"כ נפסלת או נכשרת הסוכה (פ"ג סעי' מ"ד).
6) עשיית מחיצה בשבת וביו"ט ע"י בני אדם או בעלי חיים (פ"ג הערה קכ"ג).
7) החלפת הסכך בשבת לסכך אחר שאין בו יתושים (פ"ד סעי' ל"ג).
8) סכך הפסול מדרבנן, החלפתו בשבת לסכך כשר (פ"ד סעי' ל"ד).
9) דילול סכך מעובה כדי שיהיו ראויים לכניסת הגשמים בשבת וביום טוב (פ"ה הערה כ"ה).
10) דלתות גגון הנמצא מעל הסכך (להגנה מגשם וכדו') פתיחתן וסגירתן בשבת וביום טוב (פ"ו סעי' ח'). ובפרקנו (בסעי' ח') הארכנו בס"ד יותר בכך.
11) ענפי אילן שבשל הרוח מאהילים על הסוכה, קציצתם בשבת וביום טוב (פ"ו סעי' ט"ו).
12) סדין הנמצא סמוך לסכך, מתחתיו או מעליו, פריסתו והורדתו משם בשבת וביום טוב (פ"ו סעי' כ"ו, ועוד בפרקנו בסעיפים ט' - י"ג).
13) סכך שעף מהסוכה, החזרתו אליה בשבת וביום טוב (פ"ו הערה ס"ה. וכן בפרקנו בהערה ו').
14) הורדת שלג מעל הסכך בשבת (פ"ו סעי' ל"ה).
15) בעת הגשם, ישיבה תחת מטריה בתוך הסוכה (פ"ו סעי' מ').
16) סוכה ישנה שעשאוה לשם צל, חידוש בה דבר בשבת וביום טוב (פ"ו סעי' נ"ז).
17) גזל עצים וקבעם בסוכתו, ונזכר בכך בשבת או ביום טוב, כיצד יכשיר את סוכתו (פ"ז סעי' כ"ד).
18) שימוש בקישוטי הסוכה בשבת וביום טוב, כשעשה תנאי (פ"ח סעי' נ"א)
19) הוצאת נעצים ומסמרים בשבת וביום טוב על מנת להוריד אז קישוטים (פ"ח סעי' נ"א).
20) חלקי הסכך הנופלים על השולחן, סילוקם בשבת וביום טוב (פ"ח סעי' נ"ב)
21) קישוטים שנפלו על השולחן, סילוקם בשבת וביום טוב (פ"ח סעי' נ"ג)
22) הנחת נרות שבת בסוכה (פ"ט סעי' י"ד).
23) אכילת פירות מחוץ לסוכה בשבת ויום טוב (פ"ט סעי' ל"ח).
24) שיעור האכילה בשבת וביום טוב המחייב לברך ברכת "לישב בסוכה" (פ"ט סעי' מ"ד ומ"ז).
25) שיעור שתיית היין בשבת וביום טוב המחייב סוכה (פ"ט סעי' מ').
26) הנמצא בשבת או ביום טוב במקום שאין סוכה כשרה, כיצד ינהג לגבי סעודות השבת (פ"ט סעי' ס"ח וע"ה).
27) דין הקידוש ואכילת הפת בליל יום טוב הראשון של החג (פ"ט סעי' ע'- ע"ח).
28) כבתה התאורה בסוכה בשבת (פי"א סעי' מ"ג).
[39]לט. בס"ד נביא עוד כמה מהלכות שבת ויו"ט הקשורות לסוכה:
1) סוכה הנמצאת על גבי עשבים, יש להזהר מאוד שלא לשפוך מים ושאר משקים על העשבים בשבת וביו"ט (עפ"י מרן סי' של"ו ס"ג). וכן יש להזהר שלא להשליך זרעים וגרעיני פירות במקומות שיכולים לצמוח (עפ"י מרן שם ס"ד).
2) כשהסוכה בשדה סמוך לביתו, כגון בכפרים, אסור להוציא חפצים מביתו לסוכה, ולהיפך, דרך רשות הרבים או דרך כרמלית. ואם ישנן שתי סוכות בחצר אחת ולא עירבו עירובי חצרות, אסור לטלטל חפצים מסוכה אחת לחברתה. וע"י גוי מותר [מ"ב (סי' תרל"ד סק"ח) וכה"ח (סקי"ח) עפ"י הפמ"ג. הב"ד בסה"ס (פי"ז ס"ט)].
3) סוכתו של אדם בשבת אינה נחשבת כדירה לאסור על שאר בני החצר אם אין שם עירוב [מ"א. מ"ב (סי' ש"ע סק"ד). סה"ס (פי"ז שם). עיי"ש בשעה"צ (סק"ג)]. ור' מש"כ מרן (בסי' שס"ו ס"ב גבי הדרים בסוכות שבמדבריות דקביעי שם תדיר).
4) עפ"י השו"ע (סי' של"ח ס"ו) יש מי שר"ל שאסור לפתוח ברז שבחצר בשבת. שהרי לד' מרן בסתם יש לאסור. אך באמת נלע"ד בס"ד שאין ללמוד לאסור זאת. כי שם מדובר בהדיא שיש גינה שרוצה להשקותה, או בריכה של פשתן וכדו'. וזו לא תמיד המציאות בגינה רגילה שלנו. ועיי"ש במ"ב (סקכ"ד) שהיקל כי"א שמקילים בזה. והעיקר, שכיוון שהשו"ע דיבר על מציאות שונה מהברז שבני"ד, לכן לא גזרו ע"כ. ומ"מ ברור הדבר שאסור לפתוח ברז בגינה על מנת להשקותה בשבת. וגבי ברז שמימיו נוזלים לכיור ומשם זורמים דרך צינור עד שמגיעים לקרקע זרועה, ר' בשש"כ (פי"ב מהדו' תשל"ט סי"ח. ובמהדו' תש"ע סי"ט) שאם אינו מתכוון להשקות, שרי לפתוח אז הברז (מדין פס"ר וכח שני דחשיב כגרמא. והריהו אינו מתכוון להשקות).
5) גבי סוכה שבנו אותה על ראש האילן או על הגמל, כתב מרן (סי' תרכ"ח ס"ג): עשאה בראש הגמל [היינו שעשה שם הדפנות בין חטוטרותיה. וסיכך על גבן. מ"ב (סקט"ו)] או בראש האילן [תיקן מושבו בראשו ועשה שם מחיצות וסכך. מ"ב (סקט"ז)], כשרה, ואין עולין לה ביו"ט. עכ"ל.
והטעם שאין עולין אליה ביו"ט, מפני שאסור להשתמש ביו"ט בבע"ח ובמחובר לקרקע, וכמש"כ בשו"ע (רס"י של"ו). ואפי' אם הסוכה היא על הארץ אלא שהקנים של הסכך נשענים על האילן אסור לעלות לה בשבת ויו"ט, גזירה שמא ישתמש בסכך, שיניח שם חפציו או יתלה בו דבר, ונמצא משתמש באילן.
כ"כ המ"ב (סי' תרכ"ח סקי"ז) עפ"י המשנה בסוכה (דכ"ב,ב'), הגמ' (דכ"ג), הראשו' והאחרו'. אלא שהוסיף עפי"ד המ"א בשם פוס' וכתב: אפשר דדווקא בימים הראשונים שהיו רגילים להשתמש בסכך, להניח ולתלות שם חפציהם. אבל עכשיו שאין רגילין בכך אין חוששין לכך ומותר לעלות לתוכה אף בשבת ויו"ט. ומ"מ לכתחילה אין לסמוך את הסכך על האילן, משום שאין מעמידין את הסכך לכתחי' אלא בדבר הראוי לסיכוך. ואם נעץ קונדסים (מוטות) באילן וסמך הסכך עליהן שרי אף לכתחי' [עד כאן מהמ"ב (סקי"ז). ולענין הקונדסין ראה בחזו"א (או"ח סי' קמ"ג סק"ב) שיש בזה חשש איסור מעמיד].
מי שבכל זאת עבר ועלה לסוכה ביו"ט, יצא ידי חובתו [רש"י. ר"ן. רי"ו. מ"ב (סקי"ט)].
הסתפק הפמ"ג גבי מי שיש לו ביו"ט רק סוכה שהינה ע"ג בהמה או ע"ג אילן, אם מותר לו לכתחילה לעלות אליה. ובביכור"י הסיק דאסור, דחכמים פטרוהו, משום דדבר שהוא בשוא"ת יש כח ביד חכמים לעוקרו [מ"ב (סקי"ח) ושעה"צ (סקכ"ג)].
ועוד כתב מרן שם (בסי' תרכ"ח ס"ג): מקצתה על האילן ומקצתה בדבר אחר. אם הוא בענין שאם ינטל האילן תשאר היא עומדת ולא תיפול [היינו שעשה מקצת קרקעית סוכתו ומקצת דפנותיה על ראש האילן, ומקצת קרקעיתה ומקצת דפנותיה על דבר אחר, וסיכך על הדפנות. אם היא עשויה בענין שאם ינטל האילן תשאר היא עומדת על הדבר האחר ולא תיפול [מ"ב (סקי"ט). וע"ע בשעה"צ (סקכ"ד)], עולין לה ביו"ט [בסולם. ולא דרך האילן. מ"ב (סק"כ)]. ואם לאו אין עולין לה ביו"ט [דכיוון שסמיכתה על האילן נמצא שכשנכנס לתוכה משתמש באילן. מ"ב (סקכ"א)].
[40]מ. עיי"ש שאף לד' המתירים מותר הדבר רק כשמפרק אותה לצורך מסוים, וכן כשאינו משתמש בעצי הסוכה לשימוש כלשהו, ובודאי לא בשימוש המבזה אותם.
[41]מא. משנה בסוכה (דמ"ח, א') מרן (סי' תרס"ו ס"א) והטעם, דהא כל היום חובתו לישון ולשנן שם, ואי צריך הוא לאכול ג"כ צריך הוא הרי לאכול בסוכה [רש"י בסוכה (דמ"ח, א'). מ"ב (שם סק"א), וש"פ].
[42]מב. מה שכתבנו שמותר להכין הבית לכבוד יו"ט אחרון. אמנם ד"ז לא נזכר במשנה (שם דמ"ח,א'), דשנינו שם ש"מוריד הכלים מן המנחה ולמעלה מפני כבוד יו"ט האחרון של חג". וכתבו רש"י (במשנה שם) ומרן בב"י, שעי"כ מראה כמכין עצמו לקראתו למקום שיסעוד שם הלילה. עכ"ל. אך הוסיף רבנו הטור (רס"י תרס"ו) ש"מוציא הכלים ממנה מן המנחה ולמעלה, ומתקן הבית לכבוד יום טוב האחרון". וכ"פ מרן בשו"ע (סי' תרס"ו ס"א).
ומה שכתבנו שמ"מ את כלי הבית שהיו בסוכה מוציאם רק משעת המנחה הנ"ל, שבס"ד כן מסתבר, דאל"כ יעלה לביתו את כל כלי תשמישו, שולחנות, כסאות, מיטות ושאר כלים, ולא שבק בסוכה מידי. ואם יצטרך לאכול או לישון בה לפני זמן המנחה, לא יוכל לעשות כן, והרי אמרו שלא להעלותם שמא יצטרך להם לאכילה ושינה, כדפרש"י שם במשנה, בב"י, ובמ"ב (סי' תרס"ו סק"א) וש"פ.
[43]מג. אמנם לא מצאתי בפוס' שכתבו כן בהדיא, אך בס"ד כן נראה. ראשית, שכ"נ מדברי רבינו הטור ומרן בב"י, שכתבו כך: "ומוציא הכלים ממנה מן המנחה ולמעלה" ורק אח"כ כתבו "ומתקן הבית לכבוד יום טוב אחרון". ומשמע שתיקון הבית אינו אמור דוקא מן המנחה אלא אף קודם לכן יכול לתקנו. שהרי זאת יכול לעשות בכל יום שירצה מימי חוה"מ. ועוד, שכן מסתבר, דזיל בתר טעמא. שהרי הטעם שאינו מוריד הכלים מהסוכה מוקדם, דשמא יצטרך להם לאכילה או לשינה, כנ"ל עפ"י רש"י, הב"י וש"פ. אך טעם זה לא שייך גבי סידור הבית. ואדרבא, רצוי שיסדר הבית, ישטוף הרצפות וכו' קודם שעת המנחה הקטנה, כדי שיספיק להעלות הדברים מהסוכה לבית בזמן, ויוכל להכנס לחג בעתו ובזמנו מבלי ח"ו לחללו.
[44]מד. מרן (סי' תרס"ו ס"א), עפ"י המשנה בסוכה (דמ"ח, א'). וכתבנו שכ"ה גבי המיטות, שכ"כ מרן בב"י עפי"ד רש"י במשנה (ד"ה "אבל") דקאי גם על המצעות שנשתמש בהן בתוכה.
ובענין זמן ההורדה כתב שם מרן דשרי להוציא הכלים מזמן המנחה. וכתבו האחרו' [פמ"ג. מ"ב (סק"ב). כה"ח (סק"ב) וש"א] עפי"ד הריטב"א, דהוא מזמן מנחה קטנה. והטעם, כ' הפמ"ג, דלפני מנחה קטנה אין נראה שמפנה את כליו לכבוד יו"ט דשמיני עצרת (הב"ד כה"ח שם). ויודעני על משפחה אחת שבסוכתה הגדולה שבחצר הבנין ישנן שש מיטות, שולחן וכסאות רבים, מיכל מים ושאר כלי בית וכו', והם צריכים להעלות את כל זה חזרה לדירתם שבקומה השלישית, ואכן הם מקפידים שלא להעלות זאת לפני זמן מנחה קטנה הנ"ל. אשריהם ישראל.
[45]מה. עפ"י הגמ' בברכות (דף כ"ז). מרן (סי' רל"ג ס"א). מ"ב (שם סק"א וג'). ונחלקו הפוס' אי מחשבינן שעות זמניות אלה מעה"ש עד צה"כ או מהנץ עד השקיעה (ר' מ"ב סי' רל"ג סק"ד). וקיצרנו.
ואת זמן מנחה קטנה ביום זה כתבנו עפ"י לוח א"י.
[46]מו.חככתי בדעתי אותם שאינם יכולים (מבחינה מציאותית) לקיים הלכה זו. והיינו אותם הנוסעים באמצע החג או בסופו, ואפי' ביום השביעי של החג בצהרים, למקום אחר, ואינם יכולים לנעול את סוכתם, או שאינם רוצים להשאיר את חפציהם בסוכה עד לאחר החג (מסיבות שונות: חשש גניבה, חבלה וכדו'). האם בשל דין זה שנזכר כבר בדברי חז"ל, לא יכניסו את חפציהם הביתה, ויפקירום לגנבים. והרי התורה חסה על ממונם של ישראל.
ועוד בס"ד יש לדון גבי משפחה שנשארת בסוכתה במשך כל ימי החג, עד סופו, וכן נשארים בביתם ביום שמיני עצרת. אלא שהם אנשים מבוגרים, ואין בכוחם להעלות את כל חפצי הסוכה (שזה הרי כולל מיטות, שולחנות, כסאות וכדו') בשעה הקצרה הזו (שזה בסה"כ כשעתיים וחצי זמניות לפני הלילה, וכנ"ל). במשך כל החג התארחו אצלם בניהם ובנותיהם הנשואים, נכדיהם ונכדותיהם, כולם חגגו ונהנו מקדושת החג, והנה העומס של החזרת הדברים לביתם נופל על כתפי הסבא והסבתא הבאים בימים. האם יש מקום להקל בכך שאחד מצאצאיהם, בחור נמרץ, יעלה את החפצים לבית כבר בשעות הבוקר של ערב שמיני עצרת.
ולכאו' היה מקום לדייק ולפלפל עפי"ד רש"י במשנה, שכ' שמוריד את הכלים מפני כבוד יו"ט, וכ' ע"כ רש"י שנראה כמכין עצמו לקראת יו"ט שיסעוד שם הלילה. ע"כ. ולפי"ז לכאו' מי שעוזב את ביתו באמצע החג אינו צריך עדיין להכין את ביתו, וממילא א"צ היכר שעושה כן לשם יו"ט. אך מ"מ מש"כ הפוס' (עפי"ד הראבי"ה סי' תרצ"ה) שהתירו להוציא כליו רק מן המנחה ולמעלה, שמשעה זו ואילך אין זמן סעודה כל כך, ולכן יכול להוריד את כליו. לכאו' לפי"ז אם יוציא כליו כבר בערב שמחת תורה בבוקר שמא אתו למיחשדיה שיותר אינו רוצה לאכול בסוכה אלא בביתו. ומאידך יש לדון בני"ד שמא אין האיסור להוריד כליו קודם מנחה משום חשד, אלא רק משום הצורך להראות עצמו מכין את ביתו ליו"ט אחרון. ולפני זמן מנחה קטנה אין זה נראה שעושה כן לכבוד יו"ט (מ"ב סי' תרס"ו ססק"ט). ולפי"ז לפחות במקרה שעוזב את ביתו כמה ימים לפני החג שרי להוריד את כל כליו וחפציו מהסוכה, דאז אין צורך להראות עצמו שמכין את ביתו לכבוד יו"ט.
מ"מ יש עוד מקום לדון בכל זה מסברא, אך לע"ע למרות חיפושי הרבים, לא מצאתי מי שדן בשתי השאלות הנ"ל.
ואכן שאלתי את הגרא"י אולמן שליט"א גבי השאלה השניה: שהמ"ב (סי' תרס"ו סק"ב) כתב בשם הריטב"א, שמותר להוציא את הכלים מהסוכה מזמן מנחה קטנה ואילך. ציינתי שבשו"ע כתוב דין זה רק גבי מנחה, והמ"ב ושאר הפוס' בשם הריטב"א כתבו שכ"ה מזמן מנחה קטנה. ושאלנו לגבי מציאות שהסוכה בחצר הבנין אך צריך להעלות כחמש מיטות, שלחן, כיסאות וכו' אל הדירה שנמצאת בקומה שלישית. ואם במציאות הבנים הגדולים והחתנים עוזבים את הבית בערב שמחת תורה כבר בצהריים, כגון שנוסעים לשמחת תורה לישיבתם, ונשארים רק אנשים (כגון בנות) שאינם יכולים להעלות את כלי הבית לדירה הגבוהה, המותר שהגדולים המסוגלים לכך יעלו את המיטות ושאר החפצים הכבדים כבר לפני מנחה קטנה. ואת שאר כלי הבית שאינם כבדים יעלו אחרים לאחר מנחה קטנה. ותחילה אמר הגרא"י אולמן שמה שניתן יעלו לבית רק לאחר מנחה קטנה, ואת החפצים הכבדים ישאירו בסוכה עד לאחר שמיני עצרת. אך אמרנו שמדובר שאינם רוצים להשאירם בסוכה מסיבות שונות (חשש גניבה, גשם וכדו'). לכן אמר הגרא"י אולמן שליט"א שאכן מותר שאת המיטות הכבדות ושאר החפצים הכבדים יעלו הבנים הגדולים לדירה לפני זמן מנחה קטנה, אך יזהרו להשאיר חלק מהרהיטים ושאר הדברים עד זמן מנחה קטנה, ורק אז יעלו גם אותם הביתה. עכת"ד.
וחכ"א אמר גבי השאלה הראשונה, דיש מקום להקל להעלות הביתה את החפצים מהסוכה במשך ימי חוה"מ, כמו שהתירו לפרק את הסוכה בחוה"מ. עכ"ד. אך ר' לעיל (בפרק ח' סעי' ז' וי"ז) שזו מחלו' אי שרי לפרק הסוכה בחוה"מ. אלא שבאמת שם טעם האוסרים הינו משום ביטול קדושת הסוכה, אך גבי פינוי החפצים בימי חוה"מ י"ל דלכאו' לא שייך בזיון הסוכה בכך, ולכאו' הדין עמו להקל. וצ"ע.
[47]מז. מרן (סי' תרס"ו ס"א). והיינו כשאין לו מקום אחר לאכול (או לישון) ונאלץ לאכול ביו"ט אחרון בסוכה (מ"ב שם סק"ג). ויעשה כן סמוך לשקיעה, דשמא יקדים לעשות כן וירצה עוד לאכול אח"כ בסוכה (מ"ב שם).
והטעם דבעי להוריד דע"ד, דהרי אויר פוסל בסוכה כבר משיעור ג"ט, מ"מ אין ההיכר כ"כ אם לא כשפוחת בסכך ד"ט על ד"ט שהוא שיעור מקום חשוב [מ"ב (סק"ד). עיי"ש בשעה"צ (סק"ב) מש"כ בשם הריטב"א]. ומ"מ עצם הורדת חלק מהסכך הינה לשם היכר שהוא יושב בסוכה שלא לשם מצווה, "שלא יהא נראה" כמוסיף על מצוות סוכה יותר ממה שהתורה ציוותה (מרן שם). ומ"מ אף כשישב בסוכה ולא פיחת כנ"ל, אינו מוסיף ממש אלא רק נראה כמוסיף. וזאת משום שאינו מתכוון בישיבתו זו לשם מצוות סוכה [מ"ב (סק"ה). עפ"י (סי' תרנ"א סי"ד)].
את שיעורי הד"ט כתבנו עפ"י מידות הגרא"ח נאה והחזו"א, זצ"ל. כמבואר לקמן בנספחים (בקונטרס מידות האורך. נספח י"ז ענפים 9,10). עיי"ש.
בענין כיצד ינהגו אותם הנמצאים בגלות, שצריכים הם לשבת בסוכה גם ביום השמיני ולאכול בה (שו"ע סי' תרס"ו ס"א ותרס"ח ס"א), ורוצים הם להמשיך לאכול או לישון בה גם ביום התשיעי (שהוא אצלם יום שמחת תורה:. כתב מרן (בסי' תרנ"ח ס"א): ובחוצה לארץ אוכלים בסוכה (ביום השמיני) לילה ויום, מפני שהוא ספק שביעי [וכ' המ"ב (ס"ק ה'): אבל לאחר שאכלו סעודתן ביום, מנהג העולם שנפטרין מן הסוכה ויושבין בבתיהם (בשם המ"א). אבל אי אתרמי ליה לאכול אפי' ביה"ש צריך לאכול בסוכה (מ"א. ועיי"ש בשעה"צ ס"ק ג'). והוסיף המ"ב (שם סק"ו), שכיוון שהוא ספק שביעי, מטעם זה מצדדים הרבה אחרו' דצריך ג"כ לישן בסוכה. וכן הוא ג"כ דעת הגר"א (עיי"ש בשעה"צ סק"ד). ויש אחרו' שסוברין שאין כדאי לישן בסוכה בשמיע"צ לא ביום ולא בלילה, דעושה אותו כחול (ד"מ. לבוש. דה"ח. נוב"י. ור' שע"ת). והטעם, דבשלמא גבי אכילה לא מינכר, שכן דרך בני אדם לפעמים לישב בצל הסוכה אפי' שלא לשם מצוה (כ"מ מהד"מ. ור' שעה"צ סק"ו), משא"כ בשינה (ר' שעה"צ סק"ז). והמשיך המ"ב שם שמ"מ מנהג העולם להקל בשינה. ודע, דלדעת הפוס' שסוברין שאין ישנים בסוכה בשמיע"צ, י"א דה"ה דאין אוכלין אז פירות וה"ה פת פחות מכביצה בסוכה (דה"ח. ור' שעה"צ סק"ח). וסיים המ"ב, כללו של דבר, כל דבר שא"צ לברך עליו ברכת "לישב בסוכה" בשאר ימי הסוכה, אין אוכלין בסוכה בשמיע"צ. ויש מקילין בזה (מחה"ש. ור' שעה"צ סק"ט), וכן מסתברא, דבאכילת פירות וכה"ג דברים שאין חייבים מצד הדין יכול לעשות בשמיע"צ כמה שירצה בבית או בסוכה (ור' בשעה"צ סק"י)].
ועוד כתב שם מרן, שביום שמיני עצרת בחו"ל אין מברכין על ישיבת הסוכה (את ברכת "לישב בסוכה". והטעם ר' במ"ב סק"ז. ועיי"ש עוד פרטי דינים), ואומרים בקידוש ברכת "שהחיינו" (דשמיע"צ רגל בפני עצמו הוא. גמ'. מ"ב סק"ח).
ובענין הוצאת החפצים מן הסוכה בארצות הגלות ביום השמיני של החג, כ' מרן (בסי' תרס"ו ס"א): בחוצה לארץ, שצריך לישב בה בשמיני, גמר מלאכול ביום השמיני [היינו שאין דעתו עוד לאכול כלל היום. דאל"כ אם איקלע בשבת צריך לעשות סעודה ג' בסוכה, דכל היום יש חיוב סוכה משום ספיקא דיומא (מ"ב סק"ח)], מוריד את כליו ומפנה אותם ממנה [היינו מן המנחה קטנה ולמעלה, דשמיני לבני חו"ל הוא כמו יום השביעי בא"י. וקודם זמן זה אין נראה שעושה כן לכבוד יו"ט. מ"ב (סק"ט). ועיי"ש בשעה"צ (סק"ז]. ואם אין לו מקום להוריד את כליו ורצה לאכול בה בתשיעי, אינו יכול לפחות בה מפני שהוא יו"ט, ומה יעשה להיכרא: אם היתה סוכה קטנה, שאסור להניח בה הנר בשאר ימים (כבשו"ע סי' תרל"ט ס"א), יניח הנר בסוכה [ביום השמיני, או עכ"פ בסוף השמיני. מסקנת המ"ב (סקי"א)]. ואם הסוכה גדולה, דשרי להניח בה הנר בימי החג, מכניס בה קדרות וקערות וכיוצא בהם כדי להכיר בסוכה שהיא פסולה ושכבר נגמרה מצוותה [ויש מסבירים דאין הכוונה שממש נפסלת בכך, אלא ר"ל שעושה היכר לפוסלה שאינו יושב בה בתורת סוכת החג. מ"ב (סקי"ב)]. עכ"ד מרן ותורף דברי המ"ב שם.
[48]מח. נחלקו הפוס' אי דווקא צריך לפחות מהסכך שיעור זה, אך להניח סכך פסול בשיעור דע"ד לא מהני (ביכור"י. בא"ח), או שמועיל להניח סכך פסול על הסכך הכשר בשיעור ד"ט על ד"ט (בגדי ישע). הב"ד בפסתש"ו (סי' תרס"ו סק"א). עיי"ש גבי סגירת הגגון ופריסת סדין תוך ג"ט לסכך.
כתבו הפוס' דליכא איסור מוסיף אלא בשמיני עצרת, אך אחר החג שרי (רמ"א סי' תרס"ו). והטעם שרק בשמיע"צ אסור, משום שרק הוא סמוך לחג (מ"ב סק"ו). ור' בפסתש"ו (סי' תרס"ו הערה 5) אי יש איסור בל תוסיף אם אוכל וישן בסוכה בערב סוכות.
יש שהיו מפנים הכלים מהסוכה בערוב יום השביעי אף שלא היו צריכים לכלים אלה בבית, וזאת כדי לגלות בכך שכל עשיית הסוכה אינה להנאה אלא משום גזירת הבורא ישתבח שמו [פסתש"ו (שם ססק"א) בשם הגר"ח מבריסק].