[1]א. עיקר ד"ז דאוצר בית דין נזכר כבר בתוספתא במס' שביעית (פרק ח' הל' א' וב'), ברמב"ן בויקרא (כ"ה, ז'), בשו"ת הרשב"ש (סי' רנ"ח) וש"פ. ובדורות האחרונים פסקו כן מרן הגראי"ה קוק זצ"ל [ר' אגרות ראי"ה (ח"א סי' ש"י, שי"ג, שי"ח), שו"ת משפט כהן (סי' ע"ו)], אך מ"מ מרן עצמו נטה לסמוך ע"כ רק לאחר שעשו על הקרקע היתר מכירה [ר' אגרות ראי"ה (ח"א סי' שי"ד)]. וכ"כ להתיר אוצר בי"ד גם החזו"א (סי' י"א סק"ז ד"ה "במש"כ").
בהסבר גידרו של אוצר בי"ד נא' בשו"ת הרשב"ש (סי' רנ"ח) שהוא מועיל מדין "יד עניים" [הב"ד במאמ"ר (לגרמ"א זצ"ל. פי"ט הערה ח)].
[2]ב. ראה לקמן בפרקנו (סעי' ח' ובהערה ל').
[3]ג. ומ"מ חרישה, זריעה ושתילה אסורים, כדלקמן בפרקנו (סעי' ה' ובהערה כ').
[4]ד. וראה לקמן בפרקנו (בסעי' ז') שיש המערערים על פתרון זה. ועיי"ש טעמיהם.
[5]ה. עפ"י הרמב"ם (פ"ד הכ"ב-כ"ד).
[6]ו. הסבר רקע זה אינו כתוב בתוספ', ומ"מ כ"כ בילקו"י (פרק י"ח רסע"י א'). ובס' שה"מ (עמ' 265 הערה 13) כתב שהרקע להושבת שלוחי ביה"ד על פתחי העיירות הוא משום שאותם אינשי לא הפקירו שדותיהם, והיו מביאים את יבוליהם מהשדות לישוב.
[9]ט. זו לשון התוספ' שם עם מעט תוספות. ומכאן אנו למדים שביה"ד היה שולח את שלוחיו לאסוף את פירות השביעית ולחלקם לכל דורש ללא תשלום [מאמ"ר (י"ט, א')].
[10]י. י"א שכיוון שנראה שקטע זה (-"הגיע זמן תאנים") אינו המשך לקטע הקודם (וגם הינו הלכה חדשה בתוספ'), לכן הוא מדבר על תקופה חדשה, כשעל התקופה הקודמת נאמר "בראשונה" [הג"ר יהודה עמיחי שליט"א (מובא בקטי"ש בנספחים, דין אוצר בי"ד)]. וע"ע בס' שה"מ (רימון. דין אוצר בי"ד הערה 13).
[11]יא. שאלו [הגר"י עמיחי שליט"א (שם)], מדוע בברייתא הראשונה הבעלים הם שהביאו את יבולי השביעית, ואילו אח"כ שלוחי ביה"ד הם שהביאו את היבולים. וענו, שכיוון שבתחילה בעלי השדות היו בוצרים וכו', הרי שהם היו מוגבלים בכמות שהורשו לקטוף ולבצור, כדאיתא בתו"כ (שם ה"ג - "לא תבצור כדרך הבוצרים"), לכן שלוחי ביה"ד הם שהיו יורדים לשדות לקצור ולבצור.
[12]יב. ראשית, יש לחדד את ההבדל בין האדם הפרטי לבין שליחי אוצר בית הדין. האדם הפרטי מורשה לקצור בשינוי - כשלרמב"ם (ספר המצוות, ל"ת רכ"ב) השינוי מתבטא בכמות המועטה, וכן הסביר החזו"א (י"ב, ח') את שיטת הרמב"ם, שעי"כ שקוצר בכמות מועטה מראה שאין זו דרך בעלות [וכ"ז שלא כשיטת הרמב"ן והרע"ב, שהשינוי צ"ל במעשה הקצירה]. ואכן מהי הכמות (לשיטת הרמב"ם) לקציר: הרמב"ם (שמו"י ד', א') כתב שאסור לקצור את כל השדה אלא "מעט מעט", והסביר החזו"א (י"ב, ח') שהכוונה שליקט כשיעור שאדם מכין בביתו לתשמיש בני ביתו לימים מועטים (הב"ד בס' שה"מ. דין איסוף הפירות, עמ' 106).
ובאשר לשאלה מדוע התירו לשלוחי ביה"ד לבצור כדרך הבוצרים, יש לענות שזאת משום שהבי"ד הינם נציגי הציבור, והם קוטפים עבור הציבור כולו. לכן מותר להם לקטוף בכמות גדולה, כי קוטפים הם עבור הרבה משפחות. ושרי אפי' בלא צורך בשינוי, כי אין פה בצירה בכמות גדולה. ולא עוד, אלא שהתירו להם גם לעבד את היבולים, כדריכת הענבים בגת, סחיטת הזיתים בבית הבד וכו', שלא כדרך אדם פרטי שאסור לו לעשות כן [רמב"ם (ד', כ"ג). ויש מהראשו' שהסבירו אחרת את האיסור לקטוף בכמות גדולה, דהיינו שזה דווקא בפירות שמורים. ר' ר"ש על המשנה. ור' מש"כ הרדב"ז ע"ד הרמב"ם]. וראה עוד ע"כ, ותשובות על שאלות דומות בני"ד, בספר קטי"ש (עמ' 365-367), בילקו"י (פי"ח הערה א'), ובס' שה"מ (רימון. עמ' 263), ובהערות הבאות.
[13]יג. ר' בדא"מ (פ"ו ססקי"ט) שכשעושין אוצר בי"ד אין לחוש לאיסור סחורה, שהרי אין כאן מסחר. וכן לדעתו אין כאן חשש לדמי שביעית, שהרי משלמים את הדמים עבור הטרחה, ולא עבור הפירות. ע"כ. וכעין זאת כ' בס' שה"מ (רימון. בריש דיני אוצר בי"ד, עמ' 263). שהכסף המתקבל כתשלום עבור הפירות אינו תמורה לפירות שביעית אלא דמי שכירות של הפועלים שעבדו בשביל הבי"ד. ולכן אין כאן מכירת פירות אלא חלוקת פירות. עכ"ד.
[14]יד. שהרי שליחי ביה"ד רשאים לעשות את המלאכות הנצרכות ברשות. אמנם חרישה, זריעה וכדו' אין לעשות, דדי דשרי להשקות ולקטוף היבולים.
[15]טו. עפ"י הרמב"ן בויקרא (כ"ה, ז'), אגרות ראי"ה (ח"א אגרת שי"ג), חזו"א (יב, ו'), חוות בנימין (ח"א עמ' ס"ח, וח"ג עמ' תרכ"ב), וס' שה"מ (רימון. עמ' 267-268). וכנ"ל (בפ"א הערה מ"ז).
[16]טז. כ"כ מרן הגראי"ה זצ"ל באגרות ראי"ה [(ח"א סי שי"ג). והתפרסם ב"החבצלת" (גליון 46. שנת תר"ע)]. עיי"ש שכתב מכתב ארוך לרבה של ירושלים דאז, הג"ר חיים ברלין (בנו של הנצי"ב זצ"ל), ובו שטח את הצעתו להקים אוצר בי"ד, ואופן ביצועה. ואכן הגר"ח ברלין זצ"ל במכתבו אליו שמח מאוד על ההצעה ["החבצלת" (גליון 50. שנת תר"ע)]. הב"ד בס' שה"מ (רימון. דיני אוצר בי"ד. עמ' 265-266). ובס' קטי"ש (פכ"ב הערה 5).
[17]יז. כך מתבאר ממכתבו של הגרי"מ חרל"פ זצ"ל למרן הגראי"ה זצ"ל [הב"ד בס' שה"מ (שם)].
[18]יח. ר' שו"ת משנת יוסף (ח"ג סי' מ'). הליכות שדה (גליון 50, עמ' 35-37). ס' שה"מ (רימון. דיני התחדשות אוצר בי"ד בימינו. עמ' 267).
[19]יט. דא"מ (פ"ו סקי"ט, לקראת סופו), שמותר לקצור כל השדה בבת אחת, וכן לדרוך הענבים והזיתים בכמויות גדולות. וכ"ז אליבא דהחזו"א. וכ"כ בס' שה"מ (רימון. עמ' 268). וראה בחוות בנימין (סי' צ"ח) כעין זה.
[20]כ. כנ"ל (בהערה ט"ו) עפי"ד הרמב"ן, מרן הגראי"ה, החזו"א ועוד. והסביר הרה"ג הרי"צ רימון שליט"א הטעם, משום שזריעה וזמירה הן מלאכות שנאסרו בעצמותן, ואילו קצירה ובצירה הן מלאכות שנאסרו רק כשהן מפגינות בעלות על הפירות, אך כיוון ששליחי אוצר הבי"ד אינם מפגינים בעלות, לכן מותר להם לקצור ולבצור [עיי"ש (עמ' 263)].
[21]כא. כ"כ הגר"ש ישראלי זצ"ל [ס' בצאת השנה (במאמר "השמיטה במהלך הדורות" עמ' כ"א), והב"ד בקטי"ש (עמ' 23, במאמר הגרש"י זצ"ל שם, ובעמ' 366-367 שם)]. והסביר שם הגר"ש ישראלי זצ"ל את טעם השינוי בין דורות ראשונים ואחרונים, ולאו דווקא גבי אוצר בי"ד, אלא בכללות גבי ההיתרים השונים של השמיטה בדורות אלה, ואלו עיקרי דבריו:
בדורות האחרונים אין את אותו כח עמידה והסתפקות כפי שהיה בדורות הקדמונים, ולכן בדורות האחרונים היתה סכנה של ביטול הישוב בעודו בראשית התפתחותו. ואז עלה הרעיון של היתר מכירה, הבנוי על ההנחה שכיוון ששביעית בזה"ז הינה מדרבנן, לכן מועילה המכירה לגוי להפקיע מקדושת השביעית.
בשמיטות האחרונות הולכות ומשתכללות גם צורות אחרות של היתרים, שלא ע"י מכירה, והן: 1) זריעה מוקדמת לפני רה"ש, בהסתמך על שיטת הר"ש שאז אין בזה גזירת ספיחים (שלא כרמב"ם). 2) זריעת תבואה בשינוי מחזור הזרעים (בהסתמך על חידושו של החזו"א, שזה דומה לספיחים בשדה בור, שאין בו גזרת ספיחים). 3) זריעה במקום מקורה וגידולי מים (כשנסמכים על הכרעת פאה"ש שהספק דהירו' מוכרע לקולא בזה"ז). 4) ועוד סומכים על כמה היתרים בגיזום וזיבול (כמבואר בס' בצאת השנה).
אלא, הוסיף הגרש"י זצ"ל, שעל כל זה מכבידה העובדה שפרי הגדל כך היה צריך להיות הפקר כשאר גידולי שביעית, ואילו המשתמשים בהיתרים אלה לוקחים יבולים אלה לעצמם. לפיכך, הסיק הגרש"י זצ"ל, "יש כאן הכרח איפוא להרחיב את הדין של שלוחי בי"ד הנזכר בתוספתא (1) גם על העיבודים, (2) ולהשתמש בזה גם על הבעלים עצמם, אע"פ שיש כאן הערמה בולטת, וכמעט ביטול של הפקר הפרי למעשה. ברור שגם כאן הפרצה דחוקה, ואף בזה אין לראות פתרון קבע".
ועוד כ' שם הגרש"י זצ"ל, ש"המחמירים, ודאי שיש להם מקום לחששות גם בצורות היתר אלה... לא נוכל לראות זאת אם כן אלא כדרך נוספת לשעת הדחק, והשוקל ישקול ויכריע באיזו דרך של שימוש בהיתר, החששות יותר מעטים, והיא יותר מרווחת מבחינת תפיסת הרע במיעוטו". עכת"ד.
והדברים מדברים בעד עצמם, ואין צורך להוסיף.
[22]כב. כיוון שכיום השימוש בהיתר של אוצר בי"ד שונה מזה שהיה בזמן חז"ל, לכן כיום החקלאי מוסר את שדהו ומטעו לרשות בית הדין, וכן חותם הוא על שטר הפקר [אגרות ראי"ה (ח"א סי' ש"י, שי"ג, שי"ד ושי"ח). קטי"ש (פכ"ב ס"ה, ובנספחים - "אוצר בי"ד" פ"ב ס"ק 1, מאמר הג"ר יהודה עמיחי שליט"א)]. כיום ביה"ד מקבל את השדות לרשותו כבר מתחילת השנה, וזאת ע"מ לתת לחקלאי שכר על עבודתו בשדה. כן מקבל הוא - כשליח בית הדין - החזר על ההוצאות שהיו לו, לשמירת היבול ולפעולות המותרות להפקת הפירות בשביעית, כהשקיה וכדו'. בזמן חז"ל השתמשו בהיתר זה רק לפעולות של הקצירה והבצירה, ולא לפעולות הקודמות להן [קטי"ש (במאמר הגר"י עמיחי שליט"א. עמ' 366) וס' שה"מ (עמ' 270. סוף הפרק על אוצר בי"ד)]. וראה עוד ההשלכות לכך, בס"ד בהערה הבאה.
נוסח שטר ההפקר של החקלאי כלפי ביה"ד, לפי דעת מרן הגראי"ה זצ"ל, ר' באגרות חמדה (164-169) ובשו"ת משנת יוסף (ח"ג עמ' נ"א). הב"ד בקטי"ש (פכ"ב הערה 6).
[23]כג. ראה פירוט ע"כ בקטי"ש (פכ"ב ס"ה, ובהערות 7,10. ובנספחים, בפרק על אוצר בי"ד, עמ' 366), בדא"מ (פ"ו ססקי"ט) ובש"א.
[24]כד. כ"כ הרש"ס (שביעית פ"ט הל' ד' וו'), הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים. ח"ג סי' ע"ב). והגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר (שביעית פי"ט ס"א) כ' שיש לפקפק בהיתר זה, מ"מ כיום עדיף לקנות בדרך זו מאשר לקנות בדרך ישירה. ולכתחי' אין לסמוך על אוצר בי"ד לבד, כי אם בצירוף היתר מכירה. ע"כ. עיי"ש במקורותיו. וע"ע בילקו"י (פרק כ"ה כולו, בפרט בסעי' א'), בקטי"ש (פכ"ד ובעוד דוכתי, כבמפתח), בספר התורה והארץ (ח"ג עמ' 180, ד' הגרב"צ אבא שאול), ובס' שה"מ [(רימון. דיני אוצר בי"ד. הערה 12). עיי"ש שכתב שד' הגר"ע יוסף זצ"ל (כמובא באור תורה שי"ט. תשנ"ד), היתה תחילה שעדיף לסמוך על היתר מכירה מאשר על אוצר בי"ד. אולם מאוחר יותר סידר בעצמו אוצר בי"ד, וטען שאם הדברים נעשים בצורה כשרה, ואכן דואגים שהכסף שמשלמים הוא עבור עבודת הפועלים ולא עבור הפירות - אז מצווה להשתמש באוצר בי"ד. עכ"ד].
[25]כה. ברייתא זו הובאה ע"י כמה ראשו', מהם הר"ש (ט', ח'), הרא"ש בשביעית (פ"ט מ"ח), ברמב"ן (בפירושו בפר' "בהר"), בתוס' רי"ד בפסחים (דנ"א, ב'), בפי' רבינו דוד בפסחים (דנ"ב, ב'), בתוס' הרשב"א (בפסחים דנ"ג, א'), בתוס' רבנו יהודה במס' ע"ז (דס"ב, ב') ובתשו' הרשב"ש (סי' רנ"ח). וכן בקיצור בראב"ד (פ"ז ה"ג). וכן הביא ברייתא זו מרן הגראי"ה זצ"ל [באגרות ובשו"ת משפט כהן הנ"ל, כנ"ל (בהערה ט"ז). וע"ע לקמן בהערה כ"ח)]. וכן הביאה הגאון החזו"א (סי' י"א סק"ז, וסי' י"ב סק"ו), בדא"מ (ו', י"ח וי"ט) בבה"ל (ו, ב ד"ה "לא יהא") ובצה"ל (שם סקמ"א), בקטי"ש (ריש פכ"ב), בילקו"י (ריש פי"ח) ובס' שה"מ (רימון. פ' אוצר בי"ד. עמ' 264). ובש"א. וחלק מהראשו' הללו פירשו בהדיא את הברייתא כד' הרמב"ן, דקאי אפירות שביעית, ולא כרש"ס [דמישתעי בפירות ששית. וכבר הקשו על דבריו כמה אחרו', כחזו"א (בסי' י"א סק"ז). אמנם בילקו"י (פי"ח הערה ב' סק"ב) כתב ע"כ בשם יש אומרים, שמ"מ מידי פלוגתא לא נפיק].
[26]כו. בחבילי קושיות הקיפו המתנגדים לאוצר בי"ד על המתירים.
1) בתקנה המקורית חלוקת היבול היתה בחינם, ללא תשלום לפועלים על החזר ההוצאות, משא"כ בדורות אלה שהמקבל משלם עבור ההוצאות [ראה למשל בילקו"י (פי"ח הערה ב' עמ' 525 סק"ב). מאמ"ר (פי"ט הערה 2). הב"ד בקטי"ש (פרק ס' הערה 40)]. וענו ע"כ שמה שגובין את השכר מלוקחי הפירות הוא מדין צורכי העיר שמוטל על הבי"ד, וגובין זאת מבני העיר [דא"מ בבה"ל (ו, ב ד"ה "לא יהא")]. וע"ע בחוות בנימין (סי' צ"ח).
2) מינוי החקלאי בעל השדה כשליח ביה"ד הינו דחוק [הגר"ש ישראלי זצ"ל (בצאת השנה עמ' כ"א-כ"ב) והגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר (פי"ט הערה 2. ובנספח כ"ג). הב"ד בקטי"ש (פרק ס' הערה 40)].
3) תקנת אוצר בי"ד היתה על חלוקה שבועית, ולא כפי שהיא נעשית כיום בחנויות [מאמ"ר (שם). קטי"ש (שם)].
4) הרמב"ם לא הזכיר את הפתרון הזה של התוספתא לעשות אוצר בי"ד [מטעם זה כתבו הרבה פוס' לדחות פתרון זה, מהם המאמ"ר (פי"ט הערה 2 ובסי' כ"ג), קטי"ש (פ"ס הערה 40). דא"מ בצה"ל (ו', מ"א)]. ומ"מ ענו ע"כ כמה תירוצים. יש מהם שאומרים שאכן הרמב"ם לא ס"ל לדינא את הפתרון של אוצר בי"ד [כ"כ למשל הרדב"ז (על הרמב"ם פ"ז ה"ג), וכתב שהרמב"ם השמיט דברי תוספתא זו לפי שאינה הלכה]. ומאידך י"א שהרמב"ם כן מסכים שזה פתרון התואם להלכה, ומה שהרמב"ם השמיט את התוספתא זה משום שאין בכך חידוש אלא רק סידור טכני של ההפקר, וזו רק עצה טובה. ר' ע"כ בקונט' בצאת השנה (שם), בקטי"ש (בנספחים. עמ' 366). בדא"מ בצה"ל (ו, מ"א. עיי"ש שני טעמים), בבה"ל (ו, ב "לא יהא"). ס' שה"מ (רימון. עמ' 264)]. והרדב"ז (בתירוץ השני) כתב שהרמב"ם התעלם מכך מפני שאין לנו כיום בי"ד שמתעסקין בזה. עכ"ד.
5) ועוד יש שדוחים האפשרות של אוצר בי"ד כיום, משום שבזמן התנאים (-התוספתא) היתה חלוקה רק של ג' סעודות לנפש, ואילו כיום מוכרים ללא הגבלה [מאמ"ר (בנספחים. נספח כ"ג עמ' תרט"ז)].
6) פירות שביעית אסור למכור במידה ובמשקל, ואילו כיום מוכרים בקבוקי יין ומיץ ענבים מלאים במידה מדודה [מאמ"ר (שם)]. וחכ"א שליט"א העיר שכיום חנויות ה"אוצר בי"ד" מודדות ושוקלות כהרגלן בשאר השנים, ללא שום שינוי. ומה שהגרמ"א זצ"ל העיר רק גבי מכירת יין הוא משום שבזמנו לא היה נפוץ עדיין אוצר בי"ד, ולא הקלו עד כדי כך גם בפירות וירקות. ע"כ.
7) יש עוד המערערים על התנהלות אוצרות ביה"ד כפי שהם כיום, מצד איסור "נעבד", שעושים בהם מלאכות האסורות בשמיטה לצורך יפוי הפירות, שיצאו יפים כבכל שנה, דלכאו' הוי "אברויי פירא" דאסור לכו"ע. וכנראה שאותם המקילים בכך רואים זאת כאוקמי פירא (שהוא מותר לחזו"א, ואסור למרן הגראי"ה זצ"ל).
וראה עוד בספר ילקו"י (עמ' 525 ואילך).
[27]כז. כנ"ל בהערה הקודמת, שישנם הסברים מדוע הרמב"ם לא הביא תוספ' זו. ור' בילקו"י (עמ' 525 ואילך) מה שדחה את טענות המתנגדים לאוצר ביה"ד.
[28]כח. כ"כ מרן הגראי"ה זצ"ל באגרות ראי"ה (ח"א סי' שי"ד). וכ"כ הגרמ"א זצ"ל במאמ"ר (פי"ט ס"א. ובנספח ט"ז). הב"ד בקטי"ש (פכ"ב הערה 5). וע"ע ע"כ בס' שה"מ (רימון. פרק אוצר בי"ד, הערה 20), שחקר בדעת מרן הגראי"ה זצ"ל, מדוע הצריך את תוספת ההיתר מכירה. וע"ע בספר המקיף: מה נאכל בשנה השביעית - היתר מכירה או אוצר בי"ד, מאת הרה"ג יהושע בן מאיר שליט"א.
[29]כט. דין שימוש בהיתר אוצר בי"ד גם לירקות כתבו דא"מ (ו, יח ומ"ה) בשם החזו"א. וכ"כ בילקו"י (פי"ח הערה ב' עמ' 524) בשם הגר"ע יוסף זצ"ל. וכ"כ בס' קטי"ש (בנספחים. עמ' 368). וכפי שכתבנו כבר לעיל (בפי"ג סעי' ו'), הרי שנחלקו הראשו' אלו ירקות ניתן לאוכלם בשביעית. שכתבו הפוס' שמדברי הרמב"ם (פ"ד ה"ג) עולה שכל עוד שהירקות נלקטו בשביעית הרי שנאסרו בגזרת ספיחין, אע"פ שגדלו בשישית. ואילו לרמב"ן (בפירושו לויקרא כ"ה, ה') תלוי הדבר אם רוב גידולו בשישית, דאז שרי. ואם אין רוב גידולו אלא בשביעית, אסור משום ספיחין. ולר"ש (פ"ט מ"א ד"ה "כל") אף אם רק תחילת גידולו בשישית אין בו איסור ספיחין. ונחלקו הפוס' האם לפי"ז די בהשרשה כל שהיא בשישית שכבר יהא מותר, או דבעי שיגיעו לעונת המעשרות בשישית, ורק אז יהא מותר. וכיום רוב ככל המשווקים דרך אוצרות בתי הדין נוהגים להקל שדי בהשרשה בשישית שאין בהם איסור ספיחין, אע"פ שרוב צמיחתם בשביעית [קטי"ש (בנספחים. סוף דיני אוצר בי"ד עמ' 368 ס"ק 3)].
[30]ל. כן מבואר בהדיא בתוספ' דשביעית הנ"ל. וכ"כ כל הפוס' גבי אוצר בי"ד. כנ"ל (בהערה כ"ה).
[31]לא. משום איסור ספיחין שיש בירקות. שהרי הרמב"ם - מרא דארעא דישראל - פסק להחמיר (בפ"ד ה"ג) בספיחין - כל עוד שנלקטו בשביעית. וא"כ לא שייך ללקוט ירקות בשביעית. ואף לפי הרמב"ן דס"ל שכל עוד שרוב גידולו בשביעית אסור משום ספיחין (כנ"ל בהערה כ"ט) - הרי שאם רוב גידול הירקות בשמיטה - אסורין משום ספיחין. וחכ"א אמר לי, שאף לפי הר"ש (כנ"ל בהערה כ"ט) שמיקל שכל שנזרע או הגיע לעונת המעשרות (-ה"ז מחלו', כנ"ל שם) בשישית, מ"מ כיום שמגדלים ירקות ב"גידול איטי", כך שיש ירקות שנלקטים בסוף שנת השמיטה - בסיוון או אף מאוחר יותר (שהרי כיצד יתכן שירקות שגידולם הרגיל נמשך כשלושה חודשים, נקטפים בחודש אדר של שנת השמיטה, אין זה אלא שגידולם מתמשך ע"י אמצעים מלאכותיים למשך זמן ארוך כדי שברוב שנת השמיטה יוכלו לאכול ירקות). וא"כ אף לר"ש שמיקל שכל עוד שהחל גידולו בשישית אין בו איסור ספיחין, הרי אפ"ה יש חשש שיחשדו במגדל ויאמרו שהוא זרע בשמיטה - שהרי לא יתכן - לפי ידיעת האדם הפשוט - שיקטפו ירקות בסיוון, אא"כ זרעו אותם בחורף. וא"כ גם לשיטת הר"ש אין זה פשוט להקל באוצר בי"ד גם בירקות.
ובפרט שלגדולי הספרדים - חוץ מרבנו הגר"ע יוסף זצ"ל, אין להקל בזה. כי שאר הפוסקים פסקו גבי ספיחין כרמב"ם הנ"ל, שכל עוד נלקט בשביעית ה"ז אסור. שכ"פ הגרמ"א זצ"ל במאמ"ר (פי"א סי"ב) שיש להורות כרמב"ם באיסור ספיחין, אע"פ שהרמב"ם סובר ששביעית אסורה מדרבנן. ולכן כ' שם שהמורה לחקלאים לכתחי' לגדל ירקות את רוב גידולם לפני השביעית כדי להנצל מאיסור ספיחין - אינו נכון להלכה. ורק כדי לא לקנות מערבים כתב שיש להקל אם רוב גידולו בשישית (ובמקורות הוסיף שכדי לא לקנות מערבים יש להקל אף כר"ש והחזו"א - שדי שתחילת גידולם בשישית).
וגם הגרב"צ אבא שאול זצ"ל באול"צ (פ"ה תשו' א') פסק שהספרדים לא יאכלו שום ירק שנלקט לאחר רה"ש של השמיטה, ואפי' אם לא הוסיף צמיחה בשנה השביעית. כך מעיקר הדין. ומ"מ הוסיף שבמקום שלא אפשר, המיקל לאכול ירקות אלו (-במקורות הסביר שהכוונה לסמוך על דעת הר"ש) - יש לו על מה לסמוך.
נמצאנו למדים שבפרט לספרדים יש להחמיר לכתחי', ואף כשמייסדים אוצר בי"ד - לכתחי' אין להקל ולמכור ירקות שנלקטו בשמיטה. ומ"מ ההולכים בתר פסקי הג"ר עובדיה יוסף זצ"ל יכולים להקל בזה - אך על אוצר בי"ד כזה להזהר שהמחירים יהיו זולים משאר המחירים בשוק, וכדלקמן בפרקנו (בסעיפים י"ג וי"ד), ואכמ"ל.
[32]לב. את ענין עשיית אוצר בי"ד לאתרוגים, כתב בדא"מ (ו, יט) בשם החזו"א. ואכן כך נוהגים רבני הבד"ץ של העדה החרדית. כנראה בגלל שחוששים הם שלא לסמוך על אוצר בי"ד גם גבי פירות. ומ"מ לצורך מצווה, כנטילת ד' המינים, סומכים הם להקל כדעות המקילות. ושאלתי את אחד מגדולי הרבנים בבד"ץ של "העדה החרדית", האם זה נכון שאנשי הבד"ץ של העדה החרדית עושים אוצר בית דין רק לגבי אתרוגים לחג סוכות. ואמר לי שאכן כך. ושאלתי, א"כ מדוע לא עושים עבור כל הפירות. וענה לי שכל היתר אוצר בי"ד הינו מפוקפק (התבטא יותר בחריפות). אך גבי אתרוגים, כיוון שאין ברירה לכן עושים זאת עבורם. ותוך כדי שיחה התברר שאנשי הבד"ץ הזה עושים במכירה דרגות הידור לסוגי האתרוגים. ושאלתיו, כיצד ניתן לעשות זאת, וענה לי שאחרת אנשים לא ירצו לקנותם אם ימצאו אתרוגים לא טובים. ושאלתיו, אך כיצד ניתן לעשות זאת, שהרי התשלום הינו רק על הטירחה ולא על שווי הפרי עצמו. כי בחלוקת אוצר בי"ד אסור לשלם על שווי הפרי עצמו, והרי הטירחה עבור אתרוג מהודר ואתרוג לא מהודר הינה שווה. ואמר לי שעבור אתרוג מהודר צריך לטרוח יותר כדי למצוא אותו מבין כל האתרוגים וגם לנקותו יותר. עכת"ד. ועדיין לא זכיתי להבין, מדוע הטירחה למוצאו מתירה להעלות את מחירו פי שנים או יותר. וא"כ שיבררו את כל סוגי הפירות והירקות ויקבעו מחירים שונים לכל דרגת טיב גם בעגבניות, מלפפונים וכדו'. והרי זה אסור, אלא מוכרים את כולם באותו מחיר. וצ"ע. ואגב, גם הגר"מ אליהו זצ"ל אמר שניתן לגבות מהאתרוגים המהודרים את הוצאות המיון והבדיקה של כלל האתרוגים, מפני שהוצאה זו נעשתה לשם האתרוגים המהודרים. עכת"ד [הב"ד בקטי"ש (פע"ב הערה 30)]. ומ"מ מדבריו עדיין נראה שאין להעלות את מחיר המהודר בהפרש גדול. ולאחר מכן אמרו לי שבני"ד סומכים ע"ד הגרש"ז אוירבך זצ"ל בקונטרס המעיין (כרך מ"ח). וע"ע בשו"ת משנת יוסף (ח"ג סי' ל"ט). ומ"מ כעבור זמן סיפר לי מוכר אתרוגים ותיק על המציאות במכירת האתרוגים דרך אוצר בי"ד, וזה תורף דבריו: אתרוג עולה לחקלאי כשלושה עשר ש"ח. בדיקה קצרה של המשגיח המקבל עבור בדיקתו כמה שקלים בודדים, מעלה את מחיר האתרוג אצל הסיטונאי בעוד כמה עשרות שקלים. לאחר ההובלה מקבל הסוכן - המוכר את האתרוג במחיר של כשמונים ש"ח, בקופסה סגורה, ובלי צורך במיון נוסף לפי דרגות ההידור, והוא מוכר את האתרוג במחיר של כמאה וששים ש"ח. דהיינו - יש פער תיווך של עשרות שקלים רבות, ללא כל טירחה. עכת"ד. וא"כ גם במכירת אתרוגים בשנת השמיטה דרך אוצר בי"ד ישנן בעיות אמיתיות של מסחר בשמיטה.
[33]לג. כמאמרם באבות "עשה לך רב".
[34]לד. עפ"י מאמר הג"ר יעקב אריאל שליט"א בהקדמתו לספר קטיף שביעית. וכן עפ"י הגר"ד ליאור שליט"א בשו"ת דבר חברון (חיו"ד ח"ב סי' תקי"ג), וכן ס' שה"מ (דיני קדושת השביעית, הערה 2. ודיני אוצר בית דין, דיני התשלום על הפירות), וס' ילקו"י (פי"ח ס"ב).
[35]לה. הא דעדיף אוצר בי"ד מאשר לקנות מערבים, כ"כ הרבה פוס', כגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר (פי"ט - פרק אוצר בי"ד, הערה 3), הגר"י אריאל שליט"א (בהקדמה הנ"ל לקטי"ש), הגר"ד ליאור שליט"א בשו"ת דבר חברון (חיו"ד ח"ב סי' תקי"ג), ועוד. ובפרט ראה את מאמרו של הג"ר יהודה עמיחי שליט"א בקטי"ש (בנספחים. פ"א - דין קניה מפירות נכרים, ס"ק 6 - דין "לא תחנם") שכתב: "אנו נמצאים כעת בעיצומה של מלחמה על אחיזתו של עם ישראל בארץ ישראל. כל פעולה המחזקת את אחיזת הנוכרים בארץ - הרי היא סיוע לאויב בשעת מלחמה, כאשר אנשיו באים לפגוע ולרצוח כל יהודי הנקרה בדרכם". עכל"ק (וזאת לא מבינים לפחות רבים מאנשי הבדצי"ם). ויש שהעירו שבקניה של תוצרת גוי יש בעיה של אמירה לגוי לעבוד בשביעית (מדין "איישר", ששני פירושים להיתר זה). וראה עוד מש"כ הג"ר יעקב אריאל שליט"א בספר התורה והארץ (חלק ח').
ובאשר להעדפת אוצר בי"ד מאשר להסמך על יבוא, גם בזה כתבו הפוס' להעדיף תוצרת עברית על יבוא. ר' ע"כ באורך בס' שה"מ (רימון. בהוספות ועיונים, בפרק תוצרת עברית או יבוא. עמ' 373 ואילך). עיי"ש באורך.
[36]לו. כ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר, וכנ"ל (בהערה ל"ה).
[37]לז. כ"כ הגרמ"א זצ"ל במאמ"ר (פי"ט ס"ו), ס' שה"מ (פרק אוצר בי"ד. עמ' 265), ילקו"י (ט"ו, ז') וש"פ, וכנ"ל (בפ"א הערה מ"ט). והטעם, דאין אוצר בי"ד מפקיעים מקדושתם [מאמ"ר (שם)].
[38]לח. ענין צירוף אוצר בי"ד עם היתר מכירה, כתבו בילקו"י (יח, ח), הגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר (י"ט, א'). וכתב שם הגרמ"א זצ"ל שידוע שכיום (ומדובר בשנת תשס"ח) תשעים ושבע אחוז מאוצרות הבי"ד משתמשים גם בעיצה של היתר מכירה (שם בנספחים סס"י ט"ז - הנחיצות להיתר מכירה). וחככתי בדעתי, דהא אי מכרוהו הריהו כיבולי גויים, שרק למבי"ט ולחזו"א קדושים. אך החזו"א ממילא לא סומך על ההיתמ"כ.
[39]לט. כ"כ דא"מ (ו, יט) בשם הגאון החזו"א, וכ"כ במאמ"ר (י"ט, י"ב), בילקו"י (י"ח, ו'), ובס' שה"מ (רימון. דיני אוצר בי"ד. עמ' 263-264), וכנ"ל (בפ"א הערה מ"ט). והטעם, משום שאין מעות אלה עבור שווי הפירות אלא עבור הטירחה שבהם (כל הפוס' הנ"ל).
[40]מ. פשוט, מהטעם הנ"ל בהערה הקודמת.
[41]מא. כנ"ל (פ"א סי"ב). וכ"פ החזו"א (י"א, ז'). וע"ע בשבה"א בתו"ש (פ"ז ה"ג סק"ב-4; פ"ז ה"ו סק"ב) ובקטי"ש (פס"ה ס"ז).
[42]מב. ראשית יש להזכיר שזו מחלוקת תנאים אי פ"ש של אוצר בי"ד צריכים ביעור. ראה שם בתוספ' שביעית (רפ"ח) ג' דעות בדבר [הב"ד בדא"מ (פ"ו רסקי"ט)].
ובאשר להלכה ה"ז מחלו' גם בפוס'. י"א שאם בזמן הביעור היו היבולים בידי אוצר ביה"ד, הרי שא"צ לבערם משהגיע זמן הביעור וגם לא לאחר שלקחם מאוצר ביה"ד [כ"כ הרמב"ן עה"ת בויקרא (כ"ה, ז). וכ"כ החזו"א (יז, ז), וכ"כ בילקו"י (י"ח, ז'), ובדא"מ (פ"ו ססקי"ט). ור' בפירוט ע"כ מש"כ בשבה"א בתו"ש (פ"ז ה"ג, ס"ק ב-4. ובפ"ז ה"ו סק"ב)].
וי"א שאף אם היו בזמן הביעור בידי אוצר ביה"ד, אפ"ה צריכים ביעור [רש"ס (פ"ט מ"ג ד"ה "ואני אומר"), שו"ת אול"צ (פ"ג ס"ד), ומאמ"ר (לגרמ"א זצ"ל. פי"ט ס"ב ופכ"א סכ"ג)]. ור' בקטי"ש (פס"ה הערה 10).
[43]מג. בענין מי שלקח פ"ש לפני זמן הביעור מאוצר ביה"ד, ובזמן הביעור היו בידי הלוקח, הרי שי"א שכיוון שבזמן הביעור כבר לא היו בידי אוצר ביה"ד, לכן חייבים לבערם [זו ד' הגרשז"א זצ"ל במנח"ש (נ"א, י"ז). הב"ד בס' שה"מ (דיני אוצר בי"ד. עמ' 225)]. וי"א שאף בכה"ג א"צ לבער הפ"ש [ילקו"י (פי"ח הערה ז') בשם ס' כרם שלמה (דיני שביעית. סי' ו') בד' הרמב"ן, דכל שנעשה דרך אוצר ביה"ד לא חל עליו חובת ביעור כלל. דהואיל והיה ברשות ביה"ד שלקחו מהם ה"ז מדין הפקר, והוא מופקע מכל אדם ואין לו בעלים כלל, וא"כ חשיב כמבוער ועומד, וא"צ שוב לבערו. ע"כ. ועיי"ש בכרם שלמה (בס"ק ה' וו') שהאריך הגר"ש עמאר שליט"א למעניתו להוכיח שכ"ה לד' הרמב"ן אף לכתחי' שא"צ ביעור, למרות שבשעת הביעור הפירות כבר הינם ביד הלוקח. ועיי"ש (בסק"ה) שלד' הגב"צ בוארון יש להקל רק אם בשעת הביעור הפירות היו ביד האוצר בי"ד. ועיי"ש (בסק"ו) שכתב שגם לד' החזו"א (שביעית סי' י"א סק"ז) יש להקל אף אם בשעת הביעור הפירות כבר ביד הלוקח, כיוון שקודם לכן הם היו ביד האוצר בי"ד. עיי"ש. ואכמ"ל].
[44]מד. כן מבואר בנוסח שכתב מרן הגראי"ה זצ"ל, המובא באגרות ראי"ה (ח"א סי' ש"י, שי"ג, שי"ד ושי"ח). והנוסח המדויק נדפס באגרות חמדה (עמ' 164). וכן מבואר בקטי"ש (פכ"ב ס"ה. ובנספחים. פרק אוצר בי"ד, ססק"ח). בס' בצאת השנה (עמ' מ"ב ונ"ג) כתבו שביה"ד ימנה בכתב את החקלאי כשליח לביצוע הפעולות הדרושות לטיפול בפירות שביעית. נוסח "שטר ההרשאה" שכ' מרן הגראי"ה זצ"ל נדפס במשנת יוסף (ח"ג עמ' נ"א) ובאגרות חמדה (עמ' 165) הב"ד בקטי"ש (פכ"ב הערה 7).
וכ"כ בדא"מ (פ"ו ס"ק י"ח וי"ט) שהיבול שייך לביה"ד ולא לחקלאי, וזאת עפ"י נוסח השטר שכ' החזו"א להסכם שבין הבי"ד לחקלאי, ובין החנווני לסיטונאי, ושאר שטרי ההסכמים הנזכרים שם.
כבר הערנו לעיל (בהערה כ"ו) שלד' הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי זצ"ל יש דוחק גדול במינוי החקלאי עצמו כשליח [קטי"ש (פכ"ב שם)].
כתבו הפוסקים, שחקלאי המתקשר עם אוצר ביה"ד צריך לפעול במדויק עפ"י ההנחיות שלו, משום שהוא שליח ביה"ד. ואם הוא חורג מההנחיות הללו, הרי זה מבטא בעלות פרטית, וסותר את מסירת השדה והמטע לרשות ביה"ד.
[45]מה. כ"כ כל הפוס', מהם מרן הגראי"ה זצ"ל [ראה אגרות ראי"ה (א, שי"ג). וס' שה"מ (עמ' 268)] שכ' שהחקלאים יקבלו "שכר טרחם ומכשיריהם". וכ"כ החזו"א באגרות (ח"ב, ע"ג). הב"ד בס' שה"מ (שם). וכ"כ בדא"מ (פ"ו ססקי"ח) בשם החזו"א (בנוסח תקנת חנות השמיטה), ושם בדא"מ (בסקי"ט), ובבה"ל (ו', ב' ד"ה "לא יהא"). וכ"כ בילקו"י (י"ח, ו') ובש"פ.
ובאשר לתשלום לחקלאי, מאיזה שלב עבודה מקבל תשלום. הנה מלשון התוספ' (הנ"ל בסעי' ג') משמע שמקבלים את שכרם רק על עבודתם משלב הקטיף, הבציר ואילך. וכ"כ בתקנות ביה"ד בירושלים בשנת תר"ע (כרם ציון פי"ז. וגידולי ציון סקי"ג) וכן הורה הגר"ש ישראלי זצ"ל [ראה קטי"ש (כב, י"ד)]. אמנם החזו"א הסתפק אם אפשר לשלם על העבודה שלפני הקטיף [ר' הליכות שדה (50. עמ' 35). ועיי"ש (בעמ' 9 ס"ה) מש"כ בשם הגריש"א זצ"ל]. ואכן בדא"מ (בפ"ו ססקי"ט) כ' שמותר לחקלאי לקבל תשלום על המלאכות המותרות שעושה קודם הקצירה. והוסיף שמותר לחקלאי גם לעבוד ולעשות המלאכות שקודם הבצירה והקצירה - כמובן חוץ מחרישה וזריעה. ע"כ. ור' קטי"ש (פכ"ב סעי' י"ד, ט"ו והערה 28. ובנספחים. דין אוצר בי"ד. עמ' 368 ס"ק 3).
בשו"ת משנת רבי עקיבא (פרוש. סי' ד') כתב, שאף אם לא מתכוונים לכך שהתשלום אינו על הפירות אלא על הטירחה, בכל אופן לב בי"ד מתנה על כך שהתשלום הוא רק על הטירחה.
[46]מו. כ"כ החזו"א באגרותיו (ב', ע"ג), שאין לתת לחקלאים סכום מלא עבור הפירות. אלא צריך להיות ניכר שהמחיר על הפירות זול יותר, כדי שהקונים ידעו שמדובר על תשלום העבודה והטירחה ולא על שווי הפירות שהם בעצם הפקר [הב"ד בס' שה"מ (רימון. דין התשלום על הפירות). עיי"ש שהאריך לדון בגדר התשלום]. וכ"כ בשם החזו"א בדא"מ (ו, יט), במאמ"ר (פי"ט סי"א, ובנספחים סי' כ"ג, דין אוצר בי"ד). וכ"כ בילקו"י (י"ח, ב'; כ"ה, ט"ו) ובקטי"ש (פכ"ב סי"ב. ועיי"ש גם בסט"ו).
כתבו הפוס', שכיוון שההוצאות על יבול באיכות גבוהה שוות להוצאות על יבולים באיכות נמוכה, אין מקום להתיר מיון וקביעת תשלום שונה לפי הסוגים [קטי"ש (פכ"ב הערה 12). עיי"ש מש"כ בשם הגר"ש ישראלי זצ"ל. ולא זכיתי להבינו. הרי הטיפול עבור פירות משופרים לפירות אחרים הוא אותו טיפול, ומדוע שישלם עבור הפירות המשופרים יותר כסף, אע"פ שנהנה מהם יותר. דאל"כ יוצא שהוא משלם על הפרי ולא על הטיפול, וה"ז אסור. וקשה לי].
[47]מז. ילקו"י (פי"ח הערה ב' סק"ג) בשם הגר"ע יוסף זצ"ל.
[48]מח. רמב"ם (ו', ג'). והטעם, שלא יהיה נראה כסוחר בפ"ש (רמב"ם שם). ועוד, שלא יבואו לזלזל בזה ולא ישמרום בקדו"ש [דא"מ (ו', כ"ו) וצה"ל (ו', נ"ט)]. ור' בשבה"א (ו, ג ס"ק ב' וג').
[49]מט. דעת המתירים למדוד ולשקול יבולים הניקנים דרך אוצר בי"ד, זו ד' דא"מ (פ"ו ססקי"ט). כנראה עפ"י המובא בשם החזו"א בקונטרס הליכות שדה (סז. עמ' 35). וכ"ד שו"ת אז נדברו (ח"י סי' מ"ה. וטעמו, משום שזו חלוקה ולא מכירה). וכ"כ להקל בילקו"י (פי"ח ס"ה), ובס' שה"מ (רימון. דין אוצר בי"ד עמ' 264).
דעת האוסרים למדוד ולשקול יבולים אלה היא ד' הגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר (י"ט, ג'. וטעמו, דאסור לשקול ולמדוד פירות שביעית אף כשהם מחולקים בהיתר). וכן נטו לאסור בשו"ת משנת יוסף (ח"א סי' כ"ג סק"ג) וס' שמיטה כהלכתה (פ"ג ססקט"ז). הב"ד בשבה"א בתו"ש (ו, ג' הערה 11). וע"ע ברש"ס (פ"ח ה"ג ד"ה "ומסיק"), בפני משה (פ"ח ה"ג ד"ה "אין"), בתפא"י (שביעית פ"ח סקי"ט) ושבה"א (ו', ג' סק"א), וקטי"ש (עמ' 127 הערה 11).
[51]נא. כ"כ בדא"מ (ו, יט) בשם החזו"א, הן לגבי היתר קצירת כל השדה בבת אחת, והן לגבי היתר לפועלים לקחת את המעות אף עבור המלאכות שקודם הקצירה. ועיי"ש בדא"מ (בססקי"ט), שכתב ששמע שהחזו"א הסתפק אי שרי ליקח מעות עבור המלאכות שקודם הקצירה, כיוון שבתוספ' לא נזכר אלא מקצירה ואילך. ומ"מ מלשון נוסח האוצר בי"ד שסידר החזו"א משמע להיתר, וכן המנהג כיום להיתר (עפ"י אורחות רבנו, ח"ב עמ' שנ"ז). וע"ע בבה"ל (ו', ב' ד"ה "לא יהא"). וכ"כ בקטי"ש (בנספחים. מאמר הגר"י עמיחי שליט"א. דיני אוצר בי"ד סס"ק 1. ועיי"ש גם בס"ק 3). וכ"כ בס' שה"מ (רימון. סוף דיני אוצר בי"ד עמ' 270). וע"ע לעיל (בהערה י"ב).
[52]נב. כ"כ כמה פוס', כמרן הגראי"ה זצ"ל, הגרמ"א זצ"ל במאמ"ר, בילקו"י (י"ח, ח') ועוד פוס', כנ"ל בפרקנו (בהערה כ"ח).
[53]נג. בס"ד נביא עוד כמה פרטי דינים גבי אוצר בי"ד:
1) יש אומרים שאין רשות לבית הדין (של ה"אוצר בי"ד") רשות לשמור את הפרדס והשדה שלא יקחו מהם יבולים. ואם שמרו הוי משומר [דא"מ (פ"ו ססקי"ט) בשם החזו"א].
2) (ומאידך) יש מי שאומר שבמטעים שנמסרו לרשות אוצר בי"ד, אין איסור נעבד, אף אם החקלאי עשה בהן מלאכות אסורות, וזאת אף למחמירים באיסור נעבד [מאמ"ר (י"ט, ז'). ובקטי"ש (פכ"ב הערה 10) כתבו שכן ד' הגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד (ד', נ"ג), והגר"א נבנצל שליט"א, עפ"י הרמ"א (ביו"ד קיט, ז). והוסיף במאמ"ר שם, שמ"מ אם החקלאי הפקיר בפירוש ומסר שדהו לביה"ד, יתכן שבכל מקרה לא יהיה איסור נעבד בפירות, משום שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו].
3) יש מי שאומר, שכיוון שי"א שאין למכור יבולי אוצר בי"ד במידה ובמשקל, לכן כשמוכרים בקבוקי יין או מיץ ענבים דרך אוצר בית דין, אין למלא את הבקבוקים במדויק [מאמ"ר (יט, ג). והוסיף, שאם עשו גם היתר מכירה - שרי].