[1]א. בענין חמשת העינויים ראה במשנה יומא (דף ע"ג ע"ב). ומה שכתבנו לעיל (פרק ו' סעי' א').
ואיסור מלאכה נזכר בתורה בספר ויקרא (פרק ט"ז ופרק כ"ג), ובספר במדבר (פרק כ"ט). וכן במשנה מגילה (דף ז' ע"ב).
העושה מלאכה ביוה"כ עובר בעשה ובל"ת. בל"ת, שנאמר (ויקרא פט"ז פס' כ"ט) "וכל מלאכה לא תעשו" (וכ"כ גם בויקרא פכ"ג פס' כ"ח ופס' ל"א, ובס' במדבר פכ"ט פס' ז'). ונמנה לאו זה במנין המצוות [רמב"ם (בסהמ"צ לאווין שכ"ט), החינוך (מצוה שט"ו), וסמ"ג (לאוין פ"ח)] וכתבו בראשו' שיש גם ביטול מ"ע בעושה מלאכה ביוה"כ, שנא' (ויקרא פכ"ג פס' ל"ב): "שבת שבתון הוא לכם" (ושם בפט"ז פס' ל"א כתוב "היא לכם"). שכ"כ רבינו מנוח (בהל' שביתת העשור. פ"א ה"ה), והלח"מ (שם ה"א), בד' הרמב"ם. ועיין במרכה"מ שם. וכן מנו גם זאת במנין המצוות [הרמב"ם בסהמ"צ (עשה קס"ה). סמ"ג (עשין ל"א), החינוך (מצוה שי"ז) ועוד]. הב"ד באנ"ת (כרך כ"ב דתכ"ח ותכ"ט סק"ב).
ומה שכתבנו שאין זה מדין עינוי, ראה בכה"ח (סי' תרי"א סק"ג) מש"כ בשם הלבוש.
[2]ב. עפ"י משנה מגילה (דף ז' ע"ב). מרן (סי' תרי"א סעי' ב').
ובענין איסור הנאה ממלאכת יוה"כ שאיסורה מדאו': הנה כבר כתבנו בקונט' קדושת השבת (ח"א וח"ב) גבי איסור הנאה ממלאכת שבת. שבגמ' (ב"ק דע"א, א', כתובות דל"ד,א', בחולין דט"ו,א', ועוד דוכתי) הביאו את דברי התוספ' בשבת (פ"ג ה"ג) שנחלקו שלושה תנאים גבי הנאה מאיסור שבת אי מותר ליהנות ממנו, ולמי מותר ליהנות ממנו: דלר"מ המבשל בשבת, אם בישל בשוגג. יאכל (מיד, אף הוא. רש"י), במזיד – לא יאכל (לא הוא ולא אחרים. אך לאחר שבת שרי לכולם. רש"י). ורבי יהודה אומר, שבמוצ"ש יאכל אף הוא (ואחרים ג"כ לא יאכלו בשבת. רש"י), במזיד – לא יאכל עולמית (המבשל. אך אחרים אוכלים. רש"י. והיינו לאחר השבת. וכמש"כ מרן ברס"י שי"ח ס"א בהבנת רבי יהודה). ורבי יוחנן הסנדלר אומר שבשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים, ואילו לו נאסר עולמית. ובמזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים. ע"כ תורף דברי התוספ' והגמ'.
אמנם כ"ז מישתעי גבי מתי מותרת ההנאה ממעשה שבת, ולמי מותרת. אך צריך להבין אי איסור ההנאה ממעשה שבת, כשהאיסור נעשה באיסור דאו', אי גם ההנאה ממנו אסורה מדאו' או רק מדרבנן (ולכאו' יש גם לדון שאם אכן זה אסור מדאו', האם איסור ההנאה מדאו' הינו רק בשבת, אך במוצ"ש האיסור הינו רק מדרבנן, או שהאיסור מדאו' הינו גם גבי ההנאה לאחר השבת. ואכמ"ל).
ואכן בגמ' בב"ק (דע"א,א') שאלו מ"ט דר"י הסנדלר, ואמרו כדדריש רבי חייא אפיתחא דבי נשיאה (וצ"ע מדוע הגמ' מציינת שרבי חייא אמר זאת דוקא בפתח דבי נשיאה. ושמא ידע רבי חייא ששם מבשלים בשבת, במזיד או בשוגג, דסו"ס לא תמיד בי נשיאה היו צדיקים גמורים, ולכן בא להזהיר האינשי שבאו לשם, שלא יאכלו בשבת. או שבא להקל ולומר שמ"מ אף שבאכילה אסור, בהנאה שרי. כך בס"ד נלע"ד). וכה דרש רבי חייא: "ושמרתם את השבת כי קֹדש היא לכם", מה קודש אסור באכילה אף מעשה שבת אסורין באכילה. וכו'. ופליגי בה רב אחא ורבינא. חד אמר מעשה שבת אסור מדאו' וחד אמר מדרבנן. מ"ד דאו' כדאמר רבי חייא. ומ"ד מדרבנן, דאמר קרא "קדש היא", היא קודש ואין מעשיה קודש [עפ"י הגי' בכתובות ובחולין (שם). ושלא כבב"ק שם].
ובגמ' חולין (דצ"ג,ב') אמרו שבכל מחלוקות רב אחא ורבינא הלכתא כרבינא לקולא בר מהני תלת דרב אחא לקולא ורבינא לחומרא, והלכתא כרב אחא לקולא. ונמצא שהלכה בכולן תמיד כמיקל. והכא רבינא הוא המיקל וא"כ מעשה שבת אסור רק מדרבנן. וכ"פ רוה"פ דאסור מדרבנן [ור' שד"ח (בכללים. מע' מ' סי' צ"ה), וילקו"י (רס"י שי"ח הערה א')].
עד כאן עסקנו באיסור הנאה ממעשה שבת, והשאלה הינה האם כ"ה גם גבי מעשה דיוה"כ.
הנה במשנה ובגמ' בחולין (די"ד,א') ובגמ' בב"ק (דע"א,א') ובכתובות אמרו שהשוחט בשבת וביוה"כ, שחיטתו כשרה. והשאלה האם ניתן מזה להשוות דין מעשה יו"כ למעשה שבת.
ואכן דנו האחרו', האם למ"ד שמעשה שבת אסור מדאו' [כמו שפסק למשל הלבוש (סי' רמ"ד ס"ג וסי' שי"ח ס"א), וכ"פ הדמשק אליעזר (בחולין פ"ק סס"י י"ט דל"ו,א'. הב"ד ביד מלאכי, כללי הריש סי' תקס"ד) ועוד], האם למ"ד זה גם מעשה יו"כ אסור מדאו'. ואכן נחלקו בזה האחרו'.
י"א שכשם שמעשה שבת אסור מדאו', כך מעשה יוה"כ אסור מדאו', לפי שנא' בו "שבתון". שכ"כ המהרש"ל ביש"ש בב"ק (פ"ז סי' כ') שכ"כ כל הגאונים, עפ"י הסוגיא שם (בדע"א,א'). וכ"כ בס' תורת חיים לב"ק (דע"א,א').
וטעמיה דהמהרש"ל הוא דמה שדרשו עה"פ "קודש היא", שהיא קודש ואין מעשיה קודש, הו"ד גבי שבת דאיקרי קודש, ולא על יוה"כ [כ"כ באנ"ת (כרך כ"ב דתל"ז – תל"ח). אמנם משעייננו במהרש"ל בב"ק שם ראינו שלכאו' אין הכרח לפרש כך את דבריו. שכ' שם: דסברי כר"י הסנדלר, דמעשה שבת אסורים מדאו'. מקרא דשבת קודש. א"כ גבי יו"כ מסתמא מעשיו אסורים, דהא איקרי ג"כ שבתון, ודומה לשבת וכו'. עכ"ל. אך מ"מ לא כתב בהדיא שמעשה דיוה"כ אסור מדאו', עם הלימוד שכתבו בשמו. וגם ממש"כ היש"ש שם בשם הגאונים לא ברירא לי שיש הכרח ללמוד מדבריו שמעשה יוה"כ אסור מדאו'. וצ"ע].
וע"ע בס' נתיבי מועד (להרה"ג אליעזר זכריש. עמ' 271-272) שהביא תשו' מהר"ם בן ברוך (דפוס פראג סי' ע"ו) גבי מי שנהג לצום ביוה"כ ב' ימים (היינו בגולה – מ.ה.) דמותר לו לאכול מה שבישלו אחרים לצורך עצמם במוצאי יוה"כ, וכ' שם שמתבאר מדבריו שהיה אסור לר"י הסנדלר אף ביוה"כ, אף דביוה"כ בעושה מלאכה אין בו חיוב מיתה.
אלא שמאידך רבו הפוס' שכתבו שאף לר"י הסנדלר שהחמיר גבי מעשה שבת מדאו', מ"מ גבי מעשה יוה"כ ס"ל שאין הנאתו אסורה מדאו'. שכ"כ הג' הפנ"י בב"ק (שם) בד' הרא"ש (ומ"מ אין להוכיח מדבריו שיהיה מותר לכתחי' לאכול משחיטה זו. עיי"ש וברא"ש וביש"ש). וכ"נ מדברי הג' המלבי"ם (הידוע יותר בפירושו עה"ת, אך לענ"ד חשף זרועו וגילה אורו, לא פחות מפירושו עה"ת, כבר בספרו ארץ חמדה. עיי"ש שדן בני"ד, בעמ' 420, פרשת "האזינו"). שהביא שם את ד' המהרש"ל והרבה להקשות ע"ד. וחיזק את דבריו מדברי הפנ"י הנ"ל.
וכ"כ גם בחי' ש"י (לגרש"י לנדא. באו"ח סי' ד' סק"א) עפ"י הבית אברהם (לגר"א מצ'כנוב) ובשם בעל החלקת יואב [הב"ד באנ"ת (כרך כ"ב דתל"ז – תל"ח)].
אמנם חכ"א העיר על כל הנ"ל ב' דברים: 1) לעצם הענין אם פסקו כר"י הסנדלר. היש"ש הנ"ל הקשה כבר על הרא"ש בב"ק, שלכאו' סותרים את דבריו במס' שבת בפ' כירה, ובחולין, אי הלכה כר"י הסנדלר או לא. והסתירה גדולה יותר בדברי הטור, בין דבריו באו"ח (בהל' שבת, סי' שי"ח) לדבריו בחו"מ (סי' ש"נ). וע"ע בב"ח (בחו"מ סי' ש"נ, סי"ח בטור הוצ' שירת דבורה) שכ' שאע"פ שפסק כרבי יהודה, מ"מ יוכל הגנב לטעון קים לי כר"י הסנדלר, כדי שלא יוציאו ממנו ממון. עיי"ש. וע"ע בש"ך (בחו"מ סי' ש"נ) שבאמת אין מחלו' בין ד' הרא"ש ליש"ש, אלא שהיש"ש לא דייק כל כך בהבנתו את ד' הרא"ש.
ובענין מה שכתבנו שיש מקום לדייק לכאן ולכאן אי להחמיר במעשה דיו"כ יותר ממעשה שבת, או להקל יותר. העיר אותו חכם, שלגבי שבת נאמרו דרשות להחמיר (מהפסוקים) ולהקל (שהיא קודש ואין מעשיה קודש). אך גבי מעשה דיוה"כ לא מצינו שום צד לאסור יותר משבת. וא"כ למ"ד שלרבי יוחנן הסנדלר מעשה שבת אסור רק מדרבנן, אין להוכיח שמעשה דיוה"כ יהא אסור מדאו'.
נמצאנו למדים שד"ז, אי מעשה יו"כ אסור – לרבי יוחנן הסנדלר – מדאו' או לאו, תלוי במחלו' דאשלי רברבי, וכמש"כ בס' נתיבי מועד הנ"ל (שם).
וע"ע בענינים אלה בחי' הכת"ס עמ"ס חולין (דט"ו א', ד"ה "מה קודש אסור באכילה". עיי"ש שהביא מחלו' זו כמחלו' הרא"ש והיש"ש), בחידושי הגריעב"ץ, בס' נתיבי מועד (שם) ובש"א [בס"ד דבריהם הובאו באנ"ת (שם) ובתוכנת אוצר החכמה].
אלא שלאחר כ"ז עדיין לא זכיתי להבין. שהרי כל הפוס' הללו דנו אליבא דר"י הסנדלר דס"ל שלגבי שבת הנאה ממעשה שבת אסורה מדאו'. אך הרי קיי"ל להלכה כרבי יהודה או כר"מ (כמבואר בשו"ע רס"י שי"ח ובנו"כ שם) שמעשה שבת אסור רק מדרבנן. ובזה נשאלת השאלה יותר בתוקף, האם מעשה דיו"כ אסור מדרבנן אם לאו. דמצד א' אם נשווה מעשה דיו"כ למעשה שבת, דבשניהם כתיב "שבתון", הרי שגם מעשה דיו"כ אסור מדרבנן. ומאידך שמא יש לילך בדרכם של הפוס' שלא הישוו מעשה דיו"כ לשל שבת, שמא יתכן לומר ההיפך: דדווקא גבי שבת מיעטה הגמ' שהיא קודש ואין מעשיה קודש, אך גבי מעשה דיו"כ אין מיעוט כזה, ושמא בזה מעשה אסור אפי' מדאו'. אך אינני יודע אם אכן יש הוו"א לומר כן. ומ"מ בחידושי הכת"ס לחולין (דט"ו,א' ד"ה "מה קודש") כ' וז"ל: ולדעות שאסור מעשה שבת מדרבנן אין הכרח לחלק ומעשה יוה"כ נאסר. ולכאו' גם מעשה יו"ט יש לאסור מדרבנן. עכ"ל. ומשמע מדבריו שלמ"ד שמעשה שבת אסור מדרבנן, יתכן שגם מעשה דיו"כ נאסר מדרבנן. ומ"מ לא הכריע לגמרי בכך (וציין לריטב"א בעירובין דמ"א,ב' ד"ה "אמר ר"פ").
נמצאנו למדים שעפ"י מה דקיי"ל שמעשה שבת אסור רק מדרבנן, הרי שכיוון שיש לדון לכאו' בני"ד גבי מ"ד זה, ולמעשה יתכן שאף מעשה דיו"כ אסור מדרבנן. אך לא ברירא לי הדבר טובא. ולכן אין לענ"ד הכרע בדבר (והנ"מ הינה למשל גבי ספק נעשה האיסור ביוה"כ ספק נעשה לפניו או לאחריו, האם לילך לחומרא כספק דאו', או לקולא כספק דרבנן). וכעת עמד קנה במקומו.
כתבו הפוס', מהן מרן בשו"ע (סי' תט"ז סעי' ד'), במ"ב (סק"ל) וכה"ח (שם), וכן בה"ל (סי' תרי"א ס"ב ד"ה "כל") וכה"ח (סק"ח) שיש דין עירוב והוצאה ביוה"כ. והוסיף בבה"ל שם (בסי' תרי"א), שמערבין עירובי חצרות ותחומין בפת. ואע"ג דלא חזי לגדולים, חזי לקטנים. ע"כ. ונראה דה"ה משום דחזי לחולים, יולדות ושאר הפטורים. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שבענין דמיון המלאכות בין שבת ויוה"כ, בסוגית רפרם, לענין הוצאה ברה"ר, לומדים שלשיטת רש"י אין איסור הוצאה ברה"ר ביוה"כ. לכן כאשר ישנן שתי אפשרויות: אחת, להעביר ברה"ר גמורה מדאו' אוכל מוכן לצורך חולה ביוה"כ, וא"א להעביר בשינוי. או אפשרות שניה, לבשל לחולה, וג"ז א"א לעשות בשינוי. הרי שעדיף להעביר האוכל דרך רה"ר, ולא לבשל. וכן הלכה. עכת"ד. למרות שאין הלכה כרש"י בהא. ראה גמ' כריתות (דף י"ד ע"א), ותוס' (ד"ה "אלא"). ויומא (דף ס"ו ע"ב). ושבועות (דף כ"ד ע"ב), ורש"י (שם). וב"י וב"ח (סי' תרי"א), ושו"ע (סי' תרי"א סעי' ב' וסי' תט"ז סעי' ד').
גם איסור מחמר שייך ביוה"כ [מט"א, בה"ל (שם ברס"י תרי"א) וכה"ח (סק"י, עיי"ש). וראה עוד באו"ת (כרך כ"ב דתל"ו - תל"ז).
וע"ע בענינים אלה דמלאכה באנית (כרך כ"ב דף תכ"ח ואילך), וכן בספר אב"י יושבי אוהל (מעמ' ק"כ ואילך).
[3]ג. משנה מגילה (דף ז' ע"ב). מרן (סי' תרי"א סעי' ב'). ואף בסעי' א' כתב שיש חיוב כרת על עושה מלאכה. ואם התרו בו חייב מלקות (משנה מכות די"ג ע"א. רמב"ם הל' סנהדרין פי"ט ה"א).
דין חיוב סקילה בשבת הינו למזיד בהתראה (ראה רש"י משנה קמא בשבת). וכן העושה מלאכה ביוה"כ במזיד ובהתראה חייב כרת. ואף בלא התראה הדין כן, שהרי אף בשבת חייב ע"כ כרת (ראה רש"י שם בשבת), והרי אין בין יוה"כ לשבת אלא בענין הסקילה, אך לענין הכרת שניהם שווים.
והנ"מ, אם ביוה"כ חייב כרת או סקילה (שהרי ממילא אין לנו סנהדרין שדנים דיני נפשות), לענין קים ליה בדרבא מיניה (מ"א סי' תרי"א סק"א, מ"ב סק"ד, כה"ח סק"ט וש"א. עיי"ש). וראה בענין חיוב כרת ביוה"כ, בכה"ח (סי' תרי"א סק"ד).
[4]ד. עפ"י משנה מגילה (דף ז' ע"ב), ומרן (סי' תרי"א סעי' ב'). ובענין חיוב חטאת בשבת ראה ברש"י (משנה קמא דשבת ד"ה "שתים").
[5]ה. כ"מ מהמשנה מגילה (דף ז' ע"ב) וכ"כ מרן (בסי' תרי"א סעי' ב').
ואף שכל מלאכה שהעושה אותה בשבת פטור ואסור, גם ביוה"כ כן. מ"מ, מעיקר הדין מותר ביוה"כ לקנב ירק ולפצוע אגוזים מן המנחה ולמעלה, כשחל יוה"כ בחול. והאידנא נהגו לאסור (שבת דף קי"ד ע"ב, מרן סי' תרי"א סעי' ב').
יש שפירשו שקניבת ירק פי' שנותק או מחתך העלים מן הקלחים התלושים. ואע"ג דקטרח בשביל הערב שהוא חול, התירו כדי שלא יצטרך לתקן הכל בערב ותהא נפשו עגומה עליו. ויש שפירשו שהוא הדחת הירק. ושרי מהטעם הנ"ל (ראה ב"י סי' תרי"א, מ"ב סק"ה שעה"צ סק"ו וסק"ז וכה"ח סקי"ב).
ומה שכתבנו שהוא מירק התלוש, כ"כ רש"י ותוס' בשבת (שם), וכ"כ המ"ב (סק"ה) וכה"ח (סקי"א).
ובענין מה שכתבנו שהוא מן המנחה ולמעלה, היינו מזמן מנחה קטנה (ראה מ"ב סק"ז ושעה"צ ס"ק ח', ט' וי').
ומה שכתבנו שהוא דוקא כשחל יוה"כ בחול, משום דאם חל בשבת לא התירו לעשות כן דילמא אתו לעשות כן בכל שבתות השנה להכין מהיום לצורך הלילה (מ"ב סק"ח. לוח א"י שנת תשנ"ד).
י"א שבקניבת ירק יש חששא דברירה (בה"ל סי' תרי"א ד"ה "לקנב" בשם כמה מפרשים. וראה עוד בשעה"צ סק"י). ומ"מ איסור קניבת ירק הינו איסור דרבנן (רש"י שבת דף קט"ו וכה"ח סקי"ב).
ובענין טעם ההיתר, דהוא משום עוגמת נפש, ראה בכה"ח (סקי"ב) כמה פירושים ע"כ. כתב המ"א דהא דהתירו לקנב, הוא דוקא בירק שנאכל כמות שהוא חי. והבה"ל (בסי' תרי"א ד"ה "לקנב") הסיק דשרי אפי' באינו נאכל כמות שהוא חי.
ובענין הפצעת האגוזים, גם זאת התירו כדי שלא יצטרך לטרוח בערב (מ"ב סק"ו). המ"ב בבה"ל (סי' תרי"א ד"ה "לפצוע") הסיק דשרי לפצוע ואף להוציא המאכל מקליפת האגוז, וכתב שם בשם הירו', דשרי אף לומר לגוי לבשל ביו"כ לצורך הערב. עיי"ש בבה"ל, מדוע לא הביאו הפוס' דין זה. וראה עוד בענינים אלה בכה"ח (על סי' תרי"א סעיף ב'), ולקמן בנספחים.
כתב הרמ"א (בסי' תרי"א ססע"י ב') שנהגו הקטנים לשחק באגוזים, ואין למחות בידם, אפי' קודם המנחה. ונשתרבב מנהג זה מדין הפצעת אגוזים הנ"ל. עכת"ד. וראה ע"כ במ"ב (סקי"ב), וכה"ח (ס"ק כ' וכ"א). ומ"מ לא ראיתי בדורנו שנוהגים הקטנים כן. בענין אמירה לגוי ביוה"כ, ראה כה"ח (סי' תרי"ג סקנ"ח).
[6]ו. כך עולה מהמשנה במגילה (דף ז'), ומדברי מרן (בסי' תרי"א סעי' ב'). ומ"מ כתבנו שאין בה "איסור מלאכה", אך יתכן שיהיה בה איסור אחר, כגון איסור סיכה, אך זה מדין עינוי ולא מדין איסור מלאכה.
[7]ז. כ"כ מרן (בסי' תרי"א סעי' ב'). וראה בפירוש המשניות לרמב"ם על המשנה מגילה (דף ז' ע"ב), ובמהרש"ם (חאו"ח סי' תרי"א סק"ד).
[8]ח. כ"כ הרמ"א (בסי' תרי"א סעי' ב').
בשעת שריפה, מותר להציל ביוה"כ מזון כדי סעודה אחת לצורך אכילת הלילה, כמו בשבת לאחר שסיים ב' סעודות, שמציל לצורך סעודה ג' (ר"ן ממשמעות הגמ' שבת פ' כל כתבי, ובשם הירו', וכ"כ הרב המגיד פכ"ג דשבת הל' כ"ה בשם הרשב"א). והטעם, כדי שלא יצטרכו להתענות עוד במוצאי יוה"כ כשלא יהיה להם מה לאכול (מ"ב סי' תרי"א סק"י וכה"ח סקי"ח). ואע"ג דלכאו' הוי הכנה מקודש לחול, מ"מ משום דהוי סכנה שלא יוכלו לאכול בגמר התענית, לא אסרו בזה (שכ"מ מהרה"מ בשם הרשב"א שם).
גם הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שביוה"כ אין היתר בדליקה להציל מזון ג' סעודות. ואף המותרים לאכול, לא יאכלו ג' סעודות ביוה"כ שחל בשבת, כיון שדין עינוי חמור יותר מדין חובת ג' סעודות בשבת. ולכן מותר להציל רק מזון בשיעור סעודה אחת, אא"כ ישנם ילדים או חולים שאז מותר להציל עבורם גם לצורך אכילתם ביוה"כ עצמו. עכת"ד.
מצילין מיוה"כ לשבת, אבל לא משבת ליוה"כ (מרן סי' של"ד סעי' ד'. וראה שם מ"ב סקי"ג, באלו מקרים אמור ד"ז, שהרי לדידן לא מיקלע שבת ויוה"כ סמוכים זל"ז. עיי"ש). וראה עוד בעניני הצלה ביוה"כ בגמ' שבת פ' כל כתבי (ובפרט בגמ' שם דף קי"ז ובתוס' שם ד"ה "אבל לא"), בשו"ע סי' של"ד (ובפרט בסעיפים ד' וי'), במ"ב שעה"צ וכה"ח שם (ובפרט בשעה"צ סעי' א' ד"ה "כדי", וכה"ח על סעי' י').
ויש לדעת, שכ"ז אליבא דשו"ע. אך כבר כתב הרמ"א (בסימן של"ד סעי' כ"ו), שכל הדינים הנזכרים בעניני דליקה ה"מ בימיהם. אבל בזמן שאנו שרויין בין א"י, כתבו הראשונים והאחרונים ז"ל, שמותר לכבות דליקה בשבת משום דיש בה סכנת נפשות והזריז ה"ז משובח. ומ"מ הכל לפי הענין. דאם היו בטוחים ודאי שאין שום סכנה בדבר, אסור לכבות. אבל בחשש ספק נפשות מותר לכבות אפילו הדליקה בביתו של א"י. וכן נוהגין... אבל אסור לחלל שבת כדי להציל (ממון). עכ"ל. ראה מ"ב (שם ס"ק ע"ב וע"ג).
אמרתי לגר"א נבנצל שליט"א, שהגר"מ אליהו שליט"א הורה לי בעבר, שבימינו מותר לכבות שריפות במקום ישוב בשבת, כיון שכמעט שאין בית שאין בו זקן או חולה, ויש סכנה שלא ישימו לבם לשריפה, ולבסוף יהיה קשה לחלצם מהשריפה. ואכן גם הגר"א נבנצל הסכים לכך הלכה למעשה, שמותר בימינו לכבות שריפות בישוב בשבת, מדין פיקו"נ. והסכים לטעמו של הגר"מ אליהו שליט"א, והוסיף שכ"ה גם משום שיש חשש סכנה שיתפוצצו בלוני הגז הסמוכים לבתים, וכן מצד החשש שבשל השריפה יקרעו חוטי חשמל ויגרמו לעוד שריפות, או שחוטי החשמל יקרעו ואנשים עלולים לגעת בהם ולהתחשמל.
והוסיף הגר"א נבנצל, שהיה לו משא ומתן עם הגרש"ז אוירבך זצ"ל, בענין אדם שיש לו בית חרושת בשדה, רחוק מהעיר. ואם ישרף בית חרושת זה לא יפגע שום יהודי מבחינה גופנית. הרי ברור שאסור לכבות שריפה בביח"ר זה בשבת. אך אם בעל בית החרושת הינו חולה לב, ואם הוא ישמע במוצאי שבת שבית החרושת שלו נשרף, חוששים הרופאים שהוא יקבל התקף לב. ועוד: אדם שהתחייב מלקות בבי"ד, והרופאים אומרים שהוא מסוגל לכך מבחינה בריאותית. אך אביו חולה לב, ואם ישמע שבנו קיבל מלקות בבי"ד, עלול הוא למות. לדעת הגרש"ז זצ"ל אסור לכבות את השריפה הנ"ל בשבת, וכן לענין המלקות, שיש להלקותו. ולדעת הגר"א נבנצל מותר לכבות השריפה, כיון שאין נ"מ בין אם יהודי מת בידים או בגרמא, דבכל מקרה אסור לנו לגרום שיהודי ימות. התורה ציוותה לדחות את השבת כדי שיהודי לא ימות. שאם התורה היתה רק אוסרת להרוג יהודי, הרי שלא הרגתיו. אך הרי התורה ציוותה "וחי בהם". ולכן אפי' אם יש ספק סביר (לא סתם ספק) שהוא ימות בגלל זאת, צריך לכבות השריפה, וכן לא להלקות את בנו (ראה בשש"כ פכ"ה הערה נ' מש"כ בשם האדר"ת לאסור ד"ז - מ.ה.). וזו באמת נ"מ גדולה להרבה דברים. אך צריך לבדוק כל מקרה לגופו. ומ"מ ברור שיש להקל לחולי לב יותר משאר האנשים כאשר יש ענין של סכנה ופיקו"נ לגביהם (וראה בענין זה בשש"כ פרק מ"א הערה ח', מש"כ בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל - מ.ה.). ומספרים, שבמקום תפילתו של החזו"א היו נוהגים ללמוד מוסר ושאר דברים לפני התקיעות בראש השנה. שנה א' לא הרשה החזו"א שילמדו לפני התקיעות, אלא ציווה שיתקעו מיד ויתפללו מוסף. ומששאלוהו לאחר מכן ע"כ, הסביר ששמע את א' המתפללים אומר לאביו: אבא, עשה נא קידוש לפני התקיעות ותאכל, שהרי חולה אתה. אך אביו סירב, וטען שמימיו לא אכל לפני התקיעות. ולכן ציווה החזו"א שיתקעו מיד. עכת"ד.
[9]ט. משנה יומא (דף ע"ג ע"ב). מרן (סי' תרי"ג סעי' א').
[10]י. מה שכתבנו מלבד איסור אכילה ושתיה, כ"כ מרן (בסי' תרי"א סעי' א'), והוסיף דהם בכרת.
[11]יא. זו דעת השאלתות (פר' "וזאת הברכה" סי' קס"ז), בה"ג שלהי הל' יוה"כ, הרמב"ם, העיטור, ר"א ממיץ בספר היראים (ולדעתו אין איסור מדאו' אלא רחיצת כל גופו, או עכ"פ רוב גופו, אך רחיצת מיעוט גופו לדעתו אינו אלא איסור דרבנן). וראה עוד רש"י יבמות (דף ע"ד), שכתב דקיי"ל דסיכה כשתיה מן התורה. ונראה דה"ה לשאר עינויים. וכן משמע מדבריו בשבת (דף קי"ד בד"ה "אלא לאו לקניבת ירק"). והמאמ"ר כתב שכ"מ מסתמיות דברי מרן, דס"ל כרמב"ם דכולהו אסירי מדאו'. וכ"כ כמה מהאחרו'. והביאו דברים אלה מרן בב"י (סי' תרי"א), שעה"צ (באותו סימן ס"ק א' וב'), כה"ח (סק"ה) ויבי"א (ח"ב חאו"ח סי' ל"ב). וראה עוד בב"ח (סי' תרי"א), בהעמק שאלה לנצי"ב, על השאילתות (סי' קס"ז סק"א), ובשעה"צ (שם) מש"כ בשם הר"ן (והוא בר"ן על הרי"ף דף א' ברי"ף).
וטעם הפוסקים כן, משום דבגמ' יומא (רפ"ח), למדו דין שאר העינויים מן הפסוקים. וראה עוד בכה"ח (סי' תרי"א סק"ד), מש"כ בענין זה.
יש לנו לדעת, שמלבד המחלוקת שכתבנו בענין זה, אם חובת העינוי בד' העינויים (מלבד אכילה ושתיה) היא מדאו' או מדרבנן, ישנה מחלוקת נוספת, והיא האם האיסורים ביוה"כ הם מצוות עשה של "ועניתם", או שהם גם מכח לאו.
הרמב"ם (בתחילת הל' שביתת העשור), מנה את מצוות עינוי כמצוות עשה. ורק את איסור אכילה ושתיה ואיסור מלאכה מנה כלאווין (ויש מחלוקת מי כתב את הפתיחות הללו בריש כל קבוצת הלכות כאלה, אם הרמב"ם עצמו כתבן או מישהו אחר), וראה עוד ברמב"ם (פ"א מהל' שביתת העשור ה"ד), ובסה"מ (עשין מצווה קס"ד, ולאווין מצווה קצ"ו).
ובספר החינוך (מצווה שי"ג) כתב לגבי האוכל ביוה"כ, שביטל מ"ע, ועבר על לאו שיש בו כרת, שנא' "כי כל הנפש אשר לא תעֻנה בעצם היום הזה, ונכרתה". ומשמע דדוקא האוכל ושותה שחיובם בכרת, יש בהם לא תעשה, הא העובר על שאר העינויים ביטל רק מ"ע. וראה במנחת חינוך (שם סק"א), שהקשה, שאם אכן עינויים אלה אינם בלאו (מלבד אכילה ושתיה), א"כ מדוע נשים חייבות בעינויים אלה, ה"ז מ"ע שהזג"ר. עיי"ש במנ"ח. וראה עוד בספר המצוות לרב סעדיה גאון, עשה נ"ה (ובפרט בפירוש רבינו ירוחם למצוות עשה הנ"ל, עמ' תס"ה), בסמ"ג (עשין מצווה ל"ב, ולאווין מצווה ס"ט), ובסמ"ק (לאווין מצווה רכ"א). וכן במ"א (סי' תרט"ז סק"א), בתורה תמימה לספר ויקרא (פט"ז פס' כ"ט, שפשט שמלבד אכילה ושתיה, שאר העינויים הוי מדרבנן), שד"ח (מע' יוה"כ סימן ג' סעי' ט"ז), בשעה"צ (סי' תרי"א סק"א), ובהררי בקודש על מקראי קודש לגרצ"פ פראנק (הל' ימים נוראים סי' מ"ג).
ושאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א בענין זה, ואמר לי שהעינויים ביוה"כ הם מצוות עשה חמורה (שהרי על אכילה ושתיה יש כרת), ונוסף ע"כ העובר עליהם עובר גם על לאו ד"כי כל הנפש אשר לא תעֻנה" (נראה שר"ל שמפסוק זה לומדים על הלאו - מ.ה.). ועוד אמר שיש אמנם מחלוקת אם רק האוכל ושותה עובר על לאו זה, או שבכל העינויים שייך לאו זה. אלא שלדעתו בכל העינויים שייך לאו זה, שכך פשט הדברים. והוסיף, שזה שלא כדעת הרמב"ם. עכת"ד. וכעבור זמן חזרתי לפניו על הדברים הנ"ל, ואישר לי את נכונותם.
[12]יב. זו דעת ר"ת, ר"י, הריב"א, הרא"ש, הריטב"א, הסמ"ג, הסמ"ק (ומה שכתבו הסמ"ג והסמ"ק שיש גם לאו בכך, זה לענין אכילה ושתיה). רי"ו, הרשב"א (הב"ד הב"י ביו"ד סי' קכ"ג), המאירי, הטור ועוד פוס'. וכן משמע מדברי רש"י ביומא (דף ע"ד ע"א ד"ה "שבתון"). והביאו דבריהם הב"י (בסי' תרי"א), שעה"צ כה"ח ויבי"א (שהוזכרו בהערה הקודמת). וראה עוד בספר החינוך (מצווה שי"ג), בערה"ש (סי' תרי"א סק"א) מש"כ בשם הר"ן. והפוס' שאמרו דהוא איסור דרבנן, משום דס"ל שמה שלמדו כן בגמ' מהפסוקים, הוי אסמכתא בעלמא.
וראה עוד בערה"ש (שם), שש"א (סי' תרי"א), ירך יעקב (סי' ל'), מ"ב (סי' שמ"ג סק"ג) מש"כ בשם הגר"א (ומשמע דס"ל דהוי דרבנן), בכה"ח (בסי' תרי"א שם), ובילקו"י (עמ' פ"ח סעי' א') שכתב שדעת רוה"פ דהוי מדרבנן, ובקובץ תורת המועדים (פרק י"א הערה ד'). עיי"ש.
[13]יג. כ"כ הב"ח, וכ"כ המ"ב (בסי' תרי"א סק"ג). וראה מש"כ בשעה"צ (סק"ג) ובכה"ח (סק"ה). ולפי מש"כ בילקו"י (שם), שלרוה"פ הוי מדרבנן, אולי יש מקום לומר שבספק יש להקל. וראה עוד בא"ר (לסי' תרי"ג סעי' ט').
בשו"ת בנין ציון החדשות (סי' ק"נ) הביא מחלו' אם האיסור לישא נשים ביוה"כ הינו מדאו'.
[14]יד. מרן (סי' תרי"ג סעי' א'), וכן משמע מהרמ"א (בסעי' ג'). והוסיף מרן (שם), שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג. ודעת הב"ח, הט"ז והפר"ח דס"ל שלאו דוקא (ראה שעה"צ סי' תרי"ג סק"ד). ונראה שמ"מ לכו"ע, לא כל רחיצה שאינה לשם תענוג מותרת. שהרי התירו לעבור במים רק לצורך. וראה שו"ע (סי' תרי"ג סעי' ז'). וראה במחה"ש (סק"ט), ולקמן (בסעיף י"ח ובהערות מ"ז ומ"ח).
[15]טו. מרן (סי' תרי"ג סעי' א').
[17]יז. מרן (סי' תרי"ח סעי' ב'). והטעם, דאל"כ לא יוכל ליגע בפיו, באזניו, באפו, בעיניו וכו', כמבואר בגמ' מס' שבת ובשו"ע (סי' ד' סעי' ג'). ועוד טעם, דסתם ידים מלוכלכות הן בבוקר שהרי אינו נזהר כל הלילה ממגע בית הסתרים (ראה טור סימן תרי"ג, ב"י, מ"ב סק"ג, שעה"צ סק"ה וכה"ח סק"ח). וצריך ליטול ידיו ג' פעמים (מ"ב סק"ג וכה"ח סק"ח. וראה כה"ח סי' תקנ"ד ס"ק מ"ח ומ"ט).
הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי תחילה, שאף הנוהגים בכל ימות השנה כגר"א (דס"ל דבעי ליטול ארבע פעמים את הידים בשחרית. ג"פ כדי להעביר את הרו"ר, כדאי' בשבת דף ק"ט ע"א, ועוד פ"א כדי להעביר את המים שנשארו על היד, והינם מים טמאים. ראה מע"ר סעי' ה', ומ"ב סי' ד' סק"י - מ.ה.), יטלו ביוה"כ רק ג"פ, ולא ד"פ. ולא יחמירו בכך, דאתי לידי קולא (וראה ע"כ בהמשך). ועוד אמר, שלדעת הרמב"ם אסור ביוה"כ ליטול ידיו שחרית (נראה משום שלא הזכיר הרמב"ם דיני נט"י דשחרית בין שאר הרחיצות המותרות ביוה"כ, בפרק ג' משביתת העשור. וראה שם בלח"מ ה"ב ובהל' תפילה ונ"כ פ"ז ה"ח - מ.ה.).
והוסיף הגר"א נבנצל וגילה לאוזני, שישנה מסורת מהגר"א, בענין גר - הצדק רבי אברהם בן אברהם זצ"ל (הוא הגרף פוטוצקי, שהיה נוצרי והתגייר. ותפשוהו הנוצרים ימש"ו, ועינוהו ואיימו עליו שאם לא יתנצר בחזרה, יהרגוהו במיתת שריפה. וסירב כמובן לחזור לנצרות. והציע לו הגר"א להצילו ע"י השמות הקדושים, אך הוא סירב, ורצה לקדש שם שמים ברבים, ולאחר עינויים במשך ימים רבים מת עקד"ה במיתת שריפה ע"י הכמרים הנוצרים ימש"ו, ובעת מיתתו רעשו שמים וארץ. מעט מאפרו נטמן בקבר ישראל - מ.ה.) ואמר לי הגר"א נבנצל, שהמסורת מהגר"א אומרת, שמעת שנהרג רבי אברהם בן אברהם זצ"ל הי"ד עקד"ה, עברה רו"ר של שחרית מן העולם. ודבר זה לא נכתב בשום ספר, ורק נרמז בספר "הגאון החסיד מוילנא" (עיי"ש עמ' ס"ז הערה 18). והגר"א נבנצל קיבל זאת במסורת מהגרש"ז אוירבך זצ"ל. והסביר הגרש"ז אוירבך זצ"ל את דברי הגר"א בענין זה, שאין הכוונה אלא לדברים שלא נזכרו בש"ס. אך מ"מ ההלכות שנזכרו בש"ס בענין נט"י שחרית, יש להמשיך ולהקפיד עליהן (כגון נט"י ג"פ, כדאי' בשבת שם. ואכן דבר זה מתאים לשיטת הגר"א שאין להורות לציבור דברים שלא נזכרו בש"ס, וכמו שכתבנו ע"כ במקו"א. וראה גם בפרק ה' הערה כ"ה - מ.ה.). והנ"מ הינה לשאר דברים, כגון הדברים שכתבו הפוס' ומקורם בזוה"ק. ואמר לי הגר"א נבנצל, שלכן יש להקל גם לענין הליכה ד' אמות בלא נט"י אפי' במקום שאינו מקורה, כיון שד"ז לא נזכר בש"ס [דבמקום עם תקרה יש יותר מקילים, עפי"ד רבי שמעון בן אלעזר במס' ברכות, שכל הבית הוי כד"א. וראה ע"כ בגמ' ברכות (דכ"ה ע"ב), ובשע"ת (סי' א' סק"א). והמ"ב (סק"א) כ' שאין לסמוך ע"כ כי אם בשעת הדחק. וראה עוד בכה"ח (סי' ד' סק"א), שכתב בשם הזוה"ק, שההולך ד' אמות ולא נטל ידיו, חייב מיתה. ושכ"כ הב"ח, שכנה"ג, הגר"ז, הברכ"י ועוד כמה אחרו', מהם כאלו שהיו אחרי תקופת הגר"א. וכן רמז לכך המ"ב (בסי' א' סק"ב), שכתב שבזוה"ק מפליג עבור זה בענשו למאוד. וציין לדברי השע"ת במקום (סק"א) שהב"ד הזוה"ק הנ"ל, דאיתחייב מיתה לשמיא. עיי"ש. ונראה שמרן הח"ח לא שמיע לה להאי מסורת, דאל"כ לא היה מסיים דבריו ע"כ ש"צריך מאוד ליזהר בזה", ואף לגבי הליכת ד"א בתוך הבית כתב שאין להקל בכך כ"א בשעה"ד, וכנ"ל.
ואמנם א"א לומר שלד' הגר"א א"צ כלל ליטול ידיו שחרית, ובטלה לה לגמרי הרו"ר הזו, שהרי לדעת הגר"א בעי ליטול ד"פ (כמבואר במע"ר סי' ה'). ואי בטלה לה לגמרי, הרי שא"צ ליטול אפי' פ"א. ועוד, מדכתב הגר"א בביאורו לשו"ע (סי' תרי"ג סק"ב, והב"ד המ"ב סי' תקנ"ד סקכ"א) שהעיקר לדינא שבט"ב ויוה"כ אין ליטול ידיו שחרית (וכדלקמן), משמע שבשאר ימות השנה אין לזוז מפסק השו"ע דבעי נטי'. ואין לומר ששם רק ציין המקורות, שהרי כתב גם מה עיקר לדינא. ומ"מ אפשר לדחות דברים אלה, ולאמר שהדברים נכתבו במע"ר לפני שנודע אותו מעשה דקידוש ה', או שמי שכתב את מע"ר לא שמיע ליה הכי - מ.ה.].
ולפני העלאת הדברים על הכתב, חששתי מלפרסם זאת בכתב לרבים, שמא תצא תקלה מכך, ויבואו ח"ו להקל בדיני נט"י דשחרית. ובפרט שעמדו לנגד עינינו דברי הזוה"ק הנ"ל, שכה החמיר בכך, ואפי' רק לענין הליכת ד"א כתב דברים כה חמורים. וידוע שלא כל דבר יש להדפיס לרבים. ולכן היה נראה לי לקרוא פה את הפס' "כבוד אלקים הסתר דבר". אלא שהגר"א נבנצל שליט"א אמר, שאין להסתיר זאת, אלא יש לכתוב זאת, ולהוסיף את דברי הגרש"ז אוירבך זצ"ל בהסברו לדברי הגר"א הללו (וראה כעין זאת בברכות דכ"ב,א' גבי נתינת ט' קבין, שנחום איש גמזו לחשה לר"ע, ור"ע לחשה לבן עזאי וכו'. עיי"ש).
ושאלתי את הגר"א נבנצל, מדוע אמר בתחילת דבריו שאף ההולכים בשיטת הגר"א לא יטלו ביוה"כ ד"פ אלא ג"פ בלבד, הרי לפי מש"כ הגר"א בביאורו (הנ"ל) אין ליטול כלל ידיו שחרית, ואפי' לא ג"פ. וענה לי, שמש"כ הגר"א שאין נטי' ביוה"כ, ר"ל שאין לנט"י דשחרית דין של נטי' כרוחץ מטיט וצואה. ומצד זה אין ליטול ידיו שחרית. אך לענין נגיעה בעיניים וכדו' (כדאי' בשבת דף ק"ח ע"ב - מ.ה.), ודאי שיש ליטול ידיו שחרית אף לפי הגר"א, דאל"כ אסור לגעת בעיניים וכדו'. ורק לתפילה וכדו' א"צ נטי', משום שאין לרו"ר זו דין לכלוך לענין נטי' ביוה"כ (ראה ביאור הגר"א בסי' תקנ"ד סעי' י', שהזכיר ענין "יד לעין תקצץ" וכו'. ובסי' תרי"ג סעי' ב' ציין למש"כ בסי' תקנ"ד. וראה עוד ברמב"ם ובמגדל עוז פ"ז מהל' תפילה ה"ח. וצ"ע - מ.ה.). והוסיף, שהגר"א סובר דבעי ליטול ד"פ, אע"ג שבגמ' איתא בהדיא דסגי בג"פ. והוא משום שבגמ' אמרו כמה פעמים צריך ליטול ידיו כדי להעביר הרו"ר, אך לא אמרו דבעי ליטול פעם נוספת כדי להעביר גם את המים שנטמאו. ואם היו כותבים בגמ' דבעי ליטול ד"פ, הרי שהגר"א היה אומר שצריך ליטול ה' פעמים, שהרי צריך פעם נוספת כדי לשטוף המים הטמאים שעל היד. עכת"ד. וראה כה"ח (סי' ד' ס"ק ח' וי"ב) שהאריז"ל חולק ע"ד הגר"א בזה. ואף מדברי המ"ב (בסי' ד' סק"ב) בשם ארה"ח משמע דלא ס"ל כגר"א בזה, וכתב שהניגוב אף אינו מעכב.
אלא שכעבור כמה שנים העירו לי, שכאשר יצאו הערות הגר"א נבנצל שליט"א על המ"ב, כתב שם (ביצחק יקרא על המ"ב סי' ד' סק"י, וסי' תרי"ג סק"ד) שבט' באב וביוה"כ אין רשאים ליטול שחרית ד' פעמים, ורק מי שמקפיד כל השנה ליטול בשחרית ד' פעמים, רשאי ליטול ד"פ גם בט"ב וביוה"כ. ואכן שאלתי על כך שוב את הגר"א נבנצל שליט"א (שדבריו הראשונים הוקלטו ושוכתבו) מה העיקר להלכה, האם כמו שאמר לי תחילה, או כמו שכתוב בס' ביצחק יקרא. וענה לי שהוא חזר בו, ודעתו עתה כמש"כ בס' ביצחק יקרא, ולכן מי שמקפיד כל השנה ליטול בשחרית ד' פעמים, כגר"א, גם ביוה"כ רשאי ליטול ד"פ. ואף משהעלתי את האפשרות לחלק בין מי שנוטל ד"פ כל השנה כחומרא או מדינא, חזר הגרא"נ על דבריו הנ"ל. והבנתי מדבריו שמ"מ מי שמקפיד ע"כ כגר"א, רשאי ליטול ד"פ גם ביוה"כ ובט"ב. עכת"ד. וע"ע בנט"ג (הל' יוה"כ. פרק מ"ג ס"ב ובהערה שם).
ועוד בענין הליכת ד' אמות מבלי נט"י דשחרית, ראה ביבי"א (ח"א חיו"ד סי' ט' סק"ב), בספר עיוני הלכות (לרה"ג צבי רבינוביץ, עמ' מ"ח, שכתב שהגר"א לא התכוון להקל בענין הליכת ד"א בלא נט"י שחרית), ובספר עבודת יחיאל (לרה"ג ר' יוסף יצחק דויטש. ספר על האדמו"ר הג"ר יחיאל יהושע מביאלא, שגם הוא החמיר בהליכת ד"א בלא נט"י).
בענין נט"י לפני התפילה, כתב בלוח דבי"ב (מנהגי בעלז), שמאחר שמנהגם לעשות הפסקה לפני מוסף, הרי שצריכים הם ליטול שוב ידיהם לפני מוסף כיון שהסיחו דעתם מהתפילה (הבאנו דבריו בפי"א הערה ט"ו).
[18]יח. מרן (סי' תרי"ג סעי' ב'). וראה בכה"ח (סי' תקנ"ד סקמ"ט) שהביא כמה שיטות בדבר. עיי"ש. ומ"מ ביוה"כ די להעביר הרו"ר כשנוטל עד סוף קשרי אצבעותיו (כה"ח סי' תקנ"ד סקנ"ב). וכתב מהר"י צמח משום שביוה"כ אין הרו"ר שולטת כ"כ (והוסיף שבט"ב אינה מקפדת על דבר מועט כזה כי ממילא כל היום הוא של הסט"א. עכ"ד). הב"ד הבא"ח (ש"ר. תולדות סק"ב). ונראה דהוא עפ"י הגמ' בנדרים (דל"ב, ב'. ועיי"ש בר"ן שביוה"כ לית ליה רשותא למישטן. ע"כ). וע"ע לקמן (פ"ט הערה קס"ג) שהבאנו עוד פוס' שכתבו כן. וראה שו"ת מנח"י (ח"י עמ' פ"ה), שהאדמו"ר מסאטמר היה נוטל ידיו ביוה"כ עד פרק הזרוע, ולא רק עד קשרי האצבעות. ומ"מ הלכה לרבים ודאי הינה כמש"כ מרן בשו"ע, וכנ"ל.
[19]יט. מרן (שם). וראה מ"ב (בסי' תקנ"ד סקכ"א), וכה"ח (ס"ק מ"ט ונ').
[20]כ. עיקר דין זה כתבו מרן (בסי' תרי"ג סעי' ג'). ומה שכתבנו דבעי נטילה בכל מקרה, כך עולה מדברי הפוס' (כדלקמן) שנחלקו רק לגבי מי שלא שפשף את טיפות מי הרגלים שנפלו על בשרו, וכן אם לא עשה צרכיו הגדולים כך שלא היה צריך לקנח צואתו, ואף שאינו עומד להתפלל. הא לא"ה בעי נטילה. וכ"כ כה"ח (בסי' תרי"ג סקי"ב), שאם עשה צרכיו בביהכ"ס ממילא בעי נטילה. וראה עוד במש"כ כה"ח (סי' ד' ס"ק ס"ה).
ובענין מה שכתבנו שיטול עד סוף קשרי אצבעותיו, כ"כ הרמ"א (בסי' תרי"ג סעי' ג'). והטעם ראה בכה"ח (סקי"א). ועוד כתבו הפוס' שלא יטול יותר מכך אפי' עשה צרכיו וקינח (מ"ב סק"ו). ומ"מ אם התלכלך למעלה ממקום זה, ירחץ גם שם (שעה"צ סק"ט).
כמה פעמים יטול לאחר עשיית צרכיו ביוה"כ, ראה במט"א (סי' תרי"ג ס"ה), באלף למטה (שם סק"ו) ובשו"ת מנח"י (ח"י עמ' פ"ד), שכתבו שאם רגיל כל השנה ליטול ג"פ, גם ביוה"כ יטול ג"פ, דהו"ל כמו נדר. ואם לאו, יטול רק פ"א.
[21]כא. ככל השנה שאין מברכים על הנטילה כשיוצא מביהכ"ס, וכמש"כ בשו"ע (סי' ז' סעי' א'). וראה שם במ"ב (סק"ג) ובבה"ל. ולדעת הגר"א יש לברך על נט"י כשיצא מבית הכסא ועומד להתפלל. ראה מע"ר (סי' ל"ב), ובמ"ב (הנ"ל), מש"כ בשם ארה"ח, שלדעת רוה"פ אם נצרך לגדולים, אזי יש ליטול לאחר מכן אם הולך הוא להתפלל. ומ"מ הסיק שם המ"ב שאין לזוז מפסק השו"ע שאין לברך ע"כ ענט"י.
[22]כב. עפ"י כה"ח (סס"ק י"ב), וראה בהערה כ"ו. וה"ה אם עשה צרכיו בכל מקום שאינו מיוחד לעשיית צרכים, אם אין בו רו"ר.
[23]כג. ראה במ"ב (סי' ג' סק"מ), שכתב עפי"ד המ"א, שיש רו"ר בבית המרחץ. ולכן בכל ימות השנה, אם נכנס לחדר האמבטיה, ואפילו שלא התרחץ שם, צריך ביציאתו ליטול ידיו עם מים, ולא די בנקיון בעלמא, וזאת כדי להסיר את הרוח הרעה שעל ידיו. עכ"ד. ויש מרבני דורנו הסוברים, שבחדרי האמבטיה הנקיים שבימינו אין שורה רו"ר. ראה מש"כ הגר"ע יוסף ביבי"א (ח"ג סי' א' סק"א), ובשו"ת יחו"ד (ח"ג סי' א') שהביא מחלוקת ע"כ (והכריע שבחדר אמבטיה בלא שירותים שרי אף ליטול ידים, אך יברך בחוץ. ואם יש שם באותו חדר גם שירותים, רק בשעה"ד שרי ליטול שם ידים). והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שלמרות שהמ"ב כתב שבבית המרחץ יש רו"ר, ולכן אם נכנס לשם בעי נט"י בכל ימות השנה, מ"מ חדרי האמבטיה בימינו הינם נקיים ואינם מלוכלכים כבתי המרחץ בעבר, ששם היו מזיעים וכדו'. ומ"מ לגבי נט"י ביוה"כ למי שיצא מאמבטיה כזו שבימינו, לא רצה להכריע אי אכן בעי נטילה. ע"כ. ואילו הגר"מ אליהו שליט"א לא סובר כד' הגר"ע יוסף ושאר הפוס' המקילים לגבי האמבטיות שבדורנו, אלא הגרמ"א מחמיר בדבר, ולכן כתב בספר הלכה (ח"א עמ' י"ד סעי' כ"ו) שיש ליטול ידים כשנכנס לחדר האמבטיה (לגבי כל ימות השנה). ושאלתיו, האם גם ביוה"כ הדין כן, שכשנכנס לבית המרחץ צריך ליטול ידיו, למרות דעי"כ אתי לידי קולא של רחיצת ידים ביוה"כ. וענה לי שאפ"ה צריך הוא ליטול ידיו גם ביוה"כ בשל כך. עכת"ד. וכן סוברים עוד פוס' להחמיר בדבר, משום הרוח הרעה ששורה שם. וראה עוד בשו"ת אור לציון (לג"ר בן ציון אבא-שאול זצ"ל, ח"א סימן א') ובילקו"י (ח"א הל' נט"י סעי' י"א, כ' וכ"א).
[24]כד. שאם מתכוון הוא להתפלל, ממילא בעי נטילה, אף בלא קינוח ושפשוף, וכמש"כ מרן (בסעי' ג').
ואמנם המ"א, המ"ב (בסי' תרי"ג סק"ד) ועוד אחרו' כתבו שדוקא בלילה לאחר התפילה יש הסוברים שלא יטול ידיו, ולכן צריך לשפשף כדי לצאת מן המחלוקת. אך ביום, שמתפללים כל היום (ראה שעה"צ סק"ז, שממילא צריך ליטול ידיים לצורך התפילות. אך לפיוטים ולברכת "אשר יצר" יתכן שא"צ ליטול ידיו, וכמש"כ מרן בסי' ד' סעי' כ"ג, ובמ"ב שם ס"ק ס' וס"א. עיי"ש) מותר ליטול ידיו אף בלא שפשף וקינח. ואנו לא כתבנו חילוק זה בין היום ללילה, כיון שיש נשים שגם ביום אינן מתפללות כל היום, אלא צריכות הן לשמור על הילדים הקטנים שבבית. ולכן כתבנו החילוק בין מי שעתיד להתפלל לשאינו עתיד להתפלל, כטעמו של המ"ב. וראה עוד מש"כ בענין זה המ"ב בשעה"צ (סק"ח) בשם הר"ן שאפי' לצורך תפילה לבד, אף ביודע שלא עשה צרכיו, בעי ליטול ידיו, וכמש"כ השו"ע (סי' רל"ג ס"ב). וא"כ הר"ן ס"ל דבעי נטילה זו אף ביוה"כ, והב"י לא ס"ל הכי, כשלא עשה צרכיו. וע"ע לקמן בפרקנו (בהערה מ').
[25]כה. מרן כתב (בסי' תרי"ג סעי' ג'), שהעושה צרכיו יטול דוקא אם שפשף או קינח, או שעומד הוא להתפלל, ומשמע מדבריו שאם אינו עומד להתפלל א"צ ליטול ידיו, כיון שלא שפשף ולא קינח. ואכן נחלקו האחרו' בד"ז. יש הפוסקים להלכה כמשמעות דברי מרן, ויש האומרים שאפ"ה בעי נט"י משום הכנה לברכת "אשר יצר". ראה מש"כ ע"כ מרן בב"י (סי' תרי"ג), שהביא דעת כמה פוס' דס"ל שיטול ידיו. וראה עוד במ"ב (סק"ד) וכה"ח (סקי"ב).
ומה שכתבנו שבמקרה זה ישפשף את המקומות המלוכלכים בגופו, היינו שישפשף את טיפות מי הרגלים שנפלו על בשרו, כ"כ הב"ח, כדי לצאת מפלוגתא זו. וכ"כ המ"א, הגר"ז, מ"ב (סק"ד), כה"ח (סקי"ב) וש"א. ומ"מ אם עשה צרכים גדולים וקינח את צואתו ודאי דרשאי וצריך ליטול ידיו. וכמו שמצינו בענין דומה במ"ב (סי' ד' סק"ל). עיי"ש. וראה עוד בענינים אלה בשו"ת ושב הכהן (סי' ג'). והב"ד שע"ת (בסי' תקנ"ד סק"ח).
ושאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל כיצד יש להכריע בדבר זה, והורה לי שמי שעשה צרכיו בשירותים ביוה"כ, אף שלא שפשף ולא לכלך את ידיו, ואפי' שאינו עומד להתפלל, צריך הוא ליטול את ידיו. עכת"ד. ואמנם הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי לגבי מה שכתבנו בהלכות, שנראה שהמ"ב לא פסק כך (ראה מ"ב סי' תרי"ג סק"ד - מ.ה.) שאמנם הדין כך לגבי מי שעשה צרכים גדולים, אך אם עשה צרכים קטנים ולא שפשף, ואף אינו רוצה להתפלל, לא יטול ידיו כלל ביוה"כ. ואם לאחר שעשה צרכיו הקטנים שפשף או שעומד הוא להתפלל, יטול ידיו. ראה שונה הלכות (סי' תרי"ג סעי' ו'). ודין שפשוף הכא אינו דומה לדין שפשוף בהל' נט"י שחרית למי שהיה ניעור כל הלילה (ראה מ"ב סי' ד' סק"ל - מ.ה.), דשם הדין כן לגבי הברכה על הנטילה, והכא הדין כן לגבי עצם הנטילה. עכת"ד. אך כיון שבאמת המ"ב לא הכריע ולא כתב בהדיא דין מי שעשה צרכיו הקטנים ולא שפשף, ואף בשונה הלכות (שם) לא הכריע בזה, ורק כתבו העצה שעדיף שבמקרה זה ישפשף, נראה מדבריהם שאין הכרע בדבר. ולכן בכ"ז כתבנו ד"ז כמחלו', ובפרט שהגר"ש ישראלי אמר לי לדינא שיש ליטול בני"ד. עכת"ד.
וראה עוד בהערה ל"ד, מה שכתבנו בשם הכנה"ג, בשע"ת (סי' תקנ"ד סק"ט), בבא"ח (פר' "דברים" סעי' כ"ב), וביפ"ל (ח"ב סי' תרי"ג סק"ג).
[26]כו. כמבואר כל זה בבה"ל (סי' תרי"ג ד"ה "ואם רוצה"). ואמנם הבה"ל (שם) הביא דעות המסתפקות בכך. שלדעת המש"ז אם יצא מביהכ"ס קבוע, אע"ג שלא עשה צרכיו בעי נט"י, משום רו"ר שעל ידיו, כנט"י דשחרית. והוסיף, שמ"מ בא"א על המ"א נסתפק בכך. ובסוף דבריו הביא הבה"ל דעת המט"א המצדד, שהיוצא מביהכ"ס ביוה"כ וידיו נקיות א"צ נט"י, אלא ינקם בכותל או בצרור (ובימינו יותר מצוי חתיכת בד), שמא נגע באיזה דבר מטונף ויצא מלבו. אלא שהוסיף שם, שאם לבו תוהא עליו כיון שאינו נוטל, רשאי הוא ליטול, ע"מ שיוכל להתפלל בדעה מיושבת. ע"כ. ומדברי השונה הלכות נראה שנטה יותר אחר דברי המט"א. אך באמת שמדברי המ"ב (בסי' ג' סק"מ) משמע שמדינא צריך נט"י, כיון שכתב שם שרו"ר שורה בביהכ"ס. וא"כ מה לי יוה"כ ומה לי כל השנה, וכמו שנוטל ידיו שחרית (עד קשרי אצבעותיו) משום רו"ר, כך בעי נט"י גם כשיוצא מביהכ"ס, אף שרו"ר זו חלשה יותר מרו"ר דשחרית (כפי ששמעתי מהגר"מ אליהו שליט"א). וכן כתבנו לעיל (בהערה כ"ג) בשם הגר"מ אליהו שליט"א. וא"כ מידי מחלו' לא יצאנו, ולכן כתבנו זאת כפלוגתא.
ומי שעומד להתפלל, אך לא עשה צרכיו וגם לא נכנס לחדר השרותים או כל מקום שיש בו רו"ר, לא יטול ידיו (ב"י. מ"ב סי' תרי"ג סק"ה וכה"ח סקי"ג. ושלא כר"ן שהב"ד הב"י). ואף שבסימן רל"ג (סעי' ב') משמע שמצווה ליטול ידיים לפני התפילה גם כשהן נקיות, מ"מ הכא משום חומר יוה"כ חשש לפוס' דס"ל שלתפילה בלבד (בלא עשיית הצרכים) לא תקנו נט"י כי אם בשחרית (מ"ב סק"ה, כה"ח סקי"ג, וראה בשעה"צ סק"ח). וראה עוד יפ"ל (סי' תרי"ג סק"ג), וכה"ח (סי' תקנ"ד סקנ"א).
ובענין מה שכתבנו שכ"ה אם אינו עומד לברך או ללמוד תורה, ראה לקמן בפרקנו בהערה ל"ח.
[27]כז. עפ"י מרן והרמ"א (בסי' תרי"ח סעי' ד'). ומלבד איסור רחיצה, הרי שמי שיש לו זקן יש בזה בעיה מדין סחיטה (ראה מ"ב סי' שכ"ו ס"ק כ"ה וכ"ח, ושש"כ פי"ד הערות א', ט' וס"ו).
[28]כח. מ"ב (סק"ט) וכה"ח (סקי"ח). ראה הטעם בכה"ח.
[29]כט. הרמ"א (בסעי' ד') כתב שנהגו להחמיר ברחיצת העיניים, אע"פ שיש בכך קצת רפואה. אך האחרו' כתבו להקל אם יש לו לפלוף על עינו (מ"ב סק"ט, כה"ח סקי"ח וש"א. ראה הטעם בכה"ח שם). וראה בהערה הבאה.
[30]ל. המ"ב (בסק"ט) בשם הב"ח, המט"א והגר"ז כתב שרשאי ללחלח את ידו ולנקות הלכלוך. ואילו בטור, בב"י ובב"ח לא ראיתי שהזכירו ענין הלחלוח, אלא כתבו להעביר הלכלוך במים, והיינו לשוטפו, וכן בכה"ח נקט לשון רחיצה. ומ"מ יזהר לרחוץ רק את מקום הלכלוך (מ"ב סק"ט וכה"ח סקי"ח). ואמנם הגר"א נבנצל שליט"א העיר שלכתחי' ינקה את הלכלוך רק לאחר שניגב את ידיו (והיינו כשאינן רטובות אלא לחות באופן שאינו טופח ע"מ להטפיח). עכת"ד. אך ראה בשו"ע (סי' תקנ"ד סעי' י"א), במ"ב (שם סקכ"ב) וכה"ח (סקנ"ד), שלכאו' הו"ד כשאין לו לפלוף על עיניו, שאז שרי רק כשידיו לחות בלבד. אך אם יש לפלוף על עיניו, רוחצו במים ואינו חושש (כלשון מרן שם). ואמנם יש מקום לחלק בין ט"ב שאיסור רחיצה בו אינו חמור כאיסור רחיצה ביוה"כ (למ"ד שעינויי יוה"כ כולם מדאו'). אך מ"מ מלשון המט"א (סי' תרי"ג ס"ג) שכתב: "יכול ללחלח אצבעו במים ולרחוץ במקום הלכלוך או כדי להעביר הלפלוף", משמע קצת שמותר אף לרחוץ ממש במים. ובפרט מלשון הגר"ז (שגם הוא מקור המ"ב בסי' תרי"ג), שכתב (בסי' תרי"ג ס"ג) שאם יש לפלוף ע"ג עיניו "מותר לכל אדם לרחוץ כדרכו בכל השנה". ואמנם שאלתי שוב את הגר"א נבנצל ע"כ, ואמר לי שאכן עדיף לנקות הלפלוף כשהמים שעל ידיו אינם טופח ע"מ להטפיח, אלא ינקהו רק לאחר שניגב את ידיו. אך אם א"א בכך, ואין זה מועיל, אזי רוחץ את הלפלוף כדרכו. עכת"ד. וראה עוד בענין זה בטור, בב"י ובב"ח, אי ענין זה קאי רק אאיסטניס או לכל אדם. עיי"ש.
[31]לא. רמ"א (סי' תרי"ג סעי' ד'). והטעם שמא יבלע בגרונו (בגדי ישע, מ"ב סקי"א וכה"ח סקכ"ב). וראה עוד בשו"ע (סי' תקס"ז סעי' ג') ובנו"כ (שם).
[32]לב. מרן (סי' תרי"ג סעי' ד'). וראה רפ"ע (ח"ב סי' ס"א) וכה"ח (סי' תקנ"ד סקנ"ה).
[33]לג. רמ"א (בסעיף הנ"ל). וראה מה שכתבנו בסעי' י', דמ"מ להעביר הלכלוך מעל פניו ומעיניו שרי אף למנהג האשכנזים (כה"ח סקי"ט).
[34]לד. כ"כ מרן (בסי' תרי"ג סעי' א') והרמ"א (בסעי' ג'), בשם הגמי"י (פ"ב מהל' שביתת העשור) ובשם המהרי"ל. וראה שם ובמ"ב (סק"ח).
איתא בירו' (פ"ח דיומא ה"א): אמר רבי אחא: הבא מן הדרך והיו רגליו קהות עליו, מותר להרחיצן במים. ופירש קה"ע (שם), שרגליו עייפות מחמת טורח הדרך. ע"כ. והביאו דברי הירו' הר"ח ביומא (דף ע"ח ע"א), הטור (בסי' תקנ"ד), הב"י (באותו סימן ובסי' תרי"ג) בשם הגמי"י והסמ"ג, וכן פסק הרמ"א (בסי' תרי"ג סעי' ג'). והוסיף, שהטעם משום שאינו מכוון לתענוג. וראה עוד בלבוש (לסי' תקנ"ד), הובא במ"ב (שם סקכ"ו), ובאלף למטה (סק"ד).
כתב הכנה"ג: כלל זה יהיה מסור בידך: כל שאינו מכוין להנאת רחיצה, אפי' שאין בו אלא משום הכון לקראת אלקיך ישראל, מותרת. ע"כ. והב"ד השו"ג וכה"ח (סק"ז). וראה לעיל בפרקנו (הערה י"ד).
[35]לה. מרן (סי' תרי"ג סעי' א'). והדין כן אפי' אינו עומד להתפלל (ב"ח וט"ז. והב"ד כה"ח סק"ג).
[36]לו. מ"א. מ"ב (סק"א), כה"ח (סק"ד) וש"א.
[37]לז. מט"א. מ"ב (סק"א) וכה"ח (סק"ה), ועוד כתבו שם, שאפי' להכנס למים לרחוץ כל גופו שרי. ונראה דוקא כשיש צורך בכך. וראה באלף למגן (סק"ה).
[38]לח. שו"ע (סי' ד' סי"ח), מ"ב (סקמ"ו) וכה"ח (ס"ק פ"ה ופ"ו) בשם הרבה רוא"ח (עיי"ש שי"א דאף שנגע בידו א' בעי ליטול שתי ידיו). וכ"כ המ"ב (סי' תרי"ג סק"ו) וכה"ח (סק"ו) בשם דה"ח.
ומה שכתבנו שכ"ה דוקא בעומד להתפלל, לברך או ללמוד תורה, כ"מ מדברי הפוס' הנ"ל, דקאי דבריהם על מש"כ מרן בדין הרוצה להתפלל. ובפרט לפי מה שהוסיף שם המ"ב שבנגע בטיט ורפש שרי לרחוץ רק המקום המטונף, ואפי' לתפילה. שהרי הנוגע במקומות המכוסים נוטל ידיו לא משום רו"ר (מלבד ברגליו שלדעת הבא"ח בעוי"ח עפ"י הקבלה יטול משום רו"ר, וכדלקמן) ולא משום לכלוך גס כצואה ורפש, אלא משום נקיות ידיו לתפילה. וכן נראה. שהרי אם אינו עומד להתפלל, לברך או ללמוד תורה (ראה מ"ב סי' ד' ס"ק מ"ט וס"א), מדוע שנתיר לו לרחוץ ביוה"כ שלא לצורך.
ואמנם יש להעיר, שהגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שהנוגע ביוה"כ במקומות המכוסים בגופו, לא יטול ידיו, אלא די שישפשפם בכל מידי דמנקי. ושאלתיו, מדוע אינו מצריך ליטול ידים, הרי בשו"ע (סי' ד' סי"ח) פסק שהנוגע במקומות המכוסים בגופו בעי נטילה. ולכן גם מי שעוסק בתורה בעי נטילה אם תוך לימודו נגע במקומות המכוסים. וענה לי שדי בשפשוף בכל מידי דמנקי, כיון שאי אפשר לעמוד בזה שבכל פעם בלימודו לילך וליטול ידיו. עכת"ד. ונראה דס"ל הכי עפ"י המ"ב (סי' ד' ס"ק ל"ט וס"א), ושכ"כ הפוס' גבי מי שעשה צרכיו בשדה (כך שאין בידיו רו"ר), וכן לא קינח הצואה ולא שפשף מי רגליו, שדי שישפשף ידיו בכל מידי דמנקי ויאמר "אשר יצר". וראה עוד בה"ל (סי' תרי"ג ד"ה "ואם רוצה"). והגר"מ אליהו שליט"א אמר לי בעבר (לגבי סתם ימות השנה), שאף שלכתחילה בעי ליטול ידיו אם נגע במקומות המכוסים בגופו, מ"מ אם רואים אדם שתוך לימודו נגע במקומות המכוסים ואינו נוטל ידיו, אין להעיר לו, דיתכן שנוהג כפוס' הסוברים שדי בנקיון בעלמא, ומשפשף ידיו בכל מידי דמנקי. ובפעם אחרת שאלתיו, מדוע אמר לי שהנוגע ביוה"כ במקומות המכוסים, שצריך ליטול רק את חלק היד שנגע במקומות אלה, ולא יטול את כל ידו (אפי' עד קשרי האצבעות). ואילו הרב כה"ח כתב (בסי' תרי"ג סק"ו) שיטול במקרה זה את כל ידו (עד קשרי האצבעות). וענה לי, שבעלמא במשך ימות השנה, אם נגע במקומות המכוסים מעיקר הדין אין צריך נטילה, ודי שישפשף וינקה רק את מקום היד שנגע במקומות המכוסים. וא"כ ביוה"כ ודאי שא"צ לרחוץ את כל ידו. ולכן אינו סובר ככה"ח. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שלמרות שלדעתו הנוגע בנעליו ביוה"כ לא יטול את ידיו, כיון שהטעם שאמרו ליטול במקרה זה הינו משום הטיט שעל הנעלים, ואילו היום אין טיט על הנעלים, ולכן די שינקה ידיו בכל מידי דמנקי. ומ"מ לגבי הנוגע במקומות המכוסים שבגופו, אם אכן הוא מזיע באותו מקום שנגע, ישטוף ידיו במים, ולא די שינקה בכל מידי דמנקי. ואמנם מצד הסברא אמר שישטוף רק את חלק היד שנגע בגופו, ולא את כל היד, כדין הנוגע במנעליו, אך כיון שהמ"ב בני"ד אמר שאם נגע אפי' באצבע אחת צריך לרחוץ את כל ידו עד קשרי אצבעותיו, הרי שהדין כמש"כ המ"ב. עכת"ד. וראה לקמן פ"ח (הערהכ"ז).
ובענין מה שכתבנו לגבי שעומד הוא לברך או ללמוד תורה ראה מ"ב (סס"י ד', סי' ס"ב ס"ק ח', וסי' צ"ב ס"ק כ"ט). וכה"ח (סי' ד' ס"ק ק"ז). וראה גם שו"ע (סי' ד' סעי' כ"א - כ"ג, סי' צ"ב ס"ז, וסי' קס"ד ס"ב) ובנו"כ. ומקו"ד הל' ט"ב (פ"ו הערה כ"ה).
[39]לט. מ"ב וכה"ח (שם) בשם דה"ח. והוסיפו, שהדין כן אפי' בעומד להתפלל.
[40]מ. עיקר דין זה כתבו הרמ"א (בסי' תרי"ג סעי' ג'). והוסיף, שהדין כן אע"פ שידיו טהורות, כיון שאינו מכוון לתענוג. וכתבו הפוסקים, שהדין כן בכל עליה לדוכן (מהרי"ל. כה"ח סקט"ז).
בענין מה שכתבנו שכן הדין בכהנים, ראה בכה"ח (סקי"ד) שכתב דה"ה בלויים הנוטלים ידי הכהנים. וראה גם בספר הלכה לגר"מ אליהו שליט"א (ח"ב עמ' צ"ד סעי' ב'). ושאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א, האם ד"ז נוהג גם היום, שהרי בדורנו בשאר ימות השנה אין רגילים הלויים ליטול ידיהם לצורך זה. ואמר לי, שאינם רגילים ליטול בשאר ימות השנה, כיון שלאחר שנטלו ידיהם שחרית נזהרים הם בנקיות הידים. ואם לאו, אכן צריכים הם ליטול. ואם גם ביוה"כ היו נזהרים הם בנקיות הידים, לא היו צריכים ליטול. אך דוקא ביוה"כ עובר זמן רב מזמן נט"י דשחרית, ועד נשיאת הכפים של שחרית. ובפרט אמור ד"ז בבתי הכנסת של האשכנזים. וכיון שעבר זמן רב, מסתמא שיצא אותו לוי בינתים לעשות צרכיו, לכן צריך ליטול גם הלוי. ושאלתי, הרי כבר נטל ידיו לאחר שעשה צרכיו. וענה לי, שהיה מותר לו ליטול ידיו רק לצורך תפילת הלחש. אך אם גמר תפילת הלחש, ועתה הש"ץ אומר חזרת הש"ץ, והציבור אומרים רק הפיוטים, אין זו תפילה המצריכה את המתפלל ליטול ידיו אם עשה רק צרכים קטנים (ראה שעה"צ סי' תרי"ג סק"ז). ואע"פ שממילא יצטרך הוא להתפלל שוב את תפילת הלחש של מוסף. מ"מ אם ממילא יעבור עוד זמן רב עד תחילת תפילת מוסף ויצטרך שוב לעשות צרכיו, יטול ידיו בפעם הבאה שיתפנה, לפני תפילת מוסף (ראה במ"ב סי' תרי"ג ססק"ד, שלכאו' משמע שבכל הטלת מים ביום בעי נטי', שהרי מתפללים כל היום. ומ"מ הגר"א נבנצל ס"ל שיש להזהר בכך גם ביום, אם יש חשש שיצטרך להתפנות לפני תפילתו הבאה - מ.ה.). ומ"מ לצורך ברכת "אשר יצר" אין ליטול ידיו אם עשה צרכיו הקטנים, אלא אם כן שפשף, כיון שאין ליטול אלא לשם ק"ש ותפילת העמידה. וכ"נ, דאלת"ה, הרי תמיד צריך ליטול ידיו אם עשה צרכיו הקטנים, שהריהו צריך לומר "אשר יצר". ומדוע א"כ המ"ב כתב שיטול רק אם שפשף או עומד להתפלל, הרי אף אם התפנה ומיד ילך לישון יצטרך ליטול ידיו. אלא רק לצורך ק"ש (ואפי' שאומרה שלא בתוך התפילה, אלא שהתפלל ערבית מבעוד יום, ואח"כ רוצה לקרותה שוב בלילה. או שחושש בבוקר שיעבור זמן ק"ש אם ימתין לציבור) והעמידה, כולל הש"ץ בחזרת הש"ץ, בעי נט"י. ומ"מ תמיד כשעושה צרכיו הגדולים צריך ליטול לשם ברכת "אשר יצר". ומוסיף הגר"א נבנצל, שיש לדון אי שרי ליטול ידיו אחר צרכיו הקטנים, אם לאחר מכן יעלוהו לקריאת התורה (וד"ז אמור לכל אדם, ולא דוקא ללוי - מ.ה.). שהרי הוא יגע בספר התורה (נראה שכוונתו לעמודים - מ.ה.). ואם יזהר שלא לגעת בסה"ת הרי יתביש מכך ברבים, שהרי בדר"כ נוגעים בסה"ת. ואף שנראה שגם העולה לתורה בעי נטי', מ"מ אין ידוע מקור לכך. אך ברור שלצורך אמירת הפיוטים בחזרת הש"ץ, וכן לצורך לימוד תורה, ש"ס ופוס', אין ליטול ידיו אם עשה צרכיו הקטנים ולא שפשף. ושאלתיו, דלפי"ז אדם שסיים תפילת הלחש דשחרית ועשה צרכיו, צריך לחשב האם יצטרך להתפנות שוב לפני הלחש דמוסף. וענה לי, שמ"מ ברור שמי שסיים תפילת לחש דמוסף, ועשה צרכיו הקטנים, לא יטול ידיו (אם לא שפשף), שהרי בבתי כנסת רבים ישנה הפסקה ארוכה עד תפילת העמידה דמנחה, ומסתמא שיצטרך להתפנות שוב לפני מנחה. ולכן יגיד "עלינו לשבח" וכדו' בסוף מוסף ללא נט"י. ואין מחלוקת בכל הדברים הללו בין אשכנזים לספרדים. ועוד אמר, שנראה לו מסברא שאם עשה צרכיו הקטנים (ולא שפשף), אך עומד הוא להגביה את ספר התורה או לגוללו, וכן להכניסו או להוציאו מארוה"ק, יטול ידיו לאחר שעשה צרכיו. עכת"ד. וע"ע לעיל בפרקנו בהערה כ"ד.
ומה שכתבנו שיטלו ידיהם עד פרק היד, כ"כ המהרי"ל בדרשותיו, הל' יוה"כ. וכ"כ המ"ב (סק"ז) בשם המט"מ, הא"ר (עיי"ש), הח"א והמט"א, וכ"כ בילקו"י (עמ' פ"ט סעי' ד'), ובקובץ תוה"מ (סי' י"ג סעי' ה'), בשם הגר"ע יוסף בקול סיני (תשרי תשכ"ג). וכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שכן נראה שהכהנים יטלו ידיהם עד סוף היד, כולל כף היד. עכת"ד. וראה עוד בכה"ח (סקט"ו) ובילקו"י (שם בהערה י"א). והטעם להיתר הנטילה עד הפרק, שכן היה קידוש הכהנים בביהמ"ק (מהרי"ל שם וש"פ). וכן הדין לגביהם בנט"י לנשיאת כפים בשאר ימות השנה, וכמש"כ מרן (בסי' קכ"ח ס"ו). והרי אין זו רחיצה לתענוג, וליכא איסור (שעה"צ סק"י). ופרק היד היינו מקום חיבור כף היד עם הזרוע. וראה עוד בענינים אלה לקמן בפרק ט' (הערה קס"ג).
[41]מא. כ"כ המ"ב בשעה"צ (סי' תרי"ג סק"י) וכה"ח (סי' קכ"ח סקל"ט) שכן מצדד הפמ"ג. וכ"ד הרב יפ"ל (בסי' תרי"ג). הב"ד כה"ח (סי' קכ"ח שם), והוסיף שכ"מ מדברי הרמ"א (בסי' תרי"ג ס"ב), וכ"מ מסתמיות דברי מרן (בסי' תרי"ג ס"ב), דאין לחלק בין נט"י שחרית לנ"כ, אלא הכל עד סוף קשרי האצבעות. עיי"ש בכה"ח. וראה בכה"ח (סי' תרי"ג סקט"ו) שהבין כן מעוד כמה פוס', וכן דעתו. אלא שסיים, שהנוטל עד הפרק אין מזניחין אותו. עיי"ש. וראה ביפ"ל שהביא כה"ח (שם), ובספר הלכה לגר"מ אליהו (ח"ב עמ' צ"ד סעי' י"ט). והטעם שאין ליטול עד הפרק, כיון שנטילה זו הינה רק לזכר בעלמא מנט"י דמקדש, וכן משום דהדבר תלוי בפלוגתא, ובזה אמרינן שוא"ת עדיף. ובפרט שכן הוא דעת מרן והרמ"א (כה"ח סי' קכ"ח וסי' תרי"ג שם. והוסיף שכן המנהג).
[42]מב. מקור הדין הוא בגמ' יומא (דף ע"ח ע"א), וכ"פ מרן (בסי' תרי"ג סעי' ט'). ואף שבגמ' כתוב שנאסרה ישיבה על טיט זה, מ"מ מרן כתב זאת בסתמא שאסור להצטנן בטיט, והאחרו' כתבו שלא רק נגיעה בידיו אסורה, אלא גם ישיבה אסורה (פר"ח, מ"ב סקכ"ג וכה"ח סקמ"א). והטעם, דכיון שיש בו טופח ע"מ להטפיח, עוברת הלחלוחית ומתענג (ראה גמ' ורש"י שם, מ"ב וכה"ח שם).
[43]מג. גמ' ביומא (שם) וכאביי. וכ"פ מרן (שם בסעי' ט').
[44]מד. עפ"י הטור, הגר"ז, המט"א וכה"ח (סי' תרי"ג סקמ"ב).
[45]מה. מקור הדין הינו בגמ' יומא (דף ע"ח ע"א), וכרב אשי שם. וכ"פ מרן (שם בסעי' ט').
ואמנם בגמ' (שם) אמר רב אשי שהדין כן דוקא בכלי חרס ומתכת, וכ"פ מרן שם (והטעם ראה בגמ', בב"י ובכה"ח סקמ"ד), אך הגר"מ אליהו שליט"א הורה לי, שדין זה אמור לאו דווקא בכלי חרס ומתכת, אלא בכל הכלים. ועוד אמר לי הגר"מ אליהו, שמדין זה אפשר ללמוד ולדון אם שרי לפתוח מערב יוה"כ את מכשירי הצינון המקררים את החדרים, ומכניסים ביוה"כ לחות לחדר. ואכן הוא דן בכך, והעלה להיתר. עכת"ד.
והטעם שאסרו זאת, שמא ישפכו המים על בשרו. ואף בכלים שאינם מלאים, חיישינן שמא ישמט הכלי מידו וישפכו המים עליו (גמ' יומא דף ע"ח ע"א ורש"י שם). ור"ח (שם) פירש שכשמנענעים הכלים ניתזים המים עליו. ופשוט שהדין כן בכלים מלאים (לב"ש. מ"ב סקכ"ד וכה"ח סקמ"ד). ומ"מ להצטנן בכלים ריקים שרי (כ"כ הב"י בבד"ה בסי' תרי"ג. הב"ד כה"ח סקמ"ה, עיי"ש טעמו. וכ"פ מרן בשו"ע בסעי' ט'). ויש אוסרים אפי' בריקים (טור. יא"פ בשם תוס' ישנים. והב"ד כה"ח סקמ"ה. עיי"ש הטעם. וראה באלף המגן סי' תרי"ג סק"ג). ועוד אמרו בגמ', דשרי להצטנן בנגיעה בתינוק ובפרי (גמ' שם. מרן שם סעי' ט').
[46]מו. עיקר דין זה כתבו המ"א בשם הרי"ף, וכ"כ המט"א, המ"ב (סקכ"ה) וכה"ח (סקמ"ו). והטעם ראה במ"ב (שם) בשם רש"י.
ומה שכתבנו שד"ז מותר ביוה"כ, אמנם מהטור ומהמ"ב (שם) משמע קצת שדבר זה שרי רק ביוה"כ ביום ולא בלילה. אך הגר"מ אליהו שליט"א אמר לי שאף בליל יוה"כ מותר הדבר. אלא שהוסיף, שיש להזהר ולא להתנגב ביוה"כ במגבת זו אם היא עדיין רטובה, דאסור משום סחיטה. ורק אם היא לחה ואינה רטובה ממש, מותר הדבר. עכת"ד. וראה בב"י (לסי' תקנ"ד ד"ה "בפרק"). ומה שכתבנו שרשאי להעבירה ע"ג עיניו, כ"כ הפוס' הנ"ל, וכן הורה לי הגר"מ אליהו, דשרי להעבירה רק על גבי עיניו, ולא על כל שאר חלקי גופו. וטעמו, משום דרחיצת העיניים יש בה קצת משום רפואה (ראה רמ"א סי' תרי"ג סעי' ד' - מ.ה.). עכת"ד. וראה בערוה"ש (סי' תרי"ג סעי' ז' וח'). מ"ב (סי' תקנ"ד סקכ"ב), וכה"ח (שם סקנ"ד).
ועוד בענין זה: כתב הרמ"א (שם בסעי' ט'): אסור לשרות מפה מבעוד יום ולעשותה כמין כלים נגובים ולהצטנן בה בי"כ, דחיישינן שמא לא תנגב יפה ויבא לידי סחיטה. עכ"ל. וראה בב"י (סי' תרי"ג ד"ה "ומ"ש ואפי' כל אדם"), בב"ח (בסי' תקנ"ד), מ"ב (באותו סימן סקכ"ז) וכה"ח (סקס"ה).
[47]מז. בענין צורך מצווה כתב מרן (בסי' תרי"ג סעי' ה'):
ההולך לבית המדרש או להקביל פני אביו או רבו, או מי שגדול ממנו בחכמה (אבל בשווין אסור - מ"ב סקי"ג), או לצרכי מצוה (ואין לו דרך אחרת להגיע משם למחוז חפצו - מ"ב סקי"ב בשם האחרו'), יכול לעבור במים עד צוארו (והטעם ראה במ"ב סקי"ד), בין בהליכה בין בחזרה (הטעם ראה במ"ב סקט"ו עפ"י הגמ'). ובלבד שלא יוציא ידיו מתחת שפת חלוקו להגביה שולי חלוקו על זרועו (והטעם ראה במ"ב סקט"ז, ובשעה"צ סקי"ז. עיי"ש). והוא שלא יהיו המים רודפים, דאם כן אף בחול אסור מפני הסכנה, אפילו אם אינם מגיעים אלא עד מתנים (ולאו דוקא. אלא מעט למעלה מהם - מ"ב סקי"ז).
ועוד כתב שם מרן (בסעי' ו'):
הא דשרי לעבור בגופו במים לדבר מצוה, דוקא לעבור בגופו במים עצמן. אבל לעבור בספינה קטנה יש מי שאוסר (והטעמים לכך ראה במ"ב סקי"ח ובשעה"צ סקי"ט. והוסיף במ"ב, דאפי' אין העכו"ם המוליכה עושה מלאכה בזה בעבור ישראל ג"כ אין להקל. ועוד כתב שם במ"ב בסקי"ט, דכ"ש דאסור לשוט ממש. ובשעה"צ סק"כ הב"ד הפמ"ג שאסר לעבור בשבת בספינה קטנה לצורך מנין עשרה. עיי"ש).
ובסעי' ז' כתב מרן:
הרב אסור לעבור במים כדי לילך אצל תלמידו. ע"כ. וראה (מ"ב סי' ש"א סקי"א).
ובענין מעבר במים שלא יפסיד ממונו, כתב מרן (בסעי' ח'):
ההולך לשמור פירותיו מותר לעבור במים בהליכה (משום הפסד ממון - מ"ב סקכ"א), אבל לא בחזרה. והוסיף הרמ"א (שם): וכ"מ דמותר לעבור במים, אפי' היה לו דרך שיכול להקיף ביבשה מותר לעבור דלמעט בהילוך עדיף טפי. ע"כ. אמנם האחרו' הסכימו שמוטב להקיף ולא לעבור במים (ב"ח. ט"ז. מ"א. מ"ב סקכ"ב. כה"ח סק"מ).
ומה שכתבנו שמ"מ יכוון לא להנות כלל ממעברו במים, כ"כ הגר"ז, המ"ב (סקי"ד) וכה"ח (סקכ"ז). אמנם הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שאין זה תנאי, וכן יש לכתוב בהלכות בלשון כזו שאינו תנאי. ושאלתיו, שלכאו' מדברי המ"ב (בסקי"ד) שכתב "ואינו מכוין כלל להנאת רחיצה", משמע לכאו' שזה תנאי ממש (וראה גם שו"ע הגר"ז סעי' ו' וכה"ח סקכ"ז). וענה לי, שנראה שהכוונה שלפני כניסתו למים לא יכוון שהנה הוא בא ליהנות מרחיצה זו, ולא יאמר בלבו: כמה טוב שצריך אני ללכת עתה לדבר מצוה זה. דאם לא נפרש כך את דברי המ"ב, אלא נאמר שלא יכוון ליהנות מכך אף כשהוא ממש עובר במים, הרי שאם זה יום חם קשה מאוד שלא ליהנות מכך שהוא עובר במים, ולא ניתנה התורה למלאכי השרת. עכת"ד.
וראה עוד בכה"ח מש"כ על דברי מרן אלה (בסעיפים ה-ח'). ואנו לא כתבנו הלכות אלה אלא במקורות, כיון שאינן שכיחות כ"כ.
[48]מח. כתב המ"ב, דמפשט דברי מרן (בסימן תרי"ג סעי' א'), שכתב "שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג", משמע שאם הזיעה רבה ורוצה להעביר הזיעה מותר, דאינה לתענוג (מ"ב סק"ב). אך הב"ח, הט"ז והפר"ח אסרו רחיצה זו להעביר הזיעה (וראה בפוס' הנ"ל כיצד הסבירו דברי מרן. וראה עוד בשעה"צ סק"ד). ואמנם הלבוש, המ"א, הא"ר בשם שב"ל, והמאמ"ר בשם רבינו מנוח על הרמב"ם (פ"ג) כתבו דשרי. והביאו דבריהם המ"ב (סק"ב) וכה"ח (סק"ב). וכתב המ"ב (שם) בשם המט"א, שלכן נכון להחמיר שלא לרחוץ בשביל העברת הזיעה (וכמו שאסור לסוך בשמן להעביר הזוהמא, כמבואר בסי' תרי"ד סעי' א', ולקמן בפרקנו סעי' כ"ד), אא"כ הוא איסטניס הצריך לרחיצה זו. והב"ד כה"ח (סק"ב). וראה עוד בכה"ח (סי' ד' סקצ"ה).
ומה שכתבנו שאף איסטניס לא ירחץ אלא המקומות המלוכלכים בזיעה, הוא עפ"י המ"א, הא"ר, המ"ב (סק"א) כה"ח (סק"ד) וש"א.
הגר"א נבנצל שליט"א העיר, שאם הזיעה רבה, והאדם איסטניס, כך שמותר לו להתרחץ, ירחץ רק את המקומות שבגופו שיש בהם זיעה, שהרי יש סוברים שרחיצת רוב הגוף אסורה מדאו', ורחיצת מיעוט הגוף אסורה מדרבנן, לכן יש לצרף סברא זו להכא. ואמנם זה פשוט שמותר לו לרחוץ רק את המקומות שבהם הזיעה, אך בשל הסברא הנ"ל יש ענין מיוחד שירחץ רק את מיעוט הגוף, וכן עדיף. ובאמת שגם אם רוב גופו מזיע, אולי לא נאמר לו שירחץ את מיעוט גופו, ולאחר מכן ירחץ את המיעוט השני. אך מ"מ אם יכול הוא להסתפק ברחיצת רק חלק מהאיברים שמזיעים, והיינו שיסתפק ברחיצת מיעוט גופו, זה עדיף. עכת"ד. ומ"מ כתבו כמה פוס' (מט"א. תוספת חיים על הח"א. מ"ב סק"א וכה"ח סק"ה), שאם גופו מלוכלך בכמה מקומות וטורח לרחוץ המקומות המטונפים כל א' בפ"ע, מותר להכנס למים לרחוץ כל גופו בפעם א'. ונראה שלא הקפידו הפוס' הנ"ל שירחץ דוקא מיעוט גופו, ולא חששו להא. או שהם דיברו שאינו יכול להסתפק ברחיצת מיעוט גופו.
ומה שכתבנו דשרי דוקא באופן המותר בשבת, היינו לענין רחיצה בחמין, רחיצת כל גופו, סחיטת השיער והספוג וכדו'. וכמבואר כ"ז בשו"ע (סי' שכ"ו) ובנו"כ (שם).
[49]מט. עיקר דין זה נכתב במשנה יומא (דף ע"ג ע"ב, ראה במשנה שם שהתירו כן גם למלך). וכ"פ מרן (בסי' תרי"ג סעי' י'). והטעם אמרו בגמ', כדי שלא תתגנה על בעלה. וכתב רש"י (במשנה שם), שצריכה הכלה נוי עד שתתחבב על בעלה.
ואמנם בברייתא בגמ' (שם דף ע"ח ע"ב) נזכרה דעה האוסרת זאת לכלה, וכ"כ הטור (בסי' זה), והב"י בשם רבי יצחק אבן גיאת, ר"י והסמ"ג. וכ"פ הב"ח, שאין להקל כנגדם, אך שאר הפוס' כתבו שהעיקר כמרן. והב"ד כה"ח (סקמ"ז).
[50]נ. כ"כ הח"א (כלל קמ"ה סעי' ט"ו). וטעמו, דבזה"ז אין החתן רואה הכלה כל היום, ולכן כתב שלא שמע שנוהגין להיתר. והב"ד המ"ב (סקכ"ו) וכה"ח (סקמ"ח). עיי"ש בכה"ח שכתב בשם אחד הפוסקים שאין דברי הח"א מוכרחים. וראה עוד במט"י (לסי' תקנ"ד סק"י), ערוה"ש (סי' תרי"ג סעי' י'), ואלף המגן (סקי"ח).
[51]נא. עיקר ד"ז כתבו הרמב"ם (בפ"ג מהל' שביתת העשור ה"ג). וכ"פ מרן (בסי' תרי"ג סעי' י"א). והוסיף הרמב"ם שם, שכן הדין דוקא בזה"ז, משום שאין הטובל בזה"ז טהור, מפני טומאת מת, ולכן אינו רשאי לרחוץ כל גופו, או לטבול. עיי"ש. וכ"כ מרן שהוא דוקא בזה"ז. וכ"כ בב"י וכ"כ כה"ח (סקמ"ט). וראה עוד בכה"ח (שם) מש"כ בשם הלבוש, וראה עוד בשו"ע (סי' פ"ח סעי' א').
ומה שכתבנו שמקנח במפה ודיו, כ"כ הרמב"ם ומרן (שם).
[53]נג. הרמב"ם ומרן כתבו בסתם, שאם נתלכלך רוחץ מקומות המלוכלכים. ומה שכתבנו שהתלכלך במקומות הרבה, כ"כ המ"ב (סקכ"ז, וכתב "בכמה מקומות"), וכ"כ כה"ח (סק"נ).
[54]נד. כה"ח (סק"נ) בשם המאמ"ר.
[55]נה. כה"ח (שם) בשם המאמ"ר.
[56]נו. מה שכתבנו שירחץ בידו, כ"כ המ"ב (סקכ"ח) וכה"ח (סקנ"ב) בהבנת מרן (בסעי' י"א). והוסיפו בשם האחרו', שלא ירחץ בבגד שמא יבוא לידי סחיטה. ועוד כתבו הפוס', שיחליף את בגדיו שהתלכלכו מכך (כה"ח סקנ"ב ועוד אחרו'). וראה עוד בכה"ח (סקנ"א), אם זה גם בלא רגיל לרחוץ כל השנה.
ובענין סחיטת שיער הערוה, ראה מ"ב (סי' שכ"ו ס"ק כ"ה וכ"ח) ושש"כ (פי"ד הערות א', ט' וס"ו, וסעי' כ').
[58]נח. המ"ב (סקכ"ט) וכה"ח (סקנ"ג) בהבנת מרן (סעי' י"א).
[59]נט. רמב"ם (פ"ג מהל' שביתת העשור ה"ג), ועוד ראשונים (ראה בב"י סי' תרי"ג), וכ"פ מרן (בסי' תרי"ג סעי' י"א), וכ"פ רוב האחרו'. ראה כה"ח (סקנ"ד).
והטעם, כמו שכתבנו לעיל בפרקנו (בהערה נ"א), שבטלה תקנת עזרא, ועוד שממילא כולנו ספק טמאי מתים (רמב"ם שם, והב"ד מרן בב"י, המ"ב סק"ל וכה"ח סקמ"ט. עיי"ש בכה"ח). ומ"מ טוב שיטבול במוצאי יוה"כ (כה"ח סקנ"ז. ואין חובה בכך).
מי שראה קרי ביוה"כ, לדעת האוסרים לטבול, נאסר אף לשפוך על גופו ט' קבין מים כדי להיטהר, גם אם נוהג כן כל ימות השנה (גר"ז, מ"ב סקכ"ט וכה"ח סקנ"ו). ראה בשד"ח (מע' יוה"כ סימן ג' סעי' כ"ט).
[60]ס. מרן (סי' תרי"ג סעי' א').
[61]סא. מהר"י מברונא בתשובותיו (סי' מ"ט) כתב, שבעל קרי רשאי לטבול ביוה"כ, משום דלבו נוקפו ולא מצי להתפלל (והב"ד כה"ח בסי' תרי"ג ס"ק נ"ה). והטור כתב בשם ר"י ברצלוני ובה"ג, עפ"י הברייתא ביומא (דף פ"ח ע"א), שבעל קרי טובל ביוה"כ כדרכו (והב"ד כה"ח סקנ"ד). ומהר"ש הלוי (בחאו"ח סי' ס"ט) העלה אף הוא להתיר לטבול ביוה"כ לאדם כזה, אם רגיל הוא לטבול בכל ימות השנה (והב"ד כה"ח שם סקנ"ז). וכ"כ האדמו"ר מקאמארנא, דבעל קרי יטבול ביוה"כ [והב"ד הרה"ג משה שטרנבוך שליט"א בספרו מועדים וזמנים (ח"א, עמ' קי"ח). ועיי"ש מש"כ דברים חריפים עד למאוד למי שפוסק לאיסור בענין זה]. וראה עוד בשד"ח (מע' יוה"כ סי' ג' סעי כ"ט). וברפ"ע לרבי יוסף חיים (ח"ב סי' ס"א). ולכן נראה, שאף דאנן נקטינן כדברי השו"ע שקבלנו הוראותיו, ושכ"כ רוה"פ שמי שראה קרי ביוה"כ לא יטבול, מ"מ הטובל יש לו ע"מ לסמוך. וכ"כ השו"ג, והב"ד כה"ח (שם סקנ"ז). ונראה שגם לדעת המתירים יטבול בצנעה, ופעם א' בלבד (ראה שד"ח שם, אורחות חיים מספינקא סס"י תרי"ג, וברפ"ע שם).
ואמנם במהדו"ק כתבנו, שמי שטבל בני"ד, בדיעבד יש לו ע"מ לסמוך, אך הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שאין לכתוב שבדיעבד יש לו על מה לסמוך, שלא שייך פה לשון בדיעבד, דגלי כלפי שמיא אם אכן טוב נהג כשטבל, אם לאו. והוסיף הגר"א שליט"א, שלא שייך לכתוב בספר הלכה בלשון זו. ושאלתי, שהרי מצינו בפוס' לשון זו. וענה לי, שכתוב בפוס' לשון: העושה כן יש לו ע"מ לסמוך. שאז הכוונה לכתחי'. ושאלתי, האם אכן ניתן לכתוב בספר הלכה שלכתחי' רשאי לטבול, כיון שיש מהפוס' שהתירו זאת ביוה"כ, וכנ"ל. וענה לי, שבמקרה זה יש לכתוב בהלכות ש"יש חולקים", או "ראה כאן במקורות". ואף שבאמת יש לו ע"מ לסמוך, מ"מ אין לכתוב בלשון שכתבנו. דאין נ"מ בכך, דממילא אי עביד הכי מהני, ולא יצטרך לטבול במוצאי יוה"כ. והפוס' כתבו לשון זו, שבדיעבד יש ע"מ לסמוך, רק על דברים שיש נ"מ גם לכתחי'. כגון אם שחטו בהמה באופן מסויים, שבדיעבד יש להם ע"מ לסמוך, ואז מותר לכתחי' לאכול הבשר. וכן אם הניחו תבשיל מסוים בשבת על האש, או שחיממו מים שהיו חמים והצטננו, שבדיעבד יש ע"מ לסמוך להתירם בשתיה באופנים מסוימים. אך הכא אין נ"מ. ושאלתי, האין נ"מ אם להתוודות על מה שטבל. אך הגר"א נבנצל דחה סברא זו (ראה רפ"ע ח"ב סי' ס"א מש"כ בזה - מ.ה.). ומ"מ ציין, שמה שכתבנו במקו' שהטובל יש לו ע"מ לסמוך, אכן נכון הדבר, כיון שזה לכתחי'. אלא שמ"מ אין להורות כך, כיון שאנו סומכים ע"ד מרן שלא לטבול, ואין להתיר זאת לכתחילה. עכת"ד. ומ"מ עדיין לא זכיתי להבין לגמרי את דברי הגרא"נ שליט"א. שהרי מצינו לעיתים שכתבו הפוס' לשון בדיעבד גבי להקל ולעשות לכתחי' מעשה בשל שעה"ד. ראה למשל במ"ב (סי' תמ"ד סקי"ד) שכ' שכאשר ע"פ חל בשבת, דשרי בדיעבד להדיח הכלי כדי להעביר החמץ, אע"פ שאינו לצורך השבת, מ"מ התירו משום איסור חמץ. עיי"ש. וא"כ נקט המ"ב לשון "בדיעבד" אף על דבר שהוא לכתחי'. ואכמ"ל.
[62]סב. ד"ז כתבו מרן (בסי' תרי"ג סעי' י"ב). ואף שהרמב"ם ובה"ג התירו לאשה לטבול ביוה"כ, אך הטור פסק כר"ת. וכ"כ מרן בב"י (בסי' תקנ"ד ובסי' תרי"ג), וכ"פ בשו"ע [בסי' תקנ"ד (לגבי ט"ב) ובסי' תרי"ג (לגבי יוה"כ)], כנ"ל. וכ"כ ש"פ, והב"ד כה"ח (סקנ"ט). עיי"ש.
ואסורה האשה בד"ז אפי' שלא לשם תשמיש, שהרי תשמיש בלא"ה אסור. אלא אפי' כדי שתהא טהורה ג"כ אסור (מ"ב סקל"א).
ואשה שהשלימה ז"נ בליל יוה"כ, יכולה לרחוץ ולחוף בעיוה"כ, ואז תחפוף מעט גם במוצאי יוה"כ סמוך לטבילה (מ"א סי' תקנ"ד סק"י, בה"ל סי' תרי"ג ד"ה "בזה"ז", עפי"ד התוס' בביצה דף י"ח ע"ב ד"ה "כל". וראה עוד ביו"ד סי' קצ"ט ברמ"א סעי' ד', ובמרן וברמ"א סעי' ו'. וכן במ"ב סי' תקנ"ד סקי"ח ובשעה"צ סקכ"ד).
ובענין מה שכתבנו שדין זה נוהג כך בזה"ז, ראה במרן (סי' תקנ"ד סעי' ח'), ובבה"ל (סי' תרי"ג ד"ה "בזה"ז"). עיי"ש.
[63]סג. מ"א. מ"ב (סקל"א). כה"ח (סק"ס) וש"א. וראה עוד ברמ"א (סי' תקנ"א סעי' ט"ז) ובש"ך (יו"ד סי' שפ"א בסעי' ה'). והטעם ראה בשעה"צ (סקכ"ז).
ואמנם כתבנו במהדו"ק היתר זה לאשה לפני הבדיקה במשך שבעת הנקיים, אך הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שאולי יש באמת מקום להתיר לאשה לרחוץ כמו שכתבנו, אף לפני הבדיקה. אך הפוס' כתבו היתר זה לאשה לרחוץ בין ירכותיה רק לפני הפסק טהרה. ומש"כ המ"ב (בסי' תרי"ג סקל"א) שהיתר זה אמור ל"אשה שלובשת לבנים ביוה"כ", הכוונה שמתחילה ללבוש לבנים, והיינו הפסק טהרה. אמנם א"א לומר שמה שאנו דייקנו מלשון המ"ב אינו נכון, אך מ"מ נראה שהכוונה להפסק טהרה. והראני בס' טהרת בת ישראל, שכ' ד"ז גבי מי שחל הפסק טהרה שלה ביוה"כ. והוסיף ואמר, שהרי אין מצוה לאשה לרחוץ עצמה לפני בדיקה בתוך ז"נ, אלא אדרבא, זו קולא (לרחוץ - מ.ה.), ולא חומרא. ואמנם גם לפני הפסק טהרה אין חיוב לרחוץ, וגם שם זו קולא, אך שם זה לצורך, כדי שלא תראה אח"כ דם שהיה קודם לכן, ותאסר על בעלה. ואילו בתוך הז"נ הרי רוצים אנו לראות כל דם שישנו. עכת"ד.
ואשה זו כשרוחצת, לא תרחץ בבגד אלא ביד, שלא תבוא לידי סחיטה (מחה"ש. מ"ב סקל"א, כה"ח סק"ס. ועיי"ש עוד בכה"ח מש"כ בענינים אלה).
[64]סד. רמ"א (סי' תרי"ג סעי' ב'). וראה עוד ברמ"א (שם בסעי' ג'), שכל רחיצה שאינו מכוין בה לשם תענוג, מותרת. וראה במ"ב (סק"ח) וכה"ח (סקי"ז).
[65]סה. מ"ב (סק"א) וכה"ח (סק"ה) בשם האחרו'. וראה בהערה הקודמת.
[66]סו. עיקר ד"ז כתוב במשנה יומא (דף ע"ג ע"ב). וכ"פ מרן (בסי' תרי"ד סעי' א'). ומה שכתבנו שאסור לסוך אפי' מקצת גופו, הכי איתא בברייתא ביומא (דף ע"ז ע"ב). והטעם אמרו שם, משום דמקצת גופו ככל גופו. וכ"כ הטור, הלבוש, הגר"ז וכה"ח (בסי' תרי"ד סק"א). וראה עוד בגור אריה יהודה (סי' ל"ז).
[67]סז. מה שכתבנו דאפי' שלא לשם תענוג הדין כך, כ"כ המ"ב (בסי' תרי"ד סק"א). ומה שכתבנו שאסור אף כדי להעביר הלכלוך, כ"כ מרן (בסי' תרי"ד סעי' א'). והטעם משום דסיכה אינה כרחיצה, כיון שהנאתו מרובה, ואפי' שאין כוונתו לתענוג, מ"מ מתענג הוא בכך (לבוש. גר"ז. כה"ח סק"ב).
הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי בשם הרה"ג ישראל דזימיטרובסקי שליט"א, שבעצם הסבונים שלנו היום אינם מאותם שדיברה עליהם הגמ' מדין סיכה. כיון שהסיכה האמורה בגמ' הינה בשמן המעדן את העור, ואילו הסבונים בימינו מזיקים לעור וגורמים להרס העור. וד"ז אמור הן בסבונים נוזליים והן מוקשים. ולכן בסבונים מסוימים כתוב שאינם מזיקים לעור הידים, כיון ששאר הסבונים מזיקים. ומוסיף הגר"א נבנצל, שממילא האשכנזים מחמירים ביוה"כ מלהשתמש בסבון קשיח, מדין שבת (היינו מלאכה - מ.ה.). ולענין השימוש בסבון נוזלי בשבתות השנה, כתב הגר"מ פיינשטיין באג"מ להחמיר בכך, ואילו הגרש"ז אוירבך זצ"ל מיקל בכך. וי"א, שבאמת אין זו מחלוקת, כיון שהסבון הנוזלי בארה"ב הינו יותר מוצק מהסבון הנוזלי פה בארץ. ולענין יוה"כ, השימוש בסבון ממילא אסור מדין רחיצה, ולא רק מדין סיכה. והנ"מ (בין איסורים אלה - מ.ה.) הינה לענין העברת לכלוך. ומ"מ הדגיש הגר"א נבנצל, שאינו אומר את הדברים הללו (אם הסבונים שלנו יש בהם דין סיכה) להלכה, אלא רק העיר זאת בשם הרה"ג ישראל דזימיטרובסקי שליט"א.
ועוד אמר לי, שהמ"ב החמיר בשימוש בסבון בתשעת הימים, ואף כשמותר לרחוץ אסר הוא להשתמש בסבון. ולא ראה הגר"א נבנצל מקום לחומרא זו. שהרי אנו משתמשים בסבון רק מטעמי בריאות ונקיון, ולא לתענוג. וכן שקשה לאדם המתרחץ ללא סבון להוריד את הזוהמא מגופו. עכת"ד. וכעין זאת כתבנו בס"ד במקראי קודש הל' בין-המצרים (פרק י"ד הערה ה') בשם הגר"ש ישראלי זצ"ל.