[1]א. עפ"י המדרש (עם קצת תוספות ושינויים, בעיקר מהלבוש). הביאו מדרש זה התוס' בסוכה (דל"ז, ב ד"ה 'בהודו'), והרא"ש (בסוכה פ"ג סי' כ"ו) ובתוס' רא"ש, מרן בב"י (סי' תרנ"א ס"ח), הלבוש (סי' תרנ"א סעי' ה'), הפרישה (סי' תרנ"א ססק"א), חזו"ע (הל' דמ"י הערה ט"ז) וש"פ. וכעין זאת בתוס' בסוכה (דל"ז, ב' ד"ה "בהודו"). אמנם לא זכיתי למצוא היכן מדרש זה. אך יש מדרש דומה על פס' דומה בתהילים (פרק צ"ו פס' י"ב). והמדרש הינו במדרש רבי תנחומא (פרשת 'אמור' סוף סימן י"ח).
ואגב, מש"כ הלבוש ש"הנענוע הוא הרינון", דבר זה לכאו' יש לו אסמכתא ממנהג יוצאי תימן, שבפזמון שבהושענות אומרים הם: "נהדרך בארבע מצוות ונמליכך ביום זה – סוכה". ובמשפט זה הינם מכסכסים את הדמ"י (אך לא עושים נענועים לד' רוחות). וא"כ הכסכוס הינו בעת שמהדרים וממליכים את הקב"ה. כך בס"ד נלע"ד. וע"ע מה שכתבנו בס"ד לקמן (בהערה כ' ענף 3) בענין שיחת הצומח.
[2]ב. הא דנטילת הלולב היינו דווקא הגבהתו, הוא עפ"י המבואר בפרק הקודם (סעי' כ"ד ובהערות ס"א – ס"ג). עיי"ש שי"א דבעי להגביהם ג"ט, י"א טפח, וי"א דסגי בהגבהה כלשהי.
ואילו בני"ד עסקינן בדיני הנענועים, והיינו כהשלמת המצווה יש גם לנענע את הדמ"י לצדדין, למעלה ולמטה, כמבואר בס"ד בפרקנו. והנענועים מראים על שמחת המצווה [כמדרש הנ"ל (בהערה א'). וכ"כ במדרש רבה (פר' "אמור" פרשה ל' סי' ב'). הב"ד בחזו"ע (הל' דמ"י עמ' שד"מ)] ומדגישים שכל השמחה הינה לכבודו של הבורא יתברך. וכמש"כ בס' החינוך (מצווה שכ"ד) שלפי שימי החג הינם ימי שמחה של אסיף הפירות והתבואות, לכן ציוה ה' לעשות את החג באותה עת, כדי שיהיה עיקר השמחה לשמו. ובגלל שהשמחה עלולה לשכח מאתנו את יראת ה', לכן ציונו לקחת בידינו דברים המזכירים לנו כי כל שמחת לבנו הינה לשמו ולכבודו... וידוע שמצד הטבע ארבעת המינים כולם משמחים לב רואיהם.
ואגב זאת בס"ד אעיר, שאנו כתושבי הערים לא מרגישים כ"כ את שמחת האסיף של התבואות והפירות, אך בימי חורפי, כשהייתי תקופה ארוכה באחד מהקיבוצים הדתיים בעמק בית שאן, אכן זכורני היטב היטב שבימי סוף הקיץ וחודש תשרי היתה לי הרגשה של שמחה גדולה. והשמחה נבעה בגלל השפע החקלאי הרב שהגיע למשק: ימי הקציר של החיטה נגמרו, ואז באו ימי מסיק הזיתים, בציר הענבים, גדידת התאנים וקטיף הרימונים [ובענין סדר הדברים ראה בגמ' ב"מ (דק"ו, ב'), וכן בתוס' ב"ב (דכ"ח, א' ד"ה "כנס את תבואתו")]. ואני הקטן שהייתי אחראי על המטעים בקיבוץ, לבי התמלא שמחה, ולא ידעתי על מה ולמה. והסביר לי אבי המשפחה שהייתי קשור אליהם (חבר הכנסת דאז, שמחה פרידמן ז"ל) שהסיבה לכך הינה על השפע הרב שנתן לנו ה'. עכ"ד. וממילא מובן שבפסוקי המקרא שמדברים על חג פסח לא נזכרת השמחה, כי אפי' התבואה עדיין נידונת אז. ואילו בעצרת כתובה השמחה רק פעם אחת, בשל התבואה הנקצרת ונאספת, אך עדיין נידונין על פירות האילן. אבל בחג הסוכות נזכרת השמחה ג' פעמים, לפי שגם התבואה וגם פירות האילן כבר נאספו [כמבואר בהדיא בילקו"ש (ויקרא, רמז תרנ"ד)].
[3]ג. מה שכתבנו שמעלת הנענועים הינה גדולה ועצומה, כ"כ בכל הספרים הקדושים, וכגון מש"כ בשעהכ"ו (דק"ה ע"ד בדרושי סוכות), ובפע"ח (שער כ"ט סוף פ"ג). וכ"כ בספר יסוד ושורש העבודה (שער האיתון פרק י"ד), שמעלת הנענועים וגודלה נזכרו כמה פעמים בזוה"ק ולאו כל מוחא סביל דא. עיי"ש. ואת הכוונות השייכות לנענועים ר' לקמן (בהערה הבאה).
ענף 1: מקור דין הנענועים:
מקור דין הנענועים הינו במשנה ובגמ' בסוכה (דל"ז, ב'). ששנינו התם: והיכן היו מנענעים, ב"הודו לה'" תחילה וסוף וכו'. ושאלו שם בגמ', נענוע מאן דכר שמיה (דפשיטא ליה לתנא שיהא אדם חייב לנענע, וקבעי היכן היו מנענעים. רש"י). ותירצו דקאי על המשנה (בדכ"ט, ב') שכל לולב שיש בו ג"ט כדי לנענע בו כשר (אלמא מצווה לנענע. רש"י).וכן שנינו במשנה בסוכה (סוף פ"ג):קטן היודע לנענע חייב בלולב,ע"כ וע"ע בברייתא בברכות (ד"ל, א'): השכים לצאת לדרך מביאים לו לולב ומנענע. ע"כ. וכ"פ הרמב"ם (בפ"ז מלולב ה"י) שיש לנענע את הדמ"י, וכ"פ מרן בשו"ע (סי' תרנ"א סעיפים ח' - י"א).
וכ' הריטב"א (בסוכה דל"ז, ב'), ששאלת המשנה על הנענועים שבהלל (דהא הסבר המשנה שם הוא שמנענעים ב"הודו לה'", וזה הריהו בהלל), דאילו בשעת הברכה פשיטא שיש לנענע, דהוא עיקר מצוותו [הב"ד בחזו"ע (הל' דמ"י ריש הערה ט"ז). ור' לעיל (בפרק ח') וכן בפרק הקודם מהי דעת הפוס' היכן עיקר הנטילה, האם לאחר הברכה או בנענועים שבהלל. וע"ע בשו"ע (סי' תרנ"ב ס"א). ומ"מ מתשובת הגמ' שלומדים נענועים מהא דהלולב צ"ל טפח יתר מההדסים והערבות, משמע דקאי אנענועים שלאחר הברכה. דהא הנענוע הקודם לכולם הוא זה שלאחר הברכה, וכבר בנענוע זה צ"ל הלולב גבוה בשיעור הנ"ל כדי שיוכל לכסכס]. ומ"מ הוכיחו שיש לנענע גם לאחר הברכה, מהא דאמרו שם בגמ' (דל"ח, א') דרב אחא בר יעקב כשהיה מוליך ומביא היה אומר: דין גירא בעיניה דסטנא (שזה כחץ בעיניו של השטן, שרואה בעיניו שאין בו כח לנתק מעלינו עול מצות. רש"י), ובעל כרחך מיירי בשעת הברכה, דאילו בשעת ההלל כיצד היה מפסיק לומר דברים אלה. ע"כ. וכ"כ כמה ראשו', מהם התוס' (בסוכה דל"ז, ב' סוד"ה "בהודו"). וכ"כ בשב"ל (סי' שס"ז) בשם רב שר שלום גאון. וכ"כ בעה"ע (דצ"ב ע"ד) בשם רה"ג, שקיבלו חכמים שיש לנענע בשעת הברכה, ומתני' דשייריה היינו כי היכי דשייריה תקיעת שופר דמיושב, ולא תנן אלא תקיעה דתפילה. וכ"כ בס' האשכול, שכמנהג הזה קיבלו רבותינו, דור אחר דור, וכך הורו אבות העולם כגון בעלי הלכות גדולות ופסוקות, שיש לברך ולנענע. ואף רב פלטוי גאון ורב מתתיה הורו כן, ואלמלא שהיתה קבלה בידם לא היו מורים כן. וכ"כ בספר הפרדס (שער ט' פרק י"א). וכן הוא בס' תקוני זוהר (די"ח סע"ב).
וכן הזכירו את הנענועים הן לאחר הברכה והן בהלל, מרן והרמ"א (בסי' תרנ"א סעי' ח').
ענף 2: האם הצורך בנענועים הינו מדאו' או מדרבנן, או שאפי' אינו מדרבנן:
באמת בענין זה מצינו כמה וכמה דעות, בראשו' ובאחרו'.
דעת הפוס' דס"ל דחיוב הנענועים הינו מדאו':
זו ד' החת"ס בחידושיו לסוכה (דמ"ב, א' ד"ה "קטן"), שמתבאר מדבריו שנענוע כלשהו יש לו יסוד מדאו', ומשמע מיניה שהוא הלל"מ. ומ"מ הוסיף שדי שיהא ראוי לנענוע. ונראה מדבריו דסגי שהאדם יהיה ראוי לנענע הלולב, ושהלולב יהא ראוי לנענוע, ואז יי"ח אף אם לא נענע כלל [כעין כל הראוי למילה וכו'. הב"ד בחזו"ע (הל' דמ"י הערה ט"ז ריש דשנ"ז והערה י"ח דש"ס) ובמ"ב (הוצ' דירשו, סי' תרנ"א על המ"ב סקמ"ט הערה 82)].
כמו כן כ' הג"ר יצחק פיגנבוים זצ"ל (בקונטרס זכרון מרדכי, המובא בסוף ספר מלבושי יו"ט שעל הלבוש, בדף ג' ע"א), שלאחר שהב"ד הערול"נ שהנענוע עצמו הינו מדרבנן, כ' דלא נהירא, והקשה מדברי התוס' בסוכה (ד"ז, ב') שהוכיחו מהגמ' בנידה (דכ"ו, ב') דשיעור טפח בסוכה הוא מדאו', וא"כ ה"ה הטפח העודף בשדרו של הלולב מעל ההדסים והערבות, גם הוא הינו מדאו'. ומכיוון שהגמ' בסוכה (דל"ז, ב') למדה את עיקר דין הנענועים מהא דבעי שהלולב יהא עודף על ההדסים והערבות טפח, א"כ גם הנענועים עצמם הינם מדאו'. ועוד הוסיף שכן מוכח מהג' משאת בנימין (סי' ס"ב), וכן דקדק מלשון הרמב"ם דס"ל הכי, אלא רק שאינה לעיכובא. ועוד כתב להוכיח שהנענועים מדאו', ממש"כ הריטב"א (בסוכה דל"ח, ב') שהולכים בספק נענועים לחומרא, וא"כ הוי מדאו'. ועוד, שאפי' לדעת הרא"ש (בפ"ג דסוכה סי' כ"ו) שכ' שהולכים בספק נענועים להקל, זאת משום שהנענועים הינם מהלל"מ, וספק בהלל"מ לקולא. ועוד הוכיח שם ממה שאורך הלולב מעכב, ואם הנענועים היו מדרבנן בדרבנן לא אמרינן דבעינן שיהא ראוי לבילה. עכת"ד [הב"ד בשד"ח, (בכללים. מערכת נו"ן כלל מ"ז. עיי"ש שחלק ע"ד), בחזו"ע (שם בהערה ט"ז דשנ"ז ובהערה י"ח דש"ס), וכן בגמ' הוצאת מתיבתא (בילקוט ביאורים למס' סוכה דל"ב, ב', עמ' ס' ס"ק י' וי"א)]. ועוד כ' בחזו"ע (שם בהערה י"ח) בשם הגריעב"ץ במו"ק (סי' תרנ"א בד"ה "דלא נגמרה"), דממה ששנינו "קטן היודע לנענע" מוכח שאין המצווה גמורה כהלכתה מדאו' אלא בנענוע. דאם סגי בהגבהה בלבד מה ידיעה צריך בהגבהה. וכן מוכח מהגזרה דרבה שמא ילך אצל בקי, דהיינו ללמוד הנענוע. עכת"ד.
נמצאנו למדים שכמה וכמה מגדולי האחרו' ס"ל דעיקר דין חיוב הנענועים הינו מדאו', ויש שתלו כן אף בדעת כמה ראשו'.
ענף 3: דעת הפוס' דס"ל שחיוב הנענועים הינו מדרבנן:
כ"כ הריבב"ן (בסוכה דל"ז, ב'), וכ"כ בעה"ע (הל' לולב. דף צ"ב – צ"ג), ובשו"ת התשב"ץ (ח"ב סי' רע"ז).
ויש מהם שכתבו כן בשם רב האי גאון, שקיבלו חכמים שיש לנענע בשעת הברכה. וכ"כ כמה אחרו', מהם הלבוש [שכ' שמדאו' די בלקיחת הגבהה בעלמא, וכיוון שהגביהן יצא. אבל חז"ל אמרו שצריכין לנענע. ומ"מ בסי' תר"נ (סעי' א') כ' הלבוש שגם הטפח הרביעי בלולב הוא הלל"מ וע"ע מש"כ ע"כ בשו"ת דברי יציב (או"ח סי' רנ"ה סק"ה)]. וכ"כ בערול"נ (לנידה דכ"ו, ב'), וכתב שם שהטפח הרביעי בגובה הלולב הינו מדרבנן, וזאת משום שהנענוע עצמו הינו מדרבנן. וכעין השוואה זאת כתב בשו"ת בנין ציון (סי' ל"ג), שחכמים שתיקנו את הנענועים הם שהצריכו שיהא הלולב גבוה ד"ט, ולכן הטפח הרביעי אינו מעכב משום שהינו מדרבנן [הביאו דבריהם בשד"ח (בכללים, שם), בכה"ח (סי' תרנ"א סק"פ), בחזו"ע (הל' דמ"י הערה י"ח עמ' שנ"ט – ש"ס), ובש"ס הוצ' מתיבתא (שם)].
נמצאנו למדים שאף בדעה זו, שהנענועים חיובם רק מדרבנן, אוחזים בה כמה ראשו' ואחרו'.
ענף 4: עוד דעות לגבי דרגת הצורך בנענועים.
1) יש אומרים שאמנם הצורך בנענועים הינו מדאו', אך מ"מ אין הנענועים מעכבים המצווה. שכ"כ הגר"י פייגנבוים (שם בקונט' הנ"ל המובא בס' מלבושי יו"ט) בד' הרמב"ם, שמלשונו משמע דס"ל דהוי מדאו' אלא שאינו לעיכובא. ושכן מוכח משו"ת משאת בנימין (סי' ס"ב). הב"ד בחזו"ע (דשנ"ז. בד"ה "וכתבו התוס' "), וכ' שם מדנפשיה שנראה דהוי מכלל מה שאמרו חז"ל בקידושין (דכ"ד, א') שכל שראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, ולכן אין הנענוע מעכב, ושכן מוכח בסוכה (דל"ח, א') שהנענוע בלולב הוי כדין תנופה שאינה מעכבת.
2) מאידך י"א להיפך: שהנענועים הינם מדרבנן אך אולי זה מעכב אפי' מדאו'. שכ"נ מדברי הג' פמ"ג (בא"א סי' תרנ"א סקכ"ב) שיש דברים שאם לא עשאן כתיקון חז"ל אף ידי דבר תורה לא יצא. והזכיר את ד' התוס' בסוכה (ד"ג, א' ד"ה "דאמר") גבי הלני המלכה בדין ראשו ורובו. וכן תוס' ברכות (די"א, א' ד"ה "תני רב יחזקאל"). וכן ברבינו יונה ריש ברכות. ועיי"ש מה שהעיר גבי הגמ' (בדמ"ב, א') דמדאגבהיה נפק ביה אע"פ שלא נענע, דהא קשה דמ"מ יצא י"ח מה"ת ללא מצוות נענוע מדרבנן. עיי"ש מה שהוסיף [וכדרכו בקיצור נמרץ. ובס"ד נזכרתי אני הקטן, ששמעתי בעבר מהגר"א שפירא זצ"ל, שפה בירושלים עיה"ק תובב"א, היו נבחנים בדור הקודם על השו"ע דווקא עם הפמ"ג. כך נבחנו על הל' שבת, איסור והיתר וכו'. ולא היו נבחנים על השו"ע עם המ"ב. עכ"ד. ובס"ד חשבתי שזאת משום שחיבור המ"ב טרם התפשט בעולם. אמנם יש עוד טעם לכך שבעבר היו נבחנים על הפמ"ג וכיום נבחנים על השו"ע עם המ"ב. משום שנחלשו הדורות גם בשכל, ולאו כל מוחא סביל ללמוד את הפמ"ג ולרדת לשורש כוונתו בכל דבר. לכן שלח לנו הקב"ה מתנה, עיר משמיא קא נחית, הלא הוא מרן הח"ח זצ"ל וזיע"א, שהוא כתב הדברים יותר באורך ובפרוטרוט, דבר דבור על אופניו, בלשון רכה ובשפה ברורה ובנעימה באופן שמתאים יותר לדורנו. וזאת מבלי למעט ח"ו ממתיקותו ומצוף דובשו של רבנו הגדול הפמ"ג זצ"ל וזיע"א. ויותר מזה, כיום מדפיסים את המ"ב כשפתחו גם את הר"ת שבמ"ב, וכן מ"ב מנוקד, וזאת לאנשים בורים כמוני. אמנם מאידך לקראת הגאולה מתרבה הדעת בפנים אחרות, ולכן מדפיסים את המ"ב עם הערות ותוספות של דברי פוסקים אחרים, כגון מ"ב עם פסקי החיי אדם, עם פסקי שו"ע הגר"ז, עם פסקי כה"ח (הערות איש מצליח), עם פסקי החזו"א, עם פסקי ביצחק יקרא (של רבנו הגר"א נבנצל שליט"א), עם פסקי אבן ישראל (לגר"י פישר זצ"ל), וכן הלאה. וברוך ה' דברי תורה פרים ורבים (שאפי' הדיוטות כמוני מושכים בעט סופר). וה' יצילנו משגיאות].
ומ"מ כבר כתבנו בס"ד בכמה דוכתי שזו מחלו' גבי מי שקיים המצווה מדאו' אך את החלק שבה שהינו מדרבנן (כמו קידוש ליל שבת שהוא מדאו', אך לא עשאו על היין שזה חיובו מדרבנן, וכן מי שבירך רק ג' ברכות ראשונות דברהמ"ז ללא ברכה רביעית), שבכל אלה נחלקו הפוס' אי לפחות מדאו' יצא י"ח, ורק מדרבנן לא יצא, או שאף מדאו' לא יצא י"ח. ראה למשל במקראי קודש הל' סוכה (פ"ב הערות א', וכ"ד ענפים 1,8) ובשאר דוכתי. ואכמ"ל.
3) דעה נוספת היא ד' התוס' בסוכה (דל"ט, א' אמצע ד"ה "עובר לעשייתן") שכתבו שהנענוע אינו אלא מכשירי מצווה בעלמא ואינו מעכב. ע"כ [הב"ד בשו"ת בנין ציון (ח"א סי' ל"ג) וחזו"ע (שם דשנ"ט). עיי"ש מש"כ ע"כ].
4) דעת רבנו המאירי בסוכה (דל"ז, ב'), שאע"פ שההושטה והנענוע אינם מעכבים, מ"מ ראוי לכך מיהא בעינן, שכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. ע"כ [הב"ד בחזו"ע (שם דש"ס)] ור' לעיל בסמוך (בפרק ח').
5) מדברי רבנו המ"א (בסי' תרנ"א סקכ"ב) משמע שאין חיוב הנענועים אפי' לא מדרבנן. שעל דברי הרמ"א (בסעי' י"א) שכ' שבאיזו דרך שנענע יצא י"ח בדיעבד, כ' המ"א שצ"ע, דהא אפי' לא נענע כלל יצא. כדאמרינן בגמ' מדאגבהיה נפק ביה. וי"ל דאם לא נענע כלל טוב לחזור וליטלו ולנענע. ע"כ. ולכאו' דומים הדברים לדברי המאירי הנ"ל.
6) כ' הג' ביכור"י (סי' תרנ"א סק"מ) שהנענועים הינם מצווה בפני עצמה, ומי שנטל הדמ"י ולא נענע כלל, יצא י"ח מצוות נטי' לולב אפי' מדרבנן, אך ביטל מצוות הנענועים. ע"כ. הב"ד בסא"ה (ח"ב בסוף המיל', דף תע"ב) וראה לקמן (בסוף הערה ה').
ענף 5: בס"ד המסקנה.
אלה דעות הפוס' שמצאנו גבי חיוב הנענועים אם הינו מדאו' או מדרבנן או משום דרגת חיוב אחרת. ונראה בס"ד שדעת רוה"פ הינה שחיובם או מדאו' או מדרבנן (ונראה בס"ד שהדבר שקול). והנ"מ לכאו' הינה כשיש ספק אי יצא י"ח, והיינו האם אזלינן לחומרא או לקולא. אלא שמ"מ כתבנו לקמן בפרקנו למסקנה לדינא שמי שלא נענע בכל אופן יצא י"ח מצוות נטי' הדמ"י. עיי"ש.
ועוד בענין אי הנענועים הינם מדאו' אם לאו, ראה בשד"ח (בכללים מערכת נו"ן סקמ"ז) ובחזו"ע (הל' דמ"י, הערות ט"ז וי"ח).
[4]ד. כתב בספר "יסוד ושורש העבודה" (שער האיתון פרק י"ד): "יעיין אדם בכתבי האר"י ז"ל מהתיקונים הנפלאים והנוראים הנעשים בעולמות העליונים הקדושים ע"י הנענועים, וידע מה העבודה הזאת לנו עם קדוש, ואז בודאי יגיל וישמח שמחה עצומה עד מאד בעת הנענועים, מהתיקונים העליונים והנוראים שנעשו על ידו בעת ההיא בעולמות העליונים הקדושים, ועושה בזה נחת רוח גדול ליוצרו ובוראו יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד". עכ"ל.
ובאשר לכוונות בזמן ששת הנענועים, ראה מש"כ כה"ח (סי' תרנ"א ס"ק נ"א) עפ"י שעהכ"ו (דק"ה ע"ד), פע"ח וסידור הרש"ש ז"ל, שם.
אלא שהדברים אמורים ליודעי ח"ן. ובאשר לאנשים הפשוטים כ' בס' יסוד ושורש העבודה (שם) שהכוונות עפי"ד הזוה"ק לאו כל מוחא סביל דא, לכוון כוונותיו, ואתה אנוש כערכי תכוון כוונה פשוטה ההכרחית ומינה לא תזוע. והיא, שבכל הולכה והבאה שבכל נענוע ונענוע, יכוון במחשבתו בזה הלשון: "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה לעשות נחת רוח ליוצרנו". ובודאי ברור הוא לכל משכיל, שאם יכוון כוונה זו בשמחה עצומה מאד, יחשב לפני המקום ברוך הוא, כאילו כיוון בכל הכוונות שכיוונו בהם אנשי כנסת הגדולה. עכת"ד.
[5]ה. שכן מתבאר מדברי המאירי (בסוכה דל"ז, ב') שכ' שההושטה והנענוע אינם מעכבים (ומ"מ הוסיף שצריך שיהיו ראויים לנענוע, שכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. ע"כ). הב"ד בחזו"ע (הל' דמ"י הערה י"ח דש"ס). וכ"כ המ"א (בסי' תרנ"א סקכ"ב), דאפי' לא נענע כלל, יצא. וכ"כ המ"ב (סקמ"ט) וכה"ח (ס"ק ק"ט). וע"ע בחזו"ע (הל' דמ"י סוף עמ' שנ"ז).
ובענין אי הנענועים הינם חלק ממצוות לולב או שהם מצווה בפני עצמה ראה במכתבי תורה (קנ"ב וקנ"ד). ור' עוד לעיל (בהערה ג' בענף 4) מה שכתבנו בשם התוס' בסוכה (דל"ט, א' ד"ה "עובר") והביכור"י (סק"מ).
[6]ו. כ"נ מד' הרמב"ם (פ"ז מלולב ה"ט) שכ' שמצווה כהלכתה שיגביה... ויוליך ויביא ויעלה ויוריד וינענע הלולב ג' פעמים בכל רוח ורוח. עכ"ל. וכ"כ הגריעב"ץ במו"ק (סי' תרנ"א בד"ה "דלא נגמרה"), דממה ששנינו "קטן היודע לנענע" מוכח שאין המצווה גמורה כהלכתה מן התורה אלא בנענוע. ע"כ [הב"ד בחזו"ע (שם הערה י"ח דשנ"ט סע"ב)]. וכ"נ מדברי שאר הפוס' הנזכרים בהערה הבאה שאם לא נענע טוב שישוב ליטלו ולנענעו.
[7]ז. כ"כ המ"א (בסקכ"ב). וכ"כ המ"ב [(שם סקמ"ט) עפי"ד המ"א. ולפי דברי המ"א מתבאר, דהיינו אם לא נענע כלל טוב שיחזור וינענע, שעל כך דיבר המ"א. אך אם נענע אלא שלא נענע כפרטי דיניו, בזה א"צ כלל לשוב ולנענע]. וכ"כ כה"ח (ס"ק ק"ט).
[8]ח. כ"כ בעה"ע (דצ"ב ע"ד) בשם רה"ג, שקיבלו חכמים שיש לנענע בשעת ברכה. ומה שהמשנה הזכירה דווקא הנענוע שבהלל הוא משום דשייריה, כי היכי דשייר תקיעת שופר דמיושב ולא תנן אלא תקיעה דתפילה. והוסיף שמברכין על עיקר הנטילה. עכ"ד. והיינו שעיקר הנטילה הינה בברכה.
וכ"כ הריטב"א בסוכה (דל"ז, ב'), וכ"כ גם באשכול (מהדו' אלבק ח"ב עמ' 104) שכן קיבלו רבותינו מחסידים ואנשי מעשה דור אחר דור. וכן הורו אבות העולם כגון בעלי הלכות גדולות ופסוקות, שיש לברך ולנענע. ואף רב פלטוי ורב מתתיה הורו כן. וכ"כ בס' הפרדס (שער ט' פרק י"א). וכ"ה בתיקו"ז (דף י"ח סע"ב). הב"ד בחזו"ע (הל' דמ"י, ריש הערה ט"ז).
וכ"פ התוס' בסוכה (דל"ז, ב' ד"ה "בהודו") והרא"ש (פ"ג בסוכה סי' כ"ו). וכ"פ מרן בשו"ע (סי' תרנ"א ס"ח), שינענע בשעה שמברך. עכ"ל. וראה עוד לעיל בפרקנו (בהערה ג' ענף 1).
וכ"כ האחרו'. והוסיפו, שאפי' שנוטל הדמ"י שלא בשעת ההלל, צריך לנענע לכל הצדדים, וזאת אע"פ שיחזור ויטלנו בשעת ההלל [מהר"ל בן חביב (סי' פ'). מ"א (סקי"ט). א"ר. ח"א. מ"ב (סקל"ז) וכה"ח (סקפ"א)]. והוסיף בכה"ח שכן הוא לפי"ד רבנו האריז"ל [עפ"י שעהכ"ו, פע"ח וסידור הרש"ש. כמבואר בכה"ח (סק"נ)]. וכנ"ל (בפרק הקודם הערה ל"ח). ולקמן (בסעיף י').
[9]ט. עיקר דין הנטילה שבהלל נזכר במשנה סוכה (דל"ז, ב'). שאלו במשנה: והיכן היו מנענעים. וענו: ב"הודו לה' " תחילה וסוף, וכו'. וא"כ כבר במשנה ובגמ' שם נזכרו הנענועים שבהלל. ור' לעיל בפרקנו (בריש הערה ג') שהבאנו המקורות לדין הנטילה שבהלל מהראשו' והאחרו', וכן מהי עיקר מצוות הנטילה, האם לאחר הברכה או בהלל. עיי"ש, וכן בפרק הקודם (בהערות ל"ח ול"ט).
כתבו הפוס', שגם בנענועים שבהלל הדמ"י מעכבין זה את זה. והיינו שאם חסר לפחות אחד מארבעת המינים, חייב להשלימו, וכנ"ל (בפרק הקודם בסעיפים נ"ג ונ"ד). שכ"כ בתשו' זקן אהרן, הא"א בגליון השו"ע, וכה"ח (סי' תרנ"א סקפ"ה)].
[10]י. כבפרק הקודם (בסעיף מ"ב). עיי"ש שי"א שבעת הברכה יאחז האתרוג הפוך ולאחר הברכה יהפכנו, וי"א שבברכה יניחנו לפניו ורק לאחריה יקחנו. וי"א שכבר לפני הברכה יקחנו כדבעי ורק יכוון שעדיין לא יוצא בו ידי חובה עד לאחר הברכה.
[11]יא. כבסעיף הבא (סעי' ז') עפ"י הרמ"א (סי' תרנ"א סעי' ט') וש"א. עיי"ש.
[12]יב. כדלקמן (בסעיף י"א) עפי"ד מרן (סי' תרנ"א ס"ט) וש"א.
[13]יג. כדלקמן (בסעי' ח') עפ"י מרן ורמ"א (סי' תרנ"א ס"ט) וש"א.
[14]יד. כדלעיל (בפרק הקודם סעי' ל"ט). עיי"ש.
[15]טו. כדלקמן (בסעיפים י"ד, ט"ו וי"ז) עפי"ד מרן והרמ"א (סי' תרנ"א סעי' ח') והנו"כ.
[16]טז. כדלקמן (בסעיף י"ט בפרקנו), עפי"ד המהרי"ל וכמה אחרו'.
[17]יז. בענין אחיזת הדמ"י בב' ידיו, כתבנו בס"ד לעיל (בפרק הקודם סעיפים ט"ו וכ"ב). ועיי"ש שהאתרוג צריך להיות צמוד לג' המינים האחרים.
ובאשר למה שכתבנו להתחיל את ההולכות מהחזה. אמנם לא מצאתי שהפוס' כתבו להתחיל את ההולכה דווקא מהחזה, אך מ"מ כתבו הפוס' והמקובלים שלאחר ההולכה הראשונה, בגמר החזרה הראשונה יש להחזיר את הדמ"י לחזהו, ואז ממילא יוצא שמההולכה השניה ואילך כל ההולכות מתחילות מהחזה.
והא שיש להחזיר הדמ"י בגמר החזרה עד לחזהו, כ"כ רבנו האריז"ל בשעהכ"ו (דק"ג ע"ד) שבעת הבאת הלולב תביאהו כנגד החזה שבגופך. וכ"כ מהר"י צמח בפע"ח (שער כ"ט סק"ג), וכ"כ המ"א (סי' תרנ"א סקי"ט), המ"ב (סקל"ז בשם המ"א בשם כתבי האריז"ל. וכ"כ בס"ק מ"ז במקום של ציון שעה"צ סק"ס שיקריבו הרבה אל גופו נגד החזה, והוא כדי לצאת גם דעת הט"ז), וכ"כ כה"ח (ס"ק מ"ח ופ"ג) וש"א. ומ"מ המנהג פשוט שאף את ההולכה הראשו' מתחילים מהחזה.
[18]יח. הא דמוליך הדמ"י קדימה, כ"כ כל הגאונים והראשו' (כדלקמן בהערה כ'), וכ"כ מרן (בסי' תרנ"א ס"ט) "שמוליך ידו מכנגדו והלאה", וכ"כ המ"ב (אמצע ס"ק מ"ז), "שמוליך ידו עם הלולב מכנגדו והלאה".
ומה שכתבנו שמחזירם לחזהו, כן הוא עפי"ד רבנו האריז"ל בשעהכ"ו. וכ"כ המ"א, המ"ב וכה"ח, וכנ"ל (בהערה י"ז).
אמנם יש להעיר שאין הדבר אמור לכו"ע בכל המיקרים. שבאמת גבי מנהג הספרדים שהינם מסובבים את כל גופם לצד שאליו הם מנענעים, אכן צריכים הם להחזיר את הדמ"י תמיד עד החזה. וכן צריכים לנהוג האשכנזים כשהם מנענעים את הדמ"י לימין, שמאל, קדימה, מעלה ומטה. אך כשהינם מנענעים את הדמ"י לצד אחור (כבסעי' הבא) נראה שאין הם מחזירים את הדמ"י עד לחזה. שהרי נוהגים הם כמהרי"ל (שהביאו הא"ר והמ"ב סקל"ז) שבעת הנענועים היה נשאר על עומדו במקומו ופניו למזרח. וכשנענע כשפניו למזרח הרים את הלולב מעל כתפו מאחוריו לכיוון מערב. וכ' ע"כ הביכור"י (סי' תרנ"א סקל"ו) שזה נגד מש"כ המ"א בשם הכתבים (היינו האריז"ל) שיביא את קצה הלולב כנגד החזה [הב"ד בשעה"צ (סי' תרנ"א סקמ"ט)]. ולכן כתבו הפוס' שכל אחד יעשה כמנהגו.
ונלע"ד שלמנהג האשכנזים שעומדים על עומדם בעת הנענועים ואינם מסתובבים לכיוון הנענוע, הרי שהדברים אמורים בין אם בעת הנענוע לאחור הם נוהגים כמהרי"ל ומרימים את הלולב מעל כתפם לאחור, ובין אם הם מנענעים לאחור בתנועה סיבובית כשהלולב בגובה מותנם. שבשני אופנים אלה הם אינם מחזירים בכל נענוע את הלולב לחזה. ונראה לי שכן המנהג. וע"ע מה שנכתוב בס"ד לקמן (בהערה כ"ד).
[19]יט. הנה מדברי מרן (בסי' תרנ"א רסע"י ט') עפי"ד התוס' (דל"ז, ב' ד"ה "כדי") והרא"ש (פ"ג בסוכה סי' כ"ו) שכתבו עפי"ד הערוך (ערך "נע" השני), משמע שיש לעשות הולכה והבאה רק פעם א'. שכתב "שמוליך ידו מכנגדו והלאה וינענע שם ג"פ בהולכה וג"פ בהבאה". והיינו שאין עושה ג' הולכות וג' הבאות אלא עושה כן רק פ"א. וכ"כ הגר"א, המ"ב (סקמ"ב), כה"ח (ס"ק צ"ד) וש"א בדעת השו"ע.
אלא שהטור (בסי' תרנ"א) כ' בשם גאון שיש להוליך ולהביא ג"פ לכל רוח. וכ"כ הרבה אחרו', מהם המ"א (סק"כ) דה"ח (דין הנענועים ס"ג), הג' מהר"י נבון זצ"ל בגט מקושר (דקכ"ז, א'), מרן הגחיד"א במחב"ר (סק"ו), השע"ת, המ"ב (סי' תרנ"א ס"ק מ"ז בשני מקומות) ובשעה"צ (סקנ"ח), וכה"ח (ס"ק מ"ח וצ"ג). וכן הוא עפי"ד רבנו האריז"ל (שעהכ"ו. פע"ח וכה"ח שם). וזאת שלא כמרן (הנ"ל) ודלא כט"ז (בסקי"ח), וכמבואר בס"ד בהערה הבאה.
ור' בכה"ח (רסקנ"א) שכ' הטעם לג' ההולכות וההבאות עד"ה (דבעי ג' נענועים כנגד חכמה, בינה ודעת).
[20]כ. הנה בני"ד ישנן (לפחות) ד' שיטות עיקריות בפוס' ובמקובלים:
ענף 1: הדעה הראשונה: דעת הגאונים, המקובלים והספרדים.
הדעה הראשונה הינה ד' הסוברים שאין לנער ולכסכס כלל את הלולב בעת הנענועים או לפחות שאין צריך לכסכס. שכ"כ הרבה גאונים והרבה ראשונים. שכ"כ בשו"ת זקן אהרן (סי' כ"ב) וז"ל: מצאתי בשם רבנו יצחק אבן גיאת, וכ"כ בס' התניא רבתי (דצ"א ע"ד) בשם הרי"ץ אבן גיאת, שנהגו העם לבקש להם לולב הכפוּת (ר"ל הסגור) ועומד, שלא נפרדו עליו. עכ"ל. והיינו משום שא"צ לכסכסם. וכ"כ בסידור רב סעדיה גאון (עמ' רל"ז ע"ב) וכ"כ בטור (סי' תרנ"א), שכתב בעל העיטור, שהנענוע הינו הולכה והבאה, וא"צ לנענע העלים. ושכ"כ הגאון, שהוא כמו שאמרו בתנופה, מוליך ומביא מעלה ומוריד. ע"כ. וגאון היינו רב האי גאון, וכמו שכתבנו בס"ד בהל' סוכה, שסתם גאון מתקופת הגאונים היינו רה"ג, וסתם גאון באחרו' היינו הגר"א. עיי"ש (בפ"ט הערה קס"ז) שבס"ד עשינו השוואות בדרך הפסיקה של שני גאונים אלה. ואכמ"ל]. גם הרד"א כתב בשם בעה"ע, ושכ"כ כבר גם רה"ג, שא"צ לנענע השדרה והעלים. וכ"כ הריטב"א והר"ן (בסוכה דל"ח, א') בשם הגאונים (אלא שהם חלקו עליהם בזה). וכ"כ המאירי (בסוכה דל"ח, ב' ד"ה "ולענין" שההושטה בהולכה והבאה הוא הנענוע, ושכ"כ גם גאוני הראשונים בתשובה, ואף הסוגיא מוכחת כן. ואע"פ שלשון נענוע מורה לנענע העלים, מ"מ כל דבר שאדם מניעו ממקום למקום הוי נענוע. (אמנם זה ק"ק לענ"ד, דהא יש נ"מ בין לנוע לבין לנענע – מ.ה.) וכן אמרו בענין "מודים" (בברכות דכ"ח, ב'), שכיוון שנענע בראשו שוב אינו צריך, ואינו אלא הרכנת הראש. וכל שהוזכר לשון נענוע אנו מפרשים אותו בהושטה בלבד. ואף רבים מחכמי הדורות שלפנינו נהגו בעצמם כך. עכת"ד. וכ"כ המאירי בספר מגן אבות (דקמ"ט) שכ"ד רה"ג. וכ"כ בתשובות ופסקים לראב"ד. והוסיף שהירו' חולק על הבבלי בזה. וכ"כ הרה"מ (פ"ז מלולב ה"ט ד"ה "ומצווה") שלד' הרבה מהגאונים אין שם נענוע אחר אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד ודיו. ע"כ. וכ"כ הג' שלטי הגיבורים (פ"ג דסוכה דל"ח, ב') בשם בה"ג ובשם גאון [הב"ד בחזו"ע (הל' דמ"י הערה ו')].
נמצאנו למדים שהרבה מאוד גאונים וראשו' כתבו שא"צ בנענועים לכסכס ולטרוף את עלי הלולב (כמנהג האשכנזים), אלא די להוליך הדמ"י לפניו ולהביאם חזרה, ובזה מקיים מצוות הנענועים.
גם לד' המקובלים יש לנהוג כן. שכ"ד רבנו האריז"ל, שיש להוליך ולהביא חזרה ג"פ את הדמ"י, ללא כסכוס (ניעור) הדמ"י כלל. אלא מוליך קדימה ומביא בחזרה לחזהו, וכן עושה ג' פעמים לכל צד, ותו לא מידי. שכן מבואר בשעהכ"ו (דק"ג ע"ב), ובפע"ח (שער כ"ט סוף פ"ג), וכ"כ בכה"ח (סי' תרנ"א סקמ"ח).
וכ"כ הרבה אחרו' ספרדים, מהם הג' החבי"ב בשכנה"ג (סקי"ב) שאין מנהג הספרדים לטרוף את עלי הלולב ולכסכסם [(הב"ד בסא"ה (במיל' ח"ב סקל"ח)]. וכ"כ מהר"י נבון (רביה דהחיד"א) בס' גט מקושר (דקכ"ז, א') שעיקר הנענוע הינו רק הולכה והבאה ג"פ בלבד, כמו התנופה. וכ"כ מרן הגחיד"א במחב"ר (סי' תרנ"א סק"ו). וכ"כ הג' השד"ח (באס"ד, מערכת ארבעת המינים סי' ב' סק"א) שכן מנהג הספרדים בארץ ישראל כדעת הגאונים (והוסיף שלכן מנהגם לקחת לולב סגור עם הקליפה האדומה). גם הג' הרח"ף ברו"ח (סי' תרמ"ה סק"א) תמך יתדותיו על מנהג הספרדים, ולאחר שהב"ד הביכור"י שיש דווקא לכסכס העלין, הוסיף שאין זה נכון לגבי בני הספרדים, אלא שהם נוהגים כדברי הגאונים, וכנ"ל [וע"ע מש"כ בס' מל"ח (סי' כ"ג ס"ק פ"ד), ומש"כ עליו בחזו"ע (הל' דמ"י דף ש')].
וכ"פ בחזו"ע (הל' דמ"י הערה ו' עמ' רצ"ט – ש'), וכ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל בס' מאמ"ר (מועדים. פנ"ג סכ"ג), שהספרדים אינם מכסכסים, ואילו לד' הרמ"א צריך לכסכס, אך גם הם יכסכסו מעט (עפי"ד הח"א והמ"ב סקמ"ג). עכ"ד.
ענף 2: הדעה השניה: דעת מרן בשו"ע.
עפי"ד הגמ' בסוכה (דל"ז, ב' ודל"ח, א') כ' מרן (בסי' תרנ"א ס"ט) שהנענוע הוא שמוליך ידו מכנגדו והלאה וינענע שם. והוסיף מרן [עפי"ד הירו' (בסוכה פ"ג הלכה ח'). הערוך (ערך "נע" השני). וכ"כ התוס' בסוכה (דל"ז, ב' ד"ה "כדי לעצור") והרא"ש (בסוכה פ"ג סי' כ"ו)] וז"ל: וינענע שם שלוש פעמים בהולכה ושלוש פעמים בהבאה. עכ"ל.
והסבירו האחרו' את דברי מרן, דכוונתו שעושה הולכה פעם אחת בלבד. ובמשך ההולכה לפניו מכסכס ג' פעמים, וכן עושה במשך ההבאה בחזרה אליו [גר"א. מ"ב (סקמ"ב). כה"ח (סקצ"ד) וש"א].
כך פירשו האחרו' את דברי מרן. אמנם אני כשלעצמי חשבתי שכוונת דבריו שרק כשגמר ההולכה יכסכס ג"פ, וכן יכסכס שוב ג"פ רק כשגומר ההבאה. וזאת ממש"כ מרן "וינענע שם", והיינו כשגמר ההולכה מכנגדו. ואף מדברי התוס' שהוא מקור דברי השו"ע לא מחוורים הדברים היכן מכסכס. אך מ"מ ברור שדעתי בטלה לד' הגר"א ושאר האחרו' שפירשו את דברי מרן שבמשך ההולכה יכסכס ג"פ וכן במשך ההבאה אליו. וממילא אין המנהג לעשות כדעה זו, לא לאשכנזים ולא לספרדים.
ענף 3: הדעה השלישית: מנהג האשכנזים כדעת הרמ"א.
המנהג הרווח היום אצל האשכנזים הינו שמוליך את הדמ"י לפניו, ותוך כדי ההולכה מכסכס ומנענע אותם, וכן בהבאתם אליו חזרה יכסכס את הדמ"י. וכן עושה עוד שתי פעמים, כך שמוליך ומחזיר הוא לכל צד ג"פ (והיינו שעושה בסה"כ שמונה עשרה הולכות וכן י"ח הבאות וכספרדים). כך מבואר בדברי הרמ"א בד"מ (סי' תרנ"א סק"ח) וכ"כ הרמ"א במפה (סי' תרנ"א ס"ט) שכן הסביר הגר"א, וכ"כ המ"א (סק"כ), דה"ח (דיני הנענועים ס"ג), המ"ב (סקמ"ד, ומ"ז) שעה"צ (ס"ק נ"ה, נ"ו ונ"ח), כה"ח (סקצ"ח) וש"א אשכנזים. וכן למעשה מנהג האשכנזים [שעה"צ (ססקנ"ח) גבי המנהג בזמנו ובמדינותיהם בארצות הגלות, וכן רואים היום שכן המנהג פשוט אצל האשכנזים פה בארה"ק].
יצוין שד' הרמ"א הינה כדעת הראשונים שפירשו שהנענוע אינו רק הולכה והבאה, אלא אף כסכוס וניעור הדמ"י. שכן ד' הריטב"א והר"ן (פרק לולב הגזול די"ח, ב' ד"ה "אמר"), וכנ"ל (בענף 1). וכן חולק הוא ע"ד מרן שדי בפ"א של הולכה והבאה [מ"ב (רס"ק מ"ד) וש"א]. ומ"מ צריך לד' הרמ"א גם הולכה והבאה שהם נחשבים כנענוע, וגם כסכוס, דאז חשיב שהנענוע נעשה בשלימות (מ"ב הוצ' - עוז והדר).
והלבוש (בסי' תרנ"א ס"ט) כתב הטעם לכסכוס העלים בעת הנענועים, לפי שהסמיכו חכמים מצוות נענוע על הכתוב "אז ירננו עצי היער", לפיכך צריך לנענע שדרה ועלים כדי להשמיע קולם, שזהו השיר והרינון של העצים, שכן הוא משמעות ריהוט לשון הפס' שהעצים ירננו [הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' סקל"ט)]. וראה לעיל (בהערה א') מה שכתבנו בס"ד בשם הלבוש.
ואגב, דבר זה מזכיר את מה שלמדנו בגמ' סוכה (דכ"ח, א') שאחד הדברים שידע רבן יוחנן בן זכאי היה שיחת הדקלים. ואמנם רש"י ברוב ענוותנותו כ' שם שלא ידע מאי היא (למרות שהיה לו את ספר הערוך), מ"מ בערוך (ערך סח) כ', שביום שאין בו נשיבת הרוח, במקום שבני אדם בקיאים, פורסים סדין בין הדקלים ואינו מתנענע. ועומדים בין ב' דקלים הקרובים זל"ז, ורואין איך ינועו חיריותיהם זה אצל זה, יש בו סימנין שמכירים בהן הבקיאין כמה דברים. ואמרו ממר אברהם גאון שהיה מכיר בשיחת הדקלים. והיה מודיע פליאות גדולות שמכירין בהם האמת בני אדם. ע"כ. וכעין זאת כתוב באוצר הגאונים לסוכה (דכ"ח, א') בשם רב שרירא גאון ובנו רב האי גאון. עיי"ש. וכל זה אינו כפי' רשב"ם בב"ב (דקל"ד, א') גבי שיחת הדקלים. עיי"ש. ומ"מ בס"ד ניתן אולי להבין מכ"ז את דברי הגמ' בפסחים (דקי"א, א') שאין למצע בין ב' דקלים (דשמא מפריע הוא לשיחתם וינזק. וצ"ע. דא"כ מה מועיל שיעברו ב' ב"נ יחד בין הדקלים. ושמא זה מועיל כמו שזה מועיל לעבור בין ב' נשים מכשפות, וכמבואר בגמ' בפסחים שם. וצ"ע בכ"ז). ומ"מ מכ"ז רואים שאף בזמן ריב"ז ידעו את שיחת הצומח [ודבר זה ידע גם רבנו האריז"ל, וכמש"כ מהרח"ו (בהקדמה השניה לעץ חיים עמ' 9 ד"ה "אמר הצעיר")], וקמ"ל שהצמחים משיחים זה עם זה, וא"כ כ"ש שיכולים לרנן לקב"ה ע"י הכסכוס בהם. אמנם בס"ד יש להדגיש שעיקר השירה הינה שירת בני האדם לקב"ה. וכמו שנזכר דבר זה בפרק שירה [ואגב לא ידעתי מדוע האומרים כיום את פרק שירה, לסגולה וכדו', מדוע רק אומרים זאת ולא שרים את פרק שירה. ובפרט שהיכל המנגינות הינו היכל גבוה מאוד ויש מנגינות שכבר מרע"ה קיבל אותן בהר סיני, כמובא בשם רבנו הגר"א. וצ"ע וע"ע בס' נפש החיים (שער א' ס"פ יא')].ואכמ"ל.
ענף 4: הדעה הרביעית: דעת המהרש"ל והט"ז.
כתב הט"ז (בסי' תרנ"א סקי"א) שתחילה יש לעשות הולכה בלא נענוע עד כנגדו, ושם עושה ג' תנועות קטנות דרך הולכה והבאה. אח"כ מביאו אצלו ומקרבו הרבה אל גופו בלי נענוע, ואחר הקירוב אל גופו ינענע תנועות קטנות כמו בהולכה. כך עושה רק פעם אחת. ושוב עושה ב' פעמים הולכה והבאה בלי שום נענוע. וכן יעשה כשמעלה ומוריד, וסיים שבאופן כזה יצא ידי הכל. עכת"ד. הב"ד המ"ב בשעה"צ (סקנ"ח).
אלא שהמ"ב בסס"ק מ"ד כ' בדעת הרמ"א שלא יעשה הנענועים בעת שיגמור ההולכה וההבאה אלא שיעשה הנענועים ממש בעת ההולכה וההבאה גופא ובכסכוס. ויותר מזה כ' בשעה"צ (סקנ"ח), שלאחר שציין שהבה"ט הב"ד הט"ז הנ"ל וכ' וז"ל: אבל אני העתקתי דברי הדה"ח וכמש"כ המ"א, שכן נהגו במדינותינו כדעת הג"ה הנ"ל. עכ"ל. וכן בסא"ה (ח"ב פ"ז הערה 13) כ' שממש"כ בשעהכ"ו בשם רבנו האריז"ל הרי שאין לעשות כשיטת המהרש"ל והט"ז. ע"כ. והיינו שא"צ לכסכס כלל. וכ"נ מדברי כל הגאונים והראשונים שהזכרנו לעיל (בענף 1), שהנענוע הינו הולכה והבאה לבד מבלי כסכוס כלל (אף שיש לדחות שלכאו' אין הכסכוס גורע כלל. ושמא אם א"צ לכסכס אזי זה גורע הדבר ומקשה על גירוש הרוחות הרעות. אך אין לי שום מקור לכך).
ומ"מ הביכור"י (בסי' תרנ"א סקל"ג) כ' בשם הא"ר, שדרך זו של הט"ז היא המובחרת לפי כל הדעות בראשו', כל זה הוא לבעל נפש בפני עצמו. אבל בביהכ"נ אין לשנות ממנהגנו. עכ"ל. אלא שכפי שכתבנו הרי שההולכים בתר דעת האריז"ל (אף מבין האשכנזים, וכ"ש הספרדים) לכאו' אף כשנוטלים הדמ"י בינם לבין עצמם (כגון כשנוטלים אותם בסוכה שבביתם קודם התפילה), נראה שלא יעשו כד' הט"ז.
יש להעיר, שבלוח דבר יום ביומו (מנהגי בעלז. להרה"ג אליהו וינד. בדיני נטילת הדמ"י) כ' דווקא לנענע כשיטת הט"ז. אך מ"מ כפי שכתבנו מדברי המ"ב בשעה"צ (סקנ"ח) מבואר שיש לנענע דווקא כהבנת האחרו' בשיטת הרמ"א, וכן מתבאר גם מהמ"ב (בסקמ"ז, במקום של שעה"צ סקנ"ט) שכ' ש"נכון שגם יכסכס העלין בשעת הולכה והבאה" (אמנם כ' בלשון "נכון" למרות שבסקמ"ד כ' שדווקא כך יש לעשות, אך זה היה בהבנת הרמ"א).
ענף 5: המסקנה:
כפי שראינו לעיל הרי שהמנהג הרווח אצל האשכנזים הינו כמש"כ האחרו' בהבנת הרמ"א שיש לנענע (והיינו לכסכס) הדמ"י בשלוש הולכות ושלוש הבאות. ואת הנענועים יעשו במשך ההולכות וההבאות (כמבואר כ"ז במ"ב סקמ"ז). ואכן כך נראה שהמנהג פשוט גם כיום (וזאת שלא כדעת המהרש"ל והט"ז הסוברים שיש לכסכס רק בסוף ההולכה וההבאה. וגם זה רק בהולכה וההבאה הראשונה).
ואילו הספרדים ינהגו כד' רבנו האריז"ל, שהיא בעצם שיטת הרבה מאוד גאונים וראשו', והיינו שעושים ג' הולכות וג' הבאות (שלא כד' מרן בשו"ע דס"ל שיש להוליך ולהביא רק פ"א), וכל זה עושים ללא כסכוס ונענוע הלולב כלל. ואכן כך המנהג פשוט אצלם כיום.
ובאשר למנהג היהודים יוצאי תימן. הנה הרמב"ם כ' (בפ"ז מלולב ה"ט) וז"ל: ויוליך ויביא ויעלה ויוריד וינענע הלולב שלושה פעמים בכל רוח ורוח. והמשיך שם (בה"י): כיצד. מוליך ומנענע ראש הלולב שלושה פעמים, ומביא ומנענע ראש הלולב שלושה פעמים, וכן בעליה וירידה. עכ"ל. ולמעשה מנהג יוצאי תימן הינו כך: רובם נוהגים לטרוף ולכסכס בחוזקה עד שהעלים מתרופפים [עריכת שלחן (קורח. סי' תרנ"א סקי"ג). שו"ע המקוצר (ח"ג פרק קי"ח סעי' ו'). קונטרס ד' המינים (להרה"ג אלחנן מנצור שליט"א, עמ' נ"ז)]. ולשיטתם, יש נוהגים לכסכס ולטרוף תוך כדי הנענוע, ויש נוהגים לכסכס רק לאחר שגמר לנענע לאותה רוח, ולכסכס במקום ג' פעמים [עריכת שלחן (שם סט"ז). שו"ע המקוצר (שם)]. אך מנהג יוצאי שרעב שלא לכסכס כלל (קונט' הדמ"י הנ"ל, עמ' נ"ח). ויש נוהגים לכסכס רק בהושענא רבה [שכן מנהג העיר רדאע (קונט' הדמ"י הנ"ל. שם)]. וא"כ למעשה ישנם כמה וכמה מנהגים שונים ליוצאי תימן בענין זה. ואכמ"ל.
וע"ע בענינים אלה בהרה"מ (פ"ז ה"ט ד"ה "ומצווה". עיי"ש שכ' עוד דעה בני"ד) וברבינו מנוח (פ"ט ה"ט, שהמחלו' הינה בפי' דברי הירו').
[21]כא. בשו"ת הב"ח (סי' קמ"ב) נדפסה תשובה מקוצרת מהב"ח בענין הנענועים, וכ' שם: המשנה ממנהג שנהגו עפ"י הרא"ש בסוכה פ"ג סי' כ"ו (לנענע ג' הולכות וג' הבאות לכל צד לששת הקצוות, שהם ביחד שלושים ושש), ידו על התחתונה, ובעל נפש יעשה כמש"כ הרש"ל (כנ"ל בהערה הקודמת בענף 4). ואם אחר כל אלו הנענועים יעשה עוד שש כוחות קטנים בדרך הולכה והבאה, ה"ז משובח מאוד. עכת"ד [הב"ד בשע"ת (סי' תרנ"א סק"כ) וסא"ה (ח"ב במיל' רס"ק ל"ח)].
ומ"מ כפי שכתבנו כל אחד יעשה כמנהג אבותיו, משום "אל תיטוש תורת אמך" וכן משום שאין הנענועים עצמם מעכבים.
[22]כב. כתוב במנהגי מהרי"ל (בסדר תפילות חג הסוכות) שמהרי"ל כשהיה מנענע היה נשאר עומד במקומו ופניו למזרח בכל הנענועים, ורק היפך את ידיו כנגד הרוחות שאליהם נענע. וכשהיה מנענע למערב היה מרים את הלולב מעל כתפו לאחוריו. עכת"ד.
ואכן כך פסקו הרבה פוס'. שכתבו האחרו' [מאמ"ר (סקי"ג) ובשמו המ"ב (סקל"ז), כה"ח (סקצ"ו) וחזו"ע (הערה ט"ז דשנ"ז)], שכ"נ מדברי מרן בשו"ע (סי' תרנ"א ס"ט), שכ' ש"מטה ידו לכל צד ועושה כן" (את הנענועים. ונראה שמתיבות אלה למדו שזו ד' מרן בשו"ע. ולא כמש"כ במ"ב בשם המאמ"ר את דברי הרמ"א). וכן כתבו האחרו' שזו גם ד' הרמ"א (בס"ט), שכ' ש"מטין ראש הלולב לכל צד שמנענע כנגדו". וכ"פ הרבה אחרו', מהם הא"ר (סקכ"ד). וכ"כ המאמ"ר (בסקי"ג) שכ"מ מכל הפוס'. והוסיף, שלא מצא אף פוסק שכתב כדעה השניה (שיש להסתובב עם כל גופו לצד שאליו צריך לנענע). ולא עוד, אלא שכ' המאמ"ר שתמה הוא מדוע הביאו זאת ממהרי"ל ולא הביאו זאת כבר מהטור [הביאו דבריו כה"ח (ס"ק צ"ו) וחזו"ע (הל' דמ"י הערה ט"ז דשנ"ז) ועוד פוס'. ונראה שכוונת המאמ"ר הן משום שהטור קדם למהרי"ל (הטור נפטר בשנת ה"א ק"ג, והמהרי"ל נולד בשנת ה"א ק"כ ונפטר בשנת קפ"ז), והן משום שספרי הטור יותר נפוצים, וכדו', ויש עליהם יותר נו"כ]. ומ"מ גם מרן הח"ח פסק כן לדינא בכמה דוכתי (בס"ק ל"ז בשם הא"ר, ובס"ק מ"ז שכתב שיטה את ראש הלולב לדרום וכו', אבל א"צ להפוך פניו לצד שמנענע, רק יטה ראש הלולב לצד שמנענע). וכ"כ האחרו' האשכנזים שכן המנהג (סא"ה. ומ"ב עם ההערות בהוצאות השונות), וכן רואים אנו כיום לפחות אצל רוב האשכנזים.
יש להדגיש שהנוהגים כדעת המהרי"ל וסיעתו, צריכים הם להקפיד לעמוד כשפניהם כלפי מזרח, וזאת אף אם נמצאים הם בארצות הצפוניות או הדרומיות לא"י. ואין ד"ז תלוי בכיוון שאליו מופנה ארה"ק בביהכ"נ. וראה בסעיף הבא ובהערות שם, שד' הגאון הגדול הר"ש דבליצקי שליט"א אינה כן.
[23]כג. מה שכתבנו שכשצריך לנענע לאחור ירים את הדמ"י מעל כתפו, ג"ז עפי"ד המהרי"ל הנ"ל, שכ' שכשהיה מנענע כלפי מערב (היינו לאחוריו, דהרי פניו כנגד מזרח), הרים את הלולב על כתפו מאחוריו. עכ"ל. וכ"כ המ"ב (בס"ק ל"ז וססקמ"ז) וש"א. וכן המנהג הרווח אצל האשכנזים.
ומה שכתבנו שיש מהאשכנזים שכשצריכים לנענע הדמ"י לאחור הרי שאינם מגביהים את הדמ"י מעל כתפם, אלא עומדים על מקומם, אך תוך כדי כך מסובבים הם את גופם בתנועה סיבובית לאחור מימין ואז מנענעים את הדמ"י בגובה מתניהם. אמנם לא מצאתי מקור לכך, אך נראה שכן נוהגים כיום רבים מהאשכנזים. ונראה שאין ריעותא בכך (ואדרבא, לכאו' אופן זה עדיף טפי מהאפשרות הראשונה מצד החשש שיפגע בעיניו של העומד מאחוריו. וכדלקמן בסמוך).
ומה שכתבנו שדווקא הנוהגים כך צריכים להזהר בדין נטילת הדמ"י, שיהיו בעת הנענוע דרך גדילתם, זאת מצד המציאות, שכשמנענעים את הלולב ומיניו מצידי הגוף מבלי להסתובב קצת קשה גם להרים את הלולב ממש כלפי מעלה על מנת שינענעו דרך גדילתו. וכבר רמז לכך בכה"ח (סקצ"ט). וראה לעיל (בפרק י"א סעי' מ') שבס"ד כתבנו שהנוטל את הדמ"י במאוזן, שלא יצא בכך י"ח, ויטול שוב בלי ברכה נוספת. ולכן צריכים הם לפחות להרים מעט את הדמ"י כלפי מעלה.
ומה שכתבנו שיש להזהר שלא להוציא את העיניים של העומד סמוך למנענע, זאת צריכים להזהר כולם, הן המנענעים כשמסתובבים עם כל גופם והן העומדים על עומדם ורק מטים את ידיהם עם הדמ"י. וכן הן כשנוטל כלפי אחור והן לשאר הצדדים. אך מ"מ החשש גדול יותר כשמנענעים כלפי אחור מעל הכתף ואינם רואים להיכן מניפים הלולב. ואכן סיפר לי חתנו של הגר"י מצגר שליט"א בשם הגר"י מצגר, שהוא פגש אדם אחד שבעבר היה עיוור בעינו האחת, אך בשל פגיעת הלולב של העומד בסמוך לו בעת הנענועים התעוור גם בעינו השניה. ה' ישמור! ואמנם מצינו בגמ' (בסוכה דל"ח, א') שרב אחא בר יעקב אמר בעת הנענועים שהנענוע הינו כגירא בעיניה דסטנא, אך העומדים לצד הנוטל אינם השטן!
[24]כד. כנ"ל (בסוף הערה כ"ב) עפ"י המ"ב (בס"ק ל"ז ומ"ז), וכן מנהג האשכנזים כיום [בלוח א"י לא מצאתי ע"כ]. אמנם יש להעיר, שת"ח אשכנזי גדול אחד אמר לי שראה במעט חסידויות שגם הם נוהגים כספרדים להסתובב בכל גופם לכיוון ניענועי הדמ"י. עכת"ד. אך באמת זה מיעוטא דמיעוטא אצל האשכנזים.
[25]כה. כ"כ כמה פוס' בשם רבנו האריז"ל. שכ"מ מהמ"א (סקי"ט) שכ' בשם כתבי האריז"ל שבכל הנענועים יביא סוף הלולב כנגד החזה, וכמו שהבין מדבריו המ"ב בשעה"צ (סקמ"ט). וכ"כ כה"ח [(סקצ"ו). אמנם לא זכיתי להבין כיצד למד זאת מד' רבנו האריז"ל המובאים בכה"ח (ס"ק מ"ח ומ"ט)]. אמנם המאמ"ר (כרמי. סי' תרנ"א סקי"ג) כ' שלא מצא דעה זו בשום ספר, אך מ"מ כבר העירו על דבריו שלא כן הוא. דהא הביכור"י (שאמנם היה אחרי המאמ"ר) כתב (בסקל"ו) שבכתבי האריז"ל מוכח שעליו להפוך פניו לכל רוח שמנענע מולו, דאל"כ כיצד כתב בשעהכ"ו (בדק"ג ע"ד. והב"ד כה"ח סקמ"ח) שבהובאה (היינו בהחזרה לגופו) יביא סוף הלולב כנגד החזה. ע"כ. וכ"כ כנגד זאת גם בחזו"ע (הל' הדמ"י הערה ט"ז דשנ"ז – שנ"ח) וכתב שלא זכר שכן מוכח מדברי האריז"ל [אמנם חכ"א שליט"א העיר שהוכחה זו אינה ברורה, דהרי אף אם עומד הוא על עומדו במקומו ומוליך הלולב כאשכנזים, ואינו מסתובב עמו, יכול הוא בסוף ההבאה שיגיע הלולב כנגד חזהו. וא"כ מהכא אין הוכחה שצריך ממש להסתובב].
ומ"מ כבר כתבו כן כמה פוס'. שכ"כ הביכור"י (שם), וכ"כ בס' דרכי חיים ושלום (סי' תשע"ו), וכ"כ כה"ח (סקצ"ו). וכ"כ הגרע"י זצ"ל בחזו"ע (שם), וכ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל במחזור לסוכות (הל' נטי' הדמ"י) ובספרו מאמר מרדכי (מועדים. הל' נטי' הדמ"י פנ"ג סכ"ה). וכן המנהג פשוט כיום אצל כל הספרדים.
ומ"מ יש להעיר שאף המאמ"ר (כרמי) כ', שאף שלא מצא כן בשום ספר מ"מ נראה שאין בזה שום קפידא ושום הפסד. ועוד, שאף פירוש דין הפניה לימין למהר"י סמיגו ומדברי שאר הרבנים נראה שהיו הופכים את פניהם לצד הרוחות שאליהם היו מנענעים (הב"ד כה"ח סקצ"ו). ועוד הוסיף שבמקומם נהגו להפוך פניהם בכל נענוע לאותו רוח (הב"ד בחזו"ע שם). נמצאנו למדים שאף המפקפקים במקור ד"ז מודים שיש לעושה כן על מה לסמוך, ושכן יש מקומות שנהגו להסתובב כנגד אותה רוח שמנענעים לכיוונה. וע"ע בהערה הבאה.
[26]כו. שכ"כ הביכור"י (סקל"ו), וכ"כ מרן הח"ח בשעה"צ (סקמ"ט) עפי"ד הביכור"י. ומשמע בהדיא שאף הח"ח, למרות שתמך יתדותיו במ"ב (סקל"ז ומ"ז) לנהוג כמהרי"ל, שעומדים על מקומם בעת הנענועים ואינם זזים לכיוון הרוח שאליה מנענעים, מ"מ השאיר המ"ב מקום לנהוג כמו שהבינו האחרו' מדברי האריז"ל, שיש לפנות עם פניו וגופו לכיוון הנטילה. וכ"נ גם מדברי המאמ"ר, שמי שהופך את פניו לצדדים בעת הנענועים, יש לו ע"מ לסמוך (אף שהוסיף שאין לכך שום מקור, ושזה נגד מה שמוכח מהראשו'). ואכן היום בדורנו יש הנוהגים כך ויש הנוהגים כך, וכ"א יעשה כמנהג אבותיו (האשכנזים עפי"ר נוהגים בזה כמהרי"ל, והספרדים נוהגים כאריז"ל, אף שאין הדבר מפורש בדבריו). ודי בזה.
[27]כז. שכ"כ במנהגי המהרי"ל (בסדר תפילות חג הסוכות) שכן נהג המהרי"ל, שכשהיה מנענע היה עומד במקומו ופניו למזרח, ובכל הנענועים היה הופך רק את ידיו עם הלולב. עכ"ד. וכ"כ בשמו הא"ר, המאמ"ר (סקי"ג), המ"ב (בס"ק ל"ז ומ"ז), כה"ח (רסקצ"ו), חזו"ע (הל' דמ"י, הערה ט"ז) וש"א.
ובאשר למקומות שארון הקודש אינו מכוון למזרח, כיוון שהם נמצאים מצפון לירושלים ת"ו, או בדרומה או ממזרח לה. למנהג אלה המנענעים ללא סיבוב גופם, אלא עומדים במקום אחד, האם אכן גם במקרה כזה יעמדו לכיוון מזרח בעת הנענועים, או שיעמדו לכיוון ירושלים. ועוד. האם ישנה נ"מ בני"ד בין אלה שאכן מסתובבים בעת הנענועים, אך מנענעים הם לפי סדר הרוחות שכתב השו"ע (בסי' תרנ"א סעי' י', והיינו מזרח, דרום, מערב וצפון), לבין אלה שמנענעים לפי סדר הרוחות שכתב רבנו האריז"ל, אם ארון הקודש אינו מכוון למזרח.
לגבי השאלה השניה כ' הגר"ש דבליצקי שליט"א בס' הזכרון כנסת יחזקאל [לזכר הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל. הב"ד בסא"ה (ח"ב. בתשובתו שלאחר המילואים, דתע"ד)] שאותם הנוהגים לנענע בסדר הרוחות שכ' השו"ע אכן צריכים הם לשנות את סדר הרוחות ולהתחיל את הנענועים דווקא לפי מצב וכיוון עמידתם בתפילתם כלפי ירושלים, והיינו להתחיל מכיוון פניהם ומשם לפנות לצד ימין, ולא להתחיל את הנענועים למזרח. והוכיח זאת שם הגרש"ד שליט"א מדברי התויו"ט (בסוכה פ"ג משנה ט') שכ' וז"ל: ועוד הרי דס"ל שהעיקר הוא כנגד פניו ולא שהמזרח הוא העיקר. עכ"ל (אמנם לא מצאתי ציטוט כזה בתויו"ט שם). והיינו דס"ל שיש להתחיל את הנענועים מהצד שהוא כנגד פניו, ולא שהמזרח הוא העיקר. והוסיף, שכן נהגו גם יהודי תימן ששכנו בדרום א"י ואותם שלא נהגו כאריז"ל, שהיו מתחילים לנענע לצד צפון, והיינו לכיוון ירושלים, כמובא בסידור התכלאל (למהר"י צלאח זצ"ל. וכפי שידוע לי הסידור הינו בנוסח בלאדי, והיינו כמנהג תימן המקורי ולא כמנהג השאמי דאזיל בתר פסקי השו"ע). וכ"כ בספר מנהגי תימן "מצפונות יהודי תימן" (עמ' 25).
אמנם לנוהגים עפ"י רבנו האריז"ל לנענע בסדר אחר (דרום, צפון, מזרח, מעלה, מטה ומערב) לד' הגרש"ד שליט"א לא ישנו סדר זה גם אם בתפילתם כשהם מתפללים לכיוון ירושלים אינם מתפללים לכיוון מזרח אלא לכיוון אחר. דהנוהגים כך אכן לעולם יתחילו את הנענועים לכיוון דרום ואח"כ ימשיכו לצפון וכו' (כנ"ל). וכתב שם שכן נוהגים תושבי ערי הקודש צפת וטבריה ת"ו, שמנהגם כאריז"ל, שמתחילים לנענע לצד דרום, אע"פ שמתפללים כנגד ירושלים שלא כנגד המזרח. עכת"ד.
ואני הקטן ק"ק לי על דברי הגרש"ד שליט"א. דמה שכתב מו"ר הגאון הנ"ל שאותם המנענעים לפי סדר הרוחות הנזכר בשו"ע (בסעי' י'), והיינו ממזרח, דרום וכו', שאכן צריכים הם להתחיל את הנענועים לכיוון ירושלים (והיינו לכיוון התפילה), ה"ז קשה. שהרי גדולי האשכנזים שכתבו ליטול תחילה למזרח, הריהם התגוררו צפונית או צפונית מערבית לא"י ולירושלים, ובכ"ז כתבו שיש לנענע למזרח תחילה. שהרי מרן עצמו היה בצפת שהיא צפונית לירושלים, ופסק בשו"ע שיש להתחיל הנענועים למזרח. וכן מרן הח"ח היה (בערך) צפונית לירושלים, ופסק (בס"ק ל"ז ומ"ז) שיש להתחיל את הנענועים למזרח. וכ"כ כל הפוסקים האשכנזים, שלמרות שהיו צפונית לירושלים, בכ"ז כתבו להתחיל הנענועים למזרח. ואמנם מדברי התויו"ט שהביא הגרש"ד (ואני בקטנותי לא מצאתיו שם) אכן נראה כדברי הגרש"ד, אך מ"מ מכל שאר הפוס' מוכח שלא התחשבו במקום המנענע ובכיוון ירושלים, אלא פסקו שלעולם יש להתחיל הנענועים למזרח. ואף המהרי"ל שלכאו' הוא מקור ד"ז, ונענע למזרח, הרי היה צפונית או צפונית מערבית לירושלים, ובכ"ז פתח הנענועים למזרח (ורק יהודי צפון אפריקה היו ממש ממערב לירושלים שמהם אין הוכחה ממה שנטלו למזרח). ואין לומר שכשעמדו לכיוון מזרח ונענעו לדרום או לדרום מזרח, חשיב כמנענע למזרח. דזה אינו דהיה להם לפרש כן בדבריהם. כך בס"ד נלע"ד.
לאור זאת נראה לי, אני הקטן, שבין הנוהגים לנענע לפי סדר הרוחות הכתובים בשו"ע (בסעי' י'), והן הנוהגים כאריז"ל (להתחיל בדרום), עליהם לעולם ליטול לפי סדר הרוחות כמנהגם, ולא לשנות זאת בשל מיקומם ולהתחיל לנענע לכיוון ירושלים. ומ"מ כפי שכתבנו, ד' הגר"ש דבליצקי שליט"א הינה כנ"ל. ולכן אל ישנה אדם ממנהג המקום. והקב"ה יצילנו משגיאות.
ובאשר לשאלה (הראשונה הנ"ל), בענין שינוי סדר הצדדים של הנענועים, האם יש נ"מ בין אותם שבעת הנענועים מסתובבים בכל גופם לכיוון הנענוע, לבין אותם העומדים במקומם ורק נוטים בידיהם לכיוון הנענוע. נראה בס"ד שכיוון שהפוס' (כגון השו"ע והרמ"א) לא כתבו שיש חילוק בזה, הרי שאין שום נ"מ בזה, ובין המסתובבים בכל גופם (כאריז"ל) ובין העומדים במקומם (כמהרי"ל, המ"ב וש"פ), עליהם לנענע כסדר המקובל ללא הבדל אם הם נמצאים צפונית לירושלים, דרומית, מערבית וכו'. כך בס"ד נלע"ד. אמנם לפי"ד הגר"ש דבליצקי שליט"א הנ"ל יש נ"מ מאיזה כיוון להתחיל הנענועים, וכנ"ל בסמוך. וצוי"מ.
וע"ע גבי ני"ד בשו"ת ישועות משה (להגרמ"י אהרנסון זצ"ל), במשנת יוסף (הל' ביהכ"נ. סי' מ"א), בשו"ת בצל החכמה (ח"ג סי' ס"ג סק"א וג'), ובקובץ הערות הגריש"א זצ"ל לסוכה (דמ"ז, ב' ד"ה "והנחתו"). ואכמ"ל.
ובאשר לאיסור "לא תתגודדו", כשחלק מהקהל מנענעים כך וחלק כך. חלק כשו"ע וחלק כאריז"ל, ראה לקמן (בפרקנו בסעי' י"ח).
[28]כח. לגבי הנענועים כלפי מזרח ה"ז פשוט. ולגבי הנענועים כלפי מעלה ומטה, הרי שלמנהג העושים את סדר הנענועים כשו"ע (ס"י) והמ"ב (סקמ"ז) הרי שכן מתבאר במאמ"ר שהביא המ"ב (סקל"ז, שכ' שכשצריך לנענע למערב הריהו מנענעו מעל כתפו לאחור, ומשמע שהוא עומד עם פניו למזרח ומנענע למערב [הב"ד המ"ב (סקל"ז) וכה"ח (ס"ק צ"ו וק"ג)].
ואלו הנוהגים לעשות את סדר הנענועים כרבנו האריז"ל, גם הם כשמנענעים למעלה ולמטה, הריהם עומדים כלפי מזרח, וכמש"כ רבנו האריז"ל בשעהכ"ו (דק"ג ע"ד), פע"ח ושאר מקובלים, וכ"כ הפוס', מהם הג"ר יונה נבון בס' גט מקושר, תלמידו מרן הגחיד"א במחב"ר, השע"ת, כה"ח (ס"ק מ"ט, וק"ג. וע"ע בס"ק ק"ג), ובש"פ.
[29]כט. הא דיש לנענע את הדמ"י לאחר הברכה ובעת ההלל, הוא מבואר לעיל (בסעי' ה' ובהערות ח' וט'), עפ"י השו"ע (סי' תרנ"א סעי' ח'), וש"פ.
ומה שכתבנו שיש לנענע את הדמ"י לארבע רוחות השמים. באמת בענין זה נחלקו הראשו'. שכ' הריטב"א בסוכה (דל"ז, ב') שדיו לנענע לשתי רוחות העולם, ולא כמי שנוהג להוליך ולהביא לכל ארבע רוחות העולם, כי העיקר בזה אינו אלא במחשבה, והמושל בשתי רוחות העולם הוא המושל בארבעתן. והוסיף שכן נהג מורו (הרא"ה) וכן נהגו רבותיו. ע"כ. וכ"כ הרשב"א בתשו' (ח"א סי' ל"ז). וכ"כ תלמידו בס' צרור החיים (עמ' ק"ה) בשם רבינו יצחק נרבוני. ע"כ. גם בעל העיטור כ' שהיה מנהג קדום לנענע רק לשתי רוחות, והיינו למזרח ולמערב, ואח"כ למעלה ולמטה, ולא לצפון ולדרום. וטעמם היה לפי שהנענוע לארבע רוחות נראה כעושה ח"ו שתי וערב.
וא"כ מצינו ב' טעמים מדוע לעשות נענועים רק לב' צדדים: 1) די לעשות לב' צדדים אם מכוון במחשבתו שה' באמת מושל בד' רוחות השמים. והמושל בב' רוחות הוא מושל גם בארבעתן. 2) אין לעשות נענוע לד' כנפות משום דנראה שחס וחלילה עושה שתי וערב.
עוד נזכיר שהמאירי בס' מגן אבות (סוף ענין כ"א, עמ' ק"נ) כ' שאפי' לכתחי' א"צ שיושיט וינענע הלולב לרוחות שבצדדיו, מימינו ומשמאלו, אלא די שיוליך הלולב לרוח שלפניו, וכן יעשה בהבאה. ואע"ג שאמרו בסוכה (דל"ז, ב') מוליך ומביא למי שארבע הרוחות שלו, מ"מ כשיצייר בדעתו שהקב"ה מושל בשתי רוחות, אף יצייר בשכלו שהקב"ה מושל בד' רוחות. ואף הגאונים עשו כן. והמנענע לד' רוחות השמים, אין דעתנו נוחה מכך. ע"כ [הב"ד בחזו"ע (הל' דמ"י הערה ט"ז דשנ"ז) ובסא"ה (ח"ב במיל' אמצע סקל"ח)].
אמנם כבר רבים הראשו' שדחו דעות אלה.
שהרא"ש (סוכה פ"ג סי' כ"ו) כ' לדחות את דברי המנהג המובא בבעל העיטור וליישב מנהג העולם שמנענעים לד' רוחות מבלי לחשוש לשתי וערב. וכ', שאדרבא, כשמוליך ומביא לשתי רוחות ומעלה ומוריד הוא הנראה ח"ו כשתי וערב, כיוון שיש לו ד' קצוות. אבל המוליך ומביא לד' רוחות וגם מעלה ומוריד הרי ששש קצוות יש לו. ואדרבא, הקצרה יד ימיננו מלהודות לקב"ה שארבע הרוחות הן שלו. עכ"ד. הב"ד הטור (בסי' תרנ"א).
גם בשב"ל (סי' שס"ז) דקדק מלשון רש"י שיש לנענע בכל הד' כנפות. וכ"כ בס' המנהיג (הל' אתרוג סקל"ה). וכ"כ בספר המכתם (בסוכה דל"ז, ב').
ואף מרן כתב כך בשו"ע (סי' תרנ"א סעי' ט' וי'). ומדשתיק רבנו הרמ"א משמע דמסכים עמו. וכ"כ רבנו האריז"ל בשעהכ"ו (דק"ג, ב'), דה"ח, הח"א, המ"ב (סקמ"ז), כה"ח (סקנ"א) וש"פ.
אמנם יש להעיר בס"ד שלוש הערות:
1) לכאו' תמיד זה עלול להיחשב ח"ו כשתי וערב, ורק תלוי מהיכן מסתכלים ע"כ. דאם מנענע רק לב' צדדים, כגון מז' ומע' הרי כשגם מגביה מעלה ומטה אז ח"ו נעשה שתי וערב (אם מסתכלים מהצד ממול פני הנוטל). ואם עושה לד' הצדדים (וגם מגביה מעלה ומטה), אזי לעומד מלמעלה זה נראה ח"ו כשתי וערב (אא"כ נדחה זאת עפי"ד הרא"ש הנ"ל בסמוך, שעי"כ שגם מעלה ומוריד ה"ז הופך לו' קצוות) אך לענ"ד בס"ד עדיין ק"ק.
2) ראה במ"ב (סי' ס"א ססק"כ גבי הטיית הראש בפס' "שמע ישראל") שרק אם עושה הטיה למז' ומערב ואח"כ לצפון ודרום (או להיפך: מערב ומזרח, דרום וצפון. או מקדים דרום וצפון למזרח ומערב. סה"כ ארבע אפשרויות), רק בזה חשיב ח"ו כשתי וערב. אך אם מטה מזרח צפון, מערב ודרום אי"ז שתי וערב. ועיי"ש בכה"ח (סק"ל) שאם מטה דרום וצפון, מזרח, מעלה ומטה ואח"כ מערב, כדרך נענוע הלולב לפי האריז"ל, ג"כ לא חשיב ח"ו כשתי וערב. ע"כ (עיי"ש בהערות איש מצליח שחלקו ע"ד כה"ח לענין ק"ש. אך לענין איסור עשיית שתי וערב נראה שהסכימו עמו).
3) הפוס' שכתבו שיש לנענע רק לב' רוחות, בעצם כמעט כולם מאותו בית מדרש. שהרי הריטב"א היה תלמידם של הרשב"א והרא"ה. ושניהם היו תלמידי הרמב"ן. וגם צרור החיים היה תלמיד הרשב"א. א"כ כמעט כולם מבית מדרשו של הרמב"ן (חוץ מבעה"ע והמאירי).
לאור כ"ז, ולאור מה שפסקו מרן, הרמ"א והאחרו' שיש לנענע לד' רוחות, וכן למעלה ולמטה, לכן כתבנו שכן עיקר להלכה. וכן המנהג פשוט היום אצל כל עדות ישראל, למעט חלק מיוצאי תימן (כדלקמן בסוף הערה ל"ג).
והטעם שמנענעים איתא בגמ' (סוכה דל"ז, ב'): א"ר יוחנן: מוליך ומביא למי שהארבע רוחות שלו [מצווה זו אנו עושים לשמו. כן מראה בהנפתו. רש"י]. מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו. במערבא מתנו הכי: א"ר חמא בר עוקבא א"ר יוסי ברבי חנינא: מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות. מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים. עכ"ל הגמ'.
והטעם עד"ה, שיש לנענע לארבע רוחות השמים, וכן למעלה ולמטה, סה"כ ששה נענועים כל פעם, והם כנגד שש ספירות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד. ולכן הנענוע הראשון (לפי רבנו האריז"ל) הוא לדרום שהוא חסד, וכן הלאה [שעהכ"ו (דק"ג ע"ד). פע"ח (שער כ"ט ספ"ג). כה"ח (סקמ"ט) וסא"ה (ח"ב סי"ג)].
כבר כתבנו לעיל, שאף כשנוטל (בשעת הברכה) שלא בשעת ההלל, הריהו צריך לנענע לכל הרוחות, אע"פ שיחזור ויטלנו בשעת ההלל [מהר"ל בן חביב. מ"א. א"ר. ח"א. מ"ב (סקל"ז). כה"ח (סקפ"א. והוסיף שכן הוא גם עפי"ד האריז"ל)].
[30]ל. כ"מ ממרן (סי' תרנ"א ס"ח) שכ' שיש לנענע רק בברכה ובהלל, ולא כ' בשעת ההושענות. וכ"מ משאר הפוס' וכן המנהג פשוט.
[32]לב. סדר זה כתב בתשו' המהרי"ל, וכן בשו"ע (סי' תרנ"א סעי' י'. אמנם לא הזכיר בשו"ע לאיזה צד מעלה ומוריד). וכ"כ בט"ז (סקי"ג), הח"א, המ"ב (סקמ"ז), ובשמם בכה"ח (ס"ק ק"ב) וש"פ. וזאת דלא כלבוש (שיטה ב'). וע"ע בהוספות לשו"ע הגר"ז שיש שיטה נוספת (שלישית) בכך [הביא דבריו בסא"ה (ח"ב במיל' סקל"ח ד"ה "יש נוהגים")].
ויש לזכור שלכל צד בנענועים אלה יש להוליך ולהביא ג' פעמים [מרן (סעי' י'), מ"ב (ססקמ"ז) וש"פ], ולאשכנזים אף מכסכסים כדין, וכנ"ל (בסעי' ז').
[33]לג. כמבואר בשעהכ"ו (דק"ג ע"ד ודק"ה ע"ד), ובפע"ח עפי"ד רבנו האריז"ל. וכן המנהג פשוט אצל הספרדים, וכמש"כ מהר"י נבון בס' גט מקושר (דקכ"ז) שכן נהגו פעיה"ק ירושת"ו. וכ"כ מרן הגחיד"א במחב"ר, השע"ת, כה"ח (ס"ק מ"ט, נ"א וק"ג), חזו"ע (הל' דמ"י סי"ד ובריש הערה ט"ו דשנ"ג), והגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר (מועדים. פנ"ג סכ"ז). וכן המנהג פשוט כיום אצל הספרדים.
ומה שכתבנו שכן מנהג גם חלק מהאשכנזים, הוא משום שכן מנהג ה"חסידים", שכ"כ בלוח דבי"ב (מנהג חסידי בעלז. הל' נטי' הדמ"י), וכן אמרו לי תלמידי חכמים חסידים שכן מנהגם.
ובאשר למנהג יוצאי תימן. הנה כמה מנהגים להם בהא: 1) הנוהגים עפ"י הרמב"ם עושים כפשט דבריו, והיינו מוליך ומביא, מעלה ומוריד (הגר"י קאפח על הל' לולב פ"ז הערה כ"ז). 2) מנהג הבאלדים עפ"י המהרי"ץ (בעץ חיים, דף ס' ע"ב) לעשות כדברי הרמב"ם, כנ"ל, ולאחריהם להוסיף לרוח ימין ולרוח שמאל [שולחן ערוך המקוצר (רצאבי. ח"ג עמ' קי"ח ס"ד). עריכת שלחן (קורח. סי' תרנ"א סי"ד). הגר"ח כסאר (על הרמב"ם שם)]. 3) מנהג השאמים לעשות בסיבוב, מזרח, דרום, מערב, צפון, מעלה ומטה [שלחן ערוך המקוצר (רצאבי שם). ויצבור יוסף בר (ח"ג פכ"ג עמ' שס"ט ואילך). 4) מנהג שרעב כד' האריז"ל [קונט' ד' המינים (להרה"ג אלחנן מנצור שליט"א. עמ' נ"ה)].
וטעם סדר הרוחות הזה, כנ"ל, שהוא כנגד שש הספירות מחסד ולמטה (שדרום הוא חסד. צפון הוא גבורה. מזרח – ת"ת. מעלה ומטה – נצח והוד. ומערב – יסוד). כמבואר בשעהכ"ו (דק"ה ע"ד) ובסידור הרש"ש. הב"ד כה"ח (ס"ק נ"א). עיי"ש בשעהכ"ו ביתר פירוט ליודעי ח"ן.
[35]לה. דין זה שכל הפניות תהיינה לימין נלמד בגמ' יומא (דנ"ח, ב'). שנחלקו רבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי לגבי סדר המתנות של כה"ג שנותן הדם באצבעו על קרנות המזבח הפנימי. ודנו בגמ' שם האם שורש מחלוקתם הינו האם ס"ל כהאי מימרא דרמי בר יחזקאל. דאמר רמי בר יחזקאל גבי ים הנחושת שעשה שלמה בביהמ"ק, שהיה באופן כזה שהבא לים הנחושת היה תמיד צריך להקיפו דרך ימין (עיי"ש בגמ' וברש"י). ומ"מ אומרת הגמ' עפ"י דבריו, הא למדת שכל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין.
ומתוך זה כתבו הפוס' אף גבי סיבוב הנענועים. שכ"כ המהרי"ל, וכ"פ מרן (בסי' תרנ"א סעי' י'), והמ"ב (סקמ"ז) וש"א. וכ' המ"ב, דחכמים הזהירו אותנו תמיד שתמיד תיקח את הדרך שהוא בימין שלך במקום שיש ימין ושמאל לפניך, תבחר לך הימין שלך. עכ"ל.
כתבו הפוס' שאין חילוק בין איטר לשאר אדם, דאזלינן בתר ימין דעלמא [א"ר. א"א. מ"ב (סקמ"ז) וכה"ח (ס"ק ק"א)].
[36]לו. מה שכתבנו שכ"ה גם לגבי אותם המסתובבים בעת הנענועים, כ"כ כה"ח (ס"ק ק"א), הגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר (פנ"ג סעי' כ"ד). וכן נוהגים.
[37]לז. כתבנו בס"ד שבפרט במקרה זה, של המסתובבים לכיוון הנענוע, צריכים הם להקפיד על סיבוב לימין, משום שבאמירת "אנא ה' הושיעה נא" הראשון מסיימים הם את הסיבוב בצד מערב. ואילו את הסיבוב השני צריכים הם להתחילו בצד דרום שהוא קרוב למערב. ואכן אם יפנו ישירות לדרום יוכלו לעשות כן בקלות אך יוצא שהסתובבו שמאלה. לכן בפרט פה צריך להקפיד ע"כ, אע"פ שיוצא שעליהם לעשות כשלושת רבעי סיבוב. ואז מקיים את מה שכתבנו בס"ד לעיל (בהערה ל"ה), וכמש"כ בגמ' ובפוס', שתמיד יפנה לימין, ולא רק בזמן הנענועים.
[38]לח. מה שכתבנו שכ"ה גבי אותם שאינם מסתובבים בעת הנענועים אלא עומדים במקומם על עומדם, שהרי כ"כ המ"א, הא"ר, המ"ב ושאר אחרו' האשכנזים שפסקו שיש לעמוד במקומו, (כבמ"ב סקל"ז וסקמ"ז), ונוסף לכך פסקו שיסתובב לימין (כנ"ל בהערה הקודמת).
[39]לט. נראה לענ"ד שאותם המסתובבים רק עם ידיהם ולא עם כל גופם (כמהרי"ל), הרי שלאחר שנענעו לדרום ולמערב (היינו לאחור), וצריכים הם עתה לנענע לצפון, הרי שאם אינם מסתובבים עם כל גופם אלא רק עם ידיהם, אזי קשה להם לסובב את ידיהם ימינה, אלא שבכל אופן הם יסובבו את ידיהם שמאלה כדי לפנות לשמאלם. דממ"נ, אם מנענעים הם לאחור כשהדמ"י מעל כתפם (כמהרי"ל), הרי שאם ירצו אח"כ לפנות לימין אזי ראשם יפריע להם בתנועה סיבובית זו. ואם הם מנענעים לאחור בתנועה סיבובית למטה מהכתף, הרי שטכנית לא ניתן כלל להסתובב עוד לימין כדי לנענע לצפון. ולכן נראה בס"ד שבין הנענוע למערב לבין הנענוע לצפון, לא ניתן כלל לפנות לימין, לאותם שאינם מסתובבים עם כל גופם אלא רק מטים את ידיהם. וחכ"א אשכנזי שליט"א הסביר לי שגם בדרך זו זה נחשב שהם מסתובבים תמיד לימין, משום שהתנועה הסיבובית שבה הם מפנים את הדמ"י, סו"ס הינה כלפי ימין. עכ"ד.
[40]מ. עפ"י מרן (בסי' תרנ"א סעי' ח' ואילך), וכנ"ל בפרקנו (סעיפים ז' ואילך).
[41]מא. כ"כ בעל העיטור (הל' לולב דצ"ג, ב') שאין הנענוע מעכב, והוכיח כן ממה שאמרו במשנה "כדי לנענע בו" ולא אמרו שצריך לנענע, אלא הכוונה שצריך שיצא מההדס טפח כדי שיוכל לנענע. וכ"כ הרמ"א (בסי' תרנ"א סי"א), שכל הנענועים אינם מעכבין ובאיזו דרך שנענע יצא י"ח בדיעבד. ע"כ. והיינו כ"ש מהדין של מי שלא נענע כלל, שיצא י"ח (כנ"ל בסעיף ד'). ואכן הסבירו המ"א (סקכ"ב) והמ"ב שם (בסקמ"ט) שאמנם אף אם לא נענע כלל יצא י"ח בדיעבד, דהא הנענועים אינם מעכבים ומדאגבהיה נפק ביה, מ"מ אם לא נענע כלל טוב לחזור וליטלו ולנענעו. אך אם נענע ורק לא עשה הנענועים כראוי, בזה אפי' א"צ כלל לחזור ולנענע. וכ"כ כה"ח (ס"ק ק"ט).
[42]מב. כנ"ל בפרק הקודם (סעי' ל"ח ואילך).
[43]מג. שנינו במשנה בסוכה (דל"ז, ב'): והיכן היו מנענעין. ב"הודו לה'" תחילה וסוף. וב"אנא ה' הושיעה נא". דברי בית הלל. ובית שמאי אומרין: אף ב"אנא ה' הצליחה נא". אמר רבי עקיבא: צופה הייתי ברבן גמליאל ורבי יהושע שכל העם היו מנענעין את לולביהן, והם לא נענעו אלא ב"אנא ה' הושיעה נא". ע"כ.
ופרש"י שם (בד"ה "תחילה וסוף"): "הודו" שבתחילת הפרק ו"הודו" שבסוף הפרק. והסביר שבסוף ההלל מן "הודו" עד סוף ההלל חדא פרשתא במנין פרשיות של ספר תהילים. עכ"ל. וכן הסכימו התוס' שם (ד"ה "בהודו").
ובשל ההבנות השונות בפירוש דברי המשנה הללו נבעו המנהגים השונים מהו מקום הנענועים.
עוד נזכיר את המדרש שהביא הרא"ש [(בסוכה פ"ג סי' כ"ו). והבאנוהו לעיל בפרקנו (בהערה א')]. שכ' הרא"ש: מה שמנענעים ב"אנא ה' הושיעה נא", אע"פ שאינו תחילת הפרק ולא סוף הפרק, היינו עפ"י המקרא "אז ירננו עצי היער מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. ואמרו הושיענו אלקי ישענו" וגו'. והיינו שמרננים בעצי היער (בלולב ובשאר המינים) בעת אמירת "הודו לה'" וב"הושיעה נא". עכ"ד. וכ"כ התוס' בסוכה (שם), האבודרהם, המ"ב (סקל"ח), כה"ח (סקפ"ו) וש"פ.
[44]מד. הא דמנענעים בתיבות "אנא ה' הושיעה נא" הוא עפ"י המבואר בהערה הקודמת. וכ"כ מרן (בסי' תרנ"א סעי' ח'), המ"ב (סקל"ח ומ"א) וש"פ. וכ"כ בלוח א"י ובמחזור האשכנזים (מחזור רבא).
והטעם שאין מנענעים גם ב"אנא ה' הצליחה נא", כתבו הפוס' כמה טעמים:
1) רבנו האבודרהם כ' הטעם מפני שהנענוע הוא לעצור רוחות רעות וטללים רעים, וכן לגעור בשטן (כמו שעשה רב אחא בר יעקב (בסוכה דל"ח, א'), ולכן מנענעים ב"הושיעה נא", כלומר הושיענו מאלו המזיקים, אבל ב"הצליחה נא" ליכא למימר האי טעמא. ע"כ. וכ"כ הא"ר.
2) הלבוש כ' הטעם, לפי שהסמיכו הנענועים לקרא ד"אז ירננו עצי היער" שכתוב בו "הודו לה' כי טוב... ואמרו הושיענו אלקי ישענו". כלומר במה יודו: ב"הודו" וב"הושיעה נא" (וכנ"ל בשם התוס' והרא"ש).
3) כה"ח (סק"צ) כ' מפני שלשון "הושיעה נא" הוא לשון ישועה שהוא לשון גאולה, ולכן מנענעים בו כלומר הושיענו בביאת הגואל ואז תהיה השמחה כפולה.
הביאו דבריהם כה"ח (שם), חזו"ע (הל' דמ"י הערה ט"ז דשנ"ו – שנ"ז), וסא"ה (ח"ב במיל' ססקל"ט).
[45]מה. כ"כ הטור (בסי' תכ"ב), הט"ז (סי' תרנ"א סק"ט), הח"א (כלל קמ"ח סי"ג). המ"ב (סי' תכ"ב סק"כ, וסי' תרנ"א רסקל"ט), כה"ח (סי' תכ"ב סקמ"ד. סי' תרנ"א סקפ"ח וססקצ"ב) וש"פ. וכן כתוב בלוח א"י (מנהג אשכנז) וכ"כ במחזורים (רבא – ספרד. ועוד). וכן מנהג רבים כיום.
[46]מו. הנה בדבר זה דנענועי הש"ץ ישנן ב' שיטות:
שיטה א': הש"ץ אינו מנענע אלא ב"הודו" הראשון. שהב"י כ' בשם הר"ן שמנענעים ב"הודו לה'" פעם אחת (וכ"כ בשו"ע רסע"י ח'), אך הד"מ (סק"ו) חלק ע"כ לגבי הציבור, אך לא חלק ע"כ לגבי הש"ץ. ומשמע שמסכים שכן הדברים אמורים גבי הש"ץ. וכ"כ הרמ"א (ברסע"י ח') והמ"ב (בסי' תרנ"א ססק"מ), שהש"ץ מנענע רק ב"הודו" הראשון. ע"כ. וכ"כ כה"ח (ס"ק פ"ז, פ"ח וצ') בשם פוס'. וכ"כ במחזור "חוסן יהושע" (ביאלא).
ושיטה ב' הינה שהש"ץ מנענע ב"הודו" וכן כשיאמר "יאמר נא ישראל". שכ"כ המהרי"ל, במנהגים, ובהג"א (פ"ג דסוכה), וכ"כ הרמ"א (בססע"י ח'), הלבוש, הט"ז, הח"א (כלל קמ"ח סי"ג), המ"ב (ס"ק מ"א), כה"ח (ס"ק פ"ז, צ"א, צ"ב) וש"פ.
והטעם של השיטה השניה שהש"ץ מנענע רק ב"הודו" וב"יאמר נא ישראל" ולא גם בעת אמירת פס' "יאמרו נא בית אהרן" ופס' "יאמרו נא יראי ה'", כתבו הפוס' כמה טעמים לכך:
1) דכשאומר "יאמר נא ישראל" הוא כמו הזכרה לציבור שיאמרו "הודו", לכן מנענע עמהם. משא"כ כשאומר "יאמרו נא" שאין מדבר על כלל ישראל [ט"ז (סק"ט), מ"ב (רסקמ"א), כה"ח (סקצ"ב)].
2) וי"א הטעם משום דכתיב בהמשך הפס' של "אז ירננו עצי היער" (המרמז לנענועים, וכנ"ל בהערה א' בפרקנו) את הפס' "ואמרו הושיענו" – שהוא כולל כל ישראל. אבל בפסוקי "יאמרו נא בית אהרן" וכן "יאמרו נא יראי ה'", שאינם כוללים את כל ישראל בהם אינו מנענע [לבוש. הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' סקל"ט ד"ה "הטעם")].
[47]מז. שכ"כ הרא"ש, הטור (בסי' תרנ"א), הרמ"א בד"מ (סק"ו) וכן במפה (בסי' תרנ"א ס"ח), שהקהל מנענע בכל "הודו" שאומרים. וכ"כ המ"ב (ס"ק ל"ט, מ' ומ"א), כה"ח (ס"ק פ"ז ופ"ח) וש"פ.
[48]מח. מ"ב (אמצע סקמ"א).
[49]מט. כ"כ מרן (בסי' תרנ"א ס"ח) וכ"כ הגר"ז בסידורו [וכ' שם שהן הש"ץ והן הקהל אין מנענעים בהלל אלא ד' פעמים: פעם א' ב"הודו" שבתחילה. ב' פעמים ב"אנא ה' הושיעה נא", ופעם אחת ב"הודו" שבסוף ההלל. הב"ד כה"ח (ססקפ"ז)]. וכ"כ בתוספת חיים על הח"א (כלל קמ"ח סקי"ב). וכ"כ כה"ח (שם) ובלוח א"י (בתוספות שבסופו – מנהגי ספרד).
[50]נ. שכ"כ הגר"ז בסידורו. והב"ד בתוס' חיים על הח"א (שם) וכה"ח (ססקפ"ז). וכ"כ כבר בתיקוני הזוהר (די"ח סע"ב) ובשעה"כ (דק"ג ע"ד). וכ"כ בלוח א"י (בסופו – במנהגי ספרד).
[51]נא. כ"כ באורחות חיים (הראשון. הל' לולב סעי' כ"ג), שבמקומות שכופלים מ"אודך כי עניתני" וכופלים גם פס' "הודו לה'" האחרון, אזי מנענעים בו גם בפעם השניה. ע"כ. וכ"כ בס' המנהיג (הל' אתרוג סעי' ל"ה), וכ"כ הריטב"א והר"ן (בסוכה דל"ז, ב' בד"ה "הודו לה'"). והוסיף הריטב"א שכן נהגו. וכ"כ בשו"ת הרשב"ץ (ח"ב סי' ר"ה), שבמקומות שכופלים אותו מנענעים בו ב"פ, לפי שחיוב הנענוע תלוי בקריאתו, דאין הנענוע תלוי אלא בקריאה, ואין לנו בגמ' חיוב במספר הנענועים, ואין לשנות ממנהג המקום. ע"כ (וע"ע שם בסי' רי"א). וכ"כ בתה"ד (סס"י צ"ו). וכ"כ מרן בשו"ע (בסי' תרנ"א ס"ח). וכ"כ המ"ב (בסקמ"א, שכן נוהגים הש"ץ והקהל). וכ"כ בלוח א"י (במנהגי אשכנז). וכ"כ במחזור רבא (נוסח ספרד).
[52]נב. כפי שכתבנו בס"ד לעיל (בהערה מ"ו) בשיטה השניה, הרי שיש מנהג שהש"ץ ינענע ב"פ בתחילת ההלל, פעם א' ב"הודו" הראשון ופעם ב' כשאומר "יאמר נא ישראל" וגו'. עיי"ש. וע"ע בקיצור שו"ע (גאנצפריד. סי' קל"ז סעי' ד').
[53]נג. כן עולה מדברי הח"א (כלל קמ"ח סי"ג), ומכה"ח (ססקפ"ח), גבי המתפלל ביחיד, שכשאין אומרים ד' פעמים "הודו" אין מנענעים אלא ב"הודו" הראשון בלבד. וכן עולה מד' לוח א"י (במנהגי אשכנז). וכן עוררני לכך ת"ח חשוב אחד. והיינו שכ"ה גם גבי המתפללים בציבור, אותם שא"א ד"פ "הודו" אלא שהציבור חוזר על הפסוק שהש"ץ אמרו ואז מנענעים רק בעת אמירת פס' "הודו לה'". וע"ע במ"ב (סי' תכ"ב ססק"כ) ובכה"ח (שם סקמ"ד) בשם המ"א, הא"ר ומחה"ש.
[54]נד. הא דהספרדים נוהגים לנענע בעת אמירת פס' "הודו לה'" שבתחילת הפרק (פרק קי"ח), כ"כ מרן (בסי' תרנ"א סעי' ח'). וכ"כ בשעהכ"ו (דק"ג ע"ד), בפע"ח (שער כ"ט ספ"ג) וסידור הרש"ש זצ"ל. וכ"כ כה"ח (סק"ז וס"ק פ"ו ואילך), וכ"כ בחזו"ע (הל' הדמ"י, דשנ"ו סי"ד, ודשפ"א סכ"ג), ומאמ"ר (לגר"מ אליהו זצ"ל. פנ"ג סכ"ו), ובמחזור קול יעקב.
ומה שכתבנו שלמנהגם מנענעים שתי פעמים כשאומרים פעמיים "אנא ה' הושיעה נא" ג"ז כ' מרן שם (בס"ח), וכ"כ בשעהכ"ו (שם) בפע"ח (שם) ובסידור הרש"ש בשם רבנו האריז"ל. וכ"כ בכה"ח, במאמ"ר ובמחזור קול"י ובחזו"ע (שם).
ומה שכתבנו שמנענעים עוד פעם אחת באמירה הראשונה של "הודו לה'" שבסוף ההלל. אמנם מרן כתב (שם בסעי' ח') שבאמירת "הודו לה'" האחרון יש לנענע ב' פעמים, אך למעשה כתבו הפוס' הספרדים שבאמירת פס' "הודו לה'" שבסוף ההלל יש לנענע רק פעם אחת, והיינו רק בפעם הראשונה שבאמירת שתי פעמים פסוק זה. וכל זה עפ"י רבנו האריז"ל. שכ"כ כה"ח (ס"ק נ', פ"ט ועוד), במאמ"ר (אליהו. שם פנ"ג סעי' כ"ו וכ"ט) ובמחזור שלו קול"י. וכ"כ הגרע"י זצ"ל בחזו"ע (דשנ"ו סי"ד, ודשנ"ח סוף הערה ט"ז, ודשפ"א סכ"ג). ואע"פ שלכאו' מדברי שעהכ"ו ופע"ח שם נראה לכאו' שב"הודו" שבסוף ההלל מנענעים דווקא ב"הודו" האחרון שמבין השנים, מ"מ למעשה כתב כה"ח (סקפ"ט) עפי"ד רבנו האריז"ל שיש לנענע דווקא ב"הודו" הראשון שמבין שני האחרונים, וכ"כ בכל המחזורים ההולכים עפי"ד רבנו האריז"ל. וכן המנהג פשוט.
והטעם עד"ה מדוע מנענעים בהלל דווקא ד' פעמים, ר' בכה"ח (שם סקנ"א. שבכל פעם ממשיכים שם ע"ב או ס"ג, או מ"ה או ב"ן לו"ק. ואינני מבין בדברים אלה).
[55]נה. כ"מ מכל הפוס' הספרדים, וכ"כ בהדיא הגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר (פנ"ג סכ"ו). וכן המנהג פשוט אצל הספרדים.
[56]נו. כ"כ בסידור הגר"ז (היינו חב"ד). וכ"כ בשמו בתו' חיים על הח"א (כלל קמ"ח סי"ב) וכה"ח (ססקפ"ז).
[57]נז. המנהג אצל רוב יוצאי תימן הוא לנענע בארבעה מקומות: 1) מיד לאחר הברכה. 2) באמירת "הודו" הראשון. 3) באמירת "אנא ה' הושיעה נא". ואומרים אותו רק פעם א' ומנענעים רק פעם אחת. 4) באמירת "הודו" שבסוף ההלל [ר' ע"כ בשו"ע המקוצר (רצאבי ח"ג סי' קי"ח סעי' ח'). עריכת השולחן (קורח. סי' תרנ"א ס"י). קונט' הדמ"י (מנצור, עמ' מ"ד)]. אמנם ישנם חלק מהם הנוהגים בזה עפ"י הרמב"ם שאין מנענעים כלל בשעת הברכה. וזו מחלו' בד' הרמב"ם (ר' בקונט' הדמ"י הנ"ל עמ' מ"ד הערה 120).
[58]נח. כ"כ הכלבו, וכ"כ הגמ"י (פ"ז מלולב סק"ע) בשם הר"פ בר אליהו. וכ"כ בהגהות הסמ"ק (סי' קצ"ג). וכ"כ הד"מ (בסי' תרנ"א), הלבוש (בסי' תרנ"א ס"ה), המ"א (סקי"ט), הח"א שם סעי' י"ד), המ"ב (סקל"ז), כה"ח (סקפ"ב), מאמ"ר (אליהו. פנ"ג סעי' כ"ח ול"א), וש"פ. הביאו דבריהם בסא"ה (ח"ב במיל' סקל"ט ד"ה "הטעם למה אין מנענעים") וחזו"ע (הל' הדמ"י, הערה ט"ו דשנ"ה) וכתבו הד"מ והחזו"ע שכן המנהג. וכן מתבאר מדברי רבנו האריז"ל.
אמנם היו שכתבו לנענע אף בעת אמירת ש"ש. שכ"כ באורחות חיים (הראשון. הל' לולב סעי' כ"ג) בשם הגאונים. וכ"כ הכלבו בשם גאון, שבעת אמירת ש"ש מעלה ומוריד. וכ"כ רבנו מנוח (פ"ז מלולב ה"י) בשם הרי"צ גיאת, שמנענעים למעלה בעת הזכרת השם ב"הודו" וב"אנא", וסיים רבנו מנוח שכן המנהג. ונתן רמז לדבר ממ"ש "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" [הב"ד בחזו"ע (שם) ובמ"ב - עוז והדר (סי' תרנ"א הערה קי"ח)]. אלא שמ"מ כבר רבו הראשו' והאחרו' שכתבו שאין לנענע בעת אמירת שם השם, וכן המנהג היום פשוט שלא לנענע אז, וכמש"כ הרמ"א בד"מ, המ"ב, כה"ח, חזו"ע וש"א.
[59]נט. שכ"כ בהגמ"י (שם), וכ"כ הלבוש (שם בסעי' ה'), דמשום שבעת אמירת השם צריך לכוון ביותר, וכשמנענע הוא טרוד בנענוע ואינו יכול לכוון כל כך. עכ"ד. וכ"כ המ"ב בשעה"צ (סקמ"ח), בחזו"ע (שם) וש"פ.
ועוד כ' שם הלבוש טעם נוסף, דהא כתיב "אז ירננו עצי היער לפני ה'", והיינו שהרינון יהיה "לה'" ולא "בה'", כלומר לא יהא בעת שאומר השם [הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' סקל"ט)].
[60]ס. כיוון שקיי"ל שאין מנענעין בעת אזכרת ש"ש, הרי שיש לנענע רק בשאר התיבות. ואכן לגבי הנענוע בפסוק "הודו לה'" בזה אין מחלוקת כי בזה לכו"ע מנענעים בכל מילה נענוע אחד (והיינו ג' הולכות וג' הבאות, כנ"ל בפרקנו בסעיף ז'). וכמבואר במ"א (סי' תרנ"א סקי"ט) בח"א (שם), במ"ב (סקל"ז), בכה"ח (סקפ"ב), במאמ"ר (אליהו. פנ"ג סעי' כ"ח), בחזו"ע (הל' דמ"י הערה ט"ו ד"ה "כשמנענע") ובש"א.
אלא שלגבי הנענועים בפסוק "אנא ה' הושיעה נא" ישנן כמה שיטות, מהן שתי שיטות עיקריות:
1) יש נוהגים לנענע בכל הברה. והיינו שבתיבת "אנא" מנענעים ב' פעמים (לדרום ולצפון), נענוע אחד בכל הברה. בתיבת "ה'" לא מנענעים כלל. בתיבת "הושיעה" מנענעים ג' נענועים (מזרח, מעלה ומטה), נענוע א' בכל הברה. ובתיבת "נא" מנענעים עוד נענוע אחד (למערב) סה"כ ששה נענועים. וכן מנהג הספרדים [שכ"כ כה"ח (ססקפ"ב) וחזו"ע (הל' הדמ"י הערה ט"ו דשנ"ה ד"ה "כשמנענע"), וכ"כ הגרמ"א זצ"ל במחזור קול יעקב (דיני הנטילה) ובספר מאמ"ר (מועדים. פנ"ג סעי' ל"א)וכ"ז עפי"ד רבנו האריז"ל].
אמנם אח"כ מצאתי שכן נוהגים חלק מה"חסידים" [שכן כתב בנטעי גבריאל (ציננער. הל' דמ"י. פנ"ג הערה י"א) בשם מנהגי קאמרנא (סי' תצ"ז), ומנהגי מהרי"ץ דושינסקי זצ"ל].
2) מנהג נוסף, שהוא כנראה מנהג רוב האשכנזים, הינו שבפסוק "אנא ה' הושיעה נא" פשוט מנענעים שני נענועים בכל מילה, חוץ מהזכרת שם השם שאז אין מנענעים כלל, וכנ"ל [שכ"כ המ"א (שם), הח"א, המ"ב (סקל"ז), כה"ח (שם) ועוד פוס'. וכ"כ בלוח דבר בעיתו שכן המנהג. ועיי"ש (בדיני ההלל) שלמנהג ויזניץ ינענע ג"פ לפני "אנא" וג"פ לפני "הושיעה"].
עוד חובה עלי להזכיר מה ששמעתי מהרב משה אייזנבאך שליט"א (גבאי ביהכ"נ "זופניק" בגבעת שאול פעיה"ק ונכדו של ראש ישיבת המקובלים שער השמים) שאמר לי שמנהגם (שהוא מנהג משפחתם) בנענועים הינו כך: בתיבת "אנא" מנענעים פעם אחת. בתיבת "הושיעה" מנענעים כך: "הו" – פעם אחת. "שי" – פעם אחת. "עה" – מנענע מעלה ומטה. ובתיבת "נא" מנענע פעם אחרונה. סה"כ ששה נענועים. עכ"ד. ובאותו יום מצאתי בס"ד שכך כתב במפורש מרן הרי"ח הטוב בשו"ת תורה לשמה (ח"ה סי' קפ"ד) שכן מנהגו: בתיבת "אנא" מנענע רק פעם אחת, לצד דרום. כך שכאשר אומר ש"ש נשאר הוא בדרום שהוא חסד. ואח"כ כשאומר "הושיעה", בהברת "הו" מנענע לצפון. בהברת "שי" היה מנענע למזרח, באותיות "עה" מנענע למעלה ולמטה, שהם נצח והוד (תרי פלגי גופא שנחשבים כאחד), ובתיבת "נא" מנענע למערב. עכת"ד שו"ת תורה לשמה. נמצא שמנהג זה של כמה מהאשכנזים מכוון לד' שו"ת תורה לשמה [ושמא סבו זצ"ל שהיה מקובל ראה זאת בשו"ת תורה לשמה].
וישנם עוד מנהגים נוספים אצל האשכנזים, כפי שביררתי, וכל א' ינהג כמנהג אבותיו. ואכמ"ל.
ובאשר למנהג היהודים יוצאי תימן:
רובם נוהגים שלא לנענע בעת אזכרת שם שמים, וכפי שכתב הרב שתילי זיתים (משרקי. סי' תרנ"א סקכ"ד). ולאור זאת ישנן ב' שיטות אליבא דמנהג זה: יש מהם הנוהגים שבתיבת "הודו", מנענעים ב' פעמים, ובתיבות "כי טוב" מנענעים רק פעם א'. ויש הנוהגים שבתיבת "הודו" מנענעים פעם א', ובתיבות "כי טוב" מנענעים פעמים (פ"א בתיבת "כי" ופעם ב' בתיבת "טוב"). וכן ממשיכים את הנענועים, נענוע בכל תיבה [עפ"י שלחן ערוך המקוצר (ח"ג סי' קי"ח הערה י"ח). עריכת השלחן (קורח. סי' תרנ"א סי"ח). קונט' הדמ"י (מנצור. עמ' מ"ו – מ"ז)].
ועוד בענין מנהג יוצאי תימן: יש מהם הנוהגים שהש"ץ מנענע בעת אמירתו, והציבור מנענעים בעת אמירתם. ויש מהם הנוהגים שגם הציבור מנענעים עם הש"ץ וכשכופלים הפסוק נותנים הדמ"י שלהם למי שאין לו דמ"י [שלחן ערוך המקוצר (ח"ג סי' קי"ח סעי' ח'). עריכת שלחן (קורח. סי' תרנ"א ס"י). קונט' הדמ"י (מנצור. עמ' מ"ה)].
ועוד בענין ני"ד:
כתבו התוס' בברכות (דמ"ז, א' ד"ה "כל") שאין להאריך באמירת תיבת "אמן" יותר מדי, לפי שאין קריאת התיבה כמשמעה כשהוא מאריך יותר מידי. ע"כ. ועפי"ז כתבו כמה פוס' שלא להאריך יותר מידי בעת אמירת תיבת "הושיעה" אם הדבר גורם לחלק את התיבה לשתי תיבות. ויש שכתבו שמנהג החזו"א היה לומר תיבת "הושיעה" בבת אחת בלא הפסק [אמרי יושר. טהרות (עמ' קע"ו). הב"ד מ"ב - דירשו (סי' תרנ"א הערה 64)]. אך נראה דלא דמי לני"ד. דהחזו"א הקפיד שלא לחלק התיבה לב' תיבות, אך נראה שאף לדעתו אם משך את אמירת התיבה למשך זמן של שנים או שלושה נענועים מבלי להפסיק במשך אמירתה, אף לדעתו ש"ד, ובפרט אם לא מפסיק בנשימה באמצע התיבה. אמנם הגרש"ז אוירבך זצ"ל דעתו היתה שאין זה נכון למשוך את אמירת התיבות בשל הנענועים, שאין זו צורת קריאה כראוי [ר' הליכות שלמה (סוכות, פי"א, ארחות הלכה הערה 86) וכעין זאת ראה בשו"ע (סי' ס"א ס"ו) ובפר"ח (שם בסי' ס"א ובסי' תע"ב ס"ה). וע"ע ביחו"ד (ח"ב סי' ה' עמ' כ"ז) שיש להזהיר החזנים שלא יאריכו יותר מידי בתיבה מסוימת, משום דעי"כ מאבדת המילה את משמעותה. וכעין זאת כתב במאמ"ר (אליהו. מועדים פנ"ג סל"ב) שיזדרזו מעט בנענועים כדי שלא יאריכו יותר מידי באמירת התיבה ועי"כ תאבד את משמעותה. עיי"ש]. ועוד ר' בחזו"ע (הל' דמ"י הערה ט"ו ד"ה "כשמנענע") שכל הקפידא שכתב שם הינה שלא ינשום באמצע תיבת "הושיעה", משום שכל שהתיבה נחלקת הריהי מאבדת את משמעותה. ולכן הסיק שימהר לסיים נענועו באופן שיאמר את כל התיבה כדרכה. והוסיף שאם נשימתו קצרה אזי יאמר את כל התיבה כדרכה, ורק אח"כ ינענע את כל מה שהוא צריך לנענע בה. עכת"ד. וע"ע כעין זאת ביחו"ד (שם) בשם הנוב"י (מהדו"ק חאו"ח סי' ב'), שו"ת בית יעקב (סי' כ"ב) ובא"ר (סי' קכ"ה סקפ"ח). וע"ע ביחו"ד (שם דכ"ח), שהוסיף להזהיר החזנים שלא להאריך בניגון התיבה האחרונה של הברכה או הקדיש, משום שחלק מהקהל מקדימים לענות "אמן" בעודו ממשיך בניגון. ועוד הזהיר שם את החזנים (ושאר אדם) שלא יכפלו תיבה אחת מתיבות התפילה פעמיים או יותר (בשל המנגינה וכדו'), עפי"ד שו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סי' כ"ב), מהר"ש ענגיל בשו"ת בן פורת ועוד אחרו'. ודי בזה.
בס"ד נלע"ד שיש להעיר על הנ"ל כמה דברים:
1) ברור שהיותר חשוב הוא לומר את כל תיבות ההלל כדבעי. ובפרט לספרדים שמברכים "לגמור את ההלל". ומ"מ גם האשכנזים צריכים להקפיד ע"כ. שהרי המהר"ם מרוטנבורג לא נהג לברך בנוסח ברכת ההלל "לגמור את ההלל" אלא "לקרוא את ההלל". וטעמו, מחשש שמא יחסר ממנה תיבה אחת או אפי' אות אחת ואז הוי ברכה לבטלה. ע"כ. וכ"כ בשמו הטור (בסי' תפ"ח ובסי' תרמ"ד). ולכן פסק הרמ"א (בסי' תפ"ח ס"א) שיש לברך "לקרות ההלל", דחשש לד' המהר"ם מרוטנבורג הללו. וכמש"כ כה"ח (סי' תפ"ח סק"ה).
2) כמו כן ברור שאין חובה, לא מהתורה ולא מהש"ס, לעשות מספר מסוים של נענועים בתיבות מסוימות של פסוקי "הודו" ו"אנא ה' הושיעה נא". וכפי שראינו בס"ד לעיל הרי שנחלקו הקדמונים אם מנענעים אפי' בעת אמירת שם שמים.
לאור זאת הרי שיש בודאי להקפיד לומר את תיבות ההלל כדבעי, יותר מאשר להקפיד לנענע כך וכך נענועים כל תיבה ותיבה שבהלל.
3) בכל אופן, למרות שהחמירו הפוס' הנ"ל שלא לשבש את אמירת תיבות ההלל, נלע"ד בס"ד, אני הקטן, דלא דמי אמירת "אמן" באורך (כמו שדיברו התוס' שם) לבין אריכות בתיבת "הושיעה". וזאת משום שאריכות בתיבת "אמן" גורמת לכך שבשל הארכת תיבה שבמקורה הינה קצרה ה"ז גורם לשיבוש גמור של התיבה [וכיוצ"ב יש להעיר על אותם שמנגנים את הברכות על הדלקת נר חנוכה במנגינה ה"מסורתית" של הגננות בגן, וכשהשומעים עונים ע"כ ג"כ במנגינה ה"מסורתית" ואומרים "אמן", אין זה "אמן" אלא "א-א-מ-ן". ואין נכון כלל לענות כך על הברכה. ולענ"ד זו טעות נפוצה שבס"ד יש לתקנה].
4) עם כל הצורך בהקפדה על ההגיה הנכונה של תיבות ההלל, בס"ד נלע"ד שרוב העולם אכן הוגים את תיבות ההלל כדין וכראוי. ואף שמושכים הם מעט את הגיית תיבות אלה כדי להספיק להוליך ולהביא ג"פ בכל נענוע, בכל אופן אין המילים יוצאות מהקשרן, ואינן נחשבות כמחולקות לחצאין ויותר, אלא הן נשמעות כמילה אחת שלימה. וכותב אני זאת לא רק לדון את כלל ישראל לכף זכות (גרידא), אלא שכך היא המציאות מצד האמת. ורק מי שיודע בעצמו שהוא איטי ביותר בנענועיו צריך הוא להזהר בכך ולהזדרז בנענועיו. כך בס"ד נלע"ד, וה' יצילנו משגיאות [ואמר לי מקובל אחד, שמנהג המכוונים, שכשישנן כוונות ארוכות יותר מכדי אורך התיבות הרי שהם מאריכים בניגון בין תיבה לתיבה. עכ"ד. ולענ"ד יש לעיין שמא הוי לגריעותא וחשיב הפסק. וצ"ע].
[61]סא. שכן לא מצינו אצל הפוסקים הספרדים נ"מ בין אם מנענע בציבור כשהוא אחד מאנשי הקהל, או שהוא מתפלל ביחיד. וכ"כ בהדיא בני"ד הגר"מ אליהו זצ"ל בס' מאמ"ר (פנ"ג סעי' כ"ו).
[62]סב. כ"כ הח"א (כלל קמ"ח סי"ג), וכ"כ בשמו המ"ב (סי' תרנ"א ססקמ"א) וכה"ח (ססקצ"ב). וכתבו, שמה שנוהג הש"ץ לנענע אחר שאומר "יאמר נא ישראל", אין זה אלא משום שהקהל מנענעים אז כשעונים לו בפס' "הודו לה'" (וראה לעיל בהערה מו'). אך כשמתפלל ביחיד שאין שם קהל שעונה "הודו" אחר שהש"ץ אומר "יאמר נא ישראל", אז נשאר לו לנענע רק כשאומר ה"הודו" הראשון והאחרון, וכשאומר ביניהם "אנא ה' הושיעה נא", ותו לא מידי (הפוס' הנ"ל). ולאור הסעיפים הקודמים בס"ד נלע"ד, שהאשכנזים המנענעים פעמיים ב"הודו" האחרון (שהרי אומרים זאת פעמיים), גם יחיד ינענע שם פעמיים, והנוהגים בציבור לנענע שם רק פעם א', גם היחיד ינענע שם רק פ"א. ומ"מ כשאומר פעמיים "אנא ה'", למנהג כולם ינענע שם פעמיים אף כשאומרו ביחיד. כך בס"ד נלע"ד. וזאת משום שהנ"מ היחידה שכתב הח"א בין האומרה ביחיד לאומרה בציבור, הינה רק לגבי נענועים באמירת "יאמר נא ישראל".
[63]סג. הנה ני"ד תלוי במחלוקות גדולות בפוס' מתי אסרינן עשיית דבר (ובפרט מצווה) באופנים שונים באותו מקום (אותו ביכ"נ או אותו ישוב) משום איסור "לא תתגודדו".
ופה יש להדגיש שגבי דין "לא תתגודדו" כתבנו גם לקמן (בשער התפילות, פרק ג' הערה כ"א). עיי"ש.
כתוב בתורה (דברים פרק י"ד פס' א'): "בנים אתם לה' אלקיכם, לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת". ומזה למדו בגמ' ביבמות (די"ג, ב' – די"ד, א') שאסור לעשות אגודות אגודות. ונחלקו הפוס' אי הוי איסור דאו' או שאינו אלא אסמכתא בעלמא והוי דרבנן.
ונראה שלד' רוה"פ הוא איסור דאו' [ראה יבי"א (ח"ח חיו"ד סי' י"ג) וש"פ].
ועוד נחלקו הפוס' מהו טעם האיסור, ואי איסור זה נוהג גם גבי אדם פרטי או דווקא גבי בתי דינים. ואי נוהג בשני בתי דינים בעיר אחת או אף בשתי ערים, ועוד. ואנו בס"ד נביא כאן את קיצור הדברים.
תחילה נזכיר מה שכבר הבאנו במקראי קודש הל' רה"ש (פ"א הערה כ"ה) את מחלו' הפוס' גבי תפילה, אי אסרינן משום "לא תתגודדו" להתפלל כפי נוסחאות שונות, או לקיים מצווה מסוימת (כנטילת הדמ"י) באותו ביכ"נ באופנים שונים בשל מנהגים שונים.
והעלנו שם בס"ד, שלמנהג האשכנזים ישנן שלוש דעות בדבר: יש מחמירים לנהוג באותו ביכ"נ בשני מנהגים שונים, וכגון להתפלל בשתי נוסחאות תפילה שונות, אף כשהדבר נעשה בצנעה, וכגון אנשים פרטיים שמתפללים בנוסח שונה מזה של שאר הציבור. שכן נראית דעת הרמ"א (בסי' תרי"ט ס"א עפי"ד המהרי"ל. וע"ע בסי' תצ"ג ס"ג), וכ"כ בפאת השלחן (סי' ג') ועוד פוס'.
יש מהאשכנזים המחלקים בדבר בין אם נעשה בפרהסיא או בצנעה, שאם נעשה בצנעה אזי מקילים הם, ואם נעשה בפרהסיא (כגון ש"ץ) אז הם מחמירים. שזו ד' הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (או"ח סי' י"ז), האג"מ (חאו"ח ח"ד סי' ל"ג ול"ד) ועוד פוס'. וכן הורה לי הגר"א נבנצל שליט"א, שמי שאינו ש"ץ רשאי לנהוג כמנהג אבותיו ולא כמנהג שאר המתפללים, אך לא יבליט זאת. ואם עלולים להרגיש בכך לא יעשה זאת בפרהסיא (כגון עמידה בוידוי כשכל שאר המתפללים נופלים אפיים). אך דבר שאין שאר המתפללים מרגישים בו, רשאי אדם לשנות ולנהוג כמנהג אבותיו.
ומאידך יש מהאשכנזים הסוברים שאין איסור "לא תתגודדו" באותו ביכ"נ אף אם הדבר נעשה בפרהסיא. שכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, כמבואר שם במקראי קודש הל' רה"ש (פ"א הערה כ"ה).
ובאשר לדעת הפוס' הספרדים בהא. ר' שם במקראי קודש הל' רה"ש (בסוף ההערה) שדעת רוה"פ הספרדים שהיחיד לא ישנה ממנהג אבותיו אף בדברים שבפרהסיא. שכן דעת הגר"ע יוסף זצ"ל, הגר"מ אליהו זצ"ל, הגרב"צ אבא שאול זצ"ל והגר"ש משאש זצ"ל (כולם זיע"א). אמנם לא אכחד שאף מבין הספרדים יש שהחמירו שבדברים שבפרהסיא יש לנהוג כמנהג הציבור. שזו דעת מרן הגחיד"א, וכ"כ הש"ץ, הבי"ע וכה"ח (כמבואר שם).
ואי אזלינן בזה בתר מנהגו של שליח הציבור, או רוב המתפללים, או מנהג אותו ביהכ"נ, ר' ע"כ במקראי קודש הל' רה"ש (בפ"א הערה כ"ב).
אלו עיקרי הדברים כפי שבס"ד ביארנו שם. והרוצה לעיין עוד בכך יראה בשד"ח (בכללים, מערכת למ"ד כלל ע"ט), ביבי"א (ח"ד חאה"ע סס"י י"ג, בח"ה חיו"ד סי' ג', וח"ו סי' י' ס"ק ד' – ח'). וכן במקראי קודש [הל' רה"ש (פ"א הערות ב', כ', כ"ב וכ"ה, בפ"ג הערה מ"ט), בהל' יוה"כ (פ"ה הערה מ"ח), והל' ליל הסדר (פ"ט הערה ה')].
ועתה נבוא לראות מה שהביאו הפוס' בדיוניהם גבי ני"ד. האם יש איסור "לא תתגודדו" כשחלק מהמתפללים מנענעים את הדמ"י לפי מנהג מסוים, וחלק מהמתפללים מנענעים אותם לפי מנהג אחר. וכגון שחלקם מסתובבים בכל גופם בעת הנענועים לכיוון שאליו מנענעים, וחלקם מטים אותם לאותו כיוון ע"י תנועות ידיהם, כשהם ממשיכים לעמוד על עומדם במקומם.
כיוון שבני"ד עסקינן בדבר הנראה לכל ונחשב כפרהסיא, הרי לאור האמור לעיל נראה שלפחות לגבי האשכנזים שנוי הדבר במחלו' אי יש בכך איסור "לא תתגודדו", ולגבי הספרדים נראה שיש יותר מקום להקל בכך, אף כי גם מהם יש שהחמירו בכך.
ולמעשה דעת כמה פוס' להחמיר בכה"ג דני"ד. ראשון להם הינו הרמב"ם, שמדבריו (בפי"ב מעבודה זרה הי"ד) משמע שגם בדבר שאינו אלא מנהג שייך דין "לא תתגודדו". וכ"מ מדבריו בתשובותיו (סי' ל"ג וסי' קי"א). וכן הוכיח בשו"ת דברי יוסף (אירגס. סס"י מ"ה) מדברי הרמב"ם. וכ"כ בס' משנת חכמים (דקכ"ג ע"ד). וכ"כ בשו"ת מעיל צדקה (סי' נ' דס"ה) להוכיח שזו ד' הרמב"ם, שגם בדבר התלוי במנהג שייך דין ל"ת. וכ"כ החת"ס בליקוטים (סי' פ"ו), וכ"כ מהר"ם גלאנטי זצ"ל בקונט' גדולת מרדכי (סי' ו' דקכ"ב ע"ד) שזו ד' הרמב"ם והתוס', שאף במנהג שייך איסור "לא תתגודדו", וכ"כ בשם הרמב"ם גם בשו"ת משפט צדק [(ח"ב סי' מ"ז). הב"ד בשד"ח (מערכת למ"ד כלל ע"ט ד"ה "גם")].
נוסף לרמב"ם כתבו עוד כמה פוס' שאיסור ל"ת שייך גם בדבר שהינו רק מנהג. שכן מתבאר מדברי הרמ"א (בסי' תצ"ג ס"ג). וכ"מ קצת מדברי הרדב"ז בתשובותיו (ח"ג סי' תקל"ב) גבי אמירת הפיוטים, שבמקצת הקהילות אומרים אותם ובמקצתם אין אומרים. וכ"מ ד' הח"א (כלל ל"ב סי' ל"ג). וכ"נ מד' ס' עץ השדה (סי' תרנ"א סקל"ה). הביאו דבריהם בחזו"ע (הל' דמ"י, ריש הערה ט"ו) ובסא"ה (ח"ב במיל' ססקל"ח).
לאחר כל הנ"ל נזכיר גם את דברי הגר"א נבנצל שליט"א, שבהערותיו על המ"ב "ביצחק יקרא" כ' (על השו"ע סי' תרנ"א סעי' ח') שראוי לנהוג בכל ביכ"נ מנהג אחיד בענין נענוע הלולב, משום "לא תתגודדו". ולמרות שבערוה"ש (בסי' תרנ"א סכ"ב) לא כתב כך, מ"מ אין דבריו נראים לגרא"נ שליט"א. עכ"ד. ומ"מ לא היה ברור לי אי הגרא"נ שליט"א אסר זאת מדינא (כמו שנראה מסו"ד), או שלדעתו רק ראוי להחמיר בכך (כמש"כ בריש דבריו). ואכן שאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א ע"כ, ואמר לי שאי אפשר לכפות על כולם לנהוג מנהג אחיד בענין זה, אך "עדיף לנהוג מנהג אחיד". עכ"ל.
ושאלנו גם את הגרא"ז וייס שליט"א גבי ני"ד. שבדורנו מצוי שרבים מתפללים בבתי כנסת הנקראים "שטיבלאך". מהי דעתו לענין "לא תתגודדו", כשלמשל הספרדים מנענעים את ארבעת המינים באופן שונה ולכיוונים שונים מאשר האשכנזים. וענה הגרא"ז וייס שתלוי הדבר. שאם מדובר ב"שטיבלאך" שכל שליח ציבור מתפלל לפי מנהגו, אז אפילו באותו מנין אין קפידא אם כל מתפלל נוהג כמנהג אבותיו ומנענע את ארבעת המינים באופן שונה מחבירו. אך אם אין מדובר בשטיבלאך המיועד לציבור הרחב, אלא מדובר בבית כנסת אשכנזי או ספרדי, "בהחלט לא ראוי" שאדם ינהג שלא כמנהג אותו ביכ"נ. כמובן שבתפילת הלחש יכול אדם להתפלל כרצונו. וציין הגראז"ו לשו"ת אגרות משה. ואפילו בקדושה אין האדם נגרר אחר הציבור, אלא יכול הוא לומר בביהכ"נ כזה כנוסח שלו, אך רק בלחש. וודאי "לא ראוי" לומר בקול שלא כמנהג המקום, ובנטילת ארבעת המינים "ודאי לא ראוי" לנהוג אחרת ממנהג אותו ביכ"נ.
ושאלנו מהי הגדרת בית כנסת כזה שלא ראוי לנהוג אלא כמנהג המקום. וחזר ואמר הגראז"ו שאם זה ביכ"נ של ליטאים או חסידים, אזי הם קיבלו את מנהגי הליטאים או החסידים. אך אם זה שטיבלאך שמקובל שכל מנין נוהג כפי מנהגיו, וכל שליח ציבור מתפלל בנוסח שלו, אז גם אם שליח הציבור הוא אשכנזי, יכול הספרדי לנהוג כפי מנהגו. אך אם מדובר בביכ"נ שאינו שטיבלאך, "אז אדם לא ינהג בהנהגה פומבית נגד מנהג המקום".
ושאלנו לגבי התפילה, אם למשל אחד מאנשי הקהל הינו ספרדי, הנוהג כמנהג הספרדים שעונים בקדיש ב"אמן יהא שמיה רבא" עשרים ושמונה מילים (עד "דאמירן בעלמא"), ומתפלל הוא בביכ"נ אשכנזי, האם יאמר כן גם במנין שבביכ"נ אשכנזי. וענה הגראז"ו שיאמר זאת בשקט. ואם הוא ש"ץ הרי שצריך הוא לומר הקדיש כמנהג המקום [ולא שאלנו לגבי מקרה שכמה אנשים אומרים בסוף התפילה קדיש יתום, האם בביכ"נ כזה יכול כל אחד לומר נוסח הקדיש כמנהגו].
ושאלתי, א"כ בעניני תפילה אדם לא יבליט את יחודיותו כשמתפלל בביכ"נ שמנהגם שונה ממנהגו. האם דבר זה הינו איסור, היינו מדינא, או שזו חומרא. וענה הגראז"ו שלדעתו זה ממש "לא תתגודדו". ושאלתי האם זה ממש איסור דאו'. וענה, שהלכות "לא תתגודדו" הינן מאוד מורכבות. ובמציאות של ימינו הן עוד יותר מורכבות. אחרי שסנחריב בלבל את כל העולם. כיום אין את המושג של קהילות קהילות. אינני יודע אם זה איסור דאו' או דרבנן, אך ודאי שלא ראוי לנהוג אחרת ממנהג המקום. עכת"ד.
נמצאנו למדים שלד' פוס' רבים, מהם הרמב"ם (כפי שהבינו רבים את דבריו) שייך איסור "לא תתגודדו" בני"ד, ולכן יש לדעתם להתאחד, ושכל אנשי ביהכ"נ ינענעו באופן שווה.
[64]סד. כפי שראינו בהערה הקודמת, הרי שלד' חלק מהפוס' האשכנזים אין איסור "לא תתגודדו" בנידונים כשלנו, אע"ג שהדבר נעשה בפרהסיא. ולדעת חלקם יש בזה איסור ל"ת, בפרט כשהדבר נעשה בפרהסיא. ואילו לד' רוב הפוס' הספרדים (הגר"ע יוסף, הגר"מ אליהו, הגרב"צ אבא שאול והגר"ש משאש, כולם זצ"ל וזיע"א), אף כשהדבר נעשה בפרהסיא אין בזה איסור "לא תתגודדו".
אמנם בני"ד ישנם פוס' רבים הסוברים להקל, וזאת מטעם דל"א ל"ת בדבר שהינו רק משום מנהג. שכ"כ המהרשד"ם (חיו"ד סי' קנ"ג), שכל שאינו איסור תורה, או לפחות איסור דרבנן, אין בו איסור "לא תתגודדו". וכ"כ כבר להקל בקיצור פסקי הרא"ש (ביבמות פ"א סק"ט) גבי מקום שנקבצו אליו אנשים מכמה מקומות. וכ"כ המאירי (ביבמות די"ד, א'), שבדברים התלויים במנהג אין קפידא אם הללו נוהגים כך והללו נוהגים כך. וכ"כ באשל אברהם מבוטשאטש (סי' תרנ"א ס"ו) שבמנהגי הנענועים לא שייך לא תעשו אגודות אגודות, כיוון שבמנהג לא שייך אגודות אגודות [הב"ד באורחות חיים (ספינקא. ה סקכ"ו)]. וכ"כ הג' הנצי"ב בהעמק דבר (דברים פרק י"ד פס' א').
גם בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' קל"ג) כ' שבדבר שתלוי במנהג לא שייך דין "לא תתגודדו". וכן בשו"ת חסד לאברהם (קמא. חאו"ח סי' י"ט ד"ח) הביא ראיה שבמנהגים חלוקים לא שייך "לא תתגודדו" ממש"כ הר"ן (בסוף מס' רה"ש) בשם רב האי גאון שבתחילה היו מנהגים שונים גבי תקיעת התרועה ברה"ש [הב"ד בחזו"ע (הל' דמ"י, הערה ט"ו דשנ"ד). עיי"ש מה שהעיר ע"כ]. וכ"כ בס' מצא חן על הרמב"ם (למהר"א חאקו. הל' תפילה פי"ג הי"ז), שבמנהג שונה בבתי כנסת בעיר אחת ליכא ל"ת. וכ"כ בערוה"ש (סי' תרנ"א סכ"ב). הביאו דבריהם בסא"ה (ח"ב במיל' סקל"ח) ובחזו"ע (הל' הדמ"י ריש הערה ט"ו).
עוד נוסיף צד להקל בני"ד, והוא מש"כ בשו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' י"ב), שלא שייך איסור ל"ת אלא במי שמורה הלכה לאחרים לנהוג כסברתו, וחכם אחר מורה להיפך. אך אנשים שעושים לעצמם כמנהגם, ואינם מורים לאחרים, אע"פ שהם חלוקים במנהגם, אין בזה איסור ל"ת. עכ"ד. הב"ד בחזו"ע (שם) והעיר, שאמנם מד' הרמ"א בסי' תצ"ג לא משמע כן, מ"מ יש סיוע לסברתו מדברי רבנו ירוחם בשם הרמ"ה [הב"ד מרן בבדק הבית (יו"ד סי' רמ"ב)] וז"ל: ודווקא כשמורין מקצת בי"ד להיתר ומקצתם לאיסור. אבל אם אינם מורים, מותר לנהוג הללו כבית שמאי והללו כבית הלל, ואפילו אלו בפני אלו. עכ"ד. וגם המהרש"ם בדעת תורה (סי' תצ"ג) הביא חילוק זה בשם המהרשד"ם (חיו"ד סי' קנ"ג). הב"ד בחזו"ע (שם).
ועוד נזכיר מה שהעירו חכמי בית מדרשנו, שליט"א, דלכאו' יש להוכיח להקל בני"ד מההיא גמ' בסוכה (דל"ז, ב'), שא"ר עקיבא צופה הייתי ברבן גמליאל ורבי יהושע, שכל העם היו מנענעים (כדעת בית שמאי), והם לא נענעו אלא ב"אנא ה' הושיעה נא" (כב"ה). ש"מ דלא שייך בזה "לא תתגודדו" (ואח"כ ראיתי שכ"כ כבר בחזו"ע שם). ואף שלכאו' יש מקום לדחות זאת, דיתכן שר"ג ורבי יהושע לא נענעו יחד עם כל הקהל אלא עמדו בצד ונענעו אחרת מכולם, אלא שבאמת לא מסתבר שכך היה, שגדולי הדור פרשו להם מהקהל. אלא אדרבה, הם היו מוקפים ע"י רבים מכל עבר, עד שלא נותר לר"ע לבחון את מעשיהם כשהוא צופה בהם רק מרחוק. ומ"מ אין להוכיח שר"ג ור"י התפללו יחד עם כל הציבור ממה שבהלל יש לאומרו עם הציבור, וזאת משום דיתכן שהם נהגו כמנהג הספרדים שאינם עונים "הודו" על "יאמר נא ישראל" וכדו', ואין היחיד צריך לאומרו יחד עם כולם (ומ"מ פשיטא שיש ענין גדול לומר הלל בציבור, וכמש"כ "וירוממוהו בקהל עם". ושו"ר שגם בערוה"ש הוכיח דשרי בני"ד מההוא מעשה דר"ע [וכ"ז הוא מצד "לא תתגודדו". אך אם כולם מתפללים בביה"כ באותו נוסח, אזי הנוהג מנהג שונה יש בכך משום "לעולם לא ישנה אדם מן המנהג"].
נמצאנו למדים שדעת פוס' רבים, ראשו' ואחרו', להקל בכה"ג דני"ד, ובס"ד נלע"ד שאכן זו דעת רוה"פ.
[65]סה. שכן מתפלל אני הקטן זה עשרות שנים במנינים מעורבים של אשכנזים, חסידים ופרושים, ספרדים ותימנים, הן בימים טובים והן בימי חוה"מ (ואדרבא, בימים טובים מקפידים שם שהש"ץ יתפלל בנוסח ה"חסידים"), ובכל זאת המנהג פשוט שכל אחד מתפלל ומנענע כמנהג אבותיו, ואין פוצה פה ומצפצף. ואין כלום אחר המנהג.
בס"ד נזכיר אגב ני"ד שדנו הפוס' האם נוסח התפילה במנין נקבע לפי רוב המתפללים באותו מנין, או לפי מנהג אותו ביהכ"נ (כגון שהגבאים תלו שלטים שיש להתפלל שם דווקא לפי נוסח מסוים, כגון נוסח אשכנז של אשכנזים), או לפי הש"ץ של אותו מנין. ור' במקראי קודש הל' רה"ש (פ"א הערה כ"ב) שכתבנו בשם הגר"מ אליהו זצ"ל, שהדבר הקובע הינו מנהג אותו המקום (אם הגבאים מקפידים ע"כ, וכנ"ל). ואם לאו, אזי הדבר הקובע הינו רוב הציבור (באותו מנין) ולא לפי הש"ץ. עכת"ד. ועיי"ש שגדול אשכנזי אחד שליט"א אמר לי שהדבר הקובע הינו המנהג הקבוע של אותו ביכ"נ, כפי מה שקבעו הגבאים. ואם לאו, אזי כבר נהגו שהדבר הקובע הינו הנוסח של הש"ץ באותו מנין. עכת"ד.
[66]סו. כ' מרן הגרי"ח בשו"ת רפ"ע (ח"א בקונט' סוד ישרים, דצ"ט סי' י"ב): אע"פ שהנשים פטורות ממצוות לולב, יכולות ליטול לולב ומקבלות שכר כמי שאינו מצווה ועושה. ומ"מ לא יאות להן לעשות הנענועים בהולכה והבאה עד החזה כמו שעושים האנשים. ולכן בביתי, הגם שהנשים נוטלות את הלולב, אין אני מניח אותן לעשות הנענועים בהולכה והבאה אל החזה כאשר אנו עושים, אלא רק נוטלות הלולב בידיהן בלבד. אבל הקטנים שיודעים לנענע אנו מניחים אותם לנענע. עכ"ד. וכן הגר"א פוסק בס' עץ השדה (בסי' תרנ"ח דקכ"ו ע"ד סקי"א) כ' שמעודו לא ראה ולא שמע שנשים המברכות על הלולב, אף המלומדות והחסידות שבהן, יהיו נזהרות בנענוע הלולב להוליך ולהביא, להעלות ולהוריד, אלא רק מנענעות כלשהו. עכ"ד. הב"ד בחזו"ע (הל' דמ"י סוף הערה ט"ו) ונראה שהסכים עם דברי הרפ"ע הנ"ל. וראה עוד בהערה הבאה.
[67]סז. כ' בשו"ת נחלת שבעה (סי' ל"ד) עפי"ד המהרי"ל, שכיוון שהנשים מכניסות עצמן לחיוב מ"ע שהזג"ר, הרי שצריכות הן לעשות המצווה כתקנתה. והבין שם בשו"ת נחלת שבעה, דהיינו גם לנענע כאנשים. ויש מהפוס' שכתבו עפי"ד הזוה"ק שלולב הוי מאני דקרבא, ובסוכה (דל"ח, א') אמרו "דין גירא בעינא דשטנא", ובגמ' נזיר (דנ"ט, א') איתא שלא תצא אשה למלחמה בכלי זיין, שנא' "לא יהיה כלי גבר על אשה", ולכן כ' שהנשים נמנעות מהנענועים הנ"ל.
אמנם אני הקטן לא זכיתי להבין מדוע לאסור זאת.
ראשית, מש"כ בפסתש"ו (סי' תרנ"ד סק"ג) ש"על פי תורת הסוד אין לנשים לעשות נענועים בהולכה והבאה", לא ידעתי מנין לו זאת. שהמעיין בס"ד בדברי הגרי"ח זצ"ל שם יראה שעד"ה אין זה מועיל שהנשים תנענענה את הלולב, דהנענועים ממשיכים הארה מז"א לנוק', אך לכאו' זה אינו גורם איסור לאשה לנענע אלא שרק אין זה מועיל. ומה שנראה שגם הגרי"ח זצ"ל מנע את הנשים בנות ביתו הוא רק מצד הצניעות. וכ"נ מהטעם שכ' שם ש"לא יאות להון לעשות סדר הנענועים בהולכה והובאה אל החזה כאשר עושין האנשים", מבואר שכל טעמו להמנע ממש מהנענועים הינו משום צניעות גרידא ותו לא מידי, דעד"ה אין שום איסור בדבר אלא רק שאינו מועיל, וכנ"ל. וא"כ דברי הג' הפסתש"ו אינם נכונים בני"ד.
שנית. מש"כ הגאון בעל עץ השדה, שלא ראה ולא שמע שהנשים מנענעות הלולב, ג"ז לא זכיתי להבין. ראשית, לא שמעתי אינה ראיה. ועוד, הרי כשהנשים נוטלות הדמ"י, עושות הן זאת בביתן, או לכל היותר בסוכה הסמוכה לביתן. והרי כלל לא ראינו שהנשים האשכנזיות נוטלות "בברכה" את הדמ"י, אלא יודעים אנו זאת לכל היותר רק ממה שבעליהן מספרים ע"כ. האם בשל כך נאמר שלא נוטלות הן הדמ"י, ועוד בברכה.
שלישית. מה שהקשו, שאין לנשים לנענע משום שלולב הוי מנא דקרבא. ג"ז קשה. אם הוי ממש מאני דקרבא אז לכאו' אין להכניסו לביהכ"נ, וכמש"כ בגמ' סנהדרין (דפ"ב, ב') ובשו"ע (סי' קנ"א ס"ו). ועוד, אם הלולב חשוב ככלי מלחמה, אזי שהנשים לא תנענענה אותו אפי' כלשהו, ולא כמש"כ בס' עץ השדה הנ"ל. וקשה.
רביעית. אחר המחילה, אזחל תחת כפות רגליו של גאון עוזנו, הגרי"ח זצ"ל וזיע"א, וגם את דבריו לא כל כך זכיתי להבין. הרי כפי שכתבנו, נראה מדבריו (בהבנתו את דברי רבנו האריז"ל) שאין איסור גמור בזה עפ"י הקבלה (אלא רק שאינו מועיל וכדלקמן), וגם עפ"י הפשט אין מקור לאיסור זה, אלא שדיבר מצד הצניעות בפעולת ההולכה וההבאה לחזה. ואמנם גבי צניעות הנשים בזה יש לילך (בפרט בדורנו, בלי לקטרג) בעניני צניעות עד הקצה האחרון (בס"ד ובל"נ), אך נלע"ד, אני הקטן, שאם תנענענה הנשים את הדמ"י בתוך ביתן ובחומותיהן (והצנועות תעשינה זאת ללא נוכחות שום גבר זר, כגון הגיס שלהן), הרי שיכולות הן לנענע בהולכה והבאה, מעלה ומטה, וכדברי המהרי"ל (שהוא נחשב כאבי מנהגי אשכנז), ותעשנה זאת בשמחה ובטוב לבב. וכן אני הקטן הנהגתי בביתי, מאז שבנותי היו זאטוטות, ועד היום (שברוך ה' כל הבנות נשואות), שכולן מברכות על נטי' הדמ"י, ונוטלות ועושות הנענועים לכל ד' רוחות השמים, מעלה ומטה, עם ג' הולכות והבאות לכל צד (וזאת רק לאחר הברכה, ולא בהלל).
ואכן ביררתי מהו מנהג הנשים במשפחתו של המקובל הגר"מ אליהו זצ"ל. ואכן הג"ר שמואל אליהו שליט"א רבה של צפת ת"ו, וכן הג"ר יוסף אליהו שליט"א, בניו של הגר"מ אליהו זצ"ל, שניהם אמרו לי שמנהג אמם, הרבנית צביה אליהו שתחי' עפ"י הוראת בעלה הגרמ"א זצ"ל, שהיא מברכת על נטילת הדמ"י, ומנענעת ג' פעמים לכל רוחות השמים, מעלה ומטה, והיינו לששה צדדים, ג"פ לכל צד. ומששאלתי את הג"ר יוסף אליהו שליט"א, שלכאו' זה סותר את דברי הג' הבא"ח בשו"ת רפ"ע, שיש מרבני דורנו שהבינו מדבריו שאין לנשים אלא לנענע רק ג' נענועים פעם אחת ודי בזה, וא"כ עפ"י הקבלה זה לא טוב אלא גורע, אמר לי הגר"י אליהו שבאמת אף לדברי הג' הבא"ח אין זה מזיק שהנשים מנענעות לד' רוחות השמים, וכן למעלה ולמטה, אלא לכל היותר אינו מתקן. עכת"ד.
אלא שלאחר כתיבת הדברים עיינתי בדברי המהרי"ל במקורם, וכן בדברי שו"ת נחלת שבעה במקורם, וראיתי שבאמת המהרי"ל שם לא דיבר כלל על נענועי הנשים, אלא רק כתב שהנשים יכולות לעשות המצווה ואז תעשינה כתקנתה כגברים. ולמרות שבעל שו"ת נחלת שבעה הבין מדברי המהרי"ל שדבריו אמורים גם גבי הנטילה, אך באמת המהרי"ל שם מישתעי רק מצד הקנינים של הנשים הנוטלות הדמ"י, ולא הזכיר בכל דבריו שמץ מענין הנענועים. וא"כ אין אף פוסק הסובר שנשים חייבות לנענע הדמ"י כגברים. לפי זה הוכהתה טענתנו שיש ראשון הסובר שעל הנשים לנענע כאנשים. ואע"פ שאכן קצת משמע מד' המהרי"ל שצריכות הן גם לנענע כאנשים, מ"מ אין זה מפורש בדבריו.
לאור זאת בס"ד נלע"ד, שנשים הרוצות לקיים המצווה ככתבה וכלשונה, עם כל הצדדים הראויים, הרי שאין למנוע מהן בחזקה גם לנענע את הדמ"י לכל רוחות השמים, וכן למעלה ולמטה, ג' פעמים לכל צד, ואינן צריכות להמנע מכך, ובלבד שתעשינה זאת בצנעה כדבעי (ודי להן שתעשינה זאת רק בנטילה שלאחר הברכה). אך גם הנמנעות מהנענוע, ורק מגביהות הדמ"י כדבעי, גם הן תשאנה ברכה מאת ה'. וה' יצילנו משגיאות.
ואגב זאת אעיר, שממש"כ הג' הט"ז (בסי' תרנ"ח סק"ו) אין ללמוד לני"ד, דאי"ז שייך כלל לנידוננו. דשם דיבר הט"ז רק אם האשה חייבת בתשלום משום שנהנית היא מהנענוע שעושים האנשים שעוצרים הם טללים רעים ורוחות רעות, אך אי"ז עוסק אם האשה עצמה מנענעת ג"כ כאנשים. ואין ללמוד מהתם שאסור לנשים לנענע כאנשים, ובפרט, שאם היה איסור בדבר (משום כלי חרב וכדו'), אזי היה על הפוס' לכתוב ולפרש דבר שכזה. ודי בזה.
[68]סח. נחלקו הפוס' אי הקטנים צריכים לנענע את הדמ"י אף בהלל, כגדולים, או שדי להם מדין מצוות חינוך (שזו מחלו' אי המצווה על הקטנים או על אבותיהם או אף אמותיהם), שינענעו רק לאחר הברכה.
שהב"ח (בסי' תרנ"ז) כתב בשם המהרש"ל שהאב א"צ לקנות הדמ"י לבנו, אלא די אם אביו יתן לו לקטן את הדמ"י של אביו עצמו, והיינו אחר שיצא בהם האב. ועפי"ז כ' בחזו"ע (הל' דמ"י הערה מ' דשנ"ו), שנראה מכך שמספיק שהקטן ינענע רק בעת הברכה, וא"צ לתת לו לנענע גם בפסוקי ההלל. והביא ראיה לכך גם מד' התוס' בסוכה (דל"ז, ב' ד"ה "בהודו") דמדאמרינן (בסוכה דמ"ב, א') קטן היודע לנענע חייב בלולב, משמע שמנענע בשעת הברכה, אע"פ שאינו יודע לקרות הלל. ע"כ דבריהם. והוסיף בחזו"ע שכ"כ המלאכת שלמה (עדני).
אלא שבפסקי התוס' בערכין (בסק"ה) כתבו עפי"ד התוס' (שם ד"ב, ב' ד"ה "היודע"), שקטן היודע מקום שמנענעים בלולב, ב"הודו" תחילה וסוף, וב"אנא ה'", חייב בלולב. עכ"ד (ועיי"ש בהערת המדפיס שלא נמצא כן בתוס' שם). הב"ד בחזו"ע (שם), וכ' שמשמע שעל הקטן לנענע גם בהלל. ולכן הסיק שאפשר שאביו ימהר לנענע, וימסור לו את הלולב לנענע גם בהלל (וגם בהקפות). ומרן בשו"ע תפס לשון הטור, שאביו חייב לקנות לו לולב כדי לחנכו במצוות, והיינו כדי שיוכל לנענע גם בפסוקי ההלל. עכת"ד החזו"ע. והיינו שמפרש את דברי מרן שעל הקטן לנענע גם בהלל. וע"ע בריטב"א בסוכה (ד"ב, ב' ד"ה "א"ר יהודה") שכ' שקטן שמחנכים אותו במצוות, צריך לעשות לו המצווה בהכשר גמור כגדול. ע"כ. וע"ע במרומי שדה, ובביק"ר (הערות הגרא"נ שליט"א, סי' ע' סק"ב).
וכבר כתבנו בס"ד לעיל (בפרק ז' – מיהם החייבים, הערה י"ח), שבמחלוקת כעין זו הרי שהחומרא הינה קולא, והקולא הינה גם חומרא. דאם נחמיר שהקטן חייב לנענע גם בהלל, הרי שיוצאת קולא שעד גיל שיודע הוא לנענע גם בהלל, עד אז אביו פטור מלחנכו מלקיים מצוות הדמ"י. ואם נקל ונאמר שא"צ שהקטן ינענע גם בהלל, אלא די שינענע אחר הברכה, הרי שהחמרנו בכך שאביו חייב לחנכו במצוות הדמ"י כבר מגיל צעיר כזה שהבן יודע לנענע רק אחר הברכה.
וע"ע בחזו"ע (שם) בשם כמה אחרו', שהסבירו שהטור והשו"ע החמירו שאביו חייב "לקנות" לו דמ"י כדי לחנכו במצוות, דזה מיירי במי שידו משגת לקנות הדמ"י לבנו, כדי שגם בנו ינענע בשעה שהציבור אומרים הלל. עיי"ש.
[69]סט. עיי"ש שנחלקו הפוס' אי מצוות נענוע לגבי קטן היינו שדי שידע להוליך ממנו והלאה (קדימה) את הדמ"י ולהביאם אליו בחזרה לחזהו, וכן להעלותם ולהורידם, או שצריכים הם ממש לנענעם כתקנת חז"ל, והיינו להוליכם ולהביאם ג' פעמים, וזאת לד' רוחות השמים, ולמעלה ולמטה (ולאשכנזים אף לכסכס, והינו לנערם בעת ההולכה וההבאה). ונראה שד' רוה"פ להקל במצוות החינוך לקטן, שדי שידע להוליך ולהביא, להעלות ולהוריד (וברור שזו גם חומרא, שכבר מגיל זה יקנה לו הדמ"י). עיי"ש.
עוד מדיני חינוך הקטן למצוות הנענועים ראה שם (בפרק החייבים במצוות הדמ"י, בסעיפים ו' ואילך).
[70]ע. שכן עינינו רואות שכן המנהג פשוט. ואף הפוס' לא כתבו לפוטרם ממצוות הדמ"י. ואדרבא, כפי שראינו לעיל (בפרק ז' סעי' ו' ואילך, וכן בפרקנו לעיל בהערות ס"ח וס"ט), הרי אף קטנים צריכים לקיים מצוות נטי' הדמ"י מדין חינוך, אך משהגיעו לגיל מצוות ברור שחייבים הם במצווה זו.
ואמנם לא אכחד שבס' תורה תמימה עה"ת (ויקרא פרק כ"ג פס' מ', ס"ק קמ"ח) הביא את דברי הב"ח, שהטעם שאין האבל מקיף הוא מפני שאינו בשמחה, וכתיב "ושמחתם לפני ה"א" והיינו בשעת ההקפה. וכ' ע"כ בתורה תמימה שלפי"ז יש לדון במי ששרוי בלא אשה, שלפי"ד הרמ"א (בסי' קכ"ח סמ"ד) בשם המרדכי שרווק אינו נושא את כפיו, דשרוי הוא בלא שמחה. ולפי"ד הב"ח גם לא יקיף בחג. ונשאר שם בצ"ע. עכ"ד. הב"ד בחזו"ע (הל' דמ"י סוף הערה ל' דשפ"ט). ויצא שם בתקיפות נגד דבר זה. ויצא לחלק בזה, דשאני אבל שהוא אסור בשמחה, אך מי שהוא פנוי, ללא אשה, רשאי לשמוח, וא"כ אין לו להמנע מלהקיף עם הלולב. ובפרט שהשו"ע חלק ע"ד הרמ"א ופסק שאף רווק נושא כפיו. ואמנם הביא שם את דברי שו"ת ויברך דוד (סי' ע"ט) שכ' שרב אחד הורה לבחורים הרווקים שלא לנענע הלולב ושלא להקיף התיבה, אך הגר"ע יוסף זצ"ל דחה את דבריו בשתי ידיו. עיי"ש בהוכחות רבות ונמרצות, וכ' שהמנהג פשוט שבחורים שיש להם דמ"י בפני עצמם מנענעים הדמ"י ומקיפים כדרך הנשואים. ואף הרווקים שאין באפשרותם לקנות דמ"י לעצמם, לוקחים הדמ"י מחבריהם לנענע ולהקיף. והוסיף, שאף בשו"ת ויברך דוד הנ"ל הדר תברא לגזיזיה והדפיס מודעה מטעם רבני הבד"ץ של העדה החרדית בירושלים ת"ו, בקריאה קדושה לכל הבחורים, שלא יתרשלו במצווה יקרה זו לעשות הנענועים בהלל, לקיים מצווה רבה זו כתקנת חז"ל. עיי"ש באורך, ודחה כל פקפוק בהא.
אמרו לי שבחסידויות גור וזעוויל הבחורים הרווקים מנענעים רק לאחר הברכה, ותו לא.
[71]עא. גם בזה המנהג שהרווקים מקיפים את התיבה בעת אמירת ההושענות, ובתנאי שמקיפים הם עם ארבעת המינים, כדין כל שאר האנשים, וכנ"ל בהערה הקודמת.
[72]עב. ועתה נביא בס"ד עוד כמה מדיני הנענועים:
1) כ' רבנו הגרצ"פ פראנק זצ"ל בספרו מקראי קודש (סוכה ח"ב סי' ט"ז), שכשם שיש קפידא שלא להשיח בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד, משום שתקיעות דמעומד הן העיקר, כך נכון להזהר שלא להפסיק בדיבור שאינו נצרך, וזאת בין ברכת הלולב לבין סוף ההלל (היינו עד סוף הנענועים שבהלל. וכיוון שבתוך ההלל ג"כ אסור לשוח, יוצא שאין לשוח עד סוף ההלל). משום שעיקר מצוות הנענועים הינה דווקא בהלל, וכמש"כ מרן (בסי' תרנ"ב ס"א). הב"ד בפסתש"ו (סי' תרנ"ב סק"ג). ונראה שדברים אלה אמורים בעיקר לאותם שמברכים על הלולב סמוך להלל. אך אותם שמברכים על הדמ"י בסוכה סמוך לביתם ורק אח"כ הולכים לתפילת שחרית, בזה יותר קשה להזהר שלא לדבר בין ברכת הנטילה לבין סוף ההלל, אך בכל אופן ראוי להשתדל אף בזה שלא לשוח בין ברכת הלולב לבין סוף ההלל. ומ"מ נראה בס"ד שדברי רבנו הגרצפ"פ זצ"ל אינם מדינא אלא שכן נכון להזהר. ואגב זאת נזכיר את מה ששאלנו את הגרא"ז וייס שליט"א, שיש מהפוס', ספרדים ואשכנזים, האומרים שמי שאין לו סוכה סמוך לבית הכנסת (שיכול ליטול את ארבעת המינים בסוכה לפני ההלל), שעדיף לפני ההליכה לביהכ"נ לתפילת שחרית, ליטול את ארבעת המינים בסוכה, ואח"כ להמשיך את הנענועים בביהכ"נ בתפילה (בהלל). והזכרנו שישנה מחלו' בפוס' אם עיקר מצוות הנענועים הינה מיד לאחר הברכה או בהלל. ולכאו' יש הפסק בין הברכה לבין הנענועים שבהלל. והעיר הגראז"ו שליט"א, שמצינו בפוס' שלא לעשות הפסק בין הברכה לבין סוף התקיעות. אך לא מצינו בפוס' שיש להזהר מלעשות הפסק כזה בין הברכה לסוף הנענועים. והוסיף שהוא עצמו כתב שלא כדברי הרב כה"ח. כה"ח כתב (ראה כה"ח סי' תקפ"ה סקל"ו) שמי שתקע ברה"ש תשעה קולות, או לכל היותר שלושים קולות, ולא בירך לפני תקיעותיו, הרי שהפסיד את הברכה. ואילו לד' הגרא"ז וייס אין הלכה כך. וזה משום קל וחומר. שהרי כתוב בהדיא שלא להפסיק בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד. וא"כ מברכים גם על התקיעות דמעומד. ובנענועים לא כתוב שלא לעשות הפסק. ואם הראשו' [ר' לקמן (פי"א הערות קי"א, קי"ב)] כתבו שכל זמן שלא גמר את הנענועים עדיין נחשב הדבר כעובר לעשייתם, א"כ ק"ו לתקיעות (שכתוב בהם שלא להפסיק עד סוף התקיעות, שא"כ יכול לברך גם לאחר גמר התקיעות דמיושב – מ.ה.). כי בנענועים לא כתוב שלא לדבר. ושאלנו, בכל זאת מדוע לא כתבו הפוס' שלכתחי' לא ידבר עד סוף הנענועים, ושכן מצינו גם גבי בדיקת חמץ, שכתבו הפוס' [כגון השו"ע בסי' תל"ב (סעי' א') והמ"ב (סק"ה, ו')] שלא לדבר עד סוף בדיקת חמץ. וענה הגראז"ו שליט"א, שעצם העובדה שהפוס' לא כתבו שאין להפסיק בדיבור עד סוף הנענועים, הרי שזה מוכיח שהנענועים הינם רק שיורי מצווה וזה לא קשור לעיקר מצוות לולב. ובפרט למנהגנו שעושים הנענועים מיד לאחר הברכה, הרי שהנענועים שלאחר מכן אינם מעיקר המצווה. ושאלנו, א"כ למעשה לא צריך להקפיד שלא לדבר בין הברכה שמברך על נטילת הדמ"י בסוכה, לבין הנענועים שלאחר מכן שמנענע בהלל. וענה הגראז"ו, שכיוון שלא כתוב להזהר בכך הרי שאין צריך להקפיד על כך.
ושוב שאלנו, אך מדוע באמת לא כתוב להקפיד ע"כ בנענועים. וענה הגראז"ו שליט"א שבבדיקת חמץ בדיקת כל הבית הינה מצווה אחת גמורה, משא"כ בנענועים שהינם רק שיירי מצווה. ועפ"י חז"ל כל הנענועים קשורים לטללים רעים ורוחות רעות, אך אין זה קשור לעיקר מצוות לולב. ועצם זה שהפוס' לא כתבו להזהר שלא להפסיק בדיבור בין הברכה לסוף הנענועים, זה מוכיח שא"צ להזהר בכך. עכת"ד.
2) יש שכתבו על דרך הסוד להזהר בעת הנענועים, שלא יגע ראש הלולב בקיר [ראה פע"ח (שער כ"ט פ"ג). וכ"כ ביסוד ושורש העבודה (שער האיתון פי"ד), בסידור הגר"י עמדין ובסא"ה (ח"ב פ"ז ס"ח). וע"ע בביכור"י (סי' תרנ"א סקל"ו) שכתב שגם על פי הפשט יש להזהר בכך.והיינו שלא יפסלנו או יקלקל את הידורו].