[1]א. מה שכתבנו שמצות הדלקת נר חנוכה חביבה היא ושצריך להזהר בה מאוד כדי לפרסם הנס, כ"כ הרמב"ם (בפ"ד מהל' חנוכה הי"ב): מצות נר חנוכה חביבה היא עד מאד, וצריך להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח הא-ל והודיה על הנסים שעשה לנו. עכ"ל. ואנו הוספנו שצריך "להזהר בה מאד", שכ"כ מרן (בסימן תרע"א סעיף א'): "צריך ליזהר מאד בהדלקת נרות חנוכה" עכ"ל. וכתב הרה"מ על הרמב"ם שם דהוא מהגמ' שבת (דכ"ג,ב') דאמר רב הונא: הרגיל בנר חנוכה הויין לו בנים ת"ח. עכ"ל.

בס"ד יש להבין מדוע נקטו הגמ' והפוס' לשון "זהירות" בענין הדלקת נר חנוכה, וכפרש"י ש"הזהיר בנר" קאי אנר שב"ק ונר חנוכה. דנר שבת ניחא, שיש להזהר בס"ד מאוד מאוד להדליקו בזמנו, קודם כניסת שבת. אך נר חנוכה מקמ"ל. ובס"ד י"ל דכיון שזה החג היחידי שלכו"ע הינו מדרבנן [דלגבי פורים יש מחלו'. ור' למשל מרן (סי' תרצ"ו ס"ז)]. לכן חז"ל חששו שמא יזלזלו במצוה זו ולכן נקטו לשון "זהירות", דלא ליתי לזלזולי ביה. ובס"ד עוי"ל, שהדלקת נ"ח הינה בזמן שקשה לקיימה. ובפרט בדורות אלה שאנשים הולכים לישון מאוחר. וכמו שכתבו הפוס' על חשיבות תפילת מנחה בזמנה, משום שזמנה באמצע היום כשאנשים באמצע עבודתם (או לימודם). וה"ה הדלקת נ"ח, דאדם צריך לעזוב מלאכתו באמצע היום (כבר בערך בשעה ארבע או ארבע וחצי אחה"צ) כדי להגיע לביתו ולהדליק הנ"ח. לכן נקטו לשון זהירות בהא.

[2]ב. ראה מה שכתבנו בהערה הקודמת. ואמנם בגמרא (שם) לא פירשו על איזה נר קאי, אך רש"י פירש שם דע"י נר מצוה דשבת וחנוכה בא אור דתורה, מדכתיב "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו'). והב"ד הב"י.

ובענין לשון מרן שכתב ש"צריך להזהר", וכ"כ גם בסימן רס"ג (סעיף א'): "יהא זהיר לעשות נר (שבת) יפה". ולכאו' קשה ע"כ, שהרי בגמ' אמרו: "הרגיל בנר" ולא "הזהיר בנר". וכבר העירו ע"כ ואמרו שכיון שבשאר הדברים בגמ' שם נקטו לשון זהירות, כגון "הזהיר במזוזה" "הזהיר בציצית", "הזהיר בקידוש היום", לכן נקטו הפוסקים גם כאן לשון זהירות. ור' מה שאמרו שם בגמ' על רבי אבין (ולתוס' שם קאי גם על אשתו) ועל בי נשא דרב שיזבי דהוו "רגילי" בשרגי טובא. והמהרש"א (בח"א שם ד"ה הרגיל בנר) כתב דבכל הני דכתיב בהו לשון זהירות הוא משום דהאיש מוזהר עליהן ביותר. משא"כ בנר דעיקר המצוה באשה. ולא קאמר באיש אלא "הרגיל" דהיינו שהוא מרגיל את אשתו להיות רגילה בנר. וגבי אשה הא תנן (לקמן באותו פרק) לשון זהירות על שלשה דברים נשים... על שאינן זהירות וכו'. ע"כ תורף דבריו. ולכאו' לא כ"כ מובנים דברי רב הונא: מדוע הרגיל בנר זוכה לבנים ת"ח, מדוע אינו זוכה להיות הוא בעצמו ת"ח. וכתב ע"כ הלבוש שמדובר באיש שלם, שכבר הוא בשלימותו. והב"ח כתב דאה"נ הוא עצמו יזכה להיות ת"ח, אלא שאי לאו בר הכי הוא מ"מ זוכה לבנים ת"ח. והוב"ד בכה"ח (סימן תרע"א סק"א). אך מהמ"ב (סימן רס"ג סק"ב) משמע דדוקא על בניו קאי, מדכתב ד"זוכה עבור זה לבנים ת"ח... ולכן ראוי שתתפלל האשה אחר שתגמור ההדלקה והברכה שיתן לה הקב"ה בנים זכרים מאירים בתורה".

וראה עוד בשו"ת שמש ומגן לגר"ש משאש זצ"ל (ח"ב סי' ע"ה) טעם להא כיצד הוי מידה כנגד מידה שזוכה לבנים ת"ח.

בענין קניית שמן או נרות, פתילות וכדו' לצורך הדלקת הנרות, אם רוצה לקנותם מכספי מעשר כספים, ר' מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ארבעת המינים (פרק ח' הערה פ"ח). וכיוון שאין הדבר שכיח, כיוון שבס"ד ממילא ניתן לקנות כיום חבילת נרות בכמה שקלים מעטים, לכן לא נאריך בזה כאן.

[3]ג. כדאיתא בשבת (דכ"א,ב'): ת"ר מצות חנוכה נר איש וביתו. וראה לקמן (בפ"ד סעי' ז') שצריך השמן או הנר לדלוק לפחות חצי שעה. עיי"ש.

[4]ד. בס"ד נקדים הקדמה קצרה.

כפי שכתבנו בהערה הקודמת, אמרו בגמ' שבת (דכ"א,ב') שעיקר דין הדלקת נרות החנוכה הוא נר איש וביתו. והיינו נר א' לכל בית ובית, בכל ערב מלילות חנוכה.והמהדרין נר לכל אחד ואחד (לכאו"א מבני המשפחה בכל יום). המהדרין מן המהדרין, בית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך. ע"כ.

ונחלקו הראשונים בפירוש מנהגם של המהדרין מן המהדרין (אליבא דב"ה).

דעת התוס' (שם ד"ה "והמהדרין") היא שאף המהדרין מן המהדרין נהגו שרק א' מבני הבית מדליק עבור כל המשפחה, אלא שהוא עצמו היה מוסיף והולך. וא"כ ביום השני היה הוא לבדו מדליק הנרות, והיה מדליק ב' נרות, בלילה השלישי היה רק הוא מדליק, והיה מדליק ג' נרות, כך שבכל לילה היה ניכר שיש תוספת בנרות. אך לדעתם אם כ"א מבני הבית היה מדליק בעצמו, וגם מוסיף בכל לילה, הרי שאין היכר לתוספת הנס, כי יאמרו שרק התרבו בני הבית, ולכל א' יש רק נר א'. ע"כ [וכ"פ הריטב"א (שם בגמ' ד"ה "והמהדרים") בשם ר"י והמאירי. וכ"כ הטור והשו"ע (בסי' תרע"א ס"ב).

ואילו דעת הרמב"ם (בפ"ד מהל' חנוכה ה"א וב') שהמהדרין מן המהדרין מוסיפים על המהדרין. דהמהדרין היו מדליקים כ"א מבני הבית נר א', ואילו המהדרין מן המהדרין היו נוהגים שכ"א מבני הבית מדליק, וכ"א מהם היה גם מוסיף נר א' בכל יום. ע"כ. וכ"פ הרמ"א (בסי' תרע"א ס"ב). ואת קושיית התוס', שבאופן שכתב הרמב"ם לא ניכר מספר הימים, פתרו האשכנזים עי"כ שכל אחד מהמדליקים ידליק במקום אחר הניכר בפני עצמו. וראה ע"כ בב"י (רס"י תרע"א) בבה"ל (סי' תרע"א ס"ב ד"ה "בלילה הראשונה"), בכה"ח (סק"ו) ובש"פ.

וא"כ מרן (בסימן תרע"א סעיף ב') כתב וז"ל: כמה נרות מדליק. בלילה הראשון מדליק אחד. מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה, עד שבליל אחרון יהיו שמונה. ואפילו אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר. עכ"ל. והוא מההיא ברייתא דשבת (כ"א ע"ב): והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים וכו', ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך. ע"כ. ונפסקה הלכה כב"ה.

ובענין מש"כ הט"ז (והב"ד הבה"ט), שזה חידוש שהספרדים נוהגים כתוס' והאשכנזים כרמב"ם, שזה לא מצאנו בשאר מקומות, כבר העיר על דבריו החמ"מ שאכן מנהג הספרדים קדום הוא, ולאו דוקא בתר התוס' אזלי. ושכ"כ בהדיא הרמב"ם (שם הל' ג') שכן מנהג הספרדים בכל ערי מושבותם. וכ"כ הגאון רבי שלמה הכהן מוילנא, והוב"ד בשד"ח (מערכת חנוכה סעיף ט' סק"ד). ור' עוד בשו"ת גליא מסכת (דף פ'), ובשו"ת כנסת יחזקאל (סימן י"ז).

ובמ"ב (שם סק"ח) כתב דדין זה אמור בין בלילה הראשון ובין בשאר הלילות, שהכל נגררים אחר בעה"ב, ואפי' בניו הגדולים.

[5]ה. כתב הרמ"א (בסימן תרע"א סעיף ב'): "וי"א דכל אחד מבני הבית ידליק, וכן המנהג פשוט" ע"כ. והוא עפ"י מש"כ בההיא ברייתא (שבת כ"א ע"ב): והמהדרין, נר לכל אחד ואחד. ור' מה שהעיר שם באר הגולה על מה שכתבו שמקור דין זה הוא ברמב"ם, וכמו שכתבנו בהערה הקודמת.

[6]ו. מה שכתבנו שאין הנשים מדליקות, כ"כ המ"ב (שם סק"ט), דאשתו כגופו. וכתב בשו"ת עולת שמואל (סימן ק"ה): לדידן (האשכנזים) שמדליקים כ"א בפני עצמו, מ"מ אשה אינה צריכה להדליק דהווין רק טפלות לאנשים. ואם רוצות להדליק, מברכות, דהוי כשאר מ"ע שהזמן גרמא דיכולות לברך. וכשאין האיש בבית תדליק האשה דהוי בת חיובא, ובברכה. ע"כ. והב"ד המ"ב (סימן תרע"ה סק"ט). ור' עוד מה שכתבנו לקמן (בפרק ט' סעיף א').

[7]ז. מה שכתבנו שאף מבני האשכנזים יש שנהגו שאין הבנות מדליקות, כך עינינו רואות שהמנהג היום. ויש שהשוו דין בת אשכנזיה לבן ספרדי (שאינו מדליק בעצמו אלא יוצא בהדלקת אביו), ורק כתבו שיכולה היא לכוון שאינה יוצאת בהדלקת אביה, ואז תוכל היא להדליק בעצמה בברכה. וראה בחוברת הלכות חנוכה לגר"מ אליהו (סעיף פ"ט) ובספרו מאמר מרדכי (מועדים וימים. פנ"ח סעי' קי"ב).

[8]ח. מה דצריכים להזהר ולא להדליק נרותיהם יחד והטעם לכך, ג"ז כתב הרמ"א (שם בסעיף ב'). והוא מדברי המהר"א מפראג. ונחלקו האחרונים אם דין זה נוהג גם בלילה הראשון, וכשלא נוהג עדיין דין תוספת הנרות. ור' בה"ל (סימן תרע"א ד"ה "כדי").

ובענין כלי שיש לו שתי פיות דחל בו איסור זה, ושאינו נוהג באיסור בחנוכיות שלנו, ר' חיי"א (כלל קנ"ד סעיף י"א), ומ"ב (סימן תרע"א סקי"ב).

[9]ט. דין כפיית הכלי וטעמו הובא במרן (סימן תרע"א סעיף ג' וסעיף ד'). ומקור דין זה הוא בדברי רב הונא ורבא בגמרא שבת (דף כ"ג). וכתב מרן (שם) שאם לא כפה הכלי, אפילו לנר אחד אינו עולה. וכתב הבה"ט (בסימן תרע"א סק"ה) בשם מהר"א הלוי בספר גן המלך (סימן קנ"א) שיכפה הכלי קודם ההדלקה. והוסיף שאם עשה זאת לאחר ההדלקה הוי כמדורה ולית בהו שום מצוה. עיי"ש. וכ"כ הי"א בהגה"ט, א"א (סק"ג), מ"ב (סקי"ג) וכה"ח (סקכ"ו).

ואמנם הפר"ח כתב שאם הדליקה ואח"כ כפה עליה כלי צריך לכבותה ולחזור ולהדליקה בברכה, וכמש"נ בסימן תרע"ה (סעיף ב'). אך כבר חלקו עליו האחרונים, ולא קיי"ל כמותו. ולכן כתבנו שישוב להדליקה בלא ברכה. ור' כה"ח (שם), ויבי"א (ח"ד חאו"ח סימן נ"ב ס"ס ה'), וילקו"י (מועדים. עמ' 197 סעיף ט' ומש"כ בהערה כ"ה שם). ובאמת נראה מתחילה שאכן צריך להדליקה שוב בברכה שהרי כשהדליקה לראשונה לא קיים המצוה כלל אפילו לרגע אחד. ורק אם לא הסיח דעתו מההדלקה הראשונה י"ל שלא יברך שוב, דהוי כמברך ובחדא מחתא גם מדליק כראוי. אך אם הסיח דעתו מהברכה נראה לכאו' שצריך לברך שוב. ושמעתי שיש מתרצים שלא יברך משום שהוכיח סופו על תחילתו שאינו אבוקה, ושאף הגאון הרוגצ'ובי פלפל ודן בענין זה). ור' מש"כ עוד ע"כ כה"ח (ס"ק כ"ז).

[10]י. דין העמדת הנרות בגובה שוה כתב החיי"א (כלל קנ"ד סעיף י'), וכ"כ בתוספת חיים על החיי"א (שם סקט"ז). ואמנם בשו"ת מהר"י ברונא (סי' ל"ט) לא כתב כן, והב"ד הד"ט, אך רוה"פ פסקו שיש להקפיד ע"כ. וכ"כ כה"ח (שם סקכ"ח, וסקל"א). וראה מה שכתבנו לקמן (פרק ה' סעיף י"ח). ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל מהו הגדר לכך שהנרות נחשבים בגובה שווה. שהרי אם כל נר גבוה מחבירו מעט (כגון שני מילימטר) יוצא שהפרש הגובה בין שני הנרות הקיצוניים הינו כסנטימטר וחצי. וענה לי שהפרש גדול אסור. והעיקרון הוא שהם צריכים להיות נראים למסתכל עליהם כעומדים בגובה שווה. עכת"ד.

[11]יא. ענין העמדת הנרות בשורה ישרה ולא בעיגול כתבו הרמ"א (בסימן תרע"א סעיף ד'), והוא מדברי הגמי"י בשם הסמ"ק, וכ"כ המהרי"ל, והב"ד הרמ"א בד"מ. וכ"כ המ"א, הא"ר, המ"ב (סקט"ו), כה"ח (סקכ"ז) וש"א. והפר"ח כתב שא"צ להזהר בכך כשכל נר מובדל מחבירו, דהוי כקערה שכפה עליה כלי. והב"ד כה"ח (סקכ"ט). ועיי"ש בכה"ח (בסק"ל), שהביא דברי תה"ד והפר"ח, שאם מדליק בפמוטות, כל נר בפ"ע, ודאי שרי. וכן עולה מדברי הח"א שהביא המ"ב (בסקט"ז). והרה"ג ר' דוד יוסף שליט"א, בנו של הגר"ע יוסף זצ"ל, סיפר לי שאף הוא עצמו העלה בתשובה להקל ולהדליק הנרות בעיגול, וכנ"ל, והוא עפי"ד הבא"ח. ושכן היה מנהג יהודי בבל. עכת"ד.

את ענין הרחקת הנרות כתב הרמ"א (שם). וכתב המ"ב (סקי"ח) בשם הפמ"ג וביאור הגר"א, דמשמע מלשון הרמ"א דתרתי בעינן: שלכל קנה בחנוכיה תהיה מחיצה בפ"ע, והיינו שיהיו הקנים חלולים. ושהקנים יהיו מובדלים זה מזה. וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, אלא שהוסיף, שמ"מ אף כשמקיימים תנאים אלה רצוי לא להניח את הנרות בעיגול שלם. עכת"ד. והביא עו"ש במ"ב דברי הא"ר דדי במרחק אצבע בין נר לנר. והוסיף המ"ב (שם), דה"ה כשמדביקים נרות השעוה בכותל צריך שיהיה מרווח כשיעור אצבע. והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שאף אם הנרות אינם עומדים בשורה ישרה אלא בחצי עיגול וכדו', או שנר א' נכנס וא' יוצא, אם כשמסתכלים עליהם מהצד הם נראים בשורה ישרה, והעומד מולם אינו יכול לראות שהם בעיגול, הרי שרשאי הוא להדליקם בברכה. וזאת אע"ג שאין מתקיימים שני התנאים הנ"ל, והיינו מרחק אצבע, וכל נר בכלי בפ"ע. ומ"מ צריך שלא יראו לעומד מולם כאבוקה, אלא שיראו שאלה נרות שונים שיש מרחק מה ביניהם. ושאלתיו, שלכאו' מדברי הרמ"א (בסי' תרע"א ס"ד), שכתב דין הרחקה אף בנרות שיו"ט, עולה שיש להרחיק הנרות זה מזה גם כשהחנוכיה ישרה. וענה לי, שלמעשה היום אין כ"כ חשש למדורה, כיון שהפתילות של הנרות הינן דקות מאוד, בניגוד לפתילות שעשו בעבר. וא"כ כל דין ההרחקה הינו רק מצד שמא ימיסו זא"ז, ולא מדין מדורה. כי דין מדורה הינו תלוי במציאות אם אכן זה נראה כמדורה. עכת"ד. ור' עוד בחיי"א (כלל קנ"ד סעיף י'), ושעה"צ (סקכ"ד).

ועוד שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל האם יש קפידא אם מרחיקים את הנרות זמ"ז, אך המרחק ביניהם אינו שווה, אע"ג שהם נמצאים בשורה ישרה ובגובה שווה, או שתלוי הדבר אם הנרות נראים כחנוכיה א' או כשתי חנוכיות. ועד איזה הפרש מרחקים אין להקפיד בדבר. וענה לי שיש קפידא אם המרחק בין הנרות אינו שווה. והגדר לזה הוא אם למשל ישנם שני נרות קרובים ושלישי רחוק מהם, כך שזה נראה כשתי חנוכיות. עכת"ד.

ונראה בס"ד שאם ישנה קבוצת נרות, למשל שנים או שלושה נרות, שהמרחק בין נר לנר הינו כשלושה ס"מ, ולאחר מכן יש רווח של חמישה או ששה ס"מ ביניהם לבין נר אחד או יותר, כך שזה נראה כשתי קבוצת נרות, זה אינו בסדר. אך אם המרחק בין הנרות הינו כשלושה ס"מ, ולאחר מכן יש נר אחד או יותר במרחק של כארבעה ס"מ, אין זה נחשב כב' חנוכיות, ושפיר דמי. כך בס"ד נלע"ד. וחכ"א הסכים עם זאת.

והא דכתבנו שיעור אצבע שהוא כשני ס"מ, כך השיעור לשיטת הגר"ח נאה, וכן הורה לי מאז ומתמיד הגר"מ אליהו זצ"ל בין לחומרא ובין לקולא, ואפי' באיסורי דאו'. וכן שמעתי מהגר"ע יוסף זצ"ל שיש לנהוג לפי שיטה זו, ותקף נמרצות את הפוסקים עפ"י שיטת החזו"א המבוססת על פסקו של הנוב"י בספרו הצל"ח, והוכיח שמאז הרמב"ם דרך גדולי הראשונים, מרן ושאר גדולי האחרונים נהגו בתפוצות ישראל כשיטת הגר"ח נאה המבוססת על פסקי הרמב"ם ומרן במדידת שיעורי נפח החלה. וכן המנהג פשוט מאז ומתמיד אצל הספרדים. ראה עוד ע"כ בשיעו"ת (עמ' ע"ו ורמ"ט), ובס' מידות ושיעורי תורה (פ"ה סעי' ח', י', ופ"ז סעי' ג' ואילך).

והא דכתבנו די"א ששיעור זה הוא כ-2.4 ס"מ, זוהי שיטת החזו"א כנ"ל, המבוססת על פסקו של הצל"ח שקבע שמידת ביצה של חז"ל היתה גדולה פי שתים ממידת הביצה שלנו היום. ולמרות זאת מידת אגודל של אדם בינוני (היינו "אצבע") נשארה כמות שהיא. ור' ע"כ בספר שיעורין של תורה לגר"י קנייבסקי זצ"ל. ובמידה זו נוהגים בעיקר האשכנזים המתגוררים בבני ברק, וכן אותם ההולכים עפ"י פסקי החזו"א בשאר המקומות בארץ. וע"ע בצל"ח פסחים (דקט"ז,ב'), בספר שערי רחמים (מנהגי הגר"א, ס"ק ק"ס), ח"א (כלל י"א סט"ז), שיעורי מקוה (עמ' ס"ט-ע' וקמ"ו), חזו"א (קונט' השיעורין ס"ק ו',ט'), שיעורין של תורה (עמ' ס"ד סקי"א), ובמידות ושיעורי תורה (פ"ה סעי' ח',ט' ופ"ז שם), ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הלכות ליל הסדר (בקונטרס השיעורין. נספח ט"ו) ובמקראי קודש הל' סוכות (נספח י"ז, בקונטרס מידות האורך).

ואמנם אלה השיטות העיקריות במדידת השיעורי תורה, אך ישנן שיטות נוספות. וכבר האריכו גדולי האחרונים בבירור שיטות אלה, ורבו ההוכחות לכאן ולכאן, ובפרט לשתי השיטות העקריות. מכל מקום אנו לא באנו כאן להכניס ראשנו בין שני הרים, ודעביד כמר עביד, ודעביד כמר עביד. וראה עוד ע"כ באורך מה שכתבנו בס"ד בספרינו הל' ליל הסדר והל' סוכות (שם).

והא דכתבנו שלא יעשה נרות קלועים כדוגמת נרות ההבדלה, כ"כ המ"א (סי' תרע"א סק"ג) בשם הרש"ל. וכ"כ הא"ר, הח"א, והמ"ב (בסי' תרע"א סקי"ט).

[12]יב. כ"כ החיי"א (כלל קנ"ד סעיף י'). וכן נראה מדברי הרמ"א (בסי' תרע"א סוף סעי' ד') שכתב שיש להרחיק הנרות אף בנרות שויו"ט, ומשמע שיש להזהר בזה אף כשהנרות בשורה ישרה. וראה בבה"ל (סי' תרע"א ס"ד ד"ה "אפי'") שד"ז אמור רק אם מדבקין הנרות אחר הדלקתן עד שעי"כ מתחממות, נכפלות ונופלות. וראה עוד מ"ב (סי' תרע"א ססקי"ח) גבי המדבקין נרות שעוה בכותל. ואם ד"ז אמור שמדבקין אותם בשורה ישרה, א"כ גם דעת המ"ב שיש להרחיקם אף כשהם בשורה ישרה. ואולי המ"ב דיבר מצד מדורה ולא מצד שמא ידבקו.

[13]יג. כך שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל. ויעץ לשים את הנרות במקרר או בתא ההקפאה כדי שימסו יותר לאט. ומכל מקום לא יקטן זמן דליקתם פחות מחצי שעה. עכת"ד.

[14]יד. כ"כ בחזו"ע (חנוכה, בפרק מצוות הדלקת נרות חנוכה, עמ' כ"ח הערה ו'. וע"ע שם בעמ' ו'-ח') בשם שו"ת שדה הארץ (ח"ג חאו"ח סימן ל"ד), ושו"ת לחם שלמה (חאו"ח סימן קי"ז סק"ה). והדגיש שאין הלכה כפוס' שכתבו שיחלק את השמן לשמונת הלילות, אלא הלכה שידליק חצי שעה בכל לילה, ואם בשל כך יהיו לילות שלא הדליק בהם, אונס רחמנא פטריה. עכת"ד. וכ"פ בילקו"י (חנוכה, סי' תרע"א סעי' ח').

[15]טו. כ"כ ילקו"י (שם) בשם החיי"א (כלל קנ"ד סעיף כ"ה), ועקרי הד"ט (סימן ל"ה סק"ו).

[16]טז. כ"כ המ"א וא"ר (ריש סימן תרע"א), וכ"כ החיי"א (שם) ועוד אחרונים.

[17]יז. כ"כ הילקו"י (שם עמ' 197) בשם שו"ת פרי הארץ (ח"ג סי' ב'), שדה ארץ (ח"ג סי' מ"ב), שו"ת יהודה יעלה (למהר"י אסאד. סימן ר"ה), ונחלת בנימין (סימן קל"ג). וציין עו"ש את שו"ת הרמב"ם (ירושלים תרצ"ד, סימן פ"ג), ספר המרדכי (ריש סי' תרע"ו), המ"א (סימן תרנ"א סקכ"ה), שו"ת כתב סופר (סימן קל"ה סק"ג), שו"ת משיב דברים (חאו"ח סימן קנ"ג), שו"ת התעוררות תשובה (ח"א ס"ס ק"ג), ושו"ת אג"מ (חאו"ח ח"א סימן ק"צ עמ' שכ"ט).

[18]יח. את הדעה שכשחבירו אינו מבני ביתו ואינו סמוך על שולחנו ידליקו כל אחד נר אחד ותו לא, כתב החיי"א (כלל קנ"ד סעיף כ"ה). וכ"כ שם את הטעם לכך, שאם קרה המקרה ויש לו עשרה נרות, ידליק בכל לילה נר אחד, מלבד הלילה השני שידליק שני נרות. וכתב שם שבלילה השלישי לא ידליק שני נרות כיון דאם עשה כן לא עשה לא כמר ולא כמר. וראה גם במ"ב (סי' תרע"א סק"ו).

והדעה החולקת ואומרת שיתן נר א' לחבירו וידליק הוא את השאר, היא דעת הגר"מ אליהו זצ"ל כפי שהורה לי. והוסיף שאין בכך בעיה כלל אם מדליק מספר נרות שאינו בדיוק כמספר הנרות הדרוש לאותו לילה לנרות החיוב וההדור. עכת"ד. וראה עוד בשו"ת הלל אומר (סי' של"א).

ומה שכתבנו שאם חבירו הינו מבני ביתו או סמוך על שולחנו שידליק הוא עצמו את כל הנרות, כ"כ החיי"א (שם), וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. ודין זה אמור הן לספרדים (כגון בן ספרדי) והן לאשכנזים.

[19]יט. כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל.

וחכ"א הקשה ע"כ, דלכאו' אין הדברים אמורים גם גבי האשכנזים. שהרי הם מהדרים שידליק כל אחד מבני הבית. ושמא לדידם עדיף שכ"א מבני הבית ידליק נר א', ולא שאבי המשפחה ידליק לבדו עבור כולם גם את נרות ההידור, והם לא ידליקו כלל. וחכ"א תירץ, שהגרמ"א זצ"ל ס"ל שעדיף להיות כמהדרין מן המהדרין רק לתוספות (דס"ל שמהדרין מן המהדרין זה שרק אחד מבני הבית מדליק עבור כולם, ומדליק את מס' הנרות כמס' הימים), וזה עדיף מאשר להיות רק מהדרין לכל השיטות (הרמב"ם והתוס'), והיינו נר א' לכ"א מבני הבית. עכ"ד.

[20]כ. דין זה נלמד ממה שכתב הרמ"א (בסימן תרע"א סעיף ז') בשם המהרי"ל: ואם רוצים למהר להתפלל לאחר שבירך הש"ץ והדליק אחד מהן יוכל השמש להדליק הנשארים והש"ץ יתפלל. ע"כ. וכתב שם המ"ב (סקמ"ח) בשם הגר"א שהוא דוקא באופן זה, אבל בלא"ה יותר טוב שיגמור בעצמו המצוה שהתחיל בה, וכ"כ כה"ח (שם סק"פ).

דעת המתירים היא דעת הרש"ל בתשובותיו (סימן פ"ה), שכתב שאף בביתו רשאי לעשות כן. וכ"כ המ"א (ס"ק י"א), והב"ד הבה"ט (סקי"ג) וכה"ח (ס"ק פ"ג). וכ"פ המ"ב (סקמ"ט). והוסיף שכן משמע מהגר"א. אך הלבוש כתב שבביתו צריך הוא להדליק את כולם. והב"ד הבה"ט וכה"ח (שם). ומ"מ נראה שכיון שרוה"פ הקלו בדבר, הרי שיש להקל בכך, וודאי שבשעה"ד גדולה אין להחמיר [בפרט אם זה גורם להפחית במצוה אחרת. וראה בשו"ת תבו"ש לגר"ש משאש (חיו"ד סי' ע"ב) בענין האיסור להחמיר כשא"צ לכך. וכ"ש בני"ד].

טעם המתירים הוא משום דהברכה היא על הנר הראשון שהדליק שהוא עיקר המצוה, ושאר הנרות אינם אלא להידור מצוה בעלמא [מ"ב (ס"ק מ"ט) וכה"ח (סקפ"א)]. והמו"ק כתב דבעל נפש יחוש לעצמו, דהוא רוצה להיות מהמהדרין ואינו בדין דעול מצוה יהיה עליו כמשאוי. הב"ד כה"ח (סקפ"ב), והוסיף שכ"כ הגחיד"א במחב"ר (סקי"ב), שע"ת (סקי"ג) והבא"ח (פר' וישב סקי"ח). אך בעיון בדברי הבא"ח נראה בס"ד שאין מוכרח מדבריו כלל שפסק לאיסור, שכן כתב שם שלא יתן לבניו הקטנים להדליק מנרות החיוב. ולמד הרב כה"ח מכאן שדעת הבא"ח שחיוב המדליק לגמור את הדלקת כל הנרות. וי"ל דשם פסק לאיסורא כיון שקאי אבניו הקטנים, אך לגדולים היה מתיר. וא"ת שהרי דין איסור הדלקה לקטנים כדי להוציא גדולים כתבו הבא"ח בסעיף שלאחר זה, ופה קמ"ל דבא לחזור אפי' לגדולים, זה לכאו' אינו, שהרי כתב בהדיא (בסעי' י"ח) שדין זה קאי אבניו הקטנים. ועוד, דבסעיף הבא (סעיף י"ט) מדבר הרב בקטנים שבאו להדליק אף את הנר הראשון דהוא נר החובה מעיקר הדין, וקמ"ל שאינם מוציאים הגדול בהדלקתם, וכמו שפסק מרן (בסימן תרע"ה סעיף ג'). אך מש"כ בסעיף י"ח קאי אשאר נרות, בין הידור ובין נר השמש [ור' מחלוקת ע"כ לקמן (בפרק ז') בדעת הרב בא"ח אם שרי לתת לקטן ספרדי להדליק אף את נרות ההידור או רק את נר השמש], אך מכאן אין ללמוד שלא יתן לגדול אחר להדליק את נרות ההידור אחר שהמברך הדליק את נר החיוב. ולפיכך מה שציין שם הרב כה"ח שכן דעת הבא"ח לא זכיתי להבינו.

וראה חזו"ע (הל' חנוכה. פרק מצוות הדלקת נ"ח. סוף הערה א' עמ' כ"א) שהתיר לתת לילד קטן שהגיע לגיל חינוך להדליק את נרות ההידור. וכשלא הגיע לגיל חינוך רשאי להדליק את נר השמש.