מקראי קודש

אודות בית

פרק יא: דיני התקיעות

הקדמה:


א. מצות עשה מן התורה לשמוע תרועת שופר ביום הראשון של ראש השנה, שנאמר "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר פרק כ"ט פס' א'). וחכמים חייבו לשמוע תרועה זו אף ביום השני של ראש השנה.


ב. מן התורה חייב אדם לשמוע בראש השנה תשע תקיעות, והיינו שלוש פעמים תקיעה, תרועה ושוב תקיעה. אך כיון שיש ספק אם תרועה זו שבין שתי התקיעות הינה שברים (שהם כגניחת אדם חולה המשמיע קולות קצרים, קול אחר קול, ומאריך בהם קצת), או תרועה (שהיא כקול אדם כשהוא בוכה ומייבב, שמשמיע קולות קצרים ותכופים), או שברים ותרועה יחדו, לפיכך יש לשמוע שלוש פעמים תקיעה שברים תרועה ותקיעה (וסימנם תשר"ת), שלוש פעמים תקיעה שברים ותקיעה (וסימנם תש"ת), ושלוש פעמים תקיעה תרועה ותקיעה (וסימנם תר"ת), כך שבסך הכל הינם שלושים תקיעות.


ג. אף שמעיקר הדין די לשמוע בכל יום מימי ראש השנה שלושים תקיעות אלה, מכל מקום נהגו האשכנזים לשמוע מאה תקיעות בכל יום, והספרדים נהגו לשמוע מאה ואחת תקיעות. את שלושים התקיעות הראשונות (כסדר המבואר בסעיף הקודם) תוקעים לאחר קריאת ההפטרה ולפני תפילת מוסף, והן נקראות תקיעות דמיושב (כיון שבהן הציבור רשאי לשבת). ואת שאר התקיעות תוקעים בתפילת מוסף, כמבואר בפרק י"ב, והן נקראות תקיעות דמעומד (כיון שבהן חובה לעמוד).


אורך התקיעות ומספר הקולות בשברים ובתרועה:


ד. כל תרועה הינה תשעה קולות קצרים, הנקראים טרומיטין. ושיעור כל שבר משלושת השברים, למנהג האשכנזים הינו שלושה טרומיטין ומעט יותר, ולמנהג הספרדים שיעורו שלושה טרומיטין. וראה עוד בסעיף הבא.


ה. שיעור כל תקיעה בתשר"ת הינו לפחות כאורך שברים ותרועה יחדיו, והיינו קצת יותר משמונה עשר טרומיטין. שיעור כל תקיעה בתש"ת, למנהג האשכנזים הינו מעט יותר מתשעה טרומיטין, ולמנהג הספרדים הינו תשעה טרומיטין. ושיעור כל תקיעה בתר"ת למנהג כולם הינו תשעה טרומיטין. ויש הסוברים אחרת בכל ענינים אלה, אך נהגו כמו שכתבנו.


ו. יש אומרים שהשיעור הקצר ביותר של כל התרועה (בתשר"ת או בתש"ת) הינו שלושה טרומיטין, ואם תקע את התרועה פחות מכך לא יצא ידי חובה. ויש אומרים שהשיעור הקצר ביותר שלה הינו תשעה טרומיטין. ומאידך רשאי התוקע להאריך בתרועה כרצונו, ובתנאי שיתקענה בנשימה אחת.


ז. אם קיצר התוקע באורך השברים, אך הקפיד להאריך כל שבר יותר מטרומיט אחד וקרוב לשני טרומיטין, יצא בדיעבד ידי חובה. ויש אומרים שלא יקצר בכל שבר פחות משלושה טרומיטין.


ח. רשאי התוקע להאריך בכל אחד מהשברים שבתשר"ת ובתש"ת, ובלבד שלא יתקע את אחד מהם באורך תקיעה [למנהג האשכנזים הכוונה דוקא לתקיעה שבאותו סימן (היינו תשר"ת, תש"ת או תר"ת). ולמנהג הספרדים הכוונה שלא יאריך בשבר כלשהו אפילו כאורך תקיעה בסימן שונה]. לכן התוקע בתש"ת שבר באורך תשעה טרומיטין או יותר, לא יצא ידי חובה אפילו בדיעבד. למנהג הספרדים לא יצא ידי חובה אם תקע באורך זה את אחד השברים גם בתשר"ת. ולמנהג האשכנזים לא יצא ידי חובה אם האריך באחד השברים בתשר"ת בשיעור שמונה עשר טרומיטין או יותר (וראה עוד במקורות). ומכל מקום ראוי לכתחילה לתקוע כל שבר באורך שלושה טרומיטין בלבד, וכנ"ל.


ט. מעיקר הדין רשאי התוקע לתקוע יותר משלושה שברים בתשר"ת או בתש"ת אם יתקעם בנשימה אחת. אך לא יפחות משלושה שברים. ולכתחילה נכון לתקוע שלושה שברים בלבד.


י. תוקע שקיצר את התקיעה בתשר"ת או בתש"ת ותקעה פחות מתשעה טרומיטין, אפילו בדיעבד לא יצאו הוא והשומעים ידי חובה. ויש מהאשכנזים המקילים שאורך התקיעה הקצר ביותר בתש"ת הינו ששה טרומיטין. ועוד נחלקו הפוסקים מהו השיעור הקטן ביותר של התקיעה בתר"ת. יש אומרים שרק אם תקעה באורך פחות משלושה טרומיטין לא יצאו ידי חובה. ויש אומרים שהשיעור הקטן ביותר הינו תשעה טרומיטין, ואם תקע פחות מכך לא יצאו ידי חובה אף בדיעבד.


יא. רשאי התוקע להאריך בכל אחת מהתקיעות כרצונו, אף יותר מהשיעור הנזכר בסעיף ה'.


הפסק הנשימות בין התקיעות:


יב. צריך התוקע לתקוע את כל השברים בנשימה אחת. ואם תקעם בשתי נשימות או יותר, לא יצא ידי חובה, וצריך לשוב ולתקוע מהתקיעה הראשונה של אותו סימן (היינו אותו תשר"ת או אותו תש"ת. ויש אומרים, שאם תקע שלושה שברים וביניהם הפסיק רק בכדי נשימה, יצא בדיעבד). וכן הדין לגבי התרועה ולגבי התקיעה. אך אם החל לתקוע תקיעה או שברים או תרועה, ולא הצליח בכך, וחזר לתקוע זאת שוב, נחשב הכל כתקיעה אחת ויצא ידי חובה בכך.


יג. כתב הרמ"א, שלמנהג האשכנזים לכתחילה אין לתקוע בתשר"ת את השברים יחד עם התרועה באותה נשימה, אלא יפסיק ביניהם בנשימה אחת, ולא יותר. ומכל מקום מנהג האשכנזים פה בארץ ישראל, וכן מנהג הספרדים בכל מקום, שבתקיעות שלפני מוסף (תקיעות דמיושב) תוקע את השברים יחד עם התרועה בנשימה אחת אך בהפסקה קצרה ביניהם, ובתקיעות שבמוסף (תקיעות דמעומד) תוקע אותם בשתי נשימות. ולמנהג כולם, אם תקע את כולם בנשימה אחת או את כולם בשתי נשימות, או את חלקם כך וחלקם כך, יצא ידי חובה.


יד. גם כאשר תוקע את השברים והתרועה שבתשר"ת בנשימה אחת, צריך הוא להפסיק ביניהם מעט, אך פחות מכדי נשימה. ולכן המקריא לתוקע יקריא את השברים והתרועה יחדו, לפני השברים. וטוב לנהוג כן גם כאשר תוקעים את השברים והתרועה בשתי נשימות.


טו. צריך התוקע להפסיק בנשימה בין התקיעות לשברים וההיפך, ובין התקיעות לתרועות וההיפך. ואם לא הפסיק ביניהם לפחות בכדי נשימה אמנם יצא ידי חובה, אך טוב שיחזור ממקום שטעה (כמבואר במקורות).


דיני טעויות בתקיעות:


טז. מי שטעה בתשר"ת, ולפני שהחל לתקוע את השברים תקע חלק מהתרועה או את כולה, צריך לשוב ולתקוע מהתקיעה הראשונה של אותו תשר"ת. ויש מהאשכנזים הסוברים שיחזור לתקוע רק את השברים והתרועה וימשיך בתקיעתו.


יז. מי שטעה, ובמקום לתקוע בתשר"ת שלושה שברים תקע רק שני שברים והחל את התרועה. אם טרם הספיק לתקוע שלושה טרומיטין מן התרועה, ישוב לתקוע את השבר שהחסיר, וימשיך לתקוע תרועה שלמה ותקיעה. וראוי לכתחילה לשוב ולתקוע את כל שלושת השברים. ואם הספיק כבר לתקוע שלושה טרומיטין מן התרועה, או שתקע רק שבר אחד טרם שהחל להריע, חייב לשוב ולתקוע שלושה שברים, ולהמשיך לתקוע תרועה שלמה ותקיעה. ודין מי שלא תקע את השבר השלישי באותה נשימה עם שני השברים הראשונים (אף בלי הפסק תרועה ביניהם), ראה לעיל בפרקנו בסעיף י"ב.


יח. התוקע תשר"ת, ולאחר שסיים את התרועה חזר ותקע שבר אחד או יותר, צריך לשוב ולתקוע כראוי מהתקיעה הראשונה של אותו תשר"ת. וכן הדין אם לאחר שסיים את השברים והתרועה שב ותקע תרועה נוספת (בנשימה חדשה) או שברים ותרועה נוספים לפני התקיעה.


יט. טעה התוקע בתש"ת, ולאחר שתקע חלק מהשברים או את כולם המשיך בתרועה, צריך הוא לשוב ולתקוע מהתקיעה הראשונה של אותו תש"ת, ואפילו שלא סיים את התרועה. וכן הדין אם תקע חלק מתרועה או כולה לפני השברים.


כ. וכן התוקע תר"ת, ולאחר שתקע חלק מהתרועה או את כולה טעה ותקע שבר אחד או יותר, צריך לשוב ולתקוע מתחילת התקיעה הראשונה של אותו תר"ת. וכן הדין אם החל לתקוע שבר אחד או יותר לפני התרועה בתר"ת.


כא. התוקע קול ארוך בתחילת התרועה, או שמאריך בסופה, אינו נוהג כראוי. ואם האריך בכך כשיעור שבר, צריך הוא לשוב ולתקוע מהתקיעה הראשונה של אותו סימן, אלא אם כן עומד הוא בתשר"ת, והאריך בתחילת התרועה, ותקע את כל השברים והתרועה בנשימה אחת. ואם האריך בתחילת השברים או לאחריהם, מבואר דינו בסעיף ח'.


כב. מי שתקע את התקיעה הנכונה (תקיעה, שברים או תרועה) בתשר"ת, תש"ת או תר"ת, אלא שלא התכוון בה לשם מצוה, למנהג הספרדים חייב לשוב ולתקוע כראוי מהתקיעה הראשונה שבאותו סימן. והאשכנזים מקילים במקרה זה, וסוברים שבדיעבד אם המשיך ותקע יצא ידי חובה, ורק לכתחילה טוב להחמיר ולחזור מהתקיעה הראשונה (ויש מהם המחמירים בזה מעיקר הדין, כספרדים). ולמנהג כולם אם תקע בתוך הסימן תקיעה שאינה שייכת לאותו סימן, והתכוון בה לשם מצוה, חייב לשוב ולתקוע מהתקיעה הראשונה.


כג. לאור האמור בסעיף הקודם (שישנה בעיה לשמוע באמצע התקיעות תקיעות אחרות, אף שאינו מכוון לצאת בהן ידי חובה) כתבו הפוסקים, שכאשר ישנם כמה בתי כנסיות סמוכים זה לזה, לא יתקעו בבית כנסת אחד בעת שתוקעים בבית כנסת אחר.


כד. מי שטעה בתקיעה הראשונה של הסימן (בתשר"ת, תש"ת או תר"ת) ולא תקעה כראוי, ישוב ויתקענה וימשיך כראוי. ואם טעה בתקיעה האחרונה של הסימן, ישוב לתקוע מהתקיעה הראשונה שבאותו סימן. וראה עוד לעיל בפרקנו בסוף סעיף י"ב.


כה. מי שטעה באופן שצריך לחזור ולתקוע מהתקיעה הראשונה, אלא שמתוך רצף תקיעתו המשיך לתקוע גם את התקיעה האחרונה, נחשב הדבר כאילו כבר תקע את התקיעה הראשונה מחדש, וימשיך כראוי.


כו. התוקע שטעה בתשר"ת הראשון, השני או השלישי, וצריך לחזור על תקיעתו, יחזור רק על התשר"ת שטעה בו, ואינו צריך לשוב בכל מקרה מהתשר"ת הראשון. וכן הדין בתש"ת ובתר"ת.


כז. אין סדר תקיעת הסימנים מעכב בדיעבד. ולכן אם הקדים ותקע תש"ת לפני תשר"ת וכדומה, יצא ידי חובה. ויש אומרים שלכתחילה צריכות התקיעות להיות דוקא לפי הסדר תשר"ת, תש"ת ותר"ת, ולכן לדעתם עדיף לחזור ולתקוע לפי הסדר.


כח. וכן העומד באמצע התקיעות, ונזכר שקודם לכן טעה באחד הסימנים (היינו באחת מתקיעות התשר"ת, התש"ת או התר"ת), יגמור את הסימן שעומד בו (ויש מי שאומר שיגמור את כל התקיעות מסוג הסימן שעומד בו, כגון את כל תקיעות התשר"ת), ישוב לתקוע כראוי את הסימן שטעה בו, וימשיך בתקיעתו.


כט. מי שאינו יודע לתקוע כראוי את אחד הסימנים (תשר"ת או תש"ת או תר"ת) מתחילתו ועד סופו, אינו יוצא ידי חובה בתקיעת חלק ממנו. ובמקרה זה יתקע את שאר הסימנים שיודע לתקוע כראוי.


ל. מי שתקע לפחות שלושה טרומיטין מהתרועה, או שתקע שברים, והסתפק אם תקעם כראוי, צריך הוא לשוב ולתקוע מהתקיעה הראשונה של אותו סימן.


לא. כל דיני הטועה בתקיעות אמורים הן לגבי התקיעות שלפני מוסף (תקיעות דמיושב), והן לגבי התקיעות שבמוסף (תקיעות דמעומד). אך אם טעה בתקיעות שלאחר מוסף (כמבואר במקורות), רשאי להמשיך לתקוע כדרכו.


לב. עוד מדיני טעויות בתקיעות, ראה כאן במקורות.


עוד מדיני התקיעות:


לג. יש הנוהגים לתקוע את התרועה בקול אחד רועד, ויש התוקעים אותה בקולות מופסקים. ובשברים, יש התוקעים כל שבר בקול עולה ויורד, ויש התוקעים בקול פשוט. ובתקיעה, יש התוקעים בקול פשוט, ויש התוקעים בתנועה מסיימת בסוף התקיעה. וכל אחד יעשה כמנהגו.


לד. כל סוגי הקולות כשרים בתקיעת השופר, בין אם הם עבים, דקים או צרודים. ואם תוך כדי התקיעה השתנה קול השופר, כשרה התקיעה.


לה. יש לתקוע מצידו הצר של השופר. ונתנו רמז לדבר, שנאמר: "מן המצר קראתי י-ה". ואז יתקיים בנו הפסוק: "ענני במרחב י-ה" (תהלים פרק קי"ח פס' ה'). ואם תקע מצידו הרחב של השופר, לא יצא ידי חובה.


לו. במקרים שלא יצא התוקע ידי חובה, גם השומע שהתכוון לצאת בתקיעתו לא יצא ידי חובה.


לז. על התוקע להתכונן לפני ראש השנה לתקיעות, הן בלימוד הלכות התקיעות והן מבחינה מעשית בתקיעות עצמן.


הערות

[1]א. הא דזו מ"ע, זה מבואר בכתוב ופשוט בהרבה מקומות (לשון המ"מ ריש הל' שופר), וכ"פ הרמב"ם (שם). וע"ע לעיל (בפרק ז' הערה א').


ובענין מה שכתבנו, שהמצוה הינה לשמוע את קול השופר, ולאו דוקא לתקוע, כ"כ הטור (בסי' תקפ"ה), וכ"כ הב"י שם בשם הרא"ש עפ"י הירו' וכמה פוס', וכ"כ הב"י (רס"י תקפ"ט) בשם הרשב"ץ, וכ"כ הלח"מ ריש הל' שופר.


אמרו במדרש, שברה"ש נעקד יצחק אע"ה ע"ג המזבח. ואותו היום שמעה שרה אמנו ותצעק ותייבב ותייליל, וע"כ אמר הכתוב "יום תרועה יהיה לכם", ומתרגם "יום יבבא", כדי שיזכור לנו הקב"ה יללת שרה אמנו, ויכפר לנו. ובעל המנהגות כתב, כי האדם צריך שייליל לפני בוראו על עוונותיו, לכך ציוותה התורה לתקוע כעין יללה וגינוח (הרד"א. א"ר. כה"ח סי' תק"צ סק"ה). ואף שגם בזוה"ק (פר' ויקרא דף י"ח) איתא שיצחק נעקד ביום רה"ש, מ"מ בפדר"א אמרו שנעקד ביוה"כ. ראה כה"ח (סי' תקפ"ד סקט"ז) מש"כ ע"כ.


[2]ב. עפ"י הרמב"ם (פ"ב משופר ה"י), וכ"כ מרן (סי' תר"א סעי' ב'), שגם בא"י עושין רה"ש ב' ימים. והוא לפי שגם בזמן שביהמ"ק היה קיים היו נוהגין לפעמים שני ימים קודש, כשנשתהו העדים ובאו מן המנחה ולמעלה, כדאיתא ברה"ש (דף ל' ע"ב). וכ"כ מרן בב"י (סי' ת"ר), וכ"כ הלבוש (בסי' ת"ר), המ"א (בסי' תר"א) וש"א. והב"ד כה"ח (סי' תר"א סק"ה), ונתן לכך שם טעם בסוד. וכ"כ גבי התקיעות, כה"ח (בסי' תקפ"ה סקכ"ח), שסדר התקיעות ביו"ט שני דרה"ש שוה לסדרן ביו"ט ראשון.


[3]ג. משנה וגמ' רה"ש (דף ל"ג ע"ב). וכ"פ מרן בשו"ע (סי' תק"צ סעי' א').


והטעם, אמרו בגמ' שם (דף ל"ג ול"ד), לפי שנא' ג"פ תרועה ביוה"כ של שנת היובל וברה"ש. ברה"ש כתיב: "שבתון זכרון תרועה" וגו', "יום תרועה יהיה לכם". וביובל כתיב: "והעברת שופר תרועה". ואמרו בגמ' שם, שכל תרועה יש לתקוע לפניה תקיעה פשוטה, וכן לאחריה. ולמדו זאת ממש"נ "והעברת שופר תרועה" (ופרש"י: "והעברת" פשוטה משמע. העברת קול אחד), מכאן שיש לתקוע פשוטה לפניה. ולמדו לאחריה ממש"נ לאחר מכן "תעבירו שופר" (ופרש"י, שהרי ההעברה כתובה תחילה וסוף, ותרועה כתובה בינתים. ע"כ. והיינו שיש להעביר תקיעה בין לפני התרועה ובין לאחריה). ועוד למדו שם בגמ' ד"ז מדכתיב "ותקעתם תרועה", והיינו פשוטה לפניה. וכתיב "תרועה יתקעו", והיינו פשוטה לאחריה.


ועוד למדו שם בגמ' מפי השמועה, שכל התרועות של החודש השביעי (חודש תשרי שהוא שביעי מניסן) שוות הן, הן ברה"ש, והן ביוה"כ של שנת היובל. שבכ"א מהם תוקעים תשע תקיעות: תר"ת, תר"ת, תר"ת. דגמרינן "שביעי" "שביעי" לגז"ש. דברה"ש נא' "בחדש השביעי", וביובל נא' "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי" [והביאו דברי גמ' זו מרן (סי' תק"צ סעי' א'), מ"ב (ס"ק א'-ד'), כה"ח (ס"ק א'-ג') וש"א].


על מה שכתבנו שמן התורה בעי לשמוע ברה"ש תשע תקיעות, העיר הגר"א נבנצל שליט"א: ואם אין שהות ביום לתשע יתקע שש, כי יש פוס' דמדאורייתא צריך רק שש, ואם יש שהות רק ל-ג' יתקע ג', כי י"א שמדאורייתא סגי בג'. עכ"ל.


ומי הם החייבים בשמיעת תקיעת השופר, ראה לעיל בפרק י'.


[4]ד. עיקר ד"ז כתבו מרן (סי' תקפ"ה סעי' ב', וסי' תק"צ סעי' ב'), עפ"י הגמ' רה"ש (דף ל"ד ע"א). דאמרו שם, מדכתיב "יום תרועה", ומתרגמינן "תרועה" יבבא. ש"מ שהוא כקול אדם כשהוא בוכה ומיילל, דילפינן מאימיה דסיסרא, דכתיב בה "ותיבב". ועדיין אין אנו יודעים אם הוא כאדם הגונח מלבו, כדרך חולה המשמיע קולות קצרים, קול אחר קול, ומאריך בהם קצת, והוא הנקרא גונח, כדרך אדם הבוכה בתחילת בכייתו (וזה הנקרא שברים), או כאדם המיילל ומקונן, המשמיע קולות קצרים תכופים זל"ז, והוא הנקרא יללה (וכנגד זה התרועה), או שהוא שניהם יחד, תרועה ושברים, שכן דרך אדם הדואג, להתאנח תחילה, ואח"כ לייבב וליילל. לפיכך, כדי לצאת ידי הספק צריך לתקוע ג"פ מכל א' מהם, והיינו ג"פ תשר"ת, ג"פ תש"ת וג"פ תר"ת [גמ' (שם), וכדפרש"י. והביאוה מרן (סי' תק"צ שם), מ"ב (סק"ה), כה"ח (סק"ד) וש"א]. וזו הדעה שכתבנו בהלכות.


ואמנם יש החולקים ע"כ (וזו דעה שניה), וסוברים שאין אנו נוהגים כך בשל הספק, אלא שכן צריך לנהוג לכתחילה. שכתב בזוה"ק (פר' פנחס דף רל"א ע"ב) וז"ל: ועל דא לא ידעי הני בבלאי רזא דיבבא ויללותא, ולא ידעי דתרוויהו איצטריכו... אינון לא ידעי ועבדין תרוויהו, ואנן ידעינן ועבדינן תרוויהו. וכלא נפקין לאורח קשוט. עכ"ל. ובשעה"כ נתן טעם בסוד לכל מאה הקולות שתוקעים ברה"ש. והביא דברים אלה כה"ח (בסי' תקפ"ה סקכ"ח, ובסי' תק"צ סק"ו. וע"ע בדבריו בסי' תקצ"ב סק"ו). וראה מה שכתבנו לעיל (בפרק ז' הערה כ"א).


וישנה דעה שלישית, והיא דעת רב האי גאון, שכל התקיעות הן אמת, ובכל אחד מהסדרים יוצא י"ח, ואפי' שמע רק תש"ת או רק תר"ת. שנשאל רה"ג, וכי עד שבא רבי אבהו ותיקן שיהיו תוקעין תשר"ת, תש"ת ותר"ת לא היו ישראל יוצאים י"ח שופר. והשיב, כך היה הדבר מימים קדמונים, מנהג בכל ישראל, מהם עושים תרועה יבבות קלות, ומהם עושים יבבות כבדות שהם שברים, ואלו ואלו יוצאים ידי חובתם. שברים כבדות תרועות הן, יבבות קלות תרועות הן. והיה הדבר נראה כחלוקה, אע"פ שאינה חלוקה. ולא היו מטעים אלו את אלו. כי חכמים של הללו מודים דיבבות תרועות הן, וחכמים של הללו מודים כי שברים תרועות הן ... ולפי"ז כי אמרינן בדרבי אבהו מספקא ליה אי גנוחי גנח או ילולי יליל וכן כי אמרינן מספקא ליה דילמא גנח ויליל, צ"ל דלאו ספק ממש נאמר לענין דינא אלא לחילוקי המנהגות קורא ספק. ולשון שאינו מדוקדק הוא. ודברים אלה כתב הריטב"א בתשובה (סי' כ"ט). והב"ד מרן בב"י (סי' תק"צ ד"ה "וכתבו הרא"ש והר"ן"). ולפי"ז יוצא שלרה"ג באמת מדאו' סגי בתקיעת ג"פ תש"ת או ג"פ תר"ת, וכ"ש ג"פ תשר"ת, דהא הכל אמת. ועוד בענין ד' רה"ג ר' ברא"ש (פ"ד דרה"ש סי' י'), בר"ח ברה"ש (דל"ד), בס' החינוך (מצוה ת"ה), ובשאר רוא"ח.


ובענין לפי פירוש רה"ג מדוע תיקן רבי אבהו גם תשר"ת, והלא הספק הינו אי תרועה הוי גנח או יליל. הסביר הב"ח (סי' תק"צ ד"ה "ומש"כ דמספקא לן"), שאגב שתיקן תש"ת ותר"ת תיקן נמי שיהיו תוקעין תשר"ת, דכיון דנראה לספק שמא התרועה היא גנח ויליל, כמנהג הבכי של מקצת בני אדם, הלכך כדי שלא ליתן פתחון פה לשום ספק תיקן ג"כ תשר"ת. והוסיף שכן נראה מדברי הרא"ם (בביאורו לסמ"ג). אכן לרמב"ם והסמ"ג דס"ל דספק ממש לענין דינא קאמר, כתב הב"ח דקשיא וצ"ע. עכ"ד. וראה באורחות חיים (דיני שופר סקי"א), בב"י, בב"ח, ביבי"א (ח"א סי' ל"ו), ומה שכתבנו לעיל (בפ"ז שם).


אלה הן שלוש הדעות העיקריות גבי אופן חיוב התקיעות. ומתוך כך לכאו' קשה על מש"כ הרה"ג דוד יוסף שליט"א בספרו תורת המועדים (הלכות ימים נוראים, סי' ה' הערה ב'), שעולה מדבריו שדברי הזוה"ק ודברי רב האי גאון עולים בקנה אחד. דלכאו' אין זה כך. כיון שלדעת הזוה"ק בעינן גם תשר"ת, גם תש"ת וגם תר"ת, וכנ"ל [וע"ע ביבי"א (ח"ג רס"י ל"ב) שכתב בהדיא שתקנת רבי אבהו לרוה"פ היא להוציא מידי ספק ממש, ולא קיי"ל כרה"ג. והיינו שנראה לכאו' שלא כתוה"מ]. וצ"ע. ומ"מ דעת פוס' רבים, שנוהגים אנו כך כדי לצאת מן הספק, מהם הרמב"ם (פ"ג מהל' שופר ה"ב), הסמ"ג, רבינו ישעיה (בפסקיו לרה"ש דף ל"ד ע"א) והמאירי. וראה עוד בתורת המועדים שם בהערה. וכ"פ מרן בשו"ע, וכנ"ל.


[ת"ח א' העיר לי, שכיון שמרן לא כתב ממש בלשון הרמב"ם, אלא השמיט התיבות "לפי אורך השנים", לכן נראה שלא ברור לו שהלכה כרמב"ם. והא דכתב מרן ש"תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו" וכו', זו גם לשון הגמ' ברה"ש דף ל"ד ע"א, "מספקא ליה" וכו'. ובכ"ז רה"ג פירש את הגמ' שלא כרמב"ם. וא"כ אין הוכחה שדעת מרן כדעת הרמב"ם. ואולי אף יתכן לומר שמרן לא רצה להכריע בדבר ולכן סתם דבריו. ועוד, שמרן בב"י סי' תק"צ הביא דברי כמה ראשונים דס"ל כדעת רב האי גאון. ורק בסו"ד הב"ד הרמב"ם שמוכח שאינו סובר כך. וא"כ נראה שדעת הב"י כרוב מנין ההולכים בשיטת רה"ג. ובפרט שלא הכריע וכתב בסו"ד כיצד יש להכריע להלכה. ובאותו ענין אמר אותו חכם, שנראה ששיטת השו"ע כדעת התוס' והרא"ש, שיש לקצר בשברים אליבא דרש"י בפחות מג' טרו', שיטה זו מוסברת היטב אליבא דרה"ג, וכדברי הב"ח. ושהב"ד מחה"ש על המ"א (סי' תק"צ סק"ב ד"ה "וא"כ"). ובספר אש דת (על התקיעות, עמ' 18) כתב להסביר דעת התוס' והשו"ע, משום שחוששים גם לשיטת רה"ג, אך אין פוסקים כך בוודאות. ולכן נראה לאותו ת"ח שמרן לא הכריע כלל בין שיטת רה"ג לשיטת הרמב"ם. ועוד אמר, שמלשון השו"ע בסי' תקפ"ח (סעי' ב'), גבי השומע ט' תקיעות בט' שעות ביום, שיצא, שנקט לשון הגמ', וכמש"כ כה"ח. ורק לדינא כתב אח"כ דבעי לשמוע שלושים קול. משמע מלשונו בסי' תקפ"ח דס"ל כדברי רה"ג. ועוד הוסיף חכם זה, שהמנהג להתוודות בין התקיעות מובן היטב לפי שיטת רה"ג. משא"כ לשיטת הרמב"ם קשה להסביר כיצד מתוודים בין התקיעות. וקשה לומר שנהגו נגד השו"ע בזה, אם פסק כרמב"ם.


זאת ועוד אמר לי אותו ת"ח, שנראה שהזוה"ק אינו חולק על הגמ'. דלא מסתברא שהזוה"ק בדבריו "לא ידעי הני בבלאי", התכוון על תקנת רבי אבהו. ראשית, הרי רבי אבהו היה בקיסרי שבא"י. ועוד, דידועה דעת הגר"א שאין הזוה"ק והגמ' חולקים [ראה בסוף אורחות חיים על הגר"ח מוולוז'ין (סעיף ט"ו. מובא בסידור הגר"א עמ' 588. וכן מובא בקונטרס עץ החיים שמודפס בסוף נפה"ח. בס"ק קכ"א שם) וכ"כ בספר הגאון החסיד מוילנא (פרק עשירי, פרק "בשערי הקבלה", בפרט בעמ' קמ"א הערה 12), שכתב שם בשם הגר"א: "כי איך אפשר שיהא דרך הנסתר מתורה הקדושה מחולק עם הנגלה", וכתב ענין זה בשם הרא"ש מאמסילאב, שכן אמר הגר"ח מוולוז'ין בשם הגר"א. וכתב כן גם בשו"ת בנין של שמחה (חאו"ח סי' כ'), וכן כתוב בספר עליות אליהו (די"ח,ב'), וכ"כ בספר מגן וצינה (לג"ר יצחק אייזיק חבר זצ"ל. דל"ג,א')]. אלא לדעתו כוונת הזוה"ק על האנשים הפשוטים שבבבל, שבעיניהם נראה הדבר כמחלוקת. אבל באמת תקנת רבי אבהו היתה כיון שהחלו לתקוע בטעות רק חלק מהתקיעות, ולכן החזיר המנהג לקדמותו. ע"כ דברי אותו ת"ח. ואף שהוסיף והרבה עוד הוכחות לדבריו, מ"מ אין דבריו נראים לענ"ד. ונסביר בס"ד:


מה שאמר אותו חכם שאין הוכחה מדברי מרן בשו"ע דס"ל כרמב"ם, דהשמיט כמה תיבות מדברי הרמב"ם, י"ל שראשית אין מכאן הוכחה דלא ס"ל כרמב"ם. שאין מוכח מלשונו דס"ל כזוה"ק או כרה"ג. ומ"מ מסתם פשטות דברי השו"ע משמע דהוא משום ספק, כדברי הרמב"ם. דאל"ה הו"ל לפרש דבריו כדברי רה"ג ולומר בהדיא שכל א' מהקולות, הן תשר"ת, הן תש"ת והן תר"ת, כשרים. ועוד, מדכתב שם השו"ע (בסי' תק"צ סעי' ב') דבעי לשמוע דוקא ג"פ תשר"ת, ג"פ תש"ת וג"פ תר"ת, והדגיש פעמיים שזה כדי לצאת ידי ספק, משמע דלא ס"ל כרה"ג. ואע"ג שבב"י הביא מרן את דברי הרא"ש והר"ן, שמה שאמרו דמספקא ליה, לאו ספק ממש נאמר לענין דינא, אלא לענין חילוקי המנהגים, ולשון שאינו מדוקדק הוא. עיי"ש. מ"מ נראה שבשו"ע אין זו כוונתו, מדהדגיש פעמיים דהוי ספק. ועוד, שהאחרו' רגילים יותר לפרש דבריהם ולא לנקוט לשון סתומה כבגמ'. ולכן אם מרן כתב בשו"ע דהוי ספק, נראה שכוונתו לספק ממש ולא לחילוקי מנהגים. כך בס"ד נלע"ד פשוט.


ומה שרצה אותו ת"ח לדייק מדברי מרן בב"י דס"ל כרה"ג, ג"ז אינו נראה לענ"ד. דאדרבא, מלשון מרן בב"י, שלאחר שהב"ד הראשו' דס"ל כרה"ג כתב: "אבל הרמב"ם, משמע שאינו סובר כן, אלא ספק בעיקר הדין הוא שנסתפק לנו בתרועה היאך היא" וכו', משמע דבא להכריע כרמב"ם בהא, ולא קיבל דעת הראשו' החולקים עליו. וכדרך כל פוסק המסיים דבריו במילתא דאיפסיקא הלכתא כוותיה.


ובענין מה שהקשה אותו ת"ח עפי"ד הב"ח ומחה"ש, שאם זה ספק הרי שיעור התקיעה תלוי בשיעור התרועה, ואם תרועה מדאו' היא שברים, הרי שיעור תקיעה כג' שברים, ולא כב"י. ע"כ אולי יש לתרץ דמספקא לן מהי מהות התקיעה, ומהו אורך התקיעה. ואע"ג דתנא דמתניתין ודברייתא ס"ל דהא בהא תליא (לשיטת רש"י), מ"מ לרבי אבהו דמספקא ליה, לא פשיטא ד"ז.


ומ"ש שמלשון השו"ע (בסי' תקפ"ח סעי' ב') משמע דס"ל כרה"ג, לא ידעתי מנין לו שיש הוכחה מכאן לד' רה"ג. שהרי גם הרמב"ם ס"ל דמשום ספק בעינן שלושים קול. ואדרבא, ממש"כ מרן שם בשם י"א, שאם הפסיק ביניהם בקול שאינו ראוי באותה בבא, דלא יצא י"ח, משמע שאם עמד בתש"ת, ולאחר השברים שמע תרועה ורק אח"כ תקיעה, דלא יצא, שהרי אין זו התרועה שייכת לאותה בבא. והרי לד' רה"ג אין קפידא אם ישמע תשר"ת במקום תש"ת, שהרי כל הקולות הינם אמת. ומוכח שלא כד' רה"ג [כבר הקשה כך הרמב"ן במלחמות ע"ד רה"ג. ור' בס' זכרון תרועה (עמ' 643) דלרה"ג הכל כדי להוציא י"ח לדעת ההדיוטות].


ומ"ש בענין הוידוי בין התקיעות, ג"ז אינו קשה. שהרי כבר כתבנו בפרק ז' הערה כ"א, שדוקא הפוס' עפ"י הזוה"ק ס"ל דשרי להתוודות ממש בפיו בין תקיעות תשר"ת לתש"ת ובין תש"ת לתר"ת. מהם השל"ה, הבא"ח וכה"ח (סי' תקפ"ד סק"ו וסי' תקצ"ב סקי"ז). אך להרבה פוסקים ההולכים בדרך הפשט, והסוברים כדעת הרמב"ם, שכל התקיעות נצרכות משום ספק, ס"ל שאין להתוודות בפה בין התקיעות, דהוי הפסק, אלא רק בהרהור, וכמבואר בתוס' חיים על הח"א (כלל קמ"א סק"ט), במ"ב (סי' תקצ"ב סקי"ב) ועוד פוס'. וכ"כ ביבי"א (ח"א סי' ל"ו סקי"ט ובח"ג סי' ל"ד), וביחו"ד (ח"א סי' נ"ה). וע"ע בכה"ח (סי' תקפ"ד סק"ו, וסי' תקצ"ב סקי"ז). אמנם העירוני שהאשכנזים נהגו כבר מזמן קדמון לומר הוידוי בפה בין התקיעות דמיושב. מהם הח"א, הקיצוש"ע, המט"א ועוד. אך יש להעיר שחלק מהפוס' הללו כתבו שעדיף להפסיק המנהג. ועוד, דיתכן שגם אם היה מנהג קדום כזה, יתכן ויסודו עד"ה.


אמנם יש להודות שלכאו' גם לפי רה"ג ניתן להתוודות בין התקיעות, שהרי כבר יי"ח בג' הסימנים הראשונים של תשר"ת. אך מ"מ יש לזכור שמרן לא כתב כלל בענין הוידוי שבין התקיעות אלא מרן כתב כללית (בסי' תקצ"ב ס"ג), שלכתחי' אין להשיח כלל עד סוף התקיעות. ולפי רה"ג לכאו' צריך להיות מותר לאחר תקיעת ג"פ תשר"ת הראשונות.


ומבלעדי כל זאת, הרי הרואה יראה שדעת מרן הח"ח כפי שהסביר במ"ב (סי' תק"צ סק"ה) את דברי הספק של מרן, שהוא ספק מצד הדין. מדהסביר שם את הספק, ולא כתב בסו"ד שמצד האמת כולם נכונים, ואיזו תקיעה ששמע יצא בה. אלמא הבין שבאמת הספק בגמ' הינו כפי' הרמב"ם, ולא כזוה"ק או כרה"ג. וכ"כ בהדיא בסי' תקצ"ג במ"ב (סק"ג) בהסבר דברי מרן. וכ"מ מדברי כה"ח (בסי' תקפ"ח סקי"ב). וכ"כ בהדיא הגר"ע יוסף ביבי"א (ח"ג סי' ל"ב סק"א) שלדעת רוה"פ תקנת רבי אבהו היתה להוציא מידי ספק ממש. ולא קיי"ל כסברת רה"ג שבכל סדר מהתקיעות יי"ח. והניף ידו שנית שם בסי' ל"ד (סק"ג), וכתב "וכן פסק בשו"ע כד' הרמב"ם". וא"כ מפורש בדברי הגרע"י זצ"ל שדעת מרן כד' הרמב"ם.


ומה שאמר אותו חכם שנראה שאין הזוה"ק חולק על הגמ' בזה. נראה לענ"ד שגם בזה לא דק. שמה שהקשה שרבי אבהו היה בקיסרי שבא"י, זה נכון, אך סו"ס הדברים נכתבו בתלמוד הבבלי. והיינו ככלל אמוראי א"י, לדעת הזוה"ק, לא ידעו רזא דא. ובענין דעת הגר"א על מחלוקות בין הפשט לקבלה. אמנם כתב שם באורחות חיים בשם הגר"א שהזוה"ק אינו חולק בשום מקום עם הגמ'. אולם הרי מצינו פעמים רבות בפוס' שיש מחלוקות בין הפוס' לפי הפשט לבין הקבלה. והרי לא יתכן שהמקובלים יחלקו ע"ד הזוה"ק, שהוא יסוד ואבן פינה לכל דבר שבקבלה. אלא י"ל כמו שכתב שם באורחות חיים וז"ל: אכן, שהעולם אינם יודעים הפשט או בגמ' או בזוהר. עכ"ל. א"כ ודאי שאין מחלוקת בין הגמ' לזוה"ק אלא שאנו איננו יודעים לפרש א' מהם נכון, ולכן נראה לנו הדבר כמחלוקת. אך כיון שאיננו יודעים במה מהם טעינו - בפירוש הגמ' או הזוה"ק, לכן אומרים אנו שלפי פשט הגמ' נראה הדבר כך, ולפי הזוה"ק נראה כך. וכן ננהג עד שיבוא אליהו. אך א"א לבטל את כל המחלוקות בין הפשט לקבלה, ולומר שמה שהסברנו את פשט הגמ' אינו אמת.


וכן בני"ד. לפי מה שהסבירו הגדולים את דברי הזוה"ק (ראה כה"ח סי' תקפ"ה סקכ"ח, סי' תק"צ ס"ק ו', ז', ח', נ' ועוד) דס"ל דבעינן לעשות כל התקיעות לכתחילה, ולא משום ספק, נראה לנו הדבר בדעתנו הקצרה כמחלוקת. וכיון שאין יודע מהי האמת, ובאיזה פשט לא ירדנו לעומק הדברים, לכן אומרים אנו שיש מחלוקת בדבר, ואזלינן בתר דברי רוה"פ בזה. ואח"כ מצאנו ביבי"א (ח"ג סי' ל"ב סק"א), שכבר הגר"ע יוסף כתב בהדיא שהזוה"ק חולק על הגמ' בזה. עיי"ש. עד כאן תשובותינו על דברי אותו חכם, וכעת עמד קנה במקומו].


ונשוב לני"ד. לאור הנ"ל הסקנו שמרן בשו"ע פסק עפי"ד הרמב"ם דיש לתקוע ג"פ תשר"ת, ג"פ תש"ת וג"פ תר"ת. ומ"מ לא רצו חז"ל לתקן שיתקע רק ג"פ תשר"ת, ש"ת תש"ת תש"ת, ר"ת תר"ת תר"ת, כדי שלא יטעו לומר שכשם שבתש"ת הראשון לא התחיל בתקיעה, א"כ גם בשאר א"צ לעשות אלא ש"ת בלא תקיעה ראשונה. וה"ה בתר"ת (כ"כ הר"ן בשם התוס'). וי"א, דאפשר שמשום שעשה התקיעה לשום פשוטה אחר התרועה, לא רצו שתעלה לשם פשוטה גם לפני התרועה (כ"כ הרא"ש). וי"א משום דס"ל כר"ז, דאמר מצוות צריכות כוונה, ותו לא מצי לאחשוביה תקיעה אחרונה דתשר"ת גם כתקיעה ראשונה דתש"ת, וה"ה בתש"ת ותר"ת. ותנאי לא שייכא הכא, דא"כ ליכא כוונה לא לתקיעה אחרונה ולא לתקיעה ראשונה, ולא יוצא בה לא לזה ולא לזה (כ"כ הרא"ם). והב"ד מרן בב"י, וכתב על הטעם האחרון דאין דבריו נוחים, דבתנאי שפיר מיקרי מכוון, דאע"ג דמשום ספיקא מתנה, מ"מ מכוון הוא לצאת ידי חובת תקיעה. ע"כ. וכ"פ הרמ"א (בסי' תק"צ סעי' ו'). וכ"כ המ"ב (סקכ"ו) וכה"ח (שם ס"ק ח' ומ"ט). וראה גם מרן (סי' תקפ"ח סעי' ד'), וכה"ח (סקכ"ו), ומרן (סי' תקפ"ט סעי' ח'). ומ"מ לדעת הזוה"ק נראה שא"צ לכל הני תירוצי. שיתכן דלדעתו צריך כ"א מהם כשהוא בשלמותו, והיינו ג"פ תשר"ת, ג"פ תש"ת וג"פ תר"ת.


ומה שתקנו סדר תשר"ת, ולא תקנו בסדר תרש"ת, שהתרועה תהיה קודם השברים, זאת משום שאמרו שם בגמ' רה"ש, דסתמא דמילתא, כי מיתרע באיניש מילתא, ברישא גנח והדר ייליל. וכתב הרד"א שמשום כך גם מקדים תש"ת לתר"ת. והב"ד הא"ר וכה"ח (סי' תק"צ סק"ז) וש"א.


והטעם שתקנו לתקוע תש"ת, ושאינו יוצא במה ששמע כבר תשר"ת, דדילמא כוונת התורה על שברים בלבד, והתרועה מפסקת בין השברים לתקיעה האחרונה. לכן חוזר ותוקע שברים לחוד. וכן תקנו לשמוע תר"ת מהאי טעמא, דילמא כוונת התורה על התרועה בלחוד, והשברים הוי הפסק [מ"א (סי' תק"צ סק"א) עפ"י הגמ' ברה"ש שם. מ"ב (סק"ו). כה"ח (סק"ז) וש"פ].


ומה שכתבנו דהוי שלושים תקיעות, דכל תקיעה, כל שברים וכל תרועה הוי לחשבון זה כתקיעה א'. ואף שברים ותרועה שבתשר"ת נחשבים כל אחד כתקיעה אחת, וכמש"כ הרמב"ם דהוי שלושים תקיעות. וכתב בילקו"י (עמ' נ"ג הערה ג'), דזה לא כמש"כ הריטב"א ברה"ש (דף ל"ג ע"ב), שהרמב"ם שחישב את מנין התקיעות לשלושים, טעה בזה מאוד, דלריטב"א תשר"ת אינו נחשב לארבע תקיעות כ"א לשלוש, שהכל תרועה א'. וראה בהערה הבאה.


[5]ה. הא דתוקעים מאה תקיעות, או מאה ואחת תקיעות, הוא כדי לבטל את מאה הפעיות שפעתה אם סיסרא (שממנה למדו את ענין היבבה), וכמש"נ "בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא" [ולכאו' צ"ע ע"כ: א. הרי תקיעת שופר מדאו', ומה עשו בני ישראל כל השנים עד שנהרג סיסרא, כיצד ידעו איך לתקוע את התקיעות מדאו' שבהן ישנה היבבה שלמדו מאם סיסרא. ב. מדוע זכתה אם סיסרא שילמדו ממנה כיצד לקיים מ"ע מדאו'. ג. מדוע צריך ללמוד מה פירוש מילת יבבא מאם סיסרא. האם לפני כן לא ידעו מה פי' תיבה זו. הרי כל אחד יודע מה פי' תיבת יבבה ויכלו ללמוד זאת מהתקיעות של מרע"ה במדבר, או מהתקיעות שבמקדש. ד. מה הקשר בין סיסרא לבין ראש השנה. בענין השאלה הראשונה בס"ד י"ל, שבנ"י תמיד ידעו כיצד לתקוע, אלא שהיבבות של אם סיסרא רק מזכירות ומסמנות כיצד לתקוע. ועוי"ל בס"ד, שבאמת בגלל הצרות שסיסרא (או עריץ אחר) עשה להם נשכחה תורת התקיעות, ורק לאחר הניצחון על סיסרא חזרו ויסדום (ראה כעין זאת בשבת דק"ד,א'). ובענין השאלה השניה, בס"ד י"ל שהיא לא זכתה, אלא פשוט ע"י היבבות שלה אנו נזכרים שה' חוקר בעומק הדין, ואפי' גיבור מיוחד כסיסרא יכול ליפול בידי אשה, כשמידת הדין עפ"י רצון ה' פוגעת בו. וזה גם עונה על השאלות השלישית והרביעית, והיינו מדוע למדו זאת דוקא מאם סיסרא ולא מלשון בני אדם בעלמא, וכן מה הקשר בין היבבות של אם סיסרא לבין רה"ש. והתשובה היא שזה מראה על מלכות ה' ועל כך שהוא ממצה את הדין עם הרשעים. ועוי"ל בס"ד, שכיון שמן השמים נלחמו הכוכבים ממסילותם נגד סיסרא, הרי שכל היקום היה למען עם ישראל, ועי"כ רואים שהקב"ה מולך על כל המציאות ואפי' משנה הכוכבים ממסילותם]. ונתנו סימן למאה וא' התקיעות, "הן אתם מאין, ופעלכם מאפע". "מאין" הינו בגימטריה מאה ואחד. "מאפע" הינו נוטריקון מאה פעיות. ראה בפי' הר"ח רה"ש (דף ל"ה) מש"כ בשם הירו'. בספר הפרדס (דף מ"ב ע"ב), בשב"ל (סס"י ש"א), בתוס' מס' רה"ש (דף ל"ג ע"ב ד"ה "שיעור" באמצעו) מש"כ בשם הערוך, ובספר המנהיג הל' רה"ש (סי' כ"א), שהביא הרמז הנ"ל בשם מדרש ילמדנו (פר' אמור). ומדברים הללו עולה, דחשבו שברים ותרועה דתשר"ת כשתי תקיעות, וכמנין הרמב"ם הנ"ל בהערה הקודמת.


ואת חילוקי המנהגים כתבנו עפי"ד מרן (בסי' תקצ"ו סעי' א'), שכתב שלאחר התפילה מריעים תרועה גדולה בלא תקיעה. ע"כ. והיינו התקיעה המאה ואחת. ואילו הרמ"א שם כתב, שיש מקומות שנוהגים לתקוע אחר מוסף שלושים תקיעות, ולאחר שיצאו בזה שוב אין לתקוע עוד בלא צורך. וכתב המ"ב (שם סק"א) בשם המט"א, דטעם התרועה הגדולה, כדי לערבב את השטן, שלא ישטין עליהם אחר התפילה שאוכלים ושותים ושמחים, לומר שאינם יראים מאימת הדין. והוסיף, דמ"מ אין מנהג האשכנזים כן, אלא שרק בסיום התקיעה האחרונה של השלמת מאה הקולות המקריא אומר: "תקיעה גדולה", והתוקע מאריך בה יותר משאר התקיעות. וכן (שם בסק"ב) כתב בשם השל"ה דבעי לתקוע מאה קולות.


גבי תוקע שצריך לתקוע בהרבה מקומות ברה"ש (כגון תוקע בכמה וכמה מחלקות בבית חולים), ואין בכוחו לתקוע הרבה מאוד תקיעות, י"א שיתקע בכל מקום רק עשר תקיעות, והיינו פעם אחת תשר"ת, תש"ת ותר"ת. וזהו. ואף יברך ע"כ [שו"ת קנין תורה (ח"ג סי' ע"ט) וע"ע מט"א (סי' תקפ"ו ס"ז)]. וי"א שאפי' מדין תורה אינו יוצא בפחות משלושים קולות, כי ספק לנו מהי כוונת התורה, וכפשטות לשון השו"ע. לכן יתקע בכל מחלקה בביהח"ל שלושים קולות, ואם יתעייף ולא יהיה לו כוח לגמור לתקוע בכל המחלקות, הרי הוא אנוס, וכן החולים אנוסים, ואונס רחמנא פטריה [כה"ח (סי' תקפ"ו סק"מ וסי' ת"ר סקי"ג). שו"ת שרגא המאיר]. הב"ד פסתש"ו (סי' תק"צ סק"א).


כתב בפסתש"ו (סי' תקפ"ט סק"ד) בשם שו"ת רבב"א (ח"א סי' שצ"ז) שמעיקר הדין, אף לנשים שקיבלו על עצמן להחמיר ולשמוע תקיעת שופר, הרי שדי להן שישמעו שלושים תקיעות, דהיינו ג"פ תשר"ת, ג"פ תש"ת וג"פ תר"ת, שזה החיוב מדאו'. אך נכון לכתחי', במידת האפשר, שתשמענה גם את התקיעות דמוסף (דהיינו מאה תקיעות), ולא תדברנה עד אחר התקיעות האחרונות. עכת"ד.


[6]ו. אמרו בגמ' (רה"ש דף ט"ז ע"א): א"ר יצחק... למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין (היינו בתקיעות דמיושב), ותוקעין ומריעין כשהן עומדין (והיינו בשעת תפילת מוסף), כדי לערבב השטן. ע"כ. ופרש"י שם, שלא ישטין כשישמע שישראל מחבבין את המצוות, שאז מסתתמין דבריו. והרמב"ן בדרשותיו (דרשה לרה"ש עמ' מ"ב) פי', כדי שהשטן יתערבב מיד בתקיעה ראשונה שלפני התפילה, ולא יקטרג בשעת התפילה. ע"כ. וי"מ, דמכח תקיעה ראשונה מתערבב בשניה. ואיתא בירו': "בלע המות לנצח", וכתיב: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול". כד שמע (השטן) קול שופר חדא זימנא בהיל ולא בהיל. אומר, שמא ההיא זימנא דשופר גדול. כד שמע תניינא, אומר, ודאי מטא זימניה, ומירתת ומתערבב, ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא (טור).


והלבוש כתב, דמן הדין היה לנו לסדר התקיעות בתפילת שחרית, משום זריזין מקדימין למצוות. אלא שיש לחוש למעשה שהיה, והיינו שיחשבו האויבים שמתאספים לתקוע תרועת מלחמה ויעמדו עלינו להורגנו, ח"ו. שכך היה מעשה בשעת הגזירה. לכן תקנו תקיעות וברכות במוסף. דכי חזו דקראו ק"ש ומתפללין, וקורין בתורה, וחוזרין ומתפללין ותוקעים, אומרים האויבים: בחוקותיהם ובתורותיהם הם עוסקים. וזו מצותן לתקוע, ואין זו תרועת מלחמה. ומ"מ תקנו חז"ל לתקוע קודם מוסף כשהם יושבים, כדי לערבב השטן וכו'. ומה שתוקעין יותר מן החיוב, אין בזה משום בל תוסיף, משום שאין שייך בל תוסיף בעשיית מצוה אחת ב"פ, וכמש"כ התוס' ברה"ש (דף ט"ז ע"ב ד"ה "ותוקעין"). והב"ד כה"ח (סי' תקפ"ה סק"נ). וכן הזכירו דין תקיעות דמיושב ודמעומד מרן (בסי' תקצ"ב סעי' א'), מרן והרמ"א (סי' תקצ"ו סעי' א') והרמ"א (סי' תקפ"ה סעי' ד'). וכ"כ המ"ב (סי' תקצ"ו סק"ב) בשם השל"ה (כנ"ל), שיש לתקוע שלושים קולות במיושב, ושאר התקיעות במוסף ולאחריו, כך שישלים מאה תקיעות. וכן כה"ח (בסי' תקפ"ה סקכ"ח) כתב כן בשם האריז"ל בשעהכ"ו, ושכ"כ בפע"ח ובשל"ה (דף רי"ז ע"א). עיי"ש שפירט את סדר התקיעות וכוונותיהם, וכתב שכ"ה הסדר ביו"ט שני דרה"ש.


כתב המ"ב (סי' תקפ"ה סק"ב) שעכשיו נהגו הציבור לעמוד כולם גם בשעת התקיעות שתוקעין קודם מוסף, ואעפ"כ נקראים תקיעות דמיושב מאחר שרשות לישב בהם. ואם יחיד שומע תקיעות לצאת בהם ואינו עתיד לשמוע על סדר הברכות צריך מדינא לעמוד לכתחי'. עכ"ל. ויש להעיר שהספרדים אכן יושבים בתקיעות דמיושב, וכנ"ל (בפ"ז הערה ג').


[7]ז. נחלקו הפוס' מהו שיעור התרועה (וממילא גם התקיעה). וכתבו התוס' והרא"ש, שלדעת ריב"ם וריב"א יבבא היא שלוש כוחות כל שהוא, ונמצא שיעור תרועה כ-ט' כוחות. וכן התקיעה. ע"כ. והב"ד מרן בב"י (סי' תק"צ), וכתב שלדעת הסמ"ג נראים דבריהם. והב"ח כתב שזו גם דעת הסמ"ק. וכ"כ מרן בשו"ע (סי' תק"צ סעי' ג') בדעת הי"א בתרא, דשיעור תרועה כשלושה יבבות שהם תשעה טרומיטין. וכ"כ המ"ב (ס"ק י"ב וט"ו) שנכון לעשות כן לכתחי'. וכ"כ כה"ח (ס"ק י"ד וכ"ה) במסקנת דבריו. והוסיף המ"ב שם, דכ"ה בתרועה דתשר"ת ודתר"ת. וראה במ"א (סי' תק"צ סק"ב) שכתב, שעכשו נוהגין לכתחילה שלא לעשות ט' כוחות בתרועה כדעת רש"י. והמחמיר תע"ב. עכ"ל.


ומה שכתבנו שטרומיטין הינם קולות קצרים, זאת עפי"ד רש"י ברה"ש (דף ל"ג ע"ב ד"ה "שלש"), שכתב ששלוש יבבות הינם שלוש קולות בעלמא כל שהוא. והב"ד בב"י, וכ"כ מרן בשו"ע בס"ג, שטרומיטין הם כוחות בעלמא כל שהוא.


[8]ח. כתב הטור (בסי' תק"צ), דלפרש"י דשיעור תרועה הינו ג' כוחות בעלמא כל שהוא, צריך להזהר בשברים, שלא יאריך בכל שבר כג' יבבות שהן ג' כוחות כל שהוא. שאם כן יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה. ע"כ. ומרן בב"י (ד"ה "מ"ש רבינו ולפ"ז") כתב, שכל המאריך בשבר כשיעור תקיעת תר"ת שהוא כג' יבבות, הרי יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה. עכ"ל. וכתב עוד מרן שם בב"י (ד"ה "והמרדכי") שהעולם נהגו לקצר השבר כל מה שאפשר, משום דלרש"י במעט שיאריכו יצא מכלל שבר והוה תקיעה. שהרי לדידיה שיעור תקיעה הוי ג' כוחות כל שהוא. עכ"ל.


והב"ח (בסי' תק"צ ד"ה "וכן הוא דעת") כתב, דשלושה שברים לכו"ע הוי כשיעור ט' כוחות (היינו טרומיטין), ובפחות לא יצא, וצריך לחזור לראש. עכ"ל. מיהו הט"ז (סק"ב) הסיק, שלענין מעשה אין להאריך בשבר א' כשיעור ג' גניחות סתם. ורק הוסיף, שמ"מ אין לקצר הרבה בכל שבר. וכן המ"א (סק"ב) כתב ע"ד הב"ח דצ"ע, דהא אדרבא, הטור, מרן בב"י וש"פ כתבו, דלכתחי' לא יאריך בשבר א' כמו ג' כוחות, וכיצד כתב הב"ח דלכו"ע הוי ט' כוחות. ולכן הסיק המ"א, דאפשר דט"ס הוא. והוסיף שכן נוהגין שלא להאריך בהן כ"כ כשיעור ט' כוחות. עכ"ד. והא"ר כתב ע"ד הב"ח, דכוונתו לדברי בעל העיטור, רש"י ושאר הגאונים. והב"ד כה"ח (סק"כ).


ומרן בשו"ע (סי' תק"צ ס"ג) כתב בדעת הי"א בתרא ששיעור יבבא ג' טרו', ושיעור תרועה כשלושה יבבות. ע"כ. והיינו ששיעור כל שבר ג' טרו'.


והמ"ב (בססקי"ג) כתב בפשטות בשם האחרו', דלכתחי' יעשה שיעור שלושת השברים כתשע כוחות. והסביר (שם בשעה"צ סק"ז), דכיון דלדעת הי"א בתרא אף התרועה כשיעור ט' טרו', כ"ש השברים שהם ארוכים מיבבות. ע"כ. וכן מבואר בהדיא בשעה"צ (סק"י), מדכתב שתקיעה דתש"ת צ"ל ארוכה מט' טרו', דשברים ארוכים מתרועה. וכן עולה ממה שכתבו האחרו' (הט"ז סק"ד, מ"א סק"ג, מ"ב סקי"ד וש"א) שט"ס נשתרבבה בדברי מרן, וצ"ל דתקיעה דתשר"ת הוי י"ח טרו'. ואם כל שבר הינו פחות מ-ג' טרו', מדוע בעי' י"ח, הרי סגי בפחות מכך (אמנם לפי"ז ק"ק, דאם כל שבר הוי מעט יותר מג' טרו', הרי שתקיעה דתשר"ת צ"ל קצת יותר מי"ח טרו').


וראה בבה"ל (סי' תק"צ ד"ה "ומי") שכתב בסופו "אמנם כבר הורנו המ"א לעיל, דלדידן לכו"ע כיון דנהגינן לעשות השברים מג' עד ט' כוחות ולא עד בכלל", וכו'. ולכאו' הדבר תמוה. שהרי המ"א (סק"ב) כתב בשם הפוס' שאין להאריך בשבר א' כמו ג' כוחות. ושכן המנהג. ולכן נראה שהמ"ב הבין דמש"כ המ"א (בסק"ב) הוא אליבא דשיטת רש"י, והיינו כי"א קמא בסעי' ג'. אך לשיטת הי"א בתרא מודה המ"א דכל שבר שיעורו מג' עד מעט פחות מט' טרו'. וכמו שכתבנו שכ"מ מהמ"א סק"ג. ומ"מ ק"ק ע"כ, שהרי המ"א בסק"ב כתב שהמנהג לתקוע כל שבר פחות מג' טרו'. ואם המנהג כי"א בתרא הרי אף לו יש לתקוע כל שבר יותר מג' טרו'. ותירץ לי ת"ח א', שהמנהג השתנה. ובזמן המ"א נהגו כי"א קמא, ובזמן המ"ב כי"א בתרא. עכ"ד. וראה גם בשעה"צ (סק"ד), שכתב המ"ב שהמנהג לעשות כל שבר יותר מג' טרו' עד ט' טרו', ולא עד בכלל, כמבואר ברמ"א בסעיף ג'. וראה בזכרון תרועה (עמ' 301) מה שתירץ ע"כ, ומה שכתבנו ע"כ לקמן (בהערה ט"ז).


ולענין הספרדים: הנה מדברי הרב כה"ח (סי' תק"צ ס"ק י"ד, כ' וכ"ה) מבואר שלדעת מרן בי"א בתרא שיעור כל שבר ג' טרו'. ואין הבדל בין שבר שבתשר"ת ובתש"ת. גם הגר"מ אליהו זצ"ל כתב בספרו הל"ח (עמ' 288 סמ"ז) שכל שבר יהא ארוך כמו ג' טרו', ונמצא שהשברים בסה"כ הם כמו ט' טרו'. ושאלתי את הגרמ"א זצ"ל שבאמת לא ברור לי שיעור השברים לספרדים. דיש צדדים לומר שכל שבר פחות מג' טרו', וכן בדיוק ג' טרו', וכן יותר מג' טרו'. שמרן בב"י (סי' תק"צ ד"ה "והמרדכי") כ' "שהעולם נהגו לקצר כל שבר כל מה שאפשר". והיינו אפי' פחות מג' טרו'. ומאידך בהל' חגים (פל"ט סמ"ז) כ' הגרמ"א זצ"ל שכל שבר כג' טרו'. וכ"כ שם (בסעי' מ"ה) שכל ג' השברים הינם בסה"כ ט' טרו' שהם שתי שניות. והיינו כל שבר ממש ג' טרו'. ומאידך כה"ח (סי' תק"צ ס"ק כ"א וכ"ה) כ' בשם האחרו' שמאריכים בשברים יותר מט' טרו'. וכ"כ בהל"ח (פל"ט סעי' נ"ה) ששברים הינם יותר מט' טרו', כי הם שתים וחצי שניות. ולאחר עיון בספרו בהל"ח (במקומות הללו), וכן במחזור שלו (קול יעקב) לרה"ש (בדיני התקיעות), אמר הגרמ"א שבאמת אורך כל שבר הינו ג' טרו' שהן שתי שניות. ושלושת השברים הינם מעיקר הדין ט' טרו'. אך גם אם עושה אותם מעט יותר מט' טרו' זה בסדר. אך מ"מ לא יעשם פחות מט' טרו'. עכת"ד. ובילקו"י (מועדים. עמ' 55 ס"ו) כתב ששיעור כל שבר לא פחות מג' טרו'. ואע"ג שמרן כ' בב"י שנהגו העולם לקצר בשברים שלא יהיו ג' טרו', לחוש לרש"י (ולפי"ז כל שבר צ"ל פחות מג' - מ.ה.), מ"מ העיקר כמש"כ בשו"ע. ע"כ. נמצאנו למדים שלספרדים שיעור כל שבר ג' טרו'.


הגר"מ אליהו זצ"ל כ' בהל"ח (שם סעי' נ"ה) גבי תשר"ת, שהשברים אורכם שתים וחצי שניות, והתרועה שתי שניות (ויש להעיר, שאף שבעבר שמעתי ממנו שיעורים אחרים, מ"מ בשנת תשס"ו כשדנתי עמו שוב על שיעור השברים אמר לי שיש לנהוג למעשה כמש"כ במחזור שלו ובספרו הל"ח, והיינו ששיעור ג' שברים כשתי שניות. ועיי"ש בהל"ח פל"ט סמ"ו, שטוב לחוש לאומרים שהם שתים וחצי שניות. עכת"ד). וכתב שם בהל"ח שהטעם לחלק בין שברים לתרועה, משום שבשברים יש כעין הפסקה בין שבר לשבר, וטוב להחמיר שגם בתרועה יאריך כשתים וחצי שניות (וק"ק לי על דבריו. מדוע בתרועה יש לקצר משברים, הרי גם בתרועה יש הפסק בין תשעת הכוחות).


וראה עוד בענינים אלה בריטב"א רה"ש (דף ל"ג ע"ב), ביד אפרים על הט"ז (סק"ב). במט"א (סי' תק"צ). בסידור דרך החיים (דיני שופר סעי' ד'). בספר אש דת (דיני תקיעות, עמ' 18-21). באלף המגן (סי' תק"צ בהערה על סעי' ו' וט'). ובמועדים וזמנים (ח"א סי' ה' סעי' ו' שכתב, שהמנהג היום פשוט שכל שבר כג' כוחות, אבל נכון להזהיר לבעל תוקע שלא יאריך בכל שבר כשיעור ד' כוחות וחצי, אף שהוא שיעור מועט מאוד. ושיש מחמירין בסוף התפילה לצאת התקיעות כפי השיטות דבעינן בכל שבר דוקא פחות מג' כוחות, ומעט יותר מקול כלשהו. ובפרט הנוהגין בשברים פשוטין נזהרין בדבר. עיי"ש).


ובענין מה שכתבנו דבעי לעשות ג' שברים ראה גמ' רה"ש (דף ל"ג ע"ב), שאמרו: שיעור תרועה כשלושה שברים. וכך עולה מדברי מרן (בסעי' ד') שכתב דבעי לעשות ג' שברים בנשימה א'. וכ"מ ממש"כ מרן (בסעי' ז') שאם טעה בעי לחזור ולתקוע ג' שברים, וכ"מ מדבריו (ססע"י ח') גבי הפסיק לאחר ג' שברים. ואי בעי יותר ה"ז בכלל מש"כ בסעי' ד'. וכן עולה ממש"כ הפוס' דשיעור תקיעה דתש"ת הוי ט' טרומיטין, ודתשר"ת הוי י"ח טרומיטין, וכדלקמן. וראה גם במרן (סעי' ג') שכתב שרשאי להוסיף על ג' שברים. וראה לקמן הערה כ'.


[9]ט. הא דשיעור תקיעה בתשר"ת הינו כשיעור שברים ותרועה, כ"כ הטור (בסי' תק"צ). והטעם, כיון דתרועה שיעורה כשיעור התרועה של תורה, ותרועה של התורה הכא הינה שברים ותרועה (מ"ב סק"י).


ולענין שיעור התקיעה בתשר"ת, כתב הרה"מ שלשיטת הראב"ד יש לתקוע כל תקיעה ואף תקיעה דתשר"ת, באורך ט' טרומיטין בלבד, וכן הסכים הרשב"א (ובענין ד' הרמב"ן ר' בהרה"מ, ובדרשת הרמב"ן, ובספר זכרון תרועה עמ' 279). והוסיף, שיש מי שהחמיר בתקיעה דתשר"ת שצריך להאריך בה כשיעור ג' שברים ותרועה, שהוא י"ח טרו', אלא שכתב שם שאין זה עיקר. אלא שיעור כל התקיעות שווה, וכ"א הריהו ט' טרו'. עכת"ד. והר"ן כתב ע"כ, דנמצא שלראב"ד אין תקיעה תלויה בתרועה כלל, דתקיעה יש לה שיעור בפ"ע של ט' טרו'. וסיים, דיש לחוש ולהחמיר כדברי הגאונים. עכת"ד. והב"ד מרן בב"י. ונראה שהכוונה שיעשה התקיעה באורך י"ח טרו'.


ואמנם מרן בב"י כתב עוד בשם התוס' והרא"ש, שלפי"ד ריב"ם וריב"א צריך למשוך בתקיעה של תשר"ת כשיעור ג' שברים וג' כוחות. ומי שלא משך בתקיעה כשיעור זה, ומשך בשברים, לא קיים מצוה לא כמר ולא כמר. וכ"כ מרן בשו"ע בדעת הי"א בתרא שבסעי' ג' דשיעור תקיעה הוי י"ב טרו'. אלא שכתבו האחרו', שמרן נמשך בשו"ע אחר לשון הרא"ש שהביא בב"י, והיינו ט' טרו' דשברים וג' טרו' דתרועה הוי י"ב טרו'. אך הב"ח כתב דטעות נזדקר לפניו, שהרי מבואר בתוס' ובמרדכי ובהגמי"י שהביאו פי' ריב"א וריב"ם דצריך להאריך כשיעור ג' שברים וט' כוחות, וכן צריך להגיה בלשון הרא"ש. ע"כ. וכ"כ הט"ז (סק"ד), דדברי השו"ע הינם שלא בדקדוק, וצ"ל י"ח טרו'. וכ"כ המ"א (סק"ג) בשם המ"מ, הגמי"י, הב"ח וש"פ. וכ"כ אחרו' רבים, מהם הא"ר, הא"א, הגר"ז, ביאור הגר"א והח"א. ואף המ"ב (בסקי"ד) כתב כן בשם כל האחרו'. והב"ד כה"ח (שם בסקכ"ג).


וכתב הא"א (סי' תק"צ סק"ג), דבאמת ראוי להיות יותר מי"ח טרו', דהא השברים ארוכים יותר מעט מט' טרו'. וכ"כ הגר"א, הלב"ש והמ"ב (בס"ק י"ד וט"ו) במסקנת דבריו, דתקיעה דתשר"ת יהיה לפחות כשיעור י"ח טרו' ומעט יותר. והוסיף, דבזה יוצא לכו"ע, שהרי מותר להאריך אפי' יותר מכשיעור. וכ"פ כה"ח (בסקכ"ג). וראה מש"כ (בסקכ"ה). וראה עוד בספר אש דת (עמ' 15) מש"כ עפי"ד הרא"ם, ובמועדים וזמנים (ח"א סי' ה' סק"ד) שכתבו שיש להאריך הרבה יותר מ-י"ח טרו'. עיי"ש.


גם הפוס' הספרדים כתבו ששיעור תקיעה בתשר"ת כי"ח טרו' ויותר. שכ"כ כה"ח (סי' תק"צ סקכ"ה ובעוד דוכתי). וכ"כ בהל"ח (לגר"מ אליהו זצ"ל. מהדו"ב פל"ט סמ"ד), דהוא כמו י"ח טרו'. וכ"כ בילקו"י (מועדים. עמ' 55 סעי' ו') דהוי י"ח טרו'.


ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, בדין תוקע תשר"ת או תש"ת שתקע יותר משלושה שברים או שמאריך בכל שבר יותר מג' טרו' (שרשאי לעשות כן, וכדלקמן). האם צריך להאריך את התקיעות שלפני ואחרי השברים בהתאם לכך, כדי שתהיינה שוות לאורך השברים. והורה לי שא"צ לכך, אלא במקרים אלה חייב להאריך בתקיעה רק כשיעור החיוב הקבוע של התקיעה כמו שהיתה צריכה להיות אילולא היה מאריך בשברים. עכת"ד (ואמנם לא שאלתיו גם לגבי תר"ת, אך נראה שגם בזה תהיה דעתו כבתשר"ת ותש"ת). וכ"נ ממרן (ססע"י ג'), משעה"צ (סי' תק"צ סק"ד, שתקיעה דתש"ת הוי ט' טרומיטין אף אם מאריך בשבר עד ט'). וע"ע במ"ב (סקט"ו), ובספר זכרון תרועה (עמ' 268,290).


אמנם ראה בשפת אמת על מס' רה"ש (דף ל"ג ע"ב ד"ה "במשנה"), שכתב דלהלכה צריכה להיות התקיעה כמו התרועה. וכשמאריך בתרועה יותר משלוש יבבות צריך להאריך נמי בתקיעה. וכבר כתב האורחות חיים (דיני שופר סקי"א) בשם הרשב"א, שאם רצה להאריך בשיעור השברים או התרועה אין בכך כלום, "ובלבד שיאריך כנגדן בתקיעות שלפניהם ולאחריהם". עכת"ד. הב"ד במועו"ז (ח"א סי' ה' סק"ד). ועיי"ש בהלכות, שכתב שיש מהדרין לדקדק לכתחילה כשיטת הפוס' ששיעור תקיעה דלפני ואחרי התרועה לא תהא פחות משיעור התרועה שמריעין. עיי"ש שכתב שבחידושי השפת אמת נתכוון מדעת עצמו לסברא זו אמנם הוסיף שם במועו"ז שבאמת לדינא הסכימו רוה"פ שאינו תלוי היאך מריעין, אלא צריך לעשות התקיעה בשיעור הקבוע, אך מ"מ יש מחמירין לצאת המצוה בלי פקפוק ומתאימין התקיעה לאורך התרועה. עכת"ד [ובענין ד' הרשב"א ר' בחידושיו שיצאו לאור זה מכבר ובהערות המו"ל שם, ובספר זכרון תרועה (עמ' 268 ועמ' 290 הערה 8)].


[10]י. הא דתקיעות דתש"ת למנהג האשכנזים ארוכות מתקיעות דתר"ת, כ"כ הטור (בסי' תק"צ). ומה שכתבנו שיעור זה, דכ"כ המ"ב (שם סקי"ג), דתקיעה דתש"ת הוי מעט יותר מט' טרו'. ומש"כ (בסקט"ו) דתקיעה דתש"ת ודתר"ת הוי לפחות ט' טרו', הסביר בשעה"צ (סק"י) דבתש"ת הוי מעט יותר לפי י"א בתרא, דהא שברים ארוכים מן התרועה. וכ"כ כה"ח (ס"ק ט"ו וכ"א) עפ"י הפוס' האשכנזים.


אמנם למנהג הספרדים התקיעה בתש"ת הינה כאורך ג' שברים, והיינו באורך ט' טרו'. שכ"מ מדברי מרן בדעת הי"א בתרא. וכ"כ כה"ח (סקכ"ה) במסקנת דבריו להלכה, דסגי בט' טרו'. וכ"כ הגרמ"א זצ"ל בהל"ח (פל"ט סמ"ה. ועיי"ש ובסעי' מ"ו האורך בשניות). וכ"כ בילקו"י (שם ס"ו), שדי בתקיעה זו ב-ט' טרו'. ע"כ.


[11]יא. כ"כ מרן (בסי' תק"צ סעי' ג') בדעת הי"א בתרא, וכ"כ המ"ב (סקי"ג, ובמסקנת דבריו בסקט"ו). וכתב דבזה יוצא לכו"ע (גם לי"א קמא דס"ל דשיעור תרועה ג' טרו'), שהרי מותר להאריך אפי' יותר מכשיעור. וכ"כ כה"ח (ס"ק כ"א וכ"ה). וכ"כ בהל"ח (מהדו"ב פל"ט סעי' מ"ה ומ"ו) ובילקו"י (מועדים. עמ' 55 ס"ו). וע"ע בב"י (סי' תק"צ). ועוד בענין הא דתקיעה דתשר"ת ארוכה מתקיעה דתש"ת, ודתש"ת ארוכה מתר"ת, והטעם לכך, ראה לקמן בסוף ההערה הבאה.


[12]יב. כבר כתבנו לעיל בהערה ז', שנחלקו הראשו' בשיעורי התקיעות השונות. שנוסף על הדעה שכתבנו לעיל, ישנה שיטת רש"י (ברה"ש דף ל"ג ע"ב), ששיעור תרועה כשלוש יבבות, היינו שלוש כוחות בעלמא כל שהוא. וכן פירש ר"ת כשיטת רש"י. וכתב הרא"ש שכ"ה בירו': איזהו תרועה - כתלת דקיקין. וכ"כ המרדכי. והב"ד מרן בב"י. וכ"כ בשו"ע (סי' תק"צ סעי' ג'), וז"ל: י"א ששיעור תקיעה כתרועה, ושיעור תרועה כשלשה יבבות, דהיינו ג' כחות בעלמא כל שהוא, והם נקראים טרומיטין. ע"כ. וכתבו ע"כ המ"ב (סק"ז) וכה"ח (סק"י), שבין י"א זה ובין הי"א שהביא השו"ע לאחר מכן, תרוויהו ס"ל דשיעור תקיעה, בין שלפניה ובין שלאחריה, היא כתרועה. אלא שנחלקו בשיעור תרועה. דלהי"א הזה שיעורו הוא ג' כחות קטנים, ולהי"א השני תרועה הוא כשיעור ט' כחות. וממילא נ"מ הוא ג"כ לענין שיעור תקיעה. ע"כ.


והמשיך מרן שם: ולפ"ז צריך ליזהר, שלא יאריך בשבר כשלושה טרו', שא"כ יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה. והסבירו המ"ב (סק"ח) וכה"ח (סקי"ב), שר"ל שלא יאריך בשבר אחד, דהיינו קול אחד לא יאריך כג' טרומיטין, דנעשה תקיעה. ובין בשברים של תש"ת ובין בשברים של תשר"ת צריך ליזהר בזה. ע"כ. והוסיף מרן בב"י, שאף שהתקיעה שבתש"ת ובתשר"ת הוי יותר מג' טרו', גם לי"א קמא, ורק בתר"ת שיעור התקיעה הוי ג' טרו', ושם אין שבר כלל באותו סימן. מ"מ כל המאריך בשבר כלשהו כשיעור תקיעה שבתר"ת, יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה. וכ"כ הלב"ש. וכ"כ הנה"ש, דדעת מרן בשו"ע כאן כמש"כ בב"י. והב"ד כה"ח (סקי"ב).


וכתב הרמ"א שם: וי"א דאין לחוש אם האריך בשברים קצת, ובלבד שלא יאריך יותר מדאי. וכן נוהגים. ע"כ. והוא עפ"י מש"כ כבר בד"מ בשם הג"א והמרדכי, דאפי' למ"ד דשיעור תרועה לא הוי אלא ג' כוחות בעלמא, מ"מ השברים ארוכים יותר כמש"כ רש"י גופיה. והב"ד כה"ח (סקי"ג). עיי"ש. ולכן כתבו המ"ב (סק"ט) כה"ח (סקי"ד) ועוד אחרו', שלדעת הרמ"א בשברים של תשר"ת לא יאריך בשבר אחד כשיעור ג' שברים ותרועה, דהא תשר"ת עבדינן מספיקא, דשמא תרועה דקרא הוא שניהם יחד, וא"כ גם התקיעה צ"ל כשניהם יחד. וע"כ אף שהאריך קצת בשברים אך פחות משיעור ג' שברים ותרועה לית לן בה. והב"ח כתב, שכיון שלראב"ד (בפ"ג מהל' שופר) שיעור כל התקיעות אחד הוא, והיינו רק ט' טרו', וכתב הרה"מ שכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א, ושכן עיקר. לכן לדעת הב"ח אפילו בתשר"ת צריך ליזהר שלא להאריך בשבר אחד כ-ט' טרומיטין. ע"כ. וכ"מ מהמ"א. וכ"כ הא"ר ושעה"צ (סק"ג). והב"ד כה"ח (סקי"ד). והוסיף בשעה"צ שם, שאפי' בדיעבד אינו יוצא לדעה אחרונה, אא"כ היתה התקיעה הרבה יותר משיעור זה, דהיינו י"ח כוחות, כדי שיעור שברים ותרועה. ועוד כתבו המ"ב (סק"ט), כה"ח (ס"ק י"ג וי"ד) ועוד פוס', שבתש"ת לא יאריך בשבר אחד כשיעור ג' שברים מהאי טעמא (שלא יגיע השבר לכלל תקיעה - מ.ה.), אבל כשיעור ג' טרומיטין מותר, דהא כד עבדינן שברים, דהוא ארוך יותר מתרועה דידן (היינו תרועה די"א בתרא, שהיא ט' טרו' - מ.ה.), הוא מחמת שנסתפק לנו דשמא תרועה הכתובה בתורה הוא שברים דידן, וכנ"ל, וממילא התקיעה הוא ג"כ ארוך יותר. והשו"ע בדעה הראשונה סובר, כיון דבסדר תר"ת התקיעה רק כתרועה, והיינו ג' כוחות קטנים, תו אין להאריך בשבר אחד לעשותו כעין זה. ע"כ. ובבה"ל שם (ד"ה "וי"א דאין לחוש") הסביר בדעת הרמ"א, שאפי' לשיטה זו דשיעור תרועה לא הוי כ"א ג' כוחות בעלמא, מ"מ השברים ארוכים יותר. וא"כ תקיעה דסימן תש"ת לא הוי פחות מג' שברים. והלכך אין לחוש כל שאינו מאריך בשבר א' כשיעור ג' שברים, דאינו נעשה תקיעה בתש"ת בפחות מזה השיעור. ומש"כ בשו"ע (בססע"י ג') "ולפי זה אין לחוש" וגו', היינו לדעה השניה שם. והרמ"א הוסיף בעניננו להקל אף לפי הדעה הראשונה (בשם הט"ז).


וא"כ כל החילוקים בשברים שבין תש"ת לתשר"ת הוי רק לדעת הרמ"א. אך לדעת מרן אין נ"מ בכך, אלא החילוק הוא רק בין י"א קמא לי"א בתרא בשיעור תרועה. ולכן לי"א קמא צ"ל שבר פחות מג' טרו', בין בתשר"ת ובין בתש"ת (כה"ח סקי"ד).


ועוד כתב מרן שם: וצריך להאריך בתקיעה של תשר"ת יותר מבשל תש"ת. ובשל תש"ת יותר מבשל תר"ת. ע"כ. והסביר הלבוש, דשמא הוי התרועה של התורה שברים ותרועה יחדו, ור"ל יליל וגנח. ושיעור תקיעה הלא הוי כתרועה (ולפי דעה זו הראשונה, די אם יעשה התקיעה של תשר"ת כשיעור י"ב טרו'). ותקיעה של תש"ת ארוכה משל תר"ת, דשברים הוא גונח, והוא יותר גדול מיליל שהוא תרועה. ושיעור התקיעה די בזה כט' טרו'. ובשל תר"ת די בתקיעה שהיא ג' כוחות, וכנ"ל. והב"ד המ"ב (סק"י) וכה"ח (סקט"ו). וכתב בשעה"צ (שם סק"ד), דאם עשה התקיעה של תשר"ת ט' טרו', בדיעבד די בכך. אך אם עשאה פחות מט' טרו' שלמים, אפי' בתש"ת לא יצא, וצריך לחזור ולתקוע. שהרי מנהגנו להאריך בכל שבר מן השברים יותר משלשה כוחות, עד תשעה (ולא עד בכלל), וא"כ הוי תרי קולי דסתרי אהדדי. שהרי אם אנו עושין השברים כשמונה טרו', על כרחך שאנו תופסין דשיעור תקיעה הוא כט' כוחות דוקא, ולא פחות מכך (בשם המ"א). וראה לקמן בהערה ט"ז.


יש לציין, שמש"כ השו"ע ששיעור תקיעה כתרועה, זה כשיטת רש"י וש"פ. אך הרמב"ם (בפ"ג מהל' שופר) כתב דשיעור תקיעה כחצי תרועה (עט"ז. כה"ח סי' תק"צ סק"ט). וטעמא דרמב"ם ראה בב"י מש"כ בשם הר"ן והמ"מ. ומ"מ הר"ן כתב ע"ד הרמב"ם דלא נהירא, אלא דשיעור תקיעה כתרועה, וכדפרש"י. והב"ד מרן בב"י, וכן נפסק להלכה בשו"ע (ס"ג). וכ"פ רוה"פ. וראה בביאור הגר"א (סי' תק"צ סק"א) שכתב, ששיטת הרמב"ם היא הנכונה בזה. וראה מש"כ ע"כ במועדים וזמנים (ח"א סי' ה' סק"ו).


כתב הלב"ש. דהי"א קמא ס"ל דלפי תנא דמתני' (רה"ש דף ל"ג ע"ב) תרועה ג' יבבות, והיינו ג' כוחות בעלמא. וכוותיה עבדינן תר"ת. משא"כ לתנא דברייתא דתרועה ג' שברים, עבדינן כוותיה בתש"ת. ובתשר"ת עבדינן כשיעור ג' גניחות וג' יבבות למ"ד זה. והב"ד כה"ח (שם סקי"א).


לתועלת המעיין נכתוב כאן בס"ד בקיצור את שתי השיטות העיקריות שהביא מרן בשו"ע (בסי' תק"צ ס"ג) עפי"ד המשנה ברורה:


לכו"ע אורך תקיעה כאורך התרועה (והיינו בתשר"ת שברים ותרועה).


דעת י"א קמא:


תרועה היא ג' טרו' שהן ג' יבבות.


שברים: למרן - פחות מג' טרו' כל קול (דאל"כ הוי כתקיעה דתר"ת). וכ"ה בשבר של תשר"ת ותש"ת.


לרמ"א - אפי' יותר מג' טרו'.


בתשר"ת - כל שבר (קול) לא יותר מג' שברים ותרועה (י"ב טרו'. ולראב"ד פחות מט' טרו' - שעה"צ סק"ג).


בתש"ת - כל שבר פחות מג' שברים (כנראה ט' טרו').


תקיעה: בתשר"ת הינה גדולה מתש"ת, ובתש"ת גדולה מזו שבתר"ת. כי בתשר"ת הינה י"ב טרו' (ולפחות ט' טרו'. שעה"צ סק"ד), בתש"ת ט' טרו', ובתר"ת ג' טרו'.


דעת י"א בתרא:


תרועה: ג' יבבות שהן ט' טרו' (המ"ב בסקי"ב כ' שבדיעבד די בג' טרו'. והגר"א נבנצל שליט"א ב"ביצחק יקרא" מפקפק בזה).


שברים: כל אחד ג' טרו'. סה"כ ט' טרו' (וקצת יותר. שעה"צ סק"י) ויכול להאריך בכל שבר עד פחות מט' טרו'. ובתשר"ת היה מקום להקל עד פחות מי"ח טרו' (ר' מ"ב סקי"ג. עיי"ש הטעם מדוע לא יעשה כן. ומ"מ בדיעבד בתשר"ת יי"ח בכל שבר פחות מי"ח טרו') ואם עשה י"ח טרו' שלימות, מעכב. ולמסקנה כ' המ"ב (סקי"ג) שלכתחי' כל השברים יחד כט' טרו'. ובדיעבד די ב-ו' טרו'.


תקיעה - בתשר"ת - י"ח טרו' (עפ"י הגהת האחרו' בשו"ע).


בתש"ת - קצת יותר מט' טרו' (מ"ב סקי"ג).


בתר"ת - ט' טרו' (ולמ"ב סקי"ג די בדיעבד בג' טרו').


כלל: אין לתקיעה שיעור למעלה. יכול לעשות ד' וה' שברים (ויש מחמירים - מ"ב סקי"א). וכן יכול להאריך בתרועה כרצונו.


המסקנה כיצד לנהוג לכתחי' (מ"ב סקי"ג):


תקיעה: בתשר"ת - קצת יותר מי"ח טרו' (ולראב"ד ט' טרו' - שעה"צ סקי"א).


בתש"ת ובתר"ת - לפחות ט' טרו'.


שברים: בתשר"ת ובתש"ת - כל שבר פחות מט' טרו'. עדיף שכל שבר יהיה רק ג' טרו' (ולדעה קמא, למרן, דוקא פחות מג' טרו'). סה"כ קצת יותר מט' טרו' (שעה"צ סק"י).


תרועה: בתשר"ת ובתר"ת רק ט' טרו'.


[13]יג. שכן קיי"ל שכאשר מרן כתב דעה קמא כי"א, ודעה בתרא בשם "וי"א", הלכה כי"א בתרא. שכ"כ בספר יד מלאכי (כללי השו"ע סי' י"ג, י"ד, ט"ז וי"ז). וכ"כ כה"ח (סי' י"ג סק"ז וסי' תס"ח סקי"ב) בשם כמה פוס', וכ"כ ביבי"א (ח"א חאו"ח סי' מ"ב סק"ב, ובמילואים שם דף שמ"ט סע"ב). וראה גם במה שכתבנו במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ב הערה ס'). וכ"פ בני"ד הב"ח, שנכון לעשות לכתחי' תרועה שאורכה ט' טרו', כדעת הי"א בתרא בסעי' ג'. וע"ע בסי' עין יצחק (ח"ג עמ' תל"ח סעי' כ"ח, ועמ' תמ"א הערה כ"ח - כללים בדעת השו"ע).


וכ"כ המ"א, הא"ר, הגר"ז, הח"א, דה"ח והמ"ב (סי' תק"צ סקי"ב). וכ"כ המ"ב (ברס"ק י"ג) גבי תקיעה דתר"ת. וכ"מ מדבריו במ"ב (סק"ט, שכתב "מתרועה דידן"), ומשעה"צ (סק"ד). וכן הסיק כה"ח (בססקי"ד ובסקי"ט). וכן כתב (בסקכ"ה), שלענין הלכה יש להחמיר בשל תורה כסברא האחרונה, דהיינו שיאריך בתקיעות דתשר"ת כשיעור י"ח טרו' לכל הפחות, ובתקיעות תש"ת ותר"ת כשיעור ט' טרו' לכל הפחות (ונראה שבתש"ת יאריך קצת יותר, וכמש"כ כה"ח עצמו בס"ק ט"ו וכ"א - מ.ה.). ובכל שבר יאריך מעט כדי ג' טרו', ולא יאריך עד ט' טרו' אפי' בסדר תשר"ת. ובכל תרועה צ"ל ט' טרו'. והוסיף בשם כמה פוס', שרק בדיעבד, אם שינה בא' מכל אלו, רשאי לסמוך על דברי הי"א קמא. ע"כ. וכ"כ בפשטות בילקו"י (מועדים, עמ' נ"ה סעי' ו'). וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שהמנהג פשוט לתקוע לפי"ד הי"א בתרא בסי' תק"צ סעי' ג', ואין מתחשבים בד' הי"א קמא, אלא רק לחומרא אם יש סיבה מיוחדת. עכת"ד.


אמנם יש להזכיר שנחלקו האחרו' גבי המיקרים שמרן הביא שתי דעות, דאע"ג שלפי כללי הפסיקה פסקינן כדעה קמא או בתרא, מ"מ האם כשהדעה השניה שלא נפסקה להלכה הינה מחמירה, האם לכתחי' במקום דאפשר אכן מחמירים לכתחי' כמותה. ואם היא הדעה המקילה, האם בשעה"ד סמכינן עלה להקל. שלד' הרמ"ע מפאנו זצ"ל (בשו"ת סי' צ"ז) והגרע"י יוסף זצ"ל [ר' יבי"א (ח"ו חיו"ד סי' ה' סק"ב) שכתב כן גבי י"א וי"א בשו"ע] וכ"כ עוד הרבה פוס', הדעה שלא נפסקה להלכה, הובאה בשו"ע לשם כבוד בלבד וא"צ להחמיר כמותה. ואילו לד' הרב כה"ח (סי' י"ג סק"ז) הדעה השניה אינה לשם כבוד אלא כדי להתחשב בה, והיינו: אם הדעה שלא נפסקה להלכה הינה מחמירה, יש לחשוש לה לכתחי' ולהחמיר היכא דאפשר. ואם היא מקילה, הרי בשעת הדחק ניתן להקל כמותה. עיי"ש. ור' מה שכתבנו בס"ד בקדוש"ה (ח"ב במיל' פ"ד סוף ענף 15) שהקשנו על דברי הרב כה"ח הנ"ל מדברי עצמו ביו"ד (סי' ס"ט ס"ק ר"צ). עיי"ש.


ועוד בענינים אלה ר' בספרנו קדוש"ה (ח"ב שם), ובמקו"ד הל' יוה"כ (פי"ב הערה ל'), בהל' סוכה (פי"א הערה כ"ו), בהל' פורים (פ"ב הערה ז'), ובהל' ליל הסדר (פ"א הערה ל"ח. פ"ב הערה נ"ח. פ"ד הערה מ"ו וק'. פ"ז הערה מ"ג ופ"ט הערה מ"ח), ולקמן בפרקנו (בהערות ל' ול"ה).


ולכאו' גם בני"ד היה מקום לומר שדעת מרן לחוש לב' השיטות לכתחי', ממה שסיים (בסי' תק"צ ססע"י ג') גבי המקצר בתקיעה והמאריך בשברים, לא קיים המצוה לא כמר ולא כמר. והיינו שחושש לב' השיטות. אלא שבאמת י"ל שודאי מרן פוסק כחדא שיטה. ורק ר"ל שמי שאינו סובר כדעת מרן, מ"מ צריך ללכת לפחות לפי שיטה אחרת שיוכל לסמוך עליה. והיינו שמרן השאיר מקום לצאת י"ח לפי י"א קמא. ואולי כוונתו דוקא למקומות שכבר נהגו כי"א קמא. אך לכאו' לא היה צריך לכתוב את ד' י"א קמא, שהרי ממילא כבר כתב בהקדמתו שלא בא לשנות מנהגים היכא דנהוג אחרת ממה שפסק בשו"ע. ולכן אם יש מקומות שנהגו לא כי"א בתרא ממילא עליהם להמשיך לנהוג כמנהגם הקדום, ומרן לא היה צריך לכתוב את י"א קמא. אלא כנראה שלא כתב את י"א קמא כדי לחזק את מנהג אותם המקומות שממילא כבר נהגו כך. אלא שחזרנו למחלו' האם מרן הביא את הדעה שאין פוסקים כמותה (ובני"ד - י"א קמא) רק לשם כבוד, או כדי דהיכא שניתן יחמירו כמותה, ואם היא מקילה, אזי בשעה"ד לסמוך להקל כמותה.


[14]יד. מה שכתבנו שבדיעבד יצא י"ח אם תקע התרועה באורך שלושה טרו' בלבד, כ"כ הב"ח, המ"א, הא"ר, הגר"ז, הח"א ודה"ח. וכ"כ המ"ב (סקי"ב) בשם האחרו', שבדיעבד די בג' טרו', כי"א קמא. וכ"כ כה"ח (ס"ק י"ט וכ"ה. ובסקכ"ד כתב כן גבי תקיעה דתר"ת). וכן הורה לי הגר"ש ישראלי, שבדיעבד ניתן לסמוך על י"א קמא, וסגי בתרועה בת שלושה טרו'. עכת"ד.


והגר"מ אליהו הורה לי, שאין לסמוך בכל הדברים על ד' הי"א קמא, ולכן אפי' בדיעבד אין להקל אם תקע התרועה פחות מתשעה טרו'. ורק אם תקעה תשעה טרו' יצא י"ח. ושאלתיו, שהרי כה"ח (בסי' תק"צ ס"ק י"ט וכ"ה) כתב שיש לסמוך על י"א קמא, ואם תקע ג' טרו' יצא. ואמר לי שאכן יש מחלוקת בין הספרדים לענין זה. עכת"ד. וגם הגר"א נבנצל שליט"א (בהערותיו "ביצחק יקרא") פקפק ע"ד המ"ב הנ"ל (בסקי"ב) שהיקל בדיעבד, וכתב וז"ל: צ"ע. דאם נקטינן עיקר כדעה שניה, א"כ אם עשה כראשונה לא יצא, דהוי ליה ספיקא דאורייתא, ועוד דאפילו לא הוי ספק גמור, דהא אין כאן ספק השקול כמי לפסוק. עכ"ל. ושאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א מדוע אין זה ספק שקול, הרי מרן הזכיר בשו"ע את שתי השיטות, ובאמת שזו מחלו' ראשונים. והרבה ראשו' פסקו כמו הדעה הראשונה. ובפרט שמשמע ממרן שמי שעשה כשיטה הראשונה אכן יצא י"ח. ואמר לי הגר"א נבנצל שכיון שרוב בנין של הפוס' פסקו כשיטה השניה הריהי השיטה העיקרית. והסכים עמי שגם בגלל שקיי"ל לפי כללי הפסיקה שאם השו"ע כתב "י"א" ואח"כ "וי"א", שהלכה כדעה השניה. לכן זו השיטה העיקרית ואין זה ספק שקול. עכת"ד (וראה מועדים וזמנים ח"א סי' ה' סקי"א).


ויש לדון בענין מי שתקע את התרועה פחות מהשיעור המינימלי, האם ישוב לתקוע מהתקיעה הראשונה של אותו סימן, או סגי שישוב לתקוע רק מהתרועה שטעה בה, ואילך. ומדברי מחזור קול"י (רה"ש דיני תקלות בתקיעות ס"ק ו') משמע שיחזור לתחילת הסימן.


ושאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל בדין מי שתקע את התרועה פחות מהשיעור המינימלי, האם ישוב לתקוע מהתקיעה הראשונה של אותו סימן, או סגי שישוב לתקוע רק מהתרועה שטעה בה, ואילך. ואמר לי שישוב לתקוע מהתרועה שטעה בה, ושאין זה דומה למש"כ מרן בסעי' ח', כי שם השלים חובתו ואח"כ המשיך. עכת"ד. ויש להעמיד הדברים באופן שהתוקע עשה בתחילה תרועה בת א' או ב' טרו' בלבד, דאל"כ אלא עשה ג' או יותר הרי יצא י"ח לשיטת רש"י שהיא דעת י"א קמא בשו"ע (בסעי' ג'), ואז לד' מרן (בסעי' ח') הרי הפסיד גם תקיעה ראשונה, דהוי כתוקע ב' תרועות זו אחר זו. ואמנם קצת היה קשה לי ע"ד הגרש"י זצ"ל, שמדברי הטור (סס"י תק"צ) בישוב דברי אביו הרא"ש שלא יהיו מוקשים מהתוספ', נראה להיפך - שאם גמר לתקוע מה שהיה צריך (כתרועה) ורק אח"כ טעה, ה"ז חמור טפי. אלא שאח"כ חשבנו בס"ד שאדרבא, מהדברים שם יש הוכחה לדברי הגרש"י זצ"ל, ממה שסיים שם הטור (עמ' שע"ג בהוצאת הטור השלם): אבל בתר"ת שגמר התרועה, מה שמריע אח"כ הוי הפסק. ע"כ.


ואמנם עוד היה קשה לי ע"ד הגרש"י זצ"ל. שהרי טעמו הוא שאין זה דומה למש"כ מרן בסעי' ח' (שכתב דבעי לחזור מהתקיעה הראשונה), דהתם השלים חובתו ואח"כ המשיך לעשות הטעות. וקשה ע"כ, דהא גם התם בשו"ע ישנם מיקרים שעשה הטעות טרם השלים חובתו, וכגון שבתש"ת תקע תרועה קודם השברים (כמקרה הראשון בשו"ע שם), ובכ"ז כ' מרן שם שיחזור לתקיעה הראשונה (אך באמת יש לתרץ ולחלק דהתם תקע תרועה שאינה שייכת כלל לאותו סימן ולכן בעי לחזור לתקיעה הראשונה, משא"כ בני"ד שהטעות הינה בתרועה ששייכת לאותו סימן). ועוד יש להקשות, שהרי אם השלים חובתו ורק אח"כ טעה הרי היה בזה יותר מקום להקל, משום שיש לתקיעה הראשונה תרועה או שבר נכונים שמתחברים אליה. ובכ"ז כתב מרן שם בסעי' ח' דבעי לחזור מריש הסימן. וא"כ כ"ש בני"ד שאין לתקיעה הראשונה שום תרועה נכונה שתתחבר אליה (שהרי תקע רק חלק מתרועה, כגון א' או ב' טרו'), שבזה כ"ש דבעי לחזור לראש. ושמא יש לתרץ ולחלק בין מקרה שהטעות נובעת בשל תקלה (כדלקמן בהערה כ"ז) לבין מקרה שפשוט טעה במה שכוונתו לתקוע.


באמת היה נראה לנו להקשות ע"ד הגרש"י זצ"ל מכמה הלכות שכתבו השו"ע והאחרו' גבי מיקרים דומים [כגון מדברי מרן (בסי' תק"צ ס"ז), מדברי כה"ח (סי' תק"צ סקנ"ט). ומדברי הפוס' המובאים בפרקנו (בסעיפים ט"ז, י"ז, י"ח, י"ט וכ"ד. וכן מדברי לוח א"י המובאים לקמן בהערה כ"ח. ובפרט מדברי הגרש"י זצ"ל המובאים לקמן בהערה ל"ו, שפסק דבעי לחזור מהתקיעה הראשונה)]. אך באמת בעיון במיקרים הללו נראה שבכל אחד מהם יש מקום לחלק בינם לבין ני"ד - שאחר התקיעה החל בחלק מתרועה. ולכן דחינו את האפשרות להקשות מהם ע"ד הגאון הרש"י זצ"ל.


אמנם תוך כדי חיפוש מחיפוש בדברי הפוס' גבי ני"ד, מצאנו את ד' הגרימ"ט זצ"ל בלוח א"י (בכללי התקיעות דרה"ש, סק"ג) שכתב שם וז"ל: תקיעה או שברים או תרועה שלא עלתה יפה (אם רק לא עשה בתוכה קול אחר מהתקיעות האחרות), או שקצרה מהשיעור, ובשברים כגון שעשה רק ב' שברים, ובתרועה כשקיצר אפי' פחות מג' טרו' (שפסול לכל הדעות), חוזר אותה התקיעה או השברים או התרועה. עכ"ל. וזה בדיוק כדברי הגרש"י זצ"ל. ובאמת שכן נראה מדברי הא"ר ודה"ח שהבאנו לקמן בהערה ל"ז בפרקנו (אך מ"מ שם הדבר נתון למחלו' הפוס').


ומ"מ בשל דברי הגר"מ אליהו זצ"ל דלעיל (במחזור קול יעקב) נראה שני"ד תלוי במחלו', ולכן מי שתקע בתשר"ת או בתר"ת תקיעה, ובמקום לתקוע תרועה תקע חלק מתרועה, י"א שימשיך ויתקע התרועה כדבעי וימשיך בתקיעה האחרו'. וי"א שיחזור לריש הסימן. ונראה בס"ד שאם תקע בתשר"ת תקיעה ושברים, ואח"כ תקע חלק מתרועה (פחות מג' טרו'), שלגרש"י די שיחזור רק לתקוע התרועה. דאם יחזור לשברים (מצד ששברים ותרועה הוי התרועה של התורה), הרי יוצא שתקע תששר"ת. וצ"ע.


ועוד בענינים אלה ראה במגן האלף (על המט"א, סקכ"ה, ומש"כ בהערה שם בשם האורחות חיים למהרש"ם), ובמועו"ז (ח"א סי' ה' סקי"א).


[15]טו. כ"כ הרא"ש והתוס'. והב"ד מרן בב"י. וכ"כ הטור והשו"ע (סי' תק"צ סעי' ג' בסוף דברי י"א קמא). והגר"מ אליהו הורה לי, שכ"ה אף לדעת י"א בתרא. עכת"ד. ומ"מ אין לתקוע קול ארוך בסוף התרועה, כדלקמן בפרקנו (סעי' כ"א). עיי"ש.


[16]טז. כתב המרדכי בשם הר"ר יצחק, שאם יקצר בשברים הרבה, נ"ל דלא יצא. ע"כ. והב"ד מרן בב"י (סי' תק"צ ד"ה "והמרדכי"). והוסיף, שהעולם לא נהגו כן, אלא מקצרים השבר כל מה שאפשר, משום שלדעת רש"י במעט שיאריכו יצא מכלל שבר והוי תקיעה. שהרי לדידיה שיעור תקיעה הוי ג' כוחות של כל שהו. ע"כ. והריטב"א בחידושיו לרה"ש (דף ל"ג ע"ב ד"ה "שיעור") כתב, שהשבר אינו אלא כדי ב' יבבות ויותר מעט, אבל לא ג' יבבות שלימות. עכ"ל. והב"ח (בסי' תק"צ) כתב, שאם משך תקיעתו היה פחות מט' טרו' לג' השברים, לא יצא לכו"ע.


והמ"ב (שם ססקי"ג) כתב בשם האחרו', דלכתחי' אמנם יעשה שיעור השלשה שברים כט' כוחות. אלא שהוסיף בשם המט"א, שבדיעבד יצא אם האריך כשיעור ששה כוחות או קרוב לזה. עכ"ל. וטעמו, דעכ"פ שברים ארוכים מיבבות, וא"כ יש בכל שבר שיעור שני כוחות כל שהוא, כיון דאפיקתיה מכח א' (שעה"צ סק"ח). והיינו אף שמדבריו במ"ב נראה דבעי לעשות כל שבר כשיעור ב' טרו', מ"מ מהטעם שהביא מהמט"א עולה דסגי בקצת יותר מטרומיט א', ואף במ"ב כתב דלאו דוקא כך, אלא קרוב לב' טרו'. וראה עוד בילקו"י (מועדים. עמ' נ"ה ס"ו), במועו"ז (ח"א סי' ה' ס"ו, דיצא אם עשה יותר מטרומיט אחד), בס' זכרון תרועה (עמ' 297,299), ולקמן בהערה מ"ט מה שכתבנו בשם תורת המועדים.


ויש שהקשו ע"כ ממש"כ מרן הח"ח בשעה"צ (סק"ד). שכתב שם, דבדיעבד אם עשה התקיעה דתשר"ת בשיעור ט' כוחות יצא י"ח. והוסיף, שבפחות מכך אפי' בתש"ת לא יצא י"ח, וצריך לחזור ולתקוע. עכ"ל. ולכן היה נראה מדבריו שאין יוצא י"ח בשבר הקטן מג' טרו'. אלא שנלע"ד, שהסיפא קאי על מש"כ בהמשך דבריו, וז"ל: שהרי מנהגנו להאריך בשברים כל שבר יותר משלושה כוחות עד ט', ולא עד בכלל. וא"כ הוי תרי קולי דסתרי אהדדי. שהרי כיון שאנו עושין השברים כשמונה כוחות, וע"כ שאנו תופסין דשיעור תקיעה הוא כט' כוחות דוקא, ולא פחות מזה. עכ"ל. והנה מבוארים דבריו היטב. דמש"כ בתחילה דבדיעבד יצא אם עשה תקיעה דתשר"ת בשיעור ט' כוחות, הוא משום שכל שבר הוי ב' כוחות. וסה"כ השברים הוי ששה כוחות. ועם ג' טרו' דתרועה - לדעת י"א קמא, הוי סה"כ ט' כוחות. ומש"כ בהמשך שה"ה לענין תש"ת, היינו למנהגנו שתוקעים כל שבר עד ט' כוחות ולא עד בכלל, הרי שלא יצא י"ח אם יעשה תקיעה א' פחות מט' כוחות. דאז השבר יגדל על התקיעה. כך נלע"ד. ודברי מרן הח"ח במקומם עומדים. בענין דברי שעה"צ (סק"ד) ר' בספר זכרון תרועה (עמ' 301). וראה עוד בענינים אלה לעיל בפרקנו סוף הערה י"ב.


ומה שכתבנו שי"א שלא יקצר בשבר פחות מג' טרו', הוא עפ"י ילקו"י (מועדים. עמ' 55 ס"ו). וכ"נ ד' הב"ח (הב"ד כה"ח סק"כ). וראה עוד לעיל בפרקנו (בהערה ח' בד"ה "ולענין הספרדים").


ושאלתי את הגר"ש ישראלי בדין מי שתקע את אחד השברים פחות מהשיעור המינימלי, האם ישוב לתקוע מהתקיעה הראשונה של אותו סימן, או סגי שישוב לתקוע רק מהשברים ואילך. וענה לי שישוב לתקוע רק מהשברים ואילך, ושאין זה דומה למש"כ מרן בסעי' ח' (כמבואר לעיל בהערה י"ד). עכת"ד. וכבר כתבנו לעיל בסוף הערה י"ד שגם בלוח א"י (בכללי התקיעות דרה"ש סק"ג) כתב שבני"ד יחזור רק מהשברים ואילך. עיי"ש. אמנם הגר"מ אליהו זצ"ל כתב במחזור שלו לרה"ש (בדיני תקלות בתקיעות, סק"ו) שאם תקע בתשר"ת רק שני שברים והתחיל להריע, י"א שיחזור לתקוע ג' שברים ולהריע, וי"א שיחזור לתקיעה הראשונה. ולכן כדאי להחמיר במצוה דאו' ולחזור לתקיעה הראשונה. עכ"ד. עיי"ש. וא"כ הדבר נתון למחלו' הפוס'. וע"ע במועו"ז (ח"א סי' ה' סקי"א).


ונראה שבכל הדברים הללו אין נ"מ בין תשר"ת לתש"ת, שאם תקע רק שבר א' או ב', או שקיצר בא' השברים מהשיעור הקטן ביותר, הדין כן. אא"כ שתקע שבר או שניים ומיד באותה נשימה המשיך לתקוע שברים, שיי"ח בזה, וכדלקמן בהערה כ'.


ומה שכתבנו שיש מי שאומר שבכל אופן לא יקצר בכל שבר פחות מג' טרו', כ"כ בילקו"י (מועדים, עמ' 55 ס"ו. עיי"ש שלא חילק בין תשר"ת לתש"ת. והוסיף שם שאם מוסיף עוד שברים בתש"ת יזהר שלא יסיים בשבר הקצר מג' טרו'). וכ"כ במחזור אור ודרך (רה"ש. עפ"י פסקי הגר"ע יוסף זצ"ל. דיני התקיעות). אמנם צ"ע מדוע החמיר בזה אף בתשר"ת (שכ"מ מדבריו, מדלא חילק, וכנ"ל). ושמא חשש לדעת י"א קמא בשו"ע, וכדלקמן בהערה י"ח.


[17]יז. עיקר ד"ז כתבו מרן (בסי' תק"צ סעי' ג'), שכתב שם שאין לחוש אם האריך קצת בשברים. וכתב הט"ז, דקאי אדברי י"א בתרא. והב"ד הבה"ל (ד"ה "ויש אומרים"). והרמ"א שם (בריש הסעיף) כתב דין זה אף גבי י"א קמא (כמבואר בט"ז ובה"ל הנ"ל).


והמקור לזה הוא בר"ן. שכתב הר"ן שאם רצה להאריך בשברים, יש מי שכתב שהרשות בידו, ובלבד שיאריך התקיעה יותר מן השבר להיכר ביניהם. ולדידי לא ס"ל הכי, אלא צריך שלא יאריך בשבר כדי שלש שברים בינוניות. דכיון דאי גנוחי גנח שיעור תקיעה כשלש שברים, כל שהאריך בשבר אחד כשלש שברים אין זה שבר מענין גניחה אלא פשוטה היא. עכ"ל. והב"ד מרן בב"י (סי' תק"צ).


ובשו"ע (סי' תק"צ בתחילת סעי' ג') כתב מרן בדעת י"א קמא שצריך להזהר שלא יאריך בשבר כשלושה טרו'. ובסוף הסעיף כתב בדעת י"א בתרא, ששיעור תקיעה תשעה טרו', ובתקיעה של תשר"ת צריך להאריך כשיעור י"ח (עפ"י הגהת האחרו') טרו'. וסיים, שמי שלא האריך בתקיעה כשיעור זה (של י"ח טרו') והאריך בשברים, לא קיים מצוה לא כמר ולא כמר. עכ"ד. והסביר המ"ב (בסקט"ו), דלאו דוקא אם האריך בשברים יותר מהתקיעה, אלא ה"ה אם אריכתו בשברים היתה שווה עם התקיעה, ג"כ לא יצא.


ומה שכתבנו שהדין כן בכל אחד מהשברים, והיינו שיכול להאריך כן אף בשני שברים ויותר, כ"מ מדברי מרן שכתב כן בלשון רבים. ומשמע שרשאי לעשות כן בכ"א מהם, ואפי' בכמה יחד. וכ"מ מהמ"ב שם (סקי"ג). וכ"כ בהדיא כה"ח (סקכ"ב), שרשאי לעשות כן בכל שבר.


ומה שכתבנו שכ"ה בשברים דתשר"ת ודתש"ת, אמנם מרן לפני שהזכיר ד"ז דיבר על תש"ת בלבד, ורק לאחר מכן כתב דיני תשר"ת. אלא שכתב המ"ב (בסקי"ג) ובשעה"צ (סקי"א) עפי"ד מרן בב"י (סי' תק"צ), שבתשר"ת היה לנו להקל יותר, ולהתיר להאריך בשבר א' עד י"ח כוחות. דכיון שתרועה של התורה שם הוא בסך זה, ממילא גם שיעור תקיעה שם כך הוא, וממילא אם השבר יהיה פחות משיעור זה אינו בכלל תקיעה. אלא דיש לחוש לבלבול הדעת, שפעם א' יעשה השבר ארוך מחבירו. דבתש"ת הרי אסור לעשות כן, ע"כ ישווה אותם בכל מקום, שלא יהיה שום שבר ארוך כט' כוחות. ובפרט שלדעת הראב"ד כל שבר שהוא כט' כוחות נחשב כתקיעה. כיון שלדעתו שיעור תקיעה בכל אחד מהסימנים, ואף בתש"ת, הוי ט' כוחות (כמבואר לעיל בהערה ט'). ואף שלא פסקינן כוותיה בהא, מ"מ לכתחי' פשוט שצריך לצאת גם לדעתו. וע"כ יש להזהר בזה. עכ"ד (ועיי"ש בשעה"צ, שכתב שקצת פלא על הח"א שכתב הדין לרוצה לצאת ידי כל הדעות, והזכיר ד"ז רק בתש"ת). וכ"כ במ"ב (סקט"ו), בשעה"צ (סק"ד), ובבה"ל (ד"ה "ומי") במסקנת דבריו, עפי"ד המ"א. וגם כה"ח כתב כן לגבי כל השברים והוסיף שכ"ה אפי' בסדר תשר"ת (עיי"ש בס"ק י"ב, י"ד, כ"ב וכ"ה). וע"ע בהערה הבאה.


ויש לזכור, שכ"ז אליבא די"א בתרא. אך לדעת הי"א קמא כפי שכתבה מרן, אין לעשות שום שבר באורך שלושה טרו' ומעלה, שהרי בתר"ת אורך התקיעה לדעתם הינו ג' טרו'. והרי המ"ב (בס"ק י"ב וי"ג) פסק שבדיעבד יש לסמוך על י"א קמא. וא"כ יש גם לחוש לכתחי' לא לעשות שבר באורך ג' טרו'. ואע"פ שהרמ"א היקל להאריך בשבר יותר ממרן, מ"מ לכאו' לד' מרן צריך להחמיר בזה. ואע"ג דקיי"ל להלכה כד' הי"א בתרא, מ"מ מנין להקל כנגד ד' הי"א קמא ולא לחוש לה. וצ"ע. ומ"מ לכן כתבנו בהלכות שאף שבר לא יהיה כאורך התקיעה. וראה שעה"צ (סקי"ב), ובס' אש דת (די"א, ב'), וחידושים וביאורים לשו"ע (סי' כ"ג, ד'). עיי"ש בשני הספרים האחרו' אי יש ראיה שיש דעה הסוברת שמותר להאריך בשבר עד ט' טרו'.


ודין המאריך בשברים, האם צריך להאריך גם את התקיעות שבאותו סימן, ראה לעיל בהערה ט' מה שכתבנו בשם האורחות חיים ועוד כמה פוס'.


[18]יח. מה שכתבנו לגבי מנהג הספרדים בתשר"ת, ה"ז מבואר בהערה הקודמת. עיי"ש הטעם. ובבה"ל שם (ד"ה "ומי") הסביר דברי מרן, דלשיטתו בדעת י"א קמא, דאם עשה שבר של ג' כוחות נעשה תקיעה, ה"נ אם עשה התקיעה רק י"ז כוחות שאינו יוצא לפי דעה אחרונה. ובשברים עשה שבר א' של ג' כוחות אינו יוצא לדעה ראשו'. עכ"ד. וכה"ח (סקכ"ו) הסביר דברי מרן, דר"ל שלא האריך בתקיעה כשיעור תשעה טרו', והאריך בכל שבר כשלושה טרו', לא קיים המצוה לא כמר ולא כמר. ע"כ. ונראה שאין כה"ח חולק על המ"ב, אלא המ"ב דיבר מצד תשר"ת וכה"ח מצד תש"ת.


ובאמת שד"ז נתון למחלוקת. שמרן כתב בב"י (סי' תק"צ), שכל המאריך בשבר כשיעור תקיעת תר"ת שהוא כג' יבבות, הרי יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה. אע"ג דלגבי תקיעה דסימן דידיה לא הוי כתקיעה. עכ"ל. ועולה מדבריו, שרשאי להאריך בשבר דתשר"ת רק עד שיעור תקיעה דתר"ת. ואי לאו הכי, אפי' בדיעבד לא יצא (ושם דיבר בתקיעה אליבא דרש"י, דהיינו ג'טרו').


אלא שהב"ח כתב בענין זה, וז"ל: נ"ל דצריך להזהר שלא להאריך בשבר כשיעור תשע כוחות. ולא מיבעיא בסדר תש"ת... אלא אפי' בסדר תשר"ת צריך להזהר שלא יאריך כשיעור תשע כוחות. ודלא כמהרא"י בתה"ד, דמשמע מדבריו דבתקיעות דמיושב יכול להאריך בסדר תשר"ת אפי' כמה, רק שלא יהא מאריך כשיעור ג' שברים וג' יבבות, וכמהרי"ח. ואין לסמוך על זה לכתחי', שהרי לדעת הראב"ד שיעור כל התקיעות א' הן ט' כוחות לבד... אבל בדיעבד ודאי יש לסמוך אריב"א וריב"ם, שכל שלא האריך בשבר כשיעור י"ח כוחות בסדר תשר"ת, לא יצא מכלל שבר. עכ"ל. וא"כ לדעת הב"ח, אף שלכתחי' יש לנהוג כמש"כ מרן בב"י, מ"מ בדיעבד, אם תקע שבר בתשר"ת בשיעור יותר מט' טרו', עד פחות משיעור ג' שברים ותרועה, יצא י"ח.


וכתב מרן בשו"ע (סי' תק"צ סעי' ג'), שכיון ששיעור תרועה לדעת הי"א קמא הינו שלושה טרו', לכן "צריך ליזהר שלא יאריך בשבר כשלשה טרומיטין". והיינו שאין להאריך בשבר בתשר"ת או בתש"ת כשיעור תקיעה בסדר תר"ת, ואע"פ שאינם באותו סימן. ואילו הרמ"א שם חלק ע"כ וכתב, ש"י"א דאין לחוש אם האריך בשברים קצת, ובלבד שלא יאריך יותר מדאי". וכתב כה"ח (שם סקי"ג), דהוא עפ"י מש"כ הרמ"א בד"מ בשם הג"א והמרדכי. והסבירו המ"ב (סק"ט) וכה"ח (שם) דכוונת הרמ"א שבשברים של תשר"ת לא יאריך בשבר א' כשיעור ג' שברים ותרועה. אך מ"מ אם האריך עד שיעור זה לית לן בה. ובתש"ת לא יאריך בשבר אחד כשיעור ג' שברים, שהרי התקיעה בתש"ת שיעורה ג' שברים. אך מ"מ לעשות כשיעור ג' טרו' מותר. ע"כ.


וא"כ מחלוקת מרן והרמ"א, האם יש לאסור להאריך בשבר כשיעור תקיעה של סימן אחר, שנויה לגבי י"א קמא. וצ"ע גבי י"א בתרא. וראה ט"ז (סק"ב), ובלבושי שרד (שם).


והמ"ב (ססקי"ג) כתב בשם האחרו', שרק אם האריך השבר בתשר"ת כדי י"ח טרו' פסול, ואז פסול לכו"ע. וכה"ח (בססקי"ד) כתב, שאם האריך באחד השברים דתשר"ת יותר מתשעה טרו', לדעת השו"ע לא יצא, ולדעת שאר הפוס' יצא. עיי"ש. וראה עוד בכה"ח (סקכ"ג). והגר"מ אליהו זצ"ל כ' במחזור שלו לרה"ש (בדיני התקיעות, עמ' תמ"ב סק"ח) שאם האריך בשבר עד ט' טרו' אפי' בדיעבד לא יצא. והניף ידו שנית בספרו הל"ח (בסדר תקיעת שופר, בפרק דרך התקיעות במהדו"ק עמ' 235, ובמהדו"ב עמ' 288 סמ"ח). וגם שם כתב שיעור זה של ט' טרו', ולא חילק בין תשר"ת לתש"ת. וכ"כ בילקו"י (מועדים. עמ' 55. דיני התקיעות, סעי' ו'), שאם האריך בשבר כדי ט' טרו' יצא מכלל שבר והגיע לכלל תקיעה. עיי"ש. ולא חילק בין תשר"ת לתש"ת). וכ"כ במחזור אור ודרך (רה"ש. עפ"י פסקי הגר"ע יוסף זצ"ל. בדיני התקיעות עמ' 276). ולכן כתבנו שכ"ה לספרדים, עפ"י כה"ח, הגרמ"א זצ"ל והילקו"י. משא"כ לאשכנזים שיצא י"ח אף אם תקע פחות מי"ח טרו'. וע"ע בס' אש דת (דף י"א ע"ב) ובס' זכרון תרועה (עמ' 299).


אמנם יש להוסיף למנהג האשכנזים, שכתב הבה"ל (ד"ה "ומי") שאפילו אם עשה השבר של ג' כוחות בתש"ת, ג"כ בודאי יוצא. וכן בתשר"ת אם משך השבר פחות מכדי שיעור שברים ותרועה ג"כ יוצא. ושיעור של שבר א' בתש"ת, כתב בספר מט"א דיוכל להמשיכו עד ששה כוחות, ולא עד בכלל. וממילא בתשר"ת שהוא כדי שיעור שברים ותרועה הוא עד תשעה כוחות ולא עד בכלל. היוצא לדינא, דלא פסלינן אא"כ עשה השבר בתשר"ת כדי תשעה כוחות, אז אמרינן שאם עשה התקיעה בתשר"ת פחות מי"ח דלא קיים לא כמר ולא כמר. וכן בתש"ת אם עשה התקיעה פחות מכדי תשעה כוחות, ועשה א' השברים בכדי ששה כוחות, ג"כ לא קיים לא כמר ולא כמר. וסיים שם, שכיון שכבר הורנו המ"א דלדעת האשכנזים לכו"ע כיון דנהגינן לעשות השברים מג' ועד ט' כוחות ולא עד בכלל, צריך לעשות התקיעה לפחות ט' כוחות, דאל"ה אפי' בדיעבד אינו יוצא. עכת"ד.


[19]יט. כ"כ המ"ב (ססקי"ג וסקט"ו). וכן עולה מדברי מרן (בסעי' ג'), שכתב (עפי הגהת האחרונים) ששיעור תקיעה בתשר"ת יהיה י"ח טרו'. אמנם יש להעיר שלאשכנזים לכאו' צ"ל כל שבר לכתחי' מעט יותר משלושה טרו', כדלעיל בהערה ח'. וע"ע בשעה"צ (סק"י), בכה"ח (סקכ"ה) ובמקראי קודש (לגרצ"פ פראנק. עמ' 50).


[20]כ. כ"כ הרא"ש והתוס', והב"ד מרן בב"י (סי' תק"צ). וכ"כ הטור, וכ"כ בשו"ע (סי' תק"צ סעי' ג') בדעת הי"א קמא, שאין לחוש אם מוסיף על ג' שברים ועושה ד' או ה'. והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שכ"ה גם לדעת י"א בתרא (שכבר כתבנו לעיל שהלכה כמותו). עכת"ד.


והטעם שרשאי לעשות כן, משום שהשברים במקום תרועה הם, והו"ל תרועה אריכתא, כמו שמאריכים בקולות דתרועה (ב"י. לבוש. כה"ח סקט"ז).


ומה שכתבנו שרשאי להוסיף על ג' שברים רק אם יתקעם בנשימה א', כך עולה מדברי מרן שם (בסעי' ח'), שכתב שאם תקע ג' שברים, שתק והפסיק, ואח"כ שב ותקע שבר א' או יותר, הוי הפסק והפסיד גם תקיעה ראשונה. ע"כ. והסביר שם המ"ב (סקל"ד), שהוא דוקא אם תקעם בשתי נשימות. אך אם תקעם בנשימה א' כשר, דהרי יכול להוסיף כמה שברים שרוצה, כמבואר בסעי' ג'. וכ"כ הבה"ל (סעי' ח' ד"ה "שתק"). וכ"כ בני"ד כה"ח (סקי"ח), דהוא דוקא אם לא הפסיק ביניהם.


ומה שכתבנו שלא יפחות משלושה שברים. אמנם הרוקח כתב בשם אביו, דמאחר שנזכר בהלכה שברים, אך לא נזכר בספרים ישנים מספר שלושה שברים אלא שברים סתם, אם תקע שני שברים יצא, שאין בספרים מנין שברים. ע"כ. והב"ד מרן בב"י (סי' תק"צ ד"ה "כתב הרוקח"), וכתב ע"כ שאין נראה כן מדברי הפוס'. אלא שלושה שברים בעינן, וכל שתקע פחות מהם משמע שלא יצא. והוסיף, שכ"כ הוא עצמו בשם הראב"ן, וכן מבואר במעשה שאירע במגנצא, שהביא הטור שם. ע"כ. וכן עולה מדברי מרן (בסעי' ג'), דכתב שרשאי להוסיף על ג' שברים, והיינו ג' שברים בדוקא. וכן לא כתב שרשאי למעט. וכ"מ מדבריו בסעי' ד', שכתב בסתמא דבעי לתקוע ג' שברים. וכן עולה מדבריו בסעי' ז', שאם טעה ותקע תרועה אחר שני שברים, בעי לחזור ולתקוע (וכההוא מעשה דמגנצא הנ"ל). ואם סגי בפחות מג' מדוע בעי לחזור ולתקוע כשעוסק בסדר תשר"ת. וכ"מ ממש"כ הפוס' דשיעור מינימלי דתקיעה דתש"ת הוי ט' טרו'. וראה גם מש"כ כה"ח (סקי"ז).


דין מי שתקע רק שבר אחד או שנים, מהיכן יחזור, ראה לעיל (בסוף הערה ט"ז).


ודין שיעור התקיעה, כאשר מוסיף על ג' השברים, ראה לעיל (בהערה ט') מה שכתבנו בשם האורחות חיים, הגר"מ אליהו זצ"ל ועוד כמה פוס'.


[21]כא. כתב הב"ח (בסי' תק"צ) בשם המהרי"ל, שהמנהג שלא להוסיף על ג' שברים. ותמה ע"כ המהרי"ל, מדוע אין עושין כן כמו שעושין בתרועה. אלא שכתב ע"כ הב"ח, שהמנהג הוא מפני מחלוקת הגאונים בשיעור השברים, דשמא יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה. וע"כ נכון שלא לעשות יותר מג', דשמא שבר האחרון נעשה תקיעה, והוי הפסקה לדעת הרמב"ן. ולכן נראה עיקר שלא לעשות לכתחי' יותר מג'. וכתב המ"ב (שם סקי"א) בשם האחרו', שכיון שיש מהפוס' המחמירים בתקיעת שברים נוסף על השלושה, לכן נכון לחוש לדבריהם, ולכתחי' לא לעשות יותר מג' שברים. וראה כה"ח (סקי"ז) שהביא דברי הפוס' בהא.


[22]כב. מה שכתבנו שאם קיצר התקיעה בתשר"ת או בתש"ת פחות מתשעה טרומיטין, שלא יצא י"ח, כ"כ הב"ח (בסי' תק"צ ד"ה "וכן הוא דעת הרא"ש"), וכ"כ המ"א (סק"ב), כה"ח (סקכ"ד) הגר"מ אליהו זצ"ל בהל"ח (מהדו"ב עמ' 288 סעי' מ"ד ומ"ה) וש"א. וכן כתב בבה"ל (סוד"ה "ומי"), וכך עולה מדבריו במ"ב (סקט"ו), שכתב שהתקיעות של תש"ת (ושל תר"ת) תהיינה לפחות כשיעור ט' טרו'. וראה בשעה"צ (סק"ד) שכתב כך אפי' אליבא די"א קמא (ושם כתב כן גבי תקיעות דתש"ת). והטעם, שאם תקע פחות מכך, יצא מכלל תקיעה ונכנס לכלל שבר. וראה בילקו"י (עמ' 55 ס"ו) שלא הזכיר צד להקל גבי תקיעה בתשר"ת, בפחות מי"ח טרו'.


ומה שכתבנו שיש מהאשכנזים המקילים ששיעור התקיעה הקצר ביותר בתש"ת הינו ששה טרו', כ"כ המט"א (סי' תק"צ ס"ק ד', ו'). ורמז לכך המ"ב (בסקי"ג) ושעה"צ (סק"ח).


[23]כג. את הדעה הראשונה כתבו הב"ח, המ"א, הא"ר, דה"ח, מט"א, המ"ב (רס"ק י"ג רק גבי בדיעבד), כה"ח (ס"ק כ"ד וכ"ה) וש"א (ומש"כ בבה"ל סד"ה "ומי", נראה דלא קאי אתר"ת אלא אתש"ת ותשר"ת). והטעם, כיון שיש לסמוך בדיעבד על דברי הי"א קמא שכתב מרן בסעי' ג' (הפוס' הנ"ל. וראה שם בכה"ח סקכ"ה, שכ"כ אף לגבי שאר הדברים). ומ"מ פחות משיעור זה (ג' טרו') אפי' בדיעבד לא יצא, כיון שיצא מכלל תרועה ונכנס לכלל שברים אף לי"א קמא.


ומה שכתבנו שיש מהפוס' דס"ל שהשיעור המינימלי אף בתקיעת תר"ת הינו תשעה טרו', כ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל בספרו הל"ח (מהדו"ב עמ' 288 סעי' מ"ה). והוסיף שם שתקיעה זו של ט' טרו' הינה שתי שניות כל תקיעה. ואם תקעה פחות משתי שניות לא יי"ח וצריך לחזור ולתקוע את התקיעות. עכ"ד.


ויש להעיר, שבעבר הגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שאפי' בדיעבד אין לסמוך ע"ד י"א קמא בשו"ע (בסעי' ג'). ועפי"ז מובן מדוע אינו מיקל בני"ד בדיעבד אם תקע ג' טרו', כי"א קמא. אלא שלפי"ז קשה מדוע בשיעור המינימלי של התקיעה בתשר"ת כתב בספרו (שם סמ"ד) שדי אם תקע ט' טרו', הרי לי"א בתרא בעי י"ח טרו'. ובס"ד י"ל שכיון שכל הטעם שלא לקצר התקיעה הינו כדי שלא תהיה מציאות שהשבר יתארך עד כדי שיעור התקיעה, הרי שכיון שהשיעור המקסימלי של שבר הינו עד מעט פחות מ-ט' טרו', לכן אף לי"א בתרא יי"ח בדיעבד אם תקע תקיעה באורך ט' טרו' ומעלה, ודי בשיעור זה בדיעבד. ולכן מאידך הוא מחמיר בשיעור המינימלי של תקיעה שיהא ט' טרו', ולא די בג' או בו' טרו'.


גם מדברי ילקו"י (עמ' 55 ס"ו) נראה שהשיעור המינימלי של תקיעה בתש"ת ובתר"ת הינו ט' טרו' ולא פחות, מדלא הזכיר שיש מקום להקל בפחות מכך.


אף מדברי הגר"א נבנצל שליט"א (בהערות ביצחק יקרא על המ"ב סי' תק"צ סקי"ב) נראה דס"ל שהשיעור הקטן ביותר של התקיעה בתר"ת הינו ט' טרו', והיינו כי"א בתרא בשו"ע, מדכתב שם שאין לסמוך על י"א קמא אפי' בדיעבד. עיי"ש.


[24]כד. כ"כ הרא"ש והתוס', והב"ד בב"י, וכ"כ הטור, וכ"כ מרן בשו"ע (סי' תק"צ סעי' ג') בדעת י"א קמא, שאם מאריך הרבה בכל תקיעה אין לחוש, שאין לה שיעור למעלה. ע"כ. והגר"מ אליהו הורה לי שכ"ה אף לדעת י"א בתרא (שכפי שכתבנו לעיל הלכה כמותו). עכת"ד.


ושאלתי את הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי, כאשר התוקע מאריך באחת התקיעות, האם חייב הוא להאריך בתקיעה השניה שבאותו סימן (כגון שהאריך בתקיעה ראשונה בתשר"ת, החייב להאריך גם בתקיעה השניה שבאותו תשר"ת). והאם גם בשאר הסימנים (כגון שנהג כן בתשר"ת הראשון. החייב לנהוג כן גם בשני סימני התשר"ת הבאים). וענו לי, שכל תקיעה הינה בפני עצמה. ואף אם האריך בתקיעה הראשונה בסימן אחד (כגון בתשר"ת), אינו חייב להאריך בתקיעה השניה שבאותו סימן. עכת"ד (והגר"א נבנצל שליט"א העיר: ראיה לדבר מדעבדינן בסוף תקיעה גדולה. עכ"ל. והיינו למנהג האשכנזים שתוקעים תקיעה גדולה לא כתקיעה בפני עצמה, כספרדים, אלא תוקעים אותה בתקיעה האחרונה המשלימה את מאה הקולות, וא"כ א"צ להאריך בכל התקיעות אפי' באותו סימן). ונראה שכ"ש שא"צ להקפיד ע"כ בתקיעות שבסימנים האחרים שא"צ להאריך בהם. ומ"מ נראה פשוט, בס"ד, שיש להזהר שלא יאריך אף שבר כאורך הקצרה שבתקיעות הללו. ומ"מ לא שאלתי, האם למקילים בדיעבד לפסוק כי"א קמא, האם זה גם כשבאותו סדר עשה תרתי דסתרי. וצ"ע.


[25]כה. כתבו הטור ומרן (בסי' תק"צ סעי' ד'), שצריך התוקע לתקוע את כל שלושת השברים בנשימה אחת. ע"כ. והטעם, משום שהרי השברים באים במקום התרועה הכתובה בתורה. וכשם שבתרועה משמע דצריך לתוקעה בב"א, ולא לחלקה לשניים, ה"ה בשברים (טור. לבוש. מ"ב שם סקט"ז. כה"ח סקכ"ז).


ואמנם מרן כתב ד"ז רק גבי שלושת השברים החיוביים, אך אנו כתבנו שכ"ה אף אם מוסיף ומרבה בשברים, וזאת עפי"ד מרן שכתב שם בסעי' ח', שאם לאחר שתקע ג' שברים שתק והפסיק, ואח"כ תקע שברים אחרים, ואפי' שבר א', הוי הפסק והפסיד גם תקיעה ראשונה. והסביר המ"ב (סקל"ד), דהיינו שהפסיק בשהייה ותקע בשתי נשימות. דאם היה בנשימה א' נחשב כא' וכשר. דהרי יכול להוסיף כמה שברים, כבסעי' ג'. ע"כ. וכ"כ בבה"ל שם (ד"ה "שתק"), וכ"כ כה"ח (סקס"ד).


[26]כו. מה שכתבנו שאם תקע השברים בשתי נשימות או יותר, שלא יצא י"ח אפי' בדיעבד. אמנם הט"ז והמ"א כתבו, דמה שצריך לתקוע את שלושת השברים בנשימה א' היינו לכתחי', אבל בדיעבד יוצא בב' נשימות. וכתבו להוכיח זאת מסעי' ז'. וכ"כ דה"ח והמט"א. אלא שכבר כתבו כמה ראשו' דהוי לעיכובא, מהם הריטב"א, האורחות חיים, האבודרהם ורי"ו. וכ"כ כמה אחרו', מהם השכנה"ג שנטה להחמיר אף בדיעבד. וכ"כ הא"ר, וכ"כ בהדיא בספר או"ח, והב"ד המאמ"ר, וכתב שכן מוכח מהרד"א, ושכ"כ רי"ו, וכ"מ מדברי הב"י, ושכן עיקר, שאם לא עשאן בנשימה א' לא יצא וצריך לשוב ולתקוע. ע"כ. וכ"כ הנו"ש, הגר"ז, הקרבן נתנאל, הגר"א והח"א, וכ"כ המ"ב (סי' תק"צ סקט"ז) בשם רוה"פ (מהם הריטב"א והאבודרהם, וכנ"ל), דהוי לעיכובא. והוסיף בשעה"צ (סקי"ד), שכבר דחו הגר"א והמאמ"ר דברי המגינים להביא ראיה לדבריהם מסעי' ז'. וכ"פ כה"ח (סקכ"ח. ועיי"ש בסקנ"ב). וכן עולה מדברי הגר"מ אליהו זצ"ל במחזור קול"י (בהלכות דרך התקיעות סק"ט). והסביר לי בע"פ שכ"ה אם תקע רק ג' שברים, שלא יצא י"ח. וכ"כ בהל"ח (פל"ט סמ"ט) וג"כ לא חילק בין הפסק נשימה או יותר.


יש להעיר, שמדברי הפוס' הללו עולה שאין נ"מ בין אם לפני ההפסק של הנשימה באמצע השברים הספיק לתקוע ג' שברים או רק פחות מג' שברים, דבכל מקרה חשיב הפסק. וחיליה דידי, דלגבי מקרה שהספיק לתקוע ג' שברים ורק אח"כ הפסיק בנשימה, ה"ז מבואר במרן (סי' תק"צ ס"ח) שאם לאחר שתקע ג' שברים שתק והפסיק, ואח"כ תקע אפי' שבר א', דהפסיד גם תקיעה ראשו' (וכהסבר המ"ב בסקל"ד) שתקע בב' נשימות (וכנ"ל בהערה כ"ה). ולגבי מקרה שלפני שהפסיק בנשימה אחת תקע פחות מג' שברים, ה"ז מבואר במרן (שם בס"ד) דבעי לתקוע את כל ג' השברים בנשימה א'. וא"כ חשיב הפסק אפי' כשלפני ההפסק תקע גם פחות מג' שברים. ונראה בס"ד דלא שנא אם תקע ב' שברים, הפסיק, ותקע שבר א', ולא שנא אם תקע ב' שברים, הפסיק בנשימה ותקע ג' שברים, דבכל כה"ג לא יצא.


ומה שכתבנו שבמקרה זה צריך לשוב ולתקוע מהתקיעה הראשונה של אותו סימן. זאת עפ"י מרן בסעי' ח', שכתב שאם שתק בין תקיעת השברים, שהפסיד גם תקיעה ראשונה (וראה גם מרן בסעי' ד'). וכתב המ"ב (סקל"ד) בשם האחרו', דהוא דוקא אם הפסיק בנשימה בין השברים (וראה שם גם סקל"ב). ואמנם מרן כתב שם (בסעי' ח') דין זה גבי אם תקע ג' השברים הראשונים, הפסיק, ואח"כ תקע שברים אחרים, אך נראה שאין לחלק בזה, כיון שכל כמה שתוקע שברים חשיב כתרועה של התורה שהיא בין שתי התקיעות. ולכן בכל מקרה - בין אם תקע רק ג' שברים או יותר, והפסיק ביניהם, הפסיד התקיעה הראשונה. ואם תקע רק שבר א' או ב', ובנשימה חדשה תקע את המשך השברים, ראה לעיל בסוף הערה ט"ז שזו מחלו' אי ישוב לתקוע מהתקיעה הראשונה או רק מתחילת השברים. ור' בהערות אבן ישראל על המ"ב (סי' תק"צ סקט"ז), ולעיל בפרקנו (הערה כ').


ומה שכתבנו שיש אומרים שאם הפסיק בתוך ג' השברים רק בכדי נשימה, שיצא י"ח, זאת עפי"ד הט"ז והמ"א הנ"ל. ובפרט שכבר הסכימו עמהם דה"ח והמט"א, דכל אלה אשלי רברבי וראויים הם לסמוך עליהם בשעה"ד. וראה עוד מש"כ המאירי במגן אבות (עמ' כ"ו), בשם בעל העיתים, ובזכרון תרועה (עמ' 541).


ומה שכתבנו שכ"ה לגבי תרועה, כן עולה מדברי הלבוש שהביא כה"ח (שם בסקכ"ז), וכן מהמ"ב (שם ס"ק ט"ז, י"ח ול"ב). וכ"כ בהדיא בילקו"י (עמ' 55 סעי' ח'). וכן הורו לי הגר"ש ישראלי זצ"ל והגר"מ אליהו זצ"ל, שלא יצא. והוסיף הגר"מ אליהו, שאף במקרה זה, אם הפסיק רק בכדי נשימה, וכנ"ל לגבי השברים, צריך לשוב ולתקוע רק מהתרועה ואילך, וא"צ לשוב ולתקוע מהתקיעה הראשונה. עכת"ד. וראה בספרו הל"ח (מהדו"ב פט"ל סנ"ב), ומה שכתבנו לקמן בהערה זו בשם מרן בסעי' ח' גבי התוקע שתי תרועות זא"ז.


ומה שכתבנו שכ"ה אף לגבי התקיעה, הוא פשוט. שהרי אם קיצר באורך התקיעה יצא זה מכלל תקיעה ונכנס לכלל שבר. וכן הורו לי הגר"ש ישראלי זצ"ל והגר"מ אליהו זצ"ל, שאם תקע התקיעה בשתי נשימות, לא יצא. עכת"ד. ומ"מ מסתבר שאם תקע את התקיעה האחרונה של אותו סימן באריכות, ולפני שהפסיק באמצעה בנשימה כבר היה אורכה כדין, הרי שמה שהמשיך אח"כ לתקוע אינו מעלה ואינו מוריד, שהרי כבר סיים את הסימן. וראה עוד במועדים וזמנים (ח"א סי' ה' הערה ט'), מש"כ בדין הפסק בין שבר לשבר.


כתב מרן (בסי' תק"צ סעי' ח'), שהתוקע שתי תרועות זו אחר זו, הפסיד אף התקיעה הראשונה שבאותו סימן. והוא עפי"ד הטור בשם הרמב"ן שכ"כ מהתוספ'. וכ"פ מרן בב"י. ושלא כדעת הי"א שהביא הטור, דלא הוי הפסק. והב"ד כה"ח (סק"ס).


וממש"כ המ"ב (שם סקל"ב), שמדובר ששתי התרועות הן מעניינא, עולה, שמדובר הן בתשר"ת והן בתר"ת. ועוד הסביר שם המ"ב שכיון שכבר גמר תרועה א' בכשרות, תו השניה הוי הפסק. ודוקא שהפסיק ביניהם. דאם עשאם בנשימה א' הוי כתרועה אריכתא, וכמש"כ מרן בהמשך סעי' ח' גבי שברים. ע"כ. וכן נראה מדברי מרן בסעי' ג', שכתב שיכול להאריך בתרועה כמה שירצה. וא"כ עולה מדברי המ"ב (בס"ק ל"ב ול"ד), שאם תקע בנשימה אחת, אף שהפסיק בינתים בין התרועות (וכן בין השברים) בפסק זמן, יצא י"ח, דהוי כתרועה אריכתא (או כמרבה על ג' השברים). וכ"כ כה"ח (שם בסקס"א), והוסיף שכ"מ מהלבוש.


כתב המ"א (סי' תקפ"ח סק"ג), שהשומע קול הראוי לאותה בבא ב"פ, כגון תקיעה, תרועה, תרועה ותקיעה, יצא. דלא גרע מהפסקת השהייה. ודוקא בתוקע עצמו פסקינן בסי' תק"צ ס"ח דלא יצא, כיון שעושה מעשה. משא"כ בשומע שאינו עושה מעשה כלל אלא רק שמע, יצא. אלא שהוסיף שם, שמהר"ן משמע דס"ל שאין נ"מ בין שומע לתוקע. ע"כ. וכן כתבו כבר הרבה אחרו', שלא כמ"א, ושאין לחלק בין התוקע לשומעים. שכ"כ הט"ז, ערה"ש, הא"ר, נה"ש, החיי"א. וכ"מ מהפר"ח ומהא"א. הב"ד כה"ח (סי' תקפ"ח סק"כ). וע"ע בס' זכרון תרועה (עמ' 467), ובהערות אבן ישראל על המ"ב (לגרי"י פישר זצ"ל. רס"י תק"צ).


כתב הגרמ"א זצ"ל בהל"ח (פל"ט סעי' ס"א מהדו' תשס"ג) שאם תקע תרועה בתר"ת, הפסיק והריע עוד תרועה בנשימה אחת, לא הוי הפסק. ואם נשם בינתים הוי הפסק וצריך לחזור לתקיעה הראשונה של תר"ת זה. עכ"ד.


כתבו הפוס', דמש"כ מרן בסי' תק"צ סעי' ח' דין המפסיק בשברים בין תרועה לתקיעה, דהפסיד אפי' תקיעה ראשונה, היינו לדעת הי"א שהביא בסי' תקפ"ח סעי' ב', שהשומע ט' תקיעות תוך ט' שעות ביום מט' בני אדם, כגון תקיעה מזה ותרועה מזה ותקיעה מזה, יצא. וי"א דוקא כשלא הפסיק ביניהם בקול שופר שאינו ראוי באותה בבא. ע"כ. ולפי"ז הקשו מדוע בסי' תק"צ פסק מרן כסתם את דעת הי"א שבסי' תקפ"ח. וראה בכה"ח (סי' סקפ"ח סקי"ט, וסי' תק"צ סקס"ו) מה שתרצו הפוס'.


[27]כז. ראשית יש להדגיש, שהנ"מ בין המקרה של ההערה הקודמת לבין נידוננו, הוא שבהערה הקודמת משתעי שבכוונה הפסיק בין השברים. ואילו בנידוננו ניסה לתקוע כהוגן אך לא הצליח. מה שכתבנו לגבי תקיעה, כ"כ הטור (סי' תק"צ), המ"א, הפמ"ג (א"א סק"ט), המ"ב (סקל"ד), ערוה"ש (סי' תק"צ ס"כ), כה"ח (סקס"ד), לוח א"י (כללים לתקיעות סק"ג), פסתש"ו (סי' תק"צ הערה 46) וש"א. וראה בהערה הקודמת שכתבנו שכ"ה לגבי שברים ותרועה. וע"ע ברא"ש רה"ש (פ"ד סי' י"א) ובזכרון תרועה (עמ' 451 ואילך).


יש להעיר, שמי שמתחיל לתקוע תקיעה, שברים או תרועה, ואינו מצליח בכך, בדרך כלל הוא מתחיל נשימה חדשה ואינו ממשיך באותה נשימה, אא"כ הוא רואה שבהמשך הנשיפה הוא מצליח לתקוע כראוי.


[28]כח. נחלקו הראשו' אי בעי לתקוע את השברים והתרועה שבתשר"ת בנשימה א' או בב' נשימות. שלדעת ר"ת (והב"ד הטור, הב"י וש"פ) א"צ לעשותם בנשימה א'. ואילו לדעת הרמב"ן, הרא"ש והר"ן צריך לעשותם דוקא בנשימה א'.


ומרן בשו"ע (סי' תק"צ סעי' ד') הביא מחלוקת זו וכתב, שי"א שאת ג' השברים והתרועה דתשר"ת א"צ לעשותם בנשימה א', והוא שלא ישהה בהפסקה יותר מכדי נשימה. וי"א שצריך לעשותם בנשימה אחת. ע"כ. ואמנם מלשון מרן בדעת הי"א קמא משמע שרק א"צ לעשותם בנשימה א', אך אם רוצה רשאי לעשות. אלא שמרן בב"י והב"ח כתבו, שאמנם לדעה זו בדיעבד אם עשה בנשימה א' יצא, אלא דלכתחי' ס"ל שאין נכון לעשותם בנשימה א'. ע"כ. והב"ד המ"ב (סקי"ז) וכה"ח (סקכ"ט). והיינו אף אם רוצה, לא יעשה כן.


ופסק הרמ"א שם, שהמנהג הפשוט לעשות הכל בשתי נשימות, ואין לשנות. ע"כ. והטעם שיש להפסיק ביניהם, משום דגנוחי וילולי בנשימה א' לא עבדי אינשי. וכיון שהשברים והתרועה הינם כנגד הגניחות והיללות, בעי לעשותם ג"כ בשתי נשימות (דעת ר"ת. וכ"כ הטור, המ"ב שם סקי"ז, כה"ח סקכ"ט וש"פ). וכ"כ כדעה זו האבני נזר בתשובותיו והמשכנות יעקב. והב"ד במועדים וזמנים (ח"א סי' ה' סק"ז).


ומה שכתבנו שיפסיק ביניהם רק בכדי הפסק נשימה א' ולא יותר, כ"כ מרן שם, וכנ"ל. וכ"כ המ"ב (סקכ"א). וכתבו הפוס', דאע"ג דעושה בב' נשימות, יש ללמד התוקע שלא יעשה שום שהיה בין השברים לתרועה, ויעשם תכופים כל מה שאפשר (כה"ח סקל"ז בשם הט"ז וש"פ). וראה מש"כ הגרי"מ טוקצ'ינסקי בלוח א"י (דיני רה"ש, כללי התקיעות סעי' ו'), שאם הפסיק יותר מכדי נשימה חוזר לתקיעה ראשונה של אותו סדר (והוא לשיטתו שבתקיעות דמיושב בעי לתקוע שברים ותרועה בנשימה אחת, כב"י). ור' לעיל בהערות י"ד וט"ז מש"כ בשם לוח א"י, ויש לחלק בין התם להכא.


כתב הב"ח, דמ"מ במקומות שנוהגין לעשות בנשימה א', לא ישנו ממנהגם. וכ"כ השכנה"ג בהגב"י, א"ר, מט"א, מ"ב (סק"כ) וכה"ח (סקל"ה). וכתב בשעה"צ (סקי"ח), שהח"א השמיט מש"כ הרמ"א דהמנהג פשוט לעשות הכל בב' נשימות. דבאמת הכרעת השו"ע טובה מאוד, דבזה יוצאים כל הדעות. וגם דדעת הב"י, דאפי' לדעת ר"ת אם עשאן בנשימה א' יצא. וא"כ אם נעשה בנשימה א' יותר טוב לצאת ידי הדין. ע"כ. והגם שנראה קצת מדבריו שעדיף לעשותן בנשימה א', מ"מ ממש"כ בססק"כ עולה בהדיא שמנהג האשכנזים לתקוע בשתי נשימות.


[29]כט. הגרי"מ טוקצי'נסקי כתב בלוח א"י שהמנהג בארץ ישראל בתקיעות דמיושב לתקוע שברים ותרועה בנשימה א', כמש"כ הב"י. ובתקיעות דמעומד תוקעים שברים ותרועה בשתי נשימות, והיינו שיהא הפסק דק וקצר, אך לא הפסק גמור. עכת"ד. גם הגר"מ אליהו זצ"ל כתב בספרו הל"ח (פל"ט סנ"ד) שהאשכנזים בא"י גם הם נוהגים בכך כשו"ע (והזכיר את ספר מנהגי א"י, סי' י' ס"ד). וכן אמר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שהמנהג פה כמש"כ בלוח א"י, שבתקיעות דמיושב תוקעים שברים ותרועה בנשימה א', ובמעומד בב' נשימות. ולא כמש"כ הרמ"א. עכת"ד.


ויש להעיר, שלפי"ד הב"י, המ"ב (בסקי"ט), כה"ח (סקל"ד) וש"א עולה, שבמקומות שתוקעים במעומד שלושים קולות, רשאי להפוך הסדר, ולתקוע במיושב בב' נשימות, ובמעומד בנשימה א'. וראה עוד בהערות הבאות.


וראה בשו"ע הגר"ז (סי' תק"צ סעי' ט') שכתב, שבמקום שאין מנהג קבוע, יש להנהיג לעשות בתקיעות דמיושב בנשימה א', ובתקיעות דמעומד בשתי נשימות. והב"ד כה"ח (שם סקל"ו). וע"ע בצי"א (חי"ז סי' ס"ד) וזכרון תרועה (עמ' 526).


[30]ל. לאחר שהביא מרן שם את שתי הדעות, סיים וכתב שירא שמים יצא ידי כולם, ובתקיעות דמיושב יעשה בנשימה אחת, ובתקיעות דמעומד יעשה בשתי נשימות. ע"כ. והוא מדברי תה"ד (שם) שהביא הב"י (סי' תק"צ) וכה"ח (סקל"ג).


וטעם האומרים שצריך לעשותם בנשימה א', שהרי מה שעושים שברים ותרועה הוא מפני דשמא כוונת התורה בתרועה לשתיהן דוקא, ורק כך יוצא ידי תרועה (היינו לשיטת הרמב"ם שזאת אנו עושים משום הספק. ולא לדעת הזוה"ק ורב האי גאון המובאים לעיל בהערה ד'). וא"כ אין להפסיק ביניהם בנשימה, דהוי כמו תרועה שנחלקה לשתים, ואינה כלום (מ"ב סקי"ח וכה"ח סק"ל).


ואע"ג דקיי"ל כאשר מרן מביא שתי דעות כיש אומרים, הלכה כי"א בתרא. מ"מ כאן גילה מרן דעתו מהי הדרך העדיפה. ואמנם כתב רק שירא שמים ינהג כך, והיינו לא בדרך חובה. אלא שמ"מ כך נוהגים הספרדים למעשה. וראה ילקו"י (מועדים עמ' 55 סעי' ח') ולעיל בפרקנו (בהערה י"ג).


ועוד כתב בד"ז תה"ד, דהא שיתקע בנשימה א' בתקיעות דמיושב, ובב' נשימות בתקיעות דמעומד, ולא יהפוך זאת, הוא דוקא במקומות שנוהגים לתקוע בעמידה כר"ת, והיינו רק פ"א תשר"ת למלכויות, וכן לזכרונות וכן לשופרות. דבזה יוצא ממ"נ, בין אם כוונת התורה לשברים לחוד או לתרועה לחוד. ולהפסק לא חיישינן. וא"כ אי עביד שברים תרועה בנשימה א' דילמא תר"ת אמת היא, ושברים לאו כלום היא. ואי הוי מתחיל בשברים באותה נשימה של תרועה, לא חשיבא תרועה כלל בכה"ג. ולכן צריך לתקוע זאת בשתי נשימות. אך במקומות שתוקעים במעומד שלושים קולות (שאז ממילא תוקע ג"פ תשר"ת וכן תש"ת וכן תר"ת), רשאי להפוך הסדר ולתקוע במיושב בב' נשימות ובמעומד בנשימה א' (ב"י. מ"ב סקי"ט, שעה"צ סקי"ז, כה"ח סקל"ד וש"א). אמנם כבר כתבנו לעיל שבכל מקרה תוקעים במיושב בנשימה אחת.


[31]לא. בענין אם תקע את כל השברים והתרועה שבתשר"ת בנשימה א', דיצא י"ח אף למ"ד דבעי ב' נשימות, כתב מרן בב"י, שאף לדעת ר"ת, אם עשאן בנשימה א', יצא. ורק לכתחי' אין לעשותם כך. וכ"כ הב"ח, הלבוש והט"ז. והוסיף הט"ז והשיג ע"ד תה"ד (סי' קמ"ב), שכתב שלדעה זו אם עשה בנשימה א' לא יצא. וכן השיג עליו הנו"ש, וכתב כדברי הב"י.


ואמנם המש"ז (סק"ו) כתב שלדעת הרמ"א שכתב שהמנהג פשוט לעשות בב' נשימות ואין לשנות, נראה דס"ל כתה"ד, דלדעה זו לא יצא בנשימה א'. אלא שמ"מ כיון שמרן בב"י כתב שיצא, לכן נראה העיקר שיצא. וכ"פ המ"ב (בס"ק י"ז וכ'), שאף לפי מנהג האשכנזים אם תקע בנשימה א' יצא. והסביר בשעה"צ (סקי"ט) הטעם, משום דהרבה פוס' סוברים דלכתחי' צריך לעשות בנשימה א' (עיין בב"י בשם הריב"ש. וכ"פ הפר"ח). ואפי' אם נאמר כדעת ר"ת, הא הרבה סוברין דאפי' לדידיה בדיעבד יצא. ע"כ. וכ"כ כה"ח (ס"ק כ"ט ול"ה). וכן הורה לי לדינא הגר"מ אליהו זצ"ל, הן לגבי תקיעות דמיושב והן לתקיעות דמעומד. עכת"ד.


והא דיצא י"ח בדיעבד אף אם תקע את כולם בב' נשימות. אמנם לדעת הי"א בתרא בסעי' ד', אם עשה בב' נשימות לא יצא י"ח אפי' בדיעבד, ומחזירין אותו, וכמש"כ הריב"ש (סי' ט"ל) והב"י אליבא דשיטתם. וכ"כ האו"ח בשם הרמב"ן וש"פ. וכ"כ רי"ו, הריטב"א והרשב"ץ. והב"ד הג"ר יצחק טייב בערה"ש, וכה"ח (סי' תק"צ סקל"א). וכ"כ המ"ב (שם סקי"ח).


אלא שהב"ח כתב, שאם הפסיק ביניהם יצא י"ח לכל הדעות. והב"ד ערה"ש וכה"ח שם. וכן פסק להלכה ולמעשה הגר"ע יוסף (בחוברת קול סיני, אלול תשכ"ג), שאף אם הפסיק בין כל השברים והתרועות שבתשר"ת ותקע אותם בב' נשימות, יצא בדיעבד י"ח. וכ"כ בילקו"י (מועדים, עמ' 56 סעי' ח'). וכן הורה לי לדינא הגר"מ אליהו זצ"ל, שהן במיושב והן במעומד, בין אם תקע את כל השברים והתרועה שבתשר"ת בנשימה אחת (כנ"ל), ובין אם תקע את כולם בב' נשימות (היינו בהפסק נשימה בין שברים לתרועה), יצא י"ח ואין זה לעיכובא. עכת"ד. ומ"מ למנהג האשכנזים פשוט שאם תקע השברים והתרועה בב' נשימות, שיצא, שהרי כך הורה הרמ"א לעשות לכתחי'.


יש להעיר, שנראה בס"ד שאף אם תקע אותו תוקע באותן תקיעות של מעומד או מיושב, חלק מהשברים והתרועה עם הפסק ביניהם וחלקם בנשימה אחת. ואפי' בתקיעות דמיושב, כשתוקעים ג"פ רצופות של תשר"ת, תקע חלק בנשימה א' וחלק בב' נשימות, בס"ד נלע"ד דיצא י"ח הוא והשומעים. דממילא לכתחי' תוקעים חלק מהתשר"ת בנשימה א' וחלק מהתשר"ת בב' נשימות.


עוד יש להוסיף ולהזכיר כאן את ד' הגר"ש גורן זצ"ל בשו"ת תרומת הגורן (סי' קכ"ז, בפרט בעמ' 318-319) שבן עידה אחת יוצא י"ח כששומע (גם תקיעת שופר) מבן עידה אחרת וכמנהג עידה אחרת.


[32]לב. כ"כ תה"ד, דאף לסוברים שצריך לעשותם בנשימה א', מ"מ לא יתקע אותם בכח א' בלי שום הפסק, דבכה"ג לא מיקרי נשימה א'. אלא צריך להפסיק ביניהם מעט, רק שלא יהא נשימה בינתים. ולמד כן מדברי רש"י בחולין (דף כ"ז ע"ב). והב"ד הב"י, המ"ב (שם ססקי"ח), כה"ח (סקל"ב) וש"א [והאחרו' כתבו בשם תה"ד שרק לא יהא "כדי" נשימה בינתים. ראה ס' זכרון תרועה (עמ' 492,522)].


נחלקו הפוס' מהו שיעור ההפסק בין השברים לתרועה בתשר"ת. הן לגבי הפסק של נשימה, ובין כשאין הפסק ביניהם ותוקעם בנשימה אחת, מה לא נחשב כהפסק. שלגבי מ"ד שצריך לעשות השברים והתרועה בנשימה א', כ' המ"ב (סי' תק"צ סקי"ח) דמ"מ לא יתקע שברים ותרועה בכח א' בלתי שום הפסק, דבכה"ג לא מיקרי נשימה א' אלא יפסיק מעט, רק שלא יהיה כדי נשימה בינתים. עכ"ל. ומבואר בדברי מרן הח"ח שלעשות בנשימה א' היינו להפסיק מ"מ מעט. ואילו הגאון החזו"א כ' (חזו"א או"ח סי' קל"ו,א' סק"ג): מה מאוד תמוהים דברי הגאון רימ"ה (היינו הרב ישראל מאיר הכהן) זללה"ה בס"ק י"ח שפירש דברי השו"ע בנשימה אחת היינו דוקא בהפסק פחות מכדי נשימה. והלא זה פירוש ב' נשימות שכתב השו"ע שלא יפסיק יותר מכדי נשימה כמבואר בשו"ע... ונשימה אחת הוא משום דעת הרא"ש ולדידיה אין להפסיק כלל אלא בכח אחד. עכ"ל.


אף לגבי שיעור הפסק בין שברים לתרועה, למ"ד בשו"ע שא"צ לעשותם בנשימה א' (י"א קמ"א), והוא שלא ישהה בהפסקה יותר מכדי נשימה, הרי מבואר במ"ב דבעי לעשות הפסק של כדי נשימה. וגם ע"כ חלק החזו"א (או"ח סי' קל"ו סק"ב) וכתב שהכוונה שאמנם עושה ב' נשימות, אך ההפסק ביניהם הינו פחות מכדי נשימה.


נמצאנו למדים שלמ"ד שעושה ש"ר בב' נשימות, למ"ב מפסיק בכדי נשימה שלימה ולחזו"א פחות מכדי נשימה. ולמ"ד שעושה ש"ר בנשימה א', למ"ב מפסיק מעט אך פחות מכדי נשימה, ולחזו"א לא מפסיק כלל אלא עושה הכל בכח א'. וע"ע באבני נזר (סי' תמ"ג), בזכרון תרועה (עמ' 520, 686 ואילך), במועו"ז (ח"א סי' ה' סק"ח), ובהערות אב"י על המ"ב (שם סקי"ח).


[33]לג. כתב הט"ז (סי' תק"צ סק"ו), דכיון שיש לעשות השברים והתרועה דתשר"ת תכופים זל"ז, ויש להפסיק ביניהם רק בנשימה א', לכן ראוי שלא יקרא המקרא לתוקע תרועה בסדר תשר"ת, אלא ידלג קריאה זו, ויעשה כן התוקע מעצמו. ובמקום שלא ירצה לשנות לדלג המקרא קריאת התרועה בסדר תשר"ת, מ"מ התוקע לא ימתין על הקריאה, וימהר עצמו בתכיפה כל מה דאפשר. ע"כ. וכ"כ הא"ר והגר"ז. ואילו דה"ח כתב, דהמקרא צריך להקרות לו בפעם א' "שברים תרועה", כדי שלא יפסיק התוקע בינתים יותר מכדי נשימה. ע"כ. וכ"כ המט"א, וכ"כ המ"ב (שם סקכ"א) גבי מאן דס"ל דבעי לעשותם בב' נשימות, דטוב לנהוג כן. והב"ד כה"ח (סקל"ז). וראה אלף המגן (סי' תק"צ סקכ"ב).


ומדבריהם עולה, שדוקא למ"ד דבעי לעשותם בב' נשימות ולהפסיק בנשימה א' בינתים, טוב להזהר בכך. וכמש"כ המ"ב (שם), דעלול מאוד שעי"ז יהיה הפסק יותר מכדי נשימה. אך למ"ד דבעי לעשותם בנשימה א', נראה פשוט שאין למקריא להקריא ביניהם, דמילתא דמסתברא שיפסיק לפחות בכדי נשימה בינתים. וראה באלף המגן (סקכ"ב), שו"ת משכנות יעקב (סי' קנ"ג), בלוח א"י (דיני התקיעות סק"ח), ומה שכתבנו לעיל (בהערה כ"ט) בשם הגרימ"ט זצ"ל בלוח א"י.


וכבר כתבנו (בפרק ז' סי"ג), שיש מקומות שאין אדם המקריא לתוקע, אלא רק מסמן לו את התקיעות מעל גבי הכתוב (וכן רואה אני מדי שנה שנוהג הגר"מ אליהו זצ"ל לסמן לתוקע). ונראה, שאם מתעכב התוקע בשל כך, יש לנהוג בכך כמו שנוהגים בדין המקריא.


[34]לד. כתב מרן (בסי' תק"צ סעי' ה'): אם תקע תר"ת בנשימה א', יצא. ויש מי שאומר שלא יצא. ע"כ. וכתב הלבוש, דטעם הסוברים שיצא, משום דהרי מצוה אחת היא. והב"ד כה"ח (שם סקל"ט). והמ"ב (שם סקכ"ב) כתב הטעם, דכיון דניכר, סלקי לכל אחד ואחד. והגר"ז כתב, דהא דיצא היינו אם הפסיק מעט ביניהם בענין שיהיו נחלקים לג' כוחות. וכ"כ הא"א בשם מהרא"י. והב"ד כה"ח שם.


וטעם הסוברים שלא יצא, משום שאין כאן לא ראש ולא סוף (טור. מ"א. מ"ב סקכ"ב וכה"ח סק"מ). וי"א משום שתקיעה ענינה שמחה ושלום, וכמש"נ "וביום שמחתכם... ותקעתם" וגו'. ותרועה הינה סימן בכי ויליל, כתרגומו "יבבא". וכמש"נ "וכי תבאו מלחמה... והרעֹתם" וגו'. ואין שמחה ושלום מצטרפים עם בכי ויליל, דהפכים הם (לבוש. והב"ד כה"ח סק"מ).


ואמנם מרן כתב ד"ז רק גבי תר"ת, אלא שכתב הנו"ש דה"ה בתשר"ת ובתש"ת, וכמבואר בירו'. והוסיף, שלדברי תה"ד, דעת ר"ת דלא מוקי האי דינא דירו' כ"א בתש"ת ובתר"ת. ועוד כתב, שמצא בר"ן, שאם עשה תשר"ת בנפיחה (היינו בנשימה) אחת, יצא. והביא ראיה מהירו'. והב"ד כה"ח (סקל"ח). ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, האם חובה להפסיק בתקיעת תשר"ת ותש"ת כשם שחובה להפסיק בתקיעת תר"ת. וענה לי שחובה להפסיק גם בתשר"ת ובתש"ת. ושאלתיו, האם חובה להפסיק בנשימה, או סגי בפחות מכדי נשימה. וענה לי דבעי להפסיק בנשימה ממש, ולא סגי בהפסקה בעלמא. ומאידך, ציין להלכה שיוצא י"ח בשומע ט' תקיעות בט' שעות (שו"ע סי' תקפ"ח סעי' ב'). עכת"ד. ולכאו' זו מחלו' הגר"ז (דבעי ממש נשימה) והמט"א (סעי' י"ט). וע"ע בס' זכרון תרועה (עמ' 523).


אף שמרן כתב ד"ז לגבי אם תקע כל התר"ת בנשימה א', וש"פ כתבו כן גבי תשר"ת ותש"ת, מ"מ כתב הלבוש, דכ"ש שאם תקע והריע בנשימה א', והפסיק, ושב ותקע תקיעה אחרונה, דלא יצא. דכיון שהפסיק באחרונה גילה דעתיה דלא שייכי להדדי. הלכך גם הראשונה לא עלתה לו. והב"ד הא"א וכה"ח (סק"מ). והוסיף הא"א, דלר"ת שהובא בסעי' ד' (שא"צ לעשות שברים ותרועה דתשר"ת בנשימה א'), משמע נמי דלא יצא בכה"ג.


ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, האם כוונת מרן היא שדוקא את כל התר"ת אין לעשות בנשימה אחת, או שלאו דוקא, אלא דה"ה שאין לתקוע תקיעה ותרועה בנשימה אחת, וכן תרועה ותקיעה, וכן תקיעה ושברים, וכן שברים ותקיעה. וענה לי, שאכן אין לתקוע בנשימה אחת אפי' ת"ר, וכן ר"ת, ת"ש או ש"ת, אלא בעינן להפסיק ביניהם. עכת"ד. ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי, שיש להפסיק בין תקיעה לתרועה ולהיפך, ובין תקיעה לשברים ולהיפך. והוסיף, שיש להפסיק לפחות בכדי נשימה, ואין להמנע ולהפסיק פחות מכדי נשימה. עכת"ד. והעיר חכ"א שבמקומות שמקריאים לתוקע, הרי ממילא התוקע ממתין למקריא ושוהה כדי נשימה.


[35]לה. כתב הא"ר, דמדכתב השו"ע בסתם את דעת הסוברים דיצא, ודעת הסוברים דלא יצא כתבה כי"א, משמע דפסק שיצא. אלא שהוסיף, שמהלבוש משמע דלא יצא, וטעמא נ"ל משום שכתב הב"י שמצא כן בתוספ' (שלא יצא). ושכן ראה בתניא שפסק כדברי תוספ' זו, וסיים דלא יצא לא משום תקיעה ולא משום תרועה. ע"כ. והח"א (כלל קמ"ב סעי' ט"ו) כתב, שאם תקע סדר א' בנשימה א' מחלוקת הפוס' אם יצא, וספק דאו' לחומרא. ע"כ. אלא שהמ"ב (שם סקכ"ב) הביא דברי הגר"א בביאורו שמסכים לדעה הראשונה בשו"ע שיצא, ונראה שכן גם דעת מרן הח"ח עצמו. ואף כה"ח (סקל"ט), לאחר שהב"ד הא"ר, כתב שדעת השו"ע לפסוק כסתם. והניף ידו שנית בסקמ"א, וכתב שהעיקר כסברא ראשונה. ואף הגר"מ אליהו זצ"ל והגר"ש ישראלי זצ"ל הורו לי, שאם תקע תש"ת או תר"ת בנשימה אחת, לפי פשט מרן יצא י"ח בדיעבד, משום דקיי"ל דסתם וי"א בשו"ע, הלכה כסתם. עכת"ד. מטעם זה הורה לי כן לדינא גם הג"ר שלמה מן ההר זצ"ל, רבה של שכונת בית וגן פעיה"ק ירושת"ו. וראה עוד במט"א (סי' תק"צ סעי' י"ט), ובאלף המגן (סקכ"ח).


ומה שכתבנו שטוב שיחזור לתקוע ממקום שטעה, משום שכתב כה"ח (שם בסקל"ט), דהגם דדעת מרן לפסוק כסתם, מ"מ לכתחי' חושש הוא גם לדעת הי"א אם היא דעה מחמירה [וראה ע"כ בכה"ח (סי' י"ג סק"ז). וכבר כתבנו בכמה דוכתי (כאן בפרקנו הערה י"ג. וע"ע פ"ג הערה מ"ו, ופ"י הערה ד') שיש החולקים ע"ד כה"ח בהא. ושדעת הרמ"ע מפאנו והגר"ע יוסף הינה שיש לפסוק כסתם, ומש"כ מרן גם דעת הי"א הינה לכבוד בעלמא, ולא כדי שיחמירו כמותה. וראה יבי"א (ח"ו חיו"ד סי' ה' סק"ב). ושאלתי את הג"ר שלמה מן ההר זצ"ל בענין זה, והורה לי שאף שהלכה כסתם, מ"מ מרן לא הביא דעת הי"א לשם כבוד בלבד, אלא כדי שמי שיכול יחמיר כדעת הי"א, אם חומרא זו מתאימה לו. עכת"ד]. ואף הגר"ז (סי' תק"צ סק"ט) כתב, שאעפ"י שהעיקר כסברא ראשונה דיצא, מ"מ יש לחוש לסברא אחרונה. ע"כ. והב"ד כה"ח (שם סקמ"א), והוסיף שכ"כ הח"א, משום דספק דאו' לחומרא (אמנם בס"ד נלע"ד, שמדברי הח"א נראה דהוי לעיכובא ממש, עכ"פ בשלושים הקולות הראשונים ביום הראשון שהינם מדאו', ולא דבעי לחזור רק מחומרא. עיי"ש). ואף הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי בני"ד, שהגם שהלכה כסברא ראשונה, דיצא, מ"מ כיון שכה"ח ועוד אחרו' כתבו שהוא ספק דאו', לכן טוב שיחזור לתקוע אפי' אם הפסיק רק בין התקיעה לתרועה או להיפך, או רק בין התקיעה לשברים או להיפך. עכת"ד. וכן עולה מדברי הג"ר שלמה מן ההר זצ"ל, כנ"ל. אמנם כעבור שנים הודפס ספרו של הגרמ"א זצ"ל הל"ח, וכתב שם (בפרק ל"ט ס"נ וסנ"ג) שאם תקע את כל התש"ת, או את כל התר"ת בנשימה אחת, י"א שלא יצא. ולכן יחזור ויתקע. ע"כ. ומשמע דהוא מדינא.


וכתב הגר"ז, שלדעת הסוברים שלא יצא, בעי לחזור (שם משתעי בתר"ת) ולתקוע כל הג' קולות. משום שהתקיעה הראשונה לא היה לה הפסק וסוף, והתקיעה האחרונה לא היה לה ראש והתחלה, דעשה הכל בנשימה א'. ע"כ. ולפי"ז נראה, שאם תקע תקיעה כראוי, ואח"כ תקע בנשימה א' תרועה ותקיעה, או שברים ותקיעה, א"צ לשוב אלא לתרועה ותקיעה או לשברים ותקיעה אך תקיעה ראשונה עלתה לו, דהיה לה ראש וסוף. אמנם מאידך יש צד לומר שיחזור לתקיעה הראשונה, משום שהתרועה והתקיעה או השברים והתקיעה שתקע שלא כראוי, הינם הפסק בין תקיעה ראשונה למה שעתיד לתקן (וראה בספר זכרון תרועה עמ' 523 אי בכה"ג חוזר לראש. עיי"ש). ומ"מ אם תקע בנשימה א' תקיעה ראשונה ותרועה או תקיעה ראשונה ושברים, ודאי שלמחמירים בעי לשוב לתקוע מתקיעה ראשונה.


[36]לו. כתב מרן (בסי' תק"צ סעי' ח'), שאם הפסיק בתרועה בין תקיעה לשברים הוי הפסק, והפסיד גם תקיעה ראשו'. ע"כ. והסבירו האחרו' שדברי מרן קאי גם במקרה שטעה בסדר תשר"ת, ותקע תרועה קודם השברים. והוא עפי"ד הב"ח שכ"כ בשם הרד"א, והוסיף שכן עיקר. וכ"כ שכנה"ג, הט"ז, המ"א וש"א, והב"ד המ"ב (סק"ל) וכה"ח (סקנ"ט). וכן הורו לי לדינא הגר"ש ישראלי זצ"ל והגר"מ אליהו זצ"ל, שאם טעה ותקע מקצת התרועה או כולה לפני השברים בתשר"ת, לא ימשיך לתקוע שברים ותרועה אלא יחזור לתקוע מהתקיעה הראשונה. והוסיף הגר"ש ישראלי הטעם, כיון שקלקל סדר התקיעה. עכת"ד. ואח"כ מצאנו שכ"כ בלוח א"י (הל' רה"ש, כללים לתקיעות, סק"ו), וכ"כ


בסידור קול יעקב (עם פסקי הגרמ"א זצ"ל, בדיני תקלות בתקיעות סק"א).


[37]לז. כ"כ הא"ר ודה"ח. והב"ד כה"ח (סקנ"ט). וכ"כ המ"ב (שם) שיש מהאחרו' הסוברים כן, ולא הכריע בדבר. וטעם הסוברים כן, שכיון שהתרועה שייכא בזה הסדר, אלא שרק הקדימה, א"צ לחזור לתקיעה ראשו', ודיו שימשיך לתקוע שברים ותרועה כדרכו (מ"ב שם).


[38]לח. כתב הטור (סי' תק"צ): מעשה אירע במגנצא שטעה התוקע בסדר, שאחר שתקע שתי פעמים תשר"ת טעה בשלישית, ואחר שתקע שני שברים התחיל להריע. וקצת הקהל החזירוהו לראש, וקצתם אמרו לו תקע שבר אחר וסיים. והוא התחיל לתקוע כבתחילה ותקע שלוש פעמים תשר"ת. ואמר רבי אליעזר ברבי נתן, דשלא כדין החזירוהו, וגם התוקע עבר על שבות דרבנן (כיון) שלא הפסיד סדרו במה שהתחיל להריע אחר שני השברים, כיון דשברים ותרועה שניהם משום תרועה... והכל תרועה אחת היא והוי ליה כאילו נתקלקל בשברים שחוזר אליו. אלא היה לו לחזור ולתקוע שבר אחר ולהריע. ודאי אם גמר התרועה שהתחיל בה בטעות הוי הפסק, כיון דשלושה שברים יש להן להיות זה אחר זה והופסקו בתרועה הוי כתרועה שנחלקה לשנים ואינה כלום, וצריך לחזור ולתקוע תשר"ת. אבל שני תשר"ת הראשונים לא הפסיד. והרא"ש ז"ל כתב, אפילו אם גמר התרועה בין השברים לא הפסיד התקיעה שתקע, אלא חוזר ותוקע שלושה שברים ומריע ותוקע. דכיון שהכל היא תרועה אם כן חדא תרועה היא אלא שנתקלקלה ולא הוי הפסק. מידי דהוה אפעמים שהתוקע מתחיל לתקוע ואין הקול עולה לו יפה, ופוסק וחוזר ומתחיל לתקוע או להריע ולא מיפסל מה שתקע כבר בשביל שהפסיק בקול קצר שהשמיע בשופר, דלא מיקרי הפסקה כיון שאינו קול אחר שאינו מענין התקיעה. עכ"ד הטור. והמרדכי הב"ד רבינו יואל חתן הראב"ן, שחולק על הראב"ן בשלא גמר התרועה שכתב שעושה רק עוד שבר אחד. אלא לרבינו יואל אפ"ה הוי הפסק. וכתב הב"ח דדבריו נכונים, ולכן יראה שאף אם לא גמר התרועה חוזר ותוקע ג' שברים, ואינו מועיל לעשות עוד שבר אחר, אפי' עושה הכל בנשימה א', דסו"ס הוה הפסקה באמצע השברים. והב"ד הטור והב"י (סי' תק"צ), המ"ב (סקכ"ז) וכה"ח (סקנ"א).


ומ"מ מרן בשו"ע (סי' תק"צ סעי' ז') פסק כדברי הראב"ן, וכתב שאם התחיל להריע התרועה ונזכר מיד, יתקע שבר אחר. ע"כ. וכן עולה מדברי המ"ב (סקכ"ז), שהסכים שמעיקר הדין ימשיך לתקוע רק את השבר החסר, וכדלקמן. וראה בספר הל"ח (לגרמ"א זצ"ל. פרק ט"ל סעי' ס"ב) שכתב שבמצוה דאו' טוב להחמיר ולחזור לתקיעה ראשונה. ומ"מ מדינא פסק שצריך לעשות את כל שלושת השברים ושוב להריע. עיי"ש. ולא חילק כמרן בין אם גמר התרועה לבין אם לא גמרה (שאז תוקע רק שבר א').


ואמנם מרן כתב הדין כן לגבי מי שהחל להריע ונזכר מיד, ומהמשך דבריו עולה דהיינו שטרם גמר התרועה. ואנו כתבנו שכ"ה לגבי אם טרם תקע ג' כוחות מן התרועה, משום שלגבי הא דגמר התרועה (כבהמשך הסעיף הזה) כתב המרדכי דלאו דוקא גמר ממש, אלא פי' שעשה ג' כוחות. וכ"כ המ"א, המ"ב (סקכ"ח), כה"ח (סקנ"ד) וש"א. והיינו כדעת י"א קמא בסעי' ג', דתרועה היינו ג' כוחות. וכן הורה לי הגר"מ אליהו, והוסיף דהיינו לחומרא (ר"ל שאפי' עשה רק ג' טרו' בעי לחזור על כל השברים - מ.ה.). ורק אם עשה ב' שברים בתחילה, ישוב לתקוע עוד שבר א', ודיו. עכת"ד.


ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל בענין הא דאמרינן שנזכר בכך מיד, טרם שתקע ג' טרו', האם הכוונה שנזכר בכך לאחר תקיעת ב' טרו' דתרועה, אלא שמתוך הרגלו המשיך בתקיעה עוד טרומיט א', וזה נחשב כתקיעת ג' טרו'. והיינו אזלינן בתר מעשה. או שבמקרה זה כיון שבתקיעת הטרומיט השלישי לא היתה כוונתו לצאת י"ח בזה, אין זה נחשב שתקע ג' טרו'. והיינו דאזלינן בתר כוונתו ומחשבתו. ואמר לי הגר"מ אליהו דאזלינן בזה בתר מעשה. וכיון שתקע ג' טרו', אע"פ שנזכר לפני תום ג' הטרו' שטעה, מ"מ נחשב שגמר התרועה. עכת"ד. ובאמת שכן היא משמעות דברי מרן שם שכתב בהמשך דבריו: ואם לא נזכר עד שגמר התרועה וכו'. והיינו דאזלינן בתר מעשה. וכ"מ מדברי המ"ב (בסקכ"ח).


ומה שכתבנו שימשיך לתקוע תרועה שלמה ותקיעה (ולא סגי בהשלמת התרועה שהחל בה), כ"מ מדברי מרן (שם בסעי' ז') שכתב בדין מי שגמר התרועה, ש"חוזר ותוקע ג' שברים, ומריע ותוקע". וכן עולה מדברי המ"ב (סקכ"ז), וכן הורה לי בהדיא הגר"ש ישראלי זצ"ל, דבמקרה זה תוקע שבר נוסף, ושב ותוקע תרועה שלימה, כיון שהתרועה שתקע בטעות אינה מצטרפת. עכת"ד.


[39]לט. כבר כתבנו בהערה הקודמת שהמרדכי הב"ד רבינו יואל החולק על הראב"ן, וס"ל שאף אם לא גמר התרועה בעי לתקוע שוב ג' שברים. ושכ"פ הב"ח. ובאמת שגם הט"ז (בסק"ח) הביא מחלוקת זו, ולאחר שהב"ד חמיו הב"ח, כתב שכן ראוי להורות, דמה הפסד יש בדבר לעשות ג' שברים מחדש [עיי"ש בדין אם הפסיק בנשימה ביניהם. אמנם יש להעיר, שבדברי הראב"ן המובאים בטור מבואר שיש בזה הפסד לעשות ג' שברים מחדש, שכתב שאם יעשה ג' שברים מחדש עובר על שבות דרבנן. וא"כ לכאו' קשה ע"ד הט"ז. וכ"כ הרמ"א בד"מ (סי' תקפ"ח) ובשו"ע (סי' תקצ"ו). אמנם הט"ז לשיטתו שאין איסור לתקוע עוד תקיעות נוסף לתקיעות דחובה. ור' כה"ח (סי' תקצ"ו סק"ד)]. וכ"כ הא"ר, תשו' בי"ד, ערה"ש, הנה"ש, הגר"ז, הח"א, המט"א, ודה"ח. וכתבו, שאפי' אם תקעם בנשימה א', ג"כ צריך לחזור ולתקוע ג' שברים ולגמור הסדר, כיון שעכ"פ הפסיק באמצע השברים. והב"ד המ"ב (סקכ"ז) וכה"ח (סקנ"א). וכתב המ"ב, שאף שלדעת הגר"א העיקר כדברי השו"ע, מ"מ ראוי לחוש לכתחי' להחמיר כדברי האחרו' המחמירים (מ"ב שם ושעה"צ סקכ"ו). וכה"ח (בס"ק נ"ב ונ"ג) כתב בפשטות, שלמרות ד' הגר"א, הרי שדעת האחרו' להחמיר ולתקוע ג' שברים. אלא שהוסיף (בסקנ"ג) דהוא דוקא לכתחי'. אך אם תקע רק שבר אחד והשלים את התשר"ת א"צ לחזור. וכפסק מרן. ע"כ. ולכן כתבנו שמעיקר הדין סגי בתקיעת שבר א', וכמו שפסקו מרן והמ"ב שם, אלא שראוי לכתחי' להחמיר בזה, שאין הפסד בכך. וכמסקנת המ"ב, לחוש לדעת רוב האחרו'.


[40]מ. מה שכתבנו שאם לאחר שתקע את שני השברים הספיק לתקוע ג' טרו' מן התרועה, שחייב לשוב ולתקוע מתחילת השברים ולהמשיך לתקוע התרועה והתקיעה. אמנם הראב"ן כתב שבמקרה זה הפסיד כל סדרו, וצריך לתקוע תשר"ת מחדש. אלא שחלק עליו הרא"ש, וכתב שבמקרה זה לא הפסיד סדרו לגמרי, אלא סגי בתקיעת שלושת השברים מחדש, ולהמשיך התרועה וכו', וא"צ לשוב ולתקוע גם התקיעה הראשו'. וטעמו, כיון שלא הפסיק בקול אחר שאינו מענינא, דשניהם הם מענין תרועה דתשר"ת, ורק לא עשה כתיקונו. והב"ד הטור, הט"ז (סק"ח), המ"ב (ססקכ"ח) וכה"ח (ס"ק נ"א ונ"ה), וכנ"ל בהערה ל"ח. וכן מרן בשו"ע (סי' תק"צ סעי' ז') פסק בזה כרא"ש, וכתב שאם לא נזכר עד שגמר התרועה שהתחיל בה בטעות, לא הפסיד התקיעה הראשו' שתקע, אלא חוזר ותוקע ג' שברים ומריע ותוקע. עכ"ל. ואמנם לא הזכיר שכ"ה דוקא בתקע ג' טרו' מן התרועה, אך כבר כתבנו לעיל בהערה ל"ח, שכ"ה עפ"י המרדכי, המ"א וש"פ. עיי"ש מש"כ בשם הגר"מ אליהו זצ"ל. וע"ע בביאור טעם הרא"ש, בס' זכרון תרועה (עמ' 451. וע"ע שם עמ' 460 ואילך סיכום שיטות הראשו' בזה).


וטעם החילוק בין גמר ללא גמר, כתב בביאור הגר"א, דכ"ז שלא גמר התרועה הוי קול בעלמא, ונראה שעדיין עסוק הוא בשברים, שגם התרועה לא גמר וחוזר להשלים השברים. משא"כ בגמר התרועה שהוא קול שלם, נראה שמתחיל אח"כ שברים אחרים, ולכך אינו מועיל בהשלמת שבר א' אלא בעי לעשות ג' שברים מחדש. והב"ד המ"ב (סקכ"ח) וכה"ח (סקנ"ד). וזה כעין דברי הרא"ש שהבאנו לעיל בהערה ל"ח.


ומה שכתבנו שכ"ה אם תקע רק שבר אחד טרם שהחל להריע, כ"כ המט"א (בסי' תק"צ סעי' כ"ג). והב"ד כה"ח (סקנ"ג). והוסיף המט"א, שכ"ה אע"פ שלא גמר התרועה. ואף אם כבר השלים סימן תשר"ת זה צריך לשוב ולתקוע כל השברים ולהמשיך התרועה וכו'. והטעם עיין שם במטה האלף. וע"ע במאירי במגן אבות (בענין השני, עמ' כ"ו, שסובר שרק קול שלם מפסיק. אך אין זו ד' הרא"ש והשו"ע).


ומה שכתבנו שבמיקרים אלה בעי לשוב ולתקוע את התרועה בשלימותה, כך הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, וכנ"ל (בהערה ל"ח).


[41]מא. מה שכתבנו לגבי המפסיק בשברים בין התרועה לתקיעה, כ"כ בה"ל (סי' תק"צ סעי' ח' ד"ה "או שהפסיק") בשם האחרו'. וכתב הטעם, דכיון שעשה מתחילה את השברים והתרועה כראוי, הרי שהשברים הינם הפסק בין התרועה לתקיעה. ונראה שיש ללמוד כן מדברי הטור (בסס"י תק"צ) ביישוב דברי אביו הרא"ש ז"ל, שכתב שם גבי ההיא תוספתא שאם תקע תרר"ת, משום שכבר גמר תרועה ראשונה מה שמריע אח"כ הוי הפסק. וצ"ע.


ומה שכתבנו שכ"ה אם שב ותקע אפי' רק שבר א', כך הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל. וראה דבריו בהערה י"ד.


ומה שכתבנו שכ"ה אם אחר תש"ר תקע עוד תרועה נוספת, דבעי לחזור לתקיעה שבתחילת הסימן, זאת עפי"ד מרן (בסי' תק"צ ס"ח). הב"ד לעיל בפרקנו (הערה כ"ו). ומ"מ מדובר שתקען בשתי נשימות, דאם תקען בנשימה א' ה"ז תרועה אריכתא וימשיך בתקיעתו.


ומה שכתבנו שכ"ה אם שב ותקע שוב שברים ותרועה, כ"כ בלוח א"י (דיני רה"ש, כללי התקיעות סעי' ו'). ונראה שהוא מהטעם שכתב הבה"ל.


לאור הנ"ל יש להעיר, שמה שלעיתים יש מחמירים, שלאחר ש"ר חוזרים על ש"ר או אפי' רק על התרועה, הרי שחומרתם היא קולתם. הן בגלל האמור בסעיף שלנו, והן בגלל דברי הראב"ן המובאים בטור (בסי' תק"צ), שמבואר שאם עושה ג' שברים מחדש עובר על שבות דרבנן, וכנ"ל בהערה ל"ט. וכ"ז מדובר אם אכן הוא תקע היטב את התש"ר הראשונים, שאז לא יחזור על הש"ר או על התרועה האחרונה מצד הדין בסעיף שלנו. אך אם הוא מסופק אם תקע את השברים והתרועה כדין אזי לא יחזור מהשברים אלא מהתקיעה הראשונה שבאותו תשר"ת (עפ"י לוח א"י, דיני התקיעות סק"ו).


[42]מב. כתב מרן (בסי' תק"צ סעי' ז'), שאם אירע בתש"ת, שלאחר שתקע ב' שברים התחיל להריע או שגמר התרועה הפסיד גם תקיעה ראשונה. והסבירו המ"ב (סקכ"ט) וכה"ח (סקנ"ו), דהיינו שהתחיל בשברים, ואח"כ עשה התרועה, לא אמרינן דהוא בכלל נתקל. וכ"ש אם עשה כל השברים ואח"כ עשה התרועה, כיון שלא עשה מענינא של השברים שצריך לתקוע בבבא זו הוי הפסק וקלקל בזה כל הסדר. וכעין זאת כתב המ"ב (סק"ל) בהבנת מרן (בסעי' ח'). וכ"כ כה"ח (ס"ק נ"ו ונ"ז). וראה בענין זה גם ביבי"א (ח"ג סי' ל"ב ס"ק ג',ה',ו').


ומה שכתבנו שכ"ה אף אם תקע רק חלק מהשברים, כ"כ המ"א, המ"ב (סקכ"ט), כה"ח (סקנ"ו) וש"א.


ומה שכתבנו שכ"ה אם תקע את כל השברים, כ"כ הלבוש, המ"ב (סק"ל), כה"ח (ס"ק נ"ו נ"ז) וש"א בהבנת מרן. ובסקכ"ט כתב המ"ב שכ"ש אם עשה את כל השברים הדין כן.


ומה שכתבנו שכ"ה אף שלא סיים את התרועה, כ"כ המ"ב (סקכ"ט) בשם הא"ר, הגר"ז, דה"ח והח"א. והניף ידו שנית במ"ב (סק"ל). וכ"כ כה"ח (סקנ"ז. וראה מש"כ בסקנ"ו).


ומה שכתבנו שכ"ה אף אם לא הספיק לתקוע שלושה כוחות מהתרועה, אלא גם אם תקע פחות מכך, שהפסיד התקיעה הראשונה, כן עולה מהמ"ב (ס"ק כ"ט ול'), כה"ח (סקנ"ז) והרבה אחרו' שהביא ביבי"א (ח"ג סי' ל"ב סק"ו). ואע"ג שלא הפסיק בקול שלם, והיינו בתרועה, והפסיק אפי' בפחות מג' טרו', מ"מ כיון שהפסיק בקול שאינו מענין תש"ת, לא יצא י"ח. וע"ע בשעה"צ (סקל"ב). ונראה שבני"ד החמירו יותר מהמקרה דמגנצא (בהערה ל"ח), שאף המקילים שם משום שקלקל רק השברים-תרועה, שהם התרועה מהתורה, מ"מ התם שייך גם שברים וגם תרועה. ולכן א"צ לחזור על התקיעה הראשונה. משא"כ בני"ד שהתרועה אינה שייכת כלל לאותו סימן. וע"ע בענינים אלה בס' זכרון תרועה (עמ' 679).


[43]מג. כ"כ המ"ב (סקכ"ט) בשם המ"א וש"א בהבנת מרן (בסעי' ז'), וכ"כ בהל"ח (פל"ט סנ"ח), בין אם תקע חלק מהתרועה או כולה. וכ"כ בהדיא המ"ב שם (בסק"ל), וכה"ח (סקנ"ז) בהסבר דברי מרן בסעי' ח'. וראה כה"ח (סקנ"ו) מש"כ בשם הגר"ז.


[44]מד. עיקר ד"ז כתב המ"ב (סקכ"ט בהבנת מרן סעי' ז', ובסקל"א בהבנת מרן סעי' ח'). וכ"כ הח"א (כלל קמ"ב סעי' י"ב). והטעם, דכיון שהשברים אינם שייכים כלל לתרועה שבסדר זה, הפסיד זה התקיעה הראשונה (מ"ב ססקכ"ט. כה"ח סקנ"ו).


ומה שכתבנו שכ"ה אם תקע חלק מהתרועה, כ"כ המ"ב (שם סקכ"ט) וכה"ח (סקנ"ו) בשם האחרו'. וכתב שם כה"ח, שאפי' עשה רק שבר א' והשלים התרועה הדין כן, משום שאין הקול שייך לאותה בבא.


ומה שכתבנו שכ"ה אם תקע כל התרועה, זאת משום דמדהשווה המ"ב שם דין תר"ת לדין תש"ת, ובתש"ת כתב שכ"ש שכ"ה אם סיים השברים, ה"ה הכא מדסיים התרועה. וכ"כ בני"ד כה"ח (ס"ק נ"ו ונ"ח) בשם האחרו'.


ומה שכתבנו שכ"ה אם תקע שבר א' או יותר, כ"כ המ"ב (סקכ"ט) גבי שבר א'. וממש"כ להשוות ד"ז לדין תש"ת, עולה דה"ה בב' שברים או יותר. וכ"כ שם (בסקל"א) בהבנת מרן סעי' ח', בין אם גמר ובין אם לא גמר השברים (ומשמע מדבריו דקאי אם גמר התרועה). וכ"כ כה"ח (סקנ"ו בשם האחרו', ובסקנ"ח גבי תקע השברים אחר גמר התרועה).


בענין התוקע בתר"ת פעמיים תרועה, ראה דינו לעיל בהערה כ"ו בשם המ"א. ומ"מ בני"ד מודה המ"א שלא יצא, כנ"ל.


[45]מה. כך עולה מדברי המ"ב (סקכ"ט), מדהשווה דין הטועה בתר"ת לדין הטועה בתש"ת. וכ"כ בהדיא הח"א שם, המ"ב (סקל"א), ובכה"ח (ס"ק נ"ו ונ"ח) בשם האחרו'.


ועוד בענינים אלה ר' ביבי"א (ח"ג סי' ל"ב ס"ק ג',ה').


[46]מו. כ"כ המ"ב (סקל"א), שיש מבעלי התקיעה שאינם מומחים במלאכה זו, וכשעושין תרועה מתחילין בו בקול ארוך, ונראה התחלתו כעין שברים, ולאו שפיר עבדי. ע"כ. והוא עפי"ד הא"א (סק"ב). ולכן כתבנו שרק אינם עושים כראוי, ומ"מ בדיעבד יצאו י"ח, ובלבד שלא האריכו כשיעור שבר, וכדלקמן. וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שאם לא האריכו כשיעור זה יצאו בדיעבד י"ח. ע"כ וכ"כ כה"ח (ססקי"ז), שאין להאריך את התרועה בסופה. עיי"ש.


[47]מז. ג"ז כתב המ"ב (שם), שיש מקומות שדרכן לסיים בסוף התרועה בקול ארוך, והפמ"ג (בא"א) בסק"ב פקפק בזה, דאולי נחשב זה לשברים. ע"כ. ונראה שאין נ"מ אם מאריך כך בטרומיט התשיעי, או לאחר התשיעי. דממ"נ יי"ח בג' טרו' ראשונים (לפוס' דס"ל הכי. ראה לעיל סעי' ו'). ואם האריך כן בתשיעי הרי בדיעבד יצא קודם לכן י"ח תרועה, ואז הבעיה הינה שנחשב שהחל בשברים אחר התרועה. וכן שאין לקצר לכתחילה בתרועה פחות מ-ט' טרו'. ואם מאריך כן בטרו' העשירי או יותר, ג"כ כבר יי"ח תרועה, ואם בכ"ז לא האריך קול התרועה האחרון עד ג' טרו', ה"ז כאילו רק האריך בתרועה ותקע יותר מ-ט' קולות, שיי"ח בכך. וראה בא"א שם שנראה דקאי שהאריך לאחר ט' כוחות. ובתורת המועדים (יוסף. סי' ה' סעי' כ"ב) כתב שמאריכים "בקול האחרון שבתרועה". וע"ע במ"ב (סי' תק"צ סקי"א) וכה"ח (סקי"ז) שהאריכו בני"ד.


[48]מח. הא דאם עומד הוא בתר"ת, והאריך בקול הראשון או האחרון שבתרועה כשיעור שבר, דצריך לשוב הוא לתקיעה הראשונה, מבואר הוא לעיל בסעיף הקודם. וכן הורה לי בני"ד הגר"מ אליהו זצ"ל, שאם האריך בסימן תר"ת בתחילת התרועה או בסופה, בעי לשוב לתקיעה הראשונה. עכת"ד. וראה מ"ב (ס"ק ל' ול"א), וכה"ח (סק"ז). והטעם, משום שאין השברים שייכים כלל לזה הסדר דתר"ת, הפסיד גם התקיעה הראשונה (מ"ב ססקכ"ט).


ואם עומד הוא בתשר"ת, והאריך בתחילת התרועה, הרי יוצא שתקע ת"ש, עוד שבר אחד, ור"ת. וכתב מרן (בסי' תק"צ ססע"י ח', והבאנו דבריו לעיל בפרקנו סעיף י"ב), שאם לאחר שתקע ג' שברים שתק והפסיק, ושב לתקוע עוד שבר א' או יותר, בעי לתקוע שוב מתקיעה ראשונה. והסבירו הפוס', דהו"ד אם הפסיק ביניהם בנשימה (מ"ב סקל"ד וש"פ). ולפי"ז ה"ה בני"ד, אם הפסיק בנשימה בין השברים הראשונים לבין השבר השייך לתרועה, בעי לשוב לתקיעה הראשונה. ורק אם תקע את השברים עם התרועה בנשימה א', כך שממילא תקע את כל השברים בנשימה א', יכול הוא להמשיך לתקוע את התרועה, או שפשוט יתחיל כבר בתקיעת התקיעה האחרונה (אם תקע את התרועה כראוי). ואם האריך בסוף התרועה, הרי יוצא שתקע תש"ר, עוד שבר אחד ותקיעה, וכבר כתבנו לעיל בסעיף י"ח בפרקנו עפ"י הבה"ל (בסעי' ח' ד"ה "או שהפסיק") בשם האחרו', דבעי לשוב מהתקיעה הראשונה.


וראה עוד בילקו"י (עמ' נ"ה סעי' ו'), ותורת המועדים (סי' ה' סעי' כ"ב).


[49]מט. כתב הב"ח (בסי' תק"צ) בשם המנהגים, שצריך ג' שברים, מלבד הקול הארוך שעושין בסוף השברים, שגם בתרועה עושין קול ארוך כזה, ואם לא עשה כן, לא יצא. וכתב ע"כ המ"א, שלא נהגו כן. עיי"ש. והפמ"ג (בא"א סק"ב) הסביר ד' המ"א, שלא נהגו לעשות קול ארוך אחר ג' השברים, אלא עושין ג' שברים לבד ותו לא, והוסיף שכן נראה לו, דלמה לעשות קול ארוך בסוף שברים ותרועה, דהוה כעין תקיעה ממש, ויש לחוש להפסק (כמבואר בסעיף ח'). ובלא"ה למה לן להוסיף. ועוד כתב, שאין לומר שכוונת המ"א שנהגו לעשות רק שני שברים, ועוד קול א' ארוך לאחריהם, שאין זה נראה. ע"כ. עיי"ש.


ואם בכ"ז האריך בתחילת השברים או בסופם בתשר"ת או בתש"ת, ראה דינו לעיל (בפרקנו סעיף ח'). וראה עוד כעין זה כה"ח (סקס"ג) ולקמן (בפרקנו הערה נ', מש"כ בענינים אלה, אך לגבי מוסיף התקיעה כמתעסק, שלא לשם מצוה).


ובספר תורת המועדים (סי' ה' סעי' כ"ב) כתב, שיש להזהר שלא לעשות בסוף השברים שבסדר תש"ת שבר קטן נוסף של פחות משלושה טרו', כמו שעושים כמה תוקעים, כיון שאינו נחשב שבר, והרי הוא הפסק בין השברים לתקיעה שלאחריהם. וראה מה שכתבנו לעיל (בפרקנו בהערה ט"ז). ולפי האמור שם די אם השבר הקטן הזה הינו כשני טרו' או מעט פחות, שגם בזה יוצא י"ח.


[50]נ. אמנם מרן (בסי' תק"צ סעי' ח') כתב ד"ז רק גבי תוקע כמתעסק תקיעה אחר התרועה, שלא לשם תקיעה והפסיק בה בין תרועה לתקיעה. אלא שהלבוש כתב שכ"ה אם תקע תתש"ת או תתר"ת כשהתקיעה השניה תקעה כמתעסק, או שתקע תשת"ת או תרת"ת והתקיעה שלפני האחרונה תקעה כמתעסק. וכן בתשר"ת תקע תששר"ת או תשרר"ת, או תתשר"ת או תשרת"ת, בכל אלו הוי הפסק, והפסיד גם תקיעה ראשונה. והב"ד כה"ח (סקס"ג). וכן הורו לי הגר"ש ישראלי זצ"ל והגר"מ אליהו זצ"ל, שאף שבשו"ע כתב ד"ז רק לגבי מתעסק בתקיעה, מ"מ כוונתו גם לגבי שברים ותרועה, בתשר"ת תש"ת ותר"ת. ומש"כ בשו"ע זה לאו דוקא. עכת"ד.


וראה עוד לעיל (בפרק י' ס"ז), ושם כתבנו את הנ"מ בין ני"ד לבין המקרה דהתם. עיי"ש בהערה ח'.


[51]נא. אמנם מרן בשו"ע פסק כטור, שלא יצא י"ח כשתקע כמתעסק בינתים (והיינו שתקע למשל תרת"ת, והתקיעה השניה הינה כמתעסק שלא לשם מצוה). אך הר"ן כתב, שלדעת הרמב"ן שהב"ד הטור שם, אין התקיעה נחשבת כהפסק בין התקיעות אא"כ תקעה לשם מצוה, אך בתוקע כמתעסק אינו נפסל. והב"ד המ"א (בסק"י), וכתב שלכן נראה להקל בזה, מאחר שיש מגדולי הפוס' דס"ל שבכל ענין יצא. ע"כ. ואמנם הא"ר כתב שאין דברי המ"א מוכרחים בזה, וכן הלבוש פסק כמרן בשו"ע (כנ"ל בהערה הקודמת). והב"ד כה"ח (סקס"ב). וכ"כ המט"א (סי' תק"צ סעי' י"א), שאף במתעסק יש להחמיר ולחזור ולתקוע הסדר כולו. אלא שהמ"ב (בסקל"ג) הב"ד המ"א שצידד להקל בכך משום דמתעסק אינו חשיב כתקיעה כלל, והו"ל כאילו שמע קול אחר בינתים דלא חשיב הפסק. ע"כ. ונראה מדבריו שפסק בפשטות כמ"א. ואף בבה"ל הזכיר דברי המ"א, אלא שהוסיף שמ"מ לכתחילה בודאי טוב לחוש לדעת השו"ע. ע"כ. ושאלתי את הגר"ש ישראלי, האם כוונת הבה"ל בזה שלכתחי' אין להכנס למצב זה של מתעסק, או שאפי' אם נכנס למצב זה טוב לתקוע שנית כראוי, ורק אם לא תקע שוב, יצא. והורה לי, שכוונת הבה"ל שאפי' שנכנס למצב זה טוב לתקוע שנית. שהרי פשיטא שאין להכנס לכתחי' למצב זה. וחידש הבה"ל שלכתחי' בעי לתקוע שנית כראוי. עכת"ד. והג"ר שלמה מן-ההר זצ"ל (רבה של שכונת בית וגן פעיה"ק ירושת"ו) אמר לי בני"ד, שכאשר המ"ב מביא רק דעה אחת שהיא שונה מדעת מרן בשו"ע, אף שלא הכריע בהדיא בדבר, מ"מ כוונתו שכן הוא לדינא. והבאנו לו כדוגמא את דברי המ"ב הכא שהזכיר במ"ב רק את דברי המ"א, והזכרנו שלדעת הלבוש הלכה כמרן בשו"ע. וענה לי הגר"ש מן-ההר, שכיון שהמ"ב הביא רק את דברי המ"א הרי שפסק כך, וכן הלכה. ואגב זאת הוסיף, שלמנהג האשכנזים אין לזוז מדברי מרן הח"ח, אף שאחרו' אשכנזים אחרים פסקו אחרת. כיון שכבר התקבל המ"ב כפוסק האחרון. עכת"ד. וראה בח"א (כלל קמ"ב סעי' י"א). ומכל מקום כיון שיש מגדולי האשכנזים המחמירים בכך מדינא, כשו"ע (הריהם הלבוש, הא"ר והמט"א), לכן הזכרנו דעה זו בהלכות.


ומה שכתבנו שהדין כן אם את התקיעה שאינה נצרכת שמע דוקא בתוך הסימן, משום שאם שמע תקיעה כלשהי בין הסימנים אין בכך כלום.


ומה שכתבנו שכ"ה אם שמע תקיעה שאינה שייכת לאותו סימן, ולא רק שאינה נצרכת באותו מקום, משום שאם רק אינה נצרכת באותו מקום אך שייכת לאותו סימן, הרי כבר כתבנו בפרקנו בסעיף ט"ז שנחלקו הפוס' בענין זה אי בעי לחזור מהתקיעה הראשונה. וראה מש"כ מרן בסעי' ח' בענין התוקע שתי תרועות זא"ז ובמ"ב שם, ובכה"ח (סי' תקפ"ח סקי"ט מש"כ בשם המט"י, ובסי' תק"צ סקס"ג), ולעיל (בהערה מ"ט).


[52]נב. כתב הבה"ל (שם ד"ה "כמתעסק"), שכיון שלכתחילה טוב לחוש לדברי השו"ע, לכן צריך להזהר במקום שבתי כנסיות תכופין זה אצל זה, שלא יתקעו בביכ"נ א' עד שיגמרו באחרת. דאל"כ לא ישמעו על הסדר. דאף שאין מתכוון לשמוע לשם מצוה, ואין ברצונו כלל לשמוע, מ"מ לד' השו"ע אפי' שמע כמתעסק הפסיד התקיעות ששמע. ע"כ. והוא מד' הח"א. וכ"ש שלד' מרן אין לעשות כן. וע"ע בס' זכרון תרועה (עמ' 467. וע"ע שם בעמ' 459 שיש אומרים שקול פסול מהווה הפסק רק אם הוא עומד בפני עצמו, והיינו ששמעו מתחילה ועד סוף. עיי"ש שכ"ד הרמב"ן עפ"י הירו').


כתב הגרי"י פישר זצ"ל בענין הסבר הגמ' והפוס' מדוע צריך לתקוע תשר"ת, תש"ת ותר"ת, ולא די בתשר"ת. שהסבירו הפוס' שאם אכן התרועה של התורה הינה שברים בלחוד, הרי התרועה מפסיקה בין השברים לתקיעה האחרונה (מ"ב סי' תק"צ סק"ו). ושאל הגריי"פ זצ"ל, שהרי דין הפסק שייך לתוקע עצמו, אך בענין השומע מהתוקע, כיון דבעינן כוונה לצאת, כמש"כ המ"ב בסי' תקפ"ח סק"א, הרי יכול השומע לכוון לצאת על תנאי (ראה בהערות אב"י על המ"ב הנ"ל מה שתירץ). ולפי"ז הוסיף שם שגם גבי דין דידן דשני בתי כנסיות, דאע"ג שאינו מתכוון לשמוע לשם מצוה, מ"מ כיון שלדעת מרן אפי' שמע כמתעסק הפסיד התקיעות ששמע, לכן כתבו הפוס' שלא יתקעו בשני בתי כנסיות בב"א. והקשה באב"י, דהרי השו"ע לא דן גבי שומע אלא לגבי התוקע, שתוקע כמתעסק. אך גבי שומע שאינו מכוין לצאת י"ח תקיעות הביניים האחרות אין בזה הפסק כלל. ע"כ. ולכן יוצא שלדעתו אין בעיה לתקוע בב"א בשני בתי כנסיות, וע"ע בהערות אב"י על שו"ע (סי' תקפ"ח ס"ב).


אמנם יש להעיר גבי מש"כ הרב אב"י שדין הפסק שייך רק לתוקע עצמו, אך לשומע אין בכך בעיה דהא יכול הוא לעשות תנאי ולכוון שלא לצאת י"ח תקיעה שאינה כשרה (והגר"א נבנצל שליט"א הקשה ע"כ בהערותיו: מה בין זה למתעסק? עכ"ל. והיינו שאפי' אם הפסיק בין התקיעות בתקיעה שאינה נצרכת ועשה זאת כמתעסק, לא יי"ח, כמש"כ מרן בסי' תק"צ ס"ח). דמאידך מהח"א (כלל קמ"ב סעי' י"א) מוכח דלא ס"ל לחלק בין תוקע לשומע ואע"ג שהשומע אינו עושה מעשה, פוסל. והביא שם שכן מבואר כבר במ"א (בסי' תקפ"ח סק"ג, וכתב שכן מוכח בר"ן, וכ"מ מהמ"א סי' תק"צ סק"י).


כתב הגרמ"א זצ"ל בהל"ח (פל"ט סעי' ס"ז), שבשל הבעיה של שמיעת תקיעות שאינן נצרכות, בשל קרבתו למנין אחר, לכן בכותל המערבי או בשטיבלאך שישנם כמה מנינים, יאמר האדם שהוא מתכוון שלא לצאת ידי חובה בתקיעות שלא מהמנין שלו, ואז יצא ידי חובה אליבא דכו"ע. והוסיף שלדעת הרמ"א אם שהה בין התקיעות כשיעור משך התקיעות לא יצא י"ח. עכ"ד. והגר"א נבנצל שליט"א העיר: צ"ע לענ"ד אי מיקרי זה דאין המקום ראוי. המקום ראוי לכל מילי דקדושה אלא דהשומע כרגע אינו יכול לשמוע. עכ"ל.


[53]נג. מה שכתבנו בדין מי שטעה בתקיעה הראשו' הוא פשוט, שהרי קלקל רק את אותו סימן, דכל סימן עומד בפ"ע, כמבואר בשו"ע (סי' תק"צ סעי' ט'). וראה לקמן בפרקנו סעיף כ"ו. וכ"כ בהדיא בלוח א"י (דיני רה"ש, כללי התקיעות סעי' ז').


ומה שכתבנו בענין הטועה בתקיעה האחרונה של אותו סימן, הרי שאם מדובר בטעה וקיצר את התקיעה לשבר, ועומד הוא בתקיעת תשר"ת, יוצא שתקע תש"ר, ואח"כ שבר אחד. וכבר כתבנו לעיל (בסעיף י"ח) עפי"ד מרן בסעי' ח' דבעי לתקוע שוב מתקיעה ראשונה. ואם עומד הוא בתש"ת, יוצא שתקע שבר נוסף לאחר ג' השברים וכבר כתבנו לעיל (בסעי' י"ב) עפי"ד מרן בססע"י ח', דבעי לשוב לתקיעה ראשו'. ושכ"פ ש"א. ואם עומד בתר"ת, וקיצר תקיעה אחרו' לשבר, הרי שהפסיק בשבר בין תרועה לתקיעה, שגם בזה כתב מרן שם בסעי' ז' וח' דבעי לתקוע מתקיעה ראשו' של אותו סימן. עיי"ש במ"ב (ס"ק כ"ט ול"א).


ואם קיצר התקיעה האחרו' לתרועה ועומד הוא בתשר"ת, הרי יוצא שתקע תש"ר ועוד תרועה חדשה (ואם ימשיך הוי הפסק לפני התקיעה האחרונה. וכמובן מדובר שהפסיק בנשימה בין התרועה הראשו' לתרועה החדשה). וכבר כתב מרן בסעי' ח' שאם הריע ב' תרועות זו אחר זו דבעי לחזור לתקיעה ראשו'. וכ"פ האחרונים. ואם עומד בתש"ת הרי שהפסיק בתרועה בין שברים לתקיעה, שגם בזה כתב מרן בסעי' ז' שהפסיד גם תקיעה ראשו'. וכמש"כ המ"ב שם (בסקכ"ט) דקלקל כל הסדר, כיון שהוא שלא מענינא. וכן אם עמד בתר"ת, שוב דינו כמי שתקע ב' תרועות זו אחר זו, שכתב מרן בסעי' ח' שהפסיד תקיעה ראשו'. וכך עולה שבכל המקרים הללו, אם טעה בתקיעה אחרו' של הסימן בעי לשוב ולתקוע מתקיעה ראשונה. וכ"כ בפשטות בלוח א"י (דיני רה"ש, כללי התקיעות סעי' ז'). אלא שהוסיף שם, שאם חוזר על התקיעה האחרונה מצד הספק שמא לא תקע אותה תחילה כדין, שפיר דמי, וימשיך בתקיעתו.


[54]נד. מ"א, מ"ב (סי' תק"צ סקל"ה), כה"ח (סקס"ז) וש"א. ומשמע מדבריהם, שאף אם המשיך לתקוע את התקיעה לפני ששם לבו לכך שטעה, ומסתמא כוונתו היתה לשם תקיעה אחרונה של הסימן שטעה בו, מ"מ עולה לו התקיעה כתקיעה ראשונה של הסימן המתוקן.


[55]נה. עיקר ד"ז כתבו מרן (בסי' תק"צ סעי' ט'), שאם תקע שני תשר"ת או שני תש"ת או שני תר"ת כהוגן וטעה בשלישי, א"צ לחזור אלא לאחרון שטעה בו. והוא עפי"ד הטור (סס"י תק"צ) בשם הרמב"ן. ואף שכתב שם בטור בשם י"א שצריך לחזור כל הסימן מתחילתו ג"פ, מ"מ כתב מרן בב"י, שכסברת הרמב"ן נראה עיקר. וכ"פ בשו"ע. והביא דברים אלה כה"ח (סקס"ט), והוסיף שכ"ה הסכמת האחרו'. ולכן כתבנו שא"צ לחזור מהתשר"ת הראשון. וה"ה בתש"ת ובתר"ת. וע"ע בכה"ח (סקס"ז).


ובענין אם טעה בתשר"ת הראשון או השני (וה"ה בתש"ת או בתר"ת) האם צריך לתקוע רק את הסימן שטעה בו (הראשון או השני), או גם את אלה שתקע אחריו (כגון שטעה בשני, שיתקע את השני והשלישי). אמנם כה"ח (בסקע"א) כתב בשם הח"א (כלל קמ"ב ס"ק י"א וי"ד), שאם טעה בשני צריך לחזור על השני והאחרון. ע"כ. ולא מצאתי זאת בח"א. אמנם ממש"כ שם גבי מי שלא שמע אלא פ"א או ב"פ תשר"ת וחזר ותקע תש"ת, דבעי להשלים רק את התשר"ת שהחסיר, עולה שיש להשלים רק את הסימן שלא שמע. והיינו אע"ג שלא דיבר ממש על המקרה שטעה באחד הסימנים, מ"מ מדבריו מבואר שכ"ה אף בני"ד. וכן מדברי המ"ב (סי' תק"צ בסקל"ה) שכתב שכל בבא (סימן) הינה בפ"ע, עולה דבעי לתקוע רק את הסימן שטעה בו. וכ"כ כה"ח (סקס"ז בשם הרבה אחרו'). וכ"מ מדברי הפוס' הנזכרים בהערה הבאה (שאין סדר הסימנים מעכב). עיי"ש. ואף הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי שכל בבא הינה בפ"ע. ואף שכה"ח כתב (בסק"ז ובעוד מקומות) דלפי הקבלה בעי לתקוע על הסדר תשר"ת תש"ת ותר"ת, מ"מ כה"ח לא דיבר בדין מי שטעה. וגם לפי הקבלה כל בבא הינה בפ"ע. עכת"ד. וראה עוד בענין זה לקמן בהערה נ"ז, מה שכתבנו בשם הגר"מ אליהו. ולפי"ז נראה שכוונת כה"ח (והח"א) שתקע למשל תשר"ת השני וטעה בו, ושם לבו מיד לכך, הרי שצריך לחזור על אותו תשר"ת. ואין הכוונה שכבר המשיך לתשר"ת השלישי, כי אז אכן חוזר רק על עוד תשר"ת נוסף אחד.


כתב הרב בי"ד, שאם שהה כדי לגמור תשר"ת, הפסיד גם את שני התשר"ת הראשונים, כמש"כ ברא"ש בשם הראב"ן [וראה מחלו' מרן ורמ"א (סי' ס"ה ס"א), ובה"ל (רס"י תקפ"ח ד"ה "שמע") ומ"ב (סי' תקפ"ח סק"ו)]. אך ערה"ש כתב עליו דליתא, שהראב"ן לא כתב כן אלא למ"ד שהה חוזר לראש, אבל לדידן שהיה מותרת. והב"ד כה"ח (סי' תק"צ סק"ע. וראה מש"כ עוד בסי' תקפ"ח ס"ק י"ד וט"ו).


[56]נו. הא דאין סדר הסימנים מעכב בדיעבד, כן עולה מדברי המ"א (סי' תק"צ סקי"ב), המ"ב (סקל"ה), וש"פ שהביא כה"ח (סי' תק"צ סקס"ז). וע"ע בשו"ע (סי' תקצ"ג ס"ב).


ומה שכתבנו הדעה השניה, כ"כ כה"ח (סי' תקפ"ה סקכ"ח וסי' תק"צ סק"ז) בשם הרד"א, שעהכ"ו ועוד מקובלים, וכ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל במחזור קול יעקב (רה"ש, דיני התקיעות, סק"ז) בשם האחרו'. והסיק ש"כן נכון לעשות".


לפי הפוס' הסוברים שאין סדר הסימנים מעכב, הרי שכיון שכל סימן הינו בפנ"ע, יוצא דאף כשתקע למשל פ"א תש"ת, תשר"ת ותר"ת, ופ"א תר"ת, תשר"ת ותש"ת וכו', יצא י"ח בזה. ולא דוקא אם תקע ג"פ תש"ת, ג"פ תר"ת וג"פ תשר"ת וכדו'. וכ"מ לדינא במ"ב (סי' תק"צ סקל"ה).


[57]נז. מ"ב (סי' תק"צ סקל"ה), כה"ח (סקס"ז) וש"א. והגר"מ אליהו הורה לי, שאף שלפי הקבלה יש קפידא בסדר התקיעות (ראה כה"ח סק"ז), מ"מ אם טעה בסדר א' (כגון בתשר"ת) והמשיך כבר בסדר אחר (כגון שהגיע לתש"ת) יגמור אותו סימן (כגון את התש"ת השני), יחזור לתקוע הסימן שטעה בו (את אותו תשר"ת), וימשיך ממקום שהפסיק (כגון מהתש"ת השלישי). עכת"ד. והיינו כמש"כ הפוס' הנ"ל. והגר"ש ישראלי זצ"ל והגר"מ אליהו זצ"ל הורו לי שהדין כן הן בתקיעות דמיושב והן דמעומד, משום דכל סימן עומד בפ"ע. עכת"ד. וראה כה"ח (סי' תקפ"ה סקכ"ח, וסי' תק"צ סק"ז) שכתב, שלפי סודם של דברים צ"ל דוקא על הסדר, תשר"ת תש"ת ולבסוף תר"ת. וראה לעיל הערה נ"ו.


כתב המט"א, דמש"כ הפוס' שיגמור הסימן שעומד בו ואח"כ יתקע את הסימן שטעה, היינו שיגמור את כל התקיעות מסוג הסימן שעומד בו. כגון שעומד בתש"ת שיגמור כל ג"פ תש"ת. והב"ד (כה"ח סקס"ז). ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל בענין זה, ואמר לי שאין הלכה ככה"ח בזה, ולא יגמור את כל התקיעות מסוג אותו סימן, אלא יגמור רק את הסימן שנזכר בו (כגון אותו תש"ת), ואז ישוב לתקוע את הסימן שטעה בו (היינו התשר"ת). ואם טעה למשל באחד מסימני התשר"ת, ישוב לתקוע תשר"ת אחד, ואח"כ ימשיך מהתש"ת הראשון ג"פ תש"ת ואילך. ולא סגי שימשיך מהתש"ת שהפסיק בו. ושאלתיו מדוע כך, הרי קיי"ל שאין סדר לסימנים בדיעבד. וענה לי שפה זה לכתחילה, שהרי יכול להמשיך ולתקוע הסימנים כסדר הנכון. והוסיף שכך הוא מעיקר הדין. עכת"ד. וק"ק לי ע"כ, דא"כ מקמ"ל הפוס' שקודם כל יגמור את כל הסימן שעומד בו, הרי לכאו' א"צ לגומרו, דממילא יצטרך לשוב ולתוקעו. ולא זכיתי להבין את דברי הגאון הנ"ל, אא"כ נפסוק לדינא כמקובלים שסדר התקיעות מעכב. ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי שאין הלכה בזה כמט"א, ולכן משהחל תש"ת נזכר שטעה בתשר"ת, א"צ לגמור ג"פ תש"ת, אלא יגמור הסימן שעומד בו ויחזור לתשר"ת שטעה בו. אלא שלדעתו לאחר שיתקענו כראוי ימשיך תש"ת ממקום שהפסיק. כיון שאין סדר הסימנים מעכב. עכת"ד.


[58]נח. כ"כ מרן (בסי' תקצ"ג סעי' ב'), שהתקיעות מעכבות זו את זו. וה"מ שאינו יודע אלא מקצת הסימן, שלא יעשה אותו מקצת. אבל תשר"ת, תש"ת, תר"ת אין מעכבין זה את זה, ואם יודע לעשות א' מהם או שנים מהם, עושה. ע"כ. והסביר המ"א (סק"ג), שעושה איזה מהם שיודע, דהא מדאו' בחדא סגי, אלא משום דלא ידעינן איזהו, לכן יעשה אותו שיודע, שמא יכוון האמת. והב"ד המ"ב (סי' תקצ"ג סק"ג) וכה"ח (סק"ד). נראה בס"ד שכל דין זה הוא דוקא לדעת הרמב"ם (שכבר כתבנו לעיל בפרקנו בהערה ד' שכן גם דעת מרן בשו"ע), והיינו שעושים את כל התקיעות משום ספק ולכן גם אם אינו יודע לעשות את כל התקיעות הרי שצריך לעשות מה שיודע, שמא יכוון לאמת. וכן מתאים דין זה גם לדברי רה"ג, דס"ל שיוצא מעיקר הדין אף בחלק מהתקיעות (אמנם בזה לא מתאימים דברי המ"א הנ"ל, שיעשה אותו שיודע שמא יכוון האמת, דהרי לרבינו האי גאון כולם אמת ומעיקר הדין די בחלקם). אך צ"ע אי דין זה שכתב מרן נכון גם לד' הזוה"ק, דאולי לזוה"ק לא שייך לתקוע רק חלק מהתקיעות כי כל התקיעות משלימות זו את זו. ומאידך יתכן שאף לזוה"ק יש לנהוג כך, שיצא י"ח לפחות בחלק מהתקיעות. וצ"ע. והגר"א נבנצל שליט"א העיר: יש לדון מצד ס"ס: שמא זה הסימן הנכון, או שמא הלכה כרה"ג. עכ"ל. ומ"מ מצד הפוסקים כזוה"ק עדיין לבי מגמגם בזה.


כתב המט"א, שבמקרה שאינו תוקע כל אחד מהסימנים, יתקע בלי ברכה. ורק אם יתקע כל הסימנים בעצמו, או שיתקעם בצירוף עם תוקעים אחרים, יברך על התקיעה. וכ"כ המ"ב בבה"ל (סי' תקצ"ג שם ד"ה "ואם") וכה"ח (סי' תקצ"ג סק"ה). ומ"מ, כל סימן שיודע יתקע ג"פ (גר"ז. כה"ח סק"ז).


ועל מש"כ מרן, שאם יודע רק שני סימנים, שיעשה אותם, שאלו הפוס' היכי תימצי מציאות כזו. הרי אם יודע שנים ממילא יודע גם את השלישי. וכתב הט"ז, דלא ידע לתקוע בתשר"ת שברים ותרועה בנשימה א', למ"ד בסי' תק"צ דבעינן לעשותם בנשימה א'. ושאלו ע"כ הנה"ש והמאמ"ר, דכי בגלל שאינו יודע לתקוע בנשימה א' לא יתקענו כלל. ובפרט שהשו"ע הביא מ"ד שלכתחי' אין קפידא לעשותם בנשימה א', ואפי' אין נכון לעשותם בנשימה אחת (ראה מ"ב סי' תק"צ סקי"ז). והמ"א יישב ד"ז, שאפשר שהוא חלש ואינו יכול לעשות כל הסימנים. א"נ (כן הגיה הלב"ש) שלוקחים השופר ממנו. א"נ שיודע שצריך לתקוע בבא שלישית ואינו יודע היאך תוקעים (כגון שאינו יודע אם צריך לתקוע תשר"ת או תרש"ת או תש"ר או שר"ת או באופן אחר). והב"ד הבה"ל (סי' תקצ"ג ד"ה "או שנים") וכה"ח (סי' תקצ"ג סק"ו). עיי"ש בכה"ח שהמאמ"ר הקשה על שני ההסברים הראשונים של המ"א, כיצד הם מתיישבים עם לשון מרן שאינו "יודע" הסימן.


[59]נט. מה שכתבנו בענין התוקע לפחות ג' כוחות מהתרועה, כן עולה מדברי מרן (בסי' תק"צ סעי' ח'), אם אכן תקע הכא תרועה כהלכתה (שהרי י"א שבדיעבד יי"ח תרועה בג' טרו'), שהרי אם ישוב לתקוע רק תרועה בלבד יוצא שיתקע שתי תרועות זא"ז, ובעי לחזור לתקיעה הראשונה, וכמש"כ מרן שם. וכ"כ הגרי"מ טוקצ'ינסקי בלוח א"י (דיני רה"ש, כללי התקיעות סעי' ד'. ועיי"ש בסעי' ו').


ומה שכתבנו שכ"ה אף אם תקע שברים, כן עולה מדברי מרן שם, שכתב שאם הפסיק בין השברים הפסיד גם תקיעה ראשונה. וכ"כ בלוח א"י (שם). וכן הדין אף בתשר"ת, וכמו שכתבנו בפרקנו בסעיף י"ח.


ועוד יש להעיר שלמרות שכל דין התקיעות ביום השני של רה"ש הוי מדרבנן, ואם מסתפק אם טעה לכאו' ה"ז ספק דרבנן ולקולא. מ"מ לא ראיתי בפוס' מי שהיקל בכך ביום השני.


[60]ס. כ"כ המ"א, המ"ב (סקל"ה), כה"ח (סקס"ח) וש"א. והוסיפו, דאין לומר בתקיעות דמיושב דנסמוך על תקיעות דמעומד, דכיון דבירך על אלו, צריך לעשותן כהוגן. וגם בתקיעות דמעומד צריך לשוב אם טעה בהן, דהן עיקר (ראה כה"ח סי' תקפ"ה סק"ב). ומ"מ אם טעה בתקיעות שלאחר התפילה אין בכך כלום. וראה בספר טהרת המים (שיורי טהרה, מערכת ר' סק"ח).


ואמנם הפוס' הנ"ל לא פירשו אילו הן התקיעות שלאחר התפילה. האם רק עשרה הקולות האחרונים (פ"א תשר"ת, תש"ת, תר"ת. ולספרדים גם התרועה הארוכה האחרונה המשלימה למאה ואחד קולות, וכמש"כ מרן בסי' תקצ"ו). אלא שהמ"א, שהוא מקור ד"ז, כתב (ברס"י תקצ"ב) שאין לתקוע בלחש דמוסף. וא"כ ס"ל דלאחר מוסף תוקעים שלושים קול מלבד עשרה הקולות האחרונים.


ולפי"ז מש"כ שאם טעה בתקיעות שלאחר מוסף, היינו בארבעים הקולות האחרונים. ואמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שלמנהג הספרדים אמור ד"ז רק לגבי עשר התקיעות האחרונות (מלבד התרועה האחרונה שבסוף התפילה). ולמנהג האשכנזים הנוהגים כמ"א (רס"י תקצ"ב) ד"ז אמור לגבי ארבעים התקיעות האחרונות. והטעם, משום שהתקיעות הנ"ל הינן רק מצד המנהג, ואינן מעיקר הדין. ושאלתי, אם אנו אומרים שד"ז אמור רק לגבי התקיעות שאינן מעיקר הדין, נאמר זאת על כל שבעים הקולות האחרונים, שהרי רק שלושים קולות הינם מעיקר הדין. וענה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שכיון שיש ספק אם התקיעות מדאו' הינן בתקיעות דמיושב או דמעומד, לכן לאשכנזים ארבעים הקולות האחרונים הינם מצד המנהג (וכן מורה לשון הרמ"א בסי' תקצ"ו - מ.ה.). ואילו למנהג הספרדים, גם שלושים הקולות הנוספים הינם כמעט חיוב, הן בגלל הקבלה והן לפי הפשט. ורק עשר התקיעות האחרונות הינן מצד המנהג. עכת"ד. וכל זה אמר לי הגרמ"א זצ"ל לפני כמה שנים (בערך בשנת תשנ"ו). אך לאחר מכן יצא לאור ספר הל"ח, וכתב שם (במהדו' תשס"ג. פל"ט סעי' ס"ד) הגרמ"א את דעת המ"א הנ"ל שיש לחלק בין תקיעות שלאחר מוסף לבין התקיעות שלפניהן, והוסיף שיש אומרים שגם בתקיעות שלאחר תפילת העמידה של מוסף, אם טעה - צריך לחזור. והסיק שטוב להחמיר (בשם האחרונים. ור' בהקדמות לספריו ספר הלכה א' וספר הלכה ב', שכתב שכ"מ שהמקור בספרו הוא האחרונים, יתכן שהכוונה לדעתו האישית. עיי"ש. ויתכן דה"ה בני"ד). ואילו במחזור שלו לרה"ש, קול יעקב (דיני תקלות בתקיעות, עמ' 443 סעי' ט') ג"כ הביא את ב' הדעות, וכתב את דעת המ"א רק בשם יש מי שאומר (וק"ק ע"כ. שהרי הזכיר זאת בשם שני פוסקים - הט"ז והמ"א). ואת הדעה המחמירה כתב בסוף בשם יש אומרים, וסיים בה שאם טעה גם בתקיעות שלאחר מוסף, שצריך לחזור. עיי"ש. ונראה שלמעשה דעתו להחמיר בזה כחומרא בכל התקיעות, וגם בתקיעות שלאחר העמידה במוסף.


והגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי, שמש"כ המ"א, המ"ב וש"א שאם טעה בתקיעות שלאחר התפילה אין בכך כלום היינו בכל הארבעים התקיעות האחרונות, שהן התקיעות שלאחר מוסף. עכת"ד. ואף הג"ר שלמה מן-ההר זצ"ל הורה לי, שלמנהג האשכנזים דברי המ"א קאי על כל ארבעים הקולות האחרונים, והיינו כולל שלושים הקולות שלאחר מוסף. ולמנהג כולם קאי ד"ז בעשרה הקולות האחרונים. וטעמו משום שתקיעות אלה אינן באות אלא להשלים למאה הקולות שתוקעים ברה"ש. דשלושים הקולות הראשונים (דמיושב) הם לצורך ברכת השופר. ושלושים השניים (דמעומד) הן התקיעות העיקריות. ואלה שלאחר החזרה אינן באות מסיבות אלה, אלא להשלים, וכנ"ל (ואגב זאת סיפר, שבביכ"נ "המגדל" שבשכונת בית-וגן בירושת"ו תוקעים שלושים קול הן בלחש דמוסף והן בחזרה, לצאת ידי כולם). עכת"ד. ויש להעיר על מנהג הביכ"נ הנ"ל שלכאו' אין זה לדעת כולם, דהא המ"ב (סי' תקצ"ב סק"א) פסק שאין לנהוג כן לכתחי', עפ"י המ"א. וכ"כ בשו"ת אב"נ. וראה בכה"ח (סי' תקצ"ב סק"א) ולקמן (בפרק י"ב סי"א) השיטות השונות בהא. וע"ע בספר זכרון תרועה (עמ' 665) מש"כ גבי מי שכבר נהג כך.


[61]סא. כתב מרן (בסי' תק"צ סעי' ו'):


אם האריך בתקיעה אחרונה של תשר"ת כשיעור ב' תקיעות, כדי שתעלה לשם תקיעה אחרונה של תשר"ת ובשביל ראשונה של תש"ת, לא עלתה לו אלא בשביל תקיעה אחת. ע"כ. והוא עפי"ד המשנה ברה"ש (דף ל"ג ע"ב). וכ"ה דעת הרמב"ם (בפ"ג מהל' שופר). וכן הסכים המ"מ שם, והוסיף שכן דעת הרמב"ן והרשב"א. והב"ד מרן בב"י. וכתבו הפוס' (המ"ב סקכ"ג וכה"ח סקמ"ג), דהוא לפי המנהג שכתב מרן בסי' תקצ"ב, לפיו תוקע בשביל מלכויות תשר"ת, ובשביל זכרונות תש"ת. והתכוון שיעלה לו גם בשביל הראשונה של זכרונות. והוא עפי"ד רש"י במס' רה"ש (דף ל"ג ע"ב). וכ"כ הרע"ב בפי' המשנה. ופי' תוי"ט, שימשיך התקיעה עד שיאמר העשרה זכרונות. וכ"ש לדברי הפוס' שיצא אפי' שאמר רק "ובתורתך כתוב לאמר". ונוסח הברכה אינה מעכבת לאומרה כ"כ בארוכה. והב"ד הא"ר, וכתב שלשכנה"ג אישתמיטתיה, ולכך כתב דמיירי בתקיעה דמיושב. והב"ד כה"ח (סי' תק"צ סקמ"ב). אמנם מדברי רש"י הנ"ל אכן מבואר דמישתעי בתקיעות דמעומד, אך באמת קשה לי להבין כיצד אפשר להאריך בתקיעה, אפי' לשיטות המקילות הנ"ל, ולהמשיכה עד זכרונות. מה עוד שיוצא שהתוקע אינו שומע חזרת הש"ץ כראוי, וגם מבלבל את הציבור בתקיעתו מלשמוע חזרת הש"ץ. ולכן יש מקום לומר דוקא כדברי שכנה"ג הנ"ל, אע"ג שאינם מתאימים לדברי רש"י ז"ל.


והמ"א כתב, דה"ה לפי מנהג האשכנזים שתוקעים בכל פעם תשר"ת (וכמש"כ הרמ"א בסי' תקצ"ב סעי' א'), והתכוון באחרונה בשביל הראשונה של זכרונות. ודלא כלבוש (דלקמן בהמשך הערה זו). והב"ד המ"ב (שם) וכה"ח (סקמ"ג).


ומש"כ מרן שעולה לו בשביל תקיעה א', היינו שעולה לו לתקיעה האחרונה של תשר"ת, ויתקע תקיעה אחרת לתש"ת. כן מוכח מדברי הרמב"ם (פ"ג משופר). וכ"כ רי"ו, הא"ר, המ"ב (סקכ"ד), כה"ח (סקמ"ה) וש"פ. והטעם, דפסוקי תקיעה א' לשנים לא מפסקינן (רש"י על המשנה שם ברה"ש. והב"ד כה"ח סקמ"ד. וראה שעה"צ סקכ"ב). והיינו, לפי שכל תקיעה צריך להיות בה ראש וסוף. ואם נחלק תקיעה זו לשתי תקיעות כמו שחשב התוקע, אין כאן ראש לתקיעה אחרונה, ולא סוף לתקיעה ראשונה. ולפיכך אין אנו הולכים כלל אחר מחשבתו בזה, אלא אנו חושבין תקיעה זו לתקיעה א' ארוכה, ועולה לו בשביל האחרונה (מ"ב סקכ"ד).


ועוד כתב מרן שם: וי"א שאפי' בשביל אחת לא עלתה לו. ע"כ. והוא עפי"ד הטור (בסי' תק"צ) בשם הירו', שאינה עולה לו כלל, אפי' במקום אחרונה של תשר"ת (אלא שסיים שם שלגמ' דידן עולה בשביל א'). וכ"כ מרן בב"י שם שכן גרסינן בירו', דלא רישא אית ליה סיפא, ולא סיפא אית ליה רישא. אלמא דשניה לא עלתה ליה כלום. ע"כ. וכ"כ הט"ז וכה"ח (סקמ"ד). והסביר זאת המ"ב (סקכ"ה) דאזלינן בתר מחשבתו, ומחלקינן התקיעה לשנים, וממילא אין לו כלום.


כתב הלבוש, שלמ"ד תוקע כמתעסק הוי הפסק (וכמש"כ מרן בסעי' ח'), צריך לי"א זה לחזור לראש ולתקוע שוב תשר"ת. והב"ד המ"א, וכתב שמהר"ן משמע שתקיעה זו נחשבת כתקיעה לשם מצוה, והוי הפסק אף למ"ד מתעסק לא הפסיד כלום. ע"כ. וכוונת הדברים, שדנים פה האם כשהאריך בתקיעה האחרונה צריך לחזור לתחילת התשר"ת, או שדי לתקוע רק תקיעה אחרונה. ועל כך כתב הלבוש שלמ"ד תוקע כמתעסק נחשב כתקיעה פסולה ולכן צריך לחזור לראש הסימן, הרי שלחולקים ע"כ (הרמב"ן שהביא הב"י בסי' תק"צ וכה"ח בסקס"ב) התוקע תרר"ת כשהתרועה האחרונה שלא לשם מצוה, לא נפסל הת"ר הראשון דהתרועה שתקע כמתעסק לא נחשב שתקעה בכלל. ולפי"ז לרמב"ן גם בני"ד - שתקע תשר"ת והאריך בתקיעה האחרונה, הרי תקיעה זו לא נחשבת כלל ויצא י"ח במה שכבר תקע תש"ר, ועתה לא יצטרך לחזור לראש הסימן אלא די שיתקע רק תקיעה אחת וישלים בזה את סימן התשר"ת. משא"כ למ"ד שתוקע כמתעסק חשיב כתקיעה פסולה, שיצטרך לתקוע מריש התשר"ת. אך המ"א המשיך שמהר"ן משמע שאף לרמב"ן התקיעה בני"ד (שרצה שתעלה לשני סימנים) נחשבת כתוקע לשם מצוה והוי הפסק, ולכן אף לרמב"ן יצטרך לחזור ולתקוע מריש התשר"ת, ולא סגי בהשלמת הסימן ע"י תקיעה בודדת. וכדברי המ"א כתבו הא"א וש"א, והב"ד כה"ח (סקמ"ז). וכ"כ בפשטות המ"ב (סקכ"ה) אליבא י"א זה. ועיי"ש בכה"ח.


ומ"מ כתב מרן בב"י, שאע"פ שהלכה כדברי הרמב"ם וסייעתו (והיינו הדעה הראשונה בשו"ע), מ"מ היכא דאפשר יחזור לתקוע, כדי לחוש לדעת החולקים. וכ"כ הגר"ז, דהלכה כדעה ראשונה, ומ"מ טוב לחוש לסברא אחרונה. והב"ד כה"ח (סקמ"ו). ואף המ"ב (סקכ"ה) כתב בשם הא"ר והגר"א, דהעיקר לדינא כסברא ראשונה.


מי שתקע תקיעה אחת בין תשר"ת הראשון לשני, כדי שיעלו לו לשנים, כתב הלבוש דלכו"ע עלתה לו בשביל א', דהא מצוה א' הן. והב"ד כה"ח (סקמ"ח), והוסיף שהב"ח והמ"א חלקו ע"כ, וכתבו דלדעת הי"א בשו"ע, אינה עולה לו כלל.


כתב הרמ"א (בסי' תק"צ סעי' ו'), שאם תקע תקיעה א' בין שני סדרים, והתנה שאיזה מן הסדרים הוא הנכון, תעלה לו אותה תקיעה, יצא. ע"כ. והוא מהב"י. והסבירו המ"ב (סקכ"ו) וכה"ח (סק"נ), דר"ל שתקע תשר"ת ש"ת, והתנה בתקיעה האחרונה של תשר"ת השלישי שאם זה הסדר הוא הנכון, תעלה לו התקיעה בשבילו. ואם סדר תש"ת הוא הנכון, תעלה לו התקיעה בשבילו. וכן אם התנה כך בין תש"ת השלישי לתר"ת הראשון שתקע תש"ת ר"ת. דהלא מדין תורה סגי בסדר א', ורק מפני שאין אנו יודעין איזה סדר הוא הנכון אנו תוקעין כולם. ולכן יצא בדיעבד ע"י תנאו, ומ"מ לכתחילה לא רצו לתקן כך. ועוד כתב בשעה"צ (סקכ"ג), דמוכח בב"י ובמ"א, דאם בכ"ז לא התנה כלל, אלא לאחר שתקע תשר"ת תקע רק ש"ת, בודאי אין אנו יכולים לצרף מחמת ספק את התקיעה האחרונה של התשר"ת לש"ת, דהלא לא כיון בשביל זה, והוי כתקע בלא כוונה. ע"כ. וראה עוד לעיל בהערה ד' הטעם מדוע אין לתקוע תשר"ת ש"ת.


ובענין מש"כ הרמ"א שבמקרה זה יצא י"ח, כתב המש"ז דיצא י"ח דוקא לתשר"ת, ויתקע תקיעה חדשה לסדר תש"ת (וה"ה לתר"ת). והב"ד כה"ח שם, וכתב ע"כ שלפי מש"כ שם בסק"ח (בשם הב"י) משמע שא"צ לתקוע תקיעה ראשונה לסדר תש"ת, דעלתה לו מספק. ושכ"כ הגר"ז והמט"א. אלא שהוסיף, שהנו"ש חלק על עיקר ד"ז, וכתב דאפי' ע"י תנאי ובדיעבד לא יצא. ושכ"ה דעת הנה"ש. ומ"מ נראה שכה"ח לא קיבל את דבריהם, ונטה להקל בכך, אלא שכתב שכיון שלפי הסוד צריך לתקוע את כל מאה הקולות, וא"א לחסר (וכמש"כ שם בסק"ח), לכן נראה שלתקיעה אחרונה של תשר"ת עלתה לו כיון שנתכוון לה, וכמש"כ המש"ז, ורק לתקיעה ראשו' של תש"ת יש להחמיר ולתקוע מחדש.


[62]סב. מועדים וזמנים (ח"א סי' ה' סעי' י'). וכן ראיתי נוהגים.


[63]סג. מה שכתבנו בענין השברים, ראה במקראי קודש (לגרצ"פ פראנק זצ"ל. רה"ש סי' י"ז) שמתבאר שכשתקעו לפניו היו שוברים את השברים בסיומם. ולעומת זאת בס' עמק ברכה (הל' שופר סי' ג') כתב שהגר"ח מבריסק הקפיד לתקוע כל השברים בקול פשוט ללא עליה וירידה. עכ"ד. אמנם מדברי הרמב"ן בדרשה (כדלקמן. ור' בהוצאת מוסד הרב קוק, עמ' רמ"א) משמע כגרצפ"פ זצ"ל. וע"ע בריטב"א רה"ש (דל"ג, ב'), שכתב וז"ל: ועל כורחנו שבר ותקיעה קול פשוט, ואין בהם כדי שינוי בניגון. עכ"ל. דהיינו הוכחה לס' עמק ברכה. וע"ע במועדים וזמנים (שם סעי' ה'). וכן ראיתי שישנם מנהגים שונים בכך.


ומה שכתבנו בענין התקיעה, הרי שמדברי הריטב"א בחידושיו לרה"ש (דל"ג, ב') נראה שדעתו שאין לשבר את התקיעה בסופה בקול עולה או יורד. וכ"כ במועדים וזמנים (ח"א סי' ה' סק"ג) להזהר שלא לעשות תנועה מסיימת בסוף התקיעה, אלא לעשות קול פשוט בלבד. והוסיף שכן נהג להקפיד בכך המהרי"ל דיסקין זצ"ל. והב"ד בילקו"י (עמ' נ"ה סעי' ז'), וכתב ע"כ שמנהג הספרדים פשוט שלא לחוש לזה, שכיון שהקול הינו קול אחד בלי שום הפסק, הריהי חשובה פשוטה. וע"ע ברמב"ן (בדרשתו לרה"ש, הוצ' מוסד הרב קוק, עמ' רמ"א. והב"ד הריטב"א ברה"ש שם), שכתב שההבדל בין תקיעה לשברים אינו באריכות התקיעה אלא בשינוי הקול. ומשמע שאחד מהם אינו קול פשוט בעלמא.


[64]סד. מרן (בסי' תקפ"ו סעי' ו') כתב שאם היה קול השופר עב מאוד או דק מאוד, כשר, שכל הקולות כשרים בשופר. והוא מהברייתא ברה"ש (דף כ"ז ע"ב). וכתב המ"ב (בסקכ"ה) עפ"י הגמ', דה"ה אם היה צרוד או יבש. וראה לעיל (פ"ח הערה ג').


[65]סה. לוח א"י (דיני רה"ש כללי התקיעות, סעי' ג'). וע"ע במ"ב - דירשו (סי' תקפ"ו הערה 35).


[66]סו. מה שכתבנו שיש לתקוע מצידו הצר, זאת עפ"י מרן (סי' תק"צ סעי' ט'), ורמ"א (סי' תקפ"ו סעי' י"ב). והוא מהירו'. והב"ד הר"ן (פ' ראוהו בי"ד) והריטב"א (פ' לולב הגזול ד"ה "ביבש"). וכתבו שם, דהוא עפ"י מש"נ "והעברת שופר תרועה", וקיבלו חז"ל דר"ל דרך העברתו, כלומר, בדרך תמונת גידולו שהאיל מעבירו בראשו מחיים, כך צריך לתקוע בו, דהיינו במקום הקצר. והב"ד הב"י, הח"א, המ"ב (סי' תקפ"ו סקס"א) וכה"ח (סקק"ה), והמ"ב (סי' תק"צ סקל"ו) וכה"ח (סקע"ב).


והיה קשה לי, דלכאו' צ"ל להיפך - דאם צריך לתקוע דרך גדילתו - כלשון המ"ב, הרי היה צריך לתקוע כשהצד הצר כלפי מעלה והרחב למטה - בפי האדם. ושאלתי מגדלי כבשים, ועפ"י ההסבר שלהם בס"ד הבננו כך: בתחילת גידול הקרניים של האיל ישנו שקע במקום הקרנים. לאחר מכן יוצאת משם עצם קטנה שהיא למעשה הקצה הצר של השופר. כך גדלה קרן זו ומתרחבת במקום חיבורה לראש האיל, כשהקצה העליון (זה שמתרחק מראש האיל) ממשיך להיות צר, והוא למעשה המקום שממנו תוקעים. וזה פירוש דברי הריטב"א דרך העברתו - בדרך תמונת גידולו. שאין הכוונה למה שאנו רואים עתה, אלא לדרך גדילתו מתחילה ועד סוף - תחילה הקרן צרה, ובמשך הזמן היא מתרחבת יותר ויותר במקום חיבורה לראש האיל. כך בס"ד נלע"ד. ומה שחזר וכתב הרמ"א ד"ז בסי' תקפ"ו אע"ג דכתבו מרן בסי' תק"צ, משום שכן דרכו לכתוב כמה דינים כפולים (בגדי ישע. כה"ח סי' תקפ"ו שם).


ומה שכתבנו רמז לדבר, ג"ז מהירו', והב"ד הר"ן וש"פ. וכתב הח"א דהוא אסמכתא וצחות לשון. ואמנם הר"ן וש"פ כתבו ד"ז בשם הירו' גבי תחילת הפס' [ולא מצאתי זאת בירושלמי. ואח"כ ראיתי שבטור השלם (בהגהות והערות בסס"י תק"צ) ג"כ כתבו שבירו' שלפנינו ליתא. עיי"ש שציינו לקרבן העדה ועוד]. אלא ששמעתי שעי"כ ישמע קול השופר מצידו הרחב, והיינו "ענני במרחב י-ה". ונראה עוד לפרש כמו שכתבנו, שע"י תקיעת השופר מצידו הצר, יתערבב השטן ויענה ה' לתפילותינו בהרחבה.


[67]סז. כ"פ הר"ן ומרן בב"י ובשו"ע (שם בסי' תק"צ) והרמ"א (שם בסי' תקפ"ו). והטעם כנ"ל בהערה הקודמת.


[68]סח. לגבי כלל דיני התקיעות הוא פשוט. וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל. ורק נחלקו הפוס' בזה לענין מי ששמע תשע תקיעות (ולדידן ג' סדרים) במשך תשע שעות ביום מתשעה בני אדם, שהביא מרן (בסי' תקפ"ח סעי' ב'( דעת הי"א דהוא דוקא כשלא הפסיק ביניהם בקול שופר שאינו ראוי באותה בבא. וכתב ע"כ הלבוש, דמ"מ אם שמע ב' פעמים קול הראוי לאותה בבא, כגון תקיעה ותרועה ותרועה ותקיעה, יצא, דלא גרע מהפסקת השהייה. והוסיף, שמש"כ מרן בסי' תק"צ (סעי' ח') דלא יצא, הוא כיון שעשה מעשה. משא"כ בשומע שאינו עושה מעשה כלל אלא ששמע, יצא. וכ"כ המ"א (סי' תקפ"ח סק"ג). אלא שהוסיף המ"א, שמשמע מהר"ן דס"ל דאין חילוק בין תוקע לשומע. וכ"כ ערה"ש שמשמע מהר"ן. וכן הט"ז חלק על הלבוש בזה. וכ"כ הא"ר, הח"א (כלל קמ"ב סעי' י"א) ועוד כמה אחרו', שאין חילוק בין תוקע לשומע, ואע"ג שהשומע אינו עושה מעשה, אפ"ה פוסל. וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שאף בני"ד אין לחלק בין תוקע לשומע. וראה עוד בח"א (שם), שכתב שאף מהמ"א עצמו (בסי' תק"צ סק"י) מוכח כן. והא"א כתב דראוי במקרה זה לתקוע שנית בלא ברכה, וכן ביו"ט שני. וכ"כ המט"א. והביא דברים אלה כה"ח (בסי' תקפ"ח סק"כ). וכ"מ מהמ"ב (בסי' תקפ"ח סק"ז), וכ"כ כה"ח (סי' תק"צ סקס"ה). וראה בבה"ל (סי' תקפ"ח ד"ה "וי"א"), שכתב דאפשר שנקט מרן (שם) ד"ז בשם י"א, משום דההפסק הוא רק ע"י שמיעה, וכמו שחילקו הלבוש והמ"א לענין תרועה אחר תרועה. ונשאר בצ"ע, ורק הוסיף שמצא שהפר"ח עמד בזה (וקצ"ע, דלכאו' המ"ב בבה"ל סותר דבריו מהמ"ב בסק"ז, ושמא הבה"ל כתב רק ליישב לשון השו"ע).


ומה שכתבנו שהדין כן דוקא אם השומע התכוון לצאת בתקיעתו, זאת עפי"ד המ"ב (בסי' תקפ"ח ס"ק ז' וח'). ואל"כ, אלא שמע כמתעסק בעלמא, הרי נחלקו הפוס' אי הוי הפסק בתוך התקיעות, וכמש"כ המ"ב (בסי' תק"צ סקל"ג. עיי"ש בבה"ל ד"ה "כמתעסק"), כה"ח (סקס"ב), וכמו שכתבנו לעיל בסעי' כ"ב. וע"ע בלבוש (סי' תק"צ סעי' י') ובספר זכרון תרועה (עמ' 464 הערה 9, ועמ' 467).


ועוד בענין ני"ד ראה ביבי"א (ח"ג סי' ל"ב סק"ג) ובפרקנו סוף הערה כ"ו וסוף הערה נב.


[69]סט. כך בס"ד נראה פשוט. שהרי הלכות התקיעות הינן רבות ומסועפות, כבפרקנו, וצריך התוקע לדעת מתי להפסיק בנשימה בתשר"ת בין השברים לתרועה. ומה הדין אם הוסיף תרועה אחר השברים בתש"ת. האם סדר הסימנים מעכב, וכיוצ"ב עוד הרבה הלכות. כיצד לנהוג לכתחי' ומה מעכב בדיעבד. ועם ערבוב השטן ע"י תקיעותינו, ה' ישמע תפילות כל עמו ישראל ברחמים.


* פרק זה נערך והוכנסו אליו התוספות במהדורת תשס"ה בהיותי כלוא בכלא מעשיהו בשל המאבק בנסיגה מהשומרון.