[1]1.עפ"י הרמב"ם (הל' יו"ט ו,כב).

[2]2.שהרי התורה קוראת להם "מקראי קודש", כבפסוקים הנ"ל בסעיף א', וכדלקמן בסעיף זה.

[3]3.שהרי בהבדלה מיום טוב לחוה"מ אומרים "המבדיל בין קודש לחול", וכדלקמן בסעיף זה. וכמבואר בפסוקים הנ"ל, שאין בהם איסור מלאכה כבשבת וכביו"ט.

[4]4.כנ"ל בפסוקים שבסעיף א', שאף בימי חוה"מ מקריבים את קורבנות החג.

[5]5.גבי פסח נא' בדברים (טז,ג,ד) שבשבעת ימי החג אין לאכול חמץ ואין להשהות את החמץ ברשותו. וגבי סוכות מפורש הדבר בפסוקים שבסעיף א' בפרקנו.

[6]6.כמבואר בפסוקים שבסעיף א', ובעוד מקומות. וכתב רבנו הרמב"ן (ויקרא כג,ב) שמקרא קודש פירושו אסיפה, וכמש"כ "קריאי העדה." והיינו שמצווה להקבץ בבית ה' בימי המועד, ולקדש את היום בפרהסיא בתפילה ובהלל. ור' בפמ"ג (במש"ז תצ,ב) שכ' שפרהסיא היינו עשרה [הב"ד במ"ב-עוז והדר (הקדמה להל' חוה"מ הערה ב.)]

[7]7.כשו"ע (תצ,ג) והמ"ב (שם סק"ו) עפ"י האחרו', ושלא כרמ"א (שם ס"ג). וע"ע בשעה"צ (תקל,ד, בפרט בסופו), מה שתמה על שו"ע הגר"ז.

[8]8.שעה"צ (תקל,ד).

[9]9.שעה"צ (תקל,ד) עפ"י הרמב"ם (יו"ט ו,טז). וכ"כ בכה"ח (תיט,ו) שבגדי חוה"מ מעולים מבגדי חול ופחותים מבגדי יו"ט. וע"ע בכה"ח (תקל,ח) שכ' בשם המ"א בשם ס' התניא הקדמון, שבגדי חוה"מ כבגדי יו"ט. ונראה שלאו דווקא. וע"ע לקמן (פ"ג ס"ג) שאף שאין חובה, מ"מ יש מצווה לאכול גם בחוה"מ שתי סעודות בכל יום עם פת, א' בלילה וא' ביום.

[10]10.והיינו שאין אומרים בהבדלה זו "המבדיל בין קודש לקודש", כמו שאומרים בהבדלה של מוצאי שבת ליום טוב. והסביר זאת נפלא בשו"ת אב"נ (סי' ב'), שאף שימי חוה"מ הינם ימים קדושים ונקראו "מקראי קודש", מ"מ מבואר בזוה"ק שקדושת ימי חוה"מ אינה מחמת עצמם אלא היא נובעת מקדושת יו"ט שלפניהם ולאחריהם (והביא את דברי המהר"ל בגבורות ה', שלכן פסח מצרים היה רק יום אחד, כיוון שלא היה עדיין יו"ט בשביעי של פסח), וד"ז הינו כמו הלבנה שאין לה אור מעצמה אלא רק מהחמה (והוסיף שאיננו צריכים לתת טעם לנוסח הברכות שסידרו אנשי כנה"ג, דמי יוכל לעמוד בסוד קדושים, מ"מ י"ל טעם בדבר). הב"ד במ"ב-עוז והדר (הקדמה לחוה"מ, ציון א').

[11]11.כגון מיששכח בחוה"מ לומר "יעלה ויבא" בברה"מ, שדינו פחות חמור מדין מי ששכח זאת ביו"ט. ר' מ"ב (קפח,כז) ושעה"צ (סקי"ט).

[12]12.הא דבמועד ישנן מ"ע, כמצוות שמחה, וכן לבישת בגדים נקיים ויפים, הוא עפ"י הפס' בויקרא (כג,לז), שכל ימי החג, כולל ימי חול המועד, נקראים "מקראי קודש." וכ"כ במכילתא שמות (יב,טז), ברמב"ם (יו"ט ו,כב), בשו"ע (תקכ"ט,ב' וג', גבי מצוות שמחה בכל ימי החג), במ"ב (תקל,א), בשעה"צ (תקל,ד), בבה"ל (תקל"א ד"ה "ואלו מגלחין", וסי' תקמ"ב ד"ה "אפילו") ובש"פ. והא דבחוה"מ ישנם דברים שיש להמנע מהם, ג"ז עפ"י הפסוקים בויקרא (פרק כ"ג) ובעוד מקומות. וכן מבואר ברמב"ם (יו"ט ז,א), בשו"ע (תקל,א) ועוד. אך לא ברור שאיסור המלאכה הינו מדאו', וכדלקמן. ובעזרת ה' יתברך נפרט בהמשך את עיקרי הדברים.

[13]1.עפ"י הפס' בדברים (טז,יד). ומצוות שמחה בחוה"מ מבוארת ברמב"ם (יו"ט ו,טז-יז), שו"ע הגר"ז (תקכט,ו), מ"ב (תקכט,טז ותקל,א), חזו"ע (יו"ט דקס"ה), בשש"כ (סו,א) וש"פ. נוסף לדעה המקובלת שמצוות שמחה בחוה"מ הוי מדאו', יש להוסיף דעות נוספות: י"א שמצוות שמחה בחוה"מ בזה"ז הוי רק מדרבנן [תוס' במו"ק (יד,ב ד"ה "עשה.")] י"א שלכו"ע שמחת חוה"מ הוי רשות [בעל המאור בפסחים.] ויש מי שמחלק בין שמחת חוה"מ של פסח לבין זו דסוכות [הב"ד בשש"כ (פס"ו הערה א)] וראה עוד לעיל בהלכות יו"ט (ג,א).

[14]2.בזמן שבית המקדש היה קיים, היתה חובה לאכול בשר בשביל לקיים את מצוות שמחה, ודווקא בשר קרבן שלמים [גמ' פסחים (קט,א.)] אך עתה שלצערנו אין אנו מקריבים קרבנות, ואין לנו בשר שלמים, לכאורה אין מצוות שמחה מתקיימת אלא בשתיית יין. כדתני רבי יהודה בן בתירא בפסחים (קט,א), שעכשיו שאין ביהמ"ק קיים אין שמחה אלא ביין (הב"ד בב"י סי' תקכ"ט). אלא שזו מחלו' רוא"ח. שלרמב"ם (יו"ט ו,יח) אף בזה"ז מצוות שמחה בבשר ויין (שבכלל מצוות שמחה של אכילת בשר שלמים היא גם אכילת בשר בדורנו), ואילו לתוס' במו"ק (יד,ב ד"ה "עשה דיחיד") אין מקיימים מצוות שמחה מדאו' ע"י אכילת בשר אלא רק בזמן שביהמ"ק קיים, שאז ניתן לאכול בשר שלמים. וכן נחלקו בכך האחרו'. שהמ"א (תרצו,טו) ס"ל כתוס', ואילו היש"ש (ביצה פרק ב') כ' כרמב"ם. ראה באורך בחזו"ע (יו"ט דשי"ט הערה כ"ט). וכ"נ מדברי הגריש"א (בקובץ תשובות ח"א סי' נ"ז) שאין יוצאים י"ח מצוות שמחה מדאו' בימינו באכילת בשר, כיוון שאין לנו בשר שלמים. וכ"מ מד' הבה"ל (סס"י תקכ"ט ד"ה "כיצד"), אך הוסיף שמ"מ מצווה כלשהי איכא אף בימינו. וכ"כ בחזו"ע (יו"ט דצ"ה ודשי"ט) שמצווה איכא גם בימינו. ומ"מ כתבו הפוס' שלענין זה עדיף בשר בהמה [חזו"ע (שם) עפ"י גמ' חגיגה (ח,ב.)] ואף שכתבו הפוס' הלכות אלה גבי יו"ט, אך כבר מפורש בד' הרמב"ם (בפ"ו מיו"ט) שמצוות שמחה ע"י אכילת בשר ושתיית יין חלה כל ז' ימי הפסח וכל ח' ימי החג (סוכות ושמי"ע). וכן מתבאר בד' המ"ב (תקכט,טז ותקל,א) דמצוות שמחה זו קאי גם אחוה"מ [ועיי"ש בסוד"ה הנ"ל מש"כ גבי כבוד ועונג בחוה"מ, וכדלקמן בפ"ג.] ובס"ד נלע"ד שגם גבי בשר, הדין כמו שכתבו הפוס' גבי שתיית היין. ומי ששונא בשר או שהוא מזיקו, א"צ לאכול בשר.

[15]3.אורחות חיים (הראשון. הל' חוה"מ סל"ד), שבילי דוד (סי' תק"ל), חזו"ע (יו"ט דקס"ו ס"א), שש"כ (פס"ו הערה ד'), הגרי"ש אלישיב בקובץ תשובות (א,נז. עיי"ש שחובת השמחה בימינו הינה בשתיית יין בכל יום מימי החג. ושלא כד' הגר"ח קנייבסקי שם). ועוד כ' שם בקובץ תשובות, שמיץ ענבים אינו מועיל לזה [הב"ד במ"ב-דירשו (תקל.4)], ובאשר לכמות היין. בשש"כ (שם) הסתפק האם סגי במלוא לוגמיו, ברביעית, או אפי' בכלשהו. והגריש"א זצ"ל (שם) דעתו דהמצווה הינה ברביעית.

[16]4.ראה שש"כ (פנ"ב הערה קנ"ב. ופס"ו הערה ד'), עפ"י מ"ב (תקלג,יח וכג).

[17]5.חזו"ע (יו"ט. דקס"ה ס"א), עפי"ד חז"ל והפוס' שבהמשך הסעיף. ובס' יוסף אומץ (יוזפא. סי' תתל"ט) כתב שאף שמצווה לענג את חול המועד במאכל ובמשתה, מ"מ אין זה מצד עינוג הגוף אלא מצד הנשמה. ויש להוסיף בחוה"מ בלימוד התורה יותר משאר הימים.

[18]6.איתא בירו' (מו"ק פ"ב ה"ג:) אמר רבי אבא בר ממל: אילו היה מי שימנה עמי, הייתי מתיר שיעשו מלאכה בחול המועד (והיינו מלאכה שאינה גמורה, כמקח וממכר). שהרי כל מה שאסור לעשות מלאכה זה כדי שיהיו אוכלין ושותין ויגיעים בתורה, ובמקום זה עכשיו אוכלים ושותים ועושים מעשים פחוזים ומתבטלים מהתורה [הב"ד המ"ב (תקל,ב) וש"פ.]

[19]7.כלבו (סי' ס'), שש"כ (פס"ו ס"ה).

[20]8.ס' החינוך (מצווה שכ"ג).

[21]9.א"ר (סס"י תק"ל), כה"ח (תקל,ח) ושש"כ (פס"ו הערה כ"ה). וע"ע הגמ"י (יו"ט. ו,מ).

[22]10.פרק ע"ה פס' ג'.

[23]11.עפ"י פלא יועץ (ערך חוה"מ).

[24]12.ראה משנה סוכה (פרק ה משנה א-ד). והג"ר חיים אבולעפיה זצ"ל תיקן בשנת תפ"ו באיזמיר את זכר לשמחת בית השואבה.

[25]13.ראה מלכים ב' (פרק ד' פס' כ"ג), גמ' סוכה (כז,ב) וראש השנה (טז,ב) ורמב"ם (הל' ת"ת פ"ה ה"ז).

[26]14.עפ"י פלא יועץ (שם).

[27]1.עיקר ד"ז שהריהו כאילו עובד עבודה זרה, כך איתא בפסחים (קיח,א) ברמב"ם (הלכות תשובה ג,יד), בח"א (כלל ק"ו ס"א), ובמ"ב (תקל,א).

[28]2.רש"י בסנהדרין (צט,א ד"ה "המועדות"), מ"ב (שם).

[29]3.משנה אבות (ג,יא) וגמ' סנהדרין (צט,א).

[30]4.רש"י באבות (ג,יא ד"ה "והמבזה"). וכ"כ בפירושי מחזור ויטרי וברע"ב על המשנה באבות שם וכ"כ המ"ב (תקל,א). ועיי"ש בשעה"צ (סק"ג), בחזו"ע (יו"ט דקנ"ט), ובמ"ב-עוז"ו (במשנת שעה"צ ס"ק ב' וג'). כ' הא"ר (תצב,ג), שתיקנו להתענות בה"ב לאחר המועד, משום שבקלות אפשר להכשל באיסור מלאכה בחוה"מ, וכמעט אין איש בארץ שאינו עובר ע"כ [הב"ד במ"ב-עוז"ו (שם ציון ט"ז.)]

[31]5.כ"כ הרע"ב באבות (שם), שנוהג מנהג חול באכילה ושתיה. וכ"כ בשש"כ (פס"ו הערה ז'). ומ"מ אין חיוב אכילה בו כחיובו ביו"ט, דהא אין בו חיוב ב' סעודות. ור' שעה"צ (תקל,ד). במ"ב (תקכט,טז) כתב בשם הגר"ז (תקכט,ה) שאין חיוב כבוד ועונג בחוה"מ, משום שלא נאמר בהם "מקראי קודש." וכבר הקשו ע"כ. ראשית דהא בגמ' חגיגה (יח,א) איתא שחוה"מ נקרא "מקראי קודש." וכן מפורש במכילתא שמות (יב,טז). וכן בתפילת מוסף בחוה"מ אומרים דחוה"מ הוי "מקראי קודש." וכ"כ הרמב"ם (יו"ט ז,א), וכן בכה"ח (תקכט,טל) רמז לכך. ובאמת אף מרן הח"ח עצמו כתב בהדיא שחוה"מ חייב בדין כיבוד ועונג מטעם דכתיב "מקראי קודש" [מ"ב (תקל,א) ושעה"צ (שם סק"ד.)] וע"ע ע"כ במ"ב-איש מצליח (תקכט,טז ציון 1). בשל כבוד החג יש ללבוש בחוה"מ בגדים מכובדים, ואין ללבוש בו בגדי חול, וכדלקמן (בפרקנו בסעיפים ב' וג').

[32]6.שכן דרשו במכילתא בשמות (יב,טז) על הפס' "וביום הראשון מקרא קדש", שיש לקדש את הימים הטובים במאכל, במשתה, ובכסות נקיה. ע"כ. וכ"פ ברמב"ם (יו"ט ו,טז) במ"ב (תקכט,ד) ובש"פ. וראה מה שבס"ד כתבנו בהלכות יו"ט (פ"א ס"ב).

[33]7.מכילתא (שם). ולמדו כן ממה שלאחר הפסוק "וביום הראשון מקרא קדש" הוסיף הכתוב ואמר "אלה מועדי ה' אשר תקראו אֹתם מקראי קֹדש." והיינו שכ"ה גם גבי חוה"מ. וכ"פ בשעה"צ (תקל,ד) ובשש"כ (ח"ב פס"ו ס"ח).

[34]8.כנ"ל (בהערה 1) בשם המכילתא. מ"ב (תקל,א) ועיי"ש בשעה"צ (סק"ד) שהוכיח שהכוונה שצריך ללבוש בגדים מכובדים יותר מבגדי החול, אך א"צ ללבוש בחוה"מ בגדים מכובדים כביו"ט עצמו. עיי"ש באורך. ושלא כמו שמשמע בספר התניא הקדמון (הב"ד המ"א רס"י תק"ל) שדין כיבוד בחוה"מ שווה לדינו ביו"ט. ואכן בשעה"צ הוכיח שלא כן. ומאידך בשו"ע הגר"ז (תקכט,ה) כ' שאין נוהג בחוה"מ דין כבוד ועונג (כנ"ל בהערה 5). אך בח"א (כלל ק"ו סס"י א') פסק לחומרא (עיי"ש שהחמיר עוד שבחוה"מ חייבים ללבוש בגדי שבת). וכ"פ בשש"כ (פס"ו ס"א ובהערה ח'). וכ"נ ד' רוה"פ, כמ"ב. במ"ב (תקכט,יב) מבואר שדין כבוד בבגדים הינו בכלל מצוות שמחה. ולפי"ז בחוה"מ יש ללבוש בגדים מכובדים גם מטעם מצוות שמחה [מ"ב-עוז"ו (במשנת שעה"צ תקל,יד.)] ואם צריך ללבוש בחוה"מ קיטל או בגדי שבת, או רק בגדים מכובדים, ר' במ"ב-עוז והדר (במשנת שעה"צ סקט"ו) דעות ומנהגים שונים בכך. ונראה שכיום לובשים בגדים מכובדים אך לא קיטל. ויש הלובשים בגדי שבת. וע"ע כה"ח (תיט,ו; תקל,ג).

[35]9.מ"ב (סי' תק"ל ססק"א) בשם האחרו' עפ"י המבואר בסי' קפ"ח סעי' ז' גבי מי ששכח לומר "יעלה ויבא." וראה בשעה"צ (תקל, ה-ו). ונחלקו הפוס' מהו טעם מצוות אכילת הפת. י"א משום מצוות השמחה בחג [שכ"נ מד' ר"י שבב"י שהוא מקור ד"ז. וכ"כ הפמ"ג (א"א תקל,א) ובמעדני יו"ט.] וי"א שהוא מדין מצוות עונג [שו"ת רע"א (סי' א' בהשמטות), הב"ד במ"ב-עוז"ו (תקל ציון כב.)] י"א שבשל מצוות אכילת הפת בחוה"מ, מותר לאכול סעודה עם פת אפילו ביום שישי =(ערב שבת) ובהושענא רבה, למרות שלפני שבת ולפני יום טוב יש למעט באכילה כדי להכנס לשבת ולחג תאב לאכילה [א"א מבוטשאטש (מהדו"ת סי' רמ"ט), חזו"א (אורחות רבנו ח"א דק"א) הב"ד מ"ב-דירשו (תקל.6)], ומ"מ מצווה להקדים סעודה זו לפני חצות [הגרנ"ק בחוט שני. מ"ב-דירשו (שם.)]

[36]10.ערוה"ש (תקל,ד), שש"כ (פס"ו הערה י', עיי"ש).

[37]1.רמב"ם (הל' יו"ט ז,א). הב"ד בשש"כ (פס"ו ס"ב) וש"פ. ובאשר למש"כ שחוה"מ נקרא "מקרא קודש", ראה מה שבס"ד כתבנו לעיל (בפ"ג הערה 5).

[38]2.רמב"ם (שם), עפ"י הגמ' בחגיגה (יח,א) אליבא דרבי עקיבא ורבי יונתן. וכ"כ כבר רה"ג [הב"ד הרי"ץ גיאת (ח"ב ד"ז). וע"ע בדברי רבי עקיבא בספרא (ויקרא כג, לו-לז) ובחזו"ע (יו"ט דקס"ה הערה ג.')]

[39]3.ראשית עלינו להקדים שלגבי מקור איסור מלאכה בחוה"מ נשתברו קולמוסים רבים, ולכאו' זו מחלו' גדולה הן בראשו' והן באחרו'. והטעם לכך, משום שישנן סוגיות בש"ס הנראות לכאורה כסותרות זל"ז, ואף הראשו' שגילו דעתם בכך, ישנה לעיתים מחלוקת מהי דעתם האמיתית (כגון מהי ד' השאילתות, בה"ג, הרי"ף והאשכול, וכדלקמן). וזה החלי, בעזרת צורי וגואלי. עיקרי הסוגיות שניתן ללמוד מהן מהו תוקף איסור המלאכה בחוה"מ הינן גמ' במו"ק (ד"ג,א), בחגיגה (די"ח,א), ובירו' (מו"ק פ"ב ה"ג) ועוד. וראה ע"כ באורך בב"י (סי' תק"ל), בה"ל (רס"י תק"ל ד"ה "ומותר"), מ"ב (תקל,א), בשד"ח (מערכת חוה"מ סי' י"ד וי"ז), בחזו"ע (יו"ט דקכ"ח ואילך) ובש"פ. ולמרות שסוגיה זו ארוכה, מ"מ היריעה קצרה, לכן בס"ד נקצר. דעת הפוס' שאיסור מלאכה הינו מהתורה: רב אחאי גאון בשאילתות, בה"ג, הרי"ץ גיאת והאשכול [כ"כ בס' נחל אשכול, וכ"כ המ"ב בבה"ל (רס"י תק"ל ד"ה "ומותר"). ובחזו"ע (דקנ"ט) חלק ע"כ וכ' שהם הביאו זאת כאסמכתא בעלמא.] וכ"כ הטור (בסי' תקל"ו) שכן ד' הרי"ף [והב"י (בסי' תק"ל ובסי' תקל"ו) פקפק ע"כ וכ' דשמא הרי"ף הביא הברייתות דהוי מדאו' - אך רק כאסמכתא, ובאמת ס"ל דהוי רק מדרבנן. אך הב"י לא הכריע שלרי"ף הוי מדרבנן. ור' בחזו"ע (דקנ"ח,ב) שכתב שלב"י ברור שלרי"ף הוי דרבנן. ובאמת בס"ד נלע"ד שאין הכרח לומר שמרן ס"ל בדעת הרי"ף דהוי דרבנן.] והוסיף בב"י, שכן דעת ר"א ממיץ ביראים (בשם רבותיו. סס"י ד"ש). ובבה"ל (שם) כ' שכן גם דעת רש"י, הרשב"ם ושב"ל. והוסיף בבה"ל, שכ"כ הרשב"א בשם חכמי צרפת. והשאג"א באבני מילואים ג"כ צידד דהוי איסור דאו'. הב"ד בבה"ל (שם סוד"ה "ומותר") והוסיף שכן היא דעת הב"י (סי' תק"ל ד"ה "ולענ"ד"). נמצאנו למדים שיש חבל נביאים, להקת ראשונים, דס"ל שאיסור מלאכה בחוה"מ הינו מדאו'. ומ"מ כתבו האחרו', שאף למ"ד דהוי דאו', אין לוקין ע"כ [פמ"ג (א"א רס"י תק"ל) והנוב"י (מהדו"ק סי' י"ב). וע"ע בשש"כ (פס"ו סוף הערה י"ז.)]

[40]4.דעת הפוס' שאיסור מלאכה בחוה"מ הינו מד"ס, היא ד' הרמב"ם (יו"ט ז,א), וכ"כ התוס' בחגיגה (יח,א ד"ה "חולו") בשם ר"ת וריב"א. וכ"ד הרא"ש (ריש מו"ק) והמרדכי [(סי' תתל"ה). הב"ד מרן בב"י (שם.)] וכ"ד הסמ"ג, הריא"ז, הטור והרשב"ץ [הב"ד בבה"ל (רס"י תק"ל.)] וכ"ד הנימו"י, רבנו גרשום, המאירי, האו"ז, ורבנו אברהם מן ההר [הב"ד בחזו"ע (יו"ט. ריש הל' חוה"מ, דקנ"ח ואילך. וכ' שם שכ"ד הסמ"ג בשם בה"ג. אמנם בס' נחל אשכול כ' שד' בה"ג דהוי מדאו', וכנ"ל.] וא"כ לפחות שנים מתוך שלושת עמודי ההוראה ס"ל דהוי מדרבנן. ובאשר לד' הרי"ף. הטור (בסי' תקל"ו) כתב דס"ל דהוי דאו'. ומרן בב"י פקפק ע"כ, וכנ"ל. ובס' נחל אשכול כ' שאין ספק דאיסור מלאכה זו לשאילתות, לרי"ף ולאשכול, הוי מדאו' [הב"ד בחזו"ע (דקנ"ט-ק"ס), וחלק עליו. ורק נזכיר בקצרה שהיתה בזמנו מחלוקת גבי ספר נחל אשכול, שהוא מפרש את ספר האשכול, ושיש שאמרו שספר האשכול שהיה בידיו הינו זיוף של ספר האשכול המקורי. וממילא תקפו גם את ספר נחל אשכול. ואכמ"ל.]

[41]5.כתב רבנו הרמב"ן (בפסקי דיני מלאכת חולו של מועד, שלפני חידושיו למס' מו"ק:) ." חולו של מועד באיסור של תורה הוא. וי"ל שמן התורה מלאכת אוכל נפש לצורך היום מותרת ביום טוב, וכן מכשירין. ובחולו של מועד הותר יותר: כל מלאכה שהוא לצורך. ובאו חכמים ואסרו בזה מלאכת אומן. וכן בדבר האבד, כל שבני אדם חושבין אותו להפסד וטורחין בו משום כך, מותר מן התורה. וזהו מסרן הכתוב לחכמים. הא עיקר חולו של מועד ודאי תורה היא." עכל"ק. נמצאנו למדים שרבנו הרמב"ן עשה פשרה בין מ"ד שמלאכת המועד אסורה מדאו', לבין מ"ד שאסורה מדרבנן, וס"ל שמעיקה"ד מלאכת המועד אסורה מהתורה, אך הותרה לגמרי מלאכה שהיא לצורך המועד, ובאו חכמינו ז"ל וקבעו שלא יעשה בה מלאכת אומן. וכן התורה התירה לגמרי מלאכת דבר האבד, ונתנה כח לחכמינו ז"ל לאסור, והם אכן אסרו כשיש טירחה יתירה אף כשהוא לצורך דבר האבד. את דברי הרמב"ן הביא גם הנימו"י (ריש מו"ק), וכ"פ גם הרשב"א [וכ"כ הרה"מ והב"י בשמם.] וכ"ד הריטב"א (בריש מו"ק. ויש לשים לב ששלושת ראשונים אלה הינם מאותו בימ"ד - הרמב"ן, תלמידו הרשב"א, ותלמידו הריטב"א (שהיה גם תלמיד הרא"ה). וכעין זאת י"ל גם גבי הרי"ף והרי"ץ גיאת הסבורים שהאיסור מדאו'. וכן גבי רש"י ורשב"ם). וכ"כ הב"ח (והעתיקו המ"א). וכ"נ מדברי מרנא הגר"א. אי לד' הרמב"ן לוקים על מלאכת חוה"מ, ר' במ"ב-עוז"ו (תקל, ציון ד).

[42]6.באשר לדעת מרן עצמו. הנה מרן כ' בב"י (סי' תק"ל ד"ה "ולענ"ד") שלדעתו הוי איסור דאו'. אלא שהתורה נתנה כח לחכמים שיאסרו ויתירו מה שנראה להם. ומדבריו נראה דס"ל דהוי דאו' (וכן הבין מדבריו בבה"ל הנ"ל). אמנם מדבריו בכ"ד בשו"ע (בסס"י תקל"ו, בסי' תקלח,א ובתקלז,ו) הבינו כמה האחרו' [ביניהם הבה"ל הנ"ל, וחזו"ע (דקס"א)] שלדעתו האיסור הינו מדרבנן. אלא שהבה"ל כ' דשמא מרן לא ראה את כל הני ראשו' שהביא בבה"ל שם, ואילו היה רואה אותם היה חוזר בו ומחמיר [וזו מחלו' הפוס' אי אמרינן שאם מרן היה רואה ראשונים מסוימים היה חוזר בו בשו"ע. והגרע"י זצ"ל ס"ל שמרן היה חוזר בו (ראה למשל בעין יצחק ח"ג מהדו' תשס"ט דתע"ב הערה נ"ז). ולד' הגר"מ אליהו זצ"ל, כפי שהורה לי, לא אמרינן שמרן היה חוזר בו, דמנא לן שהיה חוזר בו. וראה ע"כ במקראי קודש הל' סוכה (פ"ג הערה ק"ג ענף 3).] ומ"מ גבי ההכרע כשמרן כתב דבר מסוים בב"י, ואילו בשו"ע פסק אחרת, ראה מה שבס"ד כתבנו במקראי קודש הל' סוכה (פ"ו הערה ל' ענף 4). באמת נבוך אני מהי דעת מרן למעשה בני"ד. שהרי בב"י גילה דעתו בהדיא שאיסור מלאכה בחוה"מ הינו מדאו', וזאת עפ"י הסוגיה במו"ק (יח,א). והוסיף שהתורה מסרה לחכמים שיכריעו אלו מלאכות אסורות ואלו מותרות. ואילו בשו"ע לא גילה דעתו בהדיא אלא רק משמע מדבריו בכ"ד דהוי דרבנן. ובחפשי בספרי כללי הפוס' לא מצאתי הכרעה לגבי המקרה דנן אלא רק גבי מיקרים דומים [כגון גבי הא שמרן הכריע בהדיא בב"י, ואילו בשו"ע הביא מחלו' ע"כ כסתם וי"א, ובסתם כתב כדעה החולקת על דבריו בב"י. שזו מחלו' איזו דיעה העיקר להלכה, כמבואר בס' עין יצחק (ח"ג מהדו' תשס"ח, דתכ"ז סכ"ב) ובמקראי קודש (סוכה. פ"ו הערה ל' ענף 4).] וכדרכנו חיפשנו בס"ד באחרוני האחרונים מהי דעתם בני"ד. והנה הג' כה"ח (תקל,א) הביא מחלו' האחרונים מהי ד' מרן בהא. והזכיר גם את דברי השד"ח שהביא עוד כמה פוס' דפליגי בד' מרן ז"ל. ואמנם הגרע"י זצ"ל בחזו"ע (יו"ט. דקס"א) הכריע שד' מרן דאיסור מלאכה בחוה"מ הוי מדרבנן, והביא עוד כמה אחרו' דס"ל הכי. מ"מ מידי מחלו' לא יצאנו. וא"כ באמת לא ניתן להגיע להכרעה ברורה מהי ד' מרן בני"ד [ואולי יורשה לי הקטן להוסיף בס"ד, שבאמת מרן לא חזר בו ממש"כ בב"י. ומה שנראה שהיקל בשו"ע בכ"ד, באמת אין זה אלא משום שבאותם ג' מקומות (בסי' תקל"ו, תקל"ז ותקל"ח) היה צד נוסף להקל, ולכן מרן היקל שם. ובפרט לפי מש"כ בב"י, דאף אם הוי מדאו', מ"מ התורה נתנה כח לחכמים להתיר ולאסור לפי ראות עיניהם הקדושות. אך בעלמא י"ל שדעתו להחמיר דהוי מדאו'. וכעין זה מצינו שנקט הרבה פעמים גאון עוזנו הגרב"צ אבא שאול זצ"ל בחריפותו כדי לתרץ מה שנראה סתירות בשו"ע. כגון באול"צ (ח"ב במבוא, ענף 1. וכן בח"ג פ"כ סי' ט'). וא"כ ה"ה בני"ד. דבעלמא ס"ל דהוי דאו', ובמיקרים מיוחדים היקל. וה' יצילנו משגיאות.] וא"כ למסקנה על הספרדים להחמיר בכך, עכ"פ כחומרא, דהוי ספק דאו'. ובשעת הצורך יסמכו על המקילים דהוי מדרבנן.

[43]7.ובאשר למנהג האשכנזים, המ"א (תקל,א) כ' בדעת הרמ"א דס"ל שהוא מדאו', אלא שמסרן לחכמים. ואילו הב"ח ס"ל כרמב"ן (כנ"ל בהערה 5). ולמעשה כתבנו בהלכות את מסקנת הבה"ל (רס"י תק"ל ד"ה "ומותר"), לפי הבנתנו (וכן הבינוהו במ"ב - עוז והדר, ריש הקדמה להל' חוה"מ ד"ה "ולענין הלכה").

[44]8.ערוה"ש (תקמד,ז. ועיי"ש גם בתקל,ד), שש"כ (פס"ו,ד).

[45]9.מו"ק (י,ב), שש"כ (שם). ופירש הנימו"י (שם ד"ה "שהייה"), שהיתה סחורה זו דבר האבד, ומעיקר הדין היה מותר לו למוכרה; וכיוון שהיתה זו סחורה בכמות מרובה, ונזדמנו לו אז קונים רבים, אלא שהחמיר על עצמו לדחות מכירתה אחר המועד, בשל כך מכרה במחיר כפול. וזה שלא כר"ן.

[46]10.עפ"י הרמב"ם (יו"ט. ז,א), הרה"מ (שם) בשם הרמב"ן, שכתב לגבי חוה"מ: אסור במלאכה ולא כל מלאכה. וע"ע בחיי אדם (כלל ק"ז) ובשש"כ (פס"ח הערה פ"ג), שכתבו שכל איסורי המלאכה בחוה"מ תלוים בל"ט המלאכות האסורות בשבת.

[47]11.ברייתא מו"ק (יב,ב), שו"ע (תקלג,א), מ"ב (תקל,א), שש"כ (פס"ו) וש"פ.

[48]12.משנה מו"ק (יא,ב; יב,א ועוד), שו"ע (תקלו,ד; תקלז,א, ועוד), מ"ב (תקלז,יג; תקמא,י, ועוד), שש"כ (פס"ז) וש"פ.

[49]13.משנה וגמ' מו"ק (ז,א; יא,א ועוד), רמב"ם (יו"ט ז,ה, ועוד) שו"ע (תקמ,ב; תקמא,ה ועוד), מ"ב (תקל,א; תקמב,ב ועוד), שש"כ (סו,ג; לד-סא ועוד) וש"פ.

[50]14.משנה מו"ק (ב,א) וברייתא (ה,א), רמב"ם (יו"ט פ"ח), שו"ע (סי' תקמ"ד), שש"כ (סח,א- יח. ובפרט בסעיף ו'), וש"פ. ומותר בצורכי רבים לעשות מלאכה בשני מיקרים: 1) עושה מעשה הדיוט אף אם אין זה צורך המועד. 2) מותר לעשות מעשה אומן בצורכי רבים אם הם לצורך המועד, ובתנאי שיהיו צורכי הגוף.

[51]15.גמ' מו"ק (יג,א), שו"ע (תקמב,ב), שש"כ (סח,יט-כג) וש"פ. ונחלקו הפוס' האחרו' האם הכוונה כשאין לו אפילו לחם ומים, או אפי' אם יש לו לחם ומים, אך אין לו בשר ויין ושאר צורכי החג לשמחת יו"ט, הריהו בכלל פועל שאין לו מה לאכול [מ"ב (תקמו,ז.)]

[52]16.עפ"י הקדמת מ"ב- עוז והדר להל' חוה"מ (עמ' שני ד"ה "והמלאכות").

[53]17.עיקר דין זה כתב בשו"ע (תקמג,א). ובענין היוצאים מן הכלל, ראה למשל במ"ב (תקלד,יד; תקלז,א) ובה"ל (תקלז ד"ה "ויש אומרים"). וראה עוד גמ' ב"מ (צ,א), תוס' (שם ד"ה "אבל"), בט"ז (יו"ד רצז,א) ובפמ"ג (או"ח מש"ז תסח,ב).

[54]1.עפ"י הרמב"ם (יו"ט פ"א הל' א' וב'), שש"כ (פס"ו ס"ז), מ"ב-עוז והדר (הקדמה להל' חוה"מ) וש"פ. וראה לעיל (הלכות יו"ט ד,ד). ואי מלאכת או"נ בחוה"מ הותרה או דחויה. גבי יו"ט נחלקו הפוס' בדבר [ראה מה שבס"ד כתבנו בהל' יו"ט.] ואילו גבי חוה"מ, ראה בספר ירושלים במועדיה [לגר"א נבנצל שליט"א (דרי"ד הערה 142)] שלר"ן על הרי"ף בביצה מלאכת חוה"מ הותרה.

[55]2.שש"כ (פס"ו ס"ז) עפ"י מרן (תקלג,א' וד'). וע"ע בשו"ע הגר"ז (תצה,ב) ושו"ת אב"נ (או"ח סי' ת"ח ות"ט), ובשש"כ (פס"ו הערות כ"ט-ל"ג).

[56]3.שו"ע (תקלג,א,ב,ג ועוד), שש"כ (סו,ז). ור' שו"ע (תקלז,יא).

[57]4.שו"ע (תקלג,א), שש"כ (שם).

[58]5.שו"ע (תקלג,ד), שש"כ (שם).

[59]6.שש"כ (סו,ז), וכ"ש מיו"ט דשרי.

[60]7.שש"כ [סו,ז סח(,קו)] בשם פוס'.

[61]8.תוס' ע"ז (נט,א ד"ה "בצר"), שש"כ (סח,כו). וכ"ש מיו"ט. - וראה מה שבס"ד כתבנו בהל' יו"ט (סוף פ"י).

[62]9.שש"כ (סו,ז; סח,כו), ועיי"ש (פס"ח הערה ק"ג) שכ' בשם הגרשז"א זצ"ל, דשרי להפריש אף אם לא ישתמש בפירות והירקות במשך החג. עכ"ד.

[63]10.מ"ב (תקל,א), שש"כ (פס"ו הערה ל"ד).

[64]11.מ"ב (תקלג,ד; תקלז,טו), שש"כ (סו,ח ובהערה לה).

[65]12.מ"ב (תקלג,יא; תקלז,נב), ועיי"ש בשעה"צ (תקלז,מח) ובשש"כ (סו,ח).

[66]13.שהרי מצינו שמותר לקצור, לצוד וכדומה, שהן מלאכות הנעשות בפרהסיא. וכן עולה מדברי הרמ"א (תקלג,ד) גבי ציידי דגים במועד. והיינו דשרי כשעושה כן לצורך המועד. וכן מתבאר מהשו"ע (תקלט,י-יא), מ"ב (תקלג,כב), שש"כ (פס"ו סעי' ח וי"ג, והערה נט), וילקו"י (יו"ט. דתתי"ב. עיי"ש בס"ז, שרק בעלי אומנויות יעשו בצנעה). וע"ע בהערות הבאות.

[67]14.שו"ע (תקלג,ה), מ"ב (סקכ"א), שש"כ (סו,יג), ילקו"י (יו"ט דתתי"ב). והיינו שבעלי האומנויות צריכים לעשות בצנעה ולא בפרהסיא. אך אם הדבר ניכר שהוא לצורך המועד, שרי בפרהסיא.

[68]15.שש"כ (סו,יג).

[69]16.שו"ע (תקלג,א). וכ' שם גבי בדיעבד, דשרי אם כיוון. ולכאו' לא מבואר בשו"ע אי שרי לכתחי' לכוון מלאכת או"נ למועד. וראה בט"ז ובמ"א (רס"י תקל"ג). ובח"א (כלל ק"ו ס"ב) הבין מדבריהם שמותר אף לכתחילה לכוון ולהשאיר את מלאכת או"נ למועד. ועיי"ש בתוספות חיים (סק"ה). וכ"מ מביאור הגר"א (ראה מ"ב-דירשו תקלג. 5), וכ"פ להקל לכתחי' בשש"כ (סו,ט), וכן הגרי"ש אלישיב זצ"ל (מ"ב-דירשו,שם). וע"ע במ"ב (תקלג,ב) ושעה"צ (תקמ,כג).

[70]17.עפ"י השו"ע (תקלג,א). וכ"ש מהא דשרי לצורך יו"ט אחרון של גלויות, כדלקמן בהערות הבאות.

[71]18.כ"כ בשש"כ (פס"ו ס"ו ובהערה כ"ח). וכ"ד הגרי"ש אלישיב זצ"ל (כמש"כ בקובץ מבקשי תורה, חוה"מ דתשמ"ו), וכ"כ הגר"נ קרליץ שליט"א בס' חוט שני (חוה"מ, דרמ"ג), אך הוסיף, שזאת בתנאי שיאכל בחוה"מ או ביו"ט האחרון מכל סוג וסוג של המאכלים שבישל לצורך השבת שלאחר היו"ט [הב"ד במ"ב-דירשו (תקלג. 10)],

[72]19.היתר בישול בחוה"מ לצורך יום טוב השני שורשו בדברי הרא"ש (במו"ק פ"ב) והטור (סי' תקל"ט) שהתירו הכנה, כולל בישול, בחוה"מ לצורך יו"ט שני של היו"ט האחרון של החג. והרמ"א (תקלט,יא) כתב להתיר זאת גבי קניה, ואיילו הג' רע"א כתב (תקלט,יא) דלאו דווקא קניה, אלא אף מלאכה גמורה כבישול שרי [הב"ד המ"ב (תקלט,לט.)] והסביר הגרשז"א זצ"ל, דאף די"א שמלאכת חוה"מ אסורה מדאו', ודין יוט"ב דגלויות תוקפו מצד המנהג, אפ"ה התירו לבשל בחוה"מ לצורך יוט"ב דגלויות [הב"ד מ"ב-דירשו (על המ"ב הנ"ל, ציון .)30]. וע"ע גבי ני"ד במור וקציעה (סי' תקל"ט) בביאוה"ג (תקלט,יא), שו"ת לבושי מרדכי (רביעאי, סי' מ"ח) ופסתש"ו (תקלט,ט). וכל זה אמור גבי אותם שדינם (עדיין) כגרים בגלות, שיקנו או יבשלו לצורך עצמם. ונחלקו הפוס' אי שרי לבני ארה"ק לבשל לצורך אחינו הגרים בגלות ושוהים בימי החג בארה"ק. שלגרש"ז אוירבך זצ"ל (במנח"ש ח"א סי' יט) שרי לבן א"י לבשל עבורם, כיון שבני א"י מחויבים להשתדל שגם אחיהם שמקום דירתם בגלות, ישמחו ביו"ט שני של גלויות. ובמקום אחר (בשש"כ פס"ו הערה כז) כתב, שההיתר הינו דווקא אם לבני חו"ל קשה לבשל לעצמם. (ועיי"ש בשש"כ מה שפקפק שיש מציאות שבן א"י נמצא בחו"ל. ולענ"ד ג"ז מצוי שבן א"י הגיע לביקור לאביו הזקן המתגורר בחו"ל ורוצה לבשל בשבילו). ואילו לד' הגרנ"ק שליט"א (חוט שני. חוה"מ דרמ"ג) אסור לבן א"י לבשל בחוה"מ לצורך אותם הגרים עדיין בגלות [הב"ד מ"ב-דירשו (תקלג10, ותקלט.30), וע"ע בשו"ת להורות נתן (חט"ו סי' כ"ב), בשש"כ (פס"ז סעיף מ"ד) ופסתש"ו (סי' תקל"ג הערה ,5 ותקל"ט הערה 4.)]

[73]20.עפ"י הטור (סי' תקלט, גבי הכנה ליו"ט שני של יו"ט אחרון של החג). ועפ"י שו"ע (תקלג,א,ד), מ"ב (תקלג,ו), שש"כ (פס"ו ססע"י י') וש"פ. ופה המקום איתנו בס"ד להעיר, שכתב המנח"ח (מצווה שכ"ג סק"ב) בשם הטורי אבן דבמלאכת או"נ בחוה"מ אמרינן "הואיל" ו"מתוך" [הב"ד בשש"כ (פס"ח הערה 13). וגבי פירוש דין "הואיל ומיקלעי אורחים" ודין "מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך", ראה מה שבס"ד כתבנו כאן בהל' יו"ט (פרק ו.)]' ולפי"ז יהיה מותר בני"ד לבשל ולהכין בחוה"מ לצורך שלאחר המועד, אך יש לזכור שדין "הואיל" ממילא שנוי במחלו' בגמ' ובפוס'. ואכמ"ל [ומ"מ לא ברור לי מה שייך דין "מתוך" בחוה"מ.]

[74]21.שכן מתבאר מדברי כל הפוס' שהתירו בכה"ג רק במיקרים מיוחדים. וכ"כ בשש"כ (פס"ו הערה כ"ז) בשם הגרשז"א זצ"ל, שאם יו"ט בארה"ק חל ביום ה', אזי לצורך השבת צריך לבשל דווקא בעש"ק -(יום ו') שהוא כבר איסרו חג ואינו בחג עצמו, ע"כ (עיי"ש שנשאר בצ"ע אי שרי ע"י ריבוי בשיעורין). וכן מתבאר מדברי הטור ושאר הפוס' הנ"ל בהערה הקודמת. וכ"כ בספר ירושלים במועדיה (לגר"א נבנצל שליט"א, בחלק השו"ת, תשובה ל"ג דרט"ו). וע"ע בסעיפים הבאים.

[75]22.שו"ע (תקלג,א), שש"כ (פס"ו י,יב).

[76]23.שו"ע (תקלג,א).

[77]24.דבכה"ג אפי' ביו"ט מותר הדבר, כמבואר בשו"ע (תקג,א ותקו,ז) ובנו"כ שם. וכ"כ גבי חוה"מ בשש"כ (פ"ב סעי' ג,ד ופס"ו סי"ב). וראה מה שבס"ד כתבנו כאן בהל' יו"ט (פי"א ס"י), וא"כ כ"ש גבי חוה"מ דקיל טפי. וגבי יו"ט נחלקו הפוס' האם מותר להוסיף עוד בשר או דגים לסיר כשהוא כבר עומד על האש. שלד' המ"ב בבה"ל (תקג,א ד"ה "אבל") מותר הדבר רק אם כוונתו שעי"כ יושבח התבשיל לצורך יו"ט, ואילו לספרדים מותר הדבר אף אם אינו מתכוון בהדיא לכך (כמבואר בהערות איש מצליח על המ"ב תקג,ו הערה 5).

[78]25.מ"ב (תקג,ה).

[79]26.פסחים (עו,ב). שו"ע ורמ"א (או"ח קעג,ב, ויו"ד קטז, ב וג). ועיי"ש דין האוכל בשר אחר דג (כנהוג בסעודות שבת), שלספרדים יש לרחוץ ידים בין אכילת הבשר והדג, וכן לשטוף הפה, או לאכול פת שרויה כדי שיחשב כרחיצת הפה. ואילו לאשכנזים א"צ לרחוץ הידים אלא יש לאכול דבר מה ביניהם ולשתות. אמנם יש להעיר שיש מקילים גבי שטיפת הידים, שאין צריך לשוטפם בין אכילת דגים לאכילת בשר (כל אחד לחוד), וזאת בתנאי שאוכלם במזלג ולא נוגע בהם ממש בידיו. שכ"כ הרב פרי תואר (ביו"ד סי' קט"ז), גבי מי שלא נגע בהם בידיו, וכ"כ הגר"ד פארדו בס' מזמור לדוד (ביו"ד שם) לגבי האוכל במזלג. וכ"כ המ"ב (או"ח קע"ג,ב) גבי אכילת תבשיל גבינה ולאחריו תבשיל בשר. ועמ"ש גם במ"ב-דירשו (הערה 2). אלא שבספר הלכה ברורה (לג"ר דוד יוסף שליט"א), כתב שהמנהג להחמיר אף כשאוכל במזלג, שיש לשטוף ידיו. ואכמ"ל.

[80]27.באשר לדין הערמה, הנה ד"ז רבו פארותיו. ובס"ד נשתדל לקצר: ענף א: פתיחה לדין הערמה: עיקר ד"ז הינו בברייתא מו"ק (יב,ב), שנחלקו התנאים אי שרי לעשות בחוה"מ שיכר בכמות מרובה באופן שישאר גם לאחר המועד, שחכמים אוסרים, ורבי יוסי ברבי יהודה מתיר. ודין הערמה היינו דאומר אדם זה לצורך המועד אני עושה, ומתכוון שישתייר גם לאחר המועד (רש"י ד"ה "ובלבד"). ופסק השו"ע (תקלג,א) כחכמים. וכ"פ כבר הר"י גיאת, הטור בשם אביו הרא"ש ז"ל ועוד הרבה ראשו'. וכ"פ מרן בב"י, הב"ח ועוד הרבה אחרו'. ואילו הרמב"ם (פ"ז מיו"ט ה"ח) פסק כר"י ברבי יהודה דשרי להערים. וחילקו הפוס' בין שני סוגי ההערמה: שיש הערמה שעושה כמות גדולה ומשייר חלק ממה שעשה. ויש הערמה שיש לו אוכל ישן ועושה חדש ואוכלו ומשייר את הישן [ראה ילקו"י (יו"ט עמ' תת"ח).] ולענין הלכה כתבו כמה אחרו' שהמיקל כרמב"ם אין למחות בידו [שכ"פ כרמב"ם המ"א (תקלג,ג) והא"ר (תקלג,ב). ועפי"ז כתב המ"ב (בסק"ט ובבה"ל ד"ה "עדיף") שאין למחות בו.] וכן הדין לאשכנזים. אך לדעת מרן השו"ע אין להקל בכך [ובהערות איש מצליח (על השו"ע תקלג,א, ציון 4), כתבו שבשעת הצורך יש להקל כמ"ב אף לספרדים.] ומ"מ י"א שאף המקילים כרמב"ם לא הקלו אלא כשאין ההערמה ניכרת. והיינו למשל שיש לו שיכר ישן והוא אומר שהוא רוצה שיכר חדש, ושותה מהחדש, דאין כולם יודעים שיש לו גם שיכר ישן. אך אם למשל טוחן חיטים או עושה שיכר חדש ומערים לעשות בכמות גדולה לצורך שלאחר המועד, שהכל רואים שהוא עושה בכמות גדולה כזו שוודאי א"צ לכולה במועד עצמו, וניכר שעושה גם לאחר המועד - בזה אף המקילים לא התירו [ר' מ"ב (תקלג,ט), כה"ח (סקי"א), וילקו"י (יו"ט וחוה"מ. מהדו' תשע"ט דתת"ח סוף הערה ג.)] ומ"מ בס"ד נראה לענ"ד שהמחמירים יחמירו אף כשאין ההערמה ניכרת. ענף ב: עתה בס"ד נזכיר מעט כללים שכתבו הפוס' גבי דין הערמה: ויש לזכור שכל זה מדובר רק על צורכי אוכל נפש בחול המועד, ולא לגבי דברים אחרים. 1.מותר לעשות צורכי אוכל נפש בהרווחה, והיינו בכמות מעט גדולה יותר מהנצרך לחוה"מ, ולא בשיעור מדויק, אם אין תוספת טירחה בדבר [בה"ל (תקלג,א ד"ה "שרי"), שעה"צ (ססק"ז), שש"כ (פס"ו סי"ב.)] 2.אם צריך לעשות הרבה מלאכות כגון בורר ואופה, י"א שמותר לעשות רק בשיעור מדויק כפי הנדרש ולא יותר [שעה"צ (תקלג,א). ובשש"כ (פס"ו הערה נ"א) הסתפק מהו גדר הרבה מלאכות.] 3.מי שיש לו סוג אחד של אוכל (כגון לחם מחיטה), והוא רוצה לחם מסוג אחר (כגון לחם משיפון), מותר לו לאפות בחול המועד את הלחם מהסוג הרצוי לו כעת [שעה"צ (תקלג,טו). ור' מ"ב (סק"י.)] 4.אם יש לו סוג אחד של תבשיל או פת, והוא רוצה בחוה"מ את אותו הסוג אך פת או תבשיל משובח יותר (כגון פת חמה), מותר לו לאפות פת חדשה על מנת שיאכלנה חמה [שו"ע (תקלג,א. וראה גם תקו,ז), שש"כ (פס"ו הערה נד.)] 5.אם יש לו סוג אחד של פת או תבשיל, ורוצה לבשל את אותו הסוג גם כשאינו משובח יותר מהקיים אלא הוא רק חדש יותר - לשו"ע אסור לאפות ולבשל דבר חדש, ואילו לרמב"ם מותר. והמשנה ברורה (תקלג,ט) פסק שאין למחות ביד המקילים. ואם מה שיעשה עתה ממש שווה למה שכבר קיים אצלו, הרי שאסור לעשות חדש [שעה"צ (סקי"ג.)] 6.אף לרמב"ם שמתיר להערים בהערמה כזו שרשאי לעשות חדש אף שיש לו ישן, מ"מ גם לדידו מותר להערים ולעשות רק בכמות הנצרכת לו למועד, ולא לעשות כמות גדולה כדי שישאר לו לאחר המועד [מ"ב (תקלג,ט), שעה"צ (סק"ז), בה"ל (תקלג,א ד"ה "שרי".)] 7.בשעת הדחק שרי לאפות תנור מלא לחמים אף כשצריך רק לחם א'. וכ"ש שמותר לאפות לחם א' גדול במקום לחם א' קטן, כנצרך, וזאת כיוון שאין בכך תוספת טירחה [בה"ל (תקלג,א ד"ה "שרי") עפ"י המ"ב (תקז,לב), וכ"כ בשש"כ (פס"ו סי"ב.)] 8.מותר לעשות מלאכה א' כמה פעמים כדי לבחור את הטוב ביותר למועד, ולכן מותר לקטוף בחוה"מ כמה תפוחים אע"פ שנצרך רק לתפוח א', וזאת כדי שיוכל לבחור את הטוב ביותר, וקשה לו לבחור בעודם על העץ [עפ"י שו"ע (תקלג,ב,ד), מ"ב (ס"ק י"ד, וי"ח), שש"כ (פס"ו סי"ב), ור' ערוה"ש (תקלג,ה).] 9.גבי דין בדיעבד, מי שעבר והערים באופן האסור, ראה דינו במ"ב (תקלג,ו), כה"ח (סק"ט), וילקו"י (יו"ט וחוה"מ, דתת"ז). ולגבי דינו אי שרי ליהנות מכך לאחר המועד, ראה במ"ב-דירשו (תקלג.8), ועוד בענינים אלה ראה בב"י (סי' תקל"ג), בכה"ח (תקלג,יא), בס' ירושלים במועדיה (חוה"מ, דקע"ז סעי' ב' וג'), בס' חוה"מ כהלכתו (פרקש. דרי"ז סי' י"א וי"ב), במ"ב-עוז והדר (סי' תקל"ג ססע"י א'), ומה שבס"ד כתבנו כאן בהל' יו"ט (פי"א סעי' ח-'י"ז).

[81]28.הנה בני"ד ישנן כמה דעות עיקריות. ד' המקילים, ד' המחמירים וד' המחלקים בין סוגי המלאכות. דעת המחמירים האוסרים זו ד' החיי"א (כלל ק"ו סעי' י"א), וכ"כ במקראי קודש (אלפנדרי. נה,ו) והפתחי עולם (סס"י תקמ"ג). הב"ד ופסק כמותם הרב כה"ח (תקמב,ב). וכ"פ לאיסור בשש"כ (פס"ח סל"ג. ואסר אף בריבוי בשיעורים. ועיי"ש בפס"ו הערה נ"א שכתב שזו מחלו', ונשאר שם בצ"ע). וכ"פ בס' חוה"מ כהלכתו (פרקש. פ"ז סנ"ד). עיי"ש שהיקל במקום צורך גדול עפי"ד הרפ"ע. ור' מה שבס"ד כתבנו ע"כ לקמן (בהערה 30).

[82]29.עפ"י מה שבס"ד כתבנו בהל' יו"ט (פרק ה' סעיפים ה,ו,ט. ופי"א סעי' ל"ב). עיי"ש פרטי דינים בכך. וכן הזכיר השוואה זו לגבי חילונים בשש"כ (פס"ח הערה ק"נ. אך לא פסק כן בסכינא חריפא). וכ"פ הגרמ"ש קליין (בהערותיו לס' חוהמ"כ, פ"ז הערה קל"ג. וכ' שכ"ה לגבי אותם שחונכו בדרך התורה ופרשו. אך אלה שכבר אבותיהם פרקו עול, ה"ז מחלוקת אם דינם כגויים. עכ"ד). וע"ע בס' בינה ודעת (להרה"ג מנחם אדלר שליט"א), ומה שבס"ד כתבנו בהלכות יום טוב שם הנ"ל.

[83]30.ישנן כמה דעות בפוסקים מתי ניתן להקל בני"ד: דעה א: הוצאה והבערה - מותרות עבור גוי. אפיה ובישול - אסורות [זו ד' הגרש"ז אוירבך זצ"ל, וכמש"כ בשמו בשש"כ (פס"ח הערה ק"ו). וכ"כ בשמו הגר"א נבנצל שליט"א בס' ירושלים במועדיה (חוה"מ. דקע"ז בשו"ת ס"ב). והסביר, שזאת עפ"י שיטת הגרשז"א זצ"ל שהוצאה והבערה לא נאסרו בחוה"מ משום שאין בהם טירחה.] דעה ב: מותר בחוה"מ לעשות את כל המלאכות עבור גוי, אם לישראל יש תועלת בכך. ומותר אף להזמין אליו את הגוי ולבשל עבורו, וה"ה עבור ישראל מחלל שבת בפרהסיא - וכל זה אם עושה כן לצורך המועד או לצורך דבר האבד (או כל תועלת שהיא). וכ"ז בשל התועלת שיש בכך לישראל המבשל [הגר"א נבנצל שליט"א בס' ירושלים במועדיה (דקע"ז ס"ב). ועיי"ש בהערה ,99 בהסבר חכ"א שליט"א.] דעה ג: יש שכתבו, עפי"ד הג' הבן איש חי בשו"ת רפ"ע (חאו"ח ח"ב סי' נ"ז) להקל בני"ד, מטעם שאם לא יכבד את הגוי יש בכך משום מיעוט דרך ארץ או חילול שם שמים (כך צריך לכתוב ולא כמו שיש כותבים חילול ה'. כי את ה' אי אפשר ח"ו לחלל ולכל היותר אפשר ח"ו לחלל את השם, והיינו את שמו של ה'). כך למד בס' חוה"מ כהלכתו (פ"ז הערה קל"ב). אלא שבהערות שבסוף הספר כ' כבר בשם חכ"א שדברי הג' הבא"ח קאי איו"ט. ולפי"ז פשיטא שיש להקל בחוה"מ. ואנכי הקטן, לא כן עמדי. דבס"ד נלע"ד שאין כלל ללמוד מד' הרפ"ע הללו גבי חוה"מ. ראשית דהתם מישתעי גבי גויים שבאו לבקרו. והרי גבי הא כבר נפסק להלכה שמותר אף ביו"ט (מ"ב תקיב,יא). וכל הבעיה הינה לבשל עבור גוי ולשלוח לו את האוכל, או להזמין את הגוי לביתו שזה חמיר טפי (כמבואר בשו"ע תקיב,א ובנו"כ שם). ובזה הרי משתעינן. ועוד, מה שהיקל שם ברפ"ע הו"ד כשכבר בישלו הקפה עבור בני ביתו של הישראל, והבעיה הינה שגורם עי"כ לבשל שוב עבור בני ביתו הישראלים. אך הכא חמיר טפי, שאין כעת קפה (או אוכל אחר) כלל, ועתה עומד הוא לבשל עבור הגוי. וא"כ בס"ד נלע"ד שאין ללמוד מד' הרפ"ע גבי ני"ד.

[84]31.כ"כ בשבט"ה (ח"ח סי' קכ"ה סק"ב), עפי"ד הרה"ג השואל, שכתב שמצא כתי"ק של הראב"ד ז"ל, שהתיר בפשיטות לבשל ולעשות שאר מלאכת או"נ לצורך בהמה וגוי. וסמך ע"ד הש"ך (יו"ד סי' רמ"ב) שאם נמצא כת"י מהראשו' שהאחרו' לא ראוהו, הלכה כאותו ראשון, עכ"ד. אמנם יש להעיר ע"כ, שהחזו"א (או"ח לט,ו ד"ה "אחר כך") כתב שאין לסמוך על כתבי יד הנמצאים בהפסקת מסורת דור דור (חוץ מדברי גאון כשנראים הדברים שהם דברי גאון, כמבואר שם. וכן עיי"ש בסק"ו שסמך ע"ד מישהו שהביא את ד' רבנו המאירי). וראה עוד בדברי הגאון החזו"א בכלאים (סי' א' סק"א), שהינם גם בחזו"א על יו"ד (סי' ק"נ סק"ח), שכ' שאין לסמוך ע"ד הראשונים שנעלמו מעינינו, ובשל כך לשנות את משקל רוב הפוסקים במחלוקת מסוימת [וכעין זה ראה גם בחזו"א (או"ח סי' ס"ז סקי"ב), בקובץ אגרות החזו"א (ח"ב סי' כ"ג), בתשובתו שהודפסה בספר הזכרון "ויטע אשל" (תש"נ, עמ' תקל"ח), ובתשובות וכתבים בעניני זרעים (סי' כ"ג סקי"ב). ובמקו"א כתב החזו"א שאפי' לפרש הסוגיה אין להגיה עפ"י כת"י חדשים. ר' חזו"א (או"ח סי' ק"מ סק"ג) ובקובץ איגרות (ח"א סי' ל"ב). וראה עוד בקובץ צפונות (בני ברק. תמוז תשנ"ב. גליון ט"ז) במאמרו של הרה"ג צבי יעקב לרר.] ומאידך מצינו מגדולי האחרו' שסמכו על כת"י קדמונים שנעלמו מעינינו. שכן נתנו הסכמותיהם כמה גדולים על ס' דקדוקי סופרים מהג"ר רפאל נתן רבינוביץ. בין נותני ההסכמות היו הגרי"ש נתנזון, הג"ר יצחק אלחנן ספקטור, בעל הערוך לנר, הג"ר שמעון סופר (כולם זצ"ל), ועוד (הב"ד צפונות שם). וכן מוכח מדברי הרב שבט"ה הנ"ל, שסמך ע"ד הראב"ד בכתב יד הנ"ל. וע"ע מש"כ הגר"ע יוסף זצ"ל בפתיחה לשו"ת יבי"א (חלק ה'), שחלק ע"ד החזו"א בזה. ועוד לו שנית בפתח דבר לשו"ת פאר הדור להרמב"ם (שהו"ל בנו, הג"ר דוד יוסף שליט"א). נמצאנו למדים שרבה המבוכה בני"ד, ואין הכרעה ברורה אי ניתן לסמוך על כתבי יד של קדמונים שבמשך השנים נעלמו מעינינו. וא"כ לא ברירא לן שניתן לסמוך על כתב היד הנ"ל של הראב"ד, זיע"א. ונשוב לני"ד, גבי עצם דין בישול עבור גוי בחוה"מ. הנה כותב ההערות בס' ירושלים במועדיה (בחלק השו"ת, דקע"ז הערה 99). הב"ד שבט"ה בני"ד, וכתב שיתכן שהדבר תלוי בפלוגתא. ועוד יש להעיר, שיש שהבינו מד' הגרש"ק בחכמת שלמה על השו"ע (סס"י תק"ל) שהוא מיקל בני"ד. שכ"כ בשש"כ (פס"ו הערה נ"ב), וכ"כ בדברי כותב ההערות שבספר ירושלים במועדיה (חלק השו"ת, דקע"ז ריש הערה 99.) אך לענ"ד אין הכרח בדבר, דיתכן שהתרצן ס"ל שאסור הדבר מדרבנן, ומה שהיקל שם לגמרי הו"ד במרחץ שאינו שלו.

[85]32.שכ"כ הרבה מהאחרו', מהם החיי"א, הפת"ע, השש"כ ועוד, כנ"ל (בהערה 28).ומה שלא הקלנו לכתחי' כדעה המקילה (כראב"ד), דהא האחרו' החמירו בזה. ולא ברור שאם היו רואים כתי"ק זה היו פוסקים כמותו, כנ"ל (בהערה 31).

[86]33.עפ"י המבואר לעיל (בהערה 30). ולבי מפקפק אי ניתן להקל בני"ד לגמרי (כמבואר בהערה 31). גבי מלאכות הנעשות ע"י עבד כנעני ובהמה לצורך ישראל בחוה"מ, ר' בשש"כ (פס"ח הערה ק"ח).

[87]34.כ"כ הבה"ל (תקמב,א ד"ה "אפילו") מדנפשיה, ובפרט עפי"ד הרשב"א במו"ק (יב,א ד"ה "האי"). וכ"כ בשש"כ (פס"ו ס"ח). והוסיף בשש"כ (שם) עפי"ד הבה"ל הנ"ל, שמ"מ מי שהוא ירא שמים ומדקדק במצוות, עדיף שלא יקח שכר על עבודתו, אפילו שמדובר במלאכת אוכל נפש. מיהו אם עושה כן כדי שיהיה לו יותר כסף להוצאות שמחת יו"ט, ה"ז קיל טפי ושרי, דומיא דהעושה לצורך מצווה שהתירו לו לעבוד כדי שיהיו לו מעות ברווח להוצאות לשמחת יו"ט עפ"י הרמ"א (בתקמה,ג).

[88]35.עפי"ד הריטב"א במו"ק על הברייתא (ד"ד,א), מ"ב (תקלז,יד), שש"כ (פס"ו ס"ח). ומה שאמרנו שמותר לעשות את צורכי אוכל נפש גם אם דעתו למכור את תוצרתו לצורך המועד, אין זה אלא אם מוכח מתוך מעשיו שהוא עושה לצורך המועד, אפילו אם הוא בעל מקצוע. אך אם אין מוכח ממעשיו שהוא עושה זאת לצורך המועד, צריך הוא לעשות זאת בצינעה [שש"כ (פס"ו סי"ג.)].

[89]36.עפ"י בה"ל (תקמב,א ד"ה "אפילו"). וכ"כ במ"ב-עוז והדר (בפתיחה להל' חוה"מ, בדיני צורך או"נ, וכן בקיצור בה"ל, בסי' תקמ"ב שם).

[90]37.מקור ד"ז הינו בח"א. שמרן בשו"ע (תקלג,א) דן גבי טחינת קמח ועשיית שיכר בחוה"מ כשכבר יש לו קמח ושיכר אחרים, וזאת לעשות ע"י הערמה שיאכל וישתה מהם קצת בחוה"מ. ועפי"ז כתב הח"א (כלל ק"ח ס"ו) שבשעה"ד, כגון שלא יוכל לאפות לאחר המועד, יש לסמוך להתיר לאפות ע"י שצריך קצת לפת אחת, אף שמערים ועושה בכוונה יותר, כיוון שאין הערמה זו ניכרת כ"כ. עכ"ד. ובנשמ"א שם (סק"ב) ביאר יותר, וכ' דיש לסמוך על מ"ד בסי' תק"ז ס"ו שאף תנור גדול מותר למלאו באפיית הפת, אע"פ שא"צ אלא לפת אחד (והיינו לסמוך על דעה שהשו"ע דחאה מההלכה. ועיי"ש במ"ב סקכ"ה). עכ"ד הח"א. הב"ד הבה"ל (תקלג,א ד"ה "שרי"), והעיר שאף לדברי המקילים אין להקל כ"כ. והיינו שהמקילים התירו בהערמה לעשות רק כדי צורכו למועד, ולא לאחריו. וכה"ח (סקי"ג) כתב שכוונת הח"א הינה לסמוך ע"ד הרמב"ם שהתיר בדיעבד גבי הערמה, ואילו הח"א מתיר זאת אף בשעה"ד [וגבי דין הערמה באו"נ - בחוה"מ, ראה לעיל (בפרק ה' סעיף ח.)]' ועפי"ד הח"א הללו דנו הפוס' גבי ני"ד. ואכן בשש"כ (פס"ז סמ"ד) כ' שאם אין אפשרות להכין במוצאי החג סעודת מצווה שזמנה מיד לאחר החג, כגון סעודת ברית מילה, אזי מותר להכינה כבר בחוה"מ. ועיי"ש (בהערה קפ"ז) שצירף אף טעם דהואיל ומקלעי אורחים, וגם רצוי שיאכל בחוה"מ עצמו מהסעודה שהכין.

[91]38.כ"כ להחמיר הגר"נ קרליץ שליט"א בס' חוט שני [(חוה"מ, דרמ"ג). הב"ד במ"ב-דירשו (תקלג,10)]. וכ"כ בשו"ת שרגא המאיר (ח"ב סי' מ"ט). הב"ד בס' חול המועד כהלכתו (פ"ז סי"ב) וכתב שם (בהערה ל"ח) שלדעתו אין היתר זה ברור, משום שלצורך סעודת ברית מילה עושים כמות גדולה, דבזה ניכר שהיא לא לצורך המועד ואז אף בדיעבד אסור, ואף בשעה"ד. אלא שבשל דברי המ"א שמיקל אף בכמות גדולה, שמא בשעה"ד כבני"ד יש להקל אף בכך.

[92]39.עפ"י האמור לעיל (בהערה 37). בשם הח"א והשש"כ (פס"ז סמ"ד). וכן מהטעמים שכ' שם לכאו' שייך להקל גם בני"ד. והיינו מטעמא דהואיל ומיקלעי אורחים בחג, ובפרט אם יאכל בחוה"מ מעט ממה שהכין (ועיי"ש בפס"ח הערה צ"ו). וכ"ז הו"ד כשממש אין אפשרות להכין את צורכי השבת מחמת חוסר זמן, כבמקרה שבשש"כ. ואגב, דין הואיל. בס"ד חשבתי בעת כתיבת הדברים כאן, שלכאו' בדורותינו קצת נחלש הטעם להקל מדין הואיל דמיקלעי אורחים. וזאת משום שבדורנו עפי"ר רגילים להודיע מראש על ביאתם להתארח אצל אחרים. ומשו"ה הרי נהגו להקל ולנסוע להתארח בע"ש עד סמוך לכניסת השבת, למרות שמדינא דגמ' (בסוכה דמ"ד,ב) יש לצאת לדרך מוקדם ביום שישי כך שיגיע למחוז חפצו ויספיק להכין צורכי שבת לפני שבת [ר' שו"ע (רמט,א.)] אך מ"מ מקילים בדבר זה עפי"ד הרמב"ם (בפ"ל משבת הי"א) והשו"ע (שם), שאם הודיע מראש למארחיו שעתיד הוא לבוא, כך שיספיקו להכין האוכל גם עבורו, ש"ד. וכיוון שבדורנו רגילים להודיע מראש למארחים על בוא האורחים, ומקילים בדין זה, א"כ לכאו' להיפך: הרי אין רגילות להפתיע את המארחים בביקור לשבת או לחג, וא"כ לכאו' צריך להחמיר בדין "הואיל." ולא להקל ולבשל בחוה"מ (וה"ה ביו"ט) בתוספת מנות אוכל, דילמא מיקלעי האורחים. כך בס"ד נלע"ד. אך יש להעיר שכבר בזמן הראשונים היו נוהגים להכין לשבת יותר אוכל מהנדרש (ר' מ"ב רמ"ט,ג' בשם האגודה). ולכאו' דמי למצב כיום שעפי"ר מודיעים מראש על ביאתם, ובכ"ז נהגו את הקולא של "הואיל." ועוד אמרו לי שגם כיום אנשים מגיעים בתחילת סעודת שבת או באמצעה להתארח אצל קרובי משפחתם. ועוד, דמעיקרא הרי דין "הואיל" הינו "דילמא יבואו אורחים", וא"כ אף אם עפי"ר הם לא באים, כבדורנו, מ"מ ישנה "אפשרות שיבואו." ומ"מ לאחר כ"ז עדיין בס"ד נראה שכיום קצת נחלש הטעם דהואיל [ואגב נציין שהתוס' בפסחים (דמ"ו,ב סוד"ה "רבה") כתבו שבדבר שאינו שכיח כלל לאאמרינן "הואיל." ועיין בס' פרחי כהונה בביצה (ח,ב) שכ' שרש"י חולק על יסוד זה של התוס'. ע"כ.]

[93]40.כך מתבאר מדברי הגרש"ז אוירבך זצ"ל, כמובא בשמו בשש"כ (פס"ו הערה כ"ז), שאם איסרו חג חל בעש"ק -(יום שישי), צריך לבשל את תבשילי השבת דווקא בעש"ק, ולא בחול המועד. אמנם הוסיף, שאם ירבה בחוה"מ בשיעורים, והיינו שיבשל גם את תבשילי השבת בחוה"מ, ויאכל מהם מעט בחוה"מ עצמו, מותר לבשלם בחוה"מ עצמו. אך נשאר בצ"ע ע"כ. וכן בפסתש"ו (תקלט,לט, ובהערה 44). לא רצה להכריע להקל בכך.

[94]41.כ"כ הגר"א נבנצל שליט"א בס' ירושלים במועדיה (חוה"מ. בחלק השו"ת דרט"ו תשו' ל"ג). וטעמו, משום שהוא צורך למצוות הפרשת חלה, וכך הרי ראוי לכתחי' ללוש ולאפות בשיעור הפרשת חלה. ע"כ. וע"ע ברמב"ם (ביכורים. פ"ו הט"ז). וראה עוד בשו"ע (יו"ד שכד,יד) שהחמיר ללוש דווקא בשיעור חלה, וע"ע בש"ך (שם סקכ"ה) שמצד הידור נהגו להדר בכך. וע"ע ברמ"א (או"ח תנז,ב) ובמ"ב (שם סקכ"ג).

[95]42.כ"כ בס' לקט יושר [(חאו"ח עמ' ).105 הב"ד בס' חול המועד כהלכתו (י,מה.)] וטעמו, דעי"כ דיש לו שפע אוכל בבית, אוכל הוא בעין יפה מהאוכל שכבר בידו. וזאת עפי"ד הירו' במו"ק (ב,ג). וראה עוד לקמן (פט"ו סעי' ח') שזו מחלוקת.

[96]1.עיקר ד"ז מקורו במו"ק (יא,א), שו"ע ורמ"א (תקמ,ז), מ"ב (תקלז,טו ותקמ,כז), שש"כ (פס"ו סי"ד) וש"פ.

[97]2.עפי"ד הר"ן על הרי"ף (פ"ד דביצה על המשנה ד"אין מבקעין" ד"ה "ומקשו"), מ"ב (בהקדמה לסי' תק"ט), שש"כ (ח"א במבוא פ"ג סי"ט ופס"ו סי"ד).

[98]3.שש"כ (פס"ו סי"ד). והוסיף דמיירי באופן שאין המים הולכים לאיבוד. דבמקרה זה בלא"ה הרי שרי מדין דבר האבד. ולגבי מקרה שברז המטבח התקלקל אך יש לו ברז בחדר האמבטיה, ראה מה שכתב הגאון הרי"ח הטוב (בעל הבא"ח) בס' עוד יוסף חי (פרשת תולדות סעיף ו') שאין לשתות ממשקים שהוכנסו לחדר השירותים [וע"ע ביבי"א (ח"ד סי' ה')]. ולפי"ד השש"כ (פס"ו הערה ס"ה) אכן היתר תיקון הברז במטבח (כשאין ברז אחד בבית חוץ מהברז שבאמבטיה), תלוי הוא אי שותים מהמים שבחדר האמבטיה. וראה במ"ב (סי' ד' סק"ח), שרוח רעה שורה בחדר השירותים ובחדר הרחצה, ולכן אף אם נכנס לשם ולא עשה צרכיו שם, צריך ליטול ידיו (ולא נאריך אם הדין כך גם גבי חדרי השירותים והאמבטיה שבדורנו). וראה במ"ב-דירשו (תקמ),14, שלד' הגרי"ש אלישיב זצ"ל, בין קלקולים הקשורים למים ובין לחשמל, מותר לתקנם בחוה"מ אף אם יש לו אותם בחדר אחר, אלא שנוח לו להשתמש בהם במקומם הקבוע. ע"כ.

[99]4.עפ"י הרמב"ן (בפסקי דיני יו"ט וחוה"מ שלו), מ"ב (תקמא,ב), שש"כ (פס"ו סי"ט).

[100]5.שש"כ (שם) עפ"י המ"ב (סי' תקמ"א סק"ב). והעיר שם השש"כ, דמיירי אפי' במכונית שמעבירה האוכלין ליחיד. דאם לרבים, הרי שרי מדין צורכי רבים.

[101]6.הא דשרי אפי' במעשה אומן, כ"כ המ"ב (תקמ,יח,כא,כו), השש"כ (סו,טו) וש"פ. והא דשרי אפי' בטירחה, כ"כ בחידושי הרמב"ן (בליקוטיו על מו"ק, בד"ה "הלכות מועד"). אע"ג דבפמ"ג (א"א תקלז,ג) צידד לומר דמכשירי או"נ בטירחה יתירה, אסור, מ"מ כיוון שהרמב"ן היקל בזה, לכן הקלו האחרו', כגון המ"ב (תקלז,טו), שש"כ (פס"ו סט"ו) וש"פ. וראה בשש"כ (פס"ו הערה ס"ז).

[102]7.מ"ב (תקמ,כא,כו), שש"כ (סו,טו).

[103]8.דין היתר קבלת שכר לצורך מלאכת מכשירי אוכל נפש במועד נזכר בבה"ל (תקמב,א סוד"ה "אפילו"). וכ"פ בשש"כ (פס"ו סט"ו ובהערה ס"ח). ומה שכתבנו שהיתר זה הוא דווקא אם יהנה מהמלאכה במועד, ג"ז בשש"כ (שם סט"ו).

[104]9.שכ"מ מד' הבה"ל (תקמב,א ד"ה "אפילו"), דכל שאפשר שתיעשה המלאכה בחינם, עדיף טפי. וכ"פ בשש"כ (פס"ו סעי' ח וט"ו). וכתבו הפוס' שעדיף טפי להעסיק פועל עכו"ם. ומ"מ לא כתבנו כן בהלכות, דאי משתעינן בגויים הזוממים לגרש את עם ישראל מארצו – ואלה רוב הפועלים הגויים בדורנו פה בארה"ק – ודאי שאין להעסיקם. וראה מה שבס"ד כתבנו במקראי קודש הל' ט' באב (פ"ז הערה י').

[105]10.מ"ב (תקא,ח; תקלז,טו; תקמ,כז; תקמא,ג). שש"כ (פס"ו סי"ז). ועיי"ש בשש"כ (בהערה ע"ח) שאחד מגאוני וצדיקי ירושלים ת"ו היה אף חותך נייר טואלט לפני החג. ועיי"ש בשש"כ מה שכתב ע"כ.

[106]11.שש"כ (פס"ו סי"ז) עפ"י המ"ב (תקא,ח).

[107]12.אותם המשתמשים בעצים להסקה, למנגל וכדו' – בדורנו ניתן לקנות עצים ופחמים מוכנים להסקה. אך אותם שאין להם אפשרות לקנותם, יכינו את העצים לפני החג, ואם העצים הינם גדולים ורוצה לבקעם לחתיכות קטנות יותר הרי שתלוי הדבר: אם הינם ראויים לשימוש כמות שהם, רצוי שלא לבקעם בחוה"מ. ואם אינם ראויים לשימוש מחמת גודלם, מותר לבקעם [שש"כ (פס"ו סי"ז) עפ"י המ"ב (תקא,ח.)] מי שרגיל להגעיל כלי מתכת חדשים לפני השימוש בהם (מחשש בליעת איסור בעת עשיית הכלי בבית החרושת), לכתחילה יגעילם [תמונה 28] לפני כניסת המועד. ואם לא עשה כן לפני החג, רשאי להגעילם בחג [שש"כ (פס"ו סי"ז). עיי"ש מש"כ גבי הגעלת כלי חמץ בפסח.] וכן הדין לגבי כלים שצריך ללבנם, שילבנם לכתחילה לפני המועד [תמונה .29]

[108]13.הא דאסור לעשות מלאכה זו באופן רגיל, הוא עפ"י המ"ב (תקמ,יח וכז). והא דשרי לעשותה במעשה הדיוט, הוא עפ"י שעה"צ (סי' תק"מ ססקכ"ג) בשם ס' שלחן עצי שיטים (סי' א' כלל ב'). וכ"כ בשש"כ (פס"ו סי"ז ובהערה פא).

[109]14.באשר להגדרת מלאכת אומן ומלאכת הדיוט: כתב מרן בשו"ע (תקמא,ה') שהדיוט הוא מי שאינו מהיר באותה מלאכה. ולפי"ז אומן הוא המהיר באותה מלאכה. והוא עפ"י הרמב"ם (הל' יו"ט ז,ה). עוד הגדרות וספיקות של פוסקי דורנו בענין זה: א) מעשה אומן הוא שצריך חכמת אומן או הכשרה נרחבת לתקנו. אך כלים וציוד שיש רק לאומן שזה מקצועו, אך למעשה כל אדם יודע לתקן קלקול זה, אינו נחשב כמעשה אומן [הגר"י אפשטיין שליט"א בשו"ת חבל נחלתו (יז,יד.)] ועפי"ז כ' (שם) שמה שהיה נחשב לפני חמישים שנה כמעשה אומן יתכן שבימינו לא יחשב כמעשה אומן. ב) י"א שכל דבר שאין צריך לו אומן מיוחד, אלא אם מסבירים לאדם מה לעשות, יכול לעשותו ללא אימון, חשיב כמעשה הדיוט, וכגון חיבור חוטים לשקע או תקע חשמלי [הגר"נ קרליץ שליט"א בחוט שני. הב"ד בילקו"י (יו"ט. דתתקל"א ססק"ג ד"ה "וי"א"). עיי"ש שיש חולקים.] ג) יש מי שהסתפק האם מעשה הדיוט צ"ל ניכר במעשה שאינו אומן או שיהא ניכר בתוצאה. והסיק שהעיקר תלוי בתוצאה [הגרנ"ק שליט"א בחוט שני (חוה"מ, דקצ"ב). מ"ב-דירשו (תקמא).11, וכעין זאת כתבנו בס"ד בכ"ד, שזו לכאו' מחלו' בין האג"ט (סוף הפתיחה לל"ט מלאכות, סק"ג), לבין ספר מלכים אומניך (עמ' כ') האם עדיף שינוי בנפעל (בתוצאה, וכגון שזרע בעציץ שאינו נקוב), מאשר שינוי בפעולה (כגון שעשה המלאכה וכתב ביד שמאלו). הבאנו זאת בספרי קדושת השבת (למשל בח"א הערה כ' ענף 3. וח"ב במילואים פ"ז אמצע ענף 4.).וראה ברמ"א (סס"י תקמ"א) ובמ"ב (שם סקט"ז) שנראה מדבריו שהעיקר זה השינוי בתוצאה.] ד) יש מי שאומר שמעשה אומן הוי כל מלאכה שצריך לאמן את ידיו לעשותה באופן מדויק [גרנ"ק שליט"א (שם). עיי"ש מש"כ גבי נהיגה ברכב.] ה). יש מי שאומר, שדבר שנדרשת עבורו חכמה מסוימת שאינה ידועה לסתם אדם, אע"פ שאין נצרך לזה אומן ידיים וגם עושה אותו ללא כלי אומנות, חשיב כמעשה אומן (הגרי"ש אלישיב זצ"ל). ויש מי שחולק ומיקל בכך דבכה"ג לא חשיב מעשה אומן [גרב"צ אבא שאול זצ"ל . הב"ד בפתחי מועד, ובילקו"י (שם.)] ו) יש מי שהסתפק לגבי מקרה שהאומנות הינה רק להבין את מקום הקלקול, אך לאחר שהאומן יאמר להדיוט (אדם רגיל), יכול גם ההדיוט לתקנו – האם מקרה כזה נחשב כמעשה אומן או הדיוט [גרשז"א זצ"ל בשש"כ (פס"ו הערה רכ"ז). הב"ד בילקו"י (שם), וכתב שמסתבר להקל בזה, כיוון שהתיקון אינו נצרך למעשה אומן.]

[110]15.עפ"י שו"ע (תקמא,ה), שמעשה אומן שנעשה בשינוי חשיב כמעשה הדיוט. וכ"כ במ"ב (תקמא,טז). שש"כ (פס"ו י"ז ול"ז).

[111]16.שש"כ (פס"ו סי"ח) בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל. עיי"ש טעמו.

[112]17.שש"כ (פס"ו הערה פ"ד).

[113]18.שש"כ (פס"ו סי"ט ד"ה "ע"פ האמור").

[114]19.שש"כ (פס"ו הערה פ"ז).* וכ' דחשיב כדבר האבד.

[115]20.אם המקרר החשמלי התקלקל לפני החג, אך הטכנאי לא יכל לבא לפני החג, מותר להניח לו לתקן את המקרר בחוה"מ. ואם הטכנאי יכל להגיע לפני החג, ומשום מה דחה את בואו לחוה"מ, רשאי הוא לתקנו על ידי שינוי, אך לא כהרגלו, וכנ"ל בהערה 15 [שש"כ (פס"ו ססע"י י"ט.)] ועוד כתב שם (בד"ה "על פי"), שאם משטח השיש שבמטבח נשבר בחוה"מ, אסור לתקנו בחוה"מ, משום שהוא אינו מכשיר את האוכל לאכילה [וראה בהערות איש מצליח על המ"ב (סס"י תק"מ, הערה 2). שהתיר במקרה מסוים בכה"ג.]

[116]21.משנה מו"ק (ח,ב). שו"ע (תקמו,ח). מ"ב (תקלג,יא). שש"כ (פס"ו ס"כ). ודינו של טיפול זה ומכשיריו כדין מלאכת אוכל נפש ומכשיריו [מאירי מו"ק (יט,א ד"ה "כשתתבונן"). שש"כ (פס"ו הערה פ"ט.)]

[117]22.עיקר דין היתר רפואה בחוה"מ הינו בתוספתא מו"ק (ב,ו). וכ"פ בשו"ע (תקלב,ב). והא דיש להקל בכך אף גבי חולה שאיב"ס, כ"כ הפמ"ג, הח"א והמ"ב (סק"ה).

[118]23.גבי מיחושים, כ"כ החיי"א (כלל ק"י סעי' י"ז, ובנשמ"א סק"ב). וגבי שמירת בריאותו, כ"כ המאירי במו"ק (י,ב ד"ה "מקיזין"). הביא דבריהם בשש"כ (פס"ו הערות צ"א וצ"ב). וע"ע במ"ב (תסח,לח) גבי עיו"ט אחרון דפסח שהקלו בו בדברים מסוימים.

[119]24.שש"כ (פס"ו ססע"י כ') עפ"י הרמב"ם (יו"ט ח,טו).

[120]25.עפ"י המ"ב (תקמו,טו). שש"כ (פס"ו הערה פ"ח), ובפרט מש"כ בשם הבה"ל והאג"מ (או"ח ח"ג סי' ע"ח). וע"ע שם מש"כ בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל.

[121]26.ראה בשש"כ (פס"ו הערה פ"ח) שהגרשז"א זצ"ל הסתפק בכך, ומדברי האג"מ המובאים בהמשך הדברים בשש"כ שם עולה שיש להחמיר בכך.

[122]27.אג"מ (או"ח ח"ג סי' ע"ח). הב"ד בשש"כ (שם) והסכים עמו.

[123]28.אג"מ (שם) ושש"כ (שם). וע"ע במ"ב-דירשו (תקמו9)., דעות אחרות ע"כ.

[124]29.אג"מ (שם) ושש"כ (שם).

[125]30.שש"כ (פס"ו הערה צ"ב) בשם הגר"מ פיינשטיין זצ"ל.

[126]31.שש"כ (פס"ו הערה פ"ח) בשם הגרשז"א זצ"ל.

[127]32.כ"כ הגרי"י נויבירט זצ"ל בשש"כ (פס"ו סוף הערה פ"ח). וע"ע שם (בפס"ו הערה ס') שמותר לתקן בחוה"מ טלפון במקום שיש בו שימוש לחולה, או בחנות שהטלפון משמש לקבלת הזמנות לצורך אוכל נפש וכדו'. הא לא"ה אין לקרוא לחברה לתקנו, ואף אין לבקש מהם בחוה"מ שיתקנוהו לאחר המועד. עכת"ד.

[128]33.פשוט. והסכימו עימי כמה ת"ח שבמציאות של היום אין להחמיר בכך. וברור שחברת טלפון שלא תיתן בחוה"מ שירות ללקוחותיה, יעזבוה לקוחות רבים.

[129]34.היתר רחיצה כתבוהו הגרע"א, המ"ב (תקלא,כב) ובשש"כ (פס"ו סכ"א). וכ' שם בשש"כ דה"ה בין בסבון קשה ובין ברך.

[130]35.כ"כ בשש"כ (שם), שכ"מ מהגמ' במס' ע"ז (כא,ב) ומרש"י (שם ד"ה "בחושב").

[131]36.שו"ע (תקמו,ה). רמ"א (תקלא,ח). מ"ב (תקמו,יב). שש"כ (סו,כא. ועיי"ש בהערה צ"ח). וכן מותר להסתרק (רמ"א תקלא,ח), ולא אסרינן משום תלישת שערות. וכ"פ בשש"כ (פס"ו. עיי"ש בהערה צ"ח).

[132]37.דין צביעת השפתים כתב בשש"כ (פס"ו סכ"א) עפ"י השו"ע (תקמו,ה). ודין איפור הוא כדין כל שאר קישוטי נשים. ג"ז מתבאר מהשו"ע הנ"ל. וכ"פ בחזו"ע (חוה"מ, דרי"א סמ"ד). וע"ע בשש"כ (פס"ו הערות פ"ט וק') ובמ"ב-עוז והדר (סס"י תקמ"ו ציון י"ח).

[133]38.ריטב"א במו"ק (ח,ב). מ"ב (תקלג,יא). בה"ל (תקמו,ה ד"ה "כל"). שש"כ (פס"ו סכ"א).

[134]39.זו ד' הגר"מ פיינשטיין והגרי"ש אלישיב זצ"ל [הב"ד במ"ב-דירשו (תקמ,15)]., משום דחשיב כצורכי הגוף.

[135]40.הגר"נ קרליץ זצ"ל בחוט שני (חוה"מ דרכ"ג), דאין אומרים הכל חולים אצל החום. וכן מובא בשם הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, משום דאי"ז חולי אלא צער בעלמא. ולדעתו אם יש בבית מישהו שהחום מזיק לבריאותו, מותר [הב"ד במ"ב-דירשו (שם.)].

[136]41.ראשית, דהא זו מחלו' אי אמרינן שהכל חולים אצל החום [ראה מה שבס"ד כתבנו בקונט' קדושת השבת (ח"ב במילואים פ"ד ענפים 22,23,11)]. ועוד, אינני מכיר כיום מקום שישהו בו אנשים כרגיל כשהמזגנים מקולקלים. ועוד, דהא לד' הגראי"ל שטיינמן (שם) החום קשה מהקור. וא"כ הרי לצורך הקור הקלו, וא"כ כ"ש לצורך מניעת החום. כך בס"ד נלע"ד.

[137]1.כן מתבאר מהגמ' מו"ק (יד,א). וכ"כ בשו"ע (תקלא,א). ועיי"ש בשעה"צ (סק"א) גבי מי שהסתפר בתוך שלושים הימים שלפני המועד. וע"ע בשש"כ (פס"ו הערה ק"ג) שי"א דבעי לגלח עכ"פ תוך ג' ימים מהמועד, ואל"כ אינו ניכר דלצורך המועד עשאו. ושמהפמ"ג משמע שצריך להתגלח ולהסתפר ממש ביום שלפני החג. ע"כ. וע"ע בשעה"צ (סק"ב) שיש דעות בפוס' עד מתי מותר להסתפר בעיו"ט, ומסקנת מרן הח"ח דבכל היום שרי להסתפר, ואפי' עד כניסת החג. עיי"ש. ובערב פסח מותר להסתפר רק עד חצות [שו"ע (תסח,ה). וראה ע"כ בספרנו מקראי קודש- הלכות ליל הסדר (ב,ו,יג,יד,יז.)].

[138]2.שש"כ (סו,כב). וציין לשו"ע (תקכט,א) ומ"ב (שם סק"ג).

[139]3.הא דמישתעי גם גבי גילוח, כ"מ מהפוס'. אלא שבזמנים קדמונים לכולם היה זקן, ואפי' לגויים, וכמש"כ במדרש (מדרש אבא גוריון) שסיסרא ירד לנחל קישון להתקרר במים, והעלה בזקנו הרבה דגים. וכ"כ מרן הגחיד"א בשו"ת חיים שאל (ב,כז) גבי גילוח בזמן חכמי התלמוד. וכ"כ בשו"ת חת"ס (או"ח סי' קנ"ט). וכ"כ בחזו"ע (יו"ט דקצ"ב ורס"ג). וכ"כ לאסור הגילוח בחזו"ע (יו"ט. הל' חוה"מ סוף הערה ס"ב). וכ"כ בשש"כ (שם), והוסיף שפשוט שהכוונה לגילוח באופן המותר עפ"י ההלכה. וכ"כ בחזו"ע (שם סכ"ד). ור' מה שבס"ד כתבנו בקונטרס מקראי קודש הל' רה"ש (בנספחים, נספח ח' ענף 12). פירוט דיני המתגלח במכונת גילוח, איזה מכונות גילוח מותרות בשימוש.

[140]4.הא דהטעם שלא יזלזלו בתספורת ויכנסו לחג מנוולים בשערותיהם, כ"כ בגמ' מו"ק (יד,א) וכדפרש"י והרמב"ם (ז,יז). והיינו שאיסורו הוא מדרבנן (ולא כשאר מלאכות חוה"מ שזו מחלוקת אי הוי מדאורייתא). והא דכ"ה למרות שתספורת וגילוח הינם לצורך המועד, ובכ"ז אסרו לעשותם במועד עצמו, כ"כ הריטב"א על הגמ' שם. הביא דבריהם המ"ב (תקלא,ג). ומטעם זה אסרו (האשכנזים) גם לגזוז ציפורניים במועד [רמ"א (תקלב,א) ומ"ב (סק"ב,)] וכן אסרו חכמינו ז"ל את כיבוס הבגדים מטעם זה [מ"ב (תקלד,א.)] ומ"מ לא גזרו על רחיצה בחמין בחוה"מ, שמא יכנס ללא רחיצה, וכמו שגזרו על גילוח וכיבוס, ראה שש"כ (פס"ו הערה ק"ה).

[141]5.מו"ק (יד,א). שו"ע (תקלא,ב). והטעם כנ"ל בסעיף הקודם. וכתבו כן גבי גילוח הזקן, וה"ה גבי תספורת הראש [מ"ב (סק"ג.)] והאיסור הינו אף שמסתפר באופן לא מקצועי, אלא כמעשה הדיוט [מרנא הגר"א (בביאורו סס"י תרנ"א). וראה בשש"כ (פס"ו הערה ק"ה.)]

[142]6.מרן הגחיד"א בברכ"י, חת"ס בשו"ת ושש"כ (פס"ו הערה ק"ו).

[143]7.כ"כ הטור (סי' תקל"א) והגהות אשר"י (רפ"ג דמו"ק) בשם האו"ז וש"פ. וכ"פ בשו"ע (תקלא,ב). ואע"פ שהטור (שם) כ' שלר"ת מי שהתגלח בעיו"ט שרי לגלח בחוה"מ, דאין לקונסו שהשהה תגלחתו, דהא גילח. מ"מ כבר דחה זאת הטור, דהא במשנה לא כתבו להקל בכך כמו שהקלו גבי מי שיש לו רק בגד א' שמותר לו לכבס במועד. ועוד, דהא כ' בגמ' שהתירו רק באונסים הניכרים, וגבי זה שגילח בעיו"ט אינו ניכר בחוה"מ שאכן גילח, וא"כ אסור מ"מ לגלח במועד. ע"כ. ועוד העירו על קולא זו. שהרי אין מקורה ברור שהיא מר"ת, דלא נמצא ד"ז בספרי ר"ת ולא בתוס', והרי גם בהגהות אשרי וגם בהגמ"י כתבו זאת רק בשם "יש שרוצים לומר." ובס' נחל אשכול כ' דהוי שיבוש מש"כ זאת הטור בשם ר"ת. ובספר יד דוד (במו"ק שם) כתב להגיה י"א במקום ר"ת. ועוד, הא שאר הראשו' חלקו ע"כ לדינא, וכתבו שאף בכה"ג יש לאסור. שכ"כ רבנו משולם, ורבנו טוביה מוינא, ורבנו שמחה משפירא. וכ"כ בהגמ"י (יו"ט פ"ז סק"מ) בשם המהר"ם. וכפי שכתבנו גם הטור חלק ע"כ (אמנם ראה בספר נהר שלום רס"י תקל"א שדחה את קושיות הטור על ר"ת). וכ"כ הרבה מאוד אחרו' לחלוק על קולא זו [ראה חזו"ע (יו"ט, הל' חוה"מ סק"ס), שש"כ (פס"ו הערה ק"ז) וש"א.] וע"ע בשו"ת כרך של רומי (סי' ח') שדן גבי ני"ד [אמנם ראה בשו"ת צי"א (ח"ג סי' ס"ב סק"ב וו') וכן בשו"ת יבי"א (ח"ב יו"ד סי' י"א סק"ז, וסי' כ"ד סק"ד.)] וראה עוד בנוב"י (קמא, סי' י"ג) שכ' להקל בני"ד, ואמנם סייג את דבריו רק כשעושה כן ע"י פועל עני, מ"מ כבר חלקו ע"ד האחרו' [ר' חזו"ע (שם) וש"א. ומה שכתבו שיצא קול שהנוב"י חזר בו (שש"כ שם הערה ק"ז בשם האורחות חיים סי' תקל"א. וכ"כ עוד אחרו', כמובא בחזו"ע שם, אמצע הערה ס"ב), לכאו' אין הדבר ברור, דהא הנוב"י הניף ידו שנית בנוב"י (תנינא. סי' כ"ט – ק"א. ג"ז הביא בחזו"ע שם). וע"ע בשו"ת אג"מ (או"ח סי' קס"ג) שהיקל בני"ד, אך רק במקרים מיוחדים. וגם בשו"ת מקווה המים היקל בזה, אך בשו"ת תבואות שמש כתב לסתור את כל דבריו. וע"ע בשו"ת דבר חברון (או"ח סי' תקמ"ג), וספר דבר חברון (מועדים. הל' חוה"מ, סעיף א') שהיקל במקרים מסוימים.] וא"כ נמצאנו למדים שלדעת הרוב המכריע של הפוס' אין להקל להסתפר בחוה"מ אף אם הסתפר או התגלח בערב החג. והמיקל בכך עובר על דברי כמעט כל הפוס'. עוד דנו הפוס' מה דין המלך שהריהו מסתפר בכל יום, האם גם בחוה"מ עליו להסתפר בכל יום. ראה שש"כ (פס"ו הערה ק"ז).

[144]8.מ"ב (תקמו,טז). שש"כ (סו, כג).

[145]9.כמבואר בשו"ע (תקמו,ה') ובשש"כ (פס"ו הערה קט). וכדלקמן (בסע' ז').

[146]10.עפי"ד התוס' במו"ק (יד,א ד"ה "ומנודה") כ' כה"ח (תקלא,ד) שאיסור הורדת השיער חל בין על שיער הראש ובין על שיער הגוף. וכשעיינתי בתוס' לא זכיתי להבין כיצד ניתן ללמוד זאת מדבריו. ואכן ראיתי בשש"כ (פס"ו הערה ק"ח) שהגרשז"א ס"ל שמהתוס' ניתן ללמוד רק שדין תספורת הראש והזקן שווה, משא"כ דין שאר שערות הגוף דשאני ושרי. ע"כ. ואכן כבר מדברי המ"א (תקלא,יד) משמע שלא אסרו אלא בגילוח שיער הראש אך בשאר האיברים שרי. הב"ד בשעה"צ (תקלא,טו) ונשאר ע"כ בצ"ע. ואף שבשש"כ (סו,כג) כ' להשוות דין איסור זה בין שיער הראש לשאר שיער הגוף, מ"מ ממש"כ שם (בהערה ק"ח) בשם הגרשז"א שמצדד כד' המ"א לחלק ולהקל בשיער שאר איברי הגוף, משמע שמיקל בכך. וא"כ מידי מחלו' לא יצאנו. וע"ע במ"א (שם) מש"כ בשם הליקוטי פרדס (שלכאו' מתבאר מדבריו להחמיר).

[147]11.בה"ל (תקלא,ב ד"ה "אין מגלחין"). ואע"ג שבחוה"מ מותר לעשות מלאכה ע"י גוי לצורך מצווה (מ"ב תקמג,א), כ' ערוה"ש (תקלד,ו) שמ"מ בני"ד אסור דאל"כ תתבטל התקנה, דישהו התספורת לחוה"מ [מ"ב-עוז"ו על הבה"ל הנ"ל.] וכ"פ בשש"כ (סו,כג). וראה חזו"ע (יו"ט. דקצ"א הערה ס"א).

[148]12.אע"ג שהגאון הנוב"י התיר זאת (כנ"ל בהערה 7), מ"מ חלקו על דבריו פוס' רבים [ר' בשו"ת חת"ס (או"ח סי' קנ"ד) שכ' שחלקו ע"ד הנוב"י כל גאוני דורו. וכ"כ להחמיר בערוה"ש (תקמב,ב), בחזו"ע (יו"ט. דקצ"א שם), בשש"כ (סו,כג) וש"פ, כנ"ל (בהערה 7).

[149]13.פירוט הדברים ראה בס"ד בהערות הבאות. ומ"מ הני המותרים להסתפר ולגלח במועד, יעשו זאת בצינעה ולא בפרהסיא [מרדכי בשם התוספ' (מו"ק פ"ב ה"א), שו"ע (תקלא,ה) ושש"כ (סו,כז.)] והטעם, שלא יחשדוהו שמתגלח באיסור [ראה ביאור הגר"א (תקלא,ו) ושעה"צ (תקלא,ז.)] ומ"מ לספר קטן מבר מצווה דשרי, שרי אף בפרהסיא [מ"ב (תקלא,יז.)] וכן גזיזת השפם שרי בפרהסיא [רמ"א (תקלא,ח.)] ומותר זאת אף ע"י יהודי [בה"ל (תקלא,ב ד"ה "אין.")] ומותר אף במעשה אומן. ואם אינו מוצא מי שיספרו בחינם, שרי אף בשכר כמו דבר האבד [בה"ל (תקלא,ד ד"ה "ואלו מגלחין." וראה בה"ל תקמב,א ד"ה "אפילו".)].

[150]14.כ"כ הריטב"א במו"ק (יד,א ד"ה "אמר ליה"), המ"ב (תקלא,ה) וש"פ. והסביר המ"ב (בשעה"צ סק"ז), שמדברי שאר הפוס' משמע שהאיסור הוא משום שאין הכל יודעים שהיה אנוס, ויבואו לחושדו ולהתיר אף בלא אונס. אך המ"ב הדגיש שנקט את הסבר הריטב"א (שלשונו: "דהני אונסין מפורסמין וגלויין לכל הוא, שאי אפשר להם לגלח מקודם"), שמדבריו משמע שהעיקר תלוי בזה שהאונס עצמו הוא דבר גלוי וברור שלא התאפשר לו להסתפר ולהתגלח, משא"כ בשאר אונסין שאין האונס גלוי ומוחלט, בזה אסרו, דכ"א יאמר שהיה אנוס ולא היה לו פנאי להסתפר ולהתגלח. והיינו שאין הדבר תלוי בפרסום האונס של אותו אדם, אלא בסוג האונס. ע"כ. וגבי האונס של יוצא מבית השבי ובית המאסר, כ"כ במשנה במו"ק (יג,ב – יד,א) ובגמ' שם וכ"פ בשו"ע (תקלא,ד). ואפי' שהיה בכלא של ישראל ויכל להתגלח מותר להתגלח, דכיוון שהיה בצער, לכן לא התגלח [שו"ע (שם) ומ"ב (סק"ט.)] והדין כן אם יצא מבית הסוהר בחוה"מ עצמו, או בערב חג, סמוך לשקיעה, כך שלא הספיק להתגלח [מ"ב (שם סק"ז) ושעה"צ (סק"ט). וראה בשעה"צ (שם) שלח"א שרי אף כשיצא מבית האסורים כשעדיין היה לו זמן להתגלח (ואף דקיי"ל עפי"ר שהלכה כמרן הח"ח במ"ב, מ"מ צ"ע אי הכא ניתן להקל כח"א, דהא במחלו' בדרבנן עסקינן. וצ"ע. וע"ע בשש"כ (סו,כה. ובפרט בהערה קיד) שפקפק על היתר זה בימינו. וצ"ע.]

[151]15.גמ' מו"ק (יד,ב). שו"ע (תקלא,ו). והטעם, דלא שייך לקונסו שלא הסתפר בערב החג, דהריהו קטן. ומ"מ ההיתר הינו כשיש לקטן זה הרבה שערות וזה גורם לו צער [מ"ב (סקט"ו)], אך אם רוצים לספר אותו כדי לייפותו, וזה מצד הוריו שבנם יראה יפה, אין היתר לספרו [מ"ב (שם). שש"כ (פס"ו הערה קכ"ז). ור' מ"ב-עוז"ו (תקלא ציון כח.)] ואי שרי להשהות את תגלחת הקטן שטרם גילוחוהו ("חלאקה"), כדי לעשות את השמחה במועד, ראה שש"כ (פס"ו הערה קכ"ו).

[152]16.גבי גזיזת השפם, כ"כ במו"ק (יח,א) וכגי' הרי"ף. שו"ע (תקלא,ח). ושרי לספר בין בתער ובין במספרים, ואפי' אינו מעכב את האכילה [מ"ב (סקכ"א.)] ולא גזרו על גזיזת השפם, דגם אם לא יגזזנו בערב החג לא יהיה מנוול בחג. ומ"מ שרי לגוזזו במועד, משום שיש בזה יפוי ותיקון הגוף, וזה צורך המועד. דאל"כ היה צ"ל אסור משום איסור גוזז בחוה"מ (שעה"צ סקט"ו).

[153]17.נביא בקיצור כמה מיקרים נוספים שמותר להתגלח ולהסתפר בחג. מקרה א: הבא ממקום רחוק, כגון מחו"ל לא"י, ולא הייתה לו אפשרות להסתפר או להתגלח לפני החג, רשאי לעשות כן בחוה"מ. אך אם יצא מא"י לחו"ל לטיול, ולפני שחזר לא"י לא הייתה לו שהות להתגלח או להסתפר לפני כניסת החג, במקרה זה אין מתירים לו להסתפר ולהתגלח בחוה"מ, כיוון שאסור לצאת לחו"ל לטיול [שו"ע (תקלא,ד), מ"ב (ס"ק יב-יד), שש"כ (סו,כו.)] ואם נסע ממקום למקום באניה, כך שיכל להתגלח בה, אין להתיר לו להסתפר בחוה"מ [שש"כ (פס"ו הערה קי"ט.)] ועוד מיקרים: מי שהיה אבל לפני החג, וחל יום השביעי לאבלותו בשבת הסמוכה לחג, רשאי להתגלח ולהסתפר בחוה"מ [שו"ע (תקלא,ז). וע"ע בשש"כ (פס"ו הערה ק"ל.)] וכן מי שנדר שלא לגלח שערו ונשאל על נדרו בחג. וכן מנודה שהתירו לו את נידויו בחג [שו"ע (תקלא,ד.)] וע"ע ברמ"א (תקלא,ז).

[154]18.שו"ע (תקמו,ה). וכ' בחזו"ע (יו"ט. דרי"א סמ"ד) שהכוונה לאשה נשואה. וכן מסתבר (דלמה להתיר זאת לרווקה). ומ"מ ע"ע בבה"ל (תקמו,ה ד"ה "עושה אשה") מש"כ בשם המש"ז, ובמ"ב עוז"ו (תקמו ציון יח).

[155]19.אורחות חיים (תקלא,א), שש"כ (סו,כט).

[156]20.עפ"י המבואר לעיל (בסעי' ד'), שזו מחלו' אי איסור התספורת הינו רק על שיער הראש או גם על השיער בשאר הגוף, הרי שלמקילים לכאו' יהיה מותר לנשים להוריד את שיער הרגלים. וצ"ע. דיתכן שיורו להן ללכת עם גרביונים. ובפרט שעל פי רוב בחוה"מ לא חם כ"כ, דהא חודשי תשרי וניסן חלים בסתיו ובאביב. אמנם ראה בבה"ל הנ"ל בשם המש"ז. וע"ע בערוה"ש (תקמו,ז).

[157]21.שש"כ (סו,כח), עפ"י שו"ע (תקלא,ח), מ"ב (סקכ"א) ובה"ל (ד"ה "כל"). עיי"ש בשש"כ פרטי דינים בכך.

[158]22.חזו"ע (יו"ט. דק"צ סכ"ג).

[159]23.מ"ב (תקלב,ב). והטעם, כדי שלא יכנס לחג בצורה לא מכובדת (מ"ב שם).

[160]24.שו"ע (תקלב,א). והוסיף שמותר הדבר בין בציפורני הידים ובין בציפורני הרגלים. ומותר הדבר אף ע"י מספריים (שו"ע שם).

[161]25.רמ"א (תקלב,א), מ"ב (סק"ב), שש"כ (סו,לג. ועיי"ש בהערה קל"ד).

[162]26.עפ"י הרמ"א (תקלב,א). וכ"כ בשש"כ (סו,לג).

[163]27.גבי טבילת אשה, כ"כ הרמ"א (שם). וגבי מוהל, כ"כ בשש"כ (שם). עיי"ש בשש"כ (בהערה קל"ה) פרטי דינים לטובלת במוצאי יו"ט אחרון דהחג.

[164]28.מ"ב (תקלב,ג).

[165]29.נחלקו הפוס' האשכנזים גבי מי שרגיל לגזוז את ציפורניו כל עש"ק, אי שרי לגוזזן אף בעש"ק דחוה"מ. ר' שע"ת (תסח,א) ובשש"כ (פס"ו הערות קל"ו,קל"ז). ולספרדים ממילא מותר לגוזזן בחוה"מ.

[166]1.דין איסור כיבוס מקורו במשנה במו"ק (יג,ב) ובגמ' משם ואילך. ובשו"ע (תקלד,א-ב) ובנו"כ שם. וכמו שגזרו על איסור תספורת, כך גזרו גם על איסור כיבוס, שיכבס לפני הרגל, כדי שלא יכנס מנוול לרגל, כמש"כ המ"ב (תקלד,א), שהרי ביו"ט יש חיוב לכבדו ולענגו (שו"ע תקכט,א), וכסות נאה הינה בכלל כבוד זה. וכ"ז עפ"י הגמ' במו"ק (ד,א).

[167]2.מ"ב (תקלד,א), וכנ"ל בהערה הקודמת, שכבודו של החג הוא לכבדו בלבישת בגדים נקיים.

[168]3.כתב הפמ"ג (א"א תקלד,א) שאע"פ שבגילוח יש מצווה להתגלח דווקא בערב החג, מ"מ בכיבוס אין מצווה כזו, אלא די שיהיו לו בגדים מכובסים. וע"ע במ"ב (רמב,א) ובשש"כ [(פמ"ב הערה ג).* עיי"ש שכ' שעפי"ד הרמב"ם בהל' שבת (ל,ג) משמע שאף גבי שבת א"צ לכבס לכבודה אם יש לו בגד נקי לשבת. וע"ע שם גבי שבת, ובשש"כ (פס"ו הערה רל"ז.)] ואי בעי לכבס דווקא בערב המועד או אפשר לכבס גם לפני כן, ר' בשש"כ (פס"ו הערה רל"ז).

[169]4.שו"ע (תקלד,א). וכ' המ"ב (שם סק"א) עפ"י הגמ' הטעם, שיכבסו בעיו"ט ולא יכנס מנוול לרגל. ואילו המהדיר של חידושי הר"ן (במו"ק די"ח,א' הערה 7). ובשש"כ (פס"ו הערה קע"ח) כתבו שנחלקו הראשו' אי טעם האיסור הינו משום טירחה במועד [שכ"מ מרש"י מו"ק (יח,ב ד"ה "כלי פשתן") ומהר"ן במו"ק (יח,א סוד"ה "גמרא"). ולכן שרי לכבס כלי פשתן, דאין טירחה בכיבוסן וממילא חכמים לא גזרו על כיבוסן.] וי"א דהוא משום דמכוון מלאכתו למועד [שיטה לתלמיד רבינו יחיאל מפאריש במו"ק (יח,א.)] ולכאו' יוצא שישנם ג' טעמים שונים לאיסור כיבוס. וראה בהערות של המהדיר של פסקי הרי"ד (הערה 12).7 שהקשה ע"כ. ובהערות הגרי"ש אלישיב זצ"ל על מו"ק (שם) חיבר את כל השיטות ויישב את הדברים על מכונם.

[170]5.דכיוון שטעם איסור הכיבוס הינו שלא יכנס מנוול לרגל, אין נ"מ כיצד מכבס, ובפרט שאסור לכבס אפי' ע"י גוי. אף שאין בכך טירחה ליהודי [שש"כ (פס"ו הערה רמ"ד)] וכ"ד הגרשז"א זצ"ל [מ"ב-דירשו (תקלד,4)].

[171]6.ערוה"ש (תקלד,א), שש"כ (סו,סג). וראה עוד לקמן (בסעיף י"א) דין הבא ממדינת הים, היוצא מבית האסורים וכדו'.

[172]7.ולא רק זאת, אלא אסור הדבר אפי' ע"י פועל שאין לו מה לאכול (שדינו מבואר לקמן בפרק י"ג) שמקילים לגביו בכמה וכמה דברים. ור' בערוה"ש (תקלד,ו ותקמב,ב), ובששכ (פס"ו הערה רמ"א - אם לא ילבש הבגד במועד).

[173]8.מ"ב (תקלד,יד). וע"ע בשו"ע (תקמג,ג), במ"ב (סק"י) ובשש"כ (פס"ו בהערה רמ"ב).

[174]9.דאין נ"מ כיצד עושהו, הרי הטעם הינו כדי שלא יכנס מנוול לרגל [שש"כ (פס"ו הערה רמ"ג]).

[175]10.בשביל להבין את שורש המחלו' בסעיף דידן בס"ד נפרט מעט: איתא בגמ' במו"ק (יד,א), שמי שהיה אנוס בערב הרגל, אסור לגלח במועד, משום שחששו שיבואו להתיר אף מי שאינו אנוס. ומסוגית הגמ' עולה שמי שיש לו רק בגד א' מותר לו לכבסו בחוה"מ, ואין חוששין למראית עין, אך זאת רק כש"אזורו מוכיח עליו", ולפי פירוש רש"י היינו שכרגיל היה חוגר את חגורתו על הבגד הפנימי, וכשפושטו לכבסו וכדו' היה חוגר את חגורתו על הבגד העליון, כך שהיה ניכר אם יש לו רק בגד אחד, וכעת הוא מכבסו, או שיש לו יותר בגדים. ועפי"ז נחלקו הראשו' האם מה שהתירו לכבס למי שיש לו רק בגד א', זה דווקא כשניכר הדבר שיש לו רק בגד א' (כפשט הגמ'. וכ"פ הסמ"ק ורבינו פרץ), או דשרי אף כבימינו, שלא ניכר הדבר שיש לו רק בגד אחד (הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש. והסבירו את הגמ' אחרת). והשו"ע (תקלד,א) פסק להקל, שגם בלי התנאי שניכר שיש לו רק בגד א' - מותר. והמ"ב (תקלד,ט) הביא דברי המחמירים, ונראה מדבריו שהחמיר, ורק בבגדי פשתן היקל. וכ"פ להחמיר בשש"כ (סו,סג. ועיי"ש בהערה ר"מ, אם גם בצינעה יש לאסור).

[176]11.שש"כ (פס"ו הערה ר"מ) בשם הגרשז"א זצ"ל, שאם התלכלך בגדו היחיד מוטב לקנות חדש ולא לכבס. עכ"ד.

[177]12.שכ"פ השו"ע (תקלד,א), כנ"ל (בהערה 10).ואמנם בשו"ע שם כ' שכ"ה דווקא כשיש לו רק בגד א', אך ראה בבה"ט (תקלד,ג) שכ' בשם מהריק"ש בס' ערך לחם שנהגו (במקומו) להקל בכך (ע"י משרתות גויות) אף כשיש להם כמה בגדים, שאם נצרכים כולם למועד הוי כמי שאין לו אלא בגד א' [וראה מש"כ בפסקי תשובות (תקלד,ד ובהערה 28). ע"ד הבה"ט הנ"ל.] ומ"מ נחלקו הראשו' אי היתר זה הוא דווקא כשכבר כיבס את בגדו היחיד לפני המועד (הטור), או אפי' שלא כיבסו (פשט השו"ע. וכ"פ האג"מ). הב"ד מ"ב-דירשו (תקלד).11, ור' מ"ב (רסק"ט). ומה שכתבנו שלדעה זו א"צ כלל לקנות בגדים חדשים במקום לכבס הקיימים המלוכלכים, זו ד' הגר"נ קרליץ שליט"א (בחוט שני, חוה"מ, דרל"ט).

[178]13.לספרדים - שכ"פ מרן בשו"ע, שא"צ לתנאי שאזורו מוכיח עליו. וכן הבינו מדבריו המ"א (סק"ג) והמאמ"ר (סק"ב). וכ"פ המאמ"ר בעצמו. ולאשכנזים - שכ"פ הרא"ש, והרמ"א לא העיר ע"ד מרן שם. וכ"פ הפמ"ג (מש"ז סק"א) וערוה"ש (סעי' ג) וכה"ח (סקי"א) בשם הלבוש. וכל היתר זה הינו בצירוף דעת המהריק"ש (הנ"ל בהערה הקודמת). ולכן עדיף שיכבסו דווקא ע"י גוי. ואע"ג שכתבנו (בסעיף ו') שהאיסור כולל גם כיבוס ע"י גוי, מ"מ היכא דאי אפשר שאני, ואז עדיף ע"י גוי. כך בס"ד נלע"ד. וצויי"מ.

[179]14.שש"כ (סו,סג) עפי"ד המ"ב (תקלד,א). וכ"נ מדבריו (שם סכ"ג) גבי תספורת. ובס"ד כ"נ מצד הסברא.

[180]15.כ"ש מההערה הקודמת. וכן מצינו גבי קניות ובישולים (כנ"ל גבי דיני או"נ, וכדלקמן גבי מסחר).

[181]16.בס"ד נראה ששורש המח' בני"ד הוא האם גזירת איסור כיבוס חלה רק כשמכבסים את כל הבגד, או אפי' כיבוס כתם א' הוי בכלל איסור כיבוס. ומ"מ ד' המקילים בני"ד היא ד' הגרש"ז אוירבך והגרי"ש אלישיב זצ"ל [הב"ד במ"ב- דירשו (תקלד 1, ד"ה "ולענין ניקוי.")] ויש מקילים רק בתנאים מסויימים: השש"כ (סו,עב) כתב להתיר רק כשהכתם נעשה במועד עצמו (ואז שרי, דמצוי שמתלכלכים בכתם). ובשו"ת אג"מ (או"ח ח"ה רס"י ל"ו) כתב להתיר, ובלבד שלא ינקוהו במעשה אומן, וכן לא ימסרנו לאדם אחר לנקותו (חוץ מלאשתו, לבתו ולתלמידו). ולד' הגרנ"ק (בחוט שני. חוה"מ דרל"ח) שרי לנקותו רק כשהבגד עודנו עליו ואין לו בגד אחר [הב"ד במ"ב- דירשו (תקלד1, שם.)] ויש מחמירים בעלמא גבי כיבוס כתם בחוה"מ [מ"ב-דירשו (שם) בשם הגרח"ק שליט"א. ושמא חזר בו בעקבות מכתב הגריש"א זצ"ל.] ובעלמא אי שרי לנקות כתם שנעשה לפני החג. ד' השש"כ (פס"ו הערה רע"א) שאסור לנקותו במועד, ככל צורכי המועד, שאם ידע ויכל לעשותן לפני החג, אסור לעשותם בחג. ואילו לד' הגריש"א זצ"ל שרי לנקותו, ובלבד שלא ידחה את נקיונו דווקא למועד [מ"ב-דירשו (שם.)] וזה מתאים לשיטתו,כנ"ל, דמעיקה"ד שרי לכבס כתם במועד.

[182]17.כנ"ל (בהערה הקודמת) עפי"ד השש"כ (שם סע"ב). וכ"נ גם מד' האג"מ (שם). וכ"ש לד' הגרשז"א והגריש"א זצ"ל הנ"ל (שם).

[183]18.כ"נ מד' כל הפוס' הנ"ל, דאל"כ הוי בפשטות איסור כיבוס.

[184]19.כ"כ כמה פוס' רוא"ח [השיטה לר"י מפאריש (דנ"ה,א), ושו"ת מהרש"ם, שש"כ (פס"ו ססע"י ע"ב), והגרי"ש אלישיב זצ"ל [הב"ד במ"ב-דירשו (תקלד.1), וכתבו הטעם, דחשיב כדבר האבד.]

[185]20.שו"ע (תקלד,א). והוספנו שכ"ה אם אין להם די בגדים נקיים לכל החג, שכ"כ בשש"כ (סו,סג).

[186]21.גבי תינוקות, כ"כ הרמ"א (תקלד, א), והסביר דהיינו חיתולים. וכ' דשרי לכבס ארבעה וחמישה בב"א. ובשו"ת מנחי"צ (ח,נ) כ' שבמכונת כביסה שרי אף יותר מכך [הב"ד מ"ב-דירשו (תקלד.13.)], ואע"פ שהרמ"א כתב בהדיא להתיר דווקא גבי חיתולים -(בגדי הקטנים ביותר, דהיינו אותן שמלפפים בהם, ומשתינים ומוציאין רעי בהם), מכל מקום בשש"כ (סו,סד) כ' גבי בגדי הקטנים הללו, דה"ה שאר בגדיהם.

[187]22.כ"כ מרן בשו"ע (תקלד,א), דשרי לכבס גם בגדי ילדים קטנים, ולא רק תינוקות. וכ"כ בשש"כ (סו,סה). והסבירו הפוס' הטעם, כיוון שגם הם דרכם להתלכלך הרבה בטיט ובצואה, ולא רק תינוקות [מ"ב (סק"ז) ושש"כ (שם.)] ואכן דנו הפוס' באיזה גיל של ילדים קטנים עסקינן. י"א דשרי לכבס בגדי ילדים עד גיל 4-6 שנים (אול"צ). י"א עד גיל שש -שבע שנים (גריש"א זצ"ל). וי"א אפי' בגיל שתים עשרה שנה [גרח"פ שיינברג זצ"ל. הב"ד מ"ב-דירשו (תקלד.9)]., ויתכן שתלוי הדבר במנהגי הנקיות ובמנהג הילדים בכל מקום ומקום.

[188]23.רמ"א (תקלד,א). שש"כ (פס"ו סעיפים ס"ד וס"ה).

[189]24.שש"כ (סו,סד). וכ' שם (בהערה רנג), דלפי"ז עדיף לכבס בע"פ אחר חצות מאשר להשאיר לכבסם בחוה"מ. ולגבי אי עבר והשאיר מלפני המועד את בגדי הקטנים כדי לכבסם במועד, ולא כיבסם לפני החג, כתבו כמה אחרונים עפי"ד התוס' במו"ק (יח,א ד"ה "אע"ג"), שבכה"ג שרי לכבסם במועד [ראה בס' חול המועד כהלכתו (פ"ה הערות נ"א וס"א) שהשווה דין בגדי קטנים במועד לדין מי שיש לו רק חלוק א'. וע"ע פסתש"ו (תקלד הערה 9.)].

[190]25.שש"כ (פס"ו הערה מ"ט). וכ' הטעם, דמתכבס יותר יפה ויותר קל, ולכן שרי אף דאוושא מילתא (עפ"י הרמ"א שם בס"א גבי המכבס בנהר). וכתבו הפוס' דבגדי הקטנים שרי אף בכיבוס בשכר [מ"ב-דירשו (תקלד,5). ע"פ הבה"ל (תקמב,א ד"ה "אפי")].

[191]26.עפ"י שו"ת מנחי"צ [(ח"ח, סי' נ' סק"ב). הב"ד במ"ב-דירשו (תקלד, 13)]. ושש"כ (סו,סד). ובענין כמה בגדים מותר לכבס בבת אחת בכה"ג – הנה מרן בב"י כתב שיכבס ג' או ד' בגדים. והרמ"א (תקלד,א) כתב ד' או ה'. והחיי"א (קי,ב) כ' שאפי' הרבה שרי. וכ"נ מדברי השש"כ (פס"ו הערה ר"נ).

[192]27.כתב בשש"כ (שם הערות ר"נ ורנ"ד), דשרי לכבס בגדים בכמות כזו שיתכן שחלק מהבגדים ישארו עד לאחר החג. אך כמובן שלא יכבס לכתחי' כמות כזו שיודע שחלק ישאר לאחר המועד.

[193]28.שכן כתבו לאסור הן הפוסקים האשכנזים והן הפוסקים הספרדים [הגר"מ פיינשטיין והגרי"ש אלישיב זצ"ל. הגר"נ קרליץ שליט"א. הב"ד במ"ב-דירשו (תקלד, 13). ולספרדים – הגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א (ח"ז סי' מ"ח), וע"ע בשו"ת תפילה למשה (ב,כד). הב"ד בהערות איש מצליח (תקלד,א ציון 2.)].

[194]29.הגר"נ קרליץ שליט"א. וכ' דלפי"ז אף לכלוך ממאכל חשיב לכלוך, ולא רק מטיט וצואה [הב"ד במ"ב-דירשו (תקלד,10.)].

[195]30.ד' הגר"מ פיינשטיין [הב"ד במ"ב-דירשו (תקלד,9). ובשש"כ (פס"ו הערה רנ"ה). עיי"ש שיש מי שחולק.] וראה לעיל בסעיף ז'. וצ"ע אם הדין יהיה כן גם לדעת המתירים שם לכבס.

[196]31.הא דשרי לתלות כביסה בחוה"מ, כ"כ בשש"כ (פס"ו סעי' א') בשם כמה פוס'. וכ"כ במ"ב-דירשו (סי' תקלד ס"ק 1 ד"ה "ובגד", ובס"ק 3). בשם כמה פוס' (ודעת הגר"נ קרליץ לא ברורה. דלכאו' ישנה סתירה בדבריו, ולא זכיתי להבין). ודעת המחמירים שיש לתלות בצנעה, זו דעת שבט"ה, כמש"כ במ"ב-דירשו (שם). וע"ע לקמן (בסעיף כ"ב). ועפי"ז אמר חכ"א שליט"א, שמי שהפעיל מכונת כביסה לפני החג, ולא הספיק אז לתלות הכביסה, רשאי לתלות כביסה זו בחול המועד.

[197]32.המהרש"ם בשו"ת (ח"ז סי' קל). וס"ל שכשם שלגבי שבת אמרינן שרייתן היא כיבוסן, ה"ה גבי חוה"מ [הב"ד במ"ב- דירשו (תקלד,1.)]. ואי מישתעינן בבגד או בבד נקיים או מלוכלכים, ראה במ"ב (שכ,לט) שזו מחלו'.

[198]33.הגר"נ קרליץ שליט"א [מ"ב-דירשו (שם.)]

[199]34.כנראה משום שאין כוונתם לעשות כן כדי לכבס המגבת, וא"כ הוי פס"ר דלניח"ל באיסור דרבנן (דכל איסור כיבוס בחוה"מ הינו מדין גזירת חכמים כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול, וא"כ הוי דרבנן).

[200]35.שו"ע (תקלד,א). שש"כ (סו,סו). ור' מ"ב (תקלד,ד).

[201]36.מ"ב (תקלד,ד). שש"כ (שם) וכחיי"א.

[202]37. שש"כ (שם) עפ"י המ"ב הנ"ל. והטעם, דמתלכלכים הרבה.

[203]38.שש"כ (שם. בפרט בהערות ר"ס ורס"א). ונראה בס"ד לענ"ד דרגיל להחליפם פשט כוונת הפוס' היינו דאזלינן בתר דידיה, ולא בתר כל אדם ואדם. אך ראה בשש"כ (שם הערה רס"א) שהסתפק בזה, אי אזלינן בתר דידיה או בתר עלמא. וציין לד' המ"ב (תקלד,ד) שמשמע דאזלינן בתר עלמא. ולענ"ד נראה שאין ללמוד מהתם, דהתם הכוונה שאין לו מנהג שונה מהרגיל.

[204]39.לשיטה לתלמיד רבנו יחיאל מפאריש (מו"ק יד,א) יש לאסור, ולאורחות חיים (מספינקא. תקלד,ג) ולכה"ח (תקלד,יב) בשם הפת"ת יש להתיר [הב"ד בשש"כ (פס"ו הערה ר"ס.)]

[205]40.כ"כ הגריי"נ זצ"ל מדנפשיה בשש"כ (פס"ו אמצע הערה רס"ג).

[206]41.שש"כ (סו,סז).

[207]42.שש"כ (פס"ו הערה רס"ג).

[208]43.הגרש"ז אוירבך זצ"ל לא רצה להקל בני"ד, כמובא בשש"כ (פס"ו אמצע הערה רס"ג). וטעמו דכיוון שיתכן דלא חשיב כצורכי רבים, כיוון שבעל המקום כל כוונתו הינה רק להרוויח כסף. עכ"ד. אמנם בחלק הוספות ותיקונים חזר בו וכתב שיותר מסתבר שאין לחייב בעל בית מלון לקנות יותר, אם רגילים להחליפם ולכבסם כל יום. עכ"ד. וחכ"א שליט"א הוסיף, שפה בארה"ק אף שכוונת בעל המלון הינה להתפרנס, מ"מ עצם קיום המלון ופתיחתו בחוה"מ מאפשרת לבני חו"ל להיות במועדים בארה"ק, ובפרט ירושלים עיה"ק, והוי צורך מצווה וגם צורך רבים לאפשר להם לשהות כאן, וממילא גם מותר לכבס עבורם. וע"ע בפסתש"ו (תקלד,ג ובהערה 20)

[209]44.שש"כ (פס"ו הערה רס"ה).

[210]45.שש"כ (שם. סעי' ס"ט).

[211]46.שש"כ (סו,ע). וכנ"ל (בהערה 31)

[212]47.שש"כ (סו,עא).

[213]48.שש"כ (שם הערה רס"ח).

[214]49.שש"כ (סו,נו. ועיי"ש בהערה רי"ב). וכ"ד הגרנ"ק שליט"א [כמבואר במ"ב-דירשו (תקמא ,5). עיי"ש מנ"מ בין חוה"מ לבין ימי ביהמ"צ לענין זה.]

[215]50.שש"כ (פס"ו הערה רי"ב).

[216]51.שש"כ (שם הערה רי"ג), גרנ"ק שליט"א (מ"ב-דירשו, שם). עפ"י המ"ב (תקמא,ח).

[217]52.הגר"מ פיינשטיין זצ"ל. וטעמו, שגיהוצם חשוב כמעשה אומן [מ"ב-דירשו (שם.)]

[218]53.אג"מ [(ח"ה סי' ל"ו סק"ד). הב"ד במ"ב-דירשו (תקלד.)14]., שש"כ (סו,מח). ומ"מ כתבנו שכן מעיקר הדין, ולא כתבנו בשופי דשרי, היות ויש שהחמירו בכך [כ"כ בשש"כ (שם) שהחזו"א זצ"ל אמר שנוהגים שלא לצחצח נעלים בחוה"מ.]

[219]1.עיקר ד"ז דדבר האבד שנינו במשנה מו"ק (יא,ב-יב,א). וכ"פ הרמב"ם (יו"ט ז,ב) ומרן בשו"ע (סימנים תקל"ז

ותקל"ח). וגבי מניעת רווח ראה בשו"ע (סי' תקל"ט ס"ו) בבה"ל (בסי' תקלג,ד ד"ה "מותר") ועוד.

[220]2.עפ"י הרמב"ם (שם). והוסיף שם, שמדובר שיהיה הפסד גדול, ובלבד שלא יהיה בה טורח הרבה. עכ"ד הרמב"ם. ומה שכתבנו שההגדרה הינה שבני אדם חושבים זאת להפסד, זאת עפי"ד הרמב"ן. הב"ד בשש"כ (סז,א). ולגבי תוקף איסור מלאכה לצורך דבר האבד, הרי שאם מותר – מותר. ואי עושה בטירחה מרובה (שהיא אסורה), כ' בבה"ל (רס"י תק"ל ד"ה "ומותר") שאף שלרמב"ן מלאכת המועד אסורה מדאו', מ"מ בדבר האבד, גם כשעושה באיסור ה"ז אסור רק מדרבנן. וראה מ"ב-עוז"ו (תקל"ז ציון ב').

[221]3.ריטב"א במו"ק (יג,א ד"ה "אלא").

[222]4.ירו' מו"ק (ב,ג). מ"ב (תקל,ב).

[223]5.מהרי"ל (מנהגים. חוה"מ סעי' א). א"ר (תקל,א). ויש שכתבו שמל' החזו"א (סי' קל"ד ססקי"ד) נראה שהטעם שהתירו חז"ל הוא משום שחששו מהפסד ממון ישראל [מ"ב-עוז"ו (תקל"ז ציון ה'.)]

[224]6.שו"ע (תקלז,א; תקמ,ד), מ"ב (תקמב,ה) ושש"כ (סז,ב).

[225]7.שו"ע (תקלז,א ותקמו,ד). מ"ב (תקמא,י; תקמה,לה). שש"כ (פס"ז הערה ה. וכתב דשרי אע"פ שבקלות יכול לעשות בשינוי או במעשה הדיוט). ואמנם כתב הט"ז בד' הרמב"ם והרוקח שאם יכול לעשות בשינוי יעשה בשינוי אא"כ הוא לצורך שמחת יו"ט (ר' שעה"צ תקלז,מ). וע"ע בשעה"צ (תקמא,טז) בשם הא"ר. וע"ע בב"י (סס"י תקל"ז ד"ה "וכתב הרמב"ם").

[226]8.ראה שו"ע (תקלז,יג), מ"ב (תקמ,ב) ושש"כ (סז,ב ובהערה ז').

[227]9.כ"מ מהשו"ע (תקלז,ב) ומהרמ"א (תקלז,א). והוסיף הרמ"א (שם) שימעט כמה שיותר בטירחה.

[228]10.שו"ע (תקלז,ב). וע"ע בשש"כ (פס"ז הערה י"ט).

[229]11.נימו"י (מו"ק ד"א,ב ד"ה "ת"ר" בשם הראב"ד). הב"ד מרנא הגר"א בביאורו (תקלז,א), ומ"ב-עוז והדר (תקל"ז ציון ט').

[230]12.פמ"ג (א"א תקמ,ז). מ"ב (תקלח,ו). שש"כ (פס"ז הערה נב).

[231]13.שש"כ (פס"ז הערה מ"ג) עפ"י המ"ב (תקמד,ו).

[232]14.כלבו. רמ"א (תקלז,א).

[233]15.מ"ב (תקלט,ל). שש"כ (סז,ו). ומלאכה גמורה היינו מצד מלאכות שבת, והתם משתעי מצד בונה ומכה בפטיש [שו"ע (שיד,א) ומ"ב (שם סק"א). מ"ב-עוז"ו (תקלט ציון קי"ז.)]

[234]16.מ"ב (תקמה,יט). שש"כ (פס"ז הערה כ').

[235]17.מנחת שבת (קו,5). שש"כ (סז,ו). והטעם, דכיוון שבעת הקניה כוונתו לעשות בהם מלאכה לא התירו זאת אע"פ שלאחר החג יהיו ביוקר, כיוון שיש בכך מלאכה גמורה וטורח רב. ומאידך אם קנאום בחוה"מ בגלל מחירם הנמוך, ואח"כ התברר שהם עלולים להתקלקל עד סוף החג ונאלץ לסוחטם, הרי שמותר לסוחטם בחג, כיוון שבעת הקניה לא התכוון לסוחטם (שש"כ שם). וע"ע בתשו' מהר"ם מרוטנבורג (סי' תמ"ה).

[236]18.מ"ב (תקלז,נ). שש"כ (פס"ז ריש סי"ז). וראה מ"ב (תקלו,י). ומאידך,

אם קנאה בחוה"מ בגלל מחירם הנמוך, ואח"כ התברר שהם עלולים להתקלקל עד סוף החג ונאלץ לסוחטם, הרי מותר לסוחטם בחג, כיוון שבעת הקניה לא התכוון לסוחטם (שש"כ שם).

[237]19.מ"ב (תקמא,י) ושש"כ (פס"ז ריש סי"ח). וע"ע מ"ב (תקלו,י).

[238]20.מ"ב (תקמא,י). שש"כ (שם).

[239]21.מ"ב (תקמא,י). שש"כ (פס"ז הערה פ"ו). ואסור הדבר אפילו ע"י סנדלר גוי [שו"ע (תקמא,ד). מ"ב (סקי"א). שש"כ (פס"ז הערה פ"ז.)] ומ"מ אם התיקון הינו לצורך החג, אזי שרי לתקן בשינוי או במעשה הדיוט [שו"ע (תקמ,א). רמ"א (תקמא,ד). מ"ב (תקמ,ב). שש"כ (פס"ז הערה פ"ה.)]

[240]22.רמ"א (תקלג,ה). מ"ב (תקמב,ה). שש"כ (פס"ז הערה ח').

[241]23.מ"ב (תקלז,נה ותקמב,ד) שש"כ (סז,ג). וראה לעיל (בסעיף ג') שמותר אף לתת לבעל מלאכה מקצועי לעשות את מלאכת דבר האבד.

[242]24.זו מחלו' גדולה בפוסקים. המ"א (רס"י תקל"ז) מיקל, והח"א (קו,ה) כתב שיעשהו ע"י גוי ולא בעצמו, כיוון שמדברי מרן בב"י משמע שדעתו להחמיר (ע"י ישראל). והפמ"ג ומחה"ש כתבו שתלוי הדבר במחלו' אי מלאכת חוה"מ אסורה מדאו' או מדרבנן. ומ"מ הח"א כ' שאף לדעות שמלאכת חוה"מ אסורה מדרבנן מ"מ בני"ד ה"ז אסור [הב"ד המ"ב (תקלז,א) ובה"ל (רס"י תקל"ז ד"ה "דבר האבד.")] והסיק בבה"ל (שם) שאם בחשש כזה שיהא זה דבר האבד- ה"ז מצוי שיאבד, אזי שרי אף למ"ד שמלאכת חוה"מ אסורה מה"ת. ואם אין זה מצוי שיהא בכך הפסד, הרי שאסור הדבר אף למ"ד שמלאכת חוה"מ אסורה רק מדרבנן (ודבר שהוא מניעת רווח, כתב שם שמותר למונעו רק כשיש הפסד ברור). וכ"פ בשש"כ (סז,א), שרק כשיש חשש סביר להפסד מותר לעשות מלאכה למונעו. ובחזו"ע (יו"ט. דקע"ג ס"ד) כ' שבספק אי יהיה הפסד יש להקל (ולא כתב דהו"ד כשיש חשש סביר להפסד. ועיי"ש בהערה ט"ו). וע"ע במ"ב-עוז"ו (על המ"ב סק"א).

[243]25.דעת הפוס' כתבנו עפ"י המבואר בהערה הקודמת. ומה שכתבנו שישתדל לעשותו בצנעה, זאת עפי"ד הרה"מ בשם הרמב"ן (כמבואר בסוף בה"ל הנ"ל רס"י תקל"ז). והוסיף בבה"ל שם, עפ"י השו"ע (תקלח,ב) שאם א"א לעשותם בצנעה, יעשם בפרהסיא.

[244]26.רע"א (בסי' תקל"ו). ור' במ"ב (תקלו,יב), בשש"כ (פס"ז הערה ב') ובמ"ב-עוז"ו (בציונים, תקלו,כה, ובהקדמה לסי' תקלז ציון יד).

[245]27.שו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' י'), שש"כ (פס"ז סוף הערה ב').

[246]28.שו"ע (תקלז,טז; תקלח,ו), רמ"א (תקמ,ד), שש"כ (פס"ו סל"ט ופס"ז ס"ה ובהערה ה').

[247]29.שו"ע (תקלח,ו), שש"כ (סז,ה). עיי"ש שאם בכל זאת עשאה, בית דין מאבדים ממנו את מה שעשה ומפקירים זאת לכל. ועוד כתבו הפוס', שכ"ה אף כשיש רק טרחה מועטה במה שעשה [מ"ב (תקלח,יא), שעה"צ (סק"ה) ושש"כ (סז,ה.)]

[248]30.שש"כ (סז,ה) עפ"י שו"ע (תקמג,א) ומ"ב (סק"א). וע"ע בשש"כ (פס"ו סוף הערה קמ"ט).*

[249]31.שו"ע (תקלח,א), מ"ב (ס"ק ג' וד'), שש"כ (פס"ז הערה י"ז). וע"ע כה"ח (סקי"ט).

[250]32.באמת הטוב ביותר לתת מלאכה זו ליהודי שאין לו מה לאכול [עפ"י שו"ע (תקמב,ב). וגבי ני"ד, בשש"כ (סז,ד.)] אך כפי שבס"ד נכתוב לקמן (בפרק י"ג סעיף ג'), ברוך ה' אי"ז מצוי הרבה בדורנו. דעניים מקבלים מביטוח לאומי, קצבת סעד, קצבת זקנה, דמי אבטלה, השלמת הכנסה וכדו'. וגם יא ֵמר לזכותו של דורנו, שברוך ה' מצויים גמחי"ם רבים הדואגים למשפחות מעוטות יכולת ומרובות ילדים. ומאידך ישנן הוצאות רבות, כגון לימוד הילדים בת"ת ובישיבות, והבנות בשאר מוסדות חינוך. וכן תשלומי מים וחשמל, שכירות דירה וכיוצ"ב [ר' חזו"ע (יו"ט דקע"ט סוף הערה ל'.)] ושמא איני מכיר היטב את המציאות [ובס"ד נלע"ד, שמ"מ אין מדובר פה בזקן או חולה שפרנסתם דחוקה, דלאלה יתכן שיש דין עני, אך אין להם דין פועל (עני), דהא אינם מסוגלים לעבוד. וע"ע בבה"ל (תקמב,ב ד"ה "ע"י פועל") אם שייך שבנו של העני יעבוד במקומו.] ומ"מ אם אין פועל יהודי עני כ"כ (שזו מחלו' מהו גדר פועל כזה, וכדלקמן בפרק י"ג), לכאו' יש לעשות מלאכת דבר האבד ע"י פועל גוי [מ"ב (תקמב,ה) ובה"ל (שם ד"ה "אפילו"). וכ"כ בשש"כ (פס"ז הערה י'), שעדיף פועל גוי בשכר מאשר ישראל בשכר.] אך כפי שבס"ד כבר כתבנו לעיל, בארץ ישראל, ובפרט בדורנו, יש בכך בעיה של "לא תחֹנם" [עפ"י ספר מקדם לבית אל (ח"א סי' כ"ד עמ' 77 ס"ק 12,14.)], וא"כ ג"ז לא מהני. ולא נותר לנו אלא שהאדם עצמו יעשה המלאכה הנצרכת (וזה לכאו' עדיף טפי מגוי), ואם לאו אזי

שיעשנה ע"י פועל יהודי ואפילו בשכר [בה"ל (תקמב,א ד"ה "ודבר) ושש"כ (סז,ד. וע"ע שם פס"ו הערה קס"א.)]

[251]33.רמ"א (תקמב,א), מ"ב (שם סק"ד), בה"ל (שם ד"ה "ודבר") ושש"כ (פס"ז הערה י"ב). ומדברי הרמ"א בכלל משמע שעדיף ע"י ישראל בשכר מאשר ע"י גוי בשכר. וכ"מ מהמ"ב (ס"ק ד' וה') בהבנתו

את הרמ"א.

[252]34.שו"ע (תקלח,ב), מ"ב (סקי"ב) ושש"כ (סז,ח). ובפרט בספק דבר האבד שיש לעשותו בצנעה [הרה"מ (יו"ט ז,ג) בשם הרמב"ן, מ"ב (תקלז,א) ובה"ל (רס"י תקלז סוד"ה "דבר"), וכנ"ל (בסעיף י'.)] ובענין סיכום דיני פרהסיא ראה במ"ב-עוז והדר (סי' תקל"ד סוף ציון כ"ב).

[253]35.ככל שאר דין פרהסיא, דהיינו עשרה אנשים מישראל. ראה למשל מ"ב (שפה,ד), ומה שבס"ד כתבנו כאן ְבהלכות יו"ט (פ"ה ס"ה ובפרט בהערה )

[254]14.עיי"ש הרבה

מקורות לכך. ומ"מ כתבו הפוס' דהו"ד עשרה מישראל, אך מותר לעשות מלאכה זו בפני גויים רבים [חזו"ע (יו"ט. הל' חוה"מ דקע"ט ס"ה.)] ואינני יודע אם גבי ני"ד מדובר דווקא גבי עשרה מישראל שומרי שבת, ולכן יהיה מותר לעשות מלאכת דבר האבד בפני עשרה מחללי שבת, יו"ט וחוה"מ. ואמרו לי כמה ת"ח שבני"ד אין לחלק בין שומרי שבת לבין מחללי שבת, שאין זה שייך לדין פרהסיא. וגם מה שהחמירו לגבי מחללי שבת זה

דווקא לחומרא ולא לקולא. וע"ע בשו"ת שרידי אש (ח"א סי' קי"ד-קט"ז) ושו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' ה'). ואכמ"ל.

[255]36.רמ"א (תקלח,ב). וכ"כ באמת גם השו"ע שם, שאם אינו יכול לעשות בלילה (התם מישתעי שאינו יכול מצד ההשתדלות לעשות בצנעה), אזי יעשה כן ביום. וכ"פ בני"ד גם בשש"כ (פס"ז ס"ח, ועיי"ש בהערה כ"ז) ובחזו"ע (יו"ט דקע"ט ס"ה).

[256]37.שש"כ (סז,יד). וכן מתבאר מכל האמור בפרקנו (אא"כ עובד בעבודה ביטחונית או בשטח

הרפואה וכדומה, המצריכים פעילות בכל ימות השנה).

[257]38.כנ"ל בהערה הקודמת. וראה לקמן (בסעיף י"ט).

[258]39.שש"כ (סז,יא ובהערה ל"ה) עפי"ד האורחות חיים (ספינקא. סי' תקלז סק"ג).

[259]40.עפי"ד כמה פוס' כ' בשש"כ

(פס"ז סי"ב ובהערה ל"ט) שבעל מפעל שפועליו אינם מסכימים לקחת את ימי חופשתם השנתית בימי חוה"מ, או שלא ניתן לסגור את המפעל, שנחשב הדבר כדבר האבד, ומותר להעסיקם במלאכתם. ומ"מ הוסיף בהלכות שיש מי שאוסר זאת, והוא הגרש"ז אוירבך זצ"ל. דכ' שם שיש לפקפק טובא על היתר זה. והביא כמה טעמים

לאסור: ראשית, שבעל המפעל צריך לקחת בחשבון מראש את השכר שצריך הוא לשלם לפועלים במועד, כמו שהוא לוקח בחשבון את ימי השבתון בשבתות ובימים טובים, ואם בכ"ז הוא מרויח הריהו גוזל אותם אם מכריחם לעבוד בחוה"מ. וגם עובר על "לפני עיוור." ובפרט שיכול להתנות מראש שחופשתם

השנתית תהיה בימי חוה"מ. וגם אם לא התנה כן אין לו להעבידם בימי חוה"מ. עיי"ש דברים חדים כדורבנות. ועפי"ז כ' שם בשש"כ, שלכן טוב במיקרים כאלה לשאול שאלת חכם. ולגבי החילוק בין מלאכה לסחורה, ראה מה שכתבנו בס"ד לקמן (בריש הערה 46).

[260]41.שש"כ (סז,יג) עפ"י המ"ב (תקמא,י ותקמה,לט).

[261]42.דעת הסובר שלא יקח את חופשתו בקיץ אלא דווקא בחוה"מ, זו ד' בעל שו"ת באר משה זצ"ל [הב"ד בשש"כ (פס"ז הערה מ"ז.)] ודעת הסובר שאם יש לו סיבה מיוחדת לקחת את חופשתו בימי הקיץ, כגון שרוצה ללכת אז להנפש בהרים, רשאי לעשות כן, למרות שיודע שבשל כך יצטרך לעבוד בחוה"מ, זו ד' הגר"מ פיינשטיין זצ"ל [הב"ד במ"ב-דירשו (תקלח 7)., ובשש"כ (פס"ז הערה מ"ז.)] ומ"מ הוסיף שאף כשיש סיבה מיוחדת כנ"ל, הרי שישנה מידת חסידות לקחת את חופשתו דווקא בחוה"מ.

[262]43.דעה שלישית הינה, שאם השאלה עלתה לפני ימי חוה"מ, הרי שאכן צריך הוא לקחת את חופשתו דווקא בימי חוה"מ. אך אם הדיון עלה לפני ימי הקיץ, מעיקה"ד רשאי הוא לקחת את חופשתו בקיץ אע"פ שיודע שבשל כך יאלץ לעבוד בחוה"מ [זו ד' הגר"י קמינצקי זצ"ל, כמובא במ"ב-דירשו (שם). וכעין זאת כ' בשש"כ (שם) מדנפשיה, אם כי נראה שקצת נטה יותר להחמיר בכך, ע"כ.] וע"ע בשש"כ (שם בסי"ד ובהערות מ"ח ומ"ט). וע"ע כאן (בהלכות בסעיף כ').

[263]44.עפ"י השו"ע (תקלז,א) גבי בית השלחין שהחל להשקותה לפני החג, דשרי להמשיך להשקותה בחג, מדין דבר האבד, וכ"פ בשש"כ (סז,ז). ומ"מ אם יכול לדחות את תחילת המלאכה לאחר החג בלי שום הפסד, ה"ז אסור מדין מכוון מלאכתו למועד [הגרשז"א זצ"ל בשש"כ (פס"ז הערה כ"א.)]

[264]45.למרות שאסור להשקות יציקת בטון או גבס וכדו' בשבת וביו"ט, ולכן אין לעשותה סמוך לשבת ויו"ט כדי שלא יכניס עצמו ח"ו לנסיון של חילול שבת [שש"כ (כג,נב,)] ובכ"ז מותר לומר לגוי בשויו"ט "כל המשקה מים אינו מפסיד" [שם (ל,יג,)] בכל אופן יש מי שאומר שמותר לצקת בטון בערב החג גם אם יצטרך להשקות את היציקה בחוה"מ כדי למנוע את בקיעתה וכדי לחזקה [שש"כ (סז,ז.)] ולכאו' צ"ע ע"כ. דהא אם עושה את היציקה בערב החג הריהו נכנס לנסיון גם להשקותה ביו"ט עצמו (כמש"כ בשש"כ בפכ"ג). ואף את"ל דשרי בחוה"מ, מ"מ מצד יו"ט לא נפתרה הבעיה. ועוד לא זכיתי להבין מדוע מותר לעשות כן בחוה"מ, הרי אף מלאכת דבר האבד בחוה"מ אסור לעשותה אם יש בה טירחה גדולה. וזו הרי טירחה גדולה להשקות בטון. ושמא משום שזו אבדה והפסד גדולים לכן מותר לעשות מלאכה שיש בה טירחה גדולה. או משום שלדעתו אין בזה טירחה גדולה. וצ"ע. וע"ע גבי ני"ד בשש"כ (פס"ז ססע"י ז').

[265]46.לפני שנתחיל לדון בענין מניעת רווח, הנחשב כדבר האבד, בס"ד נדגיש שבכל נושא זה הלכנו בתר פסקי הגרי"י נויבירט זצ"ל בספר שמירת שבת כהלכתה. אמנם העירוני שעל שיטתו יש כמה קושיות, וכגון שלא חילקנו בין איסור סחורה לבין איסור מלאכה [כמבואר בבה"ל (תקלג,ג ד"ה "מותר" בשם הראב"ד בתירוצו השני). וע"ע במ"ב (תקלט,א.)] ומ"מ מפאת חוסר זמן (כל הלכות חול המועד נכתבו בס"ד בזמן לא ארוך) אנו הלכנו בתר ספר השש"כ וסמכנו ע"ד הגרי"י נויבירט זצ"ל. וה' יעזרנו למען שמו. ובס"ד נתחיל: עיקר ד"ז כתבו בשש"כ (פס"ז סי"ט) עפ"י בה"ל (תקלג,ג ד"ה "אסור"). ומה שכתבנו שכ"ה אף כשמדובר ברווחים גדולים, כ"כ בשש"כ (שם הערה צ"ו). ומה שכתבנו שאסור אז לעשות מלאכה גמורה, כ"כ בשש"כ (שם הערה צ"ה). ומה שכתבנו שמלאכה גמורה היינו מלאכה שאסורה בשבת מדאו', כך מבואר בפוס' [ראה ח"א (כלל ק"ז), וכ"מ מבה"ל (תקלג,ג ותקלט,ה ד"ה "אינו מותר") וכן בשש"כ (פס"ז הערה צ"ז ופס"ח הערה פ"ג) ובפסתש"ו (תקל,א.)]

[266]47.שש"כ (שם הערה צ"ז). אמנם החזו"א (או"ח סס"י קל"ה ד"ה "ראש") חולק על כ"ז, וס"ל דלא תליא באיסורי דאו' או דרבנן, אלא כל שיש מלאכת עמל ועבודה אסרו אפי' במלאכה דרבנן, וכל שאינה מלאכת עבודה ועמל מותר אפי' במלאכה גמורה מל"ט מלאכות שבת.

[267]48.שש"כ (סז,יט).

[268]49.שו"ע (תקלט,ד), מ"ב (סקט"ז), בה"ל (שם ד"ה "ויוציא") ושש"כ (פס"ז הערה צ"ט). ודע, שמה שהקלנו בסעיף שלנו דשרי לעשות המלאכה אף בפרהסיא, ואילו בסעיף הבא התרנו לעשותה רק בצנעה, הוא משום שבני"ד מותר לו לעשות המלאכה רק אם נצרך לו הדבר להוצאות החג, עפ"י השו"ע (תקלט,ד).

[269]50.רמ"א (תקלט,א), שעה"צ (סק"ו) ושש"כ (סז,כ). ור' במנחי"צ (ח"ו סס"י נ"ב) שנחלקו האחרו' אי מניעת רווח גדול דינה כהפסד. שלתפא"י דינה כהפסד ומותר לשם כך לעשות מלאכה. ואילו השד"ח הוכיח מהריטב"א שאפ"ה אין היתר מלאכה במועד [הב"ד מ"ב-דירשו (תקלג.16)]., וראה מה שכתבנו לעיל (בהערה 48).

[270]51.רמ"א (שם), וכ' שיוציא יותר ממה שהיתה דעתו להוציא לשמחת יו"ט. והטעם, שעי"כ נמצא שטורח גם לצורך שמחת המועד. ור' מ"ב (תקלט,טז), ומ"ב-עוז"ו (תקל"ט ציון ס"ו).

[271]52.שו"ע (תקלט,ה), מ"ב (סקי"ח), שש"כ (סז,כא). ועיי"ש בשש"כ (בהערה קט"ז) שנחלקו הב"ח והא"ר באיזו מציאות מדובר. ומה שכתבנו דמישתעי באיסור דרבנן, אמנם הרמ"א (תקלט,ה) כתב שלצורך זה מותר לנסוע מעיר לעיר, וכיום הנסיעה כרוכה באיסור דאו' (נסיעה במכונית בשבת), מ"מ בזמנו של הרמ"א איסור נסיעה כזה היה כרוך רק באיסור דרבנן. וע"ע ברמ"א (תקלו,א).

[272]53.מ"ב (תקלט,יח. וע"ע בסקכ"ד), שש"כ (שם סכ"א).

[273]54.שו"ע (תקלט,ה), מ"ב (סקי"ט), שש"כ (שם הערה קט"ז). וכ' בשש"כ (שם הערה קט"ז) דה"ה גם אם אנשים שאינם שומרי מצוות קבעו את היריד (וכן מוכח מהמ"ב הנ"ל). ומ"מ קבלן דירות גדול (ושומר תומ"צ) אמר לי שבדורנו יהודים שומרי תורה ומצוות כמעט אינם באים לירידי דירות הנעשים בחוה"מ. עכ"ד. ונראה שעכ"פ בדורנו ישנה מצווה רבא לקנות דירות בארה"ק, שהרי גם לגבי שאר הדורות הקודמים התירו אמירה לגוי לצורך זה (שו"ע סי' ש"ו). וכ"ש בדורנו שישנם גויים שונאי ישראל ארורים המנסים לנשלנו מארה"ק, ולשם כך גם קונים דירות כדי להתיישב, ח"ו, בארץ. ואולי יש לחלק בין קוני הדירות, האם קונה לצורך עצמו (שבזה אולי אין לדון מצד מסחר) לבין סוחר נדל"ן.

[274]55.שש"כ (פס"ז הערות קי"ח וקי"ט), והיינו אם אינן לצורך המועד. הא לא"ה שרי.

[275]56.שו"ע (תקמ,ד), מ"ב (סק"ה), שש"כ (פס"ז סי"ז ובהערה ע"א).

[276]57.שש"כ (שם) עפ"י שו"ע ומ"ב הנ"ל.

[277]58.שש"כ (שם).

[278]59.שש"כ (פס"ז ססע"י י"א). וכתב כדוגמא, כגון שקיבל משכורתו במועד. ולכאו' צ"ע אי ימתין בני"ד מלשלם זאת לאחר המועד (במקרה שבמתכווין המתין ולא שילם עד המועד), האין בעיה בכך של

איסור ריבית כשמשלם תשלום גבוה יותר בשל איחור התשלום. ואם לגופים אלה (עיריה, חברת חשמל וכדו') יש היתר עיסקה כדין וכראוי, לכאו' ניתן להקל בכך שישלם לאחר המועד. והעירוני שבס' נתיבות שלום (גלבר. על הלכות ריבית. בדבריו ליו"ד סי' ק"ס סעיף י"ג סקט"ז) כתב בשם הגרש"ז אוירבך והגרי"ש אלישיב זצ"ל, שלגבי תשלום פיגורים לחברת חשמל, טלפון וכדומה, שהם תשלומים על נתינת שירותים ללקוח, הרי שיכול הוא לשלם את הריבית לחברה, דכיוון שאינו מעוניין לשלם ריבית, וכל מה שהוא משלם הוא כדי שלא ינתקו לו את החשמל, הטלפון וכדומה, אין דבר זה נחשב כתשלום ריבית, אלא כתשלום לגזלן המאיים עליו שיזיק את ממונו. עיי"ש. והביא שבס' שערי דעה (קסח,ה) לא ס"ל הכי. וע"ע שם בס' נתיבות שלום (על יו"ד סי' קע"ו סעיף ו' סקכ"ה), שדן לגבי תשלום ריבית על תשלומי ארנונה או ביטוח לאומי (שלא חשיב כתשלום על שירותים- לדעתו), דחשיב כמס על התושבים, שגם בזה הקל שם דלא חשיב כריבית אלא כחוב מהשלטונות על התושבים. עיי"ש ואכמ"ל. ולפי"ז לכאו' בני"ד יש מקום לומר שידחה את התשלומים הללו לאחר המועד. וצ"ע.

[279]60.שש"כ (פס"ז סי"ז ד"ה "ומותר").

[280]61.דין איסור כתיבה בחוה"מ מקורו במשנה מו"ק (יח,ב), ובשו"ע (סי' תקמ"ה). ובאשר לכתיבת ד"ת בחוה"מ, כתבו רוב ככל הפוס' להתיר. ובס"ד נפרט: הנה הרשב"א בתשובותיו (ח"ג סי' רע"ג) החמיר בני"ד, וכתב דלד' התוס' שהקלו בכך יוצא שיכתוב פירושיו וחידושיו וחיבוריו, ונמצא עושה מועדיו חול. הב"ד מרן בב"י (תקמה ד"ה "וכתוב"). ומאידך הב"ד הגהות הסמ"ק שהתירו מטעם שכמו שהתירו לכתוב חידושים בזמן שנאסר לכתוב תושבע"פ, וטעמם שמא ישכחום, הרי שה"ה גבי חוה"מ דאמרינן שמא ישכחום, ע"כ. וכ"כ עוד הרבה פוס', ראשונים ואחרונים. שכ"כ להקל הריטב"א בחידושיו למו"ק (יח,ב), בשו"ת מן השמים (סי' ל"ב), הט"ז (סס"י תקמ"ה) שכן נהג הב"ח, וכ"כ כבר הכנה"ג. וכן אמר המגיד למרן זיע"א (מגיד מישרים, פר' "צו"). וכן נהג להקל החזו"א (תשו' והנהגות, ג,קנב). וכ"פ בהדיא להקל מרן בשו"ע (תקמה,ט) אם כוונתו שלא ישכח, וכ' דשרי אף בלא שינוי (שם ס"ז). ראה בחזו"ע (יו"ט. דר"ד סל"ו), בשש"כ (פס"ז הערות ע"ו, ע"ז), במ"ב עם הערות איש מצליח (תקמה,ט), במ"ב- דירשו (תקמה,35), בילקו"י (יו"ט. דקמ"ח) ובמ"ב-עוז והדר (תקמה,צא).

[281]62.מ"ב (תקמה,מז), חזו"ע (שם). והיינו דשרי גם לסכם שיעורים, ולסכם את הסוגיה שלמד בעצמו.

[282]63.שו"ת מן השמים (סי' ל"ב), מ"ב (תקמה,מז), חזו"ע (דר"ד סל"ה-ל"ו ובהערות צ"ז-צ"ט) ושש"כ (פס"ז סי"ז). ור' ע"כ במ"ב- דירשו (תקמה,35).

[283]64.שש"כ (שם הערה ע"ז) עפ"י המ"ב הנ"ל. ובס"ד ראיתי שהסבירו שחוץ מח"ו אבדן הד"ת יש פה גם דבר האבד של איבוד זמן. אלא שזו מחלו' אי אבדת זמן הוי דבר האבד לענין חוה"מ. שלד' הגר"מ

פיינשטיין זצ"ל אסור לעשות מלאכה בחוה"מ אפי' אם יגרם לו בשל כך ביטול תורה, שזה לא נקרא דבר האבד, ואילו לד' הגרח"פ שיינברג זצ"ל זמן חשיב כדבר האבד לענין חוה"מ [הב"ד בס' בנתיבות ההלכה (יו"ט וחוה"מ. דרל"ו) ובילקו"י (יו"ט. דף תתס"ב.)]

[284]65.כפי שכתבנו לעיל, הטעם העיקרי של המקילים הוא משום דחשיב כדבר האבד, שמא ישכח את הד"ת [מ"ב (תקמה,מז.)] ויש עוד צד להקל, אם כותב בכתב שלנו (כתב עגול) שאינו כתיבת אומן אלא מעשה הדיוט, וכמש"כ הרמ"א (תקמה,יא), המ"ב (סק"ה) ושעה"צ (סק"ח). וע"ע לקמן (בהערה 67.)

[285]66.שכן נהגו בעצמם להקל ולכתוב דברי תורה בחוה"מ, הריטב"א (כמש"כ בחידושיו במו"ק די"ח,ב), הב"ח (עפי"ד חתנו, הט"ז, בסס"י תקמ"ה), החזו"א (כמש"כ בס' תשובות והנהגות, ח"ג סי' קנ"ב), ועוד. הב"ד גם במ"ב (תקמה,מז) ושעה"צ (סקנ"ב). ויש להזכיר כאן את דברי החוו"י בספרו מקור חיים [(תקמה,ט). הב"ד בשש"כ (פס"ז סוף הערה ע"ו,)] שאם יכול לרשום רק ראשי פרקים כדי שלא ישכח, אז יקצר בכתיבתו. עכ"ד. וע"ע בדברי הגה"צ ר' שריה דבליצקי זצ"ל בסיום הערותיו לס' שלמי מועד.

[286]67.כתב מרן הח"ח (תקמה,מז) שמ"מ יש להזהר בעת שכותב חידושיו שיכתוב בכתב משיט"א [היינו כתב רש"י, או כתב עגול כמו שלנו. שעה"צ (תקמה,ח,)] אך לא יכתוב באותיות מרובעות כמו באותיות הדפוס. אלא שבס"ד נראה שד' פוס' אחרים להקל בכתיבת ד"ת לכתוב כרגיל ללא שינוי כלל. שהרי השו"ע (תקמה,ט) גבי כתיבת ד"ת, סתם להקל ולא הוסיף דבעי שינוי. וכן ממש"כ מרן בב"י, שהרי אין נזהרין בתיקון הכתיבה של חשבונותיו, והריהו כמעשה הדיוט. ועפי"ז כתבו בהערות איש מצליח (על המ"ב הנ"ל) שא"צ לעשות שינוי כשכותב ד"ת. וגם בס' שש"כ (פס"ז הערה ע"ו) התפלא מדוע כ' מרן המ"ב דבעי לכתוב הד"ת בשינוי. וציין יותר מזה, שהרי המ"ב עצמו (באותו סי' ססקל"ה) כ' גבי פרקמטיא אבודה דשרי לכתוב ללא שינוי. ומאי שנא מני"ד (ועיי"ש בשש"כ מה שתירץ הגרשז"א. וע"ע שם בהערה פ"ג).* וע"ע במ"ב (תקמה,ה). וא"כ נראה שניתן להקל גבי ני"ד, ולכתוב ד"ת ללא שינוי. והמחמיר יחמיר לעצמו. ומ"מ בס"ד יש לדון לגבי כתיבת דברים שמותר לכותבם בחוה"מ, האם עדיף לכותבם בעט ונייר או במחשב. ור' לקמן (בפרק י"א, בסעיף ז' ואילך) שהכתיבה בצג המחשב לכאו' חשיבא כמלאכת הדיוט, אך ההדפסה במדפסת הינה חמורה יותר. ולעומת זאת הכתיבה בעט ונייר בחוה"מ בכתב שלנו ג"כ חשיבא לרוה"פ כמלאכת הדיוט (כמבואר שם בסעיף ג'). ואין זמני מרשה לי לעיין בכך.

[287]68.כמבואר כ"ז בילקו"י (יו"ט. סי' תקל"ז סעי' א' דתת"ס). עיי"ש (גם בעמ' תתס"ג-תתס"ד).

[288]69.המוצא מציאה בחול המועד, מותר לו בחול המועד לכתוב מודעה על מציאתו, ולהדביקה בבית הכנסת ובכל מקום ציבורי אחר, כיוון שאם ישתהה עד לאחר החג יתכן והמאבד כבר יעזוב את המקום. וכן מותר גם למאבד לתלות פתק כזה [ס' משפט האבידה (סי' רס"ז ס"ג) בשערי צדק (סקכ"ז). בשש"כ (פס"ז ססע"י י"ז) הוסיף בהערה דשרי בכה"ג לכתוב בלי שינוי, עפ"י המ"ב (תקמה,לב.)] ועוד מדיני דבר האבד ראה בטור ובשלחן ערוך (בעיקר בסימנים תקל"ז ותקל"ח), בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק ס"ז) ובש"א.

[289]1.מו"ק (ז,א; יא,א ועוד), רמב"ם (יו"ט ז,ה), שו"ע (תקמא,ח; תקמב,ב ועוד), שש"כ (פס"ו סעיפים ל"ד-ס"א) וש"פ.

[290]2.פמ"ג (א"א תקלז) בד' המ"א, מ"ב (תקלז,א) ושש"כ (סו,לד). לפמ"ג היינו למ"ד שמלאכת חוה"מ דרבנן, ולבה"ל (תקלז ד"ה "דבר") הינו אף למ"ד דאו'.

[291]3.כמו שבס"ד נכתוב בהמשך פרקנו.

[292]4.שו"ע (תקמא,ה) ושש"כ (סו,לו).

[293]5.שו"ע ורמ"א (תקמא,ה), מ"ב (סקט"ז) ושש"כ (פס"ו סל"ז).

[294]6.שו"ע (תקמ,ב) ומ"ב (סק"ז). ותחילה היה קשה לי על דברי בעל השש"כ, שכ' (בפס"ו סל"ח) שמותר לעשות בלי שינוי דווקא כשאינה מלאכת אומן. דאם עסקינן במלאכת הדיוט מדוע שיצטרכו שינוי. והא דא"צ שינוי אינו בגלל שאינה מלאכת אומן אלא בגלל שאין טירחה כלל. וא"כ עסקינן אפי' במלאכת אומן. וכן מתבאר מד' המ"ב (סק"ז), שמתירים אפי' כדרכו משום דלית בה טורח, ולא בגלל דבמלאכת הדיוט עסקינן. וכן הבינו במ"ב-עוז"ו (על המ"ב סק"ז). אלא שיש להבין את רבנו השש"כ כמש"כ שם (בהערה קמ"ה) בשם השע"ת, שגם כשאין טירחה ועושה מעשה אומן, שצריך שינוי. ולכן בעושה מלאכת הדיוט א"צ שינוי. וע"ע בפסתש"ו (סי' תק"מ סק"ד). וחכ"א שליט"א אמר לגבי ני"ד, שמה שאנו רצינו לדייק מהמ"ב, הרי שממלאכת תפירה (שאין בה טירחה ויש בה מעשה אומן) ניתן ללמוד ההיפך מדברינו בקושיה על השש"כ. ולכן יש לומר ע"כ מ"ש בגמ' (מו"ק די"ב,א) שהלכות חוה"מ הן עקורות, ואין למדות זו מזו. עכ"ד.

[295]7.פמ"ג, מ"ב (תקמ,ד) וערוה"ש (תקמ,ד). וע"ע בפמ"ג (מש"ז תקלז,ג) ושש"כ (פס"ו סוף הערה קמ"ה).

[296]8.מ"ב (תקמ,ט) וש"פ רוא"ח. והוא כ"ש מדבר האבד שאסור לכוון מלאכתו (שו"ע תקלח,ו). והטעם דאסור לכוון מלאכתו למועד, דימי חוה"מ לא הוקבעו לעשות מלאכה, כי אם לשמוח

לפני ה', להתקבץ בבתי מדרשות ולשמוע אמרי שפר מפי רבנים [החינוך (שכג), שש"כ (שם הערה קמ"ו.)]

[297]9. מ"ב (תקמ,ט; תקמא,ד), שעה"צ (תקמה,לא) ושש"כ (סו,לט). ובאשר להגדרת מעשה הדיוט, ר' לעיל (פ"ו הערה 14.)

[298]10.עפ"י שו"ע (תקמג,א). וכ"מ מהמ"ב (שם סק"א) ושש"כ (סו,לט).

[299]11.משנה מו"ק (יב,ב) ושו"ע (תקלח,ו).

[300]12.הרמ"א (תקלח,ו) כתב שמשמתים אותו ומלקים אותו. והמ"ב (שם סקי"ח) כתב בשם הא"ר שלוקחים ממנו את דמי השכירות. וכתבו במ"ב- עוז"ו (על המ"ב הנ"ל), שכ"ש אם טרם קיבל את דמי עבודתו, שלא יתנו לו.

[301]13.מ"ב (תקלח,טו).

[302]14.ראשית יש להקדים שאיסור מכוון מלאכתו למועד הינו מדרבנן [תוס' חגיגה (יח,א ד"ה "חולו") הב"ד בשש""כ (פס"ו הערה קנ"ח.)] והיינו שאף למ"ד שמלאכת חוה"מ אסורה מדאורייתא, מ"מ המכוון מלאכתו למועד ובסופו של דבר היא דבר האבד או צורך המועד, הרי שמהתורה מותרת המלאכה, ואיסורה הוא רק מדרבנן (עפ"י התוס' שם). והגדרת מכוון ומתכנן את מלאכתו לעשותה במועד היא: אם במתכוון השאירה לחול המועד משום שאז יתפנה ממלאכה אחרת [מ"ב (תקמ,כז), שעה"צ (סקכ"ז), שש"כ (סו,לט ובהערה קנ"א), ור' שעה"צ (תקלג,ג)] ואף מי שטעה וחשב שמותר להשאיר את עשיית המלאכה למועד גם כן דינו כמכוון את מלאכתו למועד [שש"כ (פס"ו סל"ט. וראה בהערות קנ"ב וקנ"ג.)] ומאידך במקרים אלה אין דינו כמכוון מלאכתו למועד: אם לא יכל לעשות מלאכה זו לפני המועד [מנחת יו"ט, אורחות חיים, שש"כ (שם הערה קנ"ד.)] וכן אם היה לו אונס ולא עשאה לפני החג, או ששכח לעשותה לפני החג [שו"ע (תקלח,א), מ"ב (תקמה,מא) ושש"כ (שם הערה קנ"א,)] או שחשב שלא יצטרך לעשות זאת בחוה"מ והתברר שטעה [שש"כ (שם סי"ט ובהערה קנ"ו.)] או שמתוך עצלות נמשך הדבר עד חול המועד [שעה"צ (תקמ,כג), שש"כ (שם סי"ט ובהערה קנ"ז.)] וכן אם תחילה חשב שיהיה לו זמן לעשותה לפני החג ולכן לא עשאה אז, ולאחר מכן שכח [שש"כ (שם הערה קנ"ח) עפי"ד הגרשז"א זצ"ל.]

[303]15.שו"ע (תקמב,א), מ"ב (תקמא,טז; תקמב,א) ושש"כ (סו,מ). וזה שלא כדעת הא"ר והנוב"י דס"ל שלצורך המועד מותר לכתחי' לעשותו ע"י פועל בשכר [בה"ל (תקמא ד"ה "ואם.")]

[304]16.שו"ע (תקמב,א). והטעם, דקבלת שכר במועד הוי כעובדא דחול [רא"ש (מו"ק פ"ב), מ"ב (תקמב,ב.)] וע"ע בח"א (כלל ק"ו סי' ט') ובשש"כ (פס"ו הערה ק"ס).

[305]17.שכ"כ הריטב"א בחידושיו למו"ק (יב,א), והמ"ב (תקמב,ב) בשמו. ובבה"ל (רס"י תקמב ד"ה "אפילו") כ' שאם אין לו פועל בחינם, יכול לסמוך על הריטב"א להקל. וכבר הזכרנו לעיל שלד' הד"מ (גבי דבר האבד, בסי' תקל"ז), גם במקום שיכול לעשות ע"י גויים, שרי אף ע"י ישראל. וכ"ד הא"ר (הב"ד בבה"ל תקלז,טז ד"ה "לבוצרו") והנוב"י, שיש להקל גבי דבר שהוא צורך המועד, דשרי לעשותו לכתחילה ע"י פועל ישראל בשכר. ומ"מ כתבו הפוס' שהחמירו שלא לעבוד בשכר, דשרי שהפועל יעבוד אצלו ויקבל בשכרו אוכל שיאכל עם מעסיקו [שו"ע (תקמב,א). וע"ע בשש"כ (סו,מ. ובפרט בהערות קס"ו,קס"ז.)]

[306]18.שכ"ד הריטב"א במו"ק [(די"ב,א'). הב"ד בבה"ל (סס"י תקל"ז,)] שאף גבי דבר האבד אין לישראל לעבוד בשכר. וכ"ד הלבוש (בה"ל שם). וכ"ד רבינו ירוחם בשם הרמ"ה גבי דבר האבד, דשרי ע"י ישראל רק בחינם [הב"ד בבה"ל ד"ה "ודבר האבד.")] וכ"ד הגרשז"א זצ"ל. והוסיף יותר מכך, שמסתבר שעדיף ליתן שכר לפועל גוי מאשר להעסיק פועל ישראל בחינם [הב"ד בשש"כ (פס"ו הערה קס"א.)] ומ"מ אף לשיטה זו לא יקח פועל ערבי, וכמו שבס"ד כתבנו במקראי קודש, הל' ט' באב (פרק ז' הערה י') עפי"ד ספר מקדם לבית א-ל (אבינר. ח"א סי' כ"ד עמ' 77 ס"ק 12,14) מצד איסור "לא תחנם."

[307]19.עפ"י המ"א (תקלח,ב) ומחה"ש שם, דדמי לעושה מלאכה בשבת. ודין הנאה ממלאכת שבת מבואר בסי' שי"ח (סעי' א'). והדין לספרדים, שאם עשה איסור דאו' במזיד, לאדם עושה המלאכה אסור ליהנות מהמלאכה לעולם, ולאחרים מותר ליהנות מכך כבר במוצאי שבת. ואם עשאה בשוגג, אסור לכולם במשך השבת [ובני"ד- אסור במשך כל החג (שש"כ פס"ו ססע"י מ"א)] ומותר לכולם מיד במוצאי שבת (וצ"ע בני"ד שעשאה בחוה"מ- מתי יהיה מותר). והשו"ע לא חילק בין מלאכה דאו' לדרבנן. ולמנהג האשכנזים- לגבי שבת, אם עשה איסור דאו', במזיד- אסור לכולם עד מוצ"ש, ואילו בשוגג ניתן לסמוך להקל דשרי לכולם מיד (מ"ב שם סק"ז). ובאיסור דרבנן- אם עשה בשוגג מותר לכולם מיד (בה"ל רס"י שי"ח), ואילו העושה איסור דרבנן במזיד, אין מי שיתיר בו ביום (בה"ל שם). וכ' בשש"כ גבי ני"ד (פס"ו הערה קס"ח-) לאשכנזים- דבמקום צורך יש להקל כבר בו ביום. ויש להעיר, דיוצא שצירף ב' מחלוקות לקולא: אחת, האם מלאכת חוה"מ הינה מדאו' או מדרבנן. ומחלו' נוספת האם בשוגג מותר בו ביום (דהא הפמ"ג שבריש הבה"ל הנ"ל מחמיר בכך). ולכן צע"ק.

[308]20.מ"ב (תקמא,יג) ובשעה"צ (תקמא,כ; תקמד,ו) ושש"כ (סו,מב).

[309]21.ריב"ש, מ"א, מ"ב (תקמא,יג), חזו"ע (יו"ט. דקצ"ז סל"א) ושש"כ (פס"ו הערה קע"ג).

[310]22.שש"כ (פס"ו ריש הערה קע"ג) בשם הגרשז"א זצ"ל.

[311]23.שש"כ (שם) בשם הגרשז"א זצ"ל.

[312]24.מנחת יו"ט, שש"כ (סו,מז). והתיר גם את סחיטת הסמרטוט, דהוי רק גמר השטיפה וגם מעשה הדיוט. וכ"כ להתיר בחזו"ע (יו"ט. דקצ"ד).

[313]25.מנחת יו"ט, שש"כ (פס"ו הערה קפ"ב). והטעם דהוי איסור מלאכה ועובדין דחול.

[314]26.שש"כ (סו,מז), עיי"ש (בהערה קפ"ג) כמה טעמים להתיר.

[315]27.שש"כ (שם הערה קפ"ב). משום דהוי בפרהסיא וגם יש בזה משום עובדין דחול.

[316]28.מ"ב (תקלג,כ), שש"כ (סו,מט).

[317]29.עיקר ד"ז הינו מהרא"ש ומהשו"ע והרמ"א (תקמא,ד). והא דאין נ"מ בין אם נקרעו במועד או לפניו, כ"כ במ"ב (שם סק"י). ומ"מ בעינן שלא ידע ע"כ עד המועד, הא לא"ה הוי כמכוון מלאכתו למועד [שש"כ (שם הערה קצ"א), הערות איש מצליח על המ"ב שם].

[318]30.מ"ב (תקמא,י ויב) ושש"כ (שם הערה ק"צ). והיינו שאין לו מנעלים או בגדים אחרים, או שלא יכול לקנות חדשים [שעה"צ (סקט"ז עפ"י הסמ"ג.)] ואע"ג שאסור בעלמא לקנות במועד (שו"ע תקלט,א), מ"מ איסורו הינו משום טירחה (מ"ב שם סק"א), והיכא דצריך עדיף לקנות מאשר לעשות מלאכה גמורה.

[319]31.שו"ע (תקמא,ד).

[320]32.רמ"א (תקמא,ד).

[321]33.חזו"ע (יו"ט דף קצ"ו-קצ"ז), הערות איש מצליח (תקמ"א הערה 4) והיינו כט"ז, דחשיב כדבר האבד.

[322]34.עיקר דין זה כתבו הרמ"א (שם), שש"כ (שם הערה קצ"ב) וחזו"ע (שם דקצ"ז סל"א). ואת אופן השינוי, ג"ז כתב הרמ"א (סי' תקמ"א ססע"י ה'), מ"ב (סקט"ז), שש"כ (סו,נא) וחזו"ע (יו"ט. דקצ"ו סל"א). ובעיקר בעינן לספרדים שיעשו בשינוי, דהא דיינו שהקלנו להם לתקן שלא כדברי מרן בשו"ע, אזי לפחות שיעשו בשינוי.

[323]35.גם תיקון הכפתור צריך להעשות בשינוי. יש אומרים שיתפרנו באופן שישאר רפוי ותלוי (הגרי"ש אלישיב זצ"ל). י"א שבמקום לתפור בארבעת החורים שבו, יתפור רק שנים מהם- אם ניתן הדבר (הגרנ"ק שליט"א). וי"א שלא יתפרנו במקומו המדוייק [הגר"ש ווזנר זצ"ל. הביא דבריהם במ"ב-דירשו (תקמא.)13]., וע"ע בשש"כ (סו,נא).

[324]36.שש"כ (פס"ו הערה ר"כ).

[325]37.שש"כ (שם סנ"ח ובהערה רי"ט).

[326]38.שש"כ (שם סנ"ח). וע"ע שם (בהערות ס"ז ורי"ז).

[327]39.שש"כ (סו,נח).

[328]40.לפני שנדון פה בהערות עלינו להעיר, שמסעיף זה ועד סוף פרקנו, נכתבו הדברים לפני כתיבת הלכות חוה"מ כאן. כך שישנם דברים בהערות אלה שבס"ד דננו עליהם בהרחבה בפרקים אחרים. וזה החלי בעזרת צורי וגואלי. ההבדל בין דבר הנעשה לשם צורכי ציבור לבין צורכי יחיד, מקורו במשנה ריש מו"ק (ד"ב,ב') ובברייתא שם (ד"ה,א'), ובשו"ע (סי' תקמ"ד), שלצורכי רבים מקילים יותר. וכ"כ למעשה בחזו"ע (יו"ט דקע"ה ס"ה), בילקו"י (יו"ט. דתתקכ"ח ס"ב) וש"פ. וכמבואר לקמן (בפרק י"ב).

[329]41.דין היתר מלאכה - בתנאים מסוימים - לצורך מצווה נזכר למשל בשו"ע (תקמה,ג), וכמבואר לקמן (בפרק י"ד). ההיתר לצורך או"נ נזכר למשל בשו"ע (תקלג,א), וכמבואר לעיל (בפרק ה'). ההיתר לנסוע ולתקן לצורך טיול נזכר בשו"ע (תקלו,א).

[330]42.ההבדל במיקרים מסוימים בין עשיית המלאכה ע"י ישראל או ע"י גוי, נזכר למשל במ"ב (תקמג,א). וראה בשש"כ (פס"ו הערה קס"א) שלד' הגרשז"א זצ"ל עדיף לתת מלאכה לגוי בשכר מאשר לישראל בחינם. וכבר כתבנו בכמה מקומות, וכגון לעיל (הערה 18). שבכל אופן אין להעסיק פועל ערבי.

[331]43.ההבדל בין עשיית מלאכה במעשה אומן למעשה הדיוט נזכר למשל בשו"ע (תקמא,ה). ונזכיר רק בקיצור שלגבי הגדרת מעשה אומן, כתב בשו"ע (שם) שאומן הוא מי שמהיר באותה המלאכה. והיינו שבקי באותה אומנות. וראה עוד לעיל (בפרק ו הערה 14.)

[332]44.שכן משמע מד' הגרשז"א זצ"ל המובאים בשש"כ (פס"ו סעי' נ"ט). וכ"כ בשמו בס' שלמי תודה (עמ' תתמ"ה). וכ"כ לאסור במעשה אומן בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל [ספר מבקשי תורה. מ"ב- דירשו (תקלו 2.), והתיר רק אם יש בכך דבר האבד. וראה ע"כ בהערות הבאות.] וכ"כ בס' יום טוב וחול המועד כהלכתם (עמ' פ"ה) בשם הגר"ש ווזנר זצ"ל, משום דלא חשיב כצורכי הגוף. וכ"כ בס' חוה"מ כהלכתו (פ"ז ס"ו) ובספר ברכת יצחק. הב"ד בילקו"י (הל' יו"ט, עמ' תתקכ"ט-תתקל"א). וכ"כ לאסור לתקן מכונית בתיקון אומן בחזו"ע (יו"ט. דקע"ה). וכתב לאסור אף כשמעביר במכוניתו מצרכי מזון, אם אפשר להעבירם בדרך אחרת. ומ"מ התיר לתקן במלאכת הדיוט אף למטרת טיול. וע"ע בהערה הבאה.

[333]45.שכ"כ להתיר לעשות אף תיקון אומן בשו"ת אור לציון (ח"ג פכ"ד ס"ה. עיי"ש שכתב להתיר אם צריך לרכב לצורך המועד או לצורך טיול, ואינו יכול לעשות כן בלא הרכב). וזאת עפי"ד מרן (תקלו,א) והפוס' שהתירו ולא חילקו בין מלאכת אומן להדיוט [הב"ד בילקו"י (שם) ובמ"ב-דירשו (תקלו. 2)], וכ"כ להתיר הגר"נ קרליץ [חוט שני (חוה"מ ריש פ"ח). הב"ד במ"ב-דירשו (תקלו. 2), ובילקו"י (שם). וטעמו, משום שכל צורך החשוב מאוד לאדם והוא נהנה מכך הוי כאו"נ, ושרי אף במעשה אומן.] וכ"כ בשו"ת חבל נחלתו (לגר"י אפשטיין שליט"א. חי"ז סי' י"ד), ובשו"ת אבני ישפה (או"ח סי' ק"ז), ובס' חיכו ממתקים (להרה"ג אבנר זאדה. סי' תקל"ו), וכן בשו"ת נזר כהן (ח"א רס"י ל"ד), וכ"ד הגרמ"ש שפירא, וטעמיה דחשיב כצורכי הגוף (הב"ד בילקו"י שם). ובאמת שכן עולה מדברי השו"ע (תקלו,א), מהח"א (ח"ב כלל קטז,א), ומערוה"ש (תקלו,א). וכאן יש להעיר, שמה שכתבנו בהערה הקודמת להחמיר בשם הגריש"א זצ"ל, הרי שיוצא מדבריו שאם רוצה לבקר את קרוביו או לטייל, וקלקול המכונית מצריכו לנסוע עם נהג הסעות, הרי שיש בזה הפסד מרובה ודבר האבד. וגם שכירת רכב ללא נהג הינה הפסד מסוים. ועוד: בשו"ת אבני ישפה (הנ"ל) כתב בשם הגריש"א שהתיר לתקן רכב בתיקון אומן בחוה"מ, ובלבד שלא יעשה כלי חדש. ולפי"ז בני"ד שרי. וגם בס' אשרי האיש (ח"ג עמ' נ"ז) כ' בשם הגריש"א שבשביל למנוע הפסד ניכר אפשר להתיר לתקן את הרכב בתיקון אומן. אך לצורך טיול או ביקור משפחתי אסור, שאי"ז נחשב כצורך המועד. ע"כ. ובס"ד נלע"ד שאכן פסק זה מתאים מאוד לגריש"א זצ"ל, משום שהוא היה מתמיד מאוד, ולדידו א"צ לטיולים ולביקורים משפחתיים. אך כיום לרוב עם ישראל טיולים וביקורים הינם חלק מהתוכניות של חוה"מ -(כולל אברכים. חוץ מהמתמידים הגדולים).!! ולכן מסופקני אם היו מסבירים לגריש"א את המציאות היום, האם בכל זאת היה מחמיר בכך. ובאשר למה שכתבנו בהערה הקודמת שלד' החזו"ע יש להחמיר בני"ד, ואסור לתקן מכונית פרטית בתיקון אומן. הנה כתב בילקו"י (יו"ט דף תתקכ"ט- תתק"ל) שנראה שמה שאסר בחזו"ע הוא כשאין לו הפסדים ניכרים בכך, ויכול להשאר בביתו או לקחת מונית. אך אם יש לו צורך לנסוע במכוניתו כדי שלא יטלטל ברכבים ציבוריים, ואל"כ יצטרך לשכור רכב או לנסוע עם כל בני משפחתו במוניות והוי הפסד גדול, בזה יודה החזו"ע דחשיב כדבר האבד. ובסו"ד שם הוסיף בילקו"י ששמע שכן הורה הגר"ע יוסף זצ"ל בשיעור בשנת תשע"ג להתיר לתקן רכב בחוה"מ אף

במעשה אומן. וטעמיה, שצרכים חשובים של הגוף דומים לצורכי אוכל נפש, דשרי אף במעשה אומן. ע"כ. נמצאנו למדים שאף ד' הגר"ע יוסף זצ"ל הינה להקל בני"ד, ויתכן שאם היו מסבירים לגריש"א זצ"ל את המציאות של ימינו, גם הוא לא היה אוסר כן. ומ"מ חכם גדול אחד שליט"א העיר לי (לאחר קריאת הדברים הנ"ל), שזה שמצד אחד אדם רוצה לבקר את קרוביו, ומצד שני אינו רוצה לשכור רכב, אין זו סיבה להתיר לו לתקן את רכבו. אלא שלא יבקרם, ואם בכ"ז רוצה לבקרם אז שישכור רכב. דהא כמבואר לעיל, אין זה פשוט להתיר תיקון אומן לצורך זה. עכ"ד. עוד יש להוסיף שאף בשש"כ (סו,נט) שהחמיר בני"ד, כתב שאם התקלקלה מכוניתו באמצע דרכו שרי לתקנה אף תיקון אומן, אם צריך למכוניתו בחוה"מ. ומה שכתבנו שהיתר דידן הינו לגבי טיול, כ"כ בשו"ע (תקלו,א) והוסיף דה"ה לצורך המועד. וכתבו האחרו', שההיתר לתקן את המכונית לצורך טיול, אינו חל לגבי טיול מארץ ישראל לחו"ל [מ"א, בה"ל (תקלו,א ד"ה "לטייל"). וראה במ"ב (תקלא,יד) שאסור לצאת מארץ ישראל לחו"ל למטרת טיול.]

[334]46.שכן מתבאר משתי ההערות הקודמות. וע"ע בשו"ת משנה הלכות (ח"א סי' תל"ו) וצי"א (חי"ז סי' נ"ט). ומ"מ עדיף לעשות תיקונים אלה ע"י גוי, כמבואר בשיבולי הלקט (סי' רכ"ג), בסידור רש"י (סי' תרכ"ה) ובעוד ראשונים, שדנו גבי תיקון פרסות הסוס ע"י גוי, ומשם למדו פוסקי דורנו גבי תיקון רכב. ראה בילקו"י [יו"ט. דף תתקכ"ט (ס"ג.)] ומ"מ כיום ישנה בעיה אחרת בענין זה, מצד העסקת ערבים. ראה מה שכתבנו בס"ד בספר מקראי קודש הל' ט' באב (פ"ז הערה י'). ומה שכתבנו שמכל מקום אין לעשות תיקון גדול מאוד במכונית, כגון החלפת מנוע, כ"כ הגר"י אריאל שליט"א [מובא בשמו בשו"ת חבל נחלתו (שם). וע"ע בשש"כ (פס"ו הערה קמ"ה) גבי טירחה מרובה בחוה"מ לצורך המועד, שזו מחלוקת אי עושה כן במלאכת הדיוט. אך נראה בס"ד שהחלפת מנוע הוי ודאי מלאכת אומן שיש בה גם טירחה גדולה ולא יתירו זאת.

[335]47.שכן מפורש בשו"ע (תקלו,א) שהוא מקור דין זה.

[336]48.שבט"ה (א,קסו), שו"ת חבל נחלתו (אפשטיין. חי"ד סי' י"ז), ספר דרכי הוראה (בית ההוראה של הגר"א וייס שליט"א. עמ' ס"ז), ילקו"י (יו"ט. דתתקל"א ס"ה).

[337]49.שש"כ (פס"ו הערה ר"ל), ספר דרכי הוראה (הנ"ל. שם), שו"ת חבל נחלתו (שם). וכ"נ מילקו"י (יו"ט. דתתקל"א הערה ה'). והגר"ש ווזנר זצ"ל כתב בשו"ת שבט"ה (ח"א סי' קס"ו) לאסור, משום שזו טירחה שאינה צריכה בחוה"מ. אך בקובץ מבית לוי (ח"א עמ' מ') שב לצדד להקל במקום שהחוק מחייב לנסוע עם גלגל רזרבי. וא"כ גם לדידו שרי. אמנם על מש"כ בשו"ת שבט"ה שזו טירחה שאינה לצורך המועד, לא זכיתי להבין, וכי כיצד אדם יכול להיות בטוח שלא יצטרך את הגלגל הרזרבי בימי החג. וראה במ"ב (תקלז,א) שהיקל עפי"ד המ"א בספק דבר האבד. ולכאו' זה דבר האבד אם אדם נתקע באמצע הדרך ללא גלגל רזרבי [אמנם במ"ב (תקלו,ג) החמיר בספק דבר האבד. וגם זה בשם המ"א. והעיר ע"כ רע"א בגליון.] וגם בשו"ת משנה הלכות (חלק י"א סימן תל"ה) כתב להקל בני"ד, משום שעפי"ר הצמיג הרזרבי אינו טוב כמו צמיג רגיל. עיי"ש. ושמא ני"ד תלוי בדין מלאכה שהרוב בקיאים בה אך היא דורשת לימוד, אם יש להחמיר בה דחשוב כמעשה אומן. ראה בב"י (סי' תקמ"א) בשם הגה"מ שכיום שכולם בקיאים בתפירה יש להחמיר דחשיב כמעשה אומן. ומאידך בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' שנ"ז) כ' שכתיבה רגילה נחשבת כמעשה הדיוט, אע"פ שכידוע צריך לימוד רב במלאכת הכתיבה. ואכמ"ל.

[338]50.עיקר ד"ז נלמד מדין סירוק שערות הסוס בחול המועד, שכתבו כמה ראשונים להתיר [שכ"כ הרמב"ם (יו"ט,ח,טו) והסמ"ק עפי"ד רבא בגמ' מו"ק (י,א). וכ"פ להתיר מרן בשו"ע (תקלו,ב.)] ונאמרו שני טעמים להיתר זה. לד' רבנו המאירי (במו"ק י,ב) הטעם הוא משום שהרוכב נהנה שיש לו סוס מסורק. ולד' מהרי"ו הטעם הינו משום שעי"כ הסוס הולך יותר בזריזות. והיינו שלשניהם הוא משום שזה צורך המועד (מ"ב תקלו,ה). והנ"מ בין הטעמים, שלמאירי יהיה מותר גם לשטוף את הרכב, משום שהנהג נהנה שרכבו שטוף ונקי, ולמהרי"ו יהיה אסור. ולמעשה נחלקו פוסקי דורנו בכך. ד' הבאר משה וספר חוהמ"כ (פ"ה סמ"ד) שאסור לשטוף את הרכב בפהרסיא משום זלזול במועד. והיינו דהא שיש בזה תועלת לסוס לא שייך גבי רכב. ואילו דעת המקילים היא ד' השש"כ (סו,נט), שכתב שמותר הדבר אם אינו דוחה בכוונה תחילה לשוטפו במועד. וכן הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (יו"ט. דקע"ה ס"ה) כתב להקל בכך אם אין בכך טירחה. וכעין זאת פסק בילקו"י (יו"ט. מהדו' תשע"ט דתתנ"ז ס"ג) דשרי לשטוף הרכב אם התלכלך מאוד ואין טירחה בדבר. ואם שוטפים את הרכב כשהוא נכנס למכונת שטיפה ויוצא משם נקי, ודאי שמותר הדבר. וטעמו, עכ"פ משום שמלאכת חוה"מ הינה מדרבנן. וא"כ הוי מחלו' וספק דרבנן לקולא.

[339]51.שכן דעת רוה"פ, כנ"ל בהערה הקודמת. ואע"פ שגבי סוס נחלקו הראשו' בטעם ההיתר, מ"מ גבי ני"ד הוי מחלו' באיסור שהינו ספק מדאו' וספק מדרבנן.

[340]52.דמצד כבוד הבריות ודאי שיש להקל בכך. ואפילו גבי שבת נחלקו הפוס' האחרו' אי לצורך כבוד הבריות שרי רק לטלטל את אבני בית הכסא [עיין שו"ע (שיב,א)] או שהתירו כל איסורי דרבנן. וכ"ש גבי חוה"מ שיש להקל בכך, לנצרך לנסוע ברכבו והוא מטונף. וכ"ש אם הוא ת"ח גדול (שזה כעין מ"ש גבי ת"ח שנמצא רבב על ביגדו) או אפילו בעל משרה חשובה וכדו'.

[341]53.מצד סכנתא לנסוע כששמשות רכבו מלוכלכות ואינו רואה כראוי את סביבתו.

[342]54.באשר לניקוי פנים המכונית נראה בס"ד שדינו כדין טאטוא הבית, ומותר. ומכל מקום לא ידחה את ניקיונו דווקא לחול המועד של סוכות (כי לגבי חוה"מ פסח ממילא כבר ניקו את המכונית לפני פסח). וי"ל שניקוי המכונית בתוכה הינו כדין צרכי המועד שאסור לכתחילה לדחות את עשייתם לחול המועד.

[343]1.שכן מתבאר מהמשנה והגמ' במו"ק (יח,ב), וכ"פ הרמב"ם (יו"ט ז, יב-יד) והשו"ע (סי' תקמ"ה) וש"פ. ויש להעיר שמלאכת הכתיבה בחוה"מ הינה בדרך כלל חלק מהמלאכות שנעשות לצורך המועד שאינן לצורך או"נ. אלא שלעיתים כותבים לצורך אוכל נפש (או מכשירי או"נ), כגון רשימת הקניות במכולת, ולעיתים הכתיבה נעשית לצורך דבר האבד (כגון המוכר במכולת שרושם בכמה מכר בהקפה), או שהכתיבה נעשית לצורך הרבים (הדפסת מודעות), או לצורך מצווה (הדפסת מודעות על הכנסת ס"ת). וטעם איסור כתיבה בחוה"מ הינו כבשבת וביו"ט, שהוא אחד מל"ט מלאכות שבשבת.

[344]2.רמב"ם (יו"ט ז, יב-יד), שו"ע (סי' תקמ"ה), ועוד.

[345]3.הא דאין לכתוב ס"ת, תפילין ומזוזות, דחשיב כמעשה אומן, כ"כ הרמב"ם (יו"ט ז,יג), שו"ע (תקמה,א - גבי כותב לאחרים) ומ"ב (סק"ג).

[346]4.כ"כ הרמב"ם (יו"ט ז,יד) גבי כתיבת חשבונותיו של אדם ומכתבי שלום לחבירו, דחשיב כמעשה הדיוט משום שאין אדם נזהר לדקדק בתיקון כתיבתן. אמנם כ"ז לענין הא דדברים אלה כותבים אותם במעשה הדיוט, אך לא שמותר לכותבן בחוה"מ. דגבי כתיבת חשבונותיו של אדם במועד, הרי דשרי רק לצורך דבר האבד או לצורך המועד [שו"ע (תקמה,ד) ומ"ב (סקי"ח.)] אך אילולא כן אסור הדבר [מהריב"ל, חזו"ע (יו"ט. דר"ד סל"ה.)] וגם אגרות שלום לחבירו זו מחלו' מרן בשו"ע והרמ"א [שו"ע (תקמה,ה.)]

[347]5.כתב מרן בב"י (סי' תקמ"ה ד"ה "כתוב בספר אדם") שרבינו ירוחם כ' בשם ר"ת שמותר בחוה"מ לכתוב בכתב משק"י שהוא כתב דק, וזאת מבלי לעשות שינוי. והסבירו הפוס' (הדרישה שם) דהיינו כתב משיט"א. ועל מש"כ הרמ"א (תקמה,א) שנהגו להקל לכתוב בחוה"מ בכתב שלנו, כ' המ"ב (סק"ה) דהיינו בכתב משיט"א, שהוא כעין כתב רש"י או כתב (העגול) שלנו (שעה"צ סק"ח). מ"מ ממש"כ שם מרן בב"י שאין זה ברור בעיניו שמותר לכותבו בחוה"מ, משמע דלא ס"ל להקל בהא (וכדלקמן). וכ"נ מדברי מרן בב"י (שם ד"ה "ומ"ש רבינו שיש מפרשים") שמחמיר בני"ד. וכ"נ מדברי הרמ"א בד"מ (שם סק"ג) שתמך בדברי מרן להחמיר, ושלכן הפוס' שלפניו הצריכו לכותבו בשינוי, ומשמע דס"ל להחמיר. וכן נראה מדבריו בד"מ (סק"ה) שיש להחמיר בכך. אמנם ממש"כ בד"מ (שם סק"ד) לעניות דעתי משמע דס"ל להקל. וא"כ לכל הפחות לדעת מרן יש לראות את הכת"י שלנו כמלאכת אומן. וע"ע לקמן.

[348]6. שכ"כ בב"י בשם רבינו ירוחם שמצא בגליון להקל בשם ר"ת. ושכ"כ גם באורחות חיים (הראשון כמובן). וכ"כ הרמ"א (תקמה,א) שכן המנהג לראות את הכת"י שלנו כמעשה הדיוט. וכ"כ הב"ח (ריש תקמ"ה), והב"ד הט"ז (סק"י) והמ"א (סקכ"א). וכ"כ המ"ב, שנהגו לראות זאת כמעשה הדיוט (סי' תקמ"ה סק"ה, גבי צורכי רבים. ובסקי"ח, מצד שמחת יו"ט. ובסקל"ה). וע"ע בהערות הבאות.

[349]7.שכ"כ המ"ב (תקמה,ה) "דנקטינן לדינא שזה הכתב אינו מעשה אומן." וכן מתבאר מדבריו בסקי"ח, דחשיב כמעשה הדיוט. והניף עוד ידו בסקל"ה, שהמנהג להחשיב כתב זה שאינו מעשה אומן. ויש להם על מה לסמוך [וכ"ז לכאו' שלא כד' הרמ"א בד"מ, אך כן כדבריו במפה (תקמה,א.)]

[350]8.עפ"י מה שבס"ד כתבנו לעיל ונכתוב בס"ד לקמן, שאמנם לדבר האבד שרי לעשות אף במעשה אומן, וכן באו"נ ומכשירי או"נ הנעשים לצורך המועד. אך לצורך המועד שרי דוקא במעשה הדיוט. ואילו לצורכי רבים שרי במעשה אומן רק כשהם לצורך המועד וגם לצורכי הגוף.

[351]9.מ"ב (סי' תקמ"ה ס"ק ה ולה) ושש"כ (סו, נה ובהערה ר"ו).

[352]10.עפי"ד מרן בב"י (כנ"ל בהערה 5). יש ספק אי אכן חשיב כמעשה הדיוט. ומה שכתב להקל בשו"ע בדברים מסוימים, אין זה אלא משום שיש בהם צדדים להקל [כגון לגבי דבר האבד, בסעי' ב', וכן שם בסעי' ד' וה', עפי"ד המ"ב (י"ח וכ'). וכן מקילים לצורכי רבים (מ"ב סק"ה). וכן כאשר מישתעינן לצורך המועד, כבשו"ע (סעי' ד' וה') עפ"י המ"ב (ס"ק י"ח וכ'.)] וכן החמירו למעשה לספרדים בהערות איש מצליח (ריש סי' תקמ"ה. ועיי"ש באורך בהערות בסוף הספר).

[353]11.כך פירשו האחרו' [ט"ז (תקמה,יב), מ"ב (תקמה,מג) וש"א] את דברי השו"ע (תקמה,ז) שכ' שכל הדברים שאסור לכתוב, אסור אפי' ע"י שינוי. וכתבו שהכוונה לשינוי באופן פעולת הכתיבה, שזה אסור. והטעם, משום שדין כתיבה חלוק משאר השינויים בשאר המלאכות במועד. דבחוה"מ עיקר האיסור הינו משום טירחה, ואם כותב באופן של שינוי בפעולה (כגון שאוחז הקולמוס בין האגודל לאצבע) הריהו מרבה בטירחה [דמשק אליעזר בהבנת הגר"א, הב"ד מ"ב-דירשו (תקמא. 15)]. וכ"ז שלא כמש"כ תה"ד (סי' פ"ז) בשם מהר"ח או"ז, שמהר"ר אליעזר שינה את הכתיבה דווקא ע"י אופן הכתיבה, למרות שהרבה עי"כ בטירחה [הב"ד בב"י (תקמה ד"ה "ותרומת") ובמ"ב-עוז"ו (תקמ"ה ציון פ"ה.)] וע"ע בשעה"צ (תקמה,מט), ומה שבס"ד כתבנו באורך בקונטרס קדושת השבת [(ח"א הערה כ' ענף 3). עפ"י הרבה פוס', מהם האג"ט (בפתיחה לל"ט מלאכות, בסופה, סק"ג,)] במ"ב (סי' ש"מ ססקכ"ב), במנח"ש (ח"ב עמ' צ"ג וקנ"ב), במלכים אומניך (זילברשטיין, עמ' כ') וש"פ. עיי"ש. וקיצרתי.

[354]12.והיינו שכותב באותיות שבורות (כשכותב בכתב דפוס), או שכותב כשהשורה העליונה עקומה [מ"ב (תקמה,לג ומג.)]

[355]13.לגבי צורך דבר האבד, כ"כ בשו"ע (תקמה,ד וה), מ"ב (ס"ק י"ח וכ'), שש"כ (פס"ו הערה ר"ז) וחזו"ע (יו"ט, דר"ד סל"ה). גבי צורך המועד, כ"כ הרמ"א (תקמה,א), המ"ב (שם ס"ק י"ח וכ') ובחזו"ע (יו"ט, שם). וגבי צורכי רבים, ראה מחלו' השו"ע והרמ"א (תקמה,א), וע"ע במ"ב (תקמה,ה) שבכתב שלנו כשכותב לצורך הרבים, א"צ לשנות.

[356]14.שעה"צ (תקמה,כה). ועיי"ש (בסקכ"ג) שלד' הרמב"ם והרוקח גם בדבר האבד צריך לשנות הכתיבה. אמנם לפי"ד השו"ע (תקמה,ז) א"צ לשנות. וכ"נ מד' שעה"צ (תקלז,מח). ור' מ"ב-דירשו (תקמה. 18).

[357]15.ב"י (תקמ"ה) בשם האורחות חיים, רמ"א (תקמה,ז) ושש"כ(סו,נה).

[358]16.שש"כ (שם).

[359]17.בס"ד יש להעיר, שלא כל הפוס' ירדו לעומקם של דברים, בפרט במציאות הטכנית של המחשבים. בכל אופן הבאנו את דברי גדולי דורנו גבי ני"ד.

[360]18.כך אמר לי הגרי"ש אלישיב זצ"ל [כמובא בס"ד בקדושת השבת (ח"ב במילואים, פרק ח' ענף47)]. וטעמו, שה"ז נפוץ, וכל ילד יודע להקליד כיום במחשב. ועוד, שאין בפעולת ההקלדה טירחה, ולא כרוך בה מאמץ. עכת"ד. עיי"ש, וכן במ"ב-דירשו (תקמה 23). וכ"כ בחזו"ע (יו"ט. דר"ה ריש הערה צ"ח). וכ"כ במ"ב-דירשו (שם) בשם הגר"נ קרליץ שליט"א, דחשיב כמלאכת הדיוט. וישנם עוד פוס' דס"ל שכתיבה במחשב בחוה"מ חשיבא כמלאכת הדיוט. ר' בפסתש"ו (תקמה,ב). וע"ע בשש"כ (פס"ו סנ"ה). וע"ע בספר "המחשב בהלכה" שהביא כמה דעות ע"כ. ויש אומרים דכתיבה במחשב חשיבא כמלאכת אומן, כיוון שהולכים בתר התוצאה. ולאחר זאת עוד נעיר, שברור שהכתיבה על הצג קילא טפי מאשר ההדפסה במדפסת, משום שהכתיבה על הצג הינה כתיבה שאינה מתקיימת, הן משום שהרגילות למוחקה, והן משום שמהצד הטכני היא אינה יכולה להתקיים זמן רב, שהרי בכתיבת האות הבאה נמחק כל המסך ונכתב מחדש. ראה ע"כ בקדושת השבת (ח"ב שם ענפים ).6-7 ואף אם לא יכתבו יותר במחשב, הרי שבשל תוכנת שומר מסך ימחק הכתב, או שנגמרת הסוללה בפלא' וכדו'. ועוד גבי הההבדל בין אם דין כתיבה זו הוא כמעשה אומן או כמעשה הדיוט, מבואר לעיל (בהערה 8)

[361]19.כך אמרו לי הגרי"ש אלישיב והגר"מ אליהו זצ"ל [כמובא בקדושת השבת (ח"ב שם ענפים 47, 59)]. וכ"כ בחזו"ע [(יו"ט דף ר"ה-ר"ו הערה צ"ח). אמנם צ"ע למה שהתייחס שם בדף ר"ו רק לכתיבה בזכרון ולא לכתיבה בצג המחשב] גבי כתיבה בחוה"מ בזכרון הפנימי של המחשב. ומשמע מדבריהם דשרו לשמור הכתוב גם בדיסקט (שהיה בעבר) ובדיסק, וכן בדיסק-און-קי, כיוון שבאמת אין בכך שום כתיבה. וע"ע בד' הגר"נ קרליץ שליט"א, כמובא במ"ב-דירשו (תקמ"ה,23, ד"ה "ולענין אם"), ובשו"ת שבט הלוי (ח"ו סס"י ל"ז) שצידד להתיר כתיבה במחשב בחוה"מ.

[362]20.שש"כ (פס"ו הערה רי"א) בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל. וטעמו, משום דחשיב שבונה את הדיסקט ע"י רישום הכתב בו, דלפני שהזינו בו הנתונים לא היה לו ערך. עכת"ד. ולא זכיתי להבין כ"כ סברה זו. ועוד לא ברור לי מדבריו מה יהיה הדין אם בדיסקט כבר היה כתוב משהו ועתה רק מוסיף עוד תוכן, החשיב כתוספת בנין. ומ"מ אף לד' השש"כ שם מותר הדבר כשעושה לצורך המועד או דבר האבד.

[363]21.כן מתבאר מהשש"כ (פס"ו ססע"י נ"ה) גבי מחשב כיס. ולכאו' ה"ה גבי מחשב, מצד הכתיבה בצג. והזכיר שם את הטעם דהוי ככתיבה שאינה מתקיימת. ולכאו' ה"ה גבי צג המחשב [למרות שגבי כתיבה בשבת יש לחלק בין סוגי הצגים השונים, וכמו שבס"ד כתבנו בקדושת השבת (ח"ב במיל' פ"ח). אך גבי חוה"מ נראה שאין נ"מ בין סוגי הצגים.] ובענין מש"כ שם במ"ב-דירשו (תקמה,23). בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, ראה מה שאמר לנו הגרי"ש אלישיב זצ"ל כמובא בקדושת השבת (ח"ב במיל' פ"ח ענף 47.)

[364]22.כ"כ בשש"כ (פס"ו ססע"י נ"ה), וכ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל בס' מאמר מרדכי (מועדים. דיני חוה"מ, עמ' 151 סנ"ד). וכ"כ הגר"נ קרליץ שליט"א בחוט שני [הב"ד במ"ב-דירשו (תקמה.23)]. וכן אמר לי הגרי"ש אלישיב זצ"ל שיש לאסור [ראה בקדושת השבת (ח"ב במיל' פ"ח ענף 47.)]. חכ"א שליט"א רצה לומר שההדפסה במדפסת (גם בחוה"מ) חשיבא כגרמא, כיוון שישנה השהיה קצרה במערכת, ובפרט אם כך מתזמנים אותה. ותלוי הדבר בהגדרות "גרמא" בהלכות שבת, וכן תלוי אי בחוה"מ מקילים בגלל גרמא. דלכאו' חוה"מ לא חמיר מיו"ט, שבו כן מקילים בגלל גרמא [ר' תוס' ביצה (דכ"ב,א) ושעה"צ (תקיד,לא,)] ומאידך לסוברים שבחוה"מ העיקר הוא הטירחה, יש צד להחמיר ולומר שאם סו"ס נעשית המלאכה אזי אין נ"מ אם נעשתה בגרמא. עכ"ד. וראה עוד שבס"ד כתבנו באורך בקונטרס קדושת השבת (חלקים א' וב'), ובפרט מה שהבאנו בשם הגרשז"א זצ"ל במנחת שלמה (ח"א סי' ט'), שכל דבר שתוכנן ונבנה מלכתחילה לפעול בגרמא, אין הפעלתו נחשבת כגרמא. ולפי"ז גם אם נסבור שדיני גרמא מועילים בחוה"מ, מ"מ הדפסה במדפסת לא נחשבת כגרמא. ועוד נוסיף, שבשש"כ (פס"ו הערה רי"א) כתב שההדפסה במדפסת נחשבת כמעשה ממש. ע"כ. ואכמ"ל.

[365]23.כנ"ל (בהערה 13) וכ"כ בשש"כ (פס"ו הערה רי"א). וכ"כ בס' מאמ"ר (אליהו. מועדים, עמ' 151 סנ"ד) גבי עצם ההקלדה.

[366]24.שש"כ (פס"ו הערה רי"א) וכנ"ל (בהערה 14.) וע"ע בפסתש"ו (תקמה,ב).

[367]25.כך אמר לי הגרי"ש אלישיב זצ"ל [כבקדושת השבת (שם,)] וכ"נ מדברי ש"פ.

[368]26.כ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל בס' מאמר מרדכי (מועדים. דיני חוה"מ עמ' 151 סנ"ד). וכן הורה לי הגרי"ש אלישיב זצ"ל [קדושת השבת (ח"ב במילואים פ"ח ענף 47,)]. אך זאת לילדים שטרם הגיעו לגיל חינוך. ולגבי ילדים שהגיעו לגיל חינוך הסתפק ואמר שכולי האי ואולי יש להקל להם, אם אין להם משחקים אחרים, עכת"ד.

[369]27.לגבי תיקון מאמר מודפס במחשב, כ' הגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר (מועדים, דיני חוה"מ עמ' 151 סנ"ד) שאסור לתקן במחשב מאמר מודפס. ולמד כן מהשו"ע (תקמה,א). אך לא זכיתי להבינו, דהרי אי שרי להקליד הרי דשרי אף לתקן. ולכאו' אין ללמוד מד' השו"ע הללו, דהתם מדובר שאינו לצורך המועד ולא לצורך רבים, וגם משום שיש להם פתרון אחר (ס"ת אחר). אך בני"ד אין לו פתרון אחר, ואם רוצה להקליד כדי להדפיס לצורך מסוים (כגון לתת שיעור תורה, שלזה בוודאי שרי להקליד), מדוע שיהיה אסור לתקן. ועוד, דהא כתבו הפוס' שאין לתקן ס"ת משום שצריך אימון גדול לכתיבה זו. משא"כ בכתיבה במחשב או במכונת כתיבה [ר' חזו"ע (יו"ט. דר"ה הערה צ"ח) ויבי"א (ח"ח חאו"ח סי' מ"ח.)] ובפרט שאף אחד מהפוס' שדנו גבי כתיבה במחשב לא אסר לעשות תיקוני טקסט. וגם לא זכיתי להבין מדוע לד' הגאון הרמ"א זצ"ל בס' מאמ"ר שם התיר לשחק במשחקי מחשב, אף שכרוכים הם בכתיבה, ואילו לתקן תיקוני טקסט, בזה אסר. ושני חכמים שליט"א אמרו לי שכנראה כוונת הגר"מ אליהו זצ"ל, אינה לגבי תיקון דף מקורות לשיעור שאמור להיאמר במועד עצמו. וכיוון דס"ל דחשיב כמעשה הדיוט הרי דשרי לצורך המועד, והרי משחק ילדים חשיב לצורך המועד. ואילו תיקון מאמר הלכתי שאינו לצורך המועד יהיה אסור. וכן אסרו להגיה כתבים בחוה"מ גם החיי אדם והשד"ח [הב"ד בפסתש"ו (תקמה,יז.)] ומ"מ ברור שיהיה מותר לעשות תיקונים לצורך דבר האבד, ויתכן גם לצורך מצווה. וע"ע ביבי"א (ח"ח סי' מ"ח סק"ב).

[370]28.שש"כ (סו,יא). וטעמו עפי"ד המ"ב (תקמה,יח), והיינו שמא ישכח לקנות חלק מהמצרכים.

[371]29.שש"כ (שם).

[372]30.חזו"ע (יו"ט. דף ר"ד סל"ה).

[373]31.שש"כ (פס"ו הערה כ"ט).

[374]32.אמנם החזו"א אסר לצלם בחוה"מ [מ"ב-דירשו (תקמה).23, ועיי"ש מש"כ גם בשם הגרנ"ק שליט"א,] אלא שכבר רבו המתירים בדורנו [שערים המצוינים בהלכה (סי' ק"ד סקט"ז). שש"כ (סז,יט) בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל. וטעמו, שאין העין מרגישה שינוי בפילים. וכ"פ להקל בחזו"ע (יו"ט. דר"ו סל"ח). וכ"ד הגרי"ש אלישיב זצ"ל, דלהנציח אירוע חשיב דבר האבד ושרי [מ"ב- דירשו (תקמה23, ד"ה "ולענין צילום.")] וכ"כ במועדים וזמנים (ח"ג סי' רח"צ וח"ז סי' קנ"ד).

[375]33.שש"כ (סז,יט ובהערה ק"ו) בשם הגרשז"א זצ"ל דחשיב כמעשה אומן ומלאכה גמורה. וכ"כ בחזו"ע (יו"ט. דר"ו סל"ח).

[376]34.לפי"ד החזו"א הנ"ל (בהערה 32). לכאו' יש לאסור גם בני"ד, אך מדברי השש"כ (פס"ז הערה ק"ו) בשם האג"מ משמע דשרי, מטעם דאינו מעשה אומן וגם הוי לצורך המועד ומתענג בו. וע"ע במ"ב-דירשו (שם ד"ה "אכן לצלם") בשם הגר"נ קרליץ שהסתפק בדבר, שאמנם חשיב כמעשה הדיוט, אך לדעתו ה"ז רק הנאה מועטת. עכ"ד. ולפי"ז יתכן שיהיה ניתן לצלם ברית מילה הנערכת בחוה"מ, דחשיב כדבר האבד.

[377]35.שו"ע (תקמה,ה), מ"ב (סקכ"א) ושש"כ (סז,מז).

[378]36.מ"ב-דירשו (תקמה21)., בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, ובשם הגר"נ קרליץ שאמר בשם החזו"א. וע"ע בשש"כ (פס"ח הערה קי"ז) שכ' בשם הגאון החוו"י שאסור למלא את שטר התנאים במועד אם גמרו ונימנו וסיכמו ביניהם את התנאים לפני המועד.

[379]37.שכן עולה מדברי הגריש"א והגרנ"ק (במ"ב-דירשו שם), וכן מבואר בשש"כ (סז,מז).

[380]38.דין כתיבת איגרת שלום לחבירו, ראה בשו"ע (תקמה,ה), בשש"כ (סו,נה) ובקדושת השבת (ח"ב במילואים, פ"ח ענף 47. עיי"ש דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל והגר"א נבנצל שליט"א). יש מהפוסקים הסוברים שיש למנוע את הילדים מלצייר ציורים בחוה"מ [מ"ב-דירשו (שם ס"ק 25). בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל. אמנם נראה בס"ד שלפחות לילדים שטרם הגיעו גיל חינוך, שרי לצייר.] דין כתיבה באיתורית ראה בס' קדושת השבת (ח"ב במילואים, פ"ח ענף )

[381]42.דין כתיבת ספר תורה, תפילין ומזוזות, בחוה"מ, ראה בשו"ע (תקמה,א,ג) ושש"כ (סז,לח,לט). דין כתיבה ע"י חותמת בחוה"מ, ראה בשש"כ (פס"ו הערה ר"ו).

[382]1.משנה ריש מו"ק (ב,א) וברייתא שם (ה,א). שו"ע (תקמד,א). וגבי מש"כ במשנה שמותר לתקן את הדרכים משום צורך הרבים, כ' הנימו"י (ד"א,ב) שהכוונה למגרשים שמאחרי הבתים, המשמשים למשחקי הילדים. ובשיטה לרבינו יחיאל מפאריש חלק ע"כ, דמשחקי הילדים אינם צורכי רבים. וגם לשיטת הרשב"א (כדלקמן) שצורכי רבים הו"ד לצורכי הגוף, יש שכתבו שיש לפקפק על ד' הנימו"י ואין להקל בתיקוני מגרשים למשחק הילדים [מ"ב-עוז"ו (תקמד,ציון ב.)] אך לענ"ד דבר זה כן נחשב כצורכי הגוף- לילדים, שהרי הילדים אינם משחקים לצורך מצווה, אלא עונג הוא להם. ובשל משחקי ילדים הקלו בכמה וכמה דברים [ראה למשל ברמ"א (תקיח,א) גבי משחק ביו"ט בכדור ברה"ר. וכן טלטול הקטן בשבת כשהאבן ביד הקטן, כבשו"ע (שט,א). וע"ע ברבינו חננאל בביצה (יב,א). ואכמ"ל. אם כי לא כל הדברים הללו מוסכמים על הכל.] וכן מצינו שיש מי שהיקל לצלם אנשים במועד כי זה עונג לבני נשא [ר' שש"כ (פס"ז הערה ק"ו.)] לכן אף את"ל שתיקוני מגרשים שמאחרי הבתים אינן כצורך רבים, מ"מ מגרשי המשחקים שבימינו ודאי דינם כצורכי הרבים. כך בס"ד נלענ"ד. ובאשר לטעמי ההיתר של מלאכת המועד לצורכי הרבים: י"א משום שבחוה"מ הכל בטלים ממלאכתם, ואז מתחברים הם יחד לעסוק בצורכי הרבים, ואם לא יתירו להם זאת תתבטל המלאכה [מ"ב (תקמד,א.)] וי"א שזה דומה למלאכת דבר האבד [פמ"ג (מש"ז תקמד,ב), שש"כ (סח,א,)] או לצורך מצווה [בה"ל (תקמד,א ד"ה "צורכי"), שש"כ (שם.)]

[383]2.שש"כ (סח,ב).

[384]3.שכן פשוט מהא דהתירו במשנה הנ"ל לתקן הדרכים. וכ"כ הרא"ש (פ"ק דמו"ק סי' ו'), המ"ב (תקמד,א), בחזו"ע (יו"ט. דקע"ד ס"ה) וש"פ.

[385]4. כנ"ל מהטעם הנ"ל: רא"ש, מ"ב, חזו"ע (שם) וש"פ.

[386]5.הפוס' הנ"ל.

[387]6.מ"ב (תקמד,א), שש"כ (פס"ח הערה י"ב), חזו"ע (יו"ט. דקע"ד ס"ה) וש"פ. עפ"י הגמ' במו"ק (ה,א) דחופרי בורות. וכ' בשש"כ (שם) דמשמע מהרמב"ם דשרי לעשות כן אף אם אפשר לעשות כן בדרך אחרת.

[388]7.כ"כ הרשב"א (בתשו' ח"ד סי' שכ"ו). אמנם בנשמת אדם (כלל ק"ו סק"ב) כתב שמדברי הראב"ד שהובאו ברא"ש (שם סי' ו') משמע שהתירו לכל צורכי רבים, ואף שלא לצורך הגוף (שהרי ממש"כ הראב"ד הטעם להקל בצורכי רבים משום שאז כולם בטלים ממלאכתם ולכן שיעשו אז צורכי הרבים, משמע דשרי אף שלא לצורך הגוף). ומ"מ הרמ"א (תקמד,א) פסק כרשב"א [ור' ע"כ באורך במ"ב-עוז"ו (תקמד, ציון ג.)] ואף שמרן בשו"ע לא הזכיר את דין הרשב"א [אלא הביאו בבדק הבית. ועל כך יש לדון לחוד, אי מרן השמיטו בשו"ע כיוון דלא ס"ל הכי. ראה במקראי קודש הלכות ד' המינים (פרק ב' הערה ל"ב)] מ"מ בחזו"ע (דקע"ו ס"ו) כן פסק כדברי הרשב"א. וכ"מ קצת מד' כה"ח (תקמד,ז). ובהערות איש מצליח לא העירו ע"ד הרמ"א הנ"ל. לכן כתבנו את דין הרשב"א בסתמא, גם לספרדים, למרות שלא ברור שגם הספרדים נוקטים כדברי הרשב"א להלכה להחמיר בני"ד. מ"מ צ"ע אי ספרדים יכולים להקל בני"ד, ולעשות צורכי רבים אף כשאינם צורכי הגוף. ומ"מ כ' הרשב"א שמה שהתירו חז"ל מלאכת אומן לצורך רבים, כחפירת בורות למים, ותיקוני דרכים שלא ינזקו בהם ותיקוני מרחצאות - כולם צורכי הגוף הם. והטעם, משום שיחיד אינו צריך כ"כ לעשות מלאכת אומן בשביל צרכיו, דיכול לדאוג לעצמו אצל שכניו (לרחיצה, שתיה וכדו'). משא"כ רבים, ודאי א' מכל אלה אינו יכול לדאוג לעצמו באופן אחר, ולכן הוא זקוק לצורכי הרבים שיעשו אותם [ראה הקדמת עוז"ו (לסי' תקמ"ד.)] ולשיטת הרשב"א, צורכי הגוף של רבים מותרים אף במעשה אומן, משא"כ צורכי הגוף של יחיד. ומ"מ לטעם זה שרי רק לדברים שיהנו מהם במועד (וכפי שכתבנו לקמן בסעיף י"ג ובפרט בהערה 27, דברים המונעים סכנה, שרי אף אם יהנו מהם לאחר המועד, משום דכל כמה דאקדומי טפי, שפיר דמי).

[389]8.עפי"ד הרשב"א הנ"ל. וכ"כ בשש"כ (פס"ח ס"ד ובהערה י"ז).

[390]9.הרשב"א בשו"ת (שם), הרמ"א (תקמד,א), מ"ב (סק"ו), חזו"ע (יו"ט. דקע"ה ס"ו) ושש"כ (פס"ח ס"ט).

[391]10.שש"כ (פס"ז סל"ז ופס"ח ס"ד) עפ"י שו"ע (תקמה,ג) ועוד.

[392]11.הרא"ש (פ"ק דמו"ק סי' ו') בשם הראב"ד. וכ"כ הנימו"י (ד"ב,א) בשמו. וכן מתבאר מהשו"ע (תקמד,ב ותקמה,ב) ומהמ"ב (תקמד,ה). והטעם שהתירו אף שלא לצורך המועד, משום שיש מהרבים שאין מי שידאג להם, וכ"א סומך על חבירו שיתקנם, ולכן אינם נעשים אלא בזמן שכולם בטלים ממלאכתם ומתחברים לעשותם יחדיו ודמי לדבר האבד [ראב"ד, פמ"ג (מש"ז תקמד,ב), הקדמת עוז"ו (תקמד, ציון ה'. עיי"ש) וכנ"ל (בהערה .)7].

[393]12.שש"כ (סח,יד ובהערה ט"ו).

[394]13.מ"ב (תקמד,א) ושש"כ (פס"ח הערה י"ג), וכנ"ל (עפ"י הפוס' שבהערה 11.)

[395]14.דהיינו מלאכת אומן בשינוי, שדינה כמעשה הדיוט, כבשו"ע (תקמא,ה). וכ"כ בשש"כ (פס"ח הערה י"ד).

[396]15.בה"ל (תקמד,א ד"ה "צורכי), חזו"ע (יו"ט. דקע"ה הערה י"ט) ושש"כ (פס"ח הערה כ"א).

[397]16.כ"כ מרן בבדק הבית, דלמרות דברי הרשב"א שאין לבנות ביכ"נ בחוה"מ (כנ"ל בסעיף ה'), מ"מ בזמן הזה חשיבא בנית ביכ"נ כדבר האבד, שמא יפריעו הגויים מלבנותו. וכ"כ מהריק"ש, וכ"כ המ"ב (תקמד,ו). וכ"כ גבי דורנו בחזו"ע (דקע"ו הערה כ"ד), מחשש שמא יש כאלה שיפנו לבית המשפט החילוני כדי לעצור ח"ו את בניית ביהכ"נ. ובשש"כ לא הביא קולא זו. ובמאמ"ר (כרמי. תקמד,א) כתב שהכל לפי המקום והזמן, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

[398]17.חזו"ע (דקע"ה-קע"ו).

[399]18.שע"ת (סי' תקמד), חזו"ע (יו"ט דקע"ו ס"ו) ושש"כ (פס"ח ס"ט). ובערוה"ש (תקמד,ז) כתב שמימינו לא שמענו לתקן תיקונים בביכ"נ בחוה"מ, והכל תלוי לפי ראות עיני המורים [הב"ד בשש"כ (הערה כ"ו.)]

[400]19.חזו"ע (יו"ט. דקע"ו ס"ו).

[401]20.שש"כ (פס"ח הערה כ"ז).

[402]21.שש"כ (פס"ח ס"ז ובהערה כ"ד) עפ"י המ"ב (תקמד,ד) ושעה"צ (סק"ד).

[403]22.כ"כ בשש"כ (סח,ב) עפ"י המ"ב (תקמה,כ), שמותר לכתוב דברים מסוימים, משום שכל דבר המזדמן תדיר, אע"פ שבכל פעם ופעם הוא דבר פרטי, אפ"ה כצורכי רבים חשיבא. ולכן התיר שם בשש"כ את הפעילות הבנקאית, כדלקמן.

[404]23.רמב"ם (יו"ט ז,יב) ושש"כ (פס"ח סעי' ב' וי"ח).

[405]24. שש"כ (פס"ח הערה ח') בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל. וכ' שם שעיקר צורכי הרבים הוא בניית בתי כנסת, שווקים ומרחצאות, שהצורך בהם משותף לרבים. משא"כ בנקאות שהיא רק ענין של לווה ומלווה ששם ההיתר הוא עפ"י המ"ב (תקמה,כ), שכל דבר המזדמן תדיר, אע"פ שבכל פעם ופעם הוא דבר פרטי, כצורכי רבים חשיבי. והוסיף בשם הגרשז"א זצ"ל, שיתכן שמנהל הבנק חייב להודיע שעובדים רק בשביל דברים המותרים בחוה"מ, והוא צריך להאמין ללקוחותיו. ולכן רצוי לכל ירא שמים, שילווה כסף מחבריו ולא יזדקק לפעילות הבנקים. עכ"ד. ומדברי הגרשז"א זצ"ל יוצא שאין לבנקים לעשות פעולות אסורות בחוה"מ לצורך שאינו מותר בהלכה, ולכן לדעתו אסור להם לשלם משכורות לבני המיעוטים, כיוון שהללו לא ישתמשו בזה לצורך מצוות החג [ולכאו' אין להקל בזה משום איבה. ר' מ"ב (של,ח), עכ"פ למ"ד מלאכת חוה"מ אסורה מדאו'. ואף את"ל שאסורה רק מדרבנן, ר' במ"ב שם מש"כ בשם הפמ"ג.] ושמא יש להקל בזה משום שלעיתים עיכוב העברת משכורת בזמנה עלול לגרום לקנסות פיגורים והוי דבר האבד. וע"ע במ"ב (תקלט,לג). ואכמ"ל.

[406]25.שש"כ (פס"ח הערה ח').

[407]26.בשש"כ (פס"ח הערה ח') כ' שמותר לנהג מונית לעבוד בחול המועד רק בתנאי שאת מה שהוא מרויח יקח לצורכי החג. או שהמצב הוא כזה שאם לא יסיע אנשים הציבור יסבול מכך, עכ"ד. ואילו בחזו"ע (יו"ט. דקע"ה ס"ה) כתב בפשטות שמוניות חשיבי כצורכי רבים. וגם במ"ב-עוז"ו (בהקדמת סי' תקמד, ציון ו) כתבו להקל גבי מוניות מהמ"ב (תקמד,כ), ולא הזכירו שלמרות דברי המ"ב הנ"ל שהזכירם הגרשז"א זצ"ל, בכל אופן פקפק בכך ולא רצה להקל בשופי גבי מוניות. והעיר חכ"א שליט"א, שתלוי אם אנו רואים את המוניות ככלי תשמיש לאנשים מפונקים, או כפתרון תחבורתי למי שאינו יכול לנסוע באפשרות אחרת, או שהוא נזקק למונית בשל לחץ זמן. עכ"ד.

[408]27.כ"כ בשו"ע (תקמד,א) גבי תיקון הדרכים. ובשש"כ (פס"ח הערה כ"ב) הוסיף גבי התקנת תאורה ותיקונה. ויש לציין שהפוס' [מ"א (תקמד,ג) מ"ב (סק"ב) וש"פ] כתבו, שאם יש מנהיג ופרנס למקום שיכול לתקן הדרכים על דעת עצמו, הרי שאסור לדחות מלאכה זו למועד. ואילו בערוה"ש (תקמד,ו) התיר אף במקרה זה ששאר אינשי ידחו זאת ויתקנום במועד. וכ' בחזו"ע (דקע"ה,ה) שהמיקל יש לו על מה לסמוך, עכ"ד. ובס"ד נלע"ד שמותר לתקן הדרכים והתאורה בכבישים אף אם לא יגמרו אותה במועד, אלא שעבודה זו רק תזרז את סיום הפרויקט, דכל כמה דאקדומי שפיר טפי, שהרי הדבר נוגע לעסקי נפשות. וכדמפורש בגמ' במו"ק (ה,א).

[409]28.שו"ע (תקמד,א), מ"ב (סק"ד), שש"כ (סח,ז) וש"פ.

[410]29.מ"ב (תקמד,ד), שעה"צ (סק"ד), שש"כ (סח,ז) וש"פ. ומ"מ בס"ד נלע"ד שדבר הנוגע להרחקת סכנה, כתיקון כבישים ותאורה בהם, שרי לתקן ולהתקין במועד אף אם לא יגמרו במועד, וזאת גם אם הדבר רק ימעט את הסכנה, וכנ"ל (בהערה 27.)

[411]30.שש"כ (סח,ז).

[412]31.שש"כ (פס"ח סי"ד והערה מ"ז).

[413]32.שש"כ (פס"ח הערה מ"ח).

[414]33.שש"כ (פס"ו סנ"ח ופס"ח סי"ד).

[415]34.כך בס"ד נלע"ד. ראה לעיל בפרקנו (בהערה 1).

[416]35.פשוט. מדין סילוק הסכנה, וכדין מצוות מעקה [ראה חו"מ (תכז, ז-ח.)]

[417]1.עיקר דין פועל עני שאין לו מה לאכול במועד איתא בגמ' במו"ק (יג,א). וכ"פ בשו"ע (תקמב,ב). והטעם, כדי שלא יהא דואג וימנע משמחת יו"ט [ריטב"א מו"ק (שם,)] ואין לך דבר האבד גדול מזה [נימוק"י (ספ"ב דמו"ק.)] ובפרט ששמחת החג מפורשת בתורה והיא דוחה איסור מלאכה בחוה"מ דרק אסמכינהו אקראי [משך חכמה עה"ת (פר' "כי תבא" ד"ה "השקיפה"). הב"ד בשש"כ (פס"ח הערה נ"ח.)]

[418]2.שו"ע (תקמב,ב). ולטעם הנ"ל מהנימו"י שדינו כדבר האבד, יש לעיין אי בעי לכתחי' בשינוי [ר' שעה"צ (תקמא,טז ותקמה,כג). ובני"ד כ' המ"ב (תקמב,ו) שא"צ שינוי. ור' בשש"כ (סח,כב) שאם יש לו לחם אך אין לו כ"צ לחג, שרי רק במלאכת הדיוט כשעושה לצורך מצווה ושלא לצורך החג.]

[419]3.גבי תספורת וגילוח, כ"כ החת"ס (או"ח סי' קנ"ד), שחלקו על הנוב"י (שהתיר זאת) כל גאוני דורו. וכ"כ בערוה"ש (תקמב,ב), בשש"כ (פס"ו סכ"ג ופס"ח ס"כ). וכנ"ל (בפרק גבי תספורת וגילוח). וגבי כיבוס, כ"כ בשש"כ (פס"ו סעי' ס"ג ופס"ח ס"כ), עפ"י ערוה"ש (תקמב,ב). ור' בשש"כ (פס"ו הערה רמ"א).

[420]4.כ"כ המ"ב (תקלא,טו) גבי גילוח גוי. וכ"כ בשש"כ (סח,כ) גם גבי כיבוס.

[421]5.מ"א (תקמב,א). ובמחה"ש ובשעה"צ (סקי"א) כתבו דא"כ ד"ז לא קאי אחוה"מ פסח, דאז אפי' עני שבישראל יש לו מצות לכל החג. ומ"מ כד' המ"א כן גם פשטות ד' הרא"ש (במו"ק ג,כד), לפי הבנת שעה"צ (תקמב,יב).

[422]6.א"ר (תקמב,ג), שו"ת מהרי"ל דיסקין (קו"א סי' ה' סקס"א), וכ"כ עוד פוס', וכ"נ מהנשמ"א (קו,ד). ור' שעה"צ (סקי"ב). ור' בשש"כ (פס"ח סעי' כ' וכ"ב) שחילק לדינא בין פועל שיש לו לחם ומים לבין מי שאין לו אף זאת. ורע עלי מש"כ חכ"א שליט"א, ששני הרבנים הצדיקים, זצ"ל, בעל המ"ב ובעל השש"כ, החמירו במילתא דרבנן (איסור מלאכה במועד), והקלו בשמחת החג מדאו' של יהודים אלה. עכ"ד. ולענ"ד ע"כ יש לומר, שתאלמנה שפתי שקר. ראשית, שהתורה אמת כתיב בה ואין בה משוא פנים. את אשר אסרה התורה (איסור מלאכה) אנו לא נתיר. שלא נצטרך ח"ו לומר בוידוי "את אשר אסרת- התרנו." אלא פוסקים אלה שקלו בפלס דבריהם וכך הגיעו למסקנת ההלכה. וע"כ נאמר "על קן ציפור יגיעו רחמיך. משתקין אותו." מאידך כבר ידועה מידת החסד והרחמים הגדולה של מרן הח"ח, וודאי שאינו חשוד בהתאכזרות לעניים.

[423]7.דבר זה שבשל המציאות השונה כיום יש להסתפק אי שייך היום דין של פועל עני שאין לו מה לאכול, כ"כ הגרי"י נויבירט זצ"ל בשש"כ (פס"ח הערה ס"א). וכ' שם חלק מהדברים שכתבנו. וכ"כ צדדים אלה בחזו"ע (יו"ט. דקע"ט). ומ"מ אמרו לי שישנם אנשים שיש להם חובות גדולים, ולכן אין די כסף כדי לפרנס את משפחתם עד סוף החודש. ונראה בס"ד שיש לחלק בין אנשים קשי יום, שבגלל חתונות ילדיהם או מחלות במשפחתם הם עניים, לבין אם מדובר באנשים בעלי ממון גדול, כקבלני בנין שפשטו את הרגל, רח"ל. ונראה שהללו לא ילכו לעבוד אצל אחרים במלאכות שעושה פועל עני.

[424]8. שו"ע (תקמב,ב), מ"ב (שם ס"ק ו-ח), שש"כ (סז,יט-כג), חזו"ע (יו"ט דקע"ו-קפ"א).

[425]1.שש"כ (פרק ס"ז סעיף ל"ז ובהערה קנ"ט).

[426]2.שש"כ (שם, בהערה ק"ס).

[427]3.שש"כ (שם סל"ז והערה קס"א).

[428]4.שש"כ (שם סל"ז).

[429]5.שש"כ (שם).

[430]6.מ"ב (תקמה,טו), שש"כ (שם).

[431]7.שש"כ (פס"ז הערה קס"ד).

[432]8.שש"כ (פס"ז ס"מ).

[433]9.שש"כ (פס"ז הערה קע"ח).

[434]10.שש"כ (שם הערה קע"ט).

[435]11.שש"כ (פס"ז סמ"ב). והוסיף, שאם ניתן הדבר, רצוי לסגור את הכניסה לגג כדי שלא יוכלו לעלות אליו, ואז יעשה את המעקה במעשה הדיוט, ואת המעקה הקבוע יעשה לאחר החג.

[436]12.שו"ע (תקמז,י), מ"ב (סקי"ט) ושש"כ (סז,מג).

[437]13.שש"כ (שם הערה קפ"ד). ולכאו' יש לעיין אם מותר הדבר במועד משום שפוגם בשמירת המועד.

[438]14.שש"כ (סז,מה).

[439]15.שש"כ (שם הערה קפ"ט).

[440]16.שש"כ (סז,מה והערה ק"צ).

[441]17.שש"כ (סז,מה).

[442]18.רמ"א (תקמד,א) ושש"כ (סז,מו). ועיין לעיל (בפרק י"ב) שבשל החשש שתפסק או תתעכב בניית ביהכנ"ס בשל תלונות של גויים, או בשל פניות של אנשים דלא מעלי לבג"ץ הנאור, לכן יש מקילים בדורנו לבנות בית כנסת גם בחוה"מ.

[443]19.שש"כ (סז,מו). משום דהוי מעשה אומן.

[444]20.שו"ע (תקמו,א) דאין מערבין שמחה בשמחה.

[445]21.שו"ע (תקמו,א), מ"ב (סק"ה) ושש"כ (פס"ז סמ"ז). והוסיף בשש"כ (שם), שמותר בעת השידוכין לאכול עוגות וממתקים, אך לא לערוך סעודה גמורה (עם פת).

[446]22.שש"כ (שם הערה ק"ג). וכנ"ל (בפרק ה' סעיף ב').

[447]23.שש"כ (שם הערה ק"ד).

[448]1. גמ' מו"ק (י,ב) ושו"ע (סי' תקל"ט). וטעם האיסור, ר' שש"כ (פס"ז הערה ק"כ).

[449]2. בה"ל (תקלט,א ד"ה "בין") ושש"כ (פס"ז הערה קכ"ב).

[450]3. שש"כ (פס"ז סכ"ד). ודין הזמנת מיכל גז ראה בשש"כ (פס"ז סכ"ה).

[451]4. שש"כ (פס"ז הערה קכ"ו).

[452]5. שש"כ (שם).

[453]6. שש"כ (פס"ז סכ"ד והערה קכו).*

[454]7. שש"כ (פס"ז הערה קכ"ט). וכדוגמא לכך כתב שאסור לחתוך בדים. וראה עוד לקמן (בסעיף י"ב) שלעיתים מותר לכתוב, כשהדבר הינו חלק מהמסחר, ואם לא יכתוב הוי כדבר האבד.

[455]8. שש"כ (סז,כו).

[456]9.בה"ל (תקלג,ה ד"ה "של") ושש"כ (סז,כז). עיי"ש בשש"כ שכ' (בשם מנחת יו"ט) שיש שני תנאים להתיר את המכירה כרגיל: א. דבר שאינו מתקיים, כמו ירק שעלול להרקב. ב. דבר שניכר שהוא לצורך המועד, אף שהוא מתקיים.

[457]10.כך בס"ד נלע"ד, דבדר"כ קונים זאת למועד. וכמו קליות ואגוזים בימי חז"ל. ומ"מ נראה שכ"ה אף בממתקים רגילים.

[458]11.שש"כ (סז,כז).

[459]12.לעיל (בפ"ה סט"ו) הבאנו בשם בעל לקט יושר שמתיר לקנות מצרכי מזון בכמות שיודע שישאר לו גם לאחר החג, ובלבד שלא יקנה בכמויות גדולות, ויקנה דברים שמתכלים ונגמרים מהר. ע"כ. וכעין זאת כתב גם בשש"כ (סז,כז, ובהערה קל"ז). אמנם עיי"ש (בהערה) שכ' בשם הגרמ"פ זצ"ל (בעל האג"מ) שרק אם קונה בכמות גדולה ובשל כך יוזילו את המחיר, ובחלק מהמוצר ישתמש במועד, בזה מותר לקנות בכמות שגם ישאר ממנה לאחר המועד. אך אם אין הטעם של הוזלת המחיר, אסור להוסיף ולקנות כמות מרובה אפילו בבת אחת ואפילו מאותו הסוג עצמו. עכ"ד. נמצאנו למדים שדבר זה שנוי במחלוקת הפוס'. ואל תתמה שיוצא שהגרמ"פ זצ"ל חולק ע"ד הלקט יושר. וכבר בס"ד הארכנו בכך אי גדולי דורנו רשאים לחלוק על דברי לקט יושר, שהיה תלמיד תה"ד (מצד שהיה בזמן הגבולי שבין הראשו' לאחרו'). ועוד, האם מותר לגדולי דורנו לחלוק אפי' על ראשונים ממש. ר' ע"כ במה שבס"ד כתבנו במקראי קודש, הל' ד' המינים (שער ארבעת המינים, פרק ח' הערה כ"ג). ואכמ"ל. אמנם בס"ד אפשר להוסיף עוד סברא להקל בני"ד, והיא ע"פ מש"כ הגרמ"פ זצ"ל, שיש מיקרים שמותר לקנות במועד דברים לצורך שלאחר המועד, אם עי"כ ירוויח שלא יצטרך אחר המועד לנסוע נסיעה מיוחדת כדי לקנותם [כמובא בשש"כ (פס"ז הערה קמ"ו.)]

[460]13.שש"כ (סז,כח ובהערה קל"ט).

[461]14.שש"כ (סז,כח והערה ק"מ).

[462]15.שש"כ (פס"ז הערה קמ"ה) בשם הגר"מ פיינשטין זצ"ל. עיי"ש בשש"כ מה שהעיר ע"כ.

[463]16.שש"כ (סז,לא ובהערה ק"נ).

[464]17.שש"כ (סז,לא). וחכ"א שליט"א העיר, שבארץ ישראל יש עוד להקל בכך, עפ"י הגמ' בגיטין והשו"ע (שו,יא). ובפרט שמדובר שהקניין הוא מצווה הנעשית מיד ועל ידי עצמו.

[465]18.שש"כ (סז,לג).

[466]19.מ"ב (תקמה,יט) ושש"כ (פס"ו סעיפים ו' ול"ג. עיי"ש בהערה כ').

[467]20.שו"ע (תקלט,ב), מ"ב (סק"ז) ושש"כ (סז,לה ובהערה קנ"ו).

[468]21.שו"ע (שם), מ"ב (ס"ק ח' וט') ושש"כ (הערה קנ"ז).

[469]1.אמנם מדברי כמה פוס' משמע שכל איסורי המלאכה בחוה"מ תלויים הם בט"ל מלאכות שאסרה התורה בשבת. ראה למשל בשש"כ (פס"ח הערה פ"ג. וע"ע שם בהערות צ"ו וצ"ז). וכדלעיל (בפרק ד' סעיף ד', ובהערה 10 שם). אלא שמאידך, יש פוס' שכתבו שהכל תלוי בטירחה. ראה בשש"כ (פס"ח הערה פ"ג). ואכמ"ל.

[470]2.שש"כ (שם הערות פ"ד ופ"ה).

[471]3.שו"ע (תקלה,א וב') ושש"כ (פס"ח הערה פ"ו).

[472]4.עפ"י מ"ב (תקלה,ז), שעה"צ (שם סק"ה) ועפ"י מ"ב-עוז"ו (במשנת שעה"צ על שעה"צ הנ"ל).

[473]5.דעת המחמירים זו דעת המ"ב ושעה"צ הנ"ל (עפ"י הבנת משנת שעה"צ במ"ב-עוז והדר הנ"ל). אמנם בשש"כ (פס"ח בהערה פ"ז) כתב שבמקרה זה מותר להעביר חפציו ולעבור דירה. ונראה שבימינו ישנם אנשים שלדידם אין די פרטיות במגורים משותפים באותו חדר, ואפילו לא באותה דירה, כשלכל אחד יש חדר משלו רק המטבח והשירותים משותפים לכולם. ולכן המיקל כדברי ספר שמירת שבת כהלכתה, יש לו על מה לסמוך. ומ"מ לכאו' אין להקל ולהתיר לעבור דירה בשל דבר האבד (שיצטרך לשלם שכירות עבור עוד כמה ימים), משום שמעבר דירה כרוך בטירחה מרובה מאוד, ולשם צורך תשלום שכירות של עוד כמה ימים נראה בס"ד שאין להקל בכך. וצויי"מ.

[474]6.שש"כ (סח,כו).

[475]7.כגון חיתוך דבר לחלקים קטנים (שש"כ שם סכ"ו).

[476]8.שש"כ (פס"ח סכ"ו ובהערה ק'). ויש מחמירים [ספר עמודי אור בשם החזו"א. הב"ד בשש"כ (בהערה ק"א.)] אך המנהג להקל, וכן פשטות כל הפוס'.

[477]9.שש"כ (שם ובהערה ק"א).

[478]10.שש"כ (שם הערה ק"ה).

[479]11.שש"כ (שם הערה ק"ו). וכנ"ל (פרק ה' סעיף ב').

[480]12.כל זה משש"כ (פס"ח סכ"ז).