נספח א: ליקוט ממשנת מורנו ורבנו הגאון הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, בענייני שמיטה[א]

הידור בקניית פירות בשביעית

א. לכבודה ואמיתה של תורה

הידיעה ב"הַצֹפֶה" מי"ט בחשון על החנויות שבהם "נמכרים ירקות ופֵּרות ללא כל חשש של איסור שמיטה", מטילה פגם של חשש איסור על שאר הירקות והפֵּרות אשר בשווקינו בארץ. על כך יש להעיר, כי יבול הארץ, שהטיפול בו מסתדר על פי הרבנות הראשית על יסוד הוראותיהם של הגאונים רועי ישראל: המבי"ט, המהרי"ט, פאת השלחן, ר' יצחק אלחנן, ר' יהושע מקוטנא, ר' יהושע ליב דיסקין, האדר"ת, ר' אברהם מסוכאצ'וב, ר' שמואל מוהליבר, ר' יעקב שאול אלישר, ר' יוסף ענגל ואאמו"ר הרב זצ"ל - כמובן שאין לחשוב עליו פגם של חשש איסור. את ערכם של הירקות והפֵּרות אשר באותן החנויות האמורות יש לקבוע - כמו שהוא לאמיתו - רק בתור הידור מצוה ושכלול קיומה במידת חסידות (ותנאי יסודי של מדת חסידות הוא שלא לבזות אחרים שאינם נוהגים בה, כאמור בירושלמי ברכות סוף פרק ב'. ושלא להוציא לעז על הראשונים שלא נהגו כך) - ובזה להדגיש כי כך "נאה ויאה לשלטון עברי במדינת ישראל".

(המכתב נדפס בהצופה תשי"ב - לנתיבות ישראל ח"ב מאמר צ')

שביעית בזמן הזה

ב. ומה שכתב שם שיש הסוברים ששביעית בזמן הזה דאורייתא, הנה זה לשון הגאון הרלב"ח בקונטרס השמיטה "שנתבאר כי לא יש שום פוסק גדול או קטן שיסבור ששמיטה בזמן הזה דאורייתא".

תוקפו של היתר המכירה

ג. עוד כתב שם ש"הדעות המקילות בשמיטה אינן אלא דעות יחיד". ועל הסילוף הזה יש למחות בכל תוקף. האמת היא שהדעות המקילות בשמיטה הן דעות רבים ורבים מגדולי גאוני ישראל, ולא עוד [אלא] שהרשימה ערוכה וארוכה ומבוררת. שהמקילים הם הרבה יותר, והאוסרים והמחמירים הם במספר מועט ומצומצם. ומה שמאיים שם ש'עושים את רעיון השיבה לארץ כ"אתחלתא דגאולה" פלסתר', לא הוא האדון בזה להלכות ציבור והחלטות כאלה [המכתב במלואו נמצא בידי - מ.ה.].

תוקף היתר המכירה אחרי הקמת מדינת ישראל

(כתגובה למאמר שנכתב לפקפק על תוקף היתר המכירה לאחר הקמת מדינת ישראל מצד הבעלות הכללית של המדינה)

ד. אין זה אלא המצאת חידוש של סברא שתולה אותה בחילוק דעות הראשונים ביחס שבין מלכי ישראל או מלכי גויים, וא"כ שוב חוזר לספיקי דרבנן, וגם כל עיקרה של המצאת חידוש זה אין לו יסוד ברור. לפי שכל חיובה של הקרקע בכל מצותיה ואיסוריה הוא ביחוד קנינה ובעלותה, ולכן הוא מסופק בהפקר, וייחוד קנין פרטי זה מופקע הוא עתה ע"י מכירה זו, ומציאות חיובה של שביתת הארץ מצד עצמה וכללותה תלויה ג"כ במציאות חיובו של האדם מישראל העוֹבדהּ. ועי' סעיף א' בקו"א של שבה"א.

תוקף היתר המכירה כשרוב קרקעות הארץ בידי ישראל

(כתגובה למאמר שטען שהרב זצ"ל סמך על ההיתר דווקא כשרוב הקרקעות היו בידי נכרים)

ה. תולה באילן גדול דברים שאינם, ע"י קיצור ושינוי צורת דברי קודשו. אין שם בשבת הארץ שום זכר ויסוד לזה שאין תוקפו של היתר מכירה כשרוב הארץ בידי יהודים...

שביתת הארץ חובת גברא או חובת קרקע

ו. דעה זו, שמצות שביתת הארץ בשנה השביעית מוטלת היא לא רק על האדם מישראל שהוא לא יעבוד בה, אלא גם על גוף קרקעה של ארץ ישראל, שתשבות מעבודה בשביעית. כמו שבשבת יש מצות שביתה מיוחדת לגבי בהמה עצמה. ואשר על כן בעבודה ע"י נכרי שהוא עובד ע"פ רשותו של ישראל יש איסור דאוריתא ולא רק איסור 'שבות' של האמירה לנכרי - דעה זו אינה מפורשת בדברי רבותינו הראשונים, כמו שגם לא נזכרה בדבריהם הלכה כזו, כמו בשביתת בהמה בשבת, שלא להשאיל ולהשכיר שדהו לנכרי משום שהוא יעבוד בו בשביעית. אבל בתוס' הרי"ד (ע"ז טו) האריך להבליט את ההנחה הפשוטה שבשביעית אין איסור העבודה ענין לגבי גוף הקרקע אלא לגבי האדם העובד בה... אמנם במהרש"ל... והמהר"ם שם חולק בזה על המהרש"ל... וכך רבותינו האחרונים מארי דארעא דישראל עומדים בהחלט על היסוד הפשוט כסתמיות דברי הראשונים, שמצוות השביתה בשביעית היא על האדם העובד ולא על גוף הקרקע שלא תעבד ע"י מי שאינו בר חיובא. כן אחרי המבי"ט (ב', ס"ד) גם המהרי"ט בתשו' (ח"ב סי' נ"ב) וגם ה'פאת השולחן' (סי' כ"ג ס"ק כ"ט ול"א), ולפיכך הורו להתיר את העבודה בשביעית ע"י שכירות לנכרי ובהבלעה בשאר שנים.

אך באחרונה הובלטה דעה זו שמצות שביעית היא על גוף הקרקע שלא תעבד וגם ע"י נכרי, במנחת חינוך (מצוה קי"ב ושכ"ח) שתופס זה לפשיטות, מלשון הכתוב 'שבת שבתון יהיה לארץ', 'ושבתה הארץ', שתולה השביתה בארץ... ומתוך תפיסת פשיטות זו הוא מעורר נגד החלטתם והוראתם של המהרי"ט והפאה"ש. והובאו שתי דעות אלו בשבת הארץ הלכה א. אמנם הגאונים ר' יוסף דב הלוי מבריסק ור' דוד פרידמן מקארלין, שהחמירו בשאלת העבודה בשנים תרמ"ט ותרנ"ו, גם הם לא עמדו על היסוד הזה של המהרש"ל והמנ"ח... והגאון האדר"ת אח"כ בשנת תרס"ב שלל בפירוש את היסוד הזה בתור 'דברים תמוהים'...

אכן בד"ק אאמו"ר הרב זצ"ל בקו"א לשבת הארץ שם, מבוארת ההגדרה של מהות מצות שביתת הארץ, ע"פ בירור לשון הרמב"ם, בין מש"כ במנין המצות שלפני הלכות שמיטה ויובל 'שתשבות הארץ', למש"כ בפנים ההלכה שם 'לשבות מעבודת הארץ'. וכן בספר המצות (מצוה קל"ה), מה שמתאים ג"כ למה לא מנה זה שם כשתי מצות עשה: שביתת האדם מעבודת הארץ ושביתת הארץ מצד עצמה, שהן מחולקות ביניהן, כמו בנושאיהן, גם במקראיהן שבתורה וגם בתנאי קיומן וביטולן. כי אמנם יש כאן במצוה זו שני צדדים: צד הארץ בקדושתה שהמצוה מתקיימת בה, וצד האדם מישראל בקדושתו שמקיים את המצוה, אבל שניהם הם ענין מצוה אחת, ואינם נמצאים זה בלא זה. ואמנם יסוד ענינה של המצוה הוא שהארץ תשבות מעבודתה, אבל למעשה קיומה של שביתתה זו אינה אלא במה שישראל המחויבים במצוות לא יעבדו בה, וביטולה של שביתה זו אינה אלא ע"י ישראל בר חיובא, ולא ע"י נכרי שעובד בה...

ומצד מה שהמצוה מתקימת בהכרח ע"י הקרקע של א"י, נמצא אמנם כעין זה מצות ברכת כהנים לדעת [ספר] החרדים, והביאו גם המנ"ח, שגם ישראל המתברכים הם בכלל מצוה זו שמתקימת בהם...

זמירה דאוריתא וזמירה דרבנן, מלאכה שהיא לאוקמי אך גם לאברויי

ז. החילוק שבין הזמירה דאוריתא שהוא חיתוך קצה הענף, לזמירה של חיתוך כל הענף שהוא הפיסול שבין מלאכות דרבנן, כמו שמבואר בר"ש והערוך והרמב"ן כן הוא בדהרמב"ם... וגם ברש"י... ולפיכך בזמירה זו, דרבנן, שהיא נעשית לאוקמי אילנא כמבואר בקו"א לשבת הארץ (לפ"א ה"ה), די"ל שאפילו אם ממילא תהי' בזה גם השבחה לגוף האילן נמי מותרת, שכיון שאין זאת כונת העבודה הוי דבר שאינו מתכוון, ואע"פ שהוא פסיק רישא.

פסיק רישא במלאכות בשביעית

ח. אמנם בתוס' מו"ק (ד: ד"ה מפני), כ' דר' שמעון דאמר דבר שאינו מתכון מותר מודה הוא דבפסיק רישא אסור, אבל נראה דשאני הכא (מלאכה לאוקמי שיש בה גם אברויי), דהוי לא רק שאינו מתכון אלא "שאין זו כונת העבודה" (שם בשבה"א). וכונתה היא לא לאיסור של אברויי אלא הפכית, דהיינו להיתר של אוקמא, ולכן כונה הפכית זו של היתר מוציאה היא מידי מה שאינו מתכוין, ואע"פ שהוא פסיק רישא. והוא כעין מה שחילקו הראשונים, בין חסרון כונה למציאות של כונה הפכית בברכות ובמצות... ומה שהתם במו"ק בעשיית האמה אסרו פסיק רישא, אע"פ שיש שם ג"כ נגד פעולת החרישה שאינה מכונת של הכשרת האגפים לזריעה כונת עשיית האמה שהיא היתר, הוא משום דלא אמרינן הכי שהכוונה האחרת שישנה ושהיא העיקרית המכוונת מוציאה מידי הפסיק רישא שאינו מתכוין, אלא שהכוונה ההפכית הזאת היא ממין ענינה של אותה הפעולה כמו הכא בזמירה ששתי הכוונות שיש בה שאינו מתכוין שהיא של איסור ושמתכוין שהיא של היתר שיכות הן באילן וכונתו ופעולתו לאוקמי מבטלת את מה שיש באינו מתכוין בפעולתו באברויי, משא"כ התם שעשיית האמה וכוונתו בה של היתר היא ממין אחר של השקאת הקרקע בכלל, ואינה מבטלת הפסי"ר של הכשרת האגפים, והוא כעין הא דריש זבחים דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה...

גדולי ישראל שהתירו את 'היתר המכירה'

(על טענת ספר אחד שלעומת הגדולים שהתירו פרסמו רבים מגדולי הדור שחלילה להתחמק מקיום המצוה שבאה לידינו)

ט. גדולי הדור שהיו נוטים לאיסור לא היו הרבים, לעומת הנצי"ב ור' יוסף דוב ור' דוד פרידמן שהיו נוטים לאיסור בתשובותיהם שנדפסו ע"ד זה בספריהם, היו ר' יצחק אלחנן ור' יהושע מקוטנא ור' יהושע לייב דיסקין המתירים בהחלט למעשה, ואתם ר' שמואל מוהליבר שדעתו היתה להתיר - יותר מהם - גם במלאכות דאורייתא ע"י ישראל אחרי המכירה, ור' שמואל זנוויל קלפפיש ור' חיים אליעזר וואקס, ור' מרדכי אליאשברג שדעתו היתה להיתר - יותר מהם - גם בלא מכירה... (אח"כ נתפרסמו גם דעותיהם להיתר של ר' אברהם מסוכאצ'וב ור' יוסף ענגיל. וכן האדר"ת שכתב שלדידיה היה מן המחמירים בפומבי, שכדאי הוא הגרי"ל דיסקין לסמוך עליו להיתר ע"פ המהרי"ט, ע"פ עדות הרב ר' נ"ה [נפתלי הרץ] מיפו, והרב דפ"ת, ושהרש"ס הראה בעצמו את המהרי"ט).

הוראת ההיתר של הגאונים לא היתה 'התחמקות מקיום המצוה' אלא הכרעת הלכה ע"פ יסודות ההוראה ממקורות התורה בגדרי המצוה וערך מצב השעה.

מלאכות דאוריתא לאחר היתר המכירה

י. הוא (הגרי"א מקובנא) הכריע והחליט את ההיתר כמבואר א"כ, וחילק בין מלאכות דרבנן למלאכות דאוריתא - שאותן לא יעשו ע"י ישראל בעצמם גם אחרי המכירה. וכן ר' יהושע מקוטנא וכן אאמו"ר הרב זצ"ל, שלא כהג"ר שמואל מוהליבר שרצה להתיר גם מלאכות דאורייתא ע"י ישראל אחרי המכירה (אמנם גם ר' יהושע מקוטנא זה לשונו: ביחס למניעת מלאכות דאורייתא ע"י ישראל "טוב לעשות זכר לשמיטה שבכל מלאכות דאורייתא לא יעבוד ישראל" [שו"ת ישועות מלכו (סי' נ"ה)] "שיעבוד הישראל בשנה השביעית קשה מאוד וכו', אבל מלאכות דאורייתא אע"ג ששביעית בזה"ז דרבנן, קשה מאד להתיר" וכו' (שם סי' נ"ו וכן שם סי' נ"ט) (וכן האדר"ת ואאמו"ר זצ"ל נזהרו בלשונם ולא כתבו על זה לשון 'אסור'; האדר"ת זצ"ל כתב על זה לשון 'חומרא' 'ונחמיר').

כבר נתבאר למעלה כי מלבד מה שהגרש"מ והגר"א אליאשברג התירו הכל, גם הגרי"א מקובנה והגר"י קוטנא והאדר"ת וכן אאמו"ר הרב זצ"ל לא כתבו שום איסור על העבודות גם דאוריתא אחרי המכירה, אלא שלא רצו להתיר (הגר"י מקובנא כתב: 'קשה להתיר' וכדומה. האדר"ת קורא לזה 'חומרא'. הגרי"א מקובנא כתב: שעוד נתיישב בזה, וכן אאמו"ר ז"ל כתב להתיר ע"י שינוי לפי הכרח הדחק). וכמובן כל זה להוראת שעה לפי המצב ולא לקביעות.

לענין עבודת הזריעה, חוזרים הדברים ביחס לכל החומרא לגבי מלאכות דאוריתא - ודרך ההוראה במשפט כהן להתיר ע"י שינוי.

כובד שאלת הזריעה - כמו במשפט כהן - הוא בעיקרה בזריעה הקדומה שהיתה נהוגה אז, ולא כ"כ בזריעה במכונות של עכשיו שיותר קלה בה אפשרות השינוי.

מה שדרושה הוספת שינוי בקצירה ובצירה גם אחרי המכירה, י"ל שענין העבודות הללו הוא לא משום הפירות אלא משום הקרקע. ועוד בה להידור כמו ההשתדלות להמנע מעבודות דאוריתא גם אחרי המכירה. וכאן יותר אפשרי, לכן יותר חיובי.

מבואר בשבת הארץ החילוק בין שני אופני נטיעה. של זרע או של שתיל. ולענין נטיעה מלבד החילוק שבאופן הנטיעה, הנה הנחיצות להוסיף נטיעות בשנה זו יש לדון בה לפי ידיעת המצב הישובי והמדיני ולפי ערך חיי נפש של רוב העולים והמתישבים, שאין להם מה לאכול, ופרנסתם היא הנטיעה של השתילים.

[במכתב אחר כתב רבנו: כתב שם "שלא התירו הזריעה בשביעית אלא ע"י גוי בלבד" האמת היא כי גם בפסק ההלכה היסודי של הגאון ר' יצחק אלחנן זצ"ל הוא דורש לעשות מלאכות דאורייתא ע"י גוי, אך תיכף ומיד תוך כדי דיבור הוא מסיים שאם נראה המצב קשה ביותר ואי אפשרי לקיים את זה נדון בדבר. וגם הגאון ר' יהושע מקוטנא זצ"ל (בס' ישועות מלכו) כתב "טוב לעשות זכר לשמיטה שבכל מלאכות דאורייתא לא יעבוד ישראל" ו"בהיתר עבודת ישראל בעצמו בשביעית בשדה גויים, בסודם של המתירים אל תבא נפשי". ומובן וברור כי בטויים כאלה אינם אומרים איסור מוחלט על מלאכות דאורייתא ע"י ישראל אחרי היתר מכירה.]

חרישה בשביעית

יא. מלאכת החרישה אינה מוחלטת שהיא אסורה מן התורה בשנת השביעית כמו זריעה וקצירה וזמירה ובצירה. יש מרבותינו הראשונים שסוברים שהיא אמנם אינה אסורה באיסור לא תעשה כמו המלאכות ההן, אלא בחיוב עשה של שביתה. ויש מהם הסוברים שאין בה כלל שום צד של איסור תורה ואינה אלא מדרבנן. כן יש משמעות זו בדברי הרמב"ם והרמב"ן, ועל פי התלמוד הירושלמי, וכן מבואר בפאת השולחן. לכן נשארה מלאכה זו מסופקת במידת איסורה - ונתונה להכרעת חכמי ההוראה של התורה והמצוה לפי ערך המצבים ותנאיהם.

לא תחֹנם בהיתר המכירה

יב. הסכמת הגאונים המתירים את עבודת הקרקע בשביעית בזמן הזה על ידי מכירה לגוי, שאין שייך במכירה כזו האיסור של "לא תחֹנם - לא תתן להם חניה בקרקע" - היא לא דווקא משום שיש לגוי זה כבר קודם חניה בקרקע ארץ ישראל, אלא משום שמכירה זו היא לטובת ישראל ולחיזוק חנייתם בקרקע של הארץ, וגם אין מכירה זו אלא לזמן ואינה חניה קבועה בקרקע. אמנם אם יש לגוי כבר מקדם קנין קרקע בארץ, הרי זה מצטרף ומוסיף אל הטעמים העקריים האלה. ואין ללמוד מזה למכירת קרקע לגוי גם שיש לו כבר מקדם קנין קרקע בארץ. אם אין קיימים הטעמים העקריים הנ"ל, של טובת ישראל ושל מכירה זמנית.

זריעה במים

יג. לענין הזריעה במים י"ל שדוקא מצד ההנחה של חיוב השביתה לגופה של קרקע יש לשלול את מה שאינו בקרקע, ויסודה של הנחה זו הרי הוא מפוקפק, אלא שגם חיוב השביתה הפשוט והמוחלט של הגברא בישראל הוא ביחס לעבודתו בקרקע ובמחובר לה, מה שהוא מובלט ומבורר ע"י הדגשת התורה את ענין השביתה ביחס לארץ - ולעומת זאת יש לדון על הזריעה במים שיש לה ערך של זריעה גבי שבת (ועי' מנחות ע בענין חיטים שירדו בעבים) מצד זה גורם, אלא ששוב כאן העיקר הוא העבודה שבשדה ובכרם ובארץ.

שיווק פירות היתר מכירה במסגרת אוצר בי"ד

יד. יתכן להשתמש בתכנית כזו, ביחס לפירות, בתור חיזוק הזכר וההיכר לשביעית, גם אחרי סדור המכירה, לאפשרות העבודה והמסחר, כמו שסודרה בשמיטת תר"ע מסירת הפקר וזהירות בטיפול הפירות, והחתמת ערך המחירים שלהם בהבלעה של טיפולם החיצוני - גם אחרי סידור המכירה. אך לאידך גיסא, התנהגות כזו ביחס לפירות תהא קובעת להם את החלטת ערכם בתור פירות שביעית, שלא בהתחשבות עם הפקעת חיובם שלפי יסודות ההיתר של הוראות גאוני קשישאי והכרעתם להלכה ולמעשה, וא"כ יהא להם ערך גם בזהירות של קדושת שביעית אשר עליהם להלכותיהם.

שביעית בתחומי בית שאן

טו. לענין "פטור תחומי בית שאן ממעשרות ושמיטה": מעיד אני ברור כי הגאון ר' צבי פסח פראנק זצ"ל, כשנפגשתי איתו (עם מר אריה אמיתון שהיה אז חבר בקיבוץ שלוחות) החליט מפורש פסק-הלכה לפטור את יישובי עמק בית שאן מחיובי מצוות אלה, ע"פ דברי הגמרא במסכת חולין (דף ו:).

גדרה של שביעית דרבנן ואיסורי דרבנן

טז. על האיסורים דרבנן של שנת השביעית אין להניח בהחלט את ההכללה שהם אינם אלא "סייג דסייג ותקנתא לתקנתא". גם על עיקרה של ההנחה שאין גזרה לגזרה איננה מוחלטת בכלל. כי יש כמה יוצאים מן הכלל הזה. ולפי תנאים מסויימים יש בהם גזרה לגזרה. אמנם יש להבין את עניינן של מלאכות תולדות שאינן אסורות מן התורה, אלא שהן כשמן, כמו תולדות של מלאכות שבת שייכות בתור תולדה ומדרגה שניה לגופה של מלאכה האסורה מן התורה - אף על פי שלא נאסרו כאן מן התורה. וכן עניינם של איסורים הנמשכים בזמן הזה כשאין כל החומר של קדושת הארץ לחיוב מצוותיה, שהוא בתור המשך תולדה ומדרגה שניה של קדושתה וחיובה שמצד התורה, וכן גם ערכה של מדת הזכר למצות השביעית של תורה שהוא לא רק בתור תקנה כדי שלא תשתכח מצות השביעית של תורה, אלא שהוא מצד עצמו בתור המשך במדרגה שניה של אותה קדושה מקורית...