נספח כז: מכתב הגר"ד ליאור שליט"א

בס"ד. ד' שבט תשע"ז

לכבוד הגר"ד ליאור שליט"א

רב העיר קרית ארבע - חברון ת"ו

ומח"ס שו"ת דבר חברון

שאלה א:

באשר למקרה שהקורא בתורה לא כיוון להוציא את הציבור י"ח שמיעת או קריאת פרשת זכור. הנה בס"ד יש לדון בזה גבי כמה אפשרויות:

1. כשהקורא בתורה לא כיוון להוציא את הציבור י"ח מצוות קריאת פרשת זכור, אך הם כן התכוונו לצאת.

2. כנ"ל, כשכיוון, אך לא כיוון להוציאם י"ח המצווה מדאורייתא.

3. כשהשומע לא התכוון לצאת י"ח מצוות שמיעת פרשת זכור, אך הקורא כן כיוון להוציא.

4. כשהשומע כן התכוון לצאת, אלא שלא התכוון לצאת י"ח מדאו'.

5. כשעולה לתורה לא כיוון להוציא את הציבור י"ח הברכות על הקריאה (כדעת הט"ז).

שאלה ב:

ועוד אשאל את כת"ר האם נכונה השמועה שכת"ר פוסק שביישוב שילה צריך לקרוא את המגילה רק ביום ט"ו באדר ובברכה. ואם נכון הדבר, האם אכן כת"ר סובר שניתן לסמוך על חפירות ארכיאולוגיות גם לענין הלכה, וגם כשנוגע הדבר לענין ברכות, כבני"ד.

בברכת התורה

משה הררי

ישיבת מרכז הרב

פעיה"ק ירושת"ו

בס"ד, ט שבט תשע"ז

לכבוד

הר"ר משה הררי

ירושלים

השלו' והברכה וכט"ס.

תשובה א':

המחבר (או"ח סימן ס סעיף ד) מכריע דמצוות צריכות כוונה, והמ"ב (שם ס"ק ז) כותב דיש שתי כוונות:

א. כוונה לעשות מצווה בפועל, דהיינו כשקורא ק"ש או תפילה עליו להתכוון למה שהוא אומר ולא יהרהר בדבר אחר ובדיעבד יצא (חוץ מפסוק ראשון של ק"ש שזה מעכב).

ב. שיעשה את המצווה מפני ציווי ה' ולא כמצוות אנשים מלומדה.

ועל זה נחלקו בגמרא אם מצוות צריכות כוונה. לכתחילה כולם מודים שצריך כוונה, והמחלוקת היא בדיעבד שעשה או שמע את התקיעות ולא התכוון שה' ציווה. ועצם הגדר של מצוות צריכות כוונה או לא הוא מהתורה, עיין רשב"ם (פסחים קיד ד"ה להביא) וכן בהשגות הרמב"ן על ספה"מ (מצוות עשה ה) כתב דעיקר הפסוק "ולעבדו בכל לבבכם" בא להורות "שתהיה כל עבודתנו לא-ל יתברך בכל לבבנו כלומר בכוונה הרצויה שלמה לשמו ובאין הרהור רע, לא שנעשה המצוות בלא כוונה".

לפי מה שראיתי, אם אדם מתכוון לצאת ידי המצווה משום שהיא ציווי ה' – יצא, ולא מצאתי מאן דמחלק בין דאורייתא ודרבנן, והרי נצטווינו בתורה לשמוע גם למצוות דרבנן, כדברי הרמב"ם (הלכות ברכות פי"א ה"ג). נמצא שאם מתכוון לעשות את רצון ה' - יצא.

לכן אם השומע או התוקע לא התכוון, לכאורה לא יצא, משום שמצוות צריכות כוונה, אבל ברכות המצוות הן מדרבנן, ולפי שיטת הרדב"ז (הובא במ"ב שם ס"ק י) נראה שבדיעבד במצווה דרבנן יצא על אף שלא התכוון, ויש חולקים.

אולם בנידון השאלה נראה שאפשר לסמוך על המג"א (סימן תקפט ס"ק ד) דאם אדם בא בראש השנה לביהכ"נ להתפלל, מסתמא שהוא בא לקיים את מצוות היום, ולכן גם אם בזמן שמיעת התקיעות לא ידע בפועל מה צריך לחשוב ולא התכוון, וגם התוקע לא התכוון בשעת התקיעה, כיוון שבאו לבית הכנסת לשמיעת התקיעות - יצא. ורק אם אדם נקלע במקרה ושומע את תקיעות, אם לא התכוון - לא יצא. גם המ"ב (שם ס"ק י) מביא בשם החיי אדם סברה כזאת.

אלא שיש לדון לפי שיטת הרא"ש שמצוות זכירת עמלק מתוך ספר היא מהתורה, אבל לפי הרמב"ם נראה שהקריאה מתוך ספר היא מדרבנן, מפני שבהלכות מלכים אינו מזכיר את מצוות העשה של מחיית זכר עמלק מתוך ספר בשבת שלפני פורים, אלא רק בהלכות תפילה כותב מה קוראים בפרשת זכור כחלק משאר הקריאות בשאר הרגלים.

לכן למעשה, מי ששמע ממי שלא התכוון להוציא או שלא התכוון השומע לצאת, אם באו לביהכ"נ כדי להתפלל ולקיים את מצוות היום יצאו ידי חובתם, על אף שבפועל לא הייתה להם כוונה בזמן השמיעה, כנלע"ד.

תשובה ב':

אכן נכון שאמרתי לקרוא את מגילת אסתר בשילה בט"ו באדר, משום שישנן הוכחות טובות לזיהוי המקום כשילה העתיקה, וזה נחשב כמו סימנים וקיימא לן סימנים דאורייתא. לכן גם לעניין ברכות אפשר לסמוך על ההוכחות.

החותם לכבוד התורה ולומדיה,

דוב ליאור