[1]א. דין היתר הרחיצה בג' תעניות, וכן את היתר סיכה, נעילת הסנדל ותשה"מ בהם, כתבם מרן (בסי' תק"נ ס"ב). והוא מדברי התוס' בתענית (דף י"ג), הר"ן ברה"ש (דף י"ח) והמרדכי בתענית (דף י"ג) בשם הראבי"ה. והטעם להיתר, משום שבשעה שרצו וקבלו עליהם לצום בתעניות אלה, לא קבלו עליהם שיהיו בחומרת ת"צ כט"ב, לפי שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה [מ"ב (סי' תק"נ סק"ו) וכה"ח (סק"י) בשם הר"ן (פ"ק דרה"ש)]. ולכן כתבו הפוס' שבעל נפש יחמיר בכולם, כמפורט בסוף סעי' זה (מ"ב וכה"ח שם).
[2]ב. כתב מרן בב"י (בסי' תק"נ) דהא דמותרים ברחיצה, היינו אפי' בחמין, ושכן המנהג פשוט. וזאת אע"פ שרבינו יואל, אביו של הראבי"ה, אסר לרחוץ בחמין. אך הב"ח שם האריך הרחיב למעניתו בענין זה, ונראה מדבריו שמעיקר הדין מודה הוא שמותרים בכך, אך בסיום דבריו כתב: אמנם עכשיו לא ראינו מי שנהג לרחוץ בג' צומות, ואסור להורות היתר משום "אל תטוש" וגו'. ואע"ג דבהגהות אשר"י (פ"ק דתענית) כתב: "וכן הוא המנהג שרוחצין באלו התעניות", עכשיו אין המנהג כן. עכ"ל הב"ח. ובאמת, שלמעשה נהגו היום הספרדים להקל ברחיצת כל הגוף אף בחמין בג' תעניות אלה, וכן אמר לי בהדיא הגר"מ אליהו שליט"א, שהמנהג להקל בזה כדברי מרן בב"י. עכת"ד. ואמנם מדברי כה"ח (בסי' תק"נ סקי"ב) משמע שנטה להחמיר בכך כב"ח, אך העיקר להלכה להקל בכך לספרדים. וכבר שמעתי בשם מגידי אמת, שכיון שהרב כה"ח היה סגור ומסוגר בביתו עם ספריו, לכן קרה שלעיתים לא ידע בדיוק את מנהג העולם באי-אלו דברים. ואף שלעיתים כתב שהמנהג להחמיר, ה"ז משום שכך נהגו הסובבים אותו, אך אין ללמוד מכך לגבי שאר העולם שאמנם כך היה המנהג באותו דור. וכעין זאת כתב כבר ביחו"ד (ח"ב עמ' קפ"ה-קפ"ו). עיי"ש גם מש"כ בשם הישכיל עבדי. ובפרט יש להקל בני"ד מכיון שהרב כה"ח לא כתב בהדיא שהמנהג להחמיר בחמין, אלא שנראה שכך יש לנהוג לדעתו. ודברי הגר"מ אליהו שליט"א במקומם עומדים.
מיהו מדברי מרן הח"ח בשעה"צ (סי' תק"נ סק"ח) נראה שלמנהג האשכנזים אכן יש להחמיר בכך. שכתב שם: ועיין בעט"ז שכתב, דעכשיו אין נוהגין לרחוץ בג' צומות. עכ"ד. אך באמת שהמש"ז (בסי' תק"נ סק"א) כתב, שאף לדעת הב"ח י"ל שדוקא בחמין אין לרחוץ, אך בצונן רחיצת כל הגוף שרי, וה"ה לרחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין י"ל דמותר. ע"כ. והב"ד המ"ב בשעה"צ (שם), וכה"ח (סקי"ג). והוסיף כה"ח (שם), שמדברי השל"ה נראה שבעל נפש יחמיר ברחיצת גופו אף בצונן. ועוד כתב (שם) בשם השל"ה, שמי שמחמיר שלא לרחוץ בחמין טוב שיחמיר גם שלא להריח בשמים. וכ"כ הפת"ע (סי' תק"נ סק"ד). וראה ע"כ לקמן (בפרקנו הערה י"ח). וראה עוד מש"כ בס' מל"ח (סימן י' סעי' ע"ד), ובילקוט מעם לועז ספר בראשית (פר' תולדות עמ' 548), בכה"ח (סי' תקנ"ו סק"ד ובסי' תקנ"ט סק"ס), בס' התענית בהלכה (עמ' 92), ולקמן (בהערה ד' מש"כ בשם הדע"ת, הגרי"י פישר זצ"ל, הצי"א והפסתש"ו).
כתבו הפוסקים, שאף הנוהגים להחמיר ברחיצה בחמין בג' תעניות אלה, אם חלה התענית בע"ש אין להחמיר אז ברחיצה בחמין, מפני כבוד השבת, כ"כ העו"ש, א"ר (בסי' תק"נ סק"ב), מ"ב (סק"ו) וכה"ח (סקי"ב) [ואגב, לפי הלוח הקבוע שלנו, לעולם לא יחול צו"ג בעש"ק, משום דלא אד"ו ראש (וראה סימן תכ"ח סעי' א'), ורק י' בטבת יכול לחול בעש"ק. ולכשיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו, ונחזור לקבוע ראשי חודשים עפ"י עיני העדה, הלא המה הסנהדרין היושבים בלשכת הגזית (אף שבכל א"י רשאים לעבר חודשים, ובשעת הצורך עיברו אף בחו"ל, וכדאיתא בברכות דף ס"ג ע"א), כך שיתכן שג' בתשרי יחול אז בעש"ק, מ"מ הרי באותו זמן כבר יהפכו ימי תעניות אלה לימי ששון ושמחה, כמפורש בספר זכריה (פרק ח'), ולא נצטרך לכל הלכות אבלות אלה כלל ועיקר, אלא רק לתת שכר ללומדיהן].
[3]ג. כבר כתבנו לעיל (בהערות א' וב') שיש לבעל נפש להחמיר ברחיצה, סיכה ותשה"מ. ומקור דבריהם הוא בשל"ה (דף קצ"ט ע"ב), שכתב שבעל נפש יחמיר בכולן כמו בט"ב, חוץ מחליצת הסנדל, שלא יהיה כחוכא ואיטלולא. וכ"כ המ"ב (שם סק"ו) וכה"ח (סק"י). וראה עוד בכה"ח (סקי"א), ובספר דרכי טהרה לגר"מ אליהו שליט"א (פרק כ"ב, עמ' 203 מהדו' א'). ומ"מ נראה בס"ד שכשהתענית (י' בטבת) חלה בעש"ק, אף בעל נפש ירחץ בחמין לכבוד שבת [עפ"י שו"ע (סי' ר"ס ס"א) ומ"ב ס"ק ג')].
ומה שכתבנו שבעל נפש יחמיר בכל זה אף בלילה, הוא עפי"ד השל"ה, הא"ר ושעה"צ (סי' תק"נ סק"ט). וכתב הפסתש"ו (סי' תק"נ הערה 18) שדברי השל"ה הם גם לענין אכילה ושתיה. אמנם בזה לא נהגו, דאין יכולים לעמוד בה וסמכינן דאין עת גזירה הוא, אך לענין שאר דברים יש לחוש דעת גזירה הוא. וציין למ"ב (סי' תקס"ה סק"ט) ושעה"צ (סק"ח). אמנם מה שרצה ללמוד מהמ"ב שם שדין התענית מתחיל בערב חוץ מאכילה ושתיה, לא זכיתי להבין מנין לו חילוק זה מהמ"ב שם. אדרבא, המ"ב כ' שגם איסור אכילה ושתיה שייך בלילה, שאם ישן שוב אינו רשאי לאכול. ומ"מ ציין בשעה"צ (שם) לגר"א בשם הר"ן (שהבאנו דבריו לעיל בפרק א' הערה נ"א) שמעיקרא דיני התענית היו צריכים להתחיל מבערב.
עוד בענין תשה"מ (בליל שבת בת"צ דחויה) ר' לעיל (פרק א' הערה ל"ב) ולקמן (בפ"ג הערה י"ח, גבי תשה"מ בליל מוצאי התענית).
והא דכתבנו שאם חל ליל הטבילה בליל א' מג' תעניות שלא יחמיר בכך, כ"כ המ"א (סי' תק"נ סק"ג), הא"ר, י"א בהגה"ט, ח"א (כלל קל"ג סעי' מ"ב), מ"ב (סק"ו), כה"ח (סק"י), כ"כ הגר"מ אליהו שליט"א בספרו דרכי טהרה (שם). ונראה לענ"ד שאסור להחמיר בכך, הן מצד מצוות עונה שחיובה מדאו', והן כאשר ישנה אפשרות שאשתו תתעבר מביאה זו, שהרי קיי"ל שבזמננו רוב נשים מתעברות סמוך לטבילתן [כך אמר לי בהדיא הגר"מ אליהו שליט"א. ועוד אמר לי, שאע"פ שבגמ' י"א שרוב הנשים מתעברות סמוך לווסתן וי"א סמוך לטבילתן, מ"מ המציאות בימינו שרובן מתעברות סמוך לטבילתן, וניתן לבדוק דבר זה ע"י בדיקת חום ועוד (כבדיקות דם או שתן). ובתשובה לשאלתי אמר, שאכן גם הרופאים אומרים זאת, וסומכים אנו במקרה זה על דבריהם לדינא לענין תשה"מ בליל טבילה שחל בא' מג' התעניות, שאין להמנע מתשמיש. עכת"ד)].
וכבר כתב הגר"מ אליהו בספרו הנ"ל (בפרק י"ט) וז"ל: המצוה הראשונה שחייב בה היא "ואהבת לרעך כמוך", הכתובה בפרשת "קדושים", והשייכת במיוחד לאשתו. ואמר האר"י הקדוש ז"ל, שאם יאהב אותה כגופו, יקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך", ששם נכלל כל התורה (ליקוטים פר' "עקב", עה"פ "ויענך").
וממשיך שם: ומחויב הוא לשמח את אשתו בדבר מצוה (תשמיש) בעונתה, ואפילו שלא בשעת עונתה, אם אשתו מתאוה לו. וחיוב זה הוא מדאורייתא... והמונע תשמיש מאשתו כדי לצערה עובר איסור מדאורייתא, ויש אומרים אף אם אינו מתכוין לצערה עובר איסור מהתורה. ולכולי עלמא עובר איסור מדרבנן, וכו'.
ועוד כתב, שכיון שאין דעותיהם ומדרגתם של בני האדם שוות, נתנו חכמים מדרגות שיעלה בהן אל הקודש, ומהדברים הבסיסיים שמחויב בהם, יעלה בביטחה ויעשה את הדברים שראוי לעשותם עד מדרגות הקדושה העליונות, כאשר אין מדרגות הקדושה שעולה אליהן פוגעות בחיובים הפשוטים שחייב לאשתו, ואין הן מפריעות אותו מצדדים אחרים. והביא שם הגר"מ אליהו את המקרה הנזכר בגמ' כתובות (דף ס"ב ע"ב), בענין רב רחומי.
וממשיך שם, שלכן יקפיד אדם לעלות במדרגות הקדושה והיראה ביחד עם אשתו, כדי ששניהם ישמחו, יתקדשו ויעלו מעלה מעלה, ולא יתקדש ויפרוש מן העולם על חשבון אשתו [ראה פת"ת (יו"ד סי' קפ"ח ססק"ב) בשם החת"ס גבי הא דצווחת, דהשתא היא דאיתרעי. וד"ל. וע"ע באה"ע (סי' ע"ו ס"ה) גבי טייל שנעשה ת"ח, ובפת"ת שם. וע"ע במ"ב (סי' ר"מ ססק"ו). ואכמ"ל - מ.ה.].
ובפרק כ"ב (עמ' ר"ג) כתב שם הגר"מ אליהו: וכן היוצא לדרך או הבא מן הדרך, שאשתו מתאווה לו וחייב בעונתה ישמש בימים אלה (בליל ג' תעניות ותענית אסתר - מ.ה.). ולא דוקא אלה, אלא כל מי שמכיר באשתו שהיא משדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה - חייב לפוקדה. וכן מי שרואה את יצרו מתגבר עליו וחושש שמא יתן דעתו בנשים אחרות, או שיוציא שכבת זרע לבטלה - יכול לשמש. מי שעדיין לא קיים מצות פריה ורביה אין לו להחמיר בכל האמור לעיל.
כשנוהג האדם בדרכי חסידות ועבודת ה', ידע לעצמו שאין לו לעבור על קוצו של יוד מדברי תורה או מדברי סופרים, בין בדברים הנוגעים לו ובין בדברים הנוגעים לאשתו, ועל כגון זה נאמר "ולא עם הארץ חסיד". לכן מי שמבטל מצות עונה שחייב בה מדאורייתא בשביל חסידות, עתיד ליתן על כך את הדין, וכן מי שחסידותו תגרום לו "לתור אחר עיניו", שהיא עבירה דאורייתא, אין בחסידותו כלום. עכ"ד הגר"מ אליהו שליט"א.
ועוד כתבו הפוס', דהא שאין להמנע מלקיים עונתו, אינו רק אם אשתו אינה מוחלת ע"כ, אלא אפי' מוחלת ע"כ בלב שלם, אינו רשאי להמנע מכך, כיון שיכולה היא להתעבר מכך (הגר"א נבנצל שליט"א העיר: בליל טבילה. עכ"ל), וכמו שכתבנו בראשית דברינו. וראה כה"ח (בסי' ר"מ סק"א) בשם שעה"מ (פר' "בראשית"), ומ"ב (סק"ב).
ולאחר כתיבת הדברים שאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל, ואמר לי שאם אירע ליל טבילתה בליל אחד מג' תעניות אלה אין להמנע מתשה"מ, שהרי חייב הוא במצות עונה. והוסיף, שלא ברור הדבר שבזמננו רוב הנשים מתעברות סמוך לטבילתן, אלא יש המתעברות סמוך לטבילתן, ויש המתעברות סמוך לווסתן [ראה מ"ב (סי' תר"ו סקכ"א) וכה"ח (סקנ"ה), שמשמע דס"ל שכן טבע הנשים אף בימינו - מ.ה.]. ומ"מ, הוסיף הגר"ש ישראלי, אף אם האשה מוחלת לבעלה, אך הבעל עדיין לא קיים מצות פריה ורביה, חייב הוא לפוקדה אם אירע ליל טבילתה באחד מלילות אלה. עכת"ד (משמע שאם קיים מצוות פו"ר מדאו' רשאי הוא להחמיר. ואז יש לדון אי עדיף מצות "לערב אל תנח ידך" ומצות שֶבֶת או עדיף להחמיר בעינויי התענית). וראה עוד מש"כ מרן (בסי' ר"מ סעי' י"ב), במ"ב (סקמ"ז) ובבה"ל (ד"ה "מליל שבת"), במרן (סי' תקע"ד ס"ד) ובמ"ב (באותו סימן סקי"ב. עיי"ש), במ"ב (סי' תקפ"א סקכ"ו) וכה"ח (סקפ"ז).
ובענין תשה"מ בליל שבת כשט"ב חל בשבת ונדחה. אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שאם יצרו תוקפו, אולי יקלו לו כמו ליל טבילה. עכת"ד.
ובענין אם לשמש בלילות שכתבו הפוסקים שרצוי להמנע בהם מתשמיש, וטבלה האשה באחד מלילות אלה, אלא שמ"מ יכלה לטבול קודם לכן, ראה כה"ח (שם) שהביא מחלוקת ע"כ. ונראה שרוה"פ (שם מדובר לענין ליל רה"ש) פסקו שישמש. ועיי"ש עוד (בסקפ"ח), ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ראש השנה (פרק ד' סעיף ל"ב).
[4]ד. מה שכתבנו שמותרת רחיצה של מצוה, הרי שלמנהג הספרדים הוא פשוט, משום שלדידם מותרת כל רחיצה. ואף למנהג האשכנזים מותר הדבר, דהרי אף לדידם מעיקר הדין שרי רחיצה, דלא גזרו ע"כ (כנ"ל בהערה א').
ואע"ג דבבה"ל (סי' תקנ"א ס"ב ד"ה "מר"ח") כ' בשם הא"ר והפמ"ג ד"אפשר ויש להחמיר בי"ז בתמוז ועשרה בטבת כמו מר"ח (אב) עד התענית". ולפי"ז לכאו' גם בני"ד יש להחמיר, ואז נאסור גם רחיצה. אלא ששלוש תשובות בדבר: 1) הפמ"ג בא"א (סק"י) לא פסק כן לדינא אלא כ' רק "שיש להחמיר באפשר כמו מר"ח עד התענית". 2) הפמ"ג בעצמו (כפי שכתבנו לעיל בהערה ב') הרי פסק דשרי בתעניות רחיצת כל הגוף בצונן, ופיו"ר בחמין. ואילו גבי ביהמ"צ אסור לרחוץ את כל גופו, אלא רק פיו"ר ובצונן (ר' מה שכתבנו בהל' ביהמ"צ פי"ד ס"ב). וא"כ הוא עצמו אינו משווה לגמרי דין תעניות לדין ביהמ"צ. 3) כבר המהרש"ם בדע"ת (סי' תקנ"א ס"ב) הוכיח דכל דין זה דהפמ"ג והמ"ב בשם הא"ר מקורו בטעות דפוס שנפלה בספרי הא"ר, ואין כלל מקום להחמיר לנהוג בימי התענית מנהגי אבלות כמר"ח אב עד ט"ב, ורק לבעל נפש יש לחוש כד' השל"ה ברחיצה, סיכה ותשה"מ, הב"ד פסתש"ו (סי' תק"נ סק"ו). 4) לכאו' הטעם שלא להחמיר בני"ד, דהמ"ב בבה"ל לא החמיר גבי רחיצה של מצוה אלא גבי רחיצה בעלמא. ואילו רחיצה של מצוה שרי בביהמ"צ, כדלקמן בדיני ביהמ"צ (פי"ד ס"ז).
גם הגרי"י פישר זצ"ל כ' גבי דברי הבה"ל הנ"ל שזה תמוה מאוד. דכל הענין שאוסרים מר"ח אב הוא משום שנהגו. וא"כ מה שייך להוסיף עוד ב' ימים שלא נהגו. והמעיין בפנים בפמ"ג ובא"ר שם יראה דכל המקור של הפמ"ג מהא"ר, ושם יש טעות סופר גדולה, וכל זה טעות. ע"כ (מובא באבן ישראל על הבה"ל הנ"ל ברס"י תקנ"א). וכעין זאת כתב הצי"א (ח"ז סי' מ"ט), שיש בלבול בדברי הא"ר.
נמצאנו למדים שדיני רחיצה בתעניות אלה, אף לאשכנזים קלים מדיני רחיצה דביהמ"צ. וראה בפסתש"ו (שם הערה 21) שכ' שלמרות דברי הדע"ת הנ"ל (את האב"י והצי"א הנ"ל הוא לא הזכיר), מ"מ יש מהפוס' דס"ל דאיכא נמי למיחש לנהוג מנהגי אבלות בימי הצומות. וא"כ גם אם נאמר שההעתקה מהא"ר הינה בטעות, אפ"ה ישנם פוס' דס"ל הכי.
אלא שבאמת מפשט דברי מרן והרמ"א נראה שמעיקרא יש להקל לגמרי ברחיצה בתעניות, ואף לפי"ד האחרו' אין מי שפסק לדינא שדין רחיצה בתעניות אלה חמור כבימי ביהמ"צ (ומה שהפסתש"ו כתב שיש שהחמירו כבימי ביהמ"צ הו"ד גבי נגינה, תספורת, חתונה וריקודים, אך לא רחיצה). ולכן נראה שכמו שבימי ביהמ"צ שרי רחיצה לצורך מצוה (כמו שכתבנו בס"ד בהל' ביהמ"צ פי"ד ס"ז), ה"ה בני"ד.
ומה שכתבנו גבי ליל טבילה במוצאי התענית, כ"כ בשו"ת כת"ס (חאו"ח סי' ק'). וראה לקמן בפרקנו (בהערה י"ח), גבי תשה"מ במוצאי תענית (אך בני"ד דהוא ל"ט אין להחמיר).
[5]ה. כנ"ל (בהערה ד'), דני"ד קיל טפי מבימי ביהמ"צ. וכיון שבביהמ"צ שרי רחיצה לצורך רפואי (כמו שכתבנו בס"ד בהל' ביהמ"צ פי"ד ס"ח), ה"ה בני"ד. וכן גבי רחיצת ילדים (כמו שכתבנו שם בס"ט). והעיר חכ"א שאולי אין לעשות ק"ו מביהמ"צ גבי ילדים. דהתם מישתעי בכמה ימים ולכן הקלו להם. משא"כ בת"צ דיום אחד דאפשר לרחוץ לפני ואחרי. ומ"מ למעשה נראה שאין להחמיר בזה בפרט במקומות החמים, דהא מעיקר הדין שרי, ועל קטנים ודאי שאין להחמיר.
[6]ו. כנ"ל, דלא חמיר מבימי ביהמ"צ. וכבר כתבנו בס"ד בהל' ביהמ"צ (פי"ד סעי' י') שמותרת היא לטבול אף במים חמים. וכ"ש בני"ד. וכיון שכתבנו שאין להחמיר בתשה"מ בליל הטבילה, ממילא יוצא שלא תחמיר האשה גבי טבילתה בלילה זה (ואע"ג שיכולה לטבול בצונן, מ"מ אם נחמיר לה בזה תהיינה נשים שלא תטבולנה, ובפרט בצום י' בטבת שהוא בימות הקור). ובכלל אין לדחות טבילת מצוה שלא במקום צורך והכרח, וכמש"כ הפוס'. ואכמ"ל.
[7]ז. כנ"ל, דלא חמיר מביהמ"צ. וכבר כתבנו בס"ד בהל' ביהמ"צ (פי"ד סי"ג) להקל לרגילים לטבול בכל יום, דרשאים לטבול אף בימים אלה. וכ"כ גבי ני"ד בפסתש"ו (סי' תק"נ הערה 19) והוסיף דשרי אף בחמין. וחיליה ממש"כ בדיני ביהמ"צ (סי' תקנ"א סקמ"ח). ואמנם שם היקל לכתחי' רק בצונן, ורק אם אינו סובל לטבול בצונן התיר בחמין, אך נראה שגם הוא ס"ל שלמעשה ני"ד קיל מביהמ"צ (וקצ"ע מדוע בני"ד היקל יותר מביהמ"צ, ואילו בסי' תק"נ הערה 21 רצה להחמיר בני"ד כבביהמ"צ). ומ"מ גם אנו כתבנו שלמעשה שרי לטבול אף בחמין, ולואי ויטבול אדם כל יום. וגם נראה שטבילה במקוה לא חשיבא הנאה (ובפרט באותם מקוואות שטמפרטורת החום גבוהה מאוד, וד"ל). וכיון שמעיקר הדין מותרת רחיצה, אין לאסור טבילה בחמין ובפרט דחשיב כרחיצה של מצוה. וכ"ז אמור גבי מי שטובל כל יום. ושמא גבי מי שאינו טובל כל יום יש להחמיר שמ"מ בימים אלה יטבול רק בצונן, אם מסוגל הוא לכך. ואם אינו מסוגל לטבול בצונן אז יטבול אף בחמין, דהא כל טבילה זו אינה מעיקר הדין אלא רק חומרא, וגם הרחיצה ביום התענית אינה אסורה מעיקר הדין.
כבר הבאנו בס"ד בהל' ביהמ"צ (פי"ד הערה ל"ה) את דברי הגרמ"א שליט"א בהל"ח (פכ"ה סצ"א) שבמקוה שחייבים לרחוץ בו בסבון לפני הטבילה, שרי בביהמ"צ לרחוץ בסבון, אך ישתדל לרחוץ בצונן. עכ"ד. ונראה דה"ה בני"ד.
[8]ח. מה שכתבנו שאסור הדבר כשהולך לצורך תענוג, הוא עפ"י מה שכתבנו לעיל (פרק א' סעי' א'), ולקמן (בסעיף האחרון בפרקנו) ופשוט. וכ"כ בפסתש"ו (סי' תק"נ הערה 22), והוסיף שמ"מ ההולכים יום יום לצורך רפואה לים, לבריכה או למעינות מרפא, מותרים גם בימים אלה. עכ"ד. ובס"ד נלע"ד שיש לחלק בכך ולומר, שאם הולך כדי להוסיף בריאות אזי רצוי להמנע מללכת בימים אלה לבריכה ולים, דמ"מ איכא קצת הנאה להיות בהם, וגם האוירה שם לא מתאימה לימי התעניות של צער ויגון על חורבן ירושלים. ואם לא ילך לשם יום א' לא יפסיד דבר. אך אם הולך לשם משום שנצרך זאת ממש לשם רפואתו משום שהוא אינו בריא, יש להקל בכך (וגם בזה המחמיר לא ינזק). וכמו שכתבנו כעין זאת בשם הגר"ש ישראלי זצ"ל גבי ימי ביהמ"צ (בהל' ביהמ"צ פי"ד סי"ד).
ובענין הליכה לבריכה לקורס ללימוד שחיה, שאחד מהשיעורים חל בימי התענית (כגון בי"ז בתמוז). לכתחילה ודאי יש לבקש לדחות את השיעור ליום אחר. וכשלא ניתן הדבר לבי מגמגם בדבר. דמצד א' מטרתו רק ללמוד לשחות, אך מאידך עפי"ר האוירה שם אינה מתאימה לימי תענית שצריך להיות דואג ואונן (כמש"כ השו"ע ושאר הפוס' המצוינים בסעי' האחרון בפרקנו). וראה מה שכתבנו בהל' ביהמ"צ (פכ"ג הערה י"ח) בענין קורסים לתפירה (מצד א' בני"ד קיל טפי, דהא מעיקר הדין שרי לרחוץ בתענית. אך מצד האוירה בני"ד חמיר טפי).
וכעבור זמן שאלנו את הגרי"ש אלישיב שליט"א לגבי שיעור שחיה בשלוש התעניות (צו"ג, י' בטבת וי"ז בתמוז), וכן לגבי ימי בין המיצרים. ושאל הגריש"א שליט"א לשם מה הוא הולך לשם. וענינו לשם לימוד שחיה. והסברנו שמדובר שישנם ימים קבועים בשבוע שבהם מתקיימים שיעורי השחיה, וחלק מהשיעורים יוצא בימי בין המיצרים או באחת התעניות הללו. הוספנו שמצד איסור רחיצה הרי מדובר במים צוננים. ועוד, שנאמר שאנו עוסקים דוקא באדם שאינו הולך לשיעור השחיה לשם הנאה, ואומר שאין לו הנאה מכך. אך מאידך האוירה בבריכה בדרך כלל אינה מתאימה לימים הללו. ואמר הגריש"א שבתשעת הימים אין להתיר זאת, אך לפני כן בימי בין המיצרים אפשר להתיר. ושאלנו מה לגבי שלוש התעניות. וענה הגריש"א שגם לגבי שלוש התעניות "אפשר להתיר". עכת"ד.
ושאלתי גם את הגר"מ אליהו שליט"א לגבי הליכה לשיעור שחיה המתקיים באחד מימי שלוש תעניות אלה. והזכרנו שמעיקר הדין שרי לרחוץ הגוף בימים אלה, ואף לאשכנזים שמחמירים ברחיצה, מ"מ צונן שרי. ותחילה נטה הגרמ"א לאסור, אך לאחר ששאלנו שהרי זה לא להנאה, אמר שאם באמת אין לו הנאה מכך, רק אז מותר. ועוד שאלתיו, האם מותר ללכת לבריכה ביום התענית כדי לשחות על מנת להוסיף בריאות. והיינו שהאדם אינו חולה וא"צ זאת לרפואה, אלא רק רוצה להוסיף בריאות. וענה הגר"מ אליהו שגם בזה אם אין לו הנאה, שרי. עכת"ד.
[9]ט. כתב מרן (בסימן תקס"ז ס"ג): מי שדרכו לרחוץ פיו בשחרית, בתענית ציבור לא כשר למיעבד הכי. ע"כ. והוא מדברי תה"ד. וכ"פ הח"א (כלל קל"ב סעי' כ'), המ"ב (סי' ד' סק"ט), ילקו"י (עמ' 534 סעי' י"ג) וש"א. וראה בכה"ח (בסי' תקס"ז סקי"ג) כיצד תרצו האחרונים את הסתירה שבין דברי מרן הכא לבין מש"כ מרן (באותו סימן בס"א), שרק ביו"כ ובט"ב אסורה טעימה. ומה שכתבנו שהדין כן אף לענין צחצוח השיניים, כ"כ ילקו"י (עמ' 534 סעי' י"ג. ועיי"ש בהערה 37). וכן הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א. וראה לקמן (בהערה י').
[10]י. את הדעה הראשונה בענין שטיפת הפה כתב הח"א, וכ"כ המ"ב (בסי' תקס"ז סקי"א) ופת"ע (סק"ו). והוסיפו, שבט"ב אין להקל בכך, אא"כ במקום צער גדול. וביו"כ אפ"ה אסור. ואמנם כתב כה"ח (שם סקי"ד) בשם דרשות מהרי"ל (הלכות תענית) שמותר לשפשף גרונו במים בת"צ, מלבד ביו"כ ובט"ב, והב"ד הד"מ והא"ר, ואף הוסיף שם הא"ר שכן נראה להקל למי שרגיל בכך. אך כיון שרוה"פ, וביניהם המ"ב וכה"ח (שם ס"ק י"ג וי"ד), הקלו בכך רק במקום צער, לכן כתבנו כדעת המחמירים, והקלנו רק במקום צער [ואגב, ר' במ"ב (סי' ד' סק"ט) שכתב שבת"צ אין להדיח כלל את פיו בשחרית, אע"ג שבשאר ימים טוב לעשות כן. ולפי"ז המ"ב מחמיר כדעה השלישית הנזכרת פה. אלא שי"ל שסוגיה בדוכתא עדיפא, והלכה כמש"כ בהל' תעניות].
ומה שכתבנו דרשאי במים, הנה בשו"ת תה"ד (סי' קנ"ח) כתב דכיון שמתכוון לרחוץ פיו ולא מתכוון לטעום, הרי שדוקא משאר משקים יש הנאה, אך ממים לא מתהני, וכתב ע"כ המ"א (סי' תקס"ז סק"י) דנראה לו שבדבר שאינו טוב לשתיה, כגון חומץ, ג"כ שרי. וכ"כ הא"ר, י"א בהגב"י, המ"ב [(סקי"ב) לגבי תענית יחיד דשרי לדעת מרן לרחוץ פיו בשחרית], וכה"ח (סקט"ו). ועיי"ש בכה"ח מה שהוסיף עוד בענין זה, וכן מש"כ הג"ר יצחק יעקב וייס זצ"ל בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' ק"ט).
ולכאו' יש לדון בדין משחת השיניים, אם הוי כחומץ (כדברי המ"א) אם לאו. שהרי מדברי תה"ד הנ"ל, שכתב שיש להקל בדבר שאינו מתכוון לטעום ממנו, גם הכא יש להקל, שהרי המצחצח שיניו אינו מתכוון לטעום את המשחה אלא לנקות פיו. וכן לפי"ד המ"א שדבר שאינו טוב לשתיה שרי, ה"ה הכא, שהרי אין אדם שנוח לו לבלוע זאת. ולכן כל אדם מקפיד לפלוט זאת (כדברי מרן בסעי' א') ומכופף ראשו היטב (כדלעיל) שלא יבלע זאת. ומ"מ יש קצת צד להחמיר בדבר, שהרי מ"מ מתהני הוא מהטעם של המשחה, שהרי יש משחות המיוצרות היום שטעמן ערב. וראה עוד בדברי הגר"ש ישראלי זצ"ל בסמוך, בשו"ת מנחת יצחק (שם), ובספר "התענית בהלכה" (עמ' 32 הערה 84) מש"כ בענין זה.
ומה שכתבנו בענין צחצוח השיניים, כך הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל לענין ג' תעניות, ולמד זאת מדברי המ"ב (שם סקי"א). וטעמו, שאין נ"מ בין רחיצת הפה לצחצוח שיניים, כיון שמשחת השיניים הינה דבר שאנשים מואסים לבולעו. עכת"ד. וע"ע במנחי"צ (ח"ד שם). וגבי שטיפת הפה במי פה ר' בשו"ת קנין תורה (ח"ב סי' מ"ט) ובפסתש"ו (סי' תקס"ז הערה 3).
וכשמותר לצחצח השיניים, ומצחצח עם מים, מותר גם לשטוף אח"כ את הפה במים, אך יזהר ביותר לכוף ראשו ופיו כלפי מטה שלא יבואו ח"ו המים לגרונו (מנחי"צ שם. פסתש"ו שם הערה 4).
ובענין הדעה השניה ראה מ"א (סי' תקס"ז סק"ו) וכה"ח (סקי"ג), וכ"פ בס' ילקו"י (עמ' 534 סעי' י"ג, ועיי"ש בהערה). אך מדברי תה"ד (שם בסי' קנ"ח) משמע דלא ס"ל הכי, אלא אפי' ביותר מרביעית שרי. וכן משמע מהמ"ב (סקי"ב). ומה שכתבנו בדעה השניה לענין צחצוח השיניים, כ"כ לדינא בילקו"י (שם).
ומה שכתבנו שרביעית הוי שמונים וששה סמ"ק, זאת עפ"י שיעורי הגרא"ח נאה זצ"ל, כמבואר בספריו (שיעו"מ, שיעו"ת וכו'), וכמו שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ליל הסדר (בקונטרס שיעור כזית). אמנם לחזו"א רביעית הוי כמאה וחמישים סמ"ק, כמבואר בחזו"א (או"ח, קונטרס השיעורים, ססקט"ו), אלא שכתב שם שמידותיו אינן אמורות להקל אלא להחמיר. וא"כ לכאו' בני"ד אין לנקוט כשיעור החזו"א, אלא שהוסיף שם החזו"א שדוקא בדברים דאו' אין להקל כשיעוריו, הא בדרבנן כששיעוריו גורמים לקולא יש להקל בזה. עיי"ש [הב"ד במקראי קודש הל' ליל הסדר (שם, ובפ"א הערה כ"ו)]. ולפי"ז תלוי אי איסור אכילה בג' תעניות כיום הוי מדאו' או מדרבנן. שלפוס' דס"ל דהוי דרבנן, בני"ד לחזו"א יש להקל שרביעית הוי כמאה וחמישים סמ"ק. ולפוס' דס"ל דהוי כד"ק, נכנסנו למחלו' אי ד"ק כד"ס או כד"ת, וכנ"ל (בפרק א'). ואכמ"ל. אלא שממילא האשכנזים פוסקים כדעה הראשונה כאן (כדלקמן בהערה י"א), ולכן לא כתבנו פה - בדעה השניה, את שיעור החזו"א (וגם לא מצאתי שהחזו"א חלק על המ"ב בזה, ונראה שמסכים עמו).
ואת הדעה השלישית, הן לענין שטיפת הפה והן לענין צחצוח השיניים, הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א. והוסיף, שאף שלדעת מרן מותר הדבר, אפ"ה יש להחמיר בכך כנגד מרן (ובאמת, גם מרן לא התיר זאת בשופי, אלא כתב שלא כשר למיעבד הכי – מ.ה.). ושאלתיו, האם יש לאסור זאת אף אם מכופף ראשו ופיו כלפי מטה כך שלא יוכל לבלוע דבר, וענה לי שאפ"ה יש להחמיר. ועוד שאלתיו, האם כוונתו לדברי מרן (בסי' תקס"ז ס"ג) שכתב ש"לא כשר למיעבד הכי", ומכך יש להבין שלדעת מרן מעיקר הדין מותר הדבר. וענה לי שאכן כך הדבר. עכת"ד. ואגב, לפי"ז עולה שלדעת מרן שרי לשטוף את פיו אפי' שלא במקום צער, אלא סגי ברגיל בכך. וצ"ע לדינא. וראה מש"כ כה"ח (שם בסקי"ג) בשם הבגדי ישע. וראה עוד מה שכתבנו בריש הערה זו, שמהמ"ב (סי' ד' סק"ט) עולה דס"ל כדעה זו השלישית האוסרת לגמרי. עיי"ש.
בענין בליעת רוק בתעניות אלה, כתבו הפוס' דשרי [מ"א. מ"ב (סי' תקס"ז סקי"ג). ור' פסתש"ו (סי' תקס"ז סק"ב) ובספרנו מקראי קודש הלכות יוה"כ (פ"ו סי"ז)].
[11]יא. את מנהג האשכנזים לענין שטיפת הפה כתב המ"ב (בסי' תקס"ז סקי"א). ומה שכתבנו לענין צחצוח השיניים, כך הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, וכנ"ל (בהערה הקודמת).
ומה שכתבנו את מנהג הספרדים, לפי שהגר"ע יוסף שליט"א בליקוטי קול סיני הל' בין המצרים (סעי' ט'). והוב"ד בילקו"י (עמ' 534), ובס' התענית בהלכה (ח"א עמ' 32) פסק כדעה השניה, הן לענין שטיפת הפה והן לענין צחצוח השיניים במשחה. ואילו הגר"מ אליהו שליט"א דעתו כדעה השלישית שכתבנו. וכבר כתבנו לעיל, שלדעת הגר"מ אליהו בהבנת דברי מרן, מותרת שטיפת הפה מעיקר הדין. עכת"ד. ולכן דעביד כמר עביד, ודעביד כמר עביד.
[12]יב. בתשובה לשאלתי הורה לי בעבר הגר"מ אליהו שליט"א, שלכתחילה אין לקבוע תור לרופא שיניים ביום התענית. אך אם נזקק לכך בשל כאב פתאומי, מותר הדבר. והוסיף, שבמשך הטיפול אצל הרופא לא יבלע כלל מים. אך אם צריך לשטוף את פיו, רשאי לשוטפו, ואפי' אם מכניס לפיו יותר מרביעית מים בבת אחת. עכת"ד. כך אמר הגרמ"א בעבר, וכן כתבנו במהדורה ראשונה (שנת תשמ"ט). אך כיום (בשנת תשס"ד) השתנתה המציאות אצל רופאי השיניים. שמצד א' יש יותר להקל בשל העובדה שישנו צינור המוכנס לפיו של החולה כדי לשאוב את הרוק והמים שבפה. אך מאידך לעיתים הרופא מתיז אויר עם מים למקום הטיפול כדי לנקות את המקום, ועלולים לבלוע מים אלה. ועוד, שכיום החולה מושכב על כסאו בתנוחה מאוזנת כך שקשה יותר להמנע מבליעת מים אלה. ולפי"ז יש הכרח שיבלע קצת מים, ולכאו' דומה הדבר לאותם שהתירו לשטוף את פיו בתענית אם פולט מיד. והרי שם, גם לאחר פליטת המים נשאר פיו רטוב משאריות המים והוא בולע אותם.
ואכן שאלתי שוב את הגר"מ אליהו שליט"א, הזכרנו את דבריו בעבר, והוספנו שכיום המציאות השתנתה, ויש מכשיר ששואב כל הזמן את הרוק, וזה צד להקל בהליכה לרופא שיניים בתענית. אך מאידך מתיזים אויר עם מים לצורך נקיון (וגם משכיבים את החולה בכסאו וקשה שלא לבלוע המים). מה הדין כיום, השרי ללכת לרופא שיניים בתענית. וענה לי הגרמ"א שליט"א שבשל המכשיר ששואב כל הזמן את הנוזלים מהפה, מותר ללכת לרופא השיניים בתעניות. ושאלנו, אך מאידך לעיתים מתיזים קצת מים לפה, ועלולים לבולעם. וענה לי שאפ"ה שרי, שהרי אפי' אם יבלע הרי שלא יבלע בבת אחת הרבה מים אלא מעט מעט, ולכן מותר. ושאלנו, לפי זה, המותר אף לקבוע תור לרופא שיניים לכתחילה לימי שלוש תעניות אלה. וענה הגרמ"א שמותר. עכת"ד.
ויש להעיר, שמ"מ אם אדם נפל למשכב בשל כאבי השיניים, לכאו' דינו כחולה שאיב"ס, עפ"י הגדרת השש"כ (ריש פל"ג) שאדם שנפל למשכב דינו כחולה שאיב"ס. ולפי"ז בני"ד פטור הוא בכלל מהתענית. אלא שאולי יש לדחות זאת, שהרי מיד לאחר הטיפול (כגון עקירת השן) הוא התרפא ואז כבר אינו נצרך לשכב במיטה ואין דינו כחולה שאיב"ס. ומ"מ פשוט שאין להחמיר ולומר שלא יטפל בשיניו שמא יבלע בטיפול. דהא אז ודאי דינו כחשאיב"ס. ובכלל עד שיתרפא הריהו כחשאיב"ס ולא עביד איסורא בנגיעת המים.
ועוד יש לדון אי מותר לרופא השיניים עצמו לאכול בתעניות אלה. ובפרט לרופא שינים שנמצא במרפאת שיניים למיקרים דחופים. שאמנם הוא עצמו בריא, אך ידיו עלולות לרעוד בעת הטיפול בחולים. וראה מה שכתבנו במקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ט הערה קי"א, מהדו' אלול תשס"ג ואילך) גבי אנשי רפואה תורנים וכוננים. והגר"א נבנצל שליט"א כתב לי ע"כ: אם הוא מטפל במקרים של פיקו"נ וידיו עלולות שלא לתפקד כראוי, רשאי לאכול בשיעור הנצרך ולא יותר. עכ"ל.
[13]יג. מה שכתבנו שיש להתיר רק תרופות שאין טעמן ערב לחיך, כ"כ בילקו"י (עמ' 535 סעי' י"ד) בשם הגר"ע יוסף שליט"א, כמובא בספר לב אברהם (עמ' קי"ז). ואף הגר"מ אליהו שליט"א הורה לי שבתענית מותר לשתות סירופ לרפואה וכן לבלוע כדורים, ובתנאי שאין לכדורים ולסירופ טעם ערב לחיך. אך אם טעמם ערב אין לקחתם. ואמר, שלכן למשל אין לקחת כדורים למציצה נגד שיעול אם טעמם טוב. והוסיף, שאף במקום ההיתר מדובר שיבלע את התרופה בלא מים, אך עם מים - אסור. ועוד אמר, שהיתר זה אמור אף למי שאינו חולה ממש, אלא גם אם חש בראשו וכדו' שרי. עכת"ד.
בענין טעם התרופות. מדברי כה"ח (סי' תקנ"ד סקל"ד) גבי חולה בט"ב בשם כמה פוס' משמע דשרי דוקא אם התרופות הינן מרות. הא אם אין להן טעם טוב ולא שום טעם, משמע דאסור. אך מדברי הגר"מ אליהו דלעיל, וכן ממש"כ בספרו הל"ח (פמ"ה ס"ט) גבי יו"כ, מבואר שדי שאין לתרופה טעם טוב, שרי, וא"צ שתהיה מרה. וא"כ כ"ש לג' תעניות. וכן מבואר בילקו"י (עמ' 535 סי"ד) גבי ג' תעניות, שרק אם החיך נהנה מהתרופות אסור, הא אם אינו נהנה שרי. והגר"א נבנצל שליט"א כתב ע"כ: וכן נלע"ד. עכ"ל.
מי שצריך לבלוע גלולות לתרופה אך אינו יכול לבולען בלי מים (בפרט לפי מה שאמרו לי שכשבולעים גלולת "אקמול", לצורך כאב ראש וכדו', יש לבולעה כשיש מספיק נוזלים בגוף, דאל"כ זה עלול לפגוע מאוד בכבד). כפי שכתבנו בשם הגר"מ אליהו והילקו"י, אסור לו לבלוע התרופות עם מים. אלא שעפי"ד כה"ח (סי' תקנ"ד שם) בשם כמה פוס' שמותר לשתות תרופה נוזלית אם היא מרה כלענה, כ' בפסתש"ו (סי' תקס"ז סק"ג), שאם אינו יכול לבולען בלי מעט מים, יערב במים תבלין מר עד שנפסלים מהנאת החיך, וכך יבלע אותן. והיינו ממש"כ כה"ח דשרי לבלוע תרופה מרה למד הרב פסתש"ו דשרי לשתות מים מרים לצורך התרופה אע"פ שאינן התרופה עצמה, וזאת משום שאינו יכול לבלוע בלי מים. ומ"מ נלע"ד שמכה"ח ניתן ללמוד להקל רק כשהמים ממש מרים ולא סגי שנפסלו מהנאת החיך.
ויש להעיר, שישנן גלולות מסוימות שכשמועכים אותן ואוכלים אותן הן מרות מאוד, וממילא לפי הנ"ל ניתן למעוך אותן לתוך כלי ולהוסיף מעט מים, כך שטעם המים הוא מר, וכך לשתותן.
האג"מ (ח"ג סי' צ"א) כתב גבי יוה"כ שאם אדם חולה באופן שאם לא יבלע גלולות יבוא ביוה"כ לידי מצב של חולי שיש בו סכנה, שמותר לו לבלוע הגלולה עם מעט מים רגילים פחות מכשיעור. ומזה למד הפסתש"ו (סי' תקס"ז שם) גבי תעניות ציבור שאם צריך לשתות לרפואתו סירופ ממותק, או לבלוע התרופה עם מים רגילים (ללא טעם מר), או שצריך לבלוע גלולות שיש בהן מתיקות והנאת החיך שמותר לעשות כן רק באופן שאם ימנע מלקיחתן יגיע למצב של חולי שיהיה פטור מלהתענות (כנ"ל בפרק א' סעי' ה'). והיינו שלמרות שהאג"מ התיר זאת רק אם יגיע למצב של שחולה שיב"ס, ובני"ד היקל אף אם עלול להגיע לחולי שאיב"ס, מ"מ מצד העיקרון שעלול הוא להגיע למצב שבו יהיה מותר לו לקחת תרופה זו, כבר אז שרי לקחתה. וכיון שבני"ד עסקינן בת"צ ולא ביוה"כ דחמיר טפי, לכן יש להקל אף אם יגיע לחולי שאיב"ס.
בענין הגדרת דבר מר לני"ד, אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א (גבי יוה"כ) שהכוונה "שהוא מר באופן כזה שאין דרך בני אדם לאוכלו". עכ"ל. וע"ע שם במקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ט הערה קמ"ג).
עוד עיצה שכתבו הפוס' להתיר לקיחת גלולה שטעמה מתוק, והוא לעוטפה בנייר דק ולבולעה כך (שש"כ פל"ט ס"ח בשם הגרשז"א זצ"ל). ואם יאמר האומר שאין זה כ"כ מעשי, מ"מ בס"ד נלע"ד שניתן למעוך הגלולה ולהכניסה לתוך קפסולה ריקה (וניתן לקנותה בבתי מרקחת) וכך יבלענה ללא הרגשת הטעם. וכן מצינו שכתב הגרמ"א שליט"א בהל"ח (פ"ג ס"ז) גבי תרופת חמץ שיש לה טעם. אמנם יש להעיר ששמעתי מרוקח א' שבעבר עבד בביח"ר ליצור קפסולות, שקפסולות אלה מיוצרות מג'לטין העשוי מבע"ח טמאים או מנבלות וטריפות (שיש מחלו' בין פוסקי דורנו לגבי היתר אכילת ג'לטין זה). ויש לדון בזה להתיר לחולים השונים, ואכמ"ל.
בס"ד נעיר עוד כמה הערות בענין לקיחת גלולת אנטיביוטיקה בתעניות אלה:
1) מי שהחל לבלוע גלולות אנטיביוטיקה לפני התענית, שמעתי בעבר מרופאים שאסור לו להפסיק לקחתן בשל התענית, כיון שכשמתחילים לקחת אנטיביוטיקה ומפסיקים לקחתה לפני סוף הזמן הדרוש, עלול הדבר לפגוע בחולה. ומאידך שמעתי מרופא מומחה שמותר להפסיק לקחת אנטיביוטיקה ואין בזה שום בעיה. ע"כ.
2) ברור שבענינים אלה יש לשמוע בקול הרופאים. ואם אדם צריך לקחת גלולות אנטיביוטיקה ביום הצום, והרופא אומר שאין לקחתה כשהקיבה ריקה, ולכן יש לקחת גלולה זו לפני או בעת האוכל, יש לאכול כפי הצורך גם ביום הצום (כך שמעתי שמורים מורי הוראה. ופשוט). ונראה שאם ניתן הדבר (מבחינת מרחק השעות), יקח גלולה אחת לפני עה"ש ושניה לאחר צה"כ. וזאת בתנאי שאין הדבר עלול להזיק לבריאותו.
3) אם האדם שצריך לקחת גלולות אנטיביוטיקה אינו חולה שיש בו סכנה, ואפי' אינו חולה שאיב"ס, וטרם החל לקחת גלולות אלה, ומבחינה רפואית ניתן לדחות את תחילת לקיחת גלולות אלה לאחר הצום, נראה שיתחיל לקחתן רק במוצאי הצום. ובכל מקרה כזה יש לשאול רופא האם ניתן הדבר.
עוד בעניני לקיחת תרופות בתעניות ראה מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ט סל"ט). ומ"מ שם מדובר על יוה"כ. וראה בשו"ת הלק"ט (ח"ב סי' צ"ז), כתונת יוסף (סי' ד'), עיקרי הד"ט (או"ח סי' כ"ט סקל"ו) וצי"א (ח"י סי' כ"ה פכ"ב). וראה עוד מש"כ בשו"ת שב הכהן (עמ' י"ד) בשם דברי מלכיאל גבי יוה"כ.
[14]יד. כדלעיל (בסעי' ד'). וכן כתב להקל בכך בילקו"י (שם) למי שחולה בחולי פנימי, דהוי כחולה שאיב"ס.
[15]טו. את היתר המלאכה בג' תעניות הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א [והיינו אע"ג שגבי ט"ב החמירו במלאכה עד חצות, כמש"כ השו"ע (סי' תקנ"ד סכ"ב), מ"מ בג' תעניות שרי - מ.ה.)].
ומה שכתבנו שמותר לכבס בתעניות אלה, יש לדון בזה מכמה צדדים: מצד איסור מלאכה, מצד מסיח דעתו מהאבלות, ובי"ז בתמוז מצד כיבוס בביהמ"צ.
מצד איסור מלאכה כבר כתבנו שאין איסור עשיית מלאכה בתעניות אלה. מצד מסיח דעתו מהאבלות, כתבו הפוס' טעם זה גבי ימי ביהמ"צ וט"ב [ר' רש"י תענית (דכ"ט,ב' ד"ה "אפילו"). ב"י ומ"ב (סי' תקנ"א סקכ"א) כה"ח (סק"נ) וש"פ]. אך לא כתבו כן גבי התעניות. ואף מצד איסור כיבוס עצמו, מדינא דגמ' והשו"ע אסור הדבר רק בשבוע שח"ב ט"ב ולכל היותר מר"ח אב (כמו שכתבנו בהל' ביהמ"צ רפ"ו, עפ"י השו"ע והרמ"א סי' תקנ"א ס"ג).
ולכאו' הצד לאסור זאת הוא עפי"ד הבה"ל (רס"י תקנ"א) בשם הא"ר והפמ"ג, שכתב שיש להחמיר בי"ז בתמוז וי' בטבת בדאפשר, כמו מר"ח עד התענית דט"ב. אך כבר הארכנו בזה לעיל בפרקנו (בהערה ד') שאין הדבר מוסכם על הרבה פוס', וכתבו כמה פוס' שיש ט"ס בדברי הא"ר [שכ"כ בשו"ת אבן ישראל, בשו"ת צי"א (ח"ז סי' מ"ט). וכ"כ כבר בדע"ת (סי' תקנ"א)]. ואף שבפסתש"ו (סי' תק"נ הערה 21) כתב שמ"מ דעת כמה פוס' להחמיר כמו שכתוב בבה"ל, מ"מ הביא שם רק פוס' שהחמירו בתעניות גבי שמחה, ריקודים וכדו', שזו מילתא דמסתברא, אך לא החמירו מצד דברי הבה"ל הנ"ל. ודברי הדע"ת, צי"א והגרי"י פישר באב"י במקומם עומדים. ולכן גם מצד זה אין לאסור כיבוס בתעניות, וכיון שהפוס' לא כתבו כלל לאסור כיבוס, לכן נראה בס"ד שמעיקר הדין מותר הדבר, ורק בעל נפש יחמיר בזה [ור' בפסתש"ו (סי' תק"נ הערה 35) שג"כ דן בזה, אך הסיק גם הוא שלמעשה לא ראינו שהמורים אוסרים זאת].
גם את היתר הגילוח והתספורת הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א. והוסיף, שאמנם אין זה נאה להסתפר ולהתגלח ביום התענית, אך מעיקר הדין מותר הדבר. ועוד אמר, שהדברים אמורים הן לספרדים והן לאשכנזים, בין בצום גדליה, בין בעשרה בטבת ובין בתענית אסתר (הגר"א נבנצל שליט"א העיר: צ"ע, בתענית אסתר, דאינו יום אבל, ובפרט בפרזים כשעושה לכבוד פורים. עכ"ל). ורק בי"ז בתמוז, אמר הגר"מ אליהו, יש מהספרדים המחמירים שלא להתגלח ולהסתפר כמנהג האר"י ז"ל, ככל ימי בין המצרים. אך מדינא אף זה שרי. ובט"ב אסור הדבר מעיקר הדין. עכת"ד. ולכן כתבנו בהלכות שיש מהספרדים הנוהגים להחמיר בי"ז בתמוז, וכמו שכתבנו גם בהל' ביהמ"צ (פכ"א ס"א). עיי"ש.
ואת מנהג האשכנזים שלא להסתפר ולהתגלח ביום י"ז בתמוז, כתב הרמ"א (בסי' תקנ"א ס"ד), מדין ימי ביהמ"צ. ובאמת נחלקו הפוס' ממתי מתחילים דיני ביהמ"צ, האם מליל י"ז בתמוז או מבוקרו [ר' פסתש"ו (סי' תקנ"א סק"ז) ואכמ"ל]. וכ' בפסתש"ו שלמעשה הסכימו הפוס' שיש לנהוג כל דיני ביהמ"צ מצאת הכוכבים דליל י"ז, ולכן אין להסתפר או לברך "שהחיינו" כבר מליל י"ז תמוז [עיי"ש שהביא פוס' דס"ל הכי, מהם הגחיד"א, א"א מבוטשאטש, אורחות רבינו, הצי"א ועוד. ושלא כאג"מ (ח"א סי' קס"ח)]. וכתב לי ע"כ הגר"א נבנצל שליט"א: וכן פסק הגרש"ז אוירבך זללה"ה לגבי נישואין. עכ"ל.
אמנם כעבור זמן מצאנו, שעפ"י מש"כ המ"ב (סי' תק"נ סק"ו) שבעל נפש יחמיר בכל הדברים כמו בט"ב, כתב בפסתש"ו (סי' תק"נ סק"ח) שהכוונה שיחמיר בתעניות אלה כמו בימים שבין ר"ח אב לט"ב. והביא דברי הרח"ף ברו"ח (סי' תקס"ו סק"ד) עפ"י הגמ' ברה"ש (די"ח,ב') דרבי יהושע הסתפר כשגזרו ת"צ בחנוכה. דרצה להראות דלא שפיר עבדי. ומשמע שבת"צ אסור להסתפר, ולכן כ' הרח"ף שיש להחמיר בתעניות אלה ובלילותיהם. ואילו בטורי אבן (ברה"ש שם) תמה שלא מצינו בפוס' איסור תספורת בתענית ומ"מ כ' גם הרח"ף שבי' בטבת החל בעש"ק מותר בתספורת לכבוד שבת.
וראה עוד במרן (סי' תקנ"א סט"ו) ובמ"ב שם, בב"ח (סימן תק"נ) בביאור הגמ' ברה"ש (שם), בשו"ת תשובה מאהבה (ח"ב סימן תק"נ ס"ב) ובשו"ת צי"א (ח"ז סי' מ"ט סקי"א). עיי"ש.
[16]טז. הא דמעיקר הדין שרי לשאת אשה בימים אלה, כ"כ בהדיא הרמ"א (סי' תק"נ ס"ג), וכן מרן לא כתב בשו"ע לאסור זאת.
אלא שרבו הדעות באחרו' אי בכ"ז יש להמנע מלשאת אשה בימים אלה, וחילקו הפוס' בין תענית צו"ג וי' בטבת, לבין י"ז בתמוז שיש בו צד נוסף להחמיר מצד ביהמ"צ. ועוד חילקו בין אם יש להמנע גם בליל התענית או רק ביומו. ובס"ד נביא הדעות השונות:
גבי צום גדליה וי' בטבת:
לעשות החופה ביום שלפני התענית (של י' בטבת) לקראת הערב, ואילו את הסעודה עם הריקודים לעשות בליל התענית, יש שכתבו דשרי [ר' אג"מ (או"ח ח"א סי' קס"ח), ואורחות רבינו (ח"ב עמ' קכ"ח). ובשו"ת רבב"א (ח"א סי' שע"ה) כתב שהגרמ"פ זצ"ל אמר לו שזו כוונתו באג"מ הנ"ל, שאת החופה יעשו מבעוד יום ואילו את הסעודה יעשו בלילה. הב"ד פסתש"ו (סי' תק"נ הערה 28 וסי' תקנ"א הערה 51) וכ' דאולי התירו הפוס' הנ"ל ד"ז דוקא בי"ז בתמוז, דאל"כ ידחו הנישואין לזמן רב לאחר ט"ב].
לגבי נישואין בליל שתי התעניות הנ"ל. דעת המתירים היא ד' הגרי"י פישר באב"י (ח"ז סי' כ"ח) שכתב שעפי"ד הרמ"א הנ"ל מעיקר הדין שרי עם ריקודים ומחולות. אך למעשה יש לדון אי מותר הריקודים והמחולות. וסיים שמצד הסברא הוא דאסור. ואמנם יש מהפוס' שכתבו שנכון להמנע בכלל מנישואין בלילה זה [שכ"כ שו"ת פרי השדה, ושו"ת שרגא המאיר. הב"ד פסתש"ו (סי' תק"נ הערה 26) עיי"ש בפסתש"ו שכתב שגם הגרי"י פישר באב"י כתב שיש להמנע. ובאמת אי"ז נכון כלל. דהאב"י הסתפק רק גבי ריקודים אך לא לגבי עצם הנישואין. עיי"ש. וע"ע במט"א (סי' תר"ב ס"ה). וכן אמר לי הגר"מ אליהו שליט"א שלענין נישואין בליל תענית צו"ג ועשרה בטבת המנהג הוא להקל בכך, אך באמת שאין דעתו נוחה מכך. והוסיף, שאף לגבי נישואין ביום התענית עצמו אין דעתו נוחה, אך מ"מ אין בכך איסור מעיקר הדין. עכת"ד.
לגבי נישואין ביום התענית עצמו (בלי סעודה). דעת המתירים הינה ד' הרמ"א הנ"ל (בסי' תקנ"א). וכ"כ לדינא גם באב"י (ח"ז סי' כ"ח. ואמנם לענין הריקודים לא כתב דשרי, וכנ"ל). וכ"כ בצי"א (ח"ז סי' מ"ט סק"ז ואילך. עיי"ש שהסיק שבמקום דחק וצורך יש מקום להתיר בי' בטבת. ולכאו' ה"ה בשאר ג' תעניות). וכ"כ ביבי"א (ח"ו חאה"ע סי' ז'. והוסיף דמ"מ עדיף להתחיל החופה במוצאי התענית). וכ"כ הפסתש"ו (סי' תק"נ הערה 27) בשם המ"א ומ"ב (סי' תרצ"ו סקכ"ח). אך באמת הם דיברו רק על תעא"ס דקילא טפי.
בענין שתיית כוס היין, ר' תוס' עירובין (ד"מ,ב' ד"ה "דילמא"), מרדכי בעירובין (שם סי' תצ"ב) ובס' בגדי ישע על המרדכי שם (סק"ט), מ"ב (סי' תק"נ סקי"ב), וצי"א (שם). וע"ע בדברי הגר"מ אליהו שליט"א הנ"ל.
נמצאנו למדים שמעיקר הדין שרי לעשות נישואין ביום התענית צו"ג וי' בטבת. ולכתחי' אין לקבוע הנישואין לצום, אלא יש להחמיר בדבר. ומ"מ לא יעשו ריקודים ומחולות, ואת הסעודה לקרואים יעשו בליל מוצאי התענית.
ויש להעיר שמש"כ האב"י שם "שלא מצינו שאסרו ריקודים ומחולות בשאר תעניות" (חוץ מתעא"ס), נלע"ד שהוא מבואר ומפורש בדברי הרמב"ם (פ"א דתעניות) ובשו"ע (סי' תקס"ח סי"ב), שכל השרוי בתענית בין שהיה מתענה עם הציבור... ה"ז לא ינהג עידונין בעצמו... אלא דואג ואונן. עכ"ל. וכיצד יכול אדם לרקוד בשמחת נישואין ולקיים בעצמו שהוא דואג ואונן. כך בס"ד נלע"ד.
ובענין נישואין בי"ז בתמוז.
לגבי נישואין בליל י"ז בתמוז, יש מי שכתב דשרי בעת הצורך [הגרמ"פ באג"מ (או"ח ח"א סי' קס"ח). ור' פסתש"ו (סי' תקנ"א הערה 51)]. אלא שנראה שדעת רוה"פ לאסור זאת [שכ"כ הגחיד"א, הא"א מבוטשאטש (סי' תקנ"א), וכ"ד הגרש"ז אוירבך זצ"ל, וכמו שכתבנו בשמו בהל' ביהמ"צ (פי"ב הערה י'). עיי"ש. וכ"פ בצי"א (ח"י סי' כ"ו), ובפסתש"ו (סי' תקנ"א הערה 49)].
ולגבי נישואין בי"ז בתמוז ביום. למנהג האשכנזים אסור הדבר, שכ"כ הרמ"א בד"מ (סי' תקנ"א) ובמפה (שם ס"ב). וכ"כ הלבוש, הח"א, קיצוש"ע (סי' קכ"ב ס"א), דה"ח, המ"ב (סי' תקנ"א סקי"ד. וכתב שאמנם מעיקר הדין שרי, אך הסכים שלמעשה אסור).
ובענין מנהג הספרדים, ה"ז מחלו', שהילקוט מעם לועז, הכנה"ג בהגה"ט והבא"ח (ש"ר, "דברים" ס"ד) כתבו לאסור. ויש שכתבו שרק מר"ח אב אסור, הא בי"ז בתמוז שרי, כמו שכתבנו בס"ד בהל' ביהמ"צ (פי"ב). וע"ע ביבי"א (ח"ו חאו"ח סי' מ"ג סק"ב).
בענין נישואין בתעא"ס, ר' בשו"ת אב"י (ח"ז שם), פסתש"ו (סי' תק"נ הערות 29,30) ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' פורים, ואכ"מ.
בענין נגינה בסעודות ז' ברכות לחתן וכלה בימי המשתה (בלילה) כשחלו בא' מימי תעניות אלה, ר' בפסתש"ו (סי' תקנ"א סקי"ג), גבי ביהמ"צ, ומה שכתבנו בהל' ביהמ"צ (פרקים ז', ט"ז וי"ט). וראה מש"כ הא"ר והפמ"ג (רס"י תקנ"א), והב"ד הבה"ל (רס"י תקנ"א), דאפשר שיש להחמיר בי"ז בתמוז ובעשרה בטבת כמו שמחמירים מר"ח אב עד התענית, ולפי"ז בני"ד יאסר הדבר. וראה עוד בספר "זה השלחן" (ח"א לסימן תקנ"א) מש"כ בזה, ובספר ברור הלכה (סימן תקנ"א ס"ב) באב"י (ח"ז סי' כ"ח), בפסתש"ו (סי' תק"נ הערה 21), ומש"כ לעיל (בפרקנו הערה ד').
[17]יז. הנה לענין מוזיקה בתעניות אלה יש לדון גבי ארבעה אופנים, וכן יש לדון גבי צום י"ז בתמוז גם מצד דיני ביהמ"צ.
האופנים שלגביהם יש לדון הם: 1) לנגן בכלי נגינה. 2) לשמוע מוזיקה מכלי נגינה (ואם יש נ"מ בין שמיעה מכלי הנגינה עצמו, לבין שמיעה מרדיו, טייפ וכדו'). 3) המותרת שירה בפה. 4) המותר לרקוד.
עוד יש לנו לברר אי יש נ"מ בין ליל התענית ליומו.
כיון שיתכן שישנה נ"מ בין י"ז בתמוז לבין צו"ג וי' בטבת, נדון תחילה רק לגבי שני האחרונים.
צום גדליה וי' בטבת:
ניגון בכלי נגינה: כתבו הפוס' שיש לאסור [כ"כ קיצוש"ע (סי' קכ"ב ס"א), בא"ח (ש"ר פר' דברים ס"ה), כה"ח (סי' תקנ"א סקל"ט) בשם פוס', ופסתש"ו (סי' תק"נ הערה 23) בשם פוס'. אמנם יש להעיר שכ' שם בפסתש"ו בשם הפוס' ש"יש להחמיר" בזה, ואילו הפוס' כתבו שאסור הדבר מדינא]. ויותר מזה כתבו הפוס', שאפי' מי שמקצועו נגן לא ינגן בימים אלה ואפי' לא בבית גויים.
שמיעת כלי נגינה: כתב הקיצוש"ע (שם) שיש לאסור. ור' פסתש"ו (סי' תק"נ שם).
ואי יש להקל יותר בשמיעה מטייפ וכדו', כתבו בצי"א (חט"ו סי' ל"ג) ובפסתש"ו (ס' תק"נ הערה 23) שג"ז אסור. ור' מה שכתבנו בס"ד בהל' ביהמ"צ (פ"ז ס"ו), שכ"כ באג"מ, ביחו"ד, בהל"ח, וכ"ד הגר"ש ישראלי זצ"ל גבי ביהמ"צ.
שירה בפה: נראה דליכא איסור מדינא (ר' פסתש"ו סי' תק"נ הערה 23). אמנם נראה שאין לשיר שירים שמחים, דאז אינו בכלל "דואג ואונן" שכתב השו"ע (סי' תקפ"ח סי"ב) שכך צ"ל בתענית. וע"ע בפסתש"ו (סי' תצ"ג ס"ד), ומה שכתבנו בס"ד בהל' ביהמ"צ (פי"ט). והגר"א נבנצל שליט"א העיר: בחתונה צריך לשיר שירים שמחים. עכ"ל. ולכאורה ה"ה גבי ברית מילה אף שיש מקום לחלק.
כתב בצי"א (חט"ו סל"ג) שאין לשמוע מנגינות מהרדיו, ואף שירה בלא כלי נגינה אסור לשמוע מהרדיו.
ריקודים: אסור [שכ"כ הבא"ח (ש"ר פר' דברים ס"ה, והוסיף שאסור הן בליל התענית של י' טבת והן ביום), כה"ח (סי' תקנ"א סקל"ט), שו"ת אבן ישראל (ח"ז סי' כ"ח) ופסתש"ו (שם הערה 24). ור' מה שכתבנו בס"ד לעיל (בהערה ט"ז)].
נמצאנו למדים שבימי ב' תעניות אלה אסור לנגן ואסור לשמוע מנגינות, הן מכלי שיר והן מרדיו, טייפ וכדו'. כמו כן אסור לרקוד, ורק שירה בפה מותרת, ובלבד שלא ישיר שירים שמחים.
גבי י"ז בתמוז:
כל הנ"ל אמור אף גבי תענית זו, אך יש להוסיף להחמיר כדלקמן:
לנגן בכלי שיר אסור כנ"ל גבי צו"ג, וכ"כ הבא"ח (שם), וכן כתבנו בס"ד בהל' ביהמ"צ (פ"ז סעי' א', ב').
שמיעת מנגינות: אסור כנ"ל גבי צו"ג, וכ"כ בהל' ביהמ"צ (פ"ז שם).
שירה בפה: כתבו פוס' רבים שיש להחמיר, לא לשיר ולא לשמוע שירה בפה בימי ביהמ"צ, וכמו שכתבנו בהל' ביהמ"צ (פרק י"ט). עיי"ש. וראה לעיל מה שכתבנו לגבי צום גדליה בשם הגר"א נבנצל שליט"א, ולכאורה לא שייך לנידון דידן.
ריקודים: גבי ביהמ"צ כתבנו בהל' ביהמ"צ (פט"ז ס"א) שאסור (עפ"י המ"ב סי' תקנ"א סקט"ז). וא"כ יש לאסור זאת הן מדין ביהמ"צ והן מדין ג' תעניות (דק"ו מצו"ג שאסור, כנ"ל). ואמנם גבי ביהמ"צ הבאנו מחלו' אי שרי לצורך מצוה, אך נראה שבתעניות עצמן ודאי שיש להחמיר אפי' לצורך מצוה, ובפרט שגבי התעניות לא ראיתי שחילקו בין ריקוד לצורך מצוה או לא (ר' למשל בבא"ח ש"ר פר' דברים ס"ה). וע"ע בצי"א (ח"י סי' כ"ו), ובספר עם כלביא (ח"א) ובענין הנ"מ בין ריקוד למחול ר' מה שכתבנו בהל' ביהמ"צ (שם).
נמצאנו למדים שדין י"ז בתמוז כדין צו"ג ועשרה בטבת לני"ד, מלבד מה שכתבו הפוס' שבצו"ג וי' בטבת אין איסור מדינא לשיר בפה, אך נראה שאין לשיר שירים שמחים. מ"מ בי"ז תמוז יש מגדולי הפוס' המחמירים.
בענין אי יש נ"מ בדברים הללו בין ליל התענית ליומה, לפי המבואר לעיל (בהערה ד' וט"ז) למעשה לרוה"פ אין נ"מ בין לילי התעניות ליום [ר' פסתש"ו (סי' תק"נ הערות 25,18)], וכ"כ בהדיא בני"ד הבא"ח (ש"ר שם) גבי ריקודים. וע"ע בצי"א ובאבן ישראל שם.
לאחר כ"ז יש להוסיף ולהזכיר מש"כ מרן (בסס"י תקס"ח), הבאנו דבריו בסעיף האחרון בפרקנו, שבימי תעניות אלה לא יהיה שמח וטוב לב, אלא יהיה דואג ואונן. וכיון שממילא אסרנו לנגן, לשמוע מנגינות ולרקוד בימים אלה, ורק גבי שירה בפה בצו"ג וי' בטבת אין איסור בזה מדינא, מ"מ לאור דברי מרן הנ"ל אין לשיר כלל שירים שמחים אף בשתי תעניות אלה, וכנ"ל.
כל מה שכתבנו בהערה זו הוא מצד מה שכתבו הפוס' גבי ג' תעניות אלה. אמנם הקדמנו בהלכות שאף בשאר ימות השנה אין זה פשוט לנגן ולשמוע מנגינות, וזאת עפ"י מה שכתבנו בס"ד בהל' ביהמ"צ עפי"ד מרן (בסי' תק"ס ס"ג) וש"פ. עיי"ש.
[18]יח. בס"ד נביא עוד כמה פרטי דינים לימי שלוש תעניות אלה:
1) לברך ברכת "שהחיינו" בימים אלה, לגבי י"ז בתמוז כ' מרן הגחיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"א סי' כ"ד) שאין לברך "שהחיינו" לא בליל י"ז ולא ביומו. וכ"פ בצי"א (ח"י סי' כ"ו). וע"ע מה שכתבנו בהל' ביהמ"צ (פרק י"ח) ובהלכות ט"ב (פ"ט. סעיפים י"א וט"ז).
לגבי שאר התעניות כ' הפמ"ג בא"א (סי' תקנ"א סקמ"ב), ש"בצום גדליה או י' בטבת, למי שאינו מתענה, כבסי' תק"נ, אומר שהחיינו". הב"ד כה"ח (סי' תקנ"א ס"ק ר"ט) ופסתש"ו (סי' תק"נ הערה 35). וכ' בפסתש"ו לדייק מדברי הא"א דאולי מה שהתיר הו"ד גבי פרי חדש לחולים וכדו', אך שאר אינשי שיברכו על בגד חדש, או כולי עלמא לברך בלילה על פרי חדש, אסור. עיי"ש. וצ"ע.
2) לגבי משא ומתן, ובנין של שמחה. מדברי הבה"ל (סי' תקנ"א ס"ב ד"ה "מר"ח") משמע דאפשר שגם בי"ז בתמוז וי' בטבת יש להחמיר בזה כדין מר"ח אב לט"ב, אלא שכבר כתבנו לעיל (בפרקנו הערה ד') שכתבו כמה פוס' שבדברי הא"ר ישנה ט"ס, והרי הם מקור ד"ז. וכן שדברי הבה"ל אינם מועתקים במדויק מהפמ"ג. שכ"כ הדע"ת, וכ"כ הפסתש"ו (סי' תק"נ הערה 21). וכ"כ בשו"ת אבן ישראל (מובא בהערות על המ"ב שם), שיש שם ט"ס גדול. וע"ע בצי"א (חט"ו סי' ל"ב). ועיי"ש בפסתש"ו שכתב שמ"מ ישנם פוס' אחרים המשוים דין ג' תעניות לדין ביהמ"צ. אלא שכבר כתבנו שם דמה שהחמירו כדיני ביהמ"צ הו"ד לענין נגינה, ריקודים, נישואין וכדו', והיינו דברים המשמחים. ואע"ג שאנן מישתעינן במו"מ ובנין של שמחה, מ"מ י"ל שאין דומה שמחה של מו"מ לשמחת נישואין, ואפי' ריקוד (ולכן אין אנשים מבטאים את שמחתם על קניה מסוימת בריקוד, דאינם שמחים כ"כ).
אמנם בני"ד יש עוד צד להקל, משום שהא"ר שהוא מקור הדין הזכיר רק את הדין של בר ישראל שאית ליה דינא שישתמט ממנו, והפמ"ג בא"א (סי' תקנ"א סק"י) הזכיר זאת לגבי ריקודים ונגינה. אך לא מצינו בהדיא שכתבו כן גבי כל איסורי ביהמ"צ [וכבר העיר זאת הצי"א (ח"ז סי' מ"ט סקי"א) גבי מי שרצה להשוות דיניהם גם לגבי גילוח] וא"כ זה עוד צד להקל בני"ד. אלא שבעיון נוסף בפמ"ג שם נראה אולי לדחוק שדיבר גם על מו"מ, מדהזכיר שדבר האבד שרי, וכדיני חוה"מ. אך נראה דהוי דוחק. ומ"מ כיון שלא מצינו בפוס' שכתבו בהדיא לאסור מו"מ ובנין של שמחה, נראה שמדינא אין לאסור, ובעל נפש יחמיר בדבר (כשאין מדובר במקום מצוה).
3) אכילת בשר ושתיית יין בליל התענית: כבר כתבנו לעיל בפרק א' שאנשי מעשה נוהגים לא לאכול בשר ולשתות יין בליל התענית (עפ"י סדר היום, ופסתש"ו סי' תק"נ הערה 33). ומ"מ כשהתענית ביום א' שרי בשר ויין לרגילים בכך בסעודת מלוה מלכה, וכן בשאר סעודות מצוה (פסתש"ו שם).
4) תשה"מ בליל מוצאי התענית: כתבו הפוס' להמנע מכך בליל מוצאי ט"ב (מ"ב סי' תקנ"ח סק"ב). ויש שכתבו להמנע אף בליל מוצאי ט"ב שנדחה [שכנה"ג בהגה"ט (לסי' ר"מ), ובכה"ח (סק"ז) בשם תוספת חיים על הח"א. הב"ד פסתש"ו (סי' תקנ"ח הערה 15)]. יש שכתבו הטעם משום איבולו של יום (הכנה"ג שם), ולפי"ז צ"ע אי גם בג' תעניות שייך זה. וי"א משום שלפי הרופאים נחלש בתענית ולכן אין לשמש (תוס' חיים שם). ולפי"ז נראה שכ"ה בג' תעניות אע"ג שהן יותר קצרות. ומ"מ נראה שמדינא אין איסור בזה (ולא אמרינן בזה דחמירא סכנתא), וגם הפוס' הנ"ל הקלו בליל טבילה, וכן במי שיצרו תוקפו או יוצא ובא מן הדרך. עיי"ש.
5) אכילת בשר ושתיית יין בליל מוצאי התענית: מדינא אין איסור בדבר [מ"ב (סי' תקנ"ח סק"ה) כה"ח (ס"ק ט"ז, י"ט, כ') פסתש"ו (סי' תקנ"ח הערה 5)]. וראה בכה"ח (שם ס"ק ט"ז) שהרש"ל כתב בשם ספר חסידים להחמיר בזה. וע"ע מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' פורים (נספח י"ב, סי' תרפ"ו) בשם הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, שבד' תעניתים דוקא אין לאכול בשר במוצאי התענית. עיי"ש גבי מוצאי יוה"כ ותעא"ס.
6) הרחת בשמים ביום התענית: זו מחלו' גבי ט"ב [ר' פסתש"ו (סי' תקנ"ה ססק"ו) בשם האחרו']. וכבר כתבנו לעיל (בהערה ב') בשם השל"ה שלאו דוקא בט"ב אלא גם בג' תעניות ראוי להחמיר בזה משום תענוג, ועיי"ש בפסתש"ו שמחלו' הפוס' קאי גם אהרחת טבק. ור' כה"ח (סי' תק"נ סקי"ג, וסי' תקנ"ד סק"ד), ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ו סכ"א) גבי הרחת בשמים.
7) אכילת מסטיק ביום התענית: כתבו הפוס' שמסטיק שיש לו טעם אסור ללועסו בתענית, ואילו מסטיק שאין לו טעם שרי [שו"ת אוהל משה (צוויג. ח"ב סי' קי"ג סק"ב). שו"ת הלל אומר (סי' רע"ח). ילקו"י (מועדים. עמ' 535 סט"ז). פסתש"ו (סי' תקס"ז הערה 1)]. וע"ע ברמ"א (סי' תקס"ז ס"ג) ובמ"ב (סקי"ג), ולעיל בפרקנו (סעי' ה' והערה י'). ומ"מ אין ראוי לבני תורה לאכול מסטיק כלל, גם בשאר ימות השנה.
8) עישון סיגריות ביום התענית: נחלקו הפוס' בדבר [הרב שכנה"ג (סי' תקס"ז) שו"ת שערי רחמים ועוד פוס' החמירו. וכ' השכנה"ג שהיו מנדים מי שמעשן בט"ב. ומ"מ אסר אף בשאר תעניות ציבור. ואילו בשו"ת דרכי נועם (או"ח סי' ט'), מהר"א אזולאי (הוב"ד בברכ"י סי' תקס"ז), שו"ת בית דוד (סי' שמ"ג), שו"ת זכר יהוסף ועוד פוס' התירו. ר' שע"ת (סי' תקנ"ט סק"ג וסי' תקס"ז סק"א), מ"ב (סי' תקנ"ה סק"ח), כה"ח (סי' תקנ"ד סק"ג), יבי"א (ח"א סי' ל"ג), יחו"ד (ח"ה סי' ל"ט), ילקו"י (עמ' 535 סט"ו) ופסתש"ו (סי' תקס"ז סק"ג)].
ולמעשה מי שדחוק ומורגל בו ביותר שרי (עפ"י מסקנת המ"ב סס"י תקנ"ו. ולא כתבנו להקל דוקא אחר חצות, כמש"כ המ"ב שם, דהתם קאי אט"ב ששם שייך דין דחצות).
ודע דכ"ז הוא דוקא למתירים לעשן בכל ימות השנה. אך כבר רבו הפוס' האוסרים זאת מכל וכל מצד פיקו"נ, וכדעת כל הרופאים כיום שהעישון מזיק מאוד לבריאות. וראה מה שכתבנו במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ט הערה נ"ג. וע"ע שם בפ"ו סעי' כ"ט). ועיי"ש שאף מרן הח"ח ס"ל שיש להמנע מעישון. והגר"א נבנצל שליט"א הורה לי שלא לכתוב שם שזו מחלו' בסתמא ככל שאר המחלוקות, משום שאז יחשבו המעשנים שיכולים הם לסמוך על ד' המקילים. אלא שבני"ד אי"ז כך, משום ספק נפשות להחמיר. ואי"ז ככל שאר המחלוקות. עיי"ש.
9) זמן סיום הצום בטס ממדינה למדינה: אע"פ שלעיתים היום מתארך ולעיתים מתקצר בשל הטיסה (תלוי אי טס ממערב למז' או להיפך), מתענה עד צה"כ כפי המקום שנמצא בו עתה, בין לקולא (שבמקום שיצא ממנו טרם הגיע צה"כ) ובין לחומרא (שבמקום שיצא ממנו כבר עבר זמן צה"כ). ר' שו"ת חבצלת השרון (ח"א סי' מ"ג), אג"מ (ח"ג סי' צ"ו), שו"ת בצה"ח (ח"א סי' ל"א), ישכיל עבדי (ח"ח סי' ל"א), דע"ת (סס"י תקמ"ט), שבט"ה (ח"ז סי' ע"ו) ופסתש"ו (סי' תקס"ב סק"ב).
הגר"א נבנצל שליט"א העיר: הורה הגרש"ז אוירבך זצ"ל למי שטס בט"ב, ובגובה הקרקע הי' כבר לילה, ובגובה המטוס הי' עדיין יום, דרשאי לאכול. עכ"ל. וראה גם במקראי קודש הל' פורים (פ"ג הערה ל"ח), שכתבנו בשם הגר"א נבנצל שליט"א, שלדעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל הדבר הקובע את זמני התענית הינו לפי מה שנראה מהקרקע. ולכן מי שטס במטוס, וכמו שקרה המקרה שהמטוס נאלץ לחוג מעל לנמל התעופה במשך כחצי שעה, ובאותו מקום בקרקע כבר היה חושך, אך האנשים במטוס עדיין ראו את השמש, ופסק הגרש"ז אוירבך זצ"ל שנוסעי המטוס היו רשאים לאכול, דהכל הולך אחר הקרקע. עכת"ד.
10) דין הנמצאים בארצות הצפוניות שהיום מתארך כמה חודשים, ראה בפוס' הנ"ל.
11) דין הטס ממז' למערב ועובר את קו התאריך, ראה בשו"ת בצה"ח ובפסתש"ו (שם).
12) אי ג' תעניות אלה חומרתן שווה או שיש מהן חמורות יותר. בשו"ת אבן ישראל (ח"ז סי' כ"ח) הוכיח מתוס' עירובין (ד"מ,ב' ד"ה "דילמא") שעשרה בטבת חמור מארבע תעניות (היינו כולל תענית אסתר). והבה"ל (סי' תקנ"א ס"ב ד"ה "מר"ח") היקל בצו"ג יותר מי' טבת וי"ז בתמוז, ואכן כ"מ בפשטות מהפוס' גבי כל דיני התעניות, שהסדר כך: יוה"כ חמור מכולם (מדאו'). ט"ב אחריו (דבו היה ממש חורבן שני בתי המקדש, ועוד צרות). י' בטבת, אחריו י"ז תמוז, אח"כ צו"ג (וכל ארבעת אלה כתובים בקרא גבי חורבן בית ראשון, והינם מד"ק. וכבר כתבנו שיש מחלו' אי ד"ק כד"ת או כד"ס, וכ"ז דוקא גבי בית ראשון. אך בשל חורבן בית שני תוקפם רק משום שכבר קיבלו עליהם, וכמש"כ בגמ' רה"ש די"ח, והפוס' בסי' תק"נ). וקיל מכולם תעא"ס (שלא נזכר כלל בכתובים). והגר"א נבנצל שליט"א העיר: וי"א דרמוז "בדברי הצומות וזעקתם". עכ"ל. וע"ע בב"י (סס"י תק"נ) בשם האבודרהם, ובה"ל (סי' תק"נ ד"ה "מיהו").
ומ"מ למעשה נראה שדיני ג' תעניות אלה שהן צו"ג, י' בטבת וי"ז בתמוז, שוים, חוץ מדינים בודדים שהינם שונים בשל העובדה שי"ז בתמוז הינו בימי בין המצרים, ושצו"ג הינו בעשרת ימי תשובה (שיש נוהגים לא לשאת בהם נשים) ועוד פרטי הלכות בודדים. וכן הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א שחוץ מדינים בודדים, הרי שכל הלכות צו"ג, י' בטבת וי"ז בתמוז שווים. עכת"ד.
[19]יט. מה שכתבנו שלא יתענג ביום התענית, כ"כ מרן (בסי' תקס"ח סעי' י"ב). והוסיף המ"ב (באותו סימן סק"נ) שישמור עצמו מן הכעס. ואם יש לו מו"מ יעשהו באמונה ובנחת ביותר שלא יבוא לכלל כעס. ע"כ.
ומה שכתבנו שלא יפרוש מן הציבור, כן איתא בברייתא תענית (דף י"א), וכ"פ מרן (סי' תקע"ד ס"ה).
ומה שכתבנו שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, כך איתא בברייתא תענית (דף ל' ע"ב), ובמס' ב"ב (דף ס' ע"ב). וכ"פ מרן (סי' תקנ"ד סכ"ה).
איתא בברכות (דף ל"א ע"א): א"ר יוחנן משום רשב"י: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר: "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה" (תהילים פרק קכ"ו). אימתי, בזמן שיאמרו בגויים "הגדיל ה' לעשות עם אלה". וכן נפסק להלכה בטור (סי' תק"ס) ובשו"ע (באותו סימן סעי' ה'). וכתב הב"י בשם הר"ר יונה, דשלא בזה"ז נמי קאמר, ששמחה יתירה מרגילה את האדם לשכוח המצוות. וכתב הט"ז (באותו סימן סק"ז) שיש חילוק בכך, ששמחה שאינה של מצוה אסור למלא פיו שחוק אפי' שלא בזמן הגלות. אך שמחה של מצוה בזמן שביהמ"ק היה קיים היה היתר למלא פיו שחוק, ובזמן הגלות אפי' בשמחה של מצוה כגון בחתונה או בפורים לא ימלא פיו שחוק. וכ"כ הפרישה, המש"ז, הריעב"ץ בסידורו עמודי שמים, וכה"ח (בסי' תק"ס סקל"ט). ועיי"ש עוד בכה"ח (ס"ק מ' ומ"א). ומ"מ לימוד התורה וקיום המצוות צריכים להעשות מתוך שמחה, כמש"כ "פקודי ה' ישרים משמחי לב", וכמש"כ כה"ח שם בשם הזוה"ק (פר' "אחרי" דף נ"ו ע"א).
הערה: כל מקום לקמן בקונטרס זה שלא נכתוב את ציון הסימן בשו"ע, הכוונה לסי' תקנ"א.
כל מקום בהלכות בין המיצרים שלא כתבנו במקורות
באיזה סימן בשלחן ערוך הדבר כתוב, הכוונה לסימן תקנ"א.