[1]א. במדרש מגילת אסתר (על הפסוק "להביא את ושתי") איתא דא"ר אייבו: כפרתן של ישראל כשישראל אוכלים ושותים ושמחים וכו'. וכ"כ הטור, וכ"כ מרן (סימן תקצ"ז סעיף א'), ור' בכה"ח (סימן תקצ"ז סק"ב) עוד טעמים לכך. וראה עוד לעיל (פ"ג הערה מ"ב) שאין כל כך שמחה ברה"ש. עיי"ש הטעם. ובאשר לחיוב שמחה בשאר ימים טובים, ה"ז מפורש בתורה בכמה דוכתי. וראה בספר כתבי מהר"ם איררה זצ"ל (למו"ז זצ"ל. בחלק הדרשות, דרשה י') הטעם שיש הבדלים במקראות של ג' הרגלים בענין השמחה. וע"ע בשו"ת דברי משה (ח"א דכ"ו,א', ודצ"ג,א').

כתב המ"ב (סימן תקכ"ט סקי"ג) שטוב לאכול פירות אחר המנחה במקום סעודה שלישית, אך אין זו חובה. ובענין סעודה שלישית ברה"ש כשחל בשבת ר' בשו"ת אבן ישראל (ח"ח סי' מ"א).

בענין אכילת בשר ושתיית יין ברה"ש, האם בזה דינו ככל יו"ט, ר' בתשובות והנהגות (שטרנבוך. ח"ג, קס"ד).

ובענין הקידוש, כבר נהגו הספרדים לומר בשחרית הפסוק "וביום שמחתכם" אף בלא טעמי המקרא [כמש"כ הגר"ע יוסף זצ"ל בגליון הספר "מועד לכל חי" שלו, והוב"ד בילקוט יוסף (מועדים, עמוד 29), ולא כמש"כ בספר מועד לכל חי (סימן י"ב אות ל"ה)]. והאשכנזים, יש מהם שנהגו לומר לפני הקידוש פסוק "אלה מועדי" (נוסח אשכנז) ויש הנוהגים (נוסח ספרד) לומר פסוק "תקעו בחודש" (והגר"א נבנצל שליט"א הוסיף: וי"א רק "וידבר משה" וגו'. עכ"ל). ונהרא נהרא ופשטיה.

[2]ב. כ"כ המט"א, וכ"כ הבא"ח (ש"ר פר' נצבים ס"ס ד').

[3]ג. אמנם המ"ב (בסימן תקכ"ט סק"א) כתב שיש לגעור בחזנים המאריכים יותר מחציו של יום ביו"ט, אך מ"מ כיון שרה"ש הוא יום דין ראוי יותר להאריך בתפילות. ואכן כתב הרמ"א (בסימן תקפ"ד סעיף א') שמאריכין בפיוטים ובתפילות עד חצות. וכתב המט"א בשם המהרי"ל והרש"ל שמאריכים לכל הפחות עד חצות (מ"ב שם סק"ה).

ואת דין האכילה לפני חצות כבר כתבנו לעיל (בפרק א' סעיפים י"ט וכ') ולקמן (בנספח י' כולו), וכן שמעתי כל דין זה מהגר"מ אליהו זצ"ל. וזכורני שפעם אחת בא הגר"מ אליהו לביכ"נ אחד לתת דרשה לפני התקיעות, ושאלו חזן בית הכנסת האם להזדרז בתפילה כדי לגמור לפני חצות, וענה לו הגר"מ אליהו זצ"ל שיסמוך ע"כ שמסתמא כולם שותים לפני התפילה. עכת"ד.

דין איסור תענית עד חצות ביום טוב נזכר באחרונים, וכן שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל. ולמעשה נראה שדינו כדין תענית בשבת, וכמש"כ מרן בשו"ע (סי' רפ"ח ס"א). אמנם ברה"ש יש מקום יותר להקל בזה, דהא ממילא י"א דשרי להתענות ברה"ש (כבהערה הבאה). וכ"כ הב"ח, והב"ד המ"ב (סי' רפ"ח סק"ב). והוסיף שהא"ר והבגדי ישע צידדו להקל להמשיך וללמוד עד אחר חצות אפי' בשבת. עיי"ש. וא"כ כ"ש בני"ד. ואכן מצאנו בס"ד במ"ב (סי' תקצ"ז סק"ב) וכה"ח (סק"ו) שהביאו דברי העט"ז שמותר להתענות ברה"ש ולהתפלל עד חצות, אע"ג שבשבת ובשאר יו"ט אסור. והוסיפו המ"ב וכה"ח שכן הוא עפ"ד הרמ"א (בסי' תקפ"ד ס"א, וכנ"ל). אמנם אני כשלעצמי קצת מפקפק בכך. דהעט"ז עצמו לא הוכיח כן אלא מעזרא. ומדברי הרמ"א הנ"ל אין להוכיח זאת, דלא דיבר מצד תענית, דשמא מישתעי כששתו כבר לפני התפילה, וכנ"ל. וצ"ע.

ומ"מ כיון שהעט"ז כתב כן בהדיא, כתבנו שיש המקילים בכך. וע"ע בכה"ח (סי' תקפ"ד סקי"ב). ואף גבי רה"ש שחל בשבת נראה שאין לאסור לגמרי, דהא הא"ר והבגדי ישע הנ"ל הקלו גם גבי שבת. אך נראה שד' מרן ורוה"פ להחמיר בזה [וכן העיר לי הגר"א נבנצל שליט"א כאן בהלכות: ויש מקפידים על כך (היינו לקדש ולאכול לפני חצות – מ.ה.) רק אם חל בשבת. עכ"ל]. וראה מש"כ בס"ד בספרנו קדוש"ה (ח"ב. מילואים פ"ד ענף 17) שד' ערוה"ש והגר"מ אליהו זצ"ל שבשבת רגילה יש לקבוע סעודה עם פת לפני חצות. אך נראה שרוה"פ מקילים בזה, וס"ל שאף דאסור להתענות בשבת עד חצות, מ"מ די במזונות או בשתיית רביעית יין. והגר"א נבנצל שליט"א הוסיף: ולדעת אדמו"ר זללה"ה (היינו הגרש"ז אוירבך זצ"ל) פת הבאה בכיסנין דינה כפת. עכ"ל. וע"ע בשו"ת אול"צ (ח"ב פכ"א סעי' ד') שכ' שלכתחי' יסעד סעודה שניה עד חצות, ובדיעבד, אם לא אכל עד חצות, יאכל גם לאחר חצות [וע"ע שם בפכ"א (סעי' ו'), ובהערות שם בשם שו"ת סבא קדישא (ח"א סי' ה')].

ומה שדננו עד כאן הוא מצד רה"ש (שבו יש צד להקל בתענית עד חצות בשל הפוס' דשרי לגמרי לצום ברה"ש), וכן מצד שבת (שבזה מחמירים הפוס' שלא להתענות כלל עד חצות, ויש המחמירים בכך דבעי לסעוד סעודה עם פת לפני חצות, כערוה"ש והגרמ"א זצ"ל). אך לגבי יו"ט שאלתי את הגר"מ אליהו, בבוקרו של חג השבועות, שכולם עייפים מהלימוד בלילה, האם לאחר מוסף מותר ללכת לישון באופן שיוצא שלא יאכל עד חצות. שהרי י"א שאם בשבת לא טעם מידי עד חצות חשיבא כתענית ואסור לעשות כן. האם ה"ה גבי יו"ט. ואמר הגרמ"א זצ"ל שבמקרה זה לאחר התפילה יקדשו ויאכלו לפחות מזונות. והזכרנו שגבי שבת הרי לדעתו חובה לאכול לפני חצות דוקא פת, וכדברי ערוה"ש. וענה שמ"מ לדעתו לגבי יו"ט די באכילת מזונות לפני חצות (שמא ס"ל הכי כיוון שדוקא לגבי סעודת שבת יש אומרים שחיובה מדאו', ובזה צריך להקפיד יותר – מ. ה.). והמשיך, שלכשיקום משנתו עליו להקפיד ולאכול סעודה עם פת (מדין סעודה שניה ביו"ט). ושאלנוהו, מדוע א"כ לא מספיק מה ששתה לפני תפילת שחרית, שהרי עי"כ פקעה התענית, וא"צ לעשות אף קידוש עם מזונות לפני חצות. וענה שלא די בכך כיוון ששתיית מים אינה מזינה. עכת"ד. וקצת היה קשה לי ע"כ, שהרי להפקיע מדין תענית די אפי' בשתיית מים, ומנין שצריך דוקא לאכול דבר מזין. ושמא לדעתו ביו"ט צריך לעשות קידוש לפני חצות, ובזה די במזונות. ואילו ברה"ש, כיון שיש פוס' שמתירים לגמרי להתענות, די בשתייה לפני התפילה. וצ"ע.

ובעניין איסור אכילה ברה"ש לפני התקיעות ראה לעיל (בפ"ז הערה כ"ו).

[4]ד. הטור והב"י (בסימן תקצ"ז) הביאו כמה גדולים דס"ל שאין להתענות ברה"ש, אך בב"י הוסיף והביא בשם תה"ד (סי' רע"ח) דאיכא כמה רבוותא דס"ל דמצוה להתענות ברה"ש (וזו הדעה השלישית שהבאנו). ואכן מרן פסק (בסימן תקצ"ז סעיף א'), שאין להתענות, אך הרמ"א (שם בסעיף ג') הביא טעם לכך שהמתענה ברה"ש א"צ למיתב תענית לתעניתו מדברי תה"ד הנ"ל. ואף באחרונים נחלקו בדבר זה, ר' בה"ט (סק"א) וכה"ח (סק"ג). ושמעתי את הגר"מ אליהו זצ"ל מורה לאדם אחד שהיה רגיל להתענות כל יום, שברה"ש לא יתענה. עכת"ד.

והדעה האמצעית שהבאנו היא דעת השטמ"ק (בריש פ"ב דביצה) שכתב כך בשם הריטב"א. והב"ד כה"ח (שם סק"ד). וכתבו הם שאפי' בשבת הדין כך. אמנם הגחיד"א במחב"ר הסיק לדינא שאפי' לחסידים ואנשי מעשה אין להתענות ברה"ש, אלא יתענו רק בין כסה לעשור. והב"ד כה"ח (שם).

בס"ד נראה שהנ"מ בין השיטות אי שרי להתענות ברה"ש, אינה רק לענין העינוי, ולא רק לענין אי בעי לקדש ולסעוד לפני חצות (שלא יחשב שהתענה ביו"ט), אלא היא נ"מ גם לענין אם שכח לומר "יעלה ויבא" בברהמ"ז. דעפי"ר הפוס' תלו דין זה אי מעכב, בדין אי חובה לאכול פת באותו יום (כגון בשבת בסעודה שלישית, וכן בראש חודש וכו').

ולענין אי המתענים ברה"ש יתענו גם בלילה, ר' לקמן בסעי' ח'.

[5]ה. מרן (סימן תקצ"ז סעיף ג') ומ"ב (שם סק"ט). והוא עפי"ד הגמ"י (פ"א משופר סק"א) שיש לנו קבלה מקדמונינו, שהמתענה פ"א ברה"ש תענית חלום, יתענה כל ימיו ברה"ש שני הימים (ולא פירש אם הכוונה שהתענה תענית חלום בשני הימים או בא' מהם. אמנם מדכתב זאת גבי תענית חלום משמע דקאי אף על יום א'). הב"ד מרן בב"י (סס"י תקצ"ז). והביא שם עוד ראשו' שכתבו כן, וחלקם פירשו דאי התענה רק ביום א' דרה"ש אזי בעי להתענות בשאר השנים יומיים, ואם התענה ת"ח רק ביום השני, אזי יתענה בשאר השנים רק ביום השני. עיי"ש. ומ"מ בס' מגיד מישרים למרן הב"י (על ספר ישעיהו פרק ב' פס' כ"ו), כ' שפ"א חלם מרן הב"י בליל א' דרה"ש שהנהו נמצא במוצאי יו"כ (והוא מהחלומות שיש להתענות עליהם, כדאי' בשו"ע סי' רפ"ח ס"ה. ועיי"ש בשו"ע שכ' בסתמא גבי חולם על יוה"כ בשעת הנעילה. ואח"כ כ' שי"א גם הרואה יוה"כ שלא בשעת הנעילה. מ"מ מרן חלם שהנהו נמצא במוצאי יוה"כ, והבין שצריך הוא להתענות). וכשניעור משנתו בא אליו המגיד ואמר לו שיתענה כל ימיו ביום הראשון דרה"ש ולא ביום השני. עיי"ש. אמנם יש להעיר שני דברים: 1) ראשית, מדוע מרן לא הזכיר בב"י את דברי המגיד. 2) הרי דברי המגיד שיתענה כל ימיו רק ביום הראשון של רה"ש, סותרים את מש"כ בב"י בשם כמה מהראשו' שבכה"ג יתענה בשני ימי רה"ש, ובפרט את מה שפסק בשו"ע. לכן בס"ד רואים מפה שאין דברי מגידים, ככל שיהיו אמינים (כדברי המגיד של מרן הב"י) יכולים לסתור את דברי התורה שנפסקו אחרת להלכה. ומסתמא שמרן זיע"א נהג כמו שפסק הוא בעצמו בשו"ע, ומאותה שנה התענה בשני ימי רה"ש. כך בס"ד נלע"ד. וחכ"א שליט"א אמר, שכיוון שהמגיד היה גילוי רוה"ק פרטי למרן הב"י זצ"ל וזיע"א לכן אין זה שייך לספר הלכה. ועוד, שכיוון שזה היה גילוי מיוחד אליו, לכן היה לרבי יוסף קארו לשמוע דווקא למגיד, שבשמים רוצים שיתענה רק ביו"ט הראשון של רה"ש בכל שנה. עכ"ד. ולענ"ד בס"ד מסתבר שמרן התענה בכל שנה בשני ימי רה"ש, דלא יתכן שלא ינהג ככתוב בשו"ע, אע"פ שיש לו גילוי מהשמים לנהוג אחרת. דלא בשמים היא. וכן כל מחבר ספר, לכאו' אין לו להקל לעצמו יותר ממה שהחמיר לכלל ישראל, ואף אם מהשמים יאמרו לו להקל. ורק מחמת אונס כחולי יכול להקל. כך בס"ד נלע"ד. ועוד בענין הא דאין שומעים לדברי חלומות בענין הלכה, ראה מש"כ מרן הגחיד"א בס' שם הגדולים (מערכת סופרים. ס"ק ק"נ, ערך הרמב"ם) שכ' בשם ספר סדר הדורות, שמרע"ה נגלה לרמב"ם בחלום באותו לילה שגמר לכתוב את ספרו הי"ד החזקה, ואמר לו "יישר כחך". ולפי"ז היינו צריכים לפסוק תמיד כרמב"ם, והרי לא פסקינן כך. וע"ע בהקדמת הגר"ר מרגליות זצ"ל לשו"ת מן השמים. ואין כאן מקום להאריך.

הטעם שמתענים בימי רה"ש בשל חלומות, הביא מרן בב"י (שם) דאף להני פוסקים דסברי דמצווה לאכול ברה"ש, מ"מ לית כאן דררא דביטול עונג שבת ויו"ט, הואיל ומן השמים הראוהו דתעניתו חביבה בשמים ברה"ש. ומטעם זה המתענה ביום השני תענית חלום א"צ להתענות מעתה ואילך אלא רק ביום השני ולא בראשון, מדלא הראוהו החלום ביום הראשון אלא בשני. ע"כ. ולכאו' לפי"ד השו"ע, אי התענה ביו"ט ראשון אזי בעי להתחיל ולהתענות כבר מאותה שנה ביו"ט שני של רה"ש.

צ"ע בכל דין זה גבי חולה או זקן שקשה לו להתענות. גבי חולה, לכאו' יש להקל כיון שדעתו להתענות ברה"ש בשנים הבאות. ואמנם זו מחלו' (כנ"ל בפרק י' סעי' ד'), אך נראה בס"ד שבשעה"ד יש להקל. וגבי זקן שיודע שאין בכוחו עוד לצום בשני ימי רה"ש, ואף לא באחד מימי רה"ש, נראה דאונס רחמנא פטריה, וכמו שהוא פטור להתענות בשאר תעניות של חובה, וישאל שאלת חכם אי סגי בנתינת דמי פדיון לתענית.

עוד פרטי דינים בכך ראה במ"ב (סי' תקצ"ז ס"ק ז' - י"ב) וכה"ח (ס"ק כ"ג - ל"ו). ועיי"ש בכה"ח (סקל"א) אי הוי נדר, ולכן אם ירצה להפסיק לנהוג האם מהני התרה. וראה ביו"ד (סי' רי"ד ס"א) מתי מועיל לעשות התרת נדרים.

[6]ו. את דברי המחמירים כתב האגור (סי' תתק"כ) שמצא כתוב כך. וכן כתב מרן (בסימן תקצ"ז סעיף ב'). וכתב המ"ב (סק"ד) ש"רגיל" היינו שהתענה ג' פעמים. ואמנם ביו"ד (סימן רי"ד) משמע שמנהג של מצוה הופך לנדר אם הורגל בדבר, או שעשאו אפי' פעם א' על דעת לנהוג כן תמיד. וכבר כתבנו לעיל (בפ"י סעיף ד') בשם הפוס', שמי שעשה דבר מצוה שלוש פעמים בסתמא, או פעם אחת על דעת לעשותו תמיד, ה"ז נדר, ובעי התרה. וכ"כ המ"ב (סימן תקצ"ז סק"ו). אך נראה שמ"מ הקבלה שהיתה בידם גבי ני"ד היתה רק למי שנהג כן ג"פ, וכמש"כ המ"ב (סק"ד). וע"ע במה שכתבנו בס"ד בהל' ד' המינים (פ"ח הערה מ"ז, ובשער התפילות שם פ"ג הערה כ"ט).

ודעת המתירים לעשות התרת נדרים היא דעת הרמ"א (סי' תקצ"ז ס"ב) בשם הכלבו (סי' ס"ט, הל' יוה"כ) בשם הר"מ, וכ"כ במנהגי ר"א מטורנא. וכן עשה מעשה המהר"ם די לונזאנו. הביאו דבריו הכנה"ג, המ"א, הא"ר, המט"א וכה"ח (ס"ק כ"א).

וע"ע בשו"ת חת"ס (או"ח סי' קס"ח).

הסתפקתי אם דין זה אמור רק גבי מי שהיה רגיל להתענות בשני ימי רה"ש, או אף גבי מי שהיה רגיל להתענות ביו"ט הראשון בלבד, והפסיק מהרגלו להתענות.

[7]ז. כ"כ המ"א, אלף המגן, הבה"ט והמ"ב (סימן תקצ"ז סק"ה). והיינו כמו שאר ימים טובים שאסור להתענות בלילה.

[8]ח. ענין שמיעת קידוש מאחרים כתב המט"א (סימן תקצ"ז סקי"ב). והוסיף וכתב שם (סק"ו) שינצל את היום ללימוד ולתשובה, שה"ז מטרת התענית. והב"ד מחזור כלבו בהלכות הקידוש.

והא דהמתענה לא יאמר "עננו", כך כתב הרמ"א (בסימן תקכ"ז) בשם הגהות המנהגים. וכ"כ המט"א (סקט"ז), והוסיף, שמ"מ אחר תפילתו יאמר תפילת "רבון העולמים". הב"ד מחזור כלבו שם, וכה"ח (סקל"ח).

כתבו האחרונים, שאע"פ שלמדנו (בסימן תקכ"ז סעיף כ') שהמתענה אסור לו לבשל לאחרים, מ"מ אשה שאין לבעלה מי שיבשל עבורו אלא רק היא, והיא מתענה, מותר לה לבשל עבורו (מ"ב תקצ"ז סק"ג).

[9]ט. המנהג שלא לישון ברה"ש ביום כתבו הרמ"א (בסימן תקפ"ג סעיף ב') בשם הירושלמי [ובאמת אינו בירו' שלפנינו. ר' בהגהות והערות, בטור "שירת דבורה" (על סימן תקפ"ג סק"ט). עיי"ש. וכבר כתבנו בס"ד בכמה דוכתי שיש שהראשו' כתבו מקור לדבריהם בשם הירו', ובאמת אינו אלא ממדרשים שנכתבו כאן בא"י, כמדרש רבה]. ור' מה שכתבנו לעיל (בפרק ה' הערה א'). והרבה מהאחרונים הביאו את דברי האריז"ל דשרי לישון אחר חצות (והטעם ראה בשעה"כ דף צ' ובכה"ח סקל"ו). וכ"כ בעל השו"ג (סי' תקפ"ג סק"ו) שכן היה מנהגו לישן אחר חצות.

אך הח"א כתב שאם ראשו כבד עליו שרי לישון, והב"ד המ"ב (סק"ט). ומשמע שאפי' לפני חצות שרי. לכן כתבנו שאין להחמיר למי שראשו כבד עליו שישן אפילו לפני חצות. ור' בא"ח (פר' נצבים) שהחמיר בדין זה מאוד, והבאנו דבריו לעיל (בפרק ה' הערה א'). ודעת הגר"מ אליהו זצ"ל היא שאם אינו צריך לכך, יש להמנע אף לאחר חצות. עכת"ד. וכן כתב בספר נזירות שמשון (סימן תקפ"ב) שלפי האריז"ל אין לישון כלל כל היום, אך הגר"ע יוסף זצ"ל כבר העיר ע"כ בגיליון ספרו וכתב שאין דבריו מוכרחים. ע"כ. והב"ד בילקוט יוסף (מועדים). ומאידך מהר"ם היה רגיל לישון ביום רה"ש כבשאר ימים טובים, והביא זאת כה"ח (סקל"ה) וש"א. ודחק כה"ח ואמר שמהר"ם היה ישן אחר חצות, וצ"ע בדבר. ומ"מ גם בספר לקט יושר (חאו"ח דף 131) הביא עדות על רבו (בעל תרוה"ד) שהיה ישן ברה"ש ביום.

ומ"מ כיון שדין זה יש לו מקור בגמרא והביאו הרמ"א, יש להשתדל לקיימו, ואם לא קשה לו הדבר מאוד ישתדל להמנע משינה עד חצות, ורק אם יש לו מיחוש בראשו וכדו' לא ימנע שינה מעיניו, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים. ומ"מ נראה שמעיקר הדין אין איסור בדבר, דהא גם בירו' לא נזכר ד"ז כאיסור גמור אלא רק אמרו: האי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה. ע"כ. ואף הרמ"א כתב שנוהגים כן, ושמנהג נכון הוא, אך לא כתב כן בלשון איסור גמור. ולכן גם אנחנו נקטנו בלשון זו.

כך כתבנו בתחילה כשהיינו בלא ספרים (בשל המעצר שלי בגלל ההתנגדות להחרבת הישובים היהודיים שבשומרון). אך כשהגענו לספרים התחוור לנו שישנם שני צדדים הפוכים, ונבאר: מה שכתבנו להחמיר כיון שד"ז כתוב בגמ', מסתבר שאין זה פשוט. שיש שכתבו שאע"פ שהרמ"א בד"מ (סי' תקפ"ג סק"ב) כתב כן בשם הירו' במס' רה"ש, מ"מ בירו' שלנו ליתא. שכ"כ המהר"ץ חיות במגילה (די"ב, ב') וערוה"ש (סי' תקצ"ז). אלא שהב"ח (סי' תקצ"ז) ג"כ כתב כן בשם הירו', והוסיף שכ"כ בס' אבן שועייב (בדרשה לרה"ש). ומ"מ אין הדבר פשוט שד"ז מובא בגמרא.

מאידך, בענין מה שכתבנו שהפוס' לא נקטו כן בלשון איסור גמור, מצאנו בב"ח (סי' תקצ"ז) שכתב בשם הירו' "שאסור לאדם לישן ברה"ש, כדאמר התם איך בר נש דדמיך בריש שתא ועוסקים בדיניה..." עכ"ל. אך משמע שתיבות "אסור לאדם לישן" זה פירוש הב"ח לדברי הירו'. ומ"מ רואים דנקט בלשון איסור.

וא"כ נמצינו למדים שאין הדבר ברור לאיסור מדינא, אך נכון להחמיר בזה, והיינו עד חצות היום (וכמסקנת המ"ב סי' תקפ"ג סק"ט). ואכמ"ל. וע"ע בכה"ח (סי' תקפ"ג ס"ק ל"ה-ל"ט).

ובס"ד נביא עוד דעות מהפוס' בענין זה:

בספר סדר היום (סדר רה"ש דמ"ז,א') כתב שביום רה"ש "אין ראוי ביום זה לישן הרבה". ומשמע מדבריו שמ"מ קצת שרי. ומ"מ בס"ד נלע"ד שאף אם ישן הרבה אין ממש איסור בדבר, ובפרט אם צריך לכך.

מרן הגחיד"א זצ"ל כתב בספרו מו"ב (סי' ט' ס"ק רס"ג) שאע"פ שכתבו הפוס' שלאחר חצות שרי לישון, מ"מ אין הכוונה לאנשים כמונו המלאים חטאות והזוהמה פרחה בכל (הב"ד הרח"ף במל"ח סי' י"ב סעי' ל"א).

בספר שמן ששון על שעהכ"ו (בדרושי רה"ש בפתיחה, ס"ק י') כתב שכוונת שעהכ"ו דשרי לישן ברה"ש לאחר חצות הינה רק על היום השני דרה"ש, אך ביום הראשון אין לישן כלל. ע"כ. ור' בכה"ח (סי' תקפ"ג סקל"ו) שהביא דעת השמן ששון וחלק עליו, והסיק שגם ביום הראשון שרי לאחר חצות. וכ"כ להקל בערוה"ש (סי' תקפ"ג ס"ד, דשרי ביום הראשון לאחר חצות, ומשמע קצת מדבריו שביום השני אין קפידא כלל, אף לפני חצות. וצ"ע). ומאידך ר' במל"ח (סי' י"ב סקל"א), שהסכים להחמיר כדברי הגחיד"א.

יש מי שכתב שיש להזהר משינה ביום בכל עשרת ימי תשובה (הגר"ח פלאג'י זצ"ל במועד לכל חי, סי' ט"ו סעי' ל') ומ"מ לא ראיתי מי שמחמיר בכך.

בס"ד יש לעיין גבי רה"ש שחל בשבת, היש להקל יותר לישון לפני חצות, בפרט לאותם שמתפללים כוותיקין וגומרים סעודת הבוקר הרבה לפני חצות. שיוצא שמונע מעצמו עונג שבת, שי"א שהיא מצוה מדאו' (וכמו שהארכנו בס"ד ע"כ בקונטרס קדושת השבת ח"א. ואכ"מ). ונראה בס"ד להחמיר בזה, דהא רה"ש חל בשבת רק ביו"ט ראשון שהוא דינא קשיא. ולכן רק אם יש לו צער בשל מניעת השינה, כגון שחש בראשו, יקל בכך. הא לא"ה עדיף להמנע משינה. ומ"מ המיקל יש לו על מה לסמוך.

[10]י. כ"כ המ"א, א"ר, א"א, שו"ע הגר"ז, בה"ט, מ"ב (סימן תקפ"ג סק"ט) וכה"ח (סקל"ז). וכתב מחה"ש שכשהאדם עוסק בד"ת או תפילה הוא מעורר את המלאך שלו למעלה להתפלל עליו, משא"כ כשהוא ישן או ער אך בטל. והא"א (סק"ו) כתב שיעשה הדברים ההכרחיים כאכילה ושתיה כפי צורכו, אך לא יתעדן ביותר. ור' מרן (סימן תקצ"ז סעיף א') וכן בסעי' א' בפרקנו.

[11]יא. את מנהג הספרדים תיקן הגאון רבי צדקה חוצין זצ"ל הראשון מבגדד (ר' בהקדמת נכדו, הג"ר צדקה חוצין זצ"ל השני, לשו"ת צדקה ומשפט), ומנהג זה כתבו כה"ח (סימן תקפ"ג סקל"ח) וילקוט יוסף (מועדים, עמוד 33). וכן ראיתי את הגר"מ אליהו זצ"ל יושב בזמנו הפנוי ברה"ש (בין תפילה לדרשה במנין אחר) וקורא התהילים. וכן מנהג הספרדים כיום שהם קורין ברה"ש התהילים, בכנופיה. ואף הח"א כתב שיש נוהגים לקרוא כל התהילים, וכ"כ המ"ב (סימן תקכ"ט סק"א) שהדרך הנכונה היא שיחזרו לבית המדרש ללמוד לאחר סעודת הבוקר. ואמנם כתב כן גבי יו"ט בעלמא, ולכאו' היה מקום לחלק ולומר דשאני רה"ש שמאריכים בתפילה ולאחר הסעודה לא נותר זמן רב. אלא שהמ"ב הניף ידו גם בהל' רה"ש (סי' תקפ"ג סק"ט) בשם הח"א. והוסיף שיש נוהגים לגמור כל התהילים. ולכן כתבנו שכן הדרך אף לבני אשכנז.

יש אומרים שהטעם לאמירת התהילים ברה"ש בשני הימים הוא משום שמנין הפרקים בספר תהילים הינו כמאה וחמישים, ומס' הפרקים הנאמרים בשני הימים הינו כשלוש מאות שהם גימטריה של כפ"ר, והיינו שה' יכפר לנו על כל עוונותינו. וע"ע כה"ח (סי' תקפ"א סקכ"ב).

ומה שכתבנו שת"ח יכולים להמשיך ולעסוק בלימודם, כ"כ הגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד (ח"ג סימן מ"ד בהערה), ודחה שם דברי המהר"ש קימחי שאף ת"ח צריכים לומר תהילים ברה"ש ככל הציבור. והגר"א נבנצל שליט"א העיר: ואצל מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל אמרו תהילים. עכ"ל.

[12]יב. מה שכתבנו ששני ימי רה"ש נחשבים כיומא אריכתא לחומרא ולא לקולא, כ"פ מרן (בסימן תק"ג סעיף א', בסימן תקי"ג סעיף ה', בסימן תקט"ו סעיף א' ובסימן ת"ר סעיף א'), והוא מגמרא ביצה (דף ג' ודף ד'). וכ"כ כה"ח (סימן ת"ר סק"ה ובסימן תק"ג), ושם הביאו גם את דיני ביצה שנולדה ביו"ט, דבר שנתלש או ניצוד וכדו'.

[13]יג. עיקר איסור הכנה נזכר בגמ' (ביצה ד"ב,ב' ודי"ז). וכ"פ מרן (סי' ש"ב סי"ט, סי' תק"ג ס"א וסי' תקי"ג ס"ה). וע"ע בראשו' שם, ובבה"ל (רס"י תק"ג ד"ה אפילו"), ובספרו של מו"ז כתבי מהר"ם איררה זצ"ל (בקונט' החשמל שם. פרקים כ"ז וכ"ט). עיי"ש.

איסור הכנה שייך בין משבת ליום חול, משבת ליו"ט, מיו"ט לשבת (אא"כ עשה עירוב תבשילין שאז שרי מיו"ט לשבת), וכן מיו"ט ראשון ליו"ט שני (של רה"ש או של גלויות), ואפי' משבת אחת לשבת אחרת זו מחלו' הפוס' אי שרי (ר' פסתש"ו סי' תק"ג סק"ב).

הרבה דנו הפוס' מהי הגדרת המלאכות האסורות משום הכנה. ר' ע"כ למשל באנצי' תלמודית (כרך ט' ערך הכנה, סק"ג, עמ' קט"ז ואילך) ובש"פ.

איסור עריכת השולחן, הדחת הכלים והבאת המחזורים כתב במחזור כלבו, וכן שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל. וכן שמעתי ממנו ענין הדלקת הנרות, וכ"כ בלוח א"י לגרי"מ טוקצ'ינסקי זצ"ל. וכן כתבנו בס"ד לעיל (בפרק ב' סעיף י"ד). ויש לזכור שאיסור הבאת המחזורים קיים גם כשאין בעיה של עירוב, דזה אינו מתיר איסור הכנה מיוט"א לשני. ומ"מ מותר להביא את המחזור לביהכ"נ ביו"ט ראשון ליו"ט שני, אם עושה כן גם ע"מ ללמוד ממנו את הלכות התפילה וכדו'. וקורא זאת לפני השקיעה של מוצאי יו"ט ראשון. וע"ע בכעין זאת בשו"ת דברי משה (הלברשטאם. ח"א דע"ד,ב') ובספרנו מקראי קודש הל' פורים (פ"ז הערה ק"ד).

גבי כמה זמן יש להמתין במוצאי יו"ט ראשון של רה"ש (וה"ה גבי שאר יו"ט בחו"ל) כדי שיוכל לעשות ולהתחיל להכין ליו"ט שני של רה"ש, או ליוט"ב דגלויות. כתב המש"ז (סי' תק"ג סק"א), שאפי' בביה"ש של יו"ט ראשון אסור להכין לצורך יו"ט שני, שמא ביה"ש עדיין הוא יו"ט ראשון. ולא אמרינן ספק דרבנן לקולא לכתחילה. עכ"ד. הב"ד הבה"ל (רסי' תק"ג) וכה"ח (סי' תק"ג סק"ד). והוסיף בבה"ל שם, שפשוט שאסור להתחיל באיזו מלאכת אוכל נפש אף בעוד היום גדול, והיינו אפי' הרבה זמן לפני השקיעה, אם משער הוא שימשך הדבר ולא יוכל ליהנות ממנו לפני השקיעה. עכ"ד. וכתבו האחרו', שמ"מ א"צ להמתין אחר השקיעה להתחיל בדברים לצורך יו"ט שני, אלא רק עד צה"כ לשיטת הגאונים, וא"צ להחמיר בזה כשיטת ר"ת [שו"ת חשב האפוד. פסתש"ו (סי' תק"ג הערה 17)].

מכל הנ"ל עולה שאין להקל ולהתחיל להכין את מה שאסור להכין, אלא רק לאחר סוף זמן ביה"ש, שהוא לפחות שלוש עשרה דק' לאחר השקיעה. ויש אומרים שהוא שמונה עשרה דק', או עשרים דק', וי"א שבדברים דאו' יש להמתין עשרים ושבע דק', ובדברים דרבנן די בשמונה עשרה דק' (לוח א"י. טוקצ'ינסקי). ועוד הרבה שיטות יש בכך (ובמוצאי שבת מקובל להמתין כשלושים וחמש דקות) ואכ"מ. ובאמת מיסתפינא להקל כנגד ד' הגאון הפמ"ג, ואחריו בעל המ"ב, כה"ח וש"א שאסרו דין הכנה במשך כל זמן ביה"ש דמוצאי יוט"א. אלא שאין כופין על האמת פסכתר, ושמורות עמי עוד כמה תשובות של הגר"מ אליהו זצ"ל בענין זה. ששאלתיו האם מקילים בביה"ש של מוצאי שבת כדין ביה"ש שבכניסת שבת, ואמר לי הגרמ"א זצ"ל שיש להקל בביה"ש של מוצאי שבת ומוצאי יו"ט כדין ביה"ש של כניסת שבת ויו"ט. וטעמו היה משום שמרן בשו"ע (סי' שמ"ב) לא חילק בין ביה"ש של כניסת שבת או יציאתה. הבאנו דברים אלה בקונטרס החשמל ביו"ט (המובא בספרו של מו"ז זצ"ל, "כתבי מהר"ם איררה" פרק כ"ד). וכן בקונט' קדושת השבת (ח"א הערה כ"ד ריש ענף4).

ועוד כתובה אצלי תשובה נוספת של הגרמ"א זצ"ל בני"ד: ששאלוהו (ואני נכחתי שם ושמעתי בס"ד הכל) כמה זמן יש להמתין במוצאי יו"ט ראשון של ראש השנה לאחר השקיעה כדי שיהא מותר לעשות מלאכות המותרות ביו"ט, לצורך יו"ט שני של רה"ש. וענה הגר"מ אליהו זצ"ל, שכיון שאיסור הכנה מיו"ט ראשון לשני הינו מדרבנן, לכן מותר לעשות מלאכות אלה כבר מהשקיעה, כי זה ספק דרבנן (היינו לא כמש"ז הנ"ל דס"ל שלא אמרינן לכתחי' שספק דרבנן לקולא – מ.ה.) ולאחר השקיעה זה ספק יום ספק לילה. עכת"ד. והיינו הגרמ"א זצ"ל התיחס רק מצד הכנה ולא דיבר על מלאכות האסורות, כגון בישול. ואף לאחר שהקשיתי על דברי הגרמ"א הללו, אפ"ה המשיך להקל כנ"ל. ובאמת קשה ע"כ, דא"כ גם לגבי שבת נתיר לעשות כבר מהשקיעה איסור הכנה מקודש לחול (אך לא מלאכות האסורות בשבת מדאו', ואף לא מלאכות האסורות בשבת רק מדרבנן), ולכן נתיר בשבת לאחר השקיעה לסדר הבית לשטיפת הרצפה, לשטוף הכלים וכדו'. ובפרט קשה הדבר, שהרי הגרי"ח בעל הבא"ח, שהגרמ"א זצ"ל אזיל תמיד בשיטתו, פסק בספרו (ש"ר פר' "צו" בדיני ע"פ שחל בשבת סעי' ז') שיש להמתין מדין הכנה משבת ליו"ט עד לאחר בין השמשות [עיי"ש שכתב שבע דקות אחר קריאת המגרב. ומבואר בבא"ח (ש"א, ויקהל ס"ט, וש"ב בראשית סי"ז) שהשקיעה הינה שבע דק' לפני קריאת המגרב וצה"כ הינו שבע דק' אחר קריאת המגרב. וא"כ כוונתו שימתינו עד צה"כ]. וביותר מכך קשה, שמצאנו בספרו של הגרמ"א זצ"ל – ס' הל"ח (פל"ח ס"ט) שכתב בהדיא שמותר להכין את השלחן במוצאי יו"ט ראשון דרה"ש רק לאחר צה"כ. עיי"ש. ומאידך כשדננו בענין זה בדיבוק חברים, אמר לי ת"ח אחד שגם הוא שמע מהגרמ"א זצ"ל שיש להקל בדין הכנה במוצאי יו"ט ראשון של רה"ש כבר מיד לאחר השקיעה, וא"צ להמתין לצה"כ. וצ"ע בכ"ז. וכעת (אלול תשס"ח) הגרמ"א זצ"ל חולה ואינני יכול לשואלו שוב ע"כ. ולכן כתבנו תחילה לחלות פני הקורא שלא יסמוך עלינו להקל בני"ד, ובפרט שלפי"ד כל הפוס' שראיתי נראה שיש להחמיר בדין הכנה מיו"ט ראשון לשני ולהתיר רק לאחר צה"כ (וע"ע למשל שש"כ פכ"ח סעי' ע"ז ופ'). אמנם בגלל שיש בזה סברא הלכתית להקל בני"ד (שבות בביה"ש) לכן כתבנו זאת, כיון שיצאה מפי גדול.

אמנם לאחר העיון ראינו שלמרות שהרב בא"ח כתב שאין לערוך השלחן במשך בין השמשות, מ"מ כבר כתב הגרע"י זצ"ל בהליכות עולם (ח"א פר' "צו" הלכות פסח סעי' כ"ט) על דברי הבא"ח הללו, שבאמת בשו"ת מהרי"ו (סי' קצ"ג) כ' שאין להכין משבת ליו"ט במשך זמן ביה"ש, וכ"כ הכנה"ג והפר"ח ועוד אחרו'. אמנם הוסיף שם הגרע"י זצ"ל, שאם יש צורך גדול להכין השלחן וכל כליו קודם צאת הכוכבים, מפני שהמקום רחב ידים, וצריכים להקדים כדי להספיק לערוך השלחן כראוי, נראה שיכולים להקל בבין השמשות של השבת, שכל שהוא שבות לא גזרו עליו בביה"ש, וזהו גם באפוקי יומא, כמבואר בחי' הרשב"א (עירובין דל"ב,א'). וע"ע בשו"ת רפ"ע (ח"ד או"ח סי' י"א).

וממש כעין דברים אלה כתב הגרע"י זצ"ל גם בחזו"ע הל' פסח (ח"ב מהדו' שניה, דיני ע"פ שחל בשבת, עמ' רס"ח סי"ד), וחזר ע"כ שאם יש צורך גדול להכין השלחן וכליו קודם צה"כ, יכולים להקל בביה"ש של מוצאי שבת. והזכיר את דבריו הנ"ל בהליכות עולם. וע"ע בדבריו המובאים בסוף הערה זו, גבי הוצאת חלה מהמקפיא.

נמצאנו למדים שבשעת הדחק המיקל להתחיל לעשות דברים המותרים בשבת, ואסורים רק משום הכנה, מותר לעשותם במוצאי שבת לצורך יו"ט שחל ביום ראשון, כשעושה כן לאחר השקיעה מיד, וא"צ לחכות לצה"כ. והמיקל בכך יש לו ע"מ לסמוך, שכן מצאנו מפורש באחד מגדולי דורנו שמיקל בזה בשעת הדחק. אמנם לגבי הכנה מיו"ט ראשון (שחל בחול) ליו"ט שני במלאכה המותרת ביו"ט (ואסורה בשבת, כגון בישול), ישנה בעיה נוספת של מלאכה ביום טוב ראשון לצורך יום טוב שני שהינו ספק חול. וה' יצילנו משגיאות.

בס"ד נזכיר פה עוד כמה פרטי דינים בענין הכנה מיו"ט ראשון לשני:

הסתפקו האחרונים אי שרי לעשות מלאכה (המותרת ביו"ט) בזמן ביה"ש עצמו, אם יהנה מכך ג"כ בביה"ש, ולפני צה"כ. שלגר"ע איגר זצ"ל (בהגהותיו לשו"ע סי' תצ"ה), כיון שבביה"ש כל רגע הוא ספק שמא הוא המעבר בין היום לבין הלילה, הרי שאם עושה דבר בביה"ש ונהנה ממנו אפי' מיד לאחר מכן, יתכן שזמן עשייתו היה ביום, וזמן ההנאה הינו כבר בלילה שהוא היום הבא, ונמצא מכין מיו"ט אחד לחבירו (וכ"ש מיו"ט לחול). ר' ע"כ בפסתש"ו (סי' תק"ג סק"ג). וכבר כתבנו ע"כ בקונטרס החשמל ביו"ט (המובא בס' כתבי מהר"ם איררה זצ"ל פרק כ"ז) בשם הגר"מ אליהו זצ"ל, שלדעתו בתוך שלוש עשרה הדקות הראשונות של השקיעה א"צ להחמיר בזה, ורק לאחר י"ג הדקות הראשונות בביה"ש יש להחמיר בזה מספק. וטעמו משום ששלוש עשרה הדק' הראשונות הינן או ודאי יום או ודאי לילה. ואז ממ"נ אם למשל זה יום הריהו עושה המלאכה ביום וגם נהנה ממנה ביום, וכ"ה אם זמן זה הינו לילה. ורק לאחר הי"ג דק' הראשונות יש להחמיר בזה מספק. עכת"ד. והיינו דס"ל שרק לאחר י"ג הדקות הראשונות יתכן שיהיה צה"כ. ונראה דלא ס"ל כתוס' בשבת (דל"ד,ב' ד"ה "ספק") שכתבו להסתפק אי ביה"ש חציו יום וחציו לילה. ויש עוד להאריך בדברים אלה ואכ"מ.

נחלקו הפוס' אי שרי ביו"ט ראשון או בשבת להוציא מההקפאה אוכל קפוא על מנת שיהיה מוכן לאכילה או לבישול מיד במוצאי ליל יו"ט שני. יש מקילים בכך, כיון שכל כוונתו הינה שיוכל לשבת מיד לאחר התפילה ולסעוד סעודת יו"ט ולא יצטרך להמתין ולהתבטל מעונג יו"ט [ספר הלכות המועדים (פ"ב הערה 101). שו"ת שבט הקהתי (ח"א סי' קנ"ח). הב"ד פסתש"ו (סי' תק"ג סק"א)]. וכ"נ מדברי הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (שבת, ח"ב עמ' תמ"ז) שמתיר להוציא בשבת חלה מההקפאה לצורך אכילתה בסעודה רביעית. וטעמו משום שאין זה מעשה ממש (כחיי אדם), וגם משום שעושה כן לצורך מצווה. ולכאו' מהאי טעמא יהיה מותר אף גבי רה"ש לעשות כמה דברים מיו"ט א' ליו"ט ב'. ומאידך יש אוסרים זאת (שש"כ פ"י סעי'י').

[14]יד. עיקר ד"ז, וכן ענין ריבוי ותוספת לתבשיל כתב מרן (בסימן תק"ג סעיף א'), עפ"י הגמ' בביצה (דף י"ז ע"א).

ההיתר לשים בסיר עוד אוכל אם אינו עומד עדין על האש כתב מרן (בסימן תק"ג סעיף ב'). ור' מ"ב (סקי"ד).

ענין התנאי דזה שרי כשעומד כבר על האש רק אם התוספת משביחה את התבשיל, כ"כ המ"א, המ"ב (סימן תק"ג סק"ה) וש"א. ולמדו הפוס' דין זה ממ"ש רבי שמעון בן אלעזר בגמ' (שם) שממלאה האשה כל התנור פת, וכו'.

והא דלא יאמרו בהדיא בפה שעושים זאת גם לצורך יו"ט שני, כך כתבו הגר"ז, המ"ב (שם סקט"ו), כה"ח (סקט"ז) וש"א. וכן שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל.

ואי בעי גם לאכול מהתבשילים, ר' כה"ח (סי' תק"ג ס"ק ט"ז וכ"א).

בענין הוצאה ובישול ביו"ט שלא לצורך היום, ראה אג"מ (או"ח ח"ה עמ' קי"א-קי"ב).

בענין מכשירי הגז כיום (בשל תקן בטיחות) עם שסתומי בטחון, כך שכאשר כבתה האש בשל רוח או סיר שגלש, אזי הגז מפסיק לזרום לכיריים ואין חשש לחנק, הרי שמכשיר זה פועל ע"י מערכת חשמלית. וכבר דנו פוסקי דורנו האם מותר להדליק כירי גז כאלה ביום טוב (כמובן ע"י העברת אש). ראה ע"כ בתחומין (כרך ל"א עמ' 125), בהמעיין (גליון 199, תשרי תשע"ה) ועוד. ומצויים בס"ד בידי מקורות רבים לכך. ונראה שזו מחלו'. כמה פוס' הקלו בכך, מהם (לפי סדר הא"ב): הגרז"נ גולדברג, הגרא"ז נבנצל שליט"א, וכן הגר"י נויבירט זצ"ל (כפי הכתוב בתחומין שם בשמם). ולעומת זאת החמירו בכך הגר"ח קנייבסקי והגר"נ קרליץ שליט"א.

ועוד בעניינים אלה ראה בשו"ע (סי' תק"ג ס"א) ובנו"כ.

[15]טו. כך העלנו בס"ד בסיכום הדברים. כמבואר לעיל בפרקנו, בפרק ב' (גבי הדלקת הנר) ובשאר הפרקים. וכן יש נ"מ אם יו"ט א' דרה"ש חל בשבת או בחול.

[16]טז. כשחל יוט"א דרה"ש בשבת ישנן לכאו' שתי בעיות גבי סעודה שניה ושלישית. דלעיתים אחר תפילת מוסף, שיש שגומרים אותה מאוחר מאוד, ובפרט בישיבות, מתפללים מיד מנחה, ואז (בערך בשעה שתים בצהרים) הולכים לאכול סעודה שניה, עם פת. כך שלא נשאר הרבה זמן בינה לבין סעודה שלישית. ועוד, דיוצא שאוכלים את הסעודה השלישית קצת סמוך ליו"ט שני, והרי אסור לקבוע סעודה גדולה בעיו"ט [ראה ע"כ ברמ"א (סי' תקכ"ט ס"א) עפ"י הרמב"ם (פ"ו מהל' יו"ט הט"ז). וכן במ"ב (סי' רמ"ט סק"ח, וסי' תקכ"ט ס"ק ה'-ח'), בשעה"צ (סי' תקכ"ט סק"י) ובה"ל (בסי' תקכ"ט ד"ה "ממנחה" וד"ה "בערב יו"ט")]. ושמא כיון שאין זו סעודה גדולה כסעודת פדיון הבן, לכן שרי. ומ"מ נראה שעדיף שיאחרו את סעודה שלישית, מאשר שיעשוה לפני תפילת מנחה, שבזה עפ"י הקבלה לא יוצא י"ח אפי' בדיעבד. וגם לפי הפשט אין לעשות כן לכתחי'. ר' מה שכתבנו בס"ד ע"כ במקו"ד הל' ליל הסדר. ואח"כ ראיתי שדן בזה בשש"כ (פנ"ו סעי' י' וי"א, והערות מ"א ומ"ב). עיי"ש.

רחיצה ביום טוב:

ראינו צורך להוסיף פה ענין הרחיצה ביו"ט. ובפרט יש לדון בכך לגבי ארה"ק ושאר הארצות החמות. ויותר מכך יש לדון (ולנסות להקל) גבי שנה שרה"ש חל בימי חמישי וששי, כך שאם יחמירו בכך הרי שלא יתרחצו שלושה ימים רצופים, וזה דבר שקשה מאוד לאנשים. אך כיון שהזמן קצר, ואין עיתותי בידי, נכתוב זאת בס"ד בקצרה.

אמנם יש להדגיש, שמה שיש מהפוסקים שכתבו להתיר שימוש במים חמים ביום טוב, כגון רחיצה, אם המים באים מדוד שמש, הרי שמה שהתירו חלק מהפוסקים בעבר זה בדוד שמש פשוט, כמו שהיה פעם. אך כיום דודי שמש רבים מאד פועלים על ידי הפעלת משאבה מכח החשמל, וכל הדין של היתר בשימוש בדוד שמש משתנה וכמבואר בס"ד לקמן (בנספח י"ב).

עיקר ד"ז כתבוהו מרן והרמ"א (בסי' תקי"א ס"ב). ומדבריהם עולה שיש להחמיר ברחיצת כל הגוף במים חמים ביו"ט, דאין זה דבר השווה לכל נפש (מ"ב שם סק"י. אמנם נראה שבדורנו זה כן דבר השווה לכל נפש. וכ"כ בפסתש"ו סי' תקי"א סק"ה). ואח"כ ראיתי שבשו"ת חבל נחלתו (אפשטיין. ח"ז סס"י ט"ו) הביא הערת הגר"א נבנצל שליט"א, וז"ל: אדמור זללה"ה (היינו הגרש"ז אוירבך זצ"ל) נטה לומר שבימינו רחיצת כל גופו שווה לכל נפש, ומותר לחמם חמין עבורה. עכ"ל - וכמובן באופן המותר ביו"ט.

כתב בפסתש"ו (סי' תקי"א ס"ק ד'-ז') עפי"ד האחרו':

לפי מש"כ מרן (שם) יש לאסור ביו"ט רחיצת כל הגוף במים חמים שהוחמו ביו"ט עצמו. אך במים שהוחמו בעיו"ט, לד' מרן בשו"ע יש להתיר רחיצת כל הגוף, ולרמ"א רק בחולה או מצטער, ודבר זה מותר אף בחדרי האמבטיה שלנו כיום.

יש הנוטים להתיר לרחוץ במים שהוחמו ביו"ט - גם לאשכנזים - כשרוחץ רק חלק מהגוף. ויש המחמירים בכך אפי' בצורך מצוה. וי"א שאין להקל כי אם במקום הכרח.

מים שהוחמו לצורך רחיצה בדרך היתר, כגון ע"י דוד שמש, או ע"י מתקנים חשמליים אוטומטיים, או שחימם המים בערב יו"ט והניחם על הגז או הפלטה מעיו"ט ונשארו חמים עד יו"ט, נחלקו הפוס' אי דינם כמים שהוחמו מעיו"ט או כמים שהוחמו ביו"ט עצמו. וכתב שם שמדברי המ"ב (סקי"ב) משמע לאסור ולדונם כמים שהוחמו ביו"ט. ולפי"ז גם הנוהגים כשו"ע (הספרדים) אין להקל ולרחוץ בהם כל הגוף חוץ מתינוק או חולה. ואילו לאשכנזים אסור לרחוץ בהם אפי' איבר איבר. ורק פניו, ידיו ורגליו, ושאר האיברים, כל זמן שרוחץ רק מקצת הגוף - מותר.

וכתב עוד שם בפסתש"ו, שנהגו להחמיר אף להתקלח במקלחת במים קרים. ורק כשמצטער מהחום וכדו' רשאי להתקלח במים קרים, ואף בפושרים אם אינו נהנה מחום המים אלא רק מפיג צינתם. וביו"ט מותר להשתמש לצורך זה במים מהבוילר (שהתחממו בהיתר כמובן) וכן מדוד שמש, כדי להפיג צינת המים הקרים. ואמנם יש להעיר, שיש מהפוס' הספרדים שמתירים לרחוץ את כל גופו במים צוננים אפי' בשבת, ולא אוסרים זאת אף מצד המנהג. שכ"ד הגר"ע יוסף זצ"ל. וכדלקמן בסמוך).

ודוקא רחיצת כל גופו בבת אחת אסרו אפי' בצונן, אבל רחיצת איבר איבר, או מיעוט מאברי גופו מותר בכל ענין בחמים שהוחמו מעיו"ט (והוסיף שם שבמים חמים מהבוילר או מדוד"ש יש להחמיר, בשל המחלו' אי דינם כחמים שהוחמו מעיו"ט או ביו"ט. ורק פניו, ידיו ורגליו מותר, או לצורך חולה או מצוה).

עכת"ד הפסתש"ו. אמנם נראה שבכמה מהדברים שהסיק לחומרא יש עוד לדון להקל.

והגר"מ אליהו זצ"ל כתב בהל"ח (פי"ז סעי' נ"א) שמותר ביו"ט לחמם מים כדי לרחוץ פניו, ידיו ורגליו. ואם המים הוחמו בערב יו"ט, לספרדים רשאי לרחוץ בהם ביום טוב – ולא בשבת – אפילו כל גופו. אך לא ירחץ את כל גופו במים חמים במרחץ ואפילו במרחץ שבביתו. לפיכך אסור להתרחץ באמבטיה (היינו שממלא האמבטיה מים ונכנס למים), אך במקלחת (שהמים זורמים על גופו) מותר. ולדעת הרמ"א (האשכנזים) אפילו במקלחת אסור אם רוחץ את כל גופו. עכ"ד. והגר"א נבנצל שליט"א העיר: אבל יתכן שבזמננו היה הרמ"א מודה. עכ"ל.

ובתשובה לשאלתי אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שלדעתו מותר לטבול במקוה חם, הן לגברים והן לנשים, הן בשבת והן ביום טוב. והסביר שכיום לא שייך לאסור זאת משום גזירת הבלנים, כיון שכיום מחממים את המים במקוואות ע"י שעון שבת (וד' הגר"ע יוסף זצ"ל בענינים אלה ראה לקמן בסמוך).

ולגבי רחיצה, אמר לי הגר"מ אליהו, גם אשה שקשה לה מאוד להמנע מרחיצה, אסור לה להתרחץ בשבת במים חמים, ולדעתו אסור הדבר אף אם המים חוממו בדוד שמש. וקל וחומר שאסור אם הוחמו ע"י בוילר. ורק בליל שבת מותר לדעתו שימוש במים שחוממו בדוד שמש, כיון שהם חוממו שם עוד ביום ששי (אך גם בזה לא ירחץ את כל גופו. ומ"מ לא שאלתיו מדוע שרי אף בליל שבת להשתמש במים שחוממו בדוד שמש, הרי סוף סוף נכנסים לדוד השמש מים קרים שהינם מתחממים שם בשבת, ולדעתו הרי אסור הדבר דהוי כתולדות חמה, וצ"ע). ובפעם אחרת אמר לי הגר"מ אליהו, שאע"פ שמעיקר הדין שרי להתרחץ כל גופו בשבת במים קרים (בלבד), מ"מ כבר נהגו - מצד המנהג - לאסור זאת אף במים קרים. עכת"ד [ויש להעיר שגם בשו"ת המהרי"ל (בשו"ת החדשות סי' צ"ו) כתב שאף שמדינא דגמ' מותר לרחוץ בשבת בצונן (שבת דל"ט, ב'), מ"מ פוק חזי דעמא דבר שלא לרחוץ כלל בשבת. עכ"ל. והיינו אפי' בצונן. והגר"ע יוסף כתב שנהגו להקל ולהתרחץ בשבת במים קרים אף את כל הגוף (ויזהרו מסחיטת השיער וכדו'). ובענין כיצד אמרינן מהו המנהג בדבר שנעשה בחדרי חדרים (שאז השאלה כיצד יודעים מהו המנהג בדבר שכזה), כבר מדברי הגרמ"א והגרע"י זצ"ל יוצא שאף בכה"ג אפשר לומר מהו המנהג [מאידך ראה בשו"ת באר דוד (פרנקל. סי' ל"א) שכתב שדבר שנעשה בסתר, כגון בצדקה, לא שייך לקבוע מהו המנהג. עיי"ש].

ויש להעיר, שלד' הגר"ע יוסף זצ"ל אסור לגברים לטבול בשבת במים חמים. ור' בטהרת הבית (ח"ג עמו' ר"ס) שהב"ד כמה פוס' שמקילים אף בהא. ואע"פ שכתב שם (בעמ' רנ"ד) להחמיר לכתחי' לנשים, ומשמע שכ"ש לגברים, אך באמת בסו"ד שם כ' בשם שלושה פוס' להתיר (אף לגברים) לטבול בחמין בשבת. שכ"כ בשו"ת אבני נזר (או"ח ח"ב סי' תקכ"ו סקי"ג), שאין למחות במי שנוהג היתר בזה, ומ"מ שלא ישהה בתוך המקוה אלא יטבול ויצא מיד. וכ"כ בשו"ת מהריא"ז ענזיל (סס"י ע"א) שיש להקל בטבילה במים חמים, וכ"כ בס' שלחן מלכים (דל"ג, ב') להתיר לטבול במקוה חם בשבת לתוספת טהרה וקדושה, ושאין למחות בידי הנוהגים היתר בדבר. ע"כ דבריהם. ומדכתב שם בטהרת הבית (סוף דף ר"ס) בלשון: "אבל בשו"ת אבני נזר" וכו', משמע שמסכים שעכ"פ יש מקום להקל בהא (וכל זה נכון אם אכן אפשר לעשות דיוקים בדברי פוסקי דורנו). והעיר ידידי הרה"ג דביר אזולאי שליט"א, שזאת כעין מש"כ מרן בשו"ת אבקת רוכל (סי' קצ"ח), שהר"ן הב"ד ג' פוס' שמקילים בדין שבועה בלשון נדר, אך בהמשך דבריו כ': "אבל הרמב"ן כתב" וכו'. וכ' ע"כ מרן באבקת רוכל שפשוט וברור שנוטה דעת הר"ן לדעת הרמב"ן, אע"ג שכנגדו רבים וגדולים. עכת"ד. עיי"ש. וכ"כ המ"ב בשעה"צ (בסי' תרמ"ח סקכ"ז). עיי"ש. ולפי"ז יתכן דה"ה בני"ד, שבאמת ד' הגרע"י זצ"ל שהמקילים לטבול בשבת בחמין, עכ"פ יש להם ע"מ לסמוך. וצ"ע. וע"ע ביבי"א (ח"ה חיו"ד סי' י"ט-כ'), בלוי"ח (סי' ע"ט), ובילקו"י (שבת ח"ד סי' שכ"ו עמ' ס"ו-ס"ז). ומ"מ לנשים, לגבי טבילתן במקוה שהמים שבו חמים, כתב הגר"ע יוסף שלכתחי' נכון ליזהר שתטבולנה רק בביה"ש, דהיינו בתוך שלוש עשרה וחצי הדקות שלאחר השקיעה. ואם אי אפשר לה לטבול אז, יכולה לטבול גם לאחר מכן במים חמים (טהרת הבית ח"ב סי' י"ד ס"ג עמ' תנ"ב).

נוסיף לאמור לעיל, שלד' מרנא הגר"א אין לטבול בשבת, ואפי' כשהינו בעל קרי. וטעמיה, מחשש סחיטה, וכמש"כ במעשה רב (סי' קכ"ה), שטבילה בשבת, אם צריך לקרי מוטב לטבול במוצ"ש ולא בשבת, כי א"א להזהר שלא יבוא לידי סחיטה, ויוצא שכרו בהפסדו. ופשיטא אם צריך לעבור דרך בית המרחץ, שאסור לעבור במרחץ של כפרים, ודידן של כפרים הם, עכ"ל. ישנם ספרים שכתוב בהם שהגר"א ממש אסר טבילה בשבת [ר' במע"ר הוצ' מרכז הספר, שנת תש"נ, שהביא הרבה ספרים ע"כ]. אמנם תלמידי הגר"א בירושלים, וכן הגר"ש סלנט, טבלו בשבת בצונן [הערות על מע"ר שם בשם הגר"ש דבליצקי שליט"א]. וכן ידוע שרבנו הח"ח בעל המ"ב, היו בידו מפתחות המקווה בראדין והיה טובל בשבת [כמובא בספרי תולדותיו]. ובס"ד לענ"ד יש עוד טעם שרבנו הגר"א יאסור טבילה בשויו"ט, אך זה דווקא גבי טבילה בחמין. דנראה שיחשוש לגזירת הבלנים. דלשיטתיה אף שבטל הטעם לא בטלה התקנה. ולכן החמיר רבנו שאף רווקים יאכלו שום מבושל בליל שבת, וכן נשואים שאין נשותיהן עמהן. כמובא במע"ר (סי' קכ"ד). וזה הוא הטעם שהחמיר גבי שום, כמבואר בס' ליקוטי דינים וביאורים (לגרנ"ה הלוי זצ"ל, שהיה ראב"ד דעיה"ק יפו). וכ"כ בעליות אליהו (דכ"א, א' בהערה). עיי"ש. וכבר כתבנו ע"כ בס"ד בכ"ד אי בטל הטעם בטלה התקנה. ואכמ"ל.

בס"ד רצוננו להדגיש שכל מה שהפוסקים התירו, במקרה שהתירו, שימוש במים מדוד שמש בשבת או ביום טוב, זה מדובר על דוד שמש שהיה בעבר. אך כיום דודי שמש רבים, ואולי רובם, פועלים על ידי מערכת חשמלית, כמבואר לקמן בנספח י"ב. והדין משתנה, עיין שם. גבי מקלחת ביו"ט במים חמים שבאים מדוד שמש (ולא מבוילר) כ' בחזו"ע (הל' יו"ט, דף מ"א סי"ב) וז"ל: מותר ג"כ לחמם מים חמים (ביו"ט) לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו, שהיא הנאה השווה לכל נפש, אבל כדי לרחוץ כל גופו, אסור, שאין זו הנאה השווה לכל נפש. ומים שהוחמו מערב יו"ט מותר לרחוץ בהם כל גופו כאחד, שלא גזרו בזה אלא בשבת (עפ"י מרן סי' תקי"א ס"ג). ומים שהוחמו ב"דוד שמש", מותר לרחוץ בהם כל גופו ביום טוב (-ולא דיבר על שבת-), ודוקא חוץ למרחץ. אבל בבית המרחץ אפילו פניו, ידיו ורגליו אסור. ובאמבטיה פרטית שנמצאת בדירתו יש להקל אפי' ברחיצת כל גופו (ושוב, ביו"ט ולא בשבת). עכ"ל המדויקת. נמצאנו למדים שלגרע"י זצ"ל מותר ביו"ט להתרחץ כל גופו במים שהוחמו ע"י דוד שמש אף ביו"ט עצמו. וכעין זאת כ' בקובץ "זכור לאברהם" (היו"ל ע"י כולל בעיר חולון, יע"א), במאמר של הרה"ג משה יוסף שליט"א בשם אביו הגרע"י זצ"ל. וע"ע מש"כ בני"ד בשו"ת דברי שלום (לג"ר שלום יצחק מזרחי זצ"ל).

עוד בענין רחיצה ביו"ט ראה בס' שש"כ (ח"א פרק י"ד. גבי יו"ט עיי"ש מסעי' ז' ואילך. גבי יו"ט שחל בשבת עיי"ש מסעי' י"א ואילך. ושאר דיני רחיצה ביו"ט עיי"ש בסעי' י"ג-י"ט).

יש לדון לגבי מקרה שיו"ט חל ביום ראשון בשבת, האם מותר (לגברים) לטבול בשבת לכבוד יו"ט או שיש בזה הכנה משבת ליו"ט. ולמרות שאין ערב רה"ש יכול לחול בשבת, משום דלא אד"ו ראש (מרן רס"י תכ"ח), מ"מ כיון שיש איסור הכנה מיו"ט ראשון לשני, ובפרט שיו"ט ראשון יכול לחול בשבת, לכן יש מקום לאסור טבילה זו (היינו לצורך היו"ט השני). וישנן שלוש דעות בפוסקים לגבי טבילה זו: יש שלצורך יו"ט שני שחל ביום ראשון מימי השבוע טובלים הם רק בשבת בבוקר, כדרכם לטבול בשחרית בכל שבתות השנה (והיינו אינם טובלים בשבת אחה"צ טבילה מיוחדת לצורך היו"ט). ויש שכתבו שמותר לטבול בשבת אחה"צ לצורך היו"ט שלמחרת, ולדעתם אין בזה איסור הכנה [האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל. ספר ע"פ שחל להיות בשבת (כהן. פי"ב הערה נ"ג). וטעמם מהמשנה בביצה (די"ז, ב') דאין בטבילה משום איסור הכנה משבת ליו"ט]. ויש שאינם טובלים בשבת זו לצורך היו"ט שלמחרת, אלא טובלים הם לצורך היו"ט במוצ"ש שהוא ליל יו"ט עצמו [הב"ד פסתש"ו (סי' תמ"ד ססקי"ב)].

לא כתבנו פה דין רחיצה לאשה הסופרת שבעה נקיים. ואילו דין הכנות אישה לטבילתה, ראה לעיל (בפרק ב' סוף הערה ט"ז).

ומ"מ ברור הדבר שאף כשמותר לרחוץ ביו"ט ובאופנים המותרים יש להזהר מסחיטת השערות. כמו"כ לד' רוה"פ מותר להתרחץ רק בסבון נוזלי.

לקיחת תרופות ביום טוב:

נחלקו הפוס' לגבי לקיחת (בליעת או שתיית) תרופות ביו"ט. והיינו האם מותר לקחתן בשל כל מיחוש וכאב, או שמותר רק באותם המיקרים שמותר בשבת. ולמרות שישנם פוסקים גדולים ועצומים המחמירים בכך [המ"א (סי' תקל"ב סק"ב), הפמ"ג, החיי"א, קיצוש"ע, מ"ב (סי' תצ"ו סק"ה), שש"כ (פל"ג סעי' כ"ד) ועוד], מ"מ המיקל יש לו על מה לסמוך [ר' שו"ת אב"נ (סי' שצ"ד ושצ"ה), וצי"א (ח"ח סי' ט"ו פט"ז סק"ה) שהביא עוד פוס' שהקלו]. הב"ד בפסתש"ו (סי' תצ"ו סק"א) וכתב שיש לסמוך להקל בפרט בתרופות עממיות כאספירין ואקמול. וע"ע בענינים אלה בשו"ת צי"א (חלק כ"א סי' נ"ז).

תינוק שנולד בניתוח קיסרי בכ"ד אלול, ויום שמיני הוא יוט"ב דרה"ש שחל ביום ששי, והמולד היה ביום שלישי כ"ח אלול, מתי למולו. ר' שו"ת תרומת הגורן (דיני רה"ש).