[1]א. מרן (סימן תר"צ סעיף י"ח). ובענין האם זה רק בקה"מ בזמנה, ר' במ"ב (באותו סימן ס"ק ס"א), וכה"ח (ס"ק קי"ח). ור' עוד בפר"ח מש"כ על דברי מרן הנ"ל. ור' בריטב"א (מגילה דף ד'), שמצדד דבלילה א"צ עשרה. והב"ד ביבי"א (ח"א חאו"ח סימן מ"ג).

וידוע המעשה על הגר"א זצ"ל, שבשנות גלותו נאנס והגיע למקום ישוב לאחר סיום קרה"מ באותו מקום. ואסף כמה נערים שיבואו לשמוע את קריאתו במגילה ואף שילם להם ע"מ שישארו עמו כדי שיקראנה במנין. אך הללו עזבוהו באמצע הקריאה. וכמה צער גרם הדבר לאותו צדיק, וכל ימיו היה מיצר על קרה"מ באותה שנה שקראה בלא מנין.

ואכן דנו האחרו' אי חייב לחזר אחר מנין לקרה"מ גם אם צריך להוציא הוצאות לשם כך. ומ"מ מהמעשה דהגר"א אין ללמוד דינא, דהוא חסיד הווה.

[2]ב. רמ"א (סימן תר"צ סעיף י"ח). ור' כה"ח (ס"ק קי"ט וק"כ).

[3]ג. הפמ"ג (בא"א סימן תר"צ סקכ"ד), מ"ב (סקס"ג), כה"ח (ס"ק קכ"א). ואף בני חינוך אינם מצטרפים, דלאו בני חיובא נינהו (הפוס' הנ"ל).

[4]ד. מרן (סימן תר"צ סעיף י"ח).

[5]ה. עפ"י המ"ב (ס"ק ס"ה).

[6]ו. מ"ב (סקס"ד) בשם יד אפרים.

[7]ז. דעת המתירים היא דעת רמ"א (כמו שכתב בסימן תר"צ סעיף י"ח). ור' כה"ח (ס"ק קכ"ב). ומה שכתבנו שטוב להחמיר בכך, משום שכך משמע מדברי המ"ב (שם סקס"ד), וכה"ח (ס"ק קכ"ב). ולענין הברכה כשקורא ביחיד ראה פ"ט (סעי' ז', ח').

[8]ח. מרן (סימן תר"צ סעיף א'). וכתב כה"ח (סק"א) בשם הירוש' דרשאי לישב אפי' לכתחילה.

[9]ט. מרן (שם סעיף א'). מ"ב (סק"ב). בא"ח (ש"ר פר' "תצוה").

[10]י. מסקנת הבה"ל (רס"י תר"צ ד"ה "אבל") וכ"כ במ"ב (סק"ב). ור' כה"ח (שם סק"ד) שהבין מדברי הבה"ל שהיתר זה הינו רק בשעה"ד. ואמנם כ"כ הבה"ל בתחילת דבריו, אך מסוף דבריו, וכן ממש"כ במ"ב נראה שאפי' שלא בשעה"ד שרי לכתחילה לסמוך. וראה מש"כ ע"כ במועדים וזמנים (סימן קפ"ב). וראה במ"ב (סימן קמ"א ססק"ד) שכתב בשם הא"ר דמ"מ אין להשען על המפה שעל שלחן הקריאה (בתורה), דתשמיש קדושה הוא, אלא ישען על השלחן עצמו.

[11]יא. מט"י. כה"ח (שם סק"ה). וראה לקמן בנספחים (נספח י"ב, סי' תר"צ).

[12]יב. מ"ב (שם סק"א). והגר"א נבנצל שליט"א העיר דצ"ע מדוע הקורא ביחיד צריך לעמוד בעת הברכות, דהרי כל מצוה שמותר לעשותה בישיבה רשאי גם לברך עליה בישיבה. ופה הרי עומדים רק מפני כבוד הציבור. לכן נראה שלגר"א (בביאורו לאו"ח סי' ח') רשאי לשבת בעת הברכות. ויתכן שאף למ"א כן הדין ביחיד. ומ"מ אמר הגר"א נבנצל שאין לשנות ההלכות פה, דנראה שכן כוונת המ"ב. עכת"ד.

[13]יג. מחה"ש. שעה"צ (סק"א). וכן אמר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל שכן המנהג.

[14]יד. מה שכתבנו לגבי הש"ץ הקורא את המגילה, כ"כ כה"ח (סי' תר"צ סק"ב). ומה שכתבנו לגבי הקהל שנהגו לשבת בעת אמירת הברכות, כ"כ שו"ת הרמ"ע מפאנו (סימן ק"ב), המג"א (רס"י תר"צ), וספר ילקו"י - מועדים (עמ' 294 סעיף כ"ג). ור' בא"ח (פר' תצוה סעיף ד').

[15]טו. כה"ח (שם סק"ב) בשם הכנה"ג (בהגה"ט סימן תרצ"ב), ובשם ספר תפילה לדוד, יפ"ל, ומל"ח. והוסיף שכן היה המנהג בביכ"נ "בית אל" פה עיה"ק ירושת"ו. וכ"כ בספר ילקו"י (שם) שכן המנהג. ור' עוד בשו"ת רפ"ע (ח"ד חאו"ח סימן ל"ג).

[16]טז. כך אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שכן המנהג.

[17]יז. כה"ח (שם סק"ג).

[18]יח. רמ"א (סימן תר"צ סעיף א'). והטעם ר' במ"ב (סק"ג).

[19]יט. כ"כ המג"א, המ"ב (סק"ג), כה"ח (סק"ו) וש"א. וראה מש"כ כה"ח (בסימן תרצ"ב סק"א) בשם כמה אחרונים דאפ"ה צריך ליטול רשות קודם לכן. והוסיף, דנטילת רשות היינו לומר: ברשות מורי ורבותי. עיי"ש.

והעיר לי ת"ח א', שישנה מציאות של ש"ץ שמינוהו לכך, אך אינו קבוע. ואכן נראה שבמקרה זה ג"כ א"צ ליטול רשות, שהרי במקרה זה אינו חולק כבוד לעצמו בזמן שלא כיבדוהו (כמש"כ המ"ב שם), שהרי כן כיבדוהו.

[20]כ. ב"י. מרן (שם סעיף ג') עפ"י המשנה במגילה (דף י"ט) וכמסקנת הגמ' כר"מ. וכתב המ"ב (סק"ה) דהוי לעיכובא. ור' מש"כ בשעה"צ (סק"ה).

[21]כא. כה"ח (שם סקי"ב) בשם המט"י.

[22]כב. תשו' הרשב"א (סימן תס"ז), מ"ב (שם ס"ק ה', י"ט ומ"ח). כה"ח (שם סקי"ב, ובסקט"ז כתב כן בשם הפר"ח).

[23]כג. כה"ח (שם סקט"ז) וש"א בשם ריא"ז. וכתב החיי"א (כלל קנ"ה סקט"ז), דכיון שאין הכל בקיאין איזוהי טעות המפסידה הקריאה, ובפרט שי"א שלעולם חוזר, לכן אפי' השמיט אות אחת צריך לשוב ולקרוא בלא ברכה, ואם יודע שזו טעות המפסידה הקריאה ישוב ויקרא בברכה. והב"ד הבה"ל (סימן תר"צ סעיף י"ד ד"ה "אין מדקדקין") וכה"ח (שם סקי"ז). וכתב ע"כ כה"ח דאף במקרה שכתב הח"א שיברך, אפ"ה לא יברך, משום סב"ל, דחיישינן שיוצא אף בזה למ"ד מסוים. והוסיף, שכן יש לנהוג בכל דבר שמסתפק אם יצא. שיחזור ויקרא בלא ברכה.

שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל גבי קורא שקרא את המגילה, ובקריאתו דיבק את האותיות הדומות. וכגון שבתיבות "אם מזרע" חיבר את האות מ"ם וקרא רק מ"ם אחת, האם יוצאים בזה י"ח. והזכרנו בשאלה, שלגבי ק"ש כתב מרן (בסי' ס"ב ס"א) שאע"פ שמצווה לדקדק באותיותיה, מ"מ אם קראה ולא דקדק בהן, יצא בדיעבד. ושאלנו, מה הדין בני"ד, האם גם בכך יצא בדיעבד י"ח (היינו הקורא והשומעים). וענה לי הגר"מ אליהו זצ"ל שגם בקריאת המגילה, אם הקורא דיבק את המילים כמו שאמרנו, יצא ידי חובה בדיעבד. ושאלנו, שבדידי הוה עובדא, שהש"ץ היה מדבק המילים, ולכן רציתי ללכת לשמוע שוב את קריה"מ במקום אחר, אך חכ"א אמר שאסור ללכת לשמוע שוב את קריה"מ מדין בל תוסיף (אמנם לאחר זמן סייג זאת, באומרו שיתכן שאין בזה ממש בל תוסיף, כיוון שמדובר במצווה מד"ק שאינה מדאו' ממש. ועוד, שלתוס' אין בל תוסיף כשעושה אותה מצווה פעמיים). ולענ"ד אין בזה כלל בל תוסיף, כיוון שיצאתי י"ח רק בדיעבד ואני רוצה לצאת י"ח לכתחי'. וענה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שאין בזה בל תוסיף, ומ"מ שאעשה תנאי לפני שאשמע את הקריאה השניה: אם אני חייב לשמוע שוב את המגילה, אז אכן אני שומע שוב את הקריאה. ואם איני צריך לשמוע שוב את הקריאה, אזי אהיה כקורא בתורה (כך זכור לי שאמר. אך כיוון שקודם לכן פסק הגרמ"א זצ"ל שהמדבק את התיבות יוצא בדיעבד י"ח, יתכן שאמר כן משום שחושש לד' רבי יהודה במשנה בברכות דט"ו, א' שלא יוצאים י"ח בק"ש בדיבוק התיבות. או שחשש שמי שמדבק התיבות ממילא הוא אינו מדקדק בקריאתו, ויתכן שאף דילג על מילה או אות המשנה את משמעות הקריאה, שבזה לא יוצאים י"ח אפי' בדיעבד. או שלדעתו באמת התנאי הוא שאם יצאתי י"ח רק בדיעבד, הרי בפעם השניה רוצה אני לצאת י"ח לכתחי'. ואם יצאתי י"ח אפי' לכתחי', אז אהיה בפעם השניה כקורא בתורה). והמשכתי לשאול, שאותו חכם אמר לי, שלד' הנצי"ב והגר"ח מבריסק זצ"ל, אם לאדם יש אתרוג כשר אך אינו מהודר במראהו, ואתרוג שני שהינו מהודר במראהו אך ספק פסול (היינו שיש בו ספק פגם שפוסלו. ואם אינו פסול הריהו מהודר). לדעתם יטול תחילה את האתרוג הספק פסול שהוא מהודר במראהו, ולאחר מכן יטול את האתרוג הכשר, וזאת מהטעם שאם יצא י"ח בכשר אזי אין משמעות שיקח שוב את המהודר [ר' ע"כ בספר חידושי הגר"ח על הש"ס (הוצ' מישור, עמ' תקפ"ז). ומאביו הג' בס' בית הלוי (ח"ב סי' מ"ז), שלאחר שקיים המצוה במה יתנאה, דהידור מצוה בלא מצוה לא שמענו. וע"ע בס' פרי יצחק (ח"ב סי' ל"ב), ובחידושי הגרי"ז על הל' חנוכה (פ"ד ה"א)]. ואמר אותו חכם דה"ה לני"ד, שאין לקרוא המגילה שוב. דכיוון שאדם קיים המצווה באופן כשר, שוב לא יוכל לשפר זאת ולקיימה באופן מהודר. אך אני ברוב קטנותי לא זכיתי להבין גם את פסק ההלכה לגבי האתרוג. שהרי אם האתרוג המהודר הינו באמת פסול, יוצא שאדם זה עשה בקום ועשה הפסק בין הברכה לנטילה, שהרי יי"ח רק באתרוג הכשר [ואח"כ אמרו לי שאכן בס' חזו"ע (הל' סוכות) הביא הרבה פוס' שחולקים ע"ד הגר"ח בזה. וראה מה שכתבנו בס"ד ע"כ במקראי קודש הל' ארבעת המינים (פרק י"א הערה קנ"ט)]. וגם גבי קריהמ"ג היה נלע"ד שאין שום בעיה הלכתית לשמוע שוב את קריהמ"ג. ואדרבא, יש מצווה לשמוע זאת שוב (ובכלל לא דמי לאתרוג. דהתם ספק בכלל אי יצא. אך בני"ד ודאי יי"ח, אך רוצה לצאת לכתחי'. כך בס"ד נלע"ד). ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל מהי דעתו על שני הדברים הללו: קריהמ"ג והאתרוג. וענה הגר"מ אליהו זצ"ל שאכן הצדק עמי, הן לגבי קריה"מ והן לגבי האתרוג. ולכן אמר לי שאלך לשמוע שוב המגילה. עכת"ד.

[24]כד. מ"ב (שם ס"ק ה', י"ט, מ"ח, ובסק"ה כתב שכך פסקו רוה"פ). וכן הסיק בבה"ל (שם סעיף י"ד ד"ה "אין") לגבי מי שטעה בדקדוק הקריאה. אך ראה (שם בתוך דבריו) שמשמע שמשווה דין המדלג לדין הקורא בטעות. וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל שדינן שווה. עכת"ד. וראה עוד בספר ילקו"י - מועדים (עמ' 297 סעיף כ"ח).

ומה שכתבנו שיחזור לקרוא ממקום שטעה, כ"כ המ"ב (סי' תר"צ סקי"ט). וע"ע לקמן בסעי' י"ב וט"ו ובהערה ס"ב.

הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שספרדי שדילג אות או מילה אחת המשנה את משמעות הקריאה, צריך לשוב ולקרוא משם והלאה בלי ברכה ראשונה. ואם גמר כבר לקרוא המגילה, ישוב לקרוא ממקום טעותו ואילך, וגם יברך את הברכה האחרונה, למרות שבירך אותה כבר קודם לכן. וטעמו, דמה שבירכה לראשונה היה טעות, ורק עתה הוא צריך לברכה. עכת"ד. וראה לקמן (פרק ט' הערה מ"ח).

[25]כה. דין החזרה כתב הבה"ל שם (סעיף י"ד ד"ה "אין"). ואמנם מתחילת דבריו משמע שדעתו נוטה שיברך על הקריאה. אך לבסוף כתב ש"אכן בחיי"א חשש לדעת הריא"ז וכתב דתיבה שאין מפסיד הקריאה חוזר ואינו מברך". ולכן כתבנו שלמנהגם יברך רק כשהחסיר תיבה שלימה והשתנתה משמעות הקריאה בשל כך. וראה עוד בכה"ח (שם ס"ק ט"ז וי"ז).

ובענין מהיכן חוזר. ממה שכתבנו בסעי' י"ב משמע שלספרדים יחזור ממקום הטעות. ולאשכנזים נראה שהדין שאם שהה באונס במשך זמן שהיה יכול לקוראה מתחילתה לסופה, צריך הוא לשוב ולקוראה מתחילתה, ואם לאו יתכן שא"צ לחזור אלא ממקום הטעות (ר' מ"ב סי' תר"צ סקי"ח). וצ"ע.

[26]כו. מ"ב (שם סקי"ט), וכה"ח (סקפ"ב) בשם תשו' הרשב"א (סימן תס"ז).

[27]כז. בענין מי שבעת קריאת המגילה לא התרכז לכל הקריאה אלא קצת "חלם" והרהר על דברים אחרים, אך בכל אופן אוזניו שמעו את הקריאה. ר' בתשו' הרשב"א (ח"א סי' תס"ז ותשכ"ז) ששאל השואל אם השומע צריך לכוון בכל תיבה. וענה הרשב"א דמדאמרינן (במגילה די"ז, א') שיוצאין נשים ועמי הארץ באשורית, דמשמע שא"צ לכוון, ועוד מדאמרו העובר אחורי ביהכ"נ ושמע קול שופר או קול מגילה, אם עמד חזקה כיוון (ירו' רה"ש פ"ג ה"ז) - דמשמע שא"צ לכוון בכל תיבה. ע"כ. הב"ד המ"א (סי' תר"צ סקט"ו). וכתב הלבושי שרד שם, שהמ"א הבין מהרשב"א שכוונת השמיעה שם היא לכוון לצאת י"ח בכל מילה ששומע, אלא שבאמת כוונת הרשב"א היא לכוון לשמוע כל תיבה ותיבה, והסביר ראית הרשב"א שא"צ כ"כ דקדוק, דהא עמי הארץ שאינם יודעים הלשון אי אפשר להם לכוון כל כך. אלא "כיון שמטה אוזנו להקורא ואינו חושב מחשבות אחרות מסתמא שמע הכל ואינו צריך לכוין בכל תיבה בבירור". והיינו לדעת הלבו"ש דברי הרשב"א אמורים גבי כוונת השמיעה ולא הכוונה לצאת י"ח. ומשמע מדבריו שאם חלם בעת קריהמ"ג והרהר בדברים אחרים לא יצא י"ח.

אלא שבאמת לעניות דעתי הקלושה לא ברירא לי שאכן דברי הרשב"א מדוברים כהבנת הלבו"ש, אלא יתכן באמת לפרשם כהבנת המ"א. שמתחילת דבריו, גבי ראייתו מן הלעוזות ועמי הארץ אכן משמע שמדובר על כוונת השמיעה, דהא אינם מבינים הקריאה ומתוך כך הוכיח דעכ"פ בדיעבד יוצאים י"ח. אך מהמשך דברי הרשב"א שהוכיח מהעובר אחורי ביהכ"נ, לכאו' מוכח דמישתעי בכוונה לצאת י"ח. דהא אם נעמד אותו אדם משמע שהוא מכוון לצאת י"ח קריהמ"ג, ולא שהוא מכוון לשמוע. אמנם מלשון השאלה ברשב"א (שכתב "אם צריך השומע לכוין בכל תיבה ותיבה בשמיעתו") משמע כלבו"ש, שמכוון לשמוע, וגם מהמשך תשו' הרשב"א משמע יותר כלבו"ש.

ואם אכן כנים אנו, הרי שלפי"ד הלבו"ש הנ"ל אם לא מכוין בכל תיבה ותיבה ממש לשמוע המגילה, הרי שלא יצא י"ח, כיון ש"חושב מחשבות אחרות". ולכן אם לא כיון ממש להאזין לקריאה לא יצא י"ח, וכן הדין אף במילה א', דהוי כאילו דילגה, וכמו שכתבנו לעיל בסעי' ו'.

ואכן שאלתי ע"כ כמה מגדולי הדור, ואחד מגדולי הדור שליט"א (כמדומה לי שהיה זה הגר"א שפירא זצ"ל) אמר לי, שמי שבעת קריאת המגילה לא התרכז לכל הקריאה אלא קצת "חלם" והרהר על דברים אחרים, אך בכל אופן אוזניו שמעו את הקריאה, יצא הוא ידי חובת הקריאה כיון שאזניו שמעו את הקריאה. ולא כתוב שצריך כל הזמן הארוך של קרהמ"ג גם להתרכז בקריאה. והוסיף, שבגלל משך הזמן הארוך של הקריאה מסתמא שהוא גם הקשיב, והוא רק חושש שלא הקשיב. עכת"ד.

וגם הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שאף אם נראה לאדם שלא הקשיב במשך זמן מה בעת קריאת המגילה, יצא הוא ידי חובה אם בכל אופן שמע באזניו את הקריאה, אף שלא התרכז בקריאה. והחושש לזה אלה חששות בעלמא, וא"צ לחשוש לכך. עכת"ד. וגם הג"ר זלמן נחמיה גולדברג שליט"א (ראש כולל "שבט מחוקק") אמר לי שבמקרה זה יצא ידי חובה, כי די בשמיעה באוזן, ולא כתוב שצריך שהשמיעה תהיה גם בשכל. עכת"ד.

לאחר זמן שאלתי גם את הג"ר אשר זעליג וייס שליט"א לגבי מי שהרהר זמן מה על דברים אחרים בעת קריאת המגילה, האם יצא י"ח. וענה לי הגר"א וייס שליט"א: מי יכול להקשיב במשך כל זמן קריאת המגילה ולא לחשוב על דברים אחרים. לכן פשוט שאם "חלם" וחשב על דברים אחרים, שיצא ידי חובה. ואמנם דנו הפוסקים לגבי מקרה שלא שמע כלל כמה מילים בקריאת המגילה, אך אם אכן שמע ורק לא הקשיב בודאי יצא י"ח. עכת"ד.

והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי על כך, שלדעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל אם אדם "חלם" והרהר על דברים אחרים בעת קריאת המגילה, אך בכל זאת בעת הקריאה היה שם לב לטעות של הקורא, אזי יצא ידי חובת קריאת המגילה. עכת"ד.

אמנם יש לציין שאף אחד מגדולים אלה לא הזכיר ולא התייחס לדברי הלבושי שרד הנ"ל.

ועוד בענין מי שיוצא י"ח בשמיעה מאדם אחר אך לבו פנה לדברים אחרים, ראה בטור (סס"י נ"ט) שכ' בשם רבנו הרא"ש, שהמכוון לשמוע את תפילת הש"ץ (בברכת "יוצר אור", ובערבית) "בשתיקה, ובאמצע הברכה היה פונה לבו לדברים אחרים, הרי הפסיד הכוונה כי הפסיק באמצעותה, אבל כשאדם קורא בפיו, אף אם קורא מקצתה בלא כוונה, יצא". עכ"ל. ועיי"ש גם בב"י (ד"ה "כתב א"א ז"ל"). וע"ע בשו"ת ארץ צבי (פרומר. סי' מ"ה) בפירוש ד' הב"י, ובבה"ל (סי' נ"ט ס"ד ד"ה "עם הש"ץ"), ובמנח"ש (ח"א סס"י א', גבי יציאת י"ח בברכות). וע"ע בב"י (סס"י קכ"ד), שאם לא שמע כל אות לא יצא י"ח. וע"ע בשו"ת ברית יוסף (להרה"ג יוסף כהן שליט"א. עמ' י"ז) ובפסתש"ו (סי' תר"צ סק"ד).

[28]כח. מרן (סימן תר"צ סעיף ג'). כתב הרב בא"ח (פר' תצוה סק"ט), שאף כשקורא את שמות עשרת בני המן, צריך לקרוא את תיבות "ואת" מתוך הכתוב. דיש טועים, ומחמת מהירות קריאתם בפס' זה (דצ"ל בנשימה אחת, כדלקמן), קוראים הם תיבות אלה בע"פ. והוסיף ע"כ כה"ח (סקצ"ז), שצריך לקרוא כל שם של בן המן בתיבת "ואת" המתאימה לו.

[29]כט. מ"ב (שם סק"ז). ובענין מה שכתבנו שאם קרא את רובה בע"פ שלא יצא י"ח, ר' במ"ב (סק"ט) שהסתפק במי שקרא חציה אם יצא י"ח, ונשאר בצ"ע. ור' בשעה"צ (סק"ח). ואמנם כה"ח (שם סקי"ח) כתב להחמיר. ומ"מ בבה"ל (שם ד"ה "אבל") כתב, שמחשבים דבר זה לפי התיבות ולא לפי האותיות. והוסיף, שאות מטושטשת פוסלת כל התיבה. ובבה"ל (שם ד"ה "אלא") כתב, שאות שנפסקה נחשבת כחסרה.

[30]ל. מ"ב (שם סק"ו).

לגבי מגילה שחסר בכתיבתה ענין שלם, כתבו הפוס' שהריהי פסולה. שכ"כ מרן בב"י (סי' תר"צ) בשם האו"ח. וכ"כ הרמ"א (סימן תר"צ סעיף ג'). והטעם, דבהשמיט ענין שלם נראה כספר חסר (מ"ב סקי"ב). ואמנם הפר"ח חלק ע"ד הרמ"א והיקל, אך נראה שרוב האחרו' החרו החזיקו אחר דברי הרמ"א והחמירו בהחסיר בכתיבתה ענין שלם [מט"י. בי"ע. ח"א. כה"ח (סקכ"ב)]. וראיתי בבגדי ישע (הב"ד גם בבה"ל שם ד"ה "ודוקא"), שכתב שאף הקורא בע"פ ענין שלם לא יצא י"ח. וטעמו, דמשווה דין קריאה לדין כתיבה. וקורא בע"פ היינו כחסרון בכתוב. וראה במ"ב (שם סקי"א), שעה"צ (סק"י), וכה"ח (ס"ק כ' וכ"א). ומ"מ האחרונים לא קיבלו להלכה את דבריו [בה"ל (שם)]. ולכן י"א שמי שאיחר ולא שמע את הברכות שלפני קריאת המגילה, יברך את ברכות אלה בעצמו ויקרא מהר, אפי' מתוך מגילה מודפסת, עד שידביק את קריאת הקורא. דיוצא י"ח בכך אף אם קורא ממגילה מודפסת את הפסוקים הראשונים של המגילה, וכן אם קורא מתוך מגילה כזו אפי' ענין שלם העיקר שלא קרא כך את רובה [הגרי"ש אלישיב זצ"ל. הב"ד במ"ב - דירשו (סי' תר"צ הערה 59)]. והיינו אף הקורא את תחילת המגילה מתוך ספר, וכן הקורא כך ענין שלם, יוצא (בדיעבד) ידי חובה.

ושאלתי את הג"ר אשר וייס שליט"א לגבי מי שאיחר לקריאת המגילה, והגיע בסוף הברכות שמברך הקורא ולפני תחילת הקריאה. האם ישמע את קריאת מהמגילה כולה מהקורא ויפסיד בשל כך את הברכות, כיוון שברכות אינן מעכבות את המצווה, או שכשהקורא מתחיל כבר לקרוא את המגילה, יברך אותו אדם את הברכות בעצמו, ויקרא מהר ממגילה כשרה או מודפסת שבידו את תחילת המגילה כך ש"ידביק" את הש"ץ בקריאת המגילה ואת המשכה ישמע כבר מהש"ץ. וענה לי הגר"א וייס שליט"א שאכן עדיף שאותו אדם שאיחר שיברך את הברכות בעצמו, ויקרא לעצמו (אפילו ממגילה מודפסת) עד שישיג את הקורא, ואת ההמשך ישמע ממנו. והסביר את הטעם, שאמנם הברכות אינן מעכבות את מצוות קריאת המגילה, אך בכל אופן לכתחילה צריך לברך או לשמוע את הברכות מהקורא, שהרי עצם שמיעת הברכות "זה חיוב גמור", ולכן יברכן בעצמו. והמשכתי לשאול את הגר"א וייס שליט"א גבי ני"ד, שאם אדם זה שאיחר להגיע לקריאת המגילה לא הגיע בסוף הברכות אלא הגיע ושמע חלק מהברכות. האם ישמע מהקורא את כל שאר הברכות שעוד יכול לשמוע, ולאחר מכן יברך בעצמו את שאר הברכות שהפסיד (ויוצא שאז אין הברכות כסדרן, אך זאת לא אמרתי בשאלה - מ.ה.), ואז יתחיל לקרוא בעצמו את המגילה וידביק את הקורא וימשיך בשמיעה מהקורא. וענה לי הגר"א וייס שליט"א שאכן כך יש לנהוג. עכת"ד.

[31]לג. מ"ב (שם ססק"ז). ומה שכתבנו אע"פ שאינן ענין שלם, כך הורה לי הגר"א נבנצל שליט"א, וטעמו משום שאם הוי ענין שלם המגילה פסולה (וראה בהערה הקודמת). והוסיף, שלדעת החת"ס אם דילג ואמר למשל: "וכל הנשים יתנו - לבעליהן", ודילג תיבת "יקר", נחשב הדבר שדילג ענין שלם. אך לדעת הגר"א נבנצל ענין שלם הוי כגון ענין בגתן ותרש או ענין ושתי. ומשמעות הפוס' אינה כד' החת"ס, דהוי חומרא גדולה. עכת"ד.

[32]לד. המ"ב (שם סק"ח) כתב עיקר דין זה. וכן הורה לי לדינא הגר"ש ישראלי זצ"ל.

[33]לה. מרן (סימן תר"צ סעיף ב'). והטעם כתב בב"י דאע"ג דתרי קלי לא משתמעי, אפ"ה משום דחביבא להו יהבי דעתיהו. והב"ד המ"ב (סק"ד) וכה"ח (סק"ז).

ואמנם מלשון מרן משמע דשרי לעשות כן לכתחילה, אך באמת שיש מחלוקת ע"כ. ר' שעה"צ (שם סק"ד). כה"ח (שם ס"ק ח' וט').

[34]לו. מ"ב (שם סק"ד), כה"ח (סק"י). ור' מש"כ כה"ח (סימן תרפ"ט סק"ז) בשם מהר"י מולכו ובשם הלח"מ (בפ"ג דשופר).

[35]לז. הפמ"ג (בא"א סימן תרפ"ט סקי"א). מ"ב (סימן תרפ"ט ססק"ה ובסקי"ט). כה"ח (באותו סימן ס"ק ז' וכ"ז ובסימן תר"צ סקל"ו). וספר ילקו"י - מועדים (עמ' 298 סעיף כ"ט). ור' מש"כ מרן (סימן תר"צ סעיף ד').

[36]לח. מ"ב (סימן תרפ"ט ססק"ה וסקי"ט), ילקו"י (שם ובהערה נ"ג). ומה שכתבנו שאפי' לא שמע מילה א' צריך לקוראה בעצמו, ר' מ"ב (סימן תר"צ ס"ק ה', י"ט ומ"ח). ור' בבה"ל (שם סעיף י"ד ד"ה "אין") שהביא בשם החיי"א דאפי' אות א' הוי לעיכובא. ומה שכתבנו שיוצא בכך י"ח רק בדיעבד, כ"כ המ"ב (סימן תר"צ סקי"ט) וכה"ח (באותו סימן סקל"ו).

ובענין מה שכתבנו שיקראנה מהר וידביק את הש"ץ בקריאתו, הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל שאם קרא זאת בשפתיו, אע"פ שלא השמיע אפי' לאוזניו, יצא י"ח בכך. עכת"ד. ואילו הגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי שאף מי שלא שמע מעט את קריאת הש"ץ ומשלים זאת במהירות כדי להדביק את הש"ץ, ולהמשיך לשמוע ממנו, אם לא השמיע לאוזניו את מה שקורא, לא יצא ידי חובת קריאת המגילה. עכת"ד. ושמא תלוי הדבר בשני התירוצים שבמ"ב (סי' תרפ"ט סק"ה).

וכשעיינתי בס"ד שוב בכך, חשבנו שאף לפי"ד המחמירים במ"ב שם (והיינו מרן בב"י), יתכן דמישתעי דווקא כשקורא את כל המגילה לעצמו, שבזה צריך להשמיע לאוזנו. אך אם קורא במהירות כדי להשלים את מה שלא שמע, או לא שמע היטב, יתכן שבזה לכו"ע אין חובה שישמיע לאוזנו. וצ"ע. ועוי"ל, דנוסף על דעת האחרו' שהביא המ"ב שם (בססק"ה) שאף אם לא השמיע לאוזנו יצא, הרי שזו גם ד' הגרי"ש אלישיב זצ"ל [כמו שכתבו בשמו בס' "בלילה ההוא" (עמ' 10) ובמ"ב – דירשו (סי' תרפ"ט הערה 17)].

ומה שכתבנו שמ"מ לא יקרא רוב המגילה בע"פ או ממגילה פסולה, כך העיר הגר"א נבנצל שליט"א, דאל"כ לא יצא י"ח. עכת"ד. ופשוט, וכנ"ל (בסעיף ז').

[37]לט. מ"ב (סימן תקפ"ט ססק"ה).

[38]מ. הגרצ"פ פראנק בספרו מקו"ד כתב דאפשר שיש לצאת י"ח בכך, אך לא התיר בהדיא (וראה עוד בסמוך). ובשו"ת יחו"ד (ח"ג סי' נ"ד) כתב להקל רק אם יכול היה לשמוע הקריאה ללא הרמקול [וראה גם יבי"א (ח"א סס"י י"ט)]. וכ"כ בקובץ מחנים (של הרבנות הצבאית הראשית, שבט תשי"ח). וכעין זאת כתב במועו"ז (ח"ו סי' ק"ה).

ואילו באג"מ (או"ח ח"ב סי' ק"ח) כתב שלדינא קשה לומר בזה הלכה ברורה, ולכן אין ראוי לקרוא המגילה במיקרופון. ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' ל"ט סקט"ז) כתב שברור שאין להוציא אחרים י"ח במיקרופון ורמקול, משום שאין קול המדבר נשמע דרך המיקרופון והרמקול אלא הוא קול אחר הבא ע"י זרם [ועיי"ש (בח"ב סי' קי"ג) שכתב בשם הגרצ"פ פראנק שנתערב ברמקול קול האדם המדבר עם עוד קול אחר, ולכן צ"ע בזה]. וכ"כ הגרש"ז אוירבך זצ"ל בקובץ סיני (תש"ח), דאין יוצאים בזה י"ח כיון ששומע קול תנודות ממברנה ולא קול אדם. עכת"ד. וכדברי המנחת יצחק והגרש"ז אוירבך כתב כבר גם הג"ר שלום וידר בשו"ת ירושת פליטה, וכן כתב בספר שערים מצוינים בהלכה (ח"ד סי' קצ"ג סק"ו). ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שאין יוצאים י"ח קרהמ"ג כששומע ע"י רמקול, משום שאינו שומע את קול הקורא, אלא קול אחר. ומאידך אמר, שאם שומע ברכה ע"י רמקול, וכגון בעת עריכת חופה, יש לענות "אמן" על ברכה זו ואין זו אמן יתומה, שה"ז כמו בעת הנפת הסודרין בביהכ"נ באלכנסדריה, שעונין כשרואין הנפת הסודרין (ראה סוכה דנ"א ע"ב, ותוד"ה "וכיון". אמנם נלע"ד שיש להזהר מלומר זאת מול נשים לא צנועות - מ.ה.). עכת"ד. נמצאנו למדים שאין מפוס' אלה מי שמתיר במפורש לצאת י"ח קריהמ"ג ע"י רמקול. ומכל מקום מטעמם נראה שאם יכול לשמוע את קול הקורא ללא הרמקול, וכגון שיושב סמוך לקורא, שפיר דמי (אא"כ נדחה ונאמר שדוקא הרמקול גורם לו שלא ישמע את קול הקורא אלא את קולו החזק של הרמקול).

כך כתבנו במהדורות הקודמות. אך ראה לקמן בהערה ק"ב בפרקנו, שכיום לאחר שבס"ד ביררנו המציאות לאשורה ראינו שפשוט שהלכה כגרש"ז אוירבך זצ"ל שאין יוצאים בזה י"ח כלל, הן משום שהגרשז"א הינו מרא דשמעתתא דחשמל, והן מצד המציאות, דהא אין שומעים את קול האדם אלא קול אחר לגמרי. ורק מי שיושב ממש סמוך לקורא המגילה יכול לצאת י"ח. אך כיון שבדר"כ הקורא ברמקול אינו מרים את קולו, כיון שהוא סומך ע"כ שישמעוהו דרך הרמקול, הרי שרק הסמוכים לו ממש יוצאים ידי חובה בקריאתו. נמצא שאותם גבאי בתי הכנסת האומרים לקורא לקרוא המגילה ע"י רמקול, הינם מכשילים את הרבים בביטול מצוה חשובה זו של שמיעת קריהמ"ג, ועתידים ליתן את הדין ע"כ (ואינם יכולים לסמוך ע"ד הגר"מ פיינשטיין זצ"ל כי גם הוא לא התיר בשופי, ועוד שנראה שלא היתה ברורה לו המציאות, דאל"כ פשוט שהיה אוסר). ובשל כך גם ספק אם יש מנין בעת קריה"מ שיוצאים י"ח, וממילא נכנסים גם לספק של ברכה אחרונה. ואכמ"ל.

ומה שכתבנו שיש מי שסובר שכלל אין לקרוא המגילה בביכ"נ ע"י רמקול, הוא עפי"ד שו"ת צי"א (ח"ד סי' כ"ו). שכתב הגר"א וולדינברג שליט"א בנוגע למספחת שהתפשטה בכמה מקומות ישוב להשמיע תפילות ותחנונים בבתי כנסת דרך רמקולים ורדיו. והחזן בשעה שצריך להוציא הרבים ידי חובתם ולשפוך שיח לפני יושב מרום, עבורו ועבור שולחיו, עומד לפני כלי מכשיר זה ומכוון להשמיע קולו אל תוך הכלי כלפי שומעיו ממרחקים. והעלה שם שספק אם השומעים יצאו י"ח, ומ"מ יש לאסור השימוש ברמקול לצורך תפילה, דעי"כ יש מיעוט בכבוד שמים, ריבוי בכבוד האדם המדבר, וזלזול בכוונת התפילה. וע"ע בדבריו בח"ח (סי' י"א) שלכתחי' יש לעשות הכל שלא לקרוא המגילה ברמקול, ובדיעבד אין לומר שהשומעים לא יצאו י"ח (וע"ע שם בח"ה סי' י"א). נמצאנו למדים שלדעת רוב ככל הפוס' אין יוצא י"ח קהמ"ג ע"י רמקול אא"כ יוכל לשמוע הקריאה אף בלא רמקול. ולפי"ז אין לקרוא המגילה בבתי הכנסת ברמקול, דניחא אם הוא בשביל הקרובים אליו ממש, שרק ישמעו טוב יותר, ש"ד. אך הרי יש גם אנשים היושבים רחוק מהקורא, וחושבים שיוצאים י"ח בקריאתו, אך באמת אינם יוצאים י"ח בכך, דאילולא הרמקול לא היו שומעים דבר. ונוסף לכך יתכן שיש להחמיר בזה מהטעם שכתב הרב צי"א בזה (אף שלענ"ד היום אין בזה משום זלזול בביהכ"נ, שהדבר נעשה מתוך כובד ראש, ואדרבא נראה שכבוד שמים מתרבה בזה. ובפרט שקורא המגילה אינו שופך שיח לפני יושב מרום, דאין זו תפילה אלא קריאה. ורק לא יכוון להשמיע קולו אל תוך הכלי על מנת להתגאות, דגאוה הוי עבירה בפני עצמה). וראה עוד ע"כ מש"כ הגרש"ז אוירבך זצ"ל במנחת שלמה (מהדו"ק ח"א רס"י ט', עמ' ס"ד ואילך. וח"ב סי' י"ח סק"ב עמ' ע'), בשו"ת חלקת יעקב, יבי"א (ח"א או"ח סי' י"ט), בהחשמל בהלכה (ח"א עמ' 157 ואילך, קובץ מהרבה שותי"ם), ומש"כ בס"ד בקדושת השבת (חלק ב', גבי המיקרופון באינטרקום - במיל' פ"ב ענפים 5, 4), ובמקו"ד הל' רה"ש (פ"א הערה מ' ופ"י הערה א'). וראה עוד לעיל (בפ"ו ס"ג) ובפרקנו (סל"ג ובהערה ק"ב שם) ובפסתש"ו (סי' תרפ"ט סק"ג).

[39]מא. מרן (סימן תר"צ סעיף ד'). והטעם ראה במ"ב (בסימן תר"צ סקי"ג) וכה"ח (סקכ"ז). ור' בשעה"צ (סקי"א) שלפי הטעם דחיישינן שמא היושב בסמוך יתן לבו לשמוע את קריאתו ולא את קריאת שליח הציבור, לפי"ז עולה שהדין כן אף בקורא במגילה כשרה.

[40]מב. רמ"א (סימן תר"צ סעיף ד'). והטעם ר' בכה"ח (סקכ"ח).

[41]מג. כ"כ הרשב"א. והב"ד המ"ב (שם ס"ק י"ג וי"ד), שעה"צ (י"ב) וכה"ח (סקכ"ז).

[42]מד. למ"ד ראשון בשעה"צ (סימן תרפ"ט סק"ז).

[43]מה. דעת המחמירים היא דעת הגר"ש ישראלי זצ"ל, כפי שהורה לי לדינא. והדעה המקילה אם קרא זאת בפיו ונענע בשפתיו, היא דעת הגר"מ אליהו זצ"ל כפי שהורה לי גבי ני"ד. ובתשובה לשאלתי אמר, שאף אם קרא את כל המגילה בנענוע שפתיים, ולא השמיע לאוזנו אפי' תיבה אחת, יצא י"ח בכך. ע"כ. וראה לעיל (הערה ל"ח), ופרק ו' (הערה י"ד). עיי"ש.

[44]מו. עיקר דין זה כתבו מרן (בסימן תר"צ סעיף ה'), והוא עפ"י המשנה מגילה (דף י"ז), וכמסקנת הגמ' (שם דף י"ח). והטעם ראה בכה"ח (סקל"ב).

אף שדין זה אמור גבי הקורא את המגילה, נראה דה"ה גבי מי ששמע את קריה"מ ויצא באמצע הקריאה, וחזר לקוראה בעצמו במגילה כשרה.

[45]מז. רמ"א (סימן תר"צ סעיף ה'), ומ"ב (סקי"ט).

[46]מח. מ"ב (שם סקי"ז), כה"ח (סקל"ג).

[47]מט. מ"ב (שם סקי"ח) וכה"ח (סקל"ה) בשם עו"ש וא"ר, עפ"י דברי הרמ"א (בסימן ס"ה סעיף א'). וכן הורה לי הגר"א נבנצל שליט"א שכ"ה לאשכנזים. וכמו שכתבנו בשמו בספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ד הערה קמ"ה). עכת"ד. ואכן למנהג הספרדים נראה שאין הדין כן, שהרי פשט מרן (שם בס"ה) דאפ"ה יצא. ולפי"ד הלבוש גם הרמ"א מודה שיצא. אך כיון שהמ"ב פסק (הכא בסקי"ח) בפשטות שאם שהה באונס לא יצא, נראה שכ"ה לאשכנזים, וכמו שאמר הגר"א נבנצל. ומ"מ נראה שאשכנזי שיקל בזה יש לו ע"מ לסמוך, שכן הרמ"א לא חלק ע"כ הכא, וכ"ד הלבוש. וראה לקמן בנספחים (נספח כ"ב תשו' 2). ונראה דס"ל שבשל תכיפות האזעקות יש להקל, דאל"כ לא יגמרו את קריה"מ במשך כמה שעות.

ומה שכתבנו דוקא כששהה מחמת אונס, וכמו שעולה מדברי מרן והרמ"א (שם בסי' ס"ה). ועיי"ש עוד בבה"ל (ד"ה קראה). ומהו גדר אונס ראה שם בבה"ט (סק"ב). והטעם מדוע הדין כן דוקא באונס ראה שם במ"ב (סק"ב).

[48]נ. הא דמעיקר הדין שרי לענות בתוך הפרקים מפני היראה, ובין הפרקים אף מפני הכבוד כ"כ המ"ב (סימן תרצ"ב סק"ט), וכה"ח (באותו סימן סקכ"ג). ואמנם כתב בספר החינוך דאם חבירו אינו מקפיד לא יפסיק כלל. ואכן ראה במ"ב (סי' ס"ו סק"ב), וכה"ח (סק"ד), שכתבו עפי"ד המ"א, הא"ר ועוד כמה אחרו', שבדורותינו שאין אנו נוהגים לשאול לשלום בביהכ"נ בעת התפילה, חלילה לשאול או להשיב אפי' ד"ת בעת ק"ש לא בין הפרקים ולא בפסוקי דזמרה. עכ"ד. ואמנם לא ראיתי שכתבו הפוס' להחמיר בזה גבי קרה"מ, אך הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי דה"ה לני"ד, שגם הכא רשאי לענות כמו בק"ש, וכיון ששם אין מקילים בזה היום, אף במגילה אין להקל בזה. ולכן יש לכתוב שרשאי הוא לענות כמו בק"ש. עכת"ד. וראה לקמן (סעי' ל"א).

ומהם בין הפרקים. הנה הש"ג הסתפק מה נקרא במגילה בין הפרקים. והגאון מהרש"ק כתב דפרקים נקראים בין תחילת המגילה לבין הפס' "איש יהודי", ובין הפס' "איש יהודי" לבין הפס' "בלילה ההוא". ובמחה"ש הביא בשם הל"ח, דבין הפרקים היינו בין פרשיה לפרשיה, אע"פ שהן פרשיות סתומות מ"מ זה נקרא בין הפרקים. והא"א כתב דאפשר דהוא בין פסוק לפסוק [הב"ד שעה"צ (סי' תרצ"ב סקי"א), וכה"ח (סקכ"ג)].

[49]נא. רמ"א (סימן תר"צ סעיף ה'). והטעם ראה במ"ב (סימן תר"צ סק"כ) וכה"ח (סקל"ז). וראה עוד מש"כ מרן (בסימן תרצ"ב סעיף ב'), מ"ב (באותו סימן סק"ט, והוסיף שם דאפי' בד"ת אסור להסיח).

[50]נב. מ"ב (סימן תר"צ סקי"ט) וכה"ח (סקל"ו) בשם הב"י והאחרונים. מ"ב (סימן תרצ"ב סק"ט) וכה"ח (סקכ"ב). וכ"כ המ"ב (סי' ס"ה סק"א). וכתבו שם דאם שח השומע בעת שאחר קורא ומוציאו ממילא אינו שומע וכיצד יצא בזה. וראה בילקו"י - מועדים (עמ' 298 הערה נ"ז).

[51]נג. החיי"א כתב אפי' אות א', והב"ד בה"ל (ד"ה "אין מדקדקין").

[52]נד. מ"ב (סימן תר"צ ס"ק ה', י"ט ומ"ח. וסי' תרצ"ב סק"ט).

[53]נה. שע"ת (רס"י תר"צ). כה"ח (באותו סימן סק"ל).

[54]נו. שערי אפרים (שער ו' סקנ"ח). שע"ת (שם). כה"ח (שם סקל"א).

[55]נז. שע"א, שע"ת, כה"ח (שם). ונראה מדבריהם דה"ה למקריא טעמים.

[56]נח. מ"ב (סימן תרצ"א סקכ"ה). וראה לקמן בפרק ח' (סעי' ו') שיש חולקים ע"כ.

[57]נט. מ"ב (סימן תרצ"א שם). וראה מש"כ מרן (בסימן קמ"ב סעיף ב'), ומ"ב (באותו סימן סק"ח, ובסימן קמ"ג ס"ק ט' ויו"ד). וראה עוד לקמן פרק ח' (סעיף ו'). וראה עוד פמ"ג בא"א (סי' תר"צ סק"א), וכה"ח (סי' תר"צ סק"ל).

[58]ס. שע"ת (שם), כה"ח (סימן תר"צ סק"ל). והטעם שלא יברכו, שמא יטעו בקריאתם באופן שהענין משתנה, ואין מי שיכול להקריא ממגילה מנוקדת לקורא או לפחות לבודקו.

[59]סא. מרן (סימן תר"צ סעיף ו'). והטעם משום דלא קרא זכרון הנס כהוויתו [גמ' מגילה (דף י"ז ע"א) וכה"ח (סקל"ח)]. ור' עוד כה"ח (שם סקמ"ב).

ובענין אם דילג בתחילת הקריאה ואח"כ חזר והשלימה, ר' בה"ל (סעיף ו' ד"ה "הקורא"), וכה"ח (סק"מ).

[60]סב. עפ"י מרן (שם) והמ"ב (שם סקכ"ג). ומה שכתבנו שאפי' דילג על מילה א', כ"כ המ"ב (שם סקכ"ב), וכה"ח (סקמ"א). וכתבנו שיחזור לקרוא מתחילת הפס', וזאת אע"פ שחיסר רק תיבה א', משום דאם יחזור דוקא מאותה תיבה שדילג עלולה המשמעות להשתנות. והסכים עם זאת הגר"ש ישראלי זצ"ל (ואמר שאכן יחזור מתחילת הענין, והיינו מתחילת הפס'. ע"כ). והגר"א נבנצל שליט"א אמר שצ"ע בזה, דיתכן שאף כשחוזר מתחילת הפס' תשתנה משמעות הקריאה, ולא יהיה די בכך. עכת"ד.

[61]סג. מה שכתבנו שכן הדין במדלג על מס' פסוקים, כ"כ המ"ב (שם סקכ"א), שהזכיר ענין כמה פסוקים. והריטב"א הזכיר זאת לענין פרשה שלמה. והב"ד כה"ח (שם סקל"ט).

נשאלה שאלה, האם מי ששומע את קריאת המגילה בהברה ובהיגוי שאינם כמנהג אבותיו ואינו רגיל בהם, האם יצא י"ח.

ובאמת אודה שכשעברתי לגור בשכונה שיש בה הרבה חרדים (ה' ישמרם) היה לי קשה מאוד להבין את היגוי שליחי הציבור האשכנזים כשהתפללו בהיגוי אשכנזי חסידי. דניחא ההיגוי של הליטאים קרוב הוא קצת להיגוי הספרדים [חוץ ממה שהם אומרים בּוֹרוּך במקום "בָּרוּך" ואומרים: וכסילים מסי ססכילו, במקום "וכסילים מתי תשכילו", וכדו']. אך ההיגוי החסידי רחוק הוא עוד יותר מההיגוי של הספרדים (העברית המדוברת). למשל, דאומרים הם: השכיבנִי (במקום "השכיבנו"), אבינִי (במקום "אבינו") וכדו'. ולכן כשרצה חסיד אחד לקרוא את המגילה, ביקשתי ממנו שיקרא בהברה אשכנזית ליטאית, והסכים. אך במשך השנים מתרגלים לכל ההיגויים, ליטאים, חסידים, ספרדים, תימנים וכו'.

אלא שיש לדון לגבי מי שעדיין אינו מבין את ההיגוי האשכנזי.

כפי שראינו בס"ד לגבי פרשת "זכור" (לעיל בפרק א' סעי' י"ז), שקריאתה להרבה פוס' חיובה מדאו', ובכ"ז הקלו רוב ככל הפוס' לשמוע את קריאתה במבטא שאינו כמנהג אבותיו. עיי"ש. אך מ"מ גבי קריהמ"ג מצינו בכ"ד בשו"ע שישנה חשיבות להבנת קריאתה. ראה למשל בשו"ע (סי' תר"צ סעי' ט'). ואמנם יש לכאו' להשוות ד"ז גם לדין ק"ש (כבשו"ע סי' ס"ב סעי' ב'), ולעוד דוכתי. אך זמני קצר. ובס"ד נלע"ד, לאור מש"כ מרן בשו"ע (סי' תר"צ בסעי' ח'), שהלועז ששמע את המגילה הכתובה בלשון הקודש ובכתבי הקודש, אע"פ שאינו יודע מה הם אומרים, יצא ידי חובתו. ע"כ. והסבירו הפוס' עפי"ד הגמ' (במגילה די"ח,א'), דהא "האחשדרפנים בני הרמכים" גם אנן לא ידעינן מהו, אלא לא בעינן אלא מצוות קריאה ופרסומי ניסא. ע"כ. ופרש"י (שם בד"ה "ופרסומי") שאותם שאינם מבינים שואלים את השומעים האחרים, ואלו אומרים להם מה ענינה של קריאה זו ואיך היה הנס. והרמב"ם פי' בפיהמ"ש, שאף שאינם מבינים כל מילה ומילה, מבינים הם את כלל הענין. ע"כ.

ולפי כ"ז בס"ד ברור שאותו אדם ששומע את קריהמ"ג שלא כמבטא והיגוי אבותיו, שהוא יוצא י"ח אף אם ישנן מילים מסוימות שאינו מבין אותן. דכל שכן מהמקרה שדיברה הגמ', ששם אינו מבין כלל את קריאת המגילה. כך בס"ד נלע"ד.

ועוי"ל בס"ד, שברור הוא שאשכנזי ששומע את קריהמ"ג במבטא ספרדי, שיוצא הוא י"ח. דהא ממילא השפה המדוברת הינה לה"ק בהברה ספרדית (חוץ מאותם אשכנזים, בעיקר "חסידים", שמדברים בינם לבין עצמם באידיש. אך כיום, בשנת תשע"ז, כבר כמה שנים אפי' בישיבת פוניבז' כבר מעבירים שיעורים כלליים בעברית ולא באידיש).

ולאחר שכתבנו זאת ראינו בס"ד שפוס' רבים הקלו שיוצא י"ח קריה"מ בהברה שונה ממנהגו. שכ"כ הגרצפ"פ זצ"ל במקראי קודש שלו (פורים, סי' י"ב) שאין להקפיד בענין זה בקריה"מ דהא יוצא בה בכל לשון. וכן דעת הגרי"ש אלישיב והגרש"ז אוירבך זצ"ל, שיכול לצאת בכל הברה, אך עדיף שיצא בשמיעת הברה לפי מנהגו. וכן דעת עוד פוס' אשכנזים לגבי שמיעת קריאת התורה [הב"ד במ"ב – דירשו (סי' תר"צ הערה 44). ומסתבר שכ"ה גם לקריאת המגילה]. וראה עוד בהערות ביק"ר (סי' תר"צ ס"ב), ולעיל (בפ"א הערה מ"א).

ועתה נזכיר פה כמה הלכות שכתבו מרן והרמ"א (בסימן תר"צ), אך אינן שכיחות, ולכן נביאן פה בקצרה:

1.הלועז (שאינו מבין את לשון הקודש), ששמע את המגילה הכתובה בלשון הקודש ובכתב הקודש, אע"פ שאינו יודע מה הם אומרים, יצא י"ח [מרן (סימן תר"צ סעיף ח'), מ"ב (שם סקכ"ה)].

2. היתה כתובה תרגום או בלשון אחרת מלשונות העמים, לא יצא י"ח בקריאתה אלא המכיר אותו הלשון בלבד. אבל אם היתה כתובה בכתב עברי (ר"ל בלשון עברית) וקראה ארמית לארמי לא יצא, שנמצא זה קורא על פה. וכיון שלא יצא הקורא י"ח לא יצא השומע ממנו. הג"ה: אבל אין לחוש באיזה כתב כתובה [מרן ורמ"א (שם סעיף ט'). מ"ב (סקכ"ט. ובסקל"ב הביא שיש חולקין על דברי הרמ"א. עיי"ש)].

3. מי שיודע לע"ז ויודע אשורית אינו יוצא בלע"ז, וי"א שיוצא. הג"ה: ואם כתובה בשתי לשונות, מי שמבינים יצאו [מרן ורמ"א (שם סעיף יו"ד). ור' מ"ב (שם ס"ק ל"ג ול"ד)].

4. יש למחות ביד הקוראים לנשים המגילה בלשון לעז, אע"פ שכתובה בלשון לעז (מרן שם סעיף י"א).

5. היה כותבה, שקורא פסוק במגילה שהוא מעתיק ממנה וכותבה, אם כיון לבו לצאת י"ח יצא, והוא שתהא כתובה כולה לפניו במגילה שהוא מעתיק ממנה. וכן אם היה מגיהה, וכן אם היה דורשה, שקורא פסוק במגילה שלימה ודורשו - אם כיון לבו לצאת י"ח, יצא. ולא יפסיק בה בענינים אחרים כשדורשה, שאסור להפסיק בה בענינים אחרים (מרן שם סעיף י"ג).

[62]סד. גמ' מגילה (דף י"ח ע"ב). מ"ב (שם סקל"ט) וכה"ח (ס"ק ס"ח). ומה שכתבנו שאינו יודע לומר דבר המצריך חשיבה, כך הסביר לי הגר"מ אליהו זצ"ל פירוש המילים "שאינו יודע לאהדורי סברא". והוסיף, כגון לומר מה השעה. עכת"ד. ואת הנוסח המדויק אמר לי הגר"א נבנצל. וכ"ה במ"ב, כה"ח ושונה"ל. והוסיף הפמ"ג, דמ"מ יכול לכוון לצאת, דמצוות צריכות כוונה (הב"ד המ"ב שם). וראה עוד בהערה הבאה.

[63]סה. עיקר דין זה כתבו מרן (בסימן תר"צ סעיף י"ב).

ובענין אם הוא מנמנם בתחילת השינה או בסופה, ר' בה"ל (שם ד"ה "קראה") וכה"ח (ס"ק ס"ט).

ומה שכתבנו דהוא דוקא אם כיוון לצאת י"ח בקריאה, זאת כתב המ"ב שם סקל"ט.

[64]סו. דין זה כתבוהו המ"ב (שם סק"מ) וכה"ח (ס"ק ע"א) בשם המאירי. והמ"ב (שם ס"ק מ' ומ"ח) כתב, שהן הקורא והן השומע סגי שיכוונו לפני תחילת הקריאה להוציא ולצאת ידי חובה, ולכן מתירים במתנמנם שכיוון זאת.

[65]סז. הגחיד"א בשיו"ב. בית עובד. בא"ח פר' תצוה. כה"ח שם סק"ע. וטעמם, דהא שהקורא מתנמנם יצא, היינו רק בדיעבד.

[66]סח. מרדכי עפ"י הירושלמי. שב"ל בשם רבינו שמחה. מרן (סימן תר"צ סעיף י"ב). והטעם ראה במ"ב (שם סקמ"א) וכה"ח (סקע"ב).

[67]סט. עיקר דין זה כתבו מרן (בסימן תר"צ סעיף י"ד). ומה שכתבנו שדי שהקורא והשומע יכוונו רק לפני הקריאה על כל הקריאה, ותו א"צ לכוון בכל הקריאה, כ"כ המ"ב (שם סקמ"ח) וכה"ח (סקפ"א). והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שדי בכוונה כללית שיוצא י"ח מצות קריאת המגילה, וצריך הוא לחשוב על תוכן הקריאה ולהתרכז בזה. עכת"ד.

[68]ע. ילקו"י - מועדים (עמ' 294 סעיף כ').

[69]עא. מ"ב (שם סקמ"ח). ואם הקורא לאחרים לא כיוון לצאת גם בעצמו י"ח, אף הוא עצמו לא יצא.

יש להעיר, שאמנם מרן (בסי' רי"ג ס"ג) כתב שהן השומע והן המשמיע צריכים להתכוין להוציא ולצאת י"ח, והוי לעיכובא. והניף ידו שנית בסי' רע"ג (ס"ו. עיי"ש מ"ב סק"ל), ובסי' תקפ"ט (ס"ח). ור' גמ' רה"ש (דכ"ט, א'). אלא שערך השלחן (טייב. סי' רי"ג סק"ח) כ' בשם קרבן העדה בסוכה (פ"ג) דהעונה "אמן" הו"ל כאילו מוציא ברכה מפיו, ואע"פ שלא כיון המברך, יצא השומע. ע"כ. והב"ד כה"ח (סי' רי"ג סקכ"ה. והוסיף דלא קיי"ל הכי). ואמנם ספר ערה"ש אמת"י, אך נראה שלמד כן מדברי קה"ע בסוכה (שם סוף ה"י, ד"ה "ההן דמחייב למברכה"), אלא שבאמת אין הדברים מוכרחים כלל, כמבואר למעיין שם (הבאנו דבריו בס"ד במקראי קודש הל' ליל הסדר, פ"ה סוף הערה כ"ד).

אלא שעוד הראוני בהגהות מהר"ב מרנשבורג במס' רה"ש (דכ"ט, א') שג"כ כתב כדברי ערה"ש הנ"ל (ועיי"ש שמשמע שגם הגר"א זצ"ל מסכים לזה. וצ"ע אי אכן כך), ולכאו' נראה שהצד להקל בזה לדעתו הוא מצד שברכות הוי דרבנן, והוי לפי מ"ד שמצוות דרבנן א"צ כוונה. לכן יצא י"ח אף שהמברך לא התכוון להוציאו. [וראה עוד גמ' רה"ש (דכ"ח, ב') ובב"י (סי' רי"ט) אי יש לתלות ד"ז במחלו' אי מצוות דרבנן צריכות כוונה. ור' מ"ב (סי' ס' סק"י) ובבה"ל (שם ס"ו ד"ה "וי"א"). ועוד בענין מצוות צריכות כוונה ר' בס' עשרה מאמרות (לרמ"ע מפאנו. מאמר אם כל חי, ח"א רס"י ל"ב), ובפי' יד יהודה שם]. אלא שלפי"ז היה לו לצאת אף אם הוא לא התכוון לצאת. ואכן דבר פלא מצאנו בדברי הגר"ז בשו"ע שלו, שכתב (בסי' רי"ג ס"ד) שלדברי האומרים שמצוות דרבנן א"צ כוונה, הרי ש"אע"פ שלא נתכוון המברך להוציאו וגם הוא לא נתכוון לצאת בה, יצא, בין בברכה אחרונה בין בברכה ראשונה. כגון מי שנטל פרי בידו לאוכלו, או מצוה לעשותו, וקודם שהספיק לברך שמע ברכה זו מפי אחר המברך לעצמו, אין צריך לברך. ויש לחוש לדבריהם וליזהר שלא ליכנס לספק ברכה לבטלה". עכ"ל. [וראה כעין זאת בתשובות הגאונים שערי תשובה (סי' ע') שג"כ קצת משמע כן]. וא"כ מצינו שאף אם לא התכוון המברך להוציאו והוא לא התכוון לצאת, יצא בזה י"ח ויאכל הפרי שבידו בלא ברכה, וזו נ"מ להרבה דברים, וכגון בחג סוכות שכולם מברכים על ד' מינים, א"כ השומע ברכה לא יברך לעצמו "ענט"י לולב". וה"ה כשנוטלים ידיים לפני סעודת שבת, ועוד כהנה וכהנה (וע"ע לקמן פי"ב הערה מ' ד"ה "וכיון דאתינן"). אמנם נלע"ד שאם יאכל הפרי בלא ברכה נכנס הוא למחלו' הפוס' אי אמרינן ספק ברכות להקל גם בברכה ראשונה (בברכות הנהנין) ולכן אם אינו זוכר אם בירך יכול הוא להמשיך לאכול (כדעת הרי"ף), או שאמרינן סב"ל בברכות הנהנין רק בברכה אחרו' ולא בברכה ראשונה (כדעת המהרש"א בפסחים דק"ב, א'). וראה תוס' ברכות (די"ב, א' ד"ה "לא") ובגליון הש"ס בברכות שם. הבאנו מחלו' זו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ה הערה ט'. עיי"ש).

ולכאו' יש לומר הטעם של הסוברים שאם התכוון השומע לבד, ולא המברך, שיצא השומע י"ח, מהא דהמברך עצמו הרי עושה מעשה ולכן א"צ לכוון, משא"כ השומע הרי אינו עושה מעשה כלל ולכן צריך הוא כוונה (וזאת אם נאמר שדיבור, היינו עקימת שפתים חשיב כמעשה. דה"ז מחלו' רבי יוחנן וריש לקיש. ואכמ"ל). אלא שהגר"ז הנ"ל משמע שהיקל יותר מכך, וכנ"ל.

ונשוב לני"ד. אי נאמר שקריהמ"ג בלילה הוי דרבנן, הרי שלכאו' לפי"ד המקילים הנ"ל אף כשקורא המגילה לא התכוון להוציא, יצא השומע י"ח כיון שהתכוין לצאת, ואף בקריה"מ ביום שחיובה מדברי קבלה, למ"ד שד"ק כדברי סופרים (ר' לעיל פ"ג הערה ה') הדין כן, אלא שבאמת הרי לא קיי"ל הכי, וגם במצוות דרבנן בעי שגם השומע וגם המשמיע יכוונו לצאת י"ח, וכמש"כ מרן בסתמא בסי' רי"ג ובסי' תקפ"ט, ודבריו אמורים הן על ברכות דרבנן והן על תקיעת שופר ביום ב' דרה"ש (שהיא מדרבנן).

אלא שבאמת לכאו' אין אנו צריכים לכל זה. דכתב הרדב"ז (ח"א סי' ק"ס) שמי שבא לביהכ"נ לצאת י"ח עם הציבור, אע"פ שבשעה ששמע (תקיעת שופר) לא כיון לבו אלא סתמא, יצא י"ח אפי' למ"ד מצות צריכות כוונה. אבל הבא לביהכ"נ בסתמא, לא יצא. הב"ד הכנה"ג, המ"א, הא"ר, המ"ב (סי' תקפ"ט סקט"ז) וכה"ח (סקמ"ד). והוסיף כה"ח שאם בא לביהכ"נ להתפלל כבא בסתמא דמי, אא"כ כיון שבא להתפלל ולצאת י"ח שופר עם הציבור. ע"כ. ומ"מ נראה שהבא בפורים להתפלל בביהכ"נ מסתמא דעתו לצאת י"ח קריה"מ וודאי יצא. ואכמ"ל.

[70]עב. עפ"י מרן (בסימן תר"צ סעיף י"ד). וראה בכה"ח (סקפ"ג) שכתב שטוב לומר בפיו שמוציא את כל השומעים י"ח בברכות ובקריאה. אך נראה שלא כתב זאת לדינא. ונראה היה לכאו' מדברי מרן שהש"ץ אינו צריך אף לכתחי' לכוון להוציא השומעים י"ח, אך כבר אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל שהש"ץ כן צריך לכוין בפירוש להוציא את הציבור י"ח. עכת"ד. ואף הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שהכוונה בזה שרק בדיעבד אם לא כיוון הש"ץ בפירוש, הרי שיצאו השומעים י"ח. אך לכתחי' ודאי שצריך גם הוא לכוון בזה. עכת"ד. וכן כתבנו בהלכות. וראה גם בהערה הבאה.

[71]עג. כך הסביר לי הגר"א נבנצל שליט"א את כוונת המ"ב (שם סקמ"ט). ואף שהמ"ב כתב שהעומדים בביהכ"נ בסתמא מכוונים, אמר לי הגר"א נבנצל שהכוונה שרק בדיעבד סומכים ע"כ. אך לכתחי' צריכים כל השומעים לכוון בפירוש לצאת י"ח הקריאה. עכת"ד.

[72]עד. כך הורה לי הגר"א נבנצל שליט"א עפ"י המ"ב (שם סקמ"ט).

[73]עה. וראה מל"ח (סימן ל"א ס"ק ק"ד). אורה ושמחה (דף כ"ה). והב"ד כה"ח (סימן תרצ"ב סק"א) וילקו"י (עמ' 294 סעיף כ"א).

[74]עו. טור בשם הירושלמי. מרן (סימן תר"צ סעיף י"ד, בסתם). מ"ב (שם סק"נ) וכה"ח (סקפ"ה).

[75]עז. או"ח, ר"ן, טור, מרן (שם בשם י"א). וכעין זאת ראה עוד בפרקנו (בסעיף ו') גבי המדלג בקריאתו. ונלע"ד שאין נ"מ בין אם משתנית רק משמעות המילה שטעה בה או משמעות כל המשפט, בשניהם לדעה זו לא יצא. ויש שניסו לחלק ביניהם, ונלע"ד שאין זה אמת, כי אם משמעות המילה משתנה אזי ה"ה למשמעות המשפט.

[76]עח. או"ח, ב"י, מ"א, מ"ב (שם סקנ"א), כה"ח (סקפ"ח), ועיי"ש הטעם.

ומה שכתבנו שלא יצאו הקורא ושומעיו, כ"כ הא"ר וכה"ח (סקפ"ז).

ומה שכתבנו שצריך לשוב ולקרוא ממקום הטעות, כ"כ הפמ"ג, והב"ד המ"ב שם.

ומה שכתבנו שישובו לקוראה בלא ברכה, זו מסקנת הבה"ל (שם ד"ה "אין מדקדקין").

[77]עט. עיקר ד"ז ר' בהערה הקודמת. והטעם משום שבשל כך משתנה משמעות המשפט, וי"א שלא יצאו הקורא והשומעים י"ח. וכן דעת הגר"מ אליהו זצ"ל להחמיר במקרה זה כפי שהורה לי, ולכן יחזרו לקרוא ממקום טעותם עד סוף המגילה, ואפי' שכבר גמרו לקוראה, ומ"מ לא יברכו שוב את הברכות. עכת"ד.

[78]פ. מרן (סימן תר"צ סעיף ט"ו). וראה כה"ח (סקפ"ט) מש"כ בשם הב"י, ומש"כ עוד (בסקצ"ב). והגר"א נבנצל שליט"א העיר שאף מילת "עשרת" בכלל. ע"כ.

[79]פא. רמ"א (שם סעיף ט"ו). והטעם ראה בכה"ח (סקצ"ד). ומה שכתבנו שד"ז אמור רק למי שיכול לקוראה כך, כ"כ המ"ב (שם ס"ק נ"ד) וכה"ח (סקצ"ה).

[80]פב. עיקר דין זה כתבו הרמ"א (שם סעיף ט"ו) עפ"י תוס' מגילה (דף ט"ז ע"ב) וראבי"ה (סימן תקמ"ב).

ומה שכתבנו שדין זה אמור אף אם שהה משך זמן קריאת כל המגילה, כ"כ מ"ב (שם סקנ"ג), כה"ח (סקצ"ג). וראה מש"כ המ"ב (בסקי"ח), ולעיל (הערה מ"ט).

[81]פג. בענין קריאה מקוטעת או שלא מתוך הכתב, ובפרט בתיבות "ואת", ראה בא"ח (פר' תצוה). ואמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שלדעת הרה"ג דוד ארנד שליט"א עדיף לומר בע"פ את תיבות "ואת", כדי שלא יקרא למפרע. ולדעת הגר"א נבנצל יש לשים אצבע על תיבות "ואת" בעת קריאתן, ואצבע מהיד השניה על שמות בני המן. עכת"ד.

ומה שכתבנו שיש להפסיק מעט אחר קריאת כל תיבת "ואת" ג"ז אמר לי הגר"א נבנצל. והראני שכן צריך להיות לפי הטעמים בפס' (שיש טעם פסיק אחר תיבת "ואת"). ואף הדגים לפני את קריאת כל המילים הללו (מ"חמש מאות איש" ועד "עשרת") כשקרא את כולן בנשימה אחת, והפסיק אחר קריאת כל תיבת "ואת". ואמר שכן צריך לקרוא, ושיש להדגיש זאת בהלכות. עכת"ד. שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל בענין מי שמתקשה לקרוא בנשימה אחת מ"חמש מאות איש", ואפי' מהמילה "את" הראשון שבעשרת בני המן שזה מעיקר הדין. מהו סדר העדיפויות: א. לא לקרוא בנשימה א'. ב. לא לקרוא הכל מתוך הכתוב. ג. לא לקרוא המילים בדקדוק הראוי. ד. לא להפסיק אחר כל "ואת" בשל טעם הפסק ששם, וענה לי שבמקרה זה יקרא בכמה נשימות שהוא רוצה. ומ"מ יקרא הכל מתוך הכתב, דחייב היא לראות את המילה "ואת" בעת קריאתו. ומ"מ אין עליו חובה להפסיק לאחר קריאת כל תיבת "ואת" למרות הטעם ששם, כיון שאין זה משנה את משמעות הקריאה, ולכן אם זה מפריע לו לקרוא הכל בנשימה א' שלא יפסיק כלל לאחר תיבות "ואת". עכת"ד.

[82]פד. מ"ב (שם סקנ"ב), כה"ח (סק"צ), והטעם, מפני שצריך לקרותה כאגרת.

[83]פה. מ"א. א"ר. מ"ב (שם), כה"ח (שם). וכן אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל שכן גם מנהג הספרדים. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א העיר שהמנהג כן גם בתיבות "שנת המלך". והוסיף, שלדעתו הכוונה עד סוף המגילה. עכת"ד.

[84]פו. מ"א. א"ר. מ"ב (שם), כה"ח (שם). ואמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל שכן גם מנהג הספרדים. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר, שנכון לנענע גם כשקורא התיבות "אגרת הפורים הזאת השנית". עכת"ד.

[85]פז. דין אמירת פסוקים אלה ע"י הקהל בקול רם כתבוהו הגמי"י, הכל בו, האבודרהם, והרמ"א (סימן תר"צ סעיף י"ז). ואף הספרדים נוהגים זאת [ר' ילקו"י - מועדים (עמ' 299 סעיף ל"ג)]. והטעם, ראה במ"ב (סקנ"ח, ובסימן תרפ"ט סקט"ז), וכה"ח (סימן תר"צ ס"ק ק"ו).

[86]פח. רמ"א (סימן תר"צ סעיפים ד' וי"ז). והטעם, ראה במ"ב (סקנ"ח) ובכה"ח (ס"ק ק"ז). והוסיף המ"ב (ס"ק ט"ו וט"ז) שזה רק לכתחילה. וראה מש"כ הרמ"א (סעיף י"ז), המג"א (באותו סימן סקכ"ב), וכה"ח (ס"ק ק"ח וקי"ב), על מנהג זה בפרט, ועל שאר המנהגים בכלל.

[87]פט. את פסוקי הגאולה כתבו הרמ"א (סימן תר"צ סעיף י"ז) והמ"ב (סימן תרפ"ט סקט"ז). ומקור המנהג בכתבי הגאונים.

ומה שכתבנו שיש מהספרדים האומרים גם פסוק "בלילה ההוא", כ"כ בספר ילקו"י (שם). והוסיף, שבירושלים נוהגים לומר גם פסוק "כי מרדכי היהודי". וראה בא"ח (פר' "תצוה" סעיף ז').

ומה שכתבנו שיש מהאשכנזים שקוראים גם שמות עשרת בני המן. הנה הח"א (בכלל קנ"א סכ"ד), כתב שמנהג זה אינו נכון. במהדו' ראשונה (בשנת תק"ע) כתב שהוא מנהג שטות, ובמהדורות הבאות כתב שזה "אינו מנהג". והוסיף, שהקורא יאמרם לבד והקהל ישמעו כמו בכל המגילה. הב"ד הקיצוש"ע והמ"ב (סי' תר"צ סקנ"ב). והגאון הרוגוצ'ובי זצ"ל יישב המנהג בצפנת פענח (ח"ג בהשמטות להל' גירושין). וטעמו, דאע"ג שהקורא יכול להוציאם בקריהמ"ג מדין שומע כעונה, מ"מ את דין הקריאה בנשימה א' אינו יכול להוציאם. הב"ד הגרש"י זווין זצ"ל בהמועדים בהלכה (פורים עמ' ר"א. והוסיף שזו הברקה מפתיעה). וע"ע בערוה"ש שצידד לאומרו, דהוי עיקר הישועה (הב"ד ידידי הרה"ג ר' משה מרדכי קארפ שליט"א בהלכות חג בחג, פורים, עמ' קמ"ח, וכתב שכן המנהג לאומרו). אמנם החזו"א (או"ח סי' כ"ט סק"ג) לא הסכים עם הסברו של הצפנת פענח, וכן הקשה ע"כ בתשובות והנהגות (ח"ב או"ח סי' שנ"ח). ובפרט הקשו ע"כ, דא"כ גם הציבור צריך לקרוא זאת בנשימה א', וזאת לא מצינו. ומ"מ ידוע לי שכן נוהגים רבים מהאשכנזים גם היום, וכן כתב הגר"א נבנצל שליט"א בהערות ביצחק יקרא (סי' תר"צ סקנ"ב). אמנם בלוח א"י לא כתב פסוקים אלה בכלל מנהג אמירת הקהל. ויתכן שגם הנוהגים עפ"י הגר"א לא נוהגים כן.

[88]צ. בענין הגירסא בתיבות אלה, ר' מנחת שי על פסוקים אלה, וספר חזו"ע (פורים, הל' מקרא מגילה סעי' ט"ו דפ"ז), ובספר ילקו"י (עמ' 300 סעיף ל"ז) ולקמן (בפרק ח' הערה כ"ד). וכתב בחזו"ע זאת בשם "יש נוהגים", ומשמע שאין כולם נוהגים כן. וכן שמעתי שיש מהספרדים שאינם נוהגים לחזור ע"כ פעם שניה. אך הגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שכן המנהג אצל הספרדים לחזור על כך פעמיים. עכת"ד. וכ"כ בלוח א"י שהמנהג אצל האשכנזים לחזור ולקרוא פעמיים פסוקים אלה (ואגב, אנו העתקנו ממנו את סדר הקריאה, שבפעם השניה אומר "ולהרוג" ו"לפניהם"). וראה במעשה רב (מנהגי הגר"א, סי' רמ"ד), שכתב שמנהג הגר"א היה לקרוא רק פעם א', בנוסח "להשמיד להרוג ולאבד", בלא וא"ו].

מי שקרא רק בנוסח "להרוג" בלא וא"ו, וסיים המגילה, יצא וא"צ לחזור ולקוראה [חזו"ע (שם דפ"ז)].

וכתבנו שחוזר על מילים אלה, ולא על כל הפס', למרות שמדברי לוח א"י קצת משמע שחוזר על כל הפס', אך ראיתי שהמנהג כמו שכתבנו (ואף בביהכ"נ בשכונת "עץ-חיים" פעיה"ק, שנוהגים בו כדעת הגרי"מ טוקצ'ינסקי שהיה שם המרא דאתרא, ראיתי בעצמי שקורין כמו שכתבנו). ואף הגר"א נבנצל שליט"א הסכים עם מה שכתבנו. ואמר להדגיש שד"ז נובע מהמחלו' מהי הגירסה הנכונה בזה. עכת"ד. והנה הגיע לידי בס"ד מאמרו של הר"מ ברויאר (פורסם במגדים חלק י', שבט תש"נ, וכן ע"י מכון הרב הרצוג להכשרת מורים שע"י ישיבת הר עציון). וכתב להוכיח שם שצ"ל "ולהרוג" וכן "לפניהם" (וסימנך "ל"ו חכמו ישכילו זאת"). ומ"מ כתב שם שמנהג הספרדים ויוצאי תימן פשוט לקרוא רק פעם א' ואינם חוזרים ע"כ מצד הספק, אלא קורין: "ולהרוג" וכן "לפניהם", כנ"ל. ולכן לפי דעתו כל מגילות האשכנזים לכאו' צריכות תיקון. וע"ע לעיל (פרק א' סי"ח ובהערות מ"ג ומ"ד), ולקמן (בפרק ח' הערה כ"ד) שכתבנו בשם הגר"מ מזוז שליט"א שהעיקר להלכה כדברי הר"מ ברויאר. עכ"ד. ומ"מ נראה שבדברים שכאלה רק פוסקים מובהקים רשאים לפסוק לכלל ישראל). אמנם יש להוסיף שיש מגדולי דורנו שערערו על שינויי הגירסאות בשל הכתוב בכתר ארם צובא, כדלקמן (בפרק ח' הערה כ"ד).

[89]צא. הדעה הראשונה הינה דעת הא"ר, השבו"י, הדגמ"ר והח"א. והישוו זאת לדין התוקע בשופר והפסיק, שהשני ממשיך ממקום שפסק הראשון. והדעה השניה הינה דעת המ"א. הביאו דברים אלה הבה"ט והשע"ת (רס"י תרצ"ב), המ"ב (סק"ב) וכה"ח (סקי"א).

ומה שכתבנו הלכה כא"ר, שכ"פ רוה"פ, ביניהם הח"א, המ"ב וכה"ח (הנ"ל). ועיי"ש בכה"ח שאם רוב הציבור מסכימים שיתחיל השני מראש המגילה, וגם הקריאה הינה במוצ"ש כך שאינם מתענים, אכן יתחיל מראש המגילה. ע"כ. אך נראה שאין זה מעיקר הדין, אלא רק לחשוש לד' המ"א.

אם הקורא השני לא שמע את מה שכבר קרא הראשון, ואף לא שמע קהמ"ג כלל, כתב שע"א (שער ו' ס"ק ס') שאם מרוצים הקהל שיתחיל מראש ויברך ויתכוונו גם הקהל לצאת בברכה זו, יתחיל מראש. ומ"מ טוב ביותר שלא יתחיל מראש ולא יברך אלא יקרא לציבור ממקום שפסק הראשון (ונראה שאז לא יברך ברכה אחרונה. ושמא אחד מהקהל ששמע הקריאה מתחילת המגילה ועד סופה יברך ברכה אחרונה - מ.ה.), ולאחר מכן ילך ויקרא לעצמו המגילה מתחילתה ועד סופה. עכת"ד. הב"ד כה"ח (סי' תרצ"ב סקי"ב).

ומה שכתבנו שהקורא השני לא יברך הברכות הראשונות. אמנם הפוס' הנ"ל כתבו רק שלא יברך, אך נראה שברכה אחרונה ודאי רשאי הוא לברך, שהרי גמר הוא את הקריאה. וכדין העולים לתורה (בזמן המשנה) שהעולה הראשון היה מברך ברכה ראשונה, והיה קורא בעצמו ומוציא הציבור י"ח הקריאה, והעולה האחרון היה מברך ברכה אחרונה, וכדאיתא במגילה (דכ"א ע"ב). ומ"מ רשאי העולה השני לברך לאחריה מדין שומע (כמש"כ לקמן בפ"ט ס"ח). ואם לא מצד זה, ודאי שרשאי הוא לברך ברכה אחרונה כדין כל אדם מהציבור, וכמש"כ לקמן (בפ"ט ס"ה), שכן היא דעת רוה"פ. ואכן הגר"ש ישראלי זצ"ל והגר"מ אליהו זצ"ל הסכימו, שבמקרה ואדם שני המשיך את המגילה, רשאי הוא לברך הברכה האחרונה. והוסיף הגר"מ אליהו, דהו"ד אם שמע את מה שקראו לפני שהחל בעצמו לקרוא. וכמו שמי שלפניו יש מגילה פסולה, אך שומע קרה"מ ממי שיש לו מגילה כשרה, דרשאי השומע לברך לעצמו הברכה האחרונה (וכמ"ש בפרק ט' סעי' ח').

ואם הקורא השני שמע את קרהמ"ג מתחילתה עד מקום שהפסיקו, ורק לא שמע הברכות, ראה דינו בפרק ט' סעיף י"ג. ואם אינו מברך טוב שילך אח"כ לשמוע קהמ"ג עם ברכותיה, אך אינו חייב בכך, דברכות אינן מעכבות.

ובענין אי מותר לכתחי' לחלק את קריה"מ לציבור למספר קוראים, אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל שמותר הדבר אם כל הקוראים שמעו את הברכות הראשונות ואת כל הקריאה מתחילתה. וכן הדין אף אם עתיד הקורא החדש לקרוא אח"כ שוב את כל המגילה מתחילתה עד סופה. ואמנם אם כבר קודם לכן שמע הקורא את הקריאה כולה ויצא י"ח, רשאי הוא להוציאם עתה כשקורא להם רק חלק מהמגילה ולא שמע אותה עתה מתחילתה. וטעמו עפי"ד המ"א (בסי' תרצ"ב ס"ק ב') שאם נשתתק הקורא באמצע המגילה צריך השני להתחיל מהראש (ע"פ סי' רפ"ד), אבל א"צ לברך שוב תחילה דיוצא בברכת הראשון. עכת"ד המ"א. וכוונתו למש"כ (בסי' רפ"ד סעי' ה'), שאם נשתתק המפטיר באמצע ההפטרה, הבא לסיימה צריך לחזור ולהתחיל ממקום שהתחיל הראשון כמו בס"ת. וכן הוא לגבי ס"ת שכתב מרן (בסי' ק"מ סע' א') שהקורא בתורה ונשתתק, העומד יתחיל ממקום שהתחיל הראשון. והסביר לי הגר"מ אליהו, שסברת המ"א בזה הינה שכיון שהקורא השני לא היה שייך לכל הקריאה, הרי שאין בזה דין ערבות ואינו יכול להוציאם. ואמנם לדעת הגר"מ אליהו אין הלכה כמ"א לענין קריה"מ, וכמ"ש המ"ב (בסי' תרצ"ב ס"ק ב') ובשעה"צ שם (ס"ק ה' שכתב בהדיא דהלכה לא כמ"א). אך ע"פ סברת המ"א יש לומר כך: בקריאת ס"ת אין הקהל כ"כ מרוכזים בקריאה ואינם מכוונים כ"כ לצאת י"ח כמו בקריאת המגילה, אלא הם מניחים שדווקא העולה לתורה הוא קשור יותר לקה"ת מהם. ולכן אם באמצע נשתתק הקורא, הרי שמחליפו צריך לקרוא מהתחלה, כי לא כיוון כ"כ לצאת בזה כמו העולה משא"כ בקרה"מ שכל הציבור מקשיב בדריכות לקריאה ומכוון לצאת בזה י"ח מצוות קריאת המגילה, לכן אם היה שם מתחילת הקריאה א"צ לחזור מהתחלה אלא רק ממקום שפסק הקורא הקודם. אך בני"ד, כיון שאדם זה לא היה שם מתחילת הקריאה, ואפילו שהיה שם אך לא כיון לצאת י"ח מתחילת הקריאה, לכן אם רוצים שימשיך לקרוא, הרי הוא צריך לחזור מתחילת הקריאה, כי הוא לא היה קשור לתחילת הקריאה. עכת"ד. וראה עוד לקמן בנספחים דעת הגר"ח קנייבסקי שליט"א.

[90]צב. את המנהג להכות בקרקע בעת הזכרת שם המן כתב הרמ"א (סימן תר"צ סעיף י"ז). וראה בה"ל (שם ד"ה "אין לבטל").

ומה שכתבנו שצריך הקורא להפסיק באותה העת מקריאתו, כ"כ המ"ב (שם ס"ק ס'). וראה במ"ב (סקנ"ט) ובשעה"צ (סקנ"ז) שהמהרי"ל והחכ"צ ג"כ נהגו כן, אך הפמ"ג כתב שיצא שכרם בהפסדם שמבלבלין הרבה. משום שאין נכון לגרום לכתחי' שהש"ץ ישתוק בזמן של יותר מכדי נשימה. וע"ע שם בשעה"צ, בשו"ת שלמת חיים (ח"א סי' מ"ג וח"ג סי' א', י"א), בשו"ת רבב"א (ח"א סי' י"ז), בספר ילקו"י - מועדים (עמ' 298 הערה נ"א). ובספר "עם כלביא" (תשובה רכ"ב).

[91]צג. מקור דין זה כתבו רב האי גאון, ופסקו מרן (בסימן תר"צ סעיף י"ז), וכתב שהטעם שפושטה כאיגרת כדי להראות הנס.

ובאמת שבדברי רה"ג ישנן ב' גירסאות. יש גורסים בדבריו "קורא ופושט כאיגרת", והיינו שפושטה לאחר הקריאה. וי"ג "פושטה וקורא לה כאיגרת", ומשמע שפושטה קודם הקריאה. והמהרי"ל דן בכך, ופסק כלישנא בתרא. וע"ע ברי"ף (מגילה ד"ג), ברא"ש (פ"ק סי' ז'), וברמב"ם (פ"ב הי"ב). והמרדכי (פ"ב דמגילה סי' ת"ת), הטור (סס"י תר"צ) הב"י והב"ח הביאו את ב' הגירסאות. וע"ע בט"ז ובמג"א (על השו"ע סי' תר"צ סי"ז), בכה"ח (ס"ק ק"ב) ובילקו"י (מועדים עמ' 295) ומ"מ אנו כתבנו עפ"י המ"ב (סקנ"ו). וראה עוד בכה"ח (שם) את משמעות הדברים ושורש המנהג.

ולגבי אותם האנשים בקהל שיש בידיהם מגילות כשרות. הנה המהרי"ל נהג לכורכה (היינו לא לפושטה ולפותחה). וכ"כ הב"ח, שכנה"ג הא"ר והח"א. ואילו הפמ"ג בא"א כתב שמ"מ המנהג שכ"א פושטה כאיגרת. והמ"ב (סק"נ) הב"ד הב"ח שאין לפושטה, ובשעה"צ (סק"נ) הב"ד הא"א שהמנהג לפושטה. וכה"ח (סק"ד) כתב שמדרשות המהרי"ל עולה שיחיד השומע מש"ץ לא יפשוט המגילה אלא יגללנה, ואם קורא בה לעצמו צריך לפושטה. ובלוח א"י כתב בפשטות שהשומעים א"צ לפשוט המגילה. וכן הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שלא נהגו שגם יחידי הקהל פושטים המגילה בעת קריאתה, אלא רק הש"ץ עושה כן. עכת"ד. ואף הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שלפי מה שראה, רק הקורא נוהג לעשות כן. עכת"ד. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שבאמת לדעתו פשט דברי מרן (בסי' תר"צ סי"ז), שרק החלק שכבר קרא במגילה צריך להשאר פתוח (עיי"ש שכתב: "שהקורא קורא ופושט כאגרת". והיינו לאחר הקריאה - מ.ה.). אך קודם הקריאה א"צ כלל לפושטה. ובאמת ישנם שני פירושים בהבנת ד"ז, והביא מחלו' זו מרן בב"י. ומכיון שכולם נוהגים כפירוש האומר שצריך לפושטה כולה לפני הקריאה, אין הגר"מ אליהו אומר שישנו את מנהגם, אך אומר שלפחות יזהרו לא לגלול את מה שכבר קראו. כך הוא לגבי הש"ץ. ולגבי היחיד השומע זאת, אם את מה שכבר קרא יכול להשאיר פתוח באופן שלא יתגלגל על הרצפה בבזיון, ישאירנו פתוח. ואם עלול ליפול לרצפה, אזי לא יפתחנו. וכשיכול להזהר שלא תפול היריעה, רשאי לפושטה לפני הקריאה, אך לא יגלגלנה אחר הקריאה. עכת"ד.

[92]צד. הא"ר והפר"ח כתבו שתהיה כולה מונחת על השלחן, והפמ"ג כתב שלא תהיה תלויה מצידיו. והב"ד המ"ב (שם סקנ"ו) וכה"ח (ס"ק ק"ג).

[93]צה. עיקר דין זה כתבו מרן (בסימן תר"צ סעיף י"ז). והטעם, ראה במ"ב (סקנ"ז) וכה"ח (ס"ק ק"ה).

ובענין מה שכתבנו שיגללוה טרם שיברכו הברכה האחרונה, ראה מש"כ המג"א (באותו סימן סק"כ), כה"ח (ס"ק ק"ה). וילקו"י - מועדים (עמ' 296 הערה מ"ה). ומה שכתבנו שיגללוה מסופה לתחילתה, כ"כ ילקו"י (שם סעיף כ"ו).

[94]צו. הדין שאם עדיין לא הזכיר ש"ש יפסיק לברך ויקדים הגלילה כתוב בדרשות מהרי"ל הל' פורים. מ"ב (שם סקנ"ז), כה"ח (ס"ק ק"ה). וראה בילקו"י (שם הערה מ"ה) שהביא דעת הסוברים שיש להקדים הברכה. ואת הדין שאין לגלול המגילה בעת שמברך כתב הפר"ח (סימן תרצ"ב סק"א) עפ"י הירושלמי, וכ"כ בספר תפילה לדוד (דף פ"ו).

[95]צז. דעת המחמירים הינה דעת רה"ג ורב נטרונאי גאון [הב"ד בתשובות הגאונים. (לוק. סי' פ"א)]. וכ"כ בס' האשכול, התוס' בשבת (די"ד סע"א), והמאירי במגילה (ד"ו,ב'). וע"ע בשו"ת הרשב"ש (סי' תקע"ט).

ודעת המקילים הינה ד' המהרי"ל בדרשותיו (הל' פורים דקי"ח). וכ"כ הרמ"א (בסי' קמ"ז ס"א) שלא נהגו להחמיר בכך. וכ"כ עוד פוס'.

את שתי דעות אלה הביא הרה"ג יצחק יוסף שליט"א בספרו ילקו"י - מועדים (עמ' 297, עיי"ש בהערות מ"ז ומ"ח), ולכן יעץ ליטול ידיו טרם שיגע במגילה, משום שזו סברא שראוי לצרפה כדי להקל בכך, וכמ"ש הרמ"א (בסי' קמ"ז ס"א). וע"ע מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ז הערה ה').

[96]צח. דין אמירת "ארור המן" וכו', כתבו הטור בשם הירושלמי בחגיגה, וכ"כ התוס' מגילה (דף ז' ע"ב), וכ"פ מרן (בסימן תר"צ סעיף ט"ז).

וישנן כמה נוסחאות באמירה זו, שנהגו הספרדים לומר אף תיבות "ארורים כל הרשעים, ברוכים כל ישראל", וכמש"כ מרן (שם). והאשכנזים לא נהגו לאומרם. ומאידך נהגו האשכנזים להוסיף כמה תיבות אחרות (כגון: "אשר ביקש לאבדי"). וכל אחד יעשה כמנהגו.

ובספר ילקו"י - מועדים (עמ' 302 הערה ע"ד) כתב, שי"א זאת ג"פ. והביא זאת בשם ספר חמדת ימים. וראה במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ט הערה כ"ז, ובקונטרס השיעורים שם פרק ד'). וכן בהל' חנוכה (פרק א' הערה י"א), שהבאנו בס"ד מחלוקת האם מחבר ספר זה הינו נתן העזתי שר"י, גדול תלמידי שבתאי צבי שר"י. ומ"מ ברור שיש להתייחס לספר זה בזהירות.

ובענין חרבונה, ראה בכה"ח (שם ס"ק ק') שהביא המדרש שאליהו זכור לטוב נדמה לחרבונה. עיי"ש.

[97]צט. ענין אמירת פיוט "אשר הניא" כתבו הרמ"א (סימן תרצ"ב סעיף א') בשם הכלבו והא"ח. והוסיף הלבוש [וכ"כ המג"א, המ"ב (סק"ז) וכה"ח (סקי"ט)], דהא שלא אומרים זאת ביום, הוא מהטעם שכבר אמרו פיוטים אחרים. ובאמת שבימינו נוהגים האשכנזים לומר בשחרית רק פיוט "שושנת יעקב" ו"ארור המן" וכו', ואין אומרים פיוט "אשר הניא" או פיוטים אחרים. וכ"כ בסידור רינת ישראל, וכן עינינו רואות שכן המנהג. וראה ע"כ בלוח א"י לגרי"מ טוקצ'ינסקי שכתב לומר "אשר הניא" אף ביום. אך אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א שלא נהגו כך, ומ"מ יש לציין זאת בהלכות בשם יש מי שאומר. עכת"ד.

[98]ק. ילקו"י - מועדים (עמ' 299 סעיף ל"ב) עפ"י מש"כ ביבי"א (ח"ב סימן ל"ב, וח"ה סימן י"ג, וסימן ט"ז סק"ז).

[99]קא. מג"א. מ"ב (סימן תרצ"ב סקי"א), כה"ח (סקכ"ז). וראה הר צבי (עמ' קצ"א), וב"מוקפים ופרזים" לגר"א שפירא זצ"ל (עמ' נ"א), לענין הוצאת נשים י"ח ע"י קורא שכבר יי"ח.

[100]קב. בענין יציאת י"ח קהמ"ג ע"י שמיעה ברדיו:

תחילה כתבנו שבדבר זה נחלקו האחרו', אע"פ שהיה נראה שלדעת רובם אינו יוצא י"ח. שבשו"ת מנחת אהרן כתב שיש לדון להתיר (אך לא כתב בשופי להתיר). ואילו בשו"ת משנה הלכות כתב שיש לדון שאינו יוצא י"ח. ובקובץ הדרום (במאמר הרב פייגנבוים) כתב שאינו יוצא י"ח. וכ"כ הגרש"ז אוירבך זצ"ל (בקובץ סיני, תש"ח), שאינו יוצא, כיון שאינו שומע את קול האדם הקורא. והוסיף, דגריע טפי מרמקול, משום דהכא גלי הקול אף אינם עוברים ישירות לרמקול אלא נישאים באויר ע"י גלי רדיו. ואמנם הגרצ"פ פראנק כתב דאפשר שיש לצאת בזה י"ח (גם הוא לא התיר בשופי). ואילו בשו"ת הים הגדול יצא לחלק, שאם מכוון הקורא והשומע, ושומע בשידור חי, יוצא י"ח. אך בשידור מוקלט לא יוצא בכל אופן שהוא. ואילו בספר מועדים וזמנים כתב שאין לצאת בזה כלל. וכ"פ ביבי"א, שאין יוצאים בזה י"ח, ואפי' בשידור חי [הביא דבריו בילקו"י. וראה עוד ביחו"ד (ח"ג סי' נ"ד)]. וראה עוד בזה בספר החשמל בהלכה (ח"א פי"ג) ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש (הל' ראש השנה, מהדו' שניה. פ"א הערה מ').

כך כתבנו במהדורות הקודמות. אמנם כעת, בשנת תשס"ג, לאחר שבס"ד ביררנו עינינים אלה בכותבנו את קונטרס קדושת השבת חלק ב' העוסק בין השאר בעניני האינטרקום, ראה ראינו מש"כ גאון ישראל כמוהר"ר שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. ואכן כתב במנח"ש חלק א' (ר"ס ט', עמ' ס"ד ואילך) שאין יוצאים י"ח קריאת המגילה כלל כששומע ע"י רמקול או טלפון. עיי"ש שהאריך להסביר שהשומע אינו שומע את קול האדם המדבר אלא קול אחר. והניף ידו גם במאמרו המובא במנח"ש חלק ב' (מהדו"ק סי' י"ח סק"ב עמ' ע'), והוסיף וכתב שם וז"ל: ואם כי אין אני רגיל כלל להתעקש ולומר קבלו דעתי, בכ"ז בנידון זה הדבר הוא פשוט וברור אצלי כביעתא בכותחא, והחולק על זה איננו יודע כלל מה טיבו של כלי זה. עכ"ל. ואמנם יש שחלקו ע"כ וכתבו להקל בני"ד, אך כבר כתב הגרשז"א זצ"ל במנח"ש (ח"א עמ' ס"ט בהערה) שהיו גדולי תורה שלצערנו טעו בהבנת המציאות של החשמל ומכשיריו. וכן כתבו עוד כמה פוס', שבדורות הקודמים היו פוס' שלא הבינו את המציאות החשמלית לאשורה ולכן טעו בפסקיהם (הבאנו דבריהם בקדושת השבת ח"א. ומצויים אצלי עוד מקורות לכך). וכיון שכן הרי פשיטא הוא שהשומע קריאת המגילה, תקיעת שופר ושאר ברכות ותפילות דרך רמקול, טלפון וכדו', וכל שכן דרך פטיפון, רדיו וטלויזיה שבהם הקול אפי' איננו נוצר דרך זרם העובר דרך חוטים, בכל אלה אינו יוצא כלל ידי חובה, ובפרט שכך פסק הגרשז"א זצ"ל שהוא מרא דשמעתא דחשמל. ואכמ"ל.

ובענין אי רשאי לענות "אמן" כששומע ברכות המגילה ברדיו, ראה ביחו"ד (ח"ב סי' ס"ח) שפסק שאם שומע בשידור חי את הקריאה, יענה "אמן" לאחר הברכות. ואילו לדעת הגרש"ז אוירבך (בסיני, שם) לא יענה כלל. ואם השידור מוקלט, אף לדעת הגר"ע יוסף זצ"ל לא יענה "אמן". וראה עוד ע"כ בספר החשמל בהלכה (ח"א פי"ג), ולעיל בהערה מ' דעת הגר"ש ישראלי זצ"ל.

ובענין יציאת י"ח קהמ"ג בשמיעה בטלפון:

הגרצ"פ פראנק (במקראי קודש) כתב דאפשר שיכול לצאת בזה (אך לא רצה להתיר בשופי). ובספר גליוני הש"ס כתב שיש לדון שאפשר לצאת. ובספר ירושת פליטה כתב, שלדעת הג"ר נטע שלמה שליסל יוצא בזה י"ח קהמ"ג, ואילו לדעת הגר"ש וידר אינו יוצא בזה י"ח. ובשו"ת מנחת אלעזר כתב שאין ראיה לאסור, ובספר מנחת אהרן כתב שיש לדון להתיר. וע"ע באג"מ (או"ח ח"ד סי' צ"א סק"ד עמ' קע"ד). ואילו בשו"ת ים הגדול כתב שיוצא בזה אם שומע דרך הטלפון ממש בעת הקריאה. ובספר שערים מצוינים בהלכה כתב שאינו יוצא בזה י"ח, וכ"כ הרב פייגנבוים (נדפס בקובץ הדרום), וכ"כ הגרש"ז אוירבך זצ"ל (בקובץ סיני, תש"ח), שאינו יוצא י"ח בקהמ"ג דרך טלפון. ובשו"ת משנה הלכות כתב שיש לדון שאינו יוצא בזה י"ח (הב"ד בספר החשמל בהלכה, שם). וע"ע באג"מ (חאו"ח) שדן לגבי שמיעת ההבדלה ע"י הטלפון. ויש לדון אי הוי חמיר טפי, שהבדלה נחלקו הפוס' אי חיובה מדאו', וגם גבי קריה"מ אי חיובה נחשב כמדאו' (דד"ק כד"ת) או כדרבנן (דד"ק כד"ס). ואי יש נ"מ בין קריה"מ בלילה לקריאתה ביום. ויש עוד להתיישב בזה בל"נ. ומ"מ נראה שהדבר שנוי במחלו' הפוס', אף שנראה שדעת רוה"פ שאינו יוצא בזה. והטעם, דאינו שומע קול הקורא עצמו. אך ראה מה שכתבנו בס"ד לעיל גבי רדיו, וכנ"ל גם בני"ד, שאין יוצאים י"ח בזה כלל. ואכמ"ל.

ובענין יציאת י"ח קהמ"ג ע"י גרמופון (תקליט):

בספר אהלי אהרן כתב שאינו יוצא י"ח, וכ"כ הגרב"צ עוזיאל בשו"ת משפטי עוזיאל, וכ"כ הגרש"ז אוירבך זצ"ל (בקובץ סיני, תש"ח), וכ"כ בשו"ת ים הגדול, שאינו יוצא י"ח קהמ"ג בשמיעה מפטיפון (הב"ד בספר החשמל בהלכה, שם).

וראה עוד בענינים אלה לעיל (בפ"ו סעי' ג', ובפרקנו סעי' י').

[101]קג. המאירי כתב דלטעם שקריאת המגילה הינה במקום ההלל, אם אין לו מגילה יאמר הלל. ולטעם דאכתי עבדי אחשורוש, אף שאין לו מגילה לא יאמר הלל. והסיק דראשון נראה יותר. ע"כ. והב"ד הגחיד"א בברכ"י (סי' תרצ"ג סק"ד) וכתב דמסתמיות דברי הפוס' משמע שאין בו הלל כלל. והוסיף הגחיד"א בספרו שיו"ב, דאף לטעם הראשון לא יברך על ההלל. וכ"כ בשו"ת תשובה מאהבה, דיש לקרות בלא ברכה. והב"ד הכר"ש והרו"ח. וכתב השע"ת, דאף מי שיש לו חומש שקורא בו מגילה לעצמו, הרוצה לקרות גם ההלל בלא ברכה לא הפסיד. והב"ד כה"ח (סי' תרצ"ג סקי"ח) ונראה שאף לדעתו א"צ לקרות, ואם רוצה יקרא בלא ברכה. וכן הסיק בילקו"י (עמ' 303 סמ"ו).

ומה שכתבנו שאם יש לו מגילה שאינה כשרה, שיקרא ממנה, הוא משום דעי"כ מהלל הוא ומשבח את ה', ומזכיר את כל ענין המגילה, רק שאינו משבח ומזכיר כדין (והיינו כמו שהיתה התקנה לקרוא ממגילה כשרה). ואף שאינו יי"ח בכך, מ"מ כן ראוי לעשות. וכ"כ הפמ"ג והמ"ב (סי' תרצ"א סקכ"ז) שכן ראוי לעשות, כדי שלא תשתכח תורת מגילה. וכן משמע מדברי השע"ת (סי' תרצ"ג ססק"ג) שכתב "ואף אם יש לו חומש שקורא בו מגילה לעצמו". ורק דן שם אם אז צריך גם לומר ההלל. עיי"ש ודו"ק. וראה עוד לקמן (בפרק ח' ס"ח).

[102]קד. מה שכתבנו שלא יביא את המגילה בשבת עצמה, כ"כ המו"ק (סי' תרצ"ג), הקצש"ע (סי' קמ"א סי"ז), שע"ת (סי' תרצ"ג סק"ב), כה"ח (סי' ש"ח סקמ"ח) ושש"כ (פכ"ח סע"ה). והטעם, משום דמכין מקודש לחול (הב"ד ילקו"י עמ' 315). ולכן יביאנה לפני שבת, או לאחר צאת השבת (שע"ת שם).

ובאמת שכבר נחלקו הפוס' בענין טלטול מגילה בשבת אפי' בבית. שהפר"ח (סי' תרפ"ח ס"ו) אוסר, ושכנה"ג מפקפק. והש"ח כתב בשם המט"י שגם לפר"ח האיסור דוקא בפורים שחל בשבת, שגזרו חז"ל שמא יעבירנה ד"א ברה"ר, אך בשבת שאינה פורים שרי (הב"ד שע"ת רס"י תרצ"ג). וכ"כ שו"ת עדות ליהוסף, הקיצש"ע, וילקו"י (שם. שהביא גם המחלו'). וראה עוד בשש"כ (פכ"ב הערה ס"ג), ולקמן (פט"ו ס"כ).

ומה שכתבנו דאם יקרא בה מעט בשבת במקום שהביאה לשם, הוא עפ"י שע"ת, ערוה"ש (סי' תרס"ז ס"ב), כה"ח ושש"כ (שם). והסכים עם זאת הגר"א נבנצל שליט"א. והעיר שיש להדגיש דהו"ד במקום שיש עירוב כדין.

ומה שכתבנו שי"א דרשאי להביאה במוצש"ק אחר השקיעה, כ"כ היפ"ל (סי' תרצ"ג ססק"א) והילקו"י (שם. עיי"ש). וראה עוד במש"ז (רס"י תק"ג). ובשע"ת (רס"י תרצ"ג). וצ"ע אי די שיקרא מהמגילה לאחר השקיעה ולפני צה"כ דזה ספק שבת ספק חול. ולכאו' תלוי ד"ז אי איסור הכנה זה הינו מדאו' או מדרבנן, דאי הוי מדאו' אז ספק דאו' לחומרא. ויש עוד להתיישב בזה.

[103]קה. שש"כ (פכ"ח הערה קס"ט) בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל. והטעם, דאין בזה הכנה מקודש לחול כי ידיעתו היא כבר מעכשו. וע"ע שם [(בהערה כ"ו), גבי כשלומד לימודי חול בשבת ע"מ להבחן ע"כ ביום חול. ובכלל באשר ללימודי חול בשבת ראה בשו"ע (סי' ש"ז סעי' י"ז)].