מקראי קודש

אודות בית

פרק ט: דיני הסדר: שלחן עורך, צפון וברך

שלחן-עורך:


א. לאחר אכילת הכורך יאכל את הסעודה בשמחה ובנחת, דרך שררה וחירות, ויאכל מאכלים הערבים לחיכו (ויש אומרים שיש מצוה באכילת מצות גם בסעודה). ומכל מקום לא ירבה בשתיית יין, כדי שלא ישתכר או ירדם. וכן לא ירבה באכילה יתר על המידה כדי שלא יאכל את האפיקומן אכילה גסה, אלא יאכלנו בתיאבון (כמבואר לקמן בסעיף י"ח).


ב. שנינו במשנה: מקום שנהגו לאכול (בשר) צלי בלילי פסחים - אוכלין. מקום שנהגו שלא לאכול (אותו) - אין אוכלין. והיום המנהג שלא לאכול בשר צלוי בליל הסדר, מלבד היהודים יוצאי גלות תימן ועוד כמה גלויות (כמבואר במקורות) המקילים לאוכלו.


ג. הנוהגים שלא לאכול צלי בלילה זה, לא יאכלו את הבשר בין שניצלה על האש, ובין שניצלה בתוך כלי. וגם אם תחילה בישלו את הבשר, ואח"כ צלוהו על האש או בתוך כלי, לא יקלו בכך, אלא רק למי שחולה במקצת, שרשאי לאכול בשר מבושל שלאחר מכן צלוהו דוקא בתוך כלי. ומכל מקום מותר לכל אדם לאכול בשר שבישלוהו לאחר הצליה (ולענין אכילת כבד בלילה זה, ראה כאן במקורות).


ד. איסור אכילת בשר צלי (לנוהגים בכך) כולל בשר בקר, בשר עוף, וכל בשר הטעון שחיטה לפני אכילתו. ולמנהג כל האשכנזים ורוב הספרדים אין לאכול את הזרוע המונחת בקערה זכר לפסח. ואיסורים אלה נוהגים רק בלילה הראשון, אך לא ביום.


ה. בשר מעושן ובשר הצלוי בגריל דינם כבשר צלוי (לענין איסור אכילת צלי בלילה זה). ונחלקו הפוסקים אם בשר מטוגן ובשר אפוי דינם כבשר צלוי.


ו. אף הנוהגים להקל באכילת בשר צלוי בליל הסדר, אסורים לאכול בלילה זה שה עיזים או שה כבשים שצלוהו בשלמותו. אך אם בעת הצליה לא היה בשלמותו, או שלפני הצליה בישלו את כולו או את חלקו, אותם הנוהגים לאכול צלי רשאים לאוכלו.


ז. אין חובה להסב בעת הסעודה. ואם עשה כן הרי זה משובח.


ח. יש נוהגים לאכול בסעודה זו ביצים.


ט. כבר כתבנו לעיל בפרק ז' סעיף ל"ג, שיש המחמירים שלא לאכול בפסח מצה שרויה.


י. יש מהאשכנזים הנוהגים שלא לטבל בלילה זה אף טיבול מלבד טיבול הכרפס, המרור והכורך. ולמנהג כל האשכנזים, וחלק מהספרדים, אין לאכול קטניות בלילה זה (ובשאר ימי הפסח).


יא. מצוה להזמין לסעודת החג אורחים עניים או עולים חדשים, ולשמחם. וטוב ללמוד בסעודה זו את הלכות קרבן הפסח, או את משניות מסכת פסחים. ודבר בעיתו מה טוב. אך אם רואה שהמסובים עייפים ומתחילים להרדם, עדיף להזדרז ולסיים גם את ההלל.


יב. מי שנרדם במשך הסעודה, וישן בה שינת ארעי אפילו כשעה, יטול שוב את ידיו, אך לא יברך על הנטילה או על המשך אכילתו. ואם במשך הסעודה ישן על מיטתו שינת קבע, נחשב הדבר כהפסק באמצע הסעודה, וראה דינו כאן במקורות. ומכל מקום אסור לכתחילה ללכת לישון שינת קבע במשך הסעודה, ואפילו משינת ארעי יש להשתדל להמנע (ודברים אלה אמורים גם בשאר ימות השנה).


צפוּן


יג. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו ישראל אוכלים את קרבן הפסח בליל הסדר בסוף הסעודה. ובימינו, שאין לנו את קרבן הפסח, חייב כל איש ואשה לאכול לאחר סיום כל הסעודה "כזית" אחד ממצת האפיקומן (שבצעו אותה ב"יחץ"), זכר לקרבן הפסח שהיה נאכל בזמן בית המקדש. ולדעת פוסקים רבים, טוב לכתחילה לאכול שני "כזיתים" ממצה זו. ומכל מקום אין לברך על אכילת האפיקומן.


יד. גם ממצת האפיקומן יש לאכול שיעור כל "כזית" בכדי "אכילת פרס", כמבואר לעיל (בפרק ז' סעיפים י"ג וט"ו, ובפרק ח' סעיפים ט"ז וי"ח), וכאן במקורות.


טו. אם יש במצת האפיקומן לפחות "כזית" אחד, אך אין בה די כדי לתת "כזית" אחד שלם (או שני "כזיתים") לכל אחד מן המסובים, יקח כל אחד מעט ממצת האפיקומן, וישלים ל"כזית" ממצה שמורה אחרת. ואם אין במצת האפיקומן אפילו "כזית" אחד בלבד, ראה לעיל (פרק ה' סעיף י"ח).


טז. יש לאכול את מצת האפיקומן ללא תוספת מאכל נוסף. ודין שריית וטיבול מצת האפיקומן במשקים, כדין שריית וטיבול "כזית" המצה הראשון, כמבואר לעיל (בפרק ז' סעיפים ל"ב ול"ג).


יז. יש לאכול את האפיקומן בהסבה. ואם אכלו בלא הסבה, ישוב לאוכלו בהסבה רק אם טרם בירך את ברכת המזון ולא קשה לו הדבר. ויש מהספרדים האומרים שצריך לשוב ולאוכלו בהסבה גם לאחר ברכת המזון, אם לא אכל במשך הסעודה לפחות עוד "כזית" מצה בהסבה. וראה לעיל (פרק ז' סעיף י"ט).


יח. יש לאכול את האפיקומן כשהוא שבע, ומצוה מן המובחר שיהיה עדיין תאב מעט לאכול. ואף אם אינו תאב עוד לאכול, יאכל את האפיקומן, ויוצא בכך ידי חובה. אך אם שבע באופן שהינו קץ באוכל שאוכל, והוא רק דוחק את עצמו לאכול , או שאכל את האפיקומן ודעתו היתה לאכול אחריו עוד מאכל וכן עשה , אינו יוצא אז ידי חובה באכילת האפיקומן, וישוב לאוכלו כראוי.


יט. יש להזהר לסיים את אכילת האפיקומן לפני חצות. ואם לא הספיק, יאכלנו אף לאחר חצות. וראה לעיל (פרק ו' סעיף ה', ופרק ז' סעיף כ"ה).


כ. לכתחילה יש לאכול את כל האפיקומן סמוך לשלחן אחד, ואין לעבור בעת אכילתו משלחן אחד לשני, ואפילו ששניהם באותו חדר. ויש מהספרדים המתירים זאת כשפני המסובים בשני השלחנות מופנים אלו אל אלו. ומכל מקום אין לעבור אז מחדר אחד לשני. ואם עבר ואכל את האפיקומן בשני שלחנות או בשני חדרים, טוב שישוב למקומו הראשון לאכול שם את האפיקומן. אך גם אם המשיך לאוכלו במקום השני יצא ידי חובה.


כא. אף מי שקשה לו, ישתדל מאוד לאכול "כזית" מהאפיקומן בכדי "אכילת פרס". וכבר כתבנו לעיל (בפרק ז' סעיף מ"ג), שמי שיכול לאכול רק "כזית" אחד מהמצות, יאכלנו כאפיקומן בסוף הסעודה. ואם יש צורך בכך, ינהג כדעות המקילות לעיל בפרק ז' בסעיפים י"ג, ט"ו ומ'. וראה שם גם בסעיפים מ"ב ומ"ד.


כב. מי שנרדם תוך כדי אכילת האפיקומן (ראה כאן במקורות), ולא היו עמו עוד מסובים האוכלים את האפיקומן, לא ימשיך לאוכלו משנתעורר. ואם היו כמה מסובים האוכלים את האפיקומן, ונרדמו חלקם תוך כדי אכילתו, או שנתנמנמו כולם, משנתעוררו ימשיכו לאוכלו. אך אם נרדמו כולם, לא ימשיכו לאוכלו. וראה לעיל בפרקנו סעיף י"ב.


כג. אם אבד האפיקומן, יאכלו המסובים את האפיקומן ממצה שמורה אחרת.


כד. מי ששכח לאכול את האפיקומן, ונזכר בכך לפני ברכת המזון (אף לאחר שנטל ידיו במים אחרונים או שהחל לזמן), ישוב לאכול את האפיקומן כראוי מבלי לברך. ואם נזכר בכך רק לאחר שהחל לברך את ברכת המזון, יסיימנה, ויטול ידיו שוב מבלי לברך "על נטילת ידים" (וראה כאן במקורות), אלא יברך רק את ברכת "המוציא" ויאכל את האפיקומן כראוי, ולאחר מכן יחזור לברך את ברכת המזון, וימשיך את הסדר לאחר שישתה את הכוס השלישית. וכן הדין אם נזכר בכך לאחר שסיים את ברכת המזון, וטרם בירך על הכוס השלישית. ואם רק לאחר שבירך את ברכת הגפן על הכוס השלישית נזכר בכך, ישתה אותה, ולמנהג האשכנזים יטול שוב ידיו ויאכל את האפיקומן כנ"ל, אך לא ישתה שוב את הכוס השלישית. ולמנהג הספרדים יחזור לאכול את האפיקומן רק אם מנהגו לקחת למצות המצוה דוקא מצות השמורות משעת קצירה, ולא אכל במשך סעודתו לפחות "כזית" ממצה כזו. ובמקרה זה, יש מהם האומרים שלאחר ברכת המזון השניה ישתה שוב כוס שלישית, ויש האומרים שלא ישתה אותה שוב.


כה. אין לאכול שום מאכל לאחר אכילת האפיקומן. ואם אכל את האפיקומן ביודעו שלאחר מכן ימשיך לאכול עוד מאכל, וכך עשה, ישוב לאכול עוד מצה כאפיקומן כל עוד לא בירך את ברכת המזון.


כו. לאחר אכילת האפיקומן אין לשתות יין ושאר משקאות משכרים (מלבד הכוסות השלישית והרביעית), אך מותר לשתות מים. ושאר המשקים שאינם משכרים, אם טעמם חזק ומעבירים את טעם המצה, נכון להזהר מלשתותם, ורק בשעת צורך גדול ניתן להקל לשתותם. ואם הינם משקאות קלים ואינם מרוכזים, כך שאינם מעבירים את טעם המצה, מותר לשתותם. ומכל מקום גם מי ששתה משקה משכר, ואפילו המעביר את טעם המצה, לא ישוב לאכול עוד אפיקומן.


כז. נחלקו הפוסקים אם מותר לעשן לאחר אכילת האפיקומן (כשליל הסדר לא חל בשבת), אפילו באופן המותר ביום טוב (וכבר רבו האוסרים לעשן אף בחול, וספק נפשות להחמיר).


ברך:


כח. לאחר שסיימו את אכילת האפיקומן מוזגים את הכוס השלישית, והנוהגים ליטול מים אחרונים יטלו ידיהם. לאחר מכן מברכים את ברכת המזון בישיבה, אך ללא הסבה.


כט. מצוה מן המובחר שיהיו עמו עוד אנשים, כך שיוכל לזמן לפני ברכת המזון (וראה לעיל סעיף י"א). ונהגו שבליל הסדר בעל הבית הוא המזמן.


ל. אופן אחיזת הכוס בידי המזמן והמסובים, ושאר דיני המזמן, ראה לעיל (בפרק ד' סעיפים ה'-ז'). ויש אומרים שכל המסובים צריכים לאחוז את הכוס במשך כל ברכת המזון.


לא. בעת שמברכים את ברכת המזון אין להתעסק בשום דבר נוסף. ואפילו לסדר את הצלחות והשלחן, או לעיין בדברי תורה, אסור בעת הברכה (ודבר זה אמור לגבי כל השנה, ולגבי כל הברכות והתפילות).


לב. בברכת המזון בליל הסדר (ובשאר ימי הפסח) יש להוסיף "יעלה ויבֹא" בסוף הברכה השלישית. ואם ליל הסדר חל בשבת, מקדימים ואומרים גם "רצה והחליצנו".


לג. מי ששכח בליל הסדר לומר "יעלה ויבא" בברכת המזון. אם אמר רק "ברוך אתה" בברכת "בונה ירושלים", ונזכר בכך טרם שאמר את שם ה' בברכה, יאמר שם "יעלה ויבא", וימשיך "ובנה ירושלים" וכו'. ואם נזכר בכך לאחר שאמר בברכה זו "ברוך אתה ה'", ולא הספיק להמשיך עוד, יאמר "למדני חוקיך", וישוב לומר מ"יעלה ויבא" ואילך עד סיום הברכה כראוי. אך אם כבר סיים את ברכת "בונה ירושלים", יוסיף ויאמר: "ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם, אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה, את יום חג המצות הזה. ברוך אתה ה', מקדש ישראל והזמנים" (ואומר זאת עם שמות ה' כראוי). וימשיך את ברכת "הטוב והמטיב" מתחילתה. ואם כבר החל את ברכת "הטוב והמטיב", ואמר "ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם", יש אומרים שימשיך לומר "אשר נתן ימים טובים" וכו', וישוב לומר את ברכת "הטוב והמטיב" מתחילתה. ויש אומרים שאפילו אם אמר רק "ברוך", יחזור לראש ברכת המזון. אך אם אמר כבר "ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם, הקֵל", או יותר מכך, ואפילו שגמר את ההלל, צריך לדעת כולם לשוב ולברך את כל ברכת המזון מתחילתה כראוי כל עוד לא התעכל האוכל (וראה כאן בהערות). ודברים אלה אמורים גם כשליל הסדר חל בשבת, ושכח לומר רק "יעלה ויבא" וכו' (ולגבי שאר סעודות החג ראה כאן בהערות).


לד. כאשר ליל הסדר חל בשבת ואמר בברכת המזון "יעלה ויבא", אך שכח לומר "רצה והחליצנו", דינו כמי ששכח לומר "יעלה ויבא", כמבואר בסעיף הקודם. אלא שאם טרם אמר "ברוך אתה ה'" בברכת "בונה ירושלים", צריך הוא לשוב ולומר "רצה והחליצנו". ואם כבר סיים את ברכת "בונה ירושלים", אזי במקום ברכת "אשר נתן ימים טובים" וכו', יאמר: "ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם, שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית. ברוך אתה ה', מקדש השבת". ובמקרה שצריך לחזור לתחילת ברכת המזון, יש לומר גם "רצה והחליצנו" וגם "יעלה ויבא".


לה. כאשר ליל הסדר חל בשבת, ושכח לומר בברכת המזון גם את "רצה והחליצנו" וגם את "יעלה ויבא", דינו כמי ששכח לומר "יעלה ויבא" או "רצה והחליצנו" (כמבואר לעיל בסעיפים ל"ג ול"ד). ואם לא סיים את ברכת "בונה ירושלים", יאמר "רצה והחליצנו" ו"יעלה ויבא", וימשיך כרגיל. ואם כבר סיימה, אזי במקום ברכת "אשר נתן ימים טובים" וכו', אומר: "ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם, שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית, וימים טובים לששון ולשמחה, את יום חג המצות הזה. ברוך אתה ה', מקדש השבת, ישראל והזמנים". ואם החל כבר את ברכת "הטוב והמטיב", דינו כמבואר בסעיף ל"ג.


לו. מי ששכח בליל הסדר לומר "יעלה ויבא" או "רצה והחליצנו" בברכת המזון, באופן שצריך לומר את ברכת "אשר נתן" וכו', ואינו יודע את נוסח ברכה זו, צריך לשוב ולברך את ברכת המזון מתחילתה. אך אם יודע את נוסח תחילת הברכה וסיומה, אף שאינו יודע כראוי את שאר הנוסח שבאמצע הברכה, יאמר במקום הראוי את מה שיודע, ואינו צריך לשוב לתחילת ברכת המזון.


לז. מי שהוא מסופק אם אמר "יעלה ויבא" או "רצה והחליצנו" (כשצריך לאומרו) בליל הסדר, דינו כמי שלא אמרם כלל. אלא שיש מהספרדים הסוברים שאם במקרה זה כבר אמר "הקֵל אבינו" וכו' בברכה הרביעית, ימשיך את ברכת המזון ויצא בכך ידי חובה.


לח. אשה שטעתה בברכת המזון בליל הסדר ולא אמרה "יעלה ויבא", או (כשחל בשבת) "רצה והחליצנו". למנהג האשכנזים ורוב הספרדים דינה כאיש (כמבואר בסעיפים הקודמים). ויש מהספרדים האומרים שאין זה מעכב, ולכן לדעתם אם אמרה "ברוך אתה ה'" בברכת "בונה ירושלים", תסיים את הברכה כראוי ותאמר את ברכת "אשר נתן" ללא שם ומלכות. ואם אמרה כבר "ברוך אתה ה'" בברכת "הטוב והמטיב", תמשיך את ברכת המזון כרגיל, ולא תחזור כלל. ואשה המסופקת אם אמרה בלילה זה "יעלה ויבא" או "רצה והחליצנו" (כנ"ל), למנהג האשכנזים דינה כאיש (כבסעיף ל"ז). ולמנהג הספרדים אין זה מעכב, ותשתדל לשמוע את ברכת המזון מאדם אחר החייב לברכה.


לט. לאחר ברכת המזון מברכים את ברכת "בורא פרי הגפן", ושותים את הכוס השלישית. ולמנהג הספרדים יש לכוון בברכה זו לפטור גם את הכוס הרביעית.


מ. שיעור הכוס השלישית ומשך זמן שתייתה, ראה לעיל בפרק ד' סעיפים י', י"א וי"ג. ואם שתה ממנה רוב "רביעית" ביותר מכדי "אכילת פרס", לא יצא ידי חובה, וחייב לשוב ולשתותה כראוי. ויש מהספרדים האומרים, שאף אם שתה שיעור זה ביותר מכדי "שתיית רביעית" (כמבואר בפרק ד' הערה מ'), צריך לשוב ולשתותה כראוי. ודינים אלה אמורים גם לגבי הכוס הרביעית (וראה שם בסעיף י').


מא. יש לשתות גם את הכוס השלישית בהסבה. ואם לא היסב, ראה דינו לעיל בפרק ד' סעיף כ"ז.


מב. גם הנשים חייבות בשתיית הכוס השלישית, ככל שאר הכוסות. ולגבי הסבתן ראה לעיל בפרק ד' סעיפים כ"א וכ"ז.


מג. אין מברכים ברכה אחרונה לאחר שתיית הכוס השלישית.


מד. דין איסור שתיה בין הכוס השלישית לרביעית כדין איסור שתיה אחר האפיקומן (כמבואר לעיל בסעיף כ"ו), אלא שלמנהג האשכנזים יש להחמיר בכך גם ב"חמר מדינה" (שפירושו ראה בפרק ד' סעיף ט"ז). אך מותר לקחת לצורך הכוס השלישית כוס קצת גדולה, ולאחר ששתה ממנה רוב "רביעית" (ששיעורה מבואר בפרק ד' סעיף י') יכול להמשיך ולשתותה לאט לאט, בכמה פעמים (וראה כאן במקורות). ויש מי שמיקל לכולם לשתות קפה לאחר הכוס השלישית, אם צריך לכך כדי להיות ער ולומר את ההלל.


מה. שאר דיני הזימון וברכת המזון ראה בשלחן-ערוך סימנים קפ"א-ר"א, ובנושאי כלים. ועוד מדיני הכוס השלישית ראה לעיל בפרק ד', וכאן במקורות.


הערות

[1]א. מה שכתבנו שלאחר אכילת הכורך אוכלים הסעודה, כ"כ הרמב"ם (פ"ח מחו"מ ה"ט). וכתב בספר אמרי אמת [מגור. הב"ד הסה"ע (עמ' תקמ"ח)], שחכמים קבעו הסעודה באמצע אמירת ההלל (שהרי אומרים חציו קודם אכילת מצה וחציו לאחר האפיקומן), ללמדנו שגם הסעודה צריכה להיות בקדושה ובטהרה, ואף בה יש משום עבודת ה', ולכן אינה נחשבת כהפסק.


ובענין חיוב הסעודה. יש שכתב שסעודת ליל פסח אינה מהדינים המיוחדים ללילה זה, אלא מדיני כל יו"ט [הסה"ע (עמ' תקמ"ו בהערה)]. וראה רמב"ם שם.


ובענין מה שכתבנו שיאכל בשמחה, ראה רמב"ם (פ"ו מהל' יו"ט הי"ז), ושו"ע (סי' תקכ"ט סעי' ב' וג'). וכ"כ האורחות חיים [הל' הסדר. הב"ד הסה"ע (עמ' תקמ"ו)] שראוי לכל אדם להרחיק מעליו בליל הסדר דאגה וצער, ויאכל הסעודה מתוך שמחה, ויכוון לקיים בזה מצות שמחת יו"ט, שנא': "ושמחת בחגך" (דברים פר' ט"ז). וכ"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' קע"ה).


יש שכתבו לחסר מעט מהתבשילים שרגיל בהם ביו"ט, ולהניח מקום פנוי בלא צלחת [חזו"ע (ח"ב עמ' קע"ז)]. והוא עפ"י השו"ע (סי' תק"ס ס"ב) שכתב כן לגבי כל ימות השנה. ואמנם הגחיד"א בברכ"י (באותו סי') כתב שאין לנהוג כן בשבת. וכתב בחזו"ע שם שנראה שגם ביו"ט אין לעשות כן, אך מ"מ בליל פסח לדעתו יש לנהוג כן, מהטעם שליל הסדר חל תמיד באותו יום בשבוע שבו חל ט"ב, וכן זכר לחורבן שאיננו מקריבים ק"פ [והבאנו דברים אלה לעיל (בפרק ד')]. מ"מ פוס' רבים אינם סוברים כן [ראה שעה"צ (סי' תק"ס סקי"ג), ובה"ל (שם) בשם הח"א, הסה"ע (עמ' תקל"ד הערה 15), ולעיל (פ"ד הערה ב')].


ועוד בענין שמחת יו"ט. בזמן שביהמ"ק היה קיים היו האנשים אוכלים בשר שלמים ומקיימים בכך מצות שמחת הרגל, כדכתיב: "וזבחת שלמים ואכלת שם, ושמחת" וגו'. ועכשו שאין ביהמ"ק קיים, ואין לנו בשר שלמים, יש מהפוס' שכתבו שאין שמחה אלא ביין. ויש שכתבו דאפי' בזה"ז יש שמחה גם בבשר. ופירשו, שמש"נ בפסחים (דף ק"ט ע"א) שבזה"ז אין שמחה אלא ביין, ר"ל דיש יותר חיוב ביין מבשר, משום שאין לנו בשר שלמים. ועוד נחלקו הפוס', אי מצות שמחה בזה"ז הוי מדאו'. או מדרבנן. ראה כל זה בגמ' פסחים (שם), ברמב"ם (פ"ו מהל' יו"ט הל' י"ז וי"ח, ופי"ד ממעשה הקרבנות הי"ד), תוס' [מו"ק (דף י"ד ע"ב ד"ה "עשה"), גבי שמחת יו"ט, אי הוי מדאו' אף שלא כתב כן בהדיא] וריטב"א (מו"ק שם). ב"י ושו"ע [(סי' תקכ"ט סעי' ב' וג'), שלדעתו בזה"ז אין שמחה אלא ביין ולא בבשר], באור הגר"א [(ביו"ד סי' שע"ח סקי"א) גבי בשר ויין לאבל בתוך הסעודה], פת"ת (יו"ד סי' שמ"א סקי"ג), שד"ח (ח"ט עמ' 75, 74), מ"ב (סי' תקכ"ט סקי"א), ובה"ל [(שם ד"ה "כיצד"), שבזה"ז אין חובה לאכול בשר ביו"ט, אך מ"מ מקיים מצות שמחה גם בבשר]. כה"ח [(סי' תקכ"ט ס"ק כ"ח, כ"ט ול"א), שג"כ הביא מחלוקות אלה]. ויבי"א (ח"ד חיו"ד סי' כ"ה סק"ג). וגבי חיוב אשה בשמחת יו"ט ראה ביבי"א (ח"ו סי' י"ח סק"ג). וראה עוד ברמב"ם (פ"ל מהל' שבת ה"י) גבי אכילת בשר בשבת. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שבזה"ז מצוות שמחת יו"ט אינה מדאו'. והוסיף, שאף אין חובה לאכול בשר או לשתות יין, אלא יאכל וישתה מה שתאווה נפשו. עכת"ד.


כשחל ליל הסדר בשבת, יש הנוהגים לשיר בסעודה את כל זמירות השבת, ויש הנוהגים לשיר רק את חלקן [הסה"ע (עמ' תקמ"ז) בשם מנהגי קרלין והגדת חקל יצחק. ופשוט שבשל כך אין לאחר אכילת האפיקומן ואולי גם ההלל אחר חצות]. והשל"ה (מס' פסחים, הב"ד הסה"ע שם) כתב לאכול סעודת ליל הסדר בקדושה ובטהרה, ושלא ישיח בה שיחה בטלה בלתי בסיפור יצי"מ.


ומה שכתבנו שיאכל הסעודה בנחת, דרך שררה וחירות, הוא עפי"ד סדר היום [הב"ד הסה"ע (עמ' תקמ"ו)]. וראה ברמב"ם (פ"ז מחו"מ ה"ז) שכתב, שבסעודה זו "צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות".


ומה שכתבנו שיאכל מאכלים ערבים לחיכו, הוא עפי"ד הרמב"ם (פ"ח מחו"מ ה"ט). וכן אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, וכנ"ל. וראה גם מ"ב (סי' תקכ"ט סק"ז).


ומה שכתבנו שי"א שיש מצוה באכילת כל מצה שאוכל גם בסעודה, כ"כ המהר"ל בגבורות ה' (פמ"ח סד"ה "שמש") בהסבר דברי הרמב"ם שטוב להסב בכל הסעודה (וראה ברמ"א בסי' תע"ב ס"ז). והב"ד הב"ח (בסי' תע"ב ד"ה "ושמש"). ואמר לי ת"ח א', דלפי"ז י"ל דאף אם בשאר יו"ט יש מצוה להרבות באכילת פת, מ"מ בני"ד יש להרבות באכילת מצה שמורה למצוה דוקא. וראה עוד במועדים וזמנים (ח"ג סי' רנ"ב).


יש שנהגו שלא לפתוח החגורה בסעודת ליל פסח, זכר לפסח מצרים שנא' בו: "וככה תאכלו אותו, מתניכם חגורים" [פסח מעובין. והב"ד הסה"ע (עמ' תקל"ט). וראה עוד ח"י (סי' תע"ז סק"א), וכה"ח (סי' תע"ג ס"ק קכ"ג), ולקמן בנספחים תשובת הגר"ש גורן זצ"ל].


ובענין אי צריך לברך ברכה ראשונה על לפתן שברכתו בפה"א הנאכל בסוף הסעודה לפני האפיקומן, יש שכתב שאין לברך עליו, דנפטר בזה בברכת הכרפס [הסה"ע (עמ' תקל"ז)]. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי לאחר עיון בתוס' (ראה בברכות דף מ"ב ע"א ד"ה "אתכא"), שמי שבסוף הסעודה אוכל לפתן כאבטיח וכדו', תלוי הדבר בכוונתו בשעת הברכה על המרור (והעיר שהמרור בסוף הסעודה עדיין על השלחן לפניו). שאם כיוון בעת שבירך עליו לפטור גם את הלפתן שבסוף הסעודה, לא יברך על הלפתן. אך אם לא התכוון אז לפוטרו, צריך לברך שוב בפה"א על הלפתן. עכת"ד.


ולענין כל ימות השנה, אי בעי לברך על לפתן, ראה מחלו' אחרו' ע"כ בשד"ח (מע' ברכות סי' א' סקכ"ו). והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שיש לברך ברכה ראשונה על ליפתן מפירות או מירקות (כאבטיח וכדו'), כשאוכלו בסוף הסעודה. וד"ז אמור הן בשבת והן בחול. עכת"ד.


בענין אכילת ביצים בסעודה זו, ראה לקמן (בהערה ט"ז).


י"א שכשחל ליל הסדר במוצש"ק, יש להרבות מעט בסעודה יותר מכל שנה, לקיים בו מצות סעודת מלוה מלכה [הסה"ע (עמ' תק"מ) בשם הגדת חיים לראש. וראה מ"ב (סי' תי"ט סק"ב ושעה"צ סק"ה) שכתב כעין זאת לגבי ר"ח שחל בשבת. וראה עוד בבא"ח (ש"ר פר' "וישב" סעי' כ"ח), ומה שכתבנו לעיל בפ"ז הערה י"ז בשם הגר"ע יוסף זצ"ל, אם צריך בליל הסדר שחל בשבת לאכול עוד מצה לצורך שבת].


אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שיש להסתפק בדין מי שאכל בסעודת ליל הסדר שחל בשבת, ולא זכר בשעת הסעודה שהיום יום שבת, כיון שעובר הרבה זמן מהקידוש עד הסעודה, שהרי יש לעסוק אז בסיפור יצי"מ. ורק בעת ברהמ"ז נזכר גם בזה שהיום יום שבת, ואמר "רצה והחליצנו". יש להסתפק אם יצא י"ח סעודת שבת, או שיצטרך לאכול למחרת במשך היום ג' סעודות לצורך סעודות שבת. ובפרט יש צד להקל בזה לפי"ד הרמב"ם, שבמצוות התלויות באכילה א"צ כוונה (ראה לעיל פרק ז' הערה ס"ג). בכל שאר השבתות ניכר הדבר שהסעודה הינה לצורך השבת, שהריהו עושה קודם קידוש. אך בשבת שחל בה ליל הסדר אין ניכר שזה גם לצורך השבת (שהרי עבר זמן רב בין הקידוש לסעודה, וכנ"ל). ובשאר השבתות ניכר הדבר גם מצד האוכל המשובח יותר מזה שבימות החול. אך בני"ד יתכן לומר שזה רק מצד יו"ט. ומ"מ אין בני"ד לאכול שוב סעודה לאחר האפיקומן, הן מצד שיטת הרמב"ם במצוות התלויות באכילה, והן מצד שי"א שבמצוות מדרבנן א"צ כוונה. והרי י"א שאפי' במצוות מדאו' א"צ כוונה (ראה שו"ע סי' ס' ס"ד - מ.ה.). ומשספרתי לגר"א נבנצל שליט"א את המעשה ששמעתי מהגר"ע יוסף זצ"ל, שהג"ר משה הררי זצ"ל שהיה אב"ד בעיר חלב לפני כמאתים וחמישים שנה, וסעד את סעודתו בליל א' דסוכות, ולאחר שסיים סעודת ליל יו"ט ונם את שנתו, ניעור באמצע הלילה, ומשום שלא כיוון בעת הסעודה לצאת י"ח אכילת כזית פת בלילה זה, שב ונטל ידיו, בירך "המוציא" ואכל עוד כזית פת בסוכה (ואח"כ מצאתי מעשה זה כתוב בספר לקדושים אשר בארץ, עמ' מ'-מ.ה.). ואמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שאמנם לפי שיטת הרמב"ם הוא היה פטור מכך, אך לאותם שאינם סוברים בהא כרמב"ם הרי היה חייב בכך, ואין זה מעשה חסידות. ובפרט שזו מצוה מדאו'. ואמנם מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, שהריהו יושב בסוכה ולא בחדר האוכל שבביתו (ראה מ"ב סי' ס' סק"י ובה"ל ד"ה "וכן", מש"כ בשם הח"א - מ.ה.). אך מ"מ אין זה ניכר שהוא מקיים החיוב של הכזית הראשון ללילה זה. שהרי גם בליל ב' דסוכות בא"י הוא אוכל בסוכה. ואפי' אם בלילה הראשון הוא אוכל בסוכה כזית פת ללא דברים אחרים המלפתים הפת, גם מזה אין היכר שכוונתו למצוה זו, שהרי קורה שאוכלים כזית פת לבדו בתחילת הסעודה. עכת"ד. וראה עוד מה שכתבנו בשם הגר"א נבנצל שליט"א, לעיל (בפרק ז' הערה י"ז).


[2]ב. רמ"א (סי' תע"ו סעי' א'). כה"ח (סי' תע"ג סקמ"א). חזו"ע (ח"ב עמ' קע"ה). וכתב הלבוש, שהרי עדיין צריך לגמור ההלל, ובשל כך לא יוכל לגומרו. והגר"א הביא דברי התוספ', שחייב אדם לעסוק בהל' פסח כל הלילה, ובשל כך ימנע מכך (מ"ב סי' תע"ו סק"ז. כה"ח סקי"ט). וראה עוד בשו"ע (סי' תקכ"ט ס"ג) שכתב: אדם אוכל ושותה ושמח ברגל, ולא ימשוך בבשר ויין ובשחוק וקלות ראש, שאין השחוק וקלות ראש שמחה אלא הוללות וסכלות, ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על שמחה שיש בה עבודת היוצר. וכתב המ"ב (שם סקכ"א) בשם הטור, שמידת חסידים אשר השם לנגדם תמיד, ובכל דרכיהם ידעוהו, בעת שמחתם אז יותר ויותר משבחין להקב"ה אשר שימחם.


אף ששתיית יין בתוך הסעודה אינה משכרת [כדאיתא בירו' (פסחים פ"י ה"ו). הב"ד הט"ז (סי' תע"ט סק"ב). והגר"א בביאורו ליו"ד (סי' שע"ח סקי"א) כתב כן בשם הירו', הרמב"ן בתורת האדם, הרא"ש וש"פ. עיי"ש ביו"ד (סעי' ח')], מ"מ הו"ד בשתיה מועטת [נראה דמ"מ הו"ד יותר מרביעית. שאף שבסתמא שתה רביעית לא יתפלל, לא ישא כפיו ולא יורה, כמבואר בשו"ע (או"ח צ"א ס"א, וסי' קכ"ח סל"ח. ויו"ד סי' רמ"ב סי"ג ברמ"א). ולכן נהג הגר"ש מסלנט, רבה של ירושלים ת"ו, לקיים את מצוות ליל הסדר במהירות, ישן מעט כדי להפיג את יינו, ואז היה מוכן לענות לשואליו בליל הסדר דבר ה' זו הלכה. מ"מ נראה שאין זה אמור בשתיה בסעודה. ואח"כ מצאתי שכ"כ המ"ב (סי' צ"ט סק"ב בשם הפמ"ג, שמש"כ המ"א בשם הסמ"ק שיין שבתוך הסעודה אינו משכר, הכל לפי מה שמבין מדעתו]. אך שתיה מרובה, אפי' באמצע הסעודה משכרת [תפא"י בפסחים (פ"י סקמ"ט). הב"ד הסה"ע (עמ' תקל"ט). וראה מ"ב (שם), ובה"ט (סי' קכ"ח סק"ד) בשם הלק"ט]. וראה עוד לקמן (בהערות נ"א ופ"ג בפרקנו).


כבר כתבנו לעיל [בפרק ד' סעי' ל"ו, עפ"י השו"ע (סי' תע"ג ס"ב), מ"ב (סקט"ו), וש"פ], שמותר לשתות יין בתוך הסעודה, ואין בזה משום מוסיף על הכוסות. וכתבו הפוס' שראוי לשתות יין בסעודה זו, כבכל יו"ט, שהשמחה ביין [כנ"ל בשם הרמב"ם (בהל' יו"ט). וכ"כ מרן (סי' תקכ"ט ס"ב), בשו"ע הגר"ז (ס"ק ד', ז'), ובמ"ב (סקי"א). וראה שו"ע (סי' ר"נ ס"ב)]. ויש מי שהסתפק אם יוצא ידי שמחת יו"ט בכוס של ברהמ"ז (ויגד משה. הסה"ע שם).


[3]ג. מהרי"ל. רמ"א (סי' תע"ו סעי' א'). ח"א (כלל ק"ל סעי' ט'). מ"ב (סקי"ג). כה"ח (סקכ"ז). חזו"ע (ח"ב עמ' קע"ז). וראה עוד בלבוש (סי' תע"ו).


ומה שכתבנו דבעי לאכול האפיקומן בתיאבון, ולא באכילה גסה (היינו בדוחק), ראה לקמן סעי' י"ח. ובכלל כל ימות השנה אין לאכול אכילה גסה (ראה רמב"ם פ"ד מהל' דעות ה"ב). ויש שכתבו שגם בסעודת מצוה כשבת ויו"ט, המרבה באכילה עובר על ג' לאוין: "השמר לך", "פן תשכח" ובל תשקצו (א"ר סי' ק"ע. הב"ד הסה"ע עמ' תקל"ח).


ונראה שגם בריבוי אכילה שייך הטעם שמא ירדם, ולא יוכל לומר את ההלל עד סופו, וכן לעסוק בסיפור יצי"מ כל הלילה (ראה משנה יומא דף י"ח ע"א, שהמאכל מביא את השינה).


טוב לכוון בעת הסעודה, שמקיים בזה מצות סעודת ליל יו"ט (הסה"ע עמ' תקמ"ו בשם האורחות חיים). ולפי"ד המהר"ל שהבאנו בהערה א', נראה שטוב לכוון שמקיים מצוה במצות הנוספות שאוכל.


[4]ד. משנה פסחים (דף נ"ג ע"א). שו"ע (סי' תע"ו סעי' א').


והטעם שאין אוכלין, כתב רש"י (במשנה שם), דמחזי כאוכל פסח בחוץ. וכעין זאת כתב מרן (שם), גזירה שמא יאמרו פסח הוא.


יש מי שכתב, שאם הבשר אינו מקולס [היינו כבש או עז הצלוי כק"פ, ראשו על כרעיו ועל קרבו. וראה גמ' פסחים (דף ע"ד ע"א), ברש"י שם, בשו"ע (סי' תע"ו), וכן ברמ"א (סי' תס"ט)] אלא סתם בשר צלוי, מותר לאוכלו בכל מקום. ומה שאמרו במשנה שיש מקומות שנהגו איסור בצלי, היינו דוקא בגדי מקולס, כנ"ל [כן פירש בחזו"ע (ח"ב עמ' קע"ה בהערה), את דברי רש"י (פסחים דף ע"ד ע"א), עפי"ד האו"ז והרש"ש. ועיי"ש בחזו"ע שניסה ליישב דברי רש"י. וכעין דברים אלה כתב הגר"י קאפח זצ"ל בדעת הרמב"ם, כמבואר בהערה הבאה]. ומ"מ שאר הראשו', כאו"ז, המאירי ועוד, חלקו על רש"י בפירושו כך את דברי המשנה הנ"ל בפסחים, ומרן פסק כדבריהם. וכן כתבנו אנו.


כתב הגר"ז (סי' תע"ו ס"א) עפ"י השו"ע (סי' תס"ח), דמקום שנהגו איסור, אסור להם לשנות מנהגם. ואף בניהם אחריהם אינם רשאים לשנות מנהג אבותיהם. ואף מי שבא לדור שם ממקום שנהגו לאכול, אסור לו לאכול. והב"ד כה"ח (סק"ז). ומ"מ נראה דבני"ד כמעט בכל המקומות כבר נהגו לאסור, כבהערה הבאה. ולגבי מנהג במקום חדש (כמו בישובים החדשים ביהודה, שומרון, הגולן ורצועת עזה) ראה לעיל מש"כ בפרק ב' סעיף ט'. ועוד מדיני דברים התלויים במנהג ראה לעיל פרק ב'.


[5]ה. מה שכתבנו בענין מנהג האשכנזים, כ"כ הטור, הלבוש, הט"ז, המ"א, המ"ב (סי' תע"ג סקל"ב, וסי' תע"ו סק"א), כה"ח (סק"א) וש"א.


ואת מנהג הספרדים כתב הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע [(ח"א עמ' תשפ"ה וח"ב עמ' קע"ה). ומ"מ כתב דלתינוקות שרי, שאף לגדולים אינו אסור אלא משום מנהגא, ולא מדינא] וראה גם בהסה"ע (עמ' תקמ"א) שכתב גם בשם הפר"ח שמנהג הספרדים להחמיר בזה (ולא מצאתי שם). ומ"מ מדברי הגר"ע יוסף זצ"ל עולה שם דאיסור ספי ליה בידים לא שייך בדבר האסור רק מחמת מנהגא. ועוד כתב שם, שדבר שיש בו מחלו' אי שרי לגדולים, מותר למיספי בידים לקטנים. והיה נראה לענ"ד, שיש לומר כן רק לגבי קטנים שלא הגיעו לגיל חינוך, דאם הגיעו לחינוך הרי צריך לחנכם גם לשמירת המנהג. אלא שממש"כ בילקו"י ח"ד (סי' רע"א סי"ז) יש להסתפק אם אכן כך דעתו. וראה לעיל (פרק ד' הערה ק"מ).


ואת מנהג היהודים יוצאי גלות תימן כתב מוהרי"ץ בסידור תכלאל "עץ חיים" (בהגדה דף כ"ה), וכ"כ הרה"ג יוסף צובירי שליט"א בהגדת מגיד מראשית (עמ' קע"ח. ועיי"ש סי' ל"ג. והוא עפ"י מנהג השאמי. והב"ד הסה"ע שם). ובהערות הגר"י קאפח זצ"ל על הרמב"ם (פ"ח מהל' חו"מ בהערה ל"ו. והוא עפ"י מנהג הבלדי) כתב בשם רבותיו, שעפ"י הרמב"ם אין איסור צלי בלילי פסחים בכל מקום אלא רק בגדי מקולס. ומה שתלוי במנהג המקומות, הוא כבש שכבר היה מחותך, או מחוסר איבר, או שלק בו איבר. ואילו סתם נתחי בשר צלוי, בין בקר ובין צאן, מותר בכל מקום. עיי"ש. וא"כ בין למנהג השאמי ובין הבלדי המנהג לאכול צלי בליל הסדר. וע"ע בשו"ע המקוצר (רצאבי. ח"ג עמ' מ"ט סי' צ' סק"ו), ובספר עריכת השלחן (קורח. סי' תע"ג סי"ח, וסי' תע"ו ס"א). ובחקירה ודרישה העליתי שכן מנהג יהודי תימן גם פה בארה"ק. ובענין יוצא תימן שמיסב בליל הסדר עם בן עדה אחרת המחמיר באכילת צלי, האם שייך בזה "לא תתגודדו", וימנע גם הוא מלאכול צלי. אמר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל שלא שייך בזה "לא תתגודדו", כיון שיודעים שיש מנהגים שונים בזה. אמנם אם יקפידו האחרים על אותו הנוהג להקל בזה, לד' הגר"ש ישראלי זצ"ל עליו להמנע מלאכול את הצלי. עכת"ד.


אמנם עתה (בשנת תשע"ז) העירני הרב שלו שבתאי שליט"א, שישנם עוד יוצאי גלויות נוספות, חוץ מיוצאי גלות תימן, הנוהגים לאכול בליל יו"ט א' דפסח בשר צלי. ולפחות חלקם אוכלים אף מבשר הזרוע הצלויה שבקערה.


שנוסף על יוצאי תימן (כנ"ל, וכדלקמן בהערה י'), הרי שגם היהודים יוצאי חלב (שבארם צובא) נוהגים לאכול צלי בלילה זה. שכ"כ בסידור בית הבחירה (דף קל"ה דיני כורך סקט"ו), שאחר אכילת הכורך אוכלין הזרוע, וכמש"כ מרן בסי' תע"ו, שבמקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים, אוכלין, ובארצם אר"ץ (=ארם צובא) חלב נהגו לאוכלו צלי.


והנה הג' מלכי בקודש (סי' תע"ג ס"ד) חלק ע"ד הפר"ח שאסר, וכ' בס' מלכי בקודש שמנהגם להקל, כיוון שאינו מקולס (צלוי בשלמותו). ועפי"ז כ' גם בס' ארץ חיים (סיתהון. סי' תע"ו ס"א, שהיה בצפת ת"ו) שמנהגם לאכול הזרוע הצלויה.


ויותר מכך שבס' כתר שם טוב (גאגין. ח"ג עמ' 165) כ' שמנהג הספרדים בארץ ישראל לאכול באמצע הסעודה הזרוע הצלויה.


גם הרה"ג שבתאי בן חיים זצ"ל כ' (בספר "השבח לא-ל", עמ' 102-103) שמנהג היהודים יוצאי כורדיסטן הינו לאכול הזרוע הצלויה בליל פסח. וכן העיד נכדו, הרב שלו שבתאי שליט"א והוסיף שכן גם מנהג היהודים יוצאי טריפולי. ע"כ.


נמצאנו למדים שהיה המנהג בכמה מקומות אצל הספרדים לאכול בשר צלי, ואף את הזרוע הצלויה שבקערה, ואין לערער על מנהגם אם נעשה עפי"ד חכמים, וככלל אין לבטל מנהגים אם הם מיוסדים עפי"ד חכמים אמיתיים [וכמו שמצינו גבי המנהג של העיר ריינוס שהיו אוכלים חלק מהבהמה שלד' רוב ככל הפוס' הריהו אסור מדין חֶלֶב, ואילו התם נהגו להיתר עפי"ד חכם שהיה מרא דאתרא בעירם. ר' רמ"א (יו"ד סי' ס"ד סעי' ט')].


אמנם יש להדגיש שני דברים: א. אף במקום שנהגו לאכול בליל פסח בשר צלי, ואף את הזרוע הצלויה שבקערה, מ"מ הס מלהזכיר ברכה ע"כ. שכל המברך ברכה על אכילת הצלי הזה הרי זה ח"ו מנאץ. ולספרדים איסור ברכה לבטלה הינו איסור דאו'.


ודבר נוסף, שלד' רוב ככל הספרדים אין בשום אופן לאכול את בשר הצלי בליל הסדר, ויש שהחמירו בכך אף ביום טוב ביום. וכל א' יעשה כמנהג אבותיו, ודי בזה.


וע"ע גבי ני"ד בספר מאמר מרדכי [לגר"מ אליהו זצ"ל, שבמקום אחד (בפרק י"א סעיף קכ"ה) כתוב שאין הספרדים נוהגים לאכול צלי בליל פסח. ובמקום אחר (בפרק י"א סעיף י"ד) כתב שרוב הספרדים נוהגים שלא לאוכלו]. וכן ראה בשו"ת תפילה למשה (ח"ב סימן י"ג).


ונחזור לני"ד. אותם הנוהגים לאיסור, צריכים להחמיר בזה גם בליל יו"ט שני של גלויות (א"ר, מש"ז. ח"א. מ"ב סי' תע"ו סק"א וכה"ח סק"א).


לגבי ליל ט"ו באייר, יש שכתבו שבמקום שנהגו לאסור, גם אז יש לאסור אכילת צלי (ראה ברש"ש (פסחים דנ"ג, א'). וכ"כ היפ"ל. הב"ד כה"ח (סק"א), חזו"ע (ח"ב עמ' קע"ה בהערה), והסה"ע (עמ' תקמ"ג)]. ויש מי שכתב להתיר (חזו"ע שם). ונראה שאכן המנהג להקל.


מי ששכח לצלות מבעו"י את הזרוע להניחה בקערה, אי שרי לצלותה בליל הסדר. הנה הרמ"א בד"מ (סי' תע"ג סק"י) הב"ד מהרי"ו שאסור לצלות הזרוע בליל יו"ט, הואיל ואינו אוכלו ביו"ט. והוסיף ע"כ הרמ"א, דמ"מ אם רוצה לאוכלו ביו"ט עצמו, יצלנו בליל יו"ט ויאכלנו ביו"ט ביום. והעמיד דברי מהרי"ו במקומות שנהגו להשהות הזרוע עד יו"ט שני. וכ"כ גם המ"א (באותו סי' סק"ח), גבי מי ששכח לצלותו מבעו"י, שיצלנו ביו"ט ויאכלנו ביום. וכ"כ גם הח"י ועוד אחרו' (ראה חזו"ע ח"א סי' מ"ג).


ואמנם מהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה (או"ח סי' נ"א) העלה לאסור צליית הזרוע ביו"ט עצמו. וטעמו, משום דאסור לדעתו לאכול צלי אף ביו"ט ביום. ואף בספר בתי כנסיות (סי' תע"ו) כתב שמנהגם לאסור אכילת צלי ביום (הב"ד בחזו"ע שם). והגאון העצום מהר"י טייב בספרו ערך השלחן הסכים עם דברי הבית יהודה, אלא שהוסיף, דאם עבר וצלאו ביו"ט, יאכלנו ביו"ט ביום, דלא דחינן איסור בישול מיו"ט לחול משום מנהגא בעלמא.


והנה הגאון רי"ח בספרו בא"ח (פר' "צו") כתב שמי ששכח לצלות הזרוע בעיו"ט רשאי לצלותה ביו"ט עצמו, וזאת אע"פ שאין אוכלין צלי גם ביו"ט ביום. והקשה עליו בחזו"ע (ח"א עמ' תש"פ) דממ"נ, אי אינו אוכלה ביו"ט עצמו מאי חזית להתיר לצלותה. ויצא להליץ ע"ד הבא"ח, דשמא דעתו להתיר הואיל וחזי לקטנים (ואמר לי ת"ח א', שנראה טעם הבא"ח משום שמדינא אין איסור לאוכלו אלא מצד מנהג. ואין בזה איסור, כיון שצריך לו עתה צלוי). אלא שכתב שם בחזו"ע בסו"ד, דכיון שרוה"פ כתבו שמותר לאכול צלי ביו"ט ביום, הרי העיקר לדינא שאם שכח לצלות הזרוע מבעו"י, שרי לצלותה בליל יו"ט ובלבד שיאכלנה ביום (ושלא כבא"ח). וכ"פ להיתר המ"ב (בסי' תע"ג סקל"ב), וכן נראית בזה דעת הרב כה"ח (בסי' תע"ג סקס"ג, וסי' תע"ו סק"ב) לנוהגים באכילת הצלי ביום. וכ"כ בלוח דבר יום ביומו (בדיני קידוש היום). וכן נראה בס"ד העיקר לדינא. ועיי"ש בכה"ח שהוסיף, שהנוהגים לאיסור באכילת הצלי גם ביום, ושכחו לצלותו מבעו"י, יניחו במקומו בשר מבושל, דאז לכו"ע רשאי לאוכלו ביו"ט עצמו. ע"כ. ומ"מ ודאי שלכתחי' נכון לצלות הזרוע מבעו"י, וכמבואר לעיל (בפ"ב סכ"ז והערה פ"ב, ובפ"ד הערה א'). עיי"ש.


[6]ו. כ"כ המ"א, וכ"כ בשו"ת בנין ציון החדשות (הב"ד כה"ח שם סק"ד, וחזו"ע ח"ב עמ' קע"ו). ואע"ג שאינו דומה לצלי פסח, שהפסח שנצלה בקדירה פסול, אפ"ה אסור מפני מראית העין, שלא יטעו להתיר בצלי אש (מ"ב שם סק"א בשם המ"א). ואמנם הנחלת צבי העלה להתיר בצלי קידר, וכ"כ הזכ"ל בשם לקט הקמח (והב"ד כה"ח שם), מ"מ כבר פסקו האחרו' לאסור. שכ"כ שו"ע הגר"ז, המ"ב (שם), וכ"כ הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"ב שם) שיש להחמיר בזה [ואמנם עיי"ש בכה"ח שקצת נראית דעתו להיתר, אך אין דבריו מפורשים. ואדרבא, מדסתם (בסק"ה) כמ"א, ולא הזכיר דעת המקילים (בסק"ד), נראה שאין דעתו פשוטה להתיר].


כתב המ"ב (שם), שצלי קידר הוא שנצלה בקדירה בלא מים ובלא שום משקה, אלא שנתבשל במוהל היוצא ממנו (ועיי"ש בהמשך דבריו). ובספר בית יהודה כתב, שכל דבר שבקדירה שיש בו מרק, אע"פ שאח"כ מצטמק ולא נשאר בו לחלוחית של מרק, אינו נקרא צלי אלא תבשיל, ושרי. וכ"כ הגחיד"א במחב"ר. והב"ד השע"ת וכה"ח (סק"ו). והיינו דאזלינן בתר מעיקרא [וכן מצינו בדיני שבת, שאם שמו על הפלאטה קישואים מבושלים ללא רוטב, ואח"כ מחמת החום הפרישו הקישואים מים מתוכם, בכ"ז דינם כתבשיל יבש, ואין זה נחשב ששם תבשיל לח ע"ג הפלאטה. כך שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל. וראה עוד בשו"ע (סי' שי"ח סט"ז) וברמ"א ובנו"כ שם. ואכמ"ל].


במקום שנהגו שלא לאכול בליל פסח אף בשר מבושל, ה"ז מנהג שטות שמבטלין משמחת יו"ט, ורשאי להתיר בפניהם (א"א. כה"ח סקכ"ב). וראה ביחו"ד (ח"ג סי' כ"ז) שנטה לומר שאם נהגו לאסור גם מבושל, מנהג הוא. אך הוסיף שבסתמא אין מנהג כזה. עיי"ש.


[7]ז. הא דלא יאכלוהו אף כשבישלוהו תחילה ואח"כ צלוהו רק בקדירה, כ"כ המ"א, המ"ב (שם סק"א) וש"א. וראה כה"ח (סק"ד). והטעם, משום מראית עין, כבהערה הקודמת (מ"ב שם). וראה מש"כ לקמן בהערה י"ב בשם הגר"מ אליהו זצ"ל.


ומה שכתבנו להקל לחולה במקצת, ג"ז כתבו המ"א, המ"ב (שם), כה"ח (סק"ה) וש"א [וראה בהסה"ע (עמ' תקמ"ג ס"ד). והיה לו להדגיש שכ"ז מדובר במבושל ורק אח"כ צלאוהו בקדירה].


ושמעתי שיש הנוהגים (בשאר ימות השנה) לבשל הבשר הרבה זמן במים, עד שמתאדים כל המים, ולבסוף הוא נצלה בסיר ומשחים קצת. ולפי"ז נראה לענ"ד שאסור לאכול זאת בליל הסדר.


[8]ח. כתב הפר"ח, שבין אם בשלו ואח"כ צלאו, ובין צלאו ואח"כ בישלו יש לאסור. וכדבריו כתבו גם הבית יהודה בשם רבו (והב"ד המחב"ר) והחוק יוסף (הביא דבריהם כה"ח סי' תע"ו סק"ד). אלא שכבר כתב המ"א להתיר בזה, וכדבריו כתבו הגר"ז, תשו' בית יעקב, וכ"מ מהח"א (הב"ד כה"ח שם). ואמנם הרב ים יששכר כתב להכריע בזה, דאם בביה"ש היה הבשר צלי, חל עליו שם איסור ושוב אינו יכול להתירו ע"י בישול [ובזה נראה דלא ס"ל כחזו"ע שהבאנו לעיל (בהערה ה'), דמשום דחזי לקטנים מותר אף לצלותו ביו"ט עצמו, וכ"ש שאינו מוקצה, וכמש"כ שם (בעמ' תשפ"ה)]. אך אם נתבשל אחר הצליה מבעו"י, אין על בשר זה שם איסור, ושרי. עכת"ד [וכבר העיר לתמוה ע"כ בהסה"ע (עמ' תקמ"ד), שהרי איסור אכילת צלי הינו איסור גברא ולא איסור חפצא. ונראים דבריו]. אלא שכבר פסקו להתיר בזה בכל אופן שהוא במ"ב (שם סק"א), ובחזו"ע (ח"ב עמ' קע"ו). וכ"נ עיקר [וראה בכה"ח (שם סק"ד) שכתב שבשעת הצורך ושמחת יו"ט יש להקל בזה, כיון שעיקר איסור זה אינו אלא משום מנהגא]. וע"ע בשו"ע (יו"ד סי' ס"ט סי"ב), בט"ז (שם סקל"ב), ובפרט בפת"ת (סקכ"ה). וכן בשו"ע שם סי' ע"ג (לענין כבד) וברמ"א שם. ולענין נ"מ בין כבד לבשר שעמד ג' ימים ראה בש"ך (סי' ס"ט סקנ"א). וכן ראה בשו"ת ערוגת הבושם (סי' קמ"ב וקס"ה).


כיון שאין מליחה מועילה לכבד להוצאת הדם, אלא יש לצלותו, הרי שישנה בעיה לאוכלו בליל הסדר. ולכן כתבו הפוס', שהרוצה לאכול כבד בלילה זה, במקום שנוהגים איסור באכילת צלי, אכן יאכלוהו כשהוא מבושל או מטוגן בשומן לאחר הצליה (ערוה"ש סי' תע"ו סעי' ד'. הב"ד ספ"כ עמ' קמ"ג. עיי"ש). וראה בעולת ראיה (ח"ב עמ' רמ"ג, אזהרה ל"ג), ובהסה"ע (עמ' תקמ"א ותקמ"ד). וראה עוד ברמ"א (יו"ד סי' ע"ג ס"א) שבמקרה זה יש להדיח הכבד קודם הבישול ולאחר הצליה. וכ"כ ערוה"ש [(יו"ד שם סעי' י"ח), דהוי לכתחי', ובדיעבד מותר אף אם לא הדיח] וש"א האשכנזים. וכ"כ מרן בב"י עפי"ד המרדכי. אך לא גילה דעתו בשו"ע. ויש להאריך אם גם דעת מרן כן. וראה כה"ח ביו"ד שם. ואכמ"ל. והגר"א נבנצל שליט"א עוררני לציין בעיה זו בהלכות, כיון דהוי מילתא דשכיחא, ושלכן צריך לבשלו לאחר הצליה. עכת"ד.


ואגב דין בישול המפקיע דין צליה, חשבתי להזכיר דין בישול המפקיע אפיה. דקיי"ל שהאוכל פת הבאה בכיסנין בשיעור קביעת סעודה בעי ליטול ידיו ולברך "על נטילת ידים" [מ"א (סי' קנ"ח סק"ב), וכ"כ הט"ז, הא"ר, הגר"א ועוד אחרו'. ושלא כלבוש והשל"ה. וכ"פ המ"ב (בסי' קנ"ח סק"ח), כה"ח (באותו סי' סק"ז, וסי' קס"ח סק"נ), שהאוכל פת הבאה בכסנין וקובע סעודתו עליה בעי לברך על נט"י. וכן שמעתי בשיעור מהגר"ע יוסף זצ"ל וכן הורה לי לדינא בהזדמנות אחרת. וכנ"ל בפרק ז'. וראה בילקו"י (ח"ג עמ' י"ז סעי' ו') שהביא מחלו' זו, וכתב שלכתחי' אין לברך. אלא שסיים שהמברך יש לו ע"מ לסמוך. ע"כ]. ויברך "המוציא" וברהמ"ז (מרן סי' קס"ח ס"ו). ואמנם ד"ז הו"ד גבי פת הבאה בכסנין. וזכורני שאמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שאע"פ שהאיטריות נאפות בביהח"ר בזמן ייצורן, מ"מ כיון שמבשלים אותן בבית לשם אכילתן, הרי שהבישול מפקיע את האפיה, ואין לזה דין של פת הבאה בכסנין, אלא דין של מבושל. (ואין זה דומה ללחם שבישלוהו או טיגנוהו, שגם לאחר מכן מברכים עליו "המוציא". דהתם יש עליו מתחילה תוריתא דנהמא, וגם עתה נשארה לו צורת הלחם. אך בני"ד אין לכך כלל תוריתא דנהמא, וכדלקמן בסמוך). ולא זו בלבד, אלא אפי' שלאחר בישול האיטריות יאפו אותן שוב לצורך עשיית פשטידה, הרי הבישול הפקיע אותן לגמרי מדין זה של פת הבב"כ, ולעולם יברך עליהן במ"מ ו"על המחיה", ואפי' שיאכל מהפשטידה יותר מד' ביצים. עכת"ד [וראה ברמ"א (סי' קס"ח סי"ג) ומדבריו שם נראה שאין לברך על האיטריות "המוציא" משום שאין עליהן תוריתא דנהמא. ואמנם הגיו"ר שהביא בילקו"י (ח"ג סי' קס"ח סקי"א) כתב שגם באיטריות יש תוריתא דנהמא, כיון שנעשות מן העיסה. אך נראה שאין כן דעת האחרו', וכפי שהביא שם בילקו"י]. וכ"פ בילקו"י (שם), שאף הקובע סעודה על איטריות, לעולם מברך ע"כ במ"מ ו"על המחיה". והוסיף, שאף בדיעבד אם בירך עליהם "המוציא", לא יצא. ורק אם בירך עליהן ברהמ"ז, בדיעבד יצא. ע"כ. וכן שמעתי בשיעור מהגר"ע יוסף זצ"ל, לגבי איטריות שלא נאפו. והוא עפ"י הגמ' בפסחים (דף ל"ז) לענין חלה. והוסיף, שלאיטריות אין תורת לחם כיון שלא נאפו בתנור, וגם אין להן צורה של לחם. ואמנם בהא דלא נאפו בתנור זו מחלו' ר"ת ור"ש במס' חלה, אך מרן (בסי' קס"ח סי"ג) פסק כר"ש (עיי"ש. והוסיף שיר"ש יצא ידי שניהם). ושכ"פ הרמב"ם, הרא"ש והרשב"א (ואגב זאת הוסיף, שאם אכל בסוכה 232 גר' איטריות, והיינו קבע סעודתו עליהן, יברך "לישב בסוכה" אף למנהג הספרדים. דזו קביעות בסוכה). עכת"ד.


ואמנם מדברי מחה"ש (בסי' קס"ח סקט"ו) בשם הט"ז משמע קצת דלעולם אזלינן בתר שעת אפיה. אלא שיתכן שיש לחלק בדבר. עיי"ש. וראה עוד בשו"ע (סי' קס"ח סעי' י') בענין חביצא, דהיינו פירורי לחם שבישלו אותם, מהי ברכתם, וכן בברכ"י (סי' קס"ח סק"ג). ולאחר שכתבנו כן יצא לאור ספר פסתש"ו, וכ' שם (בסי' קס"ח סקכ"א, ובהערות 173,174) שלד' קצוה"ש (סי' מ"ח סקכ"ד), וס' ברכות הנהנין (ברכת במ"מ פ"ד) בשם הגריש"א זצ"ל שאם בישלו האיטריות, ולאחר מכן חזרו ואפו אותן בתנור, או שטיגנו אותן במעט שמן, שחזר עליהן דין פת הבבכ"ס ויצטרכו להזהר שלא לאכול מהן שיעור קביעות סעודה. אלא ששאר הפוס' [כגון הברכ"י, דה"ח, ס' ברכת הבית, שו"ת אבן ישראל (ח"ז סי' מ"ב), שו"ת יחו"ד (ח"ה סי' נ"ג), שו"ת רבב"א (ח"ו סי' פ"ב) ועוד פוס'], לא חששו לכך מכמה טעמים, וכן עמא דבר. ועוד בענין קביעות סעודה על מזונות ר' מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הלכות סוכה (בדיני קידוש ליל יו"ט ראשון), היברך ע"כ ברכת "לישב בסוכה".


[9]ט. ירושלמי פסחים. טור. מרן [(סי' תע"ו סעי' ב'). ועגל היינו כל בשר בקר]. ואע"ג דאין הפסח בא מבשר בקר ועוף, מ"מ אסור לאוכלו צלי, שמא יטעו העולם בין צלי לצלי ויבואו להתיר גם בשר צלוי מכבשים ועיזים [מ"א. מ"ב (שם סק"ח)]. ואיסור זה כולל אף בשר הודו [שהרי גם הוא צריך שחיטה. ופשוט. ועוד, שהרי דינו כדין עוף. וכן שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל, שכשם שלדעתו א"צ להקפיד בבשר עוף שיהא "חלק", כ"ה בבשר הודו. וראה בדברי הגר"א נבנצל שליט"א שבספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ב הערה נ' ופ"ד הערה כ"ז), שאין דעתו כך לענין "חלק" בעוף].


אף כבד, טחול ומעיים הינם בכלל הבשר שחל עליו איסור אכילת צלי בלילה זה. ובענין כבד ראה בהערה הקודמת.


במקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים, מותר לאכול אפי' עגל (ושאר בשר מלבד בשר שה עיזים וכבשים, כדלקמן - מ.ה.), ואפי' שצלוהו כולו כא', דאין פסח בא ממנו [פר"ח. מ"ב (סק"י). כה"ח (סק"ט)].


כפי שכתבנו, אסור לאכול צלי (במקומות שנהגו בכך) רק בשר הטעון שחיטה. לכן כתבו הפוס', דמ"מ מותר לאכול דגים וביצים צלויים [עו"ש. ט"ז. מ"א. מ"ב (סק"ט). כה"ח (סקכ"א) וש"א]. והוא בגלל שאינם דומים כלל לבשר, ולא יטעו בהם (מ"ב שם).


[10]י. כ"כ מהרי"ו (בסי' קצ"ג), דנהגו לצלות הזרוע, ולכן נהגו שלא לאוכלו בלילי פסחים כיון שהוא זכר לפסח, ואפי' במקום שנהגו לאכול צלי. עכת"ד. ואמנם הרש"ל (בתשו' סי' פ"ח) כתב שהמנהג לצלות הזרוע והביצה, ומשמרים אותה לליל יו"ט שני. והוסיף, דזה נגד התלמוד, ונהגו כן משום דסבורים שצריך דוקא זרוע, ולכן שומרים אותו. וצולים אותו כדי שלא יאכלוהו (שהרי נוהגים להחמיר באכילת צלי). אך בגמ' (פסחים דף קי"ד ע"ב) מבואר דמהני אפי' סילקא וארוזא. ולכן הסיק שיבשל הזרוע והביצה ויחלקם לכל המסובין. ע"כ [והב"ד המ"א, וכ"כ הב"ח והשל"ה. וראה עוד בחזו"ע (ח"א עמ' תשע"ט)]. אך הט"ז כתב כדברי מהרי"ו, שאין אוכלים בשר הזרוע בלילה זה, וכ"כ הח"י, הגר"ז והפר"ח (והוסיף דאין ראוי לאוכלו בלילה זה דמחזי כאוכל קודשים בחוץ). והמש"ז כתב דאף אם בשר הזרוע מבושל אין לאוכלו, משום דהוא זכר לקה"פ. ואמנם מהר"ח אבולעפיא בספרו מקראי קודש (דף קע"ח) חולק על הפר"ח בזה, וכתב דאע"פ שעושהו זכר לפסח, כל שלא אמר בהדיא "בשר זה לפסח", מותר לאוכלו צלי כיון שאינו מקולס. ע"כ. וכן בספר מלכי בקודש הב"ד הפר"ח, דאסור לאוכלו משום שעושהו זכר לפסח, וכתב דמפשט הסוגיה בפסחים (דף נ"ג) משמע שדוקא אם עושהו מקולס אסור בכ"מ. הא אינו מקולס תלוי במנהג המקומות, ובמקומות שנהגו היתר, אפי' עושהו זכר לפסח, שרי. וכ"כ בשמו בארץ חיים (והב"ד בחזו"ע ח"א עמ' תשע"ז, תשע"ח).


והמ"ב (בסי' תע"ג סקל"ב) כתב לאסור אכילת הזרוע הצלויה בלילה זה (וכתב משום איסור צלי. ולפי"ז במקומות שנהגו להיתר באכילת צלי רשאים לאכול אף הזרוע. ולא כמש"כ המש"ז. ולכן כתב המ"ב שם להתיר גם ביצה צלויה). ואמנם כה"ח (בסי' תע"ג סקס"א וסי' תע"ו סק"ג) החמיר בזה אף במקום שנוהגים לאכול צלי, וכ"פ בפשטות בחזו"ע (ח"א סי' מ"ג. עיי"ש. והניף ידו עוד בח"ב עמ' קע"ו, וביחו"ד ח"ג סי' כ"ז). וכתבו הטעם כמש"ז, ושלכן חיישינן ביה טפי. אלא שהוסיף שם בחזו"ע (ח"ב בהערה) והקשה, שהרי בגמ' אמרו שרק גדי מקולס אסור באכילה בכל מקום, ולא הזכירו דין הצלי שבקערה, וא"כ הול"ל רבותא טפי. ותירץ, דנראה דהוא משום שלא נהגו בזמנם לצלות זרוע במיוחד לזכר קה"פ. וכתב בסו"ד, שאכן אם יבשלו הזרוע, שפיר דמי לאוכלו, וכמש"כ הרש"ל, ושלא כפמ"ג שהחמיר גם בזה (ולכאו' צ"ע לפי מש"כ בתחילת דבריו דהוא משום זכר לקה"פ, וא"כ היה לו לאסור אף במבושל. ושמא לדעתו יש לאסור רק זכר שהוא דומה לקה"פ, והיינו צלי, ולכן גם היקלו בביצה. ובפרט דהוא רק מנהג).


ומ"מ כיון שמרן והרמ"א הסכימו שהזרוע שבקערה הינה צלויה, וכן המנהג פשוט, לכן סתמנו בהלכות שאין לאכול הזרוע שבקערה. ואף שהמ"ב היקל בזה במקומות שנהגו לאכול צלי, מ"מ ממילא כבר כתבנו לעיל שמנהג האשכנזים להחמיר בזה. ולכן כתבנו שכ"ה למנהג כולם.


כתב ביחו"ד (ח"ג סי' כ"ז), שאותם הנוהגים לאכול בליל הסדר את בשר הזרוע שבקערה, ואוכלים אותו זכר לקה"פ, ויש שהיו אף נוהגים לברך עליו "אקב"ו על אכילת הפסח", חייבים להפסיק ממנהגם הרע הזה. ולא זו בלבד שאסור לאכול הזרוע, אלא מברכים הם ברכה לבטלה וגדול עוונם מנשוא, שעוברים על לאו ד"לא תשא" (לשיטתו דהוי איסור דאו'). ונוסף ע"כ מראים הם בעליל שהם כאוכלי קודשים בחוץ, שהריהם מברכים ע"כ את ברכת קה"פ שהיו מברכים אבותינו. והוסיף, שהעושה כן בר נידוי הוא [והוכיח כן מההוא דתודוס. וצ"ע: א. שהרי תודוס לכאו' החטיא את הרבים בזה, ולכן היה חייב נידוי. ב. תודוס האכילם גדיים מקולסים. משא"כ הכא שאין הכרח, ואף לא מסתבר שאכלו דוקא גדיים מקולסים על ראשם ועל קרבם, ממש כדין הפסח. ואף לא הזהירום קודם לכן. ומה שהוכיח שאף שאינו מקולס אסור מההוא דשו"ע (סי' תס"ט), ומנין שבזה חייב נידוי. ואף א"ת שלגר"ע יוסף זצ"ל הא דמזכירים קה"פ זה חמור כגדי מקולס, מ"מ עדיין קשה מנין למד את ענין הנידוי לגבי מי שאינו מחטיא. לכן נראה שאגב שיטפיה כתב את ענין הנידוי, אף שבאמת אינו חייב נידוי, אך אסור הדבר מ"מ. וראה לעיל (סוף הערה ד')].


כפי שכתבנו לעיל (בהערה ה'), נחלקו הפוס' אי שרי לאכול בשר צלי ביו"ט ראשון דפסח ביום. ודעת רוה"פ להתיר. והח"א (כלל ק"ל ס"ו) אף כתב שהמנהג לאכול הזרוע בסעודת היום. ויש שנהגו לאכול הזרוע מבושלת בליל שני ש"פ [אור צדיקים. חקל יצחק, והב"ד הסה"ע (עמ' תקמ"ה)]. ועוד יש שנהגו לתלות הזרוע הצלויה על פתח הבית, זכר לדם קה"פ, ומשום שמירה (הגדת חיים לראש. הסה"ע שם).


אין לזרוק את הזרוע, וכתבו ע"כ הפוס' דהוא ביזוי מצוה (ח"א והריעב"ץ בסידורו. וראה הסה"ע שם).


ועוד בענין הזרוע ראה לעיל (פ"ד הערה א').


[11]יא. כמבואר לעיל בהערה ה', שכ"כ הרמ"א בד"מ, המ"א, שע"ת, ישי"ע (שלא כמנהג בזמנו), המ"ב (סי' תע"ג סקל"ב), וכ"מ מכה"ח (סי' תע"ג סקס"ג וסי' תע"ו סק"ב), וכ"כ באורח משפט (סי' קכ"ח סקכ"ט), בחזו"ע (ח"א סי' מ"ג, וח"ב עמ' קע"ו) וביחו"ד (ח"ג סי' כ"ז). וכ"כ עוד אחרו', כמובא בכה"ח (שם), בחזו"ע (ח"א שם) וביחו"ד. והעיר כה"ח (שם), שפשט לשון התנא דנקט "לילי פסחים" מורה שאין האיסור במקום שנהגו אלא בלילה. והב"ד השו"ג שכתב שכיון שרק במנהגא תלוי הדבר, אין לגזור ביום אטו הלילה (ועיי"ש באורך בחזו"ע, דחיישינן שמא אתו למיטעי בין לפני חצות לבין אחרי חצות, אך לא חיישינן דאתו למיטעי בין יום ללילה). ומ"מ במקום שנהגו להיתר פשוט שאין להנהיג איסור, וכן בעיר חדשה (נה"ש. כה"ח שם. עיי"ש מש"כ בשם רו"ח. וכפי שכבר כתבנו, מנהג רוב המקומות להקל בזה ביום). וכבר כתבנו (בהערה הקודמת) בשם הח"א, שמנהגם היה דוקא לאכול הזרוע בסעודת פסח ביום (אף ביו"ט א').


יש שנהגו לאסור אכילת צלי בשני הלילות הראשונים (בחו"ל) וביו"ט ראשון ביום, אך התירו אכילתו ביו"ט שני [ראה הגדת חיים לראש דיני שלחן-עורך, וכה"ח (סי' תע"ו סק"ב) בשם בתי כנסיות. והב"ד גם בחזו"ע (ח"א עמ' תשע"ד). ושמא נהגו כן כדי לשמר הזרוע לליל שני. וצ"ע].


יש להעיר, שאע"פ שנחלקו ר"ע וראב"ע גבי זמן אכילת הפסח, אי הוי כל הלילה או עד חצות (כמבואר בפרקים ז', ח'), אפ"ה במקום שנוהגים איסור בצלי בלילה זה, כל הלילה בכלל [חזו"ע (ח"א סי' מ"ג). הסה"ע (עמ' תקמ"ב הערה 13). עיי"ש בשני המקומות]. והוא מטעם דחיישינן לדעת ר"ע, או משום דאתי למיטעי בין קודם ולאחר חצות (שם).


ובענין אכילת צלי מבעו"י, קודם כניסת החג. כתב המש"ז, שאף במקום שהמנהג שלא לאכול צלי, הו"ד בלילה. אך מבעו"י מותר לאכול וכ"ש לצלות, דלא קיבלו עליהו אלא אכילה בלילה. והב"ד כה"ח (סי' תע"ו סקי"ג), הסה"ע (עמ' תקמ"ב) וש"א. ולגבי גדי מקולס ראה בהערה י"ג.


[12]יב. מה שכתבנו גבי בשר מעושן, ג"ז כתב בספ"כ שם. וכן אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל לאחר עיון בגמ' פסחים (דף מ"א ע"א) ובכה"ח, שבשר מעושן דינו כצלי, כיון שהוא מתבשל ע"י חום (בלא מים, שמן וכדו'). ואפי' שהוא מתבשל רק ע"י גחלים וכדו'. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שלכאו' י"ל שאם יש מתירים בשר אפוי, כן יש להתיר גם בשר מעושן. אך מ"מ לא רצה להכריע כן לדינא להיתר.


ומה שכתבנו גבי גריל, כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שהנוהגים איסור באכילת צלי אסורים בבשר שנצלה בגריל, כיון שזו ממש צליה (ולא רק מתבשל ע"י חום). והוסיף, שאפי' אם בישל תחילה את הבשר ואח"כ צלאו, לדעתו יש לאסור זאת. וכ"ה אע"פ שיש מחלוקת ע"כ. עכת"ד. וראה לעיל בהערה ז'. וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שדין צלי בגריל כדין צלי באש. וד"ז אמור אף לגריל בתנור חשמלי (ולא רק בגריל שנעשה ע"י גז). ושאלתיו, שהרי קה"פ לכאו' אין לצלותו בגריל. וענה לי דבקה"פ יש לצלותו רק ע"י אש משום שנא' במפורש "צלי אש". אך הכא יש להחמיר אף בגריל. עכת"ד. ונראה משום דחיישינן דילמא אתי למיטעי בין צלוי באש לצלוי בגריל.


הא דמטוגן דינו כצלי, כ"כ בשו"ת פני מבין (סי' קכ"ג) עפ"י הפמ"ג (ביו"ד רס"י פ"ז), דהוא כצלי קדירה. ע"כ (והסביר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שיש סברא בכך אם מטגן הבשר במעט שמן. ומ"מ לא אמר כן לדינא אלא מצד הסברא - מ.ה.). ולפי"ז אין לאכול שניצל וכדו' בליל הסדר. והב"ד בספ"כ (עמ' קמ"ג), וכתב שנראה שאין להחמיר בזה, דאינו דומה לדיני בישול בו"ח. ואמנם כבר העלה להתיר בזה בערוה"ש (סי' תע"ו סעי' ד', והב"ד ספ"כ שם). ולא עוד, אלא שכתב שאם צלה הבשר רשאי להתירו עי"כ שלאחר מכן יטגנו. ע"כ. וגם הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי שבשר מטוגן בשמן אין דינו כצלי בני"ד, ולכן מותר לאוכלו. עכת"ד. והבנתי מהגר"א נבנצל שליט"א שגם דעתו נוטה להתיר זאת. וראה עוד בעולת ראיה (ח"ב עמ' רמ"ד, אזהרה ל"ד).


ומה שכתבנו גבי בשר אפוי. הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי שבשר אפוי בתנור דינו כצלי, כיון שהוא מתבשל ע"י חום, ואינו מתבשל במים, שמן וכדו'. עכת"ד. והגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי שבשר אפוי אין דינו כצלי, משום שגזרו רק על צלי ולא על אפיה. עכת"ד.


והגר"א נבנצל שליט"א העיר לי, שיש להדגיש שכ"ז אמור רק לענין איסור אכילת צלי בלילה זה. כדי שלא יטעו שיוצאים בעישון הבשר גם י"ח מליחה. עכת"ד. וכ"נ לגבי צליה לדבר החייב בצליה, שלא יעשנוהו במקום צליה.


[13]יג. עיקר ד"ז איתא בברייתא פסחים (דף ע"ד ע"א), וכ"פ האו"ז, המאירי, הרא"ש (פסחים דף נ"ג) ושאר ראשו' (הב"ד בחזו"ע ח"ב עמ' קע"ה).


ואמנם רש"י (בפסחים דף ע"ד שם ד"ה "איזה") כתב שאיסור אכילת גדי מקולס בלילי פסחים הו"ד במקום שלא נהגו לאכול צלי. ועולה מדבריו שד"ז תליא במנהגא. ובמקומות שנהגו, רשאים לאכול אף גדי מקולס צלוי על ראשו, כרעיו וקרבו, ממש כדין קה"פ, וההיא דתודוס, מקום שלא נהגו הוה. וכבר העירו ע"כ הרש"ש (בפסחים דף נ"ג), הצל"ח (בפסחים דף ע"ד. וכתב שדברי רש"י תמוהים מאוד וא"א להולמם) חזו"ע (ח"ב שם) ועוד אחרו', וחלקו ע"ד רש"י בהא. ואף מרן בשו"ע (סי' תע"ו ס"א) כתב ש"בכל מקום אסור לאכול שה צלוי כולו כאחד בלילה זה". והוסיף הטעם, מפני שנראה כאוכל קודשים בחוץ. וכ"פ ש"א.


ומה שכתבנו שכ"ה בשה עיזים ושה כבשים, כ"כ המ"ב (סי' תע"ו סק"ב) וכה"ח (סק"י) בשם הפוס'. וכ"ה אע"ג דלטלה יש אליה. ואפי' בן ב' שנים, או נקבה או בעל מום דלא חזו לפסח, אסור [הרשב"ץ. ערה"ש. כה"ח (שם)]. ומ"מ מותר לאכול עגל וכדו', ואפי' צלוהו כולו כא', דאין הפסח בא ממנו. ודוקא במקום שנהגו לאכול הצלי (מ"ב סק"י עפ"י התוספ').


ומה שכתבנו שכ"ה דוקא אם צלוהו בשלמותו, שכ"כ מרן (בסי' תע"ו סעי' א') עפ"י הברייתא בפסחים (שם), שאם היה מחותך בשעת הצליה, או אפי' כשהוא מחובר אלא שנחתך איבר א' מגופו קודם הצליה, ובשעת צליתו הניחו אצל השה, ה"ז מותר במקום שנהגו [מ"ב (שם סק"ד). כה"ח (סקי"ד). חזו"ע (ח"ב עמ' קע"ו) וש"פ עפ"י הגמ']. ויש להעיר שבברייתא בגמ' לא נזכר "חתוך", אלא אמרו שם "נחתך ממנו איבר". ואמנם הרמב"ם והשו"ע כתבו שכ"ה "אם היה מחותך, או שחסר ממנו איבר". וכבר עמד ע"כ המש"ז (סק"א). עיי"ש.


כתב כה"ח (שם סק"ח) שמדברי הרמב"ם (פ"ח מחו"מ הי"א), השו"ע והלבוש משמע, שאיסור אכילת צלי בשלמותו בזה"ז הינו גם אם לא נצלה עם קרבו וכרעיו ביחד (והיינו לחומרא). אך מדברי הטור והרמ"א (בסי' תס"ט) משמע דאסור רק אם צלאו עם ראשו, קרבו וכרעיו ביחד, ושכ"כ המש"ז. אלא שלשון הברייתא הינה כדברי הרמב"ם והשו"ע (שאסור גם כשלא ניצלה עם קרבו וכרעיו ביחד), ולכן הסיק שיש להחמיר. ובאמת שלא זכיתי להבין ד"ק: א. כיצד הבין הרב הגדול כה"ח מלשון הברייתא, הרמב"ם והשו"ע, שאפי' אם צלאו לא בב"א אלא חלקים חלקים, ג"ז אסור. אדרבא, מדכתבו שאסור כשצלאו "כולו כאחד", משמע דוקא בשלמותו וכולו בב"א אסור. ב. מש"כ בשם המש"ז, ג"ז לכאו' לא מפורש במש"ז (עיי"ש מש"כ בספק השלישי). וכמו שכתבנו, לא זכיתי להבין דברי רבינו כה"ח. וראה עוד בפיהמ"ש לרמב"ם בביצה (פ"ב מ"ז), שכתב שמקולס היינו על ראשו על כרעיו ועל קרבו, ושכן היה כבש הפסח נאכל בירושלים. ומ"מ נראה שהמ"ב (סק"ג) לא ס"ל ככה"ח בזה, שכתב שהאיסור הינו דוקא כשצלאו ראשו על כרעיו ועל קרבו כמו הפסח.


ואם צלוהו בשלמותו, אע"פ שאח"כ חתכוהו, נראה לי פשוט דאסור [וראה מש"כ לעיל (בהערה ה') בשם הגר"י קאפח זצ"ל בהסבר דברי הרמב"ם]. והקשה לי ת"ח א', דמאי שנא בין זה לבין אם צלוהו ואח"כ בישלוהו, דשרי. אך הגר"ש ישראלי זצ"ל דחה שאלה זו מכל וכל, ואמר דודאי שיש לו דין צלי, שהריהו גם עכשו צלי, והחיתוך אינו מפקיע ממנו הצליה, משא"כ הבישול שמפקיע הצליה. ולא דמי זל"ז. עכת"ד.


הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שלכאו' י"ל שאם הכבש הינו נקבה, או בעל מום או בן שנתיים, יהיה מותר לאוכלו. אך לא רצה להכריע כן להלכה, בפרט שמא אין זה ניכר שהוא בן שנתיים וכדו'. עכת"ד.


ולגבי אכילת גדי מקולס מבעו"י, כתב המש"ז, דכל שצולהו אחר חצות של יום י"ד, אסור לאוכלו אפי' מבעו"י [הב"ד כה"ח (שם סקי"ג) והסה"ע (עמ' תקמ"ב). ולגבי צליית גדי מקולס מבעו"י, ראה רמ"א (סי' תס"ט) ובנו"כ, ולעיל (פרק א')].


בחו"ל אסור לאכול גדי מקולס גם בליל יו"ט שני [מש"ז. כה"ח (סקי"ג) והסה"ע].


ולענין אכילת גדי מקולס בליל ט"ו אייר (פסח שני). כתב הרש"ש (פסחים דף נ"ג) עפי"ד התוס' (בפסחים דף צ"ט ע"ב) דערבי פסחים כולל פ"ר ופ"ש, דלפי"ז איסור גדי מקולס נוהג אף בליל פ"ש. והיפ"ל (סי' תע"ו) כתב לאסור אכילת כל צלי בליל פ"ש (אך משמע שבמקום שנהגו להקל בפ"ר, יקלו גם בפ"ש). ואף כה"ח (סי' תע"ו סק"א) ובחזו"ע (ח"ב עמ' קע"ו בהערה) כתבו שיש להחמיר ולא לאכול גדי מקולס בליל ט"ו אייר. וראה עוד במנ"ח (מצוה ז' סק"ג).


מבואר בגמ' (פסחים שם), שמי שעבר והנהיג את בני דורו לאכול גדיים מקולסים בליל פסחים, מנדים אותו, וכדשלחו לתודוס. ומ"מ אף מי שראוי לנדותו, מותר לנשאו פנים ולא לנדותו אם הוא גדול בתורה כמו תודוס, או שמטיל מלאי לכיס ת"ח. וכ"ז כששב מחטאו. אך אם לא שב ועדיין עומד במרדו מנדין אותו [ולפעמים על עבירה גדולה מנדין אותו בסתר, כדאיתא במו"ק (דף י"ז). כל זה כתבו הח"י והברכ"י. הב"ד כה"ח (שם סקי"א)]. וכ"ז אמור גבי ליל א'. אך על ליל יו"ט ב' ש"ג אין מנדין אותו [מש"ז. כה"ח (סי' תע"ו סקי"ג) והסה"ע)].


[14]יד. מה שכתבנו בענין שלא היה שלם, מבואר בהערה הקודמת.


ומה שכתבנו בענין הבישול, כ"כ מרן (בסי' תע"ו סעי' א') עפ"י הברייתא הנ"ל בפסחים, וכן הסבירוהו המ"ב (סק"ה) וכה"ח (סקי"ד). וכתבו הטעם, דהואיל ואינו דומה לצלית הפסח, שרי. והו"ד במקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים (מרן שם. כה"ח שם. ופשוט).


[15]טו. כתב הרמב"ם (בפ"ז מחו"מ ה"ז): לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות. והוסיף (שם בהלכה ח'): ואימתי צריכין הסבה, בשעת אכילת כזית מצה, ובשתיית ארבעה כוסות האלו. ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב ה"ז משובח, ואם לאו, אינו צריך. עכ"ל.


והרמ"א (בסי' תע"ב ס"ז) כתב, דלכתחי' יסב כל הסעודה (עפי"ד המהרי"ב). ולכאו' משמע שיש להתאמץ לעשות כן, ורק בדיעבד יצא י"ח אם לא נהג כן. ואילו מהרמב"ם משמע דהוי משובח, אך אין שום חובה בכך. אלא שהמ"ב (סי' תע"ב סקכ"ג) פירש את דברי הרמ"א דקאי אאכילה ושתיה, ולמד כן מהרמב"ם. והיינו שדברי הרמ"א כרמב"ם. וכן עולה מדברי כה"ח (סק"נ). לכן כתבנו זאת כדעה אחת. וראה עוד בד"מ (סק"א).


ומ"מ נראה שאין זו חובה גמורה, עפ"י מה שכתבנו שגם כוונת הרמ"א כרמב"ם. וכ"כ השו"ג, הח"י ועוד אחרו' (הב"ד כה"ח שם). וכ"מ מהמ"ב (שם). ויותר מזה כתב בהסה"ע (עמ' תקמ"ו ס"ב), שבזמננו שאין רגילים להסב כל ימות השנה, יש שאין יושבין בהסבה בשעת הסעודה, לפי שיש בזה טורח ועינוי. ועוד כתב שם (בעמ' תקמ"ז), שלפי"ד השל"ה שכתב שיש לשבת בסעודה זו כיושבים לפני המלך,לפי"ז לכאו' אין להסב בסעודה. וכ"נ מהט"ז (סס"י תע"ב), שאסור להסב בסעודה משום שאין בזה חובה. אך נראה שהעיקר לדינא שרצוי להסב בסעודה זו, וכמש"כ הרמב"ם והרמ"א, אך אין חובה בכך. ולכן מי שנוח לו יותר לאכול בלא הסבה, א"צ להסב, דעיקר טעם ההסבה כדי לשבת כבני חורין (וכמש"כ הרמב"ם שם בה"ו וה"ז). ומה שכתבנו למסקנה שאין חובה להסב, אך המיסב ה"ז משובח, זאת עפי"ד הגר"א נבנצל שליט"א. ודחה את הניסוח כפי שמצאנו בהסה"ע (עמ' תקמ"ו) שלכתחי' יש להסב, ואם היסב ה"ז משובח. דפשיטא שאם עשה לכתחי' ה"ז משובח. ועוד דהוי תרתי דסתרי, דלשון לכתחי' הוי יותר חיוב, ולשון משובח הוי רק מעלה. ולכן אמר לכתוב כנוסח שכתבנו כאן. ע"כ. וראה מה שכתבנו לעיל בשם המהר"ל בגבורות (פמ"ח).


כתב הפרישה (רס"י ק"ע), דהא דאמרינן דאין משיחין בסעודה וכו', הו"ד לדידהו שהיו אוכלין בהסבה לשמאלן, ואז הוושט למעלה והקנה שבו מדברים למטה. וכשמדברים נפתח הקנה ויפול לתוכו מאכל ויסתכן. משא"כ בזה"ז שאיננו מסבים, לא ראיתי נזהרים שלא לדבר. אך לא מצאתי חילוק זה בשום מקום. והב"ד הא"ר. ומרן הגחיד"א כתב בברכ"י. שלבו היה כאש בוערת לדעת על מה אין נזהרים בזה, ונחה דעתו בראותו דברי הפרישה. והוסיף, דלפי"ז בליל הסדר שמיסבים יש להזהר ביותר שלא לשוחח בזמן הסעודה. ומיהו בספרו שיו"ב חזר בו מהטעם דהאידנא ליכא הסבה [והב"ד הבא"ח (ש"ר פר' "בהר" ס"ה), וכה"ח (סי' ק"ע סק"א)].


והשע"ת (רס"י ק"ע) הקשה על תירוץ הפרישה, דמשמע בש"ס (פסחים דף ק"ח) דבהסבת שמאל אין חשש כלל של שמא יקדים קנה לוושט (והיינו שלא רק שאין זה שווה למי שאוכל ביושר, אלא זה עדיף טפי). והרי הסבתם היתה לשמאל, ובכ"ז אמרו שלא להשיח בסעודה. אלא צ"ל שאף כשמיסב לשמאל יש חשש כזה אם מדבר, דנפתח שיפוי הכובע כשמדבר. ולכן היה נראה לו להליץ על מנהג העולם שאין נזהרים בזה, מהטעם דדשו ביה רבים. ולפי"ז אין לחלק בין ליל הסדר לשאר השנה. ע"כ [וראה תה"ד (סי' רי"א) שדן בדבר שת"ח יודעים סכנתו ושאר העם אינו יודע, אי אמרינן "שומר פתאים ה'" ולהקל בזה לת"ח. וראה עוד בשד"ח (כללים, מע' שי"ן כלל ס"א), ובצי"א (חט"ו סי' ל"ט)]. ואמנם הא"א כתב אף הוא שאין לחלק בין ליל הסדר לשאר ימות השנה, אלא שהסיק שבשניהם אין לשוח בזמן הסעודה. וכ"כ הקיצוש"ע. והב"ד כה"ח (שם). והרב בא"ח (שם) לא הזכיר כלל דברי השע"ת, אלא הסיק כמש"כ הפרישה והגחיד"א בברכ"י, ולדעתו יש להקפיד בזה דוקא בליל פסח, ובשאר השנה כשמיסב.


ועתה הראוני מש"כ ערוה"ש (סי' ק"ע ס"ב), שהקשה ע"ד הפרישה מהגמ' בתענית (דף ה' ע"ב), דא"כ היה יכול להשיב לו שישב בשיווי, ללא הסבה, ויוכל לענות לו. ועוד, דגם אם הקנה שווה עם הוושט יכול ליפול המאכל שם. ולכן הסיק שיש לחלק בין שיחה ארוכה לקצרה, ובין שיחה בין תבשיל לתבשיל או באמצע האכילה. אלא שבהמשך דבריו דחה החילוק בין שיחה קצרה לארוכה (שהרי אף "אסותא" אסור לומר), ונשאר בתירוץ של "דשו ביה רבים", ולכן "שומר פתאים ה'". עיי"ש.


ואמנם הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"ב עמ' קע"ו בהערה) העלה כדברי הפרישה והגחיד"א (בברכ"י ולא כבשיו"ב) והבא"ח, "שיש להזהר ביותר בליל התקדש החג" שלא לשוח בסעודה. אלא שכתב שנראה שהמקילים יש להם ע"מ לסמוך, שאין לחלק בין שאר ימות השנה ללילה זה (וכמש"כ בהדיא השע"ת וערוה"ש. וגם המ"ב לא חילק בין לילה זה לשאר הימים). ויש להקל אף בו, כיון דדשו ביה רבים, ו"שומר פתאים ה'". ובפרט מי שאינו מיסב בסעודה, אלא אוכלה בשווי ימין ושמאל, שאז יודו אף הפרישה וסיעתו (הלא המה הא"ר, הברכ"י, הבא"ח והחזו"ע) שא"צ להחמיר בזה יותר משאר ימות השנה (ואז רק הא"א והקיצוש"ע ינטו לצד החומרא). ועוד יש לזכור, שבלילה זה ישנה מצוה רבא להרבות ולספר בסיפור יצי"מ, וכל המרבה ה"ז משובח. ובמיוחד איכא מצוה לספר לבניו, ודוקא בעת הסעודה נעורים הם יותר משאר חלקי הסדר, ולאחריה לעיתים עלולים הם להרדם מכובד המאכל ומשתה היין. ושומר מצוה לא ידע דבר רע. ואף מי שרוצה להחמיר, רשאי להשיח בד"ת וסיפור יצי"מ בין תבשיל לתבשיל, שכבר הקלו בזה רבים [ראה ערוה"ש (שם סעי' ב'), והמ"ב (סי' ק"ע סק"א)].


יש מי שכתב עוד טעם שלא לשוח שיחה בטלה בעת הסעודה, כדי שברכת "על אכילת מצה" תעלה לו לאפיקומן [של"ה. והב"ד הסה"ע (עמ' תס"ג)]. ועוד, דראוי שלא להפסיק בדיבור בין שני חלקי ההלל, זה שקודם הסעודה ולאחריה [הסה"ע (עמ' תקל"ז) בשם שער המלך. ועיי"ש גם בעמ' תקמ"ז ס"ג].


[16]טז. כ"כ הרמ"א (בסי' תע"ו סעי' ב') דיש מקומות הנוהגים לאכול ביצים זכר לאבלות. ונ"ל הטעם, משום דליל תשעה באב נקבע בליל פסח [היינו ליל הסדר חל באותו יום בשבוע שחל ט"ב באותה שנה. כמבואר בסי' תכ"ח (ס"ג), ומ"ב (סי' תע"ו סקי"ב). וסימנך: "על מצות ומרורים יאכלוהו". כה"ח (סקכ"ה)]. ועוד כתב שם הרמ"א טעם, זכר לחורבן שהיו מקריבין קרבן פסח. וכ"כ בשו"ע הגר"ז (סעי' ו'). וסמך לטעם הראשון יש במדרש איכה, עה"פ "השביעני במרורים הרוני לענה" (פרק ג' פס' ט"ו. וראה לקמן בנספחים במכתבו של הגר"ש גורן זצ"ל שהזכיר זאת). וכתב הח"י (סק"ו) דהנ"מ בין הטעמים הינה לגבי ליל יו"ט ב' של גלויות [הב"ד מ"ב (סקי"ג) וכה"ח (סקכ"ה)]. ואמנם במע"ר (סי' קצ"א) כתב שהטעם אינו משום אבילות, "כי ח"ו להזכיר אבילות ט"ב היום". וברו"ח כתב בשם ס"ח, שלא יאמר בפירוש דהוא משום זכר לאבילות, משום דרכי האמורי (והב"ד כה"ח סקכ"ד). ואמנם יש שנהגו לומר דהוא זכר לקרבן חגיגה (כה"ח שם סקכ"ו). אלא כתב שם בשם הגר"א הטעם, "שהוא זכר לחגיגה (כמבואר בסי' תע"ג ס"ד), כי צלי אין לאכול בפסח זכר לפסח, רק בשר זכר לפסח. וביצה זכר לחגיגה". והב"ד המ"ב (סי' תע"ו סקי"א). ולטעמיה יש לנהוג כן גם בליל יו"ט ב' ש"ג (מ"ב שם סקי"ג).


יש שכתבו טעם האבלות, משום דאברהם אע"ה נפטר בע"פ [מש"ז בשם יד יוסף. הב"ד כה"ח (סקכ"ו)]. וראה עוד טעמים בכה"ח (סקכ"ה) ובספ"כ (עמ' קמ"ב).


ובאשר למנהג הספרדים. שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל האם הספרדים נוהגים כדברי הרמ"א לאכול ביצים בסעודת ליל הסדר. וענה לי שד"ז תלוי במנהגי כל עדה ועדה. יש נוהגים שרק הבכורים אוכלים ביצים. ויש הנוהגים שכולם אוכלים זאת. ויש הנוהגים רק להניח הביצה בקערה, ואין אוכלים אותן. ואותם האוכלים, יש האוכלין אותן באמצע הסעודה, ויש הנוהגים לאוכלן באמצע ההגדה. וכ"א יעשה כמנהגו. ומ"מ האוכלין ביצים באמצע ההגדה יזהרו לאכול רק חצי ביצה ולא ביצה שלימה, כדי שלא יכנסו לספק ברכה אחרונה. עכת"ד. לכן כתבנו בסתמא שיש הנוהגים בזה אף מבין הספרדים.


ובענין איזו ביצה אוכלים, כתבו הפוס' דלטעם הגר"א (דהוא משום זכר לחגיגה), יש לאכול דוקא הביצה שבקערה [שו"ע הגר"ז (סי' תע"ג סקכ"א. אך לא משמע כן ממש"כ בסי' תע"ו ס"ו). מ"ב (סי' תע"ו סקי"א. וכ"מ מסי' תע"ג סקל"ב) וכה"ח (סקכ"ו). והוסיף המ"ב, דמה שאוכלין גם שאר הביצים, הוא משום שנשתרבב המנהג]. וראה עוד טעם לכך בכה"ח (ססקכ"ה). ולטעמים דאבלות נראה שאין קפידא איזו ביצה ליקח. ואמנם יש נוהגים להקפיד שלא ליקח מהביצים שבקערה אלא ביצים אחרות, כדי שהקערה תשאר שלימה [מאמ"ר. לוח דבר יום ביומו - מנהגי בעלז. וראה ח"י (סי' תע"ג סקי"ז)].


יש הנוהגים לאכול ביצים מיד לאחר הקידוש, ובעיקר נוהגים כן הבכורים שהתענו [שבח פסח. הגדת חיים לראש. הב"ד הסה"ע (עמ' תקל"ד). וכן כתבנו לעיל בפרק ד' הערה א' בשם הגר"מ אליהו זצ"ל. עיי"ש]. ויש הנוהגים לאוכלן בעת אמירת ההגדה (הסה"ע שם בשמם). ויש הנוהגים לאוכלן בתחילת הסעודה, סמוך לכורך, דשניהם זכר למקדש (סידור ריעב"ץ. פסח מעובין. סדר היום. שבח פסח. הגדת חב"ד. הסה"ע שם). וראה מה שכתבנו לעיל בשם הגר"מ אליהו זצ"ל.


כבר כתבנו לעיל (בפרק ד' הערה א') שיש הנוהגים עפ"י מרן (בסי' תע"ג ס"ד) ליקח לקערה ביצה מבושלת דוקא. ויש הנוהגים עפ"י הרמ"א שם ליקח ביצה צלויה. וכתב הט"ז (בסי' תע"ג סק"ד) שאכן נוהגים לבשל הרבה ביצים לליל הסדר. והטעם שאוכלים אותן לא משום זכר לחגיגה (והינו לא כגר"א דלעיל), אלא משום טעם דאבלות. והוסיף שאוכלין אותן דוקא מבושלות, שאין אוכלין צלי בליל פסח, וכמש"כ הרש"ל. וכ"כ בשמו כה"ח (סי' תע"ג סקס"ט). אמנם בסס"י תע"ו כתב הט"ז דמותר לאכול בלילה זה ביצים צלויות, שאין איסור צלי אלא בדבר הצריך שחיטה, וכדאי' בירו' (וכ"כ בשמו המ"ב ססק"ט). ואמנם לגבי הביצה שבקערה כתב מרן (בסי' תע"ג ס"ד) שתהיה מבושלת, והרמ"א שם הוסיף דה"ה צלויה, ושכן המנהג [והטעם, דחגיגה באה בין צלויה ובין מבושלת. מ"ב (שם ס"ק ל' ול"א)]. ואכן המש"ז העיר ע"ד הט"ז (בסי' תע"ג) שכתב שלא לאכול הביצה צלי, ולמד מדברי הרמ"א הנ"ל דשרי לאוכלה אף צלי. וכ"כ הגר"ז, דשרי לאכול הביצה בין צלויה ובין מבושלת. וכ"כ הח"א (הב"ד כה"ח סי' תע"ג סקס"ט), וחזו"ע (ח"ב עמ' קע"ו). וכיון שאף הט"ז נראה שחזר בו בסס"י תע"ו, וכתב שלא כרש"ל, נראה שהעיקר להקל בזה, וא"צ להחמיר כלל. ולא עוד, אלא דאף לצלות הביצה ביו"ט שרי, אי יאכלנה באותו יו"ט [מש"ז. מ"ב (סי' תע"ג סקל"ב), כה"ח (סי' תע"ו סקכ"א) וש"א. וראה לעיל בהערה ה' מש"כ גבי צלית הזרוע ביו"ט].


לטעם האוכלים ביצים זכר לאבלות, י"א שראוי לאוכלן קשות וקרות [ויגד משה. הגדת חב"ד בשם לקט יושר. הב"ד הסה"ע (עמ' תקל"ג). וראה רמ"א (סי' תקנ"ב ס"ה) ובה"ט (סק"ז)].


יש שנהגו לאכול דגים בליל הסדר, ובפרט כשחל בשבת (יפ"ל. הב"ד כה"ח סקכ"ג. וכתב כמה טעמים לכך). ויש שנתנו טעם, זכר למה שהקב"ה זימן לנשים הצדקניות במצרים דגים בכדיהן, והיו מאכילות אותם לבעליהן (הסה"ע עמ' תקל"ו. וכ' דהוא נוסף לטעם דסעודת יו"ט). ומותר לאוכלם אף צלויים [ט"ז. מ"ב (סי' תע"ו סק"ט). כה"ח (סקכ"א). דהא אינם טעונים שחיטה, וכדלעיל בהערה ט']. ויש שהיו נמנעים מאכילת דגים מחשש חמץ שעליהם [הסה"ע (שם). וכ' הטעם שהיו מורחים הדגים בכוהל לשוות להם גוון טרי. ולפי"ז אין לאכול דגים כל הפסח. ולא שמעתי שבימינו נוהגים למרוח ד"ז. וממילא היום אפשר לקנות דגים ארוזים עם הכשר לפסח].


כתב הח"א (כלל ק"ל ס"ט), שאין באכילת ביצים בליל הסדר משום מצוה, ולא כאותם בזמנו שחשבו זאת למצוה והיו ממלאים כריסם עד שאכלו האפיקומן אכילה גסה. וסיים ש"לכן צריך האדם לידע בנפשו". והב"ד המ"ב (סקי"ג) וכה"ח (סקכ"ז). וכתב באג"מ (חאו"ח ח"א סי' קנ"ו), דהו"ד למי שאוכל הרבה ביצים. אבל ביצה א' יש בה קצת מצוה [והב"ד הסה"ע (עמ' תקל"ג). ועיי"ש בח"א (בדיני הסדר בקצרה סי"ב)].


[17]יז. ועיי"ש (בהערה פ"ט). וראה עוד בהסה"ע (עמ' תקל"ט סעי' כ').


[18]יח. מה שכתבנו בענין הטיבול, כ"כ המהרי"ל, וכ"כ הרמ"א בד"מ. (סי' תע"ג סקט"ז), ובמפה על השו"ע (סי' תע"ו ס"ב). וכתב הט"ז, שמה שטובלין בחרוסת גם המרור שבכריכה אינו נחשב כטיבול שלישי, דהוא רק משום ספק, ושניהם נחשבים כא' [והב"ד מ"ב (סי' תע"ו סקי"ד) וכה"ח (סקכ"ח)]. ומ"מ לא כתבנו בהדיא שזה מנהג כל האשכנזים, שמלשון הרמ"א משמע שאין כולם נוהגים כן. ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל לא רצה לומר לי שכן המנהג פשוט.


והטעם, משום דמצינו שני טיבולים בלילה זה, וכמו שאומרים ב"מה נשתנה", ולא שלושה [מהרי"ל. הסה"ע (עמ' תקל"ה)]. ועוד, שיהא ניכר ששני טיבולים אלה הינם לשם מצוה, ולכן לא יוסיף עוד עליהם (שו"ע הגר"ז סעי' ז'). והגר"א (בביאורו סי' תע"ו) כתב סמך לדבר, ממ"ש בברכות (דף ל"ד ע"א) שאין שוחין אלא באבות ובהודאה תחילה וסוף, ואם בא לשוח בסוף כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה [עיי"ש בתוד"ה "מלמדין", שלא יאמרו שכ"א מחמיר לעצמו ותעקר מצות חכמים. וגם חיישינן ליוהרא. ועיי"ש בהסה"ע (הערה 24)]. והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שלמעשה אף שאין מכוונים לכך, מ"מ ממילא יוצא שאין מטבלים אף טיבול בלילה זה מלבד שני הטיבולים הנזכרים ב"מה נשתנה". עכת"ד.


יש מי שכתב שמ"מ מנהג העולם לטבל הבשר והדגים ברוטב וכדו'. ומה שנהגו לאיסור אינו אלא טיבול הירקות, ככרפס והמרור (הסה"ע שם ס"ה). ואין דבריו נראים, שלא כן משמע מדברי הרמ"א שם שיש לחלק בין ירקות לשאר דברים. וכן בערוה"ש (סי' תע"ו ס"ד) כתב בהדיא שאף בשר אין מטבלים. וכ"מ משאר האחרו' שלא חילקו בזה. וראה גם בספ"כ (עמ' קמ"ג הערה 5). וראה ברמב"ם (פ"ח מחו"מ הל' ב', ו', ח') שכתב לטבל ארבעה טיבולים בחרוסת, ובהם גם המצה.


ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, האם הספרדים נוהגים להקפיד על מש"כ הרמ"א שלא לטבל בלילה זה יותר משני טיבולים. ואמר לי שאין המנהג להקפיד בזה, אלא המנהג לאכול סלטים, חילבה וכדומה. עכת"ד. וכן לא ראיתי שבחזו"ע הזכיר דבר זה לאיסור.


יש מהאשכנזים שנהגו לטבל גם הביצה במי מלח (ליקוטי מהרי"ח. הגדת חב"ד, ועוד. הב"ד הסה"ע שם. וכתבו שאין זה כמוסיף על הטיבולים, דשני הטיבולים במי מלח נחשבים כא', עיי"ש שכבר הקשו ע"כ. ולכן יש הנוהגים לטבל זאת ע"י מזלג, ויש שרק שופכים מי מלח על הביצה. עיי"ש בהסה"ע). והטעם לזה ראה בספר המועדים בהלכה (עמ' ר"צ).


יש שנהגו שלא לאכול ירקות בליל הסדר, מלבד הכרפס והמרור (פסח מעובין. הב"ד פת"ת והסה"ע עמ' תקל"ו). לעומת זאת יש הנוהגים לאכול תבשיל מירק הנקרא שומר, רמז לליל שימורים (הסה"ע שם בשם האורחות חיים שכתב כן בשם הרמב"ן).


ומה שכתבנו שלמנהג האשכנזים אין אוכלים קטניות בליל הסדר ובשאר ימי הפסח, הוא עפ"י הרמ"א (בסי' תס"ב סעי' ד'). וכנ"ל בפרק ד' הערה ק"מ. ומה שהוספנו שכן מנהג חלק מהספרדים, משום שכך מנהג יוצאי מרוקו. וכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א.


[19]יט. כ"כ בשעה"צ (סי' תע"ט סקי"ב) בשם הזוה"ק (פר' "יתרו" דף פ"ח), דמצוה להזמין אורח עני בחג. ובפרט אמור ד"ז בפסח. וכ"כ כה"ח (סי' תע"ט סקי"ב). ואמר לי הגר"א נבנצל שליט"א שעפ"י הרמב"ם (פ"ו מהל' יו"ט הל' י"ח) זו חובה מדאו' לתת לעניים. ואמנם יכול לצאת י"ח עי"כ משמזמינם לאכול בשלחנו. או עי"כ שיתן להם מעות וכדו' לפני החג. ובפסח יי"ח בנתינת מעות חיטים. ושאלתיו, הרי מרן בשו"ע לא פסק כן להלכה בהל' יו"ט שזו חובה. וענה לי שה"ז מבואר ברמ"א ריש הל' פסח, שנותנים מעות חיטים (ומ"מ קצ"ע, שהרי הרמ"א כתב כן, אך לא מרן. וגם הרמ"א כתב כן רק בהל' פסח. ועוד, שכתב כן כמנהג ולא כחובה - מ.ה.). וסיפר לי הגר"א נבנצל שליט"א, מעשה ברבי נפתלי מרופשיץ שאמר בדרשת שבת הגדול, שכיון שנוהגים בדרשת שבת זו ליישב דברים מהרמב"ם שנראים תמוהים, לכן גם הוא רוצה ליישב כך. והקשה, שהרי כתב הרמב"ם שחייבים ביו"ט לאכול בשר, יין וכו'. ולכאו' קשה, כיצד יכול עני לקיים זאת. והתירוץ פשוט, שלכן האחרים חייבים לתת לו ע"מ שיוכל לקיים ד"ז. ולכן צריכים לתת קמחא דפסחא. ועוד דרש הגר"א: הרי כתוב: שבעת ימים תֹאכל מצֹת וביום השביעי חג לה', מצות יֵאכֵל את שבעת הימים (שמות פרק י"ג פס' ו'-ז'). ולכאו' קשה, מדוע צריך לכפילות זו. ועוד, מדוע בראשונה כתוב מצֹת (חסר וא"ו) ובאחרונה "מצות" (עם וא"ו). והתירוץ, משום ששבעת ימים הראשון קאי אאדם עצמו, והוא צריך לאכול בצמצום (ולכן נאמ' בלשון "תאכל" - נוכח - מ.ה.). אך באחרונה דיבר הפסוק בעניים, ולהם, צריך לדאוג שיהיה מזון בשפע (ולכן נאמר יֵאכֵל, דלא קאי אאדם עצמו - מ.ה.). עכת"ד. ועוד טעם שמזמינים עניים, כדי לקיים מה שאומרים "כל דכפין ייתי ויכול" [סדר היום. הב"ד (הסה"ע עמ' שפ"ו). וראה רמב"ם (פ"ב ממגילה הי"ז)]. ועוד, דיש בזה משום דרך חירות, דמראה רחבות ועושר בביתו, שיש לו אף לצרף אחרים עמו [הסה"ע (שם ובעמ' תקמ"ו) עפ"י הריטב"א והרשב"ץ. וראה מועדים וזמנים (ח"ג סי' רנ"ד)]. וכן כדי שיהא לו זימון לברהמ"ז, וכן לאמירת "הודו" שבהלל [עפ"י הרמ"א (סי' תע"ט ס"א), ומ"ב שם (ססק"ט) וכה"ח (שם)]. וראה ברבב"א (ח"ה סי' ש"ז סק"ב) בשם הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, מדוע לא נכתב בהדיא בתורה לשמח יתום ואלמנה בפסח.


וכ"ז הוא מצד ליל הסדר. אך מצד יו"ט כבר כתבנו בשם הזוה"ק שיש להזמין עני בחג. וכ"פ מרן (בסי' תקכ"ט ס"ב): חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלווים אליו... וחייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר עניים. ע"כ. והוא עפי"ד הרמב"ם (בפ"ו מהל' יו"ט הי"ח). עיי"ש שכתב שמי שאוכל ומאכיל לבני ביתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו. ושמחה כזו קלון היא להם, שנא': "וזריתי פרש על פניכם, פרש חגיכם". עיי"ש דברים חריפים ע"כ. וכן האריכו בזה המ"ב (סי' תקכ"ט סקי"ז) כה"ח (סקמ"ב) וש"א. וכתבו שהעיקר להשתדל לתת לצנועים שמתביישים לקבל כי אם בצנעה, ובפרט לבעלי תורה.


והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שמצות שמחת עניים בחג הינה מצוה מדאו', שנא': "אתה... והלוי... והגר" וגו' (דברים פרק ט"ז). והזכיר את דברי הרמב"ם הנ"ל. ואמר שכן נזכר ד"ז גם בזוה"ק. והרמב"ם לא ראה את הזוה"ק [אמנם מהגר"מ אליהו זצ"ל שמעתי שהרמב"ם בסוף ימיו למד קבלה, ואמר שאילו היה לומד זאת קודם לכן, היה משנה דברים מסוימים בספריו. עכת"ד. ואמר כן בשם ספר סדר הדורות. ואכן מצאתי בספר זה (באלף החמישי שנת תתקכ"ז, עמ' 502) שהרמב"ם כתב אגרת מירושלים לתלמידו במצרים, ובה אמר שלאחר בואו לארץ הצבי מצא זקן שהאיר עיניו בדרכי הקבלה. "ואילו ידעתי אז מה שהשגתי עתה, דברים רבים שכתבתי לא הייתי כותב". ע"כ. ובספר מגדול עוז (הל' יסוה"ת ספ"א) כתב איך ידע, וראה שהרמב"ם בסוף ימיו ידע בחכמת הקבלה. ע"כ מסדר הדורות. ובספר שם הגדולים (מערכת הגדולים, אות מ' ס"ק ק"נ, ערך הרמב"ם) כתב בשם מהרח"ו שהרמב"ם לא זכה לחכמת הזוהר. והב"ד המגדול עוז הנ"ל, ולפיכך כתב שם שיתכן שבסוף ימיו התעסק רק בשימוש איזה שמות קודש. עיי"ש. וע"ע בפירוש מנחם ציון שם על שם הגדולים, ובביאור הגר"א ביו"ד (סי' קע"ט סקי"ג, מש"כ בענין כתיבת הרמב"ם על כשפים וכדו'), ועוד שם ביו"ד (בסי' רמ"ו סקי"ח), בענין אם הרמב"ם ראה הפרדס. וע"ע בספר מעלות הסולם (עמ' 62-32) ובספר קריה נאמנה (עמ' 141), ומש"כ מרן הגראי"ה קוק זצ"ל באורות הקודש (חלק א' עמ' צ"ג). ואכמ"ל. - מ.ה.]. ועוד הזכיר הגר"א נבנצל את מש"כ הרמ"א בענין קמחא דפסחא (ראה סי' תכ"ט סעי' א'), ואמר שיש חובה לתת קמחא דפסחא, או להזמין העני להתארח בביתו, דלפחות א' מהן חייב לעשות [וראה שעה"צ (סי' תכ"ט סק"ז) דבפסח בעי ליתן לפחות חיטים - מ.ה.]. ומי שלא נהג כן, לא קיים מצות שמחת יו"ט של עצמו. וזה לא כמצוות אחרות שחייבים בהן מדין ערבות. כי למשל אם ברה"ש לפלוני אין שופר, חייבים אנו מדין ערבות לדאוג שיהיה לו שופר. אך אין חובה להוציא כסף לשם כך. אך בענין מצות שמחת יו"ט אנו חייבים להוציא לשם כך מכספנו כדי לשמח העניים, ואם לא עשינו כך לא יצאנו גם אנו בעצמנו. ואף שאין בכח כל אחד לשמח את כל העניים, אך מ"מ ישנה חובה לשמח עניים.


ובנוסף לכך שהרמב"ם והשו"ע פסקו כן, הרי שד"ז נזכר גם בזוה"ק, וכנ"ל. ובבדיחותא אמר, שגם פה שייך הא דכדאי ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק. והוא שעה"ד כפשוטו. ובענין הא דהשו"ע לא כתב דין מסוים שרק הרמ"א כתבו (כגון דין מעות חיטים כני"ד - מ.ה.) אמר שאין זה אומר תמיד שזו מחלו' ביניהם. שהרי הרמ"א (בסי' א') כתב "שויתי ה' לנגדי תמיד" וכו', ואף שהרמ"א כתב זאת עפ"י הרמב"ם, והשו"ע דרכו לפסוק כרמב"ם, בכ"ז השו"ע לא כתב ד"ז, אך ודאי שאינו חולק.


ושאלתיו, מי שלא נתן לעניים, האם לא יצא י"ח שמחת יו"ט או סעודת יו"ט. וענה לי שלא יצא י"ח שמחה, משום שלא שמחם. ושמחת יו"ט הוי מדאו', וסעודה הוי מדרבנן. וממה שלא יצא ידי חובת מצות שמחה, ממילא גם לא יצא י"ח מצות סעודה. כי הסעודה היא חלק מהשמחה. עכת"ד הגר"א נבנצל שליט"א.


ומה שכתבנו שכ"ה גם לעולים חדשים, ה"ז פשוט. שהרי הם העניים האמיתיים, עניים ברוחניות ועניים בגשמיות. וברוך ה' שזכינו עתה לעליה גדולה מרוסיה ומאתיופיה, ורואים אנו שביהודי רוסיה כמעט אין ריח של תורה. ורבים מהם אפי' אינם נימולים, ולא שמעו מהי שבת ומהו יום הכיפורים. ובקושי יודעים הם שהינם יהודים, ורבים מהם ממשפחות מתבוללות. וזוהי התוצאה של מלחמת חורמה ביהדות במשך כשבעים שנה ע"י שלטון הרשע של הקומוניסטים. וגם יהודי אתיופיה, שלא הגיעה אליהם התורה שבע"פ מזמן בית שני ואילך, גם הם חסרו ידע ודעת בהרבה ממצוות התורה, אף כי הם מצבם הרוחני טוב הרבה יותר, ויראת שמים שלהם גלויה. ועתה שב"ה זכינו לראות בהתגשמותם של דברי הנביא ישעיהו (פרק מ"ג פס' ו'): "אֹמר לצפון תני, ולתימן אל תכלאי. הביאי בני מרחוק, ובנותי מקצה הארץ", מצוה עלינו לאזור חלצינו, וכשם שכבר החלו לעשות כמה אנשי מעש יראי ה', ולקרב עולים אלה, להנחותם בדרך הישר, וללמדם יראת ה' וכן את הדינים הנצרכים להם, וכל זה מתוך אהבה, חיבה ועידוד. ישמע חכם ויוסף לקח.


ומ"מ חשוב להדגיש, שאין אבי המשפחה צריך לשכוח את בניו יוצאי חלציו ולהקדיש את כל הסדר לאורחיו (וכדלעיל בפרק א' הערה א'). שהרי א' ממצוות הלילה העיקריות הינה חינוך בניו בסיפור יצי"מ, וכמש"נ "והגדת לבנך". ובנו קודם לכל אדם, כמבואר לעיל בפרק ו'. שמצות הכנסת אורחים בליל הסדר הינה מצוה אך לא חובה, ומצות "והגדת" הינה חובה. ולכן אם יודע שהדבר עלול למנוע ממנו לספר כראוי לילדיו את סיפור יצי"מ, ישקול בפלס מעשיו. אך אם לאו, מצוה רבה לשמח נדכאים ולקרב רחוקים, ועל כגון דא י"ל: אחוז בזה, וגם מזה אל תנח ידיך, כי שניהם כאחד טובים [ראה קהלת (פרק ז' פס' י"ח), ומגיד מישרים (דף מ"ז)].


[20]כ. מה שכתבנו בענין הל' קה"פ, כ"כ בסידור הריעב"ץ בסדר ההגדה (הב"ד הסה"ע עמ' תקמ"ז), ספ"כ (עמ' קמ"ב) והסה"ע (עמ' תקמ"ז). ומש"כ שם הסה"ע בשם ספר דרך פיקודיך (מצוה י"ג) להשוות אמירת פרשת קה"פ להקרבתו, י"ל ע"ד. דפשוט שאמירת פרשת קה"פ אינה אלא כאילו הקריבו, אך אין השוואה גמורה בין האמירה להקרבה. ראה סוף מנחות. וכמש"כ שם בשם התולדות שמואל. וכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שבימינו אוכלים האפיקומן הן ערל והן טמא, וכן חייבים הם בכל המצוות בלילה זה. ולכן אותם העולים מרוסיה, אף שטרם נימולו חייבים בכל מצוות ליל הסדר, שהרי אין לנו קה"פ (והיינו שאין השוואה גמורה בין אכילת קה"פ ואכילת האפיקומן - מ.ה.). ואגב זאת הוסיף וסיפר, שכאשר באו שנים מעולי רוסיה להתפלל בישיבת "הכותל" ביום המילה שלהם, פסק הג"ר חיים ישעיהו הדרי שליט"א ראש ישיבת "הכותל", שלא לומר תחנון באותה התפילה. והסכים עם כך גם הגר"א נבנצל שליט"א, שהרי יו"ט שלהם הוא. עכת"ד.


כבר כתבנו בפרק ב' סעיף ל"ד שמנהג טוב הוא לומר פר' הקרבת קה"פ בע"פ אחר חצות, ויש מי שכתב, שאם לא אמר פרשה זו בע"פ, יכול לאומרה בלילה (הסה"ע עמ' ק"ד בשם מעגלי צדק).


ומה שכתבנו בענין לימוד משניות פסחים, כ"כ כה"ח (סי' תפ"א סק"י), וחזו"ע (ח"ב עמ' קפ"א). והוסיף כה"ח, שאם אינו יכול ללמוד כל עשרת הפרקים, ילמוד לפחות ד' פרקים אחרונים. עיי"ש.


יש נוהגים ללמוד מאמרים מהזוה"ק העוסקים בסיפור יצי"מ (הסה"ע שם). וכן מנהג ספרדים רבים. וכבר כתבנו לעיל, שטוב שלא לשוח שיחת חולין מתחילת הקידוש עד גמר ההלל. וי"א שטוב לנהוג כן כל הלילה הזה (ראה כה"ח סי' תע"ג ס"ק קל"ג).


אמרו במדרש: אומות העולם, אתה מרבה להם ימים טובים הן אוכלים ושותים ופוחזים, ונכנסים טריטיאות (=תיאטרונים) ולבתי קרקסיאות (=קרקסים) ומכעיסים אותך בדבריהם ובמעשיהם. אבל ישראל אינם כן. אתה נותן להם ימים טובים, הם אוכלים ושותים ושמחים ומתחילים בדברי תורה ובדברי תשבחות, ונכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומרבים בתפילות [פסיקתא רבתי, (דף ר'). הסה"ע (עמ' תקמ"ח)].


[21]כא. חזו"ע (ח"ב עמ' קפ"א). ופשוט. וראה גם לעיל מש"כ בפ"ו סעיף ה', ובפרק ז' סעיף כ"ה, ובפרקנו סעי' י"ט, בענין אם מגיע זמן חצות וטרם אכלו האפיקומן או אמרו ההלל.


[22]כב. בענין מה שכתבנו בענין שינת ארעי. הנה מרן כתב (בסי' קע"ח ס"ז), שאדם שישן בתוך סעודתו שינת ארעי לא הוי הפסק. ע"כ. וכתבו הפוס', דשינת ארעי היינו שהתנמנם מיושב על אצילי ידיו [כה"ח (סי' קע"ח סקל"ט). וראה מ"ב (סי' מ"ז סקכ"ג) שכתב כן בשם הטור לגבי ברכות התורה, וכ"כ שם גם כה"ח (סקכ"ג)].


ומה שכתבנו דכ"ה אפי' שישן כשעה, כ"כ המ"ב (סי' קע"ח סקמ"ח) בשם הח"א, דמשום שנאנס בשינה, לא מיקרי הפסק.


ומה שכתבנו שיטול ידיו בלי ברכת ענט"י, כ"כ המ"ב (בסי' קע"ח סק"מ). ואמנם כתב כה"ח (בסי' קע"ח סק"מ), שמלשון השו"ע משמע דאף לנט"י לא הוי הפסק, ושכ"מ מלשון הלבוש. אלא שהפמ"ג במש"ז כתב דאפשר דבעינן נט"י בלי ברכה. וכ"כ דה"ח והקיצוש"ע, וכ"כ כה"ח עצמו (בסי' קס"ד סק"ט ובסי' קע"ח שם), דלענין ישן בסעודה בעי להחמיר וליטול אפי' ישן פחות משיתין נשמין, ושלא כח"א (ראה ח"א כלל מ' סי"ז, ובנ"א שם סק"ה. ובא"ח פר' "קדושים" סכ"ב). וכ"כ גם ערה"ש והפמ"ג בא"א (בסי' תע"ח. והב"ד כה"ח באותו סימן סקי"ד). ואם ישן יותר מס' נשמין ודאי צריך נטילה. עיי"ש.


ואמנם הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"ב עמ' קע"ט) חלק ע"ד כה"ח בהבנתו שלדעת מרן אף נט"י א"צ. וכתב שם שגם לדעת מרן יש ליטול ידים בני"ד (בלי ברכה), ושכן אפשר לומר שכוונת הרא"ש שהוא מקור דברי מרן. ומ"מ לענין דינא אף בחזו"ע העלה דצריך נט"י בלא ברכה. והוסיף, שגם אם ישן פחות מס' נשמין ראוי להחמיר בזה. וראה גם בילקוט יוסף (ח"ג סי' קע"ח סקי"ז).


ומה שכתבנו שאין לברך בני"ד אף "המוציא", כ"כ המ"ב (סי' קע"ח שם), כה"ח (באותו סי' סק"מ), וכ"מ מלשון מרן (בסי' קע"ח שם).


ומה שכתבנו שאם ישן על מיטתו שינת קבע הוי הפסק, כ"כ הגר"ז, הח"א, המ"ב (סי' קע"ח סקמ"ח) וכה"ח (סקל"ט). והוסיפו משום דהוי היסח הדעת יותר מדי וחשיב הפסק לדברי הכל, אע"פ שישן במקום סעודתו. ע"כ (והיינו באותו חדר). ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, מהי הגדרת שינת קבע. ואמר לי שרק אם חולץ את מנעליו וישן על מיטה לפחות שעה הוי שינת קבע. אך אם חסר תנאי א' מזה אין זו שינת קבע. עכת"ד. והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, ששינת קבע הינה רק אם חלץ מנעליו ופשט גם את בגדיו הרגילים שהולך עמם. ושאלתיו, מהו זמן השינה המינימלי של שינת קבע, שאם ישן כך באמצע הסעודה יצטרך ליטול שוב ידיו בברכה. וענה לי שכ"ה אפי' אם ישן זמן קצר מאוד, ואפי' כמה דקות. דכיון שקבע בדעתו שהוא הולך לישון שינת קבע ופשט בגדיו, אף שהעירוהו לאחר זמן קצר, די בכך שתחשב כשינת קבע ויטול ידיו שוב ובברכה. עכת"ד.


ובענין הישן שינת קבע, אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שכשיתעורר יטול ידיו בלא ברכה (ולא חילק בזה אם דעתו לאכול עוד כביצה מהמצה או לא). וכן לא יברך ברכת "על אכילת מצה". ושאלתיו מדוע שלא יברך ענט"י, הרי לכאו' שינת קבע הוי היסח הדעת והפסק. וענה לי, דאפ"ה לא יברך, כיון שחייב הוא להמשיך ולאכול עוד בסעודה זו את האפיקומן וכדו', הרי שספק אם הוי היסח הדעת בשינה זו. ואמנם חייב הוא ליטול ידיו מדין נגיעה במקומות מטונפים, אך מ"מ לא יברך ע"כ. והיינו כיון דקיי"ל שלא גמר סעודה זו, לכן לא יברך שוב ענט"י, ולא "המוציא" ו"על אכילת מצה", ואפי' שהלך לישון טרם שסיים לאכול את הכזית הראשון של המצה. ולגבי שאר ימות השנה, מי שישן שינת קבע בתוך הסעודה, לכאו' צריך לברך שוב ענט"י ו"המוציא", דהוי היסח הדעת, אא"כ יפסקו הלכה כדעת הרמ"א גבי מי שעבר ממקום למקום, שאז לא יברכו ברהמ"ז ולא "המוציא" שוב. אך לספרדים אם ישן שינת קבע באמצע הסעודה בשאר ימות השנה, צריך לברך שוב ענט"י ו"המוציא". עכת"ד. והגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי, שמי שישן שינת קבע על המיטה במשך הסעודה בליל הסדר ובשאר ימות השנה, לכשיתעורר ורוצה להמשיך לאכול, יטול ידיו ויברך על נט"י ו"המוציא". ובענין ברכת "על אכילת מצה", כיון שכבר בירך תחילה לא יברך שוב. עכת"ד.


ומה שכתבנו שאסור לכתחי' לישון שינת קבע באמצע הסעודה, כ"כ כה"ח (סס"י תע"ח). והוא פשוט, משום דהוי היסח הדעת לכו"ע באמצע הסעודה והוי הפסק. ולכתחי' צריך לברך ברהמ"ז קודם שמפסיק סעודתו, וכמש"כ בהדיא מרן (בסי' קע"ח סעי' א') והמ"ב (באותו סי' בהקדמה, ש"לכתחי' אין לעקור ממקומו לכו"ע בכל גווני", וכ"כ שם גם בסק"ז). וכ"כ ש"פ.


ומה שכתבנו שאפי' שינת ארעי לכתחי' לא ישן בתוך סעודתו, הוא כדי לחשוש לד' הראב"ד דג"ז הוי הפסק (והב"ד בחזו"ע ח"ב עמ' קע"ט בהערה). וכן עולה מדברי כה"ח (סי' תע"ח שם. ובענין המילה ארעי, ראה פירוש ראשון לציון על המשניות, סוכה פרק ב' משנה ט').


דין הפסק שינה לגבי המשך אכילת האפיקומן ראה לקמן (בסעי' כ"ב).


יש מי שכתב, שהמתנמנם באמצע הסעודה, יזהר שלא ינמנם על גבי האפיקומן (המונח תחת הכר) או ע"ג מאכל אחר, כדי שלא יחול עליו דין של אוכל המונח תחת המיטה, שחוששים בו לרו"ר [הסה"ע (עמ' תקל"ח) עפ"י שו"ע (יו"ד סי' קט"ז ס"ה)]. ואמנם ראה בכה"ח (באותו סי' ס"ק מ"ב ומ"ג) שהביא מדברי הפוס' הרבה אופנים להקל בזה, כגון שאין זה אמור כשהארץ מרוצפת, אלא דוקא באדמת עפר. וי"א דהו"ד כשהאוכל היה תחת מיטה המיוחדת לשינה. וי"א דהו"ד במיטה שבה תשה"מ, משא"כ במיטה שנעשית אפי' לצורך שינה בלבד. וי"א דהו"ד כשאדם ישן על מיטה זו בשעה שהאוכל היה מונח תחתיה. ומ"מ הביא שם גם דעות החולקות על קולות אלה. וידוע שהגר"א היה מחמיר בכ"ז [כמובא שם בכה"ח (בס"ק מ' ומ"ג), כמה מעשים מהגר"א בזה], ואפי' במניח ידו מעל המאכל, ובלא מיטה כלל. [ואמנם ראה בכתר ראש (לג"ר אשר הכהן, תלמיד הגר"ח מוולוז'ין), שכתב (בסק"פ) שהגר"א היה מחמיר מאוד לעצמו באוכלין שתחת המיטה, אך מ"מ היקל לאחרים. ע"כ. ואמנם בספר תוספת מע"ר כתוב שהגר"א ציוה לחתוך מאכל כזה דק דק ולזורקו לביהכ"ס, כדי שלא ימצאם אחר ויאכלם, ואף לא הניח למכור לנכרי, שמא יחזור למכרם לישראל. אך נראה דהו"ד כשקרה כן אצלו עצמו. אך אם היו באים לשואלו, לדברי כתר ראש שם היה הגר"א מורה להקל כשקרה כן אצל אחרים. וצ"ע]. וראה עוד בכה"ח (שם סקמ"ד) מחלוקת אחרו' אם כ"ז הוי רק לכתחילה, או שיש לאסור האוכל גם בדיעבד ולזורקו. עיי"ש. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שאף בדיעבד יש להחמיר באוכל שהיה תחת למיטה. ואפשר להקל בזה רק לאותם אשכנזים שאינם נוהגים כדעת הגר"א, כיון שהגר"א החמיר בזה. ועוד שאלתיו, האם לדעתו אפשר לסמוך על הצדדים שכתב הרב כה"ח להקל בזה. ואמר לי שרק האשכנזים יכולים להקל בהם, אך הספרדים צריכים להחמיר בהם, אע"ג שהרב כה"ח כתבם. עכת"ד.


וכאן איתי המקום להזכיר כמה מיקרים שקרו במשפחתי בענין אוכל שתחת המיטה, ומה פסק הגר"מ אליהו זצ"ל בדידם:


1) כיוון שהגר"מ אליהו זצ"ל פסק (כדלקמן בפ"ד אמצע הערה א') שיש לנקות לפני פסח את הביצים מהחמץ הדבוק בהן, לכן אשתי שתחי' רכנה ע"ג הברכיים וניקתה את הביצים הרבות שהיו בקערה גדולה שעל הריצפה. אלא שבשל עייפותה הרבה (היה זה בליל י"ד), נמנמה לרגע מעל גבי הביצים. ושאלנו את הגרמ"א זצ"ל האם בשל כך נאסרו הביצים באכילה מדין אוכל שתחת המיטה, ופסק הגרמ"א זצ"ל שהביצים מותרות באכילה [נראה שהתיר כיוון שהיתה זו רק תנומה קצרה מאוד. אך אין זה מטעם שהאוכל לא היה תחת מיטה, אלא תחת אדם שישן, דהא ידוע שהגר"א זיע"א אסר אוכל שהיה תחת זרועו של הג"ר יצחק זצ"ל (אחיו של הגר"ח זצ"ל מוולוז'ין) בעת שנרדם בסעודת פורים].


2) כאשר אחד מילדי היה תינוק (בן שמונה ימים) שם אחד מבני המשפחה מיכל של תרכיז מיץ תחת מיטת התינוק, כשהתינוק ישן עליה. שאלנו מה לעשות עם התרכיז. ופסק הגרמ"א זצ"ל שניתן את התרכיז לאשכנזים שאינם נוהגים כגר"א זצ"ל ואינם מחמירים בכך. עכת"ד. והיינו החמיר בכך למרות שהיתה זו רק מיטת התינוק.


3) בחדר הילדים היו מיטות קומותיים. בין שתי שורות המיטות היו השולחן והכיסאות שבהם סעדנו בשבת. פעם אחת הלך אחד הילדים לישון במיטה עליונה, כשתחתיה, על גבי המיטה התחתונה, היו החלות, העוגות וכדומה. שאלנו את הגרמ"א זצ"ל ע"כ, והתיר לאכול את אוכל זה [כמדומני שטעמו היה כיוון שהאוכל לא היה בין המיטה לקרקע אלא בין מיטה א' לשניה. ור' לעיל שיש מקילים אף כשהאוכל בין המיטה לקרקע, אם הקרקע מרוצפת. ולמרות שאף בזה מחמיר הגרמ"א, מ"מ יתכן שכשהאוכל בין המיטות לא החמיר בכך. וצ"ע].


עד כאן מה שפסק לנו הגרמ"א זצ"ל בענינים אלה. אמנם יש להדגיש שכך הגרמ"א זצ"ל הורה לנו באופן פרטי, ושמא היקל בשל הדוחק, ויש לשקול כל מקרה לגופו, דלא תמיד לומדים הלכה ממעשה. וראה עוד צי"א (חי"ז סי' ל"ח). ובחזו"ע (סוכות. דף רע"ג).


[23]כג. מצת האפיקומן נקראת בסימני הסדר בשם "צפון" כיון שרבים נוהגים להטמינה ולהסתירה [ראה טור (סי' תע"ג), שו"ת מהרש"ל (סי' פ"ח), הסה"ע (עמ' של"ה ס"ב ועמ' תק"נ ס"א), ולעיל (פרק ה') דיני יחץ]. ובענין שם האפיקומן ראה לקמן (בהערה כ"ו).


[24]כד. שכן מבואר במשנה פסחים (דף קי"ט ע"ב). וכתב רש"י (שם בדף ע' רע"א ד"ה "על") הטעם שאוכלים הפסח בסוף הסעודה, כדי שיהו נהנין באכילתו ותיחשב להם. ולכן היו אוכלים קרבן חגיגה קודם לכן, כדי שיהא הפסח נאכל על השובע (גמ' שם בדף ע'). וכעין זאת כתב הרשב"ם (בפסחים דף קי"ט ע"ב), דהוא כדי שישאר טעמו בפיו. והתוס' (פסחים דף ק"כ ע"א) בשם הירו' והלבוש כתבו הטעם כדי שלא ישברו בו עצם, דאם היו אוכלים אותו בעודם רעבים היו באים לידי שבירת עצם, והרי כתיב "ועצם לא תשברו בו" [והב"ד כה"ח (סי' תע"ז סק"ג), וספ"כ (עמ' קמ"ד)].


[25]כה. אמנם בזמן ביהמ"ק היו אוכלין בסוף הסעודה את קה"פ עם המצה הנאכלת עמו (עפ"י משנה פסחים שם ורשב"ם סד"ה "אין מפטירין"), אך משחרב הבית צריך לאכול מצה בגמר הסעודה זכר למצה הנאכלת עם הפסח, וזוהי המצה הבצועה שאנו אוכלים באחרונה (רש"י ורשב"ם פסחים שם). וי"א שהאפיקומן הוא לנו במקום קה"פ עצמו [טור. ט"ז. כה"ח (סי' תע"ח סק"א). ובענין מחלוקת זו ראה בסמוך].


ומה שכתבנו שגם הנשים חייבות בזה, כ"כ המ"ב (סי' תע"ז סק"ב) וכה"ח (סק"ב) עפ"י מרן (בסי' תע"ב סי"ד).


ומה שכתבנו זאת בסתמא. אמנם תחילה כתבתי שכ"ה לאיש ואשה בני מצוות, אך הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי למחוק תיבות אלה, כיון שכ"ה גם לקטנים. שהרי גם הם צריכים להתחנך ולאכול האפיקומן ככל אדם, אם מסוגלים הם לכך. ואף שאדם גדול חייב בכך מדינא, והם חייבים בזה רק מדין חינוך, ממילא כל חיוב אכילת אפיקומן הינו מדרבנן אף לגדולים. עכת"ד. ויש להעיר שמ"מ לקטן הוי בני"ד תרי דרבנן, ולגדול הוי חד דרבנן. ועוד, הרי י"א שאין מצוות החינוך מוטלת כלל על הקטן, אלא על אביו או אמו, וכנ"ל (בפרק ז' הערה צ"ח. עיי"ש).


[26]כו. בענין שם האפיקומן. שם זה נזכר במשנה (פסחים דף קי"ט שם) ובגמ', אך לא לענין המצה, אלא לענין ש"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". שלאחר אכילת הפסח אין מסיימים באפיקומן, והיינו שאין אומרים הוציאו והביאו מיני מתיקה לקינוח סעודה, כיון שאסור לאכול דבר לאחר קה"פ [רש"י פסחים (שם). כה"ח (סי' תע"ח סק"ב). הסה"ע (עמ' תקמ"ט)]. ולפי"ז אפיקומן פי' מיני מתיקה (רש"י שם). וי"א שהוא שם יווני לפרפראות שבסוף הסעודה, ואסור לסיים בהם כדי שישאר טעם המצה בפיו [ראה פיהמ"ש לרמב"ם על משנה זו. ערוך ערך אפיקומן. ובחזו"ע (ח"ב עמ' קע"ח) כתב בשם תוס' רע"א בשם ספר התשבי, דבלשון יוון הוא מה שנאכל בסוף סעודה גדולה. וכ"כ בהסה"ע (שם הערה 4)]. וי"א דאפיקומן פי' "אפיקו נימא", כלומר נצא לישון ולא נאכל עוד. וי"א אפיקו מאני, ר"ל הוציאו כלי האכילה, שאסור לאכול עוד [מהרי"ל עפי"ד רב בגמ' שם. הב"ד הסה"ע. וראה בחזו"ע (שם הערה ב') מש"כ ע"כ]. וכתב בחזו"ע (שם) בשם האו"ז דבלשון יווני פירושו כלום. ועוד אמרו, שאפיקומן פי' מיני זמר, שמזמרים בסוף הסעודה. ובליל הסדר היו אומרים ההלל רק לאחר הסעודה (הסה"ע שם עפ"י קה"ע).


ו"מפטירין" היינו ענין פתיחת הפה לדיבור, מל' "יפטירו בשפה". א"נ מלשון נפטר מחבירו (וכדפרש"י במשנה שם), שכשנפטרין מהסעודה אין מסיימין לומר אפיקומן (כה"ח וחזו"ע שם).


וכיון שהשם "אפיקומן" נזכר בענין איסור אכילה, לכן גם מצה זו הנאכלת באחרונה על השובע נקראת כך, לומר שאסור לאכול עוד לאחריה [שה"ג על הרי"ף, ב"י (סי' תע"ח). הסה"ע. וראה ערוה"ש (סי' תע"ח ס"ג)]. וי"א שקורין למצה זו כך שהיא לנו במקום הפירות שבסוף הסעודה. ואגב חביבותא, שהיא חביבה עלינו כפירות מתוקים, נקראת כך, כלומר שאומר לבני ביתו אפיקו לנו מיני מתיקה, וכוונתו למצה זו המתוקה לנו (לבוש. מש"ז. כה"ח שם).


ובענין קריאת תיבת "אפיקומן". בחזו"ע (ח"ב שם) כתב שלכאו' ניקוד האות מ' בקמץ, והיינו אפיקו "מן", והוא מזון. אלא שלפי טעם הגמ' "אפיקו מיני" נראה יותר לנקדה בסגול, ושכ"כ בכמה הגדות. ושכן נראה מהתשב"ץ. ובירחון אור תורה (ניסן תשמ"ד) כתוב שהאשכנזים קורין אפיקומן במ' קמוצה, והספרדים בסגול או בחיריק (הב"ד הסה"ע עמ' תק"נ).


ובענין גדר חובת האפיקומן. כבר כתבנו לעיל בהערה כ"ה בשם רש"י ורשב"ם, שהמצה שאנו אוכלים באחרונה הינה לזכר המצה הנאכלת עם הפסח. והוסיפו שם, שמצה זו הנאכלת לאחר הסעודה, היא הנאכלת לשם חובת מצה. ומה שמברכים "על אכילת מצה" על המצה הראשונה, אע"פ שאינה באה לשם חובה, משום שכיצד יברך ברכה זו על המצה האחרונה לאחר שכבר מילא כריסו ממצות, וכדאמר רב חסדא גבי מרור. ע"כ. וי"א שכ"מ מדברי המהרי"ל שהביא הט"ז [בסי' תע"ג סק"ט. ראה הסה"ע (עמ' תק"נ הערה 8). וגם את הטעם כתב המהרי"ל, וכמש"כ בחזו"ע (שם)]. וראה עוד בערוה"ש (סי' תע"ז ס"ב) שהסתפק בדברי הרמב"ם והתוס' אי ס"ל כרש"י ורשב"ם בזה. ויש מי שכתב, שאפשר שגם דעת ספר האסופות כדעתם (ראה הסה"ע עמ' תק"נ הערה 8). וראה עוד בחזו"ע (ח"ב סי' מ"ד).


ואמנם הרא"ש (פע"פ סי' ל"ד) חלק ע"ד רש"י ורשב"ם, וכתב שאכילת מצת האפיקומן אינה משום מצת החובה, אלא היא רק זכר לקה"פ. והמצה שיוצאים בה י"ח מצה היא המצה שאוכלים בתחילת הסעודה. וכדבריו משמע גם מדברי הטור והשו"ע (סי' תע"ז ס"א), שכתבו שהוא זכר לפסח הנאכל על השובע. וכ"נ מדברי שעה"צ (סי' תע"ז סק"ד). וראה עוד במאירי (פסחים דף קי"ט ע"ב וק"כ ע"א), בחינוך (מצוה כ"א), ובחזו"ע (שם).


ואמנם יש מי שאומר שטעם אכילת מצת האפיקומן כיון שבזמן ביהמ"ק היתה מצוה שישאר טעם הפסח בפיו, לפי"ז בזה"ז נוהגים כן במצה (ראה גבורות ה' פרק ס"ג ד"ה "ואוכלים").


י"א שלרש"י ורשב"ם הסוברים שהאפיקומן הינו לזכר המצה הנאכלת עם הפסח, יש לאכול עמו מרור וחרוסת [רא"ש (פע"פ שם). המנהיג. וראה בטור (סי' תע"ז) מש"כ בשם יש אומרים. הב"ד בחזו"ע (עמ' תשפ"ו, תשצ"ג, תשצ"ד). והסה"ע (עמ' תקנ"ז). עיי"ש שמשמע שלא הבין כך]. ויש שדחו זאת [שב"ל (סי' רי"ח). הב"ח. וראה מש"כ ע"כ הסה"ע (שם)]. ואכן לא נוהגים כך (הסה"ע שם. עיי"ש).


לשיטת רש"י, רשב"ם וסיעתם יוצא, שיש להחמיר באכילת האפיקומן בכל הדינים של כזית החובה. ולכן יש מי שכתב שצריך לשיטתם לאוכלו בבת אחת (כשיטת המ"א המ"ב וסיעתם. וראה עוד ע"כ לקמן), וכן צריך ליקח כזית בשיעור גדול, ואם לא היסב ישוב לאוכלו בהסבה (ספ"כ עמ' קמ"ד). ומ"מ כפי שכתבנו לעיל, לא קיי"ל כשיטתם [עפ"י השו"ע (רס"י תע"ז) והמ"ב (שם סק"ד)].


אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שטוב לכוון מספק לצאת בזה י"ח אכילת מצה. שהרי יש פוס' (רש"י ורשב"ם) הסוברים שיוצא באכילת האפיקומן י"ח מצות אכילת מצה, ולדעת פוס' אלה נכון לכוון באכילת הכזיתים הראשונים שלא לצאת בהם י"ח מצות אכילת המצה מדאו', כיון שצריך לאכול המצה על השובע, והיינו שיאכל כזית מצה באחרונה (ומ"מ יש לדעת שנפסק להלכה שאנו יוצאים י"ח כזית דאו' בכזית הראשון, וכנ"ל בפרק ז' - מ.ה.) ויש להזהר שלא יחשוש בכזיתים הראשו' לדעת רש"י ורשב"ם, ויכוון שאינו יוצא י"ח בהם, ואילו בכזיתים האחרו' לא יכוון שיוצא י"ח בהם. שהרי אז לא יצא י"ח כלל. עכת"ד.


כתב בהסה"ע (עמ' תק"נ) שיש לתמוה על שיטת רש"י ורשב"ם, שהרי אמרו במשנה (פסחים דף צ"ט ע"ב) שאין לאכול בע"פ סמוך למנחה, ופרש"י עצמו שם דהוא כדי לאכול מצת מצוה בערב לתיאבון. ואם יוצאים י"ח מצה באפיקומן, "למה צריך לאכול כזית ראשון לתיאבון". ונראה שבאמת אין זו קושיה. שהמשנה ורש"י לא אמרו שהיא כדי לאכול "כזית ראשון לתיאבון", אלא אמרו שהוא לצורך מצת מצוה. ואדרבא, כיון שיוצאים לשיטתם י"ח מצה בסוף הסעודה, ראוי שיבוא רעב לסעודה, ואז גם אם יאכל בה לשובעו, ויקיים מצות עונג יו"ט באכילתו ומשתהו, הרי מ"מ לא יאכל את האפיקומן אכילה גסה אלא יאכלנו גם הוא לתיאבון, ככל שאר סעודתו.


ומסגולות האפיקומן:


יש הנוהגים לשמור בביתם או בבגדם חתיכה ממצת האפיקומן, סגולה לשמירה. ויורדי הים, בשעת סערה מטילים ממנו לים ויעמוד הים מזעפו [ספר התשבי. דרך ישרה. כה"ח (סי' תע"ז סק"ו). הסה"ע (עמ' תק"ס) ועוד]. והוא על דרך שאמרו בגמ' (סוכה דף ל"ח) ששיירי מצוה מעכבין את הפורענות (ראה הסה"ע שם). ועוד יש נוהגים לשבור חתיכה מהאפיקומן, לנקבה ולתלותה. ומ"מ לנקבה בצורה מיוחדת, כגון משולש או מרובע, אסור ביו"ט [כה"ח והסה"ע (שם). וראה גם מ"ב (סי' תק"ס סקט"ו)]. ויש הנוהגים לתלותו כדי לזכור את יצי"מ [שע"ת (סי' תע"ז סק"ד) בשם השבו"י. וראה גם בה"ט שם. ואמנם בשע"ת (שם) הב"ד קיצור השל"ה שערער ע"כ משום ביזוי אוכלין. ואכן לא זכיתי להבין הנוהגים כן, שקשה ע"כ מהגמ' פסחים (דף קי"א ע"ב), דתליא בביתא קשיא לעניותא. וראה רש"י, רשב"ם ותוס' שם. וראה לעיל (בפרק ה') שכתבנו שיש נוהגים לתלותו בצואר).


בענין חביבותו. יש מי שנהג לנשק המצה בשעה שנפרד ממנה לאחר אכילת האפיקומן, ואמר: "קשה עלי פרידתכם", כאדם הנפרד מאוהבו למשך שנה [האדר"ת בסדר אליהו. הב"ד הסה"ע (עמ' תקס"א. ועיי"ש גם עמ' תקנ"ז סי"ב)]. וכבר כתבנו לעיל בפרק ז' בשם השל"ה, שיש שהיו מנשקים המצוות בעת הפרידה מהן (וכ"כ המ"ב סי' תע"ז סק"ה). וע"ע במקראי קודש הל' סוכה, שיש המנשקים את הסוכה בהושענא רבה בסוף היום.


ובענין מה שכתבנו שיש לאכול את האפיקומן בסוף הסעודה, שכן אמרו בגמ' פסחים (דף קי"ט ע"ב), וכדלעיל בהערה כ"ד [וראה עוד בהסה"ע (עמ' תנ"א) בשם מנחת אליהו, שיש שנהגו לאכול ממצת האפיקומן גם ביום ט"ו, נוסף לאכילתו בלילה, וזאת כדי שיזכור יצי"מ כל היום. והזכיר שם שאמנם הגאולה היתה בלילה, אך יצי"מ היתה ביום. עיי"ש, ובמהרש"א (פסחים דקט"ז, א' ד"ה "מצה")].


ומה שכתבנו שיש לאכול לצורך האפיקומן כזית א' מהמצה, כ"כ מרן (בסי' תע"ז סעי' א'), שיקח כזית מהמצה השמורה תחת המפה. וכן עולה מהמ"ב (באותו סי' סק"א) שכן הוא מעיקר הדין, וכ"כ כה"ח (סי' תע"ב סקע"ב). וכן מסתבר הן למ"ד שהוא משום זכר לקה"פ, הן למ"ד משום המצה הנאכלת עמו, והן למ"ד דהוא משום שישאר טעם המצה בפיו, דלכל הני טעמי צריך כזית.


יש מהראשונים שכתב שא"צ ליקח לאפיקומן כזית שלם, ודי בפחות מכך [ספר החינוך (מצוה כ"א). הב"ד הסה"ע (עמ' תקנ"ג). עיי"ש]. ויש מהאחרו' שסבר שדי באכילת פסח, מצה ומרור בשיעור כזית א' בסה"כ, ואמנם למצוות מצה, שהיא מצוה בפ"ע צריך כזית (הסה"ע עמ' תצ"ה ותקנ"ג בשם הגר"ח מבריסק). ולפי"ז באפיקומן א"צ שיעור כזית (הסה"ע שם). וכתב בערוה"ש (סי' תע"ז ססק"ג) שבשעת הדחק די לאכול חצי כזית לאפיקומן, דלזכר די בכך.


יש ליקח את האפיקומן מחצי המצה האמצעית שבצעו אותה ב"יחץ", כדי ששתי האכילות שאוכל לשם מצה תהיינה בפרוסה, כדרכו של עני (מ"ב סי' תע"ג סקנ"ח בשם הגר"א). ועוד, דכיון שבחצי הראשון נעשתה מצוה (אכילת מצה), נעביד מצוה אחריתא גם בחצי השני (כה"ח באותו סי' ס"ק קכ"א).


יש נוהגים לומר בעת אכילת האפיקומן: זכר לקרבן פסח שהיה נאכל על השובע [כה"ח (סי' תע"ז סק"א). חזו"ע (ח"ב עמ' קע"ז ורס"ב). ספ"כ (עמ' קמ"ד)]. ויש אומרים: זכר לקרבן חגיגה [ספ"כ (עמ' קמ"ה) בשם חיים לראש. ונראה דר"ל: גם זכר לקרבן חגיגה. וראה לקמן בהערה הבאה טעם לאכילת ב' כזיתים מהאפיקומן].


סיפר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שמנהגו ליקח את מצת היד האפויה והטעימה ביותר לשם מצת אפיקומן, כדי שאח"כ ישאר טעמה הערב בפיו. ע"כ.


[27]כז. כתב הב"ח (בסי' תע"ג ותע"ז) שמנהגם ליקח לשם אפיקומן ב' כזיתים, א' זכר לקה"פ, וכמש"כ הרא"ש, וא' זכר למצה הנאכלת עם הפסח, וכמש"כ רשב"ם. ע"כ. וכ"כ הרמ"א בד"מ בשם המהרי"ל, שלכתחי' יש ליקח ב' כזיתים. ולכל הפחות לא ימעט מכזית. וכ"כ המ"א (רס"י תע"ז), אלא שכתב את טעמו של הב"ח גם בשם המהרי"ל. ובאמת המעיין בדברי המהרי"ל (בהלכות ההגדה דף ט"ז ע"ב. הב"ד חזו"ע ח"א עמ' תשצ"ד) יראה שהמהרי"ל לא כתב כך, אלא כתב דחביבה היא אכילת האפיקומן משאר מצוות ששיעורם בכזית, דהיינו חצי ביצה, ונאכל על השובע וגם כדי שביעה. ואם לא יוכל לאכול כל- כך, לא יפחות מכזית. ע"כ. וכ"כ הט"ז והמט"מ (סי' תר"נ).


נמצאנו למדים שלדעת המהרי"ל טעם אכילת ב' כזיתים באפיקומן הינו משום חביבותיה דמצוה זו. אלא שהב"ח (בסי' תע"ג) כתב ע"ד המהרי"ל שטעמים אלו אין להם יסוד. וגם הא"א (רס"י תע"ז) נשאר בצ"ע ע"ד המהרי"ל.


ובספר מלכי בקודש (דף ל"ב) כתב לדחות טעמו של הב"ח, וכתב דלמה לא יהיה די בכזית א' ויוצא בו ממ"נ, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ולכו"ע כזית א' עולה לכאן ולכאן. והב"ד בחזו"ע שם [ואכן בהגדת חב"ד (בהוספות, הל' צפון) כתב שמי שקשה לו, די לו בכזית א', וטוב שיתנה ויאמר שהכזית שאוכל הינו זכר לדעה שהלכה כמותה: זכר לקה"פ או זכר למצה הנאכלת עמו. ובמועדים וזמנים (ח"ג סי' רנ"א) הקשה מדוע לא מועיל תנאי זה לכתחי' שיהא די בכזית א'. והב"ד הסה"ע (עמ' תקנ"ג)]. אך הכנה"ג בספרו פסח מעובין סבר וקיבל דברי הב"ח להצריך לאכול ב' כזיתים מטעם הנ"ל, וכתב שכן ראוי לנהוג.


ובספר חמדת ימים יצא וכתב טעם חדש לזה, שכזית א' זכר לקרבן חגיגה, וכזית א' כנגד קה"פ הנאכל על השובע. וכ"כ הח"א (כלל ק"ל סי"ד), וכן נדפס בכמה מחזורים. והב"ד בחזו"ע (ח"א שם). וגם בספר לב מבין העיר על דבריו, וכתב שצ"ל להיפך, ולהקדים את קרבן החגיגה לקה"פ. והוסיף שהנוהגים עפ"י השו"ע יאמרו רק דהוא זכר לקה"פ, ושכן המנהג בשלוניקי, וכמש"כ השו"ג. וסיים שם בחזו"ע דאכתי לא איפרק מחולשא, שהרי לא נזכר טעם זה כלל בשום אחד מן הפוס'. ע"כ.


ובכלל יש לזכור, שכפי שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' חנוכה (פרק א' הערה י"א), ולקמן (בנספחים, בקונטרס שיעור כזית, ריש חלק ד'), שספר חמדת ימים מקורו מפוקפק מאוד, דישנם רבים המערערים ואומרים שמקורו במקור טומאה, וחיברו תלמיד של ש"צ שר"י, וכן דעת הגר"מ אליהו זצ"ל. ולכן נראה שיש להתייחס לספר זה בזהירות רבה מאוד. ואכן גם בספר טהרת המים הב"ד החמ"י הנ"ל, ותמה עליו שלא נמצא ד"ז בשום א' מהפוס'. והעלה במסקנת דבריו שלכן הדין נותן דליתא להאי טעמא, ושלא כמו שכתבו בכמה מחזורים שנמשכו אחר דברי החמ"י בזה (הב"ד בחזו"ע שם בעמ' תשצ"ז). וכן נראה עיקר, ואין לנו לסמוך על טעם זה, ואף לא לומר את דברי החמ"י לפני אכילת האפיקומן (ומה שכתב טעם זה גם בח"א, הוא משום שלא ידע במהות מקורו. כך נלע"ד). וכן המ"ב (שודאי ראה את דברי הח"א) לא הזכירו, וכן גם כה"ח, דלא היה נראה להם טעם זה [וראה מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ב הערה ס"ז. ממהדורת תשע"ד ואילך)].


ובאשר לשני הטעמים האחרים. הנה מרן הח"ח כתב במ"ב (רס"י תע"ז) ש"לכתחילה טוב" ליקח ב' כזיתים לאפיקומן, א' זכר לפסח, וא' זכר למצה הנאכלת עמו. ע"כ. והיינו כב"ח. וכה"ח (ברס"י תע"ז), לאחר שהב"ד המהרי"ל והב"ח, כתב במסקנת דבריו שלכתחי' יש לאכול ב' כזיתים לאפיקומן, ואם לא יוכל, לפחות לא ימעט מכזית א', ויכוון שהוא זכר לפסח, וכפסק השו"ע (ולא כתב שיעשה תנאי, כהגדת חב"ד הנ"ל, וכמועדים וזמנים). והוסיף שכן כתב הבא"ח (פר' "צו" סל"ה).


והגר"ע יוסף זצ"ל בספרו חזו"ע (ח"ב עמ' קע"ז) הדגיש שאין זו אלא חומרא בלבד ליקח ב' כזיתים, וכתב שיש ליקח לאפיקומן כזית א', זכר לפסח הנאכל על השובע, וכדברי השו"ע. והוסיף שיש מחמירים ליקח ב' כזיתים, א' זכר לקה"פ וא' למצה הנאכלת עמו. אך מדינא די בכזית. והניף ידו שנית שם בעמ' רס"ב. ובח"א (סס"י מ"ד, עמ' תשצ"ז), לאחר שדן בזה בארוכה, הביא גם מש"כ במע"ר (סי' קפ"ז) שא"צ באפיקומן אלא כזית א', והסיק הגר"ע יוסף זצ"ל, שלכן העיקר להלכה שדי בכזית א', וכמש"פ בשו"ע, ואז יכוון באכילתו לזכר קה"פ, וגם זכר למצה הנאכלת עמו, וכמש"כ הרב מלכי בקודש. וזכרון א' עולה לכאן ולכאן.


נמצאנו למדים, שאכן די מעיקר הדין לאכול לאפיקומן כזית א' [ולא כמש"כ בספ"כ (עמ' קמ"ד) שלכתחי' "צריך" לאכול ב' כזיתים. שאין זו לשון השו"ע, ואף לא לשון המ"ב. אך ראה שם שהיקל בשיעור הכזית לאפיקומן. וראה ע"כ לקמן (בהערה כ"ט)]. ומ"מ טוב לכתחילה להחמיר וליקח ב' כזיתים, א' זכר לקה"פ וא' למצה הנאכלת עמו [או משום חביבותיה דמצוה, וכמהרי"ל. וראה בבא"ח (פר' "צו" שם) שכתב שיאכל את האפיקומן "בשמחה ובששון". וכתב בהסה"ע (עמ' תקנ"ב), דנראה דהוא משום שבזה מסיים את מצות עשה מדאו' היחידה בכל השנה השייכת לאכילה ונוהגת בזה"ז. עיי"ש בהסה"ע. ולא זכיתי כלל להבין דבריו. הרי יש עוד מצוות אכילה מדאו' שנוהגות גם בזה"ז, וכגון אכילת כזית פת בליל יו"ט ראשון דסוכות. ואולי אף אכילה בעיו"כ (ר' גמ' ברכות ד"ח, ב'). ולכן צ"ע ע"ד הסה"ע]. ומי שקשה לו לאכול ב' כזיתים, כגון זקן או חולה, ודאי דסגי לו בכזית א' [עפ"י המהרי"ל ושו"ע הגר"ז (סי' תע"ז ס"ג)], ויכוון בו הן לזכר קה"פ והן למצה הנאכלת עמו (כהגדת חב"ד וש"פ. כנ"ל). ויש מי שכתב, שלמרות שהנשים חייבות במצוות הלילה כאנשים, מ"מ בזה די להן בכזית א', ואינן צריכות להחמיר בזה. ושכ"ה בקטנים [הסה"ע (עמ' תקנ"ג) בשם הגדת חיים לראש. והוסיף בפרט למ"ד שהכזית השני הינו זכר לחגיגה. והרי נשים פטורות מחגיגה. אך כבר כתבנו לדחות טעם זה]. וראה עוד בזה במקו"ד לגרצ"פ פראנק (ח"ב סי' נ"ד), מש"כ בשם הג"ר פישל ירוחם פערלא.


יש מהפוס' שכתבו, שאין לאכול ב' פעמים אפיקומן. שכ"כ הח"א (כלל ק"ל סי"ג), וכ"כ בשמו המ"ב (בסי' תע"ב סקכ"ב) וכה"ח (סי' תע"ט סקמ"ט וסי' תע"ז סק"ז). ונראה שהטעם דנראה קצת שאוכל בשני מקומות אחר שהפסיק באכילתו. וכמו מי שישן. אך לא מצד ביטול טעם, שהרי שרי לאכול יותר מכזית א' מהאפיקומן אם לא הסיח דעתו. ובספר משנה הלכה (סי' תע"ב) וספ"כ (עמ' כ"ה) שאלו מדוע אסור הדבר, הרי כשאוכל במקום א' נחשב כאכילה א' (ועיי"ש בספ"כ בעמ' קמ"ז שהב"ד הגר"ז שיאכל ב"פ אפיקומן). אלא שמדברי השו"ג (שהב"ד כה"ח שם) נראה שחולק ע"כ וס"ל שבשעת הצורך מותר הדבר. וכן עולה מדברי המ"ב עצמו (בסי' תס"א סקי"ח), וכ"מ מדבריו גם בסי' תע"ז [(סק"ד). ובספר משנה הלכה שם כתב שכ"מ גם מדברי המ"ב בסי' תע"ז סקי"ב. ואינני יודע מנין זאת]. וכן העירו בצדק במשנה הלכה ובספ"כ (עמ' כ"ה), שהמ"ב עצמו בסי' תע"ח (סק"א) כתב שמותר לאכול אפיקומן פעם שניה. ושכ"כ גם הגר"ז (ברס"י תע"ח). וראה בחזו"ע (ח"ב עמ' קע"ז) שכתב שיזהר לאכול האפיקומן בהסבה, דאל"כ יצטרך לאוכלו שנית בהסבה, ויכבד עליו הדבר ויבא לידי אכילה גסה. ע"כ. וראה עוד בד"מ (סי' תע"ב ססק"ד) שמסתימת דבריו נראה שיש לחזור ולאוכלו. וכן נראה מדברי כה"ח (סי' תע"ב סקמ"ה). וראה עוד בכה"ח (סי' תס"א סקמ"ז). והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי (כדלקמן בהערה כ"ט) שכשלא אכלו את האפיקומן בכא"פ יש לשוב ולאוכלו. וזאת אע"פ שיוצא שאוכל פעמיים אפיקומן. עכת"ד.


ונראה שלרוב ככל הפוס' אין לאכול האפיקומן ב"פ כשאין צורך בכך. ומה שנחלקו הפוס' הוא כשיש צורך מיוחד בזה, כגון שאכלו בלא הסבה, או כשהאפיקומן שרוי בשאר משקים. ומ"מ כשיגיע באכילתו השניה למצב של אכילה גסה ודאי שאין לו לחזור, ולכל היותר ימתין שיתעכל מעט האוכל במעיו, ואח"כ יאכלנו. ולכאו' היה נראה לומר שבמקרה של מחלו' בזה ישוב לאכול עוד כזית א', ויכוון שנוהג כן כמ"ד שיש לאכול ב' כזיתים כאפיקומן (וזאת כשלא אכל כבר ב' כזיתים). אלא שבאמת כיון שכבר הסיח דעתו מהכזית הראשון, נראה שאין זה מועיל למחמירים בכך.


[28]כח. כ"כ מרן (סי' תע"ז סעי' א'). מ"ב (סק"ה). כה"ח (סק"ח) וש"א. והטעם, משום שהאפיקומן אינו אלא זכר בעלמא לקרבן, והוא עצמו אינו קרבן (לבוש. כה"ח שם). וי"א כיון שכבר בירך על אכילת מצה (פר"ח. כה"ח שם). ולדעתם אם אכן טרם בירך על המצה, יברך עתה (שם). ונראה דהכוונה כשטרם אכל כזית א' מהמצה. דאל"כ הרי כבר מילא כריסו מהמצות, ואף לרש"י ולרשב"ם דס"ל שעיקר מצות מצה הינה באפיקומן, אין לברך ע"כ, וכמו שכתבו הם בפסחים (דף קי"ט ע"ב). וכעין זאת שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל לגבי מי שהחל לאכול הכורך לפני שבירך על המרור בלחוד, וכדלעיל (בפרק ח').


[29]כט. הא דיש לאכול את כזית האפיקומן בכא"פ, כ"כ בספ"כ (עמ' קמ"ה) והסה"ע (עמ' תקנ"ו). והוא פשוט, דאל"כ אינה נקראת אכילה, כמבואר לעיל (בפרק ז' סעיף י"ב). והסכים עם כך הגר"א נבנצל שליט"א. אלא שהעיר לי שיש לכתוב שכ"ה לכל כזית מהאפיקומן, והיינו שאם אוכל שני כזיתים, יאכלם תוך כדי שתי אכילות פרס. עכת"ד.


ובענין שיעור כזית לאפיקומן. הנה לדעת רש"י, רשב"ם וסיעתם דס"ל שמצת האפיקומן הינה מצת החיוב מדאו', יש להחמיר בזה כשיעור כזית למצוות דאו', אך כבר כתבנו לעיל שאין הלכה כמותם, וכמש"פ מרן (ברס"י תע"ז) וש"א. ולכן נראה שיש לראות את מצות אכילת האפיקומן כמצוה מדרבנן.


וכבר כתבנו לעיל (בפרק ז' סעי' י"ג, ובפרק ח' סעיף ט"ז ומ"ג), שלמנהג הספרדים שיעור כזית למצוות דרבנן הינו כשיעור כזית למצוות דאו'. וכ"ה למנהג האשכנזים. שכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל לגבי ני"ד, ששיעור כזית לאפיקומן הינו כשיעור שכתבנו בדאו', והיינו כעשרים ושמונה גרם. ורק לחולה וזקן שקשה להם, אפשר להקל ששיעורו כתשעה עשר גר' (וכנ"ל בפ"ז שם). עכת"ד. וכן שאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל האם יש לשער כזית אפיקומן כשיעור כזית למצוה דרבנן, או יש להקל בזה יותר, ככורך, משום שגם אפיקומן הינו זכר (לקה"פ). וענה לי שדין כזית אפיקומן כשאר הכזיתים שחיובם מדרבנן, ולא כמו שמקילים בכזית של כורך יותר מדרבנן. ואע"ג שגם אפיקומן הינו רק זכר לקה"פ, לא הקלו בו ככורך שהוא זכר להלל. ע"כ תורף דבריו.


כתב בהסה"ע (עמ' תקנ"ג ס"ט) שלדעת הראשו' שכזית אפיקומן הינו כזית החובה מדאו', יש ליקח כזית בשיעור חצי ביצה. אך להלכה די ליקח כזית בשיעור שליש ביצה, וא"צ להחמיר בשיעור הכפול של כזית, כיון שאינו אלא זכר לקה"פ. ע"כ. וסמך ע"ד המ"ב (בסי' תפ"ו סק"א). וכבר דחינו דברים אלה בפרק ח', והערנו שגם בשיעור דרבנן יש לקחת גם למנהג האשכנזים כזית בשיעור חצי ביצה. וכן דעת הגר"ש ישראלי זצ"ל. ואמנם יש להעיר, שבחזו"ע (ח"ב עמ' ק"פ) כתב, שהמחמירים לאכול לאפיקומן שני כזיתים, יכולים לסמוך בדרבנן ובחומרא זו על מ"ד שכזית הוי שליש ביצה. ע"כ. וראה עוד בספ"כ (עמ' קמ"ה סעי' ז').


ולענין זמן כא"פ באפיקומן. כתב בספ"כ (עמ' קמ"ה) שיאכלנו תוך כשתי דקות או ארבע דקות, ובשעת הדחק אפשר להקל עד תשע דקות. ובהסה"ע (עמ' תקנ"ו) כתב שאפשר במצוה דרבנן להקל בשיעור זמן של חמש דקות. ע"כ. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי ששיעור כא"פ באפיקומן הינו ארבע דקות. ואין להקל יותר, אע"פ שאין מברכים ע"כ. ואם אכל האפיקומן ביותר מזמן זה, יחזור לאוכלו בשנית. ושאלתיו, האין בעיה לאכול אפיקומן פעמיים. וענה לי שאין בכך בעיה. עכת"ד. והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, ששיעור כא"פ לאפיקומן הינו חמש דקות ולכל היותר עד שבע דקות, ואין להקל יותר מזה. כיון שדינו כשאר מצוות מדרבנן גם לענין כא"פ, ולא כדין כורך. וכנ"ל. ושאלתיו, האם מי שאכל כזית אפיקומן ביותר משבע דקות, הישוב לאוכלו פעם שניה. וענה לי שלא ישוב לאכול האפיקומן. ובפעם אחרת ששאלתיו, הבנתי מדבריו שאף אם אכל האפיקומן ביותר מתשע דק' (שי"א דהוא שיעור כא"פ), אפ"ה א"צ לשוב ולאוכלו. עכת"ד. וראה עוד לעיל (בפרקים ז' וח') מש"כ לענין שיעורי כא"פ.


כתב בהסה"ע (עמ' תקנ"ז סעי' י"ד) שיש מחמירים לבלוע כזית אפיקומן בבת אחת. ויש מי שנהג כן בכ"א משני הכזיתים של האפיקומן [עפ"י מנהגי החת"ס (סי' י'). ויגד משה (סי' כ"ח)]. אך אין זה מדינא, וכנ"ל.


ראיתי בקונטרס הנקרא "הלילה הזה", שכתב שם (בעמ' 15) ששמע בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, ששיעור כזית (משמע בכל ארבע הזיתים) לילד קטן הינו כחמישה עשר גרם. ע"כ. וצ"ב. דממ"נ, אם יכול, מדוע לא יאכל השיעור הגדול של כזית (שלגרי"ש אלישיב זצ"ל הינו עשרים גר', כפי שהורה לי, וכדלקמן בנספחים (בקונטרס שיעור כזית. חלק ו' ענף ג'). ואם אינו יכול לנהוג כן, יאכל כפי יכולתו, ודיו. ושמא משום שלדעתו שיעור כזית למצוות דרבנן הוי כחמישה עשר גרם (עיי"ש בקונטרס שיעור כזית מה שאמר לנו גבי שיעור כזית למרור), ולכן די לקטנים בשיעור זה. ואם יכולים, ישתדלו לאכול לפחות שיעור זה.


[30]ל. מה שכתבנו בענין כשיש במצת האפיקומן לפחות כזית א' בסה"כ, ורק אין כזית לכ"א מהמסובים, כ"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' קמ"ז) בשם ספר שנות חיים, והוסיף דהוא פשוט. והניף ידו שנית שם בעמ' קע"ח וכתב, שאם אין מצת האפיקומן מספיקה לכל המסובין, יקח ממצה שמורה אחרת. ואם נוהגים לאכול לאפיקומן ב' כזיתים, טוב שיתן תחילה לכ"א מהמסובין כזית א' אם יוכל, ואם יוכל יותר - יתן יותר. וכדי להשלים לב' כזיתים יקח ממצה שמורה אחרת. עכת"ד. וכ"כ בהסה"ע (עמ' תקנ"ו) בשם ספר ויגד משה שכ"כ בפסקי ריא"ז. וכ"כ בספ"כ (עמ' קמ"ה), [וכתב כן בשם הרמ"א (סס"י תע"ז). ואף שהרמ"א שם קאי באבד, מ"מ נראה דאם באבד יקח ממצות אחרות, הכא רק כדי להשלים לשיעור כזית כ"ש דמהני. ונראה גם שכוונתו גם לחלק למסובים]. וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, וכמו שכתבנו לעיל בפרק ה'. וראה עוד בפרק ז' סעי' י"א, ובהערה ל"ד.


ואמנם הוסיף שם בספ"כ, שבמקרה זה ישלים לכזית ממצות שבורות, הן כדי לאכול האפיקומן ממצה פרוסה, כדרכו של עני. והן כדי לחוש לשיטת רש"י ורשב"ם שבמצה זו יוצאים י"ח מצה מדאו', וממילא צריך לצאת במצה פרוסה, ולא בשלימה. ונמשך אחריו בהסה"ע (שם). ונראה שאין דבריהם מוכרחים (הן בשל כך שאין הלכה כרש"י ורשב"ם, והן מכך שדיו שהחל לאכול ממצות האפיקומן, ומה שמשלים, יכול להשלים מכל מצה אחרת. ואף הרמ"א וש"פ לא כתבו כן. ואולי רק מהיות טוב יש לנהוג כך).


הגר"א נבנצל זצ"ל העיר, שלפי מה שאמרנו לעיל שיש הנוהגים ליתן לכ"א מהמסובים ג' מצות, אזי יקח כ"א מהאפיקומן שלפניו. עכת"ד.


וכיצד ינהג כשאין במצת האפיקומן אפי' כזית א' בסה"כ, עיי"ש בפרק ה' ובמקורות.


[31]לא. מה שכתבנו שדין טיבול ושריית האפיקומן כדין טיבול ושריית כזית המצה הראשון, כ"כ המ"א, המ"ב (סי' תס"א סקי"ח), כה"ח (באותו סי' סקמ"ז), ספ"כ (עמ' קכ"ד) וש"א. ובהסה"ע (עמ' תע"ח) הוסיף, שבאפיקומן יש סברא נוספת שלא לשרות המצה בשאר משקין (מלבד מים), כיון דבעי שישאר טעם מצה בפיו. ע"כ. וממילא מדברים אלה עולה שיש לאכול את האפיקומן ללא תוספת מאכלים אחרים. ואף הגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שיש לאכול את האפיקומן ללא תוספת תבשילים וכדו', כדי שישאר טעמו בפיו. ויש לאפיקומן דין כמו של מצה דאו' לענין שריה, טיבול וכדומה. ואם בכ"ז שרה, טיבל או אכל עם האפיקומן דבר אחר (באופן שמעכב במצה דאו' - מ.ה.), ה"ז לעיכובא, וצריך לאכול שוב אפיקומן כדי שישאר טעם המצה בפיו. וכל זה דוקא קודם ברהמ"ז. אך אם כבר בירך ברהמ"ז לא ישוב לאכול אפיקומן נוסף, אלא יצא בזה ידי חובה. עכת"ד. וראה בחזו"ע (ח"א עמ' תת"א בהערה) שהב"ד הכנה"ג בפסח מעובין, שיש נוהגים לטבל האפיקומן בחרוסת. וכתב ע"כ בחזו"ע שאמנם א"צ לטבל האפיקומן, מ"מ אם רוצה לטבלו בחרוסת שפיר דמי. ולא אמרינן דאתי חרוסת דרשוּת ומבטלת לאפיקומן דמצוה, כיון דהכא הוא רק טיבול בעלמא ולא חשיב ביטול למצוה. עיי"ש.


[32]לב. הא דיש לאכול האפיקומן בהסבה, כ"כ התוס' (פסחים דף ק"ח), הרא"ש, הגמי"י, האשרי, המרדכי והאו"ז. והטעם, משום שעיקר אכילת מצה בזמן הבית היתה באחרונה עם קה"פ (הסה"ע עפ"י הגר"א). וכנראה שכן היא גם דעת רש"י ורשב"ם, אך טעמם משום דס"ל שמצות מצה עיקרה באכילת האפיקומן דוקא. והביאו דברים אלה הב"י (סי' תע"ז), כה"ח (סי' תע"ב סקמ"ה) והסה"ע (עמ' רל"ב, רל"ג).


ואמנם הרמב"ם (בפ"ז ה"ח) כתב דבעי להסב רק בעת אכילת כזית המצה, ושאר אכילתו אם היסב ה"ז משובח, ואם לאו אין צריך. ולמד מדבריו הפר"ח דאפיקומן א"צ הסבה. והוסיף שכ"מ מהירו', דכזית של אפיקומן א"צ הסבה שכבר יצא בראשונה [והב"ד כה"ח (סי' תע"ז סק"ז). וראה מש"כ בהסה"ע (עמ' רל"ג), שממ"ש שהשמש שאכל כזית א' בהסבה, יצא. ומאידך שמש חייב גם באכילת האפיקומן. נראה לפי"ז שאפיקומן א"צ הסבה. ונראה שאין דבריו מוכרחים, דשמש כיון שהוא טרוד, דיינינן ליה כדיעבד לשאר אדם, כמבואר במ"ב (סי' תע"ב סקכ"ג). ועיי"ש עוד בהסה"ע (הערה 15)].


אלא שמרן בשו"ע (סי' תע"ז סעי' א') כתב כדברי התוס', הרא"ש וסיעתם. וכן עולה מדברי המ"ב (סי' תע"ב סקכ"ב וסי' תע"ז סק"ד) וכה"ח (סי' תע"ב ס"ק מ"ה ומ"ט. וסי' תע"ז סק"ז). וכ"כ חזו"ע (ח"ב עמ' קכ"ד) הסה"ע (שם) וש"א.


בענין הסבת השמש באכילת האפיקומן, ראה מ"ב (סי' תע"ב סקכ"ג) דמשמע דפטור, ואילו בשעה"צ שם (סקל"ה) ובמ"ב שם (בסקי"ט) משמע דחייב. וצ"ע.


ובענין מי שאכל האפיקומן בלא הסבה. הנה ממש"כ מרן (בסי' תע"ז ס"א) דאפיקומן בעי הסבה, ומאידך כתב (בסי' תע"ב ס"ז) שכל מי שצריך הסבה ולא היסב, לא יצא וצריך לחזור ולאכול בהסבה, עולה שגם באפיקומן הוי לעיכובא, וצריך לחזור בכל מקרה.


אלא שבחזו"ע (ח"א סי' מ"ה) הב"ד המהר"ש ותלמידו המהרי"ל, שכתבו שאם לא היסב באפיקומן, יצא. וגם הפר"ח (ברס"י תע"ז), לאחר שהב"ד הירו' והרמב"ם דמשמע דס"ל שא"צ כלל להסב באפיקומן, כתב שיש לסמוך על דבריהם בדיעבד. וכ"כ בשו"ע הגר"ז (סי' תע"ז ס"ד). וא"כ יש מחלו' בדבר.


ואמנם הרב שו"ג כתב לחלק בזה. שאם נזכר בזה קודם ברהמ"ז, כיון שאין כאן תוספת ברכה יחזור ויאכל כזית נוסף בהסבה, לצאת ידי הרא"ש, המרדכי, הטור והשו"ע. אך הח"א (כלל ק"ל סי"ג) כתב שמי ששכח להסב באפיקומן יסמוך על הפוס' דס"ל שיצא, וטעמו משום שאסור לאכול אפיקומן ב"פ. והב"ד כה"ח (סי' תע"ז סק"ז) וחזו"ע (ח"א סי' מ"ה).


והמ"ב אף הוא דן בזה, אלא שלכאו' יש סתירה בדבריו. שבסי' תע"ב (סקכ"ב) כתב, שאם שכח לאכול האפיקומן בהסבה לא יחזור ויאכלנו, דהא אסור לאוכלו ב"פ. והוא עפי"ד הח"א הנ"ל, דסומכים על הראבי"ה (שבזה"ז א"צ הסבה) או ע"ד הרמב"ם הנ"ל. אך בסי' תע"ז (סק"ד) כתב עפי"ד הפר"ח, שאם שכח א"צ לשוב ולאוכלו. אך הוסיף, דהו"ד אם קשה עליו האכילה. ולפי"ז כשלא קשה עליו, צריך לחזור. ובשעה"צ שם (סק"ד) הסביר, שהוא משום שלרש"י ולרשב"ם יוצאים י"ח מצה דוקא באפיקומן, ולדידהו בודאי צריך לחזור ולאכול בהסבה (ובספר משנה הלכה הדן בדברי המ"ב, לא הרגיש בקושיה זו).


וכבר עמד על סתירה זו הגר"מ פיינשטיין בספרו אג"מ (חאו"ח ח"ג סי' ס"ז), וכתב ליישב דברי המ"ב שמש"כ בסי' תע"ב שאין לחזור כלל ולאוכלו הו"ד משנזכר לאחר ברהמ"ז. ומש"כ בסי' תע"ז דישוב לאוכלו אם לא קשה לו, הוא קודם ברהמ"ז. וראה עוד ברבבות אפרים (ח"א סי' רצ"ט סק"ב), ובמנח"י (ח"ט סי' מ"ו ומ"ז). ובהסה"ע (עמ' רל"ו) ניסה ליישב דברי המ"ב ולחלק שבמקום א' קאי אדברי השו"ע, ובמקו"א כתב אליבא דהרמ"א שסומך ע"ד הראבי"ה. אולם הן ע"ד האג"מ והן ע"ד הסה"ע צ"ע, שהרי המ"ב עם כל מה שביאר וכתב בני"ד, לא כתב חילוקים אלה. וכ"כ גם בספ"כ (עמ' כ"ה) שמדברי המ"ב בסי' תע"ב נראה דה"ה גם קודם ברהמ"ז.


וכה"ח (בסי' תע"ב ס"ק מ"ה) כתב שבני"ד אם אכל כבר לפחות כזית א' בהסבה, וקשה עליו לאכול עוד, יצא בדיעבד י"ח. וראה עוד מש"כ שם בסק"נ, ובסי' תע"ז סק"ז.


וגם הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"א סס"י מ"ה) כתב לחלק בין אם בירך ברהמ"ז ואח"כ נזכר, שאינו חוזר, לבין אם עדיין לא בירך ברהמ"ז (והוסיף שכ"כ השו"ג, הרח"ף בספרו חיים לראש, והג"ר חיים כהן בספר ערב פסח). והיינו כאג"מ בהסבר המ"ב [וראה עוד בה"ל (סי' תע"ב ס"ז ד"ה "לא"), מש"כ בדעת מרן]. והוסיף בחזו"ע, דאף לפני ברהמ"ז, אם קשה עליו לאכול עוד א"צ לדחוק עצמו ולשוב ולאכול בהסבה. והיינו כמ"ב (בסי' תע"ז). ולפלא שבילקו"י (מועדים. עמ' 408 ס"ה) לא הזכיר ד"ז דקשה לו. ובח"ב בחזו"ע (עמ' קע"ז) כתב שיש להזהר לאכול האפיקומן בהסבה, דאל"כ יצטרך לאוכלו שנית בהסבה, ויכבד עליו הדבר ויבוא לידי אכילה גסה.


וכיון שכן, כתבנו שהן לאשכנזים (עפ"י המ"ב והאג"מ) והן לחלק מהספרדים (כחזו"ע), ישוב לאכול האפיקומן בהסבה רק אם טרם בירך ברהמ"ז, וכשלא קשה לו הדבר. וכ"פ בספ"כ (עמ' קמ"ה. אלא שלא חילק בין קודם או לאחר ברהמ"ז). וכמובן שכ"ז מדובר שאכל לפחות כזית א' אחר בהסבה, וכנ"ל (בפ"ז סעי' י"ט).


ומה שכתבנו דעת שאר הספרדים, דנתי בכך כמה פעמים לפני הגר"מ אליהו זצ"ל, והעולה מדבריו עפ"י מש"כ מרן (ראה סי' תע"ז סעי' ב' - מ.ה.) שאם בירך כבר את ברהמ"ז ואכל באמצע הסעודה עוד מצות, יסמוך על אותן מצות שבסעודה. ואם לא אכל עוד מצות בסעודה, חייב לחזור. וכמובן מדובר שאכל בסעודה לפחות כזית מהמצות, ואכלו דוקא בהסבה. ואע"ג שמרן כתב דין זה גבי מי ששכח לגמרי לאכול האפיקומן, מ"מ ה"ה להכא. עכת"ד.


וראה עוד בענינים אלה לעיל [פ"ז הערה נ"ד (ובפרט בדברי הגר"א נבנצל שליט"א), ופרק ח' הערה ק"ו], ולקמן (פ"י הערה כ').


ויש להעיר, שהצד להקל לענין הסבה דוקא באפיקומן יותר מהכזית השני שאוכל בלילה זה [שהרי מקילים בכזית השלישי - כורך - מדין דהוא זכר בעלמא, כדלעיל (פ"ח סעי' מ')], הינו משום שיש בעיה לאוכלו ב' פעמים, וכמש"כ לעיל בסוף הערה כ"ז. אך מטעמיה דהפר"ח, שלמד מהירו' ומהרמב"ם שיש להסב רק בכזית הראשון, נראה שיש להקל בזה גם באכילת הכזית השני. ושמא שם אין זה שכיח שיסב רק בראשון ולא בשני, שהרי אוכלם יחד, זה אחר זה. וגם קשה לשער מתי גמר לאכול הראשון והחל השני.


[33]לג. הא דיש לאכול את האפיקומן על השובע, שהריהו זכר לפסח הנאכל על השובע. שכ"כ בעל המאור (בפסחים דף ק"כ ע"א), תוס' (פסחים שם ד"ה "מפטירין"), מרן (בסי' תע"ז סעי' א'), המ"ב (סי' תע"ו סק"ו) וש"פ. והטעם שהפסח נאכל על השובע, כדי שיהנו באכילתו ותחשב להם, שאכילת קודשים צריכה שתהא בדרך חשיבות וגדולה כדרך שהמלכים אוכלים [רש"י פסחים (דף ע' ע"א ופ"ו ע"א). רשב"ם (דף קי"ט ע"ב). וראה הסה"ע (עמ' תקנ"ה)]. ויש שכתבו כדי שיאכלוהו שבעים ולא יבואו לידי שבירת עצם (בעל המאור ותוס' שם בשם הירו'. לבוש. הסה"ע שם). ויש מי שכתב, כיון דפסח טעון הלל באכילתו, ואומרים בו "נותן לחם לכל בשר", נאה לאומרו בנפש שבעה (בעל המאור. הסה"ע שם).


כתב המאירי בפסחים, שדבר זה לאוכלו על השובע, הינו ממוצע בין מי שאוכלו רעב, לבין מי שאוכלו אחר אכילה מרובה עד שיהא קץ באכילה זו. ואחר אכילתו אוכל את הפסח באופן שכשמצטרפות נעשה שבע. והב"ד בחזו"ע (ח"ב עמ' קע"ח בהערה), וכתב שמשמע דלא ס"ל כתוס', דס"ל דריש לקיש מיירי שנהנה באכילתו. רק שאינו מתאוה לאכול, ועכ"ז אינו מקיים מצוה מן המובחר. ובעינן שיאכלנו בעת שיהא מתאוה לאכול קצת. דאי ס"ל למאירי כתוס', מדוע כתב שהיא ממוצעת. והוסיף שם בחזו"ע, שהאו"ז כתב דכיון שמתחיל לאכול כשהוא רעב, אפי' יאכל אח"כ אכילה גסה, מ"מ מיקרי אכילה. ולהכי אמר ר"ל דמקיים מצות פסח עי"כ. ומ"מ הסיק שם בחזו"ע שלכתחי' טוב לעשות כמש"כ התוס', ולכן נכון לאכול את האפיקומן בעודו מתאוה קצת.


ואם אין לו שום תבשיל לאכול מלבד מצות, יאכל מהן עד שישבע, ואז יאכל האפיקומן [תולדות שמואל. הב"ד הסה"ע (עמ' תקנ"ד). והוסיף, שיש להסתפק במי שהיה שבע קודם שאכל כזית ראשון, אם תעלה לו אכילתו גם לאפיקומן].


אף שאכילה על השובע גורמת לחלאים רעים (וכמש"כ הרמב"ם פ"ד מדעות הט"ו), מ"מ אכילת האפיקומן על השובע אינה מזיקה, ד"שומר מצוה לא ידע דבר רע". ועוד, דהמצה נקראת "מיכלא דאסותא" [הסה"ע (עמ' תקנ"ה עפ"י הזוה"ק), והאורחות חיים בשם יפ"ל].


ומה שכתבנו דמצוה מן המובחר שיהיה עדיין תאב מעט לאכול. הנה אמרו בגמ' בנזיר (דף כ"ג ע"א): מאי דכתיב: "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם". משל לשני בני אדם שצלו פסחיהן... זה שאכלו לשום אכילה גסה - "ופושעים יכשלו בם". ע"כ. ופירשו התוס' שם, דתרי גווני אכילה גסה הן: אחת שנפשו קצה מלאכול. ועל אותה אכילה קאמר ביומא דפטור ביוה"כ. ויש אכילה גסה שאינו מתאוה לאכול, אך יש בה טעם. ועל אותה אכילה קאמר בנזיר שאם אכל את הפסח לשם אכילה גסה לא עביד מצוה מן המובחר. והב"ד הב"ח, המ"א וכה"ח (סי' תע"ו סקט"ו). והוסיפו, דהא דפסח נאכל על השובע, היינו שמתאוה לאכול קצת. וממילא עולה, שמצוה מן המובחר לאכול האפיקומן כשהוא מתאוה קצת. וכ"כ הא"א, דנמצא שיש ג' סוגי אכילות: א. מתאוה לאכול במ"ע, והוא מצוה מהמובחר. ב. אינו מתאוה, אך גם אינו קץ באוכל, ובזה יי"ח אך אינו מהמובחר. ובאיסורין חייב. ג. קץ במזונו, שאז במ"ע אינו יי"ח, ובאיסורין פטור. והב"ד כה"ח (סי' תע"ו סקי"ז). וראה עוד תוס' ב"ק (דף ק"י) ובפסחים (דף ק"ז).


וכן עולה מדברי הב"י (סי' תע"ז) בשם הרוקח, הח"י (הב"ד כה"ח סקט"ז). וכ"כ המ"ב (סי' תע"ו סק"ו), שאם אינו מתאוה כלל לאכול, אינו עושה מצוה מ"ה. דאף שהאפיקומן נאכל על השובע, כקה"פ, ולכן אוכלים אותו לאחר גמר הסעודה, מ"מ צריך שתהא לו קצת תאוה לאכול כדי לקיים המצוה מ"ה. והוסיף בשם הפוס', שלא תהא אכילת האפיקומן עליו לטורח, דעי"ז אין מתקיים המצוה מ"ה. ע"כ. וכ"כ כה"ח (סקט"ז) בשם הרוקח.


יש מי שכתב, שמי שאינו יכול לדקדק באכילתו שתהא על השובע ובתיאבון קצת, ושלא יכשל באכילה גסה, מוטב שיאכל את מצת האפיקומן כשהוא מעט רעב. דהאכילה על השובע הינה רק למצוה מן המובחר, והאוכל אכילה גסה אינה אכילה כלל [הסה"ע (עמ' תקנ"ד) עפי"ד הרמב"ם (בפ"ח מקה"פ ה"ג), שאכילת קה"פ על השובע הוי מצוה מ"ה. ושכ"כ בספר דרך פיקודיך. אך מדברי מרן (בסי' תע"ז ס"א) אין הכרח שאין זה מעיקר הדין לאכול האפיקומן על השובע. ומ"מ מדברי מרן שם (בס"ב) ומהמ"ב (סקי"ג) שיכול לסמוך על המצה שאכל בתוך הסעודה, אכן נראה כדברי הסה"ע].


גם בליל שני יש להזהר לאכול בתיאבון (ח"י. כה"ח סקי"ח).


[34]לד. כמבואר בהערה הקודמת. וכ"כ המ"ב (סי' תע"ו סק"ו), כה"ח (ס"ק ט"ו, ט"ז וי"ז) חזו"ע (ח"ב עמ' קע"ח בהערה) וש"פ. וראה מה שכתבנו בהערה הקודמת בשם המאירי.


[35]לה. כמבואר בהערה ל"ג. עפ"י הגמ' בנזיר, ושכ"כ הרוקח, הב"י, מ"ב (סי' תע"ו סק"ו), כה"ח (ס"ק ט"ו-י"ז) וש"פ. וראה עוד ברמ"א (סי' תע"ו ס"א) ומ"ב (סקי"ג).


ועוד בגדר אכילה גסה זו ראה בשו"ע (סי' תרי"ב ס"ו) ובנו"כ, ובספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ו ס"ז).


ובני"ד נראה שיש להמתין עד שיתעכל האוכל במעיו באופן שיוכל לאכול שוב אפיקומן ולצאת בו י"ח כראוי. ואם רואה שמתחיל להרדם בשל המתנתו, יאזור עוז כדי שלא ירדם. וכדברים אלה גם שמעתי מהגר"ש ישראלי זצ"ל. ועוד שמעתי מהגר"מ אליהו ומהגר"ש ישראלי זצ"ל שמי שאכל האפיקומן כשקץ במזונו, צריך להמתין שיתעכל האוכל גם אם יצא שיאכל האפיקומן בשנית אחר חצות. ויותר מזה אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שאם רואה שהוא קץ באכילה נוספת ועדיין לא אכל האפיקומן אך מתקרב חצות, יאכלנו לכתחילה לפני חצות, ולאחר מכן ימתין עד שלא יקוץ באכילה ויאכלנו בשנית לאחר חצות. עכת"ד. ונראה שכוונתו שאין לאוכל בפעם הראשונה קודם חצות וודאות גמורה שהוא קץ באכילתו. דאל"כ מאי מהני אכילתו.


על מש"כ הרוקח שהאוכל מצת האפיקומן לשם אכילה גסה לא יצא י"ח, הקשה מחה"ש (סי' תע"ו סק"ב)דנהי דהרוקח ס"ל דאפיקומן דין פסח יש לו, מ"מ הא גם בפסח מסיק התם ר"ל דלא הוי פושע, אלא דלא עביד מצוה מ"ה. ותירץ, דהרוקח מיירי בקץ במזונו והוא עליו לטורח. ובנזיר מיירי שיש לו הנאה במזונו. והב"ד חזו"ע (ח"ב עמ' קע"ז), והוסיף, דמ"מ לכתחי' בעינן שיאכל האפיקומן לתיאבון, ולא רק שיהנה בטעמו. ועוד כתב לתרץ קושית מחה"ש, דמש"נ בנזיר דפסח מיהא קאכיל, הוא משום דהפסח נאכל צלי, וקיי"ל דרווחא לבסומי שכיחא, ויש ריווח מצוי במעיים לדבר טעים. אך מצת האפיקומן שאוכלה לבדה בלא תערובת לפתן, בנקל יש לחוש שיבוא לידי אכילה גסה. עיי"ש מש"כ עוד בשם הרב ערוגת הבושם.


דין מי שהקיא לאחר אכילת האפיקומן, ראה בספר ילקו"י (מהדו"ק ח"ג, סס"י קפ"ד עמ' ש"ו, ש"ז), ולעיל (פרק ח' הערה פ"ח).


[36]לו. כתב הפר"ח, שכיון שצריך לאכול את האפיקומן על השובע, אין יוצאים י"ח בכזית מצה שאכל בתחילת הסעודה. וכ"כ המש"ז. והב"ד כה"ח (סי' תע"ז סקכ"ב. עיי"ש מש"כ בשם תשו' בי"ד). ואמנם השו"ג והחוק יוסף כתבו דיוצא בכזית שאכל בראשונה. ולכן הסיק כה"ח (שם) דהיכא דאינו תאב כ"כ לאכול, יש לסמוך ע"כ. ומשמע שאף לדעתו אין לסמוך ע"כ אלא בשעת הצורך. ואמנם המ"ב (סקי"ג) פסק כפר"ח והמש"ז. ולכן נראה שבמקרה זה ישוב לאכול האפיקומן לאחר ששבע, ואפי' לאחר חצות, ורק בשעה"ד גדולה יכול לסמוך ע"ד החוק יוסף והשו"ג, ולסמוך על הכזית הראשון שאכל כשלא שבע עדיין [דמדברי מרן (בסי' תע"ז ס"ב) משמע דמ"מ יכול לסמוך על שאר הכזיתים]. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שמי שיש לו למשל רק כזית מצה ראשון, כזית מרור, וכן יש לו כורך ואפיקומן, אך אין לו בשר ודגים וכדו', ודאי שיצא י"ח אפיקומן כיון שאכלו לבסוף, וזאת אע"פ שאינו שבע לגמרי. וכן בזמן ביהמ"ק, אם אין לו מאכל אחר מלבד קה"פ, ודאי שיאכלנו ויוצא בזה י"ח. ומששאלתי, שלכאו' אינו מקיים בכך את ההידור של אכילה על השובע, ענה לי שלדעתו כן מקיים זאת, כיון שאין הכוונה שצריך להיות שבע, אלא הכוונה שלא יאכל לאחר האפיקומן דבר. והבעיה הינה כשחשב שיאכל עוד מאכלים לאחר אכילת האפיקומן. אך אם לא חשב ולא אכל לאחריו דבר, אין בכך כלום. וכן כוונת המ"ב (בסי' תע"ז סקי"ג), שיאכל האפיקומן בסוף הסעודה, ולא יאכל אחריו כלום. אך אין כוונתו שיאכלנו דוקא כשהוא שבע. ולכן יש לכתוב בני"ד בהלכות שאינו יוצא י"ח אם אכל לאחריו עוד מאכלים. וממילא עולה, שאם אכל בתחילה דגים ושבע קצת, לאחר מכן אכל האפיקומן ולבסוף סיים בבשר, לא יי"ח אפיקומן, דבעי שישאר טעם מצה בפיו. ומשהזכרתי את דברי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שאף מי שאכל לאחר האפיקומן עוד מאכל, שיצא בדיעבד י"ח אפיקומן, ורק לא קיים המצוה של איסור אכילה לאחר האפיקומן. אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א שנראה שיוצא בזה רק אם בשעת אכילת האפיקומן לא היה בדעתו לאכול עוד, ורק אח"כ שכח או נמלך ואכל, או שהוא אנוס, כגון חולה, יש מקום לומר שיצא י"ח אפיקומן. אך אם בשעת אכילת האפיקומן היה בדעתו לאכול עוד, אין נראה שיוצא י"ח אפיקומן. עכת"ד. ואכן לאחר מכן הבהיר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שלכך נתכוון, וכדלקמן בהערה נ'. וכעבור זמן שאלתי שוב את הגר"א נבנצל שליט"א, שהרי מהטעמים שכתבנו לעיל בהערה ל"ג בפרקנו לטעם השביעה, עולה דבעי ממש לשבוע ואח"כ לאכול האפיקומן. וענה לי שאכן ישנם שני צדדים בזה: יש צד של אכילת האפיקומן בסוף הסעודה. ויש צד לאוכלו כשהוא שבע. ומ"מ גם אם אין לו די אוכל לאוכלו כשהוא שבע, אפ"ה קיים מצות אכילת אפיקומן. עכת"ד.


[37]לז. כפי שכתבנו בס"ד לעיל (בפ"ז הערה ס"ז), תנינן בפסחים (דף ק"כ ע"ב) שהפסח אחר חצות מטמא את הידים. ואמרו בגמ', דראב"ע היא דס"ל שהן פסח והן מצה זמנם מה"ת עד חצות. ועוד אמרו, שר"ע חולק ע"כ, וס"ל שזמנם כל הלילה.


ונחלקו הראשו' אם הלכה כר"ע, משום שהלכה כר"ע מחבירו, או הלכה כראב"ע משום דיש הרבה סתמי משנה כוותיה. שהר"ח, הסמ"ג בשם ר"י מבעלי התוס', המרדכי והתוס' [במגילה (דף כ"א ע"א ד"ה "לאתויי") ובזבחים (דף נ"ז ע"ב ד"ה "ואב"א"). וראה עוד תוס' פסחים (דק"כ, ב' ד"ה "אמר")] כתבו, שהאוכל מצה אחר חצות לא יצא, והיינו כראב"ע. וכ"כ מהרי"ו, וכן צידד האו"ז דלא יצא מן התורה. ולעומתם הרמב"ם (רפ"ו מחו"מ) פסק שזמנה כל הלילה. וכ"כ הרה"מ, בעה"ע, האו"ז בשם הר"י מקורביל. וי"א שכן גם דעת הרי"ף, מדהשמיט מימרא דרבא דאמר שהאוכל מצה לאחר חצות לא יצא י"ח לראב"ע. ואמנם היו מהראשו' שהסתפקו בזה, וכתבו שלכן יש להזהר שלא לאחר לאחר חצות. שכ"כ הרשב"א, הרוקח והר"ן. והרא"ש כתב שנכון להחמיר כראב"ע, דאפשר שר"ע מודה להרחיק את האדם מן העבירה באיסור דאו', וכן היה נוהג ר"ת ז"ל למהר לאכול האפיקומן קודם חצות. והביא דבריהם מרן בב"י (סי' תע"ז), בה"ל (ד"ה "ויהא") וכה"ח (סק"ט).


ובשו"ע (סי' תע"ז ס"א) כתב מרן: ויהא זהיר לאוכלו (את האפיקומן) קודם חצות. עכ"ל. והסכים עמו בזה הרמ"א. והסביר המ"ב (סק"ו) הטעם, דכיון שהאפיקומן זכר לפסח, צריך לאוכלו בזמן פסח, והפסח אינו נאכל אלא עד חצות. ע"כ. ואמנם מרן כתב זאת בלשון זהירות, והבנתי מהגר"מ אליהו זצ"ל שאין זה חיוב גמור, וכמו שכתבנו כבר לעיל בפ"ז הערה ס"ח [ובהזדמנות אחרת אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שאכן אין זה לעיכובא. ושאלתיו, האם גם מש"כ מרן באו"ח (סי' ל"ב סעי' כ"ח הל' תפילין) שיש להזהר שלא יכנס ראש הלמ"ד באויר הה"א או החי"ת אפי' בלא נגיעה. האם גם בזה אין זה לעיכובא. וענה לי שאכן לכתחי' יש להזהר בזה. ואם לא נזהר, תלוי הדבר אם ראש הלמ"ד נכנסה באופן שהיא פוסלת. אך ישנם מקרים שאין לפסול התפילין בשל כך. וא"כ ה"ה הכא, שאין לשון "זהירות" לעיכובא. עכת"ד. ואמנם נראה שלדעת הגר"ע יוסף זצ"ל לשון זו כוונתה שחייב לנהוג כן לכתחי', ממש"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' קע"ט) שבדיעבד יוצא גם לאחר חצות. אך יתכן שגם הם כוונתם שיש להשתדל לנהוג כן, אך אין זה חיוב גמור מעיקר הדין. או שבאמת זו מחלוקת כיצד להבין לשון זו של "זהירות". ולכאו' קצת קשה ע"כ ממש"כ מרן (בסי' תל"ב ס"א) שיש להזהר מלדבר בין הברכה לתחילת בדיקת חמץ. וכתבו שם המ"ב וש"א דהוי גם לעיכובא. אלא שנראה שגם שם דיבר מרן רק לכתחי', ודיבר שם רק על דיבור שהוא מענין בדיקת החמץ. ולכן כתב בהמשך על "דיבורים אחרים". והמ"ב שם (סק"ה) רק הוסיף דין של המדבר בדברים שאינם מצרכי הבדיקה, ולא בא לפרש דברי מרן. כך חשבתי תחילה לפרש הדבר, כדי להעמיד גם שם את דברי מרן בלשון "זהירות" כך שאינם לעיכובא. אך כעבור זמן ראיתי בחזו"ע פסח (ח"א עמ' תשצ"ט) שכתב שמצינו לשון זהירות גם על דבר המעכב בדיעבד, והביא כדוגמא לכך דוקא את דברי מרן הנ"ל (בסי' תל"ב). ולמרות שנראה שגם לדעתו לשון זהירות בעלמא אינה לעיכובא, מ"מ כתב שלעיתים מצינו לשון זו גם בדבר שהוא מעכב בדיעבד וכנ"ל. ולמרות שלגבי דברי השו"ע (בסי' תל"ב) היה נראה לי שאפשר לפרש שכוונת מרן הינה כמו שכתבנו, שלשון זהירות נקט דוקא על דיבורים מענין הבדיקה, ולכן אינו לעיכובא גם שם, מ"מ בטלה דעתי. וראה במ"ב (סי' ל"ב ס"ק קל"א וקל"ב), שכתב שלשון זהירות הינה דוקא לכתחילה, אך לא לעיכובא בדיעבד (עיי"ש שמ"מ פסל מצד שינוי צורת האות). וראה עוד בשד"ח (כללי הפוס' סי' ט"ז ס"ק ד', ה'), יבי"א (ח"א חאו"ח סי' כ"א סק"ט, וח"ד חאו"ח סי' ל"ג סק"א), בספר עין יצחק (יוסף. ח"א. בכללי לשונות הפוס', סעי' ג'). וכן לקמן בפרקנו (בריש הערה נ"ד)]. וכ"כ שיש להזהר בזה גם הלבוש, הגר"ז, הח"א וכה"ח (סי' תע"ז שם).


והגר"א בביאורו כתב דמשום הרחקה יש לסיים המצה עד חצות [והב"ד בה"ל שם. וראה במע"ר (סי' קצ"א), שאוכלין האפיקומן דוקא קודם חצות. וראה לעיל בפרק ז' הערה קט"ו בדין מי שקיים המצוה מדאו' אך לא קיים הסייג שבה מדרבנן, אי יצא מדאו']. וכתב הפר"ח להקשות ע"ד מרן בזה, שהרי גם הרי"ף (לדעתו) ס"ל כרמב"ם, שהלכה כר"ע שאכילת מצה כל הלילה, ומדוע חשש לרא"ש ולר"ן. ולכן נראה שאינו אלא חומרא בעלמא, ואינו מדינא. וכ"כ השו"ג. והב"ד בה"ל (שם) וחזו"ע (ח"א עמ' תתפ"ו). וכ"כ הרב שבח פסח, מטעם שהוא רק מדרבנן, ולא גזרו לאכול עד חצות אלא בדאו'. והב"ד הסה"ע (עמ' תקנ"א).


ואמנם יש מהאחרו' שלא היו מקפידים לאכול האפיקומן דוקא לפני חצות. שכן היה מנהג החת"ס (כמבואר בליקוטי חבר בן חיים, ובמנהגי החת"ס). וכן נהגו הגר"ח מוולוז'ין והגה"ק רבי מנחם מרומנוב (כמבואר בחזו"ע והסה"ע שם). ומ"מ כיון שמרן בשו"ע והרמ"א הסכימו שיש להזהר בזה, נראה שכן הדין, ובפרט נראה שצריכים להקפיד ע"כ גם המלצרים ושאר העובדים בבתי הארחה ומלונות שעושים בהם סדר מרכזי משותף, וטרודים הם במלאכתם.


יש מי שכתב, שאף לדעת ראב"ע שהפסח אינו נאכל עד חצות, מ"מ לא נעשה נותר אלא בבוקר, לפי שמש"נ עד חצות הוא רק מדין מצוות אכילת קה"פ, אך מ"מ יש באכילתו גם דין של אכילת קדשים, ומדין זה הוא נאכל כל הלילה ככל הקדשים [הגרי"ז מבריסק בשם אביו הגר"ח, מובא בהגדה מבית לוי. והב"ד הסה"ע (עמ' תקנ"ב). וכבר כתבנו לעיל, שבאו"ש (פ"ו מחו"מ) כתב שאף לראב"ע מותר לאוכלו עד הבוקר. וראה בהסה"ע (עמ' תמ"ה)].


לגבי זמן חצות הלילה ראה ערוה"ש (סי' תע"ז ס"ד), אג"מ (ח"א סי' כ"ד), הסה"ע (עמ' תמ"ה הערה 11), ולעיל מש"כ (בפ"ז הערה ס"ז).


כתבו האחרו', שמי שישן בע"פ שחל בשבת, וחלם חלום באופן שצריך להתענות חצי יום (ראה רמ"א סי' רפ"ח ס"ד), לא יתענה חצי הלילה, אלא יעשה הסדר באופן שיאכל האפיקומן קודם חצות [שו"ת בית יהודה. ברכ"י. שע"ת. כה"ח (סקי"א). והב"ד לעיל (בפרק א' סעי' כ"ב)].


[38]לח. כ"כ הא"א, השו"ג, יפ"ל, הבה"ל (סי' תע"ז סד"ה "ויהא") בשם האחרו', כה"ח (סקי"ב) וחזו"ע (ח"ב עמ' קע"ט). וכ"מ מהדגמ"ר, מהמ"ב שם (ססק"ו) וכה"ח (סק"י) גבי מי שהחשיך לו [ואמנם מקור דבריהם הוא הדגמ"ר, והוא בדבריו סתם גבי אכילת האפיקומן. ולכן כתב בהסה"ע (עמ' תקנ"א) שבמקרה זה יאכל גם האפיקומן קודם חצות. אך מדברי המ"ב (ססק"ו) משמע בהדיא לא כן, מדכתב שיסעוד סעודתו לאחר ההגדה, וההגדה אומרה לאחר חצות. וא"כ כ"ש שיסעוד סעודתו לאחר חצות. וכיון שאין לאכול כלום לאחר האפיקומן, נראה שלדעתו יאכל גם האפיקומן אחר חצות, וכמש"כ בבה"ל שם. וא"כ נראה לענ"ד שאין לנהוג כמש"כ בהסה"ע].


וידידי הרה"ג ר' ישעיהו דורון שליט"א הראני מש"כ האב"נ (חאו"ח סי' שפ"א) שאין החיוב שישאר טעם פסח ומצה בפיו אלא רק בזמן מצותם. ולכן הסיק שם, שאם בתחילת הסעודה או באמצעה רואה שהוא קרוב לחצות, יאכל כזית מצה על תנאי: אם הלכה כראב"ע, יהיה זה לשם אפיקומן. וימתין אח"כ עד חצות ויאכל סעודתו. ואח"כ יאכל שנית עוד אפיקומן, ויוצא ממ"נ: אם הלכה כראב"ע, יוצא באפיקומן הראשון. ואז אחר חצות מותר לאכול דברים אחרים. ואם הלכה כר"ע דעד שיעלה עה"ש, יוצא באפיקומן השני. ע"כ. וכעבור זמן מצאתי כן בחזו"ע (ח"א עמ' תשע"ד), והוסיף שהסכימו עמו הגאון הרוגוצ'ובר בספרו צפנת פענח, והגאון מבריסק בהגדה מבית לוי. וראה עוד בהסה"ע (עמ' תקס"ד, תקס"ה) מש"כ ע"כ. ועיי"ש מה שהקשה ע"כ מד' העונג יו"ט שאין מועיל תנאי במצוות, דכל מילתא דליתא בשליחות, ליתא בתנאי [ואמנם מנהג העולם שלגבי ק"ש דשחרית מועיל תנאי כשחושש שיעבור זמנה. שאומר: שאם הלכה כמ"ד שמחשבים זמנה מעה"ש, הריני יוצא בק"ש שאני קורא קודם התפילה. ואם הלכה כמ"ד שמחשבים זמנה מהנץ, אצא בק"ש שבתפילה. וכן מצינו בעוד מצוות שאין בהן שליחות שמ"מ יש בהן תנאי. וראה ע"כ באורך בילקו"י (ח"א מהדו"ק, הל' ק"ש סעי' ד' עמ' ק"א ואילך) מש"כ בשם תשו' כת"י מהגר"ע יוסף זצ"ל ואכמ"ל]. ובהגדה מבית לוי (עמ' ר"י) העיר בשם הגרי"ז מבריסק, שאם לאחר שעבר זמן המצוה א"צ שישאר טעם המצה בפיו, אזי א"צ להתנות כלל. דאם ההלכה שזמן קה"פ עד חצות, הרי הכזית האחרון שאכל קודם חצות נחשב לאפיקומן. ואז מותר לו להמשיך סעודתו אחר חצות, שכבר עבר זמן המצוה. ובסוף סעודתו יאכל עוד כזית, ויחשב לו כאפיקומן למ"ד שזמן אכילת קה"פ הינו עד עה"ש. הב"ד הסה"ע שם. והיינו כמו שכתבנו לעיל בשמו בהערה ל"ז. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שעצתו של האב"נ מועילה רק למי שמקפיד על אפיקומן לפני חצות, אך אינה מועילה למי שמקפיד לסיים לפני חצות גם את ההלל וארבע הכוסות. ולדעת הגר"א נבנצל שליט"א אכן צריך לכתחי' לגמור גם ההלל עד חצות, כך שממילא אין מועיל תנאי זה. ועוד הזכיר את דברי הגרי"ז מבריסק והעונג יו"ט, ואמר שדברי העונג יו"ט מחזקים את דברי הגרי"ז מבריסק. עכת"ד. וראה לקמן (פרק י' הערה כ"א). וראה עוד בהגדש"פ מועדים וזמנים (עמ' ק"ה), ובמועדים וזמנים (ח"ז סי' קפ"ח, שהב"ד המערערים על האב"נ), ולקמן (בהערה מ"ט).


כבר כתבנו לעיל (בפ"ז הערה י"ב) בשם המש"ז, שמי שאין לו מצה תוך התחום יכול לומר לעכו"ם להביאה מחוץ לתחום, ואפשר אף אם יאכלנה בשל כך רק אחר חצות (והב"ד כה"ח סקי"ג). וראה עוד בענינים אלה לעיל (פ"ז הערות פ"ח וע').


[39]לט. הא דיש לאכול האפיקומן במקום א', כ"כ הטור, וכ"כ הרמ"א (בסי' תע"ח ס"א). והוסיף הרמ"א הטעם, דלא עדיף מאילו הפסיק בשינה, דאסור לאוכלו משום דהוי כשני מקומות (כדלקמן בסעי' כ"ב). והסבירו האחרו', שיש להקפיד בכך משום שאפיקומן הינו זכר לפסח, ופסח אינו נאכל בשני מקומות, שנא' "בבית אחד יאכל" [גר"ז. ח"א. מ"ב (סי' תע"ח סק"ד) וכה"ח (סק"ה)]. ועוד הסביר המ"ב (שם סק"ה), שמש"כ הרמ"א דלא עדיף משינה, דהוא ראיה שגם במצה מחמירין בשני מקומות כבפסח.


יש מהראשו' שחלקו על עצם ד"ז, וכתבו שאין האפיקומן דומה לפסח [תוס' פסחים (דף קי"ט ע"ב). והב"ד מרן בב"י (סי' תע"ח). וכ"כ בעל המאור, הראב"ד, המאירי בסוף פסחים ומהר"ם חלאווה. והב"ד חזו"ע (ח"א עמ' תתי"ז) והסה"ע (עמ' תקנ"ח). וראה עוד בה"ל (רס"י תע"ח). וכתב שם בהסה"ע, שיש לתלות מחלו' זו בשני הטעמים לאפיקומן. דלטעם שהאפיקומן הינו זכר לקה"פ, אכן יש לאוכלו במקום א' כקה"פ. ולטעם שהאפיקומן הינו זכר למצה הנאכלת עמו, אפשר לאוכלו בב' מקומות]. ומ"מ אין הלכה כן, אלא כמש"כ הרמ"א. וראה עוד בב"י שם, בכה"ח (סק"ח), ולקמן בהערה זו מש"כ לגבי הספרדים.


ומה שכתבנו שאין לעבור אפי' משלחן א' ולאוכלו גם בשלחן אחר, ואפי' ששניהם באותו חדר, כ"כ המ"א, המ"ב (סק"ד), כה"ח (סק"ו), חזו"ע (ח"א עמ' תתט"ז וח"ב עמ' קע"ט) וש"א. וכתב המ"א (סי' תע"ח סק"ב) שכן מוכח בגמ'. ופי' מחה"ש שהכוונה להא דתנן בפסחים (דף פ"ו ע"א) ששתי חבורות שהיו אוכלין בבית א', אלו הופכין את פניהן הילך ואוכלין, ואלו הופכין את פניהם הילך ואוכלין [עיי"ש ברש"י שפי' שרשאים לעשות כן. ואמנם הרמב"ם (בפ"ט מהל' קה"פ) פי' זאת בדוקא, שצריכים להפוך פניהם].


ואמנם הרב שבח פסח הב"ד המ"א, וכתב שהוא נתן מקום לטעות ולומר שאף מפינה לפינה באותו חדר חשוב כשני בתים, וליתא, דמה שאסור לאדם א' לאכול בב' חבורות הו"ד כשהופכים פניהם אלו מאלו, שאז חשובים כב' בתים. אבל אם היו פניהם אלו לאלו וכולם בחדר א', אין חשובים כב' מקומות אלא כמקום א', ואפי' כשאוכלים בב' שולחנות. ורשאי אדם לעבור מחבורה א' לשניה בכגון זה. והוסיף שכן מוכח מדברי הפר"ח. וכן הסיק בחזו"ע (ח"א עמ' תתי"ז, וח"ב עמ' קע"ט בהערה ד'), שאסור לאכול האפיקומן בב' שולחנות בחדר א', אא"כ היו פני המסובים אלו כנגד אלו שאז נחשבים כמקום א'. ונראה מדבריהם, שאם יושבים המסובים סביב סביב לשני השלחנות, ולא כולם רואים את כולם, ה"ז כב' חבורות כיון שאינם נראים כמעורבים [וראה רמב"ם (פ"ט מקה"פ סוף ה"ג), ובכס"מ שם. ונראה מדבריהם שדוקא אם אין האוכלים רואים כלל אלו את אלו הוי ב' חבורות. אך אם יושבים סביב סביב לב' השלחנות הוי כחבורה א'. ומלבד זאת הרי נחלקו רש"י והרמב"ם אי בעי ממש מחיצה בין החבורות, וכמש"כ מרן בכס"מ (שם)]. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, עפ"י כה"ח (בסי' תע"ח סק"ה) האם כשמסיבים בני המשפחה בליל הסדר בשני שלחנות, והם יושבים סביב סביב לשני השלחנות, כך שחלקם אינם רואים את היושבים בשלחן השני, האם נחשב הדבר כשני שלחנות, ואין לעבור אז משלחן אחד לשני. וענה לי שאם השלחנות מחוברים הריהם נחשבים כשלחן א'. אך אם אינם מחוברים הריהם כשני שלחנות, ואין לעבור משלחן לשלחן. עכת"ד.


וכיון שכן דעת הרב שבח פסח וחזו"ע, כתבנו שלדעת חלק מהספרדים הדין כן רק אם אין פניהם איש אל אחיו. ומ"מ מהמ"ב, כה"ח וש"א לא נראה כן, אלא פירשו את דברי הרמ"א בזה מבלי לחלק בין אם פניהם איש אל אחיו או אלו לכאן ואלו לכאן. וראה עוד בשו"ע (סי' נ"ה סי"ד) ובמ"ב (סקנ"ב), ושו"ע סי' (קצ"ה ס"א).


ועוד כתב שם הרב שבח פסח, שכ"ש שכל בני החבורה רשאים לעבור מפינה לפינה באותו חדר. וכתב בחזו"ע (ח"א שם), שמשמע שמעבר מחדר לחדר באותה דירה הוי כשני מקומות. אלא שהוסיף, שאפשר שאם רואה מקומו הראשון רשאי לעבור מחדר לחדר אם פני בני החבורה שם מופנים מול החבורה השניה. אך לא פסק כן בסכינא חריפא.


כתב בספ"כ (עמ' קמ"ו) שאף אין לילך בשעה שאוכל האפיקומן.


ויש להעיר, שכל דין זה אמור לגבי האפיקומן, אך לגבי שאר הסעודה לית לן בה, ושרי [ט"ז (סי' תע"ט סק"ג). מ"א (שם). מ"ב (סי' תע"ח סק"ג) כה"ח (סק"ז) וש"א. וראה עוד בחזו"ע (ח"א עמ' תתי"ג-תתט"ו ותתי"ז), בהסה"ע (עמ' תקנ"ח הערה 37), ולקמן (בהערה מ"ב)].


וראוי לציין, שאמנם מקור ד"ז הינו מהטור, ונגררו אחריו הרמ"א והמ"א, אך כ"ה גם לספרדים. שכתב כה"ח (סק"ח), דמדכתב הרמ"א טעם הדבר דלא עדיף משינה, הרי שרצה להביא ראיה שגם דעת השו"ע כן. ושכ"כ המאמ"ר (הג"ר מרדכי כרמי, שגם הוא היה ספרדי. כך אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל). ואמנם השו"ג לא כתב כן, אך מ"מ גם הוא מודה דלכתחי' יש לחוש לסברת הרמ"א. וכיון שנראה שדעת הרב כה"ח לפחות להחמיר בזה כשו"ג, ושכ"כ הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"א וח"ב שם) לדינא, כתבנו ד"ז בפשטות גם לספרדים. וראה עוד פרטי דינים בזה בחזו"ע (ח"א סי' מ"ו).


[40]מ. כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, ש"טוב" שלא לעבור בעת אכילת האפיקומן משלחן א' או מחדר א' לשני, אך אין זה לעיכובא. ושאלתיו, הרי לכאו' הרמ"א כתב כן לדינא (כנ"ל בסי' תע"ח). וענה לי דאפ"ה אין זה לעיכובא. עכת"ד. ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שמי שאכל את האפיקומן בב' שלחנות בחדר א' יצא בדיעבד י"ח, כיון שכל דין אכילת האפיקומן במקום א' נאמר רק לכתחי', ולא בדיעבד. עכת"ד. וכן נראה, שבדיעבד יכול לסמוך על התוס', הראב"ד ושאר הראשו' שהבאנו לעיל (בריש ההערה הקודמת) שאין דין אכילה במקום א' אלא בקה"פ ולא באפיקומן. וכן משמע קצת מחזו"ע (ח"א סס"י מ"ו), שהזכיר שעיקר ד"ז שנוי במחלו', ולכן היקל אף לכתחי' כאשר אלו רואים פני אלו. ולא מצאתי בפוסקים שהזכירו ד"ז לעיכובא.


מי שהחל לאכול האפיקומן במקום א', ועבר למקום אחר, אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל שיחזור למקומו הראשון ויסיים אכילתו, ואפי' שהספיק כבר לאכול במקום השני, יחזור למקום הראשון ויתחיל שם לאכול את כזית האפיקומן מתחילתו, ולא רק ישלים לכזית. עכת"ד. ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שמי שעבר למקום אחר בעת אכילת האפיקומן, יכול לחזור למקומו הראשון ולהמשיך שם לאכול את האפיקומן, בין אם אכל במקום השני ובין אם טרם אכל שם. ואף עדיף שיחזור למקומו. עכת"ד.


[41]מא. מה שכתבנו שישתדל מאוד לאכול "כזית" מהאפיקומן בכא"פ, כך עולה ממה שכתבנו לעיל בפ"ז סעי' מ"ג, שמי שיכול לאכול רק כזית א' מצה יקחנו כאפיקומן. עיי"ש. ומבואר שם בסעי' מ"ב, שמי שקשה לו, רשאי להקל בשיעור הכזית וכא"פ אפי' בכזית דאו'. ואם אוכל רק כזית א' הריהו הכזית שמקיים בו המצוה מדאו'. ועיי"ש גם בסעי' מ' מש"כ גבי חולה וזקן.


ואף מי שאוכל ב' כזיתים, מבואר שם בסעי' מ"ד שיקח א' בתחילת הסעודה והשני בסופה כאפיקומן. ואמנם לדעת רוב הראשו' מקיים אז המצוה מדאו' בכזית הראשון, ורק לרש"י, רשב"ם וסיעתם הכזית של האפיקומן הינו הכזית העיקרי. ולכן ממילא אפשר להקל אז בכזית של האפיקומן לענין שיעור כזית וכא"פ.


כתב בספר אורחות יושר, שאף מי שקשה לו ידחוק עצמו לאכול כזית ממצת המצוה וכזית מהאפיקומן. וכ"כ היפ"ל. והב"ד כה"ח [(סי' תע"ב סקע"ב). עיי"ש. ונראה שכוונתו למי שאינו יכול לאכול יותר מב' כזיתים].


כתב בילקו"י (עמ' 398 ס"ה) שלכתחי' אמנם בעי לאכול ד' כזיתים מהמצה, אך מי שקשה לו, כזקן או חולה, די שיקח כזית מצה תחילה, כזית מרור, ולכורך יקח חתיכה קטנה של מצה ושל מרור, ואח"כ יאכל כזית שלם מהאפיקומן [וכתב דהוא עפ"י מש"כ הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"א סי' מ"ד). והבאנו דבריו לעיל]. וראה עוד מש"כ גבי כורך (בפ"ח סעי' י"ט ומ"ה).


[42]מב. תנינן בפסחים (דף ק"כ ע"א וע"ב): ישנו מקצתן, יאכלו. כולן, לא יאכלו. רבי יוסי אומר: נתנמנמו, יאכלו. נרדמו, לא יאכלו. ע"כ. וכ"פ מרן בשו"ע (סי' תע"ח ס"ב): מי שישן בתוך הסעודה והקיץ, אינו חוזר לאכול. ע"כ. והטעם, משום שהשינה חשובה הפסק, ועשוהו רבנן כאוכל בשני מקומות [מ"א. גר"ז. מ"ב (סק"ז) וכה"ח (סק"י). וכ"כ הרשב"ם שם במשנה, דליכא לפירושי משום דדמי לאכילת ב' חבורות, אלא הטעם משום אכילת ב' מקומות].


ואמנם יש מהראשו' שכתבו שדין הפסק בשינה נאמר רק לגבי פסח, ולא לגבי מצה. שכ"ה דעת התוס', בעל המאור, הרא"ה ומהר"ם חלאווה (והב"ד בה"ל רס"י תע"ח ד"ה "נתנמנמו"). אך מ"מ מרן בשו"ע (שם כ"נ דעת הרמ"א בסעי' א') תפש דעת הראשו' שכתבו להשוות ביניהם [ראה רשב"ם על המשנה שם שכתב בהדיא דה"ה למצה בזה"ז. וכן עולה מפירושו לגמ' שם ע"ב גבי עובדא דרבה. וראה עוד ברמב"ם (ספ"ח מחו"מ) שג"כ כתב ד"ז גבי מצה, ובראב"ד שם שהשיג עליו, ובהסה"ע (עמ' תקנ"ח הערה 37)].


ויש להעיר, שאמנם לעיל בהערה ל"ט כתבנו שלמדו דין איסור אכילה בב' מקומות מדין שינה. והכא למדו ההיפך. אלא שההסבר, שמן שהתורה אין איסור אלא באכילה בב' בתים, והיינו בשני מקומות. והו"ד בקה"פ. מזה למדו חז"ל במשנה שלנו גם לגבי שינה בקה"פ. ומהראשונים יש שלמדו מכך לאסור שינה גם בעת אכילת האפיקומן (כנ"ל). והטור והרמ"א למדו גם דין איסור אכילה בב' מקומות באפיקומן מאיסור זה בקה"פ, ואמרו דדמי טפי מאשר הפסק בשינה.


ומה שכתבנו שכ"ה אם נרדם דוקא באכילת האפיקומן, ולא בעת הסעודה. אמנם במשנה שם סתמו ד"ז, אך רבינו ירוחם הב"ד הרי"ף שמדובר בשינה באמצע אכילת מצת המצוה שאוכל באחרונה. אך שינה באמצע הסעודה לא הוי הפסק. ולעומתו הביא מהרי"ו גם את דברי הרמב"ם (ספ"ח מחו"מ), דשינה באמצע הסעודה הוי הפסק. ומשמע מדבריו שזו מחלו' בין הרי"ף לרמב"ם אם שינה באמצע הסעודה לפני האפיקומן הוי הפסק. וכ"כ הרה"מ בהבנת הרמב"ם. וכ"מ מלשון הרוקח, שתפש כל' הרמב"ם. וכ"כ המהרי"ל (בהל' הגדה) בשם המהר"ש, שאף אם ישן באמצע הסעודה קודם אכילת האפיקומן, אין לאוכלו אח"כ. והביא דבריהם בחזו"ע (ח"א עמ' תתי"ג-תתי"ד).


אלא שהטור (סי' תע"ח) כתב שהאפיקומן לנו הוא במקום פסח, הילכך משהתחילו לאוכלו לא יעקרו ממקום למקום. ואם לאחר שהתחילו לאוכלו ישנו כל בני החבורה, לא יאכלו עוד ממנו אפי' במקום ההוא, משום דחשיב כמקום אחר. ע"כ. ומשמע שאם ישנו קודם האפיקומן רשאים לאכול האפיקומן, וכמש"כ מהרי"ו בשם הרי"ף. ואף הרשב"ם על המשנה כתב שכ"ה כשישן בעת אכילת האפיקומן. ומרן בב"י הב"ד מהרי"ו בשם הרי"ף, והשמיט סיום דבריו גבי הרמב"ם. וכתב בחזו"ע (שם), דאפשר דס"ל לב"י שגם הרמב"ם מודה לרי"ף, וכמש"כ הפר"ח, שמרן תפש כל' הרמב"ם: "מי שישן בתוך הסעודה", והיינו באמצע אכילת האפיקומן. וכתב, שהקרוב אצלי שהשו"ע נמשך אחר לשון הרמב"ם דמיירי באכילת הפסח, דהשתא אתי שפיר לישנא ד"בתוך הסעודה". ע"כ. והוסיף בחזו"ע, שכ"מ מדברי הרמ"א שהוסיף בהדיא שכ"ה אם ישנו בעת אכילת האפיקומן, ולא כתב זאת בלשון "וי"א". וכ"כ הפמ"ג בדעת מרן.


ואמנם השו"ג חלק ע"ד הפר"ח בזה, וכתב שהרמ"א חולק ע"ד השו"ע, וכן מוכח מדברי הרה"מ הנ"ל בדעת הרמב"ם. וסיים השו"ג, דלענין הלכה אע"פ שהרי"ף ומהרי"ו ורשב"ם והרא"ש והטור ס"ל דשינה בתוך הסעודה לא הוי הפסק, אלא דוקא כשישן בעת אכילת האפיקומן, מ"מ קיי"ל כפסק מרן בשו"ע (בהבנת השו"ג עצמו) שאפי' ישן באמצע הסעודה לא יאכל עוד האפיקומן, ויסמוך על הכזית מצה שאכל בראשונה. עכת"ד. וכ"כ הנה"ש. אלא שכיון שלדעת הרבה ראשו' אין שינה באמצע הסעודה נחשבת הפסק לענין אכילת האפיקומן, וכמש"כ השו"ג עצמו (כנ"ל), וכ"כ הטור. וכ"מ מהב"י שם שהב"ד הרי"ף בלבד. וכ"כ הרמ"א בשם ר"י, וכ"כ הוא עצמו במפה על השו"ע (בסעי' ב', כנ"ל). וכ"כ המ"א, והח"י. וכ"כ החוק יוסף שכן היא הסכמת האחרו'. וכ"פ הגר"ז, הח"א, והמ"ב (סי' תע"ח ס"ק ו', י' וי"א). והוסיף, דלא חיישינן להפסק שינה קודם לאפיקומן, כיון שאינו בעת אכילת האפיקומן (ולענין ברכת "המוציא" בשנית ציין לסי' קע"ח ס"ז, וכמו שכתבנו בפרקנו סעי' י"ב). ואף כה"ח (בס"ק ט' וי"ז) פסק כדברי הפר"ח בהבנת השו"ע, ולא כשו"ג. והוסיף, דבלא"ה הא הרבה מקילין בעיקר ד"ז דשינה (וכמש"כ שם בסקט"ו). ולכן אין להחמיר יותר בזה (וסיים שם דמ"מ לכתחי' ודאי שיש להזהר שלא לישן בתוך הסעודה, ואפי' שלא בתוך הסעודה, דכל לילה זה הינו יחוד אחד גמור, ואין להפסיק בינתים). וגם בחזו"ע (ח"א שם ובעמ' תתי"ז, ובח"ב עמ' קע"ט) פסק כפר"ח מטעם זה, שהרי דעת התוס' והראב"ד והמאור ומהר"ם חלאווה, כולהו ס"ל שאין דין זה שייך למצה אלא רק לקה"פ. וכיון שאין הכרח ברור בפירוש דברי מרן, יש לסמוך להקל בזה, דיש כאן ס"ס להקל. ושכ"פ הרב מלכי בקודש, ומפרש כן גם בד' הרה"מ. ולכן כתבנו שכ"ה רק בעת אכילת האפיקומן [ואמנם יש להעיר על ציון המקורות שעל דברי הרמ"א במפה, שכתוב שם שמקור דברי הרמ"א הינם הטור ומהרי"ו. דכפי שכתבנו לעיל, מהרי"ו הביא מחלו' בזה בין הרי"ף לרמב"ם. והוא עצמו לא הכריע בזה, כמבואר למעיין שם (עיי"ש דף מ"ג סוף ע"ד). וא"כ א"א לומר שמקור דברי הרמ"א הינו מהרי"ו. אלא שנראה שכותב ציוני מקורות הרמ"א ראה רק את דברי מרן בב"י בשם מהרי"ו, שהב"ד הרי"ף בלבד. וכן שמא הבין כותב הציונים, שמש"כ הרמ"א בד"מ שכ"ה בשם ר"י, שהכוונה למהרי"ו. וראה בשד"ח (כללי הפוס' סי' י"ד סק"ד) שהביא מחלו' האחרו' אם ציוני המקורות להגהות הרמ"א נכתבו ע"י הרמ"א עצמו. ונראה שלדעת רוב האחרו' לא נגזרו מידו, אלא רק נעשו אח"כ כשנדפסו השו"ע וההגהות בפעם אחרת, ונבררו מתוך ספר הד"מ. וגם העירו הש"ך וכמה אחרו', שהמציינים לא ציינו יפה את מקור דבריו במפה, וכשל עוזר ונפל עזור, וע"כ נא' דדרכי ציון עוילות. וראה עוד בשד"ח (ח"א בחלק הכללים מע' למ"ד ס"ק ק"ז, ובאס"ד מע' חתן וכלה סקי"ב, ובכללי הפוס' סי' ד' סק"ד), ובס' טהרת הבית (ח"ג דף רס"ג הערה י"ג) בשם מרן הגחיד"א, החק"ל והג' הרח"ף זצ"ל. וע"ע בס' עין יצחק (בחלק כללי הוראות מרן, בכללי הרמ"א סעי' ט"ז ובהערה שם), וכן בשו"ת שמע שלמה (להגר"ש עמאר שליט"א). ואכמ"ל].


ובענין מהי תחילת אכילת האפיקומן לני"ד, כתבו הפר"ח והרב שבח פסח דהו"ד כשאכל כבר כזית מהאפיקומן. לעומתם כתבו הנה"ש בדעת הטור, וכן הגר"ז, דאפי' רק התחיל לאכול וישן, אינו רשאי להמשיך ולאכול האפיקומן. וכתב כה"ח (סקי"א) שיש להקל כדברי הפר"ח, מאחר שיש הרבה המקילים בעיקר דין זה. ובחזו"ע (ח"א עמ' תתט"ו) כתב, שאין דברי הפר"ח והרב שבח פסח מוכרחים בזה, ולכן מי שרק התחיל לאכול את האפיקומן וישן, אינו רשאי להמשיך לאוכלו. והוסיף שכן משמעות לשון הפוס'. עכת"ד. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שהלכה בזה כפר"ח וככה"ח, ומרן בשו"ע קאי על מי שכבר אכל כזית מהאפיקומן. ושאלתיו, דא"כ מדוע צריך לאכול עוד אפיקומן, הרי כבר יצא י"ח בזה קודם שנרדם. וענה לי, שמדובר שרוצה לאכול עוד מהאפיקומן. עכת"ד.


ובענין שאר המסובים, שאלתי עוד את הגר"מ אליהו זצ"ל, האם הא דאינו חוזר לאכול מדובר שלא היו כלל עוד בני חבורה, או אפי' שהיו ורק גמרו הם לאכול, לא ימשיך. וענה לי שאפי' אם היו עוד בני חבורה אך סיימו לאכול האפיקומן, לא ימשיך לאכול. והוסיף, שמדובר שהם גמרו כשהוא התעורר. עכת"ד. ונראה דכ"ש אם סיימו כשהוא נרדם.


[43]מג. מה שכתבנו גבי ישנו מקצת בני החבורה, כ"כ השו"ע (סי' תע"ח סעי' ב') עפ"י המשנה בפסחים שם. והטעם, דכיון שמקצתם היו נעורים, לא הוי הפסק אפי' לגבי הישנים [לבוש. מ"ב (סק"ח) וכה"ח (סקי"ב)]. וכתב הגר"ז, שכ"ה אפי' שטרם שנרדמו אכלו כבר כזית. והב"ד כה"ח (סקי"ג). וראה בהערה הקודמת מש"כ בענין זה בשם הגר"ז.


ומה שכתבנו שכ"ה אם נתנמנמו כולם, אמנם נחלקו הראשו' בדבר. שלדעת הרוקח (סי' רפ"ג), הרשב"ם (בפי' משנה שם), הרע"ב, הרא"ש, האגודה והטור, כל שנתנמנמו כולם לא יחזרו לאכול האפיקומן. ורק אם נתנמנמו מקצתם רשאים להמשיך ולאוכלו. ופירשו, שמה שחילק רבי יוסי במשנה ואמר שדוקא בנתנמנמו יאכלו, קאי ארישא של המשנה ד"ישנו מקצתן". והיינו שרק אם נתנמנמו מקצתן, יאכלו. אך בנתנמנמו כולם, לא יאכלו. וכתבו שכן פשט הגמ' שם. אך הרמב"ם והראב"ד פירשו דרבי יוסי אסיפא קאי, ולכן אם נרדמו מקצתן, יאכלו. וכן אם נמנמו כולם. ורק אם ישנו כולם, לא יאכלו. והב"ד כה"ח (סקט"ו).


ומרן בשו"ע (סי' תע"ח ס"ב) פסק כרמב"ם והראב"ד, וכתב שאם נתנמנמו כולם יאכלו. וכן נראית דעת הרמ"א. ואמנם הח"י כתב שהעיקר כדעת הרא"ש וסיעתו, ולכן אם נתנמנמו כולם, או ישנו קצתם, לא יאכלו. ורק בנתנמנמו חלקם יאכלו. והוסיף שכ"כ הלבוש ועוד הרבה פוס'. אך כבר דחה דבריו המ"ב בבה"ל (רס"י תע"ח), וכתב שכיון שהרבה ראשו' מקילים בעיקר ד"ז דשינה (כמבואר בהערה הקודמת), לכן די לנו להחמיר בנרדמו כולם, וכפסק השו"ע. ואף כה"ח (סקט"ו) כתב שדעת הגר"ז כדעת השו"ע בזה, ושכן נראית דעת האחרו'. ומשמע שאף דעתו לפסוק כרא"ש וסיעתו. ובס"ד כן נראה עיקר לדינא.


ובענין הגדרת נמנום, אמרו בגמ' (פסחים שם ע"ב): אמר רב אשי: נים ולא נים, תיר ולא תיר. כגון דקרי ליה ועני, ולא ידע לאהדורי סברא. וכי מדכרו ליה מידכר. ע"כ. ופי' רשב"ם שם, דלא ידע לאהדורי סברא במילתא דצריכא סברא, כגון ששואלים אותו היכן הנחת כלי זה. וכי מדכרו ליה הנחתו במקום פלוני מידכר, ואומר הן או לאו. וכ"כ המ"א, המ"ב (סק"ט), כה"ח (סקט"ז) וש"א.


ויש להעיר, שנחלקו הראשו' בהעמדת דברי הגמ' בפסחים שם גבי אביי דהוה יתיב קמיה דרבה וחזא דקא מנמנם. א"ל: מינם קא נאים מר. א"ל: מינומי קא מנמנם, ותנן נתנמנמו יאכלו וכו'. שהתוס' בפסחים (דף קי"ט ע"ב ד"ה "אבל") הביאו דברי הירו' דמפרש לה לגבי ליל תענית, דאוכל ושותה עד עה"ש, והו"ד כשלא ישן עדיין. ומייתי ראיה מפסח. וכ"כ בעל המאור, דאמנם המשנה קאי אפסח, אך מעשה דרבה ואביי היה בשאר ימות השנה. ומייתי מפסח ללמד שיש נ"מ בין מינם לנמנומי. והראב"ד כתב דמעשה זה קאי אהיסח הדעת לנט"י. וכן הסכימו עוד ראשו' לד' בעל המאור. הב"ד בחזו"ע (ח"א עמ' תת"ט). וד"ז תלוי במחלו' אם איסור אכילה בשני מקומות ואיסור שינה קאי אפסח בלבד, או גם אמצה. וראה עוד בחזו"ע (שם), בתענית (דף י"ב ע"ב), ב"י (סי' תקס"ד), ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ג' תעניות (פרק א' סעי' ט"ז-י"ז).


[44]מד. שו"ע (סי' תע"ח סעי' ב'). והוא הן לדעת הרא"ש וסיעתו והן לדעת הרמב"ם וסיעתו שהבאנו בהערה הקודמת. דבכה"ג כו"ע מודו דהוי היסח הדעת גמור.


[45]מה. ד"ז שנוי במחלו' הראשו'. שהכלבו כתב בשם הרא"ש שיכולים לסמוך בני"ד על מה שאכלו כבר, וא"צ יותר. ואילו הרוקח (סי' רפ"ג) כתב שבמקרה זה יאכלו ממצה אחרת את האפיקומן, שכל המצות שלנו בחזקת שמורות. והב"ד מרן בב"י (סס"י תע"ז). ואמנם הרמ"א בד"מ העיר ע"ד הרוקח, שבאו"ז כתב שאין יוצאים במצות האחרות שלא נעשו לשם מצוה, אך מ"מ במפה (בסי' תע"ז ס"ב) פסק כרוקח, שיקח ממצה שמורה אחרת. ואמנם הפר"ח כתב כדברי הכלבו בשם הרא"ש, אך כיון שדעת הרמ"א כרוקח, ושבחזו"ע (ח"ב עמ' קע"ט בהערה) כתב שנראה שכן גם דעת מרן בב"י, נראה שכן עיקר. וכ"פ בילקו"י (עמ' 408 ס"ז).


לדעת הסוברים שבני"ד יכול לסמוך על המצה שאכל בסעודה, הדין כן אף למ"ד שמצוות צריכות כוונה, לפי שהאפיקומן אינו אלא לזכר בעלמא (הסה"ע עמ' תקנ"ו בשמם).


כתב כה"ח (סי' תע"ז סק"ל), עפי"ד האו"ז הנ"ל, שאם אין לו עוד מצות מצוה לאותו לילה, ויש לו עוד ג' מצות מצוה לליל יו"ט שני ש"ג (בחו"ל), ישבור חתיכה מהמצה האמצעית ויאכלנה בליל יו"ט א'.


ואגב זאת אולי פה המקום לספר אודות הגאון הצדיק רבי יהונתן אייבשיץ, שכבר בהיותו ילד קטן היה מפורסם בפקחותו. ולאחר שגנב את האפיקומן באחד מלילות הסדר, ביקש מאביו מתנה גדולה כתמורה להשבת האפיקומן. אביו נדהם תחילה, אך לבסוף הסכים. משהשיב את האפיקומן אמר לו אביו, שהוא מוכן לתת לרבי יהונתן לאכול מהאפיקומן רק בתנאי שיבטל את בקשתו וימחל לאב על הסכמתו. אך הג"ר יהונתן סירב, בטענה שהוא ידע מראש שכך ינהג אביו, ולכן מלכתחילה לא השיב את כל האפיקומן, אלא השאיר אצלו מעט מהאפיקומן כדי לאוכלו ב"צפון"...


[46]מו. באשר לעיקר ד"ז. כתב הראבי"ה, דמי ששכח לאכול אפיקומן עד שנטל ידיו לברהמ"ז, או שאמר "הב לן ונבריך", יטול ידיו ויברך "המוציא" ויאכל מהמצה אפיקומן. והב"ד הטור (בסי' תע"ז), והוסיף שבעה"ע כתב שבמקרה זה א"צ לחזור כלל, ויוצא בכזית שאכל בראשונה, אע"פ שאכל דבר אחר אחריו. אלא שהרא"ש הסכים לדעת הראבי"ה בזה [והוא בתשובותיו סוף כלל י"ד. הב"ד הב"י (שם) וחזו"ע (ח"א עמ' תשצ"ח)]. ומרן בב"י הוסיף, שכדעת הראבי"ה כתבו גם הגמי"י בשם הסמ"ק, והמרדכי ס"פ ע"פ. ואמנם הב"ח (שם) כתב שאף הראבי"ה עצמו כתב די"א שאין תקנה לשכחתו. והוסיף, שכדעת בעה"ע גם דעת רבינו קלונימוס שהביא המרדכי, ושכן הסכים הרש"ל. והב"ד המ"א, מחה"ש וכה"ח (סקט"ז). אך מ"מ מרן בשו"ע (בסי' תע"ז סעי' ב') פסק שאם שכח ולא אכל אפיקומן, ולא נזכר אלא עד שנטל ידיו או שאמר "הב לן ונברך", אוכל אפיקומן בלא ברכת "המוציא". ע"כ. והיינו כדעת הראבי"ה. וכ"כ ערוה"ש (סי' תע"ז ס"ו), כה"ח (שם סקט"ז, שכן היא הסכמת האחרו'), וילקו"י (עמ' 408). וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל.


ומה שכתבנו שכ"ה אם נטל ידיו למים אחרו' או שהחל לזמן. היינו שמי שנוטל מים אחרו', אם נטל ידיו הוי היסח הדעת מהסעודה. ומי שאינו נוטל, לדידו תחילת הזימון הוי היסח הדעת. וראה בשו"ע (סי' קפ"א סעי' א' וסעי' י'), אי מים אחרו' חובה. וראה במ"א, במ"ב (סקכ"ב) וכה"ח (שם), שדעת המקובלים להחמיר בזה גם היום. ושכן גם דעת חלק מהפוס' עפ"י הפשט.


ומה שכתבנו שכ"ה לתחילת הזימון, שכן עולה מדברי מרן (סי' תע"ז שם) וש"פ.


ומה שכתבנו שבני"ד יאכל את האפיקומן מבלי לברך, גם בזה נחלקו הראשו'. שהטור שם כתב בשם הראבי"ה שבני"ד יטול ידיו ויברך "המוציא". אלא שבשם רבינו פרץ כתב, דאע"ג דאמר "הב לן ונבריך", יכול לאכול בלא ברכה. ואע"ג דבעלמא בכה"ג חשיב סילוק (ראה רס"י קע"ט, שבנטל מים אחרו' לכו"ע צריך לשוב ולברך אם רוצה לאכול עוד. ואם אמר "הב לן ונברך", י"א שג"כ צריך לשוב ולברך על אכילתו - מ.ה.) שאני הכא כיון שאפיקומן מצוה דרמיא רחמנא עלן, איכא למימר אתכא דרחמנא סמכינן. ע"כ. ואע"ג שסיים שם הטור, דלא נהירא כן לרא"ש, מ"מ מרן בב"י שם הוסיף, שכרבינו פרץ כתב גם הגמי"י בשם הסמ"ק. וכ"כ גם התוס' בברכות (דף מ"ב ע"א), המרדכי והאגודה. והב"ד בשעה"צ (סי' תע"ז סק"ז) וחזו"ע (ח"ב עמ' קע"ט).


ואכן מרן בשו"ע (סי' תע"ח שם) פסק בני"ד שאוכל האפיקומן בלא ברכת "המוציא". וכדבריו כתבו גם הלבוש, הגר"ז, הח"א, המ"ב (סק"ח) וכה"ח (סקט"ו). והוסיף והסביר המ"ב, דאין הדבר תלוי בדעת האדם, דהא צריך לקיים רצון ה', ובודאי השכחה גרמה לו שיטול ידיו או יאמר "הב לן ונברך", ולא הסיח דעתו לגמרי. והטעם שמרן פסק כרבינו פרץ ולא כרא"ש והראבי"ה, משום סב"ל [שו"ג. שעה"צ (סק"ז), כה"ח וחזו"ע (שם)].


כתב הגר"ז (סי' תע"ז ס"ז), שבני"ד יזהר ליטול ידיו בלא ברכה קודם אכילת האפיקומן, עפ"י מש"כ בסי' קע"ט. והב"ד כה"ח (שם) וכתב, שאמנם לפי הטעם דאתכא דרחמנא סמכינן לא הוי היסח הדעת וא"צ נטילה, מ"מ כיון שיש חולקים בזה לענין "המוציא" וקיי"ל סב"ל, ה"ה לא יברך, אך מ"מ יטול בלא ברכה כדי לצאת אליבא דכו"ע. ע"כ (וראה כה"ח סי' קע"ט סק"ד). אך כיון שהמ"ב בסי' תע"ז וש"פ לא הזכירו ד"ז לגבי ני"ד, נראה שלדעתם א"צ נטי' כלל מהטעם דאתכא דרחמנא סמכינן, ולכן לא כתבנו כן בהלכות. ומ"מ טוב לנהוג כן, כדי לצאת גם דעת הגר"ז וכה"ח שחשש לדעתו בכך. וראה בהסה"ע (עמ' תקנ"ט סי"ז, ובפרט בהערה 44).


[47]מז. כתב בב"י (סי' תע"ז): מצאתי במרדכי, שרבינו קלונימוס שכח פעם א' מלאכול אפיקומן, ובעודו מברך ברהמ"ז נזכר, וסיים ברכתו כי חשב בעצמו: אם אפסיק בברכה ולא אשתה, נמצא שברכתי לבטלה. ואם אשתה, הרי אמרו חכמים בין שלישי לרביעי לא ישתה. ולאחר סיום ברהמ"ז לא אכל אפיקומן, כדי שלא יהא נמצא שמוסיף כוס מדעתו שאוכל ב' סעודות בליל פסח. ע"כ. וכתב מרן ע"כ, שיש לתמוה עליו, דהני לאו טענות נינהו. דהו"ל לסיים ברהמ"ז חוץ מברכת בפה"ג ולא היה שותה, והיה נוטל ידיו ואוכל מצה שמורה ואח"כ חוזר ומברך ברהמ"ז כתקנה על הכוס ושותהו... ואפשר שהיה סובר... דכל שבירך בלא כוס, או שבירך על הכוס ולא שתהו, הוי ברכה לבטלה. ע"כ.


וכ"פ מרן בשו"ע (סי' תע"ז ס"ב), שאם לא נזכר עד שבירך ברהמ"ז, אם נזכר קודם שבירך בפה"ג, יטול ידיו ויברך "המוציא" ויאכל האפיקומן. והוסיף הרמ"א, שיחזור ויברך ברהמ"ז ויברך בפה"ג וישתה הכוס. וכ"פ ילקו"י (עמ' 408), הסה"ע (עמ' תקנ"ט) וש"א. וכן כתבנו.


ומה שכתבנו שאם החל לברך את ברהמ"ז יסיימנה. אמנם מרן בשו"ע כתב שכ"ה אם "לא נזכר עד שבירך ברהמ"ז", ולכאו' משמע שכ"ה רק אם סיימה. ואכן בספר מאורי אור כתב, שכשנזכר בתוך ברכת "הזן" יסיים הברכה, אך אם נזכר באמצע הברכה השניה או השלישית שאינן פותחות ב"ברוך", מפסיק באמצע הברכה ויטול ידיו. דלמה יברך שוב בחינם, הרי ברהמ"ז השנית פוטרת כל אכילתו. והב"ד בחזו"ע (ח"ב עמ' קע"ט) וכתב שיש לפקפק ע"כ. שאם אינו מסיים את ברהמ"ז הו"ל כמברך ברכה לבטלה כל מה שבירך קודם לכן, דהא כל ברהמ"ז חשיבא ברכה א', ולכן הטועה ולא הזכיר מעין המאורע חוזר לראש, וכמו שפסק בשו"ע (סי' קפ"ח). והוסיף שכן מוכח בתוס' ברכות (דף כ' ע"ב), ושכן מתבאר בב"י. ולכן בעי לגמור ברהמ"ז. וכ"כ בספר באר יעקב בשם האורחות חיים שדחה דברי מאורי אור מהטעם הנ"ל. עכת"ד [וראה בבה"ל (סי' קפ"ג ס"ו ד"ה "אפי'" וסי' קפ"ח ס"ו ד"ה "לראש") שהביא מחלו' ראשו' אי כל הברכות בברהמ"ז חשיבי כאחת או לאו. ונראה שדעתו נוטה שאינן חשובות כא', דכך ס"ל רק הרא"ש ותלמידו מהרי"ו. עיי"ש. וראה עוד לקמן (בהערה ס"ז)]. וכן הורו לי הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי זצ"ל, שאם החל את ברהמ"ז ואמר "בא"ה אלקינו", לא יפסיק אלא יסיימנה על מה שכבר אכל, ולא ישתה אז כוס שלישית אלא יטול ידיו ויברך על האפיקומן, וישתה הכוס כשמברך ברהמ"ז בשנית. ומ"מ אמרו לי שניהם, שאם אמר רק "ברוך אתה ה'" של תחילת ברהמ"ז, לא ימשיך לברך אלא יאמר "למדני חוקיך" ויאכל האפיקומן. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, בדין מי שבני"ד אמר "בא"ה אמ"ה" (או אפי' רק "אלקינו"), האם לא עדיף שימשיך לברך למשל ברכת "בורא פרי העץ", יאכל פרי ואז יאכל האפיקומן, וענה לי שאין לנהוג כן, אלא אז ימשיך את ברהמ"ז, כיון שלרמב"ם אין זה מועיל. שהרי לרמב"ם אם אמר "בא"ה אמ"ה" על דעת להמשיך דבר אחד, ולבסוף המשיך דבר אחר, אזלינן בתר דעתו שהתכוון בעת שהזכיר שו"מ. עכת"ד. וראה בני"ד ברמב"ם (פ"ח מהל' ברכות הי"א), ושו"ע (סי' ר"ט סעי' א'), ומ"ב (שם). וראה עוד ברמב"ם (פ"א מק"ש ה"ח), ושו"ע (סי' תפ"ט ס"ה ובמ"ב שם). וקונטרס דיני ספירת העומר לגר"מ אליהו זצ"ל (עמ' 23). ובילקו"י (ח"ג מהדו"ק סי' ר"ט סעי' א'-ג', ו'). וכן בפרקנו (לקמן בהערה ס"ז).


ומה שכתבנו שכ"ה אף אם גמר ברהמ"ז, כל עוד לא בירך על הכוס השלישית, שישוב לאכול האפיקומן, כך מבואר בשו"ע שם, וכנ"ל. וכ"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' ק"פ).


כבר כתבנו לעיל בהערה הקודמת, שיש מהראשו' שחלקו על עיקר ד"ז, וכתבו שא"צ כלל לשוב ולאכול האפיקומן, אלא יסמוך על הכזית מצה הראשון שאכל. ואכן בחזו"ע (ח"ב עמ' קפ"א) הב"ד הרב טהרת המים, שמי ששכח לאכול האפיקומן, ונזכר קודם שתיית כוס ג', יסמוך על הכזית הראשון, בין שאוכל כל הסדר ממצה השמורה משעת קצירה או משעת טחינה. ואע"ג שמרן (בסי' תע"ז שם) לא כתב כן, מ"מ מבואר בטור ובב"י שיש כמה פוס' דס"ל שבכה"ג יצא בכל גוונא, ויסמוך על המצה שאכל בסעודה. והביא דברי הב"י שם שי"א דאיכא חשש ברכות לבטלה אם לא יסמוך, ושכ"כ השו"ג דלגבי ברכות נט"י, "המוציא" וברהמ"ז הוי חשש ברכה לבטלה. והוסיף בטהרת המים שהרי קיי"ל סב"ל כנגד מרן. ואע"ג שחלק ע"ד השו"ג גבי ברכת ענט"י, מ"מ כתב דלפחות ברכות "המוציא" וברהמ"ז הוי חשש ברכה שא"צ, גם אם נהנה באכילתו, ואפי' לצאת ידי פלוגתא יש לחוש לזה. ע"כ. ודחה שם בחזו"ע דבריו, וכן בחזו"ע ח"א (סי' מ"ה) כבר דחה דברי השו"ג עפי"ד הרוא"ח. וגם מה שסמך הרב טהרת המים ע"ד הב"י שי"א שיש בכך חשש ברכה לבטלה, כתב בחזו"ע שכבר מבואר בב"י שם שהחשש הו"ד למ"ד דברהמ"ז טעונה כוס, וכל שלא בירך על כוס ברהמ"ז ושתאו הוי ברכה לבטלה. אך אנן קיי"ל שברהמ"ז אינה טעונה כוס. וסב"ל לא אמרינן במקום מנהג. וגם מש"כ דהוי חשש ברכה שא"צ, הרי זהו צורכו, שכיון ששכח ובירך, אין למונעו ממצות אפיקומן. וכיון שאוכל ונהנה בעי לברך שוב. ולכן הסיק שם שהעיקר כדברי מרן השו"ע. ושוב ראיתי בחזו"ע ח"א הנד"מ (עמ' תת"א) שהביא עוד פוס' שכתבו שכל ג' הברכות של ברהמ"ז חשובות כאחת, והן מעכבות זא"ז. ולכן בני"ד יסיים את ברהמ"ז שהחל בה, ורק אח"כ ישוב ליטול ידיו לאפיקומן. עיי"ש. וראה עוד לקמן בפרקנו בהערה ס"ז.


ומה שכתבנו שבני"ד יטול ידיו, כ"כ מרן שם. והסבירו האחרו' הטעם, דכיון שבירך ברהמ"ז אסח דעתיה, וכמש"כ ברס"י תע"ה [מ"א. ערה"ש. מ"ב (סק"ט) וכה"ח (סקי"ז)].


ומה שכתבנו שלא יברך ענט"י, הנה כתב הפמ"ג בא"א שיטול בלא ברכה, ובפרט היכא שיודע שלא הסיח דעתו, שלא יברך. ואמנם הגר"ז כתב שיטול עם ברכה. וכתב בשעה"צ (סק"ט) דנראה שאף הגר"ז מודה דהיכא שיודע שלא הסיח דעתו, דלא יברך. והב"ד כה"ח (סקי"ח). ונראה מדברי המ"ב שאף אם הסיח דעתו לא יברך, מדהביא במ"ב רק את דברי הא"א שעולה מדבריו שאף בהסיח דעתו לא יברך. וכן מדבריו בשעה"צ מוכח שנחלקו דוקא היכא דהסיח דעתו. ומ"מ פשוט דהיכא דאינו אוכל שיעור כביצה של אפיקומן שאין לו לברך, כמבואר בסי' קנ"ח.


ואמנם בחזו"ע (ח"ב עמ' ק"פ) כתב בני"ד, שאם אוכל כביצה מהאפיקומן צריך לברך ענט"י, ואפי' שאוכל ביצה בל"ק (ראה ע"כ לקמן בנספחים בקונטרס שיעור כזית). והוסיף, דא"כ א"צ לאכול שמונה עשר דרהם (היינו כ-56 גר') בשביל ברכת ענט"י. וגם המחמירים לאכול ב' כזיתים לאפיקומן, יכולים לסמוך בדרבנן ובחומרא זו כמ"ד שכזית הוי כשליש ביצה, וכמש"כ האחרו' בסי' קנ"ח. ע"כ. ונראה שתפס להלכה את דברי הגר"ז, דבעי לברך ענט"י כשאוכל כביצה, וחולק על המ"ב בזה. אלא שכדי שלא להכנס לבעיה זו, יעץ לאכול פחות מכביצה, ואף לנוהגים לאכול ב' כזיתים די להם בכזית בשיעור קטן, כך שבסה"כ יאכלו רק ב' שלישי ביצה ולא יצטרכו לברך ענט"י. וראה עוד בילקו"י (עמ' 408 ס"ו).


ומה שכתבנו שיברך גם "המוציא", כ"כ מרן (בסי' תע"ז) שם, וכ"כ האחרו'. והטעם פשוט, דברהמ"ז הוי הפסק בין ברכת "המוציא" הראשו' שבירך לבין אכילתו זו.


ומה שכתבנו שיברך שוב ברהמ"ז, כ"כ הרמ"א שם, וכן שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל. ופשוט.


ומה שכתבנו שימשיך הסדר, היינו שיברך אז על כוס ברהמ"ז, כ"כ מרן בב"י והרמ"א שם, וכן שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל. וכתב הב"ח, דלא הצריכו ליה לשתות כוס זה אחר ברהמ"ז הראשונה שבירך, דלא תיקנו כוס שלישית אלא בגמר אכילתו. וזה ששכח לאכול האפיקומן, כמי שלא גמר אכילתו דמי. והב"ד המ"ב (סק"י) וכה"ח (סקי"ט). וכשדנתי בפני הגר"א נבנצל שליט"א בני"ד, הביא צדדים רבים לפה ולפה, אי יברך בפה"ג על הכוס בברהמ"ז הראשונה או לאחר ברהמ"ז השניה. והאריך בזה. ומ"מ נראה שלהלכה יש לנקוט כדברי המ"ב בזה.


[48]מח. כתב הטור (בסי' תע"ז) בשם הראבי"ה, שאם שכח לאכול האפיקומן, ולא נזכר עד שבירך בפה"ג, לא יאכל פעם אחרת, מפני שהיה צריך לברך שוב בפה"ג על הכוס לאחר שמברך ברהמ"ז בשנית, ונמצא מרבה בכוסות. ובכה"ג כדאיות הן מצות שלנו לסמוך עליהן, כי כולן שמורות משעת לישה. והסכים הרא"ש לסברא זו. והוא מתשו' הרא"ש [(בסוף כלל י"ד). והב"ד מרן שם בב"י, וכן בחזו"ע (ח"א עמ' תשצ"ח)], שמצות שלנו בחזקת שימור דלישה, ואין להרבות בכוסות. ואמנם במקו"א בתשובותיו (כלל כ"ד סי' ג') כתב הרא"ש, שבארצות שנהגו לעשות שימור משעת קצירה, ודאי צריך לחזור ולאכול כזית מצה שמורה. ובין שנזכר קודם ההלל, בין שנזכר אחר ההלל, יטול ידיו ויברך "המוציא", ואין כאן כשותה בין כוס ג' לד', שכיון שהשלישי היה בטעות חזר כוס שהוא מברך עליו עתה להיות שלישי. והוסיף, שאם נזכר אחר שבירך על ההלל, אע"פ שיוצא שהקדים כוס של הלל לכוס ברהמ"ז ועשאן שלא כסדרן, אין סדר ברכות מעכב. עכת"ד. והב"ד בב"י שם [ואמנם המ"א חלק ע"כ, וכתב דיחזור לומר ההלל על הכוס, מ"מ כבר חלקו עליו האחרו'. ראה כה"ח (סקכ"ח)]. והוסיף בב"י, שהרד"א כתב שאין לומר שאם אכל בסוף סעודתו פירות ומיני קטניות ה"ז מעכב, ולכן לא יוכל לסמוך על המצות שאכל בסעודה (במקום שנוהגים שימור מלישה), אלא באמת יכול לסמוך עליהן. שאמנם אמרו שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, אך לא אמרו שאם הפטירו שצריכים לעשות פסח שני, ולא עדיף אפיקומן מפסח. וכ"כ המ"א, המ"ב (סקי"ב) כה"ח (סקכ"א) וש"א.


נמצאנו למדים שמעיקר הדין דעת הרא"ש שבני"ד א"צ לאכול שוב האפיקומן, ויוצא במה שאכל בסעודה. ורק במקום שמקפידים על שימור מקצירה יחזור לאכול האפיקומן. ונוסף על הראבי"ה והרד"א הנ"ל, כתב גם האו"ז בשם רש"י שבני"ד יסמוך על כזית מצה שאכל בסעודה, וזאת כדי שלא להוסיף על הכוסות, דאין לברך בלא כוס. והוסיף, שמצות שלנו רובן נעשו לשם מצוה. והביאו דברי רש"י גם הראבי"ה, שב"ל והמנהיג. וכ"כ גם בספר התניא, באורחות חיים, בכלבו, בפסקי ר"א מלונדריש, בספר הפרדס הגדול ובמחזור ויטרי [והב"ד חזו"ע (ח"א עמ' תשצ"ח, תשצ"ט, וח"ב עמ' ק"פ)]. וכ"כ לדינא גם מהרי"ו (נתיב ה' ח"ד. הב"ד חזו"ע שם).


אלא שהרשב"א (בתשובותיו ח"א סי' רל"ז) חלק ע"כ, וכתב שבני"ד יחזור לאכול את האפיקומן, ויברך ברהמ"ז ללא כוס, דברהמ"ז אינה טעונה כוס. ולדעתו אין לסמוך על המצה שאכל בסעודה. והב"ד הרה"מ והב"י (שם), והוסיף בב"י שכ"כ גם רבינו ירוחם בשם הרשב"א והראב"ד. והמ"א (בסי' תע"ז סק"ד) כתב שכן גם דעת הרה"מ ומהרי"ו בזה. ובחזו"ע (ח"ב שם) כתב שכ"כ גם בספר אוהל מועד.


ומרן בשו"ע כתב, שאם לא נזכר מהאפיקומן עד אחר שבירך בפה"ג, לא יאכל האפיקומן, ויסמוך על מצה שאכל בסוף הסעודה, שכולן שמורות הן משעת לישה. אבל במקום שנהגו לעשות שימור למצת מצוה משעת קצירה, אפילו לא נזכר עד אחר ההלל, יטול ידיו ויברך "המוציא" ויאכל האפיקומן. והוסיף הרמ"א, שיברך על הכוס, ואין לחוש במה שמוסיף על הכוסות. ע"כ. והיינו שלמרן ולרמ"א העיקר לדינא כמש"כ רש"י, הראבי"ה, הרא"ש וסיעתם. והוסיף מרן החילוק בין מקום שנהגו לשמר משעת קצירה או משעת לישה, כמש"כ הרא"ש בתשובה הנ"ל (וראה לעיל בהערה ל"ב מה שלמד הגר"מ אליהו זצ"ל מדברי מרן כאן).


וכדברי מרן כתב גם הא"ר, והוסיף דאע"ג דבסי' קפ"ב כתב מרן שי"א שברהמ"ז אינה טעונה כוס [עיי"ש שהביא ג' דעות בזה. אך כתב י"א קמא דבעי כוס, וי"א בתרא שאינה טעונה. ולכאו' נראה שדעתו שאין טעונה כוס, בפרט לפי מה דקיי"ל די"א וי"א בשו"ע הלכה כי"א בתרא. ראה בשד"ח בכללי הפוס' שהביא מחלו' ע"כ, ואכמ"ל בזה. ומ"מ כתב שם המ"ב (סק"ד) עפ"י הגר"ז שמנהג העולם להקל בזה, ונראה שכן היא דעת מרן הח"ח עצמו לפחות לגבי יחיד המברך, ממש"כ בשעה"צ (סק"ג). עיי"ש], מ"מ כתב הא"ר שהשו"ע והלבוש סתמו ופסקו הכא דברהמ"ז אכן טעונה כוס, דמעיקרא נתקן שכוס ג' לאחר גמר האכילה, כמש"כ המרדכי. ושכ"מ בכלבו בשם מהר"ש והשה"ג וריא"ז. עכת"ד. וכ"כ בשו"ת בי"ד והשו"ג, וכ"כ המאמ"ר שאין לזוז מפסק השו"ע בזה.


אלא שהמ"א חלק על דבריהם, ולאחר שהב"ד הראשו' בזה כתב, דמי שאינו נזהר כל השנה בזה, אלא מברך לפעמים בלא כוס, אף עתה יאכל אפיקומן בלא כוס. וכ"כ הח"י, הפר"ח, החוק יוסף, הגר"ז והח"א. וכ"כ העו"ש ע"ד השו"ע, דהו"ד למ"ד שברהמ"ז טעונה כוס. וכ"כ בביאור הגר"א. והב"ד כה"ח (סי' תע"ז סק"כ).


ומרן המ"ב (בסי' תע"ז סקי"א) חזר על דבריו בסי' קפ"ב, וכתב שאכן המנהג שאין ברהמ"ז טעונה כוס, ולפי"ז גם בני"ד שנזכר אחר ברכת בפה"ג, יאכל האפיקומן ויברך שוב ברהמ"ז ללא כוס. והניף ידו שנית שם (בסקי"ז). והיינו שבין אם נזכר לאחר שבירך על כוס ג' ולפני ההלל, ובין שנזכר לאחר ההלל ולאחר כוס רביעית [כמבואר שם (ס"ק ט"ו וט"ז), ובכה"ח (ס"ק כ"ו וכ"ז)], בשניהם יברך שוב ברהמ"ז ללא כוס. וכן כתבנו למנהג האשכנזים.


ומה שכתבנו את מנהג הספרדים, כ"כ לדינא הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"א עמ' תשצ"ח-ת"ת, וח"ב עמ' ק"פ-קפ"א). עיי"ש שהב"ד הראשו' והאחרו' בזה, וכתב שכיון שבמקומותינו נהגו לעשות שימור למצות משעת קצירה (לא זכיתי להבין מנין זאת. שהרי לא כולם נוהגים בכך - מ.ה.), נוטל ידיו ויברך "המוציא" ויאכל האפיקומן. אלא שלגבי שתיית הכוס הוסיף (שם בח"ב), דאע"ג שהרמ"א כתב שחוזר ומברך על הכוס השלישית, מ"מ כיון שמרן בב"י הביא להלכה דעת הפוס' דס"ל שמברך בלא כוס, לדידן דקיי"ל שאין ברהמ"ז טעונה כוס, הכי נקטינן. וכ"פ במ"ב. ואע"פ שמרן חשש לדעת רש"י שאין לברך בלא כוס, לפי שתיקנו כוס ג' על ברהמ"ז, מ"מ כשהמצות שמורות משעת קצירה לא חיישינן לדעת רש"י, ומברך שוב בלא כוס. עכת"ד. וכעין זאת כתב כה"ח (סקכ"ט) בשם הפר"ח והגר"ז ועוד אחרונים, שאין לברך במקרה זה על הכוס.


אליבא דשיטה זו דבעי לחזור ולאכול האפיקומן, אם נזכר בכך בעת אמירת ההלל אך לפני סיומו, כתב מחה"ש שיברך "המוציא", יאכל האפיקומן ויברך ברהמ"ז על הכוס, ויאמר ההלל על הכוס עם החתימה, והוי ד' כוסות כסדרן. והב"ד שעה"צ (סקי"ג). וכ"כ כה"ח (סקכ"ח) מדנפשיה.


ואם נזכר לאחר גמר ההלל, אע"ג שטרם בירך על כוס ההלל, מ"מ יברך עליה וישתה אותה, ואח"כ יאכל האפיקומן ויברך שוב ברהמ"ז אך ללא כוס [גר"ז. כה"ח (סקכ"ט)].


ומה שכתבנו שלדעת חלק מהספרדים ישתה שוב את הכוס השלישית, כ"כ הא"ר שזה פשט מרן, דבני"ד ברהמ"ז טעונה כוס, וכנ"ל. וכ"כ לדינא בשו"ת בי"ד, הרב שו"ג והמאמ"ר (שכפי שכתבנו לעיל בשם הגר"מ אליהו זצ"ל, גם מחברו, הג"ר מרדכי כרמי, היה ספרדי. אם כי יש ספר אחר בשם מאמ"ר שמחברו היה אשכנזי). וכן נראית דעת כה"ח (סק"כ) במסקנת דבריו.


ומה שכתבנו שכ"ה רק אם אכל במשך סעודתו עוד כזית מצה השמורה משעת קצירה, זאת עפ"י מש"כ השו"ע (סי' תע"ז שם), שבמקום שנהגו לעשות שימור למצת מצוה משעת קצירה, אפי' לא נזכר עד אחר ההלל, צריך ליטול ידיו ולברך "המוציא" ולאכול האפיקומן. דאל"כ יסמוך על כזית המצה שאכל בסעודה כשהוא שבע, וא"צ לחזור ולאכול האפיקומן [מ"ב (סקי"ג). כה"ח (ס"ק כ"ב וכ"ה). עיי"ש ולעיל (בהערה ל"ו)]. וכתב המ"ב (ס"ק י', י"ב-י"ד), שכוונת השו"ע שמשמרים משעת קצירה רק את מצות המצוה, ושאר המצות שמורות מטחינה או מלישה. ורק אם אכל ממנה גם בסעודה, יכול לסמוך עליה לשם אפיקומן. ודוקא בתוך הסעודה ולא בתחילתה, דבעי שאכלה על השובע (ונראה מכך, וגם מדברי מרן שכתב דהו"ד שאכלה "בתוך הסעודה", שמדובר דוקא שאכל הכזית בתוך הסעודה ולאחר הכורך. וכן הבנתי מהגר"מ אליהו זצ"ל מדבריו לעיל בהערה ל"ב, שצריך לאכול כזית זה בהסבה, והרי כורך ממילא צריך לאוכלו בהסבה, כדלעיל בפ"ח סעי' מ'. אלא שאכן מדובר שאכל כזית זה בתוך הסעודה עצמה). ואע"ג שלא כיוון לשם מצות אפיקומן, ואכל לאחר המצה עוד דברים, אין זה מעכב (וכבר כתבנו לעיל בפרק ז' הערה ס"ג בענין מצוות מדרבנן הצריכות כוונה. ואכמ"ל). ועוד כתבו האחרו', שאין הדבר תלוי במנהג המקומות דוקא, אלא אף כל יחיד ויחיד שנוהג כך דינא הכי [לבוש. ח"י. מש"ז. כה"ח (סקכ"ג)]. ואכן גם כיום ישנם המקפידים לאכול מצות שמורות משעת קצירה רק למצות מצוה. ולכן כתבנו כן בהלכות. וראה עוד כה"ח (ס"ק כ"ב וכ"ד).


[49]מט. תנן בפסחים (דף קי"ט ע"ב): אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. ע"כ. ואיתא בגמ': ואמר רב יהודה אמר שמואל: אין מפטירין אחר מצה אפיקומן. ואע"ג דמר זוטרא תני אליבא דידם דמפטירין אחר מצה אפיקומן, מ"מ פסק הרמב"ם (בפ"ח מחו"מ ה"ט) כלישנא קמא, וכן כתב הטור (בסי' תע"ח) שאפיקומן הוא לנו במקום הפסח, הלכך משהתחילו לאוכלו... לא יאכלו אחריו שום דבר, ואפי' באותו מקום. וכ"כ מרן בב"י שם, שהפוס' פסקו כלישנא קמא, דאין מפטירין אחריו. וכ"פ בשו"ע (סי' תע"ח סעי' א'): אחר אפיקומן אין לאכול שום דבר. ע"כ.


וכתבו הפוס' הטעם, כדי שע"י טעם אותו מאכל לא יעבור מפיו טעם מצת האפיקומן שהוא מצוה, וכמו שנהגו אבותינו באכילת הפסח [רמב"ם. מ"ב (סי' תע"ח סק"א). כה"ח (סק"ב) וש"פ. וראה מה שהקשה הרז"ה בסוגיה שם על טעם זה]. ויש שכתבו הטעם, שאם נתיר לו לאכול אחר אכילתו, נמצא שלפעמים יאכל האפיקומן לפני סיום הסעודה, שלא על השובע [הסה"ע (עמ' תקס"ג) בשם הרשב"ם והרמב"ן במלחמות. והוסיף שהרז"ה הקשה על טעם זה]. ואחרים כתבו כיון שדרך העבד היא שאין ידו משגת לאכול כדי שביעה, ואם מיד לאחר אכילתו יזדמן לו מאכל, יאכלנו שנית. משא"כ דרך בן חורין שאוכל כדי שובעו, שימשוך ידיו לאחר סעודתו ממאכלים נוספים. וכן צריכים לנהוג בליל פסח כבני חורין (הסה"ע שם בשם בית הבחירה שכ"כ בשם נחלת בנימין. ועיי"ש עוד בהסה"ע).


ובענין זמן חלות איסור האכילה לאחר האפיקומן. הנה מסתימת לשון מרן בשו"ע משמע שד"ז חל כל הלילה. וכ"כ בהדיא הרמב"ן במלחמות (פסחים דף קי"ט ע"ב). ואמנם כבר הבאנו לעיל (בהערה ל"ח בפרקנו) מש"כ האב"נ, דלמ"ד שאין הפסח נאכל אלא עד חצות, ה"ה שאין חייב שישאר טעם פסח בפיו לאחר חצות, כיון שאז אינו זמן מצות פסח כלל, וה"ה למצות אפיקומן. וכתבנו שם שהסכימו עם סברא זו הג"ר יוסף רוזין והגאון מבריסק. ובהסה"ע (עמ' תקס"ד) כתב שכ"נ דעת האורחות חיים (אף שאין דבריו מוכרחים, כמבואר למעיין שם). ואמנם יש להעיר דד"ז אמור רק לטעם הראשון שכתבנו לעיל, והיינו שישאר טעם המצה בפיו. אך לא לשאר הטעמים. וכ"כ בהסה"ע (שם) בשם הגרי"ד מבוסטון. ועוי"ל, שלמ"ד שאף ר"ע (דס"ל שזמן קה"פ עד עה"ש) מודה שמשום הרחקה יש לאכול המצה עד חצות (ראה בה"ל סי' תע"ז סד"ה "ויהא"), אין דברי האב"נ מועילים. וראה עוד לעיל (בהערה ל"ח) בענין זה.


בספר יוסף עליכם (סי' שס"ד) הסתפק אם איסור אכילה לאחר האפיקומן הינו עד חצות או כל הלילה. ומ"מ כתב שם להתיר לת"ח הנעורים כל הלילה לאכול מיני מתיקה אחר ב' או ג' שעות. ובהגדת חיים לראש (הל' צפון ס"ח) כתב שאין דעתו נוחה בקולא זו לפי משמעות הפוס'. והב"ד בספ"כ (עמ' קמ"ו) והסה"ע (עמ' תקס"ד). ומ"מ נראה שהעיקר לדינא כמשמעות מרן בשו"ע, וכ"נ שהסכים עמו בזה הרמ"א שאיסור אכילה אחר האפיקומן נוהג כל הלילה, וכמש"כ הרמב"ן, וכן הסיקו בספ"כ ובהסה"ע (שם).


[50]נ. מי שאכל לאחר אכילת האפיקומן, כתב הח"י שא"צ לחזור ולאכול עוד אפיקומן. וכ"כ הא"ר, אלא שהוסיף דהו"ד כשנזכר בזה לאחר ברהמ"ז. אך אם טרם בירך ברהמ"ז ודאי שצריך לחזור ולאכול עוד אפיקומן. והב"ד כה"ח (סי' תע"ח סק"ג).


והמ"ב בסי' תע"ח (סק"א) כתב בני"ד שיחזור ויאכל כזית מצה שמורה לשם אפיקומן. וציין שהוא כדברי הא"ר ולא כח"י. אלא דא עקא, בסי' תע"ז (סקי"ב) כתב המ"ב עצמו עפ"י המ"א (והוא מדברי הב"י בשם האבודרהם, שהבאנו דבריהם לעיל בהערה מ"ח) שאם שכח לאכול האפיקומן ונזכר אחר שבירך על כוס ג', למ"ד שיסמוך על המצה שאכל בסעודה, הוא בגלל שבדיעבד יוצא אם אכל לאחר האפיקומן. וא"כ דבריו סותרים זא"ז. ועוד קשה, דבסי' תע"ח כתב שדבריו הינם עפי"ד הא"ר, והרי הא"ר עצמו חילק בין אם עומד לפני ברהמ"ז או לאחריה [ראה א"ר סי' תע"ז (סק"ג) וסי' תע"ח (סק"ב)]. לכן נראה בס"ד ליישב דברי המ"ב, שאכן מש"כ בסי' תע"ז הו"ד כשנזכר לאחר ברהמ"ז, כדמוכח שם (דקאי אחר כוס ג'). ומש"כ בסי' תע"ח בסתמא דבעי לחזור, כוונתו כשעומד קודם ברהמ"ז, וכמש"כ בהדיא הא"ר שעליו סמך המ"ב בדבריו (דאל"כ מדוע כתב בשעה"צ "דלא כח"י". הרי הא"ר בסי' תע"ח כתב ממש כח"י. ורק בסי' תע"ז גילה דעתו לחלק בין קודם ברהמ"ז לאחריה. משמע שהמ"ב ראה גם את דברי הא"ר בסי' תע"ז ועליהם סמך). ואמנם כדברי הח"י כתבו גם הרב שבח פסח וערוה"ש (סי' תע"ח ס"ג), אך כיון שהמ"ב כתב שהלכה כא"ר, נראה שכ"ה לאשכנזים. וכ"כ גם הפמ"ג בא"א (סי' תע"ח סק"א), ספ"כ (עמ' קמ"ו) והסה"ע (עמ' תקס"ב).


ולמנהג הספרדים. אע"פ שכה"ח בסי' תע"ז (סקכ"א) הב"ד הרד"א הנ"ל, מ"מ בסי' תע"ח הביא מחלו' הא"ר והח"י בזה, ונראה שגם דעתו כא"ר לחלק בין קודם ברהמ"ז לאחריה. וגם בחזו"ע (ח"ב עמ' ק"פ) כתב שאם טעה ואכל פירות וכיו"ב אחר האפיקומן, חוזר ואוכל אפיקומן כדי שישאר טעם המצה בפיו. ואם בירך ברהמ"ז א"צ לחזור ולאוכלו. וכן כתבנו בהלכות. וראה עוד שו"ת מנחת יצחק (ח"ט סי' מ"ז, מ"ח), שו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' ס'), ומה שכתבנו לעיל בפרקנו בהערה כ"ז בענין איסור אכילת אפיקומן ב' פעמים.


ומה שכתבנו שכל זה אמור דוקא אם ידע בעת אכילת האפיקומן, שאח"כ ימשיך לאכול עוד, שכך הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שמי שאכל לאחר האפיקומן עוד מאכל ויוצא י"ח אפיקומן, הו"ד כשאכל את האפיקומן חשב שבזה מסיים את אכילתו, ורק בשל סיבה כלשהי אכל אח"כ עוד מאכל, שיוצא י"ח דסו"ס אכל אפיקומן, ורק לא קיים את מה שאמרו שאין לאכול אחריו. אך אם כשאכל את האפיקומן היה בדעתו לאכול עוד, לא יצא בזה י"ח אפיקומן, שהרי אי אפשר לומר שכוונתו לאכול את האפיקומן. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א הסכים שתלוי הדבר בדעתו בעת אכילת האפיקומן. והוסיף, שאף בקה"פ אם לאחר שאכל כ"א כזית נשאר עוד מהקרבן, הרי שצריכים להוסיף ולאכול ממנו כדי שלא יהיה נותר. עכת"ד. וראה עוד ע"כ לעיל בהערה ל"ו.


[51]נא. נחלקו הראשו' בענין זה. שהרי"ף (ס"פ ע"פ) כתב דלאחר אכילת האפיקומן אין לטעום כלום חוץ מכוס ברהמ"ז וכוס ההלל. ומי שצמא אין לו רשות לשתות אלא מים, אבל לא יין. והב"ד הרא"ש (פע"פ סי' ל"ד), אלא שתמה ע"כ (בסי' ל"ג) וכתב דמנלן הא, דהרי לא אמרו אלא דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, והיינו שלא לאכול, אבל למשתי שרי. אלא הוסיף שהמנהג פשוט הוא שלא לשתות יין. והב"ד הטור (בסי' תפ"א). ומשמע שנחלקו הרי"ף והרא"ש בדין שתיית שאר משקים מלבד מים ויין.


והמרדכי (שם בפסחים) כתב שרבי שמואל מאירא היה מחמיר על עצמו ולא היה שותה אפי' מים. והב"ד הב"י (סי' תפ"א) וכתב שכ"כ גם הגמי"י (פ"ו מחו"מ). וכ"נ דעת רבינו יוסף טוב-עלם שהובא בתוס' (פסחים דף קי"ז ע"ב ד"ה "רביעי"). ומ"מ כתב ע"כ הב"י שלא נהגו כן. והרמב"ם (פ"ח מחו"מ ה"ט) כתב שאין לטעום כלום אחר האפיקומן. ואמנם בענין איסור טעימה אחר גמר הסדר כתב שם (בהל' י') "שאינו טועם אחר כך כלום כל הלילה חוץ מן המים" [והיו שדייקו מכך שגם לדעת הרמב"ם אסור אחר האפיקומן לשתות אפי' מים. ראה הסה"ע (עמ' תקס"ב) בשם הגרי"ד מבוסטון]. לעומת זאת התוס' (בפסחים שם) כתבו, שמותר לשתות כל משקה, ואפי' יין. דאפי' אחר הפסח לא אסרו אלא אכילה, אבל שתיה מותר, ואפי' יין. עיי"ש. וכ"כ הגמי"י (פ"ח שם) בשם רבינו יחיאל. והסביר, דבלא"ה שותה ב' כוסות יין אחר האפיקומן, היינו כוס ברהמ"ז וכוס דהלל. אלא שהוסיף, ומ"מ שלא להקל, לא ישתה אלא מים אם צריך להם. ע"כ.


נמצאנו למדים שישנן ארבע שיטות ראשו' בהא. ומרן בב"י (סי' תפ"א) כתב שנהגו העולם כדברי הרי"ף, ומ"מ לד"ה מותר לשתות מים. ומיהו שאר משקין נראה דלמאן דאסר לשתות יין ה"נ אסר בהו. ע"כ. ובשו"ע סתם בזה, ורק כתב (בסי' תע"ח) כן גבי איסור אכילה, וכנ"ל (בסעי' כ"ה).


מצינו כמה טעמים לענין איסור שתיה. טעם א': הרא"ש כתב בשם רבינו יונה, לפי שחייב אדם לעסוק כל הלילה בהל' פסח עד שתחטפנו שינה, ואם ישתה ישתכר (ובענין אם יין שבסעודה ולאחריה האם הוא משכר, ראה בפרקנו בהערות ב' ופ"ג. עיי"ש). ולפי"ז רק יין ושאר משקים משכרים אסור [והב"ד הטור (בסי' תפ"א). הגר"א. מ"ב (סי' תפ"א סק"א) וכה"ח (בסי' תע"ח סק"ד)]. וכתב ע"כ הח"י (רס"י תפ"א) דלטעם זה מותר לשתות (יין) לאחר שחטפתו שינה והתעורר [וראה בספ"כ (עמ' קמ"ו) שכתב שלפי שאנו מחמירים בכל הטעמים, יש להקל בזה רק בעת הצורך]. ויש להעיר שרבינו יונה דיבר רק על שתיית יין אחר כוס רביעית. ולענין אם טעם זה שייך גם בין האפיקומן לכוס ג', ראה במהר"ם חלאווה (בפסחים דף קי"ח ע"א) שהביא מחלו' הרמב"ן והרז"ה בזה. שלדעת הרמב"ן טעם זה לא שייך בין אכילת המצה לברהמ"ז, כיון שברהמ"ז תדירה לא חיישינן שמא ישתכר וישכח לברך. ועוד, כיון שהוא סמוך לאכילה, דינו כיין שבתוך הסעודה ואינו משכר. אבל בין כוס שלישי לרביעי שהפסיק ושהה בברהמ"ז איכא למיחש לשכרות. ולרז"ה גם בין המצה לברהמ"ז לא ישתה. והוסיף שכ"נ מדברי הרי"ף. עכת"ד. עיי"ש.


טעם ב': שלא יבטל טעם מצה שבפיו, וכמו שאסרו לאכול מטעם זה [מהרי"ו. ד"מ. מ"ב (סי' תפ"א שם)]. ולפי"ז כל משקה, אפי' אינו חמר מדינה, ואינו משכר, אסור (מ"ב שם). ולכאו' יש להקשות ע"כ מדברי התוס' דלעיל, שהרי ממילא מתבטל טעם המצה ע"י שתי הכוסות ששותה אחר ברהמ"ז וההלל, וכפי שהעיר בהסה"ע [(עמ' תרי"ד). ואמר לי ת"ח אחד, דשמא ס"ל שרק טעם של רשות מבטלו. ועוד, דאע"ג שחייב לשתות ב' כוסות אחרונות, ומ"מ אין להוסיף ולבטל הטעם יותר מכך]. ועוד הביא שם בהסה"ע דברי האורחות חיים שכתב הטעם לענין איסור שתיה אחר ד' כוסות, "שחייבין אנו לספר ביצי"מ כל הלילה, ע"כ צריך שישאר טעם המצה בפיו" (עיי"ש בהסה"ע מש"כ ע"כ).


טעם ג': כדי שהעניים שפסקו להם מן התמחוי ד' כוסות לכ"א משני הלילות בחו"ל, לא ישתו את כל היין בלילה הראשון, ולא ישאר להם די יין לליל יו"ט שני של גלויות [ח"י (סי' תפ"א סק"א) בשם הראב"ד בתמים דעים (וראה מש"כ הראב"ד בהשגותיו על בעל המאור בפסחים שם, בסק"א). והב"ד בהסה"ע שם, והעיר דלפי"ז יש לאסור רק לעניים, ורק בחו"ל, ורק בלילה הראשון. ולפי"ז יש לאסור שתיית היין גם בתוך הסעודה]. ויש להעיר, שיש עוד טעם לאסור שתיה אחר כוס רביעית, ולא לפניה. והוא כדי שלא יהא כמוסיף על הכוסות, ונראה כמתחיל בסדר אחר ורוצה לאכול פסח, מצה ומרור, ואין נמנים על שני פסחים. ועוד, שא"כ לא היה פסח ראשון נאכל על השובע, וכן במצה [וראה בספ"כ (עמ' קמ"ז) שהבין שטעם זה שייך דוקא קודם כוס שלישית, וטעה בדבריו]. ולפי"ז כל חמר מדינה אסור, אף שאינו משכר [הרמב"ן במלחמות (דף כ"ו ע"ב בדפי הרי"ף). עיי"ש מש"כ גבי המנהג בין כוס ב' לג'. הר"ן. ביאור הגר"א. פר"ח. מ"ב (סי' תפ"א סק"א). עיי"ש שלכאו' מרן הח"ח לא דק כ"כ בלשונו, וכתב ד"נראה" כמוסיף על הכוסות. וזה רק טעמו של הרשב"ם לגבי איסור שתיה בין כוס ג' לד'. כמבואר בהערה פ"ג. וראה גם מ"ב (סי' תע"ח סק"ב וסי' תע"ט סק"ה)].


והנה נחלקו האחרו' בד"ז. שהח"י (רס"י תע"ח) כתב, שממש"כ בשו"ע שאין לאכול לאחר האפיקומן, משמע דלשתות שפיר דמי, וכמש"כ הטור (בסי' תפ"א) ששותין עוד הכוס השלישית והרביעית. ורק לאחר הכוס הרביעית אסור לשתות, וגם אז אסור רק דברים המשכרים. ע"כ [וכן מצאתי ברמב"ן במלחמות בפסחים (דף קי"ט ע"ב), שכתב שרק מיני אוכלא אסרו אחר האפיקומן]. והמ"א (רס"י תע"ח) כתב, דכשם שאסור לאכול אחר האפיקומן כן אסור לשתות, עפ"י הטור והב"י סי' תפ"א. ואף שהח"י כתב ע"ד המ"א שהוא כדעת הרי"ף, ושאין זו הסכמת הפוס', מ"מ גם החוק יוסף הסכים עם המ"א בזה. והב"ד כה"ח (סי' תע"ח סק"ד). והפר"ח (בסי' תפ"א) כתב להתיר לאחר ארבע כוסות לשתות כל משקה שאינו חמר מדינה ושאינו משכר (שהרי טעמו שלא להוסיף על הכוסות).


והמ"ב (סי' תע"ח סק"ב) כתב שיש להחמיר במשקה המשכר, ולכתחי' נכון להזהר מכל משקה, חוץ ממים וכה"ג, כמו שמבואר בסי' תפ"א במ"ב (סק"א). ע"כ. ובסי' תפ"א כתב המ"ב ג' טעמים לאיסור שתיה אחר כוס רביעית (והבאנו דבריו לעיל בהערה זו), והוסיף שמסתימת דברי השו"ע והרמ"א (שכתבו שאחר ד' כוסות אינו רשאי לשתות יין אלא מים. והוסיף הרמ"א שכל המשקין דינן כיין) משמע שדעתם להחמיר ככל הטעמים. ואף שלכתחי' נכון להחמיר בכל דבר שמבטל טעם המצה, מ"מ במקום צורך גדול יש לסמוך על הטעם דשכרות, ולהתיר לשתות משקים שאינם משכרים (כדעת הגר"ז), ובפרט בליל יו"ט ב'. עכת"ד. ועולה מדבריו שמדינא אסור לשתות משקים משכרים. ומים בעלמא ושאר משקים קלים שאינם מעבירים טעם המצה ג"כ שרי [וכמש"כ במפורש (בסי' תפ"א) גבי תה, אינגבער וואסער (מי זנגביל) ומיץ תפוחים שאינו מרוכז. ושיש מתירים אף לאקריץ (משקה העשוי מצמח, ונקרא "שוס")]. ושאר משקים שאינם משכרים, אם מבטלים טעם המצה (כמו מיץ תפוחים מרוכז) נכון להזהר מלשתותם (כמש"כ בסי' תע"ח), ומ"מ בשעת צורך גדול שרי (כמש"כ בסי' תפ"א). וראה עוד בשעה"צ (סי' תע"ח סק"ג). וכדברי המ"ב פסק גם בהסה"ע [(עמ' תקס"ג). אלא שכתב שבח"י התיר שתיית משקים שאינם משכרים. אך מבואר לעיל, שהח"י התיר לפני כוס רביעית אפי' במשכרים]. וכן הדין לאשכנזים [וראה בספ"כ (עמ' קמ"ז) שכתב שדין שתיה אחר האפיקומן חמיר טפי משתיה אחר ד' כוסות. ולכאו' זה נגד דברי המ"ב (בסי' תע"ח סק"א) שכתב להשוות ביניהם. וגם לפי הטעמים הנזכרים בפוס' הנ"ל נראה שאין מקום כלל להחמיר בשתיה בין אפיקומן לכוס ג', יותר מאשר לאחר כוס ד'. ואדרבא, ישנם כמה טעמים לאסור רק לאחר כוס ד'. ועוד, שהרי לגבי שתיה בין האפיקומן לכוס ד' יש מהאחרו' שמתירים, ואפי' הם אוסרים לאחר כוס ד'. וצ"ע. ועוד קשה לי ע"ד שבהערה 22 שם כתב שאם שתה משקים שאינם משכרים, "אפשר שיש להקל בצירוף דעת הסוברים דמותר לשתות משקים". ותימה. שהמ"ב (בסי' תע"ח) כתב רק ש"לכתחילה נכון להזהר" בזה, אך ודאי שדעתו להתיר כן בדיעבד. ומה הסתפקותו של הרב ספ"כ בזה. וצ"ע].


ולמנהג הספרדים. הנה מדברי מרן בב"י (כנ"ל) עולה שרק מים מותר לשתות. ושאר משקים דינם כיין, ואסור. וכ"נ דעת הרב כה"ח (בסי' תע"ח סק"ד ובסי' תפ"א סק"א). אלא שהוסיף והביא (בסי' תפ"א סק"ד) מחלו' האחרו' אי שרי לשתות משקים שאינו משכר, ובפרט בקפה. והסיק שלענין קפה מי שאינו צריך לזה יש להחמיר. ועוד הביא (שם בסק"ג) מחלו' הפוס' גבי מיץ תפוחים ולאקריץ (ראה לעיל בסמוך), והעלה כדברי המ"ב להתיר מיץ תפוחים שאינו מרוכז, מי זנגביל ולאקריץ (ראה תרגומו לעיל). ומדבריו שם (בסי' תע"ח ותפ"א) עולה, שאחר האפיקומן מותר לשתות מים, וכל משקה שאינו משכר אשר אינו מעביר טעם המצה. אך אין לשתות משקה משכר, או אפי' אינו משכר אם מעביר טעם המצה. וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל.


והגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"ב עמ' ק"פ) סתם כדברי מרן (בסי' תפ"א), וכתב שאחר האפיקומן מותר לשתות מים אבל לא יין, מלבד כוס ג' וד' (ומש"כ גבי קפה אחר הלל, ראה לקמן בפרק י'). ועיי"ש בח"א (עמ' תתפ"ו) שכתב להתיר שתיית משקים שאינם משכרים, כתה, קפה ומיץ פירות, לאחר חצות.


לאור זאת נראה בס"ד לדינא, שאסור לאחר האפיקומן לשתות יין ושאר משקים משכרים. ומותר לכו"ע לשתות מים (כשו"ע, רמ"א, ורוב האחרו'). ולגבי שאר משקים, יש לחלק בין אלו שטעמם חזק ומעבירים טעם המצה (כמיץ תפוחים מרוכז. ונראה דה"ה למשקאות בטעם קולה, אורנג'דה וכדו') נכון להזהר מלשתותם [עפ"י המ"ב (סי' תע"ח ותפ"א), וכה"ח (סי' תפ"א ס"ק ג' וד')], אך שאר משקים קלים שאינם משכרים ואינם מעבירים טעם המצה, כתה ומיץ פירות לא מרוכז (כגון לימונדה מהולה במים) מותר לשתותם (כמ"ב וכה"ח שם. וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שמותר לשתות מים ושאר משקאות קלים כתה וקפה. כי זה ממש כמו מים. עכת"ד). ומ"מ בשעת צורך גדול מותר לשתות אותם המשקים שאינם משכרים, אף אלה שטעמם חזק (כמ"ב רס"י תפ"א. והיינו שמחמיר רק כטעם דשכרות, ולא מטעם דמבטל טעם המצה. ונראה שהפוס' האחרו' לא חששו לטעמיה דהח"י גבי העניים). וראה עוד בחזו"ע (ח"א סי' נ'). ואכמ"ל.


ולגבי שתיה ביו"ט שני ש"ג ראה מ"ב סי' תפ"א (ססק"א), וכה"ח (סק"ה).


[52]נב. בספ"כ (עמ' קמ"ז) כתב, שמי ששתה משקה שאינו משכר, אפשר שיש להקל בזה בצירוף דעת הסוברים דמותר לשתות משקים לאחר האפיקומן. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, בדין מי ששתה לאחר האפיקומן משקה משכר, או שאינו משכר המעביר את טעם המצה. וענה לי שבדיעבד יצא י"ח, ואפי' ששתה משקה משכר שגם מעביר טעם המצה. וטעמו, משום שזה רק מנהג. עכת"ד (נראה שכונתו שמקור דין זה הינו במנהג. ראה מש"כ הראשו' בפירוש דברי הרי"ף). ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי שבני"ד אין צריך לחזור ולאכול האפיקומן, ואין זה לעיכובא כלל, כיון שכבר קיים מצות אכילת האפיקומן, והא דפג טעמו לאחר מכן בשל השתיה אינו מבטל את עצם המצוה שקיים. עכת"ד. וראה לעיל בהערה נ' מה שכתבנו בשמו ובשם הגר"א נבנצל שליט"א. ועוי"ל, שהרי יש ספק אם האיסור כולל גם שתיה או רק אוכל. וספק אם גם באוכל צריך לחזור (כמבואר בהערה נ'). לכן נראה להקל בזה בדיעבד אפי' במשקים משכרים. ולגבי משקים שאינם משכרים י"ל ק"ו שיצא, שהרי אפשר לצרף עוד הא שיש ספק אי איסור זה חל גם עליהם, או רק על יין וכדו'.


הגר"א נבנצל שליט"א העיר, שבמקרה זה הוי מעוות שלא יוכל לתקון, ואין לכתוב שיצא י"ח, כיון שאת החובה שישאר טעם מצה בפיו הוא לא קיים, ולכן קיים רק חלק מחובתו, ולא קיים המצווה בשלימותה. ולכן אמר לנסח כמו שכתבנו. עכת"ד.


[53]נג. מרן החבי"ב בספרו כנה"ג (סי' ס"ב) כתב לאסור עישון אחר אכילת האפיקומן. והניף ידו שנית בספרו פסח מעובין (סי' שמ"ח), וכתב שאפי' מי שמעשן ביו"ט, שומר נפשו ירחק ממנו לאחר האפיקומן. והב"ד מרן הגחיד"א בברכ"י. והרח"ף בספרו חיים לראש כתב להזהיר ע"כ בליל יו"ט ראשון, אך התיר בליל יו"ט שני. והשע"ת (סס"י תקי"א) כתב שנהג להחמיר בזה משום הפגת טעם המצה. וכ"כ בשו"ת תרשיש שהם. ובשו"ת חקרי לב כתב שבעירם נחלקו בזה. והב"ד כה"ח (סי' תפ"א סק"ד) וחזו"ע (ח"ב עמ' קפ"ב בהערה). והסיק שם הגר"ע יוסף זצ"ל להקל בזה, ושכ"כ גם בספר מאורי אור. והוסיף (שם בעמ' ק"פ) דלא חיישינן שעי"כ מפיג טעם המצה. ע"כ. וראה בספ"כ (עמ' נ"ט) שכתב שלדעת רוה"פ עישון מבטל טעם המצה, ואין לעשן לאחר שתיית ד' כוסות (לאלו שמעשנים ביו"ט). ורק בליל יו"ט שני בחו"ל אפשר להקל (ונראה דלאו דוקא אחר ד' כוסות, אלא ר"ל לאחר האפיקומן). ועיי"ש עוד (בעמ' קמ"ז).


ויש להעיר, שלא נכנסנו כאן לבעיה ההלכתית הגדולה אי שרי בכלל לעשן, ואפי' בימות החול. ראה ע"כ בצי"א (חלק ט"ו סי' ל"ט), בשו"ת עשה לך רב (ריש חלק ב') לגרח"ד הלוי שליט"א, רבה של ת"א-יפו. ובספר פאר תחת אפר (עיי"ש באורך לגבי עישון בכלל, וביו"ט בפרט). וידוע שגם דעת מרן החפץ חיים היתה שיש להמנע מהעישון [כמבואר בקונטרס זכור למרים שבסוף ספר שמירת הלשון (פכ"ג). ובליקוטי אמרים (פי"ג)]. ולדעת פוס' רבים הדבר אסור מכל וכל משום "ונשמרתם". שלדעת אנשי רפואה רבים הדבר מזיק לבריאות בצורה ניכרת. ולכן נראה שספק אם מותר לעשן אף בחול. ואמנם הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שאין לכתוב בסתמא שיש מחלו' בין הפוס' לגבי עישון אף ביום חול, דאז יחשבו המעשנים שיכולים הם לכתחילה לסמוך על המתירים. אך באמת לדעתו אין זה כך, משום שספק נפשות להחמיר. ואין זה ככל שאר המחלוקות שאפשר לסמוך על המתירים. לכן יש להדגיש בני"ד שספק נפשות להחמיר. ובפרט שרוב המתירים היו בדורות קודמים שבהם לא היה ידוע עדיין גודל הנזק שבעישון. ועוד אמר, שלדעתו אף אם בדורות הקודמים היה מותר לעשן ביו"ט, הרי שבדורותינו נראה שאסור לעשן ביו"ט כיון שאין העישון שווה לכל נפש כי רבים אינם מעשנים כיום. עכת"ד.


[54]נד. עיקר ד"ז כתבו מרן (בסי' תע"ט סעי' א') עפ"י משנה פסחים (דף קי"ז ע"ב), דמזגו לו כוס ג', ומברך על מזונו.


וכתבו התוס' והרא"ש, שמברך ברהמ"ז על הכוס אפי' שמברך אותה ביחידות, דארבע כוסות תיקנו אפי' ליחיד. והב"ד המ"ב (סי' תע"ט סק"ב) וכה"ח (סק"א). והוסיפו עפ"י פסחים (דף קי"ז ע"ב), דאפי' למ"ד שאין ברהמ"ז טעונה כוס [ראה רס"י קפ"ב ג' דעות בזה. ועיי"ש במ"ב (סק"ה) שלדעתו מרן לא הכריע בזה. ובילקו"י (ח"ג עמ' רנ"ט) כתב די"ל דחשיב הכרעה במה דנקיט בדעה בתרייתא. עיי"ש], מ"מ הואיל ותיקנו חכמים לשתות ד' כוסות בלילה זה דרך חירות, יש לעשות מצוה בכל כוס וכוס, ולהכי סומכין כוס ג' לברהמ"ז.


הטעם לכוס ג' ע"ד הדרש ראה כה"ח (סי' תע"ב סקנ"א), וע"ד הסוד ראה שם (סקנ"ג), ולעיל (פ"ד הערה ל"ד). ועיי"ש בפ"ד בענין מדוע אין מברכין על מצוותן.


בענין מזיגת כוס ג', ראה לעיל (פ"ד סעי' ה', ושם בהערות י"ג, י"ד ול"ח). ועיי"ש (בפ"ד סעי' ה'), שדרך חירות שא' מוזג לחבירו.


בענין שיעור השתיה בכוס ג', ראה פ"ד (סעי' ח', ובהערה ל"ח שם).


ובענין שטיפת והדחת כוס ג'. כתב הרש"ל, דכוס ג' צריכה ג"כ שטיפה והדחה כבראשו'. וזהו דעת כל האחרו'. ואף מי שלא נזהר בו בכל השנה, אם רואה שהכוס נקי, אכן בזה הלילה יזהר ביותר כדי להדר המצוה. עכ"ל. ובפרט בגלל שיש לחוש שנתלכלכה הכוס מפירורים בסעודה. וכ"כ בשמו הב"ח, הכנה"ג ועו"ש (ואגב יש להעיר, שנקט לשון זהירות על הידור מצוה). מיהו ט"ז כתב בשם הרש"ל: ואף מי שאין נזהר בו כל השנה לראות אם הכוס נקי וכו'. והב"ד כה"ח (סי' תע"ט סק"א) וכתב דמשמע דר"ל דאף מי שאינו נזהר בכל השנה לראות אם הוא נקי, בלילה זה יזהר ביותר לראות. ואם הוא נקי א"צ שטיפה והדחה. והוסיף שכ"כ הח"י ועוד קצת אחרו', ואפשר שגי' אחרת היתה להם. ובתשו' רש"ל שבידינו הוא כמש"כ הב"ח, הכנה"ג, והעו"ש, דמשמע דאף אם הוא נקי, בזה הלילה יזהר ביותר ויעשה לו שטיפה והדחה. עכת"ד כה"ח.


והמ"ב (סי' תע"ט סק"א) כתב כדברי הט"ז, שצריך שטיפה והדחה רק אם אינו נקי. ואף מי שאינו נזהר בדר"כ, מ"מ בלילה זה יזהר לראות הכוס ולבודקה שהיא נקיה, משום הידור מצוה. וכה"ח (סי' תע"ט שם) לא פסק כלל כדברי הרש"ל, אלא הסיק כדברי הזוה"ק והתיקונים, שכוס ברהמ"ז טעונה שטיפה והדחה אף אם היא נקיה וכ"כ עוד בסי' תע"ד (סק"ב) בשם פע"ח (וקצת משמע מלשונו שם שאף מבחוץ בעי הדחה, ולא סגי בחוץ בשטיפה. ונראה דלאו דוקא). והגר"ע יוסף זצ"ל כתב בחזו"ע (ח"ב עמ' קפ"ב) ש"צריך לשטוף הכוס ולהדיחו, ואפי' הוא נקי" (וכתב כן בשם הרש"ל הנ"ל והאחרו'. והיינו כהבנת הב"ח ברש"ל, ולא כט"ז והמ"ב). וראה עוד בענין זה בשו"ע (סי' קפ"ג ס"א), בשו"ע הגר"ז (סי' תע"ט ס"ב), בח"י (סק"א), מש"ז (רס"י תפ"ו), הסה"ע (פרק מ"ד ס"ב), ולעיל (פ"ד ס"ה, ובהערה ט"ו, ופ"ו הערה ל"ד). קחנו משם.


בענין מי שיש לו רק ב' כוסות, כתב כה"ח (סי' תע"ד סק"ח) שי"א שיקחן לב' כוסות ראשונות, וברהמ"ז פוטרתן מברכה אחרו'. אמנם לדעת המ"א יקח הראשו' לקידוש, והשניה לברהמ"ז, ויברך ברכה אחרונה אחר כוס דברהמ"ז. וראה עוד כה"ח סי' תפ"ג (סק"א), ולעיל מש"כ ע"כ (בפרק ד' הערה ס"ו).


בענין מי שאינו חייב בברהמ"ז (כגון שאסרו עליו הרופאים לאכול מצה, או שעבר זמן העיכול וטרם בירך), יש מי שכתב שיאמר ההלל על הכוס השלישית, ואילו על הכוס הרביעית יאמר הלל הגדול [הסה"ע (עמ' תקע"ה) עפ"י מ"ב (סי' תע"ז סקי"ז), ועפ"י שיטת הרמב"ם לומר הלל הגדול על כוס חמישית].


ומה שכתבנו בענין מים אחרו'. ראה בשו"ע סי' קפ"א (ס"א) שכתב שמים אחרו' חובה. ושם (בסעי' י') הוסיף, שיש שאין נוהגים ליטול מים אחרו'. ואפי' לנוהגים כן, אדם שהוא איסטניס ורגיל ליטול ידיו אחר הסעודה, לדידיה הוו ידים מזוהמות, וצריך ליטול ידיו קודם ברכת המזון. ע"כ. וכתב שם המ"ב (בסק"א) הטעם, משום שהידים מזוהמות מהאכילה, או משום מלח סדומית שמסמא העינים למי שנוגע בהן לאחר שנגע במלח. ואף שעכשו אין מלח זה מצוי, מ"מ יש לחוש למלח אחר שטבעו כמלח סדומית [והוא מדברי רבינו יונה שכ"כ בשם הרמב"ם. הב"ד כה"ח (רס"י קפ"א)]. ושם בסקכ"ב כתב המ"ב טעם המקילים, משום שאין מלח סדומית מצוי ביננו, ואין מקפידין על ידים מזוהמות. ואמנם אף לשאינם נוהגים בזה, מ"מ איסטניס הרגיל ליטול (ר"ל לרחוץ) ידיו אחר הסעודה, חייב מדינא בזה לכו"ע, ואם רוצה לברך על היין או על הפירות באמצע הסעודה צריך לקנח ידיו מלכלוך שעליהן. והוסיף, שמ"מ לדעת הגר"א בעי ליטול מים אחרו' גם האידנא, וכן החמיר הרש"ל ביש"ש, ואף הגחיד"א בברכ"י החמיר בזה מאוד. והמ"א כתב בשם המקובלים שכל אדם יזהר במים אחרו'. עכת"ד. וראה בכה"ח (סי' קנ"ח סק"ו, וסי' קפ"א ס"ק א' וכ"ז) שכתב להחמיר בזה עפי"ד הזוה"ק והאריז"ל, ושבכל ענין צריך ליטול מים אחרו'. עיי"ש. וראה עוד בילקו"י (ח"ג רס"י קפ"א) שכתב שמים אחרו' חובה, ואף בזה"ז צריך ליטול מים אחרונים, ובפרט מי שידיו מלוכלכות, ואין להקל בזה. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שאמנם לפי"ד התוס' (ברכות דף נ"ג ע"ב ד"ה "והייתם") לכאו' א"צ ליטול מים אחרו' היום, שכתבו שאין מלח סדומית מצוי ביננו, אך לגר"א נבנצל יש להסתפק בזה לגבי א"י, כיון שכיום מלח סדומית כן מצוי ביננו. אלא שיש גם מלח מעתלית. ואמנם הערבים משתמשים במלח מסדום, ואנו משתמשים בדר"כ במלח מעתלית. ולכן יש ספק בזה. עכת"ד. וראה עוד תחומין (חלק ח' עמ' 417-428), בענין מהות מלח סדומית וזיהויו.


ובענין ני"ד כתב הרמב"ם (בפ"ח מחו"מ ה"י), שלאחר אכילת קה"פ או האפיקומן יטול ידיו ומברך ברהמ"ז. וכ"כ הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"ב עמ' קפ"ב), שיטול ידיו למים אחרונים קודם ברהמ"ז. ובספר לקט יושר (הל' סעודה או"ח סי' ל"ו) כתב, שאף לדעת הסוברים שבימינו אין להקפיד על נטי' מים אחרונים, מ"מ בליל פסח יש ליטול מים אחרו', ובפרט יזהר בזה המזמן. וזאת משום חביבות הכוסות ומשום דרך חירות. והוסיף שכן נהג בעל תה"ד, ליטול מים אחרו' רק בליל פסח. והב"ד הסה"ע (עמ' תקס"ז).


ובענין זמן נטי' מים אחרו', אי קודם או אחר מזיגת הכוס, כתב מהרי"ו שקודם מוזגים הכוס ואח"כ נוטלין לידים. והב"ד המ"א (רס"י קפ"א), וכתב שמדברי הטור והשו"ע משמע שקודם נוטלין. אך מהגמ' משמע כמהרי"ו. והב"ד כה"ח (סי' קפ"א סק"ג), וכתב שכ"כ גם הגר"ז והקיצוש"ע. והסביר כה"ח שם שהכוונה שמדיחין הכוס וממלאים ונותנים אותה לפני המברך קודם נטי' מים אחרונים. ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שיש למזוג כוס שלישית לפני נט"י למים אחרו'. עכת"ד.


כבר כתבנו לעיל, שיש המחמירים מלאכול מצה שרויה, ולכן נזהרים אף שלא לנקות את שפתם בידם אחר נטי' מים אחרו', שמא נשארו שיירי מצה על שפתותיהם (הסה"ע בשם הגדת חב"ד). אך אין זו אלא חומרא טובא. וראה כה"ח (סי' קפ"א סק"ו) שכתב בשם הבא"ח והרח"ף, שירחץ פיו ושפמו (גבי כל ימות השנה) קודם נטי' מים אחרו' (והוסיפו שיהיו אלה כמים אמצעיים, ויאכל מעט פת, ואז יטול ידיו למים אחרו'). וראה בילקו"י (ח"ג סי' קפ"א סי"ב) שי"א שא"צ לזה.


[55]נה. מה שכתבנו שיברך את ברהמ"ז בישיבה, שכ"כ מרן (בסי' קפ"ג סעי' ט'), שאפי' אכל כשהוא עומד או מיסב, כשמגיע לברך צריך לישב כדי שיוכל לכוון יותר. ע"כ. וכתב במ"ב שם (סקל"א) דה"ה בברכה רביעית, אף שהיא מדרבנן. ועיי"ש בשעה"צ (סקל"ז). ואמנם לענין בדיעבד כתב שם הרמ"א עפ"י הרמב"ם, שיצא אפי' בירך כשהוא מהלך. והיינו כשמהלך במקום שאכל. ואם הלך למקום אחר יש דעות בזה (מ"ב סקל"ד).


ומה שכתבנו שלא יסב בעת ברהמ"ז, אמנם המאירי בפסחים (דף ק"ח ע"א) כתב שד' הכוסות צריכות הסבה, הן והדברים שהן מסודרות עליהן, והיינו גם ברהמ"ז (והב"ד חזו"ע ח"ב עמ' קכ"ג בהערה). וכן כתב בספר א"ח, שאם אכל מיסב, מתעטף ומברך. והב"ד הב"י (סס"י קפ"ג). וכתב עליו דנראה מכאן שיכול לברך כשהוא מיסב. ע"כ. מ"מ כתב הטור (בסי' קפ"ג ותפ"ו), דכשמברך ברהמ"ז יברך יושב בלי הסבה. וכתב בב"י דהוא עפ"י הגמ' ס"פ שלושה שאכלו (ברכות דף נ"א ע"ב). וכ"פ מרן (בסי' קפ"ג ס"ט), שלא יסב בעת ברהמ"ז, שהוא דרך גאוה. אלא ישב באימה. והוסיף הרמ"א, דלאו דוקא המברך, אלא ה"ה כל המסובין לא ישבו בקלות ראש, אלא באימה. וכ"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' קכ"ג, קכ"ד וקפ"ג), וכ"כ ש"א. וראה עוד לקמן בפרקנו (סעי' ל"א).


יש מי שכתב, שאף שבעלמא חיוב ברהמ"ז מדאורייתא אינו אלא אם שבע [עפ"י שו"ע (סי' קפ"ו ס"ב), ומ"ב (סי' קפ"ד סקכ"ב ובה"ל שם)], מ"מ בליל פסח כיון שאכילת מצה הינה אכילת מצוה, אפשר דאף כשאוכל כזית א' ממנה מתחייב בברהמ"ז מדאו' [הסה"ע (עמ' תקס"ו ס"א) בשם אמרי בינה שכתב בשם החת"ס. והטעם, משום דיתיב אתכא דרחמנא. עיי"ש שהאריך בכך. והוסיף דלפי"ז אף בספק אם בירך ברהמ"ז בלילה זה חייב מדינא לברך. ואמנם דעת המ"א (בסי' קפ"ד סק"ח), שהאוכל כזית ונסתפק אם בירך אינו חוזר לברך אם לא שבע. אך לדעת הצל"ח בברכות (דף כ' ע"ב) חוזר ומברך. עיי"ש].


[56]נו. כתב הטור (בסי' תע"ט), דמצוה לחזר אחר זימון. וכ"כ המט"מ (סי' תרנ"ד), דמצוה לחזר אחר זימון, וכן ל"הודו". והטעם כתב הדרישה, אגב שמצריכין ג' משום "הודו", מצריכין שיהיו הג' ג"כ בשעת הזימון, דבזימון נמי אומר לשנים "נברך" וכו'. אך הט"ז כתב שכוונת הטור אינה לזימון ברהמ"ז אלא רק משום "הודו" קאמר. וכ"כ המ"א הח"י ועוד אחרו'. והב"ד כה"ח (סי' תע"ט סקי"ב). וכתבו המ"ב (סק"ט) וכה"ח (שם), דמ"מ אם רוצה להדר ולקיים מצוה מן המובחר, ואין לו בביתו זימון שלם של ג' אנשים, יראה להזמין איזה אורח מתחילת הסעודה, ובפרט עניים, כדי שיהא לו זימון לברהמ"ז ול"הודו". וכמש"כ לעיל (סעי' י"א בפרקנו).


כתבו האחרו', שהרוצה לילך אל שכנו ע"מ לזמן עמו לברהמ"ז ולברך שם, לא יאכל האפיקומן בביתו אלא במקום שמברך. דהא ע"כ יצטרך לאכול דבר מה באותו מקום כדי להצטרף לברהמ"ז, ואסור לאכול אחר האפיקומן שום דבר. וגם האפיקומן גופא אסור לחלק ולאוכלו בב' מקומות (כדלעיל בפרקנו עפ"י סי' קע"ח). ואם יאכל האפיקומן ב"פ הוי כאוכל שני פסחים. וכ"כ הכלבו, וכ"מ מהרד"א. וזימון הוי מצוה עוברת, ומותר לעקור. ואפי' לאוסרין לאכול ב' סעודות בלילה (כמש"כ בסי' תפ"ד), היינו דוקא כשבירך בינתים. אך אם לא בירך הוי כסעודה א'. מיהו לפי מש"כ מרן בב"י (סי' קע"ח) אסור לצאת באמצע סעודתו אא"כ בירך תחילה ברהמ"ז. והאשכנזים נוהגים כרמ"א שם. והב"ד המ"ב (שם) וכה"ח (שם סקי"ג). וכתב המ"ב, שלכן יאכל האפיקומן במקום שמזמן (ויכוון בברכת "המוציא" שימשיך לאכול בבית חבירו), ויברך שם ברהמ"ז וישאר שם עד סוף הסדר. ואם רוצה, יחזור לביתו אחר ברהמ"ז, ויגמור ההלל וישתה כוס ד'. אך סיים, דמ"מ לא נהגו עכשו לילך לאכול האפיקומן בבית אחר, וע"כ עדיף לברך בביתו יחידי מלילך באמצע סעודתו לבית אחר ולחזר אחר זימון. וכה"ח כתב שהרוצה לצאת אליבא דכו"ע ילך לחבירו מתחילת הסעודה, ואם לאו ילך לחבירו לאחר שתית כוס ג', וכן יענה "הודו" וכו' ויאמר שם ההלל. ולענין מנהג הספרדים שאינם מברכים על כוס ד', אם יצטרך לברך שוב, ראה כה"ח (סי' קע"ח סקל"ד).


גם הנצי"ב בהגדת אמרי שפר כתב שאף לברהמ"ז יש לחזר אחר זימון, ולא רק בשביל ההלל. והביא ראיה מפסחים (דף קי"ז ע"ב), עפ"י הס"ד, דאפי' לעני נותנים כוס לברהמ"ז בליל הסדר, משא"כ כל השנה. א"ו שבכל השנה יוכל לאכול ביחידות, משא"כ בלילה זה שמצוה לאכול בזימון. והאחרו' הקשו ע"ד. ראה חזו"ע (ח"ב עמ' קפ"ג) והסה"ע (עמ' תקס"ט).


יש מי שכתב, שמצוה מן המובחר לברך בליל הסדר בעשרה יותר משאר ימות השנה, כמו שהיו נוהגים בקה"פ שהיו נמנים בחבורות של עשרה לפחות [ויגד משה עפ"י תרגי"ו (בשמות פי"ב פס' ד'). שיח יצחק. הסה"ע (שם)].


[57]נז. שכ"כ הרמ"א (בסס"י תע"ט), שנהגו שבעה"ב מברך ברהמ"ז בליל פסח, שנא' "טוב עין הוא יבורך", והוא מיקרי "טוב עין" שאמר "כל דכפין ייתי וייכול" וכו'. ובד"מ כתב הטעם בשם האגודה, כדי שיברך הוא על כל ד' כוסות. ובשם מהר"ש כתב, דעי"כ נראה שהוא גדול הבית הואיל והוא עושה הסדר (והב"ד כה"ח סק"כ). וראה בברכות (דף מ"ב ע"ב) שהמברך על המזון מברך גם על המוגמר, דהמתחיל בברכות הוא גומרן (הסה"ע שם עפ"י ויגד משה. עיי"ש).


בעה"ב מברך אף אם יש לו אורח. וכתב האגודה דמ"מ אין לחוש אם בירך אחר [ח"י. גר"ז. מ"ב (סקי"ג) וכה"ח (סקי"ט)].


ובאמת בשאר ימות השנה אורח מזמן ומברך, כדי שיוסיף הברכה לבעה"ב (ראה שו"ע סי' ר"א). וכתבו הפוס' שיש לתמוה על מנהג האשכנזים שאינם נוהגים לברך ברכת האורח, אף שהוא מדינא דגמ' (הגדה מבית לוי בשם הגרי"ז מבריסק. הסה"ע שם).


בענין הא דאחד מוציא את שאר המסובים בברהמ"ז, ושצריכים הם לכוון לצאת בברכתו, וגם הוא צריך לכוון להוציאם, ראה שו"ע סי' רי"ג. ואמנם בימינו רובא דעלמא בקיאים לברך בעצמם ברהמ"ז, ולכן כ"א מברך את הברכה בעצמו. ראה שו"ע (סי' קפ"ג ס"ז, ובנו"כ שם). וראה עוד חזו"ע (ח"ב עמ' ט' הערה ז').


[58]נח. כמבואר כל זה לעיל בפרק ד' הערה י"ז, עפי"ד הגר"ע יוסף זצ"ל. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שגם לדעתו ד"ז נכון, וכן יש לכתוב גם לאשכנזים. שכן אין בני"ד סברא לחלק ולומר שד"ז אמור רק לספרדים, שאין זו מחלו' בין השו"ע לרמ"א. וכן למשל בענין פתיחת בקבוקים בשבת, ישנה מחלו' בין הגרש"ז אוירבך זצ"ל לבין הגר"ע יוסף זצ"ל. אך אין זו מחלו' בין הספרדים לאשכנזים. וכן מש"כ הרמ"א בריש השו"ע "שויתי ה' לנגדי תמיד" זה ודאי שייך גם לספרדים. וכן מש"כ בסוף או"ח ש"טוב לב משתה תמיד", ג"ז שייך לספרדים. לכן גם בני"ד ד"ז אמור אף לאשכנזים. עכת"ד. וראה בשש"כ (ח"ב פמ"ז הערה כ"ו), שכתב בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל שכן יש לנהוג בליל הסדר בכוס של הקידוש.


[59]נט. שו"ע סי' קפ"ג (סעי' י"ב) וסי' קצ"א (סעי' ג'). והטעם, מפני שנראה שמברך בדרך ארעי ומקרה. וכן משום ביטול הכוונה [מ"ב (סי' קצ"א סק"ה), כה"ח (סק"ג) וש"א]. ולכן ישב ויברך, וטוב שלא יניע ידיו, ועיניו עצומות, או שיברך מתוך הסידור [הרח"ף ברו"ח. והב"ד כה"ח סי' קצ"א (סק"ה) וילקו"י. וכ"כ המ"ב סי' קפ"ה (סק"א)]. וראה בהערה הבאה.


כל הדינים בסעיף זה אמורים לא רק למברך, אלא אף לשומע ממנו ויוצא בזה [הרמב"ן במלחמות. כה"ח (סי' רצ"א סק"ז) וש"פ]. ואדרבא, אם בירך בפיו ולבו בל עמו, יצא, משא"כ במי שיוצא בברכת חבירו ולא מאזין לברכתו, ובפרט בקטעים שהינם לעיכובא, ראה שו"ע (סי' קפ"ג סעי' ו', ז') ובנו"כ שם. ואכמ"ל.


[60]ס. מה שכתבנו שאפי' לסדר הצלחות והשלחן אסור, כ"מ מהשו"ע סי' קפ"ג וקצ"א שם. וכ"כ בהדיא הרח"ף ברו"ח [הב"ד כה"ח (סי' קצ"א סק"ה), וילקו"י (ח"ג עמ' רע"ב)], וכ"כ מרן הגראי"ה קוק זצ"ל באורח משפט (סי' מ"א) עפ"י הט"ז. וכן עולה מדברי המ"א שכתב, דאפי' תשמיש קל אסור [והב"ד המ"ב (סי' קצ"א סק"ה) וכה"ח (סק"ד)]. והוסיפו הפוס', דכ"ש שאסור לעסוק בדבר שצריך לשום לבו אליו (הפוס' הנ"ל).


ומה שכתבנו דה"ה דאסור לעסוק אז בד"ת, כ"כ הט"ז, המ"ב (שם), כה"ח (שם) וש"א. והוסיפו, דאפי' עוסק במצוה א', ועושה מצוה אחרת עמה, אינו נכון, כי א' מבטל חבירו (ט"ז, מ"ב, בה"ל וכה"ח שם וש"א). והיינו כשיש זמן לעשות שתי המצוות. הא לא"ה יעשה שתיהן אם יכול [מש"ז. כה"ח שם. ומ"מ נראה שאין ד"ז אמור גבי ברהמ"ז ראה שו"ע (סי' קפ"ג סעי' ח')]. ואם בעת המצוה עושה דבר אחר, ה"ז מורה שעושה המצוה בלא כוונה, וזה נכלל במאמר תורתנו "ואם תלכו עמי קרי", ופי' אף שתלכו עמי במצוות, מ"מ היא דרך ארעי ומקרה (ט"ז וש"א).


אף בעת אמירת הברכה הרביעית של ברהמ"ז הדין כן, ואע"פ שהיא מדרבנן [ילקו"י (ח"ג עמ' רע"ג). וכ"מ משעה"צ (סי' קפ"ג סקמ"א)]. וראה עוד בילקו"י (שם).


ולגבי אמירת "הרחמן", כתב הגאון הרח"ף ברו"ח, שהממהרין לקום מהשלחן כשמתחילים לומר "הרחמן" וכו' לא טוב עושים, אלא צריך לישב עד "עושה שלום" (למנהג הספרדים. והיינו סוף ברהמ"ז), כמו עקירת רגלים שבשמו"ע, ואז יקום. דאל"כ על מה יאמר "ומה שהותרנו יהיה לברכה". והב"ד כה"ח (סי' קצ"א סק"ה) וילקו"י (שם). וראה שו"ע (סי' קצ"א סעי' א'), וכה"ח (סק"ב) כ' שכיום אף לפועלים העוסקים במלאכת בעה"ב אין להקל בהשמטת אמירת "הרחמן". ומ"מ נראה שבשעת הצורך, כגון שממהר לשיעור תורה יש להקל ולומר "הרחמן" בדרכו לשיעור. וכן שמעתי מכמה גדולים בדור.


ומה שכתבנו דה"ה בשאר הברכות והתפילות, כ"כ הט"ז, המ"ב (שם) וכה"ח (שם סק"ד) וש"א. ופשוט, דהוי כשאר המצוות. ואף בברכות מדרבנן הדין כן [המ"ב סי' קפ"ג (סקל"ז). שעה"צ (סקמ"א)]. ומכאן תוכחה מגולה לאותם הנוהגים לומר ברכת "אשר יצר" בהליכה לאחר נטילת ידיהם. ולאו שפיר עבדי, ובפרט שברכה זו פירושים רבים לה, וכמו שהאריך מרן בשו"ע ברס"י ו' (עיי"ש). וכבר נפסק בהדיא בשו"ע (סי' ה') שיש לכוון בברכות פירוש המילות [(עיי"ש בכה"ח ובש"א). וע"ע במ"ב - דרשו (בסי' קצ"א הערה 8) שכתב שהיו שניגבו ידיהם בעת ברכת נט"י ואש"י. ולא זכיתי להבין זאת. ובפרט מה שהסבירו שהניגוב הינו כדי להסיר את הרו"ר שעל ידיו, לא זכיתי להבין איזו רוח רעה זו, הרי קיי"ל שלאחר הנטילה אין עוד רו"ר שורה על ידיו. ורק רבנו הגר"א ס"ל שיש ליטול ד"פ כדי להסיר את הרו"ר דשחרית. אך לש"פ די ליטול ג"פ ובזה סרה הרו"ר. וממילא אין לנגב בעת ברכת ענט"י וברכת "אשר יצר"]. ועוד בס"ד נלע"ד, דאף את"ל שיש רו"ר על ידיו אחר שנטלן, הריהו יכול לנגבן או לרוחצן פעם נוספת, להסיר את המים הטמאים שעליהן, ורק אח"כ לברך, ומדוע לנגב דווקא בעת שמברך. וכן בכל ברכות השחר יש להקפיד לאומרן כראוי, ולא בדרך לבית הכנסת. וכבר שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל שהוכיח לקהל שומעיו על דבר זה [וראה מש"כ ע"כ הגר"ש דבליצקי שליט"א בשני מכתביו לקמן בסוף ספרנו (בנספחים י' וי"ג). ויש להעיר על דבריו מדברי מרן הגחיד"א, החס"ל, הגאון הרח"ף, הבא"ח בעוי"ח (פר' "ויצא" ס"ב), וכה"ח (סי' ה' ס"ק ב' וג', וסי' מ"ו סקנ"ד). עיי"ש. וכן מצינו שכתבו התוס' גבי ק"ש, דאינו יכול לכוון כשהוא מהלך. והב"ד כה"ח (סי' ס"ג סק"י. ועיי"ש גם סקט"ז). ולא מצאתי בהדיא בפוס' שכתבו לחלק בין הילוך להתעסקות לענין ברכות אלא רק לק"ש (ר' מרן סי' ס"ג סעי' א' ג' וז', ומ"ב סקי"ט)].


אמנם אין להכחיד, שרבנו הח"ח בהל' ק"ש (בסי' ס"ג סקי"ט) הקשה קושיה ונשאר ע"כ בצע"ג. דעל מש"כ מרן שם (בס"ז) גבי מי שהיה עוסק במלאכתו, ורצה לקרוא ק"ש, הרי שעליו להתבטל ממלאכתו עד שיגמור לקרוא כל פרשה ראשו' דק"ש, כדי שלא יהא כקורא ארעי. ע"כ. וכ' ע"כ רבנו הח"ח, דמשמע שמכאן והלאה מותר להמשיך אפי' בברכות ק"ש – כשהוא עוסק במלאכתו. והביא ראיה לדבר מד' מרן בב"י בסי' ס"ו ד"ה "ומ"ש רק אם ארעו". והקשה מכך על דברי הט"ז בסי' קצ"א סק"א [עיי"ש, שגם המ"ב שם (בסק"ה) הביא דבריו שאסור אפי' לעיין בדברי תורה וכל שכן בעיסוק אחר, כשמברך ברהמ"ז, או הינו בתפילה או בכל ברכה אחרת].


אמנם אני הקטן לא זכיתי להבין את ד"ק של רבנו הח"ח. דמנין למד מדברי הב"י בסי' ס"ו שמותר להתעסק בעת ברכות ק"ש. דהא הטור שם כ' שאם אירעו אונס ולא הניח תפילין קודם ק"ש, ונזדמנו לו תפילין לאחר ק"ש, ה"ז מפסיק להניחם. וכ' ע"כ בב"י (בד"ה "ודעת רבינו יונה"), שלענין מעשה, כל שלא אמר "גאל ישראל", אלא הוא באמצע הברכה שלאחר ק"ש, מניח שם תפילין וטלית, ואינו מברך עליהם אלא לאחר שמו"ע. ואם סיים ברכת "גאל ישראל", וטרם החל את תפילת העמידה, יניח אז תפילין בלא ברכה ויברך עליהם לאחר שמו"ע, ואילו טלית לא יניח כלל. עכת"ד. ומכל זה לא זכיתי להבין את רבנו הח"ח, מנין למד מפה שמותר להמשיך לברך את הברכה שלאחר ק"ש תוך כדי שמניח תפילין וטלית. הרי לכאו' ברור שאם הגיעו אליו התפילין, ה"ז מפסיק מלברך את ברכת ק"ש, מניח את התפילין בשתיקה, הן תש"י והן תש"ר ורק לאחר שגמר להניחן ימשיך לומר את ברכת ק"ש. ובוודאי שאינו ממשיך לומר את ברכת ק"ש בין תש"י לתש"ר. ומה שכתבו הפוס' [מ"ב (סי' כ"ה סקל"ה ול"ו)] לענות "אמן", איש"ר, קדושה ו"ברכו" בין תש"י לתש"ר דר"ת, התם הוא משום דהוי מצוה עוברת, דאם לא יענה הרי שיפסיד את ה"ברכו" וכדו'. אך בני"ד הרי יכול להפסיק מלהתפלל ומלברך את ברכת ק"ש, יניח התפילין בזריזות ובכוונה, ואז ימשיך את ברכת ק"ש. וממילא יוצא לכאו' דאזלא לה קושית רבנו, ולעולם אין לברך בעת שעוסק בדבר מה, ואפי' כשמניח התפילין יפסיק מלברך. ומה שמשמע מהשו"ע שהפועלים ממשיכים במלאכתם כשקורין פרשה שניה, אין זה אלא עד "אמת ויציב". ומשם והלאה יפסיקו ממלאכתם. וא"כ דברי הט"ז והמ"ב בסי' קצ"א עומדים במקומם, והכל ברור ושריר וקיים. כך בס"ד נלע"ד לתרץ קושית רבנו המ"ב בסי' ס"ג. וממילא עולה שאין לעסוק בשום דבר בעת שמברכים ברכות [ואמנם חכ"א גדול שליט"א אמר שרבינו המ"ב כתב את דבריו ממש"כ בב"י שם ש"קודם שגמר גאל ישראל יכול להניח טלית בלא ברכה בעודו קורא ק"ש וברכותיה", והיינו שלובש הטלית באמצע ברכת ק"ש. עכ"ד. אך לענ"ד אפשר להסביר בס"ד שהכוונה שלובש הטלית באמצע הברכה, אך מפסיק לרגע מלברך בעת שלובש הטלית. כך בס"ד נלע"ד. ואם טועה אני, חוזרני בי].


וכעבור זמן שמעתי מהרה"ג ר' רועי הכהן ז'ק שליט"א, שכבר בספר חסידים כתוב כדברי הט"ז, שאין לעשות מלאכה ולא להתעסק בעיסוק כלשהו בעת שמברך. עכ"ד (עיי"ש בסימן מ"ו). וכידוע חלק מהדברים הכתובים בס"ח אינם דברי חסידות אלא נפסקו להלכה ואע"פ שנראה שהט"ז כתב הדברים מדנפשיה, ולא ראם בספר חסידים, מ"מ יש לנו שני מקורות חשובים שכתבו דברים שווים.


וע"ע ע"כ בשו"ת יבי"א (ח"ט סי' צ"ה סק"ח) בהערותיו על ס' שלמת חיים שצידד להקל בני"ד גבי אותם שמנגבים ידיהם בעת שמברכים ענט"י. ובספר "רבנו" (להרב אליהו שיטרית שליט"א) כתב שהגרע"י זצ"ל היה מנגב ידיו בעת ברכת "אשר יצר". ואמר לי ידידי הרה"ג דביר אזולאי שליט"א, שהגרע"י זצ"ל לא היקל אלא גבי מקרה זה דנטילה, אך בעלמא מסתבר שאינו חולק ע"ד הט"ז בני"ד. עכ"ד.


ומ"מ יש להעיר, שאין לתרץ את קושית רבנו המ"ב, שרק גבי פועלים ואומנין העומדים בראש האילן או בראש הנדבך הקלו שיברכו את ברכת ק"ש תוך כדי עיסוקם, ולשאר עלמא יש להחמיר כט"ז (כמו שניסה חכ"א לתרץ). דזה אינו. משום שמרן בסי' ס"ז לא כתב דין הפסקת העבודה רק לפרשה ראשונה דווקא לפועלים ואומנים (כמו שהקלו להם שלא לומר את הברכה הרביעית בברהמ"ז), אלא מרן כתב כל דין זה לכל מי שעוסק במלאכה.


סוף דבר הכל נשמע, שאין לעשות שום מלאכה והתעסקות בעת שמברך, שהריהו עומד לפני מי שאמר והיה העולם, ומשגיח על כל בריותיו ומתנהג עמהם ברחמים. ולכן יש לעמוד לפניו באימה וביראה, וכמו שאנו מדברים אליו כך הוא ידבר עמנו, ותחזור בס"ד במהרה הנבואה לישראל.


ונשוב לני"ד. נלע"ד שראוי לכל ת"ח שלא יצא מפתח ביתו עד שיברך ברכות התורה (אע"פ שמדינא שרי לברך כל ברכות השחר בביהכ"נ, כמבואר בשו"ע סי' ו' ס"ב), שהרי א"א לת"ח בלא ד"ת [ראה ע"כ גמ' בזבחים (דף ק"ב ע"ב) גבי ר"א ברשב"י, וגמ' קידושין (דף ל"ג ע"א), וברש"י במקומות אלו. בב"י ובשו"ע (סי' פ"ה סעי' ב'), ובמ"ב (סק"ח)]. ואמנם בשו"ע (סי' מ"ז ס"ד) פסק שהמהרהר בד"ת א"צ לברך ברה"ת, אך כבר החמיר בזה הגר"א אף בהרהור [ראה מ"ב באותו סי' (סק"ז)]. וראוי לחוש לדבריו (ועיי"ש בבה"ל ד"ה "המהרהר"). וראה עוד בשו"ע הגר"ז [חלק יו"ד הל' ת"ת (פ"ב הל' י"ב), שהלומד בהרהור מבלי להוציא בשפתיו, אם יכול להוציא בשפתיו, אינו יוצא ידי מצות ל"ת]. ואכמ"ל.


ולענין מי שהתעסק בדבר אחר בעת הברכה, כתב בעו"ת דיצא י"ח, דלא גרע משיכור. והב"ד בה"ל (סי' רצ"א ד"ה "בעודו") וכה"ח (סק"ג). וראה בילקו"י (ח"ג שם) מש"כ בשם הנתיבי עם לדחות טעמיה דעו"ת. ועכ"פ הסיק גם בילקו"י כעו"ת.


כתבו האחרו', שהנ"מ בין דברי מרן בסי' קפ"ג לסי' קצ"א, דבסי' קפ"ג מיירי שקודם התחיל במלאכה ואח"כ רוצה להתחיל לברך. ובסי' קצ"א מיירי דקודם החל לברך, והיא היא (מ"ב סס"י רצ"א).


וראה עוד בכה"ח (סי' רצ"א סק"ו) שהב"ד מהרח"ו ז"ל בשער רוה"ק, דעיקר השגת האדם אל רוה"ק תלויה ע"י כוונתו וזהירותו בברכות הנהנין. עיי"ש (ראה מה שכתוב בכה"ח ח"א בתולדות המחבר).


[61]סא. מרן (סי' קפ"ח סעי' ה'). והטעם שאומרה בברכה השלישית, לפי שהזכרה זו, וכן "רצה והחליצנו" הינן בקשות רחמים, קבעום בברכת "בונה ירושלים" שהיא ג"כ בקשת רחמים, ולא בברכת הארץ שהיא הודאה (מ"ב סי' קפ"ח סקי"ב). ואם הזכירן בברכת הארץ לא יצא, וצריך לחזור ולהזכירן פעם שנית ב"בונה ירושלים". וה"ה אם אמרה בכל ברכה אחרת מברהמ"ז [מ"א. מ"ב שם. כה"ח (באותו סי' סקט"ו) וש"א].


[62]סב. מרן (שם בסי' קפ"ח). והטעם שמקדים "רצה", משום ששבת תדיר, וקיי"ל דתדיר קודם. ור"ח טבת שחל בשבת מקדים ואומר "על הניסים" בברכת הארץ אע"פ שאינו תדיר, דכיון דתיקנו "על הניסים" בהודאה, אין לשנות [ב"י. מ"ב (סקי"ג). כה"ח (סקט"ז)].


פירוש "והחליצנו" היינו זרזנו [עפ"י רש"י עירובין (דף ל"ט ע"א). טור. כה"ח שם (סקי"ד). עיי"ש מה שכתב בשם שעהכ"ו. וראה עו"ש בכה"ח בענין נוסח "ואע"פ שאכלנו ושתינו, חרבן ביתך" וכו'].


הא דמזכיר "יעו"י" ושבת כ"א בפ"ע בברכת המזון, משום דא"צ ברכה אלא הזכרה לבד. לכן מזכיר שתיהן כ"א בפ"ע. משא"כ בתפילת יו"ט שחל בשבת דצריך להזכירן בברכה. ואז מתפלל של יו"ט, משום דחביב דאתיא מזמן לזמן, ורק מזכיר בה שבת [מהריק"ש. כה"ח (סקי"ח)].


מי שהקדים "יעו"י ל"רצה" יצא י"ח, דהא דתדיר קודם אינו אלא למצוה מן המובחר [ראה מנחות (דף מ"ט ע"ב), תוס' פסחים (דף נ"ח ע"ב). מ"ב (סי' קפ"ח סקי"ג). כה"ח (סקי"ז). ילקו"י (ח"ג עמ' של"ז)]. ואם לפני שסיים "יעו"י" נזכר שטרם אמר "רצה", י"א שיסיים "יעו"י" וימשיך "רצה" ודיו (ט"ז. בי"מ, כה"ח שם. והוסיף הבי"מ, שמ"מ יזכיר ב"יעו"י" גם של שבת, שיהא ג"כ תדיר). וי"א שיפסיק, ויחזור לומר "רצה" ושוב "יעו"י" כסדר [שאג"א. הב"ד כה"ח שם, אך נראה שדעתו כט"ז. וכ"פ בילקו"י שם. וראה עוד ברפ"ע (ח"ב סי' מ', ועו"ש בח"א סי' ד')]. וע"ע בפסתש"ו (סי' קפ"ח סק"ה).


כתב מרן (סי' קפ"ח שם) שאין להזכיר שבת ב"יעו"י", ושל יו"ט (וחוה"מ ור"ח) ב"רצה והחליצנו". והטעם ב"יעו"י", דהא כבר הזכיר שבת ב"רצה", ולמה יזכירנו פעמיים [סמ"ג. ב"י. מ"ב (סקי"ד) וכה"ח (סק"כ)]. והטעם ב"רצה", דהא תיקנו על יו"ט וכדו' נוסח בפ"ע של "יעו"י", ולמה יכפילנה (מ"ב שם).


[63]סג. עיקר ד"ז דטועה בברהמ"ז כתבו מרן (סי' קפ"ח סעי' ו'), דהוי לעיכובא. ומה שכתבנו אם טרם הזכיר ש"ש בברכת "בונה ירושלים", כ"כ המ"ב (סי' קפ"ח סקכ"ב). וראה עוד כל דיני סעי' זה בילקו"י (מהדו"ק סי' קפ"ח - דיני ברהמ"ז, עמ' שמ"ח, שמ"ט סעי' ח'). ובמקראי קודש הל' סוכה (פ"י סעי' ל'-ל"ב). ובכלל כל דיני הסעיפים הבאים ר' במקו"ד סוכה (פ"י סעי' ל'-ל"ח ובמקורות שם).


בס"ד יש להעיר שכל המקורות לסעיפים הללו הינם מדברי הפוס' המחמירים גבי מי שטעה בכל סעודות יו"ט, ולאו דוקא עוסקים בדיני ליל הסדר, שבו לכו"ע אמירת "יעלה ויבא" הוי לעיכובא. וכן ראיתי בדברי גדולי האחרו' ששאבו את מקורות פסקיהם בנידונים דידן מהל' יו"ט.


[64]סד. כתב הגחיד"א בברכ"י, שמי ששכח לומר "רצה והחליצנו", ולאחר שאמר "בא"ה" נזכר וסיים "למדני חוקיך", רשאי לחזור מ"רצה" ואילך ולברך שוב ברכת "בונה ירושלים". אך אם טרם סיים תיבות "למדני חוקיך", משמע לקצת פוס' דיסיים "בונה ירושלים" ויאמר ברכת "אשר נתן" וכו'. ע"כ. וכ"כ עוד כמה אחרו'. וטעמם מהא דסי' תרפ"ב גבי "על הניסים" שאם אמר "בא"ה" ממשיך ומסיים הברכה. אך הח"א כתב דאף לכתחי' יסיים "למדני חוקיך" ויזכיר מעין המאורע, כדי שלא יצטרך להוסיף ברכה. וכ"כ החס"ל, הבא"ח, המ"ב (סי' קפ"ח סקכ"ב גבי "רצה והחליצנו". וה"ה לני"ד) ובשעה"צ [(סקי"ח). עיי"ש שדחה הלימוד מ"על הניסים", דהתם אינו לעיכובא]. כה"ח (סקכ"ז. עיי"ש שהביא מחלו' זו), וחזו"ע (ח"ב עמ' קפ"ג). וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שבני"ד ימשיך "למדני חוקיך" ויחזור לומר מ"יעלה ויבא" ואילך (ולא מתחילת ברכה שלישית). עכת"ד. ולעולם לפני סיום ברכת "בונה ירושלים" יש לומר "ותבנה ירושלים" (ולמנהג האשכנזים "ובנה ירושלים"), כדי שיהא סמוך לחתימה מעין החתימה [פתה"ד. כה"ח (סקי"ט)]. וראה עוד מה שכתבנו בס"דּ במקראי קודש הל' רה"ש (פרק ד' דיני ברכת המזון).


[65]סה. עיקר ד"ז כתבו מרן (בסי' קפ"ח סעי' ו') עפ"י הגמ' ברכות (דף מ"ט ע"א), וכ"כ המ"ב (סקכ"ב), כה"ח (סקכ"ב) וש"פ.


את נוסח הברכה ג"כ כתב מרן שם עפ"י הגמ' שם (עיי"ש בגמ' שאמרו "לשמחה ולזכרון"). והטעם שפותחים ברכה זו ב"ברוך", אע"ג דסמוכה היא לברכה שלישית, וברכה הסמוכה לחברתה אינה מתחלת ב"ברוך", מ"מ הואיל והינה אקראי, ולא נתקנה שם אלא לאומרה לפרקים, אין זה קרוי סמוכה. ועוד, כיון שהיא מדרבנן, מידי דברכת "הטוב והמטיב" [תוס' ברכות (דף מ"ט ע"א). ב"י בשם הרא"ש. בה"ל (סי' קפ"ח ד"ה "אומר"). כה"ח (סקכ"ב)].


ומה שכתבנו נוסח זה. לענין תיבות "אשר נתן". הנה בגמ' (שם) הנוסח "שנתן", לענין שבת ולענין יו"ט. וברמב"ם (פ"ב מברכות) גרס "אשר נתן". ומרן בשו"ע (סי' קפ"ח) גרס לענין שבת "שנתן", וביו"ט "אשר נתן". וכתב המאמ"ר, דאי בעי לומר בכולן "שנתן" או "אשר נתן" שפיר דמי (והב"ד כה"ח סקכ"ה). ובחזו"ע (ח"ב עמ' קפ"ג) כתב "אשר נתן". וכ"כ בנו הרה"ג יצחק יוסף שליט"א בילקו"י (ח"ג עמ' של"א) שכן דעת אביו זצ"ל שנוסח זה עדיף טפי.


ולענין תיבות "לעמו ישראל". גבי שבת (ויו"ט שחל בשבת) גרס מרן "לעמו ישראל". ולגבי יו"ט גרס "לישראל". ומ"מ כתבו האחרו' דגם הכא י"ל "לעמו ישראל" (א"ר. מ"ב סקי"ח. כה"ח שם). וראה עוד מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פרק ד' דיני ברכת המזון).


ומה שכתבנו "את יום חג המצות", אמנם מרן בשו"ע לא הזכיר בנוסח הברכה גם את נוסח שם החג, אך כן הוא הנוסח ב"יעו"י", וכן הורו לי הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי זצ"ל בני"ד.


ומה שכתבנו שמברך עם שם ה' כראוי, אמנם בגמ' (ברכות דף מ"ט ע"א) אין מוזכר שו"מ בברכות אלה, ולכן נחלקו בזה הראשו'. והר"ר יונה כתב שחותם בהם בשו"מ, וכ"כ באורחות חיים בשם הירו'. וכ"כ עוד ראשו', כמבואר בב"י (סי' קפ"ח ד"ה "ואם טעה"). ובשו"ע ג"כ פסק מרן (סי' קפ"ח שם) שכל הברכות הללו בשו"מ [וכתב המ"ב (סקכ"א) דהיינו פתיחתן. וכוונתו גבי המלכות, וכדלקמן]. וראה עוד בשו"ע סי' ר"ז, ובמ"ב שם (סק"ה), מש"כ בשם הגר"א.


ומה שכתבנו נוסח הברכה בשו"מ בתחילה, ובשם בלבד בחתימה, כך הנוסח ברמב"ם, בטור, בשו"ע (סי' קפ"ח שם), בלבוש ובאחרו' [כה"ח (סקכ"ג). וכ"מ מהמ"ב (סקכ"א)].


ומי שאמר גם תיבת "בונה", אך לא סיים "ירושלים". הא"ר בשם מהר"ש כתב שכל זמן שלא סיים הברכה מיקרי עומד באמצע הברכה, וחוזר ל"רצה" (ובני"ד ל"יעו"י"), ואח"כ בסיום יאמר "בונה ירושלים. אמן". והוסיף הא"ר שכ"מ קצת בבה"ג. והב"ד המגן גיבורים והח"א. ואמנם הח"א (כלל מ"ז סי"ט) פקפק בזה, ואף בשעה"צ (סי' קפ"ח סקי"ח) נשאר בצ"ע למעשה. ומחזו"ע (ח"ב שם) משמע שכיון שאמר "בונה" אינו יכול לומר עוד "למדני חוקיך", אלא יסיים ברכת "בונה ירושלים" ואח"כ יאמר ברכת "אשר נתן". ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי דלא ס"ל כדברי הא"ר, אלא לדעתו אם אמר כבר תיבת "בונה", יסיים הברכה ויאמר אח"כ ברכת "אשר נתן", דאל"כ אין משמעות לברכה. ושאלתיו, האם אפשר לומר שכן גם כוונת המ"ב. ומה שהמ"ב לא הכריע בהדיא נגד הא"ר הוא דרך ענוה בלבד. וענה לי שאכן נראה שגם דעת המ"ב שאין הלכה כא"ר, אע"פ שלא כתב כן בהדיא, אך מ"מ זו כוונתו. והסכים עמי שמש"כ המ"ב בלשון עדינה, זו דרך ענוה בעלמא. והוסיף, שכ"ה בכל מקרה דומה. עכת"ד.


ומ"מ אני הקטן לא זכיתי להבין את ד' הא"ר. שהרי אם אמר תיבות "ברוך אתה ה' בונה" וממשיך מיד "יעלה ויבא" או "רצה והחליצנו" הרי שאין כלל משמעות לדבריו. ובפרט שאחר "רצה והחליצנו" או "יעו"י" ממשיך לומר תיבות "בונה ירושלים. אמן". לכאו' יש בזה עירוב דברים שאין להם משמעות כלל. ואכן כפי שכתבנו, כבר תפס עליו הח"א שם בזה. וע"ע במ"ב (סי' נ"א סק"ב). ומאידך אם לאחר תיבות "בא"ה בונה" ימשיך לומר "למדני חוקיך", גם לזה אין משמעות. דמאי משמעות יש למשפט "בא"ה בונה למדני חוקיך". וכמו שהעיר בחזו"ע הנ"ל. לכן נלע"ד בס"ד שימשיך לומר "ירושלים. אמן", ואז יאמר ברכת "אשר נתן". ואם אמר רק "בא"ה, בו", ולא סיים תיבת "בונה", נלע"ד בס"ד שימשיך "למדני חוקיך", דהיגוי "בו" לא חשיב הפסק באמירת פס' "למדני חוקיך". אמנם כעבור זמן חשבתי בס"ד שלכאו' יש צד לדון ולהקל אף אם כבר אמר "בא"ה בונה", שיאמר תכ"ד "למדני חוקיך". וחיליה דידי מהשו"ע (סי' נ"ט ס"ב) שכ' שאם אמר בשחרית "בא"ה אמ"ה אשר בדברו מעריב ערבים", ומיד תכ"ד תיקן ואמר "יוצר אור", וסיים כראוי, שיצא י"ח. ולפי"ז אף אם אמר בטעות תיבה שלימה רשאי לתקן תכ"ד ולומר ההמשך כראוי, ובני"ד יאמר "למדני חוקיך", ויחזור לתחילת הברכה הרביעית. אך זאת יש לדחות, משום דהתם הפסיק בדבר שהוא מענין המאורות שברא ויצר הקב"ה. משא"כ בני"ד, שהקב"ה אמנם בונה שמים, אך אי"ז קשור ללימוד חוקיו. לאור זאת נראה בס"ד לענ"ד שאם אמר תיבת "בונה", יסיים לומר תיבת "ירושלים" ואח"כ יאמר ברכת "אשר נתן". ואינו רשאי לומר "למדני חוקיך" אחר תיבת "בונה" ולומר אח"כ "יעלה ויבא" וכו'.


[66]סו. מרן (בסי' קפ"ח שם) כתב, שאם החל ברכת "הטוב והמטיב" צריך לחזור לראש ברהמ"ז. וכתב הגחיד"א בברכ"י, שאם החל בברכה רביעית ואמר "בא"ה" אדעתא להמשיך בברכת "הטוב והמטיב", לא מהני להמשיך ברכת "אשר נתן", אלא יחזור לראש. וכ"כ עוד כמה אחרו'. ויש מהאחרו' שכתבו שאפי' אמר בברכה רביעית רק תיבת "ברוך", חוזר לראש [הביא דבריהם כה"ח (סקכ"ח)]. אלא שהח"א (כלל מ"ז סי"ח) כתב שאף אם אמר כבר "בא"ה אלקינו מלך העולם", על דעת להמשיך בברכה רביעית, יסיים "אשר נתן" וכו'. ורק אם המשיך תיבת "הא-ל" מיקרי התחלת ברכה רביעית ויחזור לראש [והב"ד המ"ב (סקכ"ג) וכה"ח שם]. והמ"ב כתב בבה"ל, שמשאר האחרו' משמע שמשהחל הברכה הרביעית שוב אין תקנה וחוזר לראש, דעי"כ ניכר שהסיח דעתו מברכה שלישית, ושכ"מ בירו', וכ"כ באו"ז. ולפי"ז לא מהני שימשיך ברכת "אשר נתן", שהרי כבר אמר "בא"ה" על דעת להמשיך ברכה רביעית. ונשאר בצע"ג על הח"א. ומ"מ לא דחה לגמרי דבריו. ובמ"ב עצמו (שם) כתב רק דברי הח"א, וציין לבה"ל הנ"ל. וראה בשונה הלכות (סי' קפ"ח סי"ב) שג"כ לא הכריע בדבר. ובהסה"ע (עמ' תקע"א) הבין מדברי המ"ב שפסק כח"א משום סב"ל [וצ"ע על טעמו. שהרי אם אכל ושבע יתכן שלא יצא כלל אפי' מדאו', אם נאמר שהזכרת "רצה" או "יעו"י" מעכבת את כל ברהמ"ז. וכן כתבנו כבר לעיל במקו"א בספרנו, שכ"כ המנ"ח (סי' ל"א) דאפשר שלא יצא אפי' מדאו'. ובברכות שחיובן מדאו' הרי לא אמרינן סב"ל]. ולכאו' נראה שבמקרים כאלה דעת הח"ח שהעיקר יותר כמש"כ במ"ב, אם כי יש להתחשב בדעה שהביא בבה"ל, והנוהג כמותה יש לו ע"מ לסמוך.


ומדברי כה"ח (שם) משמע קצת דנוטה אחר דברי הח"א (מדהביאו בסוף דבריו, וכ"מ מלשונו). וכ"פ בהדיא בחזו"ע (ח"ב שם). וראה יחו"ד (ח"ב סי' כ') גבי שבת. אך הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שמי ששכח לומר "יעלה ויבא" בליל הסדר, אף אם רק החל את הברכה הרביעית ואמר תיבת "ברוך", צריך לחזור לראש ברהמ"ז, כיון שהסיח דעתו מברכה שלישית. וכמו שכתב מרן גבי הטועה בתפילת שמו"ע (ראה שו"ע סי' קי"ד סעי' ו' - מ.ה.). ורק אם לא התחיל בברכה הבאה נחשב הדבר שלא סיים הברכה הקודמת (וכ"כ במחזור שלו לסוכות, בדיני הטועה בברהמ"ז). והוסיף שכן המנהג. וכלל זה נוהג בכל דבר שחייבים לחזור עליו. ועוד שאלתיו, בדין מי שלא אמר "יעו"י" בליל הסדר, או "רצה" בשבת, האם מ"מ יצא י"ח ברהמ"ז מדאו', ורק מדרבנן לא יצא, או שאף מדאו' לא יצא. וענה לי שרק מדרבנן לא יצא. עכת"ד. וא"כ בני"ד הן לספרדים והן לאשכנזים אין הכרע בדבר. וכן כתבנו בהלכות. וראה עוד במועדים וזמנים (חלק ח' סי' א'), ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פ"ד סעיפים כ"א וכ"ו).


[67]סז. עיקר ד"ז כתבו מרן (בסי' קפ"ח ס"ו), דאם התחיל ברכת "הטוב והמטיב" יחזור לראש ברהמ"ז, וכנ"ל בהערה הקודמת. וכתבנו דהו"ד אם אמר גם תיבת "הא-ל", עפ"י המבואר שם בשם הח"א. שחוזר לראש.


ומה שכתבנו שכ"ה אפי' שגמר ההלל, ראה בחזו"ע (ח"ב שם), וכן משמע מסתימת מרן שם. וראה גם במרן (סי' תע"ז ס"ב). והגר"א נבנצל שליט"א העיר, דכל זה אמור דוקא אם טרם עבר שיעור עיכול המזון, שרק אז שייך עדיין לברך ברהמ"ז. עכת"ד.


ואם נזכר בכך לאחר ששתה כבר כוס שלישית אם ישוב לשתות שוב כוס שלישית לאחר שחוזר לברך ברהמ"ז. בחזו"ע (ח"ב עמ' קפ"ג) כתב בסתמא שצריך לחזור ולברך על הכוס, ולא כתב אם גם ישתה אותה פעם שניה. ובהסה"ע (עמ' תקע"א סי"ז) כתב בשם תשובות והנהגות, שיחזור ויברך ברהמ"ז על הכוס, אך לא ישתה כוס שלישית פעם שניה כדי לא להכנס לחשש מוסיף על הכוסות (עיי"ש בהערות). וכן נראה מהמ"ב (סי' תע"ז סקי"ז), שאינו חוזר לשתות כוס דברהמ"ז בשנית כיון דממילא כל השנה נוהגים לברך ברהמ"ז בלא כוס (וראה עוד מה שכתבנו לעיל בהערה מ"ח). וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שלא ישתה שוב כוס ג'. והוסיף הטעם, כיון שיצא כבר י"ח כוס שלישית. וזאת אע"ג שיוצא שמברך את ברהמ"ז עם הנוסח הנכון שלא על הכוס השלישית. עכת"ד. והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי בני"ד שישוב לשתות כוס שלישית גם אחר ברהמ"ז שמברך כראוי בפעם השניה. ולכן נראה שלמנהג האשכנזים לא ישוב לשתות כוס שלישית (כהגר"ש ישראלי זצ"ל וכתשובות והנהגות), ולמנהג הספרדים ישוב לשתות כוס שלישית [כגר"מ אליהו זצ"ל. ויתכן שזו גם כוונת חזו"ע. ומ"מ יש מקום לומר שלמנהג הספרדים לא יברך בני"ד שוב בפה"ג, שהרי כיוון בברכה הראשונה גם על הכוס הרביעית. אלא שמדברי הב"י (סי' ק"צ סוף ד"ה הראשון) לכאו' משמע שכן צריך לברך שוב על הכוס השלישית, דברהמ"ז השניה הינה הפסק והיסח הדעת על מה שאכל ושתה קודם לכן. ועוד י"ל, שכיוון שלא יצא י"ח בברהמ"ז הראשונה הרי שמה ששתה את הכוס השלישית חשיב לכאו' כשותה בתוך הסעודה, וטעה ובירך עליה בפה"ג. ולכן צריך לברך שוב בפה"ג לאחר ברהמ"ז השניה. אך יש לדחות זאת, שכיוון שלמנהג הספרדים כיוון בברכה על הכוס הג' לפטור גם כוס ד', לכן א"צ לברך שוב על הכוס הג' השניה. ומ"מ למסקנה נראה בס"ד שצריך לברך שוב בפה"ג אחר ברהמ"ז השניה, דהיא הפסיקה בין הכוס השלישית לרביעית.


ונראה שאם נזכר בכך בתוך ברכת המזון, באמצע ברכה רביעית או לאחריה, אם טרם שתה את הכוס השלישית לא ישתה אותה, אלא רק לאחר שמברך ברכת המזון פעם שניה כראוי. וכן נראה ממש"כ לעיל בהערה מ"ז, ששותה הכוס לאחר ברהמ"ז השניה (וכ"ש בני"ד שהריעותא הינה בברהמ"ז עצמה, לכן לא ישתה הכוס לאחריה. והתם הריעותא הינה רק מצד הסעודה, שלא אכל אפיקומן, אך היה קצת מקום יותר לומר שם שישתה הכוס אחר ברהמ"ז הראשונה שהרי סו"ס אמרה כתיקונה). וכן הורו לי הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי זצ"ל, שבני"ד ישתה הכוס אחר ברהמ"ז השניה שמברכה כראוי. עכת"ד.


ואם נזכר בכך במשך אמירת ההלל, נלע"ד בס"ד שיאמר את ברהמ"ז כתיקנה במקום שנזכר, ואז ימשיך את ההלל מתחילת הפרק שהפסיק בו, וזאת משום שאין ההפסק בהלל זה חמור כל כך, משום דבלא"ה אין עליו ברכה ראשונה.


ומה שכתבנו שיחזור לראש ברהמ"ז. אמנם אם טרם סיים את הברכה הרביעית, לדעת הראב"ד ועוד כמה ראשו' יחזור מתחילת ברכה שלישית בלבד ויאמר שם "יעו"י" [והביא דבריהם מרן בב"י בשם י"א, בה"ל (סי' קפ"ח ד"ה "לראש") וכה"ח (סק"ל)]. אך לדעת הרמב"ם, רש"י, הרא"ש ועוד ראשו' רבים (עיי"ש בבה"ל) אף בני"ד ישוב לראש, משום דכולהו ג' ברכות חשובות כאחת [הרא"ש. מ"א (סק"ח). בה"ל וכה"ח. והוסיף המ"א שלכן בכל מקום שטעה בג' ברכות ראשונות בברהמ"ז חוזר לראש. ורק אם טעה בדבר מסוים בברכה רביעית, יחזור לתחילת הברכה הרביעית. וכ"כ עוד כמה אחרו', כמובא במ"ב (סקכ"ד) ובכה"ח שם. אך הפמ"ג פקפק ע"ד המ"א, כיון שרש"י כתב טעם אחר שחוזר בני"ד לראש ברהמ"ז (משום דדמי לעקירת רגלים בתפילה, דהסיח דעתו מהברכות מדאו' ופתח ב"הטוב והמטיב"), ולא כטעמו של הרא"ש. ואף הנה"ש חלק ע"ד המ"א שלמד מכך לגבי כל טעות בג' ברכות ראשונות. ואף דעתו של הבה"ל שם נוטה שלא כמ"א, דרק הרא"ש ומהרי"ו תלמידו כתבו טעם זה. ונשאר בצע"ג ע"ד המ"א. עיי"ש. וראה עוד לעיל בהערה מ"ז]. וכ"פ גם בשו"ע (סי' קפ"ח שם), שאפי' לא סיים ברכת "הטוב והמטיב" חוזר לראש, ולא חילק בין אם סיימה או לא (דאם כבר סיימה לכו"ע חוזר לראש. בה"ל שם). וכ"פ המ"ב, כה"ח, חזו"ע (ח"ב שם) וש"א. וכן המנהג (כה"ח שם). וראה עוד מש"כ בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פ"ד סעיפים כ"א וכ"ו).


ואגב זאת העירו הפוס', דמי שנרדם באמצע ברהמ"ז ואינו יודע היכן עמד, חוזר לראש, אא"כ זוכר שאמר ברכה מסוימת, שחוזר למקום שמסתפק [ברכ"י. בה"ל שם (ד"ה "לחזור"). כה"ח (סקכ"ט)]. ולכאו' צ"ע אם ד"ז אמור גם לגבי ברכה רביעית שחיובה מדרבנן, דספק דרבנן לקולא. ואפי' כשחוזר על ג' ראשו' אולי ידלג עליה. אלא שמהמ"ב (סי' קפ"ד סקי"ג) נראה דכשחוזר על ג' ראשונות יאמר גם ברכה רביעית (ממש"כ שם גבי מסופק אם בכלל בירך ברהמ"ז ושבע), כי היכי דלא לזלזלו ביה. אך מכה"ח שם (סקט"ו) עולה שאין לומר ברכה ד', גם כשמסופק וצריך לחזור ולברך ג' ברכות ראשונות. וכ"פ בילקו"י (סי' קפ"ד עמ' רפ"ב). ועו"ת כתב שכ"מ מלשון מרן שם (עיי"ש בכה"ח מחלו' האחרו' בזה). וכן נראה הדין לספרדים. והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שאם ברי לו שאמר ג' ברכות ראשונות ומסופק רק לגבי ברכה רביעית, לא יחזור לברכה דזה ספק דרבנן. ולא חיישינן שיבואו לזלזל בה (כמו במי שמסופק לגבי כל הארבע ברכות). עכת"ד. וראה עוד פרטי דינים בזה בשו"ע (סי' קפ"ד ס"ד) ובנו"כ, ובשו"ת אור לציון (חלק א' סי' ז').


ונשוב לני"ד. לכאו' יש מקום לומר, שלמנהג הספרדים אם אמר רק תיבות "בא"ה אמ"ה הא-ל", ולא יותר, לא יחזור לתחילת ברהמ"ז, אלא ימשיך לומר: "הזן אותנו ואת העולם כולו" וכו' (שלמנהגם כך מתחלת ברהמ"ז). וכעין מש"כ הח"א [שהב"ד המ"ב (סקכ"ד) וכה"ח (סקכ"ח)]. אך יש לדחות זאת, דהתם החל על דעת לומר ברכה מדרבנן, ושינה דעתו והמשיך לומר ברכה אחרת שגם היא חיובה מדרבנן. אך הכא החל הברכה על דעת לומר ברכה מדרבנן, והנה המשיך לומר ברכה מדאורייתא (וראה עוד ע"כ לעיל בפרקנו הערה מ"ז). וכבר שמעתי מהגר"ע יוסף זצ"ל, שמי שנזקק לנקביו בסוף סעודתו, וצריך לומר "אשר יצר", ואמר "בא"ה אמ"ה" ע"ד לומר "אשר יצר", לא ישנה ברכתו וימשיך ברהמ"ז, כיון שבדעתו היה לברך ברכה מדרבנן, ועתה ממשיך ברכה מדאו' [וראה בילקו"י (ח"ג מהדו"ק, סי' ר"ט סעי' ד' עמ' תקי"א - תקי"ב) שכתב, שאם צריך לברך שתי ברכות אלה, והחל הברכה על דעת להמשיך "אשר יצר" ובאמת המשיך לבסוף בברהמ"ז, יצא י"ח בדיעבד אף אם היה חייב בברהמ"ז מדאו'. ועיי"ש עוד במילואים ע"כ (בעמ' תרע"ד). וכן לעיל בפרקנו (בהערה מ"ז)]. וה"ה בני"ד. אך מאידך י"ל שגם הכא יש פוס' דס"ל שבאמת כבר יצא י"ח לגמרי מדאו', ורק חסרה לו תוספת הזכרת "יעו"י" שהיא מדרבנן, וא"כ גם מה שחוזר לברך ברהמ"ז הוי רק מדרבנן, ויכול לשנות דעתו כנ"ל. ונחלקו הפוס' בזה. די"א שאף מדאו' לא יצא (וראה לעיל פ"ז הערה קט"ו שהבאנו מחלו' במי שקיים המצוה מדאו', ורק חסרה לו התוספת או סייג מדרבנן, אי יצא י"ח לפחות מדאו'. ואכמ"ל). וראה במ"ב (סי' ר"ט סק"ו) שכתב שאם החל לברך ברכת "על העץ ועל פרי העץ" ונזכר שבעצם צריך הוא לברך ברהמ"ז שהיא דאו', יחזור לראש ברהמ"ז, ולא ימשיך רק מתיבת "הזן את העולם", ואפי' שנזכר בתכ"ד. והוא משום שברהמ"ז דאו'. אך מ"מ אם החל "על המחיה", והיה צריך לברך ברהמ"ז, יכול להמשיך מתיבות "הזן את העולם", דמחיה נמי מזון הוא. ולפי"ז נמי בני"ד, כיון שברכה רביעית אף היא ענינה על המזון, ואף יותר קרובה לשלוש ברכות ראשונות מאשר ברכה מעין ג', שהיא המשך להן. ואע"ג שי"א שברכה מעין ג' הינה מדאו', מ"מ נפסק להלכה שהיא מדרבנן, וודאי שלדעת המ"ב בני"ד ימשיך מתיבות "הזן אותנו ואת העולם" וכו'. וראה עוד בה"ל (שם ד"ה "ותכ"ד").


וראה עוד בחזו"ע (ח"ב עמ' קפ"ג) שסתם בזה, וכתב שכיון שאמר תיבות "הא-ל אבינו" וכו', יחזור לראש ברהמ"ז. אמנם בילקו"י (ח"ג עמ' ש"מ) כתב בהדיא שאפי' אמר רק תיבת "הא-ל", יחזור לראש ברהמ"ז [ועיי"ש (עמ' של"א) שכתב שבכלל נכון יותר לומר נוסח "לעד הא-ל אבינו". עיי"ש טעמו. מ"מ אין זה לעיכובא, ויתכן שאף לדעתו בני"ד עדיף לומר כמו שכתבנו, כדי שלא יצטרך להזכיר ש"ש נוסף. ורק לא אסיק אדעתיה לדון בזה].


[68]סח. הא דד"ז אמור גם ביו"ט שחל בשבת ושכח רק "יעו"י", כ"כ הח"א, המ"ב (סי' קפ"ח סק"כ), כה"ח (סקכ"ו) וש"א. וראה עוד מש"כ בס"ד במקראי קודש הל' ראש השנה (פ"ד סעיפים כ"ב, כ"ג וכ"ז). ואם שכח בפעם הראשונה רק "יעו"י", ובפעם השניה שכח רק "רצה", או להיפך, ראה לקמן (הערה ע"א).


ומ"מ כל זה רק גבי ליל יו"ט ראשון דפסח וסוכות. ולענין סעודת יו"ט ביום בפסח וסוכות, ולגבי שבועות גם בלילה וגם ביום, הרי שלא ברור שחיוב אכילת פת בהם מדאו' [וזו מחלו' אי יש חובה לאכול פת ביו"ט. וי"א שזו חובה משום כבוד יו"ט. שכ"כ בתה"ד (ח"א סי' צ"ה, וח"ב סי' ק"ס), בשו"ת רע"א (ח"א סי' א' בהשמטות). ור' בתוס' ברכות (דמ"ט, ב' ד"ה "אי בעי")]. אך גם בהם פסק מרן בסי' קפ"ח שם דהוי לעיכובא, ואם נזכר שלא אמר "יעלה ויבא" צריך לחזור לראש ברהמ"ז. וכ"פ המ"ב שם (סקכ"ד). ואמנם יש מהראשו' דס"ל דאינו חוזר אלא בליל יו"ט ראשון דפסח וסוכות ולכן פסקו כמה אחרו' דאינו חוזר, משום סב"ל. ואע"ג דברהמ"ז חיובה מדאו' [כששבע בסעודתו. ויש מחלו' אי בעי שביעה מהפת או אף משאר האוכל שמצטרף עמה. שלדעת הצל"ח בברכות (דף מ"ח) בעי שביעה מהלחם עצמו. וכ"כ הפמ"ג. אך לדעת הג"ר יעקב חאגיז די שאכל כזית או כביצה פת, ושביעתו היתה גם משאר התוספות, אפ"ה חייב בברהמ"ז מדאו'. וכ"כ הג"ר מרדכי באנט, משום שהסתמך ע"ד הרז"ה, ולכן פסק כגר"י חאגיז. והנ"מ הינה כששבע גם משאר דברים, ומסתפק אי בירך כבר ברהמ"ז. כל זה שמעתי מהגר"ע יוסף זצ"ל, והוסיף שבמקרה כזה שספק אם כבר בירך צריך לחזור ולברך, ולא אמרינן סב"ל, משום שיש פה ס"ס: ספק אי הלכה כראב"ד, הרשב"א והרא"ם שמדאו' חייב אפי' אכל רק כזית פת, ואפי' א"ת שאין הלכה כמותם, אלא הלכה כרש"י, כרמב"ם ועוד פוס' דס"ל דהוי אסמכתא, שמא הלכה כג"ר יעקב חאגיז. ואמנם קיי"ל שלא אמרינן ס"ס בברכות בשביל לברך, מ"מ בני"ד אם הסתפק צריך לשוב ולברך, משום שבעל תה"ד כתב שאם באחד הספקות יש ספק על מ"ד שחייב בברכה מדאו', לא אמרינן בכגון דא סב"ל. והסביר זאת הגר"ע יוסף זצ"ל אף לגבי מי ששכח לברך לילה אחד על ספירת העומר. ויש להאריך בזה. ואכמ"ל], מ"מ רק מדרבנן בעי להזכיר בברהמ"ז ענין שבת או יו"ט, ולכן אמרינן גם בזה סב"ל ואינו חוזר. וכ"פ כה"ח (סי' קפ"ח סקכ"ד), והגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א (ח"ו עמ' צ"ו. וראה עוד שם ח"ה חאו"ח סי' מ"ב). וכ"כ בנו, הרה"ג יצחק יוסף שליט"א, בספרו אוצר דינים לאשה ולבת (בהקדמה ובעמ' ע"ר). ובילקו"י (ח"ג עמ' שמ"ט ואילך). וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שביו"ט ראשון דפסח וסוכות ביום, ובשאר יו"ט בלילה וביום, בין אם מסופק אם אמר "יעו"י", ובין אם ברי לו שלא אמרו, אינו חוזר ואינו לעיכובא. ואע"ג דמרן פסק שיש לחזור, אמרינן בזה סב"ל. ובפעם אחרת אמר לי דאמרינן סב"ל כנגד מרן בזה, כיון שיש ראשו' שסוברים שלא יחזור לברך. ואמנם בעלמא אף כשיש ראשו' שאומרים לא לברך ומרן פסק לברך, לא אמרינן סב"ל אא"כ יש אחרו' שפסקו שלא כמרן. ובני"ד הבא"ח פסק שלא כמרן (והערתי שאחד מגדולי רבני מרוקו, והיינו הגר"ש משאש שליט"א, פסק כמרן בני"ד. ואמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל דלא פקיעא שמיה דבא"ח במקומם, ולכן הם לא פסקו כמותו). עכת"ד. ואכן הגר"ש משאש שליט"א, רבה של ירושלים ת"ו, חלק על דבריהם בשו"ת שמש ומגן (ח"א סי' י"ג וח"ב סי' י"ט ואילך. וח"ג סי' ח') ובירחון אור תורה (ניסן תש"נ), והניף עוד ידו בזה בהערותיו לספר אוצר דינים הנ"ל, וכתב כמרן דהוי לעיכובא וחוזר [ועיי"ש מש"כ בענין אי אמרינן סב"ל כנגד מרן. וראה עוד בזה ביבי"א (ח"א עמ' קל"ח, ח"ב עמ' ל"ב, ח"ג עמ' מ"ב וקס"ד, ח"ד עמ' י"ט, וח"ה עמ' קמ"ד ורפ"ו, וח"ו חאו"ח סי' כ"ו), ויחו"ד (ח"ה סי' ל"ו)]. וכן בעת נתינתו הסכמה לקונטרס זה של הלכות פסח, הדגיש בפני שלא אתעלם מדיני שאר יו"ט בני"ד, ואכתוב את דעתו בזה, וכמבואר. ועוד אמר, שהן בני"ד והן בשאר הענינים, צריך כ"א לבדוק את ההלכה במקורותיה, גמ' רוא"ח, ולפסוק כהבנתו בזה. ולא ללכת בעינים עצומות אחר פוסק מסוים. עכת"ד.


נמצאנו למדים שד"ז שנוי במחלו' למנהג הספרדים. אמנם מנהג האשכנזים כמש"כ מרן והמ"ב שם, דהוי לעיכובא, וחוזר לראש. וראה עוד באורך וברוחב ע"כ בירחון אור תורה (תמוז תשמ"ו ותמוז תשמ"ז), יבי"א, יחו"ד, ילקו"י ח"ג וספר אוצר דינים (שם). ומה שכתבנו בענינים אלה ודומיהם גם במקראי קודש הל' רה"ש (שם), ובמקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ט הערה קס"ו).


[69]סט. כך עולה ממרן סי' קפ"ח (סעי' ו') ומהנו"כ שם. ראה במ"ב (שם סקכ"ב) כה"ח (ס"ק כ"ב, כ"ג, כ"ה, כ"ז, כ"ח, ל') וילקו"י (ח"ג עמ' של"ט סעי' ה'). והטעם, משום שהן הזכרת "רצה והחליצנו" בשבת והן "יעו"י" בליל הסדר הוי לעיכובא.


[70]ע. עיקר ד"ז כתבו מרן בסי' קפ"ח (ס"ו), עפ"י הגמ' בברכות (דף מ"ט ע"א). וכ"כ בני"ד הח"א, המ"ב (סק"כ), כה"ח (סקכ"ו) וש"א.


ומה שכתבנו שאם טרם הזכיר שם שמים בברכת "בונה ירושלים", שישוב לומר "רצה", הוא עפ"י מש"כ לעיל בהערה ס"ד. דאל"כ, אלא שכבר הזכיר ש"ש, בעי לסיים בתיבות "למדני חוקיך", כמבואר בהערה הנ"ל. ואם אמר גם תיבת "בונה", ולא הוסיף "ירושלים", ראה דינו לעיל (בסוף הערה ס"ה). ואם סיים ואמר גם תיבת "ירושלים" דינו כמבואר בסעי' הקודם, ובהערה ס"ה, אלא שאומר ברכת "אשר נתן ימים טובים". והסכים עם כל זה הגר"א נבנצל שליט"א. ונראה שכ"ה אם החל ברכה רביעית ורק אמר "בא"ה אמ"ה" ולא המשיך עוד. ולדעת הגר"מ אליהו זצ"ל די אם החל ברכה רביעית ואמר תיבת "ברוך" בלבד, כבר אז צריך הוא לחזור לראש ברהמ"ז, וכדלעיל בהערה ס"ו. וראה עוד מה שכתבנו בקונטרס הל' רה"ש (עמ' 35 הערות כ"ט ול"א).


ומה שכתבנו נוסח "שנתן" ולא "אשר נתן", כ"כ מרן בשו"ע שם. וכ"כ בספר שונה הלכות (סי' קפ"ח). וראה כה"ח (סקכ"ה), ולעיל (הערה ס"ה).


מה שכתבנו שכששכח "רצה והחליצנו" יסיים את ברכת "אשר נתן" במילים: "מקדש השבת" ולא יזכיר בחתימה גם של יו"ט, ג"כ כתבו הח"א (כלל מ"ז סי"ז), המ"ב (שם) וכה"ח (שם, וסקל"ו. ועיי"ש סקי"ח). וכ"מ מהטור [(סי' קפ"ח) גבי שבת ור"ח. עיי"ש בכה"ח סקל"ו)], וכ"מ משש"כ (ח"ב עמ' רי"ח סעי' י"ד סק"ו), וכן אמר לי בני"ד הגר"א נבנצל שליט"א.


[71]עא. כ"מ ממרן (סי' קפ"ח שם) מכה"ח (סי' קפ"ח סקל"ו) ומש"א, וכמבואר בסמוך.


ומי שאמר בפעם הראשונה "רצה והחליצנו" אך שכח לומר "יעלה ויבא" וכשחזר לומר בשנית אמר "יעו"י" אך שכח "רצה והחליצנו", או להיפך, כתב בילקו"י (דיני הטועה בברהמ"ז, סי' קפ"ח סעי' ד', במהדו"ק עמ' של"ט) דאינו חוזר, משום סב"ל (עיי"ש). וכ"כ בהסה"ע (עמ' תקע"א סט"ז) בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל, דאינו חוזר [וכ"כ שם (בפרק כ"ו סעי' ט') בשמו לגבי תפילת יו"ט שחל בשבת, שטעה בא' מהם, וחזר וטעה בשני, שאינו חוזר להתפלל בשלישית, ויצא י"ח]. והעיר לי ת"ח א', שלכאו' תלוי ד"ז במחלו' של מי ששכח "יעו"י" במנחה של ר"ח, אם יחזור במוצאי ר"ח להתפלל פעמים ערבית. האם חסרון "יעו"י" הוי כאילו לא התפלל כלל, ואז צריך להתפלל שוב ערבית, או שזה רק חסרון באמירת "יעו"י", ואז לא מהני שישוב להתפלל ערבית, שהרי אז ממילא לא אומר "יעו"י" [וראה כה"ח (סי' קפ"ח סקל"ו), שלכאו' החסרון הינו רק במה שלא אמר. אך יש לחלק. ויותר מזה יש להזכיר מה שדנו הפוס' גבי מי ששכח "יעלה ויבא" במנחה של ר"ח, כאשר ר"ח חל בעש"ק, שאז אינו יכול להתפלל תפילת נדבה בליל שבת כדי לתקן את המעוות, דהא אין נדבה בשבת. ובזה מתחדדים הדברים: דא"ת שמה שלא אמר "יעו"י" במנחה נחשב הדבר כאילו לא התפלל כלל, ויוצא שחייב הוא מעיקר הדין להתפלל תשלומין, הרי שיוצא שלא תיקן דבר דהא שוב אינו מזכיר "יעו"י" (דאינו יכול לומר "ביום ר"ח הזה", דזה שקר), ומה תיקן להשלים החיסרון. ואם המעוות הוא שרק לא אמר "יעו"י", אך עיקר התפילה עלתה לו, אזי בכלל א"צ הוא להשלים. ולהתפלל על תנאי (ולומר שאם צריך הוא להשלים את מנחה ה"ז תפילת תשלומין למנחה) ג"כ אינו יכול, דהא אינו יכול להתפלל בתורת נדבה. ואכן נחלקו הפוס' מה יעשה בכגון דא. ר' כה"ח (סי' ק"ח סקנ"ה), ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פ"ג הערה י"ג, ובהערה ל"ה ענף 16). עיי"ש. ואכמ"ל]. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, ואמר לי שבני"ד זו אמנם מחלו' הפוס', אך להלכה צריך לשוב ולברך את ברהמ"ז פעם שלישית. וטעמו, שכן משמע מדברי התוס' בענין מי שהתפלל במנחה של שבת תפילת העמידה של חול, שדנו האם התפילה כליתא אם לאו [ראה תוס' ברכות (דף כ"ו ע"ב ד"ה "טעה"). וע"ע ברא"ש (פ"ד דברכות אמצע סי' ב') שכתב שחכמי פרובינציא חולקים ע"כ. וע"ע בשו"ע (סי' ק"ח סעי' י"א) ובנו"כ, ובפרט במ"ב (ס"ק ל"ב-ל"ו). – מ.ה.]. עכת"ד. וראה עוד בזה במנח"ש (ח"ב מהדו"ב סי' ס' סקכ"ה) בילקו"י ובהסה"ע שם.


[72]עב. עפ"י מרן (סי' קפ"ח סעי' ו'), מ"ב (סק"כ) וכה"ח (סקכ"ו). וכ"ש ממי ששכח א' משניהם.


[73]עג. מה שכתבנו שאם לא סיים ברכת "בונה ירושלים", שיאמר "רצה" ואח"כ "יעו"י", הוא עפ"י המבואר לעיל בסעי' ל"ג ול"ד. ואם אמר גם תיבת "בונה", אי הוי סיום הברכה, ראה לעיל (בהערה ס"ה).


ומה שכתבנו שאם סיימה יאמר הנוסח הנזכר, כ"כ בשו"ע, במ"ב וכה"ח שם, ובש"א. ואומר תיבות "לעמו ישראל" פעם א'. ובענין תיבת "שנתן", ראה בכה"ח (שם סקכ"ה).


ומה שכתבנו לגבי אם החל בברכה רביעית, ראה מה שכתבנו לעיל (בהערה ס"ו).


[74]עד. כ"כ הט"ז, המ"ב (סי' קפ"ח סקי"ז) כה"ח (סקכ"א) וש"א.


והטעם שחוזר לראש כשאינו יודע כלל, משום שאינו יודע לתקן החסרון. ואם יודע התחילה והסיום כראוי, ואמצעה שלא כראוי, יאמר מה שיודע ויוצא בזה.


ואמנם בבה"ל שם (ד"ה "שנתן") פקפק ע"ד הט"ז בזה. דכמו שלענין "משיב הרוח ומוריד הגשם" פסק בשו"ע (סי' קי"ד) שאם נזכר קודם שהחל הברכה הבאה, יכול להשלימו (ודוקא בדברים שהם לעיכובא). וה"ה לענין "יעו"י" כשנזכר קודם שהתחיל "מודים" (כבסי' תכ"ב ס"א) דיכול להשלימו. א"כ ה"ה הכא, דנהי דתקנו חכמים לומר ברכת "שנתן", והכי עדיף טפי, מ"מ היכא דאינו יודע ועדיין לא החל הברכה הבאה, מדוע שלא יאמר שם "רצה והחליצנו" או "יעו"י" [וראה במ"ב (סי' תקפ"ב סק"ז) דהו"ד אם משלים תכ"ד]. ואף שיש חולקים ע"ד השו"ע (בסי' קי"ד ותכ"ב), מ"מ לשיטת השו"ע כתב הבה"ל דצע"ג. והגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי, שאף שהמ"ב נשאר בצע"ג, מ"מ הלכה כט"ז. והבנתי ממנו שהטעם הוא כיון שכך היא התקנה לומר ברכת "אשר נתן", ואם אינו יכול לקיים התקנה יחזור לראש. ע"כ.


ולגבי מש"כ הט"ז הנ"ל, לכאו' צ"ע על מש"כ שאם את אמצעה אינו יודע כראוי, שיאמר מה שיודע ויוצא בזה י"ח. שהרי לכאו' משנה ממטבע שטבעו חכמים, ואיתא בברכות (דף מ' ע"ב) שאינו יוצא בזה י"ח. וכ"פ הרמב"ם (בפ"א מברכות ה"ה). ואמר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל שאין זה משנה ממטבע שטבעו חכמים, כיון שחכמים קבעו שדי בברכה זו שיאמר כראוי תחילתה וסופה, ואפי' שאינו אומר כראוי את אמצעה. עכת"ד. ואף הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי לדינא, שמי שיודע כראוי רק את תחילת ברכת "אשר נתן" וסופה, אך את אמצעה אינו יודע כראוי, יאמר מה שיודע ויוצא בזה י"ח. עכת"ד.


[75]עה. הא דלמנהג האשכנזים דינו כמי שלא אמרם כלל, הוא עפ"י המ"ב (ס' קפ"ח סקט"ז) לגבי "רצה והחליצנו". וטעמו, דתלינן דמסתמא לא הזכיר, עפ"י הט"ז, המ"א והרבה אחרו' שחלקו על הרמ"א בסי' תכ"ב [(ס"א). עיי"ש במ"ב (סק"י)]. ושכן צידד הב"י בשם הירו', ושכן דעת הגר"א. ודחה דברי הל"ח דדוקא לגבי תפילה חוזר, ולא לגבי ברהמ"ז. ולכן לדעת המ"ב (בשעה"צ סקי"ב) ה"ה לגבי ברהמ"ז. עכת"ד (ולא זכיתי כ"כ להבין הוכחתו. דיתכן שאין זה אותו רבי אלעזר). ומ"מ כ"ז קאי לגבי שבת. ולגבי ליל א' דפסח (וסוכות) נראה דכ"ש דחוזר. שהרי אז חייב מדאו' באכילת כזית מצה (ובסוכות פת). ואפי' אותם שפטורים לאכול בשבת ורשאים להתענות (ראה שו"ע סי' רפ"ח סעי' א'-ד') חייבים לאכול מצה בליל הסדר [וכן לגבי מי שישן שינת הצהרים בשבת וחלם חלום רע, שכתב הרמ"א (בסי' רפ"ח) שמתענה עד חצות הלילה במוצש"ק, בליל הסדר אינו רשאי להתענות עד חצות, כדלעיל (פ"א הערה ל"ג), ובמקראי קודש הלכות סוכה (פ"י הערה צ"א)]. ושאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל, ואמר לי שגם אם טעה ב"יעו"י" בליל א' דפסח וסוכות חוזר לראש כבשבת, כיון דהוי ג"כ לעיכובא. עכת"ד. וכ"פ בני"ד הסה"ע (עמ' תקע"א).


ומה שכתבנו שכן דעת חלק מהספרדים, דכך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל בני"ד, משום דאכילת פת אז חובה לכו"ע. ושאלתיו, האם חייב לחזור רק במקרה ששבע, דאז הוי ספק דאו', או אפי' לא שבע. והזכרתי שלכאו' כולם צריכים לשבוע, כדי לאכול האפיקומן על השובע. וענה לי שחייב לחזור אפי' אם לא שבע, כיון שאנו אומרים שמסתמא לא הזכיר "יעו"י" או "רצה והחליצנו", שהרי ברוב ימות השנה אינו מזכירם בברהמ"ז. לכן חזקה על לשונו שלא אמרם. עכת"ד. וכן אמר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, לגבי מש"כ המ"ב (בסי' קפ"ח סקט"ז) דבמסופק אם הזכיר תלינן דמסתמא לא הזכיר, שגם אם לא שבע וחייב בברהמ"ז מדרבנן, ג"כ דינא הכי, דחזקה שלא אמר כראוי מתוך שגרת לשונו. עכת"ד.


ומה שכתבנו שלדעת שאר הספרדים אם החל כבר את הברכה הרביעית באופן שאינו יכול להמשיך "אשר נתן", שדינו כמי שאמרו, וא"צ לחזור ולומר ברהמ"ז, כ"כ בילקו"י (ח"ג עמ' שמ"ד-שמ"ו) בשם הגר"ע יוסף זצ"ל. וטעמו דכיון שהזכרת המאורע בברהמ"ז בשבת (וביו"ט) הינה מדרבנן, וכמש"כ הרא"ש והרשב"ץ, הרי שאם הסתפק בכך הוי ספק דרבנן ולקולא. וכעבור זמן כ' הגרע"י זצ"ל כן גם בחזו"ע (שבת. ח"ב. דיני סעודות שבת סעי' י' עמ' קצ"ד), שמי שאחר ברהמ"ז נסתפק אם אמר "רצה והחליצנו", אין צריך לחזור ולברך אפי' בשתי הסעודות הראשונות. ואף שכתבו כן רק גבי שבת, מ"מ מטעמם עולה שכ"ה אף בליל א' דפסח (וסוכות). עיי"ש. ואמנם הוסיף שם בילקו"י (ח"ג) שגם בהסתפק אם אמר "רצה והחליצנו" ונזכר בכך אחר ברכה שלישית, לא יברך שם ברכת "אשר נתן". מ"מ בילקו"י חלק ד' (הלכות שבת) כרך א' (עמ' תצ"ג) תיקן זאת עפ"י יבי"א חלק שביעי (שעמד לצאת לאור), וכתב שיסיים ברכת "אשר נתן", משום חשש סב"ל בקום ועשה. ונראה דכ"ש שלדעתם אם אמר רק תיבות "בא"ה" בברכת "בונה ירושלים", שימשיך "למדני חוקיך", שאז כלל אינו מוסיף ברכה. וממילא הנ"מ הינה רק אם החל כבר את הברכה הרביעית ואמר תיבות "הא-ל אבינו" וכו'. אמנם ספר יבי"א ח"ז טרם יצא אז לאור. אך כך נראה שזו דעתו. ויש להעיר על עיקר דינו שכתב שאם החל ברכה רביעית שימשיך כדרכו, ממה שכבר כתבנו לעיל בפרק ז' הערה קט"ו, שיש מחלו' בענין מי שקיים המצוה מדאו', ורק החסיר הסייג או התוספת מדרבנן, האם יצא י"ח לפחות מדאו'. ולפי"ז אם נאמר שלא יצא אף מדאו', הרי שאם החסיר הכא "רצה" או "יעו"י", אף מדאו' לא יצא, והוי ספק דאו' לחומרא ובעי לחזור לראש ברהמ"ז. ושמא י"ל שלגר"ע יוסף זצ"ל במקרים כה"ג יצא י"ח לפחות מדאו'. או שאפי' לא ס"ל הכי בוודאות, מ"מ כיון שאין ברור הדבר דהוי ספק דאו', לכן א"א לחייבו לברך שוב. ושמא יש לחלק עוד ולומר שאין ברכת המזון קשורה ותלויה כלל ב"רצה" או ב"יעו"י", והן רק תוספת לברהמ"ז (כשם שאמרו לענין מי שלא אמרו בשאר סעודות יו"ט, כבהערה ס"ח). משא"כ בשאר דברים, כגון דין אכילת מצה בהסבה, ששתי המצוות נעשות ביחד וקשורות זל"ז, והמצוה דרבנן מגדירה כיצד לקיים המצוה מדאו', שאז יש יותר מקום לומר שכיון שלא קיים המצוה מדרבנן, גם זו שחיובה מדאו', לא יצא בה [וראה עוד בילקו"י (ח"ג עמ' שמ"ו) לגבי המסתפק אם אמר "רצה והחליצנו" בסעודה שניה של שבת, ורוצה לאכול עוד כזית כדי שיחשב לו כסעודה שניה כחובה, ומה שאכל תחילה יחשב לו כסעודת רשות. כתב שם שלא יעשה כן, דכיון שלא פירש להדיא קודם הסעודה שהיא סעודת רשות, הריהי נמנית על סעודות החיוב ומשו"ה חוזר. עיי"ש. ונראה שמדבר כשעדיין לא עבר זמן עיכול הסעודה הראשונה. דאל"כ הרי אין ברהמ"ז השניה יכולה לפטור הסעודה הראשונה, כמבואר בשו"ע (סי' קפ"ד סעי' ה'). ועיי"ש במ"ב (סקי"ז). ונראה שאם בכ"ז אוכל עוד כזית, כדי שתחשב לו הסעודה הראשונה כרשות, ולא כילקו"י, מ"מ צריך הוא לברך שוב "המוציא" לכו"ע, שה"ז סעודה חדשה לגמרי]. וראה עוד בענינים אלה מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ראש השנה (פ"ד שם) והלכות סוכה (פרק י' סעי' ל'-ל"ז).


[76]עו. לגבי עצם חיוב נשים בברהמ"ז אפי' כשאכלו כדי שבען, כתב מרן בשו"ע (סי' קפ"ו סעי' א') שאמנם הן חייבות, אך ספק אם חייבות מדאו' או רק מדרבנן. וכתב המ"ב שם (סק"ג) שנחלקו האחרו' בדין אשה שנסתפקה אם ברכה ברהמ"ז, ולכן הרוצה לברך שוב אין למחות בידה, ואם ברכה לא הפסידה. אך משמע שלמ"ב אין חובה בכך מעיקר הדין. וע"ע בבה"ל (שם ד"ה "אלא") שמ"מ צידד להחמיר בכך.


ולענין אשה שטעתה בליל פסח בברהמ"ז, וברי לה שלא אמרה "יעו"י" (או "רצה והחליצנו"), האם צריכה לומר ברכת "אשר נתן", וכן אם אמרה תחילת ברכה רביעית, התשוב לראש ברהמ"ז. כתב רע"א בתשובותיו (סי' א') שצריכה לחזור ולברך. כיון שחייבת באכילת מצה [והוסיף שם שאין הדין כן בשאר יו"ט. עיי"ש. והב"ד הסה"ע (עמ' תקע"ב סי"ח), והוסיף שבפת"ת חלק ע"כ וכתב שאף בשאר יו"ט צריכות לחזור ולברך. עיי"ש עוד בהסה"ע מש"כ ע"ד ההגדה מבית לוי].


ובאשר למנהג הספרדים. לגבי אשה שטעתה בברהמ"ז, ושכחה להזכיר "רצה והחליצנו" או "יעו"י", כתב כה"ח (סי' קפ"ח סקכ"ד) שלעולם אינן חוזרות, ואפי' בשבת וליל א' דפסח. ואע"ג דחייבות לאכול מצה מדאו', מ"מ כיון שיש ספק אם חייבות בברהמ"ז מדאו' (כנ"ל), לא תחזורנה, ודינן כאיש שלא הזכיר "יעו"י" בר"ח [שכתב מרן (בסי' קפ"ח ס"ז) שאם נזכר קודם שהחל ברכה רביעית, יאמר "אשר נתן" ללא שם ומלכות. ואם החל ברכה רביעית, ימשיך ברהמ"ז ודיו. ונראה שאף לא ימשיך "למדני חוקיך" אם אמר "בא"ה" של "בונה ירושלים", דאין נוהגין כן אלא רק בדברים המעכבים, וכמש"כ המ"ב בסי' קי"ד (סקל"ב) בשם הפמ"ג וש"א. וכן לא ינהג כן אם אמר "בא"ה" דברכה רביעית].


ואמנם בספר ילקו"י (ח"ג עמ' שנ"ה ס"ט, וחלק מועדים עמ' 410 ס"ג) חלק ע"ד כה"ח בהא, וכתב שלענין ליל הסדר דין האשה כדין האיש אם טעתה בברהמ"ז (ואמנם לענין ליל א' דסוכות כתב שאינה חוזרת). עיי"ש. וכן עולה מדברי הגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד (ח"ב סי' כ') גבי "רצה והחליצנו" בשבת. והניף ידו שנית בחזו"ע (שבת. ח"ב. דיני סעודות שבת הערה י'), שאשה ששכחה להזכיר "רצה והחליצנו" צריכה לחזור כדין האיש. ע"כ. וע"ע בשו"ת יבי"א (ח"ז סי' כ"ח ססק"ד). וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שאשה שטעתה בברהמ"ז ושכחה בליל הסדר לומר "יעו"י" או בשבת "רצה והחליצנו" דינה כדין איש שטעה בזה. עכת"ד. וגם הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שאינו מבין דעת הסוברים שאשה א"צ לחזור אם טעתה בברהמ"ז, ואין זה מעכב לגביה. שהרי גם אשה חייבת לאכול מצה בלילה זה כאיש. ואף שיש מחלו' לגבי חיוב ברהמ"ז לאשה ששבעה אי חייבת מדאו' או רק מדרבנן, מ"מ ודאי שחייבת היא לפחות מדרבנן. ופה זה לא ספק שנאמר ספק דרבנן לקולא. ואף משהערתי שיש דיון בפוס' גבי חיוב ברהמ"ז, אי שביעה נחשבת רק אם שבע מהפת (או בני"ד מהמצה), או שאפי' צירף לכך תבשילים וכדו' ושבע מהכל יחד. וענה לי שמ"מ בליל הסדר מי שאוכל רק את שיעורי הכזיתים מהמצה כדין, ודאי שיכול לשבוע מכך לבד. ואפי' לדעת רע"א [ראה בתשובותיו (ח"א סי' א') דס"ל שנשים א"צ לחזור על ברהמ"ז אם שכחו להזכיר זמן בברה"מ ביו"ט - מ.ה.], אשה צריכה לחזור בני"ד. עכת"ד. עיי"ש בתשובותיו. נמצאנו למדים שלענין אשה ספרדיה שטעתה ולא אמרה "רצה והחליצנו" או "יעו"י" נחלקו הפוס' אי הוי לעיכובא. ואמנם לרוה"פ דין אשה זו כדין האיש. וע"ע בשש"כ (מהדו' תשד"מ, פנ"ז הערה י"ח, שהקשה ע"ד כה"ח הנ"ל).


ולענין אשה המסופקת אם אמרה בשבת "רצה" או בליל הסדר "יעו"י". לענין מנהג האשכנזים נראה היה לי שאינה חייבת לחזור ולברך, דכ"ש ממי שמסופקת אם אמרה בכלל ברהמ"ז, וכנ"ל בשם המ"ב בסי' קפ"ו (סק"ג). וזאת אע"פ שכתב המ"ב (בסי' קפ"ח סקט"ז) שכל מי שמסופק לגבי "רצה" או "יעו"י" מסתמא לא הזכירו [אמנם בבה"ל (שם ד"ה "אלא") ג"כ צידד יותר להחמיר במסופקת בכך. עיי"ש]. אלא ששאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל, ואמר לי שכיון שהמ"ב כתב שכל המסופק כאילו לא הזכירו, ה"ז כאילו גם היא לא הזכירה, וצריכה לחזור. וזאת למרות דברי המ"ב בסי' קפ"ו לגבי המסופקת בכל ברהמ"ז. ועוד אמר לי, שגם לגבי אשה המסופקת בזה אין נ"מ בין אם שבעה מאכילתה אם לא, משום שגם גביה י"ל דמתוך שגרת לשונה מסתמא לא הזכירה ואמרה כראוי. עכת"ד. וע"ע מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פ"ד סוף הערה נ"ו), שבפסתש"ו (סי' קפ"ח הערה 18) בשם שו"ת יגל יעקב פסק שבכה"ג האשה לא תחזור (אך לא מישתעי גבי ליל הסדר).


ובאשר למנהג הספרדים. הנה כתב כה"ח (סי' קפ"ד סקכ"ה. עיי"ש. וסי' קפ"ו סק"ה) שאינה חוזרת, ואין זה לעיכובא, וטוב תעשה אם תשמע הברכה מאחרים. וכן נראה מדברי ילקו"י (ח"ג עמ' שכ"ד ס"ד) שכתב שאפי' במסופקת אי אמרה בכלל את ברהמ"ז, אינה חוזרת לברך. וכ"ש בני"ד שמסופקת רק לענין הזכרת המאורע. ואף שיש לחלק ולומר שבני"ד אמרינן שהמסופק ודאי שלא אמר, שלא רגיל לומר כן בימי החול, אך מ"מ ממה שכתב גבי איש המסופק בזה שאין זה מעכב, נראה שכל שכן בני"ד). וכן הורה לי לדינא הגר"מ אליהו זצ"ל, שאשה המסופקת אם טעתה בברהמ"ז, דשמא לא אמרה "יעו"י" בליל הסדר או "רצה והחליצנו" בשבת, אפשר להקל לה. עכת"ד. והיינו שלא תחזור לברך. וכן נראה עיקר למנהגם. וראה עוד בענינים אלה ביבי"א (ח"ד חיו"ד סי' כ"ה סק"ג וח"ו סי' י"ח סק"ג) ויחו"ד (ח"ב סי' כ').


ולמסקנה דדינא. אשה שטעתה בברהמ"ז בליל הסדר ולא אמרה "יעו"י" או (כשחל בשבת) "רצה והחליצנו". למנהג האשכנזים צריכה לחזור ולברך, וכן הדין גם לספרדים. ואשה המסופקת אם אמרה "יעו"י" או "רצה והחליצנו" (כנ"ל), למנהג האשכנזים אם רוצה לחזור ולברך אין למחות בידה. ולמנהג הספרדים לא תחזור לברך, וטוב תעשה אם תשמע ברהמ"ז מאחר החייב בברכה. וראה עוד בענינים אלה במקראי קודש הל' רה"ש (פ"ד הערה נ"ו) והל' סוכה (פרק י' סעיף ל"ח).


[77]עז. הא דמברך בפה"ג לאחר ברהמ"ז ושותה כוס ג', כ"כ מרן בסי' תע"ד (סעי' א'), וסי' תע"ט (סעי' א'), עפ"י המשנה בפסחים (דף קי"ז ע"ב).


ומברכים בפה"ג על כוס זו לכו"ע, הן למנהג הספרדים והן למנהג האשכנזים. וכמבואר בב"י (ס"י תע"ד) בשו"ע, ברמ"א, מ"ב וכה"ח (סק"א) שם.


כבר כתבנו לעיל בפרק ז' סעיף ל"ג עפי"ד השו"ע (בסי' תע"ב ס"ח), שיש לשתות כל כוס במקומה בסדר ההגדה, ואם שתאן שלא כסדרן לא יצא. וכתבו האחרו', שלאו דוקא ששתה את כל הד' כוסות בב"א, אלא אפי' שתה למשל כוס ד' מיד אחר כוס ג' בלא קריאת ההלל בינתים, לא יצא י"ח כוס ד' [מ"ב (סקכ"ו). כה"ח (סקנ"ה. וראה עוד בסקנ"ו)].


בעת שתיית כוס ג', יש לכוון לצאת י"ח כוס ג' מד' כוסות (הסה"ע עמ' תקע"ב). וראה עוד בהערה ע"ח.


יש לברך ברכת בפה"ג על כוס ג' לאחר סיום ברהמ"ז, כולל אמירת "הרחמן". ואף שאמירת "הרחמן" אינה חובה גמורה מעיקר הדין, מ"מ אין אמירת "הרחמן" נחשבת הפסק בין ברהמ"ז לכוס ג', כיון שכבר נהגו לאומרו (טור סי' קפ"ט). וכן בגלל שאמירתו הוי כתחנונים שאומרים בסוף תפילת העמידה קודם שפוסע לאחריו [לבוש. כה"ח (סי' קפ"ט סקי"ד)]. ומ"מ דיבור חול הוי הפסק בין "הרחמן" לכוס שלישית (מש"ז. כה"ח שם). ולכן אם א' מבני החבורה סיים ברהמ"ז קודם המזמן, לא ידבר לפני שיברך המזמן על כוס ג' וישתה אותה [כה"ח שם, וכ"כ הרמב"ם (פ"ז מברכות סוף הל' ט"ו)]. ויש אומרים שיש לברך על כוס ג' קודם אמירת "הרחמן", משום שאינה אלא מנהג [ראה הסה"ע (עמ' תקע"ב-תקע"ג). וראה עוד בב"ח (סי' קפ"ט) ולעיל מש"כ בהערה ס']. והמנהג כדעה ראשונה. וראה כה"ח (סי' קפ"ח סק"א).


[78]עח. כך עולה מדברי מרן בסי' תע"ד, תע"ט ות"פ. וכ"כ כה"ח (סי' תע"ד סק"ב) בשם פע"ח. וכ"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' קפ"ג). וראה עוד בהגדת חיים לראש (דיני קדש סק"ד), מ"ב (סי' תע"ד סק"ב) והסה"ע (פמ"ד ס"ט, ופרק ק' סי"ט). והמש"ז (סי' תע"ד) כתב, שהנוהגים לברך על כל כוס (כדעת הרמ"א) יכוונו בברכת הכוס השלישית שלא לפטור גם הכוס הרביעית (הב"ד הסה"ע עמ' תקע"ב). וראה עוד ברמ"א (סי' תע"ד) ובמ"ב (סק"ד שם).


כתב בילקו"י (מועדים עמ' 390 סעי' ל"ח), שטוב ונכון שיהודי תימן יאמצו להם בני"ד את מנהגי הספרדים, וכדעת מרן השו"ע. ע"כ. ויש חולקים וסוברים שאין לעדה שלימה שבאה לא"י לשנות מנהגה. ראה מה שכתבנו ע"כ לעיל (בפ"ב).


[79]עט. דין שיעור שתית כוס זו, ומשך זמן שתייתה מבואר לעיל בפרק ד' סעי' ח' וט', עפ"י המ"ב (סי' תע"ב סקל"ד), שעה"צ שם, כה"ח (סקס"ח) וש"פ. עיי"ש. ומ"מ כתבו האחרו', שאם שהה בכ"א משתי הכוסות האחרונות, ושתה רוב רביעית ביותר מכדי שתיית רביעית, יצא בדיעבד ולא יחזור וישתה, כיון שיש ספק אם יצא י"ח בכך, ואם ישתה שוב נראה כמוסיף על הכוסות. אך אם שהה בשתיית רוב הרביעית ביותר מכדי א"פ, אפי' בדיעבד לא יצא, כיון דלכו"ע אין בזה שיעור שתיה, שהרי לכל היותר י"א שהשיעור הוא כא"פ (מ"א. מ"ב וכה"ח סי' תע"ב שם וש"א). ואמנם ראה מש"כ לעיל בפרק ד' הערה מ"ג בשם הגר"מ אליהו זצ"ל, שאם שתה רוב רביעית ביותר מכדי שתיית רביעית, לא יצא י"ח לדעתו אפי' בכוס שלישית ורביעית. עיי"ש. וראה לקמן פ"י הערה ט"ז. ובפעם אחרת שאלתיו האם בכ"ז א"א להקל בכוס ג' או ד' שיצא י"ח בשתיית רוב רביעית בכא"פ, וכמש"כ המ"ב (בסי' תע"ב שם) וכה"ח (שם). ואמנם בא' משתי כוסות אלה בעי לשתות רביעית שלימה בכדי שתיית רביעית, וכדלקמן בפרק י'. וענה לי שאין להקל בזה אף בב' הכוסות האחרונות, ולכן אף בכוס השניה מביניהן שאינו שותה רביעית שלימה אלא רק רוב רביעית, צריך לשתותה בכדי שתיית רביעית, וכמו כוס א' וב', ואין נ"מ ביניהן. ואף שכה"ח היקל בזה, מ"מ אין הלכה כמותו. עכת"ד.


[80]פ. הא דיש לשתות כוס ג' בהסבה, כ"כ מרן בסי' תע"ט (ס"א), עפ"י מסקנת הגמ' בפסחים (דף ק"ח ע"א). וזאת אע"פ שיש לברך ברהמ"ז בלא הסבה, כנ"ל בסעי' כ"ח. ולמרות שבגמ' שם י"א להסב רק בב' כוסות ראשו', וי"א רק בב' אחרונות, והוי ספק דרבנן, מ"מ הסיקו שם דיש להסב בכולן משום שאין טורח בדבר. וכן שאם יקלו בכולן הרי בטלה לגמרי מצות הסבה בכוסות [ר"ן שם בסוגיה. כס"מ (פ"ז מחו"מ ה"ח)]. ועוד, כיון שד' כוסות הן משום זכר לארבע לשונות גאולה, צריך להסב בכולן [ראה שו"ע הגר"ז (סי' תע"ב סי"ד), והסה"ע (עמ' רל"ב)].


ולענין אם לא היסב בשתיית כוס ג', ראה שו"ע ורמ"א (סי' תע"ב ס"ז), מ"ב (סי' תע"ב ס"ק כ' וכ"א, ובס' ת"פ סק"ח) ובבה"ל (שם בסי' תע"ב), כה"ח (סי' תע"ב סקמ"ח, וסי' תע"ט סק"ה), חזו"ע (ח"ב עמ' קפ"ג) והסה"ע (פרק ל"ח ס"ג), לעיל פ"ד סכ"ז, וראה גם לקמן בפרק י' סעי' ט'.


ועוד בעניני כוס ג' ראה בכה"ח (סי' תע"ב ס"ק נ"א ונ"ב).


[81]פא. הא דגם הנשים חייבות בכוס שלישית כך עולה מדברי מרן (בסי' תע"ב סעי' י"ד), המ"ב (שם) וכה"ח (סקנ"ד).


ולגבי הסבתן ראה שו"ע (סי' תע"ב סעי' ד'), ולעיל (בפ"ד שם, ובהערות ע"ד, ע"ה וצ"ו). וראה עוד בחזו"ע (ח"ב עמ' קכ"ג, שבדיעבד יצאו).


[82]פב. אמנם הטור (בסי' תע"ד) הביא מחלו' בזה, אך כתב שהרא"ש הסכים כדברי האומרים שאין לברך ברכה אחרו' אלא אחר כוס אחרונה בלבד, ושכ"כ רבינו יונה. ומרן בב"י הוסיף שכ"כ גם הרשב"א בתשובה, ושכן פשט המנהג. ופסק כן בשו"ע (סי' תע"ד ס"א, וסי' תע"ט ס"א). וכ"פ הרמ"א (סי' תע"ד ס"א). והטעם, משום דסומך על ברכה אחרו' שעל כוס רביעית אפי' ששתה רביעית בכוס ג'. ואין היסח הדעת דהלל מחייב לברך תיכף ברכה אחרו', ויכול להמתין עד שישתה כל הד' כוסות, ואז יפטור בברכה אחרו' את כל הכוסות [מ"ב (סי' תע"ד ס"ק ג', ה', וסי' תע"ט סק"ד, וסי' ת"פ סק"ז). כה"ח (סי' תע"ד סק"ג, וסי' תע"ט סק"ו). וראה כה"ח (סי' תע"ד סק"ז)].


[83]פג. עיקר ד"ז כתבו מרן (בסי' תע"ט סעי' א'), עפ"י המשנה פסחים (דף קי"ז ע"ב) וכ"כ המ"ב (סי' תע"ג סקי"ב), וכ"כ כה"ח (סי' תע"ד סק"ב) עפ"י פע"ח.


והטעם, שמא ישתכר וישן, ולא יגמור ההלל [ירושלמי. ואמרו שם, דאע"ג שכבר שתה הרבה בסעודתו, מ"מ יין שבתוך המזון אינו משכר, שלאחר המזון משכר. והרשב"ם בפסחים שם כתב שאף יין שלפני המזון אינו משכר. מ"ב (סי' תע"ט סק"ה). כה"ח (סק"ז). וראה לעיל (בהערות ב' ונ"א)]. ועוד מפני שנראה כמוסיף על הכוסות (רשב"ם. מרדכי. מ"ב וכה"ח שם. וטעם זה הינו מיוחד לדין איסור שתיה בין כוס שלישית לרביעית. משא"כ לפני כוס שלישית. ולגבי אחר כוס רביעית יש טעם דומה, אך שם זה משום דמחזי שמתחיל סדר חדש, כמבואר לעיל בהערה נ"א). וי"א כדי שלא יבטל טעם המצה (תוס'. ב"ח. כה"ח שם). וראה עוד מה שכתבנו בפרקנו בהערה נ"א, הטעמים בשם הראשונים.


מה שכתבנו לגבי שתיית יין, הוא עפי"ד מרן בסי' תע"ט שם. ומדברי הרמ"א שם נראה דהסכים עמו.


ומה שכתבנו לגבי שתיית שאר משקים משכרים. לגבי מנהג הספרדים כך עולה מדברי הפר"ח (בסי' תפ"א), וכה"ח (סי' תע"ט סק"ח וסי' תפ"א סק"ד). וכ"ה למנהג האשכנזים, עפי"ד הט"ז (סי' תע"ט סק"ג), הא"ר והמ"ב (סי' תע"ט סק"ה). והיינו מטעמא דהירו', משום שכרות.


ומה שכתבנו לגבי חמר מדינה. לגבי מנהג הספרדים, כ"מ מהפר"ח (בסי' תפ"א סק"א), דיש לחוש בזה משום מוסיף על הכוסות [אף שלא כתב כן בהדיא, מ"מ כן מוכרח מדבריו. וכ"כ בשעה"צ (סי' תע"ט סק"ד). וראה מש"כ כה"ח (בסי' תפ"א סק"ד) בשם הפר"ח]. אך נראה שאין בזה שום איסור לספרדים. שהרי מרן, כה"ח וחזו"ע לא פסקו כן בהדיא, ורק מטעמיה דהפר"ח שיש לחוש שנראה כמוסיף על הכוסות, נראה שלמנהגם יש מקום להחמיר בזה. ומ"מ האשכנזים ודאי מחמירים בזה, עפי"ד הבגדי ישע, הגר"ז והמ"ב [(סי' תע"ט סק"ה. וראה במ"ב סי' תע"ג סקט"ז). וראה בשעה"צ (סי' תע"ט סק"ד), שמוכח מהמ"א (בסי' תע"ב) שאם היתה דעתו בשעת ברכת היין לפטור גם שאר מיני משקים, א"כ א"צ לברך עליהם ובזה לא אמרינן דמחזי כמוסיף על הכוסות. וכ"כ במ"ב (סי' תע"ג סקי"ג). וראה עוד בשעה"צ (סקי"ח) בדין אם היין עומד לפניו ולא התכוון לשתותו]. ויש להעיר, שכיון שטעם דמוסיף על הכוסות אינו שייך לפני כוס ג', הרי שאיסור שתיית חמר מדינה כאן התווסף לשאר איסורי שתיה לאחר האפיקומן. והנ"מ הינה לגבי חמר מדינה שאינו משכר ואינו מפיג טעם האפיקומן.


ובענין משקים המעבירים טעם המצה, נראה שלמנהג הספרדים יש להחמיר בזה, עפי"ד המ"ב (בסי' תפ"א סק"א) שאף מרן ס"ל ככל הני טעמיה הנזכרים, והיינו גם מטעם ביטול טעם המצה. ומנ"מ באיסור זה בין לאחר כוס רביעית או לפניה. וכ"מ מכה"ח (סי' תע"ט ססק"ח) שלמד ד"ז מסי' תפ"א. וכן נראה מצד הסברא, שהרי איסור ביטול טעם האפיקומן שייך בכל שלבי הסדר (ורק י"א שהוא עד חצות, וכנ"ל). וגם למנהג האשכנזים יש להחמיר בזה, וכמש"כ הגר"ז (סי' תע"ט סק"ג). וכתב להתיר רק "מים וכיוצא בהם", כמבואר בסי' תפ"א ס"א [עיי"ש שהתיר גם מי זנגביל, מי שורש - לאקריץ, ומים שמבשלים עם תפוחים. ומש"כ בהסה"ע (עמ' רע"ב) בשמו שהתיר רק מים, נראה דלא דק. אך הוסיף שם שכ"כ הריעב"ץ בסידורו]. לאור הנ"ל נראה, שבין כוס ג' לד' אסור מדינא לשתות יין ושאר משקים משכרים. ולמנהג כולם יש להחמיר במשקים המפיגים טעם המצה. והאשכנזים מחמירים אף בחמר מדינה. וגם לספרדים יש מקום להחמיר בזה.


ובענין כמות השתיה, כתב בבה"ל (סי' תע"ט) דמסתימת לשון המשנה וכל הפוס' משמע דאפי' מעט לא ישתה. וכ"ז לטעם הירו' משום שכרות, ולכן לא התירו חכמים אפי' משהו חוץ מד' כוסות. אך לטעם דנראה דמוסיף על הכוסות, אפשר דלא נאסר אלא רק השותה שיעור כוס, ומש"כ הרמ"א דיכול לשתות כמה פעמים והכל נחשב כשתיה א', ר"ל שאפי' שנשאר בכוס שיעור רביעית. ונשאר בבה"ל בצ"ע. והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שלכתחי' ודאי שכדאי להמנע אפי' ממעט משקה משכר. אך מ"מ אם שתה מעט ודאי שאין זה מעכב. שהרי כל דין זה אינו אלא מדרבנן. עכת"ד. וראה עוד בחזו"ע (ח"א סי' נ'), לעיל פ"ד סעי' ל"ד, ובפרקנו הערה נ"א.


[84]פד. עיקר ד"ז כתבו הרמ"א (סי' תע"ט סעי' א'). והוסיף, שיכול לשתותה אפי' בכמה פעמים. והטעם, משום שלא שייך פה טעם דשכרות, דאינו שותה יותר מד' כוסות [גר"א. מ"ב (סק"ו)]. ואף טעמא דמוסיף על הכוסות ליכא, שהרי שותה הכל מכוס אחת (ד"מ. מ"ב שם).


ולענין הפסק בשתיה זו. כתב הרמ"א שם דיכול לשתותה בכמה פעמים, והכל חשיב כשתיה א' אע"ג שהפסיק בינתים. וכתבו האחרו', דר"ל שלאחר ששתה רוב רביעית הפסיק, ונמשכה שתייתו הרבה יותר מכדי אכילת פרס [גר"ז. מ"ב (סק"ח). כה"ח (סק"י)]. ויש להעיר שאם זו כוס גדולה, נראה שממילא צריך להפסיק מעט בשתייתו, ולא ישתה כולה בב"א, כמבואר בשו"ע (סי' ק"ע ס"ח) ובנו"כ שם. אלא שהעיר לי ת"ח א', שלפי"ד הרמ"א בד"מ [(סי' קפ"ג סק"ה). והב"ד כה"ח (באותו סי' סקכ"ה) שהב"ד הגמ' שרבא היה גומע בכוס של ברכה גמיעות גדולות משום חביבות המצוה, וכן מצינו לענין הפת בסי' רע"ד (ס"ב) ובמ"ב שם, הרי שאין דברי מרן בסי' ק"ע אמורים לני"ד. וראה עוד ברמ"א סי' תע"ב (סט"ו), ומ"ב (סקמ"ח)].


ומה שכתבנו שיקח כוס גדולה "קצת", משום שכתבו האחרו' שלא יקח כוס גדולה מדי וישתה כולה, שלא ישתכר [ח"י. גר"ז. מ"ב (סק"ח) וכה"ח (סקי"א)]. וגם הגר"א נבנצל שליט"א העיר, שיש להזהר שלא ישתכר מכך, ובפרט דהוא יין שלאחר המזון. עכת"ד. וראה רש"י פסחים (דף קי"ז ע"ב ד"ה "בין ג' לד'").


כתב המ"א, הא דיכול לשתות כוס זו בכמה פעמים (לאחר ששתה רוב רביעית), הו"ד כשהיתה דעתו ע"ז בשעת הברכה. והסביר מחה"ש, דאל"כ הוי היסח הדעת וצריך לברך ע"כ, והוי כמוסיף על הכוסות. והב"ד המ"ב (סק"ו) וכה"ח (סק"ט). והוסיף כה"ח דכל זה למנהג האשכנזים המברכים על כל כוס וכוס. אך למנהג הספרדים בלא"ה התכוון לפטור אף כוס רביעית. אך לא כתבנו במפורש בהלכות את התנאי שכל זה דוקא אם בדעתו היה להוסיף ולשתות, כיון שלמנהג הספרדים ממילא אין זה שייך, כנ"ל. ואף למנהג האשכנזים כתב המ"ב שם לעיין בבה"ל סי' תע"ב. וכוונתו לסעי' ז' (בד"ה "אין"), שפקפק ע"ד המ"א ודה"ח, וכתב שלא מצינו שבגלל ברכה נוספת הוי כמוסיף על הכוסות, אלא רק אם מברך על כוס אחרת. אך באותה כוס לא מינכר הוספה כלל. ועוד, דבירו' לא נזכר טעם דמוסיף וכו', אלא טעם דשכרות. ודי לנו אם ננקוט טעם דמוסיף וכו' גבי כוס חדשה, ולא לאותה כוס. ולכן נשאר ע"כ בצ"ע. ועוד יש להוסיף ע"כ מש"כ הח"י, דבסתמא כשמברך על הכוס דעתו על כולה (והב"ד כה"ח בסי' תע"ט שם). ולכן אין זה כ"כ מעשי שיצטרך לברך שוב ויחשב כמוסיף על הכוסות בני"ד.


ומה שכתבנו שיש מי שמיקל לשתות קפה לאחר כוס שלישית, כך הורה לי הגר"א נבנצל שליט"א. ואמר לי, שבני"ד יש יותר מקום להקל בשתיית קפה למי שצריך בכך, מאשר מה שהקלו לאחר שתיית הכוס הרביעית. כיון שבני"ד צריך הוא עדיין לומר את ההלל, וזו חובה. ואילו לאחר הכוס הרביעית אומרים רק את הפיוטים. והוסיף, שבפרט לפי דעת הגר"ע יוסף זצ"ל דס"ל דחמר מדינה היינו דוקא משקה משכר, הרי שקפה אינו חמר מדינה, שאינו משכר (ראה יחו"ד ח"ב). ולכן יש מקום להקל בני"ד. עכת"ד.


[85]פה. גם בכוס דברהמ"ז שייך דין חי ומלא, כבכל כוס של ברכה. וכתב בחזו"ע (ח"ב עמ' קפ"ב) שצריכים כל המסובים להזהר שלא תהיה כוסם פגומה.


כתב כה"ח (בסי' תע"ב סק"פ) בשם הרשב"ץ, דכל הכוסות שוות בחשיבותן לעשותן ביין ולא בשכר. וראה מש"כ ע"כ לעיל בפרק ד'.


כשמברכים לחתן שבע ברכות בליל הסדר, ישנם מנהגים שונים, כיון שאסור להוסיף על הכוסות בלילה זה, והרי יש נוהגים לברך בשתי כוסות [וכמש"כ מרן באה"ע (סי' ס"ב סעי' ט') בדעה הראשונה, והרמ"א כתב שכן המנהג]. ראה ע"כ בשד"ח (אס"ד מע' ברכות סי' ג' סק"ג, ואס"ד מע' חו"מ סי' ט"ו סק"ז), בכה"ח (סי' תע"ט ס"ק ג', ד'), בחזו"ע [(ח"א סי' מ"ח). עיי"ש שהאריך בזה והסיק שיש להקדים ברכת בפה"ג לשאר הברכות, ומברך כל זה על כוס א' בלבד. ויכול המברך לברך ברכת חתנים על כוסו שלו, ואם ירצה לברך ברכת חתנים על כוס החתן שפיר דמי. וכ"כ בילקו"י (עמ' 410)]. וראה עוד בהסה"ע [(עמ' תקע"ג, תקע"ה). עיי"ש שהביא חמש דעות בזה, והסיק שהכרעת רוב הפוס' הינה כב' דעות: א. שיש לברך על כוס א', וכנ"ל בשם החזו"ע. ב. יש לנהוג כבשאר ימות שנה, ולברך בב' כוסות. א' לברהמ"ז על כוס המזמן, וא' לברכת חתנים על כוס החתן. ועוד כתב שם, שכיון שאסור להוסיף על הכוסות, אין לשתות יין מכוסו של החתן. וכדי שהכלה תטעם מכוס החתן, ימזגו לה מעט מכוסו קודם שתשתה היא מכוס שלישית. עיי"ש עוד מש"כ בסעי' כ"ג)]. וע"ע במנח"ש (ח"ב מהדו"ב עמ' קפ"ט סקל"א).