נספח ג: מכתב הג"ר שלמה מן-ההר זצ"ל

א) בודאי אי אפשר לתת היתר כללי לחילים לאכול ולשתות ביום כיפור, גם כשהם יוצאים לפעילות מבצעית.

בפרשת "ויבא עמלק" בסוף פרשת בשלח יש במדרש תנחומא שישראל צמו באותו יום של מלחמת עמלק. ואמנם אין ראיה מכאן שגם הלוחמים צמו, ויתכן שהכונה היא שכל ישראל שהיו במחנה הם שצמו. אך נדמה לי שמן הגמרא (תענית יא.) שמשה רבנו רצה לצער עצמו עם הציבור, נראה לכאורה שהכונה היא על הלוחמים. אבל מן הרא"ש בתחילת מגילה מפורש שבאותו יום של י"ג באדר שנלחמו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם היה להם תענית. ולפי זה אם נאמר שביום שנלחמים גזרו על עצמם תענית, נבא אנחנו לבטל את התענית שצותה התורה?

ועוד ראיה יש להביא ממעשה של שאול ויהונתן (שמואל א יד, כה-מה), שגזר שאול תענית ביום קרב, ואף על פי שיונתן כששמע על הגזירה הזאת התרעם עליה (שם פסוקים כט-ל), מכל מקום כל העם הסכימו לשאול, ואחרי ששאול אמר להרוג את יונתן שעבר על השבועה, חיפשו כל מיני טעמים לזכות את יונתן ולא חלקו על עיקר הגזירה (וראה שם רד"ק על הפסוק "ויפדו העם את יונתן ולא מת").

על כן מומלץ שיארזו מנת קרב של אוכל ומים ביחד לחבילה אחת עם משהו "חיוני" לכל חיל כגון חבילה של עזרה ראשונה, שלא יוציא את זה אתו בלבד, כדי שלא יעבור על איסור הוצאה והכנסה והעברת ד' אמות ביו"כ, וכל שכן אם זה יהיה גם ביום כיפור שחל להיות בשבת (זה על פי "מחנה ישראל" שפוסק לסמוך על מי שסובר ש"מוסיף" אינו איסור דאוריתא אלא רק דרבנן).

בודאי כשמרגיש אדם שאינו מתפקד כהלכה הוא צריך לאכול ולשתות, אבל אם אפשר "בשיעורים" יעשה כך. ואם אי אפשר לו "בשיעורים", יאכל וישתה אז כמה שהוא צריך. ולכאורה אפשר גם להביא ראיה מדברי הרמב"ם הלכות מלכים (פרק ח, א) וז"ל: חלוצי צבא כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום וישבו* בהם, מותר להם לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו, אם ירעב ולא מצא מה יאכל. ואף על פי שהרמב"ן חולק עליו (בפירוש הפסוק, ראה דברים ו, י), אבל הוא מבין את דברי הרמב"ם שהחשיב את זה כפיקוח נפש, וכן הבינו את דברי הרמב"ם גם הרידב"ז, והמאירי בחולין, ורבנו בחיי על התורה, ומתוך שהראב"ד לא השיג עליו כלום משמע שגם הראב"ד מסכים לו. ולכאורה יש ללמוד מזה שגם אכילה ביו"כ תהיה מותרת, ואולי נאמר שהואיל ויו"כ אינו אלא יום אחד, אין בזה פיקוח נפש אם לא יאכלו הלוחמים אותו יום, מה שאין כן בדברי הרמב"ם שהמדובר בישיבה בארץ האויב לזמן בלתי מוגבל.

* נראה שישנן כמה גירסאות בכך - מ.ה.

ועוד יש להעיר מעדים שראו את החודש בליל שבת שהולכים לירושלים להעיד בחילול שבת, ולוקחים בידם מזונות (ראש השנה כב.), ולמה לא נאמר שרוב בני אדם יכולים להמנע מאוכל, ומי שלא יוכל ללכת כשלא אכל יוכל בודאי לאכול. ושמא שם הטעם שהתירו "סופם משום תחילתם", שאם לא יתירו לו לקחת אוכל לא ירצה ללכת. אלא שתוספות (ראש השנה כג: ד"ה שיהו מהלכים) לא העירו מכאן למה איננו מונים את זה יחד עם האחרים שהתירו בהם סופם משום תחילתם. אבל גם לא העירו תוס' מזה שהתירו לארבעים זוגות ללכת בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבא.

מעולם לא נשמע שהתירו לרופאים לאכול ביו"כ, ובודאי אם הוא באמצע הניתוח והוא מרגיש שהוא זקוק לאכול כדי שיוכל לעשות מה שהוא צריך לעשות לשם פיקוח נפש, יאכל.

שיעור אכילה למי שצריך לאכול בשיעורין הוא, כל תשע דקות באכילה פחות מ 30 סמ"ק ובשתייה פחות מ 40 סמ"ק באדם מבוגר בגודל בינוני (אדם קטן קומה שיעורו בשתייה פחות מזה) ואין אכילה פחותה מן השיעור מצטרפת לאיסור אל שתייה פחות מכשיעור.

בענין קניבת ירק שאתה שואל, הלא בשו"ע או"ח סי' תרי"א כתב לאיסור, ומי יעיז להתיר, ומלבד זה כשנתיר דבר זה ודאי יבאו לעשות באיסור דאוריתא לברור, לטחון, להפעיל מכשיר חשמל לקצץ ירקות. יש להציע לחלק לחילים רק מלפפונים ועגבניות שלמים, וכל אחד יעשה עם זה מה שהוא רוצה.

כדי לרחוץ את הסירים עובדי המטבחים זקוקים למים חמים, וכי לא יחממו את המים?

אני מצרף עותק של "הלכות עולם" שזכה בשעתו להמלצה מהגאון רש"ז אוירבך שליט"א.

בידידות ובברכות רבות

שלמה מן-ההר

ובהזדמנות אחרת כתב לי: כיון שאמרנו שהלוחמים יאכלו רק כשהם מרגישין שהם זקוקין לכך, ודאי שמי שרק נמצא בכוננות לא יאכל ולא ישתה אלא רק כשיהיה זקוק לאכילה ולשתיה. וזה נוגע גם לחיל האויר ולחיל הים, ולכל מי שזקוק לעבוד בעבודה הכרחית.

נעליים ודאי מותר לחייל לנעול כל מה שנוח לו יותר, וראה או"ח סי' תרי"ד סעיף ד' במשנה ברורה ובאור הלכה (ונראה שמדובר דווקא בחייל שנעלי העור נחוצות לו לפעילותו הצבאית, ולא שילך עמהם במטבח או בחדרו וכדו' - מ.ה.).