[1]א. ויקרא פרק ט"ז פסוקים כ"ט ול"א. פרק כ"ג פס' כ"ז ול"ב. ובמדבר פרק כ"ט פס' ז'.
[2]ב. דין חמשת העינויים נזכר במשנה יומא (דף ע"ג ע"ב). ובגמ' (שם דף ע"ו ע"א) למדו דיש ה' עינויים מחמשת הפסוקים הנ"ל (ועיי"ש בתוס'). והא דהם חמישה עינויים ולא ששה, משום דשתיה בכלל אכילה, כדאיתא בגמ' שם. ואת דין ה' העינויים פסק מרן (בסי' תרי"א סעי' א').
ומה שלא כתבנו גם איסור מלאכה, משום דהוא איסור בפ"ע, שאינו מדין עינוי אלא מדין שביתה, כמבואר בסוגיא שם.
[3]ג. אכילה ושתיה חמורים משאר העינויים, כיון שרק בהם יש עונש כרת לעובר במזיד (גמ' יומא דף ע"ד ע"א. וראה לקמן הערה ה'). ואף שגם במלאכה יש חיוב כרת, כדאיתא בגמ' שם, מ"מ מלאכה אינה אסורה מדין עינוי, וכנ"ל (בהערה ב'). ובענין שאר העינויים, יש מהראשונים הסוברים שחיובם מדאו', ויש הסוברים שחיובם מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. ראה לקמן בפרק ז' (סעיף ו', ובהערות י'-י"ב).
ובענין אם הצום ביוה"כ הינו שביתה מאכילה או שהינו סיגוף ועינוי, ראה בספר תוה"י (פנ"ב הערה י"ד), ולקמן בפרק ט' (הערה קמ"א).
[4]ד. הא דכתבנו שחיובו מדאו', משום דקיי"ל כרבי יוחנן (ביומא דף ע"ג ע"ב ודף ע"ד ע"א), דחצי שיעור אסור מן התורה, ולא כדריש לקיש שם. וכ"פ הרמב"ם (בפ"ב מהל' שביתת העשור ה"ג), וכ"פ מרן בב"י (אף שבשו"ע בסי' תרי"ב סעי' ה' סתם, וכתב רק דאיכא איסורא), וכ"פ הב"ח, המ"א, המ"ב (סי' תרי"ב ס"ק י' וי"א בשם פוסקים), כה"ח (ס"ק י"ט וכ'), וש"א. וראה עוד בכה"ח (סי' תע"ה סקפ"ט, סי' תרי"ח סקנ"ז), וביבי"א (ח"ד סס"י ל"ג).
והטעם, כפי שאמרו בגמ' שם (דף ע"ד ע"א), דכיון דחזי לאיצטרופי, איסורא קא אכיל. ומה שכתבנו שהדין כן אף באכל כלשהו, משום דחצי שיעור לאו דוקא, דה"ה כלשהו. כ"כ רש"י ביומא (דף ע"ג ע"ב ד"ה "חצי שיעור"). וכ"פ בענין זה מרן (שם סעי' ה'), וכן שמעתי מהגר"ע יוסף גם לגבי שאר איסורים. ואם חצי שיעור אסור מן התורה דוקא בדבר אכילה, ראה רש"י שבת (דף ע"ד), שכתב דה"ה במלאכות שבת, וראה בתשו' ח"צ (סי' פ"ו), ובספר עושה שלום (מערכת ח'). בשד"ח (בכמה וכמה דוכתי), בבה"ל (סי' ש"מ ס"א ד"ה "על ב' שערות", שהסיק שחצי שיעור אסור מדאו' לא רק באוכלין אלא גם בשאר דברים, בכל דבר דחזי לאיצטרופי). ובמקראי קודש לגרצ"פ פראנק זצ"ל (הל' יוה"כ סי' מ' ומ"א, ובהררי בקודש שם). ביבי"א (ח"א בהערות הגר"ע יוסף על דברי הגרצ"פ פראנק בהסכמתו לספר יבי"א. וכן ראה ביבי"א ח"ד חאו"ח סי' ל"ג סקי"ז). ואכמ"ל.
בענין אי תענית יוה"כ הוי איסור כולל או איסור מוסיף, ראה במנח"י (ח"ב עמ' פ"ו וח"ו עמ' ס"ו). והגדרת איסור מוסיף ואיסור כולל ראה באנ"ת (חלק א' עמ' תקפ"ה - תק"צ).
[5]ה. הא דהאוכל במזיד בשיעור כותבת הגסה חייב כרת, כך אמרו במשנה יומא (דף ע"ג ע"ב), שזהו שיעור החיוב. ובגמ' שם (דף ע"ד ע"א) אמרו שענוש ע"כ כרת. וכ"פ מרן (בסי' תרי"ב סעי' ה'). וראה לקמן (בהערה ל"ג), בענין אם התרו בו.
ומה שכתבנו דה"ה לאוכל יותר מכך, פשוט הוא.
[6]ו. הא דכותבת הינה תמר גדול, כ"כ כה"ח (סי' תרי"ב סק"ב) בשם הרמב"ם בפי' המשניות (פ"ח דיומא). וראה עוד בפירושו למס' כלים (פי"ז משנה י"ב). ומה שכתבנו ששיעור זה כאותו תמר שבזמן חז"ל, היינו בזמן התנאים, שכן דבר זה נזכר במשנה שם.
[7]ז. הלכתא גמירי, דג' שיעורין נאמרו: כזית, כביצה וככותבת. וטפי או בציר מהכי לא משערינן (ער"ה סי' תרי"ב סק"א. כה"ח סק"ד). ואע"ג שבאיסורי התורה משערינן בכזית, כל זה היכא דכתיב אכילה, משא"כ ביוה"כ דלא כתיב אכילה אלא עינוי, וקים להו לחכמים דבפחות מככותבת לא מיתבא דעתיה כלל, והריהו רעב ומעונה כבתחילה (גמ' יומא דף פ'. מ"ב סי' תרי"ב סק"א. כה"ח ס"ק ח' וט' וש"א. וראה מ"ב סק"ג). ושיעור זה שווה לכל אדם, בין לננס ובין לעוג מלך הבשן. מיהו כולי עלמא טובא, ועוג מלך הבשן פורתא (אביי בגמ' שם, מרן שם סעי' א'. כה"ח שם סק"ח).
[8]ח. הא דכתבנו שהאוכל בשוגג חייב חטאת, זאת עפי"ד מרן (שם סעי' ה').
[9]ט. בגמ' יומא (דף ע"ט ע"ב) הסיקו, דשיעור ככותבת הגסה הינו מעט פחות מביצה. וכ"פ מרן (שם בסעי' א'). וכתב מרן (בסי' תרי"ח) ששני שלישי ביצה בינונית הוי פחות משיעור כותבת הגסה. וכתב כה"ח (בסי' קנ"ח סק"ח, ובסי' תרי"ח סקל"ז), דשיעור ביצה בלא קליפתה הינו שלושה עשר וחצי דרהם. ולפי"ז יהיה שיעור שני שלישי ביצה תשעה דרהם, ע"כ. וכתב המ"א (בסי' תרי"ח סק"ו), דה"ה יותר מעט (משני שלישי ביצה - מ.ה.), רק שלא יהיה כביצה. ובמחה"ש כתב שצ"ל הרבה פחות מכביצה. והיד אפרים שם כתב שצ"ל שלא יהא פחות מכביצה. עיי"ש. והמ"ב (סקי"ח) כתב שלא יהא קרוב לביצה, דבזה יש חיובא. וכה"ח (בסקל"ט) כתב, דצריך לגרוס בדברי המ"א שלא יהא פחות מכביצה. אך הביא דברי המאמ"ר שפקפק על דברי המ"א וכתב שיפה כיוונו הר"ן והפוס' שלא להתיר אלא שני שלישי ביצה בלבד, דאל"כ בקל יפשעו ויאכלו כשיעור חיוב כרת. עיי"ש. וראה עוד בכה"ח (שם סק"ז), שכתב בשם עו"ש, שאם אכל הרבה פחות מכביצה, פטור (ומ"מ אסור מדאו', כדין האוכל חצי שיעור, וכנ"ל).
וביצה זו שאמרו, הינה ביצה בינונית (מ"ב סק"ב, כה"ח סק"ו). ואם היא ביצה עם קליפתה או בלעדי קליפתה, ראה נוב"י (מהדורה קמא סי' ל"ח), אורחות חיים (סי' תרי"ח סק"ב), מ"ב [סי' רע"א ס"ק ס"ח (לענין רביעית), ובסי' תרי"ב סק"ב], שעה"צ (סק"ג), ובכה"ח (סק"ה). שיעורי תורה (סי' ג' סעי' י"ב), חזו"א בקונטרס השיעורים (סי' ל"ט), ושש"כ (פל"ט סעי' י"ח).
כתב המאמ"ר, דאפי' אכל כותבת עם גרעינתה פטור, כיון שאין הגרעין מצטרף. והב"ד כה"ח (סק"ג). ואמנם המ"ב בבה"ל (סי' תרי"ב ד"ה "ככותבת") דן בענין מקום הגרעין, וכתב שיתכן שחז"ל שיערו בסוג תמרים כזה שהגרעין היה ניתן לאכילה. עיי"ש.
אף שבמשנה (יומא דף ע"ג ע"ב) אמרו "ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה", מ"מ הרמב"ם, הטור והשו"ע השמיטו תיבות "כמוה וכגרעינתה". והטעם ראה בכה"ח (סק"ב).
אף דלענין איסור, אסור האוכל אפי' במשהו, וכדלעיל, והכא דקדקו הפוס' מאיזה שיעור חייב על אכילתו ושתייתו, ועד איזה שיעור הינו פטור אבל אסור, והרי אין דרך הפוס' כטור וכמרן לדקדק בכך ולכתוב החיוב אלא האיסור, מ"מ יש בני"ד נ"מ בכך לענין חולה שמותר להאכילו, כאשר אוכל הוא פחות פחות מכשיעור החיוב מדאו', וכמש"כ מרן בסי' תרי"ח סעי' ז' (כך תירץ מרן בב"י את קושיה זו על דברי הטור. והב"ח שם כתב שהרי"ף לא הזכיר חילוקי דינים אלה, כיון שיש איסור בכלשהו, אך הר"ן הב"ד בה"ג, שאפילו לחולה מאכילין פחות מכשיעור, וא"כ צריכים לדעת המידות והשיעורים, ואף הרמב"ם והרא"ש כתבו דינים אלה, וכן הטור (אמנם העיר לי חכ"א, שמהרמב"ם אין כ"כ הוכחה, כי דרכו לכתוב תמיד שיעורי החיוב. ע"כ). וכדברי הב"י כתבו הט"ז, המ"ב סק"ג, כה"ח סק"א וש"א. וראה שעה"צ סק"ג) וראה עוד מה שכתבנו לקמן בפרק ט', שהג"ר חיים סולובייצ'יק (מבריסק) היה מורה ובא לחולים שיש בהם סכנה, לאכול ביוה"כ כפי צרכם, ללא צורך לאכול פחות מכשיעור. והזכירו שיטה זו ערוה"ש (בסי' תרי"ח), יחו"ד (ח"ו סי' ל"ט), וצי"א (ח"ו סי' י"ב). וראה עוד במועדי ראיה (דף ע"ז).
ובענין השיעורים שכתבנו:
כתב הגרא"ח נאה בספרו שיעורי תורה (סימן ג' סעיף י'), ששיעור כותבת הגסה לענין יוה"כ, הוא פחות מעט מכביצה בלא קליפתה. וכשהולכים לחומרא, הרי ששיעור ביצה בלא קליפתה הינו ארבעים ושלושה גר' מים (והיינו ארבעים ושלושה סמ"ק). ושיעור פחות מכותבת הגסה שמאכילים חולה ביוה"כ הינו כשני שלישי ביצה בינונית בלא קליפתה או מעט יותר (ראה מרן סי' תרי"ח), ושיעור זה הינו בערך שלושים גר' לדבר שמשקלו שווה למשקל המים. ודברים הקלים מן המים אי אפשר לשער במשקל, וצריך לשער בנפח של שלושים סמ"ק. ודברים הכבדים מן המים משערים במשקל שלושים גר', וגם בנפח של שלושים סמ"ק.
והוסיף שם הגרא"ח נאה (בסעי' י"א), שאם השיעור הזה של שלושים גר' בבת אחת אינו מספיק לחולה לפי דברי הרופא, יתנו לחולה עד שיעור שלושים ושמונה גר'. ואם גם זה אינו מספיק לו, יתנו לו עד ארבעים ושמונה גר'. עכת"ד. וראה עוד בספרו של הגרא"ח נאה, שיעורי מקוה (עמ' קפ"א), שכתב גם שם ששיעור ככותבת הגסה הינו שלושים גר'. אלא ששם הוסיף שכן הדין בכל מיני מאכל.
והגר"ע יוסף שליט"א בספרו יחו"ד (ח"ו סי' ל"ט) כתב, שחולה שרשאי לאכול ביוה"כ, יאכל בזמן של כדי אכילת פרס דברי מאכל בשיעור של שלושים גרם בערך. ושמעתי מהגר"ע יוסף, ששיעור כותבת הינו בערך ארבעים גרם. ואם אכל פחות אינו מתחייב כרת, אך חייב ע"כ מדאורייתא. ולמעשה יש לתת לחולה אוכל בשיעור הקטן משלושים ושנים גרם. עכת"ד. וכן בספר אסיא ח"א (מהדו' ב', עמ' ס"ה) כתב שמאכילים חולה במשקל של שלושים גר' מכל מיני מאכל. ואם לדעת הרופא אין זה מספיק, יוסיפו ויתנו לו עד שלושים ושמונה גר' ועד ארבעים ושמונה גר'. והוסיף שכן הדין לדעת הגרא"ח נאה. ולדעת החזו"א כותבת הוא כשני שלישי ביצה שלנו, אם זה מספיק לצאת מחשש סכנה. עכת"ד.
והגרי"י קנייבסקי, בספרו שיעורין של תורה (עמ' ס"ה סעיף כ"א), כתב שביצה בינונית שלנו משקלה ארבעים וחמישה עד חמישים גר'. והוסיף, שאף שלדעת כמה אחרו' משקל ביצה הינו ארבעים ואחת גר', זהו משקל מים בנפח ביצה ומשקל ביצה הינו 45-50 גר'. ולפי"ז נפח ביצה לגרי"י קנייבסקי (דאזיל בתר שיטת הצל"ח והחזו"א, כפי שכתב בהקדמת ספרו) הינו ארבעים ואחת סמ"ק. אך ראה מה שכתב בסוף דבריו כאשר שיעור זה הינו לקולא. וראה מש"כ החזו"א בקונטרס השיעורין (ס"ק ט"ו), שבמקום שהשיעור הקטן הוא חומרא יש להיות מיראי הוראה ולהחמיר כשיעור זה, כגון בשיעורי אכילה לחולה שיב"ס ביו"כ, שמאכילין אותו פחות מכשיעור, אם זה מספיק בשבילו.
ולענין כותבת לחולה ביוה"כ, כתב שם הגרי"י קנייבסקי, שהוא כשני שלישי ביצה שלנו, כמבואר במרן (סימן תרי"ח). עכת"ד. וראה מה שכתבנו בשם החזו"א לעיל בסמוך.
ובספר שמירת שבת כהלכתה (פרק ל"ט סעי' י"ח) כתב, שנפח ככותבת הגסה הינו כנפח של כשני שליש ביצה בינונית (בשיעור ארבעים וחמישה עד חמישים גר') עם קליפתה. ובהערה שם כתב שהוא שלושים ושנים סמ"ק.
ובספר מידות ושיעורי תורה, להרה"ג חיים באניש שליט"א (עמ' רמ"ט), כתב בשם הגרא"ח נאה כמו שכתבנו לעיל (וראה שם בהערה 97 שהשיג על דברי הגרא"ח נאה שכתב להקל לחולה שלא מספיק לו לאכול בשיעור נמוך, דרשאי לאכול ביוה"כ עד שיעור ארבעים ושמונה סמ"ק, אלא באמת יש להקל עד שיעור נמוך יותר). ובשם החזו"א כתב, שכיון שלחומרא מודדים ביצה שבזמננו, א"כ מאכילים לחולה ג"כ עד שלושים סמ"ק שהוא שני שליש מביצה בינונית שנפחה בין ארבעים וחמישה לבין חמישים סמ"ק. ע"כ. וראה עוד בענין שיעור כותבת גם מש"כ בס"ד בספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פ"א הערה נ"ג ובקונט' שיעור כזית שם בנספחים). וכן עיין בנספחים במכתבי הגר"ח קנייבסקי שליט"א.
ולפי"ז עולה, שכיון שבני"ד שיעורי הגרא"ח נאה הינם חומרא, הרי שהן לגרא"ח נאה, והן לחזו"א, שיעור כותבת הגסה לענין אכילת חולה ביוה"כ הינו שלושים סמ"ק. ואף שיתכן ששיעור כותבת הגסה הינו גדול מכך, כגון לפי החישוב בשיטת החזו"א, או אף כפי שהביאם הגרא"ח נאה, וכן לפי השיטות השונות הנוספות על שיטות הגרא"ח נאה והחזו"א. אך כיון שלענין יוה"כ אזלינן לחומרא, לכן כתבנו שיעורים אלה (ובפרט שדוקא שיטות הגרא"ח נאה והחזו"א הן השיטות העיקריות שהתקבלו להלכה). ורק אם לא יספיק לחולה שיעור זה של הגרא"ח נאה, נראה שיסבור החזו"א שמ"מ יש להשתדל להסתפק בפחות משיעור כותבת הגסה לפי שיטתו. וראה עוד בקיצור הל' המועדים, לגר"ש דבליצקי שליט"א (עמ' ק"ו סעי' י"ג), מש"כ בענין זה. והגם שכתב שם השיעורים בגרמים, מ"מ מעיקר הדין צריך לחשב את כל שיעורי האוכלים במידות נפח. כך מפורש ברמ"א (סי' תפ"ו סעי' א'), במ"ב (שם סק"א). וראה עוד בשיעורי תורה (סי' א'), ובפתה"ד (סי' ק"ל). עיי"ש. וכן שמעתי מהגרב"צ אבא שאול זצ"ל ומהגר"מ אליהו שליט"א. והוסיף הגר"מ אליהו, שרק בדורות אלה החלו למדוד בשיעורי משקל, והוא רק מטעמי נוחות, שיותר קל הדבר. וכן בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק ל"ט סעיף י"ח) כתב שיעורים אלה במידות נפח. וראה עוד בכה"ח (סי' קס"ח סקמ"ו), ומה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ה הערה ט', פ"ז הערה מ', בנספח ה' ובקונטרס שיעור כזית שם חלק ד').
והגר"מ אליהו שליט"א אמר לי, שאמנם יש ספק אם מחשבים את שיעור כותבת הגסה לפי שיעור ביצה עם קליפתה או בלעדיה, ולדינא יש להורות ששיעור כותבת הגסה לגבי חולה ביוה"כ הינו שלושים ושנים סמ"ק. וזה מעיקר הדין. אך הוסיף, שמ"מ הוא מייעץ לאותם המותרים לאכול בשיעורים, לאכול מעט פחות מעשרים ושבעה סמ"ק בכדי אכילת פרס. וזאת כדי שלא יתחייבו בברכה אחרונה. עכת"ד. וראה הטעם לקמן בפ"ט (הערה קי"ג).
והגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי, ששיעור כותבת הגסה לענין חולה ביוה"כ הינו שני שליש של ביצה בימינו. והוסיף, שלדעתו הביצים לא התקטנו מהביצים בעבר. עכת"ד.
ומהגרב"צ אבא שאול זצ"ל שמעתי, ששיעור כותבת הגסה הינו בערך ארבעים גרם. שלוש עשרה וחצי דרהם זו ביצה קלופה. פחות מכביצה הוי שלושים וחמישה גרם. אך נוהגים לתת לחולה ביוה"כ שלושים גרם. והדגיש הגרב"צ אבא שאול, שזה דוקא באוכל רך. אך במאכלים קשים, שנפחם גדול יותר, מורידים בערך שליש ממשקל זה. ולכן יש לתת לחולה במאכלים כאלה רק עשרים גרם (ראה שש"כ פרק ל"ט הערה ס"ח - מ.ה.). ומ"מ, הדגיש, השיעור הינו בנפח, ולכן הטוב ביותר לתת שלושים סמ"ק. עכת"ד. וראה עוד לקמן בנספחים במכתב הגר"ח קנייבסקי שליט"א.
ובענין אי בשיעורי האוכלין רשאי להוסיף מעט, בשל האוכל הנשאר בפה לאחר האכילה, ואינו מתעכל במעיו. ראה מסקנת הגמ' בחולין (דף ק"ג ע"ב), דאמר רב פפא, שהאוכל הנשאר בין השיניים לכו"ע אינו מצטרף (עפ"י פרש"י שם), שהרי אינו נהנה, לא בגרונו ולא במעיו, שאין אדם טועם עד שיהא סמוך לבית הבליעה. אלא שנחלקו באוכל הנשאר בין החניכיים, אם נחשב כאכילה, שהרי נהנה בגרונו. או לאו, משום שאינו נהנה במעיו. וראה שו"ת חת"ס (או"ח סי' קכ"ז ד"ה "תו צל"ע"), שלענין יוה"כ, שהשיעור להתחייב עליו תלוי ביתובי דעתא בעינן שיעור מרובה, שתשאר ככותבת במעיו אחר שנשאר מעט בין החניכיים. וראה עוד בחת"ס (ח"ו סי' כ"ג). וכ"כ בשו"ת כת"ס (או"ח סי' קי"ז), דבעינן כותבת במעיו, ואין האוכל שבין החניכיים מצטרף. והוסיף בשם אביו החת"ס, שבשתיה מלוא לוגמיו תליא בהנאת גרונו (ועיי"ש גם בסי' צ"ו). והב"ד כה"ח (סי' תרי"ח סקל"ח), וש"א. וראה עוד בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' ס"א), באור שמח (פ"ב מהל' שביתת העשור ה"ד), שד"ח (מע' יוה"כ), כה"ח (סי' ר"ח סק"ג, וסי' ר"י סקי"א), שיעורי תורה לגרא"ח נאה (סי' ג' סעי' י"ב ובהערה כ"ו), מהרש"ם (ח"א סי' קכ"ג), עמוד הימיני לגר"ש ישראלי (סי' מ"ג), ושש"כ (פרק ל"ט הערה ס'), שעסקו ודנו בענין הנאת הגרון או הנאת מעיו, מה נאסר. וע"ע מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ח הערה מ"ו). וראה עוד מה שנכתוב בס"ד לקמן (בפ"ט סעיף מ"ז) בענין זה. והעיר חכ"א, שלענין חולה האוכל ביוה"כ יש מקום להקל ולא להתחשב בשיעור האוכל הנכנס בין השיניים רק באכילתו הראשונה, שאז התמלאו החורים שבין השיניים. אך אח"כ אין להקל בכך. עכ"ד. ובס"ד נראה שמ"מ במשך הזמן יוצא האוכל מבין השיניים. וא"כ הדבר תלוי במציאות, והיינו המרחק בין אכילה לאכילה וכדו'.
בענין מאכל מנופח, ראה מה שכתבנו בס"ד בהל' ליל הסדר (פ"ז סל"ו), שאם יש חללים במאכל, אין החלל מצטרף לשיעור, וצריך למעוך המאכל כדי למדוד שיעורו. אך אם אין חלל באוכל, אך הוא רך כספוג, י"א שאין צריך למועכו אלא ימדדנו כמות שהוא. וי"א שאף במקרה זה יש למועכו כדי לידע את שיעורו (עיי"ש. ובפרק ח' שם סעי' י"ז). וע"ע שם בענין מאכל שתפח או הצטמק, כיצד למדוד נפחו. ונראה שבכל הדברים הללו יש לילך לחומרא, ולהכריע לענין יוה"כ כדעה הסוברת שיש למועכו כמה שפחות, משום דהוי ספק דאו' ולחומרא. וראה עוד בענין זה ברמ"א (סי' תפ"ו) במ"ב (שם סק"ג), בשעה"צ (סק"ז), במ"ב (סי' ר"י סק"א), בשיעורי תורה לגרא"ח נאה (עמ' קפ"ב הערה י"ז), בצי"א (ח"ו סי' י"א), ובשש"כ (פל"ט הערה ע"ב).
[10]י. גמ' יומא (דף פ' ע"ב). רמב"ם, טור ומרן (סימן תרי"ב סעי' ג'). וראה מש"כ בב"י על דברי הטור.
דין זה אמור אם אוכל, מפסיק מאכילתו, וחוזר ואוכל, כך שיש מתחילת אכילתו הראשונה עד סוף אכילתו השניה זמן כדי א"פ (מרן שם). וראה בענין זה לקמן בפרקנו (סוף הערה י"ג). וכן הדין אם אוכל ברציפות, אלא שמפורר האוכל לפירורים ואוכלו מעט מעט (רגמ"ה. רש"י. רמב"ם. מ"ב סק"ו וכה"ח סקי"ד). אך אם שהה מתחילת אכילתו עד סופה יותר משיעור זמן זה אין מצטרפת תחילת האכילה לסופה (מרן שם ס"ג, מ"ב סק"ז וכה"ח סקט"ו. עיי"ש בכה"ח) והטעם, משום דאע"ג דבדר"כ אמרינן כזית בכדי א"פ, וא"כ היה ראוי שיתחייב כרת על אכילת כותבת גם אם אכלה ביותר מכא"פ, מ"מ הכא לא מיתבא דעתיה בהכי (שעה"צ סק"ח).
יש שכתבו, דהא דאמרינן דפטור אם אין מתחילת האכילה הראשונה עד סוף האכילה השניה כדי א"פ, הוא דוקא אם הפסיק סתם. אך אם הפסיק רק כדי להפקיע איסור תורה, שפיר מצטרף (שנות חיים, פת"ע. והב"ד כה"ח סקט"ז).
זמן כא"פ הינו קבוע לכל בני האדם, ושלא כמש"כ מרן המ"ב (בסי' תרי"ח סקכ"א) שכל אדם צריך למדוד זאת בעצמו. וכבר העירו ע"כ השיעורי תורה (עמ' ר"ז) והחזו"א זצ"ל (בקונטרס השיעורים סקי"ח ד"ה "והא"). וכ"כ האחרו' שהוא משוער באכילת אדם בינוני [מנ"ח (מצוה שי"ג ד"ה "עוד אני צריך"), חזו"ע (עמ' שס"ו ואילך). וע"ע ברש"י סוכה (דמ"ב, ב') ובס' מידות ושיעורי תורה (באניש. פ"כ סי"ב)].
[11]יא. פרס הוא מלשון פרוסה (רש"י עירובין דף פ"ב ע"ב. וראה בכורות דף נ"ח ע"א וערוך ערך פרס), והיינו חצי ככר (תוספ' נגעים פ"ז). הככר היא של שתי סעודות, וחציה הוא סעודה א' (רש"י עירובין שם). נחלקו התנאים בשיעור ככר זו. לרבי יוחנן בן ברוקה שיעורה שש ביצים, וחציה שלוש ביצים. ולרבי שמעון שיעורה שמונה ביצים, וחציה ארבע ביצים (משנה עירובין שם. וראה בגמ' שם דף פ"ג ע"א, וברש"י שם). יש לדעת ששיעור כדי אכילת פרס הינו הלכה למשה מסיני (רש"י פסחים דף מ"ד ע"א ד"ה "פרס"). וכן כתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ז הערה מ"ב).
[12]יב. נחלקו הראשונים מהו שיעור פרס. הרמב"ם (בהל' שביתת העשור פ"ב ה"ד ובעוד מקומות) פסק ששיעור אכילת פרס הינו כשיעור אכילת שלוש ביצים. וכ"כ הרשב"א בתוה"א בית התערובת. ואילו רש"י (בעירובין דף ד' ע"א ובעוד מקומות) והטור (באו"ח סי' ת"ט וסי' תרי"ב) פסקו ששיעורו כדי אכילת ארבע ביצים (ושמעתי מהגר"ע יוסף זצ"ל סימן לדבר: שהרמב"ם שסובר ג' ביצים, גם שמו הינו בן ג' אותיות: משה. ורש"י שסובר שהוא ד' ביצים גם שמו הינו בן ד' אותיות: שלמה. עכ"ד). וכתבו הגר"ז בשו"ע שלו (סי' תרי"ב סק"ד) והמט"א, שבשל תורה יש ללכת אחר המחמיר, ובשל דבריהם יש ללכת אחר המיקל. וכ"פ המ"ב (סק"ח). ואילו כה"ח (בסי' תס"ח סקי"ט) חלק ע"כ וכתב, שאף בדרבנן יש ללכת לכתחילה אחר המחמיר.
ומרן בשו"ע (סי' תרי"ב סעי' ד') הביא את שתי השיטות, די"א שהוא ד' ביצים וי"א שהוא ג' ביצים. והוסיף ע"כ הרמ"א (שם) שהם ביצים שוחקות (היינו במילוי וברווח, ולא בצמצום. גר"ז שם. מ"ב סי' תרי"ב סק"ט וכה"ח סקי"ח. עיי"ש. וראה עוד בספר מידות ושיעורי תורה, מש"כ ע"כ). וידוע, שכשמביא מרן שתי דעות בשם "יש אומרים" ובשם "ויש אומרים", הלכה כ"ויש אומרים" [כ"כ יד מלאכי, כללי השו"ע (סי' י"ג, י"ד, ט"ז וי"ז). כה"ח (סי' י"ג סק"ז, וסי" תס"ח ס"ק י"ב ונ"ט. וסי' תרי"ב סקי"ז). בשו"ת תבואות שמש לגר"ש משאש (חחו"מ סי' נ"ב). ביבי"א (ח"ד חאו"ח סי' ט' סק"ז. ח"ה חאו"ח סי' מ"ב סק"ב, ובמילואים שם דף שמ"ט. וח"ו חיו"ד סי' ה' סק"ב, וחחו"מ סי' ב'). ומה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"א הערה ל"ח, פ"ב הערה נ"ח, ופ"ט הערה מ"ח). וראה עוד לקמן (פי"ב הערה ל')]. וראה בשו"ע (סי' תרי"ח סעי' ז') שכתב מרן להחמיר לכתחילה לחולה כשיעור ד' ביצים. וראה עוד בכה"ח (סי' תרי"ב סק"ז). ושמעתי מהגר"ע יוסף שליט"א, שלדעתו שיעור פרס הינו מאה ושמונים גרם. עכת"ד. וראה ביבי"א (ח"ב סי' ל"א סק"ט), שכן הוא מעיקר הדין למרן, שפרס הוי ג' ביצים. וכמש"כ מרן (בסי' שס"ח ס"ג). וכ"מ מסי' תרי"ב (ס"ד), שהלכה כי"א בתרא. ומש"כ מרן (בסי' תרי"ח) שהוא ד' ביצים, התם הוי חומרא בעלמא לחולה ביו"כ. ושכ"כ הפר"ח והשו"ג. וראה עוד מש"כ בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר בענין שיעור כא"פ.
ונחלקו האחרו' בשיעור הזמן של כדי אכילת פרס . י"א ששיעורו שתי דקות . י"א שלוש דקות , י"א ארבע דקות , י"א ארבע וחצי דקות , י"א חמש דקות , י"א שש דקות , י"א שבע דקות , י"א שבע וחצי דקות , י"א שמונה דקות , י"א תשע דקות , י"א שתים עשרה דקות , וי"א אף שלוש עשרה דקות [דעות אלה מובאות בחת"ס (ח"ו סי' ט"ז) בשד"ח (אס"ד מע' אכילה סק"ג). במ"ב (סי' תרי"ח ס"ק י"ט וכ"א). כה"ח (סי' ר"י סק"ח, סי' תע"ה סקי"ט, סי' תרי"ב סקי"ז וסי' תרי"ח סקמ"ג). בחזו"א (או"ח סי' ל"ט סקי"ח). בשיעו"ת (סי' ג' סקט"ו עמ' רכ"ד) ובספריו שיעו"מ (עמ' קפ"ב סק"ח) ושיעו"צ (עמ' ע' סעי' י"ג). באג"מ (חאו"ח ח"ד סי' מ"א עמ' ע"א). באנציקלופדיה התלמודית (ח"א, ערך אכילת פרס). שיעורין של תורה לגרי"י קנייבסקי (עמ' ס"ז סעיף כ"ט ול'), ביחו"ד (ח"א סי' י"ז וח"ו סי' ל"ט), חזו"ע (ח"א סס"י כ"ד וח"ב עמ' קנ"ח) וספר אסיא (ח"א עמ' ס"ה). ובמקו"ד הל' ליל הסדר (פי"ז הערה מ"ג) עיי"ש]. ויש שכתבו שאין השיעור שווה בכל המאכלים, וכל מין יש לו שיעור לעצמו (שו"ת תורת חסד, חאו"ח סי' ל"ב. והוב"ד ביחו"ד שם).
[13]יג. המ"ב (בסי' תרי"ח סקכ"א) כתב בשם תשו' החת"ס, שיש לחולה להמתין בין אכילה לאכילה שיעור תשע דקות. ע"כ (וראה לקמן בסמוך גבי הסתירה בדבריו). והגרא"ח נאה בספרו שיעורי מקוה (עמ' קפ"ב סעי' ח') כתב, שלענין אכילת מצה וכל המצוות שיעור זה הינו ארבע דקות (והוסיף דאל"כ אף בדיעבד לא יצא). אך לחולה ביוה"כ צריך להפסיק תשע דקות. עכת"ד. והיינו לחומרא לכאן ולכאן.
ודעת הגר"ע יוסף שליט"א ביחו"ד (ח"א שם), שלענין אכילת כזית מצה בליל הסדר יש להחמיר ולאוכלה בתוך ארבע דקות. ובדיעבד יש להקל אם אכלה בתוך שמינית השעה (שבע וחצי דקות). אלא שביחו"ד (ח"ו שם) כתב, שחולה ביוה"כ יאכל ככותבת במשך עשר דקות, וכן שמעתי ממנו בשיעור הלכות יוה"כ. ואף שביחו"ד (ח"א שם) לא הזכיר דעה הסוברת שיעור זה של עשר דקות, מ"מ שמעתי ממנו שיש לאכול זאת בערך במשך עשר דקות, כדי לצאת מן הספיקות, עכ"ד. ונראה שדעתו שיש להחמיר כמאן דס"ל שהוא תשע דקות. אלא שלפי"ד מרן (בסי' תרי"ח סעי' ח' וט'), שיש למעט בשיעור האכילה לחולה כדי שלא יגיע לאותו שיעור, יתכן שלכן סבר הגר"ע יוסף שיש להרחיק האכילות להפרשי זמן של עשר דקות. אך באמת ס"ל דהוא שיעור של תשע דקות. או כיון שכתב ששיעור הכותבת הוא כשלושים גר' אף שגם זה היא תוספת לשיעור זה, וכמו שכתבנו לעיל (בהערה ט') בשם הגרא"ח נאה. וא"כ כבר הוסיפו על מינימום השיעור של כותבת בכדי א"פ, אלא דס"ל לגר"ע יוסף שיש לעגל שיעורים אלה, להקלת הזכרון.
ובספר שמירת שבת כהלכתה (פרק ל"ט סעיף י"ח) כתב, ששיעור זמן כדי אכילת פרס לחולה ביוה"כ הינו תשע דקות, ושכן יש להמתין מסוף האכילה הראשונה לתחילת האכילה השניה. והסביר שם (בהערה ס"ז), ששיעור זה כולל את זמן האכילה וההפסקות שבינתים. ומ"מ, הוסיף שם, אם החולה אינו יכול להמתין שיעור זה, ישתדל להמתין עד כמה שיוכל. דהיינו שמונה דקות, או שבע, או חמש וכו'. ולכל הפחות ישתדל להמתין שתי דקות (ועיי"ש בהערה ס"ח וס"ט).
ודעת הגר"מ אליהו שליט"א, כפי שהורה לי, שלענין חולה ביוה"כ יש להורות ששיעור כדי אכילת פרס הינו תשע דקות. ואף שלדעתו מעיקר הדין שיעור אכילת פרס הינו ארבע דקות, מ"מ ביוה"כ אנו מחמירים ונוקטים כמאן דס"ל תשע דקות. עכת"ד.
והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שאמנם הולכים אנו אף בענינים אלה כדברי מרן הח"ח, כמש"כ בספרו המ"ב. אך למרות שבענין זה כתב המ"ב הנ"ל שיש להמתין תשע דקות בין אכילת כותבת א' לשניה, מ"מ לענין חולה ביוה"כ די לו להמתין שיעור של שבע דקות בין אכילת ככותבת אחת לשניה (וכן היא דעת ערוה"ש סי' תרי"ח סעי' י"ד, וכה"ח סי' ר"י סק"ח - מ.ה.). והוסיף הגר"ש ישראלי, שאף שהיו מהפוסקים שכתבו שיעורי זמן גדולים משיעור זה, מ"מ נראה לו שהחמירו בכך יתר על המידה, ואין צריך לכך. ואמנם מתחילה נטה הגר"ש ישראלי לומר שדי לומר לו לחולה להמתין בין אכילה א' לחברתה שיעור זמן הנע בין חמש דקות לשבע דקות, אך לאחר עיון נוסף הסיק שיש להמתין שבע דקות. אלא שבתשובה לשאלתי אמר, שאם אכן אין החולה יכול להמתין שבע דקות, רשאי לסמוך לדינא על הפוס' שאמרו שיש לו להמתין חמש דקות בלבד (ראה כה"ח בסי' ר"י שם, שכתב שכן זמן א"פ למ"ד דהוי שלוש ביצים. עיי"ש). ועוד אמר, שיש להחמיר לא בגודל השיעורים, אלא להיפך, יש להחמיר בפיקוח נפש. עכת"ד. ובהזדמנות אחרת שאלתיו האם לא עדיף, שאם החולה לא יכול להמתין שבע דקות, שימתין לפחות שש דקות, שהרי יש מהפוס' שכתבו שיעור זה. ומדוע שימתין חמש דקו'. והסתפק בזה הגר"ש ישראלי, ואמר שיתכן כך, אך לא רצה לפסוק כן בהדיא. ע"כ.
ושמעתי מהגרב"צ אבא שאול זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף פעיה"ק ירושת"ו, שאף שיש דעות שונות בפוס' בשיעור א"פ, מ"מ לדינא יש להורות לחולה ביו"כ ששיעור זה הינו תשע דקות. עכת"ד. וראה בספר קיצור הלכות המועדים לגר"ש דבליצקי שליט"א (עמ' ק"ו סעיף י"ג), שכתב שיש לחולה להמתין בין אכילת ככותבת א' לחברתה שיעור של תשע דקות.
ובענין אם מודדים שיעורים אלה מתחילת אכילה ראשונה עד תחילת אכילה שניה, או מסוף אכילה ראשונה עד תחילת אכילה שניה, ראה ברמב"ם הלכות שביתת העשור (פ"ב ה"ד), עפ"י התוספתא ביומא (פ"ד), וברמב"ם הלכות מאכלות אסורות (פי"ד). וראה עוד תוס' כריתות (דף י"ב ע"ב), הר"ן על הרי"ף פ"ח דיומא, ספר החינוך (מצוה שי"ג, ובמנחת חינוך סק"ו), שו"ע (סי' תע"ה סעי' ו', ובסי' תרי"ב סעיפים ג' וי', ובסי' תרי"ח סעיפים ז' וח') ובנו"כ (שם). נשמת אדם (כלל נ' סעי' ד'), לח"מ (פ"ב מהל' שביתת העשור ה"ד), בשו"ת תורת חסד (סי' ל"ב), שעה"צ (סי' ר"י סקי"א), בה"ל (סי' תרי"ב ס"י ד"ה "אם יש"), מ"ב (סי' רע"א סס"ק ס"ח, בסי' תע"ה סקמ"ב, ובסי' תרי"ח ס"ק י"ט וכ"א, עיי"ש שלכאו' יש סתירה בין דבריו בסי' תע"ה לסי' תרי"ח), ערוה"ש (יו"ד סי' ע"ה), בשיעורי תורה (סי' ג' סעי' ל"ה), שש"כ (פל"ט הערה ס"ז, עיי"ש כיצד יישב את הסתירה בדברי המ"ב), חזו"ע ח"א, י"ב, מקור חיים השלם ח"ב (בענין ברכה אחרונה), לקמן בפרק ט' (סעיף ל"א), ומה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ד הערה מ'). והגר"מ אליהו הורה לי שיש למדוד שיעורים אלה מסוף אכילה ראשונה עד תחילת אכילה שניה. והוסיף, שאפי' אם אכל ככותבת הגסה במשך שעה, צריך הוא להמתין תשע דקות עד לתחילת האכילה הבאה. ורק אם קשה לו הדבר, יצמצם שיעור ההמתנה עד ארבע דקות. ואע"ג שלענין שתיית רביעית יין בליל הסדר אמר שמודדים זמן כא"פ מתחילת השתיה ועד סופה (וכמו שכתבנו כבר במקו"ד הל' ליל הסדר פ"ד הערה מ'), מ"מ אזלינן לחומרא לכאן ולכאן. עכת"ד. ומדברי הגר"ע יוסף ביחו"ד (שם), והשש"כ (שם), נראה לא כך. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שהעיקר לדינא שחייב רק אם אכל את השיעור השלם בכדי א"פ. דהיינו אם אכל חצי כותבת, ושהה, והמשיך לאכול עוד חצי כותבת. אם גמר את החצי השני תוך כא"פ מתחילת האכילה הראשונה, חייב. ואם גמרו לאחר כא"פ מתחילת האכילה הראשונה, פטור. וכן גם לגבי שאר מצוות, כגון מצוות מצה, שיאכל את כל השיעור בכא"פ. כך הוא לדינא. ובענין הסתירה בין דברי המ"ב בסי' תע"ה לסי' תרי"ח, הרי שכתב ב"שונה הלכות" (סי' תרי"ח ס"י), שהחזו"א בקונטרס השיעורין העיר על דברי המ"ב בזה (ראה חזו"א או"ח סי' ל"ט בסופו ד"ה "והא", שכתב שלשון המ"ב בסי' תרי"ח אינו מכוון. עיי"ש - מ.ה.).
ושאלתיו, כיצד טעה בכך המ"ב. האם יש לתרץ שבמקום א' כתב מרן הח"ח עצמו ובמקו"א כתב בנו (וכמו שכתבנו בס"ד בקיצור הל' שלוש תעניות, עמ' כ"ב). וענה לי, שאכן יתכן הדבר, כיון שלפעמים היה בנו כותב הדברים. עכת"ד. וכ"כ כבר בנו של מרן הח"ח בספר תולדות החפץ חיים (עמ' מ"ב-מ"ג) שאת הסתירות במשנה ברורה ובבה"ל יש לתלות בכך שחלק מהסימנים כתב בנו, ולא הח"ח עצמו. וראה עוד שד"ח (פאת השדה מע' כ"ף כלל א'). וד"ל.
[14]יד. מ"ב (סי' תרי"ב ס"ק י' וי"א). כה"ח (ס"ק י"ט וכ').
[15]טו. משנה יומא (דף ע"ג ע"א). מרן (סי' תרי"ב סעי' ב').
[16]טז. גמ' יומא (דף פ' ע"ב). מ"ב (סק"ד) בהבנת מרן (שם סעי' ב').
[17]יז. גמ' יומא (דף פ' ע"ב). מרן (סי' תרי"ב סעי' ב'). ט"ז, מש"ז, כה"ח (סקי"א). וציר בני"ד היינו רוטב.
[18]יח. מ"ב (שם סק"ד), וכה"ח (סקי"ב) בשם הרי"ץ גיאת, המאירי, ובשם הנו"כ על השו"ע (בסי' ר"י). וראה רש"י יומא (דף פ' ע"ב ד"ה "אכשורי"), שכתב שמשקה הבא למתק את האוכל, אוכלא הוא. וראה עוד כה"ח (סי' ר"י סק"ו).
כתב המ"ב (בסי' ר"י סק"א) בשם הח"א, שאף שהאוכל פת השרוי במשקה או ביין או ברוטב, מצטרפים הם עם הפת (וכן אמר לי הגר"א נבנצל גבי עוגה שטובלה בתה, שהתה מצטרף לשיעור - מ.ה.). מ"מ האוכל את הפת עם הרוטב בלא טיבול, אין מצטרף. ואם היה הרוטב של המאכל מהדברים שמברכים עליהם כמו על המאכל (כמבואר בסי' ר"ה), אפשר דמצטרף הרוטב למאכל. וסיים בצ"ע. עיי"ש. וראה בכה"ח (באותו סימן סק"ו).
[20]כ. עיקר דין זה נזכר במשנה יומא (דף פ"א). וכ"פ מרן (בסי' תרי"ב סעי' ו').
ומה שכתבנו כדוגמא דבר מר או נבאש, כ"כ הרמב"ם (בפ"ב מהל' שביתת העשור ה"ה). מ"ב (סי' תרי"ב ס"ק י"ב), כה"ח (סקכ"א) וש"פ. וראה עוד בספר תוה"י (עמ' רס"ג סק"א ועמ' רנ"ט ססקי"ג).
האוכל עלי קנים (גיר' הטור. אך הרמב"ם, המ"מ על הרמב"ם, הב"י, הב"ח והלבוש גרסו עלי גפנים. ראה בגמ' יומא דף פ"א ע"ב. והב"ד המ"ב סקי"ט וכה"ח סקל"ה), וכן לולבי גפנים שלבלבו (היינו הנצו. מ"ב סק"כ. כה"ח סקל"ז) קודם רה"ש, פטור, דעץ בעלמא הם. ואם לבלבו מרה"ש עד יו"כ, חייב (עפ"י ברייתא יומא דף פ"א ע"ב. מרן סי' תרי"ב סעי' ז'). וי"ג דהוא דווקא אם לבלבו בא"י (כה"ח סקל"ו). והטעם דחייב, משום דעדיין לחים ורכים הם, וראויים לאכילה (לבוש. מ"ב סקכ"א וכה"ח סקל"ח). וכעין זאת הדין גם בעלי שאר אילנות. אך עלי ירקות הראויים לאכילה, גם קודם בישולם האוכלם חייב (רבינו מנוח על הרמב"ם, שעה"צ סקכ"ג וכה"ח סקל"ה).
האוכל אוכל שראוי רק לבהמה, פטור (בה"ל סי' תרי"ב ד"ה "אכל", וכתב שכן מוכח ברמב"ם. וכ"כ כה"ח סקכ"ב). וראה מש"כ הב"ח (בסס"י תרי"ב) בשם רבינו ירוחם, בדין המרבה באכילת דברים שאינם ראויים לאכילה.
כסס בשיניו פלפלין או זנגביל שאין דרך לאוכלם. אם הם רטובים - חייב. יבשים - פטור אבל אסור (מרן סי' תרי"ב סעי' ח'. מ"ב סקכ"ב וכה"ח סקל"ט. וראה בטור בסי' תקס"ז ובסי' תרי"ב, ובשעה"צ באותו סימן סקכ"ה, מש"כ בשם הראבי"ה). ואם מדובר שבלעם ממש, ראה מ"ב (סקכ"ב) וכה"ח (סקל"ט).
י"א שהכוסס שעורים פטור (מחב"ר. כה"ח סקמ"ט). אך אסור לעשות כן.
בתשו' בנין ציון חקר בדין האוכל בשר חי, אי חייב, דהרי אין זו אכילה כדרך הנאתן. אולם השאג"א (סי' ע"ו) כתב, שבאוכלים הראויים לאכילה חייב ביוה"כ אפי' שלא כדרך הנאתן. וראה עוד כללים חשובים בענינים אלה בבה"ל (סי' תרי"ב ד"ה "אכל"), כה"ח (ס"ק כ"ב, כ"ז וכ"ח), בשד"ח (מע' יוה"כ סימן ג' סעי' כ"ב), ולקמן בפ"ט.
[21]כא. מ"ב (סקט"ו). ואסור מדרבנן לעשות כן. ואפי' פחות מכשיעור אסור (מש"ז. מ"ב סקט"ו. כה"ח סקכ"ז. וראה ב"י). וכתב הרמב"ם שמכין אותו מכת מרדות, ואפי' אכל מהם הרבה (שעה"צ סקט"ז, כה"ח סקכ"א).
ואמנם כתב הטור שלראבי"ה אפי' איסורא ליכא, והשאג"א (בסי' ע"ד) כתב שלראבי"ה שרי אפי' כשיעור. אלא שכבר כתבנו שהרמב"ם פסק שאסור לעשות כן, וכ"פ הפר"ח כדעת הרמב"ם. וכ"פ המ"ב בשעה"צ (סקי"ז), כה"ח (סקכ"ז) וש"א, וכדמוכח ביומא (דף פ' ע"ב) בההוא מעשה דרב גידל, דאמר דהיינו רק בדיעבד, אבל לכתחילה מי אמר דשרי (וראה ב"י מש"כ בענין זה).
ואגב, בענין מה שכתבנו שאסור לעשות כן לכתחילה. אמנם בגמ' אמרו רק דפטור, וכבר כתב המרדכי (פ"ב דפסחים ופ"ק דתענית) בשם הראבי"ה שמלבד פטורי דשבת, אמרינן דפטורי דעלמא הוי פטור ומותר לכתחילה. עכת"ד. וראה עוד באגודה פ"ק דתענית, והביא דבריהם לדינא הטור (בסימן תקס"ז), עיי"ש בב"י בב"ה ובב"ח. וראה בטור (בסי' תרי"ב), ומש"כ שם הב"י בשם הרמב"ם. בב"ח (בסי' תרי"ב), ובשעה"צ (באותו סימן סקט"ז) בשם המאירי.
ובשיעור בעניני השמיטה (בקיץ תשמ"ו) אמר הגר"ע יוסף שליט"א שיש להתיר את היתר המכירה לגויים בשמיטה, בצירוף הטעם שגוי שיש לו כבר בנין, קרקעות ושדות בא"י, לא שייך אצלו איסור "לא תחנם" אם מוכרים לו שדות בארץ, ואין זה נחשב שנותנים לו חניה. ואמנם יש חולקים על סברא זו, אך לגר"ע יוסף טעם זה נכון. שהרי נחלקו בגמ' רב נחמן ורב ששת בענין מי שיש לו שלוש שערות לבנות שהן סימני טומאה, ותלש אחת מהן. דקיי"ל שמי שיש לו לפחות שתי שערות כאלה הינו טמא, ואם היו לו רק שתי שערות ותלש אחת מהן הרי עבר על לאו ד"השמר בנגע הצרעת". וכן אם היתה לו צרעת בגודל כגריס, ותלש מעט מהעור כדי שלא יהיה שיעור טומאה, עבר בלאו זה. ומותר לחסר שיעור זה רק אם כשמל בבשרו נחסר שיעור זה (שבת דף קל"ב). ולכן אם היו לו שלוש שערות, ותלש אחת מהן, אמנם אין זה מועיל לו לצאת מטומאתו, אלא שלרב נחמן מ"מ חייב מלקות, כיון שאם שערה נוספת תיפול יצא מטומאתו, ויוצא שגרם בעקיפין, ע"י תלישת השערה השלישית, לעבור על איסור "השמר בנגע הצרעת". ורב ששת פוטר את התולש שערה שלישית זו. ולדעת הגר"ע יוסף ה"ה בני"ד. שהרי לגוי זה יש כבר בתים וקרקעות בא"י, ויש לו חניה בה. וכיון שהרמ"א פסק שהלכה כרב ששת דפטור, ה"ה הכא אין לאסור מכירת קרקעות נוספות לאותו גוי, ואין לחשוש שמא ירד מנכסיו וימכור את כל שדותיו מלבד השדות שמכרנו לו [כדברים אלה ממש כתב כבר הגראי"ה קוק זצ"ל במבוא לספרו שבת הארץ (פי"ב). עיי"ש]. ושאלתי את הגר"ע יוסף, שהרי רב ששת אמנם אמר שפטור, אך מנין לנו להתיר בני"ד לכתחילה (לענין השמיטה), שהרי קיי"ל דפטור אבל אסור. וענה לי הגר"ע יוסף, דפסקינן בני"ד כמרדכי האומר שפטור ומותר. עכת"ד. וראה עוד בספר יד מלאכי (כללי אות פ"א), וכן בשד"ח (כללים, ח"ד, מערכת פ"א כללים ה' וו', ובאסיפת דינים מערכת ה"א אות ד' ד"ה אחר), שהביאו עוד דעות מרוא"ח הסוברות שמלבד בשבת דאמרינן דפטור הוי פטור אבל אסור, בשאר הדברים הוי פטור ומותר. ומ"מ הכא לענין יוה"כ העיקר דפטור אבל אסור, וכמש"כ הרמב"ם ורוה"פ, ולא כמש"כ הראבי"ה שהביאו הטור.
כתבו הפוס', שדבר שאינו ראוי לאכילה כלל, כגון עפר, שרי לאוכלו לכתחילה, משום דלא מיתבא דעתיה בהכי (ט"ז. מש"ז. כה"ח סקכ"ט).
[22]כב. רמב"ם, טור, מ"ב (סקי"ב), כה"ח (סק"י) וש"פ, עפ"י הגמ' ביומא (דף ע"ד ע"ב), וכריתות (דף י"ג ע"ב). וראה גם בחולין (דף ק' ע"ב וק"א ע"א).
ומה שכתבנו שכן הדין באוכל בשר נבילה וטריפה, ה"ה בפיגול, נותר וטמא (כה"ח סק"י).
ומה שכתבנו שחייב ע"כ אף מדין אכילה ביוה"כ, היינו נוסף על חיובו שאוכל מאכל איסור.
[23]כג. עיקר דין אכילה גסה נזכר בגמ' יומא (דף פ' ע"ב), וכ"פ מרן (בסי' תרי"ב סעי' ו'), והוסיף את הדוגמא שכתבנו. והטעם דפטור, משום דאמר ר"ל בגמ' שם: "אשר לא תעונה" כתיב, פרט למזיק. ופרש"י, שאינו מבטל שום עינוי ע"י אכילה זו אלא מזיק לעצמו ולאוכלין. והב"ד כה"ח (סקכ"ו). וכתב המ"ב (סקט"ו) דהיינו שאין שמה אכילה.
ובענין הדוגמא שהביא מרן, כתבו הפוס' דאם לא כדוגמא זו כיצד יתכן שיהיה פטור, הרי חייב על אכילתו הראשונה (ט"ז סק"ה, מ"א סק"ב, מ"ב סקי"ג וכה"ח ס"ק כ"ג וכ"ד). אלא שהב"י כתב בשם הכלבו שיתכן שיפטר כאוכל אכילה גסה אם אכל תחילה ביוה"כ אוכלים שאינם ראויים לאכילה ושבע מהם, דפטור (והב"ד מחה"ש סק"ב וכה"ח סקכ"ג).
ומה שכתבנו שקץ באכילתו השניה, כ"כ במ"ב (סקי"ד).
הגר"א נבנצל שליט"א העיר, שדין זה של אכילה גסה, שקץ באכילתו השניה, אינו מציאותי כ"כ. כיון שממילא מדובר שאכל את אכילתו הראשונה רק עד ביה"ש, שהרי בביה"ש זה רק ספק כרת. ואכילתו השניה שהיא אכילת האיסור הינה רק לאחר צה"כ. ואז זו איננה כבר אכילה גסה, כיון שעבר זמן מה. עכת"ד.
[24]כד. מ"ב (סקט"ו). ומ"מ מכים אותו מכת מרדות (כן מוכח ברמב"ם. וכ"כ המאירי. והב"ד שעה"צ סקט"ז, וראה לעיל בהערה כ"א).
[25]כה. מ"ב (סקי"ד). וראה בשעה"צ (סקט"ו) שהאריך להוכיח מרוא"ח שאכילה גסה היינו דוקא שקץ בה.
[26]כו. מה שכתבנו שבדר"כ השבע שממשיך לאכול קץ במאכלו, כ"מ מהמ"ב (סקט"ז). ומה שכתבנו שאם אכל מאכל ערב, שחייב, כ"כ המ"ב (סקט"ז) בהבנת הרמ"א (בסי' תרי"ב סעי' ו'). וכתב הרמ"א הטעם בשם הכלבו, דרווחא לבשומי שכיחא. ואמנם הרמ"א כתב שכן הדין במאכל מבושם או מתובל, אך מדברי המ"ב (בס"ק י"ד וט"ו), ומדברי כה"ח (סקכ"ה) משמע, דה"ה בכל מאכל שערב לחיכו.
ובענין מה שכתבנו שהוא חייב על אכילה זו כ"כ המ"ב בשעה"צ (סקט"ו) וכה"ח (סקכ"ה) בשם האחרו'. וראה בב"ח (בסי' תרי"ב), מ"א (סק"ג), פר"ח וכה"ח (סק"ל).
[27]כז. מה שכתבנו שפטור, כ"כ הב"ח והמ"ב (סקט"ז). דהכל תלוי לפי מה שהוא מרגיש בנפשו (מ"א, מ"ב שם). ואמנם המ"ב כתב שהדין כן כשהוא מרגיש שכואבת לו האכילה, אך אנו כתבנו זאת בלשון צער.
ומה שכתבנו שאסור לעשות כן לכתחילה, כ"כ המ"ב (סקט"ו), ומכים אותו מכת מרדות (כ"מ ברמב"ם וכ"כ המאירי. והב"ד שעה"צ סקט"ז).
[28]כח. עיקר דין זה כתבוהו מרן (בסי' תקס"ז סעי' א') והרמ"א (בסי' תרי"ב סעי' ו'). והוסיפו, שכן הדין אף אם פולטו לאחר מכן. ועוד כתב הרמ"א (שם), שאסור לטעום אפי' עצי בשמים. וכתבו האחרו', דהיינו שהם עץ בעלמא. אלא שמ"מ כשלועסו מרגיש הטעם (מ"ב סי' תרי"ב סקי"ח וכה"ח סקל"ב).
ומה שכתבנו שכן הדין בין גבי אוכל ובין משקה, כן מבואר בדברי הגר"א שהביאו המ"ב (סי' תקס"ז סק"ד) וכה"ח (סק"ז). וכן הסברא פשוטה. דכיוון שאסור בכל שיעור שהוא, מה לי אוכל ומה לי משקה.
והטעם לאיסור, כתב הגר"א, משום דבשאר תעניות מתירים בגלל שאכילה ושתיה קביל עליה, אך לא איסור הנאה. אך ביוה"כ לא בקבלתו תליא מילתא. והב"ד המ"ב (סי' תקס"ז סק"ד) וכה"ח (סק"ז). וע"ע בבה"ל (סי' תקס"ז ס"א ד"ה "וביוה"כ"). ועוד נלע"ד הטעם, דביוה"כ חיישינן טפי שמא יבלע מן המאכל, וכמש"כ המ"ב (שם בסק"ט) לענין חילוק בין פחות לבין יותר מרביעית.
ומה שכתבנו שכ"ה אף כשטועם פחות מכשיעור, כ"כ הלבוש, מ"ב (סי' תקס"ז סק"ד) וכה"ח (סק"ז). ובסימן תרי"ב במ"ב (סקי"ז) וכה"ח (סקל"א).
[29]כט. מט"א, מ"ב (סקי"ז) וכה"ח (סקל"א). וראה שעה"צ (סק"כ). וראה עוד בשו"ע (סי' תקס"ז סעי' א', וסי' תרי"ג ססע"י ד' בהג"ה).
[30]ל. שכן מתבאר מדברי הגר"א הנ"ל (בהערה כ"ח), המ"ב, כה"ח וש"פ. וכן הדין אף לאיסטניס.
[31]לא. משנה יומא (דף ע"ג ע"ב), מרן (סי' תרי"ב סעי' ט'). ובאמת שהמשנה נקטה לשון "מלוא לוגמיו", אך בגמ' (דף פ' ע"א) אמרו דהיינו "כמלוא לוגמיו".
והטעם דהוא דוקא בשיעור זה, משום דקים להו לרבנן דבשיעור זה מיתבא דעתיה ואזל ממנו העינוי (גמ' שם דף פ' ע"ב. מ"ב סקכ"ג וכה"ח סק"מ).
[32]לב. עפ"י גמ' יומא (דף פ' ע"א), שו"ע (סי' רע"א סי"ג וסי' תרי"ב סעי' ט'), מ"ב (סקכ"ה) וכה"ח (סקמ"א). וראה שעה"צ (סקכ"ז). ולא תהיינה שתי לחייו מלאות משקה, אלא שתהיינה נראות כאילו הן מלאות (מ"ב שם וכה"ח סקמ"א עפ"י הגמ' שם).
[33]לג. מה שכתבנו בענין השותה במזיד שחייב כרת, כ"כ המ"ב (סק"י) בשם הפוס' בהבנת מרן (סי' תרי"ב סעי' ה'). ואע"ג דבשו"ת הלק"ט (ח"ב סי' רפ"ב) כתב, שבשתיית מים אין חיוב כרת, אף אם שתה כשיעור. מ"מ כבר דחוהו האחרו', כמבואר ביבי"א (ח"ב חאו"ח סי' ל"א, ועי"ש, אם מ"מ דעת הלק"ט חזיא לאיצטרופי).
ומה שכתבנו בענין המלקות, כ"כ במשנה מכות (די"ג ע"א), וכ"פ הרמב"ם (פי"ט מסנהדרין ה"א). וכן העיר הגר"א נבנצל שליט"א.
[34]לד. מ"ב (שם) בהבנת מרן (שם).
[35]לה. איסור זה כתבו מרן (בסי' תרי"ב סעי' ה'). והא דאיסור זה מן התורה, כ"כ המ"ב (ס"ק י' וי"א), וכה"ח (ס"ק י"ט וכ').
[36]לו. מה שכתבנו ששיעור כמלוא לוגמיו אינו קבוע, כ"כ בגמ' יומא (דף פ' ע"ב), במרן (סי' תרי"ב סעי' ט' ובס' תרי"ח סעי' ז'), ובש"פ. וראה כלים (פי"ז משנה י"א). והטעם, כמו שאמרו בגמ' (שם), דקים להו לחכמים שאין מתיישבת דעתו של אדם אלא בכמלוא לוגמיו דידיה (מ"ב סקכ"ד. וראה עוד במ"ב סקכ"ז וכה"ח סקמ"ג).
ומה שכתבנו שבאדם בינוני שיעור זה הינו פחות מרביעית, ג"ז מגמ' יומא (שם). ואמנם מרן בסי' ק"צ (סעי' ג') כתב ששיעור כמלוא לוגמיו באדם בינוני הינו "רוב רביעית", וכעין זאת כתב בסי' רע"א (סעי' י"ג). אך בסי' תרי"ב (סעי' ט') כתב דהוא "פחות מרביעית באדם בינוני". וראה מ"ב (בסי' רע"א סקס"ח), ובה"ל (שם ד"ה "והוא רובו", וד"ה "של רביעית"), ומ"ב (סי' תרי"ב ס"ק כ"ו), שעה"צ (סקכ"ח) וכה"ח (סקמ"ב). ובאמת שזו מחלוקת ראשונים. שלדעת הר"ן ביומא (דף פ') והרמב"ם (פ"ב מהל' שביתת העשור ה"א), שיעור זה הינו פחות מרביעית הלוג. אך הרא"ש בפסחים (פרק י' סי' י"ח), התוס' פסחים (דף ק"ז ע"א ודף ק"ח ע"ב ד"ה "רובא") ובעירובין (דף ע"ט ע"ב), כתבו ששיעור זה הינו רוב רביעית.
הגר"א נבנצל שליט"א העיר, שמה שכתבנו השיעור לאדם בינוני, הו"ד למבוגר בינוני. אך לילד בן י"ג שנה (וכדומה - מ.ה.), אין השיעור כך. עכת"ד. וראה בה"ל (סי' רע"א סי"ג ד"ה "והוא רובו"), וכה"ח (סי' תע"ב סקס"ג).
ועוד בענין מלוא לוגמיו ראה במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"א הערה נ"ג ופ"ד הערה ל"ט).
[37]לז. מה שכתבנו שי"א שהשיעור הינו שלושים וחמישה סמ"ק, זו דעת הגרי"ש אלישיב שליט"א, וכדלקמן בהערה זו. מה שכתבנו שי"א שכמלוא לוגמיו באדם בינוני שיעורו ארבעים סמ"ק, כ"כ הגר"י קנייבסקי בספרו שיעורין של תורה (עמ' ס"ו סעי' כ"ג). ונראה דס"ל שבאמת השיעור גדול יותר (שהריהו רוב רביעית, ורביעית לשיטתו הוי כמאה וחמישים סמ"ק), אלא שכתב שם דודאי שיעור זה הינו פחות ממלוא לוגמא לענין חולה ביוה"כ. וכן ראה שהורה החזו"א לחולה ביוה"כ. ומ"מ הוסיף שם, שאם נחוץ יותר משיעור זה, ימעטו עכ"פ כפי שאפשר עפ"י רופאים מומחים. ואף שכתב שם השיעור בגרמים, מ"מ כתבנו השיעור בסמ"ק, שהרי מהא דאמרו חז"ל השיעור בנפח הפה, משמע דהוא שיעור בנפח ולא במשקל, והגרי"י קנייבסקי קאי אמשקל מים.
ומה שכתבנו שי"א ששיעור זה הוי כארבעים ושנים סמ"ק, כ"כ הגרא"ח נאה בשיעורי תורה (סימן ג' סעי' י"ד). והוסיף, שכיון שבאדם בינוני שיעור זה הינו יותר מחצי רביעית הלוג, שהיא לשיעור הגאונים כלי המחזיק ארבעים ושנים גר' מים. אך אין אנו בקיאים מיהו אדם בינוני. ומ"מ חולה שפיו גדול ורחב, שאין להסתפק בו שהוא קטן מבינוני, רשאי לשתות עד ארבעים ושנים גר' מים בב"א. ובמשקים אחרים, שאין משקלם שווה למים, יתנו לו עד שיעור חצי רביעית (וראה בהערה הבאה שכתבנו כיצד למדוד מידה זו אצל כל אדם). והניף ידו שנית בספרו שיעורי מקוה (עמ' קפ"א סעי' ה'), וכתב שיש לחשב זאת בכל אחד כפי שהוא. ובאדם בינוני ארבעים ושנים גרם מים הינם פחות ממלוא לוגמיו, אלא ששוב סיים שם, שאין אנו בקיאים מיהו בינוני. וראה מה שכתבנו בהערה הבאה.
ונראה, שמש"כ בשיעורין של תורה שם, שבאדם בינוני ארבעים גר' הינם ודאי פחות ממלוא לוגמא, אין הכוונה שמסכים לדעת הגרא"ח נאה בכך, שהרי הגרא"ח נאה כתב שאפילו ארבעים ושנים סמ"ק הינם פחות משיעור זה. וכ"כ בספר אסיא ח"א (עמ' ס"ה) את שתי המידות הנ"ל, והבין שאינן זהות. ובכה"ח (סי' תרי"ח סקמ"ה) כתב ששיעור זה הינו שלושה עשר דרהם. וראה בספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר, בקונט' שיעור כזית, מהו שיעור הדרהם (שלדעת הרבה פוס' הינו בערך 3.2 גר').
ובספר שש"כ (פרק ל"ט סעי' כ') כתב ששיעור כמלוא לוגמיו אצל אדם בינוני הינו בין ארבעים לבין ארבעים וחמשה גר' מים (ובשאר המשקים הדבר נמדד בסמ"ק - מ.ה.) וראה מה שכתבנו בשמו בהערה הבאה.
וראיתי ביחו"ד (ח"ו סי' ל"ט), שכתב שבאדם בינוני שיעור כמלוא לוגמיו הינו רוב רביעית הלוג, שהוא בערך ארבעים וארבעה גרם. אלא שהוסיף, שלכן חולה שהותר לו לשתות, ישתה שיעור של ארבעים גר' בכל חמש דקות. עיי"ש. וראה עוד ביבי"א (ח"ב סי' ל"א). ואף בקיצור הל' המועדים לג"ר שריה דבליצקי שליט"א (עמ' ק"ו סעי' י"ג) כתב, ששיעור זה באדם בינוני הינו ארבעים סמ"ק.
ושאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א בענין זה, ואמר לי שאמנם שיעור כמלוא לוגמיו תלוי בכל אדם באופן אישי. אך באדם בינוני שיעור זה הינו ארבעים סמ"ק. עכת"ד.
ובתשובה לשאלתי בענין זה, ענה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שאין לקבוע בכך שיעור קבוע, אלא כל אדם צריך למדוד זאת לפי מידתו. וראה מה שכתבנו בשמו לעיל בהערה י"ג (שבד"כ אנו הולכים בענינים אלה כפסקי המ"ב, אלא שלענין שיעור כותבת הגסה דעת הגר"ש ישראלי אינה כדעת המ"ב, כיון שלדעתו החמירו הפוס' יתר על המידה בענין השיעורים הללו, ולדעת הגר"ש ישראלי יש להחמיר בדין פיקו"נ). עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שאדם חולה או מינקת וכדו' שמותר להם לשתות לשיעורים ביוה"כ, אם קשה להם למדוד שיעור זה, רשאים הם לחשב שיעור מלוא לוגמיו שהוא שלושים סמ"ק. עכת"ד.
וראה עוד בענין זה בספר החינוך (מצוה שי"ג), ובמנחת חינוך (שם) מה שהקשה על דבריו. וראה בפר"ח (סי' תרי"ב), שו"ת עולת שמואל (פראג תקפ"ג, סי' צ"ה), שד"ח (מע' יוה"כ סימן ג' סעיף ז'), עפ"י ה"צידה לדרך" (מאמר ד' כלל ה' פ"ו). בצ"צ בחידושיו לסוף יומא, שו"ת רע"א (סי' קנ"ד), מט"א (סי' תרי"ב סעי' ט'), קצוש"ע (בכללים שבתחילת הספר סי' י"ג), ובדגמ"ר (סי' תרי"ב). וראה עוד בבה"ל (סי' רע"א ד"ה "של רביעית"), ובספר מידות ושיעורי תורה (עמ' ר"ע-רע"ב), שהביא רבים ממקורות אלה. ואכמ"ל.
אדם שיש לו שיניים תותבות, דנו הפוסקים אם השיניים הללו ממעטות את שיעור כמלוא לוגמיו, אם לאו. כתב בשש"כ (פרק ל"ט הערה ע"ה) בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שיש להסתפק בכך. ובפרט אם עשו אותן רק סמוך ליוה"כ. וכן מי שעקרו ממנו שיניים בעיוה"כ, אם תיכף גדל השיעור של כמלוא לוגמיו בשל זאת. שהרי הטעם של שיעור זה דמיתבא בהכי דעתיה דידיה, ולכאו' לא מסתבר שתיכף ומיד משתנה היתובא דעתא של אדם. עכ"ד. והגרי"ש אלישיב שליט"א אמר לי בענין זה שכיום נותנים שיעורים קבועים לכולם, ורואים לפי גוף האדם: לאדם בינוני שמותר לו לשתות, נותנים לשתות שלושים וחמישה גרם נוזל, ואם הוא גבוה ורחב נותנים עד ארבעים גרם. אך אין אומרים לכל אדם למדוד למעשה את מלוא לוגמיו. ושאלתי, הרי הגמ' אמרה שזה תלוי בכל אדם, והיינו שכל אדם צריך למדוד לעצמו. וא"כ יש נ"מ בין אם עקרו לו שיניים או לא, וכן אם יש לו שיניים תותבות. וענה, שמה שהגמ' אמרה שאדם ימדוד מלוא לוגמיו זה מדובר על אדם נורמלי והיינו שיש לו שיניים. אך כיום מעריכים בהערכה כללית. עכת"ד. וראה עוד לקמן בנספחים במכתב הגר"ש דבליצקי שליט"א שמשמע שסובר כגרי"ש אלישיב שליט"א. וראה עוד בהערה הבאה. והגר"מ אליהו שליט"א אמר לי בענין זה, שמי שעקרו לו שן, צריך למדוד את כמלוא לוגמיו כגודל פיו כעת, לאחר העקירה. ואם יש לו שיניים תותבות, צריך הוא למדוד את כמלוא לוגמיו כאשר השיניים התותבות בפיו. וכלל הדבר: יש למדוד שיעורים אלה כפי שהאדם רגיל ללכת ברחוב. עכת"ד. ושאלתי בענין זה את הגר"ש משאש זצ"ל, רבה של ירושלים ת"ו. ואמר לי שחולה הפטור מן התענית ביוה"כ, אם יש לו שיניים תותבות, צריך הוא בעיוה"כ למדוד שיעור מלוא לוגמיו כאשר השיניים התותבות הן בפיו, כהרגלו. וטעמו, כיון שאם לא היו לו שיניים תותבות, אלא שיניים טבעיות, הרי גם הן היו ממעטות את חלל פיו ואת שיעור מלוא לוגמיו, ולכן צריך הוא למדוד זאת כפי שהוא רגיל לאכול. עכת"ד.
[38]לח. מה שכתבנו שעל החולה לבדוק בערב יום הכיפורים שיעור זה לגבי עצמו, כ"כ המ"ב (סי' תרי"ח סקכ"א), וכ"כ השש"כ (פל"ט סעי' כ'), בשם האחרונים (וראה במ"ב שם, שצריך החולה לבדוק בכמה זמן אוכל הוא ד' ביצים. וצ"ע). וכן דעת הגר"מ אליהו שליט"א, הגר"ש ישראלי זצ"ל, הגר"ש משאש זצ"ל והגר"א נבנצל שליט"א. וכנ"ל בהערה הקודמת. והדעה השניה הינה דעת הגרי"ש אלישיב שליט"א והגר"ש דבליצקי שליט"א וכנ"ל.
כתב הגרא"ח נאה בספרו שיעורי מקוה (עמ' קפ"א סעי' ה'), שיש לחולה לחשב זאת עי"כ שימלא פיו מים כמה שאפשר, ולאחר מכן יפלוט המים (לתוך כלי מדידה). וחצי מכמות זו הוא לא יותר מ"כמלוא לוגמיו". וקצת פחות מהחצי יכולים לתת בבת אחת לחולה ביוה"כ. וראה בהערה הקודמת מה שהבאנו עוד בשמו. ובשש"כ (פרק ל"ט סעי' כ') כתב, שימלא החולה מבעו"י את אחת מלחייו משקה, ויוציאנו לתוך כלי, ועי"כ ימדדנו. וביו"כ ישתה כל פעם פחות משיעור זה. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי לגבי אופן מדידת מלוא לוגמיו, שהגרש"ז אוירבך (שליט"א) זצ"ל ס"ל שהמודד מלוא לוגמיו ימלא את כל פיו במשקה, יפלטנו, ימדוד הכמות ויחלקנה לשנים (כדעת הגרא"ח נאה זצ"ל - מ.ה.). וברור שהנכון הוא כמש"כ בשו"ע (סי' תרי"ב סעי' ט') והשש"כ, שיסלקנו לצד א' בפיו וכו'. אך בפועל קשה למדוד זאת כך, אלא יש למדוד כדברי הגרא"ח נאה והגרש"ז אוירבך. עכת"ד.
אם נאמר שמתחשבים בעקירת השיניים, אזי הנ"מ בין שתי השיטות, כאשר עקרו לאדם כמה שיניים בצד אחד של פיו. שלגרא"ח נאה אין נ"מ באיזה צד עקרו לו את שיניו. ולשש"כ תלוי באיזה צד עקרו השיניים, ובאיזה צד מודד זאת. וראה סוף ההערה הקודמת, וראה עוד כה"ח (סי' תרי"ח סקמ"ח), ומקו"ד הל' ליל הסדר (פ"א הערה נ"ג ופ"ד הערה ל"ט), ולקמן בנספחים.
[39]לט. ראה מ"ב (סי' תרי"ב סק"י) וכה"ח (סקי"ט) שכתבו כן בשם הפוס', וכדלקמן בהערות הבאות. ודין זה אמור בין אם שתה בהפסקות, ובין אם שתה לאט לאט בלא הפסקה (רמב"ם. בה"ל סי' תרי"ב ד"ה "אם יש", כה"ח סק"נ. וראה חזו"ע סי' י"ב). וכאשר שותה בהפסקות, יש אומרים שמצטרף זמן השתיה לזמן ההפסקות. וכדי להיות פטור א"צ להמתין בין שתיה לשתיה את משך הזמן הנזכר לקמן, אלא די שמתחילת השתיה של כמלוא לוגמיו ועד סופה יהיה יותר ממשך הזמן הנזכר לקמן (מאמ"ר. בה"ל ד"ה אם, כה"ח סקנ"א). וראה לעיל בפרקנו (בהערה י"ג), ובפרק ט' (סעיף ל"א).
[40]מ. זו דעת הרמב"ם (פ"ב מהל' שביתת העשור ה"ד), עפ"י התוספ'. וכתבה מרן (בסי' תרי"ב סעי' י'). ובאמת שמדברי מרן משמע דפוסק כדעה זו, מהא דסתם וי"א הלכה כסתם, וכמש"כ הפוס' בכללי מרן. וכ"כ הגר"ע יוסף ביחו"ד (ח"ה סי' כ"א) לענין ברכה אחרו' על משקים. אך הפר"ח והגר"א פסקו כדעה בתרא. והב"ד המ"ב (סקל"א).
הגר"א נבנצל שליט"א אמר, שיש לחשב את זמן שתיית רביעית הלוג כששותה שיעור זה עם הפסקה אחת קלה. והוא עפ"י השו"ע (בסי' ק"ע סעי' ח'). ושאלתיו, האם אכן כוס של שמונים וששה סמ"ק הוי כוס בינונית, ושלכן בעי לשתותה בהפסקה א', והיינו בשתי פעמים. וענה לי שאכן כך (וכ"מ מהמ"ב שם סקכ"ב. עיי"ש שחילק חילוקים בכך. ומ"מ הגר"א נבנצל למד לגבי יוה"כ מדיני דרך ארץ בסעודה. וראה בפרקנו בהערה מ"ב, שכתבנו דאפי' ע"י הפסקה זו הוי שתיה רצופה לענין ברכה אחרונה - מ.ה.).
ולענין משך ההפסקה, הסכים הגר"א נבנצל עם מה שכתבנו בהערה מ"ב בשם הגר"מ אליהו שליט"א, שזו הפסקה מעטה בלבד. ועוד אמר, שכדאי למעשה למדוד את שיעור שתיה זה של רביעית הלוג, או שלכל הפחות נציין שזמן זה הינו כמה שניות בלבד, והנ"מ בזה לענין השהייה לחולים, שזו קולא לדידם. עכת"ד.
[41]מא. נראה בס"ד, שלענין ניד"ד יש לחשב את שיעור הרביעית שהינו שמונים וששה סמ"ק. שכן זו דעת הגרא"ח נאה, כפי שכתב בספרו שיעורי תורה (סימן ג' סעי' ו'). עיי"ש. והוסיף, שהם עשרים ושבעה דרהם (מידת משקל הנהוגה בארצות המזרח). וידוע שהגרא"ח נאה מתבסס בכך על שיטת הרמב"ם בפי' המשניות ריש מס' עדויות, וכ"כ הגרא"ח נאה בספרו שיעורי מקוה (עמ' קי"א סעי' ל', ובעמ' קפ"א סעי' ב'). וראה עוד כה"ח (סי' ק"צ סקט"ז).
ואמנם לדעת הגרי"י קנייבסקי זצ"ל רביעית שיעורה מאה וחמישים סמ"ק, שכ"כ בספרו שיעורין של תורה (עמ' ס"ה סעי' י"ח). וכאמור לעיל, הגרי"י קנייבסקי אזיל בתר שיטת החזו"א. אך לא כתבנו שיעור זה בהלכות, כיון שממילא אף לשיטת החזו"א, אם מידותיו גורמות לקולא, יש להחמיר ולפסוק כשיטת הגרא"ח נאה זצ"ל, וכדלעיל (בהערה ט'). וראה עוד ביחו"ד (ח"ו סי' ל"ט) שפסק כשיטת הגרא"ח נאה (ולאו דוקא פסק שם כגרא"ח נאה כיון שהיא חומרא בני"ד ואנן מחמירים בשיעורים לחולה ביוה"כ, אלא כיון שבאמת זו דעת הגר"ע יוסף שליט"א, שהלכה כגרא"ח נאה בעניני השיעורים. כן יראה המעיין בספרי הגר"ע יוסף, וכן שמעתי ממנו כמה פעמים בשיעוריו. והוסיף בשיעור, שספר שיעורין של תורה לגרי"י קנייבסקי, לדעתו כולו אינו להלכה, כיון שהוא מבוסס על שיטת הצל"ח והחזו"א, וכנ"ל. ויצא הגר"ע יוסף לחזק ולהעמיד סימוכין רבים לשיטת הגרא"ח נאה, והוסיף שכן מנהג הספרדים פשוט מקדמת דנא. עכת"ד). וראה עוד ע"כ מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר בקונט' שיעור כזית. וההוכחות לכל א' משתי שיטות אלה ראה בספר שיעורי תורה ושיעורין של תורה, ואכ"מ).
ובענין מה שכתבנו במהדו' קמא בהלכות ששיעור רביעית הלוג הינו שמונים וששה סמ"ק, והיינו דוקא כשיטת הגרא"ח נאה, שאלני הגר"א נבנצל מדוע לא כתבתי גם את שיעור החזו"א. ועניתי לו, שזאת כיון שהחזו"א כתב, שכאשר השיעור לפי שיטתו מביא לידי קולא בדברים מדאו', יש להיות מיראי הוראה ולהחמיר כשיעור הקטן יותר. ואמר לי שמאידך, אם נכתוב רק את השיעור הקטן אנו גורמים לכך שיתכן שיביא חולין לעזרה (שמי שאכל בשוגג את השיעור הקטן, ישער בנפשו שצריך הוא להביא קרבן חטאת, ויתכן שאינו חייב כלל בכך - מ.ה.). אלא שמ"מ למסקנה אמר הגר"א נבנצל שאכן הכא יש לחשב בשיעור זה של שמונים וששה סמ"ק, כיון שלדעת החזו"א השיעור אמנם גדול יותר, אך הוא סובר שהפה של האנשים בעבר היה גדול יותר. וממילא מתאזן הדבר. אך מ"מ נראה מדברינו בהלכות שהכרענו בד"ז. ולכן עדיף לסתום זאת בהלכות ולפרט רק במקורות. והוסיף, שיש לזכור שישנם עוד שיעורים אחרים מלבד שיטת הגרא"ח נאה והחזו"א. שלשיטת הג"ר פלדמן רביעית הינה מאה שלושים וחמש סמ"ק. ולשיטת בריסק רביעית הינה מאה ושבעים סמ"ק לחומרא. והיינו שמחמירים בפסח. אך אין אומרים זאת לקולא ביוה"כ (וראה עוד בזה בסידור מנחת ירושלים - מ.ה.).
ועוד אמר הגר"א נבנצל, שהמ"ב כתב בדיני קידוש בשבת שיש להחמיר בליל שבת לפי השיטה המחמירה, וכוונתו לשיטת הצל"ח והחזו"א. ואמנם לא קרא לכך שיטת החזו"א, כיון שהוא היה לפני החזו"א. ומאידך נכדו של הח"ח מעיד שיש בידו את הגביע של הח"ח לקידוש, והריהו בשיעור הקטן. ונראה להסביר זאת, שהרי היין הכשר לקידוש היה יקר מאוד, והמ"ב היה חסר אמצעים, ויתכן שלא יכל לעמוד בהוצאה הכספית ולכן קידש בשיעור הקטן של היין (והוסיף בענין העוני בבית הח"ח, שהרב מפוניבז' סיפר באחד משיעוריו, שפעם הוא דן בענין מי שכבש מלפפונים ורוצה לשתות את המים שבהם המלפפונים, האם יברך "בפה"א" או "שהכל". והוא דן בהלכה זו בבית הח"ח, שהרי הוא היה תלמידו של הח"ח, והח"ח דן בכך ג"כ לצורך עצמו, כיון שהוא היה כובש מלפפונים ומוכרם ומכך היה מתפרנס). ושאלתי, א"כ מדוע לא כתב המ"ב שיש להחמיר כשיטת הצל"ח רק אם אפשרי הדבר, אך בשעת הדחק או מי שקשה לו, א"צ להחמיר בכך. שהרי במקומות אחרים הוא כותב מעין דברים אלה. וענה לי הגר"א נבנצל, שבאמת המ"ב כתב שזה רק טוב לנהוג בקידוש ליל שבת כצל"ח, אך הוא לא הכריע כך לדינא. ושאלתי, הרי הפוס' כחזו"א, כגון הגרי"י קנייבסקי בהקדמתו לשיעורין של תורה, נתלים על דברי המ"ב הללו, ואומרים שהוא פסק כדבריהם. וענה לי שאין זה סמך לדבריהם, דא"כ מדוע פסק זאת רק לליל שבת. ואף שבליל שבת הקידוש עיקרו מדאו', מ"מ אם היה מכריע שמעיקר הדין הלכה כשיטת הצל"ח, היה צריך לפסוק זאת גם בקידוש היום של שבת, כיון שגם מצוות דרבנן צריך לקיים כתיקונן (וכעין זאת כתב כבר הגרא"ח נאה בספרו שיעו"מ עמ' קמ"ד, והקשה ע"ד החזו"א. וע"ע בערוה"ש סי' תפ"ו סק"א - מ.ה.). אלא באמת המ"ב לא הכריע כצל"ח, ורק אמר שיש להחמיר בקידוש ליל שבת (ראה בבה"ל סי' רע"א ד"ה "של רביעית", שכתב לענין מצה ש"יש להחמיר" כדברי הצל"ח, וכן בקידוש ליל שבת "נכון לחוש לכתחילה לדברי הצל"ח" - מ.ה.). והוסיף הגר"א נבנצל ואמר לי, ששמע מהגרש"ז אוירבך זצ"ל, שאכן מנהג ירושלים הינו כשיטת הגרא"ח נאה, ולא כשיטת הצל"ח והחזו"א [ולא כמש"כ הגרי"י קנייבסקי בהקדמתו לשיעורין של תורה. ומה שכתב החזו"א (בסי' ל"ט סק"ה) ששמע שמנהג ירושת"ו כשיטת הנוב"י, כבר דננו בס"ד ע"כ במקו"ד הל' ליל הסדר (בקונטרס שיעור כזית ח"ו סק"ב), ואכמ"ל - מ.ה.]. ואגב הוסיף, שההולך לפי שיטת הגרא"ח נאה, יוצא שמחמיר בענין כזית מצה בפסח. כיון שהגרא"ח נאה מחשב שיעור המצה ללא האויר שבה.
ובענין מה שכתבנו (במהדו' קמא) את השיעור בסמ"ק, אמר הגר"א נבנצל שנכון הדבר, ואין למדוד בגרמים. כי רק במים שחומם ארבע מעלות צלסיוס המשקל בגרם שווה לנפח בסמ"ק. עכת"ד. וראה במקו"ד הל' ליל הסדר בקונט' השיעורים (חלק ד').
ומה שכתבנו שזמן זה הינו בערך חמש שניות, כך כתבנו עפ"י מדידה שעשינו. וכן הסכים הגר"א נבנצל שליט"א, שזמן זה הינו כמה שניות מעטות. וראה במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ד הערה מ'), שכך גם דעת הגר"מ אליהו שליט"א.
[42]מב. כ"כ הטור בשם הראב"ד בהשגותיו (בפ"י מהל' תרומות ה"ג) עפ"י הברייתא בכריתות (דף י"ג), דכל המשקין מצטרפין לפסול את הגוויה בכדי א"פ. עיי"ש. והב"ד מרן (שם בסי' תרי"ב). וכ"פ הגר"א והפר"ח. וראה ברב המגיד (פ"ב מהל' שביתת העשור ה"ד), שהביא שורש המחלוקת. והנ"מ לענין יוה"כ בין שתי השיטות הינה מהו שיעור שתית חולה, כמש"כ מרן (בסי' תרי"ח סעי' ח'). וכתב הגר"ע יוסף ביחו"ד (ח"ו סי' ל"ט), שחולה שרשאי לשתות ביוה"כ, ישתה ארבעים גר' כל חמש דקות. עיי"ש. ואמנם ראה ביבי"א (ח"ב חאו"ח סי' ל"א) ששם גילה דעתו בהרחבה בני"ד, שבאמת מעיקר הדין די להחמיר על החולה שישתה כמלוא לוגמיו ביותר מכדי שתיית רביעית, וכמש"כ מרן בסתם (בסי' תרי"ב ס"י). ואף שכתב מרן שם שי"א שישתה ביותר מכא"פ, הרי קיי"ל דסתם וי"א הלכה כסתם. והוכיח שם שמש"כ מרן (בסי' תרי"ח סעי' ז' וח') דבעי לשהות כדי אכילת ארבע ביצים אינו אלא חומרא בעלמא. והעיקר כמש"כ מרן בהמשך דבריו, דלכל הפחות ישהו בין שתיה לשתיה כדי שיעור שתיית רביעית. ומה שהחמיר בכא"פ אינו אלא כדי להרחיקו מאיסור כרת. וכמו שהחמיר שימתין כדי שיעור אכילת ד' ביצים, אע"ג שמעיקרא ס"ל דפרס שיעורו ג' ביצים, כמש"כ (בסי' שס"ח ס"ג), וכרמב"ם. וא"כ גם מש"כ הגר"ע יוסף ביחו"ד (ח"ו שם) שישתה כל חמש דקות, הוי חומרא, אך מעיקר הדין ס"ל דדי בהמתנת כדי שתיית רביעית. ובפרט שביחו"ד לא נחית לדון כמה יש להמתין בין שתיה, אלא אם בכלל יש להמתין בין שתיה לשתיה. וסוגיא בדוכתא עדיפא (אע"ג דקיי"ל שהלכה כמשנה אחרונה, ודבריו ביחו"ד נדפסו מאוחר יותר).
ואגב, לכאו' ק"ק על שיטת הגר"ע יוסף בזה, דס"ל שכשמרן מביא סתם וי"א, לא הביא דברי הי"א אלא לכבוד, ולא ככה"ח דס"ל שלכתחי' יש לחוש גם לדעת הי"א. ומסי' תרי"ב ס"י חזינן שאכן יש לחוש לכתחי' לדעת הי"א שימתין כא"פ גם בשתיה וכמש"כ ביחו"ד (ח"ו) ויבי"א (שם). וצ"ע.
ואילו הגר"מ אליהו שליט"א הורה לי, שחולה הרשאי לשתות ביוה"כ, רשאי לשתות כמלוא לוגמיו כל תשע דקות, משום דאזלינן לחומרא. עכת"ד. ובשש"כ (פל"ט סעי' כ') כתב, שחולה שרשאי לשתות ביוה"כ, ישתדל לשתות כמלוא לוגמיו בהפסקות של לפחות תשע דקות. עיי"ש.
ובאמת שמחלוקת עקרונית זו (אם שתיה נחשבת דוקא שתיית רביעית בב"א, או אף בכדי א"פ) שנויה הן לגבי השותה כל איסורין שבתורה (כמש"כ הרב המגיד שם), והן לגבי ברכה אחרונה אחר שתיית משקים המותרים. שאם שתה רביעית לא בבת אחת אלא לאט, אך תוך כדי א"פ, י"א שיברך ברכה אחרונה וי"א שלא יברך [ראה מ"ב (סי' ר"י סק"א). כה"ח (סי' ק"צ סקי"ח, סי' ר"ד סק"מ, וסי' ר"י סק"ט), ובש"א. ועיי"ש בכה"ח (סי' ק"צ) וביחו"ד (ח"ה סי' כ"א) שיש מהפוס' הסוברים שאין לתלות את שתי המחלוקות זו בזו]. והגר"מ אליהו שליט"א אמר לי שמנהג האשכנזים לברך במקרה זה ברכה אחרונה. והוסיף, שלמנהג הספרדים אין לברך ברכה אחרונה אחר שתיית רביעית משקים אם לא שתאם בב"א. ומ"מ, רשאי לשתותם בהפסקה קצרה מאוד של רגע קט (וראה במקו"ד הל' ליל הסדר פ"ד הערה מ' שאמר דרשאי לשתות אף בשתי הפסקות. עיי"ש - מ.ה.). עכת"ד. וכן ראיתיו, כשנתנו לו לשתות יין בסעודת מצוה בגביעים קטנים, קירב את שני הגביעים אל פיו ושתאם מיד בזה אחר זה, כדי לצאת מהמחלוקת, ולשתות רביעית בב"א (וראה שעה"צ סי' ר"י סקי"א). וכ"פ ביחו"ד (ח"ה סי' כ"א), שלמנהג הספרדים יש להקפיד ולשתות רביעית בב"א. והוסיף, שיש מהאשכנזים המברכים ברכה אחרונה על שתיית רביעית אף אם שתו זאת לא בב"א, אלא תוך כדי זמן א"פ. וראה במ"ב (סי' ר"י שם), שאגב דיון אם צריך לברך אחר שתיית קפה ותה חמים, עולה מדבריו שאף למנהג האשכנזים אין לברך אם לא שתה רביעית בב"א, דכתב שם ש"כן הוא מנהג העולם" שלא לברך אחר שתיית תה וקפה חמים, אם שותה אותם שלא בב"א, אלא לאט, ואפי' תוך כדי אכילת פרס, וכמבואר שם בשעה"צ (סקי"ד). וכן הבין ביחו"ד (שם) מדברי המ"ב (הנ"ל) ולפי דבריהם מנהג האשכנזים אינו כמו שאמר לי הגר"מ אליהו. ושמא המ"ב קאי דוקא על תה וקפה, שבטלה דעתו אצל כל אדם. אך גבי שאר משקים שרגילים לשתותם מהר אכן המנהג כמ"ש הגר"מ אליהו שכן מברכים עליהם ברכה אחרו'. וצ"ע). ורק הוסיף המ"ב (שם) שאנשי מעשה משיירים בסוף שתייתם רביעית כדי שתתקרר ויוכלו לשתותה בב"א ולברך ולצאת מן המחלוקת. ואף שיש אולי לחלק, שלענין שתיית תה וקפה חמים, דנו הפוס' לא רק מצד שיעור הזמן, אלא גם מצד רגילות האנשים לשתותם בב"א. והיינו שאף אם שותה אותם בכדי שתיית רביעית, אפ"ה בטלה דעתו אצל כל אדם. וכבר נחלקו הפוס' אם יש לחלק חילוק זה. ראה בשו"ת גינת וורדים (חאו"ח כלל א' סי' י"ז), בשו"ת מים חיים לפר"ח (סי' א'), בברכ"י (סי' ר"ד סק"ו). בשע"ת (סקי"ב), כה"ח (ססק"מ), וביחו"ד (ח"ה סי' כ"א). ומחלוקת זו קיימת גם בין הגר"מ אליהו לגר"ע יוסף. שלדעת הגר"מ אליהו כפי שהורה לי, השותה תה או קפה, אף שהרגילות לשתותם חמים ולאט, מ"מ אם שתאם רביעית בב"א צריך לברך ברכה אחרונה. משא"כ לגר"ע יוסף, שבמקרה ששתה קפה בטלה דעתו אצל כל אדם, ולא יברך ברכה אחרונה. וכמש"כ ביבי"א (ח"ה סי' י"ח סק"ה, ובמסקנה שם. ועיי"ש שכתב לחלק בין תה לקפה, שבתה הדרך יותר לשתותו כשהוא פושר, ולכן כששותה רביעית תה בכדי שתיית רביעית, צריך לדעתו לברך בנ"ר. ועיי"ש שכתב שמ"מ הן בקפה והן בתה, אם שמע אדם ששתה רביעית בכא"פ המברך בנ"ר, יענה "אמן" ע"כ. וכ"ש אם שתה אותם פושרים בכדי שתיית רביעית. עיי"ש). ואכמ"ל. ומ"מ נראה, שאשכנזי ששתה לאט, אך תוך כדי אכילת פרס, ומברך ברכה אחרונה, אין למחות בידו, דיש לו לסמוך על אשלי רברבי כגר"א (סס"י תרי"ב) וש"פ. אך נראה שלכתחי' אין להורות לו לברך, הן מצד סב"ל, לחוש לד' מרן בסי' תרי"ב (שכתב בסתם שהשיעור הינו בכדי שתיית רביעית), ושכ"כ מחה"ש והח"א. והן משום שהמ"ב הנ"ל כתב שמנהג העולם לא לברך (ואף שלדעת הגר"מ אליהו מנהג האשכנזים כן לברך בניד"ז, ולא אמרינן סב"ל במקום מנהג, אפ"ה הרי לא יצאנו מידי ספק לגבי המנהג, וסב"ל). כך נלע"ד. ואגב, נראה שלברכ"י אמרינן ששותה התה או הקפה, אם הוא שותהו מהר, בטלה דעתו אצל כל שותי התה והקפה ששותים אותם לאט. ולכן אינו מברך, כיון שהשותים זאת לאט אינם מברכים משום שאין זו שתיה חשובה ככל שאר השתיות מהמשקים האחרים. ואילו המ"ב ס"ל שאם שותה תה או קפה מהר (בכדי שתיית רביעית), ודאי מברך, דלא אומרים שבטלה דעתו אצל שאר שותי התה והקפה ששותים אותם לאט. ואף אם שותה אותם לאט צריך לדעתו לברך, משום שכך דרך שותי התה והקפה לשתות (לאט), ואין משווים אותם לשותי שאר המשקים. וראה עוד ברמב"ם (ספ"ח מהל' אבות הטומאות), בבה"ט (סי' ר"ד סקי"ב), בשע"ת (באותו סימן), וביחו"ד (שם).
וראה עוד בענין שיעורים אלה בשו"ת חת"ס (ח"ו סי' ט"ז), שו"ת תורת חסד (חאו"ח סי' ל"ב). שד"ח, כה"ח (סי' ק"צ סקט"ז), שנה בשנה (תשכ"ו עמ' ק"ג). המועדים בהלכה (עמ' פ"ב), שו"ת מצפה אריה (תניינא חחו"מ סי' מ"ה), ספר מידות ושיעורי תורה וש"א.
[43]מג. מ"ב (סי' תרי"ב ס"ק י' וי"א), כה"ח (ס"ק י"ט וכ').
[44]מד. הא דכל המשקים מצטרפים לשיעור, כ"כ במשנה יומא (דף ע"ג ע"ב), וכ"פ מרן (בסי' תרי"ב סעי' ט').
ומה שכתבנו שמשקה נחשב לענין זה כל דבר שא"צ ללועסו כדי לאוכלו, כך הורה לי לדינא הגר"מ אליהו שליט"א, וכ"כ הגר"ע יוסף שליט"א ביבי"א (ח"ה סס"י י"ח), וכן שמעתי ממנו לגבי ברכות. ובתשובה לשאלתי אמר הגר"מ אליהו, שהדין כן הן לחומרא והן לקולא (והיינו שמאכל כזה נחשב למשקה ומצטרף למשקים אחרים, לחומרא. ומאידך הוא אינו מצטרף לשיעור אם אוכל עמו מאכלים מוצקים, והיינו קולא - מ.ה.) והוסיף, שלכן לֶבֶּן נחשב משקה. עכת"ד.
ואכן יש לדון בענין זה בכמה דברים:
בענין מאכל שרוסק, כתב בספר החיים (סי' תרי"ב) שמדברי הרמב"ם (בפי"ד ממאכ"א ה"ט), שכתב שאם המחה חמץ בפסח ושתאו שיעורו ברביעית, דלפי"ז גם המרסק אוכל ושותהו ביוה"כ, דינו כשותה משקה ששיעורו בכמלוא לוגמיו (הב"ד בתוה"י פנ"ב ריש הערה ט"ו. וכתב דשמא יש לחלק בין פסח שדנים שם על הפעולה אם הינה אכילה או שתיה, לבין יוה"כ שדנים על טבעו של המאכל אם הינו מאכל או משקה, ועל תוצאותיו אם הינו משביע או מרווה. עיי"ש). ובפת"ע (סי' תרי"ב סק"ט) כתב בשם הג"ר שלמה קלוגר, שאם המחה אוכל ועשה ממנו משקים, אין חייבים עליו מדאו' דלא חשיב כדרך אכילתם וגם הוי כזיעה בעלמא, ולא אמרינן בכה"ג דשתיה בכלל אכילה. וכבר חלק עליו הגרש"ז אוירבך זצ"ל (ב"קול תורה", אלול תש"ח. הב"ד בשש"כ פל"ט הערה צ"ה) וכתב דדברי תימה הם, דאמנם א"א לומר דחשיב כאוכל את גוף הפירות, אך ודאי הוי בכלל שתיה, דהרי לאחר שנסחט הפרי הריהו משקה משובח דעומד שפיר לשתיה. עכת"ד. ואף הגר"מ אליהו שליט"א אמר לי שאם המחה אוכל, וכגון סחט פרי ושתה המיץ, דחשיב משקה וחייב ע"כ מדאו'. עכת"ד. ועולה מדבריהם דמאכל שנסחט דינו כשתיה. וראה בתוה"י (שם ס"ג), שהסיק דכל מאכל שהומס או רוסק, כפירות וירקות, יש לדונו לחומרא הן כמאכל והן כמשקה. וראה עוד בשד"ח (מע' יוה"כ סי' ג' סקכ"ג), בבא"ח (פר' "מסעי" ס"ח) וביבי"א (ח"א סי' י"א סקי"ב) ובילקו"י (ח"ג סי' ר"ז ס"ז).
ובענין ביצה רכה שאכלה בלא בישול, ראה בשו"ת חת"ס (חיו"ד סי' י"ט ד"ה "ואין להשיב"), שאפי' כשאינה מבושלת כלל, דינה כאוכל ולא כמשקה. ואף שלא דיבר שם לענין יוה"כ, למד ממנו השש"כ (פל"ט הערה ס"ב) לענין יו"כ. ובספר תוה"י (פנ"ב הערה ט"ז) כתב בשם האו"ש (פ"ח מטומאת אוכלין) המט"א (סי' תרי"ב בקצה המטה סקי"ב), השד"ח (מע' יוה"כ סי' ג' סקכ"ב), הקובץ שיעורים (ביצה ד"ג) והחזו"א (טבו"י פ"ד, י') דביצה רכה חשיבא כאוכל. וכתב הטעם, דשמא משום שכל דבר המשביע חשיב כמאכל אף אם נכנס למעיו דרך שתיה. וכיון שמי שסובל מחוסר נוזלים ויאכילוהו ביצים לא יסתפק בכך, לכן דינה כמאכל ושיעורה בככותבת. והוסיף שם בתוה"י, שלדעת ספר החיים הגומע ביצה ביוה"כ דינה כמשקה ושיעורה כמלוא לוגמיו (ועיין לעיל מש"כ בשמו). וראה עוד מש"כ ע"כ הגרי"ב ז'ולטי זצ"ל במשנת יעב"ץ (או"ח סי' ס'), שהסיק שזו מחלו' ראשו', ויש להחמיר בזה כחומרא דאוכל וכחומרא דמשקה. והגר"מ אליהו שליט"א אמר לי, שאם שותים את הביצה, וא"צ ללועסה, הרי שדינה כמשקה. ואם הינה קשה כך שצריך ללועסה, דינה כאוכל. עכת"ד.
כתב המ"ב (סי' קנ"ח סקי"ד) עפ"י הפוס', שכל המשקין שנקרשו ע"י בישול או קירור , עד שאין בהם טופח ע"מ להטפיח, לא חשיבי משקה. והוסיף שלדעת התוס' אפי' חזרו ונימוחו הדין כן, מלבד מים, יין וחלב, שאם חזרו ונימוחו חשיבי משקה. ע"כ. ועפי"ז כתב בתוה"י (פנ"ב ס"ה) שחמאה קרושה היטב, וכן רגל קרושה היטב, דינן כמאכל. ודוקא כשהן קרושות לגמרי. דאל"כ, לפי"ד החזו"א בטבו"י (ד', ט') הוי משקה. וראה במ"ב (סי' קנ"ח סקט"ז) שכתב שחמאה קרושה הוי אוכל. וכ"פ הבא"ח (פר' "תזריע" ס"כ). וראה עוד בילקו"י (ח"ג עמ' מ'). והגר"מ אליהו שליט"א אמר לי לגבי דבר שנקרש, כגון רגל קרושה, שאם הוא יופשר וינמס מעצמו, וכגון קרח, חזר להיות דינו כדין מים. אך אם לא יופשר מעצמו אלא רק ע"י חימומו במים חמים, דינו כדין מאכל. עכת"ד.
ובענין יוגורט ולֶבֶן . הרמב"ם (ברפ"ט מטומאת אוכלין) כתב שחלב שנקרש דינו כמאכל. וכך עולה מדברי המ"ב (בסי' קנ"ח סקי"ד). ומ"מ כתב בתוה"י שהם כתבו כן גבי חלב שנקפה לגמרי, משא"כ בלבן שא"א להחזיקו ביד בלא כוס, דינו כמשקה. והוסיף, דאפ"ה ראוי לנער הלבן דאז ודאי יחשב כמשקה. והעיר, דאם שמו מעט לבן ע"ג תפו"א וכיוצ"ב, דינו כדין ציר שע"ג הירק דחשיב כמאכל.
דבש. יש מי שאומר שאם הוא מרוח על הלחם, דינו כמאכל, דלא גרע מציר ע"ג ירק (תוה"י פנ"ב ס"ו, עפ"י מרן סי' תרי"ב ס"ב ומ"ב סק"ד). ואם עירבוהו בחלב וכדו' ונימוח שם, דינו כמשקה (תוה"י שם עפ"י שפת אמת ליומא דע"ג ע"ב, דמאכל המורכב ממאכל ומשקה כדייסא, הולכין בו אחר הרוב, ואם רובו משקה דינו כמשקה). ואם אוכלו כמות שהוא, כתב המ"ב (בסי' קנ"ח שם) לענין נט"י לפירות, שאם אוכל מרקחת המטוגנת בדבש, שאם הדבש שעליה קרוש ואין בו טופח ע"מ להטפיח דינו כאוכל. ואם אינו קרוש, לט"ז חשיב משקה ולמ"א לא חשיב משקה. ועיי"ש מש"כ בשם הח"א. וצ"ע אם אכן יש להשוות דין נט"י לדבר שטיבולו במשקה לדין יוה"כ. וכן הסתפק בזה בתוה"י, וכתב שלכן יש להחמיר ולדונו כחומרת מאכל ומשקה. והגר"מ אליהו שליט"א אמר לי, שדין דבש כדין משקה. ולמד כן מהא די"ד שח"ט ד"ם. ורק אם הינו ממש קשה, כמו סוכריות דבש, דינו כאוכל. עכת"ד.
ובענין שומן הדג . בהגהות רע"א (סי' קנ"ח על המ"א סק"ח) כתב דשומן דג מכשיר לקבל טומאה, מדחשיב מים לענין מקוה (ראה יו"ד סי' רל"א סל"ג). וכתב תוה"י (עמ' רס"ג) שלכאו' יש ללמוד מזה דחשיב משקה גם לענין יוה"כ, ונשאר בצ"ע. ונראה שאם יש להשוות דין דבר שטיבולו במשקה לדיני יוה"כ, לכאו' תלוי הדבר אם הינו קרוש באופן שאינו טופח ע"מ להטפיח אם לאו (עפ"י המ"ב סי' קנ"ח שם). ואמנם הגר"מ אליהו שליט"א אמר לי, שאם שומן הדג נדבק לאוכל הריהו חלק מהאוכל ודינו כאוכל. עכת"ד.
גלידה . כתב בתוה"י (פנ"ב ס"ג) שצ"ע מה דינה ולכן יש להחמיר בה כחומרות מאכל וכחומרות משקה. ע"כ. ולפי"ד הגר"מ אליהו (כנ"ל), כיון שאין לועסים אותה נראה שדינה כמשקה. וכן עולה מדברי ילקו"י (ח"ג עמ' תע"ד, לענין ברכה אחרו'. ושמא לענין יוה"כ שאני, ומחמירים לפה ולפה).
לחם שמרוחה עליו גבינה רכה למריחה, נראה שדין הגבינה כאוכל, דהוי כציר ע"ג ירק. ואם היא גבינה קשה ודאי שדינה כאוכל.
ובענין אי מציצה כאכילה או כשתיה . כתב בספר תוה"י (פנ"ב ס"ח) בשם שו"ת מים חיים שדינה כאכילה. ולמד כן מדברי הרמב"ם (בפ"ח מברכות) גבי המוצץ קנה סוכר, דמברך בפה"א. וכתב שנראה שכ"ה גבי יוה"כ. וכתב בתוה"י, שנראה שדברי הרב מים חיים נאמרו במכניס פרי לפיו ומוצצו, כמו קני סוכר. אך במוצצו כשהוא מחוץ לשפתיו, דלכאו' אין נ"מ בין זה המוצץ מהפרי לבין השותה מכוס מיץ, הסיק שנראה דחשיב כשתיה. והגר"מ אליהו שליט"א אמר לי שהמוצץ דינו לענין יוה"כ כשותה. ואין זה תלוי בברכה שמברך. עכת"ד. ולענין איסור דש בכה"ג ראה ברמ"א (סי' ש"כ ס"א) ובמ"ב (סקי"ב). ולכאו' אין נ"מ בני"ד, שהרי מותר הדבר רק לחולה שיב"ס. ושמא מדין הקל קל יש להשתדל ולעשות באופן המותר.
הכניס מטפחת בעיו"כ לתוך מים ונספג בה המשקה כך שאין רטיבות מבחוץ כלל, דן בזה בתוה"י (עמ' רס"ד) אי חשיב כשתיה שלא כדרכה (עפ"י סוטה דף י"ח לפי' הערוך, והמהרש"ם בהגהותיו ליומא דפ"ב, שכתב גבי תוחב קיסם לרוטב, דקיל טפי משתיה דהרוטב נבלע בקיסם והמוצצו אינו שותה כדרכו). וראה עוד בענין זה במכשירין (פ"ו מ"ג), שו"ע (סי' ר"ח סעיף ו') ובמ"ב (שם סקכ"ב). מט"א (סי' תרי"ב בקצה המטה סקי"ב). שד"ח (מערכת יוה"כ סימן ג' סקכ"ב). שו"ת הר צבי (או"ח סי' ק"א). קובץ שיעורים לביצה (סעי' ב'). בשיעורי תורה (סי' ב' סעי' י"א). שערים המצוינים בהלכה (סי' נ"א סעי' ב'), ושם בקו"א (סעי' ד'). ביבי"א (ח"א סי' י"א סק"ב), ובשש"כ (פל"ט סעיף כ"ב). ועוד כתב שם בשש"כ בשם רש"י בביצה (דף ד' ע"ב), שאכילת ביצה חיה נחשבת כאכילה כדרכה (עיי"ש בשש"כ). וראה עוד בענין המשקים בהעמק שאלה (קס"ז, ט"ו), ביבי"א (ח"א סי' י"א סק"ב), ויחו"ד (ח"ו סי' ל"ט).
[45]מה. מרן (סי' תרי"ב סעי' ב'). וראה מש"כ ע"כ בבאר הגולה.
[46]מו. הסבר המ"ב (סק"ה) וכה"ח (סקי"ג) בהבנת מרן (סי' תרי"ב סעי' ב'), עפ"י הגמ' יומא (דף פ"א ע"א). והטעם לכך, משום דקים להו לחכמים, שאין מתיישבת בכך דעתו של אדם (גמ'. מ"ב סק"ה). וכתבנו שכ"ה אף אם אכל ושתה בזמן שתיית רביעית, עפי"ד הגר"א נבנצל שליט"א. שלמרות שכתבנו במהדו"ק שכ"ה אם בזמן כא"פ אכל פחות מככותבת הגסה ושתה פחות ממלוא לוגמיו, שאינו חייב כרת או חטאת. אמר ע"כ הגר"א נבנצל שיש לכתוב רבותא גדולה יותר: שגם אם אכל ושתה יחד בכדי שתיית רביעית, אפ"ה אינו מצטרף. עכת"ד. ולכאו' יש לדון בדין המשקה שנספג באוכל שבתוך פיו. ואח"כ ראיתי, שאכן הגר"א נבנצל אמר פה כדברי רבו, הגרש"ז אוירבך זצ"ל, כפי שכתבם בשש"כ (פל"ט הערה פ"ו). והוסיף שם בשם הגרש"ז אוירבך, שאכן יש להסתפק בדין המשקה הנבלע באוכל שבפיו, אי חשיב כאכשורי אוכלא שדינו כציר שע"ג הירק שהוא מצטרף לכותבת.
[47]מז. כנ"ל בפרקנו (בהערות ד' ול"ה).
[48]מח. עיקר דין זה נכתב במשנה יומא (דף פ"א ע"א). וכ"כ הרמ"א (סי' תרי"ב סעי' ט'). ובמשנה (שם), וכן ברמב"ם (פ"ב מהל' שביתת העשור), ברב המגיד, וברמ"א (שם), הובאו כדוגמא לדין זה ציר או מורייס (ראה פירושם במ"ב סקכ"ח ובכה"ח סקמ"ד. והוסיף שם כה"ח בשם הא"א, שמ"מ ע"י טיבול מצטרפים הציר והמורייס, כיון שכך ראויים הם לאכילה). אך בגמ' שם (דף פ"א ע"ב) הזכירו גבי דין זה גם חומץ. וכ"פ הרמב"ם (שם), הטור והרמ"א (שם). וראה כה"ח (סקמ"ו).
הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שמש"כ "משקים שאינם ראויים לשתיה", היינו לפי רוב האנשים, ולא לפי האדם באופן אישי. עכת"ד.
ובמהדו' קמא כתבנו כדוגמא לכך כגון חומץ בריכוז גבוה, והיינו שמבעבע כשמשליכין אותו לארץ, שאז אינו ראוי לשתיה (מ"א, א"ר, גר"ז, מ"ב סקכ"ט וכה"ח סקמ"ט עפ"י יו"ד סימן קכ"ג סעי' ו'). אך הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שיש למחוק את התיבות "כגון חומץ בריכוז גבוה". כיון שהחומץ שלנו היום הינו חומץ מדולל, ואין דינו כחומץ לענין זה. ועלולים לחשוב שהחומץ שלנו דינו כחומץ בריכוז גבוה (אע"פ שבמקורות כתבנו שפי' שמבעבע כשמשליכין אותו לארץ - מ.ה.). ועוד, החומץ שבגמ' הינו חומץ יין. ואילו החומץ שלנו אינו אלא חומץ הדרים. וזה אינו אותו חומץ (והיינו לדעת הגר"א נבנצל יש נ"מ ממה עשוי החומץ, אף שלכאו' הדבר הקובע פה הוא רק אם בני אדם שותים זאת - מ.ה.). וראה בגמ' יומא (דף פ"א ע"ב), שאף החומץ שנזכר בגמ', אם שותהו בכמות גדולה חייב. עכת"ד.
ועוד כתבו הפוס', שאם שתה החומץ כשהוא מזוג, חייב (טור ורמ"א שם עפ"י הגמ' ביומא דף פ"א ע"ב). והטעם, דראוי הוא לשתיה (משמעות הגמ' שם. וכ"כ המ"ב סק"ל). ועי"כ מתיישבת דעתו (לבוש. כה"ח סקמ"ח). ואפי' שתה רק כמלוא לוגמיו חייב (גר"ז. כה"ח שם).
י"א שמי ששתה שמן ביוה"כ, פטור, שהרי אמרו ששתייתו מזיקה לאדם (מחב"ר, כה"ח סקמ"ט).
[49]מט. כך כתבו הפוס' מההוא דאיקפד רב גידל בגמ' שם (יומא דף פ"א ע"ב. וכ"כ הטור, הלבוש, המ"ב סקכ"ט וכה"ח סקמ"ז, ובסקכ"א כתב כן כה"ח בשם הרמב"ם).
[50]נ. כ"כ רי"ו, והב"ד מרן בב"י. וכ"כ הט"ז (סק"ז) והגר"א (סקי"ד). והב"ד כה"ח (סקמ"ו). וכתבו שם שכעין זאת מצינו ביו"ד (סי' ק"ג), שנטל"פ, אם יש מעלה מצד הריבוי, לא חשיב לפגם. והמ"ב (בסקכ"ט) כתב כן גם בשם ר"י שהובא בב"י (סי' ר"י), ובשם הרי"ץ גיאת לענין חומץ (והיינו עפ"י הגמ' ביומא הנ"ל, מדאמר רב גידל: אימר דאמרי אנא פורתא. טובא מי אמרי). וזאת שלא כדעת כמה פוס' שהביא כה"ח (שם).
והטעם דחייב, משום דעי"כ שובר רעבונו, והתורה אמרה: אשר לא תעונה (מ"ב סקכ"ט). ומ"מ אף לדעת הפוטרים אסור לעשות כן לכתחילה, ואפי' בכמות מועטת (מ"ב שם עפ"י הגמ' שם).
ומה שכתבנו שחייב רק אם הדבר טוב לו, משום שכן עולה מדברי הפוס' הנ"ל, שחייב מצד מעלת הריבוי, ואז לא חשיב לפגם. עיי"ש. ואף הגר"א נבנצל שליט"א העיר לי, שלא מסתבר שאם אדם ישתה משקה שמזיק לו, כגון נפט, שיתחייב בשתיה מרובה משום שתיה ביוה"כ (ואולי יתחייב בכך משום חובל בגופו ומזיק לעצמו - מ.ה.). עכת"ד. וראה עוד לעיל (בסוף הערה כ"א) מש"כ בדין האוכל דבר שאינו ראוי כלל לאכילה.
[51]נא. דעת המתירים היא דעת האגודה, ספר חסידים, מ"א (בסי' תקס"ז סק"ח) ומחה"ש (שם), א"ר, י"א בהגב"י, א"א מבוטשאטש, בית מאיר, מט"א (סי' תרי"ב ס"ק ו' וז'), מ"ב (סי' תקס"ז סק"י). והב"ד כה"ח (באותו סימן סק"כ). וכ"כ בספר ילקו"י (עמ' פ"ח סעי' ג'). ובספר קיצור הל' המועדים (עמ' ק"ג).
והטעם דשרי, דאף דקיי"ל שהשותה ביוה"כ משקים שאינם ראויים לשתיה פטור אבל אסור, מ"מ הכא שאני כיון שאין כוונתו כלל לשתיה (מ"א ומ"ב שם וש"א).
ומה שכתבנו שיש האוסרים זאת, כ"כ כה"ח (בסי' תקס"ז בסק"כ), שכן משמע קצת מדברי הב"ח (בסי' תרי"ב). והוסיף, שהח"א כתב, שאם אפשר יפלוט את הרוק, ובמקום שא"א מותר הדבר. וכעין זאת כתב הבא"ח (פר' "וילך" סעי' י"ד), ונראה שכן נוטה דעתו של הרב כה"ח (שם). אך מ"מ, כפי שכתבנו, כיון שדעת רוב ככל הפוס' להתיר זאת לכתחילה ללא שום פקפוק, נראה שאכן מותר הדבר. וכן הורו לי לדינא הגר"ש ישראלי זצ"ל, והגר"ש משאש זצ"ל, רבה של ירושלים ת"ו.
הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שיש מחמירים רק בלילה לא לבלוע את הרוק, כיון שרק אז יש לרוק עדיין טעם ממאכלי היום. ועוד אמר, שי"א שהטעם שהרב מבריסק לא היה בולע הרוק, משום שחשש שמא הריח מאכל, ואם יבלע הרוק הרי יש בכך סכנה, כדאיתא בגמ' (כתובות דף ס"א ע"ב). עכת"ד.
[52]נב. כך משמע מיבי"א (ח"ב, חיו"ד סי' ה' סק"ט). וכ"כ בשמו בילקו"י (עמ' פ"ח סעי' ב').
[53]נג. כ"כ מהרי"ל בהל' יוה"כ, וכ"פ המט"א (סי' תרי"ב סק"י). והב"ד כה"ח (באותו סימן סקנ"ה). וכ"כ תה"ד (סימן קמ"ז) בשם אחרים. והטעם, משום דלא בדילי מיניה כל השנה דילמא אתי למיכל מיניה. ומ"מ הקלו להאכיל קטן שאינו יכול לאכול בעצמו, אא"כ יש אחרים המסוגלים לכך, כגון נער או נערה קטנים שאינם מתענים, שאז נכון יותר לומר להם להאכילו. הלא"ה שרי להאכילו, וכדאיתא ביומא. והיינו כשיש הכרח בזה, לא גזרו אף לדעת המחמירים. וראה בילקו"י (עמ' צ"ג סעי' ג'), שכתב לאסור נגיעה באוכלים, אא"כ לצורך האכלת קטן (עיי"ש בהערה ג'). וראה עוד בכה"ח (סקנ"ו), שכתב בשם המש"ז, שאף בשאר ד' תעניות אין לגעת באוכלים שלא לצורך.
[54]נד. כ"כ תה"ד (בסי' קמ"ז), והב"ד הב"י (בסי' תרט"ז). והוסיף תה"ד (שם), דלא דמי לחמץ בפסח דחיישינן שיאכל ממנו, כיון דהתם לא בדיל משאר מאכלים. אך הכא אינו כך, ולכן יש להקל אף כשיש קטנה היכולה להאכיל התינוק. וכ"כ הב"י (שם), וכ"פ הרמ"א (בסי' תרי"ב סעי' י', ועיי"ש ברמ"א, דיש גורסים בדבריו "ליתן לקטנים". והיינו דשרי ליגע רק ע"מ ליתן להם. וי"ג בדבריו "וליתן לקטנים", ולכאו' הכוונה הן כדי להאכיל הקטנים והן שלא לצורך האכלתם. ומ"מ המאמ"ר והבא"ח כתבו, שכאשר אין צורך כלל לא יגע. והב"ד כה"ח סקנ"ה. וראה מה שכתבנו בסוף ההערה הקודמת בשם המש"ז). והט"ז כתב הטעם, דמשום דאימת הדין עליו לא חיישינן שישכח, וכ"כ להקל המ"א, הפר"ח, המאמ"ר, הגר"א, המ"ב (סקל"ב), כה"ח (סקנ"ד) וש"א.
שאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א, האם נכון מה שכתבנו בהערה זו, שמותר ליגע באוכל ביוה"כ שלא רק לצורך האכלת קטנים. וזאת עפ"י הגירסא ברמ"א (סי' תרי"ב סעי' י'): "וליתן לקטנים". ואמר לי, שאכן מעיקר הדין מותר ליגע באוכל לא רק לצורך האכלת קטנים. אלא שכתבו הפוס' שכדאי להמנע מכך, שמא ישכח ויאכל. ולכן אדם שלא הספיק לפנות את שולחנו בתום הסעודה המפסקת, כשחוזר מתפילת ערבית רשאי הוא להחזיר את האוכל למקרר. ושאלתיו, הרי אמר לי בעבר שאוכל ביוה"כ הינו מוקצה. וענה לי, שהינו מוקצה רק בישוב או בבסיס צבאי שאין שם ילדים או חולים המותרים לאכול. ואף אם אין לאותו אדם ילדים, אך יש ילדים לשכנו או לאדם אחר באותו ישוב שעשוי להכנס אליו במשך יוה"כ ולבקש ממנו אוכל, אין האוכל בביתו מוקצה. וזאת אפי' שאין שכנו רגיל להכנס אליו ולבקש ממנו זאת. ומ"מ, אם אין חולה או ילד באותו מקום, כגון בבסיס צבאי, אכן רק במקרה כזה האוכל יהיה מוקצה, כמו שבשבת אם אין חולה במקום מסוים, התרופות שם הן מוקצה. אלא שאם חלה שם אדם במשך השבת, מותר לו לקחת התרופות כיון שמחלתו, היינו פיקו"נ, דוחה איסור מוקצה (ק"ק לי. ראה מ"ב סי' ש"ח ס"ק קכ"א. ועוד, דלפי"ז חשאיב"ס יצטרך לקחת כדור בשינוי_ראה סי' שכ"ח סי"ז ומ"ב סקנ"ז. ומ"מ לאחר מכן ראיתי בשש"כ פרק כ' סעי' ל"ו, ופרק ל"ד הערה ט', שכתב כדברי הגר"א נבנצל - מ.ה). ואם באותו בסיס צבאי ישנם חולים בחדר חולים המקבלים אוכל ביוה"כ מהמטבח הכללי, אין האוכל שם מוקצה אף אם אין באותו בסיס עירוב. והוסיף ואמר, שהכלל הוא שאין האוכל מוקצה ביוה"כ אם ישנם באותו ישוב ילדים או חולים (ונראה דה"ה יולדות ושאר אנשים המותרים באכילה-מ.ה.). ולכן במקרה שנשאר לאדם אוכל על השלחן מהסעודה המפסקת, והוא חושש שיכנס אליו שכנו ויחשוב שמא הלה אכל ביוה"כ, וזה עתה גמר את סעודתו, אכן מותר יהיה לו להכניס את האוכל למקרר ולארון. עכת"ד.
ואכן נראה שמדברי הרמ"א בד"מ ובמפה, וכן מהמ"ב, אין צורך כלל להחמיר בזה. שכלל לא גזרו על נגיעה במאכלים ומשקים. ואף מדברי כה"ח (שם) נראה שנטה להקל, מלשונו דהביא דברי המ"א בסו"ד. ורק הילקו"י (הנ"ל) נטה להחמיר. לכן כתבנו שמותר הדבר, שלא רק מעיקר הדין. ואמנם הרוצה לחוש לדעת שני גדולי עולם, כ"א בדורו, המהרי"ל והמט"א, אם אין הדבר פוגע באחרים, תע"ב.
[55]נה. כך כתב שכנה"ג (בהגה"ט בסי' מ"ו), דלהריח ריח טוב ביום שציותה התורה לענות את הנפש, אינו מן הדין, שהרי הנשמה נהנית מן הריח. ואף השל"ה (דף ר') כתב להחמיר בכך, והב"ד כה"ח (סי' תרי"ב סקל"ג). עיי"ש הטעם. וכ"כ הש"ך (ביו"ד סי' רס"ה). וכ"כ כה"ח (באו"ח סי' תקנ"ו סק"ד) בשם עוד אחרו'. עיי"ש. וראה עוד בכה"ח (סימן תקנ"ט סק"ס).
[56]נו. כך הבינו האחרו' את דברי מרן באו"ח (סימן תקנ"ט סעי' ז'), וממש"כ ביו"ד (סי' רס"ה סעי' ד'), שאכן מותר להריח בריח הבשמים ביוה"כ. וכ"כ להתיר המ"א (בסי' תרי"ב סק"ד), והוסיף שפשוט שמותר הדבר, וטוב לעשות כן, כדי להשלים מאה ברכות (וראה במ"א סי' תקנ"ו סק"א, שלפי"ד שם משמע דהכא אסור להריח, אם מריח לשם הנאה. ועוד נראה, שלדעתו אין להריח דברים שאין מברכים על הרחתם. ולפי"ז אין להריח את אותו טבק חום, שהרי אין מברכים על הרחתו, וכמו שכתבו הפוס'. וראה מה שכתבנו ע"כ לקמן בסמוך. וראה עוד במחה"ש שם סק"א). וכ"כ להתיר הא"ר, הא"א, הברכ"י, הגר"ז, ח"א, מט"א, מ"ב (סי' תרי"ב סקי"ח), כה"ח (סקל"ג), ספר קיצור הל' המועדים (עמ' ק"ג), ילקו"י (עמ' פ"ח סעי' ג') וש"א. וראה עוד במ"ב (סי' תקנ"ט סקכ"ז), כה"ח (סק"ס ובסי' תקנ"ו סק"ד).
וטעם המתירים, דלא אסרו אלא ה' העינויים, ותו לא. ועוד, דלא נאסר ביוה"כ ריח, שהוא רוחני (ילקו"י שם במקורות. ועיי"ש שהביא פוס' רבים שהעלו להתיר).
ובענין הרחת טבק ביוה"כ ראה כה"ח (בסי' ר"י סקל"ז, ובסי' תקנ"ד סק"ד, ובסי' תרי"ב סקל"ד) שהביא דעת הפוס' המתירים. וראה עוד בילקו"י (עמ' פ"ח סעי' ג'), שכתב שיש מחלוקת הפוס' בכך, והעלה במסקנה להתיר. וכן כתב להתיר הג"ר שריה דבליצקי שליט"א בספרו קיצור הל' המועדים עמ' ק"ג (וראה עוד בכה"ח (שם) בשם הא"א, שאסר להריח את טבק ההרחה שניתן לתוך מי הבושם. ע"כ. ונראה שטעמו שכיון שלחים הם, הוי סחיטה). והגר"מ אליהו שליט"א אמר לי שהמנהג להקל ולהריח טבק ביוה"כ. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א תמה קצת ע"ד האוסרים להריח בשמים ביוה"כ, ואמר דלפי"ז יוצא שישנם ששה עינויים ביוה"כ. ומ"מ לא הכריע לדינא.
[57]נז. כ"כ המ"ב (בסי' תרי"ב סקי"ח), וכ"כ הג"ר שריה דבליצקי שליט"א בספרו, כנ"ל. וכתב עו"ש במ"ב שכל זמן שלא הסיח דעתו מלהריח אסור לחזור ולברך, דהוי ברכה שא"צ. ויש אנשים שמריחים במים שיש בהם ריח (שקורין ספירט. אך כשאינו מריח ריח טוב אין לברך עליו כלל) ואין מברכין עליו כלל, ועושין איסור. ועיי"ש בשעה"צ (סקכ"ב). וכ"כ גם במ"ב (סי' רט"ז סקל"ב). ונראה להדגיש שלדעתו יש לברך ע"כ דוקא אם יש לספירט זה ממש ריח טוב, שנהנה ממנו. אך לספירט שלנו כיום ספק אי הוי ריח טוב. ועוד יש להעיר, שאף על ספירט שריחו טוב ושאר מי בשמים, יש מחלו' אי מברכים עליהם ברכת הבשמים. שלדעת הריעב"ץ יש לברך, ולדעת הלק"ט אינו מברך. וראה שו"ע (סי' רט"ז ס"ו). ובילקו"י (ח"ג סי' רי"ז ס"ג) כתב בשם אביו שאין לברך על מי בושם.
[58]נח. מדברי כה"ח (בסי' תרי"ב סקל"ג) משמע שדעתו להחמיר במי בושם. אלא שבילקו"י (עמ' פ"ח סעי' ג') העלה להתיר, והוסיף שכן המנהג להקל בכך. ואף הגר"מ אליהו שליט"א אמר לי שנוהגים להקל ולהריח ביוה"כ הן טבק והן מי בושם וכדו'. וכעבור זמן שאלתי את הגר"ש משאש זצ"ל, רבה של ירושת"ו, ואמר לי שאין להריח ביוה"כ בשמים, כיון דהוי הנאה ותענוג. עכת"ד.
ואגב טעמו של המ"א, שכתב שטוב להריח ביוה"כ כדי להשלים מאה ברכות ביום זה, יש לדון, אם יוכל אדם להרבות בברכות ולהשלים מנין מאה ברכות במוצאי יוה"כ, שיברך על פירות וכדו'. וראה ב"י, מ"ב וש"א (בסי' מ"ו), שמשמע מדבריהם שהיום הולך אחר הלילה, כיון שחישבו חסרון הברכות בשבת ללא תוספת הברכות של ערבית במוצש"ק. ולפי"ז אין מועיל להשלים במוצאי יו"כ את מנין מאה הברכות. ושמעתי מהגר"מ אליהו שליט"א שיש להחמיר לכתחילה ולברך מאה ברכות משבת שחרית עד צאת השבת. והסביר לי הגר"מ אליהו, שהלילה ודאי לא הולך אחר היום לענין זה. אלא ממה שאמרו שיברך אדם בכל יום מאה ברכות, פשט הדברים שרק במשך שעות היום, ללא שעות הלילה, צריך לברך מאה ברכות. ואף שמהב"י (הנ"ל) באמת לא משמע כך, מ"מ לדעתו כך פשט הדברים. לכן לדעתו לכתחילה יש לברך מאה ברכות בשעות היום בלבד. והוסיף, שמ"מ לני"ד, ודאי שאין מועיל לברך במוצאי יו"כ כדי להשלים מנין מאה ברכות של יוה"כ. עכת"ד.
והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שלדעתו יש לחשב את מאה הברכות מתחילת הלילה עד סוף היום, ולא רק מתחילת היום. דאם מחשבים מתחילת הבוקר עד סוף היום, והיינו השקיעה או צה"כ, יוצא שאין הברכות שבערבית, כולל ברכות ק"ש והעמידה, נכללות בחשבון זה. והפוסקים לא אמרו כך. וא"ת שהתפלל ערבית מפלג המנחה, הרי לפי הרי"ף והרמב"ם אין לקרוא ק"ש ולברך ברכותיה לאחר פלג המנחה ולפני הלילה. ואמנם האשכנזים לא נהגו כדבריהם, אך מ"מ הם היו גדולי עולם ואסרו זאת. וכן יש פוס' שאומרים שאין להתפלל ערבית בזמן זה. ואף אין לומר שיש למנות מאה ברכות מבוקר עד בוקר, וכן הגר"מ אליהו שליט"א בעצמו דוחה סברא זו. אך למנותן רק מהבוקר עד הלילה, אין זה נראה כלל. שהרי כל הראשונים וכן הב"י לא חישבו כך מאה ברכות. ומלבד זאת, הרי למעשה אי אפשר לברך באופן רגיל מאה ברכות במשך היום בלבד, אא"כ ירבה באכילה או בהרחת בשמים. ועוד, הרי מפורש בתורה שהיום מתחיל מהלילה, שנא' "ויהי ערב ויהי בקר, יום אחד". וכן כתוב בתורה שיום הכיפורים הינו מ"ערב עד ערב". וכן "זכור את יום השבת לקדשו" הינו מהלילה, שהרי השבת מתחילה מהלילה. ואמנם בימי הראב"ע היתה כת שאמרה שהיום מתחיל מהבקר, אך ודאי דעת הגר"מ אליהו שליט"א אינה כן. ועוד ראיה שאין מנין המאה ברכות מתחיל רק מהבוקר, שהרי נא' בירו' בברכות עה"פ "שבע ביום הללתיך", שאלו שבע ברכות ק"ש שמברך כל אדם ביום. ואף ששם לא הזכירו זאת בהדיא לגבי מנין מאה הברכות, מ"מ הרי משם אנו רואים ממתי מתחיל היום. ודוקא לענין מאה הברכות, בפסוק "מה ה' אלקיך" וגו', לא כתוב במפורש שזה תלוי ב"יום". ולפי הירו' רואים שרוב שבע הברכות הינן בלילה (ארבע ברכות ק"ש דערבית). ולכן אם אדם ישבע שבועה בלילה, שלא יאכל בשר באותו יום, הרי אסור לו לאכול בשר עד צה"כ (לא רק עד השקיעה, משום ספיקא דאו'). אלא שיתכן שמשום לשון בני אדם יאסר באכילת הבשר רק עד הבוקר, כיון שלפי לשונם הלילה הולך אחר היום, שאומרים למשל יום רביעי בלילה. ולכן אם אדם נשבע לחבירו בבוקר, שיחזיר לו את חובו עוד באותו יום, והחזיר לו לאחר צה"כ, יתכן שיצא ידי שבועתו משום שכך לשון בני האדם. משום שבנדרים אזלינן בתר לשון בני האדם. אך מ"מ לענין מאה ברכות אזלינן מתחילת הלילה עד סוף היום. עכ"ד הגר"א נבנצל שליט"א. ושאלתי שוב את הגר"מ אליהו שליט"א, וחזר ואמר שאף שמהרמב"ם וש"פ עולה שצריך לברך מאה ברכות ביממה, מ"מ המנהג הוא לברך מאה ברכות מהבוקר עד הערב, לא כולל הלילה. ומה שכתוב בגמ' שיברך אדם "בכל יום" מאה ברכות, אנו קוראים שיש לברך זאת בַיום, ולא בְיום. ואף שלא כתוב דבר זה בפוס', מ"מ כך המנהג. עכת"ד. וראה עוד בירו' (סוף פ"ט דברכות). רמב"ם (פ"ז מתפילה הי"ד), ובכס"מ (שם). ב"י (סי' מ"ו), ובפרישה (שם בשם רע"ג). באנ"ת (ח"ד עמ' שי"א-שי"ג), ובילקו"י (ח"ג עמ' שס"א).
[59]נט. מ"ב (סי' שכ"ב סקי"ח), כה"ח (סי' קכ"ח סקמ"ד), שש"כ (פרק י"ד סעי' ל"ב ונ"א, ופרק ט"ו סעי' ע"ו). והטעם, משום דמוליד ריחא. ועיי"ש בשש"כ, שכתב שאם אינו מתכוון להוליד ריח בבגד, אלא מתכוון לשמור בבגד דבר המריח, שבשעת הדחק אין לאסור. וראה מש"כ הגר"ע יוסף בלוי"ח (סי' ס"ח) בשם הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש. וע"ע מה שכתבנו בס"ד בקונטרס קדושת השבת (הערה ז'). עיי"ש.
[60]ס. את שתי הדעות הראשונות ראה בכה"ח (סי' קכ"ח סקמ"ד). והשע"ת (באותו סימן סק"ח) בשם הג"ר יונה נבון, רבו של הגחיד"א, וכן המ"ב (שם ססקכ"ג) העלו להתיר נתינת מי הבושם על בשר האדם, אף דמוליד ריחא עי"כ. ואף בספר שש"כ כתב שמותר ליתן מי בושם על הידים ועל שאר חלקי הגוף (שם פרק י"ד סעי' ל"ב).
ובאשר להתזת מי בושם על שער אדם (לא על פאה נכרית שממילא היתר שימושה לנשים שנוי במחלוקת גדולה ורבו האוסרים) כתב השש"כ (פרק י"ד סעי' נ"א) שיש מקום להקל [ומשמע קצת שאין ההיתר לכך כדין ההיתר לתת הבושם על הבשר עצמו. וראה כה"ח (סי' קכ"ח סקמ"ד) שכתב בשם הלק"ט (ח"ב סי' כ') שדין השיער כדין בגד]. ואמנם דעת כה"ח (שם) למסקנה שאין להתיר נתינת מי בושם על בשר האדם, וכ"ש על שערו, כיון שמתכוון הוא להוליד ריחא, אך אם נותן הבושם באוכלים ובמשקים כדי למתקם ולא כדי להוליד בהם ריח טוב, וכן אם נותן לתוך ידו מי בושם כדי להריח במי הבושם עצמם, ואינו מתכוון להוליד ריחא בידו, יש לדעת הרב כה"ח להקל. והוסיף שכ"כ הבא"ח ברפ"ע (ח"ב סי' נ"א).
ומה שכתבנו הדעה השלישית, האוסרת מכל וכל לשים מי בושם ביוה"כ על בשר האדם, הוא עפי"ד הגרי"ש אלישיב שליט"א. ששאלתיו לגבי מי שקשה לו לצום, ורוצה להריח בושם ביוה"כ, המותר לו לשים בושם על היד, או שאסור הדבר מדין סיכה או רחיצה. וענה לי שאסור מדין סיכה. ואף לאחר שאמרנו לו שהבושם אינו דבר שומני, ואולי יש לאסור מדין רחיצה ולא מדין סיכה, אמר שבכל אופן זה אסור מדין סיכה. עכת"ד. וגם הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שלדעתו איסור גמור הוא ביוה"כ לשפוך בושם על היד או על שאר חלקי הגוף, מדין רחיצה ביוה"כ. ורק בשאר ימים טובים התירו זאת, שאז אין בזה משום מוליד ריחא (ראה בבא"ח ש"ש פר' "תצוה" סעי' י"א - מ.ה.). אך ביוה"כ אסור לעשות כן, כשם שאסור לשפוך סתם מים על היד. ואמנם מותר לאשה לרחוץ כלי אוכל כדי להאכיל את בנה, אך זאת משום שאינה מתכוונת לשפוך את המים על גופה. אך הכא הריהו שופך את מי הבושם בידים ממש. ואין להתיר זאת מצד מלאכה שאצל"ג, שהרי אף בשבת אין מתירים מלאכה שאצל"ג ללא צורך. ואף שם בסתמא זה אסור. ואפי' לומר לנכרי לכבות את האש בשבת, שזו מלאכה שאצל"ג, אין מתירים אם אין סכנת נפשות, וכ"ש ע"י ישראל. וכ"ז בשבת. אך ביוה"כ הרי אנו דנים מצד עינויים, ובעינויים לא שייך כלל ענין מלאכה שאצל"ג. שה"ז שייך דוקא במלאכות. וברור שאם אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות לועגים על אדם דתי שצם ביוה"כ, לא נאמר שהוא יאכל מפני שזו מלאכה שאצל"ג. עכת"ד. ושאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל, וגם הוא הסכים שיש לאסור לשפוך ביוה"כ מי בושם על היד, מדין רחיצה. עכ"ד. וכעבוד זמן שאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א. ואמר לי הלכה למעשה שמותר ביום הכיפורים לשים מי בושם על היד ושאר חלקי הגוף, כדי להריח הבושם. והוסיף, שאין בכך איסור סיכה או רחיצה, כיון שאינו מתכוון לא לרחוץ ולא לסוך, אלא רק מתכוון להריח. ושאלתיו בענין איסור מושיט אצבעו למים ביוה"כ. ואמר לי, דהתם הוא מתכוון ליהנות מהמים, אך הכא מתכוון להריח. ולכן זה מותר לדינא. עכת"ד. וראה בילקו"י (מועדים, עמ' קי"ג סל"א, ושם הערה נ"ו), שהב"ד שו"ת קול אליהו (ח"א סי' ל"ט) שבנטי' ידי הכהנים במי רחצה ששמו בתוכם מי ורדים, יש לחוש בזה ביוה"כ משום סיכה, והגחיד"א בשו"ת חיים שאל (סי' ע"ד סקנ"ו) כתב שאין בזה סרך סיכה, שהם כמים הניגרים. וראה עוד בענין זה לקמן בנספחים, מכתבי הגר"ש משאש זצ"ל והגר"ח קנייבסקי שליט"א.
לשים מי בושם לתוך מים, אסור הן בשבת הן ביו"ט והן ביוה"כ (ט"ז סי' תקי"א סק"ח, מ"א באותו סימן סקי"א ובסי' קכ"ח סק"ח. מ"ב בסי' קכ"ח סקכ"ג. כה"ח סקמ"ד. שש"כ פי"ד הערה צ"ב וש"א).
כתב בשש"כ (שם סעי' ל"ג) בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שמותר לרחוץ בשבת את הפנים או את הידים בממחטה הספוגה במי בושם, שהרי מי הבושם אינם נסחטים מן הממחטה, ואין בכך איסור סחיטה. ע"כ. ונראה דהדין כן רק כאשר הממחטה ספוגה מעט במי הבושם, והיינו בלחלוחית מועטה, וכמש"כ במ"ב (סי' תרי"ג סקכ"ה), שמשם למד דין זה הגרש"ז אוירבך זצ"ל, אך אם הממחטה ספוגה מאוד במי הבושם נראה שודאי יש לאסור, שהר"ז פ"ר דניחא ליה. וראה עוד במרן (סי' ש"כ סעי' ט"ז וי"ז, ולא דמי למש"כ בסי' ש"א סעי' מ"ח). ושמעתי בעבר מהגר"מ אליהו שליט"א שאין להתנגב בשבת במגבת דקה ורטובה, משום איסור סחיטה. עכת"ד. ונראה דה"ה ביוה"כ ובשאר יו"ט. וראה עוד מה שכתבנו לעיל (בסוף הערה נ"ו) בשם הא"א.
[61]סא. ח"א, מ"ב (סי' תרי"ז סק"ח) וכה"ח (סקי"ז), עפ"י הגמ' כתובות (דף ס"א ע"ב). וראה לקמן (פ"ט סעי' ז').