מקראי קודש

אודות בית

פרק ט: דין הפטורים מהתענית ומשאר העינויים

(כולל דיני מעוברות, יולדות, מניקות, חולים, זקנים וחיילים)


א. כבר כתבנו לעיל, בתחילת פרק ו', שהתורה אסרה אכילה ושתיה ביום הכיפורים. ומאידך אמרה התורה: "וחי בהם" (ויקרא פרק י"ח פסוק ד'), ודרשו חז"ל: ולא שימות בהם. ופירוש הדבר, שאין התורה דורשת מהאדם לשמור את מצוותיה, אם בשל כך תהיה סכנה לחייו (חוץ מכמה עבירות חמורות: כעבודה זרה, גילוי עריות שפיכות דמים ועוד, כמבואר במקורות) , שאין משפטי התורה נקמה לישראל, אלא רחמים, חסד ושלום.


ב. כשם שמותר, ואף מצוה, לחלל את השבת להצלת חיי אדם מישראל בכל מקרה שקיימת סכנה או ספק סכנה לחייו , כך גם מותר, ואף מצוה על אדם הפטור מן התענית, לאכול ביום הכיפורים , וכן מצוה לחלל את יום הכיפורים, כדי להציל את חייו. ודינים אלה אמורים גם אם כעת אין סכנה לאדם זה, אלא שיש חשש שחייו יהיו בסכנה אם לא יעשו כן.


ג. כל הפטור מן התענית ואינו אוכל, הריהו מתחייב בנפשו, ועליו הכתוב אומר: "ואך את דמכם לנפשֹתיכם אדרֹש" (בראשית פרק ט' פס' ה'). וכאשר חולה הצריך לאכול מתעקש להתענות, מצוה שרבנים גדולים בעלי השפעה יסבירו לו שאין בכך שום מידת חסידות.


ג(1). חולה וכדומה הפטור מן התענית, חייב לאכול ולשתות אף אם סיכויי הצלת חייו קלושים ביותר.


ד. הן האנשים והן הנשים חייבים להתענות בתענית יום הכיפורים. ואף מעוברות ומניקות חייבות בכך , מלבד הפטורים שיבוארו לקמן.


ד(1). כל מעוברת, יולדת, מניקה, חולה, זקן, או חייל העוסק בפעילות מבצעית ביום הכיפורים, צריכים לכתחילה לברר לפני יום הכיפורים אצל רב פוסק כיצד עליהם לנהוג ביום הכיפורים.


ד(2). אותם המותרים לאכול או לשתות ביום הכיפורים, יש מהם המותרים לאכול ולשתות רק בכמויות מוגבלות וברווחי זמן קבועים (כמפורט בסעיפים ל"א ול"ב), ויש מהם המותרים לאכול ולשתות ללא הגבלת כמויות או זמן, וכמבואר בסעיפים הבאים.


דיני מעוברת, יולדת ומניקה:


ה. אשה מעוברת המתאווה מאוד לאכול מאכל (כגון שהריחה מאותו תבשיל). אם אומרת שרוצה היא לאוכלו , או שניכר משינוי פניה שצריכה היא לאוכלו , לוחשים באוזנה שיום הכיפורים היום. אם התיישבה דעתה מששמעה זאת, ואינה מתאווה עוד לאכול, מוטב, ולא תאכל. ואם לאו, נותנים לה לאכול כמה טיפות מן הרוטב של אותו מאכל. לא הועיל הדבר, נותנים לה מן הרוטב פחות מכשיעור (כדלקמן בסעיפים ל"א ול"ב). ואם עדיין לא התיישבה דעתה עליה, נותנים לה מן המאכל עצמו פחות מכשיעור. ואם גם בכך לא התיישבה דעתה, נותנים לה מן המאכל כפי צורכה, עד שתתיישב דעתה עליה.


ו. מעוברת לענין יום הכיפורים נחשבת כל אשה שהוכח שיש לה עובר, בין בתחילת הריונה, ובין בסופו.


ז. יש אומרים שמעוברת או כל אדם שיש לו חוסר ברזל משמעותי בדם יקח את כדור הברזל לפני התענית ולאחריה. אך אינו רשאי לקחת כדור ברזל בעיצומה של התענית. ומי שיש לו בעיה של לחץ דם או סכרת ראה דינו כאן במקורות. ויש אומרים שבכל מקרה ומקרה יש לשאול את הרופא, ואם יש חוסר ברזל משמעותי והרופא אומר שהוא צריך לקחת את כדורי הברזל דוקא במשך התענית, אכן יקח זאת בעיצומה של התענית, ואם אינו יכול לבלוע זאת ללא מים, ישתה אף מים (לכתחילה פחות מכשיעור, כמבואר לקמן בסעיפים ל"א ול"ב. וראה עוד במקורות). ואם מבחינה רפואית צריך הוא אף לאכול, רשאי הוא אף לאכול (לכתחילה פחות מכשיעור), ורצוי שיתחיל לאכול רק מבוקר יום הכיפורים. ומעוברת שיש לה סחרחורות, בחילות, או בעיות רפואיות אחרות, ראה דינה במקורות.


ח. אשה שחל יום הכיפורים באחד משלושת הימים הראשונים ללידתה, אסורה להתענות, וחייבת היא לאכול. יש אומרים שסופרים ימים אלה מעת לעת (היינו שלוש יממות שלימות), ורק בתום שבעים ושתים השעות שלאחר הלידה פקע היתר זה (ואפילו באמצע היום). ויש אומרים שאין מונים ימים אלה מעת לעת, אלא מקצת היום ככולו, ולכן אם ילדה ביום שבעה בתשרי, או לפני כן, אין דינה ביום הכיפורים כדין יולדת בתוך שלושת ימיה הראשונים. ויש להקל כדעה הראשונה (ובמיוחד כשהיא עדיין חלשה מהלידה אסור להחמיר בכך).


ט. אף אם הרופא, והיולדת בתוך שלושת ימיה הראשונים ללידה, אומרים שיכולה להתענות ואינה צריכה לאכול, חייבת היא לאכול , אך תאכל בשיעורים (כדלקמן). ואם אינה אומרת שאינה צריכה לאכול, יש אומרים שתאכל כדרכה ללא הגבלה , ויש אומרים שאף במקרה זה תאכל לכתחילה בשיעורים. ומנהג רוב האשכנזים כדעה הראשונה , והספרדים נוהגים כדעה השניה (ועוד פרטי מקרים לגבי יולדת זו ראה כאן במקורות).


י. אשה שחל יום הכיפורים לאחר שלושת הימים הראשונים ללידה ובתוך שבעת הימים הראשונים. אם הרופאים וקרובותיה אומרים שאינה צריכה לאכול, והיא אומרת שצריכה היא לאכול, תאכל לכתחילה בשיעורים , ואם לא די בכך תאכל כפי צורכה. ואם במקרה זה אומרת שאינה יודעת אם צריכה היא לאכול, לא תאכל כלל. אך אם הרופאים ושאר האנשים אינם אומרים שיכולה היא להתענות, אזי אם היא שותקת, או שאומרת שאינה יודעת אם צריכה היא לאכול, תאכל בשיעורים. ואם אומרת שצריכה היא לאכול, והרופא אינו חולק על כך, או שהרופא אומר שצריכה היא לאכול והיא אומרת שאיננה צריכה, חייבת לאכול כפי הצורך. וראה עוד בסעיף ט"ו.


יא. אף לענין ספירת שבעת הימים הראשונים מהלידה נחלקו הפוסקים אם מונים אותם מעת לעת (והיינו שבע יממות שלימות) , או שאין מונים אותם מעת לעת, וכדלעיל בסעיף ח'. ואף במקרה זה יש להקל כדעה הראשונה (ובמיוחד אם עדיין חלשה היא מהלידה אסור להחמיר בכך).


יב. אשה שחל יום הכיפורים לאחר שבעה ימים ועד שלושים יום מהלידה דינה כחולה שאין בו סכנה (אלא אם כן יש לה סיבוכים, כגון חום וכדומה). לפיכך אם אומרת שצריכה היא לאכול מחמת הלידה, אינה רשאית לאכול. אך אם אומרת שצריכה היא לאכול כיון שמחלתה מתגברת, רשאית היא לאכול בשיעורים, וכדלקמן. וראה עוד בסעיף ט"ו.


יג. גם אם עדיין לא ילדה האשה, נחשבת היא כיולדת בתוך שלושת הימים הראשונים מהלידה, אם אחזוה חבלי הלידה. והיינו שקרובה היא ללידה כל_כך, שכבר יושבת היא על הכסא שעליו יושבות היולדות, או שהחל דמה לשתות ולרדת, או שאין בכחה ללכת, כך שצריך לסייע לה בהליכתה ולשאתה בזרועותיה.


יד. לדעת רוב הפוסקים, אשה שהפילה את וולדה לאחר ארבעים ימי הריון, דינה כיולדת. ועוד מדיני יולדת ראה כאן במקורות.


טו. אף שמניקה חייבת להתענות (אם אינה בימים הראשונים שלאחר הלידה, כמבואר בסעיפים הקודמים), מכל מקום אם תינוקה הינו חולה ואינו יונק כי אם ממנה, ואם תתענה יסתכן התינוק, חייבת היא לשתות, ואם אפשר תשתה בשיעורים. ויש מקילים ואומרים, שכל מניקה שיש חשש שיפסק חלבה אם תתענה, צריכה לשתות ביום הכיפורים בשיעורים. וכבר כתבנו לעיל בפרק ו', שעל המניקות להרבות מאוד בשתיה לפני יום הכיפורים.


דיני חולה:


טז. כאשר יש חולה שיש בו סכנה מיידית, או ספק סכנה מיידית, אין להשתהות כדי לברר את דינו. ואמרו חז"ל, שההולך במקרה זה לשאול מה דין החולה, הרי זה שופך דמים. לכן מי שחש מאוד ברע, עד כדי כך שהוא מסופק אם נכנס לסכנת חיים, ואינו נמצא סמוך לרב פוסק או לרופא על מנת לשואלו מיד כיצד עליו לנהוג (כגון חייל במוצב מרוחק). אף שיש באפשרותו או באפשרות חבריו לגשת לרב או לרופא ביום הכיפורים ולברר את דינו, לא ישתהו בבירור הדין, אלא יאכל. וה' בוחן לִבות.


טז(1). אדם (אפילו בריא) שהריח מאכל, ומתאווה לאכול ממנו. אם בשל כך השתנה מראה פניו, כך שניכר שצריך הוא לאכול, רשאים לתת לו מאותו מאכל, ויאכלנו כמבואר בפרקנו בסעיף ה' לגבי מעוברת. אך אם אין ניכר שינוי בפניו, אלא שמרגיש בעצמו שהוא עלול לבוא לידי סכנה, אין לאחרים לתת לו אוכל, אך רשאי הוא לקחת בעצמו ממאכל זה, ולאוכלו כנזכר לעיל בסעיף ה'. ויש מי שאומר, שכיון שמסוכן הוא, מותר אף לאחרים להאכילו. וראה עוד לקמן סעיף מ"א.


יז. חולה המרגיש ביום הכיפורים שאם לא יאכל תתגבר מחלתו ועלול הוא להסתכן, ולכן מבקש הוא לאכול, מזכירים לו בנחת שיום הכיפורים היום (ויש מי שחולק, כמבואר במקורות). ואם עדיין מבקש הוא לאכול, אף שהרופאים טוענים שאינו זקוק לאוכל, רשאי הוא לאכול. והדין כן בין אם ביקש זאת החולה מעצמו, ובין אם אמר כן לאחר ששאלוהו.


יח. אם החולה טוען שצריך הוא לאכול, ואילו הרופא או הרופאים טוענים שאכילה זו תזיק לחולה, שומעים לחולה ומאכילים אותו. ויש אומרים, שאם הרופאים בקיאים היטב ומכירים מחלה זו, שומעים להם ואין מניחים לחולה לאכול. ומכל מקום אם החולה אומר שצריך הוא תרופה מסוימת, והרופא אומר שתרופה זו תזיק לו, שומעים לרופא. ואם במקרה זה הרופא אומר שאין החולה צריך לתרופה זו, אך מכל מקום אין היא מזיקה לו, רשאי החולה לקחתה.


יט. כאשר רופא, ואפילו גוי , או כל אדם מישראל המבין קצת בעניני אותה מחלה , אומר שאם לא יאכל החולה תתגבר מחלתו , ואילו החולה, אפילו שהוא רופא מומחה, טוען שאינו צריך לאכול, שומעים לרופא ומאכילים את החולה. וראה לקמן סעיף כ"ח.


כ. כאשר רופא אחד מומחה , ואפילו שהוא גוי , אומר שהחולה צריך לאכול. ואילו רופא שני, ואפילו יהודי , טוען שהחולה אינו צריך לאכול, והחולה שותק או שאומר שאינו יודע אם צריך הוא לאכול , שומעים לרופא הראשון ומאכילים את החולה. ואם הרופא שאומר להאכיל את החולה הינו גוי ואינו מומחה , אין להאכיל את החולה, ואפילו שהרופא השני גם הוא אינו מומחה. וראה עוד לקמן סעיף כ"ח.


כא. כששני רופאים אומרים שיש להאכיל את החולה , והחולה, ושני רופאים או יותר , אומרים שאין צריך להאכילו, ואפילו שהרופאים האומרים שאין להאכילו מומחים יותר מהטוענים שיש להאכילו , יש להאכיל את החולה , מאחר ושני רופאים אמרו להאכילו. ויש חולקים, ואומרים שכאשר מספר הרופאים האומרים להאכיל את החולה שווה למספר הטוענים שאין צריך להאכילו, יש לפסוק כדעת הרופאים המומחים יותר. אך אם רבים יותר הרופאים הטוענים שיש להאכילו, אין להתחשב במומחיות הרופאים האחרים.


כב. כאשר החולה ורופא אחד אומרים שאין החולה צריך לאכול, ורופא אחר אומר שצריך הוא לאכול, אין מאכילים אותו , אלא אם כן הרופא שאומר שצריך, מומחה הוא יותר מהאחרים, שאז מאכילים את החולה. וכן כאשר רופא אחד, ואפילו מומחה, אומר שאין החולה צריך לאכול, ושני רופאים, אפילו שאינם מומחים, אומרים שצריך הוא לאכול, מאכילים אותו. אך אם רופא אחד אומר שצריך החולה לאכול, ושני רופאים אומרים שאינו צריך, ואילו החולה אינו אומר דבר, אין מאכילים אותו כלל.


כג. כאשר החולה ורופא אחד, או אף החולה לבדו, אומרים שצריך החולה לאכול, אפילו אם רופאים רבים ומומחים יותר אומרים שאינו צריך לאכול, מאכילים את החולה.


כד. כאשר החולה , או רופא המכיר את המחלה , אומר שאין החולה צריך לאכול, ואפילו רופא אחר המכיר את המחלה מסתפק אם צריך הוא לאכול, מאכילים אותו. אך אם הרופא אומר שאין החולה צריך לאכול, ואילו החולה אומר שאינו יודע, אין מאכילים אותו. ואם החולה הינו רופא , ודעתו צלולה , ואומר שאינו יודע אם צריך הוא לאכול, מאכילים אותו אף שרופא אחר אומר שאין להאכילו.


כה. כאשר החולה נחלש מאוד, ואין רופא בנמצא, אך נראה לרוב הסובבים אותו שיסתכן אם לא יאכל, מאכילים אותו. וראה עוד כאן במקורות.


כו. כאשר אומרים הרופאים שאם לא יאכל החולה, גדולים הסיכויים שימות. ואם יאכל יתכן שיחיה, מאכילים אותו.


כז. כאשר מותר ביום הכיפורים לחולה לאכול ולשתות, צריך הוא לכתחילה לאכול ולשתות פחות משיעור חיוב כרת (כדלעיל בפרק ו', וכדלקמן בפרקנו סעיפים ל"א ול"ב).


דין נאמנות הרופא:


כח. אף שכתבנו, שבמקרים מסוימים רופא גוי נאמן לומר שהחולה עלול להסתכן אם לא יאכל ביום הכיפורים, מכל מקום אין למהר לסמוך עליו. ויש מהפוסקים שכתבו, שהדין כן אף לגבי רופא יהודי המחלל שבת, שאינו מתענה ביום הכיפורים, ואינו שומר את שאר המצוות. ומכל מקום אם הוא רופא יהודי ישר, שאף על פי שהוא עובר עבירות לשם הנאתו, אינו רוצה שיכשלו אחרים בגללו, נאמן הוא לומר שחולה זה צריך לאכול. ובכל המקרים הללו תלוי הדבר לפי ראות עיני הרב הפוסק. ולכן יש להשתדל שרופא שומר תורה ומצוות יקבע את מצבו של החולה. אך אם השעה דחוקה, ויש חשש סכנה אם ישתהו לברר זאת, או שאין שם רופא יהודי השומר מצוות, ודאי שיש להאמין לרופא שאינו שומר מצוות, או אף לרופא גוי, אם אין שם רופא יהודי.


כט. רופא שאינו מכיר את מחלת החולה הריהו ככל אדם.


דיני זקן, חייל, ורופא בבית חולים:


ל. זקן שיש חשש סכנה לחייו אם יתענה ביום הכיפורים, לא יתענה, אלא יאכל לכתחילה בשיעורים. וזקן שהחל להתענות ביום הכיפורים, אלא שבמשך היום נחלש, עד שיש חשש סכנה לחייו, יאכל אף הוא לכתחילה בשיעורים.


ל(1). דין החיילים - כשאר הבריאים, אלא אם כן הם יהיו ביום הכיפורים בפעילות מבצעית (או בכוננות) העלולה להפגע בשל התענית, ודינם מבואר במקורות.


ל(2). רופא (ושאר אנשי הצוות הרפואי ההכרחי) שצריך לנתח ביום הכיפורים כדי להציל חולה יהודי במצב מסוכן, ואין אדם אחר המסוגל להחליפו, ואף לרופא זה אין כח לעשות את הניתוח, בשל התענית. רשאי וצריך רופא זה לאכול ביום הכיפורים כדי שיוכל להציל את החולה. ואם מספיקה לו אכילה רק בשיעורים (כדלקמן), יאכל רק בשיעורים.


לא. אותם שהותר להם לאכול ביום הכיפורים בשיעורים, יאכלו אוכל בנפח שלושים סמ"ק בכל תשע דקות, ויש מתירים בכל שבע דקות (וראה עוד כאן במקורות). ואם אין זה מספיק להם, ישתדלו להאריך את זמן אכילת כמות זו כפי יכולתם , דהיינו במשך שמונה דקות (לשיטה הראשונה), ואם לאו אזי במשך שבע וחצי דקות, או שבע דקות, שש דקות, חמש דקות, ארבע וחצי דקות, ארבע דקות או שלוש דקות. ומכל מקום ישתדלו לאכול כמות זו ביותר משתי דקות. ולחילופין, כאשר קשה להם הדבר, רשאים הם לאכול אוכל בנפח הקטן משלושים ושנים סמ"ק בשיעורי זמנים אלה. ואם לאו, יאכלו אוכל בנפח הקטן משלושים ושמונה סמ"ק, ומכל מקום ישתדלו לאכול אוכל בנפח הקטן מארבעים ושמונה סמ"ק בשיעורי הזמנים הנ"ל.


לב. אותם שהותר להם לשתות ביום הכיפורים בשיעורים, ישתו לכתחילה משקה בשיעור הקטן מכמלוא לוגמיהם (שהוא נפח חצי פיהם, כמבואר לעיל בפרק ו' סעיפים י' וי"א. ואופן המדידה ראה שם בהערה ל"ח). וכבר כתבנו שם, ששיעור זה אינו קבוע לכל אדם, אלא הוא משתנה מאדם לאדם (ואצל אדם מבוגר בעל גוף בינוני שיעור זה הינו כארבעים סמ"ק, ויש אומרים כארבעים ושנים סמ"ק). אם ניתן הדבר יש לשתות זאת כפי שיעורי הזמן הנזכרים בסעיף הקודם (ויש מי שמיקל לכתחילה לשתות כמות זו כל חמש דקות) , ואם לא ניתן הדבר, ישתו שיעור זה בהפסקות מועטות, או שישתו לאט לאט, כפית אחר כפית.


לג. האוכלים והשותים בהיתר ביום הכיפורים צריכים לאכול ולשתות בצורה מבוקרת, וישימו לבם לכך, שסוף אכילה אחת לא תצטרף עם תחילת האכילה הבאה לשיעור האיסור (היינו שלא יאכל חלק מן השיעור בסוף תשע הדקות הראשונות, וישוב לאכול חלק ניכר מן השיעור מיד בתחילת תשע הדקות הבאות, כך שיצא שאכל כשיעור במשך תשע דקות). וכן הדין בשתיה. ומכל מקום יש לזכור, שאין אכילה ושתיה מצטרפות לשיעור האיסור, וכנ"ל בפרק ו' סעי י"ד.


לד. כל אותם שהתירו להם לאכול ולשתות כדרכם, ללא הגבלת השיעורים, צריכים לשער בכל אכילה ואכילה, ובכל שתיה ושתיה, אם מעתה ואילך לא די להם בשיעורים. ואם אכן כך, יאכלו רק בשיעורים. וכן יש לשקול אם צריכים הם דווקא לאכול, או דוקא לשתות. וכן מעוברת ושאר אדם, שהריחו מאכל והסתכנו בשל כך, לא התירו להם לאכול אלא רק עד שתתיישב דעתם עליהם. ואף חולה שהותר לו לאכול בשיעורים, ולאחר שאכל שיעור מה יודע בוודאות שיצא מכלל סכנה, אינו רשאי להמשיך לאכול.


לה. ומאידך, אין להגביל אדם המותר באכילה שיאכל בשיעורים, אלא אם כן ברור שכמויות אלה מספיקות לו. אך אם הוא או הרופא אומר שלא די לחולה בכמויות אלה , וכן כאשר יש ספק בדבר , יאכל וישתה כדרכו בשאר ימות השנה, עד שירגיש שאינו צריך לאכול ולשתות כדרכו. ויש שכתבו, שכאשר החולה , היולדת לאחר שלושת הימים הראשונים ללידה ובתוך שבעת הימים הראשונים, או הרופא , אומרים שלא די באכילה בשיעורים, נוהגים להניח לפניהם את האוכל והמשקה, ואומרים להם: יום הכיפורים היום. אם חוששים אתם שתכנסו לסכנה אם לא תאכלו ותשתו כדרככם, אכלו ושתו כדרככם. ואם אינכם חוששים שתכנסו לסכנה, אכלו ושתו מעט מעט, פחות מכשיעור.


לו. נכון שכל אדם המותר לאכול ולשתות ביום הכיפורים בשיעורים, ימדוד לפני יום הכיפורים ויחלק את מאכלו חתיכות חתיכות, על פי השיעורים הנזכרים לעיל. וכבר כתבנו לעיל בפרק ו' שאותו אדם ימדוד לפני יום הכיפורים גם את שיעור כמלוא לוגמיו, על מנת שידע כמה רשאי הוא לשתות ביום התענית. ואם לא עשה כן, ימדוד ויכין את האוכל ביום הכיפורים עצמו, וכן ימדוד את שיעור כמלוא לוגמיו, כדי לדעת כמה רשאי הוא לשתות.


לז. חולה שאינו יכול לצום עד גמר התענית ביום הכיפורים, לדעת רוב הפוסקים מוטב שיתחיל לאכול מהבוקר, או אף מתחילת הלילה, עד סוף היום פחות משיעור חיוב כרת, ואל יתענה עד שעה מאוחרת יותר, כך שיצטרך לאכול יותר מהשיעור.


לח. מעוברת, מניקה ושאר אדם, החוששים שאם ילכו לבית הכנסת לא יוכלו לצום ויצטרכו לאכול או לשתות (ואפילו רק בשיעורים) , אל ילכו לבית הכנסת, אלא יתפללו בביתם (ואם צריך יתפללו במיטתם). וכן הדין לאנשים שהותר להם לאכול, אלא שאם לא ילכו לבית הכנסת יוכלו למעט בשיעור האכילה או השתיה.


לח(1). אותם אנשים שהותר להם לאכול ביום הכיפורים, ישתדלו לחזר אחר מאכלים מזינים.


לט. חולה שאין בו סכנה, הצריך לבלוע או לשתות ביום הכיפורים לרפואתו תרופות (גלולות או סירופ) מרות, יש אומרים שראוי שימנע מכך , ויש מתירים לו לבולען, אך ללא משקה. ואם הרופא דורש שישתה מים עם התרופה, יערב במים דבר מר כדי לפגום את טעמם (ובאשר לשיעור הדבר המר, יש להוועץ ברב פוסק וברופא). ואם ניתן הדבר, עדיף גם לדעת המתירים, לבקש מהרופא להחליף את הגלולות או הסירופ בפתילות (נרות), אשר להן אותה תועלת רפואית. וכאשר הגלולות אינן מרות, יש לעוטפן בנייר דק ולבולען כשהן עטופות. ויש אומרים לעשות כן אף בגלולות מרות.


לט(1). חולה שיש בו סכנה רשאי לקחת תרופות כפי צורכו, ואם אינו יכול לבלוע את הגלולות ללא מים, רשאי לבולען על ידי שתיית מים.


מ. חולה שאין בו סכנה אסור לאכול מאכל, אפילו בכמות קטנה. ויש מי שמתיר לו לאכול מאכל שאינו ראוי לאכילה בכמות הקטנה משיעור חיוב כרת (הנ"ל).


מא. מי שאחזו בולמוס מחמת רעב , ונשקפת סכנה לחייו (והסימן לכך שעיניו כהות ואינו יכול לראות) , מאכילים אותו מיד כפי צורכו וללא הגבלה, עד שתשוב אליו ראייתו. אם יש שם מאכל המותר, מאכילים אותו ממנו. ואם לאו, מאכילים אותו אף ממאכל אסור. וכאשר יש כמה מאכלים אסורים, ללא מאכל מותר, מאכילים אותו מהאיסור הקל יותר. אך לא יְחַזְּרו אחר מאכל מותר, אם גורם להם הדבר להשתהות. וצריך הוא לברך על אכילתו גם אם אוכל מאכל אסור (ויש אומרים שאין לברך על מאכל אסור).


מב. כל דיני הרפואה הנוהגים בשבת, נוהגים גם ביום הכיפורים. וראה עוד בדינים אלה בשלחן ערוך, חלק אורח חיים, סימנים שכ"ח, שכ"ט וש"ל, בנושאי כלים, ובשאר ספרי הפוסקים האחרונים.


מג. כתבו הפוסקים, שכל מורה הוראה בישראל צריך להיות בקי לפני יום הכיפורים בדינים ובשיעורים אלה, כיון שבשל שהייה קצרה בבדיקת ההלכה עלול החולה להסתכן. וכאשר מתעוררת שאלה שמורה ההוראה צריך לעיין בהלכה, ויש שם אדם אחר הבקי ויודע להשיב מיד, אין לחלוק כבוד לרב ולהשתהות, אלא שומעים לאותו בקי.


מד. כל האוכלים בהיתר ביום הכיפורים לא יעשו קידוש , אך יברכו ברכה ראשונה לפני אכילתם. ואם אכלו שיעור "כזית" (שיש אומרים שהוא כעשרים ושמונה סמ"ק ויש אומרים שהוא כחמישים סמ"ק) בכדי אכילת פרס (במשך ארבע דקות), צריכים הם לברך ברכה אחרונה. ואם אכלו "כזית" לחם במשך זמן זה , יברכו ברכת המזון לאחר אכילתם, ויאמרו "יעלה ויבוא" בברכת "בונה ירושלים". וכשחל בשבת יוסיפו לומר גם "רצה והחליצנו". אך אם שכחו ולא אמרו תוספות אלה, לא יחזרו לומר את ברכת המזון.


מה. מי שאכל ביום הכיפורים בהיתר, אינו צריך שום כפרה לאחר מכן.


מו. האוכל ביום הכיפורים בהיתר, בין שאוכל בשיעורים, ובין שאוכל כדרכו (ללא שיעורים), רשאי לעלות לתורה בבוקר יום הכיפורים. יש אומרים שרשאי הוא לעלות לתורה אף במנחה, ויש אומרים שלא יעלה לתורה במנחה, אלא ביום הכיפורים שחל בשבת. ואחרים אומרים שאף כשיום הכיפורים חל בשבת לא יעלה שלישי לתורה, ולא יקרא ההפטרה.


מז. לדעת רוב הפוסקים, מותר ביום הכיפורים לזון בהזנה מלאכותית חולה שאין בו סכנה, אם המזון עובר דרך צינורית וכדומה לתוך מעיו. ויש מחמירים בכך. ואם מותר לזון חולה כזה על ידי אינפוזיה, באופן שהכניסו את המחט לוריד לפני יום הכיפורים, ראה כאן במקורות.


מז(1). לדעת רוב הפוסקים, חולה שיש בו סכנה אינו צריך להחמיר ולסגף את עצמו בהזנה מלאכותית.


דין שאר העינויים לפטורים מהתענית:


מח. המותרים ביום הכיפורים באכילה ובשתיה אינם מותרים גם ברחיצה, סיכה ונעילת מנעלי עור, אלא במקרים מסוימים , כמבואר לקמן.


מט. אדם החולה בעינו, ונמשך הכאב לכל הגוף, וכן אדם שיש סכנה לאחד מאיבריו, או שהוא חולה בכל גופו, מותר לו לרחוץ לרפואתו כפי הצורך, אף על פי שאין סכנה לחייו, ומותר הוא בכך באופן המותר בשבת (כמבואר כאן במקורות). והסובל מדלקת עיניים, מותר לשים טיפות בעיניו, או לנקותן במי בור (כמבואר כאן במקורות).


נ. חולה, אף שאין בו סכנה, מותר לו לסוך בידו בשמן לצורך רפואתו, כשהוא נזהר שלא לסחוט את שערו. ויש מי שאומר שכן הדין ליולדת ומניקה. ומי שיש לו פצעים בראשו, גם לו מותר לעשות כן אם נמצא הוא במקום שאף אנשים בריאים רגילים לסוך ביום חול. וכתבו פוסקים רבים, שבדורותינו אין אנשים בריאים רגילים לסוך, ולכן מי שיש לו פצעים בראשו אסור לו לסוך ביום הכיפורים.


נא. יולדת שטרם עברו שלושים יום מהלידה, וכן חולה, אף שאין בו סכנה, ואפילו מי שיש לו מחלה ברגליו וקשה לו ללכת ללא נעלי עור, מותר להם ביום הכיפורים לנעול נעלי עור אם אין להם נעלים אחרות המתאימות להליכה זו.


נב. מותר לרופא לפני טיפולו בחולה ולאחריו, וכן למילדת לפני הלידה ולאחריה, לרחוץ את ידיהם. ויש אומרים, שמותר אף ליולדת תוך שבעת הימים הראשונים ללידה לרחוץ את המקומות המזוהמים בגופה.


נג. כפי שכבר כתבנו בתחילת הפרק, אנו מדגישים שוב שלכתחילה כל מעוברת, יולדת, מניקה, חולה, זקן או חייל העוסק בפעילות מבצעית ביום הכיפורים, צריכים לברר לפני יום הכיפורים אצל רב פוסק כיצד עליהם לנהוג ביום הכיפורים.


הערות

[1]א. הא דאסרה התורה אכילה ושתיה ביוה"כ, זאת עפ"י הפסוקים בספר ויקרא (פרקים ט"ז וכ"ג), ובספר במדבר (פרק כ"ט). ועפי"ד חז"ל במשנה יומא (דף ע"ג ע"ב), ובגמ' שם (דף ע"ו ע"א).




והא דדרשו חז"ל "ולא שימות בהם", הוא ביומא (דף פ"ה ע"ב). וכ"כ המ"ב (סי' שכ"ח סק"ד) וש"פ.




[2]ב. עפ"י שש"כ (פרק מ"א סעי' מ'). וראה רש"י יומא (דף פ"ב ע"ב ד"ה "מאי חזית"), שכתב שטעם הדבר, לפי שחביבה נפשן של ישראל לפני המקום יותר מן המצות, אמר הקב"ה: תִבטל המצוה ויחיה זה. עכ"ל.




כתב השד"ח (מע' יוה"כ סי' א' סק"י), שאף מי שאינו יכול לצום ב' צומות, ובשל תעניתו בצום גדליה יצטרך לאכול ביוה"כ, בכ"ז לדעת רוה"פ יצום בצו"ג, מאחר ועתה מוטלת עליו מצוה דרבנן זו, ואין לדחותה כדי לקיים מצות עינוי שאינה עדיין לפניו, וכשתבוא יהיה אנוס לעבור עליה [וראה עוד במקו"ד (לגרצ"פ פראנק, הל' ימים נוראים עמ' קל"ז בהררי בקודש), ובתוה"י (פל"ד הערה ח' ופ"נ הערה י"ד, ופ"ס הערה ו')].




[3]ג. מה שכתבנו בענין ג' העבירות ע"ז, ש"ד וג"ע כן הוא בגמ' יומא (דף פ"ב ע"א) וסנהדרין (דע"ד ע"א). וכ"פ הרמב"ם (פ"ה מהל' יסוה"ת ה"א וה"ב). וכן הדין אם גוי אונסו להעבירו מעל דת ישראל, בפני עשרה יהודים, שגם בזה הדין יהרג ואל יעבור (גמ' סנהדרין שם ורמב"ם שם). וכל זה שלא בשעת גזירה, אך בשעת גזירה (כשהגוים גוזרים גזירות על ישראל להעבירם מדתם), אפי' על שאר המצוות ואפי' שלא בפרהסיא יהרג ואל יעבור (גמ' שם. רמב"ם שם).




[4]ד. כעין דברי הרמב"ם בהל' שבת (פ"ב ה"ג).




[5]ה. הא דמותר ומצוה לחלל שבת להצלת חיי יהודי, זאת כתבנו עפ"י מרן (סי' שכ"ח סעי' ב' וכל סי' שכ"ט). וכתבו הפוס', שאפי' אותו ישראל עושה עבירות לתיאבון, הדין כן (מ"ב סי' שכ"ט סק"ט וש"א. וראה שש"כ פרק ל"ב הערה א').




והא דכתבנו להשוות דין יוה"כ לדין שבת, כך שמעתי מהגר"ע יוסף שליט"א, שהפוס' למדו דין יוה"כ מדין שבת כגון דיני יולדת ביוה"כ (שדינה בתוך ז' ימים הראשונים לא כדינה בתוך ג' ימים הראשונים, וכדומה - מ. ה.). שכ"כ הרמב"ן בתורת האדם, ושכ"פ הר"ן והרא"ש (בפ"ח דיומא), וכ"פ מרן (ראה ב"י סי' תרי"ח - מ.ה.). עכת"ד. וכ"כ שש"כ (ריש פרק ל"ט). עיי"ש.




והא דכתבנו שבשבת הדין כן אף בספק סכנה, זאת עפ"י שו"ע (סי' שכ"ח סעי' ה'), ומ"ב (באותו סי' סקי"ז), ושו"ע (סי' שכ"ט סעי' ג'). ולגבי ספק סכנה ביוה"כ ראה בשו"ע (סי' תרי"ח ס"ה) ובמ"ב (סקי"ג) וראה בשש"כ (פל"ב הערה ב'), ולקמן בפרקנו (הערה ח'), מהו ספק סכנה.




ואגב מה שכתבנו שהיתר חילול שבת הוא דוקא לצורך הצלת חיי יהודי, המ"ב (בסי' ש"ל סק"ח) כתב, שאין זה ברור שמותר לחלל שבת אפי' באיסור דרבנן ואפי' משום איבה, כדי לרפא גויים. ומ"מ איסור דאו' בודאי אסור לכו"ע, ומי שעושה כן הריהו מחלל שבת גמור. ומה שיש בכמה מהדפוסים של המ"ב שדבריו אמורים דוקא לגבי ריפוי הגויים במדינת הודו משום שהינם גם כיום עובדי כוכבים ומזלות, ברור שהמ"ב כתב כן רק משום חשש שיתנכלו לו הגויים בשל דבריו, ולכן ייחס זאת דוקא לגויים בהודו. אך באמת כוונתו לכל הגויים בעולם. וכן הבין גם האג"מ (או"ח ח"ד סי' ע"ט). וכן שמעתי מעוד גדול אחד שזו היתה כוונת המ"ב.




ועיי"ש בשו"ע (סעי' ב') שכתב שאין מילדים בשבת כותית, ובבה"ל כתב שכ"ה גבי לילד אשה מוסלמית (וע"ע בבה"ל שם גבי גר תושב וקראי). ובשו"ת צי"א (ח"ח סי' ט"ו פ"ו, וח"ט סי' י"ז פ"א) שכתב שמדין הגמ' והשו"ע אין לחלל שבת בשביל לרפא גוי, וכן אין לילד אותם כלל בשבת. ומשום איבה נראה לו שיש להתיר לרפא אותם בשבת באיסורים דרבנן. והביא שם צדדים להקל אף באיסורי דאו', משו"ת דברי חיים מצאנז ושו"ת חת"ס. וכתב עיצה בזה, לכוון שאינו בא לרפא הגוי, אלא בשעה שמרפאו ומחלל שבת, שיכוון שעושה כן כדי להציל עצמו שלא יענש אם יסרב, וכן בשביל שכלל ישראל לא תגיע להם בשל כך סכנה כללית, וממילא לדעתו הוי מלאכה שאצל"ג והוי איסור דרבנן שממילא שרי לדעתו לרפא בזה גוי בשבת. וסיים, דמ"מ חייב אדם לעשות ככל שביכולתו כדי שלא להגיע למצב כזה, אלא שגוי אחר יעשה את האיסורים בשבת (וע"ע שם גבי חי"ש להצלת יהודי העובר עבירות להכעיס). אמנם לענ"ד נראה שקשה לומר סברא זו שמכוון שעושה כן כדי להציל עצמו. דא"כ בכל מקרה שאומרים ליהודי לחלל שבת, הן גויים שאומרים לו כן, והן במגזר הציבורי, בצבא וכדו', יכוון כן והריהו ניצל מאיסור דאו'. ולא שמענו כזאת בישראל. שהרי הרבה שותי"ם דנו במקרים דומים, ולא מצינו שיעצו עיצה זו כדי להפטר מדאו' בשל סיבה זו. וכן מדברי המ"ב הנ"ל (בסי' ש"ל) נראה שאין להקל בשל סברא זו, שהרי אסר איסור גמור כשהרופא עושה איסורי דאו'. וא"כ לא ס"ל להקל בשל סברא זו. אמנם כעבור זמן שאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א אם מסכים הוא לסברת הצי"א לכוון זאת ואז הוי כמשאצל"ג. ואמר לי שאכן מסכים הוא לכך, אך הוסיף שהוא תמיד מייעץ לעשות פעולות אלה בשינוי. ואף שעשיה ביד שמאל לא נחשבת כשינוי, מ"מ יעשה זאת באחורי אצבעותיו וכדו' (יש להעיר שלא תמיד ניתן לעשות בשינוי. כגון פעולת נהיגה - מ.ה.). ושאלתיו מדוע בכלל מותר לחלל שבת, ואפי' רק באיסורי דרבנן. ואמר לי דשרי משום דאל"כ יהיה חילול ש"ש גדול. ושאלתיו, דאדרבא, זה שמחללים שבת זה חילול ש"ש. שיאמרו הגויים שאיננו דבקים בתורתנו ואנו מוכנים לוותר על חלק מהמצוות בשל פחד מהגויים. וענה לי שיש בזה חילול ש"ש שיאמרו שאנו לא מסכימים לרפא גויים. עכת"ד. ומ"מ באותו מעמד לא הזכיר הטעם של חשש מאיבה מהגויים, ושלא ירפאו הם את החולים הישראלים. ובענין משאצל"ג כשהחסרון אינו בצורך של התוצאה, אלא באמת רוצה את התוצאה הזו אך כוונתו לצורך חיצוני, ר' בתוס' שבת (דק"ו, א' בענין חובל וצריך לכלבו, ד"ה "מה" בענין מיתת בי"ד). ושמעתי מא' מגדולי הדור, שאם גוי נפצע בשבת ומבקשים מיהודי להצילו, ישתדל היהודי להתחמק מכך. ואם אינו יכול להתחמק, יעשה לצורך הצלת הגוי רק מלאכות המותרות בשבת, או שאסורות רק מדרבנן אך לא מלאכות האסורות מדאו' (כך אמר לגבי העברת ערבי שנפצע מירי חיילי צה"ל באינתיפדה, וביקשו מנהג אמבולנס יהודי שיפנהו לבית חולים. והוסיף, שכך יש לנהוג גם במקרים דומים). וכן שמעתי מהגר"ע יוסף שליט"א (לגבי רופא יהודי הצריך לרפא גוי שנפצע בשבת בתאונת דרכים). וראה בשש"כ (פרק מ' סעי' י"ד ובהערה מ'), שכתב שיש צדדים להקל אף במלאכות דאו', ובאג"מ (חאו"ח ח"ד סי' ע"ט) שג"כ נטה להקל בדאו'. ואכמ"ל.




[6]ו. עפ"י יומא (דף פ"ב), שפיקו"נ דוחה יוה"כ. וכנ"ל.




חולה הצריך לאכול או לשתות ביוה"כ טוב שיאמר לפני האכילה או השתיה הראשונה כך: הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות אכילה ושתיה ביוה"כ, כמו שכתבת בתורתך: "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני ה'" (ויקרא פרק י"ח פס' ה'). ובזכות קיום מצוה זו, תחתום אותי ואת כל חולי עמך ישראל לרפואה שלמה ואזכה ביום הכיפורים הבא לקיים שוב "ועניתם את נפשותיכם", כן יהי רצון. אמן. עד כאן לשון התפילה (תוה"י פנ"ב ס"י כפי שהועתק ממחזור עתיק).




[7]ז. כתב מרן (בסי' שכ"ח ס"ב): מי שיש לו חולי של סכנה מצוה לחלל עליו את השבת, והזריז ה"ז משובח, והשואל ה"ז שופך דמים. ע"כ. וכתב המ"ב שם (סק"ו), שאותו המתחסד וירא לחלל שבת עבור חולה זה כי אם ע"י מורה הרי הוא שופך דמים, דבעוד שהוא הולך לשאול יחלש החולה יותר ויוכל להסתכן, והרי הכתוב אומר: "לא תעמוד" וגו'. ובירושלמי איתא שהנשאל הריהו מגונה, שהת"ח במקומו היה צריך לדרוש ברבים שידעו כל העם ולא יצטרכו לשאול. ואם החולה עצמו מתיירא שיחללו עליו את השבת, כופין אותו ומדברים על לבו שהוא חסידות של שטות (רדב"ז). ע"כ.




וכתב ערוה"ש (באותו סי' סעי' ב'), דהא דאין שואלים, הוא דוקא במי שזמנו בהול, הא לא"ה ודאי שיש לשאול. והב"ד שש"כ (פל"ב הערה ג'). עיי"ש. ונראה שאף בספק זמנו בהול, אין שואלים, ורק אם בודאי אין זמנו בהול, יש לשאול. וראה גם בבה"ל (סי' שכ"ח סעי' ט"ו ד"ה "ויש"). וראה עוד בענינים אלה בחו"מ (סי' תכ"ו) בסמ"ע (סק"ב) ובפ"ת (סק"ב). וביו"ד (סי' רנ"ב) פ"ת (סק"א).




[8]ח. הא דאפי' על ספק מאכילים את החולה, זאת כתבנו עפי"ד מרן (בסי' תרי"ח ס"ח). והא דמחללים עליו שבת, זאת עפ"י מה שכתבנו בהערה ה', שמחללים שבת על הספק, ושדין יוה"כ שווה לדין שבת לענין זה. וכ"כ האחרונים. וראה בילקו"י (מועדים. עמ' צ"ד הערה ה'). וראה עוד בשש"כ (פל"ב הערה ב') שכתב בשם החזו"א, דלא מיקרי ספק פיקו"נ בדברים העתידיים, שבהווה אין להם זכר... והלכך אין דנים בשביל עתידות רחוקות. עכ"ל. וראה עו"ש בשש"כ, מש"כ בשם הרה"ג בנימין רבינוביץ תאומים, בקובץ "נועם" (ח"ה עמ' קפ"ב), דלא נקרא ספק, אא"כ סיבת הסכנה כבר ישנה לפנינו. אבל היכי שהסכנה איננה עוד, אלא שהיא עלולה להתפתח אח"כ ממצב הענינים, אין זה בגדר פיקו"נ. עכ"ד (וכעין זאת ראה בשו"ת נוב"י תניינא חיו"ד סי' ר"י, שו"ת חת"ס חיו"ד סי' של"ו, ופת"ת יו"ד סי' שס"ג סק"ה). ועיי"ש ב"נועם" שהאריך מאוד בפרטי דינים אלה, ודן האם מחללים גם על מה שעלול להתפתח מאוחר יותר, אם מצוי שיתפתח דבר זה. וראה גם בשו"ת אג"מ (חאו"ח ח"ג סי' צ"א) שדן בענין חשאיב"ס העלול להגיע מתוך מחלתו למחלה אחרת שיב"ס האם דינו מעכשיו כחולה שיב"ס. וראה עוד מש"כ הגר"י אונטרמן זצ"ל בשו"ת שבט מיהודה (חלק א'), מש"כ בשש"כ (שם) בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל, ומש"כ הגרש"ג זצ"ל במשמ"ל (ח"א עמ' שע"ט ות"ד. עיי"ש שכתב גבי הגדר של ספק פיקו"נ שדוחה שבת, שזו מחלו' בין הנוב"י והחת"ס לבין החזו"א).




ובענין מה שכתבנו שחייו יהיו בסכנה אם לא יעשו כן, ראה בשש"כ (פל"ט סעי' ז') שהסביר זאת היטב. עיי"ש. והגר"א נבנצל שליט"א אמר, שיש להוסיף, שכן הדין אפי' אם הסכנה הינה לאחר זמן, ולא רק לזמן הקרוב. ואדם גדול מאוד בתורה, שהיה מתלמידי הרב מבריסק, נפטר בחודש שבט. ואמר עליו הרב מבריסק, שאם אותו תלמיד היה שומע בקולו, והיה אוכל ביוה"כ, לא היה נפטר באותה עת. ע"כ. והוסיף הגר"א נבנצל, שכ"ז מדובר כשיש ספק סביר של סכנה, שמקצר בשל כך את חייו, ואפי' אם ינזק בעוד עשרות שנים רבות. והרי ד"ז מבואר אף בגמ', שמותר לחלל שבת במקרים כאלה, ולאו דוקא אם הסכנה תהיה באותה שבת. ולכן אם אדם צריך לטוס למשל לחו"ל כדי לעשות בדיקות באופן דחוף, אף שהסכנה שימות איננה מיידית אלא עוד כמה חודשים או יותר, מ"מ אם צריך להקדים הבדיקות ככל שניתן, מותר לו לטוס אפי' בשבת לשם כך (ראה שש"כ פל"ב סעי' ח' ובמקורות שם. ועוד שם בהערה ב' - מ.ה.). וכן מותר ד"ז כדי שלא יווצר סיבוך נוסף במצבו. וכן מותר הדבר, כיון שפה בארץ עלולה להיות שביתת רופאים, עובדי רנטגן ושאר בעלי מקצועות בתחום הרפואה, ובשל כך עלולות הבדיקות להתעכב והחולה יגיע למצב סכנה. ואכן יש שנפטרו בשל שביתת עובדי רנטגן. ואמרתי, דלפי"ז יש ממש איסור לעשות שביתות בתחום הרפואה, שהרי אף שהסכנה איננה מיידית צריך לחלל שבת לצורך הצלת החולה. וכ"ש הכא שאינם עוברים על שום איסור אם הם עובדים ומרפאים. וענה לי שיש קצת לדון אותם לכף זכות, כיון שאם יתירו לכולם לעשות שביתות מלבד לרופאים, משכורות הרופאים תהיינה הנמוכות ביותר, ואנשים לא ירצו להיות רופאים וללמוד רפואה, כך שלא יהיו מספיק רופאים והסכנה הזו הינה לטווח ארוך הרבה יותר גדולה. עכת"ד. וראה עוד בענין זה באסיא (ח"ה עמ' כ"ד,ל',מ"א) ובתחומין (ח"ה עמ' ש'). ואף בספר תוה"י (פנ"א הערה י"ב) כתב שלעיתים הסכנה יכולה לבוא לאחר זמן רב, ואף לאחר שנים. וכ"כ בהדיא בספר יד דוד. ולכן כתב שם בגנות אשה שילדה בעיוה"כ, ולמחרת צמה ביוה"כ ככל אדם, דשלא כדין עשתה, דמי יודע גודל הנזק שעלול הצום להביא ח"ו כעבור כמה שנים. עכת"ד.




שאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל מהי הגדרת ספק פיקו"נ. כמה אחוזים של בני אדם שהיו בסכנה מסוימת (ובני"ד תענית יוה"כ) ומתו בשל כך, שאז נחשב הדבר כסכנה. שהרי מצינו למשל שכתב בשו"ת משכנות יעקב (חיו"ד סי' י"ז) שמיעוט השכיח הו"ד אם יש עשרה אחוזים [וראה בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' פ"א וח"ח סי' ק"פ), שכתב שלדעתו אין לתלות זאת באחוזים אלא בטבע כל דבר ודבר, אם אין זה שכיח באותו מין, כגון טריפות הריאה. וראה עוד בספר הל' תולעים להרה"ג יואל שוורץ שליט"א (בקיצור הל' תולעים פ"ב עמ' ס"ט), שדן עפי"ז לענין מיעוט המצוי בתולעים. ומחובתי לציין שהג"ר אשר וויס שליט"א אמר לי, שמה שתולים את שיעור מיעוט המצוי בדברי המשכנות יעקב, ששיעור זה הינו עשרה אחוזים, אין דבר זה נכון כלל, אלא זה שקר. והארכנו בכך בס"ד במקראי קודש הל' סוכה (פ"ט הערה קפ"ה). ע"ש בדבריו הנחרצים] וא"כ מהו האחוז לני"ד. הרי לא יתכן לומר, שבגלל שאדם זקן א' שהתענה ביוה"כ ונפטר בשל כך, שלכן הפוסקים יפטרו את כל הזקנים מתענית יוה"כ. ובפרט שהנתונים במציאות של הנפטרים מדברים מסוכנים הינם ידועים, ורק הרופאים נחלקו אם הדבר נחשב כסכנה. א"כ צריך שהפוס' יכריעו בזה, ויאמרו מהי ההגדרה לכך. וענה לי שאין הגדרה כללית לכך, אלא יש לבדוק כל מקרה לגופו. עכת"ד. ואף הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שהפוס' לא יכריעו בכך ולא יאמרו שמאחוז מסוים של נפטרים בשל מחלה מסוימת נחשב הדבר הזה כמסוכן, אלא בכל דבר ובכל מקרה צריך לשאול את הרופא, מהו שיקול דעתו. וכמובן רצוי לשאול רופא שהוא ירא שמים ומומחה. עכת"ד. וראה בשו"ת צי"א (חי"ז סי' כ' סק"ד) שכתב בשם הג"ר ישראל יעקב פישר זצ"ל בהערותיו לספר פני ברוך (ח"א - דיני ביקור חולים כהלכתו, שהסמיכם להסכמתו שם) שכיום הזה שנחלשו הדורות, ועשרות רבות של נשים מפילות בשל התענית, צריכין כל הנשים המעוברות עד החודש התשיעי לאכול ביוה"כ פחות מכשיעור. ע"כ. וכתב ע"כ הגרא"י וולדינברג שליט"א בצי"א (שם), שזוהי קולא גדולה מאוד, דלעומת מה שכותב שעשרות רבות של נשים שמפילות ע"י התענית הנה יודעים אנו לעומת זה מכל אתר ואתר על מאות ואלפי נשים מעוברות שמתענות ביוה"כ ולא מפילות ח"ו, ואיך נוכל בגלל מקרים של עשרות נשים שמפילות, שהן מהוות "מיעוטא דמיעוטא" לעקור הלכות גדולות הקבועות בש"ס, ברמב"ם ובשו"ע באין חולק, ולקבוע בגלל כן מדעתנו כי נשתנו הטבעים בזה. ונראה מדבריו שם שאף יש ספק אם כ"כ הרבה נשים מפילות. ובודאי לא מיו"כ א' אלא בצירוף כמה מקרים של כמה ימי כיפורים. עכת"ד. ונראה שמחלוקתם הינה האם חוששים לפיקו"נ אף כאשר אחוז הנפגעים הינו קטן (או שלדעת הגרי"י פישר הדבר נחשב לאחוז גבוה של נפגעים). וראה עוד בענין זה באג"מ (חאו"ח ח"א סי' קכ"ט), ומה שכתב עליו בצי"א (ח"ח סי' ט"ו פרק ז' סק"ג ואילך).




[9]ט. מה שכתבנו שמתחייב הוא בנפשו כ"כ המ"ב (סי' תרי"ח סק"ה), כה"ח (סקי"ג), שש"כ (פל"ט ס"ב), וילקו"י (עמ' צ"ד סעי' ד', עיי"ש בהערה ה') וראה במ"ב (סי' שכ"ח סק"ו, שאין להחמיר על חשבון פיקוח נפש), ובקובץ התורה והמדינה (קובץ י"א-י"ג עמ' קכ"א).




כתבו הפוס', שאם חולה זה אינו אוכל, ה"ז מצוה הבאה בעבירה (שו"ת מהר"ם שיק). ולא עוד אלא שאין זו מצוה אלא עבירה (שש"כ פל"ט ס"ד). וראה מש"כ בשש"כ (שם בהערה ה'), ובפרט מש"כ בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל. ועוד כתב שם כה"ח (בסקי"ג) בשם הפוס', שחולה זה שצריך לאכול ואינו אוכל עובר גם על "אל תהי צדיק הרבה". וראה גם בצי"א (ח"י סי' כ"ה פרק י"ד, וחי"ז סי' ב').




וחולה זה הצריך לאכול, אם מסרב הוא, מאכילים אותו בעל כרחו (רדב"ז, שכנה"ג, עו"ש, א"ר, גר"ז, מט"א, והב"ד בה"ט סי' תרי"ח סק"ג וכה"ח סקי"ד).




מצוה על גדולי ישראל וחכמים להיות נוכחים בשעת האכלתו של החולה שיש בו סכנה, פן יפשעו אנשים אחרים בנפשו, בחושבם שאינו צריך לאכול (שש"כ פל"ט ס"ב בשם דעת תורה. וכ"כ בצי"א שם פרק כ"א בשם המהרי"ל הל' יוה"כ).




הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שנכון הדבר שאין לחולה להחמיר ע"ע. ואמנם הרדב"ז הביא את המעשה שהריב"א מבעלי התוס' החמיר ע"ע ולא אכל, אף שהותר לו לאכול. והרדב"ז אף קורא לו ריב"א החסיד. מ"מ להלכה ולמעשה יש לנהוג כמו שכתבנו, שאין לחולה להחמיר ע"ע ולא לאכול. ובפרט ששם היה ספק הלכתי אם הותר לריב"א לאכול. עכת"ד. וראה עוד בשו"ת מקוה המים לגר"מ מלכה שליט"א, רבה של פ"ת (חלק ג' סי' נ"ו) שדן בזה עם הגר"י אונטרמן זצ"ל וכתב שהוא משום מידת חסידות של קידוש השם. וע"ע במקוה המים ח"ד (סי' נ"ח-ס') שהאריך לחזק דבריו.




ובענין חולה הצריך לאכול ביוה"כ ומסרב לכך, שמעתי כמה פעמים מהגר"ע יוסף דברים חריפים מאוד ע"כ. ובדבריו הביא דברי הגמ' והפוס' לגבי היתר פיקוח גל לשם הצלת יהודי, ואפי' שיש ספק ספיקא אם עי"כ יצילו יהודי. ואפי' כשרוב תושבי האזור הם גויים (כמבואר כל זה בסי' שכ"ט, וכנ"ל). והוסיף, שמחללים שבת אפי' להצלת יהודי שניסה להתאבד, אם יש סיכוי שעי"כ יצילוהו. וכן מונעים זאת ממנו בכח. שהרי הנשמה אינה של האדם, ואין ברשותו למות (וראה בשו"ת חלקת יעקב ח"א סי' ע"ב, ושו"ת אג"מ או"ח סי' קכ"ז שאף הם פסקו כך. וכ"כ בשש"כ פל"ב הערה י"ג - מ.ה.). ולכן אומרים אנו בתפילות עשי"ת "מלך חפץ בחיים". וצריך להציל אפי' יהודי רשע, שמא יצא ממנו זרע קודש, כמו שאברהם אבינו יצא מתרח. ודינים אלה אמורים בין בשבת ובין ביוה"כ. ויש להסביר לחולה זה שרצון ה' הוא שהחולה הצריך לכך, יאכל. והוסיף הגר"ע יוסף, שאף שבאבני נזר והגר"ש קלוגר התירו לחולה להחמיר על עצמו, אין דעתו כן, כיון שחולה זה, מסכן את נפשו. וכנ"ל. כך שמעתי ממנו (ובאמת שאין אלו אלא דברי אביו של האבני נזר, הג"ר זאב נחום, וכמש"כ הגר"ע יוסף עצמו ביחו"ד ח"א סי' ס"א. ראה באנ"ז חחו"מ סי' קצ"ג. וראה מה שמסיים שם שאין דבריו אלא להלכה ולא למעשה. וראה מש"כ בנו של האנ"ז בסוף ספר שם משמואל על המועדים. עיי"ש). וכ"כ הגר"ע יוסף ביחו"ד ח"א סי' ס"א (וראה שש"כ פרק ל"ט הערה ד', מש"כ בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל - מ.ה.). והוסיף הגר"ע יוסף, שלדעת הרדב"ז, המחמיר בכך הריהו חסיד שוטה (וכנ"ל בהערה ז'). ושכ"כ הרמב"ן בפ"ב דשבת, ובסנהדרין (דף ע"ד), וכן במלחמותיו.




וסיפר הגר"ע יוסף, שרופאו של ר' חיים מצאנז ציוהו שלא לאכול את המרור (תמכא) בליל הסדר, שמא יזיק לו הדבר. ובליל הסדר לקח ר' חיים את המרור, ובירך: "ברוך אשר קדשנו במצוותיו וציוונו: וחי בהם, ולא שימות בהם". ולא אכל את המרור.




ועוד סיפר: רב חסיד וגדול היה משגיח כל שנה, שאחד מאנשי קהילתו שהיה חולה בשחפת, ישתה חלב בבוקר יום כיפור. שנה אחת שכח אותו רב לשאול ולהזכיר לאותו חולה שאכן ישתה את החלב, ובאמצע התפילה התמוטט אותו חולה, ומת. אמר על כך הרב: "נפש תחת נפש". ואכן בחג הסוכות של אותה שנה נפטר גם הרב.




וידוע המעשה בר' ישראל מסלנט זצ"ל, ששנה אחת השתוללה בעירו מחלת החולירע, ולאחר תפילת ערבית בליל יוה"כ עמד על בימת בית הכנסת, עשה מעשה ואכל לעיני כל הציבור, וכן הורה לכל בני קהילתו לעשות כדוגמתו, ולאכול באותו יום הכיפורים, כדי שיוכלו גופותיהם לעמוד כנגד המחלה, ושלא ינגפו (ראה שו"ת אג"מ חאו"ח ח"ג סי' צ"א, ובספר שש"כ פל"ט הערה כ"ה). וממש כעין זאת עשה רבה הראשי של ארץ ישראל, רבה של ירושלים, ומייסד הרבנות הראשית, הגראי"ה קוק זצ"ל, וכפי שהעיד עליו בגודל קודשו, בנו הגרצ"י הכהן קוק זצ"ל, בחוברת לשלושה באלול (דף ט' סעי' י'). עיי"ש.




מסופר בירושלמי (יומא פ"ו ה"ד), שאב אחד הלך עם בתו ביום הכיפורים. אמרה הבת לאביה: אבא, צמאה אני. אמר לה האב: המתיני עד שנגיע לביתנו. המשיכו בדרכם. אמרה לו שוב: אבא, צמאה אני. אמר לה: עוד מעט ונגיע לביתנו. המשיכו עוד מעט, ולפתע נפלה ומתה. ואמר הגר"ע יוסף, שהגמרא סיפרה סיפור זה באופן שלילי מאוד, כדי להראות עד כמה חשובה נפש א' מישראל. שנפש א' מישראל לא תסולא בפז (ועיי"ש בירושלמי עוד כמה דברים בנושא זה). וכן ידוע לי מקרה של מעוברת שצמה ביוה"כ, למרות שהיו קשיים וסיבוכים בהריונה, וכיון שהצום מזרז את הלידה, היא ילדה למחרת יוה"כ בחודש הששי להריונה, וכעבור כמה חודשים נפטר (ל"ע) התינוק.




וזכורני ששמעתי כמה פעמים מהגר"ע יוסף את הסיפור הבא: מעשה בצעיר, שלפני כמה שנים חזר בתשובה. ביום הכיפורים הראשון לאחר שחזר בתשובה רצה לצום ככל שאר עם ישראל, אך בשל מחלה אמרו לו הרופאים שצריך הוא לאכול ביוה"כ, ואם לאו, יסתכן. לא שת הצעיר לבו לדבריהם, בחושבו: הנה כל ימי זלזלתי ביוה"כ. ועתה שחזרתי אל חיק התורה והמצוות, האוכל ביום הקדוש והנורא הזה. ולכן צם. בליל הכיפורים וביומו הלך לבית הכנסת בשמחה, כשהוא מודה לקב"ה על שזכה להיות בין המיטהרים והמתקדשים בתפילות יום הכיפורים. וכך עברו עליו תפילות יום הכיפורים בשלום, כשהוא מתפלל בדבקות לאלקיו. בצאת היום התפלל ערבית, אמר קידוש לבנה עם ציבור המתפללים, וכשהוא שמח וטוב לב חזר לביתו, הגיע אל מפתן הבית, ולפתע נפל במקומו ומת.




ותמיד חזר הגר"ע יוסף על סיפור זה, בהדגישו שלא טוב עשה אותו בחור. שהרי לעיתים אין החולה ניזוק מיד, אלא גופו מגיב על מניעת האכילה רק לאחר זמן, ואפילו לאחר כמה חודשים או שנים (ראה לעיל סוף הערה ח'). ואנו באנו לעולם לעשות רצון ה'. ורצון ה' הוא שעם ישראל יגדל, יפרה וירבה כחול הים. ואין רצונו של מקום שיהודים ימותו בשל שמירת המצוות, אלא אדרבא, יחיו ויקיימו את המצוות. ואותו בחור שמת בגלל שהתענה, הרי מנע מעצמו לקיים את המצוות כל ימי חייו, כפי שהיה צריך לחיות. והדגיש הגר"ע יוסף, שאף קידוש שם שמים אין במי שמתענה ביוה"כ, אם צריך הוא לאכול. לכן צריך כל חולה לשקול בפלס את מעשיו, יתייעץ עם רופאיו מבעוד יום על מצבו, ולאחר מכן ישאל פוסק כדת מה לעשות. וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים. וראה עוד בענינים אלה בשו"ת צי"א (ח"י סי' כ"ה פי"ד).




ומה שכתבנו שרבנים בעלי השפעה יסבירו לחולה, כך שמעתי מהגר"ע יוסף. וכ"כ ביחו"ד (ח"א סי' ס"א). וראה מ"ב (סי' שכ"ח ססק"ו), וצי"א (ח"י סי' כ"ה פכ"א).




[10]י. עפ"י שש"כ (פל"ב סעיף כ') בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל (ב"המעין" תשרי תשכ"ט עמ' כ'), שכתב כן גבי חילול שבת. ונראה דכ"ש בני"ד שאינו בסקילה אלא בכרת.




[11]יא. הא דגם המעוברות והמניקות חייבות בתענית זו, כ"כ מרן (בסי' תרי"ז סעי' א'), עפ"י מימרא דרבא בפסחים (דף נ"ד). והטעם שאין מקילים להן כבשאר תעניות, משום שתענית זו חיובה מדאו' (לבוש. כה"ח סי' תרי"ז סק"א).




[12]יב. בפרט שבדברים הללו יש נ"מ לדינא בין המצבים השונים של החולים, וכן במצבם של המעוברות ושאר הפטורים (כגון מעוברת שיש לה סיבוכים בהריונה), ויש לדון בכל מקרה לגופו. ואנו לא באנו אלא להביא את ההלכות הכלליות.




[13]יג. עיקר דין זה כתבו מרן (בסי' תרי"ז סעי' ב'). והוא ממשנה יומא (דף פ"ד). טעם היתר, משום דידוע שמעוברת המתאווה למאכל מסוים ואין נותנים לה ממנו, היא וולדה מסוכנים (מ"ב סי' תרי"ז סק"א). ובענין האם יתכן שתהיה סכנה לעובר בלבד ולא לאמו. ואם יתכן הדבר, האם מחללים שבת (וה"ה יוה"כ) להצלת העובר היכי דהסכנה היא לעובר בלבד, הרי זו מחלוקת ראשונים. ראה רא"ש ביומא (פ"ח סי' י"ג, והבאנו דבריו במקו"ד הל' פורים פ"ג הערה ח'), שכתב "דלא משתכחת סכנת עובר בלא סכנת עוברה (ר"ל מעוברת), ולא סכנת עוברה בלא סכנת עובר". ע"כ. וראה קרבן נתנאל (על הרא"ש הנ"ל, סק"י), שכתב שאפי' על עובר בן פחות מארבעים יום, שעדיין אין בו חיות כלל, יש לחלל השבת לדעת המקילים. עיי"ש. וראה בטור ובב"י (סי' תרי"ז), ובה"ל (סי' ש"ל סעי' ז' סוד"ה "או ספק"). וראה עוד כתובות (דף ל"ט ע"א), ובקובץ שיעורים (ס"ק קל"ה), שעה"צ (סי' תק"נ סק"ב וסי' תרי"ז סק"א), ובשש"כ (פל"ב סעי' ג', ובהערה י"ג) שהביא דברים אלה. וראה גם ביחו"ד (ח"ו עמודים ר"ד ור"ה) מש"כ בענין זה, ובעמוד הימיני, לגר"ש ישראלי זצ"ל (סי' מ"ד), ובצי"א (חי"א סי' מ"ג ובמילואים שם ור' גם מש"כ בשם הק"נ שם, ומש"כ בשם האו"ח סי' תרי"ז סק"א), ומה שכתבנו בשם הגר"ש ישראלי זצ"ל בענין זה במקו"ד הל' פורים (פ"ג שם). ושמעתי מהגר"ע יוסף, שהטעם שמקילים למעוברת שהריחה מאכל ביוה"כ ומתאווה לו, הוא משום שעלולה היא להפיל. וכל מפלת הריהי עצמה בחזקת סכנה, מלבד סכנת העובר. עכת"ד. וראה בילקו"י (עמ' צ"ה סעי' ח') שכתב דין זה גבי יולדת. וצע"ג, דלפי דבריו דין לחישה נאמר גם גבי יולדת, וזה אינו. וזו חומרא שבאה לידי קולא בדיני פיקו"נ. ושמא זו ט"ס.




ואם האשה נאמנת לומר שהיא מעוברת, ראה לקמן בהערה כ"ג.




בשו"ת צי"א (חי"ז סי' כ' סק"ד) וכן בשו"ת מקוה המים (ח"ה סי' כ"ג) כתבו שלא השתנו הדורות לענין החלישות, ואין לומר שמעוברות פטורות מהתענית. ומ"מ יש מהאחרו' שכתבו להקל במקרים מסוימים למעוברות ומניקות ביוה"כ בענין התענית, משום שירדה חולשה לעולם. ויש מי שמתיר לכל המעוברות עד החודש התשיעי (ללא החודש התשיעי) לאכול ביוה"כ לשיעורין, וסובר שאף הן צריכות לאכול ביוה"כ באופן הנ"ל (הגרי"י פישר זצ"ל בהסכמתו לספר פני ברוך, בהערות לסי' ד' סעי' י"ג. וראה בצי"א שדחה דבריו מההלכה, ושאין לתת בזה היתר כללי. עיי"ש).




[14]יד. בענין מה שכתבנו שמתאווה היא לאכול מאכל, אם המאכל שהיא מתאווה לו הינו מאכל איסור, יש לעשות ככל שניתן שלא תאכל ממנו. וכמובן, שמאידך לא תסתכן היא ועוברה בשל כך. כ"כ האו"ז לגבי כל השנה, וכ"כ הד"מ וכה"ח (סי' תרי"ז סק"ג). וראה עוד בברכ"י (סי' תרי"ז), בכה"ח (ס"ק ז', י"א וט"ז), מש"כ בענינים אלה. עיי"ש. וכן ראה בילקו"י (עמ' צ"ה הערה י').




ומה שכתבנו כגון שהריחה מאותו תבשיל, אכן מדינא דמשנה, דין היתר האכילה למעוברת הוא לכאו' דוקא כשהריחה ממאכל מסוים, וכ"פ מרן (שם). אך הגר"מ אליהו שליט"א אמר לי שלאו דוקא במקרה זה יש להקל לה, אלא אפי' שלא הריחה, אלא בעלמא מתאווה היא לו, נוהגים בה ג"כ דינים אלה. ועוד אמר, שהדין כן אף שאינה מתאווה לאוכל מסויים, כגון שאין שום מאכל לפניה שרואה היא אותו ומתאווה לו, אלא אפי' בסתמא, כל שהיא מתאווה למאכל חלים עליה דינים אלה. עכת"ד. ואף הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שאותה מעוברת המתאוה למאכל, אף שלא הריחה אותו ואף אינה רואה אותו, צריך ללחוש לה שיוה"כ היום. ואם היא בכ"ז מתאוה, יש לתת לה כדין מעוברת שהריחה. ואף שנראה שאותה מעוברת אינה כשרה כ"כ, שהרי אף בלא להריח היא מתאוה, ואף שלוחשים לה היא רוצה לאכול, מ"מ יש לתת לה אף בלא השתנו פניה, שכן הדין בכל המעוברות. עכת"ד. וראה בשש"כ (פל"ט סעי' י"א) שלא הזכיר כלל דין שהריחה, אלא כתב זאת בסתמא, שמתאווה היא למאכל.




[15]טו. מ"א (סי' תרי"ז סק"א), א"ר, א"א, מ"ב (סק"ב) וכה"ח (סק"ה).




[16]טז. רמ"א (סי' תרי"ז סעי' א'). וכן אם כהו עיניה ואינה יכולה לראות מחמת הצום, מאכילין אותה עד שיאורו עיניה (עפ"י שו"ע סי' תרי"ח ס"ט. וכ"כ בתוה"י פ"נ ס"ג). וראה עוד לקמן בהערה ס'.




[17]יז. ברייתא יומא (דף פ"ב ע"א). מרן (סי' תרי"ז סעי' ב').




ואמנם בתשו' בשמים ראש [שאגב, יש מחלוקת אם תשובות אלה הן מדברי הרא"ש או שלפחות חלק מספר זה, או כולו, הינו מזויף. ראה ע"כ בהקדמת המו"ל לשו"ת בשמים ראש הנד"מ, ובשו"ת יבי"א (ח"ב חיו"ד סי' כ"ד סק"ד), ויחו"ד (ח"א סי' ט' בהערה)] כתב (בסי' שנ"ג), שעכשיו אין לוחשין, דאין להשהות בענין כלל, כמו בחולה שיש בו סכנה. והב"ד כה"ח (שם סק"ז). וראה מש"כ ע"כ בשש"כ (פל"ט הערה ל"ו) בשם המט"א, שח"ו לסמוך להקל כדברי הבשמים ראש. ועיי"ש בכה"ח שהסיק שהכל לפי הענין. אמנם בשל כך שכבר רבו הסוברים שאין לסמוך כלל על הכתוב בשו"ת זה, לכן נלע"ד בס"ד שאכן אין לסמוך על דבריו.




נחלקו הפוס' בהא דלוחשין למעוברת, אם הוא דוקא באומרת צריכה אני לאכול, אך אם נשתנו פניה אין לוחשין אלא מאכילים אותה מיד (כ"כ המאמ"ר. והוסיף, שכן היא דעת מרן, ושכ"מ בלבוש. והב"ד כה"ח שם סק"ו, והוסיף שכ"מ בגר"ז). ויש אומרים שאף בנשתנו פניה אין מאכילין אותה מיד, אלא קודם לוחשים לה (כ"כ קצש"ע, ח"א והמט"א). ואמנם מדברי כה"ח (שם) נראה שדעתו שיש לחלק בכך, ובנשתנו פניה מאכילין אותה מיד, אך מסתימת דברי המ"ב (בס"ק ב' וג') משמע דדעתו שאין לחלק בכך, ואף בנשתנו פניה לוחשין לה. וכן משמע בשש"כ (פל"ט סעי' י"א, ממה שכתב שם בהערה ל"ו את דין הלחישה ללא הזכרת החילוק בין נשתנו ללא נשתנו).




והגר"מ אליהו אמר לי שלדעתו ביוה"כ לוחשים למעוברת אף אם נשתנו פניה. עכת"ד.




כתב המאירי, שכשלוחשין לה מענין היום, מצרפין בדבריהם הבטחה, שאם תתיישב דעתה, תהיה בטוחה שתהיה יראת שמים מצויה בעובר שבמעיה. והב"ד שעה"צ (סק"ג) וכה"ח (סק"ט). והוא עפ"י מש"נ בגמ' (יומא דף פ"ב ע"ב) גבי אמיה דרבי יוחנן ואמיה דשבתאי אצר פירי. והבטחה זו שכתב המאירי, אין לך הבטחה גדולה מזו, שהרי זו תכלית חיינו, לעובדו יתברך בלבב שלם, ולגדל בנים לעבודתו.




[18]יח. עפ"י יומא (דף פ"ב ע"א). וכ"פ מרן (שם בסעי' ב'). והטעם, משום דלעיתים מתיישבת דעתה אחר שמזכירים לה שיוה"כ הוא, שכל העולם מתענים בו (מ"ב סק"ג. כה"ח סק"ט).




[19]יט. אמנם מרן (בסעי' ב') כתב שמאכילים אותה, אך הטור והאחרו', עפ"י הברייתא ביומא (שם), כתבו שתחילה תוחבין לה כוש (פרש"י: "פלך". והיינו מוט ברזל דק) ברוטב, ומניחין לה על פיה (טור. ב"י. לבוש. ב"ח. מ"א. מאמ"ר. גר"ז. ח"א. קצש"ע. מט"א. מ"ב סק"ד. שעה"צ סק"ב. כה"ח סק"י ושש"כ פל"ט הערה ל"ו).




והטעם שמדקדקים כך דוקא עם מעוברת, ולא עם חולה, ראה מ"ב (סק"ד) וכה"ח (סק"י).




[20]כ. הפוסקים הנ"ל עפ"י הברייתא (שם). ונראה לענ"ד שבענין זה יש ללכת אחר שיעור המשקים, כדלקמן בפרקנו (בסעיף ל"ב). כיון שכבר כתבנו לעיל (בפרק ו' הערה מ"ד) בשם הגר"מ אליהו והגר"ע יוסף שליט"א, שכל דבר שא"צ ללועסו בעת האכילה הוי משקה, וה"ה ברוטב. כך נלע"ד. אך לא ראיתי זאת בפוסקים. וכעת עלז לבי כשהראוני שכ"כ כבר האו"ש (פי"ד ממאכלות אסורות הי"ד, ד"ה "אמנם"). ברוך השם שכיוונתי לדבריו.




[21]כא. כ"כ הפוסקים הנ"ל. ובברייתא (שם) לא אמרו אלא שנותנים לה מהשומן עצמו. והיינו מהתבשיל עצמו. וכן לא הזכירו שם דין אכילה לשיעורים. ושוב, נראה שאם התבשיל הינו בגדר נוזל, כנ"ל בהערה הקודמת, יש ללכת לפי שיעורי המשקים. ואם הוא בגדר מוצק שצריך ללעסו, יש ללכת לפי שיעורי האוכלים. כך נלע"ד.




[22]כב. כך פשט הברייתא (שם), שלא הזכירו בכך דין אכילה לשיעורים, וכנ"ל בהערה הקודמת. וכ"כ הטור והב"י (בסי' תרי"ח). ואמנם המ"ב וכה"ח לא כתבו כן בהדיא, אך מ"מ כך משמע מדברי המ"ב (שם). וכן הורו לי לדינא הגר"ש ישראלי זצ"ל, והגר"ש משאש זצ"ל (רבה של ירושלים). והוסיף הגר"ש ישראלי, שפשוט הדבר, כמו כל חולה שאין מספיקה לו אכילה לשיעורים. עכת"ד. וכן נראה הדין עפי"ד מרן (בסי' תרי"ח סעי' ח'), שכל שאמדוהו שאין שיעורים אלה מספיקים לו, מאכילים אותו כל צורכו. וה"ה בני"ד, שיש חשש סכנה בכך.




וכתבו הפוס', שמה שנותנים לה לאכול כפי צורכה, עד שתתיישב דעתה עליה, א"צ אומד הרופאים לכך (מ"ב סק"ה וכה"ח סקי"ב). ונראה שהכוונה שנאמנת היא לומר עד מתי צריכה היא לאכול, ומתי התיישבה דעתה עליה.




על עצם הדין שאם לא מספיק לה לאכול מהמאכל פחות מכשיעור, שאז נותנים לה מהמאכל כפי צורכה, חככתי בדעתי מדוע לא נותנים לה תחילה יותר מהשיעור רק מהרוטב ולא מהמאכל. וכמו שלגבי האכלתה פחות מכשיעור מעדיפים לתת לה תחילה רק מהרוטב, ואם זה לא מספיק לה אז נותנים לה פחות מהשיעור מהאוכל עצמו. ושמא כיוון שהיא כבר אוכלת כשיעור, מה לי שיעור מהרוטב או מהמאכל עצמו. אלא שמכל מקום יש לזכור שכשאוכלת מהרוטב השיעור הוא שיעור של שתיה ביוה"כ. ואילו כשאוכלת מהתבשיל עצמו, כגון תפו"א, השיעור הוא כשיעור מאכל ביוה"כ.




[23]כג. מה שכתבנו שכ"ה מעת שהוכר ולדה, כ"כ המ"ב (סי' תרי"ז סק"א) וכה"ח (סק"ד). וכתב בשעה"צ (סק"א), דמלשון רש"י משמע שהוולד מתאווה, ולכן יתכן לומר שאין ד"ז שייך אלא לאחר מ' יום לעיבורה. עיי"ש. ושאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א בענין זה, ואמר לי שא"צ לענין זה שיוכר וולדה לאחר ג' חודשים. אלא כל שהיא יודעת שהיא בהריון, דינה לענין זה כמעוברת, והוסיף, שאפשר לצורך זה לסמוך על כל הבדיקות, הן אותן הבדיקות שנזכרו בגמ', והן הבדיקות שבדורנו, כבדיקת דם וכדו'. ושאלתיו, האם כן הדין גם אם עשתה בדיקה מסוג כזה שלעיתים אינה מראה את התוצאה הנכונה, וכגון שרק שמונים אחוז מהבדיקות מסוג זה הינן נכונות. וענה לי שגם אם עשתה בדיקה מסוג כזה דינה כמעוברת, משום ספק פיקו"נ. עכת"ד.




והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שמעוברת נחשבת כל אשה שהוכר שהיא מעוברת. ולכן אשה שע"י בדיקות רפואיות, כגון בדיקת דם וכדו', הוכח שהיא מעוברת, ניתן לסמוך על בדיקות אלה ולהקל לה כדין מעוברת. והוסיף שהדין כן אף בתחילת הריונה. עכת"ד (ונראה, שאף שלעיתים בדיקות אלה אינן אמינות לגמרי, ויתכן שהאשה אינה מעוברת, ותוצאת הבדיקה מראה שהיא מעוברת, אפ"ה יש להקל לה, דספק סכנת נפשות להקל). וראה עוד מש"כ בענין זה הרמב"ן בתורת האדם, כה"ח (סי' תק"נ סק"ה). אורחות חיים (סי' תקי"ז סק"א), ובצי"א (חי"א סי' מ"ג).




ובענין נאמנות האשה לומר שהיא מעוברת. מדברי החת"ס (בתשובותיו חלק אה"ע ח"ב סי' פ"ב) נראה שאם טרם הוכר עוברה אינה נאמנת לומר שהיא מעוברת בענין שיש להתחשב בה כמסוכנת, ואין מאכילין אותה. ובאמת תמה ע"כ החכמת שלמה (סי' תרי"ז סק"ב), שהרי עד א' נאמר באיסורין, ומדוע שלא תהא נאמנת לומר שהיא מעוברת ומסוכנת. הב"ד בתוה"י (פ"נ הערה י'), והוסיף שכן יש להקשות ע"כ מד' הרמב"ן (ביומא דפ"ב) שכתב שמחללין שבת להציל העובר אף שהוא פחות מארבעים יום, וכדעת בעל הלכות, ומדבריו עולה שמאמינים לה, דאל"כ כיצד נדע תוך מ' יום שהיא מעוברת. ועוד כתב להוכיח כן, מדברי המ"ב בשעה"צ (סי' תרי"ז סק"א) שדן אם מאכילים את המעוברת תוך מ' יום, ומוכח שמאמינים לה. [ונלע"ד להוסיף על כך גם ממש"כ המ"ב (בסי' תק"נ סק"ג), דמיד לאחר ארבעים יום אפשר דהוי בכלל מעוברת. ומשמע מדבריו שם שאף קודם לכן יש להקל לה אם חלושה היא מהתענית. והיינו לפני תום ארבעים היום. ואע"ג דהתם קאי אתענית י"ז בתמוז, ג' בתשרי וי' בטבת, מ"מ נראה שלענין נאמנות אין לחלק. ועיי"ש בשעה"צ (סק"ב) שהוסיף בשם הריעב"ץ במו"ק, שאדרבא, בראשית ימי עיבורה העובר חלוש ביותר, ועינוי או סיגוף קל מפסידו בודאי ומסכן גם את המעוברת. ולכן (לענין ג' תעניות) המיקל נשכר בלי ספק. וע"ע בפסחים ד"ד עמ' א' וב', גבי בדיקת חמץ דהוי דרבנן, דהאמינו לנשים - מ.ה.]. ועיי"ש שיישב את ד' החת"ס, עפ"י מש"כ רע"א בתשובותיו, דבימי הש"ס לא היה נפסק הווסת עד ג' חודשים, ודברי הרמב"ן מיירי שהיו לה סימנים ברורים שהיא מעוברת, כגון שנפסק ווסתה וחשה שראשה ואיבריה כבדים עליה. והסיק שם בתוה"י, שבימינו כשהיא אומרת שנפסק לה הווסת ומרגישה היא כדרך כל המעוברות, נאמנת. ע"כ (ומ"מ נלע"ד שצריך זהירות בדבר, כיון שלעיתים נראה לאשה שהיא מעוברת, ואף עברו מ' יום מווסתה האחרון, ורק מאוחר מקבלת היא שוב ווסת ומתברר שאינה מעוברת כלל). ושאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א בענין זה, ואמר לי שאשה נאמנת לומר שהינה מעוברת, כשם שהינה נאמנת לומר שהריחה מהתבשיל ומתאווה לו. עכת"ד. ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שכל אשה נאמנת לומר שהינה מעוברת, כמו שנאמנת היא לומר שהיא מריחה ותאוה למאכל. והוסיף, שכל הבדיקות מועילות לה להיוודע שאכן היא מעוברת, כולל בדיקת דם, שתן וכדו'. ואע"פ שעלולות להיות בבדיקות אלה תוצאות שאינן נכונות, ואין ודאות לגבי אמינותן המוחלטת, מ"מ לפחות מצד הספק יש להקל לה עפ"י בדיקות אלה לגבי יוה"כ (מדין ספק פיקו"נ - מ.ה.), אם בדר"כ בדיקות אלה אמינות. עכת"ד.




ואגב, ד"ז אי מעוברת מסולקת דמים רק לאחר ג' חודשים או קודם לכן, ה"ז גם מחלו' האחרו' בדורנו. ראה ע"כ בשו"ת מחזה אליהו (פאלק) ובספר דרכי טהרה לגר"מ אליהו שליט"א (דיני מעוברת ויולדת).




[24]כד. את הדעה הראשונה אמר לי הרב והרופא המפורסם הרה"ג ד"ר מרדכי הלפרין שליט"א (ראש מכון שלזינגר בביח"ל שערי צדק פעיה"ק ירושת"ו). והוסיף, שאף אם יש חוסר ברזל משמעותי, הרי שכדורי הברזל השפעתם הינה רק לאחר כמה ימים, כך שממילא אין הכרח לקחת כדור ברזל דוקא בעיצומו של יוה"כ. ולכן אין להתיר לקחת כדור ברזל ביוה"כ אפי' אם שותה מים פחות מכשיעור, אלא תיקח הכדור בסעודה המפסקת, ושוב בתום הצום. וממילא אם ישנו מצב חמור והדבר דחוף נותנים לאדם לשם כך זריקות או שעושים עירוי דם. עכת"ד. ופרופ' אברהם אברהם נר"ו אמר לי שהינו מאשר את דברי הרה"ג ד"ר מרדכי הלפרין שליט"א, שאכן כדור הברזל לא פועל מיד. ומשו"ה אין חובה לקחתו דוקא כל עשרים וארבע שעות, אלא ניתן לקחתו למשל גם לאחר שלושים שעות. והוסיף, שלדעתו לבלוע את הכדור ללא מים אין בעיה הלכתית, אך אין היתר לקחתו עם מים, משום שאינו חיוני. עכת"ד.




ובאשר למי שיש לו בעיות בלחץ הדם , אמר הרה"ג מרדכי הלפרין שתלוי הדבר אם הינו חולה שיב"ס, או שאיב"ס, או שאפי' אינו חשאיב"ס. בכל אופן לא ניתן לומר כללים בדבר זה, ועל כל חולה לפנות לרופאו האישי. וציין בדבריו לדברי פרופ' אברהם אברהם נר"ו, בחוברת אסיא (מס' נג-נד. תשנ"ד. עמ' ע"ו-פ"ו, דין חולה ביוה"כ). וכן מש"כ בנשמת אברהם (חלק ה'). עכת"ד. ומשאמרתי דברים אלה לגר"א נבנצל שליט"א בשם הרה"ג ר' מרדכי הלפרין, הסכים עם זאת הגר"א נבנצל (ואף חזר בו ממה שכתבנו בשמו במהדורה הקודמת), בהסתמכו על מומחיותו של הרה"ג ר' מרדכי הלפרין. וכעבור זמן שאלתי גם את פרופ' אברהם אברהם נר"ו לגבי בעיות של לחץ דם , ואמר לי שבעצם הבעיה הינה לגבי מי שיש לו לחץ דם גבוה. כי למי שיש לחץ דם נמוך והוא מרגיש טוב אין שום משמעות למחלתו ביוה"כ. ואם אינו מרגיש טוב ממילא הוא צריך ללכת לרופא. אך בענין לחץ דם גבוה תלוי הדבר איזה כדורים לוקח אותו אדם: אם מקבל סוג של כדור שעליו לקחתו כמה פעמים ביום, היינו שטווח הפעולה של הכדור הינו לכמה שעות בלבד, אזי צריך הוא לקחתו גם ביוה"כ ולכתחילה יבלע אותו ללא מים, ואם אינו יכול יבלע אותו עם מים פחות מכשיעור, ויפגום את המים עם טיפת סבון. ומ"מ אין שום היתר לחולה כזה לאכול ביוה"כ, אא"כ הינו מאושפז בשל בעיה מסוימת, שאז יתייעץ עם רופא, והרב הפוסק יפסוק לו בכך.




ולגבי מי שחולה סכרת : אמר הרופא פרו' אברהם אברהם נר"ו: אם אותו אדם מקבל כדורים, אזי טוב שיצום הן לסכרת והן למשקל. וביוה"כ לא יקח הכדורים. אך אם הוא מקבל זריקות אינסולין, בין אם מקבלן פעם אחת, שתי פעמים או יותר בכל יום, צריך הוא לאכול ולשתות ביוה"כ, כדי להשלים את כמות הקלוריות הנדרשת. ולכן לא די שישתה מים. וכיון שאם יאכל וישתה רק לשיעורים עלול הוא להסתכן באי צריכת הקלוריות הנדרשת, עליו לאכול ולשתות ללא שיעורים. עכת"ד של הרופא פרופ' אברהם אברהם נר"ו. אמנם לא שאלתי אף רב פוסק אם מסכים לדברים אלה. ור' עוד לקמן (בהערה כ"ז). ומאידך מצויה בידי תשובה מהגר"ש גורן זצ"ל, שפסק לחולה סכרת שרופאו קבע שהצום מסכנו, שאזי יאכל או ישתה (ואם צריך יאכל וישתה) אך פחות מכשיעור. עכת"ד.




ויש להעיר, שהן לגבי קבלת זריקות האינסולין, והן לגבי בדיקת כמות הסוכר בדם (בדיקה הנצרכת לחולי סכרת כל כמה שעות), הרי שנצרכת לשם כך הכנסת מחט לבשר החי הגורמת להוצאת דם, הכרוכה באיסור חובל ביוה"כ, כבשבת. ולגבי פעולה זו ביוה"כ ראה לקמן בפרקנו (בהערות קע"א וקע"ב).




נשאלה שאלה: אדם שיש לו מחלה שאם אינו שותה כלום במשך יממה יש לו קושי גדול מאוד להתפנות בשירותים (שפי הטבעת נקרע) וזה גורם ליסורים נוראיים (ואולי אף צורך לשכב במיטה). האם מותר לאדם כזה לשתות באופן מסוים ביוה"כ. והסתפקתי ברוב קטנותי בכך, דשמא דינו ממש כחולה שיש בו סכנה. ואע"ג שכעת, לפני התענית, אין עדיין את התוצאות של הצום, אך ברור הדבר שאם לא ישתה במשך יממה יגיע למצב חמור. וראה מה שכתבנו כאן (בפרק ט' הערה ע') בשם הפמ"ג ועוד פוס' גבי מי שעלול להגיע למצב של חולה שיב"ס. ושמא הוי ממש מה שפסק מרן בשו"ע (סי' שכ"ח ס"ז) ששחין הבא בפי הטבעת הוי חולה שמחללים עליו את השבת. ובודאי דמי לכואב שיניים דכאיב ליה טובא וחלה כל גופו עי"ז, אף שלא נפל למשכב, שפסק מרן (שם ס"ג) שמחללין ע"כ את השבת. ומ"מ נלע"ד בס"ד שודאי שיש להתיר לאדם כזה להכניס נוזלים לגופו בא' משני האופנים הבאים: 1) הכנסת נוזלים לגוף ע"י אינפוזיה, כשהמחט תקועה בבשר האדם כבר מלפני יוה"כ (כי בתקיעת המחט בבשר ביוה"כ יש חשש איסור דאורייתא של חובל). ואע"ג שבכה"ג יש בעיה של איסור הנאת מעיו (למ"ד שאוסר זאת), מ"מ נלע"ד בס"ד שבכה"ג מותר הדבר.




אפשרות שניה הינה שתיית משקה מר במשך יוה"כ. והגדרת משקה מר, ועד כמה צריך להיות הוא מר, ר' כאן (בפרק ט' הערות קמ"ג וקמ"ד), ובמקראי קודש הל' ג' תעניות (פ"ג הערה י"ג), ובהל' ט' באב (פ"ה הערה כ"ט). ויתכן שיש להקל בני"ד כשיטות המקילות מהו שיעור המרירות. וקיצרנו.




[25]כה. דעה זו לגבי חוסר ברזל אמר לי הגר"מ אליהו שליט"א. ואף לאחר שאמרתי לו את דעת הרבנים הנזכרים בהערה הקודמת החזיק בדעתו. וטעמו, משום שלעיתים ישנן דעות שונות בין הרופאים, ולכן מעוברת זו (או כל אדם אחר) צריכים לנהוג כפי שמורה לה הרופאה שלה (לגבי נאמנות הרופאים ראה לקמן בפרקנו בסעיפים כ"ח וכ"ט - מ.ה.). ואמנם אם הרופאה אומרת שדי אם תיקח כדור לפני הצום וכדור לאחריו אכן יש לנהוג כך. אך אם הרופאה אומרת שצריך דוקא לקחת את כדורי הברזל ביום התענית עצמו, אכן תיקח זאת ביום התענית עצמו. וכן הדין למי שיש לו בעיה של לחץ דם . ואם אין רופא במקום והאדם מרגיש לא טוב בדברים הנ"ל - ינהג לפי הרגשתו, משום ש"לב יודע מרת נפשו" (ראה גם ע"כ במקום אחר בפרקנו). והוסיף הגר"מ אליהו, שחוסר ברזל זו מחלה שעלולה לסכן את האשה, וזה ספק סכנה. וידוע שבמקרים אלה אם לא אוכלים הרי זה מזיק. וחיזק את דברי הגר"א נבנצל בזה. ולשאלתי, האם בגלל שאמרו לאשה זו בטיפת חלב שיש לה קצת חוסר ברזל יהיה מותר לה לאכול ואף צריכה היא לאכול ביוה"כ. וענה לי שבשל קצת חוסר ברזל אכן לא תאכל, אך אם אמרה לה הרופאה בטיפת חלב שיש לה חוסר ברזל, ואמרה לה שבגלל חוסר הברזל היא צריכה לבלוע כל יום גלולות לתוספת ברזל, הרי שתבלע את הגלולה גם ביוה"כ. ואפי' שישנן הרבה נשים שצריכות לבלוע גלולות אלה, ואין זה נדיר, הדין כן, כיון שהיא צריכה זאת. ואם מעוברת זו אינה יכולה לבלוע גלולות אלה ללא שתית מים, תבלע את הגלולה בעזרת מים, אך תשתה פחות משיעור מלוא לוגמא. וזה עדיף שתשתה מים ותבלע הגלולה, מאשר שתצטרך לאכול ביוה"כ כדי שיהיה לה מספיק ברזל בגופה. ואם מוכרחה לשם בליעת הגלולה לשתות מים יותר משיעור מלוא לוגמא, תשתה יותר מהשיעור. ובכלל עדיף שתבלע גלולה זו מאשר תאכל. אך אם אין לה גלולה לתוספת ברזל, צריכה היא לאכול כפי השיעור שאמרו לה הרופאים. עכת"ד. וראה עוד בתוה"י (פנ"א הערה י'), שכתב שחוסר ברזל ליולדת (לא כתב גבי מעוברת), אף לאחר ז' ימים הוי חשש פיקו"נ, וצריכה היא לאכול, וכדלקמן בהערה ק"ז.




ואף הגרי"ש אלישיב שליט"א אמר לי שמעוברת שיש לה חוסר ברזל משמעותי תשאל את הרופאה אם צריכה היא לקחת כדור ואפי' ע"י שתיית מים. ותלוי הדבר אם מצבה הינו פיקו"נ או ספק סכנה, שאז מותר לה לאכול או לקחת כדורים. ואם אין חשש פיקו"נ למעוברת זו, בכל אופן מותר לה - אם היא צריכה - לקחת כדורים עי"כ שתשחוק אותם ותשים אותם במים כך שלמים יהיה טעם לא טעים. ושאלתי האם הכוונה שתמעך את הכדור בתוך כפית עם מים ותשתה את המים שבכפית, והסכים הרב לכך. אך הוסיף שלסתם אדם אין להתיר זאת ביוה"כ אלא למעוברת שצריכה זאת ביוה"כ. עכת"ד. ויש להעיר שאת הגרי"ש אלישיב שליט"א שאלתי לפני ששמעתי את דברי הרה"ג ר' מרדכי הלפרין שליט"א ואת דברי פרופ' אברהם אברהם נר"ו (ויתכן שאם הייתי אומר לו את דעתם היה מסכים לדבריהם, כנ"ל בהערה כ"ד).




[26]כו. מה שכתבנו בענין היתר האכילה, ראה לעיל בהערה הקודמת, בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א והגר"מ אליהו שליט"א. ואמר לי הגר"מ אליהו שמ"מ עדיף לקחת כדור עם מים מאשר לאכול, משום שעי"כ קטנה הבעיה של האכילה ביו"כ. עכת"ד.




מה שכתבנו שאם מספיק לה הדבר עדיף שתאכל רק מהבוקר, כך אמר לי הגר"מ אליהו שליט"א, שמעוברת זו שיש לה חוסר ברזל או חוסר דם, עדיף שלא תתחיל לאכול מהלילה אלא מהיום, שהרי אכלה סעודה גדולה בסעודה המפסקת, ואף ביום חול אינה אוכלת יותר מכך. ומ"מ אם צריכה היא לכך, תתחיל לאכול אף מהלילה, שהרי אין נ"מ אם אדם אוכל בלילה או ביום, העיקר שגופו יקבל את כמות המזון הדרושה לו. עכת"ד.




[27]כז. בענין מעוברת שיש לה סחרחורות או בחילות, אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א שמעוברת שמרגישה לא טוב א"צ ללחוש לה, ולכן אם מרגישה היא סחרחורת , ואפי' סחרחורת חלשה, צריכה היא לשתות. אם די לה בשיעורים תשתה בשיעורים, ואם לאו תשתה כדי צרכה. וזאת משום שהיא מעוברת וא"צ להחמיר לה. ומעוברת שיש לה בחילות צריכה לאכול או לשתות (אמר לי לשאול את הרב ד"ר מרדכי הלפרין שליט"א. והרב הלפרין אמר לי שלדעתו אם יש בחילות ללא הקאות אין להקל כלל, כי אין האכילה והשתיה מועילות לבחילות, וגם המעוברת בזמן זה אינה רוצה זאת. אך אם נוסף לבחילות הקיאה כמה פעמים יש לשתות בשל איבוד נוזלים. והטוב ביותר לשתות שתיה מתוקה, בריכוז של חצי כפית סוכר וקמצוץ מלח לכוס מים גדולה. עכת"ד). ומעוברת שיש לה צירים , לגרא"נ שליט"א צריכה היא לשתות בלא שיעורים אלא כדרכה, ואפי' כשיש רק צירים חלשים ובמרחק של חצי שעה בין הצירים, מחשש שמא יתגברו. ואע"פ שיכולים הם גם להפסק מ"מ זה ספק פיקו"נ. לגבי סחרחורות, בחילות או צירים אין נ"מ בין החודש התשיעי לזמן שקודם לכן. אך כאשר יש חשש של זירוז לידה, לדעתו יש להקל רק לפני החודש התשיעי (והרבנית ד"ר בת שבע הרשקוביץ אמרה לי שלזה די בשתיה מתוקה וא"צ לאכול. עכת"ד). ואף שיש פוס' המקילים למעוברות בחודש השביעי שמא הצום יזרז הלידה, אך הגרש"ז אוירבך זצ"ל ועוד פוס' לא מקילים בזה. ולמעשה לגרא"נ הלכה כמחמירים. ואם המעוברת חוששת לכך, והיינו ששמעה על מיקרים שנשים ילדו קודם זמנן, ואותה מעוברת חוששת מכך, רשאית להקל (ולשתות כנ"ל) משום שהתענית מזרזת הלידה. וכ"ז בחודשים השביעי והשמיני אך לא בתשיעי. והוספתי שהרי הגמ' כבר אמרה שאין זה טוב לאשה ללדת בחודש השמיני להריונה. ואמר הגר"א נבנצל שאכן כך, אם כי היום אין הרופאים סוברים כך, ואינם מחלקים בין החודש השביעי לשמיני. ואדרבא, הם סוברים שלידה בחודש השמיני עדיפה על לידה בחודש השביעי. ולכן בשעת הצורך נותנים זריקה בחודש השמיני, וכ"ש בחודש השביעי, כדי לדחות את הלידה לחודש התשיעי. והוסיף, שמה שדוחים בימינו את הלידה מהחודש השביעי לתשיעי, אינו בשל דברי הגמ', אלא בגלל שהטבעים השתנו. ואזלינן בזה בתר הרופאים, כיון שהיום לא מוכרת במציאות ריעותא ללדת בשמיני יותר מאשר בשביעי. וכן סוברים הרופאים. ואף שהגמ' אמרה אחרת, אנו ננהג לפי הרפואה, כיון שכך אנו רואים את המציאות בימינו, ואמרינן בזה שהטבַעִים השתנו. וכן מצינו שיש חרם הגאונים על מי שמשתמש בתרופות הכתובות בגמ' (ראה יש"ש פ' כל הבשר סי' י"ב, וכה"ח סי' ג' סקכ"ו - מ.ה.), וזאת מאותו טעם, והיינו שהשתנו הטבעים. אך אין זאת אומרת שאנו מזלזלים בדברי חז"ל, ח"ו. שלא ישתמע מכך ח"ו דברי אפיקורסות (ושמעתי שהיום עדיף ללדת בשמיני מאשר בשביעי, בגלל שהיום יש לרופאים אמצעים מיוחדים שלא היו בזמן חז"ל - מ.ה.). ומאותה סיבה נחלל בימינו את השבת כדי להציל תינוק שנולד בחודש הששי, ונכניסו לפגיה. אף שמדינא דגמ' הוא נפל גמור [וכעין זאת ר' בשש"כ (פל"ו הערה כ"ד). וכ"כ בשו"ת שבט"ה (ח"ח סי' פ"ט סק"ז) שכיום מחללים שבת להצלת ולד בן ח' חודשים בגלל התפתחות הרפואה ואין זה סותר את דברי חז"ל - מ.ה.]. וכן מי שנמצא ללא נשימה תחת מפולת, מחללים עליו את השבת כדי להנשימו. עכת"ד.




וכעבור זמן שאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א בענינים אלה. ולאחר שקרא את מה שכתבנו בשם הגר"א נבנצל (הנ"ל) בענין מעוברת שיש לה סחרחורת או בחילות בשל התענית, אמר שלדעתו אין הדין כך, ואין להקל להן כמו שכתבנו, משום שכל מעוברת יש לה בחילות והרגשות לא נעימות. ובענין הא דיש מקילים למעוברות בחודש השביעי להריונן, דחה זאת הגר"מ אליהו מכל וכל, ולא הסכים להקל אף למי שחוששת לכך (וכמו שהיקל הגר"א נבנצל). עכת"ד. והגר"ש ישראלי זצ"ל לא רצה להכריע לי בכל ענינים אלה, ורק אמר שהדבר תלוי מהי דעת הרופאים בענינים אלה. עכת"ד.




כתב בתוה"י (פ"נ ס"ד), שמעוברת שהפילה בעבר שלא מחמת הצום , ועתה רופא מומחה קובע שהצום עלול להזיק לה ועלולה להפיל, שמסתבר לו שתאכל פחות פחות משיעור, אא"כ הרופא יאמר אחרת.




מעוברת שהיא חולת סכרת הזקוקה לזריקות אינסולין, לא תצום כדי שלא תסתכן. כמו כן מעוברת הסובלת ממחלת לב או לחץ דם גבוה, או ממחלת כליות או ממחלת ריאות, וכן ממחלת הנפילה, או מחלת נפש (כגון דכאון חמור) , בכל אלה צריכה המעוברת להתייעץ עם רופא ואח"כ עם רב פוסק כיצד עליה לנהוג ביוה"כ. כיון שיש מקרים בהם צריכה היא לאכול שיעור שלם, ויש מקרים שתאכל פחות משיעור, ולעיתים צריכה רק לשתות, או רק לאכול (תוה"י פ"נ ס"ה). ובענין מחלת נפש ודכאון ראה במ"ב (סי' תקנ"ד סק"י), ובפמ"ג שם כתב שכ"ה גם ליוה"כ. עיי"ש בתוה"י. ועוד כתב שם בתוה"י (פ"נ ס"ו), שמעוברת שאחזוה צירים עקב הצום לפני זמן הלידה, מסתבר שמותר לה לאכול או לשתות, מאחר והצום עלול לזרז את הלידה ולסכן את העובר, ועליה להגיע מיד לבית חולים. אך הדגיש שם שספרו אינו בא לפסוק הלכה למעשה. ולכן לכתחי' יש לברר זאת קודם יוה"כ, ואם לא ביררו אזי לפחות מצד ספק פיקו"נ יש לנהוג כן. וכבר כתבנו לעיל גבי מעוברת בחודש השביעי . ולקמן בסמוך כתבנו בענין מעוברת בחודש התשיעי, שי"א שאסור לה לצום כיון שיש סכנה ללדת ביובש, ואף שתיה לפני הלידה אינה מועילה לכך.




כתב בשו"ת צי"א (חי"א סי' מ"ג וחי"ז סי' י"ד), שמותר לאשה מעוברת לאכול ביוה"כ היכא דאיכא רק סכנת העובר, ואפי' כשהוא עוד קודם מ' יום ליצירתו . וכתב שכן העלה גם הגאון המהרש"ם בספרו אורחות חיים (חאו"ח סי' תרי"ז ס"א), והג"ר דוד טעביל בשו"ת נחלת דוד. וראה לקמן בהערה נ"ה.




ובענין מעוברת בחודש התשיעי להריונה. כפי שכתבנו לעיל, לדעת הגר"א נבנצל שליט"א, אין אז חשש בהקדמת הלידה, ולכן אין להקל למעוברת זו בשתיה או באכילה (אם אין בעיות בהריון). ואמנם הרה"ג ד"ר מרדכי הלפרין שליט"א (ראש מכון שלזינגר לחקר הרפואה עפ"י ההלכה), כתב מאמר בענין נשים מעוברות (בחודש התשיעי) בצום יוה"כ (המאמר הודפס בעלון שהוציא לאור המרכז הקהילתי הרוחני ברמות שרת ודניה, פה בירושלים ת"ו). והסיק שם, שלמרות שנשים בהריון תקין לפני החודש התשיעי אין להקל להן לאכול או לשתות ביוה"כ, (אם כי יש לדעתו להקל להן כשהן מרגישות כבר חולשה רבה, שישתו פחות מכשיעור, מ"מ כתב שם שנשים בחודש התשיעי להריונן חייבות לשתות נוזלים במשך יוה"כ פחות מכשיעור). וטעמו, משום שבחודש התשיעי צום יוה"כ עלול לגרום לזירוז ולכניסה ללידה סמוך לסוף הצום. צום של יממה גורם לאיבוד נוזלים של 2-3 ליטר מגוף האשה. נוסף לכך ישנו איבוד דם בלידת תינוק יחיד, בממוצע של 0.6 ליטר דם, ולעיתים מגיעים לאיבוד דם של יותר מליטר אחד. ואף שמקובל לעשות עירוי לוורידי היולדת לפני הלידה, אך לא נדירים המקרים (במיוחד בשעות העומס) בהם האשה יולדת לפני שהחדירו את צינור האינפוזיה לווריד. ולידה במצב של התיבשות קלה כלאחר הצום, והיינו לאחר איבוד של 2-3 ליטר נוזלים עם סכנה לאיבוד ליטר נוסף של דם, מהווה לדעתו סכנת חיים ממשית ליולדת. וקבע שם, שהאפשרות לטפל במצבי פיקו"נ אינה משנה את הגדרת מצב הסכנה בהווה. לכן לידה בסוף הצום, בשעות עומס יחסי, מהווה סכנה רבה יותר מאשר לידה ללא איבוד נוזלים המוקדם. וציין, ששישית ממקרי התמותה האמהית בארצות מפותחות מקורן באיבוד דם במהלך הלידה ולאחריה. ולאור זאת, דוקא בחודש התשיעי בו הצום עשוי לזרז הלידה, יש חובה לשתות מספיק נוזלים כדי למנוע הגעה ללידה במצב של גרעון נוזלים. והוסיף, שגם מצב של סכנה עתידית דוחה איסור תורה כמעט כמו מצב של סכנת חיים קיימת (וציין במקורות למקו"ד לגרצ"פ פראנק זצ"ל, ימים נוראים, סי' ל"ט עמ' קל"ו בהררי קודש, לשש"כ פל"ט סי"ג ובהערה נ"ט, וכן למאמר הרה"ג אלישע אבינר שליט"א, באסיא גליון נ"א-נ"ב עמ' קצ"ב). עכת"ד. וכשדנתי עם הרב ד"ר מרדכי הלפרין בענין זה, חיזק את דבריו, ואמר שבמשך הזמן מכתיבת המאמר (לפני כמה שנים) התבררו לו עוד ממצאים רפואיים המחזקים את טענותיו. ואכן המציא לידי את מאמרו בחוברת אסיא (חוברת נז-נח, כסלו תשנ"ז, עמ' נ"ו-ס"א. עיי"ש שהוסיף עוד הוכחות לדבריו הנ"ל). וראה עוד באסיא שם שהזכיר את דברי הג"ר ישראל יעקב פישר זצ"ל שכל מעוברת עד החודש התשיעי צריכה לאכול ביוה"כ פחות מכשיעור [הובאו בשו"ת שלו - אבן ישראל, בצי"א (חי"ז סי' כ' סק"ד), ובהסכמתו לספר פני ברוך].




ובענין מעוברת שהפילה לפחות פעמיים , ראה בצי"א (חי"ז שם) שתאכל ביוה"כ בשיעורין. וע"ע מש"כ ידידי הרה"ג אלישע אבינר שליט"א באסיא (חוברת נ"א-נ"ב, עמ' קצ"ב). ודנתי כמה פעמים עם הגר"ש ישראלי זצ"ל בענין דברי הרב הלפרין בני"ד, ולמסקנה העלה שאם אכן הדבר אינו נתון למחלוקת הרופאים, הרי שהלכה כרב הלפרין. אך כיון ששמע מאיתנו שיש רופאים החולקים ע"כ, אמר שיש להתיחס לכך כמו לכל מחלו' שבין הרופאים, שרופא אחד אומר להאכיל ורופא אחר או כמה רופאים אומרים שלא להאכיל, וכמש"כ הפוס' בענין זה. עכת"ד.




ושאלתי גם את הגרש"ז אוירבך זצ"ל ע"כ, והבנתי מדבריו שאינו פוסק כדברי הרב הלפרין בכך. עכת"ד. וגם הגר"א נבנצל שליט"א, משהראתי לו את המאמר הנ"ל אמר לי, שהגרש"ז אוירבך (שליט"א) זצ"ל כבר קרא דברים אלה ולא הסכים עם דברי הרב הלפרין בכך, משום שלדעתו אין בזה סכנה. ולכן לדעת הגר"א נבנצל לדינא אין להקל למעוברת בחודש התשיעי לשתות ביו"כ כלל, ואפי' לא בשיעורים. עכת"ד. ועוד בענין מעוברת ראה לקמן בסעי' ל"ח ובמקורות שם.




[28]כח. עיקר דין זה כתבו מרן (בסי' תרי"ז סעי' ד'), והוא מדברי הרמב"ן, הרא"ש וש"פ.




איתא בגמ' בשבת (דף קכ"ט ע"א), שיולדת תוך ג' ימים ראשונים ללידתה, בין אמרה צריכה אני ובין אמרה לא צריכה אני (וי"ג לא אמרה צריכה אני. וראה לקמן בפרקנו סעיף י' שיש נ"מ בכך), מחללין עליה את השבת. ע"כ. וכבר כתבנו לעיל בפרקנו (בהערה ה'), בשם הגר"ע יוסף שליט"א, שהפוס' למדו דין יולדת ביוה"כ מדין יולדת בשבת. ולכן למדו הפוס' דהכא פטורה יולדת זו מהתענית, כדין חולה שיב"ס.




ומה שכתבנו שיולדת זו חייבת לאכול, אמנם מרן (בסעי' ד') כתב שלא תתענה כלל, אך עפ"י מה שכתבנו לעיל (בפרקנו סעיף ג') מוכח שחייבת לאכול. וכן שמעתי בענין זה מהגר"ע יוסף שליט"א ומהגר"ש משאש זצ"ל.




כתב בספר תוה"י (פנ"א הערה ז'), שיולדת א' ילדה בחצות ליל ז' בתשרי, ולפני חצות בליל כיפור העיר אותה אביה ואמר לה שתאכל אז, כדי שיהיה בכוחה לצום עד סוף יוה"כ. והעיר ע"כ בעהמח"ס תוה"י, שהאב עשה שלא כדין, כיון שאכלה לא כדי לחזקה כעת, אלא כדי להכין בקרבה "צידה לדרך". והרי אם לאחר חצות תרגיש חולשה, ותצטרך לאכול הרשות בידה. והזכיר שם את שיטתו שאין להתחיל לאכול מתחילת הלילה חצאי שיעור ע"מ שלא יצטרך לאכול אח"כ ביום כשיעור. עכת"ד. ולענ"ד יש לעיין בדבריו. שהרי חז"ל התירו לה לאכול עד תום ג' מעל"ע אף באומרת איני צריכה. ולא עוד, אלא שחייבו אותה לאכול אז. וממילא יתכן שאף האומרת שרוצה לאכול ללא צורך של רעב כעת, אלא רק לצורך "צידה לדרך", יתכן שיהיה מותר לה לאכול, דכל זמן שלא תמו ג' ימים רשאית לאכול כדינה. ובפרט לפי מה שכתבנו בס"ד לקמן (בסל"ז) שלדעת רוה"פ עדיף לאכול פחות משיעור קודם שיזדקק לאכול יותר מכשיעור, וכ"ש בני"ד שדוקא עכשו מצבה חמיר טפי ממה שיהיה לאחר מכן, ולכן מותר לה דוקא עתה לאכול יותר ממה שיהיה מותר אח"כ (דהיינו דהתם התירו תחילתו החמור משום סופו הקל, והכא יש להתיר תחילתו הקל משום סופו).




[29]כט. כ"כ המ"ב (בסי' ש"ל סק"י) וכה"ח (סקכ"א). ומ"ב (סי' תרי"ז סקי"ג), בשעה"צ (סקי"ח) וכה"ח (סקכ"ב), ובלוית חן (סי' צ"ה) בשם כמה פוס'. וכ"כ בשש"כ (פל"ט סעי' י"ב. ועיי"ש בהערה). וכן שמעתי מהגר"ע יוסף שליט"א שכ"כ רבינו יונה, וכ"כ הריטב"א במס' עירובין (דף ס"ח), וכ"כ האשכול (שנדפס לאחר זמן מרן), וכ"כ הרא"ש בתשובה בשם התוספ', אלא שמרן לא ראה אותם. וראה בשש"כ (פל"ט הערה נ"ד), ומה שכתבנו בסמוך (בהערה ל"ב).




[30]ל. שש"כ (פל"ט סעי' ט"ו).




[31]לא. כ"כ תה"ד ומרן (סי' תרי"ז סעי' ד'). והטעם, משום דכיון שנכנס יום הרביעי ללידתה. מיקרי לאחר שלושה (מרן שם). ובענין מש"כ בספר ילקו"י (עמ' צ"ה סעי' ז') ראה בהערה הבאה.




[32]לב. כך היא מסקנת המ"ב (בסי' ש"ל סק"י) לגבי יוה"כ, וטעמו דיש להקל משום ספק נפשות. והניף ידו שוב בשעה"צ (סי' תרי"ז סקי"ח). וראה עוד מש"כ במ"ב (סי' תרי"ז סקי"ג) בשם ישי"ע (לגבי מנין ז' הימים הראשונים, ונראה דה"ה להכא). וכ"פ הגרש"ז אוירבך זצ"ל בספרו מנחת שלמה (סי' ז' עמ' מ"ד בהערה). והוסיף שם, שכ"פ הג"ר נתן אדלר זצ"ל, האורחות חיים (סי' ש"ל ותרי"ז), והמהרש"ם מבערזאן. וכן אמר לי בע"פ הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שיש להקל לכל היולדות לחשב הימים שלאחר הלידה בזמן של מעת לעת, וזאת בגלל ספק פיקוח נפש. עכת"ד. ואף רבה של ירושלים ת"ו, הגר"י קוליץ זצ"ל אמר לי, ש"מקובל אצל מורי ההוראה" לפסוק לענין יוה"כ שמחשבים מעל"ע ליולדת תוך ג' וז' ימים, וזאת אע"פ שהשו"ע לא פסק כך. והטעם שמקילים בזה, משום פיקו"נ. עכת"ד. ואף בספר שש"כ (פל"ט סי"ב) פסק דמחשבים בני"ד מעל"ע.




ושמעתי מהגר"ע יוסף שליט"א (בשיעור בתשרי תשמ"ט), שאף שמרן פסק כתה"ד, דלא מחשבים ג' ימים אלה מעל"ע, מ"מ אילו מרן היה רואה שהאשכול, רבינו יונה והריטב"א (הנזכרים לעיל) פסקו שמחשבים מעל"ע, היה פוסק כמותם. וסיים הגר"ע יוסף את שיעורו בכך, שלכן אנו פוסקים כמותם (והיינו דמחשבים מעל"ע), בפרט בעניני פיקו"נ. עכ"ד. ופעם אחרת (בשיעור בתשרי תשמ"ז) שמעתי מהגר"ע יוסף, שבניגוד לדעת מרן, פסקו רוה"פ שג' ימים ראשונים הוי מעל"ע. עכת"ד.




וכעין זאת גילה דעתו הגר"ע יוסף בספרו לוית חן (סי' צ"ה), וסיים שם: סוף דבר הכל נשמע, שיש להורות למעשה כמסקנת המשנה ברורה כאן (סי' ש"ל סק"י) להקל בזה, ולמנות ימים אלה מעת לעת... וכן עיקר. עכ"ל. ואף שבלוית חן כתב זאת לגבי שבת, מ"מ מדהביא שם דברי הגר"א דקאי איום כיפור, משמע שמשווה ביניהם. ועוד, לכאו' ביוה"כ יש להקל טפי, משום פיקוח נפש. וכמש"כ המ"ב (בסי' ש"ל סק"י). וכן שמעתי מהגר"ע יוסף. ואמנם גם לענין שבת לכאו' הוי פיקו"נ, אך נראה שכוונתו שבשבת אפשר לעשות כן ע"י גוי, משא"כ ביוה"כ שצריכה היא עצמה לאכול.




ולאחר כתיבת הדברים ראיתי גם בספר תורת המועדים להרה"ג דוד יוסף שליט"א, בהלכות יוה"כ (פרק י"ד סעי' ז') שכתב בהדיא שיש למנות ימים אלה מעת לעת, ובמקורות שם הוכיח כן מדברי הגר"ע יוסף בלוית חן שם, וכמו שכתבנו לעיל (עיי"ש בתורת המועדים, שהביא חבל נביאים להקת רוא"ח שפסקו כן, וכמש"כ בלוית חן. עיי"ש).




וכעבור זמן מה שאלתי את הגר"ע יוסף עצמו בענין זה. ואמר לי הגר"ע יוסף בהדיא, שלגבי יולדת ביוה"כ פוסקים אנו שיש לחשב את הימים מהלידה מעת לעת. עכת"ד. והיינו שכדבריו בלוי"ח לענין שבת, כן דבריו לענין יוה"כ. לאחר זמן יצא לאור שו"ת יבי"א ח"ז, וכתב שם (בחלק או"ח סי' נ"ג סק"ז), שאף לענין יוה"כ מונים ג' ימים מעל"ע. עיי"ש שדחה דברי החולקים ע"כ, ולפחות י"ל כן מדין ספק נפשות להקל. והוסיף שם שכ"כ התוס' (בשבת דקכ"ט ע"א, מנחות דס"ד ע"א וב"ק ד"פ ע"ב), שכ"ד בה"ג. וכ"ד הרשב"א (שבת דק"ל ע"ב), הריטב"א (שבת דקכ"ט ע"א), הרא"ש (בתשובותיו כלל כ"ו סי' ב', ובפרק מרובה סי' ט"ו), האשכול (הל' מילה סי' ל"ו), וכ"נ דעת האו"ז (ח"ב סי' פ"ה), וכ"פ האו"ה הארוך (כלל נ"ט סי' ב'), וכ"ד רבינו גרשום ורבינו יונה.




ובאשר לד' הרה"ג המפורסם יצחק יוסף שליט"א. תחילה יצא לאור ספרו ילקו"י מועדים. ושם כתב (בדיני חולה ביוה"כ, עמ' 94-95 סעי' ז') שאין להקל ולמנות בני"ד מעת לעת. אלא כל יולדת שילדה במשך יום ז' בתשרי, הרי שכלו לה הג' ימים מיד בכניסת יוה"כ, ומאז דינה רק כיולדת בתוך ז'. וכן יש לחשב את ז' הימים הראשונים שלאחר הלידה, דהיינו שלא מעת לעת. עכ"ד. וכתב כן עפי"ד הגר"ע יוסף זצ"ל, כפי שהיו כתובים בקובץ "קול סיני", והיינו כד' מרן בשו"ע, ולחומרא. אלא שלאחר מכן חזר בו הגרע"י זצ"ל מדבריו, ופסק להקל, וכנ"ל, דמחשבינן מעת לעת. ולכן במהדורות הקודמות, עפ"י הוראתו המפורשת (והמוקלטת) של הגר"א נבנצל שליט"א, כתבנו בזמנו שאין הלכה כמש"כ בילקו"י מועדים להחמיר בזה, אלא יש להקל. וטעמו של הגר"א נבנצל שליט"א היה משום שהדבר נוגע לעניני פיקוח נפש, ולכן יש להקל ליולדות בכך.




ושמחנו לראות שבספריו הבאים כתב כבר הרה"ג המפורסם יצחק יוסף שליט"א בעצמו שיש להקל ולחשב זאת מעת לעת, וכד' הגר"ע יוסף זצ"ל. שכ"כ בספרו רפואה בשבת (עמ' ר"ד הערה י"ב), והניף ידו שנית בספרו החשוב ילקו"י על הל' ימים נוראים (מהדו' תשע"ב. עמ' תס"ג סי' תרי"ז סעי' ב'), שיש לחשב ליולדת את זמן ג' וז' ימים עפ"י חשבון של מעת לעת [אמנם לא זכיתי להבין מדוע הדברים לא מתוקנים בס' ילקו"י – מועדים. וצ"ע].




ואגב במכתב שכתב לי בזמנו הרה"ג יצחק יוסף שליט"א (כשדנתי עמו בענין זה), כתב לי שדבר כזה יכול לקרות רק בספרי ילקו"י חלקים א' וה' (היינו חלק המועדים). והוסיף וז"ל: אבל בילקוט יוסף שאר הכרכים הובאו מאות פסקי הלכה מאת מחבר ילקו"י, ואינם בהכרח פסיקותיו של אביו, אלא מחבר הילקו"י כתב פסקים ותשובות ע"פ דרכו, וצירף עמהם גם את פסקיו של מו"ר אביו. ורק בילקו"י ח"א וח"ה, בהם הצטמצם רק בפסקי אביו. עכ"ל המדויקת. ונשוב לני"ד.




ומ"מ נמצאנו למדים שהלכה למעשה מסכים הרה"ג יצחק יוסף שליט"א שדין ג' ימים ליולדת ביוה"כ הוי מעת לעת (וכמו שכתב גם בספרו רפואה בשבת, וכנ"ל), ומה שנמצא כתוב בילקו"י - מועדים הוא עפ"י דעת הגר"ע יוסף שליט"א רק כפי שהיתה בעבר.




וא"כ כפי שאמרנו, לא פסק הגר"ע יוסף בני"ד כדברי מרן בשו"ע. והדבר מתבטא גם בספרו שיצא מאוחר יותר, והיינו בחזו"ע על ימים נוראים (דף ר"צ-רצ"א סעי' ז') שיש לחשב זאת ג' ימים מעת לעת, והיינו שבעים ושתים שעות. וכן יש לחשב את דין ז' ימים ליולדת, שהוא מעל"ע. עיי"ש. ואע"ג שאין הגר"ע יוסף זז מדברי מרן ימין ושמאל וכמש"כ הוא עצמו באורך וברוחב בכל ספריו. מ"מ י"ל כנ"ל, שמרן לא ראה את דברי כל הפוסקים שפסקו שאף לענין יולדת יש לחשב זמן זה מעל"ע, אלא רק מקצתם (ראה בב"י), לכן לא פסק כך. ואילו היה רואה את כל דבריהם הווה הדר ביה. וכמש"כ הגר"ע יוסף (בהקדמתו ליבי"א חלק ה'. וכ"כ ביבי"א ח"ו חאו"ח סי' כ"ו סק"ה, ויחו"ד ח"ד סס"י י"ט. ובאמת דעת הג"ר בן ציון אבא-שאול זצ"ל אינה כדעת הגר"ע יוסף בזה. שלדעתו לא אמרינן שאילו מרן היה רואה דברי ראשון מסוים היה חוזר בו. וכמש"כ בשמו בילקו"י ח"ג מהדו"ק עמ' ת"ד).




ואגב זאת, שאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א, האם קיי"ל שאילו מרן היה רואה דברי כמה ראשונים שלא ראם, היה חוזר בו. ואמר לי הגר"מ אליהו, שלא אומרים זאת אלא רק אם דברי ראשונים אלה לא היו ידועים בזמן מרן, ורק אח"כ התגלו. ולא עוד, אלא שמדובר רק בראשונים שאילו מרן היה רואם הווה הדר ביה. ולכן, אף אם המאירי פוסק שלא כמרן, אין ההלכה משתנית, כי מרן לא היה פוסק כמותו. אך אילו מרן היה רואה למשל את תשובות הרשב"א, יתכן שהיה חוזר בו. ומ"מ צריך לוודא שאכן הכתבים שהתגלו אכן הם הכתבים האמיתיים. עכת"ד.




ובאמת שאכן יש מחלוקת, הניתן לסמוך על אמיתות הכתוב בספרים שנעלמו מאתנו במשך הדורות, והתגלו זה מכבר, ראה בחזון איש, (מועד, הל' עירובין סי' ס"ז ס"ק י"ב), וכן בקובץ אגרות החזו"א (שהוציא לאור הגר"ח גריינמן שליט"א בבני ברק שנת תשט"ו, סימן ל"ב), שהחזו"א פקפק על אמיתות ודקדוק הכתוב בספרים שנעלמו והתגלו מחדש. ואלו דעת הגר"ע יוסף, כפי המוכח מהקדמתו הנ"ל ליבי"א ח"ה, דעתו שניתן לסמוך ע"כ. וכן הורה לי אחד מגדולי הדור, שוודאי ניתן לסמוך על אמיתות הכתוב שם, ואף אם לא כתבם אותו ראשון שהם מיוחסים לו, מ"מ ברור שא' מהראשונים כתבם, שכן רואים מהיקף ועומק הדברים. עכת"ד. והגר"א נבנצל אמר לי, שבאמת זו מחלוקת בין המ"ב לבין החזו"א. שהרי המ"ב פוסק ומכריע בדין עפי"ד המאירי ורבינו חננאל שנדפס בימיו. שאמנם דברי המאירי על מסכתות ב"ק ומגילה נזכרו כבר בשטמ"ק. אך דברי המאירי על שאר המסכתות נעלמו מעינינו, ובכ"ז פסק מרן הח"ח כמותם. ואילו החזו"א לא ס"ל הכי, אלא הסתייג מלסמוך על ספרים שלא שלטה בהם עינם של הב"י והרמ"א. ודוקא הב"י והרמ"א, משום שפוס' אלה היו והינם עמודי ההוראה. והזכרתי, שדברי החזו"א בענין זה כתובים גם באגרותיו. ואמר לי, שצריך זהירות יתירה כשלומדים מאגרות של רבנים, כיון שלעיתים האגרות היו אישיות, ולא תמיד היו מכוונות לציבור, כך שיש סכנה ללמוד מהן מבלי לבדוק את הדברים. עכת"ד. ומ"מ נראה שלענין ני"ד דבריו באגרות הינם כדבריו בספר החזו"א. וראה עוד בבה"ל (סי' פ"ח ד"ה "וכן"), שנראה שפסק כד' האשכול, אע"פ שזכו רק אז לאורו, וכמש"כ שם הבה"ל עצמו.




ונשוב לעניננו: ושאלתי עוד את הגר"מ אליהו שליט"א בענין יולדת, האם מחשבים מעת לעת. וענה לי הגר"מ אליהו שדעתו כדברי כה"ח (בסי' תרי"ז סקכ"ב), שבאשה חלושה יש להקל לה ולספור מעת לעת. וזאת אף על פי שמרן לא פסק כך. אלא כיון שיש מהאחרונים שפסקו כך, ומהטעם דחלושה, הכי מסתברא. ואפי' שהדבר נוגע לאיסורי כרת. אך אם אינה חלושה פוסקים כמרן, ואין להקל לה מעת לעת. עכת"ד. ואילו הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שאף שכתבנו במהדו' ראשו' שהמקילה כדעה הראשו' לא הפסידה (כלשון הישי"ע וכה"ח הנ"ל), מ"מ יש לכתוב בהדיא שיש להקל כדעה הראשונה. והיינו, כן יש לנהוג לכתחילה. ולמרות שיש המקילים אף יותר מכך, והם שו"ת בנין ציון (סי' ל"ד) והרוגאצ'ובר, הסוברים שאם היולדת אכלה בהיתר במקצת יוה"כ, רשאית להמשיך ולאכול אף בהמשך היום עד סופו, וזאת אף אם שבעים ושתים השעות נגמרו באמצע יוה"כ [ראה בשו"ת צי"א (ח"ו סי' י"ב וי"ג), שכן גם דעת הגר"י וועלף בהבנת כוונת שו"ת בנין ציון. אך מדברי הרב שד"ח (מע' יוה"כ סי' ג' סק"ו) עולה שלבעל הבנין ציון דכל שיצא מידי ספק סכנה אין לו היתר לאכול עוד. וכן דעת הרב צי"א. עיי"ש בצי"א. וע"ע בבה"ל (סי' תרי"ח ד"ה "ואם אמדוהו"), ובשש"כ (פל"ט הערה נ"ג) - מ.ה.]. אך לדעת הגר"א נבנצל אין להורות כן. וטעמם של מקילים אלה, משום דס"ל שיוה"כ כולו הינו חטיבה א', "מערב עד ערב". ולכן אם ביטל אותה, הרי שביטל אותה לגמרי. והרוגאצ'ובר מסביר דבר זה, שיוה"כ הינו בבחינת נקודה וחטיבה א', ואילו בשבת כל נקו' עומדת בפ"ע.




והוסיף הגר"א נבנצל בשם הגרש"ז אוירבך (שליט"א) זצ"ל, שאף יולדת תוך ע"ב שעות שמותרת באכילה ללא שיעורים, לא תאכל מאכלים לפינוק בעלמא כממתקים וכדו', אלא מאכלים מזינים ובריאים, אא"כ אין מאכל אחר שאז כמובן תאכל אף ממתק. אך אם אפשר במאכל אחר, תאכל אותו, כיון שהיא צריכה לאכול מטעמי בריאות, ולא משום שמחה. ואף שאינה צריכה להתענות, מ"מ אינה צריכה לנהוג ההיפך מכך. ומ"מ, עדיף לתת לחולה (ונראה דה"ה לשאר המותרים באכילה - מ.ה.) תה עם סוכר, כדי שיתחזק. עכת"ד. וראה עוד בני"ד בשד"ח (מע' יוה"כ סי' ג' סק"ג).




ממתי מונים זמן מעל"ע, ראה מ"ב (סי' ש"ל סקי"א), ובה"ל (שם ד"ה "כל שלושה"). וראה בשש"כ (פל"ט הערה מ"א), שכתב בשם שעה"צ (סי' תרי"ז סקי"ט) שמסוף היום השלישי (למ"ד שלא מחשבים מעל"ע) עד גמר ע"ב השעות הראשונות ללידה, באומרת צריכה אני והרופא אינו מסכים לדעתה, או שהיא שותקת או שאומרת שאינה יודעת ואין מי שיתנגד לדבריה, שאז יש להאכילה פחות פחות מכשיעור.




[33]לג. כתב כה"ח (בסי' ש"ל סקכ"א ובסי' תרי"ז סקכ"ב), דכיון שיש כמה פוס' דס"ל שמונים ימים אלה מעל"ע, לכן כאשר יש חשש סכנה, שהאשה חלשה מטבעה, המיקל למנות ימים אלה מעל"ע לא הפסיד. עכת"ד. ונראה שכאשר יש חשש סכנה ודאי שיש להקל, דמילתא דפשיטא היא, וכמש"כ מרן בהדיא (בסי' תרי"ח סעי' ח'), דאף מאכילים אותה כל צרכה, אלא שבאמת מעיקר הדין נראה שיש להקל לכולן מעל"ע. ואף הרוצות להחמיר בכך, אם חלושות הן לא יחמירו בכך. והסכים עם זאת הגר"א נבנצל שליט"א. וראה דעת הגר"מ אליהו שליט"א בסוף ההערה הקודמת, שרק לחלושות יש להקל בזה. ומ"מ כיון שדעת רוב האחרו' להקל בזה נגד מרן, אף באינה חלושה, כתבנו להקל בזה בפרט בחלושה, משום חשש פיקו"נ.




[34]לד. עיקר דין זה כתבו מרן (בסי' תרי"ז סעי' ד'). והוא מהרמב"ן בספרו תורת האדם, שהשווה דין יוה"כ לדין שבת. וכ"כ הר"ן והרא"ש.




ומה שכתבנו שאף אם הרופא והיולדת אומרים שא"צ לאכול, שבכל אופן מאכילים אותה, זאת שמעתי מהגר"ע יוסף, וכעבור זמן ראיתי שכתב כך בפתח דבר לקובץ תורת המועדים, הל' הימים הנוראים.




ומה שכתבנו שחייבת היא לאכול, כ"כ המ"ב (סק"י) וכה"ח (סקי"ט), וכן שמעתי מהגר"ע יוסף שליט"א. וראה לעיל בפרקנו (הערה ט'). ועוד שמעתי מהגר"ע יוסף, שהטעם שמקילים ליולדת זו אף כשאומרת שאינה צריכה לאכול, משום שלעיתים אין החולה יודע את מצבו האמיתי, ואינו חש בסכנה, וכן הרופא. ולעיתים הצום גורם ליולדת נזק רק לאחר גמר התענית. עכת"ד.




[35]לה. כ"כ המ"א (סי' תרי"ז סק"ג) וש"א, והב"ד המ"ב (סק"י) וכה"ח (סקי"ט). וכ"פ בשש"כ (פל"ט סעי' י"ב). וכ"כ הגר"ע יוסף שליט"א בפתח דבר לקובץ תורת המועדים הל' ימים נוראים. ואף הגר"מ אליהו שליט"א הורה לי, שאם הרופא והיולדת תוך שלושת הימים הראשונים ללידה אומרים שאינה צריכה לאכול, תאכל בשיעורים. עכת"ד. ואילו הא"ר (בסי' תרי"ז סק"ב) כתב לפקפק על דברי המ"א, ונשאר בצ"ע, אפי' במקרה שאומרת איני צריכה. והב"ד שעה"צ (סקי"ב), וראה עוד בא"ר (סי' תרי"ח סקי"א. ולא זכיתי להבין את הרב כה"ח בסקי"ט שכתב שהא"ר בסי' תרי"ז מסכים עם דברי המ"א. שהרי הרואה יראה שאין דברי המ"א מוסכמים בפשטות על דעת הא"ר, וכמו שהבינו מרן הח"ח בשעה"צ. עיי"ש בא"ר).




[36]לו. כ"כ המ"ב (בסי' תרי"ז סק"י) בשם הג"ר ברוך פרנקל, בהגהותיו לאו"ח (סי' תרי"ז). והב"ד גם הגר"ע יוסף ביחו"ד (ח"ו סי' ל"ט, עמ' רי"א). וכ"פ הח"ח עצמו שם במ"ב, ובשעה"צ (סקי"ב), שכן יש להורות להקל. וכ"פ בשש"כ (פל"ט סעי' י"ב), וכתב דה"ה אם מבקשת היא אוכל, או שותקת, או אומרת שאינה יודעת, או שהרופא אומר שצריכה היא לאכול, אף שהיא אומרת שאינה צריכה. והוסיף שם (בהערה מ"ב) בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שאם הרופא אומר שצריכה היא לאכול, אך די לה בשיעורים, תאכל רק בשיעורים.




[37]לז. כ"כ המ"ב (סק"י) וכה"ח (סקי"ט) בשם הגר"ז (בסי' תרי"ח). וכ"כ ביחו"ד (ח"ו סי' ל"ט), שכן פשט דברי הר"ן, ומרן (בסי' תרי"ח).




[38]לח. שכ"פ המ"ב (בסי' תרי"ז סק"י) ובשעה"צ (סקי"ב), וכ"פ בשש"כ (שם). ומ"מ ראה בשעה"צ (סקי"ט), שכתב שנראה שהיולדת תאכל פחות משיעור. ונראה שדבריו קאי על הזמן שבין תום ג' ימים שלא מעל"ע, עד הזמן של תום ג' ימים מעל"ע. וזה חידוש שלא ראיתי בפוס'. ומ"מ הסכים עמי בזה ת"ח א'.




ומה שכתבנו שכן מנהג רוב האשכנזים, ולא כולם, משום שהגר"ז הרי חולק ע"כ, וכנ"ל בהערה הקודמת, ומסתבר שחסידי חב"ד אזלי בתר רבם.




[39]לט. מה שכתבנו שנוהגים הספרדים כדעה השניה, שאוכלת בשיעורים, משום דכ"כ כה"ח (סי' תרי"ז סקי"ט) שכן משמע מסתמיות דברי השו"ע (בסי' תרי"ח סעי' ז').




וראה ביחו"ד (ח"ו סס"י ל"ט, עמ' רי"א בהערה בסופו), ולא זכיתי לירד לסוף דעתו. שממה שהביא במסקנת דבריו שלפי"ד הר"ן ומרן אם יש ספק מאכילים ומשקים את החולה כל צרכו, הרי דהכא ג"כ כשאינה אומרת שאינה צריכה מאכילים אותה כל צרכה. והיינו כדברי הג"ר ברוך פרנקל, וכדברי המ"ב (הנ"ל בסק"י). ומאידך סיים דבריו שם שהעיקר כדברי הגר"ז וכה"ח, והיינו שבמקרה זה מאכילים אותה רק בשיעורים. וכתב בנו הרה"ג יצחק יוסף שליט"א (בילקו"י עמ' צ"ו סעי' ט'), שפסק הגר"ע יוסף כדברי הרב כה"ח. וכעבור זמן שאלתי את הגר"ע יוסף שליט"א בענין זה, ואמר לי שתלוי הדבר גם בדברי הרופאים. שאם יולדת זו (שחל יוה"כ בתוך שלושת הימים הראשונים ללידה) אינה אומרת שצריכה היא לאכול, והרופאים אומרים שצריכה היא לאכול כל צורכה, וללא הגבלת השיעורים, נותנים לה לאכול ללא הגבלת השיעורים. אך אם במקרה זה לא אמרו הרופאים כן, אלא לא אמרו דבר (וכ"ש אם אמרו שדייה בשיעורים - מ.ה.), תאכל יולדת זו רק בשיעורים. עכת"ד הגר"ע יוסף, כפי שהורה לי. וראה לעיל (בהערה ל"ה), שאף הגר"מ אליהו שליט"א דעתו שאם הרופא והיולדת אומרים שיכולה היא להתענות, תאכל יולדת זו רק בשיעורים. עכת"ד. וראה עוד בצי"א (ח"ו סס"י י"ג).




הגר"מ אליהו אמר לי שאם יולדת זו אכן אומרת שצריכה היא לאכול, אך אינה יודעת אם די לה בשיעורים. לכתחילה תאכל רק בשיעורים, ואם תרגיש לא טוב תאכל יותר מהשיעור. ואם כבר מתחילה היא אומרת שלא די לה באכילת שיעורים, אכן יתנו לה כבר מתחילה יותר מהשיעור. עכת"ד.




[40]מ. עיקר דין זה כתבו מרן (בסי' תרי"ז סעי' ד'), עפ"י הגמ' בשבת (דף קכ"ט ע"א). וכמבואר לעיל (בהערה כ"ח).




[41]מא. מה שכתבנו שד"ז אמור כשהרופאים אומרים שא"צ לאכול, כ"כ המ"ב (סי' תרי"ז סקי"א).




ומה שכתבנו שקרובותיה אומרות כן, כ"כ הדגמ"ר והגר"ז. וכ"כ המ"ב (ס"ק י"א וי"ד), וכה"ח (סק"כ). ומה שכתבנו שהיא אומרת שצריכה היא לאכול, כ"כ מרן (שם). ונראה שכ"ה בין אם כל הרופאים אומרים שאינה צריכה לאכול, ובין אם כל חברותיה אומרות כך, שאין מאכילים אותה אא"כ היא אמרה שצריכה היא לאכול. וכ"ה בין אם כל הרופאים וכל חברותיה, כולם יחד אומרים שאינה צריכה לאכול, אפ"ה אם היא עצמה אמרה שצריכה היא לאכול, תאכל. ראה דגמ"ר (סס"י תרי"ז), שו"ע הגר"ז (סי' תרי"ז ס"ד), מ"ב וכה"ח (שם).




ומה שכתבנו שתאכל לכתחילה בשיעורים, כ"כ המ"ב (סקי"א) וכה"ח (סק"כ) בשם הגר"ז, וכ"כ השש"כ (פל"ט סעי' י"ג).




וטעם ההיתר, משום דלב יודע מרת נפשו (מ"ב סקי"א).




ובענין הגדרת "צריכה אני". בהגמ"י (פ"ב משביתת העשור סק"ה) כתב שיש גאונים שפסקו דדוקא אם החולה אומר שאם לא יאכל, "יסתכן". וכן פי' ר"י ב"ר שמואל. אך ר"ת חלק ע"כ, וכתב: וכי חולים נביאים הם או בקיאים הם. אלא כיון שיודע החולה או החיה שהוא שבת או יוה"כ ואומר "אני צריך (לאכול) ואיני יכול לסבול מחמת החולי", מאכילין אותו אפי' סבורים שהחולה אינו מסוכן. וכן האשה. עכ"ד. והרא"ש (יומא פ"ח סי' י"ג) כתב בשם התוס', דהיינו שהחולה אומר "שהוא ירא שאם לא יאכל שיכביד ויהיה מסוכן למות". ויש ספרים שגורסים בגמ' אחרת, ועולה מדבריהם ש"דוקא משום ספק מיתה מאכילין אותו". עכ"ד התוס'. וכתב ע"כ הרא"ש, שנראה שחומרא גדולה היא זו בספק, דאין לך רופא שיאמר אם לא יאכל שמא ימות. אלא הרופא דרכו לומר אם לא יאכל אפשר שיכביד חוליו ויסתכן. ואפי' לספרים שגורסים בגמ' אחרת אין ללמוד שדוקא על ספק מיתה מאכילין, דלישנא דמיתנא לאו דוקא אלא שדרך החולה לומר כן מחמת פחד המיתה (וע"ע שם בק"נ). והמ"ב (סי' תרי"ח סק"ה) כתב ש"החולה אומר שמרגיש בנפשו שצריך לאכול. שאם לא יאכל שמא יכבד עליו החולי". וכתב בתוה"י (פ"נ הערה ג') שנראה מדברי המ"ב שפסק כר"ת, ונשאר שם בתוה"י בצ"ע. וע"ע מ"ב (תרי"ז סק"ו), שלכאו' משמע לא כר"ת.




[42]מב. כה"ח (שם סק"כ).




[43]מג. מדברי מרן (בסי' תרי"ז סעי' ד') והמ"ב (שם סקי"א) משמע, שאם הרופאים ושאר האנשים שותקים, והיא אינה אומרת צריכה אני, או ששותקת, או שאומרת שאינה יודעת, במקרה זה צריכה היא להתענות. כי לפי מרן רק באומרת צריכה אני מאכילין אותה. אך מדברי מרן בסי' ש"ל (סעי' ד'), שכתב שלאחר ג' ימים רק באומרת איני צריכה, אז אין מחללים עליה את השבת, משמע שאם אינה אומרת דבר או שאינה יודעת, כן מחללים עליה. וכ"כ בהדיא המ"ב (באותו סימן סקי"ד) בשם כל הפוס'. וכבר עמדו האחרונים על קושי זה בדברי מרן (ראה קרבן נתנאל על הרא"ש בשבת פרק מפנין סי' ה' סק"ז. וראה בדגמ"ר ובגר"ז, ובשבת של מי דף קכ"ט, ובשד"ח סי' י"ג סק"א מש"כ בשם ספר החיים. ואכמ"ל). ולכן המ"ב (בסי' תרי"ז סקי"א) העמיד דברי מרן (בסי' תרי"ז) דוקא כשהרופאים או חברותיה אומרים שאינה צריכה. וראה מש"כ הגר"א בביאורו (בסי' תרי"ז סעי' ד'), שהביא דברי הר"ן שאפי' כשאינה אומרת איני צריכה מאכילין אותה. וראה בשש"כ (פל"ט סעי' י"ג), שכתב שכאשר הרופאים וחברותיה אינם מתנגדים שתתענה, והיא אומרת שאינה צריכה לאכול רק אז תתענה (ומשמע מדבריו שכאשר היא שותקת או אינה יודעת אכן אינה צריכה להתענות, וכמש"כ המ"ב בסי' ש"ל סקי"ד). ושאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א בענין זה, ואמר לי שבמקרה זה, לפי"ד מרן בהל' יו"כ, צריכה היולדת להחליט אם צריכה היא לאכול, אם לאו. ואם איננה יודעת להחליט באשר למצבה, שב ואל תעשה, ולא תאכל כלל. והוסיף, שאף שמדברי הפוס' בהלכות שבת משמע לא כך, מ"מ יש לדון בני"ד עפי"ד מרן בהל' יוה"כ. ולכן לא תאכל במקרה זה, כיוון שלפי דברי מרן, רק אם אומרת היא צריכה אני מאכילים אותה. עכת"ד. ונראה שהגר"מ אליהו לא ס"ל כהבנת המ"ב בסי' תרי"ז.




[44]מד. מה שכתבנו שהרופאים ושאר האנשים אינם אומרים שיכולה היא להתענות, כ"כ המ"ב (סקי"א). ומה שכתבנו שבמקרה זה היא שותקת, או שאומרת שאינה יודעת אם צריכה היא לאכול, כ"כ המ"ב (סקי"א) בשם הגר"א, קרבן נתנאל, דגמ"ר והגר"ז. וראה שש"כ (פל"ט סעי' י"ג), ומה שכתבנו בהערה הקודמת בשם הגר"מ אליהו שליט"א.




ומה שכתבנו שבמקרה זה תאכל בשיעורים, כ"כ המ"ב (בסקי"א) ובשעה"צ (סקט"ז).




[45]מה. שש"כ (פל"ט סעי' י"ג). ומה שכתבנו שתאכל כפי הצורך, אמנם בשש"כ (שם) כתב שתאכל כבימות החול, אך אנו כתבנו כפי הצורך, כדי לכלול את מש"כ שם (בהערה מ"ב), שאם הרופא אומר שצריכה היא לאכול, אך דיה בשיעורים, תאכל רק בשיעורים. ועוד כתב שם (בהערה מ"ה) בשם שעה"צ, שמסוף היום השביעי (למ"ד שאין מחשבים מעל"ע), עד גמר ז' ימים שלימים, יש להאכילה בכל גוונא רק פחות משיעור.




[46]מו. כך כתבו הפוס' הנזכרים לעיל בפרקנו (בהערה כ"ט). וכ"כ בשש"כ (פל"ט סעי' י"ג). ומובן שדין ז' ימים פוקע אפי' באמצע היום, וכדלעיל (בהערה ל'). וראה מה שכתבנו בהערה הקודמת בשם שעה"צ.




[47]מז. מרן (סי' תרי"ז סעי' ד').




[48]מח. כדלעיל (בהערה ל"ב). וכן העיר לי לגבי ני"ד הגר"א נבנצל שליט"א.




[49]מט. כדלעיל (בהערה ל"ג).




[50]נ. עיקר דין זה כתבו מרן (בסי' תרי"ז סעי' ד'). ואמנם מרן כתב שדינה כן מהיום השביעי ואילך, אך מהגמ' בשבת (דף קכ"ט ע"א) משמע שהדין כך רק עד שלושים יום, וכ"פ מרן (בסי' ש"ל סעי' ד'), וכ"פ ש"א. וראה לעיל (בהערה כ"ח), שכתבנו שהפוס' למדו דין יולדת ביו"כ מדין יולדת בשבת. וכן שמעתי מהגר"מ אליהו ומהגר"ע יוסף שליט"א, שיולדת שדינה ביוה"כ כחולה שאיב"ס הינו משבעה ימים ועד שלושים יום ללידה. עכת"ד. ונראה שהנ"מ הינה כגון לומר לגוי להדליק תנור עבורה וכו'.




ומה שכתבנו שדינה כחולה שאיב"ס, אמנם מרן (שם בסי' תרי"ז) כתב שדינה ככל אדם, אך ראה בסי' ש"ל (סעי' ד') שכתב שמז' עד ל' יום דינה כחולה שאיב"ס. וכ"פ האחרונים, והב"ד המ"ב (בסי' תרי"ז סקי"ב, עיי"ש הטעם) וכה"ח (סקכ"א), ובשש"כ (פל"ט סעי' י"ד), וכן שמעתי מהגר"ע יוסף שליט"א. והוסיף הגר"ע יוסף, שלכן יכולים לומר לגוי שיחמם לה מים וכדו', ככל חולה שאיב"ס (כמבואר בגמ', שאומרים לגוי ועושה לצורך חולה זה. וכ"כ המ"ב סי' ש"ל סקט"ז. וכתב השש"כ פל"ו סעי' ט"ו, עפ"י המ"ב סי' שכ"ח סקמ"ז, שאומרים לגוי לעשות אפי' במלאכות האסורות מדאו'). ונראה שמש"כ מרן (בסי' תרי"ז) שדינה ככל אדם הו"ד לענין אכילה, שבו עסקינן. ובודאי לשאר הענינים כנעילת סנדל וחימום מים בשבת דינה כיולדת עד ל' יום. ועוד אמר הגר"ע יוסף, שאין איסור בישולי גויים עומד כנגד חולה שאיב"ס. עכת"ד (והיינו שחולה זה מותר בבישולי גויים, כמבואר בשו"ע סי' שכ"ח סעי' י"ט. וכבר דנו האחרונים אם מותר לישראל בריא או חולה לאכול מתבשיל זה במוצאי שבת ובמוצאי יו"כ - ראה במ"ב סי' שכ"ח ס"ק ס"ג, ובש"א). ונראה שמה שאמר הגר"ע יוסף להחם לה, לאו לשתיה קמיכווין, שהרי אין להאכיל יולדת כשדינה חשאיב"ס. ומה שכתבנו שכ"ז אם אין לה סיבוכים, כגון חום וכדו', כך כתבנו עפי"ד הגר"א נבנצל שליט"א.




[51]נא. מ"ב (סקי"ב) וכה"ח (סקכ"א). והטעם ראה במ"ב (שם).




[52]נב. כ"כ א"ז בשם או"ה, והב"ד המ"ב (סקי"ב) וכה"ח (סקכ"א). וכ"כ שכנה"ג, א"ר והגר"ז. וכ"כ בשש"כ (פל"ט סעי' י"ד), והוסיף שהיינו שמחלתה מתגברת עקב הלידה. ונראה שלאו דוקא, אלא כל שמחלתה מתגברת הריהי כחולה שאיב"ס. וכנ"ל.




ומה שכתבנו שאם אכן מחלתה מתגברת, שתאכל בשיעורים, כך הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א. והוסיף, שמ"מ אם אומרת שצריכה היא לאכול בגלל הלידה, אין להקל לה בכך כלל, עכת"ד, וכנ"ל.




[53]נג. עיקר דין זה כתבו המאמ"ר, המ"ב (סי' תרי"ז סק"ט), כה"ח (סקי"ח) וש"א.




ומה שכתבנו שדינה כיולדת בתוך שלושת הימים הראשונים ללידה, כך הורו לי הגר"מ אליהו שליט"א והגר"ש ישראלי זצ"ל.




וראה שש"כ (פל"ט סעי' י"ב), שכתב שדינה כך מתחילת הלידה, והסביר שם (בפל"ו סעי' ט'), דהיינו פתיחת הרחם (עפ"י השו"ע סי' ש"ל ס"ג ומ"ב סק"ט), או כשהדם או המים מתחילים לשתות (עפ"י דעת רופא), או כשאינה יכולה ללכת (עפ"י שו"ע שם ובה"ל ד"ה "כיון"). ובחידושי הגרי"ז (בסוף יומא) דייק מהרמב"ם בפ"ב משבת, שהכורעת לילד הריהי בסכנת נפשות ומחללים עליה שבת, וזה עוד קודם ביאת ג' הסימנים שכתבם הרמב"ם בהי"ג. והב"ד בתוה"י (פנ"א הערה א'), והוסיף שאם ירדו מי השפיר עדיין אינה רשאית לאכול (אא"כ הרופא אומר אחרת), כיוון שהלידה מתחלת משעה ששותת הדם (עפ"י המ"ב סי' תרי"ז סק"ט). ואע"פ שמותר אז כבר לקרוא למילדת או להזמין אמבולנס כדי לא לאחר ההכנות ללידה, מ"מ לדעתו אין הצום מסכן אותה עדיין, ואינה רשאית לאכול. עכת"ד ספר תוה"י. וכבר כתבנו לעיל (בהערה כ"ו), שלדעת הרב ד"ר מרדכי הלפרין נר"ו, אסור למעוברת להתענות בחודש התשיעי להריונה, אלא צריכה היא לשתות בשיעורים במשך יוה"כ כדי שלא ללדת כשכבר איבדה נוזלים רבים במשך יום התענית (עיי"ש, וראה גם כאן בנספחים).




בענין אשה שאחזוה צירים מוקדמים, ראה לקמן (בהערה נ"ה).




[54]נד. כתב המ"ב (בסי' תרי"ז סק"ט) שאחזוה חבלי לידה היינו כמרן (בסי' ש"ל סעי' ג'). ואכן מרן שם פסק, שאשה נקראת יולדת לחלל עליה שבת, כדעת שלושת האמוראים הנזכרים בגמ' שבת (דף קכ"ט), והיינו: משתשב על המשבר, או משעה שהדם שותת ויורד, או משעה שחברותיה נושאות אותה בזרועותיה שאין בה כח להלוך.




מה שכתבנו שיושבת על המשבר פי' שיושבת על הכסא שעליו יושבות היולדות, זאת עפ"י המפרשים בערכין (פ"א מ"ד), ובכלים (פכ"ג מ"ד). וראה פי' הר"ש על מס' אהלות (פ"ז מ"ד), ופתחי תשובה ביו"ד (סי' קצ"ד). ודין זה דיושבת על המשבר הביא גם בילקו"י (עמ' צ"ה סעי' ז', אלא שלא הזכיר דה"ה אם החל דמה לשתות או שחברותיה נושאות אותה בזרועותיה). והכוונה שאחזוה חבלי הלידה (תוה"י ריש פנ"א).




ובענין מה שכתבנו דה"ה אם החל דמה לשתות ולרדת, זאת עפ"י הגמ' ומרן (שם). וראה בשש"כ (פל"ו סעי' ט'), שהשווה את מצב האשה כשדמה שותת, למצבה כאשר המים שותתים. וכתב זאת עפ"י דעת רופא. וראה גם בספר דרכי טהרה לגר"מ אליהו שליט"א (ריש פרק י"א), מש"כ בענין זה.




ומה שכתבנו דה"ה כשאין בכוחה ללכת, זאת עפ"י הגמ' ומרן (שם).




[55]נה. מה שכתבנו להשוות דין מפלת לדין יולדת, כ"כ השד"ח בשם כמה אחרו', והב"ד בה"ל (בסי' תרי"ז ד"ה "יולדת"), וכה"ח (סקי"ח, והוא משד"ח מע' יוה"כ סי' ג' ססק"א, ובסי' ג' סק"ב). וכ"כ בשש"כ (פל"ט סעי' ט"ז), והוסיף עפ"י כה"ח (סי' ש"ל סק"ב), דה"ה במפלת אחר ארבעים יום. ע"כ. ואכן הא"א (סי' ש"ל סק"א) כתב דהמפלת לאחר מ' יום דינה כיולדת לענין שבת ויו"כ. ובספר פיקוח נפש (דל"ט) הבין מדבריו שהמפלת תוך מ' יום אין דינה כיולדת לענין ג', ז' ול'. ותמה עליו, שהרי מבואר בבה"ג שמחללים שבת על עובר תוך מ' ליצירתו. והרא"ש כתב דלא משכחת סכנת עובר בלא סכנת האם, וא"כ גם האם מסוכנת כשמפלת תוך מ' יום, ומנ"ל לחדש שאינה כיולדת. ולכן הסיק שם בספר פיקו"נ דגם תוך מ' יום דינה כיולדת. והב"ד בתוה"י (פל"ו הערה ד'), וכתב שאין דבריו מוכרחים. דיתכן שלפני ההפלה אנו מתירים לה לאכול כדי שהעובר לא ימות והיא לא תסתכן, כיון שכל הפלה מלווה בשטף דם המסכן את חייה. אך לאחר שהפילה, כיון שתוך מ' יום הוולד הינו מיא בעלמא, יתכן שאין פתיחה גדולה של הרחם, ויוצאת מכלל סכנה מיד אחר שנפסק שטף הדם, ואין דינה כיולדת. עכת"ד. ואף שלא הכריע בזה, מ"מ נראה שכן ד' רוה"פ, וכנ"ל. ואף בספר ילקו"י (עמ' צ"ה סעי' ז') השווה דין מפלת לדין יולדת, וכן שמעתי לפני כמה שנים מהגר"ע יוסף. [וזה עתה יצא לאור יבי"א ח"ז, וכתב גם שם (בחאו"ח בסי' נ"ג סק"ח) שדינה כיולדת. ומיהו הוסיף שם, שכ"ה דוקא אם הפילה לאחר ארבעים יום מהריונה, אך בתוך ארבעים יום מהריונה אין חוששים לכך. ומ"מ גם בספק אם עברו ארבעים יום להריונה יש להקל בזה, ודינה כיולדת. עיי"ש]. ובתשובה לשאלתי, הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שדין מפלת הינו כדין יולדת לענין יוה"כ. והדין כן גם אם הפילה את וולדה בתחילת הריונה, לאחר ארבעים יום הראשונים לעיבורה, שאז הוולד כבר נוצר. וטעמו כיון שגם אז הינה נחלשת מכך. עכת"ד.




ומה שכתבנו שיש חולקים ואומרים שמפלת אין דינה כיולדת, כך הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א. והוסיף, שרק אם היא חלשה, תאכל מדין חולה. ושאלתיו, מה הגדר לכך. וענה לי, שמקילים לה יותר מאשר לאשה אחרת שהיא חלשה. והיינו אם אשה זו חלשה באופן מיוחד, מקילים לה. ואם לאו, לאו. עכת"ד.




וראה עוד בענין זה באורחות חיים (סי' תרי"ז), ובדעת תורה (באותו סימן סק"ד). וראה עוד בשד"ח שצייננו, ובספר לבושי מרדכי (יו"ד, פ"ז) מש"כ על דברי הרמב"ן. וראה בתורת המועדים (סימן י"ד סעי' ז') שכתב שהמט"א הסתפק בכך. וראה עוד בשו"ת בית אבי (ח"ג סי' ע"ו).




כתב המהרש"ם (באורחות חיים סי' תרי"ז ס"א), שמעוברת שהפילה ב' פעמים מחמת הצום, חייבת לאכול ביוה"כ. משום דבפיקו"נ מספיק ב' פעמים (וא"צ ג"פ). והב"ד התוה"י (פ"נ ס"ד), וכתב שנראה שאפי' לא הפילה בפועל אלא אחזוה צירים מוקדמים, והביאוה לביח"ל והפסיקו לה שם את הצירים, יתכן שיהיה מותר לה לאכול ולשתות פחות פחות משיעור. ונשאר ע"כ בצ"ע. ועוד כתב שם (בתוה"י), שאם אשה הפילה שלא מחמת הצום, אלא שרופא מומחה קבע שהצום עלול להזיק לה ותפיל, מסתבר שתאכל פחות מכשיעור (ומ"מ הדגיש בעהמ"ח שם שאין ספרו פוסק הלכה למעשה).




[56]נו. קיי"ל שאם רופא א' אומר שהחולה צריך לאכול, ושני רופאים אומרים שיכול לצום, חייב לצום. וכתבו המהר"י אסאד (ח"ב סי' קצ"ד) והחת"ס, שנאמנות הרופאים בדברים שאינם רואים בעיניהם אלא מיוסדים על חכמת הרפואה, היא מתקבלת רק כספק ולא כודאי. וכתב לפי"ז בתוה"י (עמ' רנ"א), שאשה המדממת, ונחלקו הרופאים אם חייבת לצום או לאכול, והספק הוא באומדנא, בזה יתכן שאין כאן הכלל של אין דבריו של א' במקום שנים. ובכה"ג אפי' ב' רופאים אומרים שיכולה לצום וא' אומר שצריכה לאכול, חייבת לאכול, משום ששני הרופאים אמרו דבריהם רק מכח אומדנא ולא מכח ראית דברים ברורים. ואין זה דומה לשאר אומדנא של רופאים על חולה אם הוא יכול לצום, כיון שרק בדברים של חולשה יש להם דין של "רואים בעיניהם", משא"כ באשה המדממת דבריהם מתקבלים רק כספק, ולכן מספק יש להאכילה. ונשאר בצ"ע.




אשה שילדה בניתוח קיסרי תאכל עפ"י הוראת הרופאים. בין לאחר ג' ימים ובין לאחר ז' ימים (תוה"י פנ"א ס"ד).




אשה לאחר הרעלת הריון נחשבת כחולה שיב"ס, ותאכל עפ"י הוראת הרופאים (תוה"י שם).




[57]נז. עיקר ד"ז כתבוהו תשו' דבר שמואל (סי' ק"ז), י"א בהגה"ט, קצוש"ע (סי' קל"ג סעי' י"ב), בה"ל (רס"י תרי"ז), כה"ח (סי' תרי"ז סק"ב), שש"כ (פל"ט סעי' י"ז), ותוה"י (פנ"א ס"ה).




ומה שכתבנו שרשאית היא דוקא לשתות, ולא כתבנו להתיר אף אכילה, משום דכ"כ השש"כ (פל"ט סעי' י"ז, ועיי"ש בהערה נ"ו), עפ"י חוות דעת של רופא, דסגי בשתיה. ובאמת שמסתימת לשון שאר הפוס' (ר' בה"ט בסי' תרי"ח סק"ז, ובה"ל בסי' תרי"ז) משמע דשרי אפי' אכילה. וברור שאשה היודעת ומכרת בעצמה שאין שתיה מספקת לה כדי להניק היטב את וולדה, יכולה היא לסמוך על הפוס' שהתירו אף אכילה.




כתב בספר תוה"י (עמ' ר"נ) שאפשר לייעץ למניקה החוששת שחלבה יפסק בגלל הצום, שתשתה ביו"כ משקה שנשלק והתבשל עם עשבים מרים של טבעונים, שאז המשקה מר ואין בו איסור תורה (אך הוסיף שיש לברר אם החלב לא יפגם בשל כך). ואם אינה יכולה לשתותו, אזי תשתה תה או קפה ללא סוכר, שלדעת החת"ס (ח"ו סי' כ"ג) הוי שתיה שלא כדרכה (ואף שדבריו מחודשים, בכל אופן בשעה"ד עדיף לעשות כך. ומ"מ נראה שהרגיל לשתות כל השנה ללא סוכר, לא חשיב עבורו כשינוי).




כתב כה"ח (סי' תרי"ז סק"ג), שעפי"ד הרמ"א ביו"ד (סי' פ"א סעי' ז'), תזהר מינקת זו שלא לאכול מאכלים אסורים, כיון שזה מזיק לתינוק בזקנותו.




ומה שכתבנו שתשתדל לכתחי' לשתות רק בשיעורים, כ"כ כה"ח (סי' תרי"ז סק"ב). והגם שכתב כן אף לגבי אכילה, אך ר' בהערה הקודמת מה שכתבנו בשם שש"כ. והכל לפי ראות עיני המינקת.




ומה שכתבנו שיש מקילים, הוא עפי"ד הגר"א נבנצל שליט"א שאמר לי בענין מינקת, שאם יש חשש שיפסק החלב חייבת היא לשתות בשיעורים. ובא"י בימים חמים ודאי קיים החשש הזה שעלול חלבה להפסק. והטעם כיון שהגמ' אומרת שסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב, ולכן אם תתחיל מיד בתחילת היום לשתות בשיעורים, בדר"כ לא יפסק החלב. ואפשר לשתות כמויות עצומות ביוה"כ ע"י שתיה בשיעורים. ובפרט שבשעה"ד ניתן לסמוך על הרמב"ם ששיעור הזמן של כל שתיה הינו כמה שניות, כפי שאמרנו לעיל (ראה בפרק ו' סעי' י"ב ובדברי הגר"א נבנצל שליט"א שם. ושם אמר שלדעה הראשונה, היא דעת הרמב"ם, שמשך זמן זה הוא כשתיית רביעית הלוג, יוצא ששיעור זמן כל שתיה הינו כמה שניות בודדות מ.ה.). וכל זה אינו רשות, אלא חובה על אשה כזו לשתות בשעורים. ותשתה מתחילת הלילה, ולא רק מהבוקר, כדי שלא תגיע למצב שתצטרך לשתות יותר מהשיעור (ראה בפרקנו סעי' ל"ז ובהערותיו לשם - מ.ה.). ובשעת הצורך, עדיף להקטין את רווחי זמני השתיה, מאשר להגדיל את כמות השתיה, כיון שבהקטנת שיעור הזמן יש לסמוך על הרמב"ם. וכן שממילא לא ברור אם הזמן הוא כדי שתיית רביעית, או כדי א"פ. וכן לא ברור מהו השיעור של כא"פ. ומ"מ לכתחי' תשתה ברווח הזמן המירבי. אך אם רואה שאין זה מספיק לה, תקטין את רווחי הזמן. והוסיף, שדבריו אמורים לגבי כל תינוק שגילו עד עשרים וארבעה חודשים אם הוא יונק עדיין (ראה שו"ע יו"ד סי' פ"ז סעי' א', אה"ע סי' י"ג סעי' י"א, ועוד - מ.ה.). ושאלתיו, האם זה אמור אף לגבי אשה שמניקה חלקית (היינו שאין התינוק ניזון רק מחלב האם, אלא אוכל אף מאכלים אחרים, כגון פירות וירקות מרוסקים - מ.ה.). וענה לי, שדבריו אמורים אף לגבי מי שמניקה חלקית. כיון ששאר דברים, ואפי' תחליף "מטרנה", אינם מחסנים את התינוק כמו חלב אם אמיתי. ואפי' אם התינוק יונק רק פעם אחת ביום הדין כן, כי חלב האם מחסן אותו ממחלות. וכל שינוי תזונה הרי החזו"א אמר שזה פיקו"נ (וראה עוד בסמוך). וכן גם מניקה שידוע שהחלב שלה יפסק לגמרי בשל התענית, אך לא ידוע אם תינוקה תלוי רק בחלבה, תשתה מספק. ובהזדמנות אחרת אמר לי, שאף הגרש"ז אוירבך (שליט"א) זצ"ל הסכים שמינקת, רק אם היא בטוחה שלא יחסר לה חלב עקב הצום ביוה"כ, אז תתענה ולא תשתה כלל. אך אם יש ספק בכך, תשתה בשיעורים. ושאלתיו, כיצד מניקה יכולה להיות בטוחה שלא יחסר לה חלב, האם עפ"י נסיון מהילדים הקודמים שלה, או עפ"י אמת מידה אחרת. וענה לי שעפ"י הנסיון מילדים קודמים, או עפ"י הרגשתה, וכגון שיש לה שפע חלב. וכן עפ"י הנסיון במשך השנה, שיצא שלא אכלה במשך יום שלם (לא לשם תענית אלא מכורח המציאות). ומ"מ לגבי נסיון מילדים קודמים, ודאי שאין זה מועיל לילד הראשון, ואם אין שייכות הסיבות האחרות, אכן צריכה היא לשתות, בגלל ספק. ובתשובה לשאלה מדוע יש לדעתו להקל לכל מניקה, אף אם תינוקה הינו בריא, הרי המ"ב בבה"ל פסק את דברי הדבר שמואל שיש להקל לה רק אם תינוקה הינו חולה ויש חשש שיסתכן אם יפסק חלבה. וענה לי שהוא סומך ע"ד החזו"א הנ"ל, שכל שינוי תזונה הינו פיקו"נ לתינוק. ואע"פ שהמ"ב לא כתב כך, מ"מ הרי החזו"א כבר פסק זאת. והרי גם הדורות היום הינם יותר חלושים מזמן דורות האמוראים, והיינו מצד שינוי הטבעים (ראה ע"כ לעיל בפרקנו הערה ח', מש"כ בשם הצי"א). והוסיף שהחזו"א כתב ד"ז בהל' שבת, לגבי בישול לתינוק בשבת ע"מ שיהיה לו אוכל טרי (ראה חזו"א מועד סי' נ"ט סק"ד - מ.ה.). ובאמת דוקא לענין בישול לתינוק בשבת לא שייך כל כך היתר זה, משום שהיום ישנם מקררים יותר טובים, ולא ראינו אדם ירא שמים המבשל לתינוק בשבת. עכת"ד.




ואמנם אח"כ מצאנו בס"ד שאכן נחלקו הפוס' בד"ז, האם סומכים ע"כ שיש תחליפים לחלב האם, או שחוששים שלמרות שיש תחליפים התינוק יסתכן אם לא ינק דוקא חלב אמו. שבשו"ת יבי"א (ח"ה סס"י ל"ב) כתב בפשטות הא דתינוק מסוכן הוא אצל חלב (יבמות דקי"ד), ולא יצא לחלק בזה (וספר זה י"ל בשנת תשכ"ט. ושמא אז לא היו עדיין תחליפים לחלב אם, או שלא היו טובים כ"כ כמו אלה של היום). וכ"כ בשש"כ (פל"ט סכ"א), שהתינוק עלול להסתכן אם ישקוהו חלב שאינו חלב אמו (ולמד כן מבה"ל סי' תרי"ז ס"א. וקצ"ע. שהרי שם דיברו על תינוק חולה מסוכן. ועוד, שד"ז כתבו הפוס' בשם שו"ת דבר שמואל, שבזמנו ודאי שלא היו תחליפים כמו שלנו היום. ושמא את הקושיה השניה יש לתרץ שהדב"ש דיבר על תחליף מחלב אם של אשה אחרת). והוסיף בשם הגרש"ז אוירבך, דגם אם התינוק עדיין לא התרגל לחלב האם מותר לחלוב עבורו מדדי אמו בשבת, דזה המזון הטבעי שלו, "ואין להתחשב בספק סכנה בתחליף של מזון אחר". עיי"ש. ולעומתם כתב הגרי"ב זילבר שליט"א בשו"ת אז נדברו (ח"ט סי' ט'), שאע"פ שאמרו שתינוק מסוכן הוא אצל חלב, לא שייך זה בזמננו, דיש תחליף לחלב האם, וכשאשה צריכה להפסיק היניקה מטעמי בריאות או שאין לה חלב, אין שוכרים מינקת. וגם כמעט כולם מקבלים תוספת מזון ע"י חלב רגיל מזוג במים. לכן גם אין להתיר לשאוב בשבת החלב אם ע"י משאבה, אף לתינוק שכל השבוע מאכילים אותו ע"י שאיבת החלב משום שאינו רוצה לאחוז הדד ולינק. עכת"ד (הב"ד באוצר הברית ח"א עמ' קצ"ו).




ובספר תורת היולדת (פנ"א הערה י"א) כתב, שהיה מעשה באשה מינקת שחששו שיפסק חלבה מחמת הצום, והתיר לה החזו"א לשתות ביוה"כ. והוסיף הרב המחבר (הג"ר ר' יצחק זילברשטיין שליט"א), שמסתבר שהורה לה לשתות בשיעורים. והטעם משום שהפסקת החלב יכולה לגרום סכנה לתינוק. ודבר זה ניתן לברר אצל הרופאים, שרואים אם האם סובלת ממחסור בחלב או ממחלות אחרות או מחולשות שמחמתן עלול להפסק חלבה. וכשהתינוק רגיש וקיים חשש שלא יעכל תחליפים לחלב אמו, מותר לה לשתות (נלע"ד שחייבת היא לשתות - מ.ה.). כמו כן מסתבר שאם התינוק בן ששה חודשים, הסכנה מועטת, דימצא לו תחליף מזון. אך אם התינוק היה פג, או שסובל בדרכי העיכול, מהקאות ושלשולים, או מוריד במשקל, והאם סובלת ממיעוט חלב, בכה"ג מותרת לשתות. וסיים שם שהכל לפי הענין, ואין להקל בזה בלא הוראת חכם. עכת"ד. והיינו שלדבריו יש להקל רק כשהתינוק חולה, וכשיטת הדב"ש, וכמש"כ בתוה"י בהלכות שם. ולפי"ז מה שהיקל החזו"א היה במקרה של תינוק חולה ומסוכן. וודאי שלדבריו אין להקל כשמניקה חלקית, ושלא כגר"א נבנצל שליט"א. וע"ע שו"ת חת"ס (ח"ו סי' ר"ג), בדעת תורה (סי' תרי"ז סק"א) ובמט"א בקצה המטה (סי' תרי"ז סק"א). בחזו"א (סי' נ"ט ס"ק ג' וד'), ושו"ת הר צבי (או"ח ח"א סי' ר"א ססק"א). והגר"מ אליהו שליט"א אמר לי, שמניקה שידוע שהחלב שלה יפסק בשל התענית, אך לא ידוע אם תינוקה תלוי רק בחלב שלה, או שיתכן שיסתפק במטרנה או בתחליפים אחרים, שבמקרה זה לא תאכל מינקת זו, ואפי' לא בשיעורים, אלא אומרים שהתינוק יסתפק במטרנה. ואמנם בט' באב מקילים בזה, אך ביוה"כ מחמירים. וכבר כתב כן הגחיד"א בברכ"י בהל' ט"ב. עכת"ד (ראה ברכ"י סי' תקנ"ד סק"ה). ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שמניקה שידוע שחלבה יפסק אם תתענה, אך לא ידוע אם תינוקה תלוי רק בחלבה או שיכול להסתפק בתחליפים (כמטרנה), לא תאכל ולא תשתה ביו"כ, כיון שיש תחליפים לחלבה. ואף על פי שיש תינוקות שרגישים ואינם יכולים לאכול תחליפים, אין לחשוש עד כדי כך. עכת"ד. אמר לי הרה"ג ד"ר מרדכי הלפרין שליט"א (ראש "מכון שליזנגר", לחקר הרפואה עפ"י ההלכה, ירושלים) לגבי פגים, שהתמותה אצלם גבוהה בין היתר בשל זיהומים במערכת העיכול. כיום ידוע שחלב אם טרי מהווה את אחת מדרכי המניעה היעילות ביותר כנגד אותם זיהומים קטלניים. משום כך אין ספק שתינוק שנולד כפג מוגדר מצד אחד כחולה שיש בו סכנה, ומצד שני אין ספק שהשגת חלב אם טרי להזנת הפג מהווה טיפול שדוחה את השבת כמו כל טיפול רפואי בחולה שיש בו סכנה. לכן למשל כשלא ניתן לשאוב את חלב האם בשינוי מותר לשאוב אותו ללא שינוי. והוסיף שהחשיבות הרפואית של חלב אם טרי לשינוי במצבם הבריאותי של פגים הוכחה רק בשנים האחרונות. והדגיש שהוא אומר דברים אלה לא כרב אלא דוקא כרופא המכיר את הדברים. ובהזדמנות אחרת אמר לי, שיש לו הוכחות רבות לכך, ורק מפאת חוסר זמן אינו ממציא לי את ההוכחות. עכת"ד. וע"ע באסיא (חוב' נ"ז-נ"ח עמ' קכ"ו ואילך).




[58]נח. כ"כ בשש"כ (פל"ט סעי' י"ז), ובתוה"י (עמ' ר"נ), וכן שמעתי מהגר"ע יוסף שליט"א, וכן שמעתי שכך אומרים גדולי הרופאים. ויודעני מקרים שבשל תענית יוה"כ פסקו נשים מלהניק. וצריכה כל מינקת להזהר בכך מאוד, על אף טרדות ערב יוה"כ, ולהקפיד לשתות מדי פעם לצורך זה.




[59]נט. בענין מה שכתבנו שאין להשתהות בבירור דין החולה, ראה מה שכתבנו בפרקנו (בהערה ז' ובהערה הבאה). מה שכתבנו שהשואל ה"ז שופך דמים, כך איתא בירו' וכ"כ הרב המגיד והטור, וכ"פ מרן (בסי' שכ"ח סעי' ב'). והטעם, ר' במ"ב (סי' שכ"ח סק"ו). וכבר כתבנו לעיל (בהערה ז'), דאיתא בירו', שאף הנשאל הריהו מגונה. עיי"ש.




ומה שכתבנו בענין מי שחש ברע, כך הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א לגבי קשר בטלפון לרב פוסק. והוסיף, שאף במקרה של ספק לא ינסו לטלפן ע"מ לברר את דינו, והמטלפן ומשתהה בשל כך הריהו שופך דמים. עכת"ד. וראה לעיל (בהערה ז') מש"כ בשם ערוה"ש, שודאי אם אין הדבר בהול, צריך לשאול מורה הוראה. ע"כ. ולכן הכל לפי ראות עיני הסובבים את החולה. ומ"מ במקרה של ספק יש להחמיר בפיקוח נפש. ובענין דרך השימוש בטלפון, ראה בשש"כ (פרק ל"ב הערה קי"ד).




ואמנם כך כתבנו במהדו"ק. אך הגר"א נבנצל שליט"א העיר, שיש להבהיר שפה מדובר בחייל שנמצא במוצב מרוחק, ויש באפשרותו לטלפן לחדר הקשר בבסיס הקרוב ולקרוא לרב ולשואלו. והוסיף, שיש לזכור שהשימוש בטלפון כרוך בכמה איסורים. ולכן יש לכתוב הלכה זו לגבי המקרה שיש באפשרותו לגשת לרב לברר את דינו, שאכן לא יגש, אלא יאכל. וכ"ש שאין לטלפן. והגרש"ז אוירבך (שליט"א) זצ"ל סיפר לו, שאחד מתלמידיו היה חולה זמן רב במחלת לב. ובשבת אחת קיבל התקפת לב. באה אשת אותו תלמיד לגרש"ז אוירבך ושאלה האם מותר לה להזמין אמבולנס. והשיב לה שתזמין. כעבור זמן מה באה שוב, ושאלה אם גם היא רשאית לנסוע עם בעלה. ואמר הגר"א נבנצל שאשה זו נהגה שלא כהוגן, אלא היתה צריכה להזמין מיד אמבולנס ולנסוע עם בעלה [ראה שש"כ פרק מ' סעי' ע' בשם אגרות החזו"א. וכן העלה להיתר (קצת בדוחק) באג"מ - מ.ה.], ולא להשתהות כלל. ועוד סיפר לגנות, מעשה באשה שחלתה בשבת והזעיקו אמבולנס. אך כיון שנהג האמבולנס דרש תשלום, ובני המשפחה סירבו לשלם לו בשבת, הוא לא לקח את החולה, והיא נפטרה. ולמרות שההוראות לנהגי האמבולנס שלא לבקש כסף בשבת ויו"ט, מ"מ אם קרה שהנהג מבקש, יש לתת לו אפי' בשבת ובחג, ולנסוע ולהציל את החולה.




הצעתי לגר"א נבנצל את דברי הגר"מ אליהו שליט"א, שפוסק (כך אמר לי לגבי יולדת) שבשבת (נראה דה"ה ביוה"כ - מ.ה.) עדיף להזמין אמבולנס, כיון שכל עניינו לנסיעות כאלה בהיתר. ואם הדבר אינו אפשרי, הרי שיש לבקש מהשכן להסיעו. וכשמגיעים לבית החולים, ואפי' אם חונה במקום מרוחק מאנשים, אין להשאיר את המכונית דולקת עד שיגמר הדלק, אלא יבקש מגוי לכבותה, מחשש שמא תתפוצץ וינזקו אנשים (ראה ע"כ גם בשו"ת צי"א ח"ח סי' ט"ו פ"ז ס"ק ב' וי"ג, שדן בחשש זה, האם שרי לכבות המכונית ע"י יהודי). ועדיפות שלישית הינה להזמין מונית שנהגה יהודי. וזו רק עדיפות שלישית, כיון שעצם התחלת נסיעתו הינה חילול שבת. ומ"מ יש לקחת נהג מונית ערבי רק בעדיפות רביעית, כיון שלא אכפת לו אם היולדת או הוולד ינזקו. ולכן הוא עלול להגיע מאוחר, או לנסוע בצורה איטית כשצריך לנסוע מהר, או מאידך לנסוע בצורה פראית. עכ"ד הגר"מ אליהו. ואף הגר"א נבנצל אמר שעדיף אמבולנס מאשר מונית. והוסיף, שאם הברירה הינה לבקש משכן דתי או חילוני, עדיף לבקש משכן דתי. וזאת אע"פ שהשכן הדתי ישאר בבית החולים (אם הוא מרוחק מביתו) עד מוצאי שבת. ושאלתי, מדוע לא עדיף לעצור מונית שכבר נוסעת בכביש, ובכך להמנע מכמה איסורים הכרוכים בשיחת הטלפון למד"א. ואמר לי, שאין לעשות "חשבונות" במקרים כאלה, וכיון שצריך, יש לטלפן ולא לחשוש מכך. והוסיף, שאם נהג המונית אינו שומר שבת, ואין תחילת נסיעתו בהיתר, הוא עובר על חילול שבת כל זמן שהוא נוסע אפי' לפיקוח נפש. ושאלתי, האם לא אמרינן, שכל זמן שהוא מסיע את החולה או היולדת הריהו בשליחות מצוה ונסיעתו מותרת לצורך פיקו"נ. וענה לי, שמ"מ הוא בעצם מחלל שבת, למרות שהוא צריך להסיע את החולה, וזאת כיון שעיקר נסיעתו הינה בחילול שבת [והיינו כדברי הגר"מ אליהו שליט"א, הנ"ל. וראה בית הלוי עה"ת (פר' "שמות" עה"פ "וירא אלוקים"), שמי שדרכו לחלל שבת שלא לצורך פיקו"נ, הוא יענש גם כשיעשה מלאכה לצורך פיקו"נ. הב"ד בתוה"י (עמ' רצ"ג). ומאידך מדבריו בתוה"י (בעמ' ק"ל בסופו), שכתב שאם המעוברת תבקש מנהג שממילא נוסע סמוך לביתה ומחלל שבת, שיקחנה לבית החולים "ואולי בזה תציל אותו מעוון חילול שבת", נראה דס"ל שיתכן שעי"כ לא יענש מנסיעתו זו. עיי"ש. וע"ע בשות צי"א (חי"ג סי' נ"ו סק"ח) שנראה ג"כ שחולק ע"ד הג' בית הלוי הללו. וכן עולה כבר מדברי הר"ן (בשבת פרק האורג. הב"ד במנח"ש ח"א עמ' מ"ד ד"ה "גם") שבענין פיקו"נ אפי' מתכוון למלאכת הרשות עם אותה מלאכה של פיקו"נ, מותר. והטעם מפני שהיא מלאכת מצוה, וחובה היא עליו, לפיכך אע"פ שהוא מתכוון עם אותה מלאכה למלאכה אחרת שהיא אסורה בשבת, התירו חכמים כדי שלא ימנע בשום ענין מפיקו"נ המוטלת חובה עליו. עכ"ל. ואע"פ שיש אולי לחלק משום דהתם לא כתוב שהחל המלאכה באיסור, נראה שיש ללמוד מהתם שבני"ד לא חשיב שעושה איסור כשמסיע היולדת. כך בס"ד נלע"ד. אך מאידך ר' בשש"כ (פ"מ הערה קכ"ה) שכשרופא חילוני מציל בשבת חולה שיש בו סכנה וכוונתו רק לרווח כספי, הרי שיש בזה משום לפנ"ע. עיי"ש (אמנם נראה שברור שאין להמנע בשל כך מעזרת רופא זה, ואין להניח לחולה למות בשל כך - מ.ה.)].




ועוד אמר הגר"א נבנצל, שיש מספרים שהחזו"א בתקופת מחלתו שכב במיטתו, ובליל שבת חש ברע. ביקש מהבחור שעמד ושימשו, שיתן לו את התרופות, אך הלה לא מצאן. אמר לו החזו"א שידליק את החשמל (שהרי החזו"א לא השתמש בחשמל בשבת, ואסר זאת משום חילול השם, וכמו שכתבנו ע"כ בקונטרס קדושת השבת בכמה דוכתי, וכן במקו"ד הל' ליל הסדר פ"ו הערה ב' - מ.ה.) ויחפש אותן. אך הלה חשב שיוכל למוצאן מבלי להזדקק לחשמל, והמשיך לחפש בחושך. ואמר הגר"א נבנצל, ש"כך היה סופו של נר ישראל". וסיפר זאת, כדי להראות כמה גדולים דברי חכמים שאמרו על דברים אלה "לב יודע מרת נפשו" (ובהזדמנות אחרת אמר לי, שיש מכחישים סיפור זה). עכת"ד.




ומה שכתבנו לגבי האפשרות לשאול רב פוסק, כך כתבנו עפי"ד הגר"מ אליהו, וכנ"ל. ואמנם הגר"א נבנצל העיר שצריך לכתוב ד"ז גבי האפשרות לשאול רופא. כי אם אין דחיפות בדבר, יש לשאול רופא על מצב החולה. עכת"ד.




ובענין נסיעת יולדת לביח"ל בשבת, ראה בספר שש"כ (פרק ל"ו הערה קכ"ה). ובספר תוה"י (פי"ג) כתב סדר עדיפויות זה: א. לנסוע עם נהג גוי. ב. עגלה עדיפה על מכונית. עגלה עם עגלון גוי (וכ"ש עם יהודי) או מכונית עם נהג גוי, עדיפות למכונית. ג. יש להעדיף אופנים על עגלה (כשאין חשש שיעשה חריץ). ד. עדיף רכב קטן הצורך פחות דלק מאשר רכב גדול. וכן עדיף אופנוע על מכונית (ראה שם בהערות הג"ר משה שטרנבוך שליט"א דהו"ד מצד הבערה. אך מצד איסור בונה אין נ"מ בין סוגי המכוניות). ה. עדיף מכונית שנדלקות בה פחות נורות. ו. עדיף נהג שומר שבת מאשר נהג מחלל שבת. ז. עדיף אמבולנס מאשר מונית שנהגה מחלל שבת. אם נאלץ לנסוע במונית, יש להודיע לנהג שנוסע לצורך פיקו"נ. ח. אוטובוס שנהגו יהודי המחלל שבת, או רכב מיוחד שנהגו גוי, עדיף הרכב עם הגוי. אם אין גוי, עדיף לנסוע באוטובוס ולא ברכב מיוחד. ט. בנסיעה מחוץ לתחום יש להעדיף רכב השייך לגוי. י. במקום חשש יחוד, עדיף שהיולדת תסע עם נהגת. יא. יולדת הרוצה ללכת ברגל לביהח"ל, אך חוששת שיגברו ציריה בדרך, ואז תצטרך מונית, רשאית לקחת עמה כסף וללכת ברגל ואל תזמין מונית בתחילת הנסיעה. עכת"ד. ואמנם נראה שענין הנסיעה באופנים וכדו' אינו מעשי. וע"ע שם גם בפרק י', שכתב שאם לבעלה של היולדת יש רכב, אל יטלפנו לאמבולנס אא"כ יש חשש שתלד בדרך, או שנהג האמבולנס הינו נכרי. ולמרות שאם יסע במכוניתו לא יוכל לכבות המנוע והמכונית עלולה להנזק, אינו רשאי להרבות בחילולי שבת בשיחת טלפון ובנסיעת האמבולנס מהתחנה לבית היולדת. וע"ע שם בפ"י אם יש להעיר שכן בשביל נסיעה, או שיש להזמין מונית וכדו'. וע"ע בענין זה בשש"כ (פל"ו, ובפרט בסעי' ו',ח').




[60]ס. עיקר דין זה כתבו מרן (בסי' תרי"ז סעי' ג'). ובענין הא דאחזו הבולמוס והשתנה מראה פניו. כתב באג"מ (חאו"ח ח"ד סי' קכ"א), שאם קשה התענית לפני החולה עד שמתעלפת או אף קרוב לזה, אם רואים שפניה משתנות הוא כעין הא דאחזו בולמוס כדתנן ביומא. ואף דהתם השינוי במאור העיניים, מסתבר ששינוי אחר שהוא מצד מחלה אחרת שגורמת התענית, ג"כ הוא בדין זה. ואף שאולי יש לחלק, כיון דלא ברור החילוק יש להקל בפיקו"נ. ע"כ. ובתוה"י (פ"נ הערה י"א) הב"ד הגרי"ש אלישיב שליט"א, דה"ה אם חשכו עיניו ואינו רואה בהם, ומרגיש כמו התחלת עלפון, הריהו בכלל אחזו בולמוס. וראה עוד בערוה"ש (סי' תרי"ח ס"א) דמי שמוטל במיטה ואינו יכול לירד ממנה ואין שם רופא שיחווה דעתו, הוי חשיב"ס. ומה שכתבנו שיאכל כמעוברת, כמבואר בסעי' ה', כ"כ הגר"ז, מט"א, מ"ב (סק"ז) וכה"ח (סקי"ד). וראה לקמן סעיפים ל"ד ול"ה (ובפרט הערה קכ"ז).




מה שכתבנו שאם אין שינוי בפניו, אין לאחרים להאכילו, כ"כ המ"א, א"ר, א"א, ח"א (כלל קמ"ה סעי' כ"ח), מ"ב (סי' תרי"ז סק"ו) וכה"ח (ס"ק ה' וי"ג). ואמנם הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שאף במקרה שכתבנו שאחרים לא יתנו לו מהמאכל, אלא יקח הוא בעצמו מהמאכל, מ"מ אם הוא חלש, או שהמאכל נמצא במקום מסויים, כך שאין באפשרות החולה להגיע אליו, רשאים אף אחרים לתת לו מהמאכל. ואמנם יתכן שבדר"כ כל חולה שמצבו מצריך אכילה ביוה"כ, אינו יכול לקחת את האוכל בעצמו. אך אין לשכוח שדוד המלך ע"ה עמד והתווכח עם אחימלך אף בשעה שאחזו בולמוס מחמת רעב. ושמא שאני דוד המלך. עכת"ד.




כתב בשעה"צ (סק"ז), שמ"מ אם חולה הוא, אזי אפי' שלא הריח ריח מאכל, אלא בסתמא אומר שצריך הוא לאכול, או שהרופאים אומרים כן, מאכילים אותו מיד כפי הצריך לו. וכדלקמן בפרקנו. וראה ביד אפרים (סי' תרי"ז) מש"כ על דברי המ"א, וראה בשד"ח (מע' יוה"כ סי' ג' סק"ה), בישועות יעקב (מובא במ"ב), ובמאמרו של הגרש"ז אוירבך זצ"ל ב"מוריה" לחודש סיון תשל"א (ומובא בנשמת אברהם, חאו"ח סי' תרי"ח).




ומה שכתבנו שרשאי הוא לקחת האוכל בעצמו, כ"כ המ"ב (סק"ו) וכה"ח (סקי"ג) בשם החת"ס (אה"ע ח"ב סי' פ"ב). וכתב הטעם, משום דיודע הוא מרת נפשו. עיי"ש.




ובענין אם במקרה זה אוכל הוא בשיעורין, ראה במ"ב (סק"ז) שכתב שמאכילין אותו הקל הקל תחילה, כמעוברת, וכ"מ מדברי כה"ח (ססק"י), שדוקא חולה א"צ לאכול תחילה טיפות רוטב, אך מי שאין דעתו מתיישבת עליו מתאוות המאכל צריך לטעום תחילה מעט מהרוטב וכו', כמעוברת שהריחה תבשיל. אך מכה"ח סס"ק י"ג משמע שיאכל מיד בשיעורין, כיולדת (וראה בה"ל סי' תרי"ח ד"ה "כשמאכילין", ואין לדייק מדבריו, כיון שהביא שם גם דין מעוברת שהריחה, והיא בודאי לא מתחילה מיד לאכול בשיעורים).




והגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי שאדם שהריח מהאוכל ומרגיש בעצמו שהוא עלול לבוא לידי סכנה אם לא יאכל ממנו, רשאי הוא לאכול, אך ינהג כמעוברת שהריחה, ולכן תחילה יזכירו לו שיוה"כ היום. ואם לא התישבה דעתו עליו יאכל תחילה מעט מהרוטב וכו'. ואם לא התישבה עליו דעתו אף לאחר שאכל לשיעורים, רשאי לאכול כל צרכו. עכת"ד.




וראה עוד בענין זה לעיל (בפרק ו' סעיף כ"ג).




ומה שכתבנו שיש מי שאומר שמותר אף לאחרים להאכילו, כך הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א וטעמו, כיוון שמסוכן הוא, רשאים אף האחרים להאכילו. והוסיף, שיאכילוהו כמעוברת. ושאלתיו, האם אין הלכה שרק אחרים יתנו לו, וכמו שכתבנו לעיל בהערה זו. וענה לי שוב, שאם מסוכן הוא רשאי הוא לקחת האוכל בעצמו. עכת"ד. והבנתי שחולק הוא על דברי החת"ס. וראה דברי הגר"א נבנצל לעיל בהערה זו.




[61]סא. עיקר דין זה כתבו מרן (בסי' תרי"ח סעי' א').




מה שכתבנו שדבר זה תלוי בהרגשתו של החולה, כ"כ המ"ב (בסי' תרי"ח סק"ה). ומה שכתבנו שדין זה אמור כאשר החולה עלול להסתכן, זאת עפ"י המ"ב (שם סק"ב), בה"ל (ד"ה "חולה") וכה"ח (סק"א).




ובענין מה שכתבנו שהחולה מבקש לאכול, יש שכתבו לחלק בין אם החולה אומר "צריך אני", לבין אם שואל סתם לאכול. ודחו הפוס' חילוק זה (ראה כה"ח ססק"י).




ומה שכתבנו שמזכירים לו שיוה"כ היום, אמנם מרן (שם בסעי' א') לא כתב כן, אלא כתב שאם החולה אומר שצריך לאכול שומעים לו, אך הגמי"י כתב דבעינן להזכיר לו, וכ"כ המ"ב (סי' תרי"ח סק"ה), כה"ח (סק"י), שש"כ (פל"ט סעי' ד') וש"א. והטעם, שמא שכח (מ"ב, כה"ח ושש"כ שם).


כתבו הפוס' שאם יודע החולה שהיום יום הכיפורים, ובכ"ז שואל לאכול, מאכילין אותו (ב"ח, שכנה"ג, עט"ז, א"ר, גר"ז, מט"א וכה"ח סק"י).




ומה שכתבנו שמזכירים לו בנחת, זאת עפי"ד הגרש"ז אוירבך זצ"ל, והב"ד בשש"כ (פל"ט הערה י"ג). וכתב הטעם, כדי שהחולה לא יפחד ויבהל מכך. ע"כ. וראה גמ' שבת (דף ל"ד ע"א), בההיא דבעי למימרינהו בניחותא.




והטעם שמקילים לחולה יותר ממעוברת שהריחה, ושלכן אין מדקדקים עמו כ"כ, משום דמעוברת לעיתים מתיישבת דעתה בדבר מועט, משא"כ חולה שמאכילים אותו כדי צורכי גופו, עפי"ד הרופאים או עפי"ד עצמו (רא"ש, מ"א, גר"ז, מ"ב סי' תרי"ז סק"ד וכה"ח סק"י).




ומה שכתבנו שיש חולקים ע"כ, הוא עפי"ד הגר"א נבנצל שליט"א, שאמר לי שאף שהפוס' אכן כתבו שתחילה צריך להזכיר לו שיוה"כ היום, מ"מ לדעתו אין זה כך, והוא חולק עליהם בזה. שהרי בגמ' אמרו דין ההזכרה שיוה"כ היום רק לגבי מעוברת, שאצלה זה ענין של תאוה, וכמו שקראה הגמ' ע"כ את הפס' "זורו רשעים מרחם" (ראה יומא דף פ"ב ע"ב). אך חולה אינו ענין של תאוה אלא של חולשה (נראה שלד"ז מסכימים כל הפוס' - מ.ה.). לכן אין להפחידו ולומר לו שיוה"כ היום, אלא אדרבא, יש לומר לו שדוקא יאכל, ובזכות מצות פיקוח נפש יחתם הוא לחיים טובים ולשלום. ולכן צריך ללחוש לו שכן יאכל. כמובן שכ"ז אינו אמור במי שרוצה לאכול מצד זלזול בתענית יוה"כ אלא במי שרוצה לאכול כיון שמרגיש שהוא מסתכן בגלל התענית. ואף שחזרתי ואמרתי שהפוסקים אמרו כמו שכתבנו, כמבואר במקורות. אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א שהוא חולק על דבריהם. כיון שד"ז לא נזכר כלל בגמ' גבי חולה. ורק אם יש חשש ששכח שאותו יום הינו יוה"כ, אזי יש להזכיר לו שיוה"כ היום. וכמו שכתבנו (כעין זאת ראה בכה"ח סי' תרי"ח סקי"ח בשם הבי"ד - מ.ה.). ושאלתי, האם אין להבין את דברי הפוס' שכתבו ללחוש לו שיוה"כ היום, שכוונתם שישקול החולה שוב בדעתו אם אכן צריך הוא לאכול. וענה לי, שבשל כך עלול החולה לחשוש, ולא ירצה לאכול, ויקרה לו מה שקרה לחזו"א, כנ"ל (בהערה נ"ט). ולכן אם הוא סתם מבקש אוכל, יש להזכיר לו שיוה"כ היום, אך אם הוא מרגיש שתתגבר מחלתו אין להזכיר לו שיוה"כ היום, אלא יש לעודדו לאכול, ולא להצר את נפשו בשל כך. ואם לא פוסקים כן, הרי זה סותר את מה שכתבנו בתחילת פרקנו (ראה שלושת הסעיפים הראשונים - מ.ה.). ומסופר, שכאשר ר' חיים מבריסק ראה יהודי חולה עצוב על שצריך הוא לאכול ביוה"כ, אמר לו: וכי יהודי עצוב גם כאשר צריך הוא למול את בנו בשבת, ה' צווה על כך, וה' ציוה על כך. עכת"ד. וא"כ דעת הגר"א נבנצל אינה כדעת שאר הפוס' בזה. וראה כה"ח (סי' תרי"ח סק"י מש"כ בשם הב"ח ובשם הבי"ד).




ושאלתי את הגר"א נבנצל בדין חולה שאינו שומר תורה ומצוות, המצהיר שבכל השנים אינו צם ביוה"כ, ומוסיף שמרגיש שעתה צריך הוא לאכול. ואמר לי שאמנם אינו נאמן לומר שצריך הוא לאכול, אך בשל ספק פיקו"נ יש להתיר לו לאכול. וזאת אם אומר שצריך הוא לאכול. אך אם אומר שרק רוצה הוא לאכול, אף שאינו צריך, ודאי שאין להתיר לו לאכול. וכן יש לנהוג לדינא בבתי חולים ההולכים לפי ההלכה.




[62]סב. זאת כתב מרן (שם בסעי' א'). וכתב שהדין כן אף אם מאה רופאים (לאו דוקא. אלא ר"ל לשון ריבוי) אומרים שאינו צריך לאכול.




כתב הלבוש דהא דשומעים לחולה ומאכילים אותו, משום דלב יודע מרת נפשו, ולכן א"צ לדקדק עליו יותר, מאחר והזכירוהו דיו"כ היום, ואחזוקי אינשי ברשיעא לא מחזקינן. והב"ד המ"ב (סק"ה) וכה"ח (בסק"י).




ומה שכתבנו שרשאי הוא לאכול, עפי"ד מרן (בסי' תרי"ח סעיפים ז' וח') משמע שלכתחילה יאכל בשיעורים. ורק אם אינו יכול, רשאי לאכול כל צרכו. וכ"כ המ"ב (בסי' תרי"ז סק"ד). ובענין מי שהוא מומר לענין יוה"כ, שטוען שהוא חולה שיב"ס, ראה במט"א (סי' תרי"ח בקצה המטה סק"ב), ובשש"כ (פל"ט הערה י').




[63]סג. כתב הט"ז, דדוקא אם החולה מעצמו מתחיל ומבקש לאכול, אז שומעים לו אפי' כנגד כל הרופאים. אך אם אמר שצריך הוא לאכול רק לאחר ששאלוהו, צריך שעוד רופא א' יאמר שאכן צריך החולה לאכול. מ"מ כבר חלקו על הט"ז הרבה מהאחרו', מהם הא"ר, נה"ש, מט"א ומאמ"ר, וכן היא מסקנת המ"ב בבה"ל (סי' תרי"ח ד"ה "ואם החולה"), וכן כתב כה"ח (סקי"ב, בשם המט"א הנ"ל), משום דבספק נפשות שומעין להקל. וכ"פ בשש"כ (פל"ט סעי' ד').




אם תחילה אמר החולה שא"צ לאכול, ואח"כ חזר בו ואמר שצריך, מאכילים אותו, דלא כל העיתים שוות (כה"ח סקי"ב בשם מט"א).




[64]סד. כ"כ הרדב"ז (בח"א סי' פ"ו), והב"ד הכנה"ג, המ"א, המ"ב (סק"ד), כה"ח (סקי"א) וש"א.




[65]סה. כ"כ בשש"כ (פל"ט הערה י"ד) עפי"ד ערוה"ש (סי' תרי"ח ס"ק ה' וו'). ובשם תהל"ד (סי' שכ"ח סקי"ג). ואם אינם מכירים היטב מחלה זו, אלא רק משערים כן בדעתם, אז שומעים לחולה ומאכילים אותו (שם בהערה י"ד, ועיי"ש גם בהערה י"ב).




[66]סו. ח"א (כלל קל"ט סעי' כ"ט), שד"ח, וכ"כ שש"כ (פל"ט הערה י"ב) בשם הרדב"ז.




[67]סז. כ"כ הח"א (שם) בשם הרדב"ז, וכ"כ כה"ח (סי' תרי"ח סקי"א). וראה בה"ל (סי' שכ"ח סעי' י' ד"ה "ורופא אחד").




שאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א מה הדין לגבי מקרה שהחולה אומר שהוא צריך תרופה מסוימת, והרופא אינו אומר שתזיק או לא תזיק, אלא יש ספק אם התרופה תזיק לו. ומדובר שיש ספק לרופא, או שיש ספק במציאות הכללית אם תזיק לו. וענה לי, שבשני ספקות אלה לא יתנו לחולה תרופה זו, כיון שיש ספק שימות בשל התרופה, ולא יתכן שהם בקום ועשה יתנו לו תרופה זו. והוסיף שבענין אוכל שאינו תרופה הדינים אינם כך (ואגב זאת הוסיף, שאחת מההוכחות לדעתו שאסור לסגת מהשטחים שצה"ל כבש, הינה מדינים אלה. שהרי אם החולה אומר שהוא צריך תרופה מסוימת והרופא אומר שהתרופה תזיק לו, שומעים לרופא ואין נותנים לו התרופה, וזאת בגלל שיש מחלו' ביניהם, ואז אמרינן שוא"ת. וא"כ גם לענין מסירת שטחים מא"י לידי הגויים, כיון שיש מחלו' ע"כ אמרינן שוא"ת). עכת"ד.




[68]סח. מרן (בסי' תרי"ח סעי' א') כתב דין זה לגבי רופא בקי. ובסי' שכ"ח (סעי' י') הביא דעת יש מי שאומר דלא בעינן בקי, אלא כל אדם בקי קצת לענין ספק נפשות (והיינו באומר שמבין עכ"פ בחולי זה. מ"ב סי' תרי"ח סק"א).




וכתב המ"ב (שם בסי' תרי"ח), שבקי היינו שבקי באותו מקום (ובשעה"צ סק"א כתב שכ"מ ברמב"ם פ"ב מהל' שבת, וכ"כ רבינו מנוח בהל' שביתת העשור). והסביר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל שהכוונה שהוא בקי באותו מקום בגוף, והיינו באותה מחלה. עכת"ד.




ומה שכתבנו שהדין כן אף ברופא גוי, כ"כ מרן (שם בסעי' א'). וראה מ"ב (סק"ו) וכה"ח (סק"ג). ומה שכתבנו בפרקנו (בסעיף כ"ח).




[69]סט. מה שכתבנו שכל אדם המבין קצת בעניני אותה המחלה, זאת עפ"י מרן (בסי' שכ"ח סעי' י') בשם ר"י, וכנ"ל בהערה הקודמת. וראה הגמי"י (רפ"ב משבת), וכ"כ המ"ב (בסי' תרי"ח סק"א).




ומה שכתבנו שדוקא בבקי ישראל יש להקל בכך, זאת עפ"י הרמ"א (בסי' שכ"ח סעי' י') בשם או"ה הארוך, וכ"כ הרמ"א בד"מ, וכ"כ המ"ב (שם בסי' תרי"ח), וכ"כ בשש"כ (פל"ט סעי' ה').




וביולדת לכו"ע נשים נאמנות (ד"מ, מ"ב סק"א, כה"ח סק"ה וש"פ).




[70]ע. מרן (בסי' תרי"ח סעי' א') כתב שאותו בקי אומר שהחולה יסתכן, והאחרו' (מ"א, מ"ב סק"ב, כה"ח סק"ו וש"א) כתבו, שאפי' שאינו אומר בהדיא שיסתכן הדין כן, כיון שאנו חוששים שמא יסתכן. ועוד כתבו הפוס', שאפי' שעתה הוא חולה שאיב"ס, אך משערים שאם לא יאכל תתגבר המחלה ועלול החולה לבוא לידי סכנה, ג"כ הדין כן (פמ"ג, ח"א, בה"ל רס"י תרי"ח ד"ה "חולה"). וראה ב"י (רס"י תרי"ח) בשם הגמ"י, שפיקו"נ אינו רק כשממש נוטה החולה למות, אלא אף כשיש חשש שיכבד החולי ויתעלף (הב"ד תוה"י עמ' רנ"א, וכתב שלכן גם יולדת תוך ג' חייבת לאכול שמא מצבה יחמיר). וראה עוד לעיל (בהערות מ"א ונ"ז).




[71]עא. הא דשומעים לרופא אף כשהחולה אומר שא"צ, כ"כ מרן (שם בסעי' א'). והטעם, שמא נבעת הוא, ואינו מרגיש בחוליו (גמ'. לבוש. מ"ב סק"ג. כה"ח סק"ט. שש"כ פל"ט סעי' ה' וש"א).




ומה שכתבנו דה"ה אף כשהחולה עצמו הינו רופא מומחה, כ"כ המש"ז, מט"א, מ"ב (סק"ג), כה"ח (סק"ט), ושש"כ (פל"ט סעי' ה').




[72]עב. עיקר דין זה כתבו מרן (בסי' תרי"ח סעי' ב').




[73]עג. כ"כ הרא"ש, המ"א (סי' תרי"ח סק"א), מ"ב (סק"ו) וכה"ח (סק"ג. ראה במ"א ובכה"ח בענין בשם מי אמר הרא"ש כן). ואמנם המ"א כתב זאת לענין רופא המכחיש את החולה, אך הפוס' למדו כן גם לגבי רופא המכחיש רופא שני.




כתבו הפוס' הנ"ל, שכן הדין אם הרופא המומחה האומר להאכיל את החולה אינו רופא כי אם רופאה.




[74]עד. מ"ב (שם סק"ו).




[75]עה. מ"ב (שם סק"ז) וכה"ח (סקי"ז). שהרי אם אמר החולה שא"צ אין מאכילין אותו (מ"ב שם וכה"ח סקי"ט עפ"י מרן סעי' ג'). ואם אמר שצריך הוא לאכול, אפי' אמר כן לבדו, מאכילין (מרן סעי' א'. כה"ח סקי"ז). ואם אמר החולה שאינו צריך, ראה לקמן (בסעי' כ"ב).




[76]עו. מרן (סי' תרי"ח סעי' א'). והטעם, משום ספק נפשות להקל (ט"ז. מ"ב סק"ו, כה"ח סקי"ח). וראה בה"ל (סי' שכ"ח סעי' י' ד"ה "ואם רופא").




[77]עז. מ"ב (סק"ו) עפ"י הרמ"א (בסי' שכ"ח סעי' י').




[78]עח. שעה"צ (סי' תרי"ח סק"י). ויש לעיין אם כ"ה גם כשהרופא היהודי בקי פחות מאותו רופא גוי שאינו בקי, או שהו"ד כשאינו בקי ממש כמותו.




[79]עט. מ"ב (סי' תרי"ח סק"ח) בהבנת הרמ"א (בסעי' ב').




[80]פ. מרן (סי' תרי"ח סעי' ד').




[81]פא. שעה"צ (שם סקי"א). והטעם, משום שאין הולכים בספק נפשות אחר הרוב (טור. לבוש. שעה"צ שם וכה"ח סקכ"ד).




[82]פב. כ"כ הטור והרא"ש, וכ"כ המ"ב (סק"ח) וכה"ח (סק"כ) בהבנת הרמ"א (סעי' ב'). והטעם, כיון שגם שני הרופאים שאומרים שצריך החולה לאכול, גם הם בקיאים בחכמת הרפואה. ואין הולכים בספק נפשות אחר רוב חכמה (כה"ח סק"כ). וראה כה"ח (סקכ"ה) מש"כ בשם המט"א, ושחלקו עליו הלבוש והגר"ז.




[83]פג. רמ"א (סי' תרי"ח סעי' ב'). מאמ"ר. גר"ז. והב"ד כה"ח (סקכ"א). והטעם כנ"ל, דאין הולכים בספק נפשות אחר רוב מנין ורוב חכמה להחמיר. אלא מאחר ויש שנים בקיאים בחכמה זו הם חשובים כחכמים מופלגים, וכמו שמצינו בעדות ששנים חשובים כמאה, מגזירת הכתוב (מ"ב סקי"א וכה"ח סקכ"ה). והגר"מ אליהו שליט"א הורה לי, שכאשר שני רופאים אומרים שיש להאכיל את החולה, ושני רופאים, אפי' מומחים יותר מהראשונים, אומרים שא"צ להאכילו, והחולה שותק, שומעים לראשונים ומאכילים את החולה. אך אם הטוענים שא"צ להאכילו אומרים שאם החולה יאכל זה יזיק לו, שומעים להם ואין מאכילים אותו. עכת"ד.




[84]פד. מרן (סי' תרי"ח סעי' ד').




[85]פה. כ"פ הרמב"ן והב"ח, והב"ד המ"א, וכ"פ הא"ר. והב"ד המ"ב (סק"ח) וכה"ח (סקכ"א). ושלא כרמ"א הנ"ל. וטעמם, משום כששני הצדדים שוים במנין, יש ללכת אחר הבקי, אם הוא מופלג בחכמה (מ"א. מ"ב סק"ח. ראה מש"כ הב"י בשם הר"ן, ובמש"כ ע"כ שם במחה"ש). והגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי שיש לפסוק להלכה כדעה זו. וטעמו, שהולכים אחר המומחה, כיון שהמומחיות היא הקובעת, ואפילו אם הדבר בא לידי חומרא שהחולה לא יאכל. עכת"ד. ואם שני רופאים אומרים להאכיל את החולה, ושלושה רופאים או יותר אומרים שלא להאכילו, וכל הרופאים שווים בחכמתם ובמומחיותם, נראה מדברי מרן (בסי' תרי"ח סעי' ד'), ששומעים בקול שני הרופאים האומרים להאכילו. וראה בגמ' יומא (דפ"ג ע"א) דלא אזלינן בזה בתר רוב דעות, וכדפרש"י שם (ד"ה ואע"ג) דבאומדנא דחולה אע"ג דרובא אמרי לא צריך, כיון דאיכא תרי דאמרי צריך, ספק נפשות להקל.




[86]פו. כ"כ המ"ב (סק"ח) וכה"ח (סקכ"א) שכ"כ הא"ר, ושכ"מ מהמ"א. וראה שעה"צ (סקי"ב). ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי, שלמרות שלדעתו יש לפסוק כדעת המומחים יותר, אך זה דוקא בשווים. ואם אינם שווים, אלא רבים יותר אותם הטוענים שיש להאכיל את החולה, מאכילים אותו, דאז אזלינן בתר הרוב. עכת"ד. וראה בטור את דעת הרמב"ן, וכמו שפרשו הב"ח שם.




[87]פז. מרן (סי' תרי"ח סעי' ג'). וקמ"ל דלא אמרינן בזה שהחולה נבעת, שאינו מרגיש במחלתו. אלא מצטרפים דבריו, כיון שגם רופא אומר כמותו (מ"ב סק"ט וכה"ח סקכ"ב). וראה בצי"א (ח"ה סי' י"א) בדין רופא א' אומר צריך, ושנים אומרים א"צ.




[88]פח. מ"ב (סק"י) עפ"י הטור בשם הרמב"ן. וכ"כ הלבוש, הב"ח, הט"ז, המ"א וש"א, וכתב המ"ב, שרק אם אותו רופא מופלג בחכמה יותר מאחרים, חוששים לדבריו (ובענין אם צריך להיות דוקא מופלג בחכמה יותר מהם או סגי שיהיה בקי יותר מהם, ראה בב"י מש"כ על כך, אם סמכינן ע"ד הר"ן דסגי בבקי יותר, וראה מש"כ הצי"א ברמת רחל סק"כ בשם ספר החיים למהרש"ק).




[89]פט. טור בשם הרמב"ן. והעתיקו במחה"ש. וכ"כ הלבוש, הב"ח, מ"ב (סק"י) וכה"ח (סקכ"ג).




[90]צ. מרן (סי' תרי"ח סעי' ג').




[91]צא. עיקר דין זה כתבו הרמ"א (סי' תרי"ח סעי' ד') בשם הטור. ומה שכתבנו שהדין כן אפי' אם הרופאים האומרים שאינו צריך לאכול מומחים יותר מאלה האומרים שצריך הוא לאכול, זאת עפ"י המ"ב סקי"ב בשם המט"א.




וא"ת והרי החולה אפי' לבדו נאמן לומר שצריך הוא לאכול, וכמש"כ מרן (בסעי' א') ושאר הפוס', ומדוע צריך עוד רופא עמו. ותירץ מרן (בב"י בסי' תרי"ח) בשם מהרי"א (והב"ד הרמ"א בסעי' ד'), דקמ"ל שמאמינים לחולה, ולא חוששים שהחולה אומר שצריך הוא לאכול בגלל שמאמין הוא לרופא. ועוד כתבו הפוס' (מ"ב סקי"ב בשם מט"א), דמאמינים לרופא הבודד, אף ששאר הרופאים האומרים שא"צ להאכיל את החולה הינם בקיאים יותר מרופא יחיד זה. והטעם, כיון שהחולה מסייעו, ולב יודע מרת נפשו.




ואמנם הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שלהלכה, אפי' החולה לבדו אומר שצריך הוא לאכול, אפי' רופאים רבים ומומחים אומרים שאינו צריך לאכול, מאכילים את החולה. אא"כ הרופאים אומרים שהאכילה תזיק לחולה, שאז אין מאכילין אותו. והטעם שמאכילים אותו, כיון ש"לב יודע מרת נפשו". ואף שלא תמיד החולה באמת יודע את האמת, מ"מ מספק אנו מאכילים אותו.




ואמנם, תחילה אמר שיש לכתוב ד"ז רק לגבי המקרה שהחולה ועוד רופא א' אומרים שצריך החולה לאכול. וזאת כמו שתירצו הפוס', כמבואר כאן בהערה. אלא שלאחר עיון נוסף אמר, שכדי שלא ילמדו ממה שכתבנו בהלכות, שהדין כן רק אם החולה עם עוד רופא א' אומרים להאכילו, ומשמע דלא סגי בחולה לבדו, לכן עדיף לכתוב: כאשר החולה ורופא אחד, או אף החולה לבדו אומרים שצריך החולה לאכול וכו'.




ואגב זאת הוסיף, שבפסוק זה בתיבת "מרת" יש דגש באות רי"ש, ולכן צריך לקרוא זאת בקמץ קטן ולא בקמץ רחב. והיינו שהאות רי"ש מתארכת, וזה רמז שבאמת מר לו מאוד, ורק הוא יודע אכן כמה מר לו. עכת"ד. ועוד בענינים אלה ראה בב"י (שם), בט"ז (סק"ו), בא"ר (סק"ח), ובכה"ח (סס"ק כ"ו, ובסקכ"ז).




[92]צב. עיקר דין זה כתבו מרן (בסי' תרי"ח סעי' ה').




[93]צג. כ"כ המ"ב (סקט"ו), שכן היא משמעות הרמב"ן שהובא בב"י. ושכ"מ מהט"ז, וכ"כ המש"ז. והב"ד כה"ח (סקל"א).




כתב המ"ב בשעה"צ (סקי"ח), שהמט"א החליט, שאם שני רופאים אומרים שא"צ להאכילו, ורופא א' מסתפק, אין להאכילו (חיפשתי זאת במט"א סי' תרי"ח, ולא מצאתי זאת. וראה שם בסעי' א', שכתב שכאשר שני רופאים אומרים א"צ, ורופא אחד אומר צריך, שאין מאכילין החולה. וא"כ כ"ש בני"ד. וקשה מאי רבותיה דהכא. ושמא הכא מדובר שהאחד הוא מופלג בחכמה. וצ"ע). ועוד כתב שם בשעה"צ, שהמט"א (סעי' ה') צידד לומר, שאם שני רופאים אומרים שא"צ להאכילו, ושני רופאים אחרים מסופקים, שאכן אין להאכילו.




[94]צד. הא דכתבנו שהרופא המסתפק הינו רופא המכיר את המחלה. כ"כ שכנה"ג, הב"ח, הט"ז, עו"ש, מ"ב (סקי"ג) וכה"ח (סקכ"ח). והוסיפו, דאל"ה הוי כאיניש דעלמא, וכמש"כ מרן (בסעי' ו').




[95]צה. הטעם, דספק נפשות להקל, והא דהחולה אומר שא"צ, משום ביעתותא דחולי אומר כן (לבוש, גר"ז, מ"ב סקי"ד וכה"ח סקכ"ט).




[96]צו. מרן (סי' תרי"ח סעי' ה'). והטעם, דאינו יודע של חולה אינו מחמת בקיאות כשל רופא (ב"י בשם הרמב"ן. והב"ד המ"ב סקט"ו), שהרי חולה מנא ידע, דהרי רובן של חולים אינם בקיאים בחולי שלהם (כה"ח סק"ל בשם הרמב"ן שהביאו הב"י).




[97]צז. עיקר דין זה כתבו הט"ז, והב"ד המ"ב (סקט"ו) וכה"ח (סק"ל).




[98]צח. מסקנת המ"ב (סקט"ו) להעמיד דברי הט"ז עפ"י קושיית הא"ר. והוסיף המ"ב (שם), שאם זו מחלה שיש לחולה חום, כך שאין דעתו צלולה, אפשר שאינו מבין ע"ע בעת מחלתו. והב"ד כה"ח (שם).




[99]צט. עיקר דין זה כתבו או"ה הארוך, וכ"פ הרמ"א (בסי' תרי"ח סעי' ו'). והטעם, משום דספק נפשות הוא (מ"ב סקט"ז וכה"ח סקל"ג).




והא דכתבנו שאין רופא בנמצא, כ"כ הגר"ז, המ"ב (שם סקט"ז) וכה"ח (סקל"ב). וכן היא משמעות הרמ"א.




[100]ק. הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שכיון דחיישינן בפיקו"נ למיעוטא, אין לפסוק שכ"ה דוקא אם נראה לרוב הסובבים אותו, אלא די אם נראה לאחד הסובבים אותו שהחולה יסתכן אם לא יאכל, כיון שזה ספק פיקו"נ. שהרי סתם יהודי נחשב לענין זה לקצת בקי. עכת"ד. ובהזדמנות אחרת שאלתיו, מדוע הינו מיקל בזה יותר מהמ"ב ושאר הפוס'. האם בגלל שהמציאות השתנתה, או בגלל סיבה אחרת. וענה לי שאם שאר הסובבים את החולה שותקים ואינם יודעים, הריהם כמאן דליתא. ואחד זה שיודע הינו כרוב. ואם אכן סובבים אחרים אומרים שאין החולה צריך לאכול, אזי הולכים בזה כדין רופאים, שרופא א' אומר שצריך והשאר אומרים שאינו צריך. אך מ"מ אין זה בגלל שהמציאות השתנתה. עכת"ד. והיינו שא"צ שרוב הסובבים יאמרו שצריך החולה לאכול, אלא אף אם רק א' אומר שצריך והשאר שותקים, יאכל.




[101]קא. כ"כ הרדב"ז, מחב"ר, רו"ח, מט"א, והב"ד כה"ח (סק"ז). עיי"ש בכה"ח. ואמנם כתבו הפוס' הנ"ל ד"ז גבי המקרה שאומרים הרופאים שאם לא יאכל, ודאי ימות. אך הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שאין לכתוב דין זה לגבי הא שודאי ימות, אלא אף אם אומרים שרק גדֵלים הסיכויים שימות - מאכילים אותו. ולא מיבעי לשיטת המגיד משנה, שעושים לחולה כל צרכיו, מ"מ הרופאים בדר"כ נמנעים מלומר שבודאי החולה יחיה או בודאי ימות. אך אם הסיכוי גדֵל יותר שהחולה יחיה, או אפי' רק יאריך את ימיו אף שבודאי ימות, ואפי' שיש רק סיכוי שיאריך את ימיו ע"י האכילה, יש להאכילו. ויש לנהוג בזה כמו שהיינו עושים ביום חול כדי להאריך את ימיו, ואפי' שידוע שלבסוף ימות. עכת"ד.




[102]קב. עיקר דין זה כתבו מרן (בסי' תרי"ח סעי' ז'). ולמרות שבגמ' יומא לא הוזכר דין שיעורים לגבי חולה, ולכן גם הרי"ף והרמב"ם לא כתבו דין זה דשיעורים לחולה, ויש שלמדו מכך שדעתם שחולה שיב"ס ביוה"כ רשאי לאכול כל צרכו, ללא הגבלת השיעורים (ראה העמק שאלה, שאילתא קס"ז סקי"ז, ושש"כ פל"ט הערה כ', עיי"ש), מ"מ כבר למדו הרמב"ן (בספרו תורת האדם, דף ח'), הרא"ש (בפ"ח דיומא סי' י"ג), הר"ן (יומא דף פ"ב ע"א), והרב המגיד (פ"ב מהל' שביתת העשור ה"ח) מההיא גמ' דכריתות (דף י"ג ע"א) שאף חולה שיב"ס ביוה"כ צריך לכתחילה להאכילו רק לשיעורין (ואף שבגמ' בכריתות לא משתעי בחולה ביוה"כ, אלא לגבי מעוברת מסוכנת האוכלת מאכלים אסורים, מ"מ למדו הפוס' הנ"ל דה"ה בחולה ביוה"כ).




ואמנם ידוע שר' חיים סולבייצ'יק מבריסק, זצ"ל, היה מורה ובא לחולים שיב"ס לאכול כל צרכם, ללא הגבלת שיעורים, אך באמת שרוה"פ לא פסקו כמותו. ראה מועדים בהלכה (לגרש"י זווין, עמ' פ"ב). יחו"ד (ח"ו סי' ל"ט), ושש"כ (פל"ט הערה כ'). ומ"מ יש שכתבו, שאף דלא פסקינן כוותיה, אך דעת הרי"ף והרמב"ם (שחולה שיב"ס אוכל כדרכו) חזיא לאיצטרופי במקרים מסויימים (ראה יבי"א ח"ב סי' ל"א, ושש"כ שם הערה פ"ג). וראה עוד בענין זה בכה"ח (סי' תרי"ח סקל"ו) מש"כ בשם הלק"ט. עיי"ש. ועוד בעניני חולים ביוה"כ ראה בבה"ל (רס"י תרי"ח סד"ה "חולה").




[103]קג. עפ"י בה"ל (רס"י תרי"ח ד"ה "חולה"), בשם פירוש תפארת ישראל על המשניות (פ"ח דיומא), ושכ"כ בשו"ת הרמ"ץ (חאו"ח סי' ל"ט סק"י), שו"ת רו"ח (סי' קנ"א), מט"א (סי' תרי"ח סק"ב), וכ"כ כה"ח (סי' תרי"ח סק"ד), וילקו"י (עמ' צ"ד סעי' ה', עיי"ש בהערה ז'). והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שאם רופא גוי אומר שיש להאכיל את החולה, הרי שמדין ספק יש למהר ולסמוך עליו. עכת"ד. ונראה שכוונתו דוקא היכא שהדבר דחוף וחיישינן שאם לא יטפלו בו מיד, ימות. אך היכא שיש שהות לברר זאת, וכגון בעיו"כ, ודאי גם לדעתו יש לברר זאת. וכן כתבנו לקמן (בסוף סעי' זה, ובהערה ק"ז).




כתב כה"ח (סק"ב) בשם השבו"י, שאין לסמוך לדינא על דברי חכמי הרופאים, וכמש"כ היפ"מ, ושו"ת ח"י, ומ"מ, הוסיף בשם היפ"ל, בחשש סכנה סומכים אנו עליהם. וראה מש"כ מרן בב"י (סי' תרי"ח) בשם מהר"י קולון (שורש קנ"ט), ולא ידעתי מדוע לא הזכירוהו הפוס' הנ"ל.




ואם בענין נאמנות רופא גוי עסקינן, אולי פה המקום לציין זאת:




שמעתי במו אזני, מפי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שפסק לפלוני לא לסמוך על רופא גוי (המשמש כרופא בבית חולים דתי גדול פה בירושלים ת"ו המנוהל ע"י אנשים יראי שמים), שאמר לאשה יהודיה שצריכה היא לעשות הפלה בשלבי ההריון הראשוניים. אלא יש לקרוא לרופא יהודי שיאשר לעשות הפלה זו. ושאלתי אותו באותו מעמד, שהרי אומן נאמן אאומנותיה, ומדוע שיקלקל רופא זה את שמו, פרנסתו ועתידו, וישקר. וענה לי, דאפ"ה אין לסמוך עליו בענינים אלה של פיקו"נ. ע"כ. ובהזדמנות אחרת אמר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שאכן אם אין רופא אחר מותר לסמוך אף בכך על רופא גוי. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר בענין מקרה זה, שאין זה דומה לענין יוה"כ, כיון שביוה"כ אין זמן לשאול ואין להשתהות, וכנ"ל. עכת"ד. וראה בענינים אלה ביו"ד (סימן קנ"ה) ובנו"כ (שם). ובמ"ב (סי' כ' סק"ד) מש"כ בשם המ"א, דמשמע ממנו דלא אמרינן בכל גוונא דלא מרע נפשיה (ואמר לי חכ"א שישנם היום בבתי החולים היהודיים הרבה רופאים גויים, ומהם כאלה שאינם חשודים על אהבת ישראל יתירה, וקשה לזהותם. ולכן כשרופא קובע לגבי דבר שיש בו משום פיקו"נ, או להבדיל, ח"ו, המתת נפש מישראל, נראה שמן הראוי לברר מיהו אותו רופא). וראה עוד בצי"א (ח"ח סי' ט"ו פ"ח סק"ג).




[104]קד. כ"כ הג"ר חיים פלאג'י ברו"ח (שם), וכן פסק מרן החפץ חיים, בבה"ל (רס"י תרי"ח ד"ה "חולה"), דצ"ע רב אם יש לסמוך על רופא יהודי החשוד לעבור על ד"ת ולחלל שבת, ומזלזל ביוה"כ ואינו מתענה בו. עכת"ד. וכ"כ כה"ח (סי' תרי"ח סק"ד. וראה גם סי' תקנ"א ס"ק קמ"ח). וכ"כ בילקו"י (עמ' צ"ד ס"ה) עפ"י המט"א, השד"ח ועוד פוס' (וכתב הטעם משום שיתכן שרופא זה רוצה להכשיל את החולה ולהאכילו שלא לצורך). וכן שמעתי מהגר"ע יוסף שליט"א, שכאשר הרופא אינו שומר תורה ומצוות (ונראה דבעינן שגם את מצוות עינוי ביוה"כ אינו מקיים - מ.ה.), וחשוד שאינו מדקדק כראוי אם אכן החולה צריך לאכול או להתענות, אלא סתם אומר שהחולה צריך לאכול, אין לסמוך עליו, אלא יש לשאול רופא שומר תורה ומצוות. והוסיף, שמ"מ אם אין רופא אחר, יש לשמוע לאותו רופא האומר להאכיל את החולה, דמידי ספק לא יצאנו, ואיננו יכולים להשבע שרופא זה משקר. אך עדיף שלפחות יבוא עוד רופא, אפי' שאינו שומר מצוות, ויעידו שניהם, זה שלא בפני זה, שאכן חולה זה צריך לאכול. עכת"ד של הגר"ע יוסף. וכעין זאת כתב בתוה"י (פ"נ הערה א') בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א (עיי"ש שכתב הרב בעהמ"ח שבימינו אומרים הרופאים על כל חולי קל שאם תתענה תסתכן). ועיי"ש גם בפנ"א (הערה י'). וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' קכ"א) שבעלמא אין לסמוך על הרופאים. עיי"ש.




ומאידך נראה, שיש לחשוש שרופא גוי, או יהודי שאינו שומר מצוות, אינו יודע שצריך להחמיר בפיקו"נ, ולכן עלול הוא לומר שהחולה רשאי להתענות, כיון שנראה לו שכך מצבו, אלא שאינו חושש לספק רחוק של סכנה. וכעין זאת כתב בספר שמירת שבת כהלכתה (פל"ט הערה ט"ו), שהעלה שאכן יש לחקור, אם רופאים אלה לא יחמירו יתר על המידה, שאינם יודעים על הציווי "וחי בהם", ושבמקום סכנה או חשש סכנה אסור להחמיר. עכת"ד. ועיי"ש בפרק מ' (הערה א').




וכעבור זמן ראיתי מה שכתב הגר"ע יוסף בפתיחה לספר קובץ תורת המועדים, הלכות ימים נוראים (לבנו הרה"ג דוד יוסף שליט"א), אשר הביא דברי הרשב"א (בתשובה סי' צ"ח) על הרופאים. ועיי"ש עוד בדברי הגר"ע יוסף, דברים חריפים עד למאוד לגבי מהימנות הרופאים, שכל דור רופאים סותר דברי הרופאים בדור הקודם, וכל דבריהם מהבל ימעטו. עיי"ש.




והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי בענין זה, שאנו מאמינים לרופא חילוני וכן לחולה חילוני האומרים שהחולה צריך לאכול. ואמנם הנאמנות שלהם פחותה משל שומר תורה ומצוות, אך מ"מ בגלל הספק מאמינים להם. וכן הדין בצבא, כשנותנים הוראה שבגלל צורך חיוני יש לחלל שבת, כגון לתקן את כל הטנקים הפגומים גם שלא בשעת כוננות. ולעיתים מסתבר לאחר מעשה שאין הדבר חיוני. לכן צריך לבדוק ככל הניתן. ואחת הדרכים לבדוק דבר זה היא לשאול, האם גם במקרה שהיתה באה לאותו מקום להקה צבאית להופעה בפני החיילים, האם היו מעכבים את תיקון הטנקים והיו מרשים לחיילים ללכת להופעה. ואם היו דוחים את תיקון הטנקים בשל הופעה זו, אזי יש לומר שהתיקון של שבת מלכתא אינו פחות חשוב מתיקון הטנקים. אך גם בדיקה זו אינה תמיד יעילה. ומ"מ במקום ספק מאמינים שהדבר חיוני, וכנ"ל (ראה גם בהערות הגר"א נבנצל על ספר הצבא כהלכה, עמ' קנ"א הערה 14, א' - מ.ה.).




ומ"מ אם רופא שאינו שומר תו"מ אומר שהחולה צריך לאכול, אין לחפש את הרופא הדתי, כיון שהרופא הדתי מסתמא בביהכ"נ או בתורנות, ואנו בינתים צריכים להציל את החולה. ושאלתי, ואם אין הדבר דחוף, כך שניתן להתעכב מעט ולשאול את הרופא הדתי. וענה לי, שהרי גם אז ממילא יווצר מצב שרופא א' אומר שהחולה צריך לאכול, ורופא שני חולק עליו. ואף שהרופא שאומר להאכיל הינו מזלזל ביוה"כ, אנו נאכיל את החולה. והא שהוא מזלזל ביוה"כ, לא מתחשבינן בהא, ובשל כך לא נסכן את החולה, דהוי ספק נפשות. ורק אם שני רופאים יאמרו שלא להאכיל את החולה, ורופא א' יחלוק ע"כ, נשמע להם. אך לא בגלל שהם רופאים שומרי תו"מ, אלא כיון שהם שנים כנגד א'. עכת"ד.




[105]קה. כ"כ בילקו"י (שם).




[106]קו. מה שכתבנו שתלוי הדבר בראות עיני הפוסק, כ"כ מט"א (סי' תרי"ח סק"ב), בה"ל (רס"י תרי"ח שם), כה"ח (סק"ד, שכתב שהכל לפי המקום, ולפי הזמן, ולפי הענין, ולפי ראות עיני המורה). וכ"כ בילקו"י (שם).




והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי בענין זה, שאין לכתוב שבמקרים אלה תלוי הדבר לפי ראות עיני הפוסק, שה"ז סותר את מה שכתבנו בסעי' ט"ז, שהשואל ה"ז שופך דמים (עיי"ש שכתבנו כן לגבי סכנה מיידית. וכן אמר זאת בהמשך). והיינו שאסור לשאול את הרב. ולכן מה שכתבנו הינו נכון לגבי הבאים לשאול בערב יוה"כ. אך אם ד"ז אמור ביוה"כ, והחולה אינו מרגיש בטוב, אסור לשאול את הרב, שהרי הנשאל ה"ז מגונה, והשואל ה"ז שופך דמים. ואם בכ"ז באו לשאול את הרב, צריך הוא לומר להם שיאכילוהו מהר. לכן יש לפסוק שביוה"כ אין לשאול את הרב, ואם שאלוהו, יורה להם להאכיל מהר. וכל מה שכתבנו שישאלו, זה דוקא בעיוה"כ, שאז אין דחיפות בשאלה כיון שאז ממילא החולה אוכל. או שזה אמור ביוה"כ, אך אין המקרה דחוף. אלא שברוב המקרים שחולה אינו מרגיש בטוב ביוה"כ הוי מקרה דחוף. עכת"ד. ולאור דברי הגר"א נבנצל הוספנו את דברינו בהלכות בסוף סעי' זה, כדלקמן (בהערה ק"ז). ומה שכתבנו שלכן יש להשתדל שרופא שומר תו"מ יקבע את מצבו של החולה, זאת עפ"י כל הפוס' הנזכרים לעיל, וכן שמעתי מהגר"ע יוסף.




[107]קז. עפי"ד היפ"ל הנ"ל בהערה ק"ג, וכן עפי"ד הגר"ע יוסף והגר"א נבנצל שליט"א, כדלעיל בהערה ק"ד. והיינו משום דמידי ספק לא יצאנו. ואח"כ מצאתי שכ"כ בתוה"י (פ"נ הערה א' ופנ"א הערה י'), שיולדת שילדה בחו"ל בביח"ל של גויים בערה"ש, ולפני יו"כ אמרו לה הרופאים הגויים שאסור לה לצום כיון דסובלת היא מחוסר ברזל ודם. ופסק הגרי"ש אלישיב שליט"א שיש לשמוע בזה לרופאים, כיון שחוסר דם וברזל הינו חשש פיקו"נ גם לאחר ז' ימים. ואע"פ שהבה"ל (סי' תרי"ח ד"ה "חולה") כתב שאין לגויים נאמנות, מ"מ הו"ד כשיש אפשרות לשאול רופא יהודי שומר תו"מ, שאז חייבים להתייעץ עמם ולא לסמוך על הרופאים הגויים. אך כשאין רופאים יהודים יש להתחשב בדעת הרופאים הגויים מאחר ודבריהם מעוררים ספק. ע"כ.




[108]קח. מרן (סי' תרי"ח סעי' ו'). וכ"כ המ"ב (סקי"ג).




[109]קט. מה שכתבנו לגבי זקן שיש סכנה לחייו אם יתענה, כך הורו לי הגר"מ אליהו שליט"א והגר"ש ישראלי זצ"ל. והוסיף הגר"מ אליהו, שצריך זקן זה לאכול בשיעורים. ורק אם לא די לו בכך יאכל כצורכו. ועוד אמר לי הגר"מ אליהו, שזקן זה דינו כחולה, ואם יודע הוא בעצמו שיש חשש לחייו אם יתענה, פטור הוא מלהתענות, ואינו צריך לשאול רופא כלל. והגר"ש ישראלי אמר לי, שאם הזקן יודע בעצמו שיכנס הוא לחשש סכנה, רשאי שלא להתענות. אך אם מסופק הוא בדבר, ישאל רופא קודם יוה"כ. עכת"ד.




ומה שכתבנו בענין זקן שהחל להתענות ובאמצע היום נחלש, ויש סכנה לחייו, כ"כ בתשו' הגאונים שערי תשובה (סי' רכ"ב). והב"ד כה"ח (סי' תרי"ח סק"ח) וילקו"י (עמ' צ"ו סעי' ט'. ולא זכיתי להבין מש"כ שם הרב כה"ח, דכ"ש אם הוא זקן נכבד, שאם ימות יהיה זה הפסד לרבים. ע"כ. ומנ"מ בין נכבד לשאר זקן, הרי כל נפש מישראל יקרה היא, והמצילה כאילו קיים עולם מלא. ואף ששנינו בהוריות דף י"ג ע"א שיש עדיפות לת"ח, הרי לא נא' שם אלא לענין קדימה בהצלת נפשות. אך בסתמא ודאי שכל נפש מישראל יקרה מזהב ומפז. ועוד, בתשובות שם לא ציינו שמדובר דוקא בת"ח אלא בנכבד. ומה לי נכבד ומה לי אינו נכבד. וכי בשביל כך חייו פחות חשובים לנו. ושמא ס"ל כשיטת ריב"א שהביא כה"ח סי' תרי"ח סק"ז, שגם כשיש פיקו"נ מותר להתענות, ולכן כתב שזקן נכבד שהוא הפסד לרבים לא יתענה. ודוחק, וצ"ע). וראה עוד ברו"ח (סי' תרי"ח סק"א, ביפ"ל ח"ב רס"י תרי"ח), ובספר באר לחי רואי (דף רכ"ב).




[110]קי. שאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א גבי חייל שיש לו ביוה"כ פעילות מבצעית, וכגון סיור בעיר שיש בה אוכלוסיה ערבית, כחברון ושכם, או סיור בגבול. האם רשאי להקל בענין התענית ביוה"כ, אם הוא יודע שבעת הסיור, למשל בשעות אחר הצהרים המאוחרות לא יהיה לו כח לבצע תפקידו כראוי, ואם למשל יזרקו עליו אבנים לא יהיה לו כח לרוץ ולרדוף אחר מיידה האבנים. וענה לי, שרשאי הוא לשתות, ואם הוא חושב ששתיה בשיעורים תפריע לו ולא תספיק לו, רשאי הוא לשתות אפילו יותר מהשיעורים ביוה"כ, העיקר שיוכל לבצע את הפעילות בצורה הטובה ביותר. ושאלתי כיצד הוא יכול לדעת זאת, אם צריך הוא לשתות, ואם די לו בשיעורים. וענה לי שדבר זה תלוי בכל אדם ואדם בעצמו. וידע זאת מתוך הנסיון של התענית הקודמת. ועוד שאלתיו, לגבי חיילי צה"ל הנמצאים במקומות חמים כגון בבקעה או באילת, האם רשאים הם לשתות בעת שעוסקים הם בפעילות מבצעית. וענה לי שחיילים אלה צריכים לשתות מיד מבוקר יוה"כ. ובתענית ישתו במקרה זה בשיעורים, ובתענית ט"ב ישתו ללא הגבלת שיעורים. עכת"ד (ונראה שאף ביוה"כ, אם רואים שאין מספיק להם בשיעורים, ישתו ללא הגבלת שיעורים אם הם בסיור באמצע היום - מ.ה.). וראה עוד לקמן בנספחים (נספח ב' וג', ובספר קשרי מלחמה (ח"א עמ' קנ"ה-קנ"ז).




[111]קיא. עיקר ד"ז כתב בספר תוה"י (פנ"ב בסוף הערה י"ד סק"ו). ולמד כן מדברי הבה"ל (בסי' תרי"ז ד"ה "מעוברות"), שכשם שמותר למינקת לשתות לצורך התינוק, כך מותר לרופא לאכול לצורך הצלת החולה הזה שיב"ס. ונראה שאפשר ללמוד כן גם מדברי הא"ר (סי' שכ"ח ססק"א) והשש"כ (פל"ט ס"ד. ועיי"ש בהערה י"ד). ובתשובה לשאלתי אמר לי הגר"מ אליהו שליט"א, שאם הרופא צריך לעשות ניתוח לחולה יהודי מסוכן, והוא אומר שאינו יכול לעשותו אם אינו אוכל, וכגון שהניתוח צריך להיות ביוה"כ אחה"צ, הרי שמותר לרופא זה לאכול ביוה"כ לצורך זה. עכת"ד (ודעתו לגבי רופא מנתח כשעדיין אין חולה הצריך לניתוח, ראה לקמן בהערה זו). והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שמותר לרופא לאכול או לשתות כפי הצורך, אם צריך הוא לנתח ביוה"כ, ולא יוכל לנתח כראוי ללא אכילה או שתיה, ואע"פ שאכילה זו אינה לצורך הצלת עצמו אלא לצורך חולה אחר. עכת"ד.




ועוד הוספנו, שכ"ה רק להצלת יהודי ולא גוי, והוא עפ"י מה שכתבנו בס"ד לעיל בפרקנו (בהערה ה'), שהרי אם יאכל הכא יעבור על איסורי דאו' גם באכילת חצי שיעור. וודאי שאסור לו לאכול לדעת הפוס' שאף איסור דרבנן אין לעשות בשבת לצורך הצלת גוי.




ועוד הוספנו, שכ"ה דוקא כשאין אדם אחר המסוגל לבצע הניתוח כראוי. והיינו כגון גוי, או רופא יהודי שממילא אכל כבר ביוה"כ מכל סיבה שהיא. וצ"ע אם הרופא האחר הינו פחות מומחה מהרופא המתענה, אך בכ"ז יודע לבצע ניתוח זה כראוי. ושמא במקרה זה יבצע את הניתוח הרופא היותר מומחה, אף שיצטרך לאכול לשם כך, וזאת כדי לגרום שיתרבו הסיכויים כמה שיותר כדי שחולה זה ינצל. ואכן אמר לי הגר"ש ישראלי, שאף שיש רופא אחר היכול לבצע את הניתוח ללא צורך לאכול, וכגון שכבר אכל ביוה"כ, מ"מ אם רופא זה המתענה ביו"כ יודע ויכול לבצע את הניתוח באופן טוב יותר, רשאי הוא לאכול לצורך ביצוע הניתוח, אם ללא אכילה או שתיה לא יוכל לנתח. עכת"ד. ואף שיש מי שהקשה ע"כ, דא"כ כיצד במשך כל השנה מנתח הרופא הפחות מומחה, נראה דלא קשה, דבכל השנה אין המומחה יותר יכול לנתח ללא הרף, ולכן יש משמרות. אך בני"ד עסקינן שהרופא היותר מומחה נמצא ביוה"כ בתורנות שלו. וכעבור זמן שאלתי גם את הגר"מ אליהו ע"כ, ואמר לי גם הוא שבמקרה זה ינתח הרופא היותר מומחה, אף שיצטרך לאכול בשל כך, משום שלא מכל אדם זוכה אדם להתרפא. ולכן אע"פ שבמשך כל ימות השנה מנתח גם הרופא הפחות מומחה, מ"מ בני"ד אם החולה אומר שהוא רוצה שדוקא המומחה ינתח אותו, אכן ינתחו דוקא היותר מומחה. והכל תלוי בבקשת החולה, כי הוא מרגיש בנפשו איזה רופא צריך לנתחו. עכת"ד.




ומה שכתבנו שכן הדין גם לגבי כל אנשי הצוות הרפואי ההכרחי לביצוע הניתוח, כגון אחיות וכדו', הוא פשוט, דאל"כ לא יוכלו לבצע את הניתוח. וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל ויבלחטו"א הגר"מ אליהו שליט"א. והוסיף הגר"מ אליהו, שאם הם חושבים שללא אכילה עלול הדבר להזיק לחולה, מותר להם לאכול ולשתות. עכת"ד. ומה שכתבנו שבמקרה זה הרופא לא רק רשאי (כמש"כ בתוה"י שם) אלא אף צריך וחייב, הוא פשוט, שהריהו חייב בהצלת נפשות.




ומה שכתבנו שלכתחי' יאכל בשיעורים, אם די לו בכך, הוא עפ"י מה שכתבנו בס"ד לקמן בסעי' ל"ד. ומאידך ראה מש"כ בסעי' ל"ה.




כבר כתבנו לעיל בריש פרקנו, שאף כאשר סיכויי ההצלה הינם קלושים ביותר, יש לחלל את יוה"כ (במלאכה, אכילה ושתיה וכדו') ע"מ להצילו.




והגר"א נבנצל שליט"א הסכים לכל מה שכתבנו כאן בהלכות, ואמר שהוא "אמת ויציב".




בס"ד יש לדון לגבי היתר אכילה ושתיה לאנשי רפואה תורנים וכוננים, גם כשהחולה עדיין לא הגיע לבית החולים, שהרי כשיגיע ביוה"כ לבית החולים חולה מסוכן, ואפי' רק אחד, אם רק אז יתחילו אנשי הכוננות לשתות (ואולי גם לאכול) יש חשש שבינתים יסתכן. ובפרט אם צריך להכין מיד אפשרות לנתחו. וכ"ה גבי נהגי אמבולנס תורנים. ושמא יש לחלק בין מקצועות הרפואה השונים, שבחלקם אין התענית גורמת לסכנה בהם, וכן לחלק בין אפשרויות חלוקת המשמרות בין הרופאים שכל משמרת תהיה קצרה. ואכן שאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א לגבי אכילה ושתיה ביוה"כ לאנשי רפואה שנמצאים רק בכוננות. והיינו רופא או אחות תורנים במשמרת בבית חולים. האם מותרים באכילה ושתיה כשטרם הגיעו חולים לבית החולים, אך אם יגיעו חולים שיש בהם סכנה לביהח"ל ביוה"כ, ויקשה על אנשי הצוות לטפל בהם כראוי, וכגון לעשות להם ניתוח דחוף. המותר להם לאכול לפני בוא החולים, או שעליהם להמתין, ורק אם יגיעו חולים כאלה אז יאכלו או רק ישתו - לפי הצורך, ואז יש חשש שהחולה יסתכן, כי צריך מיד לנתחו. וענה הגר"מ אליהו שליט"א שאכן רופא מנתח שהוא בכוננות במיון בבית חולים, ויודע שלא יוכל לנתח כראוי כשהוא צם, רשאי לאכול ביוה"כ עוד לפני שהגיעו החולים לביהח"ל. ובפעם אחרת שדנתי עמו ע"כ אישר לי דברים אלה, ואמר שמדובר שכבר מתחילת יוה"כ רשאי רופא מנתח זה לאכול, ואף ללא שיעורים. ולא יאכל רק לחם ומרגרינה אלא יאכל דברים המחזקים כגון בשר וכדו', כדי שיוכל להתרכז ולעשות הניתוחים היטב. ועוד שאלתיו, האם שאר הרופאים הנמצאים בכוננות בביהח"ל, כגון רופאים בחדר מיון, וחוששים הם שלא יוכלו לטפל בחולים כראוי, הרשאים גם הם לאכול ולשתות ביוה"כ. ואמר שמה שאמר לעיל להקל זה דוקא לרופא מנתח. אך שאר הרופאים שבחדר המיון בביהח"ל רשאים הם לאכול רק מרגע שהם מרגישים שאינם מסוגלים לטפל בחולים כראוי. ואז רשאים הם לאכול אף ללא שיעורים.




ועוד שאלתיו, האם יש להתיר גם לנהגי אמבולנס במד"א, לפחות לאכול או לשתות בשיעורים, אם יודעים שלא יוכלו לתפקד כראוי בצום עד מוצאי יו"כ. או שאם אינם יכולים לתפקד עד סוף הצום שיקחו נהגים אחרים שכן מסוגלים לכך. וענה לי הגר"מ אליהו שאם נהג האמבולנס יודע שלא יוכל לתפקד כראוי עד סוף הצום אם יצום, רשאי לאכול מתחילת יום הכיפורים, ויאכל רק בשיעורים. ושאלתיו על איזה נהג חלה קולא זו. האם על כל נהג אמבולנס שיודע שיצטרכוהו או שיש חשש סביר שיצטרכוהו. ולא הסכים הגרמ"א עם הגדרה זו, ואמר שהיתר זה חל על כל נהג אמבולנס שהוא ממש בכוננות. כל מי שהוא תורן. כיון שזה עולה להם כסף להחזיק נהגי אמבולנס בכוננות (הרי שמסתבר שיזדקקו לו - מ.ה.). וגם על דבר זה דנתי עמו בפעם אחרת ואישר דברים אלה. ושאלתיו, האם היתר זה אמור גם לגבי נהגי אמבולנס שהינם אמנם בכוננות אך אינם נמצאים בתחנת מד"א אלא הם בכוננות בישובים קטנים כגון בהתנחלויות ביש"ע או אפי' במושבים וכדו' במרכז הארץ. ונהגים אלה מתפללים בביהכ"נ עם שאר העם, ורק כשיש צורך מזעיקים אותם. ואמר לי שנהגי אמבולנס אלה אינם רשאים לאכול כלל כל עוד לא הזעיקו אותם. אך ישאירו הם אוכל, כגון סנדוויץ, במקומם באמבולנס. וכאשר מזעיקים אותם ורואים הם שאינם מסוגלים לנהוג ולתפקד כראוי ללא אוכל, רשאים הם לאכול את האוכל ללא שיעורים. עכת"ד [והיינו יוצא שדעת הגרמ"א שליט"א כדעת הנצי"ב זצ"ל בהרחב דבר בספר במדבר (פי"ז פס' י"ב) שבמקרה של יו"ט שחל בע"ש, ויש ספק אם יצטרכו לחלל שבת או יו"ט בשביל פיקו"נ, לא יחללו יו"ט כדי לעשות איסור יותר קל (חילול יו"ט) כדי להמנע מלחלל שבת אח"כ, אלא ימתינו, ואם יצטרכו אח"כ להציל הנפש ע"י חילול שבת, יחללו את השבת. עיי"ש. וה"ה בני"ד. שנהג אמבולנס שמסתבר שיצטרך לחלל את יוה"כ, עליו לאכול בשיעורים כבר מתחילת יוה"כ כדי שלא יגיע למצב שיצטרך לעשות איסור חמור יותר של אכילה ללא שיעורים. אך נהג שאינו נמצא בתחנת מד"א, שהרי במקומו אין תחנה כזו, הרי שיש ספק אם בכלל יזעיקוהו ביוה"כ, ולכן ימנע מלאכול, ורק כשמגיע למצב שצריך הוא לאכול יאכל ללא שיעורים, אע"ג דהוי איסור חמור טפי.




נמצאנו למדים שבני"ד ישנן ארבע מדרגות: 1) רופא מנתח בכוננות, שכיון שללא אוכל קשה מאוד לנתח. ואע"ג שהמחשבה תקינה למרות הצום מ"מ הידיים חלשות ואינן מסוגלות לנתח כראוי, לכן יאכל מתחילת יוה"כ ללא שיעורים. 2) רופא רגיל בחדר מיון, שעליו לאכול ללא שיעורים, אך רק מרגע שהגיע חולה לפניו והוא גם מרגיש שאינו מסוגל לטפל בו כראוי. 3) נהג אמבולנס שהוא נמצא בכוננות במד"א, שעליו לאכול מתחילת יוה"כ אך רק בשיעורים. 4) נהג אמבולנס שאינו בתחנת מד"א אלא נמצא בישוב קטן, מתפלל הוא עם שאר העם, ורק בשעת הצורך מזעיקים אותו. שלו מותר לאכול רק כשכבר מזעיקים אותו, ואז אם מרגיש הוא שאינו יכול לתפקד כראוי יאכל ללא שיעורים. וראה עוד לקמן בנספחים נספח ג', שהגר"ש מן ההר זצ"ל החמיר גבי אנשים בכוננות. עיי"ש.




ולגבי אכילה ביוה"כ של רופא מרדים בביח"ל נראה שג"כ יש לשאול שאלת חכם.




[112]קיב. מה שכתבנו לגבי המותרים לאכול בשיעורים היינו לגבי חולה, מעוברת, יולדת, מניקה, זקן, חיילים (במקרים מיוחדים) ומי שהריח תבשיל ובשל כך נכנס לסכנה.




לגבי חולה מצינו דין זה במרן (סי' תרי"ח סעי' ז' וח'). לגבי מעוברת מצינו ד"ז ג"כ במרן (בסי' תרי"ח סעי' ב'), ובמ"ב וכה"ח (שם), לגבי המקרה שנשתנו פניה, או שאמרה "צריכה אני". לגבי יולדת מצינו ד"ז במ"ב (סי' תרי"ז סק"י), גבי יולדת תוך ג' ימים ללידתה, כשאומרת איני צריכה. וכן לדעת הגר"ז במקרה שלא אמרה שצריכה (מ"ב שם). וכל אלה הזכירו אף הבה"ל (בסי' תרי"ח ד"ה כשמאכילין), וכה"ח (סי' תרי"ח סקל"ד). לגבי מניקה מצינו דין זה בכה"ח (סי' תרי"ז סק"ב), ובשש"כ (פל"ט סעי' י"ז, ועיי"ש בהערה נ"ח).




ולגבי מי שהריח תבשיל ונשתנו פניו, מצינו דין זה במ"ב (סי' תרי"ז סק"ז) וכה"ח (סקי"ד). ואם לא נשתנו פניו, אלא רק אומר שצריך הוא לאכול מחמת סכנה, מצינו דין זה במ"ב (שם ס"ק ו' וז', וראה בכה"ח שם סקל"ד שלא הזכיר ד"ז לגבי מעוברת או כל אדם שהריחו אך לא נשתנו פניהם, אלא רק אומרים שצריכים הם לאכול. וראה מש"כ בסי' תרי"ז ס"ק ה' וי"ג. ועוד, שכתב שם בסי' תרי"ח סקל"ד כדעת הגר"ז, שביולדת תוך ג' ימים, שאפילו שאינה אומרת שצריכה היא לאכול, אוכלת היא בשיעורים).




ודין אכילת השיעורים כתבו מרן (בסי' תרי"ח סעי' ז'). וכתבו הפוס', שהטעם שיש לאכול לכתחילה בשיעורים, משום דמאכילין אותם הקל הקל תחילה (שש"כ פל"ט הערה נ"ט עפי"ד הראשו' והאחרו'). יולדת אחר ג' האוכלת ביוה"כ בשיעורים, אינה אוכלת שיעור שלם מאחר ורק ספק נפשות להקל, אך ספק הבראתה להחמיר (תוה"י פנ"א הערה ו').




ובענין מה שכתבנו שהוא שלושים סמ"ק, ראה לעיל פרק ו' (סעי' ג'). וראה לקמן בנספחים, במכתב הגר"ח קנייבסקי שליט"א, שכתב לי, שלדעת החזו"א מעיקר הדין כזית שיעורו כשיעור זית בינוני שלנו כיום, וא"כ שיעור כותבת הגסה (שהיא פחות מכביצה, וכנ"ל בפרק ו') היה צ"ל פחות משלושה זיתים בינוניים שלנו. והוי לכאו' פחות משלושים סמ"ק. וראה מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר, בקונט' שיעור כזית, חלק ה'.




נחלקו הפוס', האם בשל פיקו"נ של החולה שיב"ס ביוה"כ, הותרה לגמרי מצוות העינוי, או שלא הותרה לגמרי אלא היא רק נדחתה. והנ"מ בדבר, האם חולה זה שיב"ס, ושהותר לו לאכול ביוה"כ, רשאי לאכול כפי רצונו, או שלכתחי' צריך הוא לאכול דוקא בשיעורים. ועוד, אם ניתן להציל חולה זה ביוה"כ ע"י גוי או ע"י קטן, או ע"י ישראל גדול אך בשינוי, וזאת באופן שלא יהיה עיכוב בהצלתו. ויש מהפוס' שהישוו ד"ז של חולה שצריך להצילו ביוה"כ, לדין חולה שצריך להצילו בשבת.




בד"ז נחלקו כבר הראשו'. שלדעת המהר"ם מרוטנבורג והראב"ד (הב"ד הרא"ש ביומא פ"ח סי' י"ד) הותרה לגמרי מצות העינוי לחולה ביוה"כ. וכ"ד הר"ן (בפ"ב דביצה). לעומת זאת כתב הרשב"א (בתשובותיו ח"א סי' תרפ"ט) ששבת דחויה היא אצל פיקו"נ. והרמב"ם כתב בהל' שבת (פ"ב ה"א), ש"דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות. לפיכך חולה שיב"ס עושים לו כל צרכיו בשבת". והוסיף (שם בה"ב): "כללו של דבר, שבת לגבי חולה שיב"ס הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להם". וכתב ע"כ הרה"מ (שם הי"ד), שאפי' אין במניעת הדבר ההוא משום סכנה, אעפ"כ מותר לחלל עליו שבת. ע"כ. ומשמע מדברי הרה"מ ששבת הותרה אצל חשיב"ס (ושלא כמש"כ בספר אב"י יושבי אוהל, עמ' קל"ח). ואף שרש"י אינו סובר שעושים בשבת לחולה גם דברים שאין במניעתם משום סכנה (וכמש"כ מרן בב"י סי' שכ"ח) מ"מ מרן בשו"ע בהל' שבת (סי' שכ"ח ס"ד) כתב, שמכה של חלל אינה צריכה אומד, שאפילו אם אין שם בקיאים עושים לו כל מה שרגילים לעשות לו בחול. ע"כ (וכתב המ"א שם סק"ד, דמשמע שאף על פי שאין סכנה במניעת הדבר ההוא, מותר. ושכ"כ המגיד משנה. ע"כ).




ואמנם כתב הרה"מ עצמו גבי יו"כ (בהל' שביתת העשור פ"ב ה"ח), שיש מהאחרונים (ר"ל ראשו') שכתבו, שכשמאכילים חולה ביוה"כ, מאכילים אותו פחות פחות מכשיעור בכדי א"פ כדי להקל עליו מאיסור כרת, אא"כ אמדוהו שהוא צריך לאכול כשיעור בכא"פ. והוסיף, שכן נראים הדברים, וכן מוכח בכריתות (די"ג ע"א). ע"כ. וכ"כ הרמב"ן (בספר תורת האדם, ד"ח ע"ד), הרא"ש (ביומא פ"ח) והר"ן. ואף מרן בשו"ע בהל' יוה"כ כתב (סי' תרי"ח ס"ז): כשמאכילים את העוברות או את החולה, מאכילים אותם מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור. עכ"ל. ולכאו הרה"מ ומרן סותרים דבריהם מהל' יוה"כ להל' שבת (וכדלקמן).




ובאמת שגם האחרו' נחלקו בזאת. שהמ"א (סי' תרי"ז סק"ג) כתב, שאף יולדת תוך ג' ימים תאכל פחות פחות מכשיעור. והגאון הנצי"ב (בהעמק שאלה, פר' "וזאת הברכה" סי' קס"ז סקי"ז) כתב שדברי המ"א תמוהים על מש"כ גבי יולדת, וכתב שגם הגר"ח מוולוז'ין הורה למעשה שלא כמ"א. ומ"מ נראה מדבריו שקיבל דברי הרמב"ן גבי חולה (אע"פ שכתב שנראה שלדעת הרי"ף והרמב"ם רק למעוברת יש ליתן פחות פחות מכשיעור, משא"כ לחולה. הב"ד השד"ח מע' יוה"כ סי' ג' ססק"ג). ובעל החלקת יואב כתב, שבסכנה ודאית הותרו האיסורים, משא"כ בספק סכנה דחויים הם, ולכן אין להתיר לעשות לחולה את כל צרכיו במקום שהוא רק ספק חולה (הב"ד תוה"י פנ"א הערה ה'). ואמנם הג"ר חיים סולובייצ'יק (מבריסק) היקל ביותר בדברים אלה (והחמיר בענין פיקו"נ), והיה מורה למעשה לחולים שיב"ס לאכול ביוה"כ כל צרכם, ואמר שאינם צריכים לאכול פחות מכשיעור בכא"פ (כ"כ בשמו בספר המועדים בהלכה עמ' פ"ב, וביחו"ד ח"ו עמ' ר"ה). והסביר בנו הגרי"ז מבריסק, שסמך אביו ע"ד הרה"מ בהל' שבת (פ"ב הי"ד, וכנ"ל). וכבר תמה עליו ביחו"ד (שם עמ' ר"ו), וכתב דלפי"ז הרה"מ ומרן השו"ע סותרים דבריהם מהל' יוה"כ להל' שבת (כנ"ל). והביא שם דברי הג"ר אלחנן וסרמן (הי"ד) בקובץ הערות (סי' י"ח סק"ה) שכתב לחלק בין הצלת חולה בשבת לבין אכילתו ביוה"כ, לפי מה שאמרו בשבת, שהמל, כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר גם על ציצין שאינם מעכבים, ואם פירש, חוזר רק על ציצין המעכבים. והיינו טעמא, משום שבאמת ציצין שאינם מעכבים אינם דוחים השבת מצד עצמם, שאינם אלא הידור מצוה, אך כל עוד לא פירש מהמילה הם שייכים למצות המילה עצמה, והואיל ונתנה שבת להדחות אצל מילה, צריך לעשותה כדרך שהוא עושה בחול. משא"כ אם כבר פירש, מצות המילה הסתיימה והידורה אינו דוחה שבת. וה"ה בחולה שיב"ס, דס"ל להרה"מ שכל זמן שהחולה מסוכן לא נגמרה לגביו מצות פיקו"נ והוי כדין לא סילק ידיו מהמילה שצריך לעשותה כדרך שעושה בחול, וס"ל ששבת הותרה גבי פיקו"נ. וזה אינו דומה לדין אכילה ביוה"כ, דהתם אינו אלא בתורת דחויה, ולא שייך ההיתר של ציצין שאינם מעכבים כשטרם פירש, דהו"ד במילה שהותרה בשבת. אך אילו מילה היתה רק דחויה באמת אסור היה לגמור ציצין שאינם מעכבים אפי' לא פירש. וכיון שאכילה ביוה"כ במקום פיקו"נ אינו אלא דחוי (וכמש"כ הרשב"א בקידושין דכ"א ע"ב), לכן צריך אומד גם בחשיב"ס, ולכתחי' יאכל פחות פחות מכשיעור. עכת"ד. ואף ביחו"ד קיבל חילוק זה, ולכן פסק שאף חולה בעי לכתחי' לאכול בשיעורים.




וראה במ"ב (סי' שכ"ח סקי"ד) ובבה"ל (שם ד"ה "כל") שהביא דברי הפוס' הסוברים שלא כרה"מ, ולכן אם ברור שאין במניעת אותו דבר חשש סכנה, אעי"פ שמ"מ צריך הוא לו ורגילין לעשותו לחולה, אפ"ה אין עושין אותו בשבת אלא ע"י גוי, כדין צרכי חולה שאיב"ס. ולכן הסיק שם המ"ב, שבודאי נכון להחמיר באיסור תורה (ואף שבבה"ל הוסיף בסו"ד שראוי להחמיר בדאו' "ובפרט שלא במקום סכנה", מ"מ במ"ב שם כתב כן בסתמא, והרי קאי על חשיב"ס. וכ"מ מדבריו בבה"ל שכתב "ובפרט", והיינו לאו דוקא שם). ונראה מדברי החפץ חיים, שהסיק לדינא שלא כהרה"מ, וששבת לא הותרה מפני פיקו"נ. וראה בשש"כ (פל"ב הערה קס"ו) שכתב בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל, דאף אם שבת דחויה ולא הותרה, מ"מ משום חומרא דהצלת נפשות כמעט שעשו אותו ברוב המקומות כאילו ממש הותרה. עיי"ש.




והגר"מ אליהו שליט"א אמר לי, שלמרות שהרמב"ם פסק ששבת דחויה אצל פיקו"נ (ברפ"ב מהל' שבת), מ"מ מרן בשו"ע פסק ששבת הותרה אצל פיקו"נ. והלכה כשו"ע. ואמנם בהל' יוה"כ פסק מרן בשו"ע שיו"כ דחוי אצל פיקו"נ, מהא דחולה בעי לאכול בשיעורים, אך אין זו קושיה. דכמו שביו"ט החמירו בדיני מוקצה יותר משבת, כדי שאנשים לא יזלזלו בדיני יו"ט, כך גם ביוה"כ, כיון שאין בו איסור סקילה אלא רק כרת, לכן כדי שלא יזלזלו בו החמירו בו יותר ואמרו שיו"כ דחוי גבי פיקו"נ, ואינו מותר כשבת (למרות שניתן לומר דוקא סברא הפוכה, דשבת הינה כל שבוע, ויו"כ כיון שבא רק פעם א' בשנה, חוששים בו אינשי טפי. ובפרט משום שהינו יום הדין, הינו יום מורא ופחד מעשיית עבירות בו. וכמש"כ הפוס', שלא יתפללו במוציו"כ בערבית במרוצה, דחיישינן שירגישו שאימת יום הדין נסתלקה מהם. ולכן לכאו' היה מקום להקל יותר ביו"כ מצד סברא זו, דאז חוששים יותר האנשים מעבירות ולא יבואו לזלזל בו כביו"ט. ועוד יש מי שהקשה ע"כ, דהא דביו"ט החמירו בהלכות מוקצה, הוא רק חומרא ללא צד קולא. משא"כ בני"ד דהוי קולא לענין פיקו"נ, ומנין שמותר להקל בזה - מ.ה.). ושאלתי, אך ביו"ט הא דהחמירו בו בדיני מוקצה (שאף הראוי למאכל בהמה הינו מוקצה ביו"ט, משא"כ בשבת) הוא מדרבנן. והכא לכאו' עסקינן שמדאו' שבת הותרה ויו"כ דחוי בפני פיקו"נ. ואין זו גזירה מדרבנן שיכולים לומר שחוששים שיבואו אנשים לזלזל בו. וענה לי דאפ"ה החילוק הינו כך, ורק ר"ל שיסוד זה למדנו מדיני יו"ט. עכת"ד.




והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי בדברים אלה, שהשבת הינה דחויה מפני פיקו"נ, ולא הותרה, וכמש"כ הרמב"ם (הנ"ל) ולכן מותר לעשות רק מה שממש לצורך החולה. וכן הדין גבי יו"כ, שהוא דחוי מפני פיקו"נ. ומ"מ מהא דהשו"ע פסק ביו"כ דחולה לכתחי' יאכל בשיעורים, אין להוכיח מכאן שיו"כ רק דחוי בפני פיקו"נ. עכת"ד. אך ראה ביחו"ד שם ובשש"כ (פל"ב הערה פ') שנראה שכן הוכיחו זאת מהא דשיעורים.




והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שדין פיקו"נ לחולה ביוה"כ הינו מדין דחויה. ואמנם לענין השיעורים זו מחלו' המ"ב והרב מבריסק, מ"מ לדינא ביוה"כ אמרינן דחויה. ובענין הסתירה בין דברי השו"ע בהל' שבת להל' יוה"כ, אמר לי שלענין שבת לומדים שהיא הותרה בגלל לימוד מהפסוקים, וכגון "כי קודש היא לכם", היא מסורה לכם, ואין אתם מסורים בידה. וכן שצריך לחלל על החולה שבת א' בכדי שישמור שבתות הרבה. וכן נא' "אך את שבתותי תשמורו", והמילה "אך" באה למעט. והיינו מצד שורש הדבר שבת הינה דחויה. עכת"ד.




וראה עוד בענין זה בשו"ת אב"נ (חאו"ח סי' תנ"ג), בדעת תורה (סי' שכ"ח ססע"י ד' בשם שו"מ), ב"נועם (חלק ה') במעו"ז (ח"א סי' ס') ובשש"כ (פל"ב הערה פ'). בשו"ת צי"א (ח"ו סי' י"ב וי"ג), במנח"י (ח"י עמ' פ"ה ופ"ז), ובספר אב"י יושבי אהל (עמ' קל"ח ואילך) ובש"א.




ומה שכתבנו שיאכל שיעור זה בכל תשע דקות, ולא פחות מזמן זה, הוא עפ"י מה שכתבנו לעיל פרק ו' (סעי' ד', ושם בהערה י"ג). ושיעור זה מיוסד עפי"ד החת"ס, והב"ד המ"ב (סי' תרי"ח סקכ"א), וכה"ח (סקמ"ג). ובענין אם שיעור זה הוי מתחילת האכילה הראשונה עד תחילת האכילה השניה, או מסוף האכילה הראשונה עד תחילת האכילה השניה, ראה מה שכתבנו לעיל פרק ו' (סוף הערה י"ג).




ומה שכתבנו שיש מתירים כל שבע דקות, הוא עפי"ד ערוה"ש (סי' תרי"ח סעי' י"ד), כה"ח (סי' ר"י סק"ח וסי' תרי"ח סקמ"ג). וכן הורה לי לדינא הגר"ש ישראלי זצ"ל. וראה לעיל פרק ו' (הערה י"ג). וראה בכה"ח (בסי' תרי"ח שם), דהסיק שמ"מ הכל לפי הענין, ואם אפשר יש להחמיר. הגר"א נבנצל שליט"א אמר, שאותם הצריכים לשתות בשיעורים, ישתו אף תוך כדי תפילת העמידה ביוה"כ. ואם צריך, גם יאכלו בתוך תפילתם. עכת"ד.




[113]קיג. הגר"מ אליהו שליט"א אמר לי, שלכתחילה אדם זה יאכל פחות מעשרים ושבעה סמ"ק במשך תשע דקות, כדי שלא יתחייב בברכה אחרונה. ושאלתיו, האם יש לתת עשרים ושבעה סמ"ק, או פחות מעשרים ושבעה סמ"ק. וענה לי שלדעתו עדיף שיאכל פחות מעשרים ושבעה סמ"ק. והטעם, כדי שלא להתחייב בברכה אחרונה. ואם קשה לו להסתפק בשיעור זה, יאכל עד שלושים ושנים סמ"ק. ושאלתיו, מה הטעם שעדיף שיאכל שיעור שא"צ ברכה אחרונה. ואמר לי, שאם אדם מברך ברכה אחרונה, הרגשתו היא שאכל ביוה"כ. ואם אכל שיעור קטן כך שא"צ לברך, הרגשתו אינה כך. ושאלתיו, האם בגלל ההרגשה אנו נצמצם את שיעור אכילת החולה. הרי אם זה מותר מעיקר הדין, עלינו לומר לו שיאכל כמה שיותר. וענה לי, שמבחינה פסיכולוגית אדם מרגיש שאם הוא כבר אכל, זה מספיק לו, אפי' אם אכל פחות מכשיעור. וכך אנו מורים, אא"כ ישנה בכך בעיה רפואית (ששיעור זה לא יספיק לחולה זה - מ.ה.). עכת"ד. וראה עוד מה שכתבנו לעיל פרק ו' (הערה ט').




וראה עוד בכה"ח (סי' קצ"ו ס"ק ח' וט'). ושש"כ (פל"ט הערה ק"ה).




[114]קיד. עפ"י מ"א (סי' תרי"ח סק"ז), מ"ב שם (סק"כ), כה"ח (סקמ"ב) וש"א. וראה כה"ח (סי' תרי"ב סקי"ז). וכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שלא רק בשתיה, אלא גם באכילה עדיף לצמצם את רווחי הזמן של כל אכילה, מאשר להגדיל את שיעור האוכל. עפי"ר אין החולה צריך לאכול כמות יותר גדולה. ויש לצמצם זאת עד רווחי זמן של ארבע דקות, שאין זה מצוי שהחולה יצטרך לאכול כמות כזו במהירות גדולה מזו. שהרי אף אדם בריא מתקשה לעיתים לאכול כזית בכדי אכילת פרס. וכעבור זמן שאלתיו שוב, שהרי בין אם מצמצם את רווחי הזמן ובין אם מגדיל את שיעור האכילה, הרי בסופו של דבר זה כמעט היינו הך. וענה לי דמ"מ אם נאמר ששיעור כא"פ האמיתי הוא ארבע דקות, אזי יוצא שגם אם יצמצם את רווחי הזמן, אפ"ה אכל השיעור בפחות מכא"פ. עכת"ד.




[115]קטו. ראה פרק ו' (הערה י"ב) שהבאנו שם שיטות אלה. ומה שכתבנו שמ"מ יש להשתדל ולאכול זאת ביותר משתי דקות, כ"כ בשש"כ (פל"ט סעי' י"ח).




[116]קטז. עפ"י מה שכתבנו לעיל בפרק ו' (סעי' ג'. עיי"ש בהערה ט'). וראה מה שכתבנו לעיל (בהערה קי"ד) בשם הגר"א נבנצל שליט"א.




[117]קיז. ראה לעיל פרק ו' (הערות ל"א ול"ב). ובשש"כ (פרק ל"ט הערה פ"ו) כתב בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל שיש להסתפק מה עדיף אוכל פחות מככותבת, או משקה פחות ממלוא לוגמיו. עיי"ש נימוקיו.




[118]קיח. ראה שם (הערה ל"ו), וזאת עפ"י גמ' יומא (דף פ' ע"ב), מרן (בסי' תרי"ב סעי' ט', ובסי' תרי"ח סעי' ז'). וראה עוד בכה"ח (סי' תרי"ח סקמ"ד), יחו"ד (ח"א סס"י י"ז, ובח"ו סי' ל"ט).




[119]קיט. לעיל פרק ו' (סעיף י"א, ושם הערה י"ז).




[120]קכ. מרן (בסי' תרי"ח סעי' ח') כתב לשתות לכתחילה במשך זמן של אכילת ארבע ביצים, והמ"ב (סקכ"ב), כה"ח (סקמ"ז) וש"א כתבו שישתה זאת לפחות במשך זמן של אכילת שלוש ביצים.




[121]קכא. יחו"ד (ח"ו סי' ל"ט).




[122]קכב. עפ"י מרן (סי' תרי"ב סעי' י', וסי' תרי"ח סעי' ח'), שכתב כדי שיעור שתית רביעית, וכ"כ ביבי"א (ח"ב סי' ל"א), ובשש"כ (פל"ט סעי' כ'). והטעם ראה במ"ב (סי' תרי"ח סקכ"ג). וראה מ"ב (סי' תרי"ב סקל"א) וכה"ח (ס"ק נ' ונ"א), ושש"כ (פל"ט הערות פ"ב ופ"ג). וראה כה"ח (סי' ק"צ סקט"ז) שכתב מהו שיעור רביעית. ומה שכתבנו שישתה כפית אחר כפית, ראה בילקו"י (עמ' צ"ז סעי' י'), ובשש"כ (שם סעי' כ').




[123]קכג. עפ"י שש"כ (פל"ט הערה ס"ז).




[124]קכד. מרן (סי' תרי"ב סעי' ב'), מ"ב (סי' תרי"ח סקכ"א), כה"ח (סי' תרי"ב סקי"ג וסי' תרי"ח סקמ"ו).




[125]קכה. בה"ל (סי' תרי"ח ד"ה "ואם אמדוהו") וכה"ח (סקמ"ט) בשם תשו' בנין ציון, פ"ת ופת"ע. והוסיפו שצריך זריזות ובקיאות בכך. ע"כ. וראה עוד כה"ח (סי' תרי"ז סקט"ו). ועוד כתבו הפוס', שבין אם אוכל לשיעורין ובין אם לאו, צריך לשאול את הרופא על כמות האוכל והשתיה הדרושה לחולה (שש"כ פל"ט סעי' ו'). ואמנם הפוס' הנ"ל דיברו רק על מעוברות וחולים, ולא על יולדת ומניקה, ולכאו' מדין מעוברת שהריחה אין ללמוד לגבי יולדת ומניקה, דמעוברת אוכלת משום תאוה ולא משום צורך הגוף. ויתכן שמשום חיזוק הגוף היינו מתירים ליולדת ולמניקה לאכול ללא הגבלה. אך כיון שגם בחולים, שהם ודאי אוכלים משום צורך הגוף, אמרו שהם ישערו בכל אכילה ואכילה, הרי דה"ה ביולדת ומניקה, וכן גבי זקן. וכן עולה מדברי המנח"ח (מצוה שי"ג) והפת"ע (סי' תרט"ז סק"י. הב"ד כה"ח סי' תרט"ז סקכ"ד) שכתבו שאף אם החולה יש בו סכנה שמותר לו לאכול, אם אוכל בשעה שא"צ בודאי חייב (וראה לקמן הערה קנ"א). והוסיפו הפוס' הנ"ל, שכ"ה גבי קטן גמור שממש נולד, שבאמת גם אצלו לכאו' היה צריך להאכילו רק הדרוש לו, אלא שאצלו א"א לצמצם. ומ"מ קטן יותר גדול (פחות מבן ח'), אף בגיל שאינו מתענה, אם אכל ביו"כ ויכול לסבול, אין מאכילים אותו בידים. עכת"ד. ומשמע שאף בקטנים ובחולה שיב"ס, כולל יולדת מיד אחר הלידה, צריכים אומד ובדיקה בכל אכילה ואכילה. ויולדת ששותקת ואינה אומרת שאינה צריכה לאכול, דינה מבואר בסעי' ט'. וכ"ש אם הרופא נמצא ואומר שתאכל כדרכה, צריכה היא לאכול כדרכה. ואם לאחר כמה אכילות תאמר היולדת שדי לה בשיעורים, ואילו הרופא יאמר שצריכה היא להמשיך ולאכול כדרכה, נראה מדברי מרן (בסי' תרי"ח ס"א) והמ"ב (שם סק"ג), דאפ"ה שומעים לרופא ותמשיך לאכול כדרכה. ויש לעיין עוד בדבר.




כתב בתוה"י (פנ"א הערה ז') שאע"פ שמותר ליולדת תוך ג' לאכול ארוחה רגילה (ראה לעיל בסעי' ט'), בכ"ז לא תשתה יי"ש בין אכילת הדגים והבשר, משום דשתיה זו אינה חלק מהסעודה הדרושה לחיזוק גופה, אלא רק מחמת הדין של הדחת הפה בין הדגים לבשר (כמבואר בשו"ע יו"ד סי' קט"ז סעי' ג'. וראה עוד בספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר, פרק ד' הערה י'). ואע"פ דשתיה זו באה למנוע סכנה, מ"מ כבר כתב החת"ס (בתשו' ק"א. הב"ד בפת"ת יו"ד סי' קט"ז סק"ג) דמהא דהרמב"ם השמיט ד"ז שמע מינה דבזמננו נשתנה הטבע ולית בה עוד סכנתא. ומה שנוהגים לשתות הוא משום דהו"ל דבר שנאסר במנין. ולכן כתב בתוה"י שנראה שביו"כ לא נאמרה הלכה זו ולא תשתה יי"ש בין הדגים לבשר. ומ"מ כתב שם שאת הלפתן או המיץ שנותנים לה לשתות בסוף הסעודה, תשתה בין הדגים לבשר, כיון שהוא ניתן לה לצורך חיזוק גופה, ולכן תקדימו לפני אכילת הבשר. ע"כ.




[126]קכו. הא דצריך לבדוק שמא די רק בשתיה, כ"כ שש"כ (פל"ט סעי' ו'. ועיי"ש בהערה כ"א). אך הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שאמנם אצל מניקה חשובה יותר השתיה, אך אצל מעוברת המצב לעיתים הפוך, שחשוב לה יותר האוכל, כיון שחוסר אוכל יותר מסוכן לוולד. וכשאשה מניקה שותה, עדיף שתשתה משקאות מזינים, כגון חלב עם סוכר, בירה, יין וכדו'. בגמ' מפורש שיין טוב לוולד. בתשעה באב אין לפוסק להמליץ לאותם המותרים לשתות, שישתו יין (כיון שיין אסור בימים אלה - מ.ה.), אך ביוה"כ יש להמליץ ע"כ (למעוברת - מ.ה.). עכת"ד. וראה עוד לקמן בפרקנו (סעי' מ"ח), ובפרק ז' (הערה ח', שאין לחולה לאכול ג' סעודות ביוה"כ שחל בשבת, כשאין הכרח רפואי לכך).




[127]קכז. מ"ב (סי' תרי"ז סק"ז) וכה"ח (סקט"ו) בשם רבינו מנוח. וכן מצאנו ברשב"א בחידושיו לקידושין (דכ"א ע"ב). והטעם, משום דלא אמרינן הותר מקצת היום הותר כולו (מ"ב וכה"ח שם). וראה כה"ח (סי' תרט"ז סקכ"ד).




[128]קכח. כך משמע מהפוס' הנזכרים בהערה קכ"ה, וראה מש"כ בספר ילקו"י (עמ' צ"ו סעי' ט') עפ"י תשו' כת"י מהגר"ע יוסף שליט"א. ובענין מה שכתב, שאף אם הרופא אומר שדי לחולה, שאכן לא ימשיך לאכול, נראה דהוא דוקא כשהחולה שותק. שהרי כבר כתב מרן, שאם החולה אומר צריך אני, אפי' מאה רופאים אומרים שא"צ, מאכילים אותו (שו"ע סי' תרי"ח סעי' א'). וראה עוד בענין זה בכה"ח (סי' תרט"ז




סקכ"ד), וכן בצי"א (ח"ו סי' י"ב).




[129]קכט. מרן (סי' תרי"ח סעי' ח'), מ"ב (סקי"ז), שש"כ (פל"ט סעי' כ"ג) וש"א.




[130]קל. מה שכתבנו שאם החולה אומר כן, כ"כ מרן (בסי' תרי"ח סעי' ח'), וכ"כ ביחו"ד (ח"ו סי' ל"ט) וש"א. ומה שכתבנו שד"ז נוהג אף כשהרופא אומר כן, ג"ז כתב מרן (בסי' תרי"ח סעי ח'), וכ"כ ביחו"ד (שם), בשש"כ (פל"ט סעי' כ"ד) וש"א.




כתב מרן (בסי' שכ"ח סעי' י"ד): היה חולה שיש בו סכנה צריך בשר, שוחטים לו, ואין אומרים נאכילנו נבלה. אבל אם היה החולה צריך לאכילה לאלתר, והנבלה מוכנת מיד והשחיטה מתאחרת לו, מאכילין אותו נבלה. עכ"ל. וראה שם מ"ב (סקל"ט) ושאר נו"כ. ואף שכתב זאת לענין שבת, נראה דה"ה לגבי יוה"כ, דדיני חולה שיש בו סכנה שווים בשבת וביוה"כ. וראה בשד"ח (סימן ג' סעי' י"ח) מש"כ בשם הנוב"י, ומה שהסיק שם.




ובענין מש"כ הב"י (בסי' שכ"ח) בשם הר"ן (הב"ד המ"ב סקל"ט) שעדיף לעבור על איסור א' דכרת מאשר לעבור על כמה איסורי דאו' של אכילת כזית נבלה. מזה דייק המ"ב דעדיף לעבור על כמה איסורי דרבנן מאשר על כרת אחד. ולכאו' צ"ע כיצד למד המ"ב ד"ז (אף שבאמת מסתבר ד"ז). ואמר לי חכ"א דשמא כוונת המ"ב בתיבת "ולפי"ז" הינה, שלפי מ"ד ששבת רק דחויה, הרי שעדיף לעשות כמה איסורי דרבנן מאשר איסור דאו' אחד, כיון שאיסור הדאו' פה הינו חמור - איסור שבת, שרק בשל דחייתה מתירים אותו, אך לא הותרה לגמרי. ולפי"ז צ"ע האם דברי המ"ב אמורים גם באיסורי דרבנן אחרים שאינם איסורי שבת. וראה לקמן בנספחים (נספח י"ג סקי"א) שדעת הגרמ"פ זצ"ל שעדיף לעשות כמה איסורי לאוין מאשר איסור אחד של כרת. ולכאו' יוצא שהאג"מ חולק על הר"ן הנ"ל. ולכאו' קשה כיצד הוא חולק על ראשון. ושמא ס"ל שכל הראשונים שלא תירצו כתירוץ הר"ן באמת הינם חולקים עליו והאג"מ סמך על דבריהם. וראה ברש"י סנהדרין (דף י' ע"א) שלכאו' גם מדבריו משמע שעדיף לעבור על איסור כרת אחד מאשר על כמה לאוין של מלקות. כיון שכל לאו של מלקות למעשה היה צ"ל חיוב מיתה כיון שעבר על רצון בוראו. וצ"ע. עכת"ד אותו חכם.




[131]קלא. מרן (סי' תרי"ח סעי' ח'), יחו"ד (ח"ו סי' ל"ט) וש"א. וראה ב"י בשם מהרי"ק, דאם מתחילה היתה בו סכנה ונתרפא, אך לא לגמרי, דינו כחולה שיש בו סכנה. וראה שש"כ (פל"ט הערה פ"ט).




[132]קלב. כתב המהרי"ל בדרשותיו, הלכות יום כפור (תחילת הלכות היום), וז"ל: אמהר"ש: יולדת... אחר ג', אם אמרה צריכה אע"פ שהרופא אומר לא צריכה נותנים לפניה. ואומר לה: יום כיפורים הוא, ואם אכלה אכלה, כי היא מבחנת בעצמה יותר משום רופא. והוא הדין נמי אי חולה אומר הוא צריך יהבינן ליה... ועוד אמהר"ש: אם חולה אומר א"צ ורופא אומר צריך נותנים. וי"א שאין נותנים לו רבע בפעם אחת אבל לא נהגינן הכי ואמרינן ספק נפשות להקל ונותנים לפניו ואומר י"כ הוא. ואם יאכל אז הרשות בידו. ואמהר"ש דוקא שרופא מומחה אומר צריך. אבל שאין מומחה או נשים לא מהימנא להו. אכן גבי יולדת מהימנא להו. עכ"ל.




והב"ח באו"ח (סס"י תרי"ח) הביא דברי המהר"ש מאוסטרייך הנ"ל, אך הביאם רק לגבי חולה. ומדנפשיה הוסיף, דה"ה "ביולדת לאחר ג' ותוך שבעה כן עושין" (ציטוט). נמצאנו למדים, שהן המהרי"ל, שהוא מקור דין זה, והן הב"ח מדנפשיה, פסקו דהדין כן בין בחולה ובין ביולדת. ועוד כתבו, שד"ז אמוּר לא רק כאשר החולה אומר די לו כאכילת שיעורים, אלא אף אם החולה אומר שא"צ, אלא שהרופא אומר שצריך, שאומרים לו יוה"כ היום.




ואף המ"א (בסי' תרי"ח סק"ח) הב"ד הב"ח שם (אלא שכתב ד"ז בשם המהרי"ל הנ"ל, ולא בשם המהר"ש. מכיון שהב"ח לא הזכיר שכ"כ המהרי"ל נראה שהמ"א ראה גם את מקור הדין במהרי"ל), ואף הוא כתב ד"ז הן לגבי חולה והן לגבי יולדת לאחר ג' ימים ובתוך ז'.




והמ"ב (בסי' תרי"ח סקכ"ד) אף הוא כתב דין זה (אך בשם האחרונים, ולא הזכיר בדבריו את המהרי"ל), שאם החולה אומר שאין מספיק לו לאכול בשיעורים, נותנים לפניו המאכל ואומרים לו: יוה"כ היום, וכו'.




וכ"כ בספר שש"כ (פל"ט סעי' כ"ה), לגבי חולה האומר כן.




ובענין נוסח האמירה לאותם שצריכים לאכול, אמנם המהרי"ל והב"ח כתבו בשם המהר"ש לומר רק שיום הכיפורים היום, אך הט"ז, הא"ר, וש"א כתבו לומר הנוסח שכתבנו, וטעמם, שמא יסבור האוכל שמן הדין אסור לו לאכול כלל, והב"ד המ"ב (סקכ"ד) וכה"ח (סק"נ).




כתבו הפוס', שעושים כן אף אם לא אמדוהו הרופאים שאין השיעור מספיק לחולה, אלא גם כשאמרו סתם שצריך הוא לאכול הדין כן (א"ר, כה"ח סק"נ). ולענין מעשה, אם אכן נוהגים לומר כן לחולה, ראה מש"כ בערוה"ש (סי' תרי"ח ססע"י ט"ו) שאין נוהגים כן. וממה שהביא ד"ז המ"ב נראה שכן נוהגים לומר זאת לחולה.




[133]קלג. עפי"ד המהרי"ל, הב"ח והמ"א הנזכרים בהערה הקודמת בשם מהר"ש מאוסטרייך, וכ"כ כה"ח סק"נ. (והמ"ב והשש"כ שם לא הביאו דין זה, ואולי בגלל שחששו לספק נפשות, שאם הרופא אומר שצריך והחולה אינו יודע, יתכן שלא יאכל כראוי ויסתכן). ודין מעוברת וסתם אדם שהריחו ובשל כך הסתכנו, אם רשאים לאכול כל צרכם, ראה לעיל בפרקנו (סעי' ה' וז').




[134]קלד. דין זה כתבו כה"ח (בסי' תרי"ח ס"ק מ' ומ"ה) עפי"ד הרח"ף ברו"ח. (ועיי"ש גם בסקל"ז). וכ"כ ביחו"ד (ח"ו סי' ל"ט), וכן שמעתי מהגר"ע יוסף שליט"א, שיש לחלק את פרוסות הלחם חתיכות חתיכות כבר מעיוה"כ, כשהן מדודות במשקלן עם הלפתן (גבינה וכדו') שעליהן. וראה בכה"ח (סי' ש"ו ס"ק ס"ג, ובסי' תרי"ח סק"מ), וביחו"ד (ח"א סי' ט"ז).




[135]קלה. כך כתבנו לעיל בפרק ו' (סעי' י"א), עפ"י מרן (בסי' תרי"ב סעי' ט'), המ"ב (שם ס"ק כ"ג וכ"ד), ומרן (בסי' תרי"ח סעי' ז'), המ"ב (סקכ"א) וכה"ח (סק"מ). והוסיף המ"ב (בסקכ"א), שימדוד גם את שיעור זמן א"פ לגבי עצמו. וכבר הבאנו זאת לעיל, ונשארנו בצ"ע, שהרי שיעור זה קבוע לכל אדם, וכבר כתבוהו הפוסקים, וכנ"ל. ואף אם ימדוד בעצמו, ויראה ששיעור זה לאותו אדם הינו פחות מהשיעורים שכתבו הפוס', הרי ממ"נ אין לו להקל ולעשות מעשה לפי מדידתו אלא יש לנהוג כמש"כ הפוס'. וראה מש"כ ע"כ בשיעורי תורה (בפתחי שיעורים סי' ג', ובגוף הספר סי' ג' עמ' ר"ז הערה ל"ה).




[136]קלו. הא דרשאי למדוד את האוכלים המוצקים לשיעוריהם ביוה"כ עצמו כ"כ כה"ח (סי' תרי"ח סק"מ) בשם ספר החינוך (פר' "אמור" סי' רע"ח), ובשם ער"ה (סי' תרי"ח סק"ד). וכ"כ בספר שיעורי תורה (עמ' ר"ב, סי' ג' סעיף י"ד), וכ"כ שש"כ (פל"ט סעי' י"ט). וראה מש"כ ביחו"ד (ח"א סי' ט"ז), ודון מינה ואוקי באתרין. והעלו להתיר עפי"ד מרן (בסי' ש"ו סעי' ז'). וראה (באותו סימן) מש"כ המ"ב (ס"ק ל"ד-ל"ו) וכה"ח (ס"ק ס"ב וס"ג).




ומה שכתבנו שימדוד ביוה"כ עצמו את שיעור כמלוא לוגמיו, כדי לדעת כמה רשאי הוא לשתות, כך הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א. והוסיף, דדבר זה שרי כיוון שזו מדידה של מצווה המותרת. ושאלתיו, האם מותר למדוד שיעור כמלוא לוגמיו אפי' בפיו ביוה"כ עצמו, ואמר לי שמותר.




[137]קלז. מה שכתבנו שיתחיל לאכול פחות מכשיעור ע"מ שלא יגיע למצב שיצטרך לאכול יותר מכשיעור, כך הסיק בספר קול סופר (הב"ד בתוה"י פ"נ הערה י"ד), וכ"כ במקו"ד לגרצ"פ פראנק (חלק ימים נוראים, עמ' קל"ו בשם הגרצפ"פ זצ"ל), בספר שש"כ (פל"ט הערה ס"ט), בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל (ומלבד הטעם הנזכר שם, נראה היה אולי לומר, שכיון שאסור לו להסתכן, לכן רשאי לעשות כן). וכן הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א. שאם יש חשש שלא יוכל להתענות עד סוף היום, ואז יצטרך לאכול ללא הגבלת שיעורים, מוטב שיתחיל לאכול בשיעורים מתחילת היום, ע"מ שלא יצטרך אח"כ לאכול ללא הגבלה. עכת"ד. ואף הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שמוטב שיתחיל לאכול פחות מכשיעור כבר מתחילת הלילה, ולא רק מהבוקר, מאשר שיאכל כשיעור מאוחר יותר כשיזדקק לאכילה. ובמיוחד אמור ד"ז גבי מינקת. עכת"ד. וראה עוד בדבריו לעיל (בהערה נ"ז). וראה עו"ש בתוה"י שהביא שכ"כ באג"מ (או"ח ח"ד סי' קכ"א) ועוד פוס' דס"ל הכי.




ומה שכתבנו שכ"ה לדעת רוה"פ, הוא משום שיש מי שחולק. שהג"ר יצחק זילברשטיין שליט"א חלק ע"כ בספר תוה"י (פ"נ הערה י"ד ופנ"א הערה ז'). וראה עוד העמק דבר והרחב דבר (במדבר פי"ז פס' י"ב), שד"ח (מע' יוה"כ סי' א' סק"י), בה"ל (סי' שד"מ ד"ה "מצומצמת"), ולעיל (סוף הערה ב').




ובענין חולה שהרופא אמר לו שעליו לאכול פעם א' כשיעור או ג"פ כל פעם חצי שיעור כך שבסה"כ יוצא שאכל יותר באפשרות השניה. כתב בתוה"י (פ"נ הערה ט"ו) שלכאו' יש לתלות ד"ז במחלו' הר"ן והרא"ש, שלר"ן עדיף לשחוט בשבת ולא להאכיל את החולה נבלה משום שהרבה עבירות של לאו חמורות יותר מעבירה א' של סקילה. ולפי"ז עדיף שיאכל פ"א כשיעור. ולדעת הרא"ש עבירה א' של סקילה חמירא מכמה עבירות של לאו, ולפי"ז עדיף שיאכל כמה חצאי שיעור. עיי"ש בתוה"י שכתב שמדברי רע"א (בקונט' שמונה תשובות להרה"ג ישראל שטרן) נראה שגם הרא"ש יודה בני"ד שעדיף לעבור עבירה א' חמורה. ואילו בספר קול סופר פסק שעדיף לאכול כמה פעמים חצי שיעור. וכ"פ במקו"ד לגרצ"פ פראנק (הל' ימים נוראים עמ' קל"ז) בהררי בקודש. והוסיף, שאף לדעת הר"ן יאכל כמה פעמים חצי שיעור. עיי"ש. וראה צי"א (ח"ז סי' ל"ב). וראה מש"כ ע"כ בצי"א (ח"י סי' כ"ה פרק ט"ו).




[138]קלח. מה שכתבנו שהדין כן לגבי מעוברת, כך שמעתי מהגר"ע יוסף שליט"א. והוסיף ואמר, שאם קשה לה, אזי תתפלל במיטתה רק ברכות השחר ותפילת הלחש, ולא תוסיף דבר, כדי שלא תסתכן (וכמובן, שבכל מקרה יש לדון לגופו - מ.ה.). וטעמו, כיון שיותר חשוב שמעוברת זו תביא בן לעולם. עכת"ד (ונראה שטעמו גם משום פיקו"נ של המעוברת). ומה שכתבנו שכן הדין לגבי מניקה, כ"כ בשש"כ (פל"ט סעי' י"ז), וכן שמעתי מהגר"ע יוסף. ומה שכתבנו שכן הדין לגבי כל אדם החושש שאם ילך לביהכ"נ לא יוכל לצום, כ"כ בשש"כ (שם סעי' כ"ח).




ומה שכתבנו שכ"ה אף אם יצטרכו לאכול רק בשיעורים, כ"כ שש"כ (פל"ט סעי' כ"ח).




[139]קלט. הא דיתפללו אף בביתם ובמיטתם, כ"כ החת"ס (בתשו' ח"ו סי' כ"ג), בשש"כ (שם סעי' כ"ח), בתוה"י (פ"נ ס"ז) וכן שמעתי מהגר"ע יוסף שליט"א, וכנ"ל (בהערה קל"ח). והוסיף בתוה"י (שם) שמעוברת שחוששת מהצום תשכב מתחילת הלילה כל היום ליד חלון מאוורר. וישתדלו שאחרים יטפלו בילדיה, ויכינו אוכל ושתיה בשיעורים, וכן פתילה נגד סחרחורות והקאות.




[140]קמ. שש"כ (פל"ט הערה צ"ד) בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל. והוסיף, שאף אם כדי להמנע רק פעם א' בלבד משתיה של פחות מכשיעור, עדיף טפי להתפלל בבית ולא להתפלל בציבור. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א הוסיף, שפשוט שאם אדם ילך לביהכ"נ ביוה"כ, ולא יתפלל בביתו, שאז אשתו תצטרך לאכול בשל השארותה לבדה עם הילדים והצורך לטפל בהם, שיש לו להתפלל בביתו ולעזור לה, בכדי שאשתו לא תצטרך לאכול. עכת"ד.




[141]קמא. כך הורה לי הגר"א נבנצל שליט"א (ראה דבריו לעיל בפרקנו סוף הערה ל"ב, ובהערה קכ"ו). וכ"כ באסיא (ח"ו עמ' קל"ט) בשם הגרי"י נויבירט שליט"א. והוסיף, דיתכן שעי"כ יסתפק באוכל פחות משיעור, או שיצטרך לאכול פחות פעמים ביום. וכ"כ בתוה"י (פנ"ב הערה כ"א), ששמע מרופא א' שהחזו"א יעץ לחולה לב ולמעוברת שחלש לבה, לאכול דבש ולשתות חלב ביוה"כ (ואם דבש דינו כמאכל או כמשקה, ראה לעיל פ"ו). וכ"כ שם (בפנ"א הערה י"א) גבי יולדת. וע"ע שם (בפנ"ב ס"ב ובהערות שם) שכתב בשם האו"ש (פי"ד ממאכלות אסורות הי"ד) בדין חולה ביוה"כ שהיה לו לאכול לחם ואכל בשר שמן, האם חייב. והסיק האו"ש שעל תוספת איכות בלי תוספת כמות אין איסור. ולכן מותר לו הדבר אף שנהנה יותר. ואילו בספר עמודי אור (חיו"ד סי' ס"ד) ובמחנה חיים (ח"ג סי' מ"ה) הסתפקו בזה. ועיי"ש שדן והביא מדברי הפוס' האם הצום ביוה"כ הינו מדין שביתה מאכילה, או שענינו סיגוף ועינוי (וראה עוד בזה לעיל פ"ו הערה ג'). וכתב, דלפי"ד הסוברים שהצום ענינו סיגוף ועינוי, יש מקום להחמיר שלא להרבות בהנאת האכילה. ולכן הסיק שם שמינקת ששותה ביוה"כ בשל מחלת התינוק, מותר לה להכניס דבש למשקה, ויש אוסרים. וחולה לב שכבר נמצא בסכנה וזקוק לאכילת ושתיית דברים המבריאים, יש מקום להתיר לו להכניס דבש למשקה, אף לדעת המחמירים (הנ"ל), משום שיש לצרף את שיטת הגר"ח מבריסק המתיר לחולה שכבר נמצא בסכנה לאכול שיעור שלם ביוה"כ. וה"ה ליולדת שכבר נמצאת בסכנה, וכל שתיה טעימה מחזקת אותה, מותרת להמתיק המשקה. אך יש לדעתו להמנע מאכילת דברי מתיקה. ואילו יולדת (או חולה המותר באכילה - מ.ה.), שאם תאכל לחם תשבע כשעה, ואם תאכל בשר באותה כמות תשבע שעתיים, תאכל בשר כדברי האו"ש כדי למעט בכמות האכילה (האו"ש הנ"ל התיר כן אף אם אינה ממעטת בכך את שיעור האכילה, ונראה שכן יש לפסוק לדינא - מ.ה.). ועוד כתב שם, שנראה לו שמדברי הבה"ל (סי' תרי"ז ד"ה "עוברות") ניתן ללמוד שאם רופא צריך לנתח ביוה"כ אדם הנמצא בסכנת חיים, ואין בכח הרופא לנתחו, מותר לו לאכול כדי שיהא לו כח להציל את החולה הזה אף שאכילה זו אינה לצורך עצמו. כשם שלמינקת מותר לשתות לצורך התינוק [כדלעיל בסעיף ל(2) ובהערה קי"א]. וכן הביא שם דברי החת"ס (ח"ו סי' כ"ג) שבעת מחלת החולירע (ל"ע), התיר לבריאים לשתות קפה או תה מר, שאין בזה איסור תורה, משום דהוא שתיה שלא כדרכה, ואז לא ידבקו במחלה זו מחמת הצום. ובמקרה זה אסורים להמתיק השתיה. ועיי"ש (בפנ"א הערה י"א) שכתב שדברי החת"ס בזה מחודשים.




ושאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א, בענין מי שמותר לו לאכול ביוה"כ, האם מותר לו לאכול דברים מזינים אפי' אם הם מתוקים וטעימים כגון דבש. וענה לי שמותר הדבר, ועדיף לאכול דברים כאלה, ע"מ שיהיה לו יותר כח. ולאור זאת, עדיף שחולה, יולדת וכדו' יאכלו דוקא קציצות בשר, עוגת ביצים ושאר דברים המזינים. ועוד שאלתיו, האם ביוה"כ הצום הינו שביתה מאכילה, או שענינו סיגוף ועינוי. וענה לי שביוה"כ הצום הינו שביתה מאכילה, ולא סיגוף ועינוי. ואע"ג שכתוב גבי יוה"כ "ועניתם את נפשותיכם", מ"מ הכוונה לאיסור אכילה. וזה לא כט' באב שענינו צער. ולכן אין נ"מ בין אם שותה מים או יין. עכת"ד.




והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שהתענית ביוה"כ אינה רק שביתה מאכילה אלא ענינה גם סיגוף ועינוי. ולכן אף המותרים באכילה ביוה"כ יאכלו רק מה שגופם צריך, ולא יאכלו מיני מתיקה וכדו'. אמנם חולה הזקוק לשתיה עם סוכר, ודאי שרשאי להוסיף סוכר לשתייתו. אך מ"מ אין לאכול דברים המענגים ללא צורך. דלא יתכן שכולם יתענו, וחולה או יולדת זו יתענגו. והבנתי מדבריו שכן גם משמעות הכתוב של העינוי ביוה"כ. עכת"ד. וראה עוד ע"כ בגמ' יומא (דע"ד, ב'), יכול ישב בחמה ויצטער וכו'.




[142]קמב. צי"א (חלק י' סי' כ"ה פרק כ"ב). עיי"ש נימוקיו, שאין בכך איסור ממש. ובפרט ראה מש"כ בשם השד"ח והכתונת יוסף. וראה עוד בחסד לאברהם (מהדו"ב חאו"ח סי' ס"ו). שו"ת הלק"ט (ח"ב סי' צ"ו). שו"ת שאג"א (סי' ע"ה). שד"ח (מע' יוה"כ סי' ג' סק"ח). שו"ת משיב שלום (סי' קע"ט), וספר כתונת יוסף (סי' ד').




ואם צריך לגרגר תרופה מרה, יש שכתבו להתיר, ובלבד שיזהר שלא לבולעה [שש"כ (פל"ט סעי' ט'). וראה מה שכתבנו במקראי קודש הלכות שלוש התעניות (פרק ג' סעי' ז')].




ובענין הגדרת חולה שאין בו סכנה, כתב בספר שמירת שבת כהלכתה (ריש פרק ל"ג), וזו לשונו:




לחולה שאין בו סכנה נחשב:




א. מי שנפל למשכב מחמת חוליו.




ב. הסובל מחום למעלה מהרגיל אצלו (ראה שם פרק ל"ב סעיף י"א), ואפילו לא נפל למשכב, אבל כרגיל אין יוצאים מפתח הבית מחמת מחלה זו (וראה שם במקורות, שי"א דהוי חום של שלושים ושמונה מעלות, ודחה השש"כ דבריו, כיון שאין לקבוע כללים בכך, וכל מקרה לגופו. עיי"ש).




ג. הסובל מכאב, עד שנחלש כל גופו, ואפילו לא נפל למשכב, כגון הסובל ממיגרנה.




ד. המתהלך כבריא, אבל עלול ליפול למשכב אם לא יקבל טיפול בעוד מועד (גם אם לא נשקפת כל סכנה לחייו), כגון חולה קצרת (אסטמה), סכרת, דלקת פרקים, הסובל ממחלת לב שאינה מסוכנת.




ה. מי שקיימת אצלו סכנת אבר (ולאו דוקא סכנת אבר ממש, כלומר שהאבר יפסיק לתפקד לגמרי, אלא אפילו ישנו רק חשש שהאבר לא יתפקד כמו אצל כל אדם, כגון שיצלע על ירכו), והוא שברור, כי לא תתפתח מזה כל סכנת חיים, (כי לדעת הרופאים, אין כמעט סכנת אבר שלא כרוכה בה גם סכנה לכל הגוף), כגון שבר עצם שאינו פתוח, ושאין בו כל תזוזה של קצות שברי העצם, ולדעת הרופא אין לחשוש להחמרת מצב החולה, אם הטיפול יושהה עד הערב.




ו. הסובל מדלקת עיניים (ראה שם פרק ל"ד סעיף ח').




ז. יולדת מן היום השמיני ללידתה, עד סוף שלשים יום ללידתה (כמבואר שם פרק ל"ו סעיף ט"ו).




ח. ילד קטן (כמבואר שם בפרק ל"ז). עד כאן לשונו.




[143]קמג. אלף המגן על המט"א (סי' תרי"ח סעי' ט"ו בהערה). ישי"ע (סי' תרי"ב), כת"ס (סי' קי"א), שו"ת ארץ צבי (סי' פ"ח), אג"מ (חאו"ח ח"ג סי' צ"א), תוה"י (פנ"ב ס"ט). עיי"ש. והגר"מ אליהו שליט"א הורה לי, שחולה שאין בו סכנה, מותר לו לקחת ביוה"כ כדורים מרים ולבולעם לצורך רפואתו. אך יבלע זאת ללא מים. וכן רשאי הוא לשתות לשם כך סירופ מר. והגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי, שדבר זה תלוי אם בלקיחת התרופות מפסיק (בלשונו: שובר) החולה את הצום. ולכן באשר לכדורים מרים, או אפי' שאינם מרים, אלא שאין להם טעם כלל, הורה לי הגר"ש ישראלי להיתר אף לגבי חולה שאיב"ס. ואילו לגבי כדורים שיש להם טעם ערב לחיך, הורה לי לאיסור. ובאשר ללקיחת סירופ מר הסתפק הגר"ש ישראלי, ולא רצה להורות להיתר, כיוון שהחולה לוקח זאת בדרך שתיה, משא"כ בכדורים שהוא בולעם בב"א. וכעבור כמה שנים הרציתי לפניו דברים אלה והסכים עמם, והוסיף והסביר שיש נ"מ בין שתיית התרופה כדרך שתיה המקובלת, לבין בליעת הגלולות שהינה בליעה סתם (ולפי"ז כשיש הכרח לקחת גלולות מתוקות או סירופ מתוק עדיף גלולות מתוקות. אך רק במקום הכרח - מ.ה.). והוסיף, שלא רק הנאת גרונו, אלא גם הנאת מעיו אסורה. ושאלתיו, דלפי"ז שיש נ"מ בין שתיה לבין בליעה, יתכן לומר שחולה שמותר לו לאכול בשיעורים, עדיף שיקבל את מזונו דרך אינפוזיה, כיון שעי"כ נמנעת הנאת גרונו. ואמר שיתכן שאכן כך, אך מ"מ לא רצה להכריע. ועוד שאלתיו, דלפי מה שכתב בספרו עמוד הימיני, שאף הנאת מעיו ללא הנאת גרונו אסורה ביוה"כ, א"כ מנ"מ בין בליעת גלולות לבין שתיית סירופ לרפואה הרי ע"י בליעת הגלולות עובר על איסור הנאת מעיו. וענה לי שגלולות אלה (שטעמן מר או שאין להן טעם כלל) הריהן כעץ בעלמא, ואין בזה איסור הנאת מעיו. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שאף שזו מחלוקת, מ"מ לדעתו מותר לחולה שאין בו סכנה לשתות סירופ מר לצורך רפואתו. אך הדגיש, ש"דבר מר" פירושו מר באופן כזה שאין דרך בני אדם לאוכלו. וכעבור זמן שאלתי שוב את הגר"א נבנצל שליט"א, האם במה שאמר שדבר מר היינו שאין דרך בני אדם לאוכלו, האם הכוונה מצד רגילות בני האדם, והיינו שרוב בני האדם לא אוכלים ולא שותים דבר מר כזה. או שאף המיעוט שאוכלים זאת, קשה להם לאכול זאת. וענה לי הגרא"נ שהכוונה שרוב בני האדם לא אוכלים ולא שותים דבר מר כזה. עכת"ד. ועוד בענין הגדרת דבר מר, ראה במקראי קודש הל' ג' תעניות (פ"ג הערה י"ג) ובהל' ט' באב (פ"ה הערה כ"ט). אך שמא יש נ"מ בין הגדרת דבר מר בין ג' תעניות וט' באב שהצום בהם מדרבנן (ולכן הקלו בהם הרבה יותר גבי חולים, שכבר במיחוש בראשו וכדו' התירו לבלוע תרופות, כמבואר למשל שם בהלכות ג' תעניות), לבין הגדרת דבר מר ביוה"כ, שאיסור האכילה בו הינו מדאו' ואף מתחייבים ע"כ כרת. ומ"מ נראה שלפחות גבי יוה"כ שתיית תה "בבונג" (קמומיל) אינה נחשבת כשתיית דבר מר, דאינו מר דיו.




[144]קמד. שש"כ (שם. עיי"ש במקורות). וראה בקיצור הלכות המועדים לגר"ש דבליצקי שליט"א, שכתב להתיר לבלוע גלולות שאין עליהן חיפוי מתוק (ולא כתב מר בדוקא), ובלבד שיבלען בלא מים. ולגבי שתיית סירופ מר כתב לשאול שאלת חכם. ע"כ. ולגבי שיעור דבר מר, ראה גם לעיל (בהערה קמ"ג) בדברי הגר"א נבנצל שליט"א.




ובענין שתיית מים מרים ראה במט"א בקצה המטה (סי' תרי"ב סק"ז) שדן אם יש איסור חצי שיעור באוכלין שאינם ראוים לאכילה.




בתוה"י (פנ"ב הערה כ"ז) דן מנ"ל להתיר לחשאיב"ס לעבור ביוה"כ על איסור דרבנן של אכילת כדורים שאינם ראויים לאכילה, הא מצינו ביו"ד (סי' קנ"ה ס"ג) שחשאיב"ס אסור לו לעבור על איסור אכילה דרבנן. וכתב שמא הוא כמש"כ היד אברהם ביו"ד (סי' פ"ד סקי"ז) גבי אכילת שרץ שרוף, שלבריא אסור משום דבאכילתו מראה שהדבר חשוב בעיניו, ולכן אסרוהו רבנן, משא"כ חולה אין בזה אחשבינהו דאינו אוכלו לשם מאכל אלא לשם רפואה, ולכן גם מדרבנן שרי. וכתב דיתכן דה"ה במאכלים מאוסים ביוה"כ כשאוכלם לרפואה ובפרט שהוא פחות מכשיעור. וכ"ז במאכל מר. אך תרופות (ולא ממש אוכל) העשויות מעץ או עלים יבשים, וכן מחומרים כימיים, שכיון שאין בהם כל טעם, הריהם כעפרא בעלמא ומותרות אף לבריא, וכמש"כ המש"ז (בסי' תרי"ב סק"ו).




בשו"ת ארץ צבי (סי' פ"ח) כתב להתיר למי שיש לו מיחוש בלשונו, לרחוץ פיו בתרופה מרה המעורבת במים. וכ"כ בדובב מישרים (סי' קכ"ג. הב"ד תוה"י שם).




בשו"ת אג"מ (חאו"ח ח"ד סי' קכ"א) כתב שאם הרופאים אומרים שיולדת בזמן שכבר צריכה לצום מ"מ היא חלושה, אך אינה מסתכנת בתענית, צריכה היא לשים הפתילה לתוך פי הטבעת כדברי הרופאים, שכיון שמצטערת הרבה אין בזה איסור רפואה (הב"ד תוה"י שם. וראה עוד לקמן בהערה קע"א).




ובענין אכילת דבר מר, ראה עוד ברמב"ם (פ"ה מהל' יסוה"ת) שהמערב דבר מר באוכל ואוכלו ביוה"כ, פטור. ועפי"ז כתב בתוה"י (פנ"ב הערה ט"ו) עיצה לחולה שצריך לאכול ביוה"כ, שיטבול הלחם בתוך מים מרים שאינם ראוים לשתיה ובזה נהפך ללחם שאינו ראוי לאכילה ואין בו איסור תורה. וראה עוד לעיל (הערה נ"ו).




ומה שכתבנו שי"א לעטוף אף גלולות מרות, כ"כ שש"כ (פל"ט שם) בשם שו"ת אחיעזר (ח"ג סי' ל"א ססק"ד). וראה עוד בענין תרופות ביוה"כ בשו"ת חסד לאברהם (מהדו"ת חאו"ח סי' ס"ו). שו"ת הלק"ט (ח"ב סי' צ"ז). שו"ת שאג"א (סי' ע"ה). בשו"ת ושב הכהן (עמ' י"ד בשם הדברי מלכיאל). שד"ח (מע' יוה"כ סי' ג' סק"ח). שו"ת משיב שלום (סי' קע"ט). שו"ת כתונת יוסף (סי' ד'). בשערים המצוינים בהלכה (סי' קל"ג סק"ט), ובשו"ת צי"א (ח"י סי' כ"ה פכ"ב). ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' שלוש תעניות (פ"ג הערה י"ג) ובהל' ט' באב (פ"ה סי"ג).




[145]קמה. שו"ע, כת"ס, ארץ צבי ואג"מ הנ"ל בהערה הקודמת. וכ"פ בתוה"י (פנ"ב ס"ט) וש"א.




[146]קמו. ילקו"י (עמ' צ"ז סעי' י"ב) בשם יחו"ד (ח"ו סס"י ל"ט). וכ"כ שש"כ (פל"ט סעי' כ"ז). וראה בספר החינוך (מצוה שי"ג), דבפחות משיעור מאכילין את החולה אף שאין בו סכנה. וראה יחו"ד (שם), ושש"כ (פל"ט הערה צ"ג).




כתב בספר ילקו"י (עמ' צ"ח סעי' ג') בשם שו"ת מים חיים, שאם קיים חשש של טירוף הדעת, דינו כחולה שיש בו סכנה. עיי"ש. וראה ביבי"א (ח"א חיו"ד סי' ט' סק"ז, ושם ח"ג חיו"ד סי' כ"ג סק"ל), ובצי"א (ח"ד סי' י"ג).




[147]קמז. כ"כ הרה"ג יצחק יוסף שליט"א בילקו"י (עמ' צ"ז סעי' י"ב. ועיי"ש בהערה י"ח).




[148]קמח. עיקר דין זה כתבו מרן (בסי' תרי"ח סעי' ט'), והוא ממשנה יומא (דף פ"ג ע"א). ומה שכתבנו שהבולמוס בא מחמת הרעב, ג"ז כתב מרן (שם), והוא מדברי רש"י (על המשנה שם). וראה בילקו"י (עמ' צ"ח סעי' י"ג), מש"כ בדין מי שיש חשש שתטרף דעתו עליו.




[149]קמט. רש"י במשנה ביומא (דפ"ג ע"א). מ"ב (סי' תרי"ח סקכ"ה).




[150]קנ. רש"י (שם). מרן (סי' תרי"ח סעי' ט').




[151]קנא. במשנה (שם) אמרו שמאכילין אותו עד שיאורו עיניו. וכ"פ מרן שם. והסבירו בגמ' שם, דהיינו משיבחין בין טוב לרע. ואביי אמר משיבחין בין תבשיל טוב לתבשיל רע (עפ"י פרש"י).




ומה שכתבנו שמאכילים אותו כל צרכו, ואין מגבילים אותו בשיעורים, כ"כ המ"ב (שם בס"ק כ"ו) שכ"מ מדברי מרן, וכה"ח (סקנ"ג) כתב שכ"מ מדברי מרן בכס"מ (הל' מאכלות אסורות פי"ז הט"ז). והטעם, שאם יאכל בשיעורים עלול ע"י השהייה לבוא לידי סכנה (מ"ב וכה"ח שם).




ובענין מה שכתבנו בשם מרן שאוכל עד שתשוב אליו ראייתו, משום שהרי חולה בולמוס זה הינו בסכנת חיים, אך כשחוזרת אליו ראייתו בידוע שנתרפא (רש"י שם, מ"ב סקכ"ה). ואמרו בגמ', שעיקר הסימן שהאירו עיניו הוא משיודע להבחין בין טעם תבשיל יפה לטעם תבשיל רע (מ"ב שם). וראה מש"כ כה"ח (סקנ"ב) בשם י"א. עיי"ש.




[152]קנב. מרן (סי' תרי"ח סעי' ט'). מה שכתבנו שלכתחילה מאכילים אותו ממאכל היתר, הוא עפ"י הברייתא (שם בריש הגמ'), שאמרו מאכילין אותו הקל הקל. והיינו שלכתחילה יאכל מהמותר לגמרי, ופשוט. ומה שכתבנו שרשאי לאכול אף ממאכל אסור, הוא עפ"י המשנה שם (בדף פ"ג ע"א), שאמרו שמאכילים אותו אפי' דברים טמאים.




כתב בספר תוה"י (פנ"א הערה י"א), שלשיטת הר"ן שעדיף לעבור איסור א' חמור מאשר לעבור על כמה איסורים קלים, יש להסתפק לגבי יו"כ שחל בשבת, והוצרך החולה לבשר, האם גם אז עדיף לשחוט לו בשר כשרה, ובפרט אם צריך הוא לאכול רק חצי שיעור (שאז יאכל רק חצי שיעור בשר נבלה), דשמא בגלל שבשחיטה ישנם שני לאווין (ראה חולין דק"א ע"ב) אולי עדיף שיאכל בשר נבלה. וראה תשו' רבי שלמה איגר (סי' י"ד).




[153]קנג. מרן (שם). ופרטי דינים בענין זה ראה גם במרן (סי' שכ"ח סעי' י"ד) ובנו"כ (שם). במרן וברמ"א (סי' תרי"ח סעי' ט') ובנו"כ (שם). באלף למטה (סי' תרי"ח סעי' ט"ו בהערה), בכה"ח (סי' תרי"ב ס"ק כ"ז וכ"ח, בסי' תרי"ח ס"ק נ"ה - נ"ח) ובש"א.




[154]קנד. רמב"ם. והב"ד כה"ח (סי' תרי"ח סקנ"ד). וראה גם מרן (בסי' שכ"ח סעי' י"ג), ורמ"א (באותו סימן סעי' ט"ז).




[155]קנה. כ"כ מרן (בסי' קצ"ו סעי' ב') גבי כל האוכל מאכל איסור במקום סכנה, וכך הסיק המ"ב (באותו סי' סק"ה). והניף מרן ידו שנית (בסי' ר"ד סעי' ט'), והסכים עמו המ"ב (שם), והוסיף דבפרט חולה שאוכל ביוה"כ מאכלות מותרים, ורק הזמן הוא הגורם לאיסור, שצריך לברך עליהם. וכתב המ"ב (בסי' קצ"ו), שהדין כן אף באוכל מאכלות שהם עצמם אסורים, ואפי' שאיסורם מדאו'. וכתב המ"ב (הן בסי' קצ"ו והן בסי' ר"ד), שהאוכל מאכל איסור מפני הסכנה, לא רק שאינו אוכל איסור, אלא היתרא קאכיל, ואדרבא, מצוה קעביד להציל נפשו. עיי"ש במ"ב. וראה עוד בשעה"צ (סי' ר"ד סקמ"א), שהביא חבל נביאים להקת פוסקים הסוברים אף הם דצריך לברך על מאכל איסור במקום סכנה.




[156]קנו. פמ"א (ח"ב סי' ו'), והב"ד שע"ת (סי' קצ"ו סק"ב), וכ"פ כה"ח (סק"ח). עיי"ש. ומ"מ רוה"פ, ובראשם מרן, פסקו שצריך לברך ע"כ, וכמש"כ בהערה הקודמת. ומ"מ הפמ"א (שם) כתב, שאין לברך דוקא אם נפשו של האדם קצה בדבר איסור זה. עיי"ש. וראה לקמן (בהערה קס"א).




[157]קנז. עפ"י מ"ב (סי' תרי"ג סק"י) ושעה"צ (באותו סימן סקי"ג). מ"ב (סי' תרי"ד סק"ב. ובסי' תרי"ח סקכ"ד), ושש"כ (פל"ט סעי' ל"ה).




[158]קנח. המ"ב (סי' תרי"ח סקכ"ד) וכה"ח (סקנ"א) כתבו בשם האחרו' דין זה לגבי הבקיאות בהלכה. והוסיף כה"ח (שם בסקל"ז) שצריכים הם להיות בקיאים גם במידות ובשיעורים למעשה. ושם (בסקמ"ה) כתב בשם הרח"ף ברו"ח, שצריכים הדיינים והרופאים להכין כלי מעיוה"כ שהוא כמידת מלוא לוגמיו של אדם בינוני. ועיי"ש עוד (בסק"מ).




[159]קנט. מ"ב (סי' תרי"ח סקכ"ד) וכה"ח (סקנ"א).




[160]קס. כ"כ המ"א, הגר"ז, ח"א, מט"א והמ"ב (סקכ"ט), ובשש"כ (פל"ט סעי' ל"א). והטעם דיש בזה חשש ברכה לבטלה (והוסיף במועדים וזמנים ח"ו סי' כ"ה, משום שעיקר מצות הקידוש הינה בתפילה. עיי"ש. ובאמת שזו מחלו' איזה קידוש הוא העיקרי בכל שבתות השנה, האם בתפילה או בביתו על הכוס. ואכמ"ל). וראה בכה"ח (סי' תרי"ח ס"ק ס'), שכתב בשם הגרע"א, שכשחל יוה"כ בשבת יש לקדש. אך סיים שם כה"ח שמ"מ מדברי המט"א והמ"ב משמע דגם בשבת אין לקדש. עכ"ד. וכן כתב בשו"ת הר צבי (ח"א סי' קנ"ה). ובשו"ת עמק המלך (סי' כ"ג) שאין לקדש, אף כשחל יוה"כ בשבת. וכ"כ בהדיא בילקו"י (עמ' צ"ח סעי' י"ד). וכן משמע מסתימת המ"א, המ"ב ושאר הפוס' הנ"ל שסתמו, משמע דאין חילוק בין יוה"כ שחל בשבת ובין אם חל בשאר הימים. וראה עוד בקול תורה (אלול תש"כ), ובאג"מ (חו"מ סס"י ל"ט, עמ' ע"ח).




ובענין אם האוכל פת צריך לבצוע על שני ככרות, ראה כה"ח (סי' תרי"ח סק"ס), ושש"כ (פל"ט סעי' ל"א), שיש מחלוקת בדבר.




[161]קסא. כ"כ בהדיא המ"ב (סי' ר"ד סקמ"ו) לגבי יוה"כ, עפי"ד מרן (סי' קצ"ו סעי' ב' ובסי' ר"ד סעי' ט'). ונראה שיש לברך ע"כ רק אם נהנה בחיכו מן המאכל. אך אם הוא מאכל שנפשו קצה בו, לא יברך עליו, וזאת עפי"ד מרן (בסי' ר"ד סעי' ח'), ובמ"ב (שם סקמ"ח). ובענין אם בעי לברך על האכילה ביוה"כ, שהרי לכאו' אוכל דבר איסור, וי"א שלא לברך על דבר אסור, וכמש"כ לעיל בפרקנו (סעי' מ"ב, ושם בהערה קנ"ו). ראה בשש"כ (פל"ט ס"ק ק"ה), שהבין מכה"ח (סי' קצ"ו סק"ח) שאכן אין לברך על האכילה ביוה"כ.




ויש להעיר על דבריו, שהרי המעיין בכה"ח (בסי' קצ"ו סק"ט) יראה, שלא נאמרו הדברים שם אלא לגבי דברי מרן (שם), והיינו לגבי האוכל בשעת סכנה מאכל איסור שהוא אסור מצד עצמו, ולא שנאסר מצד הזמן. אך כבר כתב המ"ב (בסי' ר"ד סקמ"ו), שיש חילוק בין דבר שהוא אסור מצד עצמו, או שהוא מותר אלא שהזמן גרם לאוסרו. וכ"כ הגר"ע יוסף. וכן מצינו חילוק זה במקומות שונים בראשונים ובאחרו' (לגבי קטן האוכל לפני קידוש בשבת, ועוד). ולפי"ז יתכן, שהרב כה"ח יודה בני"ד, שכיון שרק הזמן גרם לאסור האוכל, ואין האוכל אסור מצד עצמו, שיש לברך על אכילה זו תחילה וסוף. ויותר מכך: כה"ח בדבריו (בסס"י תרי"ח) כתב את דיני המברך ברכת המזון על אכילתו ביוה"כ, ודן שם אם לומר "יעלה ויבוא" ו"רצה והחליצנו" ביוה"כ שחל בחול ובשבת, ולא הזכיר דבר מענין המחלוקת (בסי' קצ"ו סק"ט). והיינו שגם לדעתו לא שייכת מחלוקת זו לענין יוה"כ. ולא זכיתי להבין דברי הגרי"י נויבירט שליט"א בענין זה. וראה עוד בב"ח (בסי' ר"ד) שכתב, שבין לרא"ש ובין לר"י, יש לברך על האכילה ביוה"כ. ואף הגר"א נבנצל שליט"א אמר, שאכן דברינו נכונים בזה, ומה שחילקנו הינו חילוק המקובל בדברי הפוס'. עכת"ד.




כתבו הרבה אחרו' (ראה אורחות חיים מספינקא סי' תרי"ח סק"ז, ספר דע"ת למהרש"ם סי' תרי"ח ס"ז, ובשו"ת מהרש"ם ח"ו סי' ל"ח, תוה"י פנ"ב סי"ד, ושש"כ פל"ט סעי' כ"א), שמי שאכל בהיתר ביוה"כ, לא יברך שוב על אכילתו השניה אם לא הסיח דעתו. וטעמם, כיון שיושב במקומו ורוצה לאכול או לשתות עוד, אלא דארי דאיסורא רביעא עליה, ומ"מ אינו מסיח דעתו, א"צ לברך שנית. ועכ"פ הוי בכלל סב"ל (מהרש"ם שם. ועיי"ש שדחה דברי הגאון שואל ומשיב בשו"ת יוסף דעת). ובספר תוה"י (שם) הוסיף, שכ"ה גם אם אוכל בהפסקות של יותר מ"כדי שביעה", והיינו יותר משבעים ושתים דקות שאינו מברך לפני כל אכילה. והיינו דוקא כשלא יצא מהבית. אך אם יצא מהבית ואכל פירות ושאר דברים שברכתם האחרו' הינה בנ"ר, חשיב הפסק ויברך שוב. ולגבי אכל פת ויצא מהבית הוי מחלו' הפוס' אי בעי לברך שוב. וכתב שיש עיצה לצאת מהספק בדברים אלה, שיאכל פחות מהשיעור המותר (פחות משלושים סמ"ק אוכל ופחות משיעור היתר השתיה) ועי"כ אין מצב של איסור אכילה ושתיה תוך כדי א"פ, וממילא לא הוי הפסק. ואז הוי ש"ד אף לבעל השו"מ הנ"ל. עכת"ד. ומ"מ מכל דברים אלה עולה, שאם הפסיק בשינה (לפחות בשינת קבע) ודאי צריך לברך שוב (ראה מש"כ בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר, פ"ט סכ"ב). ובענין מש"כ שם בתוה"י שאם אוכל תוך ע"ב דקות א"צ לברך שוב, אע"ג דהכא שיעור העיכול מצומצם מאוד אם אוכל רק בשיעורים. ראה שו"ע (סי' קפ"ד) ובמ"ב (שם). אמנם בבה"ל (ד"ה "אם אינו") כתב שאף באכל שיעור מועט מ"מ העיכול הוי לפחות שיעור ד' מילין [אף דקאי שם אברהמ"ז, והכא הרי משתעי גבי ברכה ראשונה. ואע"ג שאולי יש מקום לחלק, מ"מ ראה במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ה הערה ט'), שהבאנו מחלו' הפוס' אי אמרינן סב"ל גם בברכה ראשו' או רק בברכה אחרו'. ולמ"ד שאומרים סב"ל גם בברכה ראשונה, רשאי לאכול לכתחי' בלא ברכה כשהוא מסופק אם בירך כבר לפני אכילתו (ראה שו"ע סי' קס"ז ס"ט ובמ"ב שם). ולכן אצלנו לפחות מדין ספק רשאי להמשיך לאכול בלי ברכה. ושמא יש לחלק גם בזה, דהכא הספק הינו מצד הדין, אי בעי לברך שוב, ואילו התם הספק הינו מצד המציאות. ואמר לי ת"ח א', שא"צ לכל זה. אלא מצד הסברא י"ל שאם לגבי ברהמ"ז אין בכך משום הפסק ורשאי לברך, כ"ש גבי ברכה ראשו', שהרי דעת החולה או היולדת וכדו' להמשיך ולאכול על סמך הברכה הראשו' שברכו בתחילה, ולא הסיחו דעתם מהאכילה. וראה ע"כ בשו"ע (סי' קס"ט ס"ג, גבי אם יש אדם חשוב בסעודה, ובסי' קע"ט ס"ה). וכן בשו"ת צי"א (חי"ב סי' א'), מנח"י (ח"ה סי' ק"ב), ויבי"א (ח"ו סי' כ"ז), וקיצרתי]. וראה בשו"ע (סי' קס"ט סעי' ג'), במ"ב (ס"ק י"ב וי"ג), כה"ח (ס"ק י"ז וי"ח). ובשו"ע (סי' קע"ט סעי' ה'), במ"ב וכה"ח (שם). וראה עוד ברמ"א (סי' ר"ו סעי' ו') ובנו"כ (שם). ובמ"ב (סי' ר"י סק"א), ובשעה"צ (סקט"ז), ובכה"ח (באותו סימן סק"י). ובילקו"י (עמ' צ"ז סעי' י') ובתוה"י (פנ"ב סי"ד).




[162]קסב. כך משמע ממרן (בסי' תרי"ח סעי' י'), שכתב שהאוכל פת צריך לברך ברהמ"ז. ומה לי האוכל פת שמברך ברהמ"ז, או אוכל דבר אחר ומברך עליו את ברכתו האחרונה המיוחדת לו. וכ"כ המ"ב (סי' ר"ד סקמ"ו) בהבנת דברי מרן (בסי' ר"ד סעי' ט'), שכתב שיש לברך גם ברכה אחרונה. ואמנם מרן (בסי' תרי"ח) הזכיר דין זה רק לגבי חולה, אך המט"א כתב דה"ה לקטנים וליולדות שאינם מתענים. והב"ד המ"ב (סקכ"ח). ולפי"ד מרן (בסי' ר"ד) נראה דהדין כן בכל שאר הפטורים מלהתענות. וראה עוד בספר נשמת אברהם, ובתוה"י (פנ"ב הערה ל"ד) מש"כ בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שכיון שנהוג להחמיר ולצאת ידי כל הדעות, א"כ א"א שיאכל כזית בכא"פ. והיינו שרק אם אוכל כך, יברך.




ומה שכתבנו שהדין כן אם אכל כזית בכדי א"פ, כ"כ המ"ב (בסי' ר"י סק"א, וראה שם בשעה"צ סק"ט), וכן הסיק כה"ח (באותו סימן סק"ז). ואף שהביא (שם) הרב כה"ח פלוגתא בכך, די"א דכיון דנהנה בחיכו מכזית מאכל צריך הוא לברך אף אם אכל זאת ביותר מכדי א"פ, מ"מ דעת רוה"פ שאם לא אכל הכזית בכדי א"פ לא יברך שוב ברכה אחרונה, בין בפת ובין בשאר מאכלים, וכן הסיק שם כה"ח עצמו, וכן שמעתי מהגר"מ אליהו ומהגר"ע יוסף שליט"א, וכן באים ומורים כל מורי ההוראה בישראל, וכן המנהג פשוט. וראה מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פרק ד' הערה ו').


ומה שכתבנו שכזית הוי כעשרים ושמונה סמ"ק, זאת עפ"י כה"ח (סי' פ"א סק"ג, ובסימן קנ"ח ס"ק י"ב). וכ"כ הגרא"ח נאה בשיעורי תורה (סי' ב'). וראה מ"ב (סי' ק"צ סק"י, סי' רע"א ססקס"ח) ובבה"ל (שם), ובמרן וברמ"א (סי' תפ"ו), ובמ"ב ובבה"ל (שם). וראה עוד בחזו"א (עירובין סימן ל"ו), ובשיעורין של תורה לגרי"י קנייבסקי זצ"ל (עמ' ס"ו סקכ"ד). וי"א דהוי ארבעים ותשע סמ"ק ושמנה עשיריות הסמ"ק. וראה עוד מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר, בקונט' שיעור כזית.




ומה שכתבנו שבכדי אכילת פרס לענין זה הוא ארבע דקות, כך הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א. ושאלתיו, האם זה אמור בין אם אכל פת ולא שבע, כך שאינו חייב בברהמ"ז מדאו', ולכן מקילים שלא יברך אא"כ אכל כזית בארבע דקות. או שזה אמור אף אם אכל פת ושבע, שאז חייב הוא מדאו'. וענה לי, שאף אם אכל פת ושבע, שחייב הוא מדאו', לא יברך ברכה אחרונה אא"כ אכל כזית בארבע דקות. אך אם אכל בזמן ארוך יותר, אע"פ ששבע, לא יברך. עכת"ד. וראה בספר שש"כ (פל"ט סעי' ל"א), שכתב שהוא זמן של כשלוש עד ארבע דקות.




כתבו הפוס', שהמברך ביוה"כ ברכה מעין שלוש, צריך להוסיף את התיבות: "וזכרנו לטובה ביום הכיפורים הזה" (סידור הריעב"ץ. שש"כ פל"ט סעי' ל"א). ואמנם מדברי מרן (בסי' ר"ח סעי' י"ב) משמע שאין לו להזכיר כלל זמן בברכה מעין ג' ביוה"כ. וכן נמצא בכמה סידורים (כגון אוצר התפילות) שכתבו בברהמ"ז הזכרת "יעו"י", ולא כתבו הזכרת זמן בברכה מעין שלוש (וכ"כ בתוה"י הערה ל"ב). ומדברי המ"ב (שם סקנ"ט) משמע שד"ז תלוי בהזכרת הזמן בברהמ"ז ביוה"כ, אי הוי מצד הדין או מצד המנהג. וא"כ ד"ז תלוי בפלוגתא דלקמן בפרקנו (הערה קס"ד), אם יש לומר "יעלה ויבוא" בברהמ"ז ביוה"כ. אלא שבאמת יש לדחות זאת, שהרי מרן (בסי' קפ"ח ס"ה) ג"כ לא הזכיר את יוה"כ לגבי ברהמ"ז, ולפי"ז משמע שגם בברהמ"ז לא יאמר יעו"י. וזה ודאי לא יתכן. א"כ י"ל שמרן דיבר רק על המצב הרגיל, וביו"כ רובא דרובא דעלמא אינם אוכלים, ולכן לא הזכירו, אע"ג דס"ל לומר יעו"י בברהמ"ז, ויתכן דאף מסכים שיזכיר זמן בברכה מעין ג' (ואמנם השש"כ שם מסתמך על דברי מחה"ש שם בסי' ר"ח סקי"ח. עיי"ש בשש"כ הערה ק"ו מש"כ בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל). וראה עוד בשש"כ (פל"ט סעי' כ"א, ושם בהערה פ"ה).




[163]קסג. והאוכל פת, אם אוכל כזית פת צריך נט"י. ואם אוכל כביצה פת, צריך ליטול ידיו ולברך "ענט"י" (עפ"י מרן בב"י ובשו"ע סי' קנ"ח סעיפים ב' וג'. מ"ב באותו סימן ס"ק ט' וי', וכה"ח ס"ק ח'-י"א וילקו"י עמ' צ"ז הערה ט"ו). ויש אומרים שאף אם אכל פת פחות מכזית צריך נט"י בלא ברכה (כ"כ במ"ב שם סק"י בשם הלח"ח, מ"א, א"ר ועוד אחרונים). וכן הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א שנוהגים האשכנזים. עכת"ד.




יש שכתבו, שהנוטל ידיו לסעודה (האוכל פת בהיתר) ביוה"כ, יטול ידיו עד פרק היד, כבכל יום (שש"כ פל"ט סעי' ל"א בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל). וטעמו, דאין זו רחיצה של תענוג. והוסיף, שכ"כ בשו"ת לבושי מרדכי ובשו"ת יד סופר. וראה עוד בשו"ת ושב הכהן (סי' ג'), ובשו"ת מהרי"ל דיסקין (קו"א סי' ס"ח). ואין ספרים אלו בידי. ואח"כ ראיתי שכ"כ בקובץ תורת המועדים (סימן י"ג סעי' ה') בשם אביו, הגר"ע יוסף, ב"קול סיני" (תשרי תשכ"ג). וראה בכה"ח (סי' תקנ"ד סקנ"ג).




ולכאו' קשה, מנ"מ בין נט"י לסעודה לבין נט"י דשחרית ושל בית הכסא, דההיא פשיטא דנוטל ידיו רק עד סוף קשרי אצבעותיו, וכמש"כ מרן (בסי' תרי"ג סעי' ב'), במ"ב (שם) ובש"א. ויש מי שניסה לתרץ דהתם הוא משום שרוח הטומאה אינה שורה כ"כ ביוה"כ, וכמש"כ הבא"ח (פר' תולדות סעי' ב'), דעת תורה (או"ח סי' א') וכה"ח (סי' ד' סקי"ד) בשם המקובלים (וראה לעיל פרק ז' הערה י"ח). והוסיף הרב כה"ח, שבפרט לדעת הפוס' (ראה מ"ב סי' תרי"ג סק"ז, שעה"צ סק"י, כה"ח סקט"ו ולעיל פ"ז סי"ד) שכהן יטול ידיו עד הפרק. ואף החולקים שם, זהו משום שנטילת ידי הכהנים הינה לזכר בעלמא, משא"כ נט"י לאוכל לרוה"פ חיובא עד הפרק מדינא. ולענ"ד יש מקום לדחות דבריו. שהרי גם נט"י לאוכל י"א שאינו מדינא, אלא רק משום שגזרו על כל ישראל כדי שהכהנים יהיו רגילים ליטול כשאכלו התרומה. וגם אז נטילתם חיובה רק מד"ס (כמבואר כ"ז במ"ב רס"י קנ"ח). וכדי שיהיו בני ישראל רגילים לאכול בטהרה לכשיבנה ביהמ"ק (מ"ב שם). וא"כ חומרת נט"י לסעודה הינה ג"כ לזכר, כנט"י לכהנים, ושם י"א שיטול רק עד קשרי אצבעותיו. ואמנם יש עוד טעם לנט"י דסעודה, והוא משום נקיות וקדושה, כדאי' בברכות (דנ"א) ובמ"ב שם.




אך יש לזכור שאף גבי נט"י לסעודה ישנה מחלו' ראשונים אי בעי ליטול כל היד עד פרק הזרוע או שדי ליטול רק עד פרקי האצבעות. שלדעת רש"י, תוס' (ראה ע"כ לקמן) והרא"ש די ליטול רק עד פרקי אצבעותיו. וכ"פ גם הסמ"ק, המרדכי, שב"ל, הריטב"א ועוד (הב"ד בבה"ל סס"י קס"א ד"ה "וראוי"). ואף מרן (בסי' קס"א ס"ד) שהביא מחלו' זו, כתב שראוי לנהוג כדעת המחמירים, ומשמע מדבריו שמעיקר הדין די בנטילה עד סוף קשרי אצבעותיו, וכמש"כ כמה אחרו' (וכמש"כ הבה"ל שם בסו"ד בשם ספר עצי אלמוגים שכן כתבו כמה פוס'). וכ"כ המ"ב (בסי' קס"א סקכ"א) דמדינא מי שירצה להקל כדעת רש"י אין מוחין בידו. ובפרט שכל ספק בנט"י פסקינן לקולא (וכמש"כ כבר מרן והרמ"א בסי' ק"ס סי"א, ובמ"ב שם סק"נ). ואע"ג שכתבו מרן והמ"ב (שם) שראוי להחמיר וליטול עד הפרק (והמ"ב הוסיף שכן נוהגים העולם), מ"מ כתב המ"ב (בסי' קס"א סקכ"ב) דבשעת הדחק כשיש לו מים בצמצום יוכל לסמוך על דעת המקילים. וא"כ היש לנו שעה"ד גדולה מיו"כ שרבים מהפוס' כתבו שאיסור רחיצה ביוה"כ הינו מדאו' (וכדלעיל בפרק ז' ס"ו. עיי"ש שכן דעת רב אחאי גאון בשאילתות, וכ"ד כמה ראשו'. ועיי"ש בהערה י"א, שלדעת הרא"ם בספר היראים איסור רחיצה אסור מדאו' רק ברחיצת כל גופו או לפחות רובו). וא"כ מדוע נחמיר בני"ד בדיני נט"י שאינם מדאו' (ולכן גם פסקו שספקם להקל, וכנ"ל), ונקל באיסורי יוה"כ החמורים שלדעת פוס' רבים הינם מדאו' (ואף שאין הכרע בזה אם הינם מדאו' או מדרבנן, וכמש"כ בס"ד לעיל בפ"ז שם, מ"מ כבר כתבנו שם עפי"ד הפוס', שבספק באיסורים אלה ראוי להחמיר. ועוד יש לדון בזה מצד אי ספק דאו' לחומרא הינו לחומרא מדאו' או מדרבנן, וכמו שדנו בזה הפוס', ואכמ"ל).




ויש להוסיף, שאף מרן בב"י גילה דעתו שנטילה עד פרק הזרוע הינה כחומרא בלבד, שכתב שנכון להתנות ולומר שאינו מקבל ד"ז אלא בתורת רשות, כדי שאם באיזו פעם לא יזדמנו לו כ"כ מים לא יצטרך להחמיר כמנהגו (עיי"ש שכתב שכן ראוי להתנות בכל דבר שאדם רוצה להחמיר על עצמו).




ועוד ראה בכה"ח (סי' קס"א סקל"ה), שלאחר שהביא מחלו' הפוס' בהא, הב"ד המקובלים המצריכים נט"י עד פרק הזרוע. וכתב (שם בסקל"ז), שכיון שהפוס' נחלקו בזה, הרי שבכגון דא דעת המקובלים מכריעה, ולכן יש להחמיר בזה לא מצד חומרא אלא מדינא. ואמנם אני לא זכיתי לעסוק בנסתרות, אך נראה שאף אליבא דמקובלים לא יצא הדבר מידי מחלו'. שאמנם הרב כה"ח הביא שם (בסקל"ה) דברי האריז"ל ומהרח"ו ז"ל בשעהכ"ו ובשער המצוות שיש ליטול עד פרק הזרוע, אך המ"א (בסי' קס"א סקי"ב) כתב בשם הזוה"ק לא כך. וכ"כ גם בעל ערוה"ש (סי' קס"א ס"ח) עפי"ד הזוה"ק פר' "עקב" (שאומר שם: נט"י עד פרקא, י"ד פרקין). ולכן פסק גם בעל ערוה"ש שמעיקר הדין די ליטול רק עד סוף קשרי האצבעות, וא"כ גם אליבא דתורת הסוד אין הדבר פשוט להחמיר, ודברי כה"ח שם דהמקובלים יכריעו אינם פשוטים (עיי"ש שחש להא דהמ"א פירש הזוה"ק לא כדברי האר"י ז"ל, וכתב שבודאי האריז"ל ומהרח"ו ראו דברי הזוה"ק ואפ"ה כתבו שצריך ליטול כל היד. ע"כ. ובאמת שבזה נראה שהצדק עמו. דמי לנו בקי בנסתרות יותר מהאריז"ל. ובודאי ידע את עומק דברי הזוהר ובכל אופן כתב להחמיר).




ועוד יש להוסיף, שיש מהראשו' שכתבו שאף עד סוף קשרי האצבעות א"צ נט"י, אלא די בפחות מכך. שלדעת רש"י (חולין דק"ו ע"ב) חיוב הנט"י הינו רק שני פרקי האצבעות, והיינו עד אמצע האצבעות ולא יותר. דכיון שזהו משום סרך תרומה, דיו אם יטול בחלקי האצבעות הנוגעים במאכל. וכ"כ גם הרוקח (סי' שכ"ח). ור"ת (בתוס' בחולין שם) פירש עד פרק ראשון. ורבינו יונה כתב שנוטל שני קשרים משאר האצבעות וקשר אחד מהגודל. ואמנם יש מהראשו' שכתבו שדעת רש"י ותוס' הינה עד סוף האצבעות (ראה כל זה בב"י סי' קס"א, בכה"ח סקל"ו, ובערוה"ש סעי' ז'. והוסיף בערוה"ש שדעת רוה"פ דבעי ליטול עד סוף האצבעות). וא"כ דיינו שנחמיר בזה ביוה"כ ליטול עד סוף האצבעות, ולא לסמוך על המקילים יותר (כיון שזו דעת רוב הפוס', וכמש"כ ערוה"ש), ומדוע להקל בנט"י ביוה"כ שי"א דהוא איסור דאו', וכנ"ל.




ועוד יש לצרף לזה מש"כ ערוה"ש (בסס"י קס"א), דמש"כ הפוס' שדי בחצי רביעית מים לכל יד, ה"ז ראיה לדעת הראב"ד וסיעתו שדי ליטול רק האצבעות, דאל"כ כיצד יספיק חצי רביעית על כל יד. וראה ע"כ עוד בחזו"א (או"ח סי' קכ"ד סקי"ט). וע"ע במשנה מס' ידים (ריש פ"א) ובגמ' חולין (דק"ז, א') שיש מיקרים דשרי ליטול פחות מרביעית על כל יד.




ועוד י"ל, דמה שתירץ אותו ת"ח, שנט"י לכהנים הינה לזכר בעלמא, ולכן יש שהקלו בה יותר מנט"י לסעודה, לכאו' נראה שאין לחלק ביניהם, שהרי אע"ג שהינה זכר מ"מ דרשו כן בגמ' (סוטה דל"ט ע"א) מהפס' "שאו ידיכם קדש וברכו את ה'", דאמר ריב"ל, דכל כהן שלא נטל ידיו (לפני עלותו לדוכן. רש"י) לא ישא את כפיו. וכ"פ מרן בשו"ע (סי' קכ"ח ס"ו). והוסיף בשו"ע שיטלו הכהנים עד פרק הזרוע. ואפ"ה יש שכתבו שביו"כ יטלו רק עד קשרי האצבעות. וא"כ ה"ה בני"ד (וראה לקמן בסמוך גבי נט"י לכהנים, שיעורה).




ועוד נוסיף מה שהעיר לנו חכ"א שכיון שבנט"י לסעודה אין מטרת הרחיצה לשם תענוג, הרי שאינה בכלל האיסור, וכמש"כ מרן (בסי' תרי"ג ס"א), והבאנו דבריו לעיל (בפ"ז ס"ז). אמנם עיי"ש (בהערה י"ד) שכתבנו שלא כל רחיצה שאינה לשם תענוג הריהי נעשית מיד כהיתר. ומ"מ כיון שבני"ד אינה לשם תענוג, הרי דדמי לרוחץ ידיו כדי שלא ילכלך אוכל שמגיש לחולה וכדו', דשרי (וכעין זה מצינו בהל' לה"ר, שאף שאיסורו מדאו', מ"מ מותר לומר כשיש בזה תועלת לחבירו. ולכאו' קשה, וכי בשביל שחבירו לא יפסיד כמה שקלים מותר לספר לה"ר, או האם היינו מתירים לשם כך לאכול מאכלות אסורות, ח"ו. ודאי שלא. אלא שכאשר זה לתועלת אין זה לה"ר, כי התורה לא אסרה במקרה כזה. ע"כ.




ולפי כל זה עולה, שלמרות שנהגו בשאר ימות השנה ליטול ידים עד פרק הזרוע, עפי"ד רוא"ח רבים, ושכן ראוי לנהוג (כמש"כ מרן בשו"ע) וכן באמת המנהג (כמש"כ מרן בב"י, וכן המנהג פשוט גם היום), מ"מ לכאו' י"ל שביוה"כ חומרתו היא קולא באיסור שלדעת פוס' רבים הינו מדאו', ולכן היה נראה לענ"ד שיטלו לצורך הסעודה רק עד פרקי האצבעות.




וגבי נשיאת כפים במקדש, איתא בגמ' (חולין דק"ו ע"ב) דקידוש ידים ורגלים במקדש עד הפרק. ופרש"י עד הפרק העליון מקום חיבור היד והזרוע. וכ"פ הרמב"ם (פט"ו מתפילה ה"ה), והביאו דבריו הטור והב"י. ועו"ת כתב, דאע"ג שהכהן לא נטל ידיו שחרית, אלא בירך והתפלל ע"י נקיות ידים, אפ"ה רשאי לעלות לדוכן ע"י נטילה שהיא רק עד סוף קשרי אצבעותיו. וכתב שאף לדעת מרן י"ל כן. הב"ד כה"ח (סי' קכ"ח סקל"ט) והוסיף שלכן בט"ב ויוה"כ לא יטול ידיו יותר מקשרי אצבעותיו. ושכן משמע מסתמיות דברי מרן בהל' יוה"כ (סי' תרי"ג ס"ב, שאין לחלק בין נט"י שחרית לנט"י דנ"כ, אלא הכל עד קשרי אצבעותיו, ולא יותר). וכן דעת הפמ"ג בא"א (סי' תרי"ג סק"ג), וכ"ד היפ"ל. וביפ"ל הוסיף שכן דעת הרמ"א, וגם הוא שמע על כהני חשיבי שזהירים בזה. וכתב כה"ח שכן המנהג נכון, דכל דבר שהוא בפלוגתא שוא"ת עדיף, ובפרט שכ"ה דעת מרן והרמ"א, וכן עמא דבר. עכת"ד כה"ח.




ואף שהמ"ב (בסי' קכ"ח) לא הזכיר דין יוה"כ, מ"מ בהל' יוה"כ (סי' תרי"ג סק"ז) פסק את דברי הח"א בשם הא"ר שנטילת הכהנים ביוה"כ הינה עד פרק הזרוע. ואמנם בשעה"צ (סק"י) הזכיר את דברי הפמ"ג המצדד שביו"כ יטלו עד קשרי האצבעות, מ"מ אף מדבריו בשעה"צ שם נראה שנטה לפסוק כא"ר, שמקור דבריו במט"מ ושהמט"א כתב שאין לזוז מדבריו. ובפרט שרחיצה זו אינה לתענוג. וא"כ היה נראה שלמנהג הספרדים יש לכהנים ליטול עד קשרי האצבעות, ולאשכנזים יש ליטול עד פרק הזרוע.




ואם נשווה דין נט"י לסעודה לדין נט"י לנ"כ, ג"כ יצא שהספרדים יטלו רק האצבעות, והאשכנזים יטלו כל היד עד פרק הזרוע. ואמנם גם בזה יש לעיין עוד, מדוע להשוות דין נט"י לסעודה לדין נט"י לנ"כ. דשמא יש להשוות נט"י של סעודה לנט"י לאחר שעשה צרכיו, שבזה כתב מרן בהדיא (בסי' תרי"ג ס"ג) שנוטל רק עד סוף קשרי אצבעותיו. וכן אם נשווה נט"י לסעודה לנט"י שחרית הדין כן (כמש"כ מרן שם בס"ב). ואמנם אם נחלק (כנ"ל בריש ההערה) דהתם הוא משום רו"ר שאינה שורה כ"כ ביוה"כ, א"כ חזר הדין שיש להשוות נט"י לסעודה לנט"י לנ"כ. וכפי שמצינו גם בזה יש מחלו'.




ושאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א והורה לי, שהאוכל פת (בהיתר) ביוה"כ, יטול ידיו עד פרק היד, כהרגלו בשאר ימות השנה. עכת"ד. והגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי, שהאוכל (בהיתר) פת ביוה"כ, כשנוטל ידיו יטול רק עד סוף קשרי האצבעות, ולא עד פרק היד. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שחולה (וה"ה מעוברת ושאר אנשים שאוכלים ביוה"כ בהיתר - מ.ה.) האוכל פת ביוה"כ, אם אוכל שיעור המחייב נט"י, צריך ליטול ידיו כמו הכהנים, והיינו עד סוף היד, כולל כף היד (אמנם יש מחלו' ע"כ, וכדלעיל - מ.ה.). אך אולי לא יחמיר ליטול פעמיים על כל יד, כשאר ימות השנה. עכת"ד.




נמצאנו למדים שד"ז שנוי במחלו'. ומ"מ רשאי לברך אף אם נוטל רק אצבעותיו, דלא אמרינן סב"ל כשהספק במצוה ולא בברכה. וכמש"כ בס"ד בכ"ד. ואכמ"ל. וראה בכה"ח (סי' תקנ"ד סקנ"ג) לגבי ט"ב, ומה שהביא שם בשם התוס' חיים. וראה עוד ברבבות אפרים (ח"א, שפ"ד), ובתענית בהלכה (ח"ב עמ' רפ"ד).




[164]קסד. עיקר דין זה כתבו מרן (בסי' תרי"ח סעי' י') לגבי חולה. והמט"א כתב דה"ה לקטנים וכן ליולדות המותרים לאכול ביוה"כ. והב"ד המ"ב (סקכ"ח) וכה"ח (ס"ק ס"א). וכעיקר דין זה דבעי להזכיר "יעלה ויבוא", כתב גם הטור, המ"א, המאמ"ר, גר"ז, ח"א וש"א, וכן הסיקו המ"ב בשעה"צ (סקכ"א) וילקו"י (עמ' צ"ח סעי' י"ד). ראה יחו"ד (ח"א סי' מ"ד). והטעם, כיון דבהיתרא אכל הו"ל יוה"כ כמו לדידן שאר יו"ט (ב"י, לבוש, מ"ב סקכ"ט וכה"ח ס"ק ס"ב). ולעומת זאת הט"ז (בסי' תרי"ח סק"י) כתב שאין להזכיר "יעלה ויבוא", דשוא"ת עדיף, כיון שלא תקנו אלא במקום שיש מצוה לאכול (והיינו מצוה לכל העולם, וכמש"כ שם, דיומא גרים לברהמ"ז. אך ודאי שמ"מ יש מצוה לחולה לאכול ביוה"כ, וכמש"כ המ"ב בסי' קצ"ו סק"ה, ובסי' ר"ד סקמ"ז. וראה עוד בשעה"צ סי' קפ"ח סקי"ז שכתב שאכן עיקר דינא דמרן בסי' תרי"ח ס"י אינו ברור, וכמו שערערו עליו כמה אחרו'). וכתב המ"א (סק"י) שכ"פ בשב"ל (אף שהמ"א עצמו ז"ל חלק ע"כ), וכ"כ המאמ"ר בשם או"ח (והוא עצמו חלק ע"כ). והב"ד המ"ב (סקכ"ט) וכה"ח (סקס"ב). וראה בשעה"צ (סקכ"א) ובילקו"י (שם בהערה כ"א).




נחלקו הפוס' אי בעי לברך ברהמ"ז כשאכל אכילות רבות של פחות פחות מכשיעור. שלדעת הפמ"ג (סי' ר"י) יש לברך ברהמ"ז, ואילו במנחת חינוך (מצוה שי"ג) כתב שאין לברך (הב"ד תוה"י פנ"ב הערה ל"ד).




ובענין אם יזמנו שלושה שאכלו פת ביוה"כ, הרי שתלוי הדבר בכך אם אוכל מאכל איסור או היתר. שבמאכל איסור כבר נחלקו הפוס' בענין זה. ראה בכה"ח (סי' קצ"ו סק"ט) שכתב בשם הלבוש שיש לזמן ע"כ, ואילו המש"ז כתב שאין לזמן ע"כ, וכן הכריע (שם) כה"ח שאין לזמן. אלא שהוסיף, שלכתחילה לא ישבו יחדו כדי שלא יתחייבו בזימון. עכת"ד. ובאוכל מאכל שהוא מותר מצד עצמו, או למ"ד שמברכים בשעת סכנה גם על מאכל איסור, כבר כתב בשש"כ (פל"ט סעי' ל"א), שלכתחילה יזהרו שלא לאכול כאחד כדי שלא יתחייבו בחובת הזימון. ועיי"ש מש"כ (שם בהערה ק"ה) בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל. ואילו הרה"ג יצחק יוסף שליט"א, בילקו"י (עמ' צ"ט סעיף י"ד) העלה, שאם אכלו שלושה יחדו, יש להם לזמן על אכילתם (ומש"כ שם שכ"כ בחזו"ע ח"ב עמ' רצ"ט, אין זה מדויק. שהרי שם מדבר הגר"ע יוסף לגבי ברכה, ולא לגבי זימון. ונכון שאפשר ללמוד מהתם להכא, אך אין זה כתוב שם בהדיא. ולכאו' הול"ל שזאת עפי"ד הגר"ע יוסף שם, ולא היה צריך לכתוב בפשטות שכ"כ שם. וראה עוד בראב"ד בפ"א מברכות הי"ט אי יש לחלק בין ברכה לזימון). ובפרט אמור דין זה בבתי החולים, בהם אוכלים כמה חולים באותו חדר יחדו, ובאופן שמצטרפים הם לזימון. ודעת הגר"מ אליהו שליט"א, כפי שהורה לי, ששלושה שאכלו יחד פת ביוה"כ (בהיתר) לא יזמנו כלל. ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי, ששלושה שאכלו יחד ביוה"כ (בהיתר) לא יזמנו, כיון שאין זו קביעות של צירוף, כי כל אחד מהם זו מציאות נפרדת בפני עצמה. עכת"ד.




[165]קסה. כנה"ג, מ"א, גר"ז, ח"א, מט"א ומ"ב (סקכ"ט). והב"ד כה"ח (סקס"ב). וראה מש"כ לעיל (בהערה הקודמת) בשם הט"ז, וה"ה להכא.




[166]קסו. פמ"ג, ח"א, כס"א, מ"ב (סי' תרי"ח סקכ"ט), כה"ח (סי' קפ"ח סקכ"ה וסי' תרי"ח ס"ק ס"ב), וילקו"י (עמ' צ"ט סעי' י"ד, ועיי"ש בהערה כ"ב) ועוד אחרו'. וטעמם, משום דהרי אינו חייב לאכול פת (כה"ח שם). וראה במ"ב (סי' תרי"ח שם) שכתב שאם נזכר לאחר שסיים ברכת "בונה ירושלים", לא יחזור. ע"כ. ומ"מ נראה שכ"ה אם כבר הזכיר ש"ש בברכה זו, ולא יסיים "למדני חוקיך". כמבואר בספרנו מקו"ד הל' פורים (פ"י ס"ט). וראה עוד בענינים אלה במ"ב (סי' קפ"ח סקי"ט) ובכה"ח (באותו סי' סקכ"ה, ובסי' תקנ"ז סקי"א).




[167]קסז. כ"כ בתשו' בנין ציון החדשות (סי' כ"ה), וכ"כ פת"ע, מ"ב (סי' תרי"ח סק"ה), כה"ח (סקט"ו), וכן שמעתי מהגר"ע יוסף שליט"א. וטעמם, דאונס רחמנא פטריה. ומש"כ שם דכפרה לא נאמר אלא רק על שוגג, היינו לאפוקי אנוס. וכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שאמנם יש חולקים ע"כ שאינו צריך כפרה, אך אעפ"כ טוב שכתבנו כך, כדי שאנשים לא יחששו לאכול ולשתות בשעת הצורך. עכת"ד. ובתוה"י (עמ' רל"ד) כתב בשם ספר בית שערים, שבכל איסורי תורה אין למעוברת חטא אם תאכל, כיון שהיא חולה שיב"ס, אולם ביוה"כ אם תאכל תחסר לה כפרה, ולכן משתדלים ללחוש לה. ע"כ. וקצת משמע מכאן שיש נ"מ בין מעוברת שהריחה לבין שאר חולים, דהתם אכילתם לצורך גופם, ואילו במעוברת שהריחה אע"פ שאם לא תאכל ה"ז סכנה לעובר, מ"מ סו"ס מקור הצורך לאכילה זו אינו רצוי ואינו בא מצד הקדושה, וכדאי' ביומא (דפ"ב ע"ב) גבי שבתאי אצר פירי. ומ"מ בשאר חולים אין זה כך, ואין להם אף להצטער ע"כ, שהרי קיימו את רצון הבורא באכילתם (וראה עוד בתוה"י פנ"א הערה י"ב, ופנ"ט הערה א').




[168]קסח. כ"כ בשש"כ (פל"ט סעי' ל"ו) בשם שו"ת רע"א (סי' כ"ד). והביא (שם) בהערה דברי שו"ת לב חיים (סי' קל"ב), שאין לקרוא לחולה שאוכל ביוה"כ שיעלה לתורה לפרשיות האחרונות שבקרה"ת דשחרית, כיון שקורין בהן הפסוקים המזכירים עינוי הנפש ביוה"כ ואין ראוי שיעלה לקריאתם מי שאינו מתענה. ומהאי טעמא גם לא יקראוהו למפטיר. וכן הזכיר דעה זו הגר"א נבנצל שליט"א (אך רק ציין זאת, ולא פסק כן להלכה). והגר"מ אליהו שליט"א הורה לי, שמי שאוכל ביוה"כ בהיתר, רשאי לעלות לתורה בשחרית. והדין כן בין אם אכל בשיעורים, ובין אם אכל כל צורכו בהיתר, שאין נ"מ בכך. ולענין קריאת ההפטרה, אמר שאכן מסתפק הוא בדבר, אך נוטה הוא להקל. עכת"ד. וראה מש"כ השד"ח (מע' יוה"כ סי' ב' סק"ז).




[169]קסט. מה שכתבנו שיש מתירים לו לעלות לתורה ביוה"כ במנחה אף כשחל בחול, כך הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א. והוסיף, שאין נ"מ אם אכל בשיעורים או שאכל כל צורכו. וכנ"ל. וציין בדבריו לספרו של הגר"י ז'ולטי זצ"ל, משנת יעב"ץ (או"ח סי' מ"ט), ולשד"ח (הנ"ל).




ומה שכתבנו שיש מתירים זאת רק ביוה"כ שחל בשבת, כ"כ בשש"כ (פל"ט שם) בשם תשו' רע"א (שם). ואמר לי ע"כ הגר"א נבנצל שליט"א, שפלא הוא שרע"א התיר לעלות לתורה במנחה ביוה"כ שחל בשבת, שהרי אנו מפטירים במנחה זו, והפטרה זו אולי הינה מדין תענית, ולא מדין שבת, שהרי בשבת רגילה אין מפטירין במנחה. לכן אין זה פשוט שאותו אדם שאכל (אף בהיתר) יעלה כשלישי במנחה זו ויקרא ההפטרה. וכבר נחלקו בזה הראשונים בענין יוה"כ, אם העולה השלישי הינו מדין יוה"כ או מדין התענית. והם נחלקו האם המפטיר מברך גם "על התורה ועל העבודה" אם לאו. ואמנם יש בדבר זה עוד טעם אחר, אך מ"מ כתבו גם טעם זה. ומשספרתי ששמעתי מהגר"ע יוסף שליט"א, שיהודי אחד היה מקפיד לקרוא ההפטרה במנחה של יוה"כ כיון ששמו היה יונה. שנה א' הרופאים אסרו עליו להתענות ביוה"כ, אך הוא לא רצה לבטל את מנהגו זה ולכן רצה להתענות. מששמע זאת הגר"ע יוסף שליט"א, ציוה עליו מיד לאכול, בהבטיחו שאע"פ שאינו מתענה יעלהו לתורה ויקרא ההפטרה. ואמר לי הגר"א נבנצל, שאכן במקרה כזה שהוא ענין של פיקו"נ, יש להתיר לו לקרוא ההפטרה. אך אם לאו, הרי עדיף שאדם אחר יעלה שלישי ויקרא ההפטרה. עכת"ד. וראה לקמן (בפי"א הערה כ"ב), שכתבנו בשם עוד פוס' דס"ל שלא יעלה לתורה שלישי, ולא יקרא ההפטרה, אף כשיו"כ חל בשבת. עיי"ש.




וכאשר יוה"כ אינו חל בשבת כתב שם בשש"כ (בהערה קט"ו) בשם התשובה הנ"ל, שהסתפק שם רע"א לגבי קרה"ת במנחה ביוה"כ שאינו חל בשבת. ואילו בתשו' חת"ס (חאו"ח סי' קנ"ז) משמע דפשיטא דמותר. ועוד כתב (שם) בשש"כ בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל, דנראה שאם אכל פחות פחות משיעור, אע"ג דגם חצי שיעור אסיר מה"ת, מ"מ יוכל לעלות לתורה גם במנחה, כמו בשאר תעניות, דבפחות משיעור חשיב מעונה. עכ"ד. וכן נראה מדברי שו"ת מרחשת (סי' י"ד). וראה במרן (סי' תקס"ח סעי' א'), מש"כ בענין האוכל כזית ביום התענית. וע"ע לקמן (פי"א הערה כ"ב).




[170]קע. מה שכתבנו שלדעת רוה"פ מותר לזון ביוה"כ הזנה מלאכותית, כ"כ בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' ס"א), בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' קכ"ג), בשו"ת מחזה אברהם (חאו"ח, סי' קכ"ט), וכ"פ בשש"כ (פל"ט סעי' כ"ט). וכ"מ מהאג"מ (חאו"ח ח"ד סי' קכ"א. עיי"ש שכתב "שאף אוכלין ממש אם היה שייך שלא דרך הפה, ליכא איסור מצד התענית"). וטעמם, משום שאין האיסור על הנאת מעיו אלא על הנאת גרונו. והכנסת האוכל ע"י צינורית לקיבתו אין בזה הנאת גרונו. ועיי"ש בשו"ת אחיעזר, שכתב שאף לפי"ד החת"ס (סי' קכ"ז) שחייבים ביוה"כ הן על הנאת גרונו והן על הנאת מעיו, זה דוקא באוכל דרך הגרון. דאינו מתחייב על הנאת מעיו אלא כשנהנה גם בגרונו. ומ"מ לדעת הגרח"ע גרודז'ינסקי אינו מתחייב אלא על הנאת גרונו, וכנ"ל (ראה בשו"ת כת"ס חאו"ח סי' קי"ז, דאפי' איסור בעלמא, כחצי שיעור, ליכא בלי הנאת מעיו. ולכל היותר אסור מדרבנן אם אין בכלל הנאת מעיו. דלא עדיפא מטעימא דאסורה מדרבנן, משום הרחקה שמא יכניס למעיו. הביא דבריו בשש"כ פל"ט הערה ס').




ומה שכתבנו שיש מחמירים בכך, כך העלה הגר"ש ישראלי זצ"ל בספרו עמוד הימיני (סי' מ"ג). וטעמו, משום שהאיסור הוא אף כשנהנה הוא במעיו. ולא בעי דוקא הנאת גרונו. עיי"ש. וכבר כתבנו לעיל שאף לדעת החת"ס בתשובותיו חייבים ביוה"כ אף על הנאת מעיו (ראה לעיל מש"כ ע"כ בשו"ת אחיעזר). ומדברי הגר"ש משאש זצ"ל והגר"ש דבליצקי שליט"א (לקמן בנספחים) נראה שאף דעתם להחמיר בזה, אם בשל כך אינו מרגיש הצום (עיי"ש בדברי הגר"ש דבליצקי, שאם זה שובר את הרעבון והצמאון, הרי שגם אם זה מותר, הריהו נבל ברשות התורה).




וראה עוד בענינים אלה בשו"ת חת"ס (שם), שו"ת בית יצחק (חיו"ד סי' פ"ח), במנחת חינוך (מצוה שי"ג), בשו"ת העמק שאלה (חאו"ח סי' י"ז), במועדים בהלכה (עמ' ע"ב), במנח"י (ח"ג עמ' מ', וח"ז עמ' צ"ה), בצי"א (ח"י סי' כ"ה פכ"א, וחי"ד סי' ע'). בחזו"ע (ח"ב עמ' קס"ב הערה ח'), בנשמת אברהם (סי' תרי"ב ס"ז), ובספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ד הערה ק"ל, ופ"ז הערה ק"ה).




[171]קעא. כל מה שדנו הפוס' הנ"ל (החת"ס, המהרש"ם, האחיעזר, המחזה אברהם ועוד) הו"ד מצד הכנסת האוכל לגוף החולה דרך גרונו, כאשר בסוף מגיע האוכל לקיבה. ולכן יש שהחמירו מצד הנאת מעיו. אולם בהזנה ע"י אינפוזיה לא נכנס כלל אוכל לקיבת החולה, ואדרבא הקיבה אינה מקבלת אוכל כלל ויש לו הרגשת רעב כשל אדם שצם לגמרי.




בענין אופני הזנת החולה, יש להקדים הסבר זה (שמעתי זאת מד"ר אפרים שמבה, הי"ו. רופא משפחה מומחה):




ישנם שני סוגי הזנה עיקריים: א. הזנה ע"י עירוי (אינפוזיה). ב. הזנה ע"י העברת מזון באמצעות צינורית שמוכנסת דרך האף ומגיעה לקיבה (נקרא "זונדה").




הזנה ע"י עירוי:




מכשיר העירוי בנוי באופן כזה, שצינורית מעבירה את הנוזלים מהשקית שבה נמצאת התמיסה, אל גוף החולה. בקצה הצינורית ישנה מחט המוכנסת לגוף החולה.




ישנן שתי אפשרויות להחדיר עירוי: א. באופן תת עורי (שמחט העירוי מוכנסת בין העור לבשר). ב. עירוי ורידי (שהמחט מוכנסת לוריד). בשני אופנים אלה נגרמת הוצאת דם מהחולה (ויש בכך איסור, וכדלקמן). ישנם שני סוגי תמיסות: א. תמיסה פיזיולוגית (מלחים). ב. תמיסה המכילה גלוקוזה (סוכרים). בשני הסוגים לחולה (אם אינו מקבל מזון גם בצורה אחרת) יש צער של רעב.




ישנה אפשרות להכניס את מחט העירוי לגוף החולה כבר לפני יוה"כ, ולסתום את המחט (בקצה השני שלה) עם "פקק", כדי למנוע את יציאת הדם החוצה דרך המחט. ורק בעת הצורך להכניס את התמיסה לגוף החולה, מוציאים את ה"פקק" ומחברים אליו את צינורית העירוי המתחילה להכניס את התמיסה לגוף.




כדי למנוע את התקרשות הדם הנמצא במחט (בשלב שלפני הכנסת העירוי לחולה, וזאת כדי שיוכלו אח"כ להכניס את תמיסת העירוי דרך המחט), יש להכניס כל שמונה שעות חומר (הנקרא הֵפַרִין) לתוך מחט העירוי, דרך ה"פקק" הנ"ל (הפקק סגור ע"י ממברנה, המאפשרת הכנסת התמיסה הנ"ל ע"י מזרק, מבלי לפרק את ה"פקק". ואין לקחת פקק אטום, שכדי להחדיר התמיסה יצטרכו לפותחו בהברגה סיבובית, כי אז מתחיל לצאת החוצה דם דרך מחט העירוי, והוי הוצאת דם ביוה"כ). מלבד פעולה זו אין צורך בשום פעולות נוספות, אלא רק בעת הצורך מחברים צינורית (שבקצה יש מחט) לתוך שקיק תמיסת העירוי, ומצידה השני מחברים את הצינורית למחט שמחוברת (כבר מבעוד יום) לגוף החולה.




הזנה דרך האף ("זונדה"):




באופן הזנה זה מוכנס צינור דרך האף, הוושט ועד לקיבה. דרך הצינור מועבר אוכל נוזלי (ממשי, ולא תמיסות בלבד). כיון שהאוכל מגיע ממש לקיבה, אין החולה מרגיש צער בשל מניעת אכילתו דרך הפה, ויש בזה הנאת מעיו (ונראה שאין בזה הנאת גרונו).




אם מכניסים את צינור האוכל בדרך זו ביוה"כ (או בשבת), ישנה בעיה הלכתית בשל פציעת כלי הדם (ולכן גם אם נאמר שאין איסור הנאת מעיו ביוה"כ, כדעת רוה"פ בהערה הקודמת, אפ"ה יש להכניס את הצינור לחולה כבר מערב יוה"כ - מ.ה.).




מבחינה רפואית גרידא, עדיפה ההזנה בדרך זו (זונדה) מאשר הזנה ע"י עירוי, כיון שדרך הזונדה ניתן להעביר לחולה פחמימות, חלבונים ועוד, משא"כ דרך העירוי.




אמנם לפי חוות דעת הרופא, חולה שאין בו סכנה והחייב לקבל נוזלים, אינו צריך מבחינה רפואית הזנה דרך זונדה, ודי לו בהזנה דרך עירוי עם גלוקוזה (שמבחינה רפואית עדיף עירוי כזה מאשר עירוי של תמיסה פיזיולוגית. אך ישנם חולים שאסור להם לקבל תמיסה פיזיולוגית, וישנם כאלה שאסור להם לקבל תמיסה המכילה גלוקוזה). כמו כן יש להוסיף, שגם אם יכניסו את צינור הזונדה לחולה מבעוד יום, הדבר מאוד לא נוח לחולה (להיות עם צינוריות דרך האף), ואף לרופא יותר נוח לחבר ביוה"כ את צינור העירוי למחט המחוברת לגוף החולה, מאשר להזינו ע"י זונדה. ובפרט, כפי שכבר אמרנו, מבחינה רפואית די בעירוי המכיל גלוקוזה (עד כאן כפי ששמעתי מהרופא הנ"ל, שעבר על הדברים ואישר אותם).




כתבו הפוס', שהזרקת אינפוזיה לתוך הוריד של החולה יש בה משום איסור מלאכה ביוה"כ (ולא מצד עינוי). י"א שהוא איסור דישה (שש"כ פל"ב הערה קנ"א), וי"א שהוא איסור חובל (הגר"מ אליהו שליט"א, כדלקמן בהערה הבאה. ובאמת שזו מחלו' ראשו' אי חובל, והיינו הוצאת הדם, חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש, וכ"ד הרמב"ם. או שהוא מחמת נטילת נשמה. וכ"ד הרמב"ן, התוס' ועוד ראשו'. ראה בה"ל סי' שט"ז ס"ח ד"ה "והחובל"). ואמנם י"א שבהכנסת מחט האינפוזיה אין איסור מדאו' [ראה צי"א (ח"ח עמ' קל"ז, ח"ט עמ' ע"ז וקכ"ז, ח"י עמ' ק"ה, וחי"ג סי' מ"ה), דהוי מלאכה שאצל"ג. וע"ע בשש"כ שם. ואמנם מש"כ בספר תוה"י (בעמ' רס"ג) בשם שו"ת דובב מישרים שהתיר הזנה אף דרך הוריד, נראה שלא דק בדבריו. ושמא כוונתו רק לאיסור אכילה. ומ"מ לא התיר זאת לדינא].




ולפי"ז נראה שאם הכניסו את מחט האינפוזיה לתוך הוריד לפני יוה"כ, אם בהחלפת השקיות המכילות את החומר המוכנס לגוף אין עוד איסורים אחרים (כגון קושר, תוקע וכדו'), נראה שלכו"ע יהיה מותר לזון ביוה"כ אף חולה שאיב"ס. שהרי אין פה הוצאת דם כלל, ואין בזה לא חובל ולא דש. ואף מצד איסורי יוה"כ אין בזה, כיון שאינו נהנה בגרונו או במעיו, ואף אינו שבע בשל כך. ואמר לי הגר"מ אליהו שליט"א, שהמחט המחוברת לקצהו האחד של הצינור, מותר לתוקעה לתוך השקית שבה תמיסת האינפוזיה, ואין בזה משום איסור תוקע. ואף בהחדרת התמיסה לתוך מחט האינפוזיה כדי למנוע התקרשות הדם אין איסור בזה. ולכן יש להמליץ לנהוג כן, ע"מ שלא יצטרכו ביוה"כ להכניס את מחט האינפוזיה לוריד ויצא דם. עכת"ד. והגר"ש ישראלי זצ"ל לא רצה להתיר הזנת חולה שאיב"ס ביוה"כ ע"י אינפוזיה, אף אם מחט האינפוזיה מחוברת לגוף החולה כבר מערב יוה"כ. וזאת אע"פ שאין בזה הנאת גרונו או מעיו. ומ"מ גם לא רצה לאסור זאת. ואמנם הוסיף, שגם אם הכניסו את המחט לגוף החולה מבעו"י, יש לחשוש שהיא לא תכנס היטב לווריד, ויצטרכו להוציאה ולהכניסה שוב ואז יצא דם. עכת"ד.




בענין עשיית זונדה לחולה ר' בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' ס"א).




ובענין אדם שהינו חלוש מאוד וקשה עליו להתענות ביוה"כ, אי רשאי לקחת פתילות ("נרות") להכניסם בפי הטבעת ביוה"כ על מנת שיוכל להתענות. הנה בשו"ת אג"מ (חאו"ח ח"ד סי' קכ"א) כתב כן גבי אשה שאף אירע שהתעלפה בשל התענית, ואמרו הרופאים שתשים לפי הטבעת איזה קאפסול של ויטמין ותוכל להתענות. וכתב שאם רואים שקשה לה התענית כ"כ עד שמתעלפת או אף קרוב לזה, היינו שרואים שמראה פניה משתנה (אע"ג שביומא דפ"ג שנו גבי שינוי במאור העיניים, כתב באג"מ שמסתבר ששינוי אחר מצד מחלה אחרת שנגרמת בשל התענית ג"כ דינו כך. ואף שאולי יש לחלק, מ"מ כיון שלא ברור החילוק יש להקל בפיקו"נ). וכיון שאשה זו הינה חלשה הרבה כל-כך, הריהי בגדר חולה. ולכן, כיון שאף אוכלין ממש אם היה שייך להכניסם לגוף שלא דרך הפה ליכא איסור מצד התענית, ואף מצד איסור רפואה בשבת אין בזה, משום שמצטערת הרבה והינה חלושה כל כך, למרות שעפי"ד הרופאים אין בזה סכנה, לכן העלה להתיר באותו מקרה.




ושאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א בענין אדם בריא שקשה לו מאוד להתענות ביוה"כ, וכגון שהוא אדם מבוגר אך אינו חולה סכרת או לב וכדו', כיון שלדעת רוה"פ מותרת הזנה מלאכותית ביוה"כ, המותר לו לקחת פתילות ("נרות") ביוה"כ עצמו כדי להקל מעליו את התענית, ובפרט שאין פה הנאת גרונו והנאת מעיו כלל. וענה לי שפשיטא שהדבר מותר. ומה שמכניס הפתילות לפי הטבעת אינו נחשב כרפואה לענין איסור רפואה בשבת. ולכן מותר להכניס פתילות לפי הטבעת גם בשבת. והגר"ש ישראלי זצ"ל נטה להקל בזה, ואמר שאין בזה משום איסור רפואה בשבת וביוה"כ (הבנתי מדבריו משום שאינו בולע גלולה או מורח משחה, אלא זה רק הכנסת הפתילה לפי הטבעת). והוסיף, שגם מדין יוה"כ אין איסור בזה, משום שאין בכך הנאת גרונו או הנאת מעיו. עכת"ד.




והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שאדם כזה צריך לשאול רופא באשר למצבו. ואם אין רופא, יתכן שיהיה מותר לאדם זה לקחת פתילות אלה אף ביוה"כ, וכן מסתבר שמותר מצד יוה"כ. אלא השאלה הינה יותר מצד איסור רפואה בשבת. ולכן יש להסתפק בזה לדינא, ולא רצה להכריע להיתר. עכת"ד. ואמרו לי, שישנן פתילות הנקראות "אופטלגין", והן מועילות לכאבי ראש וסחרחורות הנגרמים בגלל הצום. וישנן פתילות הנקראות "פאראמין", והן מונעות בעיות עיכול ובחילות הנגרמות בגלל התענית. וראה עוד בענין שימוש בפתילות בפי הטבעת בשבת, בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' מ"ט). במ"ב (ס"ק קנ"א), בקצות השלחן (סי' קל"ח סקל"א), צי"א (ח"ח סי' ט"ו פרק כ'), שו"ת אז נדברו (ח"א סי' כ"ז וחי"ד סי' כ') ושש"כ (פל"ג סי"א). ובענין חולה שאין בו סכנה, הרשאי לקבל ביוה"כ נוזלים ע"י אדים שנושם ממכשיר אדים, וע"י אדי מים (או אף בתוספת תמיסה) אפשר להכניס לגוף נוזלים במשך התענית. ולכאו' תלוי הדבר האם אדי מים (או תמיסה) אלה עוברים דרך גרונו של החולה, ויתכן שיהיה בזה הנאת גרונו, ואסור לדעת רוב ככל הפוס'. ועוד תלוי הדבר האם מגיעים הם לקיבת החולה או לריאות. והגר"מ אליהו שליט"א אמר לי, שכיון שהאדים ממכשיר האדים אינם נכנסים דרך הפה, אלא דרך הנחיריים, הרי שאין זו דרך אכילה ומותר הדבר, אע"פ שיתכן שיש בזה הנאת מעיו כיון שהאדים נכנסים לגופו. והוסיף, שלפי טעמים אלה יוצא שאף לאדם בריא מותר הדבר. ובהזדמנות אחרת הדגיש לי שדבר זה מותר ביוה"כ רק אם נושם את האדים דרך האף. אך אסור לו לפתוח את פיו מול מכשיר האדים כך שיכנסו האדים לתוך פיו. עכת"ד. וראה בשו"ת הלק"ט (סי' ל"ה) שכתב שהשואף דבר איסור דרך נחיריו, אע"פ שנהנה בגרונו בכזית אינו חייב מדאו', משום שכל מצוות שבתורה, בין עשה בין ל"ת, אם שינה בעשייתם לא עשה כלום להתחייב מן התורה (היינו אינו חייב כלל מדאו' משום שעשה בשינוי). עכת"ד (הב"ד לענין הזנה מלאכותית ביוה"כ, בשו"ת מהרש"ם סי' קכ"ד). ולפי"ז בני"ד אין חיוב מדאו' על שתיה באופן זה ביוה"כ.




בענין אכילת חולה סכרת שנזקק לקבל זריקות אינסולין ביוה"כ, ר' לעיל בפרקנו (בסוף הערה כ"ד).




[172]קעב. מה שכתבנו שי"א שלא יסגף עצמו אלא יאכל כהרגלו, כ"כ השש"כ (פל"ט סעי' ל') בשם שו"ת דובב מישרים. שו"ת מלמד להועיל, שו"ת אג"מ (חאו"ח ח"ג סי' צ'), שו"ת צי"א (ח"י סי' כ"ה פכ"א, וע"ע בחי"ד סי' נ"ז וסי' ע') ועוד אחרו'. וכן מצאנו שכתב בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' קכ"ג) שאף חולה שמותר לו לאכול פחות מכשיעור ביוה"כ, אין לסגפו ולזונו בחוקני מזון, כיון שחיותו של האדם מן הדם, כי הדם הוא הנפש, ובכה"ג שאינו מתעכל הוא בכלל עינוי נפש, ויוכל לבוא לידי סכנת נפשות. עכ"ל. וכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שלדעת הגרש"ז אוירבך (שליט"א) זצ"ל חולה שיש בו סכנה לא יסגף את עצמו בהזנה מלאכותית, אלא יאכל בהזנה טבעית. עכת"ד.




והגר"מ אליהו שליט"א הורה לי, שאם החולה יכול לקבל את מאכלו דרך הזנה מלאכותית, עדיף הדבר כך. ואם אין בהאכלה ע"י הזנה מלאכותית פעולה של הוצאת דם, כגון בזריקה מסוימת, עדיף שיחמיר החולה על עצמו, ויאכל בהזנה מלאכותית. אך אם עי"כ יוצא לו דם, הרי שעוברים על איסור חובל, שחייבים עליו ביוה"כ כרת, כדין עושה מלאכה ביוה"כ. אלא שהוסיף הגר"מ אליהו, שאם חולה זה צריך לאכול למשל ארבע פעמים ביום, עדיף שיעשו לו פעם אחת אינפוזיה, שזה איסור אחד, והיינו הדקירה, ולא שיאכל ארבע פעמים. עכת"ד. ונראה שדבריו כשאוכל רק פ"א, אמורים דוקא לגבי האוכל פחות פחות מחצי שיעור. דאל"כ הריהו עובר באכילה על איסור כרת, וגם בעירוי עוברים על איסור כרת (של חובל). ונראה שגם דעת הרב תוה"י כעין דעת הגר"מ אליהו. שכתב (בפנ"א הערה י"א) שגדול א' הורה ליולדת שעדיף שתאכל פחות פחות משיעור מאשר שיזינו אותה ע"י עירוי (אינפוזיה). ואילו לדעת הרב תוה"י עדיף להאכילה ע"י אינפוזיה, אף שכרוך הדבר באיסור תורה של חובל שהוא בכרת, ואילו באכילת פחות משיעור אין כרת. מ"מ לפי"ד הר"ן שעדיף לעבור איסור חמור אחד מאשר לעבור על כמה איסורים קלים, לכן עדיף לעשות איסור חובל פ"א מאשר שתאכל כמה פעמים חצי שיעור. ומ"מ הוסיף שם שעדיף לעשות העירוי ע"י גוי. ע"כ. ודעת הגר"ש ישראלי זצ"ל ראה לעיל בהערה קמ"ג. וראה עוד בשו"ת מנח"י (ח"ח סי' כ"ז), שדן בענין הרכבת מזרק בשבת לעשות זריקה לחולה. וכתב שם (עפי"ד הגרי"י נויבירט שליט"א) שיש שלושה סוגי מזרקים. והסיק שמותר להרכיב מזרק בשבת בשביל חולה שאיב"ס, ונראה מדבריו דהוי רק איסור מדרבנן. ועוד יעץ שם, שיכוון בעת שמחבר החלקים, שיפרידם לאחר הזריקה. ע"כ. ונראה דה"ה בני"ד. ועוד בענין חיבור המחט למזרק ר' ביבי"א (ח"א סי' ק"ח ס"ק קע"ז), ומה שכתבנו בס"ד בקונטרס קדושת השבת (ח"ב הערה נ', בענין אינפוזיה).




[173]קעג. כ"כ השש"כ (פל"ט בהערה כ"א) בשם אלף המגן על המט"א. וראה לעיל בפרקנו (סעיף ל"ד).




[174]קעה. הרמ"א (בסי' תרי"ג ססע"י ט'), והמ"ב (שם בסק"י) כתבו שלצורך רפואה גמורה שרי לרחוץ ביוה"כ, ובשעה"צ (שם סקי"ג) כתב שד"ז אמור לגבי שלושת המקרים כפי שכתבנו: חולה בעינו, מי שיש סכנה לאחד מאיבריו או חולה בכל גופו. ואע"פ שאינם חולה שיש בו סכנה. והטעם, ראה במ"ב (שם סק"י).




ובענין מה שכתבנו שיש לו סכנת איבר, ראה שש"כ (פל"ג סעי' א', בהערה על סק"ה) שכתב, שלאו דוקא שהאיבר יפסיק לתפקד לגמרי. אלא אפי' ישנו חשש שהאיבר לא יתפקד כמו אצל כל אדם, כגון שיצלע על ירכו.




ומה שכתבנו שד"ז אמור אע"פ שאין סכנה לחייו, כ"כ הרמ"א (בסי' תרי"ג ססעי' ט'), וכ"כ המ"ב בשעה"צ (סקי"ג).




ומה שכתבנו שיעשה לרפואתו רק באופן המותר בשבת, זאת כאשר מתקיימים שלושת המקרים שכתבנו. ובחולי העין, אם אין מתקיימים התנאים הנזכרים בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' ט'), אסור לעשות אפי' דבר האסור משום שבות. ומ"מ מותר אז לעשות רפואה שאין עמה מלאכה, ולכן רחיצה שרי (שעה"צ סקי"ג), אך אם מתקיימים התנאים הנזכרים בסי' שכ"ח (סעי' ט'), מחללין עליו את השבת, וכמבואר שם. וראה עוד שם (בסעיפים כ' וכ"א), ובכה"ח (סי' תרי"ג סק"כ). ואכמ"ל.




והגר"מ אליהו שליט"א אמר לי, שיולדת, אף בתוך שלושת הימים הראשונים ללידה, אסורה ברחיצה. וטעמו, כיוון שמניעת הרחיצה אינה מזיקה לה ואינה פוגעת בה כיולדת, כמו מניעת האוכל, ולכן אין להתיר לה רחיצה. עכת"ד.




[175]קעו. שש"כ (פל"ט סעי' ל"ב). וראה כה"ח (סי' תרי"ג סקכ"א). ואם רשאי לנקות את עיניו בצמר גפן הספוג במי בור, נראה מדברי השש"כ (בפרק ל"ז סעי' ז' וח') שיש איסור בדבר, אא"כ ישפוך מעט ממי הבור על בשרו ואח"כ ימרח זאת ע"י צמר גפן שנתלש ונדחס לפני יו"כ. אך אסור לשפוך את מי הבור על הצמ"ג ולמורחם. וראה עוד בכה"ח (שם) מש"כ בענין הסחיטה.




[176]קעז. מה שכתבנו שמעיקר הדין חולה, ומי שיש לו חטטין (והיינו פצעים, כדמוכח בב"י סי' שכ"ז וכה"ח שם סק"י, שהוא מכה. וכן אמר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל) בראשו רשאי לסוך ביוה"כ, כ"כ מרן (בסי' תרי"ד סעי' א').




ויש להעיר, שבספר תוה"י (פנ"ב סי"ז) כתב שכ"ה גם ליולדת ומינקת, ולמד כן מדברי מרן הנ"ל (ואמנם לא ציין שם כמה זמן נחשבת היא כיולדת לענין זה, אם אינה מניקה). אך הגר"מ אליהו שליט"א דחה דבר זה, ואמר שהן יולדת והן מינקת דינן לענין סיכה כשאר כל אדם, ורק אם היא חולה או שיש לה הכרח אחר, כגון חטטין, רשאית היא לסוך ביוה"כ. ולכן אם מינקת רוצה לסוך את פטמות דדיה, שבשל ההנקה יש לה יובש בהן וכדו' ויהיה לה בשל כך דין חולה, תהיה לה רשות לסוך אותם ביוה"כ. עכת"ד. ואף הגר"ש ישראלי דחה זאת מכל וכל, ואמר שאסור ליולדת ולמינקת לסוך כלל כיון שאינן צריכות לזה. ואין שום סברא להתיר להן זאת, ודיין שהתירו להן אכילה ושתיה, שזה לצרכן. עכת"ד (וראה לקמן בהערה זו שדעתו להחמיר בכלל בסיכה בשמן בימינו. וראה בהערה קע"ט שהיקל ליולדת ברחיצה במקרים מסוימים).




וטעם ההיתר להם, משום שאינו עושה לתענוג. ואע"ג שגם כשאינו מכוון לתענוג סו"ס הריהו מתענג ואסור, שאני חולה וע"ג חטטין שהוא רק להפיג צערו. ועוד י"ל, שבהם לא גזרו (כה"ח סק"ג).




ומה שכתבנו שהיתר זה הוא דוקא במקום שרגילים הבריאים לסוך, כ"כ הב"י (סי' שכ"ז ושכ"ח) דה"ח, זכ"ל, פת"ע, המ"ב (בסי' תרי"ד סק"ב) וכה"ח (סי' שכ"ז סק"י גבי שבת, וסי' תרי"ד סק"ד). וטעמם משום דמוכח שהוא לרפואה, וכמש"כ בסי' שכ"ז (סעי' א') בהג"ה. ומהאי טעמא אסור לסוך גם בשמנים שריחם רע, ולכן מאוסים הם ואין בריאים סכים בהם (כה"ח סי' שכ"ז סקי"ג).




ומה שכתבנו שרק אצל מי שיש לו חטטין תלוי הדבר אם במקומו רגילים לסוך גם הבריאים, כן נראה מהמ"ב וכה"ח, וכן מקובץ תורת המועדים (סי' י"ג סעי' ט'). אך לגבי חולה שאיב"ס, נראה מדבריהם שאין נ"מ בכך, ותמיד שרי. וכן הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א, שאף במקום שאין רגילים לסוך בחול, מ"מ לחולה שאין בו סכנה שרי לסוך. ורק דין מי שיש לו חטטין בראשו תלוי אם רגילים לסוך בחול במקום זה, אם לאו. ואגב זאת אמר לי הגר"מ אליהו, דהא דרגילים לסוך, תלוי הדבר בכל אדם ואדם. שאם אדם זה רגיל לסוך בחול, מותר לו לסוך גם בשבת. ושאלתיו, שהרי מדברי הרמ"א (בסי' שכ"ז) משמע שדבר זה תלוי במקום, ולא באדם. וענה לי, שבאמת אם אין אף אדם שסך בחול באותו מקום, אסור לכולם לסוך בשבת. אך אם ישנם כמה בני אדם, ואפי' מעטים, שסכים באותו מקום בחול, הרי שזה מראה שעדיין בני אדם סכים בחול באותו מקום. לכן אם רגיל אותו אדם לסוך בחול, לא בטל דין סיכה לגביו בשבת. עכת"ד.




ומה שכתבנו שיסוך דוקא בשמן ולא במשחה, כ"כ הא"ר והתו"ש (סי' שכ"ז, גבי שבת. הב"ד כה"ח שם סקי"א. והוא משום נולד), וכ"כ בשש"כ (פל"ז סעי' ו', ומשמע שם שאף לא יסוך בשמן סמיך). וכן הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א, שאין לסוך אלא בנוזל. וראה יבי"א (ח"ד סי' כ"ט).




ומה שכתבנו שיסוך דוקא בידו, היינו לאפוקי מטלית שעלולה להסחט בשל כך. ומאותו טעם כתבנו שלא יסחט שערותיו.




ומה שכתבנו בשם הפוס' שבדורותינו אין אנשים בריאים רגילים לסוך, כ"כ הב"י (בסי' שכ"ז ובסימן שכ"ח), וכ"כ המ"ב (בסי' שכ"ז סק"ד), וכה"ח (סק"י) בשם כמה פוס', וכ"כ בקובץ תורת המועדים (סי' י"ג סעי' ט'). ואמנם הגר"מ אליהו שליט"א אמר לי, שכיון שבימינו סכים את הילדים בשמן תינוקות, ממילא זה נחשב שרגילים לסוך גם בדורות אלה בשמן. ושאלתיו, הרי גדולים סכים עצמם רק במשחות ולא בשמן, וא"כ אין רגילים לסוך בשמן. וענה, דמ"מ כיון שסכים הקטנים בשמן, ה"ז נחשב שרגילים לסוך בשמן. ואכן ביוה"כ יהיה מותר לסוך רק בשמן ולא במשחה. עכת"ד. והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שאמנם היום גם בריאים נוהגים לסוך, אך הם סכים במשחות ידים ואינם סכים בשמן. ולכן אסור לחולה לסוך ביוה"כ, כיון שאם יסוך בשמן ניכר הדבר שהוא לשם רפואה. עכת"ד. ובמשחה ודאי שאסור, כנ"ל.




[177]קעח. עיקר דין זה כתבו מרן (בסימן תרי"ד סעי' ג'). והטעם, משום צינה (יומא דף ע"ח ע"ב. ב"י. מ"ב סק"י וכה"ח סקכ"ג, וראה מש"כ בס"ק כ"ד וכ"ה. עיי"ש). ובענין החולה רק ברגלו האחת, כתב בשש"כ (פל"ט בהערה קי"ב) בשם ערוה"ש, דאם יש לו מכה רק ברגל אחת, רשאי לנעול מנעל של עור רק ברגל זו, וברגל השניה אסור.




יש מי שפירש, שמש"נ שחיה מותרת בנעילת הסנדל, היינו המיילדת, וכמש"נ "כי חיות הנה". ומה שהקלו לה לנועלן מפני הצינה, הוא כדי שתוכל לילך ליולדת ולוולד (האו"ש פ"ג משביתת העשור. הב"ד בתוה"י פנ"ב הערה ל"ז). ומ"מ למעוברת ומניקה לא התירו זאת.




ומה שכתבנו דהו"ד אם אין להם נעלים אחרות הוא עפ"י מש"כ לעיל בפרק ח' (ס"י). ואמנם ראה בשש"כ (פרק ל"ט הערה קי"ג), שכתב בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שיש לעיין בזמננו שאפשר בסנדל טוב שאינו של עור, אם לדעת הסוברים שאיסור נעילת הסנדל הינו מדאו', יתכן שיש ליקח דוקא סנדל שאינו מעור. ועוד הוסיף בשמו, שיתכן שיולדת מותרת תמיד, כיון שלא נזכר שצריכה להמנע מללכת בנעלי עור שלא לצורך, וגם לא נזכר שתשתדל לנעול נעלי גומי. ולכאו' משמע מזה שחכמים הפקיעו אותה לגמרי מאיסור נעילת הסנדל. עיי"ש. ומ"מ נראה שלא הכריע הגרש"ז אוירבך להיתר בזה בסכינא חריפא. ולכן כתבנו שישתדלו ליקח מנעל שאינו של עור, וכדברי הפוס' הנ"ל (בפרק ח'). וכ"פ לחומרא בני"ד בתוה"י (פנ"ב הערה ל"ו), שהדעת נוטה לאיסור.




ועוד בענין מי שיש לו פצע ברגלו, ראה בספר נשמת אברהם (סי' תרי"ד ס"ד).




[178]קעט. מה שכתבנו שאף רופא ומילדת רשאים לרחוץ ידיהם לפני ולאחר הטיפול והלידה, ג"ז כתב בתוה"י (שם) מדנפשיה. והגר"מ אליהו שליט"א אמר לי, שהן רופא והן מילדת, חייבים ביוה"כ לרחוץ את ידיהם לפני הטיפול בחולה ולפני הלידה, וכן לאחריהם. וטעמו, כדי שלא ידביקו אנשים אחרים מהמחלה, וכן כדי שלא ידבקו הם עצמם מהמחלה. והרי רחיצה זו אינה לתענוג אלא לנקיון, ולכן היא מותרת. והוסיף, שמותר להם לרחוץ את כל היד, כולל כף וגב היד עד פרק הזרוע, ולא רק את חלק האצבעות או חלק אחר מסוים שבו נגעו בגוף החולה. דאינם צריכים לדקדק בכך, כי יתכן שנגעו בחלק אחר מידם בגוף החולה ולא שמו לבם לכך. עכת"ד. והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שמותר לרופא ולמילדת לרחוץ ידיהם לפני הלידה או הניתוח, כיון שזה צורך החולה. ושכן הדין אף לאחר הניתוח והלידה. והוסיף, שירחצו את היד לפי הצורך, ואפי' את כל היד עד הפרק (כולל כף וגב היד). עכת"ד.




ומה שכתבנו שיולדת רשאית לרחוץ המקומות המזוהמים שבגופה, כ"כ בתוה"י (פנ"ב סט"ו), ולמד כן מדברי הרמ"א (בסי' תרי"ג ס"ט) שכתב שחולה רוחץ כדרכו אע"פ שאינו מסוכן. וכן ממש"כ מרן (שם ס"א) שמותר לרחוץ מקומות בגופו המלוכלכים בטיט. וסתם שם בתוה"י ולא כתב עד כמה זמן לאחר הלידה יש להקל לה בזה. ואמר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל שאכן הדין כן, אך רק עד תום שבעת הימים הראשונים ללידה. עכת"ד. ואמנם הגר"מ אליהו שליט"א דחה היתר זה, ואמר שיולדת אינה מותרת לרחוץ ביוה"כ. והוכיח כן מהמשנה ביומא (דע"ג ע"ב), שאמר רבי אליעזר שהמלך והכלה ירחצו את פניהם, והחיה תנעל את הסנדל. ומשמע דהחיה רק תנעל את הסנדל, אך לא תרחץ. והיינו לפי פשט המשנה. ועוד עיין בספר יום הכיפורים (לרב בעל כפות תמרים) על משנה זו, וראה שמדבריו אין להוכיח שלא כך. ואגב זאת הוסיף הגר"מ אליהו, שאף שחולה שאיב"ס מותר ברחיצה, הו"ד אם צריך לו. עכת"ד. בשו"ת ארץ צבי (סי' פ"ח) כתב להתיר למי שיש לו מיחוש בלשונו, שירחץ פיו בתרופה מרה המעורבת במים. וכ"כ בשו"ת דובב מישרים (הב"ד תוה"י פ"ט הערה כ"ז).




[179]קפ. כנ"ל (בהערה י"ב). ועוד בעניני הפטורים מן התענית ביו"כ ראה באנציקלופדיה הלכתית רפואית (כרך ג' עמ' תקי"א ואילך), בספר הלכה ורפואה (חלקים ג' וד', המאמרים העוסקים בענין יוה"כ), ובספר נשמת אברהם (חאו"ח עמ' רח"צ ואילך). ויהי רצון שה' ישלח רפואה שלימה לכל חולי עמו ישראל, בב"א.