נספח ח: בענין מי כשר להיות ש"ץ
ענף 1: פתיחה
ענף 2-3: דין פסול מחלל שבת מלשמש כש"ץ.
ענף 4: דין פסול המחנך ילדיו במוסדות חינוך קלוקלים.
ענף 5-6: דין פסול הפרוץ בעריות.
ענף 7: דין פסול ש"ץ המזלזל באיסורי תורה.
ענף 8-9: דין פסול ש"ץ המנבל פיו.
ענף 10: דין פסול ש"ץ שלא התמלא זקנו.
ענף 11: דין פסול ש"ץ המתפלל בימות השנה ללא מנין.
ענף 12: דין פסול ש"ץ המתגלח בתער.
ענף 13: דין פסול ש"ץ התובע את חבירו בבית משפט חילוני, וכן השופט ועורך דין המתדיינים שם.
ענף 14: דין פסול ש"ץ שאשתו הולכת ללא כיסוי ראש.
ענף 15: דין ש"ץ שיש לו טלויזיה בביתו.
ענף 16: עוד דברים הפוסלים מלשמש כש"ץ.
ענף 17-18: כללים בענין דברים הפוסלים ש"ץ.
ענף 1: פתיחה
הפוס' הביאו דוגמאות ומקרים בהם אין לקחת אדם להיות ש"ץ, חלקם לכל ימות השנה וחלקם רק לימים נוראים. עיקר הדבר הוא שמי שאינו יר"ש דיו אינו רשאי להיות ש"ץ. והפוס' הגדירו מי אינו יר"ש, או שאינו יר"ש מספיק כדי להיות ראוי להיות ש"ץ. כיון שאם לא היו מגדירים הדבר היה הדבר פרוץ וכל אדם יכול לפסול את חבירו מלהיות ש"ץ, שבשל שנאתו אותו היה מוצא בו פגם ומום, ולא היה לדבר סוף (וראה שו"ע סי' נ"ג סעי' י"ט. ומאידך שלא כל אדם יקפוץ להתעטר בעטרה שאינה שלו, ויחשוב שראוי הוא להוציא את כל הקהל י"ח, ולהתפלל לפני הבורא בשם כל הציבור בימים גדולים ונוראים אלה, שבהם נקבעות הגזרות לכל ימות השנה כולה). לכן מדגישים אנו, שאע"פ שנביא בסמוך דוגמאות לפסולי ש"ץ, בכל אופן אין אדם רשאי לפסול את חבירו מלשמש כש"ץ עפ"י הדברים הללו, אלא צריכים הגבאים ופרנסי הקהל לפנות אל תלמיד חכם הבקי בדינים אלה (אם יש רב לבית הכנסת, היינו רב ביהכ"נ) והוא יכריע בדבר, וכמבואר בהמשך נספח זה.
ומ"מ לאחר עיון רב בפוס', ובהתייעצות עם גדולי פוסקי הדור, הן אותם הפוסקים בהלכות פרטיות ובעיקר עם פוסקים בהלכות ציבור המכירים את נפש דורנו ומעורים בעניני העולם, העלנו בס"ד בחכתנו שאלו הדברים שהעושה אותם אינו ראוי להיות ש"ץ בימים נוראים: המחלל שבת (באופן המבואר לקמן בענפים 2,3. עיי"ש במסקנה בסוף ענף 3). וכן המחנך את בניו או בנותיו במוסדות חינוך לא דתיים, או במוסדות חינוך (דתיים אך) מעורבים בנים ובנות יחדיו (גם זה בתנאים המבוארים לקמן בענף 4). וכן מי שפרוץ בעריות, וכגון שהוא מתרחץ בים או בבריכה המעורבים גברים עם נשים, או שאינו שומר כראוי על טהרת המשפחה (כמבואר בענפים 5,6). העובר על איסורים מהתורה שידועה חומרתם (כמבואר בענף 7). וכן הרגיל לנבל את פיו בלשון הרע וכדו', או הרגיל לשיר שירי אהבה בין איש לאשה המגרים את היצרים, או שירים של ע"ז (כמבואר בענפים 8.9). ומי שכמעט אין צומח לו זקן (שאמנם ברור שבשל כך אין לכוללו עם בעלי העבירות, אך אנו עוסקים רק מדין מינויו כש"ץ. ראה בענף 10). ולדעת רוב הפוסקים כן הדין למי שמתפלל בימות השנה ביחידות (שמזלזל בצורך להתפלל במנין, ולכן אם יש אחר שהוא חזן טוב כמותו, יש לקחת את האחר לחזן, וכמבואר בענף 11), וכן מי שמתגלח בסכין (ויש אומרים גם המתגלח במכונת גילוח, כמבואר בענף 12), וכן מי שתובע את חבירו בבית משפט חילוני (ולא קיבל אישור לכך מבית דין רבני, וכדלקמן), ושופט הדן שלא לפי דיני התורה (וכן עורך דין המתדיין שלא לפי חוקי התורה. כמבואר כל זה בענף 13). וראה עוד בנספח זה (בענפים 16-18). ונתחיל בס"ד לבאר דבר דבור על אופניו:
ענף 2: דין פסול מחלל שבת מלשמש כש"ץ.
בענין דין המחלל שבת. הנה מצינו בכמה דוכתי בשו"ע שמחלל שבת הינו כגוי (כגון באו"ח סי' שפ"ה ס"ג, שכ"ה אפי' באיסור דרבנן. וביו"ד סי' ב' ס"ה, ובסי רנ"ד ס"ב, ובאה"ע סי' קכ"ג ס"ב, ובחו"מ סי' רס"ו ס"ב).
ובענין אם הו"ד בעבריין להכעיס או אפי' מח"ש לתיאבון. הנה המאירי (בחולין ד"ב,א') כתב שהמחלל שבת בפרהסיא, אף שלא להכעיס אלא לתיאבון, דינו כמשומד לכל התורה. ע"כ. וכן מוכח מהתוס' בחולין (די"ד,א', וכמש"כ התבואות שור (סי' ב' סקכ"ט), וכן מוכח מעוד כמה ראשו' [הב"ד ביבי"א (ח"א חיו"ד סי' י"א, סקכ"ה). עיי"ש שכתב שכן מוכח מהרמב"ם (פ"ג מתשובה ה"ט). ולא זכיתי להבין כיצד מוכח כן מהרמב"ם. ואדרבא, ממש"כ שם גבי מומר לעבירה א' דהו"ד כשעושה להכעיס, משמע איפכא. וגם לא דיבר שם על מח"ש. ונראה בס"ד שיותר ניתן להוכיח כן מדברי הרמב"ם בהל' גזילה ואבדה (פי"א ה"ב), מדהישווה מח"ש בפרהסיא לעע"ז. וכן משמע מהכס"מ בהל' איסורי ביאה (פי"ג הי"ז). ומ"מ מש"כ שכן מוכח מהרמב"ם בהל' תשובה, אולי הכוונה לפי מש"כ שם שבמומר לכל התורה כולה א"צ להכעיס. ובהל' גזילה ואבידה הרי משווה דין מח"ש לעע"ז, ולפי"ז גם במח"ש דינו כן אפי' לתיאבון וא"צ שיעשה כן להכעיס. כך אולי נראה להסביר שדעת הרמב"ם שאף מח"ש לתיאבון דינו כגוי, עפ"י המקורות הנ"ל, כפי שמצאנו בס"ד בשו"ת מהר"ם שי"ק (חחו"מ סי' ס"א ס"ק א' וה') עפ"י יבי"א הנ"ל]. וכן משמע ממרן בשו"ע (יו"ד סי' ב' ס"ה, וכ"כ ביבי"א שם). וכ"כ מרן בב"י (יו"ד סי' רס"ח) ובכס"מ (פי"ג מהל' איסורי ביאה הי"ז). וכ"כ כמה אחרו', מהם השם משמעון (פולק. חאה"ע סס"י י"ב), הרפ"ע (ח"ג חאו"ח סי' י"ב) ועוד אחרו'. הב"ד ביבי"א (ח"א חיו"ד סס"י י"א). ואמנם י"א שדוקא במחלל שבת להכעיס דינו כעכו"ם, מהם ספר מלכי בקודש (ח"ב עמ' קמ"ג), וכ"כ הרב פרי השדה (ר' בשו"ת שם משמעון שם שדחה דבריו) ועוד אחרו' (הב"ד ביבי"א שם. ועיי"ש מה שכתב בחריפות ע"ד ספר מלכי בקודש הנ"ל). וראה במ"ב (סי' שפ"ה סק"ד) שכתב שמחלל שבת אפי' רק לתיאבון ולאו דוקא להכעיס דינו כעכו"ם. וכ"מ מהמ"ב (סי' נ"ה סקמ"ו). וכן הסיק ביבי"א שם. נמצאנו למדים שהרבה פוס' רוא"ח ס"ל להחמיר בזה, שאף המחלל שבת רק לתיאבון דינו כעכו"ם, וכ"ש כשמחלל שבת להכעיס. ומ"מ בני"ד לקחתו לשמש כשליח של כל הציבור הקדוש לפני מלכו של עולם בימים נוראים אלה נראה בס"ד שיש לנקוט בזה כד' מרן בשו"ע (ביו"ד סי' ב') והמ"ב (סי' שפ"ה סק"ד), ולכן לא לקחת בשום אופן לש"ץ בימים נוראים, והיינו רה"ש ויוה"כ, מי שמחלל שבת אפי' רק לתיאבון. ורק אם עלולה לפרוץ קטטה מזה יש לשאול את רב אותה קהילה בענין זה, שיעשה כפי יכולתו כדי לדחות את אותו אדם מלשמש כש"ץ. ואם אין בכוחו לשנות הדברים לטובה, יליצו עליהם בשמים לזכות שמתוך האחדות לא תשלוט בהם מיה"ד.
ובענין אי מישתעי בחילול שבת של איסור דאו' או דרבנן. מרן (בסי' שפ"ה ס"ג) כתב שהמחלל שבת בפרהסיא, אפי' באיסור דרבנן הריהו כעכו"ם. וראה במ"ב שם (סק"ה) דהו"ד לענין ביטול רשות לעירובין, אך לשאר דברים יש מהאחרו' דס"ל שאינו חשוב כמומר ע"י חי"ש. עיי"ש. ובאמת י"א שכן חשיב כמומר (ראה ע"כ בבית הלל על יו"ד סי' ב', בבה"ט יו"ד סי' ב' סקט"ו ובפת"ת שם סק"ח, ותפיכה"ל עמ' קמ"ח הערה ו'). וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שלא רק לגבי עירוב אלא גם לשאר הדברים המחלל שבת בפרהסיא אפי' באיסורי דרבנן דינו כעכו"ם, וממילא פסול הוא גם מלשמש כש"ץ. עכת"ד. וכן מצאתי שכתב בשאר"י (ח"ב סי' נ"ג סעי' י"ז עמ' מ"ג) שאף המח"ש באיסורי דרבנן "אין ראוי" שיהיה ש"ץ אף בימות החול. ושכ"פ בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ו סי' י"א), בשו"ת קרן לדוד (או"ח סי' כ"ב) ועוד פוס'. וע"ע בילקו"י (ח"ב עמ' ס"א מהדו"ק). וגדול אשכנזי א' אמר לי לגבי מחלו' זו שעפי"ד הגמ' בעירובין מחלל שבת בפרהסיא בדרבנן הוא דוקא בחציפות, והיינו שאף כשרואה אדם גדול אינו מתבייש ממנו (עיי"ש בדף ס"ט,א'). נוסף לכך ישנה מחלו' בתורת הבית בין הרשב"א לרא"ה בהגדרת מחלל שבת. שאנו נוקטים שמחלל שבת בפרהסיא היינו אפי' לתיאבון. ואילו הרא"ה מחלק בדברים אלה, וכמבואר בחזו"א ביו"ד סי' ב' (והראה לי שם בס"ק ד' וה'. ואמר שאע"ג שלא דיברו בהדיא על מח"ש, מ"מ אפשר ללמוד כן גם גבי מח"ש). ומ"מ בפשטות מחלל שבת חשיב אפי' מח"ש בתיאבון. ושאלתי, שאולי לענין לפוסלו מש"ץ אפשר לפוסלו לי"נ אפילו אם הוא מח"ש בפרהסיא רק באיסורי דרבנן, וזאת גם אם נאמר שאינו נחשב כעכו"ם לשאר המצוות. וענה לי שקשה מאוד להחמיר תמיד בענין זה, כיון שישנם דברים שאנשים מזלזלים בהם, והיינו שאנשים מחללים פעמים רבות שבת בגלל שאינם מודעים לחומר העוון. ולכן מצינו אפי' צדיקים גדולים המחללים שבת באיסורים דרבנן, וכמו שהגמ' שואלת (ראה ביצה ד"ל,א') מדוע אין מוחין באותם שרוקדים בשבת, ואומרת שמוטב שיהיו שוגגין. כך כבר היה בימי חז"ל. ואילו כיום זה בטעות הפך להיות מצוה, וישנם אפי' גדולים המרקדים בשבת. וה"ז דבר שהמשנה אוסרת. האם נוכל לפוסלם מש"ץ בשל כך. ולכן אי אפשר לפוסלם מש"ץ, אלא רק המחלל שבת בדברים שידוע איסורם. עכת"ד [אמנם יש להעיר שיש פוס' שכתבו במפורש שמותר - לאשכנזים - לרקוד בשבת עכ"פ לצורך מצוה. ר' בשו"ת מנחת אלעזר (ח"א סי' כ"ט), בדבר יהושע (ח"ב סי' מ"ב סק"ד), בערוה"ש (סי' של"ט ס"ט) ושו"ת עשה לך רב (ח"ב סי' ל'), ועוד]. וראה עוד בענין ש"ץ מחלל שבת, בשו"ת חתן סופר (סי' כ"ט).
ענף 3: המשך דין פסול מחלל שבת.
ואי בעי שיעשה כן דוקא בפרהסיא. מדברי מרן שם (בסי' שפ"ה) מוכח שאם מחלל שבת רק בצינעה, אפי' באיסור דאו', הריהו כישראל ולא חשיב מומר. ופרהסיא הוי כשחילל בפני עשרה מישראל או שידע שיתפרסם הדבר ביניהם (מ"ב סק"ד. כה"ח סקי"א). ואם עשה להכעיס אפי' שלא בפרהסיא דינו כעכו"ם (מ"ב וכה"ח שם). וגדול אשכנזי א' אמר לי שמה שקורין מין או מומר למחלל שבתות הו"ד למח"ש בפרהסיא אך לא בצנעה, ואפי' שעושה איסור דאו' בצנעה אינו נקרא כך ואין דינו כעכו"ם. ומ"מ הגדר לפוסלו מש"ץ הינו שונה ותלוי בשיקול דעת של הפוסקים. ושאלתי גבי אדם המסתכל בטלויזיה בביתו עם אשתו בשבת (אף שאין שם עשרה מישראל), היש לפוסלו מש"ץ. וענה לי שתלוי אם הציבור מודע לאיסור זה. וכיון שכולם יודעים שאסור להסתכל על טלויזיה בשבת לכן יש לפוסלו מלשמש כש"ץ. עכת"ד. וא"כ לענין פסול ש"ץ אף שמח"ש בצנעה, מ"מ אם עושה דבר שאיסורו ידוע פסול מלשמש כש"ץ. וראה עוד מדברי אותו רב לקמן (בסוף ענף 15).
ובענין הטעם שדינו כמח"ש דוקא כשעושה כן בפרהסיא, ראה באג"מ (חיו"ד ח"ב עמ' ז' סי' ה', ו'. וח"ד עמ' ר"צ סק"ג).
י"א שאם חילל שבת רק פעם אחת בפרהסיא לא מיקרי מומר. וי"א דאפי' בחדא זימנא הוי מומר (ראה מ"ב סי' שפ"ה סק"ד וכה"ח שם סק"ח). והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שלדעתו מי שחילל שבת בפרהסיא אפי' רק פעם א' פסול להיות ש"ץ אפי' כל השנה, ולא רק בימים נוראים. עכת"ד. וראה עוד בש"ך (ביו"ד סי' ב') בענינים אלה.
יש לציין שישנן עוד כמה שיטות לגבי הגדרת מח"ש בפרהסיא: א. יש מי שאומר דהו"ד כשעשה מלאכה בעבודות הקרקע (הגהות רע"א ליו"ד סי' ב'). ב. י"א שאם הינו מתבייש לחלל שבת בפני ת"ח או רב חשוב לא חשיב מח"ש בפרהסיא (תו"ש סי' שפ"ה עפ"י עירובין דס"ט,א'. וע"ע במנחי"צ ח"ג סי' כ"ו סק"ד. וראה מ"ב סי' שפ"ה סק"ו וכה"ח סק"י שכתבו דאז חשיב בצינעה, וזאת בשם הפמ"ג, הא"ר וש"א). ג. יש מי שאומר שדוקא העובר על דבר שנודעה חומרת איסורו חשיב כמח"ש בפרהסיא (שו"ת רע"א סי' צ"ו). ד. יש מי שאומר שאם נמנע לאחר זמן מלחלל שבת, אע"פ שלא נודע ששב בתשובה הוי ספק אי חשיב כמח"ש בפרהסיא (שו"ת חתן סופר סי' כ"ט). הובאו דבריהם בספר תפילה כהלכתה (פפויפר. עמ' קמ"ח). ומ"מ הפוס' הנ"ל לא דנו דוקא גבי ש"ץ, אלא גבי מי שדינו ממש כמומר. ונראה שאף מי שיש ספק לגביו, כגון ארבעת המקרים האחרונים ששאר הפוס' לא הקלו לגביהם, אין ראוי לסמוך על קולות אלה לגבי ש"ץ לימים נוראים (כי גם הם לא כתבו כן לגבי ני"ד). ורק אם מורה ההוראה רואה שעלולה לפרוץ קטטה גדולה אם לא יסכים לאשר שפלוני יהיה ש"ץ ושייך אז להקל עפ"י א' מהפוס' הנ"ל, יסמוך ע"כ. וכן יקל בשעה"ד גדולה הדומה לכך. וראה עוד בתפילה כהלכתה (עמ' קמ"ח סמ"ז) מחלו' הפוס' אי בדורותינו יש להקל ולצרף לאמירת דברים שבקדושה, או אף לתפילה בציבור, מי שהוא מח"ש בפרהסיא (טעם המקילים משום שבזמננו אין עושים להכעיס, ואין דעתם לכפור אלא שכך חינכום, והם כתינוקות שנישבו. וראה עוד באגרת השמד שכתב הרמב"ם שאין ראוי להרחיק מחללי שבתות אלא לקרבם למצוות). ומאידך ראה בשאר"י (ח"ב עמ' מ"ג) שהב"ד כמה פוס' שעדיף להתפלל ביחידות מאשר להתפלל בציבור כשהש"ץ הינו מחלל שבת. ורק אם מתפלל עם ציבור חילונים, כדי לקרבם לתו"מ, יש להעלים עין מכך. עיי"ש.
עוד בענין גדר מח"ש הפסול מלשמש כש"ץ ראה באג"מ (או"ח ח"ה עמ' קט"ו ס"ק ז' וח'. עמ' ר"צ סק"ג, ועמ' שי"ט).
מסקנה:
נמצאנו למדים שבענין מח"ש ישנם צדדים רבים לכאן ולכאן. שבענין אי חשיב משומד לכל התורה דוקא אם מח"ש להכעיס או אפי' לתיאבון, מצינו כמה רוא"ח שהחמירו שאפי' מח"ש לתיאבון חשיב משומד כנ"ל (וכ"פ המ"ב וכ"מ ממרן). ואף שיש מקילים וס"ל דהו"ד בלהכעיס, הנה לענין לפוסלו מש"ץ נראה שאפי' לתיאבון פסול מש"ץ. ובענין מח"ש באיסורי דאו' או דרבנן, הנה מרן החמיר במח"ש בפרהסיא אפי' באיסור דרבנן דחשיב כעכו"ם. ואע"ג שנחלקו הפוס' האחרו' אם הו"ד לענין ביטול רשות לעירובין או אף לשאר דברים, מ"מ נלע"ד בס"ד שלענין ש"ץ יש להחמיר במח"ש בפרהסיא אפי' באיסורי דרבנן (כמש"כ לעיל בשם בית הלל, שו"ת קרן לדוד, הגר"מ אליהו זצ"ל וילקו"י בשאר"י) ואפי' רק פעם אחת. ואי מח"ש רק בצנעה יש לפוסלו אם עשה כן להכעיס. אך אם עשה בצנעה ולתיאבון היה נלע"ד בס"ד שיש לצדד להקל לענין ש"ץ, אם אינו עושה כן באופן קבוע אלא לעיתים רחוקות (דיצרו גובר עליו ורוח שטות נכנסת בו, ואין נפשו בזה למצוות). אך הגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שאם מחלל שבת רק בצנעה ולא בפרהסיא, אפי' עובר איסורי דאו' ואפי' באופן קבוע, אינו פסול מלשמש כש"ץ. עכת"ד. ומ"מ פשוט דהו"ד בתיאבון, אך בלהכעיס פסול הוא, וכנ"ל. ומסתבר שהעושה להכעיס עפי"ר לא יקפיד לעשות בצנעה. וכבר כתבנו לעיל בסמוך בשם הגרמ"א זצ"ל, שאם מח"ש בפרהסיא אפי' פ"א פסול להיות ש"ץ כל השנה. ע"כ. וראה מה שכתבנו לעיל בשם גדול א', שלענין פסולי ש"ץ אם מח"ש בדבר שאיסורו ידוע הריהו פסול אפי' עשאו בצנעה. וכ"ה אם מח"ש בפרהסיא בדבר שאיסורו ידוע, הריהו פסול אפי' באיסור דרבנן. עכ"ד. ובאשר לדעות האחרונות שכתבנו (שי"א דהו"ד באיסורי מלאכות בקרקע וכדו') יש לסמוך עליהן רק בשעה"ד גדולה לענין ש"ץ, וכגון למנוע קטטה, וכנ"ל.
בענין אדם שיש עליו קול שאינו שומר שבת כהלכתה, המותר למנותו לנשיא ביכ"נ, ראה אג"מ (ח"ג או"ח סי' י"א. וע"ע בסי' י"ג).
ענף 4: דין פסול המחנך ילדיו במוסדות חינוך קלוקלים.
ומה שכתבנו גבי מי שמחנך את בניו או בנותיו במוסדות חינוך שאינם דתיים, כ"כ ביחו"ד (ח"א סי' נ"ב). וראה גם שו"ת מהר"ש גרינפלד (ח"ב סי' ל"ז), יבי"א (ח"ד סי' ד'), ויחו"ד (ח"ד סי' מ"ו) שהאריכו בענין חינוך הבנים. ומרן החפץ חיים כתב שהמוסר בניו למקום שמלמדים בו כפירה (וכוונתו שם לשולח בניו לבתי ספר חילוניים) כאילו מסרו להמיר את דתו (מובא במכתבי הח"ח, מכתב מ"ד. הב"ד בספר הח"ח - מידות ומצוות, עמ' 369). ועיין עוד בדבריו בספר שמירת הלשון (שער התורה פרקים ז'-ט'), דברים חריפים על המוציא את בנו מהישיבה לצורך פרנסה ועניני העולם.
ואמנם ביחו"ד (ח"א שם) כתב ד"ז גבי מי ששולח את בניו לבתי ספר לא דתיים. ואילו בנו בילקו"י (מועדים, הל' ערב רה"ש, עמ' י"ט ס"א) כתב שכ"ה גם למי ששולח את בניו לבי"ס שאינם חרדיים או בבתי ספר דתיים אך מעורבים בנים ובנות יחדו (ובתיקונים בריש הספר למהדו' מאוחרת יותר, הוסיף שבתי ספר שאינם חרדיים היינו שאינם חרדים לדבר ה' ואינם שומרים תורה ומצוות. ע"כ). אלא שהגר"ע יוסף זצ"ל אמר לי (בתשובה לשאלתי), שאם אותו אדם שולח את בניו או בנותיו לבי"ס דתי מעורב (שלומדים בו בנים ובנות יחדו), הרי שצריך להתרות באותו אדם, כיון שישנם אנשים שאינם יודעים את חומרת האיסור שבדבר. ואם התרו באדם זה ובכל אופן הוא שולח את בניו או בנותיו לבי"ס כזה, הריהו פסול להיות ש"ץ בימים נוראים. ואדם השולח את בניו או בנותיו לבי"ס לא דתי, הריהו כמותרה ועומד, ופסול הוא להיות ש"ץ בימים אלה אף אם לא התרו בו. ואם שלח את בניו או בנותיו לבי"ס דתי שלומדים בו בנים ובנות יחדו, ואין באזור מגוריו בי"ס שאינו מעורב כך שאין באפשרותו לשלוח לבי"ס שיש בו הפרדה, אמנם עשה שלא כהוגן, אך מ"מ אין פוסלים אותו מלשמש כש"ץ. עכת"ד.
והגר"מ אליהו זצ"ל הסכים לכך שמי ששולח את בניו או בנותיו לבי"ס חילוני פסול הוא מלהיות ש"ץ בימים נוראים, כיון שניכר הדבר שאין היראת שמים חשובה לו. ושאלתיו בענין מי שיש בישוב בו הוא גר רק בי"ס חילוני, האם ג"כ הינו פסול להיות ש"ץ בימים נוראים, משום שיש באפשרותו לעבור למקום מגורים אחר שבו יש בי"ס דתי. וענה לי שאין לפוסלו במקרה זה מלהיות ש"ץ, כי אין הכרח לומר שהוא עושה כן במרד לשלוח את בניו לבי"ס חילוני. וכגון שיש לו אשה רעה שמתעקשת לשלוח את בניו לבי"ס חילוני, ואינו יכול לריב עמה, שגם בזה אין לפוסלו מלהיות ש"ץ בי"נ. והוסיף, שאם במקום מגוריו של אדם ישנו בי"ס דתי מעורב בנים ובנות יחדו, ובי"ס דתי אחר נפרד, והוא שולח את בניו או בנותיו לבי"ס המעורב, ג"כ הינו פסול להיות ש"ץ בימים נוראים (ואולי בני"ד לא היקל מטעם שמא יש לו אשה רעה, דבזה א"צ לעבור דירה לישוב אחר ולכן צריך הוא להתעקש על חינוך בניו. או שבאמת אם תהיה לו מריבה על כך עם אשתו, יתכן שיקל הגרמ"א זצ"ל בכך - מ.ה.). אך בי"ס מעורב נחשב לענין זה דוקא אם ישנם באותה כיתה בנים ובנות יחדו. אך אם יש כיתה נפרדת לבנים וכיתה נפרדת לבנות, והוא שולח את בניו או בנותיו לאותו בי"ס, אין זה פוסלו מלהיות ש"ץ. ולמרות שבהפסקות הם משחקים באותה חצר, כיון שאז הם עסוקים במשחקים וזה גם בפרהסיא (ויש פחות חשש יחוד - מ.ה.), לכן זה פחות חמור מאשר כיתות מעורבות בנים ובנות יחדו. אך הדגיש שאין זה אומר שלכתחילה מותר לעשות בי"ס כזה או לכתחילה לשלוח את בניו ובנותיו להתחנך בבי"ס כזה. עכת"ד.
ואחד מגדולי הדור האשכנזים אמר לי שאכן מסתבר שמי ששולח את בניו או בנותיו למוסדות חינוך חילוניים שהוא פסול להיות ש"ץ. שלא רק שהוא מזלזל ביר"ש אלא הריהו חוטא, וכמש"כ לגבי מי שאינו מגדל את בניו לתורה. והוספתי שיש פוס' שכתבו שכ"ה גם לגבי מי ששולח את בניו או בנותיו לבי"ס הנקרא דתי, אך לומדים שם בנים ובנות יחדו. ומדובר שהתרו בו ובכל אופן הוא ממשיך במרדו ומחנך אותם שם, אע"פ שהינם מעל גיל תשע שנים. ואמר לי שכעיקרון יש להסכים עם כך שהוא פסול לש"ץ, שהרי הגמ' אומרת איזהו עם הארץ, זה שאינו מגדל בניו לתלמוד תורה. א"כ ק"ו לגבי זה המגדל בניו לתרבות רעה. ומשהערתי שהח"ח כתב בספר שמיה"ל דברים חמורים לגבי מי ששולח את בניו לבתי ספר שלא לומדים שם מתוך יר"ש. אמר לי שזה פשוט וא"צ לחפש בזה בספרים שהרי זו חובת האב על הבן, וזו חובה מדאו' לגדלו לתורה וליר"ש. ושאלתי לגבי מי שגר בישוב מסוים שבשל פרנסתו צריך הוא לגור דוקא באותו אזור. אך באותו ישוב יש רק בי"ס חילוני, או בי"ס דתי אך מעורב בנים ובנות יחדו. האם גם אז יש לפוסלו מלהיות ש"ץ. וענה לי שדבר זה צריך לשקול ולהתייעץ עם הרב (היינו הרב שבמקום - מ.ה.), כיון שקשה מאוד לומר שאנשים זרים יתערבו בכך ויפסלוהו ויקראו לו רשע, שהרי אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו. וזה נסיון קשה לאדם לעזוב את פרנסתו וכו', ובשל כך אי אפשר לקרוא לו רשע. עכת"ד.
והנה יצא עתה ספר שאר"י (ח"ב סי' נ"ג, דיני ש"ץ, עמ' ל"ד) שחיזק את מה שכתב בילקו"י (ח"ה עמ' י"ט) שהעיקר לדקדק ולמנות ש"ץ דוקא מי שבניו מתחנכים בבתי ספר החרדים להלכה הצרופה, לאפוקי בתי ספר דתיים שיש בהם חינוך מעורב, וחלק מהמנהלים והמורים אינם מדקדקים במצוות כפי ההלכה (כגון שאוכלים בלא נט"י וברהמ"ז). עיי"ש שהביא מקרה חמור של בי"ס שהמורות הולכות לבריכה עם תלמידי הכיתות הגבוהות כדי להשגיח עליהם. ואם שולח את בניו או בנותיו לבי"ס כזה פסול הוא מלהיות ש"ץ. ועוד הוסיף, שהמחנך בניו בחינוך מעורב פסול לש"ץ דוקא אם הסבירו לו את חומרת הענין (כדברי הגר"ע יוסף הנ"ל, שאמר לי זאת כמה שנים לפני כן). ואם חזר בתשובה על שחינך את בניו במקומות אלה רשאי להיות ש"ץ, דאין דבר העומד בפני התשובה. וכן מי שמתקרב ליהדות, ומסיבות שאינן תלויות בו בניו ממשיכים ללמוד בבי"ס חילוני, כתב שם בשאר"י שיש לדון לגביו, דיתכן שבכה"ג שרי להיות ש"ץ, עכ"ד. וכעבור כמה שנים יצא לאור שו"ת יבי"א חלק י', וכתב גם שם (בחלק אה"ע סי' נ"ג) גבי ני"ד, ושזו חובת ההורים לחנך את ילדיהם בחינוך נפרד בין הבנים לבנות. עיי"ש.
וא"כ רואים אנו שדעות שונות בדבר לגבי המציאויות השונות, ומ"מ המכנה המשותף הוא שאם מחנך הוא את בניו בחינוך שאינו דתי כראוי משום שמזלזל הוא בחשיבות החינוך ליראת שמים, הרי שפסול הוא להיות ש"ץ לפחות ברה"ש ויוה"כ.
בס"ד יש עוד להוסיף, שהמקים בית ספר מעורב לבנים ולבנות (בלי היתר מיוחד מרבנים גדולים, וכגון רק לכיתות א' וב' בלבד, וגם זה רק במיקרים מיוחדים), הרי שאינו רק חוטא בעצמו, אלא הריהו בכלל מחטיא את הרבים, ואסור לשתף עמו פעולה כלל, שהריהו פורץ את גדרי הצניעות. וקל וחומר שאין למנותו כש"ץ, לפחות בראש השנה ויום הכיפורים. ומסתבר שאף לגבי כל ימות השנה כולה. וראה מה שכתב ע"כ בספר ילקוט יוסף (קיצור שו"ע ח"ב).
ענף 5: דין פסול הפרוץ בעריות.
בענין ש"ץ הפרוץ בעריות. כתב הרמ"א בד"מ (סי' נ"ג סק"י) בשם הכלבו, שש"ץ שנתפס עם הנכריות אין מעבירין אותו משום רינון בעלמא, אבל אם יש עליו עדים מעבירין אותו. ובשם רה"ג כתב על אחד שנחשד מאשת איש והוחזק שעשה תשובה, שאין ממנין אותו ש"ץ ביום התענית, שאין זה פרקו נאה. ע"כ. וכתב ע"כ הרמ"א, דמה שחילק בין יום התענית לשאר ימים לא סבירא לן הכי, דהא כל הפוס' כתבו דבעינן פרקו נאה אף בשאר הימים. ע"כ (וראה לעיל בגוף הקונטרס פרק א' ריש הערה ל"א, שנחלקו הפוס' אי נאמרו מידות אלה לש"ץ רק בתעניות, או לש"ץ בכל ימות השנה). וכ"פ הרמ"א במפה (סי' נ"ג סכ"ה) שאין מסלקין ש"ץ משום רינון בעלמא כגון שיצא עליו שם שנתפס עם הכותית. אבל אם באו עליו עדים וכיו"ב מעבירין אותו. ע"כ. וכתב ע"כ המ"ב (ס"ק ע"ה,ע"ו) שאם יש עליו רינון בעלמא אף שאין מעבירים מ"מ אין למנותו לכתחי', ואפי' שהרינון היה רק בילדותו. וכן יש לחוש לקול להושיב בי"ד על כך ולברר. ועוד כתב גבי ש"ץ שבתו זנתה תחת בעלה, שאין למנותו לכתחי', אך אם כבר התמנה אין להורידו בשל כך. ובבה"ל (סוף ד"ה "אם באו") כתב שאם רואים בש"ץ כמה סימני פריצות פשוט שצריך להתרות בו כמש"כ הרמ"א לענין ש"ץ המנבל פיו (שאם אינו שומע להתראה מעבירין אותו). ע"כ. ובשו"ת אב"נ (חאו"ח סי' כ"ח סקי"ג) כתב למסקנה, שנראה שאם אין עדים על פריצות ולא קול שאינו פוסק על זנות, אלא רק קלא דלא פסיק על פריצות ויחוד וכה"ג, אין בזה ראיה שיכולין להעבירו (עיי"ש בסקי"ד שיעץ בשעה שנעשו הקהל שתי כיתות בענין הש"ץ, שיתנו לש"ץ סכום כסף שיפתח לו עסק אחר, דמה צורך לו להיות דוקא חזן, דטוב פת חרבה ושלוה בה).
ויש לדון אי כשר לש"ץ מי שאשתו אינה טובלת לנידתה (כך שעובר על איסורי כרת כבועל נידה), וכן גבי מי שהולך להתרחץ בים או בריכה מעורבים גברים ונשים יחדו בלבוש שאינו צנוע. ויש לדון בכך גם מצד זה שהאנשים המעידים שראוהו מתרחץ שם הם בעצמם ג"כ מתרחצים שם (ושמא פסולים הם לעדות). ובפרט לפי מש"כ המ"ב בבה"ל (הנ"ל) שאם רואים בו כמה סימני פריצות פשוט שיש להתרות בו (ואם אינו שומע יש להעבירו מש"ץ).
ונתחיל תחילה לבאר בס"ד חומרת איסור הרחצה בים או בריכה המעורבים בגברים ונשים. אמרו בגמ' ברכות (דס"א,א'): כל העובר אחורי אשה בנהר אין לו חלק לעוה"ב. ופרש"י, מפני שהיא מגביהה בגדיה וזה מסתכל בבשרה. ובהגהות יעב"ץ כ' דלאו דוקא באשת איש, דה"ה בפנויה, שמגרה יצה"ר בעצמו ומסלק הבושה מעל פניו (והגר"א נבנצל שליט"א העיר: ופנויות דידן הן בדרך כלל נדות. עכ"ל). ועוד אמרו בירו' (ברכות פ"א ה"ה) דהעינים והלב תרי סרסורי דעבירה, שהעין רואה והלב חומד. ואמרו בגמ' ע"ז (ד"כ,ב') שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. וכתבו התוס' שהוא דרשה גמורה מהפס' "ונשמרת מכל דבר רע". ומרן בב"י (אה"ע סי' כ"א) הב"ד רבינו יונה שמדברי קבלה אסור להסתכל בפנויה, שנא' "ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה". ובאשת איש האיסור הינו מן התורה שנא' "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". וכבר כתב הרמב"ם (פ"ד מתשובה ה"ד): המסתכל בעריות מעלה על דעתו שאין בכך כלום, שהוא אומר: וכי בעלתי אותה או קרבתי אצלה. והוא אינו יודע שראית העיניים עוון גדול הוא, שגורמת לגופן של עריות שנא' "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", וגורם לעכב את התשובה. עד כאן דבריו. וכבר דרשו חז"ל (יומא דע"ד,ב') עה"פ "טוב מראה עינים מהלך נפש", שחמור יותר מראה עינים בגופה של אשה מאשר גופו של מעשה. וכתבו הראשו' דנ"מ להא דהרהורי עבירה קשים מעבירה. והסביר הרמב"ם בספר מורה נבוכים (ח"ג פ"ח) שיש בזה ענין נפלא מאוד, כי כשיחטא האדם בפועל בגופו אמנם ימרה את פי ה' מצד חומריותו, ומ"מ לא המרה אלא מצד הבהמיות שבו. אך המחשבה הינה מסגולות האדם בחלק הנכבד ביותר שבו, וכשהוא מהרהר בעבירה יוצא שחטא בשכלו שהוא החלק הנכבד שבו, ואינו דומה מי שחטא ושעבד עבד סכל וטיפש למי שעבר עבירה ששיעבד שר נכבד וחשוב. וכ"כ המאירי בחיבור התשובה (מאמר א' פ"ז).
ועוד אמרו בגמ' ב"ב (דנ"ז,ב') עה"פ "ועוצם עיניו מראות ברע", אמר רבי חייא בר אבא, שהכוונה למי שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה (והיינו כשהולך על שפת הנהר והנשים רגילות לעמוד שם בגילוי שוק. רשב"ם). והסבירו בגמ' שמדובר שאפי' אין לו דרך אחרת ללכת, ומ"מ היה צריך לאנוס עצמו ולהטות עיניו לצד אחר או לעצום עיניו. אך אם יש לו דרך אחרת ועובר בכל אופן שם נקרא רשע. ע"כ. וא"כ כל שכן ההולך ומתרחץ בים או בבריכה מעורבים, אין ספק שהוא נקרא רשע שהרי הפריצות שם רבה מאוד, ובשום אופן אי אפשר שלא יסתכל בנשים הפרוצות, וגדול עוונו מנשוא.
וכן מצינו בגמ' בגיטין (ד"צ עמ' א'-ב') שאדם רע היינו מי שאשתו יוצאת מביתו וראשה פרוע (ללא כיסוי ראש) ופרומה משני צדדיה ורוחצת במקום שבני אדם רוחצים, והוא מחריש. אך אם רוחצת היא ממש עם בני אדם רגלים לדבר שזונה היא ואסורה לבעלה לגמרי וחובה לגרשה מן התורה (רש"י. ר"ן. מהרש"א). וברור שהאיש המתרחץ שם גם הוא אינו מנוקה מעוון. ואפי' הפנויות הרוחצות שם הרי הן בחזקת נידות. והנשים המתרחצות עוברות על איסור נוסף של "לפני עיוור לא תתן מכשול" (עפ"י פיהמ"ש לרמב"ם, שביעית פ"ה מ"ו).
וכבר הזהירו על חומרת איסור זה גדולי דורנו, מהם הג"ר שמואל הלוי ואזנר זצ"ל בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סי' קפ"ה), הג"ר משה פיינשטיין זצ"ל בשו"ת אגרות משה (חאה"ע סי' נ"ו), הרה"ג משה שטרן בשו"ת באר משה (ח"ד סי' קמ"ז), וכ"כ בספר טהרת יו"ט (ח"ח עמ' קס"ד). ואפי' מי שהוא חולה וצריך להתרחץ בים לרפואתו, אסרו עליו הפוס' להתרחץ בים או בבריכה המעורבים בגברים ונשים [שכ"כ הג"ר חיים פלאג'י בספר מועד לכל חי (סי' ט' סקכ"ז) והגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד (ח"ה סי' ס"ג)]. ואם על העובר במקום שהנשים עומדות על הכביסה ורק מגלות את שוקן, ויש לו דרך אחרת, אמרו חז"ל שהוא נקרא רשע, אע"ג שהוא מטה או עוצם עיניו. ורק אם אין לו דרך אחרת ועובר שם ועוצם עיניו ש"ד. הרי הו"ד כשעובר שם דרך העברה בעלמא, שיכול לעבור שם מבלי לראות הנשים העומדות על הכביסה. אך ללכת להתרחץ בים או בבריכה מעורבים, שכל פניות שהוא פונה הנה אשה לקראתו, שית זונה ונצורת לב, ואי אפשר להמנע מלהסתכל ולבוא לידי הרהורי עבירה בזמן שהותו שם. ובזמן שהנשים שם במערומיהן, האם אפשר שתהיה אש בנעורת ולא תהבהב, וכמו שאמרו בסנהדרין (דל"ז,א'). וכן נא': היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה. והרמב"ם (פכ"א מאיסורי ביאה הכ"א) כתב הדין שאסור להסתכל בנשים בשעה שהן עומדות על הכביסה, ולא חילק כלל בין אם יש לו דרך אחרת אם לאו. וכן כתבו בפשטות לאסור הטור והשו"ע (אה"ע סי' כ"א ס"א), והיינו שלדעתם אף כשאין דרך אחרת לעבור אלא סמוך לנשים המכבסות שמגלות שוקיהן, גם אז צריך לעצום עיניו (כמש"כ בס' אז נדברו ח"ז סי' ע"ה). והאם ההולך לים מעורב יתכן שיעצום עיניו כל הזמן. לכן אין להקל בזה כלל. וכבר מבואר במדרש רבה (פר' "אחרי מות" פכ"ג סי' י"ב) שגם מי שניאף בעיניו נקרא נואף (כמובאים דברים הללו ביחו"ד שם).
ענף 6: המשך דין פסול הפרוץ בעריות.
ולאור כל הנ"ל ברור ופשוט הוא שאיסור גמור הוא ללכת לים או בריכה המעורבים גברים ונשים, ועוון חמור הוא. ואע"פ שלפני דור אחד היה הדבר פרוץ ביותר אף בין כמה מחובשי כיפות, ברוך ה' שבדורנו ישנה מודעות יותר גדולה לאיסור חמור זה, וכפי ששמעתי אף בסניפי בני עקיבא בכל רחבי הארץ רובא דרובא נזהרים בכך, וכל מי שריח תורה בקרבו נמנע מלהגיע למקומות פרוצים הללו. וכבר ישנם בכל חלקי הארץ חופי רחצה רבים הנפרדים לבנים ולבנות לחוד, וכן בבריכות שחיה רבות ישנן שעות נפרדות לגברים ולנשים (ושמעתי שגם בקיבוצים הדתיים מתרבות משנה לשנה השעות של הרחצה הנפרדת. יישר כוחם, ושימשיכו להתחזק). וחובה קדושה על כל מי שבידו להוכיח, שיעשה כן במתק שפתים ויסביר את חומרת האיסור לרבים, והמזהיר והנזהר ירבה שלומם כנהר. ואף שהדבר פשוט הוא מאוד לכל מי שיודע דת ודין, מ"מ מפני חומרת הדבר לא מנעתי את עצמי מלהאריך בזה פה (כעין מש"כ הבה"ל סי' ע"ה סוד"ה "מחוץ לצמתן"). וע"ע בשו"ע או"ח (רס"י ע"ה) ואה"ע (סי' כ"א) ובנו"כ שם (ובאוצה"פ על אה"ע שם ובפרט בח"ט עמ' 54). וראה עוד בשו"ת אב"נ (חאו"ח סי' כ"ח סק"ט שכתב גבי הש"ץ, אף שלא זינה בזמן שחושדים אותו בא"א, רק משום פריצותו נחוש שזינה פעם אחרת, שאם רגיל בכך אכן יש לחוש שזינה פעם אחרת). ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, לפי"ד הבה"ל (הנ"ל בסי' נ"ג סכ"ה) גבי רואים בש"ץ סימני פריצות. לפי"ז מי שאשתו אינה טובלת לנידתה, כך שהוא בועל נידה כל חייו ועובר על איסורי כרת, האם פסול הוא מלשמש כש"ץ. וענה לי שפסול הוא מלשמש כש"ץ, ולא רק בימים נוראים אלא כל ימות השנה. ושאלתי גבי מי שאינו זהיר בהלכות נידה, אך לא באיסורי כרת, שאינו בועל נידה, אלא עובר הוא על איסורי דאו' של נידה, כגון חיבוק ונישוק בעת נידתה (שזו מחלו' ראשו' אי הוי איסור דאו' או דרבנן). האם פסול מלשמש כש"ץ. וענה לי שאנשים אינם מבינים את חומרת הדבר, ולכן אפי' אם עוברים על איסורי נידה מדאו' (לא כרת) מותרים הם לשמש כש"ץ (ראה כעין זאת במ"ב סי' נ"ג סקפ"ב. ובענין האם ומתי מקילים ומתירים לשמש כש"ץ לעוברים על איסורי דאו', בשל הטעם הנ"ל - ראה לקמן בסמוך - מ.ה.). ועוד שאלתיו, האם מי שהולך להתרחץ בים מעורב (נשים וגברים באותו מקום) כך שרואה הוא שם נשים לא צנועות, הפסול הוא מלשמש כש"ץ בימים נוראים. וענה לי שפסול הוא. ושאלתי, הרי מי שהעיד כך על אותו ש"ץ, גם הוא עצמו היה באותו חוף מעורב, הנאמן הוא להעיד זאת או שהוא פסול להעיד זאת. וענה לי שאותו אדם אינו נאמן להעיד. אלא אפשר לפסול את הש"ץ רק אם הוא מעיד על עצמו שהיה בחוף מעורב, או שראוהו עוברים ושבים שהוא נכנס או יוצא מחוף מעורב. עכת"ד.
וגדול אשכנזי א' אמר לי לגבי מי שאשתו אינה טובלת במקוה כך שעובר הוא על איסורי כרת (דבועל נידה), פשיטא שפסול הוא להיות ש"ץ, שהרי מי שעובר על חייבי כריתות חייבים להחרים אותו. ושאלתי לגבי עובר על איסורי דאו', כגון חיבוק ונישוק שנחלקו הראשו' אי הוי איסור דאו' או דרבנן, האם גם אז יפסלוהו מש"ץ. וענה לי שאף שיש מחלו' אי הוי דאו' מ"מ כיון שזה אביזרייהו דעריות, אף אם נאמר שזה איסור דרבנן ולא דאו', אפ"ה יש ע"כ איסור יהרג ובל יעבור לכו"ע, שהרי גם על אביזרייהו מדרבנן שייך יהרג ובל יעבור, שהריהו חוטא ופושע. וצריך להחרימו ולגרשו מביהכ"נ. ועוד שאלתיו לגבי מי שהולך לים או לבריכה מעורבים נשים וגברים, היש לפוסלו כש"ץ. ואמנם לפי דבריו (וכן מסתבר) מש"כ בבה"ל (סי' נ"ג) גבי מי שיש בו סימני פריצות שיש להתרות בו ולסלקו, הכוונה לעריות ממש (ולא גבי הסתכלות בטלויזיה, וכדלקמן בסוף ענף 15), אך בני"ד הריהו חמור טפי מהסתכלות בטלויזיה. וענה לי שלגבי רחיצה בים מעורב כבר אמרו בגמ' בסוף גיטין (ד"צ,ב') שאשה העוברת על דת שמצוה מן התורה לגרשה, ומסבירה הגמ' שהכוונה לאשה שרוחצת במקום שבני אדם (היינו גברים) רוחצים (ועיי"ש בפרש"י שאין מדובר שרוחצת ממש בזמן שהם רוחצים, אלא שנכנסת לעיניהם לאחר יציאתם כשהן לובשין בגדיהן). וממה שהגמ' דחתה את ההו"א שמדובר שרוחצת ממש עם בני אדם, והסיקה שמדובר שרוחצת במקום שבני אדם רוחצים (וכנ"ל), הרי מבואר שרוחצת עם בני אדם ה"ז אביזרייהו דעריות. וודאי שאדם שמתרחץ בחוף או בבריכה שיש שם גם נשים הריהו פסול מש"ץ. ושאלתי כיצד ניתן לברר שאדם זה רחץ בחוף או בריכה מעורבים, האם כשרואים אותו נכנס או יוצא משם, או שהוא עצמו מספר מסל"ת שהיה שם. וענה לי לגבי המספר על עצמו, שהרי אין אדם משים עמו רשע. ויש מחלו' האם הכוונה דוקא לענין עונש ומלקות, וכפי' רש"י, או שאין אדם נאמן לשים עצמו סתם רשע שהוא. וכיון שאנו עוסקים לא לענין מלקות אלא לענין לפוסלו מש"ץ בימים נוראים, לכן תחילה נטה לדון שאכן יש לפוסלו, אך מיד אמר שלמעשה בענינים כאלה יש לשאול את הרב של אותה קהילה או ביהכ"נ. וכבר מצינו לגבי פסול עדות, שהעובר על לאו כגון מגלח זקנו בתער הריהו פסול לעדות. וכתב ע"כ רבי עקיבא איגר שבמקום שהדבר פרוץ והדבר נחשב להם להיתר, יש להכשירם לעדות. והערתי שכעין זה כתב המ"ב (סי' נ"ג סקפ"ב) גבי ההולך לעש"ג, שכיון שבזמנו נשתכח האיסור מכמה אנשים אפשר שהם שוגגים ואין לפוסלם מש"ץ, אך מ"מ הכריע שפסולים הם לענין ש"ץ בימים נוראים. והסכים אותו גדול שהדבר דומה, ואמר שלמעשה צריך הרב של אותו מקום להכריע בזה כפי המציאות. עכת"ד.
ובספר ילקו"י (שאר"י ח"ב סי' נ"ג סט"ז עמ' מ"ב) כתב גבי מי שעובד כמציל בבריכה מעורבת או בחוף ים שרוחצות שם נשים, שאסור לאפשר לו לעמוד כש"ץ ואפי' באקראי, אא"כ חזר בתשובה והפסיק לעבוד בעבודה זו, שהוא איסור גמור על פי הדין. וטעמו, דאע"ג שאם רואה אדם אשה טובעת שצריך הוא להצילה ואסור לו להתחסד ולא להצילה כדי שלא יגע בה, אך זה דוקא אם הזדמנה לו מציאות כזו. משא"כ בני"ד שהכניס עצמו למצב כזה, ועובר הוא על הרהורי עבירה הקשים מעבירה, ואין אפוטרופוס לעריות, ועוד שמסייע הוא לעוברי עבירה (שימשיכו להתרחץ מעורב). עיי"ש שדן בענין קאי בעבר אחד של הנהר אי איכא איסור מסייע בידי עוברי עבירה [והסיק עפ"י התוס' שבת (ד"ג,א') שאסור מדרבנן, אף שיש סוברים שאין איסור בזה. וכבר דננו ע"כ בס"ד בקונט' קדושת השבת (ח"א הערה י' ענף 3. ונספח א' תשו' ב')]. והוסיף, שאדם שאינו מציל אלא סתם מתרחץ בבריכה או בחוף מעורב, כ"ש שאסור להעמידו כש"ץ (וע"ע שם עמ' ל"ד גבי בתי ספר שהמורות הולכות לבריכה עם התלמידים כדי להשגיח עליהם, שהדבר אסור מעיקר הדין. וכן כתבנו לעיל בענף 4 בנספח זה).
ועוד בענין ש"ץ שהעידו נשים שתובע אשתו בנידתה, ראה בשו"ת מים חיים (לג"ר יוסף משאש. ח"א סי' מ"ו).
ובשו"ת ישכיל עבדי (ח"ו סי' י"ב) כתב גבי ש"ץ החשוד באשת איש, שיצא עליו הקול ע"י איש א' והתברר שמוציא הקול הינו שונאו, הרי שאין להעבירו מתפקידו כש"ץ ואין זה חשוב כקלא דלא פסיק. ע"כ. ובענין מי שהמשודכת שלו ילדה ואמרה שממנו ילדה, כתב בשו"ת חת"ס (חאו"ח סי' ר"ה) שאם לא ישן עמה באותו בית בזמן המשוער, כשר. ואם מעידים שישן אצלה, אין להעבירו אך אין לקבלו לכתחי'. ואם נגמר זמן מינויו לש"ץ אין ראוי לקבלו שוב. ע"כ. ובענין הנחשד בא"א ושב בתשובה אי יקבעוהו כש"ץ, ראה בתשו' הגאונים שערי תשובה (סי' נ') ובאוצה"ג (ח"ה, תענית נ"ז-נ"ח). ובענין הלך לזנות בא"א ולא עלה בידו, או לא ידוע מה היה בסופו, ראה בשו"ת אב"נ (או"ח סי' כ"ח). גבי נטמא במשכב זכור ראה שו"ת תורת חיים (שבתי, ח"ג סי' א'-ג'). גבי יצא עליו שם רע של זנות, ראה שו"ת גאוני מזרח ומערב (סי' קע"א), שו"ת ובחרת בחיים (סי' כ"ה), ושו"ת אור פני משה (סי' ב'). גבי ש"ץ שיש חשד שאשתו הרה לזנונים, ראה ישכיל עבדי (ח"ד סי' ו', שאם אין עדים כשרים אין להוציאו מש"ץ). ועוד בענינים אלה ראה בשו"ת מהרי"א הכהן (מהדו"ת סי' ל"א).
ענף 7: דין פסול ש"ץ המזלזל באיסורי תורה.
ועוד יש לדון בענין ש"ץ המזלזל באיסורי תורה, וכגון באיסור אכילת שרצים. ואי חשיב מזלזל בזה כאשר אוכל הוא דברים המוחזקים בתולעים ואינו בודקם תחילה. ובפרט גבי דברים שנמצאים ברוך ה' היום בשיטת גידול ללא חשש תולעים, ולא שביק איניש היתרא ואכיל איסורא, והלה מזלזל בכך ואינו קונה מהסוג המיוחד שהינו ללא תולעים. ושאלתי (בשנת תשנ"ו) את הגר"מ אליהו זצ"ל בענין מי שמזלזל באיסורי תורה כגון אכילת שרצים, האם פסול מלשמש כש"ץ. וענה לי שפסול. ושאלתי, אם הוא אוכל חסה שאינה החסה של גוש קטיף (בשיטת גידול ללא חשש תולעים) וגם אינו בודקה אם יש בה תולעים. האם כיון שחסה רגילה מוחזקת שיש בה תולעים, יש לפוסלו מלהיות ש"ץ. וענה לי שדבר זה נראה קל בעיני האנשים, ולכן אין לפוסלו בשל כך כי אינם עושים כן במרד (אע"פ שבאמת זה איסור חמור. וראה כעין זאת במ"ב סי' נ"ג סקפ"ב עפ"י חו"מ סי' ל"ד ס"ד - מ.ה.). ואגב כך הזכיר שכשקונים חסה, וכגון למרור, יש לקנות חסה דוקא של גוש קטיף הנקראת "חסלט", כיון שהיא לא מוחזקת שיש בה תולעים, וגם כדי לחזק את ידי החקלאים היהודים בגוש קטיף (כפי שכתבנו, הדברים נאמרו בשנת תשנ"ו, כשגזירת חורבן הישובים היהודיים ברצועת עזה עדיין לא היתה. ועתה, כחודש לאחר החורבן הנורא והאיום הזה ע"י הרשעים, ודאי מצוה לחזק דוקא את ידי גולים אלה המתחילים פרק חדש בחייהם, ולקנות דוקא מהם - מ.ה.). ושאלתיו, האם כל מי שעובר על איסורי דאו', ולאו דוקא על אכילת שרצים, פסול מלשמש כש"ץ. וענה לי שכן הדין לעוברים גם על שאר איסורי דאו', אך הדגיש שכל זה מדובר אם אין ע"כ מחלו' בין הפוס' אי הוי איסור דאו' או דרבנן. אך אם יש ע"כ מחלו' יש להקל בזה. ועוד שאלתי, בענין מה שאמר שלעיתים יש להקל בשל הטעם דקיל להו לאינשי, שאינם מבינים את חומרת הדבר (כנ"ל לגבי העובר על איסורי נידה מדאו', המסתכל על אשה בטלויזיה, האוכל חסה וכדו' בלי בדיקה מתולעים וכדו'). האם אפשר להקל בשל טעם זה גם על כל שאר איסורי דאו' האחרים, או שד"ז תלוי במציאות, שיש דברים שאנשים מבינים שהם חמורים ויש דברים שאינם מבינים. וענה לי שד"ז תלוי במציאות, כל איסור לגופו. עכת"ד.
ושאלתי עוד גדול א' בענין מי שמזלזל באיסורי תורה, וכגון שאוכל נבלות ועושה כן באופן קבוע, ואמר לי שהוא פסול מלהיות ש"ץ שהריהו מומר לאכילת נבלות. ושאלתי גבי מי שאוכל דבר המוחזק שיש בו תולעים, וכגון חסה שאינה גדלה בשיטת גידול מיוחדת ללא תולעים אלא חסה רגילה, ואוכל זאת ללא בדיקה מתולעים. וענה לי שגם בני"ד שייכים דברי רע"א (וכמו שכתבנו כבר בהערה זו גבי רחיצה מעורבת, שהגרע"א הכשיר לעדות במקומות מסוימים מגלח בתער), כיון שבני אדם אינם מודעים כ"כ לחיוב בדיקה מתולעים, וכמו שכבר כתבו ע"כ הח"א בספרו זכרו תורת משה ועוד פוס'. ומשמע שתמיד הציבור לא היה מודע לאיסור זה. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א העיר: למעשה אינו עובר איסו' דאורייתא בזה, כי בשעת הלעיסה מתבטלות התולעים בירק, והן נטל"פ, אך עובר משום מבטל איסו' לכתחילה. עכ"ל. וחכ"א הקשה, דלכאו' לא שמענו על ביטול איסור ע"י לעיסה. דלפי"ז לעולם לא יהיה דין בריה שאינה בטלה, דתמיד האדם לועס התערובת וכבר אינה בריה, דחסר לה איבר כלשהו. וצ"ע.
ענף 8: דין פסול ש"ץ המנבל פיו.
ומה שכתבנו בענין המנבל פיו או שר שירי עגבים, כ"כ הרי"ף בתשובותיו (סי' רפ"א), הכלבו והרמ"א (סי' נ"ג סכ"ה) גבי ש"ץ לכל ימות השנה. והוסיף שממחין בידו שלא לעשות כן, ואם אינו שומע מעבירין אותו. וכתב המ"א דהיינו שמרנן בניגון שהנכרים מנגנים בו לע"ז שלהם. והב"ח (בתשובה סי' קכ"ז) כתב דדוקא בניגון שמיוחד לזה (הב"ד המ"ב סי' נ"ג סקפ"ב וכה"ח ס"ק קט"ו). אמנם מדברי הרי"ף (בתשובותיו שם) משמע דלאו דוקא ששר שירי ע"ז, אלא כל שיר שהוא של נכרים, מדכתב לפסול ש"ץ "שמוציא מפיו דברים שאינם הגונים, כגון המוציא מפיו דבר נבלה ומרנן בשירי ישמעאל (הגר"א נבנצל שליט"א העיר גבי המילה "ישמעאל" וז"ל: יתכן שזה בגלל הצנזורה. עכ"ל. אמנם ק"ק לי ע"כ, דהא הרי"ף היה דוקא בארצות ישמעאל. ואם הוא היה חושש מהצנזורה, היה דוקא משנה ומשמיט תיבת ישמעאל. ואמנם אם היה בארצות אשכנז היה צריך שינוי זה. כך בס"ד נלע"ד), מסלקין אותו". והוסיף שעל כיוצא בו נאמר "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה". עכ"ד. ומזה למד הרדב"ז בתשובותיו (סי' תת"ט) גבי ש"ץ המזמר בבתי משתאות בשירי עגבים, בשירים של דופי, שמוחין בידו, ואם אינו רוצה לשמוע מעבירין אותו. ע"כ. ומשמע דקאי על כל שיר של דופי, ולאו דוקא של ע"ז, ושלא כב"ח. וכ"מ מדברי הד"מ (סי' נ"ג סק"י) שכתב זאת גבי "שירי ערב" (בחטף פתח ואח"כ קמץ. וגם פה העיר הגר"א נבנצל שליט"א כנ"ל בסמוך גבי שירי ישמעאל. עיי"ש) והיינו כל שירי נכרים. ומסתבר שהטעם דיש בזה דופי שש"ץ של י"נ שר שירים שכאלה. ולכן היה נלע"ד לכתוב זאת בסיכום גבי שירי אהבה (שבין איש ואשה) כל שירים של גויים (שהריהם שירים של דופי). וע"ע בתשו' הגאונים (הרכבי סי' ס', ובהערות שם עמ' 351), במחב"ר (או"ח קו"א סי' נ"ג), ושו"ת הרי"ף (בילגורי. סי' ל"ח ול"ט). ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל בענין זה, האם הלכה כמו שמשמע מהרי"ף, הרדב"ז והד"מ, שמי ששר סתם שירים של גויים או שירי אהבה הריהו פסול להיות ש"ץ, או דוקא מי ששר שירים של ע"ז, וכדברי הב"ח והמ"ב הנ"ל, שרק אז יש לפוסלו. וענה לי שהיום נוהגים להקל בזה, ולכן רק מי ששר שירי אהבה בין איש לאשה, או שירים של ע"ז, הריהו פסול לש"ץ. אך אם שר למשל סתם שירים באנגלית על הטבע וכדו' אינו פסול לש"ץ. ושירי אהבה שמי ששר אותם פסול לשמש כש"ץ היינו כל שיר אהבה בין איש לאשה, ואפי' שאינם שירים גסים. ומ"מ מי שאינו שר בפיו שירים אלה, אף שהוא רגיל לשמוע ברדיו או בטייפ שירים כאלה, למרות שאינו נוהג טוב, מ"מ אינו פסול מלשמש כש"ץ. עכת"ד. ועפי"ד חכ"א הדגשנו בסיכום שהו"ד בשירי אהבה המגרים את היצרים, ודוקא ברגיל בכך.
ולגבי המנבל את פיו, נראה בס"ד דבכלל זה הוי גם בעל לשון הרע ורכילות (וכ"מ מד' הד"מ סי' נ"ג סק"י שכתב "שמוציא מפיו נבלות וכיוצא בזה"). וכבר אמרו חז"ל (סנהדרין דק"ג,א') שכת דוברי לה"ר הינה א' מארבע כתות שאינן מקבלות פני שכינה. ואם אינו מקבל פני שכינה כיצד יהיה שליח של כל הציבור כלפי השכינה. וכן מרן הח"ח הביא בס' שמיה"ל (ח"א, שער הזכירה פ"ז, וח"ב פ"א) את דברי הזוה"ק (פר' פקודי) שאדם המוציא מפיו דיבור רע, גורם שרוחות טמאות אוחזות ומטמאות את המילים הקדושות שמוציא מפיו לאחר מכן. וא"כ כיצד יהא ש"ץ בי"נ אם תפילתו נפגמת עי"כ. וכבר כתב הח"ח משל ע"כ (בשמיה"ל ח"ב פ"ב) שדומה הדבר לאדם שביתו הינו מלא רפש וטיט, כך שאף אם יכניס לביתו כלי זהב ופז כדי לנאותו, אין ביתו מתייפה עי"כ. כן מי שדיבר לה"ר שפיו הינו ככלי מלא רפש וטיט ורוצה להוציא ממנו מילים קדושות ונקיות אך מתלכלכות הן ממה שנטמא קודם לכן בדיבורים אסורים. ומ"מ עפי"ד חכ"א הדגשנו שכ"ה דוקא למי שרגיל לדבר לה"ר. אך אם דיבר לה"ר לעיתים רחוקות אין לפוסלו מש"ץ. וראה עוד ברמב"ם (פ"ג מתשובה ה"ו) שבעלי לה"ר אין להם חלק לעוה"ב אלא נכרתים ואובדים ונידונים לעולם ולעולמי עולמים.
ועוד בענין המנבל פיו, והיינו מי שמקלל או מתלוצץ על יהודים עוזבי תורה. כתב המהרש"א ביומא (דל"ח ע"ב ד"ה "מדאורייתא"), שיש לשבח את החשובים במעלותם כדי שייטבו מנהגיהם בעיני בני אדם, ולגנות הרעים בפחיתותם כדי שיתגנו פעולתם בעיני בני אדם. והוא ענין הכתוב "זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב". ושינה גבי צדיק שיהיה זכרו לברכה, ולא אמר כן גבי רשעים זכרו לקללה... אבל בגנות רשעים אל יקללן אלא שיצפה להם שיעשו תשובה, כדאמרינן פ"ק דברכות: יתמו חוטאים לא כתיב, אלא יתמו חטאים, דהיינו שישובו [אע"ג דלכאו' יש לחלק בין חוטאים שכידוע הם בשוגג, לבין רשעים. שחוטאים לא כתיב, אך גבי רשעים כתיב "ואת כל הרשעים ישמיד". ועוד הרי באותו דף בגמ' שם בברכות (ד"י,א') מובא בהמשך שדוד המלך ע"ה אמר שירה כשראה במפלתן של רשעים, שנאמר "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם" וגו'. וגם רש"י בפירושו על פס' זה בתהילים (פרק ק"ד) פירש ש"חטאים" היינו חוטאים. וא"כ דברי ברוריה לכאו' לא התקבלו. וראה עוד בגמ' סנהדרין (דף ל"ט,ב'), בגמ' מגילה (דט"ז,א') ובתוס' ב"ק (די"ז,א' ד"ה "והלא") גבי שמחה במפלתן של רשעים -מ.ה.]. וכדאמרינן בסנהדרין גבי שבביה דרבי זירא. והיינו שם רשעים ירקב מהם, ולא יהיו עוד נקראים רשעים כשיעשו תשובה. עיי"ש. וא"כ אע"ג שדיבור של מצוה הוא לשבח הטובים ולגנות הרשעים, לא יקללם, שבין כך ובין כך הם קרויים בנים, והוא מפריש עצמו מן הכלל להיות הוא פרטי. וכל השפעות כללות ישראל אין לו חלק עמהם. וזהו מאמר "בתוך עמי אנכי ישבת", כפי' הזוה"ק [ספר פרי הארץ (עמ' 7). נוצר חסד (דף צ"ה) אמנם ק"ק לי: מדוע חשוב שהוא מפריש עצמו מן הכלל להיות הוא פרטי. לכאו' ההיפך הוא הנכון: הריהו מפריש את אותם רשעים מן הכלל, כיון שהם פרטיים. ואמר חכ"א דשמא כיון שסו"ס גם להם נשמה קדושה הקשורה בכללות ישראל, הרי שהמקללם הפריז על המידה. ודמי לההוא מעשה דריש לקיש דשמתיה לההוא גברא, במו"ק (די"ז,א'). ושמא תלוי באיזה דרגת רשע מישתעי. וצ"ע]. ואיך יהיה שליח ציבור, ויאמרו עליו "והם בתווך יעבורון", ויאמר "אשר בקהל עם אשיר עוזו". ואיך תתקבל תפילתו כשיאמר "ואל יבושו בי", "ופשעינו תכסה באהבה". וה' יתברך שונא המקטרג על בניו, אף הקדושים, כמבואר בגר"א על תיקו"ז (דנ"ז,א'). ומכ"ש ברגיל על לשונו לשון "ימ"ש", ח"ו, על עוזבי תורה. עיין דברי האבני נזר על מי שאומר כך על מומר (מובא בספר מגדולי החסידות, לרא"י ברומברג, כרך האדמו"ר מסוכטשוב, עמ' ע"א. וכן מביא הגרש"י זווין בסיפורי חסידים, פר' "כי תצא". וכל זה כתבנו עפ"י רב גדול אחד שליט"א שהביא לנו מקורות אלה).
ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל עפ"י הדברים הנזכרים לעיל, האם אכן להלכה כל מי שמקלל רשעים עוזבי תורה הינו פסול מלשמש כש"ץ. וענה לי שהרי מצינו שר"מ קילל והתפלל שהרשעים ימותו. האם לפני שברוריה הסבירה "חטאים ולא חוטאים" היה ר"מ פסול מלהיות ש"ץ. ובאמת הרב בא"ח הסביר, שר"מ חשב שאם אדם חטא לא מועיל שיתפללו עליו, אלא הוא צריך לחזור בתשובה. ובאה ברוריה ולמדה שמועיל להתפלל עליו. אך לדעת הגר"מ אליהו זה מדובר על סתם בני אדם שחוטאים, שצריך ללמד עליהם זכות. אך אדם שברור שהוא רשע זה ענין אחר, וצריך לומר לאנשים שיתרחקו ממנו. ואמנם לפי הזוה"ק אסור כלל לקלל אף רשעים, והחמירו שם בזה מאוד מאוד. ושאלתי, אם יש מנהיג רע, שממשיך במדיניות שלו גם כאשר נהרגים יהודים רבים, והדבר לא מונע ממנו להמשיך בדרכו, העיקר שהוא ימשיך להנהיג את המדינה לפי מדיניותו (נכתב באמצע שנת תשנ"ו), האם אסור לקללו. וענה לי שלפי הזוה"ק אסור לקללו. ושאלתי האם לפי ההלכה מותר. וענה שלפי ההלכה מותר. ושאלתי האם מי שמקלל מנהיג כזה הינו פסול מלשמש כש"ץ. וענה לי שהאנשים אינם מבינים את חומרת הדבר (לפי הזוה"ק) ולכן אין לפוסלו מלשמש כש"ץ. עכת"ד.
והראוני מש"כ הג"ר יעקב חיים סופר שליט"א בספרו זכות יצחק (בסי' י') שלאחר דיון ארוך בני"ד, הן מצד דברי חז"ל, הן מצד ההלכה והן מצד הקבלה, הגיע למסקנה שישנן ב' שיטות בכך: 1) מותר להתפלל שהרשעים ימותו, אך אסור לקללם. 2) בזמן דריתחא, כגון בהנץ (שכל מלכי מזרח ומערב משתחווים לשמש ואז הקב"ה כועס) אסור לקלל הרשעים ולא להתפלל שרעה תבוא עליהם. ואילו בשאר הזמנים מותר גם להתפלל עליהם שימותו וגם לקללם. עכת"ד. עיי"ש. ומ"מ לכאו' ק"ק כיצד דברים אלה מתיישבים עם מש"כ שגם ענוש לצדיק, לא טוב. והיינו שאין זה מתאים לצדיק שיעניש הרשעים. ושמא רק לצדיק אינו טוב. ועוי"ל, שמ"מ איסור גמור ליכא. והעיקר בס"ד נלע"ד, שיש לחלק בין קללה לבין תפילה שימותו. שהרי אנו מתפללים כל יום בתפילת העמידה שהרשעים יאבדו מהעולם. ומי שלא מברך ברכה זו בחזרת הש"ץ מורידים אותו מלהיות ש"ץ. ודי בזה.
וראה בשמונה קבצים למרן הגראי"ה קוק זצ"ל, שכתב שם (בח"ג פיסקה פ"ב, ח"ח פיסקה רכ"ח, ובפרט בח"ז פיסקה ק"ס) על הצורך הנפשי לעבור דרך שלב של שנאת הרשעים. ומשמע מדבריו שאין איסור לקלל הרשעים. וע"ע באגרות הראיה (ח"א עמ' ש"ה), באור לנתיבתי (עמ' ס"ה), ובשיחות הרב צבי יהודה (פרשת פנחס, א, 4. ומידות, אהבת ישראל. ובפר' וישב, א, 11). ועיין עוד ענף הבא.
ענף 9: המשך דין פסול ש"ץ המנבל פיו.
ומשהצעתי לרב אשכנזי גדול ומפורסם מאוד בדורנו (שהתנה עמי שיענה לשאלותי בתנאי שלא אפרסם את שמו) מטענות ומהמקורות הנ"ל, ושאלתיו הנכון לומר שהמקלל רשעים ועוזבי תורה הריהו פסול להיות ש"ץ בימים נוראים, דחה זאת ואמר שמדברי המהרש"א הנ"ל אי אפשר ללמוד זאת (אמר כן לאחר שפתח ועיין בדברי המהרש"א), ושאי אפשר לפסול אדם בשל כך. והוסיף שאם הוא מקלל רשעים מסוימים בשמותיהם, הרי שאם הם רשעים גמורים חייבים לקללם וזו מצוה, כי אין הם בגדר "אחיך" [ובענין גדר "רעך" ו"אחיך" והנ"מ ביניהם, ראה גמ' ב"מ (דקי"א,ב'). שו"ע יו"ד (סי' קנ"ט ס"ב) והב"ח והש"ך שם. שד"ח (בכללים מערכת האל"ף בסופו ס"ק ת"ג. ובפאת השדה שם סק"כ. ומערכת הרי"ש, כלל נ' וכלל ס' סק"ו). בהערות מו"ר הגרצ"י קו"ק זצ"ל לספרו של הר"ש פדרבוש "משפט המלוכה בישראל". ובמאמרו של הרה"ג דוד כהן שליט"א בניצני ארץ (כרך י"ב וי"ג)]. ושאלתי את אותו גדול האם בדורנו ישנם אנשים כאלה. וענה שודאי שאף בדורנו ישנם רשעים כאלה. ואמנם רובם אינם רשעים כאלה אך אי אפשר לומר שאין כלל רשעים גמורים. ורק החזו"א חידש שבדורנו יש לראות את החילונים כתינוקות שנשבו, אך כל הקודמים לחזו"א לא סברו כך. ועוד, האם החזו"א הלך ובדק את כל הרשעים וקבע שכולם תינוקות שנישבו. ודאי שלא. וגם הוא כתב בפירוש לגבי מומר להכעיס שניתן לחכמי הדורות לבדוק כל מקרה לגופו [כעין זאת ראה ברמב"ם (פי"ג מהל' רוצח ושמירת הנפש הל' א' וי"ד) וביחו"ד (ח"ה עמ' רצ"ט), ששונא שיש לעזור לו הוא דוקא במאמינים בעיקרי הדת. וע"ע בחזו"א חיו"ד סי' א' (סק"ו) שלכאו' סותר את דבריו שם בסי' ב' (סקכ"ח). וע"ע בדבריו שם (סקט"ו). וכבר דנו ע"כ הגר"מ (ווייס) צוריאל שליט"א בספרו בית יחזקאל (עמ' ס"ג וס"ח), וכן דנו ע"כ בספר מלילות (ח"א עמ' 172). עיי"ש - מ.ה.]. ואי אפשר לעשות הכללות ולומר שכולם תינוקות שנשבו. אלא לגבי הקולא בכללות הוא (החזו"א) אמר שיש לסמוך ע"כ שהם תינוקות שנשבו. ויש מפוסקי זמננו שאינם מסכימים עם הקולא הזו של החזו"א [הגר"א נבנצל שליט"א העיר פה: גם אדמו"ר זללה"ה (היינו הגרש"ז אוירבך זצ"ל) לא החשיב אותם כתינוקות שנשבו ממש. עכ"ל]. ושמע אותו רב גדול כמה פעמים שהגרי"ש אלישיב זצ"ל אינו מקבל את דברי החזו"א הללו. אף שאותו רב גדול עצמו כן מסכים עם דברי החזו"א האלה. ומ"מ אי אפשר לומר על כל רשעי דורנו שהם כתינוקות שנשבו, שהרי יש מהם שבמפורש עושים להכעיס. ולכן מי שמקלל רשע מסוים שהוא מומר מפורסם כזה שעושה להכעיס (ונקב בשמם של אנשי מפלגה מסוימת) אין לפוסלו, שהרי כל אותם מנהיגי מפלגה זו "דינם כמורידין ולא מעלין לכל הדעות" (ציטוט). וזה פשיטא. והסברות להקל אינן נוהגות בהם [ועיין בספר "המספיק לעובדי ה'" (פרק הבטחון, בד"ה ועוד עליך לדעת כי האויבים המבקשים", במהדו' "ובלכתך בדרך" עמ' 114) שכתב ש"מחטיאי הרבים דינם כגויים. אך אם יש תקוה שיחזרו בתשובה, יתפלל עליהם". ומסתמא שהגאון שאמר את דבריו פה מכיר את דברי ר"א בן הרמב"ם הללו - מ.ה.]. והנה אפי' בענין הקראים, שהרי המקור לכל זה הוא ברמב"ם, כתב הרמב"ם שיש לחלק בין הקראים הראשונים לבין בני הקראים, שהואיל וגדלו וכו' (ובלשון הרמב"ם: בני התועים האלה, ובני בניהם, שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים, וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה וכו' - מ.ה.). וכתב ע"כ הרדב"ז על הרמב"ם, שהקראים שהיו בדורו במצרים אינם בכלל דברי הרמב"ם, ואין דינם כבני הקראים, כי היהודים היו מתווכחים איתם והם סרבו לשמוע לקול חכמי היהודים [בענין דעת הרמב"ם ראה בפירושו למשניות (בפ"ק דחולין. הב"ד הב"י ביו"ד סס"י קנ"ט), וביד החזקה (פ"ג מממרים ה"ג. עיי"ש שישנן הרבה גירסאות. וכן בספרי היד המודפסים כיום ישנם הרבה שינויי גירסאות בהלכה זו), ובכס"מ שם. וע"ע בהל' רוצח ושמירת הנפש (פ"ד הל' י' וי"ב). וע"ע בתשובותיו בפאר הדור (במהדו' בלאו. ח"ב תשו' רס"ה, תשו' שנ"א ותשו' תמ"ט. עיי"ש שלכאו' יש סתירה בדבריו). ודברי הרדב"ז מובאים בהל' ממרים (שם) ובתשובותיו. ואכמ"ל - מ.ה.]. וא"כ דינם של אנשי אותה מפלגה כקראים ממש. וא"כ אנו רואים שצריך דיון לגופו לגבי כל אדם, אך אי אפשר להצדיק כל רשע, שהרי זה נגד פסוקים מפורשים, כפס' "הלוא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי" (תהילים פרק קל"ט). וכן זה נגד ברכת המינים. ושאלתי האם היום ישנם יהודים שברכת המינים חלה גם עליהם. וענה לי שכן. ואמנם אי אפשר להצביע בדיוק על מי שזה חל. ושאלתי האין ברכה זו אמורה כנגד הנוצרים. וענה לי שודאי שאין זה חל על הנוצרים. אמנם בזמן חז"ל זה חל על הנוצרים, אך הרי זה חל על נוצרים שהיו קודם לכן יהודים, ואילו כיום אין מינים כמו בימי רבן גמליאל. הנוצרים היום הינם גויים, ולפי דעת הרמ"א [באו"ח (סי' קנ"ו) עפ"י התוס' סנהדרין (דס"ג,ב' ד"ה "אסור") ועוד ראשו' - מ.ה.], אינם מצווים על איסור שיתוף [ור' בפמ"ג (או"ח רס"י קנ"ו ויו"ד סס"י ס"ה) שהגויים אינם מצווים על איסור שיתוף מצד שבועה, שנשבעים בה' ומשתפים ח"ו גם את נביאיהם. מה שלישראל אסור. אך לעבוד ע"ז בשיתוף זה אסור גם לגויים. עיי"ש. ואולי למד כן מהתוס' בסנהדרין הנ"ל. וצ"ע]. ומשהערתי שאין זה פשוט ושיש שחלקו ע"כ, ענה שמ"מ אין זה נכון לכוון בברכת המינים על הנוצרים הגויים. אלא הכוונה בברכה זו הינה על מינים יהודים, בכל דור על המינים שבו. ושאלתי מי הם המינים בדור שלנו, ומה ההגדרה לכך. האם המשבשים את התורה, או הנלחמים נגד התורה או הרפורמים. והבנתי מדבריו שיש מחלו' על ההגדרה ההלכתית ע"כ, ומ"מ הוסיף שגם הרפורמים בכלל המינים בדורנו כיון שהם כופרים בעיקר. ושאלתי, האם הרפורמים כופרים בעיקר. וענה שדינם כן כיון שהם כופרים בכך שהתורה מן השמים, וזה מעיקרי דתם. וזה לא רק אצל הרפורמים, אלא גם על הקונסרווטיבים יש ויכוח, אך אצל הרפורמים זה באופן רישמי לכפור שהתורה מן השמים. ושאלתי, כיצד ניתן לומר שברכת למינים אינה אמורה לגבי הנוצרים של היום, הרי כתוב בה "ומלכות הרשעה תעקר" וכו'. וענה לי שדבר זה תלוי בגירסאות, שהרי ברכת המינים צונזרה עשרות פעמים כפי שרואים בסידורים, עד שאי אפשר לדעת את הנוסח המקורי. ומה ששאלת לגבי "ומלכות הרשעה", אין זה כתוב בכל הנוסחאות. ושאלתי, שהרי אם כבר נשארו בנוסחה שלנו המילים "ומלכות הרשעה" הרי ודאי שלא שינו זאת (שהרי זה מדובר על מלכות המינות והם לא היו משנים וכותבים כן על עצמם). וענה לי שאי אפשר לדעת אם אכן כן היה כתוב בנוסח המקורי. וכן בדיבור המתחיל את הברכה: "ולמלשינים אל תהי תקוה", זו הצנזורה שכתבה תיבת "למלשינים". והמגן אברהם (אולי כוונתו למ"א סי' קכ"ו סק"א. עיי"ש) כותב שמי שאומר "למלשינים" יש ספק אם יצא ידי חובתו. ודיבור המתחיל הינו "למשומדים". ובכל כתבי היד ובכל הספרים, וכן בסידורי יהודי תימן, היה הדבר ידוע שהנוסח הינו "למשומדים" ולא "למלשינים". ואת תיבת "למלשינים" כתבה הצנזורה. וכן בעוד דברים רבים צונזרה ברכה זו. וכן מבואר בסידור עבודת ישראל (ואכן מצויים בידי שתי נוסחאות של ברכה זו כפי שנמצא בגניזה בקהיר, וז"ל הברכה לנוסח אחד: "למשומדים אל תהי תקוה אם לא ישובו לתורתך. הנוצרים והמינים כרגע יאבדו, ימחו מספר החיים, ועם צדיקים אל יכתבו. בא"ה מכניע זדים". והנוסח השני הוא כך: "למשומדים אל תהי תקווה. ומלכות זדון מהרה תעקר בימינו. והנוצרים והמינים כרגע יאבדו. ימחו מספרי החיים, ועם צדיקים אל יכתבו". עכ"ל. ויש לשים לב שבנוסחאות אלה נזכרים הנוצרים לחוד והמינים לחוד - מ.ה.).
ושבנו לני"ד. חזר ואמר אותו רב גדול שמהמהרש"א א"א ללמוד לפסול מש"ץ מי שמקלל עוזבי תורה. ואף משהערתי שיש אחרו' שכתבו דברים חמורים על אותם המקללים, וכתבו כיצד יכול אותו אדם לבקש מה' ברה"ש שיסלח לחוטאים אם אותו ש"ץ עצמו מקללם בכל ימות השנה. וענה לי שאין הדברים נוגעים דוקא לרה"ש, אלא תלוי את מי הוא מקלל, האם מקלל את אותם שאסור לקללם או לא. ויש הבחנה ברורה בשו"ע: יש רשע שהינו מומר לאכול נבלות לתיאבון שדינו כאחיו לכל דבר, שצריך לגמול עמו חסד, לאוהבו וכו' וכו'. ולעומת זאת ישנם כאלה שיצאו מכלל "אחיך", כגון שעושה להכעיס, או שהוא מחלל שבת בפרהסיא והיינו בחוצפה כפי הגמ' בעירובין, שאז לדעת הגאון אפי' שאינו עושה להכעיס אלא לתיאבון דינו כן. וכן דנו בגמ' גבי מחלו' רב אחא ורבינא (ראה גמ' הוריות די"א,א' - מ.ה.) בענין האוכל שרצים לתיאבון מה דינו, אי דינו כמומר או מין, וזה ג"כ תלוי בגירסאות וזה צונזר רבות.
עכ"פ גבי גדרי מין ומומר לפי גדרי ההלכה, מי שיצא מכלל "אחיך" מצוה לשנוא אותו ודינו כמורידין ולא מעלין וכל שאר הדברים החמורים שהוזכרו לגביו. לגבי הגדר של מין יש לעיין בחזו"א ביו"ד סי' ב' שהאריך ע"כ. ומ"מ לגבי רשעים מפורסמים העושים להכעיס ודאי שמצוה לשנוא אותם ועליהם נאמרו הפסוקים הנ"ל, וכן ספר תהילים מלא קללות עליהם. ואת מי שהתורה מחייבת לשנוא חייבים לשנוא [וכן מצאתי שכתוב בריש הסה"ק נועם אלימלך (בקונטרס הנהגות האדם מהרה"ק המחבר זצוק"ל), שישמור עצמו מלשנוא שום אדם מישראל, כי אם הרשעים שנודעים לו בבירור שאי אפשר לדונם לכף זכות. עיי"ש - מ.ה.].
ושאלתי, א"כ כל הנ"ל מדובר על המקלל אנשים פרטיים, ומה הדין גבי המקלל סתם רשעים. וענה לי שתלוי הדבר: אם הוא אומר כן ומתכוון כדי לחנך את הציבור, זה בסדר. אך אם הוא אומר זאת כלפי שמיא, הרי החפץ חיים מביא בשם המדרשים שכשאדם עומד בינו ובין הקב"ה הוא צריך לסנגר, וכמו שמצינו אצל אליהו ז"ל. והערתי ששמעתי שהזוה"ק מחמיר מאוד שלא לקלל יהודים. וענה לי שאין הדבר כתוב בזוהר אלא ברמ"ק ובספרי שאר המקובלים. שכ"כ למשל הרמ"ק בתומר דבורה לאהוב רשעים. וכ"כ בספרי חסידות, אך אין זה כתוב בפוסקים. והשאלה שוב הינה באלו רשעים עסקינן, וכנ"ל. ובעל התניא כתב פשט: לשנוא את הרע שברשע ולאהוב את הטוב שבו. וזה דבר מוזר. אך מ"מ כבר שאלה הגמ' בפסחים (דקי"ג,ב') עה"פ "כי תראה חמור שנאך", היכי משכחת שונא, וענתה דחזיא ביה איהו דבר ערוה ואין לו אפשרות להעיד ובזה מצוה לשנאתו. ושאלו התוס' שם (ד"ה "שראה"), א"כ מדוע אמרה התורה שאוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף יצרו. דמאי שייך כפיית יצר כיון דמצוה לשנאתו. ותירצו שמתוך ששונאו הרי נהפכת פה השנאה לשנאה הדדית, ועתה השנאה אינה כולה משום העבירה אלא גם שנאה אישית. לכן התורה רצתה להגביל אותו ואמרה שלכוף יצרו עדיף. ע"כ דברי התוס'. וזה הפשט בדברי בעל התניא: שכשאדם ראה בחבירו דבר עבירה והוא שונאו, הוא צריך לשנאתו רק על דבר העבירה ולא להפוך זאת לשנאה אישית. וזה במקרה הנ"ל. אך באותם שכתוב עליהם שמורידין ולא מעלין לא שייך לפלפל את כל הפלפול הזה. ולכן רשעים גמורים שמורידין אותם ולא מעלין לא שייך כלל לאוהבם. עד כאן תורף דברי אותו גדול.
ועוד בענין את מי שרי לשנוא ר' בפמ"ג (או"ח א"א רס"י קנ"ו), במ"ב (סי' קנ"ו רסק"ד), בספר בית יחזקאל (לגר"מ ווייס - צוריאל שליט"א,בשער האיבה) ובש"פ.
עוד בענין אי שרי לקלל רשעים, ר' בספר לברכה ולא לקללה (לרה"ג זאב בראווער שליט"א. ויש להעיר שמה שנמצאות לכאו' סתירות בספר זה משום שהינו מלקט, ונראה שלא בא להורות משנה הלכתית מסודרת. אף שגדלותו בתורה ניכרת מתוך הספר).
ועוד בענין זה: כתב באלהמ"ג (סי' תקפ"א סקנ"ד) שא' התנאים שצריך למצוא בש"ץ הוא שיהא זהיר ביותר מכל קהל ישראל שלא יפגום את פיו בשום דבר איסור, לבל יקרב לשרת בקודש בכלי טמא ומלוכלך. ועוד כתב, שיהא זהיר בלשונו שלא יכשל בתפילתו, דאל"כ סימן רע הוא לשולחיו אם טעה. וכן יזהר ביותר לדקדק שלא יבלע התיבות, דאל"כ עלול לשבש את המילה ולשנות פירושה והריהו מחרף ומגדף רח"ל. ע"כ.
ענף 10: דין פסול ש"ץ שלא התמלא זקנו.
בענין מה שכתבנו שברה"ש ויוה"כ אין ממנים ש"ץ מי שלא התמלא זקנו. הנה גבי שאר ימות השנה איתא בחולין (דכ"ד,ב') שאם נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח ציבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו. ע"כ. ואילו במס' מגילה פ' הקורא תנן שקטן פורס על שמע אבל אינו יורד לפני התיבה עד שיביא ב' שערות. אלמא יורד לפני התיבה ונושא כפיו משהביא ב"ש אע"פ שלא נתמלא זקנו. ויש מהראשו' שהסבירו סתירה זו דמ"ש בחולין "אינו ראוי" קאמר, והיינו שלא ימנוהו עליהם דרך קבע, ומשום כבוד הציבור, אך כשיורד שלא דרך קבע אלא באקראי שרי (תוס', רא"ש, הרשב"א והטור). ובתשו' רב נטרונאי גאון משמע שחולק ע"כ ואוסר אף באקראי. וכ"נ ד' הרמב"ם (ספ"ח מתפילה), שהתיר למי שלא נתמלא זקנו רק לפרוס על שמע אם הביא ב"ש אחר גיל י"ג שנה. וע"ע במרן (סי' נ"ג סעי' ו',ז') וביבי"א (ח"ד סי' י' ס"ק ה',ו'). וע"ע בשו"ע (שם ס"ח) וביבי"א (שם) גבי גדר נתמלא זקנו ואי נאמן הבן או אביו לומר שהביא ב"ש.
ובענין מש"כ גבי רה"ש שאין ממנין מי שלא נתמלא זקנו, כ"כ הב"ח (סי' נ"ג), הבה"ט (סקי"א) בשם שכנה"ג ועו"ת, וכ"כ השע"ת (סק"י), המ"ב (סי' נ"ג סקכ"ד) וכה"ח (סקל"ט) בשם כמה פוס', והיינו שלא סגי בהביא ב' שערות כדסגי לש"ץ בכל השנה (מרן שם ס"ו), ומאידך א"צ זקן ממש, כדבעי לתעניות על גשמים בא"י (כה"ח סקל"ט). ומ"מ הוסיפו הפוס' הנ"ל שאין הציבור רשאי למחול על כבודו ע"כ, ואותו אדם אינו רשאי לעלות אף באקראי ברה"ש ויוה"כ.
ובענין התמלא זקנו, כתב מרן (סי' נ"ג ס"ח) שמי שאינו בעל זקן, כל שניכר בו שהגיע לכלל שנים שראוי להתמלא זקנו, נתמלא זקנו קרינן ביה. הילכך בן כ' שנה אע"פ שאין לו זקן ממנין אותו. והוסיף הרמ"א, שאפי' היה לו רק מעט זקן קרינן ביה התמלא זקנו אם הוא בן י"ח ויותר. ע"כ. והגר"מ אליהו זצ"ל הסביר לי שיתמלא זקנו הכוונה שלא מספיק שתהיה לו רק שערה א' או שתים. ומאידך א"צ שיהיה לו זקן על כל לחייו, אלא די שיהיו לו קבוצות קבוצות של זקן על פניו. ואפי' שהוא מגלח זקנו מיקרי התמלא זקנו. וא"צ שיהיה לו ממש זקן אלא די שיהיה ראוי שיהיה לו זקן כנ"ל. ואגב הוסיף, שהראשל"צ הגר"י ניסים לא היה מסכים שמי שאין לו זקן יעלה כש"ץ. עכת"ד. וראה עוד ע"כ בתשובות הגאונים שע"ת (סי' כ"ה). אוצה"ג (ח"ה מגילה קנ"ד, קנ"ו). שו"ת הרשב"א (ח"א סי' רל"ט). שו"ת הרא"ש (כלל ד' סי' כ"ב). שו"ע (סי' נ"ג סעי' ו'-ח') שו"ת משכנות יעקב (סי' ע'). מ"ב (סי' נ"ג ס"ק כ"ג-כ"ה) ובה"ל שם. ומש"כ המ"ב (סקכ"ה) בשם הפמ"ג שלד' הרמב"ם דס"ל תפילה דאו', יהיה אסור לש"ץ להוציא אחרים י"ח תפילה עד שנדע בודאי שהביא ב"ש, לכאו' יש להעיר שלרמב"ם די בתפילה א' מדאו', וא"כ אם כבר התפללו באותו יום תפילה א', אף לרמב"ם א"צ לבודקו.
ענף 11: דין פסול ש"ץ המתפלל בימות השנה ללא מנין.
ומה שכתבנו שאף המתפלל בימות השנה ביחידות בלא מנין, שלחלק מהפוס' אינו ראוי להיות ש"ץ בי"נ, הוא עפ"י מש"כ השע"ת (סי' תקפ"א סק"ז) בשם הגחיד"א בברכ"י בשם חכ"א, שלא יקחו תוקע שאינו מתפלל כל השנה עם הציבור, ואף אם כבר הוחזק לתקוע מסלקין אותו. אמנם דיבר שם על תוקע ולא על ש"ץ. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שכן הדין גם לגבי ש"ץ בימים נוראים. והוסיף, דהו"ד כשיש אחר טוב הימנו. אך אם אין אחר טוב הימנו (או כמותו - מ.ה.) אז מותר ללוקחו לש"ץ או לתוקע. ושאלתי מה פירוש טוב הימנו, הרי הוא אינו יר"ש כל כך. וענה לי שפירושו שהאחר תוקע טוב כמותו או שהוא חזן טוב כמותו. ואם אין אחר כמותו, י"ל שכל ישראל כשרים. עכת"ד. וגדול א' אמר לי שד"ז הרי אינו מדינא דגמ', והפוס' הנ"ל רצו לגדור פירצה בעירם ולכן תיקנו תקנה. אך אין זה מלמד על הכלל, כי אין לכך מקור בתלמוד. וישנם הרבה צדיקים שאינם מתפללים בציבור מטעמים שונים. ולמעשה אפי' כתוקע א"א לפוסלו, שהרי תוקע אינו חמור יותר מש"ץ, שהרי שניהם מוציאים את הציבור י"ח. ואף שתוקע מוציא י"ח מצוה מדאו', הרי גם המקדש מוציא אחרים י"ח מצוה מדאו'. ואין לנו לגזור גזירות מדעתנו. ויתכן שיהיה אדם רשע במצוות שבין אדם לחבירו והוא מתפלל במנין, ולכן אין זה קנה המידה שלנו למדוד בני אדם. עכת"ד.
ויש להעיר שמש"כ הגר"ש משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן (ח"ב סי' א' וב') להקל בתפילה במנין בימות השנה, הו"ד לגבי האמור שם, דהיינו רב זקן שתורתו אומנותו בבית מדרשו הקבוע לו בביתו, ומלבד כמה שעות שהוא משרת את העם, הרי שמיד חוזר הוא לתלמודו. וגם אינו יכול להשיג את הציבור בתפילתם, כך שנמצא שהוא כמעט מתפלל יחיד. וגם יש לו צער של ביטול תורה בשל זמן ההליכה לביהכ"נ ובחזרה (בפרט שהוא זקן). ומה עוד שהקפיד להתפלל במתון ובכוונה ובזמן שהציבור מתפללים, וקורא ק"ש בזמנה. וראה עוד מרן (סי' צ' סעי' ט' וי"ח) ובנו"כ שם, שלכאו' מדברי האחרו' אין זה פשוט להקל כדברי הגרש"מ זצ"ל. וראה בספר שמיה"ל (ח"ב בחתימת הספר בפרק א'), שכתב התעוררות גדולה לתפילה בציבור, ושהמתפלל בציבור יש לו מעלות רבות, ומהן: שכר הליכה, ושעי"כ שבא לביהכ"נ גם לומד מעט, ועוד שחבריו לומדים ממנו ג"כ לבוא לביהכ"נ ולהתפלל, ושאינו דומה מועטים העושים מצוה למרובים העושים המצוה, ושההשכמה לביהכ"נ הינה א' מהדברים שאוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב (כדאי' בפאה), ושגורם לאריכות ימים, ועי"כ מתפלל בעת שהציבור מתפללים שהיא עת רצון, ואין הקב"ה מואס בתפילתו, ועונה "ברכו", קדושה, "אמן" ו"יהא שמיה רבא מבורך". וכן שומע קה"ת. ומעל הכל, מחנך הוא את בניו ג"כ לעבודת ה', ומרגילם להיות זריזים למצוות, וכבוד ה' מתרבה עי"כ מאוד מאוד. עכת"ד. וראה כה"ח (סי' נ"ז סק"ג) שכתב בשם מדרש רות, וכן בשם פע"ח וכמה פוס', שאין הנשמה מתיישבת בגוף האדם עד שיאמר "ברכו" (וממילא בעי לשם כך להתפלל במנין). וע"ע בענין חשיבות התפילה במנין בנפה"ח (בקונטרס עץ החיים המצורף בסופו, בסקס"ו) וברוח חיים (ביאורו לאבות פ"ב, י"ג).
ובענין כיצד נקבע מהו נוסח התפילה בכל מנין ומנין, ראה לעיל (בגוף הקונטרס בפ"א בסוף הערה כ"ב).
ענף 12: דין פסול ש"ץ המתגלח בתער.
מה שכתבנו שאף המתגלח בתער פסול הוא לשמש כשליח ציבור בימים הנוראים, כ"כ ביחו"ד (ח"א סי' נ"ב), בילקו"י (ח"א עמ' פ"א), ובשאר"י (ח"ב עמ' מ"ד). וע"ע יבי"א (ח"י חאו"ח סי' י'). וע"ע בעיקרי הד"ט (סי' ל' סקל"ב), בשו"ת שואל ונשאל (ח"א סי' י"ט), בשו"ת מערכי לב (סי' ב') ובשו"ת אז"נ (ח"ב סי' ס"ט. וח"ג סי' ס"ז בהערות על הנ"ל). והגדיל יותר מכך באלהמ"ג (סי' תקפ"א סקנ"א) שכתב, שאף מי שמגלח זקנו אפי' במספרים, ואפי' שגוזר שלא כעין תער, אינו ראוי להיות ש"ץ, שסימנא מילתא היא "שאינו ירא שמים כלל". ואפי' באותן המדינות שהמון העם לא נהגו לגדל זקן, אלא מגלחים זקנם (לפי הדין), מ"מ חלילה לש"ץ להקל ולעמוד על נפשו בזה. ואף אם מגלח זקנו בסם, ובסם ליכא איסור לאו, מ"מ יש למונעו מלהיות ש"ץ כיון שאינו בשלמות דיוקנא עילאה. ושכ"כ האחרו'. עכת"ד. עיי"ש בהערות על אלהמ"ג שהביא פוס' רבים שיש איסור לגלח פאות הזקן אפי' במספרים שלא כעין תער. וע"ע כעין זאת בכה"ח (סי' נ"ג סקל"ח). ונראה שרוב הפוס' בדורנו לא יחמירו בזה, דרוב המחמירים בזה החמירו עפ"י הקבלה. וע"ע בענינים אלה (לא גבי ש"ץ) בבה"ל (סי' רנ"א ס"ב ד"ה "אפי'"). ולא זו בלבד, אלא שהגר"ע יוסף זצ"ל הרחיב את הענין לאסור ביבי"א (ח"י חאו"ח סי' ח' במילואים), וכתב וז"ל:
ואע"פ שהגאון רעק"א בתשובה (סי' צו) כתב שבזה"ז שגילוח הזקן נתפשט הרבה, לא נפסל לעדות משום שהוא מגלח זקנו בתער, מפני שמורה היתר לעצמו שאומר גדול כבוד הבריות וכו' (וע"ע במש"כ בשו"ת יביע אומר חלק ט' חאה"ע סי' ל"ג, ובמש"כ עוד בתשובה בחלק י' חאה"ע סי' ל"ב ד"ה אמר המחבר). שאני הכא שהש"צ צריך שיהיה פרקו נאה. ואילו על זה נאמר: "ומליציך פשעו בי", שאף שגגת תלמוד עולה זדון. עכ"ל.
וא"כ החמיר בכך בפרט גבי ש"ץ, ובפרט גבי ש"ץ בימים נוראים. ומה שהגר"ע איגר היקל הו"ד גבי פסול עדות, אך לא גבי ש"ץ [ואגב, דאלת"ה הרי שניתן להקל ולמנות כש"ץ בי"נ גם מי שאשתו הולכת ללא כיסוי ראש, או שהולך להתרחץ בחוף מעורב, רח"ל, וכדו', כיוון שיטען שלא ידע את חומרת האיסור].
ובענין גילוח במכונת גילוח: נחלקו הפוס' על עצם ההיתר להתגלח במכונת גילוח. שהגרצ"פ פראנק זצ"ל צידד להתיר בהר צבי (חידושים לטור יו"ד סי' קפ"א), ובשו"ת שלו (יו"ד סי' קמ"ג). עיי"ש שהתיר רק בגילוח הזקן ולא פאות הראש. ובשו"ת חבלים בנעימים (ח"ב סי' קל"ג סק"ב) כתב בשמו שמה שהתיר הו"ד כשאינו מהדק המכונה לבשר. ובשו"ת חלקת יעקב (ח"א סי' פ"ב) הביא מכתב מהגרצ"פ פראנק שג"כ כתב כן בהדיא. והסביר שאם אינו מהדק לבשר אינו בגדר פס"ר שיגלח. אך מ"מ נראה שרוה"פ נטו להחמיר ולאסור. שכ"כ שו"ת חבלים בנעימים (ח"ד חיו"ד סי' כ"ז), שו"ת בית אב (מהדו"ה יו"ד סי' רל"ב), שו"ת מנחם משיב (ח"א סי' מ"ג) בספר זה השלחן (ח"ב חיו"ד סי' קפ"א, והוסיף שהרבה גדולים אוסרים שימוש במכונת גילוח חשמלית, כיון שהרשת המפסיקה דקה ביותר כך שהגילוח נעשה בדרך השחתה), וכן נראה מדברי החפץ חיים בספר ליקוטי הלכות (על מכות פ"ג די"ד,ב'. אמנם דיבר על מכונה לא חשמלית, אך מטעמיו שם עולה שכ"ש שיש לאסור במכונה חשמלית שהתוצאה הינה שלא נשאר מאומה מהזקן). וכ"פ לאסור הגרש"א יודלביץ (כמש"כ בנועם חלק י"ח עמ' רכ"ד. וחלק ע"ד הגרצפ"פ זצ"ל, וכ' שיש לאסור גם כשאינו מהדק המכונה אל העור), וכ"כ למעשה בהפרדס (שנה ל"ה, הגר"א קמינסקי. עיי"ש שאם יוצא חלק כעין תער אין להתיר. ואם לא יהדק יש מקום להקל. ומ"מ למעשה יש לפקפק בהיתר זה, שלא לדחוק את המכונה, דמי יוכל לצמצם. ועוד הביא את דברי החזו"א שאמר שלדחוק המכונה בעור בודאי אסור). וכ"כ הרה"ג אליהו וייספיש בקול הישיבה (שהרבה מגדולי הדורות, מהם הנוב"י, החפץ חיים והחזו"א זצ"ל, פסקו דאזלינן בתר התוצאה. ולכן אפי' במספרים כעין תער - והיינו כמכונת גילוח, יש לאסור). וע"ע בשו"ת דבר יהושע (ח"ג חיו"ד סי' כ"ז, שהעלה שהגילוח במכונה חשמלית לא נחשב כגרמא אלא כמעשה), ובשו"ת חלקת יעקב (שבחלק א' סי' פ"ב כתב שהרבנים שמחוץ לפולניה התירו, אך יש מפקפקים בזה. ואילו בחלק ג' שם סי' ל"ט כתב שיש לדון להתיר רק במכונות גילוח שמפסיקה בהן רשת ברזל בין הסכין לבין הפנים. והוסיף שגם במכונות כאלה יש חשש איסור כשהתוצאה הינה גילוח למישעי. ולמעשה כתב שיש המקילים בסוגי מכונות מסוימות, והעיקר שלא יבוא לידי גילוח למישעי). ובשו"ת שבט הלוי (ח"ב חיו"ד סי' ק"ה, ח"ד סי' צ"ו, ח"ה סי' ק"א, ח"ו סי' קי"ז, ח"י סי' קל"ו - מ.ה.), כ' בגילוח במכונת גילוח חשש איסור דאו'. וע"ע בשו"ת מנחי"צ (ח"ד סי' קי"ג) שיש נ"מ בין מכונות הגילוח הישנות לחדשות, שבחדשות הרשת שבין העור לסכין דקה יותר ויש לאסור בהן יותר. והוסיף שכמעט אי אפשר להזהר במש"כ הגרצ"פ פראנק שלא להדק המכונה לבשר. והביא שם שהחזו"א לכלך ידיו בדיו וגילח במכונה ונעשה נקי במקומות שונים, ומוכח שהסכין נוגעת בבשר ולכן אסר כמה סוגי מכונות (לא כתוב שהתיר סוגים אחרים) הביא דברים אלה בהחב"ה (ח"א פרק י').
צדדי ההיתר והאיסור: אמרו בגמ' (מכות דכ"א,א') שגילוח שיש בו השחתה, והיינו כעין תער, אסור. גילוח שאין בו השחתה, וכגון במספרים, שרי. ומכונת גילוח הינה פועלת כמספרים בצורת פעולתה, אך בתוצאת ההשחתה הינה כתער. ודנו הפוס' האם הנ"מ בין תער למספרים הינה בצורת הפעולה או ההשחתה. או שמא האיסור הינו דוקא על כלי ששמו תער ולא על כלים אחרים. ועוד, האם הגילוח הינו מעשה או גרמא, וכן האם פס המתכת שבין הסכינים לבשר נחשב כהפסק לגבי התער (ראה כ"ז בס' החשמל בהלכה ח"א פ"י). ומ"מ נראה שהמיקל להתגלח במכונת גילוח (המותרת מצד המציאות אפי' לפי חלק מהפוס') יש לו ע"מ לסמוך ואין למונעו להיות ש"ץ, ובפרט אם הדבר יביא למחלוקת, אם כי צריך שהש"ץ יהיה ירא שמים מרבים שאינו רודף אחר קוּלות.
ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל בענין זה, ואמר שמי שמתגלח במכונת גילוח אינו עושה איסור, כיון שיש פוס' רבים המקילים בזה. ואין זה אומר שמותר להתגלח בכל סוגי המכונות. והמגלח אפי' בתער ממש אינו פסול מלהיות ש"ץ, משום דקיל הוא הדבר לאינשי, שאינם מבינים את חומר האיסור אא"כ למד הוא בישיבה ויודע את חומר איסור ובכל אופן מתגלח בתער, שאז פסול הוא מלשמש כש"ץ. ולגבי היתר גילוח במכונת גילוח, לדעת הגר"מ אליהו יש לבדוק כל מכונת גילוח בפני עצמה אי שרי לגלח בה, ותלוי אם כשמעבירה על גבי ידו היא משפשפת לו את העור וכואב לו או לא. ואין זה דבר קבוע לגבי פירמות או דגמים מסוימים, אלא צריך לבדוק כל מכונה לגופה. עכת"ד [וכן כבר כתב לחלק בין סוגי המכונות בספר סופר המלך (מהג"ר יצחק צבי ברנפלד. ח"א הל' ע"ז סי' י"ג), ובשו"ת חלקת יעקב (ח"ג), כנ"ל. הב"ד בהחב"ה (שם)].
ועוד בענין גילוח במכונות גילוח ראה במנח"ש (ח"ב מהדו"ק עמ' שס"ד - שס"ה).
ואחד מגדולי הדור האשכנזים (שהסכים לענות על שאלותי בתנאי שלא אפרסם את שמו) אמר לי בענין המתגלח בתער שהיום רבים אינם יודעים את חומרת איסור זה. ושאלתיו האם לכן גם אין לפוסלם לש"ץ בשל כך. ואמר לי שלמעשה היום ישנה צרה גדולה בענין הגילוח בתער, והוא הגילוח במכונת גילוח, שאף תלמידי חכמים מתגלחים בזה וזה ממש תער. והערתי שבשו"ת מנחת יצחק כתב שהחזו"א בדק מכונות גילוח. והפסיקני אותו גדול באמצע דברי ואמר שזה שקר (היינו שהטעו את הגאון מחבר ספר מנחי"צ). החזו"א אסר. וישנם שני מכתבים מהגרא"מ שך שהחזו"א אסר להתגלח במכונות גילוח (ראה גם בקריינא דאיגרתא ח"ג סי' מ"ט ונ'). ומי שאומר אחרת הוא שקרן. ומדוע שיהיה מותר. ועניתי משום שיש מהפוס' האומרים שהתער במכונת גילוח אינו נוגע בבשר. והשיב, היכן כתוב שצריך שיגע בבשר כדי לאסור. היכן המקור של שטות זו. זו עם ארצות. זה יצא רק מתוך עם ארצות. כי כתוב בשו"ע ביו"ד (ראה רמ"א סי' קפ"א סעי' י') שיזהר המגלח במספרים שלא יגלח גם עם החלק התחתון פן יעשה הכל עם החלק התחתון והוי כתער. וצריך להבין מהו טעם ההיתר של מספרים, שהרי אין זה חוק (בלא טעם). אלא הטעם כמו שפירש רש"י, הואיל שזה משאיר עיקרי שערות, והיינו מה שאנו קוראים היום "קוצים" (ראה רש"י מכות דכ"א,א' ד"ה "ת"ל לא תשחית"). אך אם יגלח רק עם התחתון יעשה מעשה תער. וא"כ הכל תלוי אם הוא מגלח לגמרי חָלָק או שהוא משאיר מעט קצות שיער כמו קוצים. וא"כ המגלח באופן חלק זה איסור גילוח בתער שאמרה התורה. והמציאות היא שמכונות הגילוח מגלחות חלק, אחרת לא היו הגויים והחילונים משתמשים בהן, שהריהם רוצים שיגלח אותם חלק. כל אחד יודע זאת. ואי אפשר לעצום עיניים ולומר שקרים. מכונות גילוח לא נועדו לבחורי ישיבות אלא לכל העולם. והעולם רוצה גילוח חלק, סימן שזה מגלח חלק. וא"כ זה איסור תער מדאו'. ולא שייך להתחכם בזה. והערתי, שא"כ יעשו מכונות גילוח שלא תגלחנה חלק. וענה לי שא"צ להמציא מכונות כאלה אלא זה היה בכל הדורות. והחפץ חיים בספר ליקוטי הלכות שלו כותב שבדורו שהיו מכונות גילוח לא חשמליות ומשוכללות אלא ידניות (שפועלות ע"י היד), ובכל אופן הן היו מגלחות חלק כמו היום בתספורת מס' אפס, והוא מתפלא שם וכותב שצריך עיון כיצד נוהגים היתר להקל בזה. כך הוא כתב [ראה בליקוטי הלכות (עין משפט, למכות דכ"א,א' סק"ז) שכתב שהמאשינקע (מכונה) החדשה שמספרין בם שמגלחין כתער ממש ותולש השיער לגמרי ולא נשאר מאומה. המספר בם את זקנו לכאורה עובר על מש"כ "ופאת זקנם לא יגלחו". ושומר נפשו ירחק ממנה מאוד. ראה עוד בספר מחנה ישראל למרן הח"ח בפי"ג שכתב שבמספרים כעין תער מותר דהיינו סמוך לבשרו. ועיי"ש שכתב שאם כבר מתגלח, הרי העדיף ביותר לעשות זאת ע"י זאלב, והיינו משחה -מ.ה.]. וא"כ ק"ו במכונות החשמליות המשוכללות שלנו כיום שמגלחות חלק שהן תער דאו'. וכל אלה שפלפלו דברים משונים והוסיפו שיהיה אסור רק עם עוד תנאים מוזרים לא עשו טוב. והערתי שהגרצ"פ פראנק כתב שאם הוא אינו מהדק את מכונת הגילוח לבשר אין בזה איסור (כנ"ל). והתבטא אותו גדול בחריפות נגד טענה זו, ואמר שאי אפשר לומר כך שהריהו מגלח לפחות שתי שערות באופן האסור, ואפשר גם לקחת תער ולהתגלח ללא הידוק, אך אם הוא יהדק בשתי שערות כבר עבר על איסור גילוח בתער. וכיצד אפשר לומר לאדם שיהדק או לא יהדק. והערתי שיש שאכן דחו טענה זו. וענה לי שאסור לחזור על דברים שכאלה. ואין האיסור רק על המכונות המשוכללות שמגלחות ממש כתער, אלא אף המשוכללות פחות אסורות כי אין ידוע לנו השיעור המותר ואין לנו היכולת להקל בשיעור יותר מהמספרַיִם של חז"ל. חז"ל אמרו שמותר במספרים, ולכן מותר רק במספרים לא משוכללות שמשאירות כעין קוצים. אך המגלח באופן שבשרו יהיה חלק זה איסור תער. ואין פה תנאי נוסף. שני תנאים בלבד נזכרו בגמ' (מכות דכ"א,א'): הגמ' שואלת: כתוב "לא יגלחו". ומאידך כתוב: "לא תשחית". לכן אומרת הגמ' שהתער מורכב משני מרכיבים: דרך בני אדם להתגלח. והיינו לאפוקי מה שקוראים היום "משעי" - והוא סם, שאין דרך רוב בני האדם להתגלח בזה, ובזה מותר להתגלח אפי' שזה משחית. וכן במלקט ורהיטני, שהוא מורט השיער במקום לגלח, שגם בזה אין דרך בני האדם להתגלח ולכן שרי. והדבר השני שהתירו חז"ל הוא מספרים - כעין תער, הואיל והוא משאיר עיקרי השערות. והיינו שאינו משחית. ולכן אם שני המרכיבים קיימים, והיינו שדרך בני האדם להתגלח בכך וזה גם משחית, זהו התער שהתורה אסרה. ולא יועיל אם יקראו לזה בשם אחר (-מכונת גילוח), כמו שאסור לאכול חזיר ולקרוא לכך "בשר לבן". זה בדיוק אותו דבר (ולא ברור לי אם לדעתו אפשר לומר בני"ד שנחשבים כשוגגים. ראה רמ"א או"ח סי' תר"ח ס"ב גבי שוגגים בדבר המפורש בתורה -מ.ה.). ומ"מ הוסיף שבאיסור גילוח בתער עוברים על חמישה לאווין דאו'. עד כאן תורף דברי אותו גדול. וע"ע בשו"ת יבי"א (ח"ט חיו"ד סי' י'), ובשו"ת תרומת הגורן (ח"א סי' ק"ט סק"ד), ולקמן (בנספח י"א ענף 8).
ענף 13: דין פסול ש"ץ התובע את חבירו בבית משפט חילוני, וכן השופט ועורך דין המתדיינים שם.
מה שכתבנו (לעיל בנספח זה ענף 1) שלרוה"פ כ"ה גם גבי התובע את חבירו בבית משפט חילוני (שבאמת מן הראוי היה לקרוא לו בית מספח), ולא בבי"ד רבני, הוא עפי"ד שו"ת תורת אמת (סי' קנ"ד), עו"ת, הא"ר (סי' נ"ג), המ"ב (סי' נ"ג סקפ"ב וסי' תקפ"א סקי"א) וכה"ח (סי' נ"ג סקל"א), שמי שהולך לעש"ג (=ערכאות של גויים), אין ראוי להיות ש"ץ אא"כ עשה תשובה. וכ"כ כבר מהר"א ששון והכנה"ג, והוסיפו שאפי' באקראי אינו עולה (הב"ד כה"ח סי' תרי"ט סק"ז). וראה עוד לקמן (בענף 17) גבי אם חזר בתשובה.
ויש להעיר שדברים אלה אמורים אף אם דנים עפ"י דיניהם של המוסלמים (אע"פ שיש הסוברים שאין דינם כעע"ז) כיון שאינם מכירים בחוקי התורה, וטוענים שח"ו כבר פקע תוקף דת משה רבינו, ולכן דנים הם עפ"י משפטי נביאי השקר שלהם. ולכן ההולך לדון בפניהם הריהו כבועט בתורת אלקים חיים, כפי שקיבלנו מדורי דורות עד מרע"ה. שכ"כ הרשב"ץ (בתשו' ח"ב סי' ר"צ).
ואמנם הפוס' הנ"ל שפסלוהו מלשמש כש"ץ כתבו כן גבי עש"ג, אך כבר כתבו כמה אחרוני זמננו שהדבר חמור פי כמה וכמה ללכת לבית משפט חילוני פה במדינת ישראל שדנים בו עפ"י החוק העותומני והמנדטורי, ועי"כ מייקרים ומחשיבים את משפט העכו"ם. שכ"כ הגרצ"פ פראנק זצ"ל בתשובה, וזה תורף דבריו: שכאשר נתבונן בטעם האיסור לדון בערכאות של גויים, מפני שהדן בפניהם הוא מייקר שם אליליהם להחשיבם... ולפיכך הדן בפניהם הרי זה רשע, וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה, כדברי הרמב"ם והשלחן ערוך. ואם כן מטעם זה עצמו גם יהודי ששופט עפ"י חוקותיהם, בודאי שהוא גרוע יותר מגוי, שהגוי לא נצטווה לשפוט דוקא עפ"י דת ישראל, אבל יהודי זה שמצווה לדון עפ"י התורה, והוא מתנכר אליה ודן עפ"י המג'לה של העותומנים ושאר חוקי אומות העולם, שעליהם נאמר "יוצר עמל עלי חוק, יגודו על נפש צדיק ודם נקי ירשיעו", הרי הוא רשע ומרים יד בתורת משה, וכדברי הרשב"א הרי הוא הורס חומות הדת ועוקר ממנה שורש וענף והתורה מידו תבקש. והוא הדין למי שהולך להתדיין בפניו. וצר לנו מאוד שחוקים אלה אימצה הממשלה וכן הכנסת, לדון בהם במדינת ישראל. ואין לך עלבון לתורה ולנושאי דגלה יותר מזה, אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. מהרה יבוא האדון אל ביתו וישיב שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה. עכל"ק של הגרצפ"פ זצ"ל. ותשובה זו נדפסה במילואה בחוברת "בשעריך ירושלים" (שבט תש"ל), והופנתה אל עורך דין "דתי" אחד אשר השתומם לשמוע שרבה של ירושלים ת"ו דן את בתי המשפט החילוניים במדינת ישראל כערכאות [הב"ד אלה ביחו"ד (ח"ד סס"י ס"ה), בצי"א (חי"ב סי' פ"ב), ועוד]. ודברים אלה אמורים אף אם יסכימו כל בני העיר לדון עפ"י חוקי הגויים, הרי שאין שום ממש בהסכמתם. ור' רמבן עה"ת (ריש פר' משפטים). וכדברי הגרצ"פ פראנק זצ"ל כתבו גם הגאון החזו"א זצ"ל (סנהדרין סי' ט"ו סק"ד), הג"ר יצחק אייזיק הרצוג זצ"ל, הג"ר יחזקאל סרנא זצ"ל והגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד (שם). והוסיף שעובר עי"כ גם באיסור לפני עיוור. עיי"ש שהאריכו בזה (וצא וראה עד היכן הגיעו הדברים, שישנם יהודים היושבים בכלא בשל אשמות שונות, למרות שלפי דיני התורה אותם יהודים חפים מפשע לגמרי. ומן הדין היה להעניש במקומם את התובעים אותם. ה' ישיב שופטינו כבראשונה בב"א). ומ"מ יש להוסיף שהאיסור הינו דוקא אם התובע לא קיבל אישור מבי"ד רבני לתבוע בבית משפט חילוני, שכיון שלעיתים אין הנתבע מוכן לבוא לבית דין רבני, והוא עומד במרדו ומסרב לבוא אף לאחר כמה הזמנות והתראות מבית הדין הרבני, נותנים ביה"ד הרבני אישור לתובע לתבוע בבית משפט חילוני. וכ"כ בשאר"י (ח"ב עמ' מ"ג). והגר"א נבנצל שליט"א העיר: אבל גם אז מותר לו ליטול רק את המגיע לו על פי דין תורה. עכ"ל.
ונלע"ד בס"ד שפשוט שכ"ה גם גבי שופט הפוסק להוציא ממון מאדם לחבירו שלא לפי דיני התורה [ושמעתי שהגרצ"פ פראנק זצ"ל הורה לאחד משופטי בית המשפט העליון (החילוני) במדינת ישראל, שאע"פ שהוא חובש כיפה שחורה ונחשב כ"שומר מצוות", אפ"ה פסול הוא מלישב בערב רה"ש כדיין לעשות התרת נדרים כנהוג. כך שמעתי מעד נאמן ששמע כן מאותו שופט]. שכן הריהו מוציא ממון מהנתבע עפ"י חוקי בשר ודם, בזמן שלפי התורה הקדושה הממון צריך להשאר בידי הנתבע, והוי גזל בידי התובע. ועוד, שהריהו מרים יד בתורת משה ורומסה בידו, ומשים את חכמת האדם ח"ו עליונה יותר מחכמת האלקות. וכ"מ בהדיא מדברי הפוס' שכתבו שגם בתי משפט חילוניים פה בא"י יש להם דין של ערכאות של גויים. ואדרבא חמורים הם יותר, משום שהתובע את חבירו שם עובר על לפני עיוור שמכשילים הם גם את השופטים לדון עפ"י חוקי העכו"ם (ראה יחו"ד שם). וכן מכשילים הם את שאר עובדי ביהמ"ש והשוטרים המסייעים למערכת קלוקלת זו. וגם הג"ר שלמה מן ההר זצ"ל אמר לי ששופט בבימ"ש חילוני פסול מלשמש כש"ץ לפחות בימים נוראים. עכת"ד.
ועוד נלע"ד, שכ"ה לגבי עו"ד המתדיין לפי חוקים חילוניים, שכן גם הוא גורם לביזוי תורתנו הקדושה וגורם שיחשיבו את חוקי העכו"ם. ועוד, שגורם הוא להוציא ממון מאדם לחבירו נגד דין תורה, או להעניש אדם בעונש כלשהו אף כשהתורה מזכתו. ואין לומר שהעו"ד הינו רק שליח, שהרי קיי"ל שאין שליח לדבר עבירה (חו"מ סי' שמ"ח סעי' ח'. ומש"כ ביו"ד סי' ק"ס סעי' ט"ז הו"ד גבי ריבית). וא"כ גם העו"ד עצמו דינו כעושק המוציא ממון מיד חבירו שלא כדין. ואח"כ מצאתי שכבר כתב כן הגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד (ח"ד עמ' שי"ג), שעורך דין ירא שמים שנדרש לייצג בבית המשפט אדם שתובע ממון מחבירו, לפי ההלכה חייב להמנע מכך, שהרי הוא מסייע בידי עוברי עבירה, ואינו יכול לבוא בטענה שהוא רק עושה בשליחות התובע... זה אינו. כי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ואין שליח לדבר עבירה (וציין לשו"ע חו"מ סי' ל"ב ס"ב, ולש"ך ולש"א שם). והוסיף, שמ"מ לייצג מי שנתבע ונאנס לבוא לבית המשפט כיון שהתובע מסרב להתדיין בדין תורה, וכופה את הנתבע להתדיין בבית משפט חילוני, מותר לעורך דין לייצגו, להציל עשוק מיד עושקו. עכת"ד (ולפי"ז מותר ומצוה לעו"ד לייצג נאשם הנתבע בבית משפט חילוני בדין פלילי שלפי ההלכה הינו חף מפשע. וק"ו בן בנו של ק"ו, כשהנתבע נאשם באיסור שהייה בלתי חוקית בישובים יהודיים ביש"ע שממשלה שמאלנית רוצה להחריבם עד היסוד. כמו ה"אשמה" שהנני נאשם במשפט שנמשך כבר יותר משנה תמימה, מאז גירוש היהודים מגוש קטיף וצפון השומרון. ולבסוף נמשך המשפט יותר משנתיים וחצי, כשהתביעה תבעה להכניסני בפועל לכלא, ולשלם קנס וגם פיצוי כספי, אך הקב"ה ריחם עלי, ונתן בלבי להתעקש בתקיפות עצומה על עמדתי שאינני מכיר בהם, לא בחוקיהם החילונים ולא בשופטיהם, גם אם הדבר יגרום להכנסתי ח"ו לכלא, ולבסוף פסק בית המספח שלא אכנס לכלא, ולא אשלם לא קנס ולא פיצוי, ושום עבודות שירות כלשהן לא הוטלו עלי. אלא אדרבא, הם החזירו לי את כל כספי הערבות בריבית דריבית, ובס"ד שבתי לעסוק בתורה כמקדמת דנא ובישוב הדעת, למען שמו באהבה. כן יעשה שופט כל הארץ לכל הלוחמים למען שלימות הארץ, ויוציאם מאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה, במהרה בימינו, אמן).
גם בספר הליכות שלמה (תפילה. פי"ז סעי' ו') כתב בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל שעורך דין שמתדיין בערכאות, שהחמיר לפוסלו מש"ץ. וע"ע שם שהגרשז"א זצ"ל אף פסק לעו"ד דתי שאינו רוצה להופיע בבית המשפט, ושאל אם מותר לו רק להכין את החומר לדיון בבית המשפט, ועו"ד אחר יופיע. וגם בכך פסק הגרש"ז אוירבך זצ"ל לאיסור. עכ"ד.
ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל ע"כ, ואמר לי שכיום התובע את חבירו בבימ"ש חילוני אינו פסול להיות ש"ץ אפי' בימים נוראים, כיון שאנשים אינם מבינים את חומרת הדבר. ואע"ג שהזכרתי את דברי המ"ב (סי' נ"ג סקפ"ב) שמחמיר בזאת בימים נוראים, אמר לי הגר"מ אליהו שלדעתו יש להקל בזה אף בי"נ. עכת"ד.
ולאחר זמן שאלתי את הגרי"ש אלישיב זצ"ל ע"כ, ותחילה אמנם נטה להסכים שיש לפסול כש"ץ את התובע חבירו בבימ"ש חילוני גם פה במדינת ישראל, אך מיד הוסיף הגרי"ש אלישיב שסתם אנשים מהשוק אינם יודעים את חומרת האיסור. ורק מי שלמד על איסור זה, התרו בו שלא ילך וינהג עפ"י החוק החילוני ובכל אופן אינו שומע אלא תובע או נוהג לפי החוק החילוני, רק אז יש לפוסלו מלהיות ש"ץ. אך סתם אין לפסול אדם בשל כך. ואפי' ישנם בני תורה שאינם מבינים את חומרת הדבר, שהוא כמרים יד בתורת משה. אמנם לאחר זמן כששאלתי שוב את הגרי"ש אלישיב ע"כ, וציינתי שהמ"ב (בסי' נ"ג סקפ"ב) כתב ג"כ להקל מהטעם הנ"ל אך רק לגבי ש"ץ בשאר ימות השנה, ואילו גבי רה"ש ויוה"כ פסק שבודאי יש להחמיר, ענה לי שאכן פשוט הוא שאינו ראוי להיות ש"ץ ברה"ש ויוה"כ, וכמו שפסק המ"ב. ומה שהוא אמר להקל כנ"ל הו"ד גבי שאר ימות השנה. עכת"ד.
ובספר אשי ישראל (פי"ד הערה ל') כתב בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שאין למנות בימים נוראים כש"ץ מי שעבר עבירה ידועה פעם אחת ואפי' בשוגג. ועבירה ידועה היינו כגון שהלך לדון בערכאות של עכו"ם. ובשם הגרי"י נויבירט והגר"ח קנייבסקי שליט"א הוסיף דה"ה בזמננו מי שהולך לדון בבית משפט ולא הולך לדון בבי"ד רבני שדן לפי דיני התורה. ע"כ דבריהם [וראה ברמ"א (סי' נ"ג ס"ה) שמ"מ אם עשה עבירה במזיד לא יועיל לענין זה אם עשה תשובה, דמ"מ יצא עליו שם רע קודם התשובה. עיי"ש במ"ב (סקכ"ב) שהמ"א חלק ע"ד הרמ"א בזה, וס"ל דכל ששב בתשובה יכול להיות ש"ץ].
וממש"כ בשאר"י (ח"ב בדיני ש"ץ, סי' נ"ג הערה י"ז עמ' מ"ג) ד"ז בסתמא, משמע דס"ל שגם כיום במדינת ישראל שייך ד"ז, ומשמע אף לגבי שאר ימות השנה, ולאו דוקא לגבי ימים נוראים [(והיינו כמש"כ אביו זצ"ל ביחו"ד ח"ד הנ"ל, שאין לחלק בין שופט ישראל או גוי לענין זה. ובילקו"י כתב ד"ז גם גבי ש"ץ). וראה עוד מש"כ בצי"א (חי"ב פ"ב) שהב"ד הגרצ"פ פראנק זצ"ל שכתב דברים חמורים על שופטים הדנים בבימ"ש חילוני. וכ"כ הגר"י וולדינברג בעצמו בצי"א (שם). וכ"כ הגרי"א הרצוג זצ"ל (בהחוקה לישראל עפ"י התורה. ח"א עמ' 210). וכ"כ הגר"א חפוטא זצ"ל (בקונט' המאור, תמוז תשכ"א, בענין המעיד בבימ"ש חילוני). וכ"כ הג"ר יעקב אריאל שליט"א (בתחומין ח"א עמ' 319, וחלק ב' עמ' 528), והג"ר עזרא בצרי שליט"א (דיני ממונות ח"א עמ' תנ"ח)]. וכולם כתבו נגד השופטים הדנים בבימ"ש חילוני שלא עפ"י התורה, שהרי סו"ס הריהם מרימים יד בתורת משה. ולא דיברו רק על מי שתובע בבימ"ש חילוני. ולכן כתבנו שכ"ה גם לגבי שופט בבימ"ש חילוני.
והנה יצא (בשנת תשע"ה) ספר זכרון לגר"ע יוסף זצ"ל, בשם "המשביר", והביאו בריש הספר תשובה של הגר"ע יוסף זצ"ל בענין נאמנותו של עורך דין שהיה עד בנישואי איש ואשה, וז"ל שם (עמ' י"ג ואילך): אודות אשה שנישאת בחופה וקידושין במשרד הרבנות בירושלים, ולאחר זמן נפרדה מבעלה מבלי גט למספר שנים, ובזמן הפירוד נתחברה עם אדם אחר ונולד להם בן, לפני קבלת הגט. ועתה הגיע הבן לפרק הנושא, ונתברר שאחד העדים של הקידושין הוא ידוע כעורך דין שפונה תמיד להתדיין בערכאות.
והנה ידוע מה שכתב הרמב"ם (סוף הל' סנהדרין), והטוש"ע חו"מ (סי' כו), שכל שדן אצל הערכאות הרי זה רשע וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה (וכן הוא במדרש רבי תנחומא ר"פ משפטים). וע"ע בשו"ת מהר"א ששון (סי' קנח), שכל האומר שמותר להתדיין בערכאות משום דינא דמלכותא דינא, הוא טועה מאד וגזלן הוא ורשע מקרי. ע"ש. וכיון שהוא פסול לעדות, הקידושין בטלים. ולפי"ז הבן כשר לבוא בקהל.
איברא שיש מקום לומר שאולי העורך דין הזה טועה לחשוב שמכיון שהשופטים יהודים והשלטון נתן להם סמכות לשפוט לאו ערכאות נינהו, אע"פ שכל דיניהם הם ע"פ משפטי הגוים. אבל הדבר ידוע שמפורסם הדבר בכלי התקשורת שגאוני הדור הכריזו שדין השופטים הללו כדין ערכאות ממש. ושהדן אצלם נקרא רשע ומרים יד בתורת משה וכאילו חירף וגידף. ובכל זאת העורך דין הזה לא נרתע, ופנה לערכאות לחצוב לו בורות נשברים, הרי לא יבצר שגם הוא שמע הכרזת גאוני הדור, ואע"פ כן פנה אל רהבים ושטי כזב, אצל הערכאות הללו, ועבר על מה שכתוב בתורה לפניהם ולא לפני הערכאות. הרי נפסל לעדות, והקידושין בטלים.
ואף אם תמצא לומר שמא העורך דין הזה לא שמע מדברי גאוני הדור שאמרו שדין השופטים הללו כדין ערכאות, והוא טועה לחשוב שכיון שהם יהודים מותר להתדיין אצלם, אע"פ שהם שופטים כדיני הגוים, הנה לכל היותר יש ספק בדבר.
ועוד כתב שם: הרי בני"ד קרוב לודאי ששמע העד הזה מהודעת גאוני הדור ובשאט נפש עבר על דבריהם, ולפחות הוי ספק פסול מה"ת, וספק פסול מן התורה אינו צריך הכרזה, וכו'. ובהמשך דבריו צירף עוד ספק, דשמא נתעברה מגוי. ולכן הסיק לדינא, שהואיל ויש בני"ד ספק ספיקא להקל, שמא עד הקידושין פסול מן התורה, והקידושין בטלים, ושמא אמו התעברה מגוי, לכן יש להקל ולהתירו בקהל ה'. עכ"ד.
מפסק הלכה זה ניכר כמה היה חמור בעיני הגר"ע יוסף זצ"ל להיות עו"ד שמתדיין בערכאות חילוניות במדינת ישראל. ואכמ"ל.
ונראה לכאו' שיש להקל להעיד לטובת הנתבע בבימ"ש חילוני, אם אכן מדין התוה"ק הנתבע זכאי. ועוד יש לדון אי שרי להעיד גם לטובת התובע בבימש"פ חילוני (כשהנתבע לא הסכים להתדיין בבית דין רבני) אם אכן לפי התוה"ק הדין עם התובע. וצ"ע בכ"ז.
דין התובע את חבירו בבימ"ש חילוני, וחזר אח"כ בתשובה ע"כ, ראה לקמן (בסוף ענף 17).
ענף 14: דין ש"ץ שאשתו הולכת ללא כיסוי ראש.
ובענין מי שאשתו הולכת ברחוב בלא כיסוי ראש, הראוי והרשאי לשמש כש"ץ. הנה עצם דין חיוב כיסוי ראש לאשה מבואר בגמ' כתובות (דע"ב,א'), ואמרו שם בגמ' דאיסור הליכת אשה פרועת שיער, והיינו שאינה מכסה אותו, הינו איסור מדאו'. ודוקא בסוטה נא' דפרע הכהן את ראש האשה. וכן איתא במד"ר (פר' "נשא" פר' ט' סי' ט"ז), שדרך בנות ישראל לכסות ראשן, ואומר הכהן לאשה הסוטה: את פרשת מדרכן של בנות ישראל שמכסות ראשיהן והלכת בדרכי אומות העולם... הרי לך מה שרצית. וכ"כ כמה ראשו' דהוא איסור דאו' [שכ"כ המאירי בכתובות, הרשב"ץ בס' זוהר הרקיע (מצות עשה קל"ז סקנ"ב), ובפסקי הריא"ז (בכתובות שם)]. וכ"פ לאיסור הרמב"ם (פכ"ד מאישות הי"ב) והטוש"ע (אה"ע סי' כ"א ס"ב וסי' קט"ו ס"ד). וכתבו הפוס' שאיסור זה אמור לכל הדורות, לכל הזמנים ולכל המקומות (שו"ת וישב יוסף, שו"ת באר חיים ועוד. הב"ד ביחו"ד ח"ה סי' ס"ב). וע"ע ברמב"ם (פכ"א מאיסורי ביאה הי"ז), ומש"כ הפרישה (באה"ע סי' כ"א סק"ג) דלא בא לכלול בפנויה אלא אלמנה וגרושה, אך בתולה א"צ לכסות ראשה.
ומעתה נשוב לני"ד: י"א שאסור לאדם להתפלל (אפי' כל ימות השנה) במקום שמשמש כש"ץ מי שאשתו הולכת בגילוי הראש. ויש מקילים כשמוחה בעלה בה ואינה מקבלת דבריו [תפיכה"ל (עמ' תק"ז פכ"ו הערה ל"ט) עפ"י שו"ת אב"נ (או"ח סי' ל'), ושו"ת מי יהודה (חאו"ח סי' י"ד)]. ויש אומרים שבדורנו נוהגים להקל בזה לגמרי (כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. וטעמו, משום שאנשים אינם מבינים שזה אסור. והוסיף שנוהגים להקל בזה אפי' שאינו מוחה באשתו. עכת"ד. ואמר כן לאחר שהזכרתי את דעת המחמירים). ומסתבר שאף למקילים ע"י מחאה, הו"ד כשמוחה בה בחזקה, שהריהי עוברת על דת יהודית והוי איסור דאו'. ולא די שיגער בה מעט, אלא ימחה בה כמו שימחה אם יודיעוהו שמפסיק הוא להיות ש"ץ מהיום והלאה, שע"כ אולי יעשה מלחמות (וכ"נ מדברי שו"ת אב"נ שם, שאמנם לא כתב בהדיא גבי מי שאשתו הולכת בגילוי ראש אלא גבי ש"ץ שאחיו המיר דתו, והש"ץ לא חיפה עליו אלא מחה בו. דאם פשע בו שלא הוכיחו הקולר תלוי גם בו, דהא אפשר שהיה חוזר בתשובה. אמנם נראה קצת שיש לדחות ראיית ספר תפיכה"ל משו"ת אב"נ להקל בני"ד, משום שהאב"נ צירף גם הצד שאין לפסול אדם בשל מעשי אחיו. ושמא באשה אינו כך).
ומ"מ מסתבר שמי שאשתו הולכת ברה"ר בפאה נכרית אין לפוסלו מלהיות ש"ץ אפי' בי"נ, שהרי יש שפסקו להקל בזה לנשים אף לכתחי' [בדעת הגר"מ אליהו זצ"ל כפי שאמר לי כמה פעמים, להתיר לאשה ללכת עם פאה נכרית רק אם על הפאה יש כובע באופן שלא נראה טפח של שיער הפיאה באף אחד מצידי הפאה. עכת"ד. ודעת הגר"ע יוסף זצ"ל הריהי ידועה ברבים, וכמש"כ בשו"ת יבי"א (ח"א חאו"ח סי' ז' סק"ו. ח"ד חאה"ע סי' ג'. ח"ה חאה"ע סי' ה'. וח"ו חאו"ח סי' י"ג). וזכורני שלפני כעשרים שנה (בערך בשנת תשמ"ו) הייתי בשיעור של הגר"ע יוסף זצ"ל בביכ"נ ה"יזדים" במוצ"ש, והגרע"י זצ"ל דיבר דברים חוצבי להבות נגד לבישת פאה נכרית ע"י נשים. ורעיתי שתחי' שנכחה ג"כ בשיעור סיפרה לי לאחר השיעור, שבעזרת הנשים היתה רק אשה אחת שלבשה פאה נכרית, ותוך כדי דברי הגרע"י היא ברחה מעזרת הנשים לחוץ ביהכ"נ בשל הבושה שנגרמה לה ע"י לבישת הפאה. ומ"מ אינני יודע מהי דעת הגרע"י זצ"ל גבי מי שאשתו הולכת ברחוב עם פאה נכרית, והבעל אינו מוחה בה, דניח"ל בכך. האם כשר הוא להיות ש"ץ כל השנה בכלל, וברה"ש ויוה"כ בפרט. ומ"מ ידוע ופשוט הדבר שכבר רבו מאוד מאוד הפוס' שאסרו לאשה ללכת לבושה כנכרית בפאה, ונוסיף לכך גם את דעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל (כפי שפרסם בנו, הג"ר שמואל אוירבך שליט"א, בכרוז מיוחד בשנת תשס"ד בשם אביו הגאון זצ"ל). וראה עוד לקמן בנספחים (בנספח י"א ענף 8). ויש לציין שבקרב נשות ה"מזרחי" ישנה התחזקות גדולה בדור האחרון בנושא זה, ורוב הצעירות מכסות ראשן, מה שלא היה לפני דור אחד. וראויות לשבח אותן הנשים המכסות את ראשן במטפחת ראש כמו שהלכו הסבתות שלנו, ללא צורך בהיתר של פאה נכרית, וללא כובע שמושך את העין לפי ה"אופנה" האחרונה]. ומ"מ לא כתבנו בסיכום כלל פסול זה של מי שאשתו הולכת בגילוי ראש ברה"ר, וזאת עפ"י הנחיית כמה ת"ח גדולים שאמרו לי שאין להחמיר בזה בדורנו כלל.
ענף 15: דין ש"ץ שיש לו טלויזיה בביתו.
בענין מי שיש לו טלויזיה בביתו אי ראוי להיות ש"ץ, ובפרט בימים נוראים. הנה כבר האריכו גדולי הפוסקים בדורנו בחומרת איסור הכנסת הטלויזיה הביתה. שיש בזה כמה איסורים, מהם איסור מושב ליצים, ואיסור ביטול תורה, ואיסור שמגרה יצה"ר בעצמו כיון שרואה מראות של פריצות ותועבות, שע"כ אמרו חז"ל שאין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות, ועינא וליבא תרי סרסורי דעבירה. ועוד, שגורם לו ולבניו ולשאר אנשי ביתו לראות ולשמוע דעות משובשות של כופרים שעלולות לחלחל ח"ו אט אט למוחו (וכגון שעלינו לחשוש מה יאמרו הגויים אם נעשה כך וכך. והרי אין אנו צריכים להתחשב בגויים, שהרי אנו "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". ועוד דברים רבים כהנה וכהנה, והדברים פשוטים וידועים ואין צורך להאריך). וכ"כ לאסור הג"ר משה דוד אוסטרייכר בעל שו"ת תפארת אדם, הג"ר יונה שטייף, הגר"ע יוסף זצ"ל (ביבי"א ח"ו סי' י"ב, וביחו"ד ח"ד סי' ז') ועוד גדולים ועצומים מגדולי דורנו, כמובא בספר טהרת יו"ט (ח"ו עמ' ס"ה ואילך). וכתבו הפוס' שיש לאסור הכנסת הטלויזיה לבית אף אם הוא עצמו אינו מסתכל בטלויזיה, אלא שמחטיא את בניו ושאר בני ביתו בכך, וכמש"כ ביבי"א ויחו"ד (שם). וכ"כ בשם הגרצ"י קוק זצ"ל בספר תורת אמך (עמ' 157) לאסור לחלוטין החזקת מכשיר טלויזיה בבית, הן בגלל ביטול תורה והן בגלל תוכניות מזיקות.
ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל בענין מי שיש לו טלויזיה בביתו וצופה בה, כך שיוצא שמסתכל הוא למשל על קריינית במשך זמן רב. מהו לענין ש"ץ בימים נוראים. וענה לי שהיום אי אפשר להחמיר בזה ולפוסלו מש"ץ, כיון שאנשים אינם מבינים את חומרת הדבר, וקל הדבר בעיניהם, אע"פ שבאמת אין לעשות כן (ראה כעין זאת במ"ב סי' נ"ג סקפ"ב, עפ"י חו"מ סי' ל"ד ס"ד). עכת"ד. וכעבור זמן שאלתי גם את הגרי"ש אלישיב ע"כ, היש לפסול מש"ץ מי שיש לו טלויזיה בביתו, שהוא או בני ביתו מסתכלים בה. וענה לי גם הוא שאנשים אינם מבינים את חומרת האיסור, ולכן אין לפסול אדם כזה מלשמש כש"ץ. עכת"ד (כעין זאת אמר גם גבי התובע חבירו בעש"ג. אמנם שם לאחר ששאלתיו אמר שיש להקל דוקא בשאר ימות השנה, אך לגבי ש"ץ בי"נ יש להחמיר. לגבי ני"ד לא שאלתיו אם יש לחלק ביניהם). וגדול אשכנזי אחד אמר לי שלפסול מש"ץ מי שיש לו טלויזיה בביתו זו שאלה ציבורית ויש לשאול את רב הקהילה או ביהכ"נ. שהרי אדם זה עלול למצוא תירוץ לעצמו שאינו רואה תמונות אסורות אלא "רק" קריינית בחדשות, ועלול להצדיק את עצמו. אך באמת זה פלא מדוע הוא צריך לשמוע חדשות מהטלויזיה ולא די מהרדיו. ומשהערתי שלכאו' הוא פרוץ בעריות, וכמש"כ בבה"ל (סי' נ"ג סכ"ה סוד"ה "אם"), אמר לי ששם הכונה לא להסתכלות אלא לעריות ממש. ומ"מ בני"ד זה ענין ציבורי, ויש לשאול את הרב כנ"ל. עכת"ד. וראה עוד מדברי אותו רב לעיל בנספח זה (ריש ענף 3). ועוד בענין ש"ץ שיש לו טלויזיה בביתו ראה בשאר"י (ח"ב עמ' מ"ג). וע"ע בשו"ת באר משה (ח"ג סי' קמ"ג, עיי"ש שאסור להתפלל עם ש"ץ כזה וצריך להתפלל ביחידות) ובשו"ת שבט הלוי [(חיו"ד סי' ב'), גבי המסתכל בטלויזיה, אי נפסל מלשחוט. הב"ד בילקו"י (חיו"ד סי' ב' עמ' ל"ז).
ענף 16: עוד דברים הפוסלים מלשמש כש"ץ.
ונביא עוד דברים שכתבו הפוס' שהעושה אותם אינו ראוי להיות ש"ץ בימים נוראים:
1) העושה להכעיס אפי' עבירה א', או המומר לע"ז (פמ"ג), או הכופר בתורה שבע"פ (שו"ת פאר הדור) אינו מצטרף לכל דבר שבקדושה (הב"ד מ"ב סי' נ"ה ס"ק מ"ו-מ"ז). וכ"ש שאינו רשאי להיות ש"ץ. וראה רמב"ם (פ"ג מתשובה).
2) הכופר באחד מהדברים הבאים: בתחית המתים, בגאולה העתידה, שהתורה מן השמים או בגמול ועונש, הינו אפיקורס גמור ואסור להניחו להיות ש"ץ, ואם עמד כש"ץ בחוזקה אין לענות אחריו "אמן" (מ"ב סי' קכ"ו סק"ב. וראה רמב"ם שם. ומרן בשו"ע סי' נ"ג סי"ח).
3) החוטא ביד רמה למרות ידיעתו את חומרת העבירה אינו מצטרף למנין (שו"ת חכ"צ סי' ל"ח. תפכה"ל פ"ח עמ' קמ"ח סמ"ו. וראה רמב"ם הל' תשובה שם. ובה"ל סי' שפ"ה ס"ג גבי מומר לאיסור מוקצה).
4) הנשוי עם נכרית אינו מצטרף למנין [ראה שו"ת מנחי"צ (ח"ג סי' ס"ה), שו"ת שרידי אש (ח"ב סי' ו') ובשו"ת זכרון יהודה (חאו"ח סי' מ"ה גבי קה"ת)]. וראה עוד בתפכה"ל (שם) גבי כהן שנשא חלוצה (ולא מצאתי המקור לכך). וכבר כתב מו"ז זצ"ל (כמובא בספר "כתבי מהר"ם איררה", בחלק הפסקים, סי' מ"ח) שאין חלים כלל דיני אבלות על ישראלית שנשאה לגוי (וה"ה להיפך), אלא שיש לה דין משומדת. עיי"ש.
5) הכופר במצות תפילה אינו מצטרף למנין (כה"ח סי' נ"ה סקס"ב עפ"י התשב"ץ. תפכה"ל שם).
6) כתבו כמה פוס' שסומא אפי' באחת מעיניו לא יהיה ש"ץ בימים נוראים היכא דאיכא אחר ראוי והגון כמותו (תשו' חוות יאיר (סי' קע"ו), הריעב"ץ במו"ק, הגחיד"א בברכ"י גבי ימים נוראים, וכ"נ דעת השע"ת סי' נ"ג סקי"ח), ויש מי שחולק [הא"ר. הב"ד המ"ב (סי' נ"ג סקמ"א), והוסיף שנראה שאף לחו"י הו"ד למנותו לכתחי', אך לא לסלקו מש"ץ אם נעשה סומא לאחר שהוחזק כש"ץ. ומאידך ראה בבה"ט (סקי"ח) שכתב בשם החו"י שיש להעבירו מש"ץ, ומשמע לסלקו אף אם כבר הוחזק בזה ונעשה אח"כ סומא בא' מעיניו. וראה מש"כ בשעה"צ סקל"ו לדחות את דברי הבה"ט בזה].
7) כבד שמיעה שאינו שומע כלל לא יהיה ש"ץ (רע"א. מ"ב סי' נ"ג סקמ"א. עיי"ש בשע"ת סקי"ח ושעה"צ סקל"ח).
8) דנו הפוס' גבי ש"ץ שמתוך חוליו לאונסו יוצא ממנו קרי. הרי שצריך הוא הן לרחוץ את גופו מהקרי לפני שעולה לשמש כש"ץ, וכן ללבוש בגדים נקיים מקרי. ואם אינו רוחץ עצמו יפה יפה וגם מסיר את הבגדים המלוכלכים, ודאי שראוי להעבירו מלשמש כש"ץ, ויש מי שאומר שאף יטבול במקווה לטהר עצמו [ר' בה"ט (סי' נ"ג סקל"ד) בשם שו"ת זרע אמת (או"ח סס"י ו') וציין לעיין שם. וכ"כ המ"ב (באותו סי' סק"פ) בשמם]. אמנם בשו"ת זר"א שם הוסיף וכתב כן אף גבי טבילת עזרא ושלא סגי רק ברחיצה ובהחלפת בגדיו. וכ' שאע"ג שביטלו את תקנת עזרא, ובע"ק מותר לקרות בתורה ולהתפלל (ר' שו"ע סי' פ"ח ס"א ובנו"כ שם), מ"מ האדם ודאי יחוש לעצמו כי איך יהיה עומד לפני המלך האדיר והנורא לשאול צרכיו והוא מרוחק ממנו. עכת"ד. עיי"ש באורך. והיינו כ"ש גבי ימים נוראים, וכ"ש גבי מי שעומד ומשמש כשליח של ציבור שלם לפני הבורא, בימים קדושים אלה. וע"ע במ"ב – עוז"ו (סי' נ"ג על המ"ב סק"פ). וע"ע ברמ"א (סי' ע"ו ס"ד), ובמ"ב [(סקט"ו). ומש"כ שם שיש מקילים, שהם גדולי הפוס', המ"א והגר"א, מ"מ משמע מהמ"ב שם שלדעתו יש להחמיר, ממה שסיים "מיהו בספר חסידים" וכו']. ומ"מ ברור שלא ישמש כש"ץ טרם שהחליף בגדיו המלוכלכים בקרי, וטרם שרחץ את הקרי מגופו. וראה בשו"ת מן השמים (סי' ה') שכתב שהשיבו: שמענו מאחורי הפרגוד: לטהר כל ישראל יחד, אי אפשר. אך אם יטהרו שליחי ציבור בכל מקום ימהרו ביאת הגואל.
9) היה נלע"ד בס"ד לומר שיש לפסול כש"ץ את מי שמבזה ת"ח, עפ"י מ"ש חז"ל (שבת דקי"ט,ב') שאין לו רפואה למכתו. וכ"פ הרמב"ם (פ"ו מת"ת הי"א) ומרן בשו"ע (יו"ד סי' רמ"ג ס"ז). ואם למכתו אין תרופה, כיצד ירפא אחרים מצרותיהם וממכותיהם ע"י תפילתו. וכמה האריכו חז"ל בגנאי המבזה תלמיד חכם אפי' שאינו רבו. שאמרו שעל כך חרבה ירושלים (שבת שם). ועוד אמרו, שאם חולק הוא על רבו, או עושה עמו מריבה, או מתרעם עליו, ואפי' רק מהרהר אחר רבו, ה"ז כעושה דברים אלה עם השכינה, כדאיתא בסנהדרין (דק"י,א'). וע"ע בשמיה"ל (שער הזכירה פט"ז). ומאידך אמרו שהמארח ת"ח בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו כאילו מקריב תמידין. והמביא דורון לת"ח כאילו מקריב ביכורים. ועוד ועוד. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שאם אדם ביזה את הרב של ביכ"נ מסוים, פשוט שאין אותו אדם יכול להיות ש"ץ באותו ביכ"נ. אך אם ביזה ת"ח אחר, אין לפוסלו מש"ץ בשל כך, אע"ג שאמרו עליו שאין תרופה למכתו. עכת"ד. וגדול א' אמר לי שא"צ לחפש בני"ד קל וחומרים (כמו שכתבנו לעיל. שאין תרופה למכת עצמו, וק"ו שלא מרפא אחרים), אלא הרי כתוב בגמ' בסנהדרין (דף צ"ט ע"ב), ברמב"ם (בפ"ג מתשובה הי"ד כתוב שאין לו חלק לעוה"ב. וראה שם בהלכה ח' בכס"מ ובהגמ"י - מ.ה.), בתוס' ובשו"ע שהמבזה ת"ח דינו כאפיקורס. אך באמת קשה היום ליישם זאת. וכמש"כ הפוס' שאין נוהג היום דין תשלום ליטרא גבי המבייש ת"ח. וזאת מפני שאין לנו כח לכפות זאת. ובכלל גבי המבזה ת"ח מי יודע מיהו הת"ח, שכ"א אומר שהוא עצמו החכם והשני הינו המבייש. ושאלתי, אם יהודי שופט מבזה רב גדול, הרי ברור מיהו החכם ומיהו המבייש. וענה לי שקשה הדבר מאוד, וא"א להעמיד בזה, וכמש"כ הרמ"א בשם מהרי"ו שאין לנו כח למחות בעוברי עבירות. וכן גם כיום אמנם צריך למחות בהם, אך במציאות קשה מאוד הדבר. ואם ימחו ע"כ תצאנה תקלות יותר גדולות כי תהיה מריבה, ואין שלום יוצא מתוך מריבה. ושאלתי לגבי המבזה את רב ביהכ"נ בו הוא רוצה להיות ש"ץ. וענה לי שאם הציבור מבין שאדם זה פשע, הרי שצריכים הם לפוסלו מש"ץ ואף לדונו. אך אם אינם מבינים זאת, אלא יש בביהכ"נ שתי כתות והדבר יגרום ליותר מחלוקת, ויבזו בשל כך עוד יותר את הרב ואף עלולים להגיע לתגרות ידים, עדיף שלא למחות. עכת"ד.
10) יש שאסרו על שוחט ובודק מלשמש כש"ץ בי"נ [דיש היכל א' בשמים שאין עולה שם תפילת שו"ב. שד"ח בשם שו"ת הד"ר סי' כ"ט בשם רבו. הב"ד בהערות על אלהמ"ג (סי' תקפ"א סקנ"ה). ונראה טעמם משום שסו"ס הוא שוחט בעלי חיים ומקצר את חייהם, ונראה הדבר כאילו אינו מרחם על בריותיו של הקב"ה. ר' גמ' ב"מ (דפ"ה,א') גבי ההוא עגלא]. ויש מי שכתב שאם יש אחר הראוי להיות ש"ץ נכון לחוש לד' המחמירים (הערות על אלהמ"ג שם). ומ"מ לדינא מותר הדבר (ראה רמ"א סי' נ"ג סכ"ה וכה"ח סק"ל, שכ"מ מדבריהם בהדיא. וכ"כ השד"ח הנ"ל שהמנהג לא לחוש לזה).
11) גבי אדם ההולך ברחוב בלא כיסוי ראש אי כשר להיות ש"ץ. כתב בשו"ת דברי חיים (סי' י"ז) שההולך ברחוב בגילוי ראש בשאט נפש, אינו מצורף למנין. וכ"כ בשו"ת פרי השדה (ח"ג סי' ג') ובס' תפכה"ל (עמ' קמ"ח ותק"ז). וראה עוד בספר שאר"י (ח"ב סי' נ"ג הערה י"ח, עמ' מ"ד) שכתב שד"ז תלוי לפי הזמן והמקום, כי יש מקומות בחו"ל שיש אנשים יר"א הקובעים עיתים לתורה ומקפידים במצוות ורק אינם הולכים עם כיסוי ראש מפני הגויים או סיבות אחרות, שאז אין לפוסלם מש"ץ. ושכ"כ כבר הגר"ע יוסף זצ"ל, שאם הינו מדקדק במצוה קלה כבחמורה, מעיקר הדין מותר לו להיות ש"ץ, ורק יעירו לו שראוי שיכסה ראשו ולא יזלזל במנהגם של ישראל, שמנהג ישראל תורה הוא. וכתבו כן לפי פסיקתם שכיסוי ראש אינו חובה מעיקר ההלכה, עפי"ד כמה ראשו' (וכמש"כ ביחו"ד ח"ד סי' א'). אמנם יש החולקים ע"כ וס"ל שהליכה בכיסוי ראש בדורות אלה הינה חובה, ושיש איסור גמור לישב בגילוי ראש אפי' בביתו (וכמבואר בט"ז ובמ"ב סי' ב' סקי"א), ויתכן שלדידם המיקל בזה פסול לש"ץ, שמזלזל בדברי מרן בשו"ע (סי' ג' ס"ו), ומראה שאין לו אימתא דשמיא (כמש"כ המ"ב שם עפ"י הגמ' בשבת). ובפרט שנראה שיש להחמיר בזה משום שבדבר זה אי אפשר לומר שאנשים אינם יודעים את חומרת הדבר וחשיבותו. דאמנם מצד א' אין דבר זה מדינא דגמ', אך מאידך בדורנו דבר זה מהווה סמל למי שמאמין בקב"ה ושומר את מצוותיו. וחמור הדבר בעיני המון העם יותר ממי שהולך לים מעורב גברים ונשים, ושאר דברים האסורים מעיקר הדין. ואף לפי ד' השאר"י נראה שפה בארץ אין להתיר לו לעלות כש"ץ, דחמור הדבר בעיני אינשי, וידוע שכל ירא שמים הולך בכיסוי ראש. ואדרבא זהו סמל למי שיש לו אימתא דשמיא, וכנ"ל.
12) דין ש"ץ שהיה מתפלל כמה שנים בביכ"נ שאין בו מחיצה (בין גברים לנשים) אי שרי לקבלו כש"ץ, ראה באג"מ (ח"ג חאו"ח סי' י"ג).
ולצערנו הרב מאוד שמענו שישנו ביכ"נ אחד באזור מרכז הארץ שקיבלו היתר מ"רב" פרופסור אחד, לעשות שהגברים יהיו מצד אחד של ביהכ"נ, והנשים בצידו השני. ואמנם ישנה מחיצה בין הגברים לנשים, אך הבימה נמצאת באופן שניתן להגיע אליה הן מצד הגברים והן מצד הנשים. ואכן הנשים עולות שם לתורה. אוי לאותה בושה ואוי לאותה כלימה. הן לא "עולות" לתורה, אלא הן יורדות לשאול תחתית. והרי נא' בגמ' ובפוס' שאשה אינה עולה לתורה מפני כבוד הציבור, וכמש"כ מרן (או"ח סי' רפ"ב ס"ג). ולכאו' יש להקשות, דא"כ הציבור ימחל על כבודו. אלא שיש להשיב בס"ד כמה תשובות בדבר:
א. רבינו המאירי בפסקיו כתב, שמש"נ בגמ' במגילה שאשה לא תקרא בציבור וכו', שיש מי שמפרש שלא נאמרו הדברים אלא בזמן שהיו מברכים ברה"ת רק העולה הראשון והאחרון. אבל עכשיו שכולם מברכים אין אשה קוראה כלל. הב"ד הגחיד"א בברכ"י (סי' רפ"ב סק"ז) וכה"ח (סי' רפ"ב סקכ"ה).
ב. כבר כתב הב"ח (באו"ח סי' נ"ג) בענין מי שלא התמלא זקנו שלא ישמש כש"ץ מפני כבוד הציבור. שאף אם הציבור רוצים למחול על כבודם אין ביד הציבור למחול על כבודם. והוסיף, דה"ה בענין אשה העולה לתורה. ע"כ. ולפי"ז בני"ד לא שייך שהציבור ימחלו על כבודם ולהעלות אשה לקרות בתורה. ואע"ג שמרן בב"י רצה לדייק מדברי כמה ראשו' שכן מהני מחילה לציבור, מ"מ גם לד' מרן בב"י הרי שלרא"ש ולטור לא מהני מחילה. והב"ח כאמור דחה דברי מרן בב"י וכ' שאף לרמב"ם ולרשב"א לא מהני מחילה. והסביר הב"ח שאף מרן עצמו דעתו בשו"ע שלא מהני מחילה. וכ"כ גם הט"ז (סי' נ"ג סק"ב), שדברי מרן בב"י לא מובנים, ושאף לרמב"ם לא מהני מחילה. וטעמו, דודאי כבוד הציבור בזה הוא כבוד שמים שמתכוונים לכבד השם יתברך בש"ץ שהוא מליץ בעד הקהל נגדו יתברך. והוכיח כן מהגמ' בפ' הניזקין, שלא מהני מחילה בדברים אלו שנוגעים בכבוד שמים, עכת"ד. וכן מבואר בעט"ז (סי' נ"ג שם), והוסיף שכן דעת מרן בב"י, הרא"ש, הרשב"א, הר"ן והתוס' בסוכה. עיי"ש. וכ"כ המ"ב (סי' נ"ג סק"ו, גבי מי שלא נתמלא זקנו), שלא מהני מחילה. וכ"כ הרה"ג דוד יוסף שליט"א בהלכה ברורה (סי' נ"ג סקי"ד) ובבירור הלכה (שם סקי"א), שהאחרו' הסכימו להלכה להחמיר בזה כב"ח.
ג. עוד צד שבס"ד אין להתיר בני"ד, משום שאמנם אמרו בגמ' במגילה שאשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור. אך הרי קיי"ל שלא תמיד אנו יכולים לשנות את ההלכה כשהטעם משתנה, משום שלעיתים חז"ל אמרו טעמים רק כדי לסבר את האוזן, אך באמת היו להם עוד טעמים נסתרים, ומה שאמרו טעם אחר זה רק כדי להלביש את אותה הלכה ע"ד הפשט. וכמש"כ רבינו האריז"ל גבי ברכה מעין שבע בליל שבת [ר' שעהכ"ו (ד"ע,ב') וכה"ח (סי' רס"ח סקל"ח). ואגב שמזכירים אנו ד"ז של טעמים נסתרים בדברי חז"ל, לכאו' קשור דבר זה לענין אי בטל הטעם בטלה גם התקנה, דידוע שד' מרנא הגר"א ז"ל שאף שבטל הטעם לא בטלה התקנה, ולכן אמר לתלמידיו שיש להקפיד לאכול שומים בליל שבת אף אם אין אשה עצורה עמהם. והיינו שאין הטעם רק לפי הפשט, כדי להרבות זרע. וכשתמהו תלמידיו מדוע יש להקפיד ע"כ כשאין אשה עצורה עמהם, אמר להם שלפי דבריהם יש לבטל דין מילה בשמיני. והסביר באותו מעמד הג' החיי אדם, דהכוונה שמקדמת דנא, האשה היולדת היתה נטהרת מיד לאחר ז' ימים, ולכן טענה הגמ' שמילה בשמיני כדי שלא יהיו כולם שמחים, ואילו אביו ואמו עצבים (שהיא אינה טהורה קודם סוף ז"י). אך כיום שממילא לא נוהג דין טוהר כמפורש בתורה, היה לנו לדחות המילה לכשתהיה היולדת טהורה. ובכ"ז ישנם טעמים נסתרים ודין מילה בשמיני לא זז. והסכים לכך הגר"א ז"ל. וכמובא ד"ז בכמה ספרים על הגר"א [ראה למשל בס' עליות אליהו (בהקדמת מעלות הסולם עמ' 40 ובהערה י"ב), ובמעשה רב (סי' צ"ז), ובספר הגאון החסיד מוילנא (לר' בצלאל לנדוי. עמ' ל"ט הערה 8 ועמ' שכ"ט הערה 6)]. וא"כ לדעתו, אף שבטל הטעם לא בטלה התקנה. וכן סבר הקדוש האריז"ל גבי ברכה מעין שבע בליל שבת קודש, וכנ"ל.
אמנם אני הקטן לא זכיתי להבין ולירד לסוף דעתו של הג"ר מרדכי אליהו זצ"ל בענין זה. שמצד א' שמענו ממנו כמה וכמה פעמים (וכן העידו בפני ת"ח לאחר פטירתו), שלדעתו אם בטל הטעם בטלה התקנה, ולכן אמר שכיום בטלה גזירת שחיקת סממנים בשבת (לענין תרופות בשבת, אף שאין זה אומר שהתיר בשופי ליקח תרופות בשבת. וכן היתה גם דעת הגר"ש ישראל זצ"ל, אף שכעת אינני זוכר אם שמעתי זאת ממש ממנו, או בשמו לאחר פטירתו). וכן שמענו מהגר"מ אליהו זצ"ל שמותר לדעתו לטבול בשבת במים חמים במקוה. ואע"ג שבזמן חז"ל אסרו זאת משום גזירת הבלנים, מ"מ אמר, כיון שבדורנו מחממים את המים במקוואות בשבת ע"י שעון שבת, לכן אין צריך להחמיר בכך, דבטל הטעם ובטלה התקנה.
אך מאידך פסק הגר"מ אליהו זצ"ל שבליל הסדר שחל בשבת חובה לומר את ברכת מעין שבע. וכן יש לאומרה בכל ליל שבת, אע"ג שכיום אין בתי הכנסת שלנו בשדות, ובטל הטעם דנאמרת ברכה זו משום המאחרים, אלא יש לכך טעם עד"ה, וכנ"ל בשם שעהכ"ו. ואי אכן כך, ולמרות שבטל הטעם ע"ד הפשט, הרי שיש לחז"ל גם טעמים נסתרים לכל דבריהם, ואין לזוז באף תקנה מתקנותיהם, ולפי"ז לכאו' יש לאסור גם כיום לקיחת תרופות משום גזירת סממנים, וכן לאסור בשבת טבילה בחמין, אך כיום רבנו כבר נמצא בישיבה של מעלה, ואינני יכול לשואלו ע"כ. זיע"א. וע"ע ע"כ במה שכתבנו בס"ד בקדושת השבת (ח"ב במילואים, פ"ו ענף ו)]. אמנם אין דבר זה טענה מוחלטת לגבי ני"ד, שהרי מצינו הרבה פעמים בראשו' שפסקו הלכה רק עפ"י הטעם של הפשט הנזכר בגמ' (ואותן נשים הרוצות לעלות לתורה כבני"ד ודאי לא תשמענה לנו לאסור לעשות את מעשה שטותן בשל טעמים עפ"י הקבלה). וע"ע במשנה מס' ע"ז (דכ"ט,ב') ובגמ' שם (דל"ה,א') שבמערבא כי גזרי גזירתא לא מגלו טעמא עד תריסר ירחי שתא, דילמא איכא איניש דלא ס"ל ואתי לזלזולי בה. ע"כ. ולכאו' אין זה נוגע לני"ד, שהרי בני"ד כבר עברו יותר מיב"ח ולא גילו חז"ל טעמים אחרים לאסור. ולפי"ז יש לפסוק רק לפי טעם זה, אא"כ גם מצד דברי האריז"ל הנ"ל. מ"מ כיון שלצערנו נודע לנו שגם בדורנו ישנם אנשים שחסרה להם יר"ש ותמימות בעבודתו יתברך, היה מקום להמליץ גם בדורנו לנקוט בדרכם זו של חז"ל ולאסור ולומר שישנם עוד טעמים נוספים (אף שלמעשה אין לנו כח לגזור גזירות חדשות, וכמש"כ הרא"ש פ"ג משבת). מ"מ ברור שלמעשה אין לאסור מבלי לומר טעמים ברורים [ועוד בענין בטל הטעם בטלה התקנה ראה בחוז"ע (סוכות, דף של"ד בהערה), ובש"פ].
עד כאן דחיותינו מהצד ההלכתי גרידא. אך נראה שלא פחות מכך יש לאסור ד"ז בשל פריצת הגדר הנוראה הזו. שלא ראינו בכל שנות ההיסטוריה היהודית בית כנסת נורמלי שהנהיג דבר כזה.
וזה ההבדל בין "פסק הלכה" של פרופסור (אפי' שקיבל "הסמכה" לרבנות), לבין פסק הלכה של רב בישראל. שלרב יש את הסייעתא דשמיא לא רק לבדוק את ההלכה ממקורותיה ולהגיע למסקנה, אלא אף לראות את ההשלכות שתהיינה מפסק ההלכה שלו. מתוך היראת שמים הטהורה שלו ועמל התורה שלו, מתוך שימוש הת"ח ששימש שנים רבות, מתוך הרצון האמיתי לעזור לכלל ישראל בדורו ובדורות שלאחריו, מתוך כל זה יש לו את ההיבט הכללי לדעת מה תהיינה התוצאות הישירות והעקיפות של פסק ההלכה שלו. משא"כ פרופסור שאולי למד את הסוגיה עם הרוא"ח, אך אינו "יודע" את הדברים (דעת מלשון חיבור).
והלום מצאנו בס"ד בספר ילקו"י (הל' קה"ת, סי' קל"ה סעי' מ"א במהדו' תשס"ו) שכתב וז"ל: הדבר ברור שאסור לפי ההלכה להעלות אשה לספר תורה, אפילו אם היא רק מברכת על הקריאה, והשליח ציבור קורא בקול רם את הקריאה. ובפרט בזמן הזה שבעוה"ר הרפורמים רוצים לקעקע את יסודות היהדות, ומבקשים להעלות נשים לספר תורה, שבודאי יש לעמוד בפרץ ולמנוע דבר זה. עיי"ש. ועוד הניף ידו שם (בסי' קמ"ג סעי' ד') וכתב, וז"ל: אין לנשים להוציא ספר תורה לעצמן ולקרוא בו בברכות, אפילו אם הן עשר נשים. ובפרט בזמן הזה שהרפורמים המבקשים לקעקע כל יסודות התורה הם אלה הרוצים לארגן קריאה בתורה לציבור נשים. עכ"ל. והדברים פשוטים ונכוחים למוצאיהם.
לאור כל הנ"ל נלע"ד בס"ד שאותו אדם ש"התיר" להם לעשות מעשה משוקץ זה, הריהו פסול מלשמש כש"ץ לא רק בימים נוראים אלא אף בשאר ימות השנה. וכן הדין גם למי שמשמש כש"ץ בביכ"נ כזה, שפסול הוא מלשמש כש"ץ בכל ביכ"נ אחר. וצ"ע לגבי מי שהתפלל פעם א' בביכ"נ כזה (ולא באופן קבוע) אי יש לפסול גם אותו מלשמש כש"ץ בבתי כנסת אחרים.
ושאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א האם הוא מסכים למסקנתנו. וכתב לי: צ"ע אם היה מזיד או שוגג. עכ"ל. ובעל פה הסביר לי, שכוונתו הינה לגבי מי שהתפלל בביכ"נ זה. שאם הוא מזיד, והיינו שיודע שזה אסור ובכ"ז הוא מתפלל שם, מסתבר שהוא פסול מלשמש כש"ץ. וכן הדין גבי מי שמשמש כש"ץ בביכ"נ זה, והוא מזיד כנ"ל, שפסול הוא מלשמש כש"ץ. ושאלתיו לגבי מי שפסק להם את ה"היתר" הזה. וענה לי הגר"א נבנצל שזה אכן בעייתי (ולא חילק בין מזיד לשוגג), ולמעשה הוא פסול מלשמש כש"ץ. עכת"ד.
13) דין מי שאינו מבטא האותיות כתקנן, וכגון שקורא לעיינין אלפין וכדו', ראה בשו"ע (סי' נ"ג סי"ב) ובנו"כ, וביבי"א (ח"ו סי' י"א ס"ק א'-ג'). והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שכיום אין מקפידים לא להעלות אדם כזה כש"ץ, ואפילו אצל הספרדים, כיון שישנם רבים שאינם מבטאים זאת נכון. עכת"ד. ושאר דיני הש"ץ ראה בשו"ע (כל סי' נ"ג), ובנו"כ.
14) מי שהשתתף בגירוש יהודים מהישובים היהודיים ברצועת עזה וצפון השומרון (מה שכונה בלשון השמאלנים "התנתקות"), יש מי שאומר שפסול הוא מלשמש כשליח ציבור בכל השנה ולא רק בימים נוראים [הג"ר משה צוריאל שליט"א, בקונטרס מיוחד שהוציא ע"כ לאחר הגירוש. והאריך בע"פ עמי ע"כ. ועיקר טענותיו ע"פ המ"ב (סי' נ"ה ס"ק מ"ו) גבי מומר ואפיקורס שלא מצטרפים למנין. וכן ע"פ השו"ע (נ"ה, י"ב) גבי מנודה שזלזל בד"ת, וע"פ הרמב"ם סוף פי"א מעדות, בגירסת רמב"ם-פרנקל גבי מוסר]. ונראה דה"ה לפראי האדם שגרשו יהודים מעמונה, מדין מרים יד על חברו כמבואר בסוף חו"מ.
וכעבור זמן ראינו מה שכתב הגאון ר' יעקב יוסף (שליט"א) זצ"ל (הובא בדפי תורה הנקראים "ארץ ישראל שלנו"), שכתב עפי"ד מרן בשו"ע (חו"מ סי' ל"ד) שאדם רשע פסול לעדות. ואפילו שהוא שומר תורה ומצוות, אך עובר על מצוה אחת במזיד, הריהו פסול לעדות. וכן המרים יד על חבירו נקרא רשע, וגם הוא פסול לעדות. לפי דעת הסמ"ע, ספר חרדים, ועוד פוס', המרים יד על יהודי, אע"פ שלא הכהו, עובר הוא על איסור מהתורה והינו פסול לעדות. והרמ"א (בחו"מ סי' ת"כ ס"א) כ' שיש חרם קדמונים על מי שמכה יהודי. והזכיר הגר"י יוסף גם את דברי מרן בב"י והרמ"א באה"ע (סי' קנ"ד) שציטטו את ד' מהר"ם מרוטנבורג על מי שמכה את אשתו.
לאור זאת פסק הג"ר יעקב יוסף זצ"ל שאין לצרף למנין את השוטרים והחיילים שהרימו ידיים על יהודים בישוב עמונה. וכן הדבר אמור על כל אותם החיילים והשוטרים שגרשו את היהודים מבתיהם בגוש קטיף ובצפון השומרון.
והוסיף שם הגר"י יוסף, שרק אם יבקשו סליחה מאותם יהודים שהיכו אותם או שגרשו אותם מבתיהם רשאים הם להצטרף למנין, וכן חייבים הם גם להתחייב שלא להכות עוד יהודים מעתה ואילך. וכיון שהם עברו גם על חרם הקדמונים, עליהם גם לקבל התרה של רב על המעשה שעשו. וכל זמן שלא עשו להם התרה אינם מצטרפין למנין. עכת"ד הגאון הנ"ל.
לאור דבריו עולה, שמי שהיה חייל או שוטר בזמן הגירוש מגוש קטיף ועשה את המעשה הנפשע הזה, שאינו מצטרף למנין, וכל שכן שאינו יכול לשמש כשליח ציבור, ובודאי שלא בימים הנוראים, ואין מה להאריך.
ענף 17: כמה כללים בענין דברים הפוסלים ש"ץ.
ונביא עוד כמה כללים בני"ד:
כתב מרן בב"י (סי' נ"ג) בשם הרשב"א בתשובותיו (ח"ה סי' רפ"ג) שמסלקין ש"ץ רק אם נמצא בו פיסול ויש ראיות לדבר. וכ"פ מרן בשו"ע (סי' נ"ג סכ"ה) שאין מסלקין חזן מאומנותו אא"כ נמצא בו פסול. ע"כ. והוסיף המ"ב (סקע"ד) דהיינו בעדים (ונראה דהוא עפ"י הרשב"א הנ"ל). וכ"כ כבר הרמ"א שם. ועיי"ש במ"ב (סקע"ח) ובבה"ל ("אם באו") גבי קלא דלא פסיק. וראה מש"כ לעיל בשם האב"נ (או"ח סי' כ"ח).
ובענין אי כשהוחזק כבר, הרשאין להורידו, כבר ראינו לעיל שהפוס' חילקו בין המיקרים השונים, שיש מיקרים שמורידין אותו ממשרתו, ויש שחטא באופן קל יותר שאין מעלין אותו, אך אם כבר עלה והוחזק או שנקבע זמן למשמשותו כש"ץ אין מורידין אותו (כנ"ל בשם האב"נ והישכיל עבדי, וכ"כ המ"ב סי' נ"ג סקכ"ב).
ובענין ש"ץ שחטא ועשה תשובה. כתב הרמ"א (סי' נ"ג ס"ה) שמי שעבר עבירה בשוגג, כגון שהרג נפש בשגגה, וחזר בתשובה, מותר לו להיות ש"ץ. אבל אם עשה במזיד - לא, דמ"מ יצא עליו שם רע קודם התשובה (עיי"ש במ"ב סק"כ). והמ"ב (סי' נ"ג סקע"ד) כתב שש"ץ שמצאו בו פסול וסלקוהו, אין מקבלין אותו עד שישוב בתשובה שלימה בלי עורמה ומרמה. אבל בשבועה בעלמא שלא ילך בדרכים אלו לא מהני דבלא"ה מושבע ועומד הוא מהר סיני. ועוד כתב המ"ב (שם בסקכ"ב) ע"ד הרמ"א הנ"ל, שהמ"א כ' בשם הרבה פוס' דאפי' עשה במזיד, אי שב שרי להיות ש"ץ קבוע. דדוקא לענין ת"צ מחמרינן שלא יצא עליו שם רע אפי' בילדותו, אבל להיות ש"ץ קבוע בשאר ימות השנה שרי למנותו אפי' לכתחי'. וכ"כ הפמ"ג בשם הא"ר להלכה. וכ' בא"ר דבימים נוראים עכ"פ יש להחמיר לדונם כדין תעניות. דבאמת אפי' בשאר ימות השנה יש בזה הרבה דיעות בין הפוס' [ויצא עליו שם רע בילדותו, אי יש להקפיד גם גבי ש"ץ בכל ימות השנה, או רק גבי תעניות. וראה בד"מ סי' נ"ג סק"י בשם תשו' רב האי גאון גבי נחשד מאשת איש ועשה תשובה שאין ממנין אותו כש"ץ בתענית. וכתב ע"כ הרמ"א שלא סבירא לן לחלק בין ת"צ לשאר ימים, דהא "כל הפוס'" כתבו דבעינן פרקו נאה אף בשאר ימים. עיי"ש. אמנם קצת צ"ע, לפי מש"כ כה"ח (סי' נ"ג סקי"ז) שנחלקו הראשו' אי בעינן פרקו נאה לש"ץ דוקא בת"צ או אפי' בעלמא. עיי"ש. וא"כ לאו לכל הפוס' בעינן פרקו נאה אף בשאר ימים. ומ"מ נראה שש"ץ לסליחות אין להקפיד שיהא כש"ץ של רה"ש ויוה"כ שבהם נגזרות הגזירות.
וכ"ז היינו שלא למנותו לכתחי', אבל אין מסלקין אותו אם שב בתשובה (כנה"ג. מ"א. מ"ב סי' נ"ג סקכ"ב. כה"ח סקי"ח וש"א. וע"ע במ"ב סס"ק פ"ב גבי ש"ץ שהוציא טריפות תח"י). ולפי"ז מי שעבר הרבה עבירות בצעירותו, אע"ג שחזר בתשובה גמורה לא יעלה כש"ץ ברה"ש ויוה"כ. ועוד כתב המ"ב (בסקע"ט) שש"ץ שבאו עליו עדים והעידו שנתפס עם הגויה וכדו', ושב בתשובה, מהני שלא לסלקו אף אם עבר במזיד. אך למנותו לא מהני תשובה אם עשה במזיד, דאין פרקו נאה (וציין לסקכ"ב הנ"ל). ואם עשה עבירה בילדותו ועדיין לא שב, אף אם מינוהו מעבירין אותו דפסול בעבירה לעדות.
ובענין ההולך לערכאות של גויים (היינו לבתי משפט של גויים) ועשה על כך תשובה, כתב המ"ב (בסקפ"ב) בשם הא"ר בשם תורת אמת, שפסול להיות ש"ץ ברה"ש אא"כ עשה תשובה. והוסיף המ"ב דנראה לו דמיירי שלא נשאר עי"ז ממון חבירו בידו, כגון שהיה בזה דיניהם כדיננו, אפ"ה פסול ברה"ש ויוה"כ דהוא עוון גדול מצד עצמו כדאי' בחו"מ סי' כ"ו. דאל"ה הלא הפסול מחמת עבירה ואפי' בשאר ימות השנה אין לו להיות ש"ץ. ואולי בזמננו שנשתכח האיסור מכמה אנשים אפשר דהוא שוגג בדבר ואין לפוסלו (ובתנאי שאין מממון חבירו בידו). ועכ"פ לענין ש"ץ ברה"ש ויוה"כ ודאי יש להחמיר. עכת"ד. ובספר ילקו"י (ח"א עמ' פ"א,פ"ב) כ' גבי כל ימות השנה שאף ש"ץ עבריין, כגון מח"ש, אם חזר בתשובה ש"ד להתיר לו לעבור לפני התיבה, שאין לך דבר שעומד בפני התשובה. ואע"ג שחייבי כריתות ומיתות בי"ד אין תשובה מועילה להם לגמרי, אלא תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקים (יומא דפ"ו,א'), ומוכח ברוקח שלכן צריך לסגף עצמו בתעניות, מ"מ אינו לעיכובא ורשאי להיות ש"ץ גם קודם שיעשה תעניות וסיגופים, כדמוכח בקידושין (דמ"ט,ב'), באו"ז ועוד פוס'. עכת"ד. ומ"מ לא כתב כן גבי ת"צ או י"נ. ושמא יש לחלק, וכמש"כ הא"ר והפוס' הנ"ל. וראה עוד במ"ב (שם סקמ"ו) ובספר תוה"מ (הלכות ימים נוראים. סי' ג' סעיף א' ובמהדו' שניה בהערות שם. עיי"ש).
ענף 18: עוד כללים בענין פסולי ש"ץ.
ובענין אי יש להשוות פסולי הש"ץ השונים גבי ש"ץ של תעניות, של י"נ ושל שאר ימות השנה, ראה עוד במ"ב (סי' נ"ג ס"ק כ"ב ופ"ב) וכה"ח (סי' נ"ג סקי"ז).
בענין אי יש להקל בש"ץ כשיורד לשמש כש"ץ באקראי לפני התיבה יותר מבש"ץ קבוע, ראה שו"ע (סי' נ"ג ס"ו), מ"ב (סי' נ"ג סקי"ד), בה"ל (שם סי"ב ס"ה "אין") וילקו"י (ח"א, הלכות שליח ציבור, עמ' פ"א ס"ד).
בענין אי יחיד מוחה בש"ץ, ראה שו"ת מהר"י וייל (בסופו, בדינים והלכות, סי' ס'), שו"ע (סי' נ"ג סי"ט) וברמ"א והנו"כ שם, שו"ת אב"נ (חאו"ח סי' כ"ג ססקי"ב), מ"ב (סי' נ"ג סקע"ח), בה"ל (סכ"ה ד"ה "אם באו") וכה"ח (סי' נ"ג סקי"ט).
אם יש לעזוב המנין ולהתפלל ביחיד כשיורד כש"ץ מי שאינו ראוי, ראה שו"ת משפט צדק (ח"ב סי' ע"ה), שו"ת חלק לוי (סי' מ"ז), ילקו"י (ח"א, דיני שליח ציבור עמ' פ"א סעי' ד'), תפכה"ל (עמ' קמ"ח פרק ח' הערה ק"ז, ועמ' תק"ז פרק כ"ו הערה מ'). ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל גבי אדם שהפוס' כתבו שהינו פסול מלשמש כש"ץ, אם בכל אופן הוא עולה בחוזקה האם הציבור יוצאים י"ח בתפילתו. והנ"מ לענות "אמן" על ברכותיו, וכן לא יוצאים י"ח בחזרת הש"ץ שמעלתה גדולה מתפילת הלחש וכמ"ש האריז"ל. וענה לי שבמקרה שהוא עולה בחוזקה יוצאים בדיעבד ידי חובת התפילה. והמשכתי לשאול, שהרי הגר"מ אליהו עצמו אמר לי (כדלקמן) שאין מועיל שהציבור ימחלו על כבודם ויעמידו ש"ץ שאינו הגון, כי זהו כבוד שמים והקב"ה מואס את תפילתו. א"כ יוצא שהציבור לא יצאו י"ח בתפילת אדם זה הפסול להיות ש"ץ. וענה לי שכדי למנוע מחלוקת וכיון שאין ברירה במקרה זה, הרי שגם בשמים מקבלים תפילתו והציבור יוצא י"ח. עכת"ד. וגדול אחד אמר לי, שלענין יציאת י"ח ע"י ש"ץ שכתבו הפוס' שהוא פסול מש"ץ, שכיום אין כ"כ יציאת י"ח ע"י הש"ץ, שהרי כ"א מתפלל לעצמו. ורק עפ"י האריז"ל יוצאים י"ח בחזרת הש"ץ כי זה תיקון בפ"ע. והערתי שהרי הפוס' כתבו שאם אדם שאינו ראוי לכך עולה כש"ץ בחוזקה, שאין לענות "אמן" על ברכותיו. וא"כ גם אין עונין "אמן" כשאומר קדיש. וא"כ זה נ"מ למעשה. וזאת נוסף לכך שיש נ"מ אם הציבור בכלל יוצא י"ח בתפילתו או כיון שבשמים אין רוצים שתהיינה מחלוקות לכן יוצאים בדיעבד י"ח. וענה לי שאכן מחלוקת זה דבר חמור מאוד, וצריך תמיד לשקול בענינים כאלה שלא לעשות עבירות חמורות יותר בשל המחלוקת מאשר אילו לא עשו מחלוקת. ומ"מ לא הכריע לי בזה למעשה. עכת"ד.
ובענין האם יש להקל בענינים אלה כשממילא אנשי אותו ציבור אינם זהירים באותה עבירה (כגון שאינם זהירים באביזרייהו דעריות) ומסתבר שימחלו ע"כ. הנה מרן כתב בב"י (סי' נ"ג) גבי ש"ץ שלא נתמלא זקנו, שמהרמב"ם והרשב"א משמע שהציבור יכולים למחול על כבודם, והרא"ש חולק ע"כ. ואילו הב"ח כתב שאף לרמב"ם ולרשב"א לא מהני מחילת הציבור, ושכ"מ מדברי מרן עצמו בשו"ע שם. וכ"כ הט"ז (סק"ב) לחלוק ע"ד מרן בב"י, וכתב שאף לרמב"ם לא מהני מחילה, שה"ז כבוד שמים. ע"כ. וראה במ"א (סק"ט) שהביא ג"כ מחלו' ע"כ. ומ"מ נראה שד' רוה"פ להחמיר בזה. שנוסף לב"ח ולט"ז כתבו להחמיר גם שכה"ג, עט"ז, הא"ר, המש"ז, הש"ץ, הגר"ז, המ"ב (סי' נ"ג ס"ק כ"ג וכ"ד) וכה"ח (סקל"ז). וראה באלהמ"ג (סי' תקפ"א סקנ"ה) שהוכיח כן מהזוה"ק ומהפוס'. וא"כ בני"ד גם אם אנשי הציבור אינם זהירים בעבירה מסוימת לא מהני שימחלו, ובפרט שגם יתכן לומר שאינם זהירים, אך על הש"ץ הם מקפידים. ולכאו' היה מקום להקל עפ"י מש"כ בבה"ל (סי' נ"ג סי"ב ד"ה "מי") בשם הט"ז, גבי מי שקורא לאלפי"ן עייני"ן ולהיפך, שבזמננו שרוב העם אינם מבחינים בזה יש להקל בכך. ולכאו' היה מקום לחלק בין דבר התלוי בש"ץ לבין דבר שאינו תלוי בו (שהקורא לאלפי"ן עייני"ן אולי אינו כ"כ תלוי בש"ץ, שבני עדות המזרח מעצם בריאתם מקפידים בזה, וכן בחי"ת וכ"ף. אמנם מסתבר שהג"ר נתן אדלר זצוק"ל כן הקפיד ע"כ על אף שהיה אשכנזי). אך יש לדחות זאת, שהרי גם בנתמלא זקנו אין הדבר תלוי בו ובכ"ז החמירו בכך הט"ז ורוה"פ עפי"ד כמה ראשו'. וכן שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל לגבי כל הדברים שכתבו הפוס' שהם פוסלים אדם מלהיות ש"ץ. אם אנשי אותו ציבור שהינו עומד שם לשמש כש"ץ, גם הם בעצמם מזלזלים באותה עבירה, וכגון מגלח בתער. והם טוענים שאין הדבר מפריע להם שהוא יהיה הש"ץ שלהם. האם הדבר תלוי בשמיא, שהקב"ה מואס בתפילתו של אותו אדם, או שזה כלפי ארעא, שהם רוצים שיהיה להם ש"ץ טוב, והם יכולים למחול ע"כ. וענה לי שזה כלפי שמיא, ולכן צריך במקרה כזה להחמיר. עכת"ד. וראה עוד במ"ב (סי' נ"ג סקפ"ב) גבי מי שהלך לעש"ג, שבזמננו כיון שהשתכח איסור זה מכמה אנשים אפשר שהוא שוגג ואולי אין לפוסלו (והיינו שלמרות שהדבר מצד כבוד שמיא, דבשמים מקפידים עליו שביזה את התורה והולך לערכאות אחרות, מ"מ כיון שכמעט השתכח איסור זה והוא שוגג הרי שמקבלים תפילתו). ומ"מ לא היקל מצד שהציבור מוחל ע"כ.
דין מי כשר להיות תוקע, ראה לעיל בגוף הקונטרס (פרק ז' סעי' כ"א).