[1]א. י"א שנקט לשון "רחצה", ולא "ורחץ", דהכא אינו ציווי. שהרי יכול לכוון בנטי' ראשונה לפטור גם בנט"י לסעודה, אלא שאין נוהגים כן, מכמה טעמים [ליקוטי מהרי"ח, מנהגי ליל א' דפסח, רחצה. והב"ד הסה"ע (עמ' תל"ב). והטעמים ראה שם בהסה"ע (סעי' ד')].

[2]ב. עיקר ד"ז כתבו מרן (בסי' תע"ה סעי' א').

טעם נט"י לסעודה ראה במשנה חגיגה (דף י"ח ע"ב), וגמ' חולין (דף ק"ו ע"א).

ואמנם מהגמ' פסחים (דף קט"ו ע"ב) משמע שנט"י זו טעמה משום טיבול שני, אך כתבו התוס' שם (ד"ה "צריך") שהטעם משום אכילת המצה. ונקטה הגמ' לשון טיבול שני, משום טיבול ראשון. וראה ברוקח (סי' רפ"ג) שכתב, שנט"י השניה אינה למצה, שמצותה פחות מכביצה, אלא נט"י זו באה למרור שטיבולו במשקה. ע"כ. ויש שהוכיחו מכאן שאין חייבים בנט"י אלא כשאוכל ביצה [ויגד משה (סי' כ"ג סעי' א')]. ומ"מ לא קיי"ל הכי [מרן (סי' קנ"ח סעי' ב' וג'), ומ"ב (שם ס"ק ט' וי')]. ויש מי שכתב, דאפשר שלרוקח א"צ כזית לכורך ולאפיקומן, דאין מברכין עליהם "אקב"ו" [הסה"ע (פרק ע"ה הערה 7)].

ובענין אם גדול הבית נוטל ראשון או אחרון, כתב מרן (בסי' קס"ה סעי' ב'): אם רבים מסובין בסעודה הגדול נוטל ידיו תחילה. והרא"ש היה רגיל ליטול באחרונה, שלא להפסיק ושלא לדבר. ע"כ. והסביר שם המ"ב, שהטעם שהגדול נוטל תחילה הוא מפני כבודו. אך הרא"ש ס"ל דשאני בזמן התלמוד שהיה לכ"א מהמסובין שלחן בפ"ע והיה אוכל מיד כשנטל. אך עתה, כששלחן א' לכולם, ומתחילין לאכול ביחד לאחר שנטלו ידיהם, והגדול מברך ומוציא את כולם בברכתו, טוב יותר ליטול באחרונה כדי שלא יבוא לידי הפסק ודיבור בינתים (עיי"ש בשעה"צ סקי"א).

והוסיף שם מרן הח"ח, דלפי"ד מרן (בסי' קס"ו) שהסיק שטוב להזהר מלהפסיק בין נטילת מים ראשונים לבין הסעודה, ושכן נהגו העולם להחמיר בזה, ואפי' בשהייה מרובה ולא רק בדיבור, וכמש"כ שם הרמ"א (גבי כ"ב אמה), הרי שבסעודות גדולות המרובות במסובין, אם ימתינו כולם עד שיטול הגדול, ישהו הרבה מאוד וגם יבואו לידי דיבור בינתים. ולכן הסיק שם במ"ב, שהנכון שהגדול יטול ידיו בתחילה כבזמן הש"ס, ולא יוציאם בברכת "המוציא" אלא יברך לעצמו, וכן כאו"א מהמסובין יטול ויברך על הפת לעצמו ולא ישהו כלל. ע"כ. ובבה"ל שם (ד"ה "והרא"ש") כתב, שכיון שעפי"ר כיון המנהג שכ"א מברך על הפת לעצמו, לא שייך טעם הרא"ש, וחוזר מנהג הגמ' שהגדול נוטל תחילה ואוכל. עכת"ד. ונראה שמ"מ בליל הסדר המנהג שא' מברך עבור כל המסובים, או שנחלקים לקבוצות, וכדלקמן (בפרקנו סעי' ו' וט').

כוונת נט"י זו ראה בכה"ח (סי' תע"ג ס"ק ק"ח).

[3]ג. מרן (בסי' תע"ה סעי' א').

בזמן הגאונים יש שהיו מברכים בליל פסח על נט"י ראשונה "על נטילת ידים", ועל נט"י שניה היו מברכים "על רחיצת ידים", ועל מים אחרונים ברכו "על שטיפת ידים". ודחו הגאונים מנהג זה, לפי שאין נ"מ בין פסח לשאר ימות השנה [הגש"ל (עמ' 100). והב"ד הסה"ע (עמ' תל"ג, סעי' י')]. ועל מש"כ הטור (בסי' מ"ו), שבסידורי האשכנזים יש ברכה אחת והיא ברכת "הנותן ליעף כח", שנתקנה על האדם שמפקיד נשמתו ביד הקב"ה כשהיא עייפה, ומחזירה לו בבוקר כשהיא שקטה ושלוה, כבר כתב ע"כ מרן בב"י שם, שאע"פ שיש סמך יפה לברכה זו, מ"מ כיון שלא הוזכרה בש"ס, "איני יודע איך היה רשות לשום אדם לתקנה. ומצאתי שכתב האגור שראה מקטרגים עליה מטעם זה, והרמב"ם והסמ"ג והרוקח לא הזכירוה והכי נקטינן". וראה עו"ש מש"כ בענין ברכת "מגביה שפלים", שגם היא לא נזכרה בתלמוד. ועוד כתב שם: כתב האגור: ראיתי בסידור טליאני וקטאלני וספרדים הרבה ברכות שלא נזכרו בגמ' ולא בפוסקים, ואין להם ראיה. עכ"ל.

א"כ מצינו שכבר הראשו' דחו בשתי ידים את המנהג להוסיף ולברך ברכות שלא נזכרו בש"ס ושלא תיקנום חכמי התלמוד. וכן היא דעתו של מרן בב"י, וכן פסק בשלחנו הטהור לגבי ברכת "הנותן ליעף כח" (בסי' מ"ו ס"ו): יש נוהגים לברך "הנותן ליעף כח", ואין דבריהם נראים. עכ"ל. וכ"כ הפרישה בשם מורו ז"ל, כדברי מרן בב"י.

והב"ח שם הביא דברי המהרש"ל שפסק כמרן בב"י שאין לברך ברכה זו, אך הוא עצמו חלק על פסק מרן. אלא שהמעיין יראה שלא חלק על טעמו, שאף הב"ח מסכים לכך שאין להוסיף ולברך ברכות שלא נזכרו בש"ס. אלא שלדבריו ברכות אלה ("הנותן ליעף כח" ועוד ברכות) היו כתובות בגמ', ומנהג האשכנזים לברכן משום שכך גרסו הקדמונים בגמ'. נמצא שמודה הוא ליסוד שכתב בב"י שאין לנו לחדש ברכות.

ועוד פסק מרן בשו"ע (בסי' מ"ו סעי' ז'): יש נוהגים לברך ברכות אחרות נוספות על אלו, וטעות הוא בידם. עכ"ל. ואף שמנהג האשכנזים לברך את ברכת "הנותן ליעף כח", וכמו שכתב הרמ"א שם בהג"ה ע"ד מרן (בסעי' ו'). ושכן הסכימו האחרו' (מ"ב שם סקכ"א). וכן המנהג היום אף אצל הספרדים, עפי"ד האריז"ל, וכמש"כ שם כה"ח (סקמ"ז, עיי"ש), מ"מ הסכימו גם האחרו' לדברי מרן שאין לברך ברכות שלא נזכרו בש"ס. ובענין ברכת "הנותן ליעף כח" תירצו הפוס' כפי שתירצו, וכנ"ל (עיי"ש בכה"ח מש"כ בשם הכנה"ג). וכתבו האחרו' [פמ"ג. מ"ב (שם סקכ"ב)] שיש לגעור במי שמברך ברכות שלא נזכרו בגמ'. וכן המנהג פשוט שלא לברכן [כה"ח (שם סקמ"ח). ואגב זאת אומר, שהגר"ש משאש זצ"ל, רבה של ירושלים ת"ו, גילה לאוזני, שכיון שבשו"ע פסק שלא לברך את ברכת "הנותן ליעף כח", אכן נוהג הוא שלא לברכה. ושאלתיו שהרי המנהג היום שכן מברכים אותה ולא אמרינן סב"ל במקום מנהג (וראה בהקדמת מרן לבית יוסף, שכתב שאף שהוא מכריע לפי"ד ג' עמודי ההוראה, הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, מ"מ אם בקצת ארצות נהגו איסור בקצת דברים, אע"פ שאנו נכריע ההיפך, יחזיקו במנהגם, כי כבר קבלו עליהם דברי החכם האוסר ואסור להם לנהוג היתר. ואמנם לא כתב זאת בהיפך, כאשר המנהג להקל, ובפרט שבמילי דברכות עסקינן). וענה לי שאין לזוז מדברי מרן בשו"ע בענין זה, שאנו קבלנו הוראותיו. ושכן הדין אע"ג שלדעת האריז"ל יש לברכה, עכת"ד. וראה עוד בשו"ע (סי' ד' סכ"ב), בעין ברכת "על נקיות ידים". במ"ב שם ובכה"ח (סקק"ה מש"כ בשם הישי"ע). וראה עוד בענין ברכה שלא נזכרה בש"ס, גם במ"ב (סי' נ"א סק"ב) גבי ברכות "ברוך שאמר" ו"ישתבח", וכן ביבי"א [(ח"א חאו"ח סי' כ"ח סק"ה, וח"ב סי' כ"ה סקי"ג), ושם (ח"ו סי' כ"ט סק"א)]. וצ"ע לגבי ברכת נר שבת, וברכת "המקדש שמו ברבים" שיש הנוהגים לברכה בשו"מ]. ובכלל צ"ע מדוע מרן לא כתב שימנעו מלברך גם את ברכות אלה. דהא ברכת הנר של שב"ק לא נזכרה בש"ס. ובפרט ברכת נר של יו"ט, שהדלקת הנר הנ"ל (אף בלי ברכה) לא נזכרה בש"ס. אלא שע"כ י"ל שהרי בכללא מברכים ברכת המצוות גם גבי דברים שלא נזכרו בש"ס, כפדיון הבן. וה"ה מדוע מרן (בסימנים נ"א, נ"ב, נ"ג ועוד) כתב שיברכו את ברכות "ברוך שאמר" ו"ישתבח", הרי גם הן לא נזכרו בש"ס. ובס"ד י"ל שלגבי שתי ברכות אלה אין לערער על אמירתן משום שהן ברכות קדמוניות. ד"ברוך שאמר" ירד הנוסח שלה בפתק מן השמים, והיא קדומה מאוד (נזכרה בספר ההיכלות) ואילו ברכת "ישתבח", את ראשיתה כתב שלמה המלך, ורמז את שמו בה (ר"ת של תיבות "שמך לעד מלכנו הא-ל") ואת סופה חיבר אברהם אבינו ע"ה (ורמז את שמו בתיבות "אדון... בורא... ריבון... הבוחר... מלך...") והיא נזכרה בזוה"ק פר' "תרומה". הב"ד בשעה"כ (ד"נ ע"ד), בפע"ח (שער הקורבנות), ובכה"ח (סי' מ"ח ס"ק א' ד"ה "ברוך שאמר" וד"ה "אז ישיר"). וראה עוד לקמן (בפרקנו הערה ק"ח), בענין הברכה למי שאוכל מצה פחות מכזית. ואכמ"ל.

[4]ד. שכן אמרו בפסחים (דף קט"ו ע"ב), דאע"ג שנטל ידיו בטיבול ראשון, מ"מ כיון דבעי למימר אגדתא והלילא, דילמא אסוחי אסחיה לדעתיה ונגע. ופרש"י, דנגע בבשרו. ע"כ. וכ"פ המ"ב (סי' תע"ב סק"א) וכה"ח (סק"א).

אע"ג דלכתחי' יש ליטול ב"פ, מ"מ בשעה"ד, כגון שאין מצויים הרבה מים, או חולה או זקן שקשה להם ליטול את ידיהם במים צוננים, יכול לסמוך על הראבי"ה ולכוון בנטילה לכרפס לצאת י"ח נט"י גם לסעודה, ובלבד שיטול בראשונה כמשפט הנטילה וברכה [שו"ג. כה"ח (סי' תע"ה סק"ב). וישמור ידיו בטהרה]. וראה בחזו"ע (ח"ב עמ' קנ"ו בהערה ד"ה "ומדברי"), שדן אי בסתמא נט"י לדבר שטיבולו במשקה עולה לו כנט"י אם נמלך לאכול פת.

[5]ה. כן משמע מדברי מרן (רס"י תע"ה), וש"פ. ופשוט. וכן עולה ממש"כ לעיל (בפרקנו הערה ג'), שביטלו הגאונים את מנהג המברכים על כל נט"י ברכה אחרת.

יש נוהגים שבליל הסדר נוטל בעה"ב את ידיו ע"י אחר, כיון שזו דרך שררה וחירות [סידור חת"ס. ספר ויגד משה בשם שיח יצחק. והב"ד הסה"ע (עמ' תל"ג)]. ונחלקו הפוס' אם רשאית האשה בעת נידתה להביא את המים כדי שיטול הבעל את ידיו, וכן אם הבעל יביאם לאשתו. האוסרים סוברים שמה שאסרו חז"ל רחיצה בימי נידתה היינו להכין ולהביא המים לנט"י. ואין לחלק בין נטילה של רשות לזו של מצוה. והמתירים סוברים שיש לחלק ביניהם, כיון שהכא אין בכך דרך חיבה אלא שירות וטורח [הסה"ע (עמ' שי"ב ס"ה) בשם א"א (או"ח סי' ד'), חכ"א (כלל קט"ז סק"ט). שיעורי שבט הלוי הל' נידה (סי' קצ"ה סעי' י"ב), ועוד. וראה עוד בדרכי טהרה לגר"מ אליהו זצ"ל (עמ' 54), שהעלה להתיר לאשה להביא מים לבעלה לצורך נט"י ראשונים או אחרונים. ולכאו' ה"ה בני"ד].

כתב בחזו"ע (עמ' קנ"ז בהערה), שבזה"ז מותר לגעת בסת ובשאר כתבי הקודש אחר נט"י לסעודה, ולא גזרו בזה לא לענין תרומה וקודש. ולכן שרי להשאיר ההגדה לפניו ולגעת בה אחר נט"י זו [ויש להעיר על דבריו: א. ראה בבה"ל (סס"י קס"ד ד"ה "לחזור וליטול"), שהב"ד הח"א שהחמיר בזה אף בחולין. ואמנם הבה"ל שם דחה דבריו וכתב שאין הדין כן לחולין. ב. בהגדה לכאו' פשוט דשרי, דאינה כתובה על קלף כדין]. וראה בבה"ל שם שכתב בסופו, שלמרות שמעיקר הדין מותר הדבר, אפשר דלכתחי' נכון להזהר בזה ולא ליגע באמצע הסעודה בס"ת, בתפילין וברצועותיהן, וכן במגילות הכתובות על קלף כדין. וראה עוד ברפ"ע (ח"ג סי' ו'), ובספר קסת סופר, בלשכת הסופר (חקירה י"ט).

[6]ו. ענין אמירת "לשם יחוד" קודם אכילת המצה ראה לקמן (בפרקנו בהערה כ"ב).

ומה שכתבנו שיאמרוהו קודם הנטי', הוא עפ"י ליקוטי מהרי"ח בשם זכרון יהודה, והב"ד הסה"ע (עמ' תל"ב ס"ז). ואמנם יש נוהגים לומר "לשם יחוד" אחר הנטי', כיון שאמירה זו נחשבת כצורך הסעודה ואין זה הפסק, כשם שיש נוהגים לומר אז גם "מזמור לדוד, ה' רועי" וגו' [ראה מ"ב (סי' קס"ו סק"ב), והסה"ע (שם) בשם ליקוטי מהרי"ח וספר ויגד משה]. אך מ"מ עדיף טפי לאומרו קודם הנטי', ולא להפסיק בין הנטילה לאכילה (ראה מ"ב שם).

כשאין צורך, אין לשהות כלל בין הנטי' ל"המוציא", אלא יברך מיד. ומ"מ מי ששהה יותר מכדי הילוך כ"ב אמה, או הפסיק בינתים בדיבור, אין צריך לשוב וליטול ידיו אם לא הסיח דעתו בינתים משמירת ידיו [מ"ב (שם ס"ק ה' וו')].

[7]ז. כ"כ ויגד משה (פכ"ד סק"ח) בשם קונטרס מנהגי בעלז. הגדת אמרי קודש ועוד. והב"ד הסה"ע שם. ויש נוהגים לומר הסימנים "מוציא מצה" לאחר הנטי'. ויש עוד מנהגים. ראה בהסה"ע שם. (עמ' תל"ג, ובהערות 24 ו-25).

[8]ח. איתא בפסחים (דף קט"ו ע"ב), דאע"ג דנטל ידיו בטיבול ראשון, חוזר ונוטל ידיו שנית, שמא הסיח דעתו בשעת קריאת ההגדה. וכתב האורחות חיים, שלפני אכילת המצה נוטלים ידים שנית ומברכים ענט"י, לפי שהידים עסקניות הן, ואפשר שנגע בדבר מטונף בעת שקרא ההגדה. ואמנם אם ברי לו שלא נגע בטינוף, א"צ נט"י שנית. עכת"ד. וכ"כ הכלבו, ואף שב"ל כתב, שאם ברור לו ששמר ידיו היטב, ולא נגע בכתבי הקודש או בשאר דברים המטמאים את הידים, א"צ לחזור וליטול ידיו, שהרי ידיו נקיות מנטילה ראשונה. ואם נטל בשנית אין לו לברך, שמא תהיה זו ברכה לבטלה. עכת"ד. וכ"ה בספר התניא, והב"ד המ"ב בבה"ל (רס"י תע"ה) ובחזו"ע (ח"ב עמ' קנ"ו בהערה). והמרדכי כתב, שאם נתכוון בנטילה ראשונה לגמור בה כל סעודתו בלא היסח הדעת, א"צ לחזור וליטול שנית. והב"ד מרן בב"י (סי' תע"ה), וכתב ע"כ שאין לכוון כך, כדי שלא לבטל תקנת חכמים שתקנו ליטול פעמיים בליל פסח. ע"כ [וראה בחזו"ע (שם עמ' קנ"ה), אם מרן חולק ע"ד המרדכי הנ"ל, או שדיבר רק לכתחי']. והב"ח השיג ע"ד הב"י בזה, וכתב דכיון דעיקר התקנה דילמא נגע, ממילא היכא דברירא ליה דלא נגע א"צ נטילה אחרת. וכן הקשה המ"א. ואילו הח"י החרה החזיק אחר דברי מרן בב"י, וכתב שאין לנו להתחכם על גזירת חכמים שחששו דילמא אסח דעתיה. והב"ד בחזו"ע שם, ובכה"ח (סי' תע"ה סק"א).

והגר"ז כתב, שאף אם בשעת אמירת ההגדה וההלל לא הסיח דעתו משמירת ידיו, אעפ"כ צריך לחזור וליטול ידיו לסעודה בלא ברכה. לפי שכשנטל ידיו לצורך טיבול הירק, לא היתה דעתו שתעלה לו נטילה זו לסעודה, וכמבואר (בסי' קנ"ח ס"ז). ע"כ. והב"ד כה"ח (סי' תע"ה סק"ג), והוסיף, שאין לעשות כן לכתחי'. וראה עוד כה"ח (סי' תע"ה סק"א).

והמ"ב (בסי' תע"ה סק"א) הסביר דברי השו"ע, דבעי ליטול ידיו לסעודה דילמא אסח דעתיה ונגע במקום מטונף, שהידים עסקניות הן, ובבה"ל שם (רס"י תע"ה ד"ה "יטול") הב"ד שב"ל הנ"ל, והסיק דאף דלדינא גם אם ברור לו ששימר ידיו מנטילה ראשונה, צריך לחזור וליטול לפני הסעודה, ובפרט כשלא כיון מתחילה לאכילה, עכ"פ אין לו לברך ע"כ. וסיים שהנכון שבאופן זה יטמא ידיו קודם הנטילה השניה, ע"מ שיוכל לברך. עכת"ד. והורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שיש לפסוק בזה כדברי הבה"ל. והגר"א נבנצל שליט"א העיר לי, שאין הכוונה בבה"ל לטמא ממש את ידיו, שהרי הננו טמאים בלא"ה. אלא הכוונה שילכלך את ידיו, ואז צריך ליטלן מדין נקיות. דמדין טומאה ממילא אנו טמאי מתים. שהרי כל מי שהיה באוהל המת, או שנשא את המיטה הוי טמא מת מדאו' [והוסיף שהעומד בד' אמותיו של המת הינו טמא מת רק מדרבנן. וכן מבואר בסוטה (דף מ"ד ע"א רש"י ד"ה "מת תופס")]. ולכן ברור שהכוונה בבה"ל שילכלך ידיו, ולא שיטמאן. וכן בענין מש"כ הח"א שלא לגעת בתפילין באמצע האוכל, משום שכתבי הקודש מטמאין את הידים (הבאנו דבריו לעיל בפרקנו הערה ה' – מ.ה.) וע"כ אומר הגרש"ז אוירבך זצ"ל שבדורות אלה אין שייך ענין זה, כיון שממילא כולנו טמאי מתים. וחולק הוא על הח"א, כיון שאין זו טומאה שפוסלת באכילת חולין, אלא לענין תרומה [וכן כתבנו לעיל (שם) בשם הבה"ל (סס"י קס"ד סד"ה "לחזור וליטול")]. ולכן אם למשל בפורים הביאו באמצע הסעודה לאדם מגילה כדי שיקראנה לאשתו שטרם שמעה קריאת המגילה, לדעת הגרש"ז אינו חייב לאחר מכן ליטול שוב ידיו.

ובפעם אחרת שדנתי בזה בפני הגר"א נבנצל שליט"א, שאלתיו, שהרי מצינו שהמ"ב (בסי' ד' סק"ל) הזכיר דין נקיות בענין נט"י. וא"כ הוא מחלק בין נט"י לטהרה (כבנ"ד שכתב שיטמא ידיו) לבין נט"י לנקיות (כבסי' ד'). וענה לי הגר"א נבנצל שליט"א, דמ"מ הרי אנו טמאים. ושאלתי א"כ כיצד אנו מברכים היום ענט"י. הרי למשל בישיבות מיד לאחר תפילת שחרית או מנחה הולכים לסעודת הבוקר או הצהרים, ונוטלים ידים לפת בברכה. ואמר לי, שאכן צריכים הם קודם הנטילה לגעת במקומות המכוסים או לחכך בראש, וכמו שייעץ המ"ב לעשות [ראה מ"ב (סי' ד' סק"ל) שכתב שיעשה צרכיו או יטיל מים וישפשף – מ.ה.]. וכל זה אם לא הסיח דעתו משמירת ידיו לאחר התפילה. ואמנם נקטינן שבסתמא בעת הלימוד אדם כן מסיח דעתו משמירת ידיו [ק"ק לי ע"כ ממש"כ המ"ב (סי' רל"ג סקי"ח) בשם הא"ר, שכל זמן שהוא בביהמ"ד מן הסתם אין כאן היסח הדעת. ושכן המנהג – מ.ה.]. אך אם לאחר התפילה, בעת חליצת התפילין, נזהר שלא לגעת במקומות המלוכלכים, והולך הוא מיד לאחר מכן לסעודת הבוקר, אכן צריך הוא מדינא לנהוג כמש"כ המ"ב כנ"ל. ושאלתי, אך הרי כל דין נט"י כיום הינו משום סרך תרומה, והיינו מדין טומאה וטהרה. וענה לי, דמ"מ אנו טמאים. ולא תועיל הנטי' לענין הטהרה. ושאלתי, א"כ מדוע טובלים רבים במקוה כל יום, או לפחות בעש"ק או בערב יוה"כ, הרי ממילא לפי"ז ישארו בטומאתם. וענה לי שטובלים כיון שזו מעלה ברוחניות, או משום תקנת עזרא (לבע"ק – מ.ה.). אך לטהר את עצמנו איננו יכולים אפי' שנטבול בכל מימות שבעולם, אא"כ נטהר ע"י אפר הפרה. ושאלתי, ששמעתי מא' מגדולי דורנו שטעם הטבילה היום הינו משום שאדם נטמא לקריו, הרי שאז ישנה תוספת טומאה. וע"י הטבילה במקוה נטהר מתוספת טומאה זו. וענה לי הגר"א נבנצל, דמה תועיל לו בני"ד הטהרה מתוספת טומאה זו, הרי ממילא ידיו שניות לטומאה, וכיון שהן חלק מהגוף הריהן אב הטומאה. ומה מועילה לכך הטבילה מצד הטהרה. ואפי' בזמן חז"ל, האם מי שהיה טמא מת היה פטור מנט"י. ודאי שלא היה פטור. אך לא היה אוכל תרומה. ולכן כיום כל דין נט"י הינו מדין נקיות או משום זכר (לנט"י כשהיו טהורים – מ.ה.), אך לא מדין טהרה. והזכיר שיש תשו' של הנוב"י בענין מי שנכשל באשת איש כמה פעמים, ובפעם הראשונה לא היתה עדיין נידה, ובשאר הפעמים היתה נידה. וכתב הנוב"י שבפעם השניה לא הוסיף כלום. וטעמו, משום שהיתה ממילא אסורה על כל העולם מדין אשת איש, ועל בעלה היתה אסורה מדין סוטה, לכן לא נוסף שום איסור כשהיתה נידה. ולגר"א נבנצל שליט"א תמוה הדבר, שהרי נוסף עליה איסור כניסה להר הבית (וכתבנו דבר זה כבר בהערות הגר"א נבנצל שליט"א על ספרנו מקו"ד הל' יוה"כ). וכיום כולנו טמאי מתים, שהרי כ"א היה בלוויה ונשא את המיטה או שהיה באוהל המת, מלבד הכהנים שנזהרים בזה. וגם להם קשה הדבר, שלפעמים הם אנוסים להטמא בטומאת אהל המת. ונוסף על כך גם חרב מטמאת את הכהנים כחלל. ומפורסם שאף הרב הנזיר זצ"ל לא קיבל ע"ע נזירות ממש, משום שקשה מאוד להזהר מהטומאה. וזאת למרות שהיה כהן, וממילא היה צריך להזהר מלהטמא למת. ולכן הוא נהג כמו נזיר, אך לא ממש כנזיר. שהרי א"א להביא היום קרבנות. ולענין ני"ד, מי שקודם התפילה נטל ידיו עם כלי כדין, ובמשך התפילה שומר ידיו, לאחר התפילה צריך ללכלך ידיו כשבא ליטול ידיו לסעודה. וה"ה בהגדה, שהרי אמירת ההגדה הינה כתפילה לענין זה. והוסיף, שנט"י לפני כל ג' התפילות ביום הינה חובה לדעת הרמב"ם [ראה שו"ע (סי' רל"ג ס"ב), שכתב ש"צריך" ליטול ידיו כדי להתפלל. והמ"ב (שם סקט"ו) כתב דהוא "מצוה" - מ.ה.]. ואמנם אין מברכים על נט"י שלפני התפילות, אך מ"מ בעי ליטול. ואף שהגר"א פסק שצריך לברך, מ"מ איננו נוהגים כך [כמבואר במ"ב (סי' רל"ג סקי"ז)]. ומי ששומר את ידיו בין תפילה לתפילה, כגון בשבת בין שחרית למוסף, או ביוה"כ בין מנחה לנעילה, א"צ ליטול ידיו שוב [כמבואר במ"ב (שם סקט"ז)]. ולשאלתי, שראיתי שלמשל באזכרות, שהרבנים דורשים דרשה ומיד לאחר מכן מתפללים מנחה או ערבית, ואינם נוטלים ידים ביני וביני, אמר לי שמסתמא נטלו ידיהם לפני הדרשה, ולאחר מכן שמרו ידיהם. והראני שגם בספר שונה הלכות (סי' רל"ג סעי' ה') כתב שצריך ליטול ידים קודם התפילות. ואמנם אם שומר ידיו לאחר תפילת מנחה, א"צ ליטול שוב לערבית. אך אם נרדם ביניהן, ולמשל חיכך בראשו, צריך ליטול ידיו שוב [וראה מ"ב (סי' רל"ג שם). והעיר לי ת"ח א', דבנט"י לתפילה לא בעי כלי וכח גברא, ולכן אם נטל בלעדיהם ודאי שיוכל לאחר התפילה ליטול ידיו לאוכל בברכה. והעיר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שכל זה נכון לשיטת הרשב"א, אך לרמב"ם (בפ"ו מהל' ברכות), שכתב דיני נטילה בכלי באותו ענין של נטילה לתפילה, עולה שלתפילה ג"כ בעי נטי' בכלי. וכן נראה שדעת הגרא, דס"ל שיש לברך על נטי' זו. ויתכן שכן גם דעת החזו"א. עכת"ד]. ובפעם אחרת שאלתי שוב את הגר"א נבנצל שליט"א, שמהח"א שהביא דבריו הבה"ל (בסי' קס"ד סד"ה "לחזור") משמע שבכ"ז יש לנו דיני טומאה, אע"ג שאנו כבר טמאי מתים. ואף הבה"ל, אף שחלק ע"ד הח"א, מ"מ כתב למסקנה דאפשר דלכתחי' נכון להזהר בזה (היינו בנגיעה בכתבי הקודש בזמן הסעודה). וענה לי הגר"א נבנצל שליט"א, שהח"א דיבר על נט"י מדין גזרת חז"ל, ולא מדין טומאה. ושוב הזכיר שהגרש"ז אוירבך זצ"ל חולק ע"ד הח"א, ומסכים עם דברי הבה"ל בהא. ועוד שאלתיו, שממש"כ הרמ"א (ביו"ד סס"י ר"א), ג"כ מוכח דס"ל דיש דין טומאה לחולין. ואף שהגר"א חלק ע"ד הרמ"א שם, מ"מ מדברי הרמ"א שם נראה דס"ל הכי. אך גם זאת דחה הגר"א נבנצל שליט"א, ואמר לי דהתם הוא משום סרך בתה, שלא יבואו לחשוב שרק הרחיצה מטהרת, ולא הטבילה. עכת"ד. ועוד דנתי עמו בענין אי טומאה מתווספת על טומאה [כדין טומאת נידה המתווספת על טומאת מת. ואכמ"ל בזה. וראה עוד במ"ב (סי' קמ"ז סק"א) שנראה מדבריו שיש לנו גם היום דין טומאה, גבי נוגע בס"ת. וכן ראה במ"ב, שבכל הל' נט"י הזכיר דין טומאה). ובשל דברים אלה שאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל בני"ד, ושטחתי לפניו עיקר דברי הגר"א נבנצל שליט"א, ולמרות זאת אמר לי שכוונת הבה"ל (ברס"י תע"ה) הינה הן שיטמא ידיו והן שילכלכן, והיינו כל דבר המצריך שוב ליטול ידיים. ולכן יכול בני"ד לנגוע במקומות המכוסים בגופו, או להכנס לחדר השירותים, ואז יוכל ליטול ידיו בברכה. עכת"ד. ולכן כתבנו בהלכות שדין זה אמור הן לגבי טומאה והן לגבי לכלוך. ואמנם ראה במ"ב (סי' ז' סק"ה וסי' רכ"ז סקי"א) שכתב שיש מקרים בהם שרי לברך אף אם יצא מהשירותים ולא נטל ידיו, כל שיודע שלא התלכלכו. ומ"מ אין להקשות מכאן, דא"כ אין מועילה כניסה לשירותים ליטול ידיו בברכה. דזה אינו. דכיון שעומד הוא לאכול פת, הריהו חייב ליטול ידיו, דרוח רעה שורה עליהן, וממילא גם יברך ע"כ. ואמנם יש לדייק, שדין נט"י אחר השירותים כשידיו נקיות אינו מדין טומאה אלא מדין רו"ר, וכמבואר במ"ב (סי' ד' סק"מ).

והגר"ע יוסף זצ"ל כתב בחזו"ע (עמ' קנ"ו), שאם אחר שנטל ידיו נמלך שלא ליטול שוב, ושמר את ידיו, יש ליטול שנית בלי ברכה. והוסיף, שאין מועיל לעשות תקנה שיטנף ידיו במנעל וכדו' כדי שיוכל לברך, דהוי גורם ברכה שא"צ (וזה שלא כמו שהסיק הבה"ל הנ"ל). ומיהו אם כיוון מתחילה לגמור סעודתו בנטילה הראשונה, הסיק הגר"ע יוסף זצ"ל כד' השו"ג וכה"ח, שיש להקל במקום צער כגון לזקן ולחולה. הא לא"ה אין להקל, שהרי אף הב"ח בסיום דבריו כתב שיש לחוש להפסק בין הנטילה הראשונה לסעודה. והוסיף בחזו"ע, שכ"כ הראב"ן בספר המנהיג, שצריך ליטול ידים בעבור תכיפות נט"י לסעודת הפת. וחזר והזכיר הגר"ע יוסף זצ"ל שוב, שלכתחי' אין לשמר ידיו, וכד' הב"י. עיי"ש בחזו"ע.

ובענין מי ששכח ובירך על נטילה הראשונה (לכרפס) כתב בספר חיים לראש בשם הרב יוסף עליכם ז"ל, דלא יעשה היסח הדעת, ועלתה לו הנטילה גם בשביל הסעודה, ואין בסיפור ההגדה משום הפסק. אך הרב "ויגד יעקב" והרב "זכרנו לחיים" חלקו עליו, והעלו שצריך ליטול פעם שניה ג"כ בברכה. והב"ד היפ"ל, אלא שהוא הכריע דיש ליטול פעם שניה, אך בלי ברכה. שהרי ברכות אינן מעכבות, ודי במה שבירך בפעם הראשונה. ועי"כ גם אינו מבטל תקנת חכמים ליטול לפני הסעודה. והביא דבריהם כה"ח (סי' תע"ג ס"ק ק"ז).

והשו"ג כתב, דלענין הלכה, אע"ג דלכתחילה אנו נוטלים שתי פעמים, מ"מ בשעת הדחק, כשאין המים מצוים כ"כ, או חולה וזקן, יכולים לסמוך ע"ד המרדכי הנ"ל, שאם נתכוון בנטילה הראשונה לגמור כל סעודתו בלא היסח הדעת, א"צ לחזור וליטול שנית. והוסיף, דהוא דוקא אם יטול בראשונה כמשפט הנטילה ובברכה, והב"ד כה"ח (סי' תע"ה סק"ב). ונראה שהסכים עמו להלכה לענין שעה"ד.

ועוד כתב כה"ח (בסי' תע"ג ס"ק ק"ז), דהואיל וכמה מהגאונים ס"ל דבעי לברך אף על הנטילה הראשונה, ושכ"פ גם הלבוש והגר"א (ראה לעיל פרק ה' הערות ב' וד'), א"כ זה שבירך בנטילה הראשונה הרי יוצא למ"ד שצריך ברכה לדבר שטיבולו במשקה. ואין זה כלל ענין לנט"י השניה שלפני הסעודה שלא כיוון לה כלל. וא"כ מדוע יבטל תקנת חז"ל לברך ענט"י זו שלפני הסעודה. ועוד דכֵיון שלא נטל אלא לכרפס, וכבר אכלו, הרי שנגמרה מצות הנטילה, דכו"ע ידעי שבלילה זה נוטלים שתי פעמים. ולכן הסיק, שאם שכח ובירך בנט"י שלפני אכילת הכרפס, א"צ להזהר מלהסיח דעתו מידיו, ואכן יחזור ליטול שנית לסעודה, ויברך שוב. והגר"ע יוסף זצ"ל כתב בחזו"ע (ח"ב עמ' קנ"ז), שאם נטל ידיו בראשונה, ושכח ובירך ענט"י, טוב שלא ישמור ידיו, כדי שלא יכנס בספק בענין נט"י שנית. והברכה שבירך בראשונה אינה ברכה לבטלה, כיון דלדעתו רוה"פ ס"ל דבעי לברך גם על נט"י הראשונה. ורק לכתחי' אמרינן דשוא"ת עדיף, משום סב"ל. אך היכא דכבר בירך אין לחוש לזה. ואע"פ שיש אחרו' שכתבו שישמור ידיו ותועיל לו לנט"י לסעודה, מ"מ לדעת הגר"ע יוסף זצ"ל אין דבריהם מחוורים לדינא. ע"כ. ומשמע מדבריו, שאם אכן הסיח דעתו, רשאי לברך על הנטילה השניה. וכ"כ בהדיא בנו בילקו"י (עמ' 390 סעי' ב').

והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שמי שנטל ידיו לכרפס בלא ברכה, בין אם שמר ידיו במשך כל קריאת ההגדה ובין אם לא שמרן, צריך ליטול שוב לפני "המוציא", ולברך על הנטילה השניה. וא"צ לטנף ידיו לפני הנטילה השניה. ובתשובה לשאלה אחרת אמר לי, שאף אם נטל לכרפס בברכה צריך ליטול שוב בברכה לפני "המוציא", ויסמוך על דעת הרמב"ם בכך שכתב שיש לברך על נט"י לכרפס. וגם בשל העובדה שהסיח דעתו בין הנטי' הראשו' לשניה. ואע"פ שהפוס' כתבו שלא יברך שוב, מ"מ בשל שתי הסיבות הנ"ל אכן יברך שוב. ושאלתיו, האם כ"ה אם שמר ידיו בין הנטי' הראשונה לשניה, שהרי בפעם אחרת אמר לי שיש להקל אם שמר ידיו וענה לי דאפ"ה יברך שוב, כיון שקשה לומר שאנו יודעים לשמור ידים כדבעי. ומ"מ עדיף שמי שבירך על הנטי' הראשו', לכתחי' עדיף שלא ינסה לשמור ידיו בין הנטי' הראשו' לשניה. עכת"ד. והגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי בענינים אלה, שמנהג האשכנזים ליטול ידיים לכרפס בלא ברכה ולאכילת המצה עם ברכה. והסביר לי, שדברי הבה"ל (ברס"י תע"ה ד"ה "יטול") אמורים דוקא בשימר ידיו, והיינו שהשגיח עליהן כל הזמן ללא הרף, ולא שבסתמא שמר עליהן. ואפי' רגילות של ת"ח לשמר ידיהם בטהרה, אינה נחשבת כשימור לענין זה. שאם אכן לא שמר ידיו כדבעי בין אכילת הכרפס לסעודה, צריך ליטול שוב עם ברכה. ואפי' אם בנטילה הראשונה בירך ענט"י, מ"מ צריך לברך גם על הנטילה השניה. עכת"ד.

נמצאנו למדים, שאם שמר את ידיו, והשגיח שלא לגעת בדברים המטמאים את הידים, למנהג האשכנזים יחזור ויטול שוב, אך בלא ברכה [עפ"י הבה"ל (רס"י תע"ה) ולא כמש"כ בספ"כ (עמ' קי"ב סעי' ט'). וצ"ע על דבריו]. ובפרט ד"ז אמור כשלא כיוון מתחילה לאכילה. ומ"מ נכון שיטמא ידיו קודם הנטילה לסעודה, ע"מ שיוכל לברך על הנטילה השניה, וכפי שהסביר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, ששמירת הידיים היינו שהשגיח עליהן ללא הרף. וראה מ"ב (סי' קס"ד סק"ד) שכתב בשם שכנה"ג והא"ר, שהאידנא נהגו עלמא שלא להתנות על הנט"י משחרית לכל היום, משום שאינם יכולים להזהר שלא יסיחו דעתם משמירת הידים, לכך מנעו התנאי מכל וכל. והוסיף שם המ"ב, שנראה שהכל לפי גודל הדוחק. דבדוחק גדול יש לסמוך על התנאי אף עכשו, ורק שצריך זהירות וזריזות יתירה לשמירת הידים, ולכן יניח ידיו בבתי ידים, ומ"מ אם יזדמן לו מים נוטלם שנית. ע"כ.

וכתבנו ד"ז הן אם בירך על הנטי' הראשונה ובין אם לא בירך עליה, שכן מקור דבריו של המ"ב בבה"ל (שם) הינו דברי שב"ל. ואכן שב"ל (בדף צ"ט סע"ב) סתם דבריו, ורק כתב, ש"אם ברור לו ששימר ידיו היטב... אינו צריך לחזור וליטול ידיו, שהרי ידיו טהורות מנטילה ראשונה. ואם נטל אין לו לברך, שמא יהיה ברכה לבטלה". עכ"ל. והיינו בין אם בירך בנטילה הראשו', ובין אם לאו. ולא עוד אלא שבדין נט"י הראשונה (לכרפס), כתב הרב שב"ל (שם בדף צ"ב ע"ב), שאם נטלו ידיהן קודם הקידוש, אין הקידוש מפסיק לנט"י. ואם לא נטלו ידיהם קודש הקידוש, "נוטלין ידיהן ומברכין על נטילת הידים, שהרי צריך לו לטבל בירקות". עכ"ל.

נמצאנו למדים שכל דברי הרב שב"ל אמורים אף שנטל עם ברכה בנטילה ראשונה, ועל כך כתב הבה"ל, שאם שמר ידיו, צריך ליטול שוב אך בלי ברכה [ואף דלא קיי"ל הכי, ובאמת אין מברכים על נטילת הידים לכרפס, וכמו שכתבנו (בסעי' ד' בפרק ה'), מ"מ מדסתם הבה"ל ולא הדגיש שד"ז אמור דוקא בלא בירך על הנטי' לכרפס, משמע שכ"ה אפי' אם בירך]. ואף מצד הסברא יש לומר כך, דמה לי אם בירך על נטי' ראשו' ומה לי אם לא בירך, כיון שידיו טהורות אין לברך על הנטי' לסעודה (שהרי לולא הטעם דמבטל תקנת חז"ל, אפי' נטי' לסעודה לא בעי, אא"כ נאמר שנטי' לטיבול במשקה אינה עולה לסעודה אם לא כיוון מראש).

ושאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל, ואף הוא הורה לי, שבין אם בירך ענט"י לכרפס ובין אם לאו, בשני המקרים לא ישוב לברך על הנטי' לסעודה אם שמר את ידיו היטב, וכנ"ל.

ומה שכתבנו שכן מנהג חלק מהספרדים זאת עפי"ד חזו"ע הנ"ל, שאם שמר ידיו, אע"פ שלא בירך ענט"י לכרפס, מ"מ יטול לסעודה בלא ברכה. וכתבנו שכ"ה אף אם בירך ענט"י לכרפס, שהרי זה ק"ו שלא יברך שוב. וכ"מ מדבריו בחזו"ע (ח"ב עמ' קנ"ז בהערה). אלא שהוסיף שאין מועיל לטנף ידיו ע"מ לברך שוב. וכנ"ל. ומה שכתבנו שלמנהג שאר הספרדים יברך בכל מקרה על הנטי' לסעודה, זאת עפי"ד הגר"מ אליהו זצ"ל, וכנ"ל.

ומה שכתבנו שלמנהג כולם יטול עם ברכה אם לא שמר ידיו עד הסעודה, זאת עפ"י הבה"ל הנ"ל, שדוקא אם שמר ידיו לא יברך. אך אם טינף ידיו יטול שוב בברכה. ואף שאין ללמוד מכאן שיש לברך אם לא שמרן, גם אם לא טינף, מ"מ עפ"י מה שהורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל בני"ד בהדיא, יש לברך ע"כ. וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, וכנ"ל, וכ"פ בילקו"י (עמ' 390 סעי' ב'). עיי"ש.

[9]ט. ועיי"ש בפ"ד, ובפרקנו (הערות קי"ב, קי"ג).

[10]י. את הדעה הראשונה כתבנו עפ"י מש"כ לעיל בפרקנו (בסוף הערה ב') בשם מרן והמ"ב, וכן עפ"י מה שכתבנו (בסוף הערה ו'). שכן הבינו ממרן ומהמ"ב וכתבנו בני"ד ספ"כ (עמ' קי"ב סעי' ט', ועמ' קט"ז סעי' י"א), והסה"ע (עמ' תל"ג סעי' ט'). והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שכיון שהאוכלים למצות מצוה דוקא מצות מכונה כמעט שאינם יכולים לאכול כל אחד כזית מצה ממצה אחת. ובפרט לסוברים שכל מצת מכונה שיעורה כזית. לכן עצתו, שלאחר קריאת ההגדה ולפני הברכה על המצות, שיתנו שלוש מצות לכל אדם, או במקרה שיכולת אכילתם מועטה יתנו כן לכל זוג אנשים, כך שלפני הברכה תהיינה להם די מצות ויוכלו לאכול כזית מהמצות שלפניהם. ואף שיוצא שלאפיקומן לא יאכלו מהאפיקומן שהחביאוהו, ואף אם לא יהא להם כזית מהמצה האמצעית שלפניהם, אלא יצטרכו להוסיף לה ממצה אחרת, מ"מ באופן זה יש לכ"א ג' מצות לפניו בעת הברכה, ולשאר הכזיתים יכול הוא לאכול כזית מהמצות שלפניו. ומ"מ ודאי שאין חיוב בדבר זה, אלא אמר כן כעיצה בלבד. ואגב זאת הוסיף, שאין בזה הפסד אוכלין, שהרי ממילא יוכל לאכול במשך הפסח את שאר המצות שחילק למסובים. ואין זה כחלות שבת שהן מתייבשות אם פתחו אותן. עכת"ד. וראה עוד לעיל (פרק ה' הערה נ"ד).

ואת הדעה השניה כתבנו עפי"ד הגר"מ אליהו זצ"ל, שאף אם בני הבית או האורחים רבים, נוהגים להניח קערה שלימה אחת בלבד. והוסיף, שמ"מ אפשר להניח מספר קערות שלימות עם מרור, חרוסת, מצות וכו', אלא שרק לא יניחו לפני כ"א מצות לבד ללא קערות. עכת"ד. ובקונטרס דבר יום ביומו כתב שמנהג בעלז שיש רק קערה א' על השלחן, והיא לפני בעה"ב עורך הסדר. וראה ב"י (רס"י תע"ה ד"ה "שמברך על אכילת" וכו') מש"כ בשם הרה"מ.

ואמנם יש הנוהגים שבעה"ב או עורך הסדר מוציא י"ח את המסובים בברכת "המוציא" ו"על אכילת מצה", אך יש הנוהגים שכ"א מברך לעצמו [הסה"ע (עמ' תס"ב) בשם ה"ה (פ"ח מהל' חו"מ הי"ב), אב"נ (או"ח סי' שפ"א), שו"ע הגר"ז (סי' קס"ז סעי' י"ח) וערוה"ש]. וראה לקמן (בפרקנו סעי' ט' וי', ובהערות ל' ול"ג שם). וראה עוד בענין זה בכה"ח (סי' קס"ז סקצ"ט).

ובענין אם המברך המוציא את האחרים אינו מבטא המילים כראוי, ראה לעיל (פ"ד הערה ל').

[11]יא. איתא בפסחים (דף ק"כ ע"א): אמר רבא: מצה בזמן הזה דאורייתא, ומרור דרבנן. ושאלה הגמ': מצה נמי הא כתיב: "על מצות ומרורים" (והיינו שתלה הכתוב אכילת מצה באכילת הפסח, וכיון דליכא פסח, מדוע מצה חיובה גם בזה"ז מדאו'). וענתה הגמ': מצה מיהדר הדר ביה קרא: "בערב תאכלו מצות" (והיינו לפי שחזרה התורה וכתבה "בערב תאכלו מצות", קמ"ל דאפי' בזה"ז הוי מצוה בפ"ע מדאו'). ואף שרב אחא בר יעקב חלק בגמ' שם על דברי רבא, וס"ל שבין מצות ובין מרור בזה"ז דרבנן. מ"מ הביאה הגמ' שם ברייתא דתניא כוותיה דרבא. וכ"פ הרמב"ם (בפ"ו מהל' חו"מ ה"א) שחיוב אכילת מצה בליל ט"ו הוי מדאו' בכל מקום ובכל זמן. והוסיף שלא תלה הכתוב אכילת מצה בק"פ, אלא זו מצוה בפ"ע.

בענין חביבות מצות אכילת מצה, כתבו הפוס':

אמרה התורה: "בערב תאכלו מצות" (שמות פרק י"ב פס' י"ח). ודרש זאת בעל התפארת שלמה: "בערב", מלשון עריבות ומתיקות. לומר לך שתהא המצה עריבה ומתוקה לנפש האדם, כי היא מצוה זמנית המתחדשת אחת לשנה [הסה"ע (עמ' ת"מ)].

ובענין חיבוב המצוה על ישראל, שיאכלו המצה לתיאבון שבשמחה בליל ט"ו, כתב הרמב"ם (פ"ו מהל' חו"מ הי"ב): אסרו חכמים לאכול מצה בערב פסח, כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב. ומי שאכל מצה בערב פסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו. וכן אסור לאכול ערב הפסח מקודם המנחה כמעט, כדי שיכנס לאכילת מצה בתאוה... וחכמים הראשונים היו מרעיבין עצמן ערב הפסח כדי לאכול מצה בתאוה ויהיו מצות חביבות עליו. עכ"ל. וראה פסחים (דף צ"ט ע"ב). ולמרות שכתב הרמ"א (סי' ק"ע סעי' ט') שלא יאכל אדם בדרך רעבתנות, מ"מ יש לאכול את מצות המצוה במהירות, וכדלקמן בפרקנו, שהרי עושה זאת משום חיבוב מצוה.

כתב בשו"ת חת"ס (חאו"ח סי' קצ"ו בהשמטות), שמ"ע דאכילת מצה בלילה זה הינה מצות העשה היחידה שנותרה לנו מכל מצוות האכילה שבתורה, שהרי אין לנו לא פסח ולא קדשים, לא תרומה ולא מעשר שני. עכת"ד. ויש שהקשו ע"כ, שהרי קיי"ל שאכילת כזית פת בליל א' דסוכות הינה ג"כ מדאו'. ולכן יש שהסבירו את דעת החת"ס שעיקר המצוה בסוכות היא הישיבה, וע"י האכילה מקיים את מצות הישיבה. שכן לגבי סוכות נקט הכתוב בלשון "תשבו", משא"כ בפסח נקט לשון "תאכלו מצות". ויש שנתנו תירוצים אחרים לכך. ועוד יש שהעירו ע"ד החת"ס, שהרי לדעת הרמב"ם האכילה בשבת חיובה מדאו' [ראה רמב"ם שבועות (פ"א ה"ו), ונדרים (פ"ג ה"ט), ושו"ע (סי' תק"ע סעי' ג')]. וכתבו שיש לחלק בין המצה שהמצוה היא בחפצא של המצה משא"כ בסעודות שבת ובליל יו"ט א' דסוכות שהמצוה היא רק לאכול [ספ"כ (עמ' קי"ט הערה צ"ט). והסה"ע (עמ' ת"מ). וק"ק לי, דמנ"מ בין שני הדברים. בשניהם יש מצוה לאכול. בפסח יש מצוה לאכול כזית מצה, איזו מצה שלא תהיה, בין רכה ובין קשה. בין שנעשתה ביד או במכונה (למ"ד), בין גדולה או קטנה ובכל צורה, ובלבד שתהיה כשרה לפסח לפי ההלכה. ובסוכות יש מצוה לאכול כל פת שדינה כפת, והיינו שלא תהא מתוקה מידי, או עם הרבה שמן או ביצים כך שדינה יהא כמזונות. ובשני המקרים המצוה היא לאכול חפצא מסוים. ואינו יי"ח במזונות, פירות וכדו', וצ"ע]. ועוד אמרו, שבשבת עיקר החיוב הוא העונג, ולכן הרגיל בתענית בכל יום, והאכילה צער היא לו מותר לו להתענות גם בשבת [מרן (סי' רפ"ח ס"ג)]. משא"כ בליל פסח החיוב אינו העונג מאכילת המצה, אלא עצם האכילה היא החיוב [ראה כ"ז בהסה"ע (עמ' תל"ט הערה 27)].

ויש שהעירו שלדעת כמה פוס' גם אכילת ראש חודש ועיוה"כ הינה מצוה מדאו'. ראה כל זה בשו"ע (סי' תק"ע שם) ובנו"כ, ובהסה"ע (עמ' תל"ט ות"מ). והג"ר דוד יוסף שליט"א, בנו של הגר"ע יוסף זצ"ל, אמר לי שמצא כמה וכמה ראשו' דס"ל שאכילה בעיו"כ מצוותה מדאו'. עכת"ד.

יש שכתבו, שמשום חביבות המצה לא יתנוה לנכרי, שלא לגרום לביזוי המצוה [של"ה. ט"ז (או"ח סס"י קס"ז). חזו"ע (ח"ב עמ' צ"ו ובהערה), וכנ"ל (בפ"ב הערה ע"ה), וראה בכה"ח (סי' קס"ז ס"ק ק"מ), מעשה שאירע למי שנתן ממצותיו לנכרי, עיי"ש]. ויש מהפוס' שכתבו, שאין לתת משיירי הפת שבירך עליה "המוציא" לשום בע"ח, ואפי' בע"ח טהורים. וכן אין לתת משיירי הסעודה לבעלי חיים טמאים. ועוד כתבו שאם אומרים בסעודה ד"ת הוי סעודת מצוה, ואין לתת ממנה אף לגוי עע"ז [כה"ח (סי' קס"ז ס"ק קל"ט וקמ"א) בשם כמה פוס']. ויש מי שהחמיר שלא ליתן משיירי כל סעודה אף לגוי, וגם ישמעאלי שאינו עובד ע"ז בכלל זה. ויש להקל בזה רק אם יש חשש איבה [ראה בא"ח (ש"ר פר' "אמור" סי"ב)].

יש נוהגים לנשק את המצה משום חיבוב מצוה [של"ה ריש פסחים. ח"א (כלל ק"ל סעי' י"ט). מ"ב (סי' תע"ז סק"ה). כה"ח (סי' תע"ה סק"ט). וראה גם רמ"א (סי' כ"ד סעי' ד') שכ"כ לענין ציצית]. ומטעם זה יש שנהגו להניח ידם תחת פיהם בעת אכילת המצה לקלוט הפירורים ולחזור לאוכלם [ויגד משה. והב"ד הסה"ע (עמ' תל"ח)]. וכן יש נוהגים לחמם את המצות קודם הסדר שתהיינה טעימות יותר, ויש הנוהגים לשבח את טיבן (הסה"ע שם).

[12]יב. מי שנמצא במקום שאינו יכול לקיים מצות מצה, אסור לו לצאת בלילה זה מחוץ לתחום כדי לקיים מצות אכילת מצה, כיון שאסור לחלל יו"ט אפי' באיסור דרבנן לצורך קיום מצוה [מהר"ם שי"ק (סי' רס"א). הב"ד השד"ח (חו"מ סי' י"ד סקט"ז) והסה"ע (עמ' תפ"ט סעי' י"ד). וראה שו"ע (סי' תקפ"ו סעי' כ"א). עיי"ש]. והפמ"ג כתב דע"י עכו"ם שרי להביאו. ואפשר אף כשלא יביא לו כי אם אחר חצות [והב"ד בה"ל (סס"י תע"ה ד"ה "אין") וכה"ח (סי' תע"ז סקי"ג). והטעמים שאין דין שליחות באכילת מצה ראה בהסה"ע (עמ' תפ"ח סי"ב)].

כתב בחזו"ע (ח"ב עמ' קפ"ה-קפ"ט), שאונן שדעתו לקבור מתו בליל הסדר, פטור מכל מצוות הלילה. ואם דעתו לקוברו למחרת, חייב בכל המצוות. אך כיון שיש מחלו' בדבר לא יברך שום ברכה בעצמו אלא ישמע מאחרים. והוסיף שחייב גם בהסבה.

[13]יג. מה שכתבנו שהחיוב הוא משהגיע לגיל מצוות, היינו חיוב מדאו'. אך לפני כן אוכל מדין חינוך. כמבואר לקמן (בפרקנו סעי' ל"ט).

נער שמלאו לו י"ג שנה בליל פסח, אינו צריך להמתין ולאכול המצה באותה השנה דוקא לאחר שעת לידתו, כיון שנעשה בר חיוב במצוות כבר משעת צה"כ. והמחמיר לאכול עוד כזית אחר שעת לידתו קודם חצות, תע"ב [יבי"א (ח"ג סי' כ"ז). ואם נולד לאחר חצות, לא יחמיר בכך, שהרי אין לאכול כלל מצה אחר האפיקומן, והאפיקומן יש להזהר לאוכלו עד חצות].

[14]יד. אע"ג דמצות אכילת מצה הינה מ"ע שהזג"ר, מ"מ דרשו בגמ' (פסחים דף מ"ג ע"ב) עה"פ "לא תאכל עליו חמץ", דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה. והני נשי נמי הואיל וישנן בבל תאכל חמץ ישנן בקום אכול מצה. וכ"פ הרמב"ם (פ"ו מהל' חו"מ ה"י), מרן (סי' תע"ב סעי' י"ד) וש"פ.

יש שהקשו מדוע צריך להיקש זה של כל שישנו באיסור חמץ ישנו בקום אכול מצה, ולא די בטעם של "אף הן היו באותו הנס". יש שתירצו שטעם זה של "אף הן היו באותו הנס" אינו מחייב את הנשים אלא מדרבנן, ובא ההיקש לחייבן אף מדאו' [תוס' (מגילה דף ד' ע"א ד"ה "שאף")]. ויש שאמרו שטעם זה של "אף הן היו באותו הנס" אינו שייך אלא בחיוב נשים במצוות רבנן [מרדכי ריש מגילה. תוס' פסחים. שו"ת מהרי"ל, ושד"ח (מע' אלף פ"ק שצ"ג)]. וראה בהסה"ע (עמ' תמ"א) עוד תירוצים. עיי"ש. וראה עוד כה"ח (סי' תע"ב סקפ"ח).

[15]טו. ואף כשחל ליל א' דפסח בשבת חל חיוב אכילת המצות, ולא גזרו חכמים שמא יעביר את המצה ד"א ברה"ר [ראה חזו"ע (ח"א סי' ל"א)].

מי שבירך על המצות והחל לאוכלן, לדעת הגר"ע יוסף זצ"ל [ביבי"א (ח"ו חיו"ד סי' כ"ט, ובמילואים שם)] מותר להמשיך לאוכלן אף אם התינוק טינף בצואה כיון שמותר לקיים את המצוות אף במקום מטונף (ורק אסור לברך שם). ולדעת הזוה"ק יש לקיים את המצוות רק במקום נקי. ומדברי הבה"ל (רס"י תקפ"ח ד"ה "שמע") משמע מתחילת דבריו שנטה להקל בכגון דא. אך מסו"ד משמע שדעתו להחמיר. עיי"ש. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שמותר לעשות מצוה במקום מטונף רק אם אין ברירה אחרת. ושאלתיו, היש לחלק בין מצוה כצדקה או אכילה, לבין מצוה כתפילין (שכולה לצורך מצוה, וניכר שזה רק לצורך מצוה – מ.ה.). וענה לי, שאסור מדינא להניח תפילין במקום טינופת, ואם אין לו ברירה אחרת הוא פטור ממצות תפילין. (וגם שבתפילין יש איסור נוסף של הכנסת תפילין למקום מטונף, כדאיתא בגמ' – מ.ה.). אך מצה, אם אין לו ברירה לאוכלה אלא במקום מטונף, יאכלנה, אך לא יברך עליה. עכת"ד. (משמע שלא יברך אף "המוציא". וכן מסתבר. אך יוצא א"כ שאוכל בלא ברכה, וכבר כתבנו (בפרקנו בהערה ל"ב) שדנו בזה הפוס', במי שאכל מצה בלא ברכה אם הוי כאוכל מצה גזולה. ומ"מ אכן לא נראה שיברך במקום טינופת בשל כך, דהוי מצוה הבאה בעבירה. ושוא"ת עדיף. ואף שגם אכילת מצה בלא ברכה זו מצוה הבאה בעבירה, מ"מ נראה שלדעת הגר"מ אליהו זצ"ל אין לבטל מצוה רבא כמצות אכילת מצה דאו' בשל איסור אכילה ללא ברכה. ויש להאריך. ואכ"מ. וראה מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פרק ז' הערה י"א) ובמקראי קודש הל' סוכה (פ"ז סעי' ל"ב-ל"ה ול"ח), והל' ד' המינים (פי"ח הערה ל').

[16]טז. כמבואר ברמב"ם (פ"ו מהל' חו"מ ה"א), וש"פ. וראה פסחים (דף ק"כ ע"א), וסוכה [(דף ו' ע"א) ארץ שרוב שיעוריה כזיתים], בהרה"מ על הרמב"ם שם, מרן (סי' תע"ה סעי' ז'), ומ"ב (סקי"א).

מי שיש לו שני כזיתים מצה, ולחבירו אין מצה כלל, עדיף שיתן לחבירו כזית אחד כדי שיוכל גם הוא לקיים מצות מצה מדאו', מדין ערבות. ואף שלא ישארו לו מצות לקיום מצוות אכילת שאר המצות של לילה זה, וכן לשם אכילת מצה ביו"ט שני של גלויות, מ"מ אומרים לו לבטל מצוה דרבנן, כדי שיזכה חבירו לקיים מצוה חמורה של אכילת כזית ראשון בליל ט"ו שהיא מדאו' [שו"ת מנחת אלעזר (ח"ב סי' ל"ח). חזו"ע (ח"א סי' מ"ז)]. ונראה דה"ה אם יש לו רק ב' מצות שמורות משעת קצירה או טחינה, ולחבירו יש רק מצות שמורות משעת לישה, שטוב וראוי שיתן לו כזית א' משמורה משעת קצירה או טחינה. וכן אותם הסוברים שמצות מכונה אינן כשירות למצות מצוה, ויש לו שתי מצות יד, ולחבירו יש רק מצות מכונה, שלדעתם צריך לתת לחבירו כזית מצת יד. וצ"ע.

מי שיש לו רק כזית מצה א', ולחבירו אין מצות כלל, לא יתן לחבירו חצי כזית, אלא יאכל הוא את כל הכזית, ויקיים את המצוה מדאו' בשלימותה. דאל"כ לא יקיים את המצוה מדאו' אף א' מהם [הסה"ע (עמ' תפ"ח הערה 41) בשם ערוה"ש (סי' תע"ג סעי' ג'). חזו"ע שם. ולא מצאתי כן בערוה"ש שם]. וראה לקמן (בהערה ק"ה) מחלו' ע"כ.

שנים שהיו בליל הסדר בבית הכלא או במדבר, ויש להם רק כזית אחד של מצה בצמצום, מאן דאלים גבר, וחוטף כזית מצה ואוכלו [כה"ח (סי' תפ"ב סקי"ב) בשם תשובת בית יהודה (סי' נ"ח). וראה מש"כ ע"כ בחזו"ע (ח"א עמ' תתל"ב), ובהסה"ע (עמ' תפ"ח הערה 41)]. והיינו שלא היה כזית זה של שניהם, ובא א' וחטף מחבירו גם את חלקו, או שכבר זכה בכזית זה א' מהם ובא השני וחטף ממנו, דאז הוי מצה גזולה שאינו יוצא בה יד"ח (כה"ח שם). וראה לקמן (בפרקנו בהערה ק"ה) שכתבנו בשם הכת"ס, שאפי' שכזית זה הינו של א' מהם, חייב הוא לתת את חציו לחבירו, ויאכל כ"א מהם חצי כזית, יקיאו וישוב ויאכלו, כך שהנאת גרונו בסה"כ בכזית אחד שלם, ויוצאים שניהם י"ח בכך. ויש לציין, שדעתו כן משום דס"ל דבמצה בהנאת גרונו סגי. אך ראה שם די"א דבהנאת מעיו תליא הדבר, ולפי"ז חייב רק אחד מהם לאכול כזית זה. ועוד נראה, שלדעת הכת"ס הא דהקיא את המצה קודם לכן, דבר זה לא הוציא אותה מגדר שראויה היא עדיין למאכל אדם. וראה מל"מ (פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ח), ולקמן (בהערות נ"ט, ס"ב, צ"ד וק"ד). ולענ"ד נראה, שאם יש בכזית זה שיעור גדול כ"כ, שאם יחלקוהו ימצא כזית בשיעור קטן, ואפי' בשיעור זית של ימינו [וכמו שפסקו הגר"ח מוולוז'ין, האב"נ, החלקת יואב והחזו"א (לפי מה שכתב לי הגר"ח קנייבסקי שליט"א במכתבו, מובא לקמן בנספחים)] הרי שיש מקום לומר שיחלקו המצה שכ"א יקבל כזית קטן כגודל זית של ימינו, ויסמכו על הפוס' הנ"ל. אך מ"מ לא יברכו ברכת "על אכילת מצה", משום סב"ל. וצ"ע אם אכן כך ראוי לנהוג.

מי שאין ידו משגת לקנות אלא כזית א' של מצה, או כזית מרור, יקנה כזית מצה. ואף ספק אם אכל מצה, ומרור בודאי לא אכל, ישתדל להשיג כזית מצה דעדיף טפי. ולא מיבעיא למ"ד ספק מה"ת לחומרא, אלא אף למ"ד דרבנן עדיף ספק דאעו' מודאי דרבנן. כמ"ש (בסי' תקצ"ה) גבי ספק תקיעות, ומוסף ודאי [א"א. כה"ח (סי' תע"ה סק"נ)].

[17]יז. כך עולה מדברי מרן (בסי' תע"ה סעי' א' וסי' תע"ז סעי' א'). וכ"כ השו"ג, כה"ח (סי' תע"ה סקפ"ז), ילקו"י (עמ' 398 סעי' ה') וש"א. ומ"מ לא כתבנו שמדרבנן בעי' לאכול ד' כזיתים, אלא רק שלמעשה יש לאכול ד' כזיתים, שכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א. משום שקשה לומר שחכמים חייבו לאכול ב' כזיתים עבור "המוציא" ו"על אכילת מצה", אלא הפוס' התחבטו לאיזו מצה אנו מתכוונים בברכת "המוציא" ובברכת "על אכילת מצה". ובלא"ה לדעת הגר"א נבנצל שליט"א אם בעליונה אין שיעור מספיק, יכול לקחת כזית א' בלבד מהעליונה והתחתונה ביחד [וכבר כתבנו בקוה"ש (סוף ח"ה) שלדעת הגר"מ אליהו זצ"ל אין זה כך – מ.ה.]. לכן אין לומר שחכמים חייבו לאכול ד' כזיתים, אלא יש לכתוב שכן יש לנהוג למעשה. עכת"ד. וראה עוד מה שכתבנו בשמו בקונטרס שיעור כזית, שם.

בספר ילקו"י (עמ' 398 ס"ו) כתב בשם הגרי"ח בספרו הוד יוסף, שכאשר חל ליל הסדר בשבת יש לאכול עוד כזית א' של מצה למצות אכילת שבת משום שאין עושין מח"ח. אלא שהוסיף, שאביו הגר"ע יוסף זצ"ל, אמר לו שאין הכרח לכך, כיון שבמעשה א' מתקיימות ב' המצוות לא שייך בזה אין עושין וכו'. וראה חזו"ע (ח"א סי' ח' וח"ב עמ' קנ"ז).

הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שמי שאינו רוצה לאכול מצות נוסף על מצות החיוב, צריך הוא לכוון בעת אכילת מצות החיוב לצאת י"ח גם מצות סעודת יו"ט. ואם חל ליל הסדר בשבת, צריך לכוון לצאת בזה גם י"ח סעודת שבת. עכת"ד. וראה לקמן מה שכתבנו בשמו (בפרק ט' סוף הערהא').

[18]יח. כ"כ מרן (בסי' תע"ה סעי' א'), דבעי לקחת כזית מן השלימה העליונה, וכזית מן הפרוסה והוא מדברי הראבי"ה (ח"ב סי' תקכ"ה), הרא"ש והטור. וכ"כ המ"א (סק"ד), הפר"ח בדעת מרן (והוסיף דהכי נהוג), קיצוש"ע (סי' קי"ט סק"ה), וש"א.

והקשה הב"ח, דהניחא מהפרוסה, שמברך עליה "על אכילת מצה", כיון שאין אכילה פחות מכזית, לכן בעי כזית. אך השלימה שמברך עליה "המוציא", מדוע בעי כזית, ומאי שנא משאר פת שמברך עליו "המוציא" אף שאוכל פחות מכזית. ולכן כתב, דאפשר שלמרן הב"י ס"ל דאף בעלמא כשיש לו כזית צריך לכתחי' לאכול את כולו.

וגם בשו"ת התעוררות תשובה (ח"ב סס"י ק"ל) התקשה בכך, ולכן כתב דכיון דקיי"ל דחייב לאכול מה"ת כזית פת ביו"ט, וכיון דאין עושין מצוות חבילות חבילות, מש"ה בעי לאכול ממצת "המוציא" ג"כ כזית כדי לקיים מצות אכילת יו"ט, נוסף על כזית מהמצה השניה שאוכלה לשם מצות מצה. והביא דבריו הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"ב עמ' קנ"ז הערה א') ודחה דבריו. עיי"ש (ועוד הביא שם דברי שו"ת שמן ראש, שכתב דמהמצה שמברך עליה "המוציא" סגי לאכול פחות מכזית).

ואמנם פוס' רבים תירצו קושיה זו בכך, שכיון שיש מחלוקת בין הפוס' איזוהי המצה שחלה עליה ברכת "המוציא" ועל איזו מצה מברכים ברכת "על אכילת מצה" (כדלקמן), לכן צריך לאכול מכל אחת כזית, שהרי ברכת "על אכילת מצה" נאמרת על אכילת כזית לפחות. כ"מ מדברי תה"ד (סי' קל"ט) שהב"ד המ"א (סי' תע"ה סק"ד), ומהתוס' (שהב"ד מרן בב"י, והמ"א שם). וכ"כ הפר"ח, המ"ב (סי' תע"ה סק"ט), כה"ח (סקי"ז) וש"א. וראה גם בט"ז (סק"ב). וכן הסיק הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (שם). והוסיף, שיש לנהוג כמש"כ מרן, גם בשל כך שלדעת הצל"ח והחת"ס יש להכפיל את שיעור הכזית של המצה, כיון שהביצים התקטנו, ולכן לדעתם יש לקחת לכל כזית שיעור כביצה של היום (ראה ע"כ לקמן בקונטרס השיעורים בסוף הספר). ואמנם לדינא פשוט לדעתו שאין לפסוק כדעת הצל"ח, דהעיקר להלכה ללא פקפוק היא דעת הגרא"ח נאה כפי שכתב שם (וכן שמעתי ממנו, וכפי שכתבנו ע"כ שם), מ"מ לענין זה כיון שפסקו הרא"ש, הטור ומרן דבעי ב' זיתים, ראוי לחוש לזה כל מה שאפשר, עיי"ש.

ובהגדת אור חמה (עמ' י"ט) כתב הטעם דבעי ב' כזיתים, משום דבק"פ מצינו שהאוכלו לשם הנאת גופו אינו מקיים מצוה מן המובחר. ולכן גם במצה, אם יאכל רק כזית א' ויברך עליו "המוציא" ו"על אכילת מצה" חיישינן שיפגום בכוונת המצוה, שבברכת "המוציא" מכוון על הנאת גופו מהמצה, ובכוונה זו פוגע בכוונת אכילת המצה לשמה. והב"ד הסה"ע (עמ' תנ"ה סעי' א'), וכתב דצ"ע, דלפי"ז גם בליל א' דסוכות בעי ב' כזיתים.

ומרן הח"ח, אף שהביא דברי הפר"ח בהסברו הנ"ל, מ"מ לא נחה דעתו בכך, ובבה"ל (רס"י תע"ה ד"ה "כזית") שב להקשות ע"כ, וכתב שהדבר תמוה מאוד. דלפי"ז יוצא דבר חדש, דבלילה הראשון בעי לאכול ב' כזיתות כדי לצאת י"ח אכילת מצה. ולא מצינו זאת בפוס' דסברי דצריך ג' מצות, זולת הרא"ש והמרדכי. והוסיף עוד להקשות ע"כ מהגמ', וכתב שלכן בודאי די בכזית א' בצירוף משתי המצות, ולכן נשאר בצ"ע. וראה כה"ח (סי' קס"ז סקט"ו) מש"כ בשם האריז"ל. וראה עוד בתוס' פסחים (דף קט"ו ע"א ד"ה "אלא מברך"), שעולה מדבריהם, שכזית המצה השני הינו רשות לגבי המרור, ואפי' אין חיובו מדרבנן. עיי"ש. ואכמ"ל.

ובענין אם חיוב אכילת ב' זיתים אלה חל רק על הבוצע, או על כל המסובים, ראה לקמן (בהערה ל').

[19]יט. הא דבעי לאכול עוד מצה באכילת הכורך, כך איתא בברייתא פסחים (דף קט"ו ע"א), דתניא: אמרו עליו על הלל שהיה כורכן (את המצה והמרור) בבת אחת ואוכלן. ע"כ. וכ"פ מרן (בסי' תע"ה סעי' א'), שנוטל מצה שלישית ובוצע ממנה וכורכה עם המרור. ויתבאר בס"ד לקמן בדיני כורך.

והאי דבעי לאכול "כזית" מצה בכורך, כ"כ הרוקח, המהרי"ל בדרשותיו, הטור (בסי' תפ"ו), המ"ב (סי' תע"ה סקט"ז) וכה"ח (סק"ל).

[20]כ. הא דבעי לאכול כזית א' כאפיקומן, כ"כ הרמב"ם (פ"ח מהל' חו"מ ה"ט) ומרן (בסי' תע"ז סעי' א'), שכ"א מהמסובים בעי לאכול כן.

ומה שכתבנו שי"א שלכתחי' טוב להוסיף ולאכול בסה"כ ב' כזיתים כאפיקומן, כ"כ המ"ב (סי' תע"ז סק"א), כה"ח (סק"א) ועוד אחרו'. ומדברי הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע ח"א (סי' מ"ד) נראה שמעיקר הדין ודאי א"צ לזה. עיי"ש. וראה עוד לקמן (בפרק ט' הערה כ"ז).

[21]כא. דרך פיקודיך, כה"ח (סי' תע"ה סק"ז), חזו"ע ח"ב (עמ' קנ"ט). וראה ב"ח (סי' תרכ"ה) ומ"ב (באותו סימן ססק"א), ומועדים וזמנים (ח"ג סס"י רנ"ט). ואם לא כיוון זאת, ראה לקמן בפרקנו (סעי' כ"ג).

ועוד בענין כוונת אכילת המצות ראה כה"ח (סי' תע"ג ס"ק קי"ז, וראה עו"ש סי' קנ"ז סק"כ).

[22]כב. כתב כה"ח (בסי' תע"ה סקנ"ט), שכיון שלדעת כמה פוס' מצוות צריכות כוונה, ובפרט מצוות התלויות באמירה, (והבאנו דבריהם לקמן בהערה ס"ג), הרי שצריך האדם ליתן דעתו בכל דבר מצוה שעושה, שהוא עושה כדי לקיים מצוות בוראו, כדי לצאת אליבא דכו"ע ולקיים המצוה בשלימות. ואפי' במצוות דרבנן יכוון לקיים מצות השי"ת שציוונו לשמוע בקול דברי חכמים וכמ"ש "ככל אשר יורוך". וע"כ תיקנו לומר "לשם יחוד" וכו' קודם כל מצוה, כדי לקיים המצוה בשלימות, במחשבה ודיבור ומעשה, וכו'. עיי"ש. וראה עוד בשו"ע (סי' ס' סעי' ד'), מ"ב ובה"ל שם, ובפרט בכה"ח (ס"ק י' וי"א). עיי"ש.

והגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"א סי' כ"ט, וח"ב עמ' קנ"ט) כתב, שא"צ לומר "לשם יחוד", אלא רק כחסידות בלבד. ועוד כתב שם בשם הנוב"י ושו"ת פני מבין כדלקמן, שכ"ה בפרט במצוות שמברך עליהן, כיון שהברכה גורמת ממילא להתעוררות המחשבה. והוסיף, שאין הדברים אמורים דוקא במצות אכילת מצה שהיא פעם א' בשנה. אלא ה"ה גם בשאר מצוות שרגיל לברך עליהן בכל יום. עיי"ש טעמו. ומ"מ מי שחושב שיכוון יותר בשל אמירת "לשם יחוד", טוב שיאמרו. עכת"ד. ויש להעיר, שאם אכן לפי הסוד חובה לומר "לשם יחוד", לכאו' יש מקום לומר זאת, שהרי כתב המ"ב (סי' כ"ה סקמ"ב), שכל דין שלא הוזכר בהיפוך בש"ס ופוס', יש לילך אחר הקבלה. אלא שכתב עו"ש, שאם לא הוזכר בגמ' ובפוס', אע"פ שנזכר בקבלה אין אנו יכולים לכוף לנהוג כך. עיי"ש. וראה עוד בכה"ח (סי' כ"ה סקע"ה) שהאריך בדין זה ונטה מאוד אחר דעת הזוה"ק והמקובלים. ומ"מ צ"ע אם אכן גם לפי הקבלה זו חובה גמורה.

ובענין אמירת לשם יחוד קודם עשיית מצווה כלשהי, שיש מגדולי הפוס' שהתנגדו לאמירתו, ראה מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פ"ז הערה ד'), הל' דמ"י (שער דמ"י פי"א הערה קי"ח), והל' סוכה (פ"א הערה י"ז ופ"ד הערה א').

ומ"מ יש להעיר שישנם הנוהגים כיום לומר "לשם יחוד" אף לפני מצוות דרבנן. ונלע"ד בס"ד שאם נוהגים הם לומר כן הרי שראשית כל עליהם לומר כן לפני שבאים הם לביקור אצל הוריהם ומשמשים אותם, שהרי מקיימים הם אז מ"ע דאו' של כיבוד אב ואם. וכן אם משלמים הם שכר שכיר (כגון למתקן מכונת הכביסה וכדו'), עליהם לומר כן לפני ביצוע התשלום, שה"ז מ"ע של "ביומו תתן שכרו". וכן לפני עשיית חסד עם חבר (- מ"ע דאו' רבות הכרוכות בעשיית גמ"ח). וכן הלאה וכן הלאה.

וכעין זאת, יש להעיר גבי אותם הטובלים במקווה לפני הדלקת נרות חנוכה שהיא מצווה דרבנן, (והמקווה פתוח לשם כך!). לפי"ז קודם נסיעתם להוריהם צריכים הם ג"כ לטבול. וכן לפני לימוד התורה הקדושה (שממילא מצוותה כל היום), לפני הלוואה או פריטת מטבע לחבר (שה"ז מ"ע דאו' של גמ"ח, אך לא הגיוני שחבירו ימתין לטבילת הפורט). וא"כ כל היום רק יטבלו. ואת"ל שהטבילה לפני הדלקת נ"ח הינה כדי לקבל את הארת הדלקת הנרות, יש להקשות עליהם, שהרי גם ע"י מצוות כיבוד או"א ישנה הארה גדולה (ועליה אף מפורש בתורה שהיא מארכת חייו של אדם). ובפרט שטבילה לפני הדלקת נרות חנוכה לא נזכרה כלל בדברי רבנו האריז"ל וזיע"א.

ואף שאינני מזלזל ח"ו ח"ו ח"ו באמירת "לשם יחוד", ולא בטבילה במקווה הטהרה. אך רק הרהרתי בדברים הנ"ל וכל אחד יעשה כמנהג אבותיו וכהוראת רבותיו.

[23]כג. ענין הסימני הסדר "מוציא-מצה", יש שכתבו שהם רומזים לאדם, שצריך בעת הכנת המצות להוציא מלבו כעס ומריבה (מצה מלשון מצה ומריבה), ולהכניס אהבה [מורה באצבע (סעי' ר"ז). הסה"ע (עמ' קס"ג)].

ולענין עיקר ד"ז דבציעת ואכילת שני הכזיתים הראשונים, הרי שמרן כתבו (בסי' תע"ה סעי' א'). ואמנם מרן לא ביאר אם כ"א בוצע ומברך על המצות לעצמו, או שא' בוצע ומברך עבור כל המסובים או חלקם. ואמנם יש הנוהגים שבעה"ב מברך ומוציא את כולם י"ח, ויש הנוהגים שכ"א מברך לעצמו [ראה הרה"מ (פ"ח מהל' חו"מ הי"ב). אב"נ (או"ח סי' שפ"א). שו"ע הגר"ז (סי' קס"ז סקי"ח). ערוה"ש (באותו סי' סעי' כ"ח). חזו"ע (ח"ב עמ' רס"ב). הגדת מועדים וזמנים (עמ' צ"ז). שש"כ (ח"ב פנ"ה הערות ט"ו ופ"ד). הסה"ע (עמ' תנ"ו ותס"ב). ולעיל בפרקנו (הערה י')]. והחת"ס היה נוהג להוציא את כל המסובים בברכת "המוציא", כדי להוציאם י"ח לחם משנה כבכל שבת ויו"ט, ואילו את ברכת "על אכילת מצה" היה מברך כ"א מהמסובים בעצמו [מנהגי החת"ס (סי' י' סקי"ז). ובהגדה מבית לוי (עמ' קצ"ג) כתב שכן נהג הגרי"ז מבריסק].

[24]כד. הא דכתבנו שלוקח את המצות קודם הברכה, זאת עפי"ד מרן (בסי' קס"ז סעי' ד'), והמ"ב [(סקכ"ב) עיי"ש הטעם. וכתבו זאת גבי הפת. וה"ה לני"ד]. ומ"מ אם קודם בירך ואח"כ נטל בידיו, א"צ לחזור ולברך (מ"ב שם). וראה בשו"ע באותו סימן (סעי' ד') ובמ"ב שם (סקכ"ג), שטוב ליתן ידיו על הפת בשעת הברכה.

ומה שכתבנו שיקחן מהקערה, כן עולה מדברי מרן (רס"י תע"ה). ויש לזכור שיש לקחת למצות המצווה מצות שהיו מונחות לפניהם בעת אמירת ההגדה, וכמו שכתבנו לעיל בפ"ו, ולקמן (בהערה ל"ד).

אף שנוהגים בשבת ויו"ט לסמן את מקום הבציעה על הלחם בסכין, אין נוהגין לעשות כן במצות המצוה [הסה"ע (עמ' תס"ב ס"ג) בשם ילקוט הגרשוני. וראה כה"ח (סי' קס"ז סקי"ח)].

[25]כה. כך עולה מדברי מרן (סי' תע"ה סעי' א') שכתב שיקח הפרוסה בין ב' השלימות. וכ"כ המ"ב (שם סק"ב).

הא דבעי ליקח בידיו שלוש מצות, כ"כ המהרי"ל בדרשותיו, המ"א, המ"ב (סי' תע"ה סק"ב) וכה"ח (סק"ו). והטעם לכך, שהעליונה הינה לברכת "המוציא", השלישית הינה לחם משנה, והפרוסה ע"ש "לחם עוני" (מהרי"ל שם, מ"ב וכה"ח שם). והיינו שלכן בברכת "המוציא" בעי שיאחז ג' מצות, משום דבעי ב' מצות שלימות ללחם משנה. אך לברכת "על אכילת מצה" אין צריך לחם משנה, ולכן סגי בעליונה ובפרוסה. וכבר כתבנו לעיל בריש פרק ד', בענין סידור הקערה, שיש מהראשו' דס"ל דיש להניח רק שתי מצות בקערה. וראה רמב"ם (פ"ח מחו"מ ה"ו).

ומה שכתבנו שלעיתים יקח יותר מג' מצות, זאת עפ"י מה שכתבנו לעיל בפרק ה' סעי' י"ח. ואמנם שם כתבנו זאת לגבי הנחת המצות בקערה, אך הרי מניחם לצורך הגבהתם בזמן הברכה, שיברך על כזית לכ"א מהמסובים. וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שכאשר אין במצה האמצעית מתוך שלוש המצות שיעור מספיק, ואז לוקחים במקום המצה האמצעית שתי מצות, כדי שיהא שיעור כזית לכ"א משתי המצוות שנעשות בה (שהרי אוכלין אותה גם לאפיקומן), אזי יש בשעת ברכת "המוציא" להגביה את כל ארבע המצות. עכת"ד. וראה לעיל (פ"ה הערות נ"ג ונ"ד).

[26]כו. מה שכתבנו שיקח המצות כסדר הנחתם, כ"כ מרן (בסי' תע"ה סעי' א'). והוסיף, דהיינו הפרוסה בין ב' השלימות.

ומה שכתבנו שיברך עליהן תחילה "המוציא", ג"ז כתב מרן שם והמ"ב (סק"ב), וכ"כ כה"ח (סק"ו) בשם המהרי"ל, ובסי' תע"ג (ס"ק קי"ז) בשם שעהכ"ו. והוסיף שכ"ה הסכמת האחרו'.

והטעם שמקדים ברכת "המוציא" לברכת "על אכילת מצה", כתב בסדר פסח לרבינו שמעיה וכן בספר האסופות, משום דברכת "המוציא" תדירה טפי. וכ"כ הפר"ח. והב"ד כה"ח (סי' תע"ה סק"ז), והסה"ע (עמ' תס"א). ובמעשה רוקח (סי' ס"ז) כתב הטעם, משום דקיי"ל דלית ברכה דקדים ל"המוציא". דאורחא דמילתא לברוכי לקב"ה דאפי' לחמא דא מן ארעא, והדר מברך "על אכילת מצה" דאיתעביד מינה. עכ"ל. והב"ד הסה"ע (שם). ולכאו' אין ללמוד מזה גם לגבי סדר הברכות בסוכה, אם להקדים את ברכת "המוציא" לברכת "לישב בסוכה", או לאו. דשם ישנה גם בעיה אי ברכת "לישב בסוכה" קאי אאכילה או על עצם השהיה והישיבה בסוכה.

ועוד כתב מרן שם, דבעת הברכה יאחז את ג' המצות בידו (מרן סי' ר"ו סעי' ד'). וכ"כ המ"ב (סק"ב), כה"ח (סק"ו) בשם המהרי"ל, חזו"ע (ח"ב עמ' קנ"ז) וש"א. ואמנם הפוס' הנ"ל כתבו שלאחר מכן ישמיט המצה התחתונה מידו. ולפי"ז נראה שאוחז המצות בידו האחת. אך ראה בשו"ע סי' קס"ז (ס"ד), במ"ב (סקכ"ג) ובכה"ח (סקל"ב) בשם שעה"מ, שיאחז הפת בשתי ידיו. וראה שו"ע סי' ר"ו (סעי' ד') שכתב שכל דבר שמברך עליו לאוכלו צריך לאחזו בידו הימנית כשהוא מברך. ע"כ. ושמא יש נ"מ בין פת לשאר דברים לענין זה. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל בני"ד, והורה לי שכשאוחז את ג' המצות, וכן לאחר ששומט את התחתונה ואוחז ב' מצות, יש לאחוז אותן בשתי ידיו, ולא רק בידו האחת. עכת"ד.

י"א שיגביה המצות שאוחז בידו בעת שמזכיר שם ה' בברכת "המוציא" [הגדת חיים לראש, דיני מצה (סעי' י"ג). וכ"כ המ"ב (סי' קס"ז סקכ"ג)]. וי"א שלפי הקבלה יגביהן בעת שאומר תיבת "המוציא" [סידור הרש"ש. כה"ח (סי' קס"ז סקל"ב). וראה בא"ח (ש"ר פר' "אמור" ס"ו)].

אין מברכים "שהחיינו" על מצות אכילת מצה, משום שברכת "שהחיינו" שבקידוש פוטרת גם את מצות אכילת המצה [מהר"י מולכו. ברכ"י. כה"ח (סי' תע"ג סק"ו)]. ולכן כשמברך "שהחיינו" בקידוש יכוון גם על אכילת המצה (כה"ח שם). ויש שכתבו הטעם, לפי שיוצא במה שאומר בברכת "אשר גאלנו" את התיבות "והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור" [אבודרהם. הרוקח. הסה"ע (עמ' תס"ו סעי' י"ב. ועיי"ש בהערה 38)].

מי שלא היתה לו מצה בשעה שקידש ובירך "שהחיינו", ולאחר מכן הביאוה לו, צ"ע אם יברך שוב ברכת "שהחיינו" לפני אכילת המצה. דלטעם הראשון הנ"ל בעי לברך, שהרי לא היתה לפניו בעת ברכת "שהחיינו". ולטעם השני הרי יצא י"ח בברכת "אשר גאלנו". ונראה דסב"ל ולא יברך. ראה יחו"ד (ח"א בהערה שבסוף סי' צ"א), והסה"ע (עמ' תס"ז סי"ג).

נחלקו הפוס' על איזו מצה בין ב' המצות העליונות מברכים את ברכת "המוציא", ועל איזו מהן מברכים את ברכת "על אכילת מצה". ראה בטור ובב"י (רס"י תע"ה ד"ה "ומ"ש שיש"), ומש"ז (סי' תע"ה סק"ב). וראה עוד במ"ב [(סי' תע"ג ס"ק נ"ז ונ"ח) שכתב שברכת "המוציא" הינה על השלימה, וברכת "על אכילת מצה" ואכילת האפיקומן הינה מהמצה הפרוסה, בה"ל (סי' תע"ה ד"ה "ויברך"), כה"ח (סי' תע"ה סק"ה) וש"א].

[27]כז. אמנם מרן לא הזכיר דבר זה, אך כ"כ המהרי"ל בדרשותיו, המ"ב (סי' תע"ה סק"ב), כה"ח (סק"ו), חזו"ע [(ח"ב עמ' קנ"ז). וכתב שכן נוהגים. והיינו שאין זה מעיקר הדין, כיון שמרן לא הזכירו]. והטעם ששומט התחתונה, כדי להראות שעיקר הברכה של "על אכילת מצה" הינה על המצה האמצעית הפרוסה [הסה"ע (עמ' תס"ד) בשם הגדת חב"ד]. ועוד, כדי לחוש לדעת הסוברים שאין לוקחים שלוש מצות אלא ב' מצות בלבד [הסה"ע (שם), וראה לעיל (פ"ד הערה א')].

י"א שאין להניח מידו המצה השלישית לאחר ברכת "המוציא", כדי שלא להפסיק בין הברכה לאכילה [הסה"ע בשם שו"ת הרדב"ז (ח"א סי' פ"א). וכבר כתבנו שמרן בשו"ע לא הזכיר ד"ז, וכן הח"א (כלל ק"ל סעי' י"ט סק"ט). וראה בהסה"ע (עמ' תס"ד סעי' ח'). ולעיל בפ"ד כתבנו שיש מהפוס' דס"ל שיש ליקח רק ב' מצות בקערה. ראה באור הגר"א (סי' תע"ג ס"ד), ובמע"ר (סי' קצ"א)].

[28]כח. הא דמברך ברכת "על אכילת מצה" על ב' המצות העליונות, כ"כ הפוס' הנזכרים בהערה הקודמת, ואף כשחל ליל פסח בשבת יש לבצוע משתי המצות העליונות, ולא מהתחתונה והאמצעית, אף שבשבת רגילה בוצעים בלילה מהתחתונה [כה"ח (סי' תע"ה סק"י). עיי"ש].

והטעם שמברך את ברכת "על אכילת מצה" על ב' המצות, משום דאית פוס' דסברי שיברך "המוציא" על המצה השלימה, ו"על אכילת מצה" על הפרוסה, ואית סברי להיפך, וכנ"ל בהערה כ"ו. לכך כתבו הפוס' שיאחוז את שתי המצות העליונות בידו, וגם יבצע משתיהן, וכ"פ הטור והשו"ע ברס"י תע"ה [מ"ב (סק"ח), ובבה"ל (ד"ה "ויברך") וכה"ח (סק"ה). וכ"כ הטעם בטור (שם)]. וראה במ"ב (סי' תע"ג סקנ"ז) שכתב, שמ"מ עיקר ברכת "על אכילת מצה" קאי על הפרוסה, וברכת "המוציא" שמברך תחילה קאי על העליונה המונחת לפניו. וכעין זאת כתב (שם בסקנ"ח), שמה שאוכל לשם מצות מצה הינו מהפרוסה.

והטעם דבעי לברך את ב' הברכות בב"א, כתב הח"י (סי' תע"ה סק"ה) כיון שאם יברך תחילה רק את ברכת "המוציא" ויאכל, לא יוכל לברך אח"כ את ברכת "על אכילת מצה" שהרי כבר אכל מצה וקיים המצוה. וכן אינו יכול לברך מתחילה רק את ברכת "על אכילת מצה", שהרי אסור לאכול כלל מצה בלא ברכת "המוציא". לכן בעי לברך את ב' הברכות קודם האכילה.

י"א שיש לברך על המצה הפרוסה הן את ברכת "המוציא" והן את ברכת "על אכילת מצה", משום שבברכת הנהנין לא נאמר שאין עושין מצוות חבילות חבילות [רבי מנחם מוינא. הב"ד התוס' בברכות (דף ל"ט ע"ב ד"ה "הכל"). וראה בטור (סס"י תע"ה) שהביא עוד פוס' שסברו כן].

ובענין מה שכתבנו שנוסח הברכה הוא "על אכילת מצה", כ"כ הרמב"ם (פ"ח מהל' חו"מ). ואמנם לדעת הרבה ראשו' הנוסח הוא "לאכול מצה" [ראה מאירי פסחים (דף ז' ע"א). הרה"מ (שם הי"ב), ב"י (סי' תע"ה ד"ה "ומש"כ רבינו שמברך"), ד"מ שם בשם הר"ן, והסה"ע (עמ' תס"ד הערה 27)] אלא שנהגו העולם לברך "על אכילת מצה", כמבואר בב"י (שם). וכ"פ מרן בשו"ע (סי' תע"ה סעי' א'), שיברך "על אכילת מצה". וכ"כ האחרו' [המ"ב (בסי' תע"ה ס"ק ב', ח', ט' ועוד). כה"ח (סי' תע"ה סק"ז) וש"א]. וכתבו השד"ח (מערכות ברכות סי' א' סקט"ו) ובחזו"ע (ח"א סי' ל'), שמי שטעה ובירך "לאכול מצה" אין זה מעכב. אך נהגו לברך "על אכילת מצה" ולכן לכתחי' אין לשנות. עכת"ד.

וכתבו הפוס' הטעם לנוסח "על אכילת מצה", משום שמצוות הנגמרות עם עשייתן, כגון מילה, טבילה נט"י וכדו', מברכים עליהן בנוסח "על". אך מצוות שיש בהן שיהוי זמן, כגון מצוות תפילין, ציצית, סוכה, שמצוותן נמשכת, מברכין עליהן בנוסח "לְ", שנוסח זה משמעותו על להבא. ולכן ברכת המצה הינה בנוסח "על", לפי שמצות אכילת מצה נגמרת מיד עם גמר האכילה [ספר הישר לר"ת, ראב"ן, הרא"ש ועוד. והב"ד בהסה"ע (עמ' תס"ה). וראה עוד תוס' שבת (דף קל"ז ע"ב ד"ה "אבי הבן")]. ויש שכתבו הטעם, משום שבברכת המצה הינו מוציא את עצמו וגם את שאר המסובים, ואילו נוסח "ל" משמעו לעצמו בלבד [ה"ה (פ"ח מהל' חו"מ הי"ב). וראה בלח"מ (שם), ובהסה"ע (שם הערה 30)]. ואחרים כתבו הטעם, משום שבזמן ביהמ"ק היו מברכים "על אכילת מצות ומרורים". לכן גם בזה"ז מברכים בנוסח "על" [ח"י (סי' תל"ב). וראה מועדים וזמנים (ח"ג סי' רנ"ב)]. ועוד טעם, משום שברכת המצה קאי על אכילת כל המצות שיאכלו בליל הסדר, שאף בהן מקיימים מצוה (ראה בפרקנו סעי' כ"ח), ולכן מברכים בנוסח "על", שמשמעו על כל המצות שיאכל בלילה זה [מועדים וזמנים (שם). וראה בהסה"ע (שם הערה 32)]. ועוד בענין זה ראה בשד"ח (ח"ה, מע' ברכות סי' א' ס"ק ט"ז).

יש שכללו ברכת הודאה על הנסים בברכת מצה ומרור, וכך ברכו: ברוך... אקב"ו על אכילת מצה ומרור בלילה הזה, להזכיר את גבורתו של מלך מלכי המלכים ב"ה, שעשה נסים לאבותינו בזמן הזה, בעבור אברהם יצחק ויעקב. ברוך אתה ה' זוכר הברית. ע"כ [הגדת גולדשמיט (עמ' 60). הסה"ע (עמ' תס"ד)].

והטעם שא"א "שהחיינו" ראה לעיל (בהערה כ"ו).

[29]כט. הא דבוצע משתי המצות העליונות יחדו, כ"כ מרן (בסי' תע"ה סעי' א'). ואף כשליל הסדר חל בשבת יש לנהוג כך ולבצוע מב' המצות, ולא ממצה א' כבכל שבת [מ"א. כה"ח (סי' תע"ה סק"י)].

יש לבצוע את המצות לאחר שסיים לברך את שתי הברכות [מרן (שם) והמ"ב (סק"ב)].

והטעם שבוצע מהמצות יחדו, ולא זו אחר זו, משום שלכתחי' יש לאוכלן יחדו (כמש"כ מרן בסעי' א', וכדלקמן). וכדי שלא יהא הפסק בין בציעת המצה הראשונה לבין האכילה ע"י בציעת השניה, לכן נכון שיבצען יחדו [כ"כ המ"ב (סי' תע"ה סק"ג) מדנפשיה עפ"י השו"ע (סי' קס"ז ס"א). וראה כה"ח (סקי"א)].

י"א שבוצע המצות זו אחר זו, קודם את השלימה ואח"כ את הפרוסה [שב"ל (סי' רי"ח). וראה עוד בספר ויגד משה (סי' כ"ד סקי"ד), והסה"ע (עמ' תס"ז סעי' י"ד)].

[30]ל. כ"כ מרן (סי' תע"ה סעי' א'), דבעי לאכול כזית מכ"א מהמצות. ואמנם מרן שם כתב כך לגבי היחיד, ולא הזכיר שא' מחלק לשאר המסובים, אך כ"כ האחרו' [ראה קיצוש"ע (סי' קי"ט סעי' ה'), ויגד משה (סי' כ"ד סקכ"ח), חזו"ע (ח"ב עמ' רס"ב), הגדת מועדים וזמנים (עמ' צ"ח), לוח מנהגי בעלז, וש"א. וראה עוד לקמן (בהערה ל"ג)]. וכתב בחזו"ע (שם עמ' קנ"ח), שיבצע משתי המצות, כזית מכ"א. וכ"כ שם (בעמ' רס"ב) שיחלק לכל המסובים כזית מכ"א מהמצות, ולפחות יתן כזית א' לכ"א מהמסובים.

והטעם דבעי לאכול כזית מכל אחת מהמצות, ולא סגי בשני כזיתים ממצה א' – השלימה או הפרוסה, כתב המ"ב (סי' תע"ה סק"ו), שלפי שבירך את שתי הברכות וכוונתו היתה על השלימה ועל הפרוסה, לפיכך צריך לאכול משניהם.

יש הנוהגים שכ"א מהמסובים לוקח ב' מצות לעצמו, א' שלימה וא' פרוסה, ואוכל מהן ב' כזיתים [הסה"ע (עמ' תנ"ו ס"ד) בשם ויגד משה ומועדים וזמנים]. וי"א לסדר לפני כ"א מהמסובים שלוש מצות, והבנות תצטרפנה ללחם משנה של הבנים. ואם אין לו בנים יתן ג' מצות לבנות [הגר"מ פיינשטיין (במוריה תשמ"ה). והבאנו דבריו בפרקנו במקו"א], וכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שיש נוהגים לחלק לכל א', או לכל שני אנשים ג' מצות. ע"כ. וראה לעיל מש"כ בהערה כ"ג.

ובענין מה שכתבנו שיתן לכ"א מהמסובים, ראה בבא"ח (ש"ש פר' "וירא" סעי' ט"ו) שכתב בדיני סעודת שבת, שעפ"י הקבלה צריך הבוצע בסעודה לבצוע לעצמו כזית ולטעום ממנו, ואח"כ לבצוע כביצה ולתת לאשתו, ולאחר מכן לבצוע לשאר המסובין. וכן שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל שיש לנהוג בסעודות שבת. ומ"מ לגבי ליל הסדר נראה שהבוצע יקח מיד לעצמו כשיעור שני הכזיתים הראשונים. ורק אח"כ יתן לאשתו ולשאר המסובים את שני הכזיתים לכ"א מהם.

כפי שכתבנו לעיל (בסעי' ז'), לכתחי' צריך כ"א מהמסובים לאכול לאחר נטי' הידים מצה בשיעור ב' זיתים. ויש מקילים ואומרים, שרק בעה"ב או עורך הסדר, אשר הקערה לפניו, בעי לאכול ב' כזיתים. שכן רק לגביו שייך לומר שאין בציעתו חשובה אלא כשאוכל כזית לאחר ברכת "המוציא". ובפרט שעפי"ר קשה לחלק מהמצות שבימינו ב' כזיתות לכ"א מהמסובים [כ"כ בהגדת מועדים וזמנים (עמ' צ"ז). והב"ד הסה"ע (עמ' תנ"ו סעי' ד'). וראה בשש"כ (ח"ב פנ"ה הערות ט"ו ופ"ד) שכתב בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל "דאפשר דסגי גם בפחות מכזית מהלחם משנה. ומש"כ הרמ"א (בסי' קס"ז סעי' א'), הוא משום דבלא"ה נכון לאכול מיד כזית, ולא להפסיק בדיבור באמצע. אבל הרי מצוי מאוד שאינם מקפידים ע"כ, וא"כ אפשר שגם לכתחי' יכול שפיר לצאת מהבוצע אף בפחות מכזית, ובפרט בסעודות של שבת ויו"ט של פסח, דא"א כלל שהבוצע יתן מן הלחם משנה כזית לכ"א מן המסובים. והמהדר יאכל עד כזית ממצה אחרת". עכ"ל. ומ"מ גם הוא כתב כן בלשון "אפשר"].

ושאלתי את הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי זצ"ל, ושניהם הורו לי שהן הבוצע המברך, והן שאר המסובים צריכים לאכול שני כזיתים לאחר ברכת "המוציא" ו"על אכילת מצה". והוסיף הגר"ש ישראלי זצ"ל ואמר, שלמרות שהמסובים רק שומעים את ברכת "המוציא", מ"מ אין נ"מ בין שומע למברך לענין זה. עכת"ד. וכן עולה מחזו"ע (ח"ב עמ' קנ"ח סוף הערה א'). וראה במוריה (סיון תשמ"ה עמ' נ'), שקצת משמע מדברי הגר"מ פיינשטיין זצ"ל שלעיתים אפשר להקל מלאכול כזית שני לברכת "המוציא" בלילה זה. עיי"ש. ומ"מ ממסקנת דבריו שם, שיש ליתן ג' מצות אף למסובים, נראה דלא ס"ל להקל.

[31]לא. כ"כ מרן (סי' תע"ה סעי' א'). וכ"כ כה"ח (באותו סי' ס"ק י"ב וי"ד, ובסי' קס"ז סקל"ז) עפי"ד האריז"ל, שכל פרוסת "המוציא" צריך לטבול במלח, ואפי' שעשויה מפת נקיה. וכ"ה במצה (עיי"ש שכתב בסו"ד שיטבול במלח וינפצו, כדי לאכול המצה בלא מלח). וכ"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' קנ"ח) שיש לטבול המצה במלח. וראה מרן סי' קס"ז (סעי' ה').

ומה שכתבנו שיטבל במלח כל חתיכה שפרס מהמצות, כ"מ מכה"ח ובחזו"ע שם. ואמנם הרמ"א (שם בסי' תע"ה) כתב שאין המנהג לטבול במלח בלילה הראשון דפת נקי א"צ מלח (ראה שו"ע ורמ"א סי' קס"ז סעי' ה'). וכתבו הפוס' [מ"ב (סק"ה), כה"ח (סקי"ג) וש"א] דה"ה בליל יו"ט שני של גלויות. והוסיפו, שאף שבכל ימות פסח מטבילין במלח, אע"פ שהיא נקיה וא"צ טיבול מן הדין, כמבואר בסי' קס"ז (ס"ה), מ"מ בליל הסדר אין נוהגין כן, דטפי הוא נראה כלחם עוני כשאינו טבול במלח [לבוש. מ"ב (סק"ד) וכה"ח (שם)]. ויש שכתבו שכיון שלילה זה הינו ליל שימורים השמור מן המזיקים, לכן א"צ מלח הבא להגן על ישראל [כמש"כ התוס' ברכות (דף מ' ע"א). וכתב טעם זה בהגדה שלמה (עמ' 194), ובהגדת מועדים וזמנים (עמ' ק"ה)]. ויש שכתבו הטעם שא"צ לטבול במלח בלילה זה, מפני חיבוב מצוה, לצאת י"ח במצה שאין עמה תערובת טעם אחר כלל. אלא שבאמת מעיקר הדין אין לחוש לזה (הגר"ז. הב"ד כה"ח שם). ואכן א' מהראשו' היה טובל בציעת המצה במלח, ואמר שאפי' את המצה שאוכל ל"כורך" מותר למולחה (כ"כ מהר"יל בשם המהר"ש. והב"ד כה"ח שם). ויש מי שנהג לאכול כזית ראשון בלא מלח. ולאחר מכן היה מטבל מצה במלח ואוכלה [כ"כ בהגדת חקל יצחק, הב"ד הסה"ע (עמ' תע"ו ס"ד)].

יש שכתבו לטבל המצה בחרוסת [הרמב"ם (פ"ח מהל' חו"מ ה"ח). הגמ"י שם בשם תשו' הגאונים. טור (סי' תע"ה) בשם רב עמרם. והזכיר הרמב"ם ענין הטיבול בחרוסת גם לגבי כרפס, מרור וכורך]. והטעם, לפי שבזמן ביהמ"ק כשהיו אוכלים המצה והמרור היו מטבילים אותם בחרוסת לכן גם בזה"ז כשאוכלים המצה לבדה יש לנהוג כן [שו"ת הרדב"ז (ח"ה סי' אלף תרצ"ב). והב"ד הסה"ע (עמ' תע"ה)]. ומ"מ דעת הרבה ראשו' שאין לטבל המצה בחרוסת, וכן המנהג (ראב"ד שם. ה"ה שם. ב"י וכ"כ בהגהות חת"ס. והב"ח כתב שמן הדין היה להחמיר ולטבול בחרוסת, אלא שלא נהגו כן). והטעם, שיש לחוש שטעם החרוסת שחיובה מדרבנן יבטל את טעם המצה שחיובה מדאו' (טור בשם המנהיג). וראה עוד בענין זה בחזו"ע (ח"א עמ' תשט"ו) ובהסה"ע (פרק פ"ב).

ובענין מתי לטבל המצה במלח, אם לפני הברכה או אחריה, מלשון מרן (בסי' תע"ה ס"א) משמע דקודם בעי לברך ורק אח"כ לטבל המצה במלח. וראה לקמן פ"ח (הערה ח') עוד בענין זה.

[32]לב. ראה שו"ע (סי' רי"ג סעי' ג' ובנו"כ, סי' רי"ט סעי' ה' ובנו"כ, סי' תקפ"ט סעי' ח' ובנו"כ), ערוה"ש (סי' תע"ה סעי' ד') וכה"ח (סי' רע"ד סקי"ג).

מי שאכל את מצת המצוה בלא שתי הברכות, כתב בחזו"ע (ח"א סי' כ"ו) שיצא י"ח, ואין בזה משום מצוה הבאה בעבירה [עיי"ש שדן בדין מצוה הבאה בעבירה מדרבנן. ושי"א שיוצא בזה י"ח. ועוד, דכיון שהיה בידו לברך ולצאת, אין זה דומה למי שגזל מצה שאין בידו לקנותה, שכן לדעת הרמב"ן בפסחים (דף ל"ה ע"א) אין באיסור טבל מצוה הבאה בעבירה כיון שבידו לתקנו. ועוד, שמניעת הברכה אינה נחשבת כאיסור דרבנן אלא רק כביטול מצוה. וראה בגליוני הרמב"ם לגרא"מ שך זצ"ל בספר בית המדרש, שדייק מדברי הרמב"ם (הל' ברכות פ"א ה"ב), שאכילה בלא ברכה היא גם איסור ולא רק ביטול מצוה. והב"ד הסה"ע (עמ' תס"ו). עיי"ש. וע"ע ביבי"א (ח"א חאו"ח סי' כ"א)]. וי"א שהאוכל מצה בלא ברכה לא יצא י"ח, משום מצוה הבאה בעבירה [הגר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (סי' שכ"א)]. וראה עוד בזה בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סי' ק').

מי שאכל את מצות המצוה בלא ברכה, ותוך כדי אכילתו נזכר בכך, יברך רק את ברכת "המוציא", ולא יברך את ברכת "על אכילת מצה", כיון שאין לברך על המצוה לאחר קיומה [ירך יעקב (סי' י"ז). הב"ד הסה"ע (עמ' תס"ו). ולכאורה נראה דקאי לאחר שגמר לאכול לפחות כזית מהמצה. ראה כה"ח (סי' תקפ"ה סקל"ט), ולקמן (פרק ח' הערות צ' וצ"א), ומה שכתבנו בקונטרס הל' רה"ש (פ"ז הערה י"ג)].

יש מי שהסתפק בדין מי שאכל מצה בלא ברכה, אם לוקה מכת מרדות, כדין מי שאכל מצה בע"פ (ראה מש"ז סי' תע"א סק"א).

[33]לג. כתב מרן (בסי' קס"ז סעי' ט"ו): אין המסובין רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע. ע"כ. והיינו שאינם רשאים לחתוך מככרו של הבוצע ולטעום לפניו (מ"ב סקע"ז). וכתב ע"כ הרמ"א: אבל מותר לתת לכ"א חלקו קודם שיאכל הוא, והם ימתינו עד שיאכל הוא. ע"כ. אלא שהט"ז (סקט"ו) חלק ע"ד הרמ"א, וכתב דאין כדאי לבוצע שיחלק לכ"א חלקו טרם שטעם הוא בעצמו, שכיון שאין המסובים רשאים לטעום קודם שיטעם הוא תחילה, א"כ נחשב לו הדבר הפסק בין הברכה לאכילה, וזה אסור לכתחי'. והיינו שאם היו שאר המסובים רשאים לאכול לפניו, אחר שהוא כבר הוציאם בברכתו, אין זה נחשב כהפסק, שהרי הברכה חלה על כולם. וע"י שיקבלו תיכף חלקם ויטעמו תהיה נסמכת הברכה לאכילתם. אך כיון שהם אינם רשאים לטעום, מה לו להפסיק ולחלק להם קודם שיאכל הוא עצמו. ולכן הסיק שם הט"ז שקודם יאכל הוא ואח"כ יחלק להם.

והמ"א (שם סקל"א) השיב על דברי הט"ז, וכתב שכיון שמברך הוא בעד כולם אין זה נחשב כהפסק וזהו מכלל הטעימה. וכ"כ הלבוש. ולכן כתבנו את דעת החולקים, שלאחר הברכה יחלק המברך לשאר המסובין מן המצה לפני שיטעם בעצמו.

ומה שכתבנו שאף לדעה זו אין המסובים רשאים לטעום קודם שיטעם המברך, זאת משום שאף הרמ"א מודה לזה, שכתב שימתינו עד שיאכל הוא, וכנ"ל. וכ"כ המ"א [וראה כה"ח (באותו סי' ס"ק קי"ג) מש"כ בשם המאמ"ר]. ואמנם התוס' (בברכות דף מ"ז ע"א ד"ה "אין") כתבו בשם השר מקוצי, שאם בצע המברך ונתן לכ"א חלקו א"צ להמתין עד שיטעם המברך. והא דאמרינן בגמ' (בברכות שם) דאין המסובין רשאים לטעום וכו', היינו להקדים ולבצוע מן הפת שבוצע המברך. אך לאחר שנתן לכ"א חלקו אין קפידא. ע"כ. אך מרן בב"י העלה לענין הלכה, שאע"פ שנתן הבוצע לכ"א חלקו, אינם רשאים לטעום קודם שיטעם הבוצע. והב"ח כתב שנראה שהבוצע יהא נזהר לכתחי' לטעום מיד ולא לחלק למסובין, כדי שלא להכניס את המסובין לפלוגתא דרבוותא. וכיון שמרן והרמ"א פסקו שלא יטעמו המסובין לפניו, וכ"כ הרבה אחרו' [מ"ב (שם סקע"א), כה"ח (ס"ק ק"י) וש"א] להלכה, והוסיפו שכן המנהג, לכן לכן כתבנו כן אף לדעת הרמ"א.

אלא שבאמת אין הט"ז יחידאה בדעתו. שאף הגר"ז כתב שהמברך לא יחלק לשאר המסובין קודם שיטעם בעצמו, דהוי הפסק. וכ"כ המגן גיבורים, הבי"מ, וכן נראית דעת המ"ב (שם) וכה"ח (סקי"ב). וכתב הט"ז (שם) דלא ראינו מעולם מי שנוהג כך כדברי הרמ"א ז"ל. ואף אם הבוצע נתן למסובים רשות מפורשת לאכול לפניו לאחר שחילק להם, י"א דלא מהני [מ"ב (שם) בשם הדרישה, וכה"ח (ס"ק קי"ג. ועיי"ש בס"ק קכ"ב)]. וכיון שכן דעת המ"ב ורוב האחרו', כתבנו דעה זו כדעה העיקרית. ובפרט שכתבו כמה אחרו' שכן המנהג (ראה כה"ח סס"ק ק"י). וכ"כ בלוח דבר יום ביומו (בעלז), שקודם יאכל המברך ואח"כ יחלק המצה לשאר המסובים. וכ"מ מחזו"ע (ח"ב עמ' רס"ב), שקודם כתב שיטבל במלח ויאכל בהסבה, ואחר כך כתב שיחלק לשאר המסובים.

ובספר ספ"כ (עמ' קט"ז) כתב כדברי הרמ"א, ושלכן יש לחלק לכ"א מהמסובים שני כזיתים קודם שיאכל הוא את המצה. וכתב, שאף שהמ"ב כתב בשם האחרו' כדברי הט"ז, מ"מ בליל הסדר אם יאכל תחילה את ב' הכזיתים ואח"כ יחלק למסובין הרי יהיה הפסק גדול. וצ"ע ע"ד. שהרי יכול הוא לטעום מעט מן המצות בהסבה, ולאחר מכן לחלק לשאר המסובין תוך כדי אכילתו. וכדאי' בגמ' דרב טעים בשמאלו ומחלק "המוציא" בימינו וה"ה הכא, יחלק למסובין ותוך כדי כך יוסיף עוד מצות לפיו. ושמא קשה הדבר דבעי גם להסב בעת שאוכל. ואם אינו מיסב, כך שאין אכילתו הראשו', עד שיגמור לחלק, נחשבת למצות אכילת המצה, ה"ז לכאו' הפסק בין ברכת "על אכילת מצה" לאכילה עצמה, רק מצד ברכת "המוציא" טוב שיטעם מיד מעט. ועוד כתב שם, דהטעם שאין המסובין רשאים לאכול קודם הבוצע דכיון שעדיין לא נהנה איננו יכול להוציאם בברכתו (בשם הרא"ש והר"י). אך בליל הסדר יכול להוציא אחרים בברכתו אף אם הוא עצמו לא נהנה, ואפי' כבר אכל מצה, וכמבואר בשו"ע (סי' קס"ז סעי' כ'). עיי"ש שפלפל בכך. ואין דבריו מוכרחים. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, ואמר לי שמיד לאחר הברכה יתחיל הבוצע לטעום ולאכול מעט מהמצות אף בלא הסבה. אח"כ יחלק המצות גם לשאר המסובים ולאחר מכן יאכל את מצותיו בהסבה. ואכילתו הראשונה, זו שאוכל טרם שכילה לחלק את המצות לשאר המסובים, אינה נחשבת כאכילת המצוה. אלא רק לאחר שכילה לחלק המצות יתחיל לקיים את מצות האכילה בהסבה כראוי. ורק מאז מחשיבים לו את שיעור אכילת שני הכזיתים, וגם מונים זמן כדי אכילת פרס. ואין אכילתו הראשונה שאוכל בעודו מחלק המצות, נחשבת כהפסק בין ברכת "על אכילת מצה" לבין מצוות האכילה עצמה, אף שבאכילתו הראשונה אינו אוכל שיעור ואינו אוכל בהסבה ואינו מקיים המצוה. אלא כיון שהחל באכילה שפיר דמי. והוסיף, שלא עוד, אלא שבדיעבד אפי' שלא אכל כלל טרם שגמר לחלק למסובים אין זה נחשב הפסק. ויותר מכך, שאפי' הוא עצמו אינו טועם כלל מהמצות, אלא אומר להם שיאכלו ממצות אלה או ממצות מסוימות אחרות (היינו מדבר עמם מעניני אכילת המצה), אין זה נחשב הפסק, שה"ז כאומר: גביל לתורא [כמבואר בשו"ע (סי' קס"ז סעי' ו'). ומ"מ אין זה לכתחי', כמו שמשמע מלשון מרן שם. וכמש"כ שם בהדיא הרמ"א, והמ"ב (סקמ"א) גבי "גביל לתורא". וראה שעה"צ (שם סקל"ח)]. עכת"ד. אמנם אני כשלעצמי עדיין ק"ק לי מדוע האכילה שלא לשם מצווה לא חשיבא הפסק. ולכאו' לא דמי לדין האומר "גביל לתורא", דשם זה צורך ואילולא כן לא יוכל לאכול, אך הכא אכילה שלא לשם מצווה הינה פעולה ממשית המפסיקה בין ברכת המצוות לקיום המצווה. ולא זכיתי להבין את דברי רבינו הגרמ"א זצ"ל.

וראה עוד בספר ספ"כ (שם בהערה 53), ובהסה"ע (עמ' תס"ז הערות 45,46), שכתבו שאף לגבי ליל הסדר נחלקו האחרו' בד"ז, ולכן הבאנו את שתי השיטות בהא.

וכתבו הפוס' עוד שיטות אחרות בענין זה:

י"א לחלק הכזיתים למסובים אחר ברכת "המוציא" וקודם ברכת "על אכילת מצה", כדי שיאכלו כולם אחר הברכה מיד [הסה"ע (עמ' תס"ח) בשם סידור רס"ג, פירוש עץ חיים על הגדת תימן, והגדת מועדים וזמנים. והעיר שזה שלא כדברי מרן (בסי' תע"ה סעי' א') דבעי לברך "על אכילת מצה" על ב' המצות יחד].

ויש שנהגו קודם ברכת "המוציא" לחלק למסובים מצות שבורות שלא הונחו בקערה, ולאחר הברכה יחלק להם מהמצות שהיו מונחות בקערה, כדי שלא להפסיק הרבה בין הברכה לאכילה [הסה"ע (שם סעי' ה'). ועיי"ש (בסעי' ד') מש"כ עוד מנהג].

והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שאם מספר המסובים אינו רב, והיינו שיחד עם המברך אינם יותר מחמישה אנשים, יחלק המברך למסובים קודם שיאכל הוא. אך אם מספרם יותר מחמישה אנשים, יאכל קודם המברך מהמצה ואח"כ יחלק גם להם. עכת"ד. וכעין זאת ראה בשו"ע (סי' קס"ה סעי' ב') ובנו"כ.

וכל זה כאשר א' המסובין מברך עבור כולם ונותן להם מהמצות שלפניו. ואם המברך מברך עבור כולם, אך כ"א נוטל מהמצות שלפניו, והיינו שיש לפניו מצה פרוסה בין ב' השלימות [עפ"י מרן (בסי' קס"ז שם) ומ"ב (ס"ק פ', פ"ב ופ"ג) ושעה"צ (סקע"א)], רשאים המסובין לטעום קודם שיטעם המברך (שו"ע שם). וכ"ש אם כ"א מברך לעצמו, שהדין כן. וראה לעיל הערה י' מה שכתבנו בזה. ובענין שאין לכ"א לפניו לחם משנה (ובני"ד ג' מצות), ראה עוד במ"ב (סי' קס"ו ס"ק ע"ט ופ"ג, וסי' רע"ד סק"ח), ובהגדה ש"פ מועדים וזמנים (עמ' 17) שהביא ראיה מהתוס' פסחים. ואכמ"ל.

ואם כ"א מברך לעצמו, אך מקבלים הם את המצות מהבוצע, אין ראוי להם לטעום קודם שיטעם המברך, כיון שזקוקים הם לככרו (ובני"ד למצותיו) של הבוצע, ואין מדרך הכבוד לטעום לפניו [א"א. מ"ב (שם סקע"ו). כה"ח (ס"ק קי"א)].

ואגב, בענין מה שכתבנו שלדעה הא' צריך המברך לטעום מעט מהמצות קודם שיחלק לשאר המסובים, ראה במועדים וזמנים (ח"ג סי' רנ"ט) שכתב, שכיון שברכת המצה הינה על כזית, ובפחות מכך אין מקיימים המצוה, לכן מיד אחר הברכה בעי להכניס כזית לפיו, ואם יכול יכניס ב' כזיתים, וכ"ז כדי לסמוך המצוה לברכה. ע"כ. ונראה שיאכלם בהסבה.

[34]לד. כ"כ בשש"כ (ח"ב פנ"ה הערה ט"ו) בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל, וכ"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' קנ"ח סוף הערה א'), וכ"כ בספ"כ (עמ' קט"ז), שיוסיף לכ"א מהמסובים ממצות אחרות. וכן הורו לי הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי זצ"ל, שאם אכן במצה האמצעית לבדה יש בה לפחות שני כזיתים, אך בכל מחצית ממנה אין כזית לכל אחד מבני הבית, אזי יש לתת לכ"א מבני הבית מעט מחצי המצה האמצעית, ולהוסיף עליו ממצות אחרות כדי שישלים כזית לכ"א מבני הבית. וכן באפיקומן, יקח מעט ממנו, ויוסף ממצות אחרות כדי שיהיה כזית לכל אחד מהמסובים לאכול כאפיקומן. ע"כ. וכ"כ בחזו"ע (שם בעמ' קמ"ז, קנ"ח ורס"ב). עיי"ש. והוסיף הגר"מ אליהו זצ"ל והדגיש, שאותן המצות שמוסיפים להשלים לכ"א מבני הבית כדי שיאכל כזית, צריך שתהיינה גלויות לפניהם, על השלחן או בסמוך לו, על מנת שתאמר ההגדה עליהן. וכמו שאמרו בגמ' בפסחים (דף קט"ו ע"ב): לחם עוני – לחם שעונים עליו דברים הרבה [וכ"כ המ"ב (סי' תע"ג סקע"ו), וכה"ח (ס"ק קמ"ט וקס"ט)]. ואף שלמדו שם בברייתא דבעי גם לפרוס את המצה, כעני שדרכו בפרוסה, מ"מ אנו מקיימים את שתי הדרשות. ולכן צריך שכל המצות הללו תהיינה מצות שנאמרו עליהן דברי ההגדה. והוסיף, שאין האנשים שמים לבם לד"ז. עכת"ד. וראה בספ"כ (עמ' קט"ז) שכתב שאין המצות המשלימות חייבות להיות על השלחן בשעת אמירת ההגדה. ולא עוד, אלא שבדוקא אין להניחן על השלחן. ורק שטוב להחזיקן בידו בשעת הברכה. (עיי"ש בהערה 56). ואין דבריו נראים. כמבואר מדברי הגר"מ אליהו זצ"ל [ואגב זאת אמר עוד הגר"מ אליהו זצ"ל, שממש"כ הטור (בסי' תע"ג): ומחזיר הקערה שבה המצות כדי שתהא לפניו כשאומר ההגדה, כדאמרינן: לחם עוני – שעונין עליו דברים. וגם שתהא לפניו כשיאמר "מצה זו" ו"מרור זה". ע"כ. עולה מדברים אלה, דלא ס"ל כר"ח, שכתב שם בפירושו לגמ' (פסחים דף קט"ו ע"ב), ד"עונין עליו דברים" פי' אומר עליו הגדה: מצה זו שאנו אוכלין וכו'. עכ"ל. והיינו דוקא שאומר עליו ד"ז]. ומ"מ יש לנהוג כמו שאמרנו, ויוסיף למסובין להשלמת ה"כזית" דוקא ממצות שהיו לפניהם בשעת אמירת ההגדה. עד כאן תורף דברי הגר"מ אליהו זצ"ל. והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי בפעם אחרת, שכאשר במצה העליונה או האמצעית אין כזית לכל אחד מהמסובים, עדיף לשים לפני כ"א שלוש מצות משלו שיאכל מהן. עכת"ד.

וכעבור זמן מצאתי שכן כתב הגר"מ פיינשטיין זצ"ל (במוריה סיון תשמ"ה עמ' מ"ו) שכיון שקשה לתת לכ"א מן המסובים חמש כזיתים מצות, ואפי' ג' זיתים מצות, וזאת רק מתוך שלוש המצות שבקערה שלפני בעה"ב, לכן הרי יש להוסיף על המצות. אך כיון שאין נכון לעשות כן, שהרי אדרבא צריך לגרוע, משום "לחם עוני", ולא להוסיף. לכן לא יעשו כך, אלא יסדרו שלכ"א מהזכרים יהיה לחם משנה מיוחד. ואם יש לו גם בנות, יצרף בת א' לכ"א מהבנים. ואם כולן בנות, יתן לכל שתי בנות הגדולות מי"ב שנה, ג' מצות בפני עצמן, ואף לקטנים, אם יכולים הם לאכול כל הכזיתים, יתן אף להם מצות מיוחדות בפני עצמם. ואם אינם יכולים לאכול כל הכזיתים, יצטרפו לאחר שיש לו ג' מצות. עיי"ש. וראה עוד בדבריו בתחומין (ח"ו), ובהסה"ע (עמ' תנ"ו ס"ד). וראה מש"כ לעיל בפרקנו (הערה י') בשם הגר"מ אליהו זצ"ל. וראה עוד בהסה"ע (עמ' תקנ"ו ס"ז).

כתב בספר ספ"כ (עמ' קט"ז), שרק להשלמת המצה השלימה מועיל להוסיף ממצות אחרות. אך אין מועיל להשלים למצה הפרוסה ממצות אחרות, משום שלא ברכו "המוציא" על המצות המשלימות, וצריך לכתחי' לאכול כזית מהמצה שברכו עליה "המוציא" (עיי"ש בהערה 58). אך מחזו"ע (ח"ב עמ' קנ"ח סוף הערה א') משמע שלא כדברי ספ"כ. עיי"ש. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל בענין זה, ואף הוא דחה את דברי הרב ספ"כ בזה, ואמר לי שדין ההשלמה ממצות אחרות שמביאים מחוץ לקערה מועיל הן למצה העליונה השלימה, והן לאמצעית הפרוסה. עכת"ד.

ועוד שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, דיש מי שאמר, שכאשר אין כזית א' שלם לכ"א מהמסובים מכל א' מהמצות – העליונה והאמצעית, שא"צ להשלים ממצות אחרות מבחוץ, אלא סגי שישלים לכתחי' מהמצה העליונה לפרוסה, או מהפרוסה לעליונה, כפי הצורך, וישלים לכזית א' בלבד משתי המצות, ושא"צ במקרה זה לאכול ב' כזיתים (וטעמו, שהרי צריך ב' כזיתים רק מצד הספק מיהי המצה שעליה יש לברך "על אכילת מצה" ושיש לאכול ממנה כזית. ולכן צריך לאכול דוקא מאותן המצות שהיו בקערה ושהחזיקן בידיו בעת הברכה. אך הכא, שממילא מוסיף ממצות אחרות, הרי ממ"נ אינו אוכל כזית מכ"א מהמצות שבקערה, ולכן במקרה זה דיו שישלים לכזית א' ממצה א' לשניה – וכך יאכל רק מהמצות שהיו בקערה). ושמעתי שכן פסק ת"ח אחד. וענה לי הגר"מ אליהו זצ"ל שאין הדברים נכונים, ואיננו זזים מפסק מרן שכתב דבעי מכל מקום לאכול ב' כזיתים בברכת "המוציא" ו"על אכילת מצה". עכת"ד.

ומה שכתבנו שיקח מן המצות שלפניהם, הוא כמ"ש לעיל בפרקים ד' וו' עפ"י הגמ' בפסחים, דנקרא לחם עוני ע"ש שעונין עליו דברים הרבה, והיינו אומרים עליו את ההגדה. וכמו שכתבנו לעיל בהערה זו בשם הגר"מ אליהו זצ"ל.

[35]לה. עיקר ד"ז כתבו מרן (בסי' תע"ה סעי' א'). וכ"כ הרמ"א [(בסי' תפ"ו סעי' א') לגבי כזית א'], וש"פ.

והטעם דבעי לאכול את הב' הכזיתים בב"א, כתב הח"י (סי' תע"ה סק"ה) שאם לאחר הברכות יאכל תחילה רק את המצה שבירך עליה "המוציא", הרי שיהא הפסק בין ברכת "על אכילת מצה" לבין אכילת המצה שבירך עליה ברכה זו. וכן להיפך. לכן צריך לאכול ב' המצות בב"א. והב"ד המ"ב (שם סק"ח) וכה"ח (סקט"ו). ועיי"ש במ"ב שפירש סוף דברי הח"י, שאם יאכל הפרוסה מקודם ואח"כ השלימה. ג"כ הוא מפסיק להני פוס' דס"ל דברכת "על אכילת מצה" קאי על השלימה. עכ"ד. ונראה שניתן עוד לפרש, שאפי' לפוס' דס"ל ש"המוציא" קאי אשלימה, ג"כ יהיה זה הפסק אם יאכל קודם הפרוסה. או שמא לא יהא זה הפסק, כיוון דגם על הפרוסה היה ממילא צריך לברך גם "המוציא".

והב"ח כתב, שאם יאכל מתחלה המצה השלימה, הרי שיצא י"ח אכילת מצה, אך לא קיים המצוה בשלימות, שהרי צריך לקיימה במצה הפרוסה שהיא לחם עוני. ולאכול תחילה את המצה הפרוסה, ג"ז אינו נכון, שהרי השלימה מונחת למעלה, ואין מעבירין על המצוות. והב"ד בשעה"צ (סק"ו) וראה הסה"ע (עמ' תע"א ס"ד) מש"כ בשם מקראי קודש לרצ"פ פראנק.

והקשה הב"ח בשם המהר"ל, שהרי למדנו ש"כל שאינו בזה אחר זה, אפי' בבת אחת אינו" (קידושין דף נ' ע"ב). ולפי"ז כיון שאינו יכול לאכול את ב' הכזיתים בזה אחר זה, אינו יכול לקיים מצות אכילת מצה אף כשאוכלם בב"א. ותירץ, שכיון שכאשר אינו יכול לאכול ב' הכזיתים בב"א יוצא י"ח אם אוכלן בזה אחר זה, הרי שיכול לקיים המצוה באכילת המצות שלא בב"א, ולכן גם מקיימה כשאוכלן בב"א. ע"כ. ויש מי שתירץ, שאין אומרים "כל דבר שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו", אלא כשמעיקר הדין א' מעכב את חבירו. כגון שנושא ב' אחיות בב"א, שקידושי הא' סותרים את קידושי השניה. אך כאן אין אכילת המצה הא' מונעת את קיום המצוה במצה השניה, לכן לא אמרינן הכי [הסה"ע (עמ' תע"א ס"ה) בשם חידושי הגר"ח הלוי על הרמב"ם. ועפ"י תוס' (גיטין דף מ"ב ע"א ד"ה "הא דאמר")].

יש שואלים, שכיון שמעיקר הדין סגי בכזית א' מצה, כנ"ל בהערה ט"ז, הרי שיוצא שמצת הרשות (היינו הכזית השני) מבטלת טעם מצת החובה (הכזית הראשון). ותירצו, שכיון שלא ברור איזוהי מצת החובה ואיזוהי מצת הרשות, לכן אין בכך ביטול למצת החובה [מגן האלף (סי' תרכ"ה). הב"ד הסה"ע (עמ' תע"א). עיי"ש].

וראה במנחת שלמה לגרש"ז אוירבך זצ"ל (סי' צ"א סקט"ז) שדן במי שמכוון לצאת ידי מצה רק במצה הפרוסה שהיא לחם עוני, ואילו על העליונה כוונתו רק לברכת "המוציא" על לחם משנה, ואוכלן יחדו, דמ"מ לא אמרינן דאתיא מצה דרשות ומבטל מצה דמצוה, כיון שגם העליונה ראויה למצה, ואין לחוש לביטול. אלא שהוסיף, שמ"מ אם רק הפרוסה היא ממצה שמורה משעת קצירה, או מהדר שהפרוסה תהא ממצה שאופין בי"ד אחר חצות, או שתהא הפרוסה דוקא מצת יד וכדו', צריך אכן להקפיד לאוכלן בזה אחר זה, ולא בב"א, דכיון דשניהם ממין א' הרי שגרע טפי. ולפי רצונו להדר אמרינן דאתיא מצה דרשות ומבטל למצת מצוה. וכתב בסו"ד, שמעולם לא שמע שהקפידו ע"כ. עכת"ד. וראה לקמן (בסוף הערה ס') מש"כ בשם חזו"ע, דאדרבא מין במינו לא בטל. וראה עוד בהסה"ע (עמ' תע"ב סעי' ו' סק"ג), שכתב לתרץ זאת עפ"י הפוס' שמקיימים מצות אכילת מצה אף לאחר הכזית הראשון. ומ"מ נראה דצ"ע, שהרי אף לדעת פוס' אלה הכזית הראשון הינו חובה והשאר מצוה, ואינו רשות. ומ"מ אינו דומה חובה למצוה.

[36]לו. כתב הד"מ: בתה"ד כתוב, דצריך לאכול הכזית ביחד ולבלוע [ראה בתה"ד (סי' קל"ט) דכתב דהוא "מצוה מן המובחר". ובסו"ד כתב ד"מצוה לבולעו בב"א" - מ.ה.], וכ"כ הב"י בשם התוס', עכ"ל. ובסי' תפ"ו כתב הרמ"א בשו"ע, שיש לאכול הכזית ביחד, ולא מעט מעט, ואת דבריו בד"מ הביא המ"א (סי' תע"ה סק"ד), וכתב דמשמע מלשונו דדי שיבלע כזית א' בב"א. ושכ"מ מתה"ד שכתב אהא דאמרינן כורך שלושתן בב"א, דהקשה המרדכי: היאך מחזיק בית הבליעה כולי האי, הא כזית הוא חצי ביצה. וי"ל דכשמגיע לבית הבליעה הוא מרוסק, ולכך מחזיק כולי האי. ע"כ. מכאן מוכח לתה"ד דאין ראוי לבלוע מעט מעט. דאל"כ לא הוי קשה מידי, דשפיר יוכל להכניס כל הכזיתים ביחד לפיו, ולכוס ביחד ולבלוע מעט מעט. אלא על כרחך מצוה לבלוע ביחד להלל, וה"ה לדידן זית א' של מצה או של מרור. עכ"ל. וכתב ע"כ המ"א, דמשמע דס"ל דדי כשבולע זית א' בב"א. ומ"ש בשו"ע דיאכלם ביחד, היינו שיכניסם לפיהו בבת אחת. וכ"כ המ"ב (סק"ט) וכה"ח (סקי"ח) בשם האחרו' (הח"י, חק יוסף, א"ר, גר"ז, ח"א וש"א) בהבנת דברי מרן, דצריך רק להכניס לפיהו את שני הזיתים בב"א ולרסקם, אך אינו מחויב לבולעם בב"א, אלא די שיבלע כזית לערך בב"א (ונראה שלא נקט בדוקא אלא בערך, דא"א לשער בדיוק כזית כששני הזיתים נמצאים בתוך פיו, ולכן כתבנו כן גם אנו), ואח"כ יבלע השאר. וכ"כ בשו"ת חת"ס (חאו"ח סי' קכ"ז), שכן המנהג. וראה ט"ז (סקי"א).

והטעם דבעי לכתחי' כל הכזית בב"א, כתב הגר"א שיש ללמוד כן ממה שאמרה הגמ' בפסחים (דף קי"ד ע"ב), שאם "אכלן לחצאין, יצא". והיינו בדיעבד. אך לכתחי' בעי בב"א.

ובהיותי אצל הגרש"ז אוירבך זצ"ל דנתי עמו על ענין בליעת כזית המצה בב"א. ואמרי לי שההנהגה האישית שלו שהוא אוכל כזית מצה באכילה מהירה, אך לא בבולע הכזית מצה בבת אחת (והדגיש ש"אין זו הוראה לרבים, אך כך אני נוהג"). וטעמו, כיון שזו סכנה. והוסיף, שאמנם השו"ע (כך הוא מבאר את דברי השו"ע) כתב לאכול בב"א, אך באמת קשה להורות לציבור לבלוע הכזית בב"א, ומי שמורה כן צריך להעמיד רופא על יד כל אדם כשבולע המצה, כיון שיש בכך סכנת חנק. עכת"ד.

ושאלתי גם את הגר"ש ישראלי זצ"ל, האין להקל ולומר, שלמרות שפסקו מרן וש"פ דבעי לבלוע לכתחי' כזית א' שלם, מ"מ כיון דמיהא קצת יש סכנה בדבר והיו שניזוקו מכך, האם לא רצוי להורות שלכתחי' סגי באכילת הכזית בכא"פ. וענה לי, שכיון שהפוס' כתבו דלכתחי' יש לבלוע כזית בב"א, יש להורות לרבים שמה שכתבו הפוס' זה לכתחי'. ומ"מ הסכים שקשה לרבים לבלוע כזית בב"א, והדבר מסוכן, ולכן יש לכתוב שגם אם אוכל הכזית בכדי א"פ יצא י"ח. והורה לי להשמיט, ולא לכתוב שיוצא אז רק "בדיעבד". עכת"ד.

והג"ר יוסף שלום אלישיב זצ"ל הורה לי, שכיון שכתוב במ"ב לאכול הכזית מצה בב"א, הרי שיותר טוב לאוכלו בב"א. וכן "רצוי להשתדל" לעשות. וכן יש הרבה המתאמצים לנהוג כן. והוסיף, שהמ"ב מבוסס ע"ד הירו' בנזיר. ושאלתיו, האם אין סכנה לבלוע כזית מצה בב"א. ודחה זאת הגרי"ש אלישיב זצ"ל מכל וכל, ואמר שאין שום סכנה בכך, שהרי הגמ' אומרת שבית הבליעה מחזיק אפי' כביצה. ובבדיחותא הוסיף, והרי גם אין מברכים ע"כ "הגומל" לאחר הבליעה [יתכן שמקור המחלו' הינו בגלל שלגרי"ש אלישיב זצ"ל שיעור הכזית הינו פחות מעשרים גר'. וכיון שאין אנו יודעים את שיעורו המדויק, לכן מורים לאכול עשרים גר' מצה. ולדעתו אין מקום כלל להורות לאכול 30 גר' מצה לכל כזית [וכמבואר כל זה לקמן בקונטרס שיעור כזית (ח"ו סק"ג), וא"כ אינו סובר ששיעור כזית הינו שיעור גדול, וממילא אין לדעתו סכנה בדבר. ויתכן שלגבי כזית בשיעור 30 גר' היה מורה שיש סכנה בבליעתו – מ.ה.]. עכת"ד. ומשדנתי בדברים אלה עם הגר"י זילברשטיין שליט"א, רבה של שכונת רמת אלחנן בבני ברק, וסיפרתי לו את דברי חותנו, הגרי"ש אלישיב זצ"ל, אמר לי גם הוא שאכן ניתן לבלוע בבת אחת כזית א' שלנו שהוא חצי ביצה שלנו בל"ק, והזכיר כהוכחה את הגמ' בנדרים (דף נ ע"ב) ששמואל אמר שניתן לבלוע ביצה שלימה בב"א. ולכן בני"ד יבלע שיעור כזית א' כזה לאחר שלעסו, ואח"כ יאכל את התוספת להשלמת השיעור הגדול, תוך כא"פ (מתחילת הלעיסה). ויש לזכור שכל ענין הבליעה בב"א הינו מדרבנן, ורק לכתחי'. עכת"ד (ואגב, לא זכיתי להבין את ההוכחה מהגמ' בנדרים הנ"ל. שהרי מבואר בגמ' שם דמה דאמר שמואל דניתן לבלוע ביצה שלימה הו"ד לאחר ששמו אותה אלפא זימני במיא חמימי ואלפא זימני במיא קרירי עד דמיתזוטרא. והיינו שעשו לה עיבוד מיוחד כדי שתקטן. ולפי"ז אדרבא מוכח איפכא, דסתם ביצה לא ניתן לבולעה. ואף שכזית הינו חצי ביצה בלבד, מ"מ מי יימר לנו בכמה קטנה הביצה לשמואל. ושמא הצטמקה מאוד לאחר עיבוד ארוך זה, ולא נשאר ממנה אלא פחות מכמחצה, שהוא פחות מכזית. וצ"ע מהוכחה זו). ומה שאמר שיאכל תחילה השיעור הקטן, וישלים לשיעור הגדול תוך כא"פ, ראה גם מה שאמר לי הגר"א נבנצל שליט"א לקמן (בהערה מ"ג). וראה עוד לקמן בפרקנו (בהערות ל"ח ומ"ג).

יש שכתבנו, שלהידור מצוה יבלע את שני הכזיתים בב"א [ח"א (כלל ק"ל, הסדר בקצרה, סעי' ט'). ערוה"ש (סי' תע"ה ס"ד) בדעת הב"י. ספ"כ (עמ' קי"ט הערה 64) והסה"ע (עמ' תס"ט הערה 3)]. ובספ"כ (שם) כתב שכן היא פשטות לשון השו"ע. ולכן פסק שם שטוב לבלוע את שני הכזיתים יחד. עיי"ש, (ובעמ' קכ"ו הערה 90). וראה במועדים וזמנים (ח"ג סי' רנ"ט) שכתב שאכילת כזית מצה בב"א הינה דבר קשה מאוד, ולא נהגו בזה אלא יחידים.

כתב בחידושי החת"ס (חולין דף ק"ג ע"א ד"ה "כי אתי"), שמצוה מן המובחר להכניס המצה לתוך פיו בב"א, אך א"צ לבלוע בב"א, שכן בליעה בב"א נחשבת שלא כדרך אכילתו. ואילו בתשובותיו (או"ח סי' קכ"ז) משמע שצריך לבלוע בב"א. וכן מפורש במנהגיו. והב"ד הסה"ע (עמ' תס"ט).

ומה שכתבנו דבעי שיהיו ב' הכזיתים בפיו. אמנם המ"ב (בסק"ט) כתב "דצריך רק להכניס לפיהו את ב' הזיתים בב"א". אך נראה דלאו דוקא בעי להכניסם בב"א, אלא יכול להכניסם מעט מעט, וללועסם, ובלבד שיהיה בפיו שיעור שני הזיתים לפני שיבלעם. וכן כתוב שנהג החזו"א, לאכול את מצת המצוה במהירות, ולא היה מכניס המצה לפיו בב"א, אלא מעט מעט [דינים והנהגות מבעל החזו"א (פי"ז סעי' ל"ד). והב"ד הסה"ע (עמ' תס"ט)]. וכן שאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל, ואמר לי שא"צ להכניס ממש בב"א את שני הכזיתים, אלא רק צריך שיהיו שני הכזיתים בפיו לפני שבולעם. עכת"ד. וראה בספ"כ (עמ' קי"ט) שמשמע מדבריו דבעי להכניסם בב"א. ודעת הגר"מ אליהו זצ"ל בענין זה ראה לקמן בהערה ל"ח. וראה עוד ערוה"ש (סי' תע"ה ס"ד).

ומה שכתבנו שאם אינו יכול לאכול כשני זיתים ביחד, יאכל של "המוציא" תחילה ואח"כ של אכילת מצה, כ"כ מרן (בסי' תע"ה סעי' א'). והסביר המ"ב (סק"י), דהיינו שיאכל תחילה את השלימה העליונה, שמעיקר הדין עלה קאי ברכת "המוציא". והוסיף בשם הגר"ז, שבדיעבד לא הוי הפסק מה שאוכלה בין ברכת אכילת מצה לאכילת הפרוסה, כיון שהיא באה לצורך אותו כזית, דהיינו לצורך ברכת "המוציא" שצריך לברך גם על כזית של הפרוסה. ע"כ. וכעין זאת כתב הח"י (סק"ה), שבדיעבד אין בזה הפסק, לפי שאף היא מענין אכילת המצה. ומ"מ לכתחילה אין להפסיק כלל. ע"כ. וראה כה"ח (שם סקי"ט) מה שכתב, שאף האוכל כזית א' אחר השני הוי לכתחי'.

ובסידור עולת ראיה (ח"ב עמ' רמ"ג סקכ"ד) הביא דברי מרן הגראי"ה קוק זצ"ל וז"ל: יזהר לאכול שני הזיתים של מצה ושל "מוציא" בפ"א, ומצוה לבלוע בפ"א. עכ"ל. והסתפקתי אם כוונתו שמעיקר הדין בעי להכניסם לפיו בב"א, אך סגי לבלוע כל כזית לחוד, ומ"מ מצוה לבלוע שניהם בב"א. וכמש"כ כמה פוס', וכנ"ל. או שמעיקר הדין צריך לאכול ב' כזיתים. ומצוה גם לבלוע ממש כל כזית בב"א, אך אין זו חובה. ונראה שמה שכתבנו בתחילה הוא הנכון.

כתב בספ"כ (עמ' קי"ט-ק"כ), שמי שאינו יכול להכניס לפיו ב' כזיתים בב"א, יאכל קודם הכזית מהמצה השלימה, כמש"כ מרן (בס"א), ויבלענו בב"א, ואח"כ יאכל כזית מהפרוסה. ולא יאכל קצת מהמצה השלימה וקצת מהפרוסה יחד ואח"כ עוד קצת משניהם יחדו עד שישלים השיעור. והוסיף שאין העולם נזהרין בזה. עכת"ד. וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שבמקרה זה יבלע קודם כזית מהמצה שמברך עליה "המוציא" ורק אח"כ כזית של "על אכילת מצה". ושאלתיו, האין זה הפסק בין ברכת "על אכילת מצה" לאכילת המצה שבירך עליה ברכה זו. וענה לי, שאין זה נחשב הפסק, וינהג כאמור, ע"כ. והיינו כדברי הח"י הנ"ל. וראה לקמן בהערה ל"ח, שאין כן דעת הגר"מ אליהו זצ"ל.

[37]לז. מה שכתבנו שבליעת כזית מצה בב"א הינה דבר קשה מאוד, ולא נהגו בזה אלא יחידים, כ"כ במועדים וזמנים (ח"ג סי' רנ"ט), וכן עולה מדברי הגרש"ז אוירבך זצ"ל (בהערה הקודמת), וכן שמעתי מהגר"ש ישראלי זצ"ל ומעוד גדול אחר. והנה זה עתה יצא לאור מחדש ספר חזו"ע (חלק א'), וגם שם (סוף כרך א', בעמ' שפ"ב) כתב, שידוע שכמה אנשים שדחקו את עצמם לאכול שני הכזיתים של המצה, ושל הכורך בב"א, כמעט והסתכנו ונלקחו לבית חולים בליל פסח. וזה פריה של חומרא זו. עכ"ד. וכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שאמנם הפוס' כתבו לבלוע המצה בב"א, אך הוא מורה בתקיפות שלא לנסות כלל לעשות כן. וחזר והדגיש זאת. ואמר ש"מי שרוצה להשאר חי גם לאכילת המרור, שלא יעשה כן". וסיפר לי ששמע רק על אדם א' שהצליח לבלוע זאת בב"א. ומ"מ, אמר, אפשר אולי ליקח תחילה בבת אחת ב' כזיתים של מצה בשיעור הקטן כפי שכתב הגר"ח קנייבסקי שליט"א במכתבו אלינו, ולאחר מכן לאכול את השאר להשלמת השיעור הגדול. עכת"ד. וכן שמעתי גם אני על כמה אנשים שנסעו לבית חולים בליל הסדר, כיון שכמעט נחנקו בשל בליעת כזית מצה בב"א. והתורה ציוותה "וחי בהם", ולא שימות בהם. ואמנם מדברי הגרי"ש אלישיב זצ"ל עולה שלכתחי' צריך לנהוג כן [אך לדעתו שיעור הכזית הינו קטן, כדלעיל (בהערה הקודמת), וכדלקמן (בקונטרס שיעור כזית)]. אלא שכבר שלושה גדולי דור אחרים, וכולם אשכנזים, גילו לאוזני, שאף הם עצמם אינם נוהגים לבלוע את כזית המצה בבת אחת, אלא אוכלים אותו בכא"פ. ואחד מהם הינו הגר"א שפירא זצ"ל. שלגבי אכילת כזית מצה בליל הסדר, אמר לי הגר"א שפירא זצ"ל, שלכתחילה ינהגו כשיעור הגדול שבשיטות הפוס' בזה, כיוון שבפסח נוהגים להחמיר. וכמו שנוהגים להחמיר בחמץ, כן נוהגים גם במצה, ולכן לכתחילה יקח השיעור הגדול. אך מ"מ מי שקשה לו לאכול השיעור הגדול, או מי שזה גורם לו לעצבנות, שלא ינהג כך אלא יקח את השיעור הקטן (והוסיף, שאמנם לא כתוב שעצבנות זו עבירה, אך מ"מ היא גורמת לעבירות חמורות. ולכן הרוצה להחמיר, אלא שיודע בעצמו שבשל כך יגיע לעצבנות, לא ינהג כן). וסיפר לי, שמנהגו בליל הסדר לאו דוקא לבלוע את כזית המצה בבת אחת, אלא הוא אוכל אכילה רגילה שיעור מצה כזה, כך שבוודאי יש בזה לפחות כשיעור. וכן אוכל זאת בזריזות, באופן שמסיים זאת בכדי אכילת פרס. והזכיר הגר"א שפירא זצ"ל את דעת המהר"ל, שאף במה שאוכלים בליל הסדר יותר מהשיעור מקיימים מצווה בכך [וראה ע"כ גבורות ה' (פרק מ"ח), ובב"ח (סי' תע"ב)]. עכת"ד הגר"א שפירא זצ"ל. וכעין זאת כתוב במעשה רב לרבנו הגר"א ז"ל (סי' קפ"ה), שמצווה לאכול מצה כל שבעת ימי הפסח. ואכמ"ל.

וכן אמר לי ר' אפרים שך, בנו של הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל, שאף מנהג אביו שלא לבלוע הכזית בבת אחת, אלא לאוכלו קצת קצת ובמהירות (ואמנם הוסיף שהיה רואה את הגרי"ז זצ"ל מבריסק, שהיה בולע הכזית בב"א, ובאמת היה קשה לו הדבר מאוד). עכ"ד.

וראה בערוה"ש (סי' תע"ה ס"ד) שכתב, ששמענו מדברי רבינו הב"י דהידור המצוה לבלוע כל השני כזיתים ביחד, ולכל הפחות הכזית בפעם א'. ואע"ג דמצטרף בכדי שיעור אכילת פרס, מ"מ עיקר המצוה כן היא. וזהו שכתב (בסעיף ו') "אכל כחצי כזית" וכו'. ומ"מ לא מצינו להראשונים שיצריכו לאכול בב"א (וצ"ע ע"כ מדברי תה"ד הנ"ל). ובסעי' ו' בשו"ע מיירי שאוכל חצי כזית ומפסיק, וזה ודאי אין נכון לכתחי', אבל כשאוכל רצופים, היכן מצינו שצריך לאכול כולו כאחד. וכתב בסו"ד, דמ"מ כיון שיצא מפי רבינו הב"י יש להזהר אם אפשר לו לעשות כן. עכת"ד. וראה בעם כלביא (ח"א עמ' 137) שכתב שלכתחי' יש לאכול את המצה ברציפות ללא הפסקה, ודי בזה. ואין לאכול המצה במהירות בצורה מוגזמת.

ומה שכתבנו שמעטים האנשים המסוגלים אף להכניס לפיהם כזית מצה א', וזאת אע"ג דיבלעו זאת שלא בב"א, הוא עפי"ד הגר"א נבנצל שליט"א שאמר לי שאם לוקחים לכל כזית שיעור מצת מכונה שלימה, אי אפשר להכניס לפיו שני כזיתים בב"א, דלא יצליח ללועסן. ולכן אפילו אין מכניסים לפה את שני הכזיתים, דא"א לעשות כן, אלא לענין הכנסתם לפיו נסמוך על כזיתים בשיעור קטן יותר מהשיעור הנ"ל. ואפילו אם ניקח לשני הכזיתים ביחד מצה אחת בלבד, ג"כ אי אפשר להכניס את כולה לפיו בב"א וללועסה. ודין זה של הכנסת ב' הכזיתים לפיו בב"א אינו מעכב. ואותם הפוס' שכתבו להכניסם לפה בב"א, נראה שאכלו כזיתים בשיעורים קטנים יותר ומצות רכות יותר מהמצות הקשות שלנו. ומשספרתי לגר"א נבנצל שליט"א ששלושה גדולים אשכנזים אמרו לי שאינם בולעים את כזית המצה בב"א, הסכים הגר"א נבנצל שאכן אין הדבר אפשרי, "מלבד לעוג מלך הבשן". עכת"ד.

ומה שכתבנו בענין האוכל כזית בכא"פ. הנה המ"א (סי' תע"ה סק"ד) כתב בשם המהרי"ל, דיכול לאכול המצות לאט לאט, ובלבד שלא ישהה באכילתו יותר מכא"פ.

ומרן בשו"ע (סי' תע"ה סעי' ו') כתב: אכל כחצי זית, וחזר ואכל כחצי זית, יצא, ובלבד שלא ישהה בין אכילה לחברתה יותר מכדי אכילת פרס. ע"כ. וכתבו כמה פוס', דהוא דוקא בדיעבד. כ"כ כבר בתה"ד, וכ"כ המ"א [שם. והבין שהשו"ע לא כמהרי"ל. והוסיף שכ"מ בחולין (ספ"ז) דצריך לבלוע ביחד. ורק במרור יכול לסמוך אמהרי"ל אם קשה לו]. וכ"כ הט"ז, המ"ב (סק"ט ובסקמ"א), כה"ח (סקס"ז) ועוד פוס'. וראה במש"ז (סי' תע"ה סק"ב) שכתב, שצריך שיאכל את ב' הכזיתים יחד תוך שיעור אכילת פרס. ואם אינו יכול לאכול מהר כ"כ ב' כזיתים תוך שיעור א"פ, מ"מ יאכל של "המוציא" תחילה, דגם בה יוצא ידי אכילת מצה. וטעמו דבעי לאכול ב' כזיתים בכא"פ דשניהם מצוה א' הוא, שאין "המוציא" בלא מצה ואין מצה בלא "המוציא". עיי"ש.

ואמנם שמעתי מת"ח אחד דיש לאכול את ב' הכזיתים הראשונים של המצה, שניהם יחד בכא"פ אחד, ואם לאו אינו יי"ח אפי' בדיעבד. וטעמו, משום שאנו מסופקים אם הכזית של ברכת "על אכילת מצה" הינו במצה העליונה או במצה האמצעית. ולכן אם ינהג כמש"כ מרן (בסי' תע"ה ס"א), "ויאכלם בהסבה ביחד כזית מכל אחד", הרי שאם יאכל משניהם יחד רק כזית ראשון בכא"פ, ורק לאחר מכן יאכל הכזית השני, יוצא שאכל רק חצי כזית של ברכת "על אכילת מצה" בכא"פ. אך באמת היה נראה לי שאין זה פשט מרן (בסי' תע"ה ס"ו), שכתב שאם "אכל כחצי זית, וחזר ואכל כחצי זית, יצא, ובלבד שלא ישהה... יותר מכדי אכילת פרס". ודוחק לומר שמרן התכוון לחצי כזית של ברכת "על אכילת מצה", אך שבאמת בעי ליקח כזית ועוד כזית בכא"פ. ושאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל, ואמר לי שבאמת יש מקום לאותה סברא של אכילת ב' הכזיתים בכא"פ מהטעם שאמר אותו ת"ח, אך לדינא לא קיי"ל הכי, אלא סגי בכזית א' בכא"פ אף כשאוכל יחד מהמצה העליונה ומהמצה הפרוסה. והטעם משום שהכזית הראשון שאנו אוכלים הוא למעשה הכזית מדאו'. עכת"ד. וראה מה שכתבנו בשם הגר"ש ישראלי זצ"ל בפרק ח' לענין אכילת ב' כזיתים בכורך. ואף הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שאין לפסוק כמו שאמר אותו ת"ח. אלא לדינא די באכילת כל כזית אחד במשך כדי אכילת פרס, וא"צ לאכול ב' כזיתים יחד בכא"פ אחד. ולגבי הסברא של אותו ת"ח, י"ל שאיזה כזית שאנו אוכלים בתחילה הוא הכזית דאו'. עכת"ד. וכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שישנה בעיה שאם אוכל כל כזית בכא"פ, ומתכוון שרק בכזית א' מהם הוא יוצא י"ח מצוה מדאו', ויש לו ספק איזה משני הכזיתים הינו החיוב מדאו', א"כ יתכן שאכל את כזית הדאו' במשך שתי אכילות פרס ולא יצא כלל מדאו', ואין לומר שיש פה דין ברירה, שהרי הוא כיוון לצאת י"ח או מהעליונה או מהאמצעית. ואמנם אם הוא מכוון שהוא יוצא י"ח המצוה מדאו' בכזית הראשון שהוא אוכל, מאיזו מצה שלא תהיה, בזה אכן יוצא י"ח כראוי. אך אם כוונתו לצאת י"ח כזית מדאו' דוקא מהעליונה או דוקא מהאמצעית, אינו יוצא בזה. ואז לכאו' היה עדיף שיכניס לפיו כל זית לחוד, ולא יאכלם יחד, והיה מחליט בדעתו שהכזית שיוצא בו י"ח מדאו' הינו מהמצה העליונה או מהאמצעית. ומ"מ הפתרון הוא לאכול את שני הכזיתים מעורבים, ולכוון שיוצא בכזית הראשון שאוכל, וכנ"ל. ושאלתי, לפי"ז האם צריך לומר שמרן הב"י היה אוכל שני כזיתים בכדי אכילת פרס אחד. וענה לי, שיתכן שאכל כזיתים קטנים יותר, או שאכל מצות רכות, שקל יותר לאוכלן. אחרת א"א לאכול זאת בזמן הראוי. ואמנם המצות שלנו (היינו של האשכנזים-מ.ה.) הינן קשות מאוד, ורק של הספרדים הינן רכות, אלא שהגרש"ז אוירבך זצ"ל אוסר לאשכנזים לאכול את המצות הרכות והעבות הללו של הספרדים (שהינן כפיתות-מ.ה.), משום שלדעתו כבר נהגו האשכנזים לאכול מצות דקות כמה שיותר (דקה מן הדקה - לשון הגר"א נבנצל שליט"א), ולכן הן יוצאות גם קשות. ואין זה אומר חלילה שאסור לאכול את מצות הספרדים, שהרי ודאי הב"י לא אכל חמץ, אלא שלדעתו אין לאשכנזים לאכול את מצות הספרדים, כיון שמנהגם לאכול מצות דקות, ולא כספרדים. ואין זה רק "מהיות טוב". ומ"מ אין זה מדובר על אשכנזי שהוא חולה, ואינו יכול לאכול אלא רק מצות רכות של הספרדים, או מי שאין לו מצות אחרות, או שאינו יכול לאכול כזית בכא"פ אלא במצות הרכות והעבות, הללו ודאי לא יבטלו בליל הסדר מצות עשה דאו' בשל מנהג זה, אלא יאכלו אף את מצות הספרדים. אך סתם להקל ולאכול אותן בגלל שזה טעים וכדו' - אין להקל בזה (חבל שבספרים מסוימים השמיטו את סוף קטע זה של דברי הגר"א נבנצל שליט"א, שבו הוא מתיר לאשכנזים מצות רכות ועבות, בשלושה מיקרים - מ.ה.).

ועוד אמר הגר"א נבנצל שליט"א, שהרוצה לצאת ידי כל הדעות, יכוון שאם הלכה כמ"ד שיוצאים י"ח מדאו' דוקא באפיקומן, הריהו יוצא י"ח בזה דוקא באפיקומן. ולכן הטוב ביותר לכוון בסתמא שהוא עושה כפי ההלכה. וכן אנו עושים בתקיעות, שאיננו יודעים אילו תקיעות הינן מדאו' ואילו מדרבנן, שישנן הרבה שיטות בזה. כגון אם תשר"ת ותש"ת ותר"ת הינן ספיקא דאו' או לא [וראה ע"כ מה שכתבנו במקראי קודש הל' ראש השנה (פרק י"א) שלמקובלים הן תשר"ת, הן תש"ת, והן תר"ת הכל אמת. ולפי הפשט תוקעים את כולן מחמת הספק. ואכמ"ל]. וכן אם תקיעות דמיושב עדיפות או תקיעות דמעומד. לכן הטוב ביותר לכוון שאנו עושים כפי ההלכה. עכת"ד.

ובאשר לאכילת מצות של ספרדים, שהן עבות יותר מאלו של האשכנזים ורכות, אי רשאי אשכנזי לאוכלן. ושמעתי מהרב הגאון שמואל אליהו שליט"א, שאמר בשם אביו, הגר"מ אליהו זצ"ל, שמותר לאשכנזים לאכול את מצות הספרדים. עכת"ד. וכן שמעתי מאחי, הרב אברהם שליט"א בשם הג"ר דוד חי הכהן שליט"א, שהתיר לאשכנזים לאכול מצות רכות של ספרדים. עכת"ד.

ועתה הראוני מש"כ הגר"י יוסף שליט"א בילקו"י (פסח ח"ב סי' תנ"ט עמ' תרל"ג), שמותר לאשכנזים לאכול מצות של הספרדים, ואין לאסור עליהם לאוכלם מהטעם שכבר קיבלו עליהם האשכנזים לאכול דווקא מצות דקות ופריכות. והוכיח דבריו להקל עפי"ד מרן בב"י (סי' תנ"ח) שכ' שמנהג אשכנז הוא שעושים מצות מצווה גדולות (והסביר בילקו"י דהיינו עבות). והזכיר בילקו"י את דברי הג"ר אשר וייס שליט"א בקובץ שערי הוראה (כתב בילקו"י שהוא בעמ' קט"ו. ולא מצאנו באיזה חלק), שכתב שאמנם גדולי אשכנז היו עושים מצות עבות, ומה שנהגו האשכנזים בזמננו לעשות מצות דקות מאוד, אין בהכרח שזה משום חשש חמץ, אלא מחמת שלא יתייבשו. אלא שסיים שהוא חוכך בהיתר זה, מטעם דיתכן שאין אנו בקיאים לעשות מצות עבות ורכות ללא חשש חימוץ, ולכן סיים שיש להמנע מזה. עכ"ד הגר"א וייס שליט"א כפי שהביאם בילקו"י שם. והגר"י יוסף שליט"א חלק ע"ד הגר"א וייס. עיי"ש.

אמנם לאחר מכן ראינו את ד' כה"ח (בסי' ת"ס סקמ"ד), שהב"ד הג' בית הלל (ביו"ד סי' צ"ו), שכתב שהמנהג לעשות המצות כעובי אצבע. וכ"כ בשמו החק יעקב והא"ר, שהינם מגדולי הפוס' האשכנזים בכלל, ובהל' פסח בפרט. והסביר הפמ"ג בא"א (סי' ת"ס סק"ד) שעובי אצבע היינו רוחב אגודל. ע"כ (שהם 2 ס"מ לגראח"נ, ו- 2.5 ס"מ לחזו"א). ואף שהמשיך כה"ח וכ' שמנהג האשכנזים בזמנו היה לעשות המצות רקיקין דקים, מ"מ לפי מש"כ גבי מנהג האשכנזים בזמן הבית הלל, הח"י והא"ר מתבאר, שמנהג האשכנזים לא היה פשוט לעשותן רקיקין דקין, כמש"כ הרמ"א (בסי' ת"ס ס"ד). ולפי"ז היה מנהג אצל גדולי האשכנזים לעשות מצות אף עבות יותר מאשר המצות שעושים הספרדים כיום (שאין בהן אפי' עובי ס"מ אחד).

ומ"מ מכל הנ"ל רואים שלמעשה הפוס' הספרדים מתירים לאשכנזים לאכול מהמצות הרכות והעבות של הספרדים, ואילו הפוס' האשכנזים אינם מתירים זאת. ואכמ"ל.

וע"ע קובץ ירושתנו (מכון מורשת אשכנז. חלק ז', עמ' קצ"ג ואילך. עיי"ש במקורות שהביא).

ומה שכתבנו שכ"ה אף אם בלע את ב' הכזיתים מעט מעט. אמנם מרן (שם) כתב ד"ז גבי מי שאכל חצי כזית והמתין, וחזר ואכל עוד חצי כזית. אך המ"ב (בס"ק ט' ומ') כתב, דה"ה אפי' לא הפסיק בינתים, אלא אכלו מעט מעט, ושהה באכילת הכזית יותר מכדי א"פ, אין מצטרף יחד, ואינו יוצא. והוסיף שכ"מ מסתימת הפוס', ושכן מוכח מרש"י יומא (דף פ', ב' ד"ה "כזית").

ומה שכתבנו ששיעור האכילה הינו מתחילת אכילת כל כזית עד סופה. אמנם מרן כתב (שם): ובלבד שלא ישהה בין אכילה לחברתה יותר מכא"פ, אך כבר כתב רש"י בברכות (דל"ז, ב'): שלא ישהה משהתחיל לאכול שיעור כזית עד שגמר אכילת השיעור יותר מכדי אכילת פרס. וכתב כן גבי מצה בליל פסח. וכן המ"א (שם סקט"ו) כתב ע"ד מרן, שהלשון אינה מדוקדקת כ"כ, דצריך שמתחילת האכילה הראשונה עד סוף האכילה האחרונה (במקרה שאוכל את הכזית בכמה אכילות) לא ישהה יותר מכא"פ, וכמש"כ בסי' תרי"ב. ע"כ. וכ"כ המ"ב (ס"ק ט' ומ"ב), כה"ח (סקס"ח, עיי"ש) וש"א, שאם אכל שיעור זה ביותר מכא"פ, אין זה בכלל אכילה. וראה במ"ב (סי' תרי"ח סקי"ט) שכתב לענין אכילת חולה ביוה"כ, דבעי לשהות אחר גמר האכילה הראשונה כדי א"פ עד לתחילת האכילה השניה. והניף ידו שנית (שם בסקכ"א), ששיעור זה אמור בין אכילה לאכילה, והיינו שאין מונים שיעור זה מתחילת האכילה עד סופה, אלא מונים רק את זמן השהייה בין האכילות. ועמד על קושי זה החזו"א בסוף קונטרס השיעורין (חאו"ח סי' ל"ט). עיי"ש. ונראה דלא ס"ל לחלק בין פסח דאזלינן לחומרא ובעי לחשב הזמן מתחילת האכילה עד סופה, לבין יוה"כ דכשאזלינן לחומרא יש לחשב את זמן השהיה בין האכילות. וראה מ"ב (סי' ר"י סק"א), ושעה"צ (שם סק"ט), שכתב לענין ברכה אחרו' שמודדים זמן א"פ מתחילת האכילה עד סוף האכילה. וראה עוד מה שכתבנו בספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ו סוף הערה י"ג, ופ"ט הערה קי"א) ובהערות הגר"א נבנצל שליט"א על דברינו שם.

ומה שכתבנו שאם עשה כן ואכל בכא"פ שיצא. אמנם תחילה כתבנו שיוצא י"ח בדיעבד אם עושה כן. אך הגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי להשמיט תיבת "בדיעבד" (וכנ"ל בהערה ל"ו. ונראה שטעמו כדי שלא יחששו האנשים לנהוג כן). עכ"ד. ומ"מ לא כתבנו שיוצא י"ח בכך, אלא כתבנו בלשון שאם עשה כן יצא י"ח והיינו בדיעבד. וכמש"כ המ"ב בהדיא. וכנ"ל. וראה עוד בספר אכילת מצות בישראל, לרה"ג שלום יהודה גרוס. וספר מצות מצוה, לרה"ג משה אורי לינדר.

כתב מרן (בסי' תנ"ג ס"ב): העושה עיסה מן החטים ומן האורז, אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו בפסח. ע"כ. וכתב המ"ב (שם סקי"ד), דמשמע דאפי' אין בעיסה שיעור חיטים שיהא כזית בכדי אכילת פרס, ג"כ יוצא בה כשאוכל כזית מן העיסה, אע"פ שהעיקר בו הוא האורז, ובאורז אינו יוצא משום מצה, כמבואר באותו סי' (סעי' א'), שאני הכא כיון שמחוברים ביחד טבע האורז להיות נגרר אחר החיטים, וכשמתחמץ החיטים מתחמץ ג"כ האורז ולהכי דינו כחיטים. וכל זה בחיטים ואורז. אבל אם עירב קמח חיטין עם קמח דוחן וכה"ג, או אם עירב קמח של שאר מיני דגן עם קמח אורז ועשה ממנו מצה, אינו יוצא בה ידי חובתו בשיש בה טעם דגן אא"כ יש בה קמח דגן שיהא כזית בכדי אכילת פרס. דהיינו שבכל פרס ממנה יהא בה כזית מקמח דגן שבשיעור כזה חשבינן כל העיסה כולה כדגן, ויוצא ידי חובתו כשאוכל כזית מן העיסה [והיינו דלא בעינן שיאכל את כל הפרס ע"מ שיאכל כזית מן הדגן לבד. דסברא זו לא נזכרת אלא בראב"ד. שעה"צ (סקט"ז). ועיי"ש מש"כ בשם הרשב"א והאו"ז]. וי"א שאפי' בחיטין ואורז אין יוצאין י"ח מצה אלא בשיש חיטים באורז כא"פ, ובשאר מיני דגן אפי' בכא"פ נמי לא מהני לאחשובי כל העיסה ככולא דגן אא"כ יש רוב דגן ומיעוט אורז או שאר מינים, דאז בטל האורז ברובא והוי ככולא דגן. והסיק שם המ"ב, דלכתחי' נכון להחמיר בשל תורה כסברא אחרו', ובשעה"ד יש לסמוך על סברא ראשו'.

ואמנם אין ד"ז שכיח בימינו, דכולם אין עושין את המצות אלא בקמח חיטין ומים בלבד, ללא שום תערובת אחרת. ולכן לא נאריך בזה. וראה עוד ע"כ בשו"ע (סי' ר"ח סעי' ט') ובנו"כ, בערוה"ש (סי' ר"ב סעי' י'), כה"ח (סי' ר"ח שם ובסי' תנ"ג ס"ק מ"ב ומ"ג), שש"כ (פנ"ד הערה קכ"ח) וילקו"י (ח"ג סי' ר"ח סט"ז).

בענין עשיית מצה מאורז. הנה במשנה בפסחים (דל"ה,א') מנו רק את חמשת מיני דגן כראויים לעשיית מצת מצווה לליל הסדר. ובגמ' שם הביאו את דברי רבי יוחנן בן נורי שגם אורז הינו מין דגן וחייבין על חימוצו כרת. ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. והג"ר לוי יצחק הלפרין שליט"א כתב בקונטרס מיוחד שבו הסביר שדברי חז"ל נכונים הן מהצדדים הכימיים, הן הביולוגיים והן הפיזיקליים. ובענין הצדדים הכימיים, כתב הגרל"י הלפרין שליט"א שהמדע הוכיח שהרכבו הכימי של האורז הינו ממוצע בין חמשת מיני הדגן לבין שאר הדברים שאינם מחמיצים. ולכן נולדה המחלו' בין ר"י בן נורי לחכמים. שלריב"ן אף אורז מחמיץ, וממילא שרי לצאת בו י"ח אכילת מצה בליל הסדר, ולשאר החכמים עדיין אין הרכבו של האורז מספיק כדי שייחשב כדבר שיוצאים בו י"ח מצת מצווה.

ומ"מ אף שאין הלכה כרבי יוחנן בן נורי אלא פוסקים שהאורז הוא ממיני הקטניות [ראה רמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ה הל' א')], אך מ"מ לאורז יש מעמד מיוחד, דהא מברכים עליו בורא מיני מזונות, לפי שהוא משביע וזן (מרן סי' ר"ח ס"ז), ואורז שגובל עם קמח חיטים מקבל ממנו את כח החימוץ [ראה מסכת חלה (פ"ג משנה ז'), רמב"ם (פ"ו מביכורים ה"א) מרן (או"ח סי' תנ"ג ס"ב) ועיי"ש במ"ב (ס"ק י"ד) ובשו"ת באר יצחק (או"ח סי' ח')].

ואמנם נחלקו הראשו' מהו האורז ומהו הדוחן שעליהם דיברה הגמ' בפסחים (שם), ויש המחליפים ביניהם, אך למעשה נהגו ברוב ככל קהילות ישראל שהאורז המקובל בימינו כאורז, הוא האורז האמיתי [ר' מ"ב (סי' ר"ח סקכ"ה) וערוה"ש (סי' ר"ח סכ"א) וש"א]. וערוה"ש הוסיף שעתה הוברר מעל לכל ספק שהאורז שלנו הוא האורז. ואף שבעל ערוה"ש לא פירט כיצד הוכח הדבר, אך המסורת מספרת שמרנא ורבנא הגר"א הוכיח זאת כך: בגמרא בב"מ (ד"מ,א') אמרו, כי המפקיד אצל חבירו דוחן והוא עירבו עם דוחן שלו, כאשר לאחר שנה הוא מחזיר לו את הדוחן, הוא רשאי לנכות אחד מעשרים מן הכמות המקורית, משום שעכברים אוכלים שיעור זה מן הדוחן במהלך שנה. ואם הפקיד אצלו אורז, הנפקד רשאי לנכות אחד מארבעים מן הכמות המקורית. נערכה בדיקה, איזה כמות העכברים אוכלים מן הדוחן ומן האורז, והתברר, כי מן הסוג הנקרא אורז הם אוכלים כמות של אחד מארבעים, ומן הסוג המכונה דוחן הם אוכלים כמות של אחד מעשרים. וא"כ האורז שלנו הוא הוא האורז של חז"ל. כ"כ בתשובות והנהגות (ח"א סי' קפ"ו). וכן המנהג כיום פשוט.

אגב דין התערובת שבעיסה העשויה מחיטים ואורז, נזכיר את מחלו' הפוס' בדין האוכל עוגה, בורקס וכדו', אי כשמברך ברכה אחרו' מחשבינן כזית רק מחלק הדגן שבעיסה. ולכן אם העיסה חלקה עשויה מקמח חיטין, וחלקה משמן, מרגרינה, מלח, סוכר, ביצים, קקאו, ושאר תוספות. י"א שכל הבלילה שבעיסה מצטרפת לכזית, ודי לאכול מהבצק האפוי כזית בכא"פ כדי להתחייב בברכת "על המחיה". ולדעתם הדין כן אף אם הקמח הינו ממש מיעוט בעיסה, ואפי' פחות מששית. אך מ"מ אין הקרם, הג'לי התותים ושאר הפירות שמעל העוגה מצטרפים לשיעור. ואם היא עוגה מגולגלת, ובתוכה פירות, גם הם אינם מצטרפים. ודעה שניה ס"ל שיש לברך על אכילת כזית את ברכת במ"מ ו"על המחיה" רק אם הקמח אינו מיעוט קטן בעיסה. והיינו חלקו יותר מששית בעיסה. ודעה שלישית ס"ל שמברך "על המחיה" רק אם אכל כזית מחלק הדגן שבעיסה. ולכן אם למשל הדגן הינו רק ששית מהעיסה, יש לאכול שש כזיתים מהעוגה בכדי אכילת פרס, כדי לברך ברכת "על המחיה". כל זה שמעתי בשיעור מהגר"ע יוסף זצ"ל (ה' כסלו תשמ"ז). והביא פוס' רבים לכל א' מהדעות. וראה ע"כ עוד בשו"ת זב"צ (חיו"ד סי' קי"ב סקי"ח), כה"ח (סי' קס"ח ס"ק קכ"ב וקכ"ז, וסי' ר"ח ס"ק ט', נ"ג, נ"ד ונ"ו) וילקו"י (ח"ג עמ' תצ"א סט"ז. וע"ע בסי"ז). ולכן פסק הגר"ע יוסף שאין לברך "על המחיה" אא"כ אכל כזית מהדגן שבעיסה בכא"פ (כדעה השלישית). ואמר, שלכאו' היה צריך לברך ע"כ בנ"ר, אך כיון שיש ראשו' דס"ל שבנ"ר אינה פוטרת ברכת "על המחיה" אף בדיעבד, וכן הלכה, לכן סב"ל, ובמקרה שמיעוט קטן בעיסה הינו מחמשת מיני דגן, לא יברך ברכה אחרו' כלל. כך חזר ואמר כמה פעמים. ושלא כמש"כ כה"ח (סי' ר"ח סק"ט, שיברך בנ"ר). ולכאו' צ"ע, מדוע שלא יאכל שיעור כזה, שבודאי יהא בו כזית משאר המרכיבים מלבד הקמח, ואז יוכל לברך ע"כ בנ"ר. ושמא חושש למ"ד שמינים אלה טפלים לקמח. ומ"מ כן היא דעתו, וכ"פ בילקו"י (ח"ג שם). והוסיף בילקו"י, שמ"מ אם משער שאכל בכא"פ כזית מהדגן, יברך במ"מ ו"על המחיה". אך עוגה שרובה עשויה מקמח דגן, אף אם אכל כזית בלבד מברך "על המחיה", שאז הסוכר ושאר המרכיבים מצטרפים לשיעור כזית. ורק הקרם ומילוי האגוזים וכדו' אינו מצטרף. עכת"ד. ואמנם דעת הגר"מ אליהו זצ"ל שהשמן, הביצים, הסוכר וכדו' שנילושו בעיסה מצטרפים לשיעור כזית. אך הקרם, הג'לי, האגוזים וכדו' שמעל העוגה או משמשים כמילוי בתוכה, ואינם חלק מהעיסה, אינם מצטרפים לשיעור כזית לענין ברכת "על המחיה". עכת"ד.

ולענין מנהג האשכנזים. המ"ב (בסי' ר"ח על דברי מרן בסעי' ט') כתב שבעינן לאכול כזית ממיני הדגן שבעיסה, בזמן כא"פ. ולכן אינו יכול לברך ברהמ"ז (ולני"ד "על המחיה"), אא"כ יש בעיסה לפחות שמינית ממיני הדגן, שאז אוכל שמונה כזיתים מהמאכל, שהם ד' ביצים, בכדי אכילת פרס (שלדעת רש"י וסיעתו הוא ד' ביצים), ויוצא שאכל כזית א' לפחות שהוא ממיני הדגן. ולא די שבעיסה יש כזית דגן בכל פרס, אלא בעי שיאכל כזית כזה בכא"פ. ומ"מ לענין ברכה ראשו' כתב המ"ב דמיני דגן חשיבי, ולא נתבטלו בתערובתן בשום גווני משום שנרגש טעמן. וכ"ז דוקא אם טעם הדגן ניכר קצת, אך אם הדגן רק משהו בעלמא, ולא ניכר טעמו כלל, בטל הוא לגבי יתר המינים ומברך אף ברכה ראשונה כברכתם [מ"ב (ס"ק מ"ג-מ"ט). ולפי מש"כ במ"ב (סק"ז) ובבה"ל (ד"ה "בקדרה") משמע דה"ה בני"ד, כשהקמח דגן מעורב בסוכר, שמן וכדו'). וגם הגרש"ז אוירבך זצ"ל אמר לי לענין ברכה אחרו' על מאכל כבורקס וכדו', שאין המילוי, כגבינה וכדו', מצטרף לשיעור ברכת "על המחיה". עכת"ד.

ועלינו לדעת, דכ"ז לענין צירוף שאר המרכיבים לשיעור ברכת "על המחיה". אך לענין ברכת המזון כשקובע סעודתו על מזונות. כתבו המ"א, המ"ב (סי' קס"ח סקכ"ד) ועוד אחרו', שאם קבע סעודתו על מזונות, וצירף אליהם גם בשר ושאר דברים המתלפתים לפת, סגי כשאוכל שיעור שאחרים רגילים לשבוע ממנו כשמצרפים לזה עוד דברים המתלפתים לפת. ואע"פ שאם היה אוכל הפת הבב"כ לבדה לא היה שבע. ע"כ. וכן פוסקים האשכנזים, כמ"א והמ"ב הנ"ל. וכן דעת הגר"ש ישראלי זצ"ל [ועיי"ש עוד במ"ב ובאג"מ (חאו"ח ח"ג סי' ל"ב) מהו השיעור הקטן ביותר של מזונות שמכל מקום צריך ע"מ שיחשב כקביעת סעודה. ונראה דמ"מ בעי לפחות כזית מזונות בכא"פ, ויתכן שאף יותר. והוא משום דלא חשיב פחות ממש"כ מרן (בסי' קפ"ד ס"ו) גבי פת. ושמעתי שי"א לפחות כביצה מזונות, וסומכים ע"ד הבא"ח (פר' חוקת סעי' י'), וכה"ח (סי' קפ"ד סקכ"ד) בשם השד"ח].

ואמנם מנהג הספרדים אינו כן, והם מברכים "המוציא" וברהמ"ז רק אם קבע סעודתו על המזונות והיה שבע רק מהם. והיינו שאכל ג' או ד' ביצים מזונות [כה"ח (סי' קס"ח סקמ"ז) עפי"ד הגחיד"א בברכ"י. והוסיף שאף המנהג שלא כמ"א, אלא כפשטות לשון הטור והשו"ע, שאכילת המזונות היא הקובעת, ללא הצטרפות דבר אחר]. וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שאין הלכה לספרדים כמ"א והמ"ב בזה. עכת"ד. וכן גם דעת הגר"ע יוסף זצ"ל.

וגבי שיעור קביעות סעודה על מזונות, שמברך אז ברהמ"ז. ראה בשו"ע (סי' קס"ח ס"ו), ומ"ב (סקכ"ד). וכ' בשו"ת מנחת אשר (ח"ב סי' כ"ג ס"ק א'-ד', שלדעתו שיעור קביעת סעודה ע"י אכילת מזונות, הוא רק מכ"א ביצים ויותר. עיי"ש).

ומ"מ במקום שקובע סעודה ומברך "המוציא" וברהמ"ז, בעי גם ליטול ידיו בברכה [כה"ח (סי' קנ"ח סק"ז, וסי' קס"ח סק"נ). וכן שמעתי מהגר"ע יוסף זצ"ל]. וראה עוד לעיל (פ"א הערה ז'), מענינים אלה.

[38]לח. מה שכתבנו שלמנהג הספרדים אף לכתחי' די באכילה באופן הרגיל, שכך העלה ביחו"ד (ח"א סי' י"ז). שהרי המ"א הוכיח דבעי לכתחי' לבלוע הכזית כולו בב"א, ואם אכלו בכא"פ יצא רק בדיעבד, ושלמד כן מהבריתא בפסחים (דקי"ד, ב') שאם אכל לחצאין יצא, ובלבד שלא ישהה בין אכילה לחברתה יותר מכדי אכילת פרס. וכתב ע"כ הגר"ע יוסף זצ"ל, שבאמת אין ראיה מהברייתא היפך מדברי המהרי"ל שכתב שלכתחי' סגי באכילת הכזית בכא"פ. משום שדוקא כשאכל מעט ושהה בינתים בלי אכילה, וחזר ואכל, יצא רק בדיעבד. אך כשאוכל מעט מעט כדרך האוכלים בלי שום הפסק ושהיה בינתים, מותר לעשות כן אף לכתחי'. וכתב שם ביחו"ד שכ"כ השו"ג (בסי' תע"ה סקכ"ז) וערוה"ש (סי' תע"ה סעי' ד'). והוסיף, שמש"כ בברייתא לשון בדיעבד, אגב רישא שאמרו שם "אכלן דמאי יצא". שזה בדיעבד (עיי"ש שי"א דאפ"ה הוי לכתחי') נקט גם בסיפא "אכלן לחצאין יצא", אע"ג דאף לכתחי' רשאי לנהוג כן. ועוד כתב, דאע"ג שהיו מהאחרו' שפסקו כדברי המ"א, מהם המ"ב והבא"ח, אולם נמצאו אחרו' רבים אחרים שדחו דבריו. מהם הא"ר (סי' תע"ה ס"ק ב' וי"ב) שכתב שנוהגים כדברי המהרי"ל אף לכתחי'. ושכ"כ רבי ישמעאל הכהן בעל זרע אמת בספרו שבח פסח (דיני מצה סק"ז), והעלה להלכה שאף לכתחי' רשאים לעשות כדברי המהרי"ל לאכול הכזית ולבלוע מעט מעט כדרך שבני אדם אוכלים תמיד, ושאין לאנוס את עצמו להיות גרגרן בליל פסח ולבלוע כל הכזית בב"א. אלא שצריך לדקדק שלא ישהה בכא"פ. ושכן דעת מרן והרמ"א בשו"ע, שהשמיטו מש"כ תה"ד להחמיר בזה ולאוכלו בב"א. ומש"כ הרמ"א (בסי' תפ"ו) שיאכל האפיקומן ביחד ולא מעט מעט, הדבר פשוט שכוונתו שלא יאכלנו בהפסק גדול בנתים, אבל א"צ לאוכלו בב"א. וכתב ע"כ הגר"ע יוסף זצ"ל, שלפי"ז מש"כ מרן (בסי' תע"ה סעי' א') ש"יבצע מהמצה השלמה העליונה ומהפרוסה משתיהן ביחד ויאכל אותן בהסבה ביחד כזית מכל אחד", אין הכוונה שממש יתן לתוך פיו כשני כזיתים בב"א, אלא שיאכל מעט מעט כדרך האוכלים, אך משתי המצות יחדו, חלק מהעליונה וחלק מהפרוסה. כך שבכל פעם שנוגס במצות יאכל משתיהן, וכך יאכל אותן מעט מעט עד שיגמור לאכול שני הזיתים הראשונים מהמצות. וגם מש"כ מרן (שם) ש"אם אינו יכול לאכול כשני זיתים ביחד, יאכל של המוציא תחילה ואח"כ של אכילת מצה", ג"כ הכוונה כשאי אפשר לו לאכול בכל נגיסה משתי המצות יחד (כגון ששתיהן ביחד עבות מאוד או קשות - מ.ה.), ולכן יאכלן בזו אחר זו כשיעור שני כזיתים. ועוד כתב שם ביחו"ד, שגם בספר מגן האלף (סי' תע"ה) כתב לדחות ראיות המ"א, וסיים שמי שקשה עליו לאכול הכזית בב"א יוכל לסמוך ע"ד המהרי"ל. ושכ"פ בשו"ת מנחת ברוך. ולכן סיים שם ביחו"ד שכן העיקר להלכה. וכ"כ גם בספרו חזו"ע (ח"ב עמ' קנ"ח), שראוי לאכול ב' כזיתים, או כזית א' לפחות בבת אחת, אך אם קשה לו לעשות כן א"צ לבלוע המצה בב"א, אלא יאכל מעט מעט בלא הפסקה, ויסיים הכזית בזמן של כא"פ וכמש"כ האחרו' הנ"ל, ולא כמ"א.

אלא שבחזו"ע ח"א הנד"מ (סי' כ"ה עמ' שפ"ב) כתב הגר"ע יוסף זצ"ל כך: להלכה העיקר כדברי המהרי"ל ושאר אחרו', שאפי' לכתחי' אין צורך בזה (לאכול כל הכזית ולהכניסו לפיו בבת אחת, כגר"ז, הח"א, המ"ב והבא"ח שהביא שם). אלא אוכל מעט מעט, לגימה אחר לגימה (ר"ל נגיסה אחר נגיסה), עד שיסיים כל הכזית. ובפרט שנראה שתה"ד, שהוא המקור לחומרא זו, לא ראה דברי מהרי"ל רבו בזה, שהרי לא הזכירו בדבריו. ועוד, שהרי לכל הדעות בדיעבד יצא ידי חובתו כל שלא שהה יותר מכדי אכילת פרס, וכל המחלוקת הנ"ל היא רק ענין לכתחילה, שפיר סמכינן להקל אף לכתחילה. והביא דוגמאות לכך מדברי הפוס' בענינים אחרים. והוסיף, שידוע שכמה אנשים שדחקו עצמם לאכול שני הכזיתים של המצה, ושל הכורך, בבת אחת, כמעט והסתכנו ונלקחו לבית חולים בליל הפסח, וזה פריה של חומרא זו. והואיל ומרן השו"ע והרמ"א לא סבירא להו חומרא זו כלל, לפע"ד אמינא ולא מסתפינא שאף לכתחילה אין צורך להחמיר בזה. ומ"מ מי שיוכל לעשות כן ברווח, מבלי שיאנוס את עצמו, לחוש לסברת תה"ד וסיעתו, יש לו על מה שיסמוך... ומ"מ במרור שהוא מדרבנן אין צורך להחמיר בזה כלל. עכ"ל. ועולה מדבריו שמעיקר הדין א"צ להחמיר בזה כלל, ורק מהיות טוב, ודוקא מי שלא יצטרך לאנוס עצמו בזה אלא יעשה כן ברווח, יש לו על מה לסמוך, אך לא שראוי לעשות כן, וודאי שלא לכל אדם. וכשדנתי בני"ד עם הגר"ע יוסף זצ"ל, שאלתיו האם הלכה כמש"כ ביחו"ד ובחזו"ע (ח"ב) שטוב להחמיר ולבלוע את שני הכזיתים של המצה בבת א', או הלכה כמש"כ בחזו"ע ח"א "שא"צ להחמיר לבלוע כזית מצה אפי' לכתחי'". וענה לי שהלכה כמשנה אחרונה, והיינו כמש"כ בחזו"ע ח"א, וא"צ כלל לבולעם בב"א, ואפי' אין לומר ש"טוב" לנהוג כן, כיון שהמחמירים בכך מסכנים את עצמם בזה. ואף אין דעתו נוחה מהאשכנזים המחמירים בכך. עכת"ד. וראה עוד בחזו"ע (ח"א סי' כ"ד וכ"ה), ובילקו"י (עמ' 398 ס"ז).

ואף הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי שלכתחי' צריך לאכול המצה אכילה רגילה, ושלא פסקינן בזה כמ"א. ולכן א"צ לבולען בב"א, כיון שאין זו דרך אכילה. אך הדגיש, שמ"מ יש לאוכלן במהירות. ושאלתיו, האם לדעתו מש"כ מרן (בסעי' ו') שהאוכל כזית בכא"פ יצא, האין זה רק בדיעבד. וענה לי שיוצא בכך לכתחי', כל עוד אכל הכזית פחות מזמן אכילת פרס. ועוד אמר, שצריך לאכול את שני הכזיתים של המצות (של "המוציא" ושל "אכילת מצה") כשהם מחוברים יחדו [והיינו שכך לדעתו יש לפרש את דברי מרן (שם בסעי' א'), שכתב שצריך לאכול אותן "ביחד, כזית מכל אחד"]. דהיינו שינגוס משתי המצות כשהן מחוברות יחד, יכניסן לפה וילעסן ביחד, אך א"צ לבולען יחד. עכת"ד. וכן אמר לי הגר"ש משאש זצ"ל, רבה של ירושלים תובב"א, שאין זה מסתבר לבלוע כזית מצה בבת אחת. ושאף האשכנזים לדעתו אינם צריכים לנהוג כן. עכת"ד. וא"כ נראה שלדעת הגר"ע יוסף זצ"ל, והגר"מ אליהו והגר"ש משאש זצ"ל, אף לכתחי' א"צ לנהוג כן. וראה בא"ח (ש"ר פר' "צו" סעי' ל"ד).

ואמנם כבר כתבנו לעיל (בהערה ל"ז), שהרב כה"ח הביא כמה פעמים את דברי המ"א, דבעי לבלוע הכזיתים בב"א, ולא הביא שום חולק ע"כ, ולא העיר כלום מדיליה (ראה כה"ח סי' תע"ה ס"ק י"ח, ל"ז וס"ז), ולכאו' היינו צריכים לכתוב שאף מהספרדים יש הפוסקים בדבר זה כמ"א. ואף שעפר אני תחת כפות רגליו של הרב הצדיק כה"ח, מ"מ לא כתבנו כך, משום שדרכו של הגאון הגדול כה"ח הינה ללקט מדברי הפוס', ואף כאשר מביא הוא דברי פוסק מסוים אין זה אומר שגם דעתו הינה כך. ואע"ג שכתב הג' כה"ח (בסי' תרל"ז סק"ה) שאינו מעתיק דברי פוסק שאינם מחייבים לדינא, מ"מ הרי פעמים רבות מצינו שבמקרה מסוים מביא הרב כה"ח דעת פוסק א', ובאותו סימן מביא מקרה שונה ובו פסק הלכה כמ"ד אחר, כך שבעצם הביא שתי שיטות שונות בהלכה מבלי לציין שבמקרה הראשון פסק כמ"ד אחר. ואף שבני"ד לא הב"ד הפוס' שא"צ כלל לאכול ולבלוע הכזית בב"א, מ"מ יתכן שנעלמה מעינו הבדולח של גאון זה דעת הפוס' כן, ואילו היה רואה דעת הפוס' הללו היה פוסק כמותם. וכן מצינו בעוד מקומות שהרב הגדול כה"ח הביא רק דעה א' מבלי להתייחס לכך שאכן זו מחלוקת או שיש גירסאות שונות בכך [ראה בכה"ח (סי' שי"ח סקס"ב) שהב"ד מרן בב"י (בסי' רנ"ג) בשם רבינו ירוחם דאזלינן בתר רוב התבשיל, וכגירסת מרן במהרי"ו, שבתבשיל "שרובו רוטב" יש בישול אחר בישול בלח. ולא זכר שר את דברי מרן בב"י (בסי' שי"ח), ג"כ בשם מהרי"ו, שד"ז קאי על תבשיל ש"יש בו" רוטב (וראה גם מרן בשו"ע סי' שי"ח סעי' ד'), והיינו אפי' במעט רוטב יש בו בישול אחר בישול. ולכן פסק הרב כה"ח (שם) כדברי מרן בסי' רנ"ג, והיקל בכך. אך המעין ברבינו ירוחם (ח"א נתיב י"ב חלק שלישי, דף ס"ט סע"א) יחזו פנימו, שהגירסא הנכונה היא שאף תבשיל "שיש בו רוטב" יש בו בישול אחר בישול. ואגב, הגר"מ אליהו זצ"ל פוסק בזה לחומרא למעשה. ולאחר זמן שיצאו לאור דברי הגר"ע יוסף זצ"ל ביחוו"ד להקל בזה, אמרו לי שני ת"ח ששמעו מהגרע"י זצ"ל שחזר בו מכך ומורה הוא להחמיר, וכג' רי"ו המובא בב"י סי' שי"ח. ולאור זאת שאלתיו אף אני בעצמי ע"כ, ומעיד אני שאף אמר הגר"ע יוסף זצ"ל להחמיר בכך. והוסיף, שאף בתבשיל מבושל כל צרכו, שיש בו מעט רוטב בעין, יש בו בישול אחר בישול (וראה מש"כ ביחו"ד ח"ב סי' מ"ה). והביא כדוגמא לכך, בורקס ששפכו עליו רוטב, שדינו שיש בו בישול אחר בישול, כיון שהרוטב הינו בעין. אך אם אין רוטב בעין, אלא יש רק לחלוחית של רוטב, כגון פשטידא העשויה מאיטריות עם שמן, כיון שהשמן, היינו הנוזל, אינו בעין בפ"ע, אין לכך דין של דבר שיש בו רוטב, ולכן אין בו בישול אחר בישול. עכ"ד.

ועתה ראיתי להרה"ג ר' יצחק יוסף שליט"א, שכתב בספרו "אוצר דינים לאשה ולבת" (בעמ' רי"ט סעי' ו'), שלכתחי' יש להורות שראוי ונכון להחמיר בזה, שלא להניח בשבת על גבי פלאטה ואש מכוסה תבשיל שיש בו מעט רוטב ומרק. ומכל מקום המקילים בזה לתת קדרה שהרוב בתוכה יבש, יש להם על מה שיסמוכו. עכ"ל. ובהערות (שם) הוסיף, שבגלל חילופי הגירסאות ברבינו ירוחם ובב"י, מורה ובא הגר"ע יוסף זצ"ל, "דלפי עיקר הדין יש להקל בזה, דאזלינן בזה אחר הרוב הנמצא בקדירה, וכמו שנתפרסם בשו"ת יחוה דעת הנ"ל, אלא שמאחר ומצינו גירסאות אחרות ברבינו ירוחם, ראוי ונכון להורות לכתחילה להחמיר, שלא להחזיר על גבי הפלאטה בשבת אלא דבר שכולו יבש". עכ"ל. ולפי"ז נראה, שמה שאמר לי הגר"ע יוסף זצ"ל הינו לכתחי', שכן ראוי לנהוג, אך המקילים בדבר יש להם על מה שיסמוכו, וכמש"כ ביחו"ד (שם). וזה עתה יצא לאור קונטר' דיני בישול בשבת, והוא תחילת ספר ילקו"י ח"ד כרך ג' - דיני שבת. וכתב גם שם הרה"ג ר' יצחק יוסף שליט"א (בעמ' קכ"ז סעי' מ"ז, על סי' שי"ח ס"ב), שי"א שכל שרוב התבשיל הינו יבש, אף שיש בו רוטב הרבה, חשיב כיבש ואין בו בישול אחר בישול. וי"א שכ"ה דוקא אם כולו יבש. ואל"כ דינו כתבשיל לח. וכתב שם שהעיקר כסברא ראשו', ומ"מ המחמיר כדעה שניה תע"ב]. ואף שהגר"מ אליהו זצ"ל והגר"ע יוסף זצ"ל מחמירים בכך, ומבין השלושה רק הרב כה"ח היקל לכתחי' בד"ז, מ"מ הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל שבשעה"ד (לגבי מי שמתארח אצל הוריו, והם אינם מקפידים ע"כ, ויתרגזו אם יקפיד הבן ע"כ), אפשר לסמוך בזה על הרב כה"ח ולומר שאין בישול אחר בישול בדבר שיש בו מעט רוטב. ורק אם רובו רוטב, כגון מרק וכדו', שאף הרב כה"ח מודה לאסור, אין להקל בכך. עכת"ד. (אף שמעיקר הדין בסתמא הוא מחמיר בזה. וכן מצאנו בחוברת הל' שבת מס' 21 עמ' 3 לגר"מ אליהו זצ"ל, שכתב דאזלינן בתר רוב התבשיל אם הינו מוצק או נוזל. אך הוסיף, שבד"א כשהמוצק והנוזל מעורבים יחד היטב זב"ז. אך אם כ"א ניכר בפ"ע, כגון חתיכות תפו"א ברוטב, אף שהרוטב הינו מיעוט אסור לחממו. ע"כ). ושמעתי מהג"ר שמעון מזרחי שליט"א (חבר לשעבר בבי"ד הגדול פעיה"ק), שכאשר הרה"ג רבי עזרא עטייה זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף יכב"ץ, שמע שכה"ח היקל וכתב כך, התפלא הוא מאוד ע"כ (וידוע ששניהם דנו יחד בעניני הלכה)].

ומ"מ זו עוד דוגמא, שהרב הגדול כה"ח לא הזכיר דעה או גירסה מסוימת בפוס', ובכ"ז דעת גדולי דורנו דוקא כדעה זו, ונקטינן כדבריהם. וכיון שכן גם בני"ד, לכן כתבנו הכא כדעת גדולי דורנו. ובפרט אמור הדבר כאשר הרב כה"ח לא כתב שאף דעתו כדעה זו, או שכן המנהג, אלא כתב זאת כדרך המלקט בעומרים [וראה עוד מש"כ כה"ח (בסי' תע"ג סקפ"ז), שמשמע שדעתו להקל אף לכתחי' לאכול בכא"פ בענין המרור לחולה עפ"י מרן (סי' תע"ה ס"ו). עיי"ש]. ומ"מ לספרדים אין זה מעיקר הדין. ועוד, שכעבור זמן שאלתי את הגר"ע יוסף זצ"ל, האם יש לראות את דברי הרב כה"ח בספרו כה"ח כדברי פוסק, או כמלקט שאינו פוסק. ואמר לי שיש לראות את דבריו כדברי מלקט, אך לא כפוסק. עכת"ד. וא"כ בני"ד, כשכה"ח רק הביא דברי הפוס', ואפי' לא הב"ד החולקים ולא גילה דעתו, כ"ש שאין לראות דבריו כפסק הלכה למנהג הספרדים. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שאם הרב כה"ח הכריע בדבר מסוים וכתב דעתו להלכה, הריהו נחשב כפוסק. אך אם לא כתב דעתו להלכה, ורק הביא דעות הפוסקים, הריהו נחשב כמלקט. ואפי' שהביא רק דעה אחת, כגון דעת המ"א. ושאלתיו, לאור זאת, אם למשל כה"ח הביא רק את דעת הפוס' דס"ל דבעי לכתחי' לבלוע את כזית המצה בב"א, ולא הב"ד החולקים, ולא כתב גם את דעתו להכריע בזה, כיצד יש לראות זאת. וענה לי, שאז יש לראותו רק כמלקט. עכת"ד. ומ"מ לענ"ד ק"ק ע"ד האומרים שיש לראות את ספר כה"ח כספר ליקוטים. וזאת בשל דבריו (בסי' תרל"ז סק"ה), שכ' שמה שהוא מביא מדברי הפוס' הרי זה משום שהוא מסכים לדבריהם. עיי"ש. אמנם במקום אחר כתבנו שמדברי כה"ח ביו"ד משמע שהוא מביא גם דעות דלא ס"ל כמותן. וע"ע בדברינו במקראי קודש הל' ד' המינים (פ"ג הערה מ' ענף ג), ובשאר דוכתי. ואכמ"ל.

ועוד נלע"ד לצרף לני"ד כסניף להקל, עפ"י מש"כ הרב כה"ח עצמו (בסי' תע"ב סקי"ז), דהיכא דיש חשש סכנה חיישינן למיעוטא (כתב שם גבי הסבה לימין בשאר ימות השנה). ולפי"ז גם בני"ד יש לחשוש לדברים ידועים שקרו, שהיו כמה אינשי שבלעו הכזית מצה בב"א, ונחנקו ומתו. ויש יותר ממיעוט פוס' שכתבו שא"צ לנהוג כן, שכ"כ כמה רוא"ח, וכן נוהגים להקל כמה מגדולי דורנו. וכנ"ל. ואכמ"ל.

ובענין מה שכתבנו שדי ליקח כל כזית בכא"פ, ולא צריך לאכול את שני הכזיתים בכא"פ אחד, ראה לעיל (בהערה ל"ז).

[39]לט. מה שכתבנו שאם אכל הכזית ביותר מכא"פ, שלא יצא י"ח, כך עולה ממרן (סי' תע"ה סעי' ו'), וכ"כ האחרו'. והטעם, משום שאז אין שמה אכילה.

ואמנם בעו"ת (סי' ר"ז) כתב דאיכא פלוגתא בין רבוותא אם צריך שלא לשהות באכילת כזית יותר מכא"פ. והרב החבי"ב בספרו כנה"ג חילק בזה בין ברכות הנהנין לבין אכילה ביוה"כ הכתובה בסי' תרי"ב. דהתם (ביוה"כ) ביתובי דעתא תליא מילתא, וביותר מכא"פ אם אכל רק ככותבת לא מייתבא דעתיה. אבל בברכות הנהנין בהנאה תליא מילתא, וכיון דהחיך נהנה בכזית גם אם אכלו ביותר מכא"פ, הריהו מצטרף. אלא שסיים שם שלמעשה צ"ע. והרב מט"י (בסי' ר"י) כתב דאף אם אכל הכזית ביותר מכא"פ, מצטרף. אך המ"א (ברסי' ר"י) כתב שאם אכל ביותר מכא"פ, אינו מצטרף, עפי"ד מרן (בסי' תרי"ב). ושאין לחלק בין יוה"כ לבין ענין ברכות. והביא דבריהם כה"ח (סי' ר"י סק"ז), וכתב שכדברי המ"א נראה מרש"י סוכה (דף מ"ב ע"ב). והוסיף כה"ח, שכן הסכים הפר"ח בשו"ת מים חיים, הא"ר, סו"ב, י"א בהגה"ט, הקיצוש"ע, הח"א, דה"ח, הבא"ח, ועוד פוס'. ולכן הסיק שם הרב כה"ח, דכיון דיש פלוגתא בזה אם חייב בברכה אחרו' במקרה שאכל כזית ביותר מכא"פ, לכן יש להזהר שלא ישהה באכילתו, שלא יכנס לפלוגתא. ואם שהה, יאכל עוד כזית בלא שהיה, ויוכל לברך ברכה אחרו' ולפטור גם את מה שאכל קודם לכן. ואם אינו יכול לנהוג כן, יברך ויהרהר שו"מ בלבו.

ואף המ"ב (בסי' ר"י סק"א) כתב שאם שהה באכילת הכזית ביותר מכא"פ אינו מצטרף (עיי"ש מש"כ ששיעור פרס לענין זה הינו ג' ביצים - לענין ברכה אחרו'). וראה עוד בשו"ע (סי' תע"ה ס"ו, וסי' תרי"ב סק"ג), וכה"ח (סי' קנ"ח סק"ט).

ומה שכתבנו שבכזית של הכורך יצא בדיעבד אף אם אכלו ביותר מכא"פ, ראה לקמן (בפרק ח' הערה קט"ו).

ומה שכתבנו שדי בכזית א' בכא"פ, ולא בעי ב' כזיתים בכדי א"פ אחד, ראה ע"כ לעיל (בהערה ל"ז).

ומה שכתבנו שיוצא בדיעבד בכזית א', כ"כ מרן (בסי' תע"ה סעי' ז'). וכ"כ המ"ב (סקי"א, וראה מסקנתו בבה"ל סעי' א' ד"ה "כזית"), כה"ח (סקי"ט), חזו"ע (ח"ב עמ' קנ"ח) וש"פ.

ומה שכתבו הפוס' שבאכילת כזית זה יוצא י"ח בדיעבד, אפשר לפרשו שיוצא בכך י"ח שני הכזיתים הראשונים, ולא במקום כל ארבעת הכזיתים, שכ"מ מדברי המ"ב (סקמ"ט), שהסביר דברי מרן בזה עפ"י דבריו (בסק"ט). ושם בסק"ט דן מדוע לאחר ב' הברכות בעי לאכול ב' כזיתים, ולא סגי בכזית א' (ובבה"ל שם נשאר ע"כ בצ"ע). וכ"מ קצת מדברי חזו"ע (עמ' קנ"ח), שכתב דבעי לאכול ב' כזיתים, א' מהעליונה וא' מהפרוסה, וסיים שם ש"בדיעבד אם אכל כזית א', בין מן השלמה ובין מן הפרוסה, יצא". עכ"ל. וכ"מ מדברי הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, שכתב במוריה (סיון תשמ"ה) דלכל הפחות בעי לאכול ג' זיתים. א' בתחילה, א' לכורך וא' לאפיקומן. והיינו שלדעתו בעי מ"מ לאכול עוד ב' כזיתים. ומה שהיקל הוא רק באכילת הכזית השני, שעליו הסתפק המ"ב. אולם אפשר לפרש את דברי השו"ע אחרת. דהא דיצא י"ח, היינו בשעה"ד גדולה, כשאינו יכול לאכול יותר (כגון שאין לו די מצות או שאינו יכול לאכול יותר מכזית א', וכגון מה שמצוי היום שישנם רבים שאסור להם לאכול אוכל שיש בו גלוטן, אלא במידה מועטת בלבד). והיינו כמש"כ השו"ג, דהא דיוצא בדיעבד בכזית א' היינו מדאו'. שהרי מדרבנן (לדעת מרן) בעי לאכול ארבעה כזיתים. והב"ד כה"ח (שם סקפ"ז). ובאמת שהיה נראה לענ"ד שכוונת מרן שיוצא י"ח כל ארבעת הכזיתים בשעה"ד בכזית אחד מדאו', שכן כתב שם: "ואף בלילה הראשון יוצא בכזית". היינו יוצא בכך י"ח כל מה שהיה צריך לאכול בלילה זה, והיינו שיעור ארבע כזיתים. אלא שמדברי המ"ב (שם) משמע שהבין דקאי על שני הכזיתים הראשו' בלבד. ואולי הנ"מ בכך תהיה גם במקרה שיש לו רק ג' כזיתים בלבד, שלמ"ב יקח א' ל"המוציא" ו"על אכילת מצה", א' לכורך וא' לאפיקומן. ולדעת מרן אולי יקח את שני הכזיתים הראשונים ל"המוציא" ו"על אכילת מצה". ואכן שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, בדין מי שיש לו רק שלושה כזיתים של מצות, ואמר לי שיקח הכזית א' ל"המוציא" ו"על אכילת מצה", כזית שני לכורך וכזית שלישי לאפיקומן. והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שיקח הכזית הראשון לברכת "המוציא". את הכזית השני לברכת "על אכילת מצה", ואת הכזית השלישי לאפיקומן. וטעמו, ד"המוציא" עדיף מן הכורך, שהרי הכורך הינו רק לזכר. עכת"ד. וראה במוריה (סיון תשמ"ה), שנראה מדברי הגר"מ פיינשטיין זצ"ל שיקח כזית אחד ל"המוציא" ו"על אכילת מצה", כזית שני לכורך, וכזית שלישי לאפיקומן. והיינו כדברי הגר"מ אליהו זצ"ל. וראה עוד לקמן (פ"ח הערה ג').

והא דבדיעבד יוצא י"ח אפי' בכזית א', היינו שאכלו בכא"פ, כמבואר במרן (שם סעי' ו').

מי שאוכל כזית אחד בלבד מן המצות, מאיזו מצה יאכל, ראה לקמן בפרקנו (סעי' מ"ג, ובהערה קי"ב שם). ואם רשאי לכתחי' לברך ע"כ גם את ברכת "על אכילת מצה", ראה לקמן (בהערה ק"ז).

[40]מ. כמבואר כל זה בקונטרס שיעור כזית מצה, מובא בנספחים בסוף ספרנו.

ויש לציין, שאף שלמנהג הספרדים כתבנו את השיעורים במשקל (בגרמים), מ"מ יש אף מפוסקי הספרדים הסוברים שיש למדוד זאת במידות הנפח [בסמ"ק. שכן היא דעת הגר"ש משאש, הגרב"צ אבא-שאול זצ"ל, ועוד, וכמבואר לקמן במכתב הגר"ש משאש זצ"ל, וכן בקונטרס שיעור כזית, בנספחים בסוף ספרנו. והוסיף הגר"ש משאש זצ"ל, שלדעתו יש לחשב שיעור כזית עפ"י מש"כ מרן בשו"ע יו"ד בהלכות חלה (וראה גם באו"ח סי' תנ"ו, שכתב שם שהוא מ"ג וחומש ביצה, שהוא בערך תק"כ דרהם - מ.ה.). ומודדים זאת עי"כ שמכניס הביצים לתוך כלי מלא מים, ומשערים עפ"י כמות המים שיוצאת. עכת"ד]. ומכיון שדעת הגר"מ אליהו זצ"ל והגר"ע יוסף זצ"ל הינה שיש לחשב זאת במשקל, לכן כתבנו כאן בהלכות תחילה את השיעורים במידות המשקל. אולם נראה, שספרדי המיקל בני"ד לשער במידות הנפח, בוודאי שיש לו על מה לסמוך, כמבואר שם בקונטרס השיעורים (סוף ח"ד). אך יצטרך הוא לנהוג כך גם כאשר הדבר בא לידי חומרא. ולכן למשל יאכל פחות מכזית בנפח (בכל ימות השנה), אם אינו רוצה לברך ברכה אחרונה. ונראה שאף לפוס' המודדים במשקל, יש להחמיר ולהמנע מלאכול כזית לפי נפח, או לאכול לפחות כזית עפ"י המשקל, כדי שלא להכנס לבית הספק.

ובענין מה שכתבנו שיש מהספרדים הסוברים שלמצת הכורך די ליקח כתשעה עשר גר', ראה לקמן (פרק ח' סעי' מ"ג). וראה עוד בפרק ח' (בהערה מ"ה), מה שכתבנו בשם הגר"מ אליהו זצ"ל, שאדם בריא שאכל מצה, הן בכזית ראשון של המצה, והן בשאר הכזיתים שחיובם מדרבנן (וכן למרור), אם אכל כזית בשיעור של כשליש ביצה, צריך לשוב ולאכול כזית בשיעור חצי ביצה, ומבלי לברך שוב. אך אם אינו יכול לנהוג כן, יצא בדיעבד י"ח אותו כזית, מדין חולה שאינו יכול לאכול עוד. עכת"ד.

ומה שכתבנו שי"א שחולה או זקן שאוכלים כתשעה עשר גר' לכל כזית, שבמקרה זה לא יברכו את ברכת "על אכילת מצה", ראה כה"ח (סי' תפ"ו סק"א), חזו"ע (ח"א הנד"מ עמ' תקט"ז, ח"ב עמ' קע"ב), ויחו"ד (ח"א עמ' נ"ב). וכן הורה לי לדינא הגר"ע יוסף זצ"ל, כמבואר לקמן בנספחים בקונטרס שיעור כזית (בחלק ו' סק"ג).

ומה שכתבנו שלמנהג האשכנזים בשיטה הראשונה לכתחי' אין נ"מ בין הכזית הראשון ושאר הכזיתים, זאת עפי"ד הגרא"ח נאה בשיעו"ת (עמ' קצ"ד), שהיקל בשאר הכזיתים לאכול כזית של שליש ביצה רק למי שקשה לו לאכול כזית של חצי ביצה. וראה במ"ב (סי' תפ"ו סק"א) שכתב שיש להקל בזה למי שקשה לו, אף בכזית הראשון שהינו מדאו'. ואף שהגרא"ח נאה לא כתב כן אלא לכזית שהוא מדרבנן, ואנו כתבנו את הדעה הזו לפי שיטתו, מ"מ פשוט שהמיקל לחולה וכדו' אף בכזית הראשון, ומשערו בכשליש ביצה, יש לו ע"מ לסמוך, שהרי המ"ב (בסי' תפ"ו) כתב כן גם לגבי שיעורי דאו'.

הגר"א נבנצל שליט"א העיר לי, שיש להורות שעפ"י עיקר הדין שיעור הכזית הינו בנפח. ולכן למשל לשיטת הגר"ח נאה ישנה רק שיטה א', והיא שכזית הינו עשרים ושבעה סמ"ק. ומה שי"א אליבא דהגר"ח נאה, שכזית הינו עשרים ושבעה גרם, וי"א פחות מכך, אין זו מחלו', אלא זו שאלה מעשית כיצד למדוד שיעור נפח זה. ובאמת הקובע זה הנפח. וכן במידות הנוזלים יש להורות את מידת הנפח. ואין להשוות את המשקל לנפח אלא רק במים או ביין, אך למשל בשמן אין הם שווים. ולכן אמר לנו לנסח סעיף זה כך שכל השיטות עיקרן בנפח. ושאר הדעות כיצד יש לחשב זאת הינן רק שאלות מעשיות, ולכותבן בסוגריים. עכת"ד. וראה עוד בזה בספר אכילת מצות בישראל, לרה"ג ר' שלום יהודה גרוס. ובספר מצות מצוה, לרה"ג ר' משה אורי לינדר.

[41]מא. על פי המשנה בביצה (דף כ"ו), כתב מרן (בסי' ת"ק סעי' ב'), שאסור לשקול בשר אפילו בביתו כדי לדעת כמה יבשל, ואפי' לשקול מנה א' של בשר כנגד מנה אחרת, אסור. ע"כ. וכתב המ"א (שם סק"ד), שאפי' כשאינו מדקדק במשקל, אלא פוחת או מוסיף מעט, אסור. וכ"פ האחרו'.

אלא שבמשנה בשבת (דקנ"ז, א') שנינו: ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת. ומדברי הגמ' (שם) עולה, דהיינו במדידה של מצוה. וכ"כ הרמב"ם בפיהמ"ש (שם), התוס' (שם), וכ"פ מרן (בסי' ש"ו סעי' ז'), שכתב: מותר למדוד בשבת מדידה של מצוה, כגון למדוד אם יש במקוה מ' סאה, ולמדוד אזור מי שהוא חולה וללחוש עליו כמו שנוהגים הנשים מותר, דהוי מדידה של מצוה. עכ"ל.

ובספר החינוך (מצוה שי"ג) כתב לענין חולה שמאכילים אותו ביוה"כ פחות מכשיעור בכא"פ, דמותר לשקול ולמדוד ביו"כ ע"מ לשער דברים אלה בעת הצורך, דמוטב שנחוש שלא יבוא לאכול שיעור, ולא לחוש לאיסור משקל שהוא מדרבנן. והב"ד הרב ערה"ש, כה"ח (סי' תרי"ח סק"מ) ויחו"ד (ח"א סי' ט"ז).

והרב פתה"ד (ח"ג סי' ש"ו סקט"ו) דן בזה לגבי ני"ד, והעלה להתיר לשקול כזית מצה בליל הסדר, מטעם דהוא משקל של מצוה. ונודע לו שזכה לכוון לדברי הרה"ג החסיד הפרד"ס (מחבר ספר "אות היא לעולם") שג"כ העלה להתיר, והיה עושה מעשה בכל ליל פסח לשקול הכזית מצה במאזנים. אלא שבמקום אבן המשקל היו שם כלי או דברי מאכל שנשקלו בעיו"ט, ומשקלם היה ט' דרהם. ועוד כתב בפתה"ד (ח"א דף קצ"ו), שכן נהגו מימי עולם זקני תלמידי חכמים בעלי תריסין לשקול כזית מצה בליל פסח, והתירו משום מדידה של מצוה. והב"ד כה"ח (סי' ש"ו סקס"ג), ויחו"ד (שם).

ואמנם הרב כה"ח כתב (שם) ע"ד פתה"ד, שבאמת לבו מהסס בהיתר זה מכמה טעמים. והוסיף שראה כמה איסטניסים וחולים שאינם יכולים להרבות באכילת מצה, שהיו מודדים שיעור המצה מעיו"ט, ובליל הסדר היה מחלק להם בעה"ב מצה בשיעור דומה לזה שמדדו מבעו"י, ואף הוסיף מעט לשיעור כדי לצאת מן הספק. והניף ידו שנית (בסי' תפ"ו סק"ג), וכתב שם שבודאי א"צ לשקול, רק שיאכל הרבה בענין שבודאי יש בו שיעור. ומי שאינו חפץ לאכול כ"א השיעור בלבד, ישקול המצה או המרור מערב יו"ט ויאכל כמידתו בלילה. ואף ע"ד החינוך הנזכרים כתב כה"ח (בסי' תרי"ח) שהנכון לשקול ולמדוד מעיוה"כ, כדי שלא יצטרך לזה ביוה"כ עצמו. ושם (בסקמ"ה) הב"ד הרח"ף ברו"ח שכתב שיש לדיינים ולרופאים לשקול בעיוה"כ שיעורי השתיה לחולים, כדי שאם יצטרכו לזה יוכלו לשער עפ"י השיעור שהכינו.

אלא שבאמת נראה שבני"ד יש להתיר המדידה. שהמ"ב (בסי' ש"ו סקל"ד) הסביר את דברי מרן (שם בסעי' ז'), ש"מותר למדוד בשבת מדידה של מצוה", דאע"ג דלא הותר שבות אף במקום מצוה, שאני מדידה שאינה איסור כ"כ, אלא משום דהוי כעובדא דחול, ולהכי שרי במקום מצוה. ושם (בסקל"ה) כתב, שכיון שמודד שיעורי תורה לא מחזי כעובדא דחול. ונראה שאף בני"ד יודה להיתר [ועיי"ש (בסקל"ה), ובכה"ח (סי' ש"ו סקס"ב)]. וראה עוד במ"ב (סי' ת"ק סק"ה).

והגרא"ח נאה בספרו שיעו"ת (סי' ג' סקי"ד) כתב אף הוא להתיר שקילה ביוה"כ בעת הצורך, עפי"ד החינוך הנ"ל. ונראה שיודה להיתר אף הכא, לצורך מצות אכילת מצת מצוה.

ואף הגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד (ח"א שם) כתב שבני"ד נראה שיש להקל ולהתיר, כדי שלא יטעה באומדן הדעת ויאכל פחות משיעור המצה או המרור. וסמך על אותה משנה בשבת, פיהמ"ש לרמב"ם, מרן (בסי' ש"ו) וש"א שהקלו בזה.

והלום ראיתי לשש"כ (פכ"ט סעי' ל"ח) שכתב בהדיא שמותר למדוד ולשקול לצורך מצוה, ולכן מותר לשקול (נקט לשון משקל ולא מידה) את כמות המצה שעליו לאכול מצות ליל הסדר. ובהערה שם הב"ד הגרש"ז אוירבך זצ"ל שאמר דצ"ע ע"ד הרב כה"ח בזה, דלמה תגרע שקילה לשם מצוה ממדידה לשם מצוה. עיי"ש [אמנם מדברי כה"ח (בסי' תרי"ח סק"מ) משמע קצת שאף במדידה יש להמנע, ולא רק במשקל. עיי"ש].

ועוד נראה, שאף הרב כה"ח עצמו אין דעתו נחרצת בזה לאסור. שהרי כתב רק שלבו מהסס בהיתר זה, אך לא חלק ע"כ בסכינא חריפא. ואף במקום שכתב שיש לשקול מעיו"ט, כתב שנכון לעשות כן, אך ודאי שנראה שאין זה לעיכובא אם לא שקל מבעו"י. ואף מה שהב"ד הרח"ף שם (בסי' תרי"ח) נראה שאין זאת אלא כדי שלא להשהות את החולה ולעכבו משתיה. ועוד, דברור שהדיין או הרופא לא יוכל לשער מידת מלוא לוגמיו של אדם בינוני ביוה"כ עצמו, שהרי אסור לו להכניס לפיו שום משקה, ורק בעיוה"כ מותר הדבר. והחולה עצמו, אף שהותר לו למדוד זאת ביוה"כ עצמו [וכמו שכתבנו כבר במקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ט סעי' ל"ו, ובפרט בהערה קל"ו)], מ"מ לא תמיד דעתו פנויה למדידות שכאלה. ולכן כתב הרח"ף שהמו"צ ימדוד זאת מבעו"י. אך אין זה אומר שבני"ד לא יתיר מדידת ומשקל מצה בליל הסדר, ובפרט למי שקשה לו לאכול הרבה מצה, או שאין בנמצא הרבה מצות לכל המסובים אלא כדי צרכם בלבד וצריכים הם לשוקלם ולמודדם.

ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, האם נכון לומר, שאע"פ שמותר למדוד ולשקול את המצות והמרור בליל הסדר גם כשהוא חל בשבת, מ"מ עדיף למדוד ולשקול בערב יו"ט כדי שלא ישתהו בהתחלת הסדר. וענה לי שאכן נכון הדבר. והוסיף, שאכן זה עדיף גם מהטעם שלא ילמדו ממנו להקל ולמדוד ולשקול גם דברים אחרים (ר"ל שאינם לצורך מצוה). עכת"ד.

והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי עפ"י הגמ' (סוף מס' שבת), השו"ע והמ"ב (סי' ש"ו ס"ז), שבאמת מדינא מותר לשקול ולמדוד את המצות בליל הסדר שחל בשבת. אך הוסיף, שיש להסתפק אם מותר לכתחי' לכוון את השקילה דוקא ליו"ט, ואמר שיתכן שיש להשוות זאת לדין מי שדוחה מלאכתו למועד. אך מי שלא דחה את השקילה והמדידה בדוקא ליו"ט, אלא כך אירע לו שנאלץ לעשות כן, ודאי שרי לשוקלם ולמודדם ביו"ט, ואפי' אם חל בשבת. ושאלתיו, בדין מי שמחמת עבודות הפסח המרובות צריך לישון בעיו"ט ע"מ שיוכל להיות עירני בליל הסדר ולכן לא מדדם בעיו"ט, האם דינו כדין מי שדוחה מלאכתו למועד. וענה לי שאין דינו כדין הדוחה מלאכתו למועד, ומותר לו הדבר, כיון שהולך לישון לצורך הסדר. ולגבי הסברא שעדיף מ"מ לשוקלם ולמודדם בערב החג, ע"מ שלא לשהות ולהתעכב לפני הסדר או בתוכו כדי שלא ירדמו הקטנים, הסכים הגר"ש ישראלי זצ"ל עם סברא זו, אך אמר שלכאו' א"צ לכך, מהטעם הנ"ל, שדוחה מלאכתו, שיש להסתפק בדבר. עכת"ד.

בהא סליקנא ובהא נחיתנא, שמדינא מותר לכתחילה למדוד ולשקול המצות בליל הסדר כדי לידע שיעור האכילה מהן, ושכ"ה אף כשליל הסדר חל בשבת, וכמש"כ הפוס' הנ"ל, וכמו שכתבנו בספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (עיי"ש שהבאנו עוד פוס' להתיר בזה). וכתב הגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד (שם), שמותר לעשות כן אף במאזנים פרטיים שמשתמשים בהם בבית, שאופן המדידה נעשה בהם ע"י מחוג ולא ע"י אבן משקל, ואע"פ שאינו שוקל בשינוי, והטעם משום שהוא משקל של מצוה. עיי"ש. אלא שכמבואר, לכתחי' ישקלו המצות והמרור מבעו"י, ולא משום שאסור הדבר ביו"ט עצמו, אלא כדי שלא ישתהו בשל כך בליל הסדר עצמו, ובפרט במקום שבני הבית מרובים, ומתוך ריבוי המדידות עלולים הילדים להרדם, ולהפסיד את מצות אכילת מצה ועוד מצוות.

ומ"מ יש להדגיש, שכל ההיתר למדוד ולשקול, הן בשבת והן ביו"ט הינו רק במשקל פשוט. אך אסור בשום אופן למדוד ולשקול בשבת וביום טוב במשקל חשמלי מכל סוג שהוא, וכגון במשקל דיגיטלי, שעובר בזה על איסור מוליד, וי"א שעובר בהפעלתו על איסור בונה מדאו', או מכה בפטיש, או מתקן מנא. ואף אם המשקל כבר פועל מערב שבת וערב יום טוב אין לשקול במשקל חשמלי או דיגטלי, מפני איסור כותב (לפחות מדרבנן), ועוד איסורים. ר' ע"כ מש"כ בס"ד בקונטרס קדושת השבת (ב' חלקים). ואכמ"ל.

ומ"מ אם מודדים את שיעורי המצה, המרור וכדו' במידות הנפח, הרי שאין צריך כלל לשוקלם.

[42]מב. פרס הוא מלשון פרוסה [רש"י עירובין (דפ"ב, ב'). וראה בכורות (דנ"ח, א'), וערוך (ערך פרס)], והיינו חצי ככר (תוספ' נגעים פ"ז). הככר היא של שתי סעודות, וחציה הוא סעודה אחת (רש"י עירובין שם). נחלקו התנאים בשיעור ככר זו. לרבי יוחנן בן ברוקה שיעורה שש ביצים, וחציה שלוש ביצים. ולרבי שמעון שיעורה שמונה ביצים, וחציה ארבע ביצים [משנה עירובין (שם). וראה בגמ' (שם דפ"ג, א'), וברש"י (שם)]. שיעור אכילת פרס הינו הלכה למשה מסיני (רש"י פסחים דמ"ד, א' ד"ה "פרס"). וכמבואר כל זה בספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ו הערה י"א).

[43]מג. נחלקו הראשו' מהו שיעור פרס. הרמב"ם (בהל' שביתת עשור פ"ב ה"ד ובעוד מקומות) פסק, ששיעור א"פ הינו כשיעור אכילת שלוש ביצים, ואילו רש"י (בעירובין ד"ד, א' ובעוד מקומות) והטור (באו"ח סי' ת"ט וסי' תרי"ב) פסקו ששיעורו כדי אכילת ארבע ביצים (ושמעתי מהגר"ע יוסף זצ"ל סימן לדבר: הרמב"ם שמו היה רבי משה, והיינו שם בן ג' אותיות. ורש"י שמו היה רבי שלמה, והיינו שם בן ארבע אותיות. ולפי"ז הרמב"ם ס"ל ג' ביצים, ורש"י ס"ל ד' ביצים). ורבינו שלמה בן הרשב"ץ כתב בתשובותיו (סי' תפ"ד) שהרא"ה ס"ל כרמב"ם. והרשב"א כתב בתורת הבית (בבית התערובות) כרמב"ם, אך בספר עבודת הקודש (הל' תחומין) כתב כרש"י. וראוי לחוש ולהחמיר בשל תורה. עכת"ד. ומרן בב"י (סי' תרי"ב) כתב בשם הרב המגיד שדעת הרשב"א כרמב"ם, ושכן עיקר. והביא דבריהם בחזו"ע (ח"ב עמ' קנ"ח הערה ב').

ובשו"ע בסי' ת"ט (סעי' ז') כתב מרן בסתמא ששיעור ב' סעודות הוי כששה ביצים, והיינו ששיעור א"פ הוי ג' ביצים. ובסי' שס"ח (סעי' ג') כתב ששיעור ב' סעודות הוי כששה ביצים, ובשם י"א כתב דהוי כשמונה ביצים. והיינו בסתם הביא דעת הסוברים שא"פ הוי ג' ביצים, ובשם י"א הביא דעת הסוברים דהוי ד' ביצים. וקיי"ל דסתם וי"א בדברי מרן הלכה כסתם [וראה מ"ב (שם סקי"ב) שכתב דלכתחי' יש לנהוג כדעת הסוברים דהוי ד' ביצים. וכ"כ בסי' ת"ט (סקל"ג). ומ"מ בדיעבד יוצא גם בג' ביצים. וראה בשעה"צ (סי' שס"ח סקי"א) מש"כ בשם ביאור הגר"א דט"ס יש בדברי הי"א, עיי"ש שמ"מ יש לנהוג כגירסתנו. וראה מ"ב (סי' של"ד סקי"ט) ובשעה"צ (שם) גבי סתם ויש מי שאומר].

ובשו"ע (בסי' תרי"ב סעי' ד') הביא מרן את ב' הדעות, די"א שהוא ד' ביצים וי"א שהוא ג' ביצים. והוסיף ע"כ הרמ"א (שם), שהם ביצים שוחקות [היינו במילוי וברווח, ולא בצמצום. גר"ז (שם). מ"ב (סק"ט) וכה"ח (סקי"ח). עיי"ש. וראה עוד ע"כ בספר מוש"ת (פט"ו סעי' ג', ד')]. וקיי"ל, שכאשר מרן מביא ב' דעות בשם "יש אומרים" "ויש אומרים", הלכה כ"ויש אומרים" השני [כ"כ ביד מלאכי (כללי השו"ע סקי"ג), כה"ח (סי' תרי"ב סקי"ז) ובעוד מקומות. וכ"כ הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"ב עמ' קנ"ח הערה ב'). וכן שמעתי ממנו]. ואמנם בסי' תרי"ח (סעי' ז') כתב מרן להחמיר לכתחי' לחולה כשיעור ד' ביצים, אך כבר כתב הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (שם) שהוא לחומרא בעלמא, משום איסור כרת. ושכ"כ הפר"ח (בסי' תפ"ו ד"ה "גם"). וראה כה"ח (סי' תרי"ב סק"ז).

ומרן החבי"ב בספרו פסח מעובין כתב גבי מצה, שלא ישהה כא"פ, שהוא שיעור אכילת ד' ביצים. והגר"ז בשו"ע שלו (בסי' תרי"ב סק"ד) כתב, שבענין מחלוקת זו יש ללכת בדברים של תורה אחר המחמיר, ובשל דבריהם יש ללכת אחר המיקל. וכ"כ המט"א, והמ"ב (שם סק"ח). ומרן הגראי"ה קוק זצ"ל, דעתו בני"ד דפרס הוי שלוש ביצים [ראה עולת ראיה (ח"ב עמ' רנ"ג סעי' ג', ועמ' רפ"ה סעי' ד')]. ואילו כה"ח (בסי' תרי"ב סקי"ז) חלק ע"ד הגר"ז והמט"א בזה, וכתב שאף בדרבנן יש ללכת לכתחי' אחר המחמיר. ובסי' תע"ה (סקי"ט) כתב כה"ח בשם הגר"ז, שבני"ד יש לחשב פרס כג' ביצים. ע"כ. והגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (שם) דחה דברי פסח מעובין, וכתב שדעת מרן לפסוק בזה דהוי תמיד ג' ביצים, ואפי' להחמיר בדרבנן. עיי"ש.

ונחלקו האחרו' גם בשיעור הזמן של כא"פ. י"א ששיעורו שתי דקות. י"א שלוש דקות, י"א ארבע דקות, י"א ארבע וחצי דקות, י"א חמש דקות, י"א שש דקות, י"א שבע דקות, י"א שבע וחצי דקות, י"א שמונה דקות, י"א תשע דקות, י"א שתים עשרה דקות, וי"א אף שלוש עשרה דקות. ראה ע"כ בחת"ס (ח"ו סי' ט"ז). במ"ב (סי' תרי"ח ס"ק י"ט וכ"א). שד"ח (אס"ד מע' אכילה סק"ג). כה"ח (סי' ר"י סק"ח, סי' תע"ה סקי"ט, סי' תרי"ב סקי"ז וסי' תרי"ח סקמ"ג). חזו"א [או"ח סי' ל"ט (קוה"ש) סקי"ח]. הגרא"ח נאה בספרו שיעו"ת (סי' ג' סקט"ו עמ' רכ"ד), ובספרו שיעו"מ (עמ' קפ"ב סק"ח), ובשיעו"צ (עמ' ע' סעי' י"ג, ובפרט בהערה ס"ח, וכדלקמן). באנ"ת (ח"א ערך אכ"פ). בשיש"ת (עמ' ס"ז סעי' כ"ט ול', וכדלקמן). אג"מ (חאו"ח ח"ד סי' מ"א עמ' ע"א. ולדעתו הוא שלוש עד ארבע וחצי דק'). יחו"ד (ח"א סי' ט"ז וח"ו סי' ל"ט). חזו"ע ח"א (סס"י כ"ד), וח"ב (עמ' קנ"ח בהערה, וכדלקמן). ספר אסיא (ח"א עמ' 65, עיי"ש). שש"כ (ח"א פל"ט סי"ח, ובפרט סוף הערה ס"ח. ופרק נ"ד סעי' ל'). ספ"כ (עמ' קכ"ב הערה 67). הסה"ע (עמ' תע"ב סעי' ז'). ילקו"י (ח"ג עמ' קל"א הערה ו'). ובספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ו הערה י"ג). וראה בשו"ת תורת חסד (סי' ל"ב) שכתב, שאין השיעור שווה בכל המאכלים, וכל מאכל יש לו שיעור לעצמו. והיו שדחו דבריו (ראה חזו"ע ח"א הנד"מ עמ' שס"ד). ושיעור סעודת ארעי ראה בשו"ע (סי' רל"ב סעי' ג'), ומ"ב (סי' רצ"א סק"ב).

ומה שכתבנו ששיעור א"פ הינו ארבע דקות, כ"כ הגרא"ח נאה זצ"ל בספרו שיעו"ת (סי' ג' סקט"ו), ובספרו שיעו"מ [(עמ' קפ"ב סעי' ח') עיי"ש שכתב שבפחות מכך לא יצא אף בדיעבד]. וכ"כ הגרי"י קנייבסקי זצ"ל בשיש"ת (עמ' ס"ז סעי' ל'), וכ"כ ביחו"ד (ח"א סי' י"ז. וראה עוד לקמן בהערה זו מש"כ בחזו"ע ח"א הנד"מ וח"ב). ואף הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי ששיעור כדי אכילת פרס הינו ארבע דקות, בין לאכילת כזית מצה דאו', ובין לשאר הכזיתות של המצה שחיובם מדרבנן, ושאלתיו האם בדיעבד יש להקל עד תשע דקות. ואמר לי שאין להקל ביותר מארבע דקות, כיון שמחמירים בזה. ובפרט שהרב כה"ח החמיר בזה יותר, ואף שכתב בספרו שיעור גדול (ראה כה"ח סי' ר"י סק"ח - מ.ה.), מ"מ מקובל בשמו שעשה נסיון ויצא לו ששיעור כא"פ הינו שתי דקות וחצי. מ"מ להלכה פסקינן שאמנם לכתחילה צריך לאכול המצה באכילה רגילה, אך יש לסיים האכילה בתוך ארבע דקות. ואפי' מי שכבר בירך ברהמ"ז, ונזכר שלא סיים הכזית תוך ארבע דקות, אלא למשל בשבע דקות, ישוב לאכול המצה, אך ללא ברכה. עכת"ד. ונראה שכוונתו שלא יברך שוב את ברכת "על אכילת מצה". אך מ"מ בעי לברך שוב "המוציא", כיון שכבר בירך את ברהמ"ז. ועוד נראה, שאפי' אכל שלושה כזיתים בכא"פ, ורק א' מהם ביותר מכך, ישוב לברך ולאכול, אף שכבר בירך ברהמ"ז, לדעת הגר"מ אליהו זצ"ל. שהרי לדעתו ארבע דקות הוי לעיכובא אפי' בכזיתים שחיובם מדרבנן. וכן עולה בהדיא מדבריו לקמן (בפ"ח) גבי זמן כא"פ לכורך. וראה עוד בספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (פרק ו' הערה י"ג).

ואמנם י"א דהוי שתי דקות, שכך צידד החת"ס (ח"ו סי' ט"ז), שלא ישהה מתחילת אכילת הכזית עד סופו יותר משתי דקות. וכ"כ הגרי"י קנייבסקי בשיש"ת (שם), שלכתחי' נכון לחוש לכך. וכ"כ בספ"כ (עמ' קכ"ב הערה 67), והסה"ע (עמ' תע"ב הערה 27). והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שאמנם ישנן דעות שונות לגבי זמן כא"פ, די"א שהוא שתי דקות, ומאידך י"א דהוא תשע או עשר דקות. ואכן לגבי יוה"כ הוא מורה למותרים באכילה, שיחמירו וימתינו זמן כא"פ לפי שיעור של עשר דק', אם יכולים הם להמתין כך. וזאת בעיקר לגבי אכילה. דלגבי שתיה הרי יש יותר מקום להקל, משום שי"א שבשתיה די לשתות רביעית בכדי שתיית רביעית [ראה לעיל (פ"ד סעי' י"א), ובספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ו סעי' י"ב) - מ.ה.]. ומשהערתי שמדברי הגרי"י קנייבסקי בשיש"ת נראה שחישוב כא"פ כשתי דק' הינו כחומרא (עיי"ש בעמ' ס"ז שכתב שלכתחי' נכון לחוש לכך), ענה לי הגר"א נבנצל שליט"א שאכן יש לכתוב זאת כחומרא, שטוב לאכול הכזית בשתי דק' בלבד, ולפחות לאכול כזית בשיעור הקטן במשך שתי דק'. וממילא מי שאוכל כזית בשיעור הגדול במשך ארבע דקות, יוצא שאוכל הוא כזית בשיעור הקטן במשך שתי דק', ואז יתכן שיוצא הוא לכל השיטות. עכת"ד. וראה מה שכתבנו לעיל (בהערה ל"ו) בשם הגר"י זילברשטיין שליט"א, רבה של רמת אלחנן בבני ברק.

ומה שכתבנו שי"א שזמן כא"פ הוא חמש דקות, כך הורה לי לדינא הגר"ש ישראלי זצ"ל לענין אכילת כזית מצה בכא"פ, ששיעור זה שווה לשיעור כא"פ לענין אכילה ביוה"כ. ולענין יוה"כ כבר הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל ששיעור כא"פ הוי בין חמש לשבע דקות לחומרא (כמבואר בספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ פ"ו הערה י"ג). ולכן גם בני"ד הורה לי שבדיעבד יש לסמוך על הפוס' דס"ל דהוי שבע דקות. וראה בערוה"ש (סי' תרי"ח סעי' י"ד) וכה"ח (סי' ר"י סק"ח) שכתבו שיעור זה.

וכעבור זמן שאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל בדין זקן או חולה שקשה להם לאכול כזית מצה במשך חמש או שבע דקות, אך מסוגלים לאוכלו תוך כדי תשע דקות. הרשאים הם לסמוך ע"ד המ"ב (בסי' תרי"ח סקכ"א) ששיעור כא"פ הוי תשע דקות. והוא עפי"ד החת"ס בתשובותיו (שם). ואמר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שחולה או זקן שקשה לו לאכול כזית מצה תוך חמש או שבע דקות, אך מסוגל לאוכלם תוך תשע דקות, רשאי אף לברך את ברכת "על אכילת מצה" על אכילתו. ויסמוך ע"ד החת"ס והמ"ב בזה. עכת"ד. וכעבור זמן שב וחזר על דבריו. וראה לקמן (בפרק ח' הערה נ"ג), מדוע לא אומרים בזה סב"ל. עיי"ש. ולכאו' יש סמך לזה ממש"כ המ"ב (בסי' תפ"ו סק"א) להקל לחולה ולמי שקשה לו, ולאכול כזית מצה וכזית מרור בשיעור שליש ביצה, ואף לברך ע"כ את ברכת המצוות. אלא שיש לחלק בזה, כמבואר לקמן (בפרק ח' הערה נ"ג).

והגר"ע יוסף זצ"ל כתב ביחו"ד (שם), שיצא י"ח אם אכל כזית המצה עד שמינית השעה, והיינו עד שבע וחצי דקות בלבד. וכן שמעתי ממנו בשיעור שפסק כמידה זו, משום שהוא הזמן הממוצע בין השיעורים השונים שכתבו הפוס'. ואמנם כתב שם ששיעור זה הינו בדיעבד, אלא שלכתחי' בעי להחמיר בשיעור ארבע דקות. ואמנם בחזו"ע (ח"ב עמ' קנ"ח) כתב הגר"ע יוסף זצ"ל בעצמו, שטוב שלא לשהות יותר מארבע דקות. ואילו בחזו"ע ח"א הנד"מ (עמ' שס"ו) כתב ששיעור ארבע דקות הינו "חומרא יתירה". ולכן הוא מורה לרבים שזמן כא"פ הינו כשש עד שבע וחצי דקות. וכשדנתי עמו בענין זה ושאלתיו ע"כ, אמר לי הגר"ע יוסף זצ"ל שהלכה כמש"כ בחזו"ע ח"א, שהיא משנה אחרונה, ולכן שיעור ארבע דקות הינו חומרא יתירה. עכת"ד.

והגר"ד ליאור שליט"א, רבה של חברון וקרית ארבע ת"ו, הורה לי שזמן כא"פ לענין כזית מצה הינו ארבע דקות. והוסיף, שלדעתו זו השיטה האמצעית, כיון שי"א שהוא שתי דקות. ומ"מ הוסיף, שלזקן ולחולה אפשר להקל עד כדי שבע דקות. אך אין להקל ביותר מזה, וודאי שאין להורות שזמן כא"פ הינו תשע דקות. עכת"ד. וראה במקראי קודש (שם).

והג"ר יוסף שלום אלישיב זצ"ל אמר לי, שכיון שהירו' בנזיר כתב שיש לאכול המצה בב"א, הרי שיותר טוב לאכול כזית המצה בב"א, ויש הרבה המתאמצים בכך. והמ"ב שפסק להחמיר לכתחי' בזה, הריהו מבוסס על הירו' הנ"ל בנזיר. ואמנם החת"ס כתב שהשיעור של כא"פ הינו בין שתים לתשע דק'. ע"כ. ובני"ד יש להחמיר בזה ולנקוט שיעור של שתי דקות. ולמעשה באמת אם אינו יכול לאכול הכזית בב"א, צריך לאוכלו כמה שיותר מהר, ואפי' פחות משתי דק'. אך כאמור, "רצוי להשתדל" לבולעו בב"א. עכת"ד. וראה עוד דבריו לעיל (בהערה ל"ו).

ולאור האמור עולה, שכיון שי"א ששיעור כא"פ הינו ארבע דקות, בין אצל הספרדים (הגר"מ אליהו זצ"ל) ובין אצל האשכנזים (הגרא"ח נאה. שיש"ת והגר"ד ליאור שליט"א). ומאידך י"א ששיעור כא"פ הינו כחמש דקות, בין אצל הספרדים (כה"ח שם), ובין אצל האשכנזים (הגר"ש ישראלי זצ"ל). ויש מהספרדים הסוברים ששיעור זה הינו שבע דקות [כה"ח (שם בסי' ר"י) בדעת רש"י, וכ"כ בחזו"ע (ח"א שם) בממוצע כשיעור זה, והזכיר זאת גם ביחו"ד (שם), שיוצא בזה י"ח]. וכן יש מהאשכנזים הסוברים כן (ערוה"ש. הגר"ש ישראלי זצ"ל, וכנ"ל. וכן הורה לי הגר"ד ליאור שליט"א לגבי חולה וזקן שקשה לו). לכן כתבנו שדעות אלה הן העיקריות (וכן נראה מחזו"ע ח"א שם), אף שישנן עוד דעות אחרות בזה, וכנ"ל. וגם לא חילקנו בני"ד בין ספרדים לבין אשכנזים, כיון שכפי הנראה אין זו מחלוקת בין העדות השונות. וראה עוד ע"כ בספר אכילת מצות בישראל, ובספר מצות מצוה.

[44]מד. הא דטוב לשבר המצות מעט, כ"כ בספ"כ (עמ' קי"ט), וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. והוסיף שם בספ"כ הטעם, כדי שיוכל להכניס לפיו יותר מצות בפעם א'. וראה לעיל (בסוף הערה ל"ו) אי בעי להכניס ב' הכזיתים לפיו בב"א, או סגי שיהיו בפיו ב' הזיתים בב"א, אף שלא יכניסם בב"א, ומש"כ שם בשם הגר"ש ישראלי זצ"ל. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל לטעם הדבר, האם זה כדי להכניס לפיו בב"א את המצה, או כדי להקל לאוכלה מהר, תוך כא"פ. וענה לי, שהוא כדי להקל ולאוכלה תוך כא"פ. עכת"ד.

ומה שכתבנו שיעשה כן דוקא לאחר שבלע מעט מן המצות, כן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שטוב לשבר בידיו את מצות המצוה תוך כדי אכילה, אך שלא יעשה זאת מיד לאחר שטעם את טעם המצה, אלא רק לאחר שבלע מעט מהמצה. ומ"מ לא יפוררן ממש. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א העיר לי, שלפוס' דבעי לכתחי' לבלוע כל הכזית בב"א, הרי שאם בלע מעט מהמצות, ואח"כ הוא מכניס את שאר הכזית לפיו, יוצא שלא בלע את כל הכזית בב"א. ומשאמרתי שעי"כ שאכל מיד מעט מהמצה, יוצא שאף אם ידבר בטעות דבר מה, אינו נכנס לספק אם צריך לברך שוב, כיון שהחל במצוה. ואמר הגר"א נבנצל, שא"כ אינו אוכל כל הכזית בב"א, כיון שאכל ממנו מעט בתחילה, או שצריך הוא להוסיף את השיעור שבלע בתחילה ולאכל אח"כ כזית שלם נוסף. עכת"ד.

[45]מה. כתב מרן (בסי' קס"ז סעי' ו'): יאכל מיד, ולא ישיח בין ברכה לאכילה. וכ"כ הרמ"א (שם) בשם הכלבו, ש"לכתחילה לא יפסיק כלל" [ראה ספר זאת הברכה (פ"א. דיני הברכה סק"ב)].

והטעם דבעי לאכול מיד, משום דלכתחי' אסור להפסיק אף בשתיקה יותר מזמן תוך כדי דיבור [כמש"כ בשו"ע (בסי' ר"ו ס"ג) ובמ"ב (סי' קס"ז סקל"ד ובסי' ר"ו סקי"ב). ואם דיבר אפי' מילה אחת שאינה לצורך האכילה חשיב הפסק, והוי לעיכובא, וצריך לברך שוב [שו"ע (סי' קס"ז ס"ו) ומ"ב (סי' ר"ו סקי"ב)].

ולכתחי' לא ישיח עד שיכלה ללעוס קצת מהפרוסה וגם יבלע ממנה. כיון שפסק השו"ע (בסס"י ר"י) דבטעימה לבד אם לא בלע א"צ ברכה, א"כ עיקר הברכה על הבליעה (מ"ב שם סקל"ה). ולכן אם רבים המסובים, וכ"א יש לו ככר (ובני"ד מצות) משלו ומברך לעצמו, לא יענה "אמן" על ברכתו של חבירו קודם שיטעם על מה שבירך [מ"ב (סי' קס"ז סקל"ה)], שהרי אפי' במילה א' אסור להפסיק [מ"ב (שם סקל"ו). ור' ע"כ במקראי קודש הל' ד' המינים (פי"א ריש הערה ק"ס)]. וכן צריך להזהר שלא לילך ממקום למקום עד שיבלע מהפת (או מהמצה), כיון שההליכה חשיבא הפסק, אא"כ הוא לצורך האכילה שא"א בענין אחר [גר"ז. שעה"צ (שם סקכ"ח)].

וכתב שם במ"ב (סקמ"א) ובבה"ל (ד"ה "ומ"מ"), שמשמע מסתימת הכלבו שאין להפסיק אף בדברים שאינם מעכבים בדיעבד, כגון "תנו מאכל לבהמה" וכיוצ"ב. ושכן הביא הגחיד"א בשיו"ב בשם ספר האורה, ושכן מוכח בספר האשכול. ואף שהמ"א הביא בשם תשו' מהר"ם דלאכול לפני שנותן לבהמה הוא איסור דאו', ומשמע דס"ל דהוא דרשה גמורה ולא אסמכתא, ולפי"ז אפי' בירך "המוציא" צריך הוא להפסיק, מ"מ מהפוס' הנזכרים מוכח דלא ס"ל הכי. והוסיף, שמסתימת הרמ"א משמע שאם בירך על פת שאינו נקי, ולא הביא קודם לכן מלח, אסור להפסיק קודם שיבלע מעט מפרוסת "המוציא". ואף שהפמ"ג לא הבין כן בדעת הרמ"א, מ"מ בבה"ג ובאשכול מוכח כך. עכת"ד. ולענין טיבול המצה במלח ראה בפרקנו (הערה ל"א).

והא דלכתחי' אין להפסיק בדיבור במשך אכילת שני הכזיתים הראשונים של המצה, כ"כ בהדיא בסידור עולת ראיה (ח"ב עמ' רמ"ג סכ"ד), בספ"כ (עמ' קכ"ב, בסתמא), וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. והוסיף, שהרי לכתחי' יש להמנע מדיבור עד אכילת הכורך. ע"כ (ראה שו"ע סי' תע"ה ס"א). וראה עוד בענינים אלה לעיל (בפ"ה הערה כ"ו).

[46]מו. עיקר ד"ז כתבו מרן (בסי' קס"ז שם), שכתב שאם שח צריך לחזור ולברך, אא"כ היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכין עליו, כגון שבירך על הפת, וקודם שאכל אמר "הביאו מלח או לפתן", "תנו לפלוני לאכול", "תנו מאכל לבהמה" וכיוצא באלו, א"צ לברך. עכת"ד. וכבר כתבנו לעיל דאפי' הפסיק בתיבה א' הוי הפסק (מ"ב סקל"ו).

ואמנם נחלקו הפוס' מה נקראת אכילה לענין זה, שאם שח לאחר שהחל בה א"צ לברך שוב. שכתב המ"ב (שם בסקל"ה ובשעה"צ סק"ל), שאם בעודו לועס קודם שבלע הפרוסה (או המצה), עבר ושח בדברים שאינם מצרכי הסעודה, צ"ע אם צריך לחזור ולברך. ואף דבא"ר מצדד דחוזר ומברך, ממ"א משמע דלא פשיטא ליה, וכן מהפמ"ג ומהגר"ז. וכן מהבגדי ישע ומהמגן גיבורים משמע דס"ל דבדיעבד א"צ לחזור ולברך, כיון דמתכוון בלעיסה לשם אכילה, הרי שהלעיסה אתחלתא דאכילה היא. וסיים שם, דעכ"פ לכתחי' ודאי יש להזהר בזה מאוד שלא להשיח כלל קודם שיבלע עכ"פ מעט, וכ"כ בבה"ל (שם ד"ה "ולא ישיח"). ואף שם הביא את מחלוקת האחרו' בזה [ומש"כ שם בשם המ"א דמה שלעס לא מיקרי אכילה, וא"כ חוזר ומברך, ובשעה"צ (שם) כתב בשם המ"א דלא פשיטא ליה שחוזר ומברך. ראה במ"א (שם סקט"ז) שתחילה הב"ד השל"ה בשער האותיות שכתב, שאם שח בעודו לועס א"צ לחזור ולברך בגלל סב"ל, אלא שעפ"י סס"י ר"י, דהלועס א"צ ברכה, כתב שעיקר הברכה הינה על הבליעה. ולכן סיים בצ"ע]. ואמנם מתחילה כתב בבה"ל שהאחרו' דחו את ראיית המ"א שלמד דבריו מסי' ר"י, וכתבו דשאני התם שאין דעתו בלעיסה לשם בליעה, משא"כ הכא שבעת שלועס דעתו לצורך בליעה וגמר האכילה, ולכן הלעיסה תחילת אכילה היא. ושכ"כ כמה אחרו'. ואף הא"ר שסתם הכא (בסי' קס"ז) דבעי לשוב ולברך, מ"מ בסי' ר"י (סק"ג) משמע גם מדבריו שיש לחלק בין לועס לשם טעימה או לשם אכילה. אך הוסיף הבה"ל, דנראה ליישב דברי המ"א דלעיסה לא מיקרי אכילה אפי' כשדעתו לבלוע, משום דטעימה מיקרי ולא תחילת אכילה. אלא שבסו"ד כתב הבה"ל דבאמת צע"ג בזה, שהרי לשיטת הרמב"ם דהסוגיה בסי' ר"י איירי בבולע, אפשר דבלעיסה בלבד בלא בליעה, אפי' כשהיה מתכוון לאכילה, בשם טעימה בעלמא מיקרי, ואינו נחשב לתחילת האכילה. ולכן הסיק שם מרן הח"ח, ד"כפי הנראה לדינא לכאו' יש לנהוג למעשה כהכרעת הח"א" (בכלל מ"ט, שרק אם בלע הטעם שמצץ בפיו בעת הלעיסה, א"צ לחזור ולברך, שרק אז חלה הברכה. הא לא"ה ישוב לברך). וכתב דאפשר דאף המ"א יודה לזה. ואין לומר שכוונת הבה"ל שרק אם בלע הטעם, שלא יברך, אך אין ללמוד מכאן שאם לא בלע אפי' הטעם, דבעי לברך. דלא כן. אלא יש ללמוד בהדיא מדבריו שאם אכן לא בלע אפי' את הטעם, דבעי לברך, משום שכתב בסו"ד: "דדוקא שבלע מתחילה עכ"פ הטעם שמצץ בפיו מן הלעיסה". עכ"ל. ולכן כתבנו שלמנהג האשכנזים כל עוד לא בלע אף מטעם המצה, לא מיקרי אכילה, ואם שח ישוב ויברך [וראה בהסה"ע (עמ' תס"ג הערה 19), שנראה מדבריו שלהלכה יש להכריע שא"צ לחזור ולברך. ושכן עולה מהבה"ל הנ"ל. ולא הבנתי כדבריו. וראה עוד במנחת שלמה (סי' צ"א סקי"ז) לגרש"ז אוירבך זצ"ל, שנראה דס"ל שלעוס אינו כבלוע. ושמא יש לחלק בין המקרים. ומ"מ אנו כתבנו כמסקנת המ"ב בבה"ל].

ומה שכתבנו שיברך את שתי הברכות ("המוציא" ו"על אכילת מצה"), כך הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל. וטעמו, דהרי לא החל עדיין במצוה. עכת"ד. והיינו, שאין מסתבר לחלק בין הברכות ולומר שיברך רק "המוציא". דאם לא החל באכילה, גם במצוה לא החל. וראה לקמן בהערה זו ובהערה הבאה מש"כ בשם הסה"ע, ושדחינו דבריו בזה, ושכן דעת הגר"מ אליהו זצ"ל, שבני"ד אין לחלק בין שתי הברכות. וכבר כתבנו לקמן בהערה זו בשם הגר"מ אליהו זצ"ל שמי שבליל הסדר בירך "המוציא" ו"על אכילת מצה", וטרם שהחל לאכול ואף ללעוס דיבר דברים שאינם מענין אכילת המצה אך הם מענין הסעודה, לא ישוב לברך אף אחת מהברכות. ואמר זאת לאחר עיון בגמ' ברכות (ד"מ, א') במ"ב (סי' קס"ז סקל"ז) וכה"ח (סקמ"ז). וטעמו, דכיון שדיבר מענין האכילה, הרי שאנו כוללים זאת בחדא מחתא, ולא אומרים שמ"מ זה הפסק לענין ברכת המצוה. אך ודאי שכ"ז הינו בדיעבד, ולכתחי' לא ידבר אז כלל. עכת"ד.

ומה שכתבנו שלמנהג הספרדים אם הספיק ללעוס קודם ששח, לא ישוב לברך, כ"כ כה"ח (בסי' קס"ז סקמ"ה), שהביא גם הוא מחלוקת האחרו' בזה, וכתב בסו"ד שמש"כ הבי"מ לדחות את דברי הלק"ט, ושפסק שאם שח בעודו לועס קודם שבלע שצריך לחזור ולברך, נראה לרב כה"ח שאילו היה רואה הרב בי"מ את כל דברי הפוס' שכתבו שלא יחזור לברך, היה חוזר בו. ועוד משום סב"ל הסיק שם שלא ישוב לברך. והוסיף שכ"פ הרב בא"ח (פר' "אמור" סעי' י"ד. עיי"ש שלא הזכיר ד"ז דוקא גבי לעיסה).

ואף מדברי הגר"ע יוסף זצ"ל, ממש"כ ביבי"א (ח"ה סי' ט"ז סק"ו) דשרי לענות לכתחי' לקדיש ואף ל"אמן" דברכות לאחר שכבר לעס מטעם האוכל שבירך עליו, אע"ג דלא בלע אפי' מטעמו, משום דהוי תחילת האכילה. עולה מכך לני"ד, דאם שח קודם שבלע אך לאחר שלעס, שא"צ לשוב ולברך, דהרי החל כבר באכילתו ויש לברכה על מה לחול. וכן למד מדבריו שם לגבי ני"ד, בנו הרה"ג יצחק יוסף שליט"א, בילקו"י [(עמ' 399 סעי' י"ד). והוסיף שם בסט"ו (עפ"י יבי"א ח"ב סי' ט"ז סקי"ג, וח"ה שם), שכן הדין אם בירך על כל מצוה והחל בעשיתה אך לא גמרה, ואז הפסיק בדיבור, שא"צ לחזור ולברך. וכן היא דעת הגרב"צ אבא-שאול בספרו אור לציון (חאו"ח סי' ל"ט). עיי"ש]. וגם הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי בני"ד, שמי שרק לעס את המצה, ואז דיבר טרם שהספיק לבלוע אפילו מטעמה, אין זה נחשב הפסק בין הברכה לאכילה, כיון שהלעיסה הוי תחילת האכילה. ושאלתיו, האם מ"מ בעי שירגיש את טעם המצה בחיך, שרק אז הוי תחילת אכילה, או סגי בלעיסה בלבד. ולאחר עיון בדברי הבא"ח (ש"ר פר' "אמור" סעי' י"ד) אמר לי, שממש"כ שם שאם שח קודם שבלע, א"צ לחזור ולברך, משמע מסברא שאפי' הספיק רק ללעוס, ואח"כ דיבר, גם אם לא טעם כלל את טעם המצה בחיכו, לא ישוב לברך, כיון שלעיסה בעלמא הוי תחילת האכילה. והדברים אמורים הן לברכת "המוציא" והן לברכת "על אכילת מצה". עכת"ד. וראה מש"כ הרה"ג יצחק יוסף שליט"א בספרו ילקו"י (עמ' 399 סעי' י"ד), שאם החל ללעוס, מ"מ בעי שיטעם מטעם המצה בחיכו על מנת שיוכל לענות "אמן" על ברכת חבירו. ואף שכתב דבריו לגבי המדבר לכתחי' שרשאי לעשות כן, נראה שאין דבריו מכוונים עם דברי הגר"מ אליהו זצ"ל. והוא עפי"ד אביו ביבי"א (ח"ה סי' ט"ז). וכ"מ ממש"כ בילקו"י ח"ג (סי' קס"ז סעי' ו', וסי' ר"ו סעי' ז' ובהערות שם), שלדעתו למנהג הספרדים בעי נוסף ללעיסה שגם החיך יהנה מטעם האוכל. עיי"ש.

ומה שכתבנו שכ"ה אם שח בדברים שאינם מענין אכילת המצה, אמנם מרן (שם) כתב שרק אם שח בדברים מענין דברים שמברכים עליו, שא"צ לחזור. וכנ"ל. והמ"ב (סקל"ז) כתב שאפי' הפסיק בדברים שאינם לצורך פרוסת "המוציא", רק מעניני צרכי הסעודה, ואפי' דיבר להביא הכלים שהם לצורך הסעודה, לא הוי הפסק (ועיי"ש עוד מענינים אלה בס"ק ל"ח-מ', ובשעה"צ סקל"ה). מ"מ לגבי ני"ד כבר הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שאיסור הדיבור הינו בדברים שאינם מענין אכילת המצה. ולא רק בדברים שאינם מענין צרכי הסעודה. והיינו שזו חומרא טפי. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שאם הפסיק ודיבר דברים שאינם מענין אכילת המצה, כגון שאמר להביא דגים, הרי שצריך הוא לשוב ולברך "על אכילת מצה", אך אינו צריך לשוב ולברך "המוציא", כיון שדיבר בדברים שהינם מענין הסעודה. וכן שמע מהגרש"ז אוירבך זצ"ל, שמי שדיבר בין ברכת "המוציא" לאכילת הפת ואמר "לפלוני חסר מזלג", ה"ז מענין הסעודה וא"צ לשוב ולברך "המוציא". ואמנם מסכים הגר"א נבנצל שאם דיבר דברים שאף אינם מענין הסעודה, צריך לשוב ולברך גם "המוציא" וגם "על אכילת מצה". וכ"ז אמור אף אם טרם לעס המצה. ומ"מ אם ביקש להביא צלחת, מזלג וכדו', הוי מענין הסעודה. וכ"ש אם אמר לתת אוכל לבהמה, דהוי ממש חיוב (כמבואר בשו"ע סי' קס"ז ס"ו-מ.ה.). עכת"ד. ואמנם הגר"מ אליהו זצ"ל לא חילק לי בזה, ורק אמר שמי שבליל הסדר בירך "המוציא" ו"על אכילת מצה", וטרם שהחל לאכול ואף ללעוס דיבר דברים שהינם מענין הסעודה ולא מענין אכילת המצה, לא ישוב לברך אף אחת מהברכות. ואמר זאת לאחר עיון בגמ' ברכות (דף מ' ע"א) במ"ב (סי' קס"ז סקל"ז) וכה"ח (סקמ"ז). וטעמו, דכיון שדיבר מענין האכילה, הרי שאנו כוללים זאת בחדא מחתא, ולא אומרים שמ"מ זה הפסק לענין ברכת המצוה. אך ודאי שכ"ז הינו בדיעבד, ולכתחי' לא ידבר אז כלל, עכת"ד. (וכן כתבנו לעיל בהערה זו בשמו). אך מ"מ כתבנו שיש מהאשכנזים הסוברים כן. וראה גם לקמן (הערה נ"א).

ועלינו לדעת שהרמ"א (שם) כתב ע"ד מרן, וז"ל: והא דאם שח דברים בטלים צריך לחזור ולברך, היינו דוקא ששח קודם שאכל הבוצע. אבל אח"כ לא הוי שיחה הפסק, אע"פ שעדיין לא אכלו אחרים המסובים, כבר יצאו כולם באכילת הבוצע. כי אין צריכים כולם לאכול מן פרוסת הבוצע, רק שעושין כן לחבוב המצוה. עכ"ל. והיינו אפי' השיחו אח"כ השומעים, ויוצאים בברכתו קודם שטעמו, ג"כ אין קפידא בדיעבד, הואיל וכבר חלה ברכת המברך. ומיהו לכתחי' בודאי אסור לכל א' מהשומעים להפסיק קודם שיטעום (מ"ב שם סקמ"ג).

וכתב ע"כ המ"ב (שם), דכמעט כל האחרו' (ט"ז, מ"א וש"א. שעה"צ סקמ"א) חולקים ע"ד הרמ"א בזה, וס"ל דלא עדיף השומע מהמברך עצמו, ולכן אם שח השומע קודם שטעם בעצמו, צריך לשוב ולברך. וכן היא מסקנת המ"ב. והיינו שלא די בחלות הברכה בכלל, אלא צריך שתחול הברכה על כאו"א. ובבה"ל (שם ד"ה "אבל") כתב, שבאמת מקור דברי הרמ"א הוא הרוקח והאו"ז. אלא שהמעיין באו"ז שם יראה דלא איירי כלל בדינא דהרמ"א. אלא דשקיל וטרי שם האם יש חיוב על השומעים את הברכה לטעום דוקא מפרוסת הבוצע, או סגי שיטעמו אף מהככר המונח לפניהם. ואע"ג דיש חיוב לטעום מככר שברכו עליו "המוציא", מ"מ אין החיוב מוטל על כ"א מהשומעים, ובטעימת א' מהם סגי. והעלה שבטעימת הבוצע או א' משאר המסובים סגי, וא"צ כולם לטעום מפרוסת הבוצע, אלא די שישמעו הברכה ממנו ויאכלו משלהם. כך הוא תורף דברי האו"ז. אך אה"נ אסורים השומעים להפסיק בדיבור קודם שיאכלו מהככר שלפניהם, ואם הפסיק א' מהם הרי איבד את ברכתו. וכתב עוד בבה"ל שם, שדברים אלו יש להעמיס גם בדברי הרוקח המובא בב"י, דר"ל שם שאם המברך אכל מככרו ואח"כ שח, אע"ג דשאר המסובים עדיין לא טעמו מהפת כששח, מ"מ יצאו כולם בברכתו ויוכלו אח"כ לאכול מככרם. והסיק שם, שלכן מהרוקח ומהאו"ז גופא ג"כ אין מקור לדברי הרמ"א, וקם דינא דהשו"ע, וכמש"כ האחרו'.

ועוד הוסיף שם (בבה"ל ובמ"ב ססקמ"ג) שאם המברך שח קודם שטעם בעצמו, אף שהשומעים לא שחו כלל, משמע מהפוס' (הרוקח והריקנאטי המובא בא"ר, ולא כפמ"ג) דזו ברכה לבטלה, והן המברך והן השומעים לא יצאו בברכה. וראה עו"ש כה"ח (ס"ק נ"ח ונ"ט).

[47]מז. עיקר ד"ז כתבו המ"ב (סי' קס"ז סקל"ה) בשם הח"א (כלל מ"ט), דאפי' לא בלע אלא רק את הטעם שמצץ בפיו מן הלעיסה, א"צ לשוב ולברך. וכ"פ לדינא במסקנת הבה"ל (שם ד"ה "ולא"), וכנ"ל (בהערה הקודמת). וכ"פ כה"ח [(באותו סי' סקמ"ה) דאף אם שח לאחר שלעס בלבד אינו מברך. וכ"ש בני"ד שכבר בלע. עיי"ש]. וכ"כ בסי' תע"ה (ססקי"ט) בשם הגר"ז, שאפי' אם השיח הרבה באמצע הכזית בין אכילה לאכילה, א"צ לחזור ולברך "על אכילת מצה", ואצ"ל "המוציא", כיון שלא השיח בין הברכה לתחילת האכילה. עכ"ד. ומשמע דס"ל כמש"כ לעיל (בהערה הקודמת) בשם ילקו"י (עפ"י יבי"א), שכל שהחל כבר בעשיית המצוה, אם שח לאחר מכן, א"צ לברך שוב. וכ"פ כבר בשו"ע (סי' תל"ב סעי' א') ובמ"ב (שם סק"ו). עיי"ש.

ואמנם ראיתי שבספר הסה"ע (עמ' תס"ג הערה 18) כתב, שמש"כ השל"ה, והב"ד המ"א כנ"ל, שאם שח בעודו לועס, שא"צ לברך שוב, כתב ע"כ בספר הנ"ל שנראה דהו"ד בברכת "המוציא", שהרי נהנה בלעיסתו. אך לגבי ברכת "על אכילת מצה", כיון שלא יי"ח בלעיסתו, צריך לשוב ולברך. או די"ל שכיון שכבר החל להתעסק במצוה ע"י הלעיסה, א"צ לברך שוב. ונשאר בצ"ע. ולגבי ניד"ד שכבר בלע מטעם המצה, שכתב המ"ב בשם הח"א שאינו חוזר ומברך, כתב שם שנראה שזה רק לגבי "המוציא", כיון שנהנה. אך לגבי ברכת "על אכילת מצה" כתב שלא שייך לומר זאת, שהרי אינו יוצא במצות מצה בטעימה בלבד. עכת"ד. אך ק"ק ע"כ: 1. אם במקרה שרק לעס המצה בלא לבלוע טעמה נשאר בצ"ע, די"ל שמא כיון שכבר לעס הרי החל במצוה, א"צ לשוב ולברך. א"כ כ"ש אם כבר בלע מעט מטעמה, דהוא שלב מאוחר יותר כפי שהמציאות מוכיחה, וכמבואר בבה"ל (בסוף ד"ה "ולא"), שלא יברך שוב. 2. לעצם הענין, הרי אם לענין ברכת "המוציא" נחשבת בליעת טעם המצה כתחילת האכילה, הרי גם לענין מצוות המצה הוי כתחילת המצוה, שהרי המצוה היא לאכול, וכבר החל באכילתו. וכיון שכן, הרי א"צ לגמור את המצוה, אלא די אם החל בה, וכמבואר במ"ב (סי' תל"ב סק"ו) ובעוד מקומות, ולכן א"צ לברך שוב את ברכת המצוות. וכן עולה מדברי הפוס' שהביאו ד"ז גם לגבי מצה, כגון הילקו"י, וסתמו בהא. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל בהא, ואף הוא אמר לי שמי שלעס את המצה ואח"כ דיבר, וכ"ש אם בלע כבר מטעם המצה, אינו מברך כלום, לא את ברכת "המוציא" ולא את ברכת "על אכילת מצה". עכת"ד. וראה מש"כ לעיל (בהערה הקודמת) בשם הגר"ש ישראלי זצ"ל. ואין לומר שבני"ד די לענין ברכת "המוציא" שיש בזה תחילת הנאה, אך לענין המצוה בעי גם תחילת אכילה. שהרי המ"ב וש"פ (בסי' קס"ז) כתבו בהדיא שאם בלע מעט מטעם המצה, הוי גם תחילת אכילה.

ואגב, ממש"כ כה"ח (שם בסי' תע"ה) משמע שדיבר במי שאכל המצה לא בב"א. דאל"כ כיצד יכול לדבר תוך כדי אכילת הכזית. ולא נראה דקאי בין לעיסה ללעיסה אלא בין בליעה לבליעה. ומ"מ בני"ד נראה שכן גם דעת הגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א (ח"ה) שם, וכמש"כ לעיל (שכ"ה אם דיבר לאחר שלעס. וכ"ש בני"ד). וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שכ"ש לגבי ני"ד, שאם דיבר לאחר שבלע כבר מטעם המצה, אין זה נחשב הפסק בין הברכה לאכילה. עכת"ד.

[48]מח. מה שכתבנו שצריך לשוב ולברך, כך עולה מדברי הפוס' שהביא המ"ב (קס"ז סקל"ה), ובבה"ל (שם ד"ה "ולא") בהבנת דברי מרן (שם) גבי שח קודם שאכל. וכ"כ כה"ח (באותו סי' סקמ"ה ובסי' תע"ה סקי"ט). וכן עולה מדברי הגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א (ח"ה שם). וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. וראה מש"כ בשמו לעיל (בהערה מ"ו). וראה עוד שו"ע (סי' תל"ב ס"א) ובמ"ב (שם סק"ו).

ומה שכתבנו שבמקרה זה יש לברך את שתי הברכות, כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שמי שהפסיק בדיבור טרם שלעס את המצה, צריך לברך גם את ברכת "המוציא" וגם את ברכת "על אכילת מצה" (דכיון שלא לעס לא החל במצוה - מ.ה.). עכת"ד. וכן עולה מדברי הגר"ש ישראלי זצ"ל שהורה לי שמי שדיבר לאחר תחילת הלעיסה ולפני שבלע מעט מטעם המצה, שצריך לברך את שתי הברכות. וכ"ש בני"ד.

כתבו הפוס', שבמיוחד בליל הסדר, כיון שהמסובים רבים, ויש הנוהגים שכל קבוצה של מסובים מברכת בפ"ע על המצות, וכמש"כ לעיל (בפרקנו בסעי' ו'), יש להזהר שלא לענות "אמן" על ברכה ששומע מאחר, שלא להפסיק בין ברכת "המוציא" או "על אכילת מצה" לבין האכילה (הסה"ע עמ' תס"ג הערה 17).

[49]מט. כך עולה מדברי מרן (בסי' תע"ה ססע"י א'), שכתב, שמשבירך "על אכילת מצה" לא יסיח בדבר שאינו מענין הסעודה עד שיאכל כריכה זו (ד"כורך"), כדי שתעלה ברכת אכילת מצה גם לכריכה זו.

[50]נ. כתב המ"ב בשעה"צ (סי' תע"ז סק"ד), שלדעת רש"י ורשב"ם (פסחים דקי"ט, ב') משמע דבאפיקומן יוצאים עצם המצוה דאכילת מצה. אלא שתיקנו לברך בתחילת הסעודה ולא בסופה, דאל"כ כיצד יברך על האכילה לאחר שמילא כריסו מהמצה. והוסיף, שצריך באמת לכוון בברכה לפטור גם האפיקומן. ע"כ. וכ"כ השל"ה (ריש מס' פסחים ד"ה "ויחזור"), שמן הראוי שכשמברך על אכילת מצה שיהיה במחשבתו גם על אכילת האפיקומן שיאכל בסוף. והב"ד כה"ח (סי' תע"ה סק"ח). וכ"כ בהסה"ע (עמ' תס"ב) בשם המש"ז (סי' תפ"ו), והוסיף שכן נהג הגר"ח מבריסק, כמש"כ בהגדה מבית לוי.

ומ"מ אנו כתבנו שטוב לנהוג כן, אך אין זו חובה, כיון שרוה"פ כתבו שיוצאים י"ח אכילת מצה באכילת הכזית הראשון והשני, ולא בשל האפיקומן. וכ"כ כה"ח (בסק"ח) שמן הראוי לכוון כן. ועיי"ש (בסקל"ח). ומש"כ המ"ב שם בשעה"צ שצריך לכוון כן, נראה שאמר כן לדעת רש"י ורשב"ם. וראה בחזו"ע (ח"ב עמ' קע"ד) שכתב, שמידת חסידות שלא להסיח כלל עד אחר אכילת האפיקומן. וראה עוד בחזו"ע (ח"א עמ' תשצ"א) שהב"ד הח"י (סי' תע"ה סקי"ד) שכתב שדברי השל"ה הינם חומרא יתירה ונגד משמעות הפוס' שכתבו שלא ישיח עד הכריכה בלבד. ואמנם הגר"ע יוסף זצ"ל שם דחה דבריו, והאריך להוכיח שדברי השל"ה יסודם בהררי קודש, ואף שאינם מעיקר הדין יש מידת חסידות לנהוג כשל"ה. עיי"ש.

[51]נא. כ"כ מרן (בסי' תע"ה סעי' א'), כנ"ל (בהערה מ"ט). עיי"ש הטעם. וכ"כ האחרו', וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. והסבירו הפוס' [ט"ז. מ"ב (סקכ"ד). כה"ח (סק"מ) וש"א], דהא אנו עושין זאת זכר למה שעשו בביהמ"ק, ואז היתה עיקר מצות אכילת המצה בכריכה, ולכן צריך שלא להפסיק, כדי שתחול הברכה על הכריכה. ולא הוי הפסק אלא במה דלא צריך ליה. אבל במה דצריך, כגון "טול כרוך", לא הוי הפסק.

וראה בהערה הקודמת מה שכתבנו בשם רש"י ורשב"ם. ולדבריהם אכן י"ל שאין להפסיק בין הברכה לאכילת האפיקומן, שהרי יוצא י"ח המצה באכילתו. ואמנם כתב השל"ה (בפסחים שם דף קמ"ב), שלא יסיח שום שיחה עד אחר אכילת האפיקומן, דברכת המצה צריך לכוון גם על האפיקומן. ע"כ. וכתבו ע"כ הח"י והגר"ז, דהוא חומרא יתירה נגד משמעות הפוס', וא"א להזהר בזה. וכן בכל השנה מפסיקים בתוך הסעודה אף שהברכה הראשונה עולה לכל הסעודה. ורק לגבי כורך יש טעם שלא להפסיק, דיש אומרים שעיקר המצוה היא הכריכה ועליה צריך לברך. והב"ד כה"ח (סקל"ח). ובליקוטי מהרי"ח (סוף פיסקת "כורך") כתב טעם לדברי השל"ה, שהרי מצינו שמי שאין לו אלא כזית א' של מצה יאכלנו דוקא באחרונה כאפיקומן. וא"כ עיקר המצוה היא האפיקומן. והב"ד הסה"ע (עמ' תס"ג).

ומה שכתבנו שרשאי לדבר רק בדברים מענין המרור והכורך, כך הורו לי הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי זצ"ל. והוסיפו, שרק מענין המרור והכורך שרי לדבר, ולא משאר עניני הסעודה. עכת"ד. וכן עולה מדברי חזו"ע (ח"א הנד"מ עמ' תשנ"ג במסקנת דבריו סס"י מ"א), שלכתחי' לא ישיח בין הברכות לכורך בדבר שאינו מן הענין (אך באמת הוסיף שם שמעיקר הדין אין איסור להפסיק בין הברכות לכורך אף בדברים שאינם מן הענין. אלא שמשמע מדבריו שאין לעשות כן לכתחי'). ועוד אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שאמנם מרן (בסי' תע"ה שם) כתב שמותר להפסיק בדיבור בדבר שהוא מענין הסעודה, אך הכוונה שרק לצורך אכילת המצה והכורך מותר להפסיק בין ברכת המצה לבין אכילת הכורך. וכן בין ברכת המרור ובין הכורך מותר להפסיק בדיבור רק בעניני המרור והכורך (נראה שהכוונה שבין אכילת המצה למרור מותר להפסיק רק בעניני המצה של הכורך, כיון שאינו עוסק עדיין בענין המרור. ובין אכילת המרור לכורך מותר להפסיק רק בעניני המצה והמרור של הכורך - מ.ה.). אך אין הכוונה שמותר לדבר אז בכל עניני הסעודה שיסעד אח"כ. ומ"מ טוב לנהוג כן, אך אם דיבר בין המצה לכורך לא ישוב לברך. והוסיף, שאמנם לכתחי' לא ידבר בשום ענין עד גמר אכילת הכורך. אך אם יש צורך להסביר למסובים למשל כיצד לכרוך, אכן רשאי לומר להם. והסביר עוד, שמש"כ מרן (בסי' תע"ה שם): "עד שיאכל כריכה זו", הכוונה שלא ישיח עד סוף אכילת הכורך. עכת"ד. וכן כתבנו בהלכות כאן. וזו רבותא יותר ממש"כ בסעיף הקודם. ונראה שמש"כ מרן (בסי' תע"ה סעי' א') דשרי לדבר בדברים מענין הסעודה הוא לגבי התם. ומש"כ בחזו"ע ח"ב (עמ' קע"ד), הוא לאו דוקא, אלא העיקר כמש"כ בחזו"ע ח"א (שם), וכמו שכתבנו אנו כאן, שתלוי הדבר אם מדבר בדברים שהם מענין המרור והכורך, ולא מענין הסעודה. וראה גם מש"כ לעיל (בהערה מ"ו).

[52]נב. ב"ח, מ"ב (שם סקכ"ד), כה"ח (סקל"ט) חזו"ע (ח"א עמ' תשמ"ח) וש"א. ואם תחילת האכילה הוי דוקא אם בלע מעט מהמצה, או שכבר החל ללועסה, הרי זו מחלוקת כמבואר בסעי' הקודם. וראה עוד לקמן (פ"ח סעי' ז').

[53]נג. כתב הרמב"ם (פ"ז מהל' חו"מ ה"ח): ואימתי צריכין הסבה, בשעת אכילת כזית מצה וכו', ובשאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח, ואם לאו א"צ. ע"כ. ובאשרי (פע"פ) והמרדכי והגמי"י כתבו שצריך הסבה כשאוכל בתחילה כזית מצה וכן כזית אפיקומן. וכתב מהרא"י בתה"ד (בפסקים וכתבים) דהן מדברי הרמב"ם, והן מדברי הסמ"ג, הרא"ש, המרדכי והגמי"י משמע, דבכזית ראשון של "המוציא" לא בעי הסבה. ע"כ. והב"ד מרן בב"י, והח"י (סי' תע"ה סק"ז). וכ"כ הפרישה (בסי' תפ"ו), דבכזית ראשון א"צ להסב. אלא שמדברי הטור (בסי' תע"ה) משמע דבעי הסבה הן בכזית של "המוציא" והן בכזית של אכילת מצה. והב"ד כה"ח (סי' תע"ב סקמ"ה).

ומרן בשו"ע (סי' תע"ה סעי' א') פסק דבעי לאכול בהסבה את ב' הכזיתים, של "המוציא" ושל "אכילת מצה". והרמ"א (שם) לא העיר ע"כ. ובסי' תע"ב (ס"ז) סתם הרמ"א דבריו, ורק כתב שמי שלא היסב באכילת המצה יחזור ויאכל בהסבה. אלא שהמ"ב בבה"ל (סי' תע"ב ס"ז ד"ה "לא יצא") כתב דלכתחי' בעי לאכול ב' כזיתים בהסבה.

ובסי' תע"ה (סק"י) כתב המ"ב בשם הפוס' (הפמ"ג והגר"ז) שצריך לאכול את הכזית הראשון של "המוציא" בהסבה. וכ"כ כה"ח (סי' תע"ב סקמ"ה) שכן היא דעת האחרו'. והח"י (שם) כתב שכן נוהגין. וראה בכה"ח (סי' תע"ב סק"נ), שכתב בשם השו"ג, דמדינא דגמ' אינו חייב להסב אלא בכזית מצה א' בלבד, וד' כוסות (ראה פסחים דק"ח, א').

[54]נד. הא דמי שלא היסב באכילת המצות, דבעי לאכול שוב, כ"כ מרן (בסי' תע"ב סעי' ז'), שכל מי שצריך הסבה, ואכל בלא הסבה, לא יצא, וצריך לחזור ולאכול בהסבה. וכ"כ הרמ"א בד"מ ושם בשו"ע. וכ"כ הגר"ז, כה"ח (סקמ"ט) וחזו"ע (ח"ב עמ' קנ"ט).

ומה שכתבנו שכל זה דוקא אם נזכר בכך טרם שבירך את ברהמ"ז, כך עולה מהבה"ל (סי' תע"ב סעי' ז' ד"ה "לא יצא"), שדוקא אם בירך ברהמ"ז יצא בדיעבד, הא אם לא בירך ישוב לאוכלו. ומש"כ שם שאם אכל כזית א' יצא בדיעבד, היינו רק בדיעבד שכבר בירך את ברהמ"ז, או שקשה לו לאכול עוד. וכן עולה ממש"כ המ"ב (בסי' תע"ב סקכ"ב) שדוקא גבי אפיקומן א"צ לשוב ולאכול בהסבה, הא בשאר כזיתים צריך לשוב ולאכול בהסבה. וכ"מ מהמ"ב בסי' תע"ז (סק"ד), אף לגבי אפיקומן. וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שמי שבתוך הסעודה, טרם שבירך את ברהמ"ז, נזכר שלא היסב באכילת א' הכזיתים של המצה, צריך מדינא לשוב ולאוכלו. ואף אם אכל כזית א' או יותר בהסבה, מ"מ בעי להשלים ולאכול בהסבה את כל הכזיתים שלא אכל בהסבה. וכ"ה אף אם גמר לאכול את האפיקומן וכבר נטל מים אחרונים, אלא שעדיין לא בירך את ברכת המזון. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שאם אכל את הכזית הראשון בהסבה ואילו את השני בלא הסבה, אינו צריך לשוב ולאכול בהסבה כזית נוסף, שהרי הכזית שאוכל עבור ברכת "המוציא" א"צ הסבה, ואין זה לעיכובא. שכן אם היה לו כזית א' בלבד, ודאי שהיה מברך על אכילתו "המוציא" ו"על אכילת מצה". וא"כ כשאכל הכזית הראשון בהסבה יצא י"ח. ואמנם באכילת הכזית השלישי צריך ג"כ להסב באכילתו, ואם לא היסב בכזית הראשון והשלישי צריך לשוב ולאוכלם בהסבה כל עוד שלא אכל את האפיקומן (ראה בדבריו לקמן בפרק ח' הערה ק"ו, שג"כ אמר כן). וכ"ה אם מהדר ואוכל לאפיקומן שני כזיתים, ואכל אחד מהם בלא הסבה, יחזור ויאכלנו בהסבה אם טרם בירך ברהמ"ז. אך אין הדין כן בכזית המצה השני (של "המוציא" ו"על אכילת מצה"). וזה גם עלול להיות חומרא דאתי לידי קולא, אם אוכל כזיתים בשיעור הגדול, ולא יוכל לאכול האפיקומן לתיאבון. ושאלתי, האם אין לחייבו לאכול גם את הכזית השני, משום שהרי אנו אוכלים כזית א' עבור "המוציא", ואחד עבור "על אכילת מצה", ואיננו יודעים איזה מהם עבור זה ואיזה עבור זה. וענה לי, דממילא אם אכל כזית א' בלבד בהסבה, וכיוון לצאת בו י"ח, יצא בכך.

ושאלתיו, דלפי מש"כ המ"ב (בסי' תע"ב סקכ"ג) עולה שאף אם היסב בכזית א' בלבד יצא י"ח, וא"צ להסב בשאר הכזיתים אף אם טרם בירך ברהמ"ז. וענה לי שהכוונה לכל הכזיתים של המצה, והיינו לכל אכילת מצה ששיעורה בכזית. ומש"כ המ"ב שם "ד' כוסות", והכא לא כתב "ד' כזיתים", משום ש"ד' כוסות" הינו מושג. ואמנם נכון להלכה לומר שאם לא אכל בהסבה אפי' כזית א' צריך לחזור ולאכול עוד כזית בהסבה אף אם בירך כבר ברהמ"ז, אך מ"מ אין זו כוונת המ"ב הנ"ל, אלא המ"ב הולך ע"ד הרמ"א שכתב להסב בכל הסעודה, וע"כ המ"ב אומר שרק כזיתי המצה הוי לעיכובא, ומשתעי אם נזכר קודם ברהמ"ז. ולגבי ד' כוסות, אם שתה את כולן בלא הסבה, ודאי שפרט לדעת הראבי"ה, הרי לשאר הפוס' לא יצא, ובפרט שאין פה גם בעיה שמעביר טעם האפיקומן, דממ"נ צריך לשתות ב' כוסות לאחריו. עכת"ד. וא"כ לפי דבריו יש לחלק בין כזית מצה השני לשאר הכזיתים. ומ"מ מסתימת דברי המ"ב קצת נראה לי שלא ס"ל לחלק בזה. וכן עולה מדברי הגר"מ אליהו הנזכרים. ומ"מ כתבו הפוס' שלא יברך שוב על אכילתו [מ"ב (שם סקכ"ב), חזו"ע (ח"ב עמ' קנ"ט). והוסיף בחזו"ע, שכ"ה אפי' הפסיק בשיחה בינתים].

ובענין מי שלא היסב במצת הכורך והאפיקומן, ראה לקמן (בפ"ח הערה ק"ו, ובפ"ט הערה ל"ב).

[55]נה. מה שכתבנו שאם לא אכל אפי' כזית א' בהסבה, דבעי לחזור אף לאחר ברהמ"ז ולאכול עוד כזית, ולברך רק את ברכת "המוציא", ללא ברכת "על אכילת מצה", זאת עפי"ד המ"ב בבה"ל (סי' תע"ב סעי' ז', ד"ה "לא יצא"), שכתב כן לדעת הי"א שהביא הרמ"א שם. ונראה טעמו משום דשמא יצא י"ח אף בלא הסבה, דכדאי הוא הראבי"ה לסמוך עליו ולכן לא יברך שוב על מצות האכילה, אלא "המוציא" בלבד. וכתבנו שכ"ה גם לספרדים, שכן הורה לי לדינא הגר"מ אליהו זצ"ל, שאם לא אכל אפי' כזית א' בהסבה, ונזכר בכך רק לאחר ברהמ"ז, בעי לשוב ולאכול כראוי, אך לא יברך שוב את ברכת "על אכילת מצה". ואע"ג שבבה"ל (סי' תע"ב ס"ז ד"ה "לא") כתב שלדעת מרן ישוב ויברך, אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל שאין לברך ע"כ "על אכילת מצה", משום סב"ל. עכת"ד.

ומה שכתבנו שדי מעיקר הדין אם יחזור לאכול כזית א' בלבד, כ"כ המ"ב (שם סקכ"ב), וכ"מ מכה"ח (סקמ"ה). וכתבנו שיאכל לפחות כזית א', משום דנראה דעדיף טפי שישוב לאכול כל הזיתים כנדרש, דמה שאמרו שיצא בכזית א' היינו בדיעבד. וכן עולה מהבה"ל (שם) שכתב, שפשוט שלכתחי' בעי לאכול ב' כזיתים בהסבה, והיינו בתחילת האכילה. ולכתחי' בעי ד' כזיתים. וכ"מ מכה"ח (שם בסקמ"ה) שכתב שיצא בכזית א' דוקא אם קשה עליו לאכול עוד. הא אם לא קשה, ישלים כל מה שהחסיר לאכול בהסבה. וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שמי שלא היסב כלל, ונזכר בכך לאחר ברהמ"ז, צריך לכתחי' לאכול שוב בהסבה את כל הכזיתים שאכל ללא הסבה. עכת"ד.

ומה שכתבנו שאם אכל כזית א' בהסבה יצא בדיעבד י"ח, כ"כ המ"ב (בסי' תע"ב סקכ"ג), ובבה"ל (שם ד"ה "לא יצא"). וכ"כ כה"ח (סי' תע"ב סקמ"ה), שבדיעבד יש לסמוך על דברי הרמב"ם דס"ל דבעי להסב רק באכילת כזית א' של מצה. ובפרט שלדעת הראבי"ה בזה"ז א"צ הסבה, וכמש"כ הרמ"א. ולכן אם קשה עליו לאכול עוד, י"ל שיי"ח. והניף ידו שנית (בסק"נ), בשם השו"ג, הח"י ודה"ח. והניף ידו בשלישית בסי' תע"ז (סק"ז), והוסיף בשם הח"א, שכיוון שאסור לאכול ב' פעמים אפיקומן, הרי שיש לסמוך ע"ד הפוס' דס"ל דיצא י"ח. ע"כ. ולפי"ז י"ל שכיוון שמרן (בסי' תע"ח סעי' א') כתב שאין לאכול דבר אחר אכילת האפיקומן, הרי שאין לך קושי גדול מזה.

ומה שכתבנו שיש חולקים ע"כ, זו דעת הגר"מ אליהו זצ"ל בענין מי שלא היסב בכורך ובאפיקומן, ראה לקמן (פ"ח סעי' מ', ופ"ט סעי' י"ז).

מי שאכל המצה בלא הסבה, לא יסמוך ע"כ שיאכל עוד מצה בהסבה בעת אכילת הכורך, אלא ישוב לאכול בהסבה עוד מצה בפני עצמה, ורק לאחר מכן יקיים את מצות כורך (חזו"ע ח"א עמ' תשס"ב ואילך). ויש מי שסובר שיאכל מיד בהסבה את הכורך, מצה ומרור יחדו, ויצא בכך י"ח מצת המצוה, מצת הכורך ואף י"ח כורך. ולא יצטרך לאכול שוב עוד מרור (שו"ת בית אב. הב"ד בחזו"ע שם עיי"ש שנחלקו האם מי שעשה מצוה מדאו' שלא כתקנת חז"ל, האם לא יצא אף מדאו'. וכבר כתבנו ע"כ במקו"א. ואכמ"ל).

כבר כתבנו לעיל, שאף שכתבו הפוס' שאיטר ידו מיסב לצד שמאל, מ"מ מי שנשתתקה ידו, או גידם, יכול להסב על צד ימין. ואם לא היסב כלל, יצא י"ח (חזו"ע ח"א סי' ט"ו).

מי שטעה ואכל את המצה בהסבה לצד ימין, לדעת הרש"ל והב"ח א"צ לשוב ולאכול בהסבת שמאל, דמאי דהוה הוה. ולדעת הפר"ח, כיון שחז"ל תיקנו להסב לשמאל, ושלא יסב לימינו משום סכנה, הרי שלא קיים מצוות הסבה כתקנת חז"ל, ויחזור ויאכל בהסבה [מהר"ח אבולעפיא בספרו אשדות הפסגה. חזו"ע (ח"א עמ' תשי"ד)].

[56]נו. כ"כ רשב"ם פסחים (דקט"ו, ב'), שצריך ללעוס המצה, דטעם מצה בעינן. והב"ד המ"ב (סי' תע"ה סקכ"ט), כה"ח (סקמ"ט), חזו"ע (ח"ב עמ' קנ"ט) וש"א. וכ"מ ממש"כ מרן (בסי' תע"ה ס"ג), שבלע מצה יצא, דהיינו בדיעבד. הא לכתחי' בעי ללועסה. ובספ"כ (עמ' קי"ט) הוסיף, שלא יבלע המצה מיד בלעיסתו, וזאת גם כדי שיוכל לבלוע את כל הכזית בב"א (והיינו לשיטת המ"א וסיעתו דבעי לבולעה בב"א).

ובענין אי בעינן באכילת המצה הנאת מעיו. או די בהנאת גרונו, ראה לקמן (בהערה ק"א).

[57]נז. הא דבלע מצה יצא, כך איתא בפסחים (דקט"ו, ב'). וכ"פ מרן (בסי' תע"ה סעי' ג'). ואמנם הרי"ף השמיט דין זה. ולכן כתב הגר"י צייטלש, דלרי"ף ס"ל דנקטינן כש"ס בברכות ובפסחים דמסיק דבעינן טעם מצה לעיכובא. ולדידיה בלע מצה לא יצא. וכתב דגם מדברי הרשב"א בחידושיו משמע דס"ל כרי"ף, ולכן יש ללעוס המצה. והב"ד בחזו"ע (ח"ב עמ' ק"ס). וכתב שם שכ"כ המאירי בפסחים בדעת הרי"ף. ומ"מ נקטינן כפוסקים שיצא בדיעבד. וכ"כ מרן, וכנ"ל.

ומה שכתבנו דהיינו בדיעבד, כ"מ מהגמ' (שם), מרשב"ם ומשאר הפוס' שהבאנו בהערה הקודמת, וכ"כ המ"ב (סקכ"ט) וחזו"ע (ח"ב עמ' קנ"ט).

והטעם שיצא, אע"ג שלא לעסה ולא הרגיש טעם המצה, מ"מ ג"ז מיקרי אכילה (מ"ב שם). והיינו דלא בעינן לעיכובא שיטעם טעם המצה (חזו"ע ח"ב עמ' קנ"ט הערה ד'). וכתב הגר"ז, דמיקרי אכילה כיון שנהנה גרונו ממנה, אע"ג שלא הרגיש טעמה בפיו. והב"ד כה"ח (סק"נ).

והקשו הפוס', מנ"מ בין הא לבין מש"כ בשו"ע (סי' תס"א סעי' ד', וכדלקמן בפרקנו) שהאוכל מצה מבושלת לא יצא, משום שנתבטל טעם המצה. וא"כ בעינן טעם מצה. ותירצו, דהתם גרע טפי, משום שהמצה עצמה איבדה את טעמה. אך הכא יש בה טעם מצה, אלא שהוא לא הרגיש הטעם בפיו [מ"א. ט"ז. מ"ב (סי' תע"ה סקכ"ט) כה"ח (סק"נ). וכ"כ בחזו"ע (שם) בשם המאירי, הרשב"ץ ועוד. ועיי"ש מש"כ בשם הגר"ש קלוגר טעם אחר מדוע אין יוצאים במצה מבושלת, וכדלקמן (בהערה צ')]. וראה עוד בענין זה בכה"ח (סי' תס"א סקנ"ב). ומ"מ מדברי הפוס' הנ"ל עולה דבעינן טעם במצה שאוכל. וכ"כ בהדיא הט"ז, המ"ב (סקכ"ט) וש"א.

[58]נח. על מה שאמרו בפסחים (דקט"ו, ב') שבלע מצה ומרור כאחד, ידי מצה יצא, כתבו התוס', דלא אמרינן דכיון דאין במרור זה מצוה כלל מבטל למצה. משום דכיון דלא לעסו אינו מבטל טעם המצה, דלא התערבו יחד. וכ"כ מרן בב"י, וכ"כ הלבוש, המ"ב (סקל"א), כה"ח (סקנ"ב) וש"א. ולכן כתבנו שהדין כן דוקא אם לא לעסן.

ומה שכתבנו שכ"ה אם עטף חתיכות המצה בדבר מאכל, משום שכ"כ הפוס' על הדין הנ"ל של בולע מצה ומרור כאחד, דמשמע מפי' הרשב"ם ומדברי הרה"מ (פ"ו מהל' חו"מ ה"ב), דאפי' אם המרור כרוך סביב המצה, ונמצא שהוא חוצץ בין המצה לבית הבליעה אין בכך כלום. וכ"כ הלח"מ, הפר"ח, הגר"ז, המ"ב (סי' תע"ה סקל"ג), כה"ח (סקנ"ג) וש"א.

והטעם, כתב הלח"מ (פ"ו מהל' חו"מ ה"ב) עפי"ד הרה"מ שכתב לחלק בין כרכה בסיב שלא יצא, לבין כרכה במרור שיצא י"ח מצה. והסיק הלח"מ דכיון דביה איתעביד מצוה, מעין המצוה הוא ולא הוי הפסק. וכ"כ השו"ג בשם הראש יוסף, דכיון דהמרור מאכילת הלילה הוא, דרך אכילה היא ולא הוי הפסק. והב"ד כה"ח (שם). ולפי"ז כרכן במאכל אחר לא יצא. והפר"ח כתב הטעם עפ"י התוספ' סוף זבין, דמוכח שם דמין במינו אינו חוצץ, וה"ה הכא, דכיון דחזרת מין מאכל הוא, מין במינו אינו חוצץ. וכ"כ הגר"ז, המ"ב וכה"ח (שם). והוסיפו, שלכן לאו דוקא במרור הדין כן, אלא אף אם כרכה בשאר מיני אוכלין הדין כן, דדרך אכילה בכך. ע"כ. וכתב ע"כ כה"ח דכן מסתבר, דאל"כ מדוע נקט "כרכה בסיב לא יצא", אלא קמ"ל שדוקא בסיב דאינו מידי דאכילה הדין כן. הא כרכה במידי דאכילה יצא. וכ"מ ממש"כ "לפי שאין דרך אכילה בכך", הא אם דרך אכילה בדבר זה, יצא. וראה מה שכתבנו בהערה הקודמת בשם הגר"ז, דבעי שיהנה גרונו ממנה.

ובחזו"ע (ח"ב עמ' ק"ס, שם) הקשה ע"ד הלח"מ מהתוספ' דזבין הנ"ל, דמוכח מינה דלא איכפת לן אם הוא ענין למצוה אם לאו. וכתב דלכן היה נראה לו דאף הלח"מ וסיעתו יודו דשאר מאכל נמי לא חוצץ. ורק משום דאיכא במרור דברים שאינם ראויים לאכילה כעולשין ותמכא [צע"ק. שהרי מוכח בגמ' פסחים (דל"ט) שמיני מרור הינם ראויים לאכילה. שהריהו צ"ל דבר הניקח בכסף מעשר. וכ"כ המ"ב (בסי' תע"ג סקמ"ו) עפ"י האחרו' שהוכיחו זאת מהגמ'. וכ"כ כה"ח (שם סקע"ג) בשם הריא"ז. ומ"מ ראה במ"א (סי' תע"ה סק"י) שכתב שאוכלים את החריין, והיינו התמכא, אף שאינו ראוי לאכילה. וראה עוד במקו"ד לגרצ"פ פראנק, פסח (סי' מ"ט), ולקמן (בפרק ח')]. ולא דמי לחזרת שראויה למאכל, משו"ה איצטריכו לתרוצי במרור דמעין מצות הלילה הוא. אך בחזרת ושאר מאכל פשיטא דיודו דלא חייץ, דמין במינו אינו חוצץ. ולפי"ז אין שום מחלוקת בין הלח"מ להפר"ח. וחלק על כה"ח שהבין שנחלקו בזה.

אלא שבהמשך דבריו כתב שם בחזו"ע, שראה לרבינו ירוחם שכתב, שאם כרכן למצה והמרור בדבר אחר ובלען, אף ידי מצה לא יצא. ע"כ. אלמא לאו דוקא כרכן בסיב, אלא אף בדבר הראוי לאכילה. והוסיף, שאכן במאירי כתב שהדין אמור כשכרכן בסיב של דקל "הראוי לאכילה". ולפי"ז עולה שדוקא כרכן במרור יצא י"ח, משא"כ בשאר מאכל. ועל כרחך דשאני חציצה בדבר מצוה מחציצה בענין טומאה (שע"ז קאי התוספ' דזבין הנ"ל). אלא שמ"מ הרואה יראה, שבספרו יבי"א (ח"ה סי' ה' ס"ק ג') הסיק הגר"ע יוסף זצ"ל, שהעיקר להלכה כדעת הפר"ח והאחרו' דס"ל דכל מיני אוכלין אין חוצצין בין פיו לבין המצה (ועיי"ש גם בסק"ו). וכן הבין מדבריו בנו, הרה"ג ר' יצחק יוסף שליט"א, וכפי שכתב בילקו"י (עמ' 400 סי"ח), שאין המאכל, אפי' הוא של רשות, חוצץ בין גרונו למצה, דחשיב מין במינו ואינו חוצץ. ע"כ.

ומה שכתבנו שכ"ה אם לא השתנה טעם המצה, זאת עפי"ד המ"ב (סקכ"ט). וכנ"ל בהערה הקודמת.

ומה שכתבנו שכל זה בדיעבד, היינו משום דלכתחי' יש ללעוס המצה בפיו עד שירגיש טעמה (מ"ב שם, וכנ"ל).

[59]נט. איתא בגמ' פסחים (דקט"ו, ב'): כרכן בסיב לא יצא. ופרש"י ורשב"ם, דסיב הוא הקליפה הגדלה סביב הדקל. וכ"פ מרן (בסי' תע"ה סעי' ג'), שאם כרכן בסיב ובלעו, אף ידי מצה לא יצא. וכתב הרשב"ם שם הטעם, שהרי לא היה ממש בפיו לא זה ולא זה, וכזורק אבן לחמת דמי. וכ"כ הלבוש. והב"ד כה"ח (סקנ"ה). וכן כתב מרן (שם), דהוא משום שאין דרך אכילה בכך. וראה מה שכתבנו בהערה הקודמת בשם המאירי, דלדעתו משתעי בסיב של דקל הראוי לאכילה. וראה בהערה שם בשם החזו"ע, אם הדין כן דוקא בסיב או אף בשאר הדברים הראויים לאכילה מלבד מרור. וראה עוד לקמן (בהערה ס"ב).

ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל בענין מי שבלע את המצה כשהיא עטופה בדבר שאינו ראוי לאכילה, כגון סיב. האם כשחוזר לאוכלה צריך לברך שוב "על אכילת מצה". וענה לי, דכיון שאין דרך אכילה בכך לא יצא י"ח, וצריך לברך "על אכילת מצה" כשחוזר לאכול עוד מצה. עכת"ד. וכן הורה לי בני"ד הגר"ש ישראלי זצ"ל, דבעי לשוב ולברך "על אכילת מצה". עכת"ד.

[60]ס. כ"כ התוס' והר"ן, דמתבטל טעם המצה כשלועסן ומתערבין יחד (מ"ב סי' תע"ה סקל"א) ולכן הלועס מצה ומרור כאחד לא יצא, דמרור בזה"ז דרבנן, ומצה דאו', ואתא מרור ומבטל לה למצה. ובזה מתיישב הא דאכלינן בתחילה כ"א בפ"ע ואח"כ כורכן יחד, ולא סגי לכורכן מתחילה יחד כדי שלא יבטל המרור טעם המצה [פסחים (דקט"ו, א'). מ"א. כה"ח (שם סקנ"ב)]. ואפי' לענין ביטול טעם אכילת המצוה ע"י אכילת מצוה אחרת, כתב רבינו המאירי (פסחים שם) ש"ענין ביטול המצוות זו את זו, לאו ביטול טעם הוא, שהרי אין הטעם בטל בכך, אלא שחיבוב מצוה מצריך שלא לערב טעם אחר עמו, אא"כ הוא טעם מצוה שכמותה או חמורה ממנה. ומ"מ כל שהוא דרך אכילתו אין בו משום ביטול, ואין טענה מכאן לאסור שלא לטבל אכילת המצה של 'המוציא' בתבשיל" וכו' [עיי"ש שהב"ד הרמב"ם (בפ"ח מהל' חו"מ ה"ח) המצריך טיבול בחרוסת אף במצה, וכתב שלדעתו אין הדברים נראים. וראה בהגמי"י (שם) שכתב שכדברי הרמב"ם מצא בתשו' הגאונים. והב"ד חזו"ע (ח"א עמ' תרמ"ב). וראה לקמן (בפ"ח בהערה י"ב), שגם הגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שכזית מרור דרבנן מבטל כזית מצה מדאו' לא בגלל הטעם, אלא בגלל חשיבות המצוה. עיי"ש].

ומטעם זה, דאתי רשות ומבטל למצוה, כתב גם המ"ב (בסי' תס"א סקי"ח) שיש אוסרים לצאת י"ח ע"י אכילת מצה השרויה במי פירות או במרק. וראה שם בשעה"צ (סקכ"ט). וכ"כ בסתמא בחזו"ע (ח"ב עמ' קס"א) שאין לאכול עם המצה עוד מאכל אחר, דאתי רשות ומבטל למצוה. וכתב בספר ירים משה (חאו"ח סימן י"א), שאין לאכול עם המצה מאכל נוסף אף כשהוא דבר מועט שאינו מבטל טעם המצה, כיון שנראה בכך שאכילת המצה היא לו לטורח ואינו אוכלה לתיאבון. והב"ד הסה"ע [(עמ' תע"ז ס"ו). וראה עוד צל"ח (פסחים דק"ח, א')]. או שיש לאסור זאת כדי שתהא המצה כלחם עוני (הסדר הערוך שם).

מי שלעס רק את המצה לבדה, אך אכל יותר משיעור החיוב, דן בשו"ת התעוררות תשובה (ח"ב סי' י"ט) אי אמרינן בזה דאתי רשות ומבטל למצוה. וכתב בחזו"ע (ח"ב עמ' קס"ב) דהוא תמוה. דבכה"ג ודאי חשיב כולו מן המצוה, ודמי לסוכה, דכל הארבע דפנות הוו מוקצה בימי החג, אע"ג דסגי בב' דפנות כהלכתן וטפח מהשלישית. ואין לומר הכא דאתי דרבנן ומבטל לדאו', דמין במינו לא מבטל. וראה לעיל (בהערה ל"ה) מה שכתבנו בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל במנחת שלמה.

אגב דברים אלה, כתב בחזו"ע (ח"ב עמ' קס"ב), שי"א שראוי להחמיר אף בלילה הראשון דסוכות, ואת כזית הפת שמחויבים בו, יש לאוכלו בפני עצמו ללא תוספת. אולם הסיק שם שהעיקר להלכה כדברי הצל"ח שאינו סובר להחמיר בזה.

ובענין מה שכתבנו שכ"ה בממרח או בתבשיל, ראה בחזו"ע ח"ב (עמ' קס"א) שכתב, שאסור לאכול עם המצה עוד מאכל אחר, ואפי' ללפת את המצה בגבינה ובשאר ליפתן, או לטבל בחומץ, מרק וכיו"ב, שהוא דבר מועט, ג"כ ראוי להחמיר. והוסיף, שבדיעבד אם טיבל בחומץ וכיו"ב יצא, כיון שהטיבול הוא דבר מועט ובטל לגבי המצה. ונראה שכוונתו שללפת בגבינה ושאר ליפתן אסור מדינא, וכמו שכתב בתחילת דבריו. ומש"כ שראוי להחמיר היינו בטיבול, ולכן בזה בדיעבד יצא. וראה גם בחזו"ע ח"א (הנד"מ עמ' תרמ"ח).

ושאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל, בדין מי שאכל ולעס עם המצה דבר אחר, כך שנתערב טעמו עמה, כגון שמרח עליה ממרח. האם כשחוזר לאכול המצה צריך לברך שוב "על אכילת מצה". וענה לי, שאם הרגיש מעט מטעם המצה, לא יברך שוב כשחוזר לאוכלה כראוי. ואם לא הרגיש כלל מטעמה, כשחוזר לאכול צריך גם לברך שוב "על אכילת מצה". עכת"ד. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שכיון שמסתמא הרגיש את טעם המצה לא יברך שוב. עכת"ד. וראה עוד מ"ב (סי' תע"ה סקט"ז) דאף להלל לא יוצאים בזה"ז י"ח מצה באכילת מצה ומרור יחדו, דאתי טעם מרור ומבטל לטעם מצה. אלא דהתם משתעי במצוה דרבנן המבטלת מצוה דאו'. והכא ברשות המבטלת מצוה. וראה עוד במ"ב (שם סקל"א) דלא שייך ביטול אלא כשלועסן ומתערבין יחד.

[61]סא. כך עולה מדברי הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי זצ"ל, כמובא בהערה הקודמת.

[62]סב. כתב המשנה למלך (פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ח), שיש לחקור בהא דקיי"ל דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן כשעשאן שלא כדרך הנאתן (כגון שעירב עמהן דברים מרים ואכלן), אם נאמר ג"כ במ"ע דרחמנא אמר "תאכל", כגון מצה וקרבן פסח, אם אכלן שלא כדרך הנאתן אם יצא י"ח. והסיק דלא יצא. והב"ד כה"ח (סי' תע"ה סקנ"ו). וכ"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' ק"ס), והוסיף שכ"ה אם אכל את המצות כשהן חמות מאוד, או שאוכל המצות עם דבר מר. והגר"א נבנצל שליט"א העיר, שאין זה כ"כ מעשי לאכול ב' כזיתים של מצה חמה כל כך, שגרונו נכווה מכך. עכת"ד. וראה עוד בזה בא"א (סקי"א), בברכ"י (סק"ד), ובשו"ת כת"ס (סי' צ"ו).

ובאשר לעצם אכילת פת חמה (או מצה חמה). אף שאמרו חז"ל בגמ' שבת (דקי"ט,ב') שפת חמה (אכילתה) במוצש"ק הוי מלוגמא (רפואה). מ"מ הקשו הפוס', הרי מצינו בירו' שבת (פ"א ה"י) שפת חמה – חמתה בצידה. ופי' קה"ע שם, שיביא עליו חולי ממין קדחת. וכ"כ בס' חופת אליהו (בסוף ס' ראשית חכמה שער יו"ד), שעשרה דברים ממעטים כח בני אדם, וא' מהם האוכל פת חמה [מהר"י פלאג'י בס' יפה תלמוד ובספרו יפה ללב. וחזו"ע (שבת ח"ב, דיני סעודה רביעית דתמ"ו – תמ"ז)]. ותירצו שמה שמזיק הינו פת חמה שהוציאה מהתנור מיד לאחר אפייתה, שעדיין חמה היא מהאפיה. משא"כ פת שהספיקה כבר להתקרר, וחוזר ומחממה מחדש, זוהי הפת שמעלה ארוכה ומרפא.

ועוד תירצו הפוס', שדווקא פת חמה ביותר, כשהוציאה מהתנור, היא זו שמתשת כוחו של אדם. אך פת שאינה כ"כ חמה, ש"ד [כה"ח (סי' ש' סקי"ב. וע"ע בדבריו ליו"ד סי' קט"ז ס"ק קמ"ד). וכ"נ מד' הגמ' ורש"י ביומא (דפ"ד,א') גבי הא דרבי יוחנן חלה בחולי השיניים והמעיים. עיי"ש. וכ"כ עוד פוס', כבא"ח (ש"ש פנחס סט"ז), במשמרת שלום (מע' סכנה סקט"ז), ומחה"ש (סי' רנ"ד סקי"ז). הב"ד בחזו"ע (שם)].

ועפי"ז יש פוס' שכתבו שבמוצאי שבת יש לחמם את הפת ע"י האש [ס' יד יוסף (סי' ש') ושכן נהג מורו בעל האמרי אש. ע"כ. וכן אני הקטן נוהג בס"ד].

[63]סג. עיקר ד"ז כתבו מרן (בסי' תע"ה סעי' ד'). שכתב שם: אכל מצה בלא כוונה, כגון שאנסוהו נכרים או ליסטים לאכול, יצא ידי חובתו, כיון שהוא יודע שהלילה פסח ושהוא חייב באכילת מצה. עכ"ל. והטעם, דאע"ג דמצוות צריכות כוונה [וכמש"פ מרן (בסי' ס' סעי' ד'), שהביא שתי דעות בזה, ואת דעת הסוברים דבעי כוונה כתב בסו"ד וכתב שכן הלכה. ועיי"ש במ"ב (סק"י), בבה"ל (ד"ה "וכן") ובכה"ח (סק"י)], וכ"ש הכא שאינו רוצה לאכול אלא שאנסוהו, ובודאי אינו מתכוון לצאת י"ח המצוה, מ"מ במידי דאכילה, שעל כרחו נהנה בגרונו ממנו, עדיף טפי וכמתכוון דמי, וכמש"כ גבי המתעסק בחלבים ובעריות דחייב, שכן נהנה מהם [הר"ן בדעת הרמב"ם. מ"א. מ"ב (סקל"ד). כה"ח (סקנ"ז). חזו"ע (עמ' קנ"ט הערה ג') וש"א]. וי"א הטעם, דכיון שעושה מעשה א"צ כוונה (הרה"מ בדעת הרמב"ם. הב"ד חזו"ע שם). ובפרט שי"ל שכיון שהיסב חזקה שכיוון [בה"ל (סי' ס' ד"ה "וכן") בשם הירו', וכ"כ בחזו"ע (שם)]. ונראה שאין זה לעיכובא. ואף שלא היסב יש מקום לומר שיצא מדאו', שהרי הסבה מדרבנן. ועוד, שהרי מרן כתב שיצא אף בלא התכוון, ואצ"ל "חזקה שכיוון". וראה מש"כ ע"כ בהסה"ע (עמ' תפ"ב הערות 2,4). וראה עוד בבא"ח (ש"ר פר' "מטות" סעי' י"ג), ובבה"ל (סי' ס' סעי' ד' ד"ה "וי"א"), ובשו"ת משנה הלכות (ח"ו סי' ק', בענין מי שאנסוהו לאכול, אי בעי לברך).

ומה שכתבנו שכ"ה אם מכיר הוא בחובת אכילת מצה בלילה זה וזכר שהוא ליל פסח, כ"כ מרן (שם). וכן כתב שם הא דלא התכוון לצאת ידי חובת המצוה [וראה בחזו"ע (ח"ב עמ' קנ"ט) שכתב שיצא י"ח אם לא כיוון לצאת בכך. ולא הזכיר התנאי שצריך שיכיר בחובת האכילה ולזכור שזה ליל פסח. ומ"מ נראה שמסכים לזה].

ועל מש"כ מרן "כגון שאנסוהו נכרים" וכו', כתבו המ"ב (סקל"ה) וכה"ח (סק"ס) עפ"י ספר כפות תמרים, שכ"ש שיצא היכא שכפאוהו ישראל לאכול כדי לקיים מצות מצה.

ובענין מה שכתבנו שכ"ה בתנאי שלא התכוון בפירוש שלא לצאת בכך, כתב הר"ן בשם רבינו שמואל, שאף למ"ד מצוות א"צ כוונה, ה"מ בסתם, אך במתכוון שלא לצאת, אינו יוצא. והב"ד מרן בב"י (סי' תקפ"ט). וראה בח"א (כלל ס"ח) שכתב, דמה שמצרכינן ליה לחזור ולעשות המצוה, היינו כשיש לתלות שהעשיה הראשו' לא היתה לשם מצוה, כגון בתקיעה שהיתה להתלמד או בק"ש שהיתה כדרך לימודו, וכדו'. אך אם קורא ק"ש כדרך שאנו קורין בסדר התפילה, וכן כשאכל מצה או תקע ונטל לולב, אע"פ שלא כיון לצאת, יצא, שהרי משום זה עושה, כדי לצאת אע"פ שאינו מכוין. עכת"ד. והב"ד המ"ב (בסי' ס' סק"י), והוסיף דהיינו היכא שמוכח לפי הענין שעשייתו היא כדי לצאת, אע"פ שלא כיון בפירוש, יצא. אבל בסתמא בודאי לא יצא, כדאי' בתוס' סוכה (דל"ט, א' ד"ה "עובר"). וכ"ז דוקא לענין בדיעבד. ע"כ. וביאר זאת יותר בבה"ל (שם ד"ה "וכן"), והסביר דמ"ש דמוכח לפי הענין שעשה לשם מצוה, היינו בק"ש ע"י סדר התפילה, ובשאר המצוות ע"י הברכות או ע"י ההכנה למצוה, וכמו שאמרו בירו' גבי מצה, דבין שכיוון ובין שלא כיוון, מכיון שהיסב חזקה שכיוון. ע"כ. וכל כה"ג נוכל למצוא בכל המצוות. עכת"ד הבה"ל. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שמי שמתכוון לעשות את הסדר כמו כולם, אע"ג שהוא עם הארץ, ואינו יודע מה חייבים מדאו' ומה מדרבנן, ומהו מנהג הספרדים והאשכנזים באותו דבר, מ"מ זו כוונה מספקת לפי הח"א [ראה ח"א (כלל ס"ח ס"ט), ומ"ב (סי' ס' סק"י) - מ.ה.], ואף במצוות מדאו'. שהרי הראיה של הח"א הינה ממקרים בהם אפשר לתלות שעשיית המצוה לא נעשתה לשם מצוה. אך מי שבראש השנה בא לביהכ"נ, ורוצה להתפלל כמו כולם, מסתמא שיוצא בזה י"ח. ואמנם מי שעושה את ליל הסדר כיון שאביו שומר תורה ומצוות, אך הוא עצמו אינו מאמין שיש חובה לקיים את המצוות, לא יצא. וכן מי שעושה את הסדר רק כדי שבניו ידעו כיצד עושים את הסדר, והוא עצמו אינו שומר כלל תורה ומצוות, הוא אינו יוצא י"ח הסדר, כיון שאינו מתכוין לצאת בזה אלא רק כדי לחנך את ילדיו לכך, וכן אינו מאמין במה שעושה. ואם תוך כדי ליל הסדר הוא יחזור בתשובה, יצטרך לעשותו שוב באותו לילה. ונראה שאף במצוות התלויות באכילה אינו יוצא י"ח, ואפי' לדעת הרמב"ם, כיון שאינו מאמין בה'. וממילא אין זו מצוה (אף שלדעת הג"ר אלחנן וסרמן זצ"ל יתכן שיצא י"ח באכילה זו). מ"מ אדם דתי השומר תורה ומצוות, אין זה מעשי כ"כ לגביו שלא יצא י"ח בגלל הכוונה, כי הוא מתכוון לצאת י"ח כפי מנהג ישראל. ולכן למסקנה, מי שהתכוון לנהוג בלילה זה כפי ההלכה, ולקיים את כל המצוות והמנהגים, יצא י"ח. ואם כיוון למשל שאכילת כרפס הוי מצוה מדאו', עבר על בל תוסיף. שהרי הוא הוסיף מצוה שהתורה לא אמרה אותה. וכן בכל מצוות דרבנן שחושב דהוי מצוה מדאו'. שכן מצינו שמי שיאמר שאיסור בשר עוף בחלב הינו מדאו', עובר לרוה"פ על בל תוסיף. שהרי מדאו' זה מותר לרוה"פ, ורק שאנו עושים סייג לתורה. עכת"ד.

ועוד כתב שם בב"י בשם רבינו יונה, דאף מי שסובר שמצוות אינן צריכות כוונה, ה"מ בדבר שיש בו מעשה. אך במצוה התלויה באמירה בלבד ודאי צריך כוונה, שהאמירה היא בלב, וכשאינו מכוון באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצוה. והוסיף בשם רבותינו הצרפתים, ובשם הרשב"א וספר אוהל מועד, שהעושה מצוה ואינו רוצה לצאת באותה שעה, לא יצא. והביא שם גם את דברי הרא"ה שכתב, שאפי' צווח שאינו רוצה לצאת ידי אותה המצוה, יצא. וכתב ע"כ הב"י, דלא חיישינן לדברי הרא"ה בזה. וכ"כ ערה"ש בשם כמה פוס', דלא כרא"ה. והביא דברים אלה כה"ח (בסי' תע"ה סקנ"ט), והוסיף, שיש ללמוד מכך שצריך האדם ליתן דעתו בכל דבר מצוה שעושה שהוא עושה כדי לקיים מצות בוראו שציוהו ע"כ. וזאת כדי לצאת אליבא דכו"ע, ולקיים המצוה בשלימות. וכן במצוות דרבנן יכוון לקיים מצוות השי"ת שציוונו לשמוע לדברי חכמים. וכן הסיק המ"ב (שם סקל"ו), שהיכא שאומר בפירוש שמכוון שלא לצאת י"ח המצוה, בזה אפשר דגרע טפי אף שנהנה בגרונו, ולא יצא. והיינו אפי' בלא אנסוהו, כיון שהוא מכוון בהדיא שלא לצאת (שעה"צ שם סקל"ו).

ומה שכתבנו שיש מהאשכנזים הסוברים שלא יצא י"ח אם לא כיוון בהדיא לצאת י"ח המצוה, כ"כ המ"ב (שם בסקל"ד) בשם התוס', הרא"ש בדעת הרי"ף ועוד פוס' דס"ל דכיון דקיי"ל דמצוות צריכות כוונה, אין לחלק בין מידי דאכילה לשאר מצוות, וכל שלא נתכוון באכילה לצאת י"ח המצוה, לא יצא, ולכן בעי בני"ד לשוב ולאכול כזית מצה. וכ"פ הפר"ח הלכה למעשה. והב"ד המ"ב (שם. ועיי"ש בשעה"צ סקל"ד) וכה"ח (סקנ"ז). וכן במגן האלף כתב דיש להחמיר שיאכל שוב בלא ברכה, ושכ"ה כשלא ידע שהוא פסח. אלא שהשו"ג כתב שאין לנו לזוז מדברי מרן. והב"ד כה"ח (שם), וכתב שדעת האחרו' כדעת השו"ע. וכן שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, האם הלכה כמש"כ מרן (בסי' תע"ה ס"ד), שאם אכל מצה בלא כוונה, שיצא, כיון שהוא יודע שהלילה פסח, ושחייב באכילתה. וענה לי שאכן הלכה כך, וזאת משום שכך מתרצים את דברי הרמב"ם [ראה הרה"מ (פ"ו מחו"מ ה"ג). וכה"ח (סי' תע"ה סקנ"ז) - מ.ה.]. ומ"מ, הוסיף, ודאי שאם הוא יכול לשוב ולאכול עוד מצה עם כוונה, ובלי לברך שוב, זה עדיף, ואפי' לאחר חצות. עכת"ד. ומ"מ למנהג האשכנזים ההולכים בתר דברי המ"ב נראה שאין הכרע בדבר, שכן הב"ד הפר"ח ולא פסק בהא [ולא כמש"כ בהסה"ע (עמ' תפ"ב) שהלכה כמגן האלף הנ"ל].

ומה שכתבנו שלדעה זו ישוב לאכול כזית א', זאת עפי"ד הפר"ח הנ"ל.

ומה שכתבנו שאם לא התקיימו תנאים אלה, כ"כ מרן (בסי' תע"ה שם), ש"אם הוא סבור שהוא חול (והיינו שאינו זוכר שהוא ליל הסדר), או שאין זו מצה, לא יצא". וכתבו האחרו' הטעם, כיון שלא ידע כלל שהוא עושה מעשה המצוה [מ"ב (סקל"ז). כה"ח (סקס"א) בשם האחרו']. ואף למ"ד שמצוות אינן צריכות כוונה אינו יי"ח בזה [שעה"צ (סי' תע"ה סקל"ז) בשם הרשב"ץ ביבין שמועה. וכ"כ בבה"ל (שם ד"ה "אבל") עפי"ד הר"ן לפי סברת הרא"ה, ושכן מבואר בהדיא ברא"ה. וכן כתב בבה"ל (סי' ס' ד"ה "י"א שאין" מתיבות "ודע עוד" ואילך. וראה שם גם בד"ה "וכן" בסופו)].

ואף אם לא כפאוהו עכו"ם ואכל המצה, אלא שסבור שהוא חול או שאין זו מצה, לא יצא, דלא ידע שהוא עושה מצוה [מ"ב (סקל"ז) בשם הר"ן והרה"מ. כה"ח (סקס"א) בשם האחרו']. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, מה פי' דברי מרן (בסי' תע"ה ס"ד) שאם היה סבור "שאין זו מצה", שלא יצא. הריהו רואה שזו מצה. וענה לי שכוונת מרן בזה למה שהיה פעם, שבזמנם המצות היו נראות כמו לחם, ולכן היה מקום לטעות ולסבור שאין זו מצה אלא לחם. עכת"ד. ולכן כתבנו בהלכות שזה מדובר במקרה שלא ידע שזו מצה שניתן לצאת בה י"ח. כי במציאות שלנו כיום קשה שלא לדעת שזו מצה שהריהן שונות מלחם (מלבד מצות היד הנאפות ע"י הספרדים, שהן אכן נראות כפיתות, ולכן גם קל לאכול מהן כזית בכא"פ). ואמנם גם לא כתבנו שמדובר בסתם מצה כשרה, דזיל בתר טעמא, דבעינן שידע שהוא עושה מצוה, ובסתם מצה כשרה, כגון בצקות של עכו"ם, ג"כ לא עושה המצוה אלא רק במצה שנעשתה לשם מצת מצוה.

ובאמת עלינו לדעת, שרבינו ירוחם בשם התוס' פליג ע"ז. ולדעתיהו אם נימא בעלמא דמצוות א"צ כוונה, הרי שאפי' אם הוא סבור שהוא חמץ נמי יצא. והב"ד הבה"ל (בסי' תע"ה שם), וכתב דלדידן אין להקל בזה, מאחר דאנן פסקינן בלא"ה דמצוות צריכות כוונה. אלא משום דמצינו להרמב"ם שהעתיק להא דאבוה דשמואל, ומוכרחין אנו לחלק דבמידי דאכילה שאני, די לנו להקל משום סברא זו במה שמצינו להדיא, אך אין להקל גם בשלא ידע כלל שהיום פסח או שזו מצה, משום דאפשר שבמקרים אלה לא מהני הסברא דנהנה בגרונו. עכ"ד. ולכן כתבנו שלא יצא אם אינו מכיר בחובת אכילת המצה, שהרי לא ידע כלל שהוא עושה מצוה. וה"ה אם לא ידע שהוא ליל הסדר. וכן אם לא ידע שהוא מצה.

ומה שכתבנו שיאכל שנית בלא ברכה, כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל לגבי המקרים הללו (של מי שאינו מכיר בחובת אכילת מצה, או שלא זכר שהוא ליל פסח, וכן אם לא ידע שזוהי מצה). וטעמו, משום שיש ספקות בדברים הללו, שי"א שיצא י"ח. עכת"ד. וכ"כ מגן האלף (סי' תע"ה סק"ג) גבי מי שלא ידע שהוא פסח. והב"ד כה"ח (שם ססקנ"ז).

כתבו הפוס', שבחו"ל אף בליל יו"ט ב' של גלויות לא יצא אם סבור שהוא חול או שאין זו מצה. ואע"ג דיו"ט ב' הינו מדרבנן, לא מזלזלינן ביה. וכ"ה אף לפוס' שסוברים להקל במקרים כאלה באכילת המרור שאף הוא דרבנן (כ"כ הח"י. והב"ד הבה"ל (סי' תע"ה סעי' ד' ד"ה "לא יצא") וכה"ח (סקס"ב)]. וראה לקמן בפרקנו (הערה ע"א).

וראה עוד בענינים אלה במקראי קודש לגרצ"פ פראנק, פסח ח"ב (עמ' קכ"ח).

[64]סד. אמנם מרן (בסי' תע"ב סעי' א') סתם וכתב, דאע"ג דמצוה למהר לאכול בשביל התינוקות שלא ישנו, מ"מ לא יאמר קידוש עד שתחשך, ולא פירש שד"ז אמור עד צה"כ. אלא שכבר כתבו כמה ראשו' ואחרו', שלילה לענין זה הוי מצה"כ. שכ"כ התוס' פסחים (דצ"ט, ב'), הרא"ש (ר"פ ע"פ), מהר"ם חלאוה ועוד כמה ראשו'. וכ"כ המש"ז (סי' תע"ב סק"א), המ"ב (סק"ה), כה"ח (ס"ק ז' וח'), חזו"ע (ח"א סי' א') וש"פ. וראה חזו"ע (ח"א שם עמ' י"ב, עמ' קי"ח הערה ב'). ולענין המחמירים כשיטת ר"ת ראה לעיל (בפ"ד הערה ט'), ובספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (פי"ב הערה ט"ז).

ועוד כתבו הפוס', דאינו יכול להוסיף מחול על הקודש (כמבואר בסי' רס"ז), לפי שאכילת מצה הוקשה לפסח, שנא' "על מצות ומרורים יאכלוהו", ופסח אינו נאכל אלא בלילה, והקידוש צ"ל בשעה הראויה למצה [תוס' פסחים (שם). רא"ש שם. טור וב"י (רס"י תע"ב). שו"ת כת"ס (סס"י ע"א). מ"ב (באותו סי' סק"ד). כה"ח (סק"ד), חזו"ע (ח"א סי' א') וש"פ. ועיי"ש בחזו"ע (עמ' י"ב), שאמנם יש ראשו' המתירים להוסיף מחול על הקודש גם לענין מצה]. וכ"כ בשש"כ (פמ"ו ס"ח), שיש לאכול את כזית המצה בליל הסדר אחר צה"כ, אף אם קיבלו הציבור את החג מבעו"י וגם התפללו ערבית. וראה עוד בענינים אלה לעיל (בפ"ד הערות ט'-י"א, ובפ"ו הערה ס"ז).

[65]סה. כ"כ השו"ג (סי' תע"ב סק"ג), דאם אכל המצה מבעו"י לא יצא אפי' בדיעבד, דאיתקש לפסח. וכ"כ המש"ז (סי' תע"ב סק"א), שאם אכל מצה בביה"ש לא יצא י"ח, ויחזור לאכול בלילה. והב"ד כה"ח (ס"ק ו' וז'). והיינו דכל שאכל קודם צה"כ, אף שאכלה לאחר השקיעה, לא יצא. וכן הסיק לדינא הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"א סי' כ"ג), שאם אכל מצה בביה"ש, עליו לחזור ולאכול שוב לאחר צה"כ [וראה עו"ש (בסי' א'), שכתב כן גבי טיבול הירקות, דבעי לטבל שוב לאחר צה"כ].

ומה שכתבנו שאם אכל את כולן לפני צה"כ דבעי לשוב ולאכול את כולן, ולא סגי לשוב ולאכול רק כזית א' דהוא מדאו', כך הורה לי לדינא הגר"ש ישראלי זצ"ל. ושאלתיו, האם לא נאמר דהוי ספק (אם הוא יום או לילה בביה"ש) במצוה דרבנן (ג' הזיתים האחרים), ולקולא (ואע"ג שהספק הוא בזמן המצוה ולא לגבי עצם המצוה אם חייב הוא לאוכלן). וענה לי דלא אמרינן ספק דרבנן בזה, דאם אמרינן שלא יצא באכילת מצה לפני צה"כ, לא יצא בכולן, ואע"ג דחיובן מדרבנן. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שד"ז אינו אמור לדעתו לגבי הכזית "השני", והיינו של "המוציא". דבזה יצא י"ח אף אם אכלו בביה"ש. ודוקא בביה"ש, ולא קודם לכן, אף לאחר פלג המנחה. ולמרות שהכזית השני טעמו כמש"כ המ"ב, משום הספק אם הכזית הראשון הינו מהמצה העליונה או האמצעית, מ"מ לדבר זה אין מועיל לאכול הכזית השני לפני השקיעה אלא רק לאחריה שאז יש כבר ספק אי הוי לילה, ואמנם י"א שיוצא י"ח מצה כבר מפלג המנחה, מ"מ לא נקטינן כך לדינא. עכת"ד. ומ"מ מדברי הגר"ש ישראלי זצ"ל נראה שאין לחלק בין כזית השני לשאר הכזיתים. ועוד אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א, שמי שאכל את כל הכזיתים של המצה לפני צה"כ, אינו חייב לחזור ולאכול לאחר צה"כ אלא כזית א' בלבד. וטוב שיחזור ויאכל שלושה כזיתים: א' ל"על אכילת מצה", א' לכורך וא' לאפיקומן. וא"צ ב' כזיתים לאפיקומן, כיון שהכזית השני שבו הריהו חומרא בלבד. עכת"ד. ונראה שכוונתו אם אכל המצות לראשונה בביה"ש, אך לא לפני כן. ומ"מ דעת הגר"ש ישראלי זצ"ל אינה כן. וכנ"ל. וראה לעיל דברי הגר"א נבנצל שליט"א (בסעי' י"ט ובפרט בהערה נ"ד). וראה גם בחזו"ע (ח"א סי' א', ושם עמ' שנ"ב ושנ"ג).

ומה שכתבנו שאם אכל את חלקן לפני צה"כ והשאר אחר צה"כ, דישלים רק את מה שאכל קודם צה"כ, הוא פשוט. דלמה לי שיאכל שוב את מה שכבר אכל אחר צה"כ. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שמי שאכל חצי כזית לפני השקיעה, יחזור לאכול את כולו לאחר מכן. ואמר, שלזה כו"ע מסכימים. ואמנם אם יאכל חצי כזית קודם צה"כ, ישלימנו אח"כ מיד, תוך כדי אכילת פרס. אך באמת קשה לצמצם כ"כ גבי צה"כ. עכת"ד.

ועוד שאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל, בדין מי שאכל המצות קודם צה"כ, והספיק גם לגמור את אכילת האפיקומן ואף לברך ברהמ"ז, האם ישוב לאכול כנ"ל. וענה לי דאפ"ה ישוב לאכול המצות, כיון דחיישינן שמא מעיקר הדין לא יצא כלל י"ח מצות אכילת מצה בלילה זה. ואילו איסור האכילה לאחר סיום אכילת האפיקומן אינו שקול לד"ז. עכת"ד. וכ"מ מחזו"ע (שם סי' כ"ג), שלא חילק בדבר.

ובענין מי שאכל את המצות בביה"ש, אי בעי לברך שוב את ברכת "על אכילת מצה". הנה המש"ז (שם בסי' תע"ב) כתב, שאם אכל המצות בביה"ש (והיינו לאחר השקיעה), צ"ע אם יברך שוב את ברכת "על אכילת מצה". והב"ד כה"ח (שם סק"ז), וכתב לדינא שאחרים יוציאוהו בברכה זו, ולא יברכנה בעצמו. וכ"פ הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"א הנד"מ עמ' י"ב, י"ג ושנ"ג), שאם אכל מצה בביה"ש, לא יברך כשאוכלה שוב בלילה. וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שאם אכל המצות בין השקיעה לצה"כ, ישוב לאוכלן לאחר צה"כ בלא ברכה, משום סב"ל (נראה שכוונתו שהספק הוא שמא ביה"ש הוי לילה ויצא י"ח. ואע"ג דלעיל אמר דבעי לאכול את כל ד' הכזיתים גם אם אכלן בביה"ש, מ"מ הכא אמרינן סב"ל - מ.ה.). עכת"ד. וראה עוד בשו"ע (סי' רל"ה סעי' א') ובמ"ב (סק"ז, לענין ק"ש דערבית), וכן במ"ב (סי' תרל"ט סקכ"ה, לענין סוכה), שבשניהם אם בירך ועשה המצוה בביה"ש, לא יברך שוב כשחוזר לעשותה אחר צה"כ.

וכיון שמדברי המש"ז משמע שאם אכלן קודם השקיעה, ישוב לאכול אחר צה"כ בברכה, לכן שאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל בדין מי שאכל המצות בין פלג המנחה לשקיעה, היברך "על אכילת מצה" כשאוכל אותן שוב אחר צה"כ. ואמר לי שאכן יברך "על אכילת מצה" כשאוכל שוב אחר צה"כ, דלא נראה לומר שיצא י"ח באכילתו הראשונה שלפני השקיעה. ושכן הדין במרור, שצריך לברך שוב. ע"כ. וראה לעיל (פ"ד הערה י"א), שלדעת הגר"ש ישראלי זצ"ל אין יוצאין י"ח לפני השקיעה במצוות הלילה. וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שמי שאכל מצה או מרור בין פלג המנחה לשקיעה, והתכוון לצאת י"ח באכילה זו (לאפוקי אם אכל זאת רק על תנאי, כך הוסיף הגר"מ אליהו זצ"ל), צריך לשוב ולאכול את המצה או המרור לאחר צה"כ, ואף לברך עליהם שוב, אפי' בירך עליהם באכילתו הראשונה. עכת"ד. וככל הדברים הללו אמר לי גם הגר"א נבנצל שליט"א, כמש"כ לעיל (פ"ד הערה קמ"ה). עיי"ש. וראה לקמן (פ"ח הערה ס"א). ולכן כתבנו שלדעת האשכנזים (המש"ז. וכן דעת הגר"ש ישראלי) וחלק מהספרדים יש לברך שוב. ויש להעיר שכ"ז מדובר רק אם אכל את כל המצות קודם השקיעה. אך אם אכל את חלקן לאחר השקיעה, לא יברך שוב כשישלים את אכילתו לאחר צה"כ, כיון שיתכן שיצא י"ח כבר בחלק שאכל לאחר השקיעה. וכן כתבנו בהלכות. וראה עוד לעיל (בפרק ד' הערה קמ"ה), בדברי הגר"א נבנצל שליט"א.

ושו"ר בחזו"ע (ח"ב עמ' קי"ח הערה ב'), שכתב לדייק מדברי המש"ז, שמי שאכל המצה מבעו"י (והיינו קודם ביה"ש שעליו דיבר המש"ז), יחזור ויאכל לאחר צה"כ בברכה. אך הוא עצמו הסיק שם שלמעשה שוא"ת עדיף, ויחזור לאכול בלא ברכה. וכ"כ בילקו"י (עמ' 384 שם) בסתמא. ולכן כתבנו שלדעת חלק מהספרדים, במקרה זה יחזור לאכול אחר צה"כ בלא ברכה. וראה גם לקמן (בפרק ח' הערה ס').

וכל זה לענין ברכת "על אכילת מצה". ולענין ברכת "המוציא", נראה שתלוי הדבר אם כבר גמר את סעודתו הראשו', ובירך ברהמ"ז, שאז בעי לשוב ולברך "המוציא". ואם גם הסיח דעתו מהנטילה הראשו' ולא שמר ידיו, ישוב גם לברך ענט"י.

ובענין מה שכתבנו דפלג המנחה הוי שעה ורבע לפני הלילה, הוא עפ"י מה שאמרו בברכות (דכ"ו, ב') גבי סוף זמן תפילת מנחה לרבי יהודה, דהוא פלג מנחה אחרונה דהיא י"א שעות חסר רביע. ופרש"י שם, דכיון דזמן התמיד של בין הערבים בכל יום מתשע שעות ומחצה ולמעלה, כדתנן בפסחים (דנ"ח, א'), ואם תחלק את ב' השעות ומחצה הנותרים ביום תמצא פלג אחרון של מנחה מי"א שעות חסר רביע ולמעלה. ע"כ. וראה רמב"ם (פ"ג מהל' תפילה ה"ד), ובכס"מ (שם). וכ"כ מרן (באו"ח סי' רל"ג סעי' א', וסי' רס"ג סעי' ד'). וכ"פ המ"ב (סי' רס"א סקכ"ה) וש"א.

ובענין מה שכתבנו דמחשבינן פלג המנחה בשעות זמניות, זאת עפ"י מה שכבר כתב הרמב"ם בפיהמ"ש ריש ברכות (פ"א מ"ב), וז"ל: ודע, כי כל השעות הנזכרות בכל המשנה הם השעות הזמניות. וענין הזמניות הם השעות שיש מהם י"ב שעות ביום וי"ב שעות בלילה. עכ"ל. וכ"כ מרן בב"י והרמ"א (סי' רל"ג סעי' א'), וכ"פ הפרישה (באותו סי'), וכ"פ המ"ב [(סי' רס"א סקכ"ה), סי' רס"ג סקי"ט (והוסיף דהוא לכו"ע), סי' תרע"ב סק"ג], כה"ח (סי' רס"א סקכ"א, וסי' תרע"ב סק"ט) וש"א. והסבירו המ"ב (בסי' רל"ג סק"ד) וכה"ח (באותו סי' סק"ח), דהיינו שמחשבים את שעות היום, בין אם הוא יום ארוך כבימי תמוז, ובין אם הוא קצר כבימי טבת, ומחלקים את כל שעות היום לי"ב חלקים. וכל חלק נקרא שעה זמנית. ואם ביום ארוך יש למשל ט"ו שעות לפי שעוננו, כל שעה זמנית הוי שעה ורביע שלנו. ואם היום קצר ויש בו למשל ט' שעות, כל שעה זמנית הוי שלושת רבעי שעה שלנו. וכן על זה הדרך מוסיפין או גורעין לפי גודל היום. וכן מחשבין בלילה, שמחלקים אותו לי"ב חלקים. ולכן בלילי טבת הארוכים כל שעה זמנית הינה יותר מהשעה שלנו, ובלילי תמוז שהלילות קצרים כל שעה זמנית קצרה מן השעה שלנו. וראה עוד מזה ביבי"א (ח"ב חאו"ח סי' כ"א). ומ"מ בימי תשרי וניסן שהיום והלילה כמעט שווים, שעה זמנית ביום ובלילה הינה בערך שעה רגילה לפי שעוננו. וממילא הדין כן גם בליל הסדר. וכמו שכתב הגר"ש גורן זצ"ל בסוף מכתבו (בנספחים שבסוף ספרנו). וראה עוד בזה לעיל (בפרק א' הערה י"ז). עיי"ש.

ומה שכתבנו דהוא לפני הלילה, הנה נחלקו הפוס' מאימתי מחשבים שעה ורביע זו שקודם הלילה. האם היום נחשב לענין זה עד השקיעה, וממילא מקדימים זאת קודם השקיעה, או היום הוי עד צה"כ, ומאז מחשבינן שעה ורביע. שבתה"ד (סי' א') משמע דמשערין היום מעה"ש עד צה"כ. אך הלבוש והל"ח (בפ' תה"ש סקי"ד) כתבו דמשערין מהנץ החמה עד השקיעה. וכ"כ בשה"ג. וכ"פ הגר"א והגר"ז. ובענין מש"כ הלבוש "עד שקיעתה", כבר מפורש בל"ח שם דהיינו תחילת השקיעה, כשאין השמש נראית עוד על הארץ, וכן מבואר בדברי הלבוש (בסי' רס"ז). וכ"כ הא"ר, לאפוקי מהמ"א שפי' דברי הלבוש בסוף השקיעה. וכן האריך להוכיח דהו"ד כשהחמה מתכסה מעינינו, הגר"א (בסי' תנ"ט. עיי"ש. ור' גם מש"כ בסי' רס"א). והב"ד המ"ב (סי' רס"ג סקי"ט וסי' תמ"ג סק"ח) ובשעה"צ (סי' רל"ג סק"י וסי' תמ"ג סקי"א), וכה"ח (סי' רל"ג סק"ז). וכתב כה"ח (שם), דהמנהג לענין תפילה להקל כדברי הלבוש ולמדוד לפי השקיעה.

אלא שכבר כתבו אחרו' רבים דמחשבים את היום מעלות השחר עד צה"כ. שכ"כ הב"ח, הט"ז, הפר"ח, והח"י. וכ"כ המטה יהודה בשם מהר"ח אבולעפיא. וכ"כ הח"א. והב"ד המ"ב בשעה"צ (שם סק"י). וכבר כתבנו שכ"מ מתה"ד שם. וכ"כ המבי"ט, וכ"כ האחרו' שכן היא דעת מרן בכמה מקומות [ראה מ"ב (סי' רל"ג סק"ד וסי' רס"ג סקי"ט) ובה"ל (שם ד"ה "להקדים"), שכן היא דעת מרן (בסי' רל"ג ובסי' תמ"ג). וכ"כ כה"ח (סי' רל"ג סק"ז)]. ואף הרמ"א כתב (בסי' רל"ג סעי' א') לענין תפילת מנחה דהלילה מתחיל מצה"כ [עיי"ש בכה"ח (סק"ד) שהביא גם שם מחלוקת בזה]. וכן נראית דעת המ"ב בסי' תרע"ב (סק"ג). אלא שבסי' רל"ג (סק"י) כתב שכאשר מחשבים את סוף היום מהשקיעה, ויוצא שזו חומרא, יש להחמיר ולנקוט שהשקיעה אכן הינה סוף היום ותחילת הלילה. עיי"ש גם בשעה"צ (סקי"ד). והניף ידו שנית גם בסי' תמ"ג (סק"ח, שכתב שטוב להחמיר כן), וכן כתב בסי' רס"א (סקכ"ה). ואף כה"ח כתב (בסי' תרע"ב סק"ט) דהלילה הוי מצה"כ, אך בסי' רס"א (סקכ"א) כתב עפי"ד המ"א דלחומרא אמרינן דהלילה הוי מהשקיעה. וראה ביבי"א (ח"ב חאו"ח סי' כ"א, ובמילואים שם), וביחו"ד (ח"ה סי' כ"ב, וח"ו סס"י ל"א). וראה גם מנחת שלמה (ח"א מהדו"ק סי' צ"א סקט"ו). וכבר כתבנו בס"ד במקראי קודש הל' חנוכה (פ"ד סעי' ד' ובהערה י"א, ופי"א סעי' ב'), שלדעת הגר"מ אליהו זצ"ל יש לחשב את פלג המנחה מצאת הכוכבים. והוסיף, שכ"ה בין לקולא ובין לחומרא, ואפי' במילי דברכות. עיי"ש.

וראה עוד בענין זה בבאור הגר"א (סי' תנ"ט ד"ה "שיעור מיל"), מ"ב (סי' רס"ז סק"ד, סי' תנ"ט סקט"ו וסי' תרע"ט סק"ב). ובה"ל (סי' רס"ג ד"ה "קודם" וסי' תנ"ט ד"ה "הוי"). ולמרות שפוס' רבים כתבו דהוא מצה"כ, מ"מ אנו כתבנו בסתמא דמחשבינן זאת מהלילה, משום שמידי מחלוקת לא יצאנו, ובפרט דהכא יש לומר סב"ל, ואף אם אכל את המצות לראשונה לאחר פלג המנחה כשמחשבים אותו כשעה ורבע קודם השקיעה, מ"מ יתכן שלגר"ע יוסף זצ"ל לא יברך שוב "על אכילת מצה" כשחוזר לאוכלן אחר צה"כ.

[66]סו. כמבואר כל זה לעיל (בפרק ד' הערה קמ"ה) בשם הגר"מ אליהו זצ"ל.

ובענין הקדמת אכילת המצות מבעוד יום, ראה בחזו"ע (ח"א סי' א', עמ' י"ב במהדורה שניה) שכתב בשם רבי יהודה החסיד, דס"ל דמהני תוספת יו"ט בפסח גם לענין אכילת המצה (והוסיף שם בחזו"ע, שכן עולה מדברי המרדכי בתחילת דבריו, אף שלא הסיק כן בסו"ד. וגם בחזו"ע שם לא פסק כן להלכה). ועיי"ש בחזו"ע שהביא דעת פוס' רבים הסוברים שאין להקל בזה.

ובענין זמן פלג המנחה, ראה בהערה הקודמת שלדעת הגר"מ אליהו זצ"ל מחשבים זאת מזמן צה"כ, ולא מהשקיעה. וראה עוד לעיל (בפ"ד הערות י' וי"א).

[67]סז. שנינו בפסחים (דק"כ, ב'): הפסח אחר חצות מטמא את הידים. ואמרו בגמ', דראב"ע היא, דס"ל שפסח זמנו מן התורה עד חצות. ור"ע חולק ע"כ, וס"ל שפסח זמנו כל הלילה. ואמר רבא שם, שכשם שנחלקו בפסח כן נחלקו במצה, והאוכל מצה בזה"ז אחר חצות לא יצא לראב"ע. ונחלקו הראשו' אם הלכה כר"ע או כראב"ע. וראה ע"כ בב"י (רס"י תע"ז) ובבה"ל (ד"ה "ויהא"), בכה"ח (באותו סי' ס"ק ט', י'), ולקמן (פ"ט סעי' י"ט).

ומרן והרמ"א פסקו (בסי' תע"ז סעי' א'), שיש להזהר ולסיים את אכילת האפיקומן קודם חצות. וכיון שאין לאכול שום דבר, ואף מצות, לאחר אכילת האפיקומן, וכמש"כ מרן (בסי' תע"ח סעי' א'), ממילא יש להזהר שלא לאכול שום מצה, כולל מצות הרשות, לאחר חצות. וכ"כ חזו"ע (עמ' קס"ו) וש"א.

ואמנם מרן שם כתב ש"יהא זהיר לאוכלו (את האפיקומן) קודם חצות", והיינו בלשון זהירות וחומרא שאינה מעיקר הדין. וזאת כיון שהרבה ראשו' פסקו שזמן אכילת מצה כל הלילה, וכנ"ל, אלא שמרן רצה לחשוש לדעת הראשו' שהחמירו ופסקו כראב"ע שזמנו עד חצות [ראה בב"י (רס"י תע"ז) שהב"ד ר"ת, הרא"ש, הר"ן והתוס' שהחמירו עד חצות, ובסו"ד הביא את דברי הרמב"ם שכתב שזמנה כל הלילה]. והמ"ב שם (סק"ו) כתב, שכ"ש בכזית ראשון שמברכין עליו "על אכילת מצה", שצריך "להזהר מאוד" שלא לאחרו עד אחר חצות. והסביר בבה"ל (שם ד"ה "ויהא") שזאת בגלל מחלוקת הראשו' הנ"ל. ובפרט שיש מהראשו' דס"ל שאפי' לר"ע הוא רק לענין דאו'. אבל משום הרחקה מודה אף הוא דאסור לכתחי' לאחר חצות. עיי"ש. וראה עוד בד"מ (סי' תרל"ט סק"ו), וברמ"א (באותו סי' סעי' ג'), ולקמן (בפרק ט' סעי' י"ט).

נחלקו הפוס' כיצד לחשב את זמן חצות הלילה. דעת רוב הפוס' שזמן חצות הלילה הוא תמיד ממש באמצע הלילה, ובכל מקום כפי שהוא, בין בלילות הקצרים ובין בארוכים. והוא שתים עשרה שעות אחר חצות היום, שאז החמה בראש כל אדם. ואמנם ישנן כמה מחלוקות בדבר זה, כגון ממתי מחשבים את תחילת היום, האם מעלות השחר או מהנץ החמה. ומהו סוף היום, האם השקיעה או צה"כ, ועוד מחלוקות. ראה ע"כ בגמ' פסחים (די"ב, ב', ודנ"ח, א'). גמ' יומא (דכ"ח, ב'). סנהדרין (ד"מ, א'). ובראשו' (שם). מ"א (סי' א' סק"ד). הגהות חת"ס (שם). שע"ת (סי' א' סק"ו). שו"ת בית דוד (סי' ל"ו, עיי"ש שכתב שהנץ החמה אינו כשהשמש נראית לנו בזריחתה, אלא שעה קודם לכן). מעשה ניסים לרה"ג ניסים כדורי (והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי שיש לחשב את הזמנים להלכה כמש"כ בספר זה). בא"ח (ש"ר פר' "וישלח" סעי' ד', ופר' "ויקהל" סעי' ד' וח', עיי"ש שיש לחשב היום מעה"ש עד צה"כ). מ"ב (סי' א' סק"ט). כה"ח (סי' א' סק"ז). ספר "בין השמשות" לגרי"מ טוקצ'ינסקי זצ"ל (וראה בלוח א"י בדיני הסדר, שכתב שאין מקום לחומרא של אותם יחידים המחמירים לחשב את חצות הלילה מהשקיעה עד עה"ש. ובמקו"א כתב שמחשבים חצות מהשקיעה עד הנץ החמה) אנ"ת [כרך ט"ז (ערך חצות) עיי"ש שכתבו שזמן חצות היום הוא בחצי הזמן שבין זריחת החמה לשקיעתה. עיי"ש (בפרט בהערות 11, 1)]. ספר זמני ההלכה למעשה [להרה"ג ידידיה מנת שליט"א. עיי"ש (בעמ' י"ח) שכתב, שאמצע הזמן בין הנץ לשקיעה הוא חצות היום. ושתים עשרה שעות שוות לאחר מכן הוא חצות הלילה. והוסיף, שאין זה חשבון מדויק ביותר, שכן כשהשמש גבוהה תשעים מעלות אינו בדיוק חצות היום. וחצות הלילה אינו מאוחר לחצות היום בדיוק בשתים עשרה שעות, אלא הוא למעשה כשהשמש במקום הנמוך ביותר במהלכה יחסית למקומנו. אך סיים, שההבדל במציאות הינו קטן ביותר]. מנחת שלמה לגרש"ז אוירבך זצ"ל [(ח"א מהדו"ק סי' צ"א סקט"ו). עיי"ש שכתב שלענין דינא נראה ודאי דלילה האמור בתורה הוא רק עד עה"ש. ולפי"ז נראה שלענין אכילת מצה יש לחשב זמן חצות הלילה מתחילת השקיעה עד עה"ש... אלא שלמעשה ידוע שנהוג לחשב מהשקיעה עד הנץ החמה. וכ"כ בלוח א"י לגרי"מ טוקצ'ינסקי זצ"ל... ולכן גם חצות לענין מצה הוא לפי חשבון זה, כי הא בהא תליא]. וראה עוד בהסה"ע (עמ' תמ"ה הערה 11), ולעיל (פ"א ריש הערה י"ז, ובפרקנו בסוף הערה ס"ה). ואכמ"ל.

[68]סח. מה שכתבנו שאם לא אכל המצות עד חצות, אפ"ה יאכלן לאחר מכן עד סוף הלילה, זאת משום שלדעת ר"ע זמן ק"פ וזמן מצה כל הלילה. וכדעתו פסקו הרבה מן הראשו', וכנ"ל בהערה הקודמת. וממילא אם לא אכלן קודם חצות בעי לאוכלן לאחר מכן, דזמנן לא תם. וכ"פ המ"ב (סי' תע"ז סק"ו), ובבה"ל שם (ד"ה "ויהא"), וכה"ח (סי' תע"ג סקט"ז סי' תע"ה סקס"ד, סי' תע"ז סקי"ב ועוד) וש"א.

ומה שכתבנו שלילה לענין זה נחשב רק עד עה"ש, ולא עד הנץ החמה, זאת עפ"י הגמ' ברכות (ד"ב ב'). וכ"כ הגרש"ז אוירבך זצ"ל במנחת שלמה, כמבואר בהערה הקודמת. וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל בני"ד, שלאחר עמוד השחר אין לו תשלומין לאכילת המצה. עכת"ד. ועיי"ש במנחת שלמה.

ומה שכתבנו שבמקרה זה לא יברך את ברכת "על אכילת מצה", ג"ז מהטעם הנ"ל, דכיון דלא נפיק ד"ז מפלוגתא, אמרינן סב"ל. כ"כ במ"ב ובבה"ל (שם), כה"ח (סי' תע"ג וסי' תע"ה שם, ובסי' תע"ז סק"י), חזו"ע (ח"ב עמ' קס"ו, קס"ז. עיי"ש) וש"א.

ואמנם בשו"ת משכנות יעקב (חאו"ח סי' קל"ט) דן גם הוא בזה, וכתב בסו"ד דאמנם מי ששכח ולא בירך על המצה, והגיע זמן חצות, לא יברך עוד ברכת המצה. אלא שמ"מ הוסיף, שלדעתו המברך ברכה זו לאחר חצות, לא הפסיד. עיי"ש. והב"ד בשד"ח (מע' חו"מ סי' י"ד סקי"א), ובחזו"ע (ח"ב עמ' קס"ז. וראה גם ח"א עמ' שמ"ב-שמ"ה). והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שכיון שמרן כתב רק שטוב להזהר ולאכול את האפיקומן עד חצות (ראה שו"ע סי' תע"ז סעי' א'), הרי משמע שד"ז טוב לעשותו, אך אין זה מעיקר הדין, ולכן מדינא מותר. וכן את כל הברכות טוב לברכן עד חצות, אך אין זה מעיקר הדין. וד"ז כולל גם את ההלל וברכת המרור. ושאלתיו אף לענין אכילת כזית המצה הראשון, ואמר לי שגם בזה מי שאוכלו לאחר חצות אינו עושה טוב, אך אין זה אסור מעיקר הדין. וכעבור זמן שאלתיו, האין לומר שאמנם ממרן עולה שמותר לאכול המצה גם לאחר חצות, אך מרן לא הזכיר את ענין הברכות לאחר חצות, ולכן נאמר שלא יברך, מדין סב"ל. שהרי יש ראשו' שפסקו שזמן אכילת מצה הינו עד חצות. וענה לי, שראשית מרן כתב שרק "טוב" לאכול האפיקומן קודם חצות, ולא כתב שאין לברך ע"כ לאחר חצות, ומשמע דשרי. ובפרט שכבר יש שנהגו להתעכב בזה עד לאחר חצות, כיון שמאריכים בתפילה ובלימוד וכדו', לכן לא אמרינן סב"ל כנגד המנהג. ואע"פ שמצד הסברא היינו צריכים לפסוק כדעת החולקים, מצד סב"ל, אך מ"מ כיון שנהגו בזה, לא אמרינן סב"ל. אלא שהוסיף בסו"ד, שברור שאין זה לכתחי', ורק בדיעבד אם התאחרו עד חצות רשאים לברך לאחר חצות. ובהזדמנות אחרת אמר לי שכ"ה רק אם נאנס ולא יכל לאכול המצה (או המרור) קודם חצות. אך אם לא אכלם עד חצות מתוך זלזול בדבר, שלא אכפת לו לאוכלו אחר חצות, אינו רשאי לברך לאחר חצות, אלא יאכלנו בלא ברכה. ובענין היתרו לאנוס לברך לאחר חצות, שאלתיו, שהרי גם הוא מקיש את זמן אכילת המצה לזמן ק"פ, שאין לאוכלה לפני השקיעה. ולכן פסק שאף חיילים היוצאים לפעילות מבצעית אינם יכולים לצאת י"ח מצה לפני השקיעה, דאין מועיל שיקבלו ע"ע את יו"ט מפלג המנחה, בשביל לאכול מצה מבעו"י. וא"כ נקיש כן ונאמר שלא יברכו על המצה לאחר חצות, שהרי יש מחלוקת אי זמן ק"פ עד חצות או עד עה"ש. וענה לי שכיון שזו מחלוקת, אנו סומכים על מ"ד שמתיר גם לאחר חצות, ולכן להלכה רשאים לברך גם אז. עכת"ד. ולכן כתבנו שיש מהספרדים המתירים לברך ברכה זו אף לאחר חצות, אך רק למי שבדיעבד נאלץ לנהוג כן וגם זה רק מתוך אונס [וכעין זאת ראה גם במ"ב (סי' פ"ט סק"ו), בה"ל (סי' נ"ח ס"ו ד"ה "קוראה"). ישכיל עבדי (ח"ח סי' ז'), וספר הלכה לגר"מ אליהו זצ"ל (ח"ב עמ' 10 סעי' נ"ה), שהתירו לברך ברכות ק"ש ולהתפלל עמידה בשחרית אף אחר ארבע שעות]. וראה עוד בשד"ח (מע' חו"מ סי' י"ד סעי' י"א), ולקמן בפרק ח' (הערה ס"ד).

ובאמת שהפר"ח היקשה על מרן, שהרי דרכו להכריע כשנים מתוך ג' עמודי ההוראה, הלא המה הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש. והנה לכאו' בני"ד לא אזיל מרן לשיטתו, שהרי דעת הרי"ף (ראה לקמן בנספחים מכתב הגר"ש גורן זצ"ל) והרמב"ם נראית שפסקו כר"ע. ומדוע כתב כן מרן שיש להזהר ולאכול האפיקומן עד חצות. והב"ד השו"ג. וכתב ליישב שמש"כ מרן אינו מדינא אלא כחומרא. וכמש"כ הרא"ש. וכ"כ היפ"ל עפי"ד הבשמים ראש, דהיינו דוקא לכתחי' עד חצות, אך לא בדיעבד. וכתב היפ"ל, שמכאן סיוע לשו"ג, ודלא כמרן הגחיד"א שפסק כדגמ"ר שלא יברך אחר חצות. והביא דברים אלה בחזו"ע (ח"ב עמ' קס"ז), וכתב שבאמת דברי הבשמים ראש אינם נכונים, שהרי בגמ' מבואר דלראב"ע אף בדיעבד לא יצא אחר חצות, והרי הרבה רוא"ח פסקו כמותו. ולכן הסיק שם בחזו"ע שהעיקר כדגמ"ר והגחיד"א וסיעתם, שאין לברך על המצה (וכן על המרור) לאחר חצות. וראה לקמן בנספחים מכתב הגר"ש גורן זצ"ל.

ועוד כתב שם בחזו"ע, דאמנם איכא רבוותא דס"ל שבכל שבעת ימי הפסח יש מצוה באכילת מצה (ראה לקמן בפרקנו הערה ע"ג). ור"ל דלפי"ז יש מקום לומר דרשאי לברך "על אכילת מצה" אף לאחר חצות. אלא שכתב שם דמשום סב"ל לא אמרינן הכי, ולכן לא יברך אחר חצות. עכת"ד.

ומ"מ פשוט שמי שלא בירך ענט"י ו"המוציא" קודם לכן, בעי לברכן אף לאחר חצות, כדין האוכל מצה בכל שבעת ימי הפסח.

וראה עוד לעיל בהערה י"ב מה שכתבנו בשם הפמ"ג בענין אמירה לנכרי שיביא המצה מחוץ לתחום, אע"ג שיביאנה לו רק לאחר חצות.

[69]סט. הא דזמן אכילת מצה לכל המאוחר הינו עד סוף הלילה, כך עולה ממחלוקת ר"ע וראב"ע לעיל בהערה ס"ז. וכ"כ הריטב"א (בסוכה דף כ"ז ע"א) והתוס' (שם בסוכה ד"ה "חזר בו"), דאם לא אכל מצה בלילי פסח, אין לו תשלומין בשאר ימי פסח. ע"כ. וכתב ע"כ הח"י, דנראה ללמוד מזה, דמי שלא אכל מצה בלילי פסח משום איזה אונס, כשיאכל המצה לאחר מכן לא יברך את ברכת "על אכילת מצה", כיון שאז האכילה רשות, ולמצוה זו אין תשלומין. וכ"כ הא"ר והגר"ז. והב"ד כה"ח (סי' תע"ה סקע"ה). וכ"כ המ"ב (סי' תע"ה סקל"ח), ובספ"כ (עמ' ק"א), וש"א.

יש שכתבו עפ"י הירו' (סוכה פ"ב ה"ז), שמי שאכל בליל פסח את המצה בלא כוונה, יכול לאכול מצה בז' ימי החג בכוונה, ויוצא בזה י"ח המצוה [ראה דברי רבי אבונא שם בפירוש דברי רבי הושעיא. וראה שם בפני משה, במראה פנים ובקה"ע אם ד"ז קאי אמצה או אסוכה. והב"ד הסה"ע (עמ' תמ"ט)].

ואמנם הפנ"י (בסוכה שם) הקשה ע"ד הריטב"א הנ"ל, שאם אין למצה תשלומין משום דאיתקש לפסח, א"כ בזמן דליכא פסח לא ליחייב במצה בלילה הראשון. וכיון שבאמת קיי"ל דמצה בזה"ז דאו', כדאי' בשלהי פסחים ובכמה דוכתי, אלמא דליתא להך היקשא דמצה לפסח. וסיים דבריו דיש ליישב בדוחק. והב"ד בחזו"ע (ח"ב, עמ' קס"ח), וכתב עליו דזו תימה, שהרי מבואר בהדיא בפסחים (דף ק"כ סע"ב) דהיקשא כדקאי קאי. דקאמר שם דאם אכל מצה אחר חצות לראב"ע לא יצא. ושאלו, דפשיטא היא. וענו, דקמ"ל דאע"ג דאפקיה קרא מהיקשא, קמ"ל כיון דאהדריה קרא, למילתא קמייתא אהדריה. וכתב הגר"ע יוסף זצ"ל שם, דלכן מוכח כדעת הריטב"א, ולא כפנ"י. עיי"ש. וכ"פ שם (עמ' קס"ו), דאם עבר הלילה אין לו תשלומין.

ומה שכתבנו שהדין כן עד עה"ש, דהוא סוף הלילה לעניין זה, ראה לעיל (בהערה ס"ח).

כתב הגחיד"א בברכ"י בשם ספר צרור החיים, שאם אדם בא בספינה, ועלה ליבשה בט"ו בניסן ביום, לא יעשה הסדר ביום. ולא דמי לקידוש, דאם לא קידש בלילה מקדש ביום, דגבי מצה הרי אמרו שאינה נאכלת אלא בלילה. ובספרו שיו"ב כתב בשם ספר הפרדס כת"י דלא מצינו שיש תשלומין אלא לק"פ. אך מצוות ד' כוסות, הלל והגדה מצוותן בזמנן, ואם עבר זמנן, עבר. והב"ד כה"ח (סי' תפ"ב סקי"א). וראה עוד חזו"ע [(ח"ב עמ' קל"ד הערה י"ז) עיי"ש מש"כ בשם הגאונים, שאם עבר היו"ט אין לארבע הכוסות תשלומין. ומשמע שיש להן תשלומין ביו"ט ביום. והביא דבריהם שיו"ב הנ"ל, (בסי' תפ"ב). ומ"מ אין נראה שכן היא דעתו הלכה למעשה].

[70]ע. כ"כ הדגמ"ר, מ"ב (סי' תע"ז סק"ו), כה"ח (סק"י), הסה"ע (עמ' תקנ"א ס"ד) וש"א. והטעם, כדי שיאכל לפחות כזית מצה וכזית מרור לפני חצות. ואם יש לו יותר זמן, נראה שיאכל ג' כזיתים של המצה עם ב' כזיתים של המרור (כזית שלישי של מצה כורך עם כזית ב' דמרור). ולפני קריאת ההגדה יאכל את האפיקומן על תנאי - אם זמנו רק עד חצות, הריהו יוצא בו י"ח בזמנו. ולפי"ד האב"נ שהבאנו דבריו לקמן (בפרק ט'), יכול לאכול אח"כ את סעודתו (לאחר ההגדה), ואין בזה משום אכילה אחר אפיקומן שמבטל טעמו, שהרי זמנו עבר. ולאחר מכן יקרא ההגדה, יסעד סעודתו ויאכל שוב אפיקומן על תנאי, שאם זמנו אחר חצות ועד עה"ש, הריהו יוצא בו עתה י"ח. ואמנם בהסה"ע (שם) כתב שגם יאכל האפיקומן אחר חצות. אך בכ"ז נראה כמו שכתבנו (והדגמ"ר סתם דבריו בזה. והמ"ב שם כתב כך שיסעוד סעודתו אחר חצות. ולפי"ז נראה כמו שכתבנו). ועיי"ש (בפרק ט') שי"א שאף א"צ לעשות תנאי בכך, אלא יאכל כך בלא תנאי. מ"מ בהלכות סתמנו בזה, כיון שהכל תלוי כמה זמן נותר לו לאכילת המצות. ומה שכתבנו שיאמר ההגדה לאחר חצות, היינו עם ברכת "גאל ישראל" בשו"מ, כמבואר לעיל (בפ"ו סעי' כ"ח).

יש שהקשו, מדוע יש להקדים אכילת מצה ומרור לפני אמירת ההגדה, אפי' אם יוצא שיאמרנה אחר חצות. הרי גם הגדה מצותה בשעה שפסח מצה ומרור מונחים לפניו. וכיון שמרור בזה"ז חיובו מדרבנן, וסיפור יצי"מ הינו מדאו', יש להקדים אמירת ההגדה לפני אכילת מרור [הסה"ע (עמ' תמ"ה ועמ' תקנ"א) בשם עמק הברכה ומשנת יעב"ץ (סי' י"ח)]. ותירצו שאפשר לומר שיוצא י"ח סיפור יצי"מ גם ע"י אכילת המצה והמרור, שבזה מזכיר שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ ושהמצרים מיררו חייהם. ומה שאומר ההגדה לאחר חצות הוא מדין כל המרבה ה"ז משובח (משנת יעב"ץ). או שיוצא י"ח סיפור יצי"מ ע"י הקידוש שאומר "זכר ליצי"מ". ומ"מ טוב שיאמר לפני חצות (לאחר המרור) גם מאמר רבן גמליאל, ש"כל שלא אמר ג' דברים אלו" וכו' (הסה"ע שם), ואם יש לו יותר זמן יקרא עוד מההגדה, או כולה, כפי יכולתו, וינהג כמו שכתבנו לעיל בפרק ו' סעיף ה'.

[71]עא. הא דחיוב מצה נוהג רק בליל יו"ט ראשון, כ"כ הרמב"ם (פ"ו מהל' חו"מ ה"א), ומרן (בסי' תע"ה סעי' ז'), כמבואר בגמ' פסחים (דף ק"כ ע"א), שלמדו כן מהפס' "בערב תאכלו מצות". שכל שאר הלילות והימים אינו מוזהר אלא שלא לאכול חמץ, שאיסורו כל שבעה, דכתיב: "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם" וגו'. ואע"ג דכתיב "שבעת ימים תאכל מצות", מ"מ למדו רבותינו שפס' זה לא לחובה נאמר אלא לרשות. שבמקום א' נא' "שבעת ימים תאכל מצות", ובמקום אחר נא' "ששת ימים תאכל מצות, וביום השביעי עצרת" וגו'. והרי יום השביעי בכלל שבעת הימים היה באכילת המצה, ובא הפס' השני והוציאו ממנו וקראו עצרת, ואין בו חיוב לאכול מצה. ש"מ דרשות הוא ולא חובה. והו"ל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. מה שביעי רשות אף כל השבעה רשות. ולא נשאר חובה אלא לילה ראשון, שנא' "בערב תאכלו מצות" [לבוש. מ"א. מ"ב (סקמ"ד). כה"ח (סק"ע) וש"א עפ"י הגמ' (שם)].

ומה שכתבנו שבחו"ל חיוב אכילת המצה הינו גם בליל יו"ט שני של גלויות. כך עולה מדברי הרמ"א (סי' תפ"א סעי' ב'), וכ"כ השו"ג, המ"ב (סי' תע"ה סקמ"ד) וכה"ח (סקע"ד). והוא משום ספיקא דיומא (הפוס' הנ"ל). ואע"ג דהוא מדרבנן, לא מזלזלינן ביה [ח"י. בה"ל וכה"ח (סי' תע"ה)]. וראה לעיל סוף הערה ס"ג.

[72]עב. כתב הר"ן (פ"ב דסוכה), שאף שחייב לאכול ביו"ט ב' סעודות עם פת, א' בלילה וא' ביום, מ"מ חיוב אכילת מצה אינו אלא בלילה הראשון. ואמנם חייב ביו"ט ביום לאכול פת, אלא שיוצא במצה עשירה. ע"כ. והב"ד המ"א (בסי' קפ"ח סק"ט, סי' תע"א סק"ה וסי' תע"ה סקט"ז), וכתב דהיינו דבשאר סעודות יו"ט רשאי לאכול מצה עשירה שיש בה מעט שמן. דאם יש בה הרבה שמן אינו מברך עליה ברהמ"ז. ובליל הסדר, אפי' יש בה מעט שמן אין יוצאים בה י"ח אא"כ הוא מעט דמעט, כמו גבי תודה. ע"כ. והב"ד מ"ב (סי' תע"ה סקמ"ד), כה"ח (סקע"ג) וש"א. ועיי"ש (בסי' תע"א) במחה"ש [ויש להעיר שמש"כ המ"א דביש בה מעט שמן שיוצאים בה י"ח ביו"ט ביום, הו"ד לדעת הרמ"א (בסי' קס"ח ס"ז). אך לדעת מרן שם דינו כבמ"מ, אא"כ יאכל ג' או ד' ביצים ממנו - מ.ה.]. מיהו בתה"ד (סי' צ"ה) כתב שהסמ"ק והאו"ז הוכיחו מהא דאין חיוב אכילת מצה אלא רק בלילה הראשון, שלפי"ז אין חובה לאכול פת ביו"ט (וראה עוד ברמב"ם פ"ו מחו"מ ה"א. ופ"ו מהל' יו"ט הט"ז). והב"ד כה"ח שם, וכתב שכ"כ התוס' בסוכה, הט"ז והח"י. וראה במ"א (סי' קפ"ח סק"ט) שכתב בשם תר"י, שבשבת ויו"ט אין חיוב מדאו', אלא משום שאין קידוש אלא במקום סעודה לכן צריך פת. וכתב ע"כ המ"א שמסי' רע"ג ס"ה בשו"ע לא משמע כן. וראה מחלוקת בענינים אלה בכה"ח [(סי' קפ"ח סקכ"ד) לענין אם לא הזכיר המאורע בברהמ"ז ביו"ט]. וכבר פסק מרן (בסי' תקכ"ט סעי' א') דבעי לאכול פת בשתי סעודות ביו"ט.

כבר כתבנו לעיל, שאף כשיו"ט חל בשבת, א"צ להוסיף עוד כזית מצה א' משום שבת (חזו"ע ח"ב עמ' קנ"ז).

ואגב זאת, הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל שהן בשבת, והן ביו"ט (אף כשחל בחול), צריך לאכול את הסעודה השניה עד חצות היום. ודבר זה לדעתו הוא מדינא (ואינו חומרא), ואמור לגבי סעודה עם פת (או בפסח - מצה). והמקור לכך לגבי שבת הוא ערוה"ש בהל' סעודת שבת (כ"כ ערוה"ש בסי' רפ"ח ס"ב, וכ"מ מדבריו בסי' רפ"ט סעי' א' וססע"י ג' - מ.ה.). ומ"מ אין הדברים אמורים לגבי ראש השנה, כיון שישנם כאלה שממילא מתענים בראש השנה. ואם ראש השנה חל בשבת, אותם שאינם מתענים צריכים להחמיר ולאכול את הסעודה השניה לפני חצות. עכת"ד. וראה עוד בב"ח (ברס"י של"ד), שכתב בהדיא שסוף זמן סעודה שניה בשבת הינו עד סוף שעה ששית (ונעלם מעינו הבדולח של בעל ערוה"ש שכתב שהפוס' לא הזכירו דבר זה). וראה עוד במ"ב (סי' של"ד סק"ב), ולעיל בפרק א' סוף הערה ס"ט, שאף דעת הגר"א נבנצל שליט"א שבשבת רגילה יש לכתחי' לאכול סעודה שניה קודם חצות.

[73]עג. מה שכתבנו שי"א דאיכא מצוה אם אוכלים עוד מצות בליל הסדר, כ"כ בהסה"ע (עמ' תל"ז ס"ג) בשם הב"ח (סי' תע"ב) שכ"כ בשם המהר"ל (בגבורות ה' פרק מ"ח). ושכן משמע בשאילתות (שאילתא ע"ו), שמצריך מצה שמורה גם במצה שאוכלים בסעודה. ושכן משמע מהירו' שהביאו התוס' בחגיגה (דף ח' ע"ב ד"ה "חוזר"), כמבואר בהעמק שאלה (סי' נ"ג סק"ד), ובמרומי שדה (פסחים דף ל"ט ע"א). ובשם מועדים וזמנים (ח"ג סי' רנ"ג) כתב שכן משמע מהרמב"ם (פ"ו מהל' חו"מ ה"א) שכתב: "ומשאכל כזית יצא י"ח". והיינו שבכזית יצא י"ח, אך אם מוסיף ואוכל מקיים ג"כ המצוה. עיי"ש במועדים וזמנים. וע"ע בשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סי' ב'), ומש"כ עוד הגרצ"פ פראנק זצ"ל במקראי קודש (ח"ב סי' מ"ח), ובהסה"ע שם (בהערות 12 ו-16).

כתבו התוס' במס' רה"ש (דף כ"ח ע"ב ד"ה "ומנא"), שאין איסור בל תוסיף באכילת כמה כזיתים של מצה בליל הסדר.

יש מי שכתב, שכיון שמקיים מצוה אף באכילת המצות הנוספות, לכן לא יאכל מצה עשירה בליל הסדר. ואע"ג שחיוב לחם עוני אינו אלא בכזית הראשון, מ"מ ראוי לקיים המצוה בכל הכזיתים (הסה"ע שם בשם מועדים וזמנים שם בביאור שיטת רי"ו).

ומה שכתבנו שי"א דאיכא מצוה לאכול מצה אף בכל ימי הפסח, הוא עפי"ד החזקוני בפר' "בא", שכתב שאין מקבלים שכר על אכילת מצה בשאר ימי הפסח, ולא עונש כשמבטלים אכילה זו, מ"מ אם אכל מצה בימים אלה קיים את הפס' "שבעת ימים מצות תאכלו". ע"כ. והב"ד בשו"ת חת"ס (חיו"ד סי' קצ"א), ובחידושיו לפסחים (דף ב'). וכ"כ במע"ר (סי' קפ"א) בשם הגר"א, דס"ל שמה שנקראת המצה רשות במשך שבעת ימי החג, היינו לגבי מצת החובה בליל הסדר. אך מ"מ איכא נמי מצוה מדאו' בכך. וערוה"ש (סי' תע"ה סעי' י"ח) כתב שאכילת מצה בז' הימים אמנם אינה מצות עשה, אך מ"מ זה רצון ה', והחת"ס (בחידושיו לפסחים דף ה' ע"א סוד"ה "איתקש") כתב, שאף שהמבטל אכילה זו אינו נענש, מ"מ האוכל מצה בימים אלה מקבל ע"כ שכר. וראה עוד פנ"י פסחים (דף כ"ח ע"ב). שו"ת משיב דבר [(ח"ב סי' ע"ז), וראה מש"כ בפירושו עה"ת בהעמק דבר, שמות (פכ"ג פס' ט"ו), שלכאו' כתב ההיפך. ויש מי שניסה להסביר שאין סתירה בדבריו, ומש"כ "שבעת ימים רשות", לאו דווקא, אלא נקט לשון חז"ל. ומש"כ "אין מצוה כלל", היינו שאין מצוה כמו ביום הראשון. ואין דבריו נראים. דא"כ היה לו לפרש זאת בדבריו]. הכתב והקבלה (דברים פ' ט"ז פס' ח'). הראב"ע (שמות פרק י"ב פס' ט"ו), בגליון הש"ס (פסחים דף ל"ח ע"א) מש"כ בשם המאור, ובאב"נ (סי' שע"ז). והביאו דבריהם המ"ב (סי' תע"ה סקמ"ה), כה"ח (סק"ע), שד"ח (מע' חו"מ כלל י"ד סק"י), חזו"ע (ח"א, מהדו"ק סי' ל"ב), ספ"כ (עמ' ק"א הערה צ'), והסה"ע [(עמ' תמ"ז סעי' ח', ושם הערה 19) עיי"ש שכתב שכ"מ מדברי כמה ראשו'].

אף שכתב הרמב"ם (פ"ו מהל' חו"מ ה"א) שמצות עשה לאכול מצה רק בליל ט"ו בניסן, ובשאר הרגל אכילת המצה הינה רשות, שאם רצה אוכל מצה, ואם רצה אוכל אורז, פירות וכדו'. מ"מ יש שכתבו עפי"ד במורה נבוכים, שיש מצוה לאכול מצה בכל שבעת הימים. וכתב שם הטעם, מפני שאילו היתה אכילת המצה יום א', לא היינו מרגישים בו, כיון שהרבה פעמים אוכל אדם מין א' של אוכל ב' ימים או שלושה. אך מתבאר ענינו של הדבר בהתמיד אכילתו היקף שלם של השבוע [הסה"ע (עמ' תמ"ט ס"ב). וראה עוד מש"כ ע"ד הרמב"ם במועדים וזמנים (ח"ג סי' רס"ז)].

ראיותיהם של הסוברים דאיכא מצוה בכך כל שבעה הן, שבירו' (פסחים פ"ט ה"ג) למדו בלימוד מיוחד לפטור אכילת מצה כל שבעה בפסח שני. משמע שבפסח הראשון אכן המצוה כל שבעה [ראה רש"י ורמב"ן (במדבר פרק ט' פס' ג'). הסה"ע (עמ' תמ"ט)]. ויש שלמדו כן מהירו' בסוכה (פ"ב ה"ז), "דא"ר הושעיא: כל שבעה חובה". אך נחלקו שם המפרשים אם ד"ז קאי אמצה או על סוכה. ומ"מ רב אבונא העמיד דברי רבי הושעיא, דוקא כשלא נתן דעתו לצאת י"ח מצה בליל הסדר (ראה עוד בפרקנו הערה ס"ט). ויש שציינו לדברי המדרש המובא ברוקח (סי' רצ"א), שאמרו שהאוכל מצה כהלכתה כל שבעה, כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית (ראה מהרש"ם ח"ג בהשמטות לח"א סי' ר"ט). והב"ד הסה"ע (עמ' תמ"ט. ועיי"ש עוד בעמ' ת"נ סעי' י"ד).

ושאלו, למ"ד שרק בלילה הראשון האכילה חובה, ובשאר רשות גמורה, א"כ מדוע כתיב "שבעת ימים מצות תאכלו". ויש שתירצו, דאם לא היה כתוב פס' זה, הויא דהאוכל לאחר ליל א' עובר בבל תוסיף. ויש שתירצו, כדי לחייב את האוכל חמץ בפסח שיעבור גם בעשה, דלאו הבא מכלל עשה, עשה [ראה תוס' רי"ד (ירו' פאה פ"א ה"ג). ספר חרדים (פ"ד ממ"ע התלויה בוושט, סקי"א בשם הירו'). וראה עוד בהסה"ע (עמ' ת"נ סי"ג)].

י"א שבכל שבעת ימי פסח מקיימים מצוה אף באכילת מצה עשירה, ומצא קצת סמך לכך מהא דא"ר יהושע בן לוי לבניה דילושו ליה המצה בדובשא לאחר היום הראשון [מכילתא הר אפרים להגר"א גרבוז. הב"ד בהסה"ע (עמ' תמ"ח)].

יש שנהגו לאכול ממצת האפיקומן אף ביו"ט ראשון ש"פ ביום. יש שנהגו לאכול מצה ביום י"ד אייר, הוא פסח שני. ויש הנוהגים בליל ט"ו באייר. יש שנהגו לאוכלה בסעודות שבת שבין פסח לעצרת, או אף בכל יום מימים אלה. ויש שנהגו לאוכלה בחג השבועות [ראה הסה"ע (עמ' תנ"א-תנ"ב). ועיי"ש שאחד הטעמים לאכילת מצה בי"ד אייר, משום שנתגלה לריעב"ץ שעד פסח שני נמשכת קדושת פסח. ואכן דעת הגר"מ אליהו זצ"ל, שמפסח ועד יום י"ד אייר, כולל יום י"ד בעצמו, צריכים הספרדים לברך על מצה שנאפתה לפסח את ברכת "המוציא". ולאחר מכן מברך "בורא מיני מזונות" על מצות אלה. ואילו על מצות שלא נאפו לשם פסח, והיינו שנאפו לאחר פסח, מברך עליהו כבר מיד לאחר הפסח את ברכת במ"מ ו"על המחיה". והזכיר, שלדעת הגחיד"א יש לברך כל השנה על המצות את ברכת "המוציא". אלא שלדעת הגר"מ אליהו זצ"ל יש לנהוג כן רק בשלושים יום הראשונים, ולמד זאת מהגמ'. והעירוני חברי שהוא מהגמ' בגיטין (דף ע"ז ע"א), דתניא: רבי אומר: לאחר הרגל - שלושים יום. ע"כ. ואמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל שאכן מגמ' זו יש ללמוד עקרון זה. ולמרות שהגמ' אמרה שאין הלכה כך, אפ"ה יש ללמוד מגמ' זו כנ"ל. עכת"ד. ודעת הגר"ע יוסף זצ"ל, שלאחר הפסח מיד, יש לברך על כל מצה שהיא את ברכת "בורא מיני מזונות", כפי ששמעתי ממנו. וכן דעת הגר"ש משאש זצ"ל, כמבואר בתשובותיו בנספחים שבסוף ספרנו. והגרב"צ אבא-שאול זצ"ל אמר לי, שבאמת המנהג לברך לאחר פסח על המצות את ברכת "בורא מיני מזונות", אך לדעתו יש לברך ע"כ מיד לאחר הפסח את ברכת "המוציא". עכת"ד. ומ"מ מנהג האשכנזים פשוט לברך כל השנה על המצות את ברכת "המוציא"].

נראה שכיון שהגר"א ס"ל דאיכא מצוה באכילת מצה כל שבעה, לכן היה משתדל במוצאי יו"ט אחרון של פסח לטעום חמץ והיה נמנע מלאכול אחר הפסח מצה שיוצאין בה י"ח בפסח, וכ"ז להיכרא לעשות המצוה, שאין עושין אותה להנאה כ"א מפני גזירת הבורא יתברך שמו [מעשה רב (סי' קפ"א). כה"ח (סי' תצ"א סקי"א)].

ויש להעיר, שהשע"ת (סס"י ת"ס) כתב, שהיו שהחמירו ביותר, שלא לאכול מצה כלל לאחר ליל יו"ט ראשון, אלא אוכלים שאר תבשילים, וטעמם, מפני חשש חמץ במצות. וכבר כתב כעין זאת גם הג"ר רפאל ביטרן זצ"ל (שחי בזמן הרח"ף זצ"ל). וכתב כן בפירושו מידות טובות על המכילתא. ולא עוד, אלא שכתב שם שהיו אוכלים אף בליל הסדר את השיעור המדויק של החיוב. ודן שם, אם בכך מוציאים הם לעז על חלק המצה הראשון שיצאו בה י"ח. שהרי לא אכלו את כולה. עכת"ד. עיי"ש (עמ' שנ"ב-שנ"ד, בהוצאת יד הרב ניסים). והשע"ת כתב עוד שם, שהרבה נמנעים לעשות כן משום שמחת יו"ט, כיון שפיתא סעדא דליבא. ועל אלו ועל אלו שלבם לשמים קורא אני "ועמך כולם צדיקים". עכ"ד. וכ"כ ביסוש"ה. ובשלחן מלכים כתב שכן נהגו צדיקים וגדולים. ואילו בעל מנחת אלעזר מחה נמרצות נגד מנהג זה. והביא דבריהם הסה"ע (עמ' תמ"ח הערה 24).

ואמנם אותם הנוהגים שלא לאכול מצות מלבד בליל הסדר, אינם נוהגים כפנ"י, הגר"א והחת"ס דס"ל שיש מצוה באכילת מצה בכל ימי הפסח. וכתב בספר אדני פז תוכחה מגולה לאותם מתחסדים המחמירים שלא לאכול מצה אלא רק בלילה הראשון, מחשש שלא נזהרו כראוי בלישת ועריכת המצות שלא תבוא לידי חימוץ, והוא חשש רחוק, כיון שהעוסקים במלאכת עשיית המצות זריזים הם, והמחמירים בכך עוברים עבירה ודאית במניעתם לאכול פת בשבת ויו"ט מפני חשש של ספק רחוק, ויוצא שכרם בהפסדם, והיא חומרא דאתי לידי קולא. ע"כ.

והרח"ף בספרו רוח חיים כתב שהמחמירים בזה לא יפה הם עושים דחששא זו רחוקה היא ובספק, וחיוב אכילה ביו"ט הוי ודאי. וכמש"כ הרב אדני פז. והב"ד כה"ח (סי' תע"ה סקע"ב). ובספרו מל"ח שיבח את מנהגו של הגאון מהר"ר יצחק הכהן, בעל ספר בתי כהונה, שלא היה אוכל מצה כ"א בלילי הסדר בלבד, ושוב ניחם על דבריו, בראותו דברי הרב אדני פז הנ"ל. והב"ד בחזו"ע (ח"א כרך ב' עמ' תרט"ו בהערה), וכתב דאפשר שהגאון מהר"ר יצחק הכהן היה אוכל בשבת וביו"ט מצה עשירה, ללא תערובת מים כלל, כך שאין בזה חשש חימוץ כלל, וכמו שנוהגים להתיר בכל ערי ספרד. ובמצה עשירה יי"ח סעודות שבת ויו"ט, כמש"כ המ"א.

ועוד הביא שם בחזו"ע שתמה על מנהג אותם חסידים שאינם אוכלים מצה בפסח, גם הג"ר מרדכי עפשטיין בספר מע"ר החדש. וכעין זאת כתב גם הגאון ממונקאטש (בנימוקי אורח חיים סי' תע"ה), והוסיף שאף אביו, בעל הדרכי תשובה, צווח ע"כ. וכתבו הפוס' הללו, שאף שבדורות קודמים היו צדיקים שהחמירו בכך, מ"מ זה היה בזמנם שהיו עושים מצות עבות והיה חשש חמץ, פן לא שלט התנור בכל המצה. אך בזה"ז דאכשורי דרי שמחמירים מאוד בענין הלישה והאפיה ועושין מצות דקות, אין לחוש כלל. והוסיף הגאון ממונקאטש, שכבר הזהיר הרב הקדוש רצ"ה מזידיטשוב בספר סור מרע, שאפי' אם תראה צדיק נוהג באיזה דבר נגד השו"ע, אל תעשה כמעשיו עד שתדע ותבין טעם ברור עפ"י התורה לנהוג כן. ולכן, כתב הגאון ממונקאטש, חסידים שוטים אלו מבטלים מצוות דאו' ודרבנן מסעודות שבת ויו"ט וחוה"מ. ואף על מש"כ בשו"ת התעוררות תשובה ללמד זכות על אותם מתחסדים, עפ"י מש"כ בשו"ע (סי' רפ"ח), שהמצטער באכילתו בשבת מותר לו להתענות, וגם אלה צערם רב שכל היום יהרהרו בלבם שמא נכשלו באיסור חמץ, כתב ע"כ הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע שם דהרב התעוררות תשובה ירד להציל ולא הציל, דעליהם להתרחק מחומרות כאלה, הבאות מחוסר דעת ותבונה, ולא יהיה לבם נוקפם. ועל חסידים כאלו וכיוצא בהם אמרו שאין רוח חכמים נוח מהם.

ועוד כתב הרח"ף בספר לחיים בירושלים, שכיון שאמרו בירו' שכל הדברים נקראים מזון, זהו סמך לאותם המחמירים שאוכלים מיני פירות בימי הפסח מלבד בליל הסדר שאוכלים גם מצה, ולכן אין לערער עליהם. והוסיף, "זולת זאת לא נוח לי מה שנוהגים כן בשבת שבתוך הפסח, שאין זה מן המובחר, שהרי צריכים לקבוע שלוש סעודות על הפת בברכת המוציא ובברכת המזון. והגם שכוונתם משום חומר בקודש, מ"מ הרי לא ניתנה תורה למלאכי השרת, ואין דנים אפשר משאי אפשר". ע"כ. וכתב ע"כ בחזו"ע שם, שיש לתמוה איך נתפייס במה שמתענגים במיני פירות שנקראים מזון, הרי חייבים לבצוע על ב' ככרות ביו"ט כמו בשבת, וכמש"כ הרי"ף (בפע"פ), הרמב"ם (פ"ל משבת ה"ט) והטוש"ע (סי' תקכ"ט). ואת"ל שיצאו י"ח קידוש במקום סעודה בשתית רביעית יין, וכסברת הגאונים, אעפ"כ לא בצעו על ב' ככרות. והוסיף, שמש"כ הגרח"פ "בעדינות רבה שמה שנהגו כן בשבת אינו מן המובחר וכו', הוא תמוה, שהיה לו להוכיחם בתוקף שעושים שלא כדין, שחייבים לבצוע על ב' ככרות... ולקבוע סעודה בכ"א מן השלוש סעודות על הפת". ונשאר עליו בצ"ע. וגם הגה"ח רבי אליהו מני כתב בספר מעשה אליהו (סי' מ"ז) שהיה נוהג להחמיר בכך בפסח מלבד בסעודות שויו"ט, עד שראה דעת הגר"א על מצות אכילת מצה בפסח, וביטל מנהגו בזה. וע"ע שם בחזו"ע (עמ' תרט"ז-תרי"ז). ואף הגרא"י וולדינברג שליט"א העלה כן בצי"א (ח"י סי' כ"ז וחי"ג סי' ס"ה).

נמצאנו למדים שרוה"פ ס"ל שאין לנהוג חומרא זו, דאתי בשל כך לידי קולא במצוות וודאי, שי"א שחיובן מדאו', וזאת בשל ספק ספיקא של חמץ, שבדורות הללו כמעט ואין סיכוי דיכשלו בזה. ואף אם לא נסבור כחזקוני וכגר"א וסיעתם שיש מצות אכילת מצה בכל שאר ימי הפסח, מ"מ בשויו"ט ודאי שאין להחמיר בזה, והמחמיר הריהו מן המתמיהים.

דין מי שהיה רגיל להחמיר בזה, אי מועילה התרת נדרים לכך, ראה לקמן בהערה ע"ו בשם הנחפ"ב וכה"ח (סי' תנ"ג סקס"ד), וחזו"ע שם בשם הגר"א מני.

[74]עד. כ"כ בשו"ת חת"ס (חיו"ד סי' קצ"א), שד"ח (מע' חו"מ כלל י"ד סק"י), שו"ת מהרש"ם (ח"א סי' ר"ט), מ"ב (סי' תע"ה סקל"ח), יחו"ד (ח"א סי' כ"ב), וספ"כ (עמ' ק"א). וראה עוד בחזו"ע (ח"א מהדו"ק סי' ל"ב, וח"ב עמ' ק"ה).

ואמנם י"א שהמברך "על אכילת מצה" בשבעת הימים, אין בזה משום ברכה לבטלה [הסה"ע (עמ' תמ"ח) בשם יפ"ל (ח"ב סי' ער"ה). משיב דבר (ח"ב סי' ע"ז) ובהעמק שאלה (סי' ס"ז סק"ג). ועיי"ש בהסה"ע שכתב בשם תשובות והנהגות, דראוי לכוון בברכת "על אכילת מצה" על כל המצות שאוכל בפסח]. מ"מ לדינא פסקינן שאין לברך ברכה זו, וכפוס' הנ"ל.

ובאמת שכבר שאלו הראשו', מדוע אין מברכין ברכת "על אכילת מצה" גם לאחר ליל א' דפסח, כעין מה שמברכין "לישב בסוכה" כל שבעת הימים. ויש שכתבו, לפי שמצה לאחר ליל א' הינה רשות, והא דאוכל מצה אינו אלא משום שאינו יכול לאכול חמץ. וכמו שהאוכל בשר בהמה טהורה, שאינו מותר לאכול טמאה, אינו מברך "אקב"ו לאכול" וכו', כך אותה אכילה אינה אלא לצורך גופו ולהשביע רעבונו. אך אכילה בסוכה בשאר הימים, שמברכין עליה, אע"ג שלמדו כן מחג המצות מגז"ש, מ"מ כיון שהישיבה אינה צורך גופו אלא קיום המצוה, ראוי לברך עליה "לישב בסוכה" [כלבו. ח"י. כה"ח (סי' תע"ה סקע"א). ולפי"ז צריך להבין מדוע אין מברכים על אכילת מצה בשבת ש"פ. ושמא כיון שאין חיוב אכילת המצה אז מכח פסח, אלא מכח שבת, לכן אין מברכים ע"כ]. ויש שכתבו הטעם, לפי שאדם יכול בשאר ימי הפסח לעמוד בלא אכילת מצה ויהיה ניזון בפירות, משא"כ בסוכה שאינו יכול לעמוד ג' ימים בלא שינה, והא חייב לישון בסוכה [הרז"ה. והב"ד השו"ג וכה"ח (שם). וכ"כ המאירי (ס"פ ע"פ). ולפי"ז צריך להבין מדוע מברך דוקא על האכילה]. ואחרים כתבו, משום שבסוכה אם אכל שיעור שחייב בו בסוכה כבר לא הוי רשות אלא חיוב. והרשות היא לגרום לעצמו להכנס לחיוב סוכה. אך מצה בשבעת הימים לעולם רשות היא [הרשב"א בתשובותיו (ח"ג סי' רפ"ז). הב"ד הסה"ע (עמ' תמ"ח הערה 20)].

בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' ר"ט) כתב, שמלבד החשש של ברכה לבטלה, יש בברכת "על אכילת מצה" בשבעת הימים משום הפסק בין ברכת "המוציא" לאכילה, ונמצא שאם בירך זאת אוכל בלא ברכה.

[75]עה. אמרו במכילתא (שמות פרק י"ב): "ושמרתם את המצות", שמרהו שלא תבא לידי פסול. ע"כ. וכן אמרו בגמ' פסחים (דף מ' ע"א): אמר להו רבא להנהו דמהפכי כיפי (המהפכים העומרים וקושרים את העומרים בימות הקציר. רש"י): כי מהפיכתו, הפיכו לשם מצוה. אלמא קסבר שימור מעיקרא, מתחילתו ועד סופו בעינן. מר בריה דרבינא מנקטא ליה אימיה (חיטין מתחילת קציר לצורך הפסח, ועבדא להו שימור מעיקרא. רש"י) בארבי. ע"כ. וכ"כ כדברי הגמ' גם הרי"ף (ס"פ כל שעה). והב"ד הטור והב"י. וכ"פ הרמב"ם (פ"ה מהל' חו"מ ה"ט) והרוקח (סי' רס"ג) ושאר ראשו'. מרן (סי' תנ"ג סעי' ד'), כה"ח (סי' תנ"ג ס"ק נ"ח ונ"ט) וש"פ. והסביר המ"ב (סקכ"א), דר"ל שהמצות שאוכלין בליל הסדר לקיים בהם מצוות "בערב תאכלו מצות", צריכים הם שמירה יתרה לשם מצות מצוה, ולא די לנו במה שאין לנו ריעותא של חשש חימוץ.

ובענין השמירה כתבו הפוס', שאם מסר החיטים להוליכן לטחון ביד עכו"ם או חש"ו, אינו יוצא בהן י"ח [טור בשם השאילתות, וב"י. כה"ח (סי' תנ"ג סקע"א)]. בספר תוספות ירושלים הסתפק אי שרי לשלוח קמח שמורה ללא שומר ישראלי. דאף אי לא נחוש לאיחלופי ולירידת גשמים, מ"מ שמירה בהדיא לא הוי, והתורה אמרה "ושמרתם", וא"כ אפשר דאין כדאי לשלוח ללא ישראל ששומר. והב"ד הבה"ל (סי' תנ"ג ס"ד ד"ה "ולפחות"). ובשו"ת תשובה מאהבה כתב, שאם הניח קמחא דפסחא אצל נכרי, מותר הקמח בדיעבד, כר"ש. והב"ד כה"ח (שם סקע"ג). ואם שולח הקמחא דפסחא למקום רחוק כמה ימים ע"י נכרי, אך כשהוא חתום חותם בתוך חותם, ראה בשד"ח (מע' חו"מ סי' י"א סק"ו).

ומה שכתבנו דבעי לשמור החיטים, אמנם מרן (בסי' תנ"ג סעי' א') כתב דשרי לעשות מצות המצוה בחיטים, שעורים, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון, והיינו ה' מיני דגן. אלא שהרמ"א כתב שם שהמנהג ליקח לכתחי' חיטים לצורך זה, וכ"כ מרן (בסעי' ד'). והטעם, משום שהחיטים חביבים לאדם ביותר ואיכא משום הידור מצוה. ואם אין לו חיטים יקח למצות אחד מארבעה המינים, אותו החשוב לו ביותר, כדי שיאכל לתיאבון (מ"ב שם סק"ב ועוד אחרו').

ומה שכתבנו דבעי שימור דוקא למצות המצוה. אמנם יש שכתבו [ראה בה"ל (רס"י ת"ס ד"ה "מצת") וכה"ח (סי' תנ"ג סקנ"ט)] שמדברי הרמב"ם (פ"ה שם) משמע שכל מצה שאוכל אדם בפסח צריכה לכתחי' שימור משעת קצירה. וכ"מ קצת מהרי"ף (ס"פ כל שעה). וכ"כ הגחיד"א בברכ"י בשם מהר"י זיין, דלכתחי' צריך שימור משעת קצירה, כל מצה שאוכל בכל הפסח, והוסיף בשמו שכן הוא לדעת הרי"ף והרמב"ם וקצת מהגאונים, ולאו דוקא מצת מצוה. ע"כ. והמ"מ (ברמב"ם שם) גם הוא הביא סימוכין לכך דלכתחי' יש לעשות שימור לכל המצות, אך כתב שלעיכובא אינו אלא כזית שאוכל בליל פסח. והב"ד המ"ב בבה"ל שם, והוסיף דהאי בצקות של עכו"ם דמבואר בגמ' שאדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, היינו שהוא מעיקר הדין, או במקום שאין לו אלא כזית א' בלבד, וכמש"כ בסי' תפ"ב. ולכן אוכלן אף אם אין בהם השימור כנ"ל (ועיי"ש מש"כ דהאי בצקות של עכו"ם מיירי שלשן בפני ישראל, וישראל ראה שלא נתערב בהן כלום חמץ, ולא נתחמץ בלישה, אלא שרק לא נשתמרה לשם מצה. והוא עפי"ד הב"י, הלבוש ועוד אחרו'). עיי"ש.

אך הטור כתב בשם הרי"ף, שדוקא מצת מצוה צריכה שימור משעת קצירה. וכ"כ השה"ג על הרי"ף בשם הריא"ז. וכ"כ רבינו ירוחם בשם השאילתות, וכ"כ הר"ן וה"ה ז"ל. והב"ד מרן בב"י, והוסיף, שכ"מ מהטור (בסי' תנ"ד) ממש"כ גבי בציקות של עו"ג, דרק החיטים שעושים מהם מצות המצוה בעי שימור. וכ"פ בשו"ע (סי' תנ"ג סעי' ד'). וכ"כ הלבוש, הב"ח, המ"ב (סי' תנ"ג סקכ"א), כה"ח שם ועוד אחרו'. וראה עוד בהערה הבאה.

והח"א כתב, דאף שמצד הדין א"צ שמירה זו אלא לכזית של החובה, מ"מ נוהגין החרדים, וכן ראוי, שתהיינה כל המצות משומרות משעת קצירה, כיון שיש כמה חששות של ביאת מים על החיטים. וגם לפעמים שמניחין לייבשן במחובר יותר מדאי זמן כיון שאין להם פנאי לקצור, וזו שקורין שמורה עכ"פ ממהרין לקצור בעוד הם לחים קצת. ואדוננו הגר"א החמיר מאוד בזה, שלא לאכול אלא מצה המשומרת משעת קצירה, וכך נהג בכל ימי הפסח, והיינו מטעם זה. ומכ"ש כשמוליכין החיטים יורדים לפעמים גשמים מרובים על השקים עד שכמעט נשרה כל השק במים, ואסור מדינא. עכת"ד. והב"ד המ"ב (סי' תס"ז סקי"ז), הבה"ל [(סי' תנ"ד ס"ד סוד"ה "טוב" ורס"י ת"ס ד"ה "מצת"). עיי"ש שכתב שהוא כסברת המ"מ הנ"ל], וכה"ח (שם סקנ"ט). ובסקס"א הב"ד הגחיד"א במחב"ר שכתב, שבארץ ישראל נהגו רבים כי כל המצות של פסח תהיינה שמורות משעת קצירה. ע"כ. אף שבאמת פה בא"י, האפשרות שירדו גשמים על החיטים לאחר קצירתן הינה בעלת סיכוי קטן.

והח"י כתב, שמשמע ממרן שכ"ה דוקא במצת מצוה כדי לאכול בלילות הראשונות (היינו גם ליל ב' בחו"ל). משא"כ שאר המצות א"צ שימור כלל, ושרי ליקח קמח מן השוק אפי' בלא דוחק (ראה מש"כ בסוף סעי' זה), ואפי' שימור דלישה ואפיה ג"כ לא בעינן, כמבואר בש"ס ובפוס', אלא די כשאין בהם חשש חמץ. מיהו כל זה מדינא. אכן ישראל קדושים הם, ונהגו לעשות שימור בכל המצות משעת טחינה, ולפחות משעת לישה. והב"ד המ"ב (סקכ"ה) וכה"ח (שם סק"ס). עיי"ש. וראה במ"ב (סי' ת"ס סק"ב) שכתב, שחוץ ממצות המצוה, בשאר המצות אין צריך שימור לשם מצוה, רק שיזהר שלא יהיה בהן חשש חימוץ, ומותר לעשותן ע"י גוי או חש"ו, אם משגיח עליהן. אך ישראל קדושים הן, ונהגו לעשות שימור לשם מצה בכל המצות, כדאיתא בסי' תע"ז. עכ"ד. והיינו שלא רק שומרים את כל המצות מחשש חימוץ, אלא אף מכוונים בכל המצות לשם מצת מצוה. וראה מרן (בסי' תע"ז סעי' ב'). ומ"מ קצת צ"ע ע"ד המ"ב, שהוא עצמו כתב בסתמא בשם הא"ר, שמצות שלנו, אע"פ שנעשה ע"י גדול בן דעת, ומשומרת מחימוץ, אין נעשה לצאת בה י"ח, אם לא שיאמר תחילה שיהיה לשם מצוה. ולכן קצ"ע.

מצות שמורות, שנתערבה בהן מצה שאינה שמורה ונתבטלה, יש אומרים שיוצאים בכל א' מהן ידי חובת אכילת מצה בליל פסח. וכן חיטים שבא על מקצתן לפני פסח גשם, ונתערבו בחיטים אחרות ונתבטלו, ואפו מחיטים אלה מצות מצוה, יש אומרים שיוצאים בזה י"ח, דגם במצות עשה אמרינן דהביטול הופך את מיעוט האיסור כמו הרוב, ויש חולקין. וראוי להחמיר בזה [ילקו"י (עמ' 401) עפ"י חזו"ע (ח"א מהדו"ק עמ' ש"ט-ש"י. ח"ב עמ' קס"ד הערה י'). יבי"א (ח"ג סי' כ"ה, וח"ה חיו"ד סס"י ח'). וראה מ"ב (סי' תמ"ז סקל"ג)].

[76]עו. מה שכתבנו שנחלקו הפוס' מאימתי צריך לשומרן שלא יפלו עליהן מים, זאת משום שכתב הרי"ף בפרק "כל שעה" (דף י"ב ע"א), דמיבעי ליה לאיניש לנטורא קמחא דפסחא מעידן קצירה. וכ"כ הרמב"ם (בפ"ה מחו"מ ה"ט). והב"ד הטור ומרן בב"י (סי' תנ"ג). וכתב מרן שם דנראה שלדעתם הוי לעיכובא. ואף הרוקח (בסי' רס"ג) כתב דבעי שימור משעת קצירה. והב"ד כה"ח (סי' תנ"ג סקנ"ט), וכתב עו"ש שמשמע מדברי הרמב"ם דכל מצה שאדם אוכל בפסח, לכתחי' צריך שימור משעת קצירה ושכ"מ קצת מהרי"ף, וכ"כ הגחיד"א בברכ"י משם מהר"י זיין, שלכתחי' צריך שימור משעת קצירה המצות שאוכל בכל הפסח, לדעת הרי"ף, הרמב"ם וקצת גאונים. אלא שהטור כתב בשם הרי"ף דוקא גבי מצות מצוה. וכ"כ שה"ג על הרי"ף בשם הריא"ז. וכ"כ הר"ן, וכ"כ מרן בב"י, וכ"פ בשו"ע, דהו"ד במצות מצוה. וכ"כ הלבוש, הב"ח, הח"י והחמ"מ.

אלא שבאמת הטור שם (בסי' תנ"ג) כתב בשם אביו הרא"ש שא"צ שימור אלא משעת טחינה. והוסיף, שכן נוהגין באשכנז ובצרפת לשומרן משעת טחינה, לפי שאז מקרבין אותן אל המים שטוחנים בריחיים של מים. וכ"כ בשאילתות, דלא נפיק ידי חובתו אלא במצה דמינטרא מחימוץ מן כד נפל מיא עילויה. ע"כ. ועוד כתב הרא"ש, שמה שאמרו דאפ"ה לא הדר ביה רבא, כלומר אפי' שנדחו דבריו דהוה בעי למימר דשימור דלישה לאו שימור הוא, אפ"ה לא הדר ביה ומחמיר ע"ע היה משעת קצירה. וכן ממ"ש גבי מה בריה דרבינא, משמע דאיהו לבד היה מחמיר, וכל שאר החכמים לא נהגו כן. וכן מדקאמר רב הונא בציקות של עו"ג וכו', ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, משום דלא עביד ליה שימור משעת לישה, משמע הא אם לקח הקמח מעו"ג, ולש אותו, א"צ לאכול כזית מצה באחרונה עכת"ד. והב"ד בב"י, והוסיף, דלרא"ש משמע, שכוונת השאילתות במה שאמרו "מצה דמינטרא מחמץ, מן כד נפל מיא עילויה", היינו דבעי שימור משעת טחינה, דמאז קרוב ליפול עליו מים. אלא שרבינו ירוחם כתב בשם השאילתות, שאינו יוצא י"ח מצה אלא ששמרה מחימוץ משעה שנפלו עליו מים מקצירה.

ובאמת שגם הר"ן (ס"פ כל שעה) כתב ע"ד הרי"ף (שם) דודאי למצוה מן המובחר הכי עדיף שפיר. והב"ד מרן שם בב"י. וכ"כ השה"ג בשם הריא"ז. וכ"כ הכלבו, וכ"כ הלבוש והגר"ז. וכדלקמן. והב"ד כה"ח (סקס"ח).

ואמנם היו שהתירו לעשות את מצות המצוה בשעה"ד אף אם נשמר הקמח רק משעת לישה. שכ"כ הטור (בסי' תנ"ג שם) בשם גאון: ליקח קמח מן השוק בשעת הדחק מותר, ויוצאין בו, דלא מחזקינן איסור. אבל לכתחי' בעי שימור. עכ"ל. והב"ד המ"א וכה"ח [(סקע"ד), עיי"ש בדין אם שרי ליקח כן גם מגוי. וכדלקמן]. וכ"כ הנימו"י בשם הריטב"א, שאף שהרי"ף כתב דבעי לשימורי משעת קצירה, מלשונו משמע שבדיעבד אינו מעכב, ואין זה אלא למצוה. והב"ד בחזו"ע (עמ' ק"ג), וכתב שכ"ה בתשו' הגאונים שערי תשובה (סי' צ"ה ורצ"ג).

ומה שכתבנו שנכון לכתחי' להחמיר ולקחת מצות שמורות משעת קצירה, זאת משום שמרן שם כתב ש"טוב לשמרן שלא יפלו עליהם מים משעת קצירה". והיינו שאין זה מעיקר הדין, אלא שטוב לנהוג כן. וכן כתבו בדעת מרן הפר"ח (באותו סעי'), בה"ל (שם ד"ה "טוב"), חזו"ע (ח"ב עמ' קס"ג הערה ט') וש"א.

וטעם הסוברים דבעי שימור כבר משעת קצירה, משום דקודם הקצירה, כשעדיין היו החיטים מחוברים, אין לחוש שיחמיצו אפי' שידעינן שירדו עליהן גשמים, אא"כ היו החיטים יבשים לגמרי ואינם צריכים עוד לקרקע, שאז אם ירדו עליהם גשמים יחמיצו [עפ"י מרן (סי' תס"ז ס"ה), לבוש, מ"ב (סי' תנ"ג סקכ"ב) וכה"ח (סקס"ט)]. ולכן המנהג לקצור את הדגן למצה השמורה בעודן לחים קצת (ח"א. מ"ב שם).

ומה שכתבנו בלשון זו ש"נכון להחמיר לכתחי'", משום שכ"כ הבה"ל שם, דלכתחי' בודאי נכון להחמיר וליקח מצה השמורה משעת קצירה. וכ"כ בבה"ל (רס"י תפ"ב), שיש מחמירין בכך. וכ"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' קס"ג), שזו מצוה מן המובחר.

ואע"ג שכמה פוס' כתבו שזו מצוה מן המובחר, אך אינה מעיקר הדין, וכנ"ל, מ"מ חלק ע"כ הפר"ח, וכתב שכזית המצה של חיוב לילה הראשון חייב מדינא להיות משומר משעת קצירה, ואינו יוצא י"ח אף בשעה"ד אם אינו שמור משעת קצירה, ודלא כהשו"ע. וכדברי הפר"ח נמצא בכמה ראשו', וכנ"ל, ששימור הוא דוקא משעת קצירה. אלא שהמקו"ח השיג ע"ד הפר"ח, וכתב דהוא נגד כל הפוס' רוא"ח. והביא ראיה מירו' מס' חלה, דאינו מעכב אף שלא נשמר משעת קצירה. וכ"כ הנה"ש להשיג ע"ד הפר"ח מכמה פוס', וסיים שפסק השו"ע נכון וקיים. וכ"כ הנוב"י (מהדו"ת סי' ע"ט), דלית דחש להא דהפר"ח, אלא המהדרין מן המהדרין. והב"ד השע"ת, וכתב דהאידנא רבים שתו עצמם כמהדרין, ומחזירין על הגרנות שיהיה להם חיטים שמורים משעת קצירה עכ"פ לצאת י"ח מצת מצוה. והביאו דברים אלה הבה"ל (סי' תנ"ד ד"ה "טוב"), כה"ח (סקס"ח) וחזו"ע (ח"ב עמ' קס"ג הערה ט'). וכתב עוד בחזו"ע, שאף המאירי (פסחים דף מ' ע"א) כתב שאין סרך חובה לעשות שימור לשם מצוה משעת קצירה, וזו למצוה מן המובחר. ע"כ. והוסיף, שכן מוכח מלשון מרן (בסי' תע"ז ס"ב), שכתב: "ובמקום שנהגו לעשות שימור משעת קצירה". ולכן בזמן המהומות במצרים, סמכו ע"כ לקחת חיטים מהנכרים לעשיית המצות. וראה לקמן מש"כ לענין הברכה.

כתב הגחיד"א במחב"ר, שברוב הקהילות המפורסמות נהגו דמצת מצוה היא משעת קצירה, ועושין לכל בני העיר שיזכו במצות מצוה משעת קצירה. ובארץ הצבי נהגו רבים שכל המצות בפסח תהיינה משעת קצירה. והב"ד כה"ח (סי' תנ"ג סקס"א) וחזו"ע שם (וכתב בשמו שכן המנהג בירושלים ת"ו מקדם, שכולם מקפידים שמצת המצוה תהיה שמורה משעת הקצירה). וכדלעיל בהערה הקודמת. עיי"ש מש"כ בשם הח"א. וראה עוד בחזו"ע (ח"ב עמ' ק"ב סעי' י"ג ובהערה נ"ט שם, ובעמ' קס"ג שם).

ראוי שאת כל החיטים המיועדים למצות, ולאו דוקא אותם המיועדים למצה שמורה, יקצרו וימכרו דוקא בהשגחת תלמיד חכם ירא שמים [הרח"ף במל"ח. כה"ח (שם סקס"ב)].

המנהג לאכול את כל המצות בפסח דוקא ממצות שמורות משעת קצירה, אין בו לא משום יוהרא, ולא משום מחלוקת, ולא משום "לא תתגודדו" [דברי יוסף (סי' מ"ה). הגחיד"א בברכ"י. שע"ת. מל"ח. כה"ח (סקס"ג)]. ולא יחוס על ממונו אם ביוקר יעמדו לו החיטים, שהרי ישראל עמדו ביוקר לה' יתברך כשהוציאם ממצרים, וכמ"ש חז"ל עה"פ "הבן יקיר לי אפרים". וידוע שהוצאות המועד, אם מוסיף מוסיפין לו [מל"ח, כה"ח (סי' תנ"ג שם)].

כתב הפר"ח, שמי שנהג לאכול את כל המצות דוקא שמורות משעת קצירה, א"צ התרה. אלא שהג"ר יונה נבון (בעל הנחפה בכסף, רבו של הגחיד"א) חלק עליו, וכתב דבעי התרה. והב"ד הגחיד"א בברכ"י, וכתב שכן דעתו נוטה. ועוד כתב שם הג"ר יונה נבון, דגם מי שנהג שלא לאכול מצה בשאר ימי הפסח, אלא פירות, אף שיש לצדד שאין להתירו בזה, וגם בנוהג לאכול כל המצות משעת קצירה, דאין להתירו, מ"מ העיקר להלכה דסגי בהתרה בחרטה [ברכ"י. שע"ת. והביא דברים אלה כה"ח (שם סקס"ד)].

כתב השע"ת, שהנכון שכל מי שרוצה לנהוג פרישות בחומרות אלה או כיוצא בהן, יתנה בפירוש שאינו מקבל ע"ע לנהוג כן תמיד, אלא באותה פעם בלבד, דזימנין מיתרמי דלא אפשר ליה למעבד הכי ואתי לקלקולי. ואם שכח להתנות נראה דסגי ליה בהתרה בחרטה, וכמש"כ הברכ"י, וכנ"ל. והב"ד כה"ח (שם סקס"ה).

וראה עוד בענינים אלה בכה"ח (סי' תנ"ג ס"ק ס"ו וס"ז).

ומה שכתבנו שמעיקר הדין מותר ליקח למצה קמח השמור משעת טחינה, כ"מ מדברי מרן שם (בסי' תנ"ג), שכתב שטוב לשמור החיטים שלא יפלו עליהם מים משעת קצירה, "ולפחות משעת טחינה". וכ"כ בהדיא המ"ב בבה"ל (רס"י תפ"ב ד"ה "מצה"). וכ"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' ק"ב הערה נ"ב ועמ' קס"ג הערה ט'). עיי"ש. והוסיף בבה"ל (שם), שבודאי אפשר לסמוך על דעת השו"ע ולברך על מצה שמורה משעת טחינה, את ברכת "על אכילת מצה".

והטעם דבעי שימור משעת טחינה, לפי שאז מקרבין את החיטים אל המים, שטוחנין בריחיים של מים (הרא"ש, והב"ד הטור והב"י). וכתב המ"א, דמשמע שבמקום שטוחנין בריחיים של חמור או שהרוח מוליך הריחיים א"צ שמירה. מיהו גם שם רגילין לרחוץ החיטים. ע"כ. והיינו שבמקום שרגילים לרחוץ החיטים, אף שטוחנין בריחיים של חמור או שהרוח מוליך הריחיים, צריך שמירה [מ"ב (סקכ"ג). שעה"צ (סקל"ג). כה"ח (סק"ע)]. וראה עוד בענינים אלה בכה"ח (סקע"ב).

ומה שכתבנו שבשעת הדחק מותר לקחת לצורך מצות מצוה קמח מחיטה שמורה משעת לישה, כ"כ מרן (סי' תנ"ג שם), בה"ל (רס"י תפ"ג), כה"ח (באותו סי' סק"א) וש"א, שבשעה"ד מותר ליקח קמח מן השוק. ע"כ. והיינו שימור משעת לישה. ומשמע מהגמ' דאי לא עביד שימור משעת לישה אלא רק משעת אפיה, אינו יוצא בה י"ח מצת מצוה [עו"ש. כה"ח (סקע"ה)].

והטעם דסגי בשעה"ד בשימור משעת לישה, דסמכינן אהני פוס' דס"ל דעיקר השמירה הוא מלישה ואילך, וקודם לישה לא בעינן שימור להדיא, אלא אפי' בסתמא לא מחזקינן איסורא [טור בשם גאון. ט"ז. מ"ב (סקכ"ד). כה"ח (סקע"ד) וש"א]. ואפי' במקום שלותתין החיטים הדין כן, דמסתמא אין שורין עד שתחמיץ, אלא מציפין עליהם מים ומדיחים אותם, וטוחנים אותם מיד. ואע"ג דפסק השו"ע (בסי' תנ"ג סעי' ה') דהאידנא אסור ללתות, שאני הכא שהוא שעה"ד (ט"ז, ח"י וש"א). ועוד, שמא באמת לא לתתו חיטין אלה (פמ"ג). וכתבו האחרו' (מ"א, א"ר וש"א), שעכשו המנהג לרחוץ החיטין, וגם להשהות אותם במים, ולכן אסור ליקח קמח מן השוק אפי' בשעה"ד, דהוי ממש כדגן שטבע, שמבואר (בסי' תס"ז ס"ב) דאפי' בדיעבד אסור מדינא דש"ס, וגרע מלתיתה. וכ"מ ממש"כ בב"י (סי' תמ"ב) בשם תה"ד, שמחזיקין הסולת לחמץ גמור, מפני שלותתין החיטים. ואפי' בשאר ימות הפסח אסור ליקח חיטין אלה למצות, וכ"ש למצת מצוה. ויש הרבה פוס' הסוברים דאפי' להשהות חיטים אלה בבית ג"כ אסור משום "בל יראה", וכמש"כ הרמ"א [(בסי' תס"ז ס"ב), מ"א, ח"י, א"ר ועוד אחרו'. ולא כמו"ק]. ואף אם עבר ושהה, הח"י והגר"ז אוסרין, והא"ר בשם זקנו מתיר למוכרם לעכו"ם לאחר הפסח, דעכ"פ אינו אלא ספק חמץ. והביאו דברים אלה המ"ב (סקכ"ד) וכה"ח (סקע"ו). וע"ע בענין זה בכה"ח (סקע"ז).

כתבו הפוס', שמסתימת לשון מרן דבשעה"ד שרי ליקח קמח מן השוק, משמע דאפי' מהגויים שרי ליקח, דלא מחזקינן איסורא, אלא שצריך לרקדן מתחילה שמא יש בהן פירור חמץ, וכמבואר בשב"ל בשם רש"י, וכ"כ עוד כמה ראשו'. אלא שבחידו' הריטב"א לפסחים מחמיר מאוד בזה, שכתב דמסתמא קמחן של עכו"ם אסור בפסח, דהא ע"י טחינה בריחיים של מים שכיח למיעל בהם מים, וכן דעת הרא"ה. וכתב עוד, שאפי' קמח של ישראל הנשאר משאר ימות השנה שלא נזהרו בו כראוי, יש לפקפק בו. וסיים, שמ"מ קמח של ישראל לא אסרינן בדיעבד, אבל של עכו"ם אסור. ורבותיו הסכימו שאפי' בשעה"ד אין מתירים אותם כלל. והגאונים כתבו דמותר ליקח קמח מן השוק בשעה"ד, ויוצא בה י"ח. וכתב ע"כ הריטב"א, דכל היכא דלית ליה קמחא אחרינא בשום צד כלל, עושה מצה מקמח של עכו"ם ואוכל ממנה כזית למצוה. דהאי איסור משהו הינו מדרבנן, ובמקום מצוה דאו' לא חיישינן. והב"ד המ"ב בבה"ל (שם ד"ה "מן השוק") וכה"ח (סקע"ד). וסיים בבה"ל, דמשאר הראשו' משמע דלא מחמרינן בדיעבד, ואפי' כל ימי הפסח מותר. עיי"ש. וכה"ח (שם) כתב, שלכן כל היכא דאפשר לא קנינן מעכו"ם אפי' במקום דליכא חשש לתיתא.

מותר ליקח חיטים מן השוק אפי' שלא בשעה"ד, דיקיים שמירה משעת טחינה ואילך. אכן ליקח חיטים מבעל הריחיים אסור אפי' בדיעבד, דהא רגילים הטוחנים לרוחצם במים תחילה [ט"ז. מ"ב (סקכ"ה)].

בשעה"ד עדיף לקחת לצורך מצות המצוה קמח שיפון או שיבולת שועל מאשר קמח חיטים מהשוק, כיון שאת זה לותתים, ואת זה לא לותתים [פמ"ג. בה"ל (סי' תנ"ג ד"ה "ובשעת הדחק")].

כתב הח"א, שמנהגם שאין לוקחים קמח מן השוק אפי' בשעה"ד, וצריכים להזהר שלא יבואו מים או גשמים על החיטים, דאז אפי' לא נתבקעו, אסורות. ע"כ. וראה מרן (סי' תס"ז ס"ב).

ומה שכתבנו שדין שמורה משעת לישה תלוי במציאות אם לותתים את החיטים במים, כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. והוסיף, שאמנם כל כמה שנים משתנה המציאות ומשתנה דין הקמח, וכיום (בשנת תשנ"א) הקמח המצוי בשוק (שאינו שמור משעת טחינה) הינו חמץ גמור. אך כאמור, זה תלוי בלתיתה של החיטים. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שבדר"כ בארץ רוב החיטים הינן לתותות, והקמח הינו חמץ גמור. עכת"ד.

ולענין ברכת "על אכילת מצה" כשאוכל מצה שאינה משומרת משעת קצירה, או שמשומרת אפי' רק משעת לישה, הנה מדברי מרן שכתב (בסי' תנ"ג) שבשעה"ד יי"ח בשמורה משעת לישה, וסתם לענין הברכה, משמע דיכול וצריך לברך עליה "על אכילת מצה". דאל"כ הו"ל לפרש שלא יברך ע"כ. וכ"כ בהדיא הבה"ל (סי' תנ"ד ס"ד ד"ה "טוב"), שאף אם לא ימצא מצה שמורה מעת קצירה, מ"מ בודאי נוכל לסמוך על דעת השו"ע ולברך ברכת "על אכילת מצה". וכ"כ כה"ח (סי' תפ"ב סק"א), שאם יש רק מצה משומרת משעת לישה בכמות הנצרכת, יעשה עמה הסדר הכתוב (בסי' תע"ה), ויברך עליה ברכת "המוציא" ו"על אכילת מצה", ויאכל את המצה הזו גם לאכילת כורך ואפיקומן. ע"כ.

ואמנם בספר אבן ספיר כתב בשם הרה"ג מהר"ר יחיא אל קארה, ראב"ד צנעא, שאמר לו שאין מברכים על מצה שאינה משומרת משעת קצירה. וכתב מחה"ס שם, שהוא כתורה חדשה בעיניו. והב"ד בחזו"ע (ח"ב עמ' קס"ג הערה ט'), וגם הוא דחה דבריו, וכתב דאתכא דמרן סמכינן, ושכן דעת רוה"פ שמברכים ע"כ. והוסיף, שכ"ה מכ"ש לפי מש"כ בשו"ת עונג יו"ט (סי' מ"ב בהערה), דשפיר יוצאים י"ח במצה אפי' אינה משומרת כלל (וכגון שרואה שאין בבצק סימני חמץ), אלא שרק ביטל מצות שימור. ע"כ. ושכ"כ בשו"ת אזני יהושע, שאין מ"ע דשמירת המצות תלויה במ"ע ד"בערב תאכלו מצות", ואפשר לזה בלא זה.

ואף דקיי"ל סב"ל, ואפי' נגד מרן, מ"מ הכא יש לברך משום ספק ספיקא. שמא השימור אינו אלא למצוה. ואת"ל שהוא לעיכובא, שמא בכ"ז המצוה של אכילת מצה מתקיימת, ורק ביטל מצות שימור. ובספק ספיקא במצוה דאו' ברוכי מברכינן, כמ"ש גבי ספירת העומר (בס' תפ"ט). וכ"ש לפי מש"כ בתשו' הרדב"ז, שכל מחלוקת שהיא על הברכה עצמה, אמרינן סב"ל, שמא יוציא ש"ש לבטלה. אך כשהמחלוקת היא על עשיית המצוה עצמה, לא אמרינן סב"ל, וצריך לברך. שהרי לדעת הפוס' שמכשירים את המצוה באותו אופן, שפיר מקיים המצוה. וכן מצינו שמברכים על תפילין של רש"י, אע"פ שלדעת ר"ת הם פסולים. והביא שם בחזו"ע עוד פוס' דס"ל הכי. ולמרות שגם כלל זה לא יצא מידי מחלוקת, מ"מ בצירוף הס"ס אין לפקפק בזה כלל, ובפרט שהעושה כהוראות מרן אף בסב"ל אין מזניחין אותו, שהרי הספרדים קבלו הוראותיו. ולכן הבא להחמיר שלא לברך הריהו גורם עגמת נפש לקהל ישראל בליל התקדש החג, והמברך יבורך. ע"כ דברי החזו"ע.

וראה עוד בענינים אלה במ"ב (סקכ"ה) מש"כ בשם הט"ז, וכה"ח (סי' תנ"ג ס"ק ע"ח, ע"ט ופ').

[77]עז. מה שכתבנו שאם יש לו כזית א' ממצה שמורה משעת קצירה, ושאר הכזיתים משעת טחינה, שיניח את כזית השמורה משעת קצירה כמצה האמצעית, ויקחנו לברכת "המוציא" ו"על אכילת מצה", ואת הכריכה והאפיקומן יאכל משאר המצות, כ"כ הח"א בנשמת אדם, וכ"כ המש"ז וכה"ח (סי' תפ"ב סק"ב). וכן הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל [ומש"כ (שם) כה"ח שכ"כ המ"ב בבה"ל, לא מצאתי כן אלא גבי המקרה ששאר המצות שמורות משעת לישה. ראה בה"ל (רס"י תפ"ב)].

ומה שכתבנו שכ"ה אם יש לו כזית א' שמורה משעת קצירה והשאר שמור משעת לישה, כ"כ הגר"ז, הח"א, המ"ב בבה"ל (סי' תפ"ב ד"ה "מצה") וכה"ח שם (סק"ב). והוסיף בבה"ל, דהיינו שנוהג כמו שנוהגים תדיר. ושכן מתבאר מדברי הט"ז, ושכן מצדד הפמ"ג. ע"כ. ואכן הט"ז (בסי' תפ"ב) כתב, שמש"כ מרן גבי מי שיש לו רק כזית מצה א' משומרת, שיקחנו לאפיקומן, ויברך עליו "על אכילת מצה", דהו"ד לדעת הרי"ף. ולדעת הרא"ש, יאכל מיד כזית המצה השמורה, ויברך עליו "המוציא" ו"על אכילת מצה", ולבסוף יאכל דלא מינטר. וממה שהקשו ע"ד הרא"ש בזה מדברי רב הונא, שאדם ממלא כריסו מבציקות עכו"ם, ובלבד שיאכל כזית באחרו', תירץ הט"ז שם דיש לחלק בין בצקות של עכו"ם לבין מצה דלא מינטרא. דהא הרא"ש קאי על דברי הרי"ף, ולהרי"ף מצה שאינה שמורה משעת קצירה דינה כלא מינטרא. ולכן לרא"ש אם יש לו רק כזית א' שמורה מקצירה, והשאר מטחינה או מלישה, לדעתו בהבנת הרי"ף יאכל השמורה משעת קצירה בתחילה. ורק בבצקות של עכו"ם יאכל השמורה כאפיקומן, וגם יצא בה י"ח, דאין לו מצות אחרות כלל, ואפי' לא מצות שמורות משעת לישה, שלרא"ש באמת יכול לאוכלן בתחילה שהרי לדעתו סו"ס גם להן דין שמורות. ובסוף דבריו כתב שם הט"ז, שאכן ראוי לקבוע הלכה כרא"ש בזה, והיינו שכשיש לו כזית א' שמורה משעת קצירה, והשאר מטחינה או מלישה, יקח זו שמקצירה בתחילה, ויברך עליה "המוציא" ו"על אכילת מצה", והשאר יאכלם לאחר מכן לכורך ולאפיקומן (ולפי"ז יוצא שאוכל רק ג' כזיתים: כזית א' שעליו מברך את ב' הברכות, כזית א' לכורך וכזית א' לאפיקומן. וכ"מ מהרא"ש, הט"ז והבה"ל). ולכן כתב הבה"ל שהט"ז ס"ל שיאכל השמורה מקצירה בתחילה, שהרי פסק כרא"ש במקרה שיש לו עוד שמורות משעת לישה. וראה בחזו"ע (ח"ב עמ' ק"ע סוף הערה ג') מש"כ ע"ד הט"ז.

ומה שכתבנו שכ"ה בכזית א' שמורה משעת טחינה והשאר משעת לישה, כך הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שבני"ד יקח הכזית ממצה שמורה משעת טחינה למצה האמצעית, ויאכלנו לאחר ברכת "המוציא" ו"על אכילת מצה", ושאר המצות השמורות משעת לישה יקחן לכורך וכו'. עכת"ד (למרות שלפי מש"כ הט"ז בהבנת הרא"ש לשיטת הרי"ף, הרי אין נ"מ בין שמורה משעת טחינה לבין שמורה משעת לישה, ששתיהן אינן שמורות לדעת הרי"ף - מ.ה.).

והטעם בכל זה, משום שממילא יכול לקיים מצות אכילת שאר הכזיתים בשאר המצות, ורק לוקח הכזית המובחר לקיים המ"ע דאו' בתחילת אכילתו.

ומה שכתבנו שיש מהספרדים החולקים ע"כ, שכן היא דעת הגר"מ אליהו זצ"ל. ותחילה אמנם נטה לומר כמו שכתבנו, שכשיש לו כזית א' של שמורה משעת קצירה, והשאר שמור משעת טחינה או לישה, יקח את השמורה משעת הקצירה לכזית הראשון ל"המוציא" ו"על אכילת מצה". אך משעיין שוב בדין זה באריכות, הורה לי שלדינא יקח הכזית שמורה משעת קצירה לצורך האפיקומן, והשאר יקח לברכת "המוציא", "על אכילת מצה" ולכורך. ואמר לי שלדעתו כן הדין אף לאשכנזים, ושכן היא דעת מרן. ומש"כ מרן (בסי' תפ"ב) אינו דוקא אם יש לו רק כזית א' שמורה, אלא גם אם יש לו כזית א' משמורה מעולה יותר משאר השמורות. ועוד שאלתיו, במקרה זה שלוקח לדעתו את כזית השמורה משעת קצירה לשם האפיקומן, מתי יברך את ברכת "על אכילת מצה". שהרי לכאו' נראה שיברך זאת על השמורה מקצירה, אך א"כ יוצא שמברך לאחר שמעיקר הדין כבר קיים המצוה בשמורות משעת לישה או טחינה. וענה לי, שאכן יברך ברכה זו לפני אכילת המצה הראשו' שאוכל, אפי' שהיא שמורה רק משעת טחינה או לישה. דאל"כ יוצא שמברך על אכילת המצה לאחר שכבר מילא כריסו ממצות שגם הן כשרות מעיקר הדין. עכת"ד. ולאחר מכן חזר על דעתו זו בכמה הזדמנויות.

בשו"ת עונג יו"ט (סי' מ"ב בהערה) כתב, דשפיר יוצאים י"ח גם במצה שאינה משומרת לשם מצוה, אלא שרק ביטל בזה מצות שימור. אך אין השימור מעכב. וכ"כ בשו"ת אזני יהושע (חאו"ח סי' א'), שאין מ"ע של שמירת המצות תלויה במ"ע של אכילת המצה. והב"ד בחזו"ע (ח"א עמ' תשפ"ח), וכתב שמדברי המנהיג בשם רבינו יצחק מדנפיר משמע שא"א לצאת י"ח מצה באכילת מצה שאינה משומרת. ולכן קודם המצה לאכול בצקות של גויים. דאל"כ כיצד יברך אח"כ "על אכילת מצה" לאחר שמילא כריסו ממצות. ואמנם הט"ז (בסי' תפ"ב) כתב שבצקות של גויים אין עליהם שם מצה כלל. עיי"ש בחזו"ע שהאריך בזה.

[78]עח. כבר כתבנו לעיל בסעיף הקודם, עפ"י המכילתא והגמ' בפסחים, שצריך לשם מצת מצוה לשמר את המצות מפני חימוץ. אלא שיש עוד דין בזה, והוא עשיית המצה לשם מצת מצוה. וכתב רב אחאי גאון בשאילתות (פר' "צו" סי' ע"ו), שאם לש את העיסה חרש, שוטה או ילד קטן שאינם חייבים במצוות, אע"פ שאפה אותה ישראל שחייב במצוות, אין יוצאים י"ח במצה זו. וכ"פ בתשו' הרשב"א (סי' כ"ו), שכיון שהמצה שיוצאים בה י"ח בפסח צריכה מן התורה שימור לשם מצוה, וכמו שדרשו חז"ל מהמקרא "ושמרתם את המצות", דיעשה לה שימור לשם מצוה, לפיכך אם לשו חש"ו את המצה, אע"פ שישראל גדול ובר דעת עומד על גביהם ואומר לשם מצת מצוה, אין יוצאים במצה זו י"ח. עכת"ד. וכ"כ בחידושיו לחולין (דף י"ב ע"א). וכ"פ הראבי"ה בפסחים (סי' ת"פ), האו"ז (ח"ב סי' רמ"ט) והמ"מ (פ"ה מהל' חו"מ ה"ט). והב"ד ביחו"ד (ח"א סי' י"ד).

ומרן בשו"ע (בסי' ת"ס סעי' א') כתב אף הוא, שאין לשין מצת מצוה ולא אופין אותה ע"י א"י, ולא ע"י חרש שוטה וקטן. עכ"ל. והסביר שם המ"ב (סק"ג) הטעם כנ"ל, דמשמע מהפס' ד"ושמרתם" דשמירה שאתה משמרה שלא תחמיץ התכוון לשם מצה של מצוה. ונכרי וחש"ו לאו בני שימור נינהו. והוסיף, דהסכימו הרבה פוס' [כמבואר בטור ובב"י. וכ"ה גם דעת הריטב"א, האבודרהם והמנהיג. (שעה"צ סק"ג)] דאפי' ישראל עומד על גביהם ומזהירם שיכוונו לשם מצת מצוה, ג"כ לא מהני ואינו יי"ח אפי' בדיעבד. ויש מהפוס' המקילים בעומד ע"ג [דעת רה"ג. וכ"כ הריטב"א בשם הרא"ה להקל אך מטעמא אחרינא, דהכא לא בעי עשיה לשם מצוה, רק שימור לשם מצה דכתיב "ושמרתם", וזה סגי אפי' בא' עומד ע"ג ומכוון לשם מצה. וכתב הריטב"א שכן היה דן הרא"ה להלכה ולא למעשה. ובתשובת מהר"ח או"ז (הוא בנו של רבי יצחק או"ז שהזכרנו קודם שהחמיר בזה) נטה להקל בזה, משום דמצרפינן לזה מחשבת העומד ע"ג. והביא שם דברי רבו הר"ר יצחק שהחמיר בזה (ונראה משם שאין הכוונה לאביו. ומ"מ מהר"ח שם לא פסק כדברי רבו הר"ר יצחק. וכ"ז הוא בתשובותיו. ומ"מ בספרו של מהר"ח, "קיצור האו"ז", נראה שאין דרכו לחלוק על אביו, הר"ר יצחק, דשם הוא רק מקצר דבריו, ולעיתים במקום שאביו סתם ההלכה, הכריע מהר"ח באותו דבר) וכן המהרי"ל חלק ע"ד המהר"ח או"ז בזה. והב"ד בשעה"צ (סי' ת"ס סק"ד)]. ובפרט שיש להקל בכך אם הישראל העומד ע"ג מזהירן שיכוונו בעשייתם לשם מצה, דאז אמרינן דאדעתא דישראל קעביד [מ"א. וכתב בשעה"צ שם (סק"ה), שלפי"ד הרא"ה והר"ח או"ז שרי אף בלא מחשבת העכו"ם וחש"ו, אלא כיון שישראל העומד ע"ג כל זמן לישתן שומר שתעשנה המצות לשם מצת מצוה די בזה]. וכתבו הב"ח והמ"א, דיש לסמוך ע"כ כשא"א בענין אחר. ועוד כתב המ"א, שטוב שהישראל בעצמו יסייען קצת. ומוטב לעשותן ע"י חש"ו מאשר עכו"ם.

וכתב בתשו' משכנות יעקב (סי' כ"א), דאף לדעת המקילין בעומד ע"ג, לא יסתפק במה שאמר לו פ"א קודם העשיה שיכוון לשם מצוות מצה, אלא צריך להזהירו בכל שעה ושעה ע"כ, כדי שלא יסיחו דעתם מזה. והביא דברים אלה במ"ב (שם סק"ג).

יש לדון גבי נער בן י"ג שנה ויותר שהתעסק באפיית המצות, אי צריך לבודקו אם הביא ב' שערות. ר' ביבי"א (ח"ז חאו"ח סי' מ"ו) שהיקל בכך, ושא"צ בדיקה. וע"ע במ"ב - דירשו (סי' ת"ס הערה 11) שהחמירו, ורק אם גדול עע"ג הקלו.

וגבי מקרה שקטן התעסק עם הבצק זמן מה כדי שלא יחמיץ וכעת לא יודעים אלו מצות נאפו מבצק זה כדי להוציאן, ר' חזו"ע (פסח עמ' ע"ח). וע"ע ביבי"א (ח"ט או"ח סי' מ"ד וסי' פ' סק"ו).

ועוד בענין א' משלבי האפיה שנעשתה ע"י קטן, ר' בבה"ל (רסי' ת"ס ד"ה "וקטן"). מ"ב (שם סק"א), יבי"א (ח"א חאו"ח סי' כ"ד וח"ז או"ח סי' מ"ו סק"א) ופסתש"ו (סי' ת"ס סק"ד).

וע"ע פרטי דינים בזה בבה"ל (רס"י ת"ס ד"ה "אין"), שהאריך בגדר מהו שלב עשיית המצות דבעי שימור לשם מצת מצוה. ועיי"ש (בד"ה "ואין אופין") בענין אפיית והכנסת המצות לתנור ע"י עכו"ם.

ומה שכתבנו שלכתחי' יש לומר זאת בפיו, כ"כ המהרי"ל בהל' תיקון המצות. וכ"כ המש"ז (בסי' ת"ס סק"א). והב"ד הבה"ל (רס"י ת"ס ד"ה "אין לשין"). והוסיף עו"ש בבה"ל בשם המש"ז, דמ"מ בדיעבד אם לא אמר כן, די במחשבה בלבד (וכ"כ בבה"ל "מי" סי' תפ"ב). וזה בלישה ואפיה דמצה, דסתמא לשמה. משא"כ בטחינה וקצירה צ"ע. עכ"ל המש"ז. וכתב ע"כ הבה"ל, דמדבריו נראה דאם לא חשב הישראל בשעת לישה ואפיה לשם מצה, אפי' בדיעבד אינו יוצא בה. ושכן משמע מרש"י דפירש (בגמ' דף ל"ח) "ושמרתם" וגו', לשם מצה. כל שימור שאתה משמרה התכוון לשם מצה של מצוה. ומשמע מלשונו דסתמא אינו מהני. אמנם בחידושי הריטב"א לפסחים (דף מ' ע"א) כתב, דאם לש ישראל העיסה, כיון דכל דקעביד, לפסח קעביד, זהו כאילו פירש לשם מצוה. ודוקא בשעת לישה דסתמא דקיימא להכי. אך שימור דקצירה, שאין סתם קצירה לכך צריך שיזכור לשם מצוה. ובעכו"ם שאין לו חלק במצוה, אפי' בשעת לישה לא עביד לשם מצוה. וה"ה גבי חש"ו. עכת"ד. וכתב ע"כ הבה"ל, דהא קמן דס"ל דבישראל גדול, סתמא לשמה קאי. וקצת תימה, דמי עדיף זה מכתיבת ס"ת באזכרותיהם דסתמא שלא לשמה. ולכן כתב ע"כ דצ"ע. עכת"ד הבה"ל.

וראה עוד מש"כ הנצי"ב בהעמק שאלה (פר' "צו" סי' ע"ו), שהביא שם דברי החמ"מ דס"ל שסתם עשיית מצות לשמה, כמו בקדשים. ורק לכתחי' בעי לומר בפירוש שעושה לשמה. וחלק עליו הנצי"ב בזה וכתב דסתם עשיית מצה אינה לשם מצוה, ואף בדיעבד לא יצא אם לא עשאה בפירוש לשמה. והב"ד ביחו"ד (ח"א סי' י"ד), והביא עוד פוס' דס"ל הכי.

וראה גם במנ"ח (מצוה י') שכתב, שאם המצות נעשו בלא מחשבה לשמה, אין יוצאים בהן י"ח, לפי שבסתמא אין עושין המצות לשם מצת מצוה דוקא, "כי כמה פעמים אדם אוכל מצה ללא פסח". ע"כ. וראה בערוה"ש (סי' תנ"ד סעי' י"ג), ובספ"כ (עמ' ק"ב הערה 8). וראה במ"ב (סי' ס' סק"י) שחילק בשם הח"א בין מקרה שיש לתלות שהעשיה הינה לשם מצוה, כגון אכילת מצה ונטילת לולב, לבין מקום שיש לתלות שהעשיה לא היתה לשם מצוה. כגון התוקע בשופר, דהוא כדי להתלמד. ועיי"ש עוד בבה"ל (ד"ה "וכן").

כתב בהסה"ע (עמ' ל"ז סעי' י"ח), שמי שחשב ממש שלא לשם מצת מצוה, או שחשב שאין צריך לעשות לשם מצה לשמה, אינו יוצא י"ח במצה זו, כשם שאינו יוצא במצת חש"ו.

צריך שבכל מלאכות עשיית המצה יאמרו שעושים אותן לשם מצת מצוה, ומה שאמר זאת האדם נותן המים לקמח, לא מהני לאדם המגבל [ראה רמ"א (סי' תנ"ה סעי' א') שכתב, שאסור לשאוב מים למצות של מצוה ע"י עכו"ם. ואם אפשר אף לשאר המצות ישאב ישראל. וראה עוד רמ"א (סי' תנ"ו סעי' א') שכתב, שטוב לומר בשעת נתינת הקמח למדה (היינו לכלי שבו הקמח), שעושה לשם מצוה. ועיי"ש בבה"ט (סק"ד) שיאמרו שעושים "לשם מצת מצווה" גם בעת שאיבת המים וגם בשעת נתינת המים לתוך הקמח. ע"כ. וכ"כ המ"ב בבה"ל (סי' ת"ס ס"א ד"ה "וקטן"), דע"כ צריך שיהיה בזה כל מעשיהן, היינו נתינת המים לתוך הקמח, והלישה והעריכה (וי"א גם הניקור) והאפיה ע"י גדולים. "ויהיה הכל בפירוש לשם מצת מצוה"]. ועוד כתב המ"ב (בבה"ל סי' ת"ס שם), שדי שיאמר בתחילת מלאכתו, ש"כל מה שאעשה היום בענין המצות יהיה לשם מצת מצוה". וא"צ לומר כן לפני עשיית כל מצה ומצה (בה"ל סי' ת"ס שם). ונראה דר"ל, שאם אותו אדם עושה כמה מלאכות, די שיאמר כן לפני המלאכה הראשונה, כגון נתינת המים לקמח, וא"צ עוד לומר כן לפני הלישה וכדו'. וכן עולה ממש"כ בבה"ל שם, שיש לומר: "כל מה שאעשה היום בענין המצות, יהיה לשם מצת מצוה". והיינו שד"ז כולל כל המלאכות שיעשה באותו יום. וראה בא"א (מבוטשאטש. סי' ת"ס על שו"ע ס"ב), שאם על מלאכה מסוימת של אפיית המצות אמר שעושה אותה "לשם מצת מצווה", משמע מדבריו שאין זה מועיל על מלאכות אחרות של עשיית המצות. ואם אמר כן, צריך לומר גם על המלאכות הבאות שהוא עושה אותן לשם מצת מצווה. וכתב שנכון לומר על כל התעסקות במצות (כגון על לישה, או אפיה, כך הבנתי מדבריו – מ.ה.) שעושה כן לשם מצות – מצוה, או שיאמר כן בתחילת מלאכתו, שכל המלאכות וההתעסקות שהוא יעשה במצות, ה"ז "לשם מצת מצווה". עכת"ד. ועיי"ש אי בכלל צריך לומר זאת בפה, או די במחשבה. וכן דן ע"כ גם בילקו"י (מהדו' תשע"ז. פסח' סי' ת"ס).

החזו"א היה מקפיד שיאמרו בלשון: "כל מה שאעשה היום בעסק המצות, אני עושה לשם מצת מצוה". ולא בלשון: "כל מה שאעשה היום יהיה לשם מצת מצוה" [דינים והנהגות החזו"א (פי"ז סעי' ב')]. ומ"מ מדברי הבה"ל הנ"ל לא נראה כן. וכ"מ מהבה"ל (סי' תפ"ב ד"ה "מי"), דלא כחזו"א.

מי שהפסיק באמצע היום ממלאכת המצות, והסיח דעתו מהמלאכה, כשיחזור למלאכתו יאמר שוב שהוא עושה הכל לשם מצת מצוה. שכח לומר זאת, י"א שיכול לסמוך בדיעבד על מה שאמר בתחילת עבודתו באותו יום [הסה"ע (עמ' ל"ז) בשם הא"א].

נחלקו הפוס' אם מחשבת "לשמה" בעשיית המצות צריכה שתהיה לשם מצוות אכילת מצה בליל ט"ו, או דסגי במחשבה לשם מצה הנאכלת בשבעת ימי הפסח [ראה שו"ע הגר"ז (סי' תנ"ג סעי' י"ד). מנחת ברוך (סוס"י ע"ב). מסגרת השלחן על הקצש"ע (סי' ק"י סקט"ז). חזו"א (סי' קכ"ד פסחים דל"ה, א'). מועדים וזמנים (ח"ז סי' ק"ע). והב"ד הסה"ע (עמ' ל"ז הערה 42). עיי"ש מש"כ ע"כ].

אין מברכים על שימור המצה. י"א משום דהוא רק הכשר מצוה [הסה"ע שם (עמ' ל"ח) בשם הגהות מעשה בצלאל על הריקנטי]. וי"א לפי שיתכן שתחמיץ המצה והוי ברכה לבטלה (הסה"ע שם בשם בנו של הנוב"י).

ועד כמה יש להזהר בענין עשיית המצה לשם מצת מצוה, ראה בבה"ל (סי' ת"ס ד"ה "וקטן") שכתב: וזכורני בימי נעורי היה המנהג בישראל שבעת אפיית מצות, בעל המצות היה אומר וחוזר להעוסקים כמה פעמים שיזכרו שהיא מצת מצוה. ועכשו בימינו נתרופף המנהג הזה, מפני שכמה מדקדקים ליקח מצה שמורה ללילי הסדר, והמצה השמורה נאפה בכל מיני הידור, מפני שעפי"ר לוקחין אותן מרב העיר או משאר הת"ח, וע"כ אין מדקדקין בסתם מצות. אבל באמת יצא שכרנו בהפסדנו, מפני שסו"ס רוב העולם אין לוקחין מצה שמורה ויוצאין בסתם מצה... וא"כ יותר טוב היה המנהג שלפנים, שהיה הבעה"ב עונה ואומר "מצת מצוה" לפני הכל, שזהו כעומד ע"ג. עכ"ל.

[79]עט. בסוף המאה הששית לאלף הנוכחי (בשנת ה' תקצ"ח) הומצאה המכונה הראשונה לעשיית המצות בפסח, ע"י איציק זינגר מראפשוויר שבצרפת. מכונה זו היתה מכנית, ולא חשמלית, והופעלה ע"י סיבוב גלגלים בכח אדם. היא נועדה לעריכת העיסה בלבד, ושאר המלאכות נעשו עדיין בידים. מאז עברה המכונה לעשיית המצות גלגולים רבים, עד שכיום המכונות הן חשמליות הפועלות באוטומציה מלאה, מתחילת נתינת המים לקמח ועד גמר האפיה בתנור, ללא צורך בכח אדם, מלבד הלחיצה על הכפתור להפעלת המכונה.

מעת שהחלו לראשונה לאפות את המצות במכונות, התחבטו ודנו הפוס' בשאלה, האם מצות המכונה כשרות הן. ונראה שרוב המתירים היו במערב אירופה, המקום בו החלו להשתמש במכונה זו. ואילו רוב האוסרים היו במזרח אירופה, לשם הגיעו המכונות רק בתקופה מאוחרת יותר.

יש מהפוס' שטענו, שמצות המכונה כשרות למהדרין גם למצות המצוה בלילה הראשון, ומהודרות הן אף יותר ממצות הנעשות בידי אדם. ויש שטענו שכשרות הן לשאר ימות הפסח, אך לא למצות המצוה בלילה הראשון. ויש שטענו שאינן כשרות אף לשאר ימות הפסח.

ככל שפיתוח המכונה התקדם, עלו שאלות הלכתיות חדשות לגבי כשרות מצות המכונה. יש שטענו שההתקדמות הטכנולוגית הביאה לידי הקלה והסרת החששות שבדברי האוסרים הראשונים. לעומת זאת יש שסברו שאדרבא, הדבר נאסר יותר, ואף המתירים הראשונים היו אוסרים את מצות המכונה שלנו כיום.

אין להכחיש, שבמרוצת השנים התפשטו המכונות לעשיית המצות בכל רחבי העולם, ורוב בתי ישראל, נוהגים לאכול מצות מכונה במשך ימי הפסח, לפחות כמצות שאינן מצות המצוה. אם כי ישנם הממשיכים לאכול אף בשאר ימי הפסח מצות מעבודת יד.

מראשי המתנגדים למצות המכונה היה הג"ר חיים מצאנז, שטען שמצות המכונה הינן "חמץ גמור, ואין להתיר בשום אופן" [שו"ת דברי חיים (סי' כ"ג)]. ולפי"ד אין להתירן אף לשאר ימות הפסח (וכן אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל אליבא דהגר"ח מצאנז. כדלקמן).

טענה אחת טענו האוסרים, שא"א לנקות את המכונות כראוי, שהרי הן מורכבות מחלקים קטנים שלעיתים אינם נראים, ונדבקים בהם פירורי חמץ [ראה ספר מודעה לבית ישראל (סי' ב'), עדותו של הג"ר מרדכי זאב איטונגא, בעל מפרשי הים]. לעומת זאת השיבו המתירים, שגלילי המכונה עשויים ממתכת חלקה ללא חריץ וסדק, וקל מאוד לנקותה כל רבע שעה ע"י מטלית, ואין שום טורח בזה מפני שהם חלקים מאוד [הג"ר יוסף שאול נתנזון בביטול המודעה. החשמל בהלכה (דף 91)]. ועוד אמרו, שעיקר עשיית המצות הוא המהירות בעיסוקה, ואף הזריזים אינם יכולים להגיע למהירות המכונה [ראה ביטול מודעה, שהוא קובץ תשובות גדולי ישראל המתירים מצות מכונה. שם (בעמ' ח') בשם הג"ר יוסף שאול נתנזון, אב"ד לבוב, בעל שואל ומשיב. ושם (דף כ') בשם הג"ר אברהם יעניר, אב"ד קראקא. שם (בדף י"ח) בשם הג"ר יעקב קאפיל ראב"ד וורמיזא. ושם (דף כ"ו) בשם הג"ר מרדכי לנדא]. ועוד אמרו, שהכל תלוי בטיב המכונה ובטיב ההשגחה (ראה ע"כ לקמן).

טענה שניה טענו האוסרים, שלמצת מצוה צריך כוונה לשמה של אדם גדול ובר דעת (וכדלעיל בהערה הקודמת), ומצות המכונה דינן כמצות הנעשות ע"י חש"ו, שאולי הן כשרות רק לשאר ימי החג, אך ודאי שאינן כשרות למצת המצוה [הגרמ"ז איטונגא במודעה לבית ישראל (סי' ב'). וראה עוד ביחו"ד (ח"א סי' י"ד)]. ויש שאסרו משום כך גם למצות לשאר ימי הפסח, משום שהמון העם אינם יודעים להבחין ולחלק בין מצות המצוה לשאר המצות [הגר"ש קלוגר, שם (סי' א')]. והשיבו המתירים, דסגי בזה שהפעלת המכונה נעשית בידי אדם גדול ובר דעת המכוון בעת הפעלת המכונה שעושה כן "לשם מצת מצוה", והרי הכח הראשון של עשיית המצה נעשה כראוי וממילא חשוב הכל כנעשה בידי אדם [ראה יחו"ד (שם) שהב"ד הפוס' בכך. וכן ביבי"א (ח"ד חיו"ד סי' כ' סק"ט). ולקמן (בהערה הבאה טענות מס' 1 ו-7)]. ועוד, שהרי עיקר מצות "לשמה" לא נאמר על מעשה האפיה, אלא על שמירת המצות בחימוץ, והרי זה נעשה כראוי (וראה הערה קודמת).

ושוב טענו האוסרים (טענה שלישית), שבמצות היד חשים העוסקים במלאכה אם נשאר בבצק או בקמח גרגיר חיטה העלול להחמיץ ולאסור את העיסה, משא"כ במצות המכונה [מודעה לבית ישראל, (סי' א')]. והשיבו המתירים שחשש זה רחוק הוא, ואין לחוש לו כלל [הסה"ע (עמ' ס"ב). וכן מסתבר במציאות של ימינו]. ועוד השיבו, שגם במצות מכונה ניתן להרגיש זאת כאשר נותנים לנקרה [הגרי"ש נתנזון (שם דף ג'). ונראה דקאי על מכונה שלא עושה את כל הפעולות במצה. ובמכונות שלנו אין הדבר נכון].

טענה רביעית טענו, שעשיית המצות במכונה מקפחת את פרנסתם של בעלי משפחות רבים, ובפרט העניים שהיו יכולים להיות מועסקים בעשיית מצות יד, והרי מטעם זה ביטלו קריאת המגילה בשבת, דעיני העניים נשואות לקהמ"ג (הגר"ש קלוגר במודעה לבית ישראל, שם). השיבו המתירים, שהרי המגילה עיקרה ליתן מתנות לאביונים, ואינו בדין שיקראוה ולא יקיימו מה שכתוב בה. אבל כאן העיקר לאפות מצות שיצא בהן י"ח, ומה עניינו לעניים, ואם היו בני ביתו מרובים, האם אסור לו לאפות בלי עניים עוזרים לזה [הגרי"ש נתנזון. ביטול המודעה (דף ג')]. ועוד השיבו: איך יעלה על הדעת שבעסק אפית המצות ישימו עין על ריווח העניים. העיקר לבחור הדרך שיהיה בכשרות גדולה ביותר. והרוצה יתן צדקה כאוות נפשו (אף שעדיף ליתן לעני דרך כבוד, והיינו להעסיקו. כמבואר בשו"ע יו"ד הל' צדקה, בספר אהבת חסד למרן הח"ח, ועוד - מ.ה.). ועוד טענה גדולה אמרו, שע"י המכונה יש ריווח לעניים, כי ישיגו המצות בזול [הגר"מ לאנדא. ביטול המודעה (דף כ"ו)]. ועוד, הרי מצינו שלעיתים שהעוסקים בעשיית מצות היד היו עצלים במלאכתם, אוכלים, שותים או עושים שאר דברים בעת אפיית המצות, היו גורמים לחימוץ המצות. משא"כ בעשיית המצות במכונה שאינה פוסקת מלעבוד [הג"ר אריה ליבוש נתנזון, אביו של הגרי"ש נתנזון. ביטול המודעה (דף ט'). הג"ר בנימין זאב וולף. (שם דף ח'). והיינו שאין שיקול פרנסת העניים עומד כנגד זה].

ועוד טענו האוסרים (טענה חמישית), שע"י עשיית המצות במכונה תתבטל המצוה החביבה לעסוק בעצמו בעשיית המצות [הגרמ"ז איטונגא במודעה לבית ישראל (סי' ב'), עפ"י שו"ע (סי' ת"ס סעי' ב')]. ובפרט שלפי הקבלה יש ביגיעה בעשיית המצות תיקון על עוון ידוע [ראה ע"כ בכה"ח (סי' ת"ס סקי"ט)]. וכן אשה הטוחנת ולשה את הקמח למצת מצוה, תהיה לה סגולה שלא תפיל [כמבואר בכה"ח שם (סק"כ)] אך מ"מ שלא בשל כך אסרו את המצות. שהרי אין זה לעיכובא, אלא למעליותא. והשיבו המתירים, דמה בכך, הרי יכולים המהדרים לעמוד בעצמם סמוך למכונה ולהשגיח על עשיית המצות כהלכתן. ואדרבא, גם אלה שאינם בקיאים בלישה ובעריכה יכולים לקיים הידור זה ע"י הפעלת המכונה [הגר"מ לאנדא בביטול המודעה (דף כ"ד)].

ועוד מטענות האוסרים:

6. מנהגי ישראל לעשות מצות עגולות ולא מרובעות. ויש טעם למנהג זה (משום "ובחוקתיהם לא תלכו", שזה מנהג עכו"ם). ומצות המכונה יוצאות מרובעות [שו"ת האלף לך שלמה לגר"ש קלוגר. (השמטות לאו"ח סי' ל"ב-ל"ו). וראה תשובה ע"כ בהערה הבאה].

7. אם יצא קול שהותרה המכונה לאפיית מצות, שוב לא ישימו לב לתנאים ולדרישות ההלכה לשמירה מחימוץ ועשייה לשמה (שם).

8. אין לחדש ענינים שלא כמקובל מאבותינו מדור דור, שהיו אופים מצות יד. יש בזה משום פרצת גדר בחומת הדת [הגר"ש קלוגר (שם, ובמודעה לבית ישראל סי' א'). הגרמ"ז איטונגא, (שם סי' ב'). הג"ר אברהם לנדא, (שם סי' ה'). הג"ר יצחק מאיר, (שם סי' ו'). הג"ר יהושע העשיל אשכנזי (שם סי' ח'). וראה תשובה ע"כ בהערה הבאה].

9. במקומות שמצות המכונה היו עגולות טענו, שכדי לעשותן עגולות, היו מקצצים את זויות הריבוע של הבצק ומחזירים אותם למכונה, ויש בזה חשש שיחמיצו [מודעה לבית ישראל (סי' י'). וראה תשובה ע"כ בהערה הבאה].

10. מצינו בפוס' שעסק האדם בידים מונע מהבצק להחמיץ, ומי יודע שכן הטבע גם במכונה [(שם סי' א'), וראה תשובה ע"כ בהערה הבאה].

11. אם פס הבצק אינו מתפרס ונחתך למצות אלא לאחר האפיה, הרי שהמצות שבתוך התנור מחוברות עם פס הבצק שבחוץ. ואי אמרינן חם מקצתו חם כולו, הרי שפס הבצק עלול להחמיץ (חזון נחום סי' ס"ה).

12. חימום עקב סיבוב גלגלי המכונה גורם לחימוץ המצות [מודעה לבית ישראל (סי' ב'). וראה תשובה לכך בהערה הבאה].

13. המכונה דומה ל"דפוס" (תבנית) שאסרו חכמים [הגר"ש קלוגר (שם סי' א'), עפ"י גמ' פסחים (דל"ז). והמהרי"ל החמיר בזה בכל אופן. ראה מש"כ המ"א (סי' תנ"ט). וראה ע"כ בהערה הבאה].

14. יש שאסרו מטעמים כמוסים [הג"ר חיים הלברשטם, בעל "דברי חיים" מצאנז, במודעה לבית ישראל (סי' ג'). וראה תשובה ע"כ בהערה הבאה]. ובספר מקור ברוך (ח"ג עמ' 1294) כתב, שנתגלו לו הטעמים הכמוסים, והוא מפני שהיה ירא לפתוח פתח חדש בדת ובמנהג, שלא כמקובל מאבותינו מדור דור. ע"כ. אך שמעתי מת"ח אחד, שטעמו הכמוס היה משום צמצום פרנסתם של העניים שהיו רגילים להתפרנס מעשיית מצות היד. ולא רצה לגלות שהתנגדותו מטעם זה.

כאמור, בין האוסרים היו הגר"ש קלוגר, הגרמ"ז איטונגא (בעל מפרשי הים), הגר"ח הלברשטם (בעל דברי חיים מצאנז), והגר"י מאיר (בעל חידושי הרי"מ). כ"כ אסרו הגר"מ אוירבך (בעל אמרי בינה), הגר"י ראזין (הרוגוצ'ובר. אב"ד דחסידים בדווינסק), הג"ר יואב יהושע מקינצק (בעל חלקת יואב), הג"ר שמואל מסוכאצ'וב (בעל שם משמואל), הגר"מ מ"ד פלצקי (בעל הכלי חמדה), הג"ר אברהם מסוכאצ'וב (בעל האב"נ) ועוד רבים.

בדור האחרון פסקו כדעת המחמירים הרב כה"ח (סי' תנ"ט סקע"ו), שכתב: אודות המצות הנאפות ע"י מכונות, שא' לשה וא' עורכת וא' מרדדת, ותיכף מכניסים אותן לתנור, עיין שד"ח (מע' חו"מ סי' י"ג סקי"ב) שהביא מחלוקת הפוס' בזה. ונראה שאף במקום שנהגו היתר, צריך קודם כל לראות המכונות אם הם חלקים בתכלית בלתי שום גומא ושום סדק, ושיהיה אחד יר"ש עומד עליהם תמיד לראות שלא יניחו העיסה בלי עסק אפי' רגע א'. וא' משגיח על המכונות שלא ידבק בהן בצק, ואם נדבק יגררנו במגרדת. ובכל שיעור מיל [כמפורש בשו"ע (סי' תנ"ט סעי' ב'). וראה מ"ב (סקט"ו), בה"ל (ד"ה "הוי"), וכה"ח שם (סק"ל), שי"א שהוא 18 דק', 24 דקות, וי"א זמנים אחרים. עיי"ש] יבדקו את כל המכונות והכלים, בודק היטב, עד שלא ישאר דבוק בהם משהו. ומסיים שם, דמ"מ לעניין מצת מצוה יש להחמיר שלא לעשותה ע"י מכונות, לפי שראיתי מכונה חדשה, שגם הלישה עושין ע"י מכונה, ורק יש א' שמנענע יד מכונה אחת שעושה הלישה, והבצק נילוש מאליו. וא"כ הו"ל כנעשה ע"י קטן. וא"כ אף במקום שנהגו היתר, מ"מ במצת מצוה יש להחמיר. עכ"ל. וראה שם (בסי' תנ"ג סקע"ב) שכתב להתיר לטחון הקמח למצות בריחיים של מים (דיבר שם מצד חשש חמץ). ולפי"ז נראה, שאף שהטחינה לא נעשתה ביד כח האדם, כשרות המצות. וכטענה זו כתב בספר "וילקט יוסף" (מהרב פנחס צימעטבוים, אב"ד גראסוורדיין), בשם רב א', שהרי הטחינה נגמרת מאליה, ללא כח אדם [עיי"ש (סי' קס"ה). והב"ד ב"החשמל בהלכה" (עמ' 106)]. וכן ראה עוד בט"ז (או"ח סי' תר"ס).

והחזו"א באגרותיו (ח"א סי' קפ"ה סקי"ט) כתב בענין אפית המצות: כל העסק יהיה בידי אדם, ולא במכונה כלל. עכ"ל. וראה עוד חזו"א (חאו"ח סי' ו') מש"כ בענין עשיה במכונות והגרי"י קנייבסקי בשיש"ת (עמ' ס"ו) כתב, וז"ל: וזאת למודעי, שכתבנו השיעור עפ"י מצה של מכונות (מכונה), מפני שהן בערך במידה א' בכל המקומות, אבל אין זאת אומרת כלל שיכולין לצאת הכזית מצה במצה של מכונה, שרק למשל ודוגמה כתבנו לשער במצה של מכונות. ע"כ. אך היו שכתבו, שאמנם החזו"א הביע דעתו שאין יוצאים י"ח אכילת מצת מצוה במצות מכונה, אולם לא הורה לאיסור עליהן. והיו מבני משפחתו ומבני ביתו שאכלו מצות מכונה (ראה החשמל בהלכה, ח"א עמ' 104). ובהגדש"פ מועדים וזמנים (עמ' כ"א וכ"ב), כתב שהחזו"א נהג לדקדק לאכול מצות יד. וראה עוד דברי יחזקאל (שרגא) ח"א, ומועדים וזמנים (ח"א עמ' נ"ו).

בספר בית יחזקאל (סי' מ"א) כתב, שגם "הגה"ק הג"ר יוסף שאול (נתנזון) אב"ד לבוב, שעמד בראש המתירים, הסכים אח"כ לאיסור".

ועוד כתבו האחרו', שאף מרן החפץ חיים זצ"ל היה נוהג לאכול דוקא מצות יד (הגדש"פ מועדים וזמנים שם). וכן נהג הג"ר חיים מבריסק [ראה הגדה מבית לוי (עמ' ט'), והגדת מועדים וזמנים שם]. וכן נהג הגאון רבי אהרן קוטלר לאכול כל הפסח מצת עבודת יד שמורה שנאפתה לשמה [אורח ישראל, (עמ' תק"ט)]. והוסיף בהגדת מועדים וזמנים שם, שכן המנהג פשוט אצל כל גדולי האדמורי"ם וחסידיהם. אלא שהודה שיש כמה גדולים שהקלו ואכלו מצות מכונה דוקא, ושכן המנהג פשוט מזמן אצל הפרושים בעיה"ק ירושלים תובב"א (וראה בהערה הבאה). וסיים, שבלילה הראשון נראה דודאי אין להקל, ובפרט במכונות האלקטרי שבזמננו, ושכן נוהגין המדקדקים. ע"כ. וראה לקמן.

ודעת רבני דורנו:

הגרש"ז אוירבך זצ"ל אמר לי, שאפשר לצאת י"ח מצת מצוה בליל הסדר גם באכילת מצות מכונה, וכן אפשר לברך עליהן את ברכת "על אכילת מצה". ושאלתיו, האם עדיפות מצות יד או מצות מכונה. וענה לי, שאם משגיחים "היטב היטב" (מפני חימוץ - מ.ה.), אזי מצות יד עדיפות. והוסיף, שהרי גם מרע"ה אכל מצות יד. וחזר והדגיש שכ"ז הו"ד אם משגיחים היטב. עכת"ד.

הגר"ע יוסף זצ"ל כתב, שמצוה מן המובחר להשתדל לקחת למצת מצוה של הלילה הראשון מצה שמלאכתה נעשית בעבודת יד ע"י אנשים יר"ש הבקיאים בהלכה, וזאת כדי "לצאת ידי כל הדעות" (כנראה דסובר שאין מי שאומר שדוקא מצות מכונה הן העדיפות - מ.ה.). ומ"מ בשעת הדחק יוצאים י"ח בלילה הראשון גם במצה שנעשית ע"י מכונה חשמלית, ואף רשאים לברך עליה את ברכת "על אכילת מצה". ובשאר ימי החג, לאחר ליל הסדר אף המקפידים לאכול רק מצה שמורה משעת קצירה, רשאים לאכול מצת מכונה [ראה יחו"ד (ח"א סי' י"ד), יבי"א (ח"ד חיו"ד סי' כ' סק"ט). חזו"ע (ח"ב עמ' קס"ד הערה ט'). ומש"כ שרשאי אף לברך בלילה הראשון על מצת מכונה, כ"כ בהדיא ביחו"ד (ח"א סי' י"ד עמ' מ"ו)].

ודעת הגר"מ אליהו זצ"ל כפי שהורה לי שלשם מצות מצוה "עדיף ליקח מצות יד מאשר מצות מכונה". ושאלתיו, שי"א שחשש החימוץ יותר קטן במצות מכונה. אך לא הסכים עם טענה זו. והוסיף, שלכתחי' יש אמנם ליקח מצות יד, משום הבעיה של "לשמה". אך אם אין לו מצות כאלה, יקח מצות מכונה. ומ"מ בשאר ימי הפסח (מלבד ליל הסדר - מ.ה.) אין עדיפות למצות יד יותר ממצות מכונה. ואע"פ שרבי חיים מצאנז פסק שמצות מכונה הינן חמץ, ולדבריו גם בשאר ימי הפסח אין לאכול מצות מכונה, מ"מ אין דעת הגר"מ אליהו זצ"ל כך, ולכן רשאי לאוכלן בשאר ימי החג. עכת"ד.

והגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שאמנם ד"ז לא יצא ממחלוקת הפוס', ולכל צד יש יתרון משלו (היינו הן למצות היד והן למצות המכונה). ומ"מ, אמר, להלכה אין עדיפות דוקא למצות יד. עכת"ד (אך שמעתי מבני ביתו שמנהגו לאכול ממצות יד).

והגר"ש משאש זצ"ל, רבה של ירושלים תובב"א אמר לי, שאכן ישנה עדיפות למצות מכונה יותר מאשר מצות יד. וכמבואר כ"ז באורך וברוחב לקמן במכתבו שבנספחים בסוף ספרנו. עיי"ש.

והגרב"צ אבא שאול זצ"ל (ראש ישיבת פורת יוסף פעיה"ק ירושת"ו) כתב בספרו "אור לציון" (שו"ת ח"א סי' ב'), שהרא"ש ס"ל כרה"ג, דלא בעינן כלל כוונת לשמה במצה, ולכן כתב דמהני ע"י גוי. אבל השו"ע ס"ל כמ"ד דבעינן שימור לשמה, ולכן ס"ל דלא מהני ע"י גוי וישראל עע"ג. דאף דהרגע הראשון מהני ע"י גוי, מ"מ המשך הפעולה הוא סתמא ופסול, ומשו"ה לא העתיק דעת הרא"ש גבי מצה. עכ"ל (ראה בה"ל רס"י ת"ס סוד"ה "אין"). ועוד כתב שם לדחות ראיית הגרצ"פ פראנק במקראי קודש (כדלקמן), וכתב שלכן מסתבר שע"י גוי מהני שימור, אך במכונה לא מהני שימור. עיי"ש.

והג"ר שמחה זיסל ברוידא שליט"א, ראש ישיבת "חברון" פעיה"ק ירושת"ו, אמר לי שלדינא אפשר לצאת י"ח מצות מצה מדאו' באכילת מצת מכונה, ובלבד שתהיה זו מצה שמורה (משעת קצירה - מ.ה.). ושאלתיו, האין לחשוש לענין עשיית המצות "לשמה". וענה לי, שכיון שלפני עשיית המצות אומרים שעושים זאת לשם מצת מצוה, ש"ד ויכול לצאת בזה י"ח מצות מצה מדאו',ואף לברך ע"כ, ואין בזה בעיה. עכת"ד.

והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שאמנם חלק מבני ביתו יוצאים י"ח מצת מצוה במצות מכונה. וכן היה מנהגו בעבר, משום ששמע מהגרש"ז אוירבך זצ"ל שהג"ר דוד בהר"ן זצ"ל (הזכרנוהו לקמן בקוה"ש ח"ו - מ.ה.), לא הירשה להכניס לביתו מצות יד, מחשש חמץ. אך בכ"ז בשנים האחרונות החל אותו רב שליט"א לאכול מצות יד למצות מצוה, והשתדל ליקח דוקא מצות שנאפו בערב פסח, משום שכ"פ המ"ב, וזאת שלא כגר"א.

ומשהערתי שהמ"ב דן לכף זכות את אותם שאינם נוהגים ליקח מצות מצוה מאותן שנאפו בע"פ אחר חצות, אמר הגר"א נבנצל שליט"א שודאי אין אפשרות לתת היום לכולם בא"י מצות שנאפו אחר חצות. ובפרט ששולחים גם מצות לרוסיה ולשאר מקומות. ואמנם הרה"ג בנימין אדלר שליט"א (שהיה מנהל בישיבת "הכותל"), סיפר לגר"א נבנצל שליט"א שבחו"ל היה מנהגו ליקח מצות יד. וכשעלה לא"י בדק את מצות היד והמכונה במעבדה, וגילה שבאף מצת יד לא היו חיידקי החימוץ מעטים כמו שבמצות המכונה. אלא במצות היד הם היו רבים יותר. והרי החימוץ נעשה ע"י חיידקים, שלאחר ח"י דקות הבצק מחמיץ, אא"כ חם מאוד, שאז הוא מחמיץ יותר מהר, כגון שעושים המצות בשמש או סמוך לתנור. ולכן ישנה מחיצה בין התנור לבין מקום הלישה, וצריך לצנן הידים במים. וכן מי פירות ממהרים להחמיץ. עכת"ד. וראה עוד לעיל פרק ב' (הערה פ"א).

ובמועדים וזמנים (ח"ג סי' רס"ד) כתב להלכה הרב משה שטרנבוך שליט"א, שמצות שנאפו במכונה אוטומטית, אפשר שאינן כשרות לצאת בהן י"ח בלילה הראשון. ואף שגאוני ליטא (כגון הגאון האור שמח והגאון רבי חיים עוזר זצ"ל, ועוד), הכשירו מצות מכונה, מ"מ הם דיברו בסוג מכונה שצריכה מעשה אדם. עיי"ש. והג"ר שמחה קוק שליט"א, רבה של רחובות, אמר לי שבאמת אין הכרע במחלוקת זו, ולכן יש ליקח לכזית הראשון מצת יד, וזאת משום הבעיה של "לשמה", ומ"מ בשאר הימים אין בעיה ליקח גם מצות מכונה, דלא קיי"ל כמ"ד שיש בכך בעיה של חמץ. עכת"ד.

הגרי"ז מבריסק הזהיר את אוכלי מצות המכונה, שידקדקו בכזית עפ"י המשקל, ולא עפ"י הנפח [הגדה מבית לוי (עמ' צ"א). הב"ד הסה"ע (עמ' תנ"ט)].

וראה עוד בענינים אלה בספר "מודעה לבית ישראל", בספר מצות מצוה, ובספר אכילת מצות בישראל.

[80]פ. חלק מטענות המתירים מצות מכונה ראה בהערה הקודמת.

ועוד מטענות המתירים:

1. כבר כתבנו שי"א שכאשר תחילת הלישה נעשית בכח אדם לשמה, אין צורך גם להמשך הפעולה בכח אדם. וראיה מדברי הט"ז (סי' תר"ס) לענין טחינה בריחיים של מים [ספר אמירה נעימה, (מהדו"ק אות מ' מאמר צ"ט). והב"ד ב"החשמל בהלכה" (עמ' 89), וכתב שנראה דקאי על מכונה שהלישה נעשית בידי אדם, ורק העריכה נעשית במכונה. וראה עוד ביחו"ד (ח"א סי' י"ד)].

2. מה שאמרו: אין אדם משמר מה שביד חבירו (חגיגה דף כ' ע"א), היינו בסתם. אבל כשעומד על גביו ושומר שמירה מעולה, מהני [אמירה נעימה שם. וראה בהערה הקודמת מש"כ בשם אור לציון. והוסיף שם באמירה נעימה, שעכשו, כיון שנתפשט מעשה אפיית המצות ע"י מכונות החשמל בכל תפוצות ישראל, לכן כדאי לדון אותם לכף זכות. עכ"ד. ואף שלכאו' אין זה טעם הלכתי גרידא, מ"מ נלע"ד שזהו טעם גדול. ראה שבת (דקכ"ז)].

3. על טענת האוסרים (טענה מס' 12 בהערה הקודמת), שסיבוב גלגלי המכונה גורם לחימום ועי"כ מתחמצות המצות, השיבו המתירים שאין הדבר נכון, ואין המכונה וגלגליה מתחממים כלל. ואדרבא, יש מי שטען שהחום ברקיק מצה הנעשה ע"י המכונה המתכתית, קטן בהרבה מהחום הנעשה ע"י העריכה המגלגלת ע"י עץ [הגרי"ש נתנזון, הגר"י קאפיל, הגר"א הורוביץ והגר"מ לאנדא ב"ביטול המודעה" (דף ג', י"ח, י"ט וכ"ד)].

4. על מה שטענו האוסרים (בהערה הקודמת, מס' 10) שא"א לשער את טבע גלגלי המתכת, דלא מצינו שיעור מיל לחימוץ אלא בגלילי עץ, ולא בגלגלי מתכת, השיבו המתירים עפ"י מש"כ המ"א (בסי' תנ"ט סקי"ג) בשם ספר הזכרונות, ש"יש מצפים העמילה בטס של מתכות, ויש שעושים אותה מאבן חלקה כדי שתתקרר" דלפי"ז שיעור מיל לחימוץ נאמר גם על גלילי מתכת [הג"ר אברהם יעניר, ביטול המודעה (דף כ')].

5. על מה שטענו האוסרים (בהערה הקודמת, מס' 13), שהמכונה דומה ל"דפוס" שאסרו חכמים, השיבו המתירים, שהדפוס שאסר המהרי"ל א"א לנקותו רק בטורח גדול ובשהיה רבה. אולם את המכונה אפשר לנקות כל רבע שעה ע"י מטלית, והוא עדיף יותר מדפוס העשוי כמסרק שהתירוהו הפוס' [הג"ר מרדכי לאנדא, שם (דף כ"ו)]. ויש שהשיבו, שבאמת אין כאן שום דפוס. ומה שנתחדש במכונה הוא רק שבמקום הוולגער האלץ (=גלילי עץ. המקלות שמרדדים בהם הבצק) של עץ הביאו של מתכות. ואין בזה שום חידוש [הגרי"ש נתנזון, שם (דף ג')].

6. על מה שטענו האוסרים (בהערה הקודמת טענה מס' 9) שהחזרת השאריות מזויות הריבוע של בצק המצות לתוך העיסה מחדש, עלול להביא לידי חימוץ, השיבו המתירים שאכן אחד מתנאי ההיתר למצות מכונה היה שלא ישיבו את השאריות הללו אלא פעם א' או ב"פ בלבד. כך שהמצות מהעיסה השניה או השלישית תהיינה מרובעות ולא עגולות (כך כתוב בתקנות מבעל הכת"ס, אב"ד פרשבורג, לעשיית מצות המכונה. וכתב שם שבעל נפש, ירא שמים וחרד לדבר ה', לא יעגל המצות כלל. ומה שהתיר להחזיר הזויות הוא למקרים דחופים בלבד. אולם המסכים הראשון למצות המכונה, הג"ר ליפמאן מראפשוויר שבצרפת, התיר זאת כתנאי בכל המקרים. וכן התיר זאת הג"ר קאפיל אינריך, אב"ד דפריז, שרק בעיסה השניה לא יחזירו הזויות של הבצק, אלא יעשו אז המצות מרובעות, וכן התנו הג"ר יעקב עטלינגר, בעל הערוך לנר, והג"ר יצחק דב באמבערגר, אב"ד וירצבורג, בעל "מלאכת שמים". ראה ביטול המודעה (דף ט"ז ודף י"ח)]. ויש מהמתירים שכתבו שמעיקר הדין אין צריך אף לכך, שהרי קיי"ל דבמתעסק באפיה, אפי' כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ [הג"ר ישראל ליפשיץ, בעל תפארת ישראל על המשניות. ואמנם כתב שם שעל עצמו היה מחמיר לעשות המצות מרובעות ללא שאריות. ביטול המודעה (דף י')]. וכן העלה להיתר מעיקר הדין גם הגר"מ לאנדא, שם (דף כ"ו). וראה בתשו' רבינו המאירי "מגן אבות", (סי' ט"ז), שג"כ כתב, ששאריות הבצק שנפרש א' הנשים היתה מחזירתו לעיסה, ולא כתב שום תנאי בזה. עיי"ש.

7. על מה שטענו האוסרים (בהערה הקודמת טענה מס' 6) שאין לעשות מצות מרובעות, השיבו המתירים, שבאיזמיר, עיר גדולה לאלקים בארץ תוגרמה, כולם עושים שם מצות מרובעות. וגם בחוק יעקב (סי' תצ"ד סק"ט) כתב בשם הכלבו, שנהגו לעשות בשבועות לחם עם ארבעה ראשים, ושנראה שהוא זכר לשתי הלחם [הג"ר אברהם יעניר, בביטול המודעה (דף ב' וכ')].

8. על טענת האוסרים (טענה שניה בהערה הקודמת) שאין המכונות עושות המצות לשמן, ודומות הן לחש"ו שאין מועיל כוונתם אף כשהגדול עומד ע"ג (לשיטה אחת בפוס') כתבו המתירים: "אטו חשב שהמעשין (מכונה) נעשה ע"י כישוף, שמשליכים עיסה לשם ומתגלגל מאליו, והלא הרבה בני אדם בעלי כח מגלגלים בגלגל, עד שנערך על ידו מצה גדולה" [הגרי"ש נתנזון, ביטול המודעה (דף ג'). ולכאו' נראה שבמכונות האוטומטיות שלנו כיום לא שייך טעם זה להתיר, שאמנם זה אינו כישוף, אך מ"מ אין הרבה בני אדם בעלי כח המניעים גלגלים אלא כח החשמל עושה כן. וראה ביחו"ד (ח"א עמ' מ"ו) בהערה ראשו' מש"כ בזה].

9. מה שטענו האוסרים שאין פעולת העריכה ע"י המכונה מכוחו הראשון של האדם, אלא רק מכח כוחו, השיבו המתירים שלא מצינו שכוח כוחו פוסל במצות. ותמהו, האם המצות דינם כנט"י שצריך בהו כח גברא. ועוד, והלא אף בנט"י כשר ע"י כח ראשון, "שכל שלא נפסק כח האדם, והוא מגלגל, לא נקרא כח כוחו, אלא כוחו הראשון [הגרי"ש נתנזון שם (דף ד', ה')]. ועוד השיבו המתירים: נתחלף לאוסרים אלה ענין "לשמה" עם ענין "כח גברא", והם שני ענינים נפרדים זמ"ז. כח גברא בעינן רק בנט"י וכן בשחיטה. אך בשניהם לא בעינן לשמה. ומעולם לא שמענו שבעשיית המצות בעי כח גברא. ומאין למדו זה [הגר"מ לאנדא, שם (דף כ"ד). וכעין זה הגר"א יעניר, שם (דף י"ט). ונלע"ד, שאכן הדבר נכון. אלא שהאוסרים טענו, שכיון שאין כאן "גברא", הרי אין כאן דעת ל"לשמה". ולא בעו "כח גברא", אלא "גברא" שאינו חש"ו, שהוא מפעיל המכונה. וממילא עשיית המצות תעשה מ"כח גברא" זה]. ועוד יש אולי לצרף לזה מש"כ בחידושי הריטב"א [ראה בנימו"י פסחים (דף מ' ע"א)] בשם הרא"ה, שהיה דן להלכה ולא למעשה, דסגי בישראל עומד ע"ג. שא"צ עשיה לשם מצוה, אלא רק שימור לשם מצה. והב"ד ביחו"ד (ח"א עמ' מ"ו בהערה שניה). והוא סמך לדברי הגר"מ לאנדא הנז"ל.

10. גם את טענת האוסרים (טענה מס' 8 בהערה הקודמת) שאין לחדש חדשות בדת, מה שלא מקובל מאבותינו מדור דור, דחו המתירים זאת, שאמנם כבר כתב החת"ס על מנהגים חדשים ש"חדש אסור מן התורה". אך מה שחידשו האומנים וחכמי הטבע בעניני הטבעיות, מדוע לא נקבל מהם הטוב למען קיום מצוות ה' ביתר שאת ויתר עוז [הגרי"י עטלינגר בביטול המודעה (דף י"ד)]. ודבר זה לא נוגע לעניני הדת, שהרי אין אף רמז בתורה או בדברי חכמים כיצד לעשות המצות, והעיקר שיהיה שימור מחמץ [הגר"ב יעניר. שם (דף כ"א)]. ובפרט שד"ז נחוץ מאוד בעיירות הגדולות, יש לומר ע"כ "ברוך חכם חרשים המחדש חדשים" [הגר"י ליפשיץ בעל התפא"י. שם (דף י')]. ואף בעל הכת"ס כתב, שאמנם אביו, החת"ס, חרד על חידושים, אך כיון שמצא בעבודת יד מכשולים רבים, ובמכונה מצא שהכל נעשה בהכשר, הרי ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, הכל לפי המקום ולפי הזמן ושעת הדחק". ולכן הוצרך ליכנס לחדשות אשר לא שערום אבותינו הקדושים זצ"ל (שם דף י"א).

11. על מה שטענו האוסרים (טענה שניה) דבעי לשמה בעשייה, וליכא, טענו המתירים שאע"פ שמצת מצוה צריכה שימור מה"ת לשם מצוה, מ"מ אף מי שאוכל מצה שאינה משומרת לשם מצוה, יוצא י"ח המצוה במצה שאינה משומרת, אלא שחיסר את העשה של "ושמרתם", אך קיים את המ"ע של אכילת מצה בליל י"ד (שו"ת עונג יו"ט. שו"ת אזני יהושע. הב"ד ביחו"ד ח"א שם. עיי"ש שהב"ד ארץ צבי, שמצה שאינה משומרת יש בה קצת מצוה כמו חצי כזית מצה, דזה נחשב ג"כ כחצי שיעור באיכות. ולכן אין זו ברכה לבטלה. עיי"ש ביחו"ד שדחה דבריו בזה).

12. מה שטען הגר"ח מצאנז (טענה מס' 14 בהערה הקודמת) שמצות המכונה הינן חמץ מטעמים כמוסים, דחו המתירים בכך שנראה "כאילו היה מגוזרי גזירות, אי שמים" וכו'. ומה שטען שכך קיבל מחותנו הגאון, אדרבא, כך כתבו הרבנים דבד"ץ קראקא, שנכדו העיד בשם זקנו שהיה אומר: "מי יתן והיו שימציאו מאשינען (מכונות) כאלו על אפית ועשית המצות והיינו אוכלים בהכשר" [הגרי"ש נתנזון שם (דף ה'). וכן במכתב בד"ץ קראקא, שם (דף י"ג)].

13. יש עדיפות למצות המכונה, שאפשר על ידה להספיק לאפות הרבה מצות תוך שלושים יום קודם לחג ולקיים בכך מצוה מן המובחר. משא"כ במצות יד.

14. לעיתים בשל חוסר פועלים יהודים נאלצו ליקח פועלים גויים, ובמיוחד שפחות נכריות נחרפות אשר ידיהן מלאות חמץ נוקשה, מלאות לפעמים בתחלואים רעים. ואילו באפיית מצות המכונה אין נצרכים כ"כ הרבה פועלים [הג"ר אברהם בנימין סופר, בעל הכת"ס. ביטול המודעה (דף י"א). הג"ר שמעון אריה שוואבכר. (שם דף ז')].

15. נוסף ע"כ טענו המתירים שהאוסרים לא ראו את המכונה מימיהם, ורק סמכו על עדותו של הגרמ"ז איטינגא, שאף הוא ראה רק אפיה נסיונית אחת ע"י אנשים שאינם בקיאים. ואילו היו האוסרים רואים זאת בעצמם, היו מסכימים להתיר (כ"כ רוב המתירים במכתביהם. וכ"כ הגרי"ש נתנזון בפתיחה לביטול המודעה).

לאור זאת, ראו המתירים את ענין אפית המצות כהידור מיוחד שטרם היה כמותו (ראה ע"כ בביטול המודעה דף ח', ט', י', י"ד-ט"ו, ט"ז, י"ז, כ"ו). והאריכו בתיאור שמחתם על ההמצאה החדשה (עיי"ש).

עם זאת, היו שהתנו כמה תנאים להכשר המכונה:

1. השאריות מזויות הריבוע לא יובאו לעריכה חוזרת אלא פ"א בלבד (כנ"ל בהערה זו).

2. מידת הקמח לאפיה במכונה יש בה יותר משיעור חלה, אך יזהרו שלא יהיה בה שיעור ג' קבים [שיש בזה איסור בדיעבד לשיטת הח"י (סי' תנ"ו סק"ח)]. והיראים עשו בשיעור חלה מצומצם [ביטול המודעה (דף י"ז)].

3. שלא ילוש יותר מאדם א', כדי שלא יתרבו העיסות וימתינו ליד התנור. וכן שיהא התנור גדול שיחזיק את כל העיסה (שם).

4. אף כשעוסקים ברציפות בבצק, יש להחמיר בשהיית ד' מילין (כ-72 דקות), מעת תחילת הלישה עד הנתינה לתנור (שם דף י"ח).

5. כל מערכת האופנים, מלבד הגלילים, יהיו מחוץ לדופני התיבה של המכונה, שלא יכנס בהם חמץ (שם דף כ"ו).

6. יש לקצץ את פס הבצק למצות בודדות לפני כניסתו לתנור [חזון נחום (סי' ס"ה). אם כי לא ברור שהכשיר אף בתנאי זה].

כתב הגרש"י זווין בה"מועדים בהלכה" (עמ' רמ"ה): באמת אמרו: הכל תלוי בטיב המכונה ובטיב ההשגחה. אם אלה הם שלא בסדר, יש מקום לכל החששות של האוסרים. ואם המכונה והזהירות הם על הגובה הראוי, כשרותן היא למעלה מכל פקפוק, אולי למעלה מזו של עבודת יד. עכ"ל. ומשמע שאם המכונה וההשגחה טובות, לא חשש לבעיית "לשמה".

כפי שאמרנו, בראשי המתירים היו הג"ר יוסף שאול נתנזון (אב"ד לבוב, ובעל שואל ומשיב. וכבר כתבנו לעיל בשם ספר בית יחזקאל, שטען שהגרי"ש נתנזון חזר בו לאסור). אביו, הג"ר אריה לייבוש נתנזון, הג"ר ישראל ליפשיץ (אב"ד דנציג ומדינות שטלנד, ובעל תפא"י על המשניות). הג"ר אברהם בנימין סופר (אב"ד פרעשבורג ובעל הכת"ס). הג"ר יעקב עטלינגר (אב"ד אלטונא, ובעל "ערוך לנר" ו"בכורי יעקב"). הג"ר יצחק דב הלוי באמבערגער (אב"ד ווירצבורג, בעל "מלאכת שמים"), והג"ר יעקב קאפיל (אב"ד ווירמיזא). כמו כן התירו את מצות המכונה הג"ר בנימין זאב וולף (ראב"ד דלבוב), בית דין צדק דקראקא, שהם הג"ר אברהם יעניר (ראב"ד), וחברי בית דינו. הג"ר שלמה איגר (אב"ד פוזנא). הג"ר וולף האמבורג (ראש ישיבת פיורדא, ובעל "שמלה חדשה"). רבני צרפת באיזורו של ממציא המכונה, ועוד רבנים. הג"ר ברוך פרנקיל, בעל "ברוך טעם", אף שחי לפני המצאת המכונה הראשונה, ציפה להמצאת המכונה בימיו.

והנה בהגלות נגלות לנו ספר מגן אבות, שהוא תשובות רבינו המאירי, מגדולי הראשונים, מצינו שכתב (שאלה ט"ז) וז"ל: עוד נהגו בגלילותינו אלה, אנחנו ואבותינו ורבותינו ע"ה, ללוש עיסת הפסח בעמלה בדרך זה... ואחד מבעלי זרוע מנהיג שבט העמלה על גבי העיסה בכח גדול, מקצה אחד של העיסה לקצה השני שבה... וכן היו קדמונינו נוהגים בנרבונא ובקרקשונא... וכן בצרפת ובאשכנז עפ"י גדוליהם ורבניהם. ואע"פ שאמרו שאין ראוי ללוש ביחד אלא בכדי שיעור חלה, מ"מ ע"י עמלה ובדרכים שכתבנו אין צורך בכך. עכ"ל. וכתב שם ע"כ בהערות הג"ר שלמה אהרן ורטהיימר, שפה גילה לנו הרב המאירי שכבר בזמנו היו נוהגים ללוש דוגמת מכונת המצה שבזמננו. ואילו ראו זאת רבני גאליציה שהרעישו עולם נגד מכונת המצה וכו'. והב"ד ב"החשמל בהלכה" (עמ' 115), והעיר שההתייחסות היא למכונת עריכה בלבד, ע"י גלגול בכח אדם, ולא לגבי מכונה אוטומטית. עכ"ד. ובענין נאמנות לכת"י שנעלמו מאתנו במשך הדורות והתגלו מחדש, ראה חזו"א (או"ח סי' ל"ט סק"ו), שיש לסמוך ע"ד המאירי. וכבר כתבנו ע"כ במקו"א בקונטרס זה. וכן בספרנו מקראי קודש יוה"כ (פ"ט סוף הערה ל"ב).

בין רבני הדור הקודם שהתירו את מצות המכונה היה הגר"ש סלאנט, ששימש אז כרבה של ירושלים (המכונה הראשונה הגיעה לירושלים בשנת תרכ"ג ע"י הג"ר ישראל אורזילנר, ששימש כדיין במינסק. מאז החלו הפרושים פה בירושלים להשתמש במצות המכונה לפסח. עם פטירת הג"ר ישראל אורזילנר בשנת תרכ"ו חדלה תעשיית מצות המכונה בירושלים, והתחדשה שוב בשנת תר"ס, בה הובאה מכונה לגלגול העיסה, ובשנת תרס"ו הותקנו גם שאר המכונות. הבד"ץ דפרושים ביקרו במאפיה ונתנו הכשר לכך, ואף הגר"ש סלאנט אישר את ההכשר. וזאת למרות שהבד"ץ דחסידים פעיה"ק לא התירו הדבר). זקני ירושלים מספרים, שהגר"ש סלאנט הורה לאפות לביתו מצות מכונה. אולם נכדו העיד שלא חדל ממנהגו לאכול מצות יד, כדי שלא להוציא לעז על המצות שאכל מהם עד אז [החשמל בהלכה (עמ' 102)].

גם הג"ר שלום מרדכי הכהן, אב"ד ברעזאן (המהרש"ם) היה מראשי המתירים. כ"כ חתם הבד"ץ דירושלים בשנת תרפ"ו, בראשות הגרמ"ל רובין, על הכשר מצות המכונה. הג"ר יוסף חיים זוננפלד נתן אף הוא את אישורו לכך, והוסיף שההכשר ניתן רק "לאותם הנוהגים היתר". הוא עצמו אכל מצות יד בלבד, אך נמנע מלערער על מצות המכונה, מתוך נאמנות לרבותיו, בעל הכת"ס, וכן הג"ר אברהם שאג, שאכל מצות מכונה בעצמו [החשמל בהלכה (עמ' 105)].

גם הג"ר זלמן בהר"ן (אחד מגדולי הפרושים פעיה"ק, גאון בתורה וצדיק במעשים. ואשתי שתחי' מצאצאיו), היה מצפה מתי יתקינו את מכונת המצות בירושלים. ומשהותקנה, לא היה קץ לשמחתו, ואף היה מוכן לוותר על מנהגו לאפות מצות בע"פ אחר חצות, ובלבד שינתן לו להשתמש במצות המכונה (שם).

גם הג"ר מאיר שמחה הכהן, רבם של הפרושים בדווינסק (בעל ה"אור שמח") היה בין המתירים, והורה לאכול מצות מכונה בפסח. והגאון רבי יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי, כתב בספר בית המדרש (עמ' ס"ו), שבשעה"ד, כשאין להשיג מצות יד, יש לצאת במצות מכונה ואף לברך עליהן.

הג"ר משה צבי נריה זצ"ל סיפר לי, שמרן הגראי"ה קוק זצ"ל העדיף לאכול מצות מכונה בליל הסדר. ונהג כן אף למצת המצוה מדאו'. וטעמו, משום יתרון הכשרות בשל המהירות והזריזות בעשייתן. ואמנם הגרמ"צ נריה זצ"ל לא היה אצלו בליל הסדר, אך כך ידוע לו בודאות. והוסיף, שכאשר פלוני שלח לגראי"ה זצ"ל מצות יד לפסח, לא קיבלן ברצון. עכת"ד. ומ"מ יש להוסיף, שהגראי"ה זצ"ל נהג ללכת ולהשגיח על אפיית המצות בעצמו.

אף הגרצ"פ פראנק, במקראי קודש (פסח ח"ב סי' ג') כתב דמועיל לאפות מצות במכונה ולכוון לשמה. ודקדק כן ממש"כ בגמ' חגיגה (דף כ' ע"א) ש"אין אדם משמר מה שביד חבירו". והסביר, דהו"ד בגלל שלחבירו יש דעת ומחשבה אחרת. אך המכונה שאין בה דעת, יועיל שימור זה אע"ג שאינו בידו, ושפיר נתפסת כוונת לשמה. עכת"ד. וראה לעיל בהערה הקודמת מש"כ ע"כ הגרב"צ אבא-שאול זצ"ל.

ואף הגאון הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה מהמתירים את מצות המכונה כמצות מצוה בליל פסח, וכן נהג בעצמו. והיה אומר שהן עדיפות על מצות היד, מפני שיש בהן פחות חשש חמץ [קונטרס "גדול שימושה" (עמ' 71 סעי' ס"ה). וכן שמעתי].

ומששאלתי את הגרי"ש אלישיב זצ"ל, המותר לברך ברכת "על אכילת מצה" על מצות מכונה ולצאת בהן י"ח מצות מצה, אמר שעקרונית רשאי לצאת בהן י"ח ולברך עליהן, אך למעשה צריך לבדוק כל מכונה ומכונה, כיון שישנן כמה ריעותות, ובעיקר אם יש בהן חמץ שא"א לנקותו. אך כיון שכלל ישראל נהגו להקל בזה, אי אפשר להחמיר. ומ"מ ודאי שמצות יד עדיפות.והיינו שיש לחלק בין השאלה ההלכתית, שזה מותר, עפ"י הגרי"ש נתנזון זצ"ל ועוד, לבין השאלה במציאות, שאז זה תלוי בכל מכונה ומכונה. עכת"ד.

ומששאלתי זאת את הגר"א וולדינברג זצ"ל, בעל שו"ת צי"א, התפלא מאוד על השאלה, ופסק נחרצות שודאי ניתן לצאת י"ח במצות מכונה ולברך עליהן. והוסיף שכן מצינו גדולים ועצומים בדורות הקודמים שפסקו להיתר, ונהגו כן בעצמם לצאת במצות מכונה י"ח המצוה מדאו'. והזכיר את הגר"ש סאלנט זצ"ל ועוד גדולים. ומשהערתי, שי"א שהגר"ש מסאלנט התיר כן לבני ביתו, אך הוא עצמו אכל מצות יד, דחה טענה זו הגר"א וולדינברג, ואמר שמ"מ מצינו הרבה גדולים בדורות הקודמים וכן בדורנו שנהגו לאוכלן בעצמם. ואף לא הסכים לומר שמצות יד עדיפות על מצות מכונה. אלא מדבריו היה משמע שדוקא מצות מכונה הן העדיפות. עכת"ד.

וכן הגר"ש מן-ההר זצ"ל אמר לי שהוא אוכל בליל הסדר אף כמצות המצוה דוקא מצות מכונה. ושאלתיו, מה עם בעית ה"לשמה". וענה לי, שבמצות מכונה יש פחות חשש חמץ, וזו בעיה חמורה טפי. עכת"ד. וכבר כתבנו בהערה הקודמת בשם כמה גדולי דורנו כיום שמתירים (לפחות בשעה"ד) לאכול אף בליל הסדר את מצות המכונה כמצות מצוה, ואף לברך עליהן. ביניהם נמנים הגרש"ז אוירבך, הגר"מ אליהו, הגר"ש ישראלי, הגר"ש משאש והגר"ע יוסף זצ"ל, ועוד רבנים. וראה בהסה"ע (עמ' ס"ג הערה 71) שכתב, שיש מגדולי ההוראה היום בירושלים שיוצאים י"ח כזית מצה במצת מכונה דוקא. ועוד בענין זה ראה בשד"ח (מע' חו"מ סי' י"ג סקי"ב), שו"ת הר צבי (או"ח סי' ו'), צי"א (ח"ו סי' ט"ו), "החשמל בהלכה" (פרק ט'), והגדש"פ "לאבות ולבנים" (קונט' ע"כ בסופה).

וכיון דאתינן להכי, יש להעיר בענין אפית מצות במיקרוגל. בספר מטבח כהלכה (עמ' נ"ב-נ"ג) כתב שמצות הנאפות במיקרוגל כשרות לכל הפסח אך לא לליל הסדר. וגם לשאר ימות הפסח יש לדון בזה כיון שאין חום אחיד המונע את החימוץ, ולכן אין דין זה למעשה. וכ"ה במצות שנאפו במיקרוגל, ואח"כ בהשחמה או באש, אך גם זה אינו למעשה, כנ"ל. ואם נאפו במיקרוגל והשחמה ביחד, כשרות הן לימי פסח אך לא לליל ט"ו. ובספר הסה"ע (עמ' נ"ז) כתב בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל לאסור בזה, דאינו יוצא בה י"ח מצת מצוה כיון שאינו אש, והנאפה בו אינו לחם. ע"כ [ואמר לי ת"ח א', שכנראה הגרש"ז אוירבך זצ"ל למד כן ממש"כ מרן (בסי' קס"ח סט"ז), שלחם העשוי לכותח, שאין אופין אותו בתנור אלא בחמה, מברך עליו במ"מ. ועיי"ש במ"ב (סקצ"ב), שנראה שיש המפקפקים בדבר. וראה בח"י (סי' תס"א סק"ח) שאין לאסור בדיעבד מצה שנאפתה בשמש, כשהחום שולט בה מאוד. ועוד כתב שם בהסה"ע (בסעי' כ"א), שאין יוצאין י"ח במן משום שאינו לחם כיון שלא נאפה באש. ע"כ. ולכאו' צ"ע, מנ"מ אם נאפה או לא. האם כשיאפו את המן בתנור, וכמו שעשו בנ"י במדבר, כן יקרא לחם בגלל האפיה. ורק אם נאמר שאינו יוצא י"ח בגלל שאינו לחם ממש, מובן הדבר]. ומ"מ בני"ד שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל המותר לאפות מצות מצוה במיקרוגל, וכן מצות לשאר ימי החג. וענה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שלכאו' השאלה הינה האם צריך לאפות דוקא ע"י אש. ואם צריך אש, אזי יש לאסור אפיית המצות גם בתנור חשמלי. ולאחר עיון (בסי' תנ"ח), ובכה"ח (סי' תס"א סק"ל), אמר שא"צ דוקא אפיה בתנור עם אש. ולכן מותר לאפות המצות במיקרוגל. שהרי כל הבעיה הינה רק שלא תבואנה המצות לידי חימוץ. והרי המצות אינן באות לידי חימוץ באפיה במיקרוגל. וא"ת שאין זו נקראת אפיה (באש - מ.ה.), הרי זה לא אכפת לן, שה"ז נקרא לחם לענין לחם עוני, ומברכים ע"כ "המוציא". וא"כ למסקנה דדינא מותר לאפות במיקרוגל הן את מצות המצוה והן את המצות לשאר ימי הפסח, דא"צ אש, אלא העיקר שהמצות תאפנה כראוי. ועוד אמר, שאם המצות הנאפות במיקרוגל יוצאות לבנות, ישחים אותן. ושאלתיו, האם מדינא צריך להשחים המצות. וענה לי שאכן זה מדינא, ואף לעיכובא. שאם לאו הרי אין למצות אלה תוריתא דנהמא, שאינן שחומות, ואין זה לחם עוני, אלא נראות כלחם עשיר. עכת"ד. ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי שמותר לאפות מצות מצוה במיקרוגל. וטעמו, שלא מצינו שצריך לאפות המצות דוקא באש. ולכן אם המצות נאפות שם היטב ואינן באות שם לידי חימוץ, שרי לאפות במיקרוגל. עכת"ד. ונראה שטעם האוסרים, משום שחשוב אופן עשיית הלחם. דלחם הוא דוקא ע"י אפיה באש. וטעם המתירים, משום שחשובה התוצאה. ורק שפת הנאפית בחמה התוצאה הינה שונה ממיקרוגל. וראה אג"מ (ח"ג סי' נ"ב עמ' שי"ב).

שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, בענין מיקרוגל שאפו בו חמץ כל ימות השנה, כיצד ניתן להכשירו לפסח לצורך אפיית מצות. וענה לי, שקשה מאוד להכשירו. ורק לאחר ששאלתי שוב ושוב, ענה לי, שאם אין ברירה, מותר הדבר בתנאים אלה: א. ינקה היטב את המיקרוגל. והדגיש שזאת יש לעשות תחילה. ב. ימתין עשרים וארבע שעות בין אפיית החמץ לתחילת אפיית המצות. ג. לאחר מכן יכניס לתוך המיקרוגל כוס מים וירתיחנה שם, ע"מ שהאדים יתפזרו במיקרוגל (ושאלתי האם לא עדיף כוס מים עם סבון, כדי שיתן טעם לפגם. והסכים עמי, אך אמר שאין הכרח בזה). והוסיף, שכל זה רק לאחר שפוסקים כמובן שאפשר לאפות מצות במיקרוגל (וכנ"ל). עכת"ד [ואגב זאת אולי פה המקום לכתוב דבר שרבים מתחבטים בו, והוא דין בישול בשר אחר חלב ולהיפך באותו מיקרוגל. הרה"ג יצחק יוסף שליט"א כתב בספרו אוצר דינים לאשה ולבת (עמ' ש"ט, ש"י), שאמנם אין בכך בעיה של בליעה מהמאכל עצמו לדפנות המיקרוגל, כיון שהרי האוכל נמצא בתוך כלי, ואין בליעה במצב כזה. אך מ"מ ישנה בעיה של זיעה היוצאת מהאוכל ונדבקת בדפנות (היינו הזיעה יוצאת מהתבשיל הבשרי ונדבקת לדפנות, ובאפיה הבאה זיעה זו תפלט מהדופן לתבשיל החלבי). ולכן הסיק שם שיש לכסות כל מאכל בקופסת קרטון או פלסטיק בעת אפייתו במיקרוגל, שהזיעה לא תעבור לדפנות המיקרוגל. ע"כ. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, כיצד אפשר להכשיר מיקרוגל על מנת שיוכלו להשתמש בו למאכל בשרי אחר מאכל חלבי, ולהיפך. וענה לי, שצריך להמתין עשרים וארבע שעות בין שימוש למאכל בשרי לבין שימוש למאכל חלבי או להיפך. וכן בין בישול אחד לשני (או אפיה או חימום) יכניסו לתוכו כוס מים כדי שתרתח, וכמו כן ינקו את הדפנות ויעטפו את המאכלים. כל זה עדיף לעשות. ושאלתיו מה מתנאים אלה הינו לעיכובא. וענה לי שהמתנה של עשרים וארבע שעות הינה לעיכובא. עכת"ד. וראה עוד בתחומין (חלק ח' עמ' 8) שיש מקילים כשמכסהו בשני כיסויים].

[81]פא. איתא בפסחים (דף מ"א ע"א): תניא: יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח. דברי ר"מ. רבי יוסי אומר: יוצאין ברקיק השרוי, אבל לא במבושל, אע"פ שלא נימוח. ע"כ. ופסק מרן (בסי' תס"א סעי' ד'): יוצא אדם במצה שרויה, והוא שלא נימוחה. ע"כ. ואע"ג שמרן לא פירש זאת, מ"מ כתבו הפוס' דקאי בשרויה במים. ועוד כתבו שכ"ה בדיעבד, אך לכתחילה לא יעשה כן [כ"כ המ"א שכ"מ מהגמ', מהרי"ף ומהשו"ע. וכ"כ המ"ב שם (סקי"ז) וש"א]. והטעם, נראה דהוא משום שמא תהיה המצה נימוחה ותתמסמס (כדפרש"י בפסחים, וכדלקמן בהערה פ"ג), ואז אין תורת לחם עליו (רש"י שם).

והנה כתב הרמב"ם (בפ"ו מהל' חו"מ ה"י), שחולה או זקן שאינו יכול לאכול, שורין לו רקיק במים ומאכילין אותו. והוא שלא נימוח. עכ"ל (וי"ג ברמב"ם שכ"ה גם לקטן). וכתב הרה"מ שם דהוא עפ"י הברייתא בפסחים הנ"ל. ולפי"ז עולה דמותר לשרות לחולה או לזקן המצה במים למשך זמן, ובלבד שלא ישהנה כך שתימוח המצה. וכתב רבינו מנוח על הרמב"ם, דבלא שריה, אלא רק לטבול המצה למשך זמן קצר, אף בשאר משקין (והיינו לא רק במים) שרי, דבזה לא נתבטל טעם המצה. ע"כ. וכ"פ המ"ב (בסי' תס"ח סקי"ח) וכה"ח (סקמ"ח), כמבואר לקמן בהערה פ"ז. ועולה מדבריהם, דכ"ש דמותר לטבול למשך זמן קצר במים בלבד. וד"ז אמור אף לשאר אדם, ולא רק לחולה או זקן. וראה גם כה"ח (סי' קס"ח סקצ"ד). ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל בענין זה, ואמר לי שלא זו בלבד שהוא מתיר בשופי לטבול את המצה במים, אלא הוא אף ממליץ לזקנים לעשות כן. ושאלתיו האם הדין כן גם לגבי שאר בני אדם צעירים ובריאים. ואמר לי, שאם עושים כן ע"מ לסיים את אכילתה כראוי, ג"כ רשאים לעשות כן. עכת"ד. וכן כתבנו בהלכות. ובהזדמנות אחרת אמר לי, שיש מנהג אצל יהודי תימן לפזר על המצה מים עם מלח, כדי שיקל עליהם לאוכלה. עכת"ד.

ומה שכתבנו דמ"מ לא ישרה אותה במים זמן ממושך, זאת עפי"ד המ"א המ"ב וש"א שכתבנו בריש הערה זו.

[82]פב. עיקר ד"ז כתבו מרן (שם), וכנ"ל (בהערה הקודמת).

ומה שכתבנו שהדין כן אם שרה דוקא חתיכות של כזית או יותר מן המצה, כ"כ הגר"ז, המ"ב (סי' תס"א סקי"ח) וכה"ח (סקנ"א). והטעם, משום שאם ישרה חתיכות פחותות מכזית, אינו יוצא בהן י"ח אם נשרו כ"כ עד שנתלבנו המים מחמתן, שכבר נתבטלו חתיכות המצה מתורת לחם (והיינו מתורת מצה), וכמש"כ בסי' קס"ח (הפוס' הנ"ל). וראה שו"ע שם (סעי' י"א וי"ב), מ"א (סי' קס"ח סק"ל), מ"ב (סקס"ג) וכה"ח שם (סקצ"ד). ואמנם מדברי הגר"ז, המ"ב וכה"ח (שם בסי' תס"א) עולה, שאם שרה את המצה ולא הלבינו המים, אפי' אם שרה חתיכות הקטנות מכזית, יצא י"ח בכך. וכ"ה אם שרה כזית מצה שלם, יצא י"ח אף אם הלבינו המים.

ומה שכתבנו שכ"ה דוקא אם שרה במים צוננים, הוא משום שכתב מרן בב"י, דמשמע לו דאם רצה לשרותה במים חמים שאינם רותחים, רשאי, דהא לאו מבושל הוא. אלא שהוסיף, שהרוקח כתב שישרה אותה במים או ביין קרים, אך בתבשיל חם או במים רותחים או חמין, אם שרה בהן לא יצא. ע"כ. וכתב ע"כ הפר"ח, דמסתברא ליה דה"מ שלא יצא, דוקא אם היד סולדת במים, אך בלא"ה יצא. והב"ד כה"ח (סי' תס"א סקמ"ה), וכתב דמשמע מדבריו דגם בכ"ר אם אין היד סולדת בו, יוצא. אלא שהב"ח כתב, שכל השרוי בחמין, אפי' בכ"ש שאינו מבשל, ליכא טעם מצה. וכ"כ המ"א, דגם בכ"ש שאינו מבשל יש להחמיר אם לא לצורך (וכמש"כ בסי' שי"ח סעי' ה' וט'). וכ"כ הח"י, כה"ח (שם ובסקמ"ו), וש"א. וכ"כ המ"ב (שם סק"כ) בשם האחרו', דה"ה בשרוי לתוך מים רותחין שלא יצא. ואפי' בכ"ש יש להחמיר דלא לשרותה אם לא לצורך, וכל זה בשהיס"ב.

ומה שכתבנו שכ"ה דוקא אם שרה המצה במים פחות מכ"ד שעות, כ"כ המ"ב (שם סקי"ז), שיזהר שלא יהיה שרוי מעל"ע, דכבוש כמבושל. וראה לקמן (בהערה פ"ד).

ומה שכתבנו שיצא רק בדיעבד, כ"כ המ"ב (שם סקי"ז), כה"ח (סקמ"ז) וש"פ.

[83]פג. מה שכתבנו שאם שרה כזית מהמצה במים חמים, שלא יצא י"ח, זאת עפ"י המ"ב שם (סק"כ) וכה"ח (סקמ"ה), כמבואר בהערה הקודמת. עיי"ש מה נחשב לחמים, כך שהוא גם לעיכובא, ולא יוצא בו י"ח.

ומה שכתבנו שכ"ה אם שרה במים חתיכות מצה קטנות מכזית באופן שהלבינו המים מחמת המצה ואיבדה המצה את צורתה, זאת משום שעל מה שאמרו בגמ' (שם בפסחים) שיוצאין ברקיק השרוי, פרש"י (בד"ה "יוצאין"), שאע"פ שמתמסמס, לחם הוא, כל זמן שהוא קיים שלא נימוח לגמרי. ובדרשות מהרי"ל כתב, שיהא עדיין על המצה תוריתא דנהמא. ומרן שם (בסי' תס"א) פסק דיוצא בשרויה, "והוא שלא נימוחה". וכן צידד להלכה גם הב"ח כדברי רש"י, וכ"מ בביאור הגר"א שהביא מקור לד"ז ממ"ש: המחהו וגמאו, אם מצה היא, אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. אלמא דנימוחה קרי היכא דראוי לגמיאה. והביאו דברים אלה המ"ב בבה"ל (סי' תס"א ס"ד ד"ה "והוא"), וכה"ח (סק"נ). והוסיף שם בבה"ל, שמדברי מרן בב"י משמע, דאפי' לא נימוחה לגמרי ג"כ אינו יי"ח מצה. ומה שנקט "וגמאו", אפשר דרבותא דחמץ נקטיה, דאפי' בזה דעבדיה כעין שתיה ג"כ חייב, משום דכתיב "נפש", לרבות השותה, כדאי' שם בגמ'. ונשאר בצ"ע.

ובמ"ב (שם סקי"ח) וכה"ח (סקנ"א) כתבו עפי"ד המ"א (בסי' קס"ח), שאם שרה חתיכות מצה פחותות מכזית אינו יוצא בהן י"ח אם נישרו כ"כ עד שנתלבנו המים מחמתן. וכתב המ"ב (בסי' קס"ח סקס"ג ובסי' תס"א שם), שאם שורה אותן זמן מועט, ולא הספיקו המים להלבין בשל כך, אפי' אם כל חתיכה קטנה מכזית, לא אבד מהן שם לחם, או בני"ד שם מצה. וראה כה"ח (סי' קס"ח ס"ק צ"א, צ"ב וצ"ד). והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שמי שאכל כזית מצה שנשרתה במים חמים או במים צוננים, כך שהמצה התרככה, לא יברך שוב על אכילתו השניה. אך אם נשרתה המצה במים כך שנעשו המים לבנים, צריך לשוב ולאכול עוד כזית ולברך על אכילתו החוזרת. עכת"ד. ונראה שיברך רק "על אכילת מצה". ואם בירך כבר ברהמ"ז, יברך גם "המוציא".

[84]פד. את מנהג האשכנזים וחלק מהספרדים כתבנו עפי"ד המ"ב (סי' תס"א סקי"ז), שאף שלזקן ולחולה שקשה להם לאכול מצה יבשה, התיר לאכול מצה שרויה במים, מ"מ הוסיף בשם הח"י שצריך להזהר שלא תהיה שרויה מעל"ע משום דכבוש כמבושל, ושכ"ה אף בלא נימוח. ואף שבשעה"צ הב"ד הא"א שמפקפק בזה, משום דכבוש אינו אלא מפליט ומבליע, אך אינו ממש מבשל, מ"מ נראה שכיון שבמ"ב הב"ד הח"י, פסק כמותו. וכ"מ מכה"ח (סקנ"ג) שכ"כ בשם הא"ר והגר"ז. ואף שהביא דעת החולקים, מ"מ כך נראית דעתו.

ושאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל בדין מי שאכל מצה שהיתה שרויה מעל"ע, שכיון שהמ"ב הביא מחלוקת בזה אם יצא, והכריע שיש להזהר מלעשות כן מדין כבוש כמבושל, האם כשחוזר ואוכל מצה אחרת כראוי צריך לשוב ולברך "על אכילת מצה". ואמר לי, שלדעתו צריך לאכול ולברך שוב "על אכילת מצה", ולא אמרינן בזה סב"ל. כיון שנראים בזה דברי הפוס' שסוברים שלא יצא י"ח.

ואת מנהג שאר הספרדים כתבנו עפי"ד הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"ב עמ' קס"א הערה ו'), שכתב שלכאו' כיון דכבוש הריהו כמבושל, לכן לא יצא י"ח בכבושה זו מעל"ע. אלא לפי מש"נ בברכות (דף ל"ח ע"ב), דה"ט שאין יוצאין במצה מבושלת משום דבעינן טעם מצה, וליכא, י"ל דע"י הכיבוש במים אין טעמה הולך, ולכן יוצאים בה. ומכ"ש דקיי"ל שאין בישול אחר אפיה, וע"כ דטעמא הוי רק משום שע"י בישול אין בה טעם פת, משא"כ כבושה במים. והוסיף שראה בספר אגודת אזוב שכתב להחמיר בזה. ועפי"ז כתב בנו, הרה"ג יצחק יוסף שליט"א, בספרו ילקו"י (עמ' 400 סעי' כ"א), שיש לצדד ולומר שיוצאים בה י"ח אכילת מצה. ע"כ. ושאלתי את הגר"ע יוסף זצ"ל, האם יוצאים בדיעבד אף במצה שרויה במים מעל"ע. וענה לי שאכן יוצאים בה י"ח אם לא התמסמסה ונימוחה. עכת"ד. ושאלתי ע"כ את הגר"מ אליהו זצ"ל, ולאחר שדן בזה בפוס' בהרחבה הורה לי שאמנם לדעת רש"י (בפסחים דף מ"א ע"א ד"ה "יוצאין") תלוי הדבר אם המצה נימוחה לגמרי. ואם לא נימוחה לגמרי יוצאין בה י"ח. ולרש"י לא אכפת אם השתנה טעם המצה בזה. אלא שלדעת מרן בב"י בני"ד לא יוצא י"ח, אפי' שלא השתנה טעמו, כיון שדינו כמבושל. והלכה כמרן בב"י. ומ"מ כשחוזר לאכול שוב, לא יברך, משום סב"ל. עכת"ד.

[85]פה. כתב המ"א (סי' תס"א סק"ז), שאסור לשרות המצה במי פירות ובשאר משקין, לפי שהן מפיגים טעם המצה, ונותנים בה את טעמם שלהם. ואמנם מדסתם בב"י, משמע דאפי' יין שרי, וכמש"כ בשם הרוקח, וכ"ה בדרשות מהרי"ל. אך ממשמעות לשון הרי"ף והרא"ש שכתבו "דתרו ליה במיא", משמע דבשאר משקין אסור, וכ"מ מהרמב"ם, וכ"כ מהרי"ו. וכתב הבית מאיר על דברי המ"א דאינו ראיה גמורה, דאפשר דנקטו "במיא" לאשמועינן דבבישול אפי' במיא לבד אסור. ולכן נשאר בצ"ע. והב"ד בשעה"צ (סי' תס"א סקכ"ט) וכה"ח (סקמ"ז). והוסיף בשעה"צ, שמצא ברבינו מנוח בשם הראב"ד להחמיר בזה. עיי"ש מה שהקשה ותירץ ע"כ.

ואמנם יש מהראשו' שכתבו שאין האיסור אלא ע"י בישול המצה במי פירות, שהוא מפיג את טעמה, אך ע"י שריה שרי. שכ"כ הרוקח והמהרי"ל, כנ"ל. וכ"כ רבינו מנוח בשם רש"י. וכן צידד להקל בזה בחי' מהר"ם חלאווה. והביאו דבריהם המ"ב וכה"ח שם, וכן בשעה"צ (סק"ל. עיי"ש מש"כ ע"ד המהר"ם חלאווה). ומ"מ הסיק שם המ"ב, דכיון דלא נפיק הדבר מפלוגתא, לכן מלבד זקן וחולה (שדינם יתבאר לקמן בס"ד), שאר כל אדם שאכל מצה שרויה בשאר משקין חוץ ממים, לא יצא י"ח, וצריך לחזור ולאכול מצה אחרת, בין בכזית של ברכת "על אכילת מצה", ובין בכזית של האפיקומן. וכ"כ כה"ח שם (סקמ"ז) בשם הח"י, הגר"ז, הח"א ועוד אחרו'.

כתב המהרי"ל, שאסור לשרות המצה במרק (שקורין "ברויא"), ואם אכלה לא יצא. והב"ד א"ר, וכתב דאפשר אפי' בצונן אסור בזה משום שמבטל טעם מצה. ע"כ. והב"ד כה"ח (סי' תס"א סקמ"ח), וכתב שאמנם רש"י בפסחים (דף מ"א ע"א) כתב שיוצאין י"ח מצה ברקיק השרוי בתבשיל, אלא שהסכמת האחרו' דאין להתיר אלא השרוי במים ולא בשאר משקים. וא"כ לא גרע התבשיל משאר משקין. ושכ"כ הגר"ז שלא ישרה המצה במי פירות ולא במרק, לפי שהם מפיגים את טעם המצה, וכ"כ המ"ב (שם בסק"כ), שאף שבשרויה במים יש לחלק בין מידות החום השונות, מ"מ במרק יש להחמיר בכל גווני. ובשעה"צ שם הב"ד הא"ר שמסתפק בדין צונן גמור.

ועוד בענין מצת מצוה השרויה בשאר משקין, ראה בחזו"ע (ח"א סי' ל"ד). ובענין ביטול טעם המצה ראה לעיל בפרקנו (הערה ס').

[86]פו. מה שכתבנו שישוב לאכול מצה אחרת כראוי (חוץ מזקן וחולה, וכדלקמן בסעיף מ'), כ"כ המ"ב שם (סקי"ח), כה"ח (סקמ"ז) וש"א, וכנ"ל בהערה הקודמת. והוסיפו, שאם אכל רק מצה שרויה בשאר המשקין, לא יצא י"ח. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שאכן לכתחי' אין לאכול מצה שרויה בשאר משקים ולצאת בה י"ח. ובאמת רוה"פ ס"ל שאף בדיעבד לא יצא י"ח בכך. אלא שכיון שלדעת רש"י [(בפסחים דף מ"א ע"א), והב"ד כה"ח שם (סקמ"ח)] יוצאים י"ח ברקיק השרוי בתבשיל, הרי שלהלכה אמנם צריך לכתחי' לשוב ולאכול מצה כראוי, אך אם לא אכל שוב יצא בדיעבד י"ח. עכת"ד. וממילא עולה מדבריו, שאין לברך שוב על אכילתו החוזרת. ואף המ"ב, כה"ח וש"פ לא כתבו דבעי לברך שוב. וכ"כ בהסה"ע (עמ' תע"ח) בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, דלענין ברכה יש לחוש לפוסק דס"ל שיצא י"ח באכילתו הראשונה. עכת"ד. וכן עולה מהא דזקן וחולה יוצאים י"ח בזה, וא"צ אפי' לחזור ולאכול מצה אחרת. ולכן כתבנו שלא יברך על אכילתו השניה.

[87]פז. כתב רבינו מנוח (על הרמב"ם, פ"ו מהל' חו"מ) דלטבול את המצה בשאר משקין שרי דבזה לא נתבטל טעם המצה. ואמנם מהמ"א (סק"ז) משמע דאף להטביל אינו נכון, וכתב בשם מהרי"ו שאין ללמוד מפסח, משום דפסח נפיש טעמיה טפי, והמ"ב בשעה"צ (סי' תס"א סקל"ב) דחה דבריו, וכתב דלא נראה להחמיר במצה טפי מפסח ששם יש לאו מפורש על בישול, ושכ"כ רבינו מנוח דלא חמיר מצה מפסח. עיי"ש בשעה"צ. ולכן פסק בפשיטות במ"ב (שם סקי"ח) כרבינו מנוח, שמותר לכתחי' לטבל את מצת המצוה אף בשאר המשקין. וכ"פ כה"ח (שם סקמ"ח). וראה בספ"כ (עמ' קכ"ד הערה 79) שכתב שמ"מ אין לטבול בחמין. וראה עוד לעיל בפרקנו הערה ל"א מה שכתבנו בשם הרמב"ם לטבל המצה בחרוסת. עיי"ש.

[88]פח. בחזו"ע ח"ב (עמ' קס"א) כתב, שאפי' "לטבל בחומץ ומרק וכיו"ב, שהוא דבר מועט, ג"כ ראוי להחמיר. ובדיעבד אם טיבל בחומץ וכיו"ב, יצא, שהטיבול הוא דבר מועט ובטל לגבי המצה". עכ"ל. ומשמע שראוי להחמיר בין בכלי ראשון ובין בכ"ש, ואין לחלק בין אם היס"ב או שאין היס"ב. ואין נ"מ בין במקום הצורך ובין היכא שאין צורך בכך. ורק "בדיעבד" יצא.

אלא שזה עתה יצא לאור חזו"ע ח"א הנד"מ, ושם (בעמ' תרמ"ח) כתב ש"טיבול (ולא שריה) בודאי שאין להחמיר בו בכלי שני, אפי' היד סולדת בו. ומכל מקום מהיות טוב, נכון להחמיר היכא דאפשר לא לטבל המצה במרק או בקפה ותה חמים אלא כשאין היד סולדת בו... ומיהו במקום צורך אין להחמיר כלל, ומותר אפילו אם היד סולדת בו". עכ"ל. ומשמע שבכלי שני ודאי אין להחמיר. ורק בכ"ר נכון להחמיר, וג"ז רק היכא דאפשר. ונוסף ע"כ, גם במקום שמחמיר הו"ד כשהיס"ב. ומאחר שהלכה כמשנה אחרונה, נראה שלדעתו נכון להחמיר בזה רק כשאין צורך בדבר, ולא שיוצא בזה רק בדיעבד. וכן הדבר אמור רק בכ"ר וכשהיס"ב. וכששאלתי זאת את הגר"ע יוסף זצ"ל, אמר לי שלדינא יש לפסוק כמש"כ בחזו"ע חלק א', דהוא משנה אחרונה. ולכן מותר הדבר מעיקר הדין לכל אדם, ואפי' שהיס"ב. עכת"ד.

ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, האם לדעתו יש להקל כרבינו מנוח, המ"ב ועוד פוס', ולהתיר לטבול למשך כמה שניות בלבד את המצה בשאר משקים (ולא במים). וזאת מבלי לשרותה שם למשך זמן. וענה לי שלדעתו יש לאסור זאת מדינא (ולא רק כחומרא). ורק במים יש להתיר זאת. עכת"ד. ולכן כתבנו שמותר הדבר לאשכנזים (כפסק המ"ב) ולחלק מהספרדים (ככה"ח וכגר"ע יוסף זצ"ל). וראה לקמן סעי' ל"ט.

ואמנם המ"ב וכה"ח (בסי' תס"א) שם הביאו בפשטות את דברי רבינו מנוח להתיר בזה (לעיל בפרקנו בהערה ל"ח שלא כתבנו את דברי הרב כה"ח להלכה, דהתם לא גילה דעתו באותו ענין, וגם לא הביא כלל את דעת החולקים בזה. עיי"ש. אך הכא הרי כתב כה"ח שמדברי המ"א משמע לא כן, ובכ"ז עולה מדבריו שדעתו לא כמ"א, מדכתב בפשטות את דברי רבינו מנוח, וגם סיים בדברי המ"ב שדחה דברי המ"א. לכן כתבנו הכא את דברי כה"ח כדעת חלק מהפוס' הספרדים).

כתבו הפוס', שאם מבעו"י נשפך יין על מצות השמורות ללילה, לא הפכו למצה עשירה, ומ"מ יקח מצה אחרת בלילה, אף שלא נעשית לשם מצוה [כה"ח (סי' תס"א סקמ"ט) בשם תשו' בי"ע, הח"י וחמ"מ. ולכאו' תמוה הדבר. דכיצד יוצא י"ח מצת מצוה אם לא נעשית לשם מצוה. ואין תשו' בי"ע וחמ"מ תח"י. ושמא מדובר על שאר המצות. וצ"ע].

[89]פט. הראב"ן (בפסחים דף ל"ט ע"א) כתב, שמצה אפויה מותר לבשלה ולשרותה, שאינה באה לידי חימוץ לאחר שנאפית. ויש שאינם רוצים לשרות המצה במרק בליל הסדר, כי ראו את אבותיהם שעשו כן, וכסבורים שהוא משום לא תחמיץ. ואינו כן, שלא נהגו להמנע מלשרות המצה במרק אלא כדי שיהיה טעם מצה בפיהם כל לילה הראשון של פסח. ע"כ. ולכן החמירו בכך רק בליל פסח ולא לאחריו. אלא שהגר"ז בשו"ע שלו (בתשובה בסוף חלק ה', סי' ו') הזכיר חומרא זו, ונתן טעם לכך, מפני פיזור הקמח ע"ג המצה, במקום שהקמח והמצה סמוכים זל"ז. וכן יש לחוש למצה שלא נאפית יפה מחמת המהירות, ונשאר באמצעיתה קמח, וכששורים אותה במים באה לידי חימוץ.

אלא שהריעב"ץ בתשובותיו (שאלת יעב"ץ ח"ב סי' פ"ה) הביא בשם אביו, הגאון הח"צ, שסתר כל דברי המחמירים במצה שרויה, והעלה שמותר לשרות המצה בפסח.

ובשו"ת מהרש"ג (ח"א סי' נ"ו) כתב, שאף הגר"א הורה הלכה למעשה לבשל מצה בפסח, ולעשות ממנה קניידלך (כופתאות). שאפי' אם נחוש שמא נשאר קמח בתוך המצה, כל שהיה בתוך תנור חם אינו מחמיץ (וכן מבואר במע"ר ס"ק קפ"ג). וכתב שם שכן נהג גם החת"ס להקל בזה (כמבואר במנהגי החת"ס פ"י סקכ"ה).

והשע"ת (בסי' ת"ס סק"י) האריך מאוד בד"ז, והביא טעמי המחמירים בכך. וכתב שד"ז אינו נוהג במ"פ. ופשוט. והוסיף שם, שלכן "הרוצה לקדש עצמו במותר לו, שלא לאכול מצה שרויה או מבושלת, אפי' טחונה וכתושה, אין מזניחין אותו". ועולה מדבריו שם שאין בזה לא משום יוהרא, ולא משום מחלוקת, ולא משום "לא תתגודדו". וסיים שם, דבין המחמירים ובין המקילים, אלו ואלו עושים זאת לש"ש. אלו משום מניעת שמחת יו"ט, שלא עריבה להם מצה חריבה. ואלו משום חשש חימצא ובר חימצא, להזהר ככל האפשר מחמץ כלשהו. וראה לעיל בהערה ע"ג מה שכתבנו עוד בענינים אלה שבשל חשש חמץ לא היו אוכלים כלל מצות מלבד בליל הסדר. ואף הגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד (ח"א סי' כ"א) כתב, שהעיקר הלכה למעשה להתיר בזה. והניף ידו שנית בחזו"ע (ח"ב עמ' ק"ד הערה ס"א), שלאחר שכתב שם (בהלכות) שיש מחמירים בכך, העלה להקל בהערה שם, וכתב שכ"ה בפרט בזה"ז שהלישה והאפיה נעשים ע"י מכונות, והעיסה נילושה יפה, ואין לחוש לקמח בתוך העיסה, ובפרט שהמצות כולן דקות מאוד (ואין חשש שתוכן לא נאפה). והוסיף, שלכן פשוט שמי שחושש בשיניו, או זקן שאין לו שיניים מותר לו לשרות המצה במים צוננים, ואפי' בליל הסדר, ויוצא בה י"ח מצה. עכת"ד.

ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, האם גם מהספרדים יש הנוהגים להחמיר באכילת מצה שרויה בפסח. ואמר לי שאין הספרדים נוהגים להחמיר בכך, אא"כ למד אותו ספרדי אצל האשכנזים ורצה לקבל חומרא זו ע"ע. אך עקרונית אין חומרא זו מצויה אצל הספרדים. עכת"ד. וכבר כתבנו בהערה ק"א בפרקנו בשם הגר"מ אליהו זצ"ל, שאדרבא, יש מקרים בהם עדיף לטבול את מצת המצוה במים. ולכן כתבנו שרק מהאשכנזים יש המחמירים בכך.

ומה שכתבנו שכ"ה אף אם נשרתה בשאר המשקים המחמיצים, הוא פשוט עפ"י הסברא. וכן עולה מדברי הראב"ן, שכתב זאת גבי מרק, ומדברי השע"ת (סי' ת"ס סק"י) וש"א.

ומהם משקים המחמיצים ראה בשו"ע (סי' תס"ב), שהם מים, או מיצי פירות המעורבים עם מים. וראה ברש"י פסחים (דף ל"ה ע"א), דכתב דמ"פ אין מחמיצין, ולכן אין חייבין על חימוצה כרת. ומשמע דמ"מ חמץ נוקשה הוי, ואפי' במ"פ לבדן אסור ללוש. וראה עוד בטור (סי' תס"ב) שהביא דעות הראשו' בזה. ועל מש"כ הרמ"א (בסי' תס"ב סעי' ד'), שבמדינות אשכנז אין נוהגין ללוש במ"פ, כתב המ"ב (סקט"ו), דהוא משום שחוששין לכתחי' לסברת הני פוס' דס"ל דמ"פ לחודיהו ג"כ מחמיצין, וממהרין אף להחמיץ. עיי"ש. ובספ"כ (עמ' קכ"ד) כתב בשם ספר סמא דחיי, דיש מקום להחמיר אף בשריה במ"פ. וראה עוד בשו"ע (סי' תס"ו ס"ה), שגם הטל מחמיץ, וכן מי רגלים, ומי הפה (הרוק) והחוטם והעין והאוזן. עיי"ש.

כתב בספ"כ (עמ' קכ"ד) בשם האחרו', דמי שהקפיד כל השנים שלא לאכול מצה שרויה במשך ימי הפסח, ולאחר מכן הוצרך לאכול מצה שרויה כיון שקשה לו לאכול המצה בלא שרייה, יכול לשרות המצות במי פירות, כיון דעיקר המנהג להחמיר שלא לאכול מצה שרויה בפסח הו"ד במים. וא"צ להחמיר בשרויה במ"פ. וכן א"צ להחמיר בטיבול המצה אף במים, אם לא משהה אותה במים אלא מכניסה לפיו מיד. כ"כ בשם השע"ת (סי' ת"ס סק"י). והוסיף שם בספ"כ, שמ"מ במקרה זה ישטוף מיד את הכלי.

המחמירים במצה שרויה בפסח, יש מהם הנזהרים שלא יפלו פירורי מצה לתוך מים. וכן מכסים את המצות שעל השלחן שלא יפלו עליהן מים. וקודם שמוזגים הכוס במים או במשקה המעורב עם מים בודקים הם את הכוס מפירורים [הגדת חב"ד (עמ' ל"ז). עיי"ש מש"כ שיש המחמירים אף שלא לנגב את שפתם ביד אחר נטילת מים אחרו', דחוששים לשיירי המצה שעל השפתים שלא יגעו במים. (ועיי"ש גם בעמ' נ"ו). והב"ד הסה"ע (פרק צ"ד סעי' כ' ופרק ק' ס"ד). וחומרות גדולות הן].

יש שכתבו, שאף המחמירים שלא לאכול מצה שרויה בפסח, מ"מ בערב פסח רשאים הם להקל בכך [שערים המצוינים בהלכה (סי' קט"ו סק"ז)]. ויש שכתבו להחמיר בכך אף בע"פ [ספ"כ (ח"א פט"ו הערה 32). הב"ד הסה"ע (עמ' פ"ד ס"ח)]. ועוד כתבו, שאם שרו את המצה במשקים, יש מחמירים לאסור עד לשנה הבאה את הכלים ששרו בהם, ויש המשתמשים בהם מיד (הסה"ע שם).

בספר החפץ חיים על שבת ומועדים (עמ' צ"ה) כתב בשם בנו, שהח"ח החמיר באכילת מצה שרויה. ומששאלוהו שהרי אף הגר"א היקל בכך, השיב; "מי יתן לי ממִצְווֹתיו (כך הוא במקור. ולא ממַצותיו, כמש"כ בהסה"ע) של הגאון, ואוכל גם אני שרויה" [ונראה דלאו דוקא. דלפי"ז כל הקטן מרעהו צריך להחמיר יותר. וראה חולין (דף ק"ה) גבי אביו של מר עוקבא. ובפרט שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה – מ.ה.]. ומ"מ על בני ביתו לא החמיר הח"ח בזה, כדי שלא לפגוע בשמחת יו"ט. והב"ד הסה"ע (פרק ח' הערה 17).

כתבו הפוס', שהרוצה להחמיר בכך יתנה לפני כן בפירוש שאינו מקבל עליו שיעשה כן תדיר, ואין בדעתו לנהוג כן אלא רק בפעמים שירצה, ולא לעולם [מרן (יו"ד סי' רי"ד סעי' א'). שע"ת שם (עפ"י יו"ד סי' רי"ב)]. ויאמר שעושה כן בלי נדר (מרן ביו"ד שם, וחזו"ע שם). וכן טוב שכל הרוצה לנהוג באיזו חומרא (כפי מדרגתו), יתנה לפני כן שעושה כן בלי נדר (חזו"ע שם עפ"י ב"י סי' קס"א, והשע"ת הנ"ל). ומי שכבר נהג בחומרא זו, ורוצה עתה להקל בכך, כתב בשע"ת שם דבהתרה בחרטה סגי, כמבואר באו"ח (בסי' תנ"ג. גבי המחמיר בשמורה משעת קצירה). אלא שבהמשך דבריו צידד להקל עוד שא"צ להתיר כלל, דהתם (לגבי שמורה) עשה מעשה שהיה מחזר אחר קמח שמור מקצירה, והו"ל כאילו פירש שאינו אוכל מקמח אחר, משא"כ בזה שאם לא אמר כן בפירוש שנוהג להמנע משרויה, אלא רק שנמנע מלאוכלה, אין סתמא כפירושו ולא מוכח הדבר. ואף שבלבו היה שעושה כן משום חומרא, מ"מ קבלה בלב בלחוד אין עליו דין נדר עד שיוציא בשפתיו, כמבואר ביו"ד (סי' ר"י). ורק אם אמר בפיו שנוהג כן כחומרא, צריך התרה. עכת"ד [והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי בעבר, שיש מקרים בעניני צדקה שאף המקבל ע"ע בלבו הוי נדר. ולמד זאת מהרמ"א (ראה רמ"א חו"מ סי' רי"ב סעי' ח', ויו"ד סי' רנ"ח סעי' י"ג). עכת"ד. וראה ב"י (או"ח סי' תרצ"ד, וביו"ד סי' רנ"ח). עיי"ש. וכ"כ המ"ב (בסי' תקס"ב סקל"א), דנדר של צדקה מהני כשגמר בלבו לזה. עיי"ש].

והגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד (שם) כתב לחלק בזה. שמי שנהג להחמיר בזה בחושבו שכן ראוי עפ"י ההלכה, רשאי לבטל מנהגו בלי התרה, כיון הוא מנהג בטעות. אך מי שידע שמצד הדין מותר לשרות בפסח, אלא שנהג כן מצד חומרא, ורצונו לבטל מנהגו, טוב שיעשה התרה ע"י שלושה, על שלא אמר בתחילת מנהגו שעושה כן "בלי נדר". עכת"ד.

ובאמת שכבר כתב ע"כ מרן ביו"ד (סי' רי"ד סעי' א'), גבי "מי שרגיל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מר"ח אב או מי"ז בתמוז, ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא, צריך ג' שיתירו לו". והוסיף, ש"אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם, ונהג כן אפי' פעם אחת, צריך התרה, ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר... אבל הנוהגים איסור בדברים המותרים מחמת שסוברים שהם אסורים, לא הוי כאילו קבלום בנדר. ויש מי שאומר, שאם טועה ונהג איסור בדבר המותר, נשאל (היינו צריך לעשות התרה), ומתירים לו בשלושה כעין התרת נדרים. ואם יודע שהוא מותר, ונהג בו איסור, אין מתירין לו אפי' כעין התרת נדרים, דהוי כאילו קבלו על עצמו כאיסורים שאסרתן תורה שאין להם היתר לעולם". והרמ"א כתב שם שהמנהג כסברא ראשונה. וכן נראה שדעת מרן, עפ"י הכלל בלשון מרן, שסתם וי"א הלכה כסתם וכתב הש"ך שם (בסק"ה), דה"ה אם היה סובר שהוא איסור גדול, ואח"כ נתברר שאין בו איסור כ"כ, לא הוי נדר. וראה עוד מה שכתבנו בעניני נדרים בקונטרס הל' רה"ש (פרק י' הערה ד'). ועוד בעניני מצה שרויה ראה בשאלת יעב"ץ (ח"ב סי' ס"ה), ולקמן בפרק ח'.

[90]צ. כך איתא בגמ' ברכות (דף ל"ח ע"ב), ופסחים (דף מ"א ע"א). וכ"פ מרן (בסי' תס"א סעי' ד'), שאם בישל את המצה אינו יוצא בה. ומדובר שהיתה מצה אפויה וגמורה ובישלוה לאחר מכן, כמבואר ברש"י (פסחים שם ד"ה "ויוצאין") ובשו"ע הגר"ז (סי' תס"א סעי' י"ד). והטעם שאינו יוצא בה ידי חובה, משום דבעינן טעם מצה וליכא [גמ' ברכות (שם), רי"ף, רמב"ם, מ"ב (סי' תס"א סק"כ), כה"ח (סקנ"ב) וש"פ].

והא דאמרינן (בסי' תע"ה ס"ג) דבלע מצה יצא, דלא בעינן שיטעם טעם המצה, כבר כתבנו לעיל בשם הפוס' (הט"ז, כה"ח שם וש"א), דהוא כיון שא"צ שיהיה טעם מצה בפה, כמו מרור. אך היא עצמה צריך שיהא בה טעם מצה. עיי"ש בכה"ח מש"כ עוד בזה.

וכתב הגר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה, דה"ט שאין יוצאין במצה מבושלת, לאו משום שאין בה טעם מצה, אלא משום שמכח הבישול אזיל ליה תוריתא דנהמא, ואין עליו תורת לחם. אך מ"מ טעם מצה יש בו. וכתב עליו בחזו"ע (עמ' ק"ס הערה ד') דצ"ע, שהריהו נגד הגמ' בברכות (דף ל"ח ע"ב) דהטעם משום דבעינן טעם מצה וליכא. ושכ"כ הרמב"ם (פ"ו מהל' חו"מ ה"ו). וכ"כ במ"ב (סי' תס"א סק"כ) וכה"ח (סקנ"ב). וראה מש"כ לקמן בסמוך.

כתבו הפוס', דהא דלא יצא י"ח הוא אפי' דלא נימוחה המצה [טור. לבוש. כה"ח (שם סקנ"ג)]. ואפי' זקן או חולה אינם יוצאים י"ח במצה מבושלת, ואפי' לא בדיעבד [גר"ז. כה"ח (סי' תס"א סקנ"ד). ספ"כ (עמ' קכ"ד)]. ואע"ג דיש בכל פרוסה כזית ויש לה תואר לחם, ג"כ אינו יוצא בה. דאם אין בכל פרוסה כזית בלא"ה אין לו תורת לחם, כמש"כ בסי' קס"ח (סעי' י'), ולא צריך לטעמא דנתבטל טעם המצה [מ"ב (שם). שעה"צ (סקל"ג). כה"ח (סקנ"ה)]. והוסיף כה"ח, דמ"מ אם יש בכל פרוסה כזית, אע"ג שאינו יוצא בה ידי חובת מצה, מברך עליה "המוציא" וברהמ"ז, כמבואר בסי' קס"ח.

ובענין מהו גדר הבישול למצה, כך שאינו יוצא בה י"ח, כתב מרן בב"י (סי' תס"א) שנראה לו, שאם שרה המצה במים חמים שאינם רותחים, לא בישול הוא. ומדברי הרוקח משמע שמצה שרויה ברותחין או חמין לא יצא. וכתב הפר"ח, שמסתבר דה"מ כשהיד סולדת בהם. והוסיף כה"ח (סי' תס"א סקמ"ה) דאם שרה המצה אף בכ"ר, אם אין היס"ב, יצא. והוסיף שהב"ח כתב, דכל השרוי בחמין, אפי' בכלי שני שאינו מבשל יש להחמיר. ומדבריהם עולה שאף בשרויה שאינו מבושלת יש להחמיר. אך בני"ד אסרינן המצה מדין מבושלת ולא מדין שרויה. וראיתי בשו"ע הגר"ז (סי' תס"א סי"ד) שכתב, שאפי' לא נתבשלה המצה ברותחין, אלא שנפלה לתוך מים חמים שהיס"ב והסירה מיד, הריהי נקראת מבושלת, ואין יוצאין בה. בד"א, כשנפלה לכלי ראשון. אבל אם נפלה לכלי שני יוצאין בה, שכ"ש אינו מבשל. ומ"מ יש להחמיר לכתחי', אם לא לצורך. עכת"ד.

וראה בחזו"ע (ח"א כרך ב' עמ' תרמ"ז-תרמ"ח) שדן בזה, והסיק שכל עוד אין היד סולדת במים, אין המצה נחשבת כמבושלת. והוסיף שם הגר"ע יוסף זצ"ל, שלמנהג הספרדים כלי שני אינו מבשל כלל. עיי"ש, ואכמ"ל.

ובענין מי שאכל מצה מבושלת, שצריך לשוב ולאכול מצה, האם יברך שוב על אכילתו החוזרת, אמר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שמי שאכל מצה מבושלת, כשחוזר לאכול מצה אחרת שאינה מבושלת, בעי לברך רק ברכת "על אכילת מצה", ולא יברך ברכת" המוציא", שהרי סו"ס אכל מצה שיש בה תוריתא דנהמא. ושאלתיו, האם נכון לחלק ולומר שגם ברכת "על אכילת מצה" יברך רק אם בישל ברותחים. אך אם בישל ביס"ב, או ברותחים אך בכלי שני, לא יברך אף ברכה זו, כיון שיש פוס' דס"ל שאין זה נחשב בישול המצה, וסב"ל. וענה לי שלדעתו אין לחלק בזה, וגם מצה שבושלה רק ביס"ב נחשבת כמבושלת, וכאשר חוזר לאכול מצה אחרת כראוי יברך רק את ברכת "על אכילת מצה". ועוד שאלתיו, בדין אכל מצה שבושלה או שנשרתה במשך זמן רב, כך שנתמסמסה ויצאה מדין פת. ואמר לי שאכן במקרה זה כששב לאכול מצה נוספת יברך גם את ברכת "המוציא" וגם "על אכילת מצה". עכת"ד. ומדבריו עולה שלצורך יציאת י"ח המצוה הקפידו יותר מאשר לברכת "המוציא", שאפי' אם בישלוה ביס"ב ולא נתמסמסה אין זה נחשב כאכילת מצה כראוי. וכן שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל, שיש מקרים בהם יש לברך רק את ברכת "על אכילת מצה". אלא שהוסיף, שיש לחלק בין אם בושלה ממש המצה במים כך שהגיעו המים לרתיחה, לבין אם המים הגיעו רק ליס"ב ולא רתחו. ומ"מ לא פירט אילו ברכות צריך לשוב ולברך, ואין דעתו ברורה לי בזה. ולדינא היה נראה לענ"ד, שאם יש פוס' שכתבו שיוצא י"ח במקרה מסוים של בישול, אך למעשה נפסק שלא כדעתם, אלא צריך לשוב ולאכול עוד מצה, הרי שיחזור לאכול בלא שום ברכה. והיינו כגון אם בושלה בכלי שני ברותחין, או בכלי ראשון שהיס"ב. אך במקרה שבושלה בכלי ראשון ברותחין, ישוב לאוכלה ויברך רק את ברכת "על אכילת מצה". ובכל המקרים אם כבר בירך ברהמ"ז, ישוב לברך גם את ברכת "המוציא". אך מ"מ הגר"ש ישראלי זצ"ל כבר הורה לי אחרת, וכנ"ל. ובטלה דעתי מפני דעתו.

ובענין שיעור היס"ב ראה ביבי"א (ח"ג חאו"ח סי' כ"ד סק"ו).

דין מי שכבש במים את המצה מעל"ע ראה לעיל (בהערה פ"ד).

שאר דיני עשיית המצות ואפייתן ראה בשו"ע (סימנים תנ"ג-תס"ז) ובנו"כ.

[91]צא. כתב מרן (בסי' תס"ב סעי' א') עפ"י הגמ' בפסחים (דף ל"ה ע"א); מי פירות בלא מים אין מחמיצין כלל. ומותר לאכול בפסח מצה שנילושה במי פירות, אפי' שהתה כל היום, אבל אין יוצא בה י"ח, מפני שהיא מצה עשירה, וקרא כתיב "לחם עוני". ע"כ. והיינו שאין יוצאים בה י"ח אכילת כזית ראשון בשני הלילות של ליל הסדר בחו"ל, ובא"י בלילה הראשון [מ"ב (שם סק"ה), כה"ח (סקי"ב) וש"פ]. אך לאוכלה שלא בתורת מצת מצוה, שרי. ואפי' בסעודת ליל הסדר ממלא כריסו הימנה ואינו נמנע [ב"י. כה"ח (ס"ק ט"ו ומ"א), וש"פ]. והיינו למנהג הספרדים, כדלקמן.

ומה שכתבנו שמצה עשירה היא זו שנילושה במי פירות, כ"כ מרן, וכנ"ל. ועוד כתב שם (בס"ב), שמי פירות עם מים ממהרים להחמיץ יותר משאר עיסה. הלכך אין ללוש בהם. ואם לש בהם יאפה מיד. עכ"ל. והיינו שאם יש בהם מים כל שהוא, הרי אלו מחמיצין [רמב"ם, מ"ב (סק"ב), כה"ח (סק"י) וש"פ]. ולכאו' עולה מכך, שאם אפאה מיד, יוצא בה י"ח מצת מצוה. וכ"כ הב"ח והמהר"ל בספר גבורות ה'. והב"ד האבנ"ז (סי' שע"ז סק"ג). וכתב, שכיון שאין לו מצת עוני בליל פסח, חייב לאכול מצה עשירה, אלא שחיסר מצוות לחם עוני. וכעין זאת כתב הא"א גבי מי שאין לו בליל פסח כ"א מצה עשירה שנילושה עם קצת מים, שיאכל ולא יברך "על אכילת מצה" דספק הוא. ואפשר דאף אם נילוש בלא מים הדין כן. והב"ד כה"ח (סי' תע"א סקי"ז) והוסיף, דה"ה לחולה שאסור לו לאכול מצה, יאכל מצה עשירה ויברך במ"מ אם מרגיש בה טעם מ"פ. ואם קבע עליה, מברך "המוציא" וברהמ"ז. אלא שהמ"א הח"י, הפר"ח ועוד אחרו' חלקו עליהם בזה, והסכימו דאע"ג דאם אפאה מיד מותר לאוכלה, מ"מ אין יוצאים בה י"ח מצת מצוה. דכל שיש בו מי פירות, אפי' מועט, כל שנרגש בו טעם המ"פ מקרי מצה עשירה ואין יוצאין בה י"ח. ולא עוד, אלא אפי' לשה במים ואח"כ קיטפה מלמעלה במ"פ ואפאה, ג"כ אין יוצא בה י"ח מצת מצוה, דתו לא הוי לחם עוני [מ"ב (סק"ח). כה"ח (סקי"ג, ועיי"ש סקי"ד. וכ"כ בסי' תע"א סקט"ז)]. ובספר ערה"ש הביא הג"ר יצחק טייב מחלו' זו, וסיים דכיון שבירו' מסיק דמ"פ עם מים יוצאין בדיעבד, נקטינן להחמיר בזה לענין לאסור אכילתה בע"פ. אך מ"מ לא יצא י"ח אכילת מצה. והב"ד כה"ח (שם סקט"ז). ובחזו"ע (ח"א עמ' תשפ"ח), שלפי"ד התוס' בפסחים (דף ק"כ ע"א) שכתבו שהלל היה מחזר אחר סופגנין ודובשנין לאוכלם תחילה, כדי שיוכל אח"כ לברך על המצה שאוכלה עם הפסח לשם חובה, אלמא דלא יוצא י"ח במצה עשירה, דאל"כ כיצד חוזר ומברך על מצת העוני. ואמנים כשהיה אוכל מצת העוני היה מוסיף מצוה לענין לחם עוני, ופנים חדשות באו לכאן. עיי"ש בחזו"ע שהאריך בכך.

ומה שכתבנו שבכלל מי פירות היינו מיץ טבעי, כמו כן גם יין, שמן, דבש, חלב ושאר המשקין. וראה בענין זה בגמ' פסחים שם, במרן שם (סעי' ג' וד'), מ"ב (סק"א) וכה"ח (סק"ב).

כבר כתבנו לעיל (בפרק ד') בשם הפוס', דהא דשרי (למנהג הספרדים) לאכול מצה עשירה בליל פסח, הוא משום דלא גזרו בזה שמא יאכל ממנה למצת מצוה (וראה לקמן בסמוך מש"כ בשם הלבוש). ולכן מותר למשל לבכור במתענה בע"פ לאכול פחות מכביצה ממצה עשירה אחר הקידוש, כדי שיוכל לומר את ההגדה כראוי, ולספר ביצי"מ (חזו"ע ח"ב עמ' קל"ה הערה י"ט). ומ"מ כבר אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שהכנה"ג החמיר בענין אכילת מצה עשירה בחג הפסח. ולכן יש להורות לרבים להחמיר בזה. ואף שמדינא אין איסור בזה, מ"מ נוהגים להחמיר בזה. אך אין זה אמור לגבי ערב פסח. עכת"ד. אך מבואר שד"ז אינו מדינא, אלא לדעתו רק מנהג. וראה עוד לעיל (פרק א' הערה כ"ג).

וכבר כתבנו לעיל בפרקנו (בהערה פ"ח), שאם נשפך יין על מצות השימורים מבעו"י לא הוי מצה עשירה. ומ"מ יקח מצה אחרת למצת מצוה. עיי"ש. וראה עוד בענינים אלה בכה"ח שם (ס"ק ד'-ט' וסי' תע"א ס"ק ט"ז וי"ז).

ומה שכתבנו שלמנהג האשכנזים אין לאכול כלל בפסח מצה עשירה, ראה לעיל בפרק א' (סעיף ט"ז), ובפרק ד' (הערה ק"מ).

ואף שכתב הרמ"א שאין נוהגין לקטוף המצות אלא רק לאחר אפייתן בעודן חמין, מ"מ כתבו האחרו' שגם בזה יש להזהר מליקחן לכזית מצת חובה בליל הסדר, דהוי כעין מצה עשירה. ובפרט כשמחזירן אח"כ שוב לתנור (מ"ב סקי"ז). וראה עוד בענינים אלה לעיל בפרקים א' וד' שם. ואכמ"ל.

[92]צב. מה שכתבנו שאין החלל במצה מצטרף לשיעור כזית וצריך למועכו, זאת עפ"י המשנה בעוקצין (פ"ב מ"ח), וכ"כ הרמ"א (בסי' תפ"ו), שכתב שבירקות צריך למעך חלל האויר שבין הירק ולשער שיעור הכזית בירקות עצמן, ולא באויר שביניהם. ע"כ (והוא עפי"ד המהרי"ל שהב"ד הד"מ סי' תע"ה). וכתבו האחרו', דה"ה אם יש חלל במצה, אינו מצטרף החלל לשיעור כזית וצריך למעכו [מ"א, מ"ב (סי' תפ"ו סק"ג) וש"א]. וכ"כ בספ"כ (עמ' ק"ו), שכשמודדים נפח המצה א"צ למעך את המצות דק דק, אלא שלא יהיה ביניהם חלל. וראה עוד בהערה הבאה.

ומה שכתבנו שכל זה דוקא אליבא דהפוס' דס"ל שיש למדוד השיעורים בנפח, כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שד"ז לא שייך לפוס' דס"ל שמודדים במשקל. עכת"ד. ופשוט.

[93]צג. שנינו במשנה עוקצין (פ"ב מ"ח); פת ספוגנית משתערת בכמות שהיא. אם יש בה חלל, ממעך את חללה. ע"כ. ובגמ' מנחות (דף נ"ד ע"א) נחלקו האמוראים לגבי אופן מדידת דבר שתפח או הצטמק, והסיקה הגמ' דכל היכא דמעיקרא הוי ביה שיעור כזית (לענין טומאת נבלה), והשתא לית ביה (שהצטמק), הא לית ביה (ואינו מטמא. והיינו דאזלינן בתר השתא). וכל היכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא הוה ביה (שתפח), מדרבנן (מטמא רק מדרבנן. אך מדאו' אזלינן בתר שיעורו לפני שתפח). ואמר רבה, דכי פליגי אמוראי כגון שהיה בו שיעור וצמק וחזר ותפח. דמר סבר יש דיחוי באיסורא (בשעה שצמקו נדחו מאיסורייהו. רש"י), ומר סבר אין דיחוי באיסורין (וכזית זה מטמא טומאת נבלה). וראה עוד משנה טהרות פ"ג מ"ו ("כביצה אוכלין שהניחן" וכו'), רמב"ם (הל' מאכלות אסורות פי"ד ה"ד, והל' אבות הטומאות פ"ד הי"ג).

ובאמת שנחלקו הפרשנים והפוס' גבי פירוש ההיא משנה דעוקצין. שפירש רב האי גאון, שפת האיספוגנית הוא פת שנעשה מן הבצק שהחמיץ כל צורכו ודומה לספוג. וכמו שהספוג הזה יש בו נקבים נקבים חללים, כך זה. עכ"ל. והרא"ש פי' שם שהוא פת חלול מבפנים כמין ספוג, וכ"כ התפא"י שם, שמצטרף החלל שבפת לגוף המאכל. וכ"כ הרע"ב שם, שהיא עשויה רכה כמין ספוג, ואינה דרוסה ובעוטה. ע"כ דבריהם.

ועולה מדבריהם, דמש"נ במשנה שאם יש בה חלל יש למעכו, קאי בחללים גדולים שאז אינם מצטרפים לשיעור נפח האוכל. אך חללים קטנים אכן מצטרפים לשיעור, ולכן פת ספוגנית זו משתערת כמות שהיא.

ואמנם הגרא"ח נאה בשיעו"ת (עמ' קפ"ב ואילך בהערה י"ז) הסביר שאין הכוונה אלא שפת ספוגנית הינה פת הרכה כספוג ואין בה נקבים כלל, ורק בגלל ריבוי המים שבעיסה היא רכה. והביא הוכחה לכך מפי' הרע"ב עצמו בפ"א דחלה, שהספוגי נעשה מעיסה שבלילתו רכה. ושכ"כ הרשב"ם בפסחים (דקי"ט). והוסיף, שכידוע פת יבש מתקטן שטחו ומתמעט משקלו, לפי שנתייבשו המים שבו. ועוד הוכיח כן הגרא"ח נאה שם מדברי הרז"ה (כפי הנראה אין זה הג"ר זרח איידליץ זצ"ל, שהיה מבית דינו של הנוב"י, וחיבר חידושים על הש"ס. אלא הכוונה לרבי זאב הלוי, שחיבר ספר חידושי וכללות הרז"ה, ונזכר בכמה מתשובות הנוב"י. וכתב כן בתשובה להשגה כ"א של הנוב"י) שכתב, דהא דקתני משתערת כמות שהיא, איירי שאין בה חלל כלל, לא גדול ולא קטן. וקמ"ל דפת סופגנין היינו שבלילתו רכה, ועי"ז גדלה העיסה ויש בה שיעור כביצה. ואילו היה בה רק מעט מים, וגיבולה קשה, לא היה בה שיעור כביצה. וסד"א דריבוי המים שבעיסה אינו מצטרף לכשיעור, קמ"ל שמצטרף. עכת"ד. והוסיף בשיעו"ת, דלפי"ז אם נפרש דפת ספוגנית הוא דיש בה נקבים כספוג, קשה להבין הטעם מדוע הנקבים מצטרפים. וכדי ליישב דברי רבותינו (רה"ג, הרא"ש ועוד, וכנ"ל), מוכרחים לפרש כוונתם נקבי הספוג הם כ"כ דקים, שאינם נראים לעין כלל. ואילו הנקבים הדקים שאנו רואים בפת ספוגי באמת דינם כחללים שאינם מצטרפים. וזאת עפ"י מש"כ התפא"י בטהרות (פ"ג מ"ג בבועז סק"ה) וז"ל; אולם לאשר שיש בכל גוף שבעולם נקבים דקים וקטנים מאוד וכו', שאינן נראין לעין רק ע"י זכוכית המגדיל, והנקבים ההם מלאים אויר וכו', כך מקובל לנו, שיהיה האויר ההוא הטמון שם בטבע מצטרף לכשיעורו, ורק אם יש חלל הנראה, אז ממעך החלל, ואח"כ משער, כעוקצין פ"ב מ"ח. עכ"ל.

ועוד כתב שם בשיעו"ת, שאף דברי רה"ג והרא"ש תואמים לשיטתו, ומש"כ בפירושם דפת ספוגנית הוא פת חלול, היינו החללים הדקים הטבעיים שאינם נראים לעין. דאל"כ מי מודיענו איזה נקבים הם ספוגיים שמצטרפין, ואיזה הם חללים שצריך למעכן. ועוד הוכיח כן מהא דטומאת אוכלין ששיעורה כביצה תלויה בגודל בית הבליעה. ופשוט שנקבים הנראים לעין מתמעכים בעת הלעיסה, וא"כ בית הבליעה יכול להחזיק יותר מכביצה פת ספוגנית, ומדוע שיערוהו בכביצה. וע"כ דפת ספוגנית משתערת כמות שהיא רק משום שנקבי הטבע אינם נראים לעין, ונשארים הם גם לאחר הלעיסה. ומחלל ממש הרי אין הנאת גרונו ולא הנאת מעיו לחייבו באיסורים, ואפי' נימא שאינו מתמעך בלעיסה, ולמה יצטרף לשיעור. ומש"נ במשנה "ממעך את חללה", מוכרחים לומר שפת סופגנית מכווצים אותה ובזה מתמעכים החללים. אך נקבי האויר הטבעי שכתב התפא"י או המים שבלחם אינם מתמעכים ע"י הכיווץ, ורק ע"י יבוש יכולים להתמעט. וכתב הגרא"ח נאה בסו"ד, שהוא עצמו כיווץ "בדוחק עצום" לחם בתוך כוס, והיה משקלו כמשקל המים.

ובהערה הקודמת הבאנו דברי הרמ"א (בסי' תפ"ו) שצריך למעך חלל האויר שבין הירק, ולשער הכזית בירקות עצמם ולא באויר שביניהם.

והמ"ב (סי' ר"י סק"א) כתב, שאם היה פת סופגנין שנתפח, עד שאין האוירים שבו נרגשים [היינו שתפחה הפת וגדלה, ונתהוו חללים, אך עדיין הם אינם נרגשים. ובכ"ז אמרינן שאין זה נחשב כזית. כך הורה לי הגר"ש ישראלי זצ"ל בהבנת המ"ב. ומקור הדין הינו בתשו' זר"א (סי' כ"ט). ואינו תח"י]. האוכל כזית ממנו כמות שהוא אינו מברך, דלפי האמת לא אכל כזית. והוא מדברי שו"ת זר"א (שם). והב"ד הגחיד"א במחב"ר (סי' ר"י סק"ג), שע"ת (סי' ר"י) וכה"ח (סי' ר"י סקי"ג). ובספר מוש"ת (עמ' ר"ג ס"ח) כתב עוד בשם הזר"א, שכיון שמדין תורה אזלינן בתר השיעור לפני שתפח, א"כ גם פת שיעורה מדאו' כמידת כחיטים שנאפתה מהם. ומה ששנינו שמשתערת כמות שהיא, היינו מדרבנן בלבד. דמה שהתרבה בטחינה ואפיה דינו כנתפח. ואינו שיעור לאיסור וטומאה אלא מדרבנן. ע"כ (ועיי"ש בהערות 50 ו-51). ועוד כתב שם המ"ב, שאם היה כזית ונצטמק ונתמעט בשיעורו, אין מברכין אחריו, אלא א"כ חזר ונתפח.

ובסי' תפ"ו (סק"ג) כתב הח"ח במ"ב; אם יש חלל במצה, אינו מצטרף החלל לשיעור כזית, וצריך למעכו. אבל אם אין חלל במצה, אפי' היא רכה ועשויה כספוג א"צ למעכו. ובשעה"צ שם (סק"ז) כתב, דפשוט דה"ה לענין ברהמ"ז דפת ספוגית משתערת כמות שהיא. וקשה, דלפי מש"כ המ"ב בסי' תפ"ו, דאם אין חלל במצה, אפי' היא רכה ועשויה כספוג א"צ למעכו. ואילו בסי' ר"י כתב, שאם נתפח הפת ואין החללים שבו נרגשים, אינו מברך אם אכל כזית בלבד. ומשמע שאכן צריך למעכו לכזית כדי לברך [וכבר עמד ע"כ בשונה הלכות (סי' תפ"ו סק"ד), ובהסה"ע (עמ' תנ"ח הערה 31). עיי"ש שנשאר בצ"ע. ובספר משנה הלכה (סי' ר"י סק"א) כתב לחלק בין אוירים גדולים, שאז יש לקרוא לו שם חלל, שאינו נרגש שום דבר בו, לבין אוירים קטנים, שאז משתערת כמות שהיא].

וכתב החזו"א (עוקצין סי' ג' סק"ד) דקיי"ל במסקנה להלכה, דאי הוי בו שיעור ונצטמק, משערינן כמות שהן לענין כל איסורין שבתורה, טבל וטומאת אוכלין. ואם לא היה בו שיעור מעיקרא ותפח, נמי אין חייבין עליו, וכן לענין מעשר משתער כמות שהוא, ולענין טומאת אוכלין טמא מכאן ולהבא רק מדרבנן [והיינו כמסקנת הגמ' במנחות, כדלעיל. ועיי"ש בחזו"א מש"כ בענין תאנים ונעשו צימוקים. וראה ע"כ במוש"ת (עמ' ר"א סעי' ה')].

ועוד כתב שם החזו"א (בסק"ה), דאם היה בו שיעור מעיקרא, וצמק וחזר ונתפח, חוזר לכמות שהיה בראשונה מדאו', בין לענין איסור, מעשר וטו"א.

ולענין פת כתב שם דמשתער מדאו' כמידת החיטים (והיינו מעיקרא מדאו'). ומה שנתרבה בטחינה ואפי' דינו כנתפח, ואין נטמא אלא מדרבנן. והא דתנן בעוקצין (פ"ב מ"ח) דפת ספוגנית משתערת כמות שהיא, היינו מדרבנן. וראה שם (סק"ז) שכתב לענין שיעור עירוב דמשערינן בפת. ואם נתווסף מידתו אחר אפייתו משערינן בו. והוא בכלל מש"נ דפת ספוגנית משתערת כמות שהיא, והיינו לכל דיני תורה, וכן לענין ברהמ"ז בכזית או בד' ביצים לענין דאו'. וכן אם בלילתו עבה ונתמעט משתער כמות שהוא, אך לענין שביעה ודאי בלילתו עבה סגי בפחות [וכבר העיר ע"כ במוש"ת (עמ' ר"ג הערה 50), שלכאו' יש סתירה בין דברי החזו"א מסק"ה לסק"ז אי פת ספוגנית משתערת כמות שהיא מדאו' או מדרבנן. ובשונה הלכות סי' תפ"ו (שם) ג"כ הרגיש בזה ונשאר בצ"ע. עיי"ש].

וכמו שכתבנו שישנן שתי שיטות בדבר, כ"כ ג"כ הג"ר אליעזר יהודה וולדינברג שליט"א בצי"א (ח"ו סי' י"א) במכתבו לרה"ג ר' אליהו ויספיש שליט"א, ובו העיר לו שאין לדחות את דברי הגרא"ח נאה בשיעו"ת, שגם לשיטתו יש "יסוד בדברי רבותינו הפוס' ז"ל, והדברים תלויים ועומדים בתסבוכת של אילנא רברבא". ונוסף על הוכחותיו של הגרא"ח נאה, הביא שם דברי שו"ת מהרש"ם שחלק על הרז"ה (שהשיעו"ת סמך עליו), אולם בצי"א דחה קושיתו. עיי"ש. וכן כתב שדברי התפא"י בטהרות מפרש את דברי המשנה דעוקצין כדברי השיעו"ת. והוסיף, שאף החזו"א (בעוקצין שם בסק"ה) ס"ל דמה"ת אין החללים מצטרפים אפי' כחללים של פת ספוגית. ועוד הביא שם דברי המנ"ח דס"ל שאף חללים כאלה שדרכם בכך, כגון חללי קמח שנתרבה ע"י פירוד החלקים ואי הדבקותם כמקודם, ג"כ לא מצטרפים לשיעור. והיינו שזה כשיטת החזו"א לענין לשער שיעורי תורה. ולכן סיים דאלה ואלה דא"ח.

והגרא"י זילבר בספרו בירור הלכה (סי' תע"ה סק"ב), גם הוא הביא השיטות בני"ד, ולאחר שהאריך הרחיב בביאור הדברים העלה שהעיקר כדברי החזו"א (כהבנתו) לשער בברהמ"ז ובכזית מצה בפת או מצה כמות שהיא, והוסיף שכן היא הדעה המוכרעת באחרו'. ורק "הבא לחדש להחמיר בכזית מצה, ובפרט בדאו', שלא לשער להקל במצה כמות שהיא אינו מן המתמיהין, שהרי הוא מחמיר כדעת הזר"א וסיעתו". ע"כ. וראה לעיל מש"כ הציץ אליעזר על כגון דא.

ובשש"כ (פל"ט סעי' י"ח) כתב עפי"ד המ"ב (בסי' ר"י), שמאכל מנופח כמו עוגה יש למדוד רק אחרי שמעכו אותו היטב, שכן אין האויר שבתוכו נכנס בכלל החשבון של שיעור הנפח. עיי"ש בהערה ע"ב. וכ"כ שם בהערה על סעי' זה (בעמ' תקי"ב), דיש למעך האוכל "ע"מ למעט האויר שבין חתיכות האוכל". עכ"ל. וממש"כ שם (בעמ' תקי"ג בהערה ע"ב), שמקור דבריו הינו המ"ב (בסי' ר"י סק"א), משמע דס"ל כמש"כ המ"ב שם, דאפי' אם אין חלל באוכל, אלא שהוא רך ועשוי כספוג, שצריך למועכו. ובפרט שהזכיר שם את המ"ב בסי' תפ"ו ולא כתב שזה מקורו לענין זה.

וראה עוד בענין זה בזר"א שם, בשו"ת בית יצחק (חאו"ח סי' ל'), רש"ש מנחות (דף ל"ד), חידושים וביאורים מנחות (סי' ו'), בהגדה מבית לוי (עמ' צ"א), מש"כ בהערה הקודמת בשם ספ"כ (עמ' ק"ו), הסה"ע (עמ' תנ"ח הערה 31, ועמ' תנ"ט הערה 32).

לענין דין שיעור כזית שצמק וחזר ותפח שחייבים עליו ומטמא אחרים, שאל במוש"ת (עמ' ר"א ס"ה), הא קיי"ל שאין היתר מצטרף לאיסור, וא"כ מדוע בשהניחו בגשמים וחזר ותפח חייב עליו כרת או מלקות, וכמש"כ הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פי"ד ה"ד ועוד) גבי כזית חלב, נבלה פיגול או נותר. ואמנם יש מהאחרו' [תפא"י, טהרות (פ"ג מ"ד) ועוקצין (פ"ב מ"ח)] שכתב שאין מדובר בתוספת מים, אלא בתפיחה מחמת לחות המים. אך כתב שם במוש"ת, שלדעת כמה ראשו', אפי' נבלעו בו מים משלימים לשיעור [רש"י פסחים (דף ל"ג ע"ב ד"ה "טמא מת"). וכ"כ הר"ש בפי' לפרה (פ"ח מ"ז). והובא במל"מ (הל' טו"א פ"ד ה"א)]. ונראה לי הטעם, משום שחוזר בזה למציאותו הראשונה. וראה מש"כ ע"כ לעיל בהערה זו, שלכאו' אין זה כד' החזו"א. וראה עו"ש במוש"ת (פי"א סעי' ו' וז'). וכן ראה בילקו"י (ח"ג סי' ר"י הערה ג', עמ' תקי"ח-תקכ"א), מש"כ בדין פת שנתפח מחמת לחות המים.

ולמסקנה דדינא בני"ד עולה, שנחלקו הפוס' בענין פת ספוגית שיש בה חללים קטנים הנראים לעין, האם צריך למועכה. ומ"מ כ"ז הו"ד למ"ד שמודדים השיעורים בנפח. דאם מודדים במשקל א"צ לכל זה. וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, ופשוט. וכ"מ מכה"ח (סי' ר"י סקי"ג). ולכן מש"כ הגרא"ח נאה שיעור מצה במשקל, הרי הוא דוקא במקרה שאם ידחוס המצה הדק היטב, יוכל להכניסה לכלי באופן כזה שמשקלה הסגולי יהיה כשל המים, ואז יוכל לחשב שיעורה במשקל [שהרי גם הוא עצמו בשיעו"ת (עמ' ע') מודה דמעיקרא יש לחשב לפי נפח ולא משקל]. וראה מה שכתבנו לקמן בקונטרס השיעורים, בחלק ד', בשם הגר"ש ישראלי זצ"ל.

[94]צד. כתב הלבוש, דאם יש לו פת שלם, מצוה שיבצע עליה, כדי שיברך את השי"ת על פת שלם שנתן לו, שהוא דרך כבוד ושבח לה' יתברך ע"כ. וכתב עליו הא"ר, שמשמע שמטעם זה אין לבצוע מלחם שנשרף ממנו קצת, עד שאין ראוי לאכילה. ואם אין אחר שלם טוב יותר שיחתוך הנשרף ממנו, שאין זה דרך כבוד. אלא שמצא בתשו' שע"א דכל כמה דלא נחתך הנשרף נקרא לחם שלם לענין לחם משנה. ע"כ. וכ"כ בתשו' ח"צ, בי"ד ועוד.

אלא שערה"ש חלק ע"ד השע"א, וכתב דקיי"ל דכל העומד ליקצץ, כקצוץ דמי. והב"ד כה"ח (בסי' קס"ז סק"ח). ועפי"ז כתב המ"ב (באותו סי' סק"ג), שהיכא שנשרף הככר (בני"ד המצה), אין לחתוך במקום ההוא לברכת "המוציא". וכה"ח (שם) כתב, שכיון שיש פלוגתא בזה, לא יברך עליו "המוציא" אם יש לו אחר, וכן לא יתנו ללחם משנה. ואם אין לו אחר, לא יוריד את המקום השרוף עד אחר ברכת "המוציא", כיון דרבים סוברים דחשוב הוא כלחם שלם, ורק כשבוצע את פרוסת "המוציא" יחתוך מהצד הנאפה יפה (והיינו כמ"ב). וסיים, דמ"מ אם הוא בענין כשגוררו עדיין נראה הפת שלם, יש לגוררו מקודם. וראה עוד כה"ח סי' רע"ד (סק"ד).

וכל זה שהוא מצד שלימות המצה לצורך לחם משנה או לצורך הברכה על מצה שלימה. אך מצד חיוב אכילת מצה בליל פסח כמות שהיא ללא תוספות, כבר כתב בספר ספ"כ (עמ' ק"ט סעי' ז'), שהחלק השרוף לגמרי במצה אין יוצאים בו י"ח כזית מצה, ואין לצרפו לשיעור כזית, ויחשב השיעור מלבד החלק השרוף. אבל משהו שחור שיש במצה אינו בכלל זה. ונכון להוריד את השרוף לגמרי בשעת אכילת כזית מצת החובה, שאין לאכול אלא מצה שיוצאים בה י"ח ולא דבר נוסף. ע"כ. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, ואמר לי שרק אם יש במצה חלק שהוא שרוף ממש כמו פחם, שאין רגילים לאכול דבר כזה, הרי שפקע ממנו דין מצה וצריך להפרידו ולהוציאו מהמצה. אך אם חלק שרוף זה רגילים לאוכלו, ה"ז נקראת אכילה, וא"צ להוציאו. וכשמוציאים את החלק השרוף, א"צ להוציאו דוקא לפני החג, אלא מותר להוציאו אף בחג עצמו, שאין זה בורר אלא מקלף, ושרי בחג. עכת"ד. ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי, שאם החלק השרוף אינו ראוי לאכילה יש להפרידו ולהוציאו מהמצה. וא"צ להוציאו דוקא לפני החג. והוסיף, שאפשר לאכול את כל המצה חוץ מחלק שרוף זה. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א הסתפק אי שרי בשבת להסיר החלק השרוף, מדין בורר.

[95]צה. הא דצריך שמצת המצוה תהיה שייכת לאוכל אותה, כך איתא בפסחים (דף ל"ח ע"א). ולמדו זאת בגז"ש מחלה. דמה בחלה כתיב "והיה באכלכם מלחם הארץ", ואין אדם מפריש אלא רק משלו, דכתיב בה "ערִסֹתֵכם", כך גם מצה דכתיב בה "לחם עוני", צריך שתהיה שייכת לאוכלה. וראה שו"ע (סי' תנ"ד סעי' ד'), ובהערה הבאה.

ומה שכתבנו שטוב לשלם דמי המצה לפני פסח, הנה דנו הפוס' בדבר זה. שכיון שצריך שתהיה המצה בבעלות האוכלה, וכיון דמדאו' אין משיכה קונה, ולכן הזהירו בכך האחרו' גבי מצוות לולב ומיניו [ראה ברכ"י ושע"ת (סי' תרנ"ח), ובמט"א (סי' תרכ"ה סקי"ז) ובמקראי קודש הל' ד' מינים (פרק י' הערה כה-1 ונספח א',ד')]. ואמנם יש שכתבו לחלק בין ד' מינים לבין מצה, כיון שד' מינים אינו יוצא בשאול, דבעינן "משלכם", ולכן כל זמן שלא קנאם כשאולים דמו. אך במצה הרי פסקו הט"ז (סי' תנ"ד סק"ד) וש"א שם שיוצאים במצה שאולה משום שמתכוון לאוכלה ומתחייב לו הדמים, ונמצא שהמצה הינה ממש שלו, כדין לוה מעות מחבירו ומקדש בהם. וא"כ אם קנה המצה ועדיין לא שילם לא גרע משאלה, שהרי נתנה לו מרצונו ע"מ שישלם לו הדמים לאחר מכן. ולפי"ז עולה שא"צ להקפיד כלל לשלם דמי המצה קודם הפסח. אלא שבשו"ת נחלת בנימין האריך להחמיר בזה, וכתב שהסכים עמו רבו הגאון הכת"ס. וכ"כ הרב כה"ח (בסי' תנ"ד סקמ"א) להשוות דין מצה לדין לולב ומיניו, וכתב שיש להשתדל לפרוע קודם פסח כדי לצאת אליבא דכו"ע, שיקנה בקנין דאו', וכמש"כ הגחיד"א לענין לולב. והיינו כיון שמעות קונות מדאו', וחז"ל הם שתיקנו קנין במשיכה, כמבואר בשו"ע (חו"מ רס"י קצ"ח), לכן הוי מצוה מן המובחר לקנות במעות. עיי"ש. ולכן כתב בחזו"ע (ח"ב עמ' קס"ח הערה י"ב) שטוב לחוש לזה, ודחה דברי ספר למטה יהודה שכתב שא"צ להזהר בכך בפסח כ"א בסוכות. ראה בשד"ח (מע' ל' כלל קמ"א רס"ק כ"ד), ובחזו"ע שם. וכ"פ בספ"כ (עמ' ק"ג הערה 12), שטוב לחוש לדעת המחמירים.

כתב בחו"י (סי' רל"ב), שטוב לו לאדם שישלם ממעותיו עבור המצות, ולא יקבלן כמתנת חינם. וכן ראוי לעשות בכל המצוות. וכה"ח (בסי' תנ"ד סקל"ט) כתב בשם הזוה"ק, שאסור לקחת דבר מצוה בחינם, בגין דלא זכי בההיא עובדא כלל לאמשכא עליה רוחא דקדשא אלא באגר שלים. ועיי"ש מש"כ בשם ספר הכישופין מה שאמר אשמדאי לשלמה המלך. וראה עוד בשמואל ב' (פרק כ"ד פס' כ"ד), וכה"ח שם (בסי' תנ"ד סק"מ) על מנהג האריז"ל. וראה במקראי קודש הל' ד' המינים (פ"י הערות ג', ד') שהבאנו עוד מקורות לכך מד' הזוה"ק והפוס'.

כתב המ"ב (סי' תנ"ד סקט"ו) שיש להזהר שלא להכשל בענין הקונה מצות, ומשכן הקונה למוכר דבר מה, אם המוכר גילה דעתו בעת המכירה שהוא דחוק למעות ואינו יכול למכור בהקפה, וע"כ עייל ונפיק אחריו אזוזי, ומדחהו ב"לך ושוב" ואינו נותן לו המעות, מדינא לא קנה המצות כמבואר בחו"מ (סי' ק"צ סעי' י"ז), וממילא אינו יוצא במצות אלה י"ח מצוות אכילת מצה מן התורה.

[96]צו. כתב השפת אמת בסוכה (דל"ה, א' ד"ה בגמ' "אתיא") עפי"ד הרא"ש והר"ן (בנדרים דף ל"ד ע"ב), דהמתארח אצל חבירו אינו קונה האוכל. ולכן לא די במה שמקבל רשות מבעה"ב לאכול, שהרי האורח אוכל משל בעה"ב, ולכן צריך בעה"ב לזכות לאורח את המצות שתהיינה שלו ממש, והעולם אין נזהרים בזה. והב"ד בספ"כ (עמ' ק"ב הערה 11), ובהסה"ע (עמ' ס"ח סי"ג). וכ"כ ביד המלך על הרמב"ם (פ"ו מחמץ ומצה ה"ז) אליבא דהסוברים דבעינן "לכם" במצה. וכתב עו"ש בספ"כ בשם הפסקי תשובה, שכל שאינו יכול להקדישה או למוכרה, אינה מתנה. וכדאיתא בנדרים (דף מ"ח). וה"נ באורח אצל בעה"ב. ועוד כתב שם בספ"כ, שיש המחמירים שכשמתארחים, מגביהים את מצות המצוה ע"מ לזכות בהן.

אף כשליל הסדר חל בליל שבת מותר לבעה"ב להקנות המצות לאורחיו, שה"ז לצורך מצוה [ספ"כ שם עפ"י המ"א (סי' ש"ו סקט"ו). ועיי"ש בהגהות החת"ס, ובבית מאיר (אה"ע סי' מ"ה)].

ומה שאין העולם מקפידים ע"כ, יש לומר משום דלא כתיב בפירוש בתורה "לכם" על זה, אלא שרק לומדים זאת מחלה, יתכן דבזה סגי שאוכל על דעת בעה"ב, ואף שלא התכוון לקנות, די בזה שיקרא "לכם". וכתבו כן בשם מהר"י קורקוס והכס"מ (בפ"ו מביכורים ה"ד). והיינו דלא בעינן במצה דין ממון אלא רק היתר אכילה [אמרי בינה (או"ח דיני מצה סי' כ"ד). צי"א (ח"ב סי' ל"ז וחי"ג סי' ט"ו)]. ועוד כתבו, שאף את"ל שצריך מעשה קנין, מ"מ בזה שמכניס המצה לפיו ולועסה ובולעה הריהו כקנין, ויוצא בזה י"ח [אמרי בינה (שם). שו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' קע"ב). שו"ת משנה הלכות (ח"ח סי' קצ"א) ושו"ת שרגא המאיר (ח"ד סי' ס"ב). הב"ד בפסתש"ו (סי' תנ"ד סק"ב)]. ויש אומרים, שאפשר שהעולם סומכים בזה ע"ד הרא"ש דמותר לקדש אשה בטבעת שאולה, שהרי על דעת כן השאילוהו הטבעת. וה"ה הכא, על דעת כן נותן לו בעה"ב את המצה [פסקי תשובה. ספ"כ (שם). וע"ע במקראי קודש הל' דמ"י (פ"כ - דיני הקינינים בארבעת המינים) מה שכתבנו בס"ד ע"ד הרא"ש הללו].

בענין אשתו ובניו של אדם. כתב ביד המלך (שם) דאם נאמר שגבי מצה בעינן "לכם" ובשל כך צריך לעשות פעולת הקנין, הרי שאין לך אשה שתצא י"ח מצה, דמה שקנתה אשה קנה בעלה, אא"כ יתן לה בעלה הכזית מצה במתנה ע"מ שאין לבעל חלק בו. וזה דבר רחוק וזר. ע"כ. ואכן כ' בס' מצות מצווה (פי"א הערה ו') דמה שאמרו שיש להקנות המצות היינו באורח אצל בעה"ב, או בנים נשואים של אדם. אך אשה אצל בעלה ובניו הסמוכים על שולחנו, כיוון שחייב במזונותיהם הו"ל כשלהם. וכן כתב בספ"כ (שם) בשם פסקי תשובה, שאשתו ובניו של אדם, נחשבת המצה כשלהם, משום שחייב במזונותיהם. והוסיף שנראה דה"ה אברך הסמוך על שלחן חותנו, דחשיב שלו כיון שהתחייב במזונותיו. ובשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל כתב, דצריך האב להקנות את המצות לבניו הגדולים או לחתניו שאינם סמוכים על שלחנו. ובבתי מלון או בבתי חולים וכדו', שמשלם על האוכל, ה"ז שלו. ואם עדיין לא שילם נכון שיגביה המצות. וכן חיילים בצבא ראוי שיגביהו המצות לקנותם. אך בדיעבד אין זה מעכב אם לא עשה קנין כך. עכת"ד.

וראה לעיל בסוף הערה צ"ה מה שכתבנו, שטוב שלא לקנות את המצות בחינם, וכן את שאר המצוות.

בענין המתארח אצל חבירו בליל הסדר, ויודע בו שאינו מפריש חלה ממצותיו, ורוצה לעשות תנאי לפני שבת או לפני יו"ט ע"מ שיפריש חלה (או תרו"מ) בשבת עצמה או ביו"ט, הריהו צריך שתהיינה המצות שלו כבר לפני שבת זו או אותו יו"ט [כן נראה מהרמב"ם (פ"ט ממעשר הל' ז' וי"א), וכ"כ בשש"כ (פי"א סעי' כ"ו) עפי"ד החזו"א. והוסיף, שלכן אין התניית התנאי מועילה למי שמוזמן לסעוד בשבת או ביו"ט על שלחנו של החשוד על שאינו מפריש תרו"מ או חלה. עיי"ש בהערה מש"כ בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל. ומ"מ נראה שאם יש ספק אם הפריש, רשאי להפריש על פי תנאי מע"ש או עיו"ט, אע"ג שאינם ברשותו. שכן משמע משש"כ שם. וראה עוד ברמב"ם שם (ה"ז), ולכן אם הינו סתם חשוד ויש ספק בכך, לכאו' יש להקל. וראה בקונטרס הל' איסור הנאה ממלאכת שבת (והוא תחילת ספר ילקו"י ח"ד כרך ג', דיני שבת), שכתב הרה"ג ר' יצחק יוסף שליט"א, שפת שלא הפרישו ממנה חלה מע"ש, ועברו והפרישו ממנה חלה בשבת בשוגג, מותר לאכול מפת זו. ואע"ג שאסור להפריש חלה בשבת, מ"מ כיון שאינו אסור אלא מדרבנן, מותר בדיעבד לאוכלה. אך אם הפרישו במזיד, אסור למפריש לאכול מפת זו, ולאחרים מותר לאוכלה במוצש"ק (עיי"ש עמ' מ"ט סעי' ל"ב). ואמנם מדברי הבה"ל (רס"י שי"ח ד"ה "המבשל") נראה שאף לו עצמו שרי במוצש"ק במלאכה דרבנן, אף במזיד. וכ"כ המ"ב (סי' של"ט סקכ"ה). עיי"ש. ואכמ"ל.

[97]צז. ט"ז. מ"ב (סי' תנ"ד סקט"ו). כה"ח (סקל"א). חזו"א (עמ' קס"ח) וש"א. והטעם, משום שהרי שאלה ע"מ לאוכלה, ולא להחזירה בעין, ולכן שלו היא. וראה מש"כ בהערה הקודמת בשם הרא"ש. וכתבו החמ"מ והגר"ז דיוצאין בה אפי' לכתחי'. והב"ד כה"ח שם.

כתב מרן (בסי' תנ"ד סעי' ד'): אין אדם יוצא י"ח במצה גזולה. בד"א, כשגזל מצה. אבל אם גזל חיטים או קמח ועשאו מצה יוצא בה, שקנאה בשינוי, ודמים לבד הוא חייב לו. עכ"ל. ולענין הברכה, כתב הרמ"א שם, שהדבר מבואר בסי' תרמ"ט. ושם (בסעי' א') כתב מרן שלא יברך עליו. ואמנם המ"א שם כתב, דהא דאין לברך הו"ד בלא יאוש, אבל אם היה יאוש עם שינוי המעשה או עם שינוי השם או עם שינוי רשות, מותר לברך. אך הט"ז והגר"א כתבו דבכל גווני לא יברך. והב"ד המ"ב (בסי' תרמ"ט סק"ו). עיי"ש ובבה"ל שם, ובמ"ב סי' תנ"ד (סקי"ח) ובה"ל שם, וכה"ח (סקל"ח). עיי"ש.

ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, היש בעיה של מצה גזולה או מרור גזול, מצד גזל השבט, אם לא נתן ממש את המעשר ראשון או תמורתו לכהן או ללוי. וענה לי שאין בזה בעיה של מצה או מרור גזולים, משתי סיבות: א. אין זה גזל מאדם פרטי. ב. הרי אינו חייב לתת להם דוקא ממצה זו, שהרי יכול לתת להם את דמי המעשר. ולהם לא איכפת לקבל דוקא ממצה זו. ולכן אין זה דומה למי שגזל ממש את המצה מחבירו. עכת"ד.

אף האוכל מצת חבירו שלא מדעתו, לא יצא, דשואל שלא מדעת גזלן הוא [גר"ז. כה"ח (סי' תנ"ד סק"ל)]. ויש מי שמסתפק בכך [הסה"ע (עמ' ס"ו) בשם ספר פדה את אברהם].

כתבו הפוס', שיש להזהר כשאופין הרבה אנשים בתנור א', ולעיתים מתחלפות המצות, נכון שיאמרו: "כל מי שתגיע מצתי לידו, תהיה לו במתנה". דאל"ה יש בזה חשש מצה גזולה. וכן טוב לומר כן בשעת טחינה, דלעיתים מתחלף הקמח [מ"ב (סי' תנ"ד סקט"ו), כה"ח (ס"ק כ"ו וכ"ז), וש"א]. ועוד כתבו, שהאופים מצות בחבורות, יזהרו שלא להמשיך האפיה יותר מהזמן שנקבע להם, שלא יגזלו מזמנם של בני החבורה הבאה הממתינים גם הם לאפות. וכיון שעלולים שלא לשים לב לכך, יש לתת לכך את הדעת [הסה"ע (עמ' ס"ז הערה 24)].

יש שהקשו, מדוע הגוזל את המצה אינו קונה אותה בשינוי מעשה עי"כ שלועס אותה [הגהות רע"א (סי' תע"ה). מקו"ח (סי' תנ"ד). ועוד ראה בה"ל (סס"י תנ"ד ד"ה "אין")]. ויש שתירצו, שקונה בשינוי דוקא כששינוי המעשה נעשה בגלוי, כגון עץ ועשאו כלי. אך בלעיסה, שהשינוי נעשה בתוך פיו, אין שינוי זה ניכר, ובזה לא שייך קנין. ומה שאמרו בכתובות (דף ל' ע"ב) שהלעיסה נחשבת כשינוי, הו"ד לגבי חיובי אונסים, אך לא לגבי קנין [מועדים וזמנים. הב"ד הסה"ע (עמ' ס"ו)]. ונראה בס"ד עוד לומר, שמעת שהחל ללעוס כבר החל לקיים המצוה בגזל. שהרי אם דיבר לאחר שהחל ללעוס, לדעת כמה פוס' א"צ לשוב לברך, כיון שנחשב הדבר שכבר החל במצות האכילה, וכן הדין למנהג הספרדים, כמבואר בפרקנו (סעי' ט"ז). ואולי עוד אפשר לומר שכדי לעשות שינוי במצה בעי ללועסה זמן מה, ולא סגי בלעיסה ראשונה, ואם עשה כן מסתמא כבר הרגיש בטעמה, שאז אף למנהג האשכנזים א"צ לברך שוב, כמבואר שם. אלא שלאחר כתיבת הדברים מצאתי שלדעת הריטב"א אכן יוצאים י"ח במצה גזולה, ונקראת "לכם" משום שקנאה בשינוי ע"י הלעיסה. והב"ד הסה"ע (פ"ו ס"ה ופרק פ"ח הערה 6). ומ"מ אם בלע המצה הגזולה לא יצא, דלא קנאה ע"י שינוי. כמבואר בשו"ת עונג יו"ט. והב"ד הסה"ע שם.

דין הגוזל מצה וקנאה בשינוי, אם יברך לאחר אכילתה את ברכת המזון, ראה מ"ב (סי' קצ"ו סק"ד), ובה"ל (סס"י תנ"ד). ומ"מ כיון שאין לברך עליה ברכה ראשונה, אין ליקח לכתחי' מצה כזו [מ"ב (סי' תנ"ד סקט"ז) וכה"ח (סקל"ז) וש"א].

דין האוכל מצה שנגזלה ונתנה הגזלן לאדם אחר לאחר יאוש הבעלים, ראה מ"א (סי' תנ"ד סק"ה) ושו"ע הגר"ז (סי' תנ"ד סעי' י"א) בשם מהרי"ל.

יש מי שאומר, שהאוכל מצה מבלי לברך את ברכת "המוציא", לא יצא י"ח. שהרי אמרו חז"ל, שכל הנהנה מהעוה"ז בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה ולכנסת ישראל [הגר"ש קלוגר בספרו האלף לך שלמה (סי' שפ"א). והב"ד הסה"ע (עמ' ס"ח. עיי"ש הערה 38)]. אך עפי"ד המ"ב (בסי' תנ"ד סקי"ח) נראה דאפ"ה יצא. וראה עוד בשערים המצוינים בהלכה (סי' קי"ט סעי' ה'), ובהסה"ע (עמ' ס"ח, ובפרק פ' סי"א).

אין אדם יוצא י"ח במצה שהיא אסורה לו, כגון שאוכל מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו [רמב"ם (פ"ו מהל' חו"מ ה"ז). ספ"כ (עמ' ק"ד)]. ובענין המעש"ר עצמו, כתבו הפוס' שיש המקפידים להפרישו מן המצה ולתיתו ממש לכהן או ללוי, כיון שלדעתם לא די לקרוא שם המעש"ר. ואף שהישראל זוכה בו מדין המוציא מחבירו עליו הראיה, מ"מ אין זה נחשב "לכם" לצאת בו י"ח מצת מצוה [ראה ספר ארבעת המינים השלם, (עמ' רח"ץ ושכ"ב), שכן נהג החזו"א לענין אתרוג ומצה ביום הראשון. וראה חת"ס ר"פ "לולב הגזול", האם זכות השימוש מדין הממע"ה נחשב "לכם". וראה עוד בהסה"ע (עמ' ס"ט הערה 42)]. ואגב, לדעת הגר"מ אליהו זצ"ל, כפי ששמעתי ממנו בעבר, טוב לנהוג גם המפריש תרו"מ בשאר ימות השנה, שצריך לתת את המעשר ראשון או את דמיו לכהן או ללוי. וטעמו, שכשם שאנו סומכים על חזקתם לכהונה לענין ברכת פדיון הבן, שאם אינם כהנים הרי הברכה הינה ברכה לבטלה, שלדעת פוס' רבים איסורה מדאו' [וזו מחלוקת ראשו'. ראה ע"כ ביבי"א (ח"א חאו"ח סי' ל"ט ס"ק ז' וח', וח"ב חיו"ד רס"י ה'). דלפי מש"כ בתשו' הגאונים שערי תשובה (סי' קט"ו) הוי איסור דאו'. ושכ"כ רב פלטוי גאון, בתשו' שהובאה באגור (הל' ציצית סי' ח'). וכן דעת רב האי גאון כמבואר בשו"ת תמים דעים (סי' רכ"ד), וכ"כ בספר האשכול (ח"ב עמ' צ"ט). וכ"כ הרמב"ם בתשובה (הוצאת פריימן סי' פ"ד). והב"ד גם בחזו"ע (ח"א כרך ב' עמ' תרי"ב), וכתב עפ"י מש"כ מרן (בסי' רט"ו), שכן היא גם דעת מרן [עיי"ש בסעי' ד' שדיבר על ברכה שאינה צריכה, ולא על ברכה לבטלה. וראה בכס"מ על הרמב"ם (פ"ג ממילה ה"ו), שאיסור ברכה שא"צ הינו מדאו']. וכ"ה דעת הגר"ע יוסף זצ"ל בזה. ואף לדעת הגר"מ אליהו זצ"ל איסור ברכה לבטלה הוי איסור דאו'. וזה לא כמש"כ הגאון הסטייפלר זצ"ל בהקדמת שיש"ת, שאיסור ברכה לבטלה הוי לחזו"א ולרוה"פ איסור מדרבנן. וראה עוד בתשובת הג"ר שלמה גורן זצ"ל לקמן בנספחים בסוף הספר]. ונוסף ע"כ הריהו מבטל מ"ע דאו' של פדיון הבן. ובכ"ז מצינו שפודים את הבכורות אצל הכהנים שלנו, וכן הכא שיש להעמידם בחזקתם, ולא לומר הממע"ה. ובפרט שבשל כך גם מבטל הוא מצות נתינת מעש"ר. וכן מתברכים אנו מהם בנשיאת כפים, והריהם עומדים בחזקתם לכהונה (כנראה שלדעתו אין לחלק למעשה בין חזקת כהונה לפדיון הבן, לבין חזקה לקבלת המעשרות. – מ.ה.). ועוד אומר הגר"מ אליהו זצ"ל, שניתן למשל בתחילת החודש לתת לכהן או ללוי את הסכום המשוער של המעש"ר לכל החודש, ולתיתו בצורת הלואה. ויקבעו, שבעת שישראל קורא שם למעש"ר שבירקות או בפירות, הרי המעש"ר נקנה לאותו הכהן או הלוי, והוא מצידו מקנה זאת לישראל בחזרה תמורת שווי המעש"ר שבתוך ההלואה, ועי"כ יפרעו את ההלואה (וראה משנה וגמ' גיטין דף ל' ע"א). ובעת כתיבת הדברים שאלתי שוב את הגר"מ אליהו זצ"ל, האם גם היום למעשה טוב לתת מעשר ראשון לכהן או ללוי. והאם ד"ז כולל מה שקונים בשוק. דיתכן שהם קנו מחברה ששם מפרישים מעשר לכהן או ללוי שמקנה להם זאת בחזרה. וענה לי, שבדמאי אין חייבים כלל לתת מעשר ראשון, אלא פטור לגמרי מכך. אך זה רק בדמאי שע"כ אמרו רוב עמי הארץ מעשרין הן. אך היום הרוב לא מעשרים, ומנין לנו שרוב הפירות והירקות בשוק באים מאותה החברה. לכן בדמאי, דהיינו כשודאי נתנו תרומה גדולה (ראה סוטה דף מ"ח ע"א), בזה פטור מלתת מעשר ראשון. אך המציאות שלנו היום אינה דמאי אלא ספק, ולכן יש באמת להפריש, אך ספק אם צריך לתת למעשה את המעשר ראשון. ואכן טוב לתיתו, כדי לצאת מן הספק, למרות שאין זה חיוב גמור. עכת"ד (וכמדומני שראיתי שעוד אחרו' כתבו לחלק בזה בין דמאי לספק). ועוד מדיני מצה גזולה ראה בנו"כ בסי' תנ"ד ס"ד. ובענין חזקת כהנים ר' בספרנו קדושת השבת (ח"א הערה ה').

אין יוצאים במצה האסורה לאוכלה, כגון מצת טבל [רמב"ם (פ"ו מהל' חו"מ ה"ז). ספ"כ (עמ' ק"ג, ושם הערה 14)]. אבל בשאר איסורים שעשה במצה, כגון שהוציאה בשבת מרה"י לרה"ר, אם לא נעשה איסור בגוף המצה, יש אמנם מי שכתב שאין יוצאים בה י"ח, אולם דלעת רוה"פ יוצאים בה י"ח, כיון שאין האיסור בגוף המצה, ואין עיקר המצוה בא ע"י העבירה. וראה בכה"ח (סי' תנ"ד סקל"ה) אם יש לחלק בזה בין עובר העבירה לבין אחרים [וטעם זה, שאין האיסור נעשה בגוף המצוה, כבר כתבו הרשב"א בחידושיו לשבת (דף ק"ל ע"א סד"ה "דתניא"), שיש נ"מ בין המקרה "שהתחדש בו מעשה בגופו של דבר", והיינו שהאיסור נעשה בגוף הדבר, כגון אפיה ובישול, כפי שכתב שם, ובין המקרה "שלא נתחדשה בהן הכנה בשבת", והיינו שלא נעשה האיסור בגוף הדבר, וכפי שהסביר שם, כגון העברה מרל"ר. ע"כ. וראה עוד ברשב"א עירובין (דף מ"ב ע"א).

ואף הרמב"ם (בפ"ו משבת הכ"ד), כתב ש"פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו, בשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו. במזיד לא יאכלו עד מוצאי שבת". וראה עוד בהרה"מ על הרמב"ם שם, בהר צבי (בהררי בשדה, סס"י קפ"ד), במשיב מלחמה (ח"ב עמ' כ"ט) ובמנח"ש (ח"א עמ' כ').

ואמנם הח"א (בכלל ט' מהל' שבת סקי"א) כתב גם הוא לחלק בין דבר שנעשה מעשה בגוף הדבר, שנשתנה מכמות שהיה, כמבשל וכיו"ב, לבין המוציא מרל"ר שלא נשתנה הדבר. ולכאו' הוי כדברי הרשב"א, אלא שהוסיף הח"א לחלק בזה, וכתב דדוקא בשוגג מותר, אפי' לו ואפי' בו ביום. אך אם הוציא מרל"ר במזיד אסור אפי' לאחרים עד מוצ"ש מיד. ומ"מ הסיק שם דיש להחמיר בכל איסורי תורה כמו מבשל. ע"כ (היינו שגם בדבר שלא נעשה מעשה בגוף הדבר, יש להחמיר באיסורי דאו' כמו בדבר שנעשה האיסור בגוף הדבר, והיינו כמבשל). וראה בהרה"מ שם מש"כ בסו"ד בענין שוגג ומזיד. וראה בהערות המגיה ברשב"א שבת שם (מהדו' מוסד הרב קוק), שכתב שדברי הח"א כדברי הרשב"א.

ובנשמת אדם שם (כלל ט' סק"ט) הסביר, שמש"כ לחלק בין בישול למוציא מרל"ר, הוא עפי"ד הרמב"ם (בפ"ו מהל' שבת הכ"ד), הרשב"א (ר"פ ר"א דמילה), והריטב"א בעירובין (ר"פ "מי שהוציאוהו"). והוסיף שכן מוכח בשו"ע (סי' ת"ה) גבי פירות שהוציאן בשבת, אפי' שלא החזירן למקומן, בשוגג יאכל. ומשמע דאפי' לו שרי, וכמש"כ בהדיא ברמב"ם. וע"כ צריך לומר חילוק זה בין מבשל למוציא מרל"ר. וכמו שהקשה ותירץ הריטב"א שם. ועיי"ש מה שתמה על המ"א שכתב לחלק בין תחומין למבשל, דהתם הוי איסור דאו'. ועוד מש"כ שם ע"ד הרמ"א (בסי' שי"ח) שכתב שאין לחלק בין איסורי שבת שדין כולם כמבשל.

והמ"ב בבה"ל (רס"י שי"ח ד"ה "אחת") הב"ד הח"א בזה, ולא הוסיף. ונראה שקיבל דבריו להלכה. וראה בספר שונה הלכות (רס"י שי"ח), שהשמיט סו"ד הח"א ולכן פסק להקל אף בדאורייתא. וע"ע ברמ"א (סי' שכ"ה ס"י) ומ"ב (ס"ק נ"ה ונ"ו) שלא הזכירו טעם הרשב"א להקל. ור' שש"כ (פ"ט סכ"ג ופ"י הערה מ"ד).

ואמנם ת"ח א' העיר לי שלכאו' יש לחלק בדברים אלה בין ענין איסור בדבר שנעשתה בו מלאכה בשבת, לבין ענין מצוה הבאה בעבירה (כמצה זו שהוציאה מרל"ר). אך מדברי כה"ח והגר"מ אליהו זצ"ל שכתבנו לקמן בסמוך, נראה שאין לחלק בזה. שהרב כה"ח (בסי' תנ"ד סקל"ה) הביא מחלוקת הפוס' בדין מצה שהוציאה מרה"י לרה"ר, ואף שהב"ד הפר"ח בשם בית מועד שכתב שאינו יוצא בה י"ח, מ"מ לדעת הפר"ח ורוה"פ אכן יוצא בה י"ח, מהטעם שלא נעשה איסור בגוף המצה, וכנ"ל. וכתב הפר"ח שם שכן מוכח מהירו' פ' האורג, וכ"מ מהב"י (ביו"ד סי' ש"מ) ומהלבוש שם. אלא שהוסיף כה"ח, והב"ד הרב כס"א, שאין לחלק בין שוגג למזיד, ושכן נראה מדברי הירו' הנ"ל. וראה עוד בזה בשו"ע סי' ת"ה (סעי' ט'), ובנו"כ. ואגב, יתכן שאף הח"א והמ"ב בבה"ל יודו במקרה של מצה, שאף במזיד יש להקל מהסברא שאין לקונסו במעשה שבת שלו, אם האיסור לא נעשה בגוף הדבר, וזאת כדי שיוכל אותו אדם לקיים מ"ע דאו' של מצה. ויותר יש להסתפק אם היו מקילים גם במצוה דרבנן.

ועוד בענין מים ומזון שהובאו בשבת ברכב מחוץ לתחום, ראה במשיב מלחמה (ח"א עמ' קנ"ג, רע"ה, רפ"ב, רפ"ז-רפ"ח), שהעלה להתיר לשתותם ולאוכלם במחנה של חיילים המאבטחים את הגזרה. וראה עוד בשש"כ (פי"ח סעי' נ"ו), ומש"כ שם בהערה רמ"ד בשם הגר"מ פיינשטיין זצ"ל. וראה עוד ב"עם כלביא" (סוף ח"א), במקראי קודש הל' ד' המינים (פ"י הערה כ"ה סוף ענף 7, ופי"ג הערה נ"ו) ובקונטרס קדושת השבת (ח"ב המיל' פ"ד ענפים 11-20). ובענין יו"ט ר' שו"ע (סי' תקט"ו ס"ה) ומ"ב (סי' תקפ"ו סקפ"ז).

והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שאם חיללו שבת בצבא, והביאו לדתיים למשל ספר תורה, מים או יין בשבת, מותר מעיקר הדין להשתמש ביין וכן לקרוא בס"ת, כיון שלא נעשה איסור בגוף הדבר, כמו למשל בישול אוכל, שהאיסור נעשה בגוף הדבר. אך אם יש בכך חילול ש"ש, אין להשתמש בזה וליהנות מחילול שבת זה. והוסיף, שזה כולל אף אם חיללו שבת באיסורי דאו', כגון שהביאו יין זה ברכב. ובהזדמנות אחרת אמר לי, שדברים אלה אמורים לא רק לענין תשמישי קדושה, אלא אף לשאר הדברים, כגון שהביאו אוכל וכדו'. וכן הדין גם אם תחילת נסיעת החיילים היתה באיסור, ולא רק אם הורידו זאת באמצע נסיעה מבצעית, כסיור וכדו'. ושאלתיו, האם יש להקל בזה בגלל שהמחלל שבת דינו כתינוק שנשבה, ולכן שרי אף כשיודע שלמעשה אסור לנסוע בשבת, או דוקא אם הינו שוגג ולא יודע שאסור לנסוע בשבת. וענה לי שהוא מיקל בזה משום שדינם כתינוקות שנשבו. ומ"מ כל זה אמור רק לגבי חיילים בצבא. אך אינו מיקל מטעם זה גם לאזרחים. עכת"ד.

ובס"ד ראיתי עתה מש"כ הג"ר ר' יצחק יוסף שליט"א בקונטרס איסור הנאה ממלאכת שבת (והוא תחילת ספר ילקו"י ח"ד, שבת, כרך ג'), שתבשיל שהובא בשבת ע"י רכב, אין לאוכלו בשבת. ולפיכך יש להקפיד במחנות הצבא שכל המאכלים לשבת יגיעו למחנות קודם כניסת השבת. ומכל מקום בשעת מלחמה יש להקל בזה. ע"כ (ולענ"ד בשעת מלחמה לא רק שיש להקל, אלא אסור להחמיר בכך, וזה פשוט). והביא שם מש"כ הח"י (סי' תנ"ד) גבי מצה שהוציאוה מרה"ר לרה"י בליל פסח שחב"ש, שאין לצאת בה י"ח מצת מצוה בליל פסח. ואמנם הגר"ז בשו"ע שלו (סי' תנ"ד סי"ב) חלק על הח"י בזה והתיר לברך ולצאת בה י"ח. וכ"כ בספר כסא אליהו, ובפר"ח, וכ"כ בערה"ש (סי' של"ט ססע"י ב') בשם ספר הבתים, שאף במזיד אין לאסור באכילה בשבת אלא למי שהוציא הפירות בעצמו. וכתב בילקו"י שם, דכיון שאיסור מעשה שבת הינו מדרבנן, לכן במקום צורך גדול יש לסמוך ע"ד רבינו יונה וסיעתו ולהקל בזה. ובפרט שיש עוד סניף להקל, דאין זה ברור שנסיעת החיילים נחשבת כמזיד, דהאומר מותר – שוגג הוא. והם סוברים דהוי פיקו"נ. ובשוגג יש פוס' המתירים בשבת. עכת"ד (וצ"ע על מש"כ שהם סוברים דהוי פיקו"נ. ועוד צ"ע מדוע שלא בשעת מלחמה החמיר בכך, הרי הרשב"א ורבינו יונה, מגדולי הראשו', הקלו בזה. ומדוע להחמיר כנגד דעתם. ובפרט שאיסור הנאה זה הינו מדרבנן. ובמלחמה פשוט שיש להקל בזה, שה"ז ספק פיקו"נ, שמא לא יוכלו החיילים להגיע אח"כ לאוכל חם. וזה מסייע להם להלחם וגורם להצלת נפשות בקרב, הן לנפש האוכל והן לנפש חבריו שעוזר להם. וכן מצינו אצל יהונתן שאכל מיערת הדבש ובזה נלחם יותר טוב. וצ"ע). וראה עוד בזה בשו"ע (סי' שי"ח סעי' א'), במ"ב (ס"ק ב'-ז'), בנו"כ שם, ובשו"ת רפ"ע (ח"א סי' י"ג)].

ודין מצה שנאפתה בשבת, ראה בכה"ח (סי' תנ"ד סקל"ו), והסה"ע (עמ' ע' סי"ח).

ובאשר לקניית מצות המצווה (היינו המצות שמקיימים עמהן את מצוות אכילת המצות בליל הסדר, והם ארבעה "כזיתים") ע"י צ'ק, ע"י צ'ק דחוי, או בכרטיס אשראי [כל זה עפ"י מה שכתבנו במקראי קודש הל' ד' המינים (פ"י הערות ע"ט – פ"א)].

קנית מצות המצווה ע"י צ'ק:

באשר לגדרו ההלכתי של צ'ק ישנן בפוס' ג' דעות עיקריות:

1) י"א שהצ'ק הינו הוראת תשלום בלבד (שכתוב בו "שלמו לפקודת"). וישנן ב' הבנות בכך: שהוא הוראה גרידא, ועיקר התשלום הוא בגבייתו מהבנק. או שחל חיוב אחריות ושיעבוד על החותם על מימוש הוראתו.

2) דעה הפוכה סוברת שהצ'ק הינו שווה ערך ככסף. ויש בזה ג' הבנות: י"א שמצד סחירותו הינו ככסף, והיינו שהוא סחיר בחיי היום – יום, י"א דהוי כהקנה לו ממונו שבבנק, וי"א דהוי כהקנאת חוב ע"י מעמד שלושתם בכתב.

3) הגדרה ממוצעת הינה שהצ'ק הינו שטר התחייבות. ויש גם בזה ג' הבנות: י"א שמדינא דמלכותא הוא שט"ח, כיוון שכך הוא החוק. י"א שכך הוא מצד מנהג הסוחרים, ומנהגם חשוב מנהג. וי"א שהלשון שכתובה בצ'ק הינה כחיוב גמור מצד החותם בצ'ק, אם כי יש שרצו לומר שהבנק הוא המתחייב.

ובאשר לנידוננו, אם קנה את המצות בצ'ק שזמן פרעונו לפני החג, נראה בס"ד שתלוי הדבר מה דין הצ'ק, כאחת מהשיטות הנ"ל.

ולמעשה נראה שד' רוב הפוס' להקל בכך. שכ"ד הגר"ש ישראלי זצ"ל והגר"מ אליהו זצ"ל (דס"ל שדין צ'ק כדין כסף ממש). וכ"נ שגם ד' הגרי"ש אלישיב זצ"ל להקל בכך (דס"ל שנתינת צ'ק מועילה לפחות מדין סיטומתא). וכ"כ להקל בס' תורת הקנינים (רובינפלד. הל' ד' המינים ענף א' סעי' ב'), וכ' שם ד' צדדים להקל, וכ"כ עוד פוס'.

ולעומתם כ' הגר"נ קרליץ שליט"א בס' חוט שני [הל' פסח (פי"ג ססק"א). וכ"מ מספרו הל' ריבית (דקט"ו)] שתשלום על המצות בצ'ק אינו מועיל לקנותן.

וא"כ לד' רוה"פ מועילה קניית המצות ע"י צ'ק.

לאחר כל הנ"ל, יש להוסיף עוד שני דברים: 1) לאור מחלו' הפוס' אי יש לחלק בין דין הצורך בקנין של המצה לבין זה של ד' המינים, בשל דברי הט"ז שיוצאים י"ח במצה שאולה, הרי שזה עוד צד להקל בני"ד. 2) אם הקונה הכניס את המצות לתוך רשותו ולתוך ביתו, הרי לכאו' י"ל שקנה את המצות בקנין חצר. וכדלקמן בסמוך.

אמנם אם התברר שלצ'ק לא היה כיסוי והוא חזר, והמוכר גילה דעתו שהוא צריך לכסף, הרי שנותן הצ'ק לא יצא י"ח. ואם קונה המצות הלך אל המוכר וביקש ממנו שימחל לו, האם מועילה למפרע מחילת התנאי דנתינת הדמים, ר' בתשובות והנהגות (ח"ג סי' קצ"ב), ובמקראי קודש הל' ד' המינים (פ"י הערה ע"ה).

בענין קנית מצות המצווה ע"י צ'ק דחוי (שתאריך פרעונו לאחר ליל הסדר): הנה בני"ד יש ריעותא מהמקרה הנ"ל של צ'ק רגיל, משום שאף את"ל שצ'ק רגיל מהני, מ"מ בני"ד יש יותר מקום לומר שעדיין לא חשיב ששילם עבור המצות.

בס"ד שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, האם יש בעיה לקנות מצה ולשלם בצ'ק דחוי שפרעונו לאחר יו"ט ראשון וענה לי שאין בעיה בכך, כיון שהיום צ'ק הינו ככסף. ולמרות שאפשר לבטלו, מ"מ כיון שרגילים היום לקנות ע"י צ'קים וזו דרך תשלום, מותר הדבר. עכת"ד.

גם מדברי הגר"ש ישראלי זצ"ל נראה שיש להקל בני"ד, וטעמו משום שאנשים משלמים לצורך קניותיהם בצ'קים דחויים אף שתאריך פרעונם טרם הגיע. עכת"ד [כמבואר במקראי קודש הל' פורים (פי"א הערה כ"ח)].

אלא שמ"מ בשל דעת המחמירים גבי צ'ק לא דחוי, ובגלל שיתכן שאף המתירים לקנות בצ'ק לא דחוי, מ"מ יאסרו כשמדובר בצ'ק דחוי, לכן הסקנו שם (במקראי קודש הל' ד' המינים פ"י הערה פ') שאין כל כך הכרע להקל בני"ד, ויש לראות זאת כמחלו' די שקולה. ומ"מ ברור שיש להזהר שבתאריך הפרעון של הצ'ק יהיה מספיק כסף באותו חשבון בנק.

ולמעשה בס"ד נלע"ד שלכתחי' יש להזהר ולהמנע מלקנות המצות בצ'ק דחוי. אמנם בשעה"ד, ועכ"פ בדיעבד, יש להקל בכך, דהא יש מהפוס' שכתבו לחלק בין ד' המינים למצה, משום שניתן לצאת י"ח במצה שאולה (כנ"ל בריש הערה צ"ה). ולכאו' ני"ד לא גרע ממצה שאולה. ומ"מ כשמכניס המצות לביתו הרי בכלל קנאן בקנין חצר. לכן יש להקל בני"ד. וגם אותם שנאלצים לשהות בפסח בבית מלון (דבר שכשלעצמו אינו רצוי מכמה סיבות), הרי י"ל שהמצות הן בכלל האירוח, והם משלמים על המצות כדרך שמשלמים על כל האירוח, כולל בצ'ק דחוי. ובעל המלון מזכה להם את המצות בשל תשלום זה.

ובאשר לקניית מצות מצווה בכרטיס אשראי שאלנו שלושה מגדולי דורנו גבי קניית ד' המינים ליו"ט ראשון דסוכות, ונחלקו הפוס' בכך.

שלד' הגר"א וייס שליט"א דין צ'ק ככל שטר חוב. ואילו כרטיס אשראי עדיף מצ'ק כי אינו יכול להתבטל כמו צ'ק. וברגע שחברת האשראי אישרה את העסקה הרי התשלום הינו ככסף ממש. עכ"ד. וכ"ד הגר"ד ליאור שליט"א, שכיוון שהמלכות קבעה שקנין בכרטיס אשראי הינו קנין גמור, ונוסף לכך? שכך נוהגים לשלם באופן זה, ה"ז מועיל מהתורה, וגם למצוות מדאו'. עכ"ד.

ומאידך לד' הג"ר יעקב אריאל שליט"א אין הקניה ע"י כרטיס אשראי מועילה. דאף אם הכסף יפדה ע"י חברת האשראי לפני החג אין יוצאים י"ח בדמ"י הללו (ולכאו' ה"ה במצות – מצוה), כי החברה לא משלמת למוכר במזומן אלא מפקידה התשלום בחשבון הבנק שלו, וה"ז רק הלוואה. ולרוב הראשונים א"א לקנות בהלוואה [אמנם מצדדים אחרים היקל הגר"י אריאל שליט"א שקונים את הדמ"י (ולכאו' ה"ה גבי מצות), וזאת משום שכשהקונה מביאם לביתו הריהו קונה אותם בקנין חצר. ועוד, משום שהמוכר מעונין להקנותם לקונה בקנין גמור ונותן לו אותם במתנה לצורך יציאת י"ח מדאו']. עכת"ד.

ור' פירוט דבריהם מש"כ בס"ד במקראי קודש הל' ד' המינים (בנספחים, נספח ב'-ו').

נמצאנו למדים שקנין ע"י כרטיס אשראי הריהו שנוי במחלו' הפוס', אי מועיל הוא כדי לצאת בו י"ח מצוה (עכ"פ מדאו'), ולדעת רוה"פ יש להקל בכך. ויותר מכך, כיוון שיש מהפוס' שהקלו גבי קנין מצות המצווה, עפי"ד הט"ז והמ"ב (בסי' תנ"ד סקט"ו) שיוצאים י"ח במצה שאולה, הרי שזה עוד צד גדול להקל בני"ד. ולכאו' ברור שאם הכניס את המצות לרשותו בביתו, הרי שקנאו בקנין חצר. וכמבואר במקראי קודש הל' ד' המינים [פ"י (כ"ה,5; ע"ב,1,6; ע"ג,2)].

ובענין קניית מצות מצווה בכספי מעשר כספים, יש בזה ארבע שאלות:

שאלה ראשונה: האם מותר לקנות את מצות המצווה בכספי מעשר כספים.

שאלה שניה: אם הדבר אסור, האם לפחות יהיה מותר להשתמש בכספי מעשר זה לשם תוספת המחיר הדרושה כדי לקנות מצות מצווה מהודרות, ולא רק כשרות. ולכאו' ד"ז תלוי גם בשאלה מה נחשב הידור גבי ני"ד: האם מצה שמורה נחשבת כהידור או שזה חיוב מעיקר הדין. ואת"ל דהוי חיוב מעיקר הדין, הרי שתלוי ממתי צריכה להיות שמורה מעיקה"ד, דאז שמירה טפי כבר נחשב כהידור, ועוד שבדורנו רבים מחמירים באפיית המצות, כך שלחומרות אין סוף, ותמיד נמצא דבר שודאי נחשב כחומרא ולא מעיקה"ד, כך שלגביו קיימת השאלה דידן, שתוספת התשלום עבור חומרא זו יתכן שניתן לשלמה מכספי מעשר כספים.

שאלה שלישית: אם התשובה לשאלה הנ"ל הינה שאסור הדבר, האם בכל אופן יהיה מותר לשלם מכספי המעשר את התוספת שמעל סכום השליש שיש להוסיף כדי להדר במצווה. שהרי כתוב בשו"ע (סי' תרנ"א ס"א) שהידור מצוה הוא עד שליש, ויש צד לומר שהידור זה יש בו חובה הלכתית [ראה ע"כ במקראי קודש הל' ארבעת המינים (פ"י סעי' נ"ז ואילך)]. אך שאלתנו הינה אי שרי להדר ביותר משליש המצווה, וליקח מעות אלה מכספי המעשר.

שאלה רביעית: מי שלפני שהפריש בפעם הראשונה מעשר כספים, אמר שהוא נותן זאת "בלי נדר", המועיל הדבר כדי שיוכל לקנות בכסף זה את המצות, או לפחות את תוספת ההידור שהינה שליש מחיר מצות כשרות רגילות, או לפחות את תוספת ההידור של יותר משליש המחיר של מצות.

ובס"ד נראה שהתשובות לשאלות אלה תלויות בכמה מחלוקות, ואלו הן [עפ"י מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ד' המינים (פ"י הערה פ"ח)]:

מחלוקת ראשונה הינה מחלו' הראשו' והאחרו' האם מצוות הפרשת מעשר כספים הינה חיוב מדאו', או חיוב מדרבנן, או שאינה אלא מנהג או הנהגה טובה.

מחלוקת שניה הינה מחלוקת הרוא"ח האם את כספי המעשר יש ליתן דווקא לעניים או דשרי להפרישם לצורך כל מצווה שהיא.

דבר נוסף (שלישי) חשוב לעניננו (מצד הלכות נדרים) הינו הדיון לגבי אדם שעשה הנהגה טובה פעם אחת או ג' פעמים, האם נחשב הדבר מעתה כנדר עבורו, ולכן חייב הוא להמשיך לנהוג כך, אם לאו, וכן האם תלוי הדבר בדעתו (אם חשב לנהוג כן תמיד).

ועפ"י המבואר במקראי קודש (הל' ד' המינים שם) עולות בס"ד המסקנות הבאות:

באשר לשאלה הראשונה, השרי לקנות את מצות המצווה מכספי מעשר כספים. ר' במקראי קודש (הל' דמ"י, שם) שבס"ד העלנו שלדעת רוב פוסקי דורנו יש להחמיר ולאסור לקנות את המצות בכספי מעשר כספים. ורק אם אין לו אפשרות אחרת לקנותן יש מקום להקל (אף שלא ראיתי בפוס' מי שהיקל בכך, אך כך בס"ד נראה לענ"ד). ומ"מ אם נהג הוא ליתן מעות מעש"כ רק לצדקה לעניים (כמהרי"ל והרמ"א ביו"ד רס"י רמ"ט), אזי יש לאסור אף בכה"ג (ויש לדון אי מהני התרת נדרים. ר' שו"ע יו"ד סי' רי"ד ורט"ו).

ובאשר לשאלה השניה, אי שרי ליקח ממעות מעש"כ כדי להוסיף על התשלום של מצות כשרות ולקנות מצות מהודרות. עפ"י המבואר בס"ד במקראי קודש (הל' ד' המינים, שם) שדין הוספת תשלום עד שליש יותר ממחיר הכשר אינו מצווה בעלמא אלא אם ניתן הדבר קרוב הדבר לחיוב, לכן אף בני"ד יש להחמיר כמו בתשובה הראשונה, ורק במיקרים מיוחדים (כנ"ל בתשובה למקרה הראשון) יש להקל (וחכ"א הוסיף, שמה שמדובר פה הוא על לקיחת כספים שהיו ממילא מיועדים להנאותיו של אותו אדם. אך אם יכול הוא ליקח כסף זה למשל לפדיון שבויים – כגון להוצאת יהודיות מידי שוביהם הערבים, ימש"ו, ה"ז עדיף טפי מאשר לקנות מצות מהודרות. עכ"ד).

ובאשר לשאלה השלישית הנ"ל. המותר ליקח מכספי מעשר כספים כדי לקנות מצות מהודרות, אם משלם זאת לא עבור תוספת שליש המחיר הנצרך להידור, אלא לתוספת הנוספת שמעל שליש ההידור. הנה בזה נראה בס"ד שיש הרבה יותר מקום להקל, אך גם בזה אין הדבר ברור לגמרי שמותר, דהא המהרי"ל והרמ"א אסרו אף בכה"ג להשתמש בדמי המעש"כ, רק לתיתם לעניים. לכן נראה שרק מי שמתחילת הפרשת כספי המעשר היה נוהג להקל בזה ולתיתם אף למטרות צדקה אחרות (כרבנו מנחם, שהביא הט"ז ביו"ד בסי' רמ"ט), רק הוא יכול להשתמש בזה לצורך דידן.

ובאשר לשאלה הרביעית, אם האדם מתחילת נתינתו מעש"כ אמר שנותן זאת "בלי נדר", הרשאי עתה לקנות בזה מצות, ואפי' מצות מהודרות. נראה שג"ז אינו מותר בשופי, דהא למ"ד שמצוות מעש"כ הינו חיוב מדרבנן, וכ"ש למ"ד שהוא חיוב מדאו', הרי שלא יועיל הדבר שאומר שמפריש זאת "בלי נדר". וכן למאן (המהרי"ל והרמ"א הנ"ל) דס"ל שמעש"כ ניתן רק לעניים, הרי דאסור לקחתו לצורך קניית מצות.

ומ"מ המיקל בכל הדברים הללו בשעת הדחק, דאם לא יקח את מעות המעש"כ לצורך קניית המצות אזי לא תהיינה לו ולמשפחתו מצות, ודאי שיש לו להקל בשעה"ד כזו, ובפרט שמסתבר שגם הוא נחשב כעני בשעה"ד כזו. וישתדל להזמין עניים אליו לליל הסדר, כך שאז יש בחלק מהמצות מצוות צדקה לעניים. כך בס"ד נלע"ד. וע"ע בספר מקראי קודש הל' ד' המינים (פ"י הערה פ"ח), והל' פורים (פ"ב סעי' י"ז ופי"א סכ"ז).

[98]צח. כתב הרמב"ם (בפ"ו מהל' חו"מ ה"י): קטן שיכול לאכול פת, מחנכין אותו במצוות, ומאכילין אותו כזית מצה. עכ"ל. וכתב המ"מ שם, שנראה שהרמב"ם למד זאת מההיא גמ' בסוכה (דף מ"ב ע"ב), שקטן שיכול לאכול כזית צלי שוחטין עליו את הפסח. שנא': "איש לפי אכלו". רבי יהודה אומר: (אין שוחטין עליו את הפסח) עד שיכול לברר אכילה. כיצד: נותנין לו צרור, וזורקו. אגוז, ונוטלו. ע"כ [עיי"ש במ"מ שהעתיק הגמ' בנוסח קצת שונה. ועיי"ש בתוד"ה "יכול", שעולה מדבריו שבני"ד צריך שתינוק זה יוכל לאכול דוקא מצה ולא סגי באוכל אחר, שדינה של אכילה זו במצה דוקא. וראה במקורות וציונים, מהדורת הרב שבתי פרנקל, שכתבו המקור לד"ז ממש"נ בפסחים (דף קט"ז ע"א), שהבן שואל: שבכל הלילות אנו אוכלין... הלילה הזה כולו מצה. ע"כ]. והוסיף הרב המגיד וסיים, דמשמע מהגמ' דכל שיודע לעשות הדבר מחנכין אותו. ע"כ.

ולכאו' צ"ע בדבר, שהרי לענין הסבה למשל, כתבנו לעיל בפרק ד' דלא סגי שידע להסב, אלא צריך שיבין ענין החג, או ענין יצי"מ וכדו', כדי שיהיה שייך לחנכו במצות הסבה (עיי"ש בסעי' כ"ב ובהערות שם). וראה במ"ב (בסי' שמ"ג סק"ג) שכתב בשם כל הפוס', דשיעור החינוך במ"ע הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי ענינו, כגון היודע מענין שבת, חייב להרגילו לשמוע קידוש והבדלה. היודע להתעטף כהלכה חייב בציצית (כמבואר בסי' י"ז), וכן כל כיוצ"ב, בין במ"ע של תורה בין בשל ד"ס. עכ"ל. וכעין זאת כתב גם כה"ח (באותו סי' סקי"ח).

ואמנם בהסה"ע (עמ' תמ"ב הערה 5) כתב שלפי הגמ' בחגיגה (דף ג' ע"א), שאמרו שם שהטף באו כדי ליתן שכר למביאיהם, משמע שהטף אינם בני הבנה. מ"מ כתב שם (בהערה 6) בשם שו"ת פרי השדה (ח"ג סי' קפ"ז), שקטן שאינו מבין דבר, ורק יכול לאכול פת, א"צ להאכילו מצה (עיי"ש שכתב, שגם אם כבר הגיע הקטן לגיל חינוך, אך אינו יכול לאכול פת, א"צ לדחוק עצמו ולשרות המצה כדי לאכלה, כמו שמצווה הגדול, ורק אם יכול לאוכלה בלא שרייה, יש לחנכו לאכול המצה. וראה במהדורת הרב פרנקל, בשינויי נוסחאות שם, שי"ג שגם קטן שאינו יכול לאכול המצה, שורין לו במים. עיי"ש). ולכן כתב שם בהסה"ע לפרש דברי הרמב"ם, שקטן שיכול לאכול פת, הו"ד שיכול וגם "מבין מה שאוכל". עכת"ד. אך באמת נראה שאין זה הפשט ברמב"ם. שהרי א"כ היה לו לומר זאת בהדיא. ובפרט שלא משמע כן מדברי המ"מ שכתב שכל שהקטן יודע לעשותו מחנכים אותו לכך. ולא כתב שצריך שיבין משמעות הדברים. וכ"פ בפשטות בשש"כ (מהדו"ק פל"ב סעי' כ"א), שהדבר תלוי ביכולת האכילה של הקטן, ותו לא.

ואכן הגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שבענין זה פסקינן כרמב"ם, שדי בזה שהקטן יכול לאכול מצה, שאז יש לחנכו באכילת המצה, וא"צ שיבין ענין זה. ואף שלענין הסבה אמרנו שיש לחנכו לכך מזמן שמבין ענין החג, מ"מ בני"ד אין הדבר תלוי בהבנת הקטן, ואין המקרים שווים. עכת"ד (ושמא י"ל דכיון דבמצות המצה המצוה הינה תלויה באכילה, ולא די בתנוחת הגוף כמו בהסבה, לכן א"צ להחמיר עליו שיבין הענין, שדי שנהנה בפיו מטעם המצה. וכמו שחילקו הפוס' אי מצוות צריכות כוונה גם במצוה התלויה באכילה – מ.ה.). וגם דעת הגר"ש ישראלי זצ"ל, שאין גיל החינוך לאכילת מצה תלוי בגיל החינוך להסבה, וכל א' מהן זו מצוה בפ"ע. עכת"ד.

ובענין על מי מוטלת מצוה זו, האם הבן חייב לאכול מדין חינוך, או שאביו, או אף אמו, מחויבים לחנכו, ואז על הבן עצמו אין מצוה כלל. הנה מדברי הרמב"ם שם (בפ"ו מחו"מ) משמע שהחיוב אינו על הבן, אלא על מי שמוטלת עליו חובת חינוך הבן. וכבר כתב כן מרן בכס"מ שם, דמדלא כתב הרמב"ם שהכל חייבין באכילת המצה, אפי' נשים ועבדים וקטנים, אלא כתב שקטן שיכול לאכול כזית (כ"ה גי' הכס"מ. אף שבגירסאות הרמב"ם אצלנו כתוב: "שיכול לאכול פת". ובמהדורת ר' שבתי פרנקל לא ציינו שיש כאן חילופי גירסאות), מחנכים וכו', משמע דחיובא אאבוה רמיא. ושכ"כ הרמב"ם בפ"א מהל' מגילה, שמחנכין את הקטנים לקרותה. ואמנם הוסיף שם בכס"מ, שהרמב"ן בפרק "הקורא את המגילה למפרע" כתב, דכי אמרינן שקטן חייב, לאו למימרא דאיהו חייב, שבאמת איהו לאו בר חיובא כלל, אלא חיובא אאבוה רמיא. ושכ"כ הר"ן שם. עכת"ד מרן שם. ואמנם ממש"כ הרמב"ם בהל' לולב (פ"ז הי"ט), ש"קטן היודע לנענע חייב בלולב מדברי סופרים כדי לחנכו במצוות", משמע שהחיוב הינו על הקטן. וכן עולה מדבריו שהחיוב הינו מד"ס, ולא מדאו'. וראה עוד בריטב"א סוכה (דף ב' ע"ב), ובספר משנת יעב"ץ (הל' ק"ש פ"ד הי"א) שעמד על סתירה זו בדברי הרמב"ם.

וכן מצינו מחלוקת ראשו' בזה בין רש"י, תוס', ושאר הראשו' בברכות (דף מ"ח ע"א). וראה גם בגליון המהרש"א שם מה שדייק מלשון המשנה בסוכה (דף מ"ב ע"א). ומהמ"א (סי' תקצ"ו סק"ג) וממחה"ש שם משמע שאין על הקטן אפי' מצוות חינוך. ובשו"ת מהרי"ץ (ח"ב סי' י"ד) רצה לומר, שכל חיוב החינוך על האב הוא מכח חיוב הבן, אלא שכתב שם שמלשון הפוס' לא משמע כן. וכמש"כ רש"י במשנה קמא דחגיגה (ד"ה "איזהו") שהטילו חכמים על אביו ועל אמו לחנכו במצוות. ובספר חנוך לנער (עמ' ה') כתב, דלכו"ע אין החיוב על הקטן מדין קיום המצוה, אלא לכל היותר משום החיוב להתחנך. ובשו"ת שבט הלוי (יו"ד סי' כ') הב"ד החלקת יואב, שחילק בענין חיובי קטן בין מצוות עשה לל"ת, והשיג עליו. עיי"ש. ובספר חנוך לנער (שם) כתב עוד, שמה שלא מנה התנא בברייתא בקידושין (דף כ"ט ע"א) במצוות הבן על האב את מצות החינוך, משום שמצוות הבן על האב הוא מצוות שבעצם מוטלות על הבן, ואם הגדיל חייב הוא בעצמו לקיימן, ועכשיו שהוא קטן הטילו החיוב על האב, וא"כ בחינוך למצוות לא שייך לומר "מצוות הבן", שהרי כשיגדל לא יתחייב במצוות חינוך כ"א בקיום המצוות. עכת"ד. ומ"מ אף למ"ד שמצוות החינוך מוטלות על הקטן, אין הקטן חייב במצוות מדאו'. שהרי מה"ת קטן פטור מכל המצוות, ורק חכמים חייבו במצות חינוך (כמבואר ב"חנוך לנער" פ"ב הערות א' וב'). ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, וחזר על מה שאמר לי בענין זה בעבר, וכמו שכתבנו לעיל (בפרק ו' הערה ג'), שאכן מצות החינוך הינה על ההורים, ולא על הקטן. והסכים לכך שכן משמע גם מלשון הרמב"ם (שם בפ"ו מחו"מ). עכת"ד. וראה עוד בענינים אלה בשד"ח (כללים, מע' ח' כלל ס') שהאריך בכך, ובמאמר הרה"ג יעקב נבון שליט"א, בחוברת ישע ימינו (תשרי תשנ"א).

ובענין האם גם אמו של הבן חייבת לחנכו, והאם מצות חינוך אמורה גם לגבי בתו של אדם, ראה לעיל פרק ו' הערה ג'.

ומה שכתבנו שאם מסוגל קטן זה, יאכל כזית מהמצה, זאת עפי"ד הרמב"ם (שם בפ"ו מהל' חו"מ ה"י), שכתב שאם קטן זה יכול לאכול פת, מאכילין אותו כזית מצה. וכבר כתבנו לעיל בשם מרן בכס"מ שם, שגרס בדברי הרמב"ם, דהו"ד אם הקטן יכול לאכול כזית [וראה בשש"כ (מהדו"ק פל"ב הערה ס'), והסה"ע (עמ' תמ"ב), שבשל הקושי שהיה להם שמשמע מדברי הרמב"ם שאף קטן בן שנתו היכול לאכול מצה, חייב בכך, לכן תרצו דהו"ד כשיכול לאכול כזית בכא"פ. וראה לקמן בהערה זו ובהערה הבאה, שלא משמע כן מדברי הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי זצ"ל]. והגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי, שילד קטן צריך לאכול כמה שיכול. אם יכול לאכול כזית שלם, יאכלנו. ואם אינו יכול יאכל פחות מכזית, אף שאינו מקיים את המצוה בכך, כיוון שהמצווה היא דוקא בכזית, מ"מ יאכל כפי יכולתו. עכת"ד.

והנה כבר כתבנו לעיל בשם המ"ב (סי' שמ"ג סק"ג) וכה"ח (באותו סי' סק"י. עיי"ש), שחייב לחנך את בניו גם למ"ע שחיובן מד"ס. והוא עפי"ד מרן בב"י (סי' שמ"ג) בהסבר דברי הרמב"ם (בפכ"ד מהל' שבת), וכ"כ בשש"כ (מהדו"ק פל"ב סכ"ה) וז"ל: מצות חינוך חלה גם לגבי מצוות דרבנן, הן מצוות שכל עיקר קיומן הוא רק מדרבנן, והן מצוות שבמקרה זה הן דרבנן, אבל עיקר קיומן הוא דאורייתא. ולכן חייב האב לחנך את הקטן גם לנטילת לולב בששת הימים האחרונים של החג, לשמוע קריאת מגילת אסתר וכיוצ"ב. עכ"ל. ועולה מכך, שאכן בעי לחנך הקטן לאכול אף את שאר ג' הכזיתים שחיובן מדרבנן. ואכן שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל בענין זה, וראשית אמר לי שאכן הלכה כרמב"ם, שקטן הצריך לאכול מצה מדין חינוך, צריך לאכול כזית. ושאלתיו האם צריך הקטן לאכול את כל ארבעה הכזיתים. ואמר לי שזה תלוי במחלוקת איזה לולב צריך לתת לקטן לנענע בסוכות, האם מהודר או לאו. והאם האב צריך להקנות לו, או שישאיל לו את לולבו שלו והעיקר שיחנך אותו שהלולב כשר (ראה מ"ב סי' תרנ"ח סקכ"ח). ולגבי ני"ד התורה אמרה לחנך אותו שיאכל. ואמנם אם אינו מסוגל ליותר, יאכל רק כזית. אך לדינא אם הוא מסוגל , צריך לחנכו שיאכל את כל ארבעת הכזיתים של המצה, ושישתה ארבע כוסות. עכת"ד. ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי, שאם קטן זה יכול לאכול את כל ארבעת הכזיתים, אכן צריך הוא לאוכלם. אך הדגיש שכמובן כ"ה רק אם מסוגל הוא לכך. עכת"ד. ונראה, שאף אם קטן זה אינו מסוגל לאכול את כל ד' הכזיתים, יש להשתדל לחנכו שיאכל ג' זיתים, ואם לאו אפי' ב' כזיתים. וזה עדיף מאשר שיאכל רק כזית א' , שהרי מ"מ יש מצוה בפ"ע בכל כזית של מצה מארבעת הכזיתים, ודינו כמי שיש לו רק ב' כזיתים, שיאכל הכזית השני לאפיקומן (אא"כ עלול להרדם). וכן הדין אם יכול הוא לאכול רק ג' כזיתים, שדינו כמי שיש לו רק ג' כזיתים. וראה עוד בבה"ל (סי' תרע"ה ד"ה "ולדידן"), מחלו' אי בעי לחנך הקטן גם במצוות עשה שאינו מעיקר הדין.

ומה שכתבנו דלכתחי' ינהג כמש"כ בסעיף י"ב, והיינו דבעי אף הקטן לאכול הכזית בזמן כא"פ, כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שצריך הילד להשתדל לאכול זאת בכא"פ, ושזה חלק מהחינוך. עכת"ד. ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שאם קטן זה מסוגל לאכול הכזית בזמן כא"פ, צריך הוא לאוכלו כך. עכת"ד.

[99]צט. בענין קטן שאוכל פחות מכזית מהמצה, ולא שומע את ברכת "על אכילת מצה" מפי גדול, או במקום שנוהגים שכ"א מברך לעצמו, הרשאי קטן זה לברכה לעצמו. אמנם מרן (בסי' רט"ו ס"ג) כתב שמותר ללמד לתינוקות הברכות כתיקונן, ואע"פ שהם מברכים לבטלה בשעת הלימוד, ואז אין עונין אמן אחר ברכותיהם. והסביר המ"ב שם (סקי"ד), דמותרים הרב והתינוקות לומר הברכות כתקנן שלא בזמנן, ולהזכיר ש"ש, משום שהרי צריך לחנכם בלימוד התורה ובקיום המצוות. ע"כ. אך בני"ד הרי אומר הקטן את הברכה בזמנה כדי לפטור עצמו במצוה זו דרך חינוך, וע"כ כתב שם מרן שבשעה שמברכים הם לפטור את עצמם, כיון דבני חינוך הם, עונים אחריהם "אמן". ומשמע משם, שאם אכן מברך זאת שלא לצורך לימוד, אלא כדי לפטור עצמו, ובאמת אינו נפטר בכך, שייך בזה ברכה לבטלה [ועיי"ש במ"ב (סקי"ד) מש"כ לענין גדול הלומד הברכות שבגמ', שאינו רשאי להזכיר ש"ש. ורק בקריאת הפסוקים שבגמ' רשאי להזכיר ש"ש].

והנה המ"ב בסי' תרנ"ח (סקכ"ח) דן, האם מצות חינוך היא רק על עצם המצוה, או גם על פרטי המצוות. ומדבריו בשעה"צ שם (בסקל"ו) משמע, שאכן מצות חינוך הינה על עצם המצוה, ולא על פרטיה. וראה מה שכתבנו לקמן בסמוך בהערה זו בשם השש"כ, לענין אכילת הקטן שיאכל כזית בכא"פ.

ובספר חנוך לנער (דף נ"ו סעי' ז', ושם הערה י"ט) כתב, שהאחרו' נסתפקו אם יש מצוה באכילת חצי שיעור (וכמו שכתבנו לעיל בפרקנו). וכתב, שהמהרי"ל דיסקין בתשובותיו (סי' ד') צידד לומר שבקטן יש לחוש יותר שמא יתרגל באכילת חצי שיעור, ולכן שוא"ת עדיף. ע"כ. וראה עוד בהסה"ע (עמ' תע"ב סעי' ז'. עיי"ש שכתב בשם השש"כ שאם מברך לעצמו, אין מוחין בידו. ולא נמצא ד"ז בשש"כ שם).

והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שלכתחי' כמובן ישמע הקטן את ברכת "המוציא" ו"על אכילת מצה" מהגדול שמברכן. וכך אינו נכנס לבעיה של ברכה כשאוכל פחות מכזית. אך אם אמנם קטן זה שאינו אוכל כזית מצה לא שמע את הברכות מהגדול המברכן, אעפ"כ רשאי הוא לברך לעצמו את ברכת "על אכילת מצה", וזאת מדין חינוך. ושאלתיו, האם יוכל קטן זה לברך את ברהמ"ז, שהרי יוצא שמברך הוא ברהמ"ז על פחות מכזית. וענה לי, שרק אם אכל כזית מצה רשאי הוא לברך את ברהמ"ז. אך אם אינו מסוגל לאכול כזית, הרי מדין חינוך יש לומר לו, שכיון שאכל פחות מכזית אין לו לברך את ברהמ"ז. ורק מי שאוכל עשרים ותשעה גר' מברך ברהמ"ז. וזה חלק ממצות חינוך. והוסיף, שאפשר להקל לקטן זה, שלענין ברכת "על אכילת מצה" סגי בתשעה עשר גר', ואף פחות מכך. משא"כ לענין ברהמ"ז דבעי עשרים ותשעה גר', וכנ"ל. ושאלתיו, מדוע יש לחלק בין ברהמ"ז לברכת "על אכילת מצה". הרי לכאו' אפשר לומר שקטן זה לא יברך ברכת "על אכילת מצה" כשהוא אוכל פחות מעשרים ותשעה גר', ומדין חינוך נאמר לו שרק משיעור זה מברכים ברכה זו, וכמו שמחנכים אותו כן בברהמ"ז. וענה לי, די"ל דבחינוך הקטן למצות מצה מספיק פחות משיעור כזית, דגם בפחות מתשעה עשר גר' הוא מתחנך למצוה זו. עכת"ד. וכעבור זמן דנתי עמו שוב בענין זה, ואמר לי דאמנם קטן זה רשאי לברך "על אכילת מצה" אף על שיעור הקטן מכזית, אך הדגיש שלא יאמרו לו דזה פחות מכזית (ונראה דמ"מ יאמרו לו לא לברך ברהמ"ז דלא אכל שיעור המצריך ברהמ"ז, וכנ"ל – מ.ה.). ושאלתיו, האם קטן זה מברך מדין חינוך למצוה, או מדין שלומד כיצד לברך (וכמש"כ בסי' רט"ו ס"ג). וענה לי שקטן זה מברך מדין חינוך למצוה (ואע"פ שאינו אוכל כזית). עכת"ד.

והגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי, שרק אם הקטן אוכל כזית מצה רשאי הוא לברך "על אכילת מצה". וזאת אפי' שאוכל הוא את הכזית ביותר מזמן כא"פ של גדול, אלא אוכל הוא זאת בזמן כא"פ שלו עצמו, שזה זמן רב יותר, רשאי הוא לברכה. אך אם מ"מ אינו אוכל אפי' כזית מצה, לא יברך "על אכילת מצה". עכת"ד.

ואם הקטן אכל כזית במשך זמן הגדול מכדי א"פ, הרשאי לברך בעצמו את ברכת "על אכילת מצה". הנה השש"כ (מהדו"ק פל"ב הערה ס') כתב, דמהמ"ב (בסי' תרנ"ח) שהבאנו לעיל, משמע, שהקטן יכול לברך בכל אופן, בין אם אכל כזית בכא"פ ובין אם לאו. אלא שכתב שם שלדעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל, לא יאמרו לקטן לברך על אכילת מצה ומרור אא"כ יאכל כזית בכא"פ. והוסיף, שאמנם אצל קטן יש להקל בשיעור כא"פ, ולשער על צד הקל ביותר, דהיינו תשע דקות. וכבר כתבנו לעיל, שלדעת הרב שש"כ, כוונת הרמב"ם שכתב שמחנכין את הקטן לאכול מצות מעת שיכול לאכול (כזית) פת, היינו דוקא אם יכול לאכול כזית פת בכא"פ. דאל"כ אפי' קטן בן שנה יכול לאכול כזית. וכן משום דבלא"ה לא נקראת אכילה כלל. עכת"ד. ואמנם אפשר היה אולי לומר, שהקטן מקיים המצוה גם אם אכל הכזית ביותר מזמן כא"פ, שהרי מהירות אכילתו קטנה מזו של גדול, ולכן נראה שאף שאכל הכזית במשך זמן ארוך יותר, לדידו שמה אכילה. ובפט שכתב המ"ב הנ"ל (וכ"כ בשש"כ שם סעיף כ"ו) שמצות חינוך היא על עצם המצוה, ובני"ד אפשר לומר דהיינו אכילת המצה, ובפרט שאוכל כזית, ולא על פרטי המצוה, והיינו משך זמן האכילה. וראה לעיל בסמוך מש"כ בשם הגר"ש ישראלי זצ"ל.

ובספר חנוך לנער (עמ' נ"ו סעיף ז' והערה י"ט) כתב, שקטן שהגיע לחינוך חייב בכל מצוות הסדר. ואם הקטן אינו יכול לאכול כזית מצה או מרור בכא"פ, אפשר שלא יאמרו לו לברך. אבל אם מברך לעצמו, א"צ למחות בידו. ע"כ.

ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל בענין זה, ואמר לי שאמנם לכתחי' צריך לומר לקטן שיאכל את הכזית בכא"פ. אך גם אם הוא אינו מסוגל לגמור לאכול הכזית בכא"פ, נאמר לו לברך את ברכת "על אכילת מצה". עכת"ד. ואת דעת הגר"ש ישראלי זצ"ל כתבנו לעיל בהערה זו.

[100]ק. כמבואר לעיל בפרק ד' (הערה פ"ד). ושם הבאנו דעות הפוס' בזה, וכתבנו בשם הגר"מ אליהו זצ"ל, שא"צ שקטן זה יבין את ענין יצי"מ, אלא די שיבין שעתה אנו בני חורין, ולכן אנו מסיבים דרך חירות. עיי"ש. וראה עוד מש"כ ע"כ לעיל בפרקנו (בהערה צ"ח).

[101]קא. מה שכתבנו שרשאי חולה וזקן זה אף לפורר המצה, זאת עפי"ד הגחיד"א בברכ"י (סי' תס"א) שכתב: נראה שאם הוא זקן מופלג או חולה, יכול לפורר כזית "המוציא" וכזית מצה דק דק, בלי שום משקה, ואוכלם. דהרי פסק מרן לעיל (סי' קס"ח דין י'), דמפורר דק דק בלי שום משקה, מברך "המוציא" ובהמ"ז. ושמעתי שכך היה נוהג גדול הדור, מהר"ח אבולעפייא זלה"ה לעת זקנתו. ע"כ. והב"ד השע"ת, שו"ת בנין ציון (סי' כ"ט), בה"ל [(סי' תס"א ס"ד ד"ה "יוצא"). וכתב כן גבי כל מי שקשה לו לאכול מצה יבשה, שיאכלנו מפוררת אף שהיא כקמח, ובלבד שיאכל כזית], כה"ח (באותו סי' סקמ"ו), חזו"ע (ח"ב עמ' קס"ב) וש"א. ובדברי הגאונים (סי' תס"א סקמ"א) כתב, שכן נהגו גם הרב הקדוש מקוצק, וכן בעל חידושי הרי"ם והרה"ק מסלונים. והב"ד ספ"כ (עמ' קכ"ג) והסה"ע (עמ' תע"ט).

והטעם שפת או מצה המפוררת דק דק, דאע"ג שאין לה תואר לחם, ואין בה כזית, שמברך ע"כ "המוציא" וברהמ"ז, משום שכיון שהוא פת בפ"ע ואינו מחובר, אינו יוצא לעולם מתורת לחם (מ"ב סי' תס"א סק"ס). וראה עוד במ"ב סי' תרי"ב (סק"ו). וכה"ח (באותו סי' סקי"ד).

ועוד כתב שם המ"ב (בסי' תס"א), שהסכימו האחרו', דאפי' שרה הפירורין במים, מ"מ כיון דלא נתחברו יחדו, לא יצאו מתורת פת. ודוקא אם שרה זמן מועט. אבל אם שהו הפירורין בתוכם עד שנתלבנו המים עי"ז, מבואר בשו"ע (בסי' קס"ח סעי' י"א) שמברך במ"מ וברכה מעין ג'. עיי"ש במ"ב (סקס"ג). וכבר כתבנו לעיל בשם הגחיד"א בברכ"י, שזקן או חולה שהתירו להם לאכול המצה דק דק, יאכלוה בלא שום משקה. וכ"כ בספ"כ (עמ' קכ"ג), שלא יכניס הפירורים במים שלא ירד מהם שם פת. ע"כ. ונראה דלא פליגי, אלא דהגחיד"א קאי אפירורים קטנים, וכפי שכתב שהוא דק דק, והמ"ב דיבר על פירורים גדולים שאינם נימוחים מהר במים.

כתב הרמ"א (בסי' תק"ד ס"ג), דמותר ביו"ט לטחון המצות ללא צורך השינוי, משום שאין טחינה באוכלין שהיו טחונים תחילה. והסביר המ"ב שם (סק"כ), דמותר לכותשן אף בכלי המיוחד לכך. והוסיף, שנכון להזהר שלאחר הטחינה לא יברור מתוך הקמח את פירורי מצות שלא נכתשו עדיין היטב. ואף ביד לא יבררם, דהוי כמו פסולת מתוך האוכל, דאסור גם ביו"ט לחד מ"ד. וכמבואר בסי' תק"ו (ס"ב) בהג"ה. ואם רוצה לקחתם, יקחם עם מעט קמח, דליכא חששא דברירה. ועיי"ש (בסי' תק"ד) בבה"ל. ומה שכתבנו שאין טחינה אחר טחינה, הוא לפי"ד הרמ"א (בסי' שכ"א סעי' י"ב). וראה במל"מ (פ"א מהל' חו"מ ה"ג) שכתב שאמנם לדעת הרשב"ם לא מצינו טוחן אחר טוחן, וכמש"כ הר"ן בפ' כלל גדול. וכ"פ הרמ"א שם. מ"מ הוסיף שהרמב"ם חולק ע"כ, וס"ל דהוי תולדה דטוחן ולכן אסור לפורר הלחם בשבת, וכמש"כ בתשו' הרשב"א שהביא מרן (בכס"מ פכ"א משבת הי"ח). והוסיף במל"מ, שכן נראה מדברי הרב תה"ד שהב"ד בב"י (סי' שכ"א). עיי"ש במל"מ, וברמ"א ובנו"כ שם [ובפרט בכה"ח (סקס"ז) בענין אי שרי לחתוך חתיכות קטנות ע"מ לאוכלן לאלתר (ועיי"ש ס"ק ע"ד, ע"ח-פ')].

ומ"מ לענין יו"ט כבר כתבו המ"ב (בסי' תק"ד סק"כ) וכה"ח (סקל"ה) שאין טחינה אחר טחינה. וכתבו שלכן מותר לכתוש את המצות אף בכלי המיוחד להן, ובלא שינוי. וראה בשו"ע וברמ"א (סי' שכ"א סעי' י' וי"ב), ומ"ב (ל"ו ומ"ה), ובה"ל (שם ד"ה "מידי"), שבשבת אין טחינה אחר טחינה, אלא שאסור לטחון בכלי המיוחד לכך, ואפי' אוכל מיד. וכ"כ בשש"כ (פ"ו סעי' ב' וי"א). והוסיף שם (בפ"ז ס"ה), שביו"ט אין טחינה אחר טחינה אף בכלי המיוחד לכך, ובלבד שאין רגילים לטחון בו לימים מרובים. ולפי"ז מותר לפורר המצות אף ביו"ט שחל בשבת, ובלבד שלא יטחן בכלי מיוחד לכך. וראה בבה"ט (סי' תק"ד סק"ה) בשם העט"ז, שאסר לטחון את המצות ביו"ט שחל בשבת. וראה עוד ביבי"א (ח"ד סי' מ"ה), ובספ"כ (עמ' קכ"ג הערה 73) ואכמ"ל.

ומ"מ יש להעיר, שאף באופן שהתירו לעשות כן, הוא דוקא לטחון רק בכמות שצריך לאותו יום. ולא יכין מיו"ט א' לחבירו, או ליו"ט שני של גלויות, וכ"ש שלא יכין לחוה"מ. וראה בה"ט (סי' תק"ד סק"ב).

ובענין ברירת פירורי המצה הגדולים מהקטנים ביו"ט, כתב בדרשות המהרי"ל דאמנם שרי לדוך את המצה ביו"ט של פסח, דאין טוחן אחר טוחן, אך מ"מ יזהר שלא יברור הפירורין הגדולים מתוך הקטנים, דאיסור בורר נמי יש באוכלין. ע"כ. והב"ד הט"ז (סי' תצ"ה סק"ב). מיהו בד"מ (סי' תק"ד) כתב על דברי המהרי"ל "שלא יברור" וכו', דלא נהירא, דהא אפי' פסולת מתוך האוכל שרי לברור ביו"ט, וכמבואר בסי' תק"י. ואף הרש"ל ביש"ש (פ"ק דביצה סי' מ"ב) תמה ע"ד המהרי"ל בזה, והתיר לברור אף הפירורין הגדולים מתוך הקטנים. והב"ד השכנה"ג בהגב"י. ואמנם המ"א (בסי' תק"ד) כתב דיש להחמיר כמהרי"ל, וכ"פ הגר"ז. והב"ד המ"ב (בסי' תק"ד סק"כ) וכה"ח (בסי' תצ"ה סקכ"ב). וכתב המ"ב שם, שלכן נכון להזהר בזה, ולא לברור אף ביד את פירורי המצות שלא נכתשו עדיין היטב מתוך הקמח, דהוי כפסולת מתוך אוכל דאסור גם ביו"ט לחד מאן דאמר, כמבואר בסי' תק"ו (ס"ב) בהג"ה, וכתב, דלכן יקחם עם מעט קמח דליכא חששא דברירה, כמבואר בהל' שבת (סי' שי"ט. ועיי"ש עוד בבה"ל שהאריך בד"ז). וראה עוד בענין זה בכה"ח (סי' שי"ט ס"ק מ"ב, מ"ה ומ"ו. בסי' תק"ו סקט"ו), ובשש"כ (ח"א פרק ד', ובפרט בסעי' ג'). ואכמ"ל.

ובענין מה שכתבנו שכ"ה לגבי חולה או זקן שקשה להם לאכול מצה יבשה, ושמותר להם לנהוג כן לכתחי', כ"כ המ"ב [(סי' תס"א סקי"ז) גבי שריית המצה במים].

ובענין מה שכתבנו שרשאים לאכול המצה כשהיא מפוררת דק דק, ראה בצי"א (חי"ד סי' כ"ז), שכתב שכ"ה למצה טחונה.

[102]קב. כתב הרמב"ם (בפ"ו מחו"מ ה"י): חולה או זקן שאינו יכול לאכול ( - את המצה), שורין לו רקיק במים ומאכילין אותו. והוא שלא נימוח.

ועל מש"כ מרן (בסי' תס"א ס"ד), ש"יוצא אדם במצה שרויה, והוא שלא נימוחה", כתב המ"א (בסק"ז), שמלשונו בב"י משמע דאפי' ביין שרי, וכמש"כ הב"י בשם הרוקח [והוסיף כה"ח (בסקמ"ז) שכ"ה גם בדרשות מהרי"ל]. אבל לא ברותחין ולא במרק. אבל מלשון הרי"ף והרמב"ם והרא"ש משמע דהוא דוקא במים, אבל לא ביין, שמבטל טעם המצה. וכ"כ מהרי"ו, דאף דשרי להטביל פסח במשקין, היינו משום דנפיש טעמא טפי ממצה, כדאי' בגמ' פסחים (דקי"ט), ולכן אין להקל אם לא לחולה. ואף במים כתב הרי"ף דלא שרינן אלא לזקן או לחולה (והוסיף כה"ח שם שכ"ה ברוקח ובמהרי"ל). ועוד כתב שם המ"א, שכ"מ מלשון השו"ע. ומ"ש בגמ' שיוצא אדם וכו', משמע דהיינו בדיעבד. וכל זה אמור בין בברכת "על אכילת מצה" ובין באפיקומן. עכת"ד המ"א. וכתב שם כה"ח בשם כמה אחרו', דהיינו שבשרויה יש להתיר לחולה ולזקן אפי' לכתחי', ולשאר אדם דוקא בדיעבד. ואף המ"ב (בס"ק י"ז וי"ח) כתב, שאמנם שאר אדם יוצא רק בדיעבד במצה שרויה במים, אך מ"מ זקן או חולה שקשה להם לאכול המצה כשהיא יבשה, מותר להם אף לכתחי' לשרות המצה במים. וכן העלה להתיר בשו"ת צי"א (חי"ד סי' כ"ז). עיי"ש. וראה מה שכתבנו לעיל בהערה פ"א בשם הגר"מ אליהו זצ"ל.

ומה שכתבנו דהו"ד אם אינו יכול לאכול המצה כשהיא מפוררת, שרק אז ישרנה במים, כ"כ בשו"ת בנין ציון (סי' כ"ט), והב"ד הפת"ת וכה"ח שם (סקמ"ו). וכ"כ בספ"כ (עמ' קכ"ג הערה 71) בשם ספר ברכת הפסח, שו"ת דבר משה ועוד אחרו'. ובהסה"ע (עמ' תע"ט) כתב כן גם בשם דינים והנהגות החזו"א (פי"ז סעי' ל"ה). והטעם, משום שלדעת המ"א (הנ"ל בסמוך) יוצא במצה שרויה רק בדיעבד (וראה שעה"צ סקל"ב). ובפרט אמור ד"ז למחמירים לאכול שרויה בפסח (הסה"ע שם. וכמו שכתבנו בפרקנו בהערה פ"ט). ומ"מ מלשון המ"ב (שם סקי"ז) והבה"ל (ד"ה "יוצא") נראה בפשטות שמותר לחולה ולזקן זה לשרות המצה אף לכתחי'. וכן בחזו"ע (עמ' קס"ב) סתם, ולא כתב שעדיף לפורר המצה מאשר לשרותה. ומ"מ המחמירים שלא לאכול שרויה בפסח, וקשה להם לאכול עתה מצה מפוררת כשהיא יבשה, אכן יאכלו מצה שלימה כשהיא שרויה במים, אך אם נהגו כן עד עתה מצד חומרא, וידעו שמעיקר הדין מותר הדבר, צריכים הם לעשות התרת נדרים על מנהגם. ראה יחו"ד (ח"א סי' כ"א), בנערינו ובזקנינו (סי' ק"י), ורבבות אפרים (ח"ב סי' קכ"ט סק"ד). וראה בהערה הקודמת, שאותם המפוררים את המצה לא ישרו את הפירורים במים זמן רב. עיי"ש.

ומה שכתבנו שהיתר זה הו"ד כששורה באופן שבריא יוצא י"ח בדיעבד, כ"כ המ"ב שם (סקי"ז). וכן מסתבר. דאל"כ הוי שרוי מעל"ע, שלד' האשכנזים וחלק מהספרדים הוי מבושל, שאינו יי"ח. וכן אם שרה חתיכות קטנות מכזית, ג"כ אין לו שם מצה, דנימוח, וכנ"ל (בסעיף ל"א).

[103]קג. הא דרשאי לטבלה אף בשאר המשקים, כ"כ המ"ב (סי' תס"א סקי"ח), שכן התיר בפשיטות רבינו מנוח, משום שעי"כ לא מתבטל טעם המצה. וכ"כ בחזו"ע (ח"ב עמ' קס"ב) להתיר לטבל מעט את המצה בתבשיל, למי שאינו יכול לאוכלה מפוררת או שרויה, וציין לדברי המאירי ורבינו מנוח. אלא שהוסיף, דהו"ד אם התבשיל אינו חם שהיס"ב. וראה סעיף כ"ב. ואמנם בסעיף ל"ג בפרקנו כתבנו שיש מי שאומר שנכון להחמיר לאדם בריא שלא לטבל את מצת המצוה בשאר משקים כשהינם חמים שהיס"ב והינם בכ"ר, כשאין צורך בדבר. מ"מ בני"ד, כשאינו יכול בלא זה, אף האוסרים התם מתירים הכא. וכנ"ל בשם חזו"ע. וכן עולה מדברי הגר"מ אליהו זצ"ל, כדלקמן.

ומה שכתבנו שאם אינו יכול לאכול המצה כשהיא שרויה במים, דרשאי לשרותה אף בשאר המשקים, כ"כ המ"ב שם (סקי"ח), כה"ח שם (סקמ"ז) וש"א. והוסיף שם כה"ח בשם האחרו', ששאר אדם אינו יוצא אפי' בדיעבד במצה השרויה ביין או בשאר משקים (מלבד מים). וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל.

ומה שכתבנו שרשאי חולה או זקן זה אף לברך "המוציא" ו"על אכילת מצה" כשאוכל מצה טבולה או שרויה אף בשאר המשקין, כ"כ בהסה"ע (עמ' תע"ח הערה 6) בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל. וכך הורה לי לדינא הגר"מ אליהו זצ"ל. וכן משמע מדברי המ"ב, כה"ח בשם כמה אחרו', וחזו"ע שם [ועיי"ש בהסה"ע שתמה כיצד רשאי חולה זה לברך ע"כ, ומדוע אינו צריך לחוש לפוס' דס"ל שאין יוצאים במצה השרויה בשאר משקין. ונראה, שלכאורה היה אפשר להקשות גם ע"ד המ"ב (בסי' תפ"ו סק"א) שמשמע מדבריו שאדם חלוש וקשה לו, רשאי לברך "על אכילת מרור" אף אם אכל כזית בשיעור שליש ביצה. ונראה לומר בס"ד, דס"ל שכיון שהספק הינו במצוה ולא בברכה, במקרה זה לא אמרינן סב"ל, וכמש"כ הרדב"ז, ושכן דעת הגר"מ אליהו והגר"ע יוסף זצ"ל (אלא שלדעת הגר"מ אליהו זצ"ל לא אומרים תמיד את כלל זה, וכמבואר לקמן בפרקנו בהערה ק"ט). ואולי גם י"ל, שבמקרה זה סמכינן על הפוס' הסוברים שבסתמא לכל אדם כזית הוי כשליש ביצה, וכמובן ס"ל שצריך אף לברך ע"כ. ומשום שבחולה זה הוי שעה"ד, ושעה"ד כדיעבד דמי, נאמר כוותיהו בני"ד (וראה בחזו"ע ח"א הנד"מ עמ' י"ז, שכתב ששעה"ד עדיף מבדיעבד. וכתבנו ע"כ במקו"א, ואכמ"ל). ומ"מ אין לומר שכוונת המ"ב שאותו חלוש שקשה לו יאכל המרור בלא ברכה, שהרי דיבר שם מצד הבעיה של הברכה, ולכן התיר לעשות כן רק לחולה כזה. וכן הסביר לי את פשט המ"ב שם גם הגר"ש ישראלי זצ"ל, וא"כ ה"ה בנידון של חולה האוכל מצה שרויה בשאר משקין, דרשאי לברך ע"כ מהטעמים הנ"ל. כך נלע"ד].

ויש לציין שכ"ז אמור לטבל או לשרות המצה. ולגבי לאכול עם המצה יחד מאכל אחר, ראה לעיל בסעיף כ"א ובהערות נ"ט-ס"א. עיי"ש.

וראה לעיל בהערה פ"ט, אי צריך לעשות התרת נדרים מי שנהג להחמיר בשרויה ועתה אינו יכול לאכול אלא שרויה. עיי"ש.

[104]קד. כיון שלא יצא הדבר ממחלו' הפוס', שלדעת הרב תורת חיים, החת"ס ועוד כמה אחרו' יוצא י"ח באכילת מצה שלא כדרך אכילתה, ואילו לדעת הרב שער המלך, הנחפב"כ, הגחיד"א בברכ"י, הכת"ס ועוד אחרו' אינו יי"ח אם אכל שלכד"א, וכפי שהביא בשו"ת מנחת אלעזר (ח"א סי' מ"ט) ובחזו"ע (ח"א סי' כ"ז). לכן פסקו המנח"א והחזו"ע שאמנם יחזור לאכול כדרך אכילתה, אך לא יברך שוב על אכילתו השניה, משום סב"ל. עיי"ש. וראה עוד בשד"ח (כללים, מע' אלף ס"ק רנ"ח). ושם בפאת השדה (מע' אלף סקע"ב). בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' י"ח), ובהסה"ע [(עמ' תע"ד הערה 42) עיי"ש שי"א הטעם משום שאין כאן הנאת גרונו. וראה עוד מה שכתבנו בספרנו מקראי קודש, הל' יוה"כ (פ"ט סעיף מ"ז)]. ויש להוסיף, דנראה שמי שמקבל אוכל דרך צינור הזנה, לא יברך כלל, לא לפני אכילתו ולא לאחריה.

[105]קה. אמנם לענין איסורין כתבו הפוס' דקיי"ל דאף בהנאת גרונו בלחוד חשיב אכילה, עפי"ד רבי יוחנן בגמ' בחולין (דף ק"ג ע"ב), דאמרינן התם גבי אכל חצי כזית והקיאו, וחזר ואכל שוב חצי כזית, דמצטרף לדעת רבי יוחנן, וחייב. וכ"פ הרמב"ם (בפי"ד מהל' מאכלות אסורות ה"ג). אלא דלגבי מצוות התלויות באכילה אין הדבר פשוט. שבשד"ח (אס"ד מע' אכילה סק"י) הב"ד שו"ת כת"ס (סי' ע"א) שכתב גבי אכילת שבת ויו"ט דבעינן הנאת מעיו כדרך רוב האוכלים, ואין מתענגים ושמחים בהנאת הגרון לחוד, כעין ברהמ"ז דבעי הנאת מעיו. וכ"ש דלא מיקרי תענוג ושמחה רק כשאוכל למעיו (ובאמת קצת משמע בכת"ס שם דלדידיה באכילת שויו"ט בעי גם הנאת גרונו וגם הנאת מעיו. וראה לקמן מש"כ עוד בשם הכת"ס). וכתב השד"ח שם, דמזה נלמוד גבי מי שאכל סעודת יו"ט ותיכף הקיאה, ולא נשאר במעיו כדי שיעור סעודה, לא יי"ח אכילה ביו"ט. ואע"ג דהיתה לו הנאת גרונו, מ"מ לא סגי בהכי, דהנאת מעיו בעינן וליכא. והוסיף, שאמנם ראה למרן הגחיד"א בברכ"י (סי' ר"ח) שנסתפק במי שאכל פירות בשיעור ברכה אחרו' והקיאם כולם, אי יברך ברכה אחרו' על הנאת גרונו. והביא מש"כ הפמ"א (ח"ב סי' כ"ז) לחלק בין אכילת איסור לבין אכילה הגורמת לברכה אחרונה, דבזו בעינן הנאת מעיו. והסיק שם הגחיד"א שצריך להתיישב בדבר [והב"ד גם כה"ח (סי' ר"ח סק"ג, ובסי' ר"י סקי"א. עיי"ש. ובסי' ר"ח הביא מחלוקת בדבר)]. אלא שהוסיף בברכ"י, שמצד א' לא יברך, דהא קיי"ל אם נתעכל לא יברך, ולא גרע זה מנתעכל. וכתב ע"כ בשד"ח (שם), דלפי"ד לא פטר מברכה אחרו' אלא משום דנתעכל, וא"כ גבי אכילת יו"ט אין הדבר ברור דלא יצא, כיון די"ל דחשיב בזה הנאת מעיו, אך לפי טעמו של הכת"ס נראה שגם הגחיד"א יודה שאינו יוצא, דבעינן תענוג ושמחה, וליכא. והרב פתה"ד (ח"א סי' קפ"ד) הב"ד קול אליהו שכתב שאף לענין ברכה, כמו לענין איסורין, סגי בהנאת גרונו, אלא שבפתה"ד שם הרבה להשיב על דבריו, וכן ע"ד הגחיד"א בברכ"י (שכתב דמה שירדו לחדרי בטנו חשיב הנאת מעיו), והביאו דבריו השד"ח וכה"ח שם.

ולגבי מי שקידש וסעד, ותיכף הקיאו, האם מהני סעודתו למיחשב קידוש במקום סעודה, דן בפתה"ד (ח"ג סי' רע"ג) והסיק, דלגבי סעודת שבת לא סגי בהכי ובעינן הנאת מעיו, ומ"מ לענין קידוש במקום סעודה חשיב, וא"צ לקדש שנית. ואם אפשר ישמע מאחר המקדש לעצמו.

ובאשר לענין אכילת מצה, כתב הגרצ"פ פראנק במקראי קודש (ח"ב סי' ל"ד) בשם שו"ת חת"ס (או"ח סי' קכ"ז) וכת"ס (סי' צ"ו), דכמו דקיי"ל כרבי יוחנן לענין איסורין, דאזלינן בתר הנאת גרונו, ה"ה לגבי אכילת מצוה כגון מצה, ואי אכל חצי כזית והקיאו, וחזר ואכל אותו חצי כזית, מצטרף ויי"ח (ואף שכתבנו לעיל בשם השד"ח שהבין מדברי הכת"ס דאף באכילת מצוה דשבת ויו"ט בעי הנאת מעיו. מ"מ התם הוא בתשו' ע"א גבי שויו"ט. אך באמת בתשו' צ"ו בסופה כתב בהדיא גבי מצה ד"יוצא י"ח מצה ומרור וכזית בליל ראשון בסוכה בהנאת גרונו. וכן שתיה של מצוה ד' כוסות וקידושא ואבדלתא". ולאור זאת הוסיף שם בכת"ס, ששנים שאין להם אלא רק כזית מצה, יחלקוהו ויאכל כ"א מהם חצי כזית, ויקיאנו ויחזור ויאכלוהו, ויצאו שניהם י"ח בכך. וחיובא על מי שהכזית שלו שיתן חציו לחבירו ויאכלוהו עד"ז. ורק לענין שויו"ט כתב שם דכיון דבעי עונג ושמחה, וכן בפורים, אינו יוצא רק בהנאת מעיו. ע"כ. ונראה, דהא דבעינן במצה הנאה כדרך אכילתן, צריך שמה שמקיא יהיה ראוי לאכילה כדרכו. וכמו שכתנו לעיל בפרקנו בהערה ט"ז). וכתב עו"ש במקו"ד, שכן משמע מדברי הפמ"א (שם). שכתב שלענין ברהמ"ז הנאת מעיו בעינן. ולפי"ז בשאר המצוות, דלא כתיב בהן "ושבעת" אלא כתיב גבייהו אכילה סתם, סגי בכזית מצומצם. והביא ממ"ש התוס' בשם הירו', דתיתי עשה דמצה ולדחי ל"ת דחדש. ואי ס"ד דבעשה דמצה בעי הנאת מעיו, א"כ באיסור חדש עבר כבר בהנאת גרונו, וידי מצה לא יצא עד שיכנסו למעיו. ואף שמדברי הנימו"י (פ"ב דב"מ) לא ס"ל כסברת התוס' בנ"ל, מ"מ מהתוס' בב"ב מוכח דלענין מצוות נמי בתר גרונו אזלינן. עכ"ד מקו"ד.

ובחזו"ע (ח"ב עמ' קס"ב) הב"ד הפמ"א והחת"ס בזה, והוסיף, שהרב אמרי בינה כתב להוכיח מדברי הלבוש, דס"ל דבמצה בעינן נמי הנאת מעיו, ולכן הבולע מצה יצא. וכתב, שכ"כ בשו"ת לב ים, ושכ"כ הגרצ"פ פראנק בשו"ת הר צבי (חיו"ד סי' רנ"ה). ולכן כתב הגר"ע יוסף זצ"ל שם, דלפי"ז בעינן כזית מצה מלבד מה שנשאר בין החניכיים, דכזית במעיו בעינן, ושכ"כ בשו"ת קנאת סופרים (ונראה, שאין כוונת הגר"ע יוסף זצ"ל שזו גם דעת הגרצ"פ פראנק, דבמצה בעינן נמי הנאת מעיו, שהרי הגרצ"פ פראנק העלה במקו"ד דבמצה הנאת גרונו בעינן, כדלעיל בסמוך. אלא נראה שכוונתו שגם בשו"ת הר צבי הוכיח שכן דעת הלבוש בזה). ודחה שם הגר"ע יוסף זצ"ל את דברי המהר"ץ חיות דבמצה סגי בהנאת מעיו. ולכן כתב שם דבעינן הנאת גרונו והנאת מעיו. ובשם שו"ת כת"ס כתב דבעינן הנאת גרונו, או דתרתי בעינן, הנאת גרונו ומעיו (ולכאו' אין זה כמש"כ הכת"ס עצמו בסס"י צ"ו דבעי הנאת גרונו בלחוד, ונראה שכוונתו רק ללמוד מדברי הכת"ס, שלפחות לא סגי בהנאת מעיו). ובשו"ת פני מבין (סי' קפ"ה וקפ"ז) כתב, שי"א דגבי מצה לכו"ע בעינן גם הנאת גרונו, ולא סגי בהנאת מעיו. וכן נראית שם מסקנת הגר"ע יוסף זצ"ל. וראה עוד בחזו"ע (פסח. ח"א עמ' ש"ח) שדן בזה. וע"ע בחזו"ע (ט"ו בשבט וברכות, דיני האוכל פחות מכזית סעי' ה' והערה פ'), שכתב גבי ברכה אחרונה, שמי שאכל, ולפני שבירך ברכה אחרונה הקיא את מאכלו, שלא יברך ברכה אחרונה. עיי"ש. ובילקו"י (ח"ג עמ' ש"ו הערה י"ט) כתב בשם אביו שבני"ד ישוב לאכול עוד כזית מצה, ואם הקיא לאחר ברהמ"ז ישוב לברך רק ברכת "המוציא" וברהמ"ז, ללא ברכת "על אכילת מצה". והוסיף, שאין לחוש במה שאוכל עוד מצה לאחר האפיקומן, כיון שהקיא גם את האפיקומן, ופג טעם המצה מפיו. ועל כל פנים ספיקא דאורייתא דהנאת מעיו עדיף. ועיי"ש שדן כמה זמן שהה האוכל במעיו [ולענין מי שאכל חצי כזית והקיאו, ושב ואכל עוד חצי כזית, כתב שם בילקו"י (עמ' תקכ"א) שעדיף שיאכל עוד כזית (נראה שהכוונה שישלים לכזית בכא"פ לאחר שהקיא). ואם אינו יכול לאכול עוד ה"ז ספק ואינו מברך ברכה אחרו'. והביא שם דברי הרי"ח בבא"ח (פרשת חוקת סקי"ג), שאם הוא מסופק אם נשאר כזית במעיו, יאכל עוד אם מסוגל הוא לכך, ואם לא, ישמע הברכה מאחר או יברך הברכה אך שו"מ יהרהר בלבו].

והגרש"ז אוירבך זצ"ל בספרו מנחת שלמה (סי' צ"א סקי"ז) העלה, דאף דרבי יוחנן מחייב באיסורין על הנאת הגרון, מ"מ גם הוא מצריך שתיגמר האכילה כל מה שהגרון יכול ליהנות, עד שיגיע ממש אל בית הבליעה במקום דלא מצי לאהדורי, ורק אז שפיר חייב אף אם הקיא תיכף ולא נכנס כלל לתוך מעיו. וכן דס"ל לר"י שגם הנשאר בין החניכיים מצטרף לכזית, הוא מפני שכך דרך האוכלים. אך אם הכניס איסור לפיו בין החניכיים ולעסו והיתה לו הנאת החיך. כיון שלא נגמרה הנאת גרונו, פטור גם לר"י, משום דלא קיי"ל לעוס הריהו כבלוע. וכתב בסו"ד, שבאמת קיי"ל שגם באכילת מצוה סגי בהנאת גרונו גרידא, והיינו שיוצא אף אם הקיא. אך מ"מ אין הכוונה שיוכל ללעוס או לגרגר היין ולפלוט. עכת"ד.

והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי לדינא בני"ד עפי"ד השד"ח, שמי שאכל כזית אחד והקיאו, בעי לאכול שוב כזית אך בלא ברכה. והוסיף, שלדעת הרב שד"ח בעי גם הנאת מעיו וגם הנאת גרונו. והסכים עמו בזה. ועוד אמר, שמי שאכל יותר מכזית מצה, והקיא, אך משער שנשאר במעיו יותר מכזית, יצא ידי חובה. עכת"ד.

והגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי, שאכן דין איסורים ומצוות שווה לענין זה. וכשם שבאיסורים אמרינן עפ"י הגמ' בחולין, שהדבר תלוי בהנאת גרונו, כ"ה גם במצוות. ולכן אם אכל מצה ואח"כ הקיא הכל, ג"כ יצא י"ח. ושאלתיו גבי מה שפסק בהל' יוה"כ, דאזלינן בתר הנאת מעיו, וכמו שכתב בספרו עמוד הימיני (סי' מ"ג), והבאנו דבריו בספרנו מקראי קודש, הל' יוה"כ (פ"ט הערה קע"א). וענה לי, שביוה"כ הדין שונה, משום דהתם הדבר תלוי בעינוי, משא"כ בשאר איסורים והכא. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שלדעתו מי שאכל כזית מצה ולאחר מכן הקיאו, יצא ידי חובת מצה. ויותר מכך, דאף מי שיש לו רק חצי כזית מצה, יכול לאוכלו, להקיאו ולאוכלו שוב, ולצאת בזה י"ח (כחת"ס והכת"ס הנ"ל – מ.ה.) ואף רשאי לברך ע"כ "על אכילת מצה". ואף משהערתי שיש מחלו' ע"כ, אמר הגר"א נבנצל שליט"א שכן הלכה לדעתו. והוסיף, שאולי יש בכך בעיה בענין דאין עושין אפיקטויזין בשבת (נראה שכוונתו שמקיא ע"י סם, שהרי ביד שרי. ראה שו"ע סי' שכ"ח סל"ט – מ.ה.). ומ"מ מצד איסור אכילת דבר מאוס אין זו בעיה, כיון שאין זה מאוס לאדם שהקיא זאת. ועוד אמר, שאם אדם אכל, והקיא את כל סעודתו, שלא יברך ע"כ ברכה אחרו'. דאפי' אם היתה שביעה טרם שהקיא, מ"מ עתה שהקיא הוי כמו שנתעכל כבר האוכל במעיו, ולכן לא יברך ברכה אחרו' (ראה מה שכתבנו לעיל בהערה זו בשם הפמ"א והגחיד"א – מ.ה.). עכת"ד. וראה עוד בהסה"ע (עמ' תפ"א סעי' ט'). בספרנו מקראי קודש שם (בהערה ק"ע), ולקמן בספרנו בקונטרס שיעור כזית, (חלק ד' סעי' א').

ומה שכתבנו שאף לדעת המחמירים, אם נשאר במעיו לפחות כזית, יצא י"ח, זאת עפי"ד השד"ח הנ"ל במש"כ ע"ד הכת"ס. ושכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, וכנ"ל. ופשוט.

[106]קו. מה שכתבנו שאף מי שקשה לו, שידחוק א"ע, כ"כ המהר"ם שיק (חאו"ח סי' ר"ס) עפי"ד מרן (בסי' תע"ב סעי' י'), דבעי לדחוק עצמו ולשתות ד' כוסות, דה"ה לענין אכילת מצה. בשו"ת כת"ס (סס"י ע"א), וכה"ח (סי' תע"ב סקע"ב) בשם האורחות יושר והיפ"ל. וכ"כ בילקו"י (עמ' 398 ס"ה עפ"י חזו"ע ח"א סי' מ"ד). צי"א (חי"ד סי' כ"ז), ספ"כ (עמ' קכ"ב הערה 70) ושש"כ (פ"מ סעיף צ"ג).

והטעם שיאכל לפחות כזית, כדי לצאת י"ח לפחות מדאו', וכמבואר בפרקנו (בסעיף ז'. וראה גם הערה ל"ט). ויברך לפני אכילתו את ברכת "המוציא" ו"על אכילת מצה", כמבואר בפוס' הנ"ל, ולקמן בפרקנו (סעיף מ"ב). ומאיזו מצה מן המצות יאכל את הכזית, ראה לקמן (סעיף מ"ג והערה קי"ב).

וכתב עוד כה"ח (שם), דה"ה שידחוק עצמו לאכול כזית מצה גם כאפיקומן, ולא רק לצורך "על אכילת מצה". ואף שקשה עליו אכילתן ושתייתן יעשה כן. ובזה יזכה שלא יצטרך לאכול סמים ומשקין מרים לרפואה.

יש מי שכתב, שחולה (במחלת המיגרנה) שבגלל כאביו איבד תיאבונו ואינו יכול לקיים מצות אכילת מצה כיון שאכילתו הינה כאכילה גסה המזיקה לו, דכל אוכל תתעב נפשו. ואף אם יכריח עצמו לאכול את המצה לא יקיים את המצוה. לכן מותר לו לבלוע גלולה שמעורב בה חמץ להרגיע את כאביו, ע"מ שיוכל לקיים מצות מצה מדאו'. והוסיף, דמאידך איכא מצוה מדרבנן להשתדל ולעשות פעולות למען קיום מצוה מדאו'. וטעמו, משום שהחמץ שבגלולה אינו אלא חמץ נוקשה שאיסורו רק מדרבנן, וכן משום שאוכלו שלא כדרך אכילתו [שו"ת לבושי מרדכי (חאו"ח סי' פ"ז). והב"ד צי"א (חלק י' סי' כ"ה פרק כ'), ונראה שהסכים עם דבריו, וכ"כ בהסה"ע (עמ' תפ"א)]. ועוד בענין אכילה גסה ראה בתוס' נזיר (דף כ"ג ע"א ד"ה "פסח"). בב"י (סי' תע"ז) בשם הרוקח. ברמ"א (סי' תע"ו ס"א) ובנו"כ שם, בהסה"ע (עמ' תקנ"ד). ולקמן בפרק ט' (סעיף י"ח).

ומה שכתבנו שאם לא אכל כביצה מהמצה, שלא יברך את ברכת ענט"י, זאת עפי"ד מרן (בסי' קנ"ח ס"ב), המ"ב (סק"ט) וש"א. וראה לקמן (הערה ק"ט). ושיעור כביצה ראה לקמן בקונטרס השיעורים, בסוף הספר. ויש שכתבו שלדעת הגרא"ח נאה הוי 57.6 גר' או סמ"ק, ולחזו"א הוי 99.5 סמ"ק [ראה שיעו"ת (עמ' קפ"ב), שיש"ת (עמ' ס"ה סכ"א), שיעו"מ (עמ' קפ"א), שיעו"צ (עמ' ס"ט)].

[107]קז. כ"כ המ"ב (סי' תפ"ו סק"א), שחולה שקשה לו לאכול כזית מצה בשיעור חצי ביצה, יכול לסמוך על הרמב"ם, שכזית הינו שליש ביצה. וכ"פ החזו"א (חאו"ח סי' ל"ט סקי"ז) בסתמא, ולאו דוקא גבי חולה, שאפשר לסמוך ע"ד הרמב"ם שכזית הוי ב' שלישי ביצה שלנו עם קליפה [ולא סגי בשליש אחד, דהביצים לדעתו קטנו. (וראה שם סי' ק' סק"ו, ושיש"ת סי' י"א)]. וכ"כ בצי"א (חי"ד סי' כ"ז), שחולה שאיב"ס, או מי שעלול לבוא לידי חולי, אף בלא סכנה, יאכל מצה טחונה או שרויה, בשיעור הקטן ביותר, ולא בב"א אלא קמעא קמעא, בשיעור כא"פ הקל ביותר. ע"כ. וכ"כ ביחו"ד (ח"א סי' ט"ז), דלחולה או זקן שקשה להם לאכול כשיעור יש להקל להם לאכול בשיעור ששה דרהם, שהוא קרוב לעשרים גר' מצה. ע"כ. וכ"כ בספ"כ (עמ' ק"ח סעי' ה'), דאפשר להקל בזה כרמב"ם [עיי"ש (בהערה 27) שכתב, דלפי"ז לשיטת המ"ב יש לחשב בשעה"ד כזית כשבעה גר' בלבד. ולשיטת החזו"א כאחד עשר גר', ולשיטת הגרא"ח נאה בהבנת הרב ספ"כ, שיעור כזית בשעה"ד הינו כששה גר'. וראה בשיעו"מ (עמ' קפ"א), ובשיעו"צ (עמ' ע'), שהגרא"ח נאה עצמו כתב שאף בשיעורי דרבנן אין להקל בשיעורים קטנים כאלה. וכבר כתבנו בקונטרס שיעור הכזית שדעת כמה מגדולי דורנו לא כמו שהבין הרב ספ"כ את דברי הגרא"ח נאה]. וכ"כ בהסה"ע (עמ' תנ"ח ועמ' ת"פ). וכבר כתבנו לעיל בפרקנו (בסעי' י"ג), עפ"י קוה"ש בסוף הספר, שלדעת הגר"מ אליהו והגר"ע יוסף זצ"ל, שיעור כזית מצה לזקן או לחולה הינו עשרים גר', והיינו כשיעור שליש ביצה לשיטתם. וכ"כ בשם בהדיא הגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד (ח"א שם), שזה הטעם שמקילים לחולה וזקן. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שהטעם שמקילים לזקן או לחולה שקשה להם, הוא בצירוף שני הטעמים: א. שסומכים ע"ד הרמב"ם שכזית הינו שליש ביצה. ב. שממילא זו חומרא למדוד במשקל, שהרי המשקל הסגולי של המצה קטן משל המים. עכת"ד. ולפי"ז נראה, שבקלח שמשקלו הסגולי גדול משל המים, יתכן שאין להקל בזה אף לחולה.

ומה שכתבנו שחולה וזקן זה שקשה להם, שרשאים להקל גם בשיעור כא"פ הגדול ביותר הוא פשוט. דסו"ס סומכים הם על הפוסקים. ואף שלענין כזית יסמכו על פוסק אחד, ולענין זמן כא"פ יסמכו על פוסק אחר, נראה שלא שייך בזה ההולך כקולי בית שמאי ובית הלל, בגלל שבני"ד השעה צריכה לכך והוא אנוס, ואילולא כן כלל לא יצא י"ח מצות מצה דאו'. ואע"פ שזמן כא"פ לכאו' קשור לשיעור כזית, שהרי זמן זה תלוי בשיעור הפרס, אם התקטנו הביצים בזמננו מזמן חז"ל, וכמש"כ הצל"ח, ואם הביצים קטנו, הרי שצריך לאכול כזית גדול יותר, ורק אז יכול להקל ולאכול בשיעור זמן גדול יותר. אלא שמ"מ יתכן גם לומר שאין זה קשור זל"ז, ויתכן שיהיו פוסקים שיסברו שהביצים לא קטנו, ולכן סגי בכזית בשיעור קטן. ומאידך, אותם פוס' יסברו ששיעור כא"פ הינו שיעור גדול כיון שאפי' משך אכילת פרס קטן הינו הרבה זמן. ולכן בני"ד כיון שאין אפשרות אחרת, נלע"ד בס"ד שינהג כמו שכתבנו, וטוב זה מאשר כלום.

וראה עוד בספ"כ שם, שכתב שכ"ה גם לגבי יו"ט שני של גלויות, דהוי דרבנן.

ומשמע מסתימת הפוס' הנ"ל [ראה יחו"ד (שם) ושיעו"מ (עמ' קפ"ב ס"ז) שהיקל כן במרור למי שקשה לו. ובשיעו"צ (שם) כ"כ בסתמא], דרשאי חולה או זקן זה אף לברך את ברכת "על אכילת מצה" לפני אכילתו. וכ"מ מהמ"ב (סי' תע"ה סק"ט). וראה גם מש"כ (בסי' תפ"ו סק"א) גבי מרור. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, ואמר לי שזקן או חולה שקשה להם לאכול כזית מצה, ושלכן יש להקל להם שכזית הינו תשעה עשר גרם, רשאים לברך את ברכת "על אכילת מצה" גם על אכילת שיעור זה. עכת"ד. וכן מסתבר, שהרי הספק פה אינו בברכה, אלא המחלוקת הינה לגבי המצוה - האם שיעור הכזית הינו שליש או חצי ביצה, והאם קטנו הביצים בזמננו. וכבר כתבנו במקו"א, שכל מקום שהספק הינו במצוה ולא בברכה, י"א דלא אמרינן סב"ל. ושכ"כ הרדב"ז, ושכן דעת הגר"מ אליהו והגר"ע יוסף זצ"ל (ראה יבי"א ח"א חאו"ח סי' מ"ב סק"ד. ח"ה עמ' קמ"ה. ח"ו חאו"ח סי' מ"ו סק"ב. ושם עמ' קמ"ח. ויחו"ד ח"א עמ' קפ"ו). ומ"מ פשוט דחולה או זקן זה בעי לברך "המוציא" לפני אכילתו, שיש לברכה בשיעור כלשהו, כמבואר בהערה הבאה.

מי שיש לו רק חצי כזית מצה מותרת, ועוד חצי כזית מצה אסורה, בין שנאסרה בשל איסור עשה ובין בשל לאו, יש מי שאומר שיאכל את שני החצאים הללו, לפי שקיום מצות עשה בשיעור שלם דוחה האיסור של חצי שיעור [הסה"ע (עמ' תנ"ז) בשם שו"ת באר יצחק, (או"ח סי' ט'). וראה שד"ח (מער' ח' כלל י"ב), ובהסה"ע (שם)].

[108]קח. כתב המל"מ (בפ"א מהל' חו"מ סה"ז), דבמ"ע אי אמרת אכילה אפי' בכלשהו במשמע, א"כ כי אתא הלכתא עקריה לקרא מכל וכל. דהא האוכל פחות מכשיעור לא עשה ולא כלום. עכ"ד. וכ"כ בתשו' שבות יעקב (ח"ב סי' י"ח), גבי מי שאין לו אלא חצי כזית, שאינו חייב לאוכלו כלל, דאכילה בכזית משמע, ולית ביה מצוה כלל. והוכיח כן ממש"כ בשו"ע (סי' תפ"ד) בדין הנשבע שלא לאכול מצה, דבכזית משמע. וא"כ קשה, דיאכל פחות מכזית. א"ו דבפחות מכשיעור ליכא מצוה כלל. עכ"ד. וכ"כ בספר בני חיי, וכ"כ הגחיד"א במחב"ר (סי' תע"ה סק"ד) בשם חכ"א, וכ"כ בספר ברוך טעם. אלא שהגחיד"א עצמו במחב"ר שם ס"ל דקצת מצוה איכא וזכר לדבר ממאי דקיי"ל חצי שיעור אסור מה"ת, וה"ה דאיכא קצת מצוה בחצי שיעור, וצריך לאוכלו. והניף ידו שוב בברכ"י (סי' תפ"ב סק"ד) ובשו"ת חיים שאל. וכ"פ בשו"ת בנין עולם. והב"ד כה"ח (סי' תע"ה סקפ"ט), הסה"ע ועוד אחרו'.

ואמנם הג"ר חיים חזקיה מדיני בספרו האדיר שד"ח (מע' ח' כלל י"ב) הב"ד הרב דברי מנחם בשם הכס"א שלדעת הריטב"א אינו מקיים מצוה כלל בפחות מכשיעור. אך הביא שם דברי כמה פוס' שדחו ראיה זו מדברי הריטב"א, וכתבו שבכל אכילת מצוה המוטלת על הפרט, אם אין לו כזית, חייב לאכול עכ"פ מה שמוצא. ועיי"ש בשד"ח שהאריך הרחיב להביא דעות הפוס' בהא ולדון בהן. והיה נראה לי מדבריו שאכן נטה לומר שאיכא מיהא קצת מצוה באכילת פחות מכשיעור. וגם הג' בעל ס' בא"ח ברפ"ע (ח"ג סי' ל"ב), בנידון חולה שרשאי לאכול רק פחות משיעור כזית מצה, ולשתות פחות משיעור ד' כוסות, העלה דיש להורות לשואל שיאכל זה המעט שהרשהו הרופא לאכול, וכן בשתיה, ויש בידו קצת מצוה. וכדבריו כתב גם הגאון בעל ערוה"ש (בסי' תע"ז סעי' ג'), שבא להשוות בין איסורים למצוות, שכמו שבאיסורין חצי שיעור אסור מה"ת, כ"כ במצוה הוי קצת מצוה. ולכן מי שיש לו רק פחות מכזית מחויב לאוכלו, ולא אמרינן דפחות מכזית אינו כלום. ואף הגר"ע יוסף זצ"ל, לאחר שקיבץ כעמיר גורנה דעת הפוס' המצדדים לומר שיש מצוה בחצי שיעור, ודעת החולקים, העלה בסו"ד, שמי שאין לו אלא חצי שיעור, יש לו להחמיר ולאכול חצי השיעור שיש לו, אף שאין לו שיעור שלם. ושכ"ה בחולה שאינו יכול לאכול אלא פחות מהשיעור. (ראה חזו"ע ח"א סי' כ"ח, ח"ב עמ' קס"ח, וילקו"י עמ' 402, 401). וכן הגרב"צ אבא-שאול זצ"ל בספרו אור לציון (ח"א סי' ל"ה) דן בזה, והעלה בסו"ד שבחצי שיעור יש מצוה באכילתו, וראוי לקיימה. אלא דאינו יוצא י"ח עד שיקיימנה כשיעור. והנ"מ היא, שאם יזדמן לו בזמן חיוב המצוה לקיימה שוב אך כשיעור, חייב לחזור ולקיימה כשיעור. עכת"ד. וכ"פ בספר ספ"כ (עמ' קכ"ד). וראה עוד בש"ך (יו"ד סי' רל"ט סק"כ), בשד"ח ובחזו"ע שם, ובהסה"ע (עמ' תנ"ו ס"ה).

בספר הסה"ע (עמ' תנ"ו סעי' ה') כתב, שאף אותם שכתבו שאין מצוה באכילת חצי שיעור, כוונתם שאין מצוה בכך מדאו'. אך מ"מ מדרבנן מיהא איכא. וכתב כן בשם הגחיד"א במחב"ר (סי' תע"ה. ובאמת כשחיפשתי במחב"ר לא מצאתי כלל שכתב שם כדבר הזה. וצ"ע). אך באמת שמדברי הרב שבו"י (ח"ב סי' י"ח) לא נראה כן. שכתב שם שמי שאין לו אלא פחות מכזית מצה אינו חייב כלל לאוכלו, דאכילה בכזית משמע. ואם אוכל פחות מכשיעור לאו מצוה היא כלל. עכת"ד. עיי"ש. ואמנם הגחיד"א במחב"ר שם (בסק"ד) דחה דברי השבו"י בזה בראיות ארוכות. והניף ידו שנית בברכ"י (שם), וכתב דמ"מ איכא קצת מצוה, וכ"פ עוד פוס'. אך מ"מ מצינו עוד פוס' נוסף לשבו"י הנ"ל דס"ל דאין מצוה כלל בזה. וכמבואר כל זה באורך וברוחב בשד"ח (ח"ה עמ' 29 סעי' ד', ועמ' 197 סעי' א'). ומש"כ לדעת הגחיד"א וסיעתו היינו דוקא להם דס"ל דאיכא מצוה מ"מ. אך כיצד אפשר לומר ד"ז לדעת השבו"י.

ושו"ר בחזו"ע (ח"א סי' כ"ח) שהאריך כדרכו ואסף שיטות הפוס' בהא, והסיק גם הוא שמידי מחלוקת לא יצאנו. וכתב שלדעת הבני חיי, המל"מ, השאג"א, החק"ל, שו"ת דברי חיים מצאנז, הכת"ס, הברית יעקב, שו"ת יד סופר והמנ"ח אין מצוה כלל בחצי שיעור. ואף שהב"ד הפוס' דס"ל דמ"מ מקצת מצוה איכא, וכתב שלדעתו יש להחמיר בזה כשאין לו אלא פחות מכזית מצה, וכנ"ל (ועיי"ש עוד בסי' ל"ח), מ"מ נראה שהסכים שלדעת השבו"י וסיעתו דליכא מצוה כלל. ואח"כ מצאנו שכ"כ בהדיא ביחו"ד (ח"א סס"י י"ד).

והמורם מכל, כיון שלדעת פוס' רבים איכא מצוה אף באכילת חצי שיעור, לכן כתבנו שאף מי שאין בידו לאכול כזית מצה שלם, יאכל מה שביכולתו לאכול [וראה בילקו"י (עמ' 401 סכ"ב) שכתב בשם חזו"ע (ח"א) דלכתחי' ישתדל אדם זה לאכול חצי שיעור או שיעור עשרה גרם. ואם אינו יכול אפי' כך, יאכל כלשהו]. ואף הפוס' שכתבו שמ"מ אין כלל מצוה בכך, מ"מ נראה דלאו גריעותא היא אם יאכל חצי השיעור. ואף שהיו שהקשו, מדוע האוכל חצי שיעור אינו עובר על "בל תגרע". הרי שתירצו, שלדעת הפוס' שאינו מקיים מצוה בכך כלל, ה"ז כאילו לא אכל. ולפוס' דס"ל שקיים מצוה בכך, הרי אדרבא, חייב הוא לאכול. ועוד, שכיון שיכול להשלים אכילתו לכזית אינו עובר בכך (ראה הסה"ע עמ' תנ"ז הערה 22). וכבר כתבנו לעיל (בהערה י"ב), שאם לשני אנשים יחד יש כזית אחד מצה בלבד, לא יחלקוהו, אלא א' מהם יאכל את כל הכזית. וכתבנו שם עפי"ד הבית יהודה והגחיד"א, שאם הניחו הכזית לפניהם, כל דאלים גבר. ואם הוא של שניהם, או של א' מהם, ובא השני וחטף המצה, אינו יי"ח באכילתה, דהוי מצה גזולה. ומצאנו בערוה"ש (סי' תע"ז סעי' ג'), שאם אין כזית זה של א' מהם, יטילו גורל מי מהם יאכלנו [וכן מצינו הטלת גורלות גם בעוד ענינים. ראה בה"ל (סי' קל"ב) בקונטרס מאמר קדיש. ועוד]. ועיי"ש (בהערה י"ב) מש"כ בשם הכת"ס (סס"י צ"ו), שמ"מ יאכל כ"א חצי כזית, יקיאנו ויאכלהו. וע"ע בשו"ת תורה לשמה (סי' קכ"ה) אי יצא י"ח באכל והקיא המצה.

ומה שכתבנו שבמקרה זה שאוכל פחות מכזית לא יברך ברכת "על אכילת מצה", כ"כ ערוה"ש שם, כה"ח (שם בסי' תע"ה), חזו"ע שם, הסה"ע שם וש"פ. ופשוט. משום דאינו מקיים המצוה בשלימותה. ואמנם יש מי שכתב שהאוכל פחות מכזית מצה לא יברך "על אכילת מצה", שה"ז אינו נחשב לאכילה, דאכילה בכזית, אבל יברך "על מִצְוַת מצה" (שו"ת מהר"י אסאד (או"ח סי' קל"ז). והב"ד הסה"ע (עמ' תנ"ז)], אך מ"מ אין דעת רוה"פ כן. וכנ"ל. וכבר כתבנו לעיל בפרקנו (בהערה ג') בענין האיסור לברך ברכות שלא נזכרו בש"ס. ועיי"ש עוד בהסה"ע.

ומה שכתבנו שבמקרה זה לא יברך גם את ברכת ענט"י, זאת עפי"ד מרן (בסי' קנ"ח סעי' ב'), שכתב שיש מי שאומר, שאם אינו אוכל אלא פחות מכביצה, יטול ידיו ולא יברך. עכ"ל. והרי קיי"ל, שכ"מ שכתב מרן הלכה בשם "יש מי שאומר", לאו משום דאיכא מאן דפליג בהכי (ואפי' שהיה מי שחולק, הרי אמרינן סב"ל), אלא משום שכן דרכו של מרן לכתוב כשלא מצא הדבר בפוס' אחרים אלא רק בפוסק אחד [וכמש"כ הסמ"ע בחו"מ (סי' ט"ז סק"ח). וכ"כ הגחיד"א במחב"ר (יו"ד סי' פ"ג סקט"ז) ובברכ"י (או"ח סי' תרע"ב סק"א). וראה מש"כ ע"כ בזב"צ (ח"ב דף מ"א ע"א). וכ"כ עוד אחרו', והב"ד השד"ח בכללי הפוס' (ח"ו סי' י"ג סקכ"ב). ואמנם מדברי הרב כה"ח (בסי' נ"ד סקי"א), ומספר תורת חיים על השו"ע (שם) נראה דלא ס"ל הכי. אך באמת הרב כה"ח עצמו כתב כן במקומות אחרים (כגון בסי' קע"ח סקכ"ז, סי' קע"ט סקי"ז, סי' ש"כ ס"ק קי"ח ועוד מקומות רבים). והביא דברים אלה הגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א (ח"ב סי' ד' סק"ג), והסיק כן להלכה. והניף ידו שנית שם (בסי' ח' סק"ד). עיי"ש. וראה עוד במ"ב (סי' קע"ח סקל"ז, וסי' ש"כ סקנ"ט) שמשמע קצת דלא ס"ל כמש"כ מרן בשם "יש מי שאומר". וראה עוד בשו"ע סי' שי"א סעי' ג' וד'. ואמנם גם שם נראה מדברי המ"ב (בבה"ל סעי' ד' ד"ה "יש מי") דלא ס"ל כ"יש מי שאומר" בשו"ע. וראה עוד ע"כ לעיל (בפ"ו הערה מ"ג)]. וכתב מרן בב"י הטעם, משום שבפחות מכביצה אינו מקבל טומאת אוכלין, י"ל דלא הצריכו חכמים נט"י. ועוי"ל, דכיון דלענין ברהמ"ז חשיבא אכילה, דקיי"ל שמברכין על כזית, לכן ה"ה בנט"י, ולא פלוג. ולכן יטול ידיו בלא ברכה, דברכה אינה מעכבת [מ"ב שם (סק"ט). ולפי"ז חייב בנט"י כבר מכזית]. וא"כ בני"ד הסכימו האחרו' עם מרן שאין לברך ענט"י באוכל פחות מכביצה פת או מצה, ראה מ"ב (שם סק"ט) וכה"ח (ס"ק ח' וט'). וראה עוד שעה"צ (שם סק"ט) מש"כ בשם הגר"א.

ובאשר לעצם נט"י לאוכל פחות מכזית מצה. אמנם מרן (שם בסעי' ד') כתב, שאם אוכל פחות מכזית יש מי שאומר שא"צ נטילה. ע"כ. והוא מדברי הרוקח שהביא בב"י. אך ישנם אחרו' רבים שחלקו ע"כ, וכתבו דטעות נפלה בהעתקת הב"י בזה, ולכן אף האוכל פת בשיעור כלשהו, פחות מכזית, בעי נטילה. כ"פ הלחם חמודות, המ"א, הא"ר והגר"ז. וכ"כ המ"ב (בסי' קנ"ח סק"י), שלכתחי' נכון להחמיר בזה (ומשמע שאינו מעיקר הדין. ולכן בשעה"ד יכול להקל בכך). וכן הסיק כה"ח (שם בסק"י), דנכון להחמיר בזה כיון דאיכא פלוגתא. וכן נראה עיקר לדינא, שלכתחי' נכון להחמיר וליטול אף אם אוכל פחות מכזית מהפת, אך בשעה"ד רשאי להקל בזה ולאכול בלא נטילה כלל.

ובאשר למה שכתבנו שיברך "המוציא". אמנם הכלבו בשם רב אחא משבחא כתב שהאוכל פחות מכשיעור א"צ לברך אפי' את ברכת "שהכל". ורבינו יונה כתב שעל פרי פחות מכשיעור מברך לפניו ברכת "שהכל" [והב"ד כה"ח (סי' ר"י סק"א)]. מ"מ כתבו הפוס' דלא קיי"ל הכי, וכ"פ מרן (בסי' ר"י סעי' א'), שהאוכל פחות מכזית בין מפת בין משאר אוכלים, וכו', מברך תחילה ברכה הראויה לאותו המין, ולאחריו אינו מברך כלל. עכ"ל. וכ"כ מרן בב"י, וכ"פ הב"ח וש"א. וכ"כ כה"ח שם שכן עמא דבר. ובמקום מנהג קיי"ל דלא אמרינן סב"ל, כמבואר בחסד לאברהם (או"ח סי' י"ח), ברפ"ע (ח"ב סי' ז'), מל"ח (סי' י' סקמ"ח) כה"ח (סי' ז' סק"ב, סי' י"ז סק"ב, סי' תע"ד סק"ד ובעוד מקומות), יחו"ד (ח"א סי' ט"ו) ובש"פ. וראה עוד בהקדמת שיש"ת. והגר"מ אליהו זצ"ל, גם הוא דעתו שלא אמרינן סב"ל במקום מנהג. ואכמ"ל.

והטעם שמברך אפי' בפחות מכשיעור, משום שאסור ליהנות מהעוה"ז בלא ברכה [טור. לבוש. כה"ח (סי' ר"י סק"ב)].

כתב הח"א (כלל ק"ל סעי' י"ז), שחולה שאינו יכול לאכול מצה ומרור, לא יאמר בברכת "אשר גאלנו" את התיבות "לאכול בו מצה ומרור", אלא רק יאמר "והגענו הלילה הזה. כן ה' אלקינו ואלקי אבותינו יגיענו" וכו'. והב"ד הסה"ע (עמ' שפ"ב). ונראה שאם נמנע רק מאכילת המצה, ישמיט רק את תיבת "מצה", ויאמר "לאכול בו מרור".

חולה שאינו יכול לאכול מצה אלא פחות משיעור כזית, כך שאסור לו לברך את ברכת "על אכילת מצה", אסור לו גם לקרוא ברכה זו מהרמב"ם בהזכרת שם שמים, אף אם קורא אותה כדרך לימודו, שאסור להזכיר ש"ש במטבע הברכות שהובאו בגמ' ובפוס', אלא בכינוי ה' [מ"א. מ"ב (סי' רט"ו סקי"ד). יבי"א (ח"ו סי' ל"ח סק"ב). חזו"ע (ח"א סי' ל"ח), וש"א. וראה שע"ת (סס"י רט"ו), ושעה"צ (סקי"ד)].

כתב בילקו"י (מועדים עמ' 402 סעי' ל"א) עפ"י יבי"א [(ח"א חיו"ד סי' כ"א סק"א) דלכאו' לא פשיטא ליה כריטב"א], שמי שהיה בדעתו לאכול כזית מצה, ובירך עליה את שתי הברכות, ולאחר שאכל חצי שיעור נאנס ולא יכל כלל להמשיך באכילתו, אין ברכת "על אכילת מצה" נחשבת כברכה לבטלה. ע"כ. והנה הריטב"א בחידושיו לחולין (דף ק"ו ע"ב) כתב, וז"ל: והנוטל ידיו לאכילה, ובירך ענט"י, ואח"כ נמלך ולא אכל עכשו, אין בכך כלום, ואין מחייבין אותו לאכול כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, דהא מכיון שנטל ידיו גמרה לה ברכת הנטילה שעליה הוא מברך, וההיא שעתא דעתו היה לאכול. וכן דנתי לפני מורי נר' והודה לדברי. עכ"ל. והב"ד הגחיד"א במחב"ר והשע"ת (רס"י קנ"ח). ובשו"ת עמודי אש, גבי מי שבירך על עשיית מצוה, האם יכול לחזור בו, הב"ד הריטב"א דלא חיישינן לברכה לבטלה. והסיק, דאם יש לו צורך גדול לא הוי ברכתו לבטלה, אולם בכדי אין להתיר לו לעשות כן. ובשו"ת מור ואהלות ג"כ הב"ד הריטב"א גבי מי שחזר בו ממצוה. והשד"ח (אס"ד מע' ברכות סי' א' סקכ"ט), לאחר שהב"ד הריטב"א כתב: ונלע"ד שאין נכון לעשות כן. וידחוק עצמו לאכול כדי שלא ליכנס בחשש ברכה לבטלה ח"ו. וגם הריטב"א אפשר יודה דלכתחילה בלי שום הכרח, אין לעשות כן. ואין מצוי אתי חי' הריטב"א הנ"ל לראות דב"ק. עכ"ל. ובמוריה (שנה ג' חוברת ג'-ד' עמ' 20) כתבו, שהתוס' בכתובות (דף ע"ב ע"א ד"ה וספרה) ס"ל שאם יש חשש שתיעקר המצוה אין לברך לכתחי', והיינו שחולקים ע"ד הריטב"א בזה. וראה עוד בשו"ע (סי' תרע"ג סעי' ב'), שהדלקה עושה מצוה, ולפיכך אם כבתה קודם שעבר זמנה אינו זקוק לה. ואפי' כבתה בע"ש קודם קבלת שבת, שעדיין הוא מבעו"י, אינו זקוק לה (עיקר דברים אלה הביא הרה"ג שילה רפאל שליט"א, המהדיר לחי' הריטב"א למס' חולין בהוצ' מוסד הרב קוק). ואמנם כתב השע"ת (רס"י ר"ב) בשם הב"ח, והב"ד המ"ב (בסי' ר"ו סקי"ב), שמי שבירך על מאכל, ולאחר שבירך נמאס בעיניו, יש לו לאנוס עצמו ולאכול קצת, שלא תהיה הברכה לבטלה, כל שלא נמאס כ"כ עד שנפשו קצה באכילתו, שאז עובר על בל תשקצו. ע"כ. ומשמע דס"ל דאם בירך ולא אכל, ה"ז ברכה לבטלה [וראה גם מש"כ המ"ב (סי' תפ"ו סק"א) דלכאורה לא פשיטא ליה כריטב"א]. וביבי"א (ח"א שם ססק"א) כתב שלפי"ד הריטב"א אין זה אלא מתורת חסידות, ואין זה מדינא. וראה בילקו"י (ח"ג, סי' קנ"ח, דיני נט"י לסעודה, סק"ה), שכתב ד"ז גבי הנוטל ידיו בברכה ע"ד לאכול שיעור כביצה פת, ואחר שהתחיל לאכול נאנס ואינו יכול להמשיך באכילתו, שאינו חייב לאנוס עצמו לאכול כשיעור ביצה, דאין זו ברכה לבטלה. עכת"ד. ואמנם לדינא אין נ"מ לגבי ברכת נט"י אם לא אכל כלל או שאכל פחות מכביצה, דבשניהם אין לברך על הנטי'. ומ"מ נראה דהול"ל החידוש הגדול יותר, שד"ז אמור אף אם אינו אוכל כלל. ונראה דס"ל כשד"ח שהבאנו לעיל, שהרי הריטב"א כתב ד"ז לא רק גבי אנוס אלא סתם גבי נמלך, ומהפוס' שהביא שם, רק השד"ח סבר דאינו לכתחי'. וראה עוד בזה בהגהות הרש"ש לנדרים (דף נ"ט), בענין היכי מתשיל, ה"ז ברכה לבטלה. ובהקדמת שיש"ת. ועוד גבי ד' הריטב"א ר' בהליכות עולם (ח"א פר' שמיני, דף שט"ז-שי"ז). וע"ע שם שבמחלו' הרשב"א והריטב"א הלכה כריטב"א, דבתראה הוא.

ואמנם לגבי ני"ד לכאו' יש לחלק, ולומר שדברי הריטב"א אמורים דוקא אם גמר המצוה, וכמש"כ הוא עצמו שם: "מכיון שנטל ידיו גמרה לה ברכת הנטילה שעליה הוא מברך". וכמש"כ ביבי"א (ח"א שם ס"ק ב' וט', וח"ב סי' ט' סק"ב), שגוף המצוה נגמרה בשלימות, ואין חסרון אלא מבחוץ, מצד תנאי אכילת הפת, ומשו"ה לא חשיבא לה ברכה לבטלה. משא"כ בני"ד שלא הושלמה המצוה כלל, שהרי לא אכל עדיין כזית מצה דהוא השיעור לברכה, ולכאו' זו ברכה לבטלה. אלא שיש לדון בזה, שהרי מ"מ החל במצוה, ולא עוד אלא ש"ההיא שעתא דעתיה היתה לאכול", וכמש"כ הריטב"א גבי הנטי'. והיינו השאלה הינה האם מש"כ הריטב"א הוא מצד שאכן נגמר מעשה המצוה, ורק כיון שלא קיים תנאי חיצוני היתה הו"א שזו ברכה לבטלה. או שכוונת הריטב"א שדי שדעתו בעת המצוה היתה לקיימה בשלמותה, ורק אח"כ התברר שלא עשה כדין (ובני"ד אף החל בה באכילת המצה), הרי שאפ"ה אין זו ברכה לבטלה (ועיי"ש ביבי"א שדן בכך אף במקרה שנעקרה המצוה לגמרי, משא"כ בני"ד דקיל טפי, שהרי יש פוס' דס"ל דיש חיוב נטילה אף על שיעור פחות מכזית מהמצה). ואמנם לעיתים יש צד להקל עוד, אם הברכה שבירך הינה ברכת השבח, ואילו הכא משתעי בברכת המצוות (וכמו שחילק הגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א), אלא שמ"מ הרי הריטב"א ג"כ קאי אברכת ענט"י שהיא ברכת המצוות. וכן בני"ד עסקינן בברכת "על אכילת מצה". ומ"מ נראה לענ"ד שאין לחלק בין ברכת ענט"י לברכת מצה, בטעם שבנט"י אכן נטל, ורק משום תנאי חיצוני היתה הו"א שזו ברכה לבטלה, משא"כ במצה. אלא גם בנט"י הריהו לכאו' אומר דבר שקר בברכתו, שהרי מי ציווהו ליטול ידיו שאומר הוא "וציוונו". ומה אכפת לן אם הציווי הינו בשל גורם חיצוני או גורם ישיר של אכילת המצה. ואדרבא, כמו שכתבנו, במצה יש סברא לומר שאכן קיים קצת מהמצוה, אף שלא השלימה, לכן באמת נראה שדברי הילקו"י, שלמד ד"ז מדברי אביו ביבי"א, קיימים ועומדים (ויש מי שערער ע"כ, ואמר שבמצות נט"י הנוטל ומברך קיים את מה שתיקנו חכמים בעת שנטל את ידיו, כיון שדעתו היתה לאכול כביצה משא"כ במצה לא יצא י"ח המצוה). וראה עוד בשד"ח (ח"ו אס"ד מע' ברכות סי' י"ח סקכ"ט), ובפאת השדה שם (מע' ברכות סי' ט'), ויבי"א (ח"א חיו"ד סי' כ"א, וכן ח"ה חיו"ד סי' כ' סק"ג), ובהערות הג"ר שילה רפאל זצ"ל, לחידושי הריטב"א (שם). וילקו"י (ח"ג עמ' י"ז הערה ה'). ובענין אי חיישינן בברכה דשמא ימלך בדעתו ולא יקיים המצוה, ראה עו"ש בשד"ח (ח"א בכללים מע' ב' סי' נ"ו, וח"ד בכללים מע' הלמ"ד כלל קכ"ד). ואכמ"ל.

מי שאינו יכול לאכול שיעור המצה כראוי, טוב שילמד את הלכותיה בזמן אכילת המצה בליל הסדר. ואף שברור הדבר שאינו יוצא בכך י"ח אכילת מצה, מ"מ נחשב הדבר כאילו קיים את המצוה. וכמ"ש בגמ' (מנחות דף ק"י): כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת. וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם, וכו' [ויגד משה, עפ"י מש"כ השע"ת (בסי' ש') גבי מי שמתענה ואינו אוכל סעודת מלוה מלכה, שילמוד דינים ומאמרים השייכים לסעודה זו. עיי"ש. והב"ד הסה"ע (עמ' תפ"א)].

[109]קט. הא דהאוכל כזית מצה במשך יותר מכא"פ, שאינו יי"ח, כך עולה מדברי מרן (בסי' תע"ה סעי' ו'). וכמבואר לעיל בפרקנו (הערה ל"ט). עיי"ש. וממילא ממש"כ שם שאינו יי"ח באכילה זו, הרי שאינו מקיים המצוה, ולכן גם אינו רשאי לברך "על אכילת מצה". וכ"כ בני"ד בספ"כ (עמ' קכ"ב הערה 69).

ומה שכתבנו שלענין זה יש לחשב שיעור כא"פ דהוי ארבע דקות, שכן עולה מכה"ח (סי' ר"י סק"ח). וכן כתב הגרא"ח נאה (בשיעו"מ עמ' קפ"ב סק"ח, ובשיעו"צ עמ' ע' סקי"ג), שאם אכל הכזית מצה ביותר מארבע דקות לא יצא י"ח, וכאילו לא אכל. וודאי שאינו רשאי לברך ע"כ. וכ"פ בשיש"ת (עמ' ס"ז סק"ל) שיזהר שלא לשהות באכילה של מצוה יותר מארבע דקות. וכ"כ ביחו"ד (ח"א סס"י י"ז), שטוב להחמיר לכתחי' במצה ולאכול הכזית בארבע דקות. וכן הורה לי לדינא בני"ד הגר"מ אליהו זצ"ל (וראה לעיל בהערה מ"ג מה שאמר לי בשם הרב כה"ח). ולכאו' היה נראה לומר שיש לנקוט פה שיעור הזמן הקטן ביותר ולומר שרק אם אכל הכזית בארבע (או לשיטה אחרת רק בחמש) דקות, רשאי לברך "על אכילת מצה", וביותר מכך הוי סב"ל. ואף דאמרו הרדב"ז ועוד כמה פוס' דלא אמרינן סב"ל כאשר הספק במצוה ולא בברכה, וכמש"כ לעיל בפרקנו ובכמה דוכתי, הרי שגם הכא לכאו' אין לומר סב"ל, משום שהספק הוא מהו שיעור כא"פ, ולא אם לברך את הברכה על מצוה זו [וכמו ששמעתי מהגר"ע יוסף זצ"ל, שהיה מקרה שבשופר היה פגם כזה שנחלקו הפוס' לגבי כשרותו של השופר, מ"מ פסק שם שהשופר כשר, ושאף שיש מחלוקת ע"כ, מ"מ רשאים גם לברך על התקיעה ברה"ש בשופר זה מהטעם הנ"ל. וכ"כ ביבי"א (ח"ה עמ' קמ"ה, ח"ו חאו"ח סי' מ"ו סק"ב, וחיו"ד סי' כ"ו סק"ז). יחו"ד (ח"א עמ' קפ"ו), ובעוד מקומות. ואמנם הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי לגבי אותו מקרה של השופר, דאמרינן סב"ל, ולא יברך. וזאת משום שלא תמיד אמרינן כלל זה דהרדב"ז. ע"כ. ואמנם מתחילת דברי המ"ב (בסי' תפ"ו) משמע דס"ל דאמרינן סב"ל אפי' כשהספק הינו במצוה, והיינו בשיעור כזית המרור. אך מהמשך דבריו לא משמע הכי, דהתיר לאדם חלוש שקשה לו לאכול כזית בשיעור חצי ביצה, דיכול לסמוך ע"ד הרמב"ם ולאכול מרור בברכה אף בשיעור שליש ביצה, וה"ז ספק במצוה ולא בברכה. ואמנם יתכן שהמ"ב כלל לא שמיע ליה החילוק בין אם הספק במצוה ולא בברכה. וכן מסתבר. וראה עוד בשד"ח (ח"ו אס"ד מע' ברכות סי' י"ח) וכמו כן אין אומרים סב"ל בעוד מקרים, כגון במקום מנהג. ראה ע"כ בחזו"ע (ח"א עמ' תקי"ז), יבי"א (ח"ב עמ' צ"ה, ח"ג עמ' קס"ח, ועוד). ואכ"מ]. אלא שי"ל דהתם רשאי לברך כאשר פסקו להלכה שיוצא במעשהו י"ח המצוה, ורק משום דאיכא פלוגתא בדבר היתה הו"א שלא יברך. אך הכא, לדעת עמודי ההוראה הללו שלאורם אנו הולכים הרי אינו יוצא כלל י"ח המצוה, ולכן אם אכל ביותר מזמן זה אמרינן סב"ל.

ואמנם המ"ב (בסי' תרי"ח סקכ"א) כתב בשם החת"ס דכא"פ הוי תשע דקות. אלא די"ל דהתם, ביוה"כ, החמיר בשיעור הגדול כדי להרחיקו מאיסור כרת, אם אינו מסתכן בכך (וראה בספ"כ (עמ' קכ"ב) שכתב, שרק אם חולה זה אכל המצה ביותר מתשע דקות, לא יברך "על אכילת מצה". והיינו שכל עוד שאכל במשך תשע דקות, רשאי לברכה].

ועוד אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שיש לדון מה עדיף: האם עדיף שחולה או זקן זה יאכל כזית בשיעור קטן, והיינו תשעה עשר גר', במשך ארבע דקות, או כזית בשיעור גדול, והיינו עשרים ותשעה גר', במשך תשע דקות. ואמר, שלכן יאכל אותו זקן או חולה את תשעה עשר הגרם הראשונים במשך ארבע דקות, ולאחר מכן ימשיך לאכול את עשרת הגרמים הנותרים עד תום תשע הדקות. וכן ינהג גם בשאר הכזיתים.

ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, אם אדם זקן או חולה זה יכול לאכול רק כזית בשיעור הקטן, והיינו לשיטתו כתשעה עשר גרם בלבד. עד כמה זמן נחשב לו שיעור כא"פ שיוכל לברך גם את ברכת "על אכילת מצה". וענה לי, שאם אדם זה אוכל לפחות תשעה עשר גרם בפחות מארבע דקות, רשאי הוא לברך את ברכת "על אכילת מצה". אך אם אוכל זאת ביותר מארבע דקות, אינו רשאי לברך ברכה זו. והוסיף, שאין זה כמו ברהמ"ז. כיון שלגבי ברהמ"ז נחלקו הפוס' בדין מי שאכל כזית ביותר מכא"פ, אם חייב הוא לברך ברהמ"ז. ואמר לי שלדעתו אין לברך במקרה זה ברהמ"ז. אך יש פוס' שאומרים שיש לברך, כיון שמה שאמרו שבעי בכא"פ זה דוקא באכילת חיוב. אך בסתם אכילה, אם אכל כזית אפי' ביותר מכך צריך לברך, שהרי שבע מכך. ומ"מ בני"ד זו אכילת חיוב ולכו"ע בעי בכא"פ. עכת"ד. וראה ע"כ כה"ח (סי' ר"י סק"ז). שהביא מחלוקת זו. ויש בס"ד להוסיף על דבריו, שבשו"ת פמ"א (ח"ב סי' כ"ז) כתב שחייב בברהמ"ז מדאו' אם שבע, אע"פ שאכל כזית ביותר מכא"פ. ואילו בגליון המהרש"א לברכות (דמ"ט, ב') בשם רע"א חלק ע"כ, וכתב שרק האוכל כזית בכא"פ חייב מדאו'. וכ"כ במנ"ח (סי' שי"ג וסי' ת"ל). והב"ד באנ"ת כרך א'. ואח"כ מצאנו שכעין דברי הגר"מ אליהו זצ"ל כבר כתב הגרא"ח נאה בשיעו"ת (עמ' ר"ו) ובשיעו"צ (עמ' ע"א הערה 10), שאם אכל שבעה עשר גר' במשך ארבע דקות (דלדעתו כך הוי כזית לד' הרמב"ם שהוא שליש ביצה), והוסיף ואכל עוד עשרה גר', כך שבסה"כ אכל עשרים ושבעה גר', ולא נמשך דבר זה יותר משמונה דק', רשאי (וצריך) לברך ברכה אחרו'. ע"כ. ואף שאין שיעוריהם זהים, מ"מ קרובים הם ודרכם שווה.

ואמנם ערוה"ש (סי' תרי"ח סעי' י"ד) כתב לענין יוה"כ, דכא"פ הינו כשש עד שבע דקות. וכ"כ כה"ח (בסי' ר"ו סק"ח), שלדעת הפוס' דפרס הוי ארבע ביצים, כא"פ הוי שבע דקות.

ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי תחילה, שמי שיכול לאכול כזית מצה תוך שבע דקות, רשאי לברך את ברכת "על אכילת מצה". אך אם אדם חולה וכדו', שאינו מסוגל לאכול כזית מצה אלא ביותר משבע דקות, לא יברך "על אכילת מצה". וזאת אע"ג שהמ"ב (בסי' תרי"ח סקכ"א) כתב שכא"פ הוי תשע דקות. מ"מ לאחר זמן חכך בדבר ואמר לי שחולה או זקן יכולים להקל ולסמוך ע"ד החת"ס והמ"ב,ולברך אם אכל הכזית תוך תשע דקות. עכת"ד. וראה לעיל (בהערה מ"ג) וראה עוד ביחו"ד (ח"א סי' י"ז), שלכתחי' יאכל הכזית בארבע דקות, אך עולה מדבריו שם שרשאי לברך גם אם אוכל כל כזית במשך שבע וחצי דקות או פחות מכך. והביא שם דעת הרב צ"צ, שכתב בתשובותיו (בהערות) שהוא כשבע דקות. עיי"ש. נמצאנו למדים שאמנם ישנן דעות שונות לזמן כא"פ, אך כיון שכמה פוס' כתבו שהוא ארבע דקות, וכ"פ הגר"מ אליהו והגר"ע יוסף זצ"ל, וכמה פוס' כתבו שהוא שבע דקות, וכנ"ל, וכן צידד ביחו"ד שם. והגר"ש ישראלי זצ"ל פסק בני"ד שרשאי לברך "על אכילת מצה" אם אכל לכל היותר עד תשע, לכן כתבנו שלושה זמנים אלה. ואין זו מחלוקת בין ספרדים ובין אשכנזים, שהרי לכל דעה יש פוס' מכאן ומכאן הסוברים כמותה.

ועוד שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, האם מי שאכן אוכל כביצה מהמצה, אך מסוגל לאכול כל כזית רק ביותר מכא"פ האם יברך גם את ברכת ענט"י נוסף לברכת "המוציא". ודבר זה אמור הן לליל הסדר, והן בפת בכל ימות השנה. שהרי לכאו' תקנת נט"י היתה לאוכל כזית או כביצה פת (או מצה) בכל אופן שהוא, ולא מצינו שחילקו בין אוכל זאת בכא"פ אם לאו. או שמאידך תקנו זאת רק במקום ששֵם אכילה עליו. ולפוס' דס"ל שאם אכל כזית ביותר מכא"פ, אין זה נחשב כאכילה אולי גם לא יברך על נטי' זו (או שאף לא יצטרך ליטול ידיו). וענה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שאמנם לכאו' כיון שאינו בכא"פ אין שמה אכילה, אך כיון שתיקנו שהאוכל האוחז בפרוסת הפת דצריך הוא נטי', לכן גם הכא בעי לברך "על נטילת ידים". וכעבור זמן שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, שהרי ממש"כ מרן (בסי' קס"ג סעי' ב') עפ"י הגמ' בחולין, גבי המאכיל אחרים, שדוקא האוכל צריך ליטול ידיו, משמע דבעי נטילה בגלל שאוכל, ולא בגלל האחיזה של הפת. ולכאו' אין זה כמו שאמר דתליא באחיזה. וענה לי, שמש"נ בגמ' בחולין שהאוכל בעי נט"י, מדובר שהמאכיל אינו אוכל בעצמו, והאוכל אינו נוגע במאכל. אך בני"ד האוכל הריהו גם נוגע במאכל, ולכן חל עליו חיוב הנטילה. וזו תקנת חז"ל, שמי שאוכל חייב בנט"י. וכאשר הוא אוחז מאכל בשיעור כביצה ורוצה לאוכלו, חייב בנט"י. ומה שאכל אח"כ שלא כדין, והיינו שאכל כל כזית ביותר מכא"פ, זו כבר שאלה שניה. והוסיף, שכ"ה אפי' אם יודע מלכתחילה שלא יאכל כל כזית בכא"פ. אלא כיון שישנה אפשרות כזו שיאכל כל כזית בכא"פ, חייב בנט"י. עכת"ד. ולכאו' הדברים אמורים גם אם אינו אוחז את כל הביצה מהפת בב"א בידו, אלא אוכלה מעט מעט מהצלחת, וכשעבר שיעור כא"פ עדיין לא הספיק לאחוז כביצה מהפת. ואולי אפשר עוד לתרץ, שחכמים תיקנו נט"י למי שגם אוכל וגם אוחז כביצה מהפת, כיון שמטמא המאכל באחיזתו. ואם אוכל בלא אחיזה, ג"כ יטול ידיו, כיון שתיקנו נט"י גם לאוכל בלא אחיזה. ויש לזכור, שמ"מ האוכל פחות מכביצה פת או מצה, אף שאוכל כזית בכדי אכ"פ, אינו מברך על נט"י, כמבואר בשו"ע (סי' קנ"ח סעי' ב').

[110]קי. בשו"ת בשמים ראש [(סי' צ"ד). וכבר כתבנו במקו"א שיש מחלוקת בפוס' גבי שו"ת זה האם הרא"ש כתבו והאם בכלל ניתן לסמוך על דבריו] נשאל בדבר אשה חולה שאיב"ס, האם חייבת לאנוס את עצמה ע"מ לאכול מצה ומרור. והשיב, דלא מיבעיא מרור, דלא איברירא הלכתא האם נשים בראשון חובה או רשות. אלא אפי' מצה, למ"ד מצה בזה"ז דאו', מ"מ הכא פטור, דאמרינן במשנה סוכה דחולין ומשמשיהם פטורין מן הסוכה. ולא חולה שיב"ס, אלא אפי' חשאיב"ס. ולאו דוקא סוכה שאפי' מצטער בעלמא פטור, אלא נקט חשאיב"ס למילף מיניה בעלמא, דהתורה לחיים ניתנה ואין זה דרכי נועם. ועוד, משום דהאי מצוה גדולה היא להברות גופו מכל חולי, ועוסק במצוה הוא ופטור משאר מ"ע. ולא נאמרה סכנה, אלא לעבור על איסור דאו', וכה"ג א"צ הבריא להביא עצמו לידי מידה זו להיות חולה וליפול למשכב, ואיסורא נמי איכא לחבול בעצמו. עכת"ד. והב"ד במקו"ד (ח"ב סי' ל"ב), ובחזו"ע (ח"א סי' ל"ג). עיי"ש בחזו"ע שהרבה להשיב על כמה מדבריו.

ובספר בנין שלמה (להגאון מוהר"ש מוילנא, סי' מ"ז) כתב לדון בחולה שאיב"ס, אם פטור הוא מאכילת מצה ומרור כשיש לחוש שמא יכבד חוליו בשל כך. ואף דחולה שאיב"ס אסור לו להתרפא בדבר שיש בו איסור דאו', מ"מ בקיום מ"ע קיל טפי דהוא בשוא"ת, ואפי' חולה שאיב"ס פטור. והביא שם דברי בשמים ראש הנ"ל, והוסיף, שפשוט שכ"ז תלוי בהרגשת החולה בעצמו אם אפשר שתזיק לו אכילת הכזית מצה ומרור, שאז אינו רשאי להחמיר על עצמו. ואף שהחולה אומר שמרגיש שלא תזיק לו אכילתו, מ"מ אם רופא בקי אומר שתזיק לו, ג"כ אינו רשאי החולה להחמיר בזה, דלא חמיר ממ"ע דעינוי ביוה"כ שיש בו כרת. ואף דהתם מיירי בחולה שיב"ס, מ"מ פשוט שיש ללמוד משם לענין מ"ע גרידא אף בחשאיב"ס [וראה פת"ת (ליו"ד סי' קנ"ז סק"ג) מש"כ בשם התפא"י, דהיכא דלא שכיחא היזקא, אם מותר להכניס עצמו לספק סכנה]. והביא דבריו הגרצ"פ פראנק במקו"ד (שם), ודן בכך האם יש לחלק בין מיחוש וכאב ראש, לבין חולי בכל גופו עד שיפול למשכב בשל כך (שם דן בעיקר לענין לדחוק עצמו לשתות ד' כוסות). ועוד כתב שם שיש צד להקל יותר במי שהוא כבר חולה, ויש חשש שמשום אכילת המצה או המרור יכבד עליו חוליו. אך מי שהוא עכשו בריא, ורק יש חשש שיבוא לידי חולי, אפשר שיש להחמיר שידחוק עצמו יותר [והוסיף שאע"פ שבחולה שיב"ס לענין יוה"כ, א"צ שיהא מסוכן עכשו, אלא גם אם עלול לבוא לידי סכנה הריהו בכלל זה. מ"מ לענין חולה שאיב"ס אפשר שצריך שיהא עליו עכשו שם חולה. וראה בספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ט הערה ח') שכתבנו בשם השש"כ שהב"ד החזו"א, דלא מיקרי ספק פיקו"נ בדברים העתידים, שבהווה אין להם זכר... והלכך אין דנים בשביל עתידות רחוקות. ועוד כתבנו שם בשם הג"ר בנימין רבינוביץ תאומים, דלא נקרא ספק אא"כ סיבת הסכנה כבר ישנה לפנינו. אבל היכי דהסכנה איננה עוד, אלא שהיא עלולה להתפתח אח"כ ממצב הענינים, אין זה בגדר פיקו"נ. ע"כ. והב"ד ג"כ בשש"כ (פל"ב הערה ב'). עיי"ש מש"כ בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל. וראה עוד בקובץ "נועם" (ח"ה עמ' 281) שדן האם מחללים שבת גם על מה שעלול להתפתח מאוחר יותר, אם מצוי שיתפתח ד"ז. וכן ראה בספרנו מקראי קודש (שם)]. ואמנם בבשמים ראש שם מיירי באשה שעכשו אינה חולה, אלא שאינה יכולה לסבול אכילת המרור, וכשתאכלנו תהיה חולה יום או יומיים ותיפול למשכב, וא"כ לא חילק בין מי שהוא כבר חולה, לבין בריא שיש חשש שיחלה. ומדברי המ"ב (סי' תע"ג סקמ"ג) ושעה"צ שם (סקס"א) כתב הגרצ"פ פראנק לדייק, שכל שמשום אכילתו עלול לבוא לידי חולי, אע"פ שעכשו הינו בריא, אין לך נוגע לבריאותו גדול מזה.

ועוד כתב שם הגרצ"פ פראנק בשם שו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' ר"ס), דאין יכול לפטור עצמו ממצה ומרור אא"כ יש חשש סכנה. ואם אין בו חשש סכנה, אפי' מזיק לו שפיר מחויב לאכול ומברך (עיי"ש בהררי קודש). ובשם שו"ת חלקת יואב (סוף דיני אונס) כתב, דפטור מלקיים עשה אם תגרום לו חולי שאיב"ס. וה"ה אם תגרום לו "צער גדול", דמבואר במס' ע"ז (דף כ"ח ע"ב) וביו"ד (ברמ"א סי' רס"ב ס"ב) דצער גדול דינו כחולי שאיב"ס. עיי"ש.

ובאמת המ"ב (בסי תע"ג שם) כתב גבי חולה שא"א לו לאכול המרור אפי' כזית בכא"פ, עכ"פ יאכל מעט, או ילעס בפיו לזכר טעם המרירות, ולא יברך ע"כ. ובשעה"צ (שם) כתב, שאם אינו נוגע לו לבריאותו, ראוי לו לדחוק עצמו ככל יכולתו, אף שקשה לו, וזאת ע"מ לקיים מצוות חז"ל. ע"כ. ובחזו"ע (ח"א סי' ל"ג) כתב ע"כ, דמשמע מדבריו שאפי' שאין חשש סכנה בדבר, ג"כ נפטר. ואע"ג שהמ"ב דיבר במרור שחיובו מדרבנן, אין לחלק ולומר שדוקא לכן פטור הוא מכך. אלא אפי' במצה שמצותה מדאו' הדין כן. והביא כחיזוק לדבריו את דברי מהר"ש הכהן בבנין שלמה (הנ"ל), שאף בחולה שאיב"ס הדין כן. והוסיף, שכ"ש שהדין כן במקום סכנת איבר, ולמד כן מדברי מרן הגראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת דעת כהן [(סי' קל"ז). עיי"ש שכתב שיש להשיב ע"ד הבש"ר שמיקל גם במצטער]. ולכן הסיק שם הגר"ע יוסף זצ"ל שהעיקר להלכה, דפטור ממצות מצה ומרור אם בשל אכילתם יגרם לו חולי שיפול למשכב. ומיהו במקום צערא בעלמא אין להקל. עכת"ד. ובספר ילקו"י (עמ' 400 סעי' כ"ב) כתב בשמו, שאם החולה אינו יכול לאכול כשיעור, יאכל פחות מכשיעור, ואפילו עשר גר' או אפילו כלשהו, אך בלא ברכת "על אכילת מצה".

והגרא"י וולדנברג שליט"א, בספרו צי"א (חי"ד סי' כ"ז), גם הוא נטה קו להקל בזה, ולהחמיר בפיקו"נ. ולאחר שהב"ד שו"ת בנין שלמה הנ"ל כתב, שחשוב מאוד שידעו הרופא והחולה, שאין חיוב להכניס א"ע לחולי וסבל עבור דקדוק ודחיקת עצמו לאכול הכזית מצה, מרור, או שתיית ד' כוסות, ואף שאין נשקפת סכנה בשל אכילה זו. והחולה אינו רשאי להחמיר ע"ע. והוסיף, שלא פעם עדים אנו להבאת מדקדקים ומחמירים כאלה לביח"ל לטיפול קל או כבד. ע"כ. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, מהו גדרו של הפטור מאכילת מצה. האם די שיפול למשכב בשל אכילת המצה, וכבר יפטר מאכילתה, או רק אם יסתכן בסכנת נפשות. ואמר לי, שדי אם יפול למשכב בשל כך, פטור הוא מאכילתה. וא"צ שיגיע לחשש סכנה כדי להיות פטור ממנה. ולמרות שלכאו' קשה ע"כ, שמצינו שרבי יהודה ניזוק בראשו מפסח ועד העצרת [ראה נדרים (דף מ"ט), וכן איתא בירו' על רבי יונה. והב"ד הב"י וכה"ח (בסי' תע"ב סקס"ט) - מ.ה.], ומסתמא שנפל למשכב בשל כך. ושם זה היה בשביל ארבע כוסות שחיובן מדרבנן, ולא בשביל מצה שחיובה מדאו'. וא"כ לכאו' כ"ש שצריך להחמיר בזה במצה, שאף שיפול למשכב יהיה חייב באכילתה. מ"מ י"ל דהתם הוא החמיר על עצמו, ולדינא די שיפול למשכב בשל אכילה זו, שפטור. וה"ה למרור. עכת"ד. וראה עוד בענין זה בשו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד (סי' ק"ס), שו"ת מנח"י (ח"ד סי' ק"ב), הסה"ע (עמ' ת"פ סעי' ח'), ולקמן בפרק ח' שהוסיף הגר"מ אליהו זצ"ל ואמר גם שלגבי ארבע כוסות החמירו יותר משום דהתם יש תקנה מיוחדת לגביהן. ע"כ.

ובענין חולה שאסרוהו הרופאים לאכול מצה, מרור וכדו', או שהוא עצמו מרגיש שתזיק לו אכילתו ויסתכן, אך בכ"ז רוצה הוא "להחמיר" על עצמו ולאכול דברים אלה, ראה בשו"ת בנין שלמה (שם), בשד"ח (ח"ח עמ' 471), חזו"ע (ח"א סי' ל"ג), צי"א שם, ובספרנו מקראי קודש, הל' יוה"כ (פרק ט' סעי' ג' ובפרט הערה ט'), ובהערות הגר"א נבנצל שליט"א שם, שאסור לחולה שיש בו סכנה להחמיר ע"ע בענינים אלה. ועל כגון דא נא': "ואך את דמכם לנפשׂתיכם אדרֹש".

ועוד דנו הפוס' בדין מי שאסור היה לו לאכול מצה, מרור וכדו', ובכ"ז אכלם. אם בהמשך ליל הסדר, כמה שעות מאוחר יותר השתפר מצבו והתירו לו הרופאים לאכול המצה וכדו', האם צריך לחזור ולאוכלם, דלא יצא י"ח כשאכלם בהיותו פטור מכך. או שא"צ לשוב ולאוכלם. ואכן יש מהפוס' שכתבו שעליו לשוב ולאוכלם. ראה מקו"ד לגרצ"פ פראנק, (פסח ח"ב סי' ל"ג), צי"א (חי"ב סי' מ"ג ,עמ' קכ"א), מנח"י (שם). וראה עוד שו"ע (סי' תע"ה ס"ה), שהבאנו דבריו לקמן בפרקנו (הערה קט"ז), מ"ב (סי' תע"ב סקל"ה), ומש"כ עליו בחזו"ע (ח"א סי' ד').

ועוד בענין חולים ראה כה"ח (סי' ת"נ סקל"ח, סי' תס"ה סק"ט, וסי' תפ"ב סק"י).

[111]קיא. בענין מי שיש לו כזית א' ממצה שמורה, ושאר זיתים ממצה שאינה שמורה, כתב מרן (בסי' תפ"ב ס"א): מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית, מברך "על אכילת מרור" ואוכל, וכשגומר סעודתו ממצה שאינה משומרת מברך "על אכילת מצה" ואוכל אותו כזית, ואינו טועם אחריו כלום. עכ"ל. וכתבו האחרו' [הפר"ח, השו"ג, הגר"א וש"א. והב"ד כה"ח (באותו סי' סק"ח)] שהוא מלשון הרמב"ם (ספ"ח מחו"מ). אך בטור הב"ד אביו הרא"ש, שכתב שיאכל מיד את הכזית מהמצה השמורה, ויברך עליו "המוציא" ו"על אכילת מצה", ואינו חושש אם יאכל לבסוף מהמצה שאינה שמורה. ע"כ. וכן הסכים הט"ז, החוק יוסף והחמ"מ. אך הא"ר כתב ע"ד הט"ז דלא נהירא. ועוד, דהרי"ף והרמב"ם וכל הפוס' פסקו כמש"כ בשו"ע, ואפי' רי"ו הרגיל להמשך אחר הרא"ש כתב כרמב"ם. וכפסק השו"ע פסקו הפר"ח, השו"ג, המאמ"ר, הלבוש, הגר"ז, הח"א וש"א (ואמנם הח"י כתב שדעת הרי"ף כרא"ש, אך הא"ר כתב שהוא טעות. והט"ז כתב שלשון השו"ע הינה כלשון הרי"ף, אך המאמ"ר דחה דבריו וכתב דהוא מדברי הרמב"ם, וכנ"ל). והב"ד כה"ח שם.

ובענין מש"כ מרן שם שיש לו כזית א' ממצה שמורה, כתבו האחרו' [גר"ז. בה"ל (סי' תפ"ב ד"ה "מצה"). כה"ח (סק"א) וש"א], דהיינו שמורה משעת קצירה, טחינה או לישה. ואם יש לו כמה כזיתים ממצה שמורה משעת לישה, יעשה הסדר כרגיל על מצותיו אלה (כה"ח שם בשם הגר"ז). וראה לעיל בפרקנו (סעי' כ"ט והערה ע"ו) שכתבנו, שבדורותינו לעיתים אין המצות השמורות משעת לישה כשרות, ותלוי הדבר בזמן ובמקום. עיי"ש.

והטעם שאוכל את הכזית מהמצה השמורה רק בסוף, משום שחייב לקיים מצות אפיקומן, ואם יאכלו בראשונה לא תשאר לו מצה שמורה לשם אפיקומן. ואם יאכלו בתחילה וגם ירצה לצאת בו גם י"ח אפיקומן, א"כ לא יהא רשאי לאכול אחריו, כדי שישאר טעם מצה בפיו, וכמבואר בסי' תע"ח (מ"ב סי' תפ"ב ס"ק ב', ו'). ועוד, שהרי האפיקומן נאכל על השובע. לכן יאכלו בסוף סעודתו, ויצא אז י"ח מ"ע דאו' של אכילת מצה, וכן מצות אפיקומן.

כתבו האחרו' על מש"כ מרן שמברך על המרור וכו', שתחילה מקדש על היין ומברך "המוציא" על מצה שאינה שמורה ואוכלה, מברך על המרור ואוכלו, ורק בסוף, כשאוכל את המצה השמורה בתור אפיקומן, שהרי אוכלה על השובע, יברך עליה את ברכת "על אכילת מצה" בלבד, שהרי כבר בירך "המוציא" קודם לכן [ח"י. חוק יוסף. גר"ז. ח"א. מ"ב (שם ס"ק ג'-ה'). כה"ח (סק"ה)]. ואע"ג דלכתחי' צריך לאכול את מצת החיוב והדר מרור, דכתיב "על מצות ומרורים" וגו', דתחילה מצה ואח"כ מרור, מ"מ היכא דלא אפשר שאני, ואינו מעכב [א"א. מ"ב (שם). כה"ח (סק"ז)]. וכתב בשעה"צ (סק"ב), דלכאו' אין זה כדעת מרן (בסי' תע"ה ס"ב), ששם גבי מי שאין לו למרור אלא א' ממיני הכרפס כתב המ"ב בהבנת מרן שלא יאכל את הכרפס בפעם הראשו' לשם מרור, דיש להקפיד לאכול קודם את מצת המצוה, ואח"כ מרור, וכמש"כ "על מצות ומרורים" וגו', ואילו (בסי' תפ"ב), בענין מי שאין לו אלא כזית א' ממצה משומרת, שפסק שם מרן שיאכל קודם המרור ולבסוף המצה המשומרת, כדי שתעלה לו גם כאפיקומן, משמע שלא ס"ל דלעולם בעי לאכול המצה קודם המרור. ולכן הסביר בשעה"צ, דבסי' תפ"ג כתב מרן כך כדי שלא יפיג המרור טעם מצת המצוה.

ובענין כורך, כתבו הגר"א והגר"ז, דמדהשמיט מרן בשו"ע ד"ז בני"ד, משמע דס"ל כמש"כ בב"י בשם הר"ן שכתב בשם הרז"ה שבמקרה שיש לו רק כזית א' דמינטר אינו כורך כלל. ובמצה שאינה שמורה לא חשיב כריכה, שהרי אינה שמורה כלל. מ"מ הלבוש כתב, שכיון שאף כשיש לו מצות שמורות אין מברכין על הכריכה, ה"נ תיכף אחר אכילת המרור יעשה כריכה עם מצות שאינן שמורות, כדי שלא תשתכח ממנו מצות כריכה לשנה הבאה. וכ"כ הפר"ח, השו"ג, החוק יוסף והח"א. וכן משמע קצת שנוטה דעת כה"ח (בסק"ו). והמ"ב בשעה"צ (סק"ג) נשאר בצ"ע לדינא.

מי שאין לו אלא כזית א' ממצה שמורה והשאר ממצות שאינן שמורות, לכאו' א"צ ג' מצות בקערה אלא די לו בב' מצות לצורך לחם משנה. ומ"מ כדי שלא לשנות יקח ג' מצות [מש"ז. כה"ח (שם סק"ד)].

עד כאן כתבנו דין מי שיש לו כזית א' מצה שמורה משעת קצירה או טחינה (ובמקרים מסוימים אף משעת לישה, וכנ"ל), ושאר הכזיתים הינם ממצות שאינן שמורות. אך כבר כתב הא"ר (והב"ד בבה"ל סי' תפ"ב ד"ה "מי"), דמצות שלנו כולן מיקרי שמורות. ואמנם בבה"ל (שם) הביא גם דברי הפמ"ג שנשאר בצ"ע ע"ד הא"ר, שהרי בעי גם לומר בעת העשיה שעושה זאת לשם מצת מצוה, וכמבואר לעיל בפרקנו (סעיף ל"א). אך באמת שבמצות דידן המציאות היא שתמיד העוסקים במלאכת עשיית המצות אומרים לפני מלאכתם שעושים זאת לשם מצת מצוה. וכן הבנתי מדברי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שכיום במציאות אין מצות לא שמורות שבכ"ז כשרות לפסח. והוסיף, שאין הכוונה לשמורות משעת לישה, דכיום דינן כדין מצות חמץ. עכת"ד. ובתשובה לשאלתי הסביר לי הגר"מ אליהו זצ"ל שמש"כ מרן בשו"ע (בסי' תפ"ב), דרשאי אדם לאכול מצות לא שמורות בתחילת אכילתו, ורק לבסוף יאכל את כזית השמורה היחידי שברשותו, שהכוונה שמצות אלה לא נעשו לשם מצת מצוה. ואין הכוונה שלא שמרו עליהן מחשש חמץ. עכת"ד. ומ"מ אף לגבי המקרה שאין לו לאדם אלא כזית א' בלבד ממצה שמורה, ואין לו עוד מצות כלל, פסקו האחרונים [המ"א. המ"ב (סי' תפ"ב סק"ו). כה"ח (סק"ט) וש"א] שיאכל תבשילו בלא "המוציא", ואחר סעודתו יברך "המוציא" ו"על אכילת מצה" ויאכל אותו כזית. וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שמי שאין לו אלא כזית א' מצה שמורה, ואין לו עוד מצות כלל, יקח אותו כזית לאפיקומן. עכת"ד. וכ"כ הפוס' הללו דין זה לגבי חולה שאינו יכול לאכול אלא כזית א' בלבד (אף שיש לו יותר מצות שמורות), וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. וכמו שכתבנו בהלכות.

ומה שכתבנו שכ"ה אף לגבי זקן שאינו יכול לאכול אלא כזית א', כך הורו לי הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי זצ"ל, שאין נ"מ בין חולה לבין זקן לענין זה, אם קשה להם לאכול יותר מכזית ויאכלוהו כאפיקומן. ע"כ. ופשוט.

ובענין אם בעי לברך ברכה אחרו' על סעודתו שאוכל לפני הנטילה ואכילת כזית המצה השמורה. כבר כתבנו בקונטרס הל' ראש השנה (פ"ד הערה ו'. עיי"ש), שיש מחלוקת אי בעי לברך ברכה אחרו' על מזונות, פירות וכדו', אם בגמר אכילת כזית ויותר מהם נטל ידיו וקבע סעודתו על הפת (או בני"ד המצה). וכתבנו שם בשם הגר"מ אליהו זצ"ל, שמי שאכל פירות וירקות לפני הסעודה, אפי' שרגילים ללפתם עם הפת, יש לברך אחריהם ברכה אחרונה [וראה חוברת מס' 7 הלכות שבת, לגר"מ אליהו זצ"ל מש"כ על השותה רביעית בין הקידוש לסעודה (מלבד יין הקידוש), שנכנס לספק ברכה אחרונה]. ואמנם הבא"ח חילק בזה בין מזונות לפירות, ובין אם מברך לפני הסעודה, או ששכח וכבר החל בה. והגר"ש משאש זצ"ל, רבה של ירושלים אמר לי שאם קודם סעודת הפת אכל פירות וירקות, צריך הוא לברך עליהם ברכה אחרונה לפני נטילת ידים לפת. עכת"ד. וראה בספרנו מקו"ד הל' רה"ש (פ"ד הערה כ"ד) שמשמע דהוא דווקא כשאינו בא לגרור תאות המאכל על פי דבריו בשו"ת תבואות שמש. וראה במ"ב (סי' קע"ו סק"ב), שעולה מדבריו, שאם קודם הסעודה אכל דברים שרגילים ללפתם עם הפת, והיינו שאין מברכים עליהם כשאוכלם בתוך הסעודה, כגון תפו"א, צריך לברך לאחריהם ברכה אחרונה קודם שיטול ידיו לסעודה. וזאת אפי' אם דעתו לאוכלם גם בתוך הסעודה. ולעומת זאת פירות ושאר דברים שצריך לברך עליהם כשאוכלם בתוך הסעודה, ורוצה עתה לאוכלם לפני הסעודה (ובני"ד קודם אכילת כזית המצה), תלוי הדבר אם דעתו באותו מקרה לאוכלם גם בסעודה, א"צ לברך עליהם ברכה אחרונה. ואם דעתו שלא לאכול מהם עוד בסעודה, צריך לברך עליהם ברכה אחרונה קודם נט"י לסעודה. ואם שכח ולא בירך עליהם ברכה אחרונה לפני הנט"י, צריך לברך בתוך הסעודה (ובני"ד פשוט שאינו אוכל מהם בתוך הסעודה). ועיי"ש מש"כ (באות ג') גבי האוכל פרפראות להמשיך הלב לאכילה ולפתוח בני מעיים, כגון מיני מתיקה, דהם שייכים לסעודה ולכן לא יברך עליהם ברכה אחרונה, ומ"מ הוסיף בשעה"צ דטוב שלא לאכול מהם אלא פחות מכזית. ובני"ד נראה שלא שייך ד"ז, שהרי אינו אוכלם כדי לעורר תאבונו, אלא אדרבא, בא הוא לשבוע מהם, והאפיקומן הריהו נאכל על השובע. וגם מש"כ שם (באות ד'), שאין לאכול לכתחילה דברים קודם נט"י, מחשש ברכה שאינה צריכה, אלא במקרים מסוימים. נראה שאינו שייך לני"ד. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל לעניננו, ואמר לי, שיש מחלוקת בין האר"י ז"ל וש"פ אם מברכים ברכה אחרו' אחרי הקידוש. ולהלכה אין מברכים אחר הקידוש ברכה אחרו'. ויוצא, שאף שירבה באכילה לאחר הקידוש ולפני ברכת "המוציא", אפ"ה לא יברך ברכה אחרו'. ושאלתיו, הרי בהל' רה"ש אמר לי בעצמו, עפי"ד הבא"ח, שאם אוכל את הסימנים בליל רה"ש בין הקידוש לסעודה, שצריך לברך ברכה אחרונה קודם הסעודה. ואם שכח, ונזכר בתוך הסעודה, לא יברך שוב, דברהמ"ז פוטרתו (עיי"ש בקונטרס הל' רה"ש). וענה לי, שמ"מ בני"ד לא יברך, כיון שאכילתו הינה חלק מהסעודה, ואין זו סתם אכילה (כבראש השנה, כיון שאת הסימנים אינו חייב לאכול כלל. שהרי בגמ' איתא שרק יסתכלו עליהם. ובמיוחד אין חיוב לאוכלם דוקא לפני הסעודה, ואדרבא, עדיף שלא לעשות כן, וכמו שכתבנו שם. וכן הבנתי מהמשך דבריו, שהסימנים אינם שייכים לסעודת יו"ט, אלא הם באים לסגולה בלבד, ולכן צריך לברך עליהם ברכה אחרו' - מ.ה.). והסכים עמי, שפה החיוב לאכול לפני הסעודה הינו מצד עונג יו"ט. שהרי מדינא סגי שיאכל רק מצות (וראה פ"ו הערה י"ג). ועוד אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל שממש"כ בשו"ע (סי' תע"ג ס"ו) ובכה"ח שם גבי כרפס, נראה שלא יברך הכא ברכה אחרו', וזאת אף דהתם מכוון לפטור בברכת הכרפס את המרור שאוכל בתוך הסעודה (ולכאו' היה אפשר לומר שלכן אינו מברך התם. מ"מ אין לחלק - מ.ה.). ולכן לא יברך הכא, כיון שזה חלק מהסעודה. עכת"ד. ואף הגר"ש ישראלי זצ"ל הורה לי שבני"ד אין לברך ברכה אחרו' אחר הסעודה קודם "המוציא". שכיון שזה ממש סמוך לאכילת המצות, לא יברך ע"כ דברהמ"ז פוטרתו. ואף לאחר שעיין בדברי המ"ב הנ"ל (בסי' קע"ו סק"ב) לא שינה את דעתו, ואמר שאין דברי המ"ב מחוורים להלכה בענין זה. ושאף הח"א פקפק בזה, כמבואר שם בשעה"צ (סק"ח). והוסיף, שכן כאשר עושים בשבת קידוש לרגל הולדת בת וכדו', ואוכלים שם "קיגל" ושאר דברים, ואח"כ יש הנשארים שם לסעוד סעודה עם פת, קיי"ל שאינם מברכים ברכה אחרונה על מה שאכלו לפני "המוציא". עכת"ד. וראה בילקו"י (ח"ג עמ' קצ"ב ועמ' ר') שכתב, שהנוהגים בשבת לאכול בין הקידוש לנט"י מיני בשר, דגים, ביצים וכדו', לא יאכלו מזה שיעור כזית. ואם אכלו כזית לא יברכו ברכה אחרו', דסב"ל. ושכ"ה אם אכל עוגה קודם הסעודה ביום חול, או פירות וירקות, ג"כ לא יברך לאחריהם ברכה אחרו' קודם שסועד, דסב"ל. וברהמ"ז פוטרתו. והוסיף, שאין נ"מ בזה בין אם כשאכל קודם הסעודה ידע שעומד הוא לסעוד לאחר מכן סעודה עם פת, או שלא ידע מכך. ורק אם שהה בין אכילת העוגה וכדו' לבין הסעודה במשך כחצי שעה והסיח דעתו מאכילתו הראשונה, או שיצא מחוץ לביתו, רק אז יברך ברכה אחרו' על אכילתו הראשו'. וסיים, דמ"מ ראוי בכל מקרים אלה שלא לאכול כשיעור כזית לפני הסעודה, ע"מ שלא להכנס למחלוקות בענין זה. עיי"ש.

ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל בדין מי שמקדש על היין, אך יש לו רק כזית א' של מצה. ואמר לי שבמקרה זה יקח את הכזית מצה לאפיקומן. והסכים עם כך שיקדש על היין, יטול ידיו לכרפס, יאכל הכרפס, יאמר ההגדה, יטול בשנית ידיו לצורך אכילת המרור. יאכלנו. ואח"כ יטול ידיו בשלישית לאכילת המצה. ובכל הנטילות לא יברך, כולל הנטילה למצה, כיון שאוכל פחות מכביצה, שהרי יש לו רק כזית מצה. ואם שמר ידיו בטהרה בין הנטילה למרור לבין המצה, א"צ ליטול בשלישית למצה. עכת"ד.

כתב הרמ"א (בסי' תפ"ב ס"א): מי שאין לו ב' הלילות רק ג' מצות, יברך ליל הראשון "המוציא" ו"על אכילת מצה", וכן הכריכה הכל מן הפרוסה, וב' השלימות לליל ב'. עכ"ל. וראה מש"כ במ"ב שם (ס"ק ז'-ט'). בה"ל (שם ד"ה "מי"), וכה"ח (ס"ק י"ג-כ'). ואין דינים אלה מצויים כ"כ ביננו.

דין מי שיש לו רק כזית א' משמורה משעת קצירה, ושאר כזיתים שמורה משעת טחינה וכדו', ראה לעיל בפרקנו (סעי' כ"ט). ודין מצות שאינן מותרות לאכילה, צירופן כמצה שניה לצורך לחם משנה, ראה בהסה"ע (עמ' תפ"ז סעי' ט').

[112]קיב. גם הכא כתבו עיקר ד"ז מרן שם (בסי' תפ"ב), המ"ב (סק"ו) וכה"ח (סק"ט).

ומה שכתבנו שיטול ידיו בלא ברכה, כיון שאוכל רק כזית, זאת עפי"ד מרן (בסי' קנ"ח סעי' ב') שאין לברך ענט"י באוכל פחות מכביצה. וכן פסק המ"ב (שם סק"ט) וש"א. ולא כגר"א שהביא בשעה"צ (סק"ט), שמשיעור כזית יש ליטול בברכה. וראה מה שכתבנו ע"כ לעיל בפרקנו (בהערה ק"ח).

ואמנם בשעה"צ בסי' תפ"ב (סק"ה) כתב בשם הגר"ז דבני"ד בעי לאכול כזית המצה בלא נטילה כלל. והסביר המ"ב טעמו של הגר"ז, משום דלא ברירא לן אם פחות מכביצה צריך נטי' [וכמש"כ כבר במ"ב (סי' קנ"ח סק"ט), דהאוכל פחות מכביצה צריך נטילה בלא ברכה משום דלענין טומאה פחות מכביצה אינו מקבל טומאה מדאו', ולא יטמא ע"י הידים, ולכן י"ל דלא גזרו ע"כ נטי', או משום שלענין ברהמ"ז חשיבא אכילה מכזית, לכן גם לענין נטי' חשיבא מכזית]. ומ"מ המעיין בשו"ע הגר"ז (בסי' תפ"ב סק"ג) יחזו פנימו שדברי שעה"צ תמוהים בזה. שכתב שם בהדיא, וז"ל: יאכל תבשילו ושאר סעודתו בלא נטילת ידים "והמוציא". ואחר גמר סעודתו יטול ידיו בלא ברכה, ויברך "המוציא" ו"על אכילת מצה", ויאכל אותו כזית. עכ"ל. וא"כ כתב בהדיא דבעי נטי', ורק בלא ברכה, וכמבואר (בסי' קנ"ח) בשו"ע ובנו"כ. וכ"כ בשם הגר"ז גם כה"ח (סק"ט). וכבר עמד ע"כ בהסה"ע (עמ' ת"פ הערה 21) וכתב שטעות סופר היא בשעה"צ, וצ"ל: שיאכל בלא ברכת נט"י. ע"כ.

ומה שכתבנו שיטול ידיו קודם "המוציא", ולא קודם סעודתו, היינו כדי שלא להפסיק בין הנטי' ל"המוציא", הן מצד ההפסק שע"י האכילה, והן מצד השהייה בין הנטי' והניגוב לבין ברכת "המוציא". וכמבואר בשו"ע וברמ"א (סי' קס"ו).

ומה שכתבנו שיקח את הכזית שאוכל כאפיקומן דוקא מהמצה הפרוסה, כ"כ בספר ספ"כ (עמ' קכ"א סעי' י"ב ועמ' קכ"ד סעי' י"ג), ואחריו נגרר גם בהסה"ע (עמ' תנ"ה ס"ב ועמ' ת"פ ס"ז). וטעמם, משום שבה עיקר המצוה, דעליה קרי "לחם עוני". ואמנם כבר כתבנו בתחילת פרקנו שיש מחלו' ראשו' איזוהי המצה שעליה מברכים "המוציא", ועל איזו מצה מברכים "על אכילת מצה". אלא שבאמת נראה שלדעת רוה"פ ברכת "על אכילת מצה" קאי על המצה הפרוסה. וכ"ה דעת המ"ב (סי' תע"ג סקנ"ז, סי' תע"ה סק"ב), כה"ח (סק"ה) ועוד פוס'. וראה עוד בצמח צדק (סי' תע"ה).

ואמנם פשוט שאף הפוס' שכתבו שיקח דוקא מהפרוסה, הו"ד לכתחי'. שהרי בדיעבד ברור שיוצא י"ח כזית מאיזו מצה שאכל. שכ"כ בהדיא המ"ב (סי' תע"ה סקי"א), כה"ח (סקי"ט), חזו"ע (ח"ב עמ' קנ"ח) וש"פ. ולכן כתבנו שרק טוב לנהוג כן, אך ודאי שאין זה לעיכובא.

ואמנם ד"ז שייך דוקא לגבי זקן או חולה שאינם יכולים לאכול יותר מכזית, למרות שיש להם עוד מצות. אך אותם שאין להם אלא כזית א', אם אדם בודד הוא, הרי ממילא אין לו ג' מצות אלא מצה א' שהיא כזית. ואם הם רבים, ובסה"כ יש כזית א' לכ"א, הרי ממילא יהיו מהם כאלה שיצטרכו ליקח מהמצות האחרות. ולכן כתבנו שרק אם אפשרי הדבר יעשו כן.

[113]קיג. עיקר ד"ז כתבוהו המ"א, המ"ב (סי' תפ"ב סק"ו), כה"ח (סק"ט) וש"א. ואמנם כתבו כן לגבי חולה, או מי שאין לו אלא כזית מצה, אך הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי זצ"ל הורו לי שכ"ה גם לגבי זקן שאינו יכול לאכול יותר מכזית מצה. עכת"ד. ופשוט.

ומה שכתבנו שגם הכא יטול ידיו בלא ברכה, הוא משום שאוכל פחות מכביצה מהמצה, וכמש"כ לעיל (בהערה קי"ב).

ומה שכתבנו שיקדש על המצה ויאכלנה, ורק אח"כ יאכל סעודתו, כ"כ הפוס' הנ"ל. ואף שסו"ס יוצא שמסיים את סעודתו ללא אכילת מצה, כך שאינו מקיים את מש"כ מרן (בסי' תע"ח) שאין לאכול דבר לאחר אפיקומן, וזאת כדי שישאר טעם המצה בפיו [וראה במ"ב (שם סק"א) שכתב, שבדיעבד אם אכל לאחר האפיקומן, צריך לשוב ולאכול עוד כזית מצה שמורה, לשם אפיקומן), מ"מ אמר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל, שאכן יש להקדים את אכילת המצה, משום שאין ברירה (כיון דבעי לקדש על המצה). עכת"ד. ונראה פשוט שלא יאכל מעט מן המצה בקידוש, ואת השאר מן הכזית יאכל בסוף כאפיקומן, דאז יוצא שאינו אוכל אף כזית בכא"פ. וכן אמר לי הגר"ש ישראלי זצ"ל שאין לעשות כן, אלא יש לאכול את כל כזית המצה מיד לאחר הקידוש. עכת"ד.

ובאשר לקידוש ע"י מצה, כבר כתבנו לעיל (בפרק ד' בהערה ס"ו) עפי"ד מרן (בסי' תפ"ג) והנו"כ, שמי שאין לו יין ומקדש על הפת, צריך תחילה לבצוע את המצה האמצעית, לצורך "יחץ" [מ"א. בה"ל (סי' תפ"ג ד"ה "ובוצע"). כה"ח (סק"ט) ועוד אחרו'. ולא כמש"כ השו"ע, הא"ר והח"א שבוצע לאחר הנטילה והקידוש]. לאחר מכן יטול ידיו ויברך ענט"י ועל המצה, כדלקמן [כה"ח (סי' תפ"ג סק"ז)]. ואם חל ליל הסדר בשבת, יאמר לאחר הנטילה ולפני "המוציא" גם את פסוקי "יום הששי, ויכלו" וגו' [כה"ח (סי' רע"ב סקנ"ד וסי' תפ"ג שם)]. ונראה שאף כשחל בחול יאמר את פסוקי היום קודם ברכת "המוציא", כשם שכשיש לו יין אומרם לפני ברכת בפה"ג [ומש"כ כה"ח (בסק"ח) שאחר "המוציא" אומר קידוש היום, כוונתו לברכת "מקדש ישראל והזמנים"]. אח"כ יאחז את ג' המצות (דהיינו ב' השלימות עם הפרוסה באמצעיתן. וכל זה כאשר ישנם כמה כזיתים למצה, אלא שהוא חולה או זקן שאין באפשרותו לאכול יותר מכזית, או שמרובים המסובים ויש רק כזית א' לכ"א), ויברך "המוציא", ישמיט את המצה התחתונה (אם יש לו, וכנ"ל), יניח ידיו על ב' המצות העליונות או שיאחזן בידיו, ויאמר קידוש היום (היינו כל ברכת "אשר בחר בנו") וברכת "שהחיינו" (ואם חל ליל הסדר במוצש"ק, יאמר לאחר ברכת "אשר בחר בנו" את ברכת "מאורי האש" ואת ברכת "המבדיל", לפני ברכת "שהחיינו", והיינו יקנה"ז). לאחר מכן יברך את ברכת "על אכילת מצה" כשהוא אוחז את ב' המצות העליונות, ויאכל את כזית המצה [כל זה עפ"י מ"ב (סי' תפ"ג סק"ג), כה"ח (סק"ח) בשם הגר"ז והמאמ"ר, וכן עפ"י המ"ב (סי' רע"ב סקכ"ח) וכה"ח (סקנ"ד). ועפי"ד הגר"ש ישראלי זצ"ל, שאמר לי שאין נ"מ בין אם אוחז המצות או מניח ידיו עליהן בעת ברכת הקידוש. ע"כ. וראה לעיל בפרקנו (בהערה כ"ו), שכשאוחזן, יש לאוחזן בשתי ידיו].

לאחר הקידוש ואכילת המצה יטבל את הכרפס במי מלח או בחומץ ויאכלנו, וא"צ ליטול ידיו שוב, שהרי כבר נטל ידיו לצורך המצה [מ"ב (סי' תפ"ג סק"ד) וכה"ח (סקי"ג)]. ויש מי שאומר שטוב שיטול ידיו שוב לפני אכילת הכרפס [כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. ואמר, שאמנם מדינא אין צריך ליטול שוב, אלא כדי שהתינוקות יראו שהוא נוטל פעם שניה וישאלו "מה נשתנה" על כך, לכן יטול פעם נוספת. ולמרור ודאי שא"צ ליטול שוב. עכת"ד. ובענין ברכת בפה"א על הכרפס, הרי שאם הוא דבר הממשיך את תאוות המאכל, כך שהוא בכלל הסעודה, אינו מברך עליו, כיון שהוא דבר המתלפת עם הפת. ואם לאו, מברך עליו. (ראה מ"ב שם סק"ד וכה"ח סקי"ד). וכתב עו"ש כה"ח, שלכן אותם הנוהגין ליקח לשם כרפס את החסה, יברכו על פרי ברכת בפה"א, ויכוונו לפטור את המרור ואת הכרפס. ונראה שכוונתו לפרי שברכתו בפה"א, כמלון או אבטיח]. לאחר מכן יסלק שולחנו [מרן (סי' תפ"ג) ור"ל שיוציא הקערה עם המצות מהשלחן, וכמו שכתבנו בפרק ו'], יאמר "הא לחמא עניא", "מה נשתנה", וכל שאר ההגדה עד "גאל ישראל" [מרן (שם). מ"ב (סק"ה) וכה"ח (סקט"ז). ולענין ברכת "יהללוך", יש מחלוקת בין הפוס' אם יאמרנה. ומנהג האשכנזים כן לאומרה בשו"מ, כמבואר במ"ב (שם סק"ה), ובשעה"צ (סק"ו). ומנהג הספרדים לאומרה בלא שו"מ, כמבואר בכה"ח (סק"ג. וראה שם סקי"ז)].

משסיים זאת, יטבל את המרור בחרוסת ויאכלנו [כמבואר בסי' תע"ה (סעי' א'), מ"ב (סי' תפ"ג סק"ו) וכה"ח (סקי"ח). ולענין נט"י לאחר קריאת ההגדה לצורך טיבול המרור והמשך סעודתו למי שאוכל כמה כזיתים מצה ומקדש על המצה, כתבו המ"ב וכה"ח שם בשם המאמ"ר, דכיון שהפסיק בהגדה ובהלל, הרי צריך מדינא ליטול ידיו שוב, ובברכה (כ"כ בהדיא במאמ"ר סק"ד ובכה"ח. אך המ"ב לא כתב בהדיא שיברך. ואמנם המאמ"ר כתב דפשוט שיברך ענט"י בשתי הנטילות, דהא שתיהן לאכילת הפת. והיינו כשיש לו עוד מצות ואוכלן בסעודה. ובפרט כשיאכל מצות לכורך ולאפיקומן). ואם כיוון בנטילה הראשונה לגמור סעודתו ולשמור ידיו שלא לטנפם, כתב במ"ב שם (סק"ו) בשם המאמ"ר, שא"צ ליטול שוב. וכה"ח שם (סקי"ח) כתב בשמו שצריך ליטול בלא ברכה. ובדקתי בגוף הספר מאמ"ר (סי' תפ"ג סק"ד), וראיתי שכתב בהדיא ש"א"צ ליטול שנית". והיינו כמ"ב. וראה לעיל בפרקנו (סעי' ד' ובהערה ח')].

ובענין זמן קריאת ההגדה, מתי יקראנה בני"ד. אמנם מדברי מרן (בסי' תפ"ג) עולה, שמי שמקדש על המצה, אוכל לאחר הקידוש את הכרפס, ולאחר מכן קורא ההגדה עד "גאל ישראל", ואוכל המרור והכורך. והיינו שיש לו עוד מצות. ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, האם גם בני"ד ינהג כן אף שאינו אוכל עוד מצות מלבד הכזית מצה שבקידוש, ואמר לי שאכן גם בני"ד, כשאין לו אלא כזית א', יקרא את ההגדה כרגיל, בין הכרפס למרור. עכת"ד.

ושאלתי גם את הגר"ש ישראלי זצ"ל, ואמנם אמר שאין כ"כ נ"מ בזה היכן יאמר ההגדה. אך מ"מ הבנתי ממנו שעדיף שיאמרנה בין אכילת הכרפס למרור, וכמש"כ מרן (בסי' תפ"ג). עכת"ד.

[114]קיד. מה שכתבנו שכ"ה גבי מי שיש לו רק ב' כזיתים, אמנם מהר"ן משמע דאוכל כזית א' לאפיקומן וא' לכריכה, אבל מהרא"ש מוכח דאוכל א' ל"המוציא" ומברך עליה גם "על אכילת מצה", וכזית שני לאפיקומן. וכתב הא"ר שכן מסתבר, ושאת הכורך יעשה במצה שאינה שמורה (ראה בהערה קי"א מחלוקת אם שייך לכרוך במצה שאינה שמורה). וכ"פ הא"א, הח"א, המ"ב (סי' תפ"ב סק"ו) וכה"ח (סק"ג). ואמנם מדבריהם עולה שמדובר שמלבד ב' כזיתים מהשמורה יש לו עוד מצות שאינן שמורות, מ"מ נראה שכ"ה אף כשאין לו כלל עוד מצות מלבד ב' כזיתים אלה. וכן הורו לי הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי זצ"ל, שאף כשיש לאדם רק ב' כזיתים מצה שמורה, ללא מצות אחרות, יקח כזית א' ל"המוציא" ו"על אכילת מצה", וכזית שני לאפיקומן. עכת"ד.

ומה שכתבנו שכ"ה אף לגבי חולה או זקן שיכול לאכול רק ב' כזיתים, ג"ז הורו לי הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי זצ"ל. ופשוט.

ובענין האוכל ב' כזיתים, האם יברך גם את ברכת ענט"י לפני אכילתו. אמנם כתבנו לעיל (בסעי' מ"ב) שחולה או זקן שקשה עליהם האכילה, יכולים הם לנהוג כדעות המקילות באשר לשיעור הכזית. ולכן נראה שתלוי הדבר עד כמה הקלו בכך. שאם בסה"כ אכלו שיעורי כזית גדולים, והיינו שכל כזית הינו חצי ביצה, כך שב' כזיתים מצטרפים לשיעור כביצה, עליהם ליטול ידיהם בברכה, וכמבואר במרן (סי' קנ"ח סעי' ב'). ואם לאו, אלא שאכלו שיעורי כזית קטנים שכ"א מהם הינו שליש ביצה, אזי יטלו בלא ברכה. ושיעור כביצה לשיטת הגרא"ח נאה הינו כ-57 גר' מצה, ולשיטת החזו"א הינו כ-99 סמ"ק, כמבואר בשיעורי תורה, שיעו"מ ושיעו"צ, וכן בחזו"א ובשיש"ת, וכדלקמן בסוף הספר בקונטרס השיעורים.

[115]קטו. מה שכתבנו שמי שמסופק אם אכל לפחות כזית א', דבעי לשוב ולאוכלו, כ"כ השו"ג, והב"ד כה"ח (סי' תע"ה סקפ"ח). והטעם, משום דכזית ראשון הינו מדאו', וספיקא דאו' לחומרא. ואם לא אכל אפי' כזית א' לא יצא י"ח אפי' מדאו'. והוסיף, דמ"מ לא ישוב לברך, משום שאין הברכות מעכבות אף במצוות דאו' [ונראה שכוונתו לברכת "על אכילת מצה". ואם לא הסיח את דעתו עדיין מן הסעודה, לא יברך גם את ברכת "המוציא" (ואיזה דברים קרויים היסח הדעת מהסעודה, ראה בסי' קע"ט ובנו"כ)].

ומה שכתבנו שכ"ה אף אם ספיקו הינו מצד זמן אכילת הכזית, אם סיימו בכא"פ, כ"כ הסה"ע (עמ' תע"ג ס"ז) בשם הדרכי חיים (סוף הל' אכילת חובה). וכתב הטעם, משום ספיקא דאו' לחומרא. ע"כ. ונראה שהמקור שבמצוות עשה מדאו' הוי אכילה רק אם אכל הכזית בכא"פ, הוא מהגמ' סוכה (דף ו' ע"א), ורש"י (סוכה דף מ"ב ע"ב ד"ה "והוא"). וכן באיסורים מצינו שהאוכל כזית מהאיסור ביותר מכא"פ אינו חייב מדאו' על אכילתו [כמבואר ברש"י (פסחים דף מ"ד ע"א ד"ה "ומשני" וד"ה "וכזית"), וברמב"ם (פי"ד מהל' מאכלות אסורות ה"ח). ועיי"ש ברש"י שכתב דהוא הלל"מ. וראה עוד ברש"י סוכה (שם)]. וכן באוכל ככותבת ביוה"כ אינו חייב אא"כ אכל בכא"פ [כמבואר בגמ', ברמב"ם ובשו"ע (סי' תרי"ב סעי' ג'). וראה בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ו הערה י"ג)]. והבאנו לעיל בפרקנו (בהערה ל"ז) עפי"ד כה"ח (סי' ר"י סק"ז) מחלו' הפוס' לגבי מי שאכל כזית פת האם חייב לברך ברהמ"ז דוקא אם אכלו בכא"פ, או אף ביותר מכך (וראה גם באנ"ת כ"א ערך אכילה עמ' תשמ"ו). וראה ברכות (דף ל"ז ע"ב), גבי כא"פ במצה, ובפסחים (דף קי"ד ע"ב), גבי מרור [וראה מ"ב (סי' תרל"ט סקכ"ב) וחזו"ע (ח"א כרך ב' עמ' תרי"ז). אך שם לא מבואר שזה מדאו'].

ובאמת נראה בס"ד שאפשר לחייבו לאכול שוב כזית מצה, אף מבלי לומר שחיוב האכילה במשך כא"פ הינו מה"ת. אלא אפי' היה מדרבנן, אפשר לומר שכיון שכל שעבר על גזירת חכמים בזה, לא יצא י"ח המצוה אפי' מדאו'. אלא שבאמת כבר נחלקו רוא"ח בדבר זה. שהתוס' בסוכה (דף ג' ע"א ד"ה "דאמר") אכן כתבו גבי היכא דיתיב אפיתחא דמטללתא, דגזרי שמא ימשך אחר שלחנו, ומה שאמרו לו דלא קיים מצות סוכה מימיו, היינו דלא קיים אפי' מדאו'. אלא לפי מש"כ הריטב"א (בסוכה דף כ"ח ע"א) גבי אותו ענין, פירושו שלא קיים מצות סוכה כראוי, אך מ"מ משמע שמדאו' יצא. וכ"כ הר"ן בפסחים (דף קט"ז ע"ב) והרשב"ץ (ברכות דף י"א ע"א).

ואף האחרו' נחלקו בד"ז. שבהגהות החשק שלמה (למגילה דף ה' ע"א) כתב, דאפשר שאפי' אם הקריאה שבע"ש (בפורים דמוקפים כשט"ו באדר חל בשבת) היא רק משום גזרה דרבה (שמא יעביר המגילה ד"א ברה"ר), מ"מ כיון שחכמים עקרו חיוב קריאתה מהשבת וקבעוה בע"ש, שוב אין חיוב קריאה כלל בשבת. וכ"כ בתשו' בית שלמה (חיו"ד סס"י רכ"ב), שאם אדם יטול לולב או יתקע בשופר ביו"ט שחל בשבת ויברך עליו, ודאי הוי ברכה לבטלה, וגם עובר הוא על לאו דלא תסור, שכיון שיש כח ביד חז"ל לעקור דבר מה"ת בשוא"ת, עקרו המצוה לגמרי. ע"כ. והגדיל עוד בשו"ת חלקת יואב (בסוף הספר, קבא דקשייתא, סי' צ"ט), דכתב דלא מיבעיא לתוס', שכל שהמצוה פסולה מדרבנן, גם מדאו' לא יצא. אלא אף להר"ן שחולק על התוס', מ"מ היכא דפטרו חז"ל לגמרי מן המצוה, ודאי נעקרה המצוה מכל וכל, כמו בדין סדין שאסרו חכמים להטיל בו ציצית, שמא יבוא לעבור על איסור כלאים שלא במקום מצוה, ומבואר בתוס' שבת (דף כ"ה ע"ב) בשם ר"ת דקיי"ל בהא כבית שמאי, והמברך על טלית של פשתן שיש בו ציצית אפי' מינו, הריהו מברך ברכה לבטלה. וכ"כ הרא"ש בהל' ציצית (סי' י"ז). וכתב שם בחלקת יואב דה"ה בני"ד. וכעין זאת כתב בשו"ת התעוררות תשובה (ח"ב סי' י"ט סק"ד) ועוד אחרו'.

אלא שהגאון רע"א (בדרוש וחידוש, מערכה ח') כתב, שהתוקע בשופר ברה"ש שחל בשבת, אע"ג דעבר על שבות דרבנן, מ"מ קיים מצות שופר מדאו' הואיל ומן התורה זמן תקיעת שופר אף בשבת. וגם בשו"ת פרי הארץ (ח"ב סי' י') נשאל אודות מי שעבר ותקע ברה"ש שחל בשבת, ובירך "לשמוע קול שופר" ו"שהחיינו", האם יצא חובתו מה"ת, ולכן לא יברך שוב "שהחיינו" בתקיעת שופר של יו"ט שני של רה"ש (ראה שו"ע ורמ"א סי' ת"ר ס"ג) או שמא י"ל דכיון דעבר ע"ד חז"ל אין במעשיו כלום. והעלה שיצא י"ח ברכת "שהחיינו" כבר ביום הראשון, ואין לו לברכה שוב ביום השני. והמורה להצריכו לברך שוב ביום השני גורם לעבור על "לא תשא". והוסיף דה"ה למי שבירך "שהחיינו" על הלולב ביו"ט ראשון של סוכות שחל בשבת. וכ"כ האב"נ (בתשו' סי' תקי"ד סק"ח) גבי מי שקרא המגילה בפורים שחל בשבת, דמ"מ מצוה עבד. ומוכח מדבריהם דלא נעקרה המצוה מכל וכל משום גזרה דרבה, ולכן בדיעבד מהני. והביא דברים אלה בחזו"ע ח"א (עמ' תקפ"ו-תקפ"ח), והביא שם עוד אחרו' שנחלקו בזה [ועיי"ש (בעמ' תקפ"ז), אם יש לחלק בין שופר וסוכה שעיקרן מדאו' לבין מגילה שאנשי כנה"ג תיקנוה, ויפו את כוחם של חכמי הדורות אם ימצאו לנכון לעוקרה לגמרי משום גדר וסייג כשיחול יום ט"ו בשבת].

ואמנם בחזו"ע שם דן גבי מקרה שהגזירה הינה לעקור או לדחות המצוה. אך גם לגבי המקרה שחז"ל הוסיפו גדר למצוה ולא עקרוה, כבר דן בזה הגאון מנ"ח (במצוה ל"א), לענין מצות קידוש השבת בדברים. וכתב שם שמה"ת המצוה לדבר דברים של כבוד היום כל א' לפי צחות לשונו. אבל נוסח הקידוש אינו מה"ת. וזה תקנו אנשי כנה"ג כמבואר בברכות (פ' אין עומדין דף ל"ג), וגם שיהיה בברכה שו"מ. וכ"ה בראשו' גבי ברהמ"ז שהיא מה"ת, ועיין בב"י (סי' קפ"ז) בשם הרשב"א הרמב"ן והרא"ש. אך עתה שתיקנו חז"ל הנוסח והוא לא עשה כן, רק אמר דברים מעצמו למעלת היום, אפשר אף מה"ת לא יצא, וכמש"כ התוס' בסוכה (דף ג', וכנ"ל). והביא דברי הפמ"ג (או"ח בפתיחה הכוללת ח"ג סק"ח), דאם עשה במזיד לא יצא כלל, ובאונס יצא מה"ת. וכתב שם הפמ"ג ד"ז גם גבי מי שעשה קידוש שלא על הכוס. עיי"ש בפמ"ג ובמנ"ח (ויש להעיר שהמנ"ח כתב כן בלשון "אפשר". ולכן נראה דמ"מ אין לברך שוב כשחוזר ועושה המצוה). וע"ע גבי מצוות דאו' שחכמים הוסיפו להם גדר או תוספת, גם במ"ב (סי' ס"ז סק"ד) וכן בכה"ח (סי' ס"ז סק"א), ומה שכתבנו בס"ד בספרינו מקראי קודש הל' רה"ש, סוכות ושאר ספרים.

נמצאנו למדים שד"ז שנוי במחלו' הפוס', אם מי שעשה מצוה שעיקרה מדאו', וחכמים הוסיפו לה גדר וסייג, אלא שאדם זה עבר על דבריהם, האם מ"מ קיים המצוה מדאו'. ולכן אפי' אם היינו אומרים שכזית מצה בלילה זה הינו מדאו', אך חיוב אכילתו בכא"פ אינו מדאו', מ"מ אפשר היה לחייבו לשוב ולאכול המצה כתוס' בסוכה וסיעתם שאף ידי חובת המצוה מדאו' לא יצא, ולכן בספק אם אכלו בכא"פ חייב לשוב ולאוכלו.

ומ"מ למעשה נראה, דאף שלעיתים דבר זה בא לידי קולא, כגון שהסתפק בכך לאחר נטי' מים אחרונים. או שהסתפק בכך לאחר ברהמ"ז, ובפרט לאחר שגמר לאכול את האפיקומן, כך שיוצא שבקום ועשה עומד הוא לשוב ולאכול מצה נוספת לאחר האפיקומן (ושמא אם אכל כאפיקומן רק כזית א', רשאי לאכול עוד כזית, ולומר שמחמיר כמ"ד דבעי ב' כזיתים). מ"מ חייב לשוב ולאכול עוד כזית. וכל זה אמור דוקא לגבי מי שאוכל כזית א' בלבד, והוא מסופק לגביו, או שאכל כמה כזיתים מצה והוא מסופק לגבי כולם. אך מי שאוכל כמה כזיתים, וברי לו שאכל לפחות כזית אחד שלם בכדי א"פ, והסתפק לגבי אכילת הכזית השני ואילך, נראה שאין כל חיוב לאכול עוד מצות, שה"ז ספק דרבנן ולקולא, דרק כזית ראשון חיובו מדאו'. ומ"מ טוב שאף במקרה זה ישלים את אכילת אותו כזית שהוא מסופק אם אכלו כשיעור או אם אכלו בכא"פ, אא"כ סיים לאכול את האפיקומן או שברך כבר ברהמ"ז. וראה לעיל בפרקנו (הערה נ"ד), ולקמן בפ"ט, מש"כ בדין מי שלא היסב וסיים אכילת האפיקומן.

יש להעיר, שאמנם כתבנו שטוב שישוב לאכול את כל שיעורי הכזיתים כראוי, אך הגר"א נבנצל שליט"א העיר ע"כ דמ"מ אין צריך להשלים הכזית השני, כי חובתו הינה רק מדין "המוציא". עכת"ד. והיינו שלדעתו אין חובה לאכול ממנו כזית בכא"פ. וראה עוד בענינים אלה בעינים למשפט למס' ברכות (דף כ' ע"ב).

[116]קטז. כתב מרן (בסי' תע"ה סעי' ה'):

אכל כזית מצה והוא נכפה בעת שטותו, ואח"כ נתרפא [ר"ל באותו הלילה. דלמחר בודאי אינו מברך שוב ברכת אכילת מצה, דביום אינה אלא רשות, וכדלקמיה, ואין תשלומין למצוה זו. מ"ב (סקל"ח) בשם האחרו'], חייב לאכול אחר שנתרפא, לפי שאותה אכילה היתה בשעה שהיה פטור מכל המצוות [ר"ל שהיה אז בכלל שוטה ואינו איש. וזאת לאפוקי שומר אבידה (או משמר המת), אף דהוא ג"כ פטור אז מכל המצוות (ואפי' יכול לקיים שניהם, אם צריך לטרוח אחר זה לדעת כמה פוס', כמבואר בסי' ל"ח), אם אכל אז מצה יצא ידי חובתו, דהוא איש, אלא שאז לא חייבתו התורה מפני שהוא עוסק במצוה אחרת (וראה מקראי קודש לגרצ"פ פראנק, פסח, ח"א סי' פ"ג). ומ"מ מסתפקנא אם יוכל אז לברך ברכת אכילת מצה "אקב"ו" וכו', כיון שהוא אז אינו מצווה ע"ז. מ"ב (סקל"ט), שעה"צ (סקל"ט). וראה מקראי קודש, פסח (ח"ב סי' ל"ג), והסה"ע (עמ' תפ"ה). ובענין משמר המת, ראה מ"ב (סי' ע"א סקי"ב)]. וכתב בכה"ח (שם סקס"ו) בשם פסח מעובין, דצריך הוא גם לחזור ולברך על אכילתו (ונראה דלרוה"פ הו"ד עד חצות, וכדלעיל בסעיף כ"ה ובהערה ס"ח). ומה שאכל ובירך בשעת חוליו היה כלא היה (שו"ג. כה"ח שם). וראה כה"ח שם (ס"ק ס"ג וס"ה). ועוד בענין מי שקיים מצוה בשעה שהיה פטור, ראה גם במ"א (סי' תרצ"ו סקט"ז), במ"ב (שם סקכ"ו, ובסי' ל"ח סקל"ג).

ועוד כתב מרן (בסי' תפ"ה סעי' א'):

אמר: "שבועה שלא אוכל מצה סתם", אסור לאכול מצה בליל פסח. אמר: "שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח", לוקה ואוכל מצה בליל פסח. ע"כ. והסביר המ"ב לגבי האומר שלא אוכל מצה סתם, שד"ז אמור בין אם אמר זה קודם הפסח, בין אמר בליל פסח גופא. כיון דלא אמר בשבועתו דמשתבע רק על מצת מצוה, אלא כולל בשבועתו כל מצה, ולאו דוקא מצה של לילה זו, חיילא שבועתו, דשבועה חל בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים בשב ואל תעשה. ומ"מ כתבו הפוס' דמצוה להתיר שבועתו, כדי שיוכל לקיים מ"ע דאכילת מצה (שם סק"א. ועיי"ש בשעה"צ סק"ב).

ועל מש"כ מרן שהאומר שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח (כצ"ל. ולא כמש"כ בטעות בכמה ספרי מ"ב שד"ז קאי ארישא), הסביר המ"ב, דכיון דאמר "ליל פסח", מסתמא כוונתו אמצת מצוה בלחוד (שם סק"ב). ולוקה משום שבועת שוא, בין יאכל אח"כ או לא, דכבר יצא מפיו שבועת שוא. והטעם, משום דאין שבועה חלה על דבר מצוה. ומ"מ אם אמר קונם אכילת מצת מצוה עלי, אסור באכילת מצה, דנדר חל אדבר מצוה, וכופין אותו שישאל על נדרו כדי שיוכל לקיים המצוה. ואם אמר שבועה שלא אוכל מצה בליל שני, שהוא מדרבנן, לדידן דבקיאין אנו בקביעא דירחא, חיילא השבועה, ואסור. אלא שיש לכופו שישאל על שבועתו (מ"ב שם סק"ג. שעה"צ ס"ק ד', ה'). ובבה"ל שם (ד"ה "שבועה") כתב, דאם אמר: "שלא אוכל מצה זו", אסור אפי' לית ליה אחרינא ויתירו ליה שבועתו. עיי"ש עוד פרטי דינים בענין זה, וראה גם בכה"ח שם ובשאר אחרו'.

מי ששכח להפריש חלה מהמצות בע"פ בא"י, יש מתירים להפרישה ביו"ט. ראה לעיל פרק ב' (הערה פ"א).