[1]א. לשון הרמב"ם (פ"ג מהל' חנוכה ומגילה הלכה א'-ג'), במעט שינויים. ואמנם הרמב"ם כתב הטעם להיות חנוכה ח' ימים שהוצרכו למשך זמן זה לכתוש הזיתים ולהביא השמן לביהמ"ק, אך הר"ן (על הרי"ף בשבת) כתב הטעם, שהיה להם שמן טהור במרחק ד' ימי הליכה והוצרכו ח' ימים להליכה וחזרה. והיו שכתבו הטעם כיון שהיו כל ישראל בחזקת טמאי מתים וא"א לעשות שמן טהור עד שיעברו ז' ימים מיום טומאתם ועוד יום אחד לכתוש הזיתים ולתקן השמן [ר' כה"ח (סימן תר"ע סק"א)].

ובענין מדוע צריך לחגוג ח' ימים, שהרי סו"ס היה הנס רק ז' ימים, שליום הראשון היה שמן דיו, כתב הב"י (סי' תר"ע) ע"כ שלושה תירוצים: י"א שחילקו השמן לח' חלקים וכל יום נתנו חלק א' במנורה, וממילא נעשה הנס ח' ימים, וי"א שלאחר שנתנו כל השמן במנורה נשאר הפך מלא כבתחילה וניכר הנס מיד בלילה הראשון. וי"א שנתנו בלילה הראשון כל השמן במנורה ודלקו הנרות כל הלילה ובבוקר מצאו הנרות מלאים שמן. ור' פר"ח (סימן תר"ע) וכן בט"ז שם ובשאר האחרונים מה שהקשו ותרצו על דברי הב"י הנ"ל. ובילקוט יוסף (מועדים הל' חנוכה) הביא בשם האדמו"ר מגור טעם לכך שבאמת חילקו השמן לח' חלקים ושמו כל לילה רק חלק א' בנרות וכדי שלא יגמר השמן מהרה שמו פתילות דקות מאוד, והנס היה שמ"מ הם האירו באור חזק כ"כ כאילו היו אלה פתילות עבות כבימים עברו. והמאירי כתב שבלילה הראשון אכן לא היה נס בשמן אלא מברכים על הגאולה ועל הודאת מציאת השמן והוסיף המאירי ודחה שם הטעם שחילקו השמן לשמונה לילות שהרי אין סומכים על הנס. ע"כ. ובספר תולדות זאב תירץ שבאמת בדעת הכהן היה לשפוך לתוך הבזיך את כל פך השמן, שיהיה בעת ההדלקה שיעור שמן כראוי, שהדלקה עושה מצוה, אך מיד בעת שפיכת השמן לתוך הבזיך - רק החל לשפוך מעט וכבר התמלא הבזיך שמן. ונמצא שלא הספיק לשפוך אלא שמינית מכמות השמן. ור' עוד בפר"ח ובש"א שהאריכו בכך.

ובענין מאי מהני שהיה הפך חתום בחותמו של כה"ג, הרי אם גזרו כבר על עכו"ם שיהיו כזבים לכל דבריהם חיישינן שמא הסיטו הפך ונטמא. תרצו התוס' בשבת (דכ"א) שהיה הפך מונח וקשור בחותם לקרקע כדי שלא יסיטוהו. והר"ן תירץ שאם היו מסיטים אותו היו גם שוברים אותו כדי לראות שמא יש בתוכו זהב או מרגליות כיון שהיה חתום בחותמו של כה"ג. והב"ד הב"י, ור' בב"ח שכתב עוד תירוצים לכך.

[2]ב. מה שכתבנו שיש לספר את הניסים לבני הבית, כ"כ קיצוש"ע (סי' קל"ט ס"א).

ומה שכתבנו שמצוה ללמוד הל' חנוכה לפני חנוכה, כ"כ בשו"ת שלמת חיים (סי' רס"ה) בשם הגרי"ח זוננפלד זצ"ל. והגאון האדר"ת זצ"ל נהג ללמוד בכל יום מימי החנוכה מהלכות חנוכה מהגמ' פ"ב דשבת או מהשו"ע.

[3]ג. דין איסור תענית והספד בחנוכה כתבו מרן (בסימן תר"ע סעיף א') והוא מהגמ' בשבת [(דכ"א,ב'). ובהגהות הגר"א (שם סק"ב) מחק תיבות "ולא להתענות בהון"], ולמרות דקיי"ל שמגילת תענית בטלה, מ"מ בחנוכה ובפורים לא בטלה, ולכן אסור להספיד ולהתענות בהם.

ומה שכתבנו שמ"מ מותר להתענות לפניהם ולאחריהם, כ"כ מרן (בסימן תרפ"ו סעיף א') והוא מתוס' תענית (דף י"ח) והרא"ש (בפ"ק דמגילה). והיינו למרות שלגבי חנוכה מגילת תענית לא בטלה, מ"מ לגבי יום שלפניו ולאחריו כן בטלה המגילה, ולכן מותרים בתענית לפניהם ולאחריהם [ט"ז (ריש סימן תרפ"ו) וכה"ח (שם)], וה"ה לגבי הספד [רמב"ם (פי"א מהל' אבל), ב"י, וכה"ח (שם)].

ומה שכתבנו שיש אוסרים להתענות ביום שלפני חנוכה, כ"כ הב"ח, והב"ד שכנה"ג (בהגה"ט סימן תר"ע ובהגב"י סימן תרפ"ו). וכ"כ הפר"ח, וכ"כ שו"ת שע"א, והב"ד כה"ח (סימן תרפ"ו סק"ג). ואמנם הכנה"ג (בהגה"ט סימן תר"ע) כתב לאסור התענית אף ביום שלאחר חנוכה, והב"ד המ"א (סימן תרפ"ו), אך הא"ר כתב (בסימן תר"ע) שרבינו חיים בנבנישתי חזר בו בשכנה"ג, ואף דחה הא"ר את דברי מחה"ש שבא ליישב דברי הכנה"ג. וכיון שמרן (בסימן תרפ"ו) פסק בסכינא חריפא להתיר התענית לאחר חנוכה אין לנו לאסור, ורק הרוצה להחמיר ביום שלפניה ולסמוך על דברי הב"ח רשאי, ובפרט שאין דעתו דעת יחיד. ועוד בענין הספד בערב חנוכה ראה מ"ב (סי' תרפ"ו סק"א) ובשעה"צ (שם).

ולענין אם מותר לגזור תענית ציבור בערב חנוכה. אמנם הרב מהר"י זיין בשו"ת שערי ישועה (שער ז' סימן א') נטה קו לאסור, אך שם (בסימן ב') הביא דעת הרב מהר"ש להתיר אף במקום שנהגו שלא להתענות בערב חנוכה. והב"ד הברכ"י (סימן תר"ע), וכן הראנ"ח בתשובה אסר זאת, והב"ד כנה"ג (בהגה"ט סימן תר"ע), המ"א (סימן תרפ"ו) והא"ר (סימן תר"ע). ור' גם שע"ת (סימן תר"ע סק"ב). יש נוהגים להתענות בערב חנוכה תמורת ערב ר"ח, ולא ישנו ממנהגם, אלא שלכתחילה אין לעשות כן. כ"כ המ"א והא"ר. וכתב ע"כ כה"ח (סימן תרפ"ו סק"ה) שעדיף שיעשה התרה ויתענה בכ"ג בכסלו לאפוקי נפשיה מפלוגתא, ועוד דבלא"ה אינו מתענה בזמנו.

מי שהיה רגיל להתענות בערב חנוכה, כתב בשו"ת הר הכרמל (סימן יו"ד) דהוי נדר טעות. והב"ד השע"ת וכתב עליו שאין להקל בכך אלא צריך התרה כיון שיכול לפתוח ע"י חרטה. והב"ד כה"ח (סימן תרפ"ו סק"ו).

דין מי שנדר להתענות כך וכך ימים, ואירע בהם חנוכה, ראה דינו בשו"ע (או"ח סי' תק"ע), ובנו"כ.

מי שהתענה בשבת תענית חלום ובעי למיתב תענית לתעניתו וחל ערב חנוכה ביום א', לדעת הב"ח וסיעתו לא יתענה אז. כ"כ שו"ג (ריש סימן תרפ"ו), ולמד זאת ממש"כ הרמ"א (בסימן רפ"ח סעיף ד'). ור' מש"כ המ"ב (בסי' רפ"ח סק"ט).

ומה שכתבנו בענין תענית חלום, כך כתב מרן (בסימן תקס"ח סעיף ה'). ולמד זאת ממש"כ הגמי"י (פ"א מהל' תענית), מההיא עובדא דלוד, שר"א ורבי יהושע אמרו למתענים בחנוכה: "צאו והתענו על מה שהתעניתם" (ברייתא במס' רה"ש דף י"ח) וכיון שיש איסור להתענות בימי החנוכה, שוה דינם לדין שבת לענין תענית חלום, ור' שו"ע (סימן רפ"ח סעיף ד') ששם מבואר דין היושב תענית על תעניתו. ואגב: דעת הגר"מ אליהו זצ"ל, כפי שהורה לי שבכל ימות השנה אין להתענות כלל תענית חלום אא"כ לכל השיטות יש להתענות על אותו חלום, ודבר זה נדיר הוא מאוד. עכת"ד.

שאלתי את הגר"ש ישראלי זצ"ל בענין ספרי המכבים והחשמונאים, האם הלומד בהם הינו כדין הקורא בספרים החיצונים שאסרו חז"ל במשנה (בסנהדרין דף צ'). וענה לי שיש להתייחס אליהם כאל ספרי היסטוריה. אמנם הם לא נכתבו ברוה"ק, אך הם מביאים את סיפור הדברים שקרו אז. לגבי חילול שבת לצורך פיקו"נ הם טעו בפסק ההלכה שלהם שלא נלחמים בשבת, ומ"מ הם עשו כן כיון שהיונים גזרו על שמירת השבת, ולכן הם רצו לשמור בחוזקה על מצוה זו. ולמסקנה מותר לקנות ולקרוא את ספרי המכבים והחשמונאים, ודברי הגמ' לא מכוונים אליהם, אלא שמ"מ אין להתייחס אליהם כאל כתבי קודש. עכת"ד. ושאלתי עוד אחד מגדולי דורנו שליט"א ע"כ (כמדומני שהיה זה הגר"א שפירא זצ"ל), והוספתי את דברי המהר"ץ חיות בספרו תורת הנביאים שכתב שגם ספר המכבים הינו מהספרים החיצוניים שחז"ל דחוהו בשתי ידיים (הב"ד בספר שמן למאור, להרה"ג ר' יצחק רצאבי שליט"א). ושאלתי, דלפי"ז מדוע מקילים להביא דברי ספר המכבים וספר החשמונאים אף בספרי הקודש המקובלים (כגון הגר"ש גורן זצ"ל בספריו מזכיר הרבה מדברי ספרים אלה גבי מלחמות ישראל). וענה לי אותו גדול, שאין איסור לקרוא בספר המכבים, אלא שיש לדעת שזה לא ספר שנכתב ברוה"ק כשאר ספרי התנ"ך. ובתשובה נוספת לשאלתי אמר, שאע"פ שהש"ס נכתב מאוחר יותר, מ"מ הוא נכתב ע"י תנאים ואמוראים שהיתה להם רוה"ק, והם כתבו דברים המסורים מדור לדור. וכן האחרו' המלקטים הם כותבים דברים המסורים מדור לדור. משא"כ ספר המכבים. ושאלתי, א"כ כיצד מביאים מספר זה הוכחות ולומדים ד"ת מספר המכבים, כמו הגר"ש גורן זצ"ל. וענה, שזה דומה לעיתונאי שכותב מה ששמע מרבנים שאומרים ד"ת. כך סמכו על ספר זה, אך מ"מ אין ללמוד אותו כמו שלומדים ספר קודש שנכתב ברוה"ק עפ"י המסורת. עכת"ד. וע"ע בספר תורת הנביאים ובספר שמן למאור הנ"ל, שלכאו' יש סתירות בדברי ספר המכבים.

[4]ד. היתר ההספד לת"ח בפניו נלמד מהגמ' מס' מו"ק (דכ"ז,ב'), דאמר רב פפא: אין מועד בפני ת"ח, וכ"ש בחנוכה ובפורים. והני מילי בפניו, אבל שלא בפניו לא. ע"כ. וכן נפסק להלכה גם בשו"ע (או"ח סימן תר"ע סעיף ג' ויו"ד סימן ת"א סעיף ה').

ומה שכתבנו שהספד בפני הנפטר הכוונה שעדיין לא קברוהו, כך עולה מדברי הרמב"ם (פי"א מאבלות ה"ה), וכ"כ הגר"ז וכה"ח (סי' תכ"ט סקל"ג). וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. ושאלתיו, האם כאשר מיטת הנפטר מונחת בחדר אחר ג"כ הוי כהספד בפניו, והורה לי דאפ"ה הוי כבפניו. עכת"ד. והגר"א נבנצל שליט"א העיר, שבפניו היינו כשהנפטר מוטל לפני המספידים ועדיין לא קברוהו, ולכן אם הוא נמצא למשל במדינה אחרת, למרות שידוע שטרם נקבר, אין זה כ"בפניו". והוסיף שגם ביום שמועה שייכים דברים אלה, דיום שמועה כבפניו דמי. עכת"ד. וראה יו"ד (סי' ת"א ס"ה, וסי' ת"ב), ובספרנו מקראי קודש הל' פורים (פ"ב הערה ל"ה, ופי"ד ס"ח).

ובענין אם יש דין של ת"ח בדורנו, ה"ז מחלוקת האחרונים. שהרי מרן הביא כמה פעמים בשו"ע דין ת"ח (כגון ביו"ד סימנים רמ"ג ורמ"ד, ובאו"ח סימן תקמ"ז סעיף ו' ובסימן תר"ע סעיף ג'). ונראה לכאו' שדעתו שגם בזמננו יש דין ת"ח. וכן הרמ"א (ביו"ד סימן ש"מ סעיף ז') כתב שנוהגים להקל שאין קורעים על חכם אא"כ הוא רבו או שיודעין משמועותיו שחידש. והש"ך (שם סקי"ז) כתב שנוהגים להקל אפי' ביודעין משמועותיו שחידש ואפי' על גדול ממנו. וכתב שאולי ס"ל דלא נקרא ת"ח אלא כשיודע דבר הלכה בכל מקום ואפי' במסכת כלה, ועתה בעוה"ר אין ת"ח דהא אין דיודע אפי' מס' כלה. ע"כ. וכ"כ המ"א (באו"ח סימן תקמ"ז סק"ה וסק"ח). ואמנם הא"ר (סימן ת"כ סק"ב) כתב שלדעת הלבוש לענין זה אף בזמננו יש דין ת"ח, וכמש"כ ביו"ד (סימן רמ"ג), וכמש"כ הסמ"ע (בחו"מ סס"י רמ"ב). וכתב עוד דאפשר שאף המ"א לא החמיר אלא בחוה"מ. ע"כ. והניף ידו שנית הא"ר (בסימן תקמ"ז) על מש"כ מרן (בסעיף ו') שאין קורעים על מת בחוה"מ אלא לקרוביו או על חכם וכו', וכתב שבחוה"מ לא יקרעו אף במקום שנהגו כמרן אלא רק על חכם שהוא רבו. ע"כ. ור' גם א"א (סימן ת"כ). ור' עוד ברכ"י (בחו"מ סימן ט"ו סק"ג) שהאריך בדין ת"ח בזה"ז, והסיק שיש דברים שגם כיום נוהג בהם דין ת"ח ויש דברים שלגביהם אין נוהג כיום דין ת"ח, ור' גם מש"כ ע"כ המהרי"ט (בחו"מ סימן מ"ז), וכה"ח (סימן תקמ"ז סקכ"ג).

ואמנם המ"ב (בסימן תקמ"ז סקי"ב וסקכ"ו) בענין קריעה והספד על ת"ח בחוה"מ הביא דברי המ"א שבזמננו אין דין ת"ח. ולכאורה היה נראה שגם בחנוכה יסבור מרן הח"ח שאין להספיד ת"ח אפי' בפניו. אך באמת שאפשר לחלק ולומר שאף בעל המ"ב יורה להיתר בחנוכה כיון שחוה"מ עיקרו מדאו', משא"כ חנוכה שעיקרו מדרבנן. וכן נראה הדבר, כיון שעל מש"כ מרן (בסימן תר"ע סעיף ג') שאין מספידים בחנוכה אלא לחכם בפניו - לא העיר המ"ב דבר, ושלא כמו בסימן תקמ"ז שהוסיף שאין לנו דין ת"ח בזה"ז. ואח"כ שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל ואת הגר"ש ישראלי זצ"ל ע"כ, ואף הם הורו לי שאפשר לחלק ולומר שהמ"ב ושאר האחרונים שאוסרים להספיד בחוה"מ ת"ח אף בפניו, יודו שבחנוכה מותר להספיד ת"ח בפניו, ומהטעם הנ"ל, שחוה"מ עיקרו מדאו' משא"כ חנוכה. ואף לדינא הורו לי הגר"מ אליהו זצ"ל והגר"ש ישראלי זצ"ל שמותר להספיד בחנוכה ת"ח בפניו. עכת"ד.

ועתה ראיתי בספר ילקוט יוסף (מועדים. הלכות חנוכה), שהביא המחבר בשם אביו הגר"ע יוסף זצ"ל, שאף הוא דעתו שיש לנו דין ת"ח בזה"ז. והוסיף שכן משמע מהשו"ע, כי שמואל בדורו כיפתח בדורו. ושכן כתב בשו"ת אבקת רוכל בשם תשובות הרשב"ץ דת"ח הוי מי שבקי ברוב הדינים שבתלמוד הנוהגים בזה"ז, וששואלים אותו הלכה ומשיב. ואמנם הגאון הרוגוצ'ובר בספרו שלמת יוסף כתב שכיום אין דין חכם שחייבים לעמוד בפניו וכו' מדאו', כיון שאין לנו סמוכים איש מפי איש, ומש"כ מרן דין כבוד ת"ח בשו"ע היינו רק מדרבנן, אך כתב ע"כ בילקוט יוסף הנ"ל, שהמעיין בדברי הראשונים כרמב"ם, הרשב"א, הריטב"א והמאירי (בשבועות ד"ל,א') יראה שמשמע מדבריהם שאף חכם שאינו סמוך הוי בכלל ת"ח, ולכן לא הסכים להלכה עם דברי השלמת יוסף הנ"ל (ור' עוד בספר ימי יוסף לר' הגאון רבי יוסף ידיד).

ובספר צפנת פענח לגאון מהרימ"ט כתב שדוקא הספד לא עושים בחנוכה, וכן בשבתות ובחוה"מ, שע"י הסיפור בשבח המת הוא מעורר העם לצער ובכי, אך אזכרה מותר לעשות בימים אלה כיון שהאזכרה מעוררת העם לשוב בתשובה, ובפרט בימים אלה שהאנשים בטלים בהם ממלאכה. וכ"כ בספר שארית יעקב לרבי ישראל יעקב אלגאזי, וכ"כ בספר צפיחית בדבש. ע"כ תורף דבריו של ספר ילקוט יוסף.

כתב המ"ב (בסימן תקמ"ז סקי"ב) בשם המ"א, ש"אין בזמננו ת"ח כזה". ולכאו' קשה הדבר, הרי ברוך ה' עינינו רואות שגדולי דורנו ודאי בקיאים הם בכל מקום בהלכה אשר יחפוץ השואל לשואלם, החל בדיני טומאה וטהרה וכלה בדיני איסור והיתר. ואמנם אנו ננסים לעומת גדולי הדורות הקודמים, אך אין לנו להמעיט מערכם של גדולי דורנו. וצ"ע (ור' מש"כ בענין זה בסוף הקדמת ספר שבולי הלקט, שאנו כננסים הרוכבים על צוארי הענקים). ועוד נלע"ד לומר שיתכן ששורש המחלוקת אינו דוקא האם יש לנו גדר של ת"ח בדורנו, אלא האם יש לנו דין של ת"ח שמותר להספידו בחוה"מ או בחנוכה ופורים. שהרי אפי' שאין לנו היום דין של ת"ח כמש"כ בגמ', הרי מצד כבוד התורה ודאי וודאי שיש לנו תלמידי חכמים היום. וא"כ מצד כבוד התורה יש להתיר להספיד ת"ח בפניו בחנוכה. שהרי צד ההיתר להספיד ת"ח בפניו הינו רק מצד כבוד התורה, דאל"כ כמה יוסף איכא בשוקא. וזו דעת המתירים. אך האוסרים סוברים שמ"מ אם אינו חכם דיו שידע דבר הלכה בכל מקום - אין כבוד ת"ח זה דוחה כבוד חוה"מ חנוכה ופורים, כיון שלא שייך אצלו דין זה של כבוד התורה.

ובאמת שאף הגדרת ת"ח אינה פשוטה. בגמ' מס' שבת (דקי"ד,א') איתא: א"ר יוחנן: איזהו תלמיד חכם שמחזירין לו אבידה בטביעות העין, זה המקפיד על חלוקו להופכו. ועוד איתא שם: א"ר יוחנן: איזהו ת"ח שממנין אותו פרנס על הציבור, זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ואפי' במס' כלה (ור' בהמשך הגמ' דאם יודע בחדא מסכתא, הוי פרנס באתריה, ואי בכוליה, תנויה בריש מתיבתא) ור' בקדושין (דמ"ט, ב') שאמרו שם: על מנת שאני תלמיד - כל ששואלין אותו בכל מקום דבר אחד בלימודו ואומרו ואפילו במסכתא דכלה (ובתוספ' שם גרסו: על מנת שאני תלמיד חכם וכו'). ובגמ' תענית (ד"י, ב') אמרו: יחיד, כל שראוי למנותו פרנס על הציבור. תלמיד, כל ששואלים אותו דבר הלכה בלמודו ואומר ואפי' במסכת דכלה [ור' תוס' שם (ד"ה "איזהו"), ותוס' בשבת (ד"ה "ואפילו")]. ועוד אמרו במס' שבת (שם): ואמר רבי יוחנן: איזהו ת"ח שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו - זה שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמים.

ונמצאנו למדים שגדר ת"ח משתנה לפי הצורך והענין. ומ"מ לענין הספד פסקו האחרונים כמש"כ המ"ב (הנ"ל בסימן תקמ"ז): ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ואפי' אינו יודע לישא וליתן בה, ור' גם מש"כ הרמ"א (באו"ח סימן קל"ו). וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שגדר ת"ח משתנה לפי הענין. עכת"ד. ור' גם מש"כ ע"כ בספר תורת חכם.

ולענין הלכה למעשה יש לומר, שכיון שראינו חבל נביאים להקת פוסקים הסוברים שיש לנו היום דין של ת"ח, ואף הסוברים שאין לנו דין של ת"ח, יש להניח שיודו שכיון שגדר של ת"ח משתנה מעניין לענין (כפי שראינו בגמרות הנ"ל), הרי מכל מקום מותר בחנוכה להספיד מי שנחשב אצל אנשי דורו כתלמיד חכם. וכן ראינו ושמענו עת עמדנו כולנו בוכים ודומעים בעת הלויה של מו"ר הגה"ח הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, כשגדולי עולם כהגר"א שפירא זצ"ל (הרב הראשי לישראל וראש הישיבה), הגר"ע יוסף זצ"ל (הראשון לציון, וששימש אז כהרב הראשי לישראל), הגר"ש גורן זצ"ל (הרב הראשי לישראל דאז), הגר"ש ישראלי זצ"ל (חבר בית הדין העליון וחבר מועצת הרבנות הראשית), ועוד רבנים שיבלחטו"א, עמדו והספידו, למרות שהיה זה בפורים דפרזים [וא"כ כ"ש שיש להקל בחנוכה, דפורים חמיר לן מחנוכה, וכמש"כ לקמן. ואין לומר שהקלו בגלל שהיה זה בירושלים בפורים דפרזים, דהא מרן פסק (בסי' תרצ"ו ס"ג) ששני ימי פורים שווים לענין הספד]. והגר"ש גורן זצ"ל בדברי הספדו הסביר אז, שלמרות שאין מספידים בפורים, הרי חכם בפניו מותר. וכן נוכחנו בעת לווית הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, בעל שו"ת אג"מ, והיה זה ביום שושן פורים פעיה"ק ירושת"ו, וראינו שהספידוהו גדולי הדור. ואין לך הוכחה גדולה מזו. וכן עיקר (ואגב, רואים אנו מדי שנה בשנה את הראשל"צ והרב הראשי לישראל הגר"מ אליהו זצ"ל הולך ומקיים אזכרה וסדר לימוד לע"נ אביו המנוח הרה"ג המקובל רבי סאלמאן אליהו זצ"ל ביום ראש השנה, פה עיה"ק ירושת"ו).

בחזו"ע (חנוכה, פ"א הערה ג' עמ' י"א) כתב שאף מלמד תינוקות של בית רבן הקובע עיתים לתורה דינו כת"ח שמותר להספידו בפניו בחנוכה, וכמש"כ בשו"ת שער שלמה (זוראפה סי' קל"ה).

מובא בשם הגר"י סלנטר זצ"ל, שאין להזכיר ולדבר בחנוכה דברים של צער, שהרי אסרו בהספד בחנוכה.

[5]ה. את מנהג הספרדים כתב הבא"ח (ש"ר פר' "וישב" סקכ"ג), והב"ד כה"ח (סימן תר"ע סקכ"ג). ובספר ילקוט יוסף (מועדים. הלכות חנוכה, עמ' 192) הביא גם הוא את ההלכה שלא ללכת לביה"ק בחנוכה, וכתב הטעם מפני שמתעוררים לבכי ולמספד על יד הקבר. ואת מנהג האשכנזים כתבנו עפי"ד גשר החיים (ח"א פכ"ט סעי' ה'). והוסיף, דמ"מ אין אומרים ההשכבה.

ועוד בענין זה ראה בחזו"ע (חנוכה, פ"א הערה ג' עמ' י"א-י"ב).

[6]ו. ר' מרן (יו"ד סימן ת"א סעיף ד'), שמברין בחנוכה קרוביו של מת, וכן מש"כ [באו"ח (סימן תקמ"ז סעיף ח') גבי חוה"מ. ור' גם רמ"א (יו"ד סימן ת"א סעיף ו')]. ור' כה"ח (סימן ת"כ) שכתב כן בשם הב"י והלבוש. וכן כתב כה"ח (בסימן תר"ע סקי"ט). ובספר ילקוט יוסף (מועדים. עמוד 193) כתב שדיני אבלות נוהגים בחנוכה לכו"ע, ולכן קורעים על הקרובים, מבקרים ומנחמים את האבלים.

נחלקו הפוסקים אם כשמברים את האבלים בחנוכה (והיינו הסעודה הראשונה שלאחר הקבורה), האם מברים בקפה ועוגה, או שמברים כבשאר ימות השנה, בעדשים וביצים [ראה חזו"ע (חנוכה, פ"א הערה ג' עמ' י"א). ובחזו"ע שם פסק שמברים בקפה ועוגה].

ובענין אמירת קדיש על אב או אם שנפטרו. כתב כה"ח (שם ס"ק כ"ב) בשם הגחיד"א בברכ"י (סימן תר"ע סק"ח), שיש שנהגו לא לומר קדיש על אב ואם בחנוכה, ושכן כתבו הרבה מרבני איטליה בתשובותיהם, וי"א שהנהיג כן הרמ"א. אך ביו"ד (סימן שע"ו סק"י) כתב הגחיד"א שהוא מנהג גרוע, ואי נהוג נהוג, ואין משנים מפני המחלוקת [ובענין קדיש יתום ר' כה"ח (סימן נ"ה סק"כ)]. ע"כ. ובספר ילקוט יוסף (מועדים. שם) כתב שאם אפשר יש לבטל מנהג גרוע זה.

ובענין אונן. אמנם נפסק להלכה (בסימן תרצ"ו סעיף ז') שאונן מותר בפורים בבשר וביין, וכן שחייב בשמיעת קריאת המגילה, מ"מ שאני פורים דדברי קבלה נינהו שהוא כדברי תורה, וכמש"כ בהדיא מרן והרמ"א (שם), משא"כ חנוכה. ומ"מ אפשר שיניח האונן לאשתו או לאדם אחר שידליק נ"ח ויענה אמן על ברכתו. כ"כ כה"ח (סימן תר"ע סק"כ) בשם הא"ר, וכ"כ בילקוט יוסף (שם). וערה"ש (טייב. סימן תר"ע סק"ג) כתב שלענין אנינות אין נ"מ בין מגילה לחנוכה, ולכן ידליק האונן נ"ח, אך הוסיף שמ"מ לא יברך ע"כ. והסיק כה"ח (סימן תר"ע סק"כ) שאף לדעת ערה"ש אם יש עמו אדם בר חיובא שצריך להדליק באותו חדר בו גר האונן, כגון אשתו ובניו, ידליקו הם ויברכו ויכוונו להוציאו י"ח. וכ"כ המ"ב (סימן תר"ע סקי"ב) שהאונן פטור מנ"ח, ולכן אשתו תדליק עבורו.

אך אם אין אחר עמו אלא הוא יחידי, ידליק הוא עצמו אך בלא ברכה, ומ"מ הוסיף המ"ב שיש מחלוקת בפוסקים אם מותר לאונן לענות אמן כשאחר מדליק עבורו. ור' ביו"ד (סימן שמ"א). וכעין דברי המ"ב וכה"ח פסק גם הגר"מ אליהו זצ"ל (בחוברת הל' חנוכה סעיף י"א) וכן בספרו מאמר מרדכי (מועדים. פרק נ"ח סעי' ל'), שעדיף שאחר ידליק עבורו, ואם א"א ידליק הוא עצמו בלא ברכה. ור' גם שד"ח (מערכת אונן סק"י).

וכעבור כמה שנים מכתיבת קונטרס זה יצא לאור ס' חזו"ע הל' חנוכה (בשנת תשס"ז), ושם (בפרק מצוות ההדלקה סוף הערה כ"ו עמ' ס') כתב שטוב שהאונן בכלל לא יהיה נוכח בהדלקת אשתו או אדם אחר בביתו, אלא שיכנס לחדר אחר כדי שלא ישמע את הברכות. ועפי"ד התוס' במו"ק (דכ"ג,ב') בשם הירו', שאונן ששומע אחרים המברכים לא יענה אחריהם "אמן", ושכ"פ מרן בשו"ע (יו"ד סי' שמ"א ס"א), פסק הגר"ע יוסף זצ"ל שאף אם שומע אחרים המברכים על הדלקת הנר, לא יענה אחריהם "אמן". וכיוון שנכנס לחדר אחר ואינו שומע הברכות, הרי שבלילה השני של חנוכה, כשיבוא להדליק נ"ח, יכול גם לברך "שהחיינו". עיי"ש.

וא"כ זו מחלו' לגבי מקרה שאין אדם אחר שידליק עבור האונן, אי אז ידליק האונן בעצמו אלא שלא יברך, או שלא ידליק כלל (שכן משמע מחזו"ע, אף שלא כתב כן בהדיא). ומ"מ עוד נחלקו הפוס' אי האונן בכלל יענה "אמן" על ברכות ההדלקה ששומע, ויש מי שאומר (חזו"ע) שעדיף שילך לחדר אחר כדי שמלכתחילה לא ישמע הברכות.

אחד מגדולי דורנו האשכנזים שליט"א (כמדומני שהיה זה הגר"א שפירא זצ"ל) הורה לי, שאברך בתוך השנה הראשונה לאבלות על אביו, רשאי לשיר ולרקוד עם ילדיו הקטנים בבית לאחר הדלקת נרות החנוכה שם. ומ"מ אסר לו ללכת למסיבת חנוכה בישיבה, כיון שעי"כ מכניס את עצמו לשמחתה של הישיבה, ואין זו שמחתו. משא"כ בבית כיון שהוא כבר נמצא שם, וזו שמחת מצוה, לכן שרי. עכת"ד. והגרש"ז אוירבך זצ"ל היקל אף ביותר מכך. שכתוב בשמו בס' שלמי מועד (פנ"ג דרמ"ו) שבני משפחה הנוהגים להתאסף באחד מימי החנוכה לסעודה לכבוד חנוכה, ויש מהם אבלים תוך יב"ח. ופסק שאינם צריכים לשנות ממנהגם ומרגילותם להתאסף יחד בחנוכה, ומ"מ יזמרו רק שירות ותשבחות לה' בדברים השייכים לחנוכה, כגון "מעוז צור". עכ"ד. וראה עוד בשו"ת אג"מ (חיו"ד ח"ג סי' קס"א) שכתב שאין אבל רשאי לילך לסעודות שעושים בחנוכה, לפי שאינן כסעודות מצוה לענין זה. ע"כ.

ועוד כתב שם בשו"ת אג"מ שאסור לחסיד אבל ללכת לסעודה שעושה האדמו"ר שלו. ע"כ. ואילו בספר שלמי מועד (פנ"ג, דף רמ"ז) כ' בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל שרשאים החסידים להשתתף במעמד הדלקת נר חנוכה של רבותיהם, גם אם החסיד אבל תוך י"ב חודש. ע"כ. וראה בספר פני ברוך (פ"כ סכ"ט) שכתב בשם גליון המהרש"א, שהסעודות שעושים בחנוכה חשיבי כסעודות מצוה לגבי אבל, ושכ"כ בגשר החיים. ושכן שמע בשם הגאון המנחי"צ. עכת"ד. וכן בס' חזו"ע (חנוכה. בפרק הלכות חנוכה, סוף הערה י"ב ד"ה "במסיבות") הביא את דברי הגרש"ז אוירבך זצ"ל (בס' שלמי מועד עמ' רמ"ז) שלספרדים היקל כמה פעמים להשתתף במסיבות חנוכה שעורכים בישיבות, אף אבל תוך י"ב חודש לאב או לאם. וטעמיה דהאיסור הינו דווקא ללכת לבית המשתה, ואין מסיבות אלה בכלל בית המשתה. עכ"ד. ונראה שהגרע"י זצ"ל מסכים לכך.

נמצאנו למדים שזו מחלו' אי האבל רשאי לילך למסיבות שעושים בחנוכה, אף שמדובר במסיבות חנוכה בישיבות הקדושות. וע"ע לקמן (בהערה י').

בערב חנוכה אומרים צידוק הדין כל היום [ש"ך (יו"ד סי' ת"א סק"ג) בשם העט"ז. וראה מ"ב (סי' תכ"ט סק"ז)]. אך בחנוכה א"א צדה"ד (רמ"א יו"ד סי' ת"א ס"ו).

אין אומרים הזכרת נשמות בחנוכה [מ"ב (סי' תכ"ט סק"ח)].

[7]ז. מנהג הנשים שלא לעשות מלאכה בעת שהנרות דולקים כתבוהו הטור ומרן (בסימן תר"ע), וכתב הב"י הטעם כדי שיהא היכר שאסור להשתמש לאורה. והלבוש כתב הטעם שכדי שלא יסיחו דעתם מזכר הנס, עושים אותה שעה כמו יו"ט. והמט"מ כתב שמא יכבה הנר שמשתמשים בו ויכשלו להשתמש לאור נ"ח. והב"ד כה"ח (שם סק"ז).

והטעם שדוקא הנשים נוהגות זאת, כתב המט"מ, לפי שנעשה הנס על ידן. וכ"כ המ"א, מ"ב (סק"ג) וכה"ח (סק"ו). והיינו כמ"ש הרמ"א (בסעיף ה') שהאכילה יהודית את האויב במאכלי חלב.

ובענין מה שכתבנו דקאי על הנרות בבית. אמנם המ"ז כתב שהמנהג הוא כל זמן שנרות ביהכ"נ דולקים, והיינו עד חצות, וכ"כ המ"א. וכתב ע"כ הלבושי שרד שכן היה דרכם להדליק נרות ביהכ"נ עד חצות הלילה, אך הא"ר כתב דקאי על הנרות בבית, והיינו עד חצי שעה, וכמש"כ בסימן תרע"ב. וכ"פ דה"ח, המ"ב (סק"ד) וכה"ח (סק"ח). וכן משמע מהטעמים שהבאנו למעלה. וכ"כ הילקוט יוסף (מועדים. עמ' 190), וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל שמנהג זה תלוי בהדלקת הנרות בבית ולא בבית הכנסת. עכת"ד. ור' עוד בבא"ח (פר' וישב ס"ק כ"ז), מועד לכל חי (סימן ס"ה). ור' עוד בחוברת הלכות חנוכה לגר"מ אליהו (סעיף ק"ט) שהביא שם המחלוקת האם מנהג מניעת המלאכה נוהג רק בחצי שעה הראשונה להדלקה או בכל משך זמן שהנרות דולקים. וכהלכה למעשה הורה לי שיש להמנע ממלאכה רק חצי שעה מעת ההדלקה. עכת"ד. וראה עוד בספרו מאמר מרדכי (מועדים וימים. פרק נ"ט סעי' ג').

ובענין מאלו מלאכות נהגו להמנע. הג' הרח"ף במל"ח (סי' כ"ז סקס"ה) והבא"ח (פר' "וישב" סכ"ז) כתבו שטוב לנשים להמנע ממלאכות כבדות שיש בהן טירחה יתירה, וכגון תפירה, כיבוס וכדו', עכ"פ ביום ראשון ואחרון דחנוכה. ע"כ. ובספר הליכות בת ישראל (פכ"א הערה ל"ד) כתב שעפי"ד המו"ק שכתב הטעם שמא תבואנה לעשות בשגגה מלאכה לאור נרות חנוכה, לפי"ז יוצא שכל מלאכה אסורה. ובשו"ת רבב"א (ח"א סי' תל"ו) דן אי ד"ז כולל אף איסור בישול והביא כמה דעות בכך. ושדעת הג"ר ישראל יעקב פישר זצ"ל שהמנהג פעיה"ק ירושת"ו שאף אינן מבשלות. עיי"ש. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שד"ז תלוי בטעם המנהג. שאם הטעם הוא כדי שלא יבואו להשתמש בנרות החנוכה, הרי שיש להמנע מכל מלאכה. ואם הטעם הוא כדי שיזכרו הנס, הרי שנמנעים רק ממלאכות האסורות בחוה"מ. ולדינא פסק הגר"מ אליהו זצ"ל שמנהג זה נוהג רק במלאכות האסורות בחוה"מ. עכת"ד. וראה עוד בספר הלכות חנוכה, להרה"ג שמעון איידר (באנגלית, עמ' 4), שכתב כן גם בשם הגר"מ פיינשטיין זצ"ל.

[8]ח. מה שכתבנו שיש נשים שנהגו לא לעשות מלאכה כלל במשך כל ימי החנוכה, דבר זה שנוי במחלוקת: הטור כתב שאם יש מקומות שנוהגים איסור מלאכה כל היום אין להקל להם משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, שאי אתה רשאי להתירם בפניהם. אך כתב ע"כ הב"י שאין זה מוכרח דאיכא למימר דכיון שיש בו סרך איסור לית לן לה. וכתב הפר"ח דכן עיקר. וכ"כ מהר"ח אבולעפיא בספר מקראי קודש, וכ"כ בספר מאורי אור. וכ"כ בתשובות חכ"צ (סימן פ"ט) דיש למחות בידם, כי הבטלה עבירה היא, וכמש"כ התוס' בפסחים (ד"נ,ב') בשם הירושלמי. ואמנם בשבולי הלקט (סימן קפ"ד) כתב כדברי הטור והביא הוכחה מהירושלמי, והסיק אף הוא שאין להקל להן. וכ"כ הב"ח, וכ"כ הט"ז, שהשוה אף הוא זאת לר"ח. אך האורחות חיים (הל' חנוכה סימן כ"א) כתב שטועות הנשים הנוהגות כך. וכ"כ הכלבו (סימן מ"ד). וכ"כ השלטי גיבורים (אשר סביב הגהות המרדכי בפ' "במה מדליקין") דטוב לבטל מנהגן. והוסיפו שלושתם, שיש נשים רבות הבטלות ביום הראשון והשמיני דחנוכה ודי להן בכך, כדין תורה בפסח וסוכות. ע"כ. והב"ד הכנה"ג בהגה"ט. וגם בדרשות מהרי"ל הל' חנוכה הזכיר שי"א שמנהג רבותינו לאסור מלאכה בראשון ובשמיני. והב"ד שכנה"ג, וכ"כ המ"א והא"ר.

והשו"ג כתב שאמנם א"א לבטל הנשים ממנהגן זה, אך אם באות הן לשאול כיצד לעשות ואין להן מנהג קודם, יש להורות להן שתתבטלנה ממלאכה רק ביום הראשון וביום השמיני. ע"כ. וכתב ע"כ המל"ח שלפי דברי הכנה"ג והשו"ג יש להזהיר הנשים שלא תכבסנה ביום ראשון ואחרון דחנוכה, וכן בר"ח. והוסיף דה"ה שלא תתפורנה או כל שאר המלאכות כיוצא בהן. והב"ד הבא"ח (פר' וישב סעיף כ"ז), אלא שכתב שאותן הנשים שפרנסתן מכך אין להן להחמיר בכך, וסיים בשם מהר"א מאני זצ"ל שמנהג ירושת"ו (כך משמע מדבריו) לעשות מלאכה בכל ימי החנוכה. ור' עוד בשו"ת דברי יוסף לג"ר יוסף אירגז (סימן מ"ה, דף פ"ט), ובשו"ת יהודה יעלה (לג"ר יהודה אסאד, חאו"ח סימן ר').

ולמסקנה דדינא נראה, שכיון שבמנהג זה של שביתת מלאכה כל ימי החנוכה יש סרך איסור, וכמש"כ הב"י וכל האחרונים שנגררו אחריו, הרי שנכון לבטל מנהג זה בשפה ברורה ובנעימה, ובמקום שאין מנהג כזה ודאי שאין להן להתחיל בכך. ובמקום שקשה להן לעקור לגמרי ממנהגן, וכן מי שרוצה בכך, רשאיות הן להתבטל ממלאכה קשה, ביום הראשון וביום השמיני. אך מי שפרנסתה מכך ודאי שאין לה להחמיר ולהמנע ממלאכה אפי' במקום שנהגו בכך ביום הראשון והשמיני.

[9]ט. אמנם המהרי"ל (הל' חנוכה) כתב שקבלה בידינו שאין לאדם לעשות מלאכה בשעה שהנרות דולקים בחנוכה. והב"ד הב"ח (סימן תר"ע) והא"ר (שם סקי"א). וכ"כ המ"ב (סימן תר"ע סק"ג) וכה"ח (סק"ו) בשמם, שיש מקומות שאף הגברים נהגו להחמיר בזה. ואף בספר חסידים (סימן קכ"א) מוכח שגם לאנשים יש להמנע ממלאכה. אך המטה משה (בסימן תתקצ"ד) כתב שהאנשים אינם נמנעים ממלאכה. וכ"כ בילקוט יוסף (מועדים. הלכות חנוכה, עמ' 191). וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שהאנשים לא נהגו להמנע ממלאכה אפי' בעת שהנרות דולקים. עכת"ד. ואף הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שלא ידוע לו על מנהג כזה אצל הגברים כיום להמנע ממלאכה בעת שהנרות דולקים. ומ"מ הוסיף שאותן מלאכות שאין עושין אותן בזמן שהנרות דולקים ממילא נראה שאין האנשים רגילין לעשותן כל השנה (ככיבוס, תפירה וכדו'). עכת"ד. ור' עוד במועד לכל חי (סימן כ"ז ס"ק ס"ה), ומש"כ ע"כ הגחיד"א בספרו ברית עולם. וראה עוד בשו"ת כנף רננה (חאו"ח סימן פ"ב), ובספר חתן סופר (דף קע"א ע"ב). ומ"מ בענין המנהג לא לעשות מלאכה בכל ימי החנוכה במשך היום, ודאי שאין מנהג זה נוהג באנשים כלל, שכ"כ הב"ח (שם), והוסיף דהכי משמע בספר צידה לדרך, וכן כתב כה"ח (סימן תר"ע סק"ט) בשם הט"ז ובשם הפר"ח. וכן עינינו רואות היום שכולם עוסקים במלאכתם בחנוכה ולא מצינו אדם בטל בחנוכה עקב מנהג כלשהו.

[10]י. את הדעה האומרת שלא קבעו את ימי החנוכה לימי משתה ושמחה כתב מרן (בסימן תר"ע סעיף ב'). וכבר כתב דין זה הטור בשם המהר"ם מרוטנבורג (והוא מתשובות מהר"ם דפוס פראג סימן תר"ה). וכ"כ המרדכי (פרק מקום שנהגו סי' תר"ה), וכ"כ בספר התשבץ הקטן (סימן ק"ע), וכ"כ בשו"ת מהר"י ברונא (סימן קל"ז), ובספר לקט יושר (עמ' ק"נ). והטעם לכך כתב הלבוש, שכיון שהאויב לא רצה אלא להעבירם על דתם לכן לא קבעום למשתה ושמחה, משא"כ בפורים שרצה המן להשמיד את הכל. וכענין זה כתב מהר"י נג'אר בספר מועדי ה' (דף ק"ט), שבפורים היתה הגזירה על אבדן הגופות לכן תקנו בו משתה ושמחה, אך בחנוכה היתה הגזירה על שמירת המצוות, שזהו אבדן הנפש, לכן קבעוה בנרות, וכמ"ש "נר ה' נשמת אדם", לכן קבעו בו הלל והודאה על פדות הנפש. ע"כ.

ודברים אלה הביאם הט"ז (סימן תר"ע סק"ג) וכתב ע"כ שאין זה נכון, דהא פירש"י גדול המחטיאו יותר מההורגו. ע"כ. והא"ר (סקי"ד) תירץ קושיה זו, דהא דאמרינן דגדול המחטיאו יותר מההורגו היינו כשמחטיאו ברצון, אך באונס לא אמרינן הכי. ור' גם שו"ת כתב סופר (חאו"ח סימן קל"ז) שגם הוא תירץ והעמיד דברי הלבוש על מכונם.

והמאמ"ר (סימן תר"ע סק"ג) כתב הטעם שבפורים קבעוהו למשתה ושמחה כי הנס והתשועה באו להם ע"י המשתה שעשתה אסתר, דמתוך המשתה נתלה המן ועלה מרדכי לגדולה, משא"כ בחנוכה שהנס היה בענין הנרות. וכ"כ במחב"ר (סק"ד), והוסיף עוד טעם, שבפורים קבלנו התורה [ר' שבת (דפ"ח,א'), וכתיב "לכו לחמו בלחמי ושתו" וגו', וכידוע פסוק זה נדרש על התורה (ור' גם בהקדמת המ"ב), משא"כ בחנוכה. ור' עוד טעמים בשו"ת גנזי יוסף (סימן י"ב סק"ב), בשו"ת שערי רחמים (לג"ר רחמים פראנקו. ח"א סימן י', דף ט"ו), ובכה"ח (סימן תר"ע סקי"א). ור' גם בספר ילקוט יוסף (מועדים. הל' חנוכה, עמ' 193).

והדעה האומרת שיש קצת מצוה בריבוי הסעודות, זו דעת המרדכי הארוך (בפרק מקום שנהגו), והביאו חידושי אנשי שם (על המרדכי פסחים סי' תר"ה). ור' גם ברמב"ם (פ"ג מהל' מגילה וחנוכה ה"ג. הבאנוהו בריש פרקנו) שכתב שתקנו חכמים ימים אלה "ימי שמחה והלל". וכן כתוב בתשובות הגאונים שערי תשובה (סימן ל'), שימי חנוכה הינם ימי שמחה (ומשווה שם דין ימי חנוכה לר"ח, עיי"ש). וכבר אמרה הגמ' במס' מו"ק (דף ט') דאין שמחה בלא אכילה ושתיה.

וכ"פ דין זה דימי שמחה בחנוכה הרמ"א (בסימן תר"ע סעיף ב' בהג"ה), וכ"כ המהרש"ל [ביש"ש (פ"ז דב"ק סי' ל"ז), ור' עוד בתשובותיו (סס"י פ"ה). וכ"כ המט"מ (סי' תתקצ"ג), ור' עוד בב"ח (סי' תר"ע), ור' עוד מש"כ הרמ"א בדרכי משה בשם מגילת תענית ופסיקתא רבתי (פר' "בהעלתך"). וכן נמצא במדרש רבי תנחומא שלפנינו (פר' "פקודי"), שקבעום לימי משתה ושמחה כיון שאז נגמרה מלאכת המשכן, אלא שהמתינו בהקמתו לר"ח ניסן, ואמר הקב"ה שישלם שכר לכסלו, ושילם לו בחנוכת בית חשמונאי. וכן איתא בפסיקתא רבתי, והובא בילקוט (מלכים סי' קפ"ד), וכ"כ המ"א (סק"ג), הא"ר (סקט"ז וסקי"ז). ור' גם באור הגר"א (בסימן תר"ע), וכן בשו"ת לבושי מרדכי (מהדורא בתרא סימן קי"ט). ור' גם בספר חגי [(פרק ב' פס' י"ח), וכן במאירי שבת (דכ"א,ב') שכתב שהנצחון היה בכ"ד בכסלו]. ואמנם בגמ' שבת (דכ"א,ב') אמרו: "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה", והיו שרצו ללמוד מכך שבחנוכה יש מצות שמחה כיון שבפשטות יום טוב יש בו מצות שמחה, אך רש"י שם פירש: "לא שאסורין במלאכה, שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הנסים בהודאה", ומשמע שאין מצות שמחה בחנוכה אלא מצות הלל והודאה בלבד, כפשט הגמ'. ובאמת שהג"ר שלמה קלוגר תמה על הפוסקים שלא ציינו דעת הרמב"ם שיש דין שמחה בחנוכה, אך המאירי בשבת (שם) מפרש שלא כרמב"ם אלא כתב: "קבעום ימים טובים, ולא לבטול ממלאכה אלא לאסור בהספד ותענית, ולהודאה בתפילה ולגמור את ההלל". עיי"ש. ור' גם מש"כ הגר"ב ז'ולטי זצ"ל בספר משנת יעבץ, שחילק בין אותו דור לבין הדורות הבאים.

ומה שכתבנו שלכן נוהגים לומר שירות ותשבחות לה' בסעודות שמרבין בהן ואז הוי סעודות מצוה, כ"כ הרמ"א (בסימן תר"ע סעיף ב') בשם מנהגים, והוא מתשובת מהר"ם. וכ"כ במרדכי הארוך (פרק מקום שנהגו). וכ"כ המהרש"ל בתשובותיו (סימן פ"ה), שראוי שהשמחה תהא מעורבת ובלולה בשמחת התורה, והב"ד הבה"ל (סימן תר"ע). והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי שלדעת הספרדים לדינא אין לסעודות בחנוכה דין של סעודות מצוה, ורק האשכנזים מקילים בכך. עכת"ד. והשכנה"ג (בהגה"ט סימן תר"ע סק"ה) כתב שמנהגם לעשות סעודה בר"ח, ונכון הוא. והוסיף שהעושה סעודה בכל יום של חנוכה ה"ז משובח. וכ"כ הא"ר.

ועוד כתבו האחרונים שיש להרבות בסעודה בשבת של חנוכה, וכ"ש אם חל ר"ח טבת בשבת זו [ר' כה"ח (סימן תר"ע סקי"ג)]. וכן יש נוהגים להדליק נר בר"ח טבת לע"נ רבי מאיר בעל הנס (כה"ח שם בשם הבא"ח). ור' גם בשו"ת כנף רננה (חאו"ח סימן פ'), בשו"ת ערוגות הבושם (סימן ר' סק"ו), בטהרת המים (בשיירי טהרה מערכת ח' סק"ח), שו"ת כתב סופר (חאו"ח סימן קל"ז), שו"ת שערי צדק (סימן קכ"ז). ועוד בענינים אלה ר' גם בדגמ"ר (סימן שצ"א סעיף ב') ובמועד לכל חי (סימן כ"ז סקס"ו) מש"כ בשם הכנה"ג.

ובענין חשיבות השירה וההודאה, ר' עוד בסנהדרין (דצ"ד,א'), שאמרה מידת הדין לפני הקב"ה:... חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך, תעשהו משיח? ור' עוד רש"י שופטים (פרק ו' פס' א') שכתב בשם אגדת תהילים: עד כאן נאמר ויוספו (בנ"י לעשות הרע בעיני ה'), שהיה נצבר חטא על חטא. אבל בשירה זו (שירת דבורה) נמחל להם כל אשר עשו.

[11]יא. את מנהג אכילת מאכלי הגבינה בחנוכה כתב הרמ"א (בסימן תר"ע סעיף ב'), בשם הכל בו והר"ן. ואמנם בכלבו (סימן מ"ד) כתב שיהודית היתה בתו של יוחנן כהן גדול והיתה יפת תואר וחשק בה מלך יוון, וכשהביאה אליו האכילתו תבשיל גבינה כדי שיצמא ואז השקתו ושכרתו, ומשנרדם לקחה את חרבו, חתכה את ראשו והביאתו לירושלים. וכשראו היוונים שמת גיבורם נסו בבהלה, ולכן נהגו ישראל לאכול תבשילי גבינה, זכר לאותו נס. וכ"כ בפר"ח (סימן תר"ע). אלא שבר"ן (פר' במה מדליקין) כתוב הדבר בסגנון אחר, ור' גם במ"ב (סימן תר"ע סק"י). ויש שכתבו שהנס של יהודית היה בזמן אחר, אלא כיון שהיה גם הוא עם היוונים עושים לו זכר בחנוכה. ר' בא"ח (פר' וישב ס"ק כ"ד), והוב"ד בכה"ח (סימן תר"ע סקי"ז). והביאו זאת בשם ספר חמדת ימים [פעמים רבות בעבר שמעתי את ביקורתו החריפה של הגר"מ אליהו זצ"ל על ספר זה, שהמקובל רבי יהודה פתייה זצ"ל, שחי לפני דור אחד כאן בירושלים, גילה שמחבר ספר זה היה לא אחר מאשר נתן העזתי שר"י, מגדולי תלמידי שבתאי צבי, שר"י. וכמש"כ באריכות בספר "מנחת יהודה" הנקרא גם בשם "רוחות מספרות". והאריך מאוד הגר"מ אליהו זצ"ל בסיפורים רבים ובחריפות רבה נגד ספר זה, אשר הג"ר יוסף חיים מחבר ספר הבא"ח, וכן הג"ר חיים פלאג'י, הביאוהו בספריהם ולא עמדו על מהותו. והנה רק בדור האחרון התגלתה זהותו האמיתית. ואמנם הגרמ"מ הלפרין זצ"ל, שגם הוא חי בערך לפני דור פה בירושת"ו, פקפק על הוכחותיו של הגר"י פתייה זצ"ל, וכן שמעתי מהגר"א שפירא זצ"ל שאין הוכחותיו של הגר"י פתייה מוכרחות, ובפרט שהן ע"י חלום, ואין דברי חלומות מעלים ומורידים. אך הוסיף שמ"מ יש לנקוט זהירות מסוימת כלפי ספר זה. עכת"ד. וראה עוד ע"כ בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' פ"ג), בשו"ת זכור ליהוסף, ומה שכתבנו בס"ד בספרנו מקראי קודש, הל' ליל הסדר (פרק ט' הערה כ"ז, וקונטרס השיעורים שם חלק ד'). ובמקראי קודש הל' רה"ש (פ"א הערה ב', פ"ג הערה ל"א, פ"ד הערה ג') ובמקראי קודש הלכות יוה"כ (פ"ב הערה ס"ז, ובקונט' ברכות השחר פרק י"ז). וזו מחלו' בין הפוס' אי ספר זה הינו פסול. ואכמ"ל].

[12]יב. מה שכתבנו שהטעם למנהג לאכול סופגניות ולביבות הינו כדי לזכור נס פך השמן, כך כתבו הרוא"ח (כגון רבינו מימון אבי הרמב"ם), וכן שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל. וע"ע בחזו"ע (חנוכה, סוף פ"א די"ט ד"ה "כיום").

[13]יג. בענין קנית סופגניות הנעשות ע"י גויים במסעדות, מאפיות וקונדיטוריות של יהודים, כתב בשו"ת יחו"ד (ח"ה סימן נ"ג), שאין בהם איסור בישולי גויים, והוסיף שמ"מ יש להזהר שיהודי ידליק את האש. וכן אם כיבו את הגז ואח"כ רוצים לטגן עוד סופגניות, יחזור המשגיח היהודי וידליקנו בעצמו. והנוהגים להזהר תמיד מלאכול אפ' פת נחתום גוי, עליהם להזהר גם בסופגניות אלה, ותע"ב. עכת"ד. ודעת הגר"מ אליהו זצ"ל אינה כן. ששמעתי ממנו בשיעור, שטרם שקונים את הסופגניות יש לברר אם הם נעשו ע"י גוים. ואם אכן נעשו ע"י גוי, אין לאוכלן כלל. והוסיף, שהאוכל סופגניות בשיעור גדול, ואפי' יותר משיעור ארבע ביצים, לא יברך ברהמ"ז אלא "על המחיה", כיון שאינן אפויות אלא מטוגנות. ואגב, אמר לי המשגיח הראשי של מאפיות אנג'ל, הרה"ג משה סלונים שליט"א, שאכן הסופגניות כיום הינן רק מטוגנות ואין שום שלב של אפיה בהן, ומה שהן אינן מלאות שמן, זה רק משום ששמים בעיסה חומר המונע את את ספיגת השמן בסופגניות בעת הטיגון. עכת"ד.

בענין חיוב הפרשת חלה מסופגניות: עוד שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל, דאע"ג שהבא"ח כתב שי"א שא"צ להפריש חלה מעיסה מטוגנת, מ"מ לדעת הגר"מ אליהו זצ"ל יש להפריש חלה מעיסה כזו, אפי' שכולה מטוגנת. וכ"ש אם חלקה אפויה, ורק חלק מהבצק מטוגן (ראה מ"ב סי' קס"ח סקע"ב - מ.ה.). ומ"מ הבנתי מדבריו שבמקרה זה יפריש ללא ברכה [וע"ע בא"ח (ש"ש פר' "שמיני" סעי' ד') גבי הפרשת חלה על עיסה מטוגנת]. ומ"מ לדעת הגר"מ אליהו זצ"ל יש להפריש חלה משיעור 1.666 ק"ג של קמח, אך ללא ברכה. ואם העיסה עשויה מקמח בשיעור 2.486 ק"ג או יותר, והיא אפויה, יפריש עם ברכה [וע""ע בשו"ע (סי' תנ"ו), בספר שיעורי תורה לגרא"ח נאה זצ"ל, בשיעורין של תורה לגרי"י קנייבסקי זצ"ל, ובסידור "קול אליהו", לגר"מ אליהו זצ"ל, בדיני הפרשת חלה - מ.ה.]. ועוד אמר, שאם הסופגניה עשויה משמן זית, האוכלה חייב ליטול ידיו מדין אכילת דבר שטיבולו במשקה, או שיאחזנה בנייר וכדו'. ואם עשויה משמן אחר, רשאי לאוחזה בידיו בלא נטילה. עכת"ד. וראה עוד בענין בישולי גויים גבי סופגניות בשו"ת תבואות שמש (לגר"ש משאש זצ"ל, רבה של ירושלים, חיו"ד סי' ע'). ועוד בענין נט"י לדבר שטיבולו במשקה ראה בספרנו מקראי קודש הל' ליל הסדר. ואכמ"ל.

ובאשר לברכה ראשונה ואחרונה על הסופגניות. לכאו' ד"ז שנוי במחלו' הראשו' שהביא מרן בשו"ע (סי' קס"ח סי"ג), שכתב בסתם את ד' רבינו יונה ורבינו ירוחם בשם רבנו שמשון והרמב"ם, שכיוון שרק בישל העיסה או טיגנה, הרי אע"ג שהעיסה בלילתה עבה ויש עליה תוריתא דנהמא, בכ"ז מברך עליה רק מזונות, דברכת "המוציא" אינה הולכת אלא אחר שעת האפיה. ובשם י"א הביא שם מרן את ד' ר"ת, שכל שתחילת העיסה עבה, אפי' ריככה אח"כ במים ועשאה סופגנין, ואח"כ בישלה במים או טיגנה בשמן, מברך עליה "המוציא". וכתב מרן שם, שירא שמים יצא ידי שניהם ולא יאכל זאת אלא ע"י שיברך על לחם אחר תחילה. והרמ"א שם כ' שנהגו להקל. ע"כ. ועיי"ש במ"ב ובבה"ל.

ובאשר לד' הגר"ע יוסף זצ"ל. בחזו"ע הל' חנוכה (סוף פרק ראשון. די"ט) כ' שאם סופגניות אלה הובאו באמצע הסעודה, אין לברך עליהן, וטוב להניחן עד לאחר ברכת המזון, ואז יברכו עליהן. עכ"ד. ומשמע שיברכו עליהן "מזונות".

ובחזו"ע הל' ט"ו בשבט (דיני פת הבבכ"ס. דס"ו סעי' ח') כ' שהאוכל סופגנין (היינו סופגניות) המטוגנין בשמן, וכן האוכל זאלביה המטוגנת בשמן, אע"פ שנעשו מעיסה עבה וקשה ככל העיסות של לחם, אין לברך עליהן אלא "בורא מיני מזונות" ולבסוף ברכה מעין שלוש, שהיא ברכת "על המחיה", ואפילו אם קבע סעודתו עליהן, ואפילו אם אוכל מהן כדי שביעה, צריך לכתחילה לברך "בורא מיני מזונות" ולבסוף "על המחיה". עכ"ל והסביר שם הטעם, שלמרות שזו מחלו' גדולה בראשו' ובאחרו', מ"מ יש לברך עליהן במ"מ ומעין שלוש, ואפי' קבע סעודה עליהן ואפי' אם שבע מהן, "דלמיעוטי ברכות עדיף". עכ"ד. וכ"כ הגרע"י זצ"ל כבר ביבי"א (ח"ח סי' כ"א סקי"ג). והוסיף שם, שמכל מקום בדיעבד אם בירך על הסופגניות "המוציא" וברהמ"ז, יצא, כיוון שיש עליהן צורת לחם. עכ"ד.

ואמנם לכאו' יש להעיר ע"ד החזו"ע והיבי"א כמה דברים.

שהגאון האדיר הנ"ל כ' במסקנתו בחזו"ע הל' חנוכה שטוב להניחן עד לאחר ברהמ"ז ואז יברך עליהן, וכנ"ל. וראשית קצ"ע מדוע לא הזכיר את הפתרונות לבעיה זו, כפי שכתבן המ"ב בבה"ל (סי' קפ"ח סי"ג ד"ה "ונהגו להקל" בסופו) בשם האחרו', והיינו שיאכלן לפני שהגיע למצב שביעה, ואז יאכלן למזון ולא לקינוח. ועוד פתרון כ' שם בשם ס' הלכה ברורה, שיכוון בברכת "המוציא" לפטור אותן בכל גווני, ובזה פוטרן מברכה באמצע הסעודה.

וגם את טעמו של הגרע"י זצ"ל לא זכיתי כ"כ להבין. שכתב בחזו"ע (הל' ט"ו בשבט. שם) הטעם שמברך במ"מ ו"על המחיה" משום "דלמיעוטי ברכות עדיף", וכנ"ל. וק"ק לי מדוע לא כ' הגרע"י שמעיקר הדין בעי לברך עליהן במ"מ וברכה מעין ג', משום שכ"כ מרן בשו"ע (בסי' קס"ח סי"ג) בסתם, ואילו את ד' ר"ת שמברך ע"כ "המוציא" הביא רק כד' י"א. וכיוון דקי"ל שסתם וי"א הלכה כסתם, הרי שכן הדין מעיקרא כסתם. ואע"ג שכ' מרן בהמשך גבי יר"ש שיצא ידי שניהם ויאכל זאת בסעודה, מ"מ ברור שלא כ' כן מדינא אלא לגבי יר"ש בלבד (וכמש"כ גבי יר"ש שיניח גם תפילין דר"ת, ושיקרא שמו"ת עם תרגום וגם עם פרש"י, ועוד). וא"כ לא זכיתי להבין מדוע הלך הגרע"י לתת טעם לני"ד משום מיעוטי דברכות, ולא עפ"י כללי ההוראה בשו"ע.

וגם על עצם הדין שכ' הגרע"י בחזו"ע הל' חנוכה, שישאירן לאכול לאחר הסעודה. דלכאו' איפכא מסתברא, שהרי מרן כ' שירא שמים דוקא יאכלן בתוך הסעודה לאחר שבירך על לחם אחר תחילה. כ"ז כתבנו רק כדי להעיר מעט על ד"ק. ומ"מ זו ד' הגאון הנ"ל זצ"ל.

וע"ע ביבי"א (ח"ח סי' כ"ו סק"ב).

וד' הגר"מ אליהו זצ"ל כמש"כ בקונטרס הלכות ברכות הנהנין, שעל סופגניות יש לברך ברכת "מזונות". ולא העיר שיש לחשוש לד' ר"ת דהוי "המוציא". עיי"ש.

באשר לשאלה המותר להניח על הפלטה בשבת סופגניה שבתוכה צרורה ריבה נוזלית. בס' שלמי מועד (דיני ומנהגי חנוכה – פנ"ג, עמ' רמ"ה) כתוב ששאלו ע"כ את הגרש"ז אוירבך זצ"ל, והציגו לפניו ג' טעמים שאולי בגללם ניתן להקל בכך: 1) הריבה עצמה נחשבת כדבר יבש שאין בו בישול אחר בישול. 2) הריבה הינה חלק מהסופגניה שהיא יבשה. 3) לסמוך על הפוס' הסוברים שבדבר ש"רובו" יבש אין בו בישול אחר בישול. ורק בדבר שרובו רוטב יש בו איסור בישול אחר בישול. והגרשז"א זצ"ל שם צידד להקל משום שאפשר לסמוך על כך שריבה נחשבת כיבש, וגם מפני הטעם האחרון (שבדבר שרובו יבש אין איסור בישול אחר בישול). ובפעם אחרת הוסיף הגרשז"א שאם הריבה מבושלת והיא דווקא ממולאת בתוך הסופגניה, אז כיוון שרובו יבש נחשבת גם הריבה כחלק יבש מהסופגניה. אך אם אין הריבה בתוך הסופגניה הריהי נחשבת כדבר לח. עכ"ד. והיינו שבעלמא לא ס"ל הקולא שבדבר שרובו יבש אין איסור בישול אחר בישול. ומ"מ עוד כתב הגרשז"א, שמסופק הוא בהגדרת דבר יבש או לח. דיתכן שלח היינו דווקא משקים ששותים אותם, כמים, יין וחלב. עכ"ד. נמצאנו למדים שעיקר דבריו להקל הוא בשל הטעם שהריבה נמצאת בתוך הסופגניה ולא מחוצה לה, ואז היא חלק מהסופגניה שהיא דבר יבש.

והגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (חנוכה. פרק ראשון, די"ט,ב' ד"ה "נשאל") הביא את דברי הגרשז"א זצ"ל ותפס להקל בשל הטעם שכיוון שהריבה הינה דווקא בתוך הסופגניה ומרוכזת במקום אחד, הריהי נחשבת כיבש, כיוון שאין הריבה רובה של הסופגניה אלא הרוב הוא הסופגניה עצמה. עיי"ש שהזכיר את דבריו ביבי"א (ח"ט או"ח סי' מ"ב) שכל שרובו יבש נידון כאילו כולו יבש, שאין בו בישול אחר בישול. עכת"ד. אמנם יש להעיר כמה דברים ע"כ: 1) לא מצאתי שהגרשז"א זצ"ל כתב במפורש שהדבר מותר, אלא רק הזכיר כמה טעמים להקל, ובעיקר טעם אחד. 2) הגרשז"א זצ"ל אינו מסכים לגרע"י זצ"ל שפוסק תמיד גבי שבת שרק כל שרובו רוטב אסור, אך יש בו רוטב ואינו רובו, לגרע"י שרי, ולגרשז"א אם הריבה מחוץ לסופגניה ה"ז נחשב כלח [וכבר הארכנו בכך במקראי קודש הל' ליל הסדר, וע"ע לקמן (בנספחים, נספח י"ג ריש פרק ה'). ואכמ"ל]. 3) ידוע שזו מחלו' גדולה בפוס' (החל מהמנחת כהן שהיה מראשוני האחרו'), אי אמרינן שיש איסור בישול אחר בישול רק בדבר שרובו רוטב או אפי' בדבר שיש בו רוטב [ובפרט שיש סתירה ע"כ בדברי מרן בב"י בסימנים רנ"ג ושי"ח - בשם רבינו ירוחם]. וא"כ פוסקים רבים יסברו שבשל הריבה המועטה שבסופגניה אסור להניח על הפלטה בשבת, אם תוכל להגיע לחום שיד סולדת בו. 4) ק"ק לי לתאר במציאות שהריבה שבסופגניה יכולה להגיע לחום שיס"ב. דנראה שאף אם הסופגניה תעמוד על הפלטה (ובפרט ע"ג כלי הפוך) אפי' במשך כל השבת, היא לא תגיע לחום שיס"ב. ותלוי הדבר במציאות, כיצד מניחים את הסופגניה, ישירות על הפלטה, בתוך כלי וכדו'. 5)חתני, הרה"ג שאול אלעזר שנלר שליט"א, העיר שלכאו' יש עוד צד להחמיר בני"ד, והוא משום שהרי הסופגניה מטוגנת בשמן, והנחתה ע"ג פלטה לכאו' הרי זה צליה, וא"כ עסקינן גם בבעיה של צליה אחר בישול ראה במ"ב (סי' שי"ח ס"ק מ"א שעכ"פ לאשכנזים הדבר אסור).

ובענין מקור המשחק בסביבון. בספרי החסידים שיבחו מנהג זה. בס' בני יששכר (מאמר ב' סקכ"ה) כ' שכן מנהג ישראל לשחק בחתיכת עץ מרובעת שבד' קצוותיה חקוקות האותיות נ,ג,ה,ש. שפי' ראשי תיבות: נס גדול היה שם. והוא כנגד ד' מלכויות של הגויים, ויתבטלו ע"י המשי"ח שהוא גי' של נגה"ש. ועיי"ש עוד רמזים (מענין מה אומרת הגימטרי' של ר"ת של נס גדול היה פה. וזה יוצא קל"ח – קל"ח פתחי חכמה). וע"ע בס' המנהגים לחת"ס (פרק ה'), בס' נטעי גבריאל (חנוכה, עמ' שי"א ס"ד). ומ"מ כתב בס' ילקו"י (חנוכה. מהדו' תשע"ג סי' תר"ע עמ' ס"ה) שבקהילות הספרדים לא נהגו כל כך בזה (דעיקר המנהג היה אצל האשכנזים). ופשוט שלת"ח א"צ לזה, דהוי ביטול תורה. ומה שנהג החת"ס לשחק בזה רגעים מועטים, הוא רק כדי לחזק את מנהגי ישראל נגד רוח ההשכלה שנשבה בזמנו ובמקומו. עכת"ד הילקו"י. ודבריו נכונים. ופשוט שגדולי ישראל הספרדים (כגרע"י, כגר"מ אליהו והגרב"צ אבא שאול זצ"ל) לא נהגו בזה, ואף מבין האשכנזים פשוט שהגר"א, הגרי"ש אלישיב זצ"ל וסיעת מרחמוהי לא שיחקו בסביבון. וחכ"א העיר שאותם שמשחקים עם ילדיהם כדי לחבב עליהם את החג, יש להם שכר על כך. ע"כ. ולי הקטן נראה בס"ד שאולי החת"ס ביטל תורה בשל כך כי הוא שיחק עם יתומים קטנים (חשבתי ע"כ כשראיתי את נכדי היתומים הקטנים).