[1]א. עיקר דין זה כתבו מרן (בסי' תרט"ז סעיפים א' וב'). והוא עפי"ד רב נחמן ביומא (דף פ"ב ע"א. וראה עוד ברייתא ביומא דף ע"ח ע"ב, וברש"י שם). וכ"כ בהדיא הרמב"ם (בפ"ב מהל' שביתת העשור) והכלבו. והב"ד מרן בב"י. והטעם, כדי שלא יבואו לידי סכנה (מרן שם סעי' ב'). ואפי' בריאים בגופם א"צ להתענות, כיון שהאכילה מועילה לגידולם הגופני (גמ' יומא דף ע"ח ע"ב, מ"ב סי' תרט"ז ס"ק א' וב').

[2]ב. הא דכתבנו דבין בן ובין בת פטורים מתענית זו, זאת עפ"י מש"כ מרן (שם בסעי' ב'), שקטן פטור מכך, והוסיף הרמ"א (שם), שדין קטנה שווה לדין קטן בענין זה של תחילת זמן חיוב התענית. וכ"כ בהדיא המ"ב (סק"ו), וכדלקמן בפרקנו (בהערה ח'). עיי"ש.

[3]ג. הא דבעינן שנים מלאות כדי לחייבם בתענית, כ"כ מרן (בסי' תרט"ז סעי' ב'). וכ"כ מרן בב"י בשם הר"ן, וכ"כ הגר"ז, המ"ב (סק"ד) וכה"ח (סק"ו).

[4]ד. ואפי' תענית שעות (כדלקמן בסעי' ב') לא יתענו (ב"י בשם הכלבו. מאמ"ר, מ"ב סקי"ד, כה"ח סקכ"ג, יחו"ד ח"ב סי' ע"ב, וכן שמעתי מהגר"ע יוסף שליט"א).

כתב המנ"ח (סי' שי"ג), דנראה לו שאף בקטן גמור, תיכף ממש בשעה שנולד, אסור להאכילו אלא רק הצריך לו, אבל לא יותר. אך בקטן כזה א"א לצמצם. אבל קטן פחות משמונה שנים, אף דאין מענים אותו, מ"מ אם אכל היום ויכול לסבול אסור להאכילו בידיים. והב"ד פת"ע וכה"ח סי' תרט"ז סקכ"ד [וצ"ע מדוע ציין הזמן של שמונה שנים ולא תשע. ואף שהטור (בסי' תרט"ז) הביא דעת הי"א שבת מתענה מדין חינוך כבר בגיל שמונה שנים, וכמו שכתבנו לקמן (בהערה ח'), מ"מ ד"ז אמור רק לגבי בת. ולכו"ע בן אינו צריך להתענות אז. ושמא נקט גיל זה, שלכו"ע א"צ להתענות, ולא חילק בין בן לבת. וראה לקמן (סוף הערה ח') מש"כ בשם המט"א]. וכתב ע"כ הגר"ע יוסף שליט"א בגליון ספר החינוך שלו, שאין דברי המנ"ח נכונים בזה, אלא שמותר לתת לקטן את ארוחותיו כרגיל, אף שיוכל לסבול התענית לאחר ארוחה אחת בלבד. והב"ד בנו, הרה"ג יצחק יוסף שליט"א בילקו"י (עמ' צ"ב בהערה א', עיי"ש שהאריך וציטט דברי אביו שליט"א בזה). וראה עוד במאירי יומא (דף ע"ח ע"ב), ובזב"צ (סי' ל"ו).

כתב באורחות חיים (הל' יוה"כ הלכה ט"ו), דהא שאין לקטנים אלה להתענות ביוה"כ, הרבה הורים נכשלים בכך, וראוי למחות בידם. והב"ד ביחו"ד (ח"ב סי' ע"ב). וכ"כ במנח"י (ח"א סי' ע"ח), שבדבר זה נכשלין הרבה בני אדם, וראוי למחות בידם, ושכ"פ בשו"ע (סי' תרט"ז). וסמוכין לזה יש מההוא ירושלמי דיומא (פ"ו ה"ד שהבאנו דבריו לעיל בפ"ט הערה ט') גבי ההוא בר נש דהוה מהלך בשוקא וברתיה עמיה, ולבסוף מתה. והוסיף שכ"ז בתינוקות שבזמן הש"ס, ומכ"ש בזה"ז כמבואר בב"ח (סי' תרט"ז) ובמ"א (סק"ב). עכת"ד (עיי"ש שכתב ללמוד מדין יו"כ לגבי דין שבת, שאף עד גיל זה של תשע שנים חשיב קטן כחולה שאיב"ס לגבי הכנת אוכלים בשבת ע"י גוי, כמש"כ הרמ"א סי' שכ"ח סי"ז). וע"ע במנח"י (ח"ט סי' ל"ה).

[5]ה. כלבו. רמ"א (סי' תרט"ז סעי' ב'). יחו"ד (שם). והטעם, שלא יבואו לידי סכנה (יחו"ד שם). וראה בחק"ל (ח"א סי' כ"ט) שהאריך בכך, ובמקור חיים השלם, (ח"ד עמ' רנ"ח הערה 17).

[6]ו. כתב הרח"ף בספרו רו"ח (סי' תרט"ז סק"א), שעל הורי הילדים, כשמביאים אותם לביהכ"נ, להביא עמהם גם מיני מאכל, על מנת שיוכלו לתיתם לקטנים הפחותים מט' שנים. והוסיף שכן נהגו. דאם יניחו אותם להמתין ולהתענות עד סוף התפילה יוצא שלא יאכלו עד חצות היום ועלולים לבוא לידי סכנה. ובפרט במקומות שמאריכים בתפילה. והב"ד כה"ח (שם סק"ט) וביחו"ד (שם). והוסיף כה"ח (שם), שאם אפשרי הדבר, יאכלו הקטנים בעזרת נשים או במקום סתר, או שיסבו פניהם שלא כלפי ציבור המתפללים. ע"כ. ולכאו' אין נ"מ בין ביהכ"נ לעזרת נשים לענין זה, שהרי גם שם ישנן נשים המתפללות. ושמא בזמנם הנשים היו נוהגות להתפלל בבית. ומ"מ לא ראיתי שנוהגים כן כיום, אלא אכן אוכלים הקטנים בביהכ"נ, ואין פוצה פה ומצפצף). וביחו"ד (שם) כתב שעל ההורים להאכיל קטנים אלה טרם ההליכה לביהכ"נ, שמא יסתכנו. והגר"א נבנצל שליט"א אמר, שאם קטנים אלה צמאים או רעבים כבר בליל יוה"כ, יאכלו וישתו כפי צרכם כבר אז. עכת"ד. וראה מה שכתבנו לעיל (בהערה ד', ובפרק ט' סעי' ט') בשם הירוש' יומא (פ"ו ה"ד).

ומ"מ כתבנו שיתנו להם לאכול ולשתות כפי צרכם בלבד, וזאת עפי"ד המנח"ח (סי' שי"ג) שכתב שאף קטן שיכול להתענות לשעות, בשעה שיכול להתענות אסור להאכילו. ואף קטן גמור תיכף ממש בשעה שנולד אסור להאכילו אלא רק כפי צורכו, ולא יותר. אך בקטן כזה, כיון שא"א לצמצם את הכמות הדרושה לו בדיוק, לכן לא ימנעו ממנו (וכן אמר לי הג"ר ר' יצחק זילברשטיין שליט"א, רבה של שכונת רמת אלחנן בבני ברק). ומ"מ קטן פחות משמונה שנים, אף שאין מענים אותו, מ"מ אם אכל ויכול לסבול את התענית אסור להאכילו בידים. עכת"ד. וכ"פ הפת"ע וכה"ח (סי' תרט"ז סקכ"ד). ועולה מדבריהם שאף ילד הקטן משמונה שנים אין להאכילו ללא צורך. וראה בילקו"י (עמ' צ"ב בהערה) שכתב בשם אביו שאין דברי המנח"ח נכונים בזה להלכה. עיי"ש (ומ"מ גם מדבריו אין היתר לתת לקטנים לאכול דברי מתיקה שאינם משביעים אלא אוכל רק לתענוג).

[7]ז. רמ"א (סי' תרי"ב סעי' י'). מ"ב (באותו סי' סקל"ב) וכה"ח (ס"ק נ"ד ונ"ה). ומ"ב (סי' תרט"ז סק"א). וראה במקראי קודש לגרצ"פ פראנק, הל' ימים נוראים (סימן מ"ג), ומה שכתבנו לעיל בפרק ו' (סעי' כ').

[8]ח. עיקר דין זה כתבו מרן (בסי' תרט"ז סעי' ב'). והוא עפ"י הגמרא ביומא (דף פ"ב ע"א), וכדברי רב חסדא ורב נחמן בגמ' שם.

ומה שכתבנו שאף בת חייבת בכך, כ"כ הטור והרמ"א (בסי' תרט"ז סעי' ב'). ואף דלענין חיובא דאו' בת קודמת לבן שנה א', אך לענין חינוך שעות וכן לענין השלמה מדין חינוך, לא רצו חכמים להחמיר שגם בכך תקדים הבת שנה קודם הבן, אלא הישוו מידותיהם (ב"י. מ"ב סק"ו, כה"ח סקי"ג וש"א). וראה לקמן בפרקנו (בסעי' י"ב).

י"א שבת בריאה מחנכים אותה להתענות כבר מגיל שמונה שנים [כ"כ הטור בסי' תרט"ז (עיי"ש שכתב שהבריאה מחנכין אותה לשעות בשנת ט'. וראה בב"י שכתב שכל שיעורי הטור הם שנים שאינן שלימות. וכן מוכח בשאר המקומות בסימן זה בטור). וכ"כ בב"י בשם רש"י והרא"ש. וכ"כ המט"א. והב"ד כה"ח (סקי"א)].

עוד בענין חינוך הקטנים למצוות עשה ול"ת ר' בשו"ע (סי' שמ"ג) ובנו"כ (בעיקר גבי ל"ת), בקצות השלחן (לגרא"ח נאה. ח"ט סי' קמ"ז. ועיי"ש גם גבי גיל חינוך הקטן למצוות, בסק"ב עמ' ה' ואילך), ומה שכתבנו בס"ד בקונטרס קדושת השבת (ח"א הערה כ"א, הרבה כללים גבי ני"ד).

[9]ט. כרב חסדא בגמ' יומא (דף פ"ב ע"ב). וכ"כ הטור, הב"י, רמ"א (סי' תרט"ז סעי' ב'), לבוש, כה"ח (סק"ה) וש"פ.

הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שיש אומרים שבזמננו סתם ילד הקטן מגיל בר-מצוה הינו בכלל כחוש. ולכן בסתמא אין לדעתו לחלק בין כחוש לבריא לפני גיל זה, אא"כ ידוע שהוא בריא. עכת"ד.

[10]י. ורק משהשלימו ט' שנים הדין כן [ב"י בשם הר"ן, מרן (בסי' תרט"ז סעי' ב'), גר"ז, מ"ב (סק"ד) וכה"ח (סק"ו)].

[11]יא. מרן (בסי' תרט"ז סעי' ב') עפי"ד רב חסדא ורב נחמן בגמ' יומא (שם). ואף שמרן לא כתב בהדיא שהדין כן דוקא בכחוש וחלוש, מ"מ כ"כ בב"י, וכ"כ הלבוש, המאמ"ר, הגר"ז, מ"ב (סק"ד) בהבנת מרן והרמ"א (בסעי' ב'), וכ"כ כה"ח (סק"ז). אלא שכתב כה"ח שהדין כן בחולה ותש כח.

וכדלעיל (בהערה י'), גם הכא בעינן דוקא שנים שלמות (עפ"י מרן בסעי' ב').

[12]יב. כ"כ מרן (שם סעי' ב'). והא דהוא מדין חינוך, כך אמרו במשנה ובגמ' יומא (שם). י"א שמצוות החינוך היא על האב, וי"א שהיא גם על האם [וכבר האריכו הפוס' בכך. וראה בחק"ל (סי' ע'), מ"ב (סי' תרט"ז סק"ה), כה"ח (באותו סי' סק"ח, ובסי' שמ"ג סק"ח), ובשש"כ (מהדו"ק פל"ב סעי' ה'). וראה מה שהוסיף שם בשש"כ מתי יש חיוב גם על בי"ד. עיי"ש]. וכתבו הפוס', דמ"מ כשהאשה מחנכת את בניה למצוות, לכו"ע מצוה מיהא קעבדה, אך שאינה חייבת בכך.

כתב המ"א, שאף שאין מצוות חינוך על האחרים, מ"מ גם לאחרים אסור לתת אוכל במו ידיהם לקטן זה שצריך להתענות שעות. והישווה דין זה להאכלת קטן דבר איסור. והב"ד המ"ב (סק"ה). אלא שבשעה"צ (סק"ט) פקפק המ"ב על דברי המ"א בזה. עיי"ש.

גם את הבנות יש לחנך במצוות העינוי, כדמשמע הכא בהדיא מדברי מרן. וראה עוד בכה"ח (סי' שמ"ג סק"ח וסי' תרט"ז סק"ח), ולעיל (בהערה ח').

הא דמתענים הקטנים, ואפי' תענית שעות, דבר זה מצילן מחולי האסכרה (כה"ח סק"י בשם הזוה"ק, שב"ל וספר אספקלריא המאירה). וכן אם מביאים ההורים את בניהם לביהכ"נ ביוה"כ (שם).

[13]יג. הא דאמר רב נחמן בגמ' דמחנכין אותם לשעות, כתב מרן (בסי' תרט"ז סעי' ב'), שאם היה רגיל לאכול בב' שעות ביום, מאכילין אותו בג'. היה רגיל לאכול בג', מאכילין אותו בד'. ע"כ. והיינו, שאין מניחין אותו לאכול כפי הרגלו בחול (מ"ב סק"ה, כה"ח סק"ח).

[14]יד. כ"כ שש"כ (מהדו"ק פל"ב סעי' מ"א). וראה מה שכתבנו בהערה הקודמת בשם המ"ב (סק"ה) וכה"ח (סק"ח).

[15]טו. שש"כ (שם). וראה לעיל (בהערה ד' בפרקנו) מה שכתבנו בשם המנ"ח והגר"ע יוסף שליט"א, אם מותר להאכיל הקטן כשאכל דבר מה ויכול הוא להתענות לאחר מכן. עיי"ש. ואמנם שם דיברו לפני שהגיע לגיל חינוך, ונראה שכ"ש לני"ד שכבר הגיע לגיל חינוך.

[16]טז. מרן (סי' תרט"ז סעי' ב').

[17]יז. יחו"ד (ח"ב סי' ע"ב) בשם הרח"ף ברו"ח. וראה בכה"ח (סק"ט) שכתב כן בשם הרח"ף לגבי ילדים הקטנים מגיל ט' וי' שנים. ובדקתי ברו"ח (סי' תרט"ז סק"א) וראיתי שאכן כתב שיש להביא לביהכ"נ "מידי דמיכל ליתן לקטנים שהם פחותים מבן ט'". עכ"ל. ונראה שמ"מ למד הגר"ע יוסף מהתם להכא.

[18]יח. הא דלא יאכלו וישתו בלילה, כך משמע קצת מדברי מרן (בסעי' ב'), שכתב: היה רגיל לאכול בב' שעות ביום, מאכילין אותו בג', וכו'. ולא הזכיר אכילת קטנים בלילה. ומ"מ בילקו"י (עמ' צ"ב סעי' א') כתב בהדיא שאין לתת להם לאכול ולשתות בלילה. והוסיף, שאם צמאים הם מאוד, אכן רשאים הם לשתות. ולמד כן מהירו' שהבאנו לעיל בפרק ט' (הערה ט'). עיי"ש. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שאף אם רעבים הם מאוד בלילה יש לתת להם לאכול כבר בלילה, ואין הדין כן דוקא בשתיה. עכת"ד. וראה עוד ביחו"ד (ח"ב סי' ע"ב).

[19]יט. שנינו במשנה (יומא דף פ"ב ע"א): התינוקות אין מענין אותן, אבל מחנכים אותן לפני שנה ולפני שנתיים, בשביל שיהיו רגילין במצות. ע"כ. ואמר רב נחמן בגמ' (שם), שבן י"א ובן י"ב משלימין מדרבנן. וכ"פ מרן בשו"ע (סי' תרט"ז סעי' ב'), שבן י"א (שנים), בין זכר ובין נקבה מתענין ומשלימין מד"ס כדי לחנכן במצות. עכ"ל.

[20]כ. הא דבעינן שנים שלימות, כ"כ מרן בב"י בשם הגמי"י, וכ"כ הלבוש, הגר"ז, ח"א וכה"ח (סקי"ב).

[21]כא. אף שרב נחמן (כבהערה י"ט) אמר בן י"א ובן י"ב משלימין, מ"מ כמו שכתבנו (שם), כבר פסק מרן שהדין כן כבר בבן י"א שנה. וראה מש"כ הב"ח בענין שנת הי"ב, ובכה"ח (סקי"ז).

[22]כב. עפ"י המשנה והגמ' ביומא, כדלעיל (בהערה י"ט), וכ"פ הרי"ף והרמב"ם, וכ"פ מרן (שם בסעי' ב').

כתבו הפוס', דלדעת מרן אין נ"מ בין בריא לכחוש, דלענין השלמה אין לחלק בזה. ורק אם הוא חולה, ועלול לבוא לידי סכנה, לא ישלים (מ"ב סק"ז וכה"ח סקי"ד בהבנת מרן. וכן פשט מרן).

[23]כג. הא דהוא מדין חינוך, במשנה (שם) אמרו כדי שיהיו רגילין במצוות, ומרן (שם) כתב לחנכן. וראה בשש"כ (מהדו"ק פל"ב הערה מ"ג), הנ"מ בין גיל חינוך, לגיל שבו צריכים להרגיל הקטן למצוות. וראה עוד בשעה"צ (סי' שמ"ג סקט"ו).

[24]כד. כתב הרמ"א (בסי' תרט"ז סעי' ב'), שי"א שא"צ להשלים מדרבנן כלל. והוא עפ"י כמה ראשונים שכתבו כן, שכ"כ הרב המגיד והר"ן בשם י"א, וכ"כ האו"ז, הגמי"י בשם בה"ג, שה"ג, הרוקח והרא"ם. וכ"כ תה"ד בשם התוס', וכ"כ הרמ"ע מפאנו בתשובותיו בשם כמה מגדולי הראשונים (והב"ד הב"י בסי' תרט"ז, הבה"ל רס"י תרט"ז), וכן היא דעת הרי"ץ גיאת בספרו מאה שערים (עמ' נ"ה), כרבי יוחנן (בגמ' ביומא שם), שמדרבנן אין דין השלמה כלל, אלא רק תענית שעות (והב"ד בקובץ תורת המועדים פי"ד הערה ג'. עיי"ש שהביא גם הוא כמה ראשונים הסוברים כן). וכ"כ הט"ז (סק"ד), הגר"ז והמ"ב (סק"ח), דמ"מ אף לשיטה זו תענית שעות מיהא צריכים להתענות, בין כחוש ובין בריא. וראה מה שכתב בשעה"צ (סק"י), וכה"ח (ס"ק ט"ו וט"ז). וראה עוד מש"כ מרן בב"י (שם) בשם הרב המגיד ובשם הראב"ד בהשגות, וראה עוד מש"כ בב"ח (בסי' תרט"ז) בענין זה.

ומ"מ הסיק הרמ"א (שם), שבנער שהוא כחוש ואינו חזק להתענות, יש לסמוך על הפוס' שא"צ השלמה אף בגיל זה (ראה בתה"ד סי' קכ"א). וכתבו האחרו', שאף לדעת הרמ"א, בנער בריא אין להקל, והיינו שיתענה כל היום (ח"א, מ"ב סק"ט וכה"ח סקי"ז), ונער כחוש יתענה תענית שעות (כ"מ מהרמ"א, וכן מוכח ממה שכתבנו לעיל בסמוך, שאף לדעת הי"א יש להתענות תענית שעות).

ומה שכתבנו שגם הספרדים פוסקים כדעת הרמ"א, זאת משום שכבר כתב ביחו"ד (ח"ב סי' ע"ב), שרק אם הורי הקטנים יודעים בבירור שהם בריאים ויכולים להשלים התענית, יתענו. ואם לאו, אל יתענו אלא עד חצות היום (ראה מקור חיים השלם פרק י"ז סעיף ט' בענין זה). וכ"כ בנו, הרה"ג המפורסם דוד יוסף שליט"א, בספרו קובץ תורת המועדים (פרק י"ד סעי' ג'), והוסיף דהוא עפי"ד הרמ"א (בסעי' ב'). ולכאו' קשה, מדוע נגרר הגר"ע יוסף בהא אחר דברי הרמ"א, שהרי דרכו ללכת אחר דברי מרן, ופשט דברי מרן הכא שלא לחלק בין כחוש לבריא, וכמו שכתבנו לעיל בשם האחרו'. ושמא כיון שדעת הגר"ע יוסף שיש להזהר מאוד בבריאות המתענים, שלא יכנסו לספק סכנה (ראה לעיל פרק ט' הערה ט'), לפיכך נטה להקל פה כדברי הרמ"א, ואף שאין קטן זה חולה, אלא די שכחוש הוא וחלש, יש להקל לו בתענית, ולהחמיר בבריאותו. ושאלתי את הגר"מ אליהו בענין זה, ואמר לי שאף הספרדים נוהגים בדורותינו להקל לבן י"א שנים, אם גופו כחוש, שלא יתענה כל היום כדעת מרן. והטעם, כיון שהגופות נחלשו. עכת"ד. וראה עוד בענין זה גם בזבחי צדק (החדשות, סימן ל"ו), בבא"ח (פר' "וילך" סעיף י"ב), ומקור חיים לגרח"ד הלוי (פרק רי"ז סעי' ט', עמ' רנ"ח).

יש שכתבו, דמה שאין מדקדקים בזה"ז להתענות שום קטן בשנת הי"ב (והיינו לאחר שמלאו לו י"א שנה), משום שבזה"ז ירדה חולשה לעולם (וכדלעיל), ומן הסתם כל קטן אינו נחשב כבריא לענין זה, אא"כ ידוע שהוא בריא וחזק לסבול. ויש שכתבו הטעם, משום דהכל לומדים, והוי כחולים (ראה ב"ח, מ"א סק"ב, מ"ב סק"ט וכה"ח סקי"ז). וכתב המ"ב שם, שמדברי הא"ר משמע, שאפי' בשנת י"ג (היינו לאחר שמלאו לו י"ב שנה), אין נוהגין להתענות כל זמן שלא השלים שנת י"ג. וכה"ח (בסקי"ז) כתב בשם הדגמ"ר, שדוקא כחוש לא יתענה טרם שהשלים י"ג שנה, דסמכינן במקרה זה על הפוס' דליכא השלמה מדרבנן כלל.

[25]כה. כ"כ מרן (בסי' תרט"ז סעי' ב'), שהרי הם כגדולים לכל המצוות. וראה בהערה הבאה.

מי שמלאו לו י"ג שנה ויום א' ביו"כ, כתב במט"א (סי' תרט"ז) שחייב להתענות מה"ת גם בזמן ביה"ש שבכניסת יוה"כ. הב"ד מנח"י (ח"ח סי' נ"ז).

מי שמלאו לו י"ג שנה ויום א' ביוה"כ, אי חייב מדאו' גם בתוספת יוה"כ. ראה במנ"ח (מצוה שי"ג סק"ט) שכתב שנראה שפטור הוא מלהתענות מבעו"י בתוספת יוה"כ להשיטות דלא בעינן מעל"ע, דכיון שלא נשלם עדיין הי"ג שנה אינו חייב מדאו' בתוספת שלפניו (ראה עוד מנח"י ח"ו סי' נ"ט, וח"ח סי' נ"ז סק"ב). מי שמלאו לו י"ג שנה במוצאי יו"כ, האם חייב בתוספת יוה"כ לאחר צה"כ ביוה"כ. כתב החת"ס בתשובותיו (חאו"ח סי' קע"ב) דאינו חייב מה"ת בתוספת של מוצאי יוה"כ. והמנ"ח (מצוה שי"ג סק"ט) הסתפק בזה, וכתב דמי נימא כיון שחייב אז בכל המצוות חייב ג"כ בתוספת זו, או דילמא דהתורה לא חייבה התוספת אא"כ חייב בעיקר, אך אם אינו חייב בעיקר אינו חייב גם בתוספת. ונשאר בצ"ע. והב"ד במנח"י (ח"ו סי' נ"ט) ויצא להצדיק את ד' המנ"ח. וכתב, שאכן תלוי הדבר אי מצות תוספת יוה"כ הינה מצוה בפ"ע, דאז אף שפטור הוא ביוה"כ עצמו מדאו', מ"מ חייב בתוספת (וכתב שם שלרמב"ם אכן הוי מצוה בפ"ע). או נימא דהוי רק המשך ממצות יוה"כ, ואז כיון שאינו חייב בהעיקר אינו חייב בתוספת. עיי"ש.

הטעם שנערה חייבת במצוות כבר מגיל י"ב שנה ויום א' והנער מגיל י"ג, כתב רש"י בכתובות (דף נ'), לפי שהתינוקת ממהרת להביא כח, שאינה מתשת כח בלימוד תורה. ע"כ. והיינו טעם כללי לחייב בכל המצוות. והרמב"ם בפיהמ"ש (יומא פ"ח) כתב שהנקבות חייבות מדאו' כבר מגיל י"ב, ושלא כזכרים מגיל י"ג, כיון ש"הנקבות סובלות התענית יותר מהזכרים, לפי שמזג הזכרים חם והנמס מגוף יותר". ע"כ. וראה שו"ת מנח"י (ח"ח סי' נ"ה) שתמה מדוע צריך טעם פרטי להתענות, שהרי הדין הוא בכל התורה, וכדפרש"י.

[26]כו. כ"כ מרן (בסי' תרט"ז סעי' ב'). והוסיף, שאם הביאו ב' שערות, חייבים הם מדאו'. ואם לא הביאו, חיובם רק מד"ס. ע"כ. והא דלא חיישינן שנשרו השערות (כשאינן נראות), וא"כ יתחייב מדאו' שהרי כבר מלאו לו י"ג שנה, ויש בזה חשש דאו', תירצו הפוס' שמלאו לו י"ג דוקא ביוה"כ, ובדקוהו כל היום ולא הביא סימנים (ב"י. מ"ב סקי"א וכה"ח סקי"ט. וראה ביחו"ד ח"ב סי' ע"ב, בהערה דף ר"ס-רס"א, שהאריך בכך).

וכתב הרמ"א (בסעי' ב') שנער בן י"ג, או נערה בת י"ב, אף שאין להם שערות, ואפי' כחושים, חייבים להשלים. דחיישינן שמא נשרו השערות. וכתבו האחרו', שזאת אע"פ שהיקל הרמ"א מבן י"א כחוש לענין השלמה (מ"ב סקי"ב, כה"ח סק"כ). ודברי הרמ"א לא קאי אדברי מרן, אלא הרמ"א כתב לענין מי שמלאו לו י"ג שנה קודם יוה"כ, או שמלאו לו ביוה"כ אך לא בדקוהו (מ"ב וכה"ח שם. וראה ילקו"י עמ' צ"ג סעי' ב'). ומ"מ אם הוא כחוש, ויש לחוש שיסתכן, יש לשאול רופא, כמו שכתוב בסי' תרי"ח (כה"ח סקכ"ב בשם המט"א). וראה עוד בענין זה בשו"ת מנח"י (ח"י סי' י"ז).

הא דבן י"ג ובת י"ב חייבים להתענות, אף כשאין נראים הסימנים, הוא דוקא ביוה"כ, דחיובו מדאו'. אך שאר תעניות שחיובן מדרבנן, פטורים, אא"כ הביאו סימנים (מ"א, מ"ב סקי"ג, כה"ח סקכ"א וש"א). ונראה שהוא דוקא לפי הירו' דס"ל דד"ק אינם כד"ת. אך לפי תל"ד דד"ק כד"ת (כ"כ בבאור הגר"א רס"י תרפ"ו. וראה בר"ן על הרי"ף, במס' מגילה דף ב' ברי"ף, ד"ה ולענין עיירות המסופקות, ובטו"א שם מגילה דף ה'), והרי ד' תעניות חיובן מד"ק (ואמנם גם ע"כ יש מחלוקת. ראה מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' פורים פרק ג' הערה ה' בשם הגר"מ אליהו שליט"א, ובמקראי קודש הל' שלש תעניות הערה ה') הרי שיש להחמיר גם בהן. ולכאו' קשה, מדוע כתב המ"ב ששאר תעניות הוי מדרבנן, הרי כתב הוא עצמו (ברס"י תקמ"ט) שחיוב ד' תעניות הוי מדברי הנביאים, עפ"י הפס' בזכריה. ובאמת שהמ"א (בסק"ג) לא כתב בהדיא ששאר תעניות הן מדרבנן, אלא שהלבושי שרד על המ"א כתב דבשאר תעניות הוי ספיקא דרבנן. ושמא כיון דמעיקרא תלוי הדבר אם קבלו עליהם ישראל תעניות אלה (כדאיתא בגמ' רה"ש דף י"ח), כיון שבזה"ז אין מצוי גזרות עכו"ם על ישראל (ראה מ"ב רס"י תק"נ), לכן הוי ספיקא דרבנן.

כתב הגר"מ פיינשטיין באג"מ (חאו"ח ח"א סי' קע"ו), דמי שהוא גדול רק מכח חזקה דרבא (והיינו שאין לו סימני ב"ש, אף שהגיע לכלל שנים, בן י"ג שנים ויום א' לבן ובת י"ב שנים ויום א' לבת), כיון שאינו ודאי דהא אין סומכים ע"ז בדאו', יש לחשבו כס"ס. ואף אם לא נחשיב כס"ס גמור, משום דחזקה דרבא עדיפא מספק, עכ"פ יש להתיר לו לשתות ביוה"כ עם הפסק קטן כדי שתיית רביעית בין השתיות כששותה פחות מכדי לוגמיו בכל שתיה. וטעמו, משום דלרמב"ם רק כדי שתיית רביעית מצטרפים. ואף שהרה"מ הביא שיטה הסוברת דגם בשתיה הוי בכא"פ, לדעתו העיקר כרמב"ם (וחיזק דבריו, שאף הר"ן ביומא כתב שרק כחומרא צריך לחוש להא דכריתות, והביא תוספ' מפורשת כרמב"ם, והרה"מ מתרץ הא דכריתות).

בת ספק בת י"ב או בת י"א והיא חולה, גם בזה צידד להקל באג"מ שם שתשתה מה שצריכה אך בהפסק קטן של כדי שתיית רביעית בין כל שתיה, ותשתה בכל פעם רק פחות מכדי לוגמה. והוא מהטעם הנ"ל. והוסיף, דהוא משום ס"ס. ספק הלכה כרמב"ם, ואף אם הלכה כהרה"מ שהוא בכא"פ, שמא היא קטנה והוא ס"ס המתהפך.

מי שנולד בביה"ש של מוצאי יוה"כ, חייב להתענות ביוה"כ (כה"ח סקכ"א. ועיי"ש מה שהוסיף פרטי דינים בכך, בשם המט"א).

הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי, שאצל יהודי גרמניה היה מנהג שאין לו מקור בפוס', והוא ששלושה צומות לפני בר המצוה צריך הנער לצום. לכן ילד שנולד ב-ה' בתשרי, היו נוהגים שהוא מתענה כל יום התענית ב-י"ז בתמוז, ט' באב וצו"ג. ומשאמרתי שכנראה הטעם לכך כדי לבודקו אם מסוגל הוא לצום, אמר הגר"א נבנצל שמ"מ אין לכך מקור בפוס'. עכת"ד.

[27]כז. כן מבואר בתשו' הרמ"ע מפאנו (סי' קי"א). וכ"כ רבי משה כלפון בעל שו"ת שואל ונשאל, וז"ל (בח"ד עמ' כ"ו): ומידי דברי ראיתי להרמ"ע בתשו' הנז' שהזהיר מאד לשית עין פקוחה גם ביוה"כ על תינוק המשלים, דחמירא סכנתא וגו'. ולא אכחד, דזכורני דבדידי הוה עובדא, כמדומה לי שנה ראשונה שהתעניתי ביוה"כ, שקרוב לזמן תפלת המנחה צמאתי מאד ולשוני כמעט דבק לחכי בצמא. והייתי מצטער מאד וכמעט התעלפתי. ובטורח רב הוליכוני לביתי, כמדומני בלא תפלת מנחה ונעילה, והייתי בבית מצפה לתשועת ה' עד צאת יוה"כ. ולולא חסדיו ב"ה כמעט נסתכנתי. ואם היו המשגיחים ע"ז בבה"כ יודעים מדברי הרמ"ע הנז' ורוב ההזהרה שהזהיר, היו מתירים לי לשתות לפחות פחות פחות מכשיעור, כי בלי ספק לא חל עלי אז רק חיוב חינוך ולא חיוב גמור מדאורייתא. ויש פנים לפי רוב הצער והמצב הרשום כעת אצלי לנגדי, דיש לחוש לסכנה ולהתיר גם דהחיוב דאורייתא דוחי בהם אמר רחמנא. אך מן השמים ריחמו עלי ולא נתנוני לשחת, ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב. וכתבתי זה לזכרון לכל מורי ההוראה ולאבות ולראשי העדה וראשי בתי הכנסיות להשגיח בעין חודרת ופקוחה על כל דברי הרמ"ע הנז' וכאמור. עכל"ק.

כך כתב הגאון הגדול, חסידא קדישא ופרישא, סבא דמשפטים, הגאון הגדול רבי משה הכהן כלפון, שהיה ראש רבני ג'רבה ואגפיה (שהשאיר אחריו כשלושים חיבורים בכל מקצועות התורה). ומה היה גדול החסרון וההפסד אילו אכן היה נפטר באותה עת בשל ההזנחה וחוסר ההשגחה עליו בהיותו נער צעיר לימים. ודי לקרוא את דבריו אלה כדי להבין את חומרת הדבר.

וכן שמעתי בענין זה מהגר"ע יוסף שליט"א, שבמיוחד צריכים ההורים להזהר, ולפקוח עין על ילדיהם בשנים הראשונות שהם מתענים עד סוף יוה"כ. עכת"ד. ועל כן חובה קדושה על כל אב שבנו בשנותיו הראשונות לתענית (ולא רק בשנה הראשונה), שיקח את בנו בסמוך אליו בעת התפילה (ואף יניח בסמוך אליו בקבוק מים צוננים), כדי שישגיח עליו בעת התפילה, וישאל אותו מדי פעם (ואפי' ברמיזה) מה מצבו. ובפרט ישים לב שאין עיניו כהות, והיינו שאינו רואה כעין חושך בעיניו (וכן ראיתי בעצמי נער שהתמוטט בעת תפילת מנחה ביום הכיפורים, ומיד טפלו בו, והחזירוהו לביתו שינוח). ישמע חכם ויוסף לקח.

[28]כח. מט"א. מ"ב (סי' תרי"ח סקכ"ח) וכה"ח (ס"ק ס"א).

[29]כט. עיקר דין זה כתבו מרן (בסי' תרט"ז סעי' א'), וז"ל: התינוקות מותרים בכל אלו חוץ מבנעילת הסנדל. ועוד כתב (בסעי' ב'): קטן (הבריא) בן תשע שנים שלימות... מחנכין אותו לשעות. וכתב הרמ"א (באותו מקום): וכל מקום שמחנכין אותו באכילה כן מחנכין אותו ברחיצה וסיכה. עכ"ל. והוא עפי"ד הטור. וראה במ"ב (סי' שמ"ג סק"ג) שכתב בשם הגר"א בהסבר דברי הרמ"א שם, שבאמת פעמים שאין צריך להפריש את הקטן מאיסור דרבנן, ומותר ליתן לו אף לכתחי', כשצריך לכך, וכגון רחיצה וסיכה ביוה"כ. ע"כ (ומשמע דס"ל דאיסורם מדרבנן).

וטעם ההיתר, שלא גזרו על הקטנים כיון שזה מועיל לגדילתם (עפי"ד אביי בגמ' יומא דף ע"ח ע"ב. מ"ב סק"ב).

וילדים הגדולים מגיל תשע שנים אסורים מדינא בסיכה וברחיצה במשך כל יוה"כ, ולא שייך בזה חינוך לשעות (מט"א. מ"ב סק"י וכה"ח סקי"ח). וזה כדעת העיטור, שב"ל, המאירי והטור, דס"ל ששייך דין חינוך לקטנים גם ברחיצה וסיכה. אך לר"ן א"צ כלל לחנכם ברחיצה וסיכה [וראה במאירי בחיבור התשובה (עמ' ת"ק), ובמאירי ביומא (דף ע"ח ע"ב). עיי"ש. וראה עוד בב"י (סי' תרט"ז), באור הגר"א ובה"ל (סי' תרט"ז ד"ה "וכל מקום"), וכה"ח (סקי"ח)].

ויש לדעת, שכל זה הוא מצד הקטנים עצמם. אך מצד הגדול, אי שרי לרוחצם ביוה"כ, כתב מרן בב"י, שאסור לישראל גדול לרחוץ ולסוך את הקטנים ביוה"כ [והב"ד המ"א (בסי' תרט"ז סק"א), הלבוש וכה"ח (סק"ג)]. והטעם, כיון שהגדול נהנה מכך. והוסיף המ"א, שלפי"ז יש להעמיד דברי הגמ' (שם ביומא), דמותרים בכך הקטנים לכתחילה, היינו שהגדול יוצק להם מים בכלי והם רוחצים עצמם (והב"ד כה"ח סק"ג). והב"ח כתב, שמותר לגדול אף לרוחצם ולסוכם ממש בידיו, ובלבד שמי הרחיצה חוממו לפני יוה"כ. וע"י עכו"ם מותר להחם להם מים [והב"ד המ"א (סק"א), מ"ב (סק"א) וכה"ח (סק"ג). והוסיף המ"א עפ"י הגמ' בעירובין (דף ס"ח), דמ"מ אסור לומר לגוי להחם. והב"ד המ"ב (סק"ג) וכה"ח (שם)]. והקשה ע"כ המ"א (שם), והסיק שבאמת כל דבר שהוא משום עינוי לא גזרו בקטן, ולכן מותר גדול לרוחצם בצונן ולסוכם בידים, אך רחיצה בחמין שאסורה אפי' בשבת (כמבואר בסי' שכ"ו סעי' א') אף בתינוק אסור, ולא הותר אלא ע"י עכו"ם, וכמש"כ בסי' שכ"ח (סוף סעי' י"ז).

והרמ"א (בסי' תרט"ז סעי' א') כתב, דמותר לומר לעכו"ם לרחצן ולסוכן. ע"כ. והמ"ב (בסק"ג) כתב, דהדין כן אפי' במים שהוחמו ע"י הגוי ביוה"כ, ושכ"כ הגמי"י בשם רבינו יהודא, ושכ"כ הטור. והטעם, דסתם תינוק הוי כחולה אצל חמין. והוסיף, שמ"מ אסור לומר לגוי לחממן (עפ"י המ"א הנ"ל). והטעם שכתבנו כ"ז בהערות, כיון שממילא כתבו הפוס' את מה שכתבנו בסוף הסעיף, ולקמן בהערה ל"ב.

[30]ל. מ"א (סק"א), מ"ב (סק"ג). וראה בלבוש (בסימן תרט"ז) מש"כ בענין זה. וכשאסור, אפי' ע"י גוי אסור (מ"ב שם), שהרי האיסור הוא מצד הקטנים, ולא מצד הרוחץ.

[31]לא. כך העלה המ"א (סק"א), וכנ"ל (בהערה כ"ט). וכ"כ המ"ב (סק"א), והוסיף, וכתב שכ"כ המאמ"ר, וכ"מ מהגר"א. והטעם לכך, לא מדין עינוי, אלא מדין איסור רחיצה בשבת, וכמש"כ (בהערה כ"ט) בשם המ"א. והא דאסור לרחוץ הקטנים בחמין, הוא אפי' אם הוחמו מבעו"י. ומ"מ בצוננים שרי לרוחצם (מ"ב סק"א).

מה שכתבנו שלא ירחצו אפי' את רוב הגוף, אמנם מרן (בסי' שכ"ו סעי' א') כתב לאסור רחיצת כל הגוף, אך האחרונים כתבו דה"ה רוב הגוף (מ"ב שם סק"ב, כה"ח סק"ב וש"א). וראה מ"ב (סי' תקי"א סקי"ח).

[32]לב. מה שכתבנו שכתבו הפוס' שבדורות אלה אין לרחוץ ולסוך הקטנים, כ"כ המ"א (סי' תרי"ח) בשם הלבוש, והוסיף שכ"מ מהשו"ע (סי' של"א, עיי"ש בסעי' ט'), וכ"כ הא"ר, הח"א, הגר"ז, המ"ב (סק"ג), כה"ח (ס"ק ג' וי"ח), שש"כ (מהדו"ק פרק ל"ב סעי' מ"ב) וש"א. ואפי' ע"י עכו"ם אין לרוחצם (הלבוש והאחרונים הנ"ל). ושאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א בענין זה, ואף הוא אמר לי שאין לרחוץ ולסוך את הקטנים ביוה"כ, ורק אם התלכלכו יכולים הם לרחוץ את מקום הלכלוך. והיינו שדינם שווה לדין גדול בענין זה של רחיצה וסיכה. והוסיף, שהדין כן אף בילדים קטנים ותינוקות. ובתשובה לשאלתי אמר, שמ"מ מותר לרחוץ תינוק מצואתו שהתלכלך ממנה, אך אגב זאת הוסיף ואמר, שיש להזהר בכך מאיסור סחיטה. עכת"ד.

[33]לג. מרן (בסי' תרט"ז סעי' א') כתב, שאף התינוקות אסורים בנעילת הסנדל, כיון שאין חוששין לכך אם לא ינעלו. ע"כ. והיינו שאין זה עינוי להם, לאפוקי מאכילה, שתיה, רחיצה וסיכה, שמועילים הם לגידול הילד (גמ' יומא דף ע"ח ע"ב, ב"י, מ"ב סק"ב).

ובענין הגיל ממנו נאסרים הקטנים בנעילת מנעלי עור ביוה"כ. בגמ' יומא (דע"ח ע"ב) איתא: ת"ר: תינוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל. ומבואר שם, שכשסכין את התינוק ורוחצים אותו הריהו רבה וגודל, אך בנעילת הסנדל שאינם גדלים בשל כך גזרו בהם חכמים. ולכאו' משמע שכ"ה בכל קטן. ובלשון הגמ' כתב גם הרמב"ם (פ"ג משביתת העשור ה"ז). ומדברי מרן (בסי' תרט"ז סעיפים א' וב') משמע, שקטן אף שהוא צעיר מגיל תשע שנים, חל עליו איסור זה. אך לא כתב בהדיא ממתי חל האיסור. ומ"מ מה שכתב שהתינוקות אסורים בכך, נראה שלאו דוקא תינוקות, אלא דנקט לשון הברייתא ביומא (דף ע"ח ע"ב). ומוכח מהמשנה ביומא (דף פ"ב ע"ב), שתינוקות היינו קטנים, כל עוד שלא הגיעו לגיל י"ג שנה לבן, וי"ב שנה לבת.

ומה שכתבנו שי"א שהוא מגיל שכבר מתחילים הם ללכת, הוא עפ"י מה שאמר לי הגר"מ אליהו שליט"א בענין זה, שמגיל שאפשר להנעיל לקטן זה נעלים חל עליו איסור נעילת נעלי עור ביוה"כ. ושאלתיו, דא"כ אסורים כל הקטנים בכך. ואמר לי, שמ"מ תינוקות פטורים. וכעבור זמן שאלתיו שוב, ואמר לי שמעת שהקטנים מתחילים ללכת (שאז מנעילים להם נעלים) חל איסור זה עליהם, ואין לכך גיל קבוע. אלא שהוסיף, שאם הם קטנים כ"כ, כך שאין בנמצא נעלים המתאימות לגודל רגלם, אלא רק נעלי עור, מותרים הם לנועלם. ובתשובה נוספת לשאלתי אמר, שאין דין זה תלוי אם הקטנים מבינים איסור זה. אלא אף שאינם מבינים, חל איסור זה עליהם. עכת"ד. וראה בשש"כ (מהדו"ק, פל"ב בסעי' ט"ז) שכתב, שדרגות שונות יש בחינוך הילד לקיום מצוות עשה, והן תלויות בגילו ובהבנתו של הילד (עיי"ש בהערה מ"ג). ושם (בסעיף מ"ב) כתב, שכיון שמצות עינוי ביוה"כ אינה אלא מצות עשה, ואין האב חייב לחנך את בנו במצוות עשה לפני שיגיע לגיל שבו יהא מסוגל להבין מענין המצוה, מותר לו לקטן שעדיין לא הגיע לגיל זה, לנעול נעלי עור, ומותר גם לגדול להנעילן לו. ורק מגיל שש או שבע יש לחנך את הקטן שלא לנעול נעלי עור ביום הכיפורים. ע"כ (ובענין מש"כ שאיסור נעילת המנעל ביוה"כ הינו מצוות עשה, ראה עוד בתחילת פרק ז', ובהערות שם. ואכמ"ל). וראה עוד כאן בנספחים (נספח ט' תשובה ג'), במכתב הגר"ח קנייבסקי שליט"א שכתב לנו, שבגמ' משמע לכאורה דבכל קטן שייך דין זה של איסור נעילת נעלי עור (הובא בס"ד גם בספרנו מקו"ד הל' חנוכה נספח ד', והל' ליל הסדר נספח ד'). וראה לקמן גם דעת הגר"ש דבליצקי והגרי"י זילברשטיין שליט"א.

ומה שכתבנו שי"א דהו"ד מגיל שש או שבע שנים, כ"כ בספר שש"כ, וכנ"ל. וראה לקמן דעת הגר"ש דבליצקי והגר"י זילברשטיין שליט"א.

ומה שכתבנו שיש מי שאומר שד"ז שייך מגיל תשע או עשר שנים, זו דעת הגר"ש משאש זצ"ל, רבה של ירושלים ת"ו, וכמש"כ במכתבו אלינו כאן בנספחים.

וראה עוד כאן בנספחים, שלדעת הגר"ש דבליצקי שליט"א (בעהמח"ס זה השלחן ועו"ס) שכתב שאסור לגדול להנעיל נעלי עור בידיו לשום קטן וקטנה, אא"כ דרוש הדבר להתפתחות הקטן. וקטן שנעל נעלי עור בעצמו, אין מוחין בידו. ומגיל חינוך עד בר מצוה אסור לגדול להנעיל לקטן נעלי עור אף אם הדבר עוזר להתפתחותו, וקטן שעשה זאת מעצמו על אביו למחות בידיו. עכת"ד (הבאנו דבריו במקו"ד הל' ליל הסדר נספח י"א). וכעין דברים אלה אמר לי הגרי"י זילברשטיין שליט"א, רבה של שכונת רמת אלחנן בבני ברק, שאמנם מדין ספי ליה בידים, אסור ד"ז כבר מגיל שהקטן מתחיל לנעול נעלים (והוסיף, שכן י"ל גבי מניקה ביוה"כ, שתניק את הוולד ביוה"כ רק כדי חייו. ואם יש ספק, הריהי צריכה להניקו אף יותר, מדין ספק פיקו"נ. וראה ע"כ לעיל בפרקנו בהערה ד' בשם המנ"ח). אך אם הקטן נועל את הנעלים בעצמו, אין להפרישו מכך עד גיל חינוך, והיינו עד גיל שש - שבע שנים. אך לאחר גיל חינוך, אף אם הילד נועל בעצמו את מנעליו, יש למונעו מלנעול אותם. עכת"ד.

וראה עוד בקובץ תורת המועדים לרה"ג דוד יוסף שליט"א (סי' י"ג הערה י'), מש"כ בשם הזר"א.

[34]לד. שאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א מה דין קטן שאסור בנעילת הסנדל, ונעל זאת בעצמו. וענה לי, שיש למחות בו. ושאלתיו, אם בכ"ז אין הקטן חולצם, האם על אביו להפרישו מכך ולחולצן ממנו. וענה לי, שאין אביו צריך לחולצם. עכת"ד. וראה בהערה הקודמת את דעת הגר"ש דבליצקי והגרי"י זילברשטיין שליט"א. וראה במאירי ליומא (דף ע"ח ע"ב), ובחיבור התשובה, מש"כ בענין זה. וראה עוד בשו"ע, ברמ"א ובנו"כ (בסי' שמ"ג). ובשו"ת שבט הלוי (חיו"ד סי' י"ט וכ'), ונראה שבני"ד תלוי הדבר בעיקר במחלו' הפוס' אי איסור נעילת הסנדל לגדולים הינו אסור מדאו' או מדרבנן, וכנ"ל (בפ"ז סעי' ו').