פרק ו: שימוש בשבת במכשיר אינפוזיה חשמלי.

הענפים:

1: קיצור דיני חולה שיש בו סכנה ושאין בו סכנה.

2: תפקיד האינפוזיה החשמלית, ואיסור חיבור כל אינפוזיה לוריד בשבת.

3. דעת הפוסקים לגבי ניתוק וחיבור האינפוזיה החשמלית לצרכים השונים.

4. ניתוק האינפוזיה מהחשמל וחיבורה, לצורך רפואת החולה.

5. ניתוק האינפוזיה וחיבורה - לצרכים נוספים.

6. המשך הנ"ל - המותר לנתק את האינפוזיה כשיודע שיצטרך אח"כ לחברה.

7. המסקנה לאור הנ"ל.

8. הסרת אינפוזיה בשבת מהנפטר.

ענף 1: קיצור דיני חולה שיש בו סכנה ושאין בו סכנה:

בס"ד ראשית נקדים הקדמה קצרה: למרות שכתבנו בהקדמה, וכן דרכנו, שבמכשירים חשמליים המשמשים לבטחון או לרפואה איננו מפרטים את דיניהם כיון שתלוי הדבר במציאות, ואין ללמוד ממציאות אחת לחברתה, מ"מ בס"ד ראינו צורך לפרט את עקרונות השימוש בשבת במכשירים הללו לצרכים רפואיים, ואידך זיל גמור לגבי כל מקרה לגופו.

חולה שיש בו סכנה:

מצד איסורי שבת מותר לעשות לו כל דבר ואפי' מלאכה שאיסורה מדאו' בשבת, כל שהוא לצורך רפואתו (שו"ע סי' שכ"ח סעי' ב',ז',ט',י',י"ד ובעוד דוכתי, וכמבואר בש"ס ובראשו'. ודוגמאות לכך ר' בשש"כ פל"ב סעי' י"ח, כ"א, נ"ז, ע"ב, פ"א ופ"ג). ואפי' כשיש רק ספק סכנה הדין כן (מ"ב שם סקי"ז בשם חידושי רע"א), ואפי' רק שמא יגבר עליו החולי ויסתכן נמי שרי [מ"ב שם. ור' בשש"כ (פל"ב הערה ב' וס"א) מה נקרא ספק סכנה, והביא בשם החזו"א "דלא מיקרי ספק פיקו"נ בדברים העתידיים, שבהווה אין להם כל זכר". ובאמת הפוס' דנו רבות גבי מציאות של "אין החולה לפנינו", והסכנה עדיין איננה אלא היא עתידית ואינה ודאית. שכ' רבינו ירוחם (בשם "יש מי שכתב") שאע"פ שיכול לבוא לידי סכנה בעתיד, מ"מ מחללים שבת רק באיסורי שבות ולא באיסורי דאו'. הנוב"י (מהדו' תנינא יו"ד סי' ר"י) אסר ניתוחי מתים משום ניוול המת, לצורך לימוד רפואה, ואף לא לעשות לצורך כך איסורי דרבנן (וצ"ע אי פליג ארבינו ירוחם. וע"כ דיבר החזו"א הנזכר לעיל. ר' חזו"א אהלות סי' כ"ב סקל"ב). וע"ע בשו"ת רע"א (ח"א סי' ס' בהגה), שו"ת חת"ס (יו"ד סי' של"ו), שו"ת בנין ציון (סי' קל"ז), שו"ת צי"א (ח"ח סי' ט"ו עמ' צ'-צ"ה), אג"מ (חאו"ח ח"ד סי' פ' עמ' קנ"ט), בצומת - התורה והמדינה (ח"ג עמ' 7, דברי הגרי"א הרצוג זצ"ל), בשו"ת עמוד הימיני (סי' י"ז, שהגר"ש ישראלי זצ"ל חלק ע"ד הגריא"ה הנ"ל), שו"ת אול"צ (ח"ב פל"ו ס"ב) ושו"ת במראה הבזק (ח"ה סי' מ"ה, עמ' 104-105). וע"ע בשש"כ (פל"ב הערה פ"ג), ומה שכתבנו בס"ד לקמן במיל' (פ"ז אמצע ענף 4), ובספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (פרק ט' הערה ח')]. ואפי' מאריך חייו של החולה שיב"ס רק בחיי שעה, שרי (מרן סי' שכ"ט ס"ד, ובבה"ל שם ד"ה "אלא". שש"כ פל"ב ס"ב). ואפי' אם איבריו רק יתחזקו אין להמנע מאיסור (בה"ל סי' שכ"ח ס"ד סוד"ה "כל שרגילים" בשם המאירי).

ובענין עשיית פעולות שאינן חלק מהטיפול הישיר של החולה שיב"ס ואין בהן צורך לעצם ההצלה מהסכנה (אף שהן נעשות כחלק מהשיגרה), הרי זו מחלו' ראשו'. ר' ע"כ לקמן (באמצע ענף 4 בפרקנו).

ועוד נחלקו הפוס' אם כשעושים איסור לצורך חולה שיב"ס, האם צריך להשתדל לעשות את האיסור הקל יותר - אם הדבר לא יגרום לדיחוי או איחור בהצלתו, וכגון לעשות ע"י גוי או בישראל בשינוי. שלד' הרמב"ם (פ"ב משבת ה"ג) ומרן (סי' שכ"ח סי"ב) א"צ להשתדל לעשות זאת באופן החמור פחות (ור' בט"ז סק"ה שג"כ הסכים עם דעה זו, הן מצד שמא יתעצל הגוי והן מצד שמא אתה מכשילם לעתיד - שיראו הרואים שעושה ע"י גוי ויסברו שיש איסור לעשותו ע"י ישראל). ואילו הרמ"א (סי' שכ"ח סי"ב. והוא ד' הש"ג בשם הריא"ז) ס"ל שאם יעשה בלא דיחוי ובלא איחור יעשה ע"י שינוי, ואם יש גוי ויעשה בלא איחור, יעשה ע"י גוי. וכ"כ המ"ב (שם ססקי"ד וסקל"ה. ועיי"ש בסקל"ז שהב"ד הט"ז הנ"ל מבלי לחלוק עליו). וכ' החזו"א (סי' נ"ט סק"ב) שאף לרמ"א אין איסור אם ישראל יעשה החי"ש גם כשיש גוי. ומ"מ ברור שגם לרמ"א בדבר בהול אין מדקדקים (כ"מ מסי"ב, וכ"כ בסט"ז). וע"ע בס' רפואת השבת (לרה"ג מיכאל חזקיה שליט"א) שכתב הגר"ע יוסף שליט"א בהסכמתו, שיש לדעתו לתלות מחלו' זו במחלו' הראשו' אי שבת הותרה או דחויה אצל פיקו"נ.

מהי הגדרת חולה שיב"ס ר' בשש"כ (פל"ב סעי' י"א).

חולה שאין בו סכנה:

מהי הגדרת חולה שאיב"ס ר' בשש"כ (ר"פ ל"ג).

מותר לחלל שבת לצורך רפואתו רק באיסור דרבנן וכשעושהו בשינוי. וכשיש סכנת איבר עושה איסור דרבנן בלא שינוי [מרן (סי' שכ"ח סי"ז). מ"ב (סקנ"ז). ור' בטור, בב"י ובשו"ע שם שכ"ז תלוי במחלו' ראשו'. אמנם ר' בשש"כ (פל"ג הערה ט') בשם הצי"א, דלדעת הרופאים אין כמעט סכנת איבר שלא כרוכה בה גם סכנה לכל הגוף. וראה בשו"ת שבט מיהודה (אונטרמן. ח"ב סי' ל"ו), שלא רק החסרון באיבר מותר, אלא גם כשיש סכנה לאבדן חוש שהבורא עשה באדם, כחוש השמיעה וחוש הזכרון (והגר"א נבנצל שליט"א העיר: אבדן חוש הוא אבדן איבר, שאין האיבר מתפקד כראוי. עכ"ל). ועיי"ש בשו"ת שבט מיהודה שיש לצרף לסניף להקל גבי לקיחת תרופות בשבת, את הסברא שבזמננו לא שוחקין סממנים, עפי"ד כמה פוס'. עיי"ש]. ויש מתירים לעבור על איסור דאו' בשינוי לצורך חולה שאיב"ס [ר' שו"ע הגר"ז (סי' שכ"ח סי"ט), האג"ט (טוחן. סקי"ח), תהל"ד (סי' שכ"ח סכ"ב), קצוה"ש (סי' קל"ד סק"ד) ותוה"י (פט"ז הערה ב'). ור' בשעה"צ (סי' תצ"ו סק"ט) שחולק עליהם. ולכן כתב בתוה"י שם שיש להמנע מכך. ע"כ].

בענין טלטול מוקצה לצורך חולה שאיב"ס, ר' מ"ב (סי' שכ"ח סקנ"ח) ושעה"צ שם, כה"ח (סי' שכ"ח ס"ק קי"ד), חזו"א (או"ח סי' מ"ד סק"ה), לוי"ח (סי' פ"ו) ושו"ת צי"א (ח"ו סי' ו' ססק"א), מחלו' גדולה באחרו' בזה.

ע"כ מהצד הכללי. ובאשר לנידון האינפוזיה החשמלית:

ענף 2: תפקיד האינפוזיה החשמלית, ואיסור חיבור אינפוזיה לוריד בשבת:

ישנם חולים הצריכים לקבל עירוי עם תרופה, כאשר כמות התרופה ניתנת באופן מדויק ובזמן מדוד. לשם כך ניתן העירוי ע"י מכשיר המחובר לחשמל, כדי לווסת באופן מדויק כמות התרופה שהחולה יקבל במשך כל שעה [עפ"י רפואת השבת (חזקיה. פמ"ו סעי' נ"ג ונ"ד), ונשמת אברהם (ח"ד עמ' י"ט)].

בענין האיסור לעשות בשבת עירוי לוריד ע"י הכנסת המחט, (גם באינפוזיה שאינה חשמלית), נחלקו הפוס' אי הוי איסור דאו' או לא. וגם הסוברים דהוי דאו' נחלקו אי חייב משום איסור דישה או חובל [ר' מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ט הערות קע"א-קע"ב) עפ"י בה"ל (סי' שט"ז ס"ח ד"ה "והחובל"), שש"כ (פל"ב הערה קנ"א), צי"א (ח"ח עמ' קל"ז, ח"ט עמ' ע"ז וקכ"ז, ח"י עמ' ק"ה וחי"ג סי' מ"ה) ועוד פוס'. וע"ע באול"צ (ח"ב פל"ו סעי' כ'. ועי"ש גם בסי"ט), יבי"א (ח"ט סי' ק"ח ס"ק קע"ז), רפואת השבת (חזקיה, פכ"ו סעי' ט"ו-ט"ז ופמ"ו סנ"ג), נשמא"ב (ח"ה עמ' קס"ה) וש"פ].

ענף 3: דעת הפוסקים לגבי ניתוק וחיבור האינפוזיה החשמלית לצרכים השונים:

בס"ד נביא תחילה מש"כ הפוס' גבי ני"ד. נחלק בין ניתוק האינפוזיה ובין חיבורה. כמו כן יש לחלק בין חולה שיש בו סכנה לחולה שאין בו סכנה, וכן יש לחלק כשעושים כן לצרכים שונים, כגון: א. לצורך רפואי. ב. לצורך מצוה (כהליכה למנין). ג. לצורך כבוד הבריות (כהליכה לשירותים). ד. לצורך קל (כגון להקל על החולה שיצא לטייל, או שגמרו לתת לו את העירוי ומטעמי נוחות הוא מבקש להתנתק מהמכשיר. ומדובר במקרה שניתוק מהמכשיר כרוך בפעולה חשמלית). אם כי לצערנו הפוס' לא דיברו על כל המציאויות השונות (ועל כך ראה בענפים הבאים).

בענין ניתוק האינפוזיה:

מצד כבוד הבריות: כתב בנשמא"ב (ח"ד עמ' י"ט-כ', וח"ה עמ' רי"ז ספ"ג) שבשבת אסור לחולה לנתק מהחשמל את מכשיר העירוי החשמלי לצורך הליכה לשירותים, אלא יבקש שיביאו סיר למיטתו. ואם הוא מתבייש להשתמש בסיר, רשאי לבקש מגוי לנתק את המכשיר. ואם אין שם גוי וצריך הוא מאוד לעשות צרכיו, רשאי בשעה"ד כזו לנתק את המכשיר מהחשמל בשינוי, כגון בין שתי אצבעותיו או ע"י ב' ידיו, משום שלצורך כבוד הבריות שרי לעשות איסור דאו' בשינוי (כל זה בשם הגרי"י נויבירט שליט"א. והסיפא עפ"י שעה"צ סי' שכ"ב סקי"ב). ובחלק ה' (שם) כתב הנשמא"ב כל דין זה דוקא גבי חולה שיש בו סכנה.

ובענין הניתוק לצורך הליכה לתפילה במנין, כתב בנשמא"ב (בח"ד וח"ה שם) שאסור לעשות כן אפי' ע"י גוי. והוסיף (בח"ד) בשם הגריי"נ, שאם אין במכשיר נורה, עפי"ד הגרש"ז אוירבך יתכן שמותר ע"י גוי. עכת"ד. והב"ד בספר רפואת השבת (חזקיה, פמ"ו סנ"ו. ועיי"ש בסעי' נ"ג שכתב שעצם הכנסת מחט המזרק לוריד בשבת, לחשיב"ס שרי ע"י ישראל, ולחשאיב"ס רק ע"י גוי). וע"ע לקמן בסמוך.

אמנם אחר המחילה, יש להעיר קצת ע"ד הנשמא"ב הללו. ראשית, שבחלק ד' כתב דברים אלה גבי סתם חולה, והיינו גם גבי חשאיב"ס, ואילו בחלק ה' כתב דהו"ד גבי חולה שיש בו סכנה, ובפרט שבחלק ה' לא כתב מה הדין גבי חולה שאיב"ס, שגם הוא צריך למכשיר זה. וא"כ לשיטתו הקורא רק את ח"ד עלול אולי להכשל בדין גבי חולה שאיב"ס (ואמנם י"ל שמצד כבוד הבריות אין נ"מ בין חולה שאיב"ס לחשיב"ס. אך אז צ"ע מדוע בח"ה כתב ד"ז דוקא גבי חולה שיב"ס. וראה לקמן בסמוך). ועוד, דמש"כ שמשום כבוד הבריות שרי ע"י גוי, יש להזכיר שזו מחלו' האם כל איסור דרבנן שרי לצורך כבוד הבריות (כדלקמן בפרקנו ענף 5). ועוד, מש"כ להקל לצורך תפילה במנין, הול"ל את הכלל, והיינו שלצורך כל מצוה שרי שבות דשבות. ואע"ג דמצות תפילה במנין הינה מצוה שכיחה, מ"מ נראה שיש לכתוב את הכלל שממנו ילמדו גבי כל המצוות. ובכלל הרבה פעמים אינו מנמק את דבריו בנימוקים הלכתיים, ורבות הינהו כספר חתום (ר' למשל דבריו בני"ד בחלק ה' עמ' רי"ז - הכל עפ"י הגריי"נ שליט"א, מבלי אפי' לציין דשבות דשבות לצורך מצוה שרי, אלא הכל נפסק כאילו עפ"י האורים ותומים. ואפי' לא הזכיר שזה מבוסס על דבריו בחלק ד' עמ' כ'). ואם היה מנמק היינו יודעים שכ"ז אמור לא רק גבי תפילה במנין אלא גבי כל מצוה [כגון לצורך כיבוד הורים, למשל שהחולה יכין להם שתיה, ושאר גדרי מצוה זו כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' ר"מ). וזו מצוה הרבה יותר חשובה מתפילה במנין. ולא שאנו מזלזלים ח"ו במצות תפילה במנין, אך הרי ברור שכיבוד או"א שהוא מדאו' חמיר טפי. ומ"מ לאו כל אינשי דעלמא יודעים זאת. ואמנם העיר חכ"א שיש צדדים לומר ק"ו הפוך, משום שתפילה בציבור הינה מצוה דרבים, ואם נקל לחולה זה הוא עשוי להשלים להם מנין. ומצוה דרבים אפי' כשהיא דרבנן לעיתים דוחה מצוה דאו', כדאיתא בברכות (דמ"ז,ב') וברא"ש (שם סי' כ'). ובפרט שמצות כיבוד או"א ניתנת למחילה ולכן דיניה קלים יותר. ר' בענין זה בס' ביצחק יקרא (לגר"א נבנצל שליט"א. ח"א סי ל"ט). עכ"ד אותו חכם. ומ"מ יש לזכור את דברי מרן הגחיד"א שאף שבמצות כיבוד או"א מועילה מחילה, מ"מ נענש בידי שמים. ועוד נלע"ד שתמיד עדיף לכתוב את הכללים ורק אח"כ לפרט הפרטים, דלאו כו"ע ידעי מתי להכליל ומתי לא]. ובכלל מש"כ בנשמא"ב בחלק ה' שהדברים מותרים דוקא לחולה שיש בו סכנה, לא ידעתי מנ"מ בין חשיב"ס לחשאיב"ס לענין זה, הרי עסקינן כשרוצה לנתק לצורך מצוה (כתפילה) או מצד כבוד הבריות. ובזה דנים בכללי הפסיקה הרגילים של היתר שבות דשבות למצוה או שבות א' לצורך כבוד הבריות, ואין נ"מ בין סוגי החולים. ואם יש לחלק בין סוגי החולים זה דוקא גבי חיבור המכשיר לחשמל או ניתוקו לצורך רפואי, או כדי להפיס דעת חולה שיב"ס בצרכים מסויימים, כמבואר בשש"כ (פל"ב סעי' כ"ה וכ"ו), אך אין בזה נ"מ לענין מצוה וכבוד הבריות. ואם כן לא ברור מדוע כתב דברים אלה דוקא גבי חולה שיב"ס [וראה בשו"ת תרומת הגורן (סי' ע"ב, עמ' 171) שלמד מדברי הגמ' בשבת (דקכ"ח,ב') והרמב"ם (פ"ב משבת הי"א) גבי יולדת, שמותר לעשות איסור דאו' כדי להפיס דעתה, שבאמת כ"ה גבי כל חולה שיב"ס. וע"ע בבה"ל (סי' רע"ח ד"ה "לכבות") ושש"כ (שם, ובהערה ק"ז)]. והגר"א נבנצל שליט"א העיר: יש חילוק בין חשיב"ס לשאב"ס, שבראשון אצטרך להתיר אח"כ גם חלול שבת לצורך ההתחברות משא"כ בשני. עכ"ל. וראה ע"כ שאכן כתבנו ע"כ בהמשך פרק זה.

ועוד לא זכיתי להבין מש"כ בנשמא"ב (ח"ד שם) בשם הגריי"נ שליט"א להתיר לכבות האינפוזיה ע"י גוי לצורך תפילה דוקא כשאין נורה. וק"ק לי ע"כ, הרי גם אם יש נורה, ואפי' נורת להט שהדלקתה אסורה מדאו' משום מבעיר, הרי מ"מ כיבויה אינו אסור אלא מדרבנן כדין כיבוי גחלת של מתכת (כמש"כ מרן בסס"י של"ד), וא"כ ע"י גוי הוי שבות דשבות לצורך מצות תפילה, ומדוע רצה לחלק שם בין אם יש נורה אם לאו [וזה קשה בין אם פוסק כבי"צ ובין אם פוסק כחזו"א. דלבי"צ אם יש נורה אז הכיבוי מותר ע"י גוי דהוי שבות דשבות למצוה, ואם אין נורה הרי שלא ברור כלל מהו איסור כיבוי המכשיר החשמלי, דהא אין מלאכה הפכית למוליד, וכמש"כ בס"ד בקדוש"ה (ח"א הערה ט' ענף 4, הערה ט"ז ענף 5, נספח א' תשו' א' ונספח ג' תשו' ה'), ולעיל (כאן במיל' פ"ד סוף ענף 6, ופ"ה ענף 8). וא"כ ע"י גוי ודאי שרי, ומסתבר שבלי גוי לא יקל הגריי"נ, עפ"י מכתבו בקדוש"ה ח"א. ולחזו"א בין כשיש נורת להט ובין כשאיננה, יש לומר שהכיבוי אסור מדאו' משום סותר, וכמש"כ החזו"א (או"ח סי' ל"ח סק"ב). וע"ע בקדוש"ה (ח"א הערה ט"ז ענף 6-7). וא"כ לא מהני הגוי לני"ד. ומה שיתווסף איסור אם יש שם נורת להט, ה"ז רק איסור דרבנן דכיבוי גש"מ. ובכלל הגריי"נ שליט"א אמר לי שהוא פוסק שאיסור הדלקת מכשיר חשמלי הינו דוקא משום מוליד ולא כחזו"א דהוי סותר. וא"כ לבי"צ לכאו' אין נ"מ אם ישנה נורה אם לאו, וכנ"ל. ושמא הגריי"נ שליט"א נטה להחמיר בני"ד, ולכן אע"ג שכשאין נורה לא ברור שיש איסור בכיבוי, מ"מ לא רצה להקל אלא ע"י גוי, ולמרות שזה לצורך מצוה, וזאת כדי שלא לפרוץ את חומת השבת. אך מה שהחמיר במקרה שיש נורה, זה באמת קשה, דסו"ס הוי שבות דשבות לצורך מצוה, ובפרט שאחת השבותים הינה ע"י גוי. וחכ"א אמר שאולי כוונת הגריי"נ שכיון שלאחר התפילה יצטרכו להדליק שוב את המכשיר עם נורת הלהט ה"ז איסור דאו' ולכן החמיר בכך טפי. עכ"ד. אך גם ע"כ קשה לענ"ד, דא"כ הול"ל טעם זה, שהרי יש מיקרים שלפי"ז יהיה מותר לנתק האינפוזיה, וכגון שהחולה הולך לביהכ"נ של בית החולים בשבת אחה"צ ונשאר שם עד לאחר ערבית דמוצ"ש, דאז אין בעיה לחבר שוב האינפוזיה].

גם מש"כ בנשמא"ב (בח"ד עמוד כ') בסו"ד בשם הגרשז"א, שכיון שהחזו"א מחייב (כנראה מישתעי בכיבוי מכשיר חשמלי, ומשום סותר) לכן הגרשז"א אינו רוצה להתיר - לא ברור על מה זה קאי - האם על ניתוק לצורך מצוה כתפילה או לצורך כבוד הבריות (אמנם משמע שם שמדובר על כל צורך שהוא). ובפרט קשה לי מדוע לא התייחס בנשמא"ב, הן בח"ד והן בח"ה, לבעיה שגם כשמותר לנתק מטעם כלשהו - כבוד הבריות, מצוה וכדו', הן ע"י גוי, בשינוי או באופן אחר, מ"מ יש בעיה לעשות בשבת דבר בהיתר אם עי"כ הוא מכניס עצמו למצב שאח"כ יצטרך לחלל שבת בגלל פיקו"נ (דיון על כך ראה לקמן בפרקנו בענף 6). והרי בני"ד זה מה שקורה במציאות. וצ"ע מדוע לא התייחס לכך, ובפרט שלא ברור שהגרשז"א זצ"ל היקל בזה (כדלקמן בענף 6 עפ"י הגרשז"א).

בענין חיבור האינפוזיה:

כתב בנשמא"ב (ח"ה עמ' רי"ז) שחולה שיב"ס שניתקו לו את האינפוזיה ע"י גוי לצורך כבוד הבריות, הרי כשרוצה לחברה שוב יבקש מהגוי לחברה. ואם אין שם גוי, יחבר את האינפוזיה ע"י שינוי. עכת"ד. והיינו שפסק כרמ"א (בסי' שכ"ח סי"ב) שאף חולה שיב"ס צריך לכתחי' לעשות הכל בשינוי. וצ"ע מדוע לא הזכיר שלספרדים ההולכים עפ"י מרן (בסי' שכ"ח שם) א"צ לעשות בשינוי (והגר"א נבנצל שליט"א העיר: הנשמת אברהם שליט"א הוא תלמיד של השש"כ שליט"א, והשש"כ כתוב על פי פסקי הרמ"א. עכ"ל. מ"מ קשה לי מדוע הנשמא"ב לא כתב בריש ספרו שהספר מיועד רק לאשכנזים, וכמו שכתב רבו בריש ספר השש"כ). וגם לא זכיתי להבין מדוע השמיט דין חולה שאיב"ס (דגם חולה שאיב"ס לעיתים מקבל אינפוזיה).

עכת"ד ספר נשמא"ב. אמנם בכמה דברים לא זכיתי לירד לסוף דעתו, וכנ"ל.

ענף 4: ניתוק האינפוזיה מהחשמל וחיבורה, לצורך רפואת החולה (לפי עניות דעתנו):

גבי חולה שיש בו סכנה:

ניתוק: אם צריך לנתקה לצורך רפואת החולה, שרי, ובתנאי שאי אפשר לעשותה באופן אחר שאין בו איסור, או שניתן לעשות באופן אחר אך הזמן דחוק.

חיבור: אם צריך לחברה לצורך רפואי ואין אינפוזיה אחרת שאינה חשמלית, או שצריך מצד פיקו"נ או ספק פיקו"נ דוקא אינפוזיה זו, שרי לחברה.

ור' לעיל בסמוך אי בעי לעשות את החיבור והניתוק ע"י גוי, בשינוי וכדו', או שעושה כדרכו. ואין נ"מ בזה בין שיטת החזו"א (שסגירת מעגל חשמלי הוי בונה מדאו') לשיטת הבי"צ (דהוי רק מוליד מדרבנן), דהא לרמ"א כל מה שיכולים לעשות באיסור קל יותר עושים (מ"ב סי' שכ"ח סקל"ה), ואין נ"מ אם התוצאה הינה איסור דאו' או דרבנן.

גבי חולה שאין בו סכנה:

ניתוק: כיון דשרי לעשות עבורו רק שבות בשינוי, הרי שלחזו"א לכאו' אסור לנתקה אפי' בשינוי, דהא מבואר בדבריו (או"ח סי' ל"ח סק"ב) דהפסקת הזרם חשיב סותר מדאו' (וכ"מ מדבריו בסי' נ' סק"ט, מדהשווה דין סתירה לבנין). אמנם ר' מש"כ בס"ד בקדוש"ה (ח"א הערה ט"ז ענף 6) שישנם כמה צדדים לומר שאף למ"ד שסגירת מעגל חשמלי הוי בונה מדאו', מ"מ פתיחת המעגל הוי סותר רק מדרבנן מכמה טעמים: הן משום דהוי סותר שלא ע"מ לבנות, שהרי ברור שאם הוא רוצה לנתקה משום צורך רפואי, וכגון שכעת אינו צריך לקבל אינפוזיה במשך כמה שעות, או שמנתקה משום שרוצה ללכת להתפלל, או שמנתקה לצורך כבוד הבריות, ודאי שבכל אלה אין סיבת הניתוק לצורך החיבור הבא, אלא שהוא צריך את הניתוק מצד עצמו. וגם את"ל דהוי ע"מ לבנות מ"מ דהבנין החדש לא יהיה טוב מהראשון. וגם דהוי סתירת בנין ארעי וכן סתירת בנין העשוי לשעה. ולפי"ז ניתוק המכשיר הוי רק שבות, ויהיה מותר לנתקו בשינוי. ועוד ניתן לצרף הא דממילא זו מחלו' ראשו' גדולה אי בעי שינוי כשעושה איסור שבות לצורך חולה שאיב"ס [ור' מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ו הערה ע'), שלדעת הרב יבי"א בכמה דוכתי מצרפים לספק ספיקא דעות ראשונים כדי להקל, אף בסברות הדחויות מההלכה, ואף דעות שלא הובאו בשו"ע (כגון מש"כ ביבי"א ח"ד חאו"ח סי' ל"ג סקט"ז, וח"ו עמ' רי"ט). וכן מצרפים לספק ספיקא להקל נגד מרן השו"ע, גם אם שני הספיקות נגד דעת מרן (כמבואר למשל בלוי"ח סי' נ"א, ובהסכמת הגרע"י לספר שבת כהלכה). אמנם זכורני ששאלתי פוסקים גדולים אחרים ולא הסכימו עם כך. ולכן נלע"ד שיש להקל בכך רק במיקרים מיוחדים של שעה"ד. ור' בחזו"א (או"ח סי' נ"ו סק"ד ד"ה "ולדינא") שצירף ד' הרמב"ן אע"ג שאין הלכה כמותה, וכמש"כ החזו"א שם (בססק"א). ומ"מ צירף זאת רק כשבות שלישי. והתם היקל כיון שזה צעב"ח וגם הפמ"ר. וצ"ע אי ניתן ללמוד מהתם לני"ד. אך מ"מ בני"ד הרי מרן הביא בשו"ע בעצמו את דעות הראשו' המקילים (בסי' שכ"ח סי"ז). וא"כ הוא החשיב דעות אלה. ובפרט לפי"ד כה"ח (בסי' י"ג ססק"ז) שהדעות שמרן הביאן בשו"ע, אע"ג שלא פסק אותן להלכה, מ"מ דעתו שבשעה"ד יש להקל כמותן. וא"כ גבי ני"ד אולי יש להקל בשעה"ד כאותם ראשו' דס"ל דשרי לעשות לו איסור שבות בלא שינוי (כדעה השניה בשו"ע שם). אמנם יתכן שאין דברי הרב כה"ח שייכים לני"ד, שהרי בני"ד מרן גילה דעתו בהדיא שיש להקל רק בשבות ובשינוי (כשאין סכנת איבר), ואולי בזה אין לסמוך על דעות המקילות יותר, אפי' שהביאן בשו"ע. וצ"ע]. ומ"מ נראה לענ"ד שאם יעשה זאת ע"י גוי בשינוי מותר הדבר אף לחזו"א (ר' בקדוש"ה ח"א הערה י"ז ובהערה כ' ענף 3 שהבאנו כמה פוס' המקילים בזה, מהם הגרשז"א זצ"ל המובא בשש"כ פ"ל הערה מ"ו). ומ"מ נראה שאף אם יעשה זאת הישראל בשינוי וזו שעה"ד גדולה יש לו ע"מ לסמוך (בשל כל הצירופים הנ"ל). וכ"ה גם אם יש נורה שנכבית כתוצאה מניתוק המכשיר (דזה ודאי הוי רק איסור דרבנן של כיבוי גש"מ, וכמש"כ מרן סס"י של"ד), אא"כ יצטרך אח"כ להדליק המכשיר עם הנורה, שאז זו בעיה, וכנ"ל.

ואילו לשיטת הבי"צ דסגירת מעגל אסורה משום מוליד דרבנן, כבר כתבנו בס"ד בקדוש"ה ח"א וגם בחלק זה בכמה דוכתי (כנ"ל בענף הקודם) דלא ברור כלל מהו האיסור בכיבוי מכשיר חשמלי (כשאין בו נורת להט). וממילא ודאי דשרי לכבות המכשיר בשינוי, דהוי לכל היותר שבות בשינוי. ואף אם בשל כיבוי המכשיר תכבה גם נורה ה"ז רק איסור דרבנן (כבסס"י של"ד, וכנ"ל), וכשעושה בשינוי הוי שבות בשינוי דשרי לצורך חשאיב"ס. וראה מ"ב (סי' רע"ח סק"ג).

ובענין חיבור האינפוזיה (לחולה שאיב"ס):

לחזו"א הוי בונה מדאו', וכיון דבני"ד שרי רק שבות בשינוי (כנ"ל בענף 1), יתכן להקל ולומר לגוי לעשות זאת בשינוי [וג"ז לא פשוט שלחזו"א חשיב שבות דשבות. ובפרט לפי מש"כ החזו"א (באו"ח סי' נ"ו סק"ד ד"ה "ולדינא") עפ"י המ"א (סי' ש"ז סק"ז) שאין לדמות שבותים זל"ז. ומ"מ ראה בחזו"א שם שצירף ג' שבותים - וכשאחד מהם אפי' הינו דעה שאינה להלכה, וכמש"כ החזו"א בעצמו שם (ססק"א). ומ"מ גם מבלי להכנס לדיון אי מדמים שבותים, אין זה לכו"ע ששייך שינוי בגוי שנאמר דחשיב כשבות דשבות. ובכל אופן גם למתירים לומר לגוי שיעשה בשינוי, אם אמרו לו לעשות בשינוי ובסופו של דבר עשה זאת כדרכו, לית לן בה, וכמש"כ הבה"ל (סי' שט"ז סי"ב ד"ה "דאסור"). וע"ע בענין גוי שעושה בשינוי בקדוש"ה (ח"א אמצע הערה י"ז, הערה כ' ענף 3, והערה כ"ט ענף 7)]. אלא שבאמת נראה שהחזו"א אינו חולק ע"ד מרן (בסי' שכ"ח סי"ז) דשרי לישראל בשבות בשינוי לצורך חולה שאיב"ס. ולכן נלע"ד שגם לחזו"א יהיה מותר לומר לגוי לחבר האינפוזיה בשינוי לחשאיב"ס. ואע"ג שיש מקום לומר שאולי לחזו"א אמירה לגוי לעשות בשינוי לא חשיב כשבות בשינוי, מ"מ לא ידוע לי שהחזו"א מחמיר בזה. וא"כ יהיה מותר לומר לגוי לעשות בשינוי לחשאיב"ס אף בלא סכנת איבר. ובסכנת איבר יהיה מותר בכל אופן שהוא שבות, אף ע"י ישראל. ועוד בענין אמירה לגוי לצורך חשאיב"ס ראה שו"ע (סי' רע"ו סעי' א', ה'. סי' ש"ז ס"ה. סי' שכ"ח סעי' ג', י"ז וי"ט), ובנו"כ שם.

ולבי"צ הוי מוליד מדרבנן, וע"י שינוי ודאי שרי. וכ"ש ע"י גוי דשרי [ר' שש"כ (פ"ל הערה מ"ו) שהביא מחלו' אי עדיף גוי או ע"י ישראל בשינוי. ולגרשז"א עדיף ע"י אמירה לגוי. וע"ע בקדוש"ה (ח"א הערה כ' ענף 2, ובנספח י"ד שם), כמה דעות גבי עדיפויות דשבותים. ואכמ"ל]. ומ"מ יש עדיפות לגוי רק אם הינו מיומן לעשות זאת טוב כמו ישראל (כגון לראות שהאינפוזיה מועברת במינון הנכון. ר' רמ"א סי' שכ"ח סי"ב). ואם יש סכנת איבר שרי לחבר האינפוזיה אף בלי שינוי, דהא לבית יצחק כל האיסור הינו מוליד מדרבנן.

לכאו' יש לדון גבי ניתוק האינפוזיה וחיבורה מחדש, גם מצד מוקצה. ובאמת זו מחלו' אי שרי לטלטל מוקצה בשבת עבור חולה שאיב"ס. ר' ע"כ לעיל בפרקנו (בענף 1). ואם מדובר על הזזת מכשיר האינפוזיה כשהוא עדיין מחובר לשקע ופועל, ישנם כמה צדדים להקל בזה אע"ג שמטלטלו שלא לצורך רפואי. ור' לקמן בפרקנו (ענף 8) שיש להקל בזה מצד מה שהינו מכשיר חשמלי שא"צ לחלל שבת כדי שהמכשיר ימשיך לפעול. וכן מצד הא דאין מוקצה במחובר, ועוד צדדים. עיי"ש.

ואם יש נורת להט (דוקא, וכדלקמן) הנדלקת בעת חיבור האינפוזיה למערכת החשמל, הרי שאין נ"מ בין החזו"א לבי"צ אלא הוי איסור דאו' דמבעיר (ונראה דהוי פס"ר דניח"ל בהדלקתה), ולכן נלע"ד שיהיה מותר ע"י גוי שעושה בשינוי, וכנ"ל. ואם בסוף יעשה בלא שינוי, לית לן בה, ושרי. ואם הנורה הנדלקת בעת החיבור הינה נורת לד (היינו שאין בה חוט להט, שלא כנורת להט) כך שאין בזה מבעיר, הרי שלחזו"א יש בזה בונה מדאו' ולבי"צ הוי מוליד מדרבנן (כמש"כ בקדוש"ה ח"א הערה ט' ענף 2). וא"כ דינו שווה למציאות בה אין נורה כלל (אף שבזה עושה ב' עבירות של בונה או מוליד, אך למעשה הפתרון ההלכתי הינו כאילו אין נורה).

ובאשר לטלטול מכשיר האינפוזיה כשנורת להט חשמלית משמשת בו כנורת ביקורת, ר' מש"כ הגרשז"א זצ"ל במנח"ש (ח"ב מהדו"ק עמ' ע' סי' י"ח ד"ה "על עיקר"), "דרק שלהבת חשיב מוקצה, ולא ברזל מלובן, וכמו שבארנו במאורי אש (ראה מאורי אש עמ' 62-78. ובהערות בסוף הספר שם. וע"ע בספר מלומ"ל (רבינוביץ). ומ"מ פוס' אחרים מחמירים בזה. וכבר הארכנו ע"כ כאן במקו"א. ועוי"ל, שהגרשז"א זצ"ל (ועוד פוס') ס"ל שמ"מ נורה זו בטלה לשאר המכשיר לענין מוקצה. וגם ע"כ כתבנו כאן במקו"א, ואכמ"ל.

עד כאן דננו כשיש צורך רפואי לחבר או לנתק האינפוזיה. ולכאו' צורך רפואי כולל גם בדיקות שגרתיות בביהח"ל כדי לוודא שאין בעיות רפואיות נוספות לחולה. ולכאו' בזה אין נ"מ בין חשאיב"ס לחשיב"ס. והגר"א נבנצל שליט"א העיר: לא זכיתי להבין. לחשיב"ס ודאי מותר לעשות כל הנדרש לקיום הבדיקות. עכ"ל. ומ"מ נראה לנו שגם לחשאיב"ס יהיה מותר הדבר מהחשש הנ"ל.

אך מעיון בדברי הפוס' העלנו, שאף גבי צורך שאינו ריפוי גרידא יש להקל במיקרים מסוימים, וכמה מדרגות בדבר:

נחלקו הראשו' אי יש לחלל שבת אף באיסורי דאו' לצורך חולה שיב"ס רק לצורך רפואתו הישירה, או לא רק לצורך רפואתו הישירה, אלא גם לצורך דברים שאינם חלק מהטיפול הישיר, ואין בהם צורך לעצם הצלתו מהסכנה. שכתב הרה"מ (פ"ב משבת הי"ד), שחולה שיב"ס "לכל צרכיו מחללין, ואע"פ שאין במניעת דבר שעושין לו, סכנה". הב"ד מרן בכס"מ (שם) ובב"י (סי' שכ"ח), והוסיף שלד' רש"י (שבת דקכ"ט,א') אין לחלל שבת אלא על דבר שאם לא יעשנו, החולה יסתכן. ובשו"ע (סי' שכ"ח ס"ד) פסק מרן כדברי הרה"מ, שעושין לחולה שיב"ס "כל מה שרגילים לעשות לו בחול". וכ"כ המ"א (סק"ד) בד' מרן. וע"ע במחנה אפרים, במ"ב (סי' רע"ח סק"א וסי' שכ"ח סקי"ד), בבה"ל (סי' שכ"ח ס"ד ד"ה "כל שרגילים"), בשו"ת אול"צ (ח"ב פל"ו הערה ב'), בשו"ת במראה הבזק (ח"ה סי' מ"ה עמ' 104), בנשמת אברהם (ח"ה, דיני הרופא, ס"ה), ובספר המפתח על הרמב"ם שם.

והיינו דלמרן שרי לעשות איסורי דאו' לא רק לצורך רפואת החולה, אלא כל שהוא מיקל עליו את צערו, וכן מיקל את מכאוביו ויסוריו [שכ"כ בילקו"י (שבת כ"ד סי' שכ"ח סעי' קכ"ז), והוסיף שא"צ להחמיר בזה, כל שיש לחולה קצת צורך בזה. ואע"ג שמלשון הרה"מ לכאו' משמע שלכל דבר יהיה מותר לחלל שבת, ואפי' שאין בזה שום צורך רפואי, מ"מ ממה דקאי שם גבי דברי הרמב"ם שעושין מדורה ליולדת, משמע דהו"ד לצורך רפואת גופה. עיי"ש. וכן הבינו מדברי מרן גם המ"ב (סי' שכ"ח סקי"ד) ובבה"ל שם, שכל "שיש בו צורך קצת" ורגילין לעשות לו כן בחול, עושים לו בשבת. והוסיף הגר"א נבנצל שליט"א (בהערותיו ב"יצחק יקרא" על המ"ב שם), שהטעם משום שחיזוק הגוף לחולה מסוכן לפעמים נותן לו כוח עמידה בהסתבכויות, כדאיתא בבה"ל סעי' ד'. ע"כ. וכ"כ להקל כמ"ב בשש"כ (פל"ב הערה פ')].

אלא שכתב המ"ב (שם) עפ"י דבריו בבה"ל, שכיון שיש פוס' דס"ל שאפי' במקום שצריך לחלל שבת אין מחללין ע"י ישראל אלא בדבר שיש לחוש בו שאם לא יעשהו יכבד החולי. אך אם לא יסתכן, אע"פ שצריך לו החולה ורגילין לעשות לו, עושין אותו רק ע"י גוי, כדין חשאיב"ס. לכן הסיק שודאי מהנכון להחמיר באיסורי תורה. עכ"ד. והיינו למ"ב במניעת הדבר יכבד החולי, שרי אף באיסור דאו'. ואם לא יסתכן במניעתו נכון להחמיר באיסורי דאו' ע"י גוי בלבד.

ועפי"ז כתב השש"כ לחלק בדבר: שכל דבר שאינו קשור דוקא לרפואתו של החולה המסוכן, אך יש בו צורך גדול כדי להקל עליו, עושים אף איסורי דאו', אף שאין במניעתו כדי להגדיל במישרין את הסכנה. והוסיף עפי"ד הבה"ל (שם סוד"ה "כל") דה"ה דשרי כדי לחזק ולרענן את גופו (וע"ע שם בשש"כ סעי' פ"א ופ"ג). וכ"ז שרי אף בדאו'. אך גבי דבר שרק יש בו איזשהו צורך לחולה שיב"ס, בין שהדבר נוגע לרפואתו ובין להזנתו ולשאר צרכיו, אם מניעתו לא תחמיר את מצבו, מותר לחלל עליו שבת רק באיסורי דרבנן, ואם אפשר יעשוהו רק בשינוי. והוסיף דה"ה אם עושה להפיס דעתו של החולה או להרגיעו (שש"כ שם סעי' כ"ד, כ"ה, נ"ו, ס"א ופ"א. והערה קפ"ד. ופל"ח ס"ג. וע"ע שם סעי' נ"ז וע"ב). וע"ע בשו"ת רע"א (סי' ה') ובצי"א (ח"ו סי' ו' ססק"א), שמה שמותר לחולה הוא רק משום רפואה שלא יגבר החולי.

אלא שנראה שמ"מ לספרדים אין לחלק חילוקים אלה בין צורך גדול לצורך קצת, ובכל מקרה שרי אף באיסור דאו', שהרי מרן (בסי' שכ"ח ס"ד) כתב בפשטות להקל, והיינו אף בצורך מועט. וכן בילקו"י הנ"ל לא חילק כדברי המ"ב והשש"כ.

כפי שאמרנו, נראה שכל הפוס' הנ"ל דיברו על מעשה שמסייע לרפואתו של החולה. שכן עולה מדברי הב"י (סי' שכ"ח) בשם הרמב"ן, שעושים לו כל שרגילים לעשות לו ממאכלים ורפואות שהם יפים לחולה. ע"כ. וכ"מ מהבה"ל (סי' רע"ח סוד"ה "לכבות" וד"ה "בשביל"). וכ"ה אף שמסייע רק מבחינה רוחנית, שמפיס דעתו או מרגיעו (כמבואר שם בבה"ל ד"ה "לכבות", ובמ"ב סי' ש"ל סק"ג ובה"ל שם ד"ה "ומדליקין", ובשו"ת תרומת הגורן סי' פ"ו). וראה בשש"כ שכתב בשם הגרשז"א זצ"ל (בפל"ב הערה ק"נ), שגם כאבים עלולים לסכן חיי אדם. ולכאו' בכלל הרגעת החולה והנחת דעתו כלולים גם מיקרים של כבוד הבריות (כגון שנצרך לנקביו ואינו רוצה שאחרים ינקוהו במיטתו, אלא רוצה הוא ללכת לשירותים, ובשל כך צריכים לנתקו מהאינפוזיה). וכן לצורך מצוה, וכגון שרוצה הוא מאוד ללכת לביהכ"נ בביהח"ל ולשמוע קדיש, קדושה, "ברכו" וקה"ת בשחרית בשבת, בפרט בשבת "זכור". וכן לצורך אחר, וכגון שחיבורו לאינפוזיה מציק לו והוא רוצה להתנתק ממנה לזמן מה, או שרוצה הוא להתאוורר ולטייל בגינת ביהח"ל. בכל אלה לכאו' יש לחלק כך: אם רוצה הוא לעשות דברים אלה מאוד, ולא יהיה רגוע כשימנעוהו מכך, הרי שבזה יש נ"מ בין חשיב"ס לחשאיב"ס: שבחשיב"ס מותר לחלל שבת לצורך זה (לאשכנזים רק באיסורי דרבנן, ועדיף גם בזה רק בשינוי), ואילו בחשאיב"ס אסור. ומ"מ גם כאשר אין להקל בכך מצד שמדובר בחולים, הרי יש לדון בזה בכל מקרה מצד עצמו, והיינו גבי כבוד הבריות שרי כמו שהתירו לבריא מצד כבוד הבריות. וכן גבי צורך מצוה, שרי כלבריא בשבות דשבות, וכדו'. וכדלקמן.

ענף 5: ניתוק האינפוזיה וחיבורה - לצרכים נוספים.

לצורך מצוה (כגון הליכה לתפילה במנין):

קיי"ל ששבות דשבות לצורך מצוה שרי, כמבואר בשו"ע (סי' ש"ז ס"ה, סי' שכ"ה ס"ב, סי' של"א ס"ו, סי' של"ח ס"ב וסי' תקפ"ו סכ"א). וכ"פ המ"ב (בסי' רע"ו סקכ"ד וסק"ל, סי' ש"ז ס"ק י"ט וכ"ג. סי' של"א סקכ"ב, סי' של"ח סק"ט ובעוד מקומות). וכ"ז שלא כרמ"א (בסי' רע"ו ס"ב) שהיקל עפ"י בעה"ע בשבות אחת של אמירה לגוי במקום צורך גדול. ואמנם הר"ן (בס"פ ר"א דמילה) כ' בשם בעה"ע (בהל' מילה דמ"ט,א') דשרי אמירה לגוי במלאכה גמורה, אך כתב כן גבי צורך מצוה. וכ"כ בשמו הרמ"א שם. ומשמע שהרמ"א מיקל רק במקום מצוה שהוא גם צורך גדול. עיין בקדוש"ה (ח"א בהקדמה ובהערה ל"ב ענף 2) שהבאנו עוד פוס' שחולקים על בעה"ע והרמ"א בהא.

ולפי"ז יש לדון גבי ניתוק, שלחזו"א דהוי איסור דאו', ולכן אפי' ע"י שינוי יהיה אסור לנתק, ורק ע"י גוי שעושה בשינוי יש אולי מקום להקל. ולד' הבי"צ, כבר כתבנו לעיל שלא ברור כלל מהו האיסור בניתוק, ככל כיבוי מכשיר חשמלי ללא חוט להט. ונראה שלפחות בשינוי ודאי שרי, דהא אפי' ההדלקה לכאו' צ"ל מותרת בשינוי לצורך מצוה, דהוי שבות דשבות, ומ"מ עדיף ע"י גוי. וכ"ה לגבי כיבוי המכשיר, בין אם אין נורה במכשיר ובין אם יש נורה, ואפי' נורת להט, שהרי כיבוי הנורה אינו אלא שבות, וכמש"כ מרן סס"י של"ד. ומ"מ אם ישנה נורת להט, לבי"צ בעי לנתקה ע"י גוי מעיקר הדין ולא כחומרא [ולכאו' אפי' ע"י ישראל בשינוי יהיה מותר. אך מסתפינא להקל בזה, דא"כ כל איסור שתוצאתו דרבנן נעשהו בשינוי לצורך מצוה, וכזאת לא מצאנו. ובפרט שי"א ששבות דשבות שרי רק כשאחד מהם הינו ע"י אמירה לגוי, וכמו שהבאנו בקדוש"ה (ח"א סוף הערה י"ד), ושכן דעת הגרי"ש אלישיב שליט"א, כדלעיל במיל' בפ"ד הערה 11). ומ"מ מהחזו"א (או"ח סי' נ"ו סק"ד) משמע דאפי' ע"י ישראל בשינוי שרי, אך יש להעיר ששם היקל בגלל שצירף שבות שלישית, אע"ג שאין הלכה כמותה. ומ"מ בני"ד המיקל ע"י ישראל בשינוי יש לו ע"מ לסמוך].

לצורך כבוד הבריות:

נחלקו הפוס' (עפ"י השו"ע רס"י שי"ב) אי התירו לצורך כבוד הבריות כל איסורי דרבנן, או רק איסורים מסוימים שאין להם עיקר מן התורה, כמוקצה. שבשו"ת אול"צ (ח"ב פ"מ הערה ו') שמחמיר עפ"י התוס' בביצה (ד"ד,ב' ד"ה "ותנן"), ולעומתו בשו"ת יבי"א (ח"ט סי' ק"ח ס"ק קפ"ה) מיקל בכל השבותים. וכ"מ בהדיא כבר מהמ"א (סי' י"ג סק"ו), מהבה"ט (סי' י"ג סק"ו), משעה"צ (בסי' שכ"ב סקי"ב) שהתיר לקטום ביד לצורך כבוד הבריות, אע"פ שאם יקטמנו בכלי חייב חטאת, כמש"כ המ"ב (ססקי"ג). וכ"כ בצי"א (ח"ו סי' ו' בפרט בס"ק ג' וח'). וכ"כ בנשמא"ב (ח"ד עמ' כ' וח"ה עמ' רי"ז) בשם הגריי"נ שליט"א. וע"ע במ"ב (סי' ש"ב סק"ו) שג"כ היקל באמירה לגוי משום כבוד הבריות, אך באמת שם יש עוד צירוף להקל, משום דהוי רק ספק דאו', וכמש"כ שם. והבאנו מחלו' זו לעיל במיל' (פ"ה ענף 14). ועוד יש להוסיף שהגאון בעל חלק"י (בחלק ג' סי' קכ"ה סק"ב) כתב שאין כבוד הבריות שווה בכל המיקרים. אמנם נראה שבני"ד גבי הליכה לשירותים ודאי כרוך הדבר בכבוד הבריות, שלא יצטרך להשאר מלוכלך או שאחרים ידאגו לנקיון גופו.

ולפי דעת המקילים, שכל איסורי דרבנן התירו לצורך כבוד הבריות, יוצא שבין אם אין נורה במכשיר ובין אם יש נורה (שהרי ממילא כיבויה הינה רק איסור דרבנן ככל כיבוי גש"מ), הרי שלבי"צ שרי לנתק המכשיר (דלא ברור כלל מהו האיסור של היפוך מוליד). ואילו לחזו"א (שהחיבור הינו בונה מדאו', והניתוק הינו סותר מדאו'. ר' חזו"א סי' ל"ח סק"ב), יתכן שיהיה מותר ע"י גוי או בשינוי [אמנם קצת מסתפקנא בהא, כיון שהחזו"א באו"ח (סי' נ"ו שם) כתב כמ"א (בסי' ש"ז סק"ז) שאין לדמות שבותים. ולפי"ז יתכן שלא יקל בכל השבותים משום כבוד הבריות אלא רק באיסור מוקצה ואולי גם באיסור הוצאה מרל"ר ברשויות דרבנן, כמבואר בבה"ל (רס"י שי"ב) בשם ישועות יעקב. אמנם יתכן שאין ללמוד מדברי החזו"א הנ"ל לגבי ני"ד. דשמא ס"ל שמעיקרא לא גזרו רבנן שום איסור כשיש צד של כבוד הבריות. אמנם אח"כ מצאנו בס"ד שהחזו"א בשביעית (סי' י"ח סק"ב ד"ה "ולפי"ז") כתב דשרי משום כבוד הבריות במקום שעושה כלאח"י וגם אינו מכוון. ע"כ. ומשתעי גבי להתפנות בשדה ניר. ומשמע שמתיר אף באיסור דרבנן שיש לו עיקר מהתורה, שהרי הצד לאסור שם הינו משום חורש ומזבל. אך אולי יש לדחות זאת, דהתם היקל בשל שני טעמים: כלאח"י ואינו מתכוון. והיינו שבות דשבות ע"י ישראל. וצ"ע).

ואילו לפי"ד המחמירים שלא מקילים בכל איסורי דרבנן לצורך כבוד הבריות אלא רק באיסורים מסוימים, הרי שתלוי אי מה שמקילים הו"ד משום מוקצה, אזי אסור בני"ד לנתק האינפוזיה אף לבי"צ, וכ"ש לחזו"א (גם אם אין נורה במכשיר). ואי לדעת המחמירים מותר בכל אופן בכל איסורי דרבנן שאין להם עיקר מה"ת, הרי שלבי"צ יהיה מותר לנתק המכשיר אם אין בו נורה שתכבה כתוצאה מהניתוק, ולחזו"א יהיה אסור אף כשעושה בשינוי, ואולי אפי' ע"י גוי יהיה אסור.

חכ"א העיר, שלכאו' ניתן במצבים מסוימים להכין חוט חשמלי מאריך לאינפוזיה לפני שבת, כך שכאשר ילך החולה לשירותים יוכל להשאר מחובר לאינפוזיה. אך לענ"ד אין הדבר מעשי, כיון שאם החולים יסתובבו במסדרונות בתי החולים כשהם מחוברים בחוטי חשמל למיטותיהם, הבריאים עלולים למעוד, והחולים עלולים בשל כך להתנתק מהאינפוזיה.

לצורך קל:

כוונתנו למשל שנגמרה האינפוזיה (היינו נגמר חומר האינפוזיה או נגמר הצורך לתת לו אינפוזיה לשעה זו), והחולה מבקש מטעמי נוחות או לצורך טיול שינתקוהו ממכשיר האינפוזיה, ולצורך זה יש גם לכבות את המכשיר (ישנם סוגים של מכשירי אינפוזיה חשמלית שניתוקו מהמכשיר אינו כרוך בפעולה חשמלית. ומ"מ אנו עוסקים במקרה שלצורך ניתוק החולה מהמכשיר יש לכבות המכשיר). אם זה חולה שאיב"ס נראה שאין להקל בזה (ואף לבי"צ שלא ברור מהו האיסור בהפסקת הזרם כשאין גש"מ, צ"ע אי שרי, דסוף סוף אף פוסק לא מתיר זאת למעשה. ואף שבני"ד יש צד יותר להקל, וזאת כדי שלא להכביד על החולים, בכ"ז מסתפינא מלהתיר למעשה. ומ"מ ברור שאם מכבה אז את המכשיר בשינוי יש מקום גדול להקל בכך בני"ד).

ואף אם זה חולה שיב"ס יש להקל רק במיקרים מיוחדים (ר' שש"כ פל"ב סעי' כ"ה וכ"ו, עפ"י שו"ע סי' ש"ו ס"ט, וסי' ש"ל ס"א, ובמ"ב ובה"ל שם). ולפי"ז יש להקל לנתק אם תטרף דעתו אם לא ינתקו המכשיר, ואפי' שאינו מבקש זאת (וראה לעיל בפרקנו בענף 3, שהבאנו דעת הפוס' שההיתר להפיס דעת החולה אינו רק גבי יולדת אלא כל חולה שיב"ס). ואם הוא מבקש זאת וזה עשוי להפיס דעתו ולהרגיעו (אך אין חשש שתטרף דעתו), אז לבי"צ רשאי ישראל לנתק זאת לפחות בשינוי, ועדיף שינתקו ע"י גוי, ולחזו"א שרי דוקא ע"י גוי. וכ"ה בין אם יש נורה במכשיר שתכבה ע"י הניתוק (שה"ז לכל היותר איסור דרבנן, כמש"כ מרן בסס"י של"ד), ובין אם אין נורה כלל [ובפרט שיש לצרף בזה דעת הרש"ש בשבת (דמ"ב,א') ושו"ת יבי"א (ח"א עמ' ק"ט. הב"ד בקדוש"ה ח"א הערה ט"ז ענף 5), דס"ל שכיבוי גש"מ חשיב שבות דשבות. וא"כ ה"ה כיבוי המכשיר אף כשהנורה נכבית. וכן יש לצרף ד' הפוס' הסוברים שאף הדלקת נורת להט בשבת הוי לכל היותר איסור דרבנן, שכ"מ מד' כמה ראשו' במס' שבת (דמ"ב,א'). עיי"ש. וכ"פ הגרש"ג בתרומת הגורן (סי' ס"ב ופ"ו. וע"ע בסי' ע"ד). ואע"ג שסייג את דבריו שבכ"ז יש עוד לדון גבי השמן הנשרף במכונות שבתחנת הכח, מ"מ יש עוד פוס' דס"ל שהדלקת נורת להט בשבת איסורה רק מדרבנן. ר' בס' החב"ה (חלק ב' פ"ה), ואכמ"ל. ומאידך יש לזכור שי"א שאף כיבוי גש"מ בשבת איסורה מדאו' (ר' למשל רמב"ן בשבת דמ"ב,א', בשם בה"ג. וע"ע בר"ח במס' שבת דמ"א,ב' וביומא דל"ד,ב'). ואכמ"ל].

חיבור האינפוזיה:

כל האמור לעיל הינו גבי הניתוק בלבד, אך לא דננו גבי חיבור מכשיר האינפוזיה לצרכים הנ"ל, כיון שתמיד החיבור הינו לצורך רפואי ולא משום צורך מצוה או כבוד הבריות.

ענף 6: המשך הנ"ל - המותר לנתק את האינפוזיה כשיודע שיצטרך אח"כ לחברה.

מה שכתבנו לעיל גבי הניתוק הר"ז רק מצד עיקר הדין. אך לכאו' יש לדון גם מהצד שאף אם מותר לנתק לצורך מסוים, הרי סו"ס הוא מכניס עצמו למצב שיצטרך אח"כ לחבר שוב האינפוזיה ולהפעילה. ואף שאת מחט המזרק של האינפוזיה א"צ להכניס שוב לוריד (כי עפי"ר היא נשארת תקועה מעש"ק בגוף האדם, ורק מנתקים את צינור האינפוזיה באמצעו), מ"מ יצטרכו לחבר המכשיר לחשמל, והיינו להפעילו. והשאלה הינה האם מותר לאדם לעשות בשבת פעולה שבאופנים מסוימים הינה מותרת, אף שבשל כך הוא מכניס עצמו למצב שיצטרך אח"כ לעשות איסור שבת שיש להתירו רק משום פיקו"נ (או ספק פיקו"נ).

ואכן מדברי הגרשז"א במנח"ש (ח"א מהדו"ק עמ' מ"ט. ועיי"ש גם בעמ' מ"ז-מ"ח) נראה ששאלה זו תלויה במחלו' הראשו' (ראה ב"י או"ח סס"י של"א) גבי המקרה שהתפזרו סממני המילה בשבת קודם המילה. דלרמב"ן מותר למול בשבת אע"ג שעי"כ יצטרך ודאי לחלל אח"כ השבת כדי לעשות סממנים חדשים. ועיי"ש במנח"ש שכתב שהרמב"ן התיר כן אף כשבודאי יצטרכו אח"כ לחלל שבת, וכ"ז משום שלאחר המילה הוא היתר גמור דהא פיקו"נ דוחה שבת. ולרז"ה תדחה המילה לאחר השבת משום שאסור להכניס עצמו בשבת למצב כזה שיצטרך אח"כ לדחות השבת מפני הסכנה. ועיי"ש במנח"ש שהביא ד' כמה פוס' שלרמב"ן שרי לעשות כן גם בשאר דברים ולא רק במילה. ואמנם כ' שם במנח"ש שאף לרז"ה דאוסר ה"ז רק מדרבנן (וכ"כ בצי"א חי"ט סי' י"ג סק"ה בשם הגר"ב פרנקל בספר עטרת חכמים. ויש לעיין אי יש לחלק ולומר שמה שהרז"ה אוסר רק מדרבנן אמור רק לגבי מצוות מילה שדוחה שבת, אך בשאר המצוות יאסור מדאו', או שאין לחלק בכך). והוסיף במנח"ש, שאף לרז"ה יש לאסור כן רק כשבשבת עצמה מביא עצמו למצב שיצטרך אח"כ לחלל שבת, כיון דמטא כבר זמן חיובא כשמכניס עצמו לסכנה. משא"כ כשעושה כן לפני שבת דקיל טפי.

ואם אכן נגענו בני"ד גם גבי ע"ש, בס"ד י"ל ששלוש דרגות בדבר: 1) השרי בשבת עצמה להכנס למצב של פיקו"נ שיצטרך אח"כ לחלל שבת. 2) את"ל שהנ"ל אסור, האם מותר לפחות בע"ש להכנס למצב של פיקו"נ שיצטרך אח"כ בשבת לחלל שבת. 3) את"ל שגם זה אסור, האם צריך וחובה בע"ש לעשות מעשה בקום ועשה, כדי למעט או כדי שכלל לא יגיע למצב של חילול שבת בשל פיקו"נ (כגון האם יולדת בחודש התשיעי צריכה להכין בע"ש את כל צרכיה לצורך הלידה, מחשש שהלידה תהיה בשבת. והאם צריכה היא בעש"ק לעבור להשתכן בדירה הסמוכה לביהח"ל, מהסיבה הנ"ל).

גבי הדרגה הראשונה והחמורה מכולם, המותר בשבת עצמה להכנס למצב של פיקו"נ אף שיצטרך אח"כ לחלל שבת, מצינו את מחלו' הרמב"ן והרז"ה הנ"ל. וראה לקמן בסמוך דעת מרן וש"פ גבי מחלו' זו (יעויי"ש שנחלקו האחרו' אי מחלו' הרמב"ן והרז"ה הינה דוקא גבי מילה או גם גבי שאר דברים. וכן שנחלקו אי התיר הרמב"ן גם כשבודאי יצטרכו לחלל שבת או דוקא כשיש ספק בכך). וע"ע במשמ"ל (ח"ב סי' נ"ז) שעולה מדבריו שבשבת עצמה אסור להכנס למצב שיצטרך אח"כ לחלל שבת בשל פיקו"נ, ואפי' כשתחילת מעשיו הינם לצורך מצוה.

גבי הדרגה השניה, המותר בע"ש להכנס למצב שיצטרך אח"כ לחלל שבת, הרי שמהגמ' בשבת (די"ט,ב') גבי המפליג בספינה ג' ימים לפני שבת, וכן מהשו"ע (סי' רמ"ח) ומהנו"כ משמע שיש להחמיר בזה (ויש לשים לב, שדוקא הרז"ה הוא שהסביר הטעם לכך, דשמא יצטרך הישראל לחלל את השבת משום פיקו"נ, ולא נקט טעמים אחרים כשאר הראשונים. ועיי"ש בשו"ע ס"א גבי צורך מצוה). אמנם נראה בס"ד שני"ד קיל טפי מהדרגה הראשונה, עפי"ד הגרשז"א הנ"ל, משום דעדיין לא מטא זמן חיובא דהשבת. וכן ראה במשמ"ל (ח"ב סי' נ"ז) שג"כ עולה מדבריו שג' ימים קודם השבת אסור להכנס למצב שיצטרך אח"כ לחלל שבת בשל פיקו"נ. אך אם עושה כן לצורך מצוה, שרי עד כניסת שבת (כפשט הברייתא בשבת די"ט, כריב"ש וכשו"ע).

וגבי דרגה זו לא ברורה לי דעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל. שממש"כ בשמו בשש"כ (פל"ב הערה ק"ד) משמע שיש לאסור להכנס בע"ש למצב שבו יצטרך אח"כ לחלל שבת, משום שבע"ש הוא עושה מעשה, ואינו יושב רק בשוא"ת (עיי"ש בשש"כ בפל"ב, בפמ"א סל"ו ובעוד דוכתי שמחמיר בכל דברים אלה). ואכן ראה בשש"כ (בפ"מ הערה ס"ד) שכתב בשם הגרשז"א זצ"ל שבמציאות של שוא"ת, וכגון שהרופא נמצא בע"ש בביתו, אע"פ שבביהח"ל יש חולה שיב"ס, והיינו החולה לפנינו, מ"מ אין הרופא חייב לעזוב את ביתו בע"ש ולהגיע לפני שבת לביהח"ל. ולכן כתב שם בשמו שבכגון דא הגרשז"א "מצדד להקל". וע"ע שם בשש"כ (פמ"א סל"ו). וא"כ הגרשז"א מתיר זאת גבי ע"ש רק במציאות של שוא"ת ולא בקו"ע.

ואילו בספר הצבא כהלכה (להרה"ג יצחק קופמן שליט"א. פכ"ה סי"ט, ובהערות שם) כתב בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל (כשבהקדמה הוא מציין שהגרשז"א זצ"ל עבר על כל הכתוב בספר בשמו והגיה ותיקן הנדרש), שמן הדין אין חייבים למחות ביד חייל שנוסע למשפחתו בע"ש כשיודע שיצטרך לחזור לבסיס בשבת עצמה (לצורך פעולה מבצעית). והוסיף הגרשז"א שכ"ה אף כשבודאי יצטרך החייל לחלל שבת, ולא רק בשל ספקות שהפעולה תתבטל וכדו'. וכך דעתו של הגרשז"א אע"פ שהוא יודע שיש החולקים ע"כ. עכת"ד [וכעין זאת מצאנו בהערות הגר"א נבנצל שליט"א ביצחק יקרא (או"ח סי' רמ"ח ס"ד), שחייל או רופא שקיבל חופשה לפני שבת, ובשבת יאלץ לחזור למקום משמרתו, ונוכחותו שם הכרחית משום פיקו"נ, ולא כדי שחברו יוכל לצאת לחופשה וכדו', אין לו להמנע משום זה לצאת לחופשה, אם יגרם בזה צער גדול לו או למשפחתו, דאין אדם חייב להצטער כדי לא לחלל שבת בהיתר. עכ"ל. ושאלנו את הגרא"נ שליט"א, האם מ"מ מותר לו להצטער במקרה כזה ולא לצאת לחופשה, אע"פ שבחלק מהשבת יהיה בצער שלא יצא לחופשה. וענה הגרא"נ: כן. עכ"ל]. ומשמע שאין איסור בכך אע"ג שבע"ש הוא עושה מעשה בקו"ע שיגרום שיחלל אח"כ את השבת (ושמא טעמו שהיקל בזה עפ"י מש"כ במנח"ש בטעמיה דהרמב"ן, שמיקל להכנס למצב זה אף בשבת עצמה, משום שלאחר המילה הוא היתר גמור לחלל השבת. וא"כ כ"ש בני"ד שנכנס למצב זה לפני השבת. וצ"ע). ובאמת כ"כ הגרשז"א בשש"כ (בח"ג בהערותיו לפ"מ הערה ס"ד הנ"ל). שעולה בהדיא מדבריו שם, שמה שהתיר גבי ע"ש הוא גם במציאות שהרופא כבר נמצא בע"ש בביהח"ל, ואפ"ה מותר לו לעזוב בע"ש את ביהח"ל ולנסוע לביתו, אף כשבביהח"ל ישנו כבר חולה מסוכן. ורק אם אין זה דבר רגיל אלא קרה רק פעם אחת, טוב שלא לעזוב את ביהח"ל, וישאר שם בשבת. עיי"ש. ולפי כ"ז משמע שהגרשז"א מתיר (או שלפחות לדעתו אין חייבים למחות במיקל בכך) לעשות מעשה בקו"ע בע"ש אף כשיודע שבודאי יצטרך לחלל שבת בשל כך. ולכאו' זה סותר את דבריו הנ"ל בשש"כ (פ"מ הערה ס"ד). וצ"ע בכ"ז. ובפרט שזה לכאו' סותר את דברי השו"ע (בסי' רמ"ח, גבי המפליג בספינה ג' ימים קודם השבת). ושאלנו את הגר"א נבנצל שליט"א כיצד נראה לו ליישב סתירה זו, ואמר לנו שתלוי במידת החשש שמא ימנע הרופא מלבוא להבא. עכ"ל.

ולגבי מצב שספק אם יצטרכו לחלל שבת, השרי להכנס למצב זה לפני שבת, ראה במ"ב (סי' של"א סקל"ג) מחלו' ע"כ. עיי"ש שדעת רוה"פ להתיר לעשות מילה שלא בזמנה בערב שבת. ושמא תלוי הדבר בגודל החשש שיצטרכו לחלל שבת. וצ"ע.

לגבי הדרגה השלישית, האם צריך אדם בקו"ע בע"ש לעשות מעשה כדי להמנע אח"כ מחי"ש, ר' במ"א (סי' ש"ל סק"א), בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' של"ח ד"ה "ומ"ש עוד", שמחמיר), ובמ"ב (סי' ש"ל סק"א, גבי יולדת שעשויה ללדת בשבת, שג"כ מחמיר בהא. וראה לקמן בסמוך די"א דהוא רק כחומרא ולא מדינא), באג"מ (או"ח ח"א סי' קל"א) ובשש"כ (פל"ב סל"ד. ועיי"ש בהערה ק"ד בשם הגרשז"א שיש סברא לחלק בין שוא"ת לבין קו"ע כדי למנוע חי"ש בעתיד. וע"ע שם בפ"מ סכ"ב והערות מ' וס"ד, ופמ"א סל"ו), בספר החשמל לאור ההלכה (סי' ג' פ"ב), בספר הצבא כהלכה (עמ' רנ"ה), ובקשמ"ל (ח"ג עמ' 48 ואילך). ואכמ"ל.

ועוד בענין אי שרי להכנס בע"ש או בשבת עצמה למצב פיקו"נ שיצטרך אח"כ לחלל את השבת, ראה במשמ"ל (לגרש"ג זצ"ל, ח"ב סי' נ"ז), ביבי"א (ח"ט סי' ס"ו ובמיל' שם. ועיי"ש גם גבי אי שבת דחויה או הותרה), ובקשמ"ל (ח"ג עמ' 48).

ונשוב לני"ד. במנח"ש (ח"א עמ' מ"ט) רצה לתלות מחלו' הרמב"ן והרז"ה במחלו' השו"ע (סי' שכ"ט ס"ז) והמ"א (שם סק"ה). ודחה הסוברים לתלות מחלו' זו במחלו' אם שבת הותרה או דחויה אצל פיקו"נ (וכמש"כ למשל בישועות יעקב סי' רמ"ח סק"ב. והב"ד הצי"א שם סק"ב). וע"ע ביבי"א (ח"ט סי' ס"ו ובמיל' שם).

ומ"מ כיון שבמחלו' זו נחלקו אשלי רברבי, ובפרט ששנים מעמודי ההוראה, הלא המה הרי"ף והרמב"ם (פ"ב דמילה ה"ח) נראה שהחמירו כרז"ה, וכן דעת הרשב"א והטור [וכמש"כ מרן בב"י או"ח (סי' של"א ד"ה "כתב הר"ן"), ובב"י יו"ד (סי' רס"ו ד"ה "והרי"ף עצמו")]. ומרן בשו"ע (בסי' של"א ס"ט) לא גילה דעתו בהא. ור' בב"ח ביו"ד שם שכ' שנקטינן כרי"ף, הרמב"ם וש"פ, ודלא כרמב"ן. וכ"פ המ"ב (סי' של"א סקכ"ד), והוסיף שכ"ד רוה"פ, ושלא כרמב"ן. וע"ע בשש"כ (פל"ז הערה ל"ד). וא"כ מי יקום בשאט נפש לבוא בקו"ע ולהקל נגד כל הראשו' הללו.

ואמנם ק"ק לי ע"ד המנח"ש הנ"ל, שרצה לתלות מחלו' מרן והמ"א במחלו' הרמב"ן והרז"ה. דלפי"ז יוצא שמרן מיקל כרמב"ן, והמ"א מחמיר כרז"ה. ואילו מהב"י באו"ח סי' של"א וביו"ד סי' רס"ו נראה לכאו' שיש להחמיר בני"ד, דהא ב' מתוך ג' עמודי ההוראה - הרי"ף והרמב"ם - מחמירים בזה. וקצת נראה שגם הב"ח ביו"ד שם הבין שכן דעת הב"י. ושמא אין להקשות ממה שלא מפורש, דהא גם הרי"ף והרמב"ם לא כתבו להחמיר במפורש (ר' בכס"מ על הרמב"ם שם בפ"ב, שלמד כן בדעת הרמב"ם מתשובתו לחכמי לוניל. אך גם בתשו' הרמב"ם הנזכרת לא מפורש הדבר. ומ"מ מרן חזר על הבנתו זאת גם בב"י הנ"ל. וע"ע בהרה"מ פ"ב דשבת הי"ד ד"ה "מרחיצין את הוולד"). ומ"מ קשה לי ע"כ, דהא מרן בב"י הן באו"ח והן ביו"ד נראה דס"ל שהעיקר כרז"ה. וצ"ע. ואמנם חכ"א ניסה לתרץ שדברי מרן שם בסי' שכ"ט ס"ז הינם רק אליבא דיש מי שאומר, וזה אליבא דהרמב"ן, אך ממש"כ מרן בסתם שם בסעי' ו' שיש להחמיר כרז"ה משמע שכן דעתו. עכ"ד. ונראה שאין הדברים כך כלל. דמרן לא יסתור את שיטתו מסעי' אחד למשנהו. ומה שכתב מרן בס"ז שהדין שונה מסעי' ו' זה בגלל שהמציאות השתנתה, ומש"כ בס"ז רק בשם יש מי שאומר הוא משום דקיי"ל שמרן מצא כן רק בראשון אחד, ולא ביותר, ולכן כתב בלשון זו. וממילא עדיין צ"ע בני"ד.

ואמנם יש להעיר על הנחת היסוד של הגרשז"א זצ"ל במנח"ש שם דמחלו' הרז"ה והרמב"ן הינה מחלו' עקרונית, ולאו דוקא גבי מילה, שהנה בד"ז נחלקו האחרו'. שהגאון הנצי"ב בהעמק שאלה (שאילתא י' סק"ט) כתב שהרמב"ן לא התיר אלא לקיים מצות מילה שהיא עצמה ניתנה לידחות שבת, אך בשאר מצוות גם הרמב"ן יודה דאסור לעשות מצוה אם עי"כ יבוא לחי"ש (ומה שכתב בהרחב דבר, במדבר פי"ז פס' י"ב, שם מישתעי בשוא"ת ורק הזמן גורם לאיסור יותר חמור. אך ני"ד זה בקו"ע. וראה עוד ע"כ לקמן פ"ט ענף 1 - מ.ה.). אך מדברי הישועות יעקב (או"ח סי' רמ"ח סק"ב) משמע שמחלוקתם הינה גם בשאר מצוות (וכמו שהבין מדבריו בצי"א חי"ט סי' י"ג סק"ב). וכן עולה מדברי החת"ס (ח"ו סי' צ"ז, וג"ז כ' בצי"א שם), וכ"כ להוכיח בצי"א עצמו (שם סק"ג).

ועוד יש להעיר, על מש"כ הגרשז"א זצ"ל במנח"ש שם שהרמב"ן התיר כן גם כשודאי יצטרכו לחלל אח"כ שבת. דהנה באמת ג"ז תלוי בפלוגתא דרבוותא. שלד' החת"ס (חאה"ע סי' א') דברי הרמב"ן אמורים דוקא כשיש ספק אם יצטרך לחלל אח"כ שבת, דשמא לא יצטרך אח"כ לחמם חמימי, ולכן מלים. אך אם בודאי יצטרך אח"כ לחלל שבת, בזה ודאי לא התיר הרמב"ן. ואילו בס' חמדת ישראל כתב הג"ר מאיר דן פלאצקי (בח"ב סי' י') שדברי החת"ס הנ"ל הינם תמוהים, והוכיח כן מדברי הר"ן בשם הרמב"ן. גם הרב צי"א (חי"ט שם) הוכיח שדברי הרמב"ן הינם אף בודאי.

נמצאנו למדים שישנם עוד ב' צדדים להחמיר בני"ד: א. די"א שמה שהתיר הרמב"ן הו"ד במילה שדוחה את השבת, אך בשאר מצוות לא היקל הרמב"ן. וא"כ גם בני"ד אין להקל. ב. י"א שמה שהיקל הרמב"ן הו"ד כשספק אם יצטרכו אח"כ לחלל השבת. אך כשבודאי יצטרכו אף הרמב"ן לא יקל. וא"כ בני"ד יש להחמיר, דהא בני"ד ודאי יצטרך אח"כ לחלל שבת בחיבור האינפוזיה לחשמל. וע"ע בענין זה בשביתת הים (וולדינברג. פ"ו סק"ח) ובספר הצבא כהלכה (לרה"ג ר' יצחק קופמן שליט"א, פכ"ה סי"ט, ופכ"ו ס"א).

ואגב זאת יש עוד להעיר, שכבר כתבנו לעיל שד' הרמב"ם (בפ"ב דמילה) להחמיר כרז"ה. ואף שמדבריו בפ"ב משבת (הי"ד) לכאו' משמע שמחממים לו אף לפני המילה, ואולי אפי' ע"י ישראל, מ"מ כבר כתבו שם הראב"ד והרה"מ (בדעת הרמב"ם), שאין כוונתו דשרי להחם לו חמין, ואפי' ע"י גוי, קודם המילה, אלא הכוונה רק דשרי להרחיצו בחמין שכבר הוחמו בשבת. ולכאו' ד"ז מוכרח, דאל"כ כיצד יקל במים שקודם המילה, ה"ז רק מכשירי מילה.

ענף 7: המסקנה לעניננו.

לאור כל הנ"ל יוצא שבני"ד אם רוצים לנתק את האינפוזיה שלא לצורך פיקו"נ ולא לצורך הרגעת ופיוס דעתו של חולה שיש בו סכנה, אלא לצורך מצוה, כבוד הבריות וכדו', אף שאח"כ יהיה מותר לחברה משום פיקו"נ (אם וכאשר זה פיקו"נ. אך אצל חולה שאיב"ס לכאו' אין זה פיקו"נ), מ"מ יתכן שצריך להחמיר ולא לנתקה כלל משום שמכניס עצמו למצב שאח"כ יצטרך לחלל שבת משום פיקו"נ, ולפי גדולי הראשו' הנ"ל (הרי"ף, הרמב"ם, הרז"ה, הרשב"א והטור) אין לעשות כן. ובפרט שי"א שמה שהיקלו המקילים הו"ד לצורך מצוות מילה שדוחה את השבת ולא לשאר מצוות. וגם י"א שאותם שהיקלו, היקלו דוקא כשספק אם יצטרכו אח"כ לחלל את השבת. אך כשודאי יצטרכו לחלל - בזה לא הקלו אף המקילים. ולכן בס"ד נלע"ד שלמעשה ההתנתקות אסורה, ולכן יש להחמיר לכתחי' ולא לנתק המכשיר כלל כל שהניתוק אינו משום פיקו"נ או הדומה לו, כגון פיוס דעתו של חולה שיש בו סכנה. ונראה שאין להתיר לעשות זאת גם אם יעשה בשינוי, וכגון ע"י שנים שעשאוה (והגר"א נבנצל שליט"א העיר: אולי יש שינוי אחר? עכ"ל). ובפרט שי"א שעשית איסור ע"י שנים שעשאוה אסורה מדאו', ורק אין בה חיוב הבאת קרבן [ר' הגהות חת"ס בשם המקור חיים על השו"ע (סי' רס"ו). וכ"כ הבאר יצחק (סי' י"ד). וראה בקדוש"ה (ח"א הערה כ' סוף ענף 3) שהבאנו מחלו' זו]. ועפי"ז פסק בתוה"י (פט"ז הערה ב') שיש להקל בכך רק במקום פיקו"נ.

ולמרות שהבאנו לעיל בפרקנו (בענף 1) שי"א דשרי לצורך חולה שאיב"ס לעשות מלאכה בשינוי (ד' הגר"ז, האג"ט ועוד), מ"מ נראה שד' מרן וש"פ לא להקל בזה, וגם המ"ב בשעה"צ (סי' תצ"ו סק"ט) דעתו לאסור כן. ואפי' ע"י גוי נראה שאין לעשות כן [דהא אף הרז"ה וסיעתו לא כתבו להקל ולמול, ואח"כ לומר לגוי להחם את המים לרחיצת התינוק. ומשמע דאף באיסור דרבנן לא ס"ל להקל. וכ"מ מהרה"מ (פ"ב דשבת הי"ד ד"ה "וכן מרחיצין") שכ' שאין כוונת הרמב"ם דשרי לומר לגוי להחם המים קודם המילה. וכן עולה מדברי מרן בכס"מ (בפ"ב דמילה ה"ח) בשם הרא"ש]. וממילא יוצא שאין לנתק האינפוזיה לצורך הליכה לתפילה או לכל דבר מצוה שהוא, וכ"ש שלא לנתק לצורך קל, כגון לטיול וכיוצ"ב (אא"כ מישתעי בחולה שיב"ס, והטיול או קיום המצוה הינם חלק מרפואתו, וכנ"ל. ור' שש"כ פל"ב סעי' כ"ה_כ"ו). ואמנם מצד כבוד הבריות לבי מגמגם בדבר, דהא הרבה הקלו לצורך כבוד הבריות.

ומ"מ המיקל בכל המיקרים הללו, וכמו שכתבנו את פרטי ההלכות לעיל בענף 5 מבלי להתחשב בבעיה של מכניס עצמו לפיקו"נ (כבענף 7), בס"ד נלע"ד שיש לו ע"מ לסמוך [והיינו על הרמב"ן. ור' גם ריטב"א ברה"ש (דל"ב,ב' ד"ה "ומסתברא"). והמאירי בשבת (דקל"ג,א') כתב שי"א שבני"ד אין מלין אותו, ואילו רוב המפרשין מקילין בה. ומשמע שמיקל כמותם. ע"כ. ואף הר"ן על הרי"ף (בדף קל"ד,ב' ד"ה "והיכא") העמיד את דברי הרי"ף כשיטת הרמב"ן. עיי"ש]. וזאת גם לאור העובדה שמדובר בחולים. ובפרט שגם לד' הרז"ה ה"ז רק איסור דרבנן (עפ"י המנח"ש ח"א שם, וכנ"ל). כך בס"ד נלע"ד.

ולא אמרינן דהוי שבות דשבות למצוה - שבות של האיסור להכניס עצמו למצב פיקו"נ, ושבות כשמחמם המים בשבת ע"י גוי לצורך המילה, ובני"ד כשמנתק ומחבר האינפוזיה בשבת ע"י גוי. דכ"ז אינו, דהא השבות הראשונה הינה כשעושה את הברית ועי"כ מכניס עצמו למצב פיקו"נ, ובני"ד הוא כשמנתק האינפוזיה. והשבות השניה - כשמחמם המים ע"י גוי הינה לאחר המילה - כשכבר הגיע למצב פיקו"נ, ובני"ד כשכבר ניתקו האינפוזיה ועתה רוצה לחברה לחשמל ע"י גוי. ולכן אין זה שבות דשבות, דכל איסור שבות בזמן אחר הוא. ועפי"ז נראה גם שיש לדחות דברי חכ"א שאמר שאולי אפשר להקל אם אח"כ יאמר לגוי לחבר האינפוזיה בצירוף שתי דעות: דעת בעה"ע דשרי לומר לגוי אפי' במלאכה גמורה במקום מצוה. ודעת הרמב"ן דשרי להכניס עצמו לפיקו"נ כשעושה לצורך מצוה. וזה אינו, כנ"ל. דהא גבי בעה"ע מדובר על המצב שלאחר הניתוק. ואילו הרמב"ן מישתעי גבי המצב שלפני הניתוק. ועוד: דהא רוה"פ לא פסקו כבעה"ע, ובכללם המ"ב. ועוד, דהא י"א שהרמב"ן היקל רק כשיש ספק אם יצטרך אח"כ לחלל שבת. ואכמ"ל.

ועוד בענין כניסה למצב של איסור ר' בשו"ת מהרש"ג (או"ח ח"ב סי' י"ד. אך שם משתעי שיכול לעשות איסור קל, ואם לאו, יגיע אח"כ למצב שעושה איסור חמור. משא"כ בני"ד שעושה תחילה מצוה. ור' עוד ע"כ לקמן במילואים בפ"ח ענף 35, ובפ"ט ענף 1 גבי עשיית איסור קל כדי להמנע מאיסור חמור). וע"ע ברשב"א שבת (דק"ל,א' ד"ה "מביאו") שקצת משמע שלא יעשה האיסור הקל כדי להמנע אח"כ מלעשות האיסור החמור. ומ"מ אין הכרח לכך מדבריו. וע"ע בתוה"י (עמ' ש'-ש"א).

יש אולי מקום לדון בני"ד גבי האפשרות שלאחר שמנתק האינפוזיה החשמלית יתחבר לאינפוזיה מכנית (לא חשמלית), אך לא ברור שהדבר אפשרי תמיד מבחינה מציאותית. ובפרט שאנו עוסקים בניתוק מכשיר האינפוזיה מהמחט שנשארת תקועה בבשר החולה (דאם מנתקה הריהו חובל בשבת כשמכניס המחט חזרה לבשר. וראה ע"כ מה שכתבנו בס"ד במקראי - קודש הל' יוה"כ פ"ט הערות קע"א-קע"ב).

ענף 8: הסרת אינפוזיה בשבת מהנפטר.

גבי ניתוק אינפוזיה שאינה חשמלית, מהנפטר, כ' בשש"כ (פס"ד ס"ט) דשרי לנתקה ובלבד שלא יזיז הנפטר, וכן שרי לנקות כתמי הדם אם לא יסחוט (עפ"י המ"ב סי' שי"א סקכ"ד). ובס' נטעי גבריאל (אבלות. ח"א עמ' ע"ה, עפ"י השו"ע סי' שי"א ס"ז) כתב שמותר בשבת להוציא האינפוזיה מהנפטר, אך המנהג (אולי בארה"ב) להוציאם ע"י החברא - קדישא. ע"כ.

ובאמת יש לדון בזה טובא. דמצד א' נראה שהאינפוזיה הינה מוקצה דלא חזי למידי, שהרי לא ישתמשו עוד בשקית, בצינור ובמחט הללו. ומאידך נראה שאין זה כבוד הנפטר. ומ"מ נראה שאת העמוד של האינפוזיה יותר קיל לטלטל. ויש להאריך בכ"ז, ואכ"מ.

ובאשר לניתוק אינפוזיה חשמלית מהנפטר, לכאו' יש בעיה שמטלטל כלי חשמלי. אך יש לדון להקל הן מצד שאינו כלי חשמלי שיש צורך לחלל שבת כדי שימשיך לפעול [וכמו שהתירו הפוס' להשתמש בשבת בשמיכה חשמלית אע"ג שמזיזה בשעת השימוש ובתוכה ישנם חוטי חשמל והזרם זורם דרכם. ר' למשל בשו"ת אג"מ (ח"ג סי' נ'. ועיי"ש בסי' מ"ט). מנוח"א (ח"א פכ"ד סל"ז), אנ"ת (חי"ח עמ' תשכ"ו), פסתש"ו (סי' שי"ח ס"ד וסי' שכ"ח סל"ב), יבי"א (ח"ז סי' ל"ז סק"ג), ילקו"י (כ"ד עמ' ק"ב סי"ח), יחו"ד (ח"ב סי' מ"ט, וח"ה סי' כ"ח. עיי"ש שגם לא חשיב כבסיס לדבר האסור, משום שזרם החשמל אינו ניכר לעין כמו שלהבת שבפי הפתילה. עיי"ש), החב"ה (פי"ז עמ' 182-183) ועוד פוס']. וכן יש לדון להקל גם מצד דהוי מוקצה במחובר [ר' בקדוש"ה (ח"א הערה ט' ענף 4), שהבאנו מחלו' הפוס' אם אמרינן כלל זה גם בכלי חשמל כשהתקע מחובר לשקע. וע"ע בשו"ת הרשב"ש (סי' ת"ז) ובמנח"ש (ח"א מהדו"ק עמ' ע"ח)]. ועוד צד להקל, אי יעשו כן ע"י שנים שעשאוה. אך גם כשהתוצאה הינה איסור דאו', הרי זו מחלו' גדולה אי בשנים שעשאוה הופך לדרבנן, או שאיסורו מדאו' ורק פטרוהו מחטאת, וכנ"ל בפרקנו (ריש ענף 7). והגר"א נבנצל שליט"א העיר לגבי הסוברים שאיסורו מדאו': ואז אדרבא, ב' שעשאוה חמיר טפי, דשנים מחללים שבת. עכ"ל]. ומ"מ יש עוד צד להקל בני"ד עפ"י מש"כ ביבי"א (ח"ז סי' ל"ח עמ' קי"ג) בשם שו"ת אז"נ (ח"ח סי' ל"ג עמ' פ"ד), דשרי לטלטל כלי חשמלי כי החשמל אין בו ממשות. עיי"ש. ואף אם כבר ניתקו התקע מהשקע (שאז אין להקל מצד מוקצה במחובר) אולי יש להקל בשל האפשרות שיצטרכו המכשיר לחולה אחר (אך יתכן שאז די לנתק המכשיר באמצע הצינור, כאשר מחט האינפוזיה נשארת מחוברת לגוף הנפטר).

ועוד בענין אינפוזיה ר' בנשמא"ב (ח"ה עמ' ק"ע).