מקראי קודש

אודות בית

פרק יג: דיני ארבעת המינים בשבת וביום טוב

פתיחה.


א. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו נוטלים את ארבעת המינים ביום הראשון של החג אף כשהוא חל בשבת, וזאת רק במקומות שידעו מתי חל ראש חודש תשרי. אך משחרב בית המקדש גזרו חכמינו זכרונם לברכה, שבכל המקומות אין ליטול את הלולב בשבת, אף כששבת הינה היום הראשון של החג.


ב. בין היתר בשל הדין שאין נוטלים את ארבעת המינים בשבת, ישנן כמה וכמה הלכות השייכות לארבעת המינים, הן לגבי שבת והן לגבי יום טוב (כגון טלטולם בשבת, או הוצאתם מרשות לרשות). וכן עלינו לדון לגבי הנחת הלולב, ההדסים והערבות, במים או במגבת רטובה, בשבת או ביום טוב, וכן לגבי הנחת האתרוג בדבר הקולט את ריחו, אגידת שלושת המינים בימים אלה, לקיחת ארבעת המינים ביום טוב מסוחר, ועוד הלכות, וכמו שבס"ד נבאר בהמשך פרקנו.


דין טלטול שלושת המינים בשבת וביום טוב (מצד מוקצה).


ג. אין לטלטל את הלולב, ההדסים והערבות בשבת. אך ביום טוב מותר לטלטלם. וראה עוד בסעיפים הבאים.


טלטול האתרוג בשבת וביום טוב.


ד. בין בשבת ובין ביום טוב, מותר לטלטל את האתרוג. ויש מפוסקי דורנו המחמירים ואוסרים לטלטל בשבת את האתרוג של המצווה, אך רוב הפוסקים מתירים לטלטלו אף בשבת, ובפרט למי שרגיל להריחו.


עוד מדיני טלטול ארבעת המינים ביום טוב.


ה. אף על פי שנשים אינן חייבות ליטול את ארבעת המינים, בכל אופן רשאיות הן לטלטלם ביום טוב כאנשים.


ו. יש אומרים, שאם הניח ביום טוב את הלולב, ההדסים והערבות לאחר גמר מצוותם, על מנת שלא יטלו אותם עוד באותו יום, הרי שאסור עוד לטלטלם באותו יום, אך פוסקים רבים מקילים בכך. והמנהג להקל לטלטלם בכל אופן שהוא.


ז. מותר לטלטל את ארבעת המינים בליל יום טוב הראשון, אף על פי שטרם הגיע זמן קיום המצווה, וכן מותר אז לאוגדם לצורך הנטילה ביום. וכן מותר לטלטלם לבית הכנסת לצורך הנענועים שבהלל ולהושענות, אף על פי שכבר נטלם בברכה קודם לכן בסוכתו.


לקיחת ארבעת המינים ביום טוב לביתו במיקרים מיוחדים.


ח. יש אומרים שמי שביום טוב לאחר התפילה הלך עם משפחתו להתארח אצל אחרים, ולאחר מכן חוזר לביתו, אינו רשאי לקחת עמו את ארבעת המינים מבית המארח דרך רשות הרבים, כשאין שכיחות שעוד ירצה ליטלם אדם שטרם נטלם.


הכנסת שלושת המינים לתוך מים בשבת.


ט. אסור להכניס את הלולב, ההדסים והערבות לתוך מים בשבת. וכן אסור אז להוציאם מהמים, אפילו אם כבר היו מונחים בתוכם לפני שבת. ואם בכל זאת הוציאם מהמים, הרי שאסור בשבת להחזירם אליהם.


לולב, הדס וערבה שנכבשו במים במשך השבת.


י. ישנם מגדולי הפוסקים הסוברים שלולב, הדס וערבה הנמצאים במים לפחות עשרים וארבע שעות הינם פסולים למצוות נטילתם משום שנחשבים הם ככבושים. ודבר זה מצוי מאוד, בפרט לאותם שמשאירים את הלולב, ההדסים והערבות בכלי עם מים כדי לשמור על לחותם. ולדעת אותם פוסקים יש להקפיד להוציאם מהמים במשך השבת, ויעשו כן על ידי גוי. ואם בחלקם העליון שמעל המים יש את השיעור ההכרחי הכשר לנטילה, או שהם רק עטופים במגבת רטובה, אינם נפסלים בשל דין כבוש, אף אם שהו בהם יותר מעשרים וארבע שעות.


הכנסת שלושת המינים למים ולמגבת רטובה ביום טוב.


יא. לולב, הדסים וערבות, שבכניסת החג לא היו בתוך מים, אין להכניסם לכלי עם מים ביום טוב, ואם לפני החג הלולב, ההדסים והערבות לא היו בכלי, אך בכלי היו המים, הרי שנחלקו הפוסקים אם מותר לכתחילה להכניסם ביום טוב לכלי עם מים. ולמעשה אין להקל בכך, ורק בשעת הדחק כשלא שמו אותם במים לפני החג, וביום טוב נזכרו בכך, ועלולים הם להתייבש בשל כך, מותר להכניסם ביום טוב לכלי שהיו בו כבר מים קודם לכן.


יב. לולב, הדסים וערבות שהיו ביום טוב בכלי עם מים, מותר ביום טוב להחזירם למים. וכן מותר להוסיף מים לאותו כלי, אך אסור להחליף את המים. וכאמור, כל זה אמור ביום טוב, ולא בשבת.


יג. אם יש במינים הללו פרחים הנפתחים (כגון ענבי ההדס, כבציורים, ), או שמדובר בהדסים צעירים שיגדלו במים, אסור להחזירם ביום טוב בתוך מים אף אם היו במים קודם לכן. וראה לעיל (בפרק ג' סעיף ל"ז) שאסור לתלוש ביום טוב את ענבי ההדס.


יד. עוד מדיני לולב, הדסים וערבות המונחים בתוך מים בשבת, ראה כאן במקורות.


טו. רבים נוהגים לעטוף את הלולב, ההדסים והערבות במגבת רטובה, על מנת לשמור על לחותם, וזאת אף אם שם אותם לאחר מכן בתוך עטיפות הניילון. ואכן אם הם היו עטופים במגבת רטובה זו כבר לפני החג, מותר לחזור ולעוטפם בה בחג עצמו . אך אין להרטיב את המגבת ביום טוב עצמו (וראה עוד במקורות).


טז. בחול המועד מצווה לשים את הלולב, ההדסים והערבות בתוך כלי עם מים, או לעוטפם במגבת לחה, או לשימם בתוך נרתיק ניילון הסגור הרמטית, ומצווה אף להחליף את המים שבכלי, ולהרטיב את המגבת, וכל זה, כדי לשמור על לחותם של שלושת המינים שיהיו נאים ומהודרים.


הנחת האתרוג בשבת וביום טוב בדבר הקולט את ריחו.


יז. בין בשבת ובין ביום טוב אסור להניח את האתרוג בתוך בגד, חוטי פישתן, ושאר דברים שקולטים ריח, על מנת שיתן ריח טוב לבגד. ובשעת הדחק, כשאין אפשרות אחרת היכן להניח את האתרוג, יש להסתפק אם לסמוך על המקילים להניחו במקום שיקלוט את ריחו, אם אינו מתכוון לתת בו את ריח האתרוג. וראה עוד בסעיף הבא.


יח. במקרה הנ"ל, אם חוטי הפשתן וכדומה כבר קלטו לפני החג את ריח האתרוג, מותר לשוב בחג ולהניחו בהם, כיוון שאין מתווסף בהם ריח כלל. ואם האתרוג כבר עטוף בפשתן שקלט את ריחו, ועתה רוצה להניח את שניהם בתוך בגד או בד נוסף לשומרו, נחלקו הפוסקים אם מותר הדבר.


יט. עוד מדיני איסור הולדת ריח מהאתרוג, ראה כאן במקורות.


הוצאת ארבעת המינים ביום טוב מרשות לרשות כדי שיטלום אשה, ילד קטן וכדומה.


כ. נחלקו הפוסקים לאיזה צורך מותרת הוצאה מרשות לרשות ביום טוב. ומתוך כך נחלקו הפוסקים אם מותר ביום טוב להוציא מרשות לרשות (במקום שאין עירוב כדין) את ארבעת המינים כדי שיטלו אותם אשה, ילד קטן (שלא הגיע לגיל מצוות), וכן לצורך מי שמסופק אם יצא כבר ידי חובה באותו יום, ובעוד מיקרים. ונראה שדעת רוב הפוסקים להקל בכך, בפרט ברשות הרבים שבזמננו.


טלטול ארבעת המינים המיועדים לסחורה.


כא. ארבעת המינים המיועדים לסחורה, מוקצים הם בשבת, הן בשבתות שלפני החג, והן בשבת שבחג. ואסור לטלטלם אף לצורך גופם ומקומם. וכן הדין גם לגבי יום טוב. ואם אין הסוחר מקפיד שלא ישתמשו בהם, הרי שאינם מוקצים, אך בדרך כלל הסוחרים מקפידים על כך.


לקיחת ארבעת המינים או חלקם ביום טוב מסוחר.


כב. אסור לעסוק במסחר ביום טוב, ואיסור זה חל הן על המוכר והן על הקונה. ומכל מקום אם קרה מקרה, ולאדם אין ביום טוב את ארבעת המינים או חלקם (כגון שנפסל לו האתרוג, וכדומה), אזי לדעת הרבה פוסקים מותר לו לקחתם ביום טוב (ולא בשבת) אפילו מסוחר, בתנאי שאינם מוקצים (כבסעיף הקודם), וכן בתנאי שהלוקח והמוכר לא יזכירו שזו מכירה, ולא ידברו על ענין התשלום, אלא רק יאמרו שלאחר צאת היום טוב הם "יתפשרו" או "יסתדרו" ביניהם (ובאשר לאופן הדיבור יש לראות כאן במקורות). ויש אוסרים לגמרי לקנות מן הסוחר ביום טוב.


כג. דין תלישת עלים מהלולב ביום טוב לצורך האגידה, ראה לעיל (בפרק ט' סעיף כ"ד).


דין עלי לולב שכבר נתלשו מהלולב, חיתוכם לרצועות דקות לצורך האגידה, ראה לעיל (בפרק ט' הערה ס"ה).


דין חיתוך הרצועות הנ"ל בקצוותיהן, ביום טוב לפני האגידה, ראה לעיל (בפרק ט' הערה ס"ה).


דין חיתוך הרצועות הנ"ל בקצוותיהן, ביום טוב לאחר האגידה, ראה לעיל (בפרק ט', שם).


דין עשיית קוישיקלאך וטבעות ביום טוב לצורך האגידה, ראה לעיל (בפרק ט' סעיף כ"ג).


דין אופן האגידה המותרת ביום טוב (והיינו באלו קשרים מותר לאגוד), ראה לקמן בנספחים (בנספח י"ד).


כד. כפי שכתבנו לעיל (בפרק י"א סעיף ג'), כאשר היום טוב הראשון חל בשבת, מברכים את ברכת "שהחיינו" על הנטילה שביום השני. ומי שטעה ונטל את ארבעת המינים ביום טוב הראשון שחל בשבת, ובירך אז את ברכת "שהחיינו", לא יברכנה שוב בעת הנטילה ביום השני, (כמבואר שם בהערה י"ג).


קצת מדיני יום טוב שני של גלויות.


כה. לענין איסורי מלאכה, דין יום טוב שני של גלויות כדין יום טוב הראשון, חוץ ממיקרים מיוחדים כקבורת המת על ידי יהודים, או ענינים רפואיים מסוימים. לפיכך מה שאסור לעשות ביום טוב הראשון לגבי ארבעת המינים, הרי שאסור לעשותו גם ביום טוב שני.


כו. מי שמתגורר (עדיין) בארצות הגלות ונמצא בחג הסוכות פה בארץ הקודש, וכן מי שגר כאן בארץ הקודש ונמצא בחג הסוכות בארצות הגלות, עליהם לשאול רב פוסק כיצד צריכים הם לנהוג ביום טוב השני של גלויות.


כז. באלו דברים ועד כמה ניתן להקל גבי כשרות ארבעת המינים ביום טוב שני של גלויות, יותר מאשר ביום טוב הראשון, ראה כאן בקונטרס זה (בפרק ו' סעיף י"א, ופרק ז' הערה ד').


כח. דין ארבעת המינים או חלקם שהובאו או שנקטפו על ידי גוי בשבת או ביום טוב, ראה כאן במקורות.


כט. עוד מדיני ארבעת המינים בשבת וביום טוב ראה כאן במקורות.


הערות

[1]א. כמבואר לעיל (בפרק ח' סעי' י"ג, ובפרק י"א סעי' א'). עיי"ש (בעיקר בפ"ח הערה כ"ד). וכמובן שהיו צריכים גם הם להזהר שלא יכשלו באיסור הוצאה מרל"ר שהוא איסור סקילה, ולכן היו נוטלים ארבעת המינים או בבתיהם או שהיו משאירים מלפני שבת את הדמ"י בבית המקדש או בבית הכנסת.


[2]ב. כנ"ל (בפרקים ח' וי"א), בעיקר עפ"י הגמ' בסוכה (דמ"ד,א'. וע"ע בדמ"ב,ב' – דמ"ג,א'), הרמב"ם (פ"ז מלולב הט"ז), הכלבו והמאירי הנזכרים לעיל. וכ"פ מרן (בסי' תרנ"ח ס"ב). והטעם, אמר רבה שמא יטול את הדמ"י ויעבירם ד"א ברה"ר [וי"א דה"ה שיעבירם מרה"י לרה"ר ולהיפך. כדלקמן בהערה זו], כדי ללמוד את אופן הנענועים והברכה [גמ' בסוכה (דמ"ב,ב'). רש"י (שם בגמ'). מ"ב (סי' תרנ"ח סק"ב), שעה"צ (סק"א) וכה"ח (סק"ב) וש"פ].


דין זה אמור גבי כל הדמ"י [מ"ב (סי' תרנ"ח סק"ג) וש"פ. ור' לקמן (בסעי' ג')].


ובענין מדוע גם כיום אין נוטלים את הדמ"י בשבת. שדנו הפוס' שיש מקום לחייב כיום את נטילת הדמ"י, משום שלדעת ראשונים רבים אין לנו כיום דין רה"ר דאו', משום שלדעתם דין רה"ר הוא דווקא כשבוקעים שם שישים ריבוא, הא לא"ה אינם אלא כרמלית שהיא מדרבנן [ראה ע"כ למשל בתוס' שבת (דס"ד,ב' ד"ה "רבי ענני"). ועיין ע"כ באורך ביבי"א (ח"ט חאו"ח סי' ל"ג)]. וכיוון שאין בזה איסור דאו' אלא דרבנן, א"כ הוי גזירה (שמא יעביר הדמ"י) לגזירה (שיעבירנה מרה"י לכרמלית, דהוי דרבנן), ואמר רבא (כמובא במס' שבת די"א,ב') דגזירה לגזירה לא גזרינן.


ולכאו' היה מקום לתרץ שבני"ד יש להחמיר בטלטול (וממילא אז אין ליטול הדמ"י בשבת, שמא יעבירנו, וכנ"ל) משום דאף את"ל שאין לנו כיום רה"ר דאו', מ"מ הא קיי"ל (בביצה ד"ה,ב') דכל דבר שגזרו במנין צריך מנין אחר להתירו, וכאן הרי נגזרה גזירה זו במנין. וכיוון שאין לנו מנין כמותו, לכן עדיין קיימת הגזירה ועומדת בתוקפה, שמא יעבירנו ד"א, ולכן אין ליטול בשבת הדמ"י.


אלא שיש מקום לדחות זאת, עפי"ד כמה ראשו', דהיכא שידוע טעם הגזירה, הרי שכשבטל הטעם בטלה גם הגזירה. שכן עולה מדברי הרא"ש בתשובותיו (כלל ב' סי' ח') גבי טלית של פשתן, שכ' שאף לר"ת אין לאוסרו בזה"ז, דלא חיישינן שמא יטיל בו תכלת ויעבור על איסור כלאים שלא במקום מצווה, דהא אין לנו תכלת ולא שייך למיגזר, וא"כ בטל האיסור. וי"א (ס' מטה אהרן) שכן גם ד' התוס' בביצה (דף ו' ע"א). ולפי"ז בני"ד כיוון שבטל הטעם בטלה הגזירה, וא"כ יש ליטול הדמ"י בשבת.


ועוד צד לומר שכיום יש ליטול הדמ"י בשבת, הוא עפ"י מש"כ בשו"ת ברית אברהם (אה"ע סי' מ"א סק"ה) שכל שיש מצווה בדבר, אם בטל הטעם א"צ מנין אחר להתירו. והסכים לכך הגרי"א ספקטור בשו"ת עין יצחק (ח"ב סי' י"ט סקכ"ג). וא"כ בני"ד שיש מצוות נטי' הדמ"י א"צ מנין אחר להתירו. אלא שמאידך בשו"ת חמדת שלמה (אה"ע סי' ט') כתב בתשובה לחלוק ע"ד הברית אברהם הנ"ל, וכ' שאף לדידן שאין לנו רה"ר דאו', אפ"ה הגזירה שמא יעבירנו ברה"ר עדיין במקומה עומדת, וא"כ אף במידי דמצווה אמרינן שדבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו. עכ"ד. וא"כ דברי הגאון ברית אברהם שנויים במחלו'.


ומ"מ מדברי רבנו הרא"ש הנ"ל (שכל שהטעם ידוע, אם הוא בטל, לא אמרינן שצריך מנין אחר להתירו), עדיין יוצא שבני"ד א"צ מנין אחר להתירו, וא"כ לא אסרינן ליטול הדמ"י שמא יעבירנו ברה"ר, וא"כ קשה מדוע כיום אינן נוטלים הדמ"י גם בשבת.


ויש לזכור שכ"ז הוא דווקא למ"ד שאין דין רה"ר דאו', כשאין ס' ריבוא בוקעים שם. והיינו לתוס' הנ"ל (בשבת דס"ד,ב') וסיעתם (שהג' היבי"א זצ"ל כ' שזו ד' רוב הראשו'. עיי"ש ביבי"א ח"ט). אלא שלד' הראשו' דס"ל שיש דין רה"ר אף באין ס' ריבוא בוקעים שם, או במציאות של מקום שיש שישים ריבוא בוקעים שם, א"כ גם כיום יש לנו דין רה"ר דאו' ועדיין הגזירה שמא יעבירנו בתוקפה עומדת.


וכאן מוטל עלינו להזכיר גם את ד' הג' מהר"י אסאד בשו"ת יהודה יעלה (או"ח סי' פ"ז ד"ה "ולי") שדן גבי ני"ד, ותירץ שדווקא בהוצאה מרל"ר בעינן התנאי של ס"ר בכדי שיחשב כרה"ר, דומיא דדגלי מדבר, אך העברת ד"א ברה"ר שאינה אלא הלל"מ, כדאי' בשבת (דצ"ו,ב'), גם בלא התנאי דס"ר חשיבא כרה"ר, ושייכא האי גזירה שמא יעבירנו אף בזה"ז שאין ס"ר בוקעים. ולכן נקטו חכמים בני"ד האי גזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר ולא שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר. והוסיף הגאון מהר"י אסאד, שאף שהרז"ה והר"ן חלקו ע"כ וכתבו שהמעביר ד"א ברה"ר הוא בכלל דין הוצאה מרל"ר, מ"מ הרמב"ם חולק ע"כ. וראה בחזו"ע (סוכות, הל' הדמ"י הערה ט' דשל"ה) שלא הסכים לכך, וכ' דלכו"ע מעביר ד"א ברה"ר הוי בכלל הוצאה מרל"ר.


ובשו"ת תורת חסד (מלובלין. או"ח סי' י"ז דמ"א) ג"כ דן מדוע בני"ד עדיין אסרינן ליטול הדמ"י בשבת, וכ' דאע"ג דלא שכיח רה"ר שבוקעים בו ס"ר, מ"מ גם עתה יש רה"ר גמורה בפלטיא גדולה וסרטיא [ר' גמ' שבת (ד"ו,א') וברש"י שם (ד"ה "פלטיא" וד"ה "המפולשין") ובשינויי גירסאות שם]. וכתב כן עפ"י ליקוטי הרמב"ן (בעירובין דף פ"ה). והוסיף שכן ישנן ערים גדולות בעולם שבוקעים בהם ס"ר.


הביא דברים אלה בחזו"ע (שם). עיי"ש.


נמצאנו למדים שישנם צדדים רבים לומר שאף בזה"ז עדיין קיימת הגזירה של שמא יעבירנו ד"א ברה"ר, ולכן אין ליטול הדמ"י בשבת, ודי בזה.


[3]ג. הדינים הקשורים לאיסור נטילת הדמ"י בשבת הם למשל איסור טלטול הדמ"י בשבת מדין מוקצה, והוצאתם מרשות לרשות, וכמבואר לקמן בפרקנו (בסעיפים ג' – ח').


כמו כן שייכים עוד דינים של שבת ויו"ט גבי ארבעת המינים:


דין הנחת ג' המינים (לולב, הדסים וערבות) במים והוצאתם מהמים בשבת וביו"ט, מבואר בס"ד לקמן בפרקנו (בסעיפים ט' – י"ד).


דין הנחת ג' המינים במגבת רטובה והרטבתה ביו"ט כשהתחילה להתייבש, מבואר בס"ד לקמן (בסעיף ט"ו).


דין הנחת ג' המינים במים ובמגבת בימי חוה"מ, מבואר בס"ד לקמן (בסעיף ט"ז).


דין הנחת האתרוג במקום שקולט את ריח האתרוג, מבואר לקמן (בסעיפים י"ז – י"ט).


דין הוצאת ד' המינים ביו"ט מרשות לרשות, מבואר לקמן (בסעיף כ').


דין ד' המינים המיועדים לסחורה, ולקיחתם ביו"ט מהסוחר, מבואר לקמן (בסעיפים כ"א – כ"ב).


דין אגידת הדמ"י ביו"ט, מבואר לקמן (בסעיף כ"ג).


מי שטעה ונטל את הדמ"י ביו"ט הראשון שחל בשבת עם ברכת "שהחיינו", מבואר דינו לקמן (בסעיף כ"ד).


מי שחלים לגביו דיני יו"ט שני של גלויות, ראה לקמן (בסעיפים כ"ה – כ"ז).


ודיני מי שגוי הביא לו את הדמ"י בשבת או ביום טוב, או שהגוי קטפם בימים אלה, ראה לקמן (בסעיף כ"ח). וה' יעזרנו למען שמו.


[4]ד. עיקר דין זה שהלולב הינו מוקצה בשבת, כתבוהו הר"ן (ס"פ לולב הגזול, ד"כ,ב' ד"ה "מתניתין"), הרה"מ (פ"ז מלולב הכ"ה), הכלבו (סי' ע"ב) והרמ"א (סי' תרנ"ח ס"ב).


והטעם, כתבו הפוס' הנ"ל דהלולב הוי לענין זה כאבן.


וא"כ לפי הפוס' הללו שהלולב דינו כאבן, הרי שנראה בס"ד שכל שלושת המינים הינם מוקצה מחמת גופו. וראה בשו"ע (סי' ש"ח סעי' ז') שאסור לטלטלו. ועיי"ש במ"ב (סי' ש"ח סקכ"ה) שכתב שלולב אין שם כלי עליו כלל. וכתב כן בשם התוספת שבת, דה"ח והח"א. עיי"ש. ואכן הח"א (בכלל ס"ו סי"ג) כתב שהלולב אין שם כלי עליו אלא הוא כאבן. אלא שבנשמ"א שם (סק"ב) הוסיף דאפשר שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס ותורת כלי עליו. וע"ע בערוה"ש, שבהל' שבת (סי' ש"ח סי"ז) כתב גבי לולב רק דקפיד עליהו, ובהל' הדמ"י (בסי' תרנ"ח ס"ו) כ' רק שהוקצה למצוותו [ויש להעיר שבמ"ב – עוז"ו (סי' תרנ"ח בציונים והערות סק"ח) לא כ"כ דקדקו בדבריהם]. וע"ע בס' תוספת שבת (סי' ש"ח סכ"ב). ובשלמי יהונתן (בח"ג, בלוח המוקצה, ערך לולב) כתב שאדם מקפיד על הלולב, וכל השנה אין לו תורת כלי כלל.


נמצאנו למדים שהדעות הרווחות בפוס' הינן שלולב בשבת שבחג דינו כאבן ואין שם כלי עליו כלל, וי"א שדינו כמוקצה מחמת חסרון כיס.


ואם מותר לטלטל הלולב בשבת לצורך גופו או מקומו, נחלקו בזה הפוס':


שכ' הט"ז (סי' תרנ"ח סק"ג), שלצורך גופו ומקומו שרי לטלטל הלולב בשבת, כמו גבי שופר בסס"י תקפ"ח (עיי"ש בסעי' ה' בשם האו"ז והג"א). ע"כ. וכ"כ הא"ר (סק"א). אך המאמ"ר (סק"א) כ' שמלשון הפוס' שכתבו דהוי כאבן, משמע שאפי' לצורך גופו ומקומו אסור, כדין כל מוקצה מחמת גופו. ותמה על דברי הט"ז שהביא ראיה משופר. דשאני שופר דהוא כלי אלא שמלאכתו לאיסור, ומשו"ה שרי לטלטלו לצורך גו"מ, כדין כלי שמלאכתו לאיסור, אך לולב לכו"ע אסור. עכ"ד. וכ"כ הפמ"ג במש"ז, הנה"ש, ערה"ש (טייב. סק"ב), הבגדי ישע, הבית מאיר, החמד משה, מחה"ש, הח"א (כלל ס"ו סי"ג), והמ"ב (סי' תרנ"ח סק"ד). הב"ד כה"ח (סי' תרנ"ח סק"ג), ונראה שפסק כמותם להחמיר. וע"ע בשעה"צ (סי' תרנ"ח סק"ג).


ועל מש"כ המ"ב (בהלכות שבת, בסי' ש"ח סקכ"ה) שלולב הוי מוקצה בשבת ואין לטלטלו אפי' לצורך גופו ומקומו, דאין שם כלי עליו כלל, העיר הגר"א נבנצל שליט"א (בהערות ביצחק יקרא על המ"ב שם), שלולב אחר סוכות, אם עומד לקישוט מותר לטלטלו. והוסיף שאף דמוקצה מחמת גופו שיחדו לאיזה תשמיש שאין דרך כ"כ ליחדו לזה, אינו יוצא מידי מוקצה עד שייחדו לתשמיש זה לעולם [כמבואר במ"ב (סי' רנ"ט סק"ה), ובשעה"צ (שם סק"א), ובמ"ב (סי' ש"ח סקצ"ב)], והרי אין דרך לייחד את הלולב לעולם, מ"מ די במה שמיחדו לקישוט כל זמן שיהיה נאה, דזהו "לעולם" שלו, ואח"כ חשיב כנתקלקל. עכ"ל.


וחכ"א שליט"א העיר, שאין זה פשוט להגדיר את הלולב (ושאר המינים) כמוקצה מחמת חס"כ. וטעמו, כיוון שיכול לטלטלם בשבת כדי להראותם וללמוד את הלכותיהם וללמדם לאחרים (כגון מהו שינוי מראה באתרוג). ומשו"ה אינו מייחד מקום בביתו לד' המינים, אלא יכול להניחם בכל מקום שמור בבית, ולכן אי"ז מוקצה מחחס"כ. ובפרט הדברים אמורים גבי אינשי שאינם מדקדקים עם הבריות, וכן אם הדמ"י לא היו יקרים לו כ"כ, או שהוא חבדני"ק וכדו' שחפץ תמיד לזכות את הרבים בדמ"י וכו'. וכן גבי אדם שיש לו עץ של ערבות או שהוא עצמו מוכר הדסים, הרי שמסתבר שאינו מקפיד עליהם. עכת"ד.


ואכן יש לדון גבי איזו שבת דנו הפוס' שהמינים הללו הינם מוקצים.


כפי שראינו לעיל, בשבתות שלאחר חג הסוכות אין הגמ"י נחשבים כמוקצה אם מייחד אותם לקישוט (כנ"ל בשם הגרא"נ שליט"א). ונראה בס"ד דה"ה אם מייחד אותם להריח (או שכדי להריח א"צ לייחד אותם), אך אילולא כן לכאו' הם מוקצה מחמת גופם.


ואילו בשבתות שקודם החג, לכאו' אינם מוקצה מחמת מצווה. דאע"ג שייחד אותם לשם מצוות נטי' הדמ"י, אך כיוון שהזמנה לאו מילתא היא וטרם נטלם למצווה, בס"ד נראה שאינם מוקצה מחמת מצווה, וכמש"כ מרן גבי הושענא (בסי' תרנ"ג ס"ב) עפ"י השאילתות והגהות אשרי. אלא שנראה שמ"מ בשבתות שלפני החג כל הדמ"י הינם כמוקצה מחמת חסרון כיס, כיוון שאדם מקפיד מאוד על כולם שלא יפסלו: שבלולב לא תקטם התיומת, שבאתרוג לא יפול הפיטם, ולגבי ההדסים והערבות שלא יפלו העלים שלהם וכדו'. וממילא אדם מקפיד שלא ליתנם לילדים לשחק עמם, אלא שומרם היטב.


וא"כ למסקנה נראה בס"ד שבשבתות שקודם החג כל ארבעת המינים הינם מוקצה מחמת חסרון כיס (ואולי יש שיתירו להריח באתרוג). ובשבת שבתוך החג זו מחלו' אי ג' המינים הינם מוקצה מחמת גופו (כמ"ב) או שהינם מוקצה מחמת חסרון כיס [כפוס' הנ"ל]. ואילו בשבתות שלאחר החג כל הדמ"י הינם מוקצה מחמת גופו ודינם כאבן, אלא א"כ ייחד אותם לקישוט או להרחה [וחכ"א העיר שלדידן דפסקינן כרבי שמעון הרי שההדסים לאחר החג מותרים מעיקה"ד בטלטול. דאילו לרבי יהודה יתכן שאם דרכו לשרוף בהם את החמץ אזי ייחשבו כמוקצה. עכת"ד].


[5]ה. כ"כ המ"ב (סי' תרנ"ח סק"ג), כה"ח (סק"ד), שש"כ (פכ"ב סל"א), חזו"ע (הל' הדמ"י סכ"א דשע"ה) וש"א. וראה בערוה"ש (סי' ש"ח סי"ז). ובפסתש"ו (סי' תרנ"ח הערה 6).


וטעמם, דהערבה הינה כאבן, וכנ"ל גבי לולב (כה"ח שם), וההדסים הרי מוקצים הם למצווה במשך כל הז' ימים, ואסור להריח בהם אף בשבת [וכמש"כ המ"ב (בסי' תרנ"ג סק"ב)], וע"כ כעץ בעלמא דמי [מ"ב בשעה"צ (סק"ב) וכה"ח (סק"ד)].


[6]ו. דהא נוטלים אותם ביו"ט. אמנם ר' לקמן בסעיף ו' שזו מחלו' קדמונית אי הדמ"י הינם מוקצים שלא בזמן מצוותן (כגון בליל יו"ט, או לאחר שגמר לנוטלם). עיי"ש.


[7]ז. לפני שנתחיל את הדיון בני"ד נביא בס"ד את דברי הראשונים גבי ברכת הריח של האתרוג. המרדכי בסוכה (פ"ד) כתב בשם הר"ר שמחה שאין לברך עליו משום שעיקרו אינו עומד להריח אלא למצווה. ובשם הראבי"ה הביא שיש לברך. ובהגהות ר"פ על הסמ"ק כתב שהעיקר לדינא כראבי"ה שמברכים עליו, אך הוסיף שיש למנוע מלהריחו כיוון ששוכחים לברך עליו. ואכן מרן בשו"ע בהל' ברכות הריח (סי' רט"ז סי"ד), כתב וז"ל: המריח באתרוג של מצווה מברך עליו (טור בשם הראבי"ה). ויש אומרים שאינו מברך (טור בשם רבנו שמחה). וסיים מרן: לכך נכון שלא להריח בו. עכ"ל. והביאו את דברי מרן הללו המ"ב (בסי' תרנ"ג סק"א ובסי' תרנ"ח סק"ה) וש"א בסימנים אלה, וכדלקמן. וע"ע ברמ"א (בסי' תרנ"ח ס"א).


והסביר המ"ב שם (בסקנ"א ונ"ב), שאין הכוונה שנוטל האתרוג לצאת בו י"ח ואגב אורחיה העלה ריח, דבזה לכו"ע אין לברך, כמבואר בשו"ע שם (בסי' רט"ז ס"ב), כיוון שאינו מתכוון להריח. אלא מדובר שנטלו גם לצאת בו י"ח המצווה וגם כדי להריח, ולכן הדעה הראשו' בשו"ע ס"ל שבכה"ג מברך הן על הנטילה והן על הריח.


ואילו הדעה השניה בשו"ע שם שאינו מברך, טעמה דכיוון שהוא של מצווה וצריך לצאת בו י"ח הרי שלא נעשה כדי להריח בו. ואע"ג שמתכוון הוא גם להריח בו, לית לן בה. והוא עדיף על פרי שלקחו גם לאוכלו וגם להריחו, כי שם עיקר לקיחתו הינה לצורך רשות, וכשלקחו לאוכלו ולהריחו אי אפשר לומר שהעיקר הינו לצורך אכילתו והריח בא ממילא. דשמא עיקר לקיחתו בשביל הריח. אך בני"ד ודאי עיקר לקיחתו הינה לצורך המצווה שמחוייב בה, וא"כ הנאת הריח טפלה לעיקר ההנאה ואין לברך על הריח [בה"ל (סי' רט"ז סי"ד ד"ה "המריח באתרוג")]. אמנם יש להוסיף, שהמ"א בשם הרש"ל כתב, שמה שאמרו שלא לברך על האתרוג, הו"ד בשעת נטילתו למצווה. אך קודם לכן או לאחר מכן, בכל הימים, ה"ז מברך על ריחו לכו"ע. ויש חולקים ע"כ, וכדלקמן בהערתנו זו. ואכן לד' החזו"א (או"ח סי' ל"ה סק"ג), אתרוג של מצווה, אף כשלוקחו רק להריח, כיוון שאינו אלא באקראי בלא הזמנה, לכן אינו מברך על ריחו. ע"כ.


וע"ע על כך בהרחבה לקמן (בפי"ד הערה י"ד).


ועתה נגיע למש"כ הפוס' בהלכות ארבעת המינים.


מה שכתבנו שמותר לטלטל את האתרוג בין בשבת ובין ביו"ט, כ"כ הרמ"א (סי' תרנ"ח ס"ב). וכ' הטעם, דראוי להריח בו.


והקשו הפוס', מדוע שרי לטלטלו, הרי קיי"ל כמש"כ מרן בשו"ע (סי' תרנ"ג ס"א) שאתרוג של מצווה מותר מעיקר הדין להריח בו, אלא שכיוון שנחלקו הפוס' אם מברכים עליו או לא, לכן יש להמנע מלהריח בו. עכ"ד (וכדלקמן בפרק י"ד סעיף ח'). וא"כ גם בני"ד לכאו' יש מקום לומר שכיוון שאין מריחים בו הריהו מוקצה.


לפני שנענה על השאלה הזו, והיינו מדוע כתבו הפוס' דשרי מעיקר הדין לטלטל האתרוג ביו"ט, נציין שישנם שני צדדים נוספים שדננו בס"ד עליהם בסעיפים הבאים (סעיף ו' וז'), והם: 1) טלטול הדמ"י ביו"ט הראשון ביום - לאחר גמר מצוות נטילתם, ובפרט אם כבר הניחם במקומם. 2) טלטול הדמ"י בליל יו"ט הא', טרם הגיע זמן קיום המצווה.


אלא שלגבי טלטול הדמ"י במציאויות או בזמנים מיוחדים אלה, בהם יש טעמים מיוחדים, שלכן דנו לגביהם הפוס' אי להתיר טלטולם (הטלטול בלילה – משום שטרם הגיע זמן מצוותם ולכן הינם מוקצים. והטלטול ביום הראשון ביום לאחר גמר מצוותו, הוא בגלל דברי הירו' שלכאו' אותו אדם לאחר שנטלם גמר בדעתו שלא לטלטלם עוד באותו היום), ולכן דנו בזה לגבי טלטול כל הדמ"י. משא"כ בני"ד אנן עסקינן רק גבי טלטול האתרוג, הן בשבת והן ביו"ט, שטלטולו בעצם מעיקר הדין מותר.


ועתה נשוב בס"ד לדיון דידן, מדוע מותר לטלטל האתרוג משום שראוי הוא להריחו, הרי מרן בשו"ע (סי' תרנ"ג) כתב בהדיא שיש להמנע מלהריחו.


ואכן כתבו הפוס' כמה וכמה תירוצים לכך:


1) י"א שאין האתרוג מוקצה, ולמרות שיש להמנע מלברך על ריחו, מ"מ כיוון שיכול ליקח פרי אחר שניתן לברך עליו את ברכת הריח, הרי שישנה אפשרות להריח את האתרוג ולכן אינו מוקצה. אך מ"מ אין לברך ברכת הריח על האתרוג בכל ימי החג. וזו דעת הרבה פוס' [שכ"כ הט"ז (סי' תרנ"ח סק"ד), הא"ר (סק"א), וכ"כ המ"א (סק"א בתירוץ השני), וכ"כ מחה"ש, הפמ"ג, המטה יהודה, המאמ"ר (כרמי) והביכור"י (רס"י תרנ"ב ססק"א). הב"ד המ"ב (סי' תרנ"ח ססק"ה), שעה"צ (אמצע סק"ד), כה"ח (סי' תרנ"ג סק"ה וסי' תרנ"ח רסק"ה) וחזו"ע (דיני הדמ"י הערה כ"ג דשע"ו). ונראה שגם כה"ח וחזו"ע הסיקו כן להלכה, ובפשטות זו ד' רוה"פ].


2) י"א שיכול לברך על ריח האתרוג בעצמו אם עושה כן בשבת, משום שאינו יכול ליטול את האתרוג בשבת בשל גזירת חכמים, לכן יכול להריח את האתרוג בשבת ואף לברך עליו ברכת הריח, ומשו"ה אין האתרוג מוקצה בשבת. שכ"כ המ"א (הנ"ל, אך בתירוצו הראשון), וכ"כ המטה יהודה בהבנת הרמ"א [הב"ד המ"ב (סי' תרנ"ג סק"ב, וסי' תרנ"ח אמצע סק"ה), בשעה"צ (סי' תרנ"ח רסק"ד), כה"ח (סי' תרנ"ג ס"ק ג' וד' וסי' תרנ"ח סק"ה) וחזו"ע (שם)].


והמ"ב בשעה"צ (בסי' תרנ"ח ססק"ד) הסיק שהמיקל כדעה זו ואף מברך על ריח האתרוג בשבת, אין מוחין בידו. ובסי' תרנ"ג (סק"ב) כתב בפשטות שמותר להריחו בשבת, עפי"ד המ"א. ולפי"ז יוצא שלדעתם אין האתרוג מוקצה בשבת. ובכה"ח (סי' תרנ"ג סק"ג וד') הביא הדבר כמחלו' ולא פשט הדבר. וראה בחזו"ע (שם) שכ' שלגבי שבת יש ס"ס דשרי לברך על ריח אתרוג של מצווה.


3) י"א דשרי לברך על ריח האתרוג בכל ימי החג (ולא רק בשבת), אם מברך עליו בשעה שאינו נוטלו. וגם זו דעת הרבה פוס' [שכ"כ במ"ב (סי' תרנ"ג סק"ג וסי' תרנ"ח רסק"ה) ובשעה"צ (ססק"ה) בהבנת המ"א, ושכן דעת המהרש"ל, הג"ר מרדכי בנעט בביאורו על המרדכי, וכ"ד הריעב"ץ במו"ק, וכ"ד הלכה ברורה (סי' תרנ"ג סק"א). ע"כ מדברי המ"ב (סי' תרנ"ג סק"ג), שעה"צ (סי' תרנ"ח סק"ה) וכה"ח (סי' תרנ"ג סק"ג וד')]. אלא שמדברי הבה"ל (סס"י רט"ז ד"ה "המריח") נראה שלא ס"ל להקל בכך.


וע"ע בענין זה בכה"ח (סי' רט"ז על סעי' י"ד, ובסי' תרנ"ג ס"ק ג',ד',ה')


א"כ נמצאנו למדים שנחלקו הפוס' מתי רשאי לברך על ריח האתרוג, ומ"מ אף מהאוסרים לברך עליו בזמנים מסוימים, יש מהם הסוברים שאינו מוקצה כיוון שניתן לברך את ברכת הריח על פרי אחר, ואז להריח את האתרוג, וא"כ בפשטות רובא דרובא של הפוס' מקילים וסוברים שאין האתרוג מוקצה בשבת, בין בשבת חוה"מ ובין בשבתות שלפני החג.


אלא שמאידך גיסא יש מפוסקי דורנו המחמירים וסוברים שהאתרוג מוקצה בשבת, וכדלקמן בהערה הבאה.


[8]ח. לפני שנדון גבי דעת הפוס' המחמירים בני"ד, נפרט בס"ד תחילה קצת מדיני מוקצה מחמת חסרון כיס (לקמן: ממחס"כ).


שנינו במשנה בשבת (דקכ"ג,ב'): רבי יוסי אומר: כל הכלים ניטלין חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה. ע"כ. ופרש"י שם, דהנך קפיד עלייהו ומייחד להם מקום, דלא חזו למלאכה אחרת. ע"כ. ובגמ' (שם דקנ"ז,א') קראו למוקצה זה בשם מוקצה מחמת חסרון כיס.


ולפי האמור עולה, שמוקצה מחחס"כ הוא חפץ שבני אדם מקפידים עליו וזהירים בשימושו ובטלטולו כדי שלא ינזק, ומשום כך אין עתידים להשתמש בו בשבת, ולכן חלה עליו הקצאה גמורה והוא אסור בכל טלטול, ומשו"ה אסור לטלטלו אף לצורך גופו ומקומו [עפ"י אורחות שבת (פי"ט,הקדמה לספ"ח. וע"ע שם בהערה קי"ד)].


ובענין אי יחוד מקום לכלי הוי תנאי להיותו מוק' מחחס"כ. בגמ' בשבת (דקכ"ג,א'), גבי סיכי זיירי ומזורי (שפירושם ראה בתוס' שם ד"ה "בסיכי"), מבואר דכיוון דקפיד עליהו מייחד להו דוכתא. ומרן בשו"ע (סי' ש"ח ס"א) לא הזכיר שצריך לייחד לו מקום, אלא כ' רק שמקפידים שלא לעשות בכלים אלה תשמיש אחר, שאינם מיועדים לו. ובשעה"צ (סי' ש"י ס"ק י"ט) ציין לדברי הבית מאיר שכ' שאין דין מוקצה מחחס"כ אא"כ הדרך להקפיד ולייחד לו מקום. ור' בשש"כ (פ"כ הערה נ') שאין הכוונה שייחד לכך מקום מסוים וקבוע אלא הכוונה שבני אדם נזהרים להניחם במקום משומר ואין משנים את מקומם אלא לצורך [כ"ז מאורחות שבת (פי"ט הערה ק"י)].


לאור כ"ז נשאלת השאלה מדוע אין האתרוג מוקצה מחחס"כ הן בשבת שלפני החג או שבתוכו, והן ביו"ט, אך תחילה נפנה לדברי הפוסקים האחרונים גבי האתרוג בשויו"ט, ואח"כ בס"ד נשוב לדון גבי דין האתרוג מבחינת מוק' מחחס"כ.


כתב בשש"כ (מהדו' תש"ע, פכ"ב הערה ס"ב) ששמע מהגרש"ז אוירבך זצ"ל, שבזמננו האתרוג עומד רק למצווה ולא להריח בו, וצריך להיות כמוקצה מחמת חסרון כיס. והוסיף (גבי אתרוגים העומדים לסחורה), שאפשר שבחג האתרוג עומד לטלטל לעצמו אם ירצה, וכן עומד לאחרים ליתן להם במתנה ע"מ להחזיר כדי לקיים המצווה, ולכן לא חל עליו שם מוקצה לענין טלטול (וחכ"א אמר דשמא טעמיה דהגרשז"א זצ"ל דלא חשיב כדבר דלא חשיב למידי, ולכן שרי לאשכנזים. ואף לספרדים שרי דיודע ומכוון לעשות בו גם שימושים נוספים. עכ"ד), משא"כ בשבת רגילים ליחד לו מקום ולהמנע לגמרי מטלטול, ולכן בשבת אסור, בין בשבת שלפני החג ובין בשבת שבתוך החג. עכ"ד.


וכן גם דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל [כמובא בס' שלמי יהודה (פ"א הערה מ"ז)], שבזמננו שאין נוהגים להריח האתרוג, ואין הוא עומד לכך ואדם מקפיד עליו, יש לאתרוג דין מוקצה מחמת חסרון כיס. ע"כ [הב"ד בפסתש"ו (סי' תרנ"ח סק"ב)].


וע"ע בערוה"ש (סי' שי"ח סי"ז), דלולב ואתרוג הינם מוקצה (מחמת ח"כ), דאדם מקפיד עליהם. עכ"ד. ולכאו' ק"ק ע"כ, דהא מותר להריח באתרוג. ואכן בהל' ארבעת המינים (בסי' תרנ"ח ס"ו) התיר ערוה"ש את טלטולו [הב"ד בשש"כ (פכ"ב ריש הערה ס"ב)].


אלא שלאחר כל זאת יש להעיר כמה דברים:


1) ראשית, הרי כל הפוס' האחרים, מזמן מרן ועד דורנו, כולם לא ס"ל לאסור טלטול האתרוג מהאי טעמא.


2) אף את"ל שהמציאות השתנתה (וזה לענ"ד ק"ק לומר, אלא שמ"מ זו טענת שני הגדולים הנ"ל, זצ"ל), ובאמת בדורות הקודמים נהגו להריח האתרוג בשבת (והיינו גם בדורו של מרן הח"ח וכן בדורו של הגאון בעל ערוה"ש, שבהם נהגו להריח האתרוג), ורק בדורנו אנו הפסיקו להריח באתרוג, הרי עינינו רואות שאין הדבר נכון. וראה מה שכתב בשלמי יהודה (שם) בשם הגריש"א זצ"ל, שכיום לא נוהגים להריח את ההדסים, ולכן מוקצים הם, דאף שמותר להריח בהם לפני החג, דהזמנה לאו מילתא היא, מ"מ אין הדרך להריח בהם והו"ל מוקצה מחמת חסרון כיס. ע"כ. ולכאו' פשוט וברור הוא שאין הדבר נכון מצד המציאות. צא וראה שבכל בתי הכנסת הספרדים, הן פעיה"ק ירושת"ו, והן מן הצפון ועד הדרום, שבכל בית כנסת ובית כנסת נמצאים בכניסה חבילות חבילות אגודות אגודות של הדסים, למען יברכו עליהם המתפללים וישלימו למנין מאה ברכות בשבת. וזאת נוסף להדסים שלוקחים לביתם במוצ"ש לצורך ההבדלה שבבית. וישנם כאלה הלוקחים הדסים לביתם גם בליל שבת, ולסובב עמם את השלחן, וכמש"כ רבנו האריז"ל. וא"כ אין זה מדויק שבדורנו אין רגילים להריח אתרוגים, כמו בענין הרחת ההדסים. ועוד, שהרי כתבו הפוס' שאין לקבוע המנהג עפ"י דברים שנעשים בחדרי חדרים, כל איש בביתו [וכמו שזכורני שראיתי שכתוב בפוס'. ואח"כ מצאנו שכ"כ הגרע"י זצ"ל בס' טהרת הבית (ח"ב עמ' תקנ"ד, בסוף העמ' האחרון של הספר), בשם הרפ"ע (ח"א חיו"ד סי' ל"ו). אלא שבאמת ברפ"ע שם (בד"ה "וראיתי") מדבר גבי מנהג בדבר שלא שכיח, ולא במנהג שנעשה בחדרי חדרים. וא"כ אין הוכחה כלל משם להכא, ורק בטהרת הבית כתב כן, אך אין מקור יותר קדום לכך. וגם ממה שרצה הגאון זצ"ל להוכיח, לכאו' אין מדברי הבא"ח הוכחה לכך. אלא שלאחר זמן מצאנו שבשו"ת באר דוד (פרנקל. סי' ל"א) כתב שבדבר שנעשה בסתר, כגון בצדקה, אין לקבוע מה המנהג (כמה נותנים) כיוון שאין יודעים הדבר (שהרי נעשה בסתר)].


ופוק חזי מה כתב הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (הל' ד' המינים סוף הערה ג' עמ' שע"ו), שלאחר שהב"ד הגרשז"א זצ"ל הנ"ל כתב שהעיקר כד' כל האחרונים שהקלו בזה. עיי"ש. והיינו שלא חילק בין דורנו לדורות קודמים. והניף ידו שנית שם (בסעי' ל' ובהערה ל"ה. עיי"ש שהביא שוב את דברי הגריש"א והגרשז"א זצ"ל וחלק על דבריהם).


לאור זאת כתבנו שאמנם יש מפוסקי דורנו הסוברים שאסור בשבת לטלטל את האתרוג של המצווה, אך כיוון שרוב פוסקי הדורות לא ס"ל הכי, וגם מפוסקי דורנו (אמנם מהגדולים שבהם) מצינו רק חלק מהפוסקים המחמירים בכך (ומשמע ששאר פוסקי דורנו לא ס"ל הכי, מדלא העירו ע"כ), לכן כתבנו שנראה שלד' רוה"פ יש להקל בדבר.


כך כתבנו תחילה. אמנם מששבנו לדון עוד גבי האתרוג מדין מוקצה מחמת חסרון כיס, ע"פ מה שהזכרנו בריש הערה זו, שמוקצה מחחס"כ בעי (עכ"פ לרוב הפוס' אם לא לכולם) התנאי שייחד לו מקום, הרי שבאמת עפי"ר, רוב בני האדם מייחדים מקום שמור לאתרוג, הן בשבת שבתוך החג, וכ"ש בשבת שלפני החג, וכן ביו"ט עצמו, קודם שיצא בו י"ח המצווה. אלא שמאידך יש צד להקל בני"ד, אם נאמר שעצם האתרוג הינו כלי שמלאכתו להיתר, וכיוון שכך הרי שכלי שמלאכתו להיתר אינו מוקצה מחמת חס"כ, כשאין האדם מקצה דעתו ממנו, אף אם הוא כלי העלול להפגם ורגילים להקפיד עליו ולייחד לו מקום [ראה באורחות שבת (פי"ט ספ"ט). וכ"כ ש"פ].


תחילה נזכיר בס"ד את הצדדים לאסור בני"ד. שהתוס' בסוכה (דמ"ב,ב' ד"ה "טלטול") ס"ל ששימוש של מצווה לא נותן שם כלי לדבר. ולפי"ז גם ביו"ט האתרוג ושאר ג' המינים לכאו' הינם מוקצים. והגר"א (ביו"ד סי' רס"ו סק"ג) כתב שבתוספ' מוכח שבאמת יש ללולב דין מוקצה גם ביו"ט, אלא שמצוות הלולב דוחה את איסור המוקצה, ולכן יניחנו מידו מיד לאחר גמר שימושו. עיי"ש [וע"ע בחזו"א (סי' מ"ט סק"ט)]. ובס' שלמי יהונתן (סי' ש"ח סק"ה, ובח"ג בסופו בקונטרס בירורי הלכות סי' פ' וכן בלוח המוקצה שבסופו, הערה 50) דן בזה, והסיק שאע"פ שמקפיד על האתרוג, מ"מ כיוון שעיקר שימושו וטלטולו מותר בו ביום (ביו"ט), ה"ז כדין כלי שמלאכתו להיתר, שאז אין בו דין מוקצה מחמת חס"כ. וע"ע בספר חסד לאברהם (להרה"ג אורי יצחקי. ח"ב הל' מוק'. שער א' פ"א סי' ו'), שדן במה שנראה לכאו' סתירה בדברי המ"ב גבי טלטול סכין של מילה ואתרוג.


ואכן לאחר שעיינו בדבר נראה בס"ד לענ"ד שיש מקום להחמיר יותר, ולכן יש מקום לומר שתלוי הדבר בכל אדם ואדם, אם הוא מקפיד שלא להריח האתרוג ולא לטלטלו כלל, הן בשבת שקודם החג והן בשבת שבחג שאז ימנע מלטלטלו בימי השבתות הללו. ואם אינו מקפיד שלא להריח האתרוג הרי שלדידן אינו מוקצה [כעין זאת כתב בשלי"נ (בלוח המוקצה הערה 51). וע"ע בספר אורחות שבת שכתב (בח"ב פי"ט הערה קכ"ד), שלעיתים לאחר היום הראשון אין אנשים מקפידים כ"כ על האתרוג (שהרי אז דברים מסוימים הפוסלים אותו ביו"ט הראשון, אינם פוסלים אותו לאחר מכן, ובפרט לספרדים), ואז אינו נחשב עוד כמוקצה מחחס"כ. וא"כ ה"ה בני"ד]. ומ"מ כיוון ששאר הפוס' לא החמירו כגרשז"א והגריש"א זצ"ל לכן קשה לאסור זאת מעיקר הדין. שהרי בכל הדורות אנשים הקפידו על אתרוגיהם, ובכ"ז הפוס' הקלו בכך. ובכל אופן גבי יו"ט נראה שדעת רוב רובם של הפוס' להקל בטלטול האתרוג (כנ"ל בהערה הקודמת).


ואגב ריהטא נציין כאן את דברי הפוס' גבי כמה מיקרים של דין מוקצה באתרוג:


אתרוג שנפסל באמצע יו"ט והפך מאתרוג מצוה לאתרוג המיועד רק להרחה. ראה בספר אורחות שבת (פי"ט הערה קכ"ד) שתחילה כתב שאסור מדין נולד עפי"ד הרמ"א (בסי' תצ"ה,ס"ד), דתחילה היה מיועד רק למצוות הנטילה ועתה הוא מיועד רק להרחה. אלא שבהמשך דבריו צידד יותר להקל, דמ"מ ישנם שאינם מקפידים כ"כ בתחילת החג שלא להריחו, ואז אינו אסור משום נולד. ובפרט שלדעת החזו"א (סי' מ"ג סקי"ב) בהמה שנתנבלה אינה נולד, וא"כ ה"ה בני"ד שיש להקל. עיי"ש.


ובענין מוקצה מחחס"כ שנמלך במשך השבת לתשמיש היתר, ראה בהגהות רע"א (ריש סי' ש"ח) ובספר אורח"ש (ח"ב במיל', סעי' ה').


ובענין כלים שנקבע להם מקום ואינו רגיל לטלטלם, אך אינו מקפיד שלא לטלטלם, ראה בספר אורח"ש (פי"ט סקי"א). ודי בזה.


[9]ט. הא דנשים אינן חייבות בנטילת הדמ"י, ה"ז מבואר בס"ד לעיל (בפרק ז' הערה ה') עפ"י המשנה בקידושין (דכ"ט,א'), שנשים פטורות ממ"ע שהזג"ר. וכ"פ הרמב"ם (בפי"ב מהל' ע"ז ה"ג) וכ"פ מרן בכ"ד (למשל באו"ח סי' י"ז ס"ב - גבי ציצית, בסי' תקפ"ט ס"ג – גבי שופר, ובסי' תר"מ ס"א – גבי ישיבה בסוכה, ובעוד מקומות).


ומ"מ רשאיות הנשים לטלטל את הדמ"י ביו"ט, כאנשים. והוא עפי"ד המשנה בסוכה (בדמ"ב,א'), דמקבלת אשה הלולב מיד בנה או מיד בעלה, ומחזירתו למים. ע"כ. וכ"פ מרן (בסי' תרנ"ד ס"א) וש"פ. וכתבו הפוס' ב' טעמים להקל בזה, כדי ליישב דין זה עפ"י ב' המנהגים, של האשכנזים ושל הספרדים:


1) רשאית האשה לטלטל הדמ"י ביו"ט משום שגם היא רשאית לברך עליו. וזה לפי מנהג האשכנזים [עפי"ד ר"ת, כמובא בתוס' ברה"ש (דל"ג,א' ד"ה "הא רבי יהודה"), וכנ"ל (בפ"ז הערה ו')], שהנשים רשאיות אף לברך על נטי' הדמ"י [ב"ח. מ"ב (סי' תרנ"ד סק"א), כה"ח (סק"א) וש"פ]. וכן מנהג האשכנזיות [שעה"צ (סי' תרנ"ד סק"א)]. וכן מנהג חלק מהספרדיות (כדלעיל בפי"א ס"ו).


2) רשאית האשה לטלטל הדמ"י ביו"ט, ולא אמרינן דקמטלטלא מידי דלא חזי לה, דכיוון דראוי לנטילת האנשים תורת כלי עליו ומותר בטלטול לכל [רש"י סוכה (דמ"ב,א' על המשנה, ועל הגמ' בד"ה "קמ"ל"). ולפי"ז רש"י כבר הקדים את הרמב"ם (בפ"ג דציצית ה"ט) וס"ל שאין לנשים לברך על מ"ע שהזמן גרמן. וכ"כ בהגמ"י (על הרמב"ם הנ"ל) שגם רש"י היה אוסר לנשים לברך על מ"ע שהזג"ר]. והיינו כשיטת מרן בשו"ע וחלק מהספרדים.


אמנם ק"ק לי הקטן, מדוע פירש רש"י הטעם דאינו מוקצה לה כיוון שהאנשים יכולים ליטול וממילא יש עליו תורת כלי. הרי אף לשיטת האוסרים לנשים לברך על נטי' הדמ"י, מ"מ וודאי שרשאיות הן ליטלם בלא ברכה. ואת"ל שלרש"י, לרמב"ם ולסיעתם אין הנשים מקיימות כלל המצווה אם נוטלות אותם, ולכן מצד עצמן לא היו רשאיות ליטול הדמ"י, אלא רק משום שהאנשים מקיימים המצווה לכן חשיב כלי – ה"ז דבר שקשה מאוד להולמו. דאמנם לשיטה זו אינן רשאיות לברך משום דלא חשיב "וציוונו", דהא אינן מצוות, אך מ"מ לכאו' פשוט שלכל הפחות הן נחשבות כאינו מצווה ועושה. וא"כ לכאו' קשה מדוע נקט רש"י הטעם דאנשים ולא כתב שאף מצד הנשים עצמן אין הדמ"י נחשבים כמוקצה. ולא זכיתי להבין. ואח"כ העירוני שכעין זאת הקשה הגרי"ד סולובייצ'יק [כמובא ברשימות שיעורים (סוכה, דמ"ב,א')].


כשקראנו דין זה של המשנה, שהאשה מקבלת הלולב "מיד בנה או מיד בעלה", חשבנו מדוע נקטו דווקא סדר זה. ובס"ד העלנו שעפי"ר, בדרך הטבע וגם מצד העדיפות ההלכתית, עדיף שהבעל יטול קודם את הדמ"י, ורק אח"כ יטלם בנו (דאף אם הוא כבר בגיל מצוות, שמא לא הביא עדיין ב' שערות, ושמא אז עדיין חשיב כקטן כדי להקנות אח"כ לגדול ביו"ט הא' דבעינן "לכם" – משלכם). ולכן מקדים האב את בנו. ומ"מ הבן מקדים את האם, משום שיתכן שהוא כבר בר חיוב, ואילו היא אינה מצווה ועושה. ועוי"ל שמקדים הבן לאמו, משום שהזכרים כבר נטלו הדמ"י בביהכ"נ, ומשחזרו לביתם נוטלת גם האשה. ואם אין להם עדיין בנים, הרי שהאשה מקבלת הדמ"י מיד בעלה, אך זו ברוך ה' מציאות פחות שכיחה, ולכן נקטו קודם שמקבלת מיד בנה. ואח"כ ראינו שכה"ח (בסק"ב) כבר כתב כעין זאת. ברוך ה' שכיוונתי. ומ"מ אם הבן הינו ממש קטן מגיל מצוות, לכאו' עדיף שהאשה תקדימנו בנטילתה, דאל"ה יש בעיה כיצד תקנה ממנו.


[10]י. איתא בתוספתא (סוכה ספ"ב): רבי יוסי אומר, יו"ט הראשון של חג, כיוון שיצא בו ידי חובתו, אסור לטלטלו. ע"כ. וכן הוא בירו' בסוכה (ספ"ג הי"א): אדם הולך לביהכ"נ ולולבו בידו... הניחו על הקרקע, אסור לטלטלו. ע"כ.


אלא שבאמת אין הדברים מוסכמים לכו"ע להלכה. יש החולקים על עיקר דין זה, וי"א שבתנאים מסוימים הרי שלכו"ע (אף לפוס' כירו') יש להקל.


דעת הפוס' המחמירים להלכה כדברי הירו':


כתב הרשב"א בתשובותיו (ח"ד סי' ע"ג) שירקות הראויים לאכילה (ותלושים), מותר להשקותם במים בשבת כדי שלא יכמושו. ואין להביא ראיה לאסור מדין לולב, דמן הדין היה שלא יטלטלוהו עוד "אפילו ביו"ט" לאחר מצוותו, ולאחר שהניחו ע"ג הקרקע, כדאיתא בירושלמי, אלא שמשום הידור מצווה שלא יכמוש התירו, וכו'. עכ"ד [הב"ד בחזו"ע (הל' דמ"י הערה כ"ב דשע"ד)].


וראה בהערה הבאה שיש אמנם מהפוס' שהקלו, אך חלק מהפוס' דעתם לא ברורה להקל, ויש שנראה מדבריהם שנוטים הם להחמיר (בפרט המ"א).


נלע"ד בס"ד שלדעת המחמירים הכא דהוי מוקצה, ה"ז מוקצה לכל עלמא, וזאת עפי"ד מרן (בסי' ש"ח סעי' נ"ב) והמ"ב (שם בס"ק ק"ע). וראה באורחות חיים (ספינקא. סי' תרנ"א סקל"ד) שכ' בשם יד שאול (יו"ד סי' רפ"ו) שכתב לדון שאף לד' הירו' בעל הלולב עצמו מותר לטלטל כל היום, ולא אמרו בירו' לאסור אלא לאחרים. ע"כ. הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' סק"ס).


הפוס' הללו הזכירו דין זה גבי לולב. אך בס"ד נראה דה"ה גבי הדסים וערבות. ודין מוקצה דאתרוג נתבאר בס"ד לעיל (בסעי' ד').


[11]יא. הנה רבינו הרמ"א בד"מ (סי' תרנ"ב סק"א) הביא לשון הירו' הנ"ל, וכתב דמשמע דס"ל שאחר גמר מצוותו, אם הניחו על הארץ אסור לטלטלו ביו"ט. והוסיף דצ"ע, דהא קיי"ל (בביצה דכ"ז,א') שאין מוקצה לחצי שבת, וזה היה ראוי מבין השמשות. עכ"ד. ומשמע מדבריו שנוטה להקל בני"ד.


והמ"א (סי' תרנ"א סקכ"ח) הב"ד הרמ"א בד"מ, וסיים דבריו בציון לדבריו בסי' של"א. והסביר מחה"ש את דברי המ"א, שבאמת שם הסכים המ"א עם דברי הירו' להחמיר, שדבר המוקצה מחמת חסרון כיס, כגון איזמל של מילה וצריך למול בו בשבת, נהי דכל זמן שלא מל לאו מוקצה הוא, אבל כשכבר מל חוזר הוא לאיסורו, כי גם בביה"ש היה מוקצה מחמת חסרון כיס אלא שדעתו היתה למול בו, וכיוון שכבר מל חוזר הוא להיות מוקצה מחמת חסרון כיס. עכת"ד. ולפי"ז אכן המ"א יחמיר בני"ד.


ובספר חסדי דוד (פארדו. על התוספ') כ' שהרמב"ם ושאר הראשו' לא פסקו כדברי רבי יוסי בתוספתא הנ"ל שמחמיר בני"ד, ואפשר שמהלשון בתוספ' דכתיב "רבי יוסי אומר" משמע דרבנן פליגי עליה, אף דלא אשכחן הכי בהדיא. ע"כ.


וכן נראה מדברי הג' הא"ר (בסי' תרנ"ב סק"ג), שלאחר שהב"ד הירו' והרשב"א כתב שנראה שזו מחלו' בין הבבלי לירו', וציין לדבריו בסי' של"א שכתב כמה סברות להתיר. ומשמע מדבריו שם שדעתו להקל בני"ד.


גם מדברי רבנא הגר"א (בביאורו לרס"י תרנ"ח) נראה שמיקל בני"ד, וגרס בתוספ' ובירו' דמישתעי "ביו"ט שחל בשבת", וכ' דאל"כ הרי הדמ"י תורת כלי עליהם, הדס להריח בו, וכן כולם. ע"כ [וע"ע בביאורו ליו"ד (סי' רס"ו סק"ג)].


וכן הנצי"ב בשו"ת משיב דבר הסתמך ע"ד הגר"א הנ"ל, וכ' שביו"ט שחל בחול מותר לטלטל הלולב כל היום כולו [וע"ע בהעמק שאלה (פר' יתרו, שאילתא נ"ג סק"ד)].


וכבר קדם לפוס' הנ"ל בעל הכנה"ג בתשובותיו (חאו"ח סי' מ"ז דל"ג,א') שכתב שהאומרים שאחר שהניח הלולב שוב אינו נוטלו, שהוא מוקצה, לא ידעו ולא יבינו, שאין הלולב מוקצה אלא בשבת משום גזירה דרבה, אבל ביו"ט שהוא ניטל לא הוי מוקצה אפי' אחר גמר מצוותו, וכמ"ש בסוכה (דמ"א,ב') שכן היה מנהג אנשי ירושלים, שאדם יוצא מביתו ולולבו בידו, הולך לביהכ"נ ולולבו בידו... וכשהולך לבקר חולים לולבו בידו. ואם הלולב מוקצה כיצד נוגע בו אחר שיצא בו. עכת"ד. ועיי"ש גם במפתחות (סי' מ"ז) שכתב דברים חריפים נגד המחמירים [וע"ע בשד"ח (מע' ל' כלל קמ"א סקנ"ד)]. אמנם לענ"ד את קושיית הכנה"ג ניתן בס"ד ליישב, דאנשי ירושלים הללו ידעו שימשיכו לטלטל הדמ"י במשך היום, וממילא דעתם עוד שלא לסיים את אחיזתם בדמ"י. אך הירו', הרשב"א וסיעתם הרי מישתעו במי שכבר הניחו ע"ד שלא לטלטלו עוד. ולכן לא כ"כ זכיתי להבין את דברי רבנו הגדול מרן החבי"ב ז"ל. ושמא האחרו' הללו לא הבינו את דברי הירו' כמו שכתבתי.


גם הג' הריעב"ץ במו"ק כ' להקל בני"ד. שכ' (בסי' תקצ"ו) שיש מצווה בנטילת לולב כל היום, אלא שיוצא ידי חובתו בנטילה אחת. ולפי דבריו אין על הלולב איסור טלטול כלל, דהא עומד כל היום למצוותו. ובשד"ח (מע' ד' המינים סי' ב' סק"ג) כתב בשם ס' שלחנו של אברהם לדחות את ד' המו"ק.


ישנם פוס' שלכאו' אין הכרע ברור בדבריהם גבי ני"ד.


שהפמ"ג (בא"א סס"י תרנ"ב ססק"ג) כ' שהברייתא בבבלי אשמעינן שאם הניח הלולב לארץ אין בו מוקצה ביו"ט, וזה שלא כירו' הנ"ל (והוסיף שבירו' הגירסא: נותנו לחבירו. ע"כ). וא"כ הג' הפמ"ג הבין שני"ד שנוי במחלו' בבלי וירו'.


גם בשו"ת דברי מרדכי (פרידבורג. סי' ל"ח) כ' שזו מחלו' בבלי וירו', ושלבבלי אין איסור טלטול בלולב כלל. אמנם למעשה כ' שם בשו"ת הנ"ל שהמקילים בזה יש להם על מה שיסמוכו, ומאידך כ' שם שהמחמיר בזה תע"ב, כי גדולי האחרו' מחמירים בזה, ומשמע שנוטה להחמיר [הב"ד בחזו"ע (הל' דמ"י הערה כ"ב דשע"ה,א'), ובסא"ה (דתס"ה – תס"ו סק"ס)]. גם מדברי הא"א (מבוטשאטש. סי' תרנ"א ס"ו) נראה קצת שהיה נוטה להחמיר בזה, עכ"פ היכא דאפשר. שכ' שמצד זה (דאיסור טלטול) "לא נטלתי לידי הלולב עוד אחר ההקפה, כי אם בלכתי לסוכה, ובחוה"מ נטלתי בידי גם אחר ההקפה". והיינו נמנע לכתחי' מלנוטלו אחר התפילה אלא טלטלו רק כדי להביאו לסוכתו שבביתו.


וכן כתב להקל בפשטות בני"ד בשו"ת דבר משה (או"ח סי' ל"ז), שאין שום איסור בטלטול הלולב ביו"ט לאחר שיצא בו י"ח, כיוון שהוא ראוי לאדם אחר לברך עליו, ולא מצינו בו איסור טלטול אלא בשבת [הב"ד בחזו"ע (שם דשע"ה)].


יש מי שכתב שמרן הח"ח לא הזכיר ד"ז משום דס"ל להקל בכך [פסתש"ו (סי' תרנ"ב הערה 18)]. ואי משום הא בס"ד נלע"ד שאין לדייק כן מדבריו. אמנם המשיך שם (הפסתש"ו) וכ' שמדברי מרן הח"ח בשעה"צ (סי' תרנ"ג סק"א) יש קצת ראיה להא דמיקל בזה. והצדק עמו. וע"ע בדע"ת (סס"י תרנ"א) שכ' שביו"ט שני ש"ג לכו"ע ליכא איסור מוקצה.


נמצאנו למדים שהמתירים בני"ד רבים על האוסרים.


[12]יב. ראשית נקדים גבי מקרה שבדעתו היה להעביר את הדמ"י למקום אחר, הרי שבזה אין הדמ"י נחשבים כמוקצים. כ"כ הביכור"י (סי' תרנ"ב סק"א), שאם הניחו מידו לפי שעה ודעתו להחזירו אח"כ למקומו, שיהא מונח שם כל היום, לא חל בו עדיין איסור מוקצה. ע"כ. וכ"כ בס' שש"א [הב"ד בכה"ח (סי' תרנ"א ס"ק ק"ל)]. וכן ד' הגר"ע יוסף זצ"ל (בחזו"ע שם דשע"ד, הערה כ"ב). וע"ע בפמ"ג (בא"א סי' תרנ"א סקכ"ח) שכ' בהסבר דברי הירו', שמש"כ שאם "הניחו על הארץ" הוא לאו דווקא, אף ה"ה אם הניחו על השולחן להצניעו שם. עכ"ד. ומשמע מדבריו שכל עוד לא הניחו במקום קבוע אלא דעתו עוד ליטלו משם, גם הוא דעתו דלא חשיב מוקצה.


ועוד יש מהפוס' המקילים שאין הדמ"י מוקצים אם ישנה אפשרות שעוד יטלם אדם אחר באותו יום, והוא עפי"ד הא"א מבוטשאטש (סס"י תרנ"א), שכ' שמש"כ המ"א לאסור טלטול הלולב לאחר שיצא בו, אי"ז אלא במי שהוא במקום שאי אפשר שיצטרך ליתנו לאחר. משא"כ אם אולי יצטרך ליתנו לאחר לצאת בו י"ח, בזה אינו מוקצה כלל. עכ"ד [הב"ד בחזו"ע (שם דשע"ד,ב' הערה כ"ב) וסא"ה (ח"ב במיל' סק"ס דתס"ו)].


וכ"כ להקל בכה"ג גם הרב כה"ח (סי' תרנ"א ס"ק ק"ל) מדנפשיה, שאם בדעתו ליתנו לכל הבא לצאת בו י"ח לא הוי מוקצה אפי' אם הצניעו. ומה שמצניעו הוא שחושש שמא יקלקלו אותו הילדים או לשמא יתייבש. ע"כ.


וכן בשו"ת משנה הלכות (ח"ח סי' רמ"ה) כ' להקל בני"ד, והוסיף שהירו' מיירי בזמנם ובמקומם שכ"א מישראל היה לו לולב ואתרוג לצאת בו י"ח, ולא היה בנמצא שא' יברך על של חבירו, אבל בזמננו הואיל ואי מיקלעי אנשים שלא יצאו י"ח, לכן לא נעשה מוקצה לטלטלו [הב"ד בחזו"ע (דשע"ד – שע"ה)]. ובאמת שלענ"ד נראה בס"ד שה"ז דוחק. דהרי מצינו כבר בגמ' מיקרים שכמה אינשי קנו יחד לולב או אתרוג, כגון הא דרבה בר רב הונא (בב"ב דקל"ז,ב') גבי שותפים שקנו בשותפות לולב או אתרוג. וכן הביאו דין זה הרי"ף, הרא"ש, הרמב"ן ומרן (בסי' תרנ"ח ס"ז). וכן מצינו דין אחים שקנו אתרוגים מתפיסת הבית, ונטל א' מהם אתרוג [מימרא הנ"ל בב"ב. ומרן (שם בס"ח)]. ויותר מכך מצינו בראשו' שכל הקהל קונים אתרוג א' עבור כולם [טור בשם הרא"ש, הרשב"ם, וכ"פ מרן (בסי' תרנ"ח ס"ט)]. וא"כ במשך כל הדורות היתה מציאות שהיו אנשים שלא היו להם הדמ"י. לכן לא זכיתי להבין דברי השו"ת משנה"ל. וחכ"א ניסה ליישב הדברים ותירוציו לא התיישבו על לבי.


ואף הגרע"י זצ"ל בחזו"ע (שם דשע"ד) דעתו להקל בכה"ג דני"ד. וראה עוד בהערה הקודמת בשם שו"ת דבר משה, שג"כ כתב להקל לגמרי בטלטול הדמ"י ביו"ט, מהאי טעמא דני"ד.


וא"כ מצינו עוד פוס' שהקלו לגמרי בטלטול הדמ"י, או לפחות בשני המיקרים דני"ד: 1) אם טרם הניחו במקומו הקבוע, כך שדעתו עוד לטלטלו. 2) אם ישנה אפשרות שיתננו לאדם אחר ליטלו.


ומה שכתבנו שהמנהג להקל בני"ד בכל אופן שהוא, כ"כ בשו"ת דברי מרדכי (פרידבורג. סי' ל"ז), שמנהג העולם שאינם זהירים בזה, וכתב ללמד עליהם זכות משום שסומכים על שיטת רש"י והר"ן בסוכה (דמ"ב,א'), שנראה מדבריהם כי לדעת הבבלי אין איסור כלל בטלטול הלולב. וע"ע בשד"ח (מע' ד' המינים סי' ב' סק"ג), בסא"ה (שם דתס"ו סק"ס) ובפסתש"ו (סי' תרנ"ב הערה 18). וכן אנו רואים היום, שאין אחד המקפיד שלא לטלטל הדמ"י, ואפי' בסוף היום כשאין כ"כ סבירות שיבוא אדם ויבקש ליטלם, גם אז מטלטלים הדמ"י ללא פקפוק (ושמא מחוסר ידיעה על האיסור). והנח להם לישראל (ואין לומר שזה דבר הנעשה בחדרי חדרים ואי אפשר לדעת המנהג, דהא מטלטלים הדמ"י אף ברחוב, ואין פוצה פה ומצפצף).


[13]יג. גבי מה שכתבנו שמותר לטלטל את הדמ"י בליל יו"ט (הראשון, וכ"ש בליל יו"ט השני של גלויות). הנה נחלקו הפוס' בהא. שבס' יד המלך (לנדא. על הרמב"ם. פכ"ה משבת ה"י, סוד"ה "ואולם") כתב שאסור לטלטל הלולב והאתרוג בלילה הראשון של החג, כיוון שהלילה לאו זמן נטילת לולב הוא, וטרם החלה השעה הראויה למצוותו, לכן אסור לטלטלו משום מוקצה. ולא שייכא בזה הסברא דאין מוקצה לחצי שבת, כיוון שלא הותחל זמן הראוי לנטילת מצוותו. ע"כ [הב"ד בחזו"ע (הל' הדמ"י ריש הערה כ"ב דשע"ב), ובמ"ב – עוז"ו (סי' תרנ"ח סק"ט בציונים)].


גם בשו"ת משנה שכיר (סי' ס"ח) כ' לאסור טלטול הלולב ושאר המינים בליל יו"ט [הב"ד בפסתש"ו (סי' תרנ"ב הערה 17)].


גם מדברי שו"ת אז"נ (חי"ג סי' מ"ב) נראה דס"ל לאסור בני"ד, שכ' שאם אינו נוגע בלולב למצוותו הריהו מוקצה [הב"ד במ"ב - עוז"ו (שם)].


וע"ע ע"כ לקמן בסמוך.


ואילו דעת המתירים לטלטל הדמ"י בליל יו"ט הא' דהחג, זו ד' הג' בעל הערול"נ (בסוכה דמ"ב,ב' בתוד"ה "טלטול"), שכ' שכיוון שראוי למצוות היום, המצווה מחשיבתו לכלי. ע"כ. וכ"כ בשו"ת דברי ישראל (ח"א סי' קצ"ג). וכ"כ בס' שש"כ (מהדו' תש"ע, פכ"ב הערות ס' וס"ז).


ואף ד' הגר"ע יוסף זצ"ל הינה להקל בני"ד, וכפי שכתב בחזו"ע (הל' ד' המינים, ריש הערה כ"ב דשע"ג). ועיקר טעמו הוא משום דלילה לאו מחוסר זמן הוא, דזמן ממילא קאתי, ולכן כיוון שהוא ראוי למצוותו למחרת היום, אין שום איסור לטלטלו בלילה. ועוד הוכיח כן מהא דמצינו מהאחרו' שדנו גבי מי שתפס את הדמ"י בידו קודם עה"ש ונשאר בידו עד שהאיר היום, ודנו אי יצא י"ח בכך. ולפי"ז מוכח דס"ל לאותם פוס' שאין איסור בנטילת הלולב בלילה, וכיוון שראוי למצוותו ביום הרי שאין תורת מוקצה עליו אף בלילה. ועוד הביא סימוכין לדבריו מדברי מחה"ש (סס"י תרנ"א) לענין איזמל של מילה שצריך למול בו התינוק בשבת, שאף בלילה שאינו ראוי למילה אין עליו תורת מוקצה. עכ"ד. וא"כ ה"ה ללולב. וכן הביא שם את דברי שו"ת דבר משה (אמריליו. חאו"ח סי' ל"ז דכ"ח) שכתב להתיר טלטול הלולב בליל יו"ט הראשון, כיוון שראוי הוא להתלמד בו נענועו, ולא נאסר טלטולו אלא בשבת. ע"כ.


ולאור כל הוכחות אלה העלה הגרע"י זצ"ל שפשוט הוא דשרי לטלטל הלולב ומיניו בליל יו"ט.


אלא שכאן הגענו לדון גבי ד' הגרש"ז אוירבך זצ"ל. שאחד הסימוכין של הגרע"י זצ"ל הוא מדברי הגרשז"א זצ"ל בשו"ת מנח"ש (ח"א סי' י' דע"ט,א' בהערה), שכ' ג"כ להתיר בני"ד, והוכיח כן מדין עירוב תבשילין, שאם רצה לאוכלו הרשות בידו (ביצה די"ז,ב'), וזאת אע"פ שבביה"ש הוא מקפיד מאוד שלא לאוכלו כדי שיוכל למחרת לאפות ולבשל על ידו, ולא אמרינן מיגו דאיתקצאי בביה"ש וכו'. ועוד כתוב בשם הגרשז"א זצ"ל, שכ' ע"ד הרב יד המלך הנ"ל (שהחמיר) ש"דברי תימה הם" [שכ"כ בס' שלמי מועד (עמ' קנ"ח)].


וא"כ לד' הגרשז"א זצ"ל חפצא דמצווה שעתידים לקיים עמו המצווה ביום, אינו מוקצה בלילה שלפני קיום המצווה.


אלא שבספר שש"כ (פ"כ ריש הערה נ"ג) כ' וז"ל: ושמעתי מהגרש"ז אוירבך זצ"ל שיש להסתפק בשבת שיש בה מילה, אם מותר לטלטל סכין של מילה בליל שבת, שאין מלין בו. עכ"ל. וא"כ לא ברירא לגרשז"א זצ"ל האי היתר זה. ובפרט יש להדגיש זאת, דהא כפי שכתבנו לעיל, הג' מחה"ש (בסס"י תרנ"א) כתב לענין איזמל של מילה, שצריך למול בו בשבת, שאף בלילה שעדיין אין ראוי למילה, אין עליו תורת מוקצה. ע"כ. ואם ד' הגרשז"א זצ"ל גבי דמ"י הינה להקל, מדוע הסתפק בזה גבי סכין של מילה (ובפרט שמחה"ש היקל בזה בהדיא). ואמנם חכמי ביהמ"ד ניסו למצוא חילוקים בין סכין של מילה, לבין הדמ"י (שבני"ד, וכבשש"כ פכ"ב הערה ס'), לבין שופר (כבשש"כ פכ"ב הערה ס"ז), וטעמם לחלק בין סוגי המוקצה, אך הדברים טרם התיישבו על לבי. ודי בזה.


ומ"מ נמצאנו למדים שד' רוה"פ להקל לטלטל הדמ"י בליל יו"ט. וכן כתבנו בס"ד בהלכות.


ולגבי מה שכתבנו גבי אגידת הדמ"י בליל יו"ט.


ראשית יש להדגיש שיש לדון בכך משני צדדים: 1) הקשר שמותר לקושרו ביו"ט. וע"כ דננו בס"ד לקמן בנספחים (נספח י"ד). 2) המותר לאגוד בליל יו"ט, דהא טרם הגיע זמן מצוות הנטילה. ואכן גם בזה כתבו הפוס' להתיר.


שהפוס' שכתבו שהדמ"י הינם מוקצה, לכאו' יאסרו לאגוד הדמ"י, שהרי אסור לטלטלם. וחכ"א שליט"א העיר, שיתכן שלד' האז"נ המובא לעיל לאסור, יהיה מותר בכה"ג שהרי הוא מטלטל את הלולב לצורך מצוותו. דכל מה שאסר שם הוא בכה"ג שטלטול הלולב איננו לצורך מצוותו, אבל אם נוטל לצורך איגודו לשם מצוותו אולי יתיר. עכ"ד. אך מבין הפוס' שהתירו לטלטלם, כתבו כמה מהם דשרי אף לאגוד בלילה. שכ"כ להקל בחזו"ע (שם בדשע"ג) משני טעמים: 1) זמן ממילא קאתי. וזאת עפי"ד האו"ז (ח"ב סי' ש"ס סק"א), שכתב שאע"פ שאין מצוות לולב בלילה עד למחר ביום, מ"מ כשקידש היום התחיל היום שהוא ראוי לנטילתו. ע"כ. והביא שם בחזו"ע עוד דוגמאות למיקרים דומים, וכגון דברי הפמ"ג (מש"ז סי' י"ח סק"א), שמותר להטיל בלילה ציציות לכסות המיוחדת ליום. ומדברי הבית מאיר (או"ח סי' י"ד) שמותר להטיל ציציות בטלית שאולה אף תוך ל' יום למרות שהוא עדיין פטור מלהטיל בה ציצית, וילבשנה אף לאחר ל' יום. וכן מדברי הביכור"י בתוספת ביכורים (סי' תרכ"ה סק"ד) שכל שהדבר ראוי למצוותו מצד עצמו, אלא שבאותה שעה שנעשתה הכנתו למצוותו היה פטור ממנה, אין בזה משום תולמ"ה. אלא כיוון שעצם העשיה כשרה, ורק מצד השעה פטור ממנה, לא הוי בכלל תולמ"ה. עכ"ד. והוסיף שכ"כ בעוד כמה שותי"ם.


ולענ"ד ברור הדבר. והוכחה פשוטה לכך הינה בניית הסוכה. שהרי אסור לבנות הסוכה ביו"ט הראשון, מדין איסורי מלאכה ביו"ט, והרי קודם יו"ט פטור הוא ממצוות סוכה. וא"כ בהכרח שמותר להכין המצווה קודם זמן חיובה. וכן גבי עשיית השופר לתקוע בו ברה"ש, ועוד ממצוות התלויות בזמן.


והוסיף שם הגרע"י זצ"ל עוד טעם דשרי לאגוד בליל יו"ט. דהא אגד הדמ"י הינו מצווה ולא חובה, דלולב א"צ אגד, הלכך בני"ד לכו"ע ש"ד.


וע"ע מש"כ בפסתש"ו (סי' תרנ"ב הערה 17) בשם שו"ת דברי ישראל. ודי בזה.


נמצאנו למדים שלד' רוה"פ שרי לטלטל הדמ"י בליל יו"ט, וכן מותר לאוגדם בלילה זה, אך בתנאי שיקשרם בקשר שמותר לקושרו ביו"ט, וכדלקמן בנספחים (נספח י"ד). עיי"ש.


[14]יד. דעת המחמירים:


כתב השאג"א (בסי' ק"ח) דהיכא שכבר נטל הדמ"י ויצא י"ח מדאו', ועתה רוצה לקחתם לביהכ"נ לצורך הנענועים שבהלל, הרי שאסור לו להוציאם לרה"ר כיוון שהנענועים אינם אלא מדרבנן. ועיקר טעמו הוא משום שאין לעבור על איסור הוצאה, הבערה וכדו' ביו"ט לצורך מצווה דרבנן, שבכך לא אמרינן מתוך. וכ' שטעם זה הינו לד' רוב הראשו', ושלא כד' התוס' בכתובות (ד"ז,א' ד"ה "מתוך") דס"ל דאמרינן מתוך למצוות דרבנן. עכ"ד. הב"ד מרן הגחיד"א במחב"ר (סי' תקפ"ט סק"ז), השע"ת (סי' תקפ"ט סק"א) וכה"ח (סי' תקפ"ט סק"ל).


לפי"ד השאג"א כל מה שהתירו להוציא הדמ"י לרה"ר הוא דווקא כל עוד לא נטלם. הא אם הגביהן ויצא י"ח, כבר אסור לו לקחתם לביהכ"נ דרך רה"ר. ולפי"ז כשלוקחם לביהכ"נ יש להזהר שלא יצא י"ח בהגבהתם כשלוקחם לביהכ"נ, דאל"כ אסור לו להביאם לביהכ"נ דרך רה"ר. ומ"מ כיוון דקיי"ל שמצוות מדאו' צריכות כוונה, הרי שדי שאינו מכוון לצאת, כבר לא יצא בזה. וא"צ שממש יכוון שאינו רוצה כעת לצאת י"ח.


דעת המקילים:


אלא שבאמת הרבה אחרו' חלקו ע"כ. שכ"כ להתיר בכה"ג בשו"ת יוסף אומץ (סי' פ"ב). וכ"פ להקל בשו"ת זרע דוד (או"ח סי' כ"ב), שמותר להוציא הלולב ביו"ט אף אחר שיצא בו י"ח, אף שעושה כן רק לצורך הנענוע. ובס' מט"א (סי' תר"ס בקונט' אחרון סק"א) כתב שאף שהשאג"א אוסר, מ"מ אמר לו הגאון הרמ"י הלוי מאוסטרובצא, שברה"ר שלנו בזה"ז שיש להם דין כרמלית, גם השאג"א מודה להתיר. והאריך בזה בראיות נכונות. עכ"ד. הב"ד בחזו"ע (הל' הדמ"י הערה כ"ד דשע"ו) וכתב שלא קיי"ל כשאג"א אלא יש להקל בכך. עכ"ד. וכ"נ מד' האג"מ (או"ח ח"ג סי' צ"ד) שהיקל בהוצאה לצורך נטי' הדמ"י ע"י אשה, וא"כ כ"ש שיקל בני"ד, דהא אשה מעיקה"ד פטורה מנטי' הדמ"י, ואף אם נוטלת אותם הריהי מקבלת שכר רק כמי שאינו מצווה ועושה. וא"כ כ"ש בני"ד שאדם זה מקיים מצווה מדרבנן של הנענועים, ולכן יהיה מותר להוציא הדמ"י לשם כך. וק"ו בן בנו של ק"ו להקל בני"ד ממה שהתירו התוס' לשחק בכדור ברה"ר או לטיול עם תינוק. וכ"כ להקל בני"ד בפסתש"ו (סי' תקפ"ט סק"ה, בלי מקורות), והוסיף שכן המנהג שנוטלים הדמ"י בבית ומביאים הדמ"י לנענועים בביהכ"נ. ע"כ. והצדק עמו. וכן הבנתי מהגרא"ז וייס שליט"א שכן מנהגו.


ועוד נלע"ד בס"ד שיש לצרף לני"ד את דעת הפוס' הנ"ל (בפרק ח' הערה כ"ח, בפרט בענפים 1-4) הסוברים שעדיף ליטול את הדמ"י לפני התפילה, בסוכה הסמוכה לביתו, אע"ג שאח"כ צריך הוא לטלטל הדמ"י לביהכ"נ. ומשמע שסוברים דיש להקל בטלטול לביהכ"נ אע"ג שכבר יצא י"ח מעיקר הדין בנטילה שבסוכה הסמוכה לביתו. ומסתימת דבריהם משמע שכ"ה אף גבי יו"ט ולא רק בחוה"מ.


ונלע"ד בס"ד עוד לצרף לני"ד את דעת הפוס' המקילים וסוברים (לקמן בסעיף ח') שמותר לטלטל ולהחזיר את הדמ"י לביתו אחר שהספיק בגמר התפילה ליקח אותם לבית מארחיו, ומשם הוא מחזירם לביתו (שבזה ישנן כמה בעיות, כגון טלטולם לאחר התפילה, העברה מרל"ר, הכנה מיו"ט לחוה"מ וכדו'). ואם התם יש מקילים, א"כ כ"ש בני"ד.


למסקנה נראה בס"ד שגם בני"ד ד' רוה"פ להקל ולהתיר ביום טוב להוציא את הדמ"י דרך רה"ר לצורך נטילתם ונענועם בביהכ"נ, אף אם כבר נטלם בביתו ויצא כבר י"ח המצווה מדאו'.


וראה עוד בענינים אלה בשו"ת דברי ישראל (וועלץ. או"ח סי' קצ"ג) בשו"ת שונה הלכות (ח"א סי' קט"ז) וביחו"ד (ח"א סי' נ"ו דקס"ז בהערה), וכן לקמן בפרקנו (בהערות ל"ח ול"ט).


[15]טו. כפי שכתבנו בהערה הקודמת, הרי שבני"ד עלולות להיות כמה בעיות: 1) טלטול הדמ"י (מדין מוקצה) לאחר התפילה. 2) הוצאה מרל"ר (ולכל הפחות מרה"י לכרמלית, ושוב לרה"י). 3) הכנה מיו"ט לחוה"מ.


ואכן כתב בס' תשובות והנהגות (ח"א סי' שמ"ח), שאותם הנוהגים ליטול הלולב לאחר התפילה לבית אביהם או לבית חמיהם (כגון לסעוד עמהם את סעודת החג), ובסוף היום (דכבר לא שכיחי אינשי שלא יצאו י"ח, ולא שייך דין "הואיל") רוצים הם ליקח את הדמ"י לביתם לצורך מחר, הריהם עוברים על איסור הוצאה ברה"ר שלא לצורך. עכ"ד. ולכאו' יש לדון אם אין בזה גם איסור הכנה ביו"ט לצורך מחר, וכדלקמן בסמוך. ומ"מ גבי איסור טלטול מוקצה, כפי שראינו לעיל (בסעי' ו') רוה"פ מקילים בכך, וכן המנהג להקל.


ואילו בשו"ת שרגא המאיר (ח"ה סי' ע"ב) לימד עליהם זכות אם בביתם מוכן הכלי עם המים להניח הלולב בתוכו, כיוון שמותר להחזיר את ג' המינים לאותם המים, ולא למים אחרים, כמבואר בסי' תרנ"ד. עכת"ד.


ואכן תחילה כתבנו בהלכות שני"ד נתון למחלו', אלא שלאחר מכן חשבנו שאף הטעם שכ' בעל שו"ת שרגא המאיר, אין הוא פשוט, דהרבה קושיות יש עליו:


1) טעם זה אינו מתיר להחזיר הדמ"י, דלכל היותר מהני דבר זה להחזיר רק את ג' המינים, אך מדוע שיחזיר את האתרוג.


2) אף לגבי ג' המינים אין טעם זה פשוט להתיר את החזרת הדמ"י לביתו. שהרי כל הטעם שכתבו הפוס' שלא להכניסו למים חדשים הוא כעין הא דאסור להחליף המים. והרי הטעם שאסור להחליף המים הוא משום טירחא לתיקוני מנא [ר' מ"ב (סי' תרנ"ד רסק"ג)]. והרי הכא יש טירחה הרבה יותר לטלטל כל הדמ"י לביתו. וקל הרבה יותר להכניסם למים חדשים בבית חמיו, אף שברור שג"ז אסור.


3) הרמ"א (בסי' של"ו סי"א) והכנה"ג מתירים אף בשבת להניחם במים חדשים [הב"ד כה"ח (סי' תרנ"ד סק"ד)].


4) כבר כתבו כמה מגדולי הפוס', שכל מה שהחמירו בהכנסת הענפים למים לכתחי' הוא דוקא בשבת, אך ביו"ט שרי לעשות כן [שכ"כ בס' כפות תמרים (לסוכה דמ"ב), וכ"כ בערה"ש (טייב. סי' תרנ"ד סק"א), וכ"כ כבר המהרי"ל (בדרשותיו, הל' לולב), שאם לא נתן הערבה במים קודם יו"ט, מותר ליתנה ביו"ט. וכ"נ גם ד' הפמ"ג (במש"ז ובא"א רס"י תרנ"ד),דשרי ליתן לולב ביו"ט למים מתחילה, ורק להחליף המים אסור משום טירחא יתירתא. וכ"כ גם בשו"ע הגר"ז, שאף לד' השו"ע שרי להעמידם בכלי שיש בו מים מזומנים. ראה על כל זה במ"ב (סי' של"ו סקנ"ד), בכה"ח (סי' של"ו סקע"ט וסי' תרנ"ד סק"ד) ובש"פ].


5) אם לאותו אדם יש הדסים שבהם יש פרחים קטנים, הרי שאסור אפי' להחזירם למים, גם אם היו שם קודם לכן, וא"כ לא מהני טעם זה להתיר להחזיר הדמ"י לביתו ביו"ט [ר' מ"ב (סי' של"ו סקנ"ד), כה"ח (סי' של"ו סקע"ח וסי' תרנ"ד סק"ה) וש"פ. וע"ע לקמן בפרקנו (בסעי' י"ג)]. אמנם עפי"ר אין מצויים פרחים בהדסים.


6) אם אותו אדם כלל אינו שם את הדמ"י שלו במים, אלא רק מכניסם לתוך נרתיק הניילון כמקובל כיום, הרי שאין תירוצו של בעל שו"ת שרגא המאיר מועיל לני"ד.


נמצאנו למדים שמכל הני טעמי, תירוצו של הרב הגאון הנ"ל כמעט אינו מועיל כדי להתיר את לקיחת הדמ"י מבית המארחים לביתו שלו, וזאת הן מהבחינה ההלכתית והן מבחינת המציאות, ולכן לא כתבנו זאת בהלכות. וה' יצילנו משגיאות.


לכאו' יש עוד לצרף לני"ד טעמים לאסור החזרת הדמ"י לביתו מצד הא די"א שלאחר שיצא י"ח הרי שהדמ"י הינם מוקצים, אך זאת יש לדחות משום שהרי אם כוונתו היא שלאחר שהניחו בבית מארחיו עוד עתיד הוא לקחתו לביתו ע"מ לשימו במים (אליבא דבעל שו"ת שרגא המאיר), הרי שאין דין הדמ"י כמוקצים. וגם מהטעם של הוצאה מרל"ר אין לדחות את תירוצו הנ"ל, דהא אם יש צורך בדבר ה"ז שרי לד' הרבה פוס' (כנ"ל בהערה ט"ו, וכדלקמן בהערות ל"ח ול"ט). ור' ע"כ בחזו"ע (הל' הדמ"י דשע"ו סוף הערה כ"ד).


ומ"מ נראה בס"ד שיש לדון בזה גם גבי איסור הכנה מיו"ט לחוה"מ, שלוקח את הד' מינים מבית חמיו לביתו. ולא זכיתי להבין מדוע הפוס' לא דנו גם מצד זה. ושמא הדבר פשוט להם להיתר.


ואכן עוררני הרה"ג אמיתי גלינסקי שליט"א למש"כ ע"כ בס' הנפלא מנחת אריאל [שצ'יגל. לשבת (דקי"ז,ב' סק"ו)], שדן גבי מה שנראה לכאו' סתירה בין הסוגיות בשבת (דקי"ג) גבי מציעין את המיטות, ושם דיברו מצד הכנה, לבין הגמ' בשבת (דקי"ז,ב') גבי מצילין מיוה"כ לשבת אבל לא משבת ליוה"כ (היינו למוצאי יוה"כ, דהוי סכנתא, שלא יצטרכו להמשיך להתענות), ששם לא הזכירו דין הכנה. ונזכרו שם כמה צדדים להקל בדין הכנה מקודש לקודש אחר או מקודש לחול:


1) איסור הצעת המיטות יש בו טירחה, ולכן יש צד לאוסרו. משא"כ בהצלה ליכא כלל איסור משום טירחא לצורך חול, דכל האיסור של טירחא זה רק בגוונא שאותו דבר יכול להעשות בחול. אבל בדבר שאם לא יעשהו בשבת אז יפסד הדבר, ליכא בזה איסור טירחה. והוסיף שכך הוכיח בא"ר. ושכ"כ המ"ב (בסי' רנ"ד סקמ"א) בשם הא"ר, דשרי לרדות הפת בשבת אם בלא זאת ישרף. עיי"ש שהמ"א חולק ע"כ [וע"ע בחזו"ע (ח"ד עמ' כ"ז, וח"ה עמ' שנ"א וח"ו עמ' ק"ב)]..


2) יש מקילים וסוברים שאיסור הכנה הוא דווקא אם כוונת העושה להרוויח הזמן שלא יצטרך לעשות אותה פעולה בימי החול. וכמ"ש למשל גבי הצעת המיטות, דלעולם היה לו להציע המיטות במוצש"ק קודם השינה, ורק יען שבשבת הוא פנוי לכן רוצה להציען בשבת כדי להרוויח הטירחה או הזמן במוצש"ק. אבל במקום שאם לא יעשה הדבר בשבת קודש אזי לא יוכל לעשות אותה כלל, נמצא שאין כוונת העושה להחליף עבודת יום חול בעבודת ש"ק, בכה"ג לא גזרו חז"ל כלל לאסור [המהר"ש גרינפלד בשו"ת מהרש"ג (ח"א חאו"ח סי' ס"א ד"ה "ואשיבהו")]. וכעין זאת ר' בחזו"ע (ח"ב עמ' תמ"ז, דיני סעודה רביעית ס"ב, וח"ג ד"ט הערה ג' וח"ד דיני זורע דכ"ז הערה ז').


3) וע"ע בשו"ת מחזה אליהו (פאלק. סי' נ"ד ואילך),שהסיק כמה מסקנות הן גבי דין הכנה בכלל והן גבי דין זה גבי ארבעת המינים. ובס"ד נביאם בקצרה:


כתב שם (ברס"י נ"ח) שיש בזה ג' מדרגות: 1) במקום צורך מצווה גמורה מותר להעביר חפצים ממקום למקום, ואפי' בדניכר שמעבירים החפץ ממקום למקום שלא לצורך השבת. 2) כשיש קצת צורך מצווה, מותר להעביר החפץ, ובתנאי שלא יהיה ניכר שעושה זאת שלא לצורך השבת. 3) כשאין צורך מצווה כלל, אסור להעביר חפץ, ואפי' אם אינו ניכר שאינו לצורך השבת. (עד כאן מסי' נ"ח שם). 4) עוד כ' שם (בסי' נ"ז), שהליכה לצורך חול מותרת גם בדניכר שהיא הכנה לחול. ומ"מ הליכה הפועלת הכנה והיתר חשיבא הכנה אסורה. 5) עוד הוסיף שם (בסס"י נ"ד) שמותר להעביר חפץ ממקום למקום כדי שלא יפסד. 6) דבר שאינו מידי דאכילה, ויופסד מעצמו ע"י שיכמוש ויתייבש, כלולב, יש בהצלתו ענין של טורח לתקן מנא. ומותר להחזירו למים שנלקח מהם, או לכל היותר ליתנו לתוך מים שכבר נמצאים בכלי. 7) וגבי הדסים וערבות שלא הספיק ליתנם במים לפני שבת, כתב שם (ברס"י נ"ה) שמותר ליתנם ביו"ט במקרר, הן משום דעי"כ רק מבריח את הארי, והן משום דעי"כ רק מעמידו מלהיות נפסד ולא חשיב כטורח בתיקון הדבר. עכת"ד.


לאור כל זאת, הן לפי"ד הא"ר (דשרי הכנה רק כשיפסד הדבר אם לא יעשהו בשבת או ביו"ט), והן לפי"ד המהרש"ג (שהאיסור הוא כשעושה כן כדי להרוויח טירחה או זמן), הרי שבני"ד לכאו' אסור להחזיר את הדמ"י מבית חמיו לביתו, דהא הדמ"י לא יפסדו אם ישארו בבית חמיו (שיכולים למשל להניחם על ארון גבוה), וגם שהריהו עושה כן כדי להרוויח זמן. ורק עפי"ד הרב מחזה אליהו הנ"ל יש אולי מקום להקל בני"ד, שכתב שכשיש קצת צורך מצווה, שרי להעביר החפץ, ובתנאי שלא יהא ניכר שעושה זאת שלא לצורך השבת. וא"כ בני"ד יהא מותר ליקח הדמ"י מבית חמיו לביתו שלו, משום שיש בזה אולי קצת צורך מצווה, שדעתו יותר מיושבת שהדמ"י שלו הינם ברשותו (לא מצד הרווח הממוני אלא מצד שיש לו דמ"י לקיום המצווה כל ימי החג ולא יצטרך לחפש שוב דמ"י אחרים). ובפרט שאין ניכר שעושה זאת שלא לצורך יו"ט, דהא יתכן שמביא הוא את הדמ"י לאדם חולה שטרם נטלם, וכדו'. ומ"מ עדיין צ"ע מדוע הפוס' הנ"ל (תשובות והנהגות ושו"ת שרגא המאיר) לא דנו לאסור בני"ד מצד הכנה.


אלא שכשעסקנו שוב בדבר, היה בס"ד נראה שישנם שני טעמים כדי להתיר החזרת הדמ"י מביהכ"נ לביתו – מצד איסור הכנה: 1) לצורך שמירת הדמ"י, כדי שלא ינזקו בביהכ"נ או שלא יקח אותם אדם אחר, ואפי' בטעות. וכעין זאת מצינו שהיקל הרמ"א (בסי' תקי"ח ס"א), גבי הוצאה [ועיי"ש במ"ב (סק"ו), שאף גבי חשש גניבה לא היקל בזה בכל המיקרים. וע"ע בבה"ל (רס"י תקי"ח)]. 2) משום הרגילות שאנשים נוהגים לעשות מלאכות מסוימות. ומשו"ה שרי בסוף סעודת ליל שבת להכניס חלק מהמאכלים למקרר או אף להקפאה, ע"מ שישמרו לימי השבוע. וכן מטעם זה נוהגים ליקח המגבת מהמקווה לאחר טבילת שחרית בשבת. וכן ליקח הטלית מביהכ"נ לאחר שחרית בשבת, והיינו שעושים כן בצורה פשוטה מתוך הרגל. וכעין זאת הראני הג"ר אברהם ווקסברגר שליט"א שכתב בשש"כ (פרק כ"ח הערה ר"א) בשם הגרשז"א זצ"ל, שכל דבר שאינו מלאכה ואינו איסור דרבנן, ואין בעשייתו משום טירחה, וגם רגילים לעשותו מבלי לחשוב על התועלת שבעשייתו, מותר לעשותו בשבת אף אם תצא מעשייתו זו תועלת לימי החול, ובלבד שלא יאמר במפורש שהוא מכין זאת לימי החול. וטעמו, מכיוון שאנשים רגילים לעשותו מבלי לחשוב על הצורך, שרי אפי' לצורך חול. עכת"ד. עיי"ש. וכעין זאת כתב גם בחזו"ע (ח"ב עמ' תמ"ז בדיני סעודה רביעית הערה ב'. וח"ג עמ' ט' הערה ג').


עוד בענין הכנה ראה במ"ב (סי' תרס"ז ס"ק ה' וו'), במנח"ש (חלק ב' – ג' סי' ל"ו), וכן מה שכתבנו בס"ד לקמן בפרקנו (בהערה כ"ה).


ומ"מ אם מחזיר את הדמ"י כשישנה אפשרות סבירה שיבוא אדם ויצטרך להם לנוטלם, הרי שזה טעם חשוב להתיר להחזירם לביתו. ור' בח"א (כלל צ"ו סעי' א'), חזו"ע (הל' דמ"י, הערה כ"ד דשע"ו), והליכות שלמה (מועדים עמ' רל"א).


[16]טז. מדברי הפוס' נראה שיש לדון גבי ני"ד מצד שני איסורי שבת: איסור זורע, ואיסור טלטול מוקצה. מצד איסור זורע, הרי שנתון הדבר למחלו' גדולה בפוס', אי שרי ליתן בשבת ענפים, כגון ענפי בשמים, בתוך מים. חלק מהפוס' המחמירים כתבנו בהערה הקודמת. ור' ע"כ ברמ"א (סי' של"ו סי"א), במ"ב (סי' של"ו סקנ"ד), כה"ח (סי' של"ו סקע"ט וסי' תרנ"ד סק"ד), ביחו"ד (ח"ב סי' נ"ג), בשש"כ (פכ"ו סעיפים כ"ו וכ"ז), בילקו"י (סי' של"ו סעי' י"א), בפסתש"ו (סי' של"ו וסי' תרנ"ד סק"א) ובש"פ.


אלא שאף הפוס' המקילים בזה מצד מלאכת זורע, כתבו שגבי הדמ"י יש להחמיר ולאסור הכנסתם למים בשבת כיוון שהדמ"י עצמם הריהם מוקצים (כנ"ל בסעי' ג'). שכן מתבאר בתשו' הרשב"א (ח"ד סי' ע"ג), וכן מתבאר מהאו"ח ומהב"י (בסי' תרנ"ד) שהביאו, וכן מתבאר במ"ב (סי' תרנ"ח סק"ג), מכה"ח (סי' תרנ"ד סק"ח), בשש"כ (פכ"ו סעי' כ"ז), ביחו"ד (ח"ב סי' נ"ג), בלוי"ח (סי' ק"ה), בילקו"י (סי' של"ו הערה י"ד), בפסתש"ו (סי' תרנ"ד סק"א), בהערות איש מצליח (על המ"ב סי' של"ו סקנ"ד) ובש"פ.


[17]יז. גם בני"ד החמירו הפוס' משני צדדים: מצד זורע – תולש, ומצד מוקצה. ואכן מצד זורע בלבד, אילולא עסקינן בלולב אלא גבי גבעולין בעלמא (כגון צמחי בשמים שאין בהם פרחים), בזה כתבו הפוס' להקל להוציאם מהמים. שכ"כ למשל בס' טל אורות (מלאכת זורע, סעי' ט"ו). וכ"כ במ"ב (סי' של"ו סקנ"ד) שבזה לכו"ע שרי להוציאו מהמים (לגבי צמחים שאינם לולב, הדס וערבה). וכ"כ בשש"כ (פכ"ו סכ"ו. עיי"ש שמותר הדבר אף גבי פרחים וענפי אילנות, דשרי להוציאם אם לא הוציאו כבר שורשים). ועיי"ש שמותר הדבר אף גבי לולב, אך דווקא ביו"ט ולא בשבת. עכ"ד. וכן מצינו שהקל בזה גם בס' ילקו"י (סי' של"ו סי"א).


אמנם כ"ז הוא מצד מלאכת זורע. אך מצד איסור מוקצה כבר כתבו הפוס' להחמיר בני"ד ולאסור הוצאת הגמ"י מהמים בשבת, וזאת מתרי טעמי: מצד הלולב עצמו, ומצד המים שהיה שרוי בתוכם. דכפי שבס"ד כתבנו לעיל (בפירקין בסעי' ג') הרי שג' המינים הינם מוקצה בשבת. ולכן כתבו הפוס' שאין להוציאם בשבת מהכלי שיש בו מים כיוון שהינו מוקצה. שכ"נ מדברי הרשב"א בתשובותיו (ח"ד סי' נ"ג), וכ"כ המ"ב (סי' תרנ"ד סק"ג), חזו"ע (הל' הדמ"י סכ"א דשע"ה), פסתש"ו (סי' תרנ"ד סק"א), וילקו"י (סי' של"ו הערה י"ד).


ועוד טעם כתבו הפוס' לאסור בני"ד משום שכיוון שהלולב ההדסים והערבות היו בתוך מים אלה, הרי שהמים עצמם נהפכו להיות מוקצים. שכ"כ הביכור"י [(בסי' תרנ"ד). וראה ע"כ בפירוט בהערה הבאה], וכ"כ המ"ב בשעה"צ (סי' תרנ"ד סק"ג), בשש"כ (פכ"ב סק"ס) ופסתש"ו (סי' תרנ"ד סק"א). וא"כ מהני תרי טעמי יש לאסור אף להוציא את ג' המינים מהמים בשבת. וע"ע בהערה הבאה בענין הא דהמים עצמם הינם מוקצים.


[18]יח. שכ"כ האורחות חיים (הל' לולב סי' מ"א), וכ"כ בשמו מרן בב"י (סי' תרנ"ד ד"ה "מקבלת"). וכ"כ המ"ב (סי' תרנ"ד ססק"ג), והשש"כ (פכ"ו סכ"ו). וע"ע בילקו"י (סי' של"ו הערה י"ד).


אלא שהג' הפמ"ג (במש"ז סי' תרנ"ד סק"א) תמה מדוע אסור להחזיר את הלולב למים בשבת אם הוציאו מהמים בטעות, הרי כבר כ' המ"א (סי' ש"ח סק"ז), דמוקצה כל זמן שהוא בידו, מותר להניחו באיזה מקום שירצה. ותי' ע"כ הג' ביכור"י (סי' תרנ"ד סק"א) דכיוון שהלולב מוקצה בשבת, א"כ גם המים שהיה בהם הוקצו עמו, וא"כ כשחוזר ומניח הלולב לתוכן הרי מטלטל המים, דשיכשוכן זהו טלטולן. ע"כ [הב"ד בשעה"צ (סי' תרנ"ד סק"ג)].


אמנם יש להעיר ע"כ בס"ד כמה דברים:


1) המ"ב בסי' ש"ח (סקי"ג) הביא את דברי המ"א הנ"ל. אלא שהוסיף המ"ב, שהיו אחרו' (אבן העוזר, דה"ח ועוד) שהכריעו דהאי היתרא לא שייך אלא בכלי שמלל"א ולא במוקצה מחמת גופו, כגון מעות ואבנים וכיוצ"ב.


2) ועוד כתב שם המ"ב, שהגר"א בביאורו (בסי' רס"ו סי"ב) חולק ע"ד המ"א וס"ל שלא התירו אלא כשהתחיל לטלטל ברשות, ושכ"מ מהר"ן בריש ביצה. ע"כ [הב"ד המ"ב – עוז"ו (בסי' תרנ"ד)].


ולפי שתי הערות אלה לכאו' קושיית הפמ"ג אינה קשה, וא"צ לתרץ שגם המים הינם מוקצים.


3) מדברי המ"ב (בסי' תנ"ז סקי"ט) גבי הצורך להניח עיסת החלה (כשלש ביו"ט דפסח עיסה גדולה וחלתה עלולה להחמיץ) בתוך מים צוננים כדי שלא תחמיץ, כתב שם שאם המים מתחממים יזהר להחליפם במים אחרים. ע"כ. ולפי"ז נראה קצת שאף שהדבר המוקצה נמצא במים, מ"מ אין המים נחשבים כמוקצים [וכן העיר בשש"כ (פכ"ב הערה ס', במהדו' תש"ע)].


4) הגאון הח"א (בכלל ל"א ססע"י ב') כתב שאין להחליף בשבת מים שיש בהם דגים, אלא יעשה כן רק ע"י גוי, כיון שהמים הינם מוקצים. ומ"מ הוסיף שביו"ט מותר אף לישראל בעצמו להחליף המים. הב"ד בשש"כ (בפכ"ב הערה ס'), ונשאר בצ"ע, דלכאו' ני"ד לא מתיישב עם דברי הח"א הללו [ושמא יש לחלק, דהא ביו"ט אין איסור נטילת נשמה, וא"צ לחשוש אם יהרוג דג. ואז אין המים מוקצים ויכול להשתמש בהם למשל לרחיצת הכיור וכדו']. ובס"ד לענ"ד יש מקום לחלק ולהקל יותר בהחלפת המים לצורך דגים, דהוי צער בעלי חיים שי"א שהוא איסור מדאו' [ואגב, ראה בשו"ת שיח יצחק (סי' שפ"ז), דס"ל שאין צעב"ח בדגים ובחגבים. וטעמיה, דאין חוששים לצער בע"ח אלא בנפש שחששה התורה על נפשו, ואסרה לאכול אבר מן החי מפני שנפשו עדיין בו. כמו כן חששה התורה שלא לצער נפש זו. אבל בדגים וחגבים שלא חששה התורה על נפשם, והתירה לאוכלן בעודן חיים, הרי שבהם לא שייך צער בע"ח. ולא מצאתי עוד לאחד מהפוס' שהרגיש בזה. עכ"ד. וזו גם מסקנתו שם להלכה. ומאידך ר' בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סי' רט"ז) שחלק ע"כ. וע"ע בענין זה ביד אפרים (ביו"ד סי קט"ז על סעיף ו') ובחזו"ע (שבת. ח"ג דף קכ"ב, דיני מוקצה מחמת גופו, סוף הערה י"א)]. וכבר הסבירו האחרונים שמה שמקילים גבי צער בעלי חיים יותר מצערא דבני נשא, משום שבע"ח אין להם דעת לסבול [ר' חוו"י (סי' קצ"א. וע"ע שם בסי' קס"ד). ומשו"ה היקלו יותר בהחלפת המים לדגים מאשר לצורך הפרחים. ולפי"ז לא קשיא ע"ד הגאון הגדול הח"א [שאגב, חי ע"ג שנה, כגימטריא של חיי אדם]. אמנם יש להעיר שמצד א' ישנם עוד פוס' הסוברים כחוו"י הנ"ל. אך מאידך בשו"ת משנה הלכות (ח"ד סי' רל"ט ד"ה "ומכאן קשה לי") הביא דברי כמה ראשונים הסוברים שאדרבא להיפך, כיוון שאדם הינו חשוב יותר מבע"ח לכן יותר צריך להמנע מלצערו. שכ"כ רבינו גרשום בערכין (דף ז') וכ"כ רבינו יונה החסיד מגירונדא בספר היראה (סי' רס"ו), וכ"כ תלמידו הרשב"א בשו"ת (ח"א סי' רנ"ב), וכ"כ בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תשכ"ח), וכ"כ כבר בספר החינוך בכמה דוכתי. עכת"ד שו"ת משנה הלכות. וא"כ אין דברי החוו"י הנ"ל מוסכמים, ואדרבא נראה שרוב הראשו' ס"ל איפכא.


נמצאנו למדים שאין הדבר ברור שאכן המים בני"ד נחשבים כמוקצים. ומ"מ יש לאסור להכניס את הלולב ההדסים והערבות בחזרה למים בשבת.


[19]יט. הנה לגבי דין כבוש בארבעת המינים נחלקו הפוס' על אלו מהמינים שייך דין כבוש הפוסלם. שמרן בב"י (רס"י תרמ"ה ד"ה "כתב באורחות חיים בשם בעל ההשלמה") כ' בשם הרמב"ן שהדס וערבה שכבשן או ששלקן לרפואה הריהם פסולים. עכ"ד. וכתבו האחרו' שלדבריו ה"ה גבי לולב [הב"ד בפסתש"ו (סי' תרמ"ט רסק"א). וע"ע בשו"ת שאילת שלום (סי' רל"ב)].


גם החת"ס החמיר בדבר, וכפי שכתב בתשובותיו (חיו"ד סס"י פ"א) נהג הוא עצמו ג"כ לדקדק בכך, וכן בנו בשו"ת כת"ס (סי' קכ"ב) כתב להצדיק ולחזק את דברי אביו. ובשו"ת דברי ישראל (סי' ק"צ) כ' בסו"ד דלכתחי' ראוי ונכון להזהר בזה.


אלא שמאידך מצינו הרבה פוס' שכתבו להקל בכך. שהפתחי תשובה (ביו"ד סי' פ"ז סס"ק י"ט) תמה על המחמירים, וכ' שלא שמענו דין כבוש שפוסל בדמ"י אלא רק גבי אתרוג (בשו"ע סי' תרמ"ח סט"ו), משום שהינו דבר מאכל. ע"כ.


ואכן היו מהפוס' שרצו להגיה את דברי מרן הנ"ל בב"י. שהביכור"י (סי' תרמ"ז סק"י) כ' שלא ראה מי שנזהר שלא לכבוש הדס וערבה מעל"ע, והוסיף שכמדומה שיש ט"ס בדברי הב"י. ואכן בשד"ח (מע' הדמ"י סי' ב' סק"ב) כ' להגיה את דברי מרן בב"י בשם הרמב"ן שהדסים וערבות אלה הינם כשרים. וכ"כ בס' עמק ברכה בשם החזו"א. אלא שהשד"ח (במערכת ל' כלל קמ"א סקט"ו) כ' שראה כת"י מהאורחות חיים, ונתברר שא"א להגיה כן ולכתוב כשרים [גם במודפס בהשגות הרמב"ן (על הל' לולב להראב"ד) כ' הרמב"ן לפסול כבוש לרפואה. ועיי"ש שמשמע שכבוש הינו דומיא דמבושל, ולא כל ששהה מעל"ע במים]. גם בס' חיים וברכה (ס"ק ק"כ) כ' שקשה להגיה כן בד' הב"י, וכבר הזהיר ע"כ ר"ת בהקדמתו לספר הישר שאין להגיה הספרים. ולכן בס' חיים וברכה שם פירש את דברי הרמב"ן שכבשן או שלקן לרפואה שעשה כן ע"י סממנים ושאר דברים חריפים שאז לכו"ע פסול.


גם הדרכ"ת (ביו"ד סי' ק"ה סקט"ז) היקל בכך, וכ' ש"במדינותינו לא ראיתי נוהגין בחומרא זו, ומעולם לא שמעתי המדקדקין במצוות שיזהרו בזה. ומנהגם של ישראל תורה". ע"כ. וכ"כ בשו"ת מנח"א (ח"ב סי' ס"ט) ובדרכי חיים ושלום (ס"ק תשע"ט). ור' באורחות רבנו (ח"ב עמ' רנ"ו) שהזכיר חומרא זו, וכ' שאף למחמירים אין לחשוש בכך גבי ההושענות בהו"ר [הב"ד בפסתש"ו (רס"י תרמ"ט)].


ובס' שש"כ (פכ"ו הערה ק"ה) כ' שמדברי המ"ב בתרי דוכתי מבואר שיש להקל בני"ד. והוא מהמ"ב (בסי' תרמ"ו סק"כ ובסי' תרנ"ד סק"ג). אמנם לענ"ד, אני הקטן, אין שום הוכחה מדברי המ"ב להקל בני"ד. דבסי' תרמ"ו (סק"כ) אמנם כ' המ"ב גבי הדס שיש ספק אם הלבינו עליו, שמשמע מהתמים דעים, שישרה אותם במים במשך יום או יומיים. אך לענ"ד אין הוכחה מכאן להקל, דשמא לאחר פחות מעל"ע יוציאם לזמן קצר ושוב יחזירם למים, ועי"כ לא יחשבו ככבושים [ראה בהגהות רע"א ביו"ד (סי' ק"ה) בשם שו"ת מעיל צדקה (סי' ל"ה). הב"ד במשמרת שלום (יו"ד סי' ק"ה, במשב"ז סק"א), בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' קפ"ו). וע"ע באורחות חיים (ספינקא. או"ח סי' תרמ"ח סקכ"ג). הב"ד בספר הגעלת כלים (להרה"ג צבי כהן. פ"ה הערה מ"ח)].


וגם ממש"כ המ"ב בסי' תרנ"ד (סק"ג) ממה שאסר להוציאם בשבת מהמים מדין מוקצה, הרי כבר כתבו הפוס' שבשבת יעשה כן ע"י גוי (כבהערה הבאה) ותו לא קשה מידי [וחכ"א שליט"א העיר, דלכאורה אכתי יש להוכיח מהא דהמ"ב לא הזכיר כלל בשני המקומות שיש בעיה של כבוש, ולשם כך צריך לדאוג להוציאם מהמים בשבת ע"י גוי וביום חול בכל פחות מעת לעת, דלדעתו אין שום בעיה בכך שיהא כבוש. דמילא אם במקום אחר היתה הוכחה מדברי המ"ב שיש להקפיד על דין כבוש, אתי שפיר דסמך על מה שכתב במקום אחר, אך אם אין שום הוכחה ממקום אחר דדעתו להחמיר בני"ד, לכאו' נראה דלא סבירא ליה שיש להקפיד ע"כ. עכ"ד].


נמצאנו למדים שד"ז שנוי במחלו', ואף שמדברי כמה ראשו' נראה שצריך להחמיר בכך, מ"מ נראה שד' רוב האחרו' להקל בכך, ונראה שכן מנהג רוב העולם לא להקפיד ע"כ. אך מ"מ המחמיר בכך תע"ב [ויתכן שאם בשל הכבישה הם נראים כמבושלים, נכון יותר להחמיר בכך].


[20]כ. הא דמצוי הדבר, שכן עינינו רואות, שאותם שאין מניחים את הג' מינים בניילון (כמקובל כיום), הריהם שמים את ג' המינים בתוך כלי עם מים (ובפרט אם הם משאירים אותם שם כבר מלפני שבת ועד יום ראשון), ואולי כ"ה אם מניחים אותם במגבת לחה במקרר או בתוך הניילון הנ"ל.


ועוד בענין ד' המינים שנכבשו, ראה לעיל (בפ"ד הערה ס"ג, גבי ערבה כבושה, ובפרק ה' הערה פ"ט, גבי אתרוג כבוש).


[21]כא. שכ"כ החת"ס בתשובותיו הנ"ל שכן היה נוהג בעצמו, לעשות כן בשבת ע"י גוי, וכנ"ל בהערה הקודמת. וכ"כ בכה"ח (סי' תרנ"ד סק"ז) ובפסתש"ו (שם).


[22]כב. מה שכתבנו גבי הא שחלקם העליון מעל המים, כ"כ בשו"ת כת"ס הנ"ל (בהערה כ'). הב"ד בכה"ח (סי' תרנ"ד סק"ז) בפסתש"ו (שם ס"ק 4).


ומה שכתבנו שאם הינם עטופים במגבת אין בזה איסור כבוש, כך מבואר בפמ"ג (ביו"ד סי' ק"ה במש"ז סק"א). הב"ד בפסתש"ו (שם ס"ק 5).


אמנם חשבתי לתומי, מנ"מ בין ני"ד שרק החלק התחתון של ההדס או הערבה הינם בתוך המים, ואילו החלק העליון כולו גלוי מעל המים, שבזה אין דין כבוש בחלקו העליון. ואילו גבי כלים (למשל חלביים) שהתבשלו בתוך תבשיל רותח (למשל בשרי), אע"ג שחלקו העליון של הכלי היה מגולה מחוץ לתבשיל, בכל אופן קיי"ל שצריך להגעיל את כל הכלי כיוון שהבליעה מהבשר התפשטה בכולו [עפ"י הגמ' בפסחים (דע"ד,א') – חם מקצתו חם כולו. וכ"כ בתוספתא (פסחים פרק ה'). וכ"כ הרוקח (סס"י תפ"ה), בב"י ושו"ע (יו"ד סי' קכ"א ס"ו), בט"ז (שם סק"ז) וש"פ. וכ"ז שלא כיראים השלם (סי' נ"ב), הרמ"א (ביו"ד סי' קכ"א ס"ו), המ"א (סי' תנ"א סקכ"ד) ועוד פוס'. ר' ס' הגעלת כלים (להרה"ג צבי כהן שליט"א, פ"ו סי"ט, פי"א ס"ב ובמבוא ס"ק ד' וו')]. אלא שבס"ד החילוק הוא הן משום שכלים, כגון כלי מתכת, הרי שלדעה המחמירה החום עובר לכל הכלי וממילא כל הכלי בולע. משא"כ בענף הדס או ערבה שנכבשו במים, דקיי"ל שחתיכה הנמצאת מחוץ לכבישה אינה אוסרת (ואינה נאסרת). בגלל שכבוש הינו כמבושל אך אינו כמבושל גמור שהתחמם. אמנם מה שחשבתי לחלק בין בליעה של כלי מתכת לבין בליעה של ענף, אין זה נכון. ר' בפמ"ג (ביו"ד סי' ק"ה במש"ז סק"ב) שכלי עץ ג"כ בולע בכבישה מעת לעת. וכ"מ מהאיסור והיתר (המיוחס לרבינו יונה, כלל ב' סי' ח'). ולפי"ז אם תהיה בליעה של תבשיל חם בחלק מההדס, הרי שהבליעה תעבור לכולו. ואכמ"ל.


[23]כג. ראשית עלינו להקדים בס"ד כמה דברים:


1) כל מה שאנו עוסקים בסעיף זה, אמור רק לגבי יו"ט. אך לגבי הוצאת ג' המינים (לולב, ההדסים והערבות) מהמים והחזרתם אליהם – בשבת – הרי שאסור הדבר משום שהינם מוקצים, כמבואר במ"ב בכ"ד, בשש"כ (פכ"ו הערה צ"ג), ובפרקנו (בסעי' ג').


2) אף לגבי הכנסת ג' המינים למים – ביו"ט, הרי שיש לדון בכך הן מצד טירחה, והיינו להחליף או להוסיף מים לכלי, והן מצד זורע (ואם מוציאם מהמים – מצד תולש) – כדלקמן בפרקנו (בסעי' י"ג).


וא"כ עתה מה שנותר לנו הוא לדון גבי הכנסת ג' המינים למים והוצאתם מהם – וכל זה גבי יו"ט – ומצד טירחה. בדין זה שווים ג' המינים ביו"ט לדין שאר הענפים (שאינם מוקצים), בשבת.


עיקר ד"ז נלמד ממאי דאמרינן בסוכה (דמ"ב,א') גבי לולב, שבשבת מחזירין (למים), ביו"ט מוסיפין (מים), ובחוה"מ אף מחליפין (את המים). ע"כ.


ואכן גבי ני"ד ישנן שלוש דעות בפוס':


1) הדעה הראשונה בפוס', והמחמירה ביותר הינה הדעה הסוברת שאף אם הענפים (ובנידוננו היינו ג' המינים) היו במים בביה"ש, אסור להחזירם למים, ואף לאותם המים שהיו בהם.


2) הדעה השניה היותר מקילה סוברת, שאם הענפים היו בתוך מים בביה"ש, מותר להחזירם דווקא לאותם המים.


3) הדעה השלישית היותר מקילה סוברת שאפילו אם הענפים (ובני"ד היינו ג' המינים) לא היו במים בביה"ש, מותר להחזירם למים שכבר היו בכלי לפני כן, ולא טרחו להכניסם לכלי.


ועתה בס"ד נפרט את הדעות השונות:


הדעה המחמירה ביותר סוברת שאף אם נטל את הענפים מהמים בשבת, אין להחזירם אפי' לאותם מים [כ"כ בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ב סי' נ"א)]. ופירש את דברי המהרי"ל, דפרחים הנפתחים הינם הוכחה שלמים ישנה השפעה על גדילת הענפים, כך שגם כשאין פרחים הנפתחים יש לאסור, אך הודה שזה שלא כדברי הרמ"א וש"פ [הב"ד בפסתש"ו (סי' של"ו הערה 158)]. וכל זה לגבי שבת, אך לגבי יו"ט יתכן שגם הוא יודה דשרי, דהא פשט המשנה בסוכה (דמ"ב,א') מורה להיתר, ואף להוסיף מים מותר.


ולגבי מהו הזמן שבו ניטלו הענפים מהמים. בהגהות רע"א (בסי' של"ו) העתיק את דברי רש"י בסוכה (דמ"ב,א' ד"ה "בשבת מחזירין") והרע"ב (בסוכה פ"ג משנה ט"ו) שכתבו שמותר להחזירן למים משום שניטלו משם היום. ע"כ. וכתב הגרע"א שמשמע מלשונם שדווקא כשניטלו בשבת מהמים מותר להחזירן, ולא כשניטלו בערב שבת. אך כ' שלא ראה לשאר האחרו' שכתבו לחלק בזה. וכ"כ בס' כפות תמרים (שם בגמ', ד"ה "מתניתין, מקבלת"). והוסיף שגם מלשון הרמ"א לא משמע לחלק כן [הב"ד במ"ב – עוז"ו (סי' של"ו ציון קנ"ג)].


הדעה השניה (היותר מקילה) סוברת, שדווקא אם היו הענפים במים כבר לפני כן (לפני ביה"ש) רק אז מותר להחזירם למים בשבת. שכן כתבו בס' כפות תמרים, בס' יד אהרן, בתוספת שבת, והחיי"א [הב"ד כה"ח (סי' של"ו ס"ק ע"ה)]. וכתבו הפוס' שבמקרה כזה מותר להחזירם דווקא לאותם המים ולא להחזירם למים אחרים.


שכן כתבו הרבה פוס' שאין להכניס הלולב ושאר ענפים למים שלא היו בהם קודם ביה"ש, וזאת הן בשבת והן ביו"ט, וזאת עפי"ד המ"א. שכ"כ המ"ב (סי' של"ו רסקנ"ד), כה"ח (סי' של"ו סקע"ח וסי' תרנ"ד רסק"ח) בשם כמה פוס', ונראה שהחמיר כמותם. וכ"כ להחמיר בשש"כ (פכ"ו ריש סעי' כ"ו, ובפרט ברסע"י כ"ז) ובפסתש"ו (סי' של"ו סקכ"א).


וזו גם דעת ספר תוספת שבת (סי' של"ו סקכ"א) והח"א (כלל י"א ס"ג) הסוברים שמותר להחזירם רק לאותו כלי שהיו בו קודם לכן [הב"ד המ"ב וכה"ח (שם)].


הדעה השלישית (המקילה ביותר) סוברת שאף אם הענפים לא היו לפני כן במים, מותר להחזירם למים, ובלבד שמים אלה היו כבר בכלי קודם לכן, ולא כרוכה בכך טירחה למלאותו. חלק מהפוס' דנו גבי שבת, וחלקם דנו גבי שבת ויו"ט או יו"ט.


זו היא דעת הג' הפמ"ג (בסי' של"ו בא"א סקי"ג) ושו"ע הגר"ז (סי' של"ו סי"ג), שהתירו להכניס ענפים (וה"ה לולב) הן בשבת והן ביו"ט, לתוך כלי שהיו בו מים קודם לכן, ואז א"צ לטרוח ולמלאו במים [הב"ד המ"ב (בסי' של"ו סקנ"ד) ובשעה"צ (שם סקמ"ח), כה"ח (סי' של"ו סקע"ה וסי' תרנ"ד סק"ד), פסתש"ו (סי של"ו הערה 158) וש"פ].


וע"ע בכה"ח (בסי' תרנ"ד סק"ד) שהביא ג"כ דברי כמה פוס', רוא"ח, שהקלו, וס"ל שביו"ט שרי ליקח הערבות (וכדומה) וליתנן במים, אע"פ שלא היו לפני כן כלל בתוך מים, ובלבד שישימם בתוך מים שהיו מוכנים קודם החג. ואסרו רק להביא מים חדשים, או לשפוך המים הקודמים ולהחליפם בחדשים, משום טירחא. ע"כ. עיי"ש.


וע"ע מש"כ הגרע"י זצ"ל ביבי"א (ח"ט סי' פ"ב סקכ"א), בחזו"ע (שבת ח"ד דכ"ד), וביחו"ד (ח"ב סי' נ"ג) שהיקל בענינים אלה, וסיים שהמחמיר תע"ב.


כל הדברים הנ"ל אמורים כשאין הענפים נחשבים כמוקצים. והיינו הלולב ביו"ט, עפ"י האמור לעיל בפרקנו [וה"ה לשאר הענפים. כמבואר בשש"כ (פכ"ו הערה צ"ג) עפי"ד המ"ב בכמה דוכתי].


[24]כד. למסקנה, הדין לאשכנזים:


הנה מדברי המ"ב (בסי' של"ו סקנ"ד) ושעה"צ (סקמ"ח) נראה דס"ל להחמיר כדברי ס' תוספת שבת והח"א הנ"ל, הסוברים שרק אם היו הענפים בביה"ש בתוך המים, הרי שמותר להחזירם רק לאותו כלי שהיו בו קודם לכן. וכן מדברי רש"י בסוכה (דמ"ב,א' ד"ה "בשבת מחזירין") שכ' דשרי להחזירן "שהרי מכאן נטלן היום", הרי שדקדק בס' כפות תמרים להחמיר בהא. וכ"כ רבנו המאירי, וז"ל: "הואיל ומשם נטלוהו היום". הב"ד בשש"כ (פכ"ו הערה צ"ח*) ועפי"ז פסק שם (בהערה הנ"ל) לאסור החזרתם למים אחרים שלא היו בהם קודם לכן.


ואילו לגבי שעה"ד, פסק המ"ב בשעה"צ (סי' של"ו סקמ"ח) דאפשר שבשעה"ד, כשאין בענפים פרחים (והיינו בני"ד לולב וערבה, או הדס ללא פרחים), דיש לסמוך ע"ד הפמ"ג ושו"ע הגר"ז הנ"ל, אם שכח להעמידם במים מבעוד יום, ולהעמידם בכלי שהיו בו מים קודם לכן, וא"צ לטרוח ולמלאו במים. ומ"מ לא היקל בזה בשופי, ואפי' בשעה"ד. וכן הדין לאשכנזים.


וגבי המסקנה לספרדים. אמנם מדברי הרב כה"ח (בסי' של"ו סס"ק ע"ה) נראה דלא ס"ל כלל כפמ"ג ושו"ע הגר"ז, אך כיוון שהגר"ע יוסף זצ"ל היקל בדברים אלה [ר' יבי"א (ח"ט סי' פ"ב סקכ"א), ביחו"ד (ח"ב סי' נ"ג) וחזו"ע (שבת ח"ד עמ' כ"א). עיי"ש שהיקל בני"ד, וסיים שהמחמיר תע"ב], לכן בס"ד נלע"ד שאף ספרדי יכול להקל בשעת הדחק, כשלא שם את הלולב, ההדסים והערבות במים קודם החג, ולשים אותם ביו"ט במים חדשים, אם היו כבר מוכנים באותו כלי לפני החג. והיינו כמסקנה לאשכנזים.


ועוד נוסיף, שאליבא דשיטת המקילים בני"ד, כ' בפסתש"ו (שם) שיתכן שלדבריהם שרי להקל אף באין לו מים המוכנים קודם לכן, אלא כדי להמנע מאיסור הטירחה, שיניח כלי ריק בתוך הכיור, וכשנוטל ידיו בתוך הכיור יתמלא הכלי במים, ואז יניח בו העלים (הלולב וכדו'), ונמצא שאינו עושה טירחא מיוחדת. עכ"ד. וצ"ע אי אכן כך לדינא.


ועוד כתב שם בפסתש"ו (בהערה 159), שע"י גוי ודאי שאפשר לסמוך על המקילים ולהתיר בכל גווני (והיינו להכניסם לתוך מים שלא היו בהם קודם לכן, או אף למלא הכלי מים ולהניחם בכלי זה). עכ"ד. ולבי קצת מגמגם בדבר אליבא דהמ"ב, שכ' (בשעה"צ סקמ"ח) שיש בזה חשש דאו' (עכ"פ בשבת). דאם אכן יש בזה איסור דאו' ה"ז שרי ע"י גוי רק אליבא דבעה"ע שהיקל בזה לצורך מצווה [ראה רמ"א (או"ח סי' רע"ו ס"ב), שהיקל בכך רק במקום צורך גדול. והמ"ב (שם בסקכ"ה) היקל בזה רק במקום מצווה דרבים (עיי"ש שלפי הדוגמאות שהביא הוא דווקא במצווה דרבים – לאפרושי רבים מאיסורא. ואכמ"ל]. לכן צ"ע אי אכן יש להקל בני"ד אף ע"י גוי. ומ"מ נראה שהמיקל יש לו ע"מ לסמוך [בצירוף דעת המקילים לכתחי' ע"י ישראל].


ולאחר כל הנ"ל יש לזכור שאף המקילים לא התירו במקום שענפים אלה (כגון ההדסים והערבות) עלולים להוציא שורשים [שש"כ (פכ"ו ססע"י כ"ו)]. וכן אם יש בהם פרחים שנפתחים בשל החזרת הענפים למים [מ"ב (סי' של"ו ססקנ"ד) וכדלקמן (בסעיף י"ג)].


[25]כה. משנה סוכה (דמ"ב,א'), מהא דמקבלת אשה הלולב ומחזירתו למים. ורבי יהודה אומר בשבת מחזירין, ביום טוב מוסיפין (וכ"ש מחזירין. עפ"י פרש"י שם). וכ"פ מרן (בסי' תרנ"ד ס"א), וכ"כ כה"ח (סי' תרנ"ד סק"ד), השש"כ (פכ"ו סכ"ז) וש"פ. וכ"כ כל הפוס' הנ"ל בסעיף הקודם, בין המחמירים שיחזירום לאותם המים שהיו בהם קודם לכן ובין המקילים שיחזירום אף למים אחרים.


מבין הפוס' שמתירים להחזיר את הלולב ומיניו לתוך מים ביו"ט, בכל צורה שהיא, לא ראיתי שדנו מדוע מותר הדבר מצד הכנה מיו"ט לחוה"מ. וראה מה שכתבנו בס"ד לעיל בפרקנו (בהערה ט"ו) בשם הא"ר ושו"ת מהרש"ג ועוד.


ואכן צריך להבין מדוע מותר הדבר ואין בזה איסור הכנה מיו"ט לחוה"מ. ובס"ד נדון בזה מכמה צדדים:


1) הנה הגדרת איסור הכנה משבת לחול וכדו' (כגון משבת ליו"ט, מיו"ט לחול או לחוה"מ, משבת א' לשניה וכדו') הוא (עפ"י שש"כ פכ"ח סעי' ע"ח): כל דבר שאדם עושה והוא אינו לצורך אותו יום, אפילו אם אין בו אלא טורח מועט ואפילו אם אינו אלא בדיבור, וכל שכן אם הינו במעשה, הרי זה בכלל איסור הכנה. וכתבו הפוס' שאפילו טלטול בעלמא, אסור [מ"ב (סי' רנ"ד סקמ"ג)].


2) דין איסור הכנה הינו בין מיו"ט לחוה"מ [שש"כ (פכ"ח סעי' ע"ז)] ובין מיו"ט אחד לחבירו [מ"ב (סי' תרס"ז סק"ה)].


איסור הכנה הינו אף כשעושה כן לצורך מצווה [מ"ב (סי' תרס"ז סק"ה). שש"כ (פכ"ח הערה קס"ד)].


ולפי כל זאת לכאו' צריך לאסור את נתינת ג' המינים במים כדי שיהיו כשרים ונאים בחוה"מ.


אלא שישנם כמה צדדים להתיר (כנ"ל בפרקנו בהערה ט"ו):


1) הוסיפו הפוס' בהגדרת איסור ההכנה וכתבו, שכל דבר שאינו מלאכה ואינו איסור דרבנן, ואין בעשייתו טירחה, וגם רגילים לעשותו מבלי לחשוב על התועלת שבעשייתו, הרי שמותר לעשותו בשבת, גם אם תצא מעשייתו זו תועלת לימות החול, ובלבד שלא יאמר במפורש שהוא מכין לימות החול [שש"כ (פכ"ח סעי' פ"ט) עפי"ד הגרש"ז אוירבך זצ"ל. עיי"ש].


2) יש מהפוס' שכתבו , שכל דבר שאם לא יעשהו בשבת שוב לא יהיה אפשר לעשותו בחול, לא הוי בכלל הכנה שאסרו חז"ל [שכ"כ בשו"ת מהרש"ג (ח"א חאו"ח סי' ס"א) ובשו"ת נצר מטעי (סי' כ'). הב"ד בשש"כ (פי"ב הערה ט' ופכ"ח הערה רי"ח). עיי"ש שהקשה ע"כ מדברי המ"ב (סי' שכ"א סקכ"א) בעניין שריית בשר במים כשיום השלישי שלו חל ביום שב"ק. וא"כ לאו מילתא פסיקתא דא לכו"ע].


3) י"א שמותר לעשות פעולה (כגון טלטול) לצורך שמירה, שלא יגנב הדבר [מרן (סי' ש"ח סעי' ד'). מ"ב (סקכ"ד). עיי"ש. ומ"מ התם מדובר בכלי שמלאכתו להיתר]. וא"כ ה"ה בני"ד, שרוצה ליקח את ג' המינים ולשימם בתוך המים כדי שלא יכמושו ויוכל ליטלם גם בימי חוה"מ.


ואכן מצינו בפוס', ראשו' ואחרו', דשרי ליקח ביו"ט הלולב, ההדסים והערבות, ולהחזירם לכלי עם המים, אחר נטילתם, למרות שתהיה לו תועלת בכך, שלא יכמושו ויהיו ראויים לו למחרת [אורחות חיים (ספינקא. סי' תרנ"ד סק"א). שש"כ (פכ"ח הערה ר"ב)].


ועוד בענין הכנה מיו"ט לחוה"מ, לחול, או משבת ליו"ט, ראה לעיל (בפרקנו הערה ט"ו).


ובאשר לעצם הוצאת הענפים (והלולב וכדו') מהמים ביו"ט, כתבו הפוס' שמותר הדבר ואין בזה איסור קוצר או תולש. שכ"כ בס' טל אורות (מלאכת זורע, סעי' ט"ו) וכ"כ בשש"כ (פכ"ו הערה צ"ו) בשם הגרשז"א זצ"ל, והוסיף שכ"מ מהרמ"א (בסי' של"ו סי"א), והמ"ב (שם ססקנ"ד), מדכתבו שהאיסור בפרחים אינו אלא להחזיר אך לא להוציאם מהמים. עכ"ד. ולענ"ד בס"ד נראה שדיוק זה הינו דחוק. ומ"מ לא כ"כ זכיתי להבין היתר זה. אמנם ספר טל אורות אמת"י, אך ק"ק לי מדוע הפוס' הקלו בני"ד להוציא ענפים אלה מהמים ביו"ט (ולכאו' ה"ה בשבת, אא"כ מדובר בג' המינים שמצד מוקצה אסור לטלטלם ולהוציאם בשבת). דמאי שנא ממש"כ המ"א (סי' שט"ז סקי"ז) שאסור להוציא הדג מהמים, ואפילו שלא מת ממש אלא כל עוד שאינו יכול עוד לחיות. וכ"פ המ"ב (סי' שט"ז סקל"ג). ויש לעיין בהא, ואין עיתותי בידי.


אמנם כ"ז אם טרם הוציאו שורשים. אך אם כבר הוציאו שורשים אית ביה משום איסור קצירה ואסור להוציאם מהמים לא בשבת ולא ביו"ט [שש"כ (שם הערה צ"ז) ופסתש"ו (סי' של"ו ס"ק י"ד והערה 160)].


[26]כו. כן שנינו במשנה בסוכה (דמ"ב,א'), דא"ר יהודה שביו"ט מוסיפין. והיינו מוסיפין מים על אותם הקיימים כבר בכלי [עפ"י רש"י (שם במשנה)]. וכ"פ מרן (בסי' תרנ"ד ס"א). וש"פ.


הטעם שמותר הדבר, דלא גזרינן משום השקאת זרעים [רבינו חננאל (על המשנה שם)]. והיינו שאסרו לשרות במים חיטים ושעורים כדי שיתרככו [ראה רמב"ם (פ"ח משבת ה"ב) ומרן (סי' של"ו סי"א)]. והרמ"א (שם) התיר לשרות ענפי אילנות. וקמ"ל הכא שבני"ד לא גזרו.


ואכן נחלקו הפוס' אי גם בעלמא, שלא במקום מצווה כלולב, שרי להוסיף ביו"ט את המים. שבמחה"ש (סי' של"ו סקי"ג) כ' שבשבת אסור להוסיף מים, ואילו ביו"ט מותר. ובשו"ע הגר"ז (סי' של"ו סי"ח) כ' שגם ביו"ט אסור להוסיף מים, ומה שהתירו הפוס' בסי' תרנ"ד גבי לולב היינו דווקא בלולב משום הידור מצווה. ע"כ. ובשש"כ (פכ"ו הערה צ"ה) פסק להקל כמחה"ש. אך גבי ג' המינים אין נ"מ בזה, ולכו"ע שרי להוסיף מים, עכ"ד.


ומה שכתבנו שבשבת אסור להוסיף מים, כך פשט המשנה בסוכה (דמ"ב,א'), וכ"מ ממרן (סי' תרנ"ד), וכ"כ המ"א (סי' של"ו סקי"ג), וכ"כ המ"ב (סי' תרנ"ד סקנ"ד) וש"פ.


ואי אסרו להוסיף בשבת מים לכלי שבו נמצאים הענפים עם מים, הרי שכ"ש שאסור למלא מים בכלי שהתרוקן ממימיו, כגון שנשפכו מימיו, או שנגמרו המים מחמת הפרחים, שאין למלא בו בשבת מים חדשים, משום טירחה יתירה [שש"כ (פכ"ו סכ"ו ד"ה "בשבת")].


אמנם מצינו דעות המקילות להשקות בשבת את התלוש בכדי שלא יכמוש. אך הפוס' חילקו בין לולב לשאר צמחים, מהטעמים הבאים: 1) י"א שמותר להשקות התלוש כדי שלא יכמוש, אך בלולב אסרו (בסי' תרנ"ד) משום שהוא חפץ של מצווה, והו"ל כתיקון מנא, ולכן לא התירו (בשבת) אלא להחזירו למים שכבר היה בהם [ספר תורת שבת (סי' שכ"א סקי"ז) עפי"ד הטוש"ע (סי' שכ"א סי"א]. 2) יש שכתבו להחמיר בלולב משום שלאחר קיום מצוותו אינו ראוי ליטלו ביומו, ולכן התירו רק להחזירו למים שכבר היה שם. וגם זה רק בלולב דשרי משום הידור מצווה [ס' גדולת אלישע (סי' שכ"א סקל"א) עפי"ד הרשב"א בתשו' (ח"ג סי' ע"ג)]. 3) דעה שלישית הינה ד' המ"א (סי' שכ"א סקי"ג) דס"ל שיש לחלק בין פירות הראויים לאכילה, לבין לולב ועשבים שאינם ראויים לאכילה שבהם חל האיסור. וע"ע בכה"ח (סי' תרנ"ד רסק"ח).


כשעסקנו בהלכה זו התלבטתי אי ניתן להערים בני"ד, ולשפוך חלק מהמים שכבר מונחים בכלי או אפי' את רובם, ואז פשוט להוסיף מים חדשים, כך שיוצא שלא החליף את כל המים. ואח"כ ראיתי שבס' ערוה"ש (סי' תרנ"ד ס"ב) כ' שאם הוסיף מים יותר ממחצה מהכמות שהיתה ה"ז בגדר החלפת המים ואסור ביו"ט [הב"ד בפסתש"ו (רס"י תרנ"ד הערה 1)].


[27]כז. עפ"י המשנה בסוכה (דמ"ב,א') ופרש"י שם. וכ"פ מרן (בסי' תרנ"ד ס"א), הט"ז (סק"א), המ"א (סק"ב), המ"ב (סק"ג), וש"פ.


והטעם שאין להחליף המים, משום דטורח הוא לתיקוני מנא [רש"י (בסוכה שם). מ"ב (סק"ג) וש"פ].


ואגב אזכרת ענין הטירחה, שבשלה אסרו להוסיף מים לכלי שבו הלולב ומיניו, שאלתי את עצמי מאי טירחה בכך, ובשל מה הסערה לאסור החלפת או הוספת מים לכלי, משום שיש טירחה בדבר בשבת קודש. ויותר מזה: ניחא בזמנם היה הדבר כרוך בהליכה לבאר, בשאיבת המים (לעיתים כשיש קור גדול בסוכות, ובפרט באירופה שהינה צפונית מארה"ק), ואז היו מחליפים או מוסיפים מים. אך כיום מאי טירחא איכא כשפותח הברז וממלא את האגרטל. ואמנם מצינו הלכות אחרות הקשורות לטירחה, הן טירחא דציבורא (כגון גלילת ס"ת לפני הקריאה כדי לפותחו במקום הקריאה, ואז חשו רבותינו זכרונם לברכה לטירחא דציבורא בהמתנת הציבור בעת הגלילה). וכן דנו חז"ל לאסור לפנות אוצר בשבת (שו"ע או"ח סי' של"ג) משום טירחא בשבת (לד' הב"י בסי' של"ג. וראה בב"ח שכתב שהטעם הינו משום עובדין דחול). וכן מצינו עוד דברים שאסרו משום טירחא. אך שם זו באמת טירחא גדולה [וע"ע למשל בשו"ע (סי' שי"ב ס"א)]. אלא שמש"נ בני"ד טירחא למלא הכד במים חדשים, לכאו' הדבר לא מובן במציאות של ימינו. ובפרט שעושה כן למען לא יכמשו הלולב, ההדסים והערבות. ואכן צריך להבין הדבר.


ומ"מ בס"ד נלע"ד שרבותינו ז"ל באהבתם את עם ישראל רצו להרבות להם זכויות [כשם שהקב"ה הרבה תורה ומצוות לעמ"י כדי לזכות את עמ"י (כמאמרו הידוע של רבי חנניה בן עקשיא), ושכן הסביר רבנו הגר"א שריבוי מנין המכות שלקו המצרים במצרים ועל הים (כנאמר בהגדה של פסח) הוא כדי להמעיט את המחלות והמכות מעם ישראל, עפ"י הפס' "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך". שנחלקו התנאים כמה מכות לקו המצרים במצרים וכמה על הים. והיו מהם שהפליגו במספר רב של מכות, והטעם משום שע"י ריבוי מנין המכות שהיו במצרים, כך יתמעטו המכות העלולות לבוא על עמ"י (כ"כ בס' דברי אליהו בשם לקט אמרים. וע"ע בביאורו מעיל צדקה על מגילת אסתר פ"ט פס' י'. ובס' הגאון החסיד מוילנא, פי"ד הערה 8)]. ויבוא יהודי לעוה"ב וישאלוהו מהן זכויותיו. יאמר להם: הרבה טרחתי בעשיית המצוות, כגון ההכנות לשבת, או ההכנות לחגים, כאפיית המצות, ניקוי הבית מחמץ, בניית סוכה וקניית הדמ"י. יבואו המקטרגים וילעגו לו: וכי מצווה פלונית נחשבת טירחה שתבקש שיחשבוה כטורח מצווה. בסה"כ שמת את הסיר על האש כדי לבשל לשבת. או חתכת נייר טואלט לכבוד שבת. או תלית קישוטים בסוכתך. יאמר להם: אם למלא אגרטל אחד במים, לצורך הלולב, נחשב הדבר כטירחא, ק"ו שמה שטרחתי אני לעשות רצון בוראי, שנחשב הדבר כטירחה וראוי אני לשכר ע"כ. וכל זה גבי טירחה בעשיית מצווה בידיים. וק"ו בן בנו של ק"ו על מה שהעברתי על מידותי, ובעת שהעליבוני בלמתי את פי, שגם על כך מגיע לי שכרי. כך יאמר למקטרגים והללו ינידו ראשם להסכמה. כך בס"ד נלע"ד.


[28]כח. המהרי"ל (במנהגים. הל' שבת סי' י"ט) כתב שאסור להעמיד במים בשבת ענפי אילנות שיש בהם פרחים ושושנים שהם נפתחים מלחלוחית המים. ע"כ. וכ"פ הרמ"א (בסי' של"ו סי"א).


ואמנם המהריק"ש בס' ערך לחם (סי' של"ו) כתב, שאע"פ שיש מי שאוסר להעמיד פרחים ושושנים במים בשבת מפני שנפתחים מלחלוחית המים, ודומה לזורע, מ"מ לדעתו זו חומרא יתירה. בגלל שמה שאסרו זה דווקא בחיטים ושעורים המצמיחים דבר חדש ע"י שרייתם במים. אבל פרחים ושושנים סגורים שנפתחים בלבד ואין שם דבר חדש שלא היה שם מתחילה, אין מי שחושש בארצותם ליתנם במים בשבת [הב"ד מרן הגחיד"א בברכ"י (סי' של"ו סק"ז)]. וכ"פ להקל בשו"ת פעולת צדיק (ח"ג סי' כ"א וק"ב), והוסיף שכן המנהג. וכ"כ בס' נהר מצרים (הל' שבת סי' ז'), וכ"כ בספר שם חדש (דקי"ז). הב"ד הגרע"י זצ"ל ביחו"ד (ח"ב סי' נ"ג) ובלוי"ח (סי' ק"ה).


ומאידך כתבו הרבה פוסקים לחלוק ע"כ ולהחמיר. שכ"כ להחמיר המהר"ם בן חביב בכפות תמרים (לסוכה דמ"ב,א'), ואסר לתיתם לתוך המים בתחילה בשבת אף כשאין בהם פרחים. וכמותו פסק גם הרב הכנה"ג. וכ"פ מהר"ח פלאג'י בשו"ת חקקי לב (או"ח סי' י'). וכ"פ היד אהרן, הפמ"ג (במש"ז סי' של"ו סק"י). הב"ד כה"ח (סי' של"ו ס"ק ע"ו וע"ז) וביחו"ד (שם).


ואכן נוסף על הפוס' המחמירים הנ"ל, פסקו להחמיר עוד הרבה מאחרוני האחרו', מהם מרן המ"ב (סי' של"ו ססקנ"ד. עיי"ש שאם יש פרחים הנפתחים "לכו"ע" אסור אף להחזיר למים, ואפי' למים שכבר עמדו בהם). והניף ידו שנית בשעה"צ (סקמ"ח). וכ"פ להחמיר הרב כה"ח (סי' של"ו סקע"ו, ובסי' תרנ"ד סק"ה). וכ"פ להחמיר בשש"כ (פכ"ו סכ"ו). ומדברי המ"ב בשעה"צ (סקמ"ח) עולה, שלהכניס למים את הענפים שיש בהם פרחים יש בזה חשש איסור דאו'.


גם הגר"ע יוסף זצ"ל, למרות שהסיק ביחו"ד (ח"ב סי' נ"ג) ובלוי"ח (סי' ק"ה) שמעיקר הדין שרי ליתן לכתחילה במים עצי בשמים וענפי הדס בשבת וביו"ט, מ"מ גבי ענפי אילן שיש בהם פרחים ושושנים החמיר בדבר, וכתב להחמיר שאין להכניסם למים אם עודם סגורים ועלולים להפתח במים. והוסיף, שאפי' אם היו במים בכניסת השבת והסירם בשבת על מנת להריח בהם, אין להחזירם בשבת. עכ"ד.


וכאן בס"ד הגענו למסקנה גבי ני"ד. אמנם נראה שיש לדון בנ"מ בין אם רק החלו הפרחים להפתח, או שכבר נגמרה פתיחתן, כך שאין להם עוד אפשרות לגדול, האם גם בזה יש להחמיר.


התחילו הפרחים להפתח אך לא נגמרה פתיחתם:


המקילים להכניס ענפים אלה לתוך מים: כ"כ בס' חוט שני (קרליץ. פרק י' סק"ג). וכ' שם שנתינה למים אסורה רק כשהם סגורים וכעת נפתחים לראשונה, משא"כ כשהם כבר נפתחו, פתיחה יתירה אינה נחשבת לגדילה. ע"כ [הב"ד בפסתש"ו (סי' של"ו הערה 149)].


אמנם יש להעיר ע"כ בס"ד ב' דברים:


1) ברור שדברי הגרנ"ק שליט"א הללו אינם תואמים את דברי בעל שו"ת אפרקסתא דעניא (הנ"ל בהערה כ"ד) שכ' שנתינת הפרחים במים משפיעה על גדילת הפרחים, ולכן אסר שם את נתינת הענפים אף כשאין פרחים כלל. ומתבאר מדבריו שכ"ש שיש לאסור כשהפרחים ממשיכים לגדול, כמו שיש לאסור אם הענפים (ללא הפרחים) ממשיכים לגדול, דמאי שנא הא מהא.


2) כפי שבס"ד כתבנו בקונטרס קדושת השבת, הרי שיש אוסרים להגביר בשבת את זרם החשמל גם מצד מ"ד שהולדת זרם החשמל אסורה מצד מוליד. ראה ע"כ מה שכתבנו בס"ד בקדושת השבת [חלק א' (הערה ז') וח"ב (במילואים פרק ב' ענפים 3,5; בפ"ג ענפים 2-4; פ"ד ענפים 9,10; פ"ה ענפים 2,4; פ"ח ענפים 27,28)]. וע"ע בשו"ת מנחי"צ (ח"ז סי' כ"א), בשבוי"צ (ח"ו – חשמל, פי"ז ססק"ה) ובש"פ.


ולפי"ז לא ברור מדוע להקל בני"ד גבי פרחים שכבר פתוחים, אם בשל הכנסתם לתוך המים הם ממשיכים לגדול ונפתחים טפי. וגם אין להקל בני"ד מצד מה שיש שהקלו בהולדת זרם כשאינו בר קיימא, אלא ההולדה הינה לזמן מועט [כמש"כ במנח"ש (ח"א מהדו"ק עמ' ע"ג – ע"ד ד"ה "אבל")], דהא בני"ד צמיחת הפרחים ופתיחתם הינה לזמן מרובה, ולא לזמן מועט.


ושמא יאמר התרצן שאין לדמות את ני"ד לדין תוספת באיסור מוליד. וע"ע ע"כ לקמן בפרקנו מה שבס"ד נכתוב גבי הוספת ריח האתרוג בבגד שיש בו כבר ריח (אותו ריח או ריח שונה).


דעת הפוסקים שאוסרים להכניס ענפים אלה למים:


כן נראה מכל דברי הפוס' שאסרו בסתמא להכניס ענפים אלה למים בשבת ויו"ט, ולא חילקו בין התחילו הפרחים להפתח או שלא נפתחו כלל. וכ"נ למשל מהמ"ב (סי' של"ו ססקנ"ד). וכ"נ קצת מדברי הגר"ע יוסף זצ"ל [שמדבריו ביחו"ד (ח"ב סי' נ"ג) לא ברורה דעתו, משום שאם הם סגורים לגמרי אסר להכניסם למים, ואילו כשהינם פתוחים לגמרי אז התיר. ולא גילה דעתו גבי מקרה שהינם פתוחים חלקית. אמנם יתכן שניתן ללמוד זאת מדבריו בלוי"ח שזו גם משנה אחרו' גבי ני"ד, שהרי לוי"ח הודפס לאחר יחו"ד. ואילו בספרי חזו"ע על סוכות ועל שבת (ח"ד, הל' זורע הערה ו') לא דן כלל גבי דינים אלה].


שבלוי"ח כ' שרק "אם נפתחו (הפרחים) כל צורכם" שרי להכניסם למים. ומשמע שאם נפתחו רק בחלקם אסור להכניסם למים.


אמנם יש מהפוס' שהסתפקו בדבר [שש"כ (פכ"ו הערה צ"ח). והסתפק אף גבי מקרה שנפתחו כל צורכם. וא"כ כ"ש שאם נפתחו רק בחלקם שלא יתיר בשופי].


מסקנה: נמצאנו למדים שאם נפתחו הפרחים רק בחלקם, ואם יכניסום למים בשבת וביו"ט הרי שדבר זה שנוי במחלו' הפוס'. ובס"ד נוטה הדעת להחמיר.


ובאשר למקרה שנפתחו הפרחים לגמרי, האם שרי להכניסם למים בשבת וביו"ט:


המקילים להכניס ענפים אלה למים בשויו"ט:


כ"כ להקל הגרע"י זצ"ל ביחו"ד ובלוי"ח (שם). וכן מתבאר מדברי הגר"נ קרליץ שליט"א הנ"ל, שהתיר לשימם במים אף אם הפרחים נפתחו רק חלקית. וא"כ כ"ש שיתיר כשנפתחו לגמרי.


ובאשר לדעת הפוס' שיאסרו להניחם במים אף בני"ד. מדברי הפוס' שכתבו בסתמא לאסור להניח הפרחים במים, ולא חילקו בין אם נפתחו אם לאו, נראה קצת שיאסרו אף כשנפתחו לגמרי. ומ"מ כן מתבאר מדברי שו"ת אפרקסתא דעניא (הנ"ל בהערה כ"ד), שאסר להכניסם למים אף כשבענפים אין פרחים כלל, משום שעצם ההכנסה למים יש לה השפעת גידול.


ובאשר לד' השש"כ, הרי שמדבריו (בפכ"ו הערה צ"ח) עולה שאף בני"ד (שנגמרה פתיחתם) יש להסתפק אי שרי להכניסם למים.


למסקנה: נמצאנו למדים בס"ד שגם אם נגמרה פתיחת הפרחים עדיין שנוי הדבר במחלוקת אי שרי להכניסם למים בשבת וביו"ט, אך נראה שבזה רבים יותר המקילים.


וכתבנו כל זאת בשל מציאות שעלולים להיות פרחים בעלי ההדס (כמובא לעיל בפרק ג' סעיף ד'), וגביהם נוגעת השאלה האם שרי להכניסם, או אפי' רק להחזירם, לתוך כלי עם מים, בשבת וביו"ט – וראה בכה"ח [(סי' של"ו סקע"ח). עיי"ש שכ' בשם פוס' שהפרחים שבהדסים אינם נפתחים עוד בהכנסתם למים. וצ"ע אי אכן כך במציאות]. ומ"מ במציאות של היום, ההדסים המגיעים למכירה בשוק, כמעט ולא מצוי בהם כלל פרחים. ועוד יש לזכור שמפשט דברי המשנה נראה שאין חשש של איסור זורע בהכנסת ארבעת המינים למים.


ועוד שומא עלינו להזכיר את מש"כ הפוס', שאם בענפים מסוימים יש חשש שהכנסתם למים תגרום להם להוציא שורשים, הרי שאסור בשופו"א להכניסם למים בשויו"ט. ראה ע"כ בשו"ע (סי' של"ו למשל בסעיף ו' וי"א). וע"ע בשש"כ (פכ"ו הערה צ"ז), בפסתש"ו (סי' של"ו ס"ק י"ד, וכן שם בס"ק כ' ובפרט בהערות 143-146, ובסקכ"א 160-161). עיי"ש בשם האג"ט (זורע סק"ח אות ד') שמצדד להחמיר אפי' כשאינו פס"ר להשרשה, דיש איסור בעצם הזריעה. אלא שלכאו' אי"ז שכיח שבהכנסת הלולב, ההדסים או הערבות למים ליום או יומיים יוציאו הם שורשים.


אלא שנראה שיותר שכיח הוא הכנסת הדסים צעירים למים, שעי"כ מוסיפים הם לגדול, וכמו שהעיר ע"כ הגר"נ קרליץ שליט"א בס' חוט שני (פ"י סק"ג), שע"י הכנסתם למים מוסיפים הם לגדול, וכ' שזאת יש לאסור לכו"ע וחמיר טפי מפרחים ושושנים הנפתחים. הב"ד בפסתש"ו (סי' של"ו הערה 149), והוסיף דמ"מ לתוספת גידול מועטה שאינה ניכרת, אין לחוש [עיי"ש (בסי' רע"ז סק"ד ובהערה 137)], ובפרט כשאינו פס"ר ואין הכרח שאכן יגדלו. ע"כ. ור' מש"כ לעיל (בהערה כ"ד) בשם שו"ת אפרקסתא דעניא שאסר להכניס למים אף ענפים שאין בהם פרחים הנפתחים, דפתיחת הפרחים (כשישנם) במים מוכיחה שלמים יש השפעת גידול. עכ"ד.


לכאו' יש לדון בכל ענינים אלה מדוע יש להחמיר בכך, הרי לכאו' זה פס"ר דלא ניח"ל, ועכ"פ פס"ר דלא איכפ"ל [שלבה"ל (בסי' ש"כ סי"ח ד"ה "דלא") דינם שווה], שלערוך [שהב"ד התוס' בשבת (דק"ג,א') והטור] יש מתירים זאת. אלא י"ל שכבר חלקו ע"ד הערוך הרבה ראשו' [התוס' שם, הרא"ש על הגמ' שם, המרדכי בפ"כ דשבת בשם ר"י, והסמ"ג וס' התרומות. הב"ד בב"י ובשו"ע (סי' ש"כ סי"ח), וכ"פ בעניני הזריעה, המ"ב (סי' של"ו סקכ"ז)] ואע"ג שפוס' רבים מקילים גבי פס"ר דלניח"ל בדרבנן, מ"מ המ"ב בשעה"צ (סי' של"ו סקמ"ח) חשש בני"ד לאיסור דאו'. וראה עוד בענין פס"ר דלא ניח"ל מה שכתבנו בס"ד באורך בקונטרס קדושת השבת (חלקים א' וב'). ואכמ"ל.


[29]כט. בענין הכלי שבו נמצאים ג' המינים בתוך מים, האם הינו מוקצה:


בעלמא אגרטל או כלי אחר שיש בו פרחים בתוך מים, אינו מוקצה [מ"ב (סי' של"ו סקנ"ג). שש"כ (פכ"ו סכ"ה). פסתש"ו (סי' של"ו הערות 161,162)].


אם בכלי ישנם ג' המינים או חלקם, כיוון שהם מוקצים הרי שאסור להוציאם מהמים. ואם שגג והוציאם אסור להחזירם למים [ב"י בשם האורחות חיים]. והפמ"ג הקשה מדוע אסור הדבר, הרי מוקצה, כל זמן שהוא בידו מותר להניחו בכל מקום שירצה. ותירץ הביכור"י שכיוון שהלולב הינו מוקצה בשבת לכן גם המים הוקצו עמו, ואם יחזור להניח הג' מינים בתוכם הרי שיטלטל המים מתוך שכשוכן. הב"ד המ"ב (בסי' תרנ"ד סק"ג) ובשעה"צ (שם סק"ג). ולפי"ז אסור לטלטל האגרטל [וע"ע לעיל (בהערה י"ט)]. ומאידך ר' בהערות איש מצליח ע"ד המ"ב ושעה"צ הנ"ל שפקפקו ע"ד הביכור"י הללו, וכתבו שבמקום הידור מצווה כבני"ד יש לסמוך ע"ד המקילים. עכ"ד. וחכ"א העיר שאף את"ל שמותר לטלטל הדמ"י עד מקום הנחתם, ואף את"ל שהכנסתם למים אינה נחשבת בהכרח כטלטול המים, מ"מ המים עצמם אסורים בטלטול משום שנעשו בסיס לדבר האסור. עכ"ד. ודבריו דברי טעם.


[30]ל. שנינו במשנה בשבת (דקמ"ז,א'), שהרוחץ... ונסתפג אפי' בעשר אלונטיות לא יביאם בידו. ע"כ. ועפי"ז כ' המרדכי בשבת (סי' תמ"ב) שבגדים שנשרו במים אסור בשבת לטלטלם שמא יבוא לידי סחיטה, והוא שמקפיד על מימיו. ע"כ. וכ"פ הרמ"א (סי' ש"א סמ"ו). והמ"א (סי' ש"א סקנ"ח) הקשה ע"כ, דהא קיי"ל שאין הלכה כאותה משנה (כמבואר בשו"ע שם סמ"ח). ולכן כ' שמה שאין הלכה כאותה משנה היינו דווקא גבי רחיצה, שאי אפשר לאדם לעמוד בלא רחיצה ובלא סיפוג, והו"ל גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה. אך בסתם בגדים בודאי יש לגזור, ואין לטלטל בגד השרוי במים.


והמ"ב ג"כ פסק (בס"ק קע"ב) שאין לטלטל שמא יביאו לידי סחיטה, והוא שמקפיד על מימיו, והיינו שאין רוצה שיהיו בהם מים. והוסיף, שמ"מ המטלניות (היינו המגבות) ששרויות תמיד במים, אין לחוש ומותרות בטלטול. ע"כ.


ועפי"ז כתב בס' שש"כ (פכ"ו סכ"ז), שאם הלולב היה עטוף מבעוד יום במגבת מותר גם לחזור ולעטוף אותו במגבת, היות ואינו מקפיד עליה לסוחטה. ע"כ. וע"ע בפסתש"ו (סי' תרנ"ד סק"א).


וא"כ נמצאנו למדים שרשאי לחזור ולעטוף את ג' המינים, ובתנאי שלא יסחטנה. ולגבי הרטבת המגבת ר' בהערה הבאה.


חכ"א העיר שצריך לעיין לגבי מה שהתירו שיחזירם למגבת רטובה (אם כבר היו ג' המינים עטופים קודם לכן במגבת), האם שרי להחזירם דווקא לאותה מגבת או אף למגבת אחרת רטובה. ובס"ד נלע"ד, שעפ"י מה שהתירו המקילים לעיל (בהערות כ"ג וכ"ד) להחזיר את הלולב ומיניו דווקא לאותם מים, ולא למים אחרים טריים יותר, הרי שה"ה בני"ד דשרי להחזירם דווקא לאותה מגבת, ולא למגבת אחרת, שמא יניחם במגבת אחרת שהיא רטובה יותר ודמי למניחם בכלי אחר שיש בו מים יותר טריים, וזאת הפוסקים לא התירו שם. כך בס"ד נלע"ד.


[31]לא. גבי בגד או מגבת שאינם נקיים, וכגון מגבת שכבר עטפו בה את ג' המינים, נחלקו הראשו' והאחרו' אי מותר לשרותם או לשפוך עליהם מים [ע"פ המ"ב (סי' ש"ב סקל"ט)].


1) י"א שדווקא כשיש לכלוך על הבגד, דהשריה מעבירה הלכלוך, ה"ז אסור. הלא"ה ואין שם לכלוך, לא מיקרי כיבוס ע"י שריה בלבד אא"כ מכבסן ממש או שסוחט מימיהן [ס' התרומה (סי' רמ"ד), האו"ז, הסמ"ג, הרא"ש (ביומא פ"ח), והסמ"ק]. ומ"מ אסור לשרותן מדרבנן, שמא יסחטן.


2) יש מחמירים יותר שאפי' בלא לכלוך כלל אסור לשרותן דחשיב ככיבוסן. אך כ"ז דרך כיבוס. אך אם הוא דרך לכלוך, כגון שנוטל עליהם ידים ומקנחן במפה, ואפי' שישנם הרבה מים, ה"ז מותר [רשב"ם, טור בשם ר"ת בספר הישר ועוד ראשו' (הב"ד התוס' בשבת דקי"א,ב' ד"ה "האי" בסופו. וזאת עפ"י הגהת המהרש"א). וע"ע בב"י (סס"י ש"ב ד"ה "והתוס' פרק שמונה שרצים") ובבה"ל (סי' ש"ב ס"ט) ואכמ"ל].


3) יש מחמירים עוד יותר, שאם המים מרובין ה"ז אסור אף כשעושה כן דרך לכלוך [הרא"ם בס' היראים (סי' רע"ד)].


ועפי"ז פסק השש"כ (פכ"ו סכ"ז) גבי ני"ד שאם ג' המינים כבר עטופים במגבת, אין להרטיבה בחג שמא יבוא לסוחטה. והוסיף דלעיתים אית ביה נמי משום כיבוס.


ובאשר לעטיפת הלולב, ההדסים והערבות, במגבת נקיה, ולשפוך עליה מים, כ' הרמ"א (בסי' ש"ב ס"ט), שבגד שאין עליו לכלוך, מותר לתת עליו מים מועטים ולא מרובים, שמא יסחוט [ב"י בשם הסמ"ג, הסמ"ק, סה"ת והרא"ש]. והוסיף את ד' המחמירים, שיש אוסרים בכל ענין [ב"י בשם התוס', הטור והגמ"י].


וכ' בשו"ע הגר"ז (סי' ש"ב סכ"א) שלד' המחמירים אף אם הבגד נקי לגמרי וא"צ שום כיבוס, אסור לשרותו במים. ובשו"ת אב"נ (או"ח סי' קנ"ט סק"י) הקשה על דבריו מדוע יש בזה משום מלבן הרי השריה לא הועילה כלל לבגד ולא היתה כאן מלאכה כלל [וכן הקשה הגרי"ש אלישיב זצ"ל (בס' אורחות שבת, בירורי הלכה סי' ה')]. ולכן כ' האג"ט שאם הבגד נקי לגמרי לא שייך בו ליבון. וכ"כ הצמח צדק (בפיהמ"ש לשבת פכ"א מ"ב).


והמ"ב כ' למסקנה (בסקמ"ח) שיש לחוש לדעת המחמירים ליתן אפי' מים מועטים. אמנם הוסיף [בבה"ל (סי' ש"כ סי"ח ד"ה "טוב")] שבעת הצורך אפשר לסמוך ע"ד רוה"פ שאין אומרים בבגד נקי שרייתו זהו כיבוסו [וע"ע במ"ב (סי' שי"ט סקנ"ט) ובשעה"צ (שם סקנ"ב)].


ובשש"כ (פכ"ו הערה ק"ד) כ' דנראה להתיר אף לעטוף את הלולב במגבת נקיה, שאין בזה משום כיבוס, ואח"כ לשפוך עליה מים [עפ"י המ"ב (סי' ש"ב ס"ק נ"א ונ"ט)]. ונראה שהו"ד כשמוסיף רק מעט מים [דהא אף הדעה המקילה בשו"ע מתירה דווקא כשמוסיף "מים מועטים ולא מרובים, שמא יסחוט"]. ועוד הוסיף שם השש"כ, שאף מה שהתיר להוסיף מים הוא דווקא דרך לכלוך. והיינו שנוטל ידיו על גביו. אך בס"ד נראה שדווקא כשנוטל ידיו נטילה שאינה הסרת רוח רעה, והיינו לא נטי' ידים של שחרית או לאחר שיצא מבית הכסא או מבית הרחיצה, שגם זו הסרת רוח רעה, וכמש"כ המ"ב (בסי' ד' סק"מ) עפי"ד ארה"ח וכמה אחרו'. והטעם, דלא ראוי לקיים מצווה בדבר שיש בו רוח רעה. ולכאו' חמיר טפי מאתרוג שהיה תחת המיטה, דבזה יש אוסרים ויש מתירים. אך התם הרוח הרעה הינה קלושה משום שהיא חלה רק על דברי מאכל [כמש"כ בגמ' בנידה די"ז,א']. ולא שמענו שמי שהכניס ידיו תחת מיטה שאדם ישן עליה, שצריך אותו שהכניס ידיו ליטלן. אך גבי נט"י דשחרית כתבו הפוס' שלא ישפכם במקום שבני אדם עוברים, שאם ידרכו עליהם ינזקו [מ"ב (סי' ד' סקכ"א)], ואף לא יתנם לבהמתו לשתות מהם [מ"ב (שם סק"כ) עפ"י אחרו']. ולכן כשרוצה (לד' המקילים) ליטול ידיו ע"ג המגבת הנקיה שבתוכה ג' המינים ישתמש רק במים לצורך נטי' ידים לאוכל וכדו', וגם זאת ישפוך רק מים מועטים, וכנ"ל [עפ"י המ"ב (סי' ש"ב סקמ"ח) ובה"ל (ד"ה "דלא")].


ומ"מ בס"ד יש להדגיש את מש"כ המ"ב גבי ני"ד, שכל מה שהתירו הפוס' הוא דווקא שאינו מכוון לכבס הבגד ששופך עליו מים. אך אם מכוון בנתינת המים לכבסו, אפי' במים מועטין אסור [מ"ב (סי' ש"ב סקמ"ו) בשם כמה ראשו' ושכ"פ הא"ר].


[32]לב. כתב המרדכי (בסוכה בסי' תשס"ב), שמנהג כשר וטוב ליתן הלולב והערבות במים כדי שלא יתייבשו [הב"ד מרן בב"י (סי' תרנ"ד). המ"ב (סק"ד). כה"ח (סק"י) וש"פ].


עפי"ד רש"י בסוכה (דמ"ב,א' ד"ה "במועד") וכן המרדכי (סי' תשס"ב) בשם היראים (סי' תכ"ב) כתב מרן בשו"ע (בסי' תרנ"ד), שבחוה"מ מצווה להחליף את המים שבו נמצא הלולב (ונראה דה"ה ההדסים והערבות), וקצת משמע שמצווה להחליפם בכל יום.


את האתרוג אין לשים בתוך מים, משום דאפי' פחות מזמן כדי שריה מתקלקל הוא [א"א. כה"ח (סי' תרנ"ד סק"ו)]. וראה לעיל (בפרק ה' הערה פ"ט) עפי"ד מרן (בסי' תרמ"ח סט"ו) וש"פ בענין אתרוג כבוש. וראה לעיל בפרקנו (בהערה כ') גבי לולב, הדס וערבה, אי יש בהם פסול דכבוש.


יש מהפוס' שכתבו שסגולה שלא יכמשו ג' המינים הוא לשימם בכלי מוזהב, וכמו שהיו עושים במקדש [הג' הרח"ף ברו"ח עפי"ד המעשה רוקח על הרמב"ם (בפ"ז הכ"ב). הב"ד כה"ח (סי' תרנ"ד סק"ג)].


[33]לג. עיקר דין מוליד ריחא בבגד נזכר בגמ' ביצה (דכ"ג,א'). דאיתא שם: רבה ורב יוסף דאמרי תרוויהו: סחופי כסא אשיראי ביומא טבא, אסור. מ"ט משום דקמוליד ריחא. ע"כ. ופרש"י שם (בד"ה "סחופי"): לכפות כוס מבושם על השיראים של מלבוש להכניס בהן ריח הבושם שבכוס. והסביר (בד"ה "אסור" ובד"ה "דקמוליד ריחא") שאסור מדרבנן. שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעשות מלאכה חדשה. ע"כ. וכ"פ הרמ"א (בסי' תקי"א ס"ד). וראה עוד לקמן (בהערה ל"ו) מה שלכאו' יש לפקפק על עיקר דין זה.


וגבי אתרוג כתוב במנהגי מהרי"ל (הל' אתרוג סעיף ט"ו): דרש מהרי"ל, דאסור ביו"ט להניח האתרוג ע"ג שום בגד, דמוליד בו ריח, וכו'. ואמר לו הרב יוסף אוסטרייכר: א"כ יהא אסור גם כן להשימו על הנעורת של פשתן המוכנים להם. אמר לו: שאני התם שכבר קלטו הריח. עכ"ל.


וכ"פ הרמ"א (בסי' תרנ"ח ס"ב), שאסור ליתן האתרוג על הבגד, אפי' ביו"ט, דמוליד ריחא. ע"כ. ומקורו בהרה"מ (פ"ד מיו"ט ה"ו) והג"א (ספ"ב דביצה סי' כ"ב).


בספר שו"ג (סי' תקי"א סק"י) הקשה מדוע הוזקק רבינו הרמ"א להביא ראיה מהרה"מ והג"א ולא הביא המקור מהגמ' הנ"ל בביצה [עיי"ש מה שהקשה עוד. וכן הקשה אוה"ח הקדוש בספר הראשון לציון בביצה (שם). הב"ד במ"ב - עוז"ו (בסי' תקי"א שם)].


ומ"מ גם האחרו' פסקו את דברי הרמ"א להלכה, וכתבו עפי"ד רש"י הנ"ל שהטעם שהוא מוליד ריחא והוי כתיקון מנא [מ"ב (סי' תקי"א סקכ"ז וסי' תרנ"ח סק"ז). כה"ח (סי' תרנ"ח סק"ו) וש"פ]. ובס"ד נראה, שאמנם בעלמא מכב"פ איסורו מדאו', וגבי תיקון מנא נחלקו הפוס' אי איסורו מדאו' או מדרבנן, מ"מ הכא כיוון שבעצם הבגד כבר היה גמור, לכן פירש"י והפוס' הנ"ל שהמוליד פה "קרוב הוא לעשות מלאכה חדשה" ולכן הינו רק איסור דרבנן.


כתבו הפוס', שלכתחילה יתן האתרוג בתיבה קטנה (של מתכת) ולא בסודר, דאם יתננו בסודר ואח"כ יחליפנו ה"ז מוליד ריחא בסודר החדש [הג' רבי חיים פלאג'י זצ"ל בס' מל"ח (סי' כ"ג סקמ"ו). הב"ד כה"ח (סי' תרנ"ח ססק"ו) וסא"ה (ח"ב במיל' סס"ק ס"ד)]. ומש"כ בפסתש"ו (סי' תרנ"ח הערה 8) בשם שו"ת אחד, שאין איסור זה בדברים שאין מקבלים ריח כל כך, ואין דרך בני אדם ליהנות ממעט הריח הנקלט בהם, ובהם אין איסור מוליד ריחא, עכ"ד, אין הדברים נראים (ובאמת אף א' אינו נהנה מריח של דברים כאלה). דמה לי אם הדבר קולט הרבה ריח או מעט ריח, וכי נתנו חכמים שיעור לקליטת הריח. עיי"ש שכתב בשם השו"ת הנ"ל להניח האתרוג במוצרי פלסטיק, נייר או ניילון, שאין מקבלים כ"כ ריח. ולא זכיתי להבין מאי שנא ניילון ונייר מפשתן. הרי ידוע שיש נייר ריחני, וא"כ קולט הוא ריח. וכן שקית ניילון ששמו בה בושם הריהי קולטת הריח. והדברים קשים הן במהותם (הנ"מ בין מעט להרבה ריח) והן בדוגמתם [ושמעתי מת"ח חרדי אשכנזי ידוע, שככלל דברי השו"ת הנ"ל הרבה פעמים הינם תמוהים. עכ"ד. וכבר כתב השו"ת הלז שאסור לקנות ספרים בהוצאת מוסד הרב קוק. וכמובן שאלו דברי הבל, ואף אחד אינו שומע לו]. ומש"כ הגר"ח פלאג'י זצ"ל להניחם בתיבת מתכת, הוא משום דהתם באמת אינו קולט הריח.


בענין הא דרוצה הוא להניח האתרוג בעלמא בבגד, בלא כווונת הולדת הריח בבגד, ראה בהערה הבאה. ובענין הוספת ריח בבד שכבר קלט ריח, ועתה יתרבה הריח, ר' בס"ד לקמן (בהערה ל"ה).


[34]לד. הנה ני"ד תלוי במחלוקת גדולה בפוס'.


שורש הדבר תחילתו בראשו'. שכתב רבנו רבי אליעזר בעל הרוקח (בסי' ר"כ) עפי"ד הגמ' בביצה הנ"ל (בהערה הקודמת) גבי סחופא כסא אשיראי, שמכאן שאסור לשים אתרוגים על בגדים ביו"ט, משום שמוליד ריחא. עכ"ד. וכדברי הרוקח פסק גם המהרי"ל (כבהערה הקודמת).


אלא שבאמת נחלקו האחרו' בד"ז.


דעת המקילים: המהרש"ל ביש"ש (בביצה פ"ב סי' ל"ד) הקשה ע"ד המהרי"ל הנ"ל, וכ' שהרי לא אסרו בגמ' למיסחף כסא אשיראי משום מוליד ריחא אלא היכא שמכוון לכך, וכמו שפירש האו"ז. ומשו"ה נקט אשיראי, שהדרך שמגמרים אותם. אך היכא שאינו מכוון להוליד ריח נראה דשרי. ולא שייך לומר פס"ר אלא במלאכה גמורה, אך הגימור (שמגמר הריח) אינו מלאכה אלא הכיבוי וההבערה. ע"כ.


ואת דברי המהרש"ל הביא הט"ז (סי' תקי"א סק"ח), וכ' שדבריו נכונים. ולא דמי למש"כ השו"ע (בסס"י ש"כ) דמי שידיו צבועות ממי פירות שיזהר שלא יגע במפה משום צובע, ואע"פ שאינו מתכוון לצבוע, דשאני התם שהצובע הוא אב מלאכה ולכן אסור משום פס"ר. ע"כ. (וגבי דעת הט"ז עצמו ראה עוד לקמן בסמוך).


וכד' המהרש"ל הקלו עוד פוס' רבים, מהם המ"א [(סי' תקי"א סק"י). ועוד גבי דעתו ראה לקמן בסמוך], הרב נזירות שמשון, המאמ"ר, מהר"י עייאש בס' מטה יהודה (סי' שכ"א סק"א), הגר"ז [(בסי' תקי"א סק"ז) וראה עוד בענין דעתו לקמן]. שו"ת בית דוד (או"ח סי' רצ"ג), חזו"ע (סוכות. הל' הדמ"י ריש הערה ל"ו) ועוד אחרו'. הביאו דברים אלה כמה פוס', מהם המ"ב (סי' תרנ"ח סק"ז) ובשעה"צ שם (סק"ז), כה"ח (סי' תקי"א סקמ"ז וסי' תרנ"ח סק"ח), חזו"ע (הל' דמ"י הערה ל"ו דשצ"ג – שצ"ד) וש"פ. וע"ע לקמן (בהערה ל"ו) שלד' הגה"ק מהר"ח בן עטר גם ד' שלושת עמודי ההוראה, הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, שאין איסור בנתינת בושם בבגד.


לעומת זאת ישנם פוס' שהחמירו בני"ד. שכ"כ בני"ד כבר הרמ"א (בסי' תרנ"ח ס"ב), וכ"כ להחמיר המ"א (סי' תרנ"ח סק"ב. וכבר ציינו לעיל שלכאו' יש סתירה בדבריו. ור' ע"כ לקמן). וכ"כ גם הא"ר (בסי' תרנ"ח סק"ג, ור' גם ע"כ לקמן) הח"א (כלל קמ"א ס"כ) והקיצוש"ע (סי' קל"ז ס"ז). וכ"כ השפ"א (ביצה דכ"ב,ב'), והוכיח מדברי רש"י שלדברי רבה אף מוליד ואינו מתכוון, אסור. והחמד משה (בסי' תרנ"ח) והנה"ש (בסי' תקי"א) כתבו שד"ז תלוי אם אמרינן פס"ר אסור אף בדרבנן. הב"ד בשעה"צ (בסי' תרנ"ח סק"ו). וכתבו שלפי"ז מה שהסכימו כמה אחרו' בסי' שי"ד לאסור, הרי שגם בני"ד אסור (וע"ע לקמן).


וא"כ טעם הפוס' המחמירים הוא משום שא"א שהבד או הפשתן העוטף את האתרוג, לא יקבל מריח האתרוג, והוי פס"ר דמוליד. ואע"ג שהוא דבר שאינו מתכוון שר"ש פוטר, מ"מ בפס"ר מודה ר"ש שאסור (כדאי' בשבת דע"ה,א'). ואע"ג דהכא באיסור דרבנן עסקינן, מ"מ יש מהפוס' שאוסרים פס"ר אף באיסור דרבנן.


א"כ נראה שמשני צדדים דנו הפוס' להקל בני"ד: מצד הא שאינו מכוון להוליד ריח, ומצד הא דהוי פס"ר באיסור דרבנן.


ובס"ד נציין פה בקיצור את דברי הפוס' בדברים הללו:


גבי פס"ר באיסור דרבנן, הרי שנחלקו הפוס' אי שרי. שהרבה ראשו' פסקו להחמיר, וכ"פ גם הרבה אחרו', מהם המ"ב (סי' רנ"ג סקצ"ט) הגרש"ז אוירבך זצ"ל [במנח"ש (ח"ב מהדו"ק דקמ"ח סק"ז), ובשלחן שלמה (סי' ש"כ סקנ"ח אות ב')], ועוד הרבה פוס' אסרו זאת. ואילו הגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א (ח"ד סי' ל"ד) ובחזו"ע (שבת, בכמה חלקים) הב"ד הרבה רוא"ח שפסקו להקל, מהם בס' ההשלמה (בשבת דכ"ט,ב') והמאירי (בשבת שם). האו"ז (ח"ב סי' ע"ח ססק"ח), הרא"ש מלוניל, ותה"ד (סי' ס"ו). וכ"כ עוד פוס'. ר' ע"כ באורך ביבי"א (שם), בשעה"צ (סי' תרנ"ח סק"ו) ומה שכתבנו בס"ד בקונט' קדוש"ה (ח"א הערה כ"ו ענפים 2,5. וח"ב במילואים פ"א ענף 17) ובש"פ. וקיצרנו.


וגבי פס"ר ואינו מתכוון, נראה שזו מחלו' ראשו'. שהמרדכי בשבת (סי' ת"מ) כ' שפס"ר ואינו מתכוון מותר, ואילו בתה"ד (סי' ס"ד) החמיר בדבר. ונראה שמחלוקתם הינה גם מחלו' מרן (שמיקל) והרמ"א (שמחמיר) בשו"ע בהל' בנין בשבת (סי' שי"ד ססע"י א'). ר' ע"כ במ"ב (סי' שי"ד סק"י), בחזו"ע (הל' ד' המינים, דשצ"ד הערה ל"ו), עטרת שלמה (ח"ג, ל"ו), שבט"ה (ח"ז סי' נ"ז), ומה שכתבנו בס"ד בקונט' קדושת השבת [ח"א (הערות כ"ו, ל'), וח"ב (במילואים פרק ה' ענף 4, ובנספחים נספח ו' ס"ק ג' וד')]. וי"א שלכאו' ישנן סתירות בדברי מרן, האם מרן מיקל בפס"ר דלא ניח"ל.


וראה עוד בענין פס"ר בדרבנן ופס"ר בדאינו מתכוון לקמן בסמוך, גבי דעת הט"ז והמ"א.


ולאור זאת כתבו גבי ני"ד החמ"מ (רס"י תרנ"ח) והנה"ש (סי' תקי"א סק"ב) שהדין דני"ד תלוי במחלו' אי אמרינן שפס"ר אסור אף בדרבנן [הב"ד בשעה"צ (סי' תרנ"ח סק"ו)].


באשר לד' הט"ז. הנה הט"ז בסי' תקי"א (סק"ח) הב"ד המהרש"ל שמיקל בכך, וכ' שדברי המהרש"ל נכונים. וכפי שכתבנו לעיל, הוסיף הט"ז דלא דמי למש"כ בשו"ע (בסס"י ש"כ) דמי שידיו צבועות ממי פירות יזהר שלא יגע במפה משום צובע, אע"ג שאינו מתכוון לצבוע. דשאני התם שהצובע הוא אב מלאכה ולכן התם אסור משום פס"ר. עכ"ד. ואילו בסי' שכ"א (סק"ז) כתב לאסור לכתוש הפלפלין ע"ג בגד משום מוליד ריח, אע"ג שאינו מתכוון. והביא ראיה מהא דסי ש"כ (סעי' כ') דלא יגע בבגד בידיו הצבועות משום צובע, אע"ג שאינו מכוון לצבוע. ולא חילק בין צובע מדאו' למוליד ריח מדרבנן. עכ"ד. ולכאו' דבריו אינם עולים בקנה אחד בשני המקומות. ואכן כבר עמד ע"כ הגאון נהר שלום (בסי' תקי"א סק"ב), ולכן כתב שזה תלוי במחלו' הפוס' אי פס"ר בדרבנן אסור [ר' מ"ב עוז"ו (סי' תרנ"ח במשנת שעה"צ סקי"א)]. אך לא זכיתי להבין כיצד זה מתרץ את מה שנראה לכאו' סתירה בדברי הט"ז.


ובאשר לד' המ"א. בסי' תקי"א (סק"י) כ' המ"א גבי עשיית מוגמר וליתן עי"כ ריח טוב בפירות ולמתקן, שמותר הדבר, ואין בזה משום אולודי ריחא משום שאין כוונתו להוליד ריח אלא רק להכשיר האוכלין. ואילו בדבריו בסי' תרנ"ח (סק"ב) מבואר שפוסק הוא לאיסור, שכ' שדברי המהרי"ל והרוקח שהחמירו הם עיקר. ולכאו' אין דבריו בשני המקומות עולים בקנה אחד. ועוד: בסי' שי"ד (סק"ה) הביא המ"א את דברי תה"ד דס"ל שפס"ר במלאכה דרבנן שרי, ותה"ד הביא ראיה מהמרדכי. אלא שד' המ"א עצמו שם שפס"ר אף בדרבנן אסור.


ואכן גם בדברי המ"א דנו האחרו'. שהחמ"מ (הנ"ל) כ' שלכן נחלקו הפוס' אי פס"ר בדרבנן אסור או מותר. ואילו הגר"ז בשולחנו (בקונטרס אחרון, סי' תקי"א סק"א) כ' שדברי המ"א בסי' תקי"א (להקל) הינם העיקר לדינא, לפי שנאמרו במקומם (היינו ששם עיקר הסוגיא).


ובאשר למה שכ' המ"א (בסי' שי"ד סק"ה) להקשות, ולכן הסיק שם דאסור, כ' בחזו"ע (הל' דמ"י הערה ל"ה דשצ"ד) שהרבה אחרו' (מהם ס' המקנה, השואל ומשיב, שו"ת נחלת בנימין, ועוד) תירצו קושיותיו. וע"ע ביבי"א (ח"ד סי' ל"ד).


וגבי ד' הג' הא"ר. גם דעתו לא ברורה לי הקטן. שבסי' תקי"א (סק"ז) הביא ראיה מהא דפסקינן (בסי' שכ"ב ס"ה) שמותר למלול עצי בשמים להוציא ריח שנמצא בהם, ולא אסרינן מטעם שעי"כ מוליד ריח בידיו. אלא על כרחך שדבר שאינו מתכוון מותר. ואילו בסי' תרנ"ח (סק"ג) הסכים לד' המהרי"ל לאסור מטעם דהוא פס"ר [הב"ד בשעה"צ (סי' תרנ"ח סק"ו)].


ובאשר לד' רבנו הח"ח. הנה בשעה"צ (סי' תרנ"ח ססק"ו) הב"ד החמ"מ והנה"ש שכתבו שד"ז תלוי אי אמרינן פס"ר אסור אפי' בדרבנן. והוסיף שלפי"ז מה שהסכימו כמה פוס' בסי' שי"ד לאסור, הרי שגם בני"ד אסור. אך צ"ע אי אכן זו מסקנת המ"ב, מאחר והדגיש שזה אליבא דהפוס' דתלינן זאת בדין פס"ר דרבנן.


יש להעיר, שיש מי שכ' שאין ני"ד דומה לשאר האיסורים מצד פס"ר דרבנן. דני"ד, איסור מוליד ריח, קיל הוא וגרע משאר איסורי דרבנן [מחה"ש (סי' תרנ"ח סק"ב) בדעת המהרש"ל הנ"ל]. ולפי"ז מחה"ש חולק ע"ד החמ"מ והנה"ש הנ"ל, וא"כ יתכן שישנם פוס' הסוברים שבעלמא בפס"ר בדרבנן יש להחמיר, אך בני"ד יש להקל.


ובאשר למסקנתנו, בשעה"ד, כשאין לו מקום אחר להניח את האתרוג באופן שלא ינזק, הניתן להקל בכל זאת ולהניחו על בד, אע"ג שיקלוט ריחו (באופן שלא ירבה את ריחו). הנה מרן הח"ח במ"ב (ססק"ז) הסתפק בזה, וכ' בלשון "אפשר", שיש לסמוך על המקילים אף היכא דניח"ל. אך אם לא ניח"ל כלל ולא מהני ליה במה שנקלט הריח, כתב בשעה"צ שאפשר שאז יש לצרף את דעת הערוך שמיקל אף באיסורי דאו' היכא דלא ניח"ל. וכ"כ גם כה"ח (סי' תרנ"ח סק"ח).


וא"כ לא ברירא ליה למ"ב ולכה"ח שיש להקל בשופי בני"ד אף בשעה"ד. וכן כתבנו בס"ד בהלכות. ודי בזה.


[35]לה. עיקר דין זה הוא עפי"ד המהרי"ל (בהל' אתרוג סט"ו, כנ"ל בריש הערה ל"ג), דהכא שהנעורת של הפשתן כבר קלטה הריח לפני יו"ט, שרי לשים בה האתרוג ביו"ט. אמנם בדברי המהרי"ל לא מפורש גבי מקרה שהנחת האתרוג מגבירה את הריח בנעורת.


למעשה גבי אתרוג פסקו להקל המ"ב (סי' תקי"א ססקכ"ו, וסי' תרנ"ח סק"ו), וכה"ח (סי' תקי"א סקמ"ז וסי' תרנ"ח סק"ו).


אמנם יש באמת לעיין בדבר, שאין ד"ז פשוט.


גבי הוספת ריח בדבר שהיה בו כבר ריח: ע"ד הרמ"א (בסס"י תקי"א) שאסור לסחוף כוס מבושמת על הבגדים, משום שמוליד בהם ריח, כתב המ"א (סי' תקי"א סקי"א), וז"ל: אע"ג דמותר למלול עשבים, כמש"כ בסי' שכ"ב ס"ה. דהתם ריח מיהא איכא, ואוסופי הוא דקא מוסיף. ואין להביא ראיה מכאן שבגד שמריח כבר מותר ליתן עליו בשמים שיריח יותר, דשאני הכא (בעשבים) שהריח הוא שם, רק שמוסיפו במלילתו שיצא הריח, משא"כ בבגד שמ"מ מוסיף ריח חדש. עכת"ד.


נמצאנו למדים שלד' המ"א אם מוסיף ומגביר את הריח, אפי' מאותו סוג ריח, ה"ז אסור. אמנם הגר"ז בשו"ע שלו (בסי' תקי"א אמצע ס"ז) כ' שאם מניח את אותו סוג ריח בבגד, סוג שכבר היה בו, ונכנס בו כבר ריח זה, הרי שמותר להוסיף עוד מאותו ריח. ורק מין בושם אחר אסור להוסיף בבגד משום שעי"כ מוליד ריח חדש בבגד ביו"ט. עכ"ד. וגם הא"ר (בסי' תרנ"ח סק"ב) כ' שאין דברי המ"א מוכרחים.


גם ד' הגרשז"א זצ"ל הינה כגר"ז. שכ' בשש"כ (פ"ט הערה רנ"ה) בשמו, שכיוון שמבואר בגמ' בביצה (דכ"ג,א') שרק אולודי ריחא אסור אך להוסיף שרי, הרי שמסתבר (מסברא) שרק מין אחר של בושם הוא דאסור, כיוון שזה ריח חדש שלא היה מקודם, אך מאותו המין ש"ד להוסיף. עכת"ד (עיי"ש מש"כ שצ"ע). ואכן הזכיר שם בשש"כ שזו מחלו' המ"א והגר"ז.


אלא שבאמת מרן הח"ח במ"ב (סי' תקי"א סקכ"ו) פסק כמ"א (והחמד משה) להחמיר, שאין ליתן ריח על הבגד אע"ג שיש בו כבר ריח, אם רוצה שיריח יותר. ומשמע בהדיא מדבריו שאסור אף כשמשתעינן באותו ריח. וכ"כ כה"ח (סי' תקי"א סקמ"ו) בשם המ"א, החמ"מ, המ"ב ועוד פוס'.


וא"כ זו מחלו' אי בעלמא הוספת ריח מאותו סוג שכבר יש בו, האם מותרת היא, ונראה שהדבר נוטה יותר להחמיר (אע"ג שבאיסור דרבנן עסקינן).


ואילו כשמוסיף ריח שונה, בזה אף המקילים להוסיף מאותו סוג ריח, הרי שאוסרים הם בכה"ג. שהרי בזה אף הגר"ז החמיר (כנ"ל) משום שמוליד ריח חדש בבגד. וגם הגרשז"א זצ"ל אסר זאת (כנ"ל).


וראה עוד בענין הוספת ריח מצד מוליד, מה שכתבנו באורך בקונט' קדושת השבת [חלק א' (ריש הערה ז') וח"ב (במילואים פ"ה סוף ענף 4, ופ"ח ענף 28)].


ונשוב לדין דני"ד – הוספת ריח ע"י האתרוג.


הנה נראה שבזה כתבו הפוס' להתיר, שאם האתרוג היה כבר מונח מעיו"ט בנעורת של הפשתן. ואע"ג שראינו לעיל שד' רוה"פ נוטה להחמיר בהוספת ריח, אפי' מאותו סוג ריח, מ"מ הכא הקלו מהטעם שהנחת האתרוג בנעורת של פשתן ביו"ט אינה מוסיפה בו ריח אם האתרוג כבר היה שם מעיו"ט. והיינו מצד המציאות. שכ"כ להקל המ"א (בסי' תקי"א סקי"א ובסי' תרנ"ח סק"ב), וכ"כ הבי"ד, החמ"מ, הח"א (כלל קמ"א ס"כ), הקיצוש"ע, המ"ב (סי' תקי"א סקכ"ו) וכה"ח (סי' תקי"א סקמ"ז. וסי' תרנ"ח סק"ו. וע"ע בסי' שכ"א סקמ"ג).


ומ"מ נראה בס"ד, שאם תהיה מציאות שבה ישימו את האתרוגים בחומר שקולט ריח, וככל שישימו בו יותר את האתרוג יקלט בו יותר הריח, מצד החוזק או מצד משך הזמן שהריח בו, הרי שאז לכאו' יהיה אסור להניח בו האתרוג, אף אם קלט כבר הריח לפני יו"ט. כך בס"ד נלע"ד [ואת היסוד שהדבר הקובע הוא חוזק הריח או משך זמן הריח, למדנו בס"ד מדברי התוס' בביצה (דכ"ב,א' ד"ה "והמסתפק"). עיי"ש]. וע"ע בפסתש"ו (סי' תקי"א הערה 6).


[36]לו. כ' מרן החבי"ב בס' שכנה"ג (בהגה"ט סי' תרנ"ח סק"ב), שהמנהג הפשוט בקושטא לכרוך האתרוג בסודר. ונראה לו הטעם שלא אסר מהרי"ל אלא בנותן האתרוג סמוך לבגד. ואילו הם נוהגים שכורכין האתרוג בנעורת הפשתן ואח"כ נותנים אותו בסודר, ובזה לית לן בה. ובנעורת אין שום איסור, דהא כבר קלטה הריח. עכ"ד.


הגר"א ענתבי בס' חכמה ומוסר כ' שהמנהג פשוט בארם צובא כד' הכנה"ג, שאחר שכורכין האתרוג בנעורת פשתן כורכים אותו בסודר, והוא מנהג נכון. ע"כ. הב"ד בחזו"ע (הל' ד' המינים. הערה ל"ו דשצ"ד), והוסיף שבכלל עצם עיקר הדין לאסור בני"ד משום איסור סחופי כסא אשיראי [כנ"ל (בהערה ל"ג) עפ"י הגמ' בביצה (דכ"ג,א') והרמ"א (בסס"י תקי"א)] אין זה פשוט. דהא הג' הקדוש רבנו חיים בן עטר (בעל פירוש אור החיים) בס' ראשון לציון (בביצה דכ"ב,ב') כ' שהרי הרי"ף והרמב"ם השמיטו לגמרי את דין סחופי כסא אשיראי, משום דס"ל דלא קיי"ל הכי, וס"ל דשרי אף אם מתכוון להוליד ריח. והוסיף שכן גם דעת הרא"ש שהשמיט דין זה.


ולכן סיים שם הגר"ח בן עטר שלענין הלכה נראה שמעיקר הדין הלכה כשלושת עמודי ההוראה שמתירים, ומה גם שהוא איסור דרבנן ואזלינן לקולא. והוסיף בס' ראשל"צ, שאמנם העולם נוהגים להחמיר. ומ"מ כל שיש צד ספק בדבר יש להקל בכל אופן. עכ"ד. וכדברים אלה כתב הגר"ש שולאל בשו"ת נווה שלום (סי' ג' דקכ"ה,ד').


ומדבריהם אלה עולה שוודאי בני"ד יש להקל, דהא אינו מתכוון להוליד ריח בסודר, וגם אין זו דרך להוליד ריח בסודר כשדבר אחר חוצץ ביניהם. אלא שבאמת אין כלל זה לכו"ע. דהא מרן הגחיד"א כ' בס' טוב עין (סי' י"ח חו"מ סי' קכ"ח ד"ה "ואני בעניי") שאע"פ שמרן הב"י פוסק תמיד כרי"ף והרמב"ם, זה דווקא כשברור לנו שכ"ד הרי"ף והרמב"ם. משא"כ כשאנו דנים לומר כן בדעתם מכח מה שהשמיטו מהנאמר בש"ס. הב"ד הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (שם) וכ' שמרן הגחיד"א לא הישווה מידותיו בזה, משום שבספרו מחב"ר (על יו"ד סי' ס"א סק"ז) כ' שניתן ללמוד הלכה עפ"י מה שמרן השמיט את דברי הרי"ף, הרמב"ם או הרא"ש [ואגב יש לדון לכאו' לאסור גם מצד הא שעצם הפשתן נותן ריח בסודר. וע"כ יש להשיב, דהא אוה"ח הק' התיר אף לתת בושם בבגד. ועוד שיש שהתירו לתת אתרוג כשאין כוונתו ליתן הריח].


ולפי כל זאת לכאו' יש צד גדול להקל בני"ד. אלא שבאמת כבר רבו כמו רבו הפוס' האוסרים ליתן ריח בבגד ביו"ט ובשבת. דכפי שראינו בהערות הקודמות, הרי ששאר הראשו' אסרו זאת. דהא בעל הרוקח והמהרי"ל החמירו בכך. וכן החמירו בכך גם בעל הגמ"י והג"א [והיינו שני נושאי כלים חשובים של הרמב"ם והרא"ש החמירו בכך]. ונראה שאף באחרו' מקובל לפסוק כדברי הרמ"א שהחמיר בסחופא כסא אשיראי. שכ"פ האחרו' (הנו"כ על דברי הרמ"א בסי' תקי"א ס"ד), ורק נחלקו אי יש להקל כשאינו מתכוון להכניס בו הריח.


ובאשר לד' המחמירים בני"ד. הא"ר (בסי' תרנ"ח סק"ב) כ' ע"ד הג' השכנה"ג דלא מסתברים דבריו, דהא אם הריח הולך ועובר דרך הנעורת לבגד אכתי מוליד ריח הוא. עכ"ד [הב"ד בכה"ח (סי' תרנ"ח סק"ז) וחזו"ע (הל' דמ"י הערה ל"ו דשצ"ד)]. והקשה ע"כ בחזו"ע (שם), וכ' דאין דבריו מוכרחים. שכיוון שבאמת אינו מתכוון, וגם (לדעתו) אין הדבר ברור שיקלטו השיראים ריח מהאתרוג, לא יהא אלא ספק פסיק רישא, כיוון שאיסור מוליד ריחא הוא רק מדרבנן, ה"ז ספיקא דרבנן לקולא. וכ"ש לפוס' דס"ל שפס"ר בדרבנן שרי. ע"כ.


גם בשו"ת בית דוד (סי' רצ"ג) כ' ע"ד השכנה"ג דהא מדין סחופא כסא אשיראי יליף לה המהרי"ל, והתם הרי נותן את הכוס שקלטה את הריח על הבגד שגם הוא יקלוט הריח, ואסרו זאת אע"פ שאין בושם בעין. וא"כ גם הנעורת קולטת מריח האתרוג ומעבירתו לסודר. ע"כ. וגם זאת דחה בחזו"ע (שם). עיי"ש.


אמנם יש להזכיר שאף הגר"ח בן עטר שהיקל בני"ד, הזכיר בסו"ד דמ"מ העולם נוהגים להחמיר בהא [עיי"ש שכתב וז"ל: והעולם הורו כדעת מרן. וכיוון דכן, לית אנן יכולים לשרויי האי מילתא, מידי דהוה דבר היתר שנהגו בו איסור. ומה גם דנהגו איסור בהוראת חכם שסמך על מקצת מהראשונים דאסרי. והוסיף בסו"ד: ומהשתא גם אנן אורינן להיתרא אלא הא מילתא, כל דאיכא צד ספק בדבר מקילינן בכל גוונא. עכ"ל].


וכה"ח (בסי' תרנ"ח סק"ז) כ' ע"ד הא"ר, שנראה שיש להחמיר בכך רק אם הנעורת היא מעטה כך שריח האתרוג עובר לבגד, אך אם הנעורת הינה מרובה לא מסתבר שיעבור ריח האתרוג לסודר. ועוד, שאם האתרוג היה מונח כבר מעיו"ט בתוך הנעורת שהיתה מונחת בתוך הסודר, פשיטא דשרי ליטול האתרוג ואח"כ להחזירו לנעורת שבתוך הסודר שהרי כבר קלטו את ריח האתרוג מבעוד יום.


נמצאנו למדים שדין זה דהחזרת האתרוג לנעורת הפשתן ואת שניהם לחתיכת בד, שנוי במחלו' גדולה בין הפוס', אם כי נראה שד' יותר פוס' להקל בזה.


כשכתבנו דברים אלה חככנו בדעתנו באיזה נידון עסקינן: האם כשמתכוון ליתן הריח בסודר, או כשאינו מתכוון לכך. ובס"ד חשבנו שני"ד עוסק בין בכך ובין בכך. שלאוסרים ליתן האתרוג בנעורת הפשתן אף כשאינו מתכוון ליתן בה ריח, הרי שני"ד עוסק אף כשאינו מתכוון ליתן ריח בסודר. ולמקילים ליתן האתרוג בנעורת כשאינו מתכוון ליתן בה ריח, הרי שבני"ד עסקינן שאכן מתכוון ליתן בסודר ריח, שרק בזה יש לאסור. אך אם לא יתכוון הרי שרי. ומ"מ יוצא שמחלו' הפוס' בני"ד הינה האם במציאות ריח האתרוג עובר דרך הנעורת עד לסודר או בד אחר העוטף את הנעורת. כך בס"ד נלע"ד. וחכ"א שליט"א אמר שיתכן שנחלקו האם יש להתחשב בריח קלוש כזה. עכ"ד.


דבר מצוי הוא ששמים את האתרוג עם השרוול מפלסטיק, ולעיתים גם בשקית ניילון, בתוך שקית הטלית, והוא נותן ריח מסוים בטלית.


[37]לז. כתב הביכור"י (בסי' תרנ"ח סק"ד), דמטעם הדין שאסור ליתן האתרוג על בגד משום מוליד ריחא, לכן יש להזהר ביו"ט ראשון שלא להצמיד ולדחוק את הלולב לאתרוג, לפי שבקלות יכול להוליד ריח ע"י הדחיקה, ואסור להוליד ריח אף אם אינו מכוון. עכ"ד [הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' ססקכ"ד)].


[38]לח.


ענף 1: פתיחה: איסור הוצאה מרשות לרשות ביום טוב.


כל מלאכה שאסור לעשותה בשבת אסור לעשותה ביו"ט, חוץ ממלאכה לצורך אכילה – לצורך אוכל נפש, שהיא מותרת ביו"ט, כדכתיב (בשמות פי"ב פס' ט"ז): "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם". ובכלל זה שמותר להוציא דברי מאכל ביו"ט מרה"י לרה"ר לצורך אכילה [גמ' ביצה (די"ב,א')]. ואע"ג שלכאו' אין ההוצאה ממש כבישול, מ"מ כיוון שהיא נעשית בגוף האוכל והמשקה, ממילא הוא נהנה מגוף המלאכה עצמה הנעשית לצורך אכילה [שו"ע הגר"ז (סי' תצ"ה ס"ב). וע"ע בחיי אדם (נשמת אדם, כלל פ' סק"א)].


ואכן גבי הוצאה שנינו במשנה בסוכה (די"ב,א'): בית שמאי אומרים: אין מוציאין (ביו"ט) לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים. ובית הלל מתירין. עכ"ל. ואמרו חכמים שטעמם של ב"ה הוא שמתוך שהותרה הוצאה לצורך או"נ הותרה אף שלא לצורך.


לפני שבס"ד נתחיל לפרט דינים אלה, עלינו להדגיש שדין הוצאה ביו"ט מתחלק לשני מישורים: הוצאה במקום שהעירוב מועיל, והיינו הוצאה מהבית לחצר, או מבית לבית. ואיסור הוצאה שאין העירוב של צורת הפתח מועיל בו, והוא איסור הוצאה מרשות הרבים לרשות היחיד, ולהיפך. וכן איסור טלטול חפץ ד' אמות ברה"ר שאסורים מדאו', וכן איסור הוצאה מרה"י לכרמלית ולהיפך, שאיסור הוצאה זו הינו רק מדרבנן, מ"מ עירוב ע"י צוה"פ מועיל לו, אך עירוב ע"י פת אינו מועיל לו [שכ"כ באורחות חיים (הל' שיתופי מבואות, סי' מ"ח). וכ"כ בשש"כ (פי"ז סעי' ל')].


ענף 2: שיטות הראשונים לאיזה צורך מותרת הוצאה ביום טוב.


תחילה נדון בשיטות הראשונים גבי הוצאה במציאות שאין העירוב מועיל בו, וכנ"ל.


נחלקו הראשו' האם בית הלל התירו הוצאה אפי' כשהיא שלא לצורך כלל, או שמא רק באופנים שיש עכ"פ קצת צורך בהוצאה זו אלא שאינם לצורך או"נ:


1) דעת המקילים: לדעת רש"י בביצה (די"ב,א' ד"ה "אלא") התירו ביו"ט כל הוצאה, אפי' כשאין בה צורך כלל. ורק גבי הוצאת אבנים שלא לצורך גזרו חכמים לאסור, משום טירחא שלא לצורך. והיינו שלבית הלל כיוון שהותרה הוצאה לצורך הותרה מהתורה לגמרי אף שלא לצורך. ורק במידי דהוי טירחא ואינו צריך לו כלל גזרו ביה רבנן. עכת"ד רש"י. וכרש"י פסקו עוד כמה ראשו'. שכן צידד הר"ן (בד"ו,א' ד"ה "גמ' אבל") בסוף דבריו בדעת הרי"ף (בד"ה,ב'). וכ"כ הרה"מ (בפ"א מיו"ט ה"ד) בדעת הרי"ף. וכ"נ ד' הרמב"ם (בפ"א מיו"ט הי"ז) וכ"כ הרה"מ בדעת הרמב"ם (בפ"א שם ה"ד). ועיי"ש שהסביר מדוע לא כתב הרמב"ם לאסור אבנים. וכן ד' רבינו ישעיהו הראשון המובא בשב"ל (סי' רמ"ב), ובדברי הריא"ז נכדו (ד"ה,ב' בשלטי הגיבורים סק"ד). וכן ד' ריא"ז עצמו. וכ"כ המאמ"ר (סי' תקכ"ח סק"א) בדעת הרה"מ. ועוד צידד הר"ן שם שלרש"י ולרי"ף אפי' איסור דרבנן ליכא בהוצאה שלא לצורך אם אינו מוציאו למחר. ולא אסרו חכמים אלא אבנים וכדו' שבלא"ה הינם מוקצה.


2) דעת רבינו חננאל [בגמ' בביצה (שם). והב"ד גם התוס' (שם בד"ה "הכי גרס רש"י")] שהתירו ביו"ט להוציא רק דברים שיש בהם צד מצווה (והתוס' כתבו בשמו: "צורך יו"ט קצת"), כגון קטן למולו (דהמצווה נקראת צורך יו"ט. תוס' שם), ולולב לצאת בו י"ח נטילה. אך שלא לצורך מצווה אסור.


3) דעת ר"ת (תוס' ביצה שם ד"ה "ה"ג") הינה כר"ח, שצריך שתהא ההוצאה לצורך, אך לאו דווקא לצורך מצווה, אלא אפי' לצורך כלשהו קצת, כגון קטן לטייל עמו, שהוא משום שמחת יו"ט, ג"כ שרי. וכתבו בתוס' שם דהא דאשכחן נמי דמשחקין בכדור ביו"ט ברה"ר אע"ג דליכא אלא טיול. עכת"ד. וא"כ לר"ת אף היכא דעסקינן ברה"ר דאו' שרי לטלטל ולהוציא מרל"ר ביו"ט היכא דיש בזה צורך קצת דיו"ט.


ובאמת שמצינו הרבה מאוד ראשו' שכתבו שאם אין בזה שום צורך אזי יש בזה איסור דאו'. והיינו שלא סבירא להו כרש"י שכתב שאין בזה איסור כלל, אף לא דרבנן, אלא לדעתו אסרו אבנים רק משום טירחא. ולכאו' משמע שהם סוברים להתיר הן מדאו' והן מדרבנן הוצאה מרל"ר אם יש בזה צורך קצת (כר"ת) או שלפחות לצורך מצווה (כר"ח). וכתב בביה"ל (רס"י תקי"ח ד"ה "מתוך") שכן דעת הריב"א, והב"ד באו"ז (ח"ב סי' של"ח), ומשמע שגם דעתו כן. וכ"ד העיטור (ח"ב דקמ"ד), הסמ"ג (עשין מצווה ל"ט), הרז"ה (בעל המאור, ד"ו,א'), הר"ש [הב"ד באסיפת זקנים (בשטמ"ק)], הרמב"ן בס' תורת האדם (בשער המיחוש, ענין ההוצאה), הרא"ה בחידושיו (בביצה שם), הרשב"א (בביצה שם ד"ה "אלא"), הריטב"א בפסחים (ד"ה,ב' ד"ה "וש"מ"), המאירי בביצה (שם ד"ה "מתניתין"), מהר"ם חלאווה [ראה בחידושי הריטב"א (שם) ובמהר"ם בפסחים (ד"ו,א')].


נמצאנו למדים שד' ראשו' רבים הינה שלא כד' רש"י וסיעתו אלא כד' ר"ת, שרק אם יש צורך קצת הותרה הוצאה ביו"ט.


נוסף ע"כ יש להזכיר דלאו מילתא פשיטא היא שהרי"ף והרמב"ם עומדים כשיטת רש"י. דהרא"ש (בביצה פ"א סי' י"ח) מפרש את דברי הרי"ף כשיטתו (שרק בצורך כלשהו הותרה ההוצאה), ושלא כר"ן הנ"ל (שפירש את ד' הרי"ף שאפי' איסור דרבנן ליכא בהוצאה שלא לצורך). וגם הפר"ח (בסי' תצ"ה סק"א) גמגם בד' הרמב"ם ומפרש את דבריו כד' שאר הפוס' [הב"ד בבה"ל (בסוף ד"ה "מתוך")].


ענף 3: דעת מרן והרמ"א, לאיזה צורך מותר לטלטל ביום טוב.


ובאשר לדעת מרן בשו"ע גבי ני"ד. באמת לא ברירא לי דעת מרן בני"ד. שמצד א' כתב מרן (בסי' תקי"ח ס"א) וז"ל: מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה, הותרה שלא לצורך, כגון קטן ולולב ס"ת וכלים. עכ"ל. ומשמע דס"ל שהותרה אף שלא לצורך כלל. וכן הבין מדבריו הבה"ל (רס"י תקי"ח ד"ה "מתוך", בשורה השלישית מהשורות הרחבות, לאחר דברי הפנ"י), שמרן סתם כשיטת רש"י משום שהרי"ף והרמב"ם עומדים בשיטת רש"י. והוסיף הבה"ל שם, שגם ממש"כ שם בשו"ע להתיר בכלים (שבאמת זו תוספת כבר מהרי"ף על הדברים הכתובים במשנה), ולא חילק בין לצורך לשלא לצורך, ואסר רק אבנים, משמע דסתם להיתרא אפי' בשלא לצורך [ועיי"ש בבה"ל שכתב שמה שהוסיף הרמ"א על דברי מרן, שמה שמותר להוציא כלים, הוא דווקא בכלים "הצריכים לו קצת, או שמתיירא שלא ייגנבו או שאר פסידא", אין תוספת זו אלא דעת עצמו של הרמ"א, ובאמת אין זו ד' מרן [ועוד כ' שם בבה"ל תוספת חשובה לכלל ההלכות, ש"כן מצינו כמה פעמים שהרמ"א מכניס דבריו בדברי המחבר (היינו השו"ע) ואינו מביא בשם "יש אומרים". ע"כ].


אלא שבשל דברי מרן בהמשך (בסעי' ב') שאסור להוציא דבר לצורך גוי, מזה הסיק הבה"ל שלד' מרן הוצאת כלים שלא לצורך יש בזה איסור עכ"פ מדרבנן. וכ' שכן גם משמע מהד"מ הארוך שמסקנת הב"י להחמיר [אלא שלא זכיתי להבין את מש"כ בבה"ל מיד בהמשך דבריו, ששיטת מרן הינה כרש"י, הרי"ף והרמב"ם, והיינו להקל ולהתיר להוציא אף בלא צורך כלל].


לאור כ"ז לא זכיתי להבין את דעת מרן בני"ד, אם כי דעתי היתה נוטה שמרן מיקל לגמרי כרש"י. אלא שאח"כ ראיתי שהגרע"י זצ"ל בחזו"ע הל' יו"ט (דע"ו הערה קע"א) כתב גבי ני"ד שמותר להוציא רק לצורך קצת. וכן הסיקו במ"ב - עוז"ו. ולכן שוב מגמגם אני בדבר. ובפרט שלאחר שכתבנו דברים אלה ראיתי שהמאמ"ר (כרמי. סי' תקי"ח סק"א) כתב שמרן עצמו מסתפק בדבר. הב"ד כה"ח (סי' תקי"ח סק"ו), וגם הוא הסיק כן. וא"כ דעת מרן לא ברורה בני"ד.


ובאשר לדעת הרמ"א: כתב בבה"ל (בסי' תקי"ח סוד"ה "מתוך") שאפשר שגם ד' הרמ"א כרוב הראשו' דבעי עכ"פ צורך קצת כדי להתיר הוצאה ביו"ט (והיינו כר"ת), והיינו שאינו מיקל כרש"י. והוסיף שנראה קצת שגם הגר"א פירש כן בדבריו. ונראה דס"ל שאם הוציא הרי שאסור הדבר מדאו' וחייב מלקות.


ודעת המשנה ברורה: לאחר שהאריך הרבה בבה"ל הנ"ל (רס"י תקי"ח ד"ה "מתוך") כ' מרן הח"ח וז"ל: אם כן לא נשאר לנו מי שדעתו להקל, רק רש"י ורבינו ישעיה וריא"ז, נגד כל הני פוס', ובוודאי יש להחמיר ולנקוט כדעת המחמירים. וכ"פ ביש"ש (פ"א סי' ל"ד). עכ"ל.


לאור כ"ז נראה למסקנה שדעת רוה"פ, רוח אלהין קדישין, נוטה להחמיר כדברי ר"ת, שאסור להוציא ביו"ט דבר מרה"י לרה"ר ולהיפך, וכן לטלטלו ד"א ברה"ר, אא"כ יש צורך כלשהו בהוצאה זו. ואם עבר והוציא שלא לצורך כלל, דעת פוס' רבים שעבר על איסור דאו' וחייב מלקות. כך בס"ד נלע"ד [אמנם גבי ד' מרן עדיין לבי מגמגם בדבר אי ס"ל כרש"י אי כר"ת, וכנ"ל].


ענף 4: דין "מתוך שהותר לצורך", ועוד מדיני אוכל נפש.


ועתה בס"ד נפרט קצת גבי דין "מתוך שהותר לצורך אכילה".


בענין מהו הטעם שהתירו דין "מתוך". היראים (סי' ש"ד) כ' שמתוך אותו מקרא שלמדו היתר הנאת הגוף למדו גם הנאת הנשמה, מדכתיב "אך אשר יאכל לכל נפש" היינו שיהנה לכל הנפש, וכל הגוף נקרא נפש כדכתיב "שובי נפשי למנוחייכי". וא"כ הותרה הוצאה לכל הנאות הגוף ולא רק לצורך אכילה. וא"כ ה"ה להנאת הנשמה כמצוות [ולפי"ז לכאו' הותרה הוצאת קטן רק לצורך מילה ולא לטיול. וכבר כתבנו בס"ד ע"כ בקונט' קדושת השבת. ואכמ"ל].


והג' הפנ"י (בביצה די"ב ד"ה "בגמ'") כ' בביאור הדבר בשם המגיני שלמה, שממש"כ "כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם", ומשמע שמלאכות שהותרו לצורך אכילה לא היו בכלל "כל מלאכה לא יעשה בהם". ע"כ. וכעין זאת ראה גם בשטמ"ק בכתובות (ד"ז,א' ד"ה "וז"ל שיטה ישנה").


בענין אי מלאכת או"נ הותרה לגמרי או שהיא רק דוחה יו"ט. כ' הר"ן על הרי"ף בביצה (ד"ט,ב'): שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה... אבל יו"ט שאוכל נפש הותר בה, דאפי' אפשר מעיו"ט שרי. עכ"ל. ולכאו' משמע דס"ל שגבי יו"ט מלאכת או"נ הותרה לגמרי. והחת"ס כ' (בביצה די"ב) שהיא הותרה לגמרי והרי הוא כחול לענין זה. וכעין זאת כ' גם הפמ"ג (בא"א סי' תצ"ח סקכ"ג) שמלאכת או"נ הותרה וא"צ לאהדורי באופן אחר, דומיא דטומאה שהותרה בציבור [הב"ד במ"ב – עוז"ו (סי' תקי"ח סקי"ט)].


עוד נחלקו הפוס', אי מקילים מטעם "מתוך" אף שלא לצורך בכל המלאכות או רק בהוצאה והבערה. שלד' הלבוש (בסי' תצ"ה ס"א ובסי' תקי"ד ס"א) רק בהוצאה והבערה אמרינן מתוך, אך בשאר מלאכות אסור שלא לצורך, אף המלאכות שבדר"כ הינן לצורך אכילה כשחיטה ולישה. אא"כ עושה אותן לצורך או"נ. וכ"כ הפמ"ג (בפתיחה להל' יו"ט, ח"א פ"א ס"ק ז' – ח', ובמש"ז סי' תקי"ד סק"ב). ובטעם הדבר ר' ערוה"ש (סי' תצ"ה סט"ו).


ואילו לד' הרה"מ (פ"א מיו"ט ה"ד) כל המלאכות שהן בדר"כ לצורך אכילה, כגון שחיטה, מותרות הן אפי' שלא לצורך או"נ משום מתוך. והוסיף הרה"מ ששאר המלאכות שלא שייכות לאכילה, כגון בונה וכדו', אפי' כשעושה אותן עכשיו לצורך אכילה לא התירו. עכ"ד. ור' בפנ"י (בביצה די"ב ד"ה "בגמ'", וכן בדכ"ג,א' ד"ה "שם בגמ'") שמיקל בכך בכל מלאכה אם עושה אותה לצורך האכילה. וע"ע בתוס' (שבת דצ"ה,א' ד"ה "רודה") שאף בבונה אמרינן מתוך, ומה שאסרו חז"ל הוא משום עובדין דחול. וע"ע ברא"ש (פ"ב בביצה סקי"ט) מש"כ לענין כיבוי. ואכמ"ל.


עוד בעניני או"נ, והאם מתירים ביו"ט גם לצורך מכשירי או"נ, ראה מה שבס"ד כתבנו בקונטרס קדושת השבת (חלק א' הערה כ"ה, בפרט בענפים 3,5,6 ובהערה ל"ד) ואכמ"ל.


ענף 5: האם ביום טוב צריך לעשות ערובי חצרות ושיתופי מבואות.


ובאשר למציאות של הוצאה מרשות לרשות שלגבי שבת מועיל עירוב (וכגון מהבית לחצר, וכנ"ל) האם לגבי יו"ט בכה"ג אכן צריך עירוב ואם מועיל עירוב, ולצורך מה צריך לעשותו, מצינו בזה ג' דעות בראשו':


1) דעת המקילים ביותר הינה דעת הרי"ף בביצה (ד"ו,א') שכתב שביו"ט א"צ עירובי חצרות ושיתופי מבואות. וכתב הר"ן שם שמשמע שלדעתו א"צ עירובי חצרות כלל. וזו גם דעת הרמב"ם (בפ"ח מעירובין ה"ד) עפי"ד הרה"מ שם, שא"צ ביו"ט עירוב כלל, והיינו שמותר לטלטל מרשות לרשות לכל צורך שהוא, וזאת אף אם אין עירוב כלל.


וכ"פ מרן (בסי' תקכ"ח ס"א) וז"ל: יו"ט א"צ עירובי חצרות ושיתופי מבואות. אבל עירובי תחומין צריך. עכ"ל. ומשמע מסתימת לשונו דלא תיקנו כלל עירובי חצרות ליו"ט. וכן סתם מרן בסי' תט"ז ס"ה [מ"ב (סי' תקכ"ח סק"א)]. וקצת נראה שגם לד' המ"ב מעיקר הדין הלכה כדעה זו. [ראה מ"ב (סי' תט"ז סקל"א, וסי' תקי"ח סק"י). וע"ע (בסי' תקכ"ח סק"א) שמשמע קצת שמחמיר בני"ד]. והטעם, משום שכל עירובין אלה ניתקנו משום גדר הוצאה, וביו"ט קיי"ל דמתוך שהותרה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך, כבסי' תקי"ח [מ"ב (סי' תקכ"ח שם)].


2) הדעה האמצעית הינה שלצורך טלטול מרל"ר ביו"ט אכן צריך עירוב, והעירוב באמת יועיל לשם כך. זו דעת הרשב"א (בחידושים בביצה די"ב,א' ד"ה "ומ"מ", ובתוה"ב, דיני אוכל נפש ס"ז). וכ"כ בשמו הרה"מ (בפ"ח מעירובין ה"ד), שאכן צריך גם ביו"ט לעשות עירוב לצורך טלטול מרשות לרשות של כלים שא"צ להם כלל דכי היכי דמרה"ר לרה"י אית בהו איסורא דאו', וכדכתיבנא, הכי נמי מחצר לחצר איכא איסורא דרבנן. ולכן אם עשה מועיל העירוב. עכ"ד. וראה ביתר פירוט ע"כ בהרה"מ בהל' שביתת יו"ט (פ"א ה"ד). וכ"פ הרמ"א (בסי' תקי"ח ס"א) ועיי"ש במ"ב (סק"י).


3) הדעה המחמירה ביותר היא דעת הריטב"א בביצה (די"ב ד"ה "וכתב") שהובא בשטמ"ק (בביצה שם ד"ה "וכתב הריטב"א") דס"ל שעירובי חצרות לא מהני אלא רק לשבת אבל לא ליו"ט. דממילא דברים שיש בהם צורך הלא מותר לטלטלם אף בלא עירוב. ולדברים שאין צורך בהם לא תיקנו כלל עירוב, ואם יעשו עירוב לא מהני. ע"כ. הב"ד בבה"ל (סי' תקי"ח ד"ה "ואם הניח"). וכ' המאמ"ר (סי' תקכ"ח סק"א) הטעם שכיוון שרוב ההוצאות מרל"ר הינן לצורך קצת וממילא מותרות ליו"ט, לכן לא תיקנו חכמים כלל לעשות עירובי חצרות. ואע"פ שישנן מיעוט הוצאות שאינן לצורך ואסור להוציאן ללא עירוב, מ"מ כיוון שחז"ל לא תיקנו כלל עירוב ביו"ט, לכן כל הוצאה שאינה לצורך אסורה מחצר לחצר אפי' אם יעשה עירוב. עכ"ד [הב"ד במ"ב (הוצ' עוז"ו, סי' תקי"ח בציונים, ציון צ"א)].


לסיכום, לגבי הוצאה מרשות לרשות של דבר שאין לו בו צורך כלל במציאות שלגבי שבת מועיל עירוב, נראה שכיוון שהרי"ף ומרן פסקו להקל, הרי שבמקרים אלה לספרדים א"צ עירוב כלל, ושרי לכתחי' לטלטל ולהוציא מבית לבית, מבית לחצר וכדו' אף כשמוציא שלא לצורך כלל.


ולגבי האשכנזים הרי שאין הכרע ברור להקל בכך. דמצד א' נראה מדברי הרמ"א (בסי' תקי"ח ס"א) שדעתו להחמיר בני"ד. ומצד שני נראה שדעת המ"ב (למשל בסי' תט"ז סקל"א, בסי' תקי"ח סק"י ובסי' תקכ"ח סק"א), שלמרות שכ' שהרמ"א מחמיר בכך, מ"מ הוסיף בשם האחרו' שכשמערב בערב פסח עירובי חצרות לכל שבתות השנה, "לכתחילה" יכלול בזאת גם את הימים הטובים. ומשמע קצת שאין זה מעיקה"ד. ובפרט לפי מה שהוסיף (בסי' תקי"ח) בשם המהרש"ל שנוהגים שלא לעשות עירובי חצרות בערב יו"ט, וכדעת השו"ע, ואין לשנות המנהג. לכן נראה בס"ד שהאשכנזים לכתחי' טוב שיעשו עירובי חצרות ליו"ט, כדי להתיר הוצאת דברים שלא לצורך מהבית לחצר וכדו'. ואם בדיעבד לא עשו כן הרי שהמקילים בכך יש להם בהחלט על מה לסמוך (הלא הוא המהרש"ל שכתב שהמנהג להקל בכך).


ומ"מ אם רוצה להוציא דבר לצורך כלשהו, ודאי שבין האשכנזים ובין הספרדים יכולים להקל בדבר ביו"ט, דהא בזה רוב הראשו' הקלו, וכן מרן, הרמ"א והמ"ב מקילים בזה אף בהוצאה מרשויות דאו', וכנ"ל, וא"כ כ"ש בני"ד.


ענף 6: הוצאה מרשות לרשות של דבר שבחלקו נצרך ליום טוב ובחלקו לא נצרך.


ובאשר להוצאת דבר שבחלקו יש צורך ובחלקו אין צורך. וכגון הוצאת צרור מפתחות שאינו צריך אלא רק חלק מהמפתחות. באג"מ (או"ח חלק ה' סי' ל"ה) כתב לאסור להוציא ביו"ט את כל צרור המפתחות, אלא כתב שיסיר את המפתחות היתרים שאין לו צורך בהם לאותה יציאה מביתו [יצויין שבאג"מ שם לא פירט מתי יוציא את המפתחות שאינם צריכים לו. והאם שרי לעשות כן אף ביו"ט עצמו, או שאסור לעשות כן ביו"ט מדין בורר. דכשמעלעל הוא במפתחות מזיז הוא את המפתח שצריך לו כדי להוציא את שאינו צריך לו]. ומאידך כתב באג"מ (ח"ב חאו"ח סי' ק"ג) שמי שמעשן ביו"ט רשאי להוציא קופסת סיגריות אע"פ שיודע שעד שיחזור לביתו לא ישתמש אלא רק בחציין וכדו'. ושרי להוציאה ביו"ט אף לרה"ר – וטעם החילוק בין דין הסיגריות לדין המפתחות, משום שכל סיגריה ראויה בפני עצמה לשימוש ביו"ט. ורק יש לדון משום ריבוי בשיעורים שזה מותר ביו"ט, אע"ג שבשבת זה איסור דאו'. ואילו נשיאת המפתחות שאינו צריך להן ה"ז דבר מיותר ממש, ולכן אף לרבי יוחנן שאגד כלי שמיה אגד, בשבת דף צ"א ע"ב, ולא היה חייב בשבת על הוצאת צרור המפתחות אלא חטאת אחת, לא שייך להתיר זאת ביו"ט.


ועיי"ש באג"מ מה שהעיר ע"ד ס' שש"כ (פי"ט ס"ו) גבי הוצאת צרור המפתחות כשחלק מהם אינם נצרכים לו. ובפסתש"ו (סי' תקי"ח הערה 23) העתיק גם הוא את הטעות משש"כ. ומאידך הביא את דברי שו"ת משנה הלכות (ח"ז סי' ע"ו) שאוסר להוציא מפתחות שאינם נצרכים לו עם מפתחות שצריך להם. והיינו כד' האג"מ [ואע"ג שבשש"כ במהדו' השלישית (פי"ט ס"ו בהערה) הב"ד האג"מ ובכ"ז עמד על היתרו, מ"מ אין זו ד' האג"מ].


יש לציין שדברי האג"מ הובאו במ"ב–עוז"ו (סי' תקי"ח בציונים, ציון ל"ב). והיינו שמקובלים עליהם דברי האג"מ בחלק זה, אף שהודפסו אחר פטירתו.


ענף 7: בענין הוצאה ביו"ט מחוץ לתחום:


איתא בברייתא בביצה (דט"ז,ב') שאסור, אא"כ עשה עירוב תחומין. וכ"פ הרי"ף בביצה (ד"ו,א'), הרא"ש בביצה (פ"א סי"א), מרן (בסי' תט"ז, בסי' תקי"ח ובסי' תקכ"ח ס"א). ואפי' לצורך או"נ אסור.


וטעם הדבר לחלק בין עירוב תחומין לשאר מלאכות שבהן התירו לצורך או"נ, כ' החת"ס (או"ח סי' קמ"ט) דאיסור תחומין אינו בכלל איסור מלאכה אלא הוא איסור שנאסר בפנ"ע. עיי"ש [הב"ד במ"ב - עוז"ו (סי' תקי"ח ציון ז')].


ועוד כתבו הפוס' לאסור ביו"ט הוצאת משאות גדולים [שו"ע (סי' תק"י ס"ח)]. והטעם כמש"כ רש"י גבי איסור טלטול אבנים, שהוא משום טירחא.


[39]לט.


ענף 1: פתיחה.


כפי שבס"ד ראינו בהערה הקודמת, הרי שבני"ד יש לדון גבי ב' מציאויות: מציאות אחת הינה גבי הוצאה מרל"ר היכא דלא מועיל עירוב הנהוג כיום (חוטים ע"ג עמודים), כגון מרה"י (הבית) לרה"ר, והיינו, כגון שמעביר את ד' המינים מביתו (רה"י) לביהכ"נ (רה"י) דרך רה"ר. וזה תלוי במחלו' הפוס' אם במציאות ישנה היום רה"ר מדאו' (חוץ ממקומות מעטים שבהם ודאי שיש דין רה"ר דאו', בפרט בחו"ל).


ומציאות שניה הינה במקום שמועיל עירוב, אך בפועל אין עירוב (כגון מבית לחצר ולהיפך, או מבית לבית דרך חצר). שגבי כך לד' פוס' רבים (הספרדים, וגם רבים מהאשכנזים ס"ל הכי מעיקה"ד) א"צ ביו"ט עירוב כלל (לא שיתופי מבואות ולא עירובי חצרות). והדברים בס"ד יפורטו כאן בהמשך.


אחר הקדמה זו בס"ד נחל לפרט את ההוצאה עבור המיקרים השונים. ותחילה נדון גבי הוצאה דרך רה"ר בעלמא, ולבסוף נראה מה הקלו הפוס' מצד הסברא דאין לנו כיום רה"ר דאו'.


ענף 2: הוצאת ארבעת המינים דרך רשות הרבים כדי שתטלם אשה:


דעת המחמירים:


כ' בשו"ת שאגת אריה (סי' ק"ו) לאסור להוציא לולב (וכן שופר) לרה"ר לצורך אשה שתיטול הלולב (או תשמע השופר). הב"ד השע"ת (סי' תקפ"ט סק"א) ומשמע שמסכים לדבריו [וכן הביאו דבריו כה"ח (סי' תקפ"ט סקכ"ח) וש"א]. וראה לקמן בסמוך.


דעת המקילים:


אכן הרבה פוס' חלקו ע"ד השאג"א הנ"ל. ראשית יש להזכיר, שכ' הטור (בסי' תקפ"ט) בשם הראבי"ה שמותר להוציא השופר דרך רה"ר בשביל לתקוע לנשים. והוסיף שהרא"ש הסכים לכך. ע"כ. וכ"פ מרן בב"י. ואף מרן הגחיד"א במחב"ר הב"ד השאג"א הנ"ל, אך בספרו יוסף אומץ (סי' פ"ב) חלק ע"ד וכ' דקיי"ל כראבי"ה והרא"ש והטור שיכול להוציא השופר לרה"ר לתקוע לאשה. ע"כ. וכ"פ הגר"ז (בסי' תקפ"ט סק"ב). הב"ד כה"ח (סי' תקפ"ט ס"ק כ"ז וכ"ח) ונראה מדבריו שפסק גם הוא להקל כמותם.


גם המ"ב בבה"ל (סי' תקי"ח ס"א ד"ה "הצריכים לו") כ' שמוכח בתוס' בכתובות (דף ז') שאפי' לצורך מצווה דרבנן נמי מותר. ע"כ. וזה שלא כשאג"א שחלק על שיטת התוס'.


ומדהקלו פוס' אלה גבי הוצאת שופר מרל"ר, נראה שכן דעתם גם גבי לולב (שהרי גם השאג"א שהחמיר גבי שופר, הישווה דין לולב לשופר).


גם בשו"ת אג"מ (או"ח ח"ג סי' צ"ד) היקל בני"ד. ועיי"ש שדחה לגמרי את הוכחות השאג"א להחמיר בני"ד. ועוד עיי"ש שהב"ד הרא"ש דלא גריעא אשה מקטן שלא הגיע לחינוך, אזי כ"ש לנשים שמכוונות למצווה דשרי להוציא בשבילן. ולכן דחה באג"מ את הבנת השאג"א שהחמיר משום שהבין שהרא"ש בשם הראבי"ה היקל רק גבי תקיעה ולא גם גבי הוצאה של הדמ"י.


ועוד כ' שם באג"מ שלנשים יש מצווה ממש ליטול הלולב אף שאינן חייבות בכך. וודאי הוצאה לצורך נטילתן הוא צורך גדול יותר מלשחק בכדור ברה"ר או להוציא תינוק לצורך טיול, וכמש"כ התוס' בביצה דף י"ב. ואף לנשים הוא צורך גדול שיטלו הלולב, דכיוון שמקיימות המצווה ויש להן קבלת שכר ה"ז חשוב צורך. ומי הוא דיכול לאמוד ולומר שרק מי שיש לו שכר כמצווה ועושה ה"ז נחשב צורך, ואילו המקבל שכר כמי שאינו מצווה ועושה אין זה נחשב צורך. הרי גם מי שאינו מצווה ועושה שכרו גדול מאוד ושכרו הוא ניצחי ועדיף מכל חיי העוה"ז.


והוסיף שם באג"מ שמדברי השאג"א משמע שלנשים אין מצווה כלל בקיום מ"ע שהזג"ר אלא יש להן נחת רוח. ודחה זאת באג"מ וכ' שזו טעות, אלא שיש להן מצווה ממש בלולב ושופר. ואף את"ל שיש להן בזה רק נח"ר, אין שום טעם לאסור ההוצאה לצורכן בשביל הנחת רוח. דמאי שנא נח"ר זה מנחת רוח גשמי של משחק בכדור (שהתירו התוס'). ונראה מדברי האג"מ שיש להקל בכך אף ברה"ר גמורה מדאו', וכ"ש בכרמלית ובחצר שאינה מעורבת שבהן ודאי יש להקל.


וסיים באג"מ שם שברור ופשוט הוא שנטי' הדמ"י ע"י נשים הוא צורך גדול אף שאינו חייבות, וכראבי"ה והרא"ש והטור [ואגב, א"כ כ"ש שיש לפי"ז להתיר להוציא לצורך גדול שמסופק אם יצא י"ח, או לצורך גדול שיצא י"ח מדאו' אך צריך עדיין מדינא דגמ' לנענע בשעת ההלל כדי להשלים את מצוות הנטילה. וכדלקמן]. והוסיף, שחוץ מראשו' אלה שהקלו, "לא מצינו מרבותינו הראשונים מי שחולקים עליהם, שלכן אין לחוש בזה לשיטת השאג"א שחולק עליהם". עכ"ל. ודי בזה.


גם האורחות חיים (ספינקא. סי' תקפ"ט סק"ג) כתב עפי"ד השיו"ב (שג"ז ממרן הגחיד"א) להקל בני"ד. וכ"כ להקל בשו"ת אז"נ (חי"ג סי' ל"ח) אף לצורך חינוך בנותיו (והיינו אף כשיש תרתי לריעותא: אשה, וקטנה).


בפסתש"ו (סי' תקי"ח סק"ד) כ' בשם קצה המטה (סי' תקפ"ט סק"ה) שגם מצד המנהג נוהגים להקל בני"ד. והוסיף בפסתש"ו מצד הסברא, שכיוון שכבר נהגו הנשים ליטול את הדמ"י, א"כ יש מקום לומר שחייבות מדאו' מצד נדר. עכ"ד. והצדק עמו כשנהגו כן פעם א' על דעת לעשות כן תמיד, או שבסתמא עשו כן ג"פ. אמנם יש להעיר, שאם הן מבטלות את מנהגן רק לאותה השנה הרי שיש מחלו' אי בכך הן נחשבות כעוברות על נדרן. שהמ"ב (בסי' תקנ"ד) ס"ל שבכה"ג בעי לעשות התרת נדרים, והגרע"י זצ"ל ס"ל שבכה"ג א"צ התרת נדרים. ואכמ"ל.


הביאו דברים אלה בכה"ח (סי' תקפ"ט סק"ל), בסא"ה (ח"ב פ"א ס"ו, ובמיל' לח"ב פ"א סקס"ה), בפסתש"ו (סי' תקי"ח סק"ד וסי' תקפ"ט סק"ה) ובש"א. וע"ע בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סי' קט"ז).


עוד נוסיף בס"ד, שעפ"י המבואר לעיל (בהערה הקודמת) הרי שאף כשמדובר ברה"ר דאו', לד' רוב ככל הראשו' אם יש צורך בדבר (והיינו צורך היום) מותר להוציא מרל"ר כד' ר"ת. ואם התיר ר"ת להוציא קטן לצורך טיול בשל ההנאה מהטיול (ולא רק להוציאו לצורך מילה, כד' ר"ח), הרי שיש להתיר הוצאה לצורך המצווה של נטי' הדמ"י ע"י אשה. וע"ע לעיל (בפרק ז' הערה י"ג).


מסקנה: נמצאנו למדים בס"ד, שדעת רוה"פ, רוא"ח, להתיר להוציא את ארבעת המינים אף דרך רשות הרבים גמורה, כדי שאשה תיטול אותם ביו"ט הראשון (וכ"ש דשרי כשאינה יכולה ללכת למקום הדמ"י, כיולדת, חולה וכדו').


ענף 3: הוצאת ארבעת המינים ביום טוב כדי שיטלם ילד קטן (שעדיין לא חייב במצוות):


דעת המחמירים:


גם גבי ני"ד כתב הגאון השאג"א (בסי' כ"ח) להחמיר. הב"ד השע"ת (סי' תקפ"ט סק"א) וכה"ח (סי' תקפ"ט סק"ל). וקצת נראה שפסקו כמותו.


דעת המקילים:


ראה לעיל (בהערה זו בענף 2) דעת הרבה פוס' שחלקו ע"ד השאג"א והקלו בכך. וכן מדברי האג"מ (או"ח ח"ג סי' צ"ד) מתבאר שיש להקל גבי ני"ד ברה"ר שלנו. ואף גבי רה"ר גמורה נראה מדבריו שמיקל, וכנ"ל גבי הוצאה לצורך אשה. וכפי שכתבנו לעיל גבי הוצאה לצורך אשה, נראה שעפ"י מה שבס"ד הסקנו בהערה הקודמת שלד' רוה"פ, רוא"ח, שרי להוציא אף ברה"ר גמורה לצורך כלשהו אם הינו צורך היום, הרי שלכאו' גם בני"ד יש להקל, הן לספרדים והן לאשכנזים. וכ"כ להקל בני"ד בפסתש"ו (סי' תקפ"ט סק"ה, אך בלי שום מקור).


ולמסקנה נראה בס"ד, שלמרות שבני"ד פחות פוס' הקלו מאשר גבי הוצאה לאשה, מ"מ אף גבי ני"ד יש להקל. ובפרט שגבי ני"ד יש סברא להקל טפי מבאשה (וכמש"כ הפוס' גבי ענינים אחרים), משום שסו"ס קטן זה יהיה חייב בעתיד במצוות הדמ"י מדאו' ככל שאר גברי. משא"כ באשה (שלולא הצד של חיוב מצד נדר) הרי שלעולם היא לא תהיה חייבת מדאו' במצווה זו.


ולגבי הדיון המותר לומר לקטן להוציא הדמ"י דרך רה"ר ביו"ט לצורך עצמו או לצורך קטן אחר [דאם לצורך עצמו ולצורך גדול אחר, לכאו' ברור שמותר, דהא לצורך גדול מותר אף לגדול להוציאו]. ראה בשו"ע (סי' שמ"ג ס"א), בבה"ל שם (ד"ה "מדברי סופרים"), ומה שבס"ד כתבנו בקונט' קדושת השבת (ח"א הערה כ"א, בפרט בענפים 1-3,7). ומתבאר מכל זאת, שאסור כלל לומר לקטן לעשות איסור דאו'. ואילו גבי איסור דרבנן נחלקו הראשו' אי מותר לומר לו לעשות איסור כזה כשעושה כן לצורכו. ולמעשה האשכנזים יכולים לסמוך ע"ד הגרע"א והבה"ל (הנ"ל) ולהקל בהא. ואילו הספרדים הנגררים אחר דברי מרן השו"ע מחמירים בכך, ורק בשעה"ד יש מהם המקילים בכך (וצ"ע אי בני"ד חשיב שעה"ד, דהא סו"ס קטן הוא ואינו חייב ליטול הדמ"י. ומאידך יש ללמדו שאין לזלזל במצוות ולהחסיר יום א' של נטי' הדמ"י. אלא שמ"מ יש צד גם לחנכו שאין להוציא הדמ"י מרל"ר). וע"ע שם בקדושת השבת (בענף 1) באיזה גיל של קטן מדובר. עיי"ש באורך בענינים אלה. ולאור כ"ז לא זכיתי כ"כ להבין את מש"כ בפסתש"ו (סי' תקי"ח הערה 14) בשם ס' חנוך לנער (פכ"ב סק"ז) שלהוציא את הדמ"י וכדו' ע"י קטן לצורך הקטן עצמו ה"ז מותר "לכולי עלמא". והיה קשה לי מדוע זה מותר לכו"ע אם ברה"ר דאו' עסקינן, הרי מרן (בסי' שמ"ג) אסר זאת מכל וכל. וא"ת דביו"ט עסקינן ולא בשבת, גם אז ק"ק, דמנין שהג' שאג"א היה מתיר לומר זאת לקטן. ושמא מישתעי בקטן העושה לדעת עצמו. וצ"ע אי נוטל הדמ"י לביהכ"נ חשיב כנוטלם לדעת עצמו.


ומ"מ משבדקנו בספר חנוך לנער (בלויא. פכ"ב שם) מצאנו שלא כתב כפי המובא בשמו כנ"ל, אלא כ' שם וז"ל: לומר לקטן להוציא (לרה"ר) נראה דמותר דהוי לצורך מצוות חינוך. עכ"ל. וא"כ כתב כן מסברא דנפשיה, וגם לא כתב שכ"ה לכו"ע.


ענף 4: הוצאת ארבעת המינים ביום טוב דרך רשות הרבים כדי שיטלם אדם המסופק אם יצא כבר ידי חובה (כגון שנטל קודם ארבעת המינים של אדם אחר ואח"כ פקפקו בכשרותם).


דעת המקילים:


כתב הג' השאג"א (בסי' ק"ז) שמותר להוציא לולב לרה"ר לצורך מי שמסופק אם יצא י"ח. הב"ד השע"ת (סי' תקפ"ט סק"א), כה"ח (סי' תקפ"ט סקכ"ט) וש"פ. גם מדברי האג"מ הנ"ל שכתב להקל בכל צורך שהוא, אף לגבי משחק בכדור ברה"ר, וכדברי התוס' בביצה (די"ב,א') הרי שכ"ש הכא שיש חיוב עליו ליטול שוב, דשרי להוציא מרל"ר. וכן מתבאר מדברי האג"מ שהיקל להוציא לצורך נשים אף שאינן חייבות בנטילה וכתב שם שכן ד' כל הראשונים. וא"כ כ"ש בני"ד דחיובא עדיין רמיא אגברא. כך בס"ד נלע"ד.


דעת המחמירים:


מרן הגחיד"א בספרו מחב"ר (סי' תקפ"ט סק"ו) הב"ד השאג"א הללו, וכ' שהשאג"א פסק כן בשל ההנחה דקיי"ל כרשב"א דספיקא דאו' לחומרא הוא מדאו'. ולכן אדם זה חייב בנטילת הדמ"י מדאו'. אך לפי מש"כ האחרו' דנקטינן כרמב"ם שספיקא דאו' לחומרא הוא רק מדרבנן, הרי שאדם זה חייב שוב לשמוע תקיעת שופר או ליטול לולב רק מדרבנן, ולכן אסור להוציא הלולב עבורו ביו"ט דרך רה"ר. וסיים דבריו שצריך עוד להתיישב בדבר. עכ"ד. הב"ד השע"ת וכה"ח (שם). אמנם בכה"ח שם הסיק להקל בשל הא דנחלקו הפוס' אי יש לנו כיום רה"ר דאו'. ובצירוף מחלו' זו הרי שיש להקל.


בס"ד לענ"ד יש להעיר קצת כמה דברים על הנ"ל:


1) היה קשה לי מדוע מרן הגחיד"א במחב"ר חולק ע"ד השאג"א בשל הטענה דקיי"ל כרמב"ם שפוסק שספק דאו' לחומרא מדרבנן, ולפיכך מי שמסופק אי יצא י"ח לולב אינו חייב ליטול שוב אלא מדרבנן, ולשם כך אין להוציא הלולב דרך רה"ר. מדוע לא נאמר שגם אז חשוב לצורך ויהיה מותר להוציא מדין מתוך. הרי סו"ס גם קיום המצווה דרבנן זה צורך. ויותר מכך: אם טיול עם קטן נחשב כצורך לענין הוצאה (כמש"כ התוס' בביצה די"ב,א') כ"ש בני"ד. ואמנם ראה בשאג"א (בסי' ק"ח) שכתב שזו מחלו' ראשו' אם לצורך מצווה דרבנן אמרינן מתוך ויהיה מותר להוציא. שלד' התוס' אף אם ביטל החמץ ומצא ביו"ט חמץ שרי לשורפו, דאכתי מדרבנן מיהא בעי לשורפו ולכן לד' התוס' ישרפנו ביו"ט מדין מתוך. אלא שכ' שם השאג"א שלד' רוה"פ ל"א משום מצווה דרבנן את דין מתוך, ולא שרי לשורפו היכא דביטלו, אלא כופה עליו כלי, וכמש"כ הטור באו"ח ובב"י סי' תמ"ו. ועיי"ש בשאג"א (סי' ק"ח) מה שהקשה ע"ד התוס'. וע"ע בשאג"א (סי' ק"ז ד"ה "ולא מיבעיא") שהזכיר עוד את שיטת התוס' שספק דאו' לחומרא מדרבנן ושלדידם שרי להוציא הלולב לרה"ר, אך כאמור דחה זאת שם (בסי' ק"ח). ומ"מ ראה עוד מה שנכתוב בס"ד לקמן בסמוך בשם האג"מ שחלק על כל שיטת השאג"א בזה.


2) תחילה היה קשה לי מדוע החמירו השאג"א והמחב"ר בני"ד אם נסבור שסד"א לחומרא מדרבנן, הרי אם לד' ר"ת בתוס' ביצה (די"ב,א' סוד"ה "הכי גרס רש"י") שרי להוציא קטן ביו"ט לטיול, א"כ כ"ש דשרי להוציא לצורך מצוה כנטי' הדמ"י למי שספק נטלם. אלא שבס"ד חשבנו אח"כ דלא קשיא, דהא לשיטת התוס' ממילא אמרינן מתוך למצוה דרבנן כביעור חמץ למרות שכבר ביטלו. וא"כ ה"ה לצורך טיול. ואילו השאג"א חלק ע"ד התוס' בענין טיול, וממילא ס"ל שגם לצורך מצווה דרבנן אין להוציא לרה"ר. וראה מש"כ שם השאג"א (בישנות סי' ק"ו), וז"ל: לא מסתבר כלל להתיר הוצאת שופר או לולב לרה"ר משום נח"ר דנשים, דוודאי הו"ל הוצאה שלא לצורך ולא דמי כלל לטיול תינוק ולשחוק בכדור. והא התוס' שרו בהא דטיול וכדור, ואפ"ה לדבריהם ז"ל הוצאת שופר לרה"ר לצורך נשים אסור. עכ"ל.


3) חכ"א פלפלן ניסה להסביר שאין להתיר הוצאה ביו"ט לצורך מצווה דרבנן, עפ"י מש"כ הגרש"י שקופ זצ"ל בשערי יושר (שער הספקות ספ"ז) דהיכא שמקיים המצוה בשל דברי חכמים, הרי שמדאו' אינו מצווה על עצם המעשה אלא רק מצווה לשמוע בקול דברי חכמים, והמעשה שעושה הוא רק מטרה עצמית שעי"כ מקיים דברי חז"ל, אך אינו מקיים את עצם מעשה המצווה. עכת"ד. והסביר אותו חכם, שלפי"ז אמנם מקיים הוא את המצווה לשמוע בקול חכמים, אך אין לזה קשר לשורש המצווה שהיא מדאו'. ולכן אם למשל אכל דבר שאסור מדרבנן מאיסורי בשר וחלב, הוא לא עבר על איסור בו"ח (אלא הוא רק עבר על דברי חכמים שאמרו לא לאכול זאת). ולדברי אותו חכם גם בני"ד את"ל שספק דאו' לחומרא רק מדרבנן, לכן מי שמסופק אי יי"ח מצוות הדמ"י הרי שאינו חייב כעת על נטילה חוזרת של מצוות הנטילה אלא רק צריך לשמוע בקול דברי חכמים, אך לא חייב לקיים שוב מצוות הנטילה מצד עצם המצווה. וע"ע בקובץ שיעורים (ח"ב סי' ל"ב). עכ"ד. אמנם לענ"ד אין דברים אלה מסבירים מדוע קיום מצווה מדרבנן של נטילת הדמ"י אינו מתיר הוצאה מרל"ר, הרי ממה נפשך יש בזה צורך והוא לשמוע בקול דברי חכמים. מ"מ עפ"י הסבר השאג"א בסי' ק"ח הדברים מתיישבים (אמנם אני כשלעצמי לא זכיתי להבין את עצם דברי השערי יושר שהינם באמת חידוש, וכיצד יש לנתק את דברי חכמים משורש המצווה מדאו'. אך מי אני שאערער ע"כ).


כתבתי כ"ז בס"ד בעת מחלתי כשדעתי לא מיושבת, ולכן אבקש שהקורא ידונני לכף זכות אם טעיתי. ובכלל אין דרכנו לכתוב פלפולים. ודי בזה.


למסקנה: נראה בס"ד שאף בני"ד ד' רוה"פ להתיר ההוצאה לרה"ר ביו"ט. וראה מה שנכתוב בס"ד לקמן בסמוך אי למעשה יש להקל בדברים אלה בשל מחלו' הפוס' אי בכלל יש לנו במציאות כיום רה"ר דאו'. ומ"מ פשוט הוא לפי כל דברי הפוס' הללו, שאם מוציא את הדמ"י לצורך מי שודאי לא יצא י"ח (כגון חולה השוכב בביתו) הרי שמותר הדבר.


ענף 5: הוצאת ארבעת המינים ביו"ט לרה"ר דאו' לצורך מי שכבר יצא י"ח מדאו', ומוציאם רק לצורך הנענועים בהלל:


ראה ע"כ מה שכתבנו בס"ד לעיל בפרקנו (בהערה ט"ו).


ענף 6: דעת הפוסקים גבי ני"ד, אך גבי הוצאה ברה"ר בזמננו (חוץ מכמה מקומות בעיקר בחו"ל, שבהם יש רה"ר גמורה לרוב ככל הפוס').


נראה בס"ד שפוס' רבים מקילים להוציא הדמ"י ברה"ר שבזמננו, שלדעתם אין לה דין רה"ר מדאו'.


שבספר אלף המגן (המצורף לס' המט"א בסופו. בסי' תר"ס בקונט' אחרון סק"א) כ', שאע"ג שהשאג"א אסר להוציא הלולב לאחר שיצא בו י"ח, מ"מ אמר לו הגאון הרמ"י הלוי מאוסטרובצא, שברה"ר שלנו בזה"ז יש להם דין כרמלית, ובזה גם השאג"א מודה להתיר. ע"כ [הב"ד בחזו"ע (הל' דמ"י שם)].


מדברי שו"ת אג"מ (או"ח ח"ג סי' צ"ד) מתבאר להקל להוציא מרל"ר ברה"ר גמורה (עיי"ש בסוף הסימן בד"ה "ונמצא"). והוסיף, שכ"ש אצלנו שלדעת הרבה ראשו' אין לנו רה"ר ומנהגנו כמותם, שיש להקל להביא הדמ"י מביהכ"נ לבית לצורך שתיטלם האשה. והוסיף שכן המנהג בכל מקום. עכ"ד.


גם בספר הדרת ישראל (סי' תרנ"א ס"ק רל"ד) כתב להקל ברה"ר שלנו היום לצורך הוצאת הדמ"י כדי לנענעם בהלל [הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' סקס"ה)]. ואף כה"ח (סי' תקפ"ט ססקכ"ט), לאחר שהביא את המחלו' בני"ד לגבי מי שמסופק אי יצא י"ח, וכן גבי טומטום, כתב דלפי מש"כ בדיני עירובין שכמה פוס' ס"ל דלית לן רה"ר בזה"ז, הרי שבכה"ג שממילא נחלקו הפוס' אי שרי להוציא ברה"ר גמורה, הרי שיש לצרף את המחלו' גבי רה"ר דידן, ויש להקל. ע"כ. ולפי טעמו הרי שיש להקל ברה"ר דידן גם לצורך נטילת הדמ"י ע"י קטן, אשה, וגדול הרוצה לנענעם בביהכ"נ, דהא בכל מיקרים אלה נחלקו הפוס' אי שרי ברה"ר גמורה, וניתן לצרף את המחלו' אי יש לנו רה"ר דאו'.


אמנם מאידך יש להעיר, שהמ"ב בשעה"צ (סי' תרנ"ה סק"ב) נטה קו להחמיר גבי הוצאת לולב בשבת ע"י גוי, דווקא בשל ד' גדולי הראשונים המחמירים שאף בזה"ז יש לנו רה"ר דאו' (ולכן כ' שם שאף לד' המקילים באותו ענין, יותר טוב להחמיר גבי ההיא הוצאה).


מסקנה: לאור זאת עולה, שכיוון שזו מחלו' גדולה ועצומה בראשו' אי יש לנו בזה"ז רה"ר דאו', וממילא בכל המיקרים הנ"ל נחלקו הפוס' אי שרי להוציא הדמ"י ברה"ר גמורה, הרי שיש מקום לצרף את ב' המחלוקות הללו ולהקל, וכמש"כ למשל כה"ח הנ"ל (בסי' תקפ"ט ססקכ"ט). ובפרט שיש מהפוס' שסברו, שאף לדעת המחמירים בני"ד יש להקל ברה"ר שבזמננו. ועוד נחזק צד זה להקל מצד מה שכתבו כמה פוס' [כקצה המטה (סי' תקפ"ט סק"ה) והאג"מ (שם)] שהמנהג לגבי ני"ד להקל. אמנם יש להדגיש שכל הצד לצרף את דעת הסוברים שאין לנו כיום רה"ר דאו', זה אמור בעלמא אך ישנם מקומות, בעיקר בגלות, שבהם לד' רוב ככל הפוס' דינם כרה"ר דאו', ושם ברור שאין להקל גבי הנידונים דידן בשל הצירוף שאין לנו רה"ר דאו'.


ואולי פה המקום להזכיר שלפני שנים רבות שאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל האם לדעתו יש לירושלים בדורנו דין רשות הרבים דאו'. ואמר לי שלדעתו אין פעיה"ק ירושלים רה"ר דאו', משום שאין בה רחוב המפולש מקצה לקצה [ר' שו"ע (סי' שמ"ו ס"ז) ור' רש"י שבת (ד"ו,א ד"ה "המפולשין": משני ראשיהן לפלטיא. ויש גורסים שם: לסרטיא)]. ושאלתיו, האם אין זה נחשב שרחוב יפו הינו מפולש. וענה לי שכיוון שבמקום מסוים אין דרך הילוכו ישרה, הרי שאינו נחשב כמפולש מקצה העיר לקצה השני. והוסיף שמבלי לכוון עשו המהנדסים של ירושלים שלא תהא בה רה"ר דאו'. עכת"ד. אמנם ברור שהדבר תלוי במציאות בכל תקופה. דיתכן שעקב בניית שכונות חדשות וסלילת דרכים תהיה מציאות שגם בירושלים תהיה רשות הרבים דאו'. וכמובן שבודאי שבערים אחרות יכולה להיות מציאות כזו (כמו שדנו גדולי דורנו גבי נתיבי אילון שבמישור החוף).


ואגב, מה נחשב כרחוב מפולש מקצה לקצה, ומהי הזוית שאז נחשב הדבר כרחוב אחר ולכן אין לכך דין מפולש, יש בזה דעות בפוס': י"א שצריך הרחוב להיות ישר משער אחד לשער השני של העיר [דעת הרשב"א בעבודת הקודש (שער ב' סק"ד)]. י"א שצריך הרחוב להיות ישר באופן שלא יצטרך לעקם דרכיו [המאירי בשבת (ד"ו,א')]. וי"א שאפילו אם הרחוב עקום כמין גאם (והיינו בתשעים מעלות) חשיב עדיין כרחוב מפולש [הריב"ש בתשובותיו (סי' ת"ה)]. ופסקו המ"א (בסי' שמ"ה סק"ו) והמ"ב (סי' שמ"ה סק"כ) כדעת הרשב"א ז"ל הנ"ל. וע"ע ע"כ באג"מ (חאו"ח ח"א, סי' ק"מ), באול"צ (ח"א סי' ל'), במנח"ש (תניינא סי' ל"ט סק"ב), ובס' אורחות שבת (פכ"ח הערה נ"א). עיי"ש [הביא לי מקורות אלה הרה"ג בניהו שנדורפי שליט"א].


ענף 7: עוד כמה פרטי דינים גבי נידון דידן.


עתה נביא עוד כמה פרטי דינים גבי דין הוצאה ביו"ט.


1) ההיתר – רק לצורך היום:


כתבו הפוס', רוא"ח, שמה שהתירו את דין מתוך בהוצאה והבערה הוא דווקא למצווה שנעשית באותו היום, אך לא ביום אחר [המרדכי בביצה (פ"ק סי' תרנ"ח), לענין שריפת קדשים, אף דהוא מצווה). מהר"ם חלאווה בפסחים (בפרק קמא). הריטב"א בחידושיו לפסחים (בפ"ק. וכ' שלא הותר משום מתוך אלא מצווה השייכת ליום זה. אך דבר שהיה יכול לעשותו מקודם, אף דהוא מצווה, הוי כמו מילה שלא בזמנה שאינה דוחה יו"ט). וכן מוכח מהרשב"א בשבת (דכ"ד לענין שריפת קדשים). וכ"כ המ"א (סי' תמ"ו סק"ג בשם הכס"מ). וכ"כ הרבה אחרו', מהם הב"ח, השכנה"ג, הא"ר, הפמ"ג (במש"ז רס"י תקי"ח), הבה"ל (סי' תקי"ח ס"א ד"ה "וס"ת"), כה"ח (סי' תקי"ח סק"ד) וש"פ].


יש מהראשו' שכתבו שאם מוציא או מבעיר שלא לצורך היום אינו עובר על לאו אלא רק אאיסורא [מאירי. וכ"מ במאור. הב"ד בבה"ל (שם)].


כ' הבה"ל (שם), שכל הני פוס' ס"ל דשרי דין מתוך רק כשיש לו צורך קצת, ולכן אם אי"ז לצורך אותו יו"ט לא מיקרי צורך. אך אפשר שלרש"י וסיעתו (דס"ל שהותרה הבערה והוצאה אף שלא לצורך כלל) אפשר דשרי אף שלא לצורך אותו יום. ע"כ.


יש מי שכתב, שלפוס' שחולקים על השאג"א הנ"ל, ומתירים הוצאה לצורך היום אפי' שאינו לצורך מצווה דאו', הרי שלדידם מותר להוציא לכל צורך מצווה, ואפי' שאינו אלא מנהג טוב [ס' הלכות המועדים (פ"ד סעי' ז' ופ"ה ס"ו). הב"ד בפסתש"ו (סי' תקי"ח ססק"ד)]. וראה מה שכתבנו בהערה הקודמת (ענף 4 ס"ק 2).


2) הוצאה ביו"ט דרך רה"ר משום שמתיירא שיגנבו ארבעת המינים (או חפץ אחר).


באמת נחלקו הפוס' אי שרי הוצאה ביו"ט מחמת חשש גניבה. יש מקילים הסוברים שהתירו הוצאה לרה"ר ביו"ט אף כשאין בכך צורך יו"ט כאוכל נפש או צורך מצווה וכדו', אלא די שחושש הוא אם יגנב הדבר. ולכן התירו להוציא מפתח של תיבה (כספת וכדו') שאין בה אוכל כלל אלא מעות, כיוון שלבו דואג משום פסידא, חשיב צורך קצת [ב"י (סי' תקי"ח) בשם הסמ"ק (מצווה קצ"ד סקכ"ז) ורבינו ירוחם (נתיב ד' חלק א'). וכ"פ הרמ"א (בסי' תקי"ח ס"א), דשרי להוציא כלים ביו"ט לרה"ר כשחושש שיגנבו. ע"כ. ור' בב"ח שפירש דהו"ד היכא שלבו דואג עליהם. אך סתם כלים, אע"ג שיש חשש שיגנבו, אם אינו דואג עליהם שמא יגנבו, אסור].


ומאידך יש שהחמירו בכך ואסרו להוציא רק כשיש חשש גניבה, דס"ל שמה שהתירו הו"ד לצורך אכילה או קישוט או שאר צורך יו"ט, אך לא בשל חשש הפסד ממון [הרא"ש (פ"ק דביצה סי' י"ח), הטור, הרא"ה (בביצה די"ב,א'), מהרי"ל (במנהגים). והסכים עם כך המהרש"ל (ביש"ש פ"א סי' ל"ד), וכ"כ הט"ז (סק"א)].


ולמעשה פסקו האחרו' דלכתחי' נכון להחמיר בזה [ט"ז (שם. וכ' דאע"ג שכבר הורה זקן, והיינו הרמ"א ז"ל להקל בזה, מ"מ כל בעל נפש יחמיר לעצמו במקום שאין עירוב, שלא יוליך עמו אלא רק מה שצריך קצת לאו"נ בו ביום, אבל משום חשש גניבה, לא, עכת"ד. והיינו שקרא לרבינו הרמ"א ז"ל "זקן", אע"ג שהרמ"א נתבקש לישיבה של מעלה בגיל שלושים ושלוש, וי"א בן ארבעים ושבע שנה. אלא שאין זקן אלא מי שקנה חכמה). וכ"פ המ"ב (סי' תקי"ח סק"ו) וש"פ].


ומ"מ כתבו הפוס' שאם יכול ליתן המפתח לאדם הנאמן לו בביתו שישמור לו על המפתחות, לכו"ע אסור להוציאם לרה"ר [ט"ז. י"א. גר"ז. מקראי קודש (לג' הרח"ף סי' י"ב). מ"ב (סק"ו). כה"ח (סק"י) וש"פ].


ובענין מש"כ הט"ז (הנ"ל) להחמיר במקום שאין עירוב, והיינו אף שלא ברה"ר אלא במקום שמועיל עירוב כגון מחצר לבית וכדו' (ר' סי' תקכ"ח), כבר העיר ע"כ המאמ"ר שבזה לד' הרבה פוס' א"צ עירוב כלל [הב"ד כה"ח. וכ"פ מרן (בסי' תקכ"ח). וכנ"ל בהערה הקודמת].


מה שהתירו להוציא היינו בין כשלוקחם בידו ובין ברצועה [ר' טור (סי' תקי"ח)]. ולפי"ז ה"ה גבי הדמ"י כשלוקחם בשקית הנילון השומרת עליהם, כנהוג כיום.


ומ"מ מכל הנ"ל עולה בס"ד שמותר להוציא את הדמ"י דרך רה"ר מביהכ"נ לביתו, כשחושש שמא יגנבו, שה"ז צורך יו"ט, למקילים הנ"ל, דלבו דואג שמא יבוא מאן דהוא ויקחם, אפי' מתוך טעות. ולמחמירים, ה"ז צורך יו"ט שיתנם לאשתו, לבניו ובנותיו, וכל שאר אדם שטרם נטלם (כגון שכן מסורתי).


עוד בענין זה ראה בשו"ע הגר"ז (סי' תקי"ח ס"א), בשש"כ (פי"ט הערה ח') ובפסתש"ו (סי' תקי"ח סק"ז).


ואגב מחלו' הפוס' הזו, אי שרי להוציא ביו"ט לרה"ר רק לצורך או"נ או גם לשמירה מחשש גניבה, כדי שלא יהא לבו דואג עליו, חשבתי בס"ד דעכ"פ קצת יש דמיון בין מחלו' זו לבין מחלוקתם של הגרש"ז אוירבך זצ"ל ויבלחטו"א הגר"א נבנצל שליט"א.


וכך אמר לי הגרא"נ שליט"א, כמובא במקראי קודש הלכות יוה"כ (פ"ז הערה ח'), וז"ל: אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א שהיה לו משא ומתן עם הגרש"ז אוירבך זצ"ל, בענין אדם שיש לו בית חרושת בשדה, רחוק מהעיר. ואם ישרף בית חרושת זה לא יפגע שום יהודי מבחינה גופנית. הרי ברור שאסור לכבות שריפה בביח"ר זה בשבת. אך אם בעל בית החרושת הינו חולה לב, ואם הוא ישמע במוצאי שבת שבית החרושת שלו נשרף, חוששים הרופאים שהוא יקבל התקף לב. ועוד מקרה: אדם שהתחייב מלקות בבי"ד, והרופאים אומרים שהוא מסוגל לכך מבחינה בריאותית. אך אביו חולה לב, ואם ישמע שבנו קיבל מלקות בבי"ד, עלול הוא למות. לדעת הגרש"ז זצ"ל אסור לכבות את השריפה הנ"ל בשבת, וכן לענין המלקות, שיש להלקותו. ולדעת הגר"א נבנצל מותר לכבות השריפה, כיון שאין נ"מ בין אם יהודי מת בידים או בגרמא, דבכל מקרה אסור לנו לגרום שיהודי ימות. התורה ציוותה לדחות את השבת כדי שיהודי לא ימות. שאם התורה היתה רק אוסרת להרוג יהודי, הרי שלא הרגתיו. אך הרי התורה ציוותה "וחי בהם". ולכן אפי' אם יש ספק סביר שהוא ימות בגלל זאת, צריך לכבות השריפה, וכן לא להלקות את בנו (ראה בשש"כ פכ"ה הערה נ' מש"כ בשם האדר"ת לאסור ד"ז – מ.ה.). וזו באמת נ"מ גדולה להרבה דברים. אך צריך לבדוק כל מקרה לגופו. ומ"מ ברור שיש להקל לחולי לב יותר משאר האנשים כאשר יש ענין של סכנה ופיקו"נ לגביהם (וראה בענין זה בשש"כ פרק מ"א הערה ח', מש"כ בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל – מ.ה.). עכת"ד.


והצד השווה בין שתי מחלוקות אלה הוא האם מקילים רק למה שכתוב במפורש בפוס' כעיקר הדין, או שמקילים אף במקרה שאלולא ההיתר עלולים להגיע למצב של טירדה גדולה ולבו דואג עליו, עם כל ההשלכות מכך. וברור שאין דמיון מוחלט בין ב' המחלוקות, אך יש בהן צד שווה. ודי בזה.


3) בענין הוצאת מחזורים לביהכ"נ דרך רה"ר, ראה בה"ל (סי' תקי"ח ס"א ד"ה "וס"ת"), בכה"ח (סק"ה), בשש"כ (פי"ט הערה ה'. עיי"ש שהתיר זאת אף אליבא דהשאג"א, משום שמקיים מצוה דאו' בתפילה. ע"כ. וק"ק לי ע"כ: הרי כדי לקיים מצוות תפילה מדאו' די באמירת בקשה אחת, וזאת יכול לעשות בביתו אף בלא מחזור. ואין לומר שלוקח את המחזור לביהכ"נ ושם יקרא בקשה שיוצא בה י"ח מדאו', דזה דוחק).


ובענין החזרת מחזורים דרך רה"ר מביהכ"נ לביתו, ר' ח"א (כלל צ"ו סעי' א'), מ"ב (סי' תקי"ח סק"ו), בחזו"ע (ח"ב במיל' דשע"ו סוף הערה כ"ד) והליכו"ש (מועדים דרל"א). והקלו בגלל שיאמר בביתו הפיוטים שבהם.


וקיצרנו בדברים אלה דאין זה שייך לענין הדמ"י.


[40]מ. לאור מה שבס"ד כתבנו בהערה הקודמת עולים הדברים הבאים:


בענין הוצאת ארבעת המינים ביו"ט דרך רה"ר כדי שתטלם אשה, ראינו שד' רוה"פ להקל בכך (בהערה הקודמת ענף 2). וכן הסקנו בס"ד שמותר להוציאם כדי שיטלם קטן (שם ענף 3), וכן מותר להוציאם ביו"ט דרך רה"ר לצורך מי שהינו מסופק אי יצא כבר באותו יום ידי חובת נטילה (כגון חולה שנטלם ואח"כ בא חכ"א ואמר שיתכן שהיו פסולים), כמבואר שם (בענף 4), וכן מותר להוציאם לצורך מי שכבר יצא י"ח מדאו', וכגון שנטלם בסוכה הסמוכה לביתו, ועתה רוצה לקחתם לביהכ"נ לשם הנענועים שבהלל (שם בענף 5). בכל המיקרים הללו דעת רוב הפוס' להקל.


ועוד הסקנו בס"ד בהערה הקודמת (בענף 6), שדעת פוסקים רבים שבכלל יש להקל יותר גבי הוצאה לרה"ר ביו"ט בכל המיקרים הנ"ל בשל המחלוקת הגדולה שאין לנו כיום במציאות רה"ר דאו'. ויש מהפוס' שסברו שאף מבין המחמירים במיקרים הנ"ל, הרי שלגבי רה"ר שבימינו גם הם היו מקילים.


עוד דננו בס"ד גבי צדדים נוספים בני"ד:


ראינו שכל ההיתר שכתבו הפוס' להתיר הוצאה לרה"ר ביו"ט הוא דווקא כשעושה כן לצורך אותו יו"ט. ולד' המקילים, אף כשעושה כן לצורך מצווה דרבנן, או לצורך מנהג טוב (כהדלקת נר נשמה בביכ"נ), או לצורך אחר כלשהו.


ועוד ראינו שנחלקו הפוס', רוא"ח, אי יש להתיר הוצאה ביו"ט דרך רה"ר כשחושש שיגנבו הדברים. וגבי הדמ"י נוגע הדבר אי שרי להחזירם לביתו אחר תפילת יו"ט כשחושש להשאירם בביהכ"נ. ולמעשה פסקו האחרו' שלכתחי' נכון להחמיר בדבר. ואם לא מדובר ברה"ר דאו', אלא העברה מהבית לחצר, מחצר לחצר, ומבית לבית, באופן שבשבת מועיל לכך עירוב, הרי שבפרט לספרדים (כד' מרן בסי' תקכ"ח) יש להקל בכך ביו"ט, ואף האשכנזים יכולים מעיקר הדין להקל בכך.


וראה עוד בענין הוצאה מרל"ר ביו"ט בשו"ת דברי שמואל (וועלץ. או"ח סי' קצ"ג), ובשו"ת משנה הלכות (ח"ו סי' קט"ז).


[41]מא. בס"ד כתבנו לעיל בפרקנו (בסעיפים ג' וד'), שהלולב, ההדסים והערבות של מצוות ארבעת המינים הינם מוקצים בשבת. ואתרוג של מצוות הדמ"י לד' רוה"פ אינו מוקצה בשבת. אלא שאף דבר שבעלמא אינו מוקצה, מ"מ אם מיועד הוא לסחורה, הריהו מוקצה. ולפי"ז גם האתרוגים המיועדים לסחורה הינם מוקצים. ובס"ד נבאר הדבר. אולם תחילה עלינו לחדד את ההבדל בין הסעיף שלנו לסעיף הבא. בסעיפים ג' וד' עסקנו באופן פרטי גבי דיני המוקצה של ד' המינים. בסעיף שלנו אנו עוסקים גבי ד' מינים שבעלמא אינם מוקצה בשבת (כגון אתרוג), אלא שבשל כך שמיועדים הם לסחורה לכן הם הופכים להיות מוקצה. ואילו בסעיף הבא עסקינן גבי הדמ"י או חלקם המיועדים לסחורה, אלא שהדיון הוא האם מותר ליקחם ביו"ט עצמו לצורך נטילתם באותו היום, וכמבואר כ"ז בס"ד לקמן.


עוד נוסיף בס"ד, שכבר כתבנו לעיל (בסעי' ג') שהלולב, ההדסים והערבות ממילא כבר הינם מוקצים. אך כפי שכתבנו שם (בהערה ד') נחלקו הפוס' אי שרי לטלטל הלולב לצורך גופו ומקומו. ולפי"ז יוצא, שכיוון שגבי ני"ד כתבו הפוס' שהדמ"י המיועדים לסחורה אסורים הם כדין מוקצה מחמת חסרון כיס, הרי שבני"ד מתווסף להם איסור שלכו"ע אין לטלטלם כלל לצורך גו"מ.


ועתה בס"ד נחל גבי הדין דני"ד. עיקר דין זה שדבר המיועד לסחורה הינו מוקצה בשבת, כ"כ הרמב"ם (פכ"ה משבת ה"ט), שכל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו, כגון כלים המוקצים לסחורה, וכלים היקרים ביותר שמקפיד עליהן שמא יפסדו, אסור לטלטלן בשבת [וזה הוא הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס]. עכ"ל. וכ"כ הרה"מ (פכ"ו משבת הי"ד), מרן בב"י (סי' ש"ח ד"ה "כתב הרמב"ם"), וכ"פ הרמ"א (סי' ש"ח ס"א), וכ"פ האחרו' [מ"ב (סי' ש"ח שם), שש"כ (פ"כ סכ"א) וש"א].


וכתבו הפוס' שכן הדין כשמקפיד הסוחר עליהם שלא ישתמשו בהם שימוש שיקלקלם או יפגום אותם ויפחתו דמיהם [הרמב"ם (שם ה"ח), הרה"מ (שם), מרן בב"י (שם ד"ה "כל הכלים ניטלין"), הרמ"א (שם), המ"ב (סי ש"ח סק"ז) וש"א (כנ"ל)].


ואפי' כלי שמלאכתו להיתר ואינו בעל ערך רב, אם מקפיד עליו, אסור לטלטלו [שו"ע הגר"ז (סי ש"ח ס"ד), קצוה"ש, חזו"א (סי' מ"ב סקט"ז), שש"כ (פ"כ הערה ס"א)].


יש מי שאומר, שדבר יקר, אפי' לא נתנו לאוצר [מקום שמור להצניעם. רש"י (שבת דע"ד,א' ד"ה "לאוצר")], אסור בטלטול [מ"א (סי' ש"ח סק"ג) עפי"ד מרן (בסי' רנ"ט ס"א)]. וכן דבר שאינו יקר, אם נתנו לאוצר, ג"כ אסור בטלטול (מ"א שם).


כתבו הפוס' שיש נ"מ בין כלים המיועדים לסחורה לבין אוכלין המיועדים לסחורה. דעל כלים אדם רגיל להקפיד עליהם שלא יתקלקלו או יפגמו, אך גבי אוכל, גם אם עומד הוא לסחורה, דעתו של אדם לאכול מהם כשירצה, ואינם מוקצה [מ"א (סי' ש"ח סק"ג) ומחה"ש שם. מ"ב (סי' ש"י סק"ד). שש"כ (פ"כ הערה ס"ה). ועיי"ש בשש"כ מש"כ בשם האור שמח].


כשדבר הינו מוקצה משום שעומד לסחורה, הריהו אסור אף לסוחר עצמו [שש"כ (פ"כ סכ"א). וציין לחזו"א (סי' מ"ב סקט"ז). וע"ע בשש"כ (שם הערה פ"ג)].


ועתה בס"ד נעבור לדון גבי ד' המינים.


כפי שראינו לעיל (בסעיפים ג' וד') הרי שיש דין מוקצה ללולבים, ההדסים והערבות – בשבת. ואילו ביו"ט מותר לטלטלם. ואתרוג שרי לטלטלו, ואינו מוקצה, בין בשבת ובין ביו"ט.


אך כ"ז מישתעי בסתמא, גבי האדם שקנאם, וכשאינם עומדים למכירה. ואילו גבי דמ"י שעומדים לסחורה, כתבו הפוס' שאתרוגים העומדים למכירה דינם כמוקצה מחמת חסרון כיס, ואסור לטלטלם. כ"כ בשש"כ (פ"כ סכ"א, ובהערה ס"ז) בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל. והוסיף דלא דמי לתמרים ושקדים העומדים לסחורה שמותר לטלטלם (כבסי' ש"י ס"ב), דשאני התם שאין מקפידין עליהם הרבה. משא"כ באתרוגים העומדים לסחורה [וציין לפמ"ג (א"א סי' ש"ח סקי"ב)]. והגרשז"א זצ"ל הסביר דאפשר דבחג הרי האתרוג עומד לטלטל הן לעצמו והן לאחרים, ולכן לא חל עליו שם מוקצה לענין טלטול. אך משא"כ בשבת שרגילים לייחד להם מקום ולהמנע לגמרי מטלטול, לכן בשבת אסור לטלטלו הן בשבת שלפני החג והן שבחג עצמו. עכת"ד. וע"ע שם בשש"כ באורך גבי ני"ד.


גם בס' אורחות שבת (פי"ט סצ"ט) כ' שאתרוגים העומדים למכירה דינם בשבת כמוקצה מחחס"כ. וע"ע גבי ני"ד בערוה"ש (סי' ש"ח סי"ז), בספר שלמי יהונתן (הל' מוקצה ח"ג בפסקי הלכות פ"ד סכ"ד, ובלוח המוקצה שבסופו הערה 52), ופסתש"ו (סי' ש"י ס"א וסי' תרנ"ח הערה 7).


[42]מב. הנה הפוס' הנ"ל בהערה הקודמת כתבו שהדמ"י המיועדים לסחורה אסורים בטלטול מדין מוקצה מחמת חס"כ, גבי שבת, ולא הזכירו הדין ביו"ט. ולכאו' אין לחלק ביניהם. ואדרבא, אמנם למנהג האשכנזים דין מוקצה ביו"ט כדינו בשבת [כרבי שמעון, וכמו שפסק הרמ"א (בסי' תצ"ה ס"ד)], אך לספרדים דין מוקצה ביו"ט חמיר משבת (שמחמירים בו כרבי יהודה), וכמבואר בשו"ע (סי' תצ"ה ס"ד), ולכן אף שישנם סוגי מוקצה המותרים בשבת (כמבואר בשו"ע סי' ש"י), מ"מ לד' השו"ע יש לאוסרם בטלטול ביו"ט [כמבואר במ"ב (סי' תצ"ה סקט"ו)], וכן מנהג הספרדים.


ויותר מכך, הרי שדין מוקצה ביו"ט אף לאשכנזים חמיר טפי בדברים מסוימים, כגון מוקצה דנולד, וכמש"כ הרמ"א (סי' תצ"ה ס"ד) והמ"ב (שם סקי"ז. עיי"ש).


וא"כ מסתבר שהפוס' שאסרו בטלטול בשבת דבר העומד לסחורה, יאסרוהו גם ביו"ט, אף שלא כתבו כן בהדיא. ומ"מ מצאנו בס"ד שכ"כ לאסור בהדיא בילקו"י (הל' ד' המינים, סי' תרנ"ג סעי' ו', עמ' תק"ע). וכתב שם שאתרוגי מצווה העומדים למכירה לצורך מצוותם, מוקצים הם, ואין לטלטלם בשבתות או ביום טוב של ראש השנה. ועיי"ש (בהערה ו') שכתב, דשמא אם אינו מקפיד מלהריח באתרוג יהא שרי אף בעומד לסחורה. עכת"ד. ור' ע"כ בהערה הבאה.


[43]מג. הא דאף שהדבר עומד לסחורה, מ"מ אם הסוחר אינו מקפיד שלא ישתמשו בו, הרי שאין הדבר מוקצה, כ"כ מרן בב"י (סי' ש"ח ד"ה "כ' הרמב"ם"), וכ"כ המ"א (סי' ש"ח סק"ד), המ"ב (ש"ח סק"ז) ועוד פוס'. וכ"נ מדברי מרן (בסי' ש"י ס"ב) גבי פירות העומדים לסחורה ואינו מקפיד עליהם. וכ"כ בשש"כ (פ"כ סכ"א ובהערה ס"ד). וכן מצאנו לאחר מכן שכ"כ גם בילקו"י הל' דמ"י (סי' תרנ"ג הערה ו' דף תק"ע).


וכתבו הפוס', שאפי' אם נתנן לאוצר (שפירושו כנ"ל בשם רש"י), אם אינו מקפיד עליהם, שרי לטלטלם [מ"ב (סי' ש"ח סק"ז) עפ"י המ"א (סי' רנ"ט סק"ד) וא"ר (סי' רנ"ט סק"ו)]. והטעם, משום שלא הסיח דעתו מהם לגמרי [שו"ע הגר"ז (סי' ש"ח ס"ג)]. וראה בסמוך לקמן.


כ' בפסתש"ו (סי' ש"י ס"א, ובהערה 5) בשם האב"נ (או"ח סי' ת"ב), שאם חשיבות הסחורה בעיני בעל החנות היא שכשלוקח לעצמו הסחורה מחנותו שוב יחזיקנה בביתו כאחד מכלי ביתו, הרי שמותר לו לטלטלה ולקחתה בשבת. אך אם ישתמש בה רק באופן ארעי ולאחר השימוש יחזירנה לחנותו ע"מ למוכרה, הרי שאסור בשבת לטלטלה. ע"כ. ולפי"ז אם סוחר האתרוגים לוקח אתרוג אחד ביוה"כ (שהריהו ממש לפני החג) כדי להריחו ביוה"כ ע"מ שעי"כ יגיע למאה ברכות, הרי שתלוי הדבר: אם מתכוון הוא להחזירו למכירה, ה"ז אסור לטלטלו ביוה"כ, ואם דעתו שלקחו לגמרי מהמכירה, ה"ז שרי.


ומ"מ, כפי שכתבנו בהלכות, הרי שרובא דרובא דהסוחרים הריהם מקפידים שלא להשתמש כלל וכלל בארבעת המינים שברשותם העומדים לסחורה, ולכן נראה בס"ד שאין להקל בני"ד מצד זה שאינו מקפיד.


ועוד נזכיר אופן היתר נתינת חפצים מחנותו של המוכר, והוא מש"כ הרמ"א (בסי' תצ"ה ס"ד), שאם רוצה ליקח ביו"ט מאוצר של פירות ועצים, שיכול לומר (בעיו"ט) "מכאן אני נוטל", וא"צ שירשום. וע"ע בכה"ח (סי' תצ"ה סקל"ג), ולקמן (בהערה מ"ז).


בס"ד נלע"ד שלכאו' ישנם עוד שני צדדים להקל בני"ד, אם כי לא ברור הדבר:


1) דבר שסתמו לשם מצווה ואסור בשבת, אף אם הוא כלי שמללא"ס, מ"מ אינו מוקצה מחמת חס"כ, כיוון שהשימוש בו בחול מותר הרי שגם בשבת הוא מותר כשאינו מתכוון למצווה. וראה בבה"ל (סי' ל"ג ד"ה אסור), שבשעה"ד ניתן להחשיב התפילין ככלי שמלאכתו להיתר [שש"כ (פ"כ סוף הערה ל"ג)]. ולכאו' ה"ה בני"ד גבי אתרוג, שיכול ליקחו בשבת כשאינו מתכוון למצווה אלא להריחו וכדו'. אך באמת זו מחלו' אי דבר שמלאכתו להיתר שיש בו חס"כ, אי שרי בטלטול.


2) הסתפקתי אם מדברי הפמ"ג (בא"א סי' רנ"ט סק"ד) עפי"ד המ"א (סי' רנ"ט סק"ב) ניתן להקל בני"ד. שכ' שם הפמ"ג וז"ל: ואפשר כאן מודה המג"א דיחדן בפירוש לשבת אחת סגי. וע"ע בשו"ע (סי' ש"ח סכ"ב) שיש דברים דסגי ביחוד לשבת א'. וכ' במ"ב (סי' רנ"ט סק"ז) שקצת משמע שגבי סחורה סגי ביחוד לשבת א' (גבי גיזי צמר שאינם חשובים כ"כ. אך א"כ אין להקל באתרוג, דהריהו חשוב וגם זה אינו מפורש במ"ב שם). וע"ע בשעה"צ (סי' רנ"ט סק"א) שהב"ד הלבוש דסגי ביחוד לשבת א' (ותמה על דבריו). ומ"מ לד' רוה"פ בעלמא יחוד הוי לעולם.


ומ"מ אם נאמר דסגי ביחוד לשבת א', הרי יכול הוא ליקח בעיוה"כ אתרוג א' מכל האתרוגים שרוצה למכור, להשתמש בו בזהירות ביוה"כ כדי להריח בו ולהשלים למאה ברכות, ולאחר יוה"כ להחזירו לחנותו כדי למוכרו. ומ"מ מה שייחדו ליוה"כ מהני. כך עולה אי ננקוט שבכה"ג מהני יחוד לשבת א'.


אמנם צ"ע אי ב' צדדים אלה להקל נכונים גבי ני"ד.


ורצינו להעיר דבר אחד. בספר החשוב אורחות שבת (ח"ב פי"ט הערה קכ"ד) כ', שפעמים שאדם מקפיד על האתרוג בימים שקודם החג, אך לאחר היום הראשון אינו מקפיד כ"כ. ובאופן זה אם אינו מקפיד על האתרוג מלהריח בו אין זה מוקצה מחחס"כ. עכת"ד.


אלא שיש להעיר, שבאמת כמעט כל סוחרי האתרוגים ושאר ג' המינים אינם מוכרים עוד את הדמ"י בחוה"מ. דאמנם מצות מוכרים מעט בימי חוה"מ פסח, אך את הדמ"י כבר אין מוכרים, דהא בימי חוה"מ מהני דמ"י שאולים. ובדר"כ כל האינשי קונים הדמ"י קודם החג, ואף אם תמצא מאן דהוא שנפסל לו א' מהמינים הרי שיכול הוא ליקח שאולים וליטלם. אלא שישנם סוחרים בודדים מאוד שמוכרים אף בימי חוה"מ. וסיפרו לי שאחד הסוחרים מוכר אתרוגים אף ביום הו"ר במחיר גבוה מאוד (כחמש מאות ש"ח או דולר). והסביר, שהדבר מיועד ל"חסידים" עשירים שמגיעים בסוף ימי החג מחו"ל לארה"ק, ורוצים להביא לאדמו"ר שלהם כמתנה אתרוג מהודר מאוד, כך שהם קונים אתרוגים מהודרים אף בסוף ימי החג. אך כמובן שזה דבר נדיר. וא"כ סוחר זה מקפיד על אתרוגיו אף בסוף ימי החג. וע"ע בס' שלמי יהונתן (מוקצה. ח"ג דף מ"ד סכ"ו) שאף אתרוג (וכדומה) העומד לסחורה שרי ואינו מוקצה לאחר החג.


אך קודם החג ודאי מקפידים הסוחרים על הדמ"י העומדים לסחורה. ואמר לי מי שמוכר ערבות קודם החג (ערבות שאינן ארוזות בנילון), שהוא מקפיד על הערבות שלא יקחום מהדוכן ויגעו בהם אם אין בכוונתו לקנותן (אע"פ שאף אם נשר עלה א' או יותר מהערבה הרי שאינה נפסלת בכך). וכן סוחרי האתרוגים מקפידים מאוד שלא יקחו אתרוגים מהדוכן כדי להריחם, אם אין בכוונתו לקנותן.


נמצאנו למדים שהמוכרים עפי"ר מקפידים מאוד על סחורתם, ובפרט לפני החג, כך שקשה להקל מצד הא דאין מקפידים על הסחורה.


[44]מד. עיקר ד"ז של איסור מקח וממכר בשויו"ט נזכר בהרבה מקומות בש"ס [כגון במשנה ובגמ' שבת (דקמ"ח,א' ודק"נ,א'). ובביצה (דכ"ט,א'-ב') ובשאר דוכתי]. וכ"פ הרמב"ם (בפכ"א משבת ה"א, ופכ"ד ה"ה). וכ"פ מרן (בסי' ש"ו ס"ג, בסי' ש"ז סי"א, ובסי' שכ"ג סעי' א'-ד'). וכ"כ המ"ב (סי' ש"ז סקמ"ו) וש"פ.


כתב רבנו הרמב"ן בפירושו עה"ת בויקרא (פרק כ"ג פס' כ"ד), דאיסור מקח וממכר הינו מדאו', מהפס' "שבתון", שיהא זה יום שביתה ומנוחה ולא יום טורח ומלאכה. ע"כ. וכ' ע"כ הריטב"א בחי' לרה"ש (דל"ב,ב' סוד"ה "שופר של רה"ש"), שזו מרגלית טובה בידינו מרבנו הרמב"ן. עכ"ד. אמנם מדברי הגמ' (למשל בשבת, שם) לכאו' נראה דהוא איסור דרבנן, שמא יבוא לכתוב. ראה ע"כ ברמב"ם (פכ"א משבת הל' א' וב', ופכ"ג הי"ב) שכ' בהדיא דהוא איסור דרבנן שמא יכתוב. וע"ע במנח"ח (מצווה רצ"ז סק"א), ובמשך חכמה (פר' "ואתחנן" עה"פ "שמור").


והחת"ס כ' בשו"ת (חו"מ סי' קצ"ה) דהקובע מו"מ ופותח חנותו בשבתות הריהו מחלל שבת בפרהסיא. ומה שנמצא בדברי התלמוד שמו"מ בשבת אסור מדרבנן, היינו באקראי ליקח דבר מחבירו דבר מאכל או שום דבר בארעי ואקראי. עכ"ד [הב"ד בשש"כ (פכ"ט הערה מ"ב)].


ודין איסור מקח וממכר ביו"ט כתבוהו הרמב"ם (פ"ד מיו"ט הל' י"ט ואילך) ומרן (בסי' תקי"ז ס"ג).


ומה שכתבנו שאיסור זה חל הן על המוכר והן על הלוקח, כ"כ הרמב"ם (בפכ"ג משבת הי"ב), שאסור הן למכור והן לקנות (וכן לא ללוות ולהלוות ולשכור ולהשכיר). וכ"כ בשש"כ (פכ"ט הערה מ"ג) וש"פ. והוסיף בשש"כ (שם) בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שאם הלוקח אינו מזכיר סכום דמים, יש להסתפק דאפשר שהאיסור אז הינו רק על המוכר. שהרי בשו"ע הגר"ז סי' רנ"ב סי"ב מבואר דמותר ליקח בשבת מגוי בהקפה בלא פיסוק דמים, וכמו שמותר ליקח מישראל. ואף שהגוי מתכוון למכור כמו בחול אפ"ה מותר, וה"ה נמי בלוקח מישראל, אך צריך להזהר שלא לעבור על לפני עיוור. עכ"ד. וע"ע בשו"ת בצל החכמה (ח"ג סי' קכ"ג) שכתב ליישב את דברי הסוברים שהאיסור הינו רק על הלוקח, כאשר הקנין נעשה דרך משיכה ולא בקנין סודר. ומש"כ הרמב"ם שמכים את הנותן בשבת מיירי בנותן בקנין סודר. עכ"ד.


איסור מקח וממכר הינו בין בדיבור בין במסירה. שכן מבואר בגמ' בביצה (דכ"ז,ב' ודכ"ט,ב', שאין פוסקין דמים). וכ"פ הרמב"ם (פכ"ג משבת הי"ג), המ"א (סי' ש"ו סקט"ו), המ"ב (סי' ש"ו סקל"ג) וש"פ.


איסור מקח וממכר הינו גם כשמתכוונים לשם מצווה [מ"ב (סי' תמ"ד סק"כ)]. ורק משום מצוות ישוב א"י התירו באופנים מסוימים [ר' שו"ע (סי' ש"ו סי"א). ור' מ"א (שם סקי"ט) שכ' דאסור לקנות, ורק אם קנה מעש"ק מותר לומר לגוי לכתוב. ובשש"כ (פכ"ט הערה מ"ד) כתב שמשעה"צ (שם סקנ"ה) משמע דאף לקנות בכה"ג שרי].


[45]מה. עיקר ד"ז של לקיחה מהסוחר איתא גבי שבת במשנה ובגמ' שבת (דקמ"ח,א'), וברמב"ם (פכ"ג משבת הי"ב): שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני. וכ"פ מרן בשו"ע בכ"ד (סי' ש"ו ס"ג, סי' ש"ז סי"א, וסי' שכ"ג ס"ד), במ"ב (סי' ש"ז סעי' מ"ה ומ"ו) ובש"פ.


וגבי לקיחה מהסוחר ביו"ט, ד"ז איתא בגמ' ביצה (דכ"ח,ב'), ברמב"ם (פ"ד מיו"ט הל' כ"א, כ"ג וכ"ד), בשו"ע (סי' תקי"ז סעי' א' וג') ובש"פ.


ומה שכתבנו דשרי (לדעה זו) ליקח מסוחר בתנאי שאינם מוקצים, זאת עפ"י המבואר בסעיף הקודם, שרק אם הסוחר אינו מקפיד שיקחו מהם הרי שאינם מוקצים, הא אם בביה"ש הקפיד ע"כ הרי שהוקצו מליקח אותם. ועיי"ש שגם מהני תנאי של הסוחר.


וכאן המקום להביא את דברי כה"ח (סי' תצ"ה סקל"ג).


ואכן לאחר שדננו כיצד מותר בני"ד ליקח מהסוחר, הרי הדמ"י שאצלו הינם מוקצים ביו"ט בשל היותם מיועדים לסחורה, ראינו שכבר הקשה ע"כ הרב בית דוד (סי' רפ"ג). והביא דבריו כה"ח (סי' תצ"ה סקל"ג), וכ' שהרב חק"ק כ' לתרץ, שיש נ"מ בין חנווני לסוחר. דחנווני כיוון שמוכר שמן וביצים וכדו', דברים השווים לכל נפש, מסתמא דעתו שאם יצטרך ליקח לביתו או למכור לאחרים, הרי שיקח משם, ובכה"ג א"צ לומר "מכאן אני נוטל", כמש"כ הרמ"א (בסי' תצ"ה ס"ד, דבעי לומר כן). משא"כ בסוחר שמוכר לסחורה, שאין דעתו ליקח מהם אפי' אם יצטרך הוא בעצמו, וכ"ש לתת לאחרים, וגם שאינם שווים לכל נפש, ודאי דאסח דעתיה מהם והם מוקצים. עכת"ד. עיי"ש בכה"ח עוד תירוצים אחרים.


ונראה בס"ד דלפי"ז כיוון שמצוי הוא שישנם אנשים שבאים לסוחר האתרוגים ביו"ט ליקח ממנו אתרוג אחר (מחמת שאתרוגם נפסל, הוחלף, או שנלקח בטעות), הרי שדעתו של הסוחר שביו"ט ראשון יקח מאתרוגיו כדי ליתן לצריך לכך.


[46]מו. מה שכתבנו שלא יזכירו שזו מכירה, כ"כ הא"ר (סי' שכ"ג סק"ב) בשם השלטי גיבורים (בביצה דט"ז,א'). וכ"כ המ"ב (סי' שכ"ג סק"א) ושש"כ (פכ"ט הערה מ"ז).


וכל זה עפי"ד המשנה והגמ' בשבת (דקמ"ח,א') שאמרו שכשלוקח מחבירו בשויו"ט לא יאמר לו "הלווני" (דמשמע לזמן מרובה ואיכא למיחש שיכתוב את חובו) אלא יאמר לו "השאילני". וכ"פ מרן בשו"ע (סי' ש"ז סי"א). והוסיף עפי"ד הר"ן (בדס"ג,א' ד"ה "אבל") בשם התוס' והסמ"ג, שבלשון לע"ז, שאין חילוק בין "הלווני" ל"השאילני", צריך לומר תן לי. וכ' הט"ז (בסק"ט) שמותר גם להוסיף ולומר "ואחזור ואתן לך". ועפי"ז כ' בשש"כ (פכ"ט הערה מ"ח) שמותר להבטיח לבעל החנות שעם צאת היום הוא יתפשר איתו בדבר הסחורה שלקח ממנו. ע"כ. וציין גם לשו"ע (סי' שכ"ג ס"ב). וע"ע בשו"ע הגר"ז (סי' שכ"ג ס"א), ומה שהקשה עליו בערוה"ש (סי' שכ"ג ס"א, דהא ודאי אסור להזכיר תשלומים).


ואכן כבר מבואר ד"ז דאיסור הזכרת התשלומים בשו"ע (סי' ש"ו סעי' ג' וו'). וכ"פ בשש"כ (פכ"ט הערה ס"ד). והוסיף (שם בהערה ס"ה) שאפי' להזכיר את מחיר הסחורה ברמז בלבד, אסור [עפ"י שו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' ע"ז סק"ב)].


[47]מז. כפי שראינו לעיל, אמרו חז"ל שהלוקח מחבירו בשבת או ביו"ט דברים הצריכים לו, שאסור לו להזכיר ענין מקח וממכר, ואמר הפס' (ישעיהו פרק נ"ח פס' י"ג): "ממצוא חפצך" – שחפציך אסורים. ואמרו חז"ל, שלפיכך אסור להזכיר הלקיחה בלשון הנשמעת כמקח וממכר.


ישנן ג' לשונות של דרך מקח וממכר, ובכל לשון כזו ישנן שתי דרכים לאמירתו. ושורש הדבר נזכר במשנה ביצה (דכ"ט,ב') ובראשונים.


שלושת הלשונות הינן: שמזכיר לו "דמים", או "מנין", או "מידה". וכ"א מהם נחלק לשנים, וכגון שם דמים וסכום דמים. וכן יש סכום מנין וסכום מידה. ובס"ד נבאר.


"שֵם דמִים" – המבקש מהחנווני דברי מאכל וכדו' ונוקב בסך המחיר שברצונו לקנות.


"שם מידה" – המבקש מהחנווני מצרך לפי מידה מסוימת. וכגון שנוקב במשקל (כמה ק"ג) או שימדוד לו (במידות אורך וכדו'). ובכל אופן אסור לשקול או למדוד (כדלקמן) אא"כ מדידה של מצווה.


"שם מִנְין" – כשמבקש מהחנווני מספר מסוים של מצרך מסוים, וכגון שמבקש ארבע ביצים או חמישה אגוזים.


"סכום דמים", "סכום מידה" ו"סכום מנין" הכוונה שמזכיר לו גם את החוב שיש לו אצלו זה מכבר. וכגון שאומר לו (בסכום דמים), הריני חייב לך בעבור מכירותיך חמשים ש"ח, עתה תן לי בעוד חמשים ש"ח ואהיה חייב לך מאה ש"ח. וכן אם אומר לו (בסכום מנין) הריני כבר חייב לך חמישים אגוזים, תן לי עוד חמישים ואז אהיה חייב לך מאה. וכן אם אומר לו (בסכום מידה) הריני כבר חייב לך חמש שקיות בגודל ידוע של מוצר מסוים, תן לי עוד חמש ואהיה חייב לך עשר [כל זה עפ"י הרמב"ם, השו"ע והשש"כ דלקמן].


להלכה: סכום דמים, סכום מידה וסכום מנין, את כל אלה אסור לומר כשלוקח ביו"ט מחבירו [רמב"ם (פ"ד מיו"ט הכ"ג), שו"ע ורמ"א (סי' שכ"ג סעי' ד'). שש"כ (פכ"ט סעי' י"ט, כ"ב וכ"ד)]. והטעם, דנראה כמקח וממכר.


שם מנין – מותר [רמב"ם (פ"ד מיו"ט הכ"ג). וכ"כ מרן (בסי' שכ"ג סעי' ג' וד'), ומדברי הרמ"א עולה דלא פליג].


ולגבי שם דמים ושם מידה נחלקו הפוס'. שהרמב"ם (פ"ד מיו"ט הכ"א) ומרן (בסי' שכ"ג ס"ד) אוסרים, ואילו הרמ"א (שם) מיקל. וא"כ לספרדים יש להחמיר בכך. ולגבי האשכנזים, אמנם כ' הרמ"א שם (בסעי' ד') שאע"ג שיש מחמירין בכך, מ"מ פשט המנהג להקל. אך המ"ב (שם סק"כ) כ' שישנם כמה אחרו' [הט"ז (סק"ב) וש"א בשם השל"ה (מס' שבת ס"פ נר מצווה)] שסוברין שיש להזהר מדינא שלא להזכיר שם דמים, וכ"ש שם מידה בכל גוונא (שלא כרמ"א. בסעי' ד' שחולק), וזאת כד' השו"ע, מ"מ אין למחות ביד הנוהג להקל [א"ר (סק"ג)], דיש לו ע"מ לסמוך. אך הוסיף מרן הח"ח במ"ב שם, שראוי ונכון מאוד להחמיר בדבר שלא להזכיר שם מידה או דמים, ובפרט שיכול לעשות בהיתר. ולכן בדבר ששייך בו מנין יוכל לומר דרך מנין, "תן לי כך וכך". וראה עוד בשש"כ (פכ"ט סעי' י"ט, כ' וכ"א).


באשר לאיסור קניה במשקל, הנה ד"ז מבואר בגמ' בביצה (דכ"ח,א'), ברמב"ם (פכ"ג משבת הי"ג, גבי שבת, ובפ"ד מיו"ט ה"כ וכ"א, גבי יו"ט), בטור (סי' שכ"ג), בשו"ע (סי' שכ"ג ס"א וסי' תקי"ז), ובשש"כ (פכ"ט סכ"א הערה נ"ו).


ובאשר לאיסור קניה במדידה, כך מבואר בגמ' בשבת (דקמ"ט,א') ובביצה (דכ"ט,א'), ברמב"ם (בפכ"ג משבת הי"ג ופ"ד מיו"ט הל' כ"ב וכ"ג), ובשו"ע (סי' שכ"ג ס"א וד').


ומ"מ מדידה של מצווה מותרת [מרן (סי' ש"ו ס"ז)].


למסקנה: לאור כ"ז מתבאר בס"ד שכשבא ביו"ט לסוחר האתרוגים, שרי לומר לו "הלווני אתרוג אחד" או "הלווני שני אתרוגים", דהוי שם מנין דשרי לכו"ע. ומ"מ אסור ללוקח לומר לסוחר, הריני כבר חייב לך שני אתרוגים, תן לי עוד אחד (וכדו'), דהוי סכום מנין דאסור.


ובאשר לנתינת משכון עבור האתרוג שלוקח ביו"ט. כ' מרן בב"י (סי' ש"ז) בשם האורחות חיים, שכשלווה בשבת והנותן אינו רוצה להאמינו שישלם, יניח משכון אצלו (עפ"י המשנה בשבת דקמ"ח,א'), אבל לא יאמר לו: "הילך משכון", דהוי כעובדין דחול. ע"כ. וכ"פ הרמ"א (בסי' ש"ז סי"א), ובשש"כ (פכ"ט סי"ח). וכ' המ"א שרק על דבר שהוא צורך השבת מניחין עליו משכון, אך דבר שאינו לצורך השבת אסור להניח עליו משכון. הב"ד המ"ב (סי' ש"ו סקל"ג וסי' ש"ז סקמ"ה). ועיי"ש (בסי' ש"ו) דה"ה דשרי ליתן משכון לצורך מצווה. וא"כ הלוקח את א' מהדמ"י ביו"ט מהסוחר (באופן המותר, וכדלעיל בהערות הקודמות) שרי ליתן משכון אם המוכר אינו מאמינו.


[48]מח. כ"כ המ"א (סי' ש"ו סקט"ו), שלאחר שהב"ד היש"ש שאסור לקנות האתרוגים מאתרוגי הקהל אחר גמר מצוותן, הוסיף המ"א, שלקנות אתרוג או שופר ביו"ט נראה לו דאסור. וציין לסס"י תקפ"ו. עכ"ד. והסבירו האחרו' שכוונתו לסי' תקפ"ו סכ"א [כ"כ הבה"ט שם (סקמ"ח)]. וכוונתם למש"כ מרן בשו"ע שאסור לחלל יו"ט אפי' בדבר שיש בו שבות, כדי לשמוע תקיעת שופר, ורק בשבות דשבות ע"י גוי שרי. וכ"כ בשם המ"א גם המ"ב (סי' ש"ו סקל"ג), בס' חיים וברכה (סי' רפ"ו) ובשש"כ (פכ"ט הערה מ"ד. עיי"ש שכ' שהמ"א מחמיר בעלמא גבי קניינים בשויו"ט). וע"ע בשו"ת טוטו"ד (מהדו' ג' סי' ר"ס בסופו).


[49]מט. בענין תלישת עלים ביו"ט מהלולב התלוש, עיי"ש (בפ"ט סכ"ד) שלדעת רוה"פ, רוא"ח, מותר הדבר, ובלבד שיזהר שלא לקוץ ביו"ט את קצוותיהם החדים, ולא לחותכם לרצועות דקות. ורק לד' מיעוט הפוס', מהאחרו', יש להחמיר בכך.


בענין חיתוך עלים מהלולב ביו"ט לרצועות דקות לצורך האגידה, ר' לעיל (בפ"ט הערה ס"ה) שהסקנו בס"ד שאסור הדבר ביו"ט משום איסור מחתך, ואולי גם משום איסור מתקן מנא.


וכן בענין חלוקת עלה הלולב לשנים (שהרי כל עלי הלולב הינם כפולים, ולכן יש תיומת), בס"ד הסקנו שיש לאסור לעשות כן ביו"ט, מדין מחתך. ושמא יש לאסור בזה גם מדין מתקן מנא, שהרי ע"י חלוקת העלה לעלה דק יותר, יותר נוח לאגוד בו את הג' מינים.


ובאשר לחיתוך רצועות עלי הלולב בקצוותיהן כדי שלא ידקרו, עיי"ש (בהערה ס"ה) שבס"ד הסקנו שאסור הדבר בין אם עשה כן לפני האגידה ובין לאחריה, וזאת משום איסור מחתך, או איסור מכב"פ, או מצד שניהם. וכן הדין שאסור הדבר אם קוצץ עלים אלה לאחר האגידה משום אורכם, שבולטים הם מהלולב ומיניו.


ובענין עשיית ה"קוישיקלאך" והטבעות ביו"ט הסקנו (בפ"ט סכ"ג) שאסור הדבר, בין עשיית קוישיקלאך שלם ובין חלקו, מצד איסור קושר.


ובענין אופן האגידה המותרת ביו"ט (באלו קשרים מותר לאגוד), ראה לקמן בנספחים (נספח י"ד, ובפרט את המסקנות שם בענף 8). וקיצרנו.


[50]נ. עפי"ד הטור ושו"ע (סי' תרס"ב ס"ב).


[51]נא. עפ"י המבואר לעיל (בפי"א הערה י"ג) הרי שד"ז שנוי במחלו' גדולה בפוס', הן מצד כללי הפסיקה והן גבי שאלה זו עצמה. ועיי"ש (בסוף ההערה) שבס"ד הסקנו שלא יברכנה ביום השני של החג, והטוב ביותר שישמענה מאדם אחר. ונאמרו כמה טעמים שלא יברכנה שוב, וכגון מצד סב"ל, שמא כבר יצא י"ח אע"פ שעבר ע"ד חז"ל, וכן משום דלא גרע מבירך על הלולב בחול בשעת עשייתו.


[52]נב. אמרו חז"ל שאין חילוק בין יו"ט ראשון לשני אלא לכמה דברים. דאיתא בגמ' ביצה (ד"ו,א) דאמר רבא שיש בין יו"ט א' לב' בענין המת. והיינו שביו"ט א' יתעסקו בו רק גויים ולא ישראלים, ואפי' יסריח (וגבי מלאכות דרבנן יש מחלו' ע"כ), וביוט"ב מתעסקין בו אף ישראלים, וכ"ז מצד כבודו. וכמבואר כ"ז בשו"ע (סי' תצ"ו ס"ב וסי' תקכ"ו).


ועוד יש חילוק בין יוט"א לשני, בענין לכחול את העין. שכן אמר אמימר, כמובא בגמ' ביצה (דכ"ב,א'). והיינו אע"פ שאין בכך פיקו"נ, ולא חלה כל גופו בשל כך, וגם אין בזה סכנת איבר, אלא כוחל להגביר אור עיניו, משום דחש קצת בעינו. הרי דשרי ביו"ט שני לשים בעין כחול לרפואה. וכ"פ מרן (בסי' תצ"ו ס"ב).


ועוד כתבו הפוס' (עפי"ד הר"ן בביצה די"א,ב') דשרי ביוט"ב לעסוק ברפואה גם בחולה שאיב"ס. וע"ע בשו"ע (סי' תקי"ד ס"א) ובפר"ח שם שגם גבי שריפה הקלו יותר ביוט"ב [שביוט"א אם אין לו מקום אחר לאכול וימנע מסעודת יו"ט, לד' מרן אסור לכבות השריפה ולד' הרמ"א שרי. וגבי יו"ט ב' הפר"ח מתיר לכבות השריפה אפי' משום הפסד ממון. והמ"ב שם אסר].


וגבי ענין המת, לכחול העין וריפוי חשאיב"ס כ' הרמ"א (בסי' תצ"ו ס"ב) שמה שהתירו הו"ד שבות דרבנן דומיא דמיכחל העין, אך אב מלאכה אסור לישראל לעשותו אף ביוט"ב.


[53]נג. שכן מתבאר בהערה הקודמת, שרק דברים מסוימים התירו לעשות ביוט"ב אף שהינם אסורים ביוט"א, ושכן עולה מדברי מרן (בסי' תצ"ו ס"ב).


וע"ע בחזו"ע (סוכות הל' שמיני עצרת, הערה י"ג דתס"ז – תס"ח) שהביא דברי פוס' רבים דס"ל שאין לעשות ביו"ט שני ש"ג (היינו ביום שמחת תורה שהוא בגלות יוט"ב דשמיני עצרת) שום מלאכה, ואף לא איסורי שבות. וכ"ז אסור אף לצורך שמחת התורה וכבוד התורה. ורק מה שהתירו בשמח"ת, דהיינו טיפוח (מחיאת כפים) וריקוד, רק זה שרי ותו לא מידי. עיי"ש שכ' בשם הנוב"י (מהדו"ת או"ח סי' מ"ד) שאין להחשיב את יוט"ב ש"ג כאילו הוא איסור שבות, ולצרף לזה איסור שבות נוסף ולהתיר במקום מצווה משום שבות דשבות לצורך מצווה. דכל זה ליתא. וע"ע במ"א (סי' תקי"ד סקי"ב ורס"י תרס"ט), ומש"כ הג' הרח"ף בל"ח (בפתיחה, ד"ח,ב') ובעוד פוס' שהביא בחזו"ע שם.


נמצאנו למדים שכל מה שאסור לעשות ביו"ט ראשון לצורך הדמ"י ואגידתם, אסור לעשות כן ביו"ט שני של גלויות.


[54]נד. הנה דין זה של בן א"י ההולך לאחת מארצות הגלות ולהיפך, מתי והיכן שרי במלאכה, רבו פארותיו. אנו נביא בס"ד רק את דברי השו"ע ושנים מגדולי האחרו' בני דורנו, ונציין מעט למקורות נוספים. והרוצה יעיין בהם.


עיקר הסוגיה דני"ד הינה בפסחים (דנ"א,ב' ודנ"ב,א'). וע"ע בחולין (דק"י,א').


כתב מרן בהלכות פסח (באו"ח סי' תס"ח ס"ד) וז"ל: ההולך ממקום שעושין (מלאכה בערב פסח אחר חצות, כבסעיף הקודם – מ.ה.) למקום שאין עושין, לא יעשה בישוב מפני המחלוקת, אבל עושה הוא במדבר. וההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין, לא יעשה, ונותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם. ואעפ"כ לא יתראה בפניהם שהוא בטל, מפני איסור לעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקת. וכן מי שדעתו לחזור למקומו נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר, והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא בו, מפני המחלוקת. עכ"ל. ומשמע מהגמ' פסחים (דנ"ב,א') שדין זה שייך גם ליו"ט שני. וכ"כ בהדיא בבעל המאור, במלחמות ובשאר הראשו' שם. וכן בב"י (סי' תצ"ו) בשם האורחות חיים.


ובהלכות יו"ט (סי' תצ"ו ס"ב) כתב מרן וז"ל: בני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ, אסורים לעשות מלאכה ביו"ט שני בישוב, אפילו דעתו לחזור. וכל זמן שלא הגיע לישוב אפילו אין דעתו לחזור, מותר (במלאכה ביוט"ב – מ.ה.), לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותן. אבל אם הגיע לישוב ואין דעתו לחזור נעשה כמותן ואסור בין במדבר בין בישוב.


וכל חוץ לתחום אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם. עכ"ל. ועיי"ש בנו"כ [בפרט במ"ב (סי' תס"ח סקי"ד)].


ועתה בס"ד נביא מדברי מעט מפוסקי דורנו גבי דיני יו"ט של גלויות. ואמנם הפוס' הללו לא התייחסו בהדיא לשאלה מהו דין ד' המינים ביו"ט שני של גלויות, אך מתוך הדברים דלקמן מובן האם דין אותו אדם כדין בן א"י או כבן חו"ל, וממילא מהו דינו גבי טלטול הדמ"י ביוט"ב.


דעת הגר"ע יוסף זצ"ל:


כתב הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (הל' יו"ט. דיני יו"ט שני, דף קי"א ואילך):


כ' שם בסעי' ב', וז"ל: תושב א"י שנסע לחו"ל, ודעתו לחזור לא"י, אסור לו לעשות מלאכה ביו"ט שני של גלויות כשהוא נמצא בישוב של ישראל. יש אומרים שזהו דוקא בפרהסיא, מפני המחלוקת ובכדי שלא יבואו בני חו"ל לזלזל בקדושת יו"ט שני. ויש אומרים שאפילו בצינעא אסור. וכן ראוי להחמיר. ומ"מ מותר לטלטל בצינעא מוקצה ביו"ט שני. (ועיין להלן סעיף ז'). ומכל מקום לענין התפלה, ביום טוב שני של גליות, כגון בחג השבועות, וכן בשמיני של פסח, ובתשיעי של חג הסוכות, יקרא קריאת שמע עם התפילין בביתו, ואחר כך ילבש בגדי שבת ויו"ט וילך לבית הכנסת להתפלל עם הצבור "תפלת שמונה עשרה", כמו המקום שיצא משם, שבתפלה שהיא בלחש לא שייך מחלוקת. וכשיאמרו הקהל הלל, יוכל לומר עמהם את ההלל בלא ברכה, וטוב שיאמרנו בדילוג, כמו שקוראים בראש חודש. וכשמתפללים מוסף יאחז הסידור בידו, ויאמר כמה מזמורים וכיו"ב כאילו הוא מתפלל עמהם. ובתפלת יום טוב שני שחל בחול המועד של ארץ ישראל, יתפלל מוסף עם כל הקהל ויאמר "את יום מקרא קודש הזה", ואם נתכבד לעבור לפני התיבה לתפלת מוסף, בחזרה יאמר "את יום טוב מקרא קודש הזה" (אך נראה שביו"ט שני של החג אחרון לא יעלה להיות ש"ץ במוסף, דהוי ברכות לבטלה. ולדידו הוי שיקרא כשיאמר "את יום טוב" – מ.ה.).


ודע שאפילו אם יש מנין ויותר מבני ארץ ישראל שיצאו לחוץ לארץ על דעת לחזור, אינם רשאים להתארגן ולעשות מנין לתפלה בצבור ביום טוב שני של גליות, ולהתפלל תפלת חול בטלית ותפלין עם חזרת הש"ץ, ולקרוא בס"ת בפרשת השבוע. מפני שכל דבר הנעשה בעשרה מתפרסם ברבים ונחשב פרהסיא (כתובות ד"ז,ב'), ושמא יבאו בני חוץ לארץ על ידי כך לזלזל בקדושת יום טוב שני. אלא כל אחד ואחד יתפלל ביחידות תפלת שמונה עשרה באותה עת שבבית הכנסת מתפללים תפלה של יום טוב. ויעשה באופן שלא ירגישו בו שאינו מתפלל כתפלתם. ומיהו נראה שאם חל יו"ט שני בשבת, רשאים בני א"י לארגן מנין להתפלל תפלות שבת בצבור, והש"ץ יתפלל בנחת לבל ישמע קולו החוצה.


ושם בסעיף ה': תושב ארץ ישראל שיצא לחוץ לארץ על דעת לחזור, אף על פי שהוא הולך להתפלל בבית הכנסת ביום טוב שני של גליות, אין להזמינו לעלות לספר תורה, זולת אם חל יום טוב שני של גליות ביום שני או חמישי בשבוע, שהוא יום קריאת התורה, שאז יכול בן ארץ ישראל לעלות לספר תורה עם הנוספים על מנין העולים.


סעיף ו': שליחי המוסדות הנמצאים בחו"ל עם אנשי ביתם באופן זמני, ודעתם לחזור בתום תקופת שליחותם לארץ ישראל, והדבר ידוע מראש שתקופת שליחותם נמשכת שנה או יותר, כל עוד הם נמצאים בחו"ל עליהם להתנהג לגמרי כבני חו"ל לענין קדושת יום טוב שני של גליות, בין להקל בין להחמיר, בין בצינעא בין בפרהסיא. ולכן עליהם להתפלל עם תושבי חו"ל תפלת יום טוב, וכן אסורים להניח תפילין אף ביום טוב האחרון (שהוא חול לבני ארץ ישראל), וכן קוראים בתורה כמנהג בני חו"ל, וכן עושים סדר ליל פסח בליל יום טוב שני כבני חו"ל. כללו של דבר, חייבים להתנהג ממש כתושבי חו"ל. ואין צריך לומר שאסור להם לאכול חמץ ביום שמיני של פסח. וכן פשוט מאוד שאסור להם לחלל יום טוב שני של גליות בנסיעה ברכב, וכל כיוצא בזה.


גם אם הסתיים המועד שהוסכם עליו מראש לתקופת שירותם בחו"ל, אלא שעודם משתהים שם משום שאין להם עדיין מחליף, או מכל סיבה אחרת, עליהם להתנהג כבני חו"ל לכל דבר.


אם חל יום טוב שני של גליות בערב שבת, צריכים לעשות עירובי תבשילין בברכה, כדי לבשל מיום טוב לשבת, כבני חו"ל.


היוצא לחו"ל על מנת לחזור מיד, ושוהה שם חודש או חודשיים, והוא אדם עצמאי שיוצא לסחורה או בשליחות מוסד ללא הגבלת זמן, עליו לנהוג בדין יום טוב שני של גליות כבני ארץ ישראל לענין תפלה, וכן לענין הנחת תפילין בצינעא, ורק לענין מלאכה עליו להחמיר ואפילו בצינעא.


סעיף ז': בן ארץ ישראל שיצא לחוץ לארץ על דעת לחזור, מותר לתושב חוץ לארץ לבשל לו ביו"ט שני של גליות, ואף על פי שיום טוב שני לגבי בן ארץ ישראל שנמצא בחו"ל ודעתו לחזור הוא כיום חול וחייב בו בהנחת תפילין בצינעא, מכל מקום הרי ישראל כשר הוא ומותר לכתחילה לבשל ולאפות לו ביום טוב שני, ושלא כאיזה אחרונים שהחמירו בדבר.


בן ארץ ישראל שנמצא בחוץ לארץ על דעת לחזור, רשאי להדליק נר חשמל ביום טוב שני של גליות [כן העלה בשו"ת אגרות משה (חאו"ח ח"ד סי' ק"ד), שמאחר שיש בהרבה בתים שעון אוטומטי שמדליק ומכבה את החשמל, שלא במגע ידי אדם, נחשב "בצינעא", שהרואים שנדלק או נכבה חשמל בבית, יכולים לתלות שנדלק או נכבה ע"י שעון אוטומטי, ולא בידי אדם. הילכך נחשב כמו בצינעא, שמותר לדעת הרבה פוסקים ומרן].


סעיף ח: בן ארץ ישראל שיצא לחוץ לארץ על דעת לחזור, ושמע הבדלה מתושב חו"ל בליל יו"ט שחל במוצאי שבת, שאומר יקנה"ז, יצא י"ח ההבדלה, שאין סדר הברכות מעכב, וגם במה שחתם המברך בין קודש לקודש אין להקפיד.


סעיף ט: בן ארץ ישראל שיצא לחוץ לארץ ודעתו לחזור, אזי במוצאי יום טוב הראשון יבדיל בתפלה באמירת אתה חוננתנו, ויחזור להבדיל בצינעא על הכוס. וכמש"כ הגאון רבי משה חאגיז בלקט הקמח. ואם לא השיג כוס להבדיל עליו, יוצא ידי חובת ההבדלה על הכוס במוצאי יו"ט השני. ואם יכול לשמוע ההבדלה מפי בן חו"ל, עדיף טפי. ויום טוב שני שחל בשבת, יכול בן ארץ ישראל הנמצא בחו"ל להבדיל על הכוס במוצאי שבת, ולהוציא בהבדלתו את בני חוץ לארץ, ואע"פ שבני חוץ לארץ צריכים להבדיל על שתי קדושות, שבת ויו"ט, ואילו בן ארץ ישראל מבדיל על קדושה אחת בלבד של השבת, מכל מקום כיון שנוסח ההבדלה אחד הוא בין לתושבי ארץ ישראל ובין לתושבי חו"ל, יכול עכ"פ להבדיל להוציאם, וזכרון אחד עולה לכאן ולכאן (עירובין ד"מ,ב'). וכן בבית הכנסת יכול להבדיל על הכוס ולהוציא את הצבור (שהם בני חו"ל) ידי חובתם.


סעיף י"א: בן חוץ לארץ שעלה לארץ ישראל, והוא מסופק, אין ולאו ורפיא בידיה, אם ימצא מנוח לכף רגלו בארץ ישראל בפרנסה כיאות לו, אז יחליט להשתקע בארץ ישראל, ואם לאו ישוב לחוץ לארץ, חייב לעשות שני ימים טובים כמנהג בני חוץ לארץ, משום שעודנו עומד בקביעותו הראשונה, כל זמן שלא עקר דעתו מישיבת חוץ לארץ, ודינו כדין בני חוץ לארץ שבאו לארץ ישראל ודעתם לחזור לחוץ לארץ.


סעיף י"ב: בני חוץ לארץ שעלו לארץ ישראל, ודעתם לחזור לחוץ לארץ, דינם כבני חוץ לארץ. וכן מעשים בכל יום בכל שנה ושנה, שהעולים מחוץ לארץ לשלש רגלים נוהגים לעשות יו"ט שני של גליות כחוקיו ומשפטיו, כמנהגם בחו"ל, ולא עוד אלא שנאספים עשרה מבני חו"ל העולים לרגל, ביו"ט השני, ומתפללים בצבור תפלת יו"ט וקוראים בתורה ומפטירים בנביא בברכות תחלה וסוף כמנהגם ביו"ט שני בחו"ל, ודבר זה נעשה משנים קדמוניות בפני גאוני עולם, ולא פקפק אדם בדבר זה מעולם. [מרן בשו"ת אבקת רוכל (סי' כו). וכ"כ בשו"ת נבחר מכסף, וכ"כ בספר פאת השלחן (סי' ב' סקכ"א) וכ"כ בשו"ת חיים לעולם].


ותושב חו"ל שעלה לא"י ודעתו לחזור, שדינו להתפלל ביום טוב שני תפלת יו"ט, וטעה בתפלתו, והתפלל תפלת שמונה עשרה של חול ביום טוב שני של גליות, חייב לחזור ולהתפלל תפלת יום טוב, אלא אם כן אמר יעלה ויבוא בתפלתו.


ואם אין שם עשרה מבני חוץ לארץ, יתפללו בצינעא וביחידות, ואינם יכולים לצרף אליהם אחד או שניים מבני ארץ ישראל להתפלל בציבור ולקרות בספר תורה. והוא הדין לבן א"י בחו"ל (כשדעתו לחזור לא"י), שאינו יכול להצטרף למנין של תושבי חו"ל ביו"ט שני.


סעיף י"ג: בן חוץ לארץ שעלה לארץ ישראל, ודעתו לחזור, מותר לומר לבן ארץ ישראל לעשות לו מלאכה ביום טוב שני של גליות, וכן המנהג.


בן חוץ לארץ שעלה לארץ ישראל על דעת לחזור לחוץ לארץ, אסור לו לנסוע ביום טוב שני ברכב, הן באוטובוס צבורי, הן במכונית פרטית, ואפילו לדבר מצוה.


סעיף י"ד: בחור העולה לארץ ישראל והוא עצמאי שאינו סומך על דעת הוריו, אף על פי שדעתו לחזור לחוץ לארץ, יש לו לעשות יום טוב אחד בלבד, שיש לקוות שימצא אשה ויקבע דירתו בארץ ישראל, אבל כשאומר שדעתו סומכת על אביו ואמו, לחזור לחוץ לארץ, יעשה שני ימים טובים, ומכל מקום נכון להודיעו שגם אם הוא סומך בדרך כלל על דעת הוריו, אם תזדמן לו בת זוג מתאימה עם מוהר ומתן באופן שיוכל להסתדר בארץ ישראל, אפילו אם יתנגדו הוריו, שורת הדין שאינו צריך לשמוע להם, שמצוות אלו פריה ורביה וישיבת ארץ ישראל חשובות יותר ממצות כיבוד אב ואם, וכתורה יעשה, ואז אם ישתכנע ויאמר שהוא מוכן לכך, יש להורות לו שיעשה יום טוב אחד בלבד. אבל אם יענה שבכל זאת לא יתננו לבו לעזוב את הוריו, ולעולם דעתו סומכת עליהם ככל אשר יאמרו כי הוא זה, אז יש להורות לו לעשות שני ימים טובים כמנהג חוץ לארץ.


סעיף טו: מי שיצא באניה מחוץ לארץ לבוא לארץ ישראל, על דעת להשתקע בארץ ישראל, ובעודו באניה בלב ים הרחק מגבולות הארץ, הגיע יום טוב שני של גליות, והתפלל תפלת יום טוב ואמר קידוש של יום טוב, ובבוקר התפלל שחרית ומוסף של יום טוב, ובצהרי היום הגיעה האניה לחופי הארץ, יש אומרים שישלים את היום בקדושה, ולא יניח בו תפילין, ויש אומרים שחייב להניח תפילין בברכה. וטוב שיניח תפילין בלא ברכה, שספק ברכות להקל. ותפלת מנחה תהיה תפילת שמונה עשרה, כדרך בני ארץ ישראל.


סעיף יח: בן חוץ לארץ שיש לו דירה קבועה בארץ ישראל, ונהג להיות תמיד בכל שלושת הרגלים בדירתו שבארץ ישראל, אבל רוב השנה הוא נמצא בדירתו שבחוץ לארץ. מכל מקום יש לומר שבהיותו בארץ ישראל בימי הרגל, אין צריך לנהוג דין יום טוב שני של גליות, שכיון שכל ההבדל בין תושבי ארץ ישראל לתושבי חוץ לארץ שייך רק בשלושת הרגלים, והוא נמצא תמיד בימי הרגלים בארץ ישראל, די לו ביום טוב אחד כמנהג תושבי ארץ ישראל.


ובחזו"ע הל' סוכות (הל' שמיני עצרת סעי' כ"ג ואילך, דתע"ט ואילך) כ' הגר"ע יוסף זצ"ל:


תושב א"י שנסע לחו"ל על דעת לחזור לא"י, יום שמחת תורה של חו"ל אצלו הוא חול גמור, ולכן ישכים ויניח תפילין בביתו, ויקרא בהם ק"ש, וילבש בגדי החג, וישתתף בתפילת הציבור בביהכ"נ, אך יתפלל תפלת הלחש של יום חול. עיי"ש עוד פרטי דינים בכך. והעולה מדבריו שבשום אופן לא יברך ברכות הקשורות ליו"ט שני.


ובאשר למי שדר בחו"ל והגיע לארה"ק ודעתו לחזור לחו"ל רשאי הוא להיות חתן תורה בא"י. ועיי"ש (בדף תע"ט) גבי תושב חו"ל שבא לא"י ודעתו לחזור לחו"ל, כיצד ינהג בישיבתו בסוכה.


ובאשר לדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל בענין יו"ט שני של גלויות, נביא מש"כ בשמו בס' אשרי האיש (פיינהנדלר. פרק ה', דיני מלאכה ביו"ט שני של גלויות, סעיפים כ"א ואילך), וז"ל:


סעיף כ"א: אמירה לגוי אסורה ביום טוב שני.


סעיף כ"ב: מותר לבן חוץ לארץ לבקש מיהודי מארץ ישראל שיעשה עבורו מלאכה ביום טוב שני [כ"כ השערי תשובה (סי' תצ"ו ס"ק ב') משמיה דהמהריק"ש דהדלקת הנר או לתקן מכשירי אוכל נפש שהם צרכי החג ואסור לבן חוץ לארץ לעשותם, מותר לו לבקש מבן ארץ ישראל לעשותם]. אבל לדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל צריך לומר שמלאכות שהם באיסור "ממצוא חפצך ודבר דבר" ככתיבת צ'קים ועשיית צרכי חול, מסתבר, שאסור לבקש מבן ארץ ישראל שיעשם. דאיסורם הרי לא מחמת השליח כי אם מחמת לתא דהמשלח, שאסור לו לעסוק בצרכי חול. לכן מסתבר שזה גם להמהריק"ש אסור לבקש שיעשה.


סעיף כ"ג: מותר לבן חוץ לארץ לבשל לכתחילה עבור אורחים בני ארץ ישראל הנמצאים בחוץ לארץ, ולא נקרא הכנה ביום טוב לצורך חול.


סעיף כ"ד: בן חוץ לארץ הנמצא בארץ ישראל , ודעתו לחזור, מותר לו לכתחילה לבשל ביום טוב שני עבור בן ארץ ישראל בסיר נפרד בלי ריבוי בשיעורים, וגם אין צריך לטעום מהתבשיל. וכ"ז אפי' היכא שאין מזונותיו עליו. ואין לומר דרק בחוץ לארץ דמזונותיו עליו הוא דשרי.


סעיף כ"ה: אסור לבן חוץ לארץ הנמצא בארץ ישראל לנסוע ברכב ציבורי גם כאשר בן ארץ ישראל משלם עבור נסיעתו. ואין נפקא מינה בזה אם שומר יום טוב שני לכל דבר (כאשר דעתו ודאי לחזור), או אם שומר יום טוב שני רק מספק ורק נמנע מעשיית מלאכות.


סעיף כ"ו: מה שנוהגים בעלי מפעלים ששמם עליהם להחתים נכרי להיות שותף עימהם כדי להינצל מאיסורי שבת או יום טוב או יו"ט שני, לאו שפיר עבדי, משום דבעינן שגם השותפות תהיה מפורסמת.


בן ארץ ישראל הנמצא בחוץ לארץ, ודעתו לחזור, אסור הוא בטלטול מוקצה שלא שייך בו הזמנה לשימוש ביום טוב, ואף בצינעא אסור. מאחר ואנן לא קיימא לן כהט"ז סי' תצ"ו, שדעתו להתיר לעשות מלאכה בצינעא בחוץ לארץ, אלא כדעת האוסרים שם, וממילא כל מלאכה בכלל.


ואין סברא לחלק בזה לענין מלאכות דאורייתא או דרבנן ומוקצה, אלא כל מלאכה האסורה לבן חוץ לארץ אסור גם לבני ארץ ישראל הנמצאים בחוץ לארץ, ולכן אף בצינעא אסור. וה"מ במוקצה כגון מעות וכה"ג, אבל מוקצה שרק אסור משום שחסר לה הזמנה או מוקצה מחמת איסור וכה"ג, שיש אופני היתר גם לבני חוץ לארץ, כגון על ידי הזמנה או לצורך גופו ומקומו בכלי שמלאכתו לאיסור, כיוון דכל מקום שאפשר לתלות להיתרא ליכא משום שינוי ומחלוקת, לכן מותר לבן ארץ ישראל לטלטל אפילו בפרהסיא.


סעיף ל"א: אין מלין מילה שלא בזמנה ביו"ט שני של גליות.


סעיף ל"ב: תינוק שנמצא במקום שאין מוהל, והברית חלה ביום טוב שני, ואין המוהל מוכן לבוא ליום טוב למקום הברית, וכן אין ההורים מוכנים לבוא למוהל ביום טוב, הדין בזה שיביאו את התינוק על ידי נכרי בלא הוריו [ר' שו"ת מהר"ם שיק (סי' רע"א) ושו"ת בית יצחק (סי' מ"ב). ואכמ"ל]..


סעיף ל"ג: בן ארץ ישראל שהגיע לחוץ לארץ לישוב של נכרים ואין ישראל דרים שם, מותר בעשיית מלאכה ביום טוב שני אפילו בפרהסיא (סי' תצ"ו ס"ק י'). אבל אם דרים שם אפי' מעט יהודים אסור בעשיית מלאכה, דלא בעינן שימצאו יהודים רבים במקום שבא לשם בכדי שיקרא ישוב של ישראל לענין יום טוב שני, משום דאין לזה רמז בחז"ל, אלא אף במקום שיש מעט יהודים נמי חיישינן. ואף אם הישראלים הדרים שם אינם שומרים תורה ומצוות מכל מקום אסור בעשיית מלאכה אפילו בצינעא.


עד כאן מפסקי הגרי"ש אלישיב זצ"ל בענין יו"ט שני ש"ג.


ובענין דעת הגר"א נבנצל שליט"א:


על מש"כ מרן בשו"ע (סי' תצ"ו ס"ג), שבני א"י שבאו לחוצה לארץ, אסורים לעשות מלאכה ביו"ט שני, כתב המ"ב (סק"ט) דנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם, כתב הגרא"נ שליט"א בהערות ביצחק יקרא (שם) וז"ל: נראה דזה שייך במלתא דאית בה פלוגתא, או חלוקי מנהגים, או דאינו ידוע דהוא ממקום אחר, אבל בימינו דשכיח טובא תיירים, וכו"ע מודו דבני א"י אין חיבים ביו"ט שני, ובני חו"ל חיבין, אולי לא שיך כאן נותנין עליו חמרי מקום שהלך לשם, דהא דעתו לחזור. ומכל מקום נראה דבן א"י הנמצא זמנית בחו"ל ודעתו לחזור, לא יעשה מלאכה ואל יאכל חמץ, משום דאתו לזלזולי ביו"ט שני. בן חו"ל הנמצא בא"י ודעתו לחזור, הורה הגרש"ז אוירבך זצ"ל דאינו חיב בסוכה בשמיני עצרת. הואיל וגם בחו"ל רבים אינם מקפידים לישב בו בסוכה, ולא זכיתי להבין נימוק זה. עוד הורה, דבן א"י הנמצא בחו"ל אינו יכול להוציאם בדברים שאינו חייב בהם, וחזר בו בזה ממה שכתב בזה ב"מנחת שלמה". עוד הורה הגרשז"א זללה"ה, דאם דעתו להיות כל הרגלים בא"י, אף דשאר השנה דעתו לחזור לחו"ל, מקרי אין דעתו לחזור לענין זה. עכת"ד.


וע"ע בענינים אלה באנצי' התלמודית (כרך כ"ג ערך יו"ט שני של גליות סקי"ב) ובמקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ד הערה ס"ו).


[55]נה. עיי"ש (בעיקר בפ"ו הערה ל') שזו מחלו' ראשו', לגבי הפסולים ביו"ט וכשרים בשאר הימים, אי יש להחמיר בהם ביו"ט שני ש"ג. שהרמב"ם ס"ל שיוט"ב הינו כימי חוה"מ להכשיר חסר וכדו', הואיל ואנן בקיאין בקיבועא דירחא. ואילו הרא"ש והטור כתבו שדינו כיו"ט הראשון להחמיר. והר"ן פסק שביוט"ב נוטלין פסולים אלה אך לא מברכים [הב"ד בחזו"ע (הל' אתרוג הערה כ"ד)]. וכ"פ מרן (בסי' תרמ"ט ס"ה). הבאנו דבריהם לעיל (בפ"ו שם). ועיי"ש מה שכתבנו בשם הפוס' דהא ממילא פסק מרן (שם בס"ו) שאף ביוט"א כל הפסולים נוטלים ולא מברכים.


[56]נו. כיוון שפה בארה"ק הלכות אלה כמעט אינן מצויות (שגוי קטף את הדמ"י או חלק מהם בשבת או ביו"ט עבור ישראל, או שהביאן לישראל בא' מימים אלה), לכן נקצר ונביא בס"ד רק את המקורות וקצת מתמצית הדין לענינים השונים.


דין ד' המינים שנקטפו בשבת או ביו"ט, נטילתם בימי החג:


ראשית נזכיר שאם נקטפו בשבת או ביו"ט ע"י ישראל, אזי דין הנאה מחילול שבת מבואר בשו"ע (סי' שי"ח ס"א) ובנו"כ. אך גבי נטילת ארבעת המינים שנקטפו אז ע"י ישראל, הפוס' לא דנו ע"כ, כיוון שלא היתה זו מציאות שכיחה שיהודי יחלל שבת בכלל, ויקטוף את הדמ"י בפרט. וע"ע לעיל (בפרק י' הערה כ"ה ענף 7), במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ז הערה צ"ז), ובקדושת השבת (ח"ב במיל' פרק ד'). ואכמ"ל.


נקטפו בשבת ע"י גוי:


1) לצורך חוה"מ: מרן (סי' תרס"ד סי"א) כתב שכשרה והמ"ב (סקל"ג) הביא מחלו' ע"כ. עיי"ש.


2) אם ציווהו הישראל לקוצצם: כ' הרמ"א (בסי' תרס"ד שם) להחמיר אם יש לו אחרים במקומם. ור' מ"ב (סקל"ד).


3) כשיו"ט ראשון חל בשבת וקצצו גויים את הדמ"י, אסור לצאת בהם י"ח ביו"ט שני של גלויות, כדקיי"ל בסי' תקי"ג, שבשבת ויו"ט הסמוכין, שביצה שנולדה בזה אסורה בזה [מ"ב (סי' תרנ"ה ססק"ג)].


נקטפו ביום טוב:


4) נתלשו ביו"ט ראשון, נטילתם באותו יום.


כתב המ"א (סי' תרנ"ה סק"ה) לאסור נטילתם משום איסור טלטול מוקצה. וכ"כ המ"ב (סי' תרנ"ה אמצע סק"ג). וכ' שאסור הדבר אפי' לא נתלשו בשביל ישראל. והטעם, משום שמוקצה הינו איסור שבות ואפי' במקום מצוה אסרו. ע"כ.


אמנם יש שדנו להתיר נטילתם ביו"ט הא', משום שלא העמידו חכמים דבריהם לאסור טלטול מוקצה ולבטל בשל כך מצווה דאו' [שער המלך (הל' יו"ט, פ"ב הי"ח). עיי"ש שכ' שהמיקל בכך יש לו על מה לסמוך. וכ"ד המהרש"ם. וכ"ד מהר"י ליסא בס' קהילת יעקב].


וע"ע באורחות חיים (ספינקא. סי' תרנ"ה), בס' חיים וברכה (ס"ק קס"ה – קס"ו), וכה"ח (סי' תרנ"א סק"ו), בסא"ה (ח"ב במיל' סקס"ב), בחזו"ע (סוכות, דף תל"ו סוף הערה נ'. אמנם דיבר שם גבי הבאה מחוץ לתחום, אך מבואר בדבריו דה"ה כשנתלשו ביו"ט, שאסור ליטלם ביו"ט).


5) וגבי מי שאין לו אתרוג (ושאר הדמ"י) ביו"ט, האם מותר לו לומר לגוי שיתלשנו ע"י שינוי [דהוי כלאחר יד, כבשעה"צ (סי' של"ו סקמ"ג) וא"כ הוי שבות דשבות לצורך מצווה. אמנם התבו"ש הוכיח בספרו בכור שור (לשבת דף ע"ג) מרש"י בסוכה (דל"ז,ב') שגם תלישה בפיו יש בה חיוב מלאכה. הב"ד בשע"ת (סי' תרנ"ה סק"א). ואכמ"ל]. וד' הביכור"י (סי' תרנ"ה סק"ד) לאסור גבי ני"ד משום איסור טלטול. הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' סקס"ג). וע"ע בחיים וברכה (סי' קס"ח).


6) אם הדמ"י או חלקם נתלשו ביו"ט א', השרי ליטלם ביו"ט ב'. כ' המ"ב (סי' תרנ"ה ססק"ג) להתיר.


ארבעת המינים שהובאו מחוץ לתחום בשבת או ביום טוב על ידי גוי, נטילתם:


הובאו (על ידי גוי) מחוץ לתחום בשבת:


7) להביא את הדמ"י בשבת לצורך יו"ט ראשון שחל למחרת. כ' בשעה"צ (סי' תרנ"ה סק"ד) שמדברי כמה פוס' (מ"א, דה"ח ובית מאיר) משמע שיש להקל לשלוח גוי חוץ לי"ב מיל [ואין ד"ז נוהג בזמננו. דהא לא אד"ו ראש].


8) כשיו"ט ראשון חל בשבת, המותר לשלוח גוי שילך בשבת מחוץ לתחום כדי שיביא את הדמ"י בשבת לצורך מחר. ד"ז שנוי במחלו'. שהט"ז (בסי' תרנ"ה סק"ב) כ' דאע"ג שד"ז שרי ביו"ט, מ"מ בשבת אסור לעשות כן לצורך מחרת. וכ"כ לאסור המהרש"ל (בתשו' סי' ח'), והתפא"י (בסוכה ספ"ג). והגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (הל' דמ"י הערה נ' דתל"ד) ס"ל להקל עפי"ד מרן (בסי' ש"ז ס"ה). ור' בשעה"צ (סי' תרנ"ה סק"ב) שהביא מחלו' הפוס' בהא.


הובאו ביום טוב מחוץ לתחום על ידי גוי:


9) בשעה"ד, כשאין דמ"י בכל העיר, כתבו כמה פוס' דשרי אף לומר לכתחי' לגוי לילך ביו"ט יותר מי"ב מיל כדי להביאם באותו יום עצמו [כ"כ להקל המרדכי בעירובין בשם רבינו יואל (והטעם משום דתחומין אפי' יותר מי"ב מיל הוי לדידם מדרבנן, וא"כ הוי שבות דשבות לצורך מצוה). וכ"כ הא"ר, הח"א, המ"ב (סי' תרנ"ה אמצע סק"ג), חזו"ע (הל' הדמ"י הערה מ"ט דתכ"ח) ועוד פוס'. ועיי"ש בחזו"ע שצירף לקולא גם את דברי ר"א בן הרמב"ם שאף למ"ד שתחומין י"ב מיל בשבת דאו', מ"מ ביו"ט הוי דרבנן]. ומאידך הב"ח (סי' תרנ"ה) כתב לאסור, דתחומין י"ב מיל אסור מדאו'. וכ"כ השכנה"ג. נמצאנו למדים שד"ז שנוי במחלו' אי שרי לכתחי' לומר ביו"ט לגוי שיביא הדמ"י ביו"ט מחוץ לתחום. ונראה שד' רוה"פ להקל.


10) כשגוי הביא הדמ"י מחוץ לתחום ביו"ט, השרי ליטלם באותו יו"ט. כתב מרן (בסי' תרנ"ה ס"א) דשרי. ועיי"ש במ"ב (סק"א ורסק"ג). ומאידך יש מי שכתב שאתרוג שהובא ביו"ט ע"י גוי מחוץ לתחום, צ"ע אי יוצאים בו י"ח, דקיי"ל שדבר שהובא מחוץ לתחום אסור באכילה למי שהובא בשבילו. והכא ה"ז הובא לצורך כל הקהל.


אלא שיש צד להקל, דכיוון שמותר להאכילו לאחרים ה"ז מיקרי "לכם". הב"ד בחזו"ע (הל' דמ"י סוף הערה נ'), והוסיף שגם עפי"ד שער המלך (פ"ז מלולב ה"ב) דלא קפיד קרא שמדין "לכם" יהא ראוי לאכילה ביו"ט עצמו, אלא די שיהא ראוי לאכילה בזמן כלשהו. ולכן אפי' לד' הריטב"א (בשבת דק"כ,א) שאסור להפקיר ביו"ט, מ"מ כיוון שיבוא זמן שיוכל להפקיר, לכן שרי לצאת י"ח נטילה באתרוג של דמאי, דאי בעי מפקיר ליה לנכסיה וחזי ליה.


11) אי שרי לומר ביו"ט לגוי להביא הדמ"י מחוץ לתחום אי יש ספק אם יצליח להשיגם. ר' בשעה"צ (סי' תרנ"ה סק"א) שגבי יו"ט ראשון זו מחלו', וגבי יו"ט ב' אסור לשלחו.


12) בענין אי שרי לשלוח דמ"י לחבירו שאין לו דמ"י, ולשלחם ביו"ט מחוץ לתחום ע"י גוי, תלוי הדבר בכך: אם חבירו לא קנאם משום שאין באפשרותו לקנותם, הרי מותר לשלוח לו ע"י גוי ביו"ט אף אם נמצא מחוץ לתחום. אבל אם חבירו פשע ולא קנאם, יש מהפוס' שנטו לומר שלא ישלח לו, דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך [מ"א וח"א. הב"ד המ"ב (סי' תרנ"ה ססק"ג)] אמנם יש המפקפקים בכך, ואף סוברים שיש לשלוח אל חבירו אף כשפשע ולא קנאם [המ"ב שם בשעה"צ (סק"ה) פקפק בכך מאוד מדין ערבות, ונשאר בצ"ע. וכה"ח (סקי"ד) ובהערות איש מצליח הסיקו להתיר].


13) כתבו הפוס' שמותר ליטול דמ"י שהובאו מחוץ לתחום ביוט שני, אף למי שהובאו בשבילו [שע"ת. מ"ב (סי' תרנ"ה סק"ב)].


14) לשלוח ביו"ט א' ע"י גוי אל מחוץ לתחום כדי שיגיעו הדמ"י ביו"ט שני, אסור [מ"ב (סי' תרנ"ה סק"ג) ובשעה"צ סק"ג)].


עוד בעניני הנאה ממעשה גוי שקטף או שהביא מחוץ לתחום את הד' מינים, ראה בשו"ע (סי' תקט"ו כולו). עיי"ש.


[57]נז. כיצד ינהג מי שבעש"ק או בערב שמיני עצרת לא נטל את הדמ"י, ונזכר בכך או שיכל (טכנית) ליטלם רק לאחר השקיעה. ר' ע"כ בסא"ה (ח"ב במיל' דף תס"ה סק"א), ולעיל (בפרק ח' הערות י"ז וי"ח).


בענין השמטת ההלכות השייכות ליו"ט ראשון שחל ביום א'. ר' בשע"ת (סי' תרמ"ז סק"ב וסי' תרנ"ה סק"א) ושעה"צ (סי' תרנ"ה סק"ד) שהביאו הלכות השייכות ליוט"א שחל ביום א', ובמט"א (סי' תרכ"ה סעי' נ"ח) באלף למטה שם כתב שחכ"א העיר לו מדוע כתב הלכות אלה בספרו שע"ת, והשע"ת הודה לו בזה שאכן כתב כן אגב ריהטא. בקיצוש"ע (סי' קל"ו, ס"ט) הב"ד השע"ת הנ"ל, והשמיט את דיני יוט"א שחל ביום א' [כ"ז מהשד"ח (באספת דינים מע' דמ"י סי' ג' סקי"ג. ובכללים מערכת ל', כלל קמ"א סק"ד) ובסא"ה (ח"ב במיל' סקס"ח)].


ובס"ד בקרוב נזכה לקדש את החודשים עפ"י הראיה, ואז יוכל לחול יו"ט ראשון של סוכות ביום א' בשבוע. ואור חדש על ציון יאיר. בב"א.