[1]א. הרמב"ן בהשלמות לספר המצוות (מצוה ד').

[2]ב. הרמב"ן (שם).

[3]ג. הרמב"ן (שם).

[4]ד. ספר קטיף שביעית (הקדמה לפרק מ"ז, מהדו' תשס"ז). עיי"ש שכתבו לגבי ההבדל בין החקלאי לגנן, שהחקלאי עוסק בדברים שיש בהם חיי נפש, ואילו הגנן עוסק בדברים הנחשבים כמותרות. לכן שונה דרך הפסיקה לחקלאי מדרך הפסיקה לגנן. כשפוסקים לגנן, אין אנו מחפשים את הדעות המקילות כדי להסתמך עליהן בשעת הדחק, אלא הולכים אחר שורת הדין. עיי"ש.

ובענין מה שכתבנו גבי הנוי בחו"ל, שמרחיב דעתו של אדם, ר' ע"כ בפיהמ"ש לרמב"ם (מסכת אבות - שמונה פרקים. פרק ה'), ובמהרש"א, בחידושי האגדות (לברכות, דף נ"ז, ב').

ובענין מה שבס"ד כתבנו שהארץ לא תהיה שממה, ר' שו"ע (חו"מ סי' קס"ח סעי' א').

[5]ה. קטיף שביעית (פרק כ"ח סעיף א'). וזאת למודעי, שבפרק זה - כל מקום שנזכר ספר קטיף שביעית, הכוונה למהדורת תשפ"ב - כפי שהעבירו אלי רבני "מכון התורה והארץ" את הספר במייל לפני הדפסתו (בחסד בורא עולם. ותודתי נתונה אף להם). ובשאר הפרקים הכוונה לספר קטיף שביעית מהדורת תשס"ז, אלא אם כן צויין אחרת.

[6]ו. קטי"ש (כ"ח, י"ג). וראה כעין זאת גם בחזו"א (כא, יז ד"ה "ולכן"). בצאת השנה (דל"ו).

[7]ז. קטי"ש (כ"ח, י"ד).

[8]ח. מנחת אשר (סי' כ"ד). קטי"ש (כ"ח, י"ד). ואיסור דישון בשמיטה עצמה שנינו במשנה שביעית (ב', ב'), שאין מזבלין (היינו לשים זבל בשדה) בשמיטה כדי להעשיר את הקרקע. בירו' מבואר שאיסור דישון הוא תולדה של מלאכת חורש. וכ"כ רוה"פ [ר' מ"ב (תקל"ז, מ"ב). שלא כנימו"י במו"ק (ד"ה, ב' בדפי הרי"ף) שהסתפק אי זיבול הוא תולדה של זורע או חורש]. ובענין דישון בהשקאה ע"י שעון שבת, כשמכוון הכל לפני השמיטה, ראה בשיח אמונה (א', 8).

[9]ט. ס' שה"מ (רימון. פרק מהן המלאכות מדרבנן. עמ' 155-156).

[10]י. קטי"ש (כ"ח, ט"ו). ס' שה"מ (רימון. שם). אמנם אין הדבר מוסכם לכו"ע, דיש אוסרים זאת משום שאם במשך שנת השמיטה יצטרכו רק להשקיה, אזי ירצו להשקות, אך השקיה זו תגרום לדשן להנמס ויוצא שגם מדשן, נוסף להשקיה, אף שבאמת כעת א"צ לדישון [משפטי ארץ (פ"ד הערות 18,19) עפ"י חוט שני (שביעית, פ"א)]. ואמנם יש אוסרים גם מטעמא דבעי שביתת הארץ, וא"כ אין הארץ שובתת אף שבשמיטה לא דישנו אלא רק קודם לכן. ואכן ד' הגר"נ קרליץ זצ"ל שאם זה פס"ר שתזדבל השדה בשעת ההשקיה, והוא גם מתכוון לזבל ע"י ההשקיה, הרי שאסור לפני השמיטה לפזר כדורי זבל אלה [שי"ח אמונה (א', 96)]. וע"ע בספר קול מהיכל (תשס"ח. עמ' רכ"ד) ובשיח"א (פ"א, 8).

[11]יא. קטי"ש (כ"ח, כ"ב). והיינו כדי שהגיזום יספיק גם לשנת השמיטה.

[12]יב. ר' בקטי"ש (שם) שיש לגזום את העצים באופן מקצועי כמפורט:

1) עצים נשירים אמיתיים (שמשירים כבר בארצות מוצאם), המשירים את עליהם בתחילת החורף, שנגזמו במועדם בזמן השלכת בחורף, תיקון הגיזומים שלהם וגיזומים משלימים יעשו בסוף הקיץ, כדי שלא יצטרכו לגוזמם בשמיטה.

2) עצים שאינם נושרים בארצות מוצאם, אך נושרים אצלנו בחורף היותר קר, יגזמו בתחילת הקיץ של השנה הששית. לא הספיקו - יגזמו בסוף הקיץ.

3) עצים צעירים: יש להקפיד במיוחד על עיצוב העצים הצעירים לפני השמיטה, כדי להקטין את הצורך בגיזומם בשמיטה. מומלץ לרכוש במשתלה עצים מעוצבים בעלי שלד של 2-3 זרועות, וכך להמנע מעיצוב העץ בשמיטה.

וע"ע שם בקטי"ש גבי עצים מחטניים.

[13]יג. קטי"ש (כ"ח, כ"ב ס"ק 5).

[14]יד. קטי"ש (שם).

[15]טו. קטי"ש (שם).

[16]טז. קטי"ש (כ"ח, כ"ב ס"ק 6).

[17]יז. קטי"ש (שם).

[18]יח. קטיף שביעית (מהדורת תשפ"ב. פכ"ח סט"ז).

[19]יט. קטי"ש (שם).

[20]כ. קטי"ש (כ"ח, י"ז). ובס"ד נסביר פה בקצרה מהו דשא "נזרע". ישנן שלוש אפשרויות לשתול דשא. אפשרות ראשונה הינה פשוט לפזר זרעי דשא על האדמה, כמו שזורעים זרעים של תבואה, וזרעים אלה נקלטים באדמה, מתפתחים, מוציאים שורשים והופכים לדשא. אפשרות שניה הינה גדילה ושתילה ע"י "שלוחות". והכוונה היא שבמשך גידולו של הדשא, במקום לגדול לגובה הוא גדל ומתפרס לצדדים. נוסף לכך הוא גם מגדל שורשים כלפי הקרקע. כך נוצרות שלוחות - כעין זרועות של דשא, שניתן לחתוך אותן לענפים קצרים ולשותלן במקום אחר. ואופן שלישי של שתילה הינו "מרבדים". והיינו שלוחות של דשא המחוברות זו לזו, וכך שותלים אותן. למעשה את הדשא הנזרע יש להקדים יותר בשתילתו, כדי לבחון אם הוא נקלט כראוי. קצת יותר מאוחר - יותר סמוך לשמיטה, ניתן לשתול את "דשא השלוחות". ויותר מאוחר מכך ניתן לשתול את "דשא המרבדים" [מפי הרה"ג דוד אייגנר שליט"א. רב ב"מכון התורה והארץ"].

[21]כא. כ"כ במאמ"ר (פ"א ס"י). עיי"ש (בהערה 11) טעמו.

[22]כב. מה שכתבנו דבעי לשותלם ולנוטעם, להבריכם ולהרכיבם עד ט"ו באב, הוא משום דבעי שהנטיעה תספיק לקלוט, ולאחר הקליטה ישהה השתיל שלושים יום. וזמן הקליטה עצמו הינו שבועיים [רמב"ם (ג', י"א). ור' לעיל (פ"ב הערה כ')].

ומה שכתבנו גבי מציאות שהשתיל מוטמן באדמה כשהוא כבר בגוש עפר, כ"כ בס' קטי"ש (כ"ח, י"ח). ואילו הגר"מ אליהו זצ"ל כתב במאמ"ר (פ"א ס"ו), שכיום ששביעית הינה מדרבנן, הרי שמותר לשתול שתילת גוש (ששותל עם גוש אדמה) - עד לפני רה"ש של השמיטה. עכת"ד. והטעם שמקילים כששותל השתיל בגוש, משום שאז אין מתחילים למנות שוב את שנות הערלה מחדש. וע"ע בילקו"י (פ"ב סעי' ב' וי"ב).

[23]כג. רמב"ם (ג, יא). קטי"ש (שם).

[24]כד. קטי"ש (שם). ד' המחמירים לנוטעם עד ט"ו באב, כ"כ במאמ"ר (א', ד') בהבנת דברי הרמב"ם (בפ"ג הי"א). ושכ"כ מהר"י קורקוס והגרש"ז אוירבך זצ"ל [במעדנ"א (ח', ד') ובמנח"ש (ח"א סי' מ"ח ונ"א). ומ"מ הוסיף שהמיקל לנטוע עצי סרק עד רה"ש של השמיטה, יש לו על מי לסמוך. עיי"ש טעמו]. ובאול"צ (א', א') כתב שעצי סרק יש לנוטעם עד שבועיים לפני רה"ש. וע"ע בחזו"א (כ"ב, ה'), בדא"מ (ג, פ"ה) וילקו"י (פ"ב סעי' ג' וי"ב).

[25]כה. קטי"ש (כ"ח, י"ט). מאמ"ר (א', ז').

[26]כו. קטי"ש (כ"ח, כ'). דאם הם נבטו אחר רה"ש, אסורין הם משום איסור ספיחין, ואסור לאוכלן (שם בהערה).

[27]כז. כ' במאמ"ר (פ"א סעי' ח'-ט'), שמעיקר הדין מותר לשתול ירקות ולזרוע תבואה וקיטניות ושאר הזרעים עד לפני ראש השנה של השמיטה. וטוב להחמיר ולסיים את השתילה עד שלושה ימים שלפני רה"ש. והמחמיר שלא לשתול עד שבועיים לפני ראש השנה, תבוא עליו ברכה. ע"כ. ובאול"צ (א', א') כתב שירקות חד שנתיים יש לזורען עד שלושה ימים קודם רה"ש. וכן פרחים. ואם לא נטעו ולא זרעו עד אז, יש להתיר בדיעבד לנטוע רק אילנות סרק עד לפני רה"ש ממש, וכן לזרוע ירקות ופרחים - בדיעבד - עד לפני רה"ש ממש. עכת"ד. וע"ע בדא"מ (ג', פ"ה) ובצה"ל (שם, ס"ק ק"פ).

ועוד בענינים אלה ר' בספר שה"מ (רימון. בקיצור הל' שמיטה. כיצד לטפל בגינה לפני השמיטה).

ובאשר לשתילת פרחים ועשבי ריח (בעציץ ובאדמה), ר' ילקו"י (פ"ב סעי' ג וז'). ודא"מ (ג', פ"ה).

[28]כח. כ"כ באגרות הראי"ה (ח"א סי' קע"ז, קצ"ח ורע"ב). וכ"כ הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים. זרעים. סי' ע"א). וכ"כ בקונט' בצאת השנה (עמ' ל"א סי"ב. עמ' מ"ו ס"א וב'). הב"ד בקטי"ש (פכ"ד הערה 13). וכ"כ הגרמ"א זצ"ל במאמ"ר (פ"ט הערה 20) וקטי"ש (כ"ח, ב). וראה בילקו"י, שכתב בפרק ט' (סעי' א') שמותר לעשות היתר מכירה אף על גינה פרטית, אך לאחר מכן חזר בו וכתב (בפרק י"ב סעיף ה') שבאמת אין זה נכון להקל בכך, ואין למכור לגוי בהיתר מכירה קרקע של בנין משותף ובית פרטי. ומאידך ראה כאן בנספחים [נספח י"ג] שבאמת דעת הגר"ע יוסף זצ"ל היתה להקל בכך.

[29]כט. קטי"ש (שם).

[30]ל. דא"מ (א', ט') עפ"י הגרי"ש אלישיב זצ"ל. קטי"ש (כח, ג'). ילקו"י (ט', א').

[31]לא. הא דלכתחי' לא ישלם, כ"מ ממש"כ בילקו"י (פ"ט סוף הערה א') בשם הגרשז"א זצ"ל. ומ"מ אם החוק כופה אותו לשלם, ואם לאו אז יעמידוהו למשפט, כתבו הפוס' שישלם [כ"כ בילקו"י (שם) בשם הגרשז"א זצ"ל. וכ"כ בדא"מ (א', ט') בשם הגריש"א זצ"ל].

[32]לב. כ"כ הגרשז"א זצ"ל במעדנ"א (סי' י"ג) ובמנח"ש (סי' מ"א סק"ג). הב"ד במאמ"ר (לגרמ"א זצ"ל. ט', כ"ב) והסכים עמו. וכ"כ בדא"מ (א', ט') בשם הגריש"א זצ"ל. וכ"כ הג"ר יעקב אריאל שליט"א בשו"ת באהלה של תורה (ח"ג סי' ט'). הב"ד בקטי"ש (כ"ח, ד'). וכ"כ בילקו"י (ט', א'). והוסיף בדא"מ (שם), שאם הדירה רשומה (גם) ע"ש האשה, גם היא צריכה להפקיר.

כתב בדא"מ (א, ט) גבי ני"ד, שאם השכנים רוצים לעשות רק מלאכות האסורות מדרבנן, י"א שא"צ להפקיר חלקו. ע"כ.

[33]לג. הא דיפקיר, כ"כ בספר מאמ"ר (פ"ט הערה 21). ודעת המפקפקים, זו ד' הגרא"ז וייס שליט"א במנחת אשר (הל' שביעית).

[34]לד. מאמ"ר (ט', כ"ב) עפ"י תשו' המבי"ט (ח"ב סי' ס"ד) והמהרי"ט (ח"ב סי' נ"ג). וכ"כ בדא"מ (א', ט') בשם הגריש"א זצ"ל. וכ"כ בילקו"י (פ"ט הערה א'. וכ' שם שיאמר להם שהכסף הינו עבור ההוצאות אך לא עבור הוצאות הגינה. ואם הם ישתמשו בו גם להוצאות הגינה, הרי זה גזל גמור בידם. ועוד הוסיף שם, דהא קיי"ל דבמילי דרבנן אמרינן שיש ברירה, וא"כ הוברר הדבר למפרע שאין כספו ניתן עבור הטיפול בגינה אלא לשאר דברים, כיוון שגילה דעתו לכך). וכ"כ בקטי"ש (כ"ח, ד').

[35]לה. ילקו"י (שם). דא"מ (שם).

[36]לו. ויש שכתבו תחילה להקל בדרך שלישית, והיא שיבקש מוועד הבית יפוי כח בלתי חוזר למסור את הקרקע לגוי (והיינו "היתר מכירה") דרך הרבנות הראשית [ילקו"י (ט', א')]. אך כפי שכתבנו לעיל, למעשה הרבה פוסקים [כנ"ל (בסעי' ט"ז) עפ"י המאמ"ר וקטי"ש] דחו את האפשרות לפתרון השלישי הזה, וסוברים שאין למכור לגוי את הקרקע של בית פרטי באופן של "היתר מכירה" [כמש"כ באגרות ראי"ה (ח"א סי' קע"ז, קצ"ח ורע"ב), וכ"כ הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים. זרעים סי' ע"א). בספר בצאת השנה (עמ' ל"א סי"ב. עמ' מ"ו סעי' א', ב'). הב"ד בקטי"ש (פכ"ד הערה 13 ופמ"ז הערה 1). ואף בילקו"י (פרק י"ב סעי' ה') חזר בו ממה שהיקל. וברור שכל הפוס' שאוסרים בכלל לעשות היתר מכירה, לא יסכימו אף בני"ד]. אלא שבסיעתא דשמיא גדולה ועצומה הגיע לידי מכתב מכתי"ק של הגאון הגדול הגר"ע יוסף זצ"ל, מתאריך כ"ה אלול תשמ"ו, וז"ל: על יסוד היפוי כח הרצו"ב מאת ועד הבית, אני מודה שהקנתי בקגו"ש (בקנין גמור ושלם - מ.ה.) את הגינה שמסביב לבית, רח' זבוטינסקי 36 ירושלים, לרבנות הראשית לישראל, לתקופת שנת השמיטה הבעל"ט. ובאעה"ח היום כ"ה אלול תשמ"ו. עובדיה יוסף (-מקום החתימה). צילום המכתב בס"ד מובא כאן בנספחים [נספח י"ג]. וא"כ הגר"ע יוסף זצ"ל ס"ל דשרי למכור את הקרקע לגוי אף גבי קרקע של גינה פרטית. ומ"מ לשיטת החזו"א שהמכירה עצמה היא איסור חמור יותר מאיסורי השמיטה, כי איסור "לא תחונם" הינו מדאו', נראה שאין זה פתרון טוב. וע"ע בשו"ת משנה הלכות (חי"ד סי' ר"ט, שמשמע שצידד להקל בני"ד).

[37]לז. והיינו דלאוקמי שרי ולאברויי אסור. עפ"י הברייתא והגמ' בע"ז (נ', ב'). וכן מבואר למשל ברמב"ם (שמו"י פ"א הל' ו'-ח'). ברש"י במס' ע"ז (שם). בפירוש המיוחס לרש"י במו"ק (ד"ג, א' ד"ה "סתומי"). בריטב"א (במו"ק שם) ובשאר הראשו'. וכן מבואר ד"ז גם באחרו' [ראה למשל בחזו"א (כ"א, י"ז) ובילקו"י (ו', ז')].

[38]לח. ראה רמב"ם (א, ו'-ח'), מאמ"ר (ד', י"א) וש"פ. וראה לקמן בפרקנו (מסעיף כ"ז ואילך) מהו גדר השקיה המותרת.

[39]לט. רמב"ם ומאמ"ר (שם).

[40]מ. כנ"ל (בהערה ל"ח). וכ"כ בקטי"ש (כ"ח, כ"ג).

[41]מא. קטי"ש (כ"ח, כ"ד). ובאשר לעצם איסור ניכוש, עיקרו מובא בגמ' מו"ק (ד"ב, ב' - ד"ג, א'). מטרת הניכוש הינה הוצאת עשבים שוטים מהאדמה, כדי לאפשר לצמחים הרצויים לגדול. ההבדל בין ניכוש לכיסוח הוא, שניכוש הוא הוצאת העשבים עם השורש, ואילו כיסוח הוא חיתוך העשבים ללא עקירת השורש. ועיי"ש בגמ' שנחלקו רבה ורב יוסף אי האיסור של השקיה וניכוש הינו משום זורע (שגורם להצמחת הצמח שליד העשב) או משום חורש (שמרכך עי"כ את הקרקע). הרמב"ם (שבת ח', א') פסק שהמנכש הוי חורש. וע"ע בביאור שיטת הרמב"ם בשו"ת נוב"י (תניינא. או"ח סי' ל"א). ועוד בענין הטיפול בעשביה ר' גם בדא"מ בצה"ל (א', צ"ה). וגבי שבת ראה באו"ז (הל' שבת ס' נ"ד) ובמ"ב (של"ו, כ"ו).

[42]מב. קטי"ש (כ"ח, כ"ה).

[43]מג. קטי"ש (שם). וכ"כ במכתבי החזו"א (המצורפים לספר דא"מ - שביעית. מכתב י"ד. עיי"ש שהיקל דווקא בשאין האילנות צריכים לעישוב זה). וע"ע בדא"מ (א', נ') ובצה"ל (א', צ"ה).

[44]מד. דעת המתירים ראה בקטי"ש (כ"ח, כ"ה). וד' האוסרים, כך נראה מד' החזו"א, דא"מ (פ"א ס"ק פ' ופ"ח) והגריש"א זצ"ל, שלא יתירו זאת כלל. ואח"כ ראיתי שד' הגרנ"ק זצ"ל להתיר כי אינו מתכוון לתועלת הצמיחה. ואילו מד' הגריש"א זצ"ל נראה שיאסור [שיח אמונה (א', 192)].

[45]מה. כ"כ להקל בקטי"ש (כ"ח, כ"ה). וראה בשיח"א (א', 211) שכתבו בשם הגריש"א זצ"ל לאסור לרסס כדי למנוע צמיחת עשבים שוטים העלולים להפריע לצמיחת האילנות כראוי. והגרח"ק ס"ל שאם טרם נקלטו זרעי העשבים - מותר לרססם. ומ"מ אם יש חשש שהעשבים הללו יגרמו להמתת הצמחיה או להפסד רוב פירותיהם, כתב החזו"א (כ"א, י"ז) להתיר. וע"ע שם בשיח"א (ס"ק 207-211)

[46]מו. קטי"ש (שם).

[47]מז. קטי"ש (שם).

[48]מח. קטי"ש (כ"ח, כ"ו). וכ"כ בשיח"א (א, 206) בשם הגריש"א זצ"ל בשבוי"צ (שביעית, דקנ"ח).

[49]מט. עיקר דין איסור גיזום בשמיטה איתא בגמ' ע"ז (ד"נ, ב'). ומזה למדו שם דין איסור לאברויי בעצים. דעת המקילים היא ד' האול"צ [(פ"א תשו' י"א). הב"ד בשיח"א (א', 218)], ספר קטי"ש (כ"ח, כ"ז) וילקו"י (ט', ב'). ואילו לד' הגרי"ש אלישיב זצ"ל אסור הדבר [הב"ד בצה"ל (א', צ"ה)]. וע"ע בס' שמיטה כהלכתה (א', י"א) ובס' שה"מ (רימון. פרק המלאכות דרבנן. הערה 48)] ובשיח"א (א', 217,218. עיי"ש פרטי דינים בהא).

[50]נ. הפוס' הנ"ל בהערה הקודמת. ובשיח"א (א', 218) כתבו בשם הגרח"ק שליט"א שיתכן שיש להתיר. ע"כ.

[51]נא. קטי"ש וילקו"י (שם). וכ"כ גם בס' שמיטה כהלכתה (שם).

ראשית בס"ד נסביר את הרקע החקלאי של פעולת הגיזום והשפעתה על הצמח:

בצמח ישנו הורמון הנקרא "אוקסין". הוא קיים בראש הענף (קודקוד צמיחה), ועובר מהקודקוד לשורשי הצמח. האוקסין גורם להתארכות הגבעול המרכזי, ומאידך מונע התפתחות ענפים צדדיים. כשחותכים את ראש הענף מורידים את האוקסין, ואז יתחילו לצאת ענפים צדדיים. דבר זה נקרא "שלטון קודקודי". [זה מזכיר גם את המציאות אצל בני האדם, שכאשר המלך מת, מתחילים להתפרץ ולצמוח ראשים אחרים, שעד עתה לא הרימו ראש].

כאשר גוזמים גדר חיה שאיננה מלאה, הגיזום גורם להורדת השלטון הקודקודי, ואז מתפרצים ענפים צדדיים המעבים את הגדר. דבר דומה קורה גם בדשא שאיננו מלא, שהכיסוח גורם ל"עיבוי" הדשא וצמיחתו במקום שהיו "קרחות". ובס"ד חשבתי, שלפי"ז מי שבשבת קצץ קצה של ענף של שיח, יוצא שהוא לא רק חייב משום קוצר, אלא גורם הוא לצמיחת יתר של השיח שאסור הדבר גם משום נוטע. ולפי"ז מובנת הגמ' בשבת (דע"ג, ב'), שזומר וצריך לעצים, חייב שתים: א' משום קוצר וא' משום נוטע. ויש לדון בכך מצד גרמא ומצד לא מתכוון. ואכמ"ל.

לאור הדברים הללו מובן מדוע אסור בשמיטה לזמור ולכסח גדר חיה שאינה מלאה ודשא שאינו מלא.

בעבר היו שמים גרעין חיטה תחת לוורד לצורך הצמחתו. מטרת הדבר היתה כדי שהחיטה תוציא אוקסון והוא יצמיח את הוורד [כל זה עפ"י ספר שה"מ (רימון. תולדות הזמירה. עמ' 148)].

יצוין שלגבי כיסוח דשא ישנה עוד תוצאה שמיטיבה את גידולו, והיא תוצאה עקיפה, שהסרת חלקו העליון של הדשא מאפשרת לקרני שמש להגיע אל חלקו התחתון ולהיטיבו. בהלכה נקראת פעולה זו "הברחת הארי". והיינו סילוק דבר המונע את התוצאה הרצויה [ראה ע"כ באורך מה שבס"ד כתבנו בקונטרס קדושת השבת (ח"ב הערה מ"ו ענף 2. ובמילואים פ"ד ענפים 19,20,22,23)]. ולגבי השמיטה, פעולות המבריחות את הארי, כתב הרה"ג הריצ"ר בשה"מ (תולדות זמירה, הערה 46) שהחזו"א (י"ז, כ') מתיר פעולות שכאלה. אמנם חכ"א שליט"א העיר שצ"ע אי ניתן לומר כן בצורה כללית. שהרי חלק מהפעולות המנויות במשנה, כגון עשיית בתים או עישון, שלא נעשות בגוף העץ, ומטרתן הברחת מזיקין או מניעת שמש יתירה, בכל אופן הן אסורות. ואכמ"ל.

[52]נב. קטי"ש (כ"ח, כ"ח). שיח אמונה [(א', 192). והוסיף דשרי אף כדי שלא יהיה נראה ביתו כמוקף קוצים].

[53]נג. קטי"ש (כ"ח, כ"ח). ילקו"י (ז', ה'. ועיי"ש גם בסעי' ז' וח').

[54]נד. קטי"ש (כ"ח, כ"ח). ילקו"י (ז, י'-י"א).

[55]נה. כ"כ בספר ילקו"י (ז, י'. ועיי"ש גם בסעי' י"א-י"ב) וכ"כ בקטי"ש (שם. והוסיף שיקפידו שלא לפגוע באילנות. ונראה שהכוונה שלא להזיק לאחרים. ר' תוס' בב"ק דכ"ג, א').

[56]נו. רמב"ם (א', ה') גבי בדים יבשים. עפ"י גמ' מו"ק (ד"ג, א'). ועיי"ש בפירוש המיוחס לרש"י.

[57]נז. קטי"ש (כ"ח, כ"ט). ילקו"י (ז', י"ב).

[58]נח. קטי"ש (שם). ילקו"י (פ"ז סעי' ה', ז', ח').

[59]נט. קטי"ש (כ"ח, ל' ובמהדו' תשפ"ב פ"ז סעיף כ"ב). והדין כן בפרט אם הצמח מתחזק ע"י קטיפת הפרחים. והיינו שמגמת הקטיף לא תהיה לשם צימוח נוסף.

[60]ס. אול"צ (שביעית. דף ל"ב). ילקו"י (י"ב, ב'). והוסיף בילקו"י (י"ב, א') שמ"מ בעונת הגשמים אין להשקות.

ומ"מ בס"ד נקדים פה הקדמה קצרה בענין השקיית הצמחים בשביעית.

שנינו במשנה שביעית (פ"ב מ"ד) שמלאכת השקיה בשמיטה הינה מהמלאכות האסורות בשמיטה מדרבנן. ובגמ' במו"ק (ד"ב, ב') נחלקו אי איסור השקיה הינו תולדה של מלאכת חורש או מלאכת זורע. ומ"מ לפי"ז מותר להשקות הצמחים במקום הפסד, כשאר מלאכות דרבנן. וכן מבואר בגמ' במו"ק (ד"ב, ב'-ד"ג, א') עפי"ד המשנה שם (פ"א מ"א) שמשקין בית השלחין במועד ובשביעית, שכיוון שזו מלאכה מדרבנן, הרי שהותרה רק במקום הפסד. ואכן שני הסברים נאמרו שם בגמ' מדוע להקל בזה. א', משום דשביעית בזה"ז הינה רק מדרבנן, ובמקום פסידא לא גזרו. או שאף את"ל דשביעית בזה"ז מדאו', מלאכת ההשקיה הינה מדרבנן, ושוב, במקום פסידא לא גזרו [אמנם לעצם הענין אי כל המלאכות דרבנן הותרו במקום הפסד, לא נזכר זאת בהדיא בגמ', אך כ"כ המהרי"ט (ח"ב יו"ד סי' נ"ב). ור' בשבה"א (קו"א סי' ב') שהסתפק קצת בזה].

ועוד דנו הראשו' בסוגיא התם, אם אכן כל המלאכות דרבנן הותרו בשביעית במקום פסידא [וע"ע בבית הלוי (ח"ג סי' א' סק"ח)]. והוסיף הריטב"א שמ"מ לא הותרה טירחא יתירה לצורך זה. ואילו הנימו"י כ' שההיתר הינו דווקא להשקיה, מאחר שאינה מלאכה חשובה, אך לא לגבי שאר המלאכות. ומלאכה חשובה היא מלאכה שנעשית רק פעם אחת בשנה, שזו אין להתירה אפילו במקום הפסד. ומלאכה שאינה חשובה היא מלאכה הנעשית מפעם לפעם, שהיא מותרת במקום הפסד.

ומדברי הרמב"ם (א, ח'-י') מתבאר להקל כר"ש והריטב"א, שכל המלאכות דרבנן הותרו במקום פסידא. וכ"פ החזו"א (סי' כ"א ס"ק ט"ז-י"ז), אלא שבשל ד' הנימו"י סייג להקל בכך רק בתרי דרבנן. וע"ע ברש"י מס' ע"ז (ד"נ, ב').

ואי יש להקל בהשקיה דווקא במקום בית השלחין, כגון בהר [ששם צריך להשקות הרבה. ראה ברמב"ם (א', ח') ובדא"מ (ס"ק ס"ט)]. ראה בסוגיא במו"ק (שם. שמשמע שמקילים רק בבית השלחין), במשנה שביעית (ב', י'), בר"ש ובר"ע מברטנורא [(במשנה שביעית שם). ואגב. שני רבנים שמם רבנו עובדיה, ושניהם פרשנים, ושניהם מאיטליה, ושניהם נקראים על שם עירם: רבנו עובדיה מברטנורא, ורבנו עובדיה מספורנו]. וע"ע בחזו"א (ט"ז, ג' וי"ג), ובס' שה"מ (רימון. דין המלאכות דרבנן - השקיה. עמ' 140-141). וקיצרנו.

[61]סא. רמב"ם (א, ח'). והטעם שהתירו, כ' הרמב"ם (א', י'), שאם לא ישקה תעשה הארץ למלחה וימות כל עץ שבה. וכיוון דהוי איסור דרבנן, הרי שחכמים לא גזרו. וכ"כ במאמ"ר (לגרמ"א זצ"ל. ט', י"ד), בילקו"י (יב, א', ה') וש"פ ראו"ח, עפ"י המשנה והגמ' בהערה הקודמת. וראה בשבת הארץ בקו"א (סי' ב') שכ' שרק גבי חרישה הצריך הרמב"ם תנאי זה של "ימות כל עץ שבה", אך גבי שאר המלאכות יש מקום להתיר כל הפסד. ע"כ. ואי לאוקמי והפסד שווים, ר' בס' שה"מ (כללי מלאכות דרבנן. עמ' 131. ובהערות 13 ואילך).

[62]סב. עפ"י המשנה והגמ' הנ"ל (בהערה ס'). וכן מבואר ברמב"ם (א', ח', גבי השקיה וגבי הרבצה שהיא השקיה מועטת). וכן מבואר בחזו"א (כ"א, י"ז), וכ"כ הגרש"ז אוירבך זצ"ל, וכ"כ בילקו"י (י"ב, א', ה'), במאמ"ר (ט', ט"ו) וש"פ. ובמנח"ש (סי' ב' סק"ה) כ' שבשעה"ד ניתן להקל, ושכ"נ מלשון הרמב"ם (שמו"י פ"א) שא"צ לצמצם בזה. עכ"ד.

גבי הפסד היבול, כ' החזו"א (סס"י ט"ז סקי"ד) דדינו כהפסד, דאף בספק הפסד יש דין השבת אבידה [הב"ד במנחא"ש (סי' ב' סק"ה)].

כשיש בגינה צמחים מעורבים, והיינו צמחים שונים שחלקם נפסדים ע"י מניעת השקייה - כ' במנחא"ש (שם) שאם אפשר להשקות לחוד את הנפסדים, וזאת ללא טירחה גדולה, יעשו כן, ואם לא ניתן להשקותם לחוד - ניתן להקל, וזאת משום שבשביעית המעשה נאסר ולא התוצאה. והוסיף, שמ"מ אם רוב גידולי השדה א"צ מים, אסור להשקות את רובו משום מיעוטו. אך אם רוב הצמחים יפסדו ללא השקייה, ויש טירחה להשקות ידנית רק את אותם הנצרכים להשקייה, ניתן להקל ולהשקות את כל הגינה [כ"ז ממנחא"ש (שם)].

ועוד כ' במנחא"ש (שם), שגם על הפסד של צמחי נוי ניתן להתיר עבודות דרבנן, ושכן נקטינן עפי"ד החזו"א. עכת"ד.

[63]סג. ד' המקילים וסוברים שיש להשקות באותה התדירות כמו שמשקים בשאר השנים, זו ד' הגרב"צ אבא שאול זצ"ל באול"צ (דל"ב). וטעמו, שא"צ לצמצם כלל בהשקיה, דכיוון שהותרה השקיה, רשאי להשקות כל צורכו, שדין שביעית כדין חוה"מ, ולגבי חוה"מ כבר כתב רבנו ירוחם (נתיב ד' ח"ה דל"ו), שכל דבר שהתירו משום דבר האבד, גומר המלאכה מכל וכל [הב"ד הרמ"א בד"מ (תקל"ז, א')]. ועפי"ז פסק להקל גם בילקו"י (י"ב, א'). וכ"פ להקל גם הגר"נ קרליץ [בס' חוט שני (א', י' עמ' ק'-ק"א). וכ' שם שמש"כ הג' החזו"א (כ"א, י"ז) שאף במקום הפסד צריך לשקול כל עבודה ועבודה אם יש בזה חשש שימות העץ. ואם אפשר להסתפק בפעם אחת אסור לעשות שני פעמים - כ' הגרנ"ק שי"ל שכ"ז איירי רק בשאר התולדות, כזיבול וניכוש. אך במלאכת השקאה א"צ לצמצם, וכל שהשדה צמאה למים מותר להשקות. ואגב זאת הוסיף הגרנ"ק, שידוע לו שיש פוסקים שחולקים עליו].

לעומתם ד' המחמירים דבעי להגדיל את הרווחים בין השקיה להשקיה - יותר מהרגילות בשאר השנים, כך נראית ד' החזו"א (כ"א, י"ז) - אילולי האוקימתא של הגרנ"ק הנ"ל. וכ"פ להחמיר גם בס' קטי"ש (כ"ח, ל"ב), בס' ברית עולם (סי' א' סקע"ה) ובשו"ת משנת יוסף (ח"א סי' א'). וע"ע ע"כ בשיח"א (א', 329. עיי"ש באורך), בס' שה"מ (רימון. דיני מלאכות דרבנן. עמ' 142-143) ובילקו"י (פי"ב הערה ה').

[64]סד. כ"כ בצה"ל (א, קנ"ו) עפ"י החזו"א. וכ"כ בילקו"י (י"ב, ה'). והוסיף בילקו"י שלכתחי' ידונו עם מומחה גבי כל סוג עץ וצמח.

[65]סה. כ"כ בדא"מ (א', פ') עפ"י החזו"א (ט"ז, י"ד) ובילקו"י (י"ב, ה'). וע"ע בדא"מ בצה"ל (ס"ק קפ"ו, גבי הא דקיי"ל שספק אוקמי ספק אברויי - אסור, וא"כ מדוע בני"ד מקילים בספק).

[66]סו. קטי"ש (כ"ח, ל"ג). והטעם, כי אז כבר נגרם נזק ממשי לצמח. וע"ע בילקו"י (י"ב, א'-ה').

[67]סז. קטי"ש (כ"ח, ל"ד). וע"ע בילקו"י (שם).

[68]סח. קטי"ש (כ"ח, ל"ד). וצ"ע אי כלל זה נכון לכל סוגי הצמחים בארץ.

[69]סט. כ"כ הגר"נ קרליץ בחוט שני (א', י' ד"ק-ק"א) גבי הממטרות. וטעמו, דכל שההשקאה מתייחסת לפעולה אחת שהותרה, א"צ לצמצם [הב"ד בס' שה"מ (רימון. עמ' 143)]. ועיי"ש שכתב שאין דבריו סותרים לד' החזו"א. והסביר שמש"כ החזו"א שצריך לשקול בכל עבודה ועבודה, הוא דווקא גבי ניכוש וזיבול וכיוצ"ב. אך גבי השקייה - כיוון שחז"ל קבעו שאם השדה צריכה השקייה, הרי שמותר להשקותה בלא הגבלה כי היא במצב של פסידא. עכת"ד. וק"ק לי ע"כ, דמה שחז"ל הקלו להשקות, זה לכאו' רק עד שאין השדה בסכנת התייבשות, אך לא התירו השקייה בלא הגבלה. ועוד, אם החזו"א היה חושב להתיר לגמרי השקייה הו"ל לפרש שמ"מ גבי השקייה א"צ לשקול בכל עבודה ועבודה. ומ"מ כעין דברי הגר"נ קרליץ מצינו בהגהות רע"א על השו"ע (או"ח סי' תקל"ז), שהתיר הוספה על השקייה בשדה שלחין, אך משתעי בחוה"מ. וכ', שאם התחיל להשקות בהיתר, רשאי להשקות כמה שרוצה. שמא נאמר שכיוון שהתיר בחוה"מ, אז כ"ש שיתיר בשביעית. ואכן הגר"ב זילבר זצ"ל בס' הלכות שביעית (בכסא דוד) כ' שניתן להקל בכך בשביעית.

ואחר שכתבנו כל זאת חשבנו דיתכן שהגר"נ קרליץ יתיר גם גבי השקייה בטפטפות, ולא רק בממטרות. דלכאו' מנ"מ ביניהן.

[70]ע. כ"כ בילקו"י (י"ב, ז' ובהערה ח'). וכ"נ מד' החזו"א (י"ח, ד'), שכ' שהשקייה בבית השלחין לא נאסרה כלל בחוה"מ, ואילו לדעתו בשביעית נאסרה השקייה, ורק במקום הפסד התירו [הב"ד בס' שה"מ (עמ' 142 הערה 35)]. וע"ע ברש"י במו"ק (ד"ו, ב ד"ה "כדי שיצאו").

[71]עא. זו ד' הגרש"ז אוירבך זצ"ל, כמובא בשמו בס' דיני שביעית השלם (י', ה'). וישנם שני צדדים לאסור בני"ד. צד א' הוא מכך שדנו לאסור נטיעה לפני השמיטה, וזאת מהטעם שלמרות שמצד הגברא אין איסור בכך שהריהו עושה את הפעולה עוד לפני השמיטה, מ"מ נטה המנח"ח (סוף מצוה שכ"ו) לאסור מצד מצוות שביתת הקרקע [ר' ס' שה"מ (עמ' 7-9 הערה 12)]. וצד ב' לאסור, ממש"כ הגרשז"א זצ"ל במעדני ארץ (י"ג, י"ז), שאף אם אין ציווי על שביתת הקרקע, סו"ס ישנה כאן השרשה שהיא תוצאה של פעולת האדם [הב"ד בס' שה"מ (עמ' 79,143)].

[72]עב. ד' הגרי"ש אלישיב זצ"ל, כמובא בס' דיני שביעית השלם (י', ה'), ובס' שה"מ (עמ' 143).

[73]עג. בס' שה"מ (רימון. עמ' 144) כ' שיש לדחות את ב' טענות המחמירים. את הטענה לאסור בשל שביתת הארץ, יש לדחות שיתכן שהסוברים שהאיסור הינו משום שביתת הארץ יאמרו שד"ז נאמר רק גבי מלאכות דאו', אך באיסורי דרבנן אין לאסור משום שביתת הארץ [וזאת עפי"ד האול"צ על הרמב"ם (א', ג')]. ובאשר לטענה לאסור משום מראית עין, כ' הרה"ג רי"צ רימון שליט"א, שכיוון שכיום מצויה ההשקייה ע"י מחשב, אזי ברוב המקומות אין בעיה של מראית עין. ולכן הסיק שם, שכיוון שיש המתירים להשקות בבית השלחין גם בכמות גדולה, לכן אם מכוונים את המחשב עוד לפני השמיטה להשקות בשמיטה, יש מקום להקל ולכוון את המחשב כרגיל - אם עושה כן לפני השמיטה. ומ"מ לענ"ד אין להקל בכך בשופי, שהרי הדברים נתונים לסברות, לכאן או לכאן, ומאן יימא לן שסברות אלה מוכרחות. ומ"מ אח"כ מצאנו שכבר כתב ע"כ באג"מ (חיו"ד ח"ג סי' ק"ל), שמדברי חז"ל מתבאר שאיסור תוספת שביעית היינו לעשות דברים בערב השביעית ע"מ שיועילו לשביעית. וא"כ בזה"ז שלצערנו ביהמ"ק עדיין אינו קיים ואין איסור תוספת שביעית (כרמב"ם בפ"ג), הרי שאין לאסור בכה"ג. עכת"ד.

עוד יש לדון אי שרי בשמיטה עצמה להפעיל את הממטרות ע"י מחשב, אך בגרמא, והיינו שההשקיה תתחיל רק כעבור זמן. ולכאו' גרמא מותרת ובפרט באיסורי דרבנן. וצ"ע.

[74]עד. מאמ"ר (ט', ט"ו). מנחת אשר (סי' ה'). ילקו"י (י"ב, ט').

[75]עה. דא"מ בצה"ל (א', י"ח) בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל. ובשיח"א (א', 76) כ' בשם הגרח"ק שליט"א לאסור, אף אם המים מטפטפים על צמחים שצמחו מעצמם (והוסיף שכ"ה אף גבי שבת, והיינו שאז עובר על איסור שבת וגם על איסור שמיטה). ואסר אף אם מצטער בשל כך, ואוסר להדליקו אף ע"י קטן או גוי (שם ס"ק 78). אלא שכעבור זמן מצאתי במנחת אשר (סס"י ה') שתמה על מש"כ בדא"מ הנ"ל להחמיר בשם הגריש"א זצ"ל, וכתב ששאל הן את הגריש"א והן את הגרח"ק, ושניהם אמרו לו שמה שאסרו הוא דווקא כשמתכוון להשקות עי"כ, הא אינו מתכוון להשקיה - שרי. עכת"ד.

[76]עו. מאמ"ר (ט', ט"ו). ילקו"י (י"ב, ח'. עיי"ש במקורות). וע"ע בשיח"א (א', 73) ובמנחת אשר (שם).

[77]עז. דא"מ בצה"ל (א', י"ח) בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל. והטעם שהתירו כשיש במים סבון, משום שהם מעלים קצף, וניכר שאינו לתועלת הצמחים [שיח"א (א', 73)]. וראה מש"כ בס"ד לעיל (בהערה ע"ה) בשם הגר"א וייס שליט"א.

[78]עח. מאמ"ר (ט', ט"ו). ולדעת הגרח"ק שליט"א ג"כ מותר הדבר, אך ראוי להזהר אף בכך. והגר"ש ווזנר מתיר [שיח"א (א', 75)].

[79]עט. ילקו"י (י"ב, י').

[80]פ. כ"נ עפי"ד הגריש"א זצ"ל המובא בדא"מ בצה"ל (א', י"ח), כנ"ל גבי שטיפת הרצפה (בהערה ע"ז).

[81]פא. אול"צ (א', י"ב), ילקו"י (י"ב, י"א) ועוד פוס' רבים, וכנ"ל (בפרק ג' סעיף נ"ה ובפרט בסעיף נ"ו).

[82]פב. קטי"ש (כ"ח, ל"ה). ס' שה"מ (רימון. מלאכות דרבנן. עמ' 155-156). ור' לעיל (הערה ח').

[83]פג. דעת המתירים היא ד' ספר קטי"ש וס' שה"מ (שם). ילקו"י (י"ג, ה'). וראה בילקו"י (שם) שזו מחלו' ראשו' אי שרי להקל בני"ד. ואכן מדברי דא"מ (פ"א, ס"ק פ' ופ"ח) נראה לאסור בני"ד, אא"כ יש חשש אמיתי שימות העץ.

ומה שכתבנו שאף למתירים שרי דווקא דרך מערכת ההשקיה, כ"כ בס' שה"מ (שם). ילקו"י (י"ג, ו'). ור' לעיל בריש פרקנו (סעי' ו').

[84]פד. באשר לריסוס על אילן כדי להשביחו, לד' הגר"נ קרליץ אסור הדבר.

ולגבי ריסוס על גדר חיה בחומר המעכב צמיחתה, כדי שתישאר בצורתה, כ' הגרח"ק שאין ראוי לעשות כן, אך לא אסר מדינא [הב"ד בשיח"א (א', 165)]. וע"ע באול"צ (פ"א סעי' י"ג וי"ד), שלעיתים שרי לרסס, וכגון לרסס העשבים המפריעים לצמחים, ולעיתים אסור לרסס (שם בסי"ג), כגון לרסס השדה כדי להמית התולעים.

[85]פה. הנה בני"ד שייכת המחלו' הגדולה בפוס' באיזה מיקרים מקילים את היתר לאוקמי. דעה ראשונה: היתר לאוקמי הינו דווקא להעמיד העץ עצמו שיהא ראוי לתפקידו לאחר השמיטה. אך עבודה שהיא לצורך הפירות ולא לצורך האילן - אסורה [מרן הגראי"ה זצ"ל בשבה"א (א', ה'). ובקו"א (סי' י"ב). ועיי"ש בתו"ש (פ"א ה"א סקט"ז). וטעמו, משום שהתורה הפקירה את פירות השביעית לכל וסילקה יד הבעלים מהם. ואף אם הפירות יאבדו אסור לעשות עבורם מלאכה].

דעה שניה: אף כשהמטרה הינה קיום הפירות של השביעית - ולא רק לקיום העץ - מותר לעשות מלאכות לצורכה [חזו"א (כ"א, י"ד). וע"ע בפאה"ש (סי' כ' ס"ד), בשו"ת מהרי"ל דיסקין (בקו"א סי' רנ"ט) ובמנחת אשר (סי' ב' סק"ב דף י"ד)].

דעה שלישית הינה ד' הגר"ש ישראלי זצ"ל [בס' התורה והמדינה (חלק ט'-י' עמ' שמ"ו-שנ"ה). וכן מובא בס' התורה והארץ (ח"ג עמ' 153 ואילך)], שהיתר אוקמי שייך גם לפירות, אך זאת בתנאי שהפירות כבר קיימים על העץ.

כל הדעות מעמידות כשיטתן את דברי הרמב"ם (א', י'). וע"ע בשבה"א (פ"א ה"ה סקט"ז. ובהערות 86-88) ולעיל (בפ"ג הערה ל"ב).

ועוד נחלקו אליבא דהחזו"א, מהי רמת ההפסד המתירה מלאכות דרבנן. החזו"א עצמו כ' (כ"א, י"ז) שההיתר הוא כשמדובר בהפסד כל הפירות. אולם י"א בשמו [הל' שביעית לחקלאים (ז'. הערה 6)] שהתיר כל זמן שיש חשש שהיבול ינזק יותר משישית ממנו. ראה ע"כ בס' שה"מ (רימון. מלאכות דרבנן. עמ' 132-135)].

[86]פו. ס' קטי"ש (כח, לו).

[87]פז. בקטי"ש (שם) כתבו להתיר, כד' הגר"ש ישראלי זצ"ל (בהערה הקודמת). והרה"ג שמיר שיינטופ שליט"א העיר, דמאן יימא לן שמה שהקלו לאוקמי גם גבי פירות, שזה שייך גם גבי גינות נוי. שמא הקלו דווקא גבי בעלי מטעים. עכ"ד.

[88]פח. לד' מרן הגראי"ה זצ"ל בשבה"א יש לאסור אף בכה"ג, דהתיר רק לאוקמי אילנא ולא לאוקמי פירא. כנ"ל (בהערה פ"ה).

[89]פט. בענין ההצללה, כתב בדא"מ (א', מ"ח), עפ"י המשנה, שאסור לעשות בתים לעשות צללים לצמחים, ובשיח"א (א', 184) כתבו בשמו שמ"מ מותר אם יפסדו הצמחים לגמרי. ועוד, שמה שאסור הוא דווקא כשעושה דבר קבוע להגן על האילן, אך הגנה בדרך ארעי מותרת.

וגבי פריסת רשת להגנת הפירות, כ"כ בקטי"ש (כ"ח, ל"ז). אך נראה שזה מותר רק לחזו"א שמתיר גם לאוקמי פירא. אך למרן הגראי"ה שמתיר רק לאוקמי אילנא, אסור הדבר כשזה לאוקמי פירא. כך בס"ד נלע"ד. וע"ע ברמב"ם (א', ה'), ובמים חיים לבעל הפמ"ג (על הרמב"ם שם) ובשבה"א (בקונט"א סק"י).

[90]צ. קטי"ש (כ"ח, ל"ח). וראה בשיח"א (א', 153) עוד פרטי דינים בהא.

[91]צא. ילקו"י (ח', י"א). דא"מ בצה"ל (א', קע"ט). ור' בשיח"א (א', 184). ומ"מ יש להעיר שאי"ז לכו"ע, שהרי יש אוסרים לאוקמי פירא (כדלעיל בפ"ג סי"א). ור' ספר השמיטה (טוקצ'ינסקי. ח"א פ"ד הערה 3), ומעשה רוקח על הרמב"ם (שמו"י פ"א ה"ה), שהחמירו בזה. וע"ע דעות שונות בגדרי אוקמי, בשבה"א (בתו"ש. פ"א ה"ה סקכ"ז), ובילקו"י (פ"ז סעי' ז' וח') שמבואר גם בדבריו שבני"ד שרי, הן מצד דשרי אוקמי גם בספק אם יהיה נזק, וגם לצורך מניעת נזק חלקי, כנ"ל (בפ"ג הערה ל"ב. ובפ"ה הערות קפ"א-קפ"ב).

[92]צב. ילקו"י (שם).

[93]צג. ילקו"י (ז', ז'-ח'). ועוד כ' שם (י"ב, י"ד), שמותר לירוק על דשא בשביעית, דאינו משביחו עי"כ.

[94]צד. עיקר ד"ז ממשנה שביעית (ב, ו'). רמב"ם (א', י"ב; ג', י"א). ודין זה הוא בין אם נטע בשוגג ובין במזיד [גמ' גיטין (נ"ג, ב'). עיי"ש מחלו'. וזו ד' ר"מ. ולר"י רק במזיד יעקר. עיי"ש הטעם שפסקו כר"מ]. ונאמרו ע"כ ב' טעמים בגמ' [בגיטין (נ"ג, ב' - נ"ד א'). בירו' שביעית (ב, ד) ותרומות (ב', א')]. טעם א': שנחשדו ישראל על השביעית, והמזיד יאמר שוגג הייתי [ראה רש"י בגיטין (נ"ד, א' ד"ה "ת"ש")]. טעם ב': שאם נוטע פחות מל' יום מהשביעית, וכיוון שמונין שנות ערלה ורבעי לאילנות, שיצאו משנות ערלה, ומחללין רבעי, וכשהרואה מונה השנים למפרע ורואה שנטעה בשביעית ואתי למישרי נטיעה בשביעית [רש"י בגיטין (נג, ב ד"ה "מונין"). וטעם זה נקרא "מונין"]. וע"ע בדא"מ (פ"א סקצ"ח ופ"ג סקפ"ד) בשם הירו' (בכמה דוכתי) שיש כמה נ"מ בין הטעמים.

[95]צה. שכן הוא בגמ' הנ"ל. אך גבי ירקות שרי לשותלן עד ערה"ש דשביעית [כדלעיל (בפ"ה ס"ו). ראה רמב"ם (ג, ט') ושבה"א (ג, יא סק"ד). ודין הזורע ירקות בשביעית עצמה באיסור, ר' ברמב"ם (ד, ב' וט"ו) ובשבה"א (ג', י"א סק"ד).

גבי הנוטע באיסור עצי סרק, אי גם בזה אמרינן שיעקר - אם נטע בתוך ארבעים וארבעה הימים שלפני רה"ש - לפני שהחלה השמיטה, הרי זו מחלוקת: לחזו"א (כ"ב, ה') מותר אף לכתחי' לנטוע אז אילנות סרק [הב"ד דא"מ (ג', פ"ה)]. ואילו לד' הגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר (א, י"א), אף אם נטע בימים אלה שקודם השביעית - יעקור אף אילן סרק (מהטעם שמא יחליפו באילני פרי, ועוד משום חשד. עיי"ש). ומ"מ אף לדעתיה המיקל יש לו ע"מ לסמוך. עיי"ש.

אך מה שהיקלו באילני סרק הוא דוקא גבי הנוטע סמוך וקודם לשמיטה [מאמ"ר (שם סעי' ד' וי"א)].

[96]צו. רמב"ם (פ"ג, י"א). וראה בילקו"י (פ"ד הערה ו') שלבעל שו"ת אבן ישראל (ח"ט עמ' פ"ד) שהרמב"ם השמיט דין הנוטע יעקור משום דלא ס"ל להלכה כן. עכ"ד. וצ"ע, הרי כן מצינו ברמב"ם דין זה, וצ"ע. ומ"מ כתבו הפוס', שאף אם אדם אחר נטעו, יש לעוקרו [שיח"א (א', 281. עיי"ש פרטי דינים בהא)].

והנ"מ בין שבת לשביעית, ראה בגמ' בגיטין (שם), ובדא"מ (פ"א ס"ק צ"ח ופ"ג סקפ"ד).

כתבו בשם הגריש"א זצ"ל, שאף הקונה (לאחר השמיטה) עץ שנטעוהו בשמיטה - חייב לעוקרו. ולגרשז"א (במנח"ש ח"א סס"י ה') אינו חייב לעוקרו. הב"ד בילקו"י (פ"ד הערה ו' עמ' 273).

הנוטע באיסור ועקר, מותר לו אחר השמיטה לנטוע שוב [ילקו"י (שם) בשם רפ"ע (ח"ג סי' ט"ז. ושלא כמש"כ בח"א סי' י"ג). ושכ"פ הגרע"י זצ"ל ביבי"א (ח"י חאו"ח סי' נ"ב סקט"ו)].

כ' בדא"מ (א', צ"ט; ג, צג) בשם החזו"א, שאם גוי נטע האילן, או שנטעו ישראל אך מכזיב והלאה, והיינו בכל שטח שכבשו עולי מצרים אך לא עולי בבל, דשביעית שם מדרבנן, א"צ לעקור. עיי"ש.

ואף אם מת לפני שעקרו, חייבים יורשיו לעוקרו [ירו' (ב', ד'). רמב"ם (ג', י"א). ור' דא"מ (ג, צ"ו וצ"ז)].

עוד פרטי דינים רבים גבי מי שנטע בשמיטה באיסור, ר' בשיח"א (פ"א ס"ק 464-480, ובפ"ג ס"ק 201 ואילך).

[97]צז. הרמב"ם (ג', י"א) פסק שהפירות מותרים, והוא עפ"י הירו' (ב', ד'). וכ"פ מהר"י קורקוס, הרש"ס, פאה"ש ועוד. ואילו הרמב"ן ועוד מקצת ראשו' ס"ל שהפירות אסורין, ומה שהירו' התיר הוא דווקא בנטע בתוספת שביעית [ראה תו"ש בשבה"א (א, י"ג סק"ד), בילקו"י (פ"ד ס"ז), דא"מ (ג, צ"ד) וצה"ל (ס"ק קצ"ה)].

[98]צח. כ"כ הגרח"ק שליט"א. וטעמו כיוון ששורשי האילן מפעפעים את העציץ הריהו כנקוב וחייב לעוקרו [שיח"א (א, 226)]. ומ"מ אם העציץ עשוי מחומרים שיתכן שמעכבים את יניקת העץ, הרי שכיוון שזו מחלו' יש להקל [שיח"א (שם) בשם הגרח"ק].

[99]צט. גבי מי שזרע בעציץ נקוב בתוך בית, לד' הגריש"א זצ"ל יש לסמוך ע"ד המתירים לזורעו (כיוון שהוא בתוך בית), ולכן לא קנסוהו לעוקרו, ומותר אף ליטול זרעים אלה במוצאי שביעית ולשותלם במקו"א. ואילו לד' הגרח"ק שליט"א כיון שלחזו"א אסור לעשות כן, לכן יש לקונסו אף בדיעבד שיעקור מה שנזרע [שיח"א (א, 226)].

וגבי מי שזרע בעציץ שאינו נקוב אף שאינו בתוך בית, כתבו הפוס' שאין חיוב לעוקרו, ואין בו איסור נעבד, כיוון שיש צד להתיר לזרוע בשביעית באופן כזה [שיח"א (א, 228) בשם הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ זצ"ל].

[100]ק. קטי"ש (כ"ח, ל"ט).

[101]קא. קטי"ש (שם). וע"ע בילקו"י (יב, ו').

[102]קב. קטי"ש (כ"ח, מ'). וע"ע בשיח"א (א', 216).

[103]קג. קטי"ש (שם). והטעם, כדי שהכיסוח לא יגרום ל"מכת שמש" ולהצהבת הדשא, ולאחר מכן לצימוח מחודש.

[104]קד. קטי"ש (שם ס"ק 2).

[105]קה. בקטי"ש (שם) כתבו שאפשר להקל, אך חכם אחד שליט"א הבקי בהלכות אלה העיר שאין הדבר נכון, שהרי זו ממש זמירה האסורה מהתורה, שגם במקום הפסד הינה אסורה. וחכם אחר שליט"א העיר שצ"ע אי מלאכת זומר אסורה מדאו' בכל מקרה שמביאה לידי צמיחה, או שתלוי הדבר גם במהי עיקר הכוונה, וכן אם יש שינוי באופן העשיה. וציין לגמ' בשבת (דע"ג, ב') ובתוס' שם (ד"ה "זומר"). וע"ע בשביתת השבת (באר רחובות. מלאכת זורע. סק"ו). וע"ע בשו"ת משפט כהן (סי' ס"ז, בענין זמירה הנהוגה בזה"ז), ולקמן (בססע"י נ"א). וקיצרנו.

[106]קו. קטי"ש (שם ס"ק 3).

[107]קז. קטי"ש (שם).

[108]קח. קטי"ש (כ"ח, מ"א).

[109]קט. קטי"ש (שם).

[110]קי. קטי"ש (כח, מ"ב).

[111]קיא. קטי"ש (כ"ח, מ"ג).

[112]קיב. קטי"ש (שם).

[113]קיג. ר' לעיל שם (בס"ק 3) עפ"י המשנה בשביעית (ז', ו') שלוורד יש קדו"ש (וכן לדמיהן כשקנו אותם). ושאלו גבי כל הפרחים מדוע יש להם קדו"ש, הרי אין הנאתם וכילויים באים כאחד (שזה א' התנאים שתחול קדו"ש, כדלקמן בפרק ח'). דהא בפרחים ההנאה באה לפני הכילוי. וענו ע"כ עפי"ד בעל המאור (בסוכה די"ט, ב' בדפי הרי"ף), שהתורה מיעטה רק מצב שבו ההנאה באה אחר הכילוי והביעור (כמו בפחמים). אך בפרחים ההנאה באה לפני הכילוי ולכן יש בזה קדו"ש. וע"ע בירו' (שביעית ז', א'), שו"ת שבט"ה (ח"ב סי' ר"ב), בס' משפט"א (עמ' 118 בשם הגרשז"א והגריש"א זצ"ל), ובס' שה"מ (רימון. עמ' 198-199), ולקמן (בפרק ח' שם).

[114]קיד. קטי"ש (פמ"ז סעי' ו') עפ"י שבה"א.

[115]קטו. קטי"ש (שם) עפ"י המשנה בשביעית (ט', א'), רמב"ם (ד', ב'), כס"מ ומהרי"ק (ד', כ"ט).

[116]קטז. קטי"ש (פמ"ז ס"ז).

[117]קיז. קטי"ש (שם ס"ח). וטעמם, דכיוון שהדבר נעשה על דעתו של הגוי, ובניגוד לדעת הבעלים, אין חובה על הבעלים לעקור.

[118]קיח. קטי"ש (שם ס"ט). וטעמם, משום שיש בכך איסור הנאה מספיחין. וציינו למהרי"ק (שמו"י ד', כ"ט).

[119]קיט. קטי"ש (מז, י'). וטעמם, שדינם כספיחין, שיש להם קדו"ש.

[120]קכ. לד' החזו"א אם עובדי העיריה עושים מלאכות בגנים הציבוריים, הריהם מכשילים הם אנשי העיר במלאכתם, כיוון שכולם שותפים בקרקע זו, ומצווים על שביתתה [חוט שני בשם החזו"א. שיח"א (א', 6)]. לאור זאת כ' הגרח"ק שראוי להפקיר את חלקו בגינות הללו, וזאת אף כשהעיריה מנוהלת ע"י שומרי שביעית, שמא לא ידקדקו בשמירת כל פרטי ההלכות כראוי.

[121]קכא. לד' הגרנ"ק אין צריך להפקיר את חלקו בגינות הללו, כי אין לכל אחד חלק ממשי שיהיה שייך להפקירו [גרנ"ק ושיח"א (שם)].

[122]קכב. ילקו"י (פכ"ה סכ"ד) עיי"ש.

[123]קכג. בס"ד נביא עוד מקורות להלכות הקשורות לגינה (שמפאת קוצר הזמן לא ערכנום כראוי):

ריסוס הקרקע למניעת צמיחת עשבים סמוך לעצים: שיח"א (א', 211). אול"צ (פרק א' סעי' י"ד. ועיי"ש גם בסעי' י"ג).

הצללה על צמחים: שיח"א (א', 284. עיי"ש שמתיר רק אם הצמחים יפסדו לגמרי. וכתבנוהו לעיל).

קטיפת אתרוגים בתחילת החורף כדי שלא יכבידו על העץ: שיח"א (א', 180).

שריפת קוצים לשם גידול באותה קרקע - מחלוקת: בס' דא"מ (א', נ') אוסר, ובילקו"י (ד', ל') מתיר.

שריפת קוצים להריגת נחשים - מותר [דא"מ (א', נ'). וע"ע בצה"ל (שם בס"' צ"ה) ובשיח"א (א', 207)].

כיסוי עשבי בר בניילון: צה"ל (א', צ"ה).

ניכוש עשבים: שיח"א (א', 214-215).

נפלו גרעיני פירות על הארץ (במקום שעלולים לצמוח), אינו חייב לחפש אחריהם: שיח"א (פ"א, 64 ד"ה "שמבואר" וד"ה "מאידך").

אכילה בשמיטה במקום עשבים, כשישפכו שם מים - מחלוקת: יש אוסרים [שיח"א (א', 71)], ויש מתירים [ילקו"י (פי"ב סוף הערה ח') עפי"ד הגרח"פ שיינברג זצ"ל].

יריקה על הקרקע במקום שישנם שם צמחים - מותר [שיח"א (פ"א אמצע ס"ק 71 ד"ה "ולירוק")] בשם הגרנ"ק והגרח"ק. והטעם, שאין מעשה זה משפיע כ"כ להצמיח, ואינו נחשב עבודת הארץ.

[124]קכד. בענין גידול בחממות בשביעית, הרי שיש להזכיר פה ב' צדדי היתר:

1) הזריעה נעשית בתוך בית [למרות שיש המערערים אי חממה נחשבת כבית, כיוון שהיא לכאו' נעשית כדי להיטיב עם הצמחים. ומה שהיקלו גבי גידול בבית הוא משום שאין בו אור ושמש ואויר, כבשדה. אמנם יש שדחו מכל וכל התנגדות זו, כיוון שכבר הוכח ע"י האגרונומים שהחממה עצמה מזיקה לצמח בשל החום השורר בה, ורק בשל מכשירי קירור ניתן לגדל בה את הגידולים השונים, וכמו שכתבנו דברים אלה לעיל (בפרק ה' הערות ט"ו ול"ה).

2) בחממות שלנו כיום מגדלים גידולים על מצע מנותק, ולא ישירות ע"ג הקרקע - דבר הגורם לקולא גדולה בני"ד.

ואלה חלק מהפוסקים שדנו גבי גידול בחממות:

דא"מ בצה"ל (א', ק"ו. עיי"ש שלדעתו כיוון שהחממות נבנו מתחילה להועיל לצמחים, והדרך הינה לגדל בהן, לכן אין דינן כבית אלא כשדה).

דעת הפוס' המתירים לגדל גידולים בחממה עם מצע מנותק:

הגרשז"א זצ"ל בכרם ציון (שביעית פ"ג סק"ז) ובמנח"ש (ח"ג סי' קנ"ח). וטעמו, דשביעית בזה"ז דרבנן, וכששותל בעציץ שאי"נ. וכן הובאו במשפט"א (שביעית פ"ז ס"ח) שלושה מכתבים ממנו להקל בכה"ג. עיי"ש.

גם ד' הגריש"א זצ"ל להקל בני"ד [הב"ד בס' שה"מ (רימון. בדיני חממות ומצע מנותק. עמ' 273)]. ולדעתו מותר אם מתקיימים ארבעה תנאים (כבהערה הבאה).

גם הגר"ע יוסף זצ"ל התיר לגדל בשביעית בחממה [יבי"א (ח"ט חיו"ד סי' ל"א). חזו"ע (תרו"מ. דמ"ג). וכ"כ בשמו בילקו"י (פ"א סוף הערה כ"ב, ובפ"ד הערה כ"א, בעמ' רע"ח)]. וכתב בילקו"י דדעת אביו, שיש להתיר אז כשמגדלים בעציץ שאי"נ. אמנם לפי מש"כ הגר"ע יוסף לאחר הוצאת ספר ילקו"י-שמיטה, מבואר דשרי בחממה אף בלא עציץ נקוב כלל.

גם הגרמ"א זצ"ל כ' בס' מאמ"ר (ד', ח') להקל בני"ד ולגדל בחממה כשמגדל במצע מנותק. והוסיף שיקפידו שכל הנוף יהיה מעל המצע המנותק.

וכן הג' בעל שבט"ה (ח"ח סי' רמ"ז) תחילה הסתפק בדבר, אך לבסוף הסכים לד' הגריש"א זצ"ל - כשמתקיימים ארבעת תנאיו (כבהערה הבאה).

דעת האוסרים היא ד' בעל שו"ת מנחי"צ (ח"י סי' קט"ז). וטעמו, משום שזו דרך גידול מקובלת, לכן חשיב כגידול בשדה. וכן החמיר בני"ד באול"צ (שביעית. דף כ"ו). וטעמו, דממילא יש להחמיר ולאסור הן לזרוע והן שאר מלאכות הן בבית והן בחממות, ואף אם העציץ אינו נקוב (כדלעיל בפ"ה הערה קל"ה) שכתבנו בשמו לאסור (עפי"ד באול"צ פ"א ס"ד. עיי"ש טעמו). וכן בדא"מ בצה"ל (א', ק"ו) כתב בשם הגריש"א זצ"ל, שחממות שמתחילה נבנו להועיל לצמחים והדרך לגדל בהן, אין דינן כבית. ע"כ. ור' בהערה הבאה.

[125]קכה. לד' הגריש"א זצ"ל יש להקל בני"ד, אך בארבעה תנאים: 1) שהגידול יהיה בחממות. 2) שמגדל ע"ג מצע מנותק. 3) שמוכר לגוי את השתילים שבעציצים. 4) שאת המלאכות האסורות מדאו' יעשה גוי, וישראל רשאי לעשות רק מלאכות האסורות מדרבנן [ראה משפט"א (פ"ז ס"ה), ובס' שה"מ (רימון. דיני חממות ומצע מנותק. עמ' 273)].

וע"ע בענין חממות לקמן (בפרק י"ז הערה ו'), במפתח (ערך "חממה"), ובס' שה"מ (שם).