הלכות יום הכיפורים

פרק א: הלכות עשרת ימי תשובה

א. עשרת הימים המתחילים בראש השנה והמסתיימים ביום הכיפורים, נקראים "עשרת ימי תשובה". ימים אלה היו ימי שהותו האחרונים של משה רבינו על הר סיני, כשעלה לקבל את הלוחות השִניים, ובסופם התרצה הקדוש ברוך הוא לישראל וסלח להם על חטא העגל. וכיוון שהתשובה בימים אלה מקובלת ורצויה עוד יותר מבשאר ימות השנה, לכן נהגו ישראל להרבות בהם בתשובה, בתפילות ובתחנונים, ולומר סליחות [מקראי קודש, הלכות יום הכיפורים א,א].

דיני התפילות בימים אלה

ב. בעשרת ימי תשובה ישנם כמה שינויים בתפילות העמידה. שתי ברכות (ה"א-ל הקדוש" ו"מלך אוהב צדקה ומשפט") משתנות בסיומן.וישנן עוד ארבע תוספות, כמבואר בס"ד לקמן [ז,ב,א.]

ג. בעשרת ימי תשובה אין מסיימים את הברכה השלישית במילים "ברוך אתה ה', הא-ל הקדוש", אלא אומרים "ברוך אתה ה', המלך הקדוש". וכן במקום לסיים את ברכת "השיבה שופטינו" במילים "ברוך אתה ה', מלך אוהב צדקה ומשפט", אומרים "ברוך אתה ה', המלך המשפט" [א,ב].

ד. דיני מי שטעה וסיים את הברכה השלישית במילים "הא-ל הקדוש" במקום במילים "המלך הקדוש", או שמסופק הוא אם סיים כראוי, וכן דין שליח ציבור שטעה בכך בחזרת הש"ץ, ראה לעיל בהלכות ראש השנה (פרק ג' סעיפים ו', ז', ופרק ה' סעיף ד'), ובספר מקראי קודש הלכות יום הכיפורים (פרק א' סעיפים ג,ד).

ה. מי שטעה, ואמר "מלך אוהב צדקה ומשפט" במקום לסיים ולומר "המלך המשפט". אם יכול להתחיל לתקן זאת תוך 2-3 שניות מעת שאמר "מלך אוהב צדקה ומשפט" וטרם החלאת הברכה הבאה, יאמר מיד "המלך המשפט" וימשיך בתפילתו. ואם שם לבו לכך לאחרזמן זה, למנהג האשכנזים וחלק מהספרדים יצא בדיעבד ידי חובה, וימשיך בתפילתו. אך לספרדים אלה אם טרם החל את הברכה הבאה, יאמר "המלך המשפט" גם אם עבר זמן רב. ולשאר הספרדים אם כבר החל את הברכה הבאה יחזור לתחילת ברכת "השיבה שופטינו", כל עוד לא גמר את תפילת העמידה. ואם כבר גמר את התפילה, ואמר את פסוק "יהיו לרצון" שבסופה, צריך לשיטתם במקרה זהלחזור לתחילת תפילת העמידה [א,ה].

ו. מי שבימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים הינו מסופק אם סיים כראוי את ברכת "המלך הקדוש" או "המלך המשפט", או שטעה וסיים אותן כהרגלו בשאר ימות השנה, דינו כמישטעה, וזאת אף אם התפלל מתוך סידור [א,ו].

ז. כפי שאמרנו, נוסף לשינויים הנ"ל ישנן בימים אלה בתפילת העמידה גם כמה תוספות. בסוף הברכה הראשונה מוסיפים לומר "זכרנו לחיים" וכו'. בסוף הברכה השניה מוסיפים לומר "מי כמוך" וכו'. באמצע ברכת "מודים" מוסיפים "וכתוב לחיים טובים" וכו', ובסיוםהברכה האחרונה מוסיפים לומר "בספר חיים ברכה ושלום" וכו' [א,ז].

ח. מי שטעה ולא אמר אחת או כמה מתוספות אלה, אם עדיין לא הזכיר את שם ה' בסיום הברכה של אותה תוספת, יחזור ויתפלל כראוי מהמקום שבו טעה. אך אם נזכר בכך לאחר שאמר את שם ה' בסיום אותה ברכה שטעה בה, ימשיך בתפילתו ויצא בדיעבד ידי חובה. ורצוי שבסוף "אלקי, נצור" לפני הפסוק "יהיו לרצון", יאמר את התוספות ששכח לאומרן [א,ח].

ט. כמו כן נוהגים בכל עשרת ימי תשובה לומר בסוף תפילת העמידה "עושה השלום במרומיו" (בתוספת האות ה"א). האשכנזים מוסיפים לומר כך גם בכל הקדישים, ויש מהספרדים שמוסיפים לומר כך בקדיש "תתקבל" של תפילות שחרית ומנחה בלבד[ט,א.]

עוד שינויים בתפילות עשרת ימי תשובה

י. הספרדים מוסיפים לומר פעמיים "ה' הוא האלקים, ה' הוא האלקים", לפני "ברוך שאמר". וכן מוסיפים הספרדים וחלק מהאשכנזים לומר את מזמור "שיר המעלות, ממעמקים" לאחר "ישתבח" [א,י,יא]

יא. בתפילות שחרית ומנחה, לאחר חזרת הש"ץ, מוסיפים לומר "אבינו מלכנו". וכשאומר "קרע רוע גזר דיננו" לא יפריד בין המילים "רוע גזר", שאנו מבקשים שיקרע רק החלק הרע שבגזר דיננו [א,יב]

יב. נוהגים האשכנזים בעשרת ימי תשובה לשנות בקדיש, ולומר "לעילא (ו)לעילא", ובמקום "מן כל ברכתא" אומרים "מכל ברכתא". ועוד נוהגים הם גם בעשרת ימי תשובה להוסיף בסוף התפילה את המזמור "לדוד, ה' אורי וישעי". חלקם אומרים אותו בשחרית ומנחה, וחלקם בשחרית וערבית [א,יד]

יג. המתפללים מנחה בסוף היום, ואין זמן לומר גם וידוי ונפילת אפיים וגם "אבינו מלכנו", יקדימו לומר וידוי ונפילת אפיים לפני "אבינו מלכנו" [א,טו].

יד. כשאומרים שלוש עשרה מידות, יש להזהר (בכל ימות השנה) ולהפריד בין השמות "ה', ה' " ולא לאומרם ברצף [א,טז].

את שאר דיני הסליחות הנאמרות בימים אלה [תמונה 2] ראה לעיל בהלכות ראש השנה (פרק א').

דיני שבת תשובה

טו. השבת שבין ראש השנה לבין יום הכיפורים נקראת "שבת תשובה", או "שבת שובה" על שם המילה הפותחת את הפטרתה [א,יז].

טז. כשאומרים בליל שבת זו ברכה מעין שבע, יש לומר "המלך הקדוש שאין כמוהו", במקום "הא-ל הקדוש שאין כמוהו". ואם טעה שליח הציבור ואמר "הא-ל הקדוש שאין כמוהו", הרי שתלוי הדבר: אם טרם אמר "ברוך אתה ה' " בסיום הברכה, יחזור לומר מהמילים "המלך הקדוש" ואילך. ואם כבר הזכיר את שם ה' בברכה, נחלקו הפוסקים אם הדבר מעכב. וכל אחד ינהג כדברי רבו [א,יז].

יז. למנהג האשכנזים וחלק מהספרדים אין אומרים "אבינו מלכנו" בשבת תשובה, ולא במנחה של ערב שבת זו. וחלק מהספרדים כן אומרים אז "אבינו מלכנו", אלא שמדלגים הם על כל הזכרת חטא ועוון [א,יח].

יח. מנהג ישראל שהרב דורש דרשה בשבת זו כדי לעורר את העם לתשובה [א,יט].

הלכות כלליות לעשרת ימי תשובה

יט. יש הסוברים שעדיף לקדש את הלבנה בחודש תשרי לפני יום הכיפורים, ויש הסוברים שעדיף לקדשה דווקא במוצאי יום הכיפורים. והמנהג הנפוץ כיום הוא לקדשה במוצאי יוםהכיפורים [א,כא].

כ. בעשרת ימי תשובה יש להקפיד על קיום ההלכות, וכגון בעניני כשרות המאכלים, יותר מבשאר ימות השנה. ובשבת תשובה יש להקפיד בהלכות שבת יותר משאר שבתות השנה [א,כג].

כא. נוהגים בימים אלה להרבות בצדקה ובמעשים טובים יותר מבשאר ימות השנה. ובמיוחד בימים אלה יש ללמוד ספרי מוסר [א,כד,כה].

כב. עיקר העיקרים הוא שיחפש ויפשפש האדם במעשיו בעשרת ימי תשובה. ואם מצא דבר שאינו הגון יתחרט וישוב ממנו. והדברים אמורים בין במצוות שבין אדם למקום, ובין במצוות שבין אדם לחבירו. במצוות שבין אדם לחבירו, כגון אם זוכר הוא שפגע במישהו, כגון שהעליבו או דיבר עליו לשון הרע, ילך ויבקש ממנו סליחה (כבפרק הבא). ואם הזיק לאדם בגופו או בממונו, יפצהו על כך ויפייסהו. ואם יודע הוא שעליו להתחזק במצוות שבין האדם לבוראו, יתחזק בהן. כגון תפילה במנין, הגעה לתפילה בזמן, לא לדבר בתפילה, הליכה לשיעורי תורה, זהירות בכשרות המאכלים, ובפרט כשאוכלים מחוץ לבית, הנהגת הצניעות כדין. וכן כהנה וכהנה. וכל אדם יודע במה הוא צריך להתחזק. וכבר אמרו חז"ל, שאם אדם חוזר מעט בתשובה, ופותח פתח תשובה קטן, מהשמים הקדוש ברוך הוא פותח לו פתח ענק לקבלו. ואם אדם מקדש עצמו מעט, מן השמים מקדשים אותו הרבה. ולכן ישתדל כל אחד, בפרט בימים אלה, להתקרב יותר לקדוש ברוך הוא, ואפילו מעט, כל אחד במה שהוא מסוגל, ומן השמים יעזרוהו. ובזמן שישראל שבים בתשובה ועושים רצונו של מקום, נקראים אהובים, ומיד הם נגאלים [א,כו].

פרק ב: הלכות ערב יום הכיפורים (יום ט' בתשרי)

א. ביום הכיפורים מכפר הקדוש ברוך הוא על עוונותיהם של ישראל [ב,א].

בקשת מחילה מחברו בערב יום כיפורים

ב. אין יום הכיפורים מכפר על עבירות שבין אדם לחבירו, אלא אם כן יפייס את חבירו שנפגע ממנו. לכן אם פגע בחבירו בדיבור, כגון שהקניטו, שהעליבו או שדיבר עליו לשון הרע, ובין אם פגע בו במעשה, כגון שהזיק לגופו או לממונו, צריך הוא לספר לו את חטאו, לבקש ממנו מחילה [כבתמונה 3], ולתקן את אשר קלקל. ואם לא עשה כן עד ערב יום הכיפורים, יעשה זאת אז [ב,א].

ג. חשוב מאוד שהנפגע לא יימנע מלמחול, אלא אם כן מעכב הוא את המחילה לטובת הפוגע (שלא יתרגל לפגוע בו, וכדומה), או לטובת עצמו (שחושש שיוזק אם ימחול לו). ואם הפוגע הוציא שם רע על הנפגע (היינו שמספר עליו לאחרים דברי שקר), רשאי הנפגע שלא למחול לו. ובכל המקרים הללו, ישתדל הנפגע להסיר את השנאה מלבו [ב,ג].

ד. רצוי שכל אדם יאמר בערב יום הכיפורים שהוא מוחל וסולח לכל מי שפגע בו. וישאומרים זאת כל ערב לפני לכתם לישון [ב,ג].

ה. אם הנפגע לא הסכים למחול בפעם הראשונה, ינסה לפייסו בדרכים שונות עוד שלוש פעמים, כל פעם בנוכחות שלושה אנשים [ב,ד].

ו. צריך בערב יום הכיפורים לבקש מחילה במיוחד מאביו ואמו. וכן צריכים לבקש מחילה זה מזה איש ואשתו, וכן רב ותלמידו [ב,ה].

ז. מי שפגע באדם, ולאחר מכן נפטר הנפגע לפני שהספיק לבקש ממנו מחילה, ילך לקברו בערב יום הכיפורים, ושם במעמד עשרה אנשים יאמר: "חטאתי לאלקי ישראל, ולפלוני זה הקבור כאן שחטאתי לו", ויפרט את החטא. והם ישיבו לו שלוש פעמים: "מחול לך" [ב,ו].

ח. על פי תקנת קדמונינו, ומדין חרם, אין להוציא שם רע על המתים. ואם בייש את המת אינו צריך ללכת לקברו, אלא יבקש ממנו מחילה לפני האנשים שביישו בפניהם [ב,ז].

מנהגי ה''כפרות" והמלקות

ט. נהגו רבים לעשות "כפרות" בערב יום הכיפורים [כבתמונה 4]. לשם ה"כפרות" יש הנוהגים לקחת תרנגול זכר עבור אדם זכר, ותרנגולת נקבה עבור אשה. מסובבים את התרנגול או התרנגולת מעל ראש המתכפר [כבתמונה 5] ואומרים: "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי" וכו'. לאחר מכן שוחטים את התרנגול ונותנים אותו או את שוויו לעניים. ויש שאינם עושים כפרות על תרנגולים אלא מפרישים לצדקה כסף בשווי התרנגול, מסובבים את הכסף מעל ראש המתכפר, ואומרים: "כסף זה יהא חליפתי, תמורתי, כפרתי. כסף זה ילך לצדקה, ואני אכנס ואלך לחיים טובים ולשלום". ומכל מקום אין חובה לעשות כפרות [ב,ח].

י. לאחר תפילת מנחה ביום זה יש הנוהגים ללקות ברצועה על כתפיהם וגבם, כדי לזרז אתעצמם לשוב בתשובה [כבתמונה 6. ב,טו].

טבילה בערב יום הכיפורים

יא. נהגו ישראל לטבול במעין או במקווה טהרה [תמונה 7] בערב יום הכיפורים [ב,יא].

יב. אפשר לטבול טבילה זו כל היום, ועדיף לטבול לפני תפילת מנחה [ב,יא,יב].

יג. מי שאינו יכול לטבול במעיין או במקווה טהרה, ישפוך על גופו מים בכמות תשעה "קבין" (שהם כ- 12.5 ליטר). וניתן לעשות כן גם בעומדו תחת המקלחת במשך כשלוש דקות, ויכוון שעושה כן לשם טהרה. אך ישנה עדיפות גדולה לטבול במעיין או במקווה, וכנ"ל [ב,יד].

עוד מההכנות לחג

יד. למנהג הספרדים מותר להטמין, כגון להניח על הפלטה, תבשיל או מים חמים מלפני יום הכיפורים למוצאי יום הכיפורים. ולמנהג האשכנזים אסור הדבר. ויש מהם המתירים לעשות כן אם הסיר מכוסה במכסה בלבד, אך אינו מכוסה במגבת או בשמיכה מצדדיו. ומכל מקום אם באותו בית ישנו אדם שמותר לו לאכול ביום הכיפורים, ובדעתו לאכול מתבשילזה, מותר אף לאשכנזים להטמין את התבשיל [ב,טז].

הדלקת הנרות לפני כניסת יום הכיפורים

טו. כתוב במשנה (בפסחים דף נ"ג:) מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכיפורים –מדליקין (את הנר). ובמקום שנהגו שלא להדליק – אין מדליקין. כך אומרת המשנה. וכבר נהגו רוב ככל ישראל בדורותינו להדליק נרות לפני כניסת יום הכיפורים [ב,יז].

טז. מברכים על הדלקת נרות זו: "ברוך... אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של יום הכיפורים" [ב,יז].

יז. חובה להשאיר אור כלשהו, ואפילו נר או אור קטן, בחדר השינה של האיש ואשתו. ויש מי שמיקל בכך [הגר"מ אליהו זצ"ל; ב,יז].

יח. נהגו שלאחר הדלקת הנר וברכתה, שהאשה מברכת גם את ברכת "שהחיינו". ורשאיתהיא לברך ברכה זו מאוחר יותר, ואף לאחר צאת הכוכבים [ב,יח].

יט. אחר שהדליקה האשה את הנרות וברכה עליהם את ברכת "להדליק", חלה עליה קדושת יום הכיפורים, ולכן אסור לה לעשות מלאכה, וכן חלים עליה חמשת העינויים הקיימים ביום הכיפורים (כדלקמן בפרקים הבאים). ואם מחמת צורך כלשהו אינה רוצה עדיין לקבל על עצמה את קדושת היום, וגם טרם נכנס יום הכיפורים, רשאית היא להתנות לפני ההדלקה שאינה מקבלת את קדושת יום הכיפורים עד שיקבלנה הציבור עליו, ואז גם לאחר ההדלקה לא חלים עליה איסורי היום עד שיקבלנה הציבור [ב,יט]. וראה בסעיף הבא.

כ. אשה המברכת את ברכת "שהחיינו" בעת הדלקת הנרות, אין התנאי הנ"ל מועיל, ונאסר עליה לעשות מלאכה, וחלים עליה שאר איסורי היום, כאכילה וכדומה. וכיוון שכך, הרי שצריכה היא לפני ברכת "שהחיינו" לחלוץ את נעלי העור [כבתמונה 8] ולנעול נעלים המותרות ביום הכיפורים [ב,יט].

כא. כשחל יום הכיפורים בשבת, חייבים להדליק בבית נרות כבכל שבת, ומזכיריםבברכה גם את שבת וגם את יום הכיפורים [ב,כ].

כב. יש נוהגים להדליק מבעוד יום גם נרות נשמה לעילוי נשמת האב או האם, אםנ פטרו. ורצוי להדליק נר נוסף לצורך נר ההבדלה שבמוצאי יום הכיפורים. ויש להקדים את הדלקת נרות אלה לפני הדלקת הנרות שמברכים עליהם [ב,כא].

כג. לפני לכת האב לבית הכנסת לתפילת ערבית, נהגו שמברך הוא [תמונה 9] את הבנים והבנות שיהיו עובדי ה' בישרות ובאמת, ושיאריכו ימים ושנים [ב,כג].

פרק ג: תפילות ערב יום הכיפורים (יום ט' בתשרי)

א. בערב יום הכיפורים נוהגים האשכנזים לקצר בסליחות. ואילו הספרדים אומרים אותן כבשאר הימים (וראה בסעיף הבא). ולמנהג כולם אומריםבסליחות אלה וידוי רק פעם אחת בלבד [ג,א].

ב. אין נופלים אפיים בתפילות ובסליחות של ערב יום הכיפורים (חוץ מחלק מהספרדים שנופלים אפיים בסליחות הנאמרות לפני עלות השחר), ובשחרית אין אומרים וידוי ומזמור "למנצח... יענך". והאשכנזים אינם אומרים "מזמור לתודה" [ג,ב].

ג. רוב הספרדים נוהגים לומר "אבינו מלכנו" בתפילות שחרית ומנחה ביום זה, אלא שמדלגים הם על כל הזכרת חטא ועוון. והאשכנזים אינם אומרים כלל "אבינו מלכנו", חוץ משנה שבה יום הכיפורים חל בשבת, שאז אומרים "אבינו מלכנו" ביום ששי בשחרית [ג,ג].

ד. מנהג הספרדים לעשות "התרת נדרים" בפני עשרה מתירים. בערב יום הכיפורים [תמונה10] לאחר אמירת הסליחות או לאחר תפילתשחרית [ג,ד].

ה. יום הכיפורים הוא זמן התשובה הן ליחיד והן לרבים, ולפיכך חייבים כל ישראל לעשות תשובה ולהתוודות ביום זה. מצוות הוידוי מתחילה כבר מערב יום הכיפורים, ולכן מקדימים להתפלל מנחה ולהתוודות בה לפני הסעודה המפסקת [ג,ה].

ו. בתפילת מנחה אומרים וידוי ארוך ומפורט לפני "אלקי, נצור" ואומרים זאת רק בתפילת הלחש, ולא בחזרת הש"ץ [ג,ו].

ז. כשמזכיר את החטא בוידוי יש להכות באגרופו בנחת על החזה או על הלב. וכן ינהג גם בתפילות יום הכיפורים עצמו [ג,י].

ח. אין להפסיק בדיבור בעת אמירת הוידוי שאומר בסוף תפילת הלחש. ומכל מקום לאחר אמירת פסוק "יהיו לרצון" מותר לענות על כמה דברים שבקדושה, כחצי קדיש, קדושה, והמילים "מודים אנחנו לך". לאשכנזים מותר אז גם לענות "אמן" על ברכות "המלך הקדוש" ו"שומע תפילה" [ג,יא].

ט. יש אומרים שצריך להתוודות גם לאחר הסעודה, לפני החשיכה. ולכן נוהגים האשכנזים לומר "תפילה זכה" לפני אמירת "כל נדרי", והספרדים נוהגים לומר את הפיוט "לך א-לי", משום שיש בהם דברי וידוי, כדלקמן בתחילת פרק ה' [ג,יב].

י. אין יום הכיפורים מכפר אלא למאמינים בכפרתו ושבים בתשובה. אך אינו מכפר למזלזלים בו, וחושבים שאינו מועיל להם [ג,יג].

פרק ד: מצוות הסעודה המפסקת (הסעודה שלפני הצום)

א. מצווה על כל אדם מישראל, הן איש והן אשה שהגיעו לגיל מצוות, להרבות בסעודה בערב יום הכיפורים (יום ט' בתשרי) ולאכול יותר מהרגלם [ד,א].

ב. צריך אדם בערב יום הכיפורים למעט מעסקיו כדי להרבות בסעודה ביום זה. ואף מי שעוסק בתורה בכל עת צריך לפנות מזמנו לצורך זה [ד,ב].

ג. נחלקו הפוסקים אם גם הפטורים מהתענית צריכים להרבות באכילה ושתיה בערב יום הכיפורים [ד,יג].

ד. אין להתענות בערב יום הכיפורים אפילו תענית חלום [ד,ג]. ה. אף שאין חובה לאכול בערב יום הכיפורים אלא סעודה אחת בלבד, מכל מקום נהגו לסעוד לפחות סעודה אחת בבוקר, וסעודה שניה אחר הצהרים לפני תחילת הצום, והיא נקראת סעודה מפסקת [ד,ד].

ו. נוהגים בסעודת שחרית בערב יום הכיפורים לאכול דגים, ויש שנהגו לאכול גם בשר עוף. אך אין חובה בכך [ד,ה].

ז. יש להמנע בערב יום הכיפורים מאכילת מאכלים הקשים לעיכול, ובמיוחד ביום זה אין לאכול אכילה מרובה מאוד, וכן אין להשתכר [ד,ו].

ח. יש לסיים את הסעודה המפסקת זמן מה לפני שקיעת החמה. ויש לסיימה בזמן כזה שיספיק לגמור את כל הכנותיו ליום הקדוש, להגיע לבית הכנסת ולהתעטף בטלית לפני השקיעה (ובמקומות שנוהגים לומר "כל נדרי" לפני השקיעה, שיספיקו גם זאת). ורצוי שלכל המאוחר יסיים את הסעודה המפסקת כחצי שעה עד עשרים דקות לפני השקיעה [ד,ז].

ט. מי שסיים את הסעודה המפסקת זמן רב לפני השקיעה, רשאי להמשיך לאכול ולשתות. ויש מחמירים ואוסרים לאכול ולשתות לאחר ברכת המזון. ולכן רצוי לומר בפה, או לפחות להרהר בלב, שעדיין אינו מקבל על עצמו את התענית [ד,ח].

י. מפלג המנחה (שעה ורבע לפני השקיעה) יש להזהר שלא לומר בפה שהוא מתחיל את התענית. ואם אמר זאת אז, נאסר הוא מיד באכילה ושתיה, במלאכה האסורה ביוםהכיפורים, ברחיצה, בסיכה ובתשמיש המיטה שדיניהם מבוארים בס"ד בפרקים הבאים [ד,ט].

יא. נוהגים רבים לאכול בסעודה המפסקת בשר עוף, ויש להמנע מלאכול אז בשר שמן [ד,י].

יב. על הגברים להמנע בסעודה המפסקת מלאכול מאכלי חלב חמים, שומים צלויים ומבושלים, ביצים חמות, ריבוי פירות שיש להם טעם וריח, ודברים המחממים את הגוף. ובין גברים ובין נשים ימנעו ממאכלים הגורמים להקאות או לליחה [ד,יא].

יג. נשים מניקות ומעוברות חייבות להרבות בשתיה בליל תשעה בתשרי וביומו [ד,יב].

יד. יש לצחצח שיניים או לנקותן באופן אחר, לפני תחילת הצום [ד,יד].

פרק ה: הלכות ליל יום הכיפורים

א. טרם התקדש החג נוהגים ללכת לבית הכנסת בבגדי שבת. ויש הלובשים בגדים לבנים [ה,א].

ב. אותם הנוהגים להתעטף בטלית בתפילת שחרית, מתעטפים בטלית בברכה גם עתה מבעוד יום, כדי להתפלל את תפילת ערבית כשמעוטפים בה. ומי שלא בירך על עטיפת הטלית לפני השקיעה, יתעטף בה לאחר מכן, אך בלי ברכה [ה,א].

ג. הספרדים פותחים ואומרים בנעימה את הפיוטים "לך א-לי תשוקתי" (שחיבר רבי אברהם אבן עזרא) ו"שמע קולי" (שחיבר רב האי גאון). ומנהג רוב האשכנזים לומר "תפילה זכה" לפני "כל נדרי" או לפני ערבית [ומי שלא מספיק לגמור לומר את כל ה"תפילה זכה", חשוב שיאמר לפחות את הוידוי, את המחילה, ואת התפילה שמי שנפגע ממנו, הקדוש ברוך הוא יתן בלבו למחול לו; ה,ב].

אמירת "כל נדרי" וברכת "שהחיינו"

ד. מוציאים מארון הקודש את ספר התורה היותר מהודר שיש בבית הכנסת, ואומרים עמו "כל נדרי", ויש המוציאים לשם כך כמה ספרי תורה [כבתמונות 12-13]. ויש לדעת ש"כל נדרי" אינו תפילה או פיוט, אלא הינו ביטול והתרת נדרים [ה,ד].

ה. לכתחילה יש לומר את "כל נדרי" לפני שקיעת החמה. ויש שאינם מקפידים על כך, ואומרים זאת אף לאחר רדת הלילה [ה,ד].

ו. בענין באיזה נוסח לומר את "כל נדרי", מה אומר שליח הציבור ומה אומרים אנשי הקהל, ואיזה פסוקים מוסיפים, תנהג כל עדה כמנהגה [ה,ד].

ז. שליח הציבור, או מי שאוחז את ספר התורה, מברך את ברכת "שהחיינו" על עצם ביאת יום הכיפורים (שהרי אין קידוש שאפשר לומר בו ברכה זו), ומכוון להוציא את כל הקהל ידי חובה. ומכל מקום עדיף שכל אחד מהקהל יברך ברכה זו. ומי שבירך כבר "שהחיינו" בביתו, כגון הנשים המברכות ברכה זו בעת הדלקת הנרות, לא יברך אותה שוב [ה,ה].

ח. לאחר ברכת "שהחיינו" אומרים הספרדים השכבה לנפטרים, כי אף המתים צריכים כפרה [ה,ה].

תפילת ערבית של יום הכיפורים

ט. משהגיע הזמן מתפללים תפילת ערבית. ובקריאת שמע, כשאומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", יש לאומרו בקול רם. וכן נוהגים בכל תפילות יום הכיפורים [ה,ו].

י. לאחר תפילת העמידה אומרים סליחות, ולאחריהן כל עדה ממשיכה כמנהגה. ולמנהג כולם אומרים את ארבעת הפרקים הראשונים שבתהילים [ה,ז].

יא. בתפילות יום הכיפורים אומרים וידוי מספר פעמים. וצריך לעמוד בעת אמירת וידויים אלה [א,ח].

דיני ערבית של יום הכיפורים שחל בשבת

יב. כאשר יום הכיפורים חל בשבת, אומרים קבלת שבת לפני תפילת ערבית, אך מקצרים אותה, כל עדה כמנהגה. וכן אין אומרים פרק "במה מדליקין" [ה,י].

יג. כשחל יום הכיפורים בשבת מזכירים בתפילת העמידה כמה פעמים את השבת בברכה האמצעית, ומסיימים אותה במילים: "ברוך... מקדש השבת וישראל ויום הכיפורים" [ה,י].1- ואם טעה ושכח להזכיר בה את השבת כראוי, ראה דינו לקמן (בסוף פרק י"א).

יד. כשמזכירים את השבת בתפילת העמידה בליל שבת זה, יש אומרים שיש לכוון לצאתבכך ידי חובת המצווה לקדש את השבת בדיבור [ה,י].1-

טו. לאחר תפילת העמידה אומרים "ויכֻלו" וברכה מעין שבע. ובברכה מעין שבע אין שליח הציבור אומר "הא-ל הקדוש שאין כמוהו", אלא אומר "המלך הקדוש שאין כמוהו". ואם טעה בכך, ראה דינו לעיל בפרק א' סעיף ט"ז [ה,יא].

טז. המתפללים בליל שבת זו במקום שלא ייחדוהו לבית כנסת לכל ימות השנה, אלא רק ליום הכיפורים, יש שאינם אומרים ברכה מעין שבע במקום זה [ה,יא].

יז. מנהג האשכנזים שלא לומר "אבינו מלכנו" ביום הכיפורים שחל בשבת, ורק בתפילת הנעילה מנהגם לאומרו. ואילו רוב הספרדים נוהגים לומר "אבינו מלכנו" ביום הכיפורים אף כשחל בשבת [ה,יב].

יח. כשיום הכיפורים חל בשבת, אומרים את הסליחות כרגיל, חוץ מחלק מהאשכנזים שמקצרים בסוף הסליחות [ה,יב].

הלכות כלליות לתפילת יום הכיפורים

יט. יש מהאשכנזים הנוהגים להגביה מעט את קולם בתפילות הלחש של יום הכיפורים, כדי להתפלל ביתר כוונה, ומנהג הספרדים ושאר האשכנזיםשלא להגביה את קולם בתפילות אלה יותר מהרגלם. ולמנהגם, יש מהם האומרים שיש להתפלל באופן שרק הוא ישמע את תפילתו, ויש מהם האומרים שיתפלל באופן שאף הוא לא ישמע את תפילת עצמו, אלא רק יאמר את התפילה בשפתיו. ומחלוקת זו שנויה גם לגבי כל תפילות השנה [ה,יג].

כ. יש להתפלל את תפילת יום הכיפורים ביראה והכנעה יותר משאר ימות השנה [תמונה 14]. וטוב לבכות בעת תפילות אלה [ה,יד].

שאר דיני לילה זה

כא. אם כבה החשמל בבית הכנסת בעת תפילת ליל יום הכיפורים, נחלקו הפוסקים אם מותר לומר לגוי להדליק את החשמל על מנת שיוכלו המתפללים לומר קריאת שמע ולהתפלל את נוסח התפילה מהמחזורים. ואף מבין האוסרים, יש מהם המתירים לומר לגוי שיאמר לגוי אחר שיעשה זאת. וכן הדין בין אם כבה החשמל בשל תקלה, או בשל טעות בכיווןהשעה בשעון השבת [ה,יט].

כב. נוהגים שביום הכיפורים פרוסה מפה לבנה על השולחן, כמו בשבת [ה,כ].

כג. רצוי שהגברים לא יתכסו בלילה זה בשמיכות עבות המחממות את הגוף, ובפרט לא יכסו את הרגלים. אך אין זה איסור גמור [ה,כב].

פרק ו: איסור אכילה ושתיה ביום הכיפורים

א. חמש פעמים נאמר בתורה שיש לענות את הנפש ביום הכיפורים. ומכאן למדו חכמינו ז"ל שביום זה ישנם חמישה סוגי עינויים, והם: (1) אכילה ושתיה. (2) רחיצה. (3) לסוך את העור. (4) נעילת מנעלי עור. (5) תשמיש המיטה (יחסי אישות עם אשתו). והחמור שבאיסורים הוא איסור אכילה ושתיה [ו,א].

מדיני איסור אכילה

ב. מי שאוכל או שותה ביום הכיפורים מאכל או משקה בכמות כלשהי, ואפילו הקטנה ביותר, עבר על איסור חמור מהתורה [ו,ב].

ג. מי שאכל במזיד (בכוונה ובידיעה ברורה) מאכל בשיעור "כותבת הגסה", שהוא תמר גדול שהיה בימי חכמינו ז"ל (ושיעורו יבואר בסעיף הבא), או שאכל שיעור גדול יותר, הריהו חייב "כרת" (שהוא עונש קשה מאוד), ודינו חמור ממי שאכל פחות מכך. אם אכל ככותבת הגסה והתרו בו עדים שימנע מכך, הריהו חייב מלקות. והטעם לכך, משום שדווקא אכילה בגודל זה מיישבת את דעתו של אדם רעב. ואם אכל כמות זו בשוגג (שלא ידע שזה יום כיפור, או שלא ידע שאסור לאכול ביוםהכיפורים), חייב הוא להביא קרבן חטאת כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו [ו,ב].

ד. שיעור "כותבת הגסה", שהאוכלו מתחייב את העונש החמור של "כרת", הריהו שנוי במחלוקת.

יש אומרים שהוא כשלושים סמ"ק [תמונה 15], יש אומרים שהוא 38 סמ"ק, ויש אומרים שהוא 48 סמ"ק. והבחנה זו בין איסור אכילת כמות של כ"כותבת הגסה" לבין שיעור קטן יותר, נוגעת לשיעור שמותר לחולה לאכול, אם התירו לו לאכול רק ב"שיעורים", וכפי שבס"ד יבואר לקמן בפרק ט'סעיף ט' [ו,ג].

ה. אף האוכל ביום הכיפורים מאכל בשיעור "כותבת הגסה", אינו מתחייב את העונש הקשה של כרת, אלא כשאוכלו במשך זמן מסוים הנקרא "כדי אכילת פרס" (שמקובל לפרשו שהוא כדי אכילת חצי כיכר לחם שהיה בזמן חז"ל). וגם בזה ישנן כמה דעות. ולמעשה פוסקים שזה זמן שבין 4 דקות ל- 9 דקות לחומרא. זאת אומרת שכשמתירים לחולה לאכול בהגבלה של כמויות אוכל בזמן מסוים, הרי שאומרים לו שיאכל כל כמות אוכל קטנה בתשע דקות ומעלה, וכדלקמן בפרק ט' סעיף ט'. ומכל מקום כפי שהבהרנו לעיל, למי שאינו חולה, אסור כבר מהתורה לאכול אוכל בכל כמות שהיא, ואפילו הקטנה ביותר, ואפילו בהפרשי זמן גדולים ככל שיהיו [ו,ד].

מדיני איסור שתיה

ו. השותה ביום הכיפורים במזיד (בכוונה ובידיעה ברורה) משקה בשיעור "כמלוא לוגמיו", חייב עונש חמור, כדלקמן בסמוך. ושיעור זה הוא כמלוא פיו, כמבואר בסעיף הבא. אם לפני ששתה שיעור זה (או יותר) התרו בו עדים בהתראה שלא ישתה זאת, ובכל אופן הוא שתה, חייב הוא מלקות. ואם שתהו במזיד, אף שלא התרו בו עדים, הריהו חייב עונש "כרת". ואם שתהו בשוגג (שלא ידע שזה יום הכיפורים, או שלא ידע שאסור לשתות) הריהו חייב (בזמן בית המקדש) קרבן חטאת [ו,י].

ז. שלא כשיעור אכילה הוא שיעור השתיה. כי שיעור השתיה של "כמלא לוגמיו" הנ"ל אינו שיעור קבוע, אלא נמדד הוא בכל אדם באופן אישי, לפי גודל פיו. ולמרות שיש מהפוסקים שכתבו ששיעור זה אצל אדם בינוני הינו בין 35 סמ"ק לבין 42 סמ"ק, בכל אופן אין לסמוך על כך לכתחילה, אלא כל חולה שצריך לשתות ביום הכיפורים פחות משיעור "כמלא לוגמיו", ימדוד זאת (באופן המבואר לקמן) לפני יום הכיפורים, שמא שיעורים אלה גדולים מידי עבורו (ויוצא ששותה יותר מן המותר), או שמא שיעורים אלה הינם קטנים מידי עבורו, ויוצא שהוא שותה פחות מהמותר לו, והוא מפסיד. אופן מדידת שיעור מלוא לוגמיו הינו כך: ימלא את כל פיו במשקה, יפלטנו, ימדוד את הכמות שפלט, ויחלקנה לשנים. ומעט פחות משיעור זה רשאי חולה זה לשתות [ו,י,יא,(לח)].

ח. אף השותה משקה בשיעור כמלוא לוגמיו (כבסעיף הקודם) אינו מתחייב את העונשים החמורים של כרת או חטאת, אלא אם כן שותהו בזמן מסוים. יש אומרים שהוא במשך כחמש שניות (כדי שתיית רביעית הלוג), ויש אומרים כזמן "אכילת פרס" (4 דקות עד 9 דקות), כנ"ל בסעיף ה'. ומכל מקום אדם שאין לו היתר לשתות ביום הכיפורים, אסור מן התורה לשתות שתיה אף בשיעור קטן, ואפילו ששותה אותה במשך זמן רב [ו,יב].

ט. כל המאכלים מצטרפים לשיעור "כותבת הגסה", וכל המשקים מצטרפים לשיעור "כמלא לוגמיו". ואין המאכלים והמשקאות מצטרפים זה לזה [ו,ה,יג,יד].

מה נחשב מאכל ומה נחשב משקה:

י. מאכל הוא כל דבר שצריך ללועסו בעת האכילה, ומשקה הינו כל דבר שאינו צריך ללועסו בעת האכילה (וישנן שיטות אחרות בכך),לאור זאת:

מאכל שרוסק: לדעת רוב הפוסקים דינו כמשקה.

ביצה רכה: לדעת רוב הפוסקים דינה כמאכל. ומכל מקום זו מחלוקת, ויש אומרים שדינה כמשקה.

משקה שנקרש על ידי בישול או הקפאה: דינן כמאכל כל עוד הינו קרוש.

יוגורט ולבן: לרוב הפוסקים דינם כמאכל. ויש אומרים שדינם כמשקה, ובפרט אם מנער אותם.

מאכל המורכב ממאכל ומשקה, כגון דייסת סולת, תלוי מהו רובו, מאכל או משקה. כמבואר כל זה בס"ד במקראי קודש, הל' יום הכיפורים (פרק ו' סעיף י"ג והערה מ"ד).

הלכות כלליות

יא.אדם שאסור לו לאכול ולשתות ביום הכיפורים, וטעה ובירך ביום הכיפורים על דבר מאכל או משקה, יאמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ולא יטעם כלל מהאוכל [ו,יח].

יב. יש המחמירים שלא לגעת במאכלים ובמשקאות ביום הכיפורים כשאין הכרח בדבר. ומכל מקום למעשה כשיש צורך כלשהו בכך, מותר הדבר, וכגון להאכיל את הילדים הקטנים [תמונה 16], אף כשהם מסוגלים לאכול בעצמם [ו,כ].

יג. נחלקו הפוסקים אם מותר ביום הכיפורים להריח בשמים. ונהגו האשכנזים להקל בכך, ואילו מנהג הספרדים שנוי במחלוקת [ו,כא].

יד. אף לדעת המתירים להריח בשמים ביום הכיפורים, בכל אופן אסור ביום זה לשפוך מי בושם על בגד [תמונה 17] או על טלית כדי להריח מהם (ודבר זה אסור לעשותו גם בשבתות ובימים טובים). ומכל מקום מותר ביום הכיפורים לשופכם על היד [תמונה 18] או על שאר חלקי הגוף. ויש המחמירים ביום הכיפורים אף בכך [ו,כב].

טו. מי שהריח ביום הכיפורים מאכל, יזהר שלא לבלוע את הליחה המצטברת בפיו בשל כך, אלא יפלטנה, משום סכנה [ו,כג].

פרק ז: איסור רחיצה, סיכת הגוף, ועשיית מלאכה ביום הכיפורים

איסור רחיצה ביום הכיפורים

א. אחד מחמשת העינויים ביום הכיפורים הינו איסור רחיצה [ז,ו].

ב. נחלקו הפוסקים לגבי איסור רחיצה ושאר העינויים הללו (מלבד איסור אכילה ושתיה, שלדעת כולם עונשו כרת), אם איסורם הינו מהתורה או מדרבנן. וכאשר יש ספק ראוי להחמיר [ז,ו].

ג. אסור לרחוץ ביום הכיפורים שום רחיצה הגורמת תענוג והנאה, בין במים חמים ובין במים קרים. ואפילו אצבע קטנה אחת אסור לרחוץ, מלבד המיקרים שיפורטו לקמן [ז,ז].

ד. גם ביום הכיפורים חייבים ליטול ידיים בשחרית לאחר השינה כבכל ימות השנה (שלוש פעמים על כל יד, ליטול מתוך כלי, לסירוגין מימין לשמאל, לפחות שיעור רביעית מים בכל פעם, וכו'). אך יש דבר אחד שונה מהנטילה של כל השנה, והוא שנוטלים רק את אצבעות הידיים [כבתמונה 19], ללא כף היד שאסור לנוטלה [תמונה 20; ז,ח].

ה. יש לברך על נטילת ידיים זו כבכל יום [ז,ח].

ו. מי שהתפנה בשירותים ביום הכיפורים, יטול רק את אצבעות ידיו, ולא ירטיב את כף וגב היד [ז,ט].

ז. מי שנכנס לשירותים ביום הכיפורים אך לא התפנה שם (כגון שנכנס להוציא נייר טישו), משיצא צריך הוא ליטול את ידיו. ואם אינו עומד להתפלל, לברך או ללמוד תורה לאחר מכן, נחלקו הפוסקים אם רשאי וצריך הוא ליטול את ידיו, או שמספיק שישפשף את ידיו בבגד וכדומה [ז,ט-1, ובהערה כ"ה].

ח. אסור לרחוץ את הפנים ביום הכיפורים [תמונה 21]. ואם פניו מלוכלכות קצת, או שיש לו לכלוך על העיניים (כמו "דבק") וזה מפריע לו, רשאי להרטיב מעט את אצבעו במים ולרחוץ את הלכלוך, אך את פיו לא ירחץ כלל [ז,י].

ט. כלה תוך שלושים יום מנישואיה מותרת לרחוץ את פניה [ז,יט].

י. מי שהוא איסטניס, שאין לו ישוב הדעת עד שירחץ את פניו, למנהג הספרדים רשאי לרוחצם, ואילו האשכנזים נהגו להחמיר בכך [ז,יא].

יא. כיוון שנאסרה רק רחיצה הגורמת להנאה ותענוג, לכן אם התלכלך אדם ברפש או בצואה, או שנטף דם מחוטמו, מותר לרוחצם, וירחץ רק את מקום הלכלוך [ז,יב].

יב. מי שנגע ביום הכיפורים בגופו במקומות המכוסים בבגדים, או שנגע בנעליו. אם עומד הוא להתפלל, לברך או ללמוד תורה, ונוהג הוא בשאר ימות השנה לרחוץ את ידיו במקרהכזה (ואינו מסתפק בשפשוף ידיו בבגד), אכן ירחץ את אצבעותיו. ואם בשאר ימות השנה רק משפשף הוא את ידיו, יעשה כן גם עתה [ו,יג; ח, ט. וראה מ"ב (ד,מ"ט ואילך)]

יג. לפני שהכהנים עולים לדוכן לברך ברכת כהנים, יטלו את כל היד, כולל כף וגב היד. וישאומרים שיטלו רק את אצבעותיהם [ז,יד].

יד. כיוון שהתורה כתבה שיש לענות את הנפש ביום הכיפורים, לכן אין להתענג ולהתעדן בו, וכן אסור לצנן את הגוף ביום זה על ידי נגיעה או ישיבה על מקום קר. ומכל מקום נהגו להקל ולשהות במקום שמופעל בו מזגן או מאוורר [ז,טו,(מה)].

טו. יש להמנע מרחיצת הגוף ביום הכיפורים, גם אם הזיעה רבה עד מאוד. ומי שהוא איסטניס, והזיע במידה רבה עד שמרגיש הוא צורך גדול להתרחץ, יש מתירים לו לרחוץ את חלקי גופו המלוכלכים בזיעה, ובאופן המותר בשבת (היינו שיזהר שלא לסחוט השיער והספוג. עם סבוןנוזלי ולא קשה. לא במים חמים, וכדומה). וראה עוד לקמן בסעיף י''ט [ז,יח].

טז. בענין מי שראה קרי ביום הכיפורים היינו שיצאה שכבת זרע מגופו, [ומדובר כמובן לאונסו. שהרי להוציא שכבת זרע לבטלה ברצון זהו עוון חמור ביותר, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה שהריהו כמי שהרג נפש מישראל (גמרא במסכת נידה די"ג,א'. ובעוד מקומות. שו"ע אה"ע כ"ג,א'-ב')]. אם גופו התלכלך מכך ירחץ במעט מים את המקום המלוכלך, לפי הצורך [ז,כ].

יז. מי שראה קרי ביום הכיפורים לא יטבול במקווה טהרה, אף אם רגיל הוא לטבול [ז,כא].

יח. אסור לאשה לטבול לטהרתה מנידתה ביום הכיפורים, אף אם ביום זה השלימה שבעה נקיים. אך מותר לה לרחוץ מעט בין ירכותיה לפני שעושה הפסק טהרה [ז,כב].

יט. כשנוטל אדם ידיו ביום הכיפורים, או רוחץ חלק מגופו (כמובן כשעושה כן בהיתר, כמבואר לעיל), יכוון שאינו עושה כן להנאתו אלא רק לצורך [ז,כג].

דין איסור סיכה

כ. אסור ביום הכיפורים לסוך את גופו, והיינו למרוח שמן או משחה, כגון משחת ידיים [תמונה 22]. ואסור לעשות כן אף על חלק קטן מגופו [ז,כד]. ואם צריך למרוח משחה לצורך רפואי, יש מתירים למרוח אותה, אם מורח מעט מאוד כך שהמשחה נבלעת כולה בעור ואינה יוצרת שכבה.

פרק ח: איסור נעילת נעלי עור, תשמיש המיטה, ואיסור מלאכה ביום הכיפורים

איסור נעילת נעלי עור

א. אחד מהדברים האסורים ביום הכיפורים משום עינוי הינו איסור נעילת נעלי עור. [תמונה 23]. ויש מחמירים ואוסרים גם נעילת נעלים משאר הסוגים, אם הן נוחות ואין מרגישיםבהן כשדורכים על אבנים אף על פי שאינן מעור[ראה תמונות24,25,26,27.] אך מעיקר הדין הלכה כדעה הראשונה [ח,א].

ב. איסור נעילת נעלי עור חל על נעלים העשויות מעור בין בחלקן העליון ובין בחלקן התחתון. ואם תחתית הנעל אינה עשויה מעור אלא מעץ וכדומה, וישנה רק רצועה לא רחבה מעור המחזיקה את הרגל (כמו הקבקבים בימינו), נחלקו הפוסקים אם מותר לנועלם ביום הכיפורים [ח,ב].

ג. הנוגע ביום הכיפורים בנעליו, ועומד הוא להתפלל, לברך, או ללמוד תורה, ראה את דינו לעיל (בפרק ז' סעיף י"ב).

ד. כיוון שאיסור נעילת נעלי עור ביום הכיפורים אינו ידוע לרבים, יש הנוהגים להודיע על איסור זה בבית הכנסת לפני תפילת ערבית של ליל כיפור, ודברי חכמים בנחת נשמעים [ח, יב].

איסור תשמיש המיטה (יחסי האישות בין האיש והאשה)

ה. דבר נוסף שנאסר ביום הכיפורים הינו תשמיש המיטה. ודין זה אמור אף אם האשה טהורה (וכן לגבי הסעיפים הבאים). אך אם האשה אינה טהורה ממילא חייבים הם בכל דיני ההרחקות של נידה, שאסורים לגעת זה בזה, אסור להם לישון במיטות קרובות, וכדומה, כבשאר ימות השנה [ח,יג].

ו. כיוון שכך, הרי שאסור ביום הכיפורים לבעל ולאשתו לישון באותה המיטה, ואף לא במיטות קרובות. וכן אסור הבעל לגעת בה והיא אסורה לגעת בו, וכל שכן שאסורים הם בחיבוק ונישוק. וכן חלים אז כל שאר דיני ההרחקות כאילו היא נידה [ח,יג]. וראה עוד בסעיף הבא.

ז. דיני ההרחקה בין איש לאשתו נוהגים בליל יום הכיפורים וביומו. ויש מהפוסקים הספרדים המתירים נגיעה ביום הכיפורים ביום (אך לא בלילה), כשיש צורך מסוים בכך, כגון שצריכים שניהם לטפל יחד בתינוק [ח,יד].

איסור מלאכה ביום הכיפורים

ח. נוסף לחמשת האיסורים שמנינו בפרקים אלה יש ביום הכיפורים איסור נוסף, והוא איסור מלאכה [ז,א].

ט. איסורי מלאכה ביום הכיפורים שווים לאיסורי מלאכה בשבת, הן במלאכות האסורות מהתורה, והן במלאכות האסורות מדרבנן (ויש לעיתים הבדל בעונש, משום שישנם דברים שהעושה אותם בשבת חייב סקילה, ואילו ביום הכיפורים חייב כרת). ומלאכה שמותר לכתחילה לעשותה בשבת, מותר לעשותה גם ביום הכיפורים [ז,ב,ג,ד].

פרק ט: הפטורים מהתענית ומשאר העינויים

(כולל דיני מעוברות, יולדות, מניקות, חולים, זקנים וחיילים)

פתיחה

א. כפי שכתבנו לעיל (בתחילת פרק ו'), התורה אסרה אכילה ושתיה ביום הכיפורים. ומאידך אמרה התורה: "וחי בהם" (ויקרא פרק י"ח פס' ד'), ודרשו חכמינו זכרונם לברכה: ולא שימות בשל קיום מצוות התורה. פירוש הדבר, שאין התורה דורשת מהאדם לשמור את מצוותיה,אם בשל כך תהיה סכנה לחייו (חוץ מכמה עבירות חמורות: איסור עבודה זרה, איסור גילוי עריות, איסור שפיכות דמים, ואיסור חילול שם שמים שיתפרסם בפני עשרה יהודים). והטעם שאין התורה רוצה במיתת שומריה ומקיימיה, משום שאין משפטי התורה נקמה לישראל, אלא הינם רחמים, חסד ושלום [ע''פ יומא (דפ"ב, א'-ב'), רמב"ם (פ"ב משבת ה"ג) ועוד. מקראי קודש ט,א].

ב. כשם שמותר, ואף מצווה וחובה, לחלל את השבת להצלת חיי יהודי אם קיימת סכנה או שיש ספק סכנה לחייו, כך גם מותר, ואף מצווה וחובה על אדם הפטור מן התענית, לאכול ביום הכיפורים. וכן מצווה לחלל את יום הכיפורים כדי להציל את חייו. והלכות אלה אמורות גם אם כעת אין סכנה ליהודי זה, אלא שיש חשש סביר שחייו יהיו בסכנה אם לא יעשו כן [ט,ב].

ג. כל הפטור מן התענית ובכל זאת אינו אוכל ושותה, הריהו מתחייב בנפשו, ועליו הכתובאומר: "ואך את דמכם לנפשֹתיכם אדרֹש"(בראשית פרק ט' פס' ה').

ד. חולה הצריך לאכול ומתעקש להתענות, מצווה שרבנים גדולים בעלי השפעה יסבירו לו שאין בכך שום מידת חסידות [ט,ג].

ובכדי להראות לקורא כמה חשוב שמי שנצרך לאכול ביום הכיפורים – שיאכל, נביא פה שני סיפורים ששמעתי מגדולי דורנו על מעשים שהיו, להראות כמה חמור הדבר אם חולה צם ביום כיפור, למרות שצריך הוא לאכול:

רב חסיד וגדול היה משגיח כל שנה, שאחד מאנשי קהילתו שהיה חולה בשחפת, ישתה לרפואתו חלב בבוקר יום הכיפורים. שנה אחת שכח אותו רב לשאול ולהזכיר לאותו חולה שאכן ישתה את החלב, ובאמצע התפילה התמוטט אותו חולה ומת (ויש המשך עצוב לסיפור זה, מה קרה לאותו רב באותה השנה).

ועוד זכורני ששמעתי כמה פעמים מהגר"ע יוסף זצ''ל את הסיפור הבא: מעשה בצעיר, שלפני כמה שנים חזר בתשובה. ביום הכיפורים הראשון לאחר שחזר בתשובה רצה לצום ככל שאר עם ישראל, אך בשל מחלה אמרו לו הרופאים שצריך הוא לאכול ביום הכיפורים, ואם לאו, יסתכן. לא שת הצעיר לבו לדבריהם בחושבו: הנה כל ימי זלזלתי ביום הכיפורים, ועתה שחזרתי אל חיק התורה והמצוות האם אוכל לאכול ביום הקדוש והנורא הזה. ולכן צם. בליל הכיפורים וביומו הלך לבית הכנסת בשמחה, כשהוא מודה לקב"ה על שזכה להיות בין המיטהרים והמתקדשים בתפילות יום הכיפורים. וכך עברו עליו תפילות יום הכיפורים בשלום, כשהוא מתפלל בדבקות לאלוקיו. בצאת היום התפלל ערבית, אמר קידוש לבנה עם ציבור המתפללים, וכשהוא שמח וטוב לב חזר לביתו, הגיע אל מפתן הבית, ולפתע נפל במקומו ומת. ותמיד חזר הגר"ע יוסף על סיפור זה, בהדגישו שלא טוב עשה אותו בחור. שהרי לעיתים אין החולה ניזוק מיד, אלא גופו מגיב על מניעת האכילה רק לאחר זמן, ואנו באנו לעולם לעשות רצון ה'. ורצון ה' הוא שעם ישראל יגדל, יפרה וירבה כחול הים. ואין רצונו של מקום שיהודים ימותו בשל שמירת המצוות, אלא אדרבא, יחיו ויקיימו את המצוות. ואותו בחור שמת בגלל שהתענה, הרי מנע מעצמו לקיים את המצוות כל ימי חייו, כפי שהיה צריך לחיות. להניח תפילין עוד עשרות שנים, לקיים מצוות סוכה, לולב, קריאת שמע שחרית וערבית, ושאר מצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. והדגיש הגר"ע יוסף, שאף קידוש שם שמים אין במי שמתענה ביוה"כ, אם צריך הוא לאכול. לכן צריך כל חולה לשקול בפלס את מעשיו, יתייעץ עם רופאיו מבעוד יום על מצבו, ולאחר מכן ישאל רב פוסק כיצד לנהוג. וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים. כך אמר הגר"ע יוסף זצ"ל.

ה. חולה הפטור מן התענית, חייב לאכול ולשתות כל צורכו אף אם סיכויי הצלת חייו קלושים ביותר. וכן הדבר אמור, אם על ידי האכילה והשתיה רק יתארכו חייו בזמן קצר [ט,ג-ח].

דין הפטורים מהתענית

ו. הן האנשים והן הנשים חייבים להתענות ביום הכיפורים, ואף מעוברות ומניקות חייבות מעיקר הדין בכך, מלבד הפטורים שיבוארו בס"ד לקמן [ט,ד].

ז. כל מעוברת, יולדת, מניקה, חולה, זקן או חייל העוסק בפעילות מבצעית ביום הכיפורים, צריכים לכתחילה לברר לפני יום הכיפורים אצל רב פוסק כיצד עליהם לנהוג ביום הכיפורים [ט, ד-ח].

ח. אותם המותרים לאכול או לשתות ביום הכיפורים, יש מהם המותרים לאכול ולשתות רק בכמויות מוגבלות וברווחי זמן קבועים (כמפורט בסעיפים ט'-י''א). ויש מהם המותרים לאכול ולשתות ללא הגבלות כמויות או זמן. יש המותרים רק לשתות, ויש המותרים גם לאכול וגם לשתות, וכמבואר בסעיפים הבאים.

אכילה ושתיה לחולים בהגבלת כמויות

ט. הגבלת שיעורי האכילה לחולים, ושאר האנשים שמותר להם לאכול בהגבלת שיעורים, הינה מתבטאת הן בכמויות האכילה והשתיה, והן בהגבלת שיעורי הזמן שמותר לאכול את הכמויות הללו. וזה הכלל: המותרים לאכול בשיעורים, יאכלו לכתחילה אוכל בנפח פחות מ30- סמ"ק בכל תשע דקות. אם אין זה מספיק להם, יאכלו זאת במשך 8 דקות. אם לאו, אזי יאכלו זאת במשך ,7 או ,6 או 5 או ,4 או ,3 ולכל הפחות כל שתי דקות. ולחילופין, יכולים לאכול בשיעורי זמנים אלה אוכל בכמויות של 37 סמ''ק או אפילו 47 סמ"ק [ט,לא].

י. ולגבי הגבלת שיעורי השתיה. כפי שכתבנו לעיל (בפרק ו' סעיף ז'), הרי ששיעורים אלה אינם קבועים, אלא הם משתנים מאדם לאדם, והשיעור הינו קצת פחות מחצי נפח פיו של האדם (אצל אדם מבוגר בעל גוף בינוני שיעור זה הינו 35-42 סמ"ק). אם ניתן הדבר יש לשתות זאת כפי שיעורי הזמן הנזכרים בסעיף הקודם. ואם גם זאת לא ניתן לעשות, ישתו שיעור זה בהפסקות מועטות, או שישתו לאט לאט, כפית אחר כפית [ט,לב].

יא. דבר חשוב שיש לזכור: האוכלים ושותים בשיעורים בהיתר ביום הכיפורים, צריכים לאכול ולשתות בצורה מבוקרת. פירוש הדבר, שישימו לב שסוף אכילה אחת לא תצטרף לתחילת האכילה הבאה לשיעור שאסור לאוכלו ולשתותו. והיינו שלא יאכל חלק מהשיעור בסוף תשע הדקות הראשונות, וישוב לאכול חלק ניכר מהשיעור מיד בתחילת תשע הדקות הבאות, כך שיוצא שאכל בתוך תשע דקות כלשהן יותר מהשיעור המותר. ומכל מקום יש לזכור שיש להקל, שאין אכילה ושתיה מצטרפות זו לזו לשיעור האיסור [ט,לג].

יב. מי שהתירו לו לאכול או לשתות ללא הגבלת שיעורים, אם במשך יום הכיפורים רואה הוא שמספיקה לו אכילה ושתיה בשיעורים, יאכל מאז ואילך רק בשיעורים. ומאידך אדם שצריך לאכול בלא הגבלת שיעורים, אין לומר לו שיאכל בשיעורים. וכן אם הורו לו תחילה לאכול בשיעורים, ובמשך הזמן רואים שאין זה מספיק לו, עליו לאכול ללא הגבלת שיעורים, כדי שלא יסכן את חייו [ט,לד,לה].

עוד מדיני חולה ראה לקמן בפרקנו (מסעיף ל"ז ואילך).

דיני מעוברת

יג.אשה מעוברת המתאווה מאוד לאכול מאכל (כגון שהריחה תבשיל שנתנה לילדיה לאכול). אם אומרת שרוצה היא לאוכלו, או שניכר משינוי פניה שצריכה היא לאוכלו, לוחשים באוזנה שיום הכיפורים היום. אם התיישבה דעתה מששמעה זאת, ואינה מתאווה עוד לאכול – מוטב, ולא תאכל. ואם לאו, נותנים לה כמה טיפות מן הרוטב של אותו מאכל. אם לא הועיל, נותנים לה מהרוטב פחות מ35– סמ"ק. ואם בכל זאת טרם התיישבה דעתה, יתנו לה מהמאכל עצמו פחות מ30-סמ"ק. ואם גם זה לא מספיק לה, אזי שתאכל מהמאכל עצמו כפי צורכה, עד שתתיישב דעתה [ט,ה].

יד. מעוברת לענין יום הכיפורים נחשבת כל אשה שהוכח שיש לה עובר, על פי בדיקות דם ושאר הבדיקות המקובלות בדורנו, ואפילו אם טרם מלאו לה ארבעים ימי הריון [ט,ו,(כז)].

מקרים פרטיים של מעוברת

טו. מעוברת שיש לה סחרחורות: יש מי שאומר שמעוברת שיש לה סחרחורת, ואפילו סחרחורת חלשה, צריכה לשתות בהגבלת שיעורים (כנ''ל בסעיפים י' וי"א), ואם זה לא מספיק לה, אזי תשתה כפי צורכה בבת אחת. ויש מי שאומר שאין להקל בכך אף למעוברות [ט,(כז)].

טז. מעוברת שיש לה בחילות: אם אינה מקיאה אין להקל לה. אם היא גם הקיאה כמה פעמים ואיבדה נוזלים, אזי תשתה שתיה מעט ממותקת [שם].

יז. מעוברת שיש לה צירים: צריכה היא לשתות בלא הגבלת שיעורים, אף אם יש לה צירים חלשים, ואפילו שהם מופיעים כל חצי שעה, כדי שלא תגיע ללידה במצב התייבשות. לדעת רוב ככל הפוסקים אין להקל ולהתיר למעוברת לאכול או לשתות כדי שלא תלד מוקדם (כי הצום מזרז את הלידה) אם הינה בחודש התשיעי להריונה [שם].

יח. מעוברת שהפילה בעבר שלא מחמת הצום: אם רופא מומחה קובע שהצום עלול להזיק לה והיא עלולה להפיל, יש מי שאומר שתאכל פחות מהשיעור (היינו פחות מ30- סמ"ק כל דקות, ולכל היותר כל 4 דקות), אלא אם כן הרופא יאמר שתאכל יותר [שם].

יט. מעוברת שהפילה פעמיים בעבר, יש מי שאומר שתאכל במשך כל היום פחות מהשיעור, כנ"ל בסעיף הקודם [שם סוף (כז) בשם הרב צי"א].

כ. מעוברת הסובלת ממחלת הסוכרת, וזקוקה לזריקות אינסולין, לא תצום כדי שלא תסתכן [שם בשם ספר תורת היולדת].

כא. בכל המקרים שמעוברת חוששת שהיא עלולה לסכן את וולדה וממילא גם להסתכן, צריכה היא לפני יום הכיפורים לשאול רופא כיצד עליה לנהוג, ולאחר מכן תשאל רב פוסק על כך. ובפרט אמור הדבר לגבי המקרים הבאים: מעוברת הסובלת ממחלת לב, או מלחץ דם גבוה, או ממחלת כליות, או ממחלת ריאות, או ממחלת הנפילה, או ממחלת נפש (כגון דיכאון חמור) – בכל אלה צריכה המעוברת להתייעץ עם רופא, ולאחר מכן עם רב פוסק כיצד עליה לנהוג ביום הכיפורים. כיוון שיש מיקרים שצריכה היא לאכול ללא הגבלה, ולעיתים צריכה היא לאכול בהגבלת שיעורי כמויות וזמן. ולעיתים צריכה היא לאכול, ולעיתים צריכה היא רק לשתות [ט,(כז)]. ובאמת חובת ההתייעצות לפני יום הכיפורים עם רופא ולאחר מכן עםרב פוסק, אמורה לגבי כל החולים, ולאו דווקא למעוברות, כדלקמן (בסעיף ל"ג).

מדיני יולדת

כב. יולדת שחל יום הכיפורים באחד משלושת הימים הראשונים ללידה, אסורה להתענות, וחייבת היא לאכול. וסופרים ימים אלה ביממות שלמות – שבעים ושתים שעות שלמות [כבתמונה 29], ורק לאחר מכן פקע היתר זה, ואפילו באמצע יום הכיפורים, ולאחר מכן דינה כיולדת בתוך שבעת היממות הראשונות ללידה, כבסעיף כד [ט,ח].

כג. אף אם הרופא והיולדת בתוך שלושת היממות הראשונות ללידה, אומרים שיכולה היא לצום ואינה צריכה לאכול – חייבת היא לאכול, אך במקרה זה תאכל בהגבלת כמויות ושיעורי זמן (כדלעיל בסעיפים ט'- י''א). ואם היולדת שותקת ואינה אומרת שאינה צריכה לאכול, למנהג רוב האשכנזים תאכל ללא הגבלה כלל, ואילו למנהג הספרדים תאכל לכתחילה בהגבלת כמויות ושיעורי זמן, כדלעיל [ט,ט].

כד. יולדת שחל יום הכיפורים לאחר מלאות שלושת היממות הראשונות ללידה, ולפני מלאות שבעת היממות הראשונות. אם הרופאים וקרובותיה אומרים שאינה צריכה לאכול, והיא אומרת שצריכה היא לאכול, תאכל לכתחילה בהגבלת שיעורים, ואם אין הדבר מספיק לה אזי תאכל כפי צורכה ללא הגבלת שיעורים. ואם במקרה זה אומרת שאינה יודעת אם צריכה היא לאכול, לא תאכל כלל, אלא אם כן תרגיש שצריכה היא לאכול, שאז דינה כבתחילת הסעיף [ט,י].

כה. אם במקרה הנ"ל הרופאים ושאר האנשים אינם אומרים שיכולה היא להתענות, אזי אם היא שותקת או שאומרת שאינה יודעת אם צריכה היא לאכול, תאכל בהגבלת השיעורים. ואם היא אומרת שצריכה היא לאכול, והרופא אינו חולק על כך, או שהרופא אומר שצריכה היא לאכול והיא אומרת שאינה צריכה לאכול, חייבת היא לאכול כפי הצורך [ט,י]. וראה עוד בסעיפים כ"ט-ל'. גם לגבי דין זה יש לספור את שלושת הימים ושבעת הימים ביממות שלמות, כך שיש להקל לה בכך עד תום שבעה ימים שלמים [ט,יא].

כו. יולדת שחל יום הכיפורים לאחר שבעה ימים ובתוך שלושים ימים מהלידה (ומדובר ביממות שלמות, וכנ"ל), דינה כחולה שאין בו סכנה, אלא אם כן יש לה סיבוכים, כגון חום וכדומה. לפיכך אם אומרת שצריכה היא לאכול מחמת הלידה, אינה רשאית לאכול. אך אם אומרת שצריכה היא לאכול כיוון שמחלתה מתגברת, רשאית היא לאכול בהגבלת שיעורים, כדלעיל בסעיפים ט'-י''א [ט,יב], וראה עוד לקמן (בסעיפים כ"ט - ל') לגבי מניקה.

כז. גם אם עדיין לא ילדה האשה, נחשבת היא כיולדת בתוך שלושת הימים הראשונים מהלידה, אם אחזו אותה חבלי הלידה, והיינו שקרובה היא ללידה כל–כך, שכבר יושבת היא על הכסא שעליו יושבות היולדות, או שדמה כבר שותת ויורד, או שאין בכוחה ללכת, כך שצריך לסייע לה בהליכתה ולשאתה בזרועותיה [ט,יג].

כח. לדעת רוב הפוסקים, אשה שהפילה את וולדה לאחר ארבעים ימי הריון, דינה כיולדת [ט,יד].

מדיני מניקה

כט. מניקה חייבת להתענות בתענית יום הכיפורים, אם אינה בימים הראשונים שלאחר הלידה, כנ"ל בסעיפים הקודמים [ט,טו]. ורצוי שהיא תרבה בשתיה בימים שלפני יום הכיפורים, וכן תשתדל ביום הכיפורים להרבות במנוחה (למשל שבעלה ישמור על הילדים, ואפילו שיתפלל בבית), והיא תנוח בביתה במקום ממוזג, כדי שתוכל להתענות עד סוף התענית.

ל. אם התינוק חולה, ואינו יונק כי אם ממניקה זו, ואם תתענה יסתכן התינוק, חייבת היא לשתות, ואם אפשר תשתה בהגבלת שיעורים (היינו פחות מ- 30 סמ"ק כל 9 דקות, ולכל הפחות תוך 4 דקות). ויש מקילים ואומרים שכל מניקה שיש חשש שיפסק החלב שלה אם תתענה, צריכה לשתות ביום הכיפורים בשיעורים [ט,טו].

מדיני חולה

לא. כאשר יש חולה שיש בו סכנה מיידית, או ספק סכנה מיידית, אין להשתהות כדי לברר את דינו, אלא יאכל וישתה כדרוש. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה, שההולך במקרה זה לשאול מה דין החולה, הרי זה שופך דמים וכאילו הורגו, בגלל שמעכב את הצלתו [ט,טז].

לב. לאור זאת, מי שחש מאוד ברע, עד כדי כך שהוא מסופק אם נכנס לסכנת חיים, ואינו נמצא סמוך לרב פוסק או לרופא על מנת לשואלו מיד כיצד עליו לנהוג, אף שיש באפשרותו או באפשרות חבריו לגשת לרב או לרופא ביום הכיפורים כדי לברר את דינו, לא יתעכבו בבירור הדין אלא יאכל. וה' בוחן ִלבות [ט,טז].

לג. רבים הם הדינים כיצד לנהוג, וכמי יש להכריע, כשיש מחלוקת בין החולה לרופאים, או בין הרופאים עצמם – האם החולה צריך לאכול ולשתות, או לפחות שיעשה זאת בהגבלת השיעורים. אך כיוון שפרטי הלכות אלה הינם רבים אין אנו מפרטים זאת כאן. וראה על כך בספר מקראי קודש – הלכות יום הכיפורים (פרק ט' סעיפים י"ח – כ"ט). ומכל מקום הכלל הוא שכאשר יש ספק של פיקוח נפש, יש להקל ולאכול ולשתות. אך אם הבעיה הרפואית קיימת כבר לפני יום הכיפורים, יש לשאול אז רופא ולאחר מכן רב פוסק.

דיני זקן, חייל, ואנשי צוות רפואי

לד. זקן שיש חשש סכנה לחייו אם יתענה ביום הכיפורים, לא יתענה, אלא יאכל לכתחילה בהגבלת שיעורים (פחות מ30- סמ"ק כל תשע דקות. ואם לא די לו בכך, יצמצם את הזמן עד כל 4 דקות). ואם אין הדבר מספיק לו, יאכל ללא שום הגבלת כמות או זמן. וכהלכות אלה ינהג גם זקן שרק במשך יום הכיפורים נחלש ויש חשש סכנה לחייו [ט,ל]. ונכון שכל זקן מגיל 80 שנה ומעלה יתייעץ עם רופאיו לפני הצום כיצד לנהוג, ולאחר מכן ישאל על כך רב פוסק. ובפרט חשוב הדבר אם הוא סובל ממחלות כלשהן.

לה. דין החיילים כשאר הבריאים. וחיילים שיהיו ביום הכיפורים בפעילות מבצעית, והצום עלול לפגוע בפעילותם, הטוב ביותר שיבררו לפני יום הכיפורים אצל רב פוסק כיצד עליהם לנהוג בעניין התענית. ואם לא נהגו כשורה ולא ביררו, הרי שעליהם לשתות כצורכם כדי שיוכלו לבצע את פעילותם. לכתחילה ישתו בהגבלת שיעורים (כנ"ל בסעיפים ט'-י''א) ואם לא מספיק להם, ישתו ללא הגבלת שיעורים, העיקר שיוכלו לבצע את הפעילות המבצעית בצורה הטובה ביותר [ט,(קי) עפ"י הגר"מ אליהו זצ"ל].

לו. לגבי רופא ואנשי צוות רפואי: יש מי שאומר שדינם ביום הכיפורים כך: רופא מנתח שנמצא ביום הכיפורים בכוננות, כיוון שצריך הוא לנתח כדי להציל חולים יהודים במצב מסוכן, ואין אדם אחר שיכול להחליפו, ואין לרופא זה כח או ישוב הדעת כראוי כדי לנתח, בשל התענית, רשאי וצריך הוא לאכול בשיעורים (כנ"ל בסעיפים ט'-י''א) מזמן שהוא צריך לכך, כדי שיוכל להציל את החולה היהודי. ואם אין הדבר מספיק לו, יאכל בלא הגבלת שיעורים. רופא רגיל בבית חולים, כגון בחדר מיון, יאכל רק מעת שמרגיש שאינו מסוגל לטפל בחולים יהודים כראוי [ט,ל].2-

עוד מדיני חולים

לז. חולה שאינו יכול לצום עד גמר התענית, לדעת רוב הפוסקים עדיף שיתחיל לאכול או לשתות כבר מהבוקר, או אף מתחילת הלילה, עד סוף היום בהגבלת השיעורים (כנ"לבסעיפים ט' וי'), מאשר שיתענה עד שעה מאוחרת ואז יצטרך לאכול יותר מהשיעור [ט,לז].

לח. מעוברת, מניקה, ושאר אדם, החוששים שאם ילכו להתפלל בבית הכנסת לא יוכלו לצום עד סוף היום ויצטרכו לאכול או לשתות (ואפילו רק בהגבלת שיעורים), אל ילכו לבית הכנסת אלא יתפללו בביתם (ואם צריך – יתפללו במיטתם). וכן הדין לאנשים שהותר להם לאכול, אלא שאם לא ילכו לבית הכנסת יוכלו למעט בשיעורי האכילה או השתיה [ט,לח].

לט. אותם אנשים שהותר להם לאכול או לשתות ביום הכיפורים, ישתדלו לאכול או לשתות דברים מזינים, כגון מיץ טבעי, ולא רק מים [ט,לח-1].

מ. חולה שיש בו סכנה יקח את התרופות כפי צורכו, ואם אינו יכול לבלוע את הגלולות ללא מים, רשאי לבולען על ידי שתיית מים. וחולה שאין בו סכנה ישאל שאלת רב לגבי לקיחת תרופות ביום הכיפורים [ט,לט, לט-1].

מא. כל האוכלים ביום הכיפורים בהיתר לא יעשו קידוש, אך צריכים לברך ברכה ראשונה לפני אכילתם. ואם אכלו שיעור "כזית" [שהוא נפח של 28 סמ"ק. כבתמונה 31] במשך ארבע דקות, צריכים הם לברך ברכה אחרונה [ט,מד].

מב. האוכלים ביום הכיפורים (כמובן בהיתר) לחם, יטלו את ידיהם (וזו מחלוקת אם יטלו גם את כף היד). ואם אכלו כזית 28( סמ"ק) בכדי אכילת פרס יברכו את ברכת המזון, בהוספת "יעלה ויבוא" בברכת "בונה ירושלים". וכשיום הכיפורים חל בשבת יוסיפו לומר גם "רצה והחליצנו". ואם שכחו לומר תוספות אלה וכבר אמרו "ברוך אתה ה' " בברכת "בונה ירושלים", ימשיכו את הברכה, ובדיעבד יצאו ידי חובה [ט,מד].

מג. האוכל ביום הכיפורים בהיתר, בין שאוכל כרגיל ובין שאוכל בהגבלת שיעורים, נחלקו הפוסקים אם יעלה לתורה, וכן לגבי קריאת ההפטרה, בין בשחרית ובין במנחה [ט,מו].

דין שאר העינויים לפטורים מהתענית

מד. המותרים ביום הכיפורים באכילה ובשתיה, אינם מותרים גם ברחיצה, לסוך את העור, ונעילת מנעלי עור, חוץ מכמה מיקרים שאת העיקריים שבהם נפרט לקמן [ט,מח].

מה. יולדת שטרם עברו שלושים יום מהלידה, או חולה, אף שאין בו סכנה, וכן מי שיש לו מחלה ברגליו וקשה לו ללכת ללא נעלי עור, מותר להם ביום הכיפורים לנעול נעלי עור אם אין להם נעלים אחרות המתאימות להליכה זו [ט,נא].

מו. מותר, ואף חובה, לרופא ואנשי הצוות הרפואי, לפני שמטפלים בחולה ולאחר הטיפול, לרחוץ את ידיהם. והיתר זה כולל גם מיילדת ומוהל [ט,נב].

מז. כפי שכתבנו בתחילת פרקנו, לכתחילה כל מעוברת, מניקה, חולה, זקן או חייל העוסק בפעילות מבצעית ביום הכיפורים, צריכים לברר לפני יום הכיפורים אצל רב פוסק כיצד עליהם לנהוג ביום הכיפורים [ט,נג].

ויהי רצון שהקב"ה ישלח רפואה שלמה לכל חולי עמו ישראל, במהרה בימינו. אמן.

פרק י: הלכות הילדים ביום הכיפורים

א. בן או בת שטרם מלאו להם תשע שנים, לא יתענו כלל ביום הכיפורים [י,א].

ב. אם ילדים אלה רוצים להחמיר על עצמם ולצום ביום הכיפורים, מוחים בהם ומאכילים אותם. לכן יש לתת להם לאכול ולשתות כפי צורכם, ואף אדם גדול [כנ"ל בפרק ו סעיף י"ב] רשאי להאכילם ולהשקותם [י, א].

ג. בן או בת בריאים בני תשע שנים ויותר, או כחושים וחלושים שמלאו להם עשר שנים, יש לחנכם שיתענו "תענית שעות". פירוש הדבר שימנעו מאכילה ושתיה בלילה, ושיאכלו את ארוחת הבוקר כשעה או שעתיים מאוחר יותר מכפי הרגלם. וכן יעשו הפסקה גדולה מן הרגיל בין ארוחה לארוחה. ולפי כוחם יאחרו להם את ארוחותיהם. ויש אומרים שאם הם רעבים או צמאים מאוד, יתנו להם לאכול ולשתות כבר מהלילה [ט,ב].

ד. הורים המביאים את ילדיהם (כשהם בגיל הנ"ל) לבית הכנסת לתפילת שחרית, יקחו עמהם אוכל ושתיה, כדי שהילדים יאכלו וישתו בשעה הראויה, ולא יצטרכו להתענות עד סוף התפילה [י,ב].

ה. בן או בת שמלאו להם אחת עשרה שנה, יש אומרים שצריכים הם להתענות ביום הכיפורים עד סוף היום, כדי לחנכם במצוות. אך למעשה נוהגים להקל בכך בדורותינו, וילד או ילדה שהגיעו לגיל אחת עשרה שנה, רק אם הינם בריאים וחזקים עליהם לצום עד סוף היום. ואם לא ברור שהינם בריאים וחזקים דיים, לא יצומו עד סוף היום כל עוד לא הגיעו לגיל מצוות [י,ג].

ו. נער שמלאו לו שלוש עשרה שנה, ונערה שמלאו לה שתים עשרה שנה מלאות, חייבים בכל עינויי היום, ובכלל זה להתענות מתחילת התענית ועד סופה, כשאר הגדולים. וחובה על ההורים לפקוח עין על ילדיהם בשנים הראשונות שהם מתענים, ולראות שאכן אינם מסתכנים מחמת התענית [י,ד].

ז. כיוון שבדורותינו אין רגילות לרחוץ את הילדים כל יום, ואין המניעה מכך גורמת להם עינוי (בפרט אם יתרחצו לפני כניסת יום הכיפורים ולאחר יציאתו), לכן יש להמנע מלרחוץ ילדים אפילו לפני גיל תשע שנים. ואם התלכלכו, ירחצו רק את המקום המלוכלך. וברור שמותר לרחוץ את התינוקות מצואתם [י,ו].

ח. אף הילדים הקטנים אסורים בנעילת נעלי עור ביום הכיפורים. יש אומרים שהאיסור לגביהם הינו מעת שמתחילים ללכת ואפשר להנעילם נעלים, יש אומרים מגיל שש - שבע [תמונה 32], ויש אומרים מגיל תשע או עשר שנים [י,ז].

פרק י"א: תפילות היום וברית מילה ביום הכיפורים

תפילת שחרית של יום הכיפורים

א. יש הנוהגים להשכים ביום הכיפורים ולהתפלל כ"וותיקין", בזמן הנץ החמה. ובפרט ביום זה מנהג טוב הוא. ומכל מקום גם שאר העם נהגו להשכים בבוקר יום הכיפורים, ולהתחיל להתפלל מוקדם מהרגיל [יא,א].

ב. מנהג רוב הספרדים שלא לברך ביום הכיפורים את ברכת "שעשה לי כל צורכי". ומנהג האשכנזים שנוי במחלוקת [יא,ב].

ג. בפרט ביום זה שהינו יום רצון לקבלת התפילות, יש לומר את התפילות והסליחות לאט ובכוונה, שהרי מבקשים אנו מבורא עולם שיסלח לנו על כל עוונותינו ויתן לנו חיים טובים וארוכים [יא, ב-1].

ד. בעת ששליח הציבור אומר וידוי בחזרת הש"ץ, צריך הקהל לעמוד ולומר את הוידוי עמו. ומי שכבר התוודה, ומצא ציבור אחר שאומר וידוי, למנהג הספרדים רק יעמוד וישמע אותם, ולמנהג האשכנזים יאמר: "חטאנו, עוינו, פשענו", ודי בכך [ה,ט].

מהלכות תפילת מוסף

ה. רצוי שלא להאריך בפיוטים ובסליחות שבשחרית, כדי שיתחילו את תפילת מוסף לפני זמן תפילת מנחה גדולה (שהיא כחצי שעה לאחר חצות היום, והיינו בערך באחת בצהרים לפי שעון קיץ). ואם רואים שלא יספיקו להתחיל את מוסף לפני זמן זה, ידלגו ולא יאמרו את הפיוטים, הסליחות ו"אבינו מלכנו", כדי להתחיל את תפילת מוסף בזמן [יא,ח].

ו. אף אם אירע שהתאחרו בתפילתם, ולפני שהחלו מוסף הגיע זמן מנחה גדולה (הנ"ל), יקדימו להתפלל את מוסף לפני מנחה [יא,ט].

ז. שליח הציבור אומר בחזרת הש"ץ את "סדר העבודה", והיינו סדר העבודה שהיה עושה הכהן הגדול ביום הכיפורים [ט,י].

ח. כששליח הציבור אומר את סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, ואומר שהכהן הגדול היה אומר את שם ה' המפורש, צריך הציבור להשתטח על הרצפה (כך נוהגים רוב ככל עם ישראל), כשם שבבית המקדש היו משתטחים ומשתחווים (ושם עשו זאת כשהידים והרגלים פשוטות), כשהיו שומעים את הכהן הגדול אומר זאת [תמונה 33].

וראה עוד בסעיף הבא [יא,י]. ט. כיוון שיש איסור לכרוע ולהשתחוות על רצפת אבנים, (חוץ מאשר בבית המקדש, ששם מותר הדבר), לכן לפני שנופלים אפיים ומשתטחים כנ"ל בסעיף הקודם, יש לפרוס מגבת וכדומה לפחות תחת לראשו [כבתמונה ;34 יא,י].

י. גם הנשים צריכות להתוודות ביום הכיפורים כאנשים [יא,יא].

מהלכות תפילת מנחה

יא. בתפילת מנחה זו קוראים בתורה לשלושה עולים את פרשת איסורי העריות (ויקרא כל פרק י"ח), העולה השלישי קורא לאחר מכן את ההפטרה [כל ספר יונה. וראה תמונה 35] בברכותיה, וממשיכים בתפילת העמידה [יא,יב].

יב. אין הכהנים אומרים ברכת כהנים בתפילת מנחה. ואם טעה הכהן ועלה לדוכן, לא יורידוהו אלא ישא את כפיו [יא,יב].1-

מהלכות תפילת נעילה

יג. תפילת הנעילה הינה התפילה האחרונה לפני ש"ננעלים" השערים המיוחדים בשמים שנפתחו בכניסת היום הקדוש לתפילות יום זה [יא,יג].

יד. יש להתחיל להתפלל את תפילת הנעילה בעת שהשמש נראית בראשי האילנות [תמונה 36], והיינו כחצי שעה לפני השקיעה. וכיוון שבעת תפילה זו נחתם גזר הדין, לכן יאזור חלציו ויתאמץ להתפלל בה בכוונה, ולחזור בתשובה מעבירותיו [יא,יג].

טו. פותחים את תפילת הנעילה באמירת "אשרי" ופסוקי "ובא לציון", כשהספרדים מקדימים לומר את הפיוט המרגש "א-ל נורא עלילה". ולאחר מכן ממשיכים כולם בתפילת העמידה [יא,יג-1].

טז. בתפילת נעילה אומרים "חתמנו" במקום "כתבנו". ואם טעה ואמר "כתבנו" יצא ידי חובה [יא,יד].

יז. הכהנים נושאים את כפיהם ומברכים את העם בתפילת נעילה. ויש להזהר שיסיימו את נשיאת הכפיים לפני השקיעה [תמונה 37], ולשם כך אף ידלגו על הפיוטים בנעילה ויאמרו אותם לאחר חזרת הש"ץ [יא,טו]. וראה עוד בסעיף הבא.

יח. אם לא הספיקו להתחיל את ברכת הכהנים לפני השקיעה, יש אומרים שלא יאמרו ברכת כהנים, אך המקילים ואומרים ברכת כהנים עד שלוש עשרה וחצי דקות לאחר השקיעה יש להם על מי לסמוך [יא,טו].

יט. אחר חזרת הש"ץ בתפילת הנעילה מאריכים מעט, האשכנזים והספרדים, אלו באמירת "אבינו מלכנו", ואלו בסליחות. וכולם ממשיכים באמירת פסוק "שמע ישראל", "ברוך שם כבוד" וגו', ושבע פעמים "ה' הוא הא-להים". ונוהגים לסיים את תפילות היום בערך כעשרים דקות לאחר השקיעה, באמירת קדיש "תתקבל" ובתקיעה בשופר [יא,טז].

תפילות יום הכיפורים שחל בשבת

כ. כפי שכתבנו לעיל (בפרק ה' סעיף י"ב) כשחל יום הכיפורים בשבת, מזכירים את השבת בתפילת העמידה באמצע הברכה הרביעית ובסופה. ואם שכח ולא הזכיר כלל את השבת, וסיים את התפילה, צריך לחזור ולהתפלל שוב כראוי את תפילת העמידה [יא,(לג)]. וראה עוד בסעיף הבא.

כא. מי שטעה בתפילת העמידה הזו, ואמנם הזכיר את השבת בברכה האמצעית, אך בסיום הברכה שכח להזכיר את השבת, ואמר רק: "ברוך אתה ה' מקדש ישראל ויום הכיפורים", במקום "מקדש השבת וישראל ויום הכיפורים", וכבר התחיל את הברכה הבאה. נחלקו הפוסקים, הן הספרדים והן האשכנזים, אם יצא ידי חובה. ודעת המשנה ברורה (תפ"ז,ב') שלא יצא ידי חובה, וצריך לחזור לתחילת הברכה האמצעית. ואם אמר "יהיו לרצון" שלפני "עושה שלום במרומיו", צריך לחזור לתחילת תפילת העמידה[ה,(לז;) יא,(לג). ורא עוד במקראי קודש – ראש השנה ג,(לו). והלכות ליל הסדר ג,(לט)].

פרק י"ב: מוצאי יום הכיפורים

תפילת ערבית של מוצאי יום הכיפורים

א. בתפילת ערבית זו מוסיפים לומר "אתה חוננתנו" בתפילת שמונה עשרה בברכת "חונן הדעת" כבמוצאי שבת [יב,א].

ב. אף שבמוצאי שבת רצוי לאֵחר מעט את תפילת ערבית, מכל מקום במוצאי יום הכיפורים אין לאחרה יותר מידי, שלא לצער את המתפללים המתענים [יב,ב].

ג. יש להזהר מאוד שלא להתפלל תפילת ערבית זו במרוצה, אלא יאמרו אותה בשמחה ובנחת, שלא יהא נראה ח"ו כאילו אנו מדקדקים במצוות ומתפללים כראוי רק ביום הכיפורים [יב,ב]. ומאידך לא יאריכו בתפילה יותר מידי, כדי לא לצער את אותם שקשה להם לצום.

ד. מי שטעה בתפילת ערבית זו, ואמר "המלך הקדוש" או "המלך המשפט", וכן אם הוסיף "זכרנו" וכדומה, יצא ידי חובה [יב,ג].

קידוש לבנה בלילה זה וסיום עינויי היום

ה. מנהג רוב ישראל לקדש את הלבנה במוצאי יום הכיפורים לאחר תפילת ערבית [יב,ד]. ו. הן איסור מלאכה והן שאר העינויים (שהם אכילה ושתיה, רחיצה, לסוך את הגוף בשמן או במשחה, נעילת נעלי עור, ותשמיש המיטה) חלים עד מעט לאחר צאת הכוכבים. וישנן כמה דעות מהו זמן זה: יש אומרים 30 דקות אחר השקיעה, או 50 דקות, או 72 דקות או יותר. וחולים שצמו, מעוברות, מניקות וזקנים, יכולים להקל בכך (בארץ ישראל) לאחר עשרים - עשרים ושתים דקות לאחר השקיעה [יב,ה]. וראה עוד בסעיף הבא. ז. יש לזכור שאסור לאכול ולשתות לפני שיוצאים ידי חובת הבדלה. ואם האריכו בתפילת נעילה, ועבר זמן צאת הכוכבים, יש מקילים לשתות מים (בלבד) אף לפני ההבדלה, אם אמר "אתה חוננתנו" בתפילת העמידה, או שיאמר את המילים "ברוך המבדיל בין קודש לחול" [יב,(יח)].

ההבדלה במוצאי יום הכיפורים

ח. במוצאי יום הכיפורים מבדילים על כוס יין, או מיץ ענבים, ואם לאו אזי יש מתירים להבדיל על שאר המשקאות שאנשים רגילים לשתותם (כמו מיץ מוגז). ומברכים "בורא פרי הגפן", או "שהכל", בהתאם. ונחלקו הפוסקים אם יש לברך גם על הבשמים בהבדלה זו. ולמעשה הספרדים אינם מברכים זאת, ואילו רבים מהאשכנזים כן מברכים על הבשמים בהבדלה זו, וגם זאת רק כשיום הכיפורים חל בשבת [יב,ו].

ט. בהבדלה זו מברכים גם את ברכת "בורא מאורי האש" וזאת גם כאשר יום הכיפורים חל ביום חול. אולם אין מברכים בהבדלה זו על אש שהודלקה במוצאי יום הכיפורים, אלא רק על "נר ששבת" [תמונה 38], והיינו שכבר היה קיים ביום כיפור שהוא זמן שביתה ממלאכת הבערה, כגון אש שהודלקה לפני יום כיפור או שהודלקה בהיתר ביום כיפור עצמו. ואם אין נר כזה, מקילים חלק מהספרדים לברך על נר שהודלק מאש אחרת שהודלקה במוצאי יום הכיפורים. והאשכנזים ושאר הספרדים אינם מברכים במקרה זה את ברכת "בורא מאורי האש" [יב,ז]. וראה עוד בסעיף הבא.

י. כשיום הכיפורים חל בשבת, ואין בנמצא "נר ששבת" (כבסעיף הקודם), מקילים לברך את ברכת מאורי האש על נר שהודלק מאש אחרת שהודלקה במוצאי יום הכיפורים [יב,ח].

יא. יש אומרים שחובה לטרוח ולחפש במוצאי יום הכיפורים "נר ששבת" (כנ"ל בסעיף ט'). ולכן הטוב ביותר להדליק לפני יום הכיפורים נר נשמה שיהיה דולק עד מוצאי יום הכיפורים, ויברכו עליו בהבדלה [יב,ח,ט-1].

הלכות כלליות

יב. אוכלים ושמחים במוצאי יום הכיפורים, על שנמחלו עוונותינו. ואם יום הכיפורים חל בשבת, יש אומרים שיכוון בסעודה זו שהיא כסעודת "מלווה מלכה" של מוצאי שבת [יב,י,(לו)].

יג. המדקדקים במצוות מתחילים בבניית הסוכה [תמונה 39] מיד במוצאי יום הכיפורים (לאחר שאכלו), כדי לצאת ממצווה למצווה. ומכל מקום יזהרו מאוד שלא להרעיש ולא להעיר את האנשים הרבים התשושים מהצום [יב,יב,(לח)].

מהלכות הימים שבין יום הכיפורים לסוכות

יד. בימים שבין יום הכיפורים לסוכות אין אומרים, וידוי, נפילת אפים ושאר התחנון. בתפילת שחרית האשכנזים לא אומרים "יהי רצון" לאחר קריאת התורה, והספרדים לא אומרים מזמור "למנצח... יענך ה' " ו"תפילה לדוד". ובמנחת שבת למנהג כולם אין אומרים את פסוקי "צדקתך צדק" [יב,יד].

טו. אין מתענים בימים אלה שום תענית, ואף לא תענית יום הזיכרון להוריו, חוץ מתענית חלום, ומן השמים ירחמוהו [יב,טו].

יהי רצון שנזכה

לכפרת עוונות כל עם ישראל ברחמים,

ונחזה בעבודת כהן גדול ביום הכיפורים,

לשון הזהורית תלבין בבית המקדש,

ומפי הכהן הגדול יצא שם המפורש.

כל השומעים יכרעו וישתחוו

ושאר העם לך יודו.

איסור מלאכה עלינו אסרת

וחמישה עינויים עלינו גזרת.

אכילה ושתיה, סיכה ורחיצה,

נעילת הסנדל ותשמיש המיטה.

השעיר ישתלח לארץ גזרה,

ואת עוונותינו יקח לכפרה.

במוצאי היום תצא בת קול

לך את לחמך לאכול

נלווה את הכהן הגדול לביתו

עם המשיח שבוא יבוא

במהרה בימינו. אמן!