מקראי קודש

אודות בית

פרק ז: דיני נטילת ארבעת המינים:

החייבים במצווה זו והפטורים ממנה


א. כפי שכתבנו בס"ד לעיל (בפרק א' בסעיף ב'), חייב כל אדם ליטול במשך כל ימי החג לולב אחד, אתרוג אחד, שתי ערבות ושלושה הדסים.


דיני נטילת ארבעת המינים: החייבים והפטורים


ב. חיוב נטילת ארבעת המינים הינו על כל אדם (זָכָר) מישראל שהגיע לגיל מצוות. (היינו מגיל שלוש עשרה שנה ויום אחד), ליטול בעצמו ארבעת המינים כשרים ולברך עליהם במשך כל שבעת ימי חג הסוכות. ולגבי נשים, ילדים קטנים ושאר האנשים, ראה בסעיפים הבאים.


דין הנשים בנטילת ארבעת המינים


ג. מעיקר הדין נשים פטורות ממצוות נטילת ארבעת המינים. ומכל מקום נשים אשכנזיות הרוצות לקיים מצווה זו רשאיות ליטול את ארבעת המינים ואף לברך על נטילה זו, וכן נוהגות רבות מהנשים הספרדיות, ליטול אותם עם ברכה. ואילו חלק מהפוסקים הספרדים אוסרים לנשים לברך על מצווה זו. ומכל מקום רבים מהפוסקים הספרדים כתבו לחזק את מנהגן של המברכות על נטילת ארבעת המינים. ובענין אם יש לענות "אמן" כששומע אשה המברכת את ברכת "על נטילת לולב", ראה כאן במקורות.


ד. אשה שנהגה כמה פעמים (לפחות שלוש פעמים, או שעשתה כן פעם אחת על דעת לעשות כן תמיד) ליטול את ארבעת המינים, ורוצה עתה לבטל לגמרי את מנהגה ולא לקיים יותר את מצוות נטילת ארבעת המינים, צריכה לעשות התרת נדרים, ולהביע חרטה על כך שלא אמרה מתחילה שהיא עושה כך בלי נדר. אך אם רוצה היא להפסיק את מנהגה זה רק לאותה שנה, או לתקופה מוגבלת של שנים, ויש לה סיבה טובה לכך, ואחר כך תחזור למנהגה, יש אומרים שצריכה היא לעשות התרת נדרים על כך (כנ"ל), ויש אומרים שאינה צריכה לעשות התרת נדרים. ולדעתם עדיף שבעלה יתיר לה נדר זה בהתרת הנדרים שעושים בערב ראש השנה. ומכל מקום כיוון שנטילת ארבעת המינים כרוכה בזמן קצר מאוד, לכן ראוי שאשה זו תעשה מאמץ כדי להמשיך את מנהגה וליטול אותם.


ה. בענין אופן הקנאת ארבעת המינים לאשתו ולאשה אחרת, ראה לקמן (בפרק ט' סעיפים כ' וכ"א). ואם נשים תברכנה את ברכת "שהחיינו" (כאנשים) על נטילת ארבעת המינים, ראה לקמן (בפרק י"א). ועוד מדיני האשה בענין נטילת הלולב, ראה כאן במקורות.


דין הילדים בנטילת ארבעת המינים


ו. ילד קטן , אף שטרם הגיע לגיל מצוות (כנ"ל בסעיף ב'), אביו חייב לחנכו לקיים את מצוות נטילת ארבעת המינים.


ז. מצווה זו הינה מגיל שהילד יודע לנענע את ארבעת המינים, והיינו להוליכם מגופו קדימה ולהחזירם, וכן להגביהם למעלה ולהורידם. ואין צריך שהוא ידע את כל פרטי דיני הנענועים, וכן אין הדבר תלוי אם כבר הגיע לגיל חינוך בשאר המצוות (והיינו לגיל שש שנים), אם לאו.


ח. ילד הקטן כל כך שאינו יודע לברך, אך יודע הוא לנענע כנ"ל, ינענע את ארבעת המינים מבלי לברך.


ט. מצווה זו לחנך את הילדים אמורה בכל שבעת ימי החג.


י. לשם חינוך הילד במצווה זו חייב אביו לקנות לו את ארבעת המינים, שיהיו לילד משלו. ויש מהאשכנזים האומרים שאין חובה לקנות לו את ארבעת המינים לעצמו, אלא לאחר שאביו נטלם וקיים את המצווה, יתנם גם לבנו שיטלם (וראה כאן במקורות). ומכל מקום אף לדעה זו, מי שיש באפשרותו לקנות את ארבעת המינים לכל אחד מבניו (כנ"ל בסעיף ז'), טוב הדבר שיעשה כן, ובפרט אם על ידי כך הם יוכלו לנענע את ארבעת המינים בהלל ולעשות את ההקפות עם הציבור. ולכן כיום פה במדינת ישראל, שמחירם של ארבעת המינים אינו גבוה, אף לדעת המקילים ראוי שכל אחד יקנה ארבעת המינים לבניו. וראה עוד בסעיף הבא.


יא. כשאין לילד (שעדיין אינו חייב במצוות) ארבעת המינים משלו, אזי ביום הראשון של החג יש להקפיד שלא להקנות את ארבעת המינים לילד כזה, לפני שיטול אותם כל מי שחייב במצוות ורוצה לצאת בארבעת המינים הללו ידי חובה. ויש מקילים בכך אם הילד הגיע לגיל שש או שבע שנים. אך לכתחילה יש להחמיר כדעה הראשונה. וראה עוד בסעיף הבא.


יב. אם במקרה הנ"ל החזיק הגדול את ארבעת המינים יחד עם הילד, מבלי להניח כלל לילד לתופסם לבדו, ודאי יכול האב וכל גדול אחר ליטול את ארבעת המינים הללו אף לאחר שנטלם הילד, גם ביום הראשון של החג (אך אז ישנה מחלוקת אם האב קיים את מצוות חינוך בנו לכך, כמבואר בסעיף הבא). וראה עוד כאן במקורות, ולקמן (בפרק י' סעיף נ"ד).


יג. לשם מצוות חינוך הילד ליטול את ארבעת המינים, על אביו לתת לו ארבעת המינים כשרים. ומכל מקום לגבי ארבעת המינים שאולים, נחלקו הפוסקים לגבי היום הראשון של החג, אם הילד יוצא ידי חובה בנטילת ארבעת המינים שניתנו לו בהשאלה, למרות שאדם החייב במצוות אינו יוצא ידי חובה ביום הראשון בארבעת המינים שניתנו לו בהשאלה. ונראה שדעת רוב הפוסקים להחמיר בכך אף לגבי ילד שטרם הגיע לגיל מצוות.


יד. בענין הוצאת ארבעת המינים (או חלקם) מרשות לרשות ביום טוב כדי שהילדים (שאינם חייבים במצוות) יטלו אותם, ראה לקמן (בפרק י"ג הערה ל"ט ענף 3).


עוד מדיני החייבים בנטילת ארבעת המינים


טו. סומא, חייב בנטילת ארבעת המינים. וכן אבֵל חייב במצווה זו, כמבואר במקורות.


טז. דין חייל שצריך ללכת מחוץ לתחום על מנת ליטול את ארבעת המינים, ראה כאן במקורות.


יז. עוד מדיני החייבים בנטילת ארבעת המינים ראה כן במקורות.


הערות

[1]א. עיקר ד"ז הינו מהמשנה בסוכה (דל"ד, ב'), וכרבי ישמעאל. וכן איתא בהקדמת התיקו"ז, ובזוה"ק (פר' פינחס. דרנ"ו, א'), ובס' מגיד מישרים למרן ז"ל (פר' אמור). הב"ד כה"ח (סי' תרנ"א סק"א). וכ"פ כבר מרן בשו"ע (סי' תרנ"א ס"א), שמצוות ד' מינים שיטול כל אחד לולב א', וב' ערבות וג' הדסים וכו'.


דנו הפוס' גבי מי שיש לו שתי ברירות: לקיים מצוות נטילת ד' מינים או מצווה אחרת, איזו מהן יעשה.


1) אם יש באפשרותו לקיים מצוות דמ"י או מצוות ישיבה בסוכה, ואינו יכול לקיים את שתיהן, יש מי שכתב שיקיים איזו מהן שירצה [מט"א (סי' תרכ"ה סכ"ב). ור' באלף למטה שם]. לעומתו כתבו כמה פוס' שמצוות סוכה קודמת לפי שהיא קודמת בזמן, שתחילת חיובה בלילה, ומצוות דמ"י חיובה רק ביום [כ"כ השד"ח (מערכת ד' מינים סי' ג' סקנ"ז) בשם כמה אחרו', ושכ"ד הפמ"ג]. ויש מי שאומר שיקיים מצוות דמ"י [שד"ח (שם) בשם הגר"ש קלוגר זצ"ל. ועיי"ש בשד"ח שחלק ע"ד]. ובס"ד נלע"ד שאף הגר"ש קלוגר לא מישתעי אלא רק גבי יו"ט ראשון, שדמ"י חיובם מדאו'. דאל"כ נראה שמצוות סוכה עדיפא שהיא דאו' ודמ"י דרבנן. וגם שמצוות סוכה מקיים במשך כל היממה, כל רגע ורגע. משא"כ במצוות דמ"י יי"ח כבר בנטילה הראשונה. כך בס"ד נלע"ד.


2) עוד דנו הפוס' גבי מקרה שישנה לפניו מצוות דמ"י כנגד מצוות תפילה בציבור, דהיינו שיוכל להתפלל במנין במקום שאין לולב, או שיתפלל במקום שאין מנין אך יש שם דמ"י. וכתבו הפוס' שיתפלל במקום שיש ד' מינים אע"פ שאין שם מנין [הגר"י עמדין בסידורו (הלכות סוכות. בריש דיני ארבעת המינים). הב"ד בסא"ה (במיל' לח"ב סקי"ב)]. ונראה לענ"ד בס"ד, שג"ז מישתעי גבי היו"ט הראשון. דגבי חוה"מ מצוות דמ"י הינה דרבנן, ויש מקום לומר שמצוות תפילה במנין עדיפא דמקיים מצווה דאו' של "ונקדשתי" כשעונה עם הציבור לקדיש, קדושה ו"ברכו". ואמנם ד"ז שנוי במחלו' אי מצוות "ונקדשתי" הינה מדאו'. שלד' כמה רוא"ח מצוות "ונקדשתי" הינה מדרבנן. שכ"כ הר"ן (במגילה דכ"ג, ב'), שמה שלמדו בגמ' עניית קדושה מהכתוב "ונקדשתי בתוך בני ישראל", אין זה אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא, שהרי גם עצם התפילה אינה אלא מדרבנן. ע"כ. וכן מבואר בעוד ראשו', מהם התוס' בברכות (דמ"ז, ב'), והרא"ש בברכות (פ"ז סי' כ'), ששמיעת ועניית קדושה ו"ברכו" הוי מדרבנן, ולא מצאנו להם עיקר מה"ת. וכ"כ גם המאירי בגיטין (דל"ח, ב'). אלא שמאידך לד' הרשב"ץ (בתשובותיו. ח"ב סי' קס"ג) מצוות קדושה עם הציבור הינה מדאו', עפ"י הגמ' בברכות (דכ"א, ב'), שאין היחיד אומר קדושה משום שנא' "ונקדשתי בתוך בני ישראל". וכן גם ד' רבינו האריז"ל בשעה"כ (דרושי חזרת העמידה, דרוש ג', דל"ט, א'). וכ"כ גם מהרח"ו בשערי קדושה (שער ד'). וכ"כ הג' הבא"ח (פר' תרומה ס"ג) הב"ד המ"ב (סי' קכ"ה סק"ד) וביחו"ד (ח"א סי' ע"ז).


וא"כ נמצאנו למדים שזו מחלו' אי מצוות "ונקדשתי" הינה מדאו' או מדרבנן, ומ"מ ישנם כמה מגדולי הפוס' דס"ל דהוי מדאו'.


אמנם כמה ת"ח העירוני שאין דברי נכונים. וטעמם משום שמצוות נטילת דמ"י הינה חובת גברא, משא"כ מצוות תפילה במנין. עכת"ד. והיינו שגם לדעתם עצם מצוות תפילה הינה חובת גברא [חוץ ממקרים מסוימים שפטורים ממצווה זו, ואף שאין הפטור משום פיקו"נ. ר' למשל בשו"ע (סי' צ"ג ס"ג) ובב"י שם, ובמ"ב (סי' ע' סקט"ז) ואכמ"ל], אך מ"מ החיוב להתפלל דוקא במנין אינו חיוב גמור לכל איניש ואיניש.


אך בס"ד נלע"ד שגם מצד זה יש לדון, שאמנם מרן כ' (בסי' צ' ס"ט) ש"ישתדל אדם להתפלל בביה"כ עם הציבור", והיינו לכאו' שזו חובת השתדלות בלבד, ולאו חובה גמורה. אלא שכבר פירש זאת הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אג"מ (חאו"ח ח"ב סי' כ"ז) שבאמת מצוות תפילה "בעשרה הוא חיוב מצוה על האדם, ולא רק הדור ומעלה בעלמא". וחזר על דבריו שם כמה וכמה פעמים. והסביר שמש"כ מרן שד"ז הינו כרוך בהשתדלות בלבד, כ' שם באג"מ שאין לדייק מלשון "ישתדל אדם להתפלל... עם הציבור" לומר שהוא רק מעלה בעלמא, דגם על חיוב שייך לשון זה. עיי"ש מה שנתן טעם ללשון מרן שנקט לשון השתדלות. עיי"ש באורך. ולפי"ז נמצאנו למדים שגם דין תפילה במנין הינו חיוב גמור על כל גברא, כמצוות הדמ"י.


אלא שבאמת יש להשיב ע"כ, שדברי הג' האג"מ לאו כו"ע מסכימים לכך. שהגר"ש משאש זצ"ל כתב בשו"ת שמש ומגן (ח"ב, או"ח סי' א') שאין זו חובה גמורה על כאו"א להתפלל במנין. עיי"ש. וא"כ זו מחלו' האם תפילה במנין הינה חובת גברא, ומ"מ נראה שמקובל לפסוק בנידון זה כאג"מ.


לאור זאת, הרי שאף את"ל שמצוות "ונקדשתי" הינה מדאו', מ"מ כיוון שמצוות נטילת הדמ"י ודאי הינה חובת גברא, ומצוות תפילה דוקא במנין ספק אי הינה חובת גברא (ומצוות "ונקדשתי" בני"ד נראה שאכן אינה חובת גברא), הרי שהדברים דקים ואינם ברורים אצלי דיים (ובעיקר בשל מחלתי קשה לי מאוד להתרכז), לכן איננו מכריעים בכך, אף שהדעת נוטה בס"ד שעדיף טפי שיטול הד' מינים אע"ג שיתפלל ביחיד[ויש אולי עוד מקום לדון גבי ני"ד ממה שדנו הפוס' האם עדיפא שמיעת קול שופר ביו"ט שני של רה"ש או שעדיפא תפילה במנין. ר' ע"כ בשו"ע (סי' תקצ"ה ס"א), במש"ז (סק"א), במ"ב (שם סק"א וב'), בשעה"צ (סק"ב), ובכה"ח (סק"ב) מש"כ בשם הח"א והמט"א גבי יו"ט שני. אך שמא יש מקום לחלק, דהתם החמירו ביו"ט שני בדברים מסוימים כדין יו"ט ראשון, דלא ליזלזלו ביה, וכמו שהחמירו גם ביו"ט שני ש"ג של סוכות גבי הדמ"י (ראה שו"ע סי' תרמ"ט ס"ה וכה"ח שם סקפ"ה, וכה"ח סי' תרנ"ח ס"ק נ"ה ונ"ו). וע"ע בא"א (רס"י תרנ"א), במ"ב (סק"א) וכה"ח (סק"ב). ועוד יש מקום לדון גבי ני"ד מצד מה שאמרו בגמ' בפסחים ונפסק בשו"ע (סי' צ' סט"ז) שלצורך תפילה במנין יש לילך לאחוריו עד מיל ולפניו עד ד' מילין. ואילו גבי עשיית מ"ע מדרבנן לא אמרו שיעור מפורש (ור' באג"מ שם שנגע בכך). ואכמ"ל. וה' ישלח לי רפו"ש ויאיר עיני בתורתו, לכוון לאמיתה של תורה. אמן].


עוד כתבו הפוס' גבי מי שאין בידו אלא חמישה סלעים בלבד, וצריך לפדות את בנו הבכור וגם לקנות אתרוג (או שאר דמ"י), הרי שצריך הוא לקנות האתרוג, לפי שמצוות דמ"י הינה מצווה עוברת, ומצוות פדיון הבן אינה מצווה עוברת [המ"א (סי' תרנ"ו סק"ח) עפ"י הגמ' בקידושין (דכ"ט, ב')]. אמנם אם יכול לצאת י"ח מצוות דמ"י בדמ"י של חבירו, אע"פ שישנה מצווה לקנותם בעצמו, אפ"ה מצוות פדיון הבן קודמת [בה"ל (סי' תרנ"ו ד"ה "ועיין") בשם הביכור"י. הב"ד בסא"ה (ויספיש. במיל' לח"ב סקי"ב)].


[2]ב. כ"כ מרן (סי' תרנ"א ס"א). ובענין גיל המצוות להתחייב בני"ד, ראה מה שכתבנו בס"ד בהערה הבאה, ולקמן בפרקנו (בהערה כ"ו) ובמקראי קודש הל' פורים (פ"ו הערה ו').


[3]ג. והיינו שמלאו לו י"ג שנים מלאות [כמש"כ מרן באו"ח (סי' נ"ה ס"ט. ועיי"ש גם בסעי' ה') ובאה"ע (סי' קנ"ה ובפרט בסעי' י"ז וי"ח)]. כגון שנולד בט"ו באב, אפי' אחה"צ, הריהו חייב במצוות כבר בכניסת ט"ו באב י"ג שנה אח"כ. ואין הכוונה שצריך להמתין עוד יום א' שלם לאחר יום הולדתו [מ"ב (סי' נ"ה סקמ"ב), וש"פ]. ומ"מ כ"ז שלא כד' השאילתות (סי' קט"ז), מהר"י ברונא (סי' קצ"ז) והלחם חמודות (ר"פ יוצא דופן) שגדול חשיב רק מעת שיהיה י"ג שנה ויום א' מעת לעת באותה שעה. אלא אנן קיי"ל שמיד בכניסת הלילה של אותו יום שנולד בו, נעשה חייב במצוות, וכמש"כ בחי' הרמב"ן והרשב"א בנידה (דמ"ז, ב') שא"צ מעת לעת בשעות, וכן הסיק הש"ך (בחו"מ סי' ל"ה סק"א) ודחה דברי הלחם חמודות הנ"ל. וכן העלה השבות יעקב (ח"ב סי' קכ"ט) ומרן הגחיד"א בברכ"י (או"ח סי' נ"ה סק"ז), וכ"כ בשו"ת זר"א (ח"ג סי' ק"נ, ושם בדף צ, ב'). הב"ד בחזו"ע (הל' דמ"י הערה מ"ה דתכ"ג) וכ' שכן המנהג פשוט. וע"ע ביבי"א (ח"ה חיו"ד סי' כ"ה סק"א).


ומ"מ בעינן גם שיביא ב' שערות במקום הזקן התחתון, וכמ"ש בגמ' בב"מ (דף ק"ב), וכ"פ מרן באו"ח (סי' נ"ה ס"ה וס"ט) ובאה"ע (סי' קנ"ה). ועיי"ש באה"ע (סעי' י"ז וי"ח) מקומן ושיעור גודלן. וע"ע פרטי דינים בהא בשו"ע או"ח (סי' נ"ה ס"ה וס"ט) ובנו"כ שם, ובאה"ע (סי' קנ"ה, וסי' קע"ב), ובבית שמואל (סי' קע"ב סק"ה), ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פרק י' הערה ב') והל' פורים (פ"א סעי' כ"א ופ"ו הערה ו').


ישנם הרבה מקרים שענין ב' השערות נוגע לענינים דאו', להקל או להחמיר. ובפרט יש לדון במקרה שיש ספק אם אכן הביא ב"ש, וכגון שמלאו לנער י"ג שנה שלימות אך ספק אי הביא ב' שערות. וגם כשאין לו ב"ש, הרי יתכן שהיו לו ב"ש אך הן נשרו ממנו מחמת כחישות או מחמת שמנונית (ר' מ"ב סי' נ"ה סק"מ). ונוגע הדבר בהרבה עניינים דאו', כגון להוציא ברה"ש בתקיעותיו י"ח אדם אחר גדול בשנים, או בני"ד, האם שרי להקנות לו ביו"ט ראשון דסוכות ארבעת המינים כשישנם עוד גדולים שצריכים לצאת בהם י"ח (כדלקמן בס"ד בפרקנו סעי' י"א). והיינו האם נסמוך על כך שחזקתו שכיוון שהגיע לגיל י"ג שנה, שאכן כבר הביא ב' שערות (וזו נקראת בגמ' "חזקה דרבא", ר' במקראי קודש הל' רה"ש ופורים שם). וכיוון שנוגע הדבר לנידוננו, ר' ע"כ מה שנכתוב בס"ד לקמן בפרקנו (בהערה כ"ח).


[4]ד. בענין מש"כ שיטול כל אחד הדמ"י בעצמו, כתבו הפוס', שאכן לא יטול אדם א' בשביל כולם (או בשביל אדם אחר). וזה כדאיתא בסוכה (דמ"א, ב') גבי פס' "ולקחתם", ודרשו חז"ל שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד. והטעם כתבו שם התוס', מדלא כתיב ולקחת – לשון יחיד. ע"כ. וה"ה בשאר ימים בעינן לקיחה ביד כאו"א. וכ"כ התוס' בסוכה (דכ"ט, ב' ד"ה "בעינן") והרא"ש (פ"ג בסוכה סי' ג'), וכ"כ בתשו' חת"ס (סי' קפ"ב. עיי"ש שחלק על רב א' בזה). וכ"כ המ"ב (סי' תרנ"א סק"ב) וכה"ח (סק"ג).


וממילא מבואר מכך, שלא שייך בני"ד שאדם בריא יטול הדמ"י עבור חולה, ולא דמי לדין ידא אריכתא, שדנו בזה הפוס' למשל גבי הדלקת נרות חנוכה, כמבואר בס"ד בספרנו מקראי קודש הל חנוכה (פ"ז הערה י"ח). עיי"ש שלכאו' יש מחלו' אי שרי שאדם א' (למשל חולה) יברך על מצוות הדלקת נ"ח, וחבירו יקיים המצווה וידליק עבורו, מדין ידא אריכתא. שלד' המ"א (סי' תרע"ו סק"ד) רשאי אדם אחד לברך וחבירו ידליק עבורו. ואילו בדברי המ"ב (סי' רס"ג סקכ"א) בשם דה"ח מבואר שהאדם המצווה על חבירו להדליק הנר, לא יברך על כך האדם המצווה את חברו, אלא המדליק הוא שיברך (אף שיש לדחות ההוכחה מהתם, דשמא מישתעי רק מצד איסור הבאת החנוכיה אל מיטת החולה, דלא מקיים בזה מצוות הדלקה עושה מצווה אלא הנחה עושה מצווה. ואכמ"ל). ומ"מ נראה בס"ד שלא דמי להתם, דהתם מצינו מקרים שאדם א' מדליק עבור חבירו, כגון בעל המדליק גם עבור אשתו (כגון שטובלת באותו לילה), או אשה המדליקה עבור כל בני ביתה, כולל בעלה הנמצא במילואים, אך התם זה מדין נר איש וביתו ולא מדין שליחות. משא"כ בני"ד, עפי"ד הגמ' בסוכה והחת"ס הנ"ל, שעולה מדבריהם שכאו"א צריך לעשות המצווה בפועל בגופו.


ומה שיותר נראה שיש מקום להקל בני"ד הוא עפי"ד מרן (בסי' תרנ"ח ס"ו) גבי האוחז את הדמ"י עם התינוק. שבין למ"ד שהבן לא מקיים עי"כ מצוות נטילת הדמ"י ובין לחולקים ע"כ, מ"מ התם הריעותא הינה מצד חוסר ההקנייה של הדמ"י לקטן. הא אם הדמ"י היו קנויים בקניין גמור לקטן, אין ריעותא בכך ואכן הבן יי"ח המצווה בכך. וא"כ ה"ה בני"ד. אם החולה אינו יכול ליטול הדמ"י בידיו מחמת חולשה גדולה, או שהוא שוכב במיטת חוליו ואין בכוחו להזיז את ידיו, הרי שבס"ד נראה מהנ"ל שרשאי אדם אחר להחזיק את הדמ"י יחד עם ידי החולה, כגון שמכניס הדמ"י לתוך כפות ידי החולה, ומגביה ומזיז את הדמ"י כדין יחד עם ידי החולה, ובזה החולה יי"ח כראוי. ומ"מ ראה לקמן (בפרק י"א הערה קס) מה שכתבנו ע"כ בשם הפוס'.


ומה שכתבנו שבכל ז' ימי החג בעי ליטול ד' מינים כשרים, ה"ז פשוט, וכמש"כ בתורה בכמה דוכתי (כמש"כ במבוא לקונטרס זה). וכ"כ לעיל (בפרק ו'). ומ"מ ביו"ט ראשון מחמירים יותר גבי כשרותם, ואילו בימי חוה"מ ישנם דברים שמקילים בהם (כמבואר למשל בשו"ע בסי' תרמ"ט). וגבי יו"ט שני ש"ג נחלקו הפוס' אי מחמרינן כיו"ט ראשון [ר' מרן (סי' תרמ"ט ס"ה) וכה"ח (שם סקפ"ה, וסי' תרנ"ח ס"ק נ"ה ונ"ו) וכאן (בפ"ו סי"א. ופ"י סמ"ו).


ומה שכתבנו שמברכים על נטילת הדמ"י כל ז' ימי החג, הוא כמבואר לקמן בס"ד (בפרק י"א סעי' ב').


[5]ה. שנינו במשנה קידושין (דכ"ט, א'): כל מצוות עשה שהזמן גרמא אנשים חייבים ונשים פטורות. ע"כ. ופרש"י: שהזמן גרמא – שהזמן גורם לה שתבא. ע"כ. וכ"ה בתוספ' דסוטה (פ"ב), בברכות (ד"כ, ב'), בשבת (דכ"ב, א'), בעירובין (דכ"ז, א'), בחגיגה (ד"ד, א'), ברה"ש (ד"ל, א') ובמנחות (דמ"ג, א'). וע"ע בתוספ' דקידושין (פ"א), ובסוכה (דכ"ח). ולמדו כן בגמ' בקידושין (דל"ה, א') מהא דאמר רב אחא בר יעקב: אמר קרא: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, למען תהיה תורת ה' בפיך". הוקשה כל התורה לתפילין. מה תפילין מצוות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות, אף כל מצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. ע"כ. וע"ע בעירובין (דצ"ו, א') שמיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ואשתו של יונה היתה עולה לרגל, ומה שבס"ד כתבנו ע"כ בהקדמה למקו"ד הל' סוכה.


וכ"פ הרמב"ם (פי"ב מע"ז ה"ג) ושאר הראשו', וכ"פ מרן בכמה דוכתי [באו"ח סי' י"ז ס"ב (גבי ציצית), בסי' תקפ"ט ס"ג (גבי שמיעת קול שופר), בסי' תר"מ ס"א (גבי סוכה), ועוד].


עד כאן גבי מצוות עשה שהזג"ר בכלל. וגבי נטי' ד' מינים כתבו הפוס', רוא"ח, שיש ללמוד מההיא משנה דקידושין שנשים פטורות גם ממצות דמ"י. ודבר זה מוסכם לכל הפוס'. אלא שנחלקו אי נשים שבכל אופו מקיימות המצווה, האם עכ"פ רשאיות לברך על נטי' הדמ"י או שאסורות לברך ע"כ, וכדלקמן בס"ד בהערות הבאות.


כתבו הפוס' שהנ"מ אי נשים חייבות במצוות אלה או שהן פטורות, היא אי רשאיות לברך כשמקיימות מצוות אלה (לד' הפוס' שהפטור מהמצוה אינו רשאי לברך על עשייתה), וכן האם מוציאות הן את האנשים בכך [ר' בכה"ח (סי' תקפ"ט סקט"ו) וש"פ]. ומ"מ גבי ני"ד – נטי' הדמ"י – לא שייך ד"ז, דהרי ממילא אין אדם יכול להוציא חבירו במצוה זו, וכנ"ל (בפרקנו הערה ד'). ומ"מ ברור שאין חיובן כאיש שצריכות לחזר על המצווה כאיש, להוציא חומש מממונן וכדו', אא"כ התחייבו מדין נדר. ואכמ"ל.


[6]ו.


ענף 1: דעת הראשונים שנשים מברכות על קיום מצוות עשה שהזמן גרמן.


ענף 2: דעת הראשונים שאסור לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן.


ענף 3: דעת הראב"ד בנידון דידן.


ענף 4: דעת הרא"ש והטור בנידון דידן.


ענף 5: דעת מרן השו"ע והרמ"א, אי הנשים רשאיות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן.


ענף 6: דעת האחרונים האשכנזים לגבי נידון דידן


ענף 7: קצת הערות בענין הברכה של הנשים האשכנזיות, והמסקנה.


הנה ענין זה, האם נשים מברכות כשמקיימות מ"ע שהזג"ר, הינו רחב מאוד, שנחלקו בו גדולי הראשונים והאחרונים, זה אומר בכה וזה אומר בכה, ואנו ננסה בס"ד לתמצת את הדברים, הן בהבאת המקורות והן בטעמיהם.


ענף 1: דעת הראשונים שנשים מברכות על קיום מצוות עשה שהזמן גרמן.


כתבו התוס' במס' רה"ש (דל"ג, א' ד"ה "הא רבי יהודה") בשם ר"ת, שאע"ג שנשים פטורות ממ"ע שהזג"ר, מ"מ רשאיות לברך. והוכיחו כן מכמה מקרים שהיו פטורים מהמצווה ובכ"ז כשקיימוה גם ברכו על עשייתה. ומה דיש חשש דמברך ברכה שא"צ, וקעבר על איסור "לא תשא" (ברכות דל"ג, א') ליכא, דההיא דרשה דרבנן היא (ועיי"ש בתוס' שמ"מ נשים פטורות ממ"ע שהזג"ר אף מדרבנן, ולא רק מדאו'). וכ"כ בשם ר"ת גם התוס' בקידושין (דל"א, א' ד"ה "דלא מפקידנא").


גם הר"ן ברה"ש (שם) כ' כד' ר"ת, והוסיף דנקטינן כוותיה דהא נוטלות עליהן (על מ"ע שהזג"ר) שכר, מדאמר רבי יוסי ברבי חנינא, גדול המצווה ועושה ממי וכו'. ומדקאמר גדול, אלמא למי שאינו מצווה ועושה נמי יש לו שכר, הלכך בכלל מצוה הן ומברכות. ולא נימא הואיל ולא נצטוו היאך יאמרו "וציוונו", דלא קשיא, דכיוון שהאנשים נצטוו, ואף הן נוטלות שכר, שפיר יאמרו "וציוונו". עכ"ד.


נוסף לד' ר"ת והר"ן, כתבו עוד הרבה ראשו' שהנשים רשאיות לברך על קיום מ"ע שהזג"ר. שכ"כ גם הרמב"ן, הרא"ה והריטב"א בחידושיהם לקידושין (דל"א, א'). וכ"כ גם הרשב"א בחידושיו לרה"ש (דל"ג, א'), שהעלו הראשונים שאע"פ שנשים פטורות, מ"מ רשאיות לתקוע בשופר ולברך. וסיים שכן נהגו. ע"כ. והניף ידו שנית גם בתשובותיו (סי' קכ"ג).


גם הרא"ש הביא ד' ר"ת, והוסיף שכן גם דעת הרי"ץ גיאת. וכן פסק הטור (בסי' תקפ"ט), שאע"פ שהנשים פטורות (ממצוות שופר), מ"מ יכולין לתקוע ולברך, ואין מוחין בידן, ואין כאן לא משום איסור תקיעה ביו"ט, ולא משום ברכה לבטלה. ע"כ. וע"ע בדבריו בסי' י"ז [שהב"ד הרמב"ם שנשים תתעטפנה בציצית בלא ברכה, וכ' ע"כ שהרמב"ם לשיטתו שפסק שאין הנשים יכולות לברך על מצוות שהן פטורות. אבל רבינו תם כ' שיכולות לברך אע"פ שהן פטורות, וסיים הטור דבריו ש"יותר טוב שלא יברכו"]. וכבר עמדו על סתירה זו הט"ז (בסי' י"ז סק"ג), וביבי"א (ח"א סי' ל"ט סק"ד וה'. עיי"ש). וראה עוד מה שנכתוב בס"ד לקמן בהערה זו (בענף 4).


ענף 2: דעת הראשונים שאסור לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן.


לעומת הנ"ל, כתבו כמה וכמה ראשו' שאין לנשים לברך על מ"ע שהזג"ר בכלל, ועל מצוות נטי' דמ"י בפרט.


ראש וראשון להם הוא רבינו הגדול הרמב"ם, שכ' בהל' ציצית (פ"ג ה"ט), שנשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית מתעטפים בלא ברכה. ע"כ. וע"ע בדבריו בהל' סוכה (פ"ו הי"ג), שכ' שטומטום ואנדרוגינוס לעולם אין מברכים "לישב בסוכה", מפני שהם חייבים מספק, ואין מברכים מספק. ע"כ. וכ' הרה"מ שם, שלדעת הרמב"ם ודאי שאין הנשים מברכות, שהיאך תאמרנה אשר קידשנו במצוותיו "וציוונו", והריהן פטורות. ע"כ.


ועוד, דכ' בעל הגמ"י (בפ"ג מהל' ציצית) שגם רש"י היה אוסר לנשים לברך (עיי"ש. שהב"ד ר"ת והקשה עליו, דהיאך תברכנה אקב"ו בדבר שאינן חייבות בו לא מדאו' ולא מדרבנן). ומאידך ראה בתוס' בברכות (ד"כ, ב' ד"ה "בתפילה") דבמצוה דרבנן אע"ג שהזג"ר, משמע שלרש"י הנשים חייבות. וראה עוד בתשובות רש"י (תשו' ס"ח) שכתוב שם שאין מונעין לנשים מלברך על סוכה ולולב, דהא אמרינן כל מצוות עשה שהזמן גרמא הנשים פטורות, לאפוקי דאינן חייבות. הא אם חפצות להביא עצמן בעול המצות הרשות בידן ואין מוחין בהן, דלא גרעי ממי שאינו מצווה ועושה. ומאחר שהן חפצין לקיים המצוות אי אפשר בלא ברכה... ואין כאן ברכה לבטלה. עכ"ל. אמנם תשובה זו הינה משם רבי יצחק הלוי (כנראה דהוא רבי יצחק ברבי אליעזר הלוי מוורמיישא זצ"ל. מרבותיו של רש"י). והיינו אף את"ל שאינה מרש"י עצמו, מ"מ אלה דברי א' מהראשונים כמלאכים, וס"ל דנשים מברכות על מ"ע שהזג"ר.


גם מדברי רבינו ישעיהו הראשון (בפסקיו לרה"ש דל"ג, א') נראה דס"ל שנשים לא תברכנה על מצוות עשה שהזג"ר. וכ"כ גם בס' המכריע (סי' ע"ח), שאם הנשים מברכות על לולב ה"ז ברכה לבטלה. וכ"כ הריא"ז בשלטי הגבורים (ברה"ש דל"ג, א') בשם זקנו (רבינו ישעיהו הראשון ז"ל, כנ"ל), והוסיף שאף שלדעתו אין הנשים עוברות בבל תוסיף כשמקיימות מצוות שלא נצטוו בהן, מ"מ אסורות הן לתקוע ביו"ט דרה"ש ואסורות להניח תפילין אפי' בלא ברכה (מפני שנראה כדרך החיצונים שעוברים ע"ד חכמים, ואינן רוצים לדרוש המקראות כחכמים). ע"כ. ומשמע מדבריו שאף על לולב אינן רשאיות לברך.


גם הסמ"ג (בעשין מ"ב) כ' ע"ד ר"ת שהיא דבר תימה גדול [הב"ד בהגמ"י (בפ"ג דציצית) ובב"י (סי' תקפ"ט). ובס' יריעות האוהל (דצ"ב, א') כ' שד' הסמ"ג כד' ר"ת בזה] וכן האו"ז הגדול (ח"ב סי' רס"ו) האריך להשיב ע"ד ר"ת ופסק כרש"י שאינן מברכות. ובס' אמת ליעקב (אלגאזי. בדיני העליות לס"ת, סי' ל', די"ח, א') כ' שמהריק"ו (שורש ט') תפש כשיטת רש"י שאינן מברכות. וכן רבינו מנוח בס' המנוחה (פ"ב דשופר) כתב שאסור לנשים לברך על מ"ע שהזג"ר. וכ"כ בשו"ת התשב"ץ (בחוט המשולש סי' ל"ב) דאנן לא קיי"ל כר"ת בזה [הביאו דברים אלה הטור והב"י (סימנים י"ז ותקפ"ט). כה"ח (סי' י"ז סק"ד וסי' תקפ"ט ס"ק כ"ג ול"א), ויבי"א (ח"א חאו"ח סי' ל"ט – מ"ב) וש"פ].


וא"כ מצאנו הרבה ראשו' שפסקו שלא כר"ת, ולדעתם אין לנשים לברך על קיום מ"ע שהזג"ר, מהם רש"י, הרמב"ם, הסמ"ג, רבינו ישעיהו הראשון ונכדו הריא"ז. וכן רבינו מנוח, ובשו"ת התשב"ץ ומהריק"ו.


ענף 3: דעת הראב"ד בנידון דידן


יש להעיר שד' הראב"ד בעל ההשגות לא ברורה לי בזה. שבהשגות בהל' ציצית (פ"ג) כ' ע"ד הרמב"ם שיש חולק ע"כ ואומרים שאשה רשאית ללבוש ציצית אף בברכה, ואף גבי סוכה כ' הראב"ד (בפ"ו מהל' סוכה) ע"ד הרמב"ם וז"ל: רואה אני מדבריו שהנשים שהם רשות, אין מברכות כלל, ואין הכל מודים לו... ומעתה טומטום ואנדרוגינוס חייבין לברך. עכ"ד. ומשמע מדבריו דס"ל שאף נשים מברכות [הב"ד ביבי"א (ח"א סי' ל"ט סק"ב) וכ' שאין הכרח מדבריו שיכולות הנשים לברך. וראה ע"כ בסמוך].


ומאידך ראה בפי' הראב"ד לתו"כ [(פר' ויקרא. דיבורא דנדבתא. פרשתא ב' סק"ב). וראה בס' שם הגדולים (מע' הספרים, ערך ספרא), שאת הפירוש לתו"כ כ' הראב"ד בעל ההשגות] ומתבאר שהנשים לא תקיימנה כלל מ"ע שהזג"ר, אבל ישיבת הסוכה ונטילת לולב בלי ברכה שרינן להו, שאין כאן לא קלקול ולא זלזול מצווה. ע"כ. וכ"כ הראב"ד בס' כתוב שם (רה"ש דל"ג, א'. בעמ' ע"א בספר), שהשיג בזה ע"ד בעל המאור שכ' שאין למחות בנשים המברכות על לולב או שופר או סוכה, והעלה שאין הנשים רשאיות לברך עליהן כיוון שפטורות מהן אפי' מדרבנן.


עפי"ז כ' ביבי"א (ח"א סי' ל"ט סק"ב) שד' הראב"ד הינה כרמב"ם ולא כר"ת. ולי הקטן ק"ק ע"כ (ור' בס"ד בהמשך בסמוך יישוב על רוב ככל קושיותי):


1) לכאו' נראה שדברי הראב"ד בהשגות עדיפים טפי מדבריו בפי' לתו"כ, דבהשגות נחית להלכתא וזה ספר הלכתי (אע"ג שבפי' לתו"כ דן הרבה בסוגיות הלכתיות).


2) ישנם כמה רוא"ח דס"ל שהראב"ד פסק כר"ת. שכ"כ הרשב"א בתשובותיו (סי' של"ג), וכ"כ ביריעות האוהל (שעל ס' אוהל מועד להג"ר שמ"ח גאגין זצ"ל, דצ"ב, א'), שלד' הראב"ד שחלק על הרמב"ם בהשגות, כוונתו שיש חולקין והרשות ביד הנשים לברך, ושכ"כ הרשב"א. וכ"כ הרב אבני שהם (דמ"ח, ב'), ומהר"ם בן חביב בס' יום תרועה (רה"ש דל"ג, א'), דהראב"ד ס"ל כר"ת בני"ד. וכ"כ האורחות חיים (הל' תקיעת שופר ס"ח) שלראב"ד אין לעכב על ידי הנשים אם רצו לברך "לשמוע קול שופר". והוסיף שכ"כ חכמי צרפת, וכן נהגו בארצותם, וכ"כ בעל המאור. עכ"ד.


3) ביבי"א (ח"א סי' ל"ט סק"ב) כ' שאף רבינו המאירי כתב שלראב"ד אין לנשים לברך בני"ד. ולמד זאת ממש"כ המאירי בחגיגה (דט"ז, ב') שגדולי המפרשים כתבו שאם נשים באו לקיים מ"ע שהזג"ר (כשאין בכך חשש זלזול בקודשים, כבסמיכה שיש בה חשש כזה אם נשים תסמוכנה) אין מוחין בידן ומותר להן לקיימן שלא בברכה. ע"כ. אמנם לענ"ד לא ברור הדבר שאכן כך, דמנין שגדולי המפרשים כאן הכוונה לראב"ד, שמא הכוונה לרש"י שהוא גדול המפרשים שבכל הדורות (אמנם גבי רש"י עפי"ר נוקט המאירי בלשון "גדולי הרבנים").


4) כבר דננו בס"ד במקראי קודש הל' סוכה (בפ"ג הערה ק"ט ענף 5) גבי מיקרים שישנן לכאו' סתירות בדברי אותו גדול, בין ספר השו"ת שלו, לבין חידושיו על הש"ס, ולבין ספר קיצור ההלכות שכתב (כגון ס' הבא"ח), כמאן אזלינן ומכרעינן. אמנם אי ידעינן מה נכתב מאוחר יותר, לכאו' צריך לילך בתר פסק בתרא. ולכאו' גם בני"ד היה מוטל עלינו לברר מה נכתב מאוחר יותר – ספר ההשגות על הי"ד, או פירושו על התו"כ, או ס' "כתוב שם" (שהוא הערות הראב"ד על בעל המאור, וכדלקמן בסמוך). אלא שלאחר שקצת ניסינו לברר הענין ראינו שאין הדבר מסור בידינו לקבוע מסמרות בהא (וגם אם נוכל לעיתים לדעת איזה ספר נכתב מאוחר יותר, שמא ישנן תוספות שהתווספו בתקופה יותר מאוחרת). וא"כ עכ"פ מצד זה אין אפשרות לקבוע שד' הראב"ד הינה כמש"כ בהשגות או בפי' על הספרא ובס' "כתוב שם" (ונקרא ספר זה כך משום שהראב"ד עצמו כתבו ללא קריאת שם לספר. אך כיוון שכל דיבורי המתחיל שם מתחילים בתיבות "כתב שם", לכן קראוהו המדפיסים בשם זה).


אלא שלאחר העיון נראה לענ"ד בס"ד שאין ד' הראב"ד ברורה בזה, ואין הכרע בדבר.


1) שעל מה שהקשנו שבשל הא שספר פסקים עדיף על ספר אחר של אותו מחבר, ולכן יש להכריע כמש"כ בהשגות ולא בפי' לתו"כ או בס' "כתוב שם", יש לכאו' להשיב שכ"ז הוא דווקא כשהדבר מפורש בספר הפסקים, ובני"ד בהשגות על הי"ד. אלא שבאמת בהשגות לא כ' הראב"ד בהדיא שנשים תברכנה, אלא כ' רק שטומטום ואנדרוגינוס יברכו. ואם היה מוכיח כן מהטעם שממ"נ, הן אנשים והן נשים מברכים על הסוכה (כמדובר שם), ניחא, שמכאן היתה הוכחה שאף נשים מברכות. אך מדהוכיח הראב"ד כן מצד שמברכים על ספיקא דאו' (כתרו"מ דמישתעי התם), הרי שאין הוכחה מכאן גבי הברכה לנשים.


ואמנם ממש"כ הראב"ד גבי ציצית, שיש מי שחולק ע"ד הרמב"ם ז"ל, וס"ל לחולק שנשים ועבדים מתעטפים בברכה, מהטעם שהברכה גם היא רשות, והאריך שם הראב"ד להביא את הוכחת הסובר שמברכות, משמע שאכן יתכן דס"ל כמותו, דאל"כ הו"ל לקצר בדבריו אם אין נ"מ למעשה שיש לברך ע"כ. ומ"מ מדלא כ' הראב"ד בסוף דבריו בהדיא שהלכה כמו אותו מ"ד, הרי שיש להסתפק בכך. וא"כ אע"פ שבעלמא ספר פסקים חשיב טפי להכריע כמותו כשישנן סתירות בין דברי אותו פוסק, מ"מ היכא שלא מפורש הדבר, עדיין אין הוכחה, לא לכאן ולא לכאן.


ומ"מ יש לזכור שכמה מגדולי הפוס' (מהם הרשב"א) הבינו מדברי הראב"ד הללו שנשים אף מברכות בני"ד, וזאת אף שלכאו' אין הדברים מפורשים בדבריו.


2) ובאשר לקושיה השניה דלעיל (על היבי"א), שלכאו' אין להסתפק בכוונת הראב"ד ובהכרעתו להלכה, שהרי ישנם כמה רוא"ח דס"ל שהראב"ד ס"ל כר"ת. ע"כ כבר השיב וכ' ביבי"א שאותם רוא"ח לא ראו את דברי הראב"ד בפירושו לתו"כ ובס' "כתוב שם". ולכאו' יש לחזק דבריו, ממש"כ מרן הגחיד"א בשה"ג (מע' הגדולים, ערך הראב"ד השלישי), שפירוש הראב"ד לתו"כ "ישנו אצל קצת חכמי הדור כ"י". ולפי"ז מובן מדוע הרשב"א ושאר רוא"ח כתבו שלראב"ד יש לנשים לברך, דזאת משום שלא ראו פירוש זה. אמנם קצ"ע ע"כ, שהרי הראב"ד בהשגות (בפ"כ דכלים) כ' שעשה פירוש לתו"כ. וכ"כ גם בפירושו לעדויות (סוף פ"ג), שהזכיר שם את פירושו לתו"כ. אמנם יתכן שאותם פוס' שלא ראו את פירושו זה, אף אם ידעו שכתב פירוש כזה, מ"מ לא ראוהו ולא ידעו שכתב שם שנשים אינן מברכות על מ"ע שהזג"ר. ועדיין צריך להתיישב בדבר.


3) ובענין מה שהקשינו ע"ד הרב יבי"א, דמנין שמש"כ רבינו המאירי שלראב"ד אין נשים מברכות על מ"ע שהזג"ר, מנין שכוונתו לראב"ד. הרי כ' שם זאת בשם "גדולי המפרשים". ובפרט שבשה"ג כ' מרן הגחיד"א (מע' הגדולים סוף אות ג' בע' "גדולי המחברים") עפי"ד הרב הליכות א-לי, שהראב"ד נקרא "גדולי הדורות". אמנם לאחר העיון ראינו בס"ד שרבינו המאירי כ' בחידושיו למס' חגיגה (די"ח, א' ודכ"ג, א') הדין בשם "גדולי המפרשים", ונראה שם (בפרט בדכ"ג, א') שאכן הכוונה לראב"ד. ולפי"ז צודקים דברי הג' יבי"א. ומ"מ לא ברירא לי מדוע לא לקרוא לרש"י הקדוש בשם "גדולי המפרשים", דמי לנו פרשנדתא גדול ממנו. ור' מש"כ מרן הגחיד"א בשם הגדולים (מע' הגדולים ע' רש"י) בשם הרב משה בן דאנון מפורטוגל, תלמיד הגאון מהר"י אבואב, שאמרו: כל פירושי צרפתה השלך לאשפתא חוץ מפרש"ן דת"א ובן פורתא. ר"ל חוץ מרש"י מפרש התורה, ורבינו יוסף טוב עלם (שג"כ היה בזמן רש"י, ורבינו שמחה תלמידו).


ומ"מ לאחר כ"ז עדיין לא ברירא לי הקטן, אי אכן דעת רבינו הראב"ד בעל ההשגות (שהוא הראב"ד השלישי. כמבואר בערכו בשה"ג) הינה שנשים לא תברכנה על מ"ע דלולב וסוכה (דבפירושו על התו"כ כ' בהדיא שאת שאר מ"ע הנשים לא תקיימנה כלל). ויה"ר שנזכה לענווה אמיתית, וה' ינחנו בדרך אמת.


ענף 4: דעת הרא"ש והטור בנידון דידן.


גבי דעת הרא"ש. בפ' בתרא דרה"ש (סי' ו') ובפ"ק דקידושין (סי' מ"ט) כתב כמה ראיות לדברי ר"ת, וקצת דיחויין. הב"ד מרן בב"י (סי' י"ז) וכ' שבדברי הרא"ש אין הכרע. וקצת תמה בב"י על דברי בעל הטורים ברמזים (שהם קיצור פסקי הרא"ש המודפסים במסכתות לאחר דברי הרא"ש), שכ' בפ' בתרא דרה"ש (סי' ז') שאשה יכולה לברך על מ"ע שהזג"ר, ובפ"ק דקידושין כתבו שבה"ג פסק שנשים יכולות לברך על כל מ"ע שהזג"ר, ונדחו ראיותיו. עכת"ד מרן בב"י. ומשמע שהבין שאין הכרע בדברי הרא"ש גבי ני"ד.


באמת שגם דעת רבינו יעקב בעל הטורים זיע"א צריכה (בל"נ) בירור, דלא מילתא פשיטא היא. שבסי' י"ז כתב רבינו הטור וז"ל: ונשים ועבדים פטורים (מציצית)... וכתב הרמב"ם ז"ל שיתעטפו בלא ברכה. והוא הולך לשיטתו שפירש שנשים אין יכולות לברך בדבר שהן פטורות. אבל רבינו תם כתב שיכולות לברך אע"פ שהן פטורות. וסיים הטור דבריו שם: ויותר טוב שלא יברכו. עכ"ל.


ואילו בסי' תקפ"ט כ' רבינו הטור וז"ל: "ואשה נמי אינה חייבת (במצוות שופר), דהוה ליה מצוות עשה שהזמן גרמא... ואע"פ שנשים וקטנים פטורים, יכולין לתקוע ולברך ואין מוחין בידן, ואין כאן משום איסור תקיעה ביו"ט ולא משום ברכה לבטלה. עכ"ל.


לפי"ז נראה בס"ד שמעיקר הדין דעת הטור שאין לאסור זאת לנשים בסכינא חריפא, אף שמאידך אין להתיר כן בשופי. ומ"מ נראה שאולי יש קצת נ"מ בין דבריו בסי' י"ז לדבריו בסי' תקפ"ט. שמדבריו בסי' י"ז נראה שאם היתה באה אשה ושואלת המותר לה לברך ע"כ, שהיא חפצה מאוד לקיים המצוה בברכה, היינו אומרים לה שלא כדאי שתברך, ועדיף שלא תברך, ומשתדלים למנוע ממנה בדברי הסבר נאותים שלא תברך. אך מדבריו בסי' תקפ"ט קצת עולה שבמקרה זה היינו אומרים לה שאם היא כ"כ רוצה גם לברך, שתברך, ואיננו יכולים למנוע זאת ממנה. וצ"ע אי חילוק זה נכון.


ומ"מ נראה בס"ד למעשה ד' רבינו הטור שמעיקה"ד רשאיות הנשים לברך על מ"ע שהזג"ר, כר"ת, אלא שעדיף למיחש לד' הרמב"ם וסיעתו ולכן עדיף שתמנע מלברך.


ואח"כ ראיתי ביבי"א (ח"א סי' ל"ט סק"ד) שיש שרצו לחלק מסברא בין דברי הטור גבי ציצית (בסי' י"ז), לדבריו גבי שופר (בסי' תקפ"ט), והוסיף שם ביבי"א (בסק"ה) שלפי דעתו הגדולה אין להמציא בזה חילוקים בדעת הטור. אלא שגבי ציצית, שאין מנהג הנשים ללובשה, לכן לא תברכנה משום דהוי פלוגתא דרבוותא. אך בשופר, שכבר נהגו לתקוע ולברך, אין מוחין בידן, שיש להן ע"מ שיסמוכו. אבל אם באה לשאול מה לעשות לכתחי', גם בשופר יאמרו לה שלא תברך. עיי"ש ביבי"א. וע"ע בהגהות מהרל"ח שם בטור, ובס' יום תרועה (רה"ש דל"ג, א') בשו"ג (סי' תקפ"ט סק"ט) בשם הכנה"ג, ביד אהרן (לסי' י"ז) ובש"א (הב"ד ביבי"א שם סק"ה).


ומ"מ גם לאור דברי הפוס' הנ"ל נראה שלד' הטור מעיקה"ד רשאיות הנשים לברך על כל מ"ע שהזג"ר, כר"ת, ומה שהסתייג מעט מכך הוא משום שחשש לד' הרמב"ם.


ענף 5: דעת מרן השו"ע והרמ"א, אי הנשים רשאיות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן.


מרן בב"י בסי' י"ז, אחר שהב"ד הראשו' שנחלקו בהא, כתב בסו"ד שלהלכה נקטינן כרמב"ם משום סב"ל. ובסי' תקפ"ט ג"כ הב"ד הראשו' שדנו בכך, ובסו"ד הב"ד האגור בשם רבינו ישעיה שדוקא בלא ברכה שרי להו לנשים לתקוע לעצמן, אבל אם בירכו גילו בדעתן שלשם חובה הן עושות. חדא דעוברות על בל תוסיף, ועוד דאיכא ברכה לבטלה. ע"כ. וכ' ע"כ מרן, שמש"כ שעוברות על בל תוסיף אם מברכות, אינו נכון כלל. עכ"ד. אך לא פסק בהדיא כמש"כ בסי' י"ז, ודי היה לו במה שהכריע בסי' י"ז.


ובשו"ע גבי ציצית (בסי' י"ז) כ' מרן רק שנשים פטורות מציצית, משום שהיא מ"ע שהזג"ר. אך גבי שופר כ' מרן (בסי' תקפ"ט סעי' ג' וו') וז"ל: אשה פטורה משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא... אע"פ שנשים פטורות, יכולות לתקוע... אבל אין מברכות ולא יברכו להן. עכ"ל.


וא"כ ד' מרן פשוטה כד' הרמב"ם שאין נשים מברכות על מ"ע שהזג"ר. ומשמע מסתימת דבריו שכ"ה גבי לולב.


וד' הרמ"א בני"ד:


הנה בד"מ (בארוך. בסי' י"ז) כ', שאפי' במצוות עשה יש איסור בעשייתן, כגון תקיעת שופר ביו"ט, יכולין (הנשים) לעשות, ומברכין עליהן. עכ"ל (ור' בד"מ הארוך). ובסי' תקפ"ט כ' רבינו הרמ"א בד"מ בשם המהרי"ל שאשה שתוקעין לה, תברך בעצמה, ואם לא יכולה לברך יברך התוקע בשבילה. וכ' ע"כ הרמ"א שנ"ל כד' הב"י, דאם תוקעין לה אחר שיצא (התוקע) לא יברך לה התוקע, דאע"ג שאין מוחין לנשים המברכות על מ"ע, מ"מ מוטב שלא לברך, כמו שנתבאר בסי' י"ז (ר' בד"מ הארוך שם), אבל לברך אחר בשבילו נראה דאסור... וכל שכן ברכות אלו שהנשים בעצמן עדיף שלא לברך, אלא שאין מוחין בידן, שאין לאחר לברך בשבילן. כן נראה לי. עכ"ל.


ואילו במפה כ' הרמ"א גבי ציצית (בסי' י"ז ס"ב), וז"ל: ומ"מ אם רוצים (הנשים והעבדים) לעוטפו ולברך עליו הרשות בידן כמו בשאר מ"ע שהזג"ר (והוסיף: אך מיחזי כיוהרא, ולכן אין להן ללבוש ציצית הואיל ואינו חובת גברא. ור' בה"ט סק"ב ומ"ב סק"ה פירוש הדבר). עכ"ל. ובסי' תקפ"ט חזר וחיזק דבריו, וכתב וז"ל: והמנהג שהנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא, על כן גם כאן תברכנה לעצמן, אבל אחרים לא יברכו להן אם כבר יצאו. עכ"ל. ומבואר בדברי רבינו הרמ"א שאכן הנשים האשכנזיות נהגו לברך על כל מ"ע שהזג"ר.


וא"כ זו מחלו' מרן והרמ"א, שלד' מרן הלכה כרמב"ם וסיעתו, שנשים רשאיות לקיים מ"ע שהזג"ר אך לא תברכנה ע"כ כלל. ואילו הרמ"א כתב בפשטות שמנהג הנשים האשכנזיות שכשמקיימות את מ"ע שהזג"ר אף מברכות עליהן.


ענף 6: דעת האחרונים האשכנזים לגבי נידון דידן.


הנה גבי האשכנזים, כתבו כמעט כל האחרו' האשכנזים כד' הרמ"א, שהנשים האשכנזיות מברכות על מ"ע שהזג"ר. שכ"כ הלבוש (סי' י"ז ס"ב), ובט"ז (סי' תרנ"ח סק"ו), במ"א (סי' תרנ"ח סקי"א), בשו"ע הגר"ז (סי' י"ז סי"ג), ח"א (כלל י"א סמ"ג), סידור דרך החיים, ערוה"ש (סי' תר"מ ס"ב), וש"א. וכ"פ מרן הח"ח במ"ב (סי' י"ז ס"ק ד' וה'. עיי"ש שכ' בהדיא שמברכות על נטילת לולב, משום שגבי האיש נטילת הדמ"י היא חובת גברא, שהיא חובת הגוף. ע"כ). וכ"פ המ"ב גבי שופר (בסי' תקפ"ט סקי"א) שהנשים תברכנה לעצמן. וכן מבואר בדברי הגר"א נבנצל שליט"א בביק"ר (על המ"ב בסי' י"ז סק"ד, ובסי' ע' סק"ב) שנשים רשאיות למשוך על עצמן חיוב במצוות עשה (ועיי"ש בביק"ר אי רשאיות נשים לברך ברכה שהיא עצמה המצוה ואינה חובה, כברכת "בורא מאורי האש" בהבדלה).


ואמנם יש מעט מהאחרו' האשכנזים שכתבו שהנשים לא תברכנה. שכ"כ הישועות יעקב (בסי' י"ז סק"א) בשם החכ"צ, שהיה מוחה בנשים המברכות על מ"ע שהזג"ר. וכן היה פוסק גם חתנו מהר"א ליבוש, אב"ד באמסטרדם. וכ"כ הישועות יעקב גם בסי' תר"מ. וכ"כ הריעב"ץ בהגהותיו לעירובין (דצ"ו, א'). וכן הנהיג הגאון מצאנז בעל הדברי חיים [שהיה מצאצאי החכ"צ. הב"ד בס' מקור חיים (סי' תל"ה). וכן נוהגות למעשה הנשים בחסידות צאנז, כפי שבררתי, שאינן מברכות כלל על מ"ע שהזג"ר, כולל על סוכה ולולב. ואף כשתוקעים להן בשופר ברה"ש, אינן מברכות ע"כ כלל. כך שמעתי מחסיד צאנז]. הביא דבריהם ביבי"א (ח"א סי' ל"ט סקט"ו).


ענף 7: קצת הערות בענין הברכה של הנשים האשכנזיות, והמסקנה.


עוד יש להעיר בענין הברכה לנשים האשכנזיות, שבס' ילקו"י (מועדים. הל' סוכות. דיני נטילת ד' המינים סעי' י') כתב שאע"פ שאין אנו יכולים למחות בנשים מבנות אשכנז שלא תברכנה [נראה בס"ד שכוונתו לנשים "האשכנזיות". כי בנות ובני "אשכנז" הינם צאצאים של יפת, כמפורש בספר בראשית (פרק י' פס' ב', ג'), שאשכנז היה נכד של יפת. ואנו בני ישראל זכינו להיות צאצאים של שם כידוע], מ"מ אין להורות להן לכתחילה לברך. עכ"ל.


ובאמת לא זכיתי להבין דבריו מכמה טעמים: ראשית, הרי רובא דרובא דהפוס' האשכנזים, ראשו' ואחרו', פסקו שעל הנשים לברך על ד' המינים. שנית, כן המנהג פשוט אצלן לברך (חוץ מחסידי צאנז). ושלישית, בילקו"י שם נסמך ע"ד היבי"א (ח"א סי' ל"ט – מ"ב). אך לא מצאנו שביבי"א כתב דין כזה. ומש"כ ביבי"א שם בסי' מ"ב (ססק"י) שיזהרו מלתת לנשים הלולב לברך עליו, כיוון שהרמב"ם ומרן פסקו שלא יברכו, ה"ז קאי אנשים הספרדיות, כמבואר שם. ואמנם כ' ביבי"א (שם סי' מ"ב רסק"י) שהיה מקום לדון גם על הנשים בני אשכנז בא"י שלא יברכו על הלולב, וביחוד מטעם פיסול האתרוגים שהם מורכבים. עכ"ל. אך מ"מ לא כ' שם בהדיא שיש להורות לנשים האשכנזיות שלא תברכנה (ובאמת ג"ז צריך ביאור. דכיוון שגדולי האשכנזים בכל הדורות פסקו שהנשים תברכנה, וכן נהגו הן מאות רבות בשנים, לא זכיתי להבין כיצד יכול פוסק בדורנו, חשוב ככל שיהיה, אפי' כגר"ע יוסף (שליט"א) זצ"ל ולערער על מנהגן. דניחא, גבי הנשים הספרדיות יכול הוא לערער על מנהגן, בפרט שנסמך הוא על ד' מרן הקדוש בשו"ע. אך כיצד ניתן לערער על מנהג האשכנזיות אם נסמך מנהגן על פוסקי האשכנזים ראשו' ואחרו'. ועוד לא זכיתי להבין, מה שייך הכא למונען מלברך מטעם פיסול האתרוגים שהם מורכבים. וכי לאינשי שרי לברך על אתרוג מורכב ולנשים אסירי. ומ"מ נראה שכיום שישנה הקפדה כל כך גדולה על כשרות האתרוגים, הרי שטעם זה בטל, דמסתמא רובא דרובא אינם מורכבים).


וראה עוד בילקו"י שם (בסעי' י"ג) שמ"מ כ' שכשנותן לאשה אשכנזיה לולב לברך עליו, צריך לומר לה וכו'. והיינו שבכל אופן מודה הוא דשרי ליתן לה לולב לברך עליו. ודי בזה.


ועוד בענין הברכה של הנשים האשכנזיות. דנו הפוס' אי הנשים האשכנזיות, כשבאות ליטול הלולב ושאר המ"ע שהזג"ר, אי "חייבות" הן לברך ע"כ או שרק הרשות בידן לברך, אך אם אינן רוצות תקיימנה המצוה בלא ברכה.


שבשלטי הגיבורים (ריש הל' ציצית) הקשה לשיטת ר"ת, דהא קיי"ל שכל הפטור מהדבר ועושהו, נקרא הדיוט. והיאך כ' ר"ת שהנשים מברכות על מ"ע שהזג"ר. והניח בצ"ע. וכן הקשה בשו"ת המהרש"ג. הב"ד ביבי"א (ח"א סי' ל"ט סקי"א), וכ' שנראה כוונתו שלד' הרמב"ם לק"מ, דאין הן חשיבי הדיוטות כיוון שמקיימות המצוה בלא ברכה ואז אין בכך חומרא המביאה לידי קולא. וכמש"כ בשו"ת עולת שמואל (סי' צ"ח) שי"ל בזה כלל גדול, דלא נקרא הדיוט אלא היכא דהוי חומרא דאתי לידי קולא, כגון המצטער הפטור מן הסוכה, שמצער עצמו ביו"ט. ע"כ. וכ"כ החוק יעקב (סי' תע"ב סק"י, גבי תלמיד המיסב בפני רבו). אך לד' ר"ת קשה, הא איכא קולא שמברכות ברכה שא"צ, וא"כ איכא איסורא שנקרא הדיוט.


ואמנם הרב אבני שוהם (דמ"ח) הב"ד השה"ג הנ"ל וכ' דלק"מ. דמ"ש שנקרא הדיוט, ודאי דליכא איסורא בדבר, אלא שנקרא הדיוט. ואף ר"ת לא קאמר אלא שרשאיות לברך, ואין בזה איסור משום ברכה לבטלה. אבל אה"נ כשמברכת נקראת הדיוט. עכ"ד האבני שוהם. וכ' ע"כ ביבי"א, שנראה שאף אם אין בזה איסור גמור, מ"מ ודאי שאינו ראוי לעשות כן, כדמוכח בדברי ר"ת בתוס' גיטין (צ"ו, ב'). ואילו הכא מוכח בראשו' דלמ"ד דרשאיות לברך היינו לכתחי' בלי שום פקפוק. ומ"מ מש"כ האבני שוהם דלר"ת דשרי לברוכי אך לא חייבות, כבר כתב הרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג (עשין מ"ב) דמש"כ ר"ת דשרי לברוכי היינו שחייבות לברך, ולא שיהא מותר להן לברך אם ירצו. משום דא"כ יהיה אסור להן לברך משום ברכה שא"צ. וע"ע שם ביבי"א מש"כ בענין זה.


ואכן נראה כד' הרא"ם בתוספותיו לסמ"ג וש"פ שכתבו, דלר"ת היינו שחייבות לברך ולא רק שרשאיות, דאל"כ יש מקום לומר דהוי ברכה שא"צ. ומ"מ אף אם אינן חייבות לברך, כבר נהגו הנשים האשכנזיות לברך, ואין אחר המנהג ולא כלום. והנח להם לישראל [ור' ב"י (ביו"ד סי' קצ"ו ס"ו בהוצאת שירת דבורה דקס"ה) שיש ב' משמעויות לביטוי זה: או הנח להם לישראל, שאם אינם נביאים, מ"מ בני נביאים הם, או שמוטב שיהיו שוגגים ולא מזידים].


ולמסקנה, נראה בס"ד שכמעט כל הפוס' האשכנזים, אף מהראשו' ובודאי מהאחרו', סוברים שנשים מברכות כשמקיימות מצוות עשה שהזמן גרמן, וזאת כדעת רבינו תם, הרמ"א והמ"ב. וכן המנהג פשוט אצל האשכנזים (חוץ מחסידות צאנז). וכן העיקר לדידם.


[7]ז. כפי שראינו בהערה הקודמת, נחלקו הראשו' והאחרו' אם נשים תברכנה על מ"ע שהזג"ר. וראינו שד' רוב האחרו' האשכנזים שרשאיות הן לברך ע"כ, ובפרט גם על מצוות נטילת הד' מינים. אמנם גבי מנהג הספרדים אין הדבר פשוט, זה אומר בכה וזה אומר בכה, ונראה שמ"מ לא יצא הדבר ממחלו'.


דעת הפוס' האחרו' הספרדים שאף נשים ספרדיות תברכנה על נטילת ד' המינים הינה דעת מרן הגחיד"א. שכ' בספרו ברכ"י (או"ח סי' תרנ"ד סק"ב) וז"ל: מה שנהגו קצת נשים בארץ הצבי לברך על לולב, זה שנים רבות ערערתי על זה, דנהגו כך מעצמן. ואנן קיבלנו הוראות הרמב"ם ומרן, והם פסקו שלא לברך. ושאלתי לחכמים זקני דורנו והם אמרו דהוא מנהג טעות דקצתן נהגו הכי בבלי דעת ויש לבטל המנהג. ואחר זמן האיר וזרח ס' נחפה בכסף למורי הרב זלה"ה, ושם ראיתי שכתב שהוא מנהג טעות, וכל המבטל המנהג תע"ב... ואחר זמן בא לידי קונטרס מרבינו יעקב ממרויש, מרבוואתא קמאי, דמייתו ליה הרב שבולי הלקט והמרדכי, במ"ש בקונט' שם הגדולים שהיה שואל מן השמים ומשיבים לו, וכתוב שם וז"ל: שאלתי על הנשים שמברכות על הלולב ועל תקיעת שופר, אם יש עבירה ואם הויא ברכה לבטלה אחרי שאינן מצוות. והשיבו וכי אכשור דרי. כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. ולך אמור להם שובו לכם לאהלכם, וברכו את ה' אלקיכם, והעד מגילה וחנוכה. ופירשו לי שמאחר שהיו באותו הנס חייבות ומברכות. בלולב נמי מצינו סמך שאין לו אלא לב אחד לאביהם שבשמים. ובשופר אמרו: אמר הקב"ה: אמרו מלכיות שתמליכוני עליכם, זכרונות שיבוא זכרון אבותיכם לטובה לפני, ובמה – בשופר. והנשים נמי צריכות שיבוא זכרוניהם לטובה. לפיכך אם באו לברך בלולב ושופר הרשות בידם. עכ"ל.


וכן הניף ידו מרן הגחיד"א גם בס' יוסף אומץ (סי' פ"ב) ובשיו"ב (לסי' תקפ"ט), שכ' שם שהוא מנהג קדום שהנשים מברכות על הלולב. והביא דבריו בזכ"ל (אלקלעי. ח"א הל' ברכות סק"נ, ערך נשים. ובח"ג הל' ברכות סקי"ז), ופסק כר"ת וכמרן הגחיד"א גבי לולב. וכ"כ בס' שו"ג (סי' תקפ"ט סק"י ובסי' תר"מ סק"ב) שכן מנהג הנשים גם בשלוניקי, וכ"כ בשו"ת תפארת אדם (סס"י ז') שכן המנהג שם (הב"ד ביבי"א ח"א סי' מ' סק"ו). וכ"כ בשו"ת ויקרא אברהם (אדאדי. בקונטרס מקום שנהגו סק"ב. דף קכ"ח, א') שכן היה מנהג קדמון בירושת"ו, ושכן מנהג בבל. וכ"כ בשער המפקד (הל' ברכות דל"ה, ב') שכן המנהג. וכ"כ הג' הבא"ח בשו"ת רפ"ע (ח"א בחלק סוד ישרים שבסופו, סי' י"ב, בד"ה "ונראה לי") שמנהג הנשים לברך "על נטילת לולב" כשנוטלות אותו (ועיי"ש בד"ה "ועוד אני" ובסוד"ה "עוד אביא", שמשמע מדבריו דאפשר שגם האריז"ל מודה לר"ת שנשים תברכנה על מ"ע שהזג"ר, חוץ ממצוות ציצית, תפילין והעומר. וזה חידוש). והניף הגרי"ח ידו שנית בספרו ידי חיים (סי' ג' דק"מ). וכתב ביבי"א (שם סי' מ' סק"י) שבפרט שבבבל, היא עירק, קיבלו הוראות מרן הגחיד"א כקבלת דברי מרן השו"ע ז"ל, וכמש"כ הגר"ע סומך זצ"ל בזב"צ (בח"ב סס"י ל'). וכ"כ הגר"י פלאג'י ביפ"ל (סי' תרנ"ח סק"ה), גבי המנהג באיזמיר.


וכ"כ בעל השד"ח (בכללים מערכת מ' ס"ק קל"ו), שלאחר שהב"ד הפוס' בכך, כ' בסו"ד: ואנו אין לנו אלא דברי מרן החיד"א, וכבר פשט המנהג, ואין להרהר בדבר. ע"כ. וכ"כ בס' ברכת יוסף (ח"א אות א' סס"י ג'), שבהיותו בצפת ת"ו ראה מנהג זה שנשים מברכות על מ"ע שהזג"ר. ועיי"ש שכ' שלדעתו אין לנשים לברך על שום מ"ע שהזג"ר אם לא שהיה מנהג ברור שמברכות, ואז אין למחות בידן ולבטל מנהגן. וכעין זאת כתב שם גם באות ה' (סי' ס"ט). ומוכח מדבריו שאף בצפת, אתריה דמרן, נהגו הנשים לברך ע"כ.


וכ"כ הג' פתח הדביר (סי' קצ"ט), דאנן תפסינן כד' ר"ת וסיעתיה, שנשים יכולות לברך על מ"ע שהזג"ר אע"פ שפטורות. ובס' כתר שם טוב (ח"ז עמ' פ"ב) כ' שכן המנהג בארץ ישראל ובסוריא ובתוגרמא ובמצרים, ששמש ביהכ"נ לוקח הלולב והאתרוג ועולה לעזרת נשים, וכל אחת נושאת את הלולב בידה ומנשקת אותו ומנענעת בו קצת ומוסרת אותו לחברתה (שימו לב ליראת שמים התמימה של הסבתות שלנו – מ.ה.), וכל אחת ואחת מברכת ברכת הלולב. ונהגו עוד, שאם לא באה האשה לביהכ"נ, בשוב בעלה לבית מושיט לה הלולב לידה כדי שתברך עליו. ע"כ. וכ"כ בשו"ת יין הטוב (או"ח סי' כ"ח) שהנשים מברכות על הלולב כד' הגחיד"א. ע"כ. וכ"כ הגר"א מני זצ"ל, אב"ד חברון ת"ו, בספרו זכרונות אליהו (מע' ע' סק"ב דל"ב) שבחברון נוהגות הנשים לברך על נטי' הד' מינים. ע"כ. ובס' מנוחת שלום (ח"ז עמ' קי"ח) כ', שכן העיד הג"ר רפאל עבו על הסבא קדישא, מהרש"א אלפנדרי זצ"ל, שבהיותו בעיה"ק צפת, שהיה נותן לכתחי' את לולבו לאמו כדי שתברך עליו. והוסיף בספר מנוחת שלום שכן אמרה לו מרת זקנתו, שמר זקנו, הג' כה"ח (הגרי"ח סופר זצ"ל), היה נותן לה את לולבו שתברך עליו. והביא שם עוד (בעמ' קכ"ח) כי כן פסק הגרב"צ אבא שאול זצ"ל, שאין למחות כלל באותן נשים המברכות על הלולב, שברור שיש להן על מה לסמוך. ושכך נהגה רעייתו הרבנית ז"ל כל ימיה, לברך על הלולב, ולא עיכב על ידה כלל. ע"כ.


הב"ד אלה בכה"ח (סי י"ז ותקפ"ט), וביבי"א (ח"א סי' ל"ט – מ"ב), ובס' עטרת אבות (מנהגי צפון אפריקה. דיני חג סוכות. פי"ח הערה כ"ז). וכ"פ הלכה למעשה הג' כה"ח (בסי' י"ז סק"ד. ובסי' תקפ"ט ס"ק כ"ג ול"א), וזאת אע"ג שגאון זה דרכו לפסוק עפי"ר שלא לברך אף כשישנם שני פוס' או מעט יותר דס"ל שלא לברך, וזאת משום סב"ל. מ"מ גבי ני"ד יצא מגידרו ופסק בסכינא חריפא שהנשים תברכנה על הלולב, מטעם דלא אמרינן סב"ל במקום מנהג. עכ"ד. ואח"כ ראיתי שכ"כ גם הג"ר עמרם אבורביע זצ"ל בספרו נתיבי עם (בסי' תקפ"ט) שכן הוא המנהג פעיה"ק ירושת"ו, שהנשים מברכות על נטילת הלולב. וכתב בסו"ד שאין לבטל מנהג קבוע בירושת"ו. וכ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל בס' מאמר מרדכי (הוא ספר הלכות חגים. פנ"ב סכ"ז), שנהגו הנשים לנענע הלולב ולברך עליו. והדגיש שגם הנשים הספרדיות מברכות על נטילת הלולב. ע"כ. וכן היה מורה ובא בדרשותיו במשך כל השנים. וכ"כ הגרח"ד הלוי בספרו מקור חיים (ח"א ספ"ה), שמקום שנהגו הנשים לברך על מ"ע שהזג"ר, יש להורות להן שימשיכו לברך, ובמקום שאין מנהג ברור רצוי להורות להן שלא יברכו, אך גם שם אין למחות בנשים המברכות. עכ"ד. ואמר לי חכ"א שכן היה מנהג הנשים באי ג'רבה שבצפון אפריקה. עכ"ד.


נמצאנו למדים שישנם אחרונים ספרדים רבים הסוברים שהנשים מברכות כשנוטלות הד' מינים, והעידו שכן היה המנהג במקומותיהם [הן בא"י בירושלים, בחברון ובצפת, והן במזרח - בעירק, הן בצפון - באיזמיר, בארם צובא (סוריה), והן בשלוניקי שביוון, ובאיטליה - מקומו של מרן הגחיד"א והן במערב-בצפון אפריקה].


ועוד נעיר בס"ד, שכל מה שיש להקל בני"ד הוא עפ"י הכלל דל"א סב"ל במקום מנהג. אך ח"ו אין להקל ולברך בני"ד נגד מרן מצד מש"כ מרן בהקדמתו לב"י, שאע"פ שהוא מכריע כדעה א' אם בקצת ארצות מהגו כדעה השניה שימשיכו להחזיק במנהגם. ולפי"ז אם נהגו הנשים לברך על הלולב ימשיכו במנהגן. כל זה אינו. דמרן כ' שם בהקדמתו שד"ז שייך רק אם החזיקו במנהגם להחמיר, שבזה ימשיכו להחמיר ולאסור. אך לא כ' כן גבי אם נהגו להקל, כבני"ד שמקילים לברך על נטילת הלולב. כך בס"ד נלע"ד.


[8]ח.


ענף 1: דעת האחרונים הספרדים הסוברים שהנשים לא תברכנה על נטילת הלולב.


ענף 2: מנהג יוצאי מרוקו בענין ברכת הנשים על נטילת הלולב.


ענף 3: שורשי מחלוקת הפוסקים בנידון דידן.


ענף 4: המשך הדיון בשורשי המחלוקת בנידון דידן, והמסקנה.


ענף 5: לדעת הפוסקים האוסרים על הנשים לברך, האם יש גם למנוע מהן את קיום המצוה.


ענף 6: דעת הפוס' שיש למנוע נשים מלקיים מ"ע שהזג"ר, אף אם אינן מברכות ע"כ.


ענף 7: עוד בענין האם יש למנוע את הנשים מלקיים מצוות עשה שהזמן גרמן.


ענף 8: האם לפי המקובלים יש למנוע את הנשים מלקיים מצוות עשה שהזמן גרמן.


ענף 9: עוד בענין הנ"ל והמסקנה.


ענף 1: דעת האחרונים הספרדים הסוברים שהנשים לא תברכנה על נטילת הלולב.


כפי שראינו בהערה הקודמת, דעת אחרו' ספרדים רבים שהנשים תברכנה על נטילת הלולב, והעידו שכן גם המנהג במקומותם. אך מאידך ישנם כמה אחרו' ספרדים דס"ל שהנשים לא תברכנה על נטי' הדמ"י. שכ"כ הפר"ח (סי' תקפ"ט סק"ו). וכ"כ הג"ר יונה נבון זצ"ל (רביה דמרן הגחיד"א זצ"ל) בספרו נחפה בכסף (ח"א דף קפ"א, ג'). וכ"כ הג' שמ"ח גאגין זצ"ל ביריעות האוהל (דצ"ג, א'). וכ"כ בס' דברי מנחם (סי' תקפ"ט), גבי מנהג שלוניקי. הביא דבריהם ביבי"א (ח"א בעיקר בסימנים ל"ט, מ' ומ"ב), עיי"ש שהאריך בכך ופסק כמותם. והניף ידו שנית בחזו"ע (סוכות. הל' ד' מינים סי"א ובהערה י'. דף של"ט ואילך). וע"ע מש"כ הראשל"צ הג"ר יעקב ישראל אלגאזי בספרו חוג הארץ (סי' י"ט ד"ה "ואפי'". דף ו' שם. גבי דין עליה לתורה של בן א"י ביו"ט שני ש"ג).


וא"כ ישנם כמה מגדולי האחרו', גברי רברבי, שפסקו שעל הנשים הספרדיות לילך בתר פסק הרמב"ם ומרן שכתבו שאסור לנשים לברך על מ"ע שהזג"ר בכלל, ועל נטי' הדמ"י בפרט. וטעמם בעיקר משום סב"ל (ולא הסכימו שמנהג הנשים הספרדיות היה לברך ע"כ).


ענף 2: מנהג יוצאי מרוקו בענין ברכת הנשים על נטילת הלולב.


ועתה בס"ד נביא פה גם את מנהג יהודי מרוקו בני"ד. שבס' זוכר ברית אבות (דיני סוכות. דף 141) כתב בשם כמה פוס', דאע"ג שברבות מקהילות הספרדים נהגו הנשים לברך על הלולב בשו"מ, מ"מ במרוקו לא נהגו הנשים לברך על מ"ע שהזג"ר, וזאת כד' מרן בשו"ע. וכ"כ בשו"ת אוצר המכתבים (ח"ג סי' אלף תתקמ"ו). וכ"כ בשו"ת מקוה המים (ח"ד סי ס"ב). הב"ד בס' עטרת אבות (דיני סוכות. פי"ח הערה כ"ז דקס"א).


אמנם יש להוסיף, שמצינו לגר"ש משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן (ח"ב סי' ע"ב סק"ג) שנשאל מה מנהג מרוקו בזה, והאריך בזה לתאר המצב בערי מרוקו, וכ' שבימי חורפו כשגר בעיר מקנאס, היתה זו עיר של חכמים וסופרים, ומ"מ לא היתה אשה שיודעת להתפלל או ללמוד או לברך, וזאת כיוון שנישאו קטנות, בנות עשר שנים או פחות מכך, ותיכף יולדות הרבה ואין להן אפשרות ללמוד. רק היו הולכות כל יום ויום לפני המזוזה, ושפתותיהן רוחשות תפילה בלחש (היינו היתה להן יראת שמים תמימה, וזה העיקר – מ.ה.). ואולי היו יודעות לקרא פס' "שמע ישראל". וגם בביהכ"נ לא היתה עזרת נשים. ואפי' בעיר הגדולה קזבלנקא שהיו בבתי הכנסת עזרת נשים, הנשים היו באות רק לשמוע, כי לא ידעו שום דבר. ולכן הסיק הגר"ש משאש שאי אפשר לקבוע המנהג במרוקו. אמנם פה בארה"ק ידע הוא שישנן רבניות שיודעות לקרוא, והיו לוקחות לולב ומברכות עליו. וכאשר הודיעו להן בעליהן שלדעת הגר"ע יוסף זצ"ל אין לברך ע"כ, היו עונות לבעליהן שהרי אבותיהן היו רבנים גדולים, והן שומעות לאבותיהן שהיו ת"ח גדולים, ואינן רוצות לשנות מנהגן. וכן היו הרבה נשים מחו"ל שהיו מתאכסנות בביתו של הגרש"מ זצ"ל במרוקו, והיו מברכות על הלולב. עכת"ד. וכ"כ הגרש"מ בשו"ת הנ"ל (ח"ב סי' נ"ה סק"ו), דנראה שאשה שנהגה לברך אין ראוי לגעור בה, כי מנהגה מיוסד ע"ד הפוס' החולקים על מרן ז"ל. וכן השיבוהו הרבה נשים חכמות, שרצה לומר להן שלא תברכנה, וענו לו שכבר נהגו בימי אבותיהן שהיו רבנים, לברך, ולא אמרו להן דבר, ואי אפשר לשנות מנהגן. וסיים, שהאמת איתן, דאין אחר המנהג כלום. ע"כ.


נמצאנו למדים שאף הגר"ש משאש זצ"ל דעתו שמי שנוהגת לברך על הד' מינים יש לה ע"מ לסמוך, ויכולה להמשיך במנהגה, ואין בזה כלל חשש ברכה לבטלה. ומה שיש מהנשים במרוקו שלא נהגו לברך על נטי' הדמ"י, אי"ז בשל פסק מרן ז"ל, אלא כיוון שלא ידעו להתפלל ולברך כלל.


וכן הבין מדבריו בס' החשוב עטרת אבות (דיני סוכות. פי"ח סוף הערה כ"ז). והוסיף, שכ"כ בס' בנתיבות המערב (חג סוכות סעי' ל"ז) שנהגו בכמה מקומות שהנשים מברכות ונוטלות הלולב אע"פ שזו מ"ע שהזג"ר. ושכ"כ בס' מגן אבות (עמ' רח"צ) שאשה שאינה יודעת בבירור שמנהגה לברך על מ"ע שהזג"ר, לא תברך ע"כ. ועפי"ז הסיק שם בס' עטרת אבות (מנהגי צפון אפריקה) שאין לקבוע בזה מנהג, כי אותן נשים במרוקו שידעו לקרוא ולברך, נהגו אף ליטול הלולב בברכה. והוסיף, שאף הגר"א אברז'ל שליט"א, שכ' בשו"ת דברי אליהו (ח"ב סי' כ"ב) שאין לנשים לברך על מ"ע שהזג"ר, כגון לולב ושופר, מ"מ אמר לבעהמח"ס עטרת אבות, שכל דבריו לא איירי על אלו שכבר נהגו לברך ע"כ, ומנהג אבותיהן כך. אלא דבריו אמורים רק לאשה שאין לה מנהג בכך והיא באה לשאול כיצד לנהוג. עכ"ד.


ענף 3: שורשי מחלוקת הפוסקים בנידון דידן.


לאור כל הנ"ל עולה בס"ד שישנם בעיקר שני עקרונות שהינחו את הפוס' הנ"ל גבי הפסק בני"ד:


1) רוב ככל הפוס' מסכימים עם הכלל שלא אמרינן סב"ל במקום שהמנהג לברך [ראה למשל בכה"ח (סי' ז' סק"ב, וסי' י"ז ס"ק ב' וד'), ויבי"א (ח"ב או"ח סי' כ"ה סקי"ג. ח"ג חיו"ד סי' י"ז סק"י. ח"ד או"ח סי' כ"ג סקי"ד. ח"ה סי' ו' סק"ו. ועוד)]. אלא שגבי ני"ד נחלקו הפוס' מה היה המנהג. שי"א שהמנהג הקדום היה שהנשים מברכות (כ"כ מרן הגחיד"א זצ"ל בספריו הנ"ל, וכ"כ שאר הפוס' הספרדים הנזכרים לעיל שכתבו שהנשים כן תברכנה משום שכך היה המנהג במקומותיהם). ומאידך יש שכתבו שרק מעט נשים נהגו לברך על נטי' הדמ"י, ומנהגן היה מנהג טעות ואין ללמוד מהן (שכ"כ הג"ר יונה נבון זצ"ל ועוד פוס', כנ"ל). ור' ביבי"א (ח"א סי' מ') שהביא דעות שונות בענין, ולדעתו רק מעט נשים בירכו ע"כ.


יש להעיר, שלעיתים לכאו' ישנן סתירות בין דברי פוסקים מה היה המנהג, אפי' באותה העיר. ר' ביבי"א (ח"א סי' מ' ס"ק ד' ו' וט') שהב"ד כמה פוס' שכתבו גבי המנהג בשלוניקי (שהיתה עיר ואם בישראל, והיו בה הרבה גדולים בכל הדורות עד השואה), שיש מהם שכתבו שמנהג הנשים שם היה לברך, וי"א שהמנהג שם היה שלא לברך. ואין הכרח לומר שהיה הדבר תלוי באיזה דור מדובר, אלא יתכן שאף דיברו גבי אותו דור, אלא שהיו שם קהילות שונות. חלקם יהודים שהגיעו לעיר זו בתקופה מוקדמת (כנראה בשנת ג' אלפים תר"כ, לפני כאלפיים ומאה וחמישים שנה, וכמובא בס"ד בהקדמה לספר כתבי מהר"ם איררה זצ"ל), חלקם הגיעו לשם בתקופות מאוחרות יותר, וחלקם הגיעו לשם רק לאחר הגירוש מספרד הטמאה (בשנת רנ"ב). לכן היו בעיר זו קהילות שונות ומנהגים שונים לכל קהילה וקהילה (וכך ניתן להסביר את הסתירות גבי מנהג שלוניקי בני"ד, כנ"ל).


דבר דומה מצינו גבי מנהגים שונים שהיו באותה מדינה במדינות אחרות. ר' למשל מה שכתבנו במקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ד הערה כ"ז, ושם בנספח ה' שאלה ד') האם במרוקו הקפידו לאכול רק בשר "חלק", אם לאו [שהגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שיוצאי מרוקו נהגו להקל בכך כשהיו בגלותם, ואילו הגר"ש משאש זצ"ל כתב לי במכתבו המובא שם בנספחים, שמנהג יוצאי מרוקו שלא למעך הסירכות כלל וכלל, וזה כד' מרן, וכל המיקל בכך ה"ז מאכיל טריפות לישראל, וח"ו ליכנס בספק זה כלל. עיי"ש. וע"ע בשו"ת תבו"ש (חאו"ח סי' נ"ג)]. וכן נחלקו האחרו' אי בעי לומר ברכה מעין שבע כשליל יוט"א דפסח חל בשבת. ואף לגבי דורנו נחלקו הפוס' (למשל הגר"מ אליהו זצ"ל והגר"ע יוסף זצ"ל) אי בעי לברך אז ברכה זו, וכ"א מהם כותב שהמנהג בדורנו כמותו. ר' ע"כ בחזו"ע (פסח. ח"ב עמ' קי"ד) וביבי"א (ח"ב סי' כ"ה, וח"ד סי' כ"א סק"ג), ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ג הערה ל"א).


וכן יש להזכיר את המחלו' בענין רחיצת כל הגוף בשבת במים צוננים (לא חמים ואף לא פושרים). שלד' הגר"ע יוסף זצ"ל לא רק שמותר הדבר אלא אף נהגו להקל בזה, וכמש"כ בס' טהרת הבית (כדלקמן בסמוך), וכ"כ בלוי"ח (סי' פ' דקכ"ג), שכן היה המנהג פשוט בירושלים, שרוב הת"ח היו טובלין בצונן ביום השבת, וכמש"כ בס' מזבח אדמה (יו"ד סי' קצ"ז). ושכ"כ בשו"ת בית יהודה, ובשו"ת רפ"ע (ח"ד חאו"ח סי' י"ב). ועפי"ז כתב בנו בילקו"י (שבת, סי' שכ"ו ס"ג) ש"מותר להתקלח בשבת במים צוננים, ואפי' כל גופו, ובלבד שיזהר שלא יבוא לידי סחיטת השיער והמגבת". ע"כ. ונראה שהוא ע"פ מש"כ הגרע"י זצ"ל בטהרת הבית (ח"ב סי' י"ד הערה ג' דף תנ"ה) שבשבת מותרת רחיצת כל הגוף כל עוד הינה בצונן. ולא חיישינן לסחיטת השיער. ושכ"כ כמה פוס' ספרדים, ולא חיישינן שהוא יסחט השיער. עיי"ש. וע"ע בטהרת הבית (ח"ג, בדיני הטבילה, דף רנ"ה הערה י"א, גבי רחיצה בפושרים). ומאידך ד' הגר"מ אליהו זצ"ל, כפי שאמר לי (כמובא בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש פי"ג סוף הערה ט"ז) שאע"פ שמעיקר הדין שרי להתרחץ כל גופו בשבת במים קרים (בלבד), מ"מ כבר נהגו לאסור זאת אף במים קרים. עכת"ד [וע"ע כה"ח (סי' שכ"ו סקכ"ה), ומש"כ בס"ד במקראי קודש שם].


נמצאנו למדים שאף ששני גדולים אלה (הגר"מ אליהו והגר"ע יוסף זצ"ל) חיו באותו דור וממש באותה תקופה פה בעיה"ק ירושת"ו, מ"מ כ"א מהם ס"ל שהמנהג שונה מחברו [ובכלל יש לדון כיצד נקבע מנהג בדברים מסוימים. הרי הפוס' כתבו שבדברים שאינם בפרהסיא (כגון ברחיצה בצונן בבית, או האם הנשים מברכות על נטי' דמ"י) קשה לקבוע מסמרות מהו המנהג, שהרי ד"ז לא נעשה בפרהסיא. וצ"ע].


לאור כ"ז עולה שאין הדבר מוכרע מה היה מנהג הנשים הספרדיות גבי מצוות נטילת הד' מינים, שזה אומר בכה וזה אומר בכה, וכן הוא אף בשני פוס' שהיו באותה העיר.


עוד יש להעיר אגב הדברים הנ"ל, שאמנם הגר"ע יוסף זצ"ל בספריו הנ"ל תמך את יתדותיו ע"כ שלא היה זה מנהג אצל הנשים הספרדיות לברך על נטי' לולב, ומה שמצינו שהיו שנהגו כך הריהו מיעוט נשים שנהגו כן בטעות ואין ללמוד מהן. אך בס"ד נראה, שאף את"ל שמנהג זה היה מבוסס ע"ד כמה פוס' (כמו שבאמת נראה. שהרי כתבו מנהג זה גדולי הפוס' הספרדים, מהם מרן הגחיד"א, השו"ג, הבא"ח, הגר"י פלאג'י ועוד), נראה שאפ"ה היה הגר"ע יוסף פוסק לנשים הספרדיות שלא לברך, וזאת משום דברי מרן (בסי' י"ז ותקפ"ט). רצוננו לומר, שדרכו של הגרע"י זצ"ל לפסוק כמרן, בפרט בעניני ברכות, אף נגד המנהג. ומשו"ה הוא סובר שעל קהילות שונות לשנות את מנהגיהן שנהגו בחו"ל, כגון יוצאי תימן, יוצאי מרוקו ועוד. וזאת משום שהם הגיעו לכאן, לארה"ק, דהיא אתריה דמרן, ולכן עליהם לעזוב את מנהג אבותיהם שנהגו בגולה ומעתה לנהוג כד' מרן בשו"ע. ולמפורסמות א"צ ראיה. וכיוצ"ב כ' הג"ר יצחק יוסף שליט"א, בנו של הגרע"י זצ"ל (כמובא בקונטרסים הרבים שכתב אודות שיטת הפסיקה ההלכתית. וא' מהם הודפס מצורף לס' אליבא דהלכתא). וע"ע למשל ביבי"א (ח"ב חאו"ח סי' כ"ה סקי"א) שלגדולי הדור יש את הכח לשנות מנהגים [וכיו"ב כ' הרה"ג יצחק יוסף בס' עין יצחק (ח"ג, כללי המנהגים. דף תרכ"ג סל"ו)].


ענף 4: המשך הדיון בשורשי המחלוקת בנידון דידן, והמסקנה.


2) דבר נוסף שבו דנו הפוס', שגרם למחלו' בני"ד, הינו שבשל הכרעת מרן הגחיד"א שעל הנשים לברך על נטי' הדמ"י בשל דברי שו"ת מן השמים (לאחד מגדולי הראשו', הר"י ממרויש), הרי שדנו הפוס' האם מתחשבים בדברי שו"ת זה, שהכרעותיו הינן עפ"י גילוים מן השמים. והיינו כיון שמרן הגחיד"א הינו עמוד היסוד לכל הפוס' שכתבו שהנשים הספרדיות תברכנה על נטי' הדמ"י, ומרן הגחיד"א עצמו שינה דעתו לא בגלל שגילה שהמנהג שונה אלא בשל מציאתו את דברי שו"ת מן השמים. הרי שדנו הפוס' אי יש לשו"ת זה חשיבות גדולה יותר משאר ספרי השו"ת (של הראשו'), או שהוא כמותם, או שאין לפסוק כמותו, והיינו שאין דבריו לא מעלים ולא מורידים גבי הכרעת ההלכה.


ור' בכה"ח (סי' תקפ"ט ססקכ"ג) בשם מרן הגחיד"א, שכתב שכיוון שממילא בני"ד זו מחלו' הפוס', רוא"ח, לכן אין זה בכלל מה שאמרו בגמ' ב"מ דנ"ט, ב') שאין להכריע עפ"י תשובות מהשמים (כבת קול, שאלת חלום וכדו'). וע"ע ביבי"א (ח"א סי' מ' סקי"א, וכל סי' מ"א) ובהקדמת הג"ר ראובן מרגליות זצ"ל לשו"ת מן השמים, מה שהאריכו בכך.


וראה עוד מש"כ בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פרק י' הערה ג'), שהגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שיש להתחשב בשו"ת מן השמים ככל שאר ספרי השו"ת. עכ"ל. ור' עוד בדבריו במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ד הערה ע"ה, ופ"ו הערה כ').


בס"ד נראה לאור כל הנ"ל שהנשים האשכנזיות שרוצות לקיים את מצוות נטילת ארבעת המינים רשאיות ליטלן ולברך ע"כ את ברכת "אקב"ו על נטילת לולב". וכן נוהגות רבות מהנשים הספרדיות. אמנם יש מהפוס' הספרדים שאוסרים לנשים הספרדיות לברך ע"כ, ובשל כך נמנעות חלק מהנשים הספרדיות מלברך ע"כ את ברכת "על נטילת לולב", אך מ"מ ספרדיה המברכת זאת ודאי שיש לה על מה לסמוך, משום שפוס' ספרדים גדולים ורבים חיזקו מנהג זה (וכן הנהגתי אני הקטן בביתי, עפ"י מה שהורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, ואשתי וכל בנותי מברכות "על נטילת לולב" כשנוטלות אותו כבר מגיל שיודעות לנענע אותו, ואין אחר המנהג ולא כלום).


וע"ע בענינים אלה ביבי"א (ח"א סי' ל"ט – מ"ב וח"ה סי' מ"ג), ביחו"ד (ח"א סי' ס"ח), בחזו"ע (סוכות דף של"ט סי"א ודף תכ"ה סמ"ב), בצי"א (ח"ט סי' ב') ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פרק י' הערה ג') וכאן בהל' סוכות (פ"ט סעי' ס"ט ובהערה ר"י, ופי"א סעי' ב' וג').


ענף 5: לדעת הפוסקים האוסרים על הנשים לברך, האם יש גם למנוע מהן את קיום המצוה.


וכאן הגענו לדון, שאף לאותם הפוס' דס"ל שהנשים אינן רשאיות לברך על מ"ע שהזג"ר בכלל, ועל נטי' ד' המינים בפרט – האם בכל אופן רשאיות הנשים לקיים מ"ע זו, או שבכלל יש למנוע מהן מלקיים מצוות אלה מטעמים מסוימים. ולאחר עיון בפוס' ובשאר הספרים הקדושים, ראינו שיש לדון בענין זה מב' צדדים: ע"פ הפשט ועל דרך הסוד.


מצד הפשט:


דעת הסוברים שהנשים רשאיות לקיים מ"ע שהזג"ר אף שאינן מברכות ע"כ.


אהא דתנן ברה"ש (דל"ג, א') אין מעכבין את התינוקות מלתקוע, דייקו בגמ', הא נשים מעכבין. והתניא אין מעכבין. וכו'. אמר אביי לא קשיא, הא רבי יהודה, הא רבי יוסי ורבי שמעון. דתניא, "דבר אל בני ישראל", בני ישראל סומכין (על הקרבן ביו"ט) ואין בנות ישראל סומכות, דברי רבי יהודה. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים נשים סומכות רשות. ופירשו שם רש"י והר"ן, אלמא אע"ג דפטרינהו קרא, ליכא איסורא משום משתמש בקודשים. וה"ה לכל מ"ע שהזג"ר. וכתב עו"ש הר"ן, דלענין הלכה נקטינן כרבי יוסי ורבי שמעון, דרבי יוסי נימוקו עמו וכו', הלכך אם רצו נשים לעשות כל מ"ע שהזג"ר הרשות בידן, ולא חיישינן לבל תוסיף ולא לשבות דתקיעה.


גם בדברי הרמב"ם מבואר שנשים רשאיות לקיים מ"ע שהזג"ר, אע"ג דסובר דאינן רשאיות לברך ע"כ. שכן מבואר בדבריו בהל' ציצית (פ"ג ה"ט), שכ' שנשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית מתעטפים בלא ברכה. וכן מבואר בדבריו בהל' סוכה (פ"ו הי"ג). עיי"ש בהרה"מ. הב"ד ביבי"א (ח"א סי' ל"ט סק"א), וכ' שמזה מבואר ברמב"ם שרק יש למונען מברכה, אך לעשות המצוה שפיר דמי. וזה ברור. עכ"ד.


גם מדברי הטור (בסי' י"ז) מתבאר שרשאיות הנשים לקיים המ"ע שהזג"ר. וכ"כ האגור בשם רבינו ישעיה, דשרי לנשים לתקוע לעצמן, בלי ברכה [הב"ד בב"י (סי' תקפ"ט) וכה"ח (אותו סי' סקכ"ג)]. וכ"מ ממרן (בסי' תקפ"ט ס"ו), שכ' שיכולות לתקוע. והסבירו האחרו' (ר' מ"ב שם סק"ח), דהיינו שלא אמרינן דכיוון שמעיקה"ד הינן פטורות, הרי שיש חילול יו"ט בתקיעתן. דקיי"ל גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, אלמא, דמי שאינו מצווה ועושה נמי שכר יש לו. ע"כ. עוד יש להזכיר גם את דברי הרשב"א בתשובותיו (סי' קכ"ג) ובחידושיו (רה"ש פרק ד') שהעלו הראשו' שאע"פ שנשים פטורות, אפ"ה רשאיות לתקוע. ע"כ (הב"ד כה"ח שם). אמנם מאידך הרשב"א נימנה על הפוס' שאף התירו לנשים לברך, כד' ר"ת.


ואף מהאחרו' ישנם פוס' רבים שכתבו שרשאיות הנשים לקיים מ"ע שהזג"ר, אע"ג שאינן מצוות ע"כ (אמנם חלקם התירו לנשים אף לברך). שכ"כ הגר"ז (סי' תקפ"ט ס"ב), שאע"פ שתקיעה ביו"ט ללא צורך אסורה מד"ס, מ"מ כדי לעשות נחת רוח לנשים התירו להן איסור קל כזה שאין בו אפי' משום שבות גמור אלא משום עובדין דחול. עכ"ד [הב"ד כה"ח (סי' תקפ"ט סקכ"ד). ועיי"ש שהוסיף בשם הפמ"ג בא"א (סק"ג) שמ"מ לאחר שתקעו כבר לנשים פעם אחת, אפשר שאין לתקוע להן עוד ללא צורך. עיי"ש].


גם מדברי הרב כה"ח בכמה דוכתי (ר' בסי' תקפ"ט ס"ק כ"ב כ"ג וכ"ד. וסי' תר"מ סק"ד) מתבאר שנשים המקיימות מ"ע שהזג"ר יש להן שכר. וכ"כ המ"ב (סי' י"ז סק"ד) עפי"ד המ"א, שיש להן שכר.


גם בשו"ת פני מבין (סס"י רל"ט) כ' שהנשים רשאיות לקיים המ"ע שהזג"ר (ור' ע"כ עוד לקמן בד' החולקים). הב"ד הגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א (ח"א סי' ל"ט ססק"א) והסכים עמו. וכ' שאף שלד' הרמב"ם אין לנשים לברך על קיום מ"ע שהזג"ר (כנ"ל), מ"מ לעשות המצווה בלי ברכה שפיר דמי, וזה ברור. ע"כ (ור' ע"כ בסמוך). וכ"כ הגרע"י זצ"ל בחזו"ע (סוכות. דקמ"ט סעי' י"ט) גבי אשה היושבת בסוכה, שיש לה שכר כמי שאינו מצווה ועושה. ע"כ. ור' מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' סוכות (פי"א הערות ד' וי"ז).


נמצאנו למדים שפוס' רבים, ראשו' ואחרו', כתבו במפורש שאין איסור לנשים לקיים מ"ע שהזג"ר, ואדרבא, אף כשאינן מברכות ע"כ, מ"מ נוטלות שכר ע"כ.


ענף 6: דעת הפוס' שיש למנוע נשים מלקיים מ"ע שהזג"ר, אף אם אינן מברכות ע"כ.


הנה גבי מצוות עשה שהזג"ר בעלמא לא ראיתי שיש מהראשו' שכתבו שאסור לנשים לקיימן, ורק מצאתי מעט אחרו' דס"ל הכי.


שבשו"ת דברי חיים (או"ח סי' כ"ז) כ' בדעת הרמב"ם ז"ל, שאין הנשים רשאיות לקיים מ"ע שהזג"ר. ע"כ. הב"ד ביבי"א (ח"א סי' ל"ט ססק"א), וכ' על דבריו שהוא תמוה, ושכבר השיג עליו בשו"ת פני מבין (סס"י רל"ט). ובאמת שגם בשו"ת דברי יציב (ח"ב סי' רע"ד סק"ב, וגם הוא היה מצאנז) כ' שאין לנשים לקיים מ"ע שהזג"ר כלל, ולכן לא תיטולנה לולב ולא תשבנה בסוכה. והוסיף ואמר, שהג' הדברי חיים אמר, שהוא מבטיח לכל אשה שלא תשב בסוכה, שיהיו לה בנים הגונים [כ"כ בשמו בפסתש"ו (סי' תר"מ הערה 5). וציין גם לשו"ת אבני צדק (סיגעט. סי' מ"ו)]. ובאמת השתוממתי מאוד כשקראתי דברים אלה. שהרי הלכה רווחת היא בפוס', ש"תשבו כעין תדורו" הוי איש ואשתו בסוכה. וכיצד יש למנוע מנשים ישיבה בסוכה, הרי מצד עצמן, לד' רובם המכריע של הפוס' רשאיות הן לקיים מ"ע של ישיבה בסוכה. וזאת בין למ"ד שלא תברכנה, וכ"ש למ"ד שתברכנה. ואף את"ל שאי"ז מצד קיום המ"ע ע"י האשה, הרי בכל אופן זו ישיבה שלימה - של איש ואשתו יחדיו. ואדרבא, עדיף שאף ישנו יחד בסוכה. ואח"כ מצאתי שבס"ד כיוונתי לדברי הפוס' בזה. שכבר כ' הגר"י פלאג'י ביפ"ל (ח"ב סי' תר"מ), שאף לאלה הנוהגים שאין נשים מברכות על הישיבה בסוכה, מ"מ מצוה על כל איש ישראל להושיב את אשתו ובני ביתו עמו בסוכה להיותם מסתופפים בצילא דמהמנותא לטהר את נפשותם, ולהודיעם חסדי ה' עם ישראל עמו ונחלתו כל הימים, בעבור תהיה אהבתו ויראתו על פניהם לבלתי יחטאו [הב"ד כה"ח (סי' תר"מ סק"א) ופסתש"ו (באותו סי' ססק"א)]. וכן בתורה תמימה (ויקרא פרק כ"ג ס"ק קס"ט) כ' דאשה נשואה, נהי דמצד עצמה פטורה מסוכה, מ"מ כדי שבעלה יוכל לקיים "תשבו כעין תדורו", חייבת לסייע במצווה זו. וכעין הא דתוס' רה"ש (ד"ו, ב') לענין עליה לרגל [הב"ד בפסתש"ו שם. ועוד היה קשה לי מה שהביא שם בפשטות את דברי הפוס' האוסרים תשה"מ בסוכה, ומלבד המט"מ כתב שם רק את דעת האוסרים. וצ"ע, דהא הרבה מאוד פוס' מתירים תשה"מ בסוכה. וכמו שבס"ד כתבנו במקראי קודש הל' סוכה. עיי"ש.


ובפרט מאוד קשה לי ולא זכיתי להבין מש"כ שם הגאון הנ"ל בשו"ת דברי יציב, שאין לאשה נידה להיכנס לסוכה, כשם שאין לה בימי ראייתה להכנס לביכ"נ, ולמד זאת מכ"ש מהא שגוי לא יכנס לסוכה. עיי"ש. וזה לא מובן כלל. ראשית, הרי אין איסור גמור שגוי יכנס לסוכה. ואע"ג שבאמת כניסת נידה לסוכה חמירא טפי מכניסת גוי, שכ"נ מהמשנה בכלים (פ"א מ"ח) גבי כניסה להר הבית, שנידות אסורות וגויים מותרים, מ"מ לא מצינו שאף משפחה בעולם אסרה על הבנות הנידות להכנס לסוכה. שגם גבי איסור כניסתן לביהכ"נ ערערו ע"כ רבים, דגורם להן הדבר בושה. והתם זה לא ניכר כ"כ. אך אם תאסור עליהן בליל יו"ט הא' להכנס לסוכה, אין לך בושה גדולה מזו, ובפרט כשיש אורחים. ולא שמיעא לן ולא סבירא לן דבר כזה.


וע"ע במועו"ז (ח"א סי' פ"ח) ובדרכי חיים ושלום (ס"ק תשע"ח)]. ואגב, נאמר לי ע"י ת"ח חשוב חסיד צאנז, שאכן כיום נשיהן נוהגות לישב בסוכה ולקיים את כל שאר מ"ע שהזג"ר, ורק שאינן מברכות. עכ"ד.


וא"כ לד' רוב ככל הפוס', בין לאותם המתירים לנשים לברך על מ"ע שהזג"ר ובין לאוסרים להן לברך, מ"מ רשאיות הנשים לקיים מ"ע שהזג"ר, ואין למונען מכך.


ענף 7: עוד בענין האם יש למנוע את הנשים מלקיים מצוות עשה שהזמן גרמן.


למרות האמור לעיל, מ"מ גבי ב' מצוות עשה שהזג"ר כתבו פוס' רבים שיש למנוע נשים מלקיימן: מצוות ציצית ומצוות תפילין (וי"א גם מצוות ספירת העומר).


גבי ציצית:


כ' האגור (הל' ציצית סי' כ"ז) בשם מהר"י מולין (הוא המהרי"ל), דנשים הלובשות ציצית, שטות היא ומחזי כיוהרא. ואחת היתה בשכונתנו שהיתה לובשתו. עכ"ל. הב"ד מרן בב"י (סס"י י"ז). ור' ביד אהרן שהקשה ע"כ, מדוע כ' דהוא מנהג שטות, הרי בעירובין (דצ"ו, א') אמרו שלמ"ד שנשים סומכות (ביו"ט) רשות, הריהן יכולות גם להניח תפילין. ומאי שנא ציצית מתפילין. ואת"ל שפסק כרבי יהודה שאין סומכות, א"כ איסורא איכא ולא רק מנהג שטות. ותירץ דמשום דציצית אינו חובת גברא, לכן אין לנשים לחייב עצמן. אך בשאר מצוות, דהן חובת גברא, הרשות ביד הנשים להחמיר ולקיימן. ומש"כ הרמ"א שאם רוצות הנשים להחמיר ולהניח תפילין, דיש למחות בידן, הוא משום דתפילין בעינן גוף נקי. עיי"ש.


[ואף גבי אותה אשה שהיתה בשכונתו, כ' בשו"ג (סי' י"ז סק"ד), מדלא כתוב שמיחו בה, משמע שלא מיחו בה. והסביר שלכן הרמ"א רק כ' שאין להן ללבוש, ולא כ' דאם לובשות שימחו בהן. ובס' יפה ללב (סי' י"ז סק"ג) תמה אמאי השמיטו הב"י והד"מ דברי האגודה (שבת פ"ב סעי' מ"ו) שכ', שאם רצו הנשים יחמירו כרב יהודה ורב עמרם דרמו תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה. וכן השמיטו את דברי האורחות חיים (הל' ציצית סקל"א) והכלבו (סי' כ"ב) שאם רצו הנשים לברך אף יברכו. הב"ד בטור השלם (הוצ' המאור. בהערות לסי' י"ז)].


ואכן עוד פוס' כתבו שיש לנשים להמנע מלקיים מ"ע דציצית משום שהזג"ר. שכ"כ הרמ"א (בסי' י"ז ס"ב), שאם רוצות לעוטפו ולברך עליו הרשות בידן כמו בשאר מ"ע שהזג"ר. אך כיוון דמיחזי כיוהרא לכן אין להן ללבוש ציצית הואיל ואינו חובת גברא [וכתוב בציוני הרמ"א שם דהוא עפ"י האגור הנ"ל בסמוך. וראה בשד"ח (בכללים, כללי הפוס', סי' י"ד סק"ד) ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ט סוף הערה מ"ב) שזו מחלו' אם ציוני המקורות להגהות הרמ"א נכתבו ע"י הרמ"א עצמו, ושנראה שלד' רוה"פ לא נגזרו מידו. עיי"ש ואכמ"ל]. ובכה"ח (סי' י"ז סק"ה) כ' בשם הלבוש שיש עוד חשש איסור אם אשה תלבש טלית, משום "לא יהיה כלי גבר על אשה". ראה מש"כ שם בכה"ח, ומה שכתבנו בס"ד לעיל בספרנו זה, הל' סוכות (פי"א הערה י"ז).


גם לגבי מצוות תפילין יש שכתבו שלא רק שנשים פטורות ממ"ע זו, אלא שעליהן להמנע מלקיימה. ומצוות תפילין נחשבת כמ"ע שהזג"ר, אע"ג דקיי"ל כר"ע דאמר לילה כן זמן תפילין הוא, מ"מ שבת ויו"ט לאו זמן תפילין הוא, והו"ל מ"ע שהזג"ר [כ"כ הרא"ש (בהלק"ט הל' תפילין סי' כ"ט), מרן בב"י, הלבוש, הט"ז, כה"ח (סי' ל"ח סק"ז) וש"פ]. ומכיוון שכך לכן כתב מרן (בסי' ל"ח ס"ג), שנשים פטורות מתפילין, שהיא מ"ע שהזג"ר. והוסיף הרמ"א שם, שאם הנשים רוצות להחמיר על עצמן (ולקיימה) מוחין בידן (בשם הכלבו). וכ"כ מרן הגחיד"א בברכ"י, שמוחין בידן. ועיי"ש בכה"ח (סק"ט), ומה שכתבנו בס"ד לעיל (פי"א הערה י"ז). והמ"ב (סי' ל"ח סקי"ג) כ' הטעם שמוחין בידן משום דתפילין צריכים גוף נקי ונשים אינן זריזות להזהר בכך. ע"כ.


ולגבי מ"ע (דאו' או דרבנן) של ספירת העומר. ר' ביבי"א (ח"א סי' מ"ב סק"ז) שהב"ד הגרי"ח בשו"ת סוד ישרים (שבסוף שו"ת רפ"ע. ח"א סי' י"ב). ולמד הגרע"י זצ"ל מדברי הגרי"ח זצ"ל, שכל הקפידא שנשים לא תקיימנה מ"ע שהזג"ר אפי' בתורת נדבה, הוא רק במצוות ציצית, תפילין וספירת העומר, דבהן חשובות הנשים כפטור מן הדבר ועושהו, שנקרא הדיוט. אך בשאר מ"ע שהזג"ר אין קפידא. וכ' ביבי"א שם שנראה שכל קפידת הגרי"ח היא רק על דרך הנסתר. ע"כ. ומ"מ לא ברירא לענ"ד אם אין זו גם מסקנת הגרי"ח זצ"ל להלכה.


ולאור כ"ז נמצאנו למדים שלפי הפשט, רוב ככל הפוס' דעתם שאין למנוע מהנשים לקיים את מ"ע שהזג"ר. אמנם גבי מצוות ציצית ותפילין כתבו כמה וכמה פוס', אשכנזים וספרדים, שיש למנוע מהנשים מלקיימן, ויש מי שאומר שכ"ה גם גבי מצוות ספירת העומר.


ענף 8: האם לפי המקובלים יש למנוע את הנשים מלקיים מצוות עשה שהזמן גרמן.


עד כאן דננו על דרך הפשט. ובס"ד יש עוד לדון אי על דרך הסוד יש למנוע מנשים לקיים מ"ע שהזג"ר (וד"ז אמור רק לאותם הנוהגים לילך בדרכיהם גם עד"ה. וכמובן שבדורות אלה אין לחייב את כולם לילך עד"ה).


הנה רבינו האר"י ז"ל כ' בכמה דוכתי שנשים פטורות ממ"ע שהזג"ר. ר' למשל בשעהכ"ו (דרושי ציצית. דרוש א') ופע"ח (פ"ב משער הציצית). זאת גבי ציצית. הב"ד כה"ח (סי' ט"ז סק"ב). ור' כה"ח (בסי' י"ז סק"ה), שאכן עפי"ד האריז"ל אין הנשים שייכות במצווה זו. ע"כ. וקצת משמע מדבריו דאיסורא ליכא.


וגם גבי תפילין כ' רבינו האריז"ל בכמה דוכתי שנשים פטורות מהן עד"ה. שכ"כ בעץ חיים (שער ל"ד פרק א'), בשעהכ"ו (בדרושי התפילין דרוש ה'), בפע"ח (שער התפילין, פ"ז) ועולת תמיד (דל"א, א'). הב"ד כה"ח (סי' ל"ח סק"ח).


ועתה הראוני בס"ד שכ' בזוה"ק פר' תצוה (דקפ"ג, א') גבי ספירת העומר, ד"בגין דאיהו רזא דדכורא, נשים פטורות מחושבנא דא, ולא מתחייבן למימני בר דכורין". עיי"ש. ועו"ש גבי מצות עליה לרגל: "כגוונא דא, "יראה כל זכורך", דכורין ולא נשין... נשין לא מתחייבן". עכ"ל. ואמר לי חכ"א שמדברי הזוה"ק הללו מתבאר שנשים אכן פטורות ממצוות ספה"ע ועליה לרגל, ואפי' אולי לא שייכות למצוות אלה, אך אין בזה איסור אם תקיימנה אותן (כמובן בלי ברכה). וכיוצ"ב ברע"מ שבזוה"ק פר' "אמור" (דצ"ז, ב'), שכתב ג"כ גבי ספיה"ע "ובגין דאלין יומין יומין דעלמא דדכורא, לא איתמסר חושבנא דא אלא לגברי בלחודייהו". עכת"ד אותו חכם.


ועוד הראה לי חכ"א את ד' מהרח"ו זצ"ל בשעהכ"ו (ענייני פסח וספירת העומר. דרוש י"א, דפ"ה, א' ד"ה "ונחזור") שכ' וז"ל: וזו היא סוד הברכה של "על ספירת העומר", כי בחי' דיבור והבל היוצא דרך הפה, והוא בחי' אור מקיף, כי אור הפנימי היה נמשך בזמן שביהמ"ק קיים ע"י קרבן העומר... אבל עיקר הכוונה תהיה באו"מ הנזכר. ובזה תבין טעם למה מצוות ספירת העומר תלויה באנשים ולא בנשים. והטעם, לפי שאין בחי' זו נעשית אלא בפי הזכר ז"א כנודע. עכ"ל. עיי"ש. ולפי"ד יש לדון אי יש ממש איסור לנשים לספור העומר (אף בלי ברכה), או שהן רק לא שייכות לזה, אך אין ממש איסור ופגם בספירתה. ונראה לאותו חכם שאין איסור ופגם אם סופרת. ואם כנים אנו, הרי שאדרבא, יש ענין שתספור, כדי לקרבה למצוות. ועיי"ש בהגוב"י (סק"ב) שאכן יש לאשה קשר לכך, ממש"כ דכל אלו ההבלים אורות מקיפים יוצאים מפי ז"א אשר שם חותם היסוד דאמא, וכנז"ל, כי כל אור מקיף הוא מבינה. עיי"ש. וכתב כן בשם הש"ש. ולפי כל זה נראה לכאו' שאין איסור לאשה לספור ספיה"ע (בלי ברכה) ואין פגם בעשייתה מצווה זו. ולכאו' ה"ה גם במצוות לולב. כך בס"ד נראה לאותו חכם.


ואחר שכתבנו זאת ראינו שכבר דן בשאלה דני"ד הגאון העצום, שר בית הזוהר, הג"ר יוסף חיים זצ"ל בשו"ת סוד ישרים (המודפס עם שו"ת רפ"ע, שם בח"א סי' י"ב). והביא שם את שאלת הג"ר שמעון אגסי זצ"ל (בעהמח"ס בנִי אהרן על שער הגלגולים), למה בכלל הנשים פטורות ממצות סוכה, דאדרבא מהראוי היה שעיקר החיוב הוא לנשים. עיי"ש הטעם. ובתשובתו מביא הגרי"ח שכבר נשאל ע"כ מרן הגחיד"א זצ"ל, שלכאו' דוקא הנשים היו צריכות לקיים את מצוות סוכה ולולב, דה"ז מתקן המלכות דשייכי גבן. ומ"מ הסביר מרן הגחיד"א שאין הדבר כך, אלא רק בזכרים שייכות מצוות אלה, כמבואר בשעהכ"ו (דק"ב,ד'' בד"ה "ועתה"). ומ"מ כ' רבינו הגרי"ח בסו"ד (ד"ה "ועתה מכאן") תשובה גם לשאלתנו, וז"ל: מכאן אנו למדין לכל מ"ע שהזג"ר, כיוון דהנשים אין להם השגה בה... על כן לא יתחייבו לעשות המצווה ההיא שהזג"ר... ועוד נלמוד מזה, דאם ירצו הנשים לקיים מצוה מן מצות שהזג"ר, רשאין, ויש להן שכר, דהא גם כאן אע"פ שאין אנחנו חייבין ללבוש טלית גדול שיכסה כל גופנו מן החזה ולמטה ג"כ, הנה ודאי איכא מצוה מן המובחר אם יהיה הטלית גדול שיכסה גופו גם מן החזה ולמטה. עכל"ק. ועוד חזר שם הגרי"ח זצ"ל על דבריו כמה וכמה פעמים, שאע"פ שאין לנשים השגה בדבר הנעשה ע"י מ"ע שהזג"ר, מ"מ אם יעשו את המצוה עושים בזה קצת תיקון [אמנם עיי"ש בסוד ישרים (סי' י"ב ד"ה "ועוד אני אומר") שמ"מ גבי מצוות ציצית, תפילין וספירת העומר הוי לנשים כפטור מהדבר ועושהו, שנקרא הדיוט. עיי"ש. ומ"מ גם גבי מצוות אלה לא כתב בהדיא דהוי איסור].


וא"כ מפורש בדברי הג"ר יוסף חיים זצ"ל וזיע"א, שלא רק איסורא ליכא אם נשים מקיימות מ"ע שהזג"ר, אלא רשאיות לעשות כן, ויש להן שכר. ואדרבא משמע מדבריו שזו גם מצוה מן המובחר (וגבי מצוות ציצית, תפילין ועומר יש לדון לחוד, אי מ"מ הוי איסור גמור עד"ה. וכבר העירו ע"כ בסה"ק שהגרי"ח זצ"ל נקט לשון זו ולא לשון איסור).


ענף 9: עוד בענין הנ"ל, והמסקנה.


בס"ד נראה עוד להעיר דבר שמסתפינא לכותבו. והוא שבאמת מד' הגרי"ח זצ"ל משמע שיתכן שרבינו האריז"ל מסכים לד' ר"ת, שבעלמא נשים אף מברכות כשמקיימות מ"ע שהזג"ר (חוץ מציצית, תפילין וספיה"ע). שכ' הגרי"ח בסוד ישרים שם (בד"ה "ועוד אני אומר") וז"ל: דאם רצו נשים לקיים מ"ע שהזג"ר יכולים, ולא עוד אלא דיכולים לברך עליהם ג"כ, ואפשר דגם רבינו האר"י זלה"ה יודה בזה. עכל"ק. והניף ידו שנית שם (בסוד"ה ועוד אביא דוגמא") וכ' וז"ל: ולכן גם הנשים יכולות לברך במ"ע שהז"ג, אע"פ שאין התיקון של אותה המצוה יכולים לעשותו על ידם. עכל"ק. אולם כיוון שאין לי יד בקבלה ואיני מבין בדברים אלה, לכן אינני בא לקבוע פה הדברים.


נמצאנו למדים בס"ד, שאף על דרך הסוד אין למנוע הנשים מלקיים את מצוות העשה שהזג"ר, זולתי מצוות ציצית, תפילין ועומר, שלד' הגרי"ח זצ"ל אם עושות מצוות אלה הריהן בכלל כל הפטור מן הדבר ועושהו, שנקרא הדיוט (ותו לא). אך על שאר המצוות אין למנען מהן, אלא אדרבא "איכא איזה תועלת במקצת מצד מעשיהם" (כלשונו שם בד"ה "ועוד אני אומר").


לאור כ"ז עולה בס"ד למסקנה, שהן לפי הפשט והן לפי הקבלה, אין למנוע כלל את הנשים מלקיים את מצוות העשה שהזמן גרמן, חוץ ממצוות ציצית ותפילין (ובס"ד נראה שדווקא ע"פ הפשט החמירו יותר למונען ממצוות אלה). ויש הסוברים שעפ"י הקבלה אם מקיימות את מצוות ספירת העומר הריהן כמי שפטור מהדבר ועושהו, שהוא כהדיוט (וג"ז לכאו' אינו איסור גמור, כנ"ל בסוף הערה ו' בשם כמה פוס'). אך כשרוצות לקיים את שאר מצוות העשה שהזג"ר אין למנוע מהן כלל, אלא אדרבא יש מקום לעודדן שתעשינה אותן. ורק לגבי הברכה תנהגנה כפי שבס"ד כתבנו לעיל. כך בס"ד נלע"ד.


[9]ט.


ענף 1: מהן האפשרויות בנידון דידן, והדין בחלק מהאפשרויות.


הנה בני"ד יש לחלק בין המיקרים השונים. כיוון ששורש הבעיה הינו שאסור לענות "אמן" על ברכה לבטלה, וכמש"כ הרמב"ם בתשובותיו (סי' פ"ד. מהדו' ירושלים תרצ"ד. ובהוצ' מכון ירושלים סי' ק"ה), שכל העונה "אמן" אחר ברכה לבטלה עתיד ליתן את הדין. ע"כ. וכ"כ הרמב"ם ביד החזקה (פ"א מברכות הט"ו) לאסור עניית "אמן" על ברכה שאינה צריכה. וכ"פ מרן (בסי' רט"ו ס"ד) שאסור לענות "אמן" אחר המברך ברכה שאינה צריכה [ועיי"ש בשו"ע גם בסעי' ב' וג', ובמ"ב (סקכ"א)].


אלא שיש לחלק בין המיקרים השונים: מיהו המברך ומיהו העונה. ונראה בס"ד שיש בכך ארבע אפשרויות: 1) אם לדעת השומע את הברכה או למנהגו אסור לברך ברכה זו, והוא שומע את הברכה ממי שאסור לו לברך ברכה זו (וכגון ספרדי השומע ספרדיה המברכת את ברכת "לישב בסוכה". והיינו שלמרות שלשומע עצמו מותר לברך ברכה זו, שהריהו איש, בכל אופן למנהג שלו עצמו לנשים אסור לברך ברכה זו, וכן למברכת שהינה ספרדיה אסור למנהגה לברך ברכה זו). 2) כנ"ל, אך שומע את הברכה ממי שמותר לו לברך ברכה זו. 3) אם לדעת השומע או למנהגו מותר לברך ברכה זו והוא שומע את הברכה ממי שאסור לו לברך ברכה זו. 4) אם לדעת השומע או למנהגו מותר לברך ברכה זו, והוא שומע את הברכה ממי שמותר לו לברך ברכה זו.


בס"ד נראה פשוט לגבי המקרה האחרון, והיינו שלדעת השומע או למנהגו מותר לברך ברכה זו, והוא שומע את הברכה ממי שמותר לו לברך ברכה זו, שחייב השומע לענות "אמן". ולכן אשכנזי או אשכנזיה השומעים אשה אשכנזיה המברכת על נטילת הלולב, חייבים הם לענות ע"כ "אמן". וכ"פ בשו"ת בנין עולם (או"ח סס"י ה'. וע"ע לקמן בשמו).


ועוד נראה בס"ד לגבי המקרה הראשון, שאם לשומע אסור לברך ברכה זו, והוא שומע את הברכה ממי שאסור לו לברך ברכה זו, שהשומע לא יענה "אמן" בכה"ג (ואף שיש מקום אולי לפלפל בזה, מ"מ בפשטות כך נראים בס"ד הדברים. ואמנם יש מקום לדון לגבי מקרה שאין למברך ברכה זו רק משום סב"ל. האם גם גבי עניית "אמן" אמרינן שספקו לחומרא ולא יענה, כדין סב"ל. ור' מה שכתבנו בס"ד בסמוך בשם הפמ"ג גבי ספק בעניית "אמן".


ענף 2: המותר לענות "אמן" על ברכה שלשומע אסור לברכה.


אלא שנחלקו הפוס' לגבי המקרה השני, והיינו שהשומע ס"ל שאסור לברך ברכה זו, או שלמנהג אבותיו אין לברך ברכה זו, האם במקרה כזה יענה "אמן" כששומע הברכה ממי שמותר לו לברך ברכה זו (ולסוברים שא"צ לענות "אמן" בכה"ג, הרי שלדידם לא רק שאינו חייב לענות "אמן" אלא אסור לו לענות "אמן", שה"ז כעונה "אמן" על ברכה לבטלה שזה אסור, וכנ"ל).


דעת הסוברים שיש לענות "אמן" בכה"ג, היא דעת הגר"ש קלוגר בהאלף לך שלמה (או"ח סי' נ"ז). וכ"פ למעשה גם מרן הח"ח בבה"ל (סס"י רט"ו ד"ה "ואסור לענות"), שכ' שנראה שאם אחד נוהג כאיזו דעה ואותה דעה לא נדחתה לגמרי מן הפוס', כגון מי שמברך "בא"ה חי העולמים" כדעת הירו' והגר"א ז"ל, אף שמן הדין אין מחויב לענות עליה "אמן", דספק "אמן" לקולא, מ"מ אין איסור אם עונה עליה "אמן", וכמש"כ הפמ"ג באות א' דאין בו חשש "לא תשא". ע"כ.


גם מדברי הג' הפמ"ג נראה שלדעתו רשאי לענות "אמן" כששומע אשה המברכת על קיום מ"ע שהזג"ר (עכ"פ לפחות לאשכנזיות המברכות). שאמנם בא"א בסי' כ"ה (סק"י) גבי השומע את חבירו מברך ברכת "אקב"ו על מצות תפילין" על תש"ר, כ' הפמ"ג שיש להסתפק אם יענה "אמן" אחר הברכה הזו שחבירו מברך, משום שבסי' רט"ו כתוב שאין עונין "אמן" על ברכה לבטלה, והברכה הזו הינה ספק. עכ"ד. אך בסי' רט"ו (סק"א) כ' בא"א שגבי עניית "אמן" אמרינן ספק לקולא, ואין בו איסור "לא תשא", וזה רק ספק דרבנן ולקולא. ויותר מזה כ' בא"א בסי' קכ"ד (אמצע סקי"ד), שנשים שמברכות על מ"ע שהזג"ר, כלולב וכו', כיוון דרשות להם (לאשכנזיות לברך, לכן) ג"כ רשות לענות אחריהם "אמן" אבל לא חובה. עיי"ש.


נמצאנו למדים שלד' הפמ"ג אין איסור עניית "אמן" במקום ספק, וודאי שמותר ורשאי לענות "אמן" כששומע אשה המברכת על מ"ע שהזג"ר, וזאת משום שרשות הוא לה לברך על כך.


ואגב זאת אעיר, שלא זכיתי להבין את ד' הג' היבי"א שכ' (בח"א סי' כ"ט סקי"ד) שהפמ"ג כ' בא"א בסי' כ"ה סק"י שהשומע ברכת "על מצות תפילין" לא יענה "אמן". עכ"ד. וצע"ג ע"כ. ראשית הפמ"ג בסי' כ"ה לא כ' שלא יענו "אמן" אלא רק כ' דהוי ספק. ואדרבא, בסי' רט"ו כ' שגם בספק "אמן" יש לילך לקולא, והיינו דשרי לענות "אמן" ואין בזה איסור ד"לא תשא". וגם את דברי הפמ"ג הללו לא הזכיר ביבי"א. ויותר מכך, צ"ע מדוע לא הזכיר את ד' הפמ"ג בסי' קכ"ד, ששם מפורש דשרי לענות "אמן" כששומע אשה המברכת ברכת המצוות. ומדוע הזכיר ביבי"א את הפמ"ג כסוברים שיש איסור לענות "אמן" כששומע אשה המברכת על מ"ע שהזג"ר, הרי מפורש בדבריו להיפך.


ועוד לא זכיתי להבין את דברי הגאון הנ"ל שם ביבי"א, שכ' שעוד אחרו' כתבו שאין לענות על ברכת "על מצוות תפילין", כמש"כ בכה"ח (סי' כ"ה סק"מ). עכ"ד היבי"א. וג"ז לא זכיתי להבין, דהמעיין בכה"ח שם יראה שלא הביא דברי אף פוסק דס"ל שלא יענה "אמן" ע"כ. וצ"ע.


ועוד יש להעיר, שבילקו"י (הל' שביעית, פכ"ה סי"א ובהערה שם) כתב שמי שאינו סומך על היתר מכירה ועברה שנת הביעור, ולא היה לו יין לקידוש, ושמע קידוש ממי שסומך על היתר מכירה, יוצא ידי חובת קידוש מהמקדש שנוהג בו היתר. עכ"ד. עיי"ש שמשום ספק ספיקא התיר הדבר.


גם ד' הגר"מ אליהו זצ"ל הינה שיש לענות בכה"ג דני"ד. ששמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל שספרדי שמתפלל עם אשכנזים בר"ח ושומע אותם מברכים על ההלל בשחרית, למרות שאותו ספרדי אינו מברך ברכה זו, מ"מ יענה "אמן" כששומע את האשכנזים מברכים ברכה זו. וטעמו, משום שלאשכנזים מותר לברך ברכה זו, ואין זו ברכה לבטלה עבורם, לכן יענה "אמן" כששומע שהם מברכים ברכה זו. ועוד שמעתי ממנו גבי ספרדי השומע קידוש מאשכנזי בשבת [עכ"פ בקידוש בבוקר. ויתכן שאף אמר לי זאת גבי קידוש הלילה בשבת, דאז אמנם חובת אמירת הקידוש הינה מדאו', אך החיוב לקדש דווקא על היין לרוה"פ הינו מדרבנן. ר' ע"כ ביבי"א (ח"א סי' ט"ו בהערה על סקי"ט)] אזי אם האשכנזי מקדש על יין שלספרדים דינו כמים, כיוון שאין בו מספיק יין ורובו מים, אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל שמ"מ הספרדי יענה "אמן" על ברכת בפה"ג של האשכנזי, ואף יוצא ידי חובה בקידוש זה (ושוב, יתכן שאמר כן אף גבי קידוש הלילה בשבת), וזאת משום שלאשכנזי המקדש דין יין זה כשאר יין וברכתו "בפה"ג". עכת"ד [הבאנו בס"ד דבריו במקראי קודש הל' סוכה (פ"ט אמצע הערה ר"י)]. וע"ע בשו"ת בית נאמן (לגר"מ מזוז שליט"א, י"א סי' א').


לעומת פוס' אלה, ישנם כמה פוס' דס"ל שבכה"ג שאדם שומע אחר המברך ברכה שלדידו אסור לברכה, הרי שאסור לו לענות "אמן". שכ"כ בשו"ת יכין ובועז (סי' קי"ח) בשם הרשב"ץ והרשב"ש, שלא היו עונים "אמן" אחר ברכת המקדש בביהכ"נ בליל שבת, אע"פ שהרבה פוס' קיימו מנהג זה דקידוש בליל שב"ק בביהכ"נ. הב"ד ביבי"א (ח"א סי' כ"ט סקי"ד), וכתב שכ"כ גם בשות הרמ"ץ (רס"י י"ג), שלא לענות "אמן" בכה"ג. וכ"פ גם הגר"ע יוסף זצ"ל בעצמו [(ביבי"א (ח"א שם. ובח"ו חאו"ח סי' מ"א), ובחזו"ע (פסח. ח"א, הל' ערבית דליל הסדר, הערה ט"ז, דרל"ו)]. ושו"ר שבספר הליכות עולם (ח"ב על הג' הבא"ח פר' "תצווה" סוף הערה ח') האריך בכה"ג והסיק שאין לענות "אמן" אחר ברכה שלא יצאה מכלל ספק. ושכן מבואר בתשו' הרמב"ם (הוצ' פריימן סי' פ"ד) שכל העונה "אמן" אחר ברכה שאינה צריכה או ברכה שמסופק חיובה, עתיד ליתן את הדין. עכ"ד. עיי"ש.


וראה בילקו"י (מועדים. סדר נטילת הלולב סעי' י"ב) שכ' שאם ספרדי שומע אשה אשכנזיה המברכת על מ"ע שהזג"ר, "טוב" שלא יענה "אמן" ע"כ, דהוי ספק "אמן" יתומה ולקולא. ולא כתב כן בלשון איסור.


נמצאנו למדים שזו מחלו' כמעט שקולה בפוס' בכה"ג שלשומע אסור לברך ברכה מסוימת, אך למברך שרי לברך ברכה זו, אי השומע יענה "אמן" על ברכת המברך, ואמנם נראה שיותר פוס' נוטים לפסוק שיענה "אמן" בכה"ג.


יש מהפוס' שכתב שבכה"ג הוי ספיקא, ולא רצה להכריע בדבר, [הפתחי עולם (סי' כ"ה סקט"ז). הב"ד כה"ח (סי' כ"ה סק"מ), ובעצמו הכריע שם כה"ח שבכגון דא יענה "אמן" רק בלבו, ודיו].


וע"ע גבי ני"ד בשו"ת יין הטוב (רס"י כ"ד), בספר שלחן מלכים (דנ"ה סע"א). וע"ע בשו"ת בנין עולם [(או"ח סס"י ה' מהג"ר יצחק אייזיק חבר זצ"ל, שהיה אשכנזי) שכתב לענות "אמן" כששומע אשה המברכת על מ"ע שהזג"ר, דסומכות על התוס' וסיעתם. ואע"ג דלא מיחייבי כלל, ואפי' לא מדרבנן, מ"מ עונים אחריהן כיוון שמכוונות לשם ברכות לה' יתברך. עיי"ש. ומ"מ היה מקום לומר דהוא דווקא כששומע הברכה מאשה אשכנזיה המברכת על מ"ע שהזג"ר, וכמו שאכן כ' שם דהוי כד' התוס'. אך כיוון שהזכיר את מחלו' התוס' והרמב"ם גבי ברכה לנשים על מ"ע שהזג"ר, משמע שלא חשש לד' הרמב"ם בהא, ושרי לענות ע"כ "אמן". ור' ביבי"א (ח"א סס"י כ"ט) שכ' דשמא התיר זאת הרב בנין עולם דוקא לאשכנזי לענות על ברכה של אשכנזיה, אך לא יתיר לספרדי לענות כן. עכ"ד. וצ"ע.


ענף 3: המותר לענות "אמן" על ברכה שלמברך אסור לברכה, ולשומע מותר לברכה.


ובענין המקרה השלישי הנ"ל, והיינו שלמנהג השומע מותר לברך ברכה זו ואילו למנהג המברך אסור לברך ברכה זו (כגון שאשכנזי שומע ברכה על מ"ע שהזג"ר מאשה ספרדיה, וכגון שבירכה ברכת "לישב בסוכה"). לכאו' יש לדון בזה מב' צדדים: הצד שהשומע יענה "אמן" הוא משום שלדידו אי"ז ברכה לבטלה, שהרי למנהגו כן רשאים לברך ברכה זו. ולכן לפי"ז אשה אשכנזיה שתשמע אשה ספרדיה המברכת ברכת "לישב בסוכה" כן תענה "אמן" כיוון שלמנהג האשכנזים אף אשה מברכת ברכה זו. אך מאידך יש צד לומר שהשומע לא יענה "אמן", כיוון דאם אזלינן בתר המברך ה"ז ברכה לבטלה, דסוף סוף למברך אסור לברך ברכה זו. וכן בס"ד הדעת נוטה, שלא יענו "אמן", כי למברך זה אין על מה לסמוך בברכו ברכה זו.


אמנם לכאו' יש לדון בזה עפי"ד הבה"ל (בסס"י רט"ו ד"ה "ואסור"), שכ' שנראה שאם א' נוהג כאיזו דעה, ואותה דעה לא נדחתה לגמרי מהפוס' (כגון מי שמברך "ברוך אתה ה', חי העולמים", וכד' הירו'), אף שמהדין אינו מחויב לענות עליה "אמן", דספק "אמן" לקולא, מ"מ אין איסור אם עונה עליה. עכת"ד. ולפי"ז לכאו' ה"ה בני"ד, דאף שלמברך אסור לברך ברכה זו, מ"מ כיוון שיש דעה המתירה לברך ברכה כזו באותו מצב, לכן לפי הבה"ל לא יהיה איסור בכה"ג לענות "אמן". אלא שלכאו' יש מקום לדחות זאת, משום דהבה"ל מישתעי שהמברך "נוהג כאיזה דעה", והיינו שזה מנהגו או מנהג אבותיו. אך בני"ד עסקינן שהמברך אינו נוהג כמנהג אבותיו בזה, וכגון אשה ספרדיה המברכת על מ"ע שהזג"ר כסוכה, שבכה"ג אסור לה לברך ע"כ.


לאור הנ"ל נראה בס"ד דשוא"ת עדיף, ולא יענו "אמן" כשהמברך מברך ברכה שאסור לו לברך, אף אם לשומע שרי לברך ברכה זו. דהעונה "אמן" אינו עונה זאת סתם באמירה בעלמא, אלא הוא ממשיך את ברכת המברך (וכמש"כ בסה"ק שעניית "אמן" הינה כהנחת כתר על ראש הברכה). ומכיוון שאין פה ברכה כראוי, ממילא אין צריך להמשיך פה את אור הברכה ולענות "אמן" ע"כ. כך בס"ד נלע"ד. וה' ינחנו בדרך אמת.


ענף 4: המסקנות.


לאור כל הנ"ל י"ל בס"ד למסקנה גבי ארבע האפשרויות הנ"ל:


1) אם למנהג השומע אסור לברך ברכה מסוימת (כגון בנידון דידן – אשה ספרדיה השומעת ברכה על מ"ע שהזג"ר) והוא שומע ברכה זו מאדם שג"כ למנהגו אסור לברך ברכה זו (כגון אשה ספרדיה אחרת), הרי שאסור לו לענות "אמן" על ברכה זו.


2) אם למנהג השומע אסור לברך ברכה מסוימת (כנ"ל, כגון אשה ספרדיה שאינה מברכת על קיום מ"ע שהזג"ר) והוא שומע ברכה זו ממי שמותר לו לברך ברכה זו (כגון מאשה אשכנזיה), ראינו בס"ד שזו מחלו' הפוס' אי שרי לשומע לענות "אמן", ונראה שדעת רוב הפוסקים שמותר לו לענות "אמן".


3) אם למנהג השומע מותר לברך ברכה מסוימת (כגון אשה אשכנזיה המברכת על קיום מ"ע שהזג"ר), והוא שומע ברכה זו ממי שאסור לו לברך ברכה זו (כגון אשה ספרדיה), העלנו בס"ד שלא יענה "אמן" כששומע ברכה זו (וצ"ע אי יש לו על מה לסמוך אם רוצה לענות ע"כ "אמן").


4) אם למנהג השומע מותר לברך ברכה מסוימת והוא שומע הברכה ממי שג"כ מותר לו לברך ברכה זו, ה"ז פשוט וברור שמותר לו לענות "אמן", ואף חייב הוא בכך.


ענף 5: כמה הערות חשובות בענין הנ"ל.


לאחר כל זאת יש להדגיש, שכל הדיון לגבי נידון דידן, והיינו עניית "אמן" על ברכה של אשה שאסור לה לברך על נטילת הלולב, כל זה הוא רק לפי הפוס' שאוסרים לאשה לברך ברכה זו. והיינו חלק מהפוס' הספרדים. אך לגבי שאר הפוס', והיינו לאשכנזים ולחלק מהספרדים, אין כל הדיון הנ"ל אמור, דזה פשוט הוא שמותרים ואף חייבים לענות "אמן" כששומעים ברכה זו.


ועוד יש להעיר שכל מה שעסקנו היה כשאין בעיה של הפסק בדיבור במקום שאסור להפסיק. אך גבי מקרה שאדם פטור מלברך ברכה מסוימת, והשאלה הינה האם יענה "אמן" כשגורם הדבר לדידו להפסק (כגון אשה שבירכה "שהחיינו" בהדלקת נרות דיו"ט, התענה "אמן" כששומעת "שהחיינו" בקידוש ע"י בעלה), ר' מה שכתבנו ע"כ בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פ"ד הערה ד', ופ"ז הערה ו'), והל' יוה"כ (פ"ב הערה פ"ב ופ"ה הערה ה'), והל' ליל הסדר (פ"ד סעי' ט'), וכאן בהל' סוכות (פ"ט הערה ר"י).


וראה עוד בענינים אלה ביבי"א (ח"ב חאו"ח סי' י"ג סק"ח) וביחו"ד (ח"ד סס"י ל"א).


[10]י. כתב מרן ביו"ד (סי' רי"ד ס"א) גבי דברים המותרים והיודעים שהם מותרים נהגו בהם איסור. אם בשעה שהחל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם, ונהג כן אפי' פעם א', צריך התרה, ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר. לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים לסייג ופרישות, יאמר בתחילת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר, וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההיא או בפעמים שירצה ולא לעולם [וע"ע בב"י (או"ח סי' קס"א), שכתב כן מרן גבי נט"י עד פרק הזרוע – מ.ה.]. עכת"ד. עיי"ש בשו"ע ביו"ד שיש חולקים וסוברים שאין להתיר זאת כלל. ומ"מ לפי הכלל של סתם ויש מי שאומר שהלכה כסתם, הלכה כדעה קמא. וכ"כ הרמ"א שם שהמנהג כסברא ראשו'. וע"ע ברמ"א באו"ח (סי' תקס"ח ס"ב), במ"ב (סי' ת"ע סק"ט), בכה"ח (סי' ת"ע סקכ"ה) וש"א.


וכתבו האחרו', שאף אם לא היה בדעת האדם לנהוג כן לתמיד, אך עשה כן ג' פעמים, הוי כנדר [ראה למשל בקיצוש"ע (סי' ס"ז ס"ז). וכן כתב המ"ב (סי תקצ"ז סק"ד) בשם הפמ"ג והח"א. וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל]. אמנם יש כמה פוס' שנראה מדבריהם שאף אם עשה שתי פעמים, מבלי להתכוון לעשות כן תמיד, הוי נדר ובעי התרה. כן נראה מדברי כה"ח (סי' תקצ"ז ס"ק ל"א) בשם המט"א, דה"ח ופת"ע. עיי"ש (וע"ע בכה"ח שם סקכ"ב שסתם בזה). ושמא זה תלוי במחלו' רבי ורשב"ג אי חזקה הוי ב' או ג' פעמים. ר' למשל גמ' נידה [(דס"ד, א'). ואגב, שמעתי שאולי מ"ד שאילו שמרו בנ"י שתי שבתות מיד היו נגאלים דשמא ס"ל שאז היתה זו חזקה שתמיד ישמרו השבת, ולכן היו מיד נגאלים. וצ"ע. וע"ע ברש"י בראשית (פרק ל"ח פס' י"א) דליעקב אבינו חזקה הוי בשנים].


על מה שכתבנו שאשה הרוצה לבטל לגמרי את מנהגה של מצוות נטילת לולב, שצריכה היא לעשות התרת נדרים, ולהביע חרטה ע"כ, העיר הגר"א נבנצל שליט"א (הבאנו דבריו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש פ"ז הערה כו ענף 6, וכן פ"י הערה ד' גבי מצוות תקיעת שופר), שזה דוקא אם לא מסרה מודעה בערב ר"ה או בכל נדרי. עכ"ל. וכבר כתבנו בכמה דוכתי במקראי קודש הל' רה"ש שמסירת המודעה להבא של ער"ה או של "כל נדרי" שנויה במחלו' הראשו'. ואכמ"ל. וראה עוד בהערה הבאה. ועיין עוד לקמן (בפרק ח' הערה מ"ז)


[11]יא. לגבי מקרה שרוצה להפסיק לנהוג כחומרא שנהג, אך אינו רוצה לבטל זאת לצמיתות אלא רק באופן זמני, הבעי לעשות התרת נדרים, ה"ז מחלו' הפוס'. ר' ש"ך יו"ד (סי' רי"ד סק"ב) ופר"ח (סי' ת"ע) שעולה מדבריהם שאף אם אירע אונס או חולי לאשה שמקיימת מ"ע שהזג"ר, צריכה התרה. הב"ד המ"ב (סי' תקפ"א סקי"ט), ובשעה"צ (ס"ק ל"ג), ומשמע מדבריו שמצדד להחמיר בזה ורק בשעה"ד יש להקל.


אמנם הרבה פוס' הקלו בזה כשרוצה להפסיק באופן זמני לנהוג בחומרא שנהג, מהם הרמ"א (באו"ח סי' תקס"ח ס"ב), וכ"נ מדברי המ"א (סי' תקפ"א סקי"ב) שאם למשל בשל חולי רוצה להפסיק תענית שהיה רגיל בה, שא"צ התרה. וכ"נ מד' הא"ר, דה"ח והדגמ"ר ביו"ד (הב"ד במ"ב סי' תקפ"א סקי"ט), שהקלו בדבר. וכ"נ להקל מד' שו"ת זר"א, מרן הגחיד"א במחב"ר, הזכ"ל, השע"ת, ערה"ש (טייב), וכ"נ קצת מדברי כה"ח (סי' תק"נ סק"ב, וסי' תקנ"א ס"ק קל"ח וקנ"ט). אמנם ר' בכה"ח (סי' תקפ"ט סקל"ד) שמשמע שדעתו להחמיר. ומ"מ יש להעיר שחלק מהפוס' הללו הקלו לא מטעמא דני"ד אלא בעיקר משום שלא גזרו בכה"ג גבי חולה וכדו'.


ואף ביבי"א (ח"ב סי' ל' ס"ק ה', ו') נטה קו להקל בזה, אך הוסיף שלרווחא דמילתא יכוון עליה בעלה בהתרת נדרים דערה"ש (ושמא כוונתו שיפרש ד"ז למתירים. וראה לקמן בסמוך). ומ"מ למעשה היקל בזה ביבי"א עי"כ שצירף לכך עוד דעות מקילות. וע"ע ביחו"ד (ח"א סי' מ"א). וכן מיקל בזה הגר"מ אליהו זצ"ל, שאמר לי שמי שבשל סיבה מסוימת רוצה להפסיק לנהוג בדבר שנהג להחמיר בו עד עתה, ועתה רוצה להפסיק זאת לתקופה מסוימת, אינו צריך לעשות ע"כ התרת נדרים. ודבר זה שמעתי ממנו לגבי ענינים שונים. ולשאלתי אמר שדין זה קיים גם בנדרים שחיובם מדאו'. עכת"ד. וע"ע לעיל (פ"ב הערה י').


בענין חיוב אשה בתפילה כשטרודה בטיפול בילדים קטנים, ראה בספר אשי ישראל (פ"ב הערה צ"ד. ופ"ז סעי' ז' והערה ל'). ויש מקום להשוות את ני"ד – נטילת ד' המינים, לענין תפילה, אף שמאידך יש לחלק ביניהם. ואכמ"ל.


וראה עוד בענינים אלה בפסתש"ו (סי' תקפ"ט סס"ק ד'), ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (בפרק ב' הערה ג'), במקראי קודש הל' פורים (פ"א הערה מ"ו), בהל' שלוש תעניות (פ"א הערה י"ז), והל' ט' באב (פ"ה הערה נ"ט).


באשר למה שהזכרנו לעיל, יש לדון גבי שני דברים: גבי התרת נדרים בערה"ש או ב"כל נדרי" וגבי התרת נדרים לאשה ע"י עצמה או ע"י בעלה או אביה. ונביא פה בס"ד מה שכתבנו במקראי קודש הל' רה"ש (פ"ב הערה ג').


גבי תוקף התרת נדרים שעושים בערה"ש או ב"כל נדרי":


באמת שישנה מחלוקת ראשונים בענין התרת נדרים זו שלפני רה"ש ויו"כ, וכן מה שאומרים ב"כל נדרי", אם זה מועיל הן לעבר, שהרי לא פירט הנדר, וכמש"כ מרן ביו"ד (סי' רכ"ח. עיי"ש בסי"ד שמ"מ אם פירט לאחד מן המתירין, סגי). וכן נחלקו לענין העתיד מה שאומרים שכל מה שידור מעתה ואילך אינו נדר, שהרי אם זוכר בשעת נדרו שכבר ביטל זאת בערב רה"ש ויו"כ, אין תנאי זה מועיל, כמו שפסק מרן ביו"ד (סימן רי"א סעיף ב') עפ"י הגמ' בנדרים (דף כ"ג) שגמרינן דלא דרשינן לזה בפירקא. וראה מש"כ הש"ך שם (סק"ד). וכבר כתב מהרי"ו (בסי' ב') שאין לסמוך לכתחי' על התרת נדרים הכללית שעושים בערה"ש או ב"כל נדרי", והכי חזינן לרבנן קשישאי. וכ"פ הרמ"א (ביו"ד סי' רי"א ס"א) גבי "כל נדרי", דלא סמכינן להתיר בשל "כל נדרי" בלא שאלה לחכם כי אם לצורך גדול. ע"כ. וכן חזינן בפוס' שמצריכים הרבה פעמים התרה על מנהגי מצוה ולא סומכים על התרה דערה"ש או "כל נדרי". אמנם יש מקילים בזה אם עשה מנהג של מצוה בסתמא ולא התכוון לנהוג כן לעולם. ומסבירים הם שדברי מהרי"ו והרמ"א דאין סומכים על התנאי זה דוקא כשנדר בפירוש, ולא במנהגי מצוה [שו"ת שלמת חיים (סי' רל"א). מנח"ש (ח"א סי' צ"א סק"כ). וכ"כ בהל' חג בחג (הל' ימים נוראים, פ"ד הל' ערה"ש הערה 23) בשם הגרא"ז מלצר זצ"ל והגריש"א זצ"ל]. והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי שלכתחילה אין לסמוך על התרת נדרים זו כיון שאינו מפרט הנדר שהיה לו, אך בצירוף סיבות מקילות או בשעת הדחק סומכים על התרה זו. עכת"ד.


ובענין התרת הנדרים לנשים בכלל (בלי קשר לצורך להתיר להן כשרוצות להפסיק זמנית את נדרן, אכן בענין התרת נדרים בערה"ש לנשים יש לדון בכלל כיצד הבעל נעשה שליח להתיר נדרי אשתו או בנותיו. שהרי קיי"ל שהבעל נעשה שליח להשאל על נדרי אשתו, אך אסור לו לקבץ ג' אנשים ע"מ שיתירו לה נדריה אלא רק אם מצאם מקובצים יכול להשאל על נדריה (שו"ע יו"ד סי' רל"ד סנ"ו). ובס"ד מצאתי שיש שכתבו שיש מהדרים להתיר בערה"ש גם נדרי נשותיהם בשליחותן, וזאת עי"כ שבסוף ההתרה שלהם אומרים הם לביה"ד שכבר מכונס שיתירו נדרי אשה מסוימת, והם אומרים מותרים לה. אך מנהג שאר הנשים הוא שסומכות הן על "כל נדרי" דעיוה"כ [הל' חג בחג (פ"ד, דיני ערה"ש, ס"ח) עפ"י תשובות והנהגות (ח"א סי' של"ח). וע"ע בארחות רבינו (ח"ב עמ' קע"א)]. ויש מי שכתב שהנשים הסומכות על התרת נדרים ב"כל נדרי" צריכות הן לומר את "כל נדרי" בלחש עם הש"ץ, כי אמירת הש"ץ אינה מועילה לציבור. וכן יש ללמדן את פי' המילים של כל נדרי, שלא יחשבו שזו תפילה (פסתש"ו סי' תקפ"א הערה 115).


ובס"ד נלע"ד שלמרות שנאמרו כמה טעמים להא דלא יקבצם הבעל, מ"מ שמא ניתן להקל עפי"ד הש"ך (שם ס"ק ע"א) שאם אינה חוששת שיתפרסם הדבר ונתנה לו רשות לקבצם ולהתיר, רשאי לעשות כן. ומ"מ גבי העיצה שכתב בהל' חג בחג, הרי שלאשכנזים שג' מתירים לא', אז בסוף יבקש הוא שיתירו גם לאשתו. ולגבי הספרדים שנוהגין שעשרה מתירים לכל הקהל, צריך הוא לפני ההתרה לומר לפחות לשלושה מהמתירים שרוצה הוא להתיר גם את נדרי אשתו, ואם יכול אז גם יפרט לאחד מהם את נדריה. כך בס"ד נלע"ד.


וראיתי שיש ספרדים הנוהגים בערה"ש ובעיו"כ שעומד אחד המייצג את כל הקהל, ולפני התרת הנדרים מבקש הוא מעשרת המתירים שיתירו לכל הקהל, הן לגברים, והן לכל הנשים והבנות הנמצאות באותה עת בעזרת נשים. ומוסיף ומבקש שיתירו גם לכל הנשים שמינו כשליח את בעליהן הנמצאים בקהל, שיתירו גם להן.


בספר הל' חגים כתב הגר"מ אליהו זצ"ל (פל"ג ס"ז) שהש"ץ קורא לפני בית הדין את נוסח התרת הנדרים בקול רם, ואילו שאר אנשי הקהל קוראים עמו את הנוסח בלחש. עכת"ד.


ואכן הגר"ע יוסף זצ"ל כתב ביבי"א (ח"א סי' ל') שתמנה האשה את בעלה שליח להתרת נדריה. וכבר הבאנו לעיל שכ"כ בתשובות והנהגות (ח"א שם). לעומת זאת בנטעי גבריאל (הל' רה"ש) הב"ד הגר"ש ווזנר זצ"ל שכתב "שלא שמענו אצלנו מי שנוהג כך". עכ"ד. ויש שכתבו כן בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שלא נהגו הנשים בזה (ר' ועלהו לא יבול, ח"א עמ' ר"ו).


והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי, שאין לבעל לעשות לאשתו התרת נדרים אם היא לא מינתה אותו. ומ"מ אם כבר מינתה אותו לכך, א"צ שתאמר לו בפירוש שהיא מרשה לו לכנס לצורך זה שלושה אנשים. עכת"ד. וק"ק לי ע"כ מדברי הש"ך (יו"ד סי' רל"ד סקע"א). ואכן שאלתי את הגר"מ אליהו ע"כ, דלכאו' מדברי הש"ך משמע דבעי מינוי להתרה ובעי מינוי לקיבוץ האנשים. ואמר לי הגרמ"א זצ"ל שלגבי התרת הנדרים של ערה"ש ועיוה"כ ודאי שאינה צריכה למנותו שיקבץ האנשים להתרה, שהרי התרה זו אינה אלא לשעת הדחק, דאין בה לא פירוט של חרטה ולא פתיחת פתח לנדרים. ואין להקל לכתחי' ולהתיר נדרים באופן של התרה זו. ולכן מקילים בה גם שאין האשה צריכה ממש למנות את בעלה להתיר את נדריה, אלא די שאומרת לו שילך לסליחות ושלאחריהן מתירים הנדרים, זה גילוי דעת בעלמא שהיא רוצה ומבקשת שיתיר נדריה (היינו ממילא גם א"צ להחמיר כד' הש"ך שתמנה אותו שיכנס האנשים להתרה - מ.ה.). וגם כששאלתיו האם כשהבעל עומד עם שאר האנשים לפני המתירים וטרם החלו להתיר, היכול הוא לטלפן לאשתו בפלאפון ולומר לה שתמנה אותו כשליח להתיר את נדריה, אמר הגר"מ אליהו שמועיל לעשות כן ע"י הפלאפון, אך באמת א"צ לכך, וכנ"ל (שדי בגילוי דעת בעלמא שלה).


עוד יש להעיר כמה דברים: כתבו כמה מהראשו' גבי מה שיכול אדם להתמנות שליח להתרת נדרים עבור אדם אחר, שזה רק עבור חרטת אשתו ולא גבי אדם אחר. וכ"פ מרן בשו"ע (יו"ד סי' רכ"ח סט"ז וסי' רל"ד סנ"ו).


הבעל יכול להיות שליח להתרת נדרי אשתו אם מינתה אותו לכך, וכן אם מתחרטת היא על הנדר (כשפותחים בחרטה). וכ' הרב בן איש חי בשו"ת רפ"ע (ח"ד חאו"ח סי' ל"ד) שגם תאמר זאת לבעלה כשממנה אותו כשליח, שמתחרטת היא על נדריה. ע"כ. ולכאו' הבנת ענין חרטת הנדר מעיקרא הינו לעיכובא.


חלק מנוסח התרת נדרים בערב רה"ש הינו "מסירת מודעה", שכל נדר שידור מעתה ואילך יהיה בטל (עפ"י נדרים דכ"ג, ב'). ומבואר שם שהתנאי מועיל רק אם אינו זוכר את התנאי בשעת הנדר [ור' בערוה"ש (או"ח סי' תרי"ט ס"ג, ויו"ד סי' רי"א ס"י)]. ובאמת את מסירת המודעה יכול אדם לומר לבדו, וא"צ ג' או י' אנשים. ור' בתשובות והנהגות (שטרנבוך. ח"ג סי' ק"ס) שזו תקנה רבתי שראוי לעשותה, שכל אשה שמגיעה לגדלות, תמסור מודעה (אפי' בביתה) לכל חייה. עיי"ש. אמנם יש שחלקו ע"כ וסוברים שא"א למסור מודעה ללא הגבלת זמן.


ור' עוד בענינים אלה בפסתש"ו (סי' תקפ"א סקי"ח) ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פ"ב הערה ג').


[12]יב. כן הוא מבחינת המציאות, שאין זו טירחה גדולה ליטול הד' מינים [ובפרט לפוס' שאשה אינה צריכה לנענע הד' מינים כאנשים, מוליך ומביא, מעלה ומוריד, אלא די שתנענע אותם פ"א ודיה, כמבואר בס"ד לקמן (בפרק י"ב סעיף י"ט הערות ס"ו וס"ז) עפ"י הט"ז, שו"ת רפ"ע (בסוד ישרים ח"א סי' י"ב דצ"ט, ד') ועוד פוס'].


ולא רק מבחינת המציאות עדיף שתיטולנה אלא גם מבחינה הלכתית, מצד נדרים (אם נטלה את הדמ"י לפחות ג"פ, או שנטלה אותם לפחות פעם אחת על דעת לנוטלם תמיד). ובכלל עדיף שלא להתיר נדרים כלל, וכמש"כ בגמ' [כתובות (דע"ז, ב'). וכן איתא במדרש בראשית רבתי (פר' חיי שרה, כד, לד)] גבי רבי יהושע בן לוי (אמנם שם מישתעי גבי שבועה ולא נדרים). ואכמ"ל.


תחילה רצינו לכתוב עוד צד לומר שהנשים תיטולנה את הדמ"י, משום שזו מצווה יקרה עד מאוד, דע"י הנטילה מגרש ומסלק רוחות רעות וטללים רעים, וכעין שכ' הג' הבא"ח (ש"ר פר' "תצווה" סי"ג), שלכן אף כשקורא המגילה בפורים ביחיד מברך ברכת "הרב את ריבנו", משום שזו "ברכה יקרה". ואע"ג שהגרע"י זצ"ל חלק ע"כ בחריפות, וכ' דמשום טעם "ברכה יקרה" אין לברך בקום ועשה ברכות שיש עליהן מחלוקת (ר' הליכות עולם ח"א פר' "תצווה" דרכ"ח – ר"ל), מ"מ התם דיברו על עצם הברכה. אך עצם המצווה, כשנעשית בלא ברכה, לכאו' י"ל שכן יקיימוה. ומ"מ בס"ד נלע"ד שלא מטעם זה יש לומר לנשים ליטול את הדמ"י, דאין אנו יודעים שכרן של מצוות, וכמו שאמרו חז"ל גבי שילוח הקן וכיבוד אב ואם (ואגב, בס"ד נלע"ד שאין אנו יודעים שכרן של מצוות, גם מטעם שלעיתים לאדם מסוים תיקונו באותו גלגול הינו לקיים מצווה מסוימת במקום וזמן מסוימים, כך שאפי' כשעושה מצווה קלה הריהו עושה בזה הכל, ותיקן את כל הנר"ן שלו. ע"כ. ואכמ"ל).


[13]יג. דין הקנאת ד' המינים לאשתו או לאשה אחרת, ר' לקמן (בפרק י' סעיפים כ' וכ"א). והבעיה כשמקנה לאשה אחרת היא בשל הגמ' בקידושין (דכ"ג, ב'), דאמרינן שאין קנין לאשה בלא בעלה. ונחלקו הפוס' אי הוי לעיכובא שיאמר לאשה האחרת: "על מנת שאין לבעלך רשות בארבעת המינים" [הביכור"י (סי' תרנ"ז סק"ה) מחמיר, והגרשז"א והגרע"י זצ"ל מקילים. ר' חזו"ע (סוכות. הל' דמ"י הערה מ"ו), סא"ה (דף תמ"א רס"ק כ"ז), ולקמן].


בענין ברכת "שהחיינו" לנשים כשנוטלות הדמ"י בפעם הראשונה, כאנשים, ר' לקמן (בפרק י"א סעיף ו ובהערות י"ט וכ') שג"ז מחלו' [שרבינו מנוח בס' המנוחה (פ"ב משופר ה"ב, ופ"ז מלולב הי"ט) ס"ל שתברכנה, אע"ג שלא מברכות "אקב"ו", ואילו לגרע"י זצ"ל לא תברכנה. ר' יבי"א (ח"ד סי' נ') וחזו"ע (סוכות. הל' דמ"י הערה י' דש"מ)].


בענין טלטול ד' המינים ברה"ר ביו"ט לצורך אשה שתטול הדמ"י. ג"ז מחלו' הפוס' [שהשאג"א (סי' ק"ז) מחמיר, ואילו הראבי"ה (הב"ד הטור סי' תקפ"ט), הרא"ש, הב"י (סי' תקפ"ט), הגר"ז ומרן הגחיד"א ביוסף אומץ מתירים. הב"ד בשע"ת (סי' תקפ"ט), כה"ח (שם ס"ק כ"ז וכ"ח), סא"ה (ח"ב פ"א ס"ב), ופסתש"ו (סי' תקי"ח סק"ד וסי' תקפ"ט סק"ה)]. וראה מה שכתבנו בס"ד לקמן בפרקנו (בהערה ל"ז), ובפרט מה שכתבנו בס"ד באורך לקמן (בפרק י"ג הערות ל"ח, ול"ט ענף 2. ועיי"ש בענף 3, טלטולם עבור ילד קטן שיטלם, ושם בענף 4 גבי מי שמסופק אי יצא י"ח הנטילה). עיי"ש שגבי הוצאה מרל"ר לצורך אשה שתטלם, ד' רוה"פ להקל להוציאם. עיי"ש. וע"ע בכה"ח (סי' תקפ"ט סקכ"ט), גבי טומטום.


[14]יד. עיקר ד"ז שנינו במשנה והברייתא בגמ' סוכה (דמ"ב, א'): קטן היודע לנענע חייב בלולב. ע"כ. ופרש"י: לחנכו מדבריהם. ע"כ. וכ"פ הרמב"ם (פ"ז מלולב הי"ח), וכ"פ מרן (בסי' תרנ"ז ס"א): קטן היודע לנענע לולב כדינו, אביו חייב לקנות לו לולב כדי לחנכו במצות. עכ"ל.


[15]טו. ר' לעיל (בסעיף ב') שכתבנו שמדאו' חייב רק משהגיע לי"ג שנים ויום א'. ועיי"ש (בהערה ג') פרטי דינים גבי אם הביא ב' שערות או טרם הביאן. אבל הכא עסקינן בקטן שודאי אינו חייב מדאו' אלא רק מדין חינוך מדבריהם, וכנ"ל בשם רש"י.


ובענין גיל חינוך בשאר חגים, ר' מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (לתקיעות), יוה"כ (לתענית ולשאר העינויים), סוכות (למצות סוכה), חנוכה (הדלקת הנר), פורים (לקריאת המגילה ושמיעתה), והל' ליל הסדר (למצוות הלילה) והל' ג' תעניות, בין המיצרים וט"ב. עיי"ש כל ענין לגופו.


[16]טז. מה שכתבנו שאביו חייב לחנכו במצוות הדמ"י, הוא עפי"ד מרן (בסי' תרנ"ז ס"א), וכנ"ל.


אמנם נחלקו הפוס' גבי כמה ענינים בני"ד: 1) האם המצוה הינה על אביו לחנכו, או שהחיוב הינו על הבן מדין חינוך. 2) כאשר האב איננו, האם האם חייבת במצוות חינוך הילדים. 3) האם יש מצווה שגם הבנות הקטנות מגיל מצוות תתחנכנה במצווה זו.


באשר לדיון האם המצוה הינה על אביו לחנכו, או שהבן חייב בקיום המצוה מדין חינוך, הרי שנחלקו בזה הפוס'. י"א שהחיוב הינו על האב. שכן עולה מד' הרמב"ם (בפ"ו מחמץ ומצה). וכן הבין מדבריו מרן בכס"מ שם. וכ"נ מדברי הרמב"ם בהל' מגילה (בפרק א', דמחנכים הקטנים לקרותה). וכ"כ מרן בכס"מ (שם בהל' מגילה) בשם הרמב"ן והר"ן. וכ"נ מד' מרן (רס"י תרפ"ט, גבי קריאת המגילה).


ומאידך י"א שהמצוה הינה על הקטן, שיקיימנה מדין חינוך. שכן משמע מד' הרמב"ם (פ"ז מלולב הי"ט), שכתב שקטן היודע לנענע חייב בלולב מדברי סופרים כדי לחנכו במצוות [שלא כדבריו הקודמים בהל' חמץ ומצה והל' מגילה. ור' בס' משנת יעב"ץ (הל' ק"ש פ"ד הי"א) שעמד על סתירה זו]. וכ"נ מד' המ"ב (סי' תרפ"ט סק"ו) ובשעה"צ (סקי"א), וכ"כ עוד פוס', רוא"ח. ומ"מ אף למ"ד שמצוות החינוך מוטלת על הקטן, אין הקטן חייב במצוות מדאו' שהרי מה"ת קטן פטור מכל המצוות.


ור' עוד בענין זה ברש"י, תוס' ושאר הראשו' בברכות (דמ"ח, א'), בריטב"א בסוכה (ד"ב, ב'), ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פ"י הערה ב'), בהל' פורים (פ"ו הערה כ"א), והל' ליל הסדר (פ"ז הערה צ"ח. עיי"ש באורך), שהבאנו עוד דעות הפוס' בהא. וקיצרנו [וראה במקראי קודש הל' פורים (פ"ו הערה ה') שאמר לנו הגר"א נבנצל שליט"א, שאין לכתוב שקטנים פטורים מעיקר הדין ממצוות קריאת המגילה, אלא הם רק לא חייבים כגדולים. שהרי באמת הם חייבים בזה מדין חינוך, ואין זו חומרא בעלמא. עכ"ל].


ובענין אם גם אמו של הקטן חייבת לחנכו (וכגון שאביו איננו). הנה גם בזה נחלקו הפוס'. שמדברי רש"י במשנה קמא דחגיגה עולה שחכמים חייבו גם את האם לחנך את בנה. וכ"ד הרב תו"ש, ובס' אורח מישור למס' נזיר (דכ"ח, ב'). וכ"כ המ"ב (סי' שמ"ג סק"ב) עפי"ד מחה"ש ועוד אחרו'. ומאידך בד' המ"א (סי' שמ"ג סק"א) מתבאר שאין האם חייבת במצוות החינוך (עפ"י הגמ' בנזיר דכ"ט, א'). וכ"נ מד' מרן הגחיד"א בברכ"י. וי"א שכל זמן שהאב קיים אין חיוב החינוך על האם. אך אם אביו איננו קיים הרי שחינוך הבן מוטל על אמו [פתה"ד. הב"ד כה"ח (סי' שמ"ג סק"ט) ופסק כמותו]. וראה בס' חנוך לנער (בלויא. פ"ב ס"ז), בס' הקטן והלכותיו (להג"ר ברוך רקובסקי. פ"ב הערה ט'), ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ו הערה ג') שהבאנו עוד דעות אחרות מהפוס', ופירטנו יותר בכך. ויש לדון האם גבי ני"ד קיל חיוב האם בחינוך טפי משאר מצוות כמצה ומגילה, ששם הינה חייבת בכך גם בעצמה, ואילו גבי נטילת לולב ושאר מ"ע שהזג"ר היא פטורה מעיקר הדין. ואכמ"ל.


ובענין אי יש לחנך במצוות גם את הבנות (שטרם הגיעו לגיל מצוות) במצוות בכלל, ובמצות ד' המינים בפרט (ואולי בעיקר נוגע הדבר לאותן הנוהגות גם לברך ע"כ).


בענין חינוך הבנות במצוות בכלל:


המ"א (סי' שמ"ג סק"א) כ' עפ"י הגמ' בנזיר (דכ"ח, ב') שמשמע שאין האב מחויב לחנך את בתו. ואמנם בתוס' שם הקשו, מאי שנא דביוה"כ חייב לחנך את בתו. וכ' המ"א דאפשר דכל המצוות דמי ליוה"כ וצריך לחנכן. וכ"ה בילקוט "אמור" (דקע"ח ע"ג). עכ"ד. ועיי"ש במחה"ש מה שביאר ספקו של המ"א בכוונת התוס' (האם כל המצוות שוות לנזיר או ליוה"כ).


ובאורח מישור בנזיר (דכ"ח, ב') הוכיח מהתוספ' בעירובין (פ"ב) שאמרו ש"לא נמנעו בנות ישראל מלשלוח עירוביהן ביד בניהן ובנותיהן הקטנים כדי לחנכם במצוות" [והעיר ע"כ בס' הקטן והלכותיו (פ"ב הערה ז') שמ"מ לא כתוב שחובה לחנכן אלא שנהגו כן]. וכן משמע כבר מפרש"י בפסחים (דפ"ח), שאמרו בגמ' שמלמד שאדם מביא ושוחט ע"י בנו ובתו הקטנים, ופרש"י שבנו ובתו הקטנים עליו לחנכם.


וכן בשו"ת מהר"ם (סי' כ' דפוס קרימונא) ג"כ כ' שבשאר מ"ע חייב האב לחנך את בתו, משא"כ בנזירות. וע"ע בחידושי רבינו אברהם מן ההר (בנזיר דכ"ט, ב') ובקרן אורה שם, ובערול"נ בסוכה (ד"ב, ב') ובברכ"י (או"ח סי' שמ"ג סק"ז) שכתבו שנחלקו בענין זה רבי יוחנן ור"ל.


וע"ע בב"י (סס"י שמ"ג) שכ' בשם הרשב"א שחייב לחנך גם את בתו. וכן הוכיח הפמ"ג בפתיחה הכוללת (סוף ח"ד) מהגמ' בשבת (דף ס"ה) שחייב לחנך גם את בתו.


אמנם יש שחילקו בני"ד גבי המצוות. שבמלוא הרועים (ערך חינוך) כ' שלענין לאווין השווה הכתוב אישה לאיש, וכן לענין מ"ע שאין הזג"ר, שהנשים חייבות בגדלותן, שפיר חייב לחנכן בקטנותן. משא"כ במצוות שאינן חייבות בהן בגדלותן לא שייך בהן חינוך. וכ"ז לריש לקיש דס"ל כדי לחנכו במצוות. אבל לר"י דס"ל "הלכה היא בנזיר" אזי בכל המצוות חייב הוא לחנך את הבת. ע"כ. וע"ע בערוה"ש [(או"ח סס"י קפ"ו בהגה"ה, ובסי' תע"ב סט"ו) שמשמע שאין הבנות בכלל חינוך, ומאידך כ' (בסי' שמ"ג ס"א) שגם את הבת מחויבין לחנך].


ומ"מ כפי שראינו, לד' רוה"פ מצוות חינוך חלה גם על הבנות. וכ"כ עוד אחרו', כשו"ע הגר"ז (סי' שמ"ג ס"ב וסי' תע"ב סכ"ה), הח"א (כלל ס"ו ס"ב), המ"ב (סי' תרפ"ט ס"ג), כה"ח (סי' שמ"ג סק"ח, סי' תע"א סקכ"ה, וסי' תרע"א סקפ"ג).


נמצאנו למדים שלד' רוה"פ, רוא"ח, מצוות חינוך הינה גם גבי הבנות ולא רק גבי הבנים. וע"ע מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' חנוכה (פ"ט ס"ז ובהערות שם) והל' פורים (פ"ו ס"ב) בהל' ליל הסדר ושאר המועדים. ואכמ"ל.


וע"ע בענין זה מש"כ הרמב"ן במלחמות (יומא דפ"ב) ובר"ן (ביומא שם סוד"ה "אמר"), שלדעתם אין האב חייב לחנך את בתו. וע"ע בס' חנוך לנער (בלויא. פ"ב ס"ח והערה י"ז ופכ"ה ס"ג), ובס' הקטן והלכותיו (רקובסקי. פ"ב ס"ב ובהערה ז'. עיי"ש ע"כ באורך).


ובענין חינוך הבנות למ"ע שהזג"ר בכלל, ומצוות ד' המינים בפרט:


ראה לעיל בסמוך מה שכתבנו בס"ד בשם מלוא הרועים. ואכן בפשטות נראה שמעיקר הדין אין חובה לחנך את הבנות במצווה שלא תהיינה חייבות לקיימה לכשתגדלנה. אך מ"מ כיוון שכבר נהגו רוב הנשים לקיים מצוות ד' מינים (עם ברכה או בלעדיה, וכנ"ל בפרקנו) לכן נראה שלפחות טוב לחנך את הבנות הקטנות גם למצווה זו, שתמשכנה במנהגן גם לכשתגדלנה. דהא י"א שמצוות חינוך הינה גם גבי דברים שהם רשות, ואף בדברים שהינם רק בגדר מנהג ישראל [ר' ע"כ בפירוט בס' הקטן והלכותיו (פ"ב סעי' א', ובהערות ה' וו') בשם כמה וכמה פוס']. וקיצרנו.


[17]יז. ובענין אי צריך לקטן דמ"י כשרים, ואי שרי לתת לו דמ"י שאולים גם ביו"ט, ר' לקמן (בסעי' י"ג). ובענין אי חובת החינוך שייכת גם בימי חוה"מ, ר' לקמן (בהערה כ"ב).


[18]יח. שנינו במשנה סוכה (דמ"ב, א'): "קטן היודע לנענע, חייב בלולב". ע"כ. וכן איתא בברייתא שם. ולא פירשו מהו יודע לנענע. וכ' מרן בב"י (רס"י תרנ"ז) בשם הירו' [וכ' המהר"ץ חיות בס' אמרי בינה (סי' ב') שבירו' שלפנינו ליתא. ומ"מ כתבו כן כמה ראשו', מהם הראבי"ה (סי' תרפ"ג ותרצ"ג), באו"ז ובמרדכי] דהיינו מוליך ומביא, מעלה ומוריד. וכ"כ האו"ז, דהיינו שיודע לנענע כדין להיות מוליך ומביא כשורה. ומרן (בסי' תרנ"ז ס"א) כ' שכ"ה גבי קטן היודע לנענע הלולב כדינו. ע"כ. וכתבו הרבה אחרו' כירו' והב"י, דהיינו מוליך ומביא, מעלה ומוריד. שכ"כ המ"א (רס"י תרנ"ז), הא"ר, המט"י, רבינו הגר"א ועוד אחרו'. וכ"פ המ"ב (סי' תרנ"ז סק"ב) וכה"ח (סק"ב). והרדב"ז בתשובותיו (ח"ג סי' תק"ח) פירש את דברי הירו' וכ': הא למדת שאע"פ שאינו יודע לעשות המצוה בשלימותה וכו'. ואילו המאמ"ר (רס"י תרנ"ז) חלק על תשו' הרדב"ז וס"ל שאין חיוב לקנות לו אלא א"כ יודע לנענע ממש כתקנת חז"ל (הב"ד כה"ח סק"ב).


לאור זאת עולה דהוי קולא וחומרא. דמצד א' לא די שהקטן ידע רק להגביה מעט, ומאידך א"צ שידע לנענע ממש כגדולים, והיינו א"צ שידע היכן לנענע בהלל, וא"צ שידע לאיזה צדדים צריך לנענע ואיזה צד קודם לצד האחר. ומה דהוי חומרא למעשה הינו גם קולא, ומה שקולא הינו למעשה גם חומרא, דאי אמרינן דהוי חומרא, שצריך שהקטן ידע ממש לנענע בהולכה והבאה, ומעלה ומוריד, היינו קולא שעד אז א"צ אביו לקנות לו לולב. ואי אמרינן דהוי קולא, שדי שידע הקטן להוליך ולהביא, להעלות ולהוריד, וא"צ שידע גם לאיזה צד לנענע ומתי לנענע, הרי שזו חומרא, שכבר מגיל זה צריך אביו לקנות לו לולב ולא רק משידע את כל פרטי הנענועים. וע"ע במ"ב בהוצ' איש מצליח מש"כ ע"כ (בסי' תרנ"ז). וראה עוד לקמן (בפרק י"ב הערות ס"ח וס"ט) מהו גדר הנענוע שהקטן חייב בו, והאם צריך הוא לנענע גם בהלל, או די שינענע רק לאחר הברכה.


ונביא בס"ד עוד דעות מהפוס' בהא. כתוב בפסקי התוס' (לערכין ד"ב, ב') עפי"ד התוס' (ד"ה "היודע"): קטן היודע מקום שמנענעים בו ב"הודו" וב"אנא" תחילה וסוף, חייב הוא בלולב. ע"כ (ור' בהערת המדפיס שם שלא נמצא כן בתוס'). ואגב, הריטב"א (בסוכה ד"ב, ב' ד"ה "א"ר יהודה") כ' דקטן שמחנכים אותו במצוות, צריך לעשות לו המצוה בהכשר גמור כגדול. ע"כ. וכעין דברי פסקי התוס' כ' במרומי שדה, דאף שהנענועים אינם מעכבים מדין תורה, אלא די במה שמגביה הלולב לצאת י"ח, מ"מ המצוה לחנכו היא באופן שיעשה כשיגדל שזה עיקר מצות החינוך. ע"כ. והגר"א נבנצל שליט"א כתב בביק"ר (על המ"ב סי' ע' סק"ב) שממה שכ' המ"ב שאם הגיע הקטן לחינוך, שהוא כבר שית או שבע, שחייב אביו לחנכו במצוות ק"ש כמו בשאר המצוות, וגם שיקראנה בזמן ועם ברכותיה, הוסיף הגרא"נ שליט"א, דאע"פ שיכול הקטן לומר פסוק ראשון דק"ש גם לפני גיל זה, אלא שאינו יכול לכוון. מוכח מכאן שמצוות חינוך היא רק באופן שהקטן יכול לקיים את המצווה בשלמות. וכמו שאמרו גבי לולב שמצות החינוך היא רק משיודע לנענע. עכת"ד.


ובחידושי הגרי"ז (לערכין ד"ב, ב') מבואר שכיוון שדין נענוע הוא חלק ממצוות לולב, מהא דאיתא בסוכה (דכ"ט, ב') שהשיעור בלולב ג"ט כדי לנענע, א"כ אף שאין הנענוע מעכב, מ"מ לענין חינוך השיעור הוא שיהא ראוי לקיים המצוה בכל הדינים שיש במצוה [חלק מדברים אלה נלקחו מילקוט ביאורים הוצ' מתיבתא על סוכה (דמ"ב, א'). ועיי"ש שכתב שהגרי"ז זצ"ל חולק ע"ד המרומי שדה].


[19]יט. כנ"ל בהערה הקודמת בשם רוה"פ. ושכ"פ המ"א (בסי' תרנ"ז) בשם פוס'. הב"ד המ"ב (בסק"ב). והוסיף בשעה"צ (סק"ב) בשם הפמ"ג, דהיינו שאפי' אינו בקי בנענועים כבסי' תרנ"א (עיי"ש סעי' ח' – י"א).


ואגב נזכיר כאן שהתוס' בערכין (ד"ב, ב' ד"ה "היודע") גבי חיוב החינוך לקטן בציצית, כתבו דהוא משהגיע לגיל שיודע להתעטף והיינו כעטיפת הישמעאלים. וכ"נ מדברי חלק מהפוס' בהערה הקודמת. אמנם הגרי"ז בחידושיו לערכין שם הקשה ע"ד התוס', דצ"ע, דכיוון שהלבישה בלבד מחייבת בציצית, א"כ מה שייך לעשות הידור בלבישה, הרי קיום המצוה הינו ע"י הציצית שבבגד, ולא ע"י הלבישה. עיי"ש.


[20]כ. על מש"כ שאביו חייב לחנך הקטן אם יודע לנענע, כ' הפמ"ג במש"ז (סי' תרנ"ז סק"א), הא אם אינו יודע, אף שהוא כבן שית שנין אין אביו חייב לחנכו, דאין גיל החינוך שווה בכל המצוות. ע"כ. ואמנם הפמ"ג עצמו בא"א צידד להיפך, דאם הגיע לגיל שית, אע"ג שאינו יודע לנענע אמנם אין אביו חייב לקנות לו, אך מ"מ נותן לו לברך, מ"מ הסכימו האחרו' להקל כדבריו במש"ז [שכ"פ הביכור"י, המ"ב (סי' תרנ"ז סק"א) וכה"ח (רסק"ד)].


כ' הט"ז (סי' תרנ"ז) דמה שמשמע בסי' תרנ"ח ס"ו שאפי' קטן שלא הגיע לעונת הפעוטות [והיינו כבן שש או שבע (ב"י בשם הר"ן. המ"ב סקכ"ו ועוד פוס')], שמברך הוא על הלולב, אין הכוונה שיש חיוב לחנכו לכך, אלא שאם רצה הקטן לעשות כן ולברך על הלולב, דרשאי. וכ"כ המש"ז, שעה"צ (סי' תרנ"ז סק"א), וכה"ח (ססק"ד).


[21]כא. דרשות מהרי"ל (הל' לולב). א"ר. בה"ל (סי' תרנ"ז ד"ה "קטן") וכה"ח (סי' תרנ"ז סק"ג).


[22]כב. הנה גבי מצוות דרבנן בכלל, הרי שנחלקו הפוס' אי חובה לחנך הקטנים אף במצוות דרבנן או רק במצוות דאו'. ד' הפוס' שנראה מדבריהם דבעי לחנכם אף במצוות דרבנן, שכ"נ מד' הרמב"ם (פי"א מנחלות ה"י). וכ"פ מרן (בסי' ק"ו ס"ב) גבי תפילת שמו"ע. וכ"כ גבי נר חנוכה (בסי' תרע"ז ס"ב). וע"ע בשו"ת חק"ל (או"ח סי' צ"ט ויו"ד סי' קנ"ב). וכ"כ בקיצוש"ע (סי' קס"ה ס"א) שגם במצוות דרבנן חייב האב לחנך את בניו. וכ"כ בשעה"צ (סי' ע' סק"ז) גבי חינוך לאמירת ברכות ק"ש. וכ"כ המ"ב (בסי' ק"ו סק"ה), שנראה שהסכים לדברי מרן שם. וכ"כ בבה"ל (סס"י תרפ"ט) ובמ"ב (שם סקט"ז) גבי קריהמ"ג. וע"ע בפמ"ג (בפתיחה הכוללת. ח"ב סק"י. ובא"א סי' קפ"ו סק"ג. ובסי' רי"ט סק"א. ובמש"ז סי' תרט"ז סק"א) בשד"ח (בכללים. מערכת ח' סק"ס).


ומאידך י"א שאין חובת חינוך לקטנים במצוות דרבנן. ר' שו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' קי"א). וכ"כ הא"ר (סי' קפ"ו סק"ג) בד' הלבוש גבי חיובו בברהמ"ז כשאכל פחות מכדי שביעה. וכ"נ מד' ס' אמרי בינה (או"ח סי' י"ד, שכ' שמה שמחנכים קטן למצוות אע"פ שאינו בר כוונה, לפי שכוונה אינה אלא מדרבנן. אמנם לכאו' אין מדבריו הוכחה שא"צ הקטן לקיים כלל מצוות שמעיקרן הן דרבנן, אלא יתכן שרק קמ"ל שצריך לחנכו למצוות דאו', אף שאת הכוונה מדרבנן אינו יכול לקיים). וע"ע בהגהות חת"ס (או"ח סי' שמ"ג). וע"ע מה שהעירו על דבריהם בחק"ל (או"ח סי' צ"ט) ובביכור"י (סי' תרנ"ז סק"ד). הב"ד בס' הקטן והלכותיו (ח"א פ"ב הערות ג' וד').


גם גבי חינוך לנטי' הד' מינים בשאר ימי החג שחיובם מדרבנן (לאפוקי יו"ט ראשון שהוא מדאו') דנו הפוס' אי חייב אביו לחנכו בכך. שמרן הגחיד"א בברכ"י בשם ס' בתי כהונה כתב להסתפק אי צריך לחנך הקטן בלולב בשאר ימי החג, דהוי תרי דרבנן. ע"כ. אבל בס' ערה"ש (טייב) פשיט"ל דצריך לחנך הקטן אף במידי דרבנן. וכ"כ הפמ"ג (במש"ז) שהחינוך לקטן הוא אף במצוות דרבנן. וכן הסכים הביכור"י. וכ"פ המ"ב (סי' תרנ"ז סק"ג) וכה"ח (סי' תרנ"ז ססק"ו).


נמצאנו למדים שגבי נטילת ד' המינים לד' רוב הפוס' חייב אביו לחנכו בהם לא רק ביום טוב הראשון אלא אף בכל שאר ימי החג.


וגבי ערבות דהושענא רבא, מה שנהגו לקנות אף בשביל הקטנים וכן בשביל בנות קטנות, כ' בשו"ת רבב"א (ח"ב סי' ק"ע סקי"א) ששמע בילדותו שטעמו עפ"י הקבלה [הב"ד בס' הקטן והלכותיו (ח"ב פכ"ט הערה ט"ו) ובסא"ה (ח"ב דקמ"ח)]. ואילו אני הקטן שאלתי מקובלים פה בירושלים עיה"ק, ואמרו שאינם יודעים מקור ע"כ בקבלה.


[23]כג. במשנה בסוכה (דמ"ב, א') שנינו: קטן היודע לנענע חייב בלולב. ע"כ. וכן איתא בברייתא שם. ולא פירשו אי אביו צריך לקנות לו הלולב שיהא לקטן לולב בפנ"ע, או שדי שיטול את לולבו של אביו. ואף מדברי רש"י שם שפי' דבעי "לחנכו מדבריהם", לכאו' אין הכרח שיטול דוקא בלולב של עצמו. והתוס' בערכין (ד"ב, ב' ד"ה "אביו") ג"כ סתמו הדבר [אף שהרבה אחרו', מהם המ"ב (בסי' תרנ"ז סק"ד) הבינו מד' התוס' שפסקו להקל, שאביו א"צ לקנות לו לולב משלו. והוסיף שכ"מ בעיטור. ור' בסמוך]. שגבי מה שאמרו שם בערכין, שקטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין, אמרו התוס', שלא נקטו כן גם גבי לולב, שאביו לוקח לו לולב, אלא נקטו לשון "חייב בלולב", דלכאו' משמע שאין אביו חייב ליקח לו לולב בפנ"ע כמו גבי תפילין. ובתירוץ הראשון בתוס' הסבירו שאכן בלולב יכול הקטן לצאת בלולבו של אביו. ואכן מתירוץ זה משמע שאין חובה על אביו לקנות לבנו לולב שיהא רק שלו. אלא שהמשיכו התוס' וכתבו עוד תירוץ: א"נ משום דתפילין דמיהן יקרים שייך בהו לקיחה. עכ"ל. והיינו שלתי' השני אה"נ, אביו חייב ליקח לקטן גם לולב, שיהא לו בפנ"ע. אלא שמשום דתפילין דמיהן יקרים לכן דוקא גבי תפילין נקטה הברייתא לשון לקיחה (ור' בפסקי התוס' המודפס בסוף המסכת שם שכ' וז"ל: ויוצא בשל אביו אם הקנה לו, מלבד יו"ט ראשון. ע"כ. ומשמע שביו"ט ראשון לא מהני שאביו יקנה לו אלא בעי משלו. והנ"מ אם נפסל לולבו של הקטן במשך ימי החג. ומ"מ ק"ק, מדוע בשאר ימי החג בעי שאביו יקנה לו, הרי אז יי"ח אף בשאול. וצ"ע).


ולפי מה דקיי"ל שעפי"ר התי' השני בתוס' עדיף על הראשון, ומשום דיש קצת ריעותא וקושי בתי' הראשון לכן תירצו התוס' עוד תי' שהוא עדיף טפי [כך מקובלני עכ"פ שכן ד' הגרב"צ אבא שאול זצ"ל, וכך היו הוא והג"ר עזרא עטיה זצ"ל מדקדקים בשיעורי העיון בישיבת פורת יוסף פעיה"ק, לדון מה היה חסר בתי' הראשון בתוס' שנצרכו לתרץ את התי' השני. ואח"כ ראינו שכן דן בדבר בסה"ק יד מלאכי, ושם (בכללי הפוס' – רש"י ותוס', בסקכ"ד) הביא מחלו' ע"כ. שהכנה"ג (בכללי הפוס', כלל י"ט) כ' בשם המשפטי שמואל, ומהרי"ק, והר"י הלוי, שלדעתם התי' הראשון שאומרים התוס' פשט, הוא העיקר. ואילו הרב יד מלאכי מצא שהר"ב חזון נחום על קדשים (דקצ"ט, ב') כ' שתירוצא בתרא הוא הנכון יותר, יתד הוא שלא תמוט. עכ"ד. וע"ע ביד מלאכי שם (בס"ק י"ט וכ"ג). וא"כ זו מחלו' אי תירוצא בתרא עדיף, ומ"מ נראה שכך מקובל יותר אצל בעלי ההוראה בדורנו. וצ"ע].


לאר זאת נלענ"ד בס"ד דלא ברירא כלל שלתוס' אין אביו חייב ליקח לקטן לולב לעצמו.


ומ"מ הטור (בסי' תרנ"ז) פסק בסכינא חריפא ש"קטן היודע לנענע הלולב אביו צריך לקנות לו לולב כדי לחנכו במצוות". ע"כ. ומבואר בדבריו שאין לסמוך שהקטן יצא בלולבו של אביו, אלא בכל אופן צריך לקנות לו לולב.


ואמנם המהרש"ל (בביאורו לטור) השיג ע"ד הטור, דממש"כ שהקטן חייב בלולב, ולא אמרו שאביו חייב לקנות לו לולב, משמע שאין אביו צריך לקנות לו לולב בפנ"ע, אלא לאחר שאביו יצא בו יתננו לבנו לברך עליו. עכת"ד. הב"ד הב"ח (בסי' תרנ"ז), המ"ב (שם סק"ד), כה"ח (רסק"ה) וש"א. ולפי"ז נראה ששורש המחלו' הינו האם חייב האב לקנות לבנו החפצא דמצוה, או שמא די שאביו חייב שבמציאות תהיה לבנו היכולת לקיים המצווה, אף כשישאיל החפצא.


אלא שבכל אופן גם מרן בשו"ע פסק כד' הטור, וכ' וז"ל: קטן היודע לנענע לולב כדינו, אביו חייב לקנות לו לולב כדי לחנכו במצוות. עכ"ל [ואדרבא, החמיר טפי מהטור, ולא כ' רק שאביו "צריך", אלא כ' שאביו "חייב" לקנות לו לולב. ור' בכנה"ג (בכללים ולשונות על הש"ס והפוס'. בכללים הנפרדים, סקל"ב) שזו מחלו' דרבוותא אי לשון "צריך" הוי רק לכתחי' או אפי' בדיעבד. עיי"ש שלד' הרבה רוא"ח אינו לעיכובא. אמנם י"א דהוי אף לעיכובא. עיי"ש]. ומדלא העיר הרמ"א ע"כ, לכאו' משמע שהסכים עם דברי מרן בהא.


ומ"מ באמת הרבה פוס' לא ס"ל כההיא דהטור והשו"ע. דהמהרל"ח (הב"ד בחידושי הגהות על הטור בסי' י"ז סק"ב) כ', שמש"כ הטור (בסי' י"ז) ש"קטן היודע להתעטף אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו", זאת דוקא כשכבר יש לו בגד בן ד' כנפות. אך בעלמא א"צ לקנות לו ציצית. וה"ה גבי תפילין, שבזה כתבו בגמ' (בערכין שם) שאביו חייב לקנות לו תפילין, הוא משום שאדם חייב בתפילין ומצוותן להיות עליו כל היום. אך בלולב דאפשר לצאת בלולבו של אביו, בזה אין אביו חייב לקנות לו לולב.


גם רבינו הב"ח (בסי' תרנ"ז) לא הסכים שחייב אביו תמיד לקנות לבנו לולב בפנ"ע. וכ' דאפשר לומר דלמאי שכ' הטור בסי' תרנ"ב דהמדקדק במעשיו יעשה כאנשי ירושלים וכו', א"כ צריך לקנות לו לולב, דהא שייך הכא נמי הך טעמא דשייך גבי תפילין (שאביו נצרך להם ואינו יכול ליתנם לבנו, עכ"פ בעת התפילה). ומשנה וברייתא דנקטו חייב בלולב איירי בסתם בני אדם. עכ"ל.


אך באמת שלא זכיתי להבין את דברי רבינו הגדול בעל הב"ח. דלפי"ד עולה שמש"כ הטור שאביו צריך לקנות לו לולב, הוא דווקא גבי המדקדק במעשיו כאנשי ירושלים. אך בעלמא באמת א"צ לקנות לו. וק"ק לי: חדא, דא"כ הו"ל לטור לפרושי הכא. ועוד, דכי רבינו הטור כותב דברי חסידות בספרו. הרי כתב כן כהלכה לכלל ישראל, שאביו "צריך" לקנות לו לולב. ותו לא מידי. ועוד לא זכיתי, אני קצר השכל ודל ההבנה, להבין את ד' רבינו הב"ח (בסי' י"ז), שכ' שם דאין אביו חייב ליקח לקטן לולב לעצמו, משום דלולב דמיו יקרים. והמשיך, דתפילין שאין דמיו יקרים צריך לקנות לקטן שיהיו לו לעצמו. וג"ז לא זכיתי להבין, דלכאו' מצד המציאות (אף באירופה שלא היו לולבים רבים) אין הדבר תואם למציאות. וא"ת שכך היתה המציאות באירופה, שלא היו לולבים רבים, ע"כ יש להשיב דמ"מ נראה שבכל דוכתא תפילין היו יקרות יותר. ובפרט יש להשיב ע"כ, שהרי הטור כתב שאביו חייב לקנות לו לולב. והרי הטור ג"כ היה באירופה. ואת"ל שתלוי הדבר במציאות, והלולב היה יקר יותר, א"כ היום לכאו' צריכה להשתנות ההלכה כיוון שהתפילין יקרות לאין ערוך יותר מלולב. וא"כ כיום אף לב"ח יצטרך האב לקנות לבן לולב.


ולאחר זאת ראינו שגם הגר"מ פיינשטיין זצ"ל באג"מ (או"ח ח"ג סס"י צ"ה) ס"ל דמעיקר הדין הלכה כטור והשו"ע, שהאב חייב לקנות ד' מינים לבנו כדי שיוכל אף לנענע, ואז יקיים האב מצוות חינוך שעליו כדין.


ומ"מ לאור הנ"ל עולה מדברי הטור ומרן בשו"ע (וכ"נ לכאו' גם ממה שהרמ"א לא העיר במפה ע"כ) שאכן האב חייב (או עכ"פ צריך) לקנות לבנו לולב, ע"מ שיוכל ליטלו לא רק פ"א, אלא יוכל לנענע גם בזמן ההלל וההושענות. ור' עוד לקמן (בהערה כ"ה) מה שנכתוב בס"ד בשם המט"י והאג"מ.


ועוד נזכיר מש"כ בס' מאמר מרדכי (לגר"מ אליהו זצ"ל. בפנ"ב סכ"ו) וז"ל: חייב אדם לקנות ארבעה מינים כשרים לכל בן ובן שלו כשהם יודעים לנענע בלולב, להוליך ולהביא להעלות ולהוריד. ויש אומרים שחייב לקנות להם כשהם בני חינוך, כבן שש ושבע, והלכה כדעה ראשונה. עכ"ל. ובמקורות שם כתב שהוא עפי"ד מרן (סי' תרנ"ז) וכה"ח (ס"ק ב' וג'). ועוד ציין שם למ"ב ולבה"ל אי חייב לקנות, וכן אם צריך שיהיו כשרים. וקצת לא מובן לי אי דעתו לפסוק שאכן מעיקר הדין האב חייב לקנות לבנו הדמ"י, וכפשט השו"ע, וכמו שהעתיקו שם במאמ"ר, או שבגלל שציין למ"ב שמא כוונתו כדברי המ"ב בשם המהרש"ל שא"צ ממש לקנות אלא האב יתן את הדמ"י שלו לבנו. אמנם נראה בס"ד שדעתו נוטה להחמיר בכך.


ואגב הדיון בני"ד נזכיר בס"ד כמה דברים הקשורים לכך:


1) גבי מצוה שהחינוך לבנו כרוך בהוצאות, כתבו הפוס' שחייב האב להוציא ההוצאות ע"כ. ולמדו כן מההיא ברייתא דסוכה (דמ"ב, ב'), שאביו חייב לקנות לו תפילין. ועפי"ז דנו הפוס' אי האב חייב להקנות מעות לבנו ע"מ שיחלקם לעניים, וזאת כדי לחנכו במצוות צדקה. ור' בס' חנוך לנער (לג"ר יעקב ישעיהו בלויא זצ"ל בעהמ"ח הס' המפורסם פתחי חושן) שאם אינו נותן לו המעות (היינו מקנה לו אותן) אין זה חינוך לצדקה, שאינו אלא שליח שלו, ורק אם יתן לו המעות ה"ז נעשה ממונו של הקטן. וכ' שמ"מ יש ענין בכך (נראה שכוונתו שעושהו שליח לצדקה אף שאינו מקנה לו המעות) משום שמרגילו לנתינת צדקה, אע"פ שאי"ז חינוך במצוות צדקה. ושכן משמע ברש"י פר' "וירא" עה"פ "ויתן אל הנער", כדי לחנכו במצוות הכנסת אורחים, אע"פ שהמצוה היתה מוטלת על אאע"ה.


2) דנו הפוס' לגבי מי שיש לו שני בנים (כגון תאומים, או אף שגילם שונה, וא' בן י"ד שנה והשני בן י"ג שנה), האם חייב לקנות תפילין עבור כל א' מהם, או שיוצא במה שמחנך מתחילה לבנו הא', ואחר התפילה יתנם לבנו השני. ר' בה"ל (סי' ל"ז ד"ה "לקנות") שדן בכך, והזכיר דברי הב"ח, ומ"מ נשאר בצ"ע. ואני הקטן נלע"ד בס"ד שה"ז תלוי במחלו' דידן. האם האב חייב לקנות לבנו לולב ושאר חפצא דמצוה, שבכל אופן תהיה לבן אפשרות לקיים המצווה בכל מצב שהוא (כד' הטור ומרן, ושכ"נ גם ד' הרמ"א במפה), או שדי שאביו יעשה שתהיה לקטן היכולת לקיים המצוה, ואפי' בהשאלה וכדו'. ולגבי עצם עיקר הגיל של חינוך למצוות תפילין, ר' לקמן בסמוך (בס"ק 4).


3) כ' בשו"ת חקרי לב (או"ח סי' קכ"ח) דאפשר שאפי' במקום שהאב יכול לחנך בנו בשאול, מ"מ אפוטרופוס שיש בידו ממון יתומים צריך להוציא מממונם, דניחא ליתומים דליעביד מצוה בממונם. וע"ע בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' רכ"ד סק"י), הב"ד בס' חנו"ל (בלויא. פ"ב הערה י"ב).


4) אגב הדיון אי אביו חייב לקנות לבנו תפילין, ה"ז מחלו' מרן והרמ"א (סי ל"ז ס"ב) אי מישתעי בקטן מי"ג שנה או דמישתעי שהוא כבר בן י"ג שנה. ומש"כ הרמ"א דהוא דווקא גבי קטן שהגיע לגיל י"ג שנה (בשם בעה"ע), הרי כבר חלקו ע"כ הרבה פוס', רוא"ח, שמוכח מהם דמישתעי בקטן מי"ג שנה אלא שהגיע לגיל חינוך. שכן מוכח בתוס' ברכות (ד"כ, א' ד"ה "וקטנים"), רבינו יונה (ברכות די"א, ב'), הרשב"א (ברכות ד"כ, א' ד"ה "מתניתין"), הרא"ש (ברכות פ"ג סקי"א) ועוד. וכ"כ מרן בב"י ומרן הגחיד"א בברכ"י (סי' ל"ז).


וכתבו הפוס' שבעצם לפי"ד מרן, יוצא שאם אביו לא קנה תפילין לבנו עד שהגיע לגיל י"ג שנה, לכאו' אין על אביו שוב מצוות חינוך, וא"צ לקנות לבנו, שהרי הבן חייב במצוות בעצמו. ואם בנו הינו עני, הרי חייבים כל ישראל בזה [ר' בה"ל (סי' ל"ז ד"ה "קטן" וד"ה וי"א)]. ושמעתי שיש מפוסקי דורנו הסוברים שיש צד לומר שאף לאחר יום בר המצווה שייך דין חינוך, והוא שנעשה בר מצוות באמצע ספירת העומר, אזי יכול הוא להמשיך לספור את ספירת העומר בברכה.


דין מי שיש לו שני לולבים (או הדסים וכדו') ובחר לעצמו את א' מהם, ומסתפק אם לתת את השני לבנו הקטן (מדין חינוך) או לחבירו הגדול שחייב במצוות (מדין ערבות). וכן דין מי שיש לו ב' לולבים (או אתרוגים) למסירה, א' מהודר וא' כשר (ולו עצמו יש לולב אחר), למי יתן את המהודר ולמי יתן הכשר, לבנו או לחבירו, ר' לעיל (בפרק ו').


5) עוד דנו הפוס' אי כשהגדול משאיל לבנו הקטן תפילין או טלית, האם יורדים הם מקדושתן [ר' הליכות שלמה (חלק תפילה, במיל' סי' ז') גבי תפילין, שהיקל בזה. ואילו גבי טלית ר' במ"ב (סי' ט"ו סק"א) ובשיח הלכה (ח"א עמ' ר"א סקי"ח, שהגרשז"א זצ"ל היקל גם בזה כשאינו נעשה לקביעות).


[24]כד. כפי שראינו בהערה הקודמת, הרי שי"א שאין חובה על האב לקנות ד' מינים לבנו, אלא די שיקנה או שישאיל לו את הד' מינים של האב. (וגבי היו"ט הראשון יש לדון אי די בשאלה, כדלקמן בסעי' י"ג). שכן מתבאר מתירוצא קמא בתוס' בערכין (הנ"ל), וכ"כ המהרש"ל, המהרל"ח (הב"ד בחידושי הגהות על הטור), והב"ח, וכ"נ מפשטות ד' הט"ז (המובא לקמן בהערה הבאה) והמ"ב (סי' תרנ"ז סק"ד), שהב"ד המהרש"ל והט"ז וסתם כדבריהם. ומ"מ כתבנו בס"ד בהלכות שהעיקר להלכה לספרדים שאביו חייב לקנות לו הדמ"י. וזאת משום דאזלינן בתר פסקי מרן, ובפרט הכא שלא מצאתי שגדולי האחרו' הספרדים (ככנה"ג, מרן הגחיד"א, הנה"ש, ס' יוקח נא, פתה"ד, חס"ל, הבא"ח, הגר"ח פלאג'י זצ"ל ועוד) חלקו ע"כ [ור' במאמ"ר (סי' תרנ"ז סק"ב) שדן בדברי מרן וכ' שמרן כתב דחייב על צד היותר טוב, בשל דבריו בסי' תרנ"ח ס"ו גבי השאלה לקטן ביו"ט ראשון. ומ"מ לא זכיתי להבין דברי הגרע"י זצ"ל בחזו"ע (סוכות. הל' דמ"י דת"ה – ת"ו הערה מ') שפסק כט"ז ולא כמרן. הרי דרכו לפסוק כמרן השו"ע, ופה נטה לכאו' מדרכו, וכ' שאביו רק חייב לחנכו במצוות לולב. ורק אם ידו של האב משגת חייב לקנות לו לולב בפני עצמו. ותלה ד"ז האם מספיק שהקטן ינענע בעת הברכה, או שצריך לתת לו לנענע גם בפסוקי ההלל. והבין שכ"ה מד' התוס' בסוכה (דל"ז, ב' ד"ה "בהודו"), דמשמע שמנענע רק בזמן הברכה. ושכ"כ המלאכת שלמה (עדני. על המשנה בסוכה דמ"ב, א'). ושלא כפסקי התוס' בערכין (סק"ה) שכתבו שהקטן חייב בלולב רק אם יודע המקום שמנענעים בהלל, דמשמע שעל הקטן לנענע גם בפסוקי ההלל. ולכן הסיק שם בחזו"ע דאפשר שימהר אביו לנענע, וימסור לקטן הלולב לנענע גם בהלל, וכן בהקפות. ומ"מ כ' שם בחזו"ע שאכן מרן בשו"ע תפס לשון הטור שאביו חייב לקנות לו לולב כדי לחנכו במצוות, והיינו כדי שיוכל לנענע גם בהלל. והוסיף, שהט"ז כ' ליישב השגת המהרש"ל על השו"ע, דהטור והשו"ע מיירי במי שמשגת ידו לקנות לולב לבנו. ואכן כך הסיק שם בחזו"ע, וכנ"ל. עכת"ד. ומ"מ נלע"ד בס"ד שאין זה הפשט במרן, ואזלינן בתר פסקיו. ואכמ"ל].


וגבי האשכנזים כתבנו שזו מחלו', דמצד א' הטור החמיר בדבר, וכ"נ מסתימת דברי הרמ"א במפה שלא העיר ע"ד השו"ע. ומאידך כתבו כמה אחרו' אשכנזים להקל בזה, שמעיקר הדין אין חובה על אביו לקנות לו לולב בפנ"ע. ולכן כתבנו זאת כמחלו' גבי האשכנזים. וה' יצילנו משגיאות.


אמנם יש להעיר, שאף לד' המקילים הכא, שהקטן יקיים המצווה בד' המינים של האב, מ"מ צריך להזהר מאד שביו"ט הראשון (וי"א שבחו"ל גם ביו"ט השני) האב יטול את ד' המינים לפני בנו שאינו חייב עדיין במצוות, וכדלקמן בסעיף הבא [ע"פ מרן (סי' תרנ"ח ס"ו) וכה"ח (סי' תרנ"ז ססק"ה)].


[25]כה. כ' הט"ז (סי' תרנ"ז) שמש"כ מרן בשו"ע גבי קטן זה שאביו "חייב לקנות לו לולב", ה"ז מיירי במי שידו משגת לקנות לבנו ד' מינים אחרים (נוסף לד' מינים של האב), כדי שגם בנו יוכל לברך וליטול אותם כדינם בשעה שהציבור אומרים ההלל. שזה יותר טוב ממה שיברך הבן אח"כ. ע"כ. הב"ד המ"ב (סי' תרנ"ז סק"ד, ומשמע שפסק כמותו), וכה"ח (סק"ה). ולכן כתבנו שאף לד' המקילים (שאינם סוברים כשו"ע שחובה על האב לקנות לבנו דמ"י), מ"מ אם יש באפשרותו, בכ"ז יקנה לבניו הדמ"י. וכיוון שרוצים אנו לחנך את הילדים לנענע הדמ"י לא רק פעם א' אלא בכל המקומות שמנענעים בהלל (ור' פסקי התוס' בערכין ד"ב, ב', סק"ה) וכן בהקפות, הרי שרצוי שיקנה האב לכל אחד מבניו ד' מינים בפני עצמם, כדי שיתחנכו לעשות את הנענועים בהלל ובהקפות כגדולים, ועיי"כ מקיימים המצוה כתיקונה, וגם שמחים הם בכך שיש להם ד' מינים משל עצמם, ונוטלים הם הדמ"י כ"גדולים".


ולכן פה בארה"ק, שמחיר כל "סט" של ד' מינים "כשרים" אינו יקר כלל (כחמישים ש"ח), לכאו' על האב לקנות ד' מינים לכל אחד מבניו [אך אין צריך לקנות לבנותיו, שהרי אינן מנענעות הד' מינים דוקא בהלל, ובודאי שאינן מקיפות התיבה כבנים. ואם רוצות הן ליטול הד' מינים גם בעת אמירת ההקפות, שתעשנה כן בבית ותקפנה סביב כסא שעליו מונח תנ"ך, וכמש"כ הג' הבא"ח גבי חולה בביתו. אך בשופו"א לא תכנסנה לביהכ"נ לשם כך, שאין דרכה של אשה להכנס לביהמ"ד (גמ' נידה די"ז, א'). וזאת עושות רק נשים עקומות בשכלן שכל מה שהן רוצות הוא לקנטר ולעקור את עיקרי התורה ולבזות את רוח ישראל סבא].


וישתדל (לא כחובה) האב לקנות ד' מינים לא רק א' לכל בניו, אלא לכל בן ובן בפני עצמו (וזה אמור גבי בנים מגיל שבע לערך, וזאת בפרט אם הם באים עמו לתפילה בביהכ"נ). ועדיף שיקמץ בהוצאות אחרות של החג (הוצאות שאינן הכרחיות, כגון טיולים) ויקנה ד' מינים לכ"א מהבנים, ובפרט אם הם חפצים בכך. וכל זה לשם חיבוב המצוות על הקטנים [ור' לעיל (בהערה כ"ג) מה שכתבנו בס"ד ע"ד הבה"ל (סי' ל"ז ד"ה "לקנות")].


ע"ד הט"ז הנ"ל כ' הבה"ל (סי' תרנ"ז ד"ה "קטן"), שמדברי הט"ז מתבאר שיקנה לו אביו כדי שיוכל הקטן לברך (וליטול הלולב) בשעה שהציבור אומרים הלל. אך זה כמידה טובה בעלמא. אך פשט הגמ' שקטן היודע לנענע חייב בלולב היינו שלא בשעת ההלל, ואפי' אינו יודע לקרוא ההלל כלל, וכמש"כ הרא"ש. עכת"ד.


כ' המט"י (גבי דין חיוב האב לקנות לולב לבנו), דהכל תלוי במה שמחנכין הקטן ליטול לולב. דאם היה דרכן שכל א' לולבו בידו, יקנה לו אביו לולב שיהיה שלו בפני עצמו. ואם דרכם לצאת י"ח עם אביו, יטול עם אביו. ואם נוהגים שאביו נוטל הלולב בידו כל זמן ההלל כדי לעשות כל הנענועים, חייב אביו לקנות לבנו ד' מינים כדי שינענע עם הציבור, ולא ישתנה דינו לנענע בפני עצמו (שלא עם הציבור). "כי הקטן הוא שמח ומתענג יותר כשינענע גם הוא עם הרבים, וגם כדי שיתן ללבו לעשות כמותן. וזה פשוט". ע"כ. הב"ד כה"ח (סי' תרנ"ז סק"ה), והוסיף דעוי"ל, דחייב לקנות לו, אם אפשר, משום מצוות החינוך גם ביו"ט הראשון, דאז י"א שא"א ליתן לקטן במתנה ע"מ להחזיר אפי' הגיע לעונת הפעוטות, כבסי' תרנ"ח ס"ו. עכ"ד.


ולאחר שכתבנו כ"ז, שמחנו למצוא שממש כדברינו כ' הג"ר משה פיינשטיין זצ"ל באג"מ (או"ח ח"ג סס"י צ"ה ד"ה "ולכן זה") וז"ל: ולכן זה שהקלו במדינותינו ביוראפ (=באירופה) כהראב"ן היה זה משום העניות, שלא היה באפשרי, דרוב בני העיירות לא היה אף לעצמן אתרוג, אלא ברכו באתרוג של הקהל, ולא קיימו אף בעצמן מצוות הנענועים בהלל. אבל בעצם הדין היה לן להחמיר, שכן הוא שיטת הרמב"ם, והטור, והמחבר והמג"א ורוב האחרונים, וכראיה מגמ' דחגיגה דלעיל. ולכן במדינתנו אמעריקא (=אמריקה) שב"ה השפיע בחסדו שפע ברכתו, וגם יש להשיג אתרוג ומיניו כשרים בזול, יש לכל אחד להחמיר כמו שראוי להורות לדינא, ולקנות בעד כל קטן אתרוג ומיניו ביחוד (היינו לכל ילד לחוד) שיהיה שלו ממש, ויקיים האב מצוות החינוך שעליו כדין, עכ"ל המדויקת. וא"כ לגרמ"פ ס"ל שמדינא, עכ"פ כיום, יש לקנות דמ"י לכל קטן.


[26]כו. לפני שנתחיל לפרט את המקורות לסעיף זה יש להעיר בס"ד, ששני הסעיפים הבאים (דהיינו סעי' י"א וי"ב) דנים במקרה שגדול מקנה לקטן את ד' המינים, האם יהיה מותר אח"כ לגדול ליטול אותם ביו"ט ראשון. ואילו סעי' י"ג דן האם הקטן יוצא י"ח בד' מינים שנתנו לו, והאם אביו יצא י"ח מצוות חינוך של בנו. ועתה נחל בס"ד בפירוט הדברים:


איתא בגמ' סוכה (דמ"ו, ב'): אמר רבי זירא: לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומא טבא קמא (ופרש"י: במתנה עד שלא יצא בו הוא). מ"ט, דינוקא מקנא קני (דרבנן תקינו ליה זכיה לנפשיה. רש"י), אקנויי לא מקני (אינו יכול לחזור ולהקנותו לאביו במתנה, דלאו בר דעת הוא. רש"י), ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו. ע"כ בגמ'. וכ"פ הרמב"ם (פ"ח מלולב ה"י), וכ"פ מרן (סי' תרנ"ח ס"ו).


והטעם, רש"י כ' דרבנן תיקנו שהקטן יזכה לנפשיה אך אינו יכול לחזור ולהקנותו, דלאו בר דעת הוא (כנ"ל). וכ' בבד"ה דמדסתם הרמב"ם משמע דכ"ה אף שהגיע הקטן לעונת הפעוטות (לאפוקי הדעה השניה בשו"ע). והסביר הלח"מ (בהל' לולב שם) דהרמב"ם לשיטתו (בפכ"ט מהל' מכירה ה"א) דהיכא דדעת אחרת מקנה לקטן, הריהו זוכה מהתורה, וא"כ אפי' הגיע לעונת הפעוטות דתקנו רבנן דמתנתו מתנה, מ"מ אינו יכול להקנות מדאו' (וזהו שכ' שאינו מקנה לאחרים מן התורה), ולא הוי "משלכם" מדאו' [הב"ד בה"ל (סי' תרנ"ח ס"ו ד"ה "לא יתננו" וד"ה "אינו"). וכ"כ דהיכא דדעת אחרת מקנה אותו, שהקטן קונה מה"ת, גם התוס' בקידושין (די"ט, א' ד"ה "אומר") ובסנהדרין (דס"ח, ב'). אמנם יש להעיר שכ"ז הוא עפי"ד הרה"מ בהל' מכירה שם. שאמנם מפשט דברי הרמב"ם נראה שקטן קונה רק מדרבנן, אך הרה"מ כתב דמ"מ לרמב"ם אם נתנו לקטן במתנה ולא במקח, דקנה מדאו']. וכ"כ מרן (שם), מפני שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה, ונמצא שאם החזירו (הקטן) לו (לגדול) אינו מוחזר. ע"כ. וכ"כ בברכ"י, בערה"ש, בכה"ח (סי' תרנ"ז סק"ה וסי' תרנ"ח סקנ"ט) וש"פ.


כתבו הפוס', דבארצות הגלות כן הדין אף ביו"ט שני של גלויות [פמ"ג. ח"א. מ"ב (סי' תרנ"ח סקכ"ג). כה"ח (סקנ"ה ונ"ו) פסתש"ו (סי' תרנ"ח סק"י) וש"א]. ואע"ג דיוט"ב הינו מדרבנן, וא"כ די שיקנה הקטן לאביו בקנין דרבנן, מ"מ לענין זה דין יו"ט שני כדין יו"ט ראשון [שכ"מ מתשו' מהרי"ו (סי' קצ"א). וכ"כ בשו"ע (בסי' תרמ"ט ס"ה), ובא"ר. הב"ד כה"ח (סי' תרנ"ח סקנ"ו)]. ולפי"ז אף אם ביו"ט ראשון כבר נטל הגדול את הדמ"י, אפ"ה לא יתננו (בחו"ל) לקטן ביום הראשון, כיוון שהקטן אינו יכול להקנות וכיצד יצא בו הגדול ביו"ט שני. ולפי הטעם שכתבו הפוס' שאין ליתן לקטן ביו"ט הראשון שמא יצטרך ליתן הדמ"י לגדול אחר, הרי שגם ביו"ט השני לא יתננו לקטן אף אחר שאביו יצא בו, דשמא יצטרך הדמ"י ליתן לגדול אחר ביו"ט השני. ואם אין דרכו לתת הדמ"י לאחרים יכול ליתנו לקטן (אף בחו"ל) ביו"ט השני אחר שאביו יצא בדמ"י י"ח [כה"ח (שם סקנ"ו), ושכ"כ המאמ"ר].


בענין גיל הקטן שעוסקים אנו. דנו הפוס' האם יש להחמיר בני"ד, ולא להקנות את ד' המינים לקטן שהגיע לי"ג שנה אם לא ידוע שגם הביא ב' שערות, או שיש להקל ולתת לילד זה הד' מינים אם כבר הגיע לגיל י"ג שנה, אף אם לא ידעינן אם כבר הביא ב' שערות. ונחלקו הפוס' בהא. שלד' הפמ"ג (בא"א סי' תרנ"ז סקי"ב) אם מלאו לו י"ג שנה ולא ידעינן אי הביא ב"ש, ספק תורה לחומרא, ויש להחמיר לגביו כמו גבי קטן, ואילו בתשו' כת"ס (סי' קכ"ט) כ' שאם הקטן הגיע לגיל י"ג שנה ולא נבדק אם הביא ב"ש, יש להקל להקנות לו הד' מינים לכתחי' כגדול (אף ביו"ט הראשון) משום חזקה דרבא (שכיוון שהגיע לכלל שנים חזקה שהביא ב' שערות), וגם איכא ס"ס דשמא גם בפעוטות מותר (כדעה השניה בשו"ע שם בסעי' ו', וכדלקמן בהערה ל'). הב"ד הבה"ל (סי' תרנ"ח ס"ו סוד"ה "לא יתננו") וכה"ח (סקס"ב), ונראה ששניהם פסקו להקל ככת"ס.


גם בחזו"ע (סוכות. הל' ד' מינים. הערה ל"ט דת"ב) הביא המחלו' הנ"ל ופסק שיש להכריע להקל כד' הכת"ס. ופירט, דמצד הטעם שיש לסמוך על חזקה דרבא, הרי כבר כ' הריב"ש (סס"י קפ"ב) שחזקה דרבא חזקה גמורה, שהרי בעבורה אנו מוציאים את הקטנה מחזקת קטנותה כדי שלא תמאן. לפיכך סומכים על חזקה זו להאמין לנשים בעדות הסימנים לענין חליצה. ע"כ. וכ"כ בשו"ת מהרימ"ט (ח"א סי' מ"א ונ"א). ואמנם הג' השב שמעתתא (ש"ה פי"א ואילך) ס"ל שאין חזקה דרבא מהני אלא להחמיר ולא להקל, אולם כבר חלק ע"כ בשו"ת אבני נזר (חאה"ע סי' רט"ו סקי"ז), וכ' דחזקה דרבא מהניא מדאו' אף להקל, ורק מדרבנן הצריכו לבדוק לענין חליצה משום שאפשר לברר. גם בנוב"י (קמא חאו"ח סי' ס"א) כ' דחזקה דרבא אלימתא טובא יותר מרובא, ולא הצריכו בדיקה לחליצה אלא משום שהיתה בחזקת קטנה ובחזקת איסור יבמה לשוק, לכן לא סמכו על חזקה דרבא במקום שניתן לברר. והניף ידו שנית (במהדו"ת חאו"ח סס"י א') דסמכינן עלה להקל אף בדאו'. ולכן מש"כ המ"א להחמיר בתפילין שנכתבו ע"י נער בן י"ג שנה ולא נבדק אי הביא ב"ש, כתב שם דדבריו צ"ע. ועכ"פ כשהנער אינו לפנינו סמכינן להקל עפ"י חזקה דרבא. ע"כ. וכ"כ עוד אחרו' לסמוך להקל בחזקה דרבא אף בדאו', מהם שו"ת זר"א (ח"ג חיו"ד סי' קמ"ב), בשו"ת תורת חסד (מלובלין. חאו"ח סי' א'), הג"ר יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל בשו"ת עין יצחק (חאה"ע סי' מ"ג סק"ג). וכבר הקדימם הר"י קולון בתשובות החדשות (סי' מ"ז עמ' רי"ח). וע"ע ביבי"א (ח"ז חאו"ח סי' מ"ו), ומה שכתבנו בס"ד ע"כ במקראי קודש הל' רה"ש (פ"י הערה ב') ובשאר הקונטרסים.


ועוד הוסיף שם בחזו"ע לדון להקל עפ"י ס"ס דהכא. דשמא הלכה בני"ד כרשב"א, הריטב"א, הר"ן והמרדכי דקנין דרבנן מהני לדאו', ואפי' לקטן שהגיע לעונת הפעוטות משרא שרי להקנות לו הדמ"י ביו"ט הראשון, ושמא בבן י"ג יש להקל משום חזקה דרבא. ושכ"פ בני"ד גם השד"ח (אספת דינים. מע' ד' מינים סי' ג' סקכ"ד).


וא"כ ד' רוה"פ להקל בני"ד בבן י"ג שנה אם לא ידוע אם גם הביא ב' שערות [ואם ניתן לבדוק זאת, יש מהפוס' דס"ל שצריך לבדוק אם הביא ב' שערות במצוות דאו', ר' ברמב"ן במלחמות (בחולין ד"ד, א'), שלענין דאו' מחמירים בכל מה שאפשר לברר ואין סומכין על חזקה דרבא].


בענין בן גדול הסמוך על שלחן אביו. הנה אמרו בגמ' ב"מ (די"ב, ב') דגדול הסמוך על שלחן אביו הוי קטן וזכה בו אביו. וכ"פ בשו"ע (בחו"מ סי' ע"ר ס"ב). ולפי"ז לכאו' יש להחמיר בני"ד שלא להקנות לו הלולב. וכ"כ להחמיר בסא"ה (בהוספות והערות שלאחר המיל' לח"ב. עמ' תע"ה) בשם הגר"י זילברשטיין שליט"א (אם כי מחבר ספר ארבעת המינים, הרה"ג אליהו וייספיש שליט"א אמר לי, שישבו הגר"י זילברשטיין, והוא עצמו יחד עם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, ובגלל שנושא זה הינו נושא קשה, אז הגריש"א זצ"ל הינחה אותם מה לכתוב. עיי"ש תשובה ארוכה ומפולפלת). מ"מ כתבו כמה פוס' להקל בזה בני"ד. שכ"כ הגרח"ף זצ"ל בשו"ת חיים ושלום (ח"א סס"י כ"ב ד"ה "ובזה"), דאע"ג דבעינן ביוט"א "לכם" – משלכם, מ"מ בן הסמוך על שלחן אביו זוכה בלולב שנותן לו אביו ויוצא בו י"ח, שבודאי שבדבר מצוה שבא לצאת בו י"ח גמר אביו ומקנה לו במתנה גמורה. וכן המנהג פשוט שהאב קונה טבעת לבנו לצורך קידושין ואין פקפוק בדבר שהם קידושין גמורים. הב"ד בחזו"ע (סוכות. שם דף ת"ג) ופסק כמותו להקל. וע"ע בס' אורחות רבנו (ח"ב עמ' רצ"ז), בשו"ת משנה הלכות [(ח"ו סי' רפ"ט). עיי"ש שהסיק שקטן אין לו קנין בין סמוך ובין אינו סמוך על שולחן אביו, ומדרבנן הוא דתיקנו לו קנין כשהגיע לעונת הפעוטות. וגדול יש לו קנין בין סמוך ובין אינו סמוך על שולחן אביו ורק לענין זכיה תיקנו חכמים דידו כיד אביו]. במועדים וזמנים (ח"ו סי' מ"ז), בפסתש"ו (סי' תרנ"ח סק"י) ולקמן (בפרק י' הערה מ"ד).


כתבו הפוס' שמי שנתן הד' מינים שלו לקטן, ואח"כ הקטן החזירם לו, ובשנה שלאחר מכן נצרך הוא ליטול לפחות את אחד מארבעת המינים הללו, אף לדעת המקילים שיוצא י"ח בלולב יבש (כד' הרמ"א בסס"י תרמ"ט), הרי שאין לברך על נטילת הד' מינים הללו (ביו"ט ראשון, ובחוצה לארץ גם ביו"ט שני) כיוון שהקטן הקנה אשתקד רק מדרבנן [מ"ב (סקכ"ה). שעה"צ (סקל"ב). כה"ח סקנ"ח). וע"ע בשד"ח (מערכת ד' מינים סי' ג' סקכ"ד), בשו"ת אוריין תליתאי (סי' כ'), ומש"כ המהרש"ם (בהגהותיו לאורחות חיים החדש סי' תרנ"ח סק"ח), באג"מ (ח"א חאו"ח סי' קפ"ד. עיי"ש שדן ליישב המנהג להקל), ובסא"ה (במיל' לח"ב פ"א סקכ"ד). ואגב זאת הרהרתי מה יהא הדין אי קטן זה הגדיל במשך שנה זו. הרי בסוכות שבשנה שלאחר מכן דינו כגדול וכיוון שהאתרוג שלו הרי שעתה יכול הוא להקנות לגדולים לאחר שנעשה בר מצוות. אלא שעדיין יש לדון מצד מה שיתכן שאשתקד כשהקנו הדמ"י לקטן זה הרי שמיד קנאם אביו. ור' לקמן מה שכתבנו בס"ד (בפרק י' הערות מ"ד – מ"ז) באילו מציאויות הקטן קונה ובאילו מציאויות אביו (או אחרים) קונים. ומ"מ נראה שאין זו מציאות שכיחה בימינו (ב"ה) שנוטלים דמ"י דאשתקד.


[27]כז. בענין אם מקנה הגדול לקטן (ביו"ט ראשון) במתנה ע"מ להחזיר, כ' הר"ן דג"ז לא מהני. דאע"ג דאיהו ע"מ להחזיר יהביה ניהליה, וכיוון שהקטן לא מצי לאהדורי לגדול, לכאו' נמצאת מתנתו בטלה, ויוצא שהקטן כלל לא קנה. אלא שכ"ז ליתא. דבאמת הא קיי"ל דכל תנאי שא"א להתקיים בסופו (כמו בני"ד שהקטן אינו יכול להחזיר) והתנה עליו מתחילתו, דתנאו בטל, ונמצא שהקטן כן קנאו אע"פ שאינו יכול להחזירו. עכ"ד הר"ן [הב"ד הב"י. בה"ל (סי' תרנ"ח ס"ו ד"ה "לא יתננו" וד"ה "אינו"). כה"ח (סקנ"ד)].


[28]כח. אף שפשט ד' מרן (בסי' תרנ"ח) דקאי על לולב (שכן דן בסעיפים הקודמים), מ"מ ה"ה גבי כל אחד מהד' מינים (וכ"כ הרמ"א בסעי' ד' שם גבי אתרוג). דמה לי לולב ומה לי שאר מינים. וכ"כ בבה"ל (שם ס"ו אמצע ד"ה "לא יתננו").


[29]כט. אע"ג דמפשט ד' רבי זירא (הנ"ל בריש הערה כ"ו), השו"ע וש"פ משמע שהאיסור בני"ד הוא שדוקא בעל הלולב (עפי"ר היינו אביו) לא יתן הלולב (ושאר המינים) לקטן, מ"מ כתבו הפוס' דה"ה אם מזכה את הרבים בלולבו, לא יתן הדמ"י לקטן עד שיטלוהו כולם [ח"א. מ"ב (סקכ"ד)].


ועוד כתבו הפוס', דה"ה שלא ליתן הדמ"י לקטן אע"ג שבעל הדמ"י כבר יצא י"ח. מ"מ אין ליתן לו לכתחי', דשמא יצטרך ליתן הד' מינים לאדם גדול אחר שהזדמן לשם ושאין לו ד' מינים כשרים (כ"כ הלבוש). ועוד טעם כתבו הפוס' [הפמ"ג (בא"א סי' תרנ"ח סקי"ב) הא"ר והמאמ"ר], דבארצות הגלות שעושין שם יו"ט שני ש"ג, דין יוט"ב כדין יוט"א (כמש"כ בסי' תרמ"ט, ושכ"מ מתשו' מהרי"ו). והסבירו שאם יתננו לקטן ביו"ט א' לא יוכל בעל הדמ"י לצאת בו ביו"ט ב'. ולפי טעם זה, אף ביו"ט ב' לא יתננו לקטן גם לאחר שיצא בו הגדול בעל הדמ"י, שמא יזדמן גדול אחר ויצטרך ליטלם (אא"כ אין דרכו ליתן לולבו לאחרים. כ"כ המאמ"ר. ולא זכיתי להבין מה פי' אין "דרכו". וכי ברשיעי עסקינן, ואין לומר שהכוונה שעפי"ר לא מבקשים ממנו, דמנין שגם הפעם לא יזדמן אדם ויבקש ממנו ליטול הדמ"י). הביאו דברים אלה הבה"ל (סי' תרנ"ח ס"ו ד"ה "קודם") וכה"ח (סקנ"ו), וכנ"ל.


ועוד גבי יו"ט שני ש"ג כ' בשו"ת אג"מ (חאו"ח ח"א סי' קפ"ד ד"ה "רק"), שלדעתו לא נהגו כן משום שסומכים על הדעות שיוצאים י"ח חינוך גם בדמ"י שאולים. (עיי"ש בסקכ"ח). והוסיף שאולי מחמת הדוחק נהגו כן, דאל"כ מה יעשה מי שיש לו כמה בנים קטנים [וע"ע שם באג"מ (או"ח ח"ג סי' צ"ה) מה שהסביר עפי"ז את לשון השו"ע שאביו "חייב" לקנות לקטן לולב]. וע"ע גבי ני"ד בביכור"י (סי' תרנ"ח סקי"ח).


[30]ל. כפי שראינו לעיל (בהערה כ"ו) הרי שהטעם להחמיר בני"ד אף בקטן שהגיע לעונת הפעוטות משום דס"ל לרמב"ם דהיכא דדעת אחרת מקנה אותו לקטן הקטן קונה מדאו', ובהחזרת הלולב לגדול יש בזה הקנאה רק מדרבנן, ואין בזה "משלכם" מדאו' [עפ"י הרה"מ (פכ"ט מהל' מכירה ה"א) בד' הרמב"ם, וכ"כ בבדק הבית. וכ"כ הלח"מ (פ"ח מלולב ה"י)].


אמנם הר"ן בסוכה (דמ"ו, ב') ס"ל דבקטן שהגיע לעונת הפעוטות א"צ להזהר בזה, ושפיר דמי ליתן לקטן הדמ"י אף ביו"ט הראשון. וכ' מרן בב"י בשמו, דשרי כיוון דקיי"ל שהפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין. ומסקינן נמי בגיטין (דנ"ט, א') דמתנתו מתנה (ב"י בשם הר"ן). הב"ד כה"ח (סי תרנ"ח סקס"א) והוסיף דהיינו מתקנת חכמים, כמבואר שם בגמ' ובשו"ע (חו"מ רס"י רל"ה). והסבירו הפוס', דס"ל לר"ן דקטן אף כשדעת אחרת מקנה לו, אינו קונה אלא מדרבנן, וכמו שפרש"י (בסוכה שם) דקטן מיקנא קני "דרבנן תקינו ליה זכיה לנפשיה". וכיוון שתיקנו חכמים דין קנין למי שהגיע לעונת הפעוטות, הרי שהחזרתו מועילה, דכשם שקנה מדרבנן כך חוזר ומקנה מדרבנן, וש"ד שהאב יכול לצאת י"ח בלולבו אחר חזרתו מאת בנו הקטן. שכ"כ הפמ"ג בא"א (סי' תרנ"ח סק"ט) והבה"ל (שם ד"ה "לא יתננו"), המ"ב (סקכ"ז) וכה"ח (סקס"א).


והגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (דיני דמ"י הערה ל"ח) הקשה על פירושם, דהא מבואר בר"ן בקידושין (די"ט, א') גבי האומר לבתו צאי וקבלי קידושיך, דהיכא דאיכא דעת אחרת מקנה, אית ליה לקטן זכיה מדאו' לנפשיה. ע"כ. וא"כ אי"ז כפי' הפמ"ג והבה"ל. ולכן הסביר הגרע"י זצ"ל, דצ"ל דס"ל לר"ן דאע"ג שהקטן זכה בלולב מה"ת, כיון שדעת אחרת מקנה אותו, מ"מ בהגיעו לעונת הפעוטות שאז יש לו זכות הקנאה לאחרים מדרבנן, ש"ד, דקנין דרבנן מהני לשל תורה. והוכיח בחזו"ע כן גם מד' הר"ן בגיטין (דס"ד, ב'). וע"ע בחזו"ע (שם דף ת"א) מש"כ בשם מרן בכס"מ ובבד"ה, והלח"מ. והוסיף בחזו"ע שגם ד' הרשב"א (בגיטין דס"ה, א') כר"ן, דקטן שהגיע לעונת הפעוטות אקנויי נמי מקנה, דקנין מדרבנן מהני לדאו'. ושכ"ד הריטב"א בסוכה (דמ"ו, ב') והמרדכי בגיטין (פרק התקבל סי' תי"ג). ושכ"פ רבינו אברהם בר יצחק אב"ד בשו"ת ראב"י (מהדו' ירושלים, תשכ"ב, סי' מ"ג) כד' הר"ן בזה. וע"ע בשו"ת אור לי (סי' ל"א ס"ק ע"ד).


ואת ד' הר"ן הביא מרן בב"י וכן בשו"ע (סי' תרנ"ח ס"ו) בשם "יש מי שאומר", "שאם הגיע לעונת הפעוטות, מותר" ליתן לו הדמ"י קודם שיטלם הגדול (וכ' כן רק בשם "יש מי שאומר" אע"ג שלגרע"י זצ"ל ישנם ראשו' רבים דס"ל הכי).


ומה שכתבנו שפעוטות לענין ני"ד הוי כבן שש או שבע שנים, כ"כ מרן בב"י (סי' תרנ"ח) בשם הר"ן, וכ"כ הלבוש, המאמ"ר, הפמ"ג, המ"ב (סקכ"ו) וכה"ח (סק"ס). וע"ע בגמ' גיטין (דנ"ט, א') ובכה"ח (סי' י"ז סק"י).


[31]לא. שכ"כ מרן הגחיד"א בברכ"י (סי' תרנ"ח סק"ג), ערה"ש (סק"ט), המ"ב בבה"ל (ד"ה "לא יתננו"), כה"ח (סקנ"ט. וכ"מ ממש"כ בססקס"ד) וכ"פ בחזו"ע (דיני הד' מינים, דף ת' הערה ל"ח) וש"פ. ונאמרו כמה טעמים בפוס' שהחמירו בכך: בגלל שזו הדעה הראשו' המובאת בשו"ע והיא נזכרת בסתם, משא"כ ד' הר"ן הביאה מרן רק בשם "יש מי שאומר". ועוד, דכיוון שסו"ס זו פלוגתא הרי שיש להחמיר בכך כדי לצאת י"ח מצות חינוך אף ביו"ט הא'. ועוד, כדי שכך יוכל הקטן ליטול הדמ"י ולנענע עם הציבור (ר' בה"ל וכה"ח שם).


ואולי גם פה המקום להזכיר את מחלו' הפוס' גבי המיקרים שמרן הביא בשו"ע שתי דעות, דאע"ג שלפי כללי הפסיקה פסקינן כדעה קמא (כגון בנכתבה בשו"ע דעה קמא בסתם ודעה בתרא בשם י"א או יש מי שאומר) או דפסקינן כדעה בתרא (כשבשו"ע מובאות ב' הדעות בשם י"א ואח"כ בשם "ויש מי שאומר", או בשם י"א שני), מ"מ נחלקו הפוס' בדבר החשיבות של הדעה שלא נפסקה להלכה, די"א שבמקום שהדעה שלא נפסקה להלכה הינה מחמירה, הרי שלכתחי' במקום שאפשר אכן מחמירים כמותה. ואם הדעה שלא נפסקה להלכה הינה מקילה, הרי שבשעה"ד סמכינן עלה להקל [זו ד' כה"ח (למשל באו"ח סי' י"ג סק"ז)]. וי"א שבכל אופן הדעה שלא נפסקה להלכה מרן לא הביאה בשו"ע כנ"מ למעשה במיקרים מסוימים, אלא הביאה רק לשם כבוד, להזכיר את דברי אותו פוסק, אך לא כדי להקל כמותו בשעה"ד או להחמיר כמותו היכא דאפשר [ר' שו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' צ"ז). ועיי"ש שמצד א' כתב גבי סתם וי"א, דתחילה הביא בשו"ע הדעת היותר מוסכמת, והיכא דאיכא למיחש לסברא אחרת מייתי לה בשם י"א. אך המשיך שמש"כ מרן בסתם הוא פסק גמור ומוחלט לפי סברתו, ולא הזכיר הסברא השניה אלא לחלוק כבוד לבעלה. עכת"ד. ומ"מ זו ד' הגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א (ח"ו חיו"ד סי' ה' סק"ב), והזכיר זאת גבי היכא דכתוב בשו"ע י"א וי"א. ועיי"ש שהביא ד' עוד הרבה פוס' דס"ל כדעה זו]. ראה בס' עין יצחק (ח"ג, בכללי השו"ע עמ' תל"ח סעיף כ"ח, ועמ' תמ"א הערה כ"ח), ומה שכתבנו בס"ד ע"כ בקונט' קדושת השבת (ח"ב במיל' פ"ד סוף ענף 5), במקראי קודש הל' רה"ש (פי"א הערה י"ג), בהל' יוה"כ (פי"ב הערה ל'), בהל' פורים (פ"ב הערה ז'), בהל' ליל הסדר (פ"א הערה ל'. פ"ב הערה נ"ח ובעוד דוכתי שם). ואכמ"ל.


לאחר כ"ז לא אכחד שישנם מהפוס' שכתבו צדדים להקל בכל נידון דידן. שהגר"ש קלוגר זצ"ל בחכמת שלמה (סי' תרנ"ח ס"ו) כ' ללמד זכות על הנוהגים שהגדולים יוצאים י"ח לאחר שנתנו הדמ"י לקטנים, וזאת עפ"י מש"כ בשו"ת חכ"צ (סי' ט'), שמי שאין לו דמ"י הכשרים ליו"ט הראשון, יכול לברך בשעה"ד על דמ"י הכשרים רק בשאר הימים, כגון חסר. וטעמיה דהחכ"צ, שאף שאינו יוצא בזה י"ח מצווה מדאו', מ"מ מדרבנן מחויב הוא ליטול הדמ"י כשאר הימים, דלא גרע יו"ט הא' משאר הימים. וכיוון דעיקר חובת הקטן הינה רק מדרבנן מדין חינוך, לכן חיובו של הקטן אף ביו"ט הא' הינו מדרבנן כשאר הימים שאין בהם דין "לכם", ולכן באמת לא הקנה אלא רק השאיל לו. עכת"ד. והגרש"ז אוירבך זצ"ל ג"כ כתב לצדד להצדיק את המקילים בכך, משום שלענין מצוות חינוך הקטנים יש מקום לסמוך ע"ד החכ"צ (ר' מעדני שלמה דצ"ט). ומ"מ למעשה דעתו שראוי לקנות לבניו דמ"י כשרים שיהיו מיוחדים להם [הליכות שלמה (סוכות פי"א סי"א). מ"ב - דירשו (סי' תרנ"ח הערה 48)].


[32]לב. כ' מרן (סי' תרנ"ח ס"ו), שאם תופס (הד' מינים) עם התינוק (היינו עם הילד הקטן), כיוון שלא יצא מידו שפיר דמי. עכ"ל. והוא עפ"י המרדכי והגהות אשרי בשם או"ז.


והטעם, משום דעי"כ אין הקטן קונה כלל, כיוון שלא יצא מרשותו של הגדול, ולכן מותר הדבר לב' השיטות הנ"ל אף אם טרם הגיע הקטן לעונת הפעוטות [לבו"ש. מ"ב (סי' תרנ"ח סקכ"ח) כה"ח (רסקס"ד), חזו"ע (דיני דמ"י דף ת"ג הערה ל"ט) וש"פ].


הא דאם תופס עם התינוק ש"ד לד' הראשונה בשו"ע כ"ה בין אם טרם הגיע התינוק לעונת הפעוטות ובין אם כבר הגיע אליה, שצריך הגדול לתפוס עם התינוק עד שיהיה בן י"ג שנה. ולדעת הי"א (היא הדעה השניה שמקילה) כ"ה כשלא הגיע לעונת הפעוטות [א"א. כה"ח (רסקס"ב)].


ובענין בן י"ג שנה שטרם הביא ב' שערות, האם דינו כגדול לענין הקנאת הד' מינים עבורו, ר' מש"כ בס"ד לעיל בפרקנו (הערה כ"ו).


ובענין מקרה שהגדול תופס הדמ"י עם הקטן, האם הקטן יברך "אקב"ו על נטילת לולב", דנו בזה הפוס'. וכיוון שי"א שאף קטן אינו יוצא י"ח ביו"ט ראשון בד' מינים שאולים (כבסעי' הבא), לכאו' הוי סב"ל (כגון אם הקטן יוצא בזה י"ח) ולא יברך עם הקטן. ר' ברכ"י (סי' תרנ"ח ססק"ו), שו"ת משיב דבר [(חאו"ח סי' מ"א ד"ה "אמנם"). עיי"ש שחלק ע"ד הגחיד"א בברכ"י, וס"ל לג' הנצי"ב זצ"ל שאין מחנכין לקטן אלא במה שהיה עושה כן בהיותו גדול. ומאחר והד' מינים שאולים אין אדם מברך עליהם בהיותו גדול (ומישתעי אף ביו"ט שני של גלויות), איך ניתן לחנכו בכך בהיותו קטן. אלא אין לחנכו לכך, כדי שלא יהא עושה כן בהיותו גדול. והוסיף שם (בד"ה "אשר"), דהא דמבואר בסמ"ג דלא איכפת לן אי קטן מברך לבטלה, אינו ענין לכאן. דבאמת אסור ללמד קטן לברך ברכה לבטלה, אם לא בשעת לימודו. משא"כ בחינוך מותר לחנכו לברך אך לא לבטלה. עכת"ד. ועולה מדבריו שבני"ד אין ללמד הקטן לברך, דהא לכשיגדל לא יברך ביו"ט ראשון על לולב שאול]. וע"ע בשעה"צ (סי' תרנ"ח ססקל"ו, מש"כ בדעת המקילים ליתן לו שאול ביו"ט א'), וע"ע בכה"ח (סי' תרנ"ז סק"ד וסי' תרנ"ח סקס"ג), וחזו"ע (הל' ד' המינים הערה ל"ט, עמ' ת"ג – ת"ה).


[33]לג. כדלקמן בסעיף הבא. וזו מחלו' גדולה בפוס' אי קטן יוצא י"ח ביו"ט ראשון בד' מינים שאולים, וכן אם אביו יוצא י"ח מצות חינוך נטי' הדמ"י אי בנו נוטל ביו"ט א' דמ"י שאולים.


[34]לד. כ' הב"ח, שמשמע מדברי הרא"ש דדוקא לאקנויי לגמרי ע"מ שיחזירהו לו, לא ליקני. אך אם אמר לקטן: יהא שלך עד שתצא בו ואח"כ תחזירנו לי, דאינו אלא כמו שאול אצל התינוק וש"ד [הב"ד השכנה"ג וכה"ח (שם סקנ"ז)]. ומש"כ שפיר דמי היינו לגבי אחרים שיכולים אח"כ לצאת בו, אך מ"מ הקטן לא יצא (ביוט"א) דהוי כשאול, וכמש"כ בשו"ע (בסי' תרנ"ח ס"ג). שכ"כ המ"א, הא"ר והפמ"ג בא"א. ומה שנותנו לו הוא רק לחינוך בעלמא, וכמו מי שתופס עם התינוק, שכ' מרן שג"כ אינו יוצא אלא לחינוך בעלמא, להרגילו במצוות [מ"ב (רסקכ"ח). כה"ח (ס"ק נ"ד, נ"ז וס"ד). עיי"ש]. וה"ה אם לא הקנה לקטן כלל, דלא מהני אלא לענין שיכול הגדול לצאת בו אח"כ, אבל הקטן לא יצא בנטילה זו ואף אביו לא קיים מצוות חינוך בנטילה זו [מ"ב (סי' תרנ"ח רסקכ"ח) וכה"ח (רסקס"ד)].


ובענין קניית ד' מינים מקטן שמוכרם, ר' בשו"ת כת"ס (סי' קכ"ח), בבה"ל (סי' תרנ"ח ס"ו ד"ה "לא יתננו"), ולקמן (בפרק ט' סעי' כ"ג) מה שבס"ד נכתוב ע"כ.


[35]לה. שכן מבואר בדברי הריטב"א בסוכה (ד"ב ד"ה "א"ר יהודה"), שכ' שכשמחנכים אותו במצוות, צריך לעשות לו המצוה בהכשר גמור כגדול. עכ"ל. וכן ד' הג' הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (כנ"ל בהערה ל"ב). וכ"כ בס' יצחק ירנן (גטניו. דע"ג, ב') בשם הג' רבי אברהם בן עזרא, שכיוון שחייבו את הקטן במצוה דאו', כעין דאו' תקון [כ"כ גבי שאול ביו"ט א'. הב"ד בחזו"ע (דיני דמ"י דת"ג הערה ל"ט)]. וכ"כ המ"ב בבה"ל (סס"י תרנ"ז ד"ה "כדי"), על מש"כ מרן שאביו חייב לקנות לקטן לולב, כ' הבה"ל שפשוט דצריך שיהיו ד' מינין כשרין כמו בגדול. עכ"ל. וכ"כ הגרע"י זצ"ל בחזו"ע [(דיני דמ"י הערה ל"ט דף ת"ד), שכ' שיש סתירה בין דברי הבה"ל הנ"ל בסי' תרנ"ז לבין שעה"צ (בסי' תרנ"ח סקל"ו). ועשה אוקימתא לתרץ זאת, שבסי' תרנ"ז כוונתו גבי החפצא דמצוה, שבזה חייב אביו לקנות לו דמ"י כשרים. ואילו בסי' תרנ"ח כוונתו לפרטי המצוה, ושלכן יוצא הקטן י"ח בשאול. וכ' שם שכ"כ גם הגר"ב זולטי זצ"ל בס' משנת יעב"ץ (סי' ע'). וא"כ עכ"פ מודה הגרע"י זצ"ל שגבי החפצא דמצוה צריך האב לקנות לבנו דמ"י כשרים. אמנם גבי עצם החילוק שלו ק"ק לי ע"כ. דלכאו' דברי המ"ב אינם קשים. דבבה"ל בסי' תרנ"ז מישתעי כללית דבעינן דמ"י כשרים. ואילו בשעה"צ בסי' תרנ"ח מישתעי רק אליבא דמ"ד שיוצא י"ח בשאול, וכמבואר בפשטות במ"ב שם. שהרי על מ"ד זה קאי דברי שעה"צ. ויש עוד לעיין בכך. ומ"מ יש לזכור שזו מחלו' האם עושים אוקימתות כדי לתרץ סתירות בדברי האחרו' בכלל, ובדברי המ"ב בפרט. והבאנו מחלו' זו בכמה דוכתי. ואכמ"ל. ומ"מ גבי החפצא דמצוה פשיט"ל לחזו"ע דבעינן לקנות לו כשר]. וכן מבואר מדברי הפוס' שאסרו ליתן לקטן דמ"י שאולים (כדלקמן בהערה ל"ו), דלכאו' ה"ה גם כשהדמ"י לא כשרים מטעמים אחרים, שיאסרו על האב לצאת י"ח חינוך בדמ"י כאלה עד שיתן לבנו דמ"י כשרים.


לאור מה שכתבנו בס"ד בהערה הבאה, שנחלקו הפוס' אי יש להקל אפי' ביו"ט הראשון וליתן לקטן דמ"י שאולים, הרי שלכאו' יש מקום להקל אפי' ביו"ט הראשון וליתן לקטן את הדמ"י כשיש בהם פסול אחר שהוא מותר לגדול בימי חוה"מ. אך לא מצאתי בפוס' התייחסות לכך.


[36]לו. כפי שכתבנו בס"ד לעיל (בריש הערה כ"ו) הרי ששני הסעיפים הקודמים (סעי' י"א וי"ב) דנו מצד האם הגדול יוכל ליטול את הדמ"י לאחר שהקטן קיבלם ונטלם. ואילו ההערה שלנו עוסקת האם הקטן יוצא י"ח בד' המינים שהשאילו לו, והאם אביו יצא י"ח מצוות חינוך של בנו בכך.


ועתה נתחיל בס"ד לדון בני"ד. כפי שראינו בהערה הקודמת, כתבו הפוס' שהאב חייב לחנך את בנו ליטול ד' מינים כשרים. אלא שמ"מ נחלקו הפוס' גבי מקרה שהפסול הינו שהד' מינים (או אפי' רק אחד מהם) הינם שאולים, והקטן רוצה ליטלם ביו"ט הראשון של החג. כבר כתב מרן בשו"ע (סי' תרנ"ח ס"ג) עפ"י המשנה והגמ' בסוכה, שאין אדם יוצא י"ח ביום הראשון של החג בלולב שאול, וזאת בשל מה שדרשו חז"ל על הפס' "לכם" – דבעינן משלכם (והיינו שהד' מינים יהיו קנויים לאדם הנוטלם ביו"ט הראשון, שאז החיוב הינו מדאו'). ולכן נחלקו הפוס' אם צריך להחמיר בכך גם גבי קטן, או שמ"מ גביו ניתן להקל.


ישנם מהראשו' שהחמירו בני"ד. שכ"נ להחמיר מדברי הריטב"א בסוכה (ד"ב, ב') מההיא דהלני המלכה, שכ' דמהא שמעינן דקטן שמחנכים אותו למצוות צריך לעשות לו המצוה בהכשר גמור כמו הגדול. ע"כ (ולענ"ד בס"ד נראה שלא כמו אותם שרצו לעשות אוקימתא בד' הריטב"א ולומר שמ"מ גבי שאול הוא היקל. ר' חזו"ע דת"ד). וכן מבואר בפסקי התוס' בערכין (על התוס' בד"ב, ב'), שכתבו שביו"ט הראשון לא מהני השאלה לבנו. עכ"ד. גם בס' יצחק ירנן (גטניו. דע"ג, ב') הביא בשם הג' מהר"י כהן (בעל הס' החשוב בתי כהונה) שהסתפק אי קטן יוצא י"ח בשאול ביו"ט א', כמו הגדול בשאר הימים, והוכיח מהרא"ש שאינו יוצא י"ח.


וכן החמירו בני"ד גם כמה וכמה אחרו'. שכ"כ להחמיר כמה מגדולי האחרו', מהם המ"א (סי' תרנ"ח סק"ח), הא"ר (סק"י), הפמ"ג בא"א (סק"ח), הח"א והביכור"י (סקי"ח). וכ"כ הג' הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (או"ח סי' מ"א). וכ"כ בס' יצחק ירנן (גטניו. דע"ג, ב') בשם הג"ר אברהם בן עזרא. וכ"כ להחמיר בני"ד גם הגרמ"פ זצ"ל באג"מ (או"ח ח"ג סי' צ"ה), וכ' שזו דעת הרמב"ם והטור והשו"ע והמ"א ורוב האחרו'. ולכן יש לכל אחד להחמיר כמו שראוי להורות לדינא, ולקנות דמ"י לכ"א מבניו הקטנים. עיי"ש.


ועיקר טעם המחמירים, משום שנטי' הדמ"י ביו"ט ראשון הינה מדאו'. ואע"ג שמצד חינוך הקטן הוי רק מדרבנן, מ"מ כל דתקון רבנן לחנך כעין דאו' תקון, ובעינן "משלכם" ולא שאול (הפוס' הנ"ל).


ובענין ד' הפוס' המקילים בני"ד לתת לקטן דמ"י שאולים אף ביו"ט ראשון, שהקטן יוצא בהם י"ח מצות נטי' הדמ"י, ואף אביו יוצא י"ח מצות חינוך בנו הקטן.


גם בין המקילים מצינו כמה ראשו' דס"ל הכי. שכן משמע מהמרדכי (פ"ג סי' תשנ"ט) בשם הראב"ן, וכ"מ מהאו"ז (ח"ב סי' שי"ח) בשם הראב"ן [הב"ד מרן בב"י ובשו"ע (סי' תרנ"ח), הברכ"י (סי' תרנ"ח סק"ו), שעה"צ (סי' תרנ"ח סקל"ו) וחזו"ע (דיני דמ"י הערה ל"ט דף ת"ג)]. וכ"ד הגהות אשר"י [הב"ד בברכ"י (שם)].


כמו כן הקלו בני"ד גם כמה אחרו'. שכ"כ הרב בגדי ישע (סי' תרנ"ח סק"ח), שגם בדמ"י שאולים יוצא הקטן י"ח. וכ"כ הרב בעל עשרת הדברות ע"ד התניא רבתי (הל' לולב). וכ"כ בשו"ת עמק הלכה [(סי' קנ"ד דכ"ו, ד'). הב"ד בחזו"ע (שם דף ת"ד)], ובס' עמק סוכות [(עמ"ס סוכה דמ"ו, ב'). הב"ד בחזו"ע (שם דת"ה)]. וכ"נ מד' החזו"ע (שם). וע"ע בפסתש"ו (סי' תרנ"ח סק"י ובהערה 33 שם).


ונזכרו כמה טעמים בספרי המקילים בכך: 1) מצוות חינוך הינה על עצם המצווה ולא על פרטי המצווה [שעה"צ (שם סקל"ו) בדעת המקילים]. 2) מה שיש להחמיר בענין חינוך הקטנים הוא דווקא כשהחיסרון ניכר במצוה, כגון סוכה שהיא למעלה מעשרים אמה. אך אם החסרון אינו ניכר בעצם המצוה שייך שפיר חינוך, כגון התינוקות שנוטלים הלולב מעצמם, בזה ש"ד, דלכשיגדל לא אתי למיסרך ליטול לולב שאינו שלו אלא יטול כדינו [ס' עמק סוכות (שם)]. 3) יש שכתב דהא דא"ר זירא לא ליקני איניש לקטן, משום דלא איכפ"ל לרבי זירא שחינוך הקטן יהיה דווקא בהקנאה גמורה כדין גדול, ואעפ"כ יי"ח מצוות חינוך, שכל עיקר החינוך הוא כדי שילמד לצאת י"ח כדת לכשיגדל [שו"ת עמק הלכה (שם)]. ויש לעיין מהי הנ"מ למעשה שבין הטעמים הנ"ל. ואכ"מ.


הביאו דברים אלה המ"ב (סי' תרנ"ח סקכ"ח), שעה"צ (שם ס"ק ל"ד – ל"ו), כה"ח (סי' תרנ"ז סק"ו וסי' תרנ"ח ס"ק נ"ז וס"ד), חזו"ע (דיני נטילת הדמ"י דף ת"ג – ת"ה) וסא"ה (במיל' לח"ב פ"א סקכ"ה). וע"ע בקצוה"ח (סי' רמ"א סק"ד. הב"ד בסא"ה שם סקכ"א) ובס' הליכות שלמה (אוירבך. הל' מועדי תשרי, דף רי"ח, ובהערה ט"ז שם).


עוד יש להוסיף בס"ד, שמדברי הפוס' שחייבו את האב לקנות דמ"י לבנו, ולא הסכימו שהאב ישאילם לבנו, ג"כ יש מקום לומר שיחמירו בני"ד.


ולמסקנה נראה שזו מחלו' שקרובה להיות שקולה, אם כי נראה שד' רוב גדולי האחרו' כתבו להחמיר בני"ד (וזאת אע"פ שהמ"ב בסי' תרנ"ח סתם דבריו ולא גילה דעתו בזה). וזה מחזק את הצד לומר שעל אבי הבן לקנות ד' מינים כשרים לבניו, אע"פ שלא הגיעו לגיל מצוות. ואמנם חכ"א שליט"א אמר שלפי מש"כ בשעה"צ (סי' תרנ"ח סקל"ו) בהבנת מרן, הרי שאף אם האב לא הקנה לקטן אלא רק החזיק עמו את הדמ"י, הרי שהאב והבן יצאו שניהם י"ח, וכיוון שמצוות חינוך הינה מדרבנן [כמבואר בגמ' בברכות (ד"כ, ב'), וכ"פ גבי ני"ד רש"י בסוכה (דמ"ב, א' ד"ה "חייב בלולב") וכן מבואר (גבי ברהמ"ז) בשו"ע (סי' קפ"ו ס"ב)], וכיוון שזו מחלוקת בין השו"ע (בהבנת שעה"צ סקל"ו) לבין האחרו' שמחמירים (כבמ"ב אמצע סקכ"ח), לכן יש להקל בני"ד. עכ"ד. אך אני הקטן על משמרתי אעמודה, שלד' רוב גדולי האחרונים יש להחמיר בני"ד. וה' יצילנו משגיאות.


ופה המקום איתי להעיר דבר אחד, והוא שמדברי הפוס' שראיתי, נראה בס"ד לענ"ד דיציאת האב י"ח מצוות חינוך בנו תלויה ביציאת הבן י"ח מצוות נטילת הד' מינים. והיינו שלמ"ד המחמיר שהקטן לא יצא י"ח בנטילה זו דהא אינו שלו ולא מיקרי "לכם", גם אביו לא קיים בו מצוות חינוך (וכן מבואר לענ"ד בהדיא במ"ב סי' תרנ"ח ססקכ"ח). ולד' המקילים שהאב קיים מצוות חינוך כשנתן לבן דמ"י שאולים, הרי שגם הבן קיים עיי"כ מצוות נטילת דמ"י. וראה בחזו"ע (הל' דמ"י הערה ל"ט דף ת"ד ע"א) שכתב (בהבנת המ"ב) שאף שהבן לא יצא י"ח מצוות נטילת הד מינים (בדמ"י שאולים), אפ"ה אביו יצא י"ח מצוות חינוך, משום שמצוות חינוך היא רק על עצם המצוה ולא על פרטי המצוה. עכ"ד. ומ"מ ברור שמה שהיקל הוא דוקא לד' הפוס' המקילים שמ"מ אביו יי"ח חינוך. אך לכל הפוס' המחמירים (שהם גדולי האחרו', המ"א, הא"ר, הפמ"ג, הח"א ועוד) ברור שהן הבן והן האב לא יצאו כלל ידי חובה. וזה מפורש בדבריהם [ואולי קשור הדבר למחלוקת הפוס' האם חובת החינוך הינה על האב או על הבן. ר' רש"י ברכות (דמ"ה, א' ד"ה "עד שיאכל") ובתוס' שם. ובמקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ו הערה ג'). ואכמ"ל. וחכ"א העיר דשמא יש לדון כאן עפי"ד הגמ' בחגיגה (ד"ו, א') שקטן חייב בכל מה שגדול חייב מדאו'. האם דברים שהפגם תלוי בכך שהוא קטן, כבני"ד (שאילו היה גדול היה מקנה), האם דברים אלה תלויים בקטנותו ויקיימם כך או לא].


ומ"מ ראינו צורך בס"ד לברר ד' המקילים, אי אכן לדעתם האב יצא י"ח מצות חינוך ואילו הבן לא יצא י"ח מצות נטי' דמ"י. וכיוון שהפוס' המקילים סמכו ע"ד המרדכי בשם הראב"ן וע"ד האו"ז בשם הראב"ן, בינותי בספרים, ובחיפוש מחיפוש ראינו שאין הדברים מפורשים כלל בדברי המרדכי והאו"ז. גם בראב"ן שהוא מקור ד"ז אין הדבר מפורש, ונביא תחילה את לשונו [בספרו אבן העזר (על מסכתות הש"ס. בסוף מס' סוכה)]: אמר רבי זירא: לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביום טוב קמא, דינוקא מיקנא קני, אקנויי לא מקני. ואישתכח דנפיק בלולב שאינו שלו. לפיכך לא יתן אדם לתינוק לברך עד שיברכו הקהל, לפי שכל הקהל קונים ביחד אתרוג, דעתם לכך שיהא של כל אחד ואחד בשעת נטילה, וגדולין שהן בני דעת ויודעים לקנות ולהקנות. אבל קטן לא מצי להקנות, וקונה הוא, נמצאו הנוטלין אחריו יוצאין בלולב שאינו שלהן. וכן היו בקיאי הדעת שבמגנצא נוהגין, שלאחר שנוטלין כל הקהל מחזירין את הלולב לפני הארון (- ארון הקודש) ושם היו לוקחין אותו הנערים ומברכין. וכן נאה. ואי תפיס ליה הגדול בהדי הקטן דלא נפיק ליה לגמרי מידיה, לית לן בה. עכל"ק (כמודפס במהדורה המדויקת בההדרת הרה"ג דוד דבליצקי שליט"א).


והנה כיון שהאחרו' לא ראו (כנראה שלא יכלו לראות) את דברי הראב"ן במקורם, אלא ראו את דבריו כפי שהם כתובים בס' המרדכי והאו"ז, לכן הם הבינו שהקטן דמישתעי בו לא קנה הדמ"י. וכן העיר כבר הרה"ג דוד דבליצקי (המהדיר הנ"ל) שאחרו' אלה בנו את דבריהם על מה שהבינו מדבריו שהקטנים לא זכו באתרוג (ויש שדייקו עוד מהלשון שהעתיק הראבי"ה "והתינוקות מעצמן נוטלין אותו ומברכין עליו"). אך כשרואים את לשון הראב"ן בשלימותה, כ' הרה"ג המהדיר הנ"ל (בהערות שבסוף הספר) שנראה שיש לפרש דבריו באופן שהקטנים כן זכו. עיי"ש שהרבה להוכיח כן (ומה שהקשה שם על פירושו, דלפי"ז כיצד הקטן השני קנה, הרי הקטן הראשון אינו יכול להקנות. נלע"ד בס"ד שאינו קשה. שהרי הקטן השני מקיים רק מצוה דרבנן – של חינוכו. וה"ז כדין גדול, שבחוה"מ יכול ליטול אחר שנטלו הקטן, דבמצוה דרבנן שרי לקנות מקטן. וה"ה לקטן השני שקונה אחר הקטן הראשון, וכן השלישי מהשני, וכן הלאה. ומ"מ אין הדבר מועיל ליישב את דברי הרה"ג המהדיר הנ"ל, משום דהרי הוא ס"ל שצריך שיהא קנין לכל א' מהקטנים. ואגב, נראה שלא שמרו דמ"י אחד או שנים לגדולים שלא יכלו ליטלם בביהכ"נ. כך בס"ד נלע"ד). ולפי"ז כל מה שיש להקל בני"ד שהקטן יצא י"ח חינוך הוא משום שקנה את הדמ"י לאחר הגדול, וכמו שמתואר בראב"ן, ששמש הקהל היה קונה הדמ"י עבור הגדולים, וגם עבור הקטנים שיקנו זאת אחר שיטלו הגדולים (וכדברי המהדיר שם. וכ"נ הפשט בדברי הראב"ן, ולכן גם קרא להם "בקיאי הדעת", שנוסף לכך שהם היו נקיי הדעת ורצו לצאת לכו"ע גם היו בקיאים בהלכה). ולפי"ז מה שסמכו המקילים כמ"ב והחזו"ע לכאו' אין לזה הכרח. ובפרט מש"כ בחזו"ע שהאב יוצא י"ח חינוך על אף שהבן לא יצא י"ח נטי' דמ"י, ג"ז לכאורה אינו מוכרח. כי הבן (לד' המקילים) יי"ח כיוון שקנה הדמ"י. וכ"ז עפי"ד הגר"ד דבליצקי שליט"א. וחכ"א העיר שאדרבא, ממש"כ הראב"ן שכשהגדול תופס עם הקטן שיצאו שניהם י"ח, משמע שהקטן א"צ לקנות (וממילא יכול הקטן גם לברך ע"כ). עכ"ד.


ויש עוד להזכיר שנחלקו הפוס' אי מצוות חינוך הינה על האב או על הבן, וכמו שבס"ד הבאנו לעיל. ומ"מ צ"ע אם זה שייך להכא.


ולענין הברכה של הקטן, כשנוטל ד' מינים שאולים. הנה בדברי הראב"ן הנזכרים מבואר שהקטנים ברכו. אך כפי שראינו בס"ד לעיל בסמוך לכאו' אין הוכחה משם דהקטן מברך על לולב שאול. ומ"מ נלע"ד שבשום אופן לא יברך הקטן על ד' מינים שאולים ביו"ט ראשון. ראשית משום סב"ל, דהרי מצינו סיעה גדולה של ראשו' ואחרו' (כריטב"א המ"א ועוד) שפסקו שבני"ד אין הקטן יוצא י"ח מצוות נטי' דמ"י וזו לכאו' מחלו' שלא הוכרעה לגמרי. [ואף המ"ב (בסקכ"ח) וכה"ח (בסקס"ד) לאחר שהביאו את ב' הדעות, לא הכריעו בדבר]. ולד' החזו"ע הנ"ל, אף שפסק שהאב יי"ח מצוות חינוך, מ"מ לדעתו הרי שאף לדעה זו של המקילים הרי הבן מכל מקום לא יי"ח נטילת לולב, וכיצד יברך על מצוה שאינו מקיימה [ומש"כ בחזו"ע (שם בסוף הערה לט בעמ' ת"ה) שהקטן יברך, לא זכיתי אני הקטן להבין כלל. דכל ראיותיו לכאו' הינן מפוס' שלא נפסקו להלכה. ועוד, דהסיק שם שאף גדול יכול לברך על דמ"י שאולים ביו"ט ראשון, משום שבשאר הימים יכול לצאת בשאול ולברך עליו, הרי שיו"ט ראשון לא גרע משאר ימים. וה"ה גבי קטן. ורצה להוכיח כן מדברי מרן גבי אביו תופס עם הקטן. ולא זכיתי להבין דבריו כלל. ומ"מ עיי"ש שהב"ד פוסקים שלא יברך]. ועוי"ל שהרי הג' הנצי"ב כ' בהדיא במשיב דבר שהקטן לא יברך (כנ"ל בהערה ל"ב). ומש"כ בשעה"צ (בסקל"ו) שרשאי הקטן לברך ה"ז בגלל שסמך ע"ד הראב"ן. אך זאת ראינו שלכאו' אין מדבריו הכרח לכך. וגם מש"כ בדעת השו"ע, שמפשט דבריו מהא דתופס עם התינוק דשפיר דמי, דמשמע שיכול הקטן לברך ע"כ, לכאו' ברור שכ"ז קאי רק לדעת המקילים (שבשעה"צ סקל"ו כתב שזו גם דעת מרן), שלדידם הקטן יי"ח ואף יכול לברך, אך לדעת המחמירים הרי לא יצאו לא האב ולא הבן, וכיצד יברך, וכנ"ל.


לאור זאת נ"ל בס"ד שהקטן לא יברך כלל "על נטילת לולב" אם א' מארבעת המינים (או יותר מאחד) הינם שאולים. ואח"כ ראיתי שלד' הגרי"ש אלישיב זצ"ל (בס' אשרי האיש ח"ג פל"ב סק"א) שאם הקטן נוטל לולב שאול, הרי אינו יכול לברך על נטילת לולב זה, כיוון שאינו יוצא בזה. וכעין זאת כ' בשו"ת אג"מ (או"ח ח"ג סס"י צ"ה), שאף אם נאמר שהאב מקיים מצוות חינוך בשאול, מ"מ הקטן אינו יכול לברך (הב"ד במ"ב - דירשו סי' תרנ"ח הערה 48). ומאידך ר' מה שכתבנו בס"ד לעיל בשם הג' החזו"ע.


ובענין יו"ט שני של גלויות, כ' מרן הגחיד"א בברכ"י בשם הבתי כהונה, שביו"ט שני של גלויות (היינו בגולה) מצי לחנך את הקטן בשאול, דלספיקא לא חיישינן [הב"ד השע"ת (סי' תרנ"ז סק"א), וכה"ח (סי' תרנ"ז סק"ו) וש"א] ומשמע מדבריהם שהקטן אף יכול לברך ע"כ.


ומ"מ מצד הברכה של הקטן על דמ"י שאולים לבי מגמגם אי שרי שגם יברך עליהם. דאמנם י"ל בני"ד כמה ספקות לטיבותא: 1) הקטן נוטל הדמ"י רק מדרבנן, וא"כ הספק לגבי קיומו אם המצוה כתיקנה הינו רק על מצוה מדרבנן. 2) עצם החובה לקיים דמ"י ביו"ט ב' ש"ג אף לגדול, מעיקר הדין הינה רק מדרבנן (אף שהחמירו בדברים מסוימים גבי ד' מינים גם ביוט"ב ש"ג כאילו הוא מדאו', אך נראה בס"ד שבאמת מעיקר הדין הוי דרבנן ורק החמירו בו כשל דאו', דכל דתקון רבנן כעין דאו' תקון). 3) אף ביו"ט ראשון נחלקו הפוס' אי שרי ליתן דמ"י שאולים לקטן. וכ"ש שביוט"ב ש"ג יש להקל בכך. 4) לגרע"י בחזו"ע (שם) אף גדול מברך ביו"ט א' על דמ"י שאולים (אף שלא ברירא לן שכן הוא להלכה). וא"כ כ"ש לקטן ביוט"ב ש"ג. וא"כ ישנם כמה ספיקות להקל ליתן דמ"י שאולים לקטן ביוט"ב.


אלא שמ"מ לא פשיטא לי הקטן דשרי לומר לו שאף יברך ע"כ בקו"ע, דמ"מ ישנם כמה וכמה צדדים להחמיר שלא יי"ח בני"ד אף ביוט"ב. והרי אף כשישנם כמה ספקות לא מברכינן בקו"ע, בפרט לפוס' שאיסור ברכה לבטלה הוי מדאו' (בפרט לסוברים כן בד' הרמב"ם. וכן קיי"ל עכ"פ לספרדים, שלא כמש"כ הגרי"י קנייבסקי זצ"ל בהקדמתו לשיש"ת. וכבר כתבנו בס"ד ע"כ בכמה דוכתי). והרי הכא ישנם כמה צדדים שהקטן לא יי"ח ביוט"ב ש"ג בדמ"י שאולים: 1) ישנם פוס' רבים, רוא"ח, דס"ל שלא ליתן לקטן ביומא קמא דמ"י שאולים, כנ"ל בהערתנו. 2) גם מצד הא דמישתעי ביוט"ב ש"ג בארצות הגלות, הרי כתבו הפוס' (גבי גדול) שאין לברך על דמ"י שאולים ביוט"ב ש"ג [שכ"פ מרן (סי' תרמ"ט ססע"י ה') גבי פסולים, וכ"כ הבה"ל (שם ד"ה "פסולי") גבי שאול, שאין לברך עליו. ושכ"כ הא"ר, הפמ"ג, ומרן הגחיד"א בברכ"י, ושכ"מ מדברי הרמ"א שם, וכן מוכח ברי"ו ובכלבו. וכ"ז בשם הביכור"י. ובאמת שזו מחלו' גבי תוקפו של יוט"ב ש"ג. ר' כה"ח (סי' תרמ"ט סקפ"ה. וסי' תרנ"ח ס"ק נ"ה ונ"ו). ומ"מ בשו"ע פסק שאין מברכין, כר"ן והטור].


וא"כ הצד להקל ולהתיר לקטן לברך בני"ד ביוט"ב של גלויות הינו מצד ס"ס. אך הרי כבר כתבו הפוס' דל"א ס"ס בברכות כדי לחייבו (או להתיר לו) לברך הברכה. שכ"כ במחב"ר (סי' י"ז), בשו"ת מכתם לדוד (פארדו. סי' ג'), הפמ"ג (במש"ז סי' רע"א סק"ה), בגיוו"ר (כלל ח' ד"ה "הטעם השני"), שו"ת חסד לאברהם (קמא. חיו"ד סי' ל"ג), שו"ת תורת חסד (חאו"ח סס"י ז'), ועוד אחרו' [הב"ד בחזו"ע (הל' ט"ו בשבט. עמ' רס"ה ותקי"ט) וביבי"א (בכמה דוכתי)]. וחלק מהפוס' הללו כתבו שאפי' במקום שלושה ספקות או יותר לא אמרינן לברך. עיי"ש [וכבר דנו הפוס' גבי מה שנראה שלכאו' יש סתירה בד' מרן בין דבריו בשו"ע (סי' י"ז ס"ב) שאנדרוגינוס לא יברך על ציצית, אע"ג שיש שם ס"ס (ספק זכר ספק נקבה. ואת"ל נקבה שמא הלכה כר"ת שנשים מברכות על מ"ע שהזג"ר) לבין דבריו בסי' תפ"ט (ס"ח) גבי ספיה"ע, שאם הוא מסופק אם דילג ולא ספר יום א' שיספור שאר הימים עם ברכה (דהתם הס"ס שמא ספר, ואם לא ספר שמא הלכה כמ"ד שכל יום ויום הוא מצוה בפנ"ע). ואכמ"ל]. ומאידך ראה בכה"ח (סי' תרמ"ט סקפ"ז) שגבי פסול מחמת פלוגתא ג"ז מחלו' אי מברכינן ביוט"ב ש"ג. ומ"מ לא נכנסנו לדון אי בני"ד הוי ס"ס מתהפך, דהא ממילא להרבה פוס' ואולי לרובם, לא בעינן ס"ס מתהפך, וכמש"כ הג' הכנה"ג (אה"ע סי' ס"ח סקס"א), ובחזו"ע (הל' ט"ו בשבט וברכות. עמ' רכ"ו – רכ"ח). ועוד היה מקום לדון בני"ד גבי ס"ס כשהספק במצווה ולא בברכה. ואכמ"ל.


ומ"מ למעשה בני"ד מסופקני אי קטן יברך (בגלות) על דמ"י שלפחות א' מהם הינו שאול ביו"ט שני של גלויות, ובס"ד נלע"ד שעדיף שלא יברך, אך מ"מ ברור שהמברך יש לו על מה לסמוך. ודי בזה.


[37]לז. תנן בביצה (די"ב, א'): בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים, ובית הלל מתירין. ע"כ. ועפי"ז נחלקו הראשונים לאילו צרכים שרי להוציא ביו"ט מרל"ר. כמבואר לקמן בפי"ג (ריש הערה ל"ח). ועיי"ש שהבאנו (בהערה ל"ח), דברי הפוס', מערכה לקראת מערכה, לגבי טלטול והוצאה מרל"ר במציאויות השונות של רשויות. ועיי"ש (בהערה ל"ט) גבי מחלו' הפוס' לגבי הוצאה לצורך נטילת הדמ"י ע"י אשה, קטן, ומי שמסופק אם יצא י"ח באותו יום. ואכמ"ל.


[38]לח. שנינו במשנה ב"ק (דפ"ו, ב'): המבייש את הסומא, חייב. ושם (בדפ"ז, א') תניא: רבי יהודה אומר: סומא אין לו בושת. וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל מצוות האמורות בתורה. אמר רב שישא בריה דרב אידי: מ"ט דרבי יהודה. אמר קרא "וזאת המצוה, החקים והמשפטים" – כל שישנו במשפטים ישנו במצוות וחוקים. וכל שאינו במשפטים (דהא אפיקתיה מכלל "ושפטו". רש"י), אינו במצוות וחוקים. ע"כ. (ועיי"ש בדברי רב יוסף ובגמ' בקידושין דל"א, א').


ונחלקו הראשו' האם הלכה כרבנן דרבי יהודה, שסומא חייב בכל המצוות כאדם רגיל, או שהלכה כרבי יהודה. שהתוס' ברה"ש (דל"ג, א' ד"ה "הא") כתבו שסומא חייב במצוות רק מדרבנן. והרמב"ם (בפ"ח מהל' תפילה הי"ב) וכן הרא"ש (בתשובות כלל ד') פסקו כרבנן שסומא חייב בכל המצוות. אך רבינו ירוחם (ריש נתיב י"ג) פסק כרבי יהודה שסומא פטור מכל המצוות (היינו מדאו'), וכ' שאינו עובר לפני התיבה. וכ"כ בב"י (סי' נ"ג). ובשו"ע (סי' נ"ג סי"ד) כ' מרן: סומא יורד לפני התיבה, ובלבד שלא יקרא בתורה משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה. עכ"ל. וראה בכה"ח (סי' נ"ג סקס"ה) שנחלקו האחרו' בזה. ואכ"מ.


ובשו"ע דן בהרבה מקומות גבי סומא (ר' למשל סי' י"ז). וגבי חיוב תקיעת שופר כתב הכנה"ג (סי' תקפ"ט בהגה"ט) שסומא חייב בכל מצוות התורה ובתקיעת שופר מן התורה, ואף מוציא את האחרים י"ח. ורבינו ירוחם (בנתיב י"ג ח"א) חולק, אך כבר כ' הרדב"ז (בח"א סי' נ"ט) דאין לחוש לסברתו (וע"ע בח"ד סי' אלף קל"א, נ"ט שכתב דרי"ו יחידי בסברתו). וכ"כ הפר"ח דסומא חייב מה"ת ומוציא אחרים י"ח ואין לחוש לסברת רי"ו שכתב דלא מיחייב אלא מדרבנן. ע"כ. הב"ד כה"ח (סי' תקפ"ט סק"ו), ונראה שפסק כמותם, שאכן חייב הוא מדאו'.


גם מרן הח"ח במ"ב (סי' נ"ג סקמ"א) פסק שסומא חייב בכל המצוות מדאו', דקיי"ל כרבנן דרבי יהודה. ע"כ. ונראה שזו הסכמת רוב האחרו'.


אמנם על מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פ"י ס"ו ובהערה ז') שהרדב"ז כ' שאין לחוש לסברת רי"ו שסומא חייב במצוות רק מדרבנן (ולכן לדעתו סומא אינו יכול להוציא אחרים י"ח לתקוע להם בשופר, לאותם שחייבים בשופר מדאו'), העיר הגר"א נבנצל שליט"א שם שהגרש"ז אוירבך זצ"ל כן חשש לד' רי"ו. ועל מה שהקלנו שסומא יכול להוציא אחרים י"ח בתקיעת שופר, כ' הגרא"נ וז"ל: ואעפ"כ אם יש (אדם) אחר, יקחו אחר, בדליכא הלבנת פנים, לכל הפחות ביו"ט ראשון (דרה"ש). עכ"ל. וא"כ ס"ל לגר"א נבנצל שליט"א, עפי"ד הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שיש לחוש לד' הרי"ו שסומא חייב במצוות רק מדרבנן. וכן העיר לנו הגר"א נבנצל שליט"א במקראי קודש הל' פורים (פ"ו הערה ט"ז) שלמ"ד שסומא פטור מן המצוות הריהו פטור גם מקריאת המגילה, לכן למעשה לא כדאי לכבדו שיברך את ברכות המגילה, אלא אם כן יעלב. והוסיף שכן דעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל לגבי כל המצוות. עכ"ד.


ואמנם גבי ד' מינים, בהסתכלות ראשונה לכאו' אין נ"מ בני"ד, שהרי ממילא אין אדם מוציא את חבירו במצות נטילת ד' מינים. אך באמת נראה בס"ד שגם גבי ני"ד יש נ"מ בהא. ראשית, אם אדם מסופק אם בירך לפני שנטל דמ"י, ורוצה הוא שאדם אחר שטרם נטלם יוציאו בברכה, ע"מ שיטול שוב כשהברכה חלה ע"כ, הרי שלא כדאי שסומא יוציאנו בברכות הנטילה [עכ"פ בברכת "על נטילת לולב". דעל ברכת "שהחיינו" ביו"ט הראשון לכאו' יש לדון לחוד, דהרי סו"ס הוא מקיים המצוה לכל הפחות מדרבנן, והרי גם על מצוות דרבנן מברכים "שהחיינו", כגון על נר חנוכה. וי"א לברך "שהחיינו" אף על ברכת נר דיו"ט, למרות שמצוה זו לא נזכרה כלל בש"ס. אך בזה יש מקום לומר שהברכה הינה רק על עצם היו"ט. וגם על עצם ברכת "שהחיינו" על הדלקת נר דיו"ט כבר נמצאו פוס' שערערו ע"כ ואסרו זאת (כגר"ע יוסף זצ"ל). וע"ע מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' פורים (פי"ד הערה ל"ה) ואע"ג שגם גבי ברכת "על נטילת לולב" יש צד לומר שיבקש מהסומא להוציאו, דסוף סוף הסומא מברך זאת בין אם חיובו מדאו' או מדרבנן, ובפרט שהברכות אינן מעכבות המצווה, מ"מ ודאי שעדיף שיוציאנו בברכה רק מי שחיוב המצווה עבורו הינו מדאו'.


ובס"ד נלע"ד שיש אולי עוד נ"מ לני"ד, והיא האם ניתן להקל לסומא ליטול ביו"ט ראשון דסוכות דמ"י שאולים, או דמ"י שיש להם פסול כלשהו שבימי חוה"מ (שאז חיוב הנטילה לכולי אינשי הינו רק מדרבנן) הינם כשרים. דאם נפסוק כמ"ד שסומא חייב במצוות רק מדרבנן, לכאו' יש מקום להקל לו ליטול דמ"י הכשרים בימי חוה"מ, אף שהינם פסולים ביו"ט ראשון. ויש צד להשוות (למ"ד זה) דין סומא לדין קטן. אף שבאמת יש נ"מ ביניהם. שבקטן יש צד לומר שרק אביו חייב במצוות החינוך, ולא הקטן עצמו (וזו מחלו'. כנ"ל בהערות הקודמות). משא"כ בסומא שודאי הוא עצמו חייב במצוות, ואדרבא לד' הרבה רוא"ח (ונראה שלרובם) הינו חייב אף מדאו'. ומאידך יש צד להחמיר בקטן, משום שכתבו הפוס' שיש ליתן לו דמ"י שהינם כשרים מדינא, ורק גבי שאול יש שהקלו לו (כנ"ל בהערה ל"ו).


ולמעשה נראה שלכתחי' ודאי על הסומא ליקח ביו"ט הראשון ד' מינים הכשרים מדינא, ככל שאר בני אדם. שהרי להרבה פוס', רוא"ח, הינו חייב מדאו' כשאר אינשי, וכרבנן דרבי יהודה. ורק בדאי אפשר לו ליקח כשרים, הרי כשיש לו ד' מינים (או אפי' אחד מהם) הפסולים ליו"ט ראשון, יטלם (ויסמוך על הפוס' שאף ביו"ט ראשון רשאי כל אדם ליטול, ולחלקם אף לברך, על דמ"י הפסולים ביוט"א וכשרים לשאר ימי החג), אך לענ"ד נראה בס"ד שאז לא יברך את ברכת "על נטילת לולב" (למרות שישנם כמה ספקות לטיבותא). כך בס"ד נלע"ד וה' יצילנו משגיאות.


יש להעיר שישנן כמה מחלוקות גבי סומא, אך אנו לא נכנסנו כאן לפרט הדברים. מ"מ נזכיר כאן מעט מהמחלוקות:


1) י"א שסומא פטור אף ממצוות לא תעשה (ס' המכריע סי' ע"ח). אך שאר הפוס' חלקו ואסרו (ר' למשל רשב"א בגמ' ב"ק דפ"ז, א' ד"ה "וכן").


2) יש מחלקים בין סומא מלידה לבין מי שנסתמא לאחר מכן [ר' תוס' ב"ק (דפ"ז, א' ד"ה "וכן" השני. ובש"ס מתיבתא על הגמ' בב"ק (דפ"ז, א')].


3) דנו הפוס' אי רבי יהודה פטר אף ממצוות דרבנן. י"א שפטר אף ממצוות דרבנן (ר' רשב"א שם), וי"א שמ"מ מדרבנן חייב [ר' תוס' רה"ש (דל"ג, א') ובב"ק (שם)].


וע"ע בעניינים אלה ביבי"א [ח"ט חאו"ח סי' כ"ו ס"ק ג' – ז', סי' פ"ח סק"א, וסי' ק' (ח"ב, ב')], ובגמ' מתיבתא (בב"ק שם). ובענין חיוב הסומא בברכת המצוות ר' ביבי"א (ח"ט או"ח סי' פ"ח סק"א, וח"י או"ח סי' נ"ה , ח"ב, ב').


[39]לט. בענין אבל בס"ד יש לחלק בין כמה מקרים: 1) דין אונן. 2) דין אבל שקבר מתו סמוך לחג, אך הקבורה התעכבה עד ביה"ש. 3) אבל שקבר מתו בחוה"מ. 4) אבל תוך שלושים (שהרי במקרה זה אין אבלות שבעה, דהא הרגל מבטל אבלות ז'. ור' לקמן בסמוך). 5) אבל תוך י"ב חודש.


ועוד דנו הפוס' גבי דיני האבל בנטי' הדמ"י, וגבי דינו בהקפות. וראה עוד בענינים אלה לקמן (בפרק י"א סעיף מ"ט ובהערות קכ"ד – קכ"ו).


ראשית נקדים כמה הלכות יסודיות: 1) אין מתאבלים בחול המועד [בפרהסיא. מרן (סי' תקמ"ח סעי' א', ד', ה')]. 2) אם מת לו מת בחוה"מ נוהגים דיני אנינות בחוה"מ [שו"ע (או"ח סי' תקמ"ח ס"ה ויו"ד סי' שצ"ט ס"ב). מ"ב (סקי"ז) וש"א]. 3) מת לו מת ביו"ט ראשון, עיתים נוהג בדיני אוננות ועיתים אינו נוהג [ראה שו"ע (סי' תקמ"ח ס"ה)]. 4) מי שמת לו מת קודם הרגל, ונהג אבלות אפי' זמן מועט מאוד, בטלה ממנו אבלות שבעת הימים הראשונים [מרן (או"ח סי' תקמ"ח ס"ז. ויו"ד סי' שצ"ט ס"א) וש"פ]. ור' לקמן בסמוך דין מי שנקבר סמוך לרגל.


ועתה נחל בס"ד לפרט דיני האבל ברגל לענין נטי' ד' המינים.


ענף 1: דין אונן.


דין אונן מבואר בברכות (די"ז, ב'), שמי שמתו מוטל לפניו פטור מכל מצוות האמורות בתורה. וכ"פ מרן (באו"ח סי' ע"א ס"א, וביו"ד סי' שמ"א ס"א).


אונן ביום טוב:


אם רוצה לקברו ביו"ט (והיינו ע"י גויים) חלה עליו אנינות ופטור מהמצוות [שו"ע (או"ח סי' ע"א ס"ב. יו"ד סי' שמ"א ס"א) חזו"ע (אבלות. ח"א. דיני אונן סעי' כ' דקס"ד, וסכ"ה דקע"ד ואילך). נט"ג (אבלות ח"א פ"ל ס"א) וש"פ]. וי"א שאם רוצה לקוברו למחרת במשך היום, חייב בכל המצוות בלילה [נט"ג (שם ס"ג) בשם הגר"ז מרגליות וקיצוש"ע. ומ"מ לא מצאתי עוד פוס' שכתבו כך. ור' חזו"ע (שם)]. ומ"מ נראה שבימינו (עכ"פ פה בארה"ק) אין נוהגין כלל לקבור ביו"ט.


ואם אין דעתו לקבור את המת ביו"ט (אלא רק במוצאי יו"ט), חייב הוא ביו"ט בכל המצוות, כולל נטילת לולב [שו"ע (סי' ע"א ס"ב וסי' תקמ"ח ס"ה). נט"ג (שם)]. ומ"מ י"א שנוהג מקצת מנהגי אבלות בצנעה, כגון שאסור בד"ת [מ"א. ור' במ"ב (סי' תקמ"ח סקכ"א), שהדגמ"ר והבגדי ישע חלקו ע"כ. ומשמע מהמ"ב שמיקל. אמנם ר' במ"ב (סי' ע"א סק"ח) שמשמע שמחמיר בכל הדברים שבצנעה. וקצ"ע]. ואם דעתו לקבור את המת לאחר יו"ט, אך הולך הוא לחברה קדישא ומתחיל להתעסק בצרכי המת כבר ביו"ט, מאותה שעה שמתעסק בכך מתחילה האנינות [שו"ע (סי' ע"א ס"ב וסי' תקמ"ח ס"ה, ויו"ד סי' שמ"א שם). נט"ג (שם ס"ב)].


אונן בחוה"מ:


אנינות נוהגת בחול המועד, ולכן אסור אז בכל הדברים שאונן אסור בהם, ופטור מכל המצוות כדין אונן [שו"ע (או"ח סי' תקמ"ח ס"ה. יו"ד סי' שצ"ט ס"ב). מ"ב (סקי"ז). חזו"ע (אבלות ח"א שם סוף הערה כ"ה דקע"ו). נט"ג (פ"ל סי"ח ופל"ב הערה י')]. וד"ז כולל אף מצוות נטילת ד' מינים [ירושלמי (ריש פ' מי שמתו). חזו"ע (שם)].


אם נמסר המת לידי החברא קדישא שיטפלו בקבורתו, אין לקרוביו דין אונן, ויטול את ד' המינים בברכה [שו"ע (יו"ד סי' שמ"א ס"ג). מרן הגחיד"א בברכ"י (סק"כ). מ"ב (סי' ע"א סק"ד). חזו"ע (אבלות, ח"א דיני אונן סוף הערה כ"ה. עיי"ש שכ' שיטלם בברכה)]. ואם קרובי המשפחה עדיין צריכים לטפל בעניני הלוויה, כגון להודיע לקרובי משפחה אחרים את המקום והזמן המדויק של הלוויה, הרי שעדיין יש להם דין אוננים. וכן אם צריך הוא עדיין להתעסק ולהדפיס מודעות אבל וכדו'. ור' ע"כ בנוב"י (תנינא יו"ד סי' רי"א) מש"כ בשם הגמ"י שהביא הב"י, ובפת"ת (יו"ד סי' שמ"א סקכ"א), בשד"ח (מערכת אנינות סק"כ), ובחזו"ע (אבלות, בכמה דוכתי. אך לא כתב בהדיא גבי ני"ד אלא רק צירף זאת כסברא).


אונן בערב סוכות:


אם אין לו מי שיעשה סוכה עבורו, יכול לבנות סוכתו, ובתנאי שלא תדחה קבורת המת בשל כך [דרכי החיים. כלבו. נט"ג (אבלות ח"א פל"ב ס"א). וכן אם אין לו מי שיקנה לו ד' מינים או לאוגדם, רשאי לעשות בעצמו, בתנאי שלא תדחה הלויה בשל כך [דרכי החיים. נט"ג (שם ס"ב)].


ענף 2: אבל תוך שבעה.


לכאו' אין זה שייך כלל לני"ד, שהרי אם קברוהו לפני החג בטל דין שבעה בשל היו"ט, ודינו כבתוך שלושים, אם נהג אבלות בעצמו אפי' שעה א' [שו"ע (או"ח סי' תקמ"ח ס"ז ויו"ד סי' שצ"ט ס"א). והיינו שנהג מנהג אבלות אפי' זמן קצר, כגון חליצת המנעל, או כפיית המיטה, או א' משאר דברים השייכים לשבעה (מ"ב שם סקכ"ו. ועיי"ש בשעה"צ סקי"ח)]. ומ"מ יתכנו מקרים שיש דין שבעה בני"ד, וכגון שקבר מתו ביו"ט ע"י גויים [או בגלות ביו"ט שני ע"י ישראל, כמש"כ בשו"ע (סי' תקכ"ו ס"ד)], וכן אם קבר מתו סמוך לרגל ולא הספיק לנהוג אבלות קודם הרגל, שאז יש לו דין אבל ברגל [שו"ע (או"ח סי' תקמ"ח ס"ז, וביו"ד סי' שצ"ט ס"א). וע"ע בנט"ג (אבלות, ח"א, פרק קי"ט הערה ב'), דה"ה אם קרע בעיו"ט, וי"א (שד"ח, אסיפת דינים סקי"ח. ור' גם בשו"ת חיים ביד סי' קי"ט, ובשו"ת רפ"ע ח"ג סי' כ"ז) שכ"ה אף אם לא קרע אך מ"מ בכה וצעק על מתו, דמבטל ממנו גזרת שבעה].


ומ"מ אם לא נהג אבלות כלל, או שהיה סמוך כל כך ליו"ט שלא היה יכול לנהוג אבלות (וזה לא שכיח. שהרי די בחליצת המנעל וכדו', כנ"ל), אזי אין הרגל מבטל אבלות. וכ"ש אם לא ידע במיתת המת לפני הרגל, בכל אלה אין הרגל מבטל גזירת שבעה, ודינו כאבל בתוך שבעה, ודינו כקובר את מתו ברגל, ונוהג בדברים שבצנעה [שו"ע (או"ח סי' תקמ"ח ס"ז וס"כ. ויו"ד סי שצ"ט ס"א)]. והיינו כשבא לשאול את דינו בביה"ש, או בזמן שמוסיפין מחול על הקודש או שידע הדין שאין להתאבל סמוך לחשכה [ברכ"י (יו"ד סי' שצ"ט סק"א). כה"ח (או"ח סי' תקמ"ח סקל"ד). נט"ג (פקי"ט הערה ד')].


וגבי מי שלא יכל להתאבל קודם הרגל. הנה מרן החמיר גבי מי ששגג, או אפי' הזיד, שאין הרגל מבטל גזירת שבעה [שו"ע (סי' תקמ"ח ס"ז)]. ור' במ"ב (סי' תקמ"ח סקנ"ג) שכ' שמ"מ אם יולדת מת לה מת קודם הרגל שחייבת להתאבל עליו, וה"ה שאר חולה, ולא יכלו להתאבל מחמת חלישותם, כיוון שהם ידעו מזה אך מחמת אונס לא יכלו לנהוג אבלות והרגל פגע בתוך שבעה, בטלה מהם גזירת שבעה (וה"ה גזרת שלושים). ולא כ"כ זכיתי להבין, מדוע היקל בכך, הרי די בחליצת המנעל וכדו' ולכאו' כל אחד יכול לעשות כן. ויתכן שמדובר שלא היה לה מנעל שאינו מעור ולא היה באפשרותה להשאר בלא מנעל, או שלא היה בכוחה לחלוץ מנעליה. ור' שו"ע (סי' תרי"ד ס"ג). וע"ע בנט"ג (פ' קי"ט ס"ב) שכ' שאם נקבר סמוך לכניסת יו"ט, אף שלא נהג אבלות קודם יו"ט, כיוון שהיה ראוי לנהוג אבלות קודם יו"ט סגי בהכי ובטלה ממנו גזירת שבעה [בשם שו"ת הרדב"ז (סי' ס"ג), חכמת אדם (מצבת משה ס"ט). ושד"ח (שם סקט"ו). ושכ"כ באלף המגן (סי' תקצ"ו סקי"ז). ור' עוד בהגהות חכמת שלמה (סי' שע"ה) שאף במת בביה"ש וקיבל עליו אבלות, בטלה ממנו גזירת שבעה. הב"ד נט"ג (שם)].


ומ"מ אם הקבורה התעכבה עד ביה"ש של סוף יו"ט ראשון דסוכות, ר' בנט"ג (אבלות ח"א פ' קנ"ב ס"ד) עפי"ד המ"א (סי' תרנ"ב סק"ה. ונדצ"ל סק"א), הפמ"ג בא"א (שם סק"א) ולבושי שרד (שם), שיטול הד' מינים בלי ברכה [וכ"כ בחיי"א (כלל קמ"ח סט"ו)]. והוסיף בנט"ג (שם) דה"ה בשאר ימים, אם בשל הקבורה השתהו עד ביה"ש וטרם נטל הד' מינים, עליו ליטלם בביה"ש בלי ברכה [פמ"ג (שם). חיי"א ובנשמ"א (שם). נט"ג (שם). ואף דהוי ספיקא דרבנן, מ"מ יטלנו דלא הוי טירחא].


ענף 3: הקובר את מתו ביו"ט (ע"י גויים) או בימי חוה"מ.


מי שקבר את מתו ביו"ט (ע"י גויים), או בימי חוה"מ (או שמע שמועה קרובה ביו"ט או בחוה"מ), מיד לאחר הקבורה לא חלה עליו האבלות עד לאחר הרגל, ובחוה"מ חייב בכל המצוות, כולל מצוות סוכה וד' המינים [שו"ע (או"ח סי' תקמ"ח ס"א. יו"ד סי' שצ"ט ס"ב). מ"ב (שם סק"א). חזו"ע (אבלות ח"ג. דיני אבלות בחוה"מ דקל"ד ס"ז) ונט"ג (אבלות ח"א פרק קי"ט סי"א)]. ומ"מ אבלות בצנעה נוהגת (מרן (או"ח שם ס"ד). נט"ג (שם)].


ומדברי הפוס' נראה שכשנוטל את ד' המינים בימי החג (לאחר שקבר את מתו), נוטלם בברכה (ור' חזו"ע שם).


אם חל יו"ט ראשון דסוכות בשבת (כך שכולם לא נוטלים אז את ד' המינים), הרי שביום הראשון של חוה"מ (לאחר שקבר את מתו) מברך על נטילת הד' מינים גם את ברכת "שהחינו" [חזו"ע (אבלות ח"ג דקל"ו ססעי' ז')]. ומ"מ כפי שכתבנו, לאחר החג מתחיל למנות את מנין השבעה.


נמצאנו למדים בס"ד, שמי שקבר את מתו בימי החג, הריהו חייב במצוות, וממילא גם בנטי' הד' מינים בברכה. וכל שכן מי שבימי החג דינו כאבל תוך שלושים (דהיינו שבכניסת הרגל היה תוך שבעה והרגל ביטל ממנו דין שבעה), או שהיה אבל (על אב ואם) תוך י"ב חודש, שנוטל הוא הד' מינים בברכה, ואף מברך את ברכת "שהחיינו".


עוד מדיני אבל במועדים ר' מה שכתבנו בס"ד בהל' רה"ש (נספח ט' ענף 8), בהל' פורים (פי"ד סעי' ו' וי"ב), הל' ליל הסדר (פ"ז הערה י"ב) ועוד.


ענף 4: המסקנה.


מי שמת לו מת ביו"ט (או סמוך ליו"ט) ורוצה לקברו ביו"ט (שמותר רק ע"י גויים) חלה עליו אנינות מיד ופטור מהמצוות עד הקבורה. וי"א שאם רוצה לקברו ביו"ט ראשון ביום, חייב בכל המצוות בלילה.


ואם אינו רוצה לקוברו ביו"ט הראשון, אלא רק במוצאי יו"ט, חייב הוא בכל המצוות ביו"ט הראשון (אך אבלות נוהגת אז בצנעה). אך אם במשך היו"ט הולך הוא לחברה קדישא לטפל בעניני הנפטר, מתחילה האנינות מעת שהחל להתעסק בצורכי המת. ומ"מ יכול הוא ליטול את ד' המינים לפני כן, במשך היום.


ומי שנפטר לו מת במשך ימי חול המועד, דינו כאונן ופטור הוא מכל המצוות, כולל מצוות נטילת ד' המינים. ואם נמסר המת לידי החברה קדישא שיטפלו בקבורתו, אין לו דין אונן, ויטול את ד' המינים בברכה (עד כאן מענף 1).


מי שקבר את מתו לפני הרגל אך לא הספיק להתחיל את אבלותו לפני הרגל, אין הרגל מבטל ממנו גזירת שבעה (ויצטרך לשבת שבעה לאחר הרגל). ומ"מ בכל ימי החג חייב הוא לקיים המצוות, ולכן נוטל את ד' המינים בברכה. ומ"מ ישנם כמה פרטי דינים בכך, וכנ"ל (בענף 2).


מי שקבר את מתו ביו"ט (ע"י גויים. ובגלות אף ביום טוב שני, ואז מותר אף ע"י ישראלים), או שקבר את מתו בימי חוה"מ, לא חלה עליו האבלות עד סוף הרגל, ולאחר הקבורה חייב הוא בכל המצוות, ולכן נוטל הוא את ד' המינים בברכה (ומ"מ חייב הוא בימי המועד באבלות בצנעה).


ואם יו"ט הראשון של החג חל בשבת, אזי לאחר קבורת המת (בימי חוה"מ) חייב הוא בכל המצוות, ויטול את ד' המינים בברכה, וכשנוטל לראשונה את ד' המינים יברך אף את ברכת "שהחיינו".


ויהי רצון שיסור המוות לנצח, יקיצו וירננו שוכני עפר, ונזכה לנחמת ציון וירושלים בביאת גואל צדק, במהרה בימינו. אמן.


[40]מ. הנה ני"ד נוגע לדיון של קיום מצוות עשה ע"י עשיית איסור, ואפי' רק איסור דרבנן ונראה בס"ד שד' רוה"פ להחמיר בכגון נידון דידן ולאסור. שכן מבואר במשנה ברה"ש (דל"ב, ב'). וכ"פ מרן (בסי' תקפ"א סכ"א) ששופר של רה"ש אין מחללין עליו יו"ט אפי' בדבר שיש בו משום שבות. והיינו שאין מחללין יו"ט אפי' באיסור שבות לצורך מצוות שמיעת קול שופר (שביו"ט א' הוי מ"ע דאו'). וכתבו הפוס' הטעם, דהוא משום דחילול יו"ט כרוך במעבר על מצוות עשה ול"ת, ואין מצות עשה דשופר (וה"ה נטי' דמ"י) דוחה ל"ת ועשה. וחכמים השוו דבריהם לשל תורה והעמידו דבריהם במקום עשה [מ"א (סי' תקפ"ט סקכ"ג). והוא מגמ' דרה"ש (דל"ב, ב') ופי' הר"ן שם. הב"ד כה"ח (שם ס"ק קל"ח). עיי"ש מה שהביא עוד בשם הר"ן]. וכיוצ"ב כ' המהר"ם שיק (סי' רס"א), שמי שנמצא במקום שאינו יכול לקיים מצוות מצה, אסור לו לצאת בלילה זה מחוץ לתחום כדי לקיים מצוות אכילת מצה, כיוון שאסור לחלל יו"ט אפי' באיסור דרבנן לצורך קיום מצווה [הב"ד בשד"ח (חמץ ומצה סי' י"ד סקט"ז). ועי' בבה"ל (סי' תע"ה ד"ה "אין") וכה"ח (סי' תע"ז סקי"ג) מש"כ בשם הפמ"ג].


גם ד' כמה פוס' בדורנו לאסור בכה"ג. ששאלנו כמה מפוסקי דורנו האם שרי ללכת יותר מתחום שבת, או לטלטל הנשק במקום שאין עירוב (אפי' בתוך תחום שבת) כדי לשמוע את קריאת פר' "זכור" או קריאה של פרשה אחרת. והדגשנו שמדובר בתחום שבת בן אלפים אמה, ולא תחום של י"ב מיל. וכפי שהבאנו בס"ד במקראי קודש הל' פורים, ד' הגרש"ז אוירבך זצ"ל לאסור זאת, מצד טלטול הנשק במקום שאין עירוב. וכן אסר לעבור על תחום של אלפים אמה אף בלי טלטול הנשק, ואפי' לצורך קריאת פר' "זכור" (ועיי"ש בנספח א' בתשובה הראשונה שאסר עוד לקיים מצווה מד"ק אם בשל כך יעבור על איסור טלטול ברה"ר, אף שעושהו בשינוי ובביה"ש). גם ד' הגר"מ אליהו זצ"ל הינה לאסור בכה"ג, כמובא שם [(בגוף הספר, פרק א' הערה נ"ד). ועיי"ש שמ"מ התיר טלטול הנשק במקום הצורך, אם הינם הולכים בשטח המאוכלס בערבים ועי"כ מחזק בס"ד את האחיזה היהודית באזור. עיי"ש]. וכן אסרו שם בהל' פורים גם הגר"ד ליאור שליט"א (בנספח ה') והג"ר שלמה מן ההר זצ"ל (בנספח ו') לעבור על איסור דרבנן כדי לקיים מצוה כלשהי, ואפי' קריאת פר' "זכור" שהינה מדאו', מהטעם הנ"ל.


אמנם לאחר כל זאת מחובתנו להזכיר את מכתב הגר"ש גורן זצ"ל במכתבו אלינו, כמובא במקראי קודש הל' פורים (בנספח ג'). שגבי מה שנשאלו הגרש"ז אוירבך, הגר"ש מן ההר (זצ"ל) והגר"ד ליאור (שליט"א), פסק הגר"ש גורן להתיר, וז"ל: חיילים במוצבים או במחנה שאין להם ספר תורה בפרשת "זכור", רשאים לצאת מחוץ לתחום שבת, ואפילו מחוץ לי"ב מיל, כדי לשמוע קריאת התורה, וזה לפי שיטת הרשב"א בספרו עבודת הקודש (סעיף א'), שכותב שיש מי שהורה שכל תחומים אינם מדברי תורה אלא מדברי סופרים, ולפיכך במחנה פטורים אפילו מלערב עירובי תחומין ואפילו של ג' פרסאות. זה אמנם נוגד את שיטת החזון איש זצ"ל שפסק שלא התירו במחנה אלא בתוך ד' אלפים אמה ולא מעבר לתחום שבת, כנראה לא היה לפניו ספר "עבודת הקודש" של הרשב"א, לכן כתב מה שכתב. אבל אנו פוסקים בזה כהרשב"א שכל תחומי שבת מדרבנן. עכ"ל המדויקת (כמובא בס"ד במקראי קודש הל' פורים בנספח ג').


והמעיין בעבודת הקודש (בית נתיבות שער ה' סעיף א') יראה שאכן הרשב"א היקל גבי ני"ד, וז"ל שם: תחומי אלפיים אמה אינן מדברי תורה אלא מדברי סופרים. ויש מן הגאונים שהורו שתחום שלוש פרסאות שהם שנים עשר מיל אסורין דבר תורה ולוקין עליהן דבר תורה, וממחנה ישראל למדוה שנאמר "אל יצא איש ממקומו", כלומר ממקום מחנה ישראל. ומחנה ישראל גמירי ששלוש פרסאות היה. ויש מי שהורה שכל תחומין אינן מדברי תורה אלא מדברי סופרים, ולפיכך מחנה פטורין אפילו מלערב ערובי תחומין, ואפילו של שלוש פרסאות ולזה דעתי נוטה. עכ"ל.


נמצאנו למדים שלד' הרשב"א עירובי תחומין, אפי' יותר מג' פרסאות שהם י"ב מיל, אינם אלא מדרבנן. וכיוון שא' מהדברים שפטרו במחנה הוי עירוב (משנה עירובין די"ז, א') ממילא אנשי המחנה פטורים לד' הרשב"א מלערב עירובי תחומין אף גבי יותר מי"ב מיל. ועפי"ז היקל הגר"ש גורן זצ"ל דשרי לחיילים לילך אפי' יותר מי"ב מיל (שהם בערך כשנים עשר ק"מ), עכ"פ לצורך מצוה כשמיעת פר' "זכור" (ובאמת מטעמיה משמע שאף שלא לצורך מצוה שרי האי. ועיי"ש בתשובתו השלישית של הגרש"ג זצ"ל).


וא"כ היתרו של הגרש"ג בנוי על שני נדבכים של קולא: שעירובי תחומין איסורם רק מדרבנן אף ביותר מי"ב מיל (שהם ג' פרסאות), ושבמחנה פטרו גם מעירובי תחומין.


ואמנם גבי ב' דברים אלה נחלקו כבר בגמ' ובראשו'. שבגמ' בעירובין (די"ז, ב') אמרי דבי רבי ינאי שלא פטרו מלערב במחנה אלא עירובי חצרות, אך עירובי תחומין חייבין. וכ"כ כמה ראשו' [ראה ראב"ד (שהביא הרמב"ן בגמ' שם) שגורס שלוקין על תחומין ד"ת, וקאי על י"ב מיל דלדעתו הוי מה"ת. וכיוון שתחומין עיקרן מדאו' לכן גם אלפיים אמה, אף שאינם אלא מדרבנן החמירו בהם ולא התירום לבני מחנה. וכן פי' הרא"ש שם. וכ"ד הרמב"ם בפיהמ"ש שם, שלא פטרו במחנה אלא עירובי חצרות ולא מעירובי תחומין (וע"ע בפ"ו ממלכים הי"ג)].


אמנם ישנם כמה ראשו' דס"ל דתחומין לעולם הוי איסור דרבנן. שכ"כ הרמב"ן (ספ"ק דעירובין, בדי"ז, ב'), והריטב"א (שם. עיי"ש שכ': הלכך קיי"ל כרבנן דכל איסור תחומין, ואפילו מחוץ לאלף פרסאות אינו אלא מדרבנן. וכל זה בין לעירובי חצרות בין לעירובי תחומין. ע"כ). וכ"כ הר"ן (בעירובין שם). וכ"נ ד' רה"ג בתשובה (תשובות הגאונים שערי תשובה סי' מ"ד), דגם מע"ת פטרו במחנה. וגבי ד' הרא"ש ר' בדבריו בעירובין (שם. שנראה שגם ע"ת התירו במחנה), ובקיצור פסקי הרא"ש שם (שכ' שהולכי מדברות פטורין מע"ח ובע"ת חייבין), בטור (סי' שצ"ז). וע"ע במאירי בעירובין (שם בספ"ק, ובדל"ו, א'. וצ"ע), בחזו"א (או"ח סי' קי"ד. שהיקל עד ד' מילין), ובהערות המהדיר לס' עבוה"ק (הנקראות עבודת עבודה), הג"ר חיים גדליה צימבליסט, על דברי הרשב"א בעבוה"ק (שם, סק"ד). ועיי"ש בהערות "עבודת עבודה" מיהם הראשו' והאחרו' דס"ל שתחומין מעל י"ב מיל איסורם מדאו', ובין אלפיים אמה עד י"ב מיל איסורם מדרבנן. ומיהם הסוברים שכבר מאלפיים אמה איסורם מדאו'.


ומ"מ לעניינינו, העיר חכ"א שהגרש"ג זצ"ל סמך דוקא ע"ד הרשב"א הללו בעבוה"ק (ולא ע"ד הראשו' על הש"ס, כנ"ל), משום שאולי הרשב"א הוא היחידי שמחבר את ב' הצדדים להקל בני"ד. והיינו גם ס"ל בעלמא דתחומין אף מעל י"ב מיל הוי מדרבנן, וגם ס"ל שבמחנה התירו לגמרי גם עירובי תחומין. עכ"ד.


מהאמור לעיל למדנו, שאף שרוה"פ (עכ"פ בני דורנו) החמירו בני"ד, מ"מ נראה בס"ד שחייל הנמצא בבסיס או במוצב ורוצה ללכת יותר מי"ב מיל (שהם בערך כשנים עשר ק"מ. וכ"ש יותר מאלפיים אמה ופחות מי"ב מיל) לצורך מצוה, וכגון לצורך נטילת ד' המינים, שוודאי שיש לו על מה לסמוך (והיינו הרשב"א הנ"ל, שכנראה לא ראו דבריו הפוס' הנ"ל. וכמו שכ' הגרש"ג זצ"ל במכתבו אלינו, וכמו שהעיר גם הגרח"ג צימבליסט בהערותיו שם ע"ד החזו"א דאישתמיטתיה לחזו"א דברי הרשב"א המפורשים כאן שהתירו ליושבי המחנה אפי' ג' פרסאות). וה' יצילנו משגיאות.


וע"ע בענינים אלה בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ח סי' נ"ד), שו"ת מחזה אברהם (סי' קכ"ז), בס' תורת היולדת (עמ' קנ"ב), ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פ"י הערה י'), בהל' פורים (בנספחים א', ג', ה', ו') והל' ליל הסדר (פ"ז הערה י"ב).


[41]מא.


ענף 1: דין חרש ושוטה במצוות ארבעת המינים:


בענין חרש, שוטה וקטן, מבואר במשנה ברה"ש (דף כ"ט ע"א) שהינם פטורים ממצוות שופר. וכ"פ מרן (בסי' תקפ"ט ס"ב). וכ"פ גבי שאר המצוות מרן [בסי' י"ז (ס"ב) בסי' תר"מ (ס"ב), בסי' תרפ"ט (סעי' ג'), ובשאר דוכתי].


כבר דנו פוסקי דורנו מהם הגדרים לג' אינשי הללו. דגבי חרש דנו מהו גדר חרש, והאם מי שהינו חרש חלקית, ובפרט אם שומע היטב ע"י מכשיר שמיעה, האם דינו כחרש. וכן דנו גבי שוטה האם מי שעיתים שוטה ועיתים פיקח, החייב במצוות. וזאת נוסף להגדרות של חז"ל גבי שוטה. וכבר האריכו הפוס' בהא, ואכמ"ל. וגם גבי קטן, כתבנו בס"ד לעיל בפרקנו דין קטנים במצוות נטילת ד' המינים, קחנו משם.


ומ"מ אנו לא דנים פה גבי חש"ו המוציאים את האחרים י"ח, דכפי שכתבנו בס"ד בריש פרקנו, אין אדם יכול להוציא אחר י"ח במצוות דמ"י (ולכל היותר יש לדון אי יכול לשמש כידא אריכתא לחולה, או לסייע בעדו עי"כ שמגביה את הדמ"י יחד עם החולה). ואי"ז דומה לחש"ו התוקעים ברה"ש בשופר להוציא אחרים י"ח, או קורין לאחרים המגילה, וכדו'. שע"כ דננו בס"ד כבר בקונטרסי מקראי קודש על המועדים האחרים. ור' ע"כ למשל בכה"ח (סי' תקפ"ט סקכ"ה), ובמקראי קודש הל' רה"ש (פרק י' הערה א'). וקיצרנו.


ענף 2: אנדרוגינוס לענין נטילת ארבעת המינים – הגדרתו


ובענין אנדרוגינוס. בס"ד ראשית יש לדון מהי הגדרת אנדרוגינוס, ואח"כ מה דינו גבי ני"ד.


בענין הגדרתו ומהותו.


דעות שונות נאמרו גבי מהותו של אנדרוגינוס [שפירוש שמו: אנדרו פי' זכר. גינוס פי' נקבה (ערוך ערך אנתרופי. תוי"ט יבמות פ"ח מ"ו. וע"ע בר"ר פי"ח)]. והיינו שיש לו איברי זכרות ואיברי נקבות, ואין לו סימן שיודע בו אם הוא זכר ודאי או נקבה ודאית לעולם [רמב"ם (פ"ב מאישות הכ"ד). מ"ב (סי' תרפ"ט סק"ט)].


1) י"א שאנדרוגינוס הוא ספק זכר ספק נקבה [ת"ק במס' ביכורים (פרק ד'), ובתוספ' שם (פ"ב) וכ"ד רבי יוסי במשנה יבמות (דפ"א, א') לד' ריש לקיש בגמ' שם. וכן ד' ת"ק במשנה שבת (דקל"ד, ב') ובמשנה בבכורות (דמ"א, א') ועוד].


2) י"א שאנדרוגינוס הוא בריה בפני עצמה, ולא הכריעו בו חכמים אם זכר הוא או נקבה [ברייתא ביבמות (דפ"ג, א'). ובמשנה בביכורים ובתוספ' (שם)]. וישנם כמה פירושים לדעה זו (ראה באנצי' תלמודית ח"ב ערך אנדרוגינוס, הערות 4,5,6).


3) י"א שמקצתו זכר ומקצתו נקבה [תוס' ביבמות (דפ"ג, א'. בתי' השני לד' ת"ק בביכורים). הראב"ד בהשגות (פ"ב משופר ה"ב. ופ"ז מתרומות הט"ז)].


4) י"א שודאי זכר הוא [דעת רבי אליעזר במשנה ביבמות (דפ"א, א'). רבי יוסי שם לפ"ד רבי יוחנן בגמ' שם. וד' רבי יהודה במשנה שבת (דקל"ד, ב')]. י"א שהכוונה לכל דבר, וי"א רק לדברים המיוחדים [ר' אנ"ת שם (בהערות 9,10)].


ד' רוה"פ שלהלכה אנדרוגינוס הוא ספק זכר ספק נקבה [רי"ף ביבמות (שם). רמב"ם (פ"ג ממילה ה"ו. ופ"ב מאישות הכ"ד. ופ"ב דנזירות הי"א. ופ"ב מחגיגה ה"א, ופ"ט מעדות ה"ג). טור ושו"ע (או"ח סי של"א ס"ה, ויו"ד סי' קצ"ד ס"ח דאזלינן לחומרא מספק. ובסי' רס"ה ס"ג בשם הרמב"ם וסי' שט"ו ס"ג בשם הרא"ש, ועוד). מ"ב (סי' י"ז סק"ח) ובשם ארה"ח. וע"ע בב"ח (יו"ד סי' רס"ה) ובבי' הגר"א (אה"ע סי' קע"ב סקי"ח)]. ויש שפוס' שהוא ודאי זכר [טור (יו"ד סי' רס"ה, ואה"ע סי' מ"ד וסי' קע"ב, וכולם בשם הר"י והרא"ש). רמ"א (אה"ע סי' מ"ד ס"ה) בשם י"א]. ויש מי שאומר שחציו זכר וחציו נקבה [הראב"ד (פ"ב משופר ה"ב)]. ובאשר לד' הרא"ש שלכאו' יש סתירה בדבריו, וכנ"ל, הרי שי"ל שתלוי לגבי מה הדבר אמור. וע"ע בטור (אה"ע סי' קע"ב ס"ח) מש"כ בשם הרי"ף והרמב"ם.


בס"ד יש להעיר לענ"ד דבר א': הפוס' כתבו הרבה פעמים [ר' למשל שו"ע (סי' תקפ"ט ס"ד וסי' תרפ"ט ס"ג)] שאנדרוגינוס מוציא י"ח במצוות את מינו (היינו אנדרוגינוס אחר), ואינו מוציא את שאינו מינו. והטעם שמוציא את מינו י"ח, משום דאם זה זכר גם השני זכר, ואם זו נקבה גם זו נקבה. אך אינו מוציא את שאינו מינו, דשמא אנדרוגינוס זה הינו נקבה והשני הינו זכר, כך שנקבה במצוות מסוימות אינה מוציאה זכר י"ח. ואף למ"ד שנקבה מוציאה י"ח (למשל בקריאת המגילה) את הזכר, אפ"ה אין האנדרוגינוס מוציא זכר י"ח משום דבעי שהמוציא אחרים יהא ניכר אם הוא איש או אשה [ב"י. מ"ב (סי' תקפ"ט סק"ה, וסי' תרפ"ט סק"י וי"א)]. ולפי"ז מובן מדוע גם אין אנדרוגינוס מוציא אשה. הן משום שיתכן שהוא בריה בפנ"ע, והן משום דבעי שיהא ניכר אם המוציא הינו איש או אשה. ומ"מ למדנו הטעם שאנדרוגינוס מוציא את מינו, משום שכל האנדרוגינוסים שווים [בה"ט (סי' תקפ"ט סק"ב) ומ"ב (באותו סי' סק"ה)].


אמנם ק"ק לי ע"כ, עפ"י מש"כ כמה פוס', שמציאות האנדרוגינוס הינה שלעיתים הינו זכר ולעתים נקבה. שהמ"א (סי' תקפ"ט סק"ב) הב"ד הרי"ף [והעירו האחרו' (הפמ"ג, מחה"ש, החת"ס, בה"ט סק"ב, הרש"ש ועוד אחרו') שאי"ז נמצא ברי"ף שלפנינו. ושמא אין הכוונה לרבינו יצחק אלפסי ז"ל אלא לריא"ף שהוא ראשון אחר. והוי ט"ס]. והרי"ף כ', שאע"פ שחבירו ג"כ אנדרוגינוס, אם באותו פעם שהוא נקבה הוי חבירו זכר, אינו מוציאו. עכ"ל. ולפי"ז אין אנדרוגינוס מוציא אנדרוגינוס אחר י"ח, דשמא המוציא הינו עתה נקבה, והיוצא י"ח הינו זכר. וא"כ אין כל האנדרוגינוסים שווים. ואכן בבה"ט (סי' תקפ"ט סק"ב) הב"ד המ"א בשם הרי"ף, וכ' דלפי"ז משמע שפעם הוא זכר ופעם הוא נקבה, כמו ששמעתי אומרים שאנדרוגינוס חודש אחד הוא זכר חודש א' הוא נקבה. והוסיף שלא משמע כן בגמ' ובפוס' (עיי"ש מה שהוסיף להקשות ע"כ). עכת"ד.


ואל יאמר האומר דאין דברים אלה מצויים כלל. ובפרט שכבר מצינו שמרן בשו"ע בהל' פסח השמיט דין עכבר נכנס ועכבר יוצא, מפני שאינו מצוי. דלמה לנו להתעסק בהא. אמנם נראה באמת שני"ד אינו דבר שכיח, דאנדרוגינוס בכלל אינו כ"כ מצוי [לשמחתנו, דה"ז דבר קללה. וכמש"כ הגר"ע איגר בגליון הש"ס על ברכות (דס"ג, ב') בשם ספר צידה לדרך (פר' "שמות") בשם המפרשים דז' חדרים יש באשה (היינו ברחם), שלשה מימין ושלשה משמאל, ואחד באמצע. אם תתעבר מימין יהיו (הוולדות) זכרים, ובשמאל נקבות, ובאמצע טומטום או אנדרוגינוס (צ"ע מדוע טומטום. הרי טומטום הינו זכר או נקבה, אלא שמוסתר הדבר – מ.ה.). ובנ"י במצרים שילדו ששה בכרס א', נתעברו נשותיהן מכל החדרים, רק לא באמצע, משום דטומטום הוי סימן קללה (ונראה דה"ה אנדרוגינוס – מ.ה.). עכת"ד]. וא"כ יקשה השואל, מה לנו לכל זה, שהרי כל ענין אנדרוגינוס אינו שכיח, ובפרט לא שכיח הוא שהוא מתהפך לעתים מזכר לנקבה ולהיפך.


אך באמת שכבר מצינו שאלות כעין זו בספרים חדשים גם ישנים. שהקרבן נתנאל על הרא"ש (ספ"ח דיבמות, בססק"ו) כ' וז"ל: ואני מצאתי בס' מעשה טוביה, מאמר עולם קטן פרק ה', שכתב בשם כמה חכמי רופאים שהעידו על כמה אנדרוגינוסים שילדו בנים מנשותיהם (והיינו שהיו כזכרים שיכלו להוליד בנים ובנות – מ.ה.), ואח"כ נישאת היא לזכר ותלדנה בנים כנקבה גמורה. עכ"ל. והובא זה גם במהרי"ט אלגזי להלכות בכורות (פ"ו אות נ"ח) ובלשון יותר מתוקנת, וז"ל: ובחכמי המחקר כתבו דהיה מעשה באנדרוגינוס שהיו נישאות לאנשים ותלדנה בנים ובנות, ואח"כ נשאו להם נשים והולידו ג"כ בנים ובנות, וכמש"כ בס' מעשה טוביה בחלק עולם קטן פ"ה. יעוי"ש [ואכן בס"ד ראיתי במקור את מש"כ בס' מעשה טוביה הנ"ל, לר' טוביה בן משה ירמיהו הכהן. וכ' ששמענו על מיקרים כאלה הרבה. ועיי"ש שהסביר על ד' אפשרויות באנדרוגינוס, והוסיף שהיה למין האנדרוגינוס ב' מיני כלי זרע: הא' ביצי האשה שבפנים שהם מקום זרעה לד' הרופאים. ועוד ב' ביצים אחרים בצינורות וגידים נקשרים אל האמה לתועלת הוצאת הזרע לחוץ. עיי"ש שהאריך. ובאמת אין כאן מקומו. ומ"מ סיפר לי מוהל אחד, על מקרה שאירע לו עצמו בשנים האחרונות, שהוא מל בשבת תינוק, וכעבור כמה חודשים התינוק היה אפטי, וכשעשו לו בדיקות התברר שחסר לו הורמון מסוים, ומבחינה פנימית הוא היה בעצם נקבה. ואכן בניתוח הפכוהו לנקבה גמורה. ושאלתיו כיצד לפני הברית הוא לא ראה שזו בעצם נקבה. וענה לי שכיוון שהיה האיבר הזכרי (שמלו אותו), ולא תמיד האשכים של התינוק מגולים למטה, אלא הם טרם ירדו, לכן הוא לא חשד שאין זה תינוק רגיל. עד כאן דבריו. וראה בצי"א (כרך כ"ב סי' ב') גבי מקרה שבתולה אחת בעת כניסתה לחופה נהפכה לזכר. ה"י]. וראה עוד לקמן בסמוך אי הדברים הכתובים פה בשם ס' מעשה טוביה נכונים מבחינה מציאותית לפי הידוע כיום.


ועפי"ז דנו הפוס' גם גבי מקרים דומים, של אשה שנהפכה לאיש גמור או לאיש שהתהפך לאשה גמורה.


וגבי מקרים כאלה דנו הפוס' גבי אשה (שהיתה אנדרוגינוס שילד, או סתם אשה) שהפכה לזכר, אי בעלה צריך לתת לה גט כשמגרשה (הצד לגרשה עם גט: כיוון שהיתה אשתו אשת איש. והצד שא"צ גט, דהרי עתה אינה אשה וגם שבגט כתוב שעתה יכולה היא להנשא לכל גבר ישראל, וזה אינו שייך במציאות, וגם אסור מה"ת באיסור חמור. ויש מי שכתב שאשה שהפכה לאיש, צ"ל מעתה בברכות השחר נוסח: בא"ה אמ"ה, שהפכתי לאיש. ע"כ. ונלע"ד בס"ד שפשוט שאין לברך כך בשופו"א. הן משום שברכה זו לא נזכרה בש"ס (ולכן י"א שלא לברך ברכת "הנותן ליעף כח". ר' ב"י ושו"ע סי' מ"ו ס"ו). ונוסף ע"כ גם רבינו האריז"ל לא אמר לאומרה. ר' כה"ח (סי' מ"ו סקמ"ז). ר' ע"כ בצי"א (כרך כ"ב סי' ב') בשם ספר יוסף את אחיו (להג"ר יוסף פלאג'י זצ"ל. מערכת ג' סק"ב) שדנו ע"כ.


ועוד דנו הפוס' אם אשה כזו שהפכה לזכר, הבעי למולו (עיי"ש בצי"א). ועוד דנו האם אשה זו שהפכה לאיש ואח"כ חזרה להיות אשה, האם יש לכך דין של מחזיר גרושתו (ובפרט אם האיש כהן ואינו יכול לשאת גרושה). ובפרט אם לאחר שהפכה לזכר חזרה להיות נקבה ונשאה לאיש אחר, המותר לבעלה הראשון לשאתה לאחר שבעלה השני מת וכדו', דשמא לאחר שהפכה לזכר יש לה דין בריה חדשה (ר' כ"ז בצי"א שם).


וא"כ לאור כ"ז נראה שהפוס' (כגון מהרי"ט אלגזי והק"נ על הרא"ש) התייחסו לדברים אלה כאל דברים שיש לדון בהם בכובד ראש, (אף שמקור הדברים האלה אינו אלא רק מס' מעשה טוביה. [ובענין כשרות ואמינות ס' מעשה טוביה, ר' בשו"ת חת"ס (חיו"ד סי' קס"ז ד"ה "והאמת") ובספר שם הגדולים (מערכת ספרים, בערכו), הב"ד בהערות איש מצליח על המ"ב (ח"ו בהערות שבסופו, עמ' צ"ד)]. אלא שלאחר שכתבנו זאת עייננו באנצי' הלכתית רפואית (לפרו' אברהם שטינברג. ח"ב. ערך אנדרוגינוס. ובפרט בעמ' 226-228,233-235). ועיי"ש (בעמ' 227-228), שמצינו רק מעט מיקרים שאנדרוגינוסים ילדו כנשים, אך לא מצינו שהולידו כאנשים. וע"ע (בעמ' 226) שלא כל האנדרוגינוסים הינם אנדרוגינוסים אמיתיים, והאנדרוגינוסים האמיתיים יש להם גם אבר הולדה זיכרי וגם ניקבי. ומ"מ לא מצינו שהולידו כזכר. וכנ"ל. ואכמ"ל.


ומ"מ נראה בס"ד שלפי כל הנ"ל יוצא לכאו' שאין אנדרוגינוס יכול להוציא י"ח אנדרוגינוס אחר, וזה לכאו' שלא כמו שפסק מרן (בסי' תקפ"ט ס"ד ובסי' תרפ"ט ס"ג) שאנדרוגינוס מוציא את מינו. ודי בזה. ומ"מ דברי מרן בשו"ע קיימים ועומדים, שכן דינא דגמ' (רה"ש דכ"ט, א') והפוס'. ואכמ"ל [ואע"פ שלמ"ד שאנדרוגינוס מקצתו זכר ומקצתו נקבה, אף את מינו אינו מוציא, שאין צד נקבות שבו מוציא את צד זכרות של חבירו (כ"כ הראב"ד בהשגות בפ"ב משופר), ולא עוד אלא שאף את עצמו אינו מוציא (מנח"ח מצוה ת"ה לד' הראב"ד. וע"ע בכה"ח סי' תקפ"ט סקט"ז, ובפרט מש"כ בשם הראב"ד, הר"ן והרה"מ. עיי"ש). מ"מ אין לנו אלא דברי השו"ע בהא].


ענף 3: דין האנדרוגינוס, החייב במצוות ד' המינים.


שנינו במשנה בביכורים (פרק ד' סוף משנה ב') שאנדרוגינוס חייב בכל המצוות האמורות בתורה כאנשים. וכ' הר"ש שם, דה"ה במ"ע שהזג"ר שהנשים פטורות, מ"מ האנדרוגינוס חייב בהן. ע"כ. וכן איתא בברייתא ברה"ש (דכ"ט, א'). הב"ד כה"ח (סי' תקפ"ט סקט"ז). וכ"פ הרמב"ם (פ"ג מציצית ה"ט) ומרן (או"ח סי' י"ז ס"ב). וכ"נ ד' הרמ"א (שם). ולפי"ז אנדרוגינוס חייב ליטול את ד' המינים ביו"ט א' דסוכות. וכן מבואר בדברי מרן (בסי' תר"מ ס"א), וכ"כ המ"ב (סי' תקפ"ט ססק"ו) וכתבו הפוס' הנ"ל שחייב הוא מספק. וכ"נ מדברי מרן (בסי' תקפ"ט ס"ד) ומהמ"ב (שם ס"ק ה' וו'). וע"ע בשו"ע (סי' תרפ"ט ס"ג).


ומ"מ לפי"ז צריך לדון גבי ימי חוה"מ אי אנדרוגינוס חייב ליטול הדמ"י, שאז החיוב אף לזכר הוי רק מדרבנן. דמה שכתבו הפוס' הנ"ל להחמיר הוא משום דהוי ספק תורה, אך בחוה"מ לכאו' הוי ספק דרבנן. ואכן לפי"ד המ"ב (בסי' י"ז סק"ו) באמת משמע שאנדרוגינוס פטור ממצוות דרבנן שאשה פטורה מהן. עיי"ש. ולפי"ז הריהו פטור מליטול ד' מינים כל ימי חוה"מ. וחיפשתי בספרים ולא מצאתי שאכן כתבו בהדיא שאנדרוגינוס פטור מכל מצוות דרבנן שאשה פטורה.


אמנם לאחר העיון נראה לענ"ד בס"ד שישנם כמה צדדים לחייב האנדרוגינוס אף במצוות דרבנן. ראשית יש להדגיש שגבי מצוות ל"ת דרבנן לכאו' ברור שהוא חייב בהן, שהרי אף אשה חייבת בהן.


אמנם גם גבי מצוות עשה שהזג"ר מדרבנן, לכאו' ישנם צדדים לחייבו. דכפי שכבר ראינו לעיל בהערה זו (בענף 1) הרי שישנן בחז"ל ובפוס' כמה דעות גבי מהותו של אנדרוגינוס. והמ"ב (בסי' י"ז סק"ח) כתב שהוא ספק זכר ספק נקבה, ולכן הסיק דהוא פטור ממצוות דרבנן שאשה פטורה, דהוי ספק דרבנן לקולא. אך הרי לד' התוס' ביבמות (דפ"ג, א' בתירוץ השני לד' ת"ק בביכורים) ולד' הראב"ד בהשגות (פ"ב משופר ה"ב, ופ"ז מתרומות הט"ז) הרי שאנדרוגינוס מקצתו זכר ומקצתו נקבה. ולפי"ז לכאו' י"ל שחייב אף במצוות דרבנן שאשה פטורה, משום שחלק הזכר שבו חייב בכל המצוות כשאר הזכרים.


ועוי"ל, שכיוון שמצינו שלד' רבי אליעזר במשנה ביבמות (דפ"א, א') אנדרוגינוס דינו ודאי כזכר. וכ"ד רבי יוסי (לפי ד' רבי יוחנן בגמ' שם), וכ"ד רבי יהודה במשנה שבת (דקל"ד, ב'), הרי שגם לדידם לכאו' אנדרוגינוס יהיה חייב אף במצוות עשה דרבנן שאשה פטורה (ובאמת בזה יש לעיין אם אכן זה לד' כל התנאים הנ"ל. די"א שמה שאמרו אינו לכל דבר אלא רק גבי דברים מסוימים). ור' בטור (אה"ע סי' מ"ד) שהב"ד הרא"ש שדינו כזכר גמור (לענין אנדוגינוס וטומטום שקידשו אשה). ואף הרמ"א (שם בסעיף ה') הביא דעה זו.


ועוי"ל בס"ד, שאף לד' הרמב"ם (כגון בפ"ג ממילה ה"ו) שאנדרוגינוס הינו ספק זכר ספק נקבה, מ"מ כ' הרמב"ם (שם בהל' מילה ובעוד דוכתי) שנותנים עליו חומרי זכר וחומרי נקבה. וכ"פ מרן (באו"ח סי' קצ"ט ס"ח, בסי' של"א ס"ה. ביו"ד סי' של"א ס"ח. באה"ע סי' מ"ד ס"ה, ובעוד דוכתי), הרי שלפי"ז ג"כ יש מקום לחייבו במצוות עשה שהינן רק מדרבנן ושאשה פטורה מהן.


וע"ע ברמב"ם (פי"ב מע"ז ה"ד) שג"כ כ' שטומטום ואנדרוגינוס הרי הן ספק, ונותנין עליהן חומרי האיש וחומרי האשה בכל מקום, וחייבים בכל, ואם עברו אינם לוקין. עכ"ל. ור' בשד"ח (בכללים, מערכת א' סקל"ח) שהביא מחלו' גדולה בפוס' אי הא דאמרינן דאינו לוקה האם משמעות לשון זה הוא דמילקא הוא דלא לקי אבל איסורא דאו' מיהא איכא, או דמ"מ הוי רק איסורא דרבנן. וכשדנתי על דברים אלה עם חתני הרב ישראל כוכב שליט"א אמר, שאמנם מד' הפוס' דס"ל דהוי דרבנן אין ללמוד לני"ד, דלא עסקו באיסורים שלשאר אינשי הוי דרבנן, אלא באיסורים שהינם לשאר אינשי הוי דאו' ורק לאנדרו' הוי דרבנן. אך לפי מ"ד דאינו לוקה אך מ"מ איכא איסור דאו', יוצא שלדעה זו אם אנדרוגינוס עשה איסור שלשאר אינשי הוי דאו', גם לו הוי דאו'. ולפי"ז אם יעבור על איסור שלשאר אינשי הוי דרבנן, הרי שגם לו נחשב הדבר שעבר על דרבנן. ולפי"ז צריך הוא לקיים גם מ"ע דרבנן. אך באמת כל זה צריך בירור, דהא אם אנדרו' לד' הרמב"ם (כנ"ל) הוי ספק זכר ספק נקבה, יוצא דחיובו הוי ספק דאו'. וכידוע לד' הרמב"ם ספק דאו' לחומרא הוי רק מדרבנן, וא"כ הא דטומטום ואנדרו' אינן לוקין הרי שעוברים הם רק על איסור דרבנן. ולאור כ"ז צ"ע אי ניתן ללמוד מהפוס' דס"ל דאינו לוקה חיובו מדאו', שאכן הרמב"ם יחייבו גם במצוות דרבנן שאשה פטורה מהן.


נמצאנו למדים בס"ד שעכ"פ מצד הספק, כמו שחייבוהו הפוס' במצוות דאו', הרי שאי אפשר לפוטרו ממ"ע שהזג"ר שהינן דרבנן, וזאת מצד הספק [ושמא יש מקום להקל עכ"פ דהוי ספק במצוות דרבנן. ויש מקום עוד לפלפל בכך, ומ"מ נראה בס"ד שעכ"פ לכתחילה צריך הוא להשתדל לקיים גם מ"ע דרבנן, ובפרט אם יש חשש למראית עין (כמש"כ להחמיר המ"ב בסי' י"ז סק"ו). ואכמ"ל].


ענף 4: האם האנדרוגינוס יברך על מצוות עשה שהזמן גרמן.


גבי הברכה על המצוות, האם יברך האנדרוגינוס על מ"ע (דאו' או דרבנן) שהזמן גרמן, בזה יש לחלק בין ספרדים לאשכנזים.


לספרדים:


כתב מרן (בסי' י"ז ס"ב) גבי ציצית, שטומטום ואנדרוגינוס חייבים בציצית מספק, ויתעטפו בלא ברכה. עכ"ל. והוסיף הג' הרמ"א בהגהות: ולפי מה שנהגו הנשים לברך במצוות עשה שהזמן גרמא גם הם יברכו. עכ"ל. ועפי"ז כתבו הפוס' שלד' הספרדים אנדרוגינוס לא יברך על מ"ע שהזג"ר [שכ"כ המ"ב (סי' תקפ"ט ססק"ו, ובסי' תר"מ סק"ג, עפי"ד מרן הנ"ל בסי' י"ז). וכה"ח (סי' י"ז סק"ז, וסי' תקפ"ט סקי"ט)]. והטעם הוא משום דמרן פסק כרמב"ם שנשים לא מברכות על מ"ע שהזג"ר [כה"ח (סי' י"ז שם)]. ועוד הוסיפו הטעם, משום דברכה הינה מדרבנן וספיקא לקולא [מ"ב (סי' י"ז שם) וכה"ח (סי' תרמ"ג סק"ג)].


ולגבי האשכנזים:


לכאו' נראה שלד' האשכנזים אנדרוגינוס צריך לברך על מ"ע שהזג"ר. והיינו כד' הראב"ד (בפ"ג דציצית ה"ט, ובפ"ו מסוכה הי"ג). שכן עולה מד' הרמ"א הנ"ל (בסי' י"ז). וכ"כ המ"ב (סי' תר"מ סק"ג) עפי"ד הרמ"א הנ"ל, וכ"כ כה"ח (סי' תקפ"ט סקי"ט וסי' תר"מ סק"ז) לאשכנזים עפי"ד הרמ"א הנ"ל. וקצ"ע ע"ד המ"ב (בסי' תקפ"ט סק"ו שסתם כשו"ע בסי' י"ז).


והטעם שלד' האשכנזים על האנדרוגינוס לברך על מ"ע שהזג"ר, כ' הרמ"א (שם) שכיוון שהנשים נהגו לברך ע"כ גם האנדרוגינוס והטומטום יברכו.


ואף שכתבנו שלכאו' נראה שלמנהג האשכנזים יברך, מ"מ לאו מילתא פשיטא הוי. שעל מש"כ הרמ"א שאנדרוגינוס וטומטום יברכו, תמה השכנה"ג בהגב"י (בסי' י"ז), דהא למ"ד שאנדרוגינוס הינו בריה בפנ"ע כיצד יברך, הא לא דמי לנשים. וכן הקשה העו"ת (סי' י"ז סק"ו). ולכן כתב דהרמ"א ס"ל כמ"ד שאנדרוגינוס הינו ספק. והמאמ"ר חיזק את דברי הרמ"א, וכ' שאף למ"ד דהוא בריה בפנ"ע ג"כ יברך, דלמה יגרעו מנשים, דאעפ"י שלכו"ע הן פטורות אפ"ה מברכות (לר"ת, לרמ"א ולסיעתם), א"כ אנדרוגינוס נמי יכול לברך אע"פ שהוא פטור, דמאי שנא פטור זה מפטור זה [הב"ד כה"ח (סי' י"ז סק"ז). וע"ע בברכ"י (סי' תר"מ סק"ב) ושע"ת (סק"ג)].


ומ"מ נראה שלמרות קושיית הכנה"ג, הרי שלד' רוה"פ למנהג האשכנזים אנדרוגינוס רשאי לברך על מ"ע שהזג"ר, ובפרט שלרוה"פ דינו כספק זכר ספק נקבה, ולא דהוי בריה בפנ"ע. ואנדרוגינוס אשכנזי שרוצה להחמיר רשאי להמנע מלברך דהא ספק הוא חייב לברך, כאיש, וספק יכול הוא לברך, כאשה. ולכן לענין ברכה יכול הוא להחשיב עצמו כאשה שאינה חייבת לברך. וע"ע מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש בהל' סוכה (פי"א ס"ט) ובהל' פורים (פ"ו הערה מ"ב).


ובכל דיון זה לא דננו גבי אנדרוגינוס אם מוציא אחרים י"ח מצוות, דזה לכאו' לא שייך בני"ד גבי דין ארבעת המינים. ור' בראב"ד (פ"ב משופר ה"ב) שכ' דלמ"ד שאנדרוגינוס הינו חצי זכר חצי נקבה, הרי שאינו מוציא י"ח לא את מינו ולא את שאינו מינו, ודינו כעין מי שחציו עבד וחציו בן חורין. הב"ד שו"ג וכה"ח (סי' תקפ"ט סקט"ז). והוסיף כה"ח שם, דממש"כ הראב"ד להשוותו לדין מי שחציו עבד וחציו בן חורין, משמע שאפי' את עצמו אינו מוציא לסברא זו. וסיים דעל כן יש להחמיר היכא דאפשר כדי לצאת אליבא דכו"ע. עכ"ד. אך באמת שלפי"ז אין אנדרוגינוס יכול לצאת כלל י"ח דמ"י, והריהו פטור לכאו' לגמרי ממצוות דמ"י, דהא לא שייך שאחר יטול עבורו. ולכן נראה שד' רוב ככל הפוס' שאכן יטול את הדמ"י, ורק נחלקו אם יברך. ודי בזה.


ענף 5: דין טומטום בכלל, ובנטילת ד' המינים בפרט:


הגדרתו: מי שאין לו לא זכרות ולא נקבות, אלא אטום, הוא הנקרא טומטום, והוא ספק (זכר או נקבה). ואם נקרע הטומטום ונמצא זכר הרי הוא כזכר ודאי. ואם נמצא נקבה הרי הוא נקבה [רמב"ם (פ"ב מאישות הכ"ה). כה"ח (סי' תרפ"ט סק"כ)]. וכן עולה מדברי רש"י ברה"ש (דכ"ט, א' ד"ה "וטומטום"). וכ"כ כבר הערוך (ערך "טם"), שלא נודע אם זכר הוא או נקבה. ע"כ. ולכן אמרו במשנה בביכורים (סוף פ"ד) שטומטום פעמים שהוא איש ופעמים שהוא אשה.


דינו: הן לאשכנזים והן לספרדים, חייב במצוות עשה שהזג"ר מספק [מרן (סי' י"ז ס"ב וסי' תר"מ ס"א), מ"ב (סי' י"ז סק"ו) כה"ח (סי' תקפ"ט סקי"ט) וש"פ]. והטעם, דהינם ספק זכר ספק נקבה, וספק תורה לחומרא [ב"י. מ"ב (שם)].


וגבי מ"ע שהזג"ר שהינן מדרבנן, כ' המ"ב (שם, וכנ"ל גבי אנדרוגינוס) דמשמע שהטומטום פטור, דהוי ספק דרבנן. וגם בני"ד, גבי טומטום, יש לדון בס"ד אי אכן פטור הוא לכו"ע.


הנה דבר ברור הוא שמ"מ גבי לאוין, אפי' מדרבנן, הטומטום חייב בהם, דבזה לא שייך להקל דהרי גם אשה חייבת בהם.


אמנם גבי מ"ע דרבנן שהזמן גרמן לכאו' באמת אין צד להחמיר. דגבי טומטום אחידות הדעות בתנאים, באמוראים, ברוא"ח שהוא ספק זכר ספק נקבה (וא"א לומר שהוא זכר, או שחציו זכר וחציו נקבה, או שהוא בריה בפנ"ע). ולכאו' גבי חיובו במצוות עשה שהזג"ר, אם הן מדרבנן, ה"ז ספק דרבנן ולקולא. אלא שבאמת לא מצאתי אף פוסק שכתב להקל כן בהדיא [חוץ מהמ"ב (סי' י"ז סק"ו), שהוא אחרון (אמנם חשוב מאד) שרק דייק זאת מדברי הב"י]. ואדרבא, מדברי המ"ב (בסי' תרנ"ב סק"ב) שכ' בשם המ"א וש"א, שמי שלא נטל את הד"מ במשך כל היום בימי חוה"מ, אע"פ שהוא דרבנן ג"כ נכון ליטלו אז בביה"ש, משום שאין בו טירחה, נראה דה"ה גבי טומטום בימי חוה"מ, שלפחות "נכון" שיטלנו בימים אלה, אע"פ שאין חיובו אז אלא מצד ספק דרבנן. ואע"ג שיש מקום לחלק בין הספיקות. דגבי הספק של ביה"ש מיירי במי שמעיקר הדין חייב בדמ"י, ויש לו חזקת חיוב, ורק הזמן אולי כבר לא כשר לנטילה, משא"כ בטומטום שאין לו חזקת חיוב. מ"מ כיוון שאיננו מחייבים מעיקה"ד את הטומטום ליטלם, אלא רק אמרינן שנכון שיטלם, אין קושיה ע"כ. כך בס"ד נלע"ד [ומ"מ ממש"כ המ"ב (סי' תקפ"ט סק"ו) להחמיר על טומטום ואנדרוגינוס ביו"ט ב' דרה"ש, אף שהוא מדרבנן, אין ללמוד לני"ד גבי חוה"מ, דהתם זו חומרא מיוחדת שהחמירו חכמים גבי יו"ט ב' דרה"ש, ולא שייך ללמוד מהתם גבי חוה"מ].


ולענין הברכה, האם טומטום יברך על מ"ע שהזג"ר (דאו' או דרבנן), נראה שגם בזה יש לחלק בין הספרדים לאשכנזים.


לגבי אשכנזים:


עפי"ד הרמ"א (בסי' י"ז ס"ב) שכ' (גבי ציצית) שלפי מה שהנשים נהגו לברך על מ"ע שהזג"ר, יוצא שגם הטומטום יברך עליהן. ע"כ. והיינו כד' הראב"ד (בפ"ג מציצית ה"ט ופ"ו מסוכה הי"ג) וכ"כ המ"ב (סי' תר"מ סק"ג), שאם הטומטום רוצה רשאי לברך, דלא גרע מאשה. וכ"כ כה"ח (סי' תקפ"ט סקי"ט ובסי' תר"מ סק"ז) לאשכנזים עפי"ד הרמ"א הנ"ל. ונראה שמש"כ המ"ב (בסי' תקפ"ט סק"ו) בסתמא שלא יברך הוא דוקא אליבא דמרן בסי' י"ז. וקצ"ע.


וגבי הספרדים: הרי מדברי מרן (בסי' י"ז ס"ב) מתבאר שטומטום לא יברך על מ"ע שהזג"ר (מדאו' או מדרבנן). והיינו משום שחיובו משום ספק, וסב"ל. וכ"כ כבר הרמב"ם (פ"ו מסוכה הי"ג). וכ"כ המ"ב (סי' תר"מ סק"ג) וכה"ח (סי' תר"מ סק"ז).


וגם גבי טומטום, לא דננו אי מוציא הוא אחרים, או לפחות טומטום אחר כמותו, דלכאו' זה לא שייך גבי מצוות ד' המינים. ומ"מ את עצמו ודאי הוא מוציא (שלא כאנדרוגינוס שי"א שאינו מוציא עצמו, משום שי"א שחציו זכר וחציו נקבה). שכ"כ מחה"ש, המ"ב (סי' תרפ"ט סקי"ג) וכה"ח (סי' תרפ"ט סקכ"ב).


ואגב נזכיר מה שכתבנו בס"ד לעיל בפרקנו, שהקשו האחרו' מדוע מרן בסי' י"ז (ס"ב) פסק שאע"פ שיש כאן ספק ספיקא אסור לאנדרוגינוס ולטומטום לברך (שהם ספק זכר ספק נקבה, וספק שני, דלמא אף נשים מברכות על מ"ע שהזג"ר), ואילו בסי' תפ"ט (ס"ח) פסק מרן שכן יברכו כשיש ספק ספיקא. ואכמ"ל.


וראה בעניינים אלה בנו"כ על השו"ע (סי' י"ז ס"ב, סי' תקפ"ט ס"ד, סי' תרפ"ט ס"ג, ובסי' תרמ"א ס"א). וע"ע בשו"ת מהר"ם שיק (סי' שכ"ח), בשד"ח (בכללים, במע' ל' כלל קמ"א סק"ס), במ"ב (סי' ס"ז סק"א) בכה"ח (סי' ס"ז סק"א) ובש"א, שדנו דלכאו' יש סתירה בין ד' מרן בסי' י"ז ס"ב שאנדרוגינוס וטומטום לא יברכו על מצוות ציצית, דאף במצוות דאו' אמרינן סב"ל, לבין דבריו בסי' ס"ז ס"א שפסק שכן מברכים. עיי"ש ובש"א כיצד יישבו דברים אלה. וע"ע בענין טומטום ואנדרוגינוס מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש כאן בהלכות סוכות (פי"א ס"ט) והל' פורים (פ"ו הערה מ"ב).


ענף 6: המסקנה בס"ד.


חרש ושוטה פטורים מעיקר הדין ממצוות נטילת ארבעת המינים.


אנדרוגינוס: חייב הוא ביום הראשון ליטול את ארבעת המינים (ובארצות הגלות כן הדין גם ביו"ט השני). בימי חוה"מ ג"כ צריך הוא להשתדל וליטול את ארבעת המינים.


ובענין ברכתו: למנהג הספרדים אנדרוגינוס לא יברך כלל על נטילת ארבעת המינים, ואילו לדעת רוב הפוסקים האשכנזים אנדרוגינוס רשאי לברך על נטילת ארבעת המינים. ואנדרוגינוס אשכנזי שרוצה ליטלם בלא ברכה רשאי שלא לברך על כך. ודבר זה אמור הן ביום הראשון של החג והן בשאר הימים.


טומטום: ביום הראשון חייב הוא ליטול את ארבעת המינים, בימי חול המועד אינו חייב בכך, אך נכון שיטלם גם בימי חול המועד.


ובענין ברכתו: למנהג הספרדים לא יברך כלל כשנוטל את ארבעת המינים [אמנם גם בזה יש מהספרדים הסוברים שיברך, דאינו בריה בפנ"ע אלא ספק זכר או נקבה, והרי למרן הגחיד"א וסיעתו אף הנשים מברכות על הדמ"י. אך יש מהספרדים החולקים ע"כ. ועוד יש מהספרדים הסוברים שבכל אופן טומטום לא יברך על מ"ע שהזג"ר]. ואילו למנהג האשכנזים רשאי הוא לברך על כך. ודבר זה אמור הן ביום הראשון של החג והן בשאר הימים.