[1]א. כן עולה מדברי הגמ' פסחים (דקי"א,ב'), מדרש איכה רבה (עה"פ "כל רודפיה השיגוה". הב"ד כה"ח ס"ק רכ"ח, רכ"ט), ומדרש שוח"ט (תהילים, על מזמור "יושב בסתר"). הב"ד ערוה"ש (סי' תקנ"א סעי' ל"ט). וכ"פ מרן (בסעי' י"ח).

ומה שכתבנו שיש להזהר אף מספק סכנה, כ"כ הגרמ"א שליט"א בספר הל"ח (עמ' 198). והוא פשוט. דמה לי סכנה מה לי ספק סכנה. ויש להוכיח כן מהא שכתבו הפוס' שיש להזהר מדברים אלה דוקא מי"ז בתמוז, למרות שבגמ' פסחים (שם) אמרו דבזמן זה המזיקים ספק שכיחי.

באשר העירוני אם יש לדחות לאחר ט"ב יציאה לקרב עם מחבלים או פעילות צבאית אחרת נגד מדינת אויב כמצרים, ירדן וכדו' (למרות ה"שלום" המדומה), וכ"ש נגד הערבים המכונים פלשתינאים. ברור הדבר שאין לדחות זאת, הן משום ששומר מצוה לא ידע דבר רע. הן משום שלא תמיד ניתן לדחות פעילות זו בשל מידע מודיעיני, ובעיקר בשל העובדה שטוב להם וטוב לעולם להקדים פורענותם. ולכן יש להקדים זאת כדי למנוע סכנות מעם ישראל. והגר"א נבנצל שליט"א העיר, שאולי הדחיה תחסוך סכנה לחיילים. עכ"ל. וא"כ צריך לדון בכל מקרה לגופו.

[2]ב. עיקר ד"ז כתבו מרן (בסעי' י"ח) עפ"י דברי חז"ל הנ"ל בהערה הקודמת. ובכה"ח (ס"ק רכ"ו) הב"ד הזוה"ק (פר' וישלח), שבכל זימנא לא יהך ב"נ יחידאי בארחא דמתא, אלא באתר דבני נשא אזלין ותבין ומשתכחין תמן. ועל דא לא יהך ב"נ יחידאי בלילא הואיל ובני נשא לא משתכחי. עכ"ל. ור' עוד לקמן בהערה ג' מה שלמדנו מדברי הזוה"ק הללו.

בענין הזמן. מרן (סי"ח) כ' שיש להזהר מי"ז בתמוז עד ט"ב. אלא שבפת"ע כתב שלפי המבואר בגמ' פסחים (דקי"א,ב') הרי שמר"ח תמוז עד ט"ז בו ודאי שכיחי המזיקים (קטב מרירי), ולאחר מכן ספק שכיחי. ולפי"ז יש להזהר יותר מר"ח עד ט"ז בתמוז, הב"ד הבה"ל (סס"י תקנ"א ד"ה "צריך") כה"ח (ס"ק רכ"ה) וש"א. ולכאו' הצדק עם הגאון פת"ע. אלא שכיון שמרן לא פסק כן, לכן הבאנו דעת הפת"ע כדעת י"א בלבד.

הטעם לד"ז, משום שבזמן זה שולט קטב מרירי (רמ"א סי"ח). הסבר לכך ר' בכה"ח (ס"ק רכ"ח ורכ"ט). עיי"ש.

[3]ג. מרן כתב שצריך להזהר מד' שעות עד ט' שעות. המ"א הביא ב' פירושים : או מתחילת ד' או מסוף ד'. ומ"מ עד סוף ט' שעות. ואמנם ישנם כמה אחרו' שפסקו דהוא מתחילת ד' שעות (ר' פסתש"ו הערה 282), אך הא"ר, המ"ב (ס"ק ק"ב) כה"ח (ס"ק רכ"ח) ועוד אחרו' פסקו דהו"ד מסוף שעה רביעית. וכ"נ מהמדרש באיכה רבה (עה"פ "כל רודפיה השיגוה"). ולכן כתבנו בהלכות כדעה זו.

י"א שכל דין זה הו"ד במדבר במקום תוהו, ולא באתר דנהיגי אינשי למיזל (פסתש"ו הערה 283 בשם הא"א מבוטשאטש. ערוה"ש סקל"ט). אמנם מדברי הזוה"ק הנ"ל בהערה ב' מבואר בהדיא דאף במתא בעי ליזהר בזה, אם יש שם אתר דלא נהיגי אינשי למיזל ומשתכחין תמן, ואין הדבר אמור דוקא במדבר במקום תוהו. ובאמת המעיין בא"א עצמו יראה שרצה להקל במקום בתים כל שהוא בכלל שם העיר או עיבורה. ורק הוסיף שלמדו זאת ממדרשים שדיברו במציאותם על מקום מדבר במקום תוהו. עיי"ש.

[4]ד. דבימים אלה הנץ הוי בערך בשעה חמש וארבעים וחמש (כל החישובים לפי שעון קיץ), ואילו השקיעה בערך בשעה שבע וארבעים וחמש בערב. נמצא היום י"ד שעות. כל שעה זמנית הוי שעה ועשר דק' רגילות. וא"כ הוסף ארבע שעות וארבעים דק' לשעה חמש וארבעים וחמש ותקבל שסוף שעה רביעית הוי שעה עשר ועשרים וחמש דק' בבוקר. ולפי חשבון זה סוף ט' שעות הוי שעה ארבע ורבע אחה"צ.

[5]ה. עיקר ד"ז כתבוהו הא"ר, המ"ב (ס"ק ק"ב), כה"ח (ס"ק רכ"ז) וש"א, עפ"י מדרש איכה רבה (שם). והטעם גם בזה משום קטב מרירי, דאמרו שם שאינו מהלך לא בחמה ולא בצל אלא בצל הסמוך לחמה (הב"ד כה"ח ס"ק רכ"ח).

וכיון שטעם זה דומה לטעם האיסור ללכת יחידי, והתם כתבו הפוס' דהוא מי"ז בתמוז עד ט"ב (וי"א מר"ח תמוז), וכן הוא מד' עד ט' שעות, הרי שגם בני"ד יש להזהר דוקא בימים ובשעות הללו.

כה"ח (סס"ק רכ"ח) הסביר שמש"כ במדרש שאינו מהלך (הקטב מרירי) לא בחמה ולא בצל אלא בצל הסמוך לחמה, הכוונה למקום שיש בו חמה וצל. אך במקום שאין חמה או אין צל הריהו מהלך או בחמה או בצל. עכ"ד. ובאמת קשה לומר דבר זה, דלפי"ז לא שבקת חיי לכל בריה. ומ"מ סיים כה"ח שם שלכן סתמו הפוס' דבריהם. עכ"ל. ואולי כוונתו שלכן מקפידים שלא להלך דוקא במקום החיבור בין החמה והצל. אך בחמה לחוד או בצל לחוד שרי. ולכאו' יש לדון מדוע לא אמרינן הכא דבמקום דדשו ביה רבים לא חיישינן להיזקא.

בענין מעבר מהשמש לצל ולהיפך (מעבר גרידא מבלי ללכת לאורך מקום החיבור ביניהם). ממה שחיפשתי לא מצאתי בפוס' שדנו ע"כ. אמנם נראה בס"ד שכיון שאין ברירה הרי שיש להקל בזה. דאל"ה לא יתכן אפי' לצאת מהבית החוצה, שהריהו יוצא מהצל לחמה. וגם לא מצאנו אף פוסק שהחמיר במעבר ביניהם.

כתב בפסתש"ו (סי' תקנ"א רס"ק נ"ו) בשם הא"א מבוטשאטש, שדין איסור הליכה יחידי הוא דוקא על הליכה מחוץ למקום ישוב בני אדם, אבל במקום שעוברים ושבים מצויים אין חשש. והוסיף בשמו שה"ה בענין ההליכה בין חמה לצל. ע"כ. ובאמת שבדקנו, ומצאנו שהן בא"א מבוטשאטש והן בערוה"ש כתבו כן רק גבי ההולך יחידי, ולא הזכירו זאת גבי הליכה בין חמה לצל. ואף שלכאו' הסברא היתה נותנת לומר כך משום ששניהם משום קטב מרירי, מ"מ הול"ל שזו דעת עצמו, וגם באמת יתכן לחלק ולומר שהליכה יחידי דוקא שייך במקום הילוך בני אדם, משא"כ בין חמה לצל. וצ"ע על דבריו בזה.

כתב כה"ח (ס"ק רכ"ז) בשם שבט מוסר : אל תשב בצל החמה בימי תמוז ואב, וכ"ש שלא תישן. ע"כ.

בהליכתי הביתה בשעות הלילה הרהרתי, היש בעיה ללכת בין האור לצל כשהאור הינו מפנסי הרחוב. ובס"ד נלע"ד שאין בזה חשש, דמה שאמרו חז"ל הו"ד גבי אור החמה ותו לא. והיינו שבשאר דברים אין חשש מזיקים. דהא גם בזמנם היה אור מדורה וכדו'.

[6]ו. כ"כ הגר"מ אליהו שליט"א בהל"ח (עמ' 198 סי"ג). ונראה דזה פשוט, דהא יושבי המכונית נמצאים תחת גג המכונית והינם כל הזמן בצל.

[7]ז. עיקר ד"ז כתבו מרן (סעי' י"ח) עפ"י איכה רבה. וכתב זאת גבי התלמידים. והלבוש כתב דה"ה גבי בנו [הב"ד כה"ח (ס"ק ק"ל) וש"א].

דין זה אמור גבי כל שעות היום, וגבי כל ימי בין המצרים. ואף שי"א דהו"ד בין שעה ד' לשעה ט' (לבוש. פמ"ג. סידור יעב"ץ. הב"ד פסתש"ו הערה 290), מ"מ יש להחמיר בזה בכל שעות היממה (תוס' חיים על הח"א סי' קל"ג סקי"ז. ובעיקר יש להחמיר משום שכן פשט דברי מרן).

ועוד כתבו הפוס' בשם המדרש הנ"ל, דלא רק במקל אין להכות אלא אף ברצועה [לבוש. מ"ב (ס"ק ק"ג). כה"ח (ס"ק רל"א) וש"א].

ומה שכתבנו שלא להכות אפי' לא מכה קלה, כ"כ המש"ז. הב"ד כה"ח (ס"ק רל"ב), הל"ח (עמ' 198), הל' חג בחג (קארפ. פרק דיני ביהמ"צ) וש"א.

[8]ח. הא"א מבוטשאטש (סס"י תקנ"א) כתב על עצם ד"ז, דלא ראינו נזהרים בזה, ולית דחש בה. ומה שאמרו הוא דוקא ברצועה אך לא ביד. דכשמכה ע"י היד שרי, משום דאז אפשר לפלס נתיב לאפו. ועוד הוסיף, דהו"ד כשמכה באיברים הפנימיים, המסוכנים, אך לא כשמכה ביד או ברגל. ועוד כתב להקל כשמכה במקום שיש בו מזוזה. עכת"ד. אמנם מלבד מעט מאוד אחרו' (דע"ת, והב"ד פסתש"ו סס"י תקנ"א) לא מצינו מהאחרו' שהקלו כמותו (המ"ב, ערוה"ש, כה"ח וילקו"י. וכמובן שלא האחרו' הקדומים יותר כלבוש, כט"ז, כמ"א, הא"ר, הח"א, הפמ"ג וש"א). ומסתברא שלא קיבלו מה דס"ל הא"א מדנפשיה. וכן פשט לשון השו"ע שאין להכות כלל, ואף לא ביד. וק"ו שלא חילקו בין איברים פנימיים לאחרים. ובפרט מש"כ הא"א להקל במקום מזוזה, ק"ק ע"כ, דהרי התלמידים, תשב"ר, לומדים במקום מזוזה. ועל כרחך דגם התם אין להכותם. ומ"מ כיון דגברא רבא אמר הכי הבאנוהו בהלכות. והגר"מ אליהו שליט"א אמר לנו (במהדו"ק) דמ"מ מותר להורים להכות את בניהם מכה קלה לשם חינוך. עכת"ד (בהל"ח לא הזכיר קולא זו).

[9]ט. כ"כ הגר"מ אליהו שליט"א בהל"ח (עמ' 198 סי"ג).

דין הכנסת כסף לפיו כ' מרן ביו"ד (סי' קט"ז ס"ה). וכתב שם גם דין אוכלין שתחת המיטה (עי"ש בכה"ח ס"ק מ'-מ"ד, ומש"כ בס"ד בספרנו מקראי קודש הל' ליל הסדר פרק ט' הערה כ"ב). ודין איסור שתית משקה מגולה בלילה כתבו הרמ"א שם. והוא עפי"ד הרמב"ם (פי"א מרוצח ה"ו). וכ"כ הפר"ח וכה"ח (שם סק"נ), והטעם, שמא נכנס חרק למשקה ובחושך אינו רואהו.

וע"ע שם בשו"ע ובנו"כ עוד דברים של סכנה. וברור שבימי בין המצרים יש להזהר בדברים אלה יותר מבשאר ימות השנה (וממילא עולה שמצוה גדולה ללמוד ולחזור על דברי השו"ע והרמ"א ביו"ד שם, בפרט בימים אלה).

[10]י. גם דברים אלה כ' הגרמ"א שליט"א בהל"ח (שם).

בענין זהירות בדרכים, אמור הדבר בפרט לתושבי יש"ע שם ישנם נהגים ערבים רבים חסרי אחריות, שלא לדבר על הירי בדרכים. מ"מ אחינו תושבי יש"ע הינם שלוחי מצוה, וה' ישמור עליהם.

בענין טיולים בימים אלה, כבר כתבנו בס"ד לעיל בפרק ה' שבאמת אין לטייל בימים אלה ורק במיקרים חריגים שרי, ור' עוד ע"כ בנט"ג (פכ"ג ס"ב).

ומה שכתבנו שיש להזהר בפרט בקייטנות הילדים, כ"כ בהל"ח (עמ' 198 סי"ד).

[11]יא. קובץ מבית לוי (פסקי הגר"ש ווזנר שליט"א. אב תשנ"ח. עמ' כ"ה ס"ח), פסתש"ו (סק"א) ונט"ג (פכ"ג ס"ח).

[12]יב. כ"כ בקובץ מבית לוי (הנ"ל, שם בהערה י"ב) בשם הגר"ש ווזנר שליט"א, שמייעץ להמנע ככל האפשר מנסיעה במטוס. וכעין זאת בנט"ג (פכ"ג סעי' ו',ח'). וע"ע לעיל בסוף פרק ה'. ובארץ ישראל עיני ה' אלוקיך בה, ויש בה שמירה מעליא.

[13]יג. פשוט, דמצוה קעביד, ושלוחי מצוה אינם ניזוקים (אף שיש לדון מצד אתרא דשכיחא היזקא וכו', מ"מ כך בס"ד נראה לדינא).