[1]א. עפ"י הרמב"ם (שמו"י פרקים ד', ה', ו' ועוד). ומה שכתבנו שמצווה זו כוללת הרבה פרטי דינים, הוא עפ"י התוס' בסוכה (דל"ט, א' ד"ה "שאין מוסרין").

[2]ב. היתר שימוש פ"ש לצורכי האדם הוא עפ"י הכתוב "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא כ"ה, ו'), וכנ"ל (בפרק ח' ס"ב), עפ"י הגמ' בפסחים (נ"ד, ב') והירו' בשביעית (ד', ז').

[3]ג. משנה שביעית (ח', א'). רמב"ם (שמו"י פרק ה'). יסוד דיני קדו"ש בפירות, איסור הפסדם ובזיונם, נלמד בחלקו הניכר מדיני תרומה ומעשר שני [ראה רמב"ם (ה', ג'). מאמ"ר (פי"ג ס"ג. ובמילואים סי' ט'). ומ"מ, למרות שאסור לטמא פירות מע"ש, אך גבי פירות שביעית זו מחלו' אי שרי לטמאן, שלד' ערוה"ש (זרעים. סי' ס"ד סט"ו) אסור לטמא פ"ש, ולד' מרן הגראי"ה זצ"ל [שבה"א (פ"ה ה"ז סק"א)] כיום אין איסור לטמאן. הב"ד במאמ"ר [לגרמ"א זצ"ל (פי"ג הערה 4. עיי"ש באורך)]. וע"ע מה שבס"ד נכתוב לקמן בפרקנו.

[4]ד. כנ"ל (בפ"ח ס"ב). ולגבי איסור הפסד פ"ש שלמדו חז"ל מהדרשה של "לאכלה" ולא להפסד, דנו הפוס' האם הינו לאו הבא מכלל עשה, או שעובר עליו רק בעשה. והנ"מ הינה אי איסור הפסד פ"ש הו"ד בכשיעור, או אפי' בכלשהו [ר' מאמ"ר (לגרמ"א זצ"ל. פי"ג ס"ו. ושם בנספחים בסי' ט'). וע"ע בדא"מ בבה"ל (ה', א' ד"ה "פירות שביעית")].

לשיטת הרמב"ם מצווה זו לא נמנית במנין המצוות (ר' ברמב"ן, שכחת העשין, עשה ג'). ואף שיש לעיין בתוקף ד"ז אי הוי מדאו', מ"מ השתא שכל ענין השביעית הינו מדרבנן, הרי שגם ד"ז אינו כיום מדאו'.

[5]ה. רמב"ם (פ"ה ה"א, ב' ועוד). בענין הפיכת אוכל למשקה, ע"י סחיטתו וכדו'. ראה לקמן בפרקנו (בסעיף מ"ח והערה קל"ז).

[6]ו. רמב"ם (פ"ה הל' א' וח').

באשר להדלקת נר של שבת קודש משמן שקדוש בקדו"ש, כתבו הפוס' להתיר. שכ"כ בדא"מ (ה', מ"ט), במאמ"ר (בנספחים. סס"י י"ד דף תע"ה), בילקו"י (פט"ו סעי' ס"ד) וש"פ. והטעם, הואיל ונהנה מהאור (הפוס' הנ"ל). ואף יכול לברך על ההדלקה [ילקו"י (שם)].

ובאשר להדלקת נר חנוכה בשמן של שביעית, ה"ז מחלו' הפוס'. דכיוון שנ"ח אסור בהנאה, לכן כתבו לאסור הדלקת נ"ח בו. שכ"כ הרידב"ז, וכ"כ בשו"ת אמרי יושר, וכ"כ בס' השמיטה (פרק ז'), וכ"כ בשו"ת משנת יוסף, בדא"מ (ה', מ"ט) בשם החזו"א, ועוד הרבה אחרו'. וטעמם, דקיום מצווה לא חשיב כדרך הנאתו, ועוד טעמים [ר' ביבי"א (ח"ג חיו"ד סי' י"ט), בילקו"י (פט"ו הערה ס"ד) ובש"פ]. ומאידך פוס' רבים הקלו בני"ד. שכ"כ להקל המהר"ש ענגיל (ח"ב סי' ד'), וטעמיה משום דהוי לצורך מצווה, ולא נכלל באיסור דלאוכלה ולא להפסד. וכ"כ הרבה אחרו' להקל, מהם ביבי"א וילקו"י (שם), וטעמם, דגם קיום מצווה חשיב צורך האדם להשתמש בשמן ש"ש. וכתבו דשרי בפרט כשאין לו שמן אחר. וכ"כ במאמ"ר (שם. והוסיף שישתדל לשים שמן שידלק רק חצי שעה, ויזהר שידלק כולו בימי החנוכה (ונראה שכוונתו שלא יגיע לידי שריפה, כדין נותר שמן של חנוכה. ועיי"ש בסק"ז. והתיר כ"ז רק אם אין לו שמן אחר. ע"כ. אמנם לכאו' צ"ע, דהא אחר חצי שעה י"א דשרי ממילא ליהנות מאורה). וכ"כ להקל גם במנח"ש (ח"א סי' מ"ב) ועוד אחרו', כמבואר ביבי"א וילקו"י (שם).

נמצאנו למדים שגבי הדלקת נש"ק בשמן ש"ש ד' רוב ככל הפוס' להקל, ואילו גבי שימוש בו לנר חנוכה תלוי הדבר לכאו' במחלו' שקולה.

ובאשר להדלקת נר של יארצהייט או נר של ביכ"נ בשמן ש"ש, יש מתירים [ילקו"י (פ"א סעי' ס"ה)] ויש אוסרים [הגרימ"ט בשם תורת הארץ (קליערס). החזו"א. דא"מ בצה"ל (ה', ק"ב)]. ויש המסתפקים בכך [מאמ"ר (בנספחים. סס"י י"ד סק"ה)].

[7]ז. רמב"ם (פ"ה הל' א' וט'). והיינו למרוח על הגוף (כגון לאיפור), או צבע לאוכל. אך לא לעשותו צבע כדי לצבוע קירות וכדו'.

[8]ח. רמב"ם (פ"ה הל' א' ו' וז'). ומותר לסוך רק את בשר האדם, ולא כלים וכדו', כי זו דרך השימוש בשמן. ועוד, משום שהשמן נבלע בגוף האדם ולכן נחשב כשתיה. משא"כ נעלים וכלים [ילקו"י (ט"ו, ס"ב)].

[9]ט. מאמ"ר (פי"ג סכ"ט-ל"א). ילקו"י (פרק ט"ו). דא"מ (פ"ה אמצע סקי"ג). שה"מ (רימון. דיני קדו"ש, עמ' 202) וש"פ. וכולהו אליבא דהגמ' בפסחים (דנ"ב, ב'), והירו' בשביעית (ד', ז'), והרמב"ם (שמו"י פרק ה').

[10]י. ר' בכל ספרי האחרו' גבי שאריות המזון, קליפות וגרעינים, וכמו שבס"ד נכתוב בהמשך פרקנו.

[11]יא. הגרח"ק שליט"א בשיח"א (א', 224). מאמ"ר (בנספחים סס"י י"ד בסיכום סק"א). וכתב הטעם, כי אין זו דרך השימוש בשמן. עכ"ד. היינו בדר"כ משתמשים בו לאכילה.

[12]יב. ר' לעיל (בפרק ח' הערה ל'), עפ"י הרמב"ם (ה', ג').

[13]יג. ג"ז כדלעיל (בפ"ח הערה ל') עפ"י הרמב"ם (ה', ג'). כגון לאכול אבטיח מבושל. ומ"מ אם כבר בישלו האבטיח ורוצה לאוכלו, בס"ד נראה שיאכלנו. דאם לא יאכלו הרי יפסד הפרי. וכעין מה שבס"ד כתבנו בהערה י"ז בשם דא"מ. וע"ע בחכמת אדם (שערי צדק. שער מצוות הארץ. בחכמת אדם, פי"ז סעיף י"ז) וכתב שם: עבר ועשה האוכל משקה, ה"ז שותהו. עכ"ל. וכן מצאתי שגם בערוה"ש (פ"א, ז'), במשפט כהן (סי' פ"ה) ובשבה"א (ה', ג') הקלו בזה בדיעבד [הב"ד בשבה"א בתו"ש (ה', ג' ס"ק 36)].

[14]יד. משפט כהן (למרן הגראי"ה זצ"ל. סי' פ"ד ופ"ה) עפ"י תוס' כתובות (ד"ל, ב' ד"ה "לא"). ס' תורת הארץ (פ"ח סל"א). שבה"א (בתו"ש פ"ה ה"ג סק"ו).

[15]טו. תורת הארץ (פ"ח סמ"ו). והטעם, דעי"כ פירות השביעית לא יהיו ראויים לאכילה, או שיהיו ראויים רק בדוחק.

[16]טז. עפ"י שנו"א (פ"ח מ"ב סוד"ה "שביעית"). וע"ע בשבה"א (בתו"ש פ"ה ה"ג הערות 1-2). הב"ד בקונט' מש"ל (פי"ח הערה 98).

[17]יז. רמב"ם (ה', ה'). ואם אינם ראויים כבר למאכל אדם, שרי ליתנם לבהמה [פאה"ש (סי' כ"ד סעי' י"ז וס"ק נ"ה). מש"ל (פי"ח הערה 99 ופי"ט סי"ט), ולעיל (פ"ח ס"ה והערה כ"ט)]. וכ' בדא"מ (פ"ה אמצע סקי"ג), שאם נפסל הפרי מאכילת אדם, אם רוב בנ"א במקום הזה אין מייחדין אותם לבהמה, הרי שפקעה קדושתן. ע"כ.

ועוד דנו הפוס' גבי דבר שראוי לאדם או לבהמה, אלא שסתמא אינו עומד לכך, אם יש בו קדו"ש [ר' רמב"ם (ז', ט"ו) ובה"ל (שם ד"ה "קליפי")].

[18]יח. גמ' סוכה (ד"מ, ב'). רמב"ם (ה', י'). לעיל (פ"ח ס"ה והערה ל"א). וגבי האפשרויות הטמונות באיסור זה של עשיית תרופות, ר' במש"ל (פכ"א ס"ו). והטעם שאסרו לתרופה, כיוון שאין זה שווה לכל נפש.

וגבי שימוש בפ"ש לצורך כביסה, ר' בקטי"ש (פס"ד סעי' כ"ב-כ"ד).

וגבי שימוש בפ"ש לצורך עשיית צבע, ומדוע בזה התירו, שלא כמו לגבי תרופות, ר' בבה"ל (ה', א' ד"ה "ולצביעה"). ומ"מ מותר לצבוע ע"י פירות שביעית את גוף האדם, את שערו ואת כליו [רמב"ם (פ"ה הל' א' וט')]. וכן מותר לצבוע את המאכלים [קטי"ש (פס"ד סי"ח ובהערה 29)]. והטעם, דזה שווה לכל נפש. ועיי"ש בקטי"ש (פס"ד סי"ח-כ"א) עוד פרטי דינים בכך.

[19]יט. כדלעיל (פ"ח ס"ה והערה מ'), עפ"י הרמב"ם (פ"ו ה"ו; פ"ח ה"י וי"ד) והאחרו'.

[20]כ. כדלעיל (פ"ח שם) עפ"י הרמב"ם הנ"ל והאחרו'.

[21]כא. כדלעיל (פ"ח ס"ה והערה ל"ח), עפ"י תו"כ (פר' "בהר"), דכתיב "לכם", ודרשו חז"ל: ולא לאחרים. וכן הוא בתוספ' (שביעית. ה', י"ד). וכ"כ הרמב"ם (ה', י"ג), ילקו"י (טו, כב) וש"פ. והיינו שזו דרשה ממש מהפס'. ולכאו' אפשר להוסיף גם הטעם שהגוי לא ישמור את פירות השביעית בקדושתן כדבעי. ואף שהוא אינו צריך לשומרן כך, מ"מ יוצא שפ"ש מתבזים בגלל שהישראל נתנם לגוי. ועוד הרבה פרטי דינים גבי נתינת פ"ש לגוי, אי הוי איסור דאו' או דרבנן, וכן אי שרי למכור לגוי פ"ש כשאינו מוצא למי למוכרן. ואי שרי לתיתם לגוי שהוא שכירו. ואי שרי לתיתם לאורח גוי, או דווקא לחיילות המלך, ועוד, ר' בספרו של מרן הגראי"ה זצ"ל שבה"א (פי"ג הי"ג ס"ק ג' וה'). ואכמ"ל.

[22]כב. ראה לעיל (פ"ח ס"ה והערה ל"ט).

[23]כג. ס' תורת הארץ (להגר"מ קליערס. פ"ח סמ"ו). והטעם, מפני שהוא בכלל הפסד פירות שביעית, כי אינו נהנה באכילה זו. הב"ד במאמ"ר (פי"ג סי"ב) ובקונט' מש"ל (פי"ח ס"ב), דא"מ (ה', ב').

וגבי מהו גדר אכילה גסה, ראה בתוס' בנזיר (דכ"ג, א'), דתרי גווני אכילה גסה הוו. חד, שנפשו קצה מלאכול. שבזה במצוות עשה אינו יוצא ידי חובה, ובאיסורין פטור. ואילו פירוש שני שם בתוס' הכוונה שאינו מתאווה לאכול, אך יש באכילה זו טעם ואינו קץ באוכל. ובזה במ"ע יי"ח, אך אינו מן המובחר, ואילו באיסורין חייב אם אכלן כך [הב"ד במקראי קודש, הלכות ליל הסדר (פ"ט הערה ל"ג). וכדעה השניה פסק גם המ"ב (תע"ו, ו)].

[24]כד. הגרמ"א זצ"ל כ' בס' מאמ"ר (שם) שמעיקר הדין מותר הדבר. וטעמו, דהוי רק גרמא. אמנם חכ"א שליט"א הקשה על כך מדברי הגמ' ביומא (ד"פ, ב') ומהרמב"ם (תרומות פ"י ה"ח), וכן מד' מהר"ם חביב בתוספת יוה"כ (ביומא ד"פ, ב') שרואים שאכילה גסה לא חשיב כגרמא.

[25]כה. מאמ"ר (פי"ג סל"א). עיי"ש (בהערות 36,37) שהאריך בכך. והדגיש שכ"ה גם לאחר שנפסל ממאכל אדם ופקעה קדושתם ואין בהם כבר איסור הפסד. וטעמו, כשם שבתרומה שנטמאה יש איסור הפסד, כ"ה בפ"ש, אף לאחר שפקעה קדושתן אין לבזותם. עכת"ד. וכ"כ בשמו בקטי"ש (פס"ג הערה 7). ובס"ד יש לעיין אם ניתן להשוות זאת גם למש"כ מרן והרמ"א בשו"ע (סי' כ"א סעי' א' וב') גבי ביזוי מצווה לאחר שהתבטלו ממצוותן. ולמרות שיש אולי לחלק בין הדברים, מ"מ בס"ד נלע"ד שיש צד ללמוד מהתם להכא. וכעבור זמן ראינו שיש עוד פוס' שכתבו לאסור ביזוי פ"ש אף לאחר שפקעה קדושתן ונמאסו מאכילה. שכ"כ הרה"ג רי"צ רימון בס' שה"מ (בדיני קדושת שביעית, הערה 47) בשם הפני משה (לשביעית פ"ח ה"ב) שלמד כן ישירות מהירו'. וכ"כ הרה"ג מרדכי גרוס (בשיעורי שביעית פי"ז דק"י), שאף אם השלכת פירות השביעית אינה הפסד, מ"מ היא אסורה משום ביזוי. ומ"מ העירו הפוס' שאיסור זה אינו מפורש בש"ס ולא ברמב"ם [מאמ"ר וס' שה"מ (שם)]. ובערוה"ש (זרעים. סי' כ"ד סעי' י"ד) כ' שיש איסור להפסיד פ"ש אך אין איסור לבזותם. וע"ע בס' משפטי ארץ (פ"ג הערה 1). וגבי ביזוי תשמישי מצווה לאחר גמר השימוש בהם ר' גם בברכ"י (או"ח סי' ט"ו סק"ד. עיי"ש שחילק בין מה דשרי מעיקה"ד לזורקן, לבין מה דנהגו ישראל סלסול בעצמם, שמניחים אותם עד שיתכלו, ומשתמש בהם תשמיש שאינו מגונה. עיי"ש).

[26]כו. ראה בענין זה בספר שבה"א (פ"ה ה"ז) ובתו"ש (שם סק"ב) בשם כמה פוס'. וע"ע שם בקונט' אחרון (סי' כ"ה). ובספר שה"מ (רימון. סוף פרק מהי קדושת שביעית. עמ' 184).

אגב הדיון בענין טהרות, נזכיר דבר שראינו בלימודנו. הנה רבנו הרמב"ם בפיהמ"ש לפרה (פ"ג מ"ג) כ' וז"ל: ואין הבדל בין האדם שלא נטמא מעולם במת לבין זה שנטמא כל ימיו וטבל והזה עליו שלישי ושביעית. אלא אדרבא, זה שהוזה עליו הוא במעלה יתירה בטהרה, לפי שהכתוב כבר דן עליו שהוא טהור. והמשיך: ואע"פ שהדין כפי שהזכרנו, מכל מקום היו מכוונים תמיד שיזו עליו אותם שלא נטמאו במת לעולם. וזה מעלה יתירה כדי להוסיף בשמירה ובזריזות בה. עכ"ל. ומ"מ מצינו שלרבנו הרמב"ם הדין הוא שמי שנטמא וטהֵר עדיף ממי שלא נטמא כלל.

ומאידך מצינו בגמ' תמיד (דכ"ט, ב') גבי פרוכת הנארגת, שיש שתי גירסאות בגמ'. י"ג שמשמונים ושתים ריבוא נעשית [וכ' בפי' הרא"ש שם דהיינו שנעשתה הפרוכת משמונים ושתים דינרי זהב]. אמנם בפרשן על הגמ' שם [וכן הוא בהגהות וציונים] גרסו "ריבות". והסביר הפרשן שם דהכוונה לנערות שלא באו עדיין לכלל נידות מתעסקות בה, שרוצים לעסוק בה בטהרה. והב"ח גרס "שמונים ושתים ריבו נערות נעשית". מ"מ לשתים מתוך שלוש גרסאות טוו את הפרוכת דווקא נערות. ואכן הפרשן על הדף שם הסביר: נערות - שלא באו עדיין לכלל נידות, מתעסקות בה (בפרוכת), שרוצים לעסוק בה בטהרה. עכ"ל. וכן הוא ברבנו גרשום בחולין (ד"צ, ב') שגרס: "ומשמונים ושתים ריבות". והסביר בהגהות וציונים בתמיד שם, כלומר פ"ב בתולות ארגוה.

ומכל זאת עולה, דעדיף טפי שיתעסקו עם הקודש מי שלא נטמאה כלל, מאשר מי שנטמאה (כגון אשה נידה) ואח"כ נטהרה. ולכאו' אי"ז כרמב"ם בפרה הנ"ל [וראיתי באחד הפרשנים, ואיני זוכר היכן, שמה שטבלו את הפרוכת לאחר שעשוה, הוא משום שמא תוך כדי העבודה ראתה אחת הריבות הללו נידה, ולכן טבלו את הפרוכת. ופרשן אחר פירש שטבלוה, משום שאף כשעושין לקודש בטהרה, אפ"ה טובלין לפני שמשמש לעבודה]. ומ"מ צריך עדיין ביאור מי עדיף - מי שלא נטמא כלל, או מי שנטמא וטהר.

ובס"ד חשבנו, שלגבי טומאה שיוצאת מגופו (כאשה נידה) עדיף שלא נטמאו כלל, כאותן ריבות. ואילו מי שנטמא טומאה חיצונית, כטומאת אוהל במת (כמו שדיבר הרמב"ם כגבי טהרה באפר הפרה), בזה עדיף מי שנטמא וטהר. ובס"ד חיזוק לכך, כמו שמצינו גבי אכילת חלה בחו"ל, שנותנים אותה לקטן שלא ראה קרי [כמבואר בגמ' ברכות (דכ"ב, ב' גבי מימרא דרב הונא) וגמ' בבכורות (דכ"ז, א'), וברש"י שם (ד"ה "כהן קטן"). וע"ע בשו"ע (או"ח תנ"ז, ב' ויו"ד שכ"ב, ה'). עיי"ש מי עדיף, גדול שטבל או קטן שלא ראה קרי. וקיצרתי]. וא"כ גבי חלה שרינן דוקא למי שלא ראה טומאת הגוף, כאותן ריבות. בס"ד כך העלנו (הרב ינון ענתבי שליט"א ואני הקטן). ובס"ד נקווה שכיווננו לאמיתה של תורה, ומ"מ יש לסייג כ"ז, שאף גבי מש"כ הרמב"ם שמי שנטמא וטהר שהוא עדיף - דהוא דוקא גבי טומאת מת, שגם טהרתו בלשון טהור. אך גבי טומאת שרץ שמא לא אמרינן שהנטמא וטהר עדיף על מי שלא נטמא כלל. ואע"ג שגם לגביו הזכירה התורה שהוא טהור (ויקרא פרק י"א פס' ל"ב), אך שמא האי וטהר הכוונה לטהר יומא ולא לטהר גברא (ר' גמ' ריש ברכות). וקיצרתי בשל חוסר זמן.

[27]כז. רמב"ם (ה', ב'). וכ' שזה כתרומה ומעשר שני. וזכורני שכתוב שלא ישתה את הפרי אפי' כשהוא שלם, ומוצצו בפיו, ואיני מוצא המקור כעת. ומ"מ ראה מש"כ בספר בן איש חי (ש"א פ' "מסעי", אות ח) לענין ברכות, שמוצץ פרי דינו כמשקה ושיעורו ברביעית, אך יש חולקים עליו ואומרים שנחשב אכילה, ואולי הא בהא תליא. וראה מ"ב (ש"כ, י"ב).

[28]כח. דא"מ (פ"ה רס"ק י"ג).

[29]כט. כ"כ הרמב"ם (ה, ג) והר"ש (פ"ח מ"ב) עפ"י המשנה בשביעית (ריש פרק ח'), שלא ישנה פירות מברייתן, אלא ישתמש בהם כדרך שימוש הרגיל. והטעם, דמיקרי הפסד, וכתיב "לאכלה" - ולא להפסד [מאמ"ר (י"ג, ב', ז' ועוד), ילקו"י (ט"ו, י"א), דא"מ (ה', ט') וש"פ]. והוא כדרך שאינו משנה בתרומה [כברמב"ם בתרומות (י"א, ב')] ומע"ש [כברמב"ם במע"ש (ג', י"א)]. וכמש"כ בדא"מ (ה', י').

[30]ל. רמב"ם (ה', ג'), מאמ"ר (י"ג, ז') וש"פ. הטעם, דנחשב הפסד [דא"מ (ה', י"ב. וע"ע שם בס"ק קי"ב)]. וע"ע בר"ש (פ"ח מ"ב ד"ה "ירושלמי"). וכתוב בתו"כ ("בהר" סוף פ"א), שרוב פירות האילן דרכן להאכל חיין [הב"ד בדא"מ (ה', י"א)].

[31]לא. רמב"ם (ה', ג'). והטעם, משום דמיקרי הפסד [דא"מ (פ"ה רסקי"ג)]. ואת הדוגמאות לקחנו בס"ד מקונטרס מש"ל (פט"ז הט"ו). ותחילה כתבנו כדוגמאות לכך גם סלק ובוטנים. אך העירוני שכיום ישנם רבים האוכלים אותם חיים ללא בישול או קליה.

[32]לב. חזו"א (שביעית סי' כ"ה סקל"ב). מאמ"ר (י"ג, ח'). ילקו"י (ט"ו, ל"ג). קטי"ש (ס"ב, ב'). דא"מ (ה', י"ב) וש"פ. ואת הדוגמאות של הפירות והירקות לקחנו מספרי הפוס' הנ"ל. ואמנם אין רגילים כ"כ כיום לכבוש עגבניות, כבעבר, אך רגילים לבשלן כשקשוקה או מטבוחה. וכן מכינים מהן רוטב, כגון קטשופ. ואגב לפני כשלושים שנה התדיינתי עם הגר"ש ישראלי זצ"ל בענין זה. שהבחורים חזרו לאחר הקיץ ממחנות עבודה, וסיפרו שעבדו בקטיף עגבניות בקיבוצים. וכל העגבניות היו מאוד מאוד מתולעות. ואמרו להם שזה בסדר כי הן מיועדות לתעשיה (-רסק עגבניות). ושאלתי את הגרש"י זצ"ל מדוע מותר לעשות כן, ה"ז מבטל איסור לכתחי' - כשהאיסור ניכר מאוד לעין. וענה לי שמכניסים אותן למכונה שטוחנת אותן, וזה לא נחשב שאתה מרסק אותן. ושאלתי, אם כן גם ציצית-מכונה, או מצת-מכונה, אין זה נחשב שהאדם עושה זאת, אלא רק המכונה. וא"כ כיצד מכשירים אותן. וענה לי הגרש"י זצ"ל: אתה לא מבטל את האיסור (של התולעים), אלא אתה רק אוכל את רסק העגבניות. ושאלתי, אך בזה שאני קונה ואוכל - אם זה אסור לעשות, ה"ז מסייע לעוברי עבירה. ואיני זוכר אם ענה לי, ומה ענה לי. עד כאן תוכן שיחתנו.

[33]לג. גבי קבוצת העיבוד של בישול, צליה וכדו', כ"כ הרבה אחרו', מהם ילקו"י (פט"ו הערה י"א), מאמ"ר (יג, י), אשרי האיש (יו"ד ח"ב דר"ו, בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל), קטי"ש (ס"ב, י"ב), שי"ח אמונה (ה', 61) ועוד פוס'. ואמנם הגרי"ש אלישיב זצ"ל הורה כן רק גבי אפיה, צליה ובישול, אך שאר הפוס' כתבו כן גם גבי טיגון וקליה [מאמ"ר (שם). קטי"ש (שם)]. וראה במשפטי ארץ (פכ""ב ס"ג) שכ' בשם הגריש"א זצ"ל גם גבי טיגון וקליה [הב"ד בקטי"ש (שם)].

וגבי עיבוד הפרי ע"י כבישה ראה לקמן בפרקנו (בסעיפים נ"ג ואילך).

וגבי יבולים הנאכלים חיים ולעיתים משתמשים בהם כתבלין, כתבו הפוס' שמותר להשתמש בהם כתבלין [משפט כהן (סי' פ"ה) עפ"י פאה"ש (כ"ד, ט"ו), ור' שבה"א (פ"ה ה"ג סק"ה. הערה 42-43. פ"ה הכ"ב הערה 3), וס' משפט"א (כ"ב, ח')].

ולגבי שימוש בשמן (או מרגרינה) העשויים מיבולי שביעית - אם רוצה לשופכם על המחבת, תבנית האפיה וכדו', כדי שהמאכל לא ידבק למחבת וכדו', ה"ז מחלו' האחרו'. שהגרמ"א זצ"ל בספר מאמ"ר (פי"ד, בערך "שמן") מיקל, כי זו דרך שימושו גם בשאר השנים. ואילו בדא"מ בצה"ל (ה', י"ט) מחמיר ואוסר משום שמפסיד השמן. עכת"ד. ואע"ג שחלק מהשמן נספג בחביתה, בצ'יפס וכדו', מ"מ חלקו נשרף והולך לאיבוד.

[34]לד. כ"כ בדא"מ (פ"ה סקי"ג בשליש הראשון), שכ"מ מהרמב"ם, שהדבר משתנה לפי המקום והזמן. וכ"כ מרן הגראי"ה זצ"ל במשפט כהן (סי' פ"ה), שהקובע הוא השימוש הרגיל על פי רוב באותו המין. והוא עפ"י התוספ' בתרומות (פ"י ה"ה). וכ' שלכן אין עושין קמח מקיטניות, אף שבוודאי יש הנוהגים לעשות כן [הב"ד בשבה"א בתו"ש (פ"ה ה"ג סק"ד, ובהערה 23), ובקטי"ש (פס"ב הערה 2)]. וכעין זאת כתב הגרמ"א זצ"ל במאמ"ר (י"ג, י"א), שהדרך לקבוע את דרכו של הפרי להאכל נקבעת עפ"י דרך רוב בני האדם.

עוד נזכיר את מש"כ רבנו הרמב"ם בהל' כלאיים (ה', י"ח), שהמנהג של רוב בני האדם במקום מסוים קובע לגביהם, אך לא לגבי כל העולם. ולכן המקיים קוצים בכרם במקום ששמו ערביא, הריהו לוקה (משום כלאי הכרם), משום ששם נוהגים לקיים קוצים לצורך הגמלים (שהרי זהו מאכל הגמלים, לאכול קוצים). וא"כ הקובע הוא מה המנהג באותו מקום ובאותו זמן.

ועוד בענין גדר החלת מנהג המקום גם לשאר המקומות, ראה בגמ' שבת (דקמ"ד, ב'), בתוס' שבת (דצ"ב, ב' ד"ה ואת"ל), מ"א (ש"כ, א'), חזו"א (כ"ה, ל"ב ד"ה "ובכל"), ובס' חוקות הארץ (עמ' 446), בקטי"ש (פס"ב הערה 4), ובמש"ל (פט"ז הערה 49).

[35]לה. י"א שמותר לשנות פרי מברייתו כאשר נהוג לעשות כן, וכגון לעשות שיכר מדגן, אף שאין זו דרך רוב בני האדם [ערוה"ש (סי' כ"ד ס"ט) עפ"י התוספ' בתרומות (ט', ז'). הב"ד בשבה"א (ה', ג' הערה 22)]. וע"ע בחזו"א (סי' כ"ה סקל"ב ד"ה "ויש לעיין") שהזכיר כמה אפשרויות להגדרת "רגילות" בכה"ג. ואלו הן: 1) רוב תשמישו של הפרי לסחיטה (או למעיכה). 2) יתכן שדי במיעוט מצוי של שימוש הפרי לכך. 3) אפשר דא"צ לרוב תשמישו של הפרי לכך, אלא רוב בני האדם משתמשים בפרי זה למשקה (או כשהוא מעוך), אף שהוא מיעוט תשמישו. 4) אפשר דכל שרוב בני האדם ניחא להו באופן עיבוד זה של הפרי כמו שמשתמשים בו כפרי שלם, גם אז חשיב כעומד לעיבוד זה. ונשאר החזו"א ע"כ בצ"ע. וגבי עוד דעות ראה בסעיפים הבאים.

[36]לו. עפ"י הח"א בנשמ"א (סי' נ"א סק"א), והיינו בדרך המקובלת לעיתים קרובות על חלק גדול מהאוכלוסיה, אף שהיא מיעוט באוכלוסיה. וכ"כ במאמ"ר (פי"ג סי"ט) שכ"ה לקבוצה מוגדרת המהווה מיעוט ניכר, ואפי' שהם מיעוט באוכלוסיה. וע"ע במ"ב (ר"ה, ג') שלכאו' אין הדין כן, אך בס' משפט"א (פכ"ב הערה 6) כתב שאין לדחות זאת מהמ"ב, דדיבר רק גבי ברכות [הב"ד בקטי"ש (ס"ב הערה 3)].

[37]לז. ואפי' שזה רוב שימוש היחידים [דא"מ (ה', י"ג, גבי מיעוט המרקחין, ומה שכתב שם בסמוך גבי פרי שנתעפש). וכ"כ במאמ"ר (י"ג, ו')].

[38]לח. מאמ"ר (י"ג, י"ט). ועיי"ש (בסעי' כ') שהסתפק אי שרי למעוך בננות לצורך גדולים שאינם זקנים, וזאת משום שרק ילדים וזקנים רגילים בדרך אכילה זו. וחכ"א שליט"א העיר, שכיום גם גדולים שאינם זקנים משתמשים בבננות מעוכות, כגון לעשיית מילק-שייק (-פירות מרוסקים עם חלב), כך שלכאו' גם למבוגרים מותר לרסק כיום בננות. ע"כ.

[39]לט. כ"כ הרדב"ז (מע"ש פ"ג הי"א) וערוה"ש (סי' כ"ד סעי' ט'). הב"ד בקטי"ש (פס"ב הערה 2). וע"ע במ"ב (ר"ה, ג') לענין ברכות.

[40]מ. קטי"ש (ס"ב, ב') עפי"ד הרמב"ם הנ"ל (בהערה ל"ד) בהלכות כלאיים, והתוס' בשבת (דצ"ב, ב' ד"ה "ואת"ל"). עיי"ש בקטי"ש באורך.

[41]מא. מאמ"ר (בנספחים. סי' ט' דשמ"ז ד"ה "וכיוון"). קטי"ש (ס"ב, ג'. ועיי"ש גם בהערות 4,5). וע"ע במשפטי ארץ (כ"ב, ד') עפ"י שו"ת הרדב"ז (ח"א סי' מ"ד), בשו"ע (או"ח ר"ד, ח') וברמ"א (או"ח ש"כ, א'). וצ"ע מנ"מ בין בני עדה מסוימת לבין צמחונים וטבעונים. ועוד, מפה משמע שלצמחונים ולטבעונים עצמם ג"כ יהיה אסור לאכול כך. ולכאו' זה חידוש. והעיר לי חכ"א שיתכן שכיום אף הגר"מ אליהו זצ"ל היה מיקל ואומר שדרך רגילות של טבעונים וצמחונים הינה דרך רגילות של ציבור, כי כיום בכל מטבח ציבורי יש אוכל מיוחד לטבעונים וצמחונים. עכ"ד. וגם חכם אחר שליט"א צידד להקל כיום גבי צמחונים וטבעונים. והוכחתו, שישנן הרבה חנויות מיוחדות לציבור זה, וא"כ ישנם רבים הנצרכים לכך, והם ציבור משמעותי. עכת"ד. ומאידך דעת הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ זצ"ל, שמאכל שדרך בני האדם לאוכלו מבושל, והצמחונים והטבעונים אוכלים אותו חי, בטלה דעתם אצל כל אדם ואסור לאוכלו חי בשביעית [שיח"א (פ"ה סס"ק 62)].

[42]מב. מאמ"ר (פי"ג הערות 18,24,25. ובנספחים סי' ט' דשמ"ו). קטי"ש (ס"ב, א') וש"פ. וכ' במאמ"ר (שם), שלמרות שבעבר היה אוסר לעשות מיץ מלימונים, גזר ועגבניות, מ"מ לאחר מכן, כשהיתה רגילות לעשות מהם מיץ, החל להתיר זאת, ומ"מ ק"ק לי מש"כ שם כדוגמא, לעשות גם מיץ מלימון. הרי סחיטת לימון היתה מקובלת לפחות כבר בזמן מרן הב"י, שהיו מייצאים לימונים בחביות ממצרים לאירופה, וכמש"כ מרן בב"י (סי' ש"כ). וראה במ"ב - איש מצליח (ש"כ, 1).

[43]מג. מאמ"ר (פי"ג שם. ובנספחים דשמ"ז, גבי מיץ תפוחים). ומה שכתבנו גבי משקה מאפרסקים, כך בס"ד נלע"ד, שכן עושים בדורנו. והסכים עמי חכ"א שליט"א. ועתה נודע לי שהחל להיות נפוץ המנהג להגיש בחתונות סלק מגורד כשהוא חי ומתובל, ולפי"ז בס"ד נראה שגם באופן זה ניתן לאכלו בשמיטה.

[44]מד. כ"כ הגרמ"א זצ"ל במאמ"ר (י"ג, ט"ז). וטעמו שכך היא דרכו של הפרי (כשרואים שהוא עומד ללכת לאיבוד). וכ' שלכן מותר להשתמש בו גם לסיכה ולרפואה. עיי"ש שהוכיח כן מהמשנה תרומות (ח', י"א) ומהרמב"ם בתרומות (י"ב, ד'). וכפי שזכורני, כן גם דעת הגר"י אריאל שליט"א.

[45]מה. נחלקו הפוס' אי שרי להפסיד, לאבד (מלשון אבדון) ולהשחית את יבולי השביעית באופן שאינו ישיר (שזה ברור שאסור, וכנ"ל בריש פירקין), אלא באופן של "גרמא", והיינו שגורם להם להרקב מעצמם, או ע"י גורם חיצוני.

ד' המתירים הינה ד' המהרי"ט בשו"ת (ח"א סי' פ"ג), וכ"כ בכרם ציון (פי"ד ס"א), וכ"כ בבית רידב"ז (סי' ה' ססע"י א'), במנחי"צ (ח"י סי' קי"ט), במאמ"ר (לגרמ"א זצ"ל. פי"ג הערה 11), באול"צ (פכ"ב הערה ג'), בילקו"י (פט"ו סעי' ד', י"ב, ט"ו, כ"ג, כ"ט ועוד. עיי"ש בהערה ד' שהקיף בקושיות את הרב המהרי"ט זצ"ל, אף שלמעשה פסק כמותו), בקטי"ש (פס"ג ס"ג) ועוד פוס'. וע"ע בשבה"א בתו"ש (פ"ה ה"ג הערה 52) ובהר"צ (זרעים ח"ב סי' נ"ד).

לעומתם יש המתירים זאת חלקית. שכ"כ החזו"א (סי' י"ד סק"ו ד"ה "ולמדנו"), שהתיר רק כשעי"כ מונע רקבון וגורם לייבוש הפרי במקומו [הב"ד בשבה"א בתו"ש (שם הערה 53), במאמ"ר וילקו"י (שם) וש"א].

ודעת האוסרים הפסד פ"ש אף בגרמא, זו ד' ס' מקדש דוד (סי' נ"ט). וכ"כ בחידושים וביאורים [לגר"ש גריינמן (סי' ז'). הב"ד בקונט' מדריך שמיטה לצרכן (פי"ח הערה 116)]. וי"א שכ"ד הגרצ"פ פראנק זצ"ל [הילקו"י (פט"ו הערה ד') כתב כן בשם הר"צ (או"ח ח"ב סי' קי"א) עפי"ד הרמב"ם והרע"ב, והוסיף שאוסר להפסיד פ"ש אף כשמונע הפסד הבא מאליו בסיבה חיצונית]. וע"ע בשבה"א בתו"ש (פ"ה ה"ג הערה 54).

[46]מו. כך נראה בס"ד מהמבואר בהערה הקודמת.

[47]מז. כ"כ האחרו', מהם המאמ"ר (פ"ה סכ"ט ול'), הילקו"י (פט"ו סי"ב וי"ג), קונט' מש"ל (פי"ט ס"ח) ודא"מ (פ"ה אמצע סקי"ג).

[48]מח. שיטה נוספת היא לשים את שאריות המזון הקדוש בקדו"ש, בתוך שקית ניילון מיוחדת, באופן שמזון זה לא יתערב עם שאריות המאכלים שבפח, כך שהשאריות הקדושות לא תקדמנה להרקיב בשל עירוב זה. ויש לכך הלכות מיוחדות, כמבואר במקו"א (בסעיף ל"ה) בפרקנו [עפ"י מאמ"ר (פי"ג סכ"ט ול'). ילקו"י (פט"ו סי"ב). קטי"ש (פס"ג ס"ח-ט') וש"א].

[49]מט. כ"כ אחרו' רבים, מהם בס' מאמ"ר (אליהו. פי"ג סל"ח), בס' אשרי האיש (בשם הגריש"א זצ"ל), ילקו"י (פט"ו סכ"ג), בס' משפטי ארץ. בס' קטי"ש (פס"ג הערה 11) ובשיח"א (ה', 83 בשם הגריש"א, הגרנ"ק והגר"ח קנייבסקי). וחכ"א הוסיף, שבפרט שכוונתו באמת להמשיך לאוכלו, ואין הכרח שהפרי יפסד.

[50]נ. כ"כ בשו"ת משפט כהן (למרן הגראי"ה קוק זצ"ל. סס"י פ"ה), החזו"א (סי' י"ד סק"י) ובקטי"ש (פס"ג ס"ו).

[51]נא. בס' אשרי האיש (פסקי הגרי"ש אלישיב זצ"ל. בחיו"ד ח"ב עמ' ר"ג) כ' שמותר להניח פ"ש בשמש, כיוון שזה איבוד רק בגרמא ואין איסור בזה. אך שם (בעמ' ר"ד) כתב שאין היתר להניח שיירי אוכל פ"ש בשמש, כי עי"כ יופסד מאכילת האדם. ולכאו' סותר עצמו. הב"ד בילקו"י [(פט"ו סכ"ג, באמצעו ובסופו), ולא העיר ע"כ]. ועוד כ' בילקו"י (שם בסכ"ט) שזו מחלו' אי שרי להניח פ"ש אלה במקום השמש, או זבובים ושאר חרקים, וכן במקום שלג, אם עי"כ יפסד האוכל. ור' בדא"מ (פ"ה ססקי"ג) שכתב לאסור לשים האוכל הנ"ל במקום השמש, או במקום שיגיעו זבובים וציפורים ועי"כ יפסד האוכל.

[52]נב. ד' המתירים זו ד' הגרנ"ק בחוט שני (פט"ו סכ"ג). ד' האוסרים זו ד' הגר"ש ישראלי זצ"ל בחוו"ב (שביעית. סי' ז' סק"ז ד"ה "במש"כ") שעפ"י הגמ' בסנהדרין (דע"ז, א') דין סוף חמה לבוא שהקלו בו בהנחה על הגג, הו"ד גבי קניבת הירק ולא גבי הירק עצמו [הב"ד בקטי"ש (פס"ג הערה 8)]. וכ"כ בדא"מ (פ"ה סס"ק י"ג).

[53]נג. כ"כ בבית רידב"ז (סי' ה' ססע"י א'), והטעם משום דהוי גרם הפסד. וכ"כ בכרם ציון (פי"ד ס"א. עיי"ש שהיקל גבי תינוק שאוכל את רוב מה שקיבל). וכ"כ במאמ"ר (לגרמ"א, פי"ג הערה 12. וטעמו, דזו דרך אכילתו של התינוק). וכ"כ בס' אשרי האיש (יו"ד ח"ב דר"ט) וכ"כ בילקו"י (פט"ו הערה כ"ה) בשם כמה אחרו'. ואע"פ שיש מעט פוס' שהחמירו בהפסד פ"ש אף בגרמא, אפ"ה פסקו רוה"פ להקל בכלל, ובני"ד בפרט [ר' מאמ"ר (שם) ובקטי"ש (פס"ג סי"ח)]. וע"ע בס' השמיטה (גרימ"ט. פ"ז דל"א).

[54]נד. ס' שמיטה כהלכתה (דנ"א). ילקו"י (שם סכ"ה) וש"פ. וע"ע בשיח"א (א', 82).

[55]נה. כ"כ הפוס' הנ"ל בהערה הקודמת.

[56]נו. את הרישא של הסעיף כתב בדא"מ (פ"ה ססקי"ג) ובצה"ל (שם סקצ"ח) בשם החזו"א. וכ' שהוא משום חינוך, אך מדינא שרי ליתן לקטנים דהא גרמא שרי. וכ"כ עפ"י דבריו בילקו"י [(פט"ו סכ"ד). עיי"ש שהאריך לדון בכך עפי"ד מרן (בסי' שמ"ג) גבי חינוך קטנים באיסורי דרבנן. ור' מה שבס"ד כתבנו בקונט' קדושת השבת (ח"א הערה כ"א) גבי ני"ד, מצד בי"ד החייבים להפרישו, מצד אביו וכו'. עיי"ש]. וכ"כ באשרי האיש (יו"ד ח"ב דר"ט).

ואת הסיפא כתבנו עפ"י שיח"א (ה', 83 ד"ה "ומ"מ") בשם הגר"ח קנייבסקי שליט"א.

ובאשר ללקיחת גרעיני המשמש (גוגואים) לצורך משחק הילדים, נחלקו הפוסקים בכך. שהגר"ח קנייבסקי אוסר, ואילו לדעת הגר"ש ווזנר והגר"נ קרליץ מותר, למרות שיש בתוך גרעין זה כעין שקד, מ"מ הרי שאין הדרך לאוכלו, וגם אינו נפסד כתוצאה מהמשחק [הב"ד בשיח אמונה (פ"ה ס"ק 82)].

[57]נז. כ"כ החזו"א (זרעים. סי' י"ד סק"י), וכ"כ בדא"מ (ה', ב'). ומאידך ד' הגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר (פי"ג סעי' י"ג ול"ח) שיש להשתדל לגמור לאכול את כל האוכל הראוי לאכילה. וכ"כ בשמו בקטי"ש (ס"ג,ה').

[58]נח. ד' המקילים זו ד' הגריש"א זצ"ל, שממה שנאמר "לאכלה", ודרשו "ולא להפסד", מ"מ אין חיוב על האדם לשומרם מהפסד. ולכן אינו חייב להכניס למקרר מרק שיש בו קדו"ש [הב"ד בצה"ל (ה', כ"ט)]. וכ"כ בס' אשרי האיש (יו"ד ח"ב דר"ג) וילקו"י (פט"ו סעי' כ"ג ול'). ומאידך מד' הגרמ"א זצ"ל במאמ"ר (י"ג, י"ג) מתבאר שמן הראוי לדאוג שלא יפסדו פ"ש בגרמא. וכ"נ ד' הפוס' שגרם הפסד פ"ש אסור (אלא שהם דיברו כשעושה בקו"ע).

[59]נט. דין זה שאוכל הקדוש בקדו"ש שהתקלקל, שאין חובה להתאמץ לאוכלו כדי שלא יזרק, כן מבואר בירו' שביעית (ח', ב') גבי פת שעיפשה ותבשיל שהתקלקלה צורתו. וכ"ה בתוספ' שביעית (ו', א'). וכ"פ הרמב"ם (ה', ג') והגרימ"א בס' השמיטה (דף ל' ס"ד) ובילקו"י (ט"ו, ל"ח).

[60]ס. כ"כ הגרימ"ט בס' השמיטה (דמ"ג, מ"ד ונ"א) ובילקו"י (שם).

[61]סא. בענין מקרה שהאוכל אינו טעים לו, או שהאדם האוכל כבר שבע ואינו רוצה לאכול מהאוכל שקדוש בקדו"ש, ר' בס' השמיטה (לגרימ"ט זצ"ל. דף מ"ג, מ"ד ונ"א), וילקו"י (טו, לח).

[62]סב. כ"כ החזו"א (סי' י"ד סק"י) גבי פת שעיפשה, שכיוון שראויה להאכילה לבהמתו הרי שאסור לאוכלה, דחשיב הפסד. ולא זכיתי להבינו. שהרי אם אדם אוכלה הריהו מעלה אותה ממדרגתה, אע"פ שאוכלה בדוחק. וחכ"א שליט"א ר"ל דשמא מישתעי שנתעפשה הרבה עד שאין דרך כלל לאוכלה (כעין הסברא של האוסר לאכול אכילה גסה). עכ"ד. ומ"מ כתב בדא"מ (פ"ה אמצע סקי"ג) שפרי שהתעפש ונפסל מאכילת אדם, הרי שאם רוב בני האדם באותו מקום לא מייחדים אותן לבהמה, פקעה קדושתן. ע"כ.

[63]סג. כ"מ מהתוספ' בשביעית (ו', א'), מהרמב"ם (בשביעית ה', ג', ומע"ש ג', י"א). הב"ד בילקו"י (פט"ו הערה ל"ח) ופסק כמותם. וכן הב"ד באול"צ (פ"ב הערה א'). ונראה שכן הסיק לדינא, ומ"מ הזכיר בסו"ד את ד' החזו"א. וחכ"א שליט"א העיר, שמל' יראה שלא יעבור על האיסור לאכול דברים מאוסים, וכמש"כ בשו"ע (ביו"ד סי' קט"ז ס"ו). ועיי"ש גם בפר"ח.

ואי הוי איסור דאו'. הנה הריטב"א במכות (דט"ז, ב') הביא מ"ד דהוי דאו' (רבינו מאיר הלוי ז"ל), אך נראה שלש"פ הוי רק אסמכתא בעלמא [כמו שנראה מדברי הרמב"ם (מאכ"א י"ז, ל')]. וקיצרנו.

[64]סד. ס' אשרי האיש [(פסקי הגריש"א. יו"ד ח"ב דף ר"ד) וע"ע בהערותיו לב"מ (דכ"ג, א'). וצ"ע אי כ"ה לכו"ע]. וכ"כ בני"ד ילקו"י (פט"ו הערה כ"ג). וחכ"א העיר שאף אין בכך הכשלת עובדי המסעדה שיזרקוהו, משום שלדידם ולגבי שאר אינשי כבר אין אוכל זה ראוי לאכילה. עכ"ד.

[65]סה. אשרי האיש (פסקי הגריש"א זצ"ל. יו"ד ח"ב דף ר"ד). ילקו"י (פט"ו הערה כ"ג). ובאשר לאיזה אוכל מדובר, הרי שאם הוא ראוי למאכל בהמה (ורוב האנשים באותו מקום מייחדים אותם לבהמה, כנ"ל בהערה ס"ב) הרי שיש להם קדושת פ"ש [עפ"י דא"מ (פ"ה אמצע סקי"ג)]. אמנם ראה במנחת אשר (שביעית. סי' ל"ו סק"ג) שדן גבי מקרה מסוים, ומסיק שיוציא את פ"ש סמוך לפחי האשפה - ולא בתוכם. ואע"ג דלכאו' מכשיל את פועלי הנקיון באיסור הפסד, כתב שזה ספק רחוק. דממילא רוב פועלי האשפה הינם ערבים ולא יהודים, וספק דרבנן להקל, ובפרט שסמכינן בזה ארוב, ובפרט באיסור לפנ"ע דתלינן בו לקולא. ואף אם יעשה זאת יהודי, יש לצרף את שיטת הנתיבות (בחו"מ סי' רל"ד סק"ג) דאיסור דרבנן בשוגג אין בו איסור. ועובדים אלה הינם שוגגים, דאינם יודעים מאיסור הפסד, וגם אינם יודעים שפירות אלה הינם פ"ש. ואף שהגרא"ז וייס האריך לבאר שדברי הנתיבות הללו הינם חידוש [ר' שו"ת מנחת אשר (ח"ב סי' ס"א)] ונסתרים מכמה מקומות[וכעין זאת כ' ביבי"א (ח"א חיו"ד סי' י"ד סק"ח ואילך)]. והוסיף הגר"א וייס, שמ"מ ניתן לצרף דעתו בשעה"ד, דרב גובריה הוא (עיי"ש שדן בעוד צירופים לגבי אותו מקרה). ומ"מ נראה שדברי הגרא"ז וייס שליט"א ניתנים לצירוף גם לגבי ני"ד (אף ששם היו עוד צירופים חשובים אחרים). וגבי דברי הנתיבות, ע"ע ביבי"א (ח"א יו"ד סי' י"ד סק"ח ואילך).

ובאשר לנ"מ בין הסעיף שלנו לסעי' י"ט דלעיל, בס"ד י"ל דהכא ישנם כמה ספקות, שמא לא יזרקוהו, ושמא הזורק הוא גוי. ושמא לא תתפוצץ שקית הזבל. ושמא עד שיפנו את הזבל הוא כבר יתקלקל. וכו'. ועדיין צ"ע.

[66]סו. עפ"י ספר אשרי האיש (יו"ד ח"ב עמ' ר"ד). ילקו"י (פט"ו הערה כ"ג).

[67]סז. דמנ"מ ביניהם לישיבות הגדולות, דגם בהם ניתן להזהר בעניני קדו"ש.

[68]סח. דעת המקילים זו ד' הגר"מ אליהו זצ"ל גבי שאריות מזון בצה"ל. דכפי שנשאל (לפני כשתי שמיטות) ע"י ראש ענף הכשרות ברבנות הצבאית, הרה"ג מנחם מנשה שליט"א, כיצד לנהוג עם שאריות המזון הקדושות בקדו"ש שנשארות בעגלות החימום בחדרי האוכל הצבאיים, ושבעצם שאריות אלה לכל הדעות ראויות לאכילת אדם. והשיב הגר"מ אליהו זצ"ל, שמאחר ועל פי "הנחיות בריאות הצבא" אסור להחזיר מזון למקררים לשימוש חוזר, לכן הלכתית נחשב מזון זה כאינו ראוי לאכילה. עכ"ד [תשובה זו קיבלתי בכתב מידידי הרב הצבאי הראשי, הרה"ג איל משה קרים שליט"א, והיא מובאת בס"ד כאן בנספחים, נספח י"ט].

ולגבי הדעה השניה, דעת המחמירים. הנה גם הג"ר אשר זעליג וייס שליט"א נשאל שאלה זו לגבי בתי חולים והצבא. וכתב בספרו מנחת אשר (שביעית. סי' ל"ז) לגבי פירות שביעית אלה, שפשוט שיש לחלק בין מה שנאסר באכילה ע"י חכמים לבין מה שנאסר באופן שרירותי ע"י בתי החולים והצבא. מ"מ אפשר דכיוון שהוראות אלה מובנות וניתנו משום חשש לחיים ובריאות הציבור, יש לנו להתייחס לפירות אלה כפירות שאינן ראויים לאכילה. והמשיך (שם בסק"ה) דצ"ע בכל זה. ומ"מ הסיק שם (בס"ק ז', שהוא האחרון), שהנראה למעשה (לגבי הצבא ובתי החולים) דיש לרוקן את כל שיירי האוכלין שיש בהם קדושת שביעית לתוך שקיות או מיכליות ניילון, ולסגור אותן סגירה מעולה, וכך להניח אותם באשפה הכללית. וחזר על דבריו במשפט הסיום, וז"ל: סוף דבר, מותר לנהוג בשביעית כמנהגנו בפירות תרומה (-היינו כשמפרישים בבית תרו"מ - מ.ה.), ומשום כך יש לרוקן את שיירי האוכלין בשקית ניילון, ולאטום אותם, ובדרך זו אפשר לזורקן לאשפה. עכ"ל המדויקת. ומשמע שאף לגבי בתי החולים והצבא נקט שיש לשים את יבולי השביעית שיש בהם קדו"ש - דווקא בשקיות, ורק אז לזורקן לאשפה. עכת"ד. ועתה (בחודש אלול תשפ"א) שאלתי ע"כ את הגר"א נבנצל שליט"א. ותחילה אמר לי שיתנו את השאריות לעניים. ואמרתי, שקשה להורות לכל בסיסי צה"ל שיחפשו עניים בסביבות הבסיסים ויתנו להם [ואח"כ אמרו לי שבעבר חילקו את שאריות המזון לעניים, והאוכל הגיע מקולקל, ואז תבעו את הצבא בתביעות משפטיות, כך שהיום הצבא לא מחלק עוד את השאריות לעניים]. אז אמר הגרא"נ שליט"א שאם כן אז שיתנו הוראה לשים את שאריות פירות השביעית בשקיות מיוחדות. ואמרתי שגם את זה קשה להורות. שהרי לא כל החיילים מבינים את חומרת הדבר כדי להקפיד על כך. וענה לי הגרא"נ שאם כן באמת אינו מכיר פתרון לכך. ומכל מקום לא רצה להקל - שיהא מותר לזרוק את השאריות. והוספתי לשאול, שגם אם יתנו בבתי חולים ובצבא הוראה שאת שאריות האוכל הקדוש בקדושת שביעית - שישימו בשקיות מיוחדות, הרי יש בצבא ובבתי החולים הרבה גויים, והם ודאי יזרקו את השאריות לפח אשפה הרגיל. וענה לי הגרא"נ, שאין אנו אחראים עליהם מה שהם יעשו. עכת"ד. אמנם ג"ז ק"ק לי הקטן, שהרי סוף סוף אנו נותנים להם את האוכל. וכעין זאת דנו הפוס' גבי זריקת האוכל לאשפה רגילה, כשפועלי האשפה הינם גויים. ואכמ"ל.

[69]סט. בענין פירות שביעית שנמצאים ברצפה, האם חובה להרימם מחשש שמא ירמסו אותם, ראה בילקו"י (טו, כ"ג).

בענין הנחת פ"ש בקופסת השמיטה, אי שרי להניח פ"ש של היום יחד עם פ"ש של יום אתמול (שהפירות הישנים יזרזו את הרקבון של פירות השמיטה החדשים), ראה מה שנכתוב בס"ד בהמשך פרקנו [(בסעיף מ'), שלגר"מ אליהו זצ"ל אסור הדבר. דאע"ג שהפסד פ"ש מותר בגרמא, מ"מ בני"ד חשוב גירי דיליה ולכן אסור. וראה עוד ע"כ בשו"ת מנחת אשר (שביעית. סי' ל"ז סק"ז)].

כתב בס' משפטי ארץ (פ"כ הערה 9) שהעבודה שבעל מקצוע משקיע בפ"ש (כגון בצביעה איתם) נחשבת כסחורה. ולכן הסיק ששירותי קייטרינג יכולים לעבוד בשמיטה בפ"ש, רק כאשר התוצרת נקנית ע"י בעל הקייטרינג עבור המזמין, והוא משלם מה שנקנה עבורו, וזאת נוסף לתשלום עבור המלצרות וכדו'. ועוד כ' שם (בפכ"ג הערה 1) שמי ששומר קדו"ש בפירות גויים, ושוכר קייטרינג שלא שומר קדו"ש בפירות גויים, האם רשאי לאפשר לעובדים להשליך לפח האשפה את שיירי האוכלים, ולכן יעץ שאולי העיצה לסכם עם בעל הקייטרינג שהאוכל ישאר בבעלותו, והמזמין אינו משלם על קניית האוכל, אלא משלם עבור זאת שבעל הקייטרינג מאכיל את אורחיו באוכל של בעל הקייטרינג. עכ"ד. ולענ"ד בס"ד נראה שא"צ לכל זה. בפרט דהוי גרמא.

בענין מלאכות האסורות בשמיטה, עשייתן בגרמא, ר' לעיל (בפרק ב').

עוד בענין הפסד פ"ש בגרמא ראה בערוה"ש (זרעים. סי' כ"ד סעי' י' וי"ד), במשנת בנימין (זילבר. סי' נ"ו) ובמשפטי ארץ (פכ"א הערה 16).

[70]ע. כ"כ מהרי"ט אלגזי [על הל' חלה לרמב"ן (סס"י ב'. וכ' שכיוון ששיעור אכילה בכל התורה הינו בכזית, לכן גם האיסורים הנובעים ממצוות אכילה הינם בכזית)]. וכ"כ במנ"ח (סוף מצווה שכ"ט. ובהוצ' מכון י-ם סקי"ג). וכ"ד האדר"ת (ככתוב בס' בשמן רענן. ח"ב דרי"ב. בשבח הארץ סי' מ"ג). וכ"ד הגרצ"פ פראנק [(כרם ציון פי"ד ופי"ח בגאון צבי). ובהר"צ (זרעים ח"ב סי' נ"ד, ואו"ח ח"ב סי' קי"א). והוכיח כן בדרך אחרת מהמהרי"ט אלגזי]. הב"ד בשבה"א (בתו"ש. פ"ה ה"א ס"ק 3) ובקטי"ש (פס"ג הערה 9).

[71]עא. מה שכתבנו ששיעור כזית הינו כעשרים ושמונה סמ"ק, הוא עפ"י מידות הגרא"ח נאה זצ"ל, ככתוב בספריו שיעורי מקווה (בהקדמה ובגוף הספר), שיעורי ציון (בהקדמה, ובגוף הספר עמ' ע' ס"ק י') ובשיעורי תורה (סי' ג' סקי"ב. עיי"ש שכתב שלחומרא שיעור כזית הינו 14.4 סמ"ק. אך נראה שבני"ד שהוא דרבנן א"צ להחמיר כ"כ). עיי"ש. ובס"ד כתבנו ע"כ באורך במקראי-קודש הל' ליל הסדר (פ"ז סי"ג, ובנספחים, נספח ט"ו, חלק ו', בפרט בענף ב'), עפ"י ספרי הפוסקים ועפי"ד גדולי הדור הקודם ודורנו, זצ"ל ושליט"א. ועיי"ש שכזית שיעורו בנפח, והוא בערך כעשרים ושבעה או כעשרים ושמונה סמ"ק. וראה עוד שם במקראי קודש, הל' ליל הסדר בנספח ט"ו, שי"א שמעיקר הדין אכן שיעור כזית הינו בגודל של זית בינוני בימינו.

ובס"ד יש לדון אי שייך לנקוט בני"ד גם את שיעורי החזו"א (הקרובות לשיעורי הצל"ח זיע"א, אך אינן בדיוק כמותן). שמצד אחד כ' הג' החזו"א שהוא כתב את שיעוריו כפי הנראה לו בס"ד, אך אם הם גורמים לקולא בדברים דאורייתא, אזי אין לנקוט כשיעוריו. והרי בני"ד לכאו' עסקינן בדיני שמיטה שמעיקה"ד הינם מדאו' (וגם איסור הפסד פ"ש מעיקה"ד הינו לכאו' מדאו', וא"כ שיעורי החזו"א יביאו לידי קולא בדאו'). אך כיוון שלרוה"פ שביעית בזה"ז הינה דרבנן, הרי דלכאו' יכולים לנקוט כשיעור החזו"א אע"ג דאתי לקולא. וא"כ יש לנקוט בני"ד - לדעה זו, שהאיסור הינו מכזית - דשרי להפסיד פירות עד פחות מחמישים סמ"ק. אך כפי הזכור לי י"א שלד' החזו"א כזית הוי כעשרים וחמישה סמ"ק. וא"כ ממילא זה קרוב לשיעור הגראח"נ זצ"ל. וכל זה - מחוסר זמן - כתבתי רק מהזכרון. ר' ע"כ באורך במקראי-קודש הל' ליל הסדר (שם). וחיפשתי בספר משפטי ארץ התייחסות לני"ד (שהריהו אמור לדון בכך אליבא דהחזו"א), ולא מצאתי התייחסות לכך. וקיצרתי. ואח"כ העירוני שד' החזו"א (סי' כ"ב) שאין לומר ספד"ר לקולא בשביעית בזה"ז, כיוון ששמיטה יסודה מדאו', ולפי"ז זה כדאו' (ר' ע"כ במנחת אשר - שביעית, ועוד). וא"כ אין להקל בשביעית לפי שיעורי החזו"א. עכ"ד. ומ"מ פה לא עסקינן בספק אלא בדין ודאי. ושמא נחשב הדבר כספק משום שי"א שכל דין הפסד אוכלין הינו אפי' בכלשהו. וא"כ הוי ספק כדעה זו. וצ"ע.

[72]עב. כ"כ הגר"ח הכהן רפפורט בשו"ת [(יו"ד סי' נ"ט. הב"ד בכרם ציון פי"ד) וטעמו שרק באיסור אכילה ממש השיעור הוא בכזית, משא"כ בשביעית שנלמד מדין "לאכלה"]. והמנ"ח (בסוף הספר, במ"ע לרמב"ן - מצווה ג') הסתפק בכך [ויש שדייקו כן מדברי מרן הגראי"ה זצ"ל בקונט' אחרון (בסו"ס שבה"א, סי' כ"ב) שאין למלא כוס של הבדלה באופן שישפך קצת מהכוס, וכן שאסור לשפוך מעט יין מהכוס בליל הסדר בסימני דצ"ך עד"ש ובאח"ב, למרות שלמנהג האשכנזים שמטיפים מעט באצבע מהכוס לצלחת, שיעור ההטפה הינו מועט שבמועט. ומ"מ מרן זצ"ל לא כתב בהדיא שיעור לאיסור הפסד. וע"ע מש"כ הגרימ"ט בס' השמיטה (פ"ז סק"ג דל"א), וס' שבה"א (פ"ה ה"א ובהערה 4) שדייקו כן מד' הגראי"ה זצ"ל. אך לענ"ד בס"ד אין הכרח לדייק דיוק זה]. וכ"פ בבית רידב"ז (סי' ה' סעי' ה'). וכ"כ בס' תורת הארץ (פ"ח סל"ו). וכ"כ הגרמ"א זצ"ל במאמ"ר (בפרק י"ג הערה 58. וע"ע שם בנספחים סי' ט' דשל"ט-ש"מ). וע"ע בצי"א (ח"ו סי' ל"ג סק"ז, וח"ז סי' ל"ב סק"ה), בשבט"ה (ח"ד סי' רל"ב סק"ד) ובספר הנפלא קטי"ש (פס"ג הערה 4). וע"ע במאמ"ר (פי"ג סעי' ה', ובנספחים, סי' ט' דשל"ט) שדן גבי ני"ד מצד הפסד פ"ש בחצי שיעור, וכ' שלכאו' תלוי הדבר אי איסור הפסד דינו כעשה הנלמד מהפס' "לאכלה" - ולא להפסד, שאז הו"ד בשיעור, או דהוי איסור לאו הבא מכלל עשה ואז איסורו בכלשהו מדין ח"ש. עיי"ש. וע"ע בדא"מ (פ"ו סק"א) ששיעור הפסד פ"ש מדאו' הינו בכזית. ובפחות מכך עובר על איסור מדאו' מדין חצי שיעור. וע"ע בצה"ל (פ"ו סק"ה) שנשאר ע"כ בצ"ע. הב"ד בשיח"א (ה', 40). וע"ע בשיח"א (ה', 84) שכתבו בשם הגר"ש ווזנר זצ"ל שכללו של דבר, שכל שהשיריים ראויים לעני בשעת דוחקו, הרי שנשארת עליהם קדו"ש. משא"כ אם נשארו ממש מעט שיריים, או פירורים מאוסים שאין אדם אחר רוצה לאוכלם, אין איסור לאבדם. עכ"ד. ועיי"ש מש"כ עוד בשם הגרנ"ק זצ"ל.

[73]עג. בס"ד כך נלע"ד דהוי ספק דרבנן. דשביעית בזה"ז דרבנן, וספק אי הלכה כדעה קמא דהאיסור הינו בכזית, וספק אי האיסור הינו בכלשהו. וככל סד"ר לקולא. ואף שהג' החזו"א פקפק גבי שמיטה וכ' שלא אמרינן בכל כה"ג סד"ר (ר' חזו"א סי' כ"ב סק"א), מ"מ ראה במנחת אשר (שביעית. סי' ט' וסי' ל"ו רסק"ג) שכבר דן בד' החזו"א הללו, והוא עצמו פסק פעמים רבות בשו"ת שלו בהל' שביעית להקל משום סד"ר. גם בס' ילקו"י-שביעית פוסק הרבה מאוד פעמים להקל בדברים השנויים במחלוקת בגלל ששביעית בזה"ז דרבנן והוי ספק דרבנן ולקולא. ויש להאריך בגדרי סד"ר לקולא, ובפרט בכני"ד דהוי מצווה דרבנן שיש לה עיקר מהתורה (ולכן החמיר החזו"א בכך). ר' ע"כ במנחת אשר (שם בסי' ט') ובכל ספרי כללי הפוס'. וקיצרנו. ומ"מ המחמיר במקום שניתן להחמיר תע"ב. וראה לקמן (בסעיף ל"ב).

[74]עד. ראה למשל רמב"ם (פ"ה הל' א', ב', ו', ז', ח'). וכמו שדנו הפוס' גבי משקה, אי שרי להקפיאו ולהקרישו [כמו שבס"ד נכתוב בהמשך פרקנו. ר' למשל דא"מ (ה, ז)].

[75]עה. כ"כ במאמ"ר (לגרמ"א זצ"ל. בנספחים סי' ט' דשל"ט, גבי דין הפסד פ"ש בח"ש). וטעמיה, דמש"כ "לאכלה" היינו שצריכה להיות הנאה בפ"ש, ואין הנאה בפחות מכזית אוכלין ובפחות מרביעית משקין.

[76]עו. עפ"י מידות הגרא"ח נאה זצ"ל בספריו, כגון בשיעורי מקווה (דק"ז סקכ"ו). ושכן מנהג ירושלים מאז ומקדם. ר' במקראי קודש (הל' ליל הסדר, הל' ד' המינים, הל' סוכה, הלכות פורים, ועוד). וי"א אליבא דהגרא"ח נאה, דהוי שמונים ואחד סמ"ק/גרם [ר' ילקו"י (סי' קפ"ד סט"ז)]. וצ"ע אי יש מקום לנקוט בני"ד כשיעורי החזו"א, שרביעית הוי מאה וחמישים סמ"ק [ר' בשיש"ת (דס"ה ס"ק י"ח)], דיוצא דהוי קולא. ותלוי אי בני"ד יש להקל משום ששביעית בזה"ז הוי מדרבנן, ור' לעיל (בהערה ע"ג). וקיצרנו.

[77]עז. כמש"כ לעיל (בהערה ע"ב). וכמש"כ מרן הגראי"ה זצ"ל בשבה"א (בקונט' אחרון סי' כ"ב) גבי כוס הבדלה ששופך יותר מגדותיה לסימן ברכה, וכן גבי שפיכות דצ"ך וכו' בליל הסדר. והוא הראשון שעורר לכך. וכ"כ בשמו הגרי"מ טוקצ'ינסקי זצ"ל בספר השמיטה (דל"א). עיי"ש [והביא זאת הגר"ח קנייבסקי בדא"מ בצה"ל (ה', י"ט) ללא מקור].

[78]עח. כנ"ל (בהערה ע"ג). והמחמיר במקום שניתן להחמיר, תע"ב. וראה עוד בשיח"א (ה', 85) ולקמן (בסעיף ל"ב).

[79]עט. עיקר ד"ז גבי שביעית למדוהו הפוס' מהמשנה בתרומות, דשנינו שם (פי"א מ"ו) גבי מגורה (אוצר שאוגרים תבואה בתוכו. ר"ע מברטנורא) אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת, אלא מכבד כדרכו (כדרך שמכבדין בני אדם האוצרות, כשמפנין אותן מן הדברים שהצניעו בהם. רמב"ם בפיהמ"ש. והיינו שאין מחייבים אותו לדקדק בלקיטת התבואה שלא ישאר אפי' מעט שבמעט), ואז רשאי ליתן לתוך המגורה חולין.

ועוד שנינו שם (במ"ז): חבית של שמן (של תרומה) שנשפכה, אין מחייבין אותו להיות יושב ומטפח (שיאסוף השמן בטפח שלו, שמכנסו באצבעותיו), אלא נוהג בה כדרך שהוא נוהג בחולין (היינו שמלקט כאילו נשברה שם חבית של שמן חולין. רמב"ם בפיהמ"ש שם).

וממשניות אלה למדו הפוס' שכ"ה גבי שאריות שביעית, שאם רגילים לזרוק השאריות הקטנות שנשארו בצלחות ובסירים, שרי לזורקן אע"פ שהן מפ"ש. וכ"כ בשו"ת אז נדברו (זילבר. ח"ד דק"ס), באול"צ (שביעית. פ"ב ס"ו), בס' שביעית כהלכתה (פ"ג ס"ד ובהערות), בס' שמיטה כהלכתה (ג', ד' וו' ובהערות), בס' ילקו"י (ט"ו, ל"א), בס' שה"מ (רימון. דיני הפירות הקדושים. עמ' 211) ובס' משפטי ארץ (כ"ג, י'). וכ"מ מדא"מ (ה', י"ג) שכ' דאזלינן בתר דרך האנשים החסים על ממונם, מה שהם משיירים. וע"ע בס' השמיטה לגרימ"ט (פ"ז ס"ג הערה 4), ובשבה"א (בקונט"א פכ"ב).

[80]פ. שכן עולה מדברי הפוס' הנ"ל בהערה הקודמת. וכ"כ בהדיא בילקו"י (ט"ו, ל"א ול"ב), בס' שה"מ (רימון. שם) וחלק מהפוס' הנ"ל.

לא נמנע מלהזכיר פה את דעת הגר"ש ישראלי זצ"ל. שהתוס' בזבחים (דפ"ו, א ד"ה "ופליגא") כתבו גבי עצמות קדשים שיש עליהן עדיין בשר, כל עוד הכהן מתכוון לאוכלן יש עליהן קדושה והן אסורות לזרים. אך אם השליכן, בטל שם אוכל מינייהו. וה"ה גרעיני תרומה שיש עליהם עדיין אוכל. ע"כ [וע"ע במהר"י קורקוס בד' הרמב"ם, בתרומות (י"א, י"א)]. ולפי"ז לכאו' יש מקום לומר שאם אין דעתו לאכול עוד את השאריות, אע"פ שהן בכמות ראויה, הרי שיהיה מותר לזורקן לפח. וכעין זאת כתבו בס' קטי"ש (פס"ג הערה 13) בשם הגר"ש ישראלי זצ"ל, שאין קדו"ש בשאריות מזון שאין דרך בני אדם לאוכלן לאחר שנשארו [הב"ד גם בשה"מ (בדיני הפירות הקדושים, עמ' 210)]. אולם למעשה לד' רוה"פ אין הלכה כן, מפני שישנם הסברים אחרים לדברי התוס' הנ"ל, וכן ישנם מקורות רבים שיש קדו"ש ואיסור הפסד גם בשאריות אוכל [ר' בס' שה"מ (שם, ובנספח שם עמ' 360)]. וכמו שכתבנו בהערה הקודמת ובהערה הבאה.

[81]פא. כנ"ל בהערות הקודמות, עפ"י המשנה בתרומות. ושכ"כ בהדיא בס' שביעית כהלכתה (ג', ד'), בילקו"י (ט"ו, ל"א ול"ב), במשפטי ארץ (כג, י'), בשיח"א (ה', 84, שפסק כן, וכתב שכן נהגו בבית החזו"א, לשטוף הצלחת כשיש בה פירורים שאין רגילות לאוכלם), ועוד מהפוס' הנ"ל.

[82]פב. כפי שכתבנו בריש פירקין, הרי שאסור להפסיד פ"ש בידיים, עפ"י דרשת חז"ל "לאכלה" - ולא להפסד. ואף את"ל שכאשר זורקים לאשפה פ"ש לא חשיב הפסד, מ"מ חשיב כהנחה במקום מאוס. והנה הגמ' בחולין (דע"א, א') אומרת שדבר שהיה במקום מאוס, בטל ממנו שם אוכל לענין טומאה וטהרה. תוס' בכתובות (ד"ל ,ב' ד"ה "לא") כתבו דה"ה גבי דיני ממונות. ואילו מרן הגראי"ה זצ"ל בשו"ת משפט כהן (סי' פ"ה) למד מכאן אף גבי פירות שביעית. שכ' שם גבי השלכת קליפות פ"ש, שמי שכבר ראה אותן מאוסות, לא יאכלם מחמת מיאוס, וזה כבר נקרא הפסד [הב"ד בקטי"ש (ס"ג, ז') ובשה"מ (רימון. פרק דיני הפירות הקדושים. עמ' 202). ובס' משפטי ארץ (פכ"א ס"ב) הב"ד הגמ' והתוס' הנ"ל, אך העלים או שנעלם מעינו ד' מרן זצוקללה"ה. ומ"מ הוסיף עפי"ד התוס', שלמרות שמה שהיה מונח באשפה ראוי למי שלא יודע שהיה הדבר באשפה, מ"מ בפועל כיוון שאף אדם לא יוציא אוכל מהאשפה, לכן אף דבר שלא ניכר עליו שהיה במקום מאוס ה"ז חשוב כמאוס]. ולפי"ז השלכת מאכל הקדוש בקדו"ש - לפח, נחשבת כהפסד פ"ש. וכעין זאת כתבו גם בקטי"ש (פס"ג, ז'), מנחת אשר (סי' ל"ז סק"ז דקצ"ט), ילקו"י (ט"ו, י"ב וי"ג), דא"ה (ה', י"ג) ובצה"ל (ה', כ"ז) בשם קונט' שהדפיס ר' זליג שפירא זצ"ל עפ"י פסקי החזו"א זצ"ל ובאישורו.

[83]פג. עפ"י הפוס' הנ"ל (בהערה הקודמת). ויש לשים לב, שעצם זריקתם לפח האשפה גורמת מיד שהם נמאסים מבני אדם. ויתכן דחשיב כמעשה. ומ"מ מה שלאחר זמן הם ירקבו, זה לכאו' חשיב גרמא. וצ"ע.

[84]פד. והיינו אף את"ל שאינם נרקבים בכך יותר מהר. מ"מ כ"כ כמה פוס', שפ"ש אף אחר רקבונם יש איסור לזורקם מצד ביזוי [שכ"ד הפנ"מ (שביעית, ח', ב'). הגר"מ אליהו במאמ"ר (יג, ל"א), והגר"מ גרוס (שיעורי שביעית. י"ז עמ' ק"י) וכנ"ל בפרקנו]. וא"כ ה"ה בני"ד, שאף את"ל שאין איסור הפסד בהנחתם בפח האשפה, מ"מ איסור ביזוי ודאי שיש.

[85]פה. כדלקמן בסעיף מ"ג, בעיקר עפ"י הרמב"ם (פ"ז הכ"ב) והנו"כ.

[86]פו. פתרון זה הונהג כבר בזמן החזו"א [כנזכר בקונט' סדר השביעית, שנכתב ע"י הר"ר זליג שפירא זצ"ל. הב"ד בסוף ספר דרך אמונה, ובס' מנחת אשר (שביעית. סי' ל"ז רסק"ז). מעניין מה עשו עם השאריות בשמיטות משנת תרמ"ב ואילך, שמא שמו בדלי או בפח. הרי טרם הומצא אז הניילון והפלסטיק. כשהייתי ילד לא היו מצויים כלל כלי פלסטיק וניילון. את החלב היה החלבן מביא בבקבוקי זכוכית סמוך לדלת הבית. ואת האשפה היו שמים בפח מתכת. לכן הפתרון השני של שקיות הניילון, כדלקמן, טרם היה אז במציאות. ובכלל העולם היה אז אחר. לא היו כמעט מכוניות. הילדים לגן שלי היו מגיעים עם עגלה וסוס. וכבר אמר לי הגר"א שפירא זצ"ל, שפעם היו החיים (הפרטיים) יותר קשים, אך יותר שלווים. כשהיה צריך לכבס, היו מכבסים ביד, ולא מכניסים למכונת הכביסה ורק לוחצים על הכפתור. מאידך, החיים היו יותר שקטים ושלווים. עכ"ד. ונסביר: לא היו טלפון ופלפון שמקפיצים אותך עם כל צלצול או הודעה. לא היה טירטור של מכוניות, כי היו פשוט נוסעים באופניים. בילדותי גם לא היו נראים כמעט ערבים ולא חששו ממחבלים. הכל היה שליו. דור דור והנהגותיו...].

פתרון זה של קופסת השמיטה נזכר בהרבה מאחרוני זמננו. שכ"כ בס' מאמ"ר (לגרמ"א זצ"ל. י"ג, ל'). דא"מ (ה, יג בסופו). בילקו"י (טו, י"ב וי"ג). קטי"ש (פס"ג ס"ח). מנחת אשר (שביעית. סי' ל"ז סק"ז). ס' שה"מ (רימון. עמ' 203-205) וש"א.

[87]פז. כתב ידידנו הרה"ג הרי"צ רימון שליט"א בס' שמיטה - הלכה ממקורה (דיני הפירות הקדושים. עמ' 203-204) לגבי הכלי לשמירת פירות הקדושים בקדושת שביעית, שראוי להמנע מהמינוח "פח שמיטה". שאמנם גבי שאר פסולת של אוכלין קורין אנו לכלי "פח", אך הרי שאריות של פ"ש הינן פירות קדושים ולא אשפה רגילה. וכיוון שגם לניסוח המילולי ישנה משמעות, הרי שאם על הכלי כתוב קדושת שביעית, אנו מרגישים בכל עת שבקדושה אנו מתעסקים (כל זה בשם חמיו, הרה"ג אליהו בלומנצוויג שליט"א, ראש ישיבת ירוחם). ולכן אנו בס"ד משתדלים לנקוט בלשון "קופסת שמיטה" (למרות שאף מגדולי הרבנים, כגרמ"א זצ"ל, נוקטים לשון "פח שמיטה").

[88]פח. מטעמי נוחות, שהאוכל לא ידבק לקופסת השמיטה. וכ"כ בס' שה"מ (רימון. שם עמ' 203).

[89]פט. קונט' סדר השביעית (לר"ז שפירא זצ"ל. עפ"י פסקי החזו"א זצ"ל), מאמ"ר (י"ג, כ"ט, ל') וכ"כ שאר הפוסקים הנ"ל (בהערה פ"ו). חלק מהפוס' כתבו בסתמא שישארו בקופסה זו עד שירקבו, ויש מהם שכתבו יום או יומיים או יותר [ס' שה"מ (רימון. עמ' 203 סוף הערה 50)]. מ"מ ברור שאין הדבר קבוע, אלא העיקר שירקבו.

[90]צ. עפ"י מרן הגראי"ה זצ"ל בשבה"א (ז, יג, סק"ג), חזו"א (זרעים. י"ד, י'), מנח"ש וש"פ, כדלקמן.

[91]צא. מאמ"ר (י"ג, כ"ט ול'). אורחות רבנו (ח"ב עמ' שמ"ט) עפ"י מנהג הקה"י זצ"ל. ילקו"י (ט"ו, י"ב-י"ג). ס' פירות שביעית בשם הגר"ש ווזנר זצ"ל. ס' שה"מ [(רימון. שם עמ' 204 הערה 53) בשם הגרי"י נויבירט זצ"ל, ועוד]. הגרא"ז וייס שליט"א במנחת אשר (סי' ל"ז סק"ז).

ובאשר לתדירות הזמן שיש להחליף השקיות, ולשים הפירות והירקות בשקית חדשה. האם די להחליף השקית לשקית חדשה רק פעם א' ביום, אך אז יש ריעותא, שהפ"ש שהונחו בשקית בבוקר כבר החלו להרקב, ויוצא שהן ממהרות להרקיב את פירות השביעית שהונחו בשקית בערב [שבספר מנחת אשר (סי' ל"ז סק"ז ד"ה "ולכאו'") כתב דהוי כהפסד בידיים. וכעין זאת כ' במאמ"ר (י"ג, ל')]. או אפשרות קיצונית אחרת - להחליף שקית כמה פעמים כל ארוחה - בכל מנה ומנה. כגון שבאותה סעודה יש פ"ש של לפתן מתוק, וכן ירקות שביעית שניצלו עם בשר, וכן ירקות שביעית שבושלו במרק [שבס' מנחת אשר - שמיטה (סי' ל"ז סק"ז ד"ה "לכאו'") כתב שאם מניח את כולם באותה שקית, "פשוט שיש בזה הפסד בידיים"]. או שננקוט בדרך האמצעית, ונכריע שיש להחליף השקית כל סעודה וסעודה (אע"ג שאז יש ריעותא שמפסיד בידים סוגי פ"ש שונים, וכנ"ל). דאל"כ אין לדבר סוף. ואם נאמר שיחליף כמה פעמים בכל סעודה, הרי שאין לדבר סוף, וזו גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה [וכמש"כ במנחת אשר (שם ד"ה "ואם"). והוסיף, שאכן לא נהגו להחמיר כולי האי].

ולאחר פריסת הצדדים הנ"ל, בס"ד נראה שהדעה הממוצעת הינה שניתן לשים באותה שקית את שאריות יבולי השביעית במשך כל הסעודה. כך שרק לאחר כל סעודה יש להחליף השקית (אע"ג שיש מקום גדול להחמיר בכך, עפ"י המבואר לקמן בסעיף מ'). שכ"נ מסקנת הגרא"ז וייס בס' השביעית שלו (בפרט שם בדקצ"ט בד"ה "ואם" וד"ה "ומשו"כ"). וכ"נ מד' הרה"ג רי"צ רימון שליט"א (בעמ' 55 ס"א), שכתב גבי קופסת השמיטה, שלפני כל סעודה יניח בקופסה זו נייר סופג או עיתון. עכ"ד. מאידך במאמ"ר (יג, ל') כ' שאין לשים פ"ש טריים עם מה שהחל להרקיב. וכ"כ בילקו"י (ט"ו, י"ב). ואילו בס' משפט"א (כ"ג, א') כתב שישים כל יום שקית חדשה. וא"כ הדרך הממוצעת הינה לשים את השאריות של כל סעודה (בוקר, צהרים, ערב) בשקית נפרדת, והמחמיר לשים כל סוג בשקית נפרדת (ירקות שניצלו עם בשר, פירות בליפתן, ושאריות מרק) - תבוא עליו ברכה.

[92]צב. מאמ"ר (לגרמ"א זצ"ל. פי"ג סכ"ט). וכ' שרצוי שהעטיפה הפנימית תהיה מנייר והחיצונית מניילון. והוסיף שיש לנקב את הניילון, כדי שבעת דחיסת השקיות במשאית האשפה השקית לא תתפוצץ וכל פירות השביעית יתערבו עם הזבל. עכ"ד. וכעין זאת כתב בס' קטי"ש (פס"ג הערה 14), שמשאיות לאיסוף האשפה מצוידות במדחסים הקורעים את השקיות וממילא היבולים עם קדושת השביעית מתערבים עם שאר הזבל, וכדי בזיון וקצף. עכ"ד. אלא שהרה"ג רי"צ רימון שליט"א כ' בס' שה"מ (דיני הפירות הקדושים. עמ' 205) שבירור עם אנשי התברואה העלה כי בד"כ מערכת הדחיסה אינה קורעת את השקיות, אא"כ השקית נתפסת בצידי הברזל של הדוחסים. וזה מיעוט קטן מאוד, שאין לחשוש לו. עכ"ד. ואילו לפי מה שאני ביררתי עם אנשי התברואה, אמרו לי שלמעשה שקיות האשפה כן נקרעות במהלך איסוף הזבל והדחיסה.

[93]צג. אורחות רבנו (ח"ב עמ' שמ"ט) שכן נהג בעל הקה"י. ושלא נהגו שם לשים את שאריות פירות השביעית בקופסת השמיטה אלא שמו אותן בשקיות ומיד הניחום באשפה. ע"כ. וכ"כ במאמ"ר (י"ג, כ"ט ול'), במנחת אשר (סס"י ל"ז סק"ז), בילקו"י (טו, יב), בס' שה"מ (רימון. עמ' 205) וש"א.

[94]צד. היתרונות שבקופסת השמיטה:

(1) שאריות פירות השביעית לא נזרקות לאשפה לפני שהן נרקבות. (2) יש לשאריות מקום כבוד בקופסת השמיטה, שם הן נשארות ולא נזרקות מיד לאשפה [ס' שה"מ (רימון. עמ' 205)]. (3) אין צורך להחליף הרבה שקיות.

היתרונות של הנחה בשקיות הניילון:

(1) אין צריך להמתין לפחות יום או יותר עד שירקבו, אלא מניחים מיד לפח האשפה. (2) אין חשש שפ"ש ישנים שהחלו להרקיב - ירקיבו את הפ"ש החדשים והטריים. (3) ניתן להניח פ"ש שונים אפי' מאותה ארוחה בכל שקית לחוד - ליפתן לחוד, מרק לחוד וירקות שניצלו עם בשר לחוד.

[95]צה. החסרונות שבקופסת השמיטה:

(1) פ"ש ישנים עלולים לקרב את ריקבון פ"ש הטריים, אא"כ שמים נייר סופג וכדו' בין שכבות האוכל [גרא"ז וייס (דקצ"ט). קטי"ש (פס"ג הערה 14). ילקו"י (טו, י"ב-י"ג) וש"פ]. (2) שאריות שונות זו מזו (כליפתן, מרק, ירקות שניצלו עם בשר) מתערבות יחד ופירות השביעית נמאסים מאכילה. (3) עלול להביא ליתושים וריח לא טוב [מאמ"ר (יג, ל')]. (4) לא ניתן לעשות הרבה קופסאות שמיטה לכל מין לחוד.

חסרונות של שקיות ניילון:

(1) עלולות להתפוצץ במכונות האשפה ולהתערב עם שאר האשפה. (2) צריך תמיד לדאוג לשקית חדשה. (3) י"א שהנחת פ"ש בשקית וזריקתן מיד לפח האשפה חשיבא כהפסד בידיים [ס' שה"מ (רימון. עמ' 205. עיי"ש טעמו בהערה 65)].

[96]צו. שכ"כ בקונט' סדר השביעית (לר"ז שפירא זצ"ל. סק"ח) עפ"י החזו"א (גבי קופסת שמיטה), במאמ"ר (י"ג, כ"ט-ל'), בדא"מ (ה, יג), בילקו"י (ט"ו, י"ב-י"ג), הגר"ש ווזנר והגרי"י נויבירט זצ"ל (כנ"ל בהערות הקודמות), מנחא"ש (וייס. ל"ז, ז'), ס' שה"מ (רימון. עמ' 202-205).

[97]צז. זו ד' החזו"א, ככתוב בשמו בקונט' סדר השביעית (לר"ז שפירא זצ"ל. סק"ח). וכ"כ הגרח"ק שליט"א בדא"מ (פ"ה ססקי"ג), שרק לאחר שנפסלו מאכילת אדם מותר ליתנם לבהמה ועוף. וכן מבואר בדברי מרן הגראי"ה זצ"ל, כבהערה הבאה (עיי"ש שהחמיר יותר).

[98]צח. כ"כ במפורש מרן הגראי"ה קוק זצ"ל בס' שבת הארץ (פ"ה הי"ב סק"א), שדבר שהיה מאכל אדם והתייבש והתקלקל, אם ניתן להחזירו לרכותו ע"י תיקון של שריה או שליקה (-בישול), אסור להאכילו לבהמה. והוסיף שצריך דווקא לשולקו כדי שיהא ראוי למאכל אדם, ויאכלנו האדם בקדושת שביעית. עכ"ד. ועיי"ש בתו"ש (ס"ק 5,6) שהוכיחו כן מהירו'. עיי"ש. וקיצרנו. ומכל זה ברור שאין לתת בשמיטה לארנבות וכדו' מאכל שראוי עדיין למאכל אדם, שהרי אפי' לאחר שכמשו הירקות אסור לתיתם לבעלי חיים, וצריכים להזהר בזה כל הנוהגים בכך בשאר השנים (כפי ששמעתי שנוהגים בכך).

[99]צט. שכ"נ מד' הרמב"ם (ה', י"ב). וכ"נ מד' מרן הגראי"ה זצ"ל בשבה"א (ז, יג סק"ג. וע"ע שם ה', י"ב סק"א ובקונט"א סי' כ"א). קטי"ש (פס"ג הערה 15) בשם כמה פוס' כגרשז"א, כצי"א ועוד כמה פוס'. וכ"כ בקונט' סדר השביעית (הנ"ל. שם), בדא"מ (פ"ה אמצע סקי"ג), בס' שה"מ (רימון. דיני הפירות הקדושים. הערה 50) ועוד פוס'.

[100]ק. כ"נ מערוה"ש (זרעים. כ"ח, ה'). וכ"כ מרן הגראי"ה זצ"ל בשבה"א (ז, יג סק"ג. עיי"ש גם בהערה 17). וכ"נ מהחזו"א (י"ג, ט' ד"ה "פ"ז מ"ב"). וכ"כ בשמם בס' שה"מ (רימון. שם). וע"ע בדא"מ (פ"ה סקי"ג מתיבות "ואם אין עומדין" עד תיבות "עד שירקבו").

[101]קא. כ"כ בשו"ת מנח"ש (אוירבך. ח"ג סי' קל"ב סק"י), שאם אין מנהג בעיר לתת את הקליפות לבהמה, ניתן להקל. עכ"ד [הב"ד בשה"מ (שם, הערה 50)].

אמנם גם מד' החזו"א בכ"ד נראה דס"ל הכי, ומאידך ממקומות אחרים נראה שדעתו הפוכה. שמדבריו בסי' י"ג (סקכ"ד) מתבאר שאוכל שנפסל מאכילת אדם, מותר ליקח ממנו לאכילת בהמה, ואין לעשות בו מלוגמא, כיוון שיש בו קדו"ש. והיינו בסתמא יש להחמיר, ולכן אין פוקעת ממנו קדו"ש אפי' שרוב בני האדם באותו מקום אינם נותנים זאת לבהמה. ומאידך מדבריו שם בסמוך (בסי' י"ד סק"י בד"ה "נראה" ובד"ה "מסקנא") נראה שהסתפק בדבר אי יש להחמיר בכך אף במקום שאין נוהגים ליתן אוכל זה לבהמות. ובסוף דבריו שם נטה להתיר עפ"י המ"ב בשעה"צ (ר"ב, מ"א) בשם הברכ"י. עיי"ש [וכן העירו ע"כ בצדק בס' קטי"ש (פס"ג סוף הערה 15)].

גם מדברי דא"מ הדברים לכאו' לא ברורים. שכתב בדא"מ (פ"ה אמצע סקי"ג), ש"פרי שנתעפש ונפסל מאכילת אדם, אם רוב בני האדם במקום הזה אין מייחדין אותן לבהמה - פקעה קדושתן". עכ"ל. והיינו מיקל. ומאידך כתב שם בצה"ל (ה', כ"ו) שהר"ז שפירא בקונטרס סדר השביעית לא הזכיר את הקולא שאם לא היתה אז הדרך להאכיל הבהמות במקום הזה שאז פקעה הקדושה מהפירות מיד משנפסלו מאכילת אדם. והוסיף, שכן נהגו בבית החזו"א לשמור קליפות הפ"ש אף שלא היתה הדרך אז להאכילם לבהמות. וכן שמע בשם החזו"א שלא רצה להורות להקל למעשה לזרוק הפ"ש כל עוד היו יכולים להאכילן לבהמה. ע"כ.

נמצאנו למדים שמדברי הג' החזו"א, הן מדבריו המפורשים והן מהנאמר בשמו, אין הדברים ברורים להיתר, ולכן אף שאין מאכילין אוכל כזה לבהמות באותו מקום אין להקל בשופי לדעתו בכך, ויתכן שעדיין יש קדו"ש לפ"ש אלה. וע"ע בס' שה"מ (דיני הפירות הקדושים. עמ' 291 הערה 50, שהביא רק את דברי החזו"א להקל בני"ד).

[102]קב. שכן עולה מדברי מרן הגראי"ה זצ"ל בשבה"א (בפ"ה הי"ב סק"א, וע"ע בדבריו בפ"ז הי"ג סק"ג ובקונ"א סי' כ"א). ור' בהערה הקודמת שכ"נ מכ"ד בשם החזו"א.

[103]קג. כ"כ הרבה פוס', מהם מרן הגראי"ה זצ"ל בשו"ת משפט כהן (סי' פ"ה), חזו"א (סי' י"ד סק"י), מאמ"ר (פי"ג ס"ל ובהערה 34), קטי"ש (פס"ג ס"ט ובהערה 12), מנחא"ש (וייס. סי' ל"ז סק"ז דקצ"ט ד"ה "לכאו'"), דא"מ (ה', י"ג), משפט"א (בהערה ריש פכ"ג), ס' שה"מ (רימון. עמ' 203 הערה 49) וש"א. ור' ע"כ עוד לקמן (בהערה ק"ו). והטעם לאסור, כדי שיבולי השביעית הישנים שהחלו כבר להרקב לא יגרמו לחדשים והטריים להרקב, וכן שהוא ממאיס אותם בכך שמערבם [הפוס' הנ"ל]. ומ"מ כתבו בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שכשנותן כמה מיני פירות בבת אחת, הרי שמותר לתת יחד כמה מינים של פ"ש באותה קופסה, אע"ג שחלק מהם נרקבים יותר מהר, וימהרו להרקיב את השאר [אשרי האיש (יו"ד ח"ב דר"ג) וכ"כ בשיח"א (ה', 78) בשם הגריש"א ובשם הגר"נ קרליץ].

[104]קד. קטי"ש (שם. והוסיף שכ"ה אף אם ניתן להחזיר המצב לקדמותו). וכ"כ בשה"מ (שם). והטעם, כי המאכל נהיה עי"כ מאוס.

[105]קה. קטי"ש (שם). ס' שה"מ (שם). והטעם שוב, כיוון שממאיס הוא את המאכלים הללו.

[106]קו. כ"כ הגרא"ז וייס שליט"א, במנחא"ש (ל"ז, ז' ד"ה "ואם"). ואע"ג שכ' שם (בד"ה "ולכאו'") שכשמכניסים לכלי אחד שאריות של לפתן, מרק ירקות, ושאריות של צליית פירות עם בשר - שה"ז הפסד בידיים. מ"מ הוסיף שאם נצטרך לייחד כלי מיוחד לכל סוג אוכל ולכל שעה ושעה אין לדבר סוף, וה"ז גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה. ובאמת לא נהגו להחמיר כולי האי. ולכן הסיק שם (בד"ה "ומשו"כ") לרוקן את שאריות המזון רק בכל סעודה. עיי"ש.

[107]קז. עיי"ש בעיקר עפ"י הרמב"ם (ז, כ"ב).

כתבו הפוס', שמ"מ מים שבישלו בהם תפוחי אדמה שיש להם קדושת שביעית, אין מים אלה קדושים בקדו"ש, כיוון שלא רגילים להשתמש במים אלה, ואין עליהם שם אוכל [משפט"א (פכ"ג הערה 26) בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל]. ועוד, שטעם תפו"א הוא טעם לפגם, דפוגם טעם המים [ס' שה"מ (רימון. דיני הפירות הקדושים. הערה 58)].

[108]קח. שכ"כ הר"ש (בשביעית ח', ב') עפ"י התוספ' (פ"ו ה"א), דהא דאין מחייבין את האדם לאכול קניבת הירק, ולא פת שעיפשה, ולא תבשיל שהתקלקלה צורתו, היינו שעבר עליו לילה א', דלינת לילה פוגמת התבשיל, אע"ג דטרם עבר עליו מעל"ע, דהא חשיב ליה מקולקל, ולא חזי לאכילה בלינת לילה. עכ"ד. והיינו שעבר על התבשיל לילה א' שלם. וכ"פ הרש"פ (פ"ח ה"ב), המנחת ביכורים (בתוספ' שם), ובפאה"ש (כד, ג'; בית ישראל סק"ו). וכ"כ בכרם ציון (פי"ג ס"ג). הב"ד בשבה"א (בתו"ש ה', ג' ס"ק 5), ובס' שה"מ (רימון. עמ' 207). וכל זה יש להקל - אף לדעת המקילים, דווקא אם האוכל לא נשמר בלילה במקרר [כרם ציון (שם בהערה 6), ובשו"ת משנת יוסף (ח"ג דקי"ג)].

[109]קט. שכ"כ החזו"א (יד, י' ד"ה "והא דכתב הרמב"ם") עפ"י הרמב"ם (הל' מע"ש ג', י"א). וכ"ד שו"ת אז נדברו (ח"ד סי' נ"ו) וביד דוד (שביעית פ"ח מ"ב ד"ה "בא"ד נתקלקלה"). ולשון הרמב"ם (ה', ג') הינה "תבשיל שנפסד" [וכ"כ בס' השמיטה (לגרימ"ט זצ"ל, עמ' ל' ס"ד)] ויש שדייקו מכך דס"ל שלא די בלינת לילה א' [שבה"א בתו"ש (ה', ג' ס"ק 6), ושו"ת אז נדברו (שם)]. וע"ע דא"מ (ה', ט"ז), שו"ת משנת יוסף (ח"ג דקי"ג), וס' שה"מ [(רימון. עיי"ש שהסביר בעמקותו ששורש המחלו' נעוץ בשאלה, מה הגדר שאינו ראוי למאכל: האם די שהטעם נפגם ואנשים לא רגילים לאוכלו, כר"ש הנ"ל (ראה יו"ד ק"ג, ב'), או שצריך שהמאכל לא יהיה ראוי כלל לאכילה (כמחמירים). והיינו האם הדבר תלוי ביחס האדם אל האוכל, או שתלוי במהות האוכל עצמו. עיי"ש גם בנספחים, דברים כקילורין לעיניים)].

[110]קי. שהרי הר"ש משאנץ (שהוא בעל הדעה המקילה) הינו ראשון, מבעלי התוס', תלמיד ר"י הזקן, וזכה ללמוד גם מר"ת (הלוואי ובס"ד הייתי זוכה גם אני ללמוד מרבינו תם). ושאר הראשו', כולל הרמב"ם, לא חלקו ע"כ בהדיא. וכן הסיק להלכה בס' שה"מ (רימון. עמ' 208). ומ"מ רצוי לכתחי' לנהוג כד' המחמירים, שהרי הם הסבירו כך את ד' הרמב"ם.

[111]קיא. כנ"ל (בסעי' ל"ה). וכ"כ הרה"ג הריצ"ר שליט"א בס' שה"מ (עמ' 207-208).

[112]קיב. הגרצ"פ פראנק זצ"ל בכרם ציון (פרק י"ג), הגרשז"א זצ"ל בכרם ציון ובמנח"ש (סי' מ"ו). הב"ד בשבה"א (בתו"ש. פ"ה ה"ג הערה 17). וע"ע בקטי"ש (ס"ב, כ"ח) וילקו"י (ט"ז, ח').

[113]קיג. חזו"א (סי' י"ג סק"ח. וכ' שהפקעת קדושה משביעית אסורה, מפני שדמי לסחורה [הב"ד בשבה"א (בתו"ש שם הערה 18)].

[114]קיד. כ"כ בקונט' מדריך שמיטה לצרכן (פי"ט ס"ה). ופשוט, דהא אין להם קדו"ש. ומכאן נובע הדין של תערובת יבולים אלה עם פ"ש.

[115]קטו. בדוגמאות שבס"ד הבאנו, ניסינו לכלול כמה סוגי תערובות: לח בלח, יבש ביבש, לח ביבש ויבש בלח (כמש"כ הפוס' גבי חרובין של שביעית שכבשן ביין ששית).

[116]קטז. עיקר ד"ז כתבו הרמב"ם (בפ"ז הכ"ב) עפ"י המשנה בשביעית (ז', ז'). וע"ע פרטי דינים בני"ד בשבה"א (ז', כ"ב ובתו"ש סק"א) ובדא"מ (ז, קמ"ד). ולדעה זו אין נ"מ בין התערבו קודם הביעור או אחר הביעור. ראה בשבה"א בתו"ש (ז, כ"ב הערה 6) הרחבה ע"כ.

[117]קיז. רמב"ם (ז', כ"ב). וכ' שבמין באינו מינו בנותן טעם. וכ"כ בקטי"ש (נ"ח, ו').

[118]קיח. מה שכתבנו שרק בדר"כ הוי ביטול בששים, דהא תבלין אפי' פחות מששים כבר נותן טעם [רמ"א (יו"ד צ"ח, ח)]. וקיצרנו.

[119]קיט. ישנן עוד ב' דעות עיקריות בראשו' כיצד להעמיד את הדין הנ"ל שבס"ד הבאנו בשם הרמב"ם.

ראשית נזכיר את הכלל שדבר שיש לו מתירין (כדלקמן) אוסר את כל התערובת אפילו אם האיסור הינו מועט - אפילו רק כלשהו. ועתה בס"ד נחל בהבאת הדעות.

דעה ראשונה: י"א שמה שפ"ש אוסרים בכל שהוא כשהתערובת הינה מין במינו, זה דווקא אם התערבו פירות השביעית לאחר זמן הביעור (כדלקמן בפרק כ'), שאז אפי' מיעוט פ"ש (כלשהו) אוסר את כל התערובת [ריבמ"ץ. ר"ש (פ"ז מ"ז). ראבי"ה, רא"ש, רע"ב ומהר"א פולדא (פ"ז מ"ז). הב"ד בשבה"א (ז', כ"ב ובהערה 7) ודא"מ (ס"ק קמ"ד) ובצה"ל (ס"ק רמ"ח)]. אך אם הפירות התערבו לפני זמן הביעור, אין מיעוט פ"ש אוסר כל התערובת, אפי' מין במינו, אלא כשפ"ש הינם בנותן טעם (יותר מא' מששים בתערובת). והטעם להקל בכך, משום שדבר שיש לו מתירין הוא דבר שהיה אסור ויש אפשרות להתירו. ואכן פירות שביעית לפני זמן הביעור הרי היו מותרים, אלא שיש לאוכלם בקדושה. ולכן לפני זמן הביעור אין לכך דין של דבר שיל"מ [שבה"א, תו"ש (פ"ז הכ"ב הערה 8) בשם ראשו'. וע"ע בנוב"י (תניינא. יו"ד סי' נ"ג)].

דעה שניה: אם התערובת התערבה לפני זמן הביעור, אז פ"ש אפי' בשיעור מועט (כלשהו) אוסרים את כל התערובת. שכיוון שיכול לאוכלם בקדושת שביעית עד זמן הביעור, נחשב הדבר כדבר שיש לו מתירין [ר"ן בנדרים (נ"ח, א'). רבינו אברהם מן ההר. רש"ס (פ"ז מ"ז), וכן הסבירו בד' הרמב"ם כמה פוס'. הב"ד בשבה"א (ז', כ"ב ס"ק 3). ורק אם נתערב אחר זמן הביעור, אז בטלים פירות השביעית בנותן טעם [ר' שבה"א בתו"ש (שם ס"ק 10,11)].

ישנה דעה שלישית בני"ד. ר' בדא"מ (שם) ובצה"ל (שם ס"ק רמ"ט). וע"ע גבי ני"ד במאמ"ר (ט"ז, ג') וקטי"ש (פנ"ח, ו'; פס"ג, ט'). במשפטי ארץ (פי"ד סט"ז וי"ז). ויש עוד להאריך. וקיצרנו.

[120]קכ. כ' רבנו הרמב"ם (ז', כ"ב) עפ"י המשנה (ז', ו'): זה הכלל: פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות: מין במינו (אוסר) בכל שהוא. ושלא במינו (אוסר) בנותן טעם. ע"כ (וכן הוא בפט"ו ממאכ"א ה"ח). וכ' הרב משל"מ שם עפ"י התוספ' (פ"ד דדמאי ה"י), שמין במינו... הולכין אחר הרוב. וכ"כ בדא"מ (פ"ז סס"ק קמ"ד) שפ"ש שנתערבו בפירות שישית וכדו' - יבש ביבש הולכין אחר הרוב [וציין הדא"מ לתוס' בנדרים (נ"ח, א' ד"ה "דתנן")]. ומדברי הדא"מ משמע שאם הרוב לא משביעית אז כל התערובת מותרת. אך בתוס' בנדרים הנ"ל יש ב' תירוצים. מאחד מהם משמע דהוי דבר שיש לו מתירין, ואז אפי' באלף לא בטיל. וא"כ בני"ד לא אזלינן בתר הרוב להקל. אמנם לאחר שכתבנו זאת הבננו בס"ד שבעצם זו מחלו' ראשו' אי גידולי שביעית חשיב כדבר שיל"מ, וכמש"כ בדא"מ (ז', קמ"ד) בשם הר"ן בנדרים (דנ"ח, א') ורש"י ("המפרש") שם. וע"ע בפיהמ"ש לרמב"ם (ביכורים פ"ב מ"ב) שמבואר בהדיא ברמב"ם גבי ביכורים ומע"ש בירושלים דהוי דבר שיל"מ ולא בטיל אפי' ברוב. ולכאו' גם בני"ד, בשביעית, יש מקום לומר דהוי דבר שיל"מ - שהרי יכול קודם זמן הביעור לאכול את כל התערובת עפ"י דיני קדו"ש, ואין הדבר איסור נבלה או טרפה שנאסר הכל באכילה. לכן לא ברירא לי גבי הא כשהרוב פירות שישית או שמינית וכדו', האם הכל יהיה מותר (כמשמעות הדא"מ) או שיש להחמיר מדין דבר שיל"מ. וע"ע במבי"ט (ח"א סי' נ"א) ובמל"מ (מעילה. ז', ו'). ואין זמננו מרשה לנו עוד לעיין בכך. וע"ע בגמ' ביצה (ג, ב') גבי ביצה שנתערבה באחרות (יבש ביבש), ובשו"ע (יו"ד ק"ב, א).

[121]קכא. מקור הדין בתו"כ ("אמור". פרשה ד' הל' י"א). וכ"פ חזו"א (סי' י"ד סק"י. וכ' שהוא כשם שמותר לנפות קמח יותר מהרגלו, עד קב לסאה). וכ"פ בילקו"י (ט"ו, י"ג), בקטי"ש (פס"ג סי"ז) ובדא"מ (פ"ה רס"ק י"ג). ור' בשבה"א (פ"ה ה"ג סק"ז) ובצה"ל (ה, כ"ה בשם הגריש"א זצ"ל).

[122]קכב. פאה"ש (סי' כ"ד ס"ג). קטי"ש (שם). ילקו"י (טו, ל"ט). דא"מ (פ"ה רסקי"ג). ור' רמב"ם (פ"ה ה"ג. ובפיהמ"ש לתרומות י"א, י').

[123]קכג. מה שכתבנו שישים את הראוי למאכל בקופסת השמיטה, כ"כ בדא"מ (פ"ה רסקי"ג). ילקו"י (פט"ו סי"ג. ועיי"ש גם בסל"ט). ובס"ד נראה שאף שאר הפוס' הנ"ל יסכימו לכך, שה"ז ראוי לאכילה. ולכאו' פשוט.

ומה שכתבנו שרצוי להמנע מלקלף חלקים הראויים למאכל, כ"כ מרן הגראי"ה זצ"ל בשו"ת משפט כהן (סי' פ"ה). וכ"כ הגרימ"ט זצ"ל בס' השמיטה (דל"א ס"ב), וכ"כ בכרם ציון (פי"ד ס"ב). וכ"כ הגרי"ב זילבר, וכ"כ בקטי"ש (ס"ג, י"ז).

[124]קכד. גבי קילוף במקלף, כתב הגרח"ק, דאע"ג דעי"כ נשאר יותר פרי שדבוק לקליפה, אפ"ה שרי לקלף פרי וירק במקלף, וכדרכו כל השנה [שיח"א (ה', 63)].

ולגבי קילוף במכונת קילוף (חשמלית), כתב הגרח"ק דלפי מה שידוע שבקילוף ע"י המכונה יורדת קליפה עבה יותר מאשר בקילוף ידני, לכן "טוב יותר שלא להשתמש בה". אך אין איסור בדבר. עכ"ד. ואילו לד' הגריש"א זצ"ל אסור להשתמש בה, כיוון שהתברר בבדיקות מידגמיות, שההפסד בקילוף ע"י קילוף ידני הוא בשיעור ארבע עשרה אחוז ממשקל הפרי, ואילו הקילוף במכונת קילוף גורם להפסד של שלושים ושמונה אחוז ממשקל הפרי. עכ"ד [שיח"א (ה', 64)]. ומ"מ ק"ק לי, דמה יעשו במוסדות גדולים שצריכים לקלף הרבה תפו"א, כגון בבסיסי צה"ל.

[125]קכה. רמב"ם (שמו"י ה', ג'). וכדלעיל (פ"ה ס"ה).

[126]קכו. רמב"ם עפ"י תו"כ (בהר ספ"ק), ירו' (שביעית. ח', ב') ועוד. וכעין ששנינו במשנה בתרומות (י"א, ג') גבי שינוי ייעודו של פרי שהינו תרומה. וכתב הרמב"ם דה"ה גבי פ"ש.

[127]קכז. דין איסור ריסוק נזכר למשל בשבה"א בתו"ש (פ"ה ה"ג סק"ד), אול"צ (ב', ב') וקטי"ש (ס"ב, ט"ו), ולקמן בסמוך.

דין סחיטת יבולי שביעית לצורך משקה נזכר בשבה"א (ה', ג' סק"ד), ובאול"צ (שם) וקטי"ש (שם), ולקמן בסמוך.

דין כבישת פ"ש ראה מה שבס"ד נכתוב לקמן בפרקנו (בסעיף נ"ג ואילך).

דין בישול, טיגון, צליה, קליה, טחינה, ייבוש ועשיית שימורים ביבולי שביעית, ראה למשל בקטי"ש (כל פס"ב), ובס"ד בשאר המקומות בפרקנו.

[128]קכח. ערוה"ש (סי' כ"ד סעי' ט') עפ"י התוספ' בתרומות (ט', ז'). וכתב שם דשרי אף אם אין זו דרך רוב האנשים [שבה"א (ה', ג' הערה 22)].

[129]קכט. מרן הגראי"ה זצ"ל במשפט כהן (סי' פ"ה) עפ"י התוספ' בתרומות (פ"י ה"ה). וכתב שם שאין עושין קמח מקטניות, אף שבודאי יש הנוהגים לעשות כן [שבה"א (ה', ג' הערה 23)].

[130]קל. שבה"א בתו"ש (ה', ג' סק"ה). בה"ל (ה', ב' סוד"ה "ולשתות"). ילקו"י (פט"ו סעי ס') וש"פ.

[131]קלא. שבה"א וילקו"י (שם) ולקמן (בסעיף נ"ה ואילך).

[132]קלב. שבה"א (ה', ג' ססק"ה, ובפרט בהערה 49). וע"ע לקמן (בהערה רט"ו).

[133]קלג. כ"כ מרן הגראי"ה זצ"ל במשפט כהן (סי' פ"ד). וכן כתב בשבה"א בתו"ש (פ"ה ה"ג הערה 49).

[134]קלד. הנה גבי הפיכת מאכל הקדוש בקדו"ש למשקה, כתבו הפוס' שיש בכך כמה בעיות: 1) י"א שאסור להפוך פרי למשקה משום שהמשקה הינו זיעה בעלמא, ועי"כ מפקיע את קדושת השביעית מהפרי. וזאת עפ"י המשנה בתרומות (י"א, ב'). ור' ע"כ בחזו"א (שביעית סי' כ"ה סקל"ב. ובמעשרות סי' ז' סק"א) שכ' שאף אם עבר וסחט, מ"מ יש קדו"ש במיץ, לכה"פ מדרבנן [הב"ד בקטי"ש (פס"ב הערה 31)]. 2) בגמ' בחולין (ק"כ, ב') נא' שמיצי פירות אינם כמו הפירות אלא הם זיעה בעלמא. עפי"ז י"א שאסור להפוך פרי למשקה, מפני שהדבר נחשב הפסד. שכ"כ החזו"א (כ"ה, ל"ב), ובברית עולם (ה, כ"ה) ועוד פוס' [הב"ד בקטי"ש (שם)]. 3) אם לא מקובל לסחוט פרי כזה, הסחיטה אסורה ככל שינוי מהרגילות. שכ"כ מרן הגראי"ה זצ"ל בשו"ת משפט כהן (סי' פ"ד ופ"ה), שאסור לסחוט דבר שאין רובו מיועד לסחיטה. וע"ע בשבה"א (פ"ה ה"ג סק"ד בסופו). הב"ד בקטי"ש (שם).

בתוספ' (פ"ו ה"ד) כתוב שמותר לסחוט תבלינים, מפני שדרכם בכך. ומאידך אסור לסחוט גרוגרות לתבשיל מפני שאין דרכם בכך [הב"ד בפאה"ש (סי' כ"ה סעי' ח' וסקל"ד). וע"ע בשבה"א בתו"ש (פ"ה ה"ג סק"ה, והכ"ב הערה 23)]. ומכאן למד ערוה"ש (כ"ד, ט') שמותר לסחוט כל דבר שדרכו בכך, ולכן התיר לעשות יי"ש מדגנים. וכ"מ מהגרשז"א במנח"ש (סי' מ"ו - עיי"ש). הב"ד בקטי"ש (שם הערה 31).

ובאשר להפיכת הפרי למשקה, דנו הפוס' אם ניתן ללמוד גבי שביעית מדיני ברכות ותרו"מ. היינו אם לאחר סחיטת הפרי משתנה הברכה מברכת "ב"פ העץ" ל"שהכל" בשל השינוי, ואז גם אסור לסחוט פ"ש, או שלא ניתן ללמוד מברכות לשביעית.

ולמעשה מצינו שלוש דעות בדבר: 1) דעת המחמירים ואוסרים לסחוט פירות לשם עשיית מיץ [ס' השמיטה (לגרי"מ טוקצ'ינסקי. עמ' ל'). וכ"ד בעל האול"צ (ב', ב'), שאסר לסחוט פ"ש והתיר רק זיתים וענבים בלבד. ואף לימונים ותפוזים ושאר פירות הדר, אסר לסחוט, משום שהיוצא מהם חשוב רק כזיעה בעלמא, וגם משום שע"י סחיטתם מפסיד הוא הפירות, וחשיב כמורידם מקדושתם]. 2) יש מי שצידד להקל לסחוט תפוז, לימון ואשכולית של פ"ש, אך הוסיף שיש להזהר שלא לאבד בידים את מה שנשאר עם הפרי. ומ"מ סיים: ומיהו איכא לספוקי, דאפשר שיהא אסור משום שהנשאר עם הפרי נמאס מאכילה לרוב בני האדם [מנח"ש (ח"א סי' מ"ו). ובמנח"ש על שביעית (פ"ח הלכה ב')]. 3) יש מתירים לסחוט את כל הפירות שרגילים לסוחטן [ס' פירות שביעית (מהדו' תשפ"א. דרפ"ז) בשם הגרי"ש אלישיב והגר"ש ווזנר. וכ"ד ילקו"י (פט"ז סעי' ג' וה') להתיר לסחוט תפוזים, לימונים ואשכוליות, וכן לעשות מיץ גזר - וכל זה משום שכיום הרגילות היא בכך]. וכעין זאת גם ד' הגר"מ אליהו זצ"ל [ראה מאמ"ר (פי"ג סכ"ה), שהתיר לסחוט רק את סוגי הפירות שרוב אותו סוג פרי מיועד למיץ]. ומ"מ נלע"ד בס"ד שאין רגילות כיום לסחוט מנדרינות וקלמנטינות.

לאור כ"ז נמצאנו למדים שלד' רוה"פ מותר לסחוט לא רק זיתים וענבים, אלא אף הדרים, וכן שאר כל הפירות שביעית שהרגילות הינה לסוחטם. ומ"מ ציינו חלק מהפוס' הנ"ל, שיש להקפיד לסחוט היטב את הפרי, שיסחט כל בשר הפרי, כדי שלא יפסיד חלק מהפרי. וע"ע בחזו"א (שביעית. כ"ה, ל"ב) שהשווה דין שביעית לברכות, וכ' שכיוון שברכת מיץ תפוזים הינה "בורא פרי העץ", הרי שא"כ גם סחיטת הפרי אינה נחשבת כהפסד. ונשאר בצ"ע. ומ"מ כתבו בשמו (בקונטרס סדר השביעית. סי' ט') שמותר לסחוט זיתים, ענבים ופירות הדר, ואסר לסחוט גזר, וזאת כנראה משום שבזמנו לא היתה רגילות לכך [בכל זה נעזרתי בספר קטי"ש (פרק ס"ב סעיפים י"ט-כ"א), בס' מאמ"ר (לגרמ"א זצ"ל. פי"ג סכ"ה והערה 22), ובקונטרס הל' שביעית, שחיבר ידידי הרה"ג שמואל ברוכיאן שליט"א, מישיבת מרכז הרב].

[135]קלה. שכן הרגילות לסוחטם כיום, וכ"כ בשיח"א (ה', 22. עיי"ש), וכ"כ במאמ"ר (פי"ג סכ"ה), בקטי"ש (פס"ב סכ"א) ובש"פ. ובאשר לד' החזו"א ראה בשיח"א (ה', 29) שיש סתירות מהי דעתו. וע"ע בשיח"א (ה', 22,24,25).

[136]קלו. כ"כ החזו"א (כ"ה, ל"ב), הגרש"ז אוירבך זצ"ל והגרמ"א זצ"ל במאמ"ר (י"ג, כ"ה), שלא לאבד את מה שנשאר מהפרי. וכ"כ עוד פוס'.

[137]קלז. קטי"ש (פס"ב סכ"א). ור' בשיח"א (ה', 21) שיש מחלו' אי שרי לסנן המיץ מחתיכות הפרי.

[138]קלח. קטי"ש (שם). וכ"כ בשיח"א (ה', 21) בשם הגרנ"ק זצ"ל [אמנם צ"ע על טעמו, שכתב דשרי משום שחלק מבשר הפרי מתערב במיץ. וצ"ע הרי חלק מבשר הפרי יזרק לאשפה].

[139]קלט. מאמ"ר (י"ג, כ"ה) עפ"י החזו"א (כ"ה, ל"ב) והגרשז"א [במנח"ש (סי' מ"ו) ובכרם ציון].

[140]קמ. מאמ"ר (שם). וכן עולה מדברי שאר הפוס'.

[141]קמא. דעת האוסרים זו דעת ערוה"ש העתיד [(זרעים ססי' כ"ב סעי' ח'). הב"ד בתו"ש (פ"ה ה"ד הערה 32), בילקו"י (פט"ז הערה ט') ודא"מ (ה', ז')]. והטעם לאסור, הוא כפי שראינו לעיל (בפרקנו בסעיף ה'), שאין לשנות פרי מברייתו [עפ"י הרמב"ם (ה', ג')]. וכ"כ גבי ני"ד בבה"ל (ה',ב' ד"ה "ולשתות").

ומה שכתבנו שיש מקילים, הוא משום שכך כתבו הפוס' בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל [הב"ד בילקו"י (שם), בדא"מ בצה"ל (ה', י"ח), ובמשפטי ארץ (פכ"ב הערה 29)]. ומה שכתבו שם בשמו שטעמו משום שהקרשה היא תוספת חשיבות, ולכן מותרת - לא זכיתי להבין מדוע הקרשה של מרק או מיץ מקנה לו תוספת חשיבות. וצ"ע. ומ"מ גם ד' הגר"ש ישראלי והגר"מ אליהו זצ"ל להקל בני"ד, משום שלמרות שבזמן שהם קפואים אינם ראויים לאכילה, מ"מ שרי, דהוי שינוי החוזר לקדמותו ולא חשיב שינוי או הפסד [הב"ד בקטי"ש (ס"ב, כ"ד)]. והוסיף הגרמ"א זצ"ל במאמ"ר (פי"ג סכ"ז ובהערה 28 שם), שמותר הדבר רק בתנאי שאין המשקים נחסרים בכמותם או מתקלקלים בשל הקפאתם. ולמרות שיש אוסרים זאת כיוון שחלק מהתבשיל מתאדה ע"י ההפשרה מן ההקפאה, מ"מ כיוון שרגילים לעשות כך כל השנים ה"ז מותר אף בשמיטה. עכ"ד. והעירוני שכדי שלא תהיה סתירה בדבריו, כנראה שמה שאסר כשהוא נחסר בכמותו, הכוונה שנחסר הרבה, ואילו הא דנחסר ע"י האידוי בהפשרה, אין זה אסור כיוון שממילא רק מעט מאוד נחסר בהפשרה. וע"ע בענינים אלה גם בבה"ל (ה', ב' ד"ה "ולשתות").

[142]קמב. אלה הדוגמאות שהביאו הפוס' גבי הקפאה והקרשת מאכלים (וה"ה לאחר מכן הפשרה). וראה לעיל (בפרקנו, בסעי' מ"ב ובעיקר בסעיף מ"ג) דין תערובת של יבולי שביעית, כגון ירקות במרק, שחלקם קדושים בקדו"ש וחלקם אינם קדושים בקדו"ש.

[143]קמג. שכ"ד הגריש"א, הגר"ש ישראלי והגר"מ אליהו זצ"ל.

לד' הגר"ש ווזנר זצ"ל להקריש נוזלים כדי לשמור על טריותם, ולאחר מכן להפשירן ולשתותם, ודאי מותר [שבט"ה (ח"י סי' קצ"ח). הב"ד בשיח"א (ה', 37). ומש"כ דשרי כי האכילה בשינוי היא האיסור ולא עשיית פעולת השינוי - לא זכיתי להבינו. הרי גם עיבודים שונים מהרגיל אסורים]. ובטעם הדבר שאסור לאכול שלא כדרכם, ראה בר"ש (שביעית ח', ב'), בר"ש סירילאו על הירו' (ח', ב' ד"ה "אין שומעין לו"), בערוה"ש (כ"ד, ג') ובש"פ.

וע"ע בפי' משנה ראשונה (פי"א מתרומות מ"א ד"ה "מפני") שנשאר גבי ני"ד בצ"ע.

[144]קמד. כן ד' הגריש"א זצ"ל [הב"ד בשיח"א (ה', 43)].

[145]קמה. רמב"ם (ה', ג'). דא"מ (ה', י"ב), ילקו"י (פט"ו הערה י"א), שיח"א (ה', 61) וש"פ. וכנ"ל בפרקנו (בסעיף ו' והערה ל"ג).

[146]קמו. מאמ"ר (י"ג, י'). ילקו"י (פט"ו הערה י"א). שיח"א (ה', 61. בשם הגריש"א זצ"ל). וכדלעיל בפרקנו (בסעי' ו' ובהערה ל"ג).

[147]קמז. כ"כ הפוס' הנ"ל (בהערה הקודמת), וכנ"ל בפרקנו (בסעי' ו' ובהערה ל"ג).

וגבי הטיגון נוסיף עוד, שנחלקו הפוס' אי שרי לטגן בשמן של שביעית. שהגר"מ אליהו זצ"ל כתב בספרו מאמ"ר (פ"י, ערך שמן) שמותר למשוח את המחבת בשמן (או במרגרינה) ש"ש, וטעמו משום שזו דרך שימושו גם בשאר השנים. עכ"ד. ואילו בילקו"י (פט"ו סעיף ס"א) הביא זאת כמחלו', מבלי להכריע בכך. עיי"ש.

ואילו לד' הגרי"ש אלישיב זצ"ל אין הדבר כך. אמנם לא ברירא לי דעתו לגמרי בהא. שבדא"מ בצה"ל (א', י"ט) כ' בשם הגריש"א, שמובא בס' משפט"א שאין למשוח המחבת בשמן ש"ש, משום שהמשיחה הינה רק כדי שלא ידבק המאכל במחבת, והוי מפסיד את השמן. ע"כ. והיינו שאוסר לגמרי. ואילו בשיח"א (ה', 28) כ' בשם הגריש"א שמותר לטגן בשמן ש"ש (בשם ס' משנת הגרי"ש דפ"א). והוסיף, שאע"פ שחלק מהשמן מתאדה, מ"מ שרי כיוון שזו דרך שימושו, וכמו שמותר לבשל פ"ש אע"פ שמתאדה חלק מהאוכל. ע"כ. ולכאו' זה סותר את דבריו כפי שמובאים בצה"ל שאוסר לגמרי. ומאידך, במשפט"א (פכ"א הערה 13) כ' בשם הגריש"א והגר"נ קרליץ זצ"ל שאסור למרוח שמן על מחבת או על תבנית אפיה, אע"פ שהוא נספג במאכל, אם אין טעמו משביח את המאכל. ואם המריחה הינה גם כדי שהשמן יוסיף טעם במאכל, שרי. עכ"ד. וא"כ זו דעה שלישית בשם הגריש"א זצ"ל.

ומ"מ גבי טיגון סופגניות בשמן ש"ש, כתבו בשיח"א (ה', 28) בשם הגריש"א שלכתחי' יש להחמיר בדבר כיוון שהרבה מהשמן הולך לאיבוד. ואולם במקום צורך יש להקל. ואילו לד' הגר"נ קרליץ יש לדון לאסור לטגן בשמן עמוק באופן שישאר שמן שאינו ראוי לאכילה ולהדלקה, דנחשב הדבר כהפסד. ואע"פ ששמן עומד גם לטיגון, מ"מ כיוון שחלקו ישאר ויפסד מאכילה, אסור הדבר. עכת"ד. ולא זכיתי להבין את דברי הגרנ"ק הללו, דזה סותר את מש"כ בשמו ג"כ בשיח"א (ה', 21 ד"ה "ומ"מ לסחוט"), ששם התיר לסחוט תפוזים במסחטה רגילה, אע"פ שהיא מעכבת חלק מבשר הפרי להתערב עם מיץ התפוזים, וטעם היתרו, משום שעכ"פ חלק מבשר הפרי מתערב במיץ. עכ"ד. וא"כ מהי דעתו כשחלק מפ"ש מתערב באוכל שאוכל וחלק לא מתערב. מדוע אם חלק מהשמן נשאר במחבת לאחר הטיגון - אסור, ואילו כשחלק מבשר הפרי נשאר במסחטה - מותר. לא זכיתי להבין (וחכ"א אמר שאולי ההסבר הוא משום שהשמן המטוגן אינו ראוי כלל לאכילה, והרי הוא מפסידו בידיים, ואילו חתיכות הפרי שנשארו במסחטה ראויות לאכילה ואינו מפסידן בידיים).

וא"כ גם את ד' הגריש"א גבי טיגון אוכל בשמן ש"ש, וגם את ד' הגרנ"ק - קשה להבין ולידע את דעתם בסוגיות הללו.

ואגב שהזכרנו את הספר משפטי ארץ, רצוננו לומר דבר אחד. ספר זה קיבל הסכמות מגדולי הרבנים. והוא יוצא מבית המדרש הגבוה להלכה בהתישבות שהם מזוהים עם פא"י. גם מי שהקים את ביהמ"ד הזה הוא הרה"ג קלמן כהנא זצ"ל, שהיה ת"ח חשוב, רבו של קיבוץ חפץ חיים, חיבר ספרי הלכה חשובים, ויחד עם זאת ח"כ של פא"י. וגם ראש ביהמ"ד הנוכחי הוא הרה"ג יוסף יקותיאל אפרתי שליט"א, שהוא תלמידו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שכידוע היה מעריך ומעריץ את מרן הגראי"ה קוק זצ"ל [שידוע שהרה"ג הצדיק הרב אריה לוין זצ"ל, שהיה תלמידו ומקורבו של מרן הגראי"ה, פנה אל מרן הגראי"ה שיפנה אל משפחתו של הגריש"א זצ"ל על מנת שישתדכו ביניהם. ואכן מרן הגראי"ה הוא השדכן של הגריש"א עם בתו של הרה"צ אריה לוין זצ"ל, והוא היה גם עורך החופה שלהם (דבר שאותו מסתירים ספרי הקורות של הגריש"א זצ"ל. בושה וחרפה)]. ואמנם בספר זה מזכירים את הספר החשוב שבת הארץ של מרן הגראי"ה, אך בעילום שמו. ואע"פ שנזכר ספר שבת הארץ כמה פעמים (למשל בפ"א הערה 28, ובפכ"א הערה 9), מ"מ אין מוזכר שמו של מרן. וא"ת שגם את שמות שאר מחברי הספרים אין הם מזכירים שם (כמנח"ש, ס' השמיטה, ועוד), מ"מ כשמביאים ספר המביא פסק של רב מסוים, הם כן מזכירים את שמו, ואילו כשמביאים פסקים מס' השמיטה של הגרימ"ט, שבספרו הוא כותב שהדין נאמר ע"י מרן הגראי"ה, בזאת הם שוב מעלימים את שמו של מרן הגראי"ה. וזה לא מתאים להם. ומ"מ הג"ר נסים קרליץ זצ"ל נתן להם הסכמה בשנת תשנ"ג, אע"פ שבספר אז היה מוזכר ספר שבה"א (ללא ראשי תיבות) כמה וכמה פעמים, והוא ודאי ידע שספר שבה"א חובר ע"י מרן הגראי"ה זצוקללה"ה. ואכמ"ל.

[148]קמח. זו דעת הגריש"א זצ"ל [הב"ד בשיח"א (ה', 61)]. וכן כתבנו בס"ד לעיל בפרקנו (בסעי' ו' ובהערה ל"ג) בשם פוס'.

[149]קמט. מאמ"ר (י"ג, י'). וכ"כ בקטי"ש [(ס"ב, י"ב). אמנם מה שכתבו בשם משפט"א (כ"ב, ב') שכתבו בשם הגריש"א גבי קליה וטיגון, לכאו' אי"ז נכון. דהגריש"א זצ"ל לא הזכירם, ורק במאמ"ר הזכירו. ולכאו' מצד הסברא גם קליה וטיגון הוי בכלל בישול, שהריהם ג"כ מייטיבים את האוכל.

[150]קנ. כנ"ל בפרקנו (בסעי' ו').

[151]קנא. הנה כתבו הפוס' הנ"ל בשם הגריש"א שכל עיקר ד"ז להקל שדין בישול, אפיה, צליה וכו' שווה לכולם, הוא בגלל שלא מצינו שחז"ל חילקו חילוקים אחרים חוץ מחי ומבושל. עכ"ד. ומי אני שאדון ע"כ, שהרי ודאי זו אמת. אך לכאו' קשה ע"כ, דא"כ גם כבישה נכללת בכלל סוגי עיבוד אלה. ולפי"ז יצא לכאו' שיהיה מותר לבשל מלפפונים שהרי הרגילות הינה לכבוש מלפפונים (במלח או בחומץ - "מלפפון חמוץ"), וא"כ נתיר גם לבשלם. והרי כתבו הפוס' שאין לבשל מלפפונים [ר' למשל במאמ"ר (י"ג, ז') ובקטי"ש (ס"ב, ה')]. ואם החילוק הינו רק בין חי למבושל, יוצא שמותר לבשל מלפפונים. אלא שבאמת כתבו בשם הגריש"א, שכבישה ובישול הינם שני דברים שונים במהותם. ואף שיש דברים שלגביהם דין כבוש כמבושל, מ"מ אין הדבר נוגע לדיני שביעית [ר' משפטי ארץ (כ"ב, ג'). קטי"ש (פ"ב הערה 8)]. ואכן גם הגרמ"א זצ"ל כתב [מאמ"ר (י"ג, י' ובהערה 8)] שהחילוק הינו רק בין חי למבושל, ולכן בישול כולל גם כבישה. אלא שכל זה הו"ד אם נוהגים בכל ימות השנה לעבד את יבולי השביעית באופנים הללו. עיי"ש. ולפי"ז כיוון שאין נוהגים לבשל מלפפונים, לכן אסור לבשלם אע"פ שנוהגים לכובשם (ואילו עגבניות נוהגים לאוכלן הן חיות, הן כבושות והן מבושלות עם תפו"א וכדו'. אך מ"מ נראה בס"ד שאין רגילות לצלותן או לטגנן (אמנם אח"כ ראיתי שבילקו"י כתב שיש המטגנים עגבניות). וא"כ חזר הדין שבאמת תלוי הדבר אם הרגילות בשאר השנים לאכול פרי או ירק זה בצורת עיבוד זו או אחרת. ואכמ"ל.

גבי הטעם, שלמרות שכתבו הפוס' שצליה, אפיה, בישול, טיגון וכדו' - דינם שווה, בכל אופן אין דין כבישה כדין בישול, משום שדין כבוש כמבושל הינו רק לחומרא, אך לא לקולא, דלקולא א"א כבוש כמבושל [הב"ד במשפט"א (פס"ב הערה 5)]. ובקטי"ש (פס"ב הערה 8) הסבירו את דבריו, שכבישה ובישול הינם שני דברים שונים במהותם. עכ"ד. ובס"ד נלע"ד, שכל ההבדל בין בישול, אפיה, טיגון, צליה וקליה לבין כבישה הוא, משום שבראשונים השינוי נעשה ע"י אש, משא"כ בכבישה אין השינוי נעשה ע"י אש אלא ע"י חומרים כחומץ וכדו'. כך בס"ד נלע"ד, אך לא מצאתי בפוס' שכתבו טעם זה.

עוד בענין כבוש כמבושל, אך לענין ביעור פ"ש, ראה לקמן בפרקנו (בסעי' ס"ג).

[152]קנב. כ"כ בספר השמיטה (לגרימ"ט. דכ"ט. פ"ז ס"ב סק"ב). בכרם ציון (פי"ג ס"ב), בחזו"א (סי' י"ד), במאמ"ר (י"ג, כ"ח. והוסיף, שיזכור לבער את הירקות הכבושים - בזמן). וכ"כ בדא"מ בבה"ל (ה', ג' ד"ה "ולא ישנה"), במשפט"א (כ"ב, ג') ובש"פ. וכ"כ לעיל (בפרקנו בהערה קנ"א).

[153]קנג. הא דשרי לכבוש ירקות, הוא עפ"י הבה"ל הנ"ל (בפ"ה ה"ג ד"ה "לא ישנה") עפ"י הגמ' בנדרים (דנ"א, ב') שהנודר אסור רק בכבוש של ירק. וע"ע שם בבה"ל שאין כובשין פירות האילן, והוא עפ"י התו"כ ("בהר" סוף פרשה א'). ושכן גירסת הראב"ד שם. אמנם לר"ש משאנץ הגירסא שאין כובשין "אלא" מפירות האילן. אך כ' שם שזו ט"ס בדברי הר"ש משאנץ. וטעמו, דאין הדרך לכבוש פירות האילן והוי כשליקה דמשנה ממנהגו והוי פסידא. עכ"ד.

ומה שכתבנו כדוגמא דשרי לכבוש כרוב, עגבניות ומלפפונים, ג"ז כתב בבה"ל (שם).

[154]קנד. רש"ס (פ"ד ה"ט). שבה"א בתו"ש (פ"ה ה"ג סק"ד).

[155]קנה. הא דאין לכבוש כמות גדולה, כ"כ החזו"א, וכ"כ בשמו בדא"מ ובבה"ל (ה', ג' ד"ה "ולא ישנה"). והטעם, משום שאם כובש לאוצר בכמות גדולה הוי כסחורה, וזאת לא התירו (בה"ל שם).

ומה שכתבנו שיכבוש כמות שתספיק רק לכמה שבועות ולא יותר, ג"ז מסקנת הבה"ל הנ"ל.

[156]קנו. כ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר (י"ג, כ"ח). וכ"ד הג"ר יעקב אריאל שליט"א. שאותם המינים שיש בהם עודף, ויש חשש שייזרקו אם לא יעשו בהם שימורים, מותר לשמר אותם אף אם אין דרכם בכך [הב"ד בקטי"ש (פס"ב הערה 43)]. וכ"כ במשפט"א (כ"א, ט"ז). וע"ע בשבה"א (ה', ג') ובמשפט כהן (סי' פ"ה), שכ' שכדי למנוע הפסד הפירות שרי לאוכלו שלא כדרך אכילתו. ושמא יש לחלק בין המיקרים.

[157]קנז. הנה בני"ד ישנן כמה דעות:

גבי דעות האוסרים: 1) דעת מרן הגראי"ה זצ"ל היא, שאסור לכבוש בצלים של שמיטה בחומץ של שביעית, מפני שמפסיד החומץ. ואסור, אע"פ שהוא משביח הבצלים, דלא הותר להפסיד פרי אחד ש"ש בשביל להשביח פרי אחר ש"ש. והוסיף שק"ו שאסור לכבוש בצלים של שאר השנים בחומץ ש"ש. עכת"ד [שבה"א בתו"ש (ה', ג' בהערה 49)]. ונראה שמקורו עפי"ד הרמב"ם (בתרומות י"א, ד'), שאין כובשין בצלים של תרומה בחומץ של תרומה, דמפסיד החומץ. וכ' הכס"מ שמקורו כבר מהתוספ', והסביר הרדב"ז שטעם הבצל פוגם החומץ. הב"ד בילקו"י (פט"ו סעי' ס'). וכתב ע"כ בס' דא"מ (ה', י"ח) דה"ה גבי חומץ של שביעית. ור' בילקו"י, דאע"ג דאורחיה של החומץ בהכי, ולכאו' צ"ל מותר לשרות בחומץ, מ"מ הא דאורחיה בהכי אמרינן רק גבי אכילה, ולא באיבוד פירות. עכת"ד. ולענ"ד אין הכרח לומר סברא זו.

גם ד' הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי זצ"ל נראית שאוסרים הם רק כבישת בצל, משום שהוא מקלקל את החומץ לגמרי (עפ"י הרדב"ז הנ"ל) ואילו שאר ירקות הנכבשים בחומץ, אין החומץ נפסל לשימוש חוזר, אף שאין רגילים לעשות כך [קטי"ש (פס"ב הערה 40)].

2) כפי שכתבנו, בשבה"א כ' מרן הגראי"ה דין זה רק גבי בצלים (ולא כתב ששאר יבולי שביעית שרי). ומ"מ בילקו"י (שם) כתב דלא רק גבי בצל אסרינן, אלא גם גבי מלפפונים וזיתים. ונראה שכוונתו גם בשאר היבולים.

ובאשר לד' המתירים:

בס' הלכות שביעית (סי' ה'. כסא דוד סק"מ) מתיר לכבוש בחומץ ש"ש (ומשמע שבכל היבולים מתיר). וטעמו, דכיום לא מקובל להשתמש בחומץ לאכילה אלא רק לכבישה [הב"ד בקטי"ש (שם)]. וראה עוד לעיל בסמוך, שלד' הגרמ"א והגרש"י זצ"ל שרי לכבוש בשאר ירקות, ואסרו רק בצל, משום שבו מתקלקל החומץ.

[158]קנח. דהלא ק"ו הוא. וכ"כ בהדיא מרן הגראי"ה זצ"ל בשבה"א, כבהערה הקודמת.

[159]קנט. ילקו"י (ט"ו, ס'). וטעמו, משום שאח"כ שופך את החומץ. ונראה שכ"ד כל שאר הפו'.

[160]קס. פשוט. שהרי זה נוגע לאיסורי דאו'. והרי קיי"ל שהאוכל אחד מהשרצים שבמים (כגון תולעת אחת שבקרפיון, אא"כ נפסוק כמתירים במקרה זה משום שהם במעי הדגים) עובר על ארבעה איסורים חמורים מהתורה (כשעל כל לאו צריכים לקבל שלושים ותשע מלקות!). והאוכל שרץ אחד מהשרצים שבארץ (כגון תולעת אחת שבכרוב או בתותים) עובר על חמישה איסורים חמורים מהתורה (שעל כל אחד מהם צריך ללקות 39 מלקות, כנ"ל). והאוכל שרץ אחד משרצי העופות (כגון זבובונים בסלרי), הריהו עובר על ששה איסורים חמורים מהתורה [עפ"י רש"י במסכת מכות (דף ט"ז עמוד ב'), והפרי חדש (יו"ד סס"י פ"ד). הבאנו דברים אלה בס"ד בספרנו קיצור הל' מקראי קודש (הלכות ט"ו בשבט. שער ה', תחילת פרק א'). עיי"ש פרטי דינים בהא].

[161]קסא. משפטי ארץ (פכ"ג סי"ג). אול"צ (פ"ב ס"ה). ילקו"י (פט"ו ס"מ). והטעם, משום שאין הדרך לשתות מים אלה.

[162]קסב. ילקו"י (פט"ו סעי' מ'). דאין רגילים לשופכם אלא להשתמש בהם.

[163]קסג. שו"ת משנה הלכות (ח"ט סי' ש"כ). ילקו"י (פט"ו סעי' מ"א). ואע"ג דשביעית בזה"ז רק מדרבנן, גם בזה אוסרים טעם כעיקר, כמבואר ברמ"א (יו"ד צ"ח, ח') שכ' שאיסור נותן טעם בקדירה, אם אסור מחמת עצמו אינו בטל בששים. וכ' הב"י (רס"י קי"ב) דאפי' אינם אסורים אלא מדרבנן, אינם בטלים. ע"כ. וכ"כ הש"ך שם. עיי"ש בילקו"י בפירוט. וע"ע לעיל (בפרקנו בסעי' מ"ג).

[164]קסד. ראשית נקדים הקדמה קצרה. רבנו ישראל משקלוב (שלמד תורה מפי רבנו הגר"א ז"ל בשנתו האחרונה של הגר"א ונחשב מתלמידיו), חיבר את ספרו פאת השלחן על המצוות התלויות בארץ, הכולל גם את הלכות השביעית. על ספר פאה"ש כתב הרידב"ז הערות הנקראות "בית הרידב"ז". לאחר מכן כתב הג"ר נחום ווידנפלד זצ"ל את הערותיו והשגותיו על בית הרידב"ז, הנקראות "משמרת להבית", שפעמים באות ליישב את השגות הרידב"ז על פאה"ש. ולעיתים הרידב"ז הניף ידו שנית, כדי ליישב את דברי "משמרת להבית" על דברי הרידב"ז הראשונים. דבר זה מזכיר בס"ד את מה שעשה הרמב"ן במלחמות ה', שיישב את קושיות בעל המאור על הרי"ף. וכן הרשב"א בספרו משמרת הבית שמיישב את קושיות הרא"ה בבדק הבית על תורת הבית, וכן אור החיים הקדוש בס' פרי תואר, שיישב את קושיות הפרי חדש על השו"ע. וכעין זאת נכתב ספר מגיני שלמה, כדי ליישב את קושיות התוס' על רש"י. ונשוב לענין ההלכה. הדעה הראשונה שכתבנו זו דעת הרידב"ז בבבית הרידב"ז. הב"ד בשבה"א (פ"ז ה"ו סק"ה, ובהערה 18).

[165]קסה. זו דעת הגר"נ ווידנפלד זצ"ל ב"משמרת להבית". וטעמו, משום שהפסד פ"ש בני"ד הינו רק בגרמא, ולכן שרי.

[166]קסו. בס"ד נקדים תחילה הסבר לדין כבוש כמבושל לענין שמירה על קדושת פ"ש, וממילא דין ביעור בהם.

בפשטות גבי דיני התורה קיי"ל שלענין נתינת טעם אמרינן כבוש כמבושל. ר' שו"ע (יו"ד ק"ה, א'). והנ"מ לגבי שביעית הינה, שאם כבשו ירק שיש לו קדו"ש עם ירק אחר שאין לו קדו"ש, הרי דאמרינן שכבוש כמבושל, כך שגם על הירק השני חלה קדו"ש, כי הוא קיבל טעם מהפרי שיש לו קדו"ש.

ומאידך, גבי שאר הדינים שאינם נתינת טעם לא אמרינן כבוש כמבושל. ולכן למשל מצינו בהל' שבת גבי בישול הדג הנקרא קולייס האיספנין, שלמרות שקיי"ל שאין בישול אחר בישול, מ"מ אם רק כבשו או מלחו (ולא בישלו) את קולייס האיספנין, אסור אח"כ לבשלו בשבת, משום שאין בזה דין כבוש כמבושל, ולכן מה שכבשוהו תחילה לא חשיב כמבושל, שיהא מותר לבשלו לאחר מכן.

גם לענין שביעית, מצינו (לעיל בהערה קנ"א), שלענין עיבוד פ"ש, אמנם הפוס' הישוו דין בישול פ"ש לדין אפיה, צליה, טיגון וקליה, ולכן יבול שביעית שהרגילות לבשלו, מותר גם לטגנו, לצלותו וכדו', ומ"מ אסור לכבוש אותו אם אין רגילות גם לכובשו [עפ"י הגריש"א זצ"ל, כנ"ל (שם)].

אך כל זה מדובר גבי עיבוד יבולי שביעית. ואילו גבי נתינת טעם ע"י כבישה של יבולי שביעית שכבשו אותם יחד עם יבולים שאין להם קדו"ש, הרי שהדבר נוגע לדין כבוש בנתינת טעם. ואכן בספר שבה"א בתו"ש (ז, ו' סק"ד) הביאו מחלו' ע"כ. וכתבו שלד' המשנ"ר (בפ"ז מ"ז) בהסבר ד' הרמב"ם והר"ש אין בזה כבוש כמבושל. ואילו לד' ס' תורת השביעית (דף תמ"ו) עפ"י פשטות הירו' (פ"ז מ"ז) יש בזה דין כבוש כמבושל. עכ"ד.

וחכ"א שליט"א העיר, שלאחר עיון בדברי המשנ"ר, אמנם הוא כותב את דבריו בדעת הר"ש, אך כתב זאת רק בדרך הוו"א, אך לא נראה שכן דעתו להלכה. עכת"ד. ודי בזה.

[167]קסז. הנה גבי ריסוק פירות וירקות שביעית כתבו הפוס' שניתן ללמוד דינם מעוד שלושה נושאים דומים, שבהם יש התייחסות למעיכת הפרי והירק, ואלו הם: 1) ברכות. 2) תרומות. 3) מעשר שני [מרן הגראי"ה זצ"ל בשו"ת משפט כהן (סי' פ"ה)]. יש מהפוס' שהישוו דיני שביעית רק לאחד הנושאים הללו, וחלקם הישוו דיני שביעית ליותר. גבי ריסוק פירות של תרומה איתא בתוספ' במעשר שני (ב', ד') ובגמ' בברכות (דל"ח, א'), שמותר לרסק תמרים של תרומה ולעשות מהם טרימא (למרות שאי"ז שימושם הרגיל). וכ"פ הרמב"ם (בתרומות פי"א ה"ב). וכ"פ גם בהל' ברכות (ח' ד') ומרן בשו"ע (או"ח ר"ב, ז'), שתמרים שמיעכן ביד ועשה מהם עיסה והוציא את גרעיניהם, אין ברכתם משתנית, ומברכים עליהם "בפה"ע" וברכה מעין שלוש. ואילו הרמ"א (שם) חשש לדברי תה"ד, דס"ל שאי מרוסקין הרבה מברך עליהם "שהכל". ונחלקו האחרו' האם המחלוקת הינה רק בנמעכו והתרסקו לגמרי כך שלא ניכרת צורתם, או אף אם עשאם כעיסה ועדיין ניכרת צורתם.

החזו"א (כ"ה, ל"ב) רצה ללמוד את דיני ריסוק פ"ש מדיני תרומה ודיני ברכות. ועפי"ז הסתפק החזו"א גבי ריסוק לימונים ותפוזים (ונשאר בצ"ע), אך כתבו בשמו [בקונטרס סדר השביעית לר"ז שפירא (סי' ט')] שלמעשה התיר, וטעמו, שאף הרמ"א שחלק על השו"ע בענין הברכה, ופסק כתה"ד שברכתו של הנימוח הינה "שהכל", מ"מ מעיקה"ד ס"ל לרמ"א כרמב"ם שברכתו בפה"ע [ראה ע"כ קצת באורך מה שבס"ד כתבנו בקיצור מקראי קודש (הל' ט"ו. ריש הלכות ברכות)]. ולפי"ז לחזו"א יהיה מותר אף לרסק פ"ש כל עוד ניכר הפרי לאחר הריסוק.

אך כיוון שהזמן דוחק, והנוגשים (המדפיסים) אצים רצים לאמר "כלו מעשיכם", לכן נמשיך פה רק בקיצור את שיטות כמה מאחרוני האחרונים, והרוצה לעיין בשורשי הדברים יראה במקורות שבס"ד נציין בשורות הבאות.

כפי שראינו, החזו"א (שם) משווה דין ריסוק פ"ש לדין הברכה על פרי או ירק מרוסק [שאם לאחר הריסוק עדיין ניכר הפרי הרי שמברכים ע"כ ברכת בפה"ע (כשו"ע בסי' ר"ב, ס"ז)]. לעומת זאת יש מהפוס' [הגר"מ אליהו זצ"ל במאמ"ר (יג, כ"א)] שאינם למדים דין היתר מעיכת פ"ש מדיני ברכות, תרומה או מעש"ש, אלא הכל תלוי רק ברגילות של בני האדם לרסק פרי זה, ואין נ"מ בין אם הפרי מרוסק לגמרי או רק מרוסק חלקית, כך שברסק ניכרת צורת הפרי ואפי' במעט. גם הגרש"ז אוירבך זצ"ל במנח"ש (ח"א סי' מ"ו) לא משווה בין דיני ריסוק פ"ש לדיני ברכות. לעומתם מרן הגראי"ה קוק זצ"ל משווה בין דיני שביעית לדיני ברכות, אך לא בכל המקרים [הב"ד בקטי"ש (פס"ה הערה 27)]. וכן נוקטים מחברי הס' קטי"ש (שם). ואילו הרה"ג רי"צ רימון שליט"א בספרו שה"מ (דיני הפירות הקדושים - דין ריסוק. עמ' 218-219) כן משווה בין דיני שביעית לדיני ברכות, וכפי שבס"ד יתבאר בסעיפים הבאים ובהערות הבאות.

[168]קסח. אלה חלק מהדברים המצויים יותר בעניני הריסוק. וכ"כ בקטי"ש (פס"ב סט"ו).

[169]קסט. ובענין גדר ה"רגילות" של צורת עיבוד מסוימת בפרי, ר' מש"כ בס"ד לעיל (בפרק י' הערה ל"ה).

[170]קע. החילוק בין כתוש לגמרי לשאינו כתוש לגמרי נזכר כבר ברש"י על הגמ' בברכות (דל"ח, ב') גבי כתישת תמרים (שכתב שאין מדובר בתמרים כתושים לגמרי). וכ"כ הריטב"א (על הגמ' שם). ועפי"ז פסק בתה"ד (סי' כ"ט) שאם הפרי מרוסק הרבה, מברכים עליו "שהכל". ומאידך הרמב"ם (הל' ברכות ח', ד') חלק ע"כ וס"ל שאף תמרים המרוסקים לגמרי ברכתם "העץ". והיינו דלא ס"ל לחלק בין מרוסק לגמרי לשאינו מרוסק לגמרי. וכדעה זו סברי גם כמה ראשו' [הערוך (הב"ד האו"ז א', קס"ו) והרמב"ן (בחולין דק"כ, ב'). הב"ד בס' שה"מ (רימון. דיני הפירות הקדושים. דין ריסוק)]. וראה עוד מה שבס"ד נכתוב בסעיפים הבאים, שיש נ"מ להלכה בין ריסוק גמור לשאינו גמור, לני"ד.

[171]קעא. והיינו דקיל טפי, משום שצורת הפרי עדיין ניכרת.

[172]קעב. את הדוגמא של מיעוך וגירוד כתבו בס' שה"מ (שם) ובקטי"ש (ס"ב, ט"ו).

והא דמציאות של מיעוך שאינו גמור, שהיא פחות חמורה מאשר מיעוך גמור, זאת מתבאר לעיל (בהערה ק"ע). והטעם שמקילים יותר בכך, משום שעצמות הפרי נשארת, ואין בזה הפסד [ס' שה"מ (שם)].

[173]קעג. שכן עולה מדברי החזו"א (שם), משום דשם הפרי עדיין עליו, דאינו נימוח לגמרי (וגם יש רגילות לכך). וכן מתבאר מד' הגרמ"א זצ"ל במאמ"ר (י"ג, כ"ו, דאזיל בתר הרגילות בלבד, כבני"ד), וכן מד' הגרשז"א (במנח"ש שם), מד' ספר קטי"ש (שם) וס' שה"מ (שם). אמנם מד' מרן הגראי"ה זצ"ל לא ברור לי שיתיר בני"ד, אם כי מדברי בעה"מ ס' קטי"ש (פס"ב הערה 27) נראה שיתיר בני"ד.

[174]קעד. בדברי ס' קטי"ש (ס"ב, ט"ו) וס' שה"מ (שם) מבואר שיתירו בני"ד. ודעת מרן הגראי"ה זצ"ל בשבה"א, וד' החזו"א והגרשז"א זצ"ל לא ברורות לי בני"ד.

[175]קעה. מדברי הגרמ"א זצ"ל במאמ"ר (י"ג, כ"ו), דס"ל דאזלינן בתר הרגילות בלבד, נראה שיאסור.

[176]קעו. כנ"ל (בהערה ק"ע). ובזה מחמרינן טפי (כנ"ל בהערה קע"ב), משום שהפרי מאבד מצורתו, וחשיב הפסד.

[177]קעז. עפ"י מש"כ בס' שה"מ (שם).

[178]קעח. שכן עולה מד' החזו"א (שם), הגרשז"א במנח"ש (שם), הגרמ"א במאמ"ר (שם), וכ"כ בקטי"ש (ס"ב, ט"ז) ובס' שה"מ (שם). ומ"מ מד' מרן הגראי"ה זצ"ל בשבה"א [(פ"ה ה"ג). עיי"ש בתו"ש (הערה 34)] נראה בס"ד לענ"ד שלדעתו אסור בני"ד. אך בס' קטי"ש (פס"ב הערה 27) הבינו שמרן הגראי"ה זצ"ל מיקל בני"ד.

[179]קעט. שכן מתבאר מדברי מרן הגראי"ה זצ"ל בשבה"א, מהחזו"א, מהמאמ"ר ומס' קטי"ש. ובס' שה"מ (רימון. שם) כ' שראוי לאסור.

[180]קפ. ואפי' בבתים פרטיים מצוי מאוד שעושים משקה זה בדורנו ע"י מכשיר הנקרא "שייקר".

[181]קפא. דגבי פירות מחו"ל כבר כתבנו בס"ד לעיל (בפרק ח' סעיף ג') שאין להם קדו"ש, וממילא לא חיישינן בהם לאיסור ריסוק. ואמרו לי, שהדרך ליקח פירות לעשיית השייק הינה לקחת פירות קפואים בחבילות סגורות, והללו עפי"ר מיובאים.

[182]קפב. כנ"ל (בסעיפים ס"ד-ס"ו).

[183]קפג. שכן המציאות למעשה.

[184]קפד. כנ"ל (בסעיף ס"ו).

[185]קפה. כן אמרו לי תלמידי חכמים המכירים היטב את המציאות.

[186]קפו. ג"ז כנ"ל בהערה הקודמת.

[187]קפז. ג"ז כנ"ל (בהערה קפ"ה). וכן התבאר לאור בירור שעשינו. והרה"ג רי"צ רימון שליט"א כתב לי שישנה רגילות לעשות "שייק ירוק" בגוש עציון, בבית שמש, רעננה, גבעת שמואל ותל אביב. לעומת זאת לא ברור לי שישנה רגילות כזו בבני ברק. ומששאלתיו שבבירור שעשינו מצינו שאין רגילות לעשות שייק ירוק, ענה לי: "במקומות שדיברתי מדובר על הרבה, מאוד מקובל. אך לא צריך "רוב" אז מסתבר שצריך שיהיה מקובל בקרב רבים, שלא נחשב דבר חריג. תמוה". עכ"ל. אמנם לענ"ד ממש"כ מרן הגראי"ה קוק זצ"ל שאין להתיר בשביעית לעשות קמח מקיטניות משום שאין רגילות לכך, ואף שמסתבר שבזמנם ג"כ היו חלק מציבור עושים קמח מקיטניות, בכל אופן אסר זאת. וצ"ע בכ"ז.

[188]קפח. כנ"ל (בפרקנו בסעי' ז' ובהערות שם). ועיי"ש שד"ז משתנה מזמן לזמן, עם דוגמאות לכך. ומסתבר בס"ד, שכל מדינה ומדינה בארה"ב יש לה דין המיוחד לה.

[189]קפט. שה"ז דבר שרגילים לעשותו, ואין זה ריסוק גמור, שהרי חלקי הפרי נשארים, וכנ"ל (בהערה קע"ג).

[190]קצ. שהרי אף אם אין רגילים כ"כ לרסקם ולמועכם, לד' רוה"פ שרי, וכנ"ל (בסעי' ס"ה).

[191]קצא. כנ"ל (בסעי' ס"ו), כדין ריסוק גמור בדבר שרגילים לרסקו.

[192]קצב. כ"כ הגרמ"א זצ"ל במאמ"ר (י"ג, כ"ד). וטעמו, משום שכיום יש רגילות לעשות עוגות שקדים או אגוזים. עכ"ד. אמנם יש להעיר, שהיתרו נובע משום דס"ל שהדבר הקובע הוא מהי רגילות בני האדם בריסוקים אלה. אך לפוס' דס"ל שהקובע זה אם מרסקים ריסוק גמור אם לאו, הרי שני"ד יהא נתון לשינוי לפי המציאות, האם מרסקים ריסוק שאינו גמור, כך שחלקי האגוזים והשקדים ניכרים, או שמרסקים אותם לגמרי עד שיהיו עיסה, כגון למשל חמאת בוטנים. ואז תלוי הדבר האם רגילים לרסק בוטנים ושקדים דק דק (כנ"ל בסעיף ס"ו).

[193]קצג. מאמ"ר [(י"ג, י"ט). וכתב הטעם, שאף שהזקנים הם מיעוט באוכלוסיה, מ"מ כיוון שהם קבוצה מוגדרת המהווה מיעוט ניכר, לכן שרי. עכ"ד. ולא זכיתי להבין מדוע בני"ד היקל הגרמ"א זצ"ל מטעם דהוי קבוצה מוגדרת המהווה מיעוט ניכר, ואילו גבי טבעונים וצמחונים לא רצה להקל (כנ"ל בפרקנו בסעיף י'). ומ"מ הוסיף הגר"מ אליהו זצ"ל (בפרק י"ג סעי' כ') שספק אי שרי למעוך בננות לצורך מבוגרים שאינם זקנים]. וכ"נ ממש"כ במשפט"א (פכ"ב הערה 24), להקל בשעה"ד. ובאשר לד' מרן הגראי"ה זצ"ל בשבה"א ולד' החזו"א, יתכן שיחמירו בני"ד, אך לא ברירא לי זאת.

[194]קצד. בענין תינוקות, כ"כ במאמ"ר (י"ג, י"ט). קטי"ש (ס"ב, י"ח) עפי"ד הגריש"א זצ"ל. וכ"כ במשפט"א (כב, ט"ו). וכ"כ הרה"ג רי"צ רימון בס' שה"מ (עמ' 219).

ובענין חולים, כ"כ בשיח"א (ה', 41) בשם הגרח"ק.

[195]קצה. עפ"י קטי"ש (ס"ב, י"ח). ופשוט. דאל"כ מקמ"ל.

[196]קצו. מאמ"ר (י"ג, כ"ג) ועוד אחרו'.

[197]קצז. מאמ"ר (י"ג, כ"ח). קטי"ש (ס"ב, כ"ו), וטעמם דה"ז ככבישה המותרת בסוגים שרגילים בכך.

[198]קצח. קטי"ש (שם, ובהערה 43).

[199]קצט. זו ד' הגר"י אריאל שליט"א, כמובא בקטי"ש (פס"ב הערה 43). וכ"כ גם במאמ"ר (פי"ג הערה 31).

[200]ר. שיח"א (ה', 40). וגבי הדסים ראה מה שבס"ד כתבנו במקראי קודש הל' ד' המינים (פ"ו הערה מ"ו).

[201]רא. שיח"א (שם). ולפי"ז גם אתרוג של שאר השנים ג"כ צ"ע אי שרי למוללו מצד שפוגמו. ואפי' שהאתרוג שלו, ואינו מזיק לאחרים [אא"כ נאמר שבשל כך יפסל מליתנו לאחרים שיטלוהו. וקיצרתי. ר' ע"כ במקראי קודש הל' ד' מינים (פ"ו סט"ז ובהערה מ')].

[202]רב. בשיח"א (ה', 40 ד"ה "להצהיב") כתב להתיר בני"ד. אך ראה במקראי קודש הל' ד' המינים (פ"ה הערה קע"ב) שבס"ד הבאנו שם מחלו' הפוס' בני"ד, ושיש מחמירים בכך, כיוון שמשתמש בפ"ש שלא כדרך הנאתם.

[203]רג. בס"ד נביא בזה כמה פרטי דינים גבי קדו"ש בד' המינים: 1) קישוט הסוכה באתרוג של שביעית - ראה מקראי קודש הלכות ארבעת המינים (פי"ד הערה מ"א).

2) הוצאת אתרוג ש"ש לחו"ל, ראה מקראי קודש הלכות ארבעת המינים (פ"ו סט"ז ובהערה ל"ט).

[204]רד. בערוה"ש (כ"ד, ט') כתב עפ"י התוספ' בתרומות (ט', ז') להתיר בני"ד אף שאי"ז דרך רוב השעורים (אך כתב שכך "דרך העולם"). ומאידך, מרן הגראי"ה זצ"ל במשפט כהן (סי' פ"ה) כ' עפ"י התוספ' בתרומות (י', ה') לאסור עשיית קמח מקטניות אף שבוודאי יש הנוהגים לעשות כן, כל עוד אין זו דרך הרוב [הב"ד בשבה"א בתוס' (ה', ג' סק"ד)]. נמצאנו למדים שבני"ד ה"ז מחלו'.

[205]רה. בס' קטי"ש (פס"ב סכ"ב) כתבו להתר בני"ד. והוסיפו שם (בהערה 38), שקליפות ההדרים מיועדות בדר"כ למאכל בהמה, ושימוש בהן לצורכי האדם הינה מעלה. ולכן יש להתיר זאת, למרות ששריית הקליפות באלכהול גורמת לכך שייפסלו מכל שימוש. ע"כ. אמנם לענ"ד נראה בס"ד שאי"ז פשוט להתיר בני"ד, לאור מה שכתבנו לעיל (בסעי' כ"ז ובהערה קל"ב) עפי"ד מרן הגראי"ה זצ"ל במשפט כהן (סי' פ"ד) שאסור להפסיד פ"ש אפי' אם אח"כ ישתבח אותו פרי עצמו כתוצאה מהפעולה שנעשתה בו כעת. ולכן אסור לבשל תפוזים, כי לפני סוף הבישול מפסידן לשעה [הב"ד בשבה"א בתו"ש (ה', ג' הערה 49)]. ולפי"ז גם בני"ד יש להחמיר, ואף בק"ו. דמה התם שהפ"ש חוזרים לקדמותם אסר מרן זצ"ל, אזי בני"ד שקליפות התפוזים בשל שרייתן באלכהול נפסלות לגמרי, כ"ש שאסור לאבדן בשל כך. לכן לענ"ד לכאו' אין להתיר פעולה זו.

ומ"מ כתבו עוד שם בקטי"ש, גבי הכנת הליקר מענבי הדסים, שממילא לא מקובל להשתמש בהן, ולכן אין להן קדו"ש. ואף את"ל שיש בהן קדו"ש [ר' רע"ב במעשרות (פ"א מ"ג)], הריהי נובעת ממחשבת המלקט או הנוטע, שליקטם או גידלם לצורך שימוש כזה, וא"כ שימוש זה מותר. עכ"ד.

[206]רו. קטי"ש (ס"ב, כ"ב) עפ"י פאה"ש (סי' כ"ד ס"ד).

[207]רז. קטי"ש (שם הערה 37). וכ"נ בס"ד, עפ"י האמור לעיל (בסעי' ס"ו).

[208]רח. בס' קטי"ש (פס"ב הערה 37) הזכירו דין זה בשם ס' הלכות שביעית (סי' ה', בכסא דוד שם סקל"ה), ללא הזכרת פסק הלכה. וס' זה אמתח"י. אמנם נלע"ד בס"ד, שאם בשל הכנסת הדובדבנים ליין הם נפגעים ונהרסים, ה"ז כמו שכתבו כמה פוס' לאסור בצלים של שביעית בחומץ של שביעית, משום שלא הותר להפסיד פרי אחד ש"ש בשביל להשביח פרי אחר ש"ש [ד' מרן הגראי"ה זצ"ל. ר' שבה"א (ה', ג' הערה 49) וכ"כ בדא"מ (פ"ה אמצע סקי"ח) בשם ס' שערי צדק ופאה"ש. והוסיף בשיח"א (ה', 125) שאף אם החומץ לא התקלקל לגמרי ששופכים אותו לאחר מכן, אלא הוא רק נגרע מחשיבותו, ג"כ יתכן שנחשב שפוגם בו]. ולפי"ז כיוון שהדובדבנים נפגעים ונהרסים בשל הכנסתם ליין, ה"ז אסור. והרה"ג שמיר שיינטופ שליט"א אמר לי, שיש צד נוסף לאסור בני"ד, והוא משום שיין דובדבנים (וישניאק) הינו חריף יותר מיין רגיל, ובשל כך נמנעים אנשים מסוימים, ובפרט נשים, מלשתותו. ונמצא שבפעולת הפיכת היין הרגיל ליין דובדבנים הריהו ממעט משותיו, עכ"ד. וכמו שכבר כתבנו לקמן (בפרקנו בסעיף צ"ה) גבי עשיית הבדלה מיין ש"ש, שיש מחמירים בכך.

[209]רט. בס' קטי"ש (פס"ב הערה 37) כתבו להתיר בני"ד, משום שמשביח היין. ושכ"מ במשפט כהן (סי' פ"ה). עכ"ד. אמנם לענ"ד נראה בס"ד שתלוי במה מדובר. אי הדובדבנים אינם קדושים בקדו"ש, ניחא להתיר. אך אם גם הדובדבנים וגם היין הינם של שמיטה, הרי שוב (כבהערה הקודמת), לד' מרן הגראי"ה זצ"ל ועוד פוס' אין להפסיד פ"ש אחד בשביל להשביח פ"ש אחר. ואם בשל עשיית יין הדובדבנים נפגעים דובדבני השביעית, הרי לדעת מרן זה אסור (כנ"ל בהערה קנ"ז). וא"כ זו מחלו'.

[210]רי. ככל שאר הפסד פ"ש (כבריש פרקין ופ"ח). וכ"כ בצה"ל (ה', י"ט).

[211]ריא. עפ"י רמב"ם (תרומות י"א, ד'). וכ"פ בפאה"ש (סי' כ"ד ס"ו), ומרן הגראי"ה זצ"ל בשבה"א (פ"ה ה"ג סק"ה) ובמשפט כהן (סי' פ"ה). וכ"כ בקטי"ש (ס"ב, י').

ובאשר לטעמים לאסור:

י"א שאסור משום שהבישול ממעט ממידתו [ת"ק בתרומות (פי"א מ"א)]. וי"א שממעט את האנשים ששותים אותו, משום שיש אנשים שאינם אוהבים יין מבושל [ר' ירו' בתרומות שם]. והרמב"ם בתרומות (י"א, ד') סתם כלשון ת"ק במשנה. ור' בשבה"א (ה, ג הערה 47).

[212]ריב. התוס' פסחים (ק"ט, ב' ד"ה "ד' כוסות") פסקו כרבי יוחנן ורבנן בירו' בתרומות (י"א, א') שמותר לבשל יין של תרומה מפני שהוא משביחו, אע"ג שהוא ממעיטו. אלא שהמבושל משובח טפי ומתקיים יותר [הב"ד בשבה"א (ה', ג' הערה 48)]. וכ"פ גבי שביעית בפאה"ש (כ"ד, ו' סקי"ח). בבית רידב"ז (סי' ה' סעי' ו'). הגרצפ"פ זצ"ל בכרם ציון (פי"ג בגאון צבי סק"ד, גבי מרקחת מיין של שביעית). הב"ד ופסק כמותם בקטי"ש (פס"ב ס"י ובהערה 17). וכ"פ הגרמ"א זצ"ל במאמ"ר (יג, מ"ה). וכתב הטעם, משום שכיום זו דרך הכנתו, וגם כדי להציל ממגע גוי - שלא יעשהו יין נסך ח"ו. ומאידך כ' במנח"ש (ח"א סס"י כ"ה), דאמנם שרי לבשל ולפסטר יין של שביעית, אך הדגיש שאין הפיסטור מועיל להציל ממגע של גוי, וגם מאלה שדינם כגוי (כנראה שכוונתו למחללי שבת בפרהסיא). וע"ע מש"כ בס' משפט"א (כ"ב, ו') שאין לפסטר יין כדי שלא יפסל במגע גוי, כיוון שפוגם בטעמו [הב"ד בקטי"ש (פס"ב סי"א)].

[213]ריג. כ"כ במאמ"ר (פי"ג הערה 54) שכך דרך הכנת היין כיום. ור' במנח"ש (סי' כ"ה) ובמשפט"א (פכ"ב הערה 9).

[214]ריד. מאמ"ר (יג, מ"ו). עיי"ש טעמו.

[215]רטו. מצינו מהפוס' שהקלו בכך. שכ"כ במאמ"ר (יג, מ"ו), במשפט"א (כ"ב, ו') ובקטי"ש (ס"ב, י'). עיי"ש כ"א מטעמו הוא. ור' בקטי"ש שהקשו על המשפט"א. ולכאו' קושייתם טובה. שהרי ממעט היין, ואף אינו משביח את היין אלא את העוגה. וכיוצ"ב מצינו שאין כובשין - אפי' בצלים של שביעית - בחומץ של שביעית, מפני שמפסיד החומץ שמתקלקל [ר' רמב"ם בתרומות (פי"א ה"ד). דרא"מ (שביעית. ה, יח) ובצה"ל (סקמ"ה)]. וכעין זאת מצינו בדא"מ בבה"ל (ה', א' סוד"ה "ולצביעה") שפירות שאין דרכן לסחיטה, אסור לסוחטן לתוך אוכל, משום הפסד. ומה בכך שמשביח האוכל השני, עכ"פ האוכל של השביעית (-החומץ) הוא מפסידו. עיי"ש. ולכאו' ה"ה בני"ד. ומ"מ תירצו שם בקטי"ש שאולי שרי דאינו ממעיט מאוכליו. וגם ע"כ קשה לי הקטן, שהרי כששם יין של שביעית בעוגה ממעיט מאוכליו, דמעתה לא יוכלו לאוכלו אותם הנמנעים מגלוטן. ולכן קשה לי על היתר זה (דומיא דלקמן בהערה רכ"ד בשם מרן הגראי"ה זצ"ל). וא"כ יש להתיר רק באופן ששם היין באוכל שמותר לכולם לאוכלו. או כיוון שכן הדרך לאוכלו, לכן שרי.

[216]רטז. בשל איסור בורר בכך, כ"כ בס' איל משולש (פ"ט דין כ"ד) לאסור את ברירת שאריות השמיטה. וכ"כ בילקו"י (פט"ו סוף הערה י"ב). והזכיר דברי התוספ' בשבת (פי"ז ה"ז). וכ"כ בס' שה"מ (רימון. בפ' דיני הפירות הקדושים. עמ' 205-206). ומאידך בשיח"א (פ"ה סס"ק 75) הביא מחלו' האחרו' אי אסור משום בורר, או דשרי משום דחשיב כבורר פסולת מתוך פסולת, דשרי [הב"ד שיח"א (פ"ה סס"ק 75)].

[217]ריז. סמ"ג. רמ"א (סי' שי"ז ססע"י א'). שש"כ (ט, יז). הגר"נ קרליץ בס' חוט שני (ח"ב פל"ב סק"ג). וכתב הגרנ"ק שם שאסור לקשור השקית בראשה אפי' בקשר אחד, כיוון שדומה הדבר לקושר קשר א' בראשו של חוט [הביאו דבריו במ"ב-דירשו (שיז, 18)]. ועורר לשים לב לענין זה גבי קדושת פ"ש, בס' שה"מ (רימון. דיני הפירות הקדושים. הערה 57). וכגון בחזו"ע סוכות (דשמ"ה) שכתב דשרי ביו"ט לקשור כשר כפול.

[218]ריח. שש"כ (שם) עפ"י הרמ"א הנ"ל. ואמנם יש מהספרדים שמקילים בכל זה, אך הם מקילים רק כשקושר למשך זמן של שבעה ימים או פחות. ר' חזו"ע (שבת. ח"ה דנ"ז-ס"ב), יבי"א (ח"י דקל"ח) ואול"צ (ח"א פכ"ט ס"ב). ובני"ד הרי אין קושרים כן אלא לעולם. ואף ללא התנאי שיש להקל רק אם קושר ע"מ להתיר תוך ז' ימים, נלע"ד שיש להחמיר בני"ד בשל דברי מרן (בסי' תרנ"א ס"א) שאסור ביו"ט לקשור קשר ע"ג קשר [וע"ע גם בכה"ח (שם סקי"ט)]. וא"כ למעשה נראה שיש להחמיר בכך, אא"כ בשעה"ד שרוצה להתיר קשר כפול (כגון בשרוך הנעלים). ואכן כבר העיר ע"כ ידידי, הרה"ג רותם אפלבוים שליט"א בשו"ת מנחת כהן (סי' כ"ג), וכתב שאכן הגרע"י יוסף זצ"ל חזר בו מהאי היתרא שכתב בחזו"ע הל' סוכות, והחמיר בזה בהל' שבת (ח"ה דס"ג-ס"ה). ויותר מזה - הרי שהיקל (בהל' שבת) רק אם מתיר תוך ז' ימים, וכנ"ל. וא"כ העיקר כמו שכתבנו בהלכות - להחמיר.

[219]ריט. הגר"נ קרליץ בחוט שני (שם). וטעמו, דדמי להא דמותר לקשור קשר א' כל שני דברים נפרדים [מ"ב-דירשו (שם)]. ויש אומרים שמותר לתפוס את 2 הקצוות של השקית (שאין לה ידיות) ולקושרן יחד. וראה עוד ע"כ בס' שה"מ (רימון. עמ' 206 הערה 57).

[220]רכ. שש"כ (ט', כ"ג). ואם קושר את השקית לפני השלכתה לפח, י"א דחשיב כקשר של קיימא. ר' בהערות לשש"כ (מהדו' תליתאה פל"ה הערה ס"ז) ופסתש"ו (סי' שי"ז הערה ס"ז) ומ"ב-דירשו (סי' שי"ז הערה 124).

[221]רכא. שהרי אין בזה שום קשירה.

[222]רכב. מאמ"ר (י"ג, י"ז). ילקו"י (ט"ו, ס"ז).

[223]רכג. כה"ח (רע"א, נ"ח ורע"ב, ל"א). מאמ"ר (י"ג, מ"ט). ומ"מ צריכים הספרדים להזהר שלא לשפוך יותר מידי מים, שלא יתמעט שיעור היין ואז לא יוכלו לברך עליו "בפה"ג" אלא "שהכל". ולמעשה די להטיף שלוש טיפות מים לכוס הקידוש, ודי בזה. ולכוס ההבדלה אין צריך כלל להוסיף מים (אף לד' רבנו האריז"ל). ראה כה"ח (שם).

[224]רכד. מרן הגראי"ה זצ"ל כ' בשבה"א בקונ"א (סי' כ"ב) בריש דבריו דשרי להבדיל ביין ש"ש, אך בהמשך דבריו כ' שלאור ד' המשנ"ר (בפ"ח מ"ז) דאיסור ממעט באכילתן איכא גם בשביעית, י"ל דלכתחי' לא יבדיל על יין ש"ש, דהא נוהגות הנשים שלא לשתות מכוס ההבדלה, ונמצא ממעט באכילתו, אא"כ ישתה המבדיל את כל הכוס. עכ"ד. וע"ע בס' השמיטה (טוקצ'ינסקי. דל"א סק"ג) ולעיל (בהערה רט"ו).

[225]רכה. שכ"כ להקל במאמ"ר (י"ג, מ"ז) ובילקו"י (ט"ו, נ"ח). וכתבו שמ"מ (כנראה בשל ספקו של מרן הגראי"ה זצ"ל) המבדיל ישתה את כל הכוס. ובמאמ"ר הוסיף שמ"מ אם קשה הדבר, רשאי אדם אחר לסייעו בכך. גם מדברי הדא"מ בצה"ל (פ"ה רסקי"ט) עולה דשרי להבדיל ביין ש"ש (והדגיש שיזהר מלהפסיד היין. עיי"ש).

אם למבדיל נדבק מעט יין על ידיו, מותר לשוטפן מהיין [שיח"א (ה', 44) בשם הגרנ"ק זצ"ל].

[226]רכו. שכ"כ במאמ"ר (יג, מ"ז), בילקו"י (ט"ז, נ"ח) ובצה"ל (ה', י"ט). וכ"ה בפרט לסוברים שאיסור איבוד פ"ש הוא אפי' בכלשהו (כמש"כ במאמ"ר שם). ומ"מ יש שכתבו שכ"ה לכתחי', אך בדיעבד אם נשפך, לית לן בה [מאמ"ר (שם) עפ"י ס' השמיטה בשם הגר"ח ברלין זצ"ל)]. וע"ע לקמן (בהערה קכ"ד).

ובאשר לטעם המנהג. הוא עפ"י הא דאמרינן שכל בית שאין נשפך בו יין כמים אין בו סימן ברכה. ולכן עושים זאת במוצש"ק, לסימן ברכה לכל השבוע [ילקו"י דף ת"צ)].

[227]רכז. כ"ד הגריש"א זצ"ל [שיח"א (ה', 46)]. וטעמו דעי"כ מפסידו שנפסל לקידוש, עפ"י שו"ע (רע"ב, א'). וק"ק לענ"ד, דהא רק אם נשאר מגולה זמן רב חשיב מגולה, כבמ"ב (רע"ב, ג'). ועיי"ש במ"ב-דירשו (ס"ק 4) שיש מחלו' אי ג' או ד' שעות חשיב עדיין כזמן מועט. ובס"ד רצוני להעיר, שכ"ז לחוששים לגילוי רק משום שמא הטיל בו נחש את ארסו. וזה הטעם הפשוט, כמבואר ביו"ד (סי' קט"ז סעיף א'). אך יש טעם אחר משום הרחש הנמצא באוזן הכלי ומטיל ארסו, ובזה אף גילוי לרגע אסור לשתות. וראה במע"ר (סי' צ"ה), שרבנו הגר"א ז"ל נזהר בזה מאוד. וע"ע במעלות הסולם (הערה י"ב) ובשאר הנו"כ על מע"ר. ויש בידי קונטרס ארוך שבס"ד חיברתיו לפני כשלושים שנה בעניני הגילוי. וקיצרתי.

[228]רכח. כ"ז מפורש באחרו', כדלקמן. אך באמת כ"ז כלול בדין איסור איבוד פ"ש, שעיקר דינו מבואר כבר בדברי חכמינו ז"ל, בדרשת הפס' "לאכלה" ולא להפסד.

[229]רכט. שכ"כ לאסור מרן הגראי"ה זצ"ל בשבה"א (בקונ"א סי' כ"ב). וכ"כ בקטי"ש (ס"ג, י"ט), בדא"מ בצה"ל (ה', י"ט), ובמשפט"א (כ"א, ו'). וכ"נ מד' הילקו"י (פט"ו הערה נ"ח. עיי"ש שחלק ע"ד האול"צ, כדלקמן בהערה הבאה). וע"ע בס' השמיטה (טוקצ'ינסקי. דל"א הערה 4).

והטעם שנוהגים בשאר השנים לכבות נר ההבדלה בשארית יין ההבדלה, כדי שיהא נראה לכל שנר זה הודלק רק למצוות ההבדלה לברך עליו [ילקו"י (שם)].

[230]רל. באול"צ (פ"ב סעי' י') כתב להתיר למלא את כוס ההבדלה על גדותיה, אפי' שנשפך לצלוחית התחתונה, וכן שרי לכבות הנר ביין שנשפך מהכוס. וטעמו, משום שכך דרכו לשפוך בכל השנים, לכן רשאי לשפוך כן גם בשביעית [וחידש שם, שאת הנשפך אפי' א"צ לשמור בקדושה בקופסת השביעית, כמו שא"צ לשמור שאריות מזון שבצלחת או בסיר לאחר גמר השימוש (מה שלא ראוי לאכילה)]. הב"ד בילקו"י (פט"ו הערה נ"ח דתפ"ט), וחלק ע"כ, דהיתר דדרכו בכך מישתעי גבי אכילה ושתיה אך לא על סגולות. והוכיח כן לאסור מדברי החזו"ע (פסח ח"ב) שאסר לשפוך מיין שביעית בסימני דצ"ך עד"ש באח"ב בליל הסדר. דא"כ לענייני סגולה אין להקל מטעם שדרכו בכך. עיי"ש.

גם במאמ"ר (לגרמ"א זצ"ל. פי"ג סמ"ז) היקל לכבות את נר ההבדלה ביין שנשפך מכוס ההבדלה, אך כתב שישפוך רק מעט מעט יין לשם כך.

נמצאנו למדים שיש מעט פוס' שהקלו בני"ד, ולכן המיקל יש לו על מה לסמוך, אך באמת רצוי להחמיר בכך כד' רוה"פ, ובפרט שבית מדרשם של מרן הגראי"ה זצ"ל, של הגאון החזו"א זצ"ל, ושל הגר"ע יוסף זצ"ל, מחמירים בכך. וכמדומה שכן המנהג להחמיר.

[231]רלא. דעת המתירים לעשות כן ביין ש"ש היא ד' האול"צ (פ"ב ס"ו) והמאמ"ר (לגרמ"א זצ"ל. י"ג, מ"ז). וטעמם להקל, שכן הדרך לעשות כן בשאר השנים. וראה ברמ"א (רצ"ו, א) שהזכיר מנהג זה. והטעם של מנהג זה בשאר השנים, הוא משום חיבוב מצווה [לבוש (סי' רצ"ו ס"א). וראה בספר טעמי המנהגים (עמ' קפ"ח). הב"ד בילקו"י (דת"צ סוף הערה נ"ח)].

[232]רלב. מאמ"ר (שם). אול"צ (שם).

[233]רלג. שכ"נ מדברי מרן הגראי"ה זצ"ל (בקונ"א שם). וכ"כ הגרימ"ט זצ"ל בס' השמיטה (דף ל"א), וכ"כ הגרח"ק שליט"א בדא"מ בצה"ל (ה', י"ט), וכ"כ בילקו"י (פט"ו בהערה נ"ח). וטעמם, דחשיב איבוד פ"ש.

[234]רלד. בס"ד נלע"ד שלכתחי' ודאי שראוי ורצוי להמנע מכך. שהלא כל ענין זה הוא סגולה בעלמא, וגובל הוא באיסור ממש של איבוד פירות שביעית. ומה יקרה אם לא ישים שנה אחת יין על העיניים. אדרבא, הקב"ה יאיר את עיניו בתורה הקדושה בזכות מצוות שמירת שביעית. ומ"מ אין להכחיש שהמיקל בכך יש לו ע"מ לסמוך (בפרט שיש החושבים שכשהם עושים כך הם מקיימים מצווה גדולה ועצומה. אך רצוי להעיר להם בנועם שיח ובמתק שפתיים ששב ואל תעשה עדיף). וע"ע בשבה"א (פ"ז ה"ג הערה 18).

[235]רלה. במאמ"ר (י"ג, מ"ז) כתב להתיר מנהג זה. וכטעמו בהערות הקודמות.

[236]רלו. מדברי האול"צ והמאמ"ר הנ"ל נראה שיתירו גם בני"ד, וכטעמם הנ"ל. אך הגר"ח קנייבסקי שליט"א בדא"מ (צה"ל ה', י"ט) יצא חוצץ כנגד מנהג זה. ונראה שגם לד' הילקו"י הנ"ל (עפ"י דבריו המפורשים של הגרע"י זצ"ל בחזו"ע) אין לעשות כדברים הללו, מטעם שאין לעבור על איסור שביעית בשביל סגולה.

[237]רלז. כנ"ל (בהערה קמ"ד) עפ"י הדא"מ, הגר"ע יוסף זצ"ל והילקו"י, ושכ"נ ד' מרן הגראי"ה זצ"ל בשבה"א (בקונט"א). וכ"נ מדברי שאר הפוס' שאסרו לעשות סגולות ע"י פ"ש.

[238]רלח. היינו ע"ד האול"צ והמאמ"ר, וכנ"ל (בהערה קמ"ד). ובפרט לאחר זמן הביעור, כנ"ל בהערה קמ"ח.

[239]רלט. כ"כ מרן הגראי"ה זצ"ל בשבה"א (קונט"א סי' כ"ב), שיוצאים י"ח ביין ש"ש לכל מצווה הטעונה כוס. ע"כ. וכ"כ בדא"מ (צה"ל ה', י"ט), בילקו"י (פט"ו סעי' נ"ו-נ"ז. עיי"ש אי שרי להשתמש ביין זה אף לאחר זמן הביעור), ובמשפט"א (כ"א, ה').

[240]רמ. כ"כ מרן הגראי"ה זצ"ל בשבה"א (בקונט"א סי' כ"ב), וכ"כ הגרימ"ט בס' השמיטה (דל"א ס"ק 4), בדא"מ (בצה"ל ה', י"ט. וכ' שלכן לא יקח לכוס השניה מד' הכוסות מיין ש"ש), וכ"כ בילקו"י (ט"ו, נ"ז. ואכן אסר שם, אך הסתפק גבי יין שהופקר וזכה בו). ור' בס' מאמ"ר (לגרמ"א זצ"ל. י"ג, מ"ז) שכ' שמותר להשתמש ביין של שביעית לשפיכות של דצ"ך וכו', אך מ"מ עדיף להשתמש לשם כך ביין אחר שאינו של שביעית.

[241]רמא. כ"כ בדא"מ (בצה"ל ה, י"ט), וכן עולה מדברי שאר הפוס' שהחמירו בזה (כבהערה הקודמת).

[242]רמב. דא"מ (בצה"ל ה', י"ט), וילקו"י (ט"ו, נ"ד). והוסיף בילקו"י הטעם, שהריהו מאבד יין של שביעית. ומטעם זה גם אין לשפוך יין זה על המילה, לרפואה ולסגולה. ומ"מ אם שותת דם מהמילה ואין שם סמים לעצור הדם, בודאי שמותר לעצור הדם על ידי יין של שביעית. עכת"ד.

[243]רמג. גבי הגזר, כך הדין, משום שמשחית את הגזר. וגם אם הפרי המטוגן קדוש בקדו"ש אין לעשות כן, כשם שאין להניח למשל בצל בתוך חומץ אף כששניהם קדושים בקדו"ש. כך בס"ד נלע"ד, והסכימו עימי כמה ת"ח.

ולגבי בצל שיצאו ממנו ענפים בשביעית, ראה ע"כ בדא"מ (פ"ד ס"ק קמ"ח). בה"ל (פ"ד ה"כ ד"ה "הבצלים"). וצה"ל (ד', רנ"א).

[244]רמד. מפני שכיום יש רגילות להכין מיץ גזר וכן לרסק גזר.

[245]רמה. מפני שהדבש אינו מתמצה מגופן של הדבורים אלא הוא צוף הפרחים הכנוס במקום המיועד לכך בגופן, עיין בכורות ז ע"ב. ובפרחים שיש בהם איסור ספיחין, יש איסור ספיחין אף בדבש המופק מהם, ואחר מכירת הקרקע לגוי יש להקל גם למי שאינו רגיל לסמוך על המכירה.

[246]רמו. יש אומרים שיש קדושת שביעית בטבק: מהר"ם גלאנטי שו"ת גדולת מרדכי סי' ט', אולם למעשה בימינו הטבק גדל בארץ בשדות גויים (ועוד חלק גדול מיובא מחו"ל) ולכן בדרך כלל אין בו קדו"ש.

[247]רמז. משום שאין רגילות לבשל לימונים, אלא רק לעשותם כבושים.

[248]רמח. אף שיש שהתירו לזורקו, אך קשה להקל מפני שטעמו של הלימון נשאר בו גם לאחר השימוש. ולענין ברכה נראה שצריך לברך עליו בפה"ע.

[249]רמט. ואין צורך להחמיר לשמור בה קדו"ש כיון שהיא בתערובת.

[250]רנ. כיון שיש רגילות היום לשתות מיץ עגבניות.

[251]רנא. מיהו מן הדין אין בהם קדושת שביעית, כיון שאין דרך להשתמש בקליפות עגבניות שנתרסקו.

[252]רנב. יש שכתב שמכיון שאין דרך להשתמש בהן למאכל אדם או בהמה אין בהן קדושת שביעית, אך נראה כי אם הן ראויות לאדם (ע"י מציצה וכדו') או שמקובל לתת אותן לכלבים, יש בהן קדושת שביעית, ואם לא אין בהם קדו"ש כלל.

[253]רנג. לדעת הרב קוק זצ"ל (מובא בכרם ציון פרק י"ג, גידולי ציון סקי"ב), יש קדושת שביעית בפטריות, ולדעת הגרצ"פ פראנק (גידולי ציון שם) אין קדושת שביעית בפטריות, וכן כתב בכרם ציון (שם, סעי' כ"ב) ע"פ המאירי (ע"ז י"ד ע"א ד"ה "לענין שביעית"), אולם למעשה יש בהן קדושת שביעית מספק עפ"י שיטת רש"י (ע"ז שם ד"ה "כל") ותוס' (שם ד"ה "פירי") שלא נקטו כדעת המאירי. ובימינו מגדלים אותם בצורה מסודרת, ואינם גדלים מאליהם.

[254]רנד. נראה שמכיון שיש להסתפק אם קדושת שביעית נוהגת בבית, יש להקל מספק ספיקא, ובפטריות שמגדלים בתוך מערות, נראה שאפשר להקל כדין מבנה כיון שמערה אינה כשדה.

[255]רנה. הירושלמי (שביעית פ"ז ה"א) מסתפק בשאלה זו, ורבים מהפוסקים נקטו לחומרא מחמת ספק זה, וכדין שרף באילן סרק (עי' רמב"ם פ"ז ה"כ), עיין חזו"א (סי' י"ד סק"ט).

[256]רנו. וראה בפרקנו במקו"א שהבאנו את הדברים כמחלו'.

[257]רנז. רמב"ם (פ"ה ה"א).

[258]רנח. בית רידב"ז (בהג"ה לפאה"ש סי' ה' סעי' ט') ועוד.

[259]רנט. כ"ד הגרש"ז אוירבך זצ"ל (מנח"ש סי' מ"ב) שמותר, מפני שלדעתו התורה התירה כל הדלקה בפירות שביעית, ובלבד שלא תהיה השחתה של השמן.

[260]רס. על אף שבעבר אסרנו לבשלם, מ"מ כיום יש דרך לבשלם ולכן מותר.

[261]רסא. קליפות הבוטנים מופנות על ידי מפעלי התעשיה לרפתות ומשמשות בפועל למאכל בהמה. לעומת זאת, קליפות הבננות נזרקות ע"פ רוב ללא כל שימוש, אך מצד עצמן הן ראויות בשופי למאכל בהמה, ואף משמשות לכך בגני החיות וכדו'. ולכן יש בהם קדו"ש, אף שהאדם הרגיל בבית נוהג לזורקן. וראה בילקו"י (ט"ו, י"ד) שהביא את מחלו' הפוס' לגבי קדושת קליפות הבננה. שיש אומרים שצריך לשמור בהם קדו"ש, כיוון שהן ראויות למאכל בהמה, וגם שהן טפלות לפרי. וי"א שאין צריך לשמור בהן קדו"ש, כיוון שרגילים לזורקן. עיי"ש. ור' עוד בדא"מ (ד', פ"ה).

[262]רסב. ע"פ רמב"ם (פ"ה הכ"א, פ"ז הט"ו, תרומות פי"א ה"י).

[263]רסג. עי' שבת הארץ (פ"ה ה"ג אות ה').

[264]רסד. חזו"א (סי' י"ג סקי"א) עפ"י רמב"ם (שם).

[265]רסה. אמנם פעם היו כובשים אותם לאכילה, אבל כיום אין זה מקובל כלל.

[266]רסו. הרב קוק זצ"ל כ' (משפט כהן סי' פ"ד, דעת כהן סי' ר"מ) שיש קדו"ש בקליפות תפוז מפני שנוטעים את הפרדסים גם על דעת שימוש בקליפות, ואף יתכן שרובן משמשות לאכילה ע"י טיגון, ובשם הגרש"ז אוירבך כתבו להחמיר מפני שהן טפלות לפרי, ולכן מתחשבים בכך שהן ראויות לבהמה מצד עצמן אעפ"י שאין כן מנהג רוב בני אדם. וכידוע שלדעת החזו"א (סי' י"ד סק"י ד"ה "ובמ"ב", מעשרות סי' א' סק"ל) יש לברך שהכל על קליפות התפוזים ואין בהם קדושת שביעית מפני שרק מיעוטן נאכל ורק ע"י מיעוט בני אדם, ועי' משנה ברורה (סי' ר"ב סקל"ט) שהביא מחלוקת אחרונים כיצד לברך על קליפות תפוזים מרוקחות והסיק לברך "שהכל" מספק. ולמעשה בזמנם היו קליפות תפוזים עבור וראויות לממתקים, אך כיום הקליפות דקות ולא ראויות אפילו למאכל בהמה, ולפיכך אין חיוב מהדין, וטוב להחמיר. מה שאין כן בקליפות של אתרוג, שנאכל בלי קליפתו החיצונית שיש בו קדושת שביעית.

[267]רסז. כיון שהרגילות לזרוק שארית זו.