מקראי קודש

אודות בית

פרק יד: קדושת ארבעת המינים: הקצאתם למצוותם, שימוש בהם ואיסור ביזויים

הקדמה.קדושת ארבעת המינים: הקצאתם למצוותם, שימוש בהם ואיסור ביזויים


א. כפי שראינו בהלכות סוכה (פרק ח' סעיף א') הרי שישנה קדושה מיוחדת לעצי סוכה של מצוה, ולכן יש בהם איסור הנאה ואיסור לבזותם. כמו כן גם על ארבעת המינים חל שם שמים, יש להם קדושה, וגם בהם יש איסור הנאה וכן אסור לבזותם.


ב. איסור ההנאה מארבעת המינים נובע בשל היותם "מוקצים מחמת מצווה". והאיסור לבזותם נובע בשל איסור ביזוי תשמישי מצווה.


כללי איסור ההנאה והבזיון מארבעת המינים.


ג. לפני שנתחיל לפרט בס"ד את דיני איסורי ההנאה והבזיון הנובעים מקדושת ארבעת המינים, יש להקדים שהלכותיהן תלויות בכמה גורמים: 1) האם מדובר לפני קיום המצווה, או לאחר שהחל לקיימה, או לאחר היום שנטלם, או לאחר סיום החג. 2) האם מדובר גם באיסור הנאה או רק באיסור בזיונם. 3) באיזה איסור בזיון מדובר. 4) וכן תלוי הדבר האם עשה תנאי שאינו פורש ומתבדל מארבעת המינים, ומהם דיני תנאי זה. ועתה בס"ד נחל לפרט הלכות אלה.


האיסורים השייכים בעת שארבעת המינים מוקצים למצוותם.


ד. מעת שארבעת המינים מוקצים למצוותם (כדלקמן בסעיפים ו' וי"א) הרי שהינם אסורים הן באיסורי הנאה מהם, והן באיסורי בזיונם, ולאחר שנגמרה מצוותם אינם אסורים אלא באיסור בזיונם.


דיני הערבה שחובטים בהושענא רבה.


ה. דיני איסור הזלזול בערבה שחובטים בה ביום הושענא רבה ואיסור ההנאה ממנה, שווים לדינים אלה של ארבעת המינים, בין לפני שסיים לקיים בה את המצווה ובין לאחר מכן.


דין איסור ההנאה מארבעת המינים – פתיחה.


ו. כל חפץ שהקצוהו ויחדוהו לקיים בו מצווה, ולאחר ההקצאה גם קיימו בו בפועל את המצווה נעשה חפץ זה "מוקצה למצוותו". כלומר מופרש הוא משימושו הרגיל ומיוחד הוא לצורך המצווה, ולכן מעתה אסור להשתמש בו את שימושו הרגיל.


ז. בדין איסור ההנאה מארבעת המינים יש לדון מה כולל איסור הנאה זה, מהו זמן האיסור (היינו זמן חלות הקצאתם), דין הפקעת ההקצאה על ידי תנאי מוקדם, ועוד, כדלקמן.


מה כולל איסור ההנאה מארבעת המינים.


ח. אסור ליהנות מארבעת המינים באופנים שרגילים (או שהיו רגילים) להשתמש בהם, ולכן האתרוג נאסר בימי החג באכילה, ואפילו בחלקו, אך מותר להריח אותו. ומאידך הדס של מצווה נאסר דווקא בהרחה.


זמן חלות איסור ההנאה.


ט. איסור ההנאה מארבעת המינים פוקע בשני אופנים: 1) כשנגמר זמן קיום המצווה בהם. 2) על ידי תנאי מוקדם.


י. כיוון שארבעת המינים הינם מוקצים למצוותם לכן אסור ליהנות מהם בכל שבעת ימי החג.


יא. יש אומרים שאיסור ההנאה מארבעת המינים מתחיל מכניסת החג. אך לדעת רוב הפוסקים איסור הנאה זה מתחיל רק מעת שנטלו אותם למצוותם בפעם הראשונה.


יב. איסור הנאה זה נמשך עד תחילת ליל שמיני עצרת. והדין כן אף אם נפסלו במשך ימי החג, וגם אם כבר גמרו לקיים בהם את מצוות נטילתם. ולגבי ארצות הגלות ראה כאן במקורות.


יג. כיוון שלאחר החג מותר ליהנות מארבעת המינים (באופן שאינם מתבזים), לכן כתבו הפוסקים שטוב לקחת את ההדסים מארבעת המינים לצורך ברכת הריח בהבדלה (כל עוד יש בהם ריח). וכן מנהג הספרדים עד היום.


הפקעת ההקצאה על ידי תנאי מוקדם.


יד. כפי שכתבנו בס"ד בהלכות סוכה (בפרק ח' סעיפים ל"א ואילך) לגבי קישוטי הסוכה, כך גם לגבי ארבעת המינים, ישנם מיקרים שבהם יכול אדם להתנות לפני החג (או בזמן אחר, כמבואר במקורות) שאינו מקצה את ארבעת המינים לחלק מימי החג, ואז רשאי הוא להשתמש בהם באותם הימים, וכמבואר בס"ד בסעיפים הבאים.


טו. על ידי אמירת התנאי מראה האדם שאינו מקצה את ארבעת המינים מלהשתמש בהם בזמן מסוים, ולכן אין להם קדושה באותו זמן.


מי יכול לעשות את התנאי.


טז. לא כל הפוסקים הסכימו לעשיית התנאי הנ"ל כדי להפקיע את הקדושה מארבעת המינים. ולמעשה, למנהג הספרדים עושים את התנאי הנ"ל, ומועיל הדבר להפקיע את הקדושה מארבעת המינים. ויש מהפוסקים האשכנזים שהחמירו שלא לעשות תנאי זה. ומכל מקום אשכנזי המיקל ועושה את התנאי הנ"ל יש לו על מה לסמוך.


עוד מדיני עשיית התנאי.


יז. אין התנאי הנ"ל מועיל לבזות את ארבעת המינים או את חלקם בכל זמן שהוא. ועוד מדיני עשיית התנאי ראה כאן במקורות.


דין איסור בזיון של ארבעת המינים.


יח. כיוון שארבעת המינים הינם תשמישי מצווה, לכן אסור לבזותם בין בזמן השימוש בהם, בין בגמר השימוש בהם, ואף לאחר החג.


יט. לאור זאת יש להזהר מאוד שלא לדרוך על ארבעת המינים אף לאחר גמר השימוש בהם. ולכן כתבו הפוסקים, שיש למחות באותם אנשים שלאחר החג זורקים את ארבעת המינים במקומות שעלולים לדרוך עליהם, אף על פי שאין זה מקום אשפה, אלא יניחם במקום מוצנע, כגון בחצר מאחורי הבית. ורבים נוהגים לשומרם ולשורפם בשריפת החמץ בערב פסח, ועל ידי כך נעשות בהן שתי מצוות. וראה עוד כאן במקורות .


כ. עוד מדיני איסורי ההנאה מארבעת המינים ובזיונם, כגון לקיחת הערבה מארבעת המינים לצורך מצוות חבטת ערבה, ראה כאן במקורות.


אתרוג המשמש כקישוט בסוכה, לקיחתו למצוות נטילת ארבעת המינים.


כא. מי שתלה אתרוג כשר כקישוט בסוכה, ובמשך ימי החג רוצה לקחתו לצורך מצוות ארבעת המינים, אסור לעשות כן ביום טוב, ואילו בשאר ימי החג (כמובן חוץ משבת) מותר לקחתו לצורך זה ואף לברך עליו. ויש אוסרים לעשות כן אף בשאר ימי החג.


ויהי רצון שנזכה לאחדות עם ישראל, כמו האגודה של ארבעת המינים, ונזכה לבנין בית המקדש, ושם ניטול את ארבעת המינים כל שבעת ימי החג כמצווה מהתורה, במהרה בימינו. אמן.


הערות

[1]א. עיקר דין זה איתא בסוכה (ד"ט,א'). שאמרו שם: אמר רב ששת משום רבי עקיבא: מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה, ת"ל: "חג הסֻכות שבעת ימים לה'" (ויקרא. פרק כ"ג פס' ל"ג). ותניא, רבי יהודה בן בתירה אומר: כשם שחל שם שמים על החגיגה [ופרש"י: שלמי חגיגה שם שמים חל עליהם לאוסרן עד לאחר הקטרת אימורין, דזכו בהו בתר הכי משלחן גבוה כעבד הנוטל פרס. ע"כ], כך חל שם שמים על הסוכה, שנאמר: "חג הסוכות שבעת ימים לה'". מה חג [פרש"י: חגיגה] לה', אף סוכה לה'. עכ"ל הגמ'. וכעין זאת איתא גם בגמ' ביצה (ד"ל,ב'). וכ"פ מרן (סי' תרל"ח ס"א), המ"ב (שם סק"א), כה"ח (סק"א) וש"פ רוא"ח. וע"ע בגמ' סוכה (די"א סע"ב) אי גמרינן סוכה מחגיגה.


וע"ע מה שבס"ד כתבנו במקראי קודש הל' סוכה (פ"ח ס"ב) שישנם עוד טעמים לאסור איסור הנאה מהסוכה [משום איסור ביזוי מצווה, ובשבת ויו"ט משום מוקצה מחמת מצווה, וכן משום איסור סותר], עפ"י הגמ' בשבת (דמ"ה,א') ומדברי הראשו' בכמה דוכתי. עיי"ש במקו"ד.


ועוד בענין קדושת הסוכה אי הוי תשמיש קדושה או רק תשמיש מצווה, ר' במקראי קודש (שם פ"ח סעי' א' ואילך). ועיי"ש (בסעי' ה' וכ"ד) אם איסור ההנאה חל רק על הסכך או גם על הדפנות ונויי הסוכה.


[2]ב. עיקר דין איסור הנאה מארבעת המינים למדנו בגמ' סוכה (דל"ז,ב'). דאמרו שם: הדס של מצווה אסור להריח בו. ע"כ. ונחלקו הראשו' ביסוד איסור זה:


1) לדעת רש"י (בסוכה דל"ז,ב' ד"ה "אסור להריח") גמרינן איסור זה מסוכה... דחל שם שמים על עצי סוכה ליאסר בהנאה כל שבעה, הואיל והוקצו למצווה. עכ"ד. ומהם למדו גם גבי לולב ומיניו.


2) מדברי הרשב"א בשו"ת (ח"א סי' קס"ט) נראה דס"ל שלא למדו הדס מעצי סוכה, אלא איסורו ככל דבר מצווה שאסור להשתמש בו תשמיש הדיוט והוקצה למצוותו. דכתב הרשב"א (ור' מש"כ הב"י בשמו) גבי עשיית תנאי להדס כדי שיהא אפשר להריח בו, שלדעתו לא דמי הדס לעצי סוכה (שאין מועיל בהם תנאי, כמבואר בשו"ע סי' תרל"ח ס"א), דהתם "חג הסֻכות שבעת ימים לה'" כתיב. וא"כ עולה מדבריו שלא למדוהו מעצי סוכה.


גם המהר"ם בן חביב בס' כפות תמרים (בסוכה דל"ז,א') העיר על פרש"י, היאך למדוהו מעצי סוכה, והא איכא למיפרך דסוכה נוהגת מדאו' כל שבעה, משא"כ בדמ"י שאינם נוהגים מדאו' אלא יום א'. עיי"ש מה שהקשה עוד על פרש"י [הביאו דברים אלה במ"ב – עוז"ו (רס"י תרנ"ג ציון ד')].


ובאשר לאיסור הבזיון של ארבעת המינים:


איתא במסכת מגילה (דכ"ו,ב'): תנו רבנן, תשמישי מצווה נזרקין. ואלו הן תשמישי מצווה, לולב שופר וציצית. וכתב רבנו המאירי (שם) שתשמישי מצוה היינו, שישיבת הסוכה ונטילת הלולב היא המצווה בעצמה, והסוכה והלולב הם משמשים לקיום המצווה בהם. עוד אמרו בגמ' בשבת (דכ"ב,א') לענין כיסוי הדם, שהתורה אמרה "ושפך" "וכיסה", ללמד במה ששפך יכסה [ופרש"י שם, שבידו ששפך בה יכסה, ולא ברגלו]. שלא יכסנו ברגל כדי שלא יהו מצוות בזויות עליו. ומכאן למדו בגמ' שם שאסור להשתמש לאור נרות החנוכה, ושאסור להשתמש בנוי הסוכה. ובסוף הסוגיה שם אמרו: אבוהון דכולהו – דם. ופרש"י, שכולם נלמדו מכיסוי הדם, שבה מפורש האיסור לבזות המצווה. ע"כ.


וכתב הרמב"ם (בפי"ד משחיטה הל' ט"ז), שלא ינהג מנהג בזיון במצוות ויהיו בזויות עליו, שאין הכבוד לעצמן של מצוות אלא למי שצוה בהן ברוך הוא, והצילנו מלמשש בחשך וערך אותם נר ליישר המעקשים ואור להורות נתיבות היושר. וכן הוא אומר (תהלים קי"ט,ק"ה) "נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי".


אלא שמדברי שתי המימרות הללו בגמ' נראה לכאו' שישנה סתירה ביניהן: שמדברי הגמ' הנ"ל במגילה עולה שמותר לזרוק תשמישי מצווה, ומשמע שאין בהם קדושה. ואילו מדברי הגמ' בשבת עולה שאף לתשמישי מצווה יש קדושה ואסור לעשות בהם תשמיש מבוזה.


ואכן שני הסברים נאמרו כדי לתרץ זאת: 1) כשעדיין לא נגמרה המצווה כגון אתרוג ולולב במשך כל ימי החג, ולא רק בעת קיום מצוותן בפועל, אז אסור לעשות בהם תשמיש מבוזה, ואז אף אסור לעשות בהם תשמיש לצורך עצמו, כיוון שאף זה חשיב בזיון. ואילו לאחר שנגמרה מצוותו, כגון אתרוג ולולב לאחר ימי החג, אזי שרי לזורקם [שאילתות דרב אחאי גאון (שאילתא קכ"ו)]. 2) יש מסבירים שיש לחלק מתי מדובר הדבר. שאם מדובר ממש כשעושה המצווה, אז אסור לעשותה דרך בזיון, כגון בעת שמכסה את הדם, שלא יכסנו ברגל, שבזה מראה שהמצווה בזויה עליו. אך שלא בזמן עשיית המצווה אין איסור ליהנות ממנה, דאין בזה משום ביזוי המצווה [טור סי' כ"א בשם בעל השאילתות].


עוד שומה עלינו להזכיר את דברי התוס' במס' שבת. דכפי שכתבנו הרי שבגמ' בשבת (דכ"ב,א') אמרו שאין לכסות הדם ברגלו משום בזיון מצווה. אך בגמ' בשבת (דמ"ה,א') אמרו הטעם משום שהוקצה למצוותו. וכתבו התוס' שם (בדכ"ב,א' ד"ה "סוכה") שאמנם בעת קיום המצווה אסור להשתמש בתשמישי המצווה משום ביזוי מצווה. אך אם נפלו הקישוטים מהסוכה שוב אין מקיים בהם המצווה ולא שייך הטעם הנ"ל, ולכך הוצרכו לטעם שהוקצה למצוותו, ולכן אסורים הם כל ימי החג. ע"כ. וכעין זאת כ' הרמב"ן (במגילה דכ"ה,ב').


עוד נזכיר שעיקר דין ביזוי תשמישי מצווה מבואר בשו"ע (סי' כ"א סעי' א' וב'. וסי' תרס"ד ס"ח). עיי"ש שנחלקו מרן והרמ"א בדינים אלה. וע"ע ברמב"ם (פ"ג מציצית ה"ט), ומה שנכתוב בעזרת ה' יתברך, בהמשך פרקנו (כגון בהערות ד', ז' ול"ג), גבי דין איסור הבזיון של תשמישי מצווה. וע"ע בחזו"ע (הל' הו"ר, סוף הערה ד', עמ' תמ"ג).


[3]ג. עפ"י הברייתא בשבת (דמ"ה,א') שנוי סוכה הוקצה למצוותו. וכ"כ רב אחאי גאון בשאילתות (ריש פר' "שלח") וז"ל: דאסור לון לבית ישראל למעבד צרכיהון במידעם דעבד לאפוקי ביה ידי חובתיה במצווה, כגון חוטי דציצית למיצר בהון מידעם, אי נמי הושענא לאורוחי ביה, ואתרוג דמצווה למיכליה. אי נמי איסתפוקי מעצים דסוכה, עד דשלים מצוותיהו. עכ"ל. וכן פי' רש"י בסוכה (דל"ז,ב' ד"ה "אסור"), דהדס של מצווה אסור להריח בו, דגמרינן מסוכה... דחל שם שמים על עצי סוכה ליאסר בהנאה כל שבעה הואיל והוקצו למצווה.


ואיסור ההנאה מהדמ"י כתבו מרן בשו"ע [סי' תרנ"ג סעי' א' וב' (גבי אתרוג והדס), ובסי' תרס"ה סעי' א' וב' (גבי אתרוג). וה"ה גבי כל הדמ"י. כן מסתבר בפשטות. וכ"כ במ"ב – עוז"ו (סי' תרס"ה בציון ח' וט')]. וכ"כ מרן (בסי' תרל"ח ס"א) גבי הסכך ועצי הדפנות בסוכה. וכן (שם בס"ב) גבי נויי הסוכה.


וע"ע מה שבס"ד כתבנו במקראי קודש הל' סוכה (פ"ח הערה ה').


מהפוס' מתבאר שאיסור ההנאה הינו אף כשאין הדבר כרוך בבזיון של הדמ"י (ושאר החפצא דקדושה).


אי הוי מוקצה זה ("מחמת מצווה") אסור מדאו' או מדרבנן, נחלקו בכך הראשו' והאחרו'. דעת הסוברים דהוי מוקצה מדאו', כ"כ המאירי (ביצה ד"ד,א' ד"ה "ויש") בשם "יש מתרצים" שאתרוג מוקצה מהתורה, דהוא למד בהיקש מסוכה. וכ"מ מפרש"י (סוכה דל"ז,ב' ד"ה "אסור") שכתב בדין הקצאת ההדס מריחו, דגמרינן מסוכה דילפינן בפרק קמא דחל שם שמים על עצי הסוכה ליאסר בהנאה כל שבעה הואיל והוקצו למצווה. ע"כ. והרי הקצאת סוכה הינה מדאו'. וכ"כ בשם רש"י גם בספר כפות תמרים (בסוכה דל"ז,ב'). ובשו"ת דברי יציב (או"ח סי' ער"ב סק"ב) כ' שנראה מדברי הפמ"ג (בפתיחה הכוללת להל' יו"ט ח"ב ססקי"ט) שהוא נוטה יותר שהוא אסור מה"ת. וכן נוטה שם דעת הדברי יציב, וס"ל שלכן מוקצה מחמת מצווה חמור יותר משאר מוקצה, לשיטת הר"ן וסיעתו. אמנם בדברי הפמ"ג (במש"ז בסי' תרס"ז סק"א) מבואר שאיסור מוקצה זה הינו מדרבנן.


ומאידך דעת הרבה פוס' הינה שמוקצה מחמת מצווה הינו מדרבנן. שכן מתבאר בתוס' שבת (דכ"ב,א' ד"ה "סוכה"), וכדאיתא בר"ן בביצה (די"ז,א' ד"ה "ומאי"). וכ"כ הרב המבי"ט בקרית ספר (ספ"ז מלולב) שנראה שהוא מדרבנן, "דילפינן הדס מסוכה, דלא קרא ולא היקשא איכא". ובס' כפות תמרים (בסוכה דל"ז,ב') כ' שמדברי הרשב"א (בתשובה שהובאה בב"י בסי' תרנ"ג, לענין תנאי בהדס שמועיל להריח בו) נראה שהאיסור הינו מדרבנן. ע"כ. ור' לעיל בסמוך שכתבנו שגם מדברי הפמ"ג (במש"ז סי' תרס"ז) מבואר שהוא מדרבנן [הב"ד בסא"ה (במיל' לח"ב סקנ"ז), ובמ"ב – עוז"ו (סי' תרס"ה בהקדמה, סק"ה)].


כתב הג' הביכורי יעקב (סי' תרנ"ג סק"א): שני מיני מוקצה יש בהמינים, האחד, מוקצה מפני מצוה שעשה בו, דמפני זה אסור להריח בהדס. דילפינן מסוכה, דאסרה התורה מ"חג הסוכות לה'". והשני, מפני שייחדו למצווה, הוקצה מדעתו מלאכול ממנו (והוי כמוקצה דגרוגרות וצמוקים דאסור מטעם הכנה). ע"כ. והיינו אע"ג דהזמנה לאו מילתא היא, אפ"ה הכא נאסר. והמשיך, שהחילוק שבין ב' מיני מוקצה הוא בג' דברים:


1) המוקצה הראשון לא חל רק אחר שעשה בו המצוה. ומוקצה השני חל מיד בין השמשות ואפילו חל יום ראשון בשבת, חל בביה"ש דשבת; 2) מוקצה הראשון נוהג כל ז' גם בחוה"מ כעצי סוכה, ומוקצה השני אינו נוהג אלא רק בשבת ויום טוב; 3) מוקצה הראשון אסור גם בהנאה כחגיגה, ומוקצה השני אין אסור רק באכילה (דמוקצה דהכנה אינו אסור בהנאה).


על פי זה כתב הבכו"י שם: כי מה שאמרו שצריך להתנות שאינו בודל כל בין השמשות, אינו אלא באתרוג ששייכת בו אכילה ויש בו מוקצה דהכנה, לפיכך יש לאסור משום שבת שבתוך החג. אבל ההדס שאין בו אלא הנאת ריח או אפילו האתרוג לענין אכילתו בחול המועד, אפשר גם להתנות עליהם שלא יאסרו ע"י עשיית המצווה ואין צריך להתנות שאינו בודל מהם כל בין השמשות. ואף לדעת הרמ"א שאין אנו בקיאים בתנאי, הרי ביאר הטעם במג"א סי' תרל"ח משום דיש אומרים שצריך לעמוד ביה"ש ממש להתנות ואין הכל בקיאים בזמן ביה"ש, א"כ לענין הדס או אתרוג בחוה"מ דלא צריך תנאי דביה"ש, י"ל דמהני שפיר להתנות גם לדידן. לפי זה כשהתנה על ההדס קודם נטילה שלא יאסור מלהריח בו, מותר להריח בו.


כן יוצא לפי זה, שהאתרוג אסור באכילה גם לפני נטילתו ביום טוב הראשון וכן כשחל היום הראשון בשבת, שהרי הקצהו מדעתו שלא לאכלו לאחר שיחד אותו ליטלו ביום השני. עכ"ד הבכורי יעקב. וראה בחי' רבינו מאיר שמחה, בעל אור שמח, לסוכה (דמ"ד,ב'), מש"כ לדון בדברי הבכו"י [הב"ד בסא"ה (במיל לח"ב, סקנ"ח)].


[4]ד .כנ"ל (בהערה ב'), עפי"ד הגמ' בשבת (דכ"ב,א') ומגילה (דכ"ו,ב') והפוס'.


בענין הנ"מ בין מוקצה מחמת מצווה לבין איסור ביזוי תשמישי מצווה, ישנן כמה שיטות בראשו' ע"כ [ר' בתוס' בשבת (דכ"ב,א'), ובריטב"א בשבת (דכ"ב,א', דמ"ד,ב' ובדמ"ה,א'), ברמב"ן בשבת (דמ"ה,א'), במאירי לסוכה (ד"ט,א' ודי"א,א'), ובמ"ב עוז"ו (בהקדמה לסי' תרס"ה סק"ב). עיי"ש שהב"ד עוד ראשו' שדנו בכך].


[5]ה. מה שכתבנו שאיסורי ההנאה והבזיון תלויים בזמן שלפני קיום המצווה או לאחר שהחל לקיימה, הוא עפ"י האמור למשל בבה"ל (סי' תרס"ה ס"א ד"ה "שהרי"), וכדלקמן (בסעי' ו' וי"א).


ומה שכתבנו שיש לקבוע גם את סוף זמן איסור ההנאה, הוא עפי"ד מרן (סי' תרס"ה ס"א, גבי סיום הזמן ללא תנאי, ושם בסעי' ב' גבי סיום הזמן כשעשה תנאי), וכדלקמן בפרקנו (בסעי' י"ב).


ומה שכתבנו שתלוי הדבר אי מישתעינן באיסור הנאה או איסור בזיון או שניהם, ה"ז כנ"ל (בסעי' ב'), וכדלקמן (בסעי' ו', י', י"ח ועוד).


ומה שכתבנו שתלוי באיזה איסור בזיון מדובר, ראה למשל בדברי מרן והרמ"א (בסי' כ"א סעי' א' וב') שישנן מדרגות באיסור הבזיון של תשמישי מצווה. וע"ע בשו"ע (סי' תרס"ד ס"ח) שחילק מרן בין סוגי הבזיון (דשרי לזורקן אך אין לפסוע עליהם, אלא שיתכלו מאליהם). וע"ע בח"א (כלל קנ"ג ס"ג) ובשעה"צ (סי' תרס"ד סק"כ).


ומה שכתבנו שתלוי הדבר אם עשה תנאי אם לאו, הוא עפי"ד מרן והרמ"א (בסי' תרל"ח ס"ב, גבי סוכה, ובסי' תרמ"ט ס"ה, ובסי' תרס"ד ס"ט), וכדלקמן בפרקנו (בסעי' י"ד ואילך).


ועוד תלויות הלכות אלה בגורמים נוספים, כגון מהן ההנאות האסורות והמותרות, אלו אמירות מועילות לקבוע התנאי, וכדו', כמבואר בס"ד בהמשך פרקנו.


[6]ו. ראשית בס"ד יש להדגיש, שלא כתבנו בהלכות שמדובר "מעת שהדמ"י הוקצו למצוותם", דאז היתה הו"א שדי שהאדם היקצה אותם למצוותם וכבר מאז הינם אסורים בהנאה ובבזיון. אך כפי שמבואר לקמן (בסעי' ו') הרי שהם נאסרים רק לאחר שהאדם היקצה אותם למצוותם ובנוסף לכך גם קיים בהם המצווה. לכן כתבנו בהלכות שמדובר מעת שהדמ"י הינם "מוקצים למצוותם", שזה כולל הקצאתם למצווה וקיום המצוה בהם.


ובאשר למה שכתבנו שכאשר הדמ"י מוקצים למצוותם הרי שחל לגביהם איסור ההנאה, ה"ז כמבואר בגמ' בסוכה (דל"ז,ב'). וכ"פ מרן (בסי' כ"א ס"א, ובסי' תרנ"ג ס"א. ובפרט בסעי' ב'. וכן בסי' תרס"ה סעיפים א' וב').


ומה שכתבנו שכ"ה גם גבי איסור בזיונם, ה"ז מבואר בשאילתות (פר' "שלח לך"). וכן בטור. וכן מבואר בשו"ע (סי' כ"א ס"א , תרנ"ג סעי' א' וב', בסי' תרס"ה סעי' א' וב' ובעוד דוכתי). וכנ"ל (בהערה ב').


יש להעיר שישנם ג' דברים: 1) יש דין איסור ביזוי המצווה בזמן שעושה המצווה עצמה. וכגון שמכסה את דם השחיטה בעפר ע"י רגלו [גמ' שבת דכ"ב,א')]. 2) איסור ביזוי המצווה אף לאחר שנעשתה המצווה. וכגון ליקח חוטי הציצית לאחר שנפסלו ולבזותם [כגון מרן ורמ"א (סי' כ"ב ס"א וס"ב וסי' תרס"ד ס"ח)]. 3) איסור הנאה מתשמיש מצווה, וזאת בעת שהמצווה שייכת [כגון בשו"ע (סי' תרס"ד ס"ט)].


יש להעיר שאיסור ביזוי תשמישי מצווה בעת שמוקצים הם למצוותם, חמיר טפי מאשר איסור בזיונם לאחר שגמר להשתמש בהם למצווה. שכן מבואר בטור (סי' כ"א) בשם השאילתות דרב אחאי גאון (פר' "שלח לך"). דאמרו שם: "דדווקא תשמישי מצווה בתר דאיתעבידי בהו מצוה, נזרקין". ע"כ. וכן מבואר בהדיא בשו"ע (בסי' כ"א ס"א).


גבי אתרוג (ושאר דמ"י) של קטן ושל אשה. עפ"י הגמ' בסוכה (דמ"ו,ב') שאמרו (עפ"י פרש"י שם ד"ה "מיד תינוקות") ששומטין האתרוגים דווקא מיד התינוקות, למדו הפוס' שרק אתרוג של גדול הוקצה למצוותו, משום שהוקצה למצווה גמורה. אך אתרוג של קטן הרי לא הוקצה למצווה גמורה (אלא מדין חינוך), לכן אין בו איסור הנאה למשך כל היום [עפ"י רש"י שם (ד"ה "תינוקות דווקא")].


וה"ה באתרוג של נשים [טהרת השלחן. מ"ב עוז"ו (סי' תרס"ה ציון י"ד)].


ועוד כ' הפוס', שגם אם קטן הקצה האתרוג למצווה (אפי' עבור גדול), אין הקצאתו הקצאה, וזאת עפ"י המ"א (סי' מ"ב סק"ד) לענין הזמנת כיס לתפילין. שכ' המ"א דקטן שצר תפילין בכיס אסור לצור בו זוזי, אבל בדבר הנאסר בהזמנה לחוד, לא מיתסר בהזמנת קטן, כדאי' בחולין דף י"ג, דלקטנים יש מעשה אך אין מחשבה. והוסיף, שפשוט שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, כמש"כ ביו"ד סי' שמ"ט [הב"ד במ"ב – עוז"ו (שם)].


[7]ז. הא דלאחר גמר מצוותן אין איסור ליהנות מתשמישי מצווה, כך מבואר בשו"ע (סי' כ"א ס"א), שכתב שם מרן שחוטי הציצית, דווקא כל זמן שהם קבועים (היינו מוטלים) בטלית אסור להשתמש בהם, כגון לקשור בהם דבר וכיוצא בזה, משום ביזוי מצווה, אך לאחר מכן שרי אף לזורקן. ע"כ. וכן מתבאר בדברי מרן (בסי' תרס"ה סעי' א') שהאתרוג דדמ"י אסור באכילה כל ז' ימי החג, ואילו בשמיני עצרת מותר באכילה (והיינו בהנאה). וכ"כ שם (בסעי' ב') גבי הפריש ז' אתרוגים לז' ימים, שכל אתרוג יוצא בו ביומו ולמחרת שרי לאוכלו (היינו להשתמש בו).


ומש"כ מרן (בסי' תרס"ד ס"ט) שאסור ליהנות מהערבה של מצווה לאחר נטילתה (אם לא התנה עליה מעיקרא), היינו דווקא לאותו יום נאסרה בהנאה, וכמו שמפורש בשו"ע שם, אך לא לאחר מכן.


ומה שכתבנו שלאחר גמר המצווה שייך עדיין איסור בזיון, ה"ז מבואר בשו"ע (סי' כ"א ס"ב), שלאחר שנפסלו הטליתות אסור לעשות בהם תשמיש מגונה. וכן ביאר עפי"ז המ"ב (שם בסק"ג) את דברי השו"ע בסעי' א' (שכ' שיכול אז לזורקן לאשפה, אך מ"מ לא יעשה בהן תשמיש מגונה. ועיי"ש ברמ"א (בסעי' א') שהחמיר יותר מכך, שאף אסור לזורקן במקום מגונה, וס"ל שמה שהקלו הוא רק שא"צ גניזה. ע"כ. וכתבו הפוס' דה"ה גבי סכך סוכה, לולב ושופר [מ"ב (סי' כ"א סק"ו)]. וכ"כ בהדיא מרן (בסי' תרס"ד ס"ט). וראה בברכ"י (סי' כ"א סק"א) שכ' שמש"כ מרן בסי' כ"א ס"א שמותר לזורקן לאשפה ובלבד שלא ינהג בהם מנהג בזיון, הרי שזה מדינא. ומש"כ בסעי' ב' שלא יעשה בהם תשמיש מגונה, זו כחומרא ודרך ארץ כלפי תשמישי מצווה. ע"כ.


[8]ח. הנה הג"א (בפ"ד דמגילה סי' ב') כ' בשם האו"ז (ח"ב סי' שפ"ו) שהערבה שבלולב אע"פ שנזרקת אין לנהוג בה בזיון ולפסוע עליה. וכ' בס' סדר היום דה"ה הערבה של ההושענות [היינו חבטת הערבה, וכמש"כ הרמ"א (בסי' תרס"ד ס"ז)]. וכ"כ בספר טור ברקת. הב"ד מרן הגחיד"א בברכ"י, המ"ב (סי' תרס"ד סקכ"ח), כה"ח (סקנ"ד), חזו"ע (הל' הו"ר, סוף הערה ד' דתמ"ג) וש"פ. וע"ע בשעה"צ (סק"כ) מש"כ בשם הח"א. ועיי"ש שהישוו דין ערבה זו דחבטה לערבה דדמ"י, שאינם נזרקים לאשפה אחר גמר מצוותן, כברמ"א בסי' כ"א (ס"א), וכן ששווה דינן לענין תנאי לבדול מהן.


ואכן גבי תנאי דערבה דהושענות (היינו הערבה שחובטין אותה, וכנ"ל בסמוך) כתב מרן (בסי' תרס"ד ס"ח), וז"ל:


יש מי שאומר [והוא הגמ"י (פ"ז מלולב הכ"ו) בשם הרא"ם ביראים (סי' תכ"ב)] שאסור ליהנות מן הערבה לאחר נטילתה, אם לא התנה עליה מעיקרא, דלכולי יומא איתקצאי למצוותה. עכ"ל. ור' באחרו' שכתבו שבאמת זו מחלו' ראשו' אי תנאי מועיל בכה"ג, ולמעשה הקלו בכך, כיוון שד"ז דחבטת הערבה אינו אלא מנהג [ר' מ"ב (שם ס"ק ל' ול"א), בה"ל (שם ד"ה "אם לא"), כה"ח (סקנ"ו) וש"א]. והיינו שקודם עשיית המצווה יתנה שאינו בודל עצמו מליהנות מהן [בה"ל (שם) וכה"ח (סקנ"ז)]. וע"ע בכה"ח (סקנ"ז).


אע"פ כתבנו שדיני איסור ההנאה והזלזול בערבות דחבטה דהו"ר שווים לדיני איסור ההנאה והזלזול של הדמ"י, מ"מ כ' הא"ר, שלמרות שנחלקו הפוס' אי מהני תנאי להנאה באותו יום (שהתוס' והרמ"א מחמירים), מ"מ בערבה דחבטא לכו"ע מהני תנאי לזה משום שאינו אלא מנהגא של נביאים [הב"ד כה"ח (סי' תרס"ד סקנ"ו). וע"ע במ"א (סי' תרס"ד סק"ט) שהרמ"א שמחמיר בסי' תרמ"ט, הו"ל להחמיר אף גבי ערבה דחבטה שלא יועיל תנאי לאותו יום].


[9]ט. כתב בהגהות אשר"י (פ"ד דביצה סי' ג') עפי"ד האו"ז (ח"ב סי' ש"ס): עבד להושענא [היינו שלושת המינים הנאגדים יחד (רש"י בסוכה דל"א,א' ד"ה "אין אוגדין")] ולא אגבהה למיפק בה, שריא בהנאה. ע"כ. וכ"פ מרן בב"י ובשו"ע (בסי' תרנ"ג ס"ב). והטעם, דהזמנה לאו מילתא [מ"ב (שם סק"ד)]. והיינו שהמזמין חפץ לתשמיש מסוים הנותן לחפץ קדושה, או אוסרו בהנאה, אין די בהזמנה זו כדי להחיל עליו את הקדושה או האיסור, אלא רק כשישתמש בו בפועל לקיום המצווה יחולו הקדושה או האיסור. ובאמת שזו מחלו' אמוראים, שבסנהדרין (דף מ"ח) נחלקו בכך אביי ורבא. ונפסקה הלכה כרבא, שהזמנה לאו מילתא היא [שכ"פ הרמב"ם (פי"ד מאבל הכ"א), טוש"ע (יו"ד סי' שמ"ט ס"א) וש"פ].


אלא שלגבי אתרוג נחלקו הפוס' בני"ד. שכ' הט"ז (סי' תרס"ה סק"א), שאפי' ביו"ט הראשון קודם שנטלו לצאת בו יש בו איסור מוקצה. וכ' שלא דמי למש"כ הב"י הנ"ל בשם ההגהות אשרי, שעבדי להושענא ולא אגדיה למיפק בה שרי בהנאה, דהזמנה לאו מילתא היא. ועפי"ז כ' הט"ז דרק בג' המינים כל עוד לא אגדם עדיין אינם אסורים בהנאה, משום שעדיין אין הדבר מוחלט אצלו שיקחם למצווה. משא"כ באתרוג שא"צ אגידה, הריהו נאסר בהנאה כבר מעת שהקצהו והזמינו למצווה. אלא שהאחרו' חלקו על הט"ז בזה, וכתבו שאין דבריו נכונים משום שטעות סופר השתרבבה לגירסתו בב"י, דבאמת הג"א והב"י והשו"ע כתבו שאין ההושענא מוקצית כל עוד לא "אגבהה", ולא כל עוד לא "אגדה". ומשו"ה לדעתם גם אתרוג, כל עוד לא נטלו למצווה, לא הוקצה למצוותו [שכ"כ המאמ"ר (סי' תרס"ה סק"א), הלבו"ש וש"א. הב"ד הבה"ל (סי' תרס"ה ס"א ד"ה "שהרי"), והוסיף, שכן הוא גם גירסת האו"ז (הנ"ל) שהוא מקור ד"ז]. וא"כ כל עוד לא הגביהם, אינם אסורים בהנאה, כולל האתרוג. וכ"כ כה"ח (סק"ח), וע"ע בשבט"ה (ח"ה סס"י ע"ב) מה שביאר בד' הט"ז הנ"ל.


לאור זאת בס"ד עולה, שאם אגד הלולב אך טרם הגביהו למצווה, לא נאסר בהנאה לא הלולב ומיניו, ואף לא האתרוג.


בענין מה שכתבנו שרק אם הקצהו למצוה וגם קיים בו המצווה נאסר הדבר בהנאה, כ' בשו"ת אב"נ (או"ח סי' תצ"ג סקי"ח), שאם הגביה רק את הלולב וטרם הגביה האתרוג, שגם האתרוג נאסר עי"כ בהנאה. והטעם, שכיוון שהוכשרה לקיחת הלולב עי"כ שגם האתרוג היה מונח לפניו לכן נחשב הדבר שעשה מעשה גם באתרוג. וראייתו לכך הינה מציפורי מצורע, שהציפור המשולחת נאסרת בהזמנה בלבד, לאחר הקרבת הציפור האחרת. והטעם, משום ששתי הציפורים הן מצווה אחת. וא"כ ה"ה בדמ"י שמצווה אחת הן, ומעשה באחד מהם הוי כאילו עשה מעשה בכולם [הב"ד בסא"ה (במיל' לח"ב סקנ"ט) ומ"ב – דירשו (סי' תרנ"ג ס"ק 10)].


דנו הפוס' גבי לולב של אשתקד, מתי חלה עליו הקדושה ונאסר בהנאה [דבבזיון ממילא נאסר אף לאחר קיום המצווה של אשתקד, והיינו אף קודם נטילתו בשנה זו, וכנ"ל (בסעיף ד' ובהערה ז')]. מדברי המ"א (סי' תרנ"ג סק"א) מוכח שלולב זה אינו נאסר בהנאה עד שיטלנו למצווה השנה, מדהזכיר שדין זה הינו כדין סוכה דאשתקד. וכ"כ הלבושי שרד, מחה"ש והיד אפרים, והיינו שלאחר החג דאשתקד בטלה קדושת הסוכה [כבמ"ב (סי' תרל"ח סק"ט)] וגם הלולב [מ"ב (סי' תרנ"ג סק"ה)].


אמנם יש מהאחרו' שפקפקו בדין זה וסוברים שאף לאחר החג דאשתקד עדיין הסוכה באיסורה עומדת כיוון שהסוכה עומדת למצווה אף לשנה הבאה [וכמש"כ הב"ח (בסי' כ"א), הביאו דבריו עולת התמיד והא"ר. והסכים לכך הפמ"ג. הב"ד הבה"ל (סי' כ"א ד"ה "אבל"). וכ"כ השע"ת (סי' תרל"ח סק"ג) בשם מהר"י מולכו דכיוון שהקדושה לא פקעה לגמרי אלא רק על דרך תנאי. לכן אפשר שאף בלא מעשה חלה הקדושה כשמגיע החג בשנה הבאה].


ור' במ"ב (סי' תרל"ח ססק"ט) שכ' שטוב להחמיר. ומאידך (בסי' כ"א סק"ד) כ' ששופר, אפי' לאחר רה"ש, וכן לולב ישן, אם עדיין עומדים הם למצוותן לשנה הבאה, אסור להשתמש בהם כל השנה שום תשמיש, משום ביזוי מצווה [כן העיר בשונה הלכות (סי' תרנ"ג ס"ג). מ"ב – דירשו (סס"י תרנ"ג)]. וע"ע בבה"ל (סי' כ"א ד"ה "אבל") שכ' בשם כמה אחרו' שמעיקה"ד שרי. ע"כ.


[10]י. כן מבואר עפי"ד מרן (בסי' תרס"ד ס"ט ובעוד דוכתי), וכנ"ל בריש ההערה הקודמת.


[11]יא. עיקר ד"ז גבי ד' המינים הינו במימרא דרבה בסוכה (דל"ז,ב'), וכפי שהבאנו לעיל בפרקנו (בהערה ב). וכ"פ הראשונים והשו"ע (סי' תרנ"ג ס"א), וחילקו בין הדס לאתרוג שהדס עיקרו אינו אלא להריח ולכן משהוקצה אין להריח בו, אך אתרוג עיקרו (עכ"פ בזמנם) לאכילה, ולכן אין לאוכלו אך שרי להריח בו (כדלקמן בסעי' ח'). וכ"פ האחרונים [מ"ב (סי' תרנ"ג סק"א) וש"א].


[12]יב. דין מה כולל איסור הנאה זה כתבנו בס"ד לקמן (בסעי' ח') עפי"ד מרן (בסי' תרנ"ג ס"א).


בענין זמן איסור ההנאה, ראה לקמן (בסעיפים י' – י"ב) עפי"ד מרן (בסי' תרס"ד ס"ט ובסי' תרס"ה ס"א) והנו"כ שם.


ובענין דין הפקעת ההקצאה ע"י תנאי מוקדם, כתבנו בס"ד לקמן (בסעי' י"ד ואילך), עפי"ד מרן והרמ"א (סי' תרל"ח ס"ב), הרמ"א (סי' תרמ"ט ס"ב), ומרן (סי' תרס"ד ס"ט, וסי' תרס"ה ס"ב). וכמו שנבאר בס"ד לקמן.


[13]יג. כנ"ל (בהערה י"א) עפ"י הגמ' בסוכה (דל"ז,ב'), מרן (סי' תרנ"ג ס"א), מ"ב (שם סק"א) וש"פ.


בענין אי ניתן ללמוד מכאן לגבי כל דבר שהוקצה לתשמיש מסוים, שיהיו רשאים להשתמש בו לשימוש אחר שאינו עיקר תשמישו. כ' השפ"א בסוכה (דל"ז,ב' ד"ה "א"ר הדס") דיתכן שרק אתרוג התירו להריחו משום שבריח אין מעילה שהרי אין בו ממש, כדאיתא בפסחים (דכ"ו,א'). ולכן באתרוג שעיקרו לאכילה שרי להריחו. אך תשמיש אחר שיש בו ממש יתכן שאסור ליהנות ממנו אף אם אינו עיקר תשמישו. וכ' שצ"ע לדינא [הב"ד מ"ב – דירשו (סי' תרנ"ג ס"ק 4)].


וגבי מישור אחר באיסור ההנאה מד' המינים: הנה גבי איסור ההנאה מסוכה, כבר כתבנו בס"ד במקראי קודש הל' סוכה (פ"ח הערה ט') שנחלקו בזה האחרו'. שלד' הט"ז (סי' תרל"ח סק"ג) איסור ההנאה מהסוכה הינו רק כשהוא דרך ביטול, והיינו רק כשמבטל קדושתה. אך אם אינו מבטל את קדושתה אלא משתמש בה כמות שהיא, אין בכך איסור. ולעומתו בעל שו"ת עונג יו"ט כ' בשו"ת (סי' מ"ט) שכל ההנאות אסורות בסוכה, אף כשאין בזה ביטול קדושתה. ע"כ. ונראה בס"ד דהתם רוה"פ פסקו להקל. עיי"ש (בהערות ט', י', י"א וי"ב) כמה דוגמאות לדברים שניתן שם להקל.


ומ"מ כ"ז גבי סוכה. ולא ראיתי שדנו הפוס' במישור זה גבי ד' המינים, והנ"מ לני"ד הינה למשל להניח אתרוג ע"ג קבוצת דפים כדי שלא יעופו ברוח.


כתב החזו"א (נשים סי' קמ"ח, לדף נ"ז,א' ד"ה "יש". ונגעים סי' י"א סק"ח ד"ה "שם ולקיחתן"): בחפץ של מצווה מותר לשחק בו התינוק ולהתחמם בו, כשם שמותר להריח באתרוג, ויכול גם למוכרו לאחר. שמוקצה למצוותו אינו אוסרו אלא בהנאה המבטלת את המצווה, או שהיא בזיון המצווה, ואין זה כדין איסורי הנאה. עכ"ל. וכן ראינו בכה"ג שכתב הביכור"י. ועוד יש להעיר, שנראה שמדובר שהתינוק או התינוקת משחקים בארבעת המינים (כגון באתרוג) באופן שאינם מתבזים עי"כ. וכבר כתבנו לעיל בסמוך בענין הנחת אתרוג ע"ג ניירות שלא יעופו ברוח, שלענ"ד נראה בס"ד להקל, אך חכ"א העיר שכמו שאסור לשים ספר קודש ע"ג ניירות בכה"ג, הרי דה"ה לאתרוג. אך לענ"ד יש מקום להקל, משום דהכא מדובר בתשמישי מצווה ולא בתשמישי קדושה, כספרים, שלגביהם כתוב שאין להשתמש בהם במקום שניתן להשתמש ע"י חפץ בעלמא. ולכן אסור להניח ספר קודש ע"ג סידור פתוח חדש, כדי שלא יסגר, דעי"כ משתמש בספר במקום שיכול להשתמש בחפץ. ולכן לענ"ד ישנה בעיה לתפוס את דפי הסידור (בתפילת שחרית) שלא יסגרו, ע"י הפלסטיק ששומר על בתי התפילין, שהרי מכסה פלסטיק זה הינו תשמיש קדושה, עכ"פ קדושה חמורה יותר. וצ"ע.


[14]יד. עיקר ד"ז הינו בגמ' סוכה (דל"ז,ב'), מרן (סי' תרנ"ג ס"א) וש"פ, וכנ"ל (בהערות י"א וי"ג).


הטעם שאתרוג של מצווה נאסר באכילה אך מותר בהרחה, משום שעיקרו אינו עומד אלא לאכילה, לכן מזה לבד הוקצה, אך להריחו שרי [רש"י ומאירי בסוכה (דל"ז,ב'). מ"ב (סי' תרנ"ג סק"א), כה"ח (סק"א) וש"פ עפ"י הגמ' והשו"ע הנ"ל].


ובאשר לזמן איסור אכילת האתרוג, ומתי הינו מותר בהרחה:


באשר לזמן איסור ההנאה מהאתרוג (כולל איסור אכילתו) ומשאר ג' המינים, ר' לקמן בסמוך (בסעיף י' – באילו ימים חל האיסור, בסעיף י"א – מתי מתחיל האיסור ביו"ט הראשון. ובסעיף י"ב – מתי נגמר האיסור ביום האחרון).


ובאשר לזמן היתר הרחת האתרוג. מעיקר הדין היה מותר להריחו במשך כל ימי החג, כיוון שאי"ז עיקר תשמישו וממילא הוא מותר בהנאה. אלא שכבר כ' מרן (בסי' תרנ"ג ס"א) שלפי שנחלקו הפוס' אם מברכים עליו אם לאו, לכן יש להמנע מלהריח בו. ולכן ישנן בפוס' כמה דעות מתי מותר להריחו: 1) י"א דשרי להריחו תמיד, כיוון שיכול ליקח פרי אחר ולברך עליו את ברכת הריח ואז יוכל להריח גם האתרוג. 2) י"א שיכול להריח האתרוג בשבת, דאז ממילא אינו יכול ליטלו בשל גזירת חכמים. 3) י"א דשרי לברך עליו ולהריחו בכל ימי החג (ולא רק בשבת) אם מברך עליו בשעה שאינו נוטלו. וכמבואר כ"ז בס"ד לעיל (בפי"ג הערה ז').


ונראה בס"ד שלד' רוב ככל הפוס' שרי להריח האתרוג אם מברך על פרי אחר את ברכת הריח. ולרוה"פ שרי להריח את האתרוג בשבת. אך להריחו בשאר הימים בעת שאינו נוטלו, ד' רוה"פ להחמיר. וה' יצילנו משגיאות.


כתבו הפוס', שמותר לכתחי' להתנות על אתרוג שיהיה כולו ליו"ט הראשון, ושאינו בודל ממנו כל ביה"ש של ליל ב' ואילך, ויהיה מותר אז לכתחי' לאכול ממנו מיום ב' ואילך ולצאת ידי המצווה עם הנשאר [רא"ש בסוכה (פ"ג סי' כ"ג), ובשמו בב"י (סי' תרמ"ט ד"ה ומ"ש רבנו "ואפילו"). וכ"כ הרמ"א (סי' תרמ"ט ס"ה)].


והיינו דאם לא התנה, אסור לאכול ממנו כלל בכל ימי החג, כיוון שאיתקצאי בביה"ש של יו"ט הראשון [מ"ב (סקמ"א)], משום דדיינינן ליה לכל ימי החג כיום א' ארוך [שו"ע הגר"ז (סי' תרמ"ט ס"כ)].


ואם הפריש האתרוג ליום השני, ר' דינו במ"ב (שם סקמ"א).


ואם התנה שאינו בודל ממנו מביה"ש של יום השני, מותר לאכול ממנו ביום השני ולצאת בו י"ח מהיום השלישי ואילך [רא"ש. ב"י ורמ"א ומ"ב (שם)]. וע"ע פרטי דינים בכך במ"ב (סקמ"א) וכה"ח (סקע"ה, כמה מותר לאכול מהאתרוג, והאם די להשאיר רק את מיעוטו). ואין זה מעשי כ"כ, דהיום אין אינשי אוכלים אתרוגים, מלבד כשעושין מהם מרקחת לאחר החג [בעיקר לסגולה].


[15]טו. עיקר ד"ז שאסור להריח בהדס של מצווה הוא עפ"י מימרא דרבה בסוכה (דל"ז ,ב') שהדס דלריחא קאי, כי אקצייה – מריחא אקציה (ופרש"י: שהוא דרך הנאתו, אקציה. ע"כ). עיי"ש שמתוך הלכות שבת למדו כן גבי איסור הנאה בחג. וכן פירש המאירי הטעם גבי אתרוג. וכ"כ שאר הרוא"ח [כמ"ב (סי' תרנ"ג רסק"א), כה"ח (רסק"א) וש"פ].


והטעם כתבנו לעיל בפרקנו (בהערה ב'), דלרש"י (בסוכה דל"ז,ב' ד"ה "אסור להריח") נלמד הדבר מאיסור הנאה דעצי סוכה, ומדברי הרשב"א (בשו"ת ח"א סי' קס"ט) נראה שאיסורו ככל דבר מצווה שאסור להשתמש בו תשמיש הדיוט [הב"ד במ"ב – עוז"ו (בהקדמה לסי' תרנ"ג)].


וכ"פ למעשה הראשו', השו"ע (סי' תרנ"ג ס"א) והאחרו' [מ"ב, כה"ח (רס"י תרנ"ג) וש"א].


יש שכתבו שאמנם היה נראה שאיסור הרחת הדמ"י אינו מטעם ביזוי מצווה אלא משום שהוקצה למצוותו [שהרי יש מהאחרו' שכתבו שריח חלוק משאר תשמישים, לפי שאינו משתמש בגוף ההדס, ולכן הותרה הרחה גם גבי אתרוג. אלא שהוסיפו שבשאילתות (ריש פר' "שלח") כ' שאף בזה אסור משום בזיון המצווה, וילפינן לה כביזוי שאר המצוות מכיסוי הדם. עכת"ד [הב"ד מ"ב – עוז"ו (סי' תרנ"ג ציון ה' וז')].


באשר לזמן איסור הרחת ההדסים, הרי שאסור להריחם כל ז' ימי החג, מפני שהוקצו למצוותם לכל ז' ימים [כ"כ הרשב"א בשו"ת (ח"א סי' קס"ט) וכ"כ המכתם. המאירי. הטור. לבוש. ט"ז (סי' תרנ"ג סק"א). מ"ב (סי' תרנ"ג סק"ב), כה"ח (סק"א) חזו"ע (דשצ"ב, הל' דמ"י הערה ל"ד) וש"פ]. ואפי' בשבת אסור להריחו, משום שהוקצה לכל ז' הימים [מ"א. א"ר. יד אהרן. פמ"ג בא"א. ח"א. מ"ב (סק"ב), כה"ח (סק"ג) וש"פ].


אי התנה על ההדס שאינו בודל ממנו כדי שיוכל להריחו בימי החג. כ' בתשו' הרשב"א (ח"א סי' קס"ט), שהדס של מצווה, אם מועיל תנאי כדי להריחו בהבדלה במוצש"ק, דמסתברא שהתנאי מועיל. דמאי שנא מאתרוג דאמרינן בסוכה (דמ"ו,ב') שאם הפריש שבעה אתרוגים לשבעת הימים, כל אחד ואחד יוצא בו ואוכלו לאלתר לדעת רב, או למחר, לד' רב אסי. ואפי' לעצי סוכה נ"ל דמהני תנאי באומר איני בודל מהם כל ביה"ש. עכת"ד. וכעין זאת כ' בס' המכתם (בסוכה דל"ז,ב'), דאיכא מ"ד דבהדס של מצווה שאסור להריח בו, אם התנה עליו מתחילתו שאינו בודל ממנו להריחו, מותר. ואע"ג דלא מהני תנאי אלא לנויי סוכה ולא לעצי סוכה, י"ל דשאני סוכה דאי סתר לה מבטל מצוותה. אבל בהנאת הריח דאתרוג לא מבטל מצוותו ולהכי מהני ביה תנאה. עכ"ד. וכ"כ רבנו המאירי בסוכה (שם), די"א שלא נאסר ההדס להריח וכן האתרוג באכילה, אלא בסתם. אך אם התנה עליהם מותרים כדין נויי סוכה, וההדס אינו דומה לעצי סוכה דלא מהני בהו תנאי, משום שהסוכה הנאתה בקיומה, וסתירתה מבטלת מצוותה, אבל הנאת הריח בהדס אינה מבטלת מצוותו. ע"כ. וכ"כ להקל באורחות חיים (הל' לולב סי' כ"ו), שתנאי מועיל להדס להריח בו. וכ"כ מרן הגחיד"א בברכ"י (סי' רט"ז סקי"ג). הב"ד בחזו"ע (דשצ"ב – שצ"ג, הל' דמ"י הערה ל"ד), ופסק כן להקל. ונראה בס"ד שכן עיקר להלכה (לספרדים). עיי"ש שמ"מ כ"ז הוא דווקא לד' השו"ע שבעלמא מהני תנאי. אך לרמ"א (בסי' תרל"ח גבי נויי סוכה) אין נוהגים (האשכנזים) לעשות תנאי.


בענין הרחת ההדס בעת ברכת הנטילה.כתב הסמ"ק, שאותם המריחים כשמברכים על הנטילה, ה"ז מנהג שטות [ב"י בשמו. לבוש. כה"ח (סי' תרנ"ג סק"ב) וש"א].


בענין הרחת ההדסים של הדמ"י בהבדלה. כ' הטור (בסי' רצ"ז) שנהגו לברך על ההדס. ר' ע"כ לקמן (בסעיף י"ג) הן גבי הבדלה בכל ימות השנה והן במוצש"ק של שבת שבחג.


[16]טז. מה שכתבנו שאיסור ההנאה פוקע כשנגמר זמן קיום המצווה, והיינו משנגמר זמן המצוה נגמר זמן ההקצאה וחוזר החפץ להיתרו הראשון, שעל מנת כן היקצהו. וד"ז מבואר בגמ' מגילה (דכ"ו,ב') גבי תשמישי מצווה, כסוכה, לולב, שופר וציצית, וכנ"ל בריש פרקנו (בהערה ב'). וכ"כ הראשו'. וכן נפסק הדבר כמה פעמים בשו"ע: שכ"פ מרן (בסי' כ"א סעי' א' וב') גבי פתילות הציצית שנפסלו או בד הציצית שהתבלתה. וכ"פ בשו"ע (בסי' תרס"ה ס"א) גבי אתרוג, שהוקצה לכל ז' ימים ומותר בשמיני עצרת. וע"ע בשו"ע (סי' תרס"ז ס"א) גבי זמן הקצאתה של הסוכה (ועיי"ש במ"ב סק"ב הטעם שבסוכה מחמירים יותר מהדמ"י). ומטעם דני"ד, דפקעה קדושתה, יש שהתירו שלאחר שגמר ליטול הדמ"י ביום הו"ר, שרי ליקח הערבה למצוות חבטת הערבה [ר' חזו"ע (סוכות דתמ"ג, הל' הו"ר סוף הערה ד')]. וע"ע במ"ב (סי' תרל"ו ס"ק ג' וט') גבי סוכה שעומדת כמה שנים שפוקעת קדושתה לאחר החג [הב"ד במקראי קודש הל' סוכה (פ"ח סי"ב)].


וכבר דנו הפוס' מנ"מ בין נידון דציצית, סוכה והדמ"י לבין מותר השמן דחנוכה והפתילות דבעי לשורפן אחר חנוכה, משא"כ בעצי סוכה ונויה, וכן הדמ"י, שמותרים אחר החג.


ומה שכתבנו שאיסור ההנאה מהדמ"י פוקע גם ע"י תנאי, הוא עפי"ד הגמ"י בשם הרא"ם (ביראים סי' תכ"ב) גבי ערבה, ושכ"פ מרן (בסי' תרס"ד ס"ט). וכ"כ המרדכי (סוף מס' סוכה) גבי ערבה דהו"ר, שלאחר חביטתה אסור ליהנות ממנה כל היום אא"כ התנה עליה מתחילה לכך [הב"ד מרן ב"י (סי' תרס"ד)]. וכ"כ מרן (בסי' תרל"ח ס"ב, גבי נויי סוכה, שרשאי לאוכלם בתוך החג אי התנה עליהם), וכ"כ הרמ"א (בסי' תרמ"ט ס"ה) גבי אתרוג (אמנם הוסיף שנהגו שלא להתנות).


[17]יז. איתא בגמ' סוכה (דמ"ו,ב'): א"ר יוחנן: אתרוג בשביעי אסור [לאכילה, ואפי' לאחר שיצא בה, כדמפרש טעמא, קסבר לכל שבעת הימים איתקצאי. רש"י], בשמיני מותר... וריש לקיש אמר: אתרוג אפי' בשביעי נמי מותר [משיצא בו ואינו עומד למצווה עוד. דקסבר למצוותו איתקצאי ותו לא. רש"י והגה' הב"ח]. במאי קא מיפלגי: מר סבר למצוותה איתקצאי, ומר סבר לכולי יומא איתקצאי. ע"כ.


ופסק מרן בשו"ע (סי' תרס"ה ס"א) כרבי יוחנן, שאתרוג בשביעי אסור, שהרי הוקצה לכל שבעה, ובשמיני עצרת מותר. ע"כ. ומש"כ מרן שם בסתמא דאסור, כתבו הפוס' דהיינו לאכילה [והוא עפי"ד רש"י הנ"ל. וכן כתבנו בס"ד לעיל (בסעי' ח'), דמה שנאסר האתרוג הו"ד באכילה, שזהו עיקר תשמישו, עפי"ד מרן (בסי' תרנ"ג ס"א) עפי"ד הגמ' בסוכה (דל"ז,ב'). וכ"כ המ"ב (סי' תרס"ה סק"ב), כה"ח (סק"ב) וש"פ].


ועוד בענינים כעין אלה ר' מש"כ בס"ד במקראי קודש הל' סוכה (פ"ח ס"ט).


[18]יח. הנה בני"ד נזכרו ב' אפשרויות בפוס' ממתי לאסור בהנאה את ד' המינים: 1) מכניסת החג (וג"ז תלוי אי מתחיל מהשקיעה או מצה"כ, לפי שיטת הגאונים או ר"ת, וכיצד מחשבים את צה"כ דר"ת, שכידוע יש בזה כמה שיטות. ואכמ"ל). ויש להעיר שהנוקטים כן (והיינו הט"ז, כדלקמן) יוצא שמחמירים הם בכך למרות שטרם החל זמן המצווה, דהא אין נוטלין בלילה. 2) מעת שנטלו אותם בפעם הראשונה, ביום הראשון או בשאר הימים.


אמנם יש להעיר, שלכאו' ישנם עוד זמנים שיש צד לומר שמאז יתחיל לחול איסור ההנאה על הדמ"י: 1) מעת שהקצה אותם למצוותם, והיינו מעת שקנה אותם למצוות הנטילה. וגם בזה יש לדון אי חשיב מעת ששילם עבורם, או שמשכם לביתו ולחצרו, או הגביהם לשם קנין, והיינו שעשה בהם מעשה דחשיב הזמנה, או שרק אמר שהינם לצורך מצוות נטילת הדמ"י [ושורש סוגיא זו הינו בגמ' סנהדרין (דמ"ז,ב') אי הזמנה מילתא הוי או לאו. וזו סוגיה ארוכה אי הזמנה הוי דוקא במעשה או אף בדיבור. ר' למשל גמ' בסנהדרין (דמ"ח,ב'), שו"ע (סי' מ"ב ס"ג) – גבי הזמנת תיק של תפילין. ועיי"ש במ"ב (סק"י וכ'), ובה"ל (שם בס"ג ד"ה "סודר"). ואכמ"ל]. 2) שמא נאסרו בהנאה מעת אגידתם [ר' שאילתות (פר' "שלח" שאילתא קכ"ו). שו"ע (סי' תרנ"ג ס"ב) וט"ז (סי' תרס"ה סק"א)]. 3) שמא נאסרו דווקא מתחילת זמן אפשרות קיום המצווה, והיינו מעה"ש או מהנץ.


ומ"מ הפוס' דנו רק גבי שתי האפשרויות הנ"ל: מכניסת החג או מעת שנטלם.


הנה הט"ז (בסי' תרס"ה סק"א) כ' וז"ל: נראה פשוט שאפי' ביום הראשון קודם שנטלו למיפק ביה יש איסור מוקצה. ולא דמי למש"כ הב"י סס"י זה (תרס"ה) בשם הג"א (ביצה פ"ד סי' ג'): עבדיה להושענא ולא אגדיה למיפק ביה, שרי בהנאה, דהזמנה לאו מילתא היא, דשם כל זמן שלא עביד המעשה שיש לו לעשות, דהיינו האגידה, לא אקצי דעתיה ממנה, ואפשר שיברור לו אחרת, על כן אין שייך מוקצה בזה. אבל באתרוג אשר הכין לו ביה"ש לצאת בו למחר, תיכף אסחי דעתיה מיניה. וכן לא דמי למ"ש הרמ"א בסי' תרל"ח, הזמין לסוכה ולא ישב בה וכו', דשם היה ראוי לישב בה ולא ישב, גילה דעתו שאין רוצה בה באותה שעה ב"ה (-ביה"ש) ממילא לא איתקצאי לכל אותו יום, כנ"ל. עכ"ל.


וא"כ בס"ד מבואר בדברי הט"ז, דאע"ג דקיי"ל שהזמנה לאו מילתא, מ"מ אם אקציה דעתיה מיניה, ע"י האגידה (ובסוכה – בישיבתו בה), הרי שאז נאסר הדבר בהנאה. וכ"נ שהבין הא"א [כמובא בכה"ח (סי' תרנ"ג סק"ז)].


ובאשר לזמן התחלת איסור ההנאה לד' הט"ז הנ"ל. הנה הט"ז לא כתב בהדיא מתי מתחיל זמן איסור זה. בס"ד היה נלע"ד שכוונתו הינה מתחילת החג. ושמחתי שמצאתי און לי בדברי הפרשנים. שכתבו במ"ב – עוז"ו (סי' תרס"ה ציון נ"ה), שמש"כ הט"ז "ביום הראשון" הכוונה להוציא את הזמן שלפני כניסת היו"ט, שאז מותר אף לשיטת הט"ז אף שכבר ייחדו. שאין מועיל הייחוד אלא מזמן המצווה. ומסתימת לשון הט"ז נראה שאף בלילה הראשון כבר אסור, אף שעדיין לא הגיע זמן המצווה. ובדומה לזה מצינו גם לענין נראה ונדחה (ר' בה"ל סי' תרמ"ו ד"ה "עבר"), שמכניסת הליל יו"ט הראשון נחשב כזמן מצוות הדמ"י, כלשון רש"י שם בסוגיא "משקידש היום", אע"ג שעדיין אין זה זמן קיום המצווה. וכ"כ באו"ז (ח"ב סי' ש"ס), שאע"פ שאינו נוטל בלילה כי אם למחר ביום, מ"מ כשקידש היום כבר התחיל יום שהוא ראוי לנטילתו. ומ"מ לשיטת הט"ז שהוקצה טרם קיום המצווה נראה שזמן הקצאתו הוא מתחילת הלילה. עכ"ד ביאור המ"ב – עוז"ו. וע"ע בהערות אישמ"צ שג"כ הבינו שהכוונה שמיד בביה"ש חלה הקדושה.


וכדברי הט"ז נראה שפסקו עוד כמה פוס'. שכ"נ מדברי מרן בב"י בסי' תרס"ה, שכ' בדבריו את הגירסא "ולא אגדה", והיינו שאיסור ההנאה מג' המינים תלוי באגידה, וא"כ צודק הט"ז שגבי אתרוג שלגביו לא שייכת אגידה הריהו נאסר כבר מכניסת החג (וזה שלא ככתוב בב"י בסי' תרנ"ג, וכדלקמן). וע"ע במש"ז (רס"י תרס"ה).


וע"ע בשו"ת דברי יציב (או"ח סי' רע"ב) שהביא ראיה לט"ז מדברי רבנו חננאל בסוכה (דל"ה,ב').


עוד נזכיר את דברי המ"ב (סי' תרמ"ט סקל"ט) שכ' שיש להתנות שאינו בודל מהאתרוג בעיו"ט קודם ביה"ש, והסביר (בשעה"צ סקל"ו), דלאחר ביה"ש אינו יכול עוד להתנות כיוון שאיתקצאי לביה"ש הראשון הרי שאיתקצאי לכל החג. ע"כ [ובענין אי יש לחלק בין זמן אמירת התנאי לבין זמן איסור ההנאה. ראה לקמן (בהערה כ"ו) שיש נ"מ ביניהם. עיי"ש הטעם]. ולפי"ז יוצא שגם המ"ב ס"ל שהאתרוג נאסר בהנאה כבר בביה"ש של כניסת החג (אלא שברור שאי"ז כך, שהרי בבה"ל רס"י תרס"ה כתב בהדיא אחרת, וכדלקמן).


וע"ע בפמ"ג (א"א. סי' תרנ"ג סק"א), שלאחר שהביא צדדים להקל [גם עפי"ד מרן (בסי' תרנ"ג ס"ב), וגירסת הג"א שדווקא כל עוד לא אגבהיה שריא בהנאה], הוסיף שכיוון שביו"ט עדיין לא נטלו הריהו אסור בהנאה משום שהקצהו מדעתו, כיוון שעדיין לא נטלו, וזאת למרות שהזמנה לאו מילתא. ומה שכתבו הפוס' דשרי כל עוד לא אגבהיה ה"ז מדובר על חוה"מ שבזה לא שייך מוקצה מדעתו. ע"כ. וא"כ הפמ"ג החמיר שכבר מכניסת החג הוי מוקצה, אך לא מטעמיה דהט"ז אלא מטעם מוקצה, והוא דווקא גבי יו"ט ראשון.


גם מדברי הערות אישמ"צ (בסי' תרנ"ג הערה 4) נראה קצת שנטו להחמיר כט"ז הנ"ל. שכתבו שכדברי הט"ז משמע גם מד' מרן בסי' תרס"ה, שמיד בביה"ש חלה קדושה אף שעדיין לא נטלם. ע"כ דבריהם. ואכן תחילה היה נראה גם לענ"ד שמפשט דברי מרן ברס"י תרס"ה מתבאר שהדמ"י (ועכ"פ האתרוג) נאסרים כבר מכניסת החג.


אלא שלמרות כל הנ"ל, כבר רבו כמו רבו הפוס' שכתבו בהדיא שלא כדברי הט"ז הנ"ל, וכתבו שטעות סופר בדברי הג"א הטעתו.


ד' הפוס' שפסקו שלא כט"ז, אלא שכל הדמ"י נאסרים רק מעת שקיים בהם מצוות ההגבהה, זו ד' המאמ"ר (סי' תרס"ה סק"א) והלבושי שרד. הב"ד הבה"ל (רס"י תרס"ה ד"ה "שהרי"). וטעמם, דמש"כ בב"י בסי' תרס"ה בשם הג"א הוא ט"ס, שכתוב שם שעבד להושענא ולא "אגדה" למיפק בה שריא בהנאה. אלא שהגירסא הנכונה הינה: עבד להושענא ולא אגבהה למיפק בה, שריא בהנאה. ע"כ. ולפי"ז כל זמן שלא קיים המצווה לא נעשה מוקצה [ובאמת זו הגירסא בהג"א שלפנינו. וכ"כ בהגהות הברוך טעם לשו"ע].


והוסיפו האחרו' הללו, שהרי כן מפורש גם בשו"ע בסי' תרנ"ג ס"ב [ולפי"ז מתיישבת הקושיה שלכאו' היה נראה בשו"ע בסי' תרס"ה שהדין כט"ז, שהרי בתרס"ה מרן לא כתב כן בהדיא אלא רק היה משמע מדבריו, ואילו בסי' תרנ"ג מפורש הדבר שנאסרה רק מדאגבהה].


ועוד הוסיף שם בבה"ל, דהרי אם אזלינן בתר מקור דברי הג"א הנ"ל, שהם דברי האו"ז (ח"ב סי' ש"ס), הרי ששם מפורש שרק מדאגבהה התקדשה ההושענא ונאסרה בהנאה. עכ"ד. וכ"כ בספר מנחת פיתים שיש להוכיח מדברי האו"ז שלא כט"ז. ועוד נוסיף, שמקור ד' האו"ז הינם דברי רב אחאי גאון בשאילתות (פר' "שלח" סי' קכ"ו ד"ה "אי נמי"), וגם שם כתוב לשון הגבהה ולא אגידה.


גם בשו"ת חכ"צ (תוספות חדשות, סי' ו') חלק ע"ד הט"ז, וכ' שגם ללא הקושיות הנ"ל פשוט בגמ' דשום הזמנה בעולם לאו מילתא היא.


גם במחה"ש (סי' תרס"ה סק"א) כ' שהב"י אינו סובר כט"ז בזה. וכ"פ בס' מקו"ח לענין אתרוג שהפרישו לאחד משבעת הימים (שאינו נאסר אלא משעת הנטילה).


וכן הג' המטה יהודה כתב להשיג ע"ד הט"ז הנ"ל, דהא קיי"ל דהזמנה לאו מילתא היא, והזמנה מיקרי כל זמן שלא עשה גוף המצווה. ע"כ. וכ"כ לחלוק ע"ד הט"ז גם בס' הלכה ברורה [הביאו דברים אלה בבה"ל (רס"י תרס"ה ד"ה "שהרי") כה"ח (סי' תרנ"ג סק"ז וסי' תרס"ה סק"ג), מ"ב עוז"ו (לבה"ל רס"י תרס"ה)].


לאחר דברי הפוס' הללו נוסיף, שכן הסיק מרן הח"ח בבה"ל הנ"ל, שכ' שהאמת עם הפוס' כמאמ"ר וסיעתו, שחלקו על הט"ז בזה, ובפרט שכ"כ באו"ז שהוא המקור לד' ההג"א. ולכן כ' שם שאפי' עשה האגודה [והיינו שזו הזמנה יותר גדולה, כמבואר בחי' הר"ן לסנהדרין (דמ"ז,ב'), ושכ"פ המ"ב (בסי' מ"ב סק"ט) גבי העושה כיס לתפילין, דהזמנה לאו מילתא עד שיניח בכיס התפילין. וכ"פ שם שו"ע הגר"ז (בסי' מ"ב ס"ד). וכ"מ מד' מרן (בסי' קנ"ג ס"ח)] כל זמן שלא הגביהו לצאת בו מיקרי הזמנה בעלמא ושרי לאכול האתרוג.


וגבי ד' הרב כה"ח, אמנם ממש"כ בסי' תרנ"ג (סק"ג) קצת נראה דס"ל להחמיר בזה גבי יו"ט הא', אך מדבריו בסי' תרנ"ח מפורש דס"ל להקל כאחרו' שחלקו ע"ד הט"ז. וכ"נ עיקר דעתו.


וכפי שכתבנו לעיל, אמנם מד' מרן בסי' תרס"ה היה נראה קצת כד' הט"ז, מ"מ ממש"כ בהדיא בסי' תרנ"ג להקל שלא כט"ז, הרי שזו אבן פינה לכל הלכה זו.


יש להוסיף, שגבי אתרוג שנפסל ביו"ט הא' קודם שיצא בו, כ' הב"ח שאינו מוקצה (ולפי"ז יוצא שאין האתרוג מתקדש בכניסת החג). והוסיף הב"ח, שאפי' לא נפסל, אם יש לו אתרוג אחר, מותר, דהזמנה לאו מילתא [והעירו במ"ב – עוז"ו (סי' תרס"ה סקס"ב) שלפי"ז יוצא שאם לא ייחד לו אתרוג אחר, אסור האתרוג אף קודם שנטלו. וא"כ ק"ק מדוע הט"ז לא הביא את דברי חמיו כחיזוק לדבריו. עכ"ד]. ומ"מ סיים הב"ח שצ"ע למעשה. והכנה"ג והא"ז (בסי' תרס"ה סק"א) פסקו להקל בכה"ג. ואילו בספרו הא"ר פסק להקל "עכ"פ בנפסל" [הב"ד במ"ב – עוז"ו (שם)].


לאחר כל זאת, בס"ד י"ל שמסקנה דדינא הינה שאין איסור ההנאה מארבעת המינים מתחיל מכניסת החג אלא רק מעת שנטלו אותם למצוותם בפעם הראשונה, וכמו שפסק מרן (בסי' תרנ"ג ס"ב) וכד' רוב האחרו' (ובפרט שנראה שלפי הגירסא הנכונה י"ל שנאסרו רק "מדאגבהיה" ולא "מדאגדיה"). ולפי"ז יוצא שמותר להריח אפי' את ההדסים מכניסת החג, במשך לילו, ובבוקר יו"ט ראשון, עד שיטלם ויצא י"ח המצווה בהם (ואת האתרוג מותר להריח אף לאחר שנטלו למצווה, כדלעיל בסעיף ח').


יש להזכיר כאן את ד' הגרש"ז אוירבך זצ"ל במנח"ש (ח"א סי' י'), שכ' דאע"פ שאין הדמ"י מוקצים למצוותם, מ"מ ביו"ט הראשון הוי מוקצה מחמת חסרון כיס. אמנם מדברי הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (הל' דמ"י סוף הערה כ"ג, דף שע"ו) נראה שאינו מסכים לכך.


ובענין הזמנה לא מילתא. כאמור לעיל ה"ז עיקר הטעם להקל בני"ד, וכפי שכ' מרן בב"י בשם הג"א, ושכ"כ הלבוש, המ"א (סי' תרנ"ג סק"א) וש"פ. וכ"כ הרבה פוס' להקל גבי קדושתה של סוכה שישב בה אשתקד, וה"ה גבי דמ"י שנטלם אשתקד [ר' כה"ח (סי' תרל"ח סקכ"א וסי' תרנ"ג סק"ו). וע"ע מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' סוכה (פרק ו' סעיף ס')].


וע"ע בענין הזמנה מילתא או לאו מילתא גם גבי ד' המינים במ"א (סי' תרל"ח סק"ג), באנ"ת [כרך ח', ערך הזמנה (1)], בחזו"ע (סוכות, עמ' ע"א וקל"א), ובמ"ב – עוז"ו (בסי' מ"ב, גבי תפילין). ודי בזה.


יש להעיר שגבי אם הזמנה מילתא, הזכירו הפוס' [כגון מ"א (סי' תרל"ח סק"ג), חזו"ע (דיני הסכך, ריש הערה ל"ה, ודיני הישיבה בסוכה, ריש הערה כ"ה) וש"א] עפי"ד השו"ע בסי' מ"ב, דבגוף הקדושה הרי שהזמנה מילתא היא. והסביר לי חכ"א שליט"א שהכוונה היא כזו: מדובר ע"ד הרמ"א שם (בסעי' ג'), שכ' שקלף המעובד לשם תפילין אסור לכתוב עליו דברי חול דהזמנה כה"ג לגוף הקדושה מילתא היא. ע"כ. והיינו שישנן לפחות ג' מדרגות: 1) גוף הקדושה, וכגון עור פרשיות התפילין (מ"ב שם סקי"ח). 2) תשמיש קדושה, כגון רצועות התפילין או הכיס (השקית) של בתי התפילין (מ"ב שם סקכ"א). 3) תשמיש מצווה, כלולב, שופר וכדו' (שלא כתובים עליהם דברי קדושה). וגבי השניים האחרונים אכן אין הזמנה מילתא. אך גבי גוף הקדושה בזה הזמנה מילתא היא. וכ' המ"ב (שם סק"כ) דהיינו שנעשתה הזמנה ע"י מעשה גמור, לאפוקי אם היתה הזמנה רק ע"י דבור. והוסיף (שם בסקכ"ב) שלגבי גוף המצווה, כציצית, שופר ולולב, וכן סוכה ונ"ח, אפי' עשאן לכך (ולא רק הזמינן בפה) לא מיתסרא, דהזמנה לאו מילתא. ע"כ. ואכן מרן שם (בססע"י ג') כ' גבי כיס תפילין (שאינו גוף הקדושה אלא תשמיש קדושה) שאם אזמניה בלבד אך לא השתמש בו, לא נאסר לתשמיש של חול. ודי בזה.


[19]יט. מקור ד"ז הינו בגמ' בסוכה (דמ"ו,ב'), שנחלקו בו האמוראים: אמר רבי יוחנן: אתרוג בשביעי אסור, בשמיני מותר... וריש לקיש אמר: אתרוג אפילו בשביעי נמי מותר. והסבירה הגמ' את מחלוקתם: מר סבר למצוותה איתקצאי, ומר סבר לכולי יומא איתקצאי. ע"כ.


ומרן (בסי' תרס"ה ס"א) פסק שאתרוג כל ימי החג אסור (באכילה), ובשמיני עצרת מותר. ע"כ. ומדבריו (בסי' תרס"ד ס"ט) מבואר דהו"ד אם לא עשה תנאי. וע"ע לקמן (בסוף הערה ל"ב) שנחלקו הפוס' אי התנאי מועיל להשתמש בד' המינים כבר באותו יום שגמרו ליטלו למצווה.


ומה שכתבנו שאיסור ההנאה נמשך עד סוף היום השביעי, כך פסק מרן (בסי' תרס"ד ס"ט, ובסי' תרס"ה ס"א וס"ב). כ"כ המ"ב (סי' תרס"ה ס"ק א' וג'), כה"ח (סי' תרס"ד סקנ"ח וסי' תרס"ה סק"א) וש"פ.


ומתוך זה כתבו הפוס', שאם הפריש האתרוג ליום אחד, הרי שהוקצה האתרוג עד סוף אותו יום, זאת עפי"ד מרן (בסי' תרס"ה ס"ב), מ"ב (סק"ג), כה"ח (סק"ד) וש"פ, וכדלקמן בהערתנו גבי מי שקנה כמה אתרוגים, כשכל א' מהם מיועד ליום א' או לימים מסוימים.


ומה שכתבנו שביום השמיני של החג מותרים האתרוג ושאר הג' מינים, כ"כ מרן (בסי' תרס"ה ס"א), בה"ל (סי' תרס"ה ס"א ד"ה "אתרוג"), כה"ח (סי' תרס"ה סק"ה) וש"פ.


והטעם שבביה"ש של היום השמיני שרי, ר' בה"ל (שם ד"ה "אתרוג"), כה"ח (סק"ה) ומ"ב – עוז"ו (סי' תרס"ה, בציונים י"ט – כ"ג. עיי"ש סיכום ארוך ויפה של שיטות הראשונים בזה).


מפה ואילך הריני נאלץ לקצר בשל חוסר הזמן לתוספות שבס"ד יהיו במהדו' הבאה.


גבי מי שקנה כמה אתרוגים, ערבות, או מין אחר מהדמ"י, כדי שישמשו למצווה, כל אחד לחלק מימי החג: עיקר ד"ז הינו מהגמ' בסוכה (דמ"ו,ב'), וכרב אסי, ושכ"פ מרן (בסי' תרס"ה ס"ב) וש"פ. וזו בס"ד תמצית הדברים:


מי שקנה כמה אתרוגים (או מין אחר מארבעת המינים), כשכל אחד מהאתרוגים מיועד לימים מסוימים (כגון שקנה שתי ערבות לשלושת הימים הראשונים, ושתי ערבות לשאר הימים), הרי שלאחר היום האחרון שהוקצו למצוותם, מותרים הם בהנאה.


ונפרט מעט: עיקר ד"ז הינו מהשו"ע (סי' תרס"ה ס"ב), וכה"ג בשו"ע (סי' תרס"ד ס"ט, אם לא התנה), שכתב מרן: הפריש שבעה אתרוגים לז' ימים, כל אחד (מהם) יוצא בו (ביומו), ואוכלו למחר. אבל ביומו אסור, שהוקצה לכל אותו היום. עכ"ל.


וכתבו הפוס' שכבר מהלילה של מחרת, שרי לאוכלו [מ"ב (ס"ק ג' וז'), כה"ח (ס"ק ד' וי"א)].


וביה"ש ספק אי שרי לאוכלו [מ"ב (סק"ז) וכה"ח (סקי"א) עפ"י שיטת ריב"ב על הרי"ף (בסוכה דכ"ב,ב' ד"ה "רב אשי"). ובאמת זו מחלו' ראשו', שהרא"ש (פ"ד מסוכה סי' ד', ה') סובר שבהפריש אתרוג לכל הימים, שבביה"ש של יום שביעי אסור, והר"ן (בסוכה דמ"ו,ב') והלבוש מתירים לאוכלו בביה"ש. ואכמ"ל]. ומ"מ עד הלילה אסור האתרוג שהוקצה לאותו יום [מ"ב (סי' תרס"ה סק"ג). כה"ח (סק"ד)]. וע"ע בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' קס"ט) מה שלמד מדין דני"ד. וע"ע כה"ח (סי' תרס"ה סק"י).


חכ"א שליט"א העיר, שאם לא הקצה כל אתרוג ואתרוג, וכל ערבה וערבה ליום אחד בלבד, אלא שדעתו היתה להשתמש בערבות כל זמן שהן יפות, דיתכן דבכה"ג הוקצה לכל ז' ימים. עכת"ד. ובס"ד נלע"ד שעכ"פ אם בנוסח התנאי אמר שהוא בודל בהם עד זמן שירצה, אזי יכול לקחתם לחולין בכל זמן שירצה.


[20]כ. מרן (סי' תרס"ה ס"א). והיינו שאין ההקצאה למצווה פוקעת כשנפסל ואי אפשר עוד לקיים בו המצווה, אלא עדיין הוא עומד בהקצאתו.


[21]כא. ראה לעיל (בריש הערה י"ט) גבי מחלו' רבי יוחנן וריש לקיש. וה"ה שנחלקו שם בגמ' רב ורב אסי אם יכול לאוכלו לאלתר באותו יום מכיוון שקיים כבר מצוותו. וכ"פ הב"ח שאסורים במשך כל היום אף לאחר שיי"ח המצווה. וכ"כ המ"ב (סי' תרס"ה סק"א), כה"ח (סק"א) וש"א.


בירו' סוכה (פ"ד ה"ג) אמרו שטעם הקצאת האתרוג (ושאר הדמ"י) אף לאחר קיום המצווה הוא מפני שעדיין ראוי האתרוג לקיים בו המצווה ע"י אחרים [הב"ד במ"ב – עוז"ו (סי' תרס"ה ציון ט"ו)].


נחלקו הפוס' גבי הדס, אי שרי להריח בו ביום הו"ר לאחר גמר מצוותו. ד' הא"ר להתיר, וד' הביכור"י לאסור [ר' ביכור"י (סי' תרנ"ד סק"ג). הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' ססקנ"ט)].


וגבי הערבה של החבטה בהו"ר, כ' מרן (בסי' תרס"ד ס"ט) שאסור ליהנות ממנה עד סוף היום, אף לאחר שקיים בה המצווה, אא"כ התנה עליה מעיקרא. ע"כ. ור' בב"י (סי' תרס"ד) מש"כ בשם המרדכי (בסוף סוכה).


[22]כב. עפי"ד אביי המובאים בגמ' בסוכה (דמ"ו,ב') כ' מרן (בסי' תרס"ה ס"א), שבחוצה לארץ, שעושים שם שני ימים טובים של גלויות, אסור (האתרוג באכילה) אף בשמיני ומותר בתשיעי. ע"כ. והטעם שאסור שם בשמיני משום שהריהו ספק שביעי. ואי שרית ליה בשמיני יבואו לומר דלא מספקי בשביעי כלל אלא השמיני הוי ודאי שמיני ולא ישמע לנו לישב בשמיני בסוכה משום ספק [ב"י בשם הר"ן. לבוש. מ"ב (סק"ד) וכה"ח (סק"ו)].


ואי נפסל מין א' מהדמ"י במשך החג, נחלקו הפוס' אי בחו"ל נאסר גם בשמיני [ר' מ"ב (סי' תרס"ה סק"ד) וכה"ח (סק"ז)].


וכאשר חל היום התשיעי (שהוא יו"ט שני של גלויות) ביום אחד בשבת, כ' מרן (שם) שמותר האתרוג ביום התשיעי, ויש אוסרים.


הסבר הדבר, דקיי"ל בגמ' ביצה (ד"ב,ב'), שחול מכין לשבת וחול מכין ליו"ט. ואין יו"ט מכין לשבת ואין שבת מכינה ליו"ט. וכ' מרן (בסי' תקי"ג ס"ה), ששבת ויו"ט הסמוכים זל"ז, נולדה (הביצה) בזה אסורה בזה. שע"י לידה זו נעשתה הביצה מוכנה לאכילה ואם נתירה נמצא שא' מכין לחבירו [מ"ב (שם סקט"ז)].


וגבי ני"ד נחלקו הראשו'. שלד' הטור (סי' תרס"ה) בשם הרא"ש (פ"ד בסוכה סי' ה') באמת אתרוג זה היה בשבת מוכן לאכילה ולא היה חסר מעשה כדי להכשירו לאכילה אלא החיסרון היה רק חיסרון של זמן, שיעבור היום, וזה לא חשיב חסרון בהכנה, ולכן מותר לאוכלו ביוט"ב של גלויות. ואילו לד' רבינו פרץ המובא בטור שם, אף חסרון של זמן שטרם עבר חשוב חסרון בהכנה, ואסור לאוכלו בתשיעי של חג שחל ביום אחד בשבת [ור' ב"ח, מ"ב (ס"ק ה', ו'), שעה"צ (סק"ב) וכה"ח (ס"ק ח' וט'), ובמ"ב – עוז"ו (סי' תרס"ה ס"ק מ"א – מ"ג)].


ולמעשה כתבו הפוס' שבעת הצורך יש להקל משום שרוה"פ התירו [א"ר. מ"ב (סק"ו). כה"ח (סק"ט)].


ור' בא"ר (סי' תרס"ה סק"ב) בשם הגמ"י, ובביכור"י (סק"ד) כיצד ניתן לאכול האתרוג לכו"ע בתשיעי שחל ביום א' בשבת [הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' רסקנ"ט)].


[23]כג. כ' הרוקח (סי' שנ"ו) והתשב"ץ קטן (סי' פ"ו) שנהגו לברך על עצי הדס בברכת הבשמים בהבדלה, וסמך לדבר "כל שומר שבת מחללו", וסמיך ליה "תחת הסרפד יעלה הדס" (ישעיהו פרקים נ"ה ונ"ו). הב"ד הטור (בסי' רצ"ז ס"ד), וכ' שיש נותנים טעם לדבר, כיוון דאיתעביד ביה חדא מצווה של הלולב, נעביד ביה מצווה אחריתי, כדאי' בעירובין [בירו' (פ"ו ה"ז), וכ"ה בבבלי ברכות (דל"ט,ב') ובשבת (דקי"ז,ב')]. והוסיף רבנו הטור שנהגו בכל המקומות לברך על ההדס, ומנהג אבותינו תורה היא. ע"כ.


וע"ע בטור שם מש"כ בשם רבינו אפרים, וכיצד הסבירו את דבריו.


ומ"מ כ' שם בב"י (בסוד"ה "והטעם"), שבעלי הקבלה אומרים שיש סוד בהדס לברך עליו במוצאי שבת. ע"כ [וע"ע בד"מ (סק"ב) ובס' בית ארזים (סק"ו) שהביאו כמה מקומות בזוה"ק שכתוב כן].


בפרישה (סק"ז) כ' שמש"כ רבינו הטור שנהגו לברך על הדס, ר"ל הדס שוטה. ע"כ. ור' בטור שם מש"כ בשם רבינו אפרים, ומש"כ שם בב"י (ד"ה "וכתב הר' אפרים", וד"ה "ומ"ש רבינו ומיהו נהגו"), בב"ח שם, ושאר הנו"כ על דבריו. ונראה בס"ד שעיקר מחלוקתם הינה גבי הדס שרוב ריחו נמר ונשאר בו ריח מעט מן המעט. וע"ע גם במ"ב (סי' רצ"ז סק"ח).


ובאשר לענין ברכת הריח בהבדלה על ההדסים של הדמ"י, בהבדלה דמוצ"ש שחל במשך חג הסוכות. מדברי הפוס' מבואר שאסור לעשות כן, שהרי ההדס הוקצה מריחו [כנ"ל (בסעי' ח'). וכ"כ המ"ב (סי' רצ"ז סק"ח)]. ומ"מ אם התנה עליו מתחילתו שרי לברך עליו ולהריחו בהבדלה. שכ"כ כמה ראשו', מהם הרשב"א בתשו' (ח"א סי' קס"ט), ולמד כן מהדין של הפריש ז' אתרוגים לז' ימים. וכ"כ בס' המכתם (סוכה דל"ז,ב'), וכ"כ המאירי (בסוכה שם) והאורחות חיים (הראשון, הל' לולב סי' כ"ו). וכ"כ מהאחרו', מהם מרן הגחיד"א בברכ"י (סי' רט"ז סקי"ג), הגרע"י זצ"ל בחזו"ע (סוכות, דשצ"ב, הל' דמ"י הערה ל"ד) ועוד. ומש"כ בחזו"ע (שם) להשיג ע"ד ה"ח (סי' רט"ז סקפ"ג), שסמך ידיו ע"ד ערה"ש שפסק כרמ"א שאין עושין תנאי, לענ"ד, אני הקטן, נראה בס"ד שצדק חזו"ע בדבריו, דהא הספרדים נוהגים להקל לעשות תנאי, וכדלקמן (בסעיף ט"ז).


ובענין מתי יש לעשות תנאי, ר' בבה"ל (סי' תרס"ד ס"ט ד"ה "אם"), ולקמן (בפרקנו בהערה ל"ב).


יש מי שכתב שיש אנשי מעשה הנוהגים להצניע את ההדסים, ומריחים אותם בהבדלה לאחר שמריחים את הבשמים של ההבדלה, וזאת משום חיבוב מצוה [אלף למגן על המט"א (סי' תר"ס, קו"א סק"ז). הב"ד סא"ה (ח"ב במיל' סקס"ז)].


[24]כד. שכן רואה אני הקטן שהמנהג פשוט בכל בתי הכנסת הספרדים העושים הבדלה אחר ערבית במוצש"ק, שמחלקים לקהל הדסים ע"מ שיריחו אותם בעת ברכת הבשמים בהבדלה. והוא עפ"י המבואר בזוה"ק ובב"י (סי' רצ"ז, כנ"ל בהערה הקודמת), וכ"כ מרן בשו"ע (סי' רצ"ז ס"ד), וכן כתוב בשם רבנו האריז"ל, בשעהכ"ו ובפע"ח [הב"ד כה"ח (סי' רצ"ז ס"ק ב' וד')].


ואילו האשכנזים אינם נוהגים לברך ברכת הריח בהבדלה על ההדס, וכנראה עפי"ד הרמ"א (בסי' רצ"ז ס"ד) שכן מנהגם שלא לברך על ההדס היבש כשאין לו ריח. וכן מנהג האשכנזים כיום, שבדר"כ מברכים על ציפורן התחובות באתרוג ולא על הדס.


יש מי שכתב, שטוב לאחר החג לעשות מהלולב קליעה ולשים בתוכה את ההדס לצורך הרחתו בהבדלה של מוצש"ק [משמרת שלום (ח"ב סי' מ"ד סק"ב). הב"ד בסא"ה (שם)].


[25]כה. ענין התנאי גבי נויי הסוכה נזכר בגמ' בשבת (דכ"ב,א' ודמ"ה,א'), בסוכה (ד"י,א') בביצה (ד"ל,ב') ובתוספ' בסוכה (פ"א). וכ"פ הרמב"ם (סוף פ"ו מסוכה), הטור ומרן בשו"ע (סי' תרל"ח ס"ב), והרמ"א (בסי' תרל"ח ס"ב). ועיי"ש במקראי קודש (פ"ח הערה ע"ג) שזו מחלו' אי קאי רק אנויין או גם אעצי סוכה. ובכלל ענין התנאי נזכר במקומות רבים בש"ס ובפוס' [כגון בשו"ע ורמ"א (סי' מ"ב ס"ב וג', סי' תרל"ח ס"ב, סי' תרמ"ט ס"ה, סי' תרס"ד ס"ט, וסי' תרס"ה ס"ב, ועוד מקומות רבים), במ"ב (סי' תרע"ב סק"ז) ועוד].


וענין תנאי גבי הדמ"י נזכר ברמ"א (סי' תרמ"ט ס"ה), שכ': מותר לכתחי' להתנות על אתרוג שיהיה כולו ליום הראשון, ושאינו בודל ממנו כל ביה"ש של ליל שני ואילך, ומותר אז לכתחי' לאכול ממנו מיום שני ואילך, ולצאת ידי מצווה עם הנשאר. עכ"ל. והוא מדברי מרן בב"י (סי' תרמ"ט ד"ה "ומש"כ רבנו אפי'") עפי"ד הרא"ש (סוכה פ"ג סי' כ"ג).


וכ"כ מרן (בסי' תרס"ד ס"ט) גבי ערבה, שאסור ליהנות ממנה לאחר נטילתה אם לא התנה עליה מעיקרא (דאל"כ) לכולא יומא איתקצאי למצוותה. ע"כ. והוא מהגמ"י (פ"ז מסוכה הכ"ו סק"א) בשם הרא"ם (ביראים סי' כ"ו).


עוד מצינו בדברי הגמ' בסוכה (דמ"ו,ב') גבי מי שהפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים, שיוצא בכ"א מהם ביומו ואוכלו למחר (כרב אסי). ע"כ. וכ' הרשב"א בתשובותיו (ח"א סי' קס"ט), שעפי"ד גמרא זו מסתבר דשרי להתנות על הדס שיהא אפשר להריח בו, כמו שתנאי מועיל באתרוג, גבי המפריש ז' אתרוגים לז' ימים. עכ"ד.


ואכן ישנם עוד ראשו' שכתבו את היתר ההנאה מהדמ"י ע"י תנאי. שכ"כ בס' המכתם (בסוכה דל"ז,ב'), וכ"כ רבנו המאירי (בסוכה שם), וכ"כ האורחות חיים (הל' לולב, סי' כ"ו). וכ"כ הרבה אחרו' כגון המהרש"ל ביש"ש (בביצה פ"ד סי' ג'), מרן הגחיד"א בברכ"י (סי' רט"ז סקי"ג), החזו"ע (הל' דמ"י הערה ל"ד) ועוד.


[26]כו. כ"כ הרמ"א (בסי' תרל"ח ס"ב), וכ"כ הגר"ז (בסי' תרמ"ט ס"כ), המ"ב (בסי' תרמ"ט סקל"ט), בשעה"צ (סקל"ו), וכה"ח (ס"ק ע"ב), דבעי להתנות דווקא קודם ביה"ש של כניסת החג.


והטעם, משום דלאחר ביה"ש שוב אינו יכול להתנות, כיוון דאיתקצאי לביה"ש הראשון, ואם לא עושה התנאי אזי איתקצאי לכל ימי החג וכמבואר ברמ"א בסי' תרל"ח ס"ב [ועיי"ש במ"ב (ס"ק כ"א וכ"ב)]. וכ"כ המ"ב (סי' תרמ"ט סקמ"א) ובשעה"צ (סי' תרמ"ט סקל"ו). אך כשהתנה בפירוש שאינו בודל מהם, שוב אינם נמשכים שאר הימים אחר היום הראשון [שעה"צ (סי' תרמ"ט סקל"ו)].


ובכה"ג צריך המתנה לומר, שהאתרוג יהיה כולו ליום הראשון, ושאינו בודל ממנו כל ביה"ש של ליל שני ואילך. ואז יהיה מותר לו לאוכלו וליהנות ממנו מיום שני של החג ואילך, ויצא י"ח המצווה ממה שנשאר מהאתרוג [ב"י בשם הרא"ש, וכנ"ל]. והיינו שביו"ט הראשון האתרוג הרי איתקצאי כולו, דהא חסר פסול, ולכן צריך להתנות שאינו בודל ממנו רק מיום שני ואילך.


ואמנם הרמ"א (בסי' תרמ"ט ס"ה) דיבר על מציאות שהאתרוג הוקצה ליום הראשון בלבד, ואז יהיה מותר לאוכלו וליהנות מנו מיום שני ואילך, אך באמת יכול הוא להתנות לחלק מימי החג, וכדלקמן בהערה הבאה.


ופה איתי המקום לומר את מה שהיה נראה לי תחילה סתירה בדברי הפוס'. דגבי תחילת זמן איסור ההנאה, כתבנו בס"ד לעיל (בסעי' י"א) שאיסור ההנאה מהדמ"י, לד' רוה"פ אינו מתחיל מכניסת החג, אלא רק מעת שנטלו אותם למצוותם בפעם הראשונה. ושכ"פ מרן הח"ח בבה"ל (סי' תרס"ה ס"א ד"ה "שהרי"). ואילו גבי ני"ד – סוף זמן האפשרות להתנות שאינו בודל מהדמ"י – כתבנו שסוף זמן זה הינו לפני השקיעה של כניסת החג. ולכאו' שני זמנים אלה צ"ל חופפים. דהא אם אין הקדושה עדיין נתפסת בדמ"י אז לכאו' עדיין אפשר להתנות עליהם.


ובאמת שגם גבי סוכה מצינו ענין דומה. שמדברי מרן והרמ"א (בסי' תרל"ח ס"ב) מתבאר שיש לעשות התנאי לפני השקיעה של יו"ט א', ואילו הסוכה מתקדשת, לפי"ד הרמ"א (בסי' תרל"ח ס"ב), רק מעת שישב בה בפעם הראשונה בחג [ועיי"ש בבה"ל (ד"ה "לא נאסרה") שמ"מ משום מוקצה דסתירת אוהל הרי שהסוכה אסורה כבר מתחילת היו"ט, אפי' טרם שישב בה]. ולכאו' גם פה צריך בס"ד להבין מדוע יש נ"מ בכך.


ושאלתי ע"כ כמה ת"ח. ואמר לי הגאון הגדול, הרב שלמה הירש שליט"א, שאין דין סוף זמן התנאי קשור לדין קדושת הדמ"י. כיוון שהתנאי הינו מדיני מוקצה, ודיני מוקצה נקבעים בזמן בין השמשות. ואילו קדושת החפצא דמצווה נקבעת ע"י קיום המצווה, שהיא בנטילת הדמ"י. ואף לאחר שצייננו לגר"ש הירש שליט"א את דברי הבה"ל שם (בסי' תרל"ח ס"א ד"ה "לא") חזר ואמר שהבה"ל אינו חולק על הדין שאיסור מוקצה תלוי בביה"ש, גם כשהוא ללא הזמנה (וכעין זאת אמר לי גם הרה"ג דביר אזולאי שליט"א).


והוסיף הגרש"ה שליט"א שאח"כ מצא שכדבריו כתב כבר הגרש"ז אוירבך זצ"ל במנח"ש (ח"ב מהדו"ק סי' מ"ט, ובמהדו' תניינא סי' נ"ד בד"ה "ולכן נראה דע"כ"). עכת"ד. ואכן במנח"ש (שם) כ' גבי סוכה, שאכן דין מוקצה למצוותו תליא בביה"ש, וביה"ש של היום הראשון דחוה"מ וכן של שאר הימים נאסר לכל החג ולא רק לאותו יום מעל"ע (שם בסק"ב). ועוד כתב שם (בסק"ג), שאפי' אם ישב בסוכת רועין ובורגנין, גם אם ישב בה בביה"ש ג"כ מותר. כי מצוות סוכה וקדושת סוכה אינן תלויין כלל זה בזה... אבל להתקדש בקדושת סוכה כעין חגיגה זה דווקא אם הזמין אותה להיות סוכה דמצווה. ולפי"ז משכחת לה שיעשה אדם סוכה ויהיה רשאי ליהנות ממנה, וכגון שיתנה שאינו רוצה שהסוכה תהיה לשם מצווה, אלא עושה אותה סתם לצל ובכל פעם שיושב בה מתנה שמקיים בה את המצווה באופן עראי, אבל אינו מייחד אותה להיות סוכה דמצווה. וכמו כן באתרוג, אם לא ייחדו ונטל אותו למצווה הרי לפי דברינו מותר ליהנות ממנו לאחר שעשה בו המצווה, כיוון שבביה"ש לא היה מזומן לכך, ומה שנטלו למצווה ה"ז חשיב כמקיים מצוות אתרוג באתרוג שאינו של מצווה. עכ"ד. עיי"ש.


[ואם אכן כנים אנו בדברינו, הרי שלא זכיתי להבין את דברי רבנו כה"ח (בסי' תקס"ד סקנ"ז) שכתב בשם הבה"ל דמישתעי בזמן אמירת התנאי. אך באמת הבה"ל דיבר על זמן איסור ההנאה מדין מוקצה].


ועתה נביא את דברי הג' ביכור"י (בסי' תרנ"ג סק"א), משום שהבה"ל (סי' תרס"ד ס"ט ד"ה "אם") הב"ד וכתב בשמו, שסגי שיתנה קודם עשיית המצווה שלא יאסר ע"י עשיית המצווה, כי אינו בודל עצמו מליהנות. וה"ה לענין הדס, דאסור להריח בו כל שבעה משום דאקציה למצוותו, סגי ג"כ כשיתנה מקודם עשיית המצווה שאינו בודל עצמו מליהנות. עכת"ד הבה"ל.


ועתה נביא את דברי הביכור"י בפירוט יתר. הביכור"י חידש שישנם שני סוגי מוקצה למצווה: הראשון הוא מוקצה מפני שבחפץ זה נעשתה מצווה, ולכן אסור להריח הדס שהשתמשו בו למצוות הדמ"י. וזאת למדו (בסוכה ד"ט,ב') ממה שחל ש"ש על עצי הסוכה ליאסר בהנאה כל ז', הואיל והוקצו למצווה. המוקצה השני הוא מוקצה משום שאסור להשתמש בו, והרי הוא מקצה דעתו מלהשתמש בו, כמו שאמרו לענין גרוגרות וצימוקים (בשו"ע סי' ש"י ס"ב), שהם מסריחים קודם שיתייבשו, ויודע שבזמן זה לא יוכל לאוכלם, הרי שמקצה דעתו מהם והינם מוקצים. המוקצה הראשון חל רק משעה שהשתמש בו למצווה, ושייך מוקצה זה כל ימות השבוע ואסור גם בהנאה. משא"כ המוקצה השני נאסר בביה"ש ואינו שייך אלא בשבת וביו"ט שיש בהם דין מוקצה, ואינו נאסר אלא רק באכילה ולא בהנאה.


ולפי"ז, אומר הביכור"י, מה שאמרו שאינו בודל כל ביה"ש, אינו אלא באתרוג ששייך בו אכילה ויש בו מוקצה דהכנה, לכן יש לאסור משום שבת שבתוך החג. אבל ההדס שאין בו אלא הנאת ריח, או אפי' האתרוג גבי אכילתו בחוה"מ, אפשר גם להתנות עליהם שלא יאסרו ע"י עשיית המצווה וא"צ להתנות עליהם שאינו בודל מהם כל ביה"ש. ואף לד' הרמ"א שאין אנו בקיאים בתנאי, והסביר המ"א משום שי"א שצריך לעמוד בביה"ש ממש ולהתנות, ואין הכל בקיאים בזמן ביה"ש. א"כ לענין הדס או אתרוג בחוה"מ, דלא צריך תנאי דביה"ש, י"ל דמהני שפיר אף לד' האשכנזים ההולכים בתר הרמ"א. ולפי"ז אם התנה על ההדס קודם הנטילה שלא יאסר מלהריח בו הרי שמותר להריח בו.


והוסיף הביכור"י, שלפי"ז האתרוג אסור באכילה גם לפני נטילתו ביו"ט הראשון, וכן כשחל יו"ט הא' בשבת, שהרי הקצהו מדעתו שלא לאוכלו לאחר שייחד אותו ליטלו ביום השני. עכת"ד [הב"ד בסא"ה (בח"ב במיל' סקנ"ח דתס"ג) ובמ"ב – עוז"ו (סי' תרס"ד ריש ד"ה "אם לא") וכנ"ל (בהערה ג')] ור' בחי' רבנו מאיר שמחה (מדווינסק. סוכה דמ"ד,ב') מש"כ לדון בדברי הביכור"י הללו.


ומ"מ מד' הבה"ל הנ"ל בשם הביכור"י, מבואר דשרי להתנות אף אחר כניסת החג כל עוד לא נטל הדמ"י [ובס"ד נראה שזו דעתו העיקרית של הבה"ל, עפ"י מש"כ שם, שלאחר שהביא את משמעות דברי השו"ע, כתב: "אמנם לפי מש"כ בביכור"י". והיינו שפוסק כמותו. וכעין זאת ר' בשעה"צ (סי' תרמ"ח ססקכ"ז) עפי"ד הב"י בשם הר"ן]. ואילו בדברי המ"ב (בסי' תרמ"ט סקל"ט) מפורש שאין להתנות אחר השקיעה דכניסת החג ובס' שונה הלכות (לגרח"ק) בסי' תרמ"ט סט"ז כתב להתנות קודם ביה"ש. והוסיף שאם לא התנה לפני תחילת ביה"ש של ליל א', שוב אין יכול להתנות עליו, וכבר נאסר לכל הז' ימים. ובסי' תרס"ד סעי' כ' כ' שי"א שאסור ליהנות מהערבה לאחר נטילתה, דלכולי יומא איתקצאי. ואם התנה קודם עשיית המצווה שאינו בודל עצמו ליהנות מהערבה דהו"ר, מהני, ויכול אחר קיום המצוות לצלות בו בשר ופירות, ולכלותו. מיהו בהדס וערבה שבלולב שהפרישן ביום א' של החג צריך להתנות כדין תנאי שנתבאר בסי' תרמ"ט סט"ז. עכ"ד. וא"כ מחלק בין תנאי לדמ"י לתנאי דערבה דהו"ר. ולא ברור לי הדבר, שהרי בבה"ל בסי' תרס"ה דיבר גם על הדס של הדמ"י. וצ"ע]. לפיכך מושך אני את ידי מהכרעה בענין, ויבואו הפלפלנים ויישבו את הדברים (מה שנראה לכאו' סתירה בדברי מרן הח"ח זיע"א). וראה מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ג' תעניות (פ"ב הערה ט"ו) שזו מחלו' בין רבני דורנו אי כשיש מה שנראה סתירה במ"ב, האם יש לנסות ליישב את הדברים, או שי"ל שכשכתב את דבריו המאוחרים, לא זכר שר שכבר כתב להיפך במקום הראשון. עיי"ש.


ובאשר למקרה שאדם קיבל את השבת מוקדם, והיינו לפני השקיעה, ממתי אמרינן בזה מיגו דאיתקצאי. ראה מה שכתבנו בס"ד בקונט' קדושת השבת (ח"א הערה ל"ז סוף ענף 13), שלד' הפמ"ג (סי' רע"ט סקי"ד) הו"ד מביה"ש, והיינו מהשקיעה, שביה"ש הוא הקובע דין מוקצה לכל היום. ואילו לד' הגרח"פ שיינברג זצ"ל הקובע הוא מרגע קבלתו את השבת או החג, דכבר הקצה את הדבר מדעתו לכל השבת או החג. עיי"ש.


[27]כז. דין מי שהתנה שהאתרוג יהיה כולו רק ליו"ט הראשון, ושאינו בודל ממנו בביה"ש של ליל שני ואילך כתבוהו הב"י בשם הרא"ש (כנ"ל בהערות הקודמות) וכ"כ הרמ"א (בסי' תרמ"ט ס"ה) שמותר אז לכתחי' לאוכלו מיום שני ואילך, ולצאת י"ח עם חלקו הנשאר מאכילתו [ובלבד שישאר בו שיעור כביצה, וי"א שגם ישאר בו רובו. וכמש"כ המ"ב (סקמ"ג) ושאר האחרו']. ועוד כתבו, שרשאי לאוכלו ביום ב' ולצאת בו י"ח ביום השלישי ואילך [מ"א. מ"ב (שם סקמ"ב). כה"ח (סקע"ד)].


דין מי שהפריש אתרוג רק לנטילתו ביום השני. ר' כה"ח (סי' תרמ"ט סקע"ג). ועיי"ש שיש מחלו' אי בכה"ג בעי לעשות תנאי לשם כך.


דין מי שהפריש ז' אתרוגים לז' ימים, כתבנוהו בס"ד לעיל (בהערה י"ט).


[28]כח. שכן מתבאר מדברי רש"י בסוכה (ד"י,ב' ד"ה "הכל לפי תנאו"), שכ' כגון דאמר איני בודל מהם כל ביה"ש של יו"ט הראשון, דלא חל קדושה עלייהו. עכ"ל. וכן עפ"י פרש"י בביצה (ד"ל,ב' ד"ה "אביי") וז"ל: באומר מבעוד יום איני בודל מהם מהיות כוחי וזכותי בהם ליטלן כל שהות אורך של ביה"ש של ערב יו"ט. הלכך ביאת היום שהייתה קדושה צריכה לחול עליהם, לא חלה, לפיכך לא הוקצה. עכ"ל.


יש לשים לב, למרות שכתבנו כאן (בהערה כ"ו) שיש לומר את התנאי לפני כניסת החג, מ"מ הקדושה חלה רק מזמן שנטל הדמ"י (כבסעיף י"א), וע"י התנאי גורם שלא תחול הקדושה.


וע"ע בשו"ע (סי' תרל"ח ס"ב) וברמ"א (סי' תרמ"ט ס"ב), ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' סוכה (פ"ח סעי' ל"א ול"ב, ובהערות ע"ג וע"ד).


[29]כט. כפי שכתבנו לעיל (בהערה כ"ה), ענין התנאי נזכר בכ"ד בתוספ' ובגמ', וכן בראשו', בשו"ע ובאחרו'.


אלא שהמהרי"ל (הל' סוכות סי' י"ב) כ' דהאידנא לא מהני בנויי סוכה תנאי, דאין אנו בקיאים בתנאים. ע"כ. הב"ד הרמ"א בד"מ (סי' תרל"ח סק"ה), וכ' דמיהו באגודה (בסוכה פ"א סי' ט') משמע שנוהגים להתנות אף בזה"ז (עיי"ש מה שתמה על מנהגם שמטלטלים יריעות הסוכה ללא תנאי).


ואכן במפה על השו"ע (סס"י תרל"ח) כ' הרמ"א: יש מן האחרו' שכתבו שבזמן הזה אין נוהגים להתנות. והוסיף: והכי נהוג בנויין התלויין בסכך, אבל בנויין שנותנים בדפנות... נוהגים לטלטלם מפני הגשמים אפי' בלא תנאי... ומ"מ טוב להתנות עליהם. עכ"ל.


והמהרש"ל ביש"ש בביצה (פ"ד סי' ג') כ' שהמהרי"ל תפס מנהג אוסטרייך ואשכנז (שלא לעשות תנאי), אך לא התפשטה חומרא זו בשאר המקומות. ע"כ. הב"ד המ"א (בסי' תרל"ח סק"ח), הא"ר ועוד אחרו'. ועיי"ש במ"א שכ' וז"ל: ול"נ דהמהרי"ל אזיל לשיטתיה דס"ל שצריך לעמוד ביה"ש ולהתנות אבל לדידן דרשאין להתנות מבעו"י א"כ לא שייך בקיאות, דלשון התנאי מפורש בגמ'. עכ"ל. וע"ע ע"כ בכה"ח (שם סקמ"ח) שהמאמ"ר פקפק ע"ד המ"א, וראה מה שהערנו בס"ד במקראי קודש הל' סוכה (פ"ח סוף הערה פ"ז) ע"ד מרן הח"ח במ"ב (שם סקכ"ג).


ולמעשה, כפי שכתבנו, מנהג הספרדים הינו שעושים את התנאי הנ"ל, ומועיל הדבר להפקיע את קדושת הדמ"י. שכ"פ מרן בכ"ד (בסי' תרל"ח ס"ב, בסי' תרס"ד ס"ט, ובסי' תרס"ה ס"ב – גבי סוכה והדמ"י). וכ"פ מרן (בסי' מ"ב סעי' ב') גבי תפילין, וכן (בסי' רע"ט ס"ד, אך גבי מוקצה ולא קדושה), גבי טלטול נש"ק לאחר שכבה (עיי"ש ברמ"א שחלק. ועיי"ש במ"ב סקי"א).


וכ"כ להקל בתנאי גם מרן הגחיד"א בברכ"י (סי' רט"ז סקי"ג), וכ"כ הגרע"י זצ"ל בחזו"ע (סוכות. הל' דמ"י. דשע"ו סוף הערה כ"ג, ודשצ"ב סעי' ל'). וכ"כ בערה"ש (בסי' תרס"ד סק"ד) גבי ערבה דחבטה, דשרי ליהנות ממנה אחר מצוותה [הב"ד כה"ח (סי' תרס"ד סקנ"ו)]. וזאת אע"ג שערה"ש (בסי' רט"ז סק"ט) החמיר גבי תנאי בעלמא כרמ"א [הב"ד כה"ח (סי' תרמ"ט סקע"ו)], ותמה ע"ד מרן הגחיד"א שהיקל בתנאי, כנ"ל. ומ"מ כבר הגרע"י זצ"ל בחזו"ע (דשצ"ב שם) תמה תמיהה גדולה על תמיהת ערה"ש, וחיזק את ד' מרן הגחיד"א שהיקל כמרן. עיי"ש.


גם ד' הגר"מ אליהו זצ"ל הינה שהספרדים מקילים בעשיית תנאי, וכמש"כ בס' מאמ"ר [(מועדים. פ"נ סעי' ס"ב). עיי"ש שמעיקה"ד שרי. הבאנו דבריו בס"ד במקראי קודש הל' סוכה (פ"ח הערה פ"ח). עיי"ש מה שכתבנו ע"כ]. וע"ע מה שכתבנו בס"ד בקונט' קדושת השבת (ח"א הערה ל"ז ענף 14) שאמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל שספרדים יכולים לעשות תנאי כדי להקל ולמנוע איסור מוקצה אע"ג שהדבר היה מוקצה בביה"ש [והתם המיגו דאיתקצאי מישתעי במוקצה מחמת איסור, ולא כבני"ד שהמוקצה מחמת מצווה ומחמת קדושה. וגבי מוקצה מחמת איסור כ' מרן (בסי' רע"ט ס"ד) שהנוסח של התנאי הינו: "שאטלטלנו משיכבה" (הנר). ואכמ"ל]. וכיוצ"ב אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל שמותר לספרדים לעשות תנאי גבי טלטול פמוטי הנרות המונחים על מגש שנמצא על שולחן השבת, שלאחר שכבו הנרות מותר להוציא מהשלחן את המגש עם הפמוטים. וזכורני שפעם אחרת אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל להניח לפני שבת את הפמוטים על בסיס (כמגש), שעליו מונחות חלות או דבר מה אחר שחשוב לי באותה השבת יותר מהפמוטים (והסכים שהגמרא שלמדתי בה, שהיו בה ד"ת רבים שכתבתי, מועילה להפוך את הבסיס גם לדבר המותר), ויחשב הדבר שהפמוטים עומדים על בסיס לדבר המותר והאסור, שהדבר המותר יותר חשוב לו. עכת"ד. וע"ע ע"כ בשש"כ (מהדו' תש"ע, פ"כ סעי' ס"א).


וע"ע שם בקדושת השבת, שגם הגרי"ש אלישיב זצ"ל הסכים שלספרדים מהני תנאי כדי למנוע דין מוקצה בשל מיגו דאיתקצאי.


גם בשו"ת אול"צ (בח"ב פי"ח סכ"א) כ' הגרב"צ אבא שאול זצ"ל להקל דמהני תנאי. וכ"כ בהערות איש מצליח (לסי' תרל"ח ס"ב וסי' תרמ"ט ס"ה). וע"ע במקראי קודש הל' סוכה (פ"ח הערה פ"ח).


[30]ל. כפי שכתבנו בהערה הקודמת, דעת הפוס' האשכנזים המחמירים שלא לעשות תנאי הינה ד' המהרי"ל. וכ"נ שפסק הרמ"א בכמה דוכתי (בסי' תרל"ח ס"ב. ובסי' תרמ"ט ס"ה). וכעין זאת (בסי' רע"ט ס"ד), לגבי מוקצה.


וטעם המחמירים, דס"ל שאין אנו בקיאים בתנאים. וכנ"ל (בהערה כ"ט. עיי"ש מה פי' הדבר, אי הכוונה לאופן האמירה או מתי לאומרו).


אמנם יש להעיר שישנם מיקרים מיוחדים שבהם הקלו עכ"פ אף חלק מהמחמירים. וכגון תנאי גבי ערבה דמצוות חבטת הערבה שהא"ר כ' דשאני ערבה דאינו אלא מנהגא של נביאים. ובערה"ש (טייב. סי' תרס"ד סק"ד) הסביר שגבי ערבה זו לא כתב הרמ"א להחמיר, משום דלאחר מצוותו לכו"ע (אף לרמ"א) מהני תנאה, דלא מקצה ליה אלא למצוותו [הב"ד המ"ב (סי' תרס"ד סק"ל) וכה"ח (סקנ"ו)].


וכן הרמ"א עצמו היקל (בסי' מ"ב ס"ג) לעשות תנאי, אך שם מישתעי במקרה מיוחד דתפילין. ומ"מ כתבנו בס"ד בהלכות שאשכנזי העושה תנאי זה יש לו ע"מ לסמוך, משום שכבר מהאגודה משמע שנהגו האשכנזים לעשות תנאי בזה [כנ"ל (בהערה כ"ט), עפי"ד הד"מ (בסי' תרל"ח סק"ה)]. וכן כתב להקל גם המהרש"ל ביש"ש בביצה (פ"ד סי' ג'), כנ"ל (בהערה כ"ט), שכ' שהמהרי"ל תפס מנהג אוסטרייך ואשכנז, אך לא התפשטה חומרא זו בשאר המקומות [הב"ד בכה"ח (סי' תרל"ח סקמ"ח) ובחזו"ע (סוכה דף שצ"ב)].


וכ"מ מדברי המ"ב (סי' תרל"ח סקכ"ג, וכן בסי' תרמ"ט ססקמ"א). וע"ע בכה"ח (סי' תרל"ח סקמ"ח) שג"כ משמע קצת שהא"ר מיקל בכך.


ולפי"ז עולה שיש מגדולי האשכנזים, רוא"ח, שהקלו בכך, ולכן אשכנזי המיקל בכך יש לו ע"מ לסמוך.


[31]לא. שכן מתבאר מדברי הפוס', וכגון מדברי מרן והרמ"א (בסי' כ"א סעי' א' וב') שכתבו שאף לאחר שפקעה קדושתם של תשמישי המצווה אין לנהוג בהם מנהג בזיון. ולכאו' מה לי פקעה מצוותם משום שבלו או נפסלו, לבין פקעה קדושתם ע"י תנאי, דמ"מ אסור לבזותם לאחר שפקעה קדושתם. ולמרות שהיה מקום לחלק ולהחמיר יותר היכא שכבר היה מקודש למצווה ואח"כ ירד מקדושתו, יותר מאשר דבר שלא היה מקודש מעולם (כגון שעשה תנאי), שבזה יהיה מותר לכאו' לבזותו. מ"מ בס"ד נלע"ד שלמעשה אין להקל בבזיון אף היכא שעשה תנאי (שלא מצאתי מי שחילק החילוק הנ"ל).


ועוד, דהא בכל המקומות שהזכירו מרן והרמ"א, דין תנאי לצורך פקיעת הקדושה לא התירו לאחר מכן אלא הנאה אך לא בזיון [ראה למשל מש"כ מרן והרמ"א (בסי' תרל"ח ס"ב, בסי' תרמ"ט ס"ה, בסי' תרס"ד ס"ט, ובסי' תרס"ה ס"ב). וע"ע במנח"ש (ח"ב מהדו"ק סי' מ"ט, ובמהדו"ב סי' נ"ד)].


בס"ד יש להעיר, שהטור (בסי' תרל"ח) כ', שאם אמר מתנה אני עליהם לאוכלם אימתי שארצה מהני, שגם ביה"ש בכלל. ולפי תירוץ א' של התוס' לא מהני תנאה אפי' בנויים אלא לאחר שיפלו. והסביר הב"ח (שם בד"ה "ומש"כ ולפי תירוץ") את מחלו' הראשו' שכתב הטור, שפי' שלפי ר"י בתוס' בשבת (דכ"ב,א' ד"ה "סוכה") מותר להשתמש בנויין ע"י תנאי אף כשהם עדיין תלויים בסוכה, והיינו שהתנאי מועיל הן להיתר שימוש בהם והן לכך שאין בזה ביזוי מצווה. ואילו לד' הרא"ש (בשו"ת, כלל כ"ד סי' ט') בעוד הנויים תלויים בסוכה אסורים הם בשימוש אף כשהתנה משום ביזוי מצווה, ואינם מותרים אלא כשיפלו. ע"כ. וע"ע ברמב"ן (בשבת דמ"ה,א' ד"ה "וההיא") שכ' שבגלל שע"י תנאי זה לא הוקצו נויי הסוכה למצוותן, ממילא אין גם ביזוי מצווה להשתמש בהם.


ומרן (בסי' תרל"ח ס"ב) כ' שאם התנה יכול להשתמש בהם בכל עת שירצה. וכ' המ"ב (בסקי"ט) שבשו"ע פסק כדעה הסוברת שמותרים הם בשימוש אף כשהם תלויים. ולכאו' מפה משמע שנפסק להלכה שתנאי מועיל לביזוי מצווה. אלא שבאמת אין כוונת הפוס' הללו לביזוי שכתב מרן (בסי' כ"א ס"א) שהוא ממש ביזוי. אלא כוונת הפוס' הללו היא לשימוש רגיל בנויי הסוכה, כגון שאוכלם. שהרי בעת שתלויים הם הינם משמשים למצווה. וכמו שאסור לכסות הדם ע"י רגלו, כך אסור לבזותם ביזוי ממש בעת שהינם תלויים בסוכה. כך בס"ד נלע"ד. וצויי"מ.


[32]לב. ראשית נביא בס"ד כמה הלכות בקיצור, ואח"כ נפרטן:


זמן תחילת חלוּת הקדושה וזמן אמירת התנאי:


זמן התחלת חלוּת הקדושה של ארבעת המינים הינו מעת שנטלו אותם בפעם הראשונה בחג [כנ"ל בסעיף י"א]. ומכל מקום יש לומר את התנאי לפני השקיעה של כניסת החג [כנ"ל בסעיף י"ד ובהערה כ"ו]. ואם אמר את התנאי לאחר השקיעה של כניסת החג, אין התנאי מועיל, וחלה הקדושה על ארבעת המינים במשך כל ימי החג [כנ"ל (בהערה כ"ו. עיי"ש גם בד' הביכור"י). וע"ע מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' סוכה (פ"ח הערות פ"א, פ"ב ופ"ג)].


מי שקנה את הדמ"י בימי חוה"מ, מתי יעשה התנאי. לכאו' יש לדון בזה גבי כמה אפשרויות: אם כבר התנה על דמ"י אחרים של עצמו לפני כניסת החג, ובשל סיבה מסוימת קנה דמ"י אחרים או חלקם, במשך ימי חוה"מ. וד"ז נחלק לשנים: (1) אם בעת שעשה תנאי ידע שיקבל דמ"י אחרים בימי החג והתכוון לכך. (2) אם לא ידע ולא התכוון לכך. ועוד: אם (3) לא היו לו דמ"י קודם החג, או (4) לא עשה תנאי קודם החג לדמ"י שהיו לו, ועתה רוצה לעשות תנאי לדמ"י החדשים. וראה בענינים אלה (גבי תנאי לקישוטי הסוכה) מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' סוכה (פ"ח הערות פ"א, פ"ד ופ"ו). ואף דהתם מישתעי בסוכה, מ"מ נראה שניתן ללמוד לפחות חלק מהעקרונות מהתם. ואכמ"ל.


אופן אמירת התנאי:


צריך לומר את התנאי באופן שהתנאי יחול כל זמן בין השמשות של הימים בהם רוצה הוא להפקיע את הקדושה מארבעת המינים [עפ"י רש"י ביצה (ד"ל,ב' ד"ה "אביי"), שו"ע (סי' תרל"ח ס"ב), מ"ב (סי' תרמ"ט סק"מ ומ"א) ושעה"צ (סקל"ז). ועיי"ש ברמ"א ובמ"ב (סק"מ) בהבנת הרמ"א שם, ומ"מ לא יתנה על היו"ט הראשון, דהא ביו"ט איתקצאי כולו, דאל"כ הוי חסר ופסול ביו"ט הא'. עיי"ש [ר' בה"ל (סי' תרס"ד ס"ט, בסופו). וחכ"א הקשה, שהרי יכול להתנות שאינו מתקדש, ורק מקיים בו המצווה אע"פ שאין בו קדושה, כסוכת גנב"ך ורקב"ש. ר' למשל מנח"ש (חלקים ב' – ג' רס"י ו'). עכ"ד]. וע"ע במקראי קודש הל' סוכה (פ"ח הערה ע"ו וע"ז)]. ולכן צריך לומר את התנאי בלשון זו: "איני בודל (היינו מתבדל, פורש ומתרחק) מארבעת המינים כל זמן בין השמשות" [רמ"א (סי' תרמ"ט ס"ה) ומרן (סי' תרל"ח ס"ב), עפי"ד אביי ורבא בגמ' ביצה (שם), דאמרי תרויהו, באומר "איני בודל מהם כל בין השמשות". ור' במקראי קודש (שם הערה ע"ז)]. והאשכנזים מוסיפים: "של כל ימי חול המועד" [עפי"ד הרמ"א (סי' תרל"ח ס"ב). וע"ע במקראי קודש (שם). ואמנם כתב שם הרמ"א שיאמר זאת גבי כל שמונת ימי החג, אך זה גבי סוכה. ומ"מ גבי הדמ"י כן בודל מהם בביה"ש של יו"ט הראשון, וכנ"ל].


תחילה תמהתי מדוע כל נוסח אמירת התנאי מדבר דווקא על זמן ביה"ש. דלכאו' מאי מהני שאינו בודל דווקא בזמן ביה"ש, הא יוצא שלאחר צה"כ הוא כן בודל מהדמ"י (או מהסוכה) וא"כ אסורים הם בהנאה לאחר צה"כ. אלא שאח"כ מצאנו בס"ד שכבר רש"י הסביר הדבר (בביצה ד"ל,ב' ד"ה "אביי"), שכיוון שהתנה שאינו בודל עצמו מהם כל ביה"ש, נמצא שלא חלה עליהם הקדושה בזמן שהיתה צריכה לחול, דהיינו בכניסת החג, וממילא לא הוקצו למצותם. עכת"ד. והדברים יפים לרש"י הקדוש שאמרם.


ובענין תנאי בסוכה. אמנם כפי שכתבנו, גבי הדמ"י אין לעשות התנאי גבי היו"ט הא' [וחכ"א העיר כנ"ל]. אך גבי סוכה אם אמר: "איני בודל מנויי הסוכה כל זמן בין השמשות של מוצאי היום טוב הראשון ואילך", או: "כל זמן ביה"ש של כניסת היום השני של החג ואילך", ולא התנה גם על ביה"ש של היו"ט הראשון, כ' בשו"ע הגר"ז (בסי' תרל"ח ס"ט) שאסור לו ליהנות מהם כל החג, כיוון שחלה עליהם הקדושה בביה"ש הראשון, שוב אינה נפקעת כל ימי החג, לפי שהן יום א' ארוך לענין זה להחמיר אבל לא להקל [הב"ד כה"ח (שם סקמ"ה)].


ומ"מ גבי ארבעת המינים יכול לומר גם בלשון זו: "אני מתנה על ארבעת המינים לאוכלם, ליהנות מהם, ולהשתמש בהם בכל זמן שארצה" [עפ"י הח"א (כלל קמ"ו סעי' מ"ה), ס' מאמ"ר (אליהו זצ"ל. מועדים פ"נ סעי' ס"ב) וחזו"ע (דיני נוי הסוכה סעי' ט', דע"ז). ור' מקו"ד (שם הערה ע"ח)].


יש לומר את התנאי דווקא בלשונות אלה [עפי"ד מרן בב"י (סי' תרל"ח) לאור דברי הגמ' בשם אביי ורבא, ושכ"כ בהגמ"י בשם הסמ"ק. ע"כ. וכ"כ מרן (בסי' תרל"ח ס"ב, "ודווקא כשמתנה" וכו'). וכ"כ עוד פוס' (בפרט גבי סוכה). ר' מקראי קודש (סוכה. פ"ח הערה ע"ט)].


עוד מדיני התנאי:


כפי שכתבנו לעיל בפרקנו, כל אחד מהדמ"י הינו מוקצה ואסור בהנאה במשך כל היום שנטלוהו. ונחלקו הפוסקים האם מי שהתנה ביום מסוים שאינו בודל מהם, האם אכן מועיל התנאי להתיר שימוש בהם כבר באותו יום לאחר שגמר לקיים את מצוותם, או שמותר הדבר רק למחרת [ראה גמ' בסוכה (דמ"ו,ב') שנחלקו בכך רב ורב אסי, גבי הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים. וגבי מקרה זה פסק מרן (בסי' תרס"ה ס"ב) כרב אסי, דשרי לאוכלו רק למחר, אך באותו יום אסור. ור' בה"ל (סי' תרס"ד ס"ט סוף ד"ה "אם לא") שנראה שלמסקנה היקל הבה"ל, שכשעשה תנאי הרי דשרי לאוכלו אף באותו יום מלבד ביו"ט הראשון שאין לאוכלו כלל. עיי"ש הטעם. וע"ע בכה"ח (בסי' תרס"ד סקנ"ו)].


כבר כתבנו לעיל בפרקנו (בהערה כ"ט) גבי מי שעשה תנאי על הדמ"י, ובפרט על האתרוג, האם מועיל התנאי לטלטלם בשבת. האם כשעושה תנאי ואין בהם קדושה, דלא בדל מהם בביה"ש של ליל שב"ק, יהיה מותר לטלטלם.


דמ"י של שותפים, בס"ד נלע"ד שכל השותפים צריכים לעשות תנאי כדי שיועיל. דאל"כ הרי הדמ"י קדושים למצוותם לפחות לאחד מהשותפים. וצ"ע.


דמ"י השייכים לאדם, בס"ד נלע"ד דלא מהני שאשתו תעשה עבורו התנאי, דסו"ס בעליו לא עשה התנאי, כך בס"ד נלע"ד.


[33]לג. ראשית עלינו להקדים בס"ד שישנן מדרגות באיסור בזיון תשמישי המצווה (ומדובר על תשמישי מצווה ולא על תשמישי קדושה, שבהם מחמירים יותר). ואלו הן האפשרויות של בזיון, שחלקן מותרות (משום שבעצם אינן בזיון), וחלקן אסורות:


דין תשמישי מצווה שאין חובה לגונזן [רמ"א (סי' כ"א ס"א)]. דין תשמישי מצווה שמותר להשתמש בהם שימוש רגיל [מרן (סי' כ"א ס"א). וכגון לקשור דבר ע"י פתילי הציצית]. הדין כששורף החפצא [מרן (סי' תרס"ד ס"ח)]. זריקת החפצא לרצפה [שעה"צ (סי' תרס"ד סק"כ)]. זורקן והם כלים [מרן (סי' כ"א ס"ב)]. לקנח בהם (כגון מטיט) או תשמיש מגונה אחר [מרן (סי' כ"א ס"ב)]. זריקתם לאשפה [מרן ורמ"א (סי' כ"א ס"א). ושעה"צ (סי' תרס"ד סק"כ)].


איסור בזיון תשמישי המצווה בעת קיום המצווה, הוא עפי"ד הגמ' בשבת (דכ"ב,א') בענין עשיית מצוות כיסוי הדם. וכ"כ בשאילתות (ר"פ "בשלח") וכ"כ הטור [(בסי' כ"א), שכן תירץ את מה שנראה לכאו' סתירה בין הגמ' במגילה (דכ"ו,ב') לבין הגמ' בשבת (דכ"ב,א'), שהאיסור הינו לעשות את המצווה בדרך בזיון, כגון כיסוי הדם ברגל. אך שלא בזמן קיום המצווה אין איסור ליהנות ממנה דאין בזה משום ביזוי מצווה]. וכן מבואר הדבר בשו"ע (סי' כ"א סעי' א').


איסור בזיון תשמישי המצווה לאחר גמר קיום מצוותן:


דבר זה מתחלק לכמה אפשרויות. כגון דמ"י (או סוכה) שנפסלו, אע"ג שטרם נגמר זמן קיום מצוותן. או שהם לא נפסלו, וגם זמן קיום המצווה טרם עבר, אלא שבעליהם גמרו כבר לקיים המצווה. או שנגמר זמן קיום מצוותן, והוא רוצה או אינו רוצה לשומרן לשנה הבאה.


לגבי תשמישי מצווה שנגמרה (עכ"פ טכנית) האפשרות לקיים בהם את מצוותן, כגון שנפסלו.


למנהג הספרדים: כ' מרן בהל' ציצית (בסי' כ"א ס"א) שיכול לזורקן לאשפה (שלדידו אין זה תשמיש מגונה). וכעין זאת כ' גם בהל' הדמ"י גבי הושענא (ערבה) שנזרקה (משמע לאשפה), שרק לא יפסע עליה. עכת"ד. וכ"כ בחזו"ע (דף תמ"ג, הל' הו"ר הערה ד').


והסבירו הפוס' [פמ"ג במש"ז והמ"ב (סי' כ"א סק"ג)] שמ"מ אף לשו"ע אסור לעשות בפתילים תשמיש מגונה, וכמש"כ מרן שם (בסעי' ב').


ומ"מ כתבו כמה מפוסקי הספרדים [מרן הגחיד"א בברכ"י, וכה"ח (סי' כ"א סק"ב)] שאף הספרדים נהגו להזהר שלא לזורקן לאשפה, בשל דברי מרן שם (בסעי' ב'). עיי"ש בכה"ח (ומש"כ הטעם השני, לחלק בין ציצית של מצווה לשל בגד, לא זכיתי להבינו, הרי מ"מ הפתילים הינם למצווה).


ולמנהג האשכנזים: הרמ"א (בסי' כ"א ס"א) כ' גבי פתילות הציצית, שלא יזרקן במקום מגונה, אך מ"מ א"צ גניזה. ע"כ (ובסי' תרס"ד ס"ח ציין לדבריו בסי' כ"א).


אמנם גבי דברי הרמ"א (בסי' כ"א ס"א) בשם הכלבו, שלא ינהג בהם מנהג בזיון לזורקם לאשפה, והוסיף המ"ב (בסק"ו) שלא יעשה בהם דבר שאינו כבוד למצווה שעברה. ראה מש"כ הרמב"ן במלחמות, והר"ן (ריש פ' לולב הגזול) שכתבו בביאור הברייתא בסוכה (דל"א,ב') וז"ל: "מעשה בבני כרכין שהיו מורישין את לולביהן לבני בניהן" ושמא כדי לעשות מהן חבלין וקופות ולכבד בהן את הבית היו עושין. ע"כ. עיי"ש. ולכאורה הרי זה ביזוי מצווה. וכבר העיר בזה בספר "דברי שאול ויוסף דעת" (להג"ר יוסף שאול נתנזון. סי' מ"ז). וכתב לדון עפי"ז שלא כדעת הרמ"א בשם הכלבו הנ"ל. עיי"ש. הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' סקס"ו), וכתב שיש לדחות זאת ולומר שהאבות לא נטלו את הלולבים למצוה אלא רק לצורך תשמישי חול. והנידון בברייתא הוא לענין הבנים וצאצאיהם, שרוצים ליטול אותם למצווה. ונשאר בצ"ע. עכת"ד. ולענ"ד זה דוחק גדול להעמיד כך את דברי הברייתא.


ונשוב לני"ד. מ"מ דברי הרמ"א מישתעי גבי תשמיש מצווה, כציצית, שאין הגבלת זמן למצוותו. אך גבי דמ"י שנפסלו, אך נפסלו בתוך ימי החג, כבר כתבנו בס"ד לעיל (בהערה כ') שאסורים הם בהנאה עד סוף ימי החג [וזאת שלא כדברי הירו' בסוכה (פ"ד ה"ג) הסובר שטעם הקצאת הדמ"י אף לאחר קיום המצווה הוא מפני שעדיין ראויים הם שיטלו אותם אחרים, ולכן סובר הירו' שאם נפסל האתרוג כבר אינו מוקצה. אך מרן בשו"ע (בסי' תרס"ה ס"א) לא פסק כן].


ובאשר למקרה שגמרו לקיים את המצווה באותו חפצא דמצווה (אף שלא נפסל), הרי שאם מדובר למשל בציצית שלא נפסלה אלא הוא פושטה לצורך החלפה לציצית נקיה, ברור שאין לבזות או להשתמש בשימוש של גנאי באותה ציצית שהתלכלכה. וכן אם מדובר שגמר ליטול את הדמ"י למשל ביום האחרון, טרם צאת החג, גם אז אסור ליהנות מהם, כדלעיל (בהערה כ"א), עפי"ד מרן (בסי' תרס"ד ס"ט).


ובאשר לתשמישי מצווה שנגמר זמן קיום מצוותן והוא אינו רוצה לשומרם. הרי שמרן כ' (בסי' תרס"ד ס"ח) גבי הושענא שבלולב שאע"פ שנזרקת (לשיטתו. ולרמ"א בסי' כ"א ס"א אינה נזרקת), מ"מ אין לפסוע עליה, וכדלקמן (בסעיף הבא). וע"ע במ"ב (בסי' כ"א סק"ו), וכ' שאף סכך סוכה ולולב, אחר שנתבטלו ממצוותן אין לזורקן לאשפה (אך המ"ב קאי על דברי הרמ"א שממילא מחמיר בהא). וכן שלא לעשות איתם דבר שאינו של כבוד [וראה בשבולי הלקט (הל' חנוכה) שכתב שאף מעקה שנעשתה בו מצוות מעקה, אין להנהיג בו מנהג בזיון. עיי"ש]. והוסיף המ"ב (שם בסק"ז), שאף שאסור לזורקן בידים לאשפה, אך אם מתוך שלא גנזן אז ממילא נזרקו, אין לחוש לזה. ע"כ. ומשמע לכאו' שלהניחן סמוך למיכלי אשפה מצידיהם, שרי, אף שפועלי העיריה יזרקו אותם לאשפה. אלא שמאידך כיוון שברור וידוע שאם מניחים אותם סמוך לאשפה הרי שוודאי הם יזרקו לאשפה, אזי אולי יש להחמיר בכך. ופה בירושלים ת"ו עכ"פ היו שנים שמכונת איסוף מיוחדת של העיריה היתה אוספת את ענפי הסכך לאחר החג, ואינם נזרקים ממש יחד עם הזבל. ושמא במקום שידוע שפועלי הזבל הינם גויים, הרי שזה צד להקל בני"ד (כדלקמן בהערה ל"ה). וכמו שאמרו גבי גיזום עצי פרי לצורך בניית סוכה וכדו', שיתנו לגוי לגוזמם (והתם הוא משום סכנתא). וכן מצינו דין קפילא ארמאי גבי טעימת תבשיל שלא ברור האם יש בו נותן טעם דאיסורא. וכן מצינו דין אמירה לגוי בשבת. אך מ"מ שמא יש לחלק בין ני"ד למיקרים האחרים, דהכא חמיר טפי, משום שנעשה בזיון ע"י גוי לתשמישי מצווה של יהודים.


ובאשר למקרה שנגמר זמן קיום המצווה, אך רוצה הוא לשומרן לשנה הבאה, ה"ז מחלו' הפוס'. שהב"ח (בסי' כ"א) אסר להשתמש בהם תשמישי הדיוט, ומאידך יש מתירים. ר' ט"ז ומ"א (סי' תרל"ח סק"ב), מ"ב (סי' כ"א סק"ד וסי' תרל"ח סקכ"ד), ובה"ל (סי' כ"א ס"א ד"ה "אבל"). וטעם המקילים, משום שלאחר החג בטלה קדושתם, עד שיטלו אותם שוב בשנה הבאה. וע"ע לקמן (בסעיף הבא), ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' סוכה (פ"ח סעיפים נ"ד ונ"ה. וע"ע בפ"ו סנ"ו).


מדברי הפוס' מבואר שדין קדושת תשמישי מצווה בעת קיום מצוותן, איסור ההנאה מהם ואיסור בזיונם, חמורים הם יותר מאשר דינם לאחר גמר קיום המצווה. שכן מתבאר במפורש למשל בשאילתות (ריש פר' "שלח"), וז"ל: דאסיר להון לבית ישראל למעבד צרכיהן במדעם דעביד לאפוקי ביה ידי חובתיה במצווה... עד דשלים מצוותיהו. עכ"ל. וכ"כ למשל בשו"ע (סי' כ"א סעי' א') ובמ"ב (שם סקי"ב). וכן הוא פשוט מצד הסברא.


כפי שכתבנו בס"ד לעיל (בהערה ל"א), אין התנאי מועיל לבזות את הדמ"י.


עוד בענין איסור בזיון תשמישי מצווה ראה לעיל בפרקנו (הערות ב', ד', וז').


[34]לד. כך מתבאר מדברי מרן (סי' כ"א ס"א) בהבנת הפמ"ג במש"ז (סק"ג) והמ"ב (סק"ג), וכנ"ל. וכן נתבאר גבי עצי סוכה במ"ב (סי' כ"א ס"ק א' וו', ובסי' תרל"ח סקכ"ד), וכה"ח (סי' כ"א סק"ה בשם כמה פוס', ובסי' תרל"ח סקנ"ד). וכ"כ גבי ד' המינים מרן (בסי' תרס"ד ס"ט), וכ"כ המ"א, הגר"ז, המ"ב וכה"ח (סי' תרל"ח שם), וכ"כ בחזו"ע (הל' הושענא רבה, סעי' ח'). וכן כתבנו בס"ד בהל' סוכה (פ"ח סנ"ד). והברכ"י (סי' תרס"ד) הוסיף דה"ה לערבה דיום הו"ר.


כתב הרש"ש בחידושיו (פרה פי"ב מ"ד), אהא דתנן לגבי מי חטאת שהיו דורסים עליהם, מפני שמי חטאת שעשו מצוותן אינם מטמאים. וכ' ע"כ הרש"ש, דלכאו' מזה נראית קצת סתירה למש"כ בשו"ע (בסי' תרס"ד ס"ח) שאין לפסוע על ההושענות שבלולב אחר זמן מצוותן. עכ"ד. הב"ד בחזו"ע (דיני נויי סוכה, סוף הערה כ') והוסיף די"ל שמי חטאת הוי כמכשירי מצווה, ואינה מצווה חיובית כהושענא שבלולב. עכ"ד.


וכאן עמנו לספר סיפור הקשור לני"ד:


הגה"ק מסעללעש זצוק"ל (בעהמח"ס צרור החיים) היה לו בבחרותו חבר טוב ונפלא, חריף עצום, והיה עדיף מיניה בחריצות. והלכו שניהם כדי ללמוד בישיבת החתם סופר. הגיעו לישיבה אחר חג הסוכות, ומקודם הלך הבחור הנ"ל למרן החת"ס זצוק"ל שיקבלהו לישיבתו. ודחה אותו החת"ס בדחיות שונות. אמנם את הגה"ק מסעללעש קיבלו החת"ס בפנים שוחקות. אך מאחר שלא רצה להשאר שם בלא חבירו הלכו שניהם לישיבת הג' ר"ש חריף זצוק"ל. ולבסוף נדחה אותו חבר גם מישיבת הגאון הנ"ל, ומשביררו מדוע הג' החת"ס זצוק"ל לא קיבל את הבחור הלז, השיב החת"ס שהיה צופה מעלית הבית וראה שכשסתרו הבחורים את הסוכה והורידו את הסכך שהיה עשוי מענפי דקל, הרי שאותו בחור דרך על ענפי הדקל בעלותו לעליית החת"ס, ואילו הגה"ק מסעללעש זצ"ל בלכתו שם אחז את הענפים בידו ולא דרך עליהם. ומזה הבין החת"ס את צדקתו ויראתו, ואילו אצל הבחור השני הרגיש ההיפך, ולבסוף אכן נתגלה סופו של כ"א מהם [מתוך ס' "זכרון למשה" (במכתבי תהילה מכתב י"ח). הב"ד בס' גנזי הקודש (הקדמה לפט"ז, עמ' קס"ח). וסיפור דומה מסופר על אחד הגדולים שלא רצה לקבל לישיבתו בחור שנכנס לחדרו כמה פעמים, ואף פעם לא נישק את המזוזה].


[35]לה. כ"כ המ"ב (סי' תרל"ח ססקכ"ד), שכיוון שאסור לדרוך על סכך הסוכה לאחר הורדתו מהסוכה, הרי ש"יש למחות באנשים שזורקים אחר סוכות עצי הסכך לחוץ במקום שרבים רגילים לפסוע עליהן, ואפילו איננו מקום אשפה". עכל"ק. וכ"כ בחזו"ע (דיני הו"ר ס"ח) גבי לולב, וכ"כ בספר גנזי קודש (פי"ח ס"י).


ועוד כתב בחזו"ע (דיני הו"ר סעי' ח' וריש הערה ט') גבי ד' המינים וערבה לאחר שחבטוה, שלא ינהג בהם מנהג בזיון, ולא יזרקם למרמס בני אדם, אלא יניחם בצידי רשות הרבים. ע"כ. והסביר (שם בהערה ט'), שאע"פ שאם יניח עצי הסכך והערבה בצידי רה"ר באים אח"כ פועלי ניקיון ולוקחים אותם לאשפה, מ"מ אין בזה איסור מן הדין, כיוון שהוא עצמו לא זרקם לאשפה. עכ"ד. ולגבי הפועלים עצמם. נראה בס"ד שאם הם יהודים הרי שיצטרכו לסמוך על עיקר הדין, שלספרדים (עפי"ד מרן הנ"ל) שרי אף לזורקן לאשפה. ולאשכנזים אין לזורקם במקום מגונה. ואם הפועלים הינם מגזע רוכבי הגמלים, הרי שהעוון עליהם. ויתכן שהעוון על מעסיקיהם [ובכלל יש עוון על מעסיקיהם שהינם מעסיקים אותם. וכבר הארכנו על איסור העסקת גוי במציאות שיהודי יכול לעשות זאת, ובפרט על העסקת ערבים, במקראי קודש הל' ט' באב. וכן הזכרנו ענין זה גם בהל' סוכה (בפ"ו הערה קפ"ג, ופ"ח הערה קכ"ג). ואכמ"ל].


[36]לו. דעי"כ לא יבואו לידי בזיון ואדם לא ידרוך עליהם. וכן אני הקטן נוהג בס"ד.


[37]לז. לפני שנתחיל יש להדגיש בס"ד, שעיקר העיקרים הוא לזכור שיש להזהר שלא לעשות עם ארבעת המינים תשמיש מגונה, ולאשכנזים יש להזהר גם שלא לזורקן לאשפה, וכנ"ל בהערות הקודמות.


ובאשר למנהג שלוקחים את הדמ"י כחומר הבערה לשריפת חמץ בערב פסח, כ"כ בהגמ"י (פ"ז מסוכה הכ"ו סק"א), שאסור ליהנות מהערבה עד סוף היום, לאפוקי אותם שהיו צולים תפוחים ובשר. ואכן ריב"ק (איני יודע למי הכוונה. ולא נראה שהכוונה לתנא רבי יהושע בן קרחה. ושמא הכוונה לרבינו יהודה בן קלונימוס, אביו של בעל הרוקח), היה נוהג לתקן מהערבה עצים לקולמוסין והיה מבער בהם חמץ בפסח (והטעם כדלקמן בסמוך). הביא דבריו מרן בב"י (סס"י תרס"ד ד"ה "כתב בהגמ"י"). וכ"כ מנהג כזה גבי הושענות דהו"ר גם המהרש"ל בשו"ת (סי' פ"ז), וכן שו"ע הגר"ז (סי' תמ"ח סי"ב), מהר"י פלאג'י ביפ"ל (ח"ב סי' ט"ו). בא"ח (פר' וזאת הברכה ס"ח), ואורחות חיים (ספינקא. סי' תרס"ד ס"ח) [הב"ד כה"ח (סי' תרס"ד ס"ק נ"ח, נ"ט וס') וסא"ה (ח"ב במיל' סקס"ז)].


והטעם שלוקחים הדמ"י או הערבות דהושענא רבה לצורך שריפת החמץ, כתבו הפוס' הנ"ל דהוא כדאמרינן גבי עירוב, הואיל ואיתעביד ביה חדא מצווה ליעביד ביה מצווה אחריתי [ב"י הנ"ל וש"פ]. והיינו כדאמרינן בשבת (דקי"ז,ב') שרבי אמי ורבי אסי כי מיקלע להו ריפתא דעירובא, שרו עילויה (היינו ברכו עליה ברכת "המוציא" שהוא תחילת האכילה. רש"י) אמרי, הואיל ואיתעביד בה חדא מצווה, ליתעביד בה מצווה אחרינא. ע"כ.


ועוד מנהגים שנוהגים להשתמש למצוות אחרות בארבעת המינים או בערבות דהו"ר, ראה בהערה הבאה.


[38]לח. בס"ד נביא עוד מנהגים לשימוש של ארבעת המינים וההושענות דהו"ר, לאחר החג:


1) יש שנהגו להצניע את הדמ"י לצורך אפיית המצות. שכ"כ מהר"י וייל (סי' קצ"א וקצ"ב), המהרי"ל (הל' סוכות), הרמ"א (סי' תרס"ד ס"ט), המהרש"ל (שם), הכנה"ג (בהגה"ט סי' תרס"ד), הגר"ז, היפ"ל והבא"ח (שם). הב"ד כה"ח וסא"ה (שם).


2) יש שהיו מדליקים ההבערה של הגעלת הכלים [בא"ח (פר' "וזאת הברכה" סי"א). וכתב כן גבי עצי הסוכה לאחר החג. ולכאו' ה"ה גבי הדמ"י. וזאת משום שלא היו להם "ברנרים" להרתחת המים].


3) כתבו הפוס' גבי נויי הסוכה הראויים למאכל אדם, שעדיף להשתמש בהם לצורך מצווה אחרת, כגון היינות לקחתם לקידוש, קמח מחיטים ושעורים לצורך אפיית חלות שב"ק, שמן זית להדלקת נש"ק או נ"ח וכדו'. ואכן גם גבי האתרוג של הדמ"י כתבו הפוס' שיש שנהגו לקחתו ולעשות ממנו מרקחת (היינו ריבה) ולהעלותו על השלחן לברכה ולאכילה בט"ו בשבט [יפ"ל. אורחות חיים. כה"ח וסא"ה (שם)]. ויש שנהגו לטגן האתרוג ולאוכלו בט"ו בשבט ובעצרת [משמרת שלום (מקוידינוב. ח"ב סי' מ"ד). סא"ה (שם)].


4) יש שנהגו ליקח האתרוג ולעשות ממנו ריבה, כדי שתאכל ממנו אשה בעת שמקשה ללדת, ועי"כ תלד ברווח ולא בצער, ויצא הוולד בר קיימא לחטו"ל [יפ"ל. אורחות חיים. כה"ח וסא"ה (שם)].


5) כפי שכתבנו לעיל, הרי שהיה מי שנהג לתקן קולמוסים מענפי הערבה [כנ"ל (בהערה ל"ז). בשם הגמ"י, מרן בב"י, כה"ח (סי' תרס"ד סקנ"ח) סא"ה (ח"ב במיל' סקס"ז) וש"א].


6) יש מהפוס' שכתבו שאם חושש שתצא תקלה אם ישאיר הדמ"י או ההושענות בביתו, עדיף שישרפם כבר מיד לאחר החג [ח"א (כלל קנ"ג סוף ס"ג). ערוה"ש (סי' תרס"ד ס"ט). וכ"כ הביכור"י (סי' תרל"ח סקי"ט) גבי עצי סוכה. הב"ד כה"ח (סי' תרס"ד ס"ק נ"ד ונ"ט), וסא"ה (ח"ב במיל' סקס"ו)]. וזאת לאפוקי אותם שטעו והיו צולים בהם תפוחים ובשר, כנ"ל בהערה הקודמת בשם מרן בב"י.


ואם שורפם, כתבו הפוס' שמותר ליהנות לאורם ואין זה תשמיש בזוי [בא"ח. ערוה"ש. כה"ח (שם סקנ"ד) ופסתש"ו (סי' תרל"ח סק"ט)].


אגב ענין שריפת חפצא דמצווה כדי שלא יכשלו ויבזוהו, נזכיר בס"ד את מה שכתבנו בהל' סוכה: יש עמי לספר בס"ד את אשר עיני ראו ולא זר. שלפני כעשרים וחמש שנה (בערך בשנת תשנ"ג) כשישבתי אצל אחד הרבנים הגאונים הנזכרים רבות בספר זה, ודנתי עמו שעות רבות בהלכה. לפתע נכנסה הרבנית כשבידה טלית קטן מצוייצת, ושאלה את הגאון הנ"ל מה לעשות בט"ק זו שנפסלה, האם לשורפה, כרגיל. והגאון ענה שאכן לשורפה. אני הקטן נדהמתי מהדבר ופתחתי את פי בתמהון, ושאלתי את הגאון הנ"ל מדוע לא להניח את הט"ק בגניזה (בפרט שהרמ"א ברס"י כ"א כתב שהמחמיר והמדקדק במצוות יגנוז את חוטי הציצית, ותבוא עליו ברכה. עיי"ש, וכנ"ל בהערה ק"כ), וענה לי שהגניזה פה בירושלים כבר מלאה, ולכן עדיף לא להביא אליה דברים שאינם חייבים בגניזה. עכת"ד. ובאשר לעצם שריפת הט"ק, כנראה שחשש הגאון הנ"ל, שמא יבואו לידי תקלה וישתמשו בה תשמיש מבוזה האסור מעיקה"ד, ולכן נהג לשורפה, וכמש"כ הפוס' גבי עצי הסכך, שנותרו לאחר סוכות, שאם חושש מבזיונם מצווה לשורפם מיד [כנ"ל עפ"י הביכור"י (סקי"ט) וערוה"ש (סי"ב)]. וכ"כ כמה פוס' גבי ד' מינים לאחר החג שאם חושש שיבואו לידי בזיון מיד ישרפם [ח"א (כלל קנ"ג ס"ג), ובשמו בכה"ח (סי' תקס"ד ס"ק נ"ד ונ"ט), ובס' גנזי הקודש ((פי"ח הערות י"א ול"א)].


נמצאנו למדים, שאע"פ שאין למדין ממעשה רב, הרי שדברי חכמים בעינם עומדים, וכל דבריהם כציצים ופרחים. מכל תקלה הינם נזהרים, ומן השמים עליהם שומרים.


7) י"א שאת עצי הסוכה ישליך לזרם המים שבנהר [ליקוטי מהרי"ח. פסתש"ו (סי' תרל"ח סק"ט)]. ונראה שה"ה גבי הדמ"י דשרי להניחם בנהר. אך פה בארה"ק ספק אם מצוי זרם מים שכזה.


8) רבים נוהגים כיום ליקח את הערבות של החבטה דהו"ר ולהניחן על גבי ארון הקודש. וכ' במועו"ז (ח"א סי' קל"א הערה ד') שהוא כדי שלא יפסעו עליהן ולא ינהגו בהם מנהג בזיון. ומה שמניחים אותם שם ולא במקום אחר, משום שעושים בכך זכר לערבה שבמקדש, שהיו זוקפים אותה ע"ג המזבח אחר גמר מצוותה. עכ"ד. ומאידך בס' דרכי חיים ושלום (מנהגי הגאון בעל המנחת אלעזר, סי' תשצ"ג) כתב שהיה מקפיד מאוד שלא לזרוק את ההושענות של הושענא רבה ע"ג ארון הקודש. ע"כ [הב"ד בסא"ה (ח"ב במיל' רס"ק ס"ו)].


9) עפי"ד הכלבו והרמ"א (בסי' כ"א ס"א) שתשמישי מצווה אף לאחר גמר שימושן אין לנהוג בהם מנהג בזיון לזורקן במקום מגונה אלא שאינם צריכים גניזה. והוסיף (עפי"ד המהרי"ל) שיש המחמירים לגונזן, והמחמיר ומדקדק במצות תבוא עליו ברכה. ע"כ. והוסיף בסא"ה (ח"ב במיל' ססקס"ו) דה"ה לענין לולב. עכת"ד. ולענ"ד דבר זה קצת קשה להולמו, אטו כל המחמירים והמדקדקים שמים את הדמ"י שלהם בגניזה, הרי כל הגניזה תתמלא לאחר סוכות בדמ"י של רבים המדקדקים במצוות. ודבר זה רחוק מהמציאות. וראה לעיל בהערה זו (בס"ק 6) מה שכתבנו שאחד מגדולי המורים בירושלים תובב"א, אשר הינו מאוד מדקדק במצוות, נוהג לשרוף את ציציותיו שנפסלו. ונראה שק"ו שאין לגנוז כיום את הדמ"י בגניזה המרכזית. וראה מה שכתבנו בס"ד לעיל (בהערה ל"ו) שיניחם בחצר האחורית של ביתו (שירקבו שם מעצמם), ודיו בכך. וע"ע בסא"ה (שם סקס"ז) מש"כ בשם ס' משמרת שלום (לג"ר שלום מקוידינוב. ח"ב סי' מ"ד סק"ב. ושמא אין כוונתו ממש לגניזה אלא כוונתו שיניחם במקום כלשהו שישתמרו שם, או שישמרו עליו כסגולה, וכדלקמן בהערה זו).


10) יש שנהגו ליקח הערבות לאחר חבטתן בהו"ר ולהניחן סמוך לראש מיטתו, לחיבוב מצווה [ספר תניא רבתי (סי' פ"ו). הב"ד כה"ח (סי' תרס"ד סק"ס) וסא"ה (שם ססקנ"ז)].


11) יש המניחים את הדמ"י בפתח הבית או במקום אחר בבית, לשמירה [כ"כ בספר סדר היום, וכ"כ מרן הגחיד"א בשם מהר"ם די לונזאנו. והוסיף שכ"מ בירו', שהיו נוהגים להצניע את לולביהם בביתם לאחר החג. וכ"כ ביפ"ל (ח"ב סי' ט"ו) שהיו שמים הדמ"י בפתח הבית לשמירה. וכ"כ האורחות חיים (ספינקא. שם), ובס' אלף למגן. הב"ד בכה"ח (סי' תרס"ד ס"ק ס') וסא"ה (שם סקס"ז)].


12) יש מי שכתב שבלקיחת הערבה של חבטת הושענא רבה יש סגולה לשמירה בדרכים [ס' מנורת המאור (נר ג' כלל ד', ח"ו פ"ז) והוסיף שהכל לפי כושר מעשיו וטוב כוונתו. הב"ד בסא"ה (שם)].


13) יש מי שכתב שבלקיחת ההושענות החבוטות של הו"ר והנחתן בבית במקום משומר, הרי שזה מבטל פחדים [ס' המידות לרבי נחמן מברסלב (בערך פחד סקט"ז). הב"ד ביפ"ל (שם) וכ' שהירא מפחד לילה בחלומותיו יניחם בכרית שמראשותיו כשישן עליה. ע"כ. הב"ד כה"ח (סי' תרס"ד סס"ק ס')].


14) ועוד נוסיף דבר אחד:


בטעם שגבי ציצית, סוכה, שופר ולולב התירו להשתמש וליהנות מהם (באופן המותר – לא בביזוי וכדו') ואילו גבי מותר השמן של נ"ח אסור להשתמש בו וליהנות מאורה גם אחר חנוכה (כבסס"י תרע"ז), דהתם השמן נועד בשעת מצוותו לכילוי לגמרי, לכן הוקצה למצוותו לכילוי, דהיינו להבערה ולכילוי, ולכן הנותר ממנו אסור בהנאה, משא"כ לולב, סוכה, שופר וציצית לא הוקצו למצוותן לצורך כליון. וכיוון שעבר זמנם למצווה מותר ליהנות מהם בשמושים שאינם בזויים [רמב"ן עמ"ס שבת (דכ"א,ב' אמצע ד"ה "ודאמרינן"). וכ"כ הר"ן, במס' שבת (שם). דכ' הר"ן בשבת (פ' "במה מדליקין") דעצי סוכה לא מקצה להם אלא לימי החג, ולא מקצה אותם למצותן לגמרי. אבל שמן ופתילות שעשויים להתבער לגמרי, כשנותנם בנר מקצה אותם לגמרי למצוותם, ולכן אם נשתיירו הריהם אסורים. ע"כ. וע"ע בתוס' שבת (דמ"ד,א' ד"ה "שבנר"). הב"ד בחזו"ע (דיני נויי סוכה. סוף הערה כ' דצ"ד) וע"ע ברשב"א עמ"ס שבת שם]. אמנם יש להעיר, שמותר השמן של חנוכה הצריך הבערה וכילוי לאחר מצוותו, מעיקר הדין הוא דוקא מה שנותר מהשמן שדלק פחות מחצי שעה. דהא שמן שנותר לאחר חצי שעה של הדלקת נ"ח, מעיקה"ד שרי להשתמש בו, ורק יש מחמירים בדבר [ר' מרן (סי' תרע"ז ס"ד), מ"ב (סקי"ח) ובה"ל ד"ה "הצריך"). ורמ"א (סי' תרע"ג ס"א) ומ"ב (ס"ק כ"א – כ"ד). ופסתש"ו (סי' תרע"ז הערה 57), ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' חנוכה (פ"ה הערה ל"ט)].


[39]לט. דין 1: בענין לקיחת הערבה שבאגודת הדמ"י לצורך מצוות חבטת הערבה בהו"ר [או נענועה. ר' רש"י בסוכה (דמ"ד,ב' ד"ה "חביט חביט") שחביט חביט לשון נענוע. ע"כ].


הנה יש מהפוס' שחילקו בין אם מקיים מצוות חבטת הערבה כשהערבה אגודה עדיין עם הלולב וההדס, לבין אם כבר הוציאה מהאגודה.


איתא בגמ' סוכה (דמ"ד,ב'): אמר רבי אמי: ערבה... אינה ניטלת אלא בפני עצמה, ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. ע"כ. ואמרו בגמ' שם שאפי' כשהגביהה ב' פעמים, א' למצוות נטי' הדמ"י וא' לשם חבטה, מ"מ לא יי"ח חבטה. ועיי"ש שרב חסדא בשם רבי יצחק אומר שאדם כן יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב.


ואכן מרן פסק בשו"ע (בסי' תרס"ד ס"ו) שאין אדם יוצא י"ח בערבה שבלולב, אפילו הגביה אותה ב' פעמים, אחד לשם לולב, ואחד לשם ערבה [ע"כ. והוא עפ"י מש"כ הטור (בסי' תרס"ד) בשם הרמב"ם (פ"ז מסוכה ה"כ)]. אמנם הוסיף שם מרן, שי"א שיוצא בכך [והוא עפי"ד הטור שם בשם הראבי"ה (ח"ב סי' תרצ"ט) והרא"ש (פ"ד בסוכה סי' א')]. והיינו כשהגביה פעם שניה לשם מצוות חבטת ערבה, דיש היכר בזה שהוא לשם מצוות חבטת ערבה [גמ' הנ"ל. וכן פשט מרן שם, וכ"כ המ"ב (סקכ"א)].


וקיי"ל שסתם וי"א בשו"ע הלכה כסתם, וא"כ בני"ד לא יצא. אלא שיש מהפוס' שחילקו בני"ד בין אם מפריד את הערבות מאגודת ג' המינים לבין אם חובט כשהערבות עדיין אגודות עם הלולב וההדסים. שכ"כ לחלק ולהקל בני"ד הג' בעל ערול"נ בס' ביכור"י [(סי' תרס"ד ס"ק י"ג וי"ח) עיי"ש שהוכיח כן מהא דלא תירצו בגמ' שרבי אמי אסר אף כשהתיר אגודתו וחבטה שאפ"ה אסור, קמ"ל שבהכי שרי]. וכ"כ הג' מוהר"ר יהודה טנוג'י בס' ארץ יהודה (על השו"ע סי' תרס"ד). וכ"כ הג"ר אהרן וולקין בשו"ת זקן אהרן (ח"א סי' ל'). ובאשל אברהם מבוטשאטש (סי' תרס"ה) לא הכריע בסכינא חריפא להקל בזה (דכתב שם: "אולי אינה הנאה". והיינו שאע"פ שיש איסור הנאה מהדמ"י, מ"מ השימוש בערבה זו לחבטה יתכן ואינו בכלל איסור זה). ולאחר כל זאת יש להוסיף שגם מרן הח"ח פסק בפשטות להקל בני"ד, וכ' (בסי' תרס"ד סקכ"א) עפי"ד הביכור"י שאף לדעה הראשונה בשו"ע, מ"מ אם התיר את אגודת הלולב לאחר הנטילה וחבט את הערבה בפני עצמה, פשיטא שיוצא בה. עכת"ד. וכ"פ להקל הגרע"י זצ"ל בחזו"ע (הל' הו"ר, סוף הערה ד', דתמ"ב – תמ"ג).


אמנם לא אכחד שרבינו המאירי החמיר בני"ד, וכ' על הגמ' שם (בסוכה דמ"ד,ב') שא"צ לומר שאין להסיר את הערבה מהאגודה וליטלה למצוות חבטה בפני עצמה, שהרי מוקצית היא למצוותה. עכ"ד [הב"ד בהערות איש מצליח (לסי' תרס"ד, על המ"ב ססקכ"א) וכן במ"ב – עוז"ו (סי' תרס"ד במשנת שעה"צ סקי"ב)]. ויתרה מזו, כבר כתב כה"ח (בסי' תרס"ד סקמ"ב) עפי"ד רבנו האריז"ל, שלשם מצוות חבטת ערבה יש ליקח ערבה אחרת ולא מהערבות שבלולב (עיי"ש טעמו, דהערבה דלולב הינה מבחי' חסדים, וזו דחבטה הינה בבחי' גבו'). עכ"ד. אלא שיש לשים לב שרבנו האריז"ל לא כתב בהדיא שלא לעשות כן. אלא הג' כה"ח הבין כן מדבריו. וגם ממש"כ רבנו המאירי להחמיר בכך, וסו"ס רבנו המאירי הינו ראשון, וש"פ הנ"ל כולם אחרונים, הרי שכאן נכנסנו למחלו' הפוס' האם אמרינן שאילו היו האחרו' רואים שראשון מסוים פסק אחרת, האם היו חוזרים בהם. והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי שלדעתו לא אמרינן כלל זה שהם היו חוזרים בהם, דמאן יימר לן שאכן היו חוזרים בהם. עכת"ד.


בס"ד יש לומר לאור כל הנ"ל, שההולכים בתר דברי רבנו האריז"ל יחמירו בהא. וגם שאר העם כדאי שלכתחי' יחמירו בכך (בשל דברי רבנו המאירי הנ"ל). ומ"מ מעיקה"ד ודאי שיכולים להקל בכך [ואמרו לי שכן נהגו בג'רבה, ליקח הערבות מהלולב. ור' בס' "אשר חי" עה"ת, בהקדמה]. אלא דהיכא שאפשר, שיש לו ערבות אחרות, עדיף שלא ליקח לחבטה מהערבות שבלולב. וה' יצילנו משגיאות.


אמנם יש בס"ד להוסיף עוד צד שדנו הפוס' גבי ני"ד: האם יש לאסור ליקח הערבה מאגודת הלולב לצורך מצוות חבטת ערבה בשל הכלל דמעלין בקודש ולא מורידין. שכתב בחזו"ע (הל' הו"ר, סוף הערה ד', דף תמ"ב – תמ"ג) שיש מי שהעיר שמכיוון דקיי"ל שמעלין בקודש ולא מורידין, ואף י"א דהוי איסור מדאו' (ר' רש"י מגילה דכ"ו,א') הרי שכשנוטל הערבה שבלולב לצורך מצוות חבטת הערבה שהיא מנהג נביאים, הוי כמורידה ממצווה חמורה למצווה פחות חמורה. אולם הגר"ע יוסף זצ"ל שם דחה זאת, משום שמבואר במרדכי (פ"ק דב"ב) בשם המהר"ם (והוא בשו"ת מהר"ם בן ברוך, סי רס"ט), שדווקא גבי תשמישי קדושה אמרינן מעלין ולא מורידין, אך גבי תשמישי מצווה מותר לשנותם אפי' למצווה פחות גדולה ממנה. ושכ"כ מרן בב"י (יו"ד סי' רנ"ט). וכ"כ בשו"ת מהרשד"ם (חיו"ד סי' קמ"ט), וכ"כ הש"ך ביו"ד (סי' רנ"ט סקי"א). וכ"כ בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' ל"ט). וכיוון שסו"ס ערבה שבלולב הינה תשמיש מצווה ולא תשמיש קדושה, לכן לאחר סיום מצוותה מותר להשתמש בה לערבה דחבטה שהינה מנהג נביאים. עיי"ש [וכן שם (בדף ע"א) שג"כ כ' להקל מצד זה. וע"ע שם (בדף קל"א)].


וקצת היו לי הרהורים בקשר לדברים הנ"ל:


1) מדוע לקיחת הערבה מהאגודה לשם מצוות חבטה הינה הורדה מקדושה חמורה לקדושה פחות חמורה. הרי בגמ' בסוכה דנו אי חבטת ערבה בהו"ר הינה מנהג נביאים או יסוד נביאים (שהוא חמיר טפי). וחשבתי לתומי שכיוון שדבר זה הינו כבר מימי הנביאים, הרי שלכאו' יש לו תוקף יתר מאשר תקנות דרבנן, כתקנת ריב"ז ליטול הדמ"י בגבולין בחוה"מ. אלא שכמה חכמים שליט"א העירוני שאין הדבר כן. שהרי למשל התקנות דיהושע בן נון (ב"ק דפ"א,א') ודאי שאין להם תוקף של דאו'. וה"ה תקנת דוד מלכנו ובית דינו על איסור יחוד עם פנויה אינה מדאו' [ר' רמב"ם (פכ"ב מאיסורי ביאה ה"ב וה"ג)]. וכן תקנת שלמה הע"ה גבי נט"י. וכן שאר גזירות ותקנות של כל בי"ד ובי"ד מכל זמן שהוא, אינן מדאו'. וע"ע בתוס' ברכות (די"ד,א' ד"ה "סמים") גבי היחס בין מצוות מזמן נביאים לבין מצוות שהינן מנהג שאינו חובה (כאמירת הלל בר"ח). ורק בדבר שבי"ד בא לבטל תקנות של בי"ד אחר צריך שהבי"ד השני יהא גדול מהראשון בחכמה ובמנין. ואכן על מצוות דרבנן מברכים ("אקב"ו"), ואילו על מצוות שמקורן במנהג נביאים, כחבטת ערבה, אין מברכין. אמנם מצינו שתי מצוות גמורות שמקורן בדברי קבלה, והיינו שהינן מזמן הנביאים, והן מצוות עונג שבת (בס' ישעיהו פרק מ': "וקראת לשבת עונג") ומצוות פורים כקריאת המגילה. אלא דהתם י"ל בס"ד משום שנכתבו בהדיא בפסוק, משו"ה חמירי טפי. ודי בזה.


2) עוד הרהרתי בלבי, אם חיישינן להורדה מקדושה חמורה לפחות חמורה אף בתשמישי מצווה, מדוע לא דנו הפוס' גבי הורדה כזו גבי נטי' הדמ"י ביום א' דחוה"מ. שהרי ביו"ט הא' נטלו את הדמ"י מדאו', ואילו בימי חוה"מ נוטלים אותם מדרבנן, וא"כ כיצד מותר להשתמש בהם למצווה דרבנן אחר שכבר התקדשו במצווה מדאו'. ובזה בס"ד י"ל שני הסברים: א) לפי מה שאמרנו לעיל, שאיסור הורדה מקדושה חמורה לפחות חמורה הו"ד בתשמישי קדושה ולא בתשמישי מצווה, לכן בני"ד שרי. ב) קדושת הדמ"י אמנם אינה פוקעת לכו"ע בסוף היו"ט הראשון, אם לא עשה תנאי, אך מ"מ קדושתם שהינה מדאו' – היא פוקעת בסוף היו"ט הא'. וממילא השימוש בדמ"י בימי חוה"מ אינו מוריד את הדמ"י מקדושה דאו' לקדושה מדרבנן. כך עלה בדיבוק חברים.


אמנם יש להעיר שאין כלל זה מוסכם לכו"ע. דהא מדברי הרמב"ן במגילה (דכ"ה, ב') מוכח שדין דמעלין בקודש ולא מורידין שייך גם בתשמישי מצווה. דלדעתו קדושת ביהכ"נ הוי תשמיש מצווה. עיי"ש. וע"ע במ"ב (סי' ט"ו סק"א) מש"כ בשם ארה"ח, שיש מיקרים שאוסרים בכה"ג. וע"ע מש"כ בס"ד במקראי קודש הל' סוכה (פ"ח הערה נ"א ס"ק 1). ואכמ"ל.


ובענין מש"כ בחזו"ע (שם דע"א, דיני הסכך הערה ל"ה), שגבי תשמישי קדושה הזמנה לגוף הקדושה מילתא היא, והוכיח כן ממש"כ מרן בשו"ע סי' מ"ב ס"ג, ר' לעיל (בסוף הערה י"ח).


דין 2: האם מותר לקחת עלה מהלולב כדי לאגוד את הלולב, ההדסים והערבות או את הערבות דהו"ר, ר' ע"כ מה שכתבנו בס"ד לעיל (בפ"ט ס"ז). עיי"ש ג' דעות בדבר.


דין 3: האם הקדושה האמורה לגבי ארבעת המינים חלה על כל אורכם ונפחם, או רק על שיעורם ההלכתי ההכרחי:


ראשית יש להקדים שני דברים:


כל ההלכות דעסקינן הכא אמורות רק גבי ימי חוה"מ, והיינו בימי החג חוץ מהיו"ט הראשון. והטעם, דגבי יוט"א איתקצאי כל האתרוג, דהרי חסר פסול בו, ולכן צריך להתנות שאינו בודל ממנו מביה"ש של ליל שני ואילך [כ"כ הרמ"א (בסי' תרמ"ט ס"ה), המ"ב (סי' תרמ"ט סק"מ ומ"א) וש"פ].


ועוד: אם הפריש אתרוג ליום השני של החג, הרי שנחלקו הפוס' אי רשאי לאכול חלקו (באופן שהוא ישאר בשיעור הראוי) אף בלא תנאי.


אמנם כל זה עסקינן גבי אתרוג (עפ"י ההוכחות הנ"ל). וגבי שאר ג' המינים צ"ע אי דינם שווה לאתרוג, דשמא הטפחים התחתונים אפי' ביו"ט הראשון אין בהם קדושה.


דעת המקילים וסוברים שאין הקדושה חלה אלא רק על השיעור ההכרחי של כל מין ומין:


כן נראה מהתוס' בסוכה (דמ"ו,ב' ד"ה "אתרוג"), וכן מהרא"ש (בסוכה פ"ג סי' כ"ג), מהטור (סי' תרמ"ט), ומרבינו ירוחם, הב"ד המ"א (סי' תרמ"ט סקי"ט), המ"ב (סקמ"א), בה"ל (סי' תרס"ד ס"ט ד"ה "ואם") וכה"ח (סקע"ג). וכתבו דמותר לאכול (האתרוג) אף בלא תנאי ובלבד שישייר השיעור הראוי לאתרוג, דלא אמרינן איתקצאי אלא רק השיעור הראוי לאתרוג ולא יותר. ובאמת שכן מתבאר בלוח א"י (דיני אגידת ההושענות שחובטין בהו"ר), וכן מדברי סא"ה (דיני אגידת הלולב, ס"ד), שהתירו לתלוש את עלי הלולב התחתונים שמתחת לגובה ד"ט כדי לאגוד. הבאנו בס"ד דבריהם כאן לעיל (בפ"ט הערה כ'). עיי"ש.


דעת המחמירים הסוברים שאפי' הפריש אתרוג וכדו' רק ליום השני של החג ואילך, הרי שהוקצה כל האתרוג, הלולב וכדו', אם לא עשה תנאי, זו ד' הריטב"א בסוכה (דל"ו,ב' ד"ה "והא"), וכ"כ מרן בב"י, וכ"פ הגר"א הב"ד המ"ב (סי' תרמ"ט ססקמ"א), בשעה"צ (סקל"ט), וכה"ח (סקע"ג). וכ"כ בשו"ת קנין תורה (ח"ה סי' ע'. עיי"ש מה שתמה ע"ד לוח א"י). וכ' בשעה"צ (שם), שכן יסברו כל הפוס' הסוברים שאפי' בעצי סוכה הוקצו כולם, אפי' אותם שהינם יותר מכדי הכשר סוכה, וכ"ש כאן בדמ"י שהכל גוף א' (כל האתרוג, הלולב וכו'). עכ"ד. ור' בסמוך.


בענין טעם המחמירים, כ' בשו"ת בית אפרים (סי' נ"ט ד"ה "שוב") משום שכל חלק וחלק מהאתרוג יכול לקיים בו מצוותו, ואין מבורר היכן חלק זה, לכן בסתמא כל האתרוג הינו מוקצה. וכעין זאת כ' בה"ל ( סי' תרל"ח ד"ה "ואם אחר") גבי ד' דפנות הסוכה.


ובענין עד כמה ניתן להשוות דין קדושת ד' דפנות הסוכה לדין אתרוג, ודין קדושת כל האתרוג לקדושת כל הלולב, ר' בשו"ת בית אפרים (שם), במ"ב – עוז"ו (סי' תרמ"ט סקפ"ז), ומה שכתבנו בס"ד כאן (בפ"ט הערה כ'). והיינו שבשל טעמים שונים לכאו' יש מקום לחלק בין הדמ"י לסוכה ובינם לבין עצמם. ואף אם נחמיר בזה יתכן שיש להקל ברעהו. ומ"מ (בסי' תרמ"ט סקל"ט) נראה שעכ"פ יש ללמוד דין האתרוג מסוכה. ואכמ"ל.


ומ"מ נראה בס"ד להעיר עוד כמה הערות:


ממה שכתבנו כאן לעיל (בפ"ט ס"ז) הדעה השלישית, שמותר לתלוש עלים מהלולב רק לצורך אגידת אותו לולב בעצמו, ולא חילקו בין אם תולש עלים מהד"ט העליונים או דווקא מתחתם, משמע שלדעה זו שרי לתלוש אף מהעלים העליונים, אך רק לצורך מסוים. ושמא יקלו אף גבי אתרוג, דשרי לאוכלו כל עוד ישאר בו שיעור.


ועוד: ממה שכתבנו בס"ד בהל' סוכה (פ"ח ס"ו) שאם בנה תחילה חלק מהסוכה באופן שהיתה כשרה, ולאחר מכן נמלך להוסיף לה עוד דפנות, הרי שרק הדפנות הראשונות שבנה אסורות בהנאה. אך אם מלכתחי' חשב לבנותה יותר משיעור הדפנות הנצרך להכשרה, וכן עשה, הרי שכל הדפנות שבנה אסורות בהנאה, עד כאן דברינו שם. ולפי"ז בס"ד י"ל גם גבי ני"ד, שאם כשקנה אותם חשב להשתמש למצוות הנטילה בכל האתרוג, הלולב וכדו', וכן עשה, הרי שכל האתרוג, הלולב וכדו' הוקצו למצוותם. אך אם כשקנאם חשב להשתמש למשל בחלקו התחתון של הלולב, וכגון שרגילותו הינה לתלוש מהעלים התחתונים של הלולב ע"מ לאוגדו, הרי שלכאו' מותר יהיה לו לעשות כן. ואמנם יש מקום לחלק בין לולב לסוכה, וכגון שהלולב הינו חטיבה א' וגוף א' (כמש"כ בשעה"צ סי' תרמ"ט סקל"ט), ולכן יש צד להחמיר בו יותר מדפנות הסוכה, מ"מ כך בס"ד הדעת נוטה. ועדיין צריך להתיישב בדבר.


נמצאנו למדים שבמקרה שלא עשו תנאי על הדמ"י, הרי שנחלקו הפוס' האם הקדושה נתפסת בכל הדמ"י, לאורכם, לרוחבם ולנפחם (כגון באתרוג), או שהקדושה נתפסת רק בשיעורם ההלכתי ההכרחי.


דין 4: אתרוג שהוקצה למצוותו ומכרוהו, המותר ליהנות מדמיו.


כ' בשו"ת תפארת צבי (סי' כ"ח) שאתרוג שהוקצה למצוותו, מותר למוכרו וליהנות מדמיו, כיוון שרק גוף האתרוג הוקצה ולא הדמים. והסביר, שהרי אף תפילין מותר למכור אף שקדושים הם, וא"כ כ"ש אתרוג שהינו תשמיש מצווה ולא תשמיש קדושה [הב"ד בחי' מהר"ץ חיות (לב"ק דע"ח,ב') ובחיים וברכה (סי' קע"ט) ובסא"ה (ח"ב במיל' רסקנ"ט).


דין 5: דין קדושת הדברים האוגדים את הלולב, ההדסים והערבות (כגון קוישיקלאך) וקישוטי ארבעת המינים.


הנה גבי קדושת נויי הסוכה כ' מרן (בסי' תרל"ח ס"ב) שאוכלין ומשקין שתולין בסוכה כדי לנאותה [בין שתלויים בסכך ובין שתלויים בדפנות. מ"ב (סק"י)], אסור להסתפק מהם כל שמונה, אפי' נפלו. ע"כ. והרמ"א שם חילק בין נויי הסכך שהינם אסורים בהנאה כל שבעה משום שעליהם אין נוהגים להתנות, לבין נויי הדפנות שכיוון שי"א שאין איסור הנאה אפי' בדפנות עצמן, כ"ש שאין איסור הנאה בנוי שלהן, שהוא מותר אף בלא תנאי. ומ"מ טוב להתנות עליהם (בזמן שעדיין ניתן להתנות).


וא"כ גבי ני"ד בס"ד יש לדון האם קישוטי הדמ"י וכן הדברים שאוגדים בהם, מהו דינם, האם כדין קישוטי הסכך או קישוטי הדפנות של הסוכה.


בס"ד נלע"ד שאין קדושת קישוטי הדמ"י כקדושת קישוטי הסכך. דהא קדושת הסוכה חשיבא כקדושה דאו', מדהישוו אותה לקרבן חגיגה [ור' מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' סוכה (פ"ח הערה א') אי ממש קדושתם שווה]. ומ"מ יש לדון אי קדושת הדמ"י הינה שווה לקדושת דפנות הסוכה.


ועוד יש לדון בס"ד האם יש לחלק בין הדברים שממש מקשטים את הדמ"י ולבין הדברים שאוגדים בהם את הגמ"י.


לגבי הדברים שאוגדים בהם את הגמ"י, נראה בס"ד ברור שאין להם את קדושת הגמ"י עצמם. ראשית, דהא הרי אין חובה כלל לאגוד, וא"כ אינם חלק ממשי מהדמ"י, אלא רק מסייעים למצוות האגידה. ושנית, שהרי הפוס' דנו אי שרי ליקח מעלי הלולב ועל ידם לאגוד את הגמ"י, האם מותר הדבר מצד דמעלין בקודש ואין מורידין (כדלעיל בריש הערה זו), ובשל הכלל שאיסור זה הינו רק גבי תשמישי קדושה ולא תשמישי מצווה, לכן הקלו בכך. הא מודים פוס' אלה שיש בתלישת עלי הלולב לצורך האגידה משום הורדה בקדושה. וא"כ אין קדושת הטבעות האוגדות את הגמ"י, הקוישיקלאך וכדו' שווה לקדושת הגמ"י. אך לא ברור לי שאין להם קדושה כלל, וגם לא ברור לי אם יש נ"מ בין אם נתלשו קודם שנטלו את הלולב או לאחר מכן (שזו נ"מ, כנ"ל בפ"ט ס"ז), הרי סו"ס עתה הם אוגדים את הגמ"י. ועוד יש לדון גבי אותם שמקשטים את הגמ"י, כגון שעוטפים את הלולב בשרשראות דקות מזהב, וכדו'.


ומ"מ כיוון שלא מצינו בפוס' שדיברו גבי ני"ד (אף שלא ראינו אינה ראיה), אלא דיברו רק על קישוטי הסוכה, הסכך ודפנותיה, וכנ"ל, הרי שקשה להחמיר ולאסור בני"ד (וכן אמרו לי כמה ת"ח חשובים). ומ"מ נראה שמנהג העולם שאין זורקים את הקוישיקלאך, הטבעות וכדו' לאשפה [אף שלפי"ד מרן בשו"ע (בסי' כ"א ס"א) מפורש שזה מותר, ככל תשמישי מצווה שנגמרה מצוותן], אלא כמדומה שהמנהג ששורפים אותם בערב פסח עם החמץ יחד עם הלולב, ההדסים והערבות. אמנם חכ"א העיר, שיש לחלק בני"ד בין קדושתם בזמן החג לבין הזמן שלאחריו. דלאחר החג כיוון שמותר מעיקה"ד להשתמש בד' המינים תשמיש שאינו של בזיון, הרי שודאי דשרי לעשות כן בדבר שאוגדים אותם בו. ואילו בתוך החג, הרי שדינם כתשמיש דתשמיש דמצוה. ור' כעין זאת במ"ב (סי' מ"ב סקי"א). ובענין הגדרת תשמיש דתשמיש דמצווה, ר' בפמ"ג (מש"ז סי' קנ"ג סקט"ו) ובס' גנזי הקודש (פיינהנדלר. פט"ז ס"ג). ובענין דינו ר' בפמ"ג (שם) ובגנזי הקודש (שם ס"י). ואכמ"ל.


דין 6: דין מי שיש לו שתי אגודות ("סטים") של ארבעת המינים – קדושתן.


הנה גבי דין זה נראה בס"ד שיש לדון גבי כמה מציאויות:


1) אם קנה לפני החג שתי אגודות של הדמ"י (בלשון העם: שני "סטים"), או שני חלקי אגודות כאלה (כגון ארבע ערבות ושני הדסים), ובדעתו ליטול את כולם במשך ימי החג. 2) אם קנה אגודה אחת לפני החג ואגודה שניה (או חלקה) במשך ימי החג. 3) כאשר קנה כמה אגודות לפני החג כשכוונתו הינה שכל יום (או כמה ימים) מימי החג יטול אגודה אחרת (או חלק מאגודה אחרת והשאר מהאגודה הקודמת).


לגבי המקרה הראשון:


אם קנה ב' אגודות (או יותר) לפני החג, הרי לפי המבואר לעיל בפרקנו (בסעי' י"א), לד' רוה"פ כל אגודה מתקדשת ונאסרת בהנאה רק מעת שנטלה בפעם הראשונה למצווה. לכן האגודה הראשונה התקדשה כבר ביום הראשון לנטילה, והתקדשה לכל ימי החג (אא"כ עשה תנאי לפני השקיעה של כניסת החג, שאינו בודל מהם), וכן האגודה השניה התקדשה רק מעת שנטלה (דהזמנה לאו מילתא). ואם כבר ביו"ט הראשון נטל גם מהאגודה השניה (כגון שנטל את ב' האתרוגים ביום זה, הרי שנתקדשו שניהם).


המקרה השני: אם קנה את האגודה השניה במשך ימי החג, הרי שהאגודה הראשונה כבר התקדשה מהיו"ט הראשון, והאגודה השניה מעת שנטלה, וכנ"ל.


המקרה השלישי: אם לפני החג קנה כמה אגודות של דמ"י (או חלקן), והפריש אגודה מסוימת (או את חלקה) לימים מסוימים, אזי כל אגודה קדושה ביומה, וכמש"כ בשו"ע (בסי' תרס"ה ס"ב).


וראה בענינים אלה אך גבי סוכה, מה שבס"ד כתבנו בהל' סוכה (פ"ח ס"ו וסט"ו).


דין 7: קדושת ארבעת המינים שאולים.


גבי סוכה שאולה כתבנו בס"ד בהל' סוכה (פ"ח הערה נ"א ס"ק 8), שאם השואל הקדים לישב בסוכה לפני שישב בה המשאיל, הרי שנחלקו הפוס' אי התקדשה הסוכה כבר משישב בה השואל ומאז נאסרה בהנאה, שהביכור"י הסתפק בזה ולא הכריע, ובס' פיתחא זוטא (רס"י תרל"ח) כ' שאין הסוכה נאסרת, דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ורק משום ביזוי מצווה יש לאסור. ולעומתו בשו"ת בית שערים (או"ח סי' שמ"ב) כ' לאסור הסוכה בהנאה כבר מעת שישב בה השואל, משום שבדבר התלוי במעשה כן אמרינן שאדם אוסר דבר שאינו שלו. ע"כ [לא ראיתי את דבריו בפנים, אך נראה שכוונתו למשל לסיר עם בשר, שמאן דהו שאינו בעליו שפך לתוכו חלב חם, שוודאי שהתבשיל נאסר, אע"פ שלא בעליו עשו זאת].


ולפי הנ"ל לכאו' י"ל שאותה מחלוקת קיימת גם גבי הדמ"י. שלד' הפיתחא זוטא ד' המינים לא יאסרו בהנאה, דהא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ולד' הרב בית שערים יאסרו הדמ"י בהנאה משום שבכה"ג, כשנעשה מעשה, אדם כן אוסר דבר שאינו שלו. כך בס"ד נלע"ד.


דין 8: ארבעת המינים הפסולים מדרבנן, האם יש להם קדושה:


גבי סוכה הפסולה מדרבנן, הסתפק הפמ"ג (א"א סי' תרל"ח סק"ב) אי יש לה קדושה ונאסרה בהנאה, ולא הכריע בדבר [הב"ד בספר הסוכה השלם (ויספיש. במיל' פט"ז סקל"ו) ובמקראי קודש הל' סוכה (פ"ח הערה נ"א ס"ק 7)]. ונראה בס"ד שדבר זה תלוי במחלו' הפוס' אי מי שקיים מצווה מסוימת אך רק את החלק שהינו מדאו', האם יצא י"ח עכ"פ מדאו'. וכגון שקידש בליל שב"ק אך לא על היין או הפת, וכן אי בירך בברהמ"ז רק את ג' הברכות הראשונות (שהינן מדאו') ללא הברכה הרביעית (שהינה מדרבנן). וכבר כתבנו בס"ד ע"כ בכמה דוכתי, שזו מחלו' הפוס' [ראה למשל בכה"ח (סי' ס"ז סק"א ד"ה "ואם יודע") שהביא מחלו' ע"כ, ומדבריו עולה שרוה"פ מחמירים, שאף מדאו' לא יצא. וע"ע בחזו"ע (שבת ח"ב דף ע"ז), גבי מי שקידש בליל שב"ק ללא יין או פת, שפסק שם שלא יצא י"ח אף מדאו'. וע"ע מש"כ בס"ד במקראי קודש הל' רה"ש (פ"ד ריש הערה נ"ו) ומקו"ד סוכה (פ"ב הערה א', והערה כ"ד ענפים 1,8). עיי"ש שהבאנו בס"ד מחלוקת הפוס' בהא]. וא"כ גם בני"ד אין הדבר יצא מידי מחלו'. ולכן לפחות ביו"ט הראשון יש להחמיר בכך. ואכמ"ל.


[40]מ. ראשית נזכיר שכל הדברים הללו הובאו בס"ד במקראי קודש הל' סוכה (פ"ח סמ"ז).


דעת המתירים בני"ד היא ד' הג' החת"ס בתשובותיו (או"ח סי' קפ"ד) ובחידושיו לסוכה (דל"ה,ב'). וכ"כ האמרי בינה (הל' יו"ט סי' כ"ד), וכן בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' שכ"ג) החרה והחזיק אחר דברי רבו החת"ס. וכ"פ בחזו"ע (דיני נויי הסוכה. עמ' פ"ט סט"ז).


בין הטעמים להיתר זה: 1) מצוות (כמצוות ד' מינים) לאו ליהנות ניתנו. והיינו דאין זו נחשבת הנאה ממה שנהנה מאתרוג של מצוות נוי הסוכה [ובגדר מצוות לל"נ ר' מה שכתבנו בס"ד בקונט' קדושת השבת (ח"ב הערה מ"ו ענף 2, ובמיל' פ"ד ענף 16 ואילך)]. 2) אין ביזוי מצווה בכה"ג, משום דהוי העברה ממצווה למצווה. 3) בני"ד חשיב כמעלין בקודש, דמעלהו ממצוות נוי סוכה למצווה אחרת.


הביאו דברים אלה הבה"ל (סי' תרל"ח ס"ב ד"ה "כל שמונה". ומדלא העיר ע"ד החת"ס משמע דס"ל כוותיה), ובסה"ס (במיל' לפט"ז סקכ"א), ובפסתש"ו (סי' תרל"ח הערה 40).


וע"ע בסה"ס (שם) שדן אי יתיר החת"ס ליקח לשם מצוות ד' מינים גם לולבים, הדסים וערבות ששימשו כחלק מהסכך, שאיסור ההנאה מהם הינו מדאו'. ועוד דן שם אליבא דהחת"ס אי יתיר גם כשיש באתרוג איסור תורה, כגון קדושת עצי הסוכה או הסכך (ומדובר שהסכך היה פסולת מרובה על האוכל, והאתרוג שהוא אוכל ופסול לסכך מעורב בין הפסולת שהיא סכך כשר, שאז למעשה הסכך כשר. עיי"ש). ונשאר בצ"ע.


עוד נזכיר פה את דעת הגר"ח פלאג'י בס' מל"ח (סי' כ"ג ס"ק קל"ט) שכ' גבי ני"ד שרשאי ליקח אתרוג זה וליטול אותו רק בברכה ועי"כ לצאת בו י"ח, אך לא יטלנו בהלל ובהקפות. הב"ד בסא"ה (ח"ב מיל' רסקנ"ט). ומשמע מדבריו דשרי לעשות כן אף ביו"ט הראשון. וצ"ע.


[41]מא. שכ"כ לאסור לקחת את האתרוג למצוות ד' מינים, בשו"ת שיבת ציון (סי' ט"ז), בס' כרם שלמה (סי' תרמ"ח סק"י), ובשו"ת נחלת אבות (או"ח סי' ג'). וטעמם לאסור הוא משום שמוקצה האתרוג למצוות סוכה, וא"כ אין בו היתר אכילה ולא דין ממון. ע"כ. הב"ד כה"ח (סקנ"ו), בסה"ס (במיל' שם) ובפסתש"ו (שם). ומ"מ הבה"ל (סי' תרל"ח ס"ב ד"ה "כל שמונה") פסק להקל בזה, וכדלעיל.


בענין אי שרי ליקח אתרוג שביעית לשם נוי הסוכה, ר' מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' סוכה (פרק ח' בהערה ק"ז ס"ק 8).