הלכות שלוש התעניות בין המצרים ותשעה באב

מבוא:

מדוע אנו מתאבלים על החורבן

ענף 1: פתיחה

בכדי להבין מדוע צריכים אנו – אלפי שנים לאחר החורבן - להתאבל על חורבן בתי המקדש הראשון והשני, ולהצטער כל כך על היציאה לגלות, נסביר בס"ד לקורא היקר את הרקע לכך ואת המציאות הנוראה שהיתה אז, ומתוך כך נבין בס"ד יותר טוב מדוע אנו בצער בימים אלו, ומדוע מקיימים אנו את הלכות בין המצרים ותשעה באב.

כתוב בנביא זכריה (פרק ח' פס' י"ט): "כה אמר ה' צבאו-ת: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו".

צום הרביעי הינו צום שבעה עשר בתמוז (ונקרא כך משום שהינו בחודש הרביעי מחודש ניסן, שהוא הראשון לחודשי השנה). צום החמישי הינו צום תשעה באב (שהוא החודש החמישי מחודש ניסן). צום השביעי הינו צום גדליה שחל ביום שלושה בתשרי (שהוא החודש השביעי ניסן), וצום העשירי הינו צום עשרה בטבת (שהוא החודש העשירי מניסן)

עם ישראל למוד סבל הוא אלפי שנים. כבר מעת היותו לעם, במצרים, סבל הוא מרדיפות העם המצרי בעבודת פרך ובדיכוי קשה, וכן בכל דור עמדו עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא, אבינו שבשמים, הצילנו ומצילנו מידם.

אמנם עיקר הצרות לעם ישראל היו בתאריכים י"ז בתמוז ותשעה באב, ובימים שביניהם. השבר הגדול ביותר היה בחורבן בית המקדש הראשון ובחורבן בית המקדש השני, והגלויות הקשות שבעקבותיהם.

חמש פורענויות אירעו בי"ז בתמוז, ויותר מכך בתשעה באב.

בי"ז בתמוז 1. נשברו לוחות הברית הראשונים, בשל חטא העגל. 2. פסקו להקריב את קרבן התמיד בבית המקדש [לרמב"ם (בהלכות תעניות ה',ב') בבית ראשון. לירושלמי (בתענית ד',ה') בבית שני]. 3. הובקעו חומות ירושלים בבית שני ונפלה העיר ביד אויב. 4. שרף אפוסטמוס המצביא הרומאי הרשע ספר תורה. 5. והועמד צלם של עבודה זרה בהיכל בית המקדש.

גם בתשעה באב אירעו כמה דברים רעים לישראל: 1. נגזר על דור המדבר שלא יכנסו לארץ ישראל. 2-3. חרבו בתי המקדש הראשון והשני. 4. עיר גדולה היתה בישראל ושמה ביתר, והיו בה הרבה רבבות מישראל, ונפלה בידי הרומאים הרשעים, ונהרגו כל ישראל שהיו בה. והיתה צרה זו גדולה כמו חורבן בית המקדש. 5. וכן ביום זה חרש טורנוסרופוס הרומאי הרשע את היכל בית המקדש וסביבותיו. ובדורות יותר מאוחרים נוספו עוד כמה צרות: היה גירוש יהודי אנגליה. לאחר מכן גירוש ספרד, והחלה מלחמת העולם הראשונה, שבעקבותיה נותקו אחינו שברוסיה מן התורה.

ונקבעו ימים אלה כימי תענית ציבור, כדי לעורר את הלבבות לתשובה, שכשם שחטאי אבותינו גרמו לאותן צרות, כך צריכים אנו לשוב בתשובה ולהיטיב את דרכנו, כמו שנאמר (ויקרא פרק כ"ו פס' מ:') "והתודו את עוונם ואת עוון אבותם" [כל זה עפ"י המשנה בתענית (דכ"ו,ב). גמ' בתענית (דכ"ט,א') וברה"ש (די"ח,ב'). רמב"ם (הל' תעניות פ"ה ה"ב וג'). מקראי קודש (ריש הל' בין המצרים, וריש הל' ט' באב)].

ועתה בס"ד נפרט את השתלשלות המאורעות שגרמו לחורבן בתי המקדש הראשון והשני.

ענף 2: הסיבות לחורבן בתי המקדש

אמרו חכמינו זכרונם לברכה (מסכת יומא ד"ט,ב:') מקדש ראשון מפני מה חרב, מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אבל מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש העבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

ענף 3: המצב לפני חורבן בית המקדש הראשון

בשנת אלפיים תשע מאות עשרים ושמונה (2928) לבריאת העולם נגמרה בנייתו של בית המקדש הראשון על ידי שלמה המלך. בית המקדש הראשון עמד על תילו ארבע מאות ועשר שנים.

שנים רבות לפני חורבן בית המקדש הראשון החלו גלויות עם ישראל בכמה שלבים. תחילה גלו עשרת השבטים בשלושה שלבים: שלב ראשון היה בימי פקח בן רמליהו, מלך ישראל. תגלת פלאסר מלך אשור הגלה כמה ערים, ועמם את כל בני ארץ נפתלי. וכיוון ששאר העם לא שמו ליבם לגלות זו ולא חזרו בתשובה, שם ה' בלבו של מלך אשור להמשיך להגלות את ישראל, והגלה גם את שבט הראובני, הגדי וחצי שבט מנשה. ומשלא שבו עדיין בתשובה, גלתה שארית ישראל בימי הושע בן אלה, כאשר בארץ נותרים רק שבטי יהודה ובנימין, כשבראשם המלך הצדיק חזקיהו.

מלכי אשור כבשו את ערי בנימין, וניסו לכבוש גם את מלכות יהודה, ולכן בא סנחריב הרשע עם צבאו האדיר לכבוש את ירושלים, אך דורו של חזקיהו הלכו בדרך ה', ולכן שלח אליהם הקב"ה מלאך שהרג בלילה אחד מאה ושמונים אלף ראשי גייסות של האויב, כך שמלכות יהודה המשיכה לעמוד על תילה.

אלא שהמלכים שמלכו אחר חזקיהו, לא כולם הלכו בדרך הישר, ולכן העלה הקב"ה את מלכות בבל תחת מלכות אשור, כשנבוכדנצר מלך בבל הצעיר מצליח לכבוש את ירושלים בימי מלכות יהויקים. אמנם תחילה הוא לא הגלה את יהויקים, אלא שבשל מרידתו של יהויקים הוא נאסר, בנו יכניה מלך מעט, ולאחר מכן הומלך מתניה ששמו הפך לצדקיהו. צדקיהו עצמו היה צדיק, אך בני דורו הרבו לחטוא בעבירות החמורות של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

ירושלים באותה תקופה היתה עיר רבתי עם, גדולה ועצומה בכמה דברים: עצומה במספר האוכלוסין שבה, שלפי כמה מתאורי חז"ל היו בה מליוני בני אדם [ראה למשל באיכה רבה (א,ב)]. אנשי ירושלים הצטיינו בפקחות עצומה ובחכמה טבעית וסגולית (להבחין בדברים שעין רגילה אינה יכולה לראותם). חכמה זו היתה לבני ירושלים המבוגרים, גם לזאטוטים, ואפילו לעבדים אשר בה [איכה רבה (א',ד',ה',ז')].

ענף 4: ניצני חורבן בית ראשון

אלא שאין חכמה ואין עיצה ואין תבונה כנגד ה'. לא ריבוי האוכלוסין, לא ריבוי הפקחות ולא ריבוי החכמה היא שעומדת לו לאדם. לא בחיל ולא בכח יגבר איש. אין ה' חפץ בגבורת האיש ובחוזקו. אלא רוצה ה' את יראיו, את המייחלים לחסדו. וכיוון שלא התקרבו אל ה' ולא שבו בתשובה, היה חרון אף ה' עליהם. אלא שבשל אהבתו של הקב"ה על בניו, המתין להם עוד ועוד שמא יחזרו בתשובה.

ואכן אמרו חכמינו ז"ל [איכה רבה (בפתיחתא)]:

שמונה עשרה שנה היתה בת קול יוצאת בארמונו של נבוכדנאצר ואומרת: "עבד רע, עלה והחרב את בית רבונך, שאין בניו שומעים לו". נתיירא נבוכדנאצר ולא עלה. אמר נבוכדנאצר לעצמו: אין הקדוש ברוך הוא רוצה אלא לכבשני ולעשות לי כמו שעשה לסבי, שכעס עליו הקדוש ברוך הוא על שציער את ישראל. מה עשה נבוכדנאצר: בא וישב בפרבר של אנטוכיא, ושלח את נבוזראדן רב הטבחים להחריב את ירושלים. עשה שם נבוזראדן שלש שנים ומחצה. בכל יום היה מקיף את ירושלים, ולא היה יכול לכבשה; בקש לחזור. נתן הקדוש ברוך הוא בליבו, והתחיל ממדד את החומה, והיתה החומה שוקעת בכל יום שני טפחים ומחצה, עד ששקעה כולה. וכיון ששקעה כולה נכנסו השונאים לירושלים.

מכאן אנו רואים, שרק כשהקב"ה החליט שנגזרה הגזירה, רק אז יכלו האויבים לנצח. וכן אמרו חכמינו ז"ל [בגמ' סנהדרין (דצ"ו,ב:]') אמר רבא: משא שלוש מאות פרדות עמוסות קרדומות מברזל השוברות ברזל שלח לו נבוכדנאצר לנבוזראדן, וכולם נבלעו ונשברו בשער אחד של ירושלים. ביקש נבוזראדן לחזור. אמר: מתיירא אני שלא יעשו בי כמו שעשו בסנחריב. יצא קול ואמר: קופץ בן קופץ, נבוזראדן קפוץ, שהגיע זמנו של המקדש לחרב ושל ההיכל להשרף. נשאר לו קרדום אחד, בא והיכה בגב הקרדום בשער החומה, ומיד נפתח השער.

ואכן ניסו תושבי הארץ היהודים להנצל מחילם העצום של הבבליים, ופעלו בדרכים שונות לבטל את גזירת הכיבוש, אך שוב – ללא הועיל, כיוון שכבר נגזרה הגזרה. וכך סיפרו לנו חכמינו ז"ל [איכה רבה (ד:]) מה היו עושין? היו משלחין ישראל שמן למצרים ומביאים תבואה משם ומשלחים לאשור, שהיו אומרים: אם יבואו השונאים עלינו יהיו לנו אשור ומצרים לעזרה. זהו שנאמר: "וברית עם אשור יכרֹתו ושמן למצרים יּובל", ונאמר: "מצרים נתנו יד אשור לשבוע לחם", וכיון שבאו השונאים עליהם שלחו ישראל קריאת הצלה אל פרעה נכה ואמרו לו: שלח לנו חיילים משלך להצילנו. עמד פרעה ושלח להם. כשהיו המצרים מפרשים בים עם אניותיהם, רמז הקב"ה לים והציף לפניהם נודות נפוחים כמין שלדות ומעי אדם במים. אמרו המצרים אלו לאלו: מה טיבם של שלדות הללו? והם אומרים להם: אלה אבותיכם המצרים, שהיו משעבדים באבותיהם של יהודים הללו, וכיון שנגאלו מהם היהודים עמדו והטביעו אותם במים. אמרו המצרים לעצמם: וכך עשו היהודים לאבותינו ואנו הולכים לעזור להם? מיד חזרו. זהו שנאמר: "הנה חיל פרעה היוצא לכם לעזרה שב לארצו מצרים".

ענף 5: חורבן הבית הראשון

ואכן הגיע זמן החורבן! חיילותיו של נבוזראדן צרו על העיר. הרעב היה כבד מנשוא.

כתוב בפסוק: "ותבא העיר במצור... ויחזק הרעב בעיר" (מלכים ב' כ"ה,ב',ג'). היו בנות ציון מתחברות בשווקים והיו רואות אלו את אלו. זאת אומרת לחברתה: למה יצאת לשוק היום, הרי לא יצאת לשוק מימיך. והיא עונה ואומרת לה: המסתירה אני ממך? קשה היא מכת הרעב, איני יכולה לסבול. והן אוחזות זו בזו, וחוזרות ומבקשות אוכל בתוך העיר ואינן מוצאות. והיו מגפפות את העמודים ומתות עליהם בראש כל פינה. ובניהן, יונקי חלבן, היו מהלכים על ידיהם ועל רגליהם, כל אחד ואחד מכיר את אמו, והוא עולה ונוטל את דדה ונותנו בפיו, שמא ימשוך לו חלב, והוא אינו מושך, ונפשו מטרפת, והוא מת אל חיק אמו.

אך לא רק חללי רעב היו. אלא משנכנסו לעיר חיילותיו העצומים והאכזריים של נבוזראדן הרגו בחרב את אנשי העיר במיתות שונות ומשונות. ופעמים שהיו נותנים תינוק בחיק אמו, ואמרו לאביו, קום שחטהו.

אמר ר' יהושע בן קרחה: סח לי זקן אחד מאנשי ירושלים: בבקעה זו הרג נבוזראדן רב הטבחים -( שהרג רבים) מאתים ואחת עשרה ריבוא (יותר משני מליון)! יהודים, ובירושלים הרג תשעים וארבע ריבוא על אבן אחת. עד שהלך דמם ונגע בדמו של זכריה [גיטין (דנ"ז,א'). סנהדרין (דצ"ו,א')].

ואותם שלא היו למשיסה, נלקחו לגלות ביסורים נוראיים.

אמר ר' יהושע בן לוי: כשהגלה נבוכדנאצר הרשע את ישראל לבבל היו כפותים ידיהם מאחוריהם, נתונים בשלשלאות של ברזל, והולכים ערומים כבהמות. כיון שעברו סמוך לבני ישמעאל, אמרו ישראל לבבליים השומרים עליהם: עשו עמנו חסד ורחמים והעבירונו על יד אחינו בני ישמעאל דודנו. וכן עשו. יצאו בני ישמעאל לקראתם. אמרו להם ישראל: בני דודנו אתם, השקונו מים. אמרו להם הישמעאלים: אכלו תחילה ואחר כך אתם שותים מים. מה עשו הישמעאלים? הוציאו להם לישראל מיני מלוחים, ולאחר שאכלו הוציאו להם הישמעאלים לישראל כלים נפוחים מעור והיה כל אחד מישראל מתירו ונותנו לתוך פיו, והיתה הרוח החמה נכנסת לתוך מעיו, והיה מפרפר ומת [מדרש רבי תנחומא ("יתרו")].

ואף משהגיעו לבבל המשיכו ייסוריהם.

"על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו" (תהילים קל"ז,א'). מה ראו ישראל לבכות על נהרות בבל? אמר ר' יוחנן: הרג בהם נהר הפרת בישראל יותר ממה שהרג בהם נבוכדנאצר הרשע. כשהיו שרוים ַבארץ לא היו שותים אלא ממים טובים וזכים: מי גשמים, מימי נוזלים ומימי מעינות. אך משגלו לבבל שתו מים מנהר פרת, ומתו רבים מהם. לפיכך היו בוכים על ההרוגים שהרגו בהם אויביהם, ועל המתים שמתו בדרך ולא הניחום לקברם, ועל ההרוגים שהרג בהם פרת. ולא עוד אלא שהיה נבוכדנאצר הרשע יושב בספינה, הוא וכל גדוליו וכל שריו, ועמהם כל מיני זמר. שנאמר: "וכשדים באניות רנתם" (ישעיהו מג,יד). וכל מלכי יהודה מוטלים בשלשלאות של ברזל והולכים ערומים על שפת הנהר. נשא נבוכדנאצר הרשע את עיניו וראה אותם, אמר לעבדיו: מפני מה הולכים הללו בקומה זקופה בלא משאוי? אין לכם משאוי שתתנו על צוארם? מיד הביאו ספרי תורה ועשו אותם ככלי קיבול ומלאו אותם חול והניחו על כתפם עד שנכפפה קומתם, וכך אמרו על עצמם: "על צוארנו נרדפנו" (איכה ה',ה'). באותה שעה געו כל ישראל בבכיה עד שעלתה שוועתם למרום.

אמר להם הקב"ה למלאכי השרת: רדו מלפני ושאו את המשא מעל בני. מיד ירדו מלאכי השרת ונטלו את המשא מעליהם. ולא מלאכי השרת בלבד, אלא אף הקדוש ברוך הוא, כביכול, בעצמו נשא עמהם, שנאמר "למענכם שלחתי בבלה" (ישעיהו מ"ג,י').

ומשהגיעו לבבל, נפנו הבבליים לאכילה ושתיה, וישראל נפנו לבכי ולמספד. אמר להם נבוכדנאצר: מה אתם יושבים ובוכים? קרא לשבטו של לוי ואמר להם: הכינו עצמכם, עד שאנו אוכלים ושותים אני מבקש שתעמדו לפני ותקישו לפני בכנורות שלכם, כדרך שהייתם מקישים בבית המקדש שלכם לפני אלקיכם. מסתכלים אלו באלו ואמרו: לא דיינו שהחרבנו את בית מקדשו של הקב"ה בעוונותינו, אלא עכשיו אנו צריכים להקיש בכנורותינו לפני הננס הזה? מיד עמדו כולם ונטלו עיצה, ותלו כנורותיהם ב ַע ַרבות שהיו שם, והתאזרו באומץ ונתנו את בהונות ידיהם לתוך פיהם והיו מקצצים אותם. זהו שנאמר: "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר" (תהילים קל"ז,ד'). והיו ישראל מראים לבבליים את אצבעותיהם ואומרים להם: אין אתם יודעים שהיו כפותינו חזקות כברזל ונתקטעו אצבעותינו? ראו, היאך נשיר? (פסיק"ר לא; ילק"ש תהילים קל"ז).

ומשראה ירמיה הנביא שגלו להם ישראל, התחיל צווח ואומר: באיזו דרך הלכו להם החטאים?באיזו דרך הלכו האבודים? אני אלך ואו ַבד עמהם. היה הולך ורואה את השביל מלא דם, והארץ מרובצת בדם הרוגיה מכאן ומכאן. השפיל פניו לארץ וראה עקבות רגלים של יונקים ועוללים שהיו הולכים בשבי. היה גוחן לארץ ומנשקן. כשהגיע לגלות היה מחבקם ומנשקם. היה רואה כת של בחורים נתונים בקולרין, ונותן את ראשו עמהם, ונבוזראדן בא ומרחיקו מהם. וחוזר ירמיהו ורואה כת של זקנים קשורים בשלשלאות, ונותן את צוארו עליהם, ובא נבוזראדן ומרחיקו מהם. היה ירמיהו בוכה לנגדם והם בוכים לנגדו. ענה ואמר להם: אחי ועמי, כל כך רע ארע לכם על שלא הייתם שומעים לדברי נבואתי.

כיון שהגיע לנהר פרת, ענה נבוזראדן ושאל לו לירמיהו: "אם טוב בעיניך לבוא אתי בבל" (ירמיהו מ',ד'). חשב ירמיהו בלבו ואמר: אם אני הולך עמהם לבבל, אין מנחם לגלות הנשארת מהם בירושלים. יצא לו ירמיהו מבבל ללכת לירושלים. הרימו הגולים את עיניהם וראו את ירמיהו שפורש מהם. געו כולם בבכיה בקול רם וצווחו ואמרו: אבינו ירמיהו, האם אתה עוזבנו? וזהו שנאמר: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו". ענה ירמיהו ואמר להם: אני מעיד שמים וארץ, אילו בכיתם בכיה אחת כשאתם עדיין בציון, לא הייתם גולים.

ובחזרתו לארץ ישראל היה ירמיהו רואה איברי הרוגים מושלכים בהרים, והיה מלקטן ומגפפן ומחבקן ומנשקן ונותנן לתוך בגדו ובוכה עליהן ואומר: ב ַני, לא כך הזהרתי ואמרתי לכם: "תנו לה' אלקיכם כבוד בטרם יחשיך ובטרם יתנגפו רגליכם על הרי נשף".

ואף הקדוש ברוך הוא בעצמו והאבות בכו על ישראל.

אמר לו הקדוש ברוך הוא לירמיהו: אני דומה היום לאדם שהיה לו בן יחידי ועשה לו חופה ב ַני? לך וקרא לאברהם ליצחק וליעקב ומת הבן בתוך חופתו. ואין לך כ ֵאב לא עלי ולא על ולמשה מקבריהם, שהם יודעים לבכות.

בא אברהם לפני הקדוש ברוך הוא בוכה, וממרט זקנו, ותולש שערות ראשו, ומכה את פניו וקורע את בגדיו ואפר על ראשו. והיה אברהם מהלך בבית המקדש וסופד וצועק. אמר לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, כשהייתי בן מאה שנה נתת לי בן, וכשעמד על דעתו והיה בחור בן שלושים ושבע שנים אמרת לי: "העלהו עולה לפני", ונעשיתי עליו כאכזרי ולא רחמתי עליו, אלא אני בעצמי קשרתי אותו. האם לא תזכור לי זאת, ולא תרחם על בני?

פתח יצחק ואמר: רבונו של עולם, כשאמר לי אבא: "אלקים יראה לו השה לעולה בני", לא עכבתי על דבריך, ונעקדתי ברצון לבי על גבי המזבח, ופשטתי את צוארי תחת הסכין. האם לא תזכור לי זאת, ולא תרחם על בני?

פתח יעקב ואמר: רבונו של עולם, האם לא עשרים שנה הייתי בבית לבן? וכשיצאתי מביתו פגש אותי עשו הרשע ובקש להרוג את בני, ומסרתי את עצמי למיתה עליהם. ועכשיו נמסרו ביד אויביהם כצאן לטבחה לאחר שגדלתים כאפרוחים של תרנגולים, וסבלתי עליהם צער גידול בנים, האם לא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני?

פתח משה ואמר: רבונו של עולם, האם לא רועה נאמן הייתי על ישראל ארבעים שנה, ורצתי לפניהם כסוס במדבר, וכשהגיע הזמן שיכנסו ישראל לארץ ישראל גזרת עלי: במדבר יפלו עצמותי ושם אמות. ועכשיו שגלו שלחת לי לספוד ולבכות עליהם? לפחות עליהם תחוס ותרחם.

באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקדוש ברוך הוא ואמרה: רבונו של עולם, גלוי לפניך, שיעקב אהבני אהבה יתרה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים. וכשהגיע זמן נישו ַאי לבעלי יעץ אבי להחליפני באחותי, ולא קנאתי באחותי ולא הוצאתיה לחרפה. ומה אם אני, שאני בשר ודם, עפר ואפר, לא קנאתי בצרה (במתחרה) שלי. אתה, מלך חי וקיים ורחמן, מפני מה קנאת בעבודה זרה שאין בה ממש, והגלית את בני?

מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך רחל, אני מחזיר את ישראל למקומם. זהו שנאמר: "כה אמר ה:' קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם" (ירמיהו ל"א,י"ד). ונאמר: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך... ויש תקוה לאחריתך. ושבו בנים לגבולם". (שם, שם, ט"ו – ט"ז). ). [פתיחתא דאיכה רבה (סוף פרשה כ"ד). ילקו"ש (איכה)]

ענף 6: חורבן בית המקדש השני – ניצני החורבן

ואכן, לאחר שתמו שבעים שנה מחורבן בית ראשון, ַשבו גולי בבל, ובראשם זרובבל בן שאלתיאל, עזרא הסופר, נחמיה ועוד רבים, ובנו את בית המקדש השני.

הבית השני עמד על תילו ארבע מאות ועשרים שנה.

לימדונו רבותינו: כבר ארבעים שנה לפני חורבן הבית השני היו כמה סימנים לא טובים בבית המקדש: לא היה הגורל של השעיר לה', הקרב ביום הכיפורים, עולה ביד ימין. ולא היתה מלבינה הלשון של זהורית שהיו קושרין בפתח האולם של בית המקדש ביום הכיפורים, ולא היתה מראה שהלבינו והתכפרו חטאיהם של ישראל. ולא היה הנר המערבי בבית המקדש דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי ואמר: היכל, היכל! מפני מה אתה מבעית את עצמך? יודע אני בך, שסופך עתיד לחרב, וכבר נתנבא עליך הנביא זכריה בן עדו (זכריה י"א,א:') "פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך" [יומא (לט,ב']).

ועוד מספרים רבותינו הקדושים ז"ל: כשהגיע נירון קיסר לכבוש את ירושלים, זרק חץ למזרח, וחזר החץ ונפל בירושלים. זרקו למערב, ונפל בירושלים. זרק לכל שאר רוחות השמים, וחזר ונפל בירושלים. הבין הוא שיצאה הגזירה מלפני הקדוש ברוך הוא ושעתידה ירושלים ליפול לפניו.

ענף 7: סיבת חורבן בית שני – שנאת חינם

כפי שכתבנו בס"ד לעיל (בענף 2), שנאת חינם היא שגרמה לחורבנו של בית המקדש השני.

ואכן שנאת חינם היתה בירושלים באותה תקופה, וניתן היה לראות במוחש כיצד כשהיו אחווה ורעות בין הפלגים, היו מנצחים. ואילו כשהיתה שנאה, היו מנוצחים ומפסידים.

בירושלים היו שלוש קבוצות: 1) קבוצת תלמידי החכמים, ובראשם גדול הדור, רבן יוחנן בן זכאי, וכל הסרים למשמעתו. 2) הסיקריקים – הם לוחמי הגרילה היהודים אשר קידשו את המלחמה נגד הרומאים, וסברו שבשום פנים אין להכנע לרומאים. 3) הצדוקים הרשעים הבוגדנים אשר תמכו בשלטון הרומאי העריץ, ופעלו להצלחת שלטונו בירושלים. ואותם צדוקים אף מבחינה רוחנית לא הלכו בדרך התורה, אלא פירשוה כרצונם, מבלי להתבסס על דברי החכמים ומסורת הדורות (כמו הרפורמים והקונסרבטיבים של היום, ואחרים המעוותים את התורה ואינם נשמעים לזקני הדור).

והסיקריקים עצמם היו מחולקים לשלוש קבוצות: קבוצה בראשות אלעזר, בנו של ענני הכהן הגדול. קבוצה בראשות יוחנן הגלילי. וקבוצה בראשות שמעון בן גיורא. ומפליא לראות שבזמן שהצרה היתה קרובה התאחדו כולם ואז בס"ד הצליחו.

ודוגמאות רבות מאוד לכך, כאשר תחזינה עיני הלומד על תקופה זו, ולא נאריך בכך.

ואכן גרמו העוונות, ולאחר תקופה סוערת בה השלטון בירושלים עבר מיד ליד. מיד אגריפס המלך שבגד בעמו לידי הסיקריקים, ומידם לצדוקים, ושוב לסיקריקים. וכיוון שכך, הצליחו האויבים להביא את ירושלים במצור.

ענף 8: הרעב הנורא

ואכן עוד שנים רבות טרם החורבן היה מי שהתענה כדי שירושלים לא תיפול בידי האויב. היה זה רבי צדוק, שישב ארבעים שנה בתענית כדי שהעיר לא תיפול בידי הרומאים. הכחיש גופו מהתעניות כל כך, עד שכל מה שאכל היה נראה מבעד לגרונו.

ואף לפני נפילת העיר ביתר (יותר מחמישים שנה לאחר חורבן הבית), היה שם בביתר רבי אלעזר המודעי, שהיה עסוק בשקו ובתעניתו, ובכל יום ויום היה מתפלל ואומר: "ריבונו של עולם, אנא אל תשב בדין היום". ורק משהרג אותו בר כוכבא ופסקה זכותו, נפלה ביתר בידי הרומאים. ללמדך שזכות צדיקים היושבים בתענית מגינה על הדור.

כפי שאמרנו, המצור הרומאי גרם לרעב כללי בכל העיר ירושלים. והיה זה רעב נורא! תחילה עוד היו יוצאים מירושלים ומלקטים עשבים לאכילה. ומספרים חכמינו ז"ל: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור (עוד לפני החורבן) והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכים אחריו. ראה ריבה (אשה צעירה) אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתם של ערביים. כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו. אמרה לו: רבי, פרנסני ותן לי אוכל. אמר לה: בתי, מי את? שתקה. שוב אמר לה: מי את? אמרה לו: בתו של נקדימון בן גוריון אני (שהיה עשיר מופלג). אמר לה: בתי, ממון של בית אביך היכן הלך? אמרה לו: רבי, אבד כל הממון. שאל אותה: והממון של חמיך שגם כן עשיר היה, היכן הוא? אמרה לו: רבי, גם הוא אבד. אמרה לו: רבי, האם זכור אתה כשחתמת על כתובתי? אמר להם לתלמידיו: זוכר אני, כשחתמתי על כתובתה של זו, הייתי קורא בכתובתה שיתנו לה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה, חוץ משל חמיה...

בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושים אתם את רצונו של מקום, אין כל אומה ולשון שולטת בכם; ובזמן שאין עושים רצונו של מקום, מוסרם הוא ביד אומה שפלה. ולא רק ביד אומה שפלה, אלא ביד בהמתם של אומה שפלה [כתובות (דס"ה,א'). אבות דרבי נתן (פי"ז)].

ובזמן המצור: מרתא בת ביתוס, העשירה שבירושלים היתה. שלחה שליח לשוק ואמרה לו: לך והבא לי סולת. עד שהלך נמכרה הסולת. בא ואמר לה: סולת אין, פת נקיה יש. אמרה לו: לך הבא. עד שהלך נמכרה אף זו. בא ואמר לה: פת נקיה אין, פת קיבר יש. אמרה לו: לך הבא. עד שהלך נמכרה אף זו. בא ואמר לה: פת קיבר אין, קמח שעורים יש. אמרה לו: לך הבא. עד שהלך נמכר אף זה. חלצה נעליה ואמרה: אצא בעצמי ואראה, שמא אמצא דבר לאכול. נדבקו גללי בהמה ברגליה, ומתה (מחמת איסטניסותה). קרא עליה רבן יוחנן בן זכאי: "הרכה בך והע ֻנגה אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומרֹך" (דברים כ"ח,נ"ו). ובשעת מיתתה הוציאה מרתא בת בייתוס העשירה את כל כספה וזהבה וזרקתם לשוק, אמרה: אלו למה לי? וזהו שנאמר: "כספם בחוצות ישליכו" וגו' (יחזקאל ז',י"ט).

ואכן הרעב היה נורא. תחילה עוד היו מבשלים תבן ושותים את מימיו. אך מאוחר יותר הגיע המצב לידי כך שבני העיר נאלצו לאכול כל דבר הניתן לבליעה. לכן אכלו עשבים ודשאים, ואף נבלות בעלי חיים אכלו. אלא שבשר הנבלות הללו גרם למחלות רבות, וכך פשטה לה צרה חדשה: צרת ה ֶדבר, שרבים מתו ממנה.

כעבור זמן גם מי שתיה כבר לא היו, שכן האויבים היטו את אמת המים ולא הגיעו מים לעיר. בשל כך פגרים מתים למאות ולאלפים היו בעיר, התגלגלו בין סמטאותיה באין קובר. איש לא ספד להם. היו רבים שכרו קבר לעצמם, ושכבו בו יומיים – שלושה, עד שנעצמו אשמורותיהם לעד. וזאת משום שידעו שאיש לא יטפל בקבורתם. כשש מאות אלף גוויות הושלכו מעבר לחומה. דבר זה גרם לעכב את יציאת הלוחמים שהעזו לצאת מחוץ לחומה ולפשוט על מחנה הרומאים. הפשיטות נעשו קשות יותר ויותר! וכשיצאו הגיבורים, נאלצו לדרוך על גוויות אחיהם ומכריהם!

בשלב מסוים נלאו יושבי העיר מלהשליך את גופות הנפטרים מעבר לחומה, והחלו צוברים אותם חמרים חמרים בבתים, כשהם מגיפים את הדלתות כדי להמעיט את התחלואה הגוברת, ולהמעיט את גלי הצחנה שהדיפו הגופות המרקיבות בבתים.

בקיצור – המצב היה איום ונורא! זוועה!!! ובמצב כזה המשיכו הלוחמים היהודים האמיצים להלחם בחרוף נפש כנגד האויב הרומאי האכזר. ככל שהאויב התקרב, וככל שהרעב הכביד, כך אזרו לוחמי ירושלים יותר כוחות נפש להלחם בעוצמות אדירות כדי להגן על בית המקדש ועל העיר. לולא ה' שעזרם, כיצד יכלו לחיות.

ענף 9: שריפת בית המקדש ונפילת העיר

כפי שראינו שהיה בחורבן בית המקדש הראשון, כך גם היה בבית המקדש השני. כל זמן שגברה מידת הרחמים על מידת הדין, החזיקו הנצורים מעמד. אך משהתמלאה סאת העוונות, וגברה מידת הדין, נפרצה החומה הרוחנית של ירושלים, והצליח האויב לפרוץ גם את חומת ירושלים הגשמית.

יש להקדים, שאמנם תחילה היו שלוש קבוצות שונות זו מזו בירושלים, כפי שכתבנו לעיל: קבוצה אחת של חכמי ישראל והנשמעים להם, קבוצה שניה - הסיקריקים. וקבוצה שלישית - הצדוקים. בשלב המוקדם לא היתה אחדות ביניהם. אך כאשר המצב הבטחוני בירושלים החמיר, גם הציבור שנשמע לחכמי ישראל הצטרף ללוחמים נגד הרומאים.

לירושלים היו שלוש חומות. מלחמת גרילה עיקשת ניהלו לוחמיה המותשים של העיר. מלחמה שמתחילת המרד נמשכה כשלוש שנים, כשהמצור הקשה האחרון נמשך בחצי השנה האחרונה. גם כאשר בנו הרומאים אילי ניגוח ענקיים כדי לנגח את החומה, חפרו לוחמי ירושלים מנהרה תת קרקעית שתמכו אותה גזרי עץ עבים, ומנהרה זו הגיעה עד תחת לאילי הניגוח הרומאיים הענקיים. היהודים הבעירו את העצים שבמנהרות, וכאשר הגיעה השריפה תחת אילי הניגוח, קרסו אילי הניגוח לתוך המנהרה ולא יכלו לזוז ממקומם. ובאופן אחר הרסו היהודים אילי ניגוח רומאיים אחרים: יצאו מהעיר כשלפידים בידיהם, לא פחדו מחיצי הרומאים, וכשחבריהם מגבים אותם במלחמתם מעל החומה, הגיעו נושאי הלפידים אל אילי הניגוח ושרפו אותם, ולא זזו משם עד שהיו בטוחים שהם לא יכולים לחזור לפעולה.

עוד פעולות רבות ונועזות לאין ספור עשו לוחמי ירושלים במשך תקופת המצור. אלא שכפי שכתבנו, כאשר גברו העוונות, נגזרה הגזירה, ואז אין שום עיצה.

בז' באייר נפרצה החומה הראשונה החיצונית. בי"ב באייר נפרצה החומה השניה. המוני חיילים רומאים, נחיל אדם, פרצו ונכנסו בין החומה השניה לבין הפנימית. אלא שיד הסיקריקים השיגה אותם, כך שברחובות הצרים של העיר, הפגיון הקצר של הסיקריקים היה הרבה יותר יעיל מאשר חרבותיהם וכידוניהם של הרומאים הארורים. וכך הצליחו הסיקריקים לגרשם.

אולם בסופו של דבר הצליחו הרומאים לפרוץ שוב את החומה השניה, וגם את החומה השלישית. אלא שלהפתעתם הם גילו שתוך כדי נסיונותיהם לפרוץ חומה זו, בנו להם תושבי העיר חומה חדשה באופן שחסמה שוב את כניסת הרומאים והגעתם לבית המקדש, שהוא שיא השיאים – המקום הקדוש והחשוב ביותר!

אלא שכיוון שנגזרה הגזירה מלפני ה', הצליחו הרומאים לכבוש גם חומה זו, כך שבי"ז בתמוז הובקעה העיר לגמרי. יום שבו גם הפסיקו להקריב את קרבן התמיד.

ככל שקרבה המלחמה אל בית המקדש, המקום הקדוש ביותר, כך חזקה רוחם של לוחמי ירושלים, שלא לתת לגויים להתקרב אל הקודש. למרות הרעב הנורא, הם נלחמו כאריות פצועים, המשיכו במתקפותיהם נגד הרומאים, שבאחת מהן נשרפו חיים כעשרים ושניים אלף חיילים רומאים שנכנסו למלכודת שטמנו להם גיבורי ירושלים. אלא שבשל העוונות הצליחו הרומאים הארורים לכבוש את כל בית המקדש ביום ז' באב.

וביום תשעה באב נשרף בית המקדש.

ענף 10: לאחר נפילת המקדש והעיר ביד אויב

"במסתרים תבכה נפשי מפני גֵוָה" (ירמיהו י"ג,י"ז). מה הפירוש "במסתרים"? אמר ר' שמואל בר אוניא משמו של רב: מקום יש לו להקדוש ברוך הוא שבוכה בו, ו"מסתרים" שמו. ומה הפירוש "מפני גוה?" אמר רב שמואל בר יצחק: בוכה הקדוש ברוך הוא מפני שניטלה גאוותם של ישראל וניתנה לגויים. רבי שמואל בר נחמני אמר: הקדוש ברוך הוא בוכה מפני שניטלה גאוותה של מלכות שמים.

"ודמע תדמע ותרד עיני דמעה כי ִנשבה עדר ה"' (שם) אמר ר' אלעזר: שלש דמעות הללו למה? אחת על מקדש ראשון, ואחת על מקדש שני, ואחת על ישראל שגלו ממקומם [חגיגה (ד"ה,א')].

רבות סבל וסובל עם ישראל מחורבן בית המקדש ונפילת העיר. המונים נהרגו במיתות שונות ומשונות. רבים אחרים נלקחו בשבי ונמכרו כעבדים.

מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון (לעשות בהם מעשים מגונים). הרגישו בעצמם לשם מה הם מתבקשים. אמרו: אם אנו טובעים בים אנו באים לחיי העולם הבא? דרש להם הגדול שבהם: "אמר ה' מבשן אשיב, אשיב ממ ֻצלות ים" (תהילים פ"ח,כ"ג;) "מבשן אשיב" – מבין שני אריה אשיב. "אשיב ממצולות ים" – אשיב את אלו שטובעים בים. כיון ששמעו הילדות שבהם כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים. נשאו הילדים קל וחומר בעצמם ואמרו: מה הילדות הללו שדרכן לכך, עשו כך וקפצו לים, אנו שאין דרכנו לכך, על אחת כמה וכמה. אף הם קפצו לתוך הים. ועליהם הכתוב אומר: (תהילים מ"ד,כ"ג) "כי עליך הֹרגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה" (גיטין דנ"ז,ב).

גם אותם שלא נהרגו בירושלים ולא נהרגו בדרך לרומי, רבים מהם נהרגו ברומי עצמה במיתות שונות ונוראיות. רבים מהם הוכנסו לאצטדיונים (כגון ה"קולוסיאום" הארור) ומתו במיתות קשות (שאני נמנע מלפרטן, מחשש שיקראו זאת ילדים). יש מהם שמתו מתוך עינויים אכזריים, ורבים אחרים נרצחו בעינויי צליבה, ועוד מיתות משונות אחרות. ה' ירחם.

ענף 11: מיום שחרב בית המקדש

אמרו חכמים: מיום שחרב בית המקדש אין שחוק לפני הקדוש ברוך הוא, ולא נראה רקיע בטהרתו [מסכת ע"ז (ד"ג,ב') וברכות (דנ"ט,א')].

אמר ר' אלעזר: מיום שחרב בית המקדש מפסיקה חומת ברזל בין ישראל לבין אביהם שבשמים [ברכות (דל"ב,ב')].

רבן שמעון בן גמליאל אומר משום ר' יהושע: מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו

קללה [סוטה (דמ"ח,א')].

אמר רבא: וכל יום ויום מרובה קללתו משל חברו [סוטה (דמ"ט,א')].

ענף 12: גזירות חכמינו ז"ל למשך ימות השנה במשך הדורות - בשל אבלות החורבן

א. משחרב בית המקדש תקנו החכמים שהיו באותו הדור שאין בונים לעולם בנין מסוייד ומצוייר כבנין המלכים. אלא טח אדם את ביתו בטיט וסד בסיד, ומשאיר מקום בקיר בגודל אמה על אמה (כחצי מטר על חצי מטר) מול הפתח, בלא סיד.

ב. וכן התקינו שהעורך שולחן לעשות סעודה לאורחים, מחסר ממנו מעט, ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם. וכשהאשה מתקשטת בתכשיטי הכסף והזהב, משאירה מין אחד ממיני התכשיטים שנוהגת בהם כדי שלא יהיה קישוטה שלם.

ג. וכשהחתן נושא אשה, לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין.

ד. נהגו גם לשבר כוס בשעת חופה, וזאת כזכר לחורבן בית המקדש, ולמעט את השמחה בחתונה. ולכן לא טוב עושים אותם שלאחר שבירת הכוס צועקים "מזל טוב", כי זה להפך - בא לשם צער ולא לשם שמחה [מאמ"ר (ל,כ)].

כל אלו הדברים הינם כדי לזכור את חורבן ירושלים, שנאמר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי".

ה. וכן גזרו החכמים שלא לנגן בכל ימות השנה בכלי שיר וכל מיני זמר, וכל משמיעי קול של שיר, לשמח בהם [ויש אומרים שאסור הדבר דווקא למי שרגיל בהם, כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר, או בבית המשתה. ואומר הגר"מ אליהו זצ"ל שכיום כולם רגילים לשמוע מוזיקה, ולכן לכולם אסור. עכת"ד]. ואסור לשומעם מפני החורבן. וכששותים יין אסור לשיר אפילו בפה, בלא כלי נגינה, שנאמר: "בשיר לא ישתו יין". ונהגו ישראל להתיר זאת כשמדובר ששרים תשבחות לה' או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקדוש ברוך הוא, אפילו כששותים יין [וכן מותר הדבר לצורך מצוה, כגון בבית חתן וכלה].

ו. וכן גזרו החכמים שלא יניח החתן בראשו שום כליל (מין עטרה). וכן גזרו על הכלה שלא תלבש בראשה עטרה מכסף, אבל של גדיל מותר לכלה. ודוקא לחתן וכלה אסרו דברים אלה, אבל לשאר כל האנשים והנשים מותר.

ז. ועוד אמרו חכמינו ז"ל, שאסור לאדם שימלא את פיו שחוק בעולם הזה [כל זה מהשלחן ערוך (סימן תק"ס)].

ענף 13: פרקי נחמה

ביום שחרב בית המקדש נולד הגואל.

מעשה ביהודי אחד שהיה עומד וחורש את שדהו. געתה פרתו. עבר לידו ערבי אחד ושמע את קול הפרה. אמר לו: מי אתה? אמר לו: יהודי אני. אמר לו הערבי: יהודי, יהודי! התר את פרתך, התר את מחרשתך והפסק לחרוש. שאלו היהודי: למה? אמר לו: מפני שבית מקדשם של היהודים חרב עתה. שאלו היהודי: מנין אתה יודע? אמר לו: מתוך געיית פרתך. בינתים געתה הפרה פעם שניה. אמר לו הערבי: יהודי, יהודי! קשור את פרתך וקשור את מחרשתך והמשך לחרוש, שהרי נולד המשיח, מושיעם של ישראל. אמר לו: מה שמו? ענהו: מנחם שמו. שאלו: ואביו מה שמו? ענהו: חזקיה. אמר לו: והיכן הוא נמצא? אמר לו הערבי: בבירת ערבא של בית לחם יהודה. הלך אותו האיש ומכר את פרתו ומכר את מחרשתו ונעשה מוכר לבדים (חיתולים) לתינוקות. התחיל נכנס ויוצא ממדינה למדינה ומעיר לעיר, עד שהגיע לשם. באו נשים מכל הכפרים ליקח אצלו לבדים, ואילו אותה האשה, אמו של מנחם, לא לקחה אצלו. שמע את הנשים אומרות: אמו של מנחם, אמו של מנחם! בואי וקחי לבדים לבנך. אמרה: הלואי שיחנקו שונאיהם של ישראל. אמרו לה: למה? אמרה להן: ביום שנולד בני חרב בית המקדש. אמר לה: מובטחני שלרגליו חרב בית המקדש ולרגליו הוא עתיד להבנות. אמרה לו: אין לי מעות לקנות לבדים. אמר לה: מה איכפת לי, בואי וטלי לבנך, ולאחר כמה ימים אבוא לביתך ותיפרעי לי. לאחר ימים בא לאותה העיר. אמר: אלך ואראה את אותו תינוק מה מעשיו. בא אצלה, אמר לה: תינוק שלך מה מעשיו? אמרה לו: משעה שראיתני באו רוחות וסערות וחטפוהו מידי, נשאוהו והלכו להם. אמר לה: ולא כן אמרתי לך, שלרגליו של תינוק זה נחרב בית המקדש, ולרגליו גם יבנה בית המקדש. וזהו שנאמר: "כי רחק ממני מנחם משיב נפשי" (זכריה ח',ד').

[ירושלמי ברכות (פ"ב ה"ד). איכה רבה (פרשה א' סעיף נ"א)].

* * *

פעם אחת היו רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא עולים לירושלים. כשהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כשהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק -( שוחק). אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו: "והזר הקרב יומת", ועכשיו שועלים מהלכים בו, ולא נבכה? אמר להם: לכן אני משחק, שנאמר "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו" (ישעיהו ח',ב'). וכי מה הקשר בין אוריה לזכריה, והלא אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה נאמר: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה, והר הבית לבמות יער;" ואילו בזכריה (ח',ד') נאמר: "עֹד ישבו זקנים וזקנות ברחֹבות ירושלים". לפני שנתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה; עכשיו שראיתי שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שגם נבואתו של זכריה מתקיימת. ובלשון זו אמרו לו: עקיבא, נחמתנו! עקיבא, נחמתנו! [מכות (דכ"ד,א')].

* * *

"שלם ישלם המבעיר את הבערה" (שמות כ"ב,ה'). אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לשלם את הבערה שהבערתי. אני הצתי אש בציון, שנאמר: “ויצת אש בציון ותאכל יסֹדותיה" (איכה ד',י"א), ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר (זכריה ב',ט:') "ואני אהיה לה נ ֻאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה" [ב"ק (ד"ס,א')].

[המקורות למבוא הינם מדברי חז"ל הידועים, מהש"ס וממדרש איכה רבה. מספר על חומותיך (לרב מאיר למברסקי) ומספר האגדה].

לאחר שקראנו את כל זה, מבינים יותר טוב מדוע צריכים אנו - כאלפיים שנה לאחר החורבן - להתאבל ולהצטער על חורבן בתי המקדש הראשון והשני.

שנזכה לביאת משיח צדקנו, למחיית עמלק, לבנין בית המקדש, ולגאולה השלמה, במהרה בימינו. אמן!

הלכות שלוש התעניות:

י"ז בתמוז, צום גדליה ועשרה בטבת

פרק א: איסור האכילה בשלוש התעניות, ומיהם הפטורים ממנו

הקדמה

"כה אמר ה' צבאו-ת: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמֹעדים טובים, והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח, יט). הנביאים האחרונים תקנו להם לישראל ימי תענית, עקב הצרות שאירעו לעמנו באותם ימים.

שבעה עשר בתמוז הוא הצום הרביעי (משום שהינו בחודש הרביעי מניסן) ובו אירעו חמש צרות לישראל: 1) נשברו לוחות הברית הראשונים [תמונה 8ב] בשל חטא העגל. 2) פסקו מלהקריב את קרבן התמיד בבית המקדש הראשון. 3) הובקעו חומות ירושלים בבית שני. 4) שרף אפוסטמוס הרשע את התורה. 5) הועמד צלם של עבודה זרה בהיכל בית המקדש.

יום שלושה בתשרי הינו "צום גדליה" (הוא צום השביעי – בחודש השביעי מניסן). צום זה נקבע בשל מותו של גדליה בן אחיקם, שהיה ראש לשארית הפליטה שנותרה בארץ לאחר חורבן בית ראשון. עקב רציחתו גלו היהודים שעדיין נשארו בארץ, נהרגו מהם אלפים רבים, וכבתה גחלת שארית ישראל הנשארת.

עשרה בטבת הוא צום העשירי (בחודש העשירי לניסן), ובו החל נבוכדנצר מלך בבל את המצור על ירושלים. בסופו נפלה ירושלים ביד צבא בבל, וחרב בית המקדש הראשון [ספר מקראי קודש הלכות שלוש התעניות (א, א)].

נוסף לצומות אלה ישנם גם צום תשעה באב, תענית אסתר ותענית בכורות בערב פסח, ועליהם כתבנו בס"ד כל אחד במקומו הראוי לו.

ב. ימים אלה נקבעו כימי תענית ציבור, כדי לעורר את הלבבות לתשובה, שיהיה דבר זה זכרון למעשינו הרעים. שכשם שחטאי אבותינו גרמו לאותן צרות, כך צריכים אנו לשוב בתשובה ולהיטיב את דרכינו [מקראי קודש הלכות שלוש התעניות (שם)].

ג. ולכן חייב כל אדם מישראל בימי תעניות אלה לבדוק את מעשיו ולשוב מחטאיו. וכל אדם יודע במה הוא צריך להתחזק, וממה עליו לשוב בתשובה. ומכל מקום אין זה מספיק לחזור בתשובה מבלי להתענות, כיוון שכבר תיקנו גם להתענות בימים אלה [מקראי קודש שם].

ד. הן האנשים והן הנשים חייבים להתענות בתעניות אלה, מלבד הפטורים שיבוארו לקמן (מסעיף ט' ואילך) [א, ב].

זמן חיוב התענית

ה. זמן חיוב התענית הינו מעלות השחר עד צאת הכוכבים [א, טו].

ו. כיוון שכך, הרי שמותר לאכול ולשתות בלילות של שלוש התעניות הללו (שלא כבליל יום הכיפורים וליל תשעה באב, שאסורים הם באכילה, שתיה ושאר העינויים), וזאת בין אם החל את סעודתו לפני השקיעה ורק ממשיך בה לאחר השקיעה, ובין אם טרם החל לאכול לפני השקיעה, ובתנאי שיסיים את אכילתו עד עלות השחר [א, טו].

ז. מי שישן בליל התענית ואף אם רק נרדם בעת הסעודה (אפילו שלא על מיטה), למנהג הספרדים אינו רשאי לאכול ולשתות עוד, אלא אם כן התנה לפני השינה, שיוכל לאכול שוב לאחר השינה. ואילו למנהג האשכנזים נאסר הוא באכילה כשלא התנה (כנ"ל) רק אם ישן שינת קבע (חצי שעה), ואפילו שלא על מיטה (מ"ב תקסד, ג). ועוד למנהגם, אם ישן דווקא בעת סעודתו, רשאי להמשיך ולאכול אף בלא תנאי. ועוד, למנהג האשכנזים, מותר לשתות לאחר השינה אף בלא תנאי, ורק לכתחילה ראוי להתנות גם לגבי שתיה [א, טז].

ח. למנהג האשכנזים, מי שרגיל לאכול ארוחת ערב, והלך לישון לפני שאכל אותה, רשאי הוא לאכול אף אם ישן שינת קבע, כל עוד לא ישן לאחר סעודתו. וגם הספרדים מקילים בכך כאשכנזים, אך רק בשעת הדחק, והיינו במקרה שאם לא יקל בכך לא יוכל לצום [א, יז].

ט. לפי דעת המקובלים אין לאכול כלל לאחר השינה בלילה. והדבר אמור הן אם עשה תנאי בליל התענית, והן בכל לילות השנה. אך אותם שאין נוהגים כמקובלים אינם מחמירים בכך. ואף לדעת המקובלים, אם חושש הוא שאם יחמיר בכך לא יוכל לצום, הרי שעליו לאכול כל עוד לא הגיע זמן עלות השחר, שאז ממילא כבר מתחיל הצום [א, יז].

מיהם הפטורים מהתענית

י. כפי שכתבנו לעיל (בסעיף ד),' הן האנשים והן הנשים חייבים להתענות בתעניות אלה [א,ב]. מלבד פטורים מיוחדים שיבוארו בסעיפים הבאים.

יא. נשים מעוברות פטורות מתעניות אלה. מעוברת נחשבת לענין זה אשה שניכר עיבורה, ואם מצטערת היא מהתענית יש להקל לה אף אם עברו רק ארבעים יום מתחילת הריונה. ואם מצטערת מאוד מהתענית, אסורה להתענות אף לפני כן. ומכל מקום מעוברת בתחילת הריונה הסובלת מחולשה, הקאות או מיחושים, אסור לה להחמיר על עצמה, ותאכל ותשתה כל צורכה. ודע. שרבים מהפוסקים כתבו שכל הנשים המעוברות דינן כמצטערות ולא תתעננה כלל. וכיוון שנקוט בידינו הכלל שספק נפשות להקל, לכן כל מעוברת המחמירה בפיקוח נפש ואוכלת בתעניות אלה, ודאי שיש לה על מי לסמוך ותישא ברכה מאת ה' [א, ג].

יב. אף יולדות ומניקות פטורות מתעניות אלה. יולדת, אף כשאינה מניקה, נחשבת כך אם ילדה או הפילה את עוברה וטרם עברו שלושים יום מהלידה או מההפלה. ויש מעט פוסקים המקילים וסוברים שאם מצטערת היא מאוד מהצום, דינה כיולדת עד עשרים וארבעה חודשים מהלידה [א, ד. ומפלת נחשבת רק אם היה ריקום איברים לעובר, שראו בו גידים ועצמות].

יג. כפי שכתבנו, גם מניקה פטורה מתעניות אלה. ולגבי מי נחשבת כמניקה הפטורה מהתענית ישנן דעות שונות. יש הפוטרים אותה מהתענית רק אם מצטערת היא מאוד מכך, ואז חייבת היא לאכול ולשתות. יש הפוטרים אותה מהתענית רק אם חלבה עלול להפסק בשל התענית. ויש מקילים לכל יולדת במשך עשרים וארבעה חודשים לאחר הלידה. ולמעשה יש להקל לכל אשה שמניקה את בנה בפועל שפטורה היא מהתענית, אף אם היא מניקה חלקית (והתינוק ניזון גם מתחליפי חלב וכדומה). ובפרט אין למניקה להחמיר ולהתענות אם הדבר גורם לה צער, או שחלבה עלול להפסיק [א, ד. ור' מ"ב-דירשו (תקנ 9-10)].

יד. חולה פטור משלוש תעניות אלה אף אם אין בו סכנה [א, ה].

טו. תשוש כח או זקן שהצום גורם לו צער רב והרופא אומר שהתענית מזיקה לו, פטור מהתענית. ויש הפוטרים גם את מי שיש לו כאבי עיניים [א, ה].

דין ילדים בתענית

טז. לדעת רוב הפוסקים, ילדים קטנים שטרם הגיעו לגיל חיוב מצוות (בנים עד גיל שלוש עשרה שנה ובנות עד גיל שתים עשרה שנה) אינם צריכים להתענות בשלושת תעניות אלה, ואפילו לא כמה שעות. אולם משהגיעו לגיל זה, חייבים הם להתענות כשאר כל הגדולים [א, ו]. וראה עוד בסעיף הבא.

יז. ילדים קטנים הפטורים מהתענית, אם מבינים הם את ענין התענית וסיבתה, ראוי שלא יאכלו ממתקים [תמונה 8ג] וכדומה ביום התענית. וכן כל הפטורים מהתענית מפאת חולשת גופם, אף על פי שהתירו להם חכמים לאכול, בכל אופן ראוי הוא שלא יתענגו ביום זה במאכל ובמשתה, אלא יאכלו רק דברים המזינים, כדי לקיים את גופם וגוף הוולד [א, ו-ז].

דין בעלי שמחה בתענית

יח. לדעת רוב הפוסקים, הן חתן וכלה בתוך שבעת ימי חופתם, והן שלושת בעלי הברית (הסנדק, המוהל והורי התינוק הנימול), חייבים להתענות בתעניות אלה, ולא יפרשו מן הציבור [א, ח].

דין "תענית דחויה"

יט. כאשר זמן תעניות אלה חל בשבת, הן נדחות למחרת, ליום ראשון

].ט ,א[

כ. כאשר התענית נדחית לאחר השבת, מותר בשבת זו לאכול ולשתות כהרגלו בכל שבת, ואף לאחר השקיעה וצאת הכוכבים. ומותר אז אף לאכול בשר ולשתות יין. וכן אין נוהגים בשבת זו דיני אבלות שבצנעה. ולכן מותר אז לשמש מיטתו (דיני אישות) וכדומה [א, (לב)].

כא. שונים מעט דיני תענית שנדחית מתענית רגילה. שלמנהג האשכנזים, החתן, שלושת בעלי הברית (כנ"ל בסעיף י"ח), הכהן הפודה באותו יום את הבן הבכור, ואבי הבן, יתפללו "מנחה גדולה" (חצי שעה זמנית לאחר חצות היום), וימולו [תמונה 8ד] או יפדו את הבן, ואז רשאים הם לאכול. וכן נוהגים חלק מהספרדים. ושאר הספרדים אינם מקילים בכך כלל. ומכל מקום ברור ששאר הקרואים אינם רשאים לאכול ביום התענית, אלא יקיימו את סעודת המצווה במוצאי התענית [א, י].

דין חיילים ואנשי רפואה

כב. לגבי חיילים, יש מי שאומר שחייל בריא הנמצא בבסיס או בשדה האימונים, חייב לצום, כיוון שלפי פקודת מטכ"ל הינו משוחרר מאימונים באותו יום. ואם הוא נמצא בפעילות מבצעית, והצום עלול לפגוע בכושרו המבצעי, וכן פרח טייס בזמן אימוניו, פטורים מלהתענות בתעניות אלה, אך יאכלו כפי הצורך, ולא אכילה של תענוג [א, (סט) בשם הגר"ש מן ההר זצ"ל. עיי"ש עוד מקורות ע"כ, ובמקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ט הערה ק"י. ובנספח ב' וג' שם)].

כג. דין אנשי רפואה בתעניות אלה, ראה בספר מקראי קודש הלכות יום הכיפורים (פרק ט' הערה קי"א).

דינים כלליים לחולים ולשאר הפטורים מהתענית

כד. כל הפטורים מהתענית בשל מחלה או חולשת גופם, רשאים לאכול כרגיל כבר מיד בבוקר, וללא צורך לאכול ב"שיעורים" (מעט מעט בזמן מוגבל) [א, (יז)].

כה. מי שפטור מתעניות אלה, הן מחמת חולי, והן בשל שמחה (כברית מילה וכדומה), אינו צריך לעשות התרת נדרים כדי לאכול ולשתות. וכן הדין בין לאשכנזים ובין לספרדים [כה"ח (תקנ, ב) בשם פוס'. מקראי קודש הל' ט' באב (ה, כח). ושלא כמו שכתבנו בספרנו הלכות שלוש התעניות (פ"א הערה י"ז)].

כו. עוד מדיני הפטורים מהתענית ראה לקמן בהלכות ט' באב (סוף פרק ה'. דהיינו מה שהקלו שם, כל שכן שיקלו בנידוננו).

כז. מי שטעה ביום התענית ובירך על מאכל או משקה, לדעת רוב הפוסקים יטעם מעט מאוד באופן שיהנה מכך גם בגרונו, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, ולאחר מכן ימשיך להתענות [א, יד].

כח. מי ששכח ואכל או שתה בתעניות אלה (כגון שהיה בדרכים) ונזכר בכך במשך היום, אינו רשאי להמשיך לאכול ולשתות, אלא יתענה עד סוף היום. ולדעת רוב הפוסקים, מעיקר הדין אינו צריך להתענות בנוסף לכך עוד יום אחר [א, יג].

פרק ב: דיני התפילות בשלוש התעניות

דין הכרזת התענית

א. נהגו הספרדים שבשבת הקודמת לתענית, לאחר קריאת ההפטרה, מכריז שליח הציבור שתענית הציבור תחול בשבוע הקרוב ביום פלוני. ומכל מקום לפני צום גדליה, יום הכיפורים, תענית אסתר ותשעה באב, אין נוהגים להכריז זאת. והאשכנזים אינם נוהגים כלל להכריז על התעניות הקרובות [מקראי קודש, הל' תעניות (ב, א)].

השינויים בתפילות התענית

ב. בימי תעניות אלה ישנם כמה שינויים בתפילות. בתפילת העמידה מוסיפים לומר את תפילת "עננו". בתפילות שחרית ומנחה קוראים בתורה, והאשכנזים אף מפטירים הפטרה בתפילת מנחה. כמו כן בתפילת מנחה הכהנים נושאים את כפיהם, וכפי שבס"ד נבאר בהמשך.

ג. כפי שאמרנו, ביום התענית מוסיפים לומר "עננו" בתפילת העמידה. למנהג הספרדים, הן היחיד והן שליח הציבור בתפילת הלחש שלהם אומרים אותה בשחרית ובמנחה בברכת "שומע תפילה". ואילו האשכנזים אומרים זאת בתפילת הלחש רק בתפילת מנחה. ולמנהג כולם, שליח הציבור בחזרת הש"ץ אומר "עננו" הן בשחרית והן במנחה כברכה בפני עצמה לפני ברכת "רפאנו" [ב, ג].

ד. מי ששכח לומר "עננו" בתפילת הלחש, הרי שתלוי הדבר היכן נזכר בכך. אם נזכר בכך לפני שאמר "ברוך אתה ה' " בברכת "שומע תפילה", יאמר "עננו" במקומה הראוי וימשיך את תפילתו. ואם כבר אמר "ברוך אתה ה' ", ימשיך את תפילתו, ויאמר זאת בין "יהיו לרצון" הראשון לשני, ואם לא, אז לפחות יאמרנה לאחר "יהיו לרצון" השני טרם שעקר את רגליו באמירת "עושה שלום". אך אם כבר עקר את רגליו אינו יכול עוד לתקן זאת, אלא ישתדל לשמוע זאת מהש"ץ בחזרת הש"ץ [ב, ד].

ה. ואם שליח הציבור שכח לומר "עננו" בחזרת הש"ץ. אם טרם אמר את המילים "ברוך אתה ה' " בסיום ברכת "רפאנו", ישוב ויאמר "עננו" וימשיך את תפילתו. אך אם כבר אמר מילים אלה, והזכיר את שם ה', ימשיך בתפילתו, ויאמר "עננו" בברכת "שומע תפילה", כשחותם אותה כרגיל. ואם גם שם לא אמרה, יאמרנה לאחר סיום חזרת הש"ץ ללא חתימת הברכה [ב, ה].

מי רשאי וצריך לומר "עננו"

ו. כל הפטור מלהתענות בתעניות אלה, לא יאמר "עננו" בתפילתו. ונחלקו הפוסקים מתי נחשב הוא כאינו מתענה לענין זה: האם תלוי הדבר אם פטור הוא מהתענית, ואז אף אם לא אכל או שתה לא יאמר "עננו". או שתלוי הדבר אם בפועל אכל או שתה, בשוגג או במזיד, בשיעור ראוי (באוכל – "כזית" – עשרים ושבע סמ"ק, או ככותבת, ובשתיה – כמלוא לוגמיו. ארבעים וארבע סמ"ק), שאז דינו כמי שאינו מתענה, אף שמצד הדין אינו פטור מהתענית. ובכל אופן ברור שצריך הוא להמשיך בתעניתו [ב, ו].

ז. מי שמתפלל תפילת מנחה כשהוא עדיין בתענית, ומתכוון לאחר מכן לאכול או לשתות (כמובן בהיתר), למנהג האשכנזים רשאי הוא לומר "עננו" בתפילותיו. ולמנהג הספרדים, כל שאינו מתענה עד צאת הכוכבים אינו אומר "עננו" ב"שומע תפילה" אלא ב"אלקי, נצור" [ב, ז].

ח. מי שאינו מתענה בתעניות אלה מכל סיבה שהיא, לא יעלה לשמש כשליח ציבור. ואם בכל אופן כבר עלה ואף החל בחזרת הש"ץ, כך שלא ניתן להחליפו, או שאין אדם אחר שיעלה כש"ץ, אכן יתפלל, אך את תפילת "עננו" לא יאמר כברכה בפני עצמה אלא יאמרנה ב"שומע תפילה" כיחיד [ב, ח].

סליחות בימי התענית

ט. בימי התענית נוהגים להרבות בסליחות לאחר תפילת העמידה בשחרית. ואם מתפלל עמהם חתן, או אחד משלושת בעלי הברית (כנ"ל בפרק א' סעיף י"ח), יאמרו רק חלק מהסליחות [שו"ע (קלא, ה). עיי"ש במ"ב-דירשו (קלא, 27) מה מדלגים האשכנזים. ובצום גדליה האשכנזים אומרים את הסליחות הללו לפני תפילת שחרית, כחלק מהסליחות של עשרת ימי תשובה. והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי למעשה שבמקרה זה יש לומר רק את קטעי הסליחות הנוספים של אותה תענית, מבלי לומר את הסליחות של יום חול רגיל, וגם לא את הסליחות של שני וחמישי. עכת"ד. וכן נהגנו למעשה ביום בר המצווה של בני נ"י שהיה בעשרה בטבת, וכן נוהגים בבית הכנסת שלו "היכל יעקב" פעיה"ק ירושת"ו]. והספרדים נוהגים שאף כשיש חתן בר מצווה בביהכ"נ ביום התענית, הרי שהדין כדין חתן [יבי"א (א, רצו). והגר"מ אליהו זצ"ל, כנ"ל. וכל זה ממקראי קודש (שם, ב, ט. ובפרט בהערה כ"א)].

י. ביום התענית נוהגים האשכנזים לומר "אבינו מלכנו" בשחרית ובמנחה [שם].

קריאת התורה בתעניות

יא. ביום התענית קוראים בתורה בשחרית ובמנחה [תמונה 8 ה] את פרשת "ויחל משה" (שמות לב, יא-יד. לד א-י). והאשכנזים אף מפטירים במנחה בברכה את הפטרת " ִדרשו ה' בהמצאו" (ישעיהו נה, ו) [ב, י].

יב. כדי לקרוא בתורה, וכדי ששליח הציבור יאמר את תפילת "עננו" כברכה בפני עצמה, צריך שיהיו בבית הכנסת לפחות ששה (ויש אומרים שבעה) אנשים בני מצוות המתענים [ב, יא].

יג. אין להעלות לתורה ביום זה את מי שאינו מתענה. ואם טעו וקראוהו לעלות לתורה, לא יעלה. ואם נקבו במפורש בשמו שיעלה, נחלקו הפוסקים אם אכן יעלה [י, יב].

יד. בתפילת מנחה בתענית ציבור נושאים הכהנים את כפיהם בברכה, אם מתפללים חצי שעה לפני השקיעה (ויש המתירים זאת אף בשעה ורבע שלפני השקיעה) [ב, יד].

טו. יש מהאשכנזים המניחים תפילין בתפילת מנחה זו. וכן נוהגים מיוצאי גלות מרוקו [ב, טז].

טז. בתום תפילת העמידה של תפילת מנחה, רצוי לומר ב"אלקי, נצור:" רבון כל העולמים, גלוי וידוע לפניך שבזמן שבית המקדש היה קיים, אדם שחטא היה מקריב קרבן והיו מקריבים ממנו רק את חלבו ודמו, וכך היה מתכפר לו. ועתה בעוונותינו חרב בית המקדש, ואין לנו לא מקדש ולא כהן שיכפר בעדנו. ועכשיו שישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי, יהי רצון מלפניך שיחשב שחלבי ודמי שנתמעטו, כאילו הקרבתים לפניך על גבי המזבח, ותרצני". עד כאן. ואם שכח לומר זאת שם, יאמר לאחר תפילת העמידה של מנחה, או לפחות בתפילת ערבית ב"אלקי, נצור" [ב, טו].

פרק ג: שאר דיני שלוש התעניות

רחיצה

מעיקר הדין מותר להתרחץ בתעניות אלה. וכן מותר לסוך את עצמו בשמן, לנעול נעלי עור [תמונה 8 ו] וכן תשמיש המיטה (יחסי אישות עם אשתו). ומכל מקום נהגו האשכנזים להימנע מרחיצת כל הגוף במים חמים, אלא נוהגים הם היתר ברחיצה במים חמים רק את הפנים, הידים והרגלים, ואת שאר הגוף במים קרים. ובעל נפש יחמיר אף באיסור רחיצה, סיכה ותשמיש המיטה, ויש המחמירים בכל זה אף בליל התענית. ומכל מקום אם חל ליל טבילת האשה בליל התענית, תרחוץ ותטבול כהרגלה, ולא ימנעו מתשמיש המיטה [ג, א].

ב. כיוון שמעיקר הדין מותר להתרחץ ביום התענית, לכן מותרת כל רחיצה של מצווה, אף לאשכנזים. לכן אשה שליל טבילתה חל במוצאי התענית, רשאית לצורך הטבילה להתרחץ ביום התענית, ולחפוף את ראשה במים חמים ובסבון. כמו כן מותר להתרחץ לצורך רפואי, ולרחוץ את הילדים [ג, ב].

ג. גם לגברים מותר ביום התענית לטבול במקווה כהרגלם, ואף במים חמים [ג, ג].

ד. ברור הדבר שבימי התענית אין ללכת לרחוץ בים ובבריכה לצורך תענוג [ג, ד].

ה. אף הרגיל לרחוץ את פיו או לצחצח את שיניו בבוקר, ימנע מכך ביום התענית. ואם הדבר גורם לו צער, למנהג האשכנזים מותר לו לשטוף את פיו ולצחצח שיניו, אך יזהר מאוד שיכפוף את ראשו כלפי מטה, כך שהמים לא יוכלו להגיע לגרונו. ומנהג הספרדים שנוי במחלוקת. יש מהם שהתירו זאת במקום צער רק בתנאי שלא יכניס לפיו כמות מים העולה על 86 סמ"ק, ויש מהם האוסרים זאת מכל וכל, ואף בתנאי הנ"ל [ג, ה].

תרופות

ו. מותר בתעניות אלה לשתות תרופות (סירופ) שאין החיך נהנה מהן, וכן גלולות שאין להן טעם טוב. ויבלע אותן ללא מים. ואם יש להן טעם טוב אין מתירים לו לקחתן. וכל זה מדובר באדם בריא המתענה, הנזקק לתרופות (כגון שיש לו כאב ראש). אך חולה אף שאין בו סכנה, כבר כתבנו לעיל (בפרק א') שפטור הוא מהתענית [ג, ז].

דיני עשיית מלאכה, נישואין, מוזיקה וכדומה

ז. מותר לעשות מלאכה בתעניות אלה, וכן מותר לכבס בהן [ג, ח].

ח. כמו כן מותר גם להתגלח ולהסתפר בהן, אלא שנוהגים האשכנזים וחלק מהספרדים להחמיר בכך בתענית י"ז בתמוז (ובמשך כל ימי בין המצרים) [ג, ח].

ט. מעיקר הדין מותר לשאת אשה בצום גדליה ובעשרה בטבת. ויש מחמירים. ואילו לגבי י"ז בתמוז, נוהגים האשכנזים וחלק מהספרדים לאסור זאת בשל ימי בין המצרים [ג, ט].

י. כיוון שהצער על חורבן בית המקדש גדול יותר בימי התענית, הרי שאף שישנם המקילים לנגן ולשמוע מנגינות בכל ימות השנה (אף שגם היתר זה אינו ברור), מכל מקום בשלוש התעניות אין לנגן ואין לשמוע מנגינות, וכן אין לרקוד [ג, י].

יא. מותר בצום גדליה ובעשרה בטבת לשיר בפה, אך לא ישיר שירים שמחים [ג, י].

יב. עוד מדיני התעניות, כגון לברך בהן ברכת "שהחיינו", משא ומתן ומסחר, אכילת בשר ושתיית יין בליל התענית, תשמיש המיטה במוצאי התענית, הרחת בשמים ביום התענית, ועוד, ראה במקראי קודש הלכות תעניות (פרק ג הערה י"ח).

חתימה

יג. לא יתענג ויתעדן אדם ביום התענית ולא יקל ראשו, ולא יהיה שמח וטוב לב, אלא יהיה דואג ואונן. וכבר אמרו חז"ל, שכל הפורש מן הציבור (בשעת צרתם) אינו רואה בנחמתם. וכל המצטער עמהם, זוכה ורואה בנחמתן. ועוד אמרו חז"ל, שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר "שמחו את ירושלים... שישו ִאתה משוש כל המתאבלים עליה" (ישעיהו ס"ו, י') [ג, יב].

הלכות בין המצרים

פרק מקדים: הלכות בין המצרים לפי סדר הזמנים

כללים:

א. אין לפסוק מתוך פרק מקדים זה, אלא יש לעיין בכל ענין בהלכות שבפנים הספר (עפ"י מספר הפרק המצוין ליד כל ענין).

ב. בחלק מהאיסורים מחמירים יותר ככל שהזמן מתקרב לתשעה באב, או שהדבר שנוי במחלוקת ממתי מתחיל זמן איסורו, אפילו לאותה עדה. לכן לעיתים יש נושא שכתוב בשני זמנים שונים.

ג. ציוני המקורות שבסוגריים הינם מפרקי ספר מקראי קודש המורחב.

לאשכנזים

מר"ח תמוז:

סכנה, זהירות ממנה (פרק ח')

מי"ז בתמוז נוספים עוד איסורים:

ברכת שהחיינו (פרק י"ח)

הליכה לים ולבריכה (פרק י"ד)

טיולים ובילויים (פרק ה')

כלי נגינה – שמיעה וניגון (פרק ז')

נישואין (פרק י"ב)

קניית דבר חדש ומסחר (פרק י"ג)

ריקודים ומחולות (פרק ט"ז)

שירה (פרק י"ט)

תספורת וגילוח (פרק כ"א)

מר"ח אב נוספים עוד איסורים:

אכילת בשר ושתיית יין (פרק א')

בגד חדש – לבישתו (פרק ב')

בגד נקי – לבישתו (פרק ג')

בנייה ונטיעה (פרק ד')

כיבוס וגיהוץ (פרק ו')

צחצוח נעליים [הברקתן] (פרק י')

קידושין (אירוסין) ונישואין (פרק י"ב)

קניית דבר חדש ומסחר (פרק י"ג)

רחיצה [הליכה לים ולבריכה] (פרק י"ד)

שירה (פרק י"ט)

תביעה בבית דין (פרק כ')

תפירת בגדים ותיקונם (פרק כ"ג)

מהשבוע שחל בו תשעה באב נוספים עוד איסורים:

צפרניים – גזיזתן (פרק י"א)

תפירת בגדים ותיקונם (פרק כ"ג)

לספרדים:

מר"ח תמוז:

סכנה, זהירות ממנה (פרק ח')

מי"ז בתמוז:

ברכת שהחיינו (פרק י"ח)

הליכה לים ולבריכה (פרק י"ד)

סכנה, זהירות ממנה (פרק ח')

טיולים ובילויים (פרק ה')

כלי נגינה – שמיעה וניגון (פרק ז')

קידושין ונישואין (פרק י"ב)

ריקודים ומחולות (פרק ט"ז)

שירה (פרק י"ט)

תספורת וגילוח (פרק כ"א)

מר"ח אב נוספים עוד איסורים:

אכילת בשר ושתיית יין (פרק א')

בגד חדש – לבישתו (פרק ב')

בנייה ונטיעה (פרק ד')

צחצוח נעליים [הברקתן] (פרק י')

קידושין (אירוסין) ונישואין (פרק י"ב)

קניית דבר חדש ומסחר (פרק י"ג)

רחיצה [הליכה לים ולבריכה] (פרק י"ד)

שירה (פרק י"ט)

תביעה בבית דין (פרק כ')

תפירת בגדים ותיקונם (פרק כ"ג)

מהשבוע שחל בו תשעה באב נוספים עוד איסורים:

בגד חדש – לבישתו (פרק ב')

בגד נקי – לבישתו (פרק ג')

כיבוס וגיהוץ (פרק ו')

צפרניים – גזיזתן (פרק י"א)

רחיצה (פרק י"ד)

תספורת וגילוח (פרק כ"א)

פרק א: פתיחה לדיני בין המצרים

א. שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב נקראים "ימי בין המצרים", על שם הכתוב (איכה פרק א' פס' ג:') "כל רֹדפיה השיגוה בין המצרים".

כפי שראינו במבוא להלכות אלה, בימים אלה הובקעה חומת ירושלים על ידי הגויים, חרבו בתי המקדש הראשון (על ידי הבבליים) והשני (על ידי הרומאים). גויים אלה טבחו, הרגו ושחטו באכזריות את תושבי העיר, תינוקות, נשים וטף ללא רחם. רבים נלקחו בשבי, והשאר ניתנו למשיסה.

גם בדורות המאוחרים יותר היו ימים אלה קשים לישראל. היו בהם כמה צרות, ביניהן גירוש יהודי אנגליה, גירוש ספרד על ידי האינקוויזיציה הנוצרית ימח שמה, ופרצה מלחמת העולם הראשונה שהמיטה שואה רוחנית על אחינו שברוסיה [ספר מקראי קודש, הלכות בין המצרים א,א]. וכנ"ל בתחילת המבוא.

איסורי בין המצרים, חלקם נוהגים בכל תקופת בין המצרים, חלקם רק מראש חודש אב, וחלקם משבוע שחל בו תשעה באב. בפרקים הבאים יובאו בס"ד האיסורים הנוהגים בימים אלה – לפי סדר הא"ב, ובכל פרק יוסבר ממתי מתחיל האיסור.

פרק ב: איסור אכילת בשר ושתיית יין

א. נהגו לאסור אכילת בשר ושתיית יין מראש חודש אב עד לאחר תשעה באב. למנהג האשכנזים נוהג איסור זה גם ביום ראש חודש עצמו. ואילו הספרדים נמנעים מכך רק מליל ב' באב. ויש מהם הנמנעים משתיית יין רק בסעודה המפסקת [ביהמ"צ א,ב].

ב. איסור אכילת בשר ושתיית יין אינו נוהג לגבי חולים הנצרכים לכך (כדלקמן בסעיף ט'). וכן מותר לאכול בשר ולשתות יין בשבת ובסעודות מצווה. ויש מהספרדים המחמירים בכך בסעודות מצווה [שם א,ג].

ג. מעיקר הדין איסור זה חל גם על ילדים קטנים, אפילו שעדיין אינם מבינים את ענין חורבן בית המקדש. ויש מקילים בכך לילדים עד גיל שנתיים – שלוש. ואחרים מקילים לילד עד גיל תשע, לאכול בשר עוף, וכן תבשיל של בשר, בלי הבשר עצמו. ומכל מקום יש להקל ולהתיר זאת לילד חלש הזקוק לבשר, כל עוד לא הגיע למצוות [שם א,ד].

איסור אכילת בשר

ד. כל סוגי הבשר אסורים, והיינו בשר בקר, בשר עוף, בשר משימורים ובשר קפוא. ומכל מקום מותר לאכול דגים בימים אלה, ורק בסעודה המפסקת שלפני תשעה באב אין לאוכלם [שם א,ה]

ה. איסור אכילת בשר כולל גם שומן בשר, ותבשיל שמעורב בו בשר ומורגש טעמו. ונחלקו הפוסקים אם נאסרו באכילה גם אבקות מרק בשריות [שם א,ו. וראה חזו"ע הל' ארבע תעניות (עמ' קע"ד)].

ו. מותר לאכול תבשיל פרווה שהתבשל בסיר בשרי נקי, וכן מותר לאכול מאכלים צמחוניים (מסויה וכדומה) דמויי בשר, כשניצל ונקניקיות [שם א,ו].

ז. יש מצווה לטעום בערב שבת (ביום שישי) את תבשילי השבת כדי לבדוק אם הינם טעימים ומתובלים כראוי. ולדעת הרבה פוסקים מותר גם בערב שבת שבתשעת הימים לטעום מעט ולבלוע את תבשילי השבת הבשריים [שם א,ז].

ח. בשר שנשאר מסעודות שבת, למנהג האשכנזים אסור לאוכלו לאחר השבת בזמן איסור אכילת הבשר. ואילו למנהג הספרדים מותר לאוכלו רק בסעודה רביעית שבמוצאי שבת. ומכל מקום אין להערים ולבשל לשבת כמות גדולה של בשר שישאר לאחר השבת [שם א,ח].

ט. כפי שכתבנו לעיל, חולים הזקוקים לבשר או ליין לצורך רפואתם מותרים בכך. ויש להקל בכך גם לחולה שאין בו סכנה, ואפילו שהינו רק קצת חולה. וכן יש להקל באכילת בשר למעוברת או מניקה הזקוקות לבשר מבחינה בריאותית [שם א,ט].

י. אותם שהותר להם לאכול בשר מטעמי בריאות, ישתדלו לכתחילה לאכול רק בשר עוף, ולא בשר בקר, אם די בכך לבריאותם [שם א,י].

יא. אותם שהותר להם לאכול בשר מטעמי בריאות, ישתדלו להמנע מכך לפחות מיום ז' באב [שם א,יא].

יב. מי שמטעמי בריאות נאלץ לאכול בשר בימי בין המצרים רק בשנה מסוימת, לדעת פוסקים רבים אינו צריך לעשות התרת נדרים. ויש מהפוסקים שכתבו שצריך לעשות התרת נדרים כדי שיוכל לאכול את הבשר. ולכן אם ניתן הדבר יעשה התרת נדרים, ואם אינו מוצא מי שיתיר לו את נדרו יכול להקל ולאכול בשר בשעת הדחק [שם א,יא. בפרט ע"פ שעה"צ (תקפא,לג)].

יג. אדם בריא שטעה ובירך בימים אלה על בשר, יטעם מעט מהבשר, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, כיוון שאיסור ברכה לבטלה הינו איסור חמור מאוד [שם א,יב].

יד. יש להקפיד מאוד לגבי איסור אכילת הבשר בימים אלה. וכל האוכל בשר בזמן האיסור, עליו נאמר שהינו פורץ גדר וישכנו נחש. ומאידך אמרו חכמינו זכרונם לברכה, שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה [שם א,יז].

מדיני איסור שתיית יין בימים אלה

טו. כשם שאסור לשתות יין כך אסור לשתות מיץ ענבים. ומכל מקום מותר לשתות חומץ יין, שיכר, בירה ושאר המשקאות החריפים [שם א,יג].

טז. נחלקו הפוסקים אם מותר לאכול תבשיל או עוגה שיש בהם יין ומורגש טעמו [שם א,יג].

יז. למנהג הספרדים מי שעושה את ההבדלה במוצאי שבת הוא ישתה את היין או את מיץ הענבים. והאשכנזים נוהגים שאת יין ההבדלה שותה ילד שכבר הגיע לגיל חינוך ויודע לברך, ומאידך עדיין אינו מבין את ענין חורבן בית המקדש (היינו ילד מגיל 6 עד 10 שנים). ולשם כך צריך המבדיל להתכוון להוציאו ידי חובת הברכה, וגם הילד יתכוון לצאת ידי חובה בברכה. ויש מהאשכנזים שנוהגים להבדיל על בירה, מיץ, ושאר משקאות שאנשים רגילים לשתותם [ערוה"ש (תקנ"א,כו)]. ויש אשכנזים אחרים הנוהגים כספרדים, שהמבדיל בעצמו הוא השותה את היין. וכן יש לעשות כשאין ילד כנ"ל [שם א,יד].

פרק ג: לבישת בגד חדש בימי בין המצרים

א. אין לובשים בגדים חדשים בימים אלה. ושני טעמים לדבר: משום שנזהרים מלברך את ברכת "שהחיינו" בימים אלה, ומשום צער ואבלות על החורבן. וישנן לכך השלכות מעשיות הנובעות מההבדל בין שני הטעמים, וכגון לבישת בגד שאין מברכים עליו "שהחיינו" [ביהמ"צ ב,ב].

דין בגד שאין מברכים "שהחיינו" בעת חידושו

ב. בבגדים מסוג זה יש להבחין בשלוש קבוצות: 1) בגד חדש ממש (והוא החמור שבהם). 2) בגד משומש (שכבר לבשוהו) אך מגוהץ כדבעי. 3) בגד משומש שלא גיהצוהו לאחרונה אך עדיין גיהוצו ניכר [ביהמ"צ ב,ב]. ובס"ד נפרט דיניהם:

ג. בגד חדש או משומש ומגוהץ, למנהג האשכנזים אין ללובשו מתחילת חודש אב. ואילו לספרדים אסור הדבר רק בשבוע שחל בו ט' באב. ויש מהפוסקים המקילים בכל הדברים הללו, ואוסרים ללבוש רק בגד ממש חדש שלא לבשוהו כלל [ביהמ"צ ב,ג]

ד. בגד מסוג שאין מברכים עליו "שהחיינו" (כגון לבנים וגרביים) מותר ללובשו בכל השבתות שבימי בין המצרים אף כשהוא חדש [שם ב,ד].

דין בגד שמברכים "שהחיינו" בעת חידושו

ה. כיוון שטוב להזהר (ואין זה איסור גמור) מלברך "שהחיינו" בימי בין המצרים (כדלקמן בפרק ט"ז), לכן אין לקנות בגדים חדשים בימים אלה, כדי שלא יצטרך לברך ברכה זו. ומי שקנה בגד חדש לפני ימי בין המצרים ובירך עליו "שהחיינו", רשאי ללובשו כדין בגד שאין מברכים עליו "שהחיינו", כבסעיפים הקודמים, וכדין בגד מכובס, כבפרק הבא [ביהמ"צ ב,ה].

הלכות כלליות

ו. מי שאין לו בגד מסוים (כגון שאין לו מכנסים או חולצות הראויים ללבישה) רשאי לקנותו ולחדשו בימים אלה [ביהמ"צ ב,ז].

ז. מי שאין לו נעלים המותרות בלבישה בתשעה באב, רשאי לקנותן בימים אלה (ועדיף שיחדשן לפני תשעה באב). והחכם עיניו בראשו, לקנות ולחדש דברים אלה לפני זמן האיסור [שם ב,ז].

ח. ילד קטן שאינו מבין את ענין החורבן, מותר לו ללבוש בימים אלה בגדים חדשים שניקנו לפני ימים אלה. אך אסור לגדולים לקנותם עבורו, משום שהדבר גורם שמחה להוריו. וברור הדבר שאם אין לילד זה מספיק בגדים, שמותר לקנותם עבורו, וכן ברור שמותר לקנות בגדים חדשים לתינוק שנולד בימים אלה [שם ב,ח].

פרק ד: לבישת בגד נקי בימי בין המצרים

א. בשל הצער על חורבן בית המקדש, אסרו חכמינו זכרונם לברכה ללבוש בגדים מכובסים שטרם לבשם לאחר הכיבוס, גם אם כובסו לפני זמן האיסור [ביהמ"צ ג,א].

ב. איסור זה נוהג אצל האשכנזים כבר מכניסת חודש אב, והספרדים אוסרים זאת רק בשבוע שחל בו תשעה באב [שם ג,א]. ואם תשעה באב חל בשבת ונדחה ליום ראשון, אסור ביום ראשון זה ללבוש בגדים מכובסים.

ג. איסור לבישת בגדים מכובסים אמור בכל סוגי הכיבוס ובכל סוגי הבגדים: מכנסים, שמלות, חולצות, לבנים, גרביים, מגבות, מפות שלחן ומצעי המיטה. ויש מקילים ומתירים להשתמש בלבנים וגרביים מכובסים. וכן ברור שיש להקל ולהשתמש במגבות מכובסות במקומות ציבוריים כבתי כנסת [שם ג,ב(,ו). והיינו בזמן שאין מגפה ויש מגבות בבית הכנסת]. וראה עוד לקמן בסעיף ו'. ואם תשעה באב חל בשבת ונדחה ליום ראשון, אסור ביום ראשון זה ללבוש בגדים מכובסים.

ד. נהגו להקל באיסור זה לגבי ילדים קטנים. יש מקילים בכך רק לתינוקות, ויש המקילים בכך לילדים עד גיל שלוש שנים. ובשעת הדחק ניתן להקל עד גיל שש שנים [שם ג,ג].

ה. איסור זה חל גם על הנשים [שם ג,ג]. ו. ישנם מקרים בהם מקילים בענין זה לצורכי מצווה. לכן נוהגים ללבוש בגדי שבת מכובסים, וכן להשתמש בשבת במפות שלחן מכובסות. וחלק מהפוסקים מתירים ללבוש בימים אלה גם ציציות מכובסות [שם ג,ד(,ו)].

ז. כיוון שמקילים בכך לצורכי מצווה, לכן מותר בימים אלה, לאשה בימי ליבונה ללבוש בגדים מכובסים (כפי הצורך לטהרתה), וכן להשתמש בסדין לבן מכובס. ואשה הלובשת גרביונים לצניעות, ואירע שאין לה גרביונים ללבישה, כגון שנקרעו או שהתלכלכו, רשאית ללבוש גרביונים נקיים אפילו בתשעה באב עצמו [שם ג,ה ולגבי גרביונים, כך שמעתי מהגרי"ש אלישיב זצ"ל].

ח. כיוון שפה בארץ ישראל חם בימים אלה ומזיעים מאוד (וכן בשאר הארצות החמות), התירו הפוסקים להכין בגדים לימים אלה מבעוד מועד. פירוש הדבר שלפני זמן האיסור ילבש, במשך כחצי שעה או שעה, את הבגדים הנצרכים לו לזמן האיסור, ושוב יחליפם בבגדים אחרים למשך זמן זה, וכן יעשה עד שתהיה לו כמות מספקת של בגדים לזמן האיסור [שם ג,ו]. וראה בסעיף הבא.

ט. לגבי מי ששכח להכין את הבגדים לפני זמן האיסור, ישנן כמה עצות לכך:

1) כיוון שלאשכנזים איסור זה חל כבר מראש חודש אב, הרי שאשכנזי ששכח להכין את בגדיו וטרם הגיע שבוע שחל בו ט' באב, יכול הוא לתת את הבגד לספרדי שילבשנו עבורו [שם ג(,טו)].

2) ישנה עצה נוספת לעניננו, והיא להניח את הבגד למשך זמן קצר על רצפה שאיננה נקיה לגמרי. אך לדעת חלק מהפוסקים עצה זו אינה מועילה.

3) עוד אפשרות הינה ללבוש לפני זמן האיסור כמה בגדים יחדיו, זה על גבי זה. אך גם אפשרות זו שנויה במחלוקת הפוסקים.

4) יש שכתבו שבגדים נקיים שלובש בשבת, כלבנים, גרביים, מכנסים וכדומה, מה שלבש בליל שבת ישמרנו לשבוע הבא, ובשבת בבוקר ילבש בגדים נקיים אחרים, וכן יעשה כשקם משינת הצהרים בשבת. ועיצה זו מועילה רק כשלובש בגדי שבת בשבת, ולא בגדי חול [כל זה מביהמ"צ ג(,טו)].

י. מי שהתלכלכו כל בגדיו (כגון כל זוגות המכנסיים) באופן שאינם ראויים כלל ללבישה, רשאי לכבס בגד אחד (או יותר – כפי הצורך ההכרחי) אף לאחר ראש חודש אב, עד שבוע שחל בו תשעה באב, וללובשו אז. ומכל מקום אם התלכלך הבגד רק בכתם אחד או יותר, יכבס רק את הכתם ולא את כל הבגד [שם ג,ח]. וראה עוד לקמן (פרק ז' סעיף ט').

פרק ה: איסור בניה ונטיעה

איסור בניה בימים אלה

א. מראש חודש אב עד תשעה באב אסור לבנות ואסור לנטוע [בין המצרים ד,א].

ב. איסור זה כולל כל בניה שהינה למטרת שמחה, וכן אפילו שאינה לשמחה, אם אינה לצורך מגורים אלא ליופי ולהרווחה [שם ד,א].

ג. מותר אף בימים אלה לבנות בתי כנסת ובתי מדרשות, וכן מותר לבנות כל דבר לצורך מניעת סכנה, כעשיית מעקה [שם ד,ג,ד].

ד. איסור זה כולל גם צביעת הדירה. ומאידך מותר לעשות תיקונים בדירה, כתיקון דלת או סתימת חורים בקיר [שם ד,ה,ו].

ה. בשטחי יהודה, בנימין והשומרון מותר לבנות בתים ליהודים עד ערב תשעה באב [הגר"מ אליהו זצ"ל. במקראי קודש הלכות בין המצרים, ד(,יד)].

ו. אף שלא ברור הדבר שאסור לעבור דירה בימי בין המצרים, מכל מקום נהגו שלא לעבור דירה בימים אלה. ואם יש צורך מיוחד בכך, יש להקל [שם ד(,י)].

ז. אין איסור לחתום על חוזה שכירות או על חוזה קניית דירה בימים אלה, ובפרט בארץ הקודש [שם].

איסור נטיעה בימים אלה

ח. כפי שכתבנו לעיל, מראש חודש אב אסור לנטוע עצים, צמחים ועציצים. ונחלקו הפוסקים אם אסור הדבר דווקא כשעושה כן למטרת שמחה, או שאסור אף שלא למטרת שמחה [שם ד,ח].

ט. מותר לטפל בעצים ושתילים שכבר נטועים [שם ד,ט].

י. מותר לטעת עצים בשטחי יהודה, בנימין והשומרון, וכן בשאר אזורי הארץ, אם עושים כן כדי לתפוס שטחים למניעת השתלטות של גויים עליהם [הגר"מ אליהו זצ"ל. שם ד(,יד)].

יא. יש מי שאומר שחקלאי שצריך בימים אלה לטעת עצי פרי לפרנסתו, רשאי לעשות כן אם זו עונת הנטיעה [שם ד,י]. ובס"ד נראה שכן יש להקל לחקלאים שרוצים לגמור לנטוע לפני ט"ו באב, כדי שתחשב להם שנה לגבי איסור ערלה [ראה לעיל בהלכות ט"ו בשבט (שער ד' פ"ד סכ"ב)].

פרק ו: טיולים ובילויים בימי בין המצרים

א. בימי בין המצרים אין לערוך טיולים או ללכת למקומות בילוי, גם לאותם המקומות שמותר ללכת אליהם בשאר ימות השנה [ביהמ"צ ה,א].

ב. מותר לערוך טיול ללימוד על בית המקדש והחורבן, כגון סיור ב"מכון המקדש" שבירושלים וכן במנהרות הכותל.

ג. דין רחיצה בים ובבריכה בימים אלה ראה לקמן (בפרק י"ג סעיף י').

פרק ז: כיבוס וגיהוץ בבין המצרים

א. בימי בין המצרים אסור לכבס בגדים ולגהצם. והדבר אמור גם אם כוונתו ללובשם רק לאחר תשעה באב [ביהמ"צ ו,א].

ב. למנהג האשכנזים איסור זה נוהג כבר מכניסת ראש חודש אב, והספרדים אוסרים זאת רק בשבוע שחל בו תשעה באב [שם].

ג. איסור כיבוס וגיהוץ אמור בכל סוגי הכיבוס (כולל ניקוי יבש) והגיהוץ, ובכל סוגי הבדים והבגדים, כולל מכנסים, חולצות, לבנים, גרביים, מגבות, מפות שלחן ומצעי המיטה. וראה לעיל (בפרק ד' סעיף ג') שיש מקילים בכמה מדברים אלה לגבי לבישה, והדבר אמור גם לגבי כיבוסם [שם ו,ב].

ד. כבכל שאר האיסורים, איסור זה הינו בין לאנשים ובין לנשים [שם ו,ג].

ה. נהגו להקל ולכבס בגדי ילדים קטנים. יש המקילים לכבס רק בגדי תינוקות, ויש המקילים לכבס עבור ילדים עד גיל שלוש שנים. ובשעת הדחק יש להקל לכבס עבור ילדים עד גיל שש שנים. ומכל מקום אין להוסיף במקרים אלה למכונת הכביסה גם מבגדי הגדולים [שם ו,ד,ה]. וראה עוד לקמן (בפרקנו בסעיף ט').

ו. ישנם מקרים בהם מקילים בענין זה לצורכי מצווה. לכן מותר לכבס לצורך השבת, לצורך אשה בימי ליבונה (בגדים לצורך טהרתה) או לצורך צניעות האשה, כנ"ל בפרק ד' סעיף ז' [שם ו,ו].

ז. אין להתחיל לכבס בערב ראש חודש (למנהג האשכנזים, שהאיסור מתחיל בראש חודש) כשיודע שהכיבוס יגמר לאחר צאת הכוכבים [שם ו,ז]. ויש מקילים [בעל מעדני השלחן, בכתב עת אור ישראל (תשס"ב, ק"ז – ק"ח)].

ח. לדעת רוב הפוסקים מותר בימים אלה לכבס כתמים בבגדים בשעת הצורך, כגון שמתבייש ללכת עם כתם שכזה ואין לו בגד אחר. וכן מותר לנקות כתם אבק על ידי שפשוף ביד או במברשת, אך ללא מים [ו,י,יא].

ט. מי שכל בגדיו התלכלכו או נקרעו, עדיף שיתקן בגד קרוע, ואפילו בגד חדש, מאשר שיכבס בגד מלוכלך [שם ו,יג]. ומי שכל בגדיו מלוכלכים, כיצד ינהג, ראה לעיל (ד,י).

פרק ח: נגינה בכלי נגינה (שמיעה וניגון)

א. כיוון שהצער על חורבן בית המקדש גדול יותר בימי בין המצרים, הרי שאף אותם המקילים בשאר ימות השנה לנגן ולשמוע מנגינות (למרות שגם היתר זה לשאר ימות השנה אינו ברור לכל הדעות), מכל מקום לפחות בימים אלה יש לאסור לנגן ולשמוע מנגינות, וכפי שיבואר להלן.

אלא שיש להוסיף, שיש מהפוסקים שכתבו שבדורותינו יש ללמד זכות על המקילים בדבר, וזאת בשל חולשת הדורות, ובפרט שאנשים מתוחים יותר מהדורות הקודמים ועצביהם רופפים, ושמיעת מנגינות מחזקת את נפשם ומרגיעה אותם. וכן יש ללמד זכות לגבי אותם שטבעם נוטה לעצבות והדבר הינו עבורם בכלל רפואת הנפש. ומה שחכמינו זכרונם לברכה אסרו שמיעת מנגינות אינו אלא לשם תענוג, אך לצורך רפואה מותר הדבר. ומכל מקום אין לשמוע מוזיקה רועשת ומוזיקה תוססת בימי בין המצרים, שזה ודאי אינו מתאים לימי אבל לאומי אלה, שבית המקדש חרב, שועלים ישמעאלים מהלכים בו, ואותו יהודי נהנה ממוזיקה רועשת. ובכלל יש להדגיש, שלפחות בימי בין המצרים ישמעו רק שירי קודש ולא שירי חול, ובודאי לא שירי חול לועזיים.

ומכל מקום יש לזכור שכל זה רק כדי לדון לכף זכות את המקילים בכך. ולכן תלמידי חכמים והמדקדקים במצוות ימנעו משמיעת מוזיקה בימים אלה, אלא אם כן צריכים הם זאת לצורך רפואת הנפש, וכנ"ל [פסקי תשובות (תק"ס,י"א). מקראי קודש הלכות בין המצרים פ"ז, (א,ב)].

ב. איסור זה אמור הן לגבי ניגון והן לגבי שמיעת המנגינות [הל' ביהמ"צ ז(,א)].

ג. הדברים הנ"ל אמורים הן לגבי שמיעת מוזיקה מכלי הנגינה עצמם, והן לגבי שמיעת מנגינות מרדיו, מנגן (אם- פי), מפלאפון, מטאבלט, ממחשב, ושאר מכשירי השמע [פסתש"ו (תצ"ג,ד). מקראי קודש (שם)].

ד. איסור זה הינו מי"ז בתמוז עד אחר תשעה באב [ביהמ"צ ז,ב].

ה. נחלקו הפוסקים לגבי ניגון בסעודת מצווה בימים אלה. יש האוסרים זאת לגמרי, ויש המתירים זאת רק עד ראש חודש אב, ויש המתירים זאת אף לאחר ראש חודש אב [שם ז,ג(,ח)].

ו. מי שפרנסתו הינה מהוראת נגינה, לא ילמד זאת מי"ז בתמוז. ויש אומרים שבמקרה שיש לו הפסד אם לא ילמד בימים אלה, מותר לו ללמד לנגן עד השבוע שחל בו תשעה באב. ומכל מקום מי"ז בתמוז התלמידים לא יעשו חזרות לאחר השיעור [שם,ז,ד].

ז. מוזיקה ווקאלית:

לפני שנים מעטות התעוררה השאלה האם מותר לשמוע מוזיקה זו בימי בין המצרים. הסבר הדבר: זמר אחד או יותר שרים בפיהם, ויחד עמם שרים אנשים נוספים המומחים לעשות בפיהם קולות של כלי נגינה, וכל זה בלי שום כלי נגינה אמיתי. הדבר השתכלל מאוד, והוא נשמע כתזמורת שלמה עם אורגן, חצוצרה, תוף וכו'.

מבואר במשנה בסוטה (דמ"ח,א') ובגמרא בגיטין (ד"ז,א') ובשלחן ערוך (או"ח תק"ס,ג),' שחכמינו ז"ל גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם... ואסור לשומעם מפני חורבן בית המקדש. וכפי שכתבנו לעיל בשם הפוסקים, האיסור לשמוע מנגינות מכלי שיר כולל גם מנגן (אם – פי) ושאר מכשירי נגינה. אך עדיין עולה השאלה האם גם מוזיקה ווקאלית אסורה, שהרי אין מקור המוזיקה מכלי שיר אלא מהפה.

ואכן בשנת תשע"א שאלתי כמה מגדולי הדור על כך:

לגבי שמיעת מוזיקה ווקאלית מקלטות אסרו כמה רבנים [הג"ר יעקב יוסף זצ"ל ועוד כמה רבנים. וכן מתבאר מדברי הגר"ש ווזנר זצ"ל בשבט"ה (ח"ח סי' קס"ז), וכן משו"ת צי"א (חט"ו סי' ל"ג) ושו"ת אז נדברו (ח"ח סי' נ"ח) שאסרו שמיעת שירה בפה דרך קלטת. שכל שכן שיאסרו בנידון שלנו. ואף המתירים לשיר בפה בימים אלה (יחו"ד ו,ל"ד) יתכן שיאסרו מוזיקה ווקאלית, כי זה נשמע דרך רדיו, וזה חמור יותר. וכן משום שהינו דומה למוזיקה בכלי)]. וראה עוד בספר ילקוט יוסף (מהדו' תשע"ט. סי' תצ"ג סעיף י"ז) מש"כ לגבי ספירת העומר.

לגבי הליכה להופעה של להקה ששרה מוזיקה ווקאלית, אסרו הפוסקים. ורק פוסק אחד התיר, ובתנאי שהם שרים רק שירי אבל.

כל זה ממקראי קודש הל' בין המצרים (נספח ב').

וראה שם לגבי שירת מוזיקה ווקאלית בשירי שבת, בכל שבתות השנה (מצד מראית עין).

פרק ט: זהירות מסכנה בימי בין המצרים

א. בימי בין המצרים, יותר משאר ימות השנה, יש להזהר מדברים מסוכנים [ביהמ"צ ח,א].

ב. לאור זאת אין להכות בימים אלה את התלמידים ואת הבנים אפילו לא מכה קלה. ויש מתירים להכותם מכה קלה לשם חינוך [שם ח,ג].

ג. בפרט בימים אלה יש להזהר לא לשתות בחושך משקה שהיה מגולה [שם ח,ד].

ד. כמו כן יש להקפיד יותר בימים אלה על זהירות בדרכים, על מצוות עשיית מעקה היכן שצריך לעשותו, שטיפת פירות וירקות לפני אכילתם, ואותם שהולכים להתרחץ בים או בברכה, שיתרחצו רק במקום שיש מציל. וכן יש להמנע מללכת אז בואדיות ובשבילים מסוכנים [שם ח,ה].

ה. מעל הכל יש לפקוח את העיניים על שלום התינוקות והילדים. והיוצאים מהרכב יוודאו שלא שכחו ילד ברכב [שם.]

ו. יש להשתדל שלא לעשות ניתוחים רפואיים מראש חודש אב עד לאחר תשעה באב, ולפחות להמנע מכך בשבוע שחל בו תשעה באב. וכשניתן הדבר, רצוי להמנע מכך כבר מי"ז בתמוז [שם ח,ו].

פרק י: גזיזת צפורניים

א. נוהגים הספרדים שלא לגזוז את הציפורניים בשבוע שחל בו תשעה באב, ורצוי שאף האשכנזים יחמירו בכך [ביהמ"צ יא,א] וראה בסעיף הבא.

ב. אין להחמיר ולהמנע מגזיזת ציפורניים במקרים הבאים: בערבי שבתות, כשעושה כן לצורך מצווה כטבילת אשה, מי שציפורניו עודפות על הבשר, וכן מוהל המתקן את ציפורניו לצורך המילה [שם יא, א-ג].

פרק יא: קידושין (אירוסין) ונישואין

א. בשל הצער על חורבן בית המקדש נמנעים בימי בין המצרים מלשאת נשים. יש הכוללים בכך גם את מעמד השידוכים, וכדלקמן [ביהמ"צ יב,א].

נישואין

ב. נוהגים שלא לשאת נשים בימים אלה. למנהג האשכנזים וחלק מהספרדים אמור הדבר כבר מי"ז בתמוז, ושאר הספרדים אוסרים זאת רק מראש חודש אב [שם יב,ב].

ג. בשעת הדחק גדולה מאוד מותר לשאת אשה אף לאחר תאריכים אלה. למנהג האשכנזים ניתן להקל בכך עד ראש חודש אב, ולמנהג הספרדים עד שבוע שחל בו תשעה באב [שם יב,ד].

אירוסין ושידוכים

ד. שונה זמן איסור האירוסין (קידושין) מזמן איסור הנישואין. אך כיוון שישנה תקנה קדמונית בארץ ישראל לעשות את האירוסין דווקא סמוך למעמד הנישואין (ראה ספר נתיבי עם, חלק אבן העזר עמ' שס"א), לכן לא נדון פה בכך [שם יב,ז(,יד). אגב אני הייתי ֵעד בחתונה שהקידושין היו בשכונה אחרת מהנישואין, אך היה זה מקרה חריג עם היתר מיוחד, וגם שם הנישואין היו באותו יום שנערכו הקידושין].

ה. מותר בימי בין המצרים לעשות "שידוכים" [היינו מה שנקרא אצל חלק מהאשכנזים "כתיבת התנאים", ואילו אצל הספרדים הכוונה לפגישת הורי החתן והכלה והסכמתם לעצם נישואי בניהם]. עד ראש חודש אב מותר לעשות כן עם סעודה, אך ללא ריקודים וללא מוזיקה, ואילו לאחר ראש חודש עד תשעה באב אף סעודה אסור לעשות. ומכל מקום מותר לאכול במעמד זה דברים קלים כמיני מזונות, פירות וכדומה. ויש מהספרדים הנמנעים מעשיית אירוסין ושידוכים כבר מראש חודש אב או אפילו מי"ז בתמוז [שם י"ב,ז',ט'].

פרק יב: קניית דבר חדש, ומסחר

א. מראש חודש אב ממעטים בקניות ובמסחר [ביהמ"צ יג,א].

ב. ישנן שתי סיבות מדוע למעט בקניות בימים אלה: 1) בגלל הצורך לברך "שהחיינו" בשל הקניה, ובימים אלה נמנעים מלברכה. 2) אף אם קונה דבר שאין מברכים עליו "שהחיינו"

ישנה בעיה של שמחה בקניית דבר חדש [ביהמ"צ יג,ב].

ג. נחלקו הפוסקים האם יש להמנע רק מקניה ומכירה הגורמות שמחה לאדם, כגון קניית כלי כסף או קניה לצורך חתונה, או שיש למעט בכל קניה ומכירה. ולמעשה נוהגים להקל ולמעט רק מקניה ומכירה הגורמות שמחה לאדם. ומי שיכול, רצוי שיחמיר בכך [ביהמ"צ יג,ג].

ד. מכירה וקניה שהינן לצורך פרנסה בלבד, מותרות. וכן מותרת קניה הגורמת שמחה, אם יש חשש סביר שלא יוכל לקנות זאת לאחר תשעה באב, או שיש חשש סביר שיאמירו המחירים, וכן אם מצא אפשרות לקנות את הדבר באופן זול במיוחד [ביהמ"צ יג,ד,ה].

ה. מותר לקנות בימים אלה דבר לצורך מצווה, אף אם הקניה גורמת שמחה לקונה. ומי שיכול עדיף שימנע מקניה כזו הגורמת שמחה [ביהמ"צ יג,ו].

ו. כיוון שמותר לקנות לצורך מצווה, לכן מותר לקנות ספרי קודש, ציצית, תפילין וכדומה. וכן ברור שמותר לקנות נעלי בד או גומי לצורך תשעה באב (שאסור אז ללכת בנעלי עור, וכדלקמן בהלכות תשעה באב פרק ו' סעיפים כ"ב – כ"ד). ונעלים כאלה מותר לקנות אף בתשעה באב עצמו, אם אין לו נעלים אחרות לתשעה באב [שם יג,ז].

ז. כיוון שנמנעים בימי בין המצרים מלברך "שהחיינו", לכן כבר מי"ז בתמוז יש להמנע מלקנות או ללבוש דברים שמברכים עליהם "שהחיינו" [שם יג,ח].

ח. דברים שאין מברכים עליהם "שהחיינו", כגון גרבים או לבנים, מותר לקנותם וללובשם אף כשהינם חדשים. לאשכנזים מותר הדבר עד ראש חודש אב, ולספרדים מותר עד שבוע שחל בו תשעה באב. ולאחר מכן לא ילבשום כשהם חדשים אלא לאחר תשעה באב. ומכל מקום מותר לקנות גרבים ושאר בגדים לצניעות הנשים, וכן ללובשם, בכל ימי בין המצרים, אם אין להן בגדים מסוג זה [שם יג,ט].

ט. לדעת רוב הפוסקים, אם חם בימי בין המצרים, ונגרם סבל בשל כך, מותר לקנות מאוורר או מזגן חדשים, להתקינם ולהשתמש בהם [שם יג,י].

פרק יג: רחיצה

א. בעיקרון יש להמנע מרחיצה בימים אלה. לאשכנזים דבר זה אמור כבר מראש חודש אב, ולספרדים משבוע שחל בו תשעה באב. אלא שבמקומות חמים, כמו כאן בארץ הקודש, שהחום רב ומזיעים מאוד, מקילים לרחוץ את כל הגוף במים פושרים באופן שהגוף יכול לסובלם ואינם צוננים מידי, ועם סבון, אך לא יתרחצו סתם לשם תענוג [ביהמ"צ פי"ד, א-ג]. וראה בסעיף הבא.

ב. פועל שמזיע מאוד בעבודתו, וכן אדם שמטבעו מזיע מאוד והדבר מפריע לו או לסביבתו, רשאי הוא להתרחץ אף במים חמים אם צריך הוא לכך, ועם סבון. אך ישתדל למעט את הנאתו ולא להתרחץ סתם לשם תענוג [שם פי"ד,ד].

רחיצה לכבוד שבת

ג. ישנן דעות שונות בפוסקים עד כמה מותר להקל ברחיצה במים חמים לכבוד שבת, והמיקל להתרחץ לכבוד שבת במים חמים ובסבון כהרגלו לפני כל שבת, יש לו על מה לסמוך. והספרדים ודאי שאינם צריכים להחמיר בכך [שם יד,ה].

רחיצה לצורך מצווה, לצורך רפואי, ורחיצת ילדים

ד. מותר להתרחץ באופן רגיל כשמתרחץ לצורך מצווה. לכן אשה שליל טבילתה חל באחד מהימים שאסור להתרחץ בהם, רשאית להתרחץ (ביום חול) לצורך זה כהרגלה. וכן אשה שעושה את ההכנות להפסק טהרה, רשאית היא לרחוץ את מה שצריך לטהרתה. ויש אומרים שאשה שליל טבילתה חל במוצאי תשעה באב, תתרחץ לצורך זה באופן רגיל כבר בערב תשעה באב. וראה עוד על כך לקמן בהלכות תשעה באב, פרק ו' סעיפים י"ג – ט"ו [שם יד, ז]. וראה עוד בסעיף ז'.

ה. מותר להתרחץ באופן רגיל כשעושה כן לצורך רפואי, כגון מעוברת בחודש התשיעי, יולדת וכדומה [שם יד,ח.] ולגבי זמן שיש מגפה, ומבחינה בריאותית בעת שנכנס לביתו וכדומה, יש לסבן את הידים במים וסבון (שזה כרוך באיסור רחיצה), או שעדיף לסוך אותן בג'ל שמחטא את הידים (שזה כרוך לכאורה באיסור סיכה), יש מי שאומר שביום הכיפורים ובתשעה באב עדיף לרחוץ את הידים במים וסבון מאשר לסוך אותן בג'ל [ולמרות שהן הרחיצה והן הסיכה בני"ד אינן לתענוג אלא לצורך רפואי, וישנה מחלוקת בעלמא אם ביום הכיפורים איסורם מהתורה או מדברי חכמינו ז"ל, בכל אופן בגלל שיש אומרים שסיכה חמורה כשתיה, לכן עדיף לרחוץ את ידיו מאשר לסוך אותן. כך הורה לי הג"ר דב ליאור שליט"א]. ואגב דיון בענין המגפה, הסתפקתי מה יעשו במקדש אם ח"ו תהיה מגפה. האם הכהנים ילבשו מסכות מבד על הפה והאף כדי שלא להדביק אחרים ולא להדבק במחלה. שהרי יש איסור להוסיף על בגדי הכהונה. ואמר לי ע"כ הרה"ג עזריה אריאל שליט"א, שמסתבר שמסכה כמו שקף מותרת, ואילו מסכה מבד אסורה. ראה ע"כ בספר שערי היכל (למסכת זבחים, מערכה ל"א).

ו. יש מתירים לרחוץ באופן רגיל (במים חמים וסבון) ילד עד גיל שש – שבע שנים. ויש מתירים עד גיל תשע שנים [שם יד,ט].

טבילת נשים וטבילת גברים

ז. אשה שליל טבילתה הינו באחד מימים אלה, רשאית לטבול כהרגלה במים חמים כשאר ימות השנה [שם יד,י].

ח. לגבי טבילת גברים: טבילה בערב שבת: למנהג הספרדים מותר לטבול אז אף במי מקווה חמים, ולאשכנזים מותר לטבול אז רק למי שנוהג לטבול בכל ערב שבת, ולכתחילה יטבול רק במי מקווה קרים [שם יד,יא].

ט. הנוהגים לטבול בכל שבת ביום, רשאים לטבול אף בשבתות אלה. והרגילים לטבול בכל יום או בהזדמנויות שונות (כגון טבילת עזרא) רשאים לטבול כהרגלם. ומכל מקום עדיף לטבול במים קרים [שם יד,יב,יג].

הליכה לים, לבריכה, עשיית סאונה, ג'אקוזי, ועוד

י. לגבי הליכה לים ולבריכה בימים אלה. יש הנמנעים מללכת לים ולבריכה כבר מי"ז בתמוז. יש אוסרים זאת מראש חודש אב (ויזהרו מסכנה כבר מי"ז בתמוז). ויש מי שמקיל בכך אף לאחר מכן, אך רק אם הולך לשם לשם רפואתו [שם יד,יד].

יא. מותר ללכת לשיעורי שחיה עד לפני ראש חודש אב [הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל כפי שהורה לי. מקראי קודש הלכות בין המצרים (פי"ד הערה מ)].

יב. בענין סאונה: לאשכנזים יש לאסור זאת כבר מראש חודש אב. ולספרדים יש לאסור זאת בשבוע שחל בו תשעה באב [שם יד, (מא)].

יג. בענין ג'אקוזי: אם עושה כן לצורך תענוג, יש להמנע מכך כבר מי"ז בתמוז. אם עושה כן לצורך הוספת בריאות, מותר הדבר עד ראש חודש אב. ואם עושה כן לרפואה, משום שאינו בריא, מותר הדבר אף לאחר ראש חודש אב [שם יד(,מא)].

יד. הכלל בכל הדברים הללו, שבמקרים שמותר להתרחץ במים חמים ובסבון, לא יעשו כן לשם תענוג אלא כפי הצורך בלבד.

פרק יד: ריקודים ומחולות

א. אסור לרקוד ולעשות מחולות מי"ז בתמוז, בין אם עושה כן לצורך מצווה או שלא לצורך מצווה. ויש מעט פוסקים שהתירו זאת כשעושה כן לצורך מצווה, כאירוסין, ברית מילה וכדומה. ומכל מקום לא יקלו בכך מר"ח אב [ביהמ"צ טז,א].

פרק טו: זמן חלותו של שבוע שחל בו תשעה באב

א. כשתשעה באב חל בשבת ונדחה ליום ראשון, ישנן כמה דעות מתי חלים באותה השנה דיני "שבוע שחל בו תשעה באב". וענין זה נוגע בעיקר לספרדים (כי לאשכנזים אין כמעט איסורים שחלים דווקא מאותו שבוע). ולמעשה מעיקר הדין יש להקל, שבאותה השנה לא חלים האיסורים השייכים לשבוע שחל בו תשעה באב, והמחמיר בדברים הללו כבר בשבוע הקודם ליום תשעה באב, תבוא עליו ברכה [ביהמ"צ יז,א].

פרק טז: ברכת "שהחיינו" בימים אלה

א. טוב להזהר מלברך את ברכת "שהחיינו" בימי בין המצרים על פרי חדש, מלבוש חדש וכדומה. אך אין זה איסור גמור [ביהמ"צ יח,א].

ב. אין להמנע מלברך את ברכת "שהחיינו" בשבת. ויש מהספרדים המחמירים אף בכך [שם יח,ב].

ג. מברכים את ברכת "שהחיינו" על מצווה שזמנה קבוע, כברית מילה ופדיון הבן. וכן מותר אף ביום חול לברך ברכה זו על פרי חדש אם יתקלקל עד שבת [שם יח,ג,ד].

ד. מעוברת המתאווה לאכול פרי חדש, וכן חולה שאכילת פרי חדש עוזרת לו לרצות לאכול, רשאים לאכול פרי חדש בימים אלה. הספרדים יברכו על כך את ברכת "שהחיינו", ואילו האשכנזים יאכלו את הפרי ללא ברכת שהחיינו [ביהמ"צ יח,ה].

פרק יז: שירה בפה

א. מעיקר הדין אין איסור לשיר בפה, ללא כלי נגינה, בימי בין המצרים. אך כיוון שישנם פוסקים רבים שהחמירו בכך, לכן עדיף להמנע מכך, אם ניתן הדבר. ומכל מקום מותר לשיר בסעודות שידוכים שירי הודאה לה'. וכן יש להקל בסעודת ברית מילה, בברית יצחק, בסעודות שבת (אפילו בתשעה באב שחל בשבת), ואף ביום חול כשמתפלל או לומד תורה, רשאי לעשות כן בנעימה ובמנגינות [מקראי קודש ביהמ"צ יט,א-ג. וראה גם ילקו"י (מועדים. דיני ימי ט' באב עמ' 561 סעיף ה),' ופסקי תשובות (תצ"ה הערה .36])

ב. מותר לשיר בפה שירים המעוררים לאהבת ה' ויראתו -(שירי "דבקות בה"),' ואין להחמיר בכך [ביהמ"צ יט,ב].

ג. לגבי שמיעת שירה בפה (אף ללא כלי נגינה) ממכשירים שונים, כגון מרדיו, מנגן (אם – פי) וכדומה, יש יותר להחמיר מאשר שמיעת שירה בפה שאינה בוקעת ממכשיר. ואכן נחלקו הפוסקים אם מותר הדבר, והמיקל בכך יש לו על מי לסמוך [ראה מ"ב – דירשו (תקנ"א הערה 29), פסקי תשובות (תצ"ג הערה ,36 ותקנ"א,י"ג), ומקראי קודש הל' בין המצרים (י"ט,א)].

פרק יח: תביעה בבית משפט

א. כיוון שמזלם של ישראל אינו טוב כל כך מתחילת חודש אב (כבר מהמולד), לכן מי שיש לו משפט עם גוי ישתדל ככל האפשר לדחותו לחודש אלול, או לפחות עד ט"ו באב, ואם לאו אז לאחר תשעה באב. ודבר זה כולל גם משפט נגד מי שהתגייר גיור רפורמי או קונסרבטיבי, שדינו כגוי. ואם המשפט הינו עם יהודי אחר, אזי אין צריך להקפיד על כך [ביהמ"צ כ,א].

ב. כשם שאין ליהודי לעשות משפט עם גוי בימים אלה, כך אין לנציגי ושליחי מדינת ישראל לעשות בזמן זה משא ומתן שאינו דחוף עם נציגים של מדינות זרות או של האו"ם וחבר מרעיו [ביהמ"צ כ,ב].

ג. משא ומתן עם גויים על חבלי ארץ הקודש אסור לעשות גם בשאר ימות השנה, והדבר כרוך בכמה איסורים חמורים, כחילול שם שמים, איסור "לא תחנם", איסור פיקוח נפש של עם ישראל, וביטול מצוות הורשת (גירוש) הגויים. ולדעת הגר"א נבנצל שליט"א האיסור לתת חבלי ארץ ממדינתנו לגויים מצד פיקוח נפש הינו אף אם היתה הממלכה שלנו בחו"ל [ביהמ"צ כ,ב].

פרק יט: תספורת וגילוח

א. בשל האבלות על חורבן בית המקדש, אסור להסתפר ולהתגלח בימים אלה. למנהג הספרדים איסור זה חל רק משבוע שחל בו תשעה באב, ולאשכנזים חל איסור זה כבר מי"ז בתמוז. ויש מהספרדים המחמירים בכך כאשכנזים [ביהמ"צ כא,א].

ב. איסור זה נוהג הן לגבי האנשים והן לגבי הנשים. אלא שלגבי נשים הקלו בכמה דברים: מותר לאשה לגלח את שערה לצורך צניעות ולצורך טבילתה. מותר להן למרוט את שיער הגבות, וכן את שיער הרגלים (לצורך טבילתה). וכל זה מותר אף בשבוע שחל בו תשעה באב. לצורך שידוכים מותר לרווקות לעשות תסרוקת ותספורת עד שבוע שחל בו תשעה באב. ונחלקו הפוסקים אם מותר לנשים לספר שיער הצדעים, שלא יצא מחוץ למטפחת. ונראה לי בס"ד, שמותר לנשים להוריד את השערות בפניהן (כגון בסנטר או בשפם) משום שהן מתביישות בכך [ביהמ"צ כא,ב]. ויש אומרים שאין איסור תספורת בימים אלה חל כלל על הנשים [שם].

ג. בשבוע שחל בו תשעה באב אסור לספר אף את הילדים הקטנים. ויש מהאשכנזים שאוסרים זאת כבר מי"ז בתמוז [ביהמ"צ כא,ג].

ד. מותר עד תשעה באב (ולא בתשעה באב עצמו) לגזוז בשפם את החלק המפריע לאכילה [ביהמ"צ כ,ד].

ה. יש מתירים לבחורי ישיבה ספרדים הלומדים בישיבה של אשכנזים להסתפר ולהתגלח (כמובן במכונת גילוח שלפי ההלכה מותר להתגלח בה) עד שבוע שחל בו תשעה באב (היינו כמנהג הספרדים). ומכל מקום תבוא עליהם ברכה אם ימנעו מכך, כדי שלא לצער את חבריהם האשכנזים [ביהמ"צ כא,ה].

פרק כ: תפילות והנהגות

א. חסידים ואנשי מעשה אומרים בימי בין המצרים בבכיה תיקון חצות (רק תיקון רחל) לאחר חצות היום, נוסף לאמירתו לאחר חצות הלילה [ביהמ"צ כב,א].

ב. בחודש אב נוהגים לומר את ברכת הלבנה רק לאחר תשעה באב. ויש מהאשכנזים הנוהגים לאומרה לפני תשעה באב [ביהמ"צ כב,ב].

ג. בפרט בימים אלה על הנשים לקבל על עצמן להתחזק בעניני הצניעות, משום שזה אחד הדברים שישעיהו הנביא (ככתוב בישעיהו פרק ג') התריע עליהם לפני החורבן [ביהמ"צ כב,ה].

ד. בעיקר בימי בין המצרים יש להתחזק באחדות ובאהבת ישראל. ודבר זה מקרב מאוד את הגאולה ואת בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו. אמן [ביהמ"צ כב,ד].

פרק כא: תפירת בגדים ותיקונם

תפירת בגדים חדשים ותיקונם

א. אסור לתפור בגדים חדשים בימים אלה. יש אומרים שאיסור זה נוהג רק בשבוע שחל בו תשעה באב, אך למעשה יש להחמיר בכך כבר מראש חודש אב [ביהמ"צ כג,א].

ב. איסור זה כולל עשיית כל בגד חדש, וכל שלבי תפירת הבגד אסורים [ביהמ"צ כג,ב]. ולגבי בגדים משומשים ראה לקמן (בסעיף ט').

ג. בכלל איסור זה אסור גם לטוות, לארוג, לסרוג ולרקום. לכן אסור בימים אלה לסרוג סוודר וכיפה, לרקום על בד (גובלן) וכדומה [ביהמ"צ כג,ג].

ד. אסור גם לתקן בגד חדש, וכגון שקנוהו ועדיין צריכים להתאימו למידת הקונה [ביהמ"צ כג,ד].

ה. נחלקו הפוסקים אם מותר לתפור בגדים לצורך חתונה הנערכת מיד לאחר תשעה באב, אם החתן טרם קיים את מצוות פריה ורביה [ביהמ"צ כג,ה].

ו. אסור לתקן נעלים חדשות, אך מותר לתקן נעלים משומשות [שם כג,ו].

ז. מותר להטיל את פתילות הציצית בטלית גדול ובטלית קטן. וכן מותר לעשות הטבעה, הדפסה או ציור על בד, חולצה וכדומה [ביהמ"צ כג,ז].

ח. מי שכל בגדיו מלוכלכים או קרועים, עדיף שיתקן בגד קרוע, ואפילו שהוא חדש, מאשר שיכבס בגד מלוכלך [שם כג,י וכנ"ל בסוף פרק ז'].

תיקון בגדים משומשים

ט. מותר לתקן בגדים משומשים [שם כג,יא].

תפירה בקורסים ללימוד תפירה ובקייטנות

י. מן הראוי להמנע בימים אלה מלימוד תפירה בקורסים ללימוד תפירה, וכן מלתפור ולרקום בקייטנות. ובמקום זאת יעסיקו את הבנות במשחקים, בציור, בעבודות קרמיקה וכדומה [ביהמ"צ כג,יב].

הלכות תשעה באב

פרק א: צום תשעה באב, טעמו ומקורו

א. "כה אמר ה' צבא-ות: צום הרביעי וצום החמישי, וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמֹעדים טובים, והאמת והשלום אהבו" (זכריה פרק ח' פס' י"ט). הנביאים האחרונים תקנו להם לישראל ימי תענית, עקב הצרות שאירעו לעמנו באותם ימים. וכפי שכתבנו לעיל (בתחילת המבוא) צום החמישי הינו צום תשעה באב (שהינו בחודש החמישי מחודש ניסן).

ב. כפי שראינו במבוא, אירעו כמה דברים רעים לישראל בתשעה באב: (1) נגזר על דור המדבר שלא יכנסו לארץ ישראל. (2-3) חרבו בתי המקדש הראשון והשני. (4) עיר גדולה היתה בישראל ושמה ביתר, והיו בה אלפים ורבבות מישראל, והיה בה מלך גדול שחשבו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המלך המשיח. ונפלה עיר זו בידי הרומאים הרשעים, נהרגו כל ישראל שהיו בה, והיתה צרה זו גדולה כמו חורבן בית המקדש. (5) וכן ביום זה חרש טורנוסרופוס הרומאי הרשע את היכל בית המקדש ואת סביבותיו, לקיים מה שנאמר: "ציון שדה תחרש" (מיכה פרק ג' פס' י"ב). ובדורות יותר מאוחרים נוספו עוד כמה צרות ביום זה: היה גירוש יהודי אנגליה. לאחר מכן גירוש ספרד, והחלה מלחמת העולם הראשונה, שבעקבותיה נותקו אחינו שברוסיה מן התורה.

ג. לכן נקבע יום תשעה באב כיום תענית ציבור, כדי לעורר את עם ישראל לתשובה. וחייב כל אדם מישראל ביום זה הן להתענות והן לחזור בתשובה. שהרי אין זה מספיק רק להתענות, אלא העיקר הוא שנחזור בתשובה [על פי הרמב"ם (הל' תעניות פ"ה) ומשנה ברורה (תקמ"ט,א')].

פרק ב: הלכות ערב תשעה באב (יום ח' באב)

א. בערב תשעה באב, לפני כניסת התענית, אוכלים "סעודה מפסקת", שבה מפסיקים את סעודות הקבע שלפני התענית. וכדי להרבות ֵאבל, לזכור את חורבן בית המקדש ולהצטער עליו, התקינו חכמינו זכרונם לברכה הלכות מיוחדות לגבי סעודה זו [ב,א].

ב. למרות שלרובו המכריע של עם ישראל אסור לאכול בשר ולשתות יין כבר מראש חודש אב, בכל אופן איסור אכילת בשר ושתיית יין בסעודה זו הינו חמור יותר. וכן אסור בסעודה זו לאכול דגים, וכן דברים שאוכלים אותם לעונג, כמעדנים, גלידה, עוגות וכדומה

[ד,ב,ב[.

בסעודה זו אין לאכול שני תבשילים או יותר, אלא אם כן רגילים לאוכלם יחדיו בשאר ימות השנה [כבתמונה ,17] כגון אפונה עם בצל מטוגן, וכן אורז עם "קטשופ". וישתדל להמנע מהנאות בסעודה זו. ויש מחמירים ונוהגים בסוף הסעודה לטבל את הלחם באפר. ורצוי לומר בסעודה זו: "זוהי סעודת תשעה באב" [ב,ה,ו,י].

נוהגים לשבת בסעודה זו על מקום נמוך [תמונה ,18] כגון על שרפרף נמוך, וכן לא ישבו יחדיו כמה אנשים כדי שלא יתחייבו בזימון. ומכל מקום אין צריך לחלוץ את נעלי העור בסעודה זו, למרות שאסור לנועלם בתשעה באב עצמו [ב,יא-יג].

ה. כל דיני הסעודה המפסקת עם ההגבלות שבהם אמורים רק לגבי הסעודה האחרונה שלפני התענית, ורק אם אוכל אותה לאחר חצות היום [ב,יד].

ו. יש מהאשכנזים שנוהגים בערב תשעה באב לאכול לאחר חצות סעודה רגילה (עם יותר משני תבשילים) מברכים ברכת המזון, ולאחר תפילת מנחה אוכלים את הסעודה המפסקת (עם כל ההגבלות שבה, וכנ"ל). אולם פוסקים אשכנזים רבים ערערו על מנהג זה, שיוצא שלאחר שהתענג בסעודה הראשונה לאחר חצות היום, אוכל הוא את הסעודה המפסקת. והספרדים מחמירים בכך ואינם נוהגים כלל לאכול סעודה גדולה כזו לאחר חצות היום [ב,טו].

מתי מתחילה התענית

ז. תענית תשעה באב מתחילה מהשקיעה. ואם התפלל ערבית לפני השקיעה, כבר מאז חלה התענית לגביו [ב,כ].

ח. לאחר גמר הסעודה המפסקת והברכה האחרונה עליה, מותר לאכול ולשתות עד השקיעה, אלא אם כן אמר בפירוש שלא יאכל עוד. אך אם רק הרהר בלבו שמתחיל הוא את התענית, אין הדבר נחשב כקבלת התענית (ויש מהאשכנזים המחמירים בכך, אם קיבל בלבו החלטה גמורה להתחיל להתענות) [ב,טז,יז].

ט. מי שקיבל על עצמו את התענית, חלים עליו כל האיסורים הנוהגים בתשעה באב, חוץ מאיסור נעילת נעלי עור שמתחיל הוא מהשקיעה. ומכל מקום קבלת התענית חלה רק אם קיבלה לאחר פלג המנחה, שהיא שעה ורבע וקצת יותר, לפני הלילה. ולכן רצוי להתנות שאינו מתחיל את התענית אלא רק מהשקיעה [ב,יח,יט].

עוד מהלכות ערב תשעה באב

י. יש מהאשכנזים הנוהגים שבערב תשעה באב לאחר חצות היום לומדים רק את הדברים שמותר ללומדם בתשעה באב, ולא דברי תורה אחרים, משום שהתורה משמחת את הלומדים אותה. ופוסקים רבים מתירים ללמוד גם אז את כל מה שלבו חפץ ללמוד בתורה. והספרדים אינם מחמירים כלל בענין זה. וגם לאשכנזים יש להקל בכך כשהתענית חלה ביום ראשון בשבוע [ב,כא].

יא. בערב תשעה באב אין לטייל טיול כלשהו להנאה [ב,כג].

פרק ג: הלכות ליל תשעה באב

תפילת ערבית

א. כיוון שאיסורי היום מתחילים מהשקיעה, הרי שכבר לפני תפילת ערבית יושבים על הארץ או על מקום נמוך (כבפרק ב' סעיף ד' ובפרק ז' סעיף כ"ח) וחולצים את נעלי העור [ג,ג[.

ב. את תפילות תשעה באב יש להתפלל לאט ובנחת, כדרך בכי של אבלים [ג,ד].

ג. ישנן שתי תוספות בתפילות העמידה בתשעה באב: מוסיפים תפילת "נחם" בברכת "בונה ירושלים", ו"עננו" בברכת "שומע תפילה", וכדלקמן [ג,ז].

ד. את תפילת "נחם" מוסיפים האשכנזים רק במנחה. ואילו רוב הספרדים מוסיפים אותה בכל התפילות, ויש מהם האומרים אותה רק במנחה, ואילו בשחרית רק בחזרת הש"ץ [ג,ח]. וראה עוד לקמן (בפרק ח' סעיפים ו-'ח').

ה. לאחר תפילת העמידה של ערבית יש אומרים קדיש "תתקבל" ויש אומרים רק חצי קדיש, ומתיישבים על הארץ כדי לומר את מגילת איכה [ג,ה,יא].

קריאת מגילת איכה

ו. גם את מגילת איכה קוראים לאט, ובניגון המיוחד לה, כדרך אבלים. יש מהאשכנזים שאף מברכים על קריאתה את ברכת "ברוך... אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מקרא מגילה". ויברכו זאת רק אם קוראים אותה במנין, וממגילה כשרה, ויש אומרים שיברכו רק כשיש לה עמוד (עץ חיים) בסופה [ג,יב,יג].

הקינות

ז. לאחר קריאת מגילת איכה אומרים את הקינות [תמונה .19] ובדורנו יש המוסיפים קינות על שואת יהודי אירופה, וכן יש מוסיפים גם קינות על גירוש כעשרת אלפי יהודים מישובי רצועת עזה וצפון השומרון, החרבת עשרים וששה ישובים יהודיים כאן בארץ הקודש, הוצאת מתים מקבריהם, הריסת עשרות בתי כנסת ותלמודי תורה, ובעיקר על חילול שם שמים הנורא שהיה ושישנו בשל כך [ג,יז,יח].

ח. את הקינות יש לומר לאט, בצער, ובקול בכיה. בעת אמירתן אין לפטפט ואין לצאת החוצה מבית הכנסת, כדי שלא יסיח את דעתו מהאבלות [ג,יט].

ט. גם המתפלל ביחידות (מכל סיבה שהיא) צריך לקרוא את מגילת איכה ולומר את הקינות [ג,טז,כא].

עוד מדיני תפילת ערבית

י. לאחר קריאת מגילת איכה ואמירת הקינות ממשיכים לומר "ובא לציון" מהפסוק "ואתה קדוש", אומרים קדיש וגומרים את התפילה [ג,כב].

יא. יש למעט מאוד בתאורה בבית הכנסת בלילה זה, ובעיקר ממעטים את התאורה בעת

קריאת מגילת איכה ואמירת הקינות [ג,כד].

יב. אבל בתוך "שבעה" הולך לבית הכנסת לתפילות ערבית ושחרית עד גמר הקינות. ויש מהאשכנזים הנמנעים מכך בתוך שלושת ימי האבלות הראשונים. ומכל מקום אונן לא ילך לבית הכנסת בזמן אנינותו [ג,כז,כט].

עוד מדיני לילה זה

יג. מן הראוי לאזור עוז, ואף אותם שאינם רגילים לומר תיקון חצות בשאר ימות השנה, אם יכולים הם, רצוי שיאמרוהו בלילה זה. ואומרים רק "תיקון רחל" (זה לוקח בערך 10-15 דקות). ואומרים זאת לאחר חצות הלילה (היינו בערך מרבע לאחת, בשעון קיץ) עד עלות השחר [ג,ל].

יד. וכן יש להצטער באופן שכיבתו לישון. לכן יש נוהגים להוריד את המזרון לארץ וכך לשכב עליו. או שישנים עם כרית אחת תחת הראש במקום עם שתים, וכדומה. אך מי שקשה לו הדבר, כגון זקן, חולה או מעוברת, לא צריכים להחמיר בכך. וכן נוהגים לשים אבן קטנה תחת לכרית הראש [ג,לא,לב].

פרק ד: איסור אכילה ושתיה בתשעה באב

א. הן האנשים והן הנשים חייבים להתענות בתשעה באב, ואסור לפרוץ גדר בכך [ד,א].

ב. תחילת התענית הינה בשקיעת החמה, והיא נגמרת בצאת הכוכבים של מוצאי הצום [ד,ב].

ג. איסור אכילה ושתיה אמור אף לגבי שיעור האוכל והשתיה הקטן ביותר, ואף אם יפלטנו מפיו מיד [ד,ג,ד].

ד. כיוון שכך, לכן אסור בתשעה באב לצחצח את השיניים או לשטוף את הפה. ויש מהאשכנזים הסוברים שמי שקשה לו הדבר מאוד, רשאי לשטוף את פיו במים, אך יזהר לכפוף את ראשו כשפיו כלפי מטה, כדי שהמים לא יגיעו כלל לגרונו [ד,ד].

ה. מי ששכח ואכל בתשעה באב, ונזכר בכך במשך היום, לא ימשיך לאכול, אלא ישלים את היום בתענית [ד,ה].

ו. מי שטעה בתשעה באב ובירך על מאכל או משקה, יטעם מהאוכל או המשקה מעט מאוד באופן שיהנה ממנו בגרונו, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, ולאחר מכן ימשיך להתענות [ד,ז].

ז. אמרו חכמינו זכרונם לברכה, שכל האוכל או שותה בתשעה באב (שלא בהיתר) אינו רואה בשמחת ירושלים, וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה [ד,ט]. וראה לקמן (בסוף פרק ה').

פרק ה: מי הם הפטורים מהתענית בתשעה באב

הקדמה

א. עלינו להזכיר, שכשם שמותר, ואף מצווה וחובה לחלל את השבת להצלת חיי אדם מישראל אם ישנה סכנה או ספק סכנה לחייו, כך גם מותר ואף מצווה על אדם הפטור מהתענית מחמת חוליו, לאכול בתשעה באב [ה,ב].

ב. כל חולה שיש בו סכנה ואינו אוכל ושותה כצרכו הריהו מתחייב בנפשו ואיסורו חמור. אם הוא מתעקש להתענות, מצווה שרבנים בעלי השפעה יסבירו לו שאין בכך שום מידת חסידות [ה,ב].

ג. כל מעוברת, יולדת, מניקה, חולה, זקן או חייל העוסק בפעילות מבצעית בתשעה באב, צריכים לכתחילה לפני הצום לברר אצל רופא, ולאחר מכן אצל רב פוסק כיצד עליהם לנהוג בתשעה באב. ושונים דיני תשעה באב מדיני יום הכיפורים לגבי הפטורים מהתענית [ה,ג]. דיני הפטורים מהתענית כשתשעה באב דחוי ליום ראשון, ראה לקמן (בפרק י' סעיף א').

דין מעוברות, יולדת ומניקות

ד. מעיקר הדין מעוברות צריכות לצום בתשעה באב עד סוף היום. ואם המעוברת מרגישה רע, כגון סחרחורת, דפיקות לב, לחץ דם גבוה או נמוך, חום עקב הצום, או שיש לה בעיות בדם 10( גר' המוגלובין ולמטה מכך), או שיש לה דלקת שצריכה היא לקבל אנטיביוטיקה – בכל המצבים הללו אסור לה לצום! ויש מגדולי הפוסקים הסוברים שבדורותינו חייבות כל המעוברות לאכול בתשעה באב אף אם הן מרגישות טוב. ובמקום צורך יש לסמוך עליהם ולהקל כמותם [ה,ד.]

וזאת יש לדעת, שבתחילת ההריון העובר חלש ביותר, ועינוי או סיגוף קל גורם לו להסתכן, ומסכן גם את המעוברת, ולכן מעוברת כזו שמרגישה חולשה, אם אוכלת ושותה יש לה שכר ללא ספק [שעה"צ (תקמ"ט,ב)].

ה. מעיקר הדין גם הנשים המניקות צריכות לצום בתשעה באב עד סוף היום. אך מניקה שמרגישה חולשה רבה, או שחלבה מתמעט באופן שעלול הוא להפסק, צריכה היא לשתות, ואם יש צורך בכך, אף תאכל [ה,ה].

ו. על הנשים המעוברות והמניקות להרבות מאוד בשתיה ביום שלפני צום תשעה באב [ה,ו].

ז. יולדת תוך שלושים הימים הראשונים לאחר הלידה, מעיקר הדין פטורה היא לגמרי מלהתענות בתשעה באב. וכן נוהגים הספרדים. והאשכנזים מחמירים בדבר, ולמנהגם יולדת תוך שבעת הימים הראשונים מהלידה (וכל זה מדובר בימים מלאים של 24 שעות), אם יש לה כח, תצום כמה שעות. ולאחר תום שבעת הימים עד סוף שלושים הימים הראשונים מהלידה, למנהגם תתענה עד סוף היום. אך אם יש לה צער גדול מהצום, וכן בשנה שתשעה באב חל בשבת ונדחה, לא תתענה. ובכל אופן יולדת אשכנזיה הנוהגת כמנהג הספרדים, להקל ולא לצום כלל, לא הפסידה [ה,ז].

ח. יולדת לאחר שלושים הימים הראשונים מהלידה דינה ככל אדם. ואם היא חולה או מניקה, דינה כחולה או מניקה [ה,ט].

ט. אשה שהפילה את וולדה לאחר ארבעים ימי הריון, דינה כיולדת, וכנ"ל [ה,ח].

דיני חולה בתשעה באב

י. חולה שיש בו סכנה אסור לו בשום אופן להתענות בתשעה באב. ובשונה מיום הכיפורים, הרי שבתשעה באב, חולה שאין בו סכנה שהוא חלש, או מי שהיה חולה והתרפא והוא חלש מאוד ומצטער מאוד מהתענית וחושש שתחזור מחלתו, לא יתענה כלל [ה,יא].

יא. אדם בריא הנזקק לתרופות (כגון שחש בראשו). לדעת רוב הפוסקים מותר לו לבלוע רק גלולות מרות מאוד וסירופ מר מאוד. ויש מקילים ומתירים לבלוע גלולות או סירופ שאין החיך נהנה מהם, והיינו שאין להם טעם טוב. והמיקל כדעה זו יש לו על מה לסמוך. ויבלע את הגלולות ללא מים, או עם מים שטעמם מר. וכל זה מדובר לגבי בריא הנזקק לתרופות. אך כפי שכתבנו לעיל, מי שהוא חולה, אף שאין בו סכנה, פטור לגמרי מהתענית [ה,יג].

דין ילדים קטנים בתשעה באב

יב. ילדים וילדות שאינם בני מצווה (בנים עד גיל שלוש עשרה שנה, ובנות עד גיל שתים עשרה שנה), פטורים לגמרי מתענית תשעה באב, ויאכלו את ארוחותיהם הרגילות בזמנים הקבועים. ומכל מקום ילדים שכבר מבינים את ענין חורבן בית המקדש, ימנעו מאכילת מעדנים, ויאכלו רק מאכלים פשוטים [ה,יד-טז].

דין זקנים, חיילים ואנשי רפואה

יג. זקן שהרופא אומר לו שהתענית תזיק לו, לא יתענה. ואם הוא זקן מאוד והוא חלוש, לא יתענה כלל, אף ללא הוראת רופא [ה,יז].

יד. חיילים הנמצאים בפעילות מבצעית, כגון בסיור בגבול או בעיר שיש בה אוכלוסיה עוינת, ואם החייל יצום לא יוכל לבצע את פעילותו כראוי, רשאי הוא לאכול ולשתות כפי הצורך. ושאר דיני חיילים ראה בספר מקראי קודש הלכות ט' באב (פרק ה' הערה מ'). ודיני אנשי רפואה בתענית הינם רבים ומסועפים. ראה במקראי קודש (שם הערה מ"א).

דין בעלי שמחה בתשעה באב

טו. ברית מילה שחלה בתשעה באב, שאינו דחוי, הרי ששלושת בעלי הברית (שהם הסנדק, המוהל, ואבי התינוק הנימול) חייבים להתענות, ולא יפרשו מהציבור (ודין היולדת התבאר בתחילת פרקנו). וכן בפדיון הבן שחל בתשעה באב, פודים את הבן, אך אבי הבן והכהן חייבים להתענות [ה,כא,כב]. הלכות כלליות לפטורים מהתענית

טז. נחלקו הפוסקים אם הפטורים מהתענית בתשעה באב יאכלו באופן רגיל, או שיאכלו לכתחילה ב"שיעורים" (היינו כמות מוגבלת כל זמן מסוים). ודעת רוב הפוסקים שיאכלו באופן רגיל [ה,כג].

יז. יש אומרים שאדם שמותר לו לאכול או לשתות בתשעה באב לצורך חיזוק גופו, ואכן אכל או שתה כפי הדרוש לו, לא ימשיך לאכול ולשתות אם אינו צריך לכך עוד [ה,כו].

יח. כל הפטורים מהתענית בתשעה באב, אינם צריכים להשלימה ולהתענות ביום אחר, ואינם צריכים כפרה על כך [ה,כז,כט].

יט. אותם האנשים שמותר להם לאכול או לשתות בתשעה באב, לא יאכלו מאכלים מענגים, אלא יאכלו מאכלים פשוטים הנצרכים לצורך קיום הגוף והוולד [ה,ל].

כ. אותם אנשים שקשה להם מאוד לצום ובכל אופן צמים, כגון זקנים או מעוברות שמתענות וכדומה, יאכלו וישתו בסיום הצום כבר לאחר עשרים דקות מהשקיעה [ה,לא].

כא. אותם האוכלים לחם בתשעה באב (כמובן בהיתר), יטלו את כל היד, כבשאר ימות השנה. לרוב האשכנזים מוסיפים לומר "נחם" בברכת המזון ב"בונה ירושלים", ואילו רוב הספרדים אינם אומרים זאת בברכת המזון [ה,לב,לג].

כב. אותם אנשים שמותר להם לאכול ולשתות בתשעה באב, אינם מותרים בשאר איסורי היום (רחיצה, סיכה, נעילת נעלי עור, תשמיש המיטה, לימוד תורה ושאלת שלום). ואם הדבר נצרך להם לצורך רפואי ואינו לתענוג, כרחיצה או סיכה, אזי מותר להם הדבר [ה,לה].

כג. כשיש ספק סביר שחולה, מעוברת וכדומה צריכים לאכול או לשתות בתשעה באב, עליהם לאכול ולשתות כפי צורכם, ולא יחמירו בדבר [ה,לו].

כד. כל הפטור מהתענית, הן מחמת חולי, והן מחמת שמחה (כברית מילה בט' באב דחוי) וכדומה, אינו צריך לעשות התרת נדרים לפני אכילתו [ה,כח].

פרק ו: שאר איסורי היום (כולל רחיצה, לסוך את העור, נעילת נעלי עור ותשמיש המיטה)

הקדמה

א. נוסף על איסור אכילה ושתיה בתשעה באב, ישנם עוד כמה דברים האסורים ביום זה, והם: איסור רחיצה, לסוך את הגוף (למרוח שמן או משחה), נעילת נעלי עור, תשמיש המיטה (כדלקמן), לימוד תורה בדברים מסוימים, ברכת שלום לחבירו, ועוד, כמבואר בפרקנו ובפרק הבא [ו,א].

ב. כל הדברים האסורים בתשעה באב, איסורם מתחיל בשקיעת החמה של ליל תשעה באב, ונגמר בצאת הכוכבים של מוצאי תשעה באב, חוץ מהדברים שנכתוב במפורש אחרת [ו,ב].

איסור רחיצה

ג. אסור בתשעה באב לרחוץ את הגוף, ואפילו רק חלק מהגוף או מהיד אסור [ו,ג].

ד. איסור רחיצה זה אמור רק לגבי רחיצה שהיא לתענוג, אך רחיצה שאינה לצורך תענוג מותרת. ולדבר זה ישנן השלכות רבות, כדלקמן [ו,ו].

ה. אין להתרחץ בתשעה באב אף אם הזיעה הינה רבה. ומי שהוא איסטניס והזיע במידה רבה עד שמרגיש שמוכרח הוא להתרחץ, יש מתירים לו לרחוץ את חלקי גופו המלוכלכים בזיעה, באופן המותר בימי בין המצרים, והיינו במים פושרים הנוטים לקרים, באופן שהגוף יכול לסובלם ואינם צוננים מידי [ו,כו].

ו. מי שידיו התלכלכו בלכלוך כלשהו, וכגון שהחליף טיטול לתינוק, רשאי לנקותם במים (ובסבון). וירחץ את כל המקום שהתלכלך, אך לא יותר [ו,ח].

ז. כיוון שרחיצה שאינה לתענוג מותרת, לכן מותר לרחוץ ירקות ושאר מאכלים לפני הכנתם לאכילה ולבישול, למרות שבשל כך נרטבות הידיים [ו,ט].

ח. מותר לרחוץ כלי אוכל בתשעה באב אם אין לו כלים אחרים וצריך אותם לצורך חולה, וכדומה. וכן מותר לרוחצם אם בשל הלכלוך באים זבובים ויתושים. ויש מתירים בכל אופן לרחוץ כלים אם עושה כן לאחר חצות היום [ו,י].

נטילות הידיים בתשעה באב

ט. גם בתשעה באב חייבים ליטול ידיים בשחרית לאחר השינה כבכל ימות השנה (שלוש פעמים על כל יד, ליטול מתוך כלי, לסירוגין מימין לשמאל, לפחות בשיעור רביעית, וכו'). אך יש דבר אחד שונה מהנטילה של כל ימות השנה – שנוטלים רק את אצבעות הידיים [כבתמונה ,21] ללא כף היד שאסור לנוטלה [כבתמונה .22 מקראי קודש ו,יא].

י. למנהג האשכנזים יברך על נטילה זו של שחרית רק אם התפנה בשירותים סמוך לתפילת שחרית. ולמנהג הספרדים יברך על נטילתו כשאר ימות השנה, גם אם לא התפנה בשירותים לפני התפילה [ו,יא].

יא. כפי שאמרנו, אסור לשטוף את הפנים בתשעה באב [תמונה .23] אך לאחר שנטל את ידיו בשחרית, וניגבן, וידיו עדיין קצת לחות, רשאי להעבירן על עיניו. ואם יש לו לכלוך על העיניים (כמו "דבק") וזה מפריע לו, והוא רגיל לרחוץ את עיניו בבוקר, רשאי לרחוץ את עיניו במים [ו,יג].

יב. גם מי שהתפנה בשירותים בתשעה באב, יטול רק את אצבעות ידיו, ולא ירטיב את כף וגב היד. וכן ינהג מי שרק נכנס לשירותים (כגון להוציא משם דבר מה), אף שלא התפנה שם (מ"ב ד',מ'). וגם מי שנגע במקומות המכוסים שבגופו, או שנגע בנעליו, ונוהג הוא לרחוץ את ידיו כשעומד הוא לברך או להתפלל או ללמוד תורה (ולא מסתפק בשפשוף ידיו בבגד), יטול רק את אצבעות ידיו [ו,יד,טו,טז]. וראה עוד לעיל (הל' בין המצרים יג,ה).

יג. לפני עליית הכהנים לדוכן לנשיאת כפיים יטלו את כל היד, כולל כף וגב היד [ו,יח]. וחולה, ושאר אדם (כולל ילדים), האוכלים לחם בהיתר בתשעה באב, באופן המצריך נטילת ידים, יטול את כל ידו, כבשאר ימות השנה (כולל כף וגב היד). ואם רגיל הוא ליטול מים אחרונים, יטול גם מים אחרונים [ו,יט].

ליל טבילת אשה שחל בתשעה באב

יד. אשה שליל טבילתה חל בליל תשעה באב, תדחה את טבילתה למוצאי תשעה דבאב [ו,כ]. וראה בסעיפים הבאים.

טו. הנשים הספרדיות תעשינה במוצאי תשעה באב את כל ההכנות לטבילה זו, ואילו הנשים האשכנזיות תעשינה את ההכנות בערב תשעה באב (כולל חפיפת השיער), ושוב תחפוף מעט את שערותיה ותסתרק במוצאי תשעה באב. ואם קשה לה הדבר מכל סיבה שהיא, תעשה את כל ההכנות במוצאי תשעה באב, כספרדיות [ו,כ(,לו)].

טז. כל הרחיצות והחפיפות הללו, הן בערב תשעה באב והן זבמוצאי תשעה באב, כולן מותרות במים חמים [ו(,לו)].

ועוד פרטי דינים בנושאים אלה, כגון רחיצת האשה לפני הפסק טהרה בימים אלה, ראה במקראי קודש (שם).

האיסור לסוך את הגוף

יז. בתשעה באב אסור לסוך אפילו חלק קטן מהגוף, והיינו למרוח שמן או משחה על הגוף, כגון משחת ידיים [ו,כט].

יח. איסור סיכה אמור רק לגבי סיכה שהינה לתענוג. אך סיכה לצורך רפואי, מותרת. ולכן מותר למרוח משחה על פצע [ו,ל,לב]. ולכן ברור הדבר שבזמן המגפה (קורונה) מותר גם למרוח אלכו-ג'ל בידיו מחשש זיהום (כנ"ל בהלכות בין המצרים, יג,ה).

יט. מי שעור ידיו התייבש מאוד באופן שהדבר מצערו וממש כואב לו, מותר לו למרוח משחת ווזלין על ידיו. ובכל המקרים שסך לרפואה, יכוון שאינו עושה כן להנאתו [ו,לא,לג].

כ. מותר בתשעה באב להתיז ספריי על הגוף כדי להסיר או למנוע ריח רע של זיעה. ויש מי שמתיר גם למרוח על הגוף נוזל נגד יתושים [ו,לד]. וראה לעיל [בהלכות יום הכיפורים (פרק ח' סעיפים א-ב]) עוד פרטי דינים בכך.

כא. אשה לא תתאפר בתשעה באב [ו,לה]. ומי שמרגישה שמוכרחה היא להתאפר תשאל שאלת רב.

איסור נעילת נעלי עור

כב. אסור לנעול נעלי עור בתשעה באב, אך משאר הסוגים מותר. ויש מחמירים אף בנעלים משאר הסוגים, אם הסוליה שלהם עבה ואין מרגישים בהן כשדורכים על אבנים. אך מעיקר הדין הלכה כדעה הראשונה [ו,לו]. וראה לעיל [בהלכות יום הכיפורים (פרק ח' סעיפים א-'ב]') עוד פרטי דינים בכך.

כג. חיילים שלצורך פעילותם המבצעית צריכים הם לנעול נעלי עור, ילכו עם נעלי עור. וכן מותר הדבר לחיילים הנמצאים בכוננות מיידית [ו,לט].

כד. אותם שהותר להם ללכת בתשעה באב עם נעלי עור, אזי כשכבר אינם צריכים לכך יחלצו אותן [ו,מ].

איסור תשמיש המיטה (דיני אישות)

כה. דבר נוסף שנאסר בתשעה באב הינו תשמיש המיטה. ודין זה אמור אף אם האשה טהורה (וכן בהמשך פרקנו). אך אם האשה אינה טהורה ממילא אסורה היא בכל דיני נידה, שאסור לגעת בה, לישון במיטתה או במיטה סמוכה למיטתה וכדומה, כבשאר ימות השנה [ו,מג].

כו. איסור זה כולל שינה עם אשתו (אפילו טהורה) באותה מיטה, וכן איסור חיבוק ונישוק בין האיש ואשתו [ו,מד,מו].

כז. כמו כן אסור לבעל לגעת באשתו, וכן האשה בבעלה, ביום זה. וזה אסור רק בליל תשעה באב, אך ביום מותר [ו,מה].

כח. למרות שיש סוברים שאסורה העברת חפצים בתשעה באב בין האיש ואשתו, וכן שיש בתשעה באב לנהוג בשאר ההרחקות הנוהגות בזמן נידתה אפילו שאינה נידה, בכל אופן לדעת רוב הפוסקים אם היא טהורה הדבר מותר [ו,מו].

דין הילדים באיסורי תשעה באב

כט. משהגיעו הילדים לגיל שמבינים הם את ענין חורבן בית המקדש (ואפילו לפני גיל שש - שבע שנים, אלא כל ילד לפי הבנתו), יש לחנכם שימנעו גם הם מלעשות את איסורי יום תשעה באב (כרחיצה, לסוך את הגוף וכדומה). ומכל מקום מותר לילדים לאכול ולשתות כהרגלם (כנ"ל בפרק ה' סעיף י"ב). [ו,מח].

ל. לגבי איסור נעילת נעלי עור לילדים, ישנן דעות שונות בפוסקים מאיזה גיל הדבר אמור. והדעה הממוצעת הינה מגיל שש – שבע שנים [ו,מט]. וראה עוד בסעיף הבא.

לא. כפי שאמרנו לעיל (בפרק ה' סעיף י"ב), מותר בתשעה באב לילדים לאכול ולשתות

כהרגלם.

חומרת האיסורים הנ"ל

לב. עלינו לדעת, שאין לזלזל כלל באיסורים אלה, ובפרט שיש מגדולי הפוסקים שכתבו, שמי שעובר על אחד מחמשת איסורים אלה (אכילה ושתיה, רחיצה, לסוך את הגוף, נעילת נעלי עור ותשמיש המיטה) עונשו חמור, וחייב הוא נידוי [רבינו חננאל בשם אחד הגאונים. המגן אברהם. המשנה ברורה בשער הציון (תקנ"ד,מ"ג). מקראי קודש (פ"ו הערה פ"ד)].

פרק ז: עוד מהדברים האסורים בתשעה באב

א. נוסף לחמשת האיסורים הנ"ל בפרקים הקודמים, שהינם גורמים לעינוי וצער לאדם, ישנם עוד דברים שקבעו חכמי הדורות שהינם אסורים בתשעה באב. והם: איסור עשיית מלאכה, איסור לימוד תורה בדברים מסוימים, איסור שאלת שלום איש לרעהו, איסור ישיבה על כסא, ועוד. ובס"ד נדון עליהם בפרקנו.

איסור מלאכה

ב. מנהג ישראל שלא לעשות מלאכה בתשעה באב, וזאת כדי שלא להסיח את הדעת מהאבלות [ז,ב].

ג. אמרו חכמינו ז"ל, שכל אדם מישראל העושה מלאכה בתשעה באב, אפילו במקום שנהגו לעשות מלאכה, ואפילו בזמן שמותרת המלאכה, אינו רואה סימן ברכה מאותה המלאכה אם קובע את עצמו למלאכה זו ובשל כך מסיח את דעתו מהאבלות [ברייתא בתענית (דף ל',ב). מקראי קודש (ז,י)].

ד. איסור מלאכה זה נוהג בליל תשעה באב וביומו. לאשכנזים האיסור הינו עד חצות היום, ולספרדים עד צאת הכוכבים[ז,ג].

ה. איסור מלאכה בתשעה באב הינו דוקא במלאכה שלוקח זמן לעשותה, ובשל כך מסיח את דעתו מהאבלות. לכן אסור לעשות תיקוני בית שונים כתיקון מכשירי חשמל, שרברבות (אינסטלציה), תיקון רהיטים, ואפילו תיקונים קלים של בגדים כתפירת כפתור, אסור. אך מלאכה שאינו שוהה זמן בעשייתה, אלא עושה אותה בזמן קצר, מותר לעשותה כיוון שאינו מסיח את דעתו מהאבלות בשל כך. לכן מותר בתשעה באב להדליק חשמל, לקשור, להדליק אש וכדומה [ז,ד].

ו. מותר במשך כל היום לעשות מלאכה על ידי גוי. אך מלאכה הנעשית ברעש רב, כגון מלאכת בנין, אסור אפילו על ידי גוי. ומכל מקום, בפרט פה בארץ ישראל, רצוי להעדיף להעסיק יהודי מאשר גוי, גם אם הדבר עולה יותר למעסיק [לפוסקים רבים אפילו שהעסקת היהודי עולה הרבה יותר, יש להעדיפו על גוי (כ"כ הרמ"א בשו"ת סי' י', ועוד פוס'). ויש אומרים שאם הפרש המחירים בין היהודי לגוי הינו עד ששית, יש להעדיף את היהודי]. וכתב הרה"ג שלמה אבינר שליט"א (בספר מקדם לבית א-ל, ח"א עמ' 77), שבפרט אם מדובר בפועל ערבי, אין להעסיקו [כל זה מפרק ה' סעיפים ה', ו', ובפרט מהערה י' ].

ז. כשם שאסור לעשות מלאכה, כך אסור גם לעסוק במסחר, בקניה ובמכירה. לאשכנזים ולחלק מהפוסקים הספרדים אסור הדבר עד חצות היום, ולשאר הפוסקים הספרדים אסור הדבר כל היום. והדברים אמורים לגבי חנויות רגילות (המוכרות דברים שמותר לקנותם בימי בין המצרים). אך בחנויות לממכר אוכל (לצורך מוצאי הצום, או לצורך אנשים הפטורים מהצום) מקילים יותר, ומותר לפותחן כבר מחצות היום, או אף לפני חצות [ז,ז].

ח. מלאכת דבר האבד מותר לעשותה בתשעה באב [ז,ח]. ומה נחשב כדבר האבד, ראה לעיל [בהלכות חול המועד(פרק ט)].

ט. גם במקרים שמותר לעשות מלאכה, וכן לקנות ולמכור, לא יאריך בכך, כדי שלא יסיח דעתו מהאבלות. וירא שמים ימנע כל היום מדברים אלה [ז,ט,יא].

איסור לימוד תורה (בדברים מסוימים)

י. לדעת רוב הפוסקים גם בתשעה באב קיימת מצוות לימוד תורה כמו בשאר ימות השנה [ז,יד].

יא. כיוון שבתשעה באב צריכים להיות אבלים ומצטערים, ואילו לימוד התורה גורם שמחה לאדם, וכמו שכתוב בפסוק: "פקודי ה' ישרים משמחי לב", לכן הגבילו חכמינו ז"ל את נושאי לימוד התורה בתשעה באב דווקא ללימוד בדברים המצערים, וקבעו שיש להמנע משאר הדברים, משום שהינם משמחים, וכדלקמן [ז,טו].

יב. איסור לימוד תורה בתשעה באב (בדברים שאינם מצערים) כולל את לימוד התנ"ך, משנה, מדרש, גמרא, הלכות ואגדות (כדלקמן). ומאידך ישנם דברים רבים שמותר ומצוה ללומדם אף בתשעה באב, כמבואר לקמן [ז,טז].

יג. כפי שאמרנו, מותר ללמוד בתשעה באב דברים שתוכנם מצער. לכן מותר ללמוד בתורה שבכתב: ספר איכה, ספר איוב. והפרקים המצערים (נבואות התוכחה והחורבן) שבספר ירמיהו. ומותר ללומדם עם פירושיהם [ז,יז].

יד. וכן מותר ללמוד בתשעה באב מהתורה שבעל פה: מדרש רבה על מגילת איכה. מסכת מועד קטן – כל פרק שלישי (דף י"ג,ב – כ"ט,א). אגדות החורבן שבמסכת גיטין (דף נ"ה,ב' – נ"ח,א'). מסכת סנהדרין (דפים: צ"ו,ב; ק"ד,א' – ק"ה,א'). ובתלמוד ירושלמי סוף מסכת תענית [ז,יח].

טו. ועוד מותר ללמוד בתשעה באב הלכות אלה: הלכות תשעה באב והלכות אבלות [כגון מהרמב"ם, הטור והבית יוסף, וכן מהשלחן – ערוך (אורח חיים סימנים תקמ"ט – תק"ס, וביורה דעה סימנים ש"מ – ת"ג) עם הנושאי כלים]. וכן מותר ללמוד מספרי ליקוטי הלכות, את הלכות אבלות והלכות תשעה באב, כמו ספר מקראי קודש [הלכות תשעה באב המפורטות,] וכן בספר זה [ז,יט].

טז. מותר ללמוד גם ספרי מוסר המעוררים לתשובה (אך לא ספרי דרשות), וכן מותר לקרוא ספרים המתארים את הצרות שארעו לעם ישראל במשך הגלות הארוכה, כגון על הפוגרומים והשואה [ז,כ].

יז. נמצאנו למדים שישנם דברי תורה רבים שמותר ללומדם בתשעה באב, שאף במשך זמן רב לא ניתן לסיימם. וכל אדם ילמד מדברים אלה את מה שלבו חפץ [ז,כא.]

יח. אין ללמוד בתשעה באב על דברים רעים שקרו לגויים, כיוון שזה משמח את הלב [מגן אברהם. קיצור שו"ע. משנה ברורה (תקנ"ד,ב). כה"ח (תקנ"ד,יא) ועוד פוסקים. הפוסקים הללו לא חששו שיאשימו אותם בגזענות. מקראי קודש, ז,כג].

יט. נחלקו הפוסקים אלו ברי תורה מותר ללמוד עם ילדים קטנים בתשעה באב. יש אומרים שמותר ללמוד עמהם רק על חורבן בית המקדש, ויש אומרים שמותר ללמוד עמהם כל דבר שמותר לגדולים ללומדו. ואם הילדים לומדים זאת בעצמם, יש אומרים שמותר להם ללמוד רק את מה שמותר לגדולים ללמוד, ויש מתירים להם ללמוד אף מה שאסור לגדולים [ז,כד,כה].

כ. גם דברים שמותר לגדולים ללמוד, אין ללומדם בפלפול אלא רק בפשוטם של דברים. ומה שאסור ללמוד, אסור אף אם לומד זאת בהרהור, מבלי להוציא בפיו [ז,כו,כז].

כא. כתבו הפוסקים שהדבר ברור, שאסור לקרוא בתשעה באב כתבי – עת, ספרי היסטוריה, ספרי מדע וכדומה, מפני שזה מסיח את דעתו מהחורבן (וכל שכן שאסור לקרוא ספרי רומן האסורים כל השנה). ומאותה סיבה אסור לשחק בתשעה באב במשחקי מחשב למיניהם, וכן בשח – מט וכדומה [ז,כט בשם פוסקי דורנו.]

כב. ואם יאמר האומר שאין לו מה לעשות יום שלם בתשעה באב. שהרי ללמוד תורה אינו יכול יום שלם. ומשחקים אסרנו לו. ולשבת ולחשוב יום שלם על החורבן – גם זה אינו יכול. אז מה יעשה יום שלם. אכן אמור נאמר לו שחלק מהיום ישב וילמד ויחשוב על חורבן בית המקדש. ובשאר היום יחשוב על החורבן של... עצמו. שאפילו יום אחד בשנה אינו מסוגל להקדיש לצער על חורבן בית המקדש, על גלות עם ישראל כבר כאלפיים שנה, על חורבן ירושלים, על גלות שכינת ה', על ההתבוללות הנוראה שבגלות, ועל החולשה הרוחנית של חלקים מעם ישראל, הגורמת צער נורא לאבינו שבשמים. וכן על הצרות של הפוגרומים, מסעי הצלב, האינקויזיציה, השואה האיומה, הצרות שהגוים עשו בעבר ועושים לנו בדורנו, וכו' וכו'. ולכן ילמד ספרי מוסר המעוררים לתשובה, וכן מדרשים על החורבן, ועל ידי כך יתקשר יותר לעם ישראל [ז(,כט)].

כג. מותר בתשעה באב לקרוא תהילים לרפואת חולה [ז,לג].

כד. רווקים ורווקות שלשם סגולה לזיווג הם קוראים את שיר השירים ארבעים יום רצופים, וארע שבתוך ימים אלה חל תשעה באב, יש מי שמתיר להם לקרוא זאת גם בתשעה באב [ז,(עב)]

איסור שאילת שלום

כה. במשך כל היום בתשעה באב, אין לומר שלום לאדם אחר, וכן לא "בוקר טוב", "ערב טוב" וכדומה, ואף אם אומר לו זאת בלועזית [ז,לח,לט].

כו. אם אדם אחר שאינו יודע הלכה זו מברכו לשלום, ישיב לו בשפה רפה ובכובד ראש, כדי שלא ישנאהו [ז,מ].

כז. אין לתת בתשעה באב מתנה לחבירו. אך מותר ואף מצוה לתת לעני מתנה או צדקה [ז,מב].

איסור ישיבה על כסא

כח. בתשעה באב אסור לשבת על כורסא, כסא גבוה, ספסל וכדומה, אלא יושבים על הארץ כאבלים. ואיסור זה נוהג עד חצות היום [ז,מג,מד]. וראה עוד לקמן.

כט. לכתחילה צריך לשבת ממש על הארץ או על הרצפה [כבתמונה .25] ומותר לשבת על כרית או על שרפרף נמוך, שיש אומרים שיהא נמוך משמונה ס"מ, ויש המקילים שיהא נמוך מעשרים וארבעה ס"מ [כבתמונות ,26 .27] ומי שקשה לו מאוד לשבת כך, כגון זקן או חולה, רשאי לשבת על שרפרף, אף שגובהו יותר מעשרים וארבעה ס"מ [כבתמונות 28,29] אך רצוי שיהא נמוך מהרגיל [ז,מה].

ל. נחלקו הפוסקים לגבי היושב על המדרגות שלפני ארון הקודש [כבתמונה 30], או על מדרגות הבימה שבאמצע בית הכנסת [כבתמונה 31], האם דינו כיושב על הארץ, או שדינו כיושב על דבר מוגבה ככסא [ז,מו]. והמיקל בכך יש לו על מה לסמוך

לא. זקנים, מעוברות, יולדות, ושאר אנשים חלשים שקשה להם לשבת אפילו על כסא נמוך, רשאים לשבת על כסא רגיל, וישתדלו לשבת על כסא פשוט [ז,מז].

לב. הנוסע ברכב פרטי או באוטובוס, רשאי לשבת על המושב. ואשכנזי המגביה את ספר התורה לאחר קריאת התורה, רשאי וצריך לשבת על מושב לצורך הגלילה כל זמן שאוחז את ספר התורה [ז,מח].

דין כתיבה בתשעה באב

לג. לדעת רוב הפוסקים, מותר בתשעה באב לכתוב באופן רגיל. וכן מותר לכתוב הודעות s.m.s וכדומה [ז,מט].

לד. מי שהתחדשו לו בתשעה באב חידושי תורה תוך כדי לימודו – בדברים שמותר אז ללומדם, לדעת רוב הפוסקים, אם הוא חושש שישכחם עד מוצאי תשעה באב, רשאי הוא לכותבם, אך יכתבם רק בראשי פרקים ובקיצור, ובמוצאי תשעה באב יכתבם בפירוט. ולגבי כתיבת חידושי תורה שהתחדשו לו בדברים שאסור ללומדם בתשעה באב ורוצה לכותבם ברמז, יש לו על מה לסמוך [ז,נ(,ק)].

לה. מותר בתשעה באב לכתוב במחשב דברי תורה שמותר ללומדם בתשעה באב,כשבפעולת ההקלדה אינו מסיח את דעתו מהאבלות, וזאת אם יודע שלא ימשך לראות במחשב ענינים אחרים שאינם מתאימים לתשעה באב [ז(,ק)].

דינים כלליים

לו. בתשעה באב אין לצאת לטיול, בין בעיר בין מחוץ לעיר [ז,נא].

פרק ח: דיני תפילות היום (שחרית ומנחה) בתשעה באב

דיני תפילת שחרית

א. למנהג רוב הספרדים ורוב האשכנזים אין מברכים את ברכת "שעשה לי כל צרכי" בתשעה באב. ואילו את שאר ברכות השחר אומרים כרגיל. ועוד נוהגים האשכנזים לדלג על חלק מהקרבנות בתפילת שחרית [ח,ב,ג,מ].

ב. למנהג הספרדים וחלק מהאשכנזים אין מברכים בתשעה באב על הציצית (הטלית קטן) אם פשטה בלילה ולובשה בבוקר. לכן מי שמברך על הטלית (הטלית גדול) יכוון לפטור גם את הציצית [ח,ד].

ג. ישנם מנהגים שונים מתי לובשים טלית ומניחים תפילין בתשעה באב. ולמעשה האשכנזים וחלק מהספרדים לובשים טלית ומניחים תפילין רק במנחה. ויש מהספרדים (דעה שניה) הנוהגים כך, אלא שלפני תפילת שחרית אומרים בביתם את קריאת שמע עם הטלית והתפילין ומברכים עליהם. ואילו שאר הספרדים (דעה שלישית) מתפללים בבית הכנסת את תפילת שחרית עם טלית ותפילין כבכל ימות השנה, ואת תפילת מנחה מתפללים ללא טלית ותפילין. וזה מנהג הספרדים בירושלים, וספרדי שאין לו מנהג אבות, עדיף שיעשה כך [ח,ה].

ד. הנוהגים להניח גם תפילין העשויות לפי שיטת רבנו תם, יניחום גם בתשעה באב בזמן שמניחים תפילין לפי שיטת רש"י [ח,ו].

דיני תפילת העמידה

ה. כפי שכתבנו לעיל ישנן שתי תוספות בתפילות העמידה של תשעה באב: "נחם" בברכת "בונה ירושלים", ו"עננו אבינו עננו" בברכת שומע תפילה. וראה לעיל (בפרק ג' סעיף ד') באלו תפילות מוסיפים תוספות אלה.

תפילת "נחם"

ו. ישנן נוסחאות שונות לגבי נוסח תפילת "נחם" ולגבי סיום ברכת "בונה ירושלים". וכל אחד יעשה כמנהג אבותיו. ואם טעה ועשה כמנהג אחר, יצא ידי חובה [ח,י].

ז. מי שטעה ושכח לומר את תפילת "נחם" (בתפילת העמידה) בברכת "בונה ירושלים", יאמרנה בברכת "שומע תפילה" לאחר שאמר "עננו". ואם גם שם לא אמרה, יאמרנה בברכת "רצה" (במקום שאומרים "יעלה ויבא"). ואם גם שם לא אמרה, יאמרנה בברכת "מודים" (לפני "ועל כולם יתברך"), ואם לא אמרה שם, יאמרנה בסוף "אלקי, נצור", לפני "יהיו לרצון". ואם גם שם לא אמרה, יגמור את התפילה ובדיעבד יצא ידי חובה. ובכל המקרים ששכח לאומרה בברכת "בונה ירושלים" ואומרה באחד מהמקומות הנ"ל, יאמרנה ללא הסיום של "ברוך... מנחם ציון" וכו' [ח,יא].

ח. גם מי שאוכל ושותה בתשעה באב (בהיתר כמובן) צריך לומר את תפלת "נחם" בתפילת העמידה [ח,יד].

תפילת "עננו"

ט. כפי שכתבנו לעיל (בפרק ג' הערה כ),' הספרדים אומרים "עננו" בכל התפילות, הן בתפילת הלחש והן בחזרת הש"ץ. והאשכנזים נוהגים לאומרה בתפילת הלחש רק במנחה, ובחזרת הש"ץ בשחרית ובמנחה [ח,טו].

י. כשאומרים "עננו" בתפילת הלחש, מסיימים את ברכת "שומע תפילה" כרגיל. ואילו בחזרת הש"ץ אומר אותה שליח הציבור כברכה בפני עצמה לפני ברכת "רפאנו", ומסיימה במילים "ברוך אתה ה', העונה (לעמו ישראל) בעת צרה" [ח,טז].

יא. מי ששכח לומר "עננו" בתפילת הלחש: אם טרם אמר את המילים "ברוך אתה ה"' של סוף אותה הברכה, ישוב לאומרה במקום הראוי. ואם כבר אמר "ברוך אתה ה",' ימשיך בתפילתו ויאמר "עננו" ב"אלקי, נצור" בין "יהיו לרצון" הראשון לשני. ואם גם שם לא אמרה, לא יחזור להתפלל, אלא ישתדל לשמוע אותה בחזרת הש"ץ [ח,יז].

יב. אם שליח הציבור שכח לומר "עננו" במקומה. אם טרם אמר "ברוך אתה ה"' של ברכת "רפאנו", ישוב לומר "עננו" כראוי במקומה. אך אם כבר אמר "ברוך אתה ה"' של ברכת "רפאנו", ימשיך בתפילתו ויאמר "עננו" בברכת "שומע תפילה", ויסיים במילים "שומע תפילה", כיחיד. ואם כבר אמר "ברוך אתה ה"' של ברכת "שומע תפילה", יאמר "עננו" לאחר סיום חזרת הש"ץ ללא חתימת הברכה [ח,יח].

יג. כל הפטור מלהתענות בתשעה באב, לא יאמר "עננו" כלל. ורבים פרטי דין זה [ראה מקראי קודש, הלכות ט' באב, פרק ח' סעי' י"ב].

יד. מי שמתפלל תפילת מנחה כשהוא עדיין בתענית, ולאחר מכן יאכל או ישתה (בהיתר כמובן), לאשכנזים יאמר "עננו" בברכת "שומע תפילה". ולספרדים מי שיודע שלא יתענה עד צאת הכוכבים, לא יאמר "עננו" ב"שומע תפילה" אלא ב"אלקי, נצור" [ח,כ].

נשיאת כפיים בשחרית

טו. למנהג הספרדים הכהנים נושאים כפים בשחרית זו, ואילו לאשכנזים אין נשיאת כפיים בתפילה זו [ח,כא].

המשך דיני תפילת שחרית זו

טז. לאחר חזרת הש"ץ אין אומרים תחנון וכדומה, אלא רק קדיש, וממשיכים את התפילה עם קריאת התורה, ההפטרה והקינות [תמונה 32] כל עדה כמנהגה [ח,כד].

יז. נחלקו הפוסקים אם הפטורים מהתענית רשאים לעלות לתורה בתשעה באב, הן בשחרית והן במנחה. ולכן לכתחילה לא יעלו, והמקילים יש להם על מי לסמוך, ובפרט בשחרית, כשתשעה באב חל ביום חמישי [ח,ל].

יח. לכתחילה צריכים להיות בבית הכנסת ביום התענית לפחות עשרה אנשים גדולים המתענים, כדי להוציא ספר תורה לקריאת התורה, וכן כדי לומר "עננו" בברכה בפני עצמה בחזרת הש"ץ. ואם אין בבית הכנסת מנין גדולים המתענים, נחלקו הפוסקים לגבי דין זה. ולמעשה יש לקרוא בתורה ולומר "עננו" כשישנם לפחות ששה מתענים, ויש אומרים שבעה מתענים. ואם אין מספיק מתענים, לא יקראו בתורה, ואילו את "עננו" יאמר הש"ץ בברכת "שומע תפילה" [ח,לא].

יט. גם לגבי המשך התפילה, לאחר קריאת התורה, ישנם כמה שינויים מהתפילה ביום רגיל. מדלגים על "למנצח מזמור... יענך", על פסוק "ואני זאת בריתי", ועוד שינויים, כל עדה כמנהגה [ח,לה].

כ. בתפילת שחרית מאריכים בקינות עד סמוך לחצות היום [ח,לו].

תפילת מנחה

כא. אותם שלא התעטפו בטלית ולא הניחו תפילין בתפילת שחרית, מתפללים תפילת מנחה בטלית ובתפילין ומברכים עליהם [ח,לט].

כב. כיוון שהאשכנזים מדלגים בתפילת שחרית על הקרבנות שלפני התפילה, על "שיר של יום" ו"אין כאלקינו", לכן משלימים הם זאת בתפילת מנחה, בתחילתה או בסופה. לאחר "אשרי" נוהגים כולם לקרוא בתורה שלושה עולים בפרשת "ויחל" (בפרשת "כי תשא"), וממשיכים בקריאת ההפטרה בברכותיה [ח,מ]. ולגבי מקרה שאין עשרה מתענים, ראה לעיל (בסעיף י"ח).

כג. למנהג כולם אומרים בתפילת העמידה במנחה "נחם" ו"עננו" [ח,מה].

כד. רצוי (ולא חובה) לומר ב"אלקי, נצור" במנחה: “רבון כל העולמים, גלוי וידוע לפניך שבזמן שבית המקדש היה קיים, אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבין ממנו אלא את חלבו ודמו. ועתה בעוונותינו חרב בית המקדש, ואין לנו לא מקדש ולא כהן שיכפר בעדנו. ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעטו חלבי ודמי. יהי רצון מלפניך שיהיו חלבי ודמי שנתמעטו היום (בשל תעניתי) כאילו הקרבתים לפניך על גבי המזבח, ותרצני".

כה. בתפילת מנחה נושאים הכהנים את כפיהם בברכה. יש אומרים שזאת דווקא כשנושאים את כפיהם בתוך חצי השעה הסמוכה לשקיעה, ויש מתירים שישאו כפיהם אף בתוך השעה ורבע שלפני הלילה. ואם התאחרו בתפילתם, יש מתירים לשאת כפיים רק עד השקיעה, ויש מתירים עד שלוש עשרה וחצי דקות לאחר השקיעה [ח,מח(,קל)].

כו. אם אין עשרה מתענים בבית הכנסת, לא ישאו הכהנים את כפיהם, וכן לא יאמר הש"ץ "אלקינו ואלקי אבותינו, ברכנו" וכו'. ונחלקו הפוסקים לגבי כהן שאינו מתענה, האם רשאי לשאת את כפיו [ח,מט(,קל)].

כז. מי שאינו מתענה בתשעה באב מכל סיבה שהיא, לא יעלה להיות שליח ציבור. ואם כבר החל את חזרת הש"ץ, או שאין אדם אחר שיעלה כשליח ציבור, יתפלל, אך יאמר "עננו" בברכת "שומע תפילה", כיחיד [ח,נא].

פרק ט: עוד מדיני תשעה באב

א. בתשעה באב מסירים את הפרוכת מארון הקודש, מתחילת הלילה ועד חצות היום. ואם לא ניתן להסירה, אזי יסיטוה הצידה ככל שהדבר ניתן [ט,א].

ב. את ההכנות לסעודה שלאחר התענית אין להתחיל לפני חצות היום (שהיא בערך בשעה רבע לאחת לפי שעון קיץ). ואם במוצאי התענית עושים סעודת מצווה, ויש צורך להכינה לפני חצות היום, מותר להכינה כבר לפני חצות [ט,ב].

ג. נחלקו הפוסקים אם מותר להריח בשמים בתשעה באב. ולמעשה הספרדים מחמירים בכך, ומנהג האשכנזים שנוי במחלוקת [ט,ג].

ברית מילה בתשעה באב

ד. כשיש ברית מילה בתשעה באב, נוהגים האשכנזים למול לאחר גמר הקינות שבשחרית. ואילו לספרדים ישנם שלושה מנהגים: יש שמלים מיד לאחר הקינות, יש לאחר חצות, ויש לאחר תפילת מנחה. ומי שמל את בנו בתשעה באב, יתייעץ עם רב פוסק מתי לעשות את הברית [ט,ח].

ה. המברך את ברכת "פרי הגפן" בברית המילה עדיף שיברכנה על מיץ ענבים. ויכוון בברכתו להוציא ידי חובה את היולדת (אם מותר לה לשתות בתענית) או אדם גדול אחר שהוא חולה ופטור מהתענית. והמברך יכוון להוציא אותם ידי חובת הברכה, והם לא ידברו עד שיביאו להם את הכוס, וישתו ממנה 86 סמ"ק (כארבע – חמש לגימות, כדי שיברכו על כך ברכה אחרונה), או לפחות 44 סמ"ק (כשתי לגימות). ואם אין אדם כזה במקום, או שהיולדת מתענה (כגון בברית דחויה), יתנו את מיץ הענבים לילד קטן שגילו בין שש שנים לבין עשר שנים (שחייב בברכות מדין חינוך, אך עדיין אינו מבין את ענין חורבן בית המקדש). ואם כל האפשרויות הללו אינן קיימות, יתנו לשתות ממיץ הענבים לתינוק הנימול [ט,ט,י]. ולגבי ברית בצום תשעה באב דחוי, ראה בתחילת הפרק הבא.

ו. אף הספרדים הנוהגים לברך על הבשמים בשעת ברית המילה בשאר ימות השנה, מכל מקום בתשעה באב לא יברכו עליהם בברית [ט,יב].

פדיון הבן בתשעה באב

ז. מותר לעשות פדיון הבן בתשעה באב. ויש מי שסובר שעדיף לעשות את הפדיון סמוך לסוף התענית, כדי לסמוך את הפדיון לסעודה שיעשוה בלילה [ט,טז].

ח. דין שתיית כוס היין בפדיון הבן כדין שתייתה בברית (כנ"ל בסעיף ה'). ויש אומרים שהכהן לא יברך כלל על היין בפדיון שעושים בתשעה באב [ט,יז].

הספד בתשעה באב

ט. תלמיד חכם שנפטר, מותר להספידו בתשעה באב. ונחלקו הפוסקים אם מותר להספיד בתשעה באב את מי שאינו תלמיד חכם [ט,יט].

הלכות כלליות

י. נהגו נשים רבות, שלאחר חצות היום מתעסקות הן לסדר את הבית, להרים את המזרונים מהרצפה (משינת הלילה, כנ"ל בפרק ג' סעיף י"ד), לסדר את המיטות, לשטוף את הרצפה, ושאר הדברים בבית (אך לא לשטוף את הכלים אם אין צורך מיוחד בכך), וכל זה הינו כהכנה לביאת משיח צדקנו, כדי לקבוע בלבן של הנשים את אמונת הגאולה. וכל המזלזל בנשים אלה הריהו מחליש את אמונת הגאולה בליבותיהם של ישראל, ועתיד ליתן את הדין [ט,כא.]

יא. בפרט בתשעה באב יש להתאחד ולהרבות באהבת חינם לכל יהודי. וודאי שדבר זה יקרב את בנין בית המקדש ואת בוא הגאולה השלימה [ט,כב].

יב. לא יתענג ויתעדן אדם ביום התענית, לא יקל ראשו ולא יהיה שמח וטוב לב, אלא יהיה דואג ואונן. ובפרט לגבי תשעה באב כתבו הפוסקים שיש למעט בהנאות [ט,כג].

יג. אמרו חכמינו זכרונם לברכה, שכל הפורש מן הציבור (בשעת צרתם) אינו רואה בנחמתן. וכל האוכל ושותה בתשעה באב (שלא בהיתר) אינו רואה בשמחת ירושלים [ט,כד].

יד. ומאידך אמרו חכמינו זכרונם לברכה, שכל המצטער עם הציבור זוכה ורואה בנחמתן. ועוד אמרו שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר (ישעיהו פרק ס"ו פס' י:') "שמחו את ירושלים... שישו ִאתה משוש כל המתאבלים עליה" [ט,כה].

פרק י: דין תשעה באב שחל בשבת או ביום ראשון

א. כשתשעה באב חל בשבת, נדחה הצום ליום ראשון [י,א]. וכיוון שהתענית אז הינה דחויה, לכן מקילים בה יותר במקרים הבאים: מעוברת ויולדת שיש להן קצת מיחושים, פטורות הן מהתענית. וכן מי שחולה קצת, פטור מהתענית. בעלי ברית (היינו הסנדק, המוהל ואבי הבן) לאחר הברית, פטורים מהתענית [שו"ע (תקנ"ט,ט') בה"ל (שם). ומקראי קודש פ"ה(,ח)].

תשעה באב שחל בשבת – הנהגות השבת

ב. המנהג הרווח בכל קהילות ישראל הוא שבשבת זו לובשים בגדי שבת רגילים, ואין משנים שום דבר מסדר התפילה [י,ב].

ג. תשמיש המיטה בשבת זו - למנהג הספרדים מותר, ולמנהג האשכנזים אסור. ומכל מקום גם לאשכנזים מותר הדבר בשלושה מקרים: 1) אם חל ליל טבילה באותו ליל שבת. 2) אם לבני הזוג אין עדיין בן ובת. 3) אם האיש רואה שיצרו תוקפו ועלול להגיע לאיסור חמור [י,ב].

ד. דין לימוד תורה בערב תשעה באב מחצות, כשהתענית ביום ראשון, ראה לעיל (בפרק ב' סעיף י').

תפילת מנחה בשבת זו

ה. רצוי להתפלל תפילת מנחה זו מוקדם, כדי שיוכל לאכול אחריה את הסעודה השלישית במתינות ובנחת [י,ה].

ו. אין אומרים "צדקתך צדק" במנחה זו [י,ו].

הסעודה השלישית בשבת זו

ז. למרות שבסעודה המפסקת שלפני תשעה באב ישנן כמה הגבלות (בסוגי המאכלים, באופן הישיבה וכדומה , כנ"ל בפרק ב' סעיפים א-ו), בכל אופן כשהתענית חלה ביום ראשון אין הגבלות אלה קיימות. לכן מותר לאכול בסעודה זו בשר ושאר מאכלים ומעדנים, לשתות יין ושאר משקאות, ולשיר זמירות של שבת, וכמובן שאין לשבת בה על הרצפה. ואסור להמנע מדברים אלה אם עושה כן בשל האבלות של תשעה באב [י,ז,ח].

ח. חובה לסיים את הסעודה השלישית הזו ולנקות את הפה משיירי האוכל לפני השקיעה].י,י[

ט. לשם כך יש לשטוף את הפה. ואפשר גם לצחצח שיניים. אך יש לדעת שמותר לצחצח שיניים בשבת רק בכמה תנאים:

1) אסור לצחצח שיניים אם וודאי יצא לו דם מהחניכיים (בשל איסור חובל). 2) לרוב הפוסקים חובה להשתמש רק במשחת שיניים נוזלית ולא במשחה. וכן המנהג. 3) לא ישטוף את המברשת לאחר הצחצוח (בשל איסור הכנה מקודש לחול).

ודברים אלה אמורים לגבי כל שבתות השנה [כמבואר במקראי קודש – פסח (א(',סח)]).

דיני בין השמשות (בין השקיעה לצאת הכוכבים) במוצאי שבת זו

י. לאחר השקיעה אסור לאכול, לשתות, לרחוץ, ולעשות את שאר הדברים שאסור לעשותם בתשעה באב. זה הכלל: בזמן בין השמשות זה אסור לעשות (ב"קום ועשה") דברים שאסור לעשותם בתשעה באב. ומאידך דברים שצריך לעשותם לצורך תשעה באב (כגון החלפת בגדי שבת בבגדי חול, חליצת נעלי העור וכדומה). אין לעשותם עד צאת הכוכבים [י,יא].

החלפת הנעלים ובגדי השבת, והבאת ספרי הקינות במוצאי שבת

יא. כדי שהציבור יספיק להחליף נעלים ובגדים לאחר צאת השבת, כנ"ל, רצוי שגבאי בתי הכנסת יקבעו מראש שתפילת ערבית של מוצאי שבת זו תתקיים כרבע שעה לאחר צאת השבת, כדי שהאנשים יוכלו לאחר זמן צאת השבת המופיע בלוחות, לומר את המילים: "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ויוציאו בכך את השבת, ואז יחליפו את בגדי השבת ואת נעלי העור כדרוש, יקחו עמהם את ספר הקינות, ויספיקו להגיע לתפילת ערבית בזמן [י,יב].

יב. במקום שאין מאחרים את תפילת ערבית כנ"ל, ישתדלו כבר לפני שבת להביא לבית הכנסת את ספרי הקינות ואת הנעלים לתשעה באב, כדי שלא יצטרכו להביאם בליל תשעה באב לפני יציאת השבת. ואם לא עשה כן, יביא את ספר הקינות בשבת וילמד ממנו מעט (כגון ממגילת איכה) בבית הכנסת [י,יג,יד].

יג. גם מי שלא חלץ את נעלי העור בביתו, ובא עמהם לבית הכנסת, יחלצם לפני תפילת ערבית. ואם בעת החליצה נגע בנעליו, ישטוף מעט את ידיו (רק באצבעות), או ישפשפם בבגדיו [י,טו,טז].

תפילת ערבית של מוצאי שבת זו

יד. במוצאי שבת זו מתפללים ערבית ככל ערבית של תשעה באב שחל באמצע השבוע (כנ"ל בפרק ג'), מוסיפים "אתה חוננתנו", ואין אומרים את שאר התוספות שבערבית של מוצאי שבת רגילה. ויש הנוהגים לומר קינות מיוחדות למוצאי שבת [י,יז].

הבדלה במוצאי שבת זו

טו. כשחל תשעה באב בשבת או ביום ראשון, מתחלקת ההבדלה לשני חלקים: במוצאי שבת (לפני קריאת מגילת איכה) מברכים רק את ברכת "מאורי האש". ואילו במוצאי התענית מברכים את ברכות "בורא פרי הגפן". ו"המבדיל בין קודש לחול". ובשנה כזו אין אומרים כלל את ברכת הבשמים [י,יח].

טז. כיוון שבמוצאי שבת זו לא עושים הבדלה על כוס כלל (שזו נדחית למוצאי התענית, כנ"ל בסעיף הקודם), לכן צריכים כל איש ואשה במוצאי שבת זו לומר את המילים "ברוך המבדיל בין קודש לחול", לפני שיעשו פעולה כלשהי שאסור לעשותה בשבת (כגון הדלקת הנר להבדלה), ויכוונו להוציא בכך את השבת. ויוצאים ידי חובת ההבדלה גם באמירת "אתה חוננתנו" בתפילת שמונה עשרה. ומכל מקום ישנה חובה לעשות הבדלה על כוס יין או מיץ ענבים וכדומה במוצאי התענית [י,יט].

יז. באשר לברכת "מאורי האש" לנשים הנשארות בביתן במוצאי שבת זו: הנשים הספרדיות תדלקנה גפרור או נר (ועדיף שנים) ותברכנה עליו את ברכת מאורי האש (לאחר שאמרו "ברוך המבדיל בין קודש לחול", כבסעיף הקודם). והנשים האשכנזיות, כיוון שמנהגן לא לברך את ברכת הנר בהבדלה, לכן הבעל יוציא אותן בברכה זו במוצאי שבת זו לפני הליכתו לבית הכנסת לערבית (אם כבר יצאה אז השבת), או שהבעל יכוון לא לצאת ידי חובת ברכה זו בבית הכנסת, ואז יוציא את הנשים בחזרתו הביתה. ואם לא ניתן הדבר, אזי אשכנזיה המברכת את ברכת הנר לעצמה, יש לה על מי לסמוך [ראה מ"ב – דירשו (רצ"ו הערה .33])

יח. מי שלא ברך או לא שמע את ברכת "ברוך... בורא מאורי האש" לפני או בעת תפילת ערבית, יברכנה במשך הלילה בעת שנהנה מאור של אש. אך משעבר הלילה לא יברכנה עוד [י,כ].

דין הבדלה לפטורים מהתענית

יט. אותם האוכלים או שותים (כמובן בהיתר) בתשעה באב שחל ביום ראשון, או שנדחה ליום ראשון, חייבים לעשות הבדלה לפני אכילתם. ולא יבדילו מיד במוצאי שבת, אלא יבדילו לפני אכילתם או שתייתם [י,כא].

כ. הנצרך לאכול בליל התענית, יברך בהבדלה שעושה את ברכת "שהכל" על בירה, מיץ מוגז, או שאר משקאות שאנשים שותים אותם לאו דוקא לצמאון אלא בשביל כבוד הסעודה או כבוד האורחים (שש"כ פ"ס ס"ג). ואם אין לו זאת, אזי יברך את ברכת הגפן על מיץ ענבים. ועוד יברך את ברכת "מאורי האש" על הנר ואת ברכת "המבדיל בין קודש לחול". ואם כבר בירך או שמע את ברכת "מאורי האש", או שמבדיל ביום, יברך רק "הגפן" (או "שהכל", כנ"ל) וברכת "המבדיל" [י,כב,כג].

כא. אשה שמחמת בריאותה צריכה לאכול או לשתות בתענית, אף אם אינה רגילה להבדיל בשאר ימות השנה, תבדיל הפעם בעצמה [י,כה].

כב. הנצרך לאכול בתענית ומבדיל לפני אכילתו, רשאי להוציא את הבריאים ידי חובה בהבדלה שעושה [י,כד].

תשעה באב שנדחה ליום ראשון – דין מוצאי התענית

כג. כשתשעה באב חל בשבת ונדחתה התענית ליום ראשון, נמנעים מלאכול בשר ולשתות יין בליל מוצאי התענית עד הבוקר. ומכל מקום שאר הדברים (כמקלחת, כיבוס הבגדים, תספורת וכדומה) מותרים מיד בצאת התענית. וכל זה בשונה ממוצאי תשעה באב שלא נדחה, כמבואר בפרק הבא [י,כז]. ולגבי מוזיקה במוצאי ט' באב דחוי, גם בכך מעיקר הדין יש להקל, אך ראוי להחמיר [ראה בשעה"צ (תקנח, ד) שכתב בשם הפמ"ג שמעיקר הדין יש להקל אז בשמיעת מוזיקה. והג"ר דב ליאור שליט"א אמר לי שאין זה מתאים לשמוע אז מוזיקה. וזה לא כדברים שהתירו במוצאי ט' באב שהינם לצורך, כרחיצה וכיבוס. ולכן לא ראוי לשמוע מוזיקה במוצאי ט' באב דחוי עד הבוקר. עכת"ד. ומ"מ נראה שלא אסר זאת מדינא].

דין בעלי הברית בתשעה באב דחוי

כד. דין שתיית היין לבעלי הברית, ראה בספר מקראי קודש הלכות ט' באב (ט,י). דין האכילה לגביהם ראה לעיל בפרקנו (בסעיף א'). ודין שאר האיסורים לגביהם ראה בספר מקראי קודש שם (פרק ה' הערה ע"ג).

פרק יא: הלכות מוצאי תשעה באב

תפילת ערבית וזמן סיום הצום

א. המתפללים מנחה לפני השקיעה בטלית ובתפילין, פושטים אותם בסופו של יום, ובהגיע הזמן מתפללים ערבית [יא,א].

ב. כל איסורי היום (כאכילה, רחיצה וכדומה, חוץ מדברים מסוימים שכתבנו עליהם בפירוש לעיל, כישיבה על הארץ וכדומה), חלים עד צאת הכוכבים של מוצאי הצום [יא,ב].

ג. כתבו כמה פוסקים שהמנהג העיקרי פה בארץ ישראל שהצום מסתיים כשלושים עד שלושים וחמש דקות לאחר השקיעה (וישנן דעות אחרות בכך: 20,26,50,72 דקות). ומי שקשה לו מאוד ההמתנה לסוף הצום, רשאי להקל כדעה של 26 דקות, או אפילו 20 דקות לאחר השקיעה. והשוהים (עדיין) בגלות ימתינו לפי אופק המקום בו הם נמצאים [יא,ג-ה].

ד. בתשעה באב לקראת סופו של יום הציתו הרומאים הרשעים, יימח שמם, את היכל בית המקדש, והמשיך בית המקדש להשרף עד שקיעת החמה של יום עשירי באב. וכיוון שתחילת הפורענות היתה ביום תשעה באב, לכן תיקנו חכמי אותו הדור את הצום דווקא לתשעה באב. אך בגלל שרובו של בית המקדש נשרף ביום עשירי באב, לכן היו מהחכמים שלדעתם היה צריך לקבוע את הצום ליום עשירי באב. ואכן היו חכמים שצמו הן ביום תשעה באב והן ביום עשירי באב. ואנו בדורותינו קשה לנו לצום יומיים רצופים, אך מכל מקום נוהגים אנו בכמה איסורים גם בעשירי באב, כדלקמן [יא,ז].

רחיצה, אכילת בשר ושתיית יין במוצאי התענית

ה. מעיקר הדין מותר לספרדים להתרחץ במים חמים ובסבון מיד במוצאי תשעה באב. ולמנהג האשכנזים אין להתרחץ עד חצות היום, שהוא רבע לאחת בצהרים (ויש מהספרדים המחמירים בכך כאשכנזים). ובשעת הדחק גדולה גם אשכנזים יכולים להקל בכך כספרדים, ולהתרחץ כבר במוצאי התענית [יא,ח].

ו. במה דברים אמורים, ברחיצת כל הגוף. אך שאר הרחיצות, כנטילת ידיים, שטיפת הפנים, הפה וכדומה, מותרות מיד במוצאי הצום. וישנם המחמירים ליטול את ידיהם במוצאי התענית כמו שנוטלים ידיים בכל בוקר (את כל היד. עם נטלה. ושלוש פעמים לסירוגין) [יא,ט,י].

ז. מנהג כשר שלא לאכול בשר (לכל סוגיו) ולא לשתות יין במוצאי תשעה באב. הספרדים נמנעים מכך במשך כל יום העשירי באב, והאשכנזים נמנעים מכך עד חצות של יום העשירי. וראוי לתלמידי חכמים ולפרושים שביניהם להחמיר בכך כל היום, כספרדים [יא,יא,טו].

ח. חולה, יולדת, מעוברת ואדם חלש, מותרים לאכול בשר (ולשתות יין) מיד במוצאי הצום. וכן בסעודת מצווה (כסיום מסכת) מותר לכל הקרואים לאכול בשר ולשתות יין מיד במוצאי תשעה באב [יא,יג,יד].

כיבוס הבגדים, תספורת, גילוח, ושירים ומנגינות במוצאי התענית

ט. למנהג הספרדים מותר מיד במוצאי תשעה באב לכבס את הבגדים, ללבוש בגדים מכובסים, להסתפר ולהתגלח (כמובן באופן המותר). והאשכנזים נמנעים מכך עד חצות היום. ובשעת הדחק גדולה מאוד יכולים גם הם להקל כספרדים [כדברי הרב מאמר מרדכי – כרמי. יא,יז]

י. אין לשמוע שירים ומנגינות במוצאי תשעה באב. למנהג האשכנזים יש להמנע מכך עד חצות היום, ולמנהג הספרדים יש להמנע מכך במשך כל הלילה והיום. ובזמנים אלה רצוי (ולא חובה) להמנע גם מלשיר שירים בפה. ומכל מקום בסעודת מצווה מותר לשיר ולנגן בזמנים אלה [יא,יח].

תשעה באב שחל ביום חמישי בשבוע

יא. כשתשעה באב חל ביום חמישי (ואז מוצאי תשעה באב חל בערב שבת) מקילים בכמה מהדברים הנ"ל לצורך כבוד השבת. לכן במקרה זה מקילים, בין האשכנזים ובין הספרדים (גם המחמירים שבהם), להתרחץ, לכבס, להסתפר ולהתגלח כבר מבוקרו של יום הששי. ובמקום צורך כשהשעה דחוקה, כשלא יספיקו לעשות כן לפני שבת, יש מקילים (הרב עמק ברכה. הגר"ע יוסף. הגר"מ אליהו. הגרי"י נויבירט – זצ"ל) לעשות דברים אלה כבר במוצאי התענית [יא,יט].

יב. אף במקרה הנ"ל, אין להקל בשמיעת שירים ומנגינות, וכן באכילת בשר ושתיית יין, במוצאי התענית יותר מבשנה אחרת. אך מותר במקרה זה לטעום ביום ששי את התבשילים לשבת אפילו שיש בהם בשר, לראות אם טובים הם [יא,כ].

ברכת (קידוש) הלבנה, ברכת "שהחיינו" ונישואין במוצאי התענית

יג. נהגו לברך על הלבנה במוצאי תשעה באב. ואם הגיע זמן צאת הצום (כל אחד לפי שיטתו, כנ"ל בסעיף ג') רצוי לרחוץ את פניו או את פיו לפני ברכת הלבנה, כדי לברכה בלב שמח [יא,כא,כב].

יד. מותר להגביה את רגליו כשאומר "כשם שאני רוקד" וכו'. וכן מותר לשיר "טובים מאורות" ולצאת אז במחול [יא,כג].

טו. אותם אנשים שאינם מברכים "שהחיינו" בימי בין המצרים, לא יברכו ברכה זו גם בליל עשירי באב וביומו [יא,כד].

טז. לדעת פוסקים רבים אסור לשאת אשה עד יום עשירי באב בחצות היום. ומקומות שמנהגם להקל בכך כבר בליל י' באב רשאים להמשיך במנהגם [יא,כה].

תשמיש המיטה במוצאי התענית

יז. רצוי (ולא חובה) להמנע מתשמיש המיטה בליל מוצאי תשעה באב. אך אין להמנע מכך אם אותו לילה הינו ליל טבילה, או שהבעל צריך למחרת לנסוע מביתו לכמה ימים, או שבאותו לילה הוא חזר לביתו לאחר כמה ימים, או שיצרו תוקפו [יא,כז].

דין המחמיר ביום עשירי באב

יח. מי שמחמיר ונמנע מרחיצה, כיבוס, תספורת וגילוח במשך כל ליל עשירי באב ויומו (חוץ מערב שבת), אף שבני עדתו מותרים אז בכך, הרי זה משובח [יא,כח].

הברכות שיש לברך כשנראה את משיח צדקינו

יט. יש מי שאומר שכשנזכה לקבל את משיח צדקנו, נברך ארבע ברכות: 1) ברוך... שהחיינו. 2) ברוך... חכם הרזים. 3) ברוך... שחלק מחכמתו ליראיו. 4) ברוך... שחלק מכבודו ליראיו. [שו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' צ"א ס"ק כ"ז)]. ויש מי שאומר שכשיבוא מלך המשיח נשאל אותו בעצמו מה לברך על ראיתו. ומכל מקום נברך על ראיתו "הטוב והמטיב" ולא "שהחיינו", כיוון שזו טובה גם למשיח עצמו - שנגאל מהיסורים, וטובה גם לנו - שנגאלנו אנו [הגר"מ אליהו זצ"ל בשיעורים "(ואתחנן" תשס"א) ועוד].

ובברכת הגאולה מסתיימות הלכות תשעה באב

את ה' במקדש נעבוד ויהיה לכולנו אור וטוב ימי המצרים יהפכו לימי שמחה ונהיה כולנו באהבה ואחוה במהרה בימינו. אמן!

יהי רצון שנזכה לגאולה השלמה

ונתענג כולנו מזיו השכינה

בן דוד יבוא ויגאלנו

ומארבע כנפות יקבץ נדחינו

נקמה תהיה בגויים הרשעים

ונכון יהיה בית ה' בראש הרים

את ה' במקדש נעבוד

יהיה לכולנו אור וטוב

ימי המצרים יהפכו לימי שמחה

ונהיה כולנו באהבה ואחוה

במהרה בימינו. אמן!

[השיר לפי סדר הגאולה ברמב"ם (סוף הלכות מלכים)].

תושלב"ע