[1]א. כמבואר בס"ד בספרנו מקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ט הערה ה').
[2]ב. כמבואר במקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ט הערה ו'). ואע"ג ששם דובר על הצלת חשיב"ס מפיקו"נ, נראה דה"ה לני"ד. ולפי מה שכתבנו שם, טוב שיאמר החולה לפני אכילתו או שתייתו: הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות אכילה ושתיה בתענית זו, כמו שכתבת בתורתך: "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני ה'". ובזכות קיום מצוה זו תבנה את בית המקדש ותביא את הגאולה השלימה לכל עמך ישראל, במהרה בימינו. אמן. ולגבי אמירת הפס' הנ"ל העיר הגר"א נבנצל שליט"א: צ"ע, דהא אסור בת"ת. עכ"ל. ולענ"ד נראה דאם אומר זאת דרך תפילה יש לכאו' מקום להקל. ושמא נקודת הספק היא דאין זה דרך תפילה, כאומר "לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי", אלא הכא כשהוא אומר "כמו שכתבת בתורתך" הריהו מדגיש שזה פס' שפירושו ציווי של הקב"ה, ושמא זה אסור. וצ"ע.
וכתבנו ד"ז גבי הפטור מהתענית מחמת חוליו, דהפטורים מהתענית שהם בעלי ברית בט"ב דחוי, י"א שלא יאכלו אלא יתענו כשאר אינשי.
[3]ג. כ"ז עפ"י מקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ט סעי' ג', ובהערה ט'). עיי"ש (בסעי' ג-1) שכתבנו עפי"ד הפוס', שחולה שפטור מהתענית, חייב לאכול ולשתות אף אם סיכויי הצלת חייו קלושים ביותר. עיי"ש.
[4]ד. עפ"י מקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ט סעיף ד'-1. והערה י"ב. וסעי' נ"ג).
[5]ה. עיקר ד"ז כתבוהו מרן (סי' תקנ"ד ס"ה) והרמ"א (סי' תק"נ ס"א).
בענין מי נחשבת כמעוברת, ראה במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ט ס"ו) שכל אשה שהוכח שיש לה עובר, בין בתחילת הריונה ובין בסופו, דינה כמעוברת, ואפי' שהוכח רק ע"י בדיקות רפואיות כבדיקת דם וכדו'. עיי"ש (בהערה כ"ג) גם לגבי נאמנות האשה לומר שהיא מעוברת. וכל זה אפי' תוך ארבעים יום הראשונים לעיבורה [מקראי קודש הל' ג' תעניות (פרק א' הערה י'), ופסתש"ו (סי' תרי"ז סק"א). וע"ע בכה"ח (סי' תק"נ סק"ה)].
בענין אי יש דין הקדמת נתינת רוטב על פני אוכל בט"ב, לפוס' דס"ל שאין דין שיעורים בט"ב (כבפרקנו סעי' כ"ג) נראה שא"צ לכך כלל, ולפוס' המחמירים, ג"כ נראה שא"צ לכך, דכולי האי לא מחמרינן. ובפרט שלא מצאנו שנזכר ד"ז בפוס' בהל' ט"ב. וראה בהערות אבן ישראל על המ"ב (סס"י תקמ"ט סק"ג).
[6]ו. מה שכתבנו גבי חולשה מיוחדת, כ"כ הגר"מ אליהו שליט"א בהל"ח (פכ"ו ס"ג). וכששאלתי את הגר"מ אליהו גבי דין מעוברות ומניקות, מתי הן פטורות בט"ב, אמר לי שהן פטורות רק כשהן מצטערות מהתענית. ושאלתי מה הגדר של מצטערת. וענה לי הגרמ"א שליט"א שהיא - המעוברת והמניקה, תחליט מה זה מצטערת מהצום. עכת"ד. וראה עוד מה שכתבנו בשמו לקמן בהערה הבאה.
ובמקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ט הערות כ"ד-כ"ז) הבאנו דעות שונות מהפוס' ומהרופאים גבי מעוברות שיש להן סחרחורות, בחילות, צירים, סכרת, בעיות לחץ דם, מחלת כליות, מחלת ריאות ומחלת הנפילה. עיי"ש. ומ"מ נזכיר פה עוד כמה דברים:
בערוה"ש (סי' תקנ"ד ס"ז) כתב ש"חלושות שקרוב שיפלו לחולי אף בלא סכנה אין להן להתענות. וזה הוא ההפרש בין ט"ב ליוה"כ, דביוה"כ אין לאכול אלא במקום סכנה, ובט"ב אפילו שלא במקום סכנה, דבמקום חולי לא גזרו רבנן" (עיי"ש שהוסיף שכל שהוא מוטל במיטה גם ביוה"כ אינו מתענה). עכ"ד.
ועל מה שכתבנו בשם ערוה"ש, שכל שהוא מוטל במיטה אינו מתענה גם ביוה"כ, העיר הגר"א נבנצל שליט"א: צ"ע. עכ"ל.
ובפסתש"ו (סי' תקנ"ד סק"ה) כתב גבי מעוברת בט"ב בשם תוה"י (פמ"ח ס"ד) שחלושה, בפרט בחודשי ההריון הראשונים (וכ"ש אם היו לה מיקרים קודמים של הפלות) שחשה בגופה, כגון שסובלת מסחרחורת, בעיות בדם (10 גר' המוגלובין ולמטה מכך), דפיקות לב, לחץ דם גבוה או נמוך, דלקת שצריכה לקבל אנטיביוטיקה, חום עקב הצום - בכל מצבים אלו לא תצום. עיי"ש.
[7]ז. כ"כ הג"ר ישראל יעקב פישר זצ"ל (ראב"ד העדה החרדית פעיה"ק) בשו"ת אבן ישראל (ח"ט סי' ס"ב סק"י), ובפסתש"ו (סי' תקנ"ד סק"ה) כ' שבזמננו עקב חולשת הדורות ומזג האויר החם וההביל מקובל אצל הרבה מורי הוראה להקל למעוברת עד החודש התשיעי שלא תתענה. עכ"ל (וראה בהערה הבאה). ובהערות שם כתב שזה עפ"י ס' אוצר הברית (ח"א פ"א סי' ה' סעי' ב'), ספר הליכות ביתה (סי' כ"ה סעי' ב') בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל. והוסיף שבשו"ת דברי יציב (הלברשטאם. או"ח ח"ב סי' רל"א ורל"ב) הסיק שאם המעוברת בריאה גמורה בלי שום צער, יש לה להתענות. ורק במקום חולי, אף שאין בו חשש סכנה, דאיכא ג"כ צער הולד אין לה להתענות. ע"כ. וע"ע שם בפסתש"ו (הערה 23) שגם בחודש השביעי הולד בסכנה.
וכאן אתי המקום לומר, שבליל תשעה באב תשס"ז (שבאותה שנה היה חם באופן מיוחד) שאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א האם זה נכון מה שאמרו בשמו, שהשנה הוא מתיר למעוברות לאכול ולשתות בט' באב. וענה לי הגרמ"א שליט"א שזה נכון (לגבי אותה השנה). ושאלתיו, האם הוא מתיר לכל המעוברות (היינו לאו דוקא לאותן שמרגישות לא טוב). וענה לי שמותר לכל המעוברות. ושאלתי האם הוא מתיר גם לאכול או רק לשתות. וענה לי הגרמ"א שליט"א שמותר להן גם לאכול וגם לשתות. ומיד הוסיף: אנו מתירים זאת הן משום שמזג האויר חם, והן משום שהגופות חלשים. עכת"ד. וכעין זאת מצינו בשו"ת צדקה ומשפט (להג"ר צדקה חוצין זצ"ל, גאב"ד בגדד), וכמש"כ נכדו הג"ר צדקה חוצין זצ"ל בהקדמתו לשו"ת הנ"ל (חלק א'). הב"ד בחזו"ע (תעניות, דין הפטורים, דס"ג הערה ו').
ומה שכתבנו שבמקום צורך יש לסמוך על המקילים, זאת משום דבמקום חשש (אפי' רחוק) של פיקו"נ אין להחמיר. ובפרט שבני"ד עסקינן באיסורי דרבנן. ובפרט שגדולי המורים (כגרשז"א זצ"ל והגרי"י פישר זצ"ל והגר"מ אליהו שליט"א) מקילים בני"ד. וזאת שלא כמש"כ בפסתש"ו (שם) שח"ו להקל מבלי שאלת חכם. דלפעמים לא מוצאים חכם מיד (אע"ג שבט"ב מותר לטלפן, מ"מ החכמים יושבים בבתי הכנסת ואומרים קינות, וכידוע הרי לרבים מן החכמים אין פלאפון), ועד שיצליחו למצוא חכם עלול להיות מאוחר מידי. וקי"ל שכל הזריז בפיקו"נ ה"ז משובח (שו"ע סי' שכ"ח סעי' ב'. ועיי"ש גם בסעי' י"ב). ואע"ג שמרן והרמ"א בשו"ע לא הקלו למעוברות, מ"מ כבר כתבו הפוס' הנ"ל שבדורותינו ירדה חולשה לעולם, ובפרט יש להקל בזה בט"ב פה בארה"ק שחם מאוד, וגם הצום ארוך מאוד. וכבר כתבנו בס"ד (כגון בדיני ג"ת, פ"א הערה י"ג) שעדיף שניתן את הדין על שהקלנו באיסור אכילה בתענית (בפרט בתענית דרבנן) ולא שניתן את הדין שהקלנו בדיני פיקו"נ החמורים. והדברים אמורים לא רק גבי מורי ההוראה אלא אף גבי בעל שאשתו מרגישה ברע, וכנ"ל. וכל זה צריך להיות מתוך יראת שמים טהורה, ומתוך שכל של תורה, לעשות רצון אבינו שבשמים [וראה בדבריו של הגרצי"ה קוק זצ"ל בשם אביו זצ"ל, בקונטרס לשלשה באלול (א) ס"ק נ"ב].
וראה עוד בפרקנו (סעי' ל"ו).
[8]ח. הנה מפשט דברי מרן (בסי' תקנ"ד ס"ה) נראה שאין נ"מ למעוברות ומניקות, בין ט"ב דחוי לשאינו דחוי, וכ"נ מדברי רוב האחרו' שסתמו דבריהם.
אלא שבאמת מצינו כמה פוס' שהקלו למעוברות (ואף למניקות) בט"ב שנדחה. ראשון להם הוא הג' שבות יעקב (בח"ג סי' ל"ז), שכ' שנהג להורות למעוברות שיש להן מיחוש קצת שלא ישלימו התענית בט"ב דחוי, שהרי אפי' במקום כבוד מצוות מילה הקלו בזה. עכת"ד. הב"ד בהגהות רע"א (לסי' תקנ"ט ס"ט). וכן הב"ד גם המ"ב בבה"ל (סי' תקנ"ט ס"ט ד"ה "ואינו משלים"), ונראה שפסקו כמותו. ומ"מ מבואר בדבריהם להקל רק למעוברות ורק כשיש להן מיחוש.
ובחזו"ע (תעניות. דין הפטורים, סוף הערה ה', דס"ב) כ' שבשו"ת דברי מלכיאל (ח"ג סי' כ"ו ד"ה "והנה") כ' ג"כ בפשיטות שיש להקל בט"ב דחוי למעוברות ומניקות כמו בשאר ג' תעניות. ע"כ. ואכן גם הגרע"י זצ"ל עצמו פסק שם (בדף ס' סעי' ד') שט"ב שחל בשבת ונדחה לאחר השבת, המעוברות והמניקות רשאיות לאכול כדין שלוש הצומות. ע"כ. והיינו מעיקר הדין פטורות הן. ובמקורות שם (בהערה ה' , ד"ס - דס"ב) כתב שלא רק שלדעתו הן פטורות, אלא אף אינן רשאיות להחמיר על עצמן להתענות. ולמד ד"ז מק"ו, שמה ג' תעניות שחלות בזמנן וחמירי, שאז חתן ובעלי ברית שזה יו"ט שלהם, והם מתענים ומשלימים, אפ"ה הקלו בהם למעוברות ומניקות שפטורות מלהתענות. וא"כ ט"ב דחוי דקיי"ל שבעל ברית אינו משלים תעניתו, ק"ו שמעוברות ומניקות פטורות מלהתענות בו. עכת"ד הגרע"י זצ"ל.
אמנם עוד הביא שם בחזו"ע שמהר"ש הלוי בתשובותיו (חאו"ח סי' ב') כתב ק"ו זה להיפך להחמיר על בעלי הברית. ושכ"כ להחמיר הג' בעל הבית מאיר (בסי' תקנ"ט).
אמנם לענ"ד כל שאר הפוס', ובכללם מרן, שסתמו להחמיר גבי מעוברות ומניקות, ולא גילו לנו שיש לחלק לדידן בין ט"ב בזמנו לט"ב דחוי, משמע דס"ל להחמיר למעוברות ומניקות אף בט"ב דחוי.
אלא שלמעשה כיוון שבס"ד צידדנו שממילא בט"ב שבזמנו מעוברות ומניקות רשאיות וצריכות לאכול במקום צורך, הרי שאם ט"ב דחוי כ"ש שיש לצרף זאת להקל, בפרט שגדולי עולם (כנ"ל) הקלו בזה עכ"פ במקום בית מיחוש. ודי בזה. וה' יצילנו משגיאות (ועדיף להחמיר בפיקו"נ מאשר להחמיר במצוות דרבנן).
ומ"מ יש לזכור שרוה"פ המקילים הנ"ל הקלו דוקא גבי מעוברות, אך לא כתבו כן גם גבי מניקות.
[9]ט. מרן (סי' תקנ"ד ס"ה) ורמ"א (סי' תק"נ ס"א). וראה עוד לקמן בפרקנו (סעי' ל"ו).
[10]י. מה שכתבנו להקל אם היא חלשה מאוד, זאת עפ"י הגר"מ אליהו שליט"א בהל"ח (פכ"ו ס"ד). ואמנם לא כ' שם "חולשה רבה", אלא רק כתב גבי עיקר הדין שאם לתינוקה אין מה לאכול, צריכה היא לאכול, והוסיף שנהגו המניקות להתחיל לצום, עד שתרגשנה "חולשה" או חסרון חלב, מ"מ אנו כתבנו להקל רק משתרגשנה "חולשה רבה", משום ששאר הפוס' הקלו רק כשיש חולשה ובצירוף עוד דבר. שבשע"ת (סי' תקנ"ד סק"ד) הב"ד שו"ת דבר שמואל שאם חולשת המינקת היא רבה כ"כ שאין לה חלב הדרוש להנקה , והולד אינו רוצה לאכול ולינוק כ"א ממנה, וסכנה היא לו, הא כל ספק נפשות דוחה שבת ויוה"כ, וכ"ש ט"ב שהוא דרבנן. ע"כ (הב"ד גם בכה"ח סקל"ב ובפסתש"ו סי' תקנ"ד סק"ו). ושמא זו גם כוונת הגרמ"א שליט"א בהל"ח.
וכתב מרן הגחיד"א בברכ"י, שיש מי שכתב, דמינקת שהתינוק חולה והרופא אומר שתענית מניקתו גורם שינוי החלב ומזיק לתינוק, שרי לה לאכול. ע"כ. הב"ד בשע"ת (שם) וכה"ח (סקל"ב).
ואמנם הפוס' הנ"ל כתבו להקל כשהתינוק צריך מאוד לחלב של אמו בדוקא. ולכאו' יש לדחות קולות אלה שהרי היום ישנם תחליפים רבים לחלב-אם. אך באמת שאי"ז כך. משום שפוס' רבים סוברים שאין תחליף לחלב אם אמיתי, שהוא מחסן את התינוק מפני מחלות וכדו'. וכבר הבאנו בס"ד מחלו' גדולה בפוס' ע"כ בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ט הערה נ"ז). שכ"ד הגר"א נבנצל שליט"א עפי"ד החזו"א, שכל שינוי בתזונת התינוק הינו פיקו"נ בשבילו. ואע"ג שהבה"ל פסק כדברי הדבר שמואל הנ"ל שיש להקל רק בתינוק חולה, מ"מ הגרא"נ עפי"ד החזו"א הנ"ל מיקל אף בתינוק בריא. ועיי"ש במקו"ד עוד פוס' שהקלו בהא. וע"ע בתוה"י (פנ"א הערה י"א) בשם החזו"א, גבי אשה מינקת שחששו שיפסק חלבה ביוה"כ, והתיר לה החזו"א לשתות ביוה"כ אף שאין התינוק חולה ואין לו סכנה. ע"כ. וע"ע בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (שם) עוד פוס' שמקילים למניקות כשיש חשש שיפסק החלב.
ומה שכתבנו בענין אכילת המינקת. אמנם בשש"כ (פל"ט סעי' י"ז. ועיי"ש בהערה נ"ו) כ' עפ"י חוו"ד של רופא שדי בשתיה. אך באמת מסתימת שאר הפוס' משמע דשרי אף אכילה. שכ"כ מרן הגחיד"א בברכ"י, כנ"ל בהערה זו. וע"ע בבה"ט (סי' תרי"ח סק"ז) ובה"ל (סי' תרי"ז) דמשמע דשרי אף אכילה. וא"כ נראה בס"ד שבאמת לכתחי' יש לה רק לשתות. ואם אין די בכך, וכגון שהיא חלושה מאוד, אף תאכל. ולא תאכל דברים מענגים. וראה לקמן בפרקנו (בסעי' כ"ד) שי"א שאם הותרה שתיה ממילא כבר הותרה האכילה, עפ"י המחלו' בסעיף כ"ג. עיי"ש.
[11]יא. לגבי ט' באב בזמנו כתב בפסתש"ו (סי' תקנ"ד סק"ו), שכשם שמקילים למעוברת אם היא חלושה וחשה בגופה, כגון שסובלת מסחרחורת, כן הדין לגבי מינקת. וכן אם היא סובלת מחוסר דם (10 ג' המוגלובין או פחות מכך), וכן דפיקות לב, לחץ דם גבוה או נמוך, יש לה דלקת שצריכה לקבל אנטיביוטיקה או חום עקב הצום. בכל אלה פטורה היא מהצום.
עוד יש להזכיר, שמבין המקילים למניקה אף בדורנו, יש המקילים בכך אף כשמניקה חלקית (היינו שהתינוק אוכל גם מאכלים אחרים, חוץ מההנקה), משום שסוף סוף אף המעט חלב שהתינוק יונק הריהו מחסן אותו ממחלות. וצריך בזה שיקול דעת, דהא יש מחמירים אף במניקה מלא.
ובאשר לדין מניקה בט"ב דחוי (היינו שחל בשבת ונדחה ליום ראשון). כפי שראינו בהערה ח', הרי שלכאו' לד' רוה"פ אין להקל למניקות בכה"ג. אמנם גם בזה ישנם פוס' שכתבו בהדיא להקל גם למניקות (ובכללם הגר"ע יוסף זצ"ל). ולכן המקילה בכך, בפרט אם מרגישה היא חולשה, או שהחלב שלה מתמעט באופן שעלול להפסק, בזה בוודאי שצריכה היא לשתות (ואם צריך אזי גם תאכל). ועדיף להחמיר בפיקוח נפש (של התינוק!!!).
[12]יב. עפ"י מקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ט הערה נ"ח). עיי"ש.
[13]יג. שכ"כ הרמב"ן בתורת האדם (הב"ד בטור סי' תקנ"ד), הר"ן בתענית (ד"י,א'. הב"ד הב"י שם), וכ"פ מרן (סי' תקנ"ד ס"ו) ונראה שאף הרמ"א (שם) מסכים לכך מעיקר הדין (מדכתב רק שהמנהג לא כשו"ע. ולא דחולק עליו מדינא. וגם הוסיף בסו"ד שהמיקלה לא הפסידה).
וכתב מרן שם שיולדת תוך ל' יום א"צ אומד. ע"כ. והיינו שא"צ לאמוד ולשער אם תבוא לידי סכנה עי"ז שתתענה. דאפי' אין בה סכנה, כיון שהיא בכלל חולה א"צ להתענות (מ"ב סקי"ב בהסבר דברי מרן). ואמנם בליקוטי הפר"ח כ' שבסתמא מאכילין אותה, אך אם קים לה ליולדת שיכולה להתענות, שתתענה. וכ"כ בזכרון יוסף, שאם כבר נתרפאת מחולשת לידתה, תתענה. וכ"כ המחב"ר, הזכ"ל, והשע"ת (הב"ד כה"ח ס"ק כ"ז וכ"ט). מ"מ בתשו' שמלת בנימין דחה דברי הזכרון יוסף, וכתב שהעיקר כדברי הרמב"ן והשו"ע (ובפרט כשיש עוד צד להקל כגון שאמרה צריכה אני). ע"כ. וכן בתשו' מהר"ם מרוטנבורג (האחרונים, סי' ט"ו) הרבה להשיג ע"ד הזכרון יוסף ופסק בעצם כדברי השו"ע. וכ"כ הפת"ת והפת"ע. הב"ד כה"ח (סקכ"ט). וכ"כ בשעה"צ (סקי"ג) בשם הר"ן והרמב"ן הנ"ל, שאפי' איב"ס שרי.
והטעם שמקילים בזה, דאמרינן מסתמא שהיא חלושה והוי כחולה שאיב"ס. ואע"ג שלענין יוה"כ לאחר שבעה היא ככל אדם, (כמש"כ בסי' תרי"ז), כאן לענין ט"ב שהוא דרבנן לא גזרו במקום חולי. וכתבו הט"ז וש"א שאפי' ודאי אין בה סכנה הדין כן [מ"ב (רסק"ט). ועיי"ש בשעה"צ (סקי"ג)].
ואע"ג שהרש"ל חלק על עיקר דין השו"ע, ודעתו שבזה שווה דין ט"ב ליוה"כ, ואפי' אמרה צריכה אני לאכול, אם היא לאחר ז' ימים מהלידה חייבת להתענות אא"כ היא קצת חולה, מ"מ הרבה אחרו' הסכימו דמדינא שרי לאכול [מ"ב (סק"ט) וכה"ח (סקכ"ו). וע"ע בשעה"צ (ס"ק י"ד וט"ו)].
לפי"ד השו"ע מותרת באכילה אע"ג שלא אמרה "צריכה אני לאכול" (מ"ב סק"ט).
בענין מש"כ מרן שא"צ אומד, ר' שעה"צ (סקי"ז) דקאי גם איולדת. ר' בשעה"צ (סקי"ז. ולכאורה הצדק עם מרן הח"ח. ואע"ג שמרן כ' בשו"ע שמאכילין "אותו" ולא כתב "אותם" ומשמע שהכוונה דוקא לחולה ולא לחיה. מ"מ זה אינו. דא"ת כן אזי לא כתב כלל דין חיה, שהרי המשך הדין קאי רק אחולה. אלא ודאי שכל הדין האמור בהמשך קאי גם על חיה). וע"ע בני"ד בשעה"צ (ס"ק י"ח וי"ט).
[14]יד. שכ"פ מרן (סי' תקנ"ד ס"ה). וכ"פ הרבה רוא"ח (כנ"ל בהערה הקודמת), ונראה שכן המנהג (שכ"מ ממש"כ הגרמ"א שליט"א בהל"ח, פכ"ו ס"ה).
[15]טו. עיקר ד"ז כתבו הרמ"א (סי' תקנ"ד ס"ו), שנוהגים להתענות כל זמן שאין להם צער גדול שהיה לחוש לסכנה. ע"כ. ולא חילק בין קודם ז' לבין לאחר ז'. וכ' המ"ב (סק"ט) שנהגו להתענות כמש"כ הרמ"א כל זמן שאין להן חולשה ונתרפאו מלידתן. אבל אם לא נתרפאה לגמרי או שהיא קצת חולה או חלושה בטבעה לא תתענה בתוך שלושים.
ומה שכתבנו החילוק בין קודם או אחר ז' ימים, כ"כ הט"ז, המ"ב (סקי"ג), כה"ח (סקל"ו) וש"א.
וכתבו הפוס' שכן הדין תוך ז' ימים מהלידה. אך תוך ג' ימים ודאי אסור לה להתענות.
ומה שמקילים בתוך ז' ימים, הוא אפי' אם לא אמרה שצריכה היא לאכול [א"ר. שעה"צ (סקכ"א). כה"ח (סקל"ו) וש"א. ושלא כט"ז שכ' שדוקא באומרת צריכה אני. והדין כן בין אם אומרת "איני צריכה" ובין אם לא אומרת "צריכה אני", שבין כך ובין כך לא תצום [שכ"מ מהא"ר. ור' כה"ח (סקל"ו) שמשמע ממנו שכ"ה דוקא בשאינה אומרת צריכה אני. הא אם אומרת "איני צריכה" לא תתענה. אלא שמסתימת הא"ר משמע שבכל כה"ג לא תתענה. וכ"כ המ"ב (סקי"ג), שאפי' אומרת "איני צריכה", לא תתענה].
ודין שבעת הימים בני"ד הינו מעל"ע, והיינו ז' ימים שלמים [פת"ע. כה"ח (סקל"ו). שו"ת יד הלוי. פסתש"ו (סי' תקנ"ד הערה 30)]. והוא ק"ו מיוה"כ. ומונים כן מהלידה ולא כבר מעת שיושבת על המשבר [פסתש"ו (שם הערה 31) בשם פוס'].
ומה שכתבנו שמ"מ לכתחי' תצום כמה שעות, כ"כ בית הלל, הא"ר, חיי"א, המ"ב (סקי"ד), כה"ח (סקל"ט) וש"א. ומ"מ אם ג"ז קשה לה לא תתענה כלל [שע"ת. מ"ב (ססקי"ד). כה"ח (סקל"ט)]. ולכן כתבנו שתצום מעט רק אם יש לה כח. וע"ע בפסתש"ו (סי' תקנ"ד הערה 44).
כתבו הפוס', שאף האשכנזיות המחמירות לצום כל זמן שאין להן צער גדול שיש לחוש לסכנה. מ"מ אם ט"ב חל בשבת ונדחה, יש להקל להן שלא תתעננה [מ"א. מ"ב (סי' תקנ"ד סקי"ד)].
[16]טז. ט"ז. מ"ב (סקי"ג) וש"א. וכ"ז אפי' אמרה צריכה אני לאכול (מ"ב סקי"ג). ומ"מ אף אשכנזיה שמחמירה בכך, אם ט"ב דחוי, איננה צריכה להתענות, וכנ"ל בסוף ההערה הקודמת.
[17]יז. הרמ"א (בסי' תקנ"ד ס"ו) כ' שאם יש לה צער גדול שיש לחוש לסכנה לא תתענה. והיינו שאז ממש אסור לה להתענות (מ"ב סקל"ו). וכל זה כשיש לה צער גדול, ואפי' לא אמרה צריכה אני (מ"ב סקי"ד).
ומה שכתבנו שיש להקל אם היא קצת חולה, כ"כ המ"ב (סקי"ד).
ומה שכתבנו שכ"ה אם היא חלשה בטבעה או שטרם התרפאה לגמרי מהלידה, כ"כ המ"ב (ססק"ט) וכה"ח (סקכ"ט).
ומה שכתבנו שכ"ה אם ט"ב חל בשבת ונדחה, זאת עפ"י המ"א והמ"ב (סי' תקנ"ד סקי"ד), וכנ"ל (בהערות ט"ו וט"ז).
[18]יח. מ"ב (ססק"ט), וכה"ח (סקכ"ט) בשם אחרו'.
[19]יט. רמ"א (סי' תקנ"ד ססע"י ו'). והיינו שאפי' שלא במקום צער יש להקל להן, והיינו כשו"ע (כה"ח סקל"ז). וכבר כתב בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג, שבדורות חלושים אלו אין להחמיר בשום אופן, בפרט מי שיש לו מיחוש בחלל הגוף. וכן אני מורה. עכ"ד. הב"ד כה"ח (ססקכ"ט).
ואף ערוה"ש כ' (בסי' תקנ"ד ס"ח) ע"ד הרמ"א הנ"ל, שכל זה בימיהם שהדורות היו בריאים וחזקים. אבל עכשיו חלילה ליולדת להתענות בט' באב, כי עדיין חלושות הן, והן ממש כחולה, ולכן אין להניחן להתענות בט' באב. עכ"ד. וכן העלו עוד כמה מגדולי הפוס' האחרונים, מהם שו"ת פני יהושע (או"ח סי' ט"ז), שו"ת אב"נ (סי' תק"מ) ועוד. הב"ד בפסתש"ו (סי' תקנ"ד הערה 27. ומש"כ שם שכ"כ גם בשו"ת ערך שי בשם שו"ת בשמים ראש, לזאת אין להתייחס, כי שו"ת בשמים ראש הינו מזויף ואין לחוש לו כלל. ואף את"ל שחלקים ממנו הינם אמיתיים, מ"מ התשובות המזויפות מעורבות בתוכו. ואינן בטלות אפי' בששים. ואף את"ל לא כן, מ"מ "מחברו" היה כידוע מכת המשכילים הטמאים. ובס"ד לקמן בהערה כ"ה בל"נ נדון שוב בכך). וע"ע בשו"ת דברי יציב (הלברשטאם. או"ח סי' רל"ג). ועל מה שכתבנו שיולדת אשכנזיה שמקילה כספרדים לא לצום כלל, שלא הפסידה, העיר הגר"א נבנצל שליט"א: ולענ"ד יש להורות כן לכתחילה. עכ"ל.
ונביא כאן בס"ד עוד מדיני יולדת: אשה לאחר הרעלת הריון נחשבת כחולה שיש בו סכנה (תוה"י פנ"א ס"ד). ואשה שילדה בניתוח קיסרי, כתבו הפוס' גבי יוה"כ, שתאכל עפ"י הוראת הרופאים, בין לאחר ג' ימים ובין לאחר ז' (תוה"י שם. וצ"ע גבי ט"ב אי ג"כ צריכה לשאול רופאים).
[20]כ. כך כתבנו בס"ד בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ט סי"ד) בשם השד"ח (מע' יוה"כ סי' ג' ססק"א ועוד), ובשם שש"כ (פל"ט סט"ז) ועוד. וכ"כ בפסתש"ו (סי' תקנ"ד הערה 33, עפ"י דבריו בסי' תרי"ז סק"ה). וע"ע בא"א (סי' ש"ל סק"א) וכה"ח (סי' ש"ל סק"א).
[21]כא. כ"מ ממרן (סי' תקנ"ד ס"ו). וכ"כ בהל"ח (פכ"ו ס"ה).
ואם היולדת עדיין חלושה מהלידה גם לאחר ל', משמע מכה"ח (סקכ"ח) בשם כמה פוס' שדינה ג"כ כיולדת. וכן הבין מדבריו בפסתש"ו (סי' תקנ"ד הערה 28). ומ"מ במקרה כזה תשאל חכם (פסתש"ו שם). וע"ע בשבט"ה (ח"ו סי' ע').
[22]כב. עפ"י מה שכתבנו בס"ד בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ט סעי' י"ג, הערה נ"ג) עפ"י המאמ"ר, המ"ב (סי' תרי"ז סק"ט), כה"ח (סקי"ח) וש"א. עיי"ש במקו"ד בהערה הנ"ל.
[23]כג. עפ"י הגמ' שבת (דף קכ"ט), מרן (סי' ש"ל ס"ג). ועיי"ש במקו"ד הל' יוה"כ (בהערה נ"ד) עוד ע"כ. הגר"א נבנצל שליט"א העיר: כשקרובה ללדת טוב שתשתה הרבה. עכ"ל.
[24]כד. עפ"י מרן (סי' תקנ"ד ס"ו), וכ"ש מיוה"כ.
[25]כה. מרן (סי' תקנ"ד ס"ו). ואמנם מרן כתב כך גבי "חולה שהוא צריך לאכול", אך כך פירשוהו האחרו', שהכוונה לחולה שאיב"ס שהוא חלוש וחש בגופו [מאמ"ר. מ"ב (סקי"א), כה"ח (סק"ל) וש"פ]. ואע"ג שבכה"ח (סקל"ג) כתב בשם הרא"ש שכ"ה לכל חולה שאיב"ס, בסתמא, והיינו אפי' לא חלוש. ועפי"ז רצינו להסיק כן בהלכות, שהרי מי לנו גדול כרא"ש שהוא א' מגדולי הראשו'. וודאי שהאחרו' לא יחלקו על דבריו כשאין ראשון אחר הסובר אחרת. אלא שממה שתלה כה"ח זאת בדברי הרא"ש בספרו תשו' בשמים ראש, הרי התגלתה הקלוקלת, שאין זה בכלל מדברי הרא"ש ולא מדברי אף ראשון. שהכל מפוקפק ואין לסמוך על שו"ת זה כלל. והרוצה לדעת את האמת יעיין ע"כ במאמרו של הרה"ג יואל קטן שליט"א מישיבת שעלבים . ואין זמני מרשה לי להאריך בכך. ועוד חזון למועד.
ומ"מ כתבו הפוס' שא"צ לאמוד ולשער אי חולה זה יבוא לידי סכנה, וכנ"ל (מ"ב סקי"ב וש"פ).
את הגדרת חולה שאין בו סכנה, ר' בשש"כ (ריש פל"ג), ובספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ט הערה קמ"ב). בענין מש"כ הרמ"א ע"ד מרן (בסעי' ו') שנוהגים להחמיר. הנה לכאו' נראה שכ"ה גם גבי חולה. אך הן בב"י, הן בד"מ והן באחרו' לא ראיתי שגם חולה בעי להחמיר בזה. וכתבו כן רק גבי יולדת. לכן לא כתבנו את החומרות הללו גם לני"ד, ואדרבא, מצאנו שכתבו הפוס' שחולה שאין בו סכנה והוא חלש, שלא יחמיר [חיי"א. מ"ב (סקט"ז). כה"ח (סקל"ח)]. וכבר כתבנו לעיל את דברי המהר"ם מרוטנבורג שבדורות הללו יש חולשה, ובפרט מי שיש לו מיחוש בחלל הגוף אין להחמיר בשום אופן. וכן הוא מורה. ושכ"פ הפת"ת והפת"ע (הב"ד כה"ח סקכ"ט). וכן הדין בני"ד אפי' לא אמר "צריך אני" (מ"ב אמצע סק"ט). אמנם ר' בשעה"צ (סקי"ט) שמשמע שאם חולה זה מרגיש בריא, צריך הוא להתענות. אך נראה שעצם הגדרת חשאיב"ס הינה שהוא גם לא מרגיש בריא.
ופה המקום לספר את אשר ארע עמי לפני כמה שנים, שהייתי חולה מאוד וקיבלתי כמה שבועות כדורי אנטיביוטיקה שהחלישו אותי מאוד. והגר"א נבנצל שליט"א הורה לי שאיני צריך לצום כלל באותו תשעה באב. ואני רציתי "להתחכם" ולהחמיר ורק לשתות (לצורך האנטיביוטיקה). והנה בתפילת שחרית, באמצע תפילת שמונה עשרה, הרגשתי שאני קרוב לעלפון, ואחזני בולמוס כעין בולמוסו של דוד מלכנו שהלך לנוב עיר הכהנים. וסיימתי את תפילת שמו"ע במהירות ורצתי ליטול ידים ולאכול פת. וכשראוני ילדי שאלוני מדוע אני מתיישב על כסא. שמילא צריך לאכול, אך לא לשבת על כסא. ולעיתים אין הבריאים חשים את מה שהחולה מרגיש. וכל המחמיר בפיקו"נ (בהתאם להלכה) טוב לו בזה ובבא. והשבח לבורא עולם שהחייני וחיזקני להמשיך ולעובדו באמת.
ומה שכתבנו גבי מי שהיה חולה והתרפא, כ"כ מרן הגחיד"א במחב"ר, הכס"א, והזכ"ל. הב"ד כה"ח (סי' תקנ"ד סקל"א) ופסתש"ו (שם הערה 35). וראה בב"י (סי' תרי"ח) בשם מהרי"ק, שחולה שמתחילה היתה בו סכנה והתרפא אך לא לגמרי, דינו (ביוה"כ) כחולה שיב"ס. הב"ד במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ט הערה קל"א). וע"ע בשש"כ (פל"ט הערה פ"ט).
[26]כו. בענין חוסר ברזל, כתבנו במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ט הערה כ"ד) שאין ליקח כדורי ברזל בתענית כיון שממילא השפעתם לא מיידית. ומאידך כבר כתבנו לעיל שמי שיש לו מיחוש בחלל הגוף אין לו להחמיר כלל (שד"ח בשם פוס'. פסתש"ו סי' תקנ"ד סק"ח).
בענין מי שיש לו בעיות של לחץ דם, יש לשאול ע"כ את הרופא עוד לפני התענית (כמבואר שם במקו"ד הל' יוה"כ). וע"ע שם גבי חולה סכרת. ונראה דה"ה שגם מי שסובל מבעיות בדם (10 ג' המוגלובין ולמטה מכך), דלקת שצריך אנטיביוטיקה וכדו', ישאל את רופאו האם עליו לצום. שאמנם כתבו הפוס' להקל לכתחילה בכל זה למעוברות ולמניקות, וכנ"ל, אך אינני יודע אם כ"ה גם לסתם אדם. ומ"מ נראה שמי שסובל מסחרחורות או חום עקב הצום, גם בזה עליו לשאול רופא לפני הצום אם זו תופעה חוזרת אצלו. ואין לזלזל בדברים אלה.
בענין כואבי עיניים ר' מה שכתבנו בס"ד בהל' ג' תעניות (פרק א' הערה י"ח). ומ"מ מי שיש לו דלקת עיניים דינו כחשאיב"ס (שש"כ פל"ג ס"א).
גבי מי שהריח מאכל והשתנו פניו (או לא השתנו), ר' במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ט סעי' ט"ז-1). ונראה שבט"ב יש להקל יותר.
בענין מקום שיש בו מחלת חולירע (ל"ע), ר' בכה"ח (סי' תקנ"ד סקל"ה).
ובענין מי שהיה חסר דעה ומתרפא מיום ליום, ר' במ"ב (סי' תקנ"ד סק"י) וכה"ח (סי' תקנ"א ס"ק קל"ו).
כשהיינו בישוב חומש (בצפון השומרון) בתשעה באב תשס"ה (כמה ימים לפני הגירוש הנורא), היה חם מאוד במקום, ומאות רבות של אנשים התגוררו במסירות נפש גדולה באוהלים גדולים (שבהם החום רב). שאלנו את הגר"א נבנצל שליט"א מהן ההוראות הכלליות לגבי הצום עבור הציבור הגדול הזה. ופסק הגרא"נ שליט"א, שאם אדם מרגיש לא טוב עקב החום, עדיף שיתרחץ מאשר שישתה (ולכאו' צריך מקור לסברא זו. ושמא ס"ל הכי כיון שגבי יוה"כ שתיה לכו"ע אסורה מדאו', ורחיצה זו מחלו' ראשו' אי אסורה מדאו' או מדרבנן - מ.ה.). והמשיך הגרא"נ שליט"א, שאם זה לא יעזור לו, אז תלוי הדבר: אם יש לו סחרחורת או "שחור בעיניים", צריך הוא לעשות הבדלה (כיון שבאותה שנה ט"ב חל ביום ראשון בשבת), וישתה. ואם יש לו רק כאב ראש, אז אם הכאב ראש חלש, לא ישתה אלא ישכב לנוח. ואם מדובר בכאב ראש חזק, עליו להבדיל (כנ"ל) ולשתות. עכת"ד. וכן בס"ד פרסמנו אז לציבור.
[27]כז. כ"כ כתונת יוסף, עיקרי הד"ט, תוס' חיים על החיי"א, פת"ת, פת"ע, כה"ח (סי' תקנ"ד סקל"ד) ופסתש"ו (סי' תקנ"ד ססק"ח). ומ"מ כבר כתבנו לעיל שבמקום חולי פנימי אין להחמיר בכ"ז.
[28]כח. הגר"מ אליהו שליט"א בהל"ח (פמ"ה ס"ט גבי יוה"כ. וכ"ש בני"ד), ילקו"י (עמ' 535 סי"ד, גבי ד' תעניות), וכ"כ במקו"ד הל' ג"ת (פ"ג הערה י"ג). אמנם הוסיף שם בילקו"י, שלגבי ט"ב ויוה"כ אין להקל בכל זה אלא רק למי שאוכל בהיתר. ע"כ.
ומ"מ אם יש טעם טוב לתרופה אין להקל בכל זה.
[29]כט. בפסתש"ו (סי' תקס"ז סק"ג) כתב שישתה מים מרים שנפסלו מהנאת החיך. וזאת עפי"ד כה"ח (סי' תקנ"ד סקל"ד). אך נלע"ד בס"ד שממה שלמד מד' כה"ח הנ"ל דוקא צ"ל שיהיו ממש מרים כלענה, שהרי דוקא בכך התיר כה"ח, וכד' המחמירים.
וראה עוד בענינים אלה בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ט סעי' ל"ט, לט-1) ומקו"ד הל' ג' תעניות (פ"ג הערה י"ג), כמה ענינים חשובים בהא.
[30]ל. כ"כ בילקו"י (עמ' 535 סי"ד), וכן כתבנו בס"ד במקו"ד הל' ג"ת (פ"ג הערה י"ד).
[31]לא. כ"כ הח"א, המ"ב (סי' תק"נ סק"ה), בה"ל (סי' תק"נ ד"ה "הכל") וכה"ח (סי' תק"נ סק"א וסי' תקנ"ד סקכ"ג). הב"ד במקו"ד הל' ג' תעניות (פ"א הערה כ"ב).
[32]לב. כ"כ הא"ר, הבה"ל (סי' תק"נ ד"ה "הכל") וכה"ח (סי' תק"נ סק"א).
ובענין אי לא הביאו ב' שערות. כ' הפמ"ג בא"א בשם הא"ר שבן י"ג ובת י"ב חייבים בתענית זו אף אם לא הביאו ב"ש (הב"ד בה"ל וכה"ח רס"י תק"נ). אמנם במ"ב (סי' תרט"ז סקי"ג) כ' בשם המ"א שבשאר התעניות (מלבד יוה"כ) שאינן אלא מדרבנן א"צ להתענות אא"כ הביא ב"ש. וכ"כ הא"ר שם. הבאנו דבריהם במקו"ד הל' ג"ת (פ"א הערה כ"ד). עיי"ש מה שתירצו הפוס' ע"כ. ובס' הקטן והלכותיו (ח"א עמ' 19) כתב שהגר"ח קנייבסקי שליט"א כתב על סתירה זו, שמ"מ המנהג שמתענים. עכ"ל.
[33]לג. כ"כ ערה"ש (סי' תקנ"ד סק"ב), וכ"כ בית הלל (ביו"ד סי' רס"ה). הב"ד כה"ח (סי' תקנ"ד סקכ"ג). וכ"כ בספר חנוך לנער (פכ"א הערה ט') בשם החקרי לב. הב"ד במקו"ד הל' ג"ת (פ"א הערה כ"ג). עיי"ש. וכ"כ בדעת תורה (סי' תק"נ ססע"י א') בשם שב"ל, הב"ד בפסתש"ו (סי' תקנ"ד הערה 47). ועיי"ש בפסתש"ו (הערה 48) שכתב שכן נוהגים לחנכם כבר מגיל תשע שנים, דלא חמיר מיוה"כ, וגם שלפני כן אינו יודע להתאבל. ומ"מ לפני גיל תשע א"צ לחנכם אפי' לא לתענית בלילה. ואם מרגישים צמאון גדול אפשר להתיר להם עד גיל אחת עשרה שנה. וכל מה שהיקל הוא לגבי יוה"כ, וכ"ש גבי ט"ב שהוא מדרבנן. ומ"מ הא דנוהגים לחנכם מגיל תשע כ' גם גבי ט"ב. וראה בהערה הבאה.
[34]לד. שכן כתב הח"א (הב"ד כה"ח סי' תק"נ סק"ט), וכן עולה מסתימת המ"ב (סי' תק"נ סק"ה), מדלא חילק בין ט"ב לשאר ג' תעניות, וכתב שאין מחויבים לחנכם אפי' תענית שעות. וכ"כ בילקו"י (מועדים. עמ' 530 סעי' ו'. ועיי"ש הערה 13). וכן הורה לי לדינא הגר"מ אליהו שליט"א. כמבואר כ"ז במקו"ד הל' ג"ת (פ"א הערה כ"ג), עיי"ש מש"כ בשם מסכת סופרים (פי"ח ה"ה) ומחזור ויטרי (עמ' 713).
<*35>לה. שכ"כ הרמ"ע בתשובותיו (סי' קי"א), שכן יש להאכיל אפי' קטני קטנים רק לחם ומים. וכ"כ הא"א, וכ"כ המ"ב (סי' תק"נ סק"ה) בשם המ"א והח"א, שיאכלו רק לחם ומים או שאר דבר פשוט.
[35]לו. כ"כ מרן הגחיד"א בברכ"י. וכ"כ בדעת תורה ובכה"ח (סי' תקמ"ט סק"ח. וסי' תק"נ סק"ט). הב"ד במקו"ד הל' ג"ת (פ"א הערה כ"ה). עיי"ש.
[36]לז. שכן עולה מדברי המ"א והח"א. וכ"פ המ"ב (סי' תק"נ סק"ה) וכה"ח (סי' תק"נ סק"ט), הב"ד במקו"ד הל' ג"ת (פ"א הערה כ"ה).
[37]לח. הגאון רח"ף ברו"ח (רס"י תק"נ) כ' שאנשים תשושי כח או זקנים שהתענית צער גדול להם, לא יתענו, דדינם כמעוברות ומניקות. והוסיף שזה בתנאי שהרופא יאמר להם שהתענית תזיק להם, הב"ד כה"ח (סי' תק"נ סק"ו). וא"כ הם הקלו הן לתשושי כח והן לזקנים, כל שיש להם צער. ואמנם הם דיברו על ג' תעניות ולא על ט"ב דחמיר טפי, מ"מ נראה שכיון שהוסיף שהטעם להקל הוא גם מהצד שהרופא אומר שהתענית תזיק לו, א"כ מה לי ג"ת מה לי ט"ב. ואף שמ"מ יש קצת לערער ע"כ, מ"מ בילקו"י (מועדים. עמ' 577 ס"ב) למד מדבריו להקל אף גבי ט"ב (וע"ע בילקו"י שם עמ' 532 הערה 25 שכתב כן גם גבי ג"ת).
ומ"מ א"צ להגיע למצב שתהיה סכנה לחייו אם יתענה (כמו שמקילים ביוה"כ, וכמבואר במקו"ד הל' יוה"כ פ"ט סעי' ל'), וגם בלי זאת יש להקל ולהתיר לו לאכול, וכנ"ל.
[38]לט. בשו"ת הגאונים שערי תשובה (סי' שכ"ה) כתב שזקן בא בימים והוא חלוש שקשה עליו התענית ביום הכיפורים , שיש להאכיל אותו. ולמד מכך הגאון הרח"ף ברו"ח דכ"ש גבי ג' תעניות, הב"ד כה"ח (סי' תק"נ סק"ו). ולכאו' הק"ו שייך גם לט"ב. אמנם יש להעיר שהפוס' הנ"ל כתבו שההיתר הוא כבר מתחילת התענית. ואילו בתשו' הגאונים הנ"ל דובר כשהזקן התחיל להתענות ורק באמצע היום אינו מרגיש טוב ומפסיק התענית. ומ"מ לא ראיתי את דברי הרח"ף ברו"ח בגוף הספר. וע"ע בענין זה מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' ג' תעניות (פ"א הערות י"ט וכ').
[39]מ. כתבנו בס"ד במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ט הערה ק"י) גבי יוה"כ: שאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א גבי חייל שיש לו ביוה"כ פעילות מבצעית, וכגון סיור בעיר שיש בה אוכלוסיה ערבית, בחברון ושכם, או סיור בגבול. האם רשאי להקל בענין התענית ביוה"כ, אם הוא יודע שבעת הסיור, למשל בשעות אחר הצהרים המאוחרות לא יהיה לו כח לבצע תפקידו כראוי, ואם למשל יזרקו עליו אבנים לא יהיה לו כח לרוץ ולרדוף אחר מיידה האבנים. וענה לי, שרשאי הוא לשתות, ואם הוא חושב ששתיה בשיעורים תפריע לו ולא תספיק לו, רשאי הוא לשתות אפילו יותר מהשיעורים ביוה"כ, העיקר שיוכל לבצע את הפעילות בצורה הטובה ביותר. ושאלתי כיצד הוא יכול לדעת זאת, אם צריך הוא לשתות, ואם די לו בשיעורים. וענה לי שדבר זה תלוי בכל אדם ואדם בעצמו. וידע זאת מתוך הנסיון של התענית הקודמת. ועוד שאלתי, לגבי חיילי צה"ל הנמצאים במקומות חמים כגון בבקעה או באילת, האם רשאים הם לשתות בעת שעוסקים הם בפעילות מבצעית. וענה לי שחיילים אלה צריכים לשתות מיד מבוקר יוה"כ. וביוה"כ ישתו במקרה זה בשיעורים, ובתענית ט"ב ישתו ללא הגבלת שיעורים. עכת"ד (ונראה שאף ביוה"כ, אם רואים שאין מספיק להם בשיעורים, ישתו ללא הגבלת שיעורים - מ.ה.). וראה עוד בהל' יוה"כ שם בנספחים (נספח ב' וג'), ובספר קשרי מלחמה (ח"א עמ' קנ"ה-קנ"ז). ע"כ ממה שכתבנו בס"ד בהל' יוה"כ. וא"כ מה שהיקל הגרמ"א שליט"א לחיילים ביוה"כ ודאי שרי גם בט"ב שהוא מדרבנן.
ולעיל בהל' ג' תעניות (פ"א הערה ס"ט) כתבנו גבי ג"ת:
בענין חיילים, כתב הגר"ש מן ההר זצ"ל בספר דיני צבא ומלחמה (עמ' 189 ס"ק 314) שחייל בריא הנמצא בבסיס או בשדה באימונים, חייב לצום, ובהתאם לפקודות מטכ"ל הינו משוחרר מאימונים באותו יום. חייל הנמצא בפעילות בטחונית והצום עלול לפגוע בכושרו המיבצעי (או פרח טיס גם בזמן אימוניו – מחוץ לט"ב שאין להקל לו), פטורים מלהתענות ואסור להם להחמיר על עצמם. ברם יאכלו רק כמה שנחוץ, לא יאכלו אכילה של תענוג ולא ירבו באכילה שלא לצורך. ע"כ. וע"ע בס' הלכות חגים (לגרמ"א שליט"א. עמ' 211 ס"ח) הלכות צבא (בן שלמה. מהדו' תשס"א פס"ח סעי' כ"ב). כחיצים ביד גיבור (רונצקי. ח"א עמ' 104. ח"ב עמ' 81-82). קשרי מלחמה (קרים. ח"א עמ' 133. 155-161. וח"ב עמ' 151,226), ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' יוה"כ (נספחים ב',ג'). ע"כ ממה שכתבנו בס"ד בהל' ג' תעניות.
ומ"מ אנו כתבנו פה בהלכות להקל דוקא כשהחייל נמצא בפעילות מבצעית או בכוננות מיידית, דאל"כ ואינו בכוננות מיידית, הרי יכול הוא לאכול ולשתות בדרכו אל הפעילות.
וע"ע בענינים אלה במקו"ד הל' יוה"כ (בנספחים שם. ומה שהקלו שם, הרי כ"ש להקל בני"ד דקיל טפי דהוי דרבנן), בספר קשרי מלחמה (קרים. ח"א עמ' 155-161, 133. וח"ב עמ' 151,226), בס' כחיצים ביד גיבור (רונצקי. ח"א עמ' 104. וח"ב עמ' 81,82), בהל' צבא (בן שלמה. מהדו' תשס"א פס"ח סעי' כ"ב), ובהל"ח (לגרמ"א שליט"א. פכ"ו ס"ח).
[40]מא. במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ט סעיף ל'-2, ובהערה קי"א) כתבנו בס"ד כמה דברים בענין זה. ואף שהדברים אמורים גבי יוה"כ, מ"מ כל המותר ביוה"כ ודאי מותר בט"ב:
רופא (ושאר אנשי הצוות הרפואי ההכרחי) שצריך לנתח ביוה"כ כדי להציל חולה יהודי במצב מסוכן, ואין אדם אחר (כמותו) המסוגל להחליפו, ואף לרופא זה אין כח לעשות את הניתוח, בשל התענית, רשאי וצריך רופא זה לאכול ביוה"כ כדי שיוכל להציל את החולה. ואם מספיקה לו אכילה רק בשיעורים, יאכל רק בשיעורים (וגבי ט"ב כבר כתבנו לקמן בפרקנו שזו מחלו' אי בעי לאכול ולשתות בשיעורים).
ובענין אנשי רפואה שהינם רק בכוננות כתבנו שם (גבי יוה"כ):
ישנן ארבע מדרגות בני"ד: 1) רופא מנתח בכוננות, שכיון שללא אוכל קשה מאוד לנתח. ואע"ג שהמחשבה תקינה למרות הצום מ"מ הידיים חלשות ואינן מסוגלות לנתח כראוי, לכן יאכל מתחילת יוה"כ ללא שיעורים. 2) רופא רגיל בחדר מיון, שעליו לאכול ללא שיעורים, אך רק מרגע שהגיע חולה לפניו והוא גם מרגיש שאינו מסוגל לטפל בו כראוי. 3) נהג אמבולנס שהוא נמצא בכוננות במד"א, שעליו לאכול מתחילת יוה"כ אך רק בשיעורים. 4) נהג אמבולנס שאינו בתחנת מד"א אלא נמצא בישוב קטן, מתפלל הוא עם שאר העם, ורק בשעת הצורך מזעיקים אותו. שלו מותר לאכול רק כשכבר מזעיקים אותו, ואז אם מרגיש הוא שאינו יכול לתפקד כראוי יאכל ללא שיעורים. וראה עוד במקראי קודש הל' יוה"כ (בנספח ג'), שהגר"ש מן ההר זצ"ל החמיר גבי אנשים בכוננות. ע"כ ממקו"ד הל' יוה"כ. עיי"ש. ומ"מ מה שהקלו הפוס' גבי יוה"כ, ודאי יפה כוחו לט"ב שאיסור האכילה בו רק מדרבנן.
ת"ח ומלמדי תינוקות ודאי חייבים לצום בט"ב (ר' מקו"ד הל' ג' תעניות פ"א סעי' י"ט. ובכלל בט"ב אין מלמדין התינוקות, כדלקמן בפרק ז' סעי' כ"ד וכ"ה).
[41]מב. אמנם בדברי שו"ת בי"ד (סי' תע"ו. הב"ד כה"ח סי' תקמ"ט סק"ט) מבואר שחתן שאירע א' מד' תעניות הללו בחופתו שלא יתענה, משום דיו"ט דחתן עדיף מיו"ט דמילה והוי כיו"ט של תורה שדוחה אבלות. אך באמת שכבר כתב הריטב"א (בפ' בתרא דתענית) שמסתבר שחייב להתענות, כיון שרגל שלו הוא רגל יחיד מדרבנן, ותעניות אלו (כולל ט"ב) הן דרבים. ואתי אבלות דרבים ודחי רגל דיחיד. ועוד דמקרא מלא דיבר הכתוב: אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. ע"כ. והב"ד פה"א. וכ"מ מתוס' עירובין (ד"מ,ב') וכ"כ המ"א, בשו"ת כתונת יוסף, בשו"ת בית יהודה (עייאש). הב"ד מרן הגחיד"א בברכ"י (סי' תקמ"ט). הב"ד כה"ח (סי' תקמ"ט סק"ט). וכ"ד הגר"א בביאורו (סס"י תרפ"ו).
נמצאנו למדים שרוב מנין ורוב בנין של הפוס' ס"ל להחמיר בהא. וכ"פ הבה"ל (סי' תקמ"ט ד"ה "חייבים"), המ"ב (סי' תק"נ סקי"ב ובסי' תקנ"ט סקל"ה), וכ"פ כה"ח (סי' תקמ"ט סק"ט וסי' תק"נ סקכ"א וסי' תקנ"ט סקס"ח). וכן הורה לי הגר"מ אליהו שליט"א גבי ג"ת (וא"כ כ"ש לני"ד), וכ"כ בפסתש"ו (סי' תקמ"ט סק"ב, גבי ג"ת, וכ"ש לני"ד). וע"ע ביבי"א (ח"א סי' ל"ג, וסי' ל"ד ס"ק י"א ואילך, ובח"ה סי' מ'), וביחו"ד (ח"ב סי' ע"ח), ובילקו"י (עמ' 532 הערה 27), ובמקו"ד הל' ג"ת (פ"א הערות כ"ז, ל' ול"א).
ומה שכתבנו שד"ז יתכן אף גבי ט"ב. לכאו' ד"ז אינו, דהא אין נושאים נשים כבר מי"ז בתמוז או לפחות מר"ח אב. אך ר' מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' בין המצרים (פי"ב ס"ד), שלספרדים שרי לשאת אשה בשעה"ד עד שבוע שחל בו ט"ב, ולאשכנזים אף בשעה"ד אין הדבר מותר אלא עד ר"ח אב. וא"כ אין הדין דני"ד שייך לאשכנזים (אא"כ קפץ וכנס. וצ"ע).
אמנם מש"כ הרמ"א (בסי' תק"נ ס"ג) גבי חופה ביום התענית, לכאו' ברור שאי"ז שייך לט"ב (בפרט שתענית ט"ב אף פעם לא חלה בע"ש).
בענין חתן בתוך ז' ימי המשתה שחלו בשבוע שח"ב ט"ב, ר' בילקו"י (עמ' 563 סעי' ט').
[42]מג. שכ"כ בשעה"צ (סי' תרפ"ו סקט"ז) שכן הסיקו האחרו', דבעי להשלים התענית (ועיי"ש שכ' בשם הגר"א שצריך בעל הברית מעט להתענות). וכ"כ המ"ב (סי' תקנ"ט סקל"ה) בשם הב"י והרדב"ז. וכ"כ כה"ח (סי' תקמ"ט סק"ה וי', וסי' תקנ"ט סקס"ח) בשם הרבה אחרו' (וע"ע בכה"ח בסי' תרפ"ו ס"ק ט"ז, כ"ז וכ"ח), והוסיף שאף שהבי"ד היקל בני"ד גבי חתן, מ"מ גבי בעלי ברית החמיר. וכן משמע כבר ממרן (בסי' תקנ"ט ס"ז) שכתב שנותנים הכוס רק ליולדת. הא שאר בעלי הברית אסורים.
וע"ע במקראי קודש הל' ג' תעניות (פ"א הערות כ"ח, ל' ול"א).
ומה שכתבנו שכ"ה לאבי הבן, אם הבן, הסנדק והמוהל, כ"כ המ"א, המ"ב (סי' תקנ"ט סקל"ו) וש"א. ור' במקו"ד הל' ג"ת (פ"א הערה כ"ט) מש"כ שהב"י והרמ"א (סי' תקנ"ט ס"ח) השמיטו ד"ז גבי אם התינוק. עיי"ש כיצד מיושב ד"ז.
[43]מד. עיי"ש בפרקנו (סעיף ז') שלספרדיות ודאי מותר לאכול ולשתות, וגם לאשכנזיות יש להקל בהרבה מיקרים. ואשכנזיה שמקילה (גם בלי צער וכו') כספרדיות, לא הפסידה.
[44]מה. שכן עולה מדברי הפוס' שהקלו רק כשט"ב נדחה [ר' מ"ב (סי' תקנ"ט סקל"ח) וכה"ח (סקע"ב) בשם האחרו']. וגם על ט"ב דחוי יש מפקפקים (ר' שעה"צ סי' תקנ"ט סקמ"א). ולכאו' ברור הדבר בס"ד שאסור הדבר, דק"ו מבעלי הברית שבדר"כ מקילים להם יותר מפדיון הבן, וכאן אסרו להם. וכ"כ בפשטות בפסתש"ו (סי' תקנ"ט סק"י) שבפדה"ב בט"ב דחוי אסורים באכילה ושתיה, רחיצה ונעילת הסנדל ורק בגדי שבת ובגדים מכובסים מותרים האב והאם והכהן הפודה. והוסיף עפ"י הפוס' שנכון לעשות הפדיון סמוך לערב ע"מ להסמיכו לסעודה. ומטעם זה י"א שאין עושים כלל פדיון הבן בין בט"ב נדחה ובין שלא נדחה. עיי"ש (בפרט בהערות 81,82).
וע"ע בענין זה במקו"ד הל' ג"ת (פ"א סעי' י').
[45]מו. דעת הפוס' הסוברים שהמותרים לאכול ולשתות בט"ב יאכלו וישתו רק בשיעורים, כביוה"כ, שכ"כ בפת"ע, והב"ד הבה"ל (סי' תקנ"ד ס"ה ד"ה "דמבקום"), ונראה שפסק כמותו. והב"ד כה"ח (סקל"ה). וכן כתב כבר בשו"ת צמח צדק (בשער המילואים סי' ח'), בשו"ת מהר"ם שיק (סי' רפ"ט. ור' מש"כ כאן בהערה מ"ח), בשו"ת מעשה ניסים (ח"ג סי' ק"ח. וכ' גבי מינקת שהתירו לה לאכול, שתאכל פחות מכזית בשהייה של חצי שעה בין אכילה לאכילה. וכבר תמה עליו בחזו"ע הנזכר בהערה מ"ח), בשד"ח (מע' ביהמ"צ רס"י ב') בשם שו"ת דברי נחמיה, וכ"כ בשו"ת שי למורא. ובס' המרחשת כתב שכך נהג בעצמו, משום דס"ל שט"ב הינו מד"ק וחמור כיוה"כ (הב"ד פסתש"ו סי' תקנ"ד הערה 39). וע"ע לעיל בהל' ג' תעניות (פ"א הערה י"ז). ועיי"ש שכן עולה מד' הגרא"נ שליט"א שכן דעת הגרשז"א זצ"ל, לגבי מניקה המרגישה טוב ושותה רק מפני החלב שלא יפסק. עיי"ש (והגר"א נבנצל שליט"א קרא זאת ולא העיר דבר).
יש להעיר, שכשהבאתי ספר זה בס"ד במהדורתו הראשונה לגר"א שפירא זצ"ל (ה' מנחם אב תשס"ז) ודנתי לפניו גבי דין אכילה ושתיה בשיעורים לחולים וכדו' בתשעה באב. הגרא"ש זצ"ל שאל מהן סברות המחייבים אכילה ושתיה לשיעורים ומהן סברות הפוטרים זאת. לאחר מכן שאלתיו מהי דעתו להלכה, ואמר: חצי שיעור זה לא שיעור. אם חולה יכול לאכול לשיעורים מדוע שיאכל יותר מכשיעור. אז צריך שיאכל פחות מכשיעור – אם הוא יכול ומסוגל לכך. ואם אינו יכול, אז שיאכל בלא שיעורים. עכת"ד. ומ"מ היה נראה שאמר את דבריו רק בדרך לימוד ולא כפסק הלכה למעשה.
[46]מז. בס"ד כתבנו במקראי קודש הל' יוה"כ (פ"ט סעי' ל"א ואילך) את שיעורי הזמנים וכמויותיהם:
באוכלים (ולא במשקים): לכתחי' יש לאכול שלושים סמ"ק בכל תשע דקות, אם אין שיעור זה מספיק להם, יאכלו זאת תוך שמונה דק'. אם לאו אז בשבע וחצי דק'. אם לאו אז בשבע דק', בשש דק', בחמש דק', ארבע וחצי דק', ארבע דק', או שלוש דק'. ומכל מקום ישתדלו לאכול כמות זו ביותר משתי דקות. ולחילופין, כאשר קשה להם הדבר, רשאים הם לאכול אוכל בנפח הקטן משלושים ושנים סמ"ק בשיעורי זמנים אלה. ואם לאו, יאכלו אוכל בנפח הקטן משלושים ושמונה סמ"ק, ומכל מקום ישתדלו לאכול אוכל בנפח הקטן מארבעים ושמונה סמ"ק בשיעורי הזמנים הנ"ל (עיי"ש הערות קי"ב-קט"ז).
במשקים: ישתו לכתחי' משקה בשיעור הקטן מכמלוא לוגמיהם, שהוא נפח חצי הפה שלהם (אופן המדידה מבואר שם בפ"ו הערה ל"ח). ושיעור זה אינו קבוע לכל בני האדם אלא הוא משתנה מאדם לאדם בהתאם לגודל פיו (ואצל אדם מבוגר בעל גוף בינוני שיעור זה הינו כארבעים סמ"ק, וי"א כארבעים ושנים סמ"ק). אם ניתן הדבר יש לשתות זאת כפי שיעורי הזמן הנ"ל (ויש מי שמיקל לכתחי' לשתות כמות זו כל חמש דק'). ואם לא ניתן הדבר, ישתו שיעור זה בהפסקות מועטות, או שישתו לאט לאט, כפית אחר כפית (כמבואר כ"ז שם בהערות קי"ז-קכ"ב).
יש לשים לב שסוף אכילה אחת לא תצטרף לתחילת האכילה הבאה לשיעור האיסור. והיינו שלא יאכל חלק מן השיעור בסוף תשע הדק' הראשונות, וישוב לאכול חלק ניכר מן השיעור מיד בתחילת תשע הדק' הבאות, כך שיוצא שאכל יותר מהשיעור במשך תשע דק'. וכן הדין בשתיה (שם הערה קכ"ג).
אין אכילה ושתיה מצטרפות לשיעור האיסור (שם פ"ו סי"ד).
ועיי"ש במקראי קודש הל' יוה"כ עוד פרטי דינים חשובים בענין זה (בפרק ט' סעי' ל"ד ואילך).
כתב באבן ישראל (בהערותיו לסי' תקנ"ד ס"ו בבה"ל ד"ה "דבמקום") דצ"ע אי צריך שיעורים מצד איסור אכילה (ולא מדין חלות דין התענית), מנלן דאיסורו ככותבת, הא מסתמא איסורו ככל אכילות שהוא ככזית. ואי משום דיתבטל שם תענית, הרי יכול לאכול כן כל היום, וכי לזה שם תענית יקרא. ובעיקר הדבר דאיכא דין חצי שיעור בט"ב תמוה, דלא שמענו היתר לחצי שיעור בשאר תעניות. כי או שהוא מחויב להתענות או שפטור. ותירץ דהכא שאני כיון שעדיין אין מחלה אלא שחוששים שמא יחלה, ולהכי נתן העיצה לאכול פחות משיעור כותבת, שאם לא יחלה לא יעבור על איסור דין תענית. ולכן נתנו לו עיצה שלא יעבור על דין תענית בט"ב, אבל בודאי אין שיעורים בתעניות, וכנ"ל. עכ"ד.
[47]מח. שכ"כ מרן הגחיד"א במחב"ר (בקונ' אחרון, סי' תקנ"ד), וכ"כ הרב מזבח אדמה (בסי' תקנ"ד), הכס"א, הזכ"ל (הב"ד כה"ח סי' תקנ"ד סקל"א. וראה ע"כ לקמן בסמוך) ושו"ת שערי דעה (ח"ב סי' רנ"ב). וכ"כ המהר"ם שיק (סי' ר"צ. וסותר לכאו' את דבריו הנ"ל בהערה מ"ו), שו"ת אב"נ, ערוה"ש [(סי' תקנ"ד ססעי' ז') שפחות מכשיעור לא שייך בט"ב שהוא מדרבנן], שו"ת משנת יעב"ץ (לגר"ב ז'ולטי. או"ח סי' מ"ט), שו"ת קובץ תשובות (סי' נ"ז), בחזו"ע (תעניות, דיני הפטורים מהתענית, הערה ו' עמ' ס"ד), שבט"ה (ח"ד סי' נ"ו), תוה"י, הגרי"י פישר זצ"ל באבן ישראל (ח"ט סי' ס"ב סק"י), שו"ת קנין תורה (ח"א סי' קי"ח), שו"ת זכר שמחה (סי' ס"ו), הצי"א (ח"י סי' כ"ה פט"ז) ועוד כמה פוס'. הב"ד בחזו"ע (תעניות שם בדף ס"ד) וכן בפסתש"ו (סי' תקנ"ד הערה 44), וכתב שזו ההוראה למעשה. וכ"כ הגרמ"א שליט"א בהל"ח (פכ"ו ס"ט). וכן שמעתי ממנו, שלמרות שלד' המ"ב יש דין שיעורים בט"ב, מ"מ לדעתו א"צ להחמיר בשיעורים בט"ב. עכת"ד. והוסיף בחזו"ע (שם), שגם מינקת האוכלת בט"ב כדי שלא יחסר לה חלבה, יכולה לאכול כרגיל, וא"צ לאכול בשיעורים. עכ"ד.
יש להעיר ע"ד הרב כה"ח, שבסי' תקנ"ד סקל"א הביא בסתמא דברי המקילים שאינם מצריכים אכילה ושתיה לשיעורים, ואילו בסקל"ה הביא בסתמא דברי המחמירים המצריכים שיעורים. ואילו היה ברור שהספר כה"ח הינו רק מלקט (וכמו שאמר לי הגר"ע יוסף שליט"א. הב"ד בס"ד במקראי קודש הל' ליל הסדר פ"ז סוף הערה ל"ח), החרשתי. אך כיון שהרב כה"ח כתב בעצמו שהוא אינו רק מלקט, אלא הוא פוסק, וכל דבר שנראה לפי דעתו שאינו מחוור לענין דינא אז הוא אינו מעתיקו (כה"ח סי' תרל"ז סק"ה). לפי"ז יוצא ששתי הדעות בני"ד הינן לדינא - דבעי שיעורים בט"ב ודלא בעי. ולא זכיתי להבינו [וראה עוד בענין אי כה"ח פוסק או מלקט, גם בספרנו קדוש"ה (ח"ב פ"ד ענף 15), במקראי קודש הל' רה"ש (בנספחים, נספח ט' סוף ענף 10, ונספח י"א ענף 4), והל' יוה"כ (פ"ב הערה פ"ט ופ"ד הערה כ"ה)]. וע"ע כעין סתירה זו גם בכה"ח (סי' ח' ס"ק ל"ד ונ"ד). ואכמ"ל.
[48]מט. שכן יראה הרואה שד' רוה"פ נוטה, וכנ"ל בהערה מ"ח (כנגד הנזכרים בהערה מ"ו). וכ"כ בפסתש"ו (סק"ט).
[49]נ. גם אותם שהתירו להם לאכול ולשתות ללא הגבלת שיעורים, לפוסקים המצריכים בט"ב לכתחי' לאכול בשיעורים (וביוה"כ לכו"ע בעי שיעורים), צריכים הם לבחון בכל אכילה ואכילה ובכל שתיה ושתיה, האם מעתה ואילך כבר די להם בשיעורים, או שעדיין לא די להם בשיעורים. ואם מספיקה להם אכילה או שתיה בשיעורים, יאכלו וישתו בשיעורים. וכן צריכים הם לשקול אם צריכים הם דוקא לאכול או דוקא לשתות [מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ט הערות קכ"ה-קכ"ו)]. וכן מעוברת ושאר אדם שהריחו מאכל והסתכנו בשל כך, לא התירו להם לאכול אלא עד שתתיישב דעתם עליהם (שם הערה קכ"ז). וראה שו"ע (סי' תרי"ז).
ומאידך אין להגביל אדם המותר באכילה שיאכל בשיעורים, אא"כ ברור שכמויות אלה מספיקות לו. אך אם הוא או הרופא אומרים שלא די לחולה בכמויות אלה, וכן כאשר יש ספק בדבר, יאכל וישתה כדרכו בשאר ימות השנה, עד שירגיש שאינו צריך לאכול ולשתות כדרכו (שם במקו"ד פ"ט סעי' ל"ה).
כתב השבו"י (ח"ג סי' ל"ז) לענין ט"ב דחוי, שמקילים לחולה ולמעוברת במיחוש קצת, שלא ישלימו, והיינו להתענות עד חצות היום. וכ"כ בשע"ת (סי' תקנ"ה סק"ב). הב"ד בפסתש"ו (סי' תקנ"ד הערה 41), והוסיף, שלדידם ה"ה בט"ב בזמנו, למקילים למעוברת וליולדת שלא להתענות עקב מזג אויר חם. ורק בחולי ממש א"צ להתענות כלל. ולפי"ז כתב בפסתש"ו שם שאם יש באפשרות החולה לצום עד אחר חצות, להתפלל מנחה גדולה ואח"כ לאכול, שיעשה כן (וראה עוד בסמוך).
ועוד הביא שם הפסתש"ו (בהערה 42), שי"א (האורחות חיים מספינקא בשם ס' נזירות שמשון) שאם די לחולה באכילה ביום או בלילה, יאכל בלילה ויצום כל היום מעה"ש עד צה"כ, וד"ז נחשב כצום לענין אמירת "עננו", לעליה לתורה ונשיאת כפיים. ע"כ.
וכתב פסתש"ו את הדברים הללו ששייכים הם למ"ד דבעי בט"ב אכילה בשיעורים. ואכן הסתפקתי בד"ז, דשמא זה לכו"ע. אמנם אח"כ ראיתי שהביא שם (בהערה 44 פעמיים) את ד' האב"נ (סי' תק"מ) שמי שהרופא התיר לו לצום עד חצות, ברור הדבר שא"צ להתענות כלל, דבמקום חולי לא גזרו רבנן. וכן ביולדת תוך שלושים יום ללידה לא גזרו כלל. וכ' בפסתש"ו שם בשם תוה"י (פמ"ח הערה ט') ששמעו שכן הורה החזו"א. ולפי"ז לכאו' יש לתלות הא בהא, ואותם שסוברים שא"צ שיעורים בט"ב לדידם א"צ להתענות חלק מהיום, וכבר מראשית הלילה יכולים הם לאכול כדרכם. אמנם מאידך יש מקום לומר, שאף לאב"נ ולסוברים כמותו, שאם א"צ להשלים הצום מותר לאכול כל היום, מ"מ יתכן שהם יסברו שמ"מ בעי לאכול ולשתות בשיעורים. ואף שזה קצת דוחק, מ"מ אין הדברים מוחלטים. ועדיין צ"ע בס"ד בכל זה.
[50]נא. מה שכתבנו שאם די בשתיה, שי"א שרק ישתו, כ"כ בפסתש"ו (סי' תקנ"ד הערה 40) בשם שו"ת חת"ס (או"ח סי' קנ"ז) ושו"ת מהרי"ל דיסקין (קו"א סי' ע"ה). אמנם עיי"ש בחת"ס, שיתכן שלדעתו לא תליא הא בהא, וחולה בט"ב א"צ לאכול בשיעורים, ובכ"ז אם די לו באכילה אסור בשתיה. ור' מה שפירש את דבריו גם בשו"ת מהר"ם שי"ק. וקיצרתי.
ומה שכתבנו שלדעת המקילים שאינם מצריכים אכילה לשיעורים בט"ב, שא"צ לכל זה, שכן מבואר בשו"ת אב"נ (סי' תק"מ), דמי שהתירו לו להתענות רק חלק מהיום, שלא יתענה כלל, דבמקום חולי לא גזרו כלל.
[51]נב. עפ"י מה שכתבנו בס"ד בספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ט סעי' ל"ח-1).
[52]נג. עפ"י מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ט סעי' ל"ז ובהערה קל"ז).
[54]נה. ד"ז כתבו בפסתש"ו (סי' תקנ"ד הערה 40) בשם שו"ת חת"ס (או"ח סי' קנ"ז) ושו"ת מהרי"ל דיסקין (קו"א סי' ע"ה), שאם די לו באכילה א' לא יאכל ב"פ ולא יותר ממה שצריך. וכן אם די לו בשתיה, לא יאכל. ע"כ.
בס"ד נראה לכאו' פשוט שלמ"ד דבעי גם בט"ב לאכול ולשתות בשיעורים, הרי שגם בני"ד הם יודו שצריך כמה שיותר למעט בשיעורי האכילה והשתיה. אלא שמצאנו שלפחות חלק מהפוס' דס"ל שא"צ לאכול ולשתות בשיעורים בט"ב, גם מהם יש סוברים זאת. שהגאון בעל אבן ישראל הרי סבר שלמעשה אין דין שיעורים בט"ב (כמבואר בשו"ת שלו ח"ט סי' ס"ב סק"י, וכנ"ל בהערה מ"ח). ומאידך כתב (מובא בהערות אב"י על המ"ב סס"י תקמ"ט) והוכיח שיש שני דינים בתענית זו: א) דין וחלות שם תענית. ב) איסור אכילה. ולכן הסיק שם שגם מי שאכל כבר בטעות, מ"מ הטעם שכתבו הפוס' שימנע מלהמשיך לאכול הוא לדעתו משום שעדיין חל עליו איסור אכילה ועפי"ז הסביר דין מי שאחזו בולמוס או שהריח ונשתנו פניו, דאמאי לא כתבו הפוס' שגם בד' תעניות אסור לו להמשיך לאכול. וכתב דלירו' דס"ל שמשלים תעניתו משום שלשיטתו מתענים לשעות גם באכל מקודם, ושכ"פ הרמב"ם. וכל המקבל ע"ע תענית מקבל תרתי: דין תענית יום ודין תענית שעות. לכן אף שאכל מ"מ לרמב"ם מחויב להתענות מדין תענית שעות. משא"כ לראשו' החולקים על הרמב"ם וס"ל דמאחר ואכל אין דין תענית שעות, להם א"צ להשלים. עכת"ד. ולפי"ז בני"ד אכן מי שהותר לו לאכול ולשתות בט"ב, לא ימשיך לאכול אם א"צ לכך.
אמנם יש לדון אי הגאון אב"נ יחלוק על ההלכה בני"ד. שהגאון הנ"ל כתב להקל למי שחושב לצום את חלקו הראשון של היום, ושפטור הוא מלהתענות מחצות, שבזה א"צ כלל לצום. אך אנן עסקינן במקרה שבחלק הראשון של היום אכל וכעת א"צ עוד לאכול, דלכאו' יתכן שהאב"נ יסכים עם כך שכיון שפקע ממנו שם חולה הצריך לאוכל, שאז אכן יצום. ומאידך כיון שהאב"נ כ' הטעם למקרה שדן עליו, שפטור כיון שבמקום חולי לא גזרו רבנן, הרי שבני"ד ג"כ עדיין הוא חולה רק שאינו צריך כעת לאוכל, לכן א"צ עוד לצום כלל. ולמעשה ד' האב"נ לא ברורה לי. לכן אין הדבר מוחלט שדין זה מוסכם לכו"ע, לכן כתבנו זאת בשם "יש אומרים".
ומ"מ כתבנו ד"ז גבי מי שהותר לו לאכול ולשתות לצורך חיזוק גופו, לאפוקי אותם בעלי שמחה (ברית מילה וכדו') שלגביהם כתבו הפוס' ששייכת תענית לחלק מהיום ולא יאכלו אלא רק מזמן הברית ואילך. ואכ"מ.
[55]נו. כ"מ מד' הבה"ל (סי' תק"נ ד"ה "אין"), כה"ח (סי' תק"נ סק"ד) וד' הגר"מ אליהו שליט"א, כפי שהבאנו בס"ד במקו"ד הל' ג"ת (פ"א הערה מ"ה. עיי"ש בפירוט).
אלא שבמ"ב (בסי' תרפ"ו סק"ה) מבואר שיש לפטור רק את מי שפטור בעצם. וא"כ בני"ד מעוברות ומניקות שחייבות בעצם, שלא כג' תעניות, א"כ נחייב אותן בני"ד אם הן לא מתענות מחמת חולשה וכדו'. וחשבנו בס"ד דשמא גם כן נחשבות בני"ד כפטורות בעצם, שהריהן פטורות מצד חולי, ומבואר בשו"ע (סי' תקנ"ד ס"ו) שבמקום חולי לא גזרו. וא"כ גם הן פטורות בעצם. אך בכ"ז ק"ק לי ע"כ, דהא גם בסי' תרפ"ו מה שפטרו את כואבי העיניים בעצם הוא משום חולי, ובכ"ז כ' המ"ב שם (סק"ה) שצריכים הם להשלים, וא"כ לכאו' יוצא שדין פטור של חולי אינו פטור בעצם. ולפי"ז בני"ד מעוברות ומניקות תצטרכנה להשלים. ואמר לי חכ"א שההיתר של כואבי עיניים אינו משום חולי אלא פטור מיוחד, שלפי"ד הרמ"א (בסי' תרפ"ו ס"ב) רק שם הקלו להם כי תעא"ס אינה חובה. ע"כ. והיה ק"ק לי ע"כ, שהרי הבה"ל (רס"י תק"נ) הביא את ד' הגאון מהר"ז עמריך ז"ל להקל לחולי עיניים אף בשאר תעניות. וא"כ שווה מקור ההיתר של כואבי עיניים לשאר חולים, ויתכן שהפטור של חולים אינו פטור בעצם. וענה אותו חכם, שיתכן שגם לד' הגאון המהר"ז עמריך ז"ל הפטור של כואבי עיניים אינו פטור בעצם, אך שאר החולים זה כן פטור בעצם. ע"כ. ובאמת ק"ק לחלק זאת, אך באמת נראה שמ"מ אע"פ שהפטור של מעוברות ומניקות בשאר תעניות (חוץ מט"ב) הינו פטור בעצם כי מעיקרא לא קיבלו עליהם שגם הן תתעננה, מ"מ כיון שקיי"ל שבמקום חולי לא גזרו רבנן (שו"ע סי' תקנ"ד ס"ו), הרי שכל החולים פטורם פטור בעצם. וא"כ גם בט"ב כל המעוברות והמניקות שפטורות, וכן כל החולים האוכלים, פטורם פטור בעצם וא"צ להשלים התענית.
ובס"ד עוד יש לדון גבי בעלי ברית וכדו' בט"ב נדחה, אי יצטרכו להשלים. חכ"א אמר שגם בזה יש להקל שלא יצטרכו להשלים ביום אחר, משום שכל הפטורים בנדחה הם פטורים בעצם, שמעיקרא לא גזרו עליהם. עכ"ד. ואח"כ בס"ד ראיתי שדנו בכעין זאת בשו"ת חוט השני (לבעל הגאון חוו"י. סי' כ"ה) גבי בעלי ברית בתענית, וכתב שם שעליהם לפרוע יום אחר. וע"ע ביבי"א (ח"א סי' כ"ה סק"י) שהעלה להקל (גבי תענית בכורות) שא"צ לפרוע יום אחר. עכת"ד (אמנם לא דן שם בהדיא גבי ט"ב).
[56]נז. דעת המחמירים למעוברות ומניקות היא ד' הא"ר בשם המעדני יו"ט. הב"ד הבה"ל (סי' תק"נ ד"ה "אין") וכה"ח (סק"ד). ור' מש"כ הב"ח (סי' תרפ"ו) והמ"ב (באותו סימן סק"ה). הב"ד במקו"ד ג"ת (פ"א הערה מ"ו).
[57]נח. מה שהסקנו להקל, משום שזו מסקנת המ"ב בבה"ל (הנ"ל בהערה הקודמת), וכן מסקנת הרב כה"ח והגר"מ אליהו שליט"א. וכן עולה כבר מדברי המ"ב (סי' תרפ"ו סק"ז).
[58]נט. כה"ח (סי' תק"נ סק"ב). ואע"ג שזו מחלו' הפוס' גבי מי שנמנע באופן זמני לקיים מצוה מסוימת, כגון אשה שנהגה לשמוע קול שופר, ועתה בשל הצורך לטפל בילדים איננה יכולה לקיים מצוה זו, שי"א שתעשה התרת נדרים אם אינה הולכת לשמוע קול שופר. וי"א שא"צ התרה. כמבואר בס"ד בספרינו מקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"א סוף הערה ל"ו) והל' רה"ש (פרק י' ס"ד. וש"נ), מ"מ בני"ד נראה שא"צ התרה, ולא שייך למחלו' הנ"ל, כיון שבני"ד עם ישראל לא קיבלו עלייהו שהחולים יתענו, דלא גזרו במקום חולה, לכן א"צ כל פרט ופרט לעשות התרה. וע"ע במ"ב (סי' ת"ע סק"י) וכה"ח (סי' ת"ע סק"י) שכתבו גבי אכילה בסעודת סיום מסכת בע"פ, ועולה מדבריהם שהדבר תלוי במנהג, שאם המנהג להקל בזה א"צ התרה. ולכאו' נראה מדבריהם דה"ה בני"ד, וא"כ נראה שבני"ד כבר קיבלו עליהו שלא יתענו, וא"כ אין זה נדר אלא דין או מנהג ולכן יש להקל מכל מקום.
[59]ס. עפ"י מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ט סעי' מ"ה והערה קס"ז), ולעיל בפרקנו בסעי' א'. ואמנם כתבנו שם רק גבי חולים וכדו' האוכלים לצורך גופם, ולפי"ז צ"ע אי יש להקל עפ"ז בט"ב דחוי גם גבי בעלי ברית וכדו'. ובס"ד י"ל שכיון שביוה"כ לא שייך להקל לבעלי ברית לכן לא דיברו שם ע"כ, אך באמת לכאו' יש להקל בכל מי שמותר לו לאכול. ומאידך י"ל שמה שהקלו שם זה משום שאכלו באונס, ואונס רחמנא פטריה. אך גבי ט"ב הרי בעלי הברית אינם אנוסים לאכול. ובפרט שיש מהפוס' דס"ל שלא יאכלו כלל (היינו בט"ב דחוי). וא"כ לפי הטעם דאנוסים יש להחמיר בני"ד. ומ"מ יש לצדד להקל בס"ד בני"ד בגלל שכיון שמעיקר הדין שרי להם לאכול בשל הברית, אינם צריכים להמנע מכך (לד' הפוס' המתירים) וממילא אינם צריכים כפרה ע"כ. וכ"נ מדברי המ"ב (בסי' תרפ"ו סק"ז) מהא דא"צ להשלים.
[60]סא. מרן (סי' תקנ"ד ס"ה) גבי מעוברות ומניקות, וכ"כ הח"א, המ"ב (סי' תק"נ סק"ה), כה"ח (סק"ז) ועוד הרבה מאוד פוס' גבי המיקרים השונים של הפטורים מהתענית.
על מה שכתבנו שהפטורים מהתענית לא יאכלו דברים המענגים, העיר הגר"א נבנצל שליט"א: חוץ מבעלי ברית. עכ"ל. והיינו שכאשר לבעלי ברית שרי לאכול בט"ב (והיינו בט"ב דחוי), הרי שמותר להם לאכול אף מאכלים כאלה.
בתשובות והנהגות (ח"ב סי' רס"ד) כ' שאע"פ שחולים פטורים מצום מ"מ אינם פטורים מדיני אבלות. ולכן אם יכולים להמנע בט"ב ממאכלים מבושלים, ימנעו מהם. ועכ"פ לא יאכלו ב' תבשילים אם זה מספיק להם ולא יזיק למחלתם ולחולשתם. ולמד זאת מדין סעודה המפסקת, דכ"ש הדין כן לט"ב. והב"ד בפסתש"ו (סי' תקנ"ד הערה 46), ועיי"ש שמדברי הגר"א מבואר שאין לעשות כ"ש זה, אלא שי"ל ההיפך ולהקל יותר בט"ב.
[61]סב. שערי אפרים. שו"ת מנחת אלעזר. עפ"י גמ' עירובין (דמ"א,א'). וע"ע תענית (ד"י,ב'). ובתשובות והנהגות (ח"ב סי' רס"ה) כ' דאם ניכר לכל שהוא חולה, או שבאמת הוא חולה שיש בו סכנה א"צ להקפיד ע"כ. הב"ד פסתש"ו (סי' תק"נ סק"ב). וע"ע בספרנו מקו"ד הל' ג"ת (פ"א סוף הערה י"ז).
י"א שהאוכלים בתענית (בהיתר) טוב שיפדו את התענית בצדקה (מט"א סי' תר"ב סכ"ג). פסתש"ו (שם).
[62]סג. אע"ג דקיי"ל שכל תענית שלא שקעה עליו החמה אינו תענית (תענית די"ב), ופי' הרא"ש שם דהיינו עד צה"כ. וכ"פ מרן בשו"ע (סי' תקס"ב ס"א). וכבר נשתברו הרבה קולמוסים מהו דין זמן צה"כ (ראה ע"כ גם מה שכתבנו בס"ד בספרינו מקו"ד וקדוש"ה. ואכמ"ל). מ"מ לגבי ט"ב שהוא דרבנן הקלו הפוס' מהו זמן צה"כ גם לבריאים. ולמרות דקיי"ל שספיקו אסור, אולי החמירו בו יותר משאר תעניות דרבנן, אך מ"מ כיון שהוא דרבנן ואין בו כרת וכדו' לא החמירו בו כ"כ. לכן למשל בלוח א"י כתב ששאר תעניות דרבנן זמן צאת הצום הוא 17 דקות אחר השקיעה, מ"מ בט"ב יש להמתין 26 דק' אחריה שאז יש ג' כוכבים בינוניים. אך מ"מ כיון שבאנשים שקשה להם מאוד הצום עסקינן, לכן יש להקל להם יותר. וכעין זאת מצינו שבשבט"ה (ח"ו סי' ע"ב) היקל לחלושי כח, שאע"פ שבדר"כ הם מחמירים כצה"כ דר"ת, מ"מ כיון שהם חלושי כח יכולים להקל לאכול בזמן ביה"ש דר"ת. ואמנם שם מדבר אי בעי להחמיר כר"ת, ואנן בצה"כ דהגאונים עסקינן, אך כיון שרוב העולם נהגו להקל גבי צאת הצום כגאונים (אף שיש מחמירים גם בתעניות דרבנן כר"ת), לכן לחלושים אלה די בזמן זה. וכבר כתב המ"ב (סי' תקנ"ג סק"ג) שא"צ להוסיף על זמן ביה"ש. וא"כ לחלושים ודאי שאפשר לנקוט כשיטות המקילות [ור' בפסתש"ו (סי' תקס"ב הערה 2) שכ' בשם בירור הלכה שזמן של 17 דק' הוא עדיין לפני הופעת ג' כוכבים בינוניים, ואין לסמוך ע"ז. ולכן כתב שבקיץ יש להמתין (עכ"פ לבריאים) כ-34-35 דק' לאחר השקיעה. עיי"ש. מ"מ נלע"ד שקצת הפריז על המידה. וראה גם בילקו"י (מועדים. עמ' 586 סכ"ח) שכתב שזמן צאת הצום לכל אדם הינו עשרים דק'. וא"כ לחלושים יתכן שיודה שיש להקל יותר. וראה עוד לקמן (פי"א הערה י"ב).
[63]סד. תוס' חיים על הח"א. כה"ח (סי' תקנ"ד סקנ"ג). פסתש"ו (סי' תקנ"ד הערה 50) בשם כמה פוס'. וע"ע שם (על סי' תרי"ג סק"ב), ומה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ט הערה קס"ג) שהבאנו דעות כמה וכמה פוס' דס"ל שהאוכל בהיתר ביוה"כ יטול לסעודה את כל היד - עד פרק היד. וא"כ כ"ש לני"ד בט"ב מדרבנן. ואע"ג שבשחרית נוטלים רק האצבעות, התם מדינא הכי הוא. וראה בה"ל (סי' קס"א ס"ד ד"ה "וראוי") וערוה"ש (סי' קס"א), ואכמ"ל.
ולגבי שיעור אכילת הפת המצריך נט"י, והאם צריך אז גם לברך ענט"י או שיטול בלי ברכה, ר' שו"ע (סי' קנ"ח סעי' ב' וג') ובנו"כ שם.
[64]סה. פסתש"ו (סי' תקנ"ד הערה 51) בשם כמה פוס'. ומ"מ כתבנו שכ"ה כן למי שרגיל ליטול מ"א, זאת עפי"ד מרן (בסי' קפ"א ס"י). ועיי"ש במ"ב (סקכ"ב) שלד' המקובלים זו חובה. ואכמ"ל.
[65]סו. פסתש"ו (סי' תקנ"ד הערה 52). עיי"ש שלמד כן מדין סעודה המפסקת. והוסיף שיש לפקפק על כך ולא ברור שט"ב חמיר טפי מסעודה מפסקת.
[66]סז. עיקר ד"ז כתבו המהרי"ל, וכ"פ הרמ"א (סס"י תקנ"ז).
כתבו הפוס' שד"ז אמור בכל סעודות היום ולא רק באלו שמזמן מנחה ואילך [מ"א. מ"ב (סי' תקנ"ז סק"ה). כה"ח (סקי"א) ועוד פוס']. וי"א שיוסיפו זאת רק בסעודות שמזמן המנחה ולמעלה [בא"ח. הל"ח (פכ"ו סי"א)].
ועוד כתבו הפוס', שמוסיף זאת בברכת "בונה ירושלים" [מ"א. מ"ב (סק"ה). כה"ח (סק"י)].
[67]סח. הפוס' שכתבו שאין לומר זאת, הם שב"ל (סי' שי"ב), הכנה"ג, הט"ז (סי' תרי"ח), הגר"א (בשבת דכ"ד,א') והא"ר. הב"ד השע"ת, המ"ב (סי' תקנ"ז סק"ה) וכה"ח (סקי"א). וכ"מ מסתימת מרן (בסי' תקנ"ז). ולא ראיתי שהחזו"א והגר"א נבנצל שליט"א העירו ע"כ.
ומה שכתבנו שהספרדים נמנעים מלאומרה, שכ"כ כה"ח (סי' תקנ"ז סקי"א) שכיון שיש ע"כ מחלו' לכן שיאמר רק ב"הרחמן". וכ"פ שלא לאומרה כלל ביחו"ד (ח"א סי' מ"ד בהערה, ובח"ג סי' מ'), ובילקו"י (מועדים. עמ' 577 ס"ג), וגם הגרמ"א שליט"א בהל"ח (שם) הזכיר שלשו"ע אין להוסיף זאת. אמנם נראה קצת שלדעתו יש מקום לומר זאת מזמן המנחה ולמעלה, והוסיף שיחתום הברכה "מנחם ציון בבנין ירושלים".
ומה שכתבנו שאף מהאשכנזים יש הנמנעים מלאומרה, משום שכ"פ הגר"א, וכ"מ קצת מהמ"ב (סק"ה) שיש מקום להמנע מכך.
[68]סט. שכ"כ הרמ"א עצמו בד"מ (סי' תקנ"ז סק"א), מ"ב (סק"ה) כה"ח (סק"ט).
נוסף ע"כ שא"צ לחזור בגלל שרבים חלקו ע"כ, יש להוסיף הטעם משום דקיי"ל במס' שבת (דכ"ד,א') כי בימים שאין בהם קרבן מוסף, אם טעה ולא אמר מעין המאורע, אין מחזירין אותו (ב"י. כה"ח סק"ו).
לפי האמור, אפי' רק אמר "בא"ה" של ברכת "בונה ירושלים", לא ימשיך "למדני חוקיך", דהא אין מוסיפים ד"ז אלא רק בדברים המעכבים.
[69]ע. אמנם במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ט סל"ח, ובהערות קל"ח וקל"ט) דננו ע"כ, אך התם ביוה"כ מישתעינן דקאי בכרת. אמנם גבי ט"ב יש לדון בד"ז מצד הרבה פנים. וכגון אי שרי לעשות מצוה כשיש ודאות או חשש שיצטרכו אח"כ לעשות עבירה (בהיתר). וג"ז תלוי אי עושה המצוה לפני זמן איסור העבירה [(כבסי' רמ"ח) גבי המפליג קודם השבת אי אח"כ יצטרך או יש חשש שיצטרך לחלל שבת], או גם בזמן חלות האיסור, שזה דמי לאישתפוכי מיא של הנימול [מחלו' הרמב"ן והרז"ה אי ימולו אותו בשבת למרות שודאי יצטרכו לחלל שבת ע"מ לחמם מים לרוחצו אחר הברית, וי"א שהרמב"ן התיר רק בספק יחללו שבת. ר' ע"כ מה שכתבנו בס"ד בקדוש"ה (ח"ב פ"ו ענף 6)]. ועוד יש לדון בני"ד מצד שיש רק ספק אי ההליכה לביהכ"נ תגרום לצורך לאכול. וזה קצת דומה למש"כ המ"ב (סי' של"א סקל"ג). אך יש גם מקום לחלק ביניהם לכאן (וראה ע"כ באורך בקדוש"ה שם שדננו על ענינים מעין אלה). ועוד יש לדון מצד שבאמת אין חיוב גמור להתפלל דוקא במנין, וכמש"כ מרן (בסי' צ' ס"ט בלשון "ישתדל"). ולפי"ד המהרי"ל (הל' עירובין סי' ז') שכותב שאסור לעשות עירוב תחומין אלא למצוה, ולכן אסור לערב כדי להתפלל בציבור, כי אפשר להתפלל בכוונה גם ביחיד. ע"כ. ובעל חוו"י (סי' קט"ו) כתב שאפי' אין להתיר שבות דשבות כגון מעבר בספינה של גוי בנהר בשבת, בשביל תפילה בציבור (עיי"ש מה שהקשה ע"כ ומה שתירץ). גם מל' הרמב"ם (פ"ח מתפילה ה"א) מוכח שאי"ז חובה גמורה להתפלל בציבור. אמנם הטור כתב שישתדל בכל כוחו להתפלל בציבור. וכפי שאמרנו מרן (בסי' צ' ס"ט) השמיט תיבות "בכל כוחו". ובפרט יש לדון בכ"ז אי יש איסור להכנס למצב דני"ד, שהרי אם יאכל ה"ז רק איסור דרבנן, וכיון שיש רק חשש לכך ה"ז לכאו' ספק דרבנן ולקולא [והגר"א נבנצל שליט"א העיר: י"א דספק דברי קבלה לחומרא. עכ"ל. וכבר הארכנו בס"ד בכמה מספרינו אי ד"ק כד"ת או כד"ס, ולפי"ז גבי ספק ד"ק אי הוי לקולא או לחומרא. ואכמ"ל].
לאור כ"ז ולאור עוד צדדים שיש לדון בני"ד (שאכ"מ) הסתפקתי גבי ני"ד אי יש איסור ללכת לביכ"נ בט"ב ולהתפלל במנין (ולקיים גם מצוות דאו' של "ונקדשתי" ע"י עניית איש"ר כמו שכתב הח"ח), ועוד מצוות דרבנן ("ברכו", קה"ת שחרית ומנחה ועוד) אי בשל כך יצטרך לאכול הוא או אשתו (המטפלת בילדים ובשל כך תחלש מאוד ותצטרך לאכול, וכגון שהיא מעוברת או יולדת). כ"ז כתבתי כחותה על גחלים. ומ"מ לאחר זמן ראיתי בפסתש"ו (סי' תקנ"ד הערה 36) שהב"ד הגר"ש דבליצקי שליט"א (בס' ט"ב שחל ביום א') שאדם חלוש שמשער שאם יצא וילך לביהכ"נ להתפלל בציבור ולשמוע קה"ת לא יוכל לגמור תעניתו, שיש לצדד שאעפ"כ ילך לביהכ"נ ואם אח"כ לא יוכל להשלים תעניתו, יאכל. וטעמו, דתפילה וקה"ת מדרבנן, וט"ב איסורו מדרבנן. ומאי חזית להעדיף זה מזה, והוסיף שאף מי שיפקפק ע"כ מ"מ יודה כן גבי ט"ב דחוי. והוסיף בפסתש"ו, דברור שאסור לו לאכול לצורך הליכה לביהכ"נ. ומה שהתיר הגרש"ד זה רק שאולי אח"כ יצטרך לאכול. ע"כ.
ואגב, מה שכתבנו בס"ד בהל' יוה"כ (פ"ט סל"ח. ובפרט במקו' קל"ח וקל"ט), בשם החת"ס. שם מדובר שיש מגפת חולירע (ל"ע) ושאם יצא מביתו ודאי יצטרך לאכול קודם לכן כדי שלא ידבק מהמחלה. ואי"ז דומה ממש לני"ד בט"ב.
[70]עא. גבי יוה"כ כתבנו בס"ד במקו"ד הל' יוה"כ בשם הגר"א נבנצל שליט"א (שם בפ"ט הערה ק"מ) לאסור על הבעל ללכת לביהכ"נ, אלא שישאר בבית ויתפלל בו כדי למנוע מאשתו אכילה או שתיה. אך גבי ני"ד שט"ב דרבנן לכאו' יש את הספקות שכתבנו בהערה הקודמת.
[71]עב. גבי יוה"כ כתבנו זאת במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ט הערה ק"מ) עפ"י השש"כ (פל"ט הערה צ"ד) בשם הגרשז"א זצ"ל. אך גבי ט"ב שהוא מדרבנן יתכן דשאני.
ואם יש להחמיר בדבר, ה"ז אמור גם אם אשתו תוך ל' יום ללידה ופטורה מהצום ואוכלת לשיעורים, ובשל הליכתו תצטרך לאכול יותר או לשתות יותר. או שדי לה בשתיה והיא בשל כך גם תאכל (כ"ז למ"ד שיש דין שיעורים בט"ב).
[72]עג. עיקר ד"ז כ' (גבי יוה"כ) השש"כ (פל"ט הערה כ"א), הב"ד במקו"ד (הל' יוה"כ פ"ט סמ"ח).
תחילה יש להעיר, שכתבנו ד"ז גבי כל המותרים באכילה או שתיה בט"ב, ולא רק גבי מעוברות מניקות, יולדות ושאר חולים, אלא ק"ו שיש להחמיר בזה לבעלי שמחה (כמוהל) בט"ב דחוי. והגר"א נבנצל שליט"א העיר: זה יו"ט שלהם. עכ"ל. ונראה שחלק על עצם הק"ו, אך יתכן שמ"מ מסכים שאף בעלי ברית אסורים בנעילת נעלי עור, תשמיש המיטה, לימוד תורה וכדו'. ושמא גבי תשה"מ אין זה כ"כ מציאותי, דממ"נ, נשותיהם של המוהל והסנדק אסורות בתשה"מ. ועפי"ר גם אשתו של אבי הבן, היינו אמו של התינוק, עפי"ר בברית הינה טמאה טומאת לידה.
כתב ברמ"א (סי' תרי"ג ס"ט), שהחולה רוחץ כדרכו אע"פ שאינו מסוכן (עפ"י הרמב"ם). ולמד מכך בתוה"י שהיולדת מותרת לרחוץ מקומות המטונפים שבגופה (הב"ד במקו"ד שם הערה קע"ט). ובהל"ח (פכ"ו ס"כ) כ' הגרמ"א שאותם המותרים באכילה ושתיה מותרים הם גם בשאר האיסורים רק במה שצריך לרפואתם. ע"כ.
ונוסיף עוד דברים לני"ד, כפי שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ט סעי' מ"ט ואילך):
אדם החולה בעינו, ונמשך הכאב לכל הגוף, וכן אדם שיש סכנה לא' מאיבריו, או שהוא חולה בכל גופו, מותר לו לרחוץ לרפואתו כפי הצורך, אע"פ שאין סכנה לחייו (עיי"ש הערה קע"ה).
חולה, אף שאיב"ס, מותר לו לסוך בידו בשמן לצורך רפואתו. ויש מי שאומר שכ"ה ליולדת ולמניקה. וכ"ה למי שיש לו פצעים בראשו, כדלקמן (פ"ו). וע"ע במקו"ד הל' יוה"כ (פ"ט הערה קע"ז).
יולדת שטרם עברו ל' יום מהלידה, וכן חולה אף שאיב"ס, ואפי' מי שיש לו מחלה ברגליו וקשה לו ללכת ללא נעלי עור, מותר להם לנעול נעלי עור אם אין להם נעלים אחרות המתאימות להליכה זו (עיי"ש במקראי קודש הל' יוה"כ פ"ט הערה קע"ח). ומ"מ צ"ע אי ד"ז שייך גם לט"ב, דהא כל הטעם הינו משום צינה (כמבואר במ"ב סי' תרי"ד סק"י), ובט"ב עפי"ר אין צינה.
גבי נעילת נעלי עור לחיילים: כתב הגר"ד ליאור שליט"א (במכתבו אלינו המובא במקו"ד הל' יוה"כ, נספח ב') שחייל ינעל את הנעלים הטובות ביותר למילוי תפקידו, ולא יקפיד לנעול דוקא נעלים שאינן מעור. ודבר זה אמור לחיילים הנמצאים בפעילות מבצעית כסיור, מארב וכדו'. והטעם להיתר, כיון שאין זו נעילה לתענוג. עכת"ד. ואף הגר"ש מן ההר זצ"ל כתב לנו (מובא שם במקו"ד בנספח ג') שודאי מותר לחיילים הנ"ל לנעול כל מה שנוח להם יותר (והיינו לחיילים שנעלי העור נחוצות להם לפעילותם הצבאית, ולא שילכו עמהם בחצר או במטבח וכדו'). ע"כ. ונראה בס"ד שאף חיילים שנמצאים בכוננות מיידית ואף צריכים לישון עם נעליים, מותרים בנעלי עור, שזה נקרא לצורך מבצעי. וה"ה לחייל שבשמירה.
זקנים וחלושים, יולדות ומעוברות שקשה להם לשבת רק על כסא נמוך (וכ"ש על הרצפה), רשאים לשבת על כסא רגיל, מאחר שאין זאת לצורך תענוג [תוה"י (פמ"ח סי"ב). וע"ע בערוה"ש (יו"ד סי' שפ"ז ס"ג). הב"ד בפסתש"ו (סי' תקנ"ט הערה 19)].
ונראה שלא כללנו פה את כל המיקרים המותרים. דכל שהוא לצורך רפואי ואינו תענוג יש להקל. ואמנם אם הצורך הרפואי אינו לחשיב"ס, אם הוא גורם לתענוג נראה שאסור. וכנ"ל גבי שתיית סירופ רפואי מתוק.
[73]עד. מ"ב (סי' תקנ"ד סקנ"א). ובמקרה זה אינם רשאים לפטור את תעניתם בממון (שעה"צ סי' תקנ"ד סקנ"ו).
[74]עה. עפ"י מרן (סי' תרי"ח ס"ח), ממה שכתב "או שנסתפקו בדבר". וכ"כ ביחו"ד (ח"ו סי' ל"ט). ואע"ג שהתם מדובר ביוה"כ, ומדובר על חשיב"ס שעלול למות, ובני"ד מישתעינן בחולה שאיב"ס, מ"מ בני"ד האיסור הוא מדרבנן, ולכאו' זה ספק דרבנן כשהספק הוא מצד המציאות וא"א לברר אותו. ואכן שאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א גבי חולה שאין בו סכנה בט' באב, אם יש "ספק סביר" אם חולה זה צריך לאכול או לשתות, האם יהיה מותר לו לאכול או לשתות. וענה שמותר לו לאכול או לשתות. עכת"ד [על מה שכתבנו שזה ספק דרבנן העיר הגר"א נבנצל שליט"א: עי' פסחים נ"ד, ב'. עכ"ד. ונראה שכוונתו גבי מה שהגמ' דנה אי ביה"ש דט"ב מותר או אסור, כדפירש"י שם גבי ביה"ש שהוא מצד ספק].