מקראי קודש

אודות בית

פרק ד: הלכות סעודת ליל ראש השנה ומנהגי הלילה

א. בעת בוא הבעל מבית הכנסת טוב שהשלחן יהא כבר ערוך ומכוסה במפה יפה, הנרות דולקים, והאשה תהיה לבושה בבגדי החג שלה. ואם גם היא הולכת לבית הכנסת, טוב שתכין זאת מבעוד יום. ומכל מקום אם בא הבעל מבית הכנסת ולא מצא את הכל מוכן, לא יכעס ולא יקפיד על כך, ואפילו לא בלבו (כיון שכל ימות השנה אין לכעוס, ובפרט בראש השנה יש להזהר בכך).


ב. נוהגים הספרדים בבואם מבית הכנסת לומר את "פתיחת אליהו", ככתוב במחזורים (ובענין אמירת הפסוקים הכתובים במחזורים, ראה במקורות). וכשחל ראש השנה בשבת, אזי הספרדים וחלק מהאשכנזים אומרים קודם לכן "שלום עליכם" ו"אשת חיל".


דיני הקידוש:


ג. לאחר מכן אומרים את הקידוש. הספרדים מתחילים באמירת פסוק "וביום שמחתכם ובמועדיכם" וגו' (במדבר פרק י' פס' י'), ולמנהג כולם ממשיכים בברכת הגפן, אומרים את ברכת "אשר בחר בנו", וחותמים אותה במילים "מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הזכרון", ומסיימים בברכת "שהחיינו" (ולגבי אשה שברכה "שהחיינו" בעת הדלקת הנרות, אם תענה "אמן" על ברכת "שהחיינו" בקידוש, ראה כאן במקורות).


ד. גם בליל יום טוב שני של ראש השנה אומרים בקידוש את ברכת "שהחיינו". וטוב להניח על השלחן פרי חדש, או ללבוש לפני הקידוש בגד חדש, כדי שברכת "שהחיינו" תחול גם עליהם (ואז בגמר הקידוש, לאחר שיטעם מהיין, יברך ברכת הנהנין על הפרי החדש ויאכל ממנו פחות מכזית. ואם אכל כזית או יותר, האם יברך ברכה אחרונה, ראה לקמן בפרקנו בהערה כ"ד) ומכל מקום אף אם אין לו דבר חדש יברך "שהחיינו" גם בליל יום טוב השני.


ה. כשחל ליל ראש השנה בשבת, מתחילים את הקידוש כבכל שבת. לאחר אמירת "ויכֻלו" מוסיפים הספרדים את פסוקי ראש השנה (כנ"ל בסעיף ג'), ולמנהג כולם ממשיכים בברכת הגפן וברכות "אשר בחר בנו" ו"שהחיינו", כשבברכת "אשר בחר בנו" מזכירים באמצעה ובסופה את השבת, ובמקום לומר "יום תרועה" אומרים "זכרון תרועה". ואם טעה בדברים אלה ראה דינו במקורות.


ו. כשליל ראש השנה חל במוצאי שבת, מוסיפים לומר בקידוש את ברכות "בורא מאורי האש" ו"המבדיל בין קודש לקודש", לפני ברכת "שהחיינו". ויזהרו שלא לכבות את נרות ההבדלה (ולגבי נרות אלה ראה עוד כאן במקורות).


ז. מי שטעה בקידוש ליל ראש השנה שחל במוצאי שבת, ושכח לומר את ברכת "מאורי האש" או את ברכת "המבדיל" או את שתיהן, או שטעה בנוסח ברכת "המבדיל" ואמרה כמו במוצאי שבת רגילה ("המבדיל בין קודש לחול", במקום "המבדיל בין קודש לקודש"), ראה דינו במקורות.


סדר הסימנים בסעודה:


ח. נהגו ישראל להביא לשלחן בסעודות ליל ראש השנה מיני פירות וירקות לסימן טוב לומר בקשה המתאימה להם, ולאוכלן (ויש מהספרדים הנוהגים כן גם בסעודה הראשונה של היום). ולשם כך מביאים תמרים, רימונים, תפוח בדבש, רוביא (ויש שקוראים לו לוביא, והוא סוג של קיטנית הדומה לשעועית קטנה), כרתי (לוף), סילקא (תרד, ויש נוהגים לקחת סלק), קרא (דלעת) וראש כבש או איל. ויש (בעיקר מהאשכנזים) הנוהגים לקחת רק חלק מהדברים הללו. וכל אחד יעשה כמנהגו.


ט. יש נוהגים לברך ולאכול את ה"סימנים" הנ"ל לאחר הקידוש ולפני נטילת הידים לסעודה. יש הנוהגים לאכול זאת לאחר שנטלו ידיהם ואכלו כזית מהפת, ויש שנהגו לאוכלם לאחר ברכת המזון. והטוב ביותר לאוכלם לאחר שנטלו ידיהם ואכלו כזית מהפת.


י. מי שאוכל את ה"סימנים" הללו בתוך הסעודה, יברך רק על פירות וירקות שאינם רגילים להיות טפלים לפת. לכן יטול ידיו ויברך "על נטילת ידים", יברך "המוציא", יטבל את פרוסת "המוציא" בדבש (ויש המטבלים אותה גם במלח), יאכל ויבלע מהפת (רצוי לפחות "כזית"), ואז יברך תחילה על התמרים ברכת "בורא פרי העץ" (ויש מהאשכנזים המברכים תחילה על תפוח בדבש), ויכוון לפטור את כל פירות העץ שיאכל. ואם אוכל ירקות שאין רגילים לאוכלם עם פת (כגון אבטיח), יברך עליהם "בורא פרי האדמה", ויכוון לפטור את שאר פירות האדמה שיאכל (ואם אחד מפירות או ירקות אלה הינו חדש, ראה במקורות אם יברך עליו "שהחיינו").


יא. מי שעושה סדר זה ואוכל את ה"סימנים" בין הקידוש לסעודה, או לאחר ברכת המזון, יברך על התמרים לפני כל שאר פירות העץ, ואילו את ברכת "בורא פרי האדמה" יברך על הירק שאוכלו כראשון לסימנים. ובברכות אלה יפטור את שאר הפירות והירקות. ולגבי נטילת ידיו לפני שמטבל את הפירות והירקות בדבש ובשאר שבעת המשקים, וכן לגבי ברכה אחרונה עליהם, ראה דינו במקורות.


יב. לאחר שבירך על התמר, אכל ובלע מעט ממנו, יאמר: "יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שיתמו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו". ויש שאוכלים שוב מעט מהפרי. ודבר שאין צריך לברך עליו, יאמר עליו רק את נוסח ה"יהי רצון" המתאים לו ויטעם ממנו מעט. וכן יעשה עם שאר כל הפירות והירקות שהביאם לסימן טוב, ויאמר על כל אחד את נוסח הבקשה המיוחדת לו, ככתוב במחזורים. ויש נוהגים להקדים את נוסח ה"יהי רצון", ורק אח"כ מברכים על הפרי (כשצריך לברך עליו), ואוכלים ממנו מעט.


יג. אם עושים סדר זה בתוך הסעודה, רשאי אחד מהנוכחים לברך את הברכות על הפירות והירקות ולהוציא את השאר ידי חובה. ויתכוון להוציאם, והם יתכוונו לצאת בברכתו ויענו "אמן". ומאידך רשאי כל אחד לברך את הברכה בעצמו. ואם עושים סדר זה לפני או לאחר הסעודה, צריך כל אחד לברך את הברכות בעצמו. ומכל מקום, בין אם עושים סדר זה בתוך הסעודה או מחוצה לה, יכול כל אחד לומר את בקשת ה"יהי רצון" בעצמו, או שאחד יאמרנה עבור כולם.


אף מי שאין לו אחד או כמה מהפירות או הירקות הנ"ל, רשאי לומר את בקשת ה"יהי רצון" של אותו פרי וירק כשהוא מזכיר בה "שם שמים" כראוי.


יד. מיני הפירות והירקות שיש בהם חשש לתולעים, יש לבודקם היטב לפני שמברך עליהם ואוכלם, ובפרט בלילה זה.


מדיני סעודות ראש השנה:


טו. מצוה לענג את החג במאכלים ובמשקאות הערבים לחיכו. ומצוה לאכול בשר בסעודת החג, ולשתות בה יין, אם נהנה הוא מכך. וישנם מנהגים שונים בענין מאכלי ראש השנה: יש הנוהגים שלא לאכול בראש השנה דברים חמוצים, יש שאינם אוכלים דברים מרים, או הרבה פירות שיש להם טעם וריח, וכן כל דבר המרבה זרע, כגון שום צלוי.


יש הנמנעים מלאכול ענבים שחורים, ויש הנמנעים מאגוזים ושאר המאכלים המרבים כיחה וניעה (היינו שגורמים לחכוך בגרונו).


טז. עוד יש נוהגים לאכול בראש השנה קישואים. יש הנוהגים לאכול דגים, ויש שדוקא נמנעים מלאכול דגים.


יז. נהגו ישראל לאכול בראש השנה בשר שמן ומיני מתיקה.


יח. מצוה לארח עניים לסעודות ראש השנה.


יט. יש נוהגים ללמוד משניות מסכת ראש השנה בסעודת ראש השנה, ודבר בעיתו מה טוב.


ברכת המזון בראש השנה:


כ. בסעודות ראש השנה מוסיפים בברכת המזון לומר "יעלה ויבא". ואם ראש השנה חל בשבת מקדימים ואומרים גם "רצה והחליצנו". ואם שכח לומר תוספות אלה יבואר דינו בסעיפים הבאים.


דין אשכנזי ששכח להזכיר את המועד בברכת המזון.


כא. אשכנזי ששכח לומר "יעלה ויבא" בברכת המזון במקומו באחת מסעודות החובה (היינו בסעודה הראשונה בלילה, ובסעודה הראשונה ביום): אם טרם הזכיר את שם ה' בסיום ברכת "בונה ירושלים", אלא הגיע לכל היותר למילים "ברוך אתה", יחזור לומר את "יעלה ויבא" במקומו וימשיך כראוי. ואם הזכיר כבר את שם ה' בסיום הברכה, ימשיך ויאמר: "למדני חוקיך", ויחזור ל"יעלה ויבא". ואם כבר סיים ואמר "בונה ברחמיו ירושלים" ואז נזכר, יאמר: ברוך אתה ה' (עם שם שמים. וכן בשאר הברכות לקמן, אלא אם כן צוין אחרת), א־להינו מלך העולם שנתן ימים טובים לעמו ישראל, את יום הזכרון הזה. ברוך אתה ה' מקדש ישראל ויום הזכרון". וימשיך את ברכת הטוב והמטיב.


כב. כשראש השנה חל בשבת, ושכח האשכנזי לומר גם את "רצה והחליצנו" וגם את "יעלה ויבא". אם טרם סיים את ברכת "בונה ירושלים", ינהג כבסעיף כ"א. ואם כבר סיים אותה, יאמר: "ברוך אתה ה' א־להינו מלך העולם שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית, וימים טובים, את יום הזכרון הזה. ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל ויום הזכרון".


כג. כשראש השנה חל בשבת, ושכח האשכנזי רק לומר "יעלה ויבוא", דינו כמי ששכח לומר "יעלה ויבא" בראש השנה שחל בחול. ואם שכח אז לומר רק "רצה והחליצנו", תלוי הדבר: אם טרם סיים את ברכת "בונה ירושלים" ינהג כבסעיף כ"א. ואם כבר סיים אותה, יאמר "ברוך אתה ה' א־להינו מלך העולם, שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית. ברוך אתה ה' מקדש השבת".


כד. אשכנזי שצריך לומר את אחת מברכות אלה אך אינו יודע את נוסח הברכה, צריך לחזור לראש ברכת המזון. ואם יודע הוא רק את ההתחלה והסיום שלה, אף שאינו יודע כראוי את שאר הנוסח שבאמצע הברכה, יאמרנה כפי שיודע, ואינו צריך לחזור לראש ברכת המזון.


כה. אשכנזי ששכח לומר "יעלה ויבא", וכבר החל את ברכת "הטוב והמטיב": אם אמר רק "ברוך אתה ה' א־להינו מלך העולם", בראש השנה שחל בחול יסיים במילים: "שנתן ימים טובים" וכו' (כנ"ל בסעיפים הקודמים). ואם ראש השנה חל בשבת, יסיים: "שנתן שבתות למנוחה... וימים טובים" וכו', כאילו לא החל בברכה רביעית. אך אם אמר כבר "ברוך אתה ה' א־להינו מלך העולם הא־ל", צריך הוא לחזור לראש ברכת המזון.


הדין לספרדי ששכח להזכיר את המועד בברכת המזון.


כו. ספרדי ששכח בראש השנה לומר "יעלה ויבא" במקומו באחת מסעודות החובה (כנ"ל בסעיף כ"א). אם טרם הזכיר שם שמים בברכת "בונה ירושלים" יחזור לומר את "יעלה ויבא" במקומו, וימשיך כראוי. ואם הזכיר כבר שם שמים בברכת "בונה ירושלים", אך טרם אמר את המילים "בונה ירושלים", יש אומרים שלא יאמר "למדני חוקיך" אלא ימשיך לומר "בונה ירושלים", ולאחר מכן יאמר את ברכת "אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל" וכו' (כנ"ל בסעיף כ"א), אך ללא הזכרת שם ומלכות. ויש מהספרדים האומרים שבמקרה זה שטרם אמר את המילים "בונה ירושלים", ימשיך לומר "למדני חוקיך", יחזור לומר "יעלה ויבא", וימשיך כראוי.


כז. ספרדי ששכח לומר "יעלה ויבא" במקומו, וסיים את ברכת "בונה ירושלים" אך טרם החל לומר את ברכת "הטוב והמטיב", ואפילו לא אמר את מילת "ברוך", יש אומרים שיאמר את ברכת "אשר נתן ימים טובים", אך ללא שם ומלכות. ואם כבר החל לומר את ברכת "הטוב והמטיב", ואפילו אם אמר רק את מילת "ברוך", ימשיך את ברכת "הטוב והמטיב", ובדיעבד אינו צריך לחזור לברך את ברכת המזון. ויש מהספרדים הסוברים שלמרות שאם שכח את "יעלה ויבא" בראש השנה שאינו חוזר לברך את ברכת המזון, מכל מקום אם נזכר בכך לפני "הטוב והמטיב", יאמר את ברכת "אשר נתן" בשם ובמלכות, ולאחר מכן יתחיל ויברך את ברכת "הטוב והמטיב". וספרדי ששכח בראש השנה שחל בשבת לומר את "רצה והחליצנו", או את "רצה והחליצנו" וגם את "יעלה ויבא", ינהג כמבואר לעיל בפרקנו בסעיפים כ"ב וכ"ג.


דין אשה ששכחה להזכיר את המועד בברכת המזון.


כח. אשה אשכנזיה ששכחה בשבת לומר "רצה והחליצנו" דינה כאיש. ואם בראש השנה שכחה לומר "יעלה ויבא" נראה שתאמר את ברכת "שנתן ימים טובים" בלי שם ומלכות. ואם החלה לומר את ברכת "הטוב והמטיב" תמשיך לאומרה, ולא תחזור לומר את ברכת המזון. ואשה ספרדיה ששכחה לומר "רצה והחליצנו", נחלקו הפוסקים אם הדבר מעכב: יש אומרים שאם טרם החלה לומר את ברכת "הטוב והמטיב" שתאמר את ברכת "אשר נתן שבתות" וכו' בשם ובמלכות, ואם החלה לומר את ברכת "הטוב והמטיב" צריכה לחזור לתחילת ברכת המזון. ויש אומרים שאינה צריכה לחזור, ואם טרם החלה לומר את ברכת "הטוב והמטיב", תאמר את ברכת "שנתן שבתות" ללא שם ומלכות. ואם ספרדיה שכחה בראש השנה לומר "יעלה ויבא", דינה כאיש.


דין מי שמסופק אם הזכיר את המועד בברכת המזון.


כט. דין איש המסופק אם אמר "רצה והחליצנו" או "יעלה ויבא", כדין מי שבודאי לא אמרם, ודינו כנ"ל בסעיפים הקודמים. ויש מהספרדים הסוברים שאם מסופק אם אמר "רצה והחליצנו", אינו צריך לחזור ולברך את ברכת המזון, וכן הדין לגבי "יעלה ויבא". ודין אשה המסופקת בדברים הללו ראה כאן במקורות.


עוד מדיני טעויות בברכת המזון.


ל. מי ששכח לומר "יעלה ויבא" בראש השנה בסעודות הרשות (וכן "רצה והחליצנו" בסעודה שלישית כשראש השנה חל בשבת) אין הדבר מעכב. ולכן לא ינסה לתקן זאת באמירת "למדני חוקיך", לא יברך את ברכת "אשר נתן ימים טובים", ולא יחזור לומר את ברכת המזון.


לא. עוד מדיני טעויות בברכת המזון שבראש השנה ראה כאן במקורות.


עוד מדיני ליל ראש השנה.


לב. יש אומרים שטוב להמנע מתשמיש המיטה בשני הלילות של ראש השנה. אך אם חל ליל טבילה בראש השנה, תטבול, ויקיים עונתו, ויחזור ויטבול בשחרית. ויש מקילים בכך אף אם היה באפשרותה לטבול לפני ראש השנה, וטבלה רק בראש השנה.


לג. מי שאכל לשובעו יותר מדי, או שח"ו יש לו הרהורי עריות וחושש שיטמא שלא לרצונו, עדיף שישמש את מיטתו מאשר שיבוא ח"ו לידי טומאה. וגם במקרה זה ישוב ויטבול בשחרית.


הערות

[1]א. בא"ח (פר' נצבים). כה"ח (סי' תקפ"ג סק"א).


ובענין הנרות, יש הנוהגות להדליק הנרות לאחר כניסת החג (וכנ"ל בפרק ב' סעי' י"ד), ואז צריכה האשה להדליק הנרות מאש שהודלקה מבעוד יום (או מאש אחרת שהודלקה ממנה), וכן תזהר שלא לכבות הגפרור אלא תניחנו בעדינות כדי שיכבה מאליו.


כמו כן אסור לחמם את הנרות בתחתיתם על מנת להדביקם לפמוטים, אלא יש להכין זאת לפני כניסת החג. ואם שכחו ולא עשו כן מבעוד יום, יתקעו ביום טוב את הנרות בפמוטים באופן שלא ישפשפו אותם. ואם יש צורך בכך רשאים להכניס דבר מה בינם לפמוטים כדי שיסמכו ויעמדו. ומותר לצורך זה לנקות בחג את הפמוטים משאריות הנרות הקודמים, אך אסור בחג להבהב או לתקן את הפתילות. וכמבואר כל זה בס"ד לעיל (בפ"ב סעי' כ'), וכן בספרנו מקראי קודש הל' ליל הסדר (פרק ב' סעי' ל"ג. וע"ע שם סעי' ל'-ל"ב).


[2]ב. מ"ב (סי' תקפ"ג סק"ה) בשם הח"א, וכ"כ הבא"ח (ש"ר פר' "ניצבים" ס"ו) וכה"ח (שם סק"א וסק"כ). והוסיפו שהכעס הוא סימן רע ביותר ובמיוחד בימים אלה של רה"ש צריך להזהר בכך, אלא יהא שמח בלבו וידון לכף זכות.


[3]ג. ענין אמירת פתיחת אליהו והפסוקים נזכר בבא"ח (ש"ר פר' "נצבים" סק"ז), והב"ד כה"ח (סי' תקפ"ג סק"ב). אמנם יש להעיר גבי אמירת הפסוקים הללו, שחיפשתי מקור לאמירתם עוד לפני הבא"ח ולא מצאתי. ותוהה אני אם המקור לכך אינו מהספר חמדת ימים, שרבים ערערו על כשרותו. וכבר כתבנו ע"כ בס"ד במקראי קודש הלכות יוה"כ (פ"ב ריש הערה ס"ז), בהל' חנוכה (פ"א הערה י"א), הל' ליל הסדר (פ"ט הערה כ"ז. ובנספחים, נספח ט"ו, בקונטרס שיעור כזית ח"ד), ולעיל בקונטרס זה (פ"ג הערה ל"א).


מה שכתבנו שהספרדים אומרים "שלום עליכם" ו"אשת חיל", כ"כ כה"ח (בסי' תקפ"ג סק"ג), וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. ושאלנו את הגרמ"א זצ"ל, שהרי הרב בא"ח ברפ"ע (ח"א בקונטרס סוד ישרים סימן י"ג) כתב שלא לאומרו. וענה לנו שבאמת לפי הקבלה א"צ לאומרם, אך כבר נהגו לאומרם. עכת"ד. ואכן ראה בבא"ח (ש"ש פר' בראשית סקל"א) שמשמע שכן אומרים בליל רה"ש שחל בשבת "שלום עליכם" ו"אשת חיל". וע"ע מה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ארבעת המינים (בשער התפילות פרק ב. הערות כ' וכ"א).


ובאשר למנהג האשכנזים, אמנם הגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי שמנהג האשכנזים שלא לומר בשבת זו "שלום עליכם" ו"אשת חיל", אך ראה מה שכתבנו בשמו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ד הערה ק'), שגבי ליל הסדר אמר שיש מהאשכנזים שכן נוהגים לומר זאת בליל הסדר ויש שאינם נוהגים כן. עכת"ד. וראה בלוח א"י לגרימ"ט זצ"ל (דיני ליל רה"ש שחל בשבת) שג"כ כתב שאומרים "שלום עליכם" ו"רבון העולמים". והג"ר יוסף ניסן רוזנטל שליט"א, ראב"ד בעיר חיפה וראש ישיבת הגר"א שם, אמר לי שמנהג האשכנזים כן לומר "שלום עליכם" ו"אשת חיל" כשרה"ש חל בשבת. עכת"ד (יצויין שהגרינ"ר חכך בדעתו הרבה לפני שהשיב לי ע"כ). וע"ע בהגדה ש"פ לגר"מ שטרנבוך שליט"א (שגבי ליל הסדר שחל בשבת כתב שלא לאומרם).


וכעבור זמן מצאתי שגם המט"א (סי' תקפ"ג ס"א) כתב שאומרים "שלום עליכם" ו"אשת חיל", אך הוסיף שאומרים זאת בנעימה ושמחת הלב אך לא בשירה ובזמרה כשאר ימות השנה, משום דצריך להיות ירא וחרד מאימת הדין. עכ"ל. ועיי"ש במגן האלף (סק"ב), ובליקוטי מהרי"ח כתב שכמדומה שאין המנהג כן. ע"כ. וא"כ יוצא שאין מנהג ברור בזה לאשכנזים, אך נראה שרובם אומרים כן.


כתב המט"א (שם) שכשרה"ש חל בשבת אין אומרים "אזמר בשבחין". ובמחזור קול יעקב (לגרמ"א זצ"ל, סוכות) כתב כן לומר זאת. וע"ע בפסתש"ו (סי' תע"ג הערה 8. בסי' תרמ"ג הערות 1,2. ובסי' תרס"ג הערה 11), ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש לסוכות (פרק י"ד הערה כ' וכ"א).


[4]ד. דין קידוש דיו"ט נזכר בגמ' פסחים (דק"ב,ב' - דק"ג,א') גבי יקנה"ז. וכ"כ מרן (בסי' תע"ג ס"א, גבי פסח).


אי קידוש ליל יו"ט חיובו מדאו' או מדרבנן, ר' מש"כ בס"ד בס' מקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ד הערה ז') שזו מחלו' הפוס'.


ואי אומרים קידוש דליל יו"ט מעומד או מיושב, ר' אג"מ (או"ח ח"ה סי' ט"ז ס"ק ז' וח', עמ' ל"ג ול"ה), בשש"כ (פמ"ז סעי' כ"ח), במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ד הערה י"ח) שישנם מנהגים שונים בהא, וכ"א יעשה כמנהגו. עיי"ש.


בענין אמירת פסוק "וביום שמחתכם" וגו' לפני הקידוש, כ"כ במחזורים. ור' כה"ח (סי' תע"ג סק"ו), ומקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ד הערה י"ט).


בענין מה שכתבנו שממשיכים בברכת הגפן, "אשר בחר בנו" וזמן, הוא עפ"י הגמ' בפסחים הנ"ל (גבי יקנה"ז).


בענין אמירת "ברוך הוא וברוך שמו" ע"י השומעים את הקידוש, ר' מקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ד ס"ט), מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ה הערה כ'), ולקמן בקונטרס זה (פרק ז' הערה ט"ו).


בענין אשה שברכה "שהחיינו" בעת הדלקת נרות של יו"ט, אי תענה "אמן" על ברכת "שהחיינו" שאומר המקדש, הרי שנחלקו הפוס' אי תענה "אמן" ע"כ או דהוי הפסק ולא תענה.


הרמ"ע מפאנו כתב באלפסי זוטא (ספ"ג דרה"ש), שהמקדש לאחרים תחילה בליל יו"ט, כשהוא חוזר ומקדש לעצמו לא יחזור לברך "שהחיינו", דכיון דקיי"ל דזמן אומרו אפי' בשוק, כבר יצא י"ח ברכת "שהחיינו". ואם קידש לנשים תחילה בליל חג סוכות חוץ לסוכה, כשחוזר ומקדש לעצמו בסוכה חוזר ומברך "שהחיינו", וכ"ה בליל פסח, הואיל וברכת "שהחיינו" שייכת גם לאכילת מצה. ולפי"ז נראה שרק בליל סוכות ובפסח שייך לברך ב"פ "שהחיינו", בסוכות א' על עצם היום וא' על מצות הסוכה, ובפסח א' על עצם היום ופ"ב על מצוות הלילה כמצה וכדו'. אך בליל רה"ש אם בירך "שהחיינו" על הדלקת הנר, בין איש ובין אשה, שוב אינם רשאים לברך על עצם היום, שהברכה בעת ההדלקה קאי גם על עצם היום, דאין שום מצוה (לפחות מדאו') שחייב בה באותו לילה שיוכל לברך עליה שוב "שהחיינו" (ועיי"ש בהערת הרב המו"ל, הערה י"ד. והב"ד ביחו"ד ח"ג סס"י ל"ד).


גם מדברי הגרצ"פ פראנק זצ"ל בשו"ת הר צבי (חאו"ח סי' קנ"ד) ומספרו מקו"ד (פסח ח"ב עמ' קל"ח) נראה שנטה קצת לומר שנשים שברכו "שהחיינו" בעת הדלקת הנרות, לא תעננה "אמן" על ברכה זו בעת ששומעות הקידוש מבעליהן (כן הבין הגר"ע יוסף בחזו"ע ח"א הלכות סדר ליל פסח, דיני קדש, מהדו' תשל"ט, עמ' קנ"ג. ועיי"ש בדברי הגרצ"פ פראנק שדן אי סגי בזה, או שהשמיעה עצמה של הברכה הוי הפסק לדידהו ויתכן שתצטרכנה לקדש בעצמן בליל יו"ט. ומ"מ מדברי הרה"ג השואל נראה בהדיא שנטה להקל וסגי בשתיקה. וכן הבין ביחו"ד שם). וגם הגר"ע יוסף זצ"ל, אף שדעתו שאסור לנשים לברך כלל ברכת "שהחיינו" בעת הדלקת נרות יו"ט (ראה ע"כ לעיל בפרק ב' הערה כ"ד), מ"מ אם כבר ברכו ברכה זו בעת ההדלקה, ס"ל שלא תעננה "אמן" על ברכה זו בקידוש. והטעם לזה, דאל"כ הוי הפסק בין ברכת בפה"ג לבין טעימת היין בקידוש בעניית "אמן" על ברכה זו בזמן שכבר יצאו י"ח הברכה, ולהן אין זה חלק מצורך הקידוש (ראה ע"כ ביחו"ד ח"א סי' צ"א הערה י"ז, ח"ג סס"י ל"ד, חזו"ע ח"א סס"י ט' בהערה, וח"ב עמ' קל"ב-קל"ג). והוסיף, שכ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סי' ס"ט, שכתב שרק בליל הסדר תעננה "אמן" על ברכה זו בקידוש, מהטעם הנ"ל), וכ"כ הג"ר שמואל אהרן יודלביץ בירחון מוריה (אדר תשכ"ט עמ' מ"ט). וראה עוד ביבי"א (ח"ד חאו"ח סי' כ"ד סק"י), וילקו"י (מועדים, דיני ליל הסדר עמ' שפ"ט סל"ד, ועמ' תמ"ח ס"ג. וסתר עצמו גבי ליל הסדר. שבעמ' שפ"ט כתב שד"ז לא כמש"כ בחזו"ע ח"ב עמ' קל"ג. ואילו בילקו"י עמ' תמ"ח כתב שכ"כ בחזו"ע ח"ב עמ' קל"ב. וצ"ע).


אלא שיש מהפוס' שכתבו שאף בשאר לילי יו"ט (כגון רה"ש) תעננה הנשים "אמן" על ברכת "שהחיינו" בקידוש, אע"פ שכבר ברכו ברכה זו בעת הדלקת הנרות. שכן העלה הגר"מ פיינשטיין באג"מ (חאו"ח ח"ד סי' כ"א סק"ט), שהמנהג שהנשים אכן עונות "אמן", ואל"כ לא היו מנהיגים שתברכנה על הנרות, כדי שלא תפסקנה בקידוש בין בפה"ג לטעימה. וכן הריעב"ץ שכתב שתברכנה בעת הדלקת הנרות בליל רה"ש את ברכת "שהחיינו", לא כתב להזהירן שלא תעננה ע"כ בקידוש. והטעם דאין זה הפסק, משום שלבעלה שאומר הקידוש שמוציא אותה הוא מברכות הקידוש, הרי שאין זה הפסק אף לדידה אף שכבר ברכה ברכה זו, מאחר שעכ"פ שייכא אף לדידה גם ברכת "שהחיינו" לקידוש ששומעת. ולכן הסיק שגם על ברכת "שהחיינו" צריכות לענות "אמן".


ואף הג"ר אליעזר יהודה וולדינברג זצ"ל העלה בשו"ת צי"א (ח"י סס"י י"ט) שבני"ד הנשים תעננה "אמן" בקידוש. והביא שם ד' הגאון מווירצבורג (בעל אמירה לבית יעקב), שכתב שמותר לברך "שהחיינו" על הדלקת נר יו"ט, וגם לברך אח"כ בקידוש שוב ברכה זו, משום שהברכה הראשו' קאי על מצות ההדלקה, אי נמי גם על תוספת יו"ט שהאשה מקבלת עליה בעת ההדלקה (ק"ק לי ע"כ. שהרי אם מדליקה אחר כניסת יו"ט איננה מקבלת ע"ע "תוספת" יו"ט, שהרי יו"ט כבר נכנס - מ.ה.), ו"שהחיינו" שבקידוש קאי על מצות הקידוש ומצות היום מדאו'. ואמנם הרב צי"א דחה שם דברי הגאון מווירצבורג (והב"ד הברכ"י בסי' תרמ"ג, שנחלקו הראשו' גבי המברך על עשיית סוכה, אי יברך שוב בקידוש), ומ"מ קיים דבריו לדינא, משום שהדלקת נרות החג אינה מעיקר המצוה של החג וגם אינה מדאו', ובזה כו"ע יודו דזמן דידהו אינו פוטר זמן דחג, כל שאינה מכוונת בהדיא בעת ההדלקה לפטור גם זמן דחג.


וגם לדעת הגר"מ אליהו זצ"ל יש בני"ד לנשים לענות "אמן" בקידוש על ברכת "שהחיינו". שכן כתבנו בשמו בקונט' זה של הל' רה"ש במהדו"ק (ספ"ב). ואמר לי אז הטעם, דכיון שמה שברכה "שהחיינו" בהדלקה היה על מצות הדלקת הנר דיו"ט, משא"כ ברכת "שהחיינו" בקידוש היא הברכה על עצם הזמן שהגיע [היינו כדברי הגאון מווירצבורג, הנ"ל. אמנם לפי"ז לכאו' יוצא חידוש גדול, שאשה המברכת "שהחיינו" בערב יוה"כ בהדלקת הנר, עדיין לא קיבלה על עצמה את קדושת יוה"כ, כי הברכה קאי רק אהדלקה. ולפי"ז היא אינה צריכה לחלוץ את נעליה סמוך להדלקת נר דיוה"כ, דהא אינה מקבלת את קדושת היום אלא רק בשקיעה, או כששומעת את ברכת "שהחיינו" בביהכ"נ לאחר אמירת "כל נדרי", אך הרי אין זה הדין [ראה ע"כ במקראי קודש הל' יוה"כ (פרק ב' הערות פ"ב-פ"ז). ועיי"ש בהערה פ"ז שהאשה מקבלת על עצמה את קדושת יוה"כ ונאסרת בכל חמשת העינויים. וכן לד' הגרמ"א האשה מקבלת את השבת כשמברכת "להדליק" על הדלקת נש"ק. וא"כ ה"ה בני"ד, הריהי מקבלת ע"ע את קדושת יוה"כ כשמברכת ברכת "להדליק" נר של יוה"כ]. והשווה זאת לדין שאם יורדים גשמים בליל יו"ט ראשון בסוכות, שמברכים ברכת "שהחיינו" בקידוש הלילה שעושה בביתו על עצם הזמן שהגיע, ואילו בשחרית אם פסקו הגשמים ובא לקדש ולאכול בסוכה, יברך שוב ברכת "שהחיינו" על עצם מצוות ישיבת הסוכה (ובאמת שזו מחלוקת אם יכול לברך שוב בשחרית כשיושב בסוכה, אך כך פוסק הגר"מ אליהו לדינא. וראה באלפסי זוטא סוף פ"ג דמס' רה"ש, שמדברי הרמ"ע מפאנו שם משמע דס"ל ג"כ שבליל סוכות כשמקדש לנשים מחוץ לסוכה ומברך ברכת "שהחיינו" בקידוש, אינו פוטר את ברכת "שהחיינו" על קיום מצות סוכה, וכשנכנס לסוכתו ומקדש בה שוב לעצמו, יברך שוב ברכה זו). ואמנם בפעם אחרת הסביר לי, שמצד א' רשאית האשה לברך ברכת "שהחיינו" בעת הדלקת הנרות, ומאידך כיון שחז"ל תיקנו לברך ברכה זו בקידוש, הרי שעל כך היא עונה "אמן" (היינו על עצם הברכה שתיקנו חז"ל). ומה שברכה בעת ההדלקה היה רק על מצות הדלקת הנר של יו"ט. עכת"ד. וכן מצאתי בהערותיו לספר ברוך שאמר (להרה"ג ר' ברוך שרגא שליט"א, הל' יו"ט פרק י"א סי"ז), שכתב שאשה עונה "אמן" אחר ברכת "שהחיינו" של הבעל בקידוש אף אם ברכה ברכה זו בהדלקת הנר, וזאת כיון שכל מה שלמקדש הוי חובה, הרי שלשומע לא הוי הפסק ויענה "אמן". עכת"ד. ומדבריו שם נראה, שאם האשה מקדשת לעצמה, לא תוסיף בקידוש ברכה זו. ור' עוד בדבריו בספרו הל' חגים (פרק נ"א סק"ס), ומה שכתבנו ע"כ לעיל (בפ"ב הערה כ"ד). וראה עוד בשלחן שלמה (אוירבך זצ"ל. חיו"ט ח"ב, דיני קידוש עמ' קל"א סקכ"א בשם תשו' בכת"י) שלד' הגרשז"א זצ"ל כיון שזה נוסח הקידוש שפיר מותר לענות "אמן" ואי"ז הפסק כיון שכך הוא נוסח הקידוש (אך הוסיף שמ"מ בטלה דעתו לדעת גדולים המפקפקים בכך). עכת"ד. וכששאלתי גם אני (בשבט תשנ"ה, זמן קצר לפני פטירתו) את הגרש"ז אוירבך זצ"ל, גבי אשה שברכה "שהחיינו" בעת הדלקת נר של יו"ט, ואח"כ בקידוש שומעת שוב את ברכת "שהחיינו" מבעלה, התענה "אמן" על ברכה זו. ענה לי הגרשז"א זצ"ל ש"רשאית" היא לענות "אמן" גם על ברכה זו בקידוש, "ואין זה הפסק" בין ברכת "בפה"ג" לשתיית היין [והגר"א נבנצל שליט"א בהערותיו כאן כתב: ואדמו"ר זללה"ה – היינו הגרש"ז אוירבך זצ"ל – הוסיף, דכשהבעל מברך "לישב בסוכה", האשה עונה "אמן" אף למנהג הספרדים שאין אשה מברכת על מ"ע שהז"ג. ואף אם היא עצמה (בין אשכנזי' בין ספרדי') יושבת חוץ לסוכה. עכ"ל. והיינו אף במקרים שאין חיוב לאשה לברך ברכה זו, מ"מ עונה היא "אמן" על הברכה]. עכת"ד. וע"ע מעין זאת בשד"ח (אס"ד מערכת ה' סקי"ב), בס' ויגד משה (עמ' צ"ד), רבב"א (ח"ד עמ' רל"ה), הליכות עולם (סלונים. עמ' קנ"ז) ופסתש"ו (סי' תע"ג סק"א וסי' תקי"ד סקכ"א). וראה עוד ע"כ בספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ד ס"ט), והל' יוה"כ (פ"ב הערה פ"ב ופרק ה' ס"ה) והל' סוכות (פרק ט' סעי' ס"ט).


ואמנם יש להעיר, שהפוס' דנו בכל ענין זה מצד הפסק בין ברכת בפה"ג לשתיית היין. ולכאו' צ"ע מדוע לא פשטו האי בעיא בזה שנייעץ לאותן נשים שברכו ברכה זו בהדלקה, שלא תשתנה מהיין לאחר הקידוש, ואז לא הוי הפסק. והרוצה דוקא לשתותו, תשתה רק לאחר "המוציא" בתוך הסעודה, ותברך עליו אז. ולכאו' אין לחשוש בזה לברכה שא"צ, שה"ז צורך גדול שלא להכנס למחלו' הפוס' בזה. ואמנם בליל הסדר חייבות הן לשתות היין מיד לאחר הקידוש, מדין ארבע כוסות, אך שם הרי כתבו הפוס' שרשאית היא לענות "אמן" על ברכת "שהחיינו" כיון דקאי על מצוות הלילה, כמצה וכדו'. ואף בליל יו"ט א' דסוכות, שלכאו' ענית ה"אמן" הוי הפסק באמצע הקידוש בין ברכת "מקדש ישראל והזמנים" לבין ברכת "לישב בסוכה", אין לחוש לזה, שגם בזה מצינו בפוס' שברכת "שהחיינו" קאי על מצות הסוכה. וא"ת שאינן חייבות בסוכה ואין ברכה זו חלה לדידהו על מצות הסוכה, הרי ממ"נ אין זה הפסק בין ברכת "מקדש ישראל והזמנים" לברכת "לישב בסוכה", שגם בברכה זו אינן חייבות (שלמנהג הספרדים אסורות לברכה, ולמנהג האשכנזים דאזלינן בתר ד' ר"ת, רשאיות לברכה אך אינן חייבות בה). ומ"מ אולי י"ל שאם תעננה "אמן" על ברכת "שהחיינו" אמנם אין זה נחשב כהפסק בתוך הקידוש, כיון שברכת "שהחיינו" נאמרת בסוף כל הקידוש, אך שמא נחשב הדבר כדיבור אסור, שהרי אסור לדבר לאחר הקידוש עד שישתה המקדש מהיין (מלבד עניית "אמן" על ברכתו). וכמו שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ז הערה מ"ו).


אגב אורחא יש להזכיר כאן, שעוד נחלקו הפוס' גבי ספרדי (שאינו מברך על ההלל בראש חודש), אי יענה "אמן" כששומע אשכנזי המברך ע"כ. שלד' הגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א וביחו"ד לא יענו "אמן" על ברכת האשכנזי, עפי"ד הרמב"ם שאין לענות אמן על ברכה לבטלה. ואילו לגר"מ אליהו זצ"ל, כפי שאמר לי, יש לענות "אמן" על ברכת האשכנזי, כיון שלאשכנזי אכן יש לברך ברכה זו. עכת"ד. וכדלקמן (פרק ז' הערה ז'). ואף גבי קידוש שאשכנזי מברך ברכת בפה"ג על יין שלספרדים אין דינו כיין וממילא אין מברכים עליו בפה"ג אלא "שהכל", אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל שהספרדי יענה "אמן" ואף יוצא ידי חובת הקידוש כשהאשכנזי מקדש על יין זה. עכת"ד. ואמנם במיקרים הללו אין עניית "אמן" גורמת להפסק כמו בני"ד שהאשה עונה "אמן" באמצע הקידוש, אך מאידך יש בזה חידוש שהספרדי יי"ח קידוש בברכת האשכנזי, שהרי גם הספרדי חייב בקידוש זה, משא"כ בני"ד שהבעיה של ענית "אמן" הינה לד' הפוס' שהאשה כבר אינה חייבת בברכה זו. ויש עוד להאריך בדברים אלה, ואכ"מ.


ועוד בענין ברכת "שהחיינו" על הדלקת נר דיו"ט ראה באג"מ (או"ח ח"ד סי' ק"א), וכן במקו"ד הל' ליל הסדר (בפ"ב הערה צ'), ולעיל (בפרק ב' סעי' י"ח).


בקידוש דראש השנה שחל בחול (ולא בשבת) אומר "יום תרועה". ואומר כן אע"ג שהקידוש נאמר בלילה (מרן סי' תקפ"ב ס"ז. מ"ב סקי"ט. כה"ח סקמ"ו. עיי"ש הטעם).


ועוד בענין נוסחאות בקידוש, ראה כה"ח (סי' תקפ"ב ס"ק נ"ד-נ"ו).


בענין סדר הקידוש עפ"י המקובלים ראה בא"ח (ש"ש, בראשית סעיף ל"א) ובאמרות חיים על הבא"ח שם.


כשרה"ש חל בחול, וטעה ואמר "זכרון תרועה" (כמו שצריך לומר כשרה"ש חל בשבת, וכדלקמן), יצא בדיעבד י"ח (מ"ב שם סקי"ט).


מי שטעה בקידוש של רה"ש, ובמקום לחתום את ברכת "אשר בחר בנו" במילים "מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון", חתם "מקדש ישראל והזמנים", כתב בשש"כ (ח"ב פמ"ז סעי' מ"ב) שלא יצא ידי חובה, וצריך לחזור ולקדש, עפ"י המבואר שם (בפמ"ז בסעי' מ"א). עיי"ש. ויותר בפירוט ראה לעיל (בפ"ג הערה כ"ז ס"ק 20-26), ועפי"ד המ"ב (סי' תפ"ז) שוה דין הטועה בקידוש לדין הטועה בתפילת העמידה. וע"ע במה שכתבנו במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ג סעי' ג', י' וי"א. ופ"ד סכ"ט ובהערות שם).


מי שטעה ולא אמר ברכת "שהחיינו" בקידוש, כתב המ"ב (סי' תע"ג סק"א השני) עפ"י הגמ' בסוכה (דמ"ז,ב'), שאם לא בירך זאת קודם שתיית כוס הקידוש יברכנה אח"כ במשך כל יו"ט הראשון, ואפי' באמצע השוק, דהזמן ארגל קאי. ואם נזכר בכך רק בליל יו"ט שני, יפטור עצמו בברכה זו שבקידוש ליל יו"ט שני (באמת הוא אינו פוטר עצמו בברכה של היו"ט השני, שהרי ביו"ט השני ממילא הוא צריך לברך שוב מדין היו"ט השני. וא"כ זה ממש מעוות לא יוכל לתקון). ואם שכח לברך "שהחיינו" בליל יו"ט שני, אפי' אם בירך כבר בליל יו"ט ראשון, חייב לברכה שוב במשך היו"ט השני, מתי שנזכר (ועיי"ש בשעה"צ שיש חולקים על חלק מדברים אלה).


בס"ד עלה בדעתנו לדון מה דין מי ששכח לומר "שהחיינו" בקידוש בליל א' דרה"ש, אך למחרת שמע "שהחיינו" על תקיעת השופר. האם יצא י"ח בכך או דבעי לברך שוב "שהחיינו". שהרי "שהחיינו" שבקידוש הינו לכאו' על עיצומו של יום. ומצאנו בשלש"ל (אוירבך זצ"ל. חלק יו"ט, ח"ב, בדיני קידוש והבדלה סק"ג, עמ' קכ"ד) שדן מעין זאת, והעלה שבברכת "שהחיינו" על מצוות החג יכוון גם על מה שהחסיר בקידוש. אך לא כתב שם מה הדין בדיעבד אם לא כיוון כן. וע"ע שו"ת כת"ס (או"ח סי' כ"ו).


בענין טעימה לפני הקידוש, ואם קיבל עליו שבת (או בני"ד יו"ט) מבעו"י, ר' יבי"א (ח"ב סי' י"ט סק"א. וח"ג סי' י"ט סק"ו). ואם רשאי לקדש ולקבל שבת (או בני"ד יו"ט) מבעוד יום, ואח"כ להתפלל ערבית, ר' יבי"א (ח"ג סי' כ"ז סק"ט). ואם רשאי לקדש קידוש של יו"ט שני לאחר פלג המנחה של יו"ט ראשון, ראה בהערה הבאה.


עוד מדיני קידוש ראה בספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פרק ד').


[5]ה. מה שכתבנו שגם בקידוש של ליל שני של רה"ש אומרים "שהחיינו", כ"פ מרן (בסי' ת"ר ס"ב).


ומה שכתבנו שלכתחי' יביא פרי חדש, ג"ז כתב מרן שם. והרמ"א (באותו סעיף) כ' בשם הגמי"י שיביא בגד חדש. וכ"ז כדי להוציא עצמו מפלוגתא, די"א שאין אומרים ביו"ט ב' "שהחיינו", דשני הימים קדושה אחת הם, והרי כבר בירך ע"כ ביו"ט ראשון. ור' במע"ר (סי' ר"י) שלדעת הגר"א א"צ ליקח פר"ח וכדו'. וכ"כ בביאורו על השו"ע (סי' ת"ר סק"ד).


בס"ד נלע"ד שבני"ד אף לדעת המצריכים ליקח פרי חדש או בגד חדש, הרי שדי לקחת בגד או פרי אחד כדי לברך ברכה זו, וא"צ ליקח בגד או פרי לכל אחד ואחד. ואף אם יקחו פרי או בגד חדשים לכל אחד ואחד, הרי שדי בברכת שהחיינו של המקדש לפוטרם, וא"צ שכאו"א יברך לעצמו. ולא דמי למש"כ המ"ב (בסי' ח' ססקי"ד) שכאו"א מברך לעצמו שהחיינו. כך נלע"ד שזה פשוט, דהא ברכת שהחיינו בני"ד קאי גם על היום, ובזה ודאי יוצאים כולם בברכת המקדש.


ומה שכתבנו שבגמר הקידוש, לאחר שיטעם מעט מהיין, יברך ברכת הנהנין על הפרי החדש ויאכל ממנו מעט, זאת כדי לסמוך את ברכת "שהחיינו" לאכילת הפרי. ראה ע"כ בטור (סי' ת"ר), במ"ב (סק"ב) וכה"ח (סק"ג). ומ"מ יאכל ממנו פחות מכזית כדי שלא יכנס למחלוקת גבי ברכה אחרו' ע"כ. והגר"א נבנצל שליט"א העיר: אם פוטר בברכה גם פירות שיאכל בסעודה, יכול לאכול כזית. עכ"ל. אמנם ראה לקמן בפרקנו (בהערות י"ז וכ"ד) שעדיין שנוי הדבר במחלו' הפוס', וכפי הנראה שהגר"א נבנצל שליט"א פוסק לדינא כפי שכתב לנו בהערותיו.


עוד בענין ברכת "שהחיינו" על הפרי או הבגד החדשים, ר' במ"ב (סי' ת"ר ס"ק ג',ד').


ועוד בעניני ברכת "שהחיינו" בענינים אלה ר' לעיל (פ"ב הערה כ"ד) ולקמן (פ"ז הערות ו',י"ד).


ומכל זה נראה שאף השומעים את הקידוש יוצאים י"ח ברכת "שהחיינו" על הפרי או הבגד החדש שלהם, לפחות אם כיוונו לפטור את הפרי או הבגד החדשים.


ושאלתי את הגר"מ אליהו זצ"ל, האין טעימת היין נחשבת הפסק בין ברכת "שהחיינו" לברכת הפרי ואכילתו. וענה לי שאין זה חשיב הפסק. עכת"ד. ונראה שטעמו דהרי מדינא דגמ' מברך "שהחיינו" כבר על ראיית הפרי, וא"צ דוקא שיאכלנו. ובכלל ידועה מחלו' הספרדים והאשכנזים אי אף בעלמא יש להקדים ברכת "שהחיינו" לברכת הנהנין של הפרי או להיפך. והאשכנזים מקדימים "שהחיינו" [והגר"א נבנצל שליט"א העיר: אצלנו נהגו להקדים ברכת הנהנין. עכ"ל. אך לכאו' מפשט המ"ב (סי' רכ"ה סקי"א) בשם הפמ"ג משמע שלאשכנזים יש להקדים "שהחיינו" לברכת הנהנין, ורק בדיעבד אם הקדים ברכת הנהנין אין זה הפסק, כמבואר שם. ואגב אעיר, שבהערותיו של מורנו הגאון הגדול הגר"א נבנצל שליט"א על המ"ב שם – ביצחק יקרא – לא הורה לנהוג נגד ד' המ"ב שם. וע"ע בשו"ת כת"ס (או"ח סי' כ"ה), ובפרט מש"כ בשם הג"ר נתן אדלר זצ"ל , רבו של החת"ס. וצ"ע בכ"ז]. ואילו הספרדים מקדימים את ברכת הנהנין [ראה ע"כ במ"ב (סי' רכ"ה סקי"א), וכה"ח (סי' רכ"ה סקכ"ד בשם הלק"ט, הגחיד"א ועוד פוס') וחזו"ע (הלכות ברכות, עמ' תל"ט ואילך. דיני ברכת "שהחיינו" סעי' ט'). ועיי"ש בחזו"ע שהביא מחלוקת גדולה ע"כ. וע"ע בס' וזה"ב (פי"ח, בכללים סק"ה). אמנם אני הקטן נוהג בזה כאשכנזים, על אף היותי בן ליוצאי ספרד (יותר נכון - מגורשי ספרד הארורה). וטעמי, משום דסברת האשכנזים לכאורה אלימתא טפי, דאל"כ יש חשש להפסק בין ברכת הנהנין לאכילה ע"י ברכת "שהחיינו" שלמעשה אינה קשורה לאכילה, דהא מדינא דגמ' סגי בראיית הפרי החדש בכדי לברך "שהחיינו" ואע"ג שבחזו"ע הביא תירוץ לקושיה זו, מ"מ לא התיישב על לבי התירוץ הזה. ואף מרן בשו"ע (סי' רכ"ה ס"ג) לא פירש שיש להקדים ברכת הנהנין ל"שהחיינו" וא"כ איננו הולכים כנגד דעת מרן בשו"ע. ואע"ג שבברכות המצוות כהדלקת נר חנוכה וקריאת המגילה מקדימים גם האשכנזים את ברכת המצוה ל"שהחיינו", וכן בהבדלה של ליל יו"ט שחל במוצאי שבת, שחז"ל תיקנו בהדיא את סדר יקנה"ז, מ"מ שאני "שהחיינו" על פרי חדש, מהטעם הנ"ל, דאינה קשורה לאכילה. ועיי"ש בחזו"ע (בדף תמ"א), שהביא את ד' הגאון המאמ"ר שפסק אף לספרדים להקדים את ברכת "שהחיינו" לברכת הנהנין. וא"כ יש לנו פוסק ספרדי גדול שאנו יכולים לסמוך על דבריו. ואע"פ שברור שהמנהג הפשוט אצל הספרדים להקדים את ברכת הנהנין לברכת "שהחיינו", מ"מ נראה בס"ד שספרדי המקדים את ברכת "שהחיינו" אין מזניחין אותו. ואכמ"ל (ובענין כעין ני"ד ר' לעיל בפרק ב' הערה כ"ד, ולקמן פ"ז הערה י"ד)].


ובאמת לפי הנ"ל עולה, שלאחר שטועם מהיין א"צ לברך על הפרי החדש ולאכול ממנו. דאם אזלינן בתר עיקר הדין, הרי בירך "שהחיינו" על ראיית הפרי. וכמו שטעימת היין אינה הפסק כך גם אפשר לאוכלו יותר מאוחר. אלא שנראה בס"ד שכך עדיף, לסמוך אכילת הפרי לברכת "שהחיינו" ככל שניתן. ועוד בענין הפסק ראה בחזו"ע (ח"ב מהדו"ק עמ' קל"ב-קל"ג).


שאלו שאלה: המותר לעשות קידוש של ליל יו"ט שני של רה"ש אחר פלג המנחה של יו"ט ראשון אחה"צ. והיה נראה לענ"ד בס"ד שמותר הדבר. דאמנם כתבו הפוס' שאסור להדליק נרות של יו"ט שני לפני שחשכה, מדין איסור הכנה, אא"כ צריך הוא לאורם כבר ביו"ט הראשון. אך התם זה מדין הכנה במעשה. משא"כ ערבית של יו"ט שני וקידוש של יו"ט שני, מדוע שיאסרו לעשותם מפלג המנחה. דהא כתוב שמתפלל אדם ערבית של מוצאי שבת בשבת. והיינו אחר פלג המנחה בשבת. וה"ה שכתבו הפוס' שרשאי להבדיל הבדלה של מוצאי שבת אחר פלג המנחה בשבת, ובלבד שלא ידליק הנר כלל עד מוצאי שבת. ראה ע"כ בגמ' ברכות (דכ"ז,ב'), וכן בירו' ברכות (פ"ד ה"א), וכן איתא ברמב"ם [(בפ"ג מהל' תפילה ה"ז) גבי תפילת ערבית דמוצ"ש בשבת קודם השקיעה (ומסתבר דהיינו מפלג המנחה). וכן בפכ"ט משבת הי"א גבי הבדלה. וע"ע בהגמ"י (שם בהל' שבת), והרב דוד עראמה כתב שזו מחלו' רמב"ם והגמ"י אי שרי לכתחי' לעשות כן. ע"כ]. וכ"פ מרן (בסי' רצ"ג ס"ג), שמי שהוא אנוס, כגון שצריך להחשיך על התחום לדבר מצווה, יכול להתפלל של מוצ"ש מפלג המנחה ולמעלה ולהבדיל מיד, אבל לא יברך על הנר וכן אסור בעשיית מלאכה עד צה"כ. עכ"ל. ועיי"ש במ"ב (סק"ח) ובבה"ל (ד"ה "כגון"). ולכאו' ה"ה דשרי הבדלה של מוצאי יו"ט לעשותה ביו"ט אחר פלג המנחה. ואמנם בני"ד יש לכאו' פגם, שמקצר את היו"ט הראשון של רה"ש שהוא מדאו', ומקבל את היו"ט השני שהוא מדרבנן, אך מאי שנא ממי שמבדיל במוצ"ש אחר פלג המנחה של שבת. ורק בליל יו"ט ראשון דפסח וסוכות יש בכך בעיה של שתיית כוס ראשונה מד' כוסות לפני הלילה, וכן י"א שיש בכך בעיה של קידוש לפני זמן אכילת פסח, וכן בעיה של אכילת כזית פת בסוכה לפני הלילה (ראה ע"כ במקראי קודש הל' סוכה והל' ליל הסדר). אך בשאר מועדים לכאו' מעיקה"ד מותר לעשות קידוש או הבדלה מפלג המנחה עכ"פ בשעת הדחק. כך בס"ד נלע"ד. ואח"כ ראיתי שכבר דן ע"כ בשש"כ (פמ"ז סכ"ג) לגבי קידוש של יו"ט שני של ר"ה כשעושה אותו ביו"ט ראשון של ר"ה אחר פלג המנחה, ובהלכות החמיר שם בכך. והביא מקורות לכך. ומאידך עיי"ש שהביא במקורות כמה פוס' שהקלו בכך. שהגרי"י וייס זצ"ל (בעל מנחי"צ) היקל בכך גבי שעה"ד שאז יש לסמוך על המקילים ולקדש מבעוד יום, חוץ מיו"ט שני של פסח ושל סוכות, שבהם יש לקדש דווקא בלילה, עפי"ד כה"ח סי' תרל"ט סקנ"ז. והוסיף שם בשש"כ, ששמע מהגרש"ז אוירבך זצ"ל שבשעה"ד גדולה, כגון זקן או חולה, יש לסמוך להקל גם ביו"ט שלאחר השבת ולקדש מבעוד יום (בלי נר של הבדלה, ולא יעשה שום מלאכה). וציין לרמב"ם פכ"ט מהל' שבת הי"א. עכת"ד. וא"כ שני הפוס' הגדולים הללו הקלו בכך רק בשעה"ד. והיינו כשו"ע (בסי' רצ"ג) והמ"ב שם. וא"כ יש להקל בכך רק בשעה"ד.


[6]ו. כ"כ מרן (סי' ת"ר ס"ב). והטעם, דאע"ג דקדושה אחת הן, מ"מ שני ימים הם (מ"ב שם סק"ה. עיי"ש).


[7]ז. מה שכתבנו שמתחילים את הקידוש כבכל שבת, והיינו לנוהגים לומר "לשם יחוד" (ויוסיפו שיוצאים י"ח גם קידוש של יו"ט נוסף לשבת), וכן באמירת "מזמור לדוד".


ובאשר לשאר הברכות, ה"ז כנ"ל בהערה ד'. וע"ע בספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ד הערות ק'-ק"א). וכ"כ במט"א (סי' תקפ"ג ס"א) שמתחילים ב"ויכלו" כבכל שבת.


[8]ח. הא דמזכירים את השבת באמצע ברכת "אשר בחר בנו" ובחתימתה, הוא עפ"י מרן (סי' תפ"ז ס"א), המ"ב (שם סק"ב) וש"פ.


ומה שכתבנו שבמקום "יום תרועה" אומרים "זכרון תרועה", הוא עפ"י מרן (סי' תקפ"ב ס"ז), מ"ב (סקי"ט) וש"פ.


ובענין תיבת "באהבה" שבברכת "אתה בחרתנו" (בפיסקה "ותן לנו"), הנאמרת היא גם כשרה"ש חל בחול או רק בשבת. לפי מש"כ הרמב"ם (בסדר תפילות השנה, בסוף ספר אהבה, בנוסח הברכות האמצעיות) מבואר שיש לומר תיבה זו אף ברה"ש שחל בחול. ועיי"ש שכתב הנוסח: "ותתן לנו ה' אלקינו את יו"ט מקרא קודש הזה זכרון תרועה, באהבה, זכר ליציאת מצרים" (ויש להעיר שכתב כן גבי רה"ש שחל בחול, ומ"מ הנוסח "זכרון תרועה" ולא "יום תרועה". וע"ע שם גבי תפילת העמידה דפסח שחל בחול, שג"כ כתב שם "ותתן לנו... זמן חירותינו באהבה, זכר ליציאת מצרים"). ואגב יש להוסיף שעל מה שכתבנו שסדר תפילות השנה בסוף ספר אהבה הינו מהרמב"ם, העיר הגר"א נבנצל שליט"א: לענ"ד אין סדר זה מהרמב"ם, ויש הבדלים בין פסקיו לפסקי הרמב"ם. עכ"ל. וראה מה שכתבנו ע"כ בס"ד לקמן בנספחים (ריש נספח י"א).


והמ"ב (סי' תפ"ז סק"א) כתב שגם ביו"ט שחל בחול אומרים תיבת "באהבה", ואילו כשחל בשבת י"א לומר ב' פעמים. ובמחזור רדלהיים המצוי בידי (הודפס בשנת תר"מ ובשנת תרס"ג) כתוב שאומרים תיבה זו הן בתפילת העמידה ברה"ש והן בקידוש, ואומרים זאת פעם א' אם רה"ש חל בחול, ואילו כשחל בשבת אומרים זאת ב' פעמים (והנוסח הוא "ותתן לנו ה"א באהבה את יום השבת הזה ואת יום הזכרון הזה זכרון תרועה באהבה מקרא קודש" וכו'). וכן מצאתי כתוב במחזור אשכנזי ישן מוינה (משנת תרצ"ט). ומאידך ממחזור עולת ראיה (למרן הגראי"ה קוק זצ"ל. ח"ב עמ' שי"ד) משמע שאומרים תיבה זו רק בשבת. וא"כ נמצאנו למדים שמנהגי האשכנזים חלוקים בהא.


וגבי מנהג הספרדים. במחזור ספרדי ישן המצוי בידי (שלוניקו. שנת תרס"ח) כתוב שאומרים תיבה זו פעם אחת, כשרה"ש חל בחול. וכשרה"ש חל בשבת אומרים תיבה זו ב"פ (בנוסח "זכרון תרועה באהבה מקרא קודש" וכו'). וע"ע בלבוש (סי' תפ"ז) וכה"ח (סק"ד) שהביא עוד דברי הפוס' הספרדים והאשכנזים בהא. וקיצרנו. וראה עוד מש"כ ע"כ לעיל (בפרק ג' הערה כ"ז ס"ק 8 והערה ל"ה ס"ק 2,5).


[9]ט. גבי החתימה של "מקדש השבת, ישראל והזמנים", כתב המ"ב (סי' תפ"ז סק"ב) שאם אמר "מקדש ישראל" לבד, לא יצא (א"ר וש"א, שלא כמ"א). וכן בשבת אם לא אמר "מקדש השבת" ואמר "מקדש ישראל" ג"כ לא יצא, אף שהזכיר באמצע התפילה (בברכה אמצעית) של שבת, כיון שלא חתם בשל שבת. וכ"ז בין בקידושא בין בצלותא. וע"ע מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ד הערה ק"ז) בשם הגר"ש ישראלי זצ"ל והגר"מ אליהו זצ"ל, שדין הטועה בסיום ברכת "מקדש השבת, ישראל והזמנים" בקידוש, כדין הטועה בה בתפילת העמידה. ועיי"ש (בפ"ג סעי' י"א), שאם טעה ולא הזכיר שבת בחתימה, אף אם הזכיר שבת באמצע הברכה, שנחלקו הפוס' האשכנזים אם יצא י"ח. עיי"ש בפ"ג גבי תיקון הטעות תכ"ד, ושאר פרטי דינים בזה, וכן כאן בקונטרס זה לעיל (בפרק ג').


טעה ברה"ש שחב"ש ואמר "יום תרועה" במקום "זכרון תרועה", יצא י"ח (מ"ב סי' תקפ"ב סקי"ט).


[10]י. ראשית יש להזכיר שרק ליל ב' דרה"ש יכול בימינו (לצערנו, שאין מקדשין את החודש בראיה ע"י שלושה מומחין) לחול במוצאי שבת, דלא אד"ו ראש (והיינו שיום טוב ראשון של ראש השנה לא יחול בימי א', ד' וו'. וכמבואר במרן רס"י תכ"ח).


ובאשר לעיקר ד"ז של תוספת ברכת הנר וההבדלה, הוא עפ"י הגמ' פסחים (דף ק"ג ע"א), דאמר רבא: יקנה"ז. והסיקה הגמ' דהלכה כרבא. וכ"פ מרן (בסי' תע"ג), המ"ב (שם סק"ג) וכה"ח (סקי"ח) גבי פסח, וה"ה גבי שאר יו"ט.


ובאשר לנוסח זה השונה מנוסח ברכת ההבדלה בשאר שבתות השנה, כ"ז עפ"י הגמ' פסחים (דק"ד,א), התוס' (שם ד"ה "בעי"), טור וב"י (סי' תע"ג), מ"ב (סי' רצ"ט סקל"ו).


בענין אי אומרים קידוש והבדלה זו מיושב או מעומד, ר' מ"ב (סי' תע"ג סק"ג) ומקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ד הערה ק"ב). עיי"ש מנהג הספרדים והאשכנזים.


אע"ג שאין הנשים שותות מכוס ההבדלה, מ"מ שותות הן מכוס הקידוש וההבדלה של ליל יו"ט שחל במוצ"ש (מקו"ד הל' ליל הסדר שם בשם שש"כ). ועיי"ש אי רשאית אשה לומר קידוש זה דיקנה"ז שיש בו גם ברכת ההבדלה.


בענין נוסח הבדלה זו, הריהי שונה מנוסח ההבדלה הרגילה הן באמצעה והן בחתימתה, כמבואר בפסחים (דק"ד,א') וככתוב במחזורים.


כשחל יו"ט במוצ"ש, מי שהותר לו לקדש על הפת, אי רשאי גם להבדיל עליה, ר' במקו"ד שם (הערה ק"ב).


ועוד עיי"ש הטעם שאין מזכירים יצי"מ בהבדלה כמו בקידוש.


ביו"ט שחל במוצ"ש אין מברכים על הבשמים (מ"ב סי' תע"ג סק"ג). והטעם, שאין ירידת קדושה גדולה כ"כ כשיוצא משבת ליו"ט, כירידתה משבת לחול, ולכן אין הנשמה מצטערת בזה כ"כ. וראה תוס' פסחים (דק"ב,ב' ד"ה "רב") וביצה (דל"ג,ב' ד"ה "כי הוינן"). והגר"א נבנצל שליט"א הוסיף: או דסעודת יו"ט משיבה הנפש כריח הבשמים. עכ"ל.


כתב בחזו"ע (ח"ב עמ' קצ"ד-קצ"ה) עפ"י התוס' פסחים (דק"ד,א' ד"ה "בעי"), שיש להפסיק מעט בין המילים "מששת ימי המעשה קדשת", לבין המילים "(ו)הבדלת וקדשת את עמך ישראל", ושלא כמש"כ בטעות בכמה מחזורים. הב"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (שם הערה ק"ה). ועיי"ש עוד בענין הגירסאות בברכת הבדלה זו.


[11]יא. הא דאין לכבות נרות ההבדלה בהבדלה זו, הוא פשוט, ככל כיבוי אש ביו"ט דאסור בסתמא. ראה שו"ע (סי' תצ"ה ותקי"א), רמ"א (סי' תק"ב ס"א) ומ"ב (סק"י). וראה שש"כ (פ"ס ס"מ. ופס"ב סי"ח והערה ל"ה).


גבי אופן החזקת הנרות בהבדלה זו, כ' בשש"כ (פס"ב סי"ח), שבעת שמברך על הנרות בהבדלה זו, יחזיק ב' הנרות סמוכים זל"ז כדי שיהיו לאבוקה. ויש נוהגים לברך בהבדלה זו על ב' נרות מבלי להסמיכם זל"ז, ויש המברכים רק על נר א'. והוסיף שיכול לברך גם על הנרות שהדליקם לשם יו"ט. ולגבי הדלקת הנר השני לצורך חיבורם לאבוקה, הב"ד הגרשז"א זצ"ל שהסתפק אי שרי להדליק ביו"ט רק בשביל הידור מצווה באבוקה, שהרי למעשה זה רק כדי לברך על אבוקה שמאירה יותר, אבל לא כדי ליהנות מהאור. עכת"ד. וציין שם לשעה"צ (סי' תנ"ה סק"ט), שלא רצה להתיר להדליק נר לצורך בדיקת חמץ ביו"ט. עיי"ש. ומאידך הגר"ש ישראלי זצ"ל והגר"מ אליהו זצ"ל התירו להדליק את הנר השני (כמובן ע"י העברת אש) לצורך אבוקה בהבדלה, משום שזה צורך מצוה [ובאמת ק"ק לי ע"כ מהמ"ב (סי' תמ"ו סק"ו)]. ועוד אמרו לי, שמותר גם להפריד הנרות לאחר ברכת מאורי האש, ואין בכך בעיה שנראה ככיבוי. עכת"ד (ושלא כמנהג חב"ד שהביא השש"כ שם, שנמנעים מהפרדת הנרות, ולכן גם אינם מחברים אותם). וכמובא כ"ז בספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ד הערה ק"ג). עיי"ש באורך. וע"ע בפסתש"ו (סי' תקי"ד סק"ו).


ובספר הלכות חגים (לגרמ"א זצ"ל, פל"ח סי"ד) כתב שבמוצ"ש זו לצורך ברכת "מאורי האש", ניתן להסתכל על הנרות שהדליקה האשה לצורך יו"ט. והגר"א נבנצל שליט"א העיר: במקום שמשתמשים בחשמל, וא"כ אין הנרות אלא לכבוד, נלע"ד דצריך לומר לאשה שישתמשו בנרות גם להבדלה, כי אין מברכים על נר שהודלק רק לכבוד. עכ"ל. והיינו שהאשה תכוון לכך בעת הדלקת הנרות.


ועוד נוסיף, שהגר"ש ישראלי זצ"ל אמר לי עוד בענין זה, שאפשר לחבר גפרור לאחד מהנרות שהדליקו לצורך יו"ט, ולברך ע"כ ברכת "מאורי האש". עכת"ד. והיינו שעי"כ א"צ להדליק נר מיוחד לצורך הבדלה זו, וגם אין כילוי של נר בהבדלה אלא של גפרור בלבד.


הרה"ג אברהם אלישיב, בנו של הגרי"ש אלישיב שליט"א, אמר לי, שבליל יו"ט שחל במוצ"ש נוהג הגריש"א שליט"א לקחת שני נרות להבדלה, ולאחר מכן מניחים אותם בעדינות באופן שיכבו מעצמם. עכת"ד.


עוד בענין נר ההבדלה ביקנה"ז, ר' באג"מ (או"ח ח"ה עמ' ס"ו סק"ל), ובצי"א (ח"ו פרק י', וח"ז פרק ל"ב וחי"ד סי' מ"ב), לקמן (בנספח ו'), ומה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ד הערה ק"ג). וע"ע שם בצי"א בענין הדלקת נר נשמה ביו"ט.


[12]יב. גבי מי שטעה ושכח להבדיל בקידוש יו"ט שחל במוצ"ש, כתב בשש"כ (פס"ב סעי' י"ט) שמשנזכר בכך חייב להפסיק את סעודתו ולהבדיל מיד על הכוס את ברכות הנר ו"המבדיל בין קודש לקודש", ואח"כ ימשיך בסעודתו (עפ"י מ"ב סי' תע"ג סק"ה).


ולגבי ברכת היין במקרה זה, כתב בשש"כ (שם, עפ"י המ"ב סי' קע"ד ס"ק ו',ח', וסי' תע"ג סק"ה) שאם רגיל הוא לשתות יין בתוך הסעודה, או שכיוון בשעת הקידוש לשתות יין בתוך הסעודה, יברך את ברכות הנר ו"המבדיל" על הכוס, אך לא יברך על היין אלא רק ברכות הנר וההבדלה. ואם אינו רגיל לשתות יין בסעודה וגם לא כיוון בקידוש לשתות יין בסעודה יברך גם בפה"ג כשמבדיל בסעודה (עפ"י המ"ב שם). אמנם יש להעיר שמרן כתב בשו"ע (סי' קע"ד ס"ד) בפשטות שיין של קידוש פוטר יין שבתוך המזון. עיי"ש. ולא חילק בין אם רגיל לשתות בסעודה, או אם כיוון לשתות גם בסעודה. ומ"מ נראה שאכן מרן דיבר על מציאות שרגילים לשתות יין בסעודה [וראה עוד ע"כ בכה"ח (סי' קע"ד ס"ק ט"ו וט"ז), וילקו"י (ח"ג רס"י קע"ד)].


וע"ע בשש"כ (פס"ב הערה ל"ז) שאם שכח גם לומר "ותודיענו" בתפילת העמידה בערבית, וכבר שתה מיין הקידוש, דצריך לחזור ולהתפלל ערבית (וברור שהכוונה רק לתפילת העמידה, ככל דין מי שטעה בתפילת העמידה, שצריך לחזור רק עליה, כגון ששכח "יעלה ויבא"), ושוב להבדיל על הכוס. ולד' הגרשז"א זצ"ל עדיף שיתפלל מיד ערבית לפני שמבדיל על הכוס ונוטל ידיו לסעודה, ואין התפילה נחשבת כהפסק בין הקידוש לסעודה, דהרי ע"י התפילה מותר לו לאכול. עכת"ד. וע"ע שם [(בהערה ל"ח). אמנם מה שהביא הוכחה שצריך לברך בפה"ג משום שזו כוס של מצוה נפרדת - מצות ההבדלה הנפרדת ממצות הקידוש. והוכיח כן ממה שמברכים על כוס שניה בליל הסדר. אין הוכחה זו נכונה למנהג הספרדים שאינם מברכים על כוס ב' בליל הסדר. אך מעצם הסברא שזו כוס של מצוה בפ"ע, זה שייך גם למנהג הספרדים. וכן שייך גם לספרדים מש"כ להוכיח כן מהא דמברכים בפה"ג פעמיים - על ברכות האירוסין ועל הנישואין. וחכ"א העיר שבכלל צ"ע אי כוס של מצוה טעונה ברכה, מהא (דסימן רע"א ס"ד) שאם שתה יין לפני הקידוש א"צ לברך את ברכת הקידוש. עכת"ד. ואח"כ ראינו שכעין זאת העיר הגרשז"א זצ"ל בהערותיו לשש"כ המובאות בחלק ג'. עיי"ש].


אם שכח לומר בקידוש זה את ברכות ההבדלה, ונזכר בכך רק לאחר הסעודה וברהמ"ז, יברך מיד בפה"ג, על הנר ו"המבדיל" (שש"כ שם סי"ט).


שכח להבדיל בלילה ונזכר רק ביו"ט (שני) דרה"ש ביום, יברך בפה"ג ו"המבדיל" מיד, עד סוף היום. ומ"מ לא יברך ברכת הנר ביום.


לא הבדיל עד מוצאי יו"ט שני דרה"ש, יבדיל במוצאי יו"ט, אך אז כבר יאמר את ברכת ההבדלה בנוסח "המבדיל בין קודש לחול", והיינו שההבדלה של מוצאי יו"ט עולה לו גם במקום ההבדלה של מוצש"ק. ובמקרה זה לא יברך על הנר בהבדלה זו, דאין ברכת הנר אלא במוצ"ש [מרן (סי' רצ"ט ס"ו). והטעם, דתחילת בריית האש היתה במוצ"ש (כה"ח סי' רצ"ט סקכ"ח). וע"ע במ"ב (סי' תקנ"ו סק"ד), כה"ח (סי' תקנ"ו סק"ג). וכ"כ גבי ברכה זו גבי מוצאי רה"ש, בשש"כ (פס"ב ססע"י י"ט. וע"ע שם בסעי' מ"ג, מ"ד, ובהערה צ"ח)].


אם שכח בקידוש זה רק את ברכת הנר, יברכנה על הנר מיד כשנזכר, וא"צ לאומרה על הכוס [כמו שבליל ט"ב שחל במוצ"ש מברכים ברכה זו אע"ג שאין מברכים על הכוס. ר' שו"ע (סי' תקנ"ו), מ"ב (סק"א), ומקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ד סעי' ל' ול"א)].


ומ"מ נראה שאם שכח את שתי הברכות - הנר וההבדלה, ינהג כמי ששכח את ברכת ההבדלה, ויברך ב' ברכות אלה על הכוס, וכנ"ל גבי השוכח ברכת ההבדלה.


טעה בהבדלה זו, ובמקום לומר "המבדיל בין קודש לקודש" אמר "המבדיל בין קודש לחול", לא יצא י"ח. וכיצד ינהג, ר' בשש"כ (פס"ב סכ"א עיי"ש הרבה חילוקי דינים בזה), ובפסתש"ו (ח"ה סי' תע"ג סק"ד).


וע"ע בענינים אלה בספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ד סעי' ל' ול"א).


[13]יג. מקור מנהג זה במס' הוריות דף י"ב ע"א, ובמס' כריתות דף ו' ע"א, וגירסת הגמרא שם: לעולם יהא רגיל למחזי בריש שתא קרא ורוביא, כרתי וסילקא ותמרי, וכן היא גירסת הערוך בערך קרא, וכ"כ הב"י שהיא גירסת הספרים, וכ"כ הכלבו (סי' ס"ד). וכ"כ השטמ"ק בכריתות, שי"ג למחזי. וכן כתב כה"ח שהוא בגמרא אצלנו. אך באמת שאצלנו הגירסא במס' כריתות: למיכל. וכ"פ מרן בשו"ע (רס"י תקפ"ג). ואכן כבר נהגו ישראל להביא סימנים אלה לשולחן, לומר עליהם בקשה ולאוכלם. וכתב כה"ח (בסי' תקפ"ג סק"ו) שאם אינו יכול לאוכלם מחמת בריאות, או שחושש להמצאות תולעים בהם סגי בראיה. ובלא"ה אף מי שחסר לו א' מפירות וירקות אלה יכול לומר את היה"ר אף בלא אכילה ובלא ראיה. ולמרות שבגמ' שם לא נזכר כלל לומר בקשה זו, וכ"כ הב"י שמשמע מדברי הטור שאצ"ל שום דבר, אלא שם הדברים רומז על ענינם, מ"מ אין בכך איסור שהרי אין זו ברכה דחיישינן לברכה לבטלה אלא זו בקשת רחמים, ושרי לאומרה אף בהזכרת ש"ש.


מקור ענין אמירת היה"ר נזכר לראשונה במרדכי, והביאו הב"י. וכתב המרדכי שמנהגו של רב האי גאון לומר על כל דבר ודבר מה שכתב הטור. למשל רוביא- ירבו זכויותינו וכדו'. ובשם הרד"א כתב שי"א בלשון תפילה על כל דבר, והיינו בלשון "יהי רצון". וכ"כ בכלבו סי' ס"ד, ולכן כתב מרן שכשיאכל רוביא יאמר יה"ר שירבו זכויותינו וכו', וכ"כ כה"ח סקי"א וכ"כ שאר האחרונים. וכתב המ"ב סק"ב לומר: "יה"ר מלפניך ה' א־לוהינו וא־להי אבותינו שירבו זכויותינו", וכן המנהג פשוט.


נוהגים לעשות "סדר" זה בשני לילות רה"ש (כה"ח סי' תקפ"ג סק"ז. עיי"ש). ויש מהנוהגים נוסח אשכנז, שעושים "סדר" זה רק בלילה הראשון (שכן כתוב במחזור רדלהיים משנת תר"מ, המצוי אצלי).


ועוד בענין אי בעי לאכול פירות וירקות אלה כסימנים, ראה בכה"ח (סי' תקפ"ג סק"ו).


ומה שכתבנו שיש מהספרדים הנוהגים כן גם בסעודות היום של רה"ש, כ"כ הבא"ח שכן הוא נוהג בביתו, והב"ד כה"ח (סי' תקפ"ג סק"ז). וע"ע במט"א (סי' תקצ"ז סק"ד) שכתב שיש לעשות סדר זה גם בסעודת שחרית, אם יש לו ורוצה. ע"כ.


[14]יד. מה שכתבנו דוקא סוגי פירות וירקות אלה, הוא עפ"י מימרא דאביי בהוריות (די"ב,א') ובכריתות (ד"ו,א'). וכ"פ מרן (בסי' תקפ"ג ס"א. וכתב בסדר שונה). ופרש"י (שם) שקרא היא דלעת ורוביא הוא תלתן. ע"כ.


ומה שכתבנו גם תפוח מתוק בדבש, שכ"כ הטור, והב"ד הרמ"א (סי' תקפ"ג ס"א). והוסיף שיש נוהגים לאכול רימונים. וי"א שאף אם אוכל תפוח, מ"מ עדיף לטבול התפוח בסוכר ולא בדבש [ר' כה"ח (שם ס"ק י"ג וי"ז. וע"ע שם בסק"ד בענין טיבול הפת בדבש). ובאשר לטיבול התפוח בדבש, הרי שיש שדוקא נמנעים מלטובלו בדבש הן משום שדבש הינו דין, והן משום שמתיקות הדבש הינה מוגבלת, וכמש"כ בפס' "דבש מצאת אכול דייך". ולכן גם בנוסח ה"יהי רצון" שאומרים בעת אכילת התפוח לדעתם יש לומר "שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה", ולא להוסיף את תיבת "כדבש". ראה בא"ח (פ' ניצבים סעי' ד') ומחזור "קול אליהו" (עם פסקי הגר"מ אליהו זצ"ל. בסדר הסימנים של ליל רה"ש)]. ועל עצם מנהג אכילת התפוח ערער הרשב"ץ (הב"ד הברכ"י סק"ד), אלא שהמהרי"ל בדרשותיו כתב שלפי המקובלים יש ענין לאכול תפוח. וכ"כ הרמ"א בד"מ (סק"ג), הא"ר (סק"ג) והברכ"י (שם). וכן מנהג האשכנזים.


בענין הרוביא כתבו הפוס' שיכול ליקח כל פרי או ירק ששמו לשון ריבוי (מ"ב סי' תקפ"ג סק"א, כה"ח סק"ח). ובענין זיהויו ראה כה"ח (שם סק"י) שהוא מין קיטניות הנקרא לוביא. והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי שרוביא הוא כמין שעועית קטנה. עכת"ד. וכעין זאת כ' בילקוט המנהגים והטעמים (אייזנבאך. על המט"א), שהוא דומה לשעועית ירוקה מיובשת. עכת"ד. ואמרו לי שהיהודים יוצאי תימן נוהגים ליקח חילבה, שהוא זרע תלתן, כדפרש"י. וכ"כ בשו"ע המקוצר (ליהודי תימן. ח"ג. דיני רה"ש סעי' ז' עמ' קע"א).


ומה שכתבנו שכרתי הוא לוף, כן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל. ושאלתיו האם הכוונה ללוף או לדבר הדומה ללוף (כמש"כ באחד הספרים). וענה לי שהכוונה ללוף ממש. עכת"ד.


ומה שכתבנו הפירוש של סילקא וקרא, הוא עפ"י המנהג, וכ"כ במחזורים.


בענין ראש של כבש, כ"כ המרדכי במס' יומא, וכ"כ הטור, וכ"כ מרן (בסי' תקפ"ג ס"ב). אך הטור כתב בשם המהר"ם מרוטנבורג שטוב יותר ליקח ראש איל. וכ"כ המ"ב (סי' תקפ"ג סק"ו) וכה"ח (סקכ"ב). והטעם, שזה זכר לאילו של יצחק אבינו ע"ה [וכ"כ בב"י בשם הג"א, וכ"כ בספר חסידים (סי' נ"ט), שו"ע הגר"ז (סק"ה) והמ"ב (שם)]. וגבי הנ"מ בין כבש לאיל ראה משנה מס' פרה (פ"א משנה ג').


יש שכתבו להטביל את הראש בדבש (ב"י בשם הג"א. התשב"ץ בשם מהר"ם. וכן נהג המהרי"ל).


בענין מליחת ראש בהמה ר' שו"ע יו"ד (סי' ע"א). ובענין עצם אכילת מח בהמה ר' בא"ח (ש"ש פר' "אחרי" סי"א).


אם אין לו ראש כבש או איל יקח ראש אחר של בהמה או עוף (מ"ב שם סק"ז. ולא הזכיר ראש דג או חיה. וממילא יש שאינם אוכלים דגים ברה"ש, וכדלקמן בפרקנו). אמנם אמרו לי שיש שלוקחים דוקא דגים, גם כשיש ראש כבש. וכ"כ בסידור עולת ראי"ה.


בענין סדר לקיחת מיני הפירות והירקות ישנם מנהגים שונים, וכ"א יעשה כפי מנהגו (ור' כה"ח סי' תקפ"ג ס"ק כ"ה).


[15]טו. אמנם במחזור רדלהיים (משנת תר"מ) המצוי בידי, כתוב שנוהגים לאכול רק תפוח, אך בלוח א"י כתב שנוהגים לאכול רוביא, כרתי, סילקא, תמרי, רימון, קרא, ראש כבש, ותפוח. וא"כ מנהג הפרושים פה בא"י, הנוהגים ללכת לפי הגר"א, ליקח את כל המינים הנזכרים. וכ"כ בסידור עולת ראיה (ח"ב עמ' שי"ט. והוסיף שם גם ענין אכילת הדגים).


[16]טז. הנה בגמ' בהוריות ובכריתות הנ"ל לא הזכירו מתי לעשות סימנים אלה, וגם מרן (בסי' תקפ"ג) לא כתב זאת. ויש שכתבו בשם המהרי"ל (הל' רה"ש) שיש לאכול התפוח בדבש אחר הקידוש קודם הסעודה, וכ"כ בסידור רבי שבתי, וכ"כ באור צדיקים בשם האריז"ל. ובדרכי חיים ושלום (סי' תש"ז בהגהות, סק"ב) כתב לאכול את כל הסימנים בין הקידוש לנט"י, הב"ד בילקוט המנהגים והטעמים (אייזנבך. בסוף המט"א, מהדו' תשמ"ו. סי' תקפ"ג סקי"ד), והוסיף שזה שכתב המהרי"ל לאוכלו לאחר הקידוש, הוא לאו דוקא, דהא הד"מ, הט"ז והמ"א כתבו בשם המהרי"ל שצריך לברך על התפוח משום דהוי כדברים הבאים שלא מחמת הסעודה. וא"כ הוא נאכל בסעודה עצמה. עכ"ד. וכן הזכיר מנהג זה - לאכול קודם הסעודה - הגרע"י זצ"ל ביחו"ד (ח"א סס"י נ"א). וכתב שאז יש לברך גם בפה"א על הרוביא. אמנם יש להעיר שבמחזורים אשכנזים ישנים שישנם בידי (מחזור רדלהיים משנת תרס"ג, ומחזור אחר מאוסטריה משנת תרצ"ט - למנהג פולין, פיהם, מעהרן ואונגרן) מובא, שלאחר תפילת העמידה בליל רה"ש, אם חל בשבת מוסיפים "ויכולו" וברכה מעין שבע. ומיד לאחר מכן מובא סדר הקידוש. אח"כ אומרים "עלינו לשבח" וקדיש יתום. ומשמע שאומרים הקידוש בביהכ"נ לפני "עלינו" (כמש"כ בשו"ע סי' רס"ט). ולגבי סדר הסימנים: במחזור אחד (מאוסטריה משנת תרצ"ט) כתוב לעשות הסימנים עוד לפני "עלינו לשבח" (ומשמע שהיו עושים זאת בביהכ"נ), ומ"מ שם כתוב לעשות רק סימן אחד - של תפוח מתוק. ואילו במחזור רדלהיים (משנת תרס"ג) כתוב לעשות הסימנים (וגם שם כתוב רק על תפוח) לאחר הקידוש ו"המוציא". ומשמע שלא היו עושים הסימנים בין הקידוש ל"המוציא" אלא רק אחר אכילת הפת. וראה לעיל בהערה י"ג בפרקנו שכתבנו שלפי מחזור רדלהיים ישן (משנת תר"מ) המצוי בידינו אין אומרים סדר הסימנים בליל יו"ט שני כלל (וגם שם כתוב לעשות הקידוש קודם "עלינו", והיינו בביהכ"נ).


גם בסידור עולת ראיה (למרן הגראי"ה קוק זצ"ל) כתוב שאומרים הבקשות בסעודה. וכ"כ הגרימ"ט זצ"ל בלוח א"י, לאומרם אחר "המוציא".


לעומתם כתב בלוח דבר יום ביומו (מנהגי בעלז) שמנהגם שונה משאר המנהגים: מנהג בעלז שלא לאכול תפוח בדבש משום ספק ברכה (שמא כוונתו ספק אי לברך על התפוח או על הדבש. אך ד"ז לא מובן לענ"ד: הרי הפוס' כתבו בהדיא לברך על התפוח ולפטור את הדבש. וראה לקמן בהערה כ"א). והוסיף שם בדבי"ב שאין המנהג לאכול הסימנים בתחילת הסעודה, אלא אוכלים רוביא וכרתי מטוגנים בדבש טפלים לבשר, וכן אוכלים ראש כבש או ראש בהמה אחרת, ותבשיל גזר, וכן נהגו לחזור אחר מין דגים הנקראים "כרת", לסימנא טבא כמו כרתי. עכת"ד.


נמצאנו למדים שמנהג רוב ככל האשכנזים שאוכלים הסימנים בתוך הסעודה.


כמו כן נראה שאף מנהג רוב הספרדים לעשות סדר זה דוקא בתוך הסעודה. שכן מצוי בידי מחזור ספרדי ישן (שלוניקו. שנת תרס"ח) שכתוב שעושים הסדר בתוך הסעודה. וכ"כ במחזורים ההולכים בשיטת הגר"ע יוסף זצ"ל ובשיטת הגר"מ אליהו זצ"ל. ואמנם שמעתי שיש מיוצאי מרוקו שנוהגים לעשות סדר זה לפני הנטי' לפת, ומאידך מצאתי בספר דברי שלום ואמת (טולידנו. מהדו"ב עמ' 117), שהג"ר יוסף משאש כתב שמנהג אביו, המובא בספר נשמת חיים (עמ' קנ"ח), לעשות סדר זה אחר ברכת "המוציא".


ומה שכתבנו שיש עושים סדר זה לאחר ברהמ"ז. אמנם ביחו"ד (ח"א סס"י נ"א) לא הזכיר מנהג זה, אך בילקו"י (מועדים, דיני סעודת רה"ש עמ' 29 ס"ב) הזכיר מנהג זה, ודחה רק את המנהג לעשות זאת לפני "המוציא".


[17]יז. מה שכתבנו שהטוב ביותר לאוכלם בתוך הסעודה, זאת משום שאם אוכלם לפני הסעודה הרי הוא נכנס למחלו' גבי מי שאכל פירות וירקות לפני "המוציא", האם צריך לברך לאחריהם ברכה אחרו' או שברהמ"ז פוטרתם (כדלקמן בהערה כ"ד). ולכן כתבו הפוס' שעדיף לא לעשות סדר זה לפני הסעודה [ראה יחו"ד (ח"א סי' נ"א), שו"ת שמש ומגן (ח"ג חאו"ח סי' ע"ב וע"ח), ילקו"י (ח"ג סי' קע"ז הערה ה', וחלק מועדים, דיני סעודת רה"ש, עמ' 29) וש"פ ספרדים ואשכנזים].


ובפרט יש להסתלק מהספק בני"ד, משום דבמילי דברכות עסקינן, דממ"נ: אם יברך ה"ז מכניס עצמו לחשש ברכה שא"צ, דיש הרבה מהפוס' דס"ל דהוי לאו מדאו' [ראה בהקדמת שיעורין של תורה לגרי"י קנייבסקי זצ"ל, שכתב דהוי דרבנן. והסתמך ע"ד החזו"א. וביבי"א (ח"א חאו"ח סי' ל"ט) דחה דברי החזו"א הללו, והביא תשו' הרמב"ם, שהביאה כבר הגחיד"א זצ"ל בברכ"י (סי' מ"ו) שכתב בהדיא שברכה שא"צ הוי דאו'. וע"ע בכס"מ (פ"ג ממילה ה"ו), ביבי"א (ח"א שם עמ' קל"ד, ח"ה סי' מ"ג סק"ד), ויחו"ד (ח"ג עמ' קצ"א). ובספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ה הערה ל"א ובנספח ז' שם) ובש"פ, ואכמ"ל]. ואם לא יברך ברכה אחרו' במקום שצריך לברך יש צד לומר דחשיב כנהנה מהעוה"ז בלא ברכה (ר' ברכות דף ל"ה). ואע"ג שכבר בירך ברכה ראשונה, מ"מ לא בירך את כל מה שהיה צריך לברך. וצ"ע. ונמצא שממ"נ היכן שיחמיר הרי חומרתו היא קולתו. ולכן העיצה היעוצה שלא יאכלו הפירות והירקות הללו בין הקידוש לסעודה, אלא לאחר שכבר נטל ידיו ואכל מהפת. וה"ה לגבי אכילת פירות בט"ו בשבט שחל בשבת. וכן שמעתי מהגר"מ אליהו ומהגר"ע יוסף זצ"ל. ועוד שמעתי מהם, שטוב להמנע ממה שנהגו כמה עדות מבני הספרדים לאכול בליל שבת במשך כל השנה מעט ירקות או פירות או דגים בין הקידוש לנט"י, והכל מהטעם הנ"ל, או שיאכלו פחות מכזית. עכת"ד.


ומה שכתבנו שהעדיף ביותר לאכול הסימנים הללו בתוך הסעודה ולא לאחריה. אמנם אין איסור הלכתי לאוכלם לאחר הסעודה וברהמ"ז, אך ישנם שני טעמים להעדיף לאוכלם בסעודה ולא לאחריה. טעם ראשון, משום החשש שיאכל מפירות ז' מינים או פירות אחרים בשיעור שבין תשעה עשר לעשרים ושמונה סמ"ק. והיינו שנכנס למחלו' הראשונים כמה כזיתים יש בביצה. ובפרט שי"א ששיעור כזית הינו בגודל זית ממש. וכמו שכתבנו כבר במקראי קודש הל' ליל הסדר (בקונטרס שיעור כזית), שכ"ד הגר"ח זצ"ל מוולוז'ין ועוד פוס'. ושכן ד' החזו"א מעיקר הדין. עיי"ש. ועוד, שי"א שמחשבים שיעור זה במשקל ולא בנפח (והגר"א נבנצל שליט"א העיר ע"כ: צע"ג לענ"ד. עכ"ל). וחשש זה קיים בעיקר כשאוכל כמה סימנים שמצטרפים לשיעור כזית, שהוא שיעור יחסית קטן מאוד. ואפי' שהברכה האחרונה של סוגים אלה שונה, מ"מ י"א שזה מצטרף לענין ברכה אחרונה לברכה הפחותה שביניהן. ומדובר שאוכל כן בזמן כדי אכילת פרס, שגם לגביו יש מחלו' מהו שיעורו [ראה בדברים אלה למשל במ"ב (סי' רע"ו סקס"ח) ובה"ל שם, ומ"ב (סי' תפ"ו), יחו"ד (ח"א סי' י"ז), ומה שכתבנו באורך בס"ד במקראי קודש הל' יוה"כ (עיי"ש), והל' ליל הסדר (עיי"ש. ובפרט בקונטרס שיעור כזית. עיי"ש)]. ועוד יש חשש בהא, אם יאכל פחות מכזית אך יאכל פרי שלם (שאז י"א דבעי לברך ברכה אחרו'. ראה מרן סי' ר"י ס"א) [ואגב יש להזכיר, שאם אכל פרי מז' מינים, ואכל עמם פירות אחרים, ברכה אחרו' על ז' מינים פוטרת כל הפירות האחרים, וכמש"כ מרן (בסי' ר"ח סי"ג)]. אך באמת יש עוד טעם שלא להעדיף אפשרות זו, והוא משום שבסוף הסעודה לאחר שמילא אדם כרסו מהמאכלים הערבים, וכמ"ש הרמ"א (בסי' תקפ"ג סעיף א') בשם המרדכי שנוהגים לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה (ור' מש"כ המ"ב סי' תקפ"א סקכ"ו) ואז נפשו קצה באוכל נוסף ויאכל את הפירות והירקות הללו אכילה גסה. ואמנם הגמ' בערובין (דפ"ב,ב') אמרה דאמרי אינשי דרווחא לבסימא שכיח, ופרש"י שהמעיים מתרווחין לפנות מקום לדבר המתוק. ע"כ. וא"כ לכאו' בני"ד אין חשש שיאכלו הסימנים אכילה גסה. ומ"מ י"ל שלא כל הסימנים הינם מאכלים מתוקים, ויש חשש שיאכלום אכילה גסה. ולמרות שמרן (בסי' תקצ"ז סעיף א') כתב שלא יאכלו (בסעודה) כל שובעם למען לא יקלו ראש, מ"מ קצת חיישינן להכי, ובפרט למי שצם בערה"ש. וכן יש חשש שהילדים כבר יישנו, ולא יספיקו לראות ולהתחנך במנהגם זה של ישראל. לכן יש להעדיף את המנהג לאכול זאת בתוך הסעודה, ונהרא נהרא ופשטיה.


[18]יח. עפ"י מרן (סי' קע"ז ס"א), שדברים הבאים בתוך הסעודה, אם הם באים מחמת הסעודה, והיינו דברים שהדרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת, כגון ירקות, אפי' אוכלם בלא פת, אין טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם. עכת"ד. ולפי"ז אין לברך על ירקות בסעודה לפי שמתלפתים לפת. ועוד כ' שם מרן, שדברים הבאים שלא מחמת הסעודה, והיינו שאין דרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם הפת, כגון מיני פירות, אם אוכלם בלא פת טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם. עכת"ד. ועיי"ש בשו"ע גבי אם אכל חלקם עם פת. וע"ע שם במ"ב (סק"ה. ומש"כ גבי קישואים שיש לברך עליהם, וכ"כ כה"ח סקט"ו. מ"מ כבר העיר ע"כ הגר"ע יוסף בגליון ספר כה"ח שלו שאין זה לדינא, אע"פ שיש אומרים כך. עכת"ד. ונראה שכן המנהג, שלא מברכים על קישואים). ואם מברך על דבר שאין צריך לברך עליו ה"ז ברכה לבטלה, שחומרתו רבה.


[19]יט. מה שכתבנו שיטול ידיו ויברך על הפת, הוא פשוט.


ומה שכתבנו שיטבל הפת בדבש, כ"כ הלבוש, שכן מנהג האשכנזים, וכ"כ המ"ב (סי' תקפ"ג סק"ג) וכה"ח [(סק"ד, והוסיף שעתה גם מבני הספרדים יש הנוהגים כך). עיי"ש שיכול לטבל גם בסוכר, והסביר שדבש הוא דין. ובס' לקט היושר כ' שלוקחים דבש כי הדבורה הינה דין, שעוקצת, ואילו הדבש היוצא ממנה הינו מתוק. ולכן לוקחים דבש, שנצא ממיה"ד למידת הרחמים. הב"ד בילקוט המנהגים (אייזנבך. בסוף המט"א, סי' תקפ"ג הערה כ"א)].


ומה שכתבנו שיש המטבלים את הפרוסה גם במלח, זאת עפ"י כה"ח (סי' תקפ"ג סק"ד) בשם אחרו'. ועיי"ש טעמו שדבר זה הכרחי עד"ה, ולכן יש לטבל פרוסת המוציא במלח ג' פעמים ורק אח"כ יטבלה בדבש או סוכר. עכת"ד. וע"ע שם (בסקי"ז). אמנם יש לציין, שבדבי"ב (מנהגי החסידים, ובפרט בעלז), כתב שמנהגם גם להוסיף ולטבל במלח, אך כתב שמטבלים במלח באותו צד שמטבלים בדבש. והיה תמוה לי הדבר, וכי יש ענין ברה"ש לאכול מאכלים בטעם משונה ואף אולי מאוס (ור' במרן סי' ר"ד ס"א שאין לאכול דבר מאוס, גבי תבשיל שנתקלקל. ושם בסעי' ד'. ובסי' ק"ע סעי' ט"ו, ט"ז וכ"ב). ואכן מצאתי און לי, שבילקוט המנהגים (בסוף המט"א בהוצ' אייזנבאך) כתב בשם הגרי"ח זוננפלד שיש לטבל דוקא את הצד השני במלח. ע"כ. ויתכן שגם על דרך הסוד אין לערב מלח ודבש או מלח וסוכר (ואח"כ הראוני שכ"כ בהדיא בשו"ת תורה לשמה סי' ת"ק. עיי"ש). ומ"מ נראה שאכן כך גם המנהג של המוסיפים לטבל במלח, שמטבלים אותו בקצה השני.


[20]כ. מה שכתבנו שיאכל ויבלע מהפת קודם שיברך על הפירות, זאת כדי שלא תהא ברכת הפירות הפסק בין "המוציא" לאכילת הפת, וכמש"כ מרן והרמ"א (סי' קס"ז ס"ו).


מי ששח בין הברכה לבליעה, ראה בשו"ע וברמ"א (שם), במ"ב (סקל"ה), ובדברי ש"א שם. וע"ע בפירוט ע"כ במה שכתבנו בס"ד במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ז, סי"ז). עיי"ש באורך. ומ"מ לא ברור לי אי למנהג הספרדים בעי לפחות לטעום בחיכו את טעם הפת. וע"ע בילקו"י (מועדים עמ' 399 סי"ד. וצ"ע מנין לו דין בליעת הטעם).


ומה שכתבנו שלכתחי' רצוי לבלוע כזית קודם שמדבר או מברך, זאת עפי"ד המ"א (סי' קס"ז סק"ז), המ"ב (סי' קס"ז ס"ק ט"ו ול"ה) וכה"ח (סי' קס"ז ס"ק ט"ו ומ"ה בשם האריז"ל, השל"ה ועדו אחרו'). וע"ע בס' וזאת הברכה (פ"ב סק"ח, ובהערות הגר"צ ובר שליט"א שם שדן מדוע לא בעי בזה שיעור ביצה. עיי"ש).


ומ"מ אם בלע פחות מכזית מהפת ואז שח, ודאי א"צ לברך שוב, וכמש"כ המ"ב (שם) וש"א.


[21]כא. מה שכתבנו שיברך על התמרים, משום שהם אינם טפלים לפת, ולכן בעי ברכה, כמש"כ מרן (סי' קע"ז ס"א).


ומה שכתבנו שיקדים את התמרים לברכה, משום שהם שניים לתיבת "ארץ" ("ארץ זית שמן ודבש", והיינו דבש תמרים). ואע"ג שזית קודם ל"ארץ", מ"מ אין מברכים עליו בתוך הסעודה שהריהו מתלפת לפת (וכן הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, שאין לברך על זית כשאוכלים אותו בתוך הסעודה. עכ"ל). וכיון שאין מברכים בני"ד על חיטה ושעורה, הרי שנותר להקדים את ברכת התמר לשאר סימני הסדר הזה.


ועוד צד להקדים תמר, משום שהוא פרי מתוק והוי סימן טוב לכל השנה. וכ"כ כה"ח (סי' תקפ"ג סקכ"ה. וע"ע בסקי"ג). וכ"כ בילקו"י (מועדים עמ' ס"ד).


גבי אכילת תמרים כל השנה, ובפרט בלילה זה, ראה לקמן בפרקנו (סעי' י"ד ובהערה ל"ב).


ומה שכתבנו שיש מהאשכנזים המברכים על תפוח, שכ"כ המהרי"ל (בדרשותיו, הל' רה"ש) שהמנהג לאכול תפוחים בדבש לאחר הקידוש, וכ"כ הטור שהמנהג באשכנז לאכול בתחילת הסעודה תפוח מתוק בדבש ולומר שתתחדש עלינו שנה מתוקה. וכ"כ במחזורים אשכנזים ישנים שבידי (רדלהיים משנת תרס"ג, ועוד). וכ"כ המ"ב (סי' תקפ"ג סק"ג), כה"ח (שם סקי"ג), ובסידור עולת ראיה (ח"ב עמ' שי"ט). וראה בלוח א"י (לגרימ"ט, הל' רה"ש) שכתב בכ"ז לברך על התמרים, שהם מז' מינים.


והטעם שמברכים דוקא על תפוח ברה"ש, דהוא רומז לחקל תפוחין קדישין (מהרי"ל. כה"ח שם סקי"ד).


לענין הברכה, יש לברך על התפוח בפה"ע, ועי"כ פוטר גם את הדבש. ואין מברכים על הדבש [מ"ב (סק"ג). כה"ח (סקי"ג בשם הרבה פוס'. עיי"ש דיון ע"כ), עולת ראיה (ח"ב שם) וש"פ. וכבר כתבנו לעיל (בפרקנו בהערה ט"ז) בשם לוח דבי"ב שמנהג בעלז שלא לאכול זאת בגלל הספק בברכה. אך ר' בכה"ח הנ"ל שמ"מ גדולי הפוס', ומהם המהרי"ל, הכריעו לברך ע"כ בפה"ע, וא"כ אין לערער ע"כ].


ומה שכתבנו שע"י ברכת העץ על התמר או התפוח יכוון לפטור כל שאר הפירות שאוכל כסימנים, כ"כ באלף המגן (סי' תקפ"ג סקי"ג) וכה"ח (סקכ"ה). ופשוט.


[22]כב. כן עולה מדברי מרן (בסי' קע"ז ס"א), שדוקא ירקות שדרך לקבוע סעודה עליהם אין לברך לפניהם. הא אם יש ירק שאין דרך לקבוע עליו ואינו נטפל לפת, בעי לברך עליו. וכ"כ המ"ב (סי' קע"ז סק"ב). וע"ע בכה"ח (סי' תקפ"ג ס"ק י"ב וט"ו) ולעיל (בהערה י"ח).


ובענין כשאחד מפירות וירקות אלה הינו חדש, אי יש לברך עליו בני"ד גם "שהחיינו", שהרי כבר בירך "שהחיינו" בקידוש, ושמא פטר גם את הפירות החדשים. וכתב הגר"מ אליהו זצ"ל בהל"ח (פל"ח סי"ב) שבלילה הראשון של רה"ש יביא את הפרי החדש אחרי הקידוש. ועדיף שיביאנו בסוף הסעודה, יברך עליו "שהחיינו" ויאכלנו. ומ"מ בעת הקידוש לא יניחנו על השלחן, כיון שאם הפרי יהיה על השלחן בעת הקידוש, הרי שברכת "שהחיינו" שבקידוש תפטור גם את הפרי החדש (ומ"מ בליל יו"ט שני דרה"ש ישתדל להביא פרי חדש ולהניחו על השלחן. כ"כ הבא"ח ש"ר פר' "ניצבים" סק"ח. ור' מרן סי' ת"ר ס"ב).


והילקו"י (מועדים. דיני סעודות רה"ש, עמ' ל' ס"ב) כתב שכדי שלא לפטור בברכת "שהחיינו" שבקידוש גם את הפירות החדשים, יכסה פירות אלה במפה בזמן הקידוש. עיי"ש. ומשמע שמ"מ יכולים להשאירם על השלחן. ונראה סמך לדבריו ממרן (סי' רצ"ט ס"ט), דמכוסה כאינו דמי. ולא ידוע לי מנהג האשכנזים בענין זה.


יש להעיר לגבי ברכת "שהחיינו" על ירקות, שישנם מנהגים שונים בדבר. השל"ה הקדוש כתב שאין מברכים ברכה זו על שום ירק. והמ"ב (סי' רכ"ה סקי"ח) הב"ד השל"ה, אך מ"מ כתב לברך על מלפפון וכדו' (והיינו בזמנם שהיה מתחדש משנה לשנה). ואכן כתבו הפוס' האשכנזים לברך "שהחיינו" על ירקות חשובים המתחדשים כל שנה, כגון אבטיח [בה"ל (סי' רכ"ה ס"א ד"ה "פר"ח"). ערוה"ש (סי' רכ"ה סי"ב). וראה בא"ח (פר' "ראה" סי"ב) וספר וזאת הברכה (פי"ח סק"ד עמ' 160)]. וממילא אם אין פירות האדמה חשובים, אין לברך עליהם [ח"א (סי' ס"ב סק"ט). ור' קיצוש"ע (סי' נ"ט סקי"ז), כה"ח (סי' רכ"ה סקמ"ה), שבט"ה (ח"ד סי' כ"ה), וזאת הברכה (שם)].


ומ"מ הספרדים מברכים "שהחיינו" על ירק חדש [ילקו"י (מועדים עמ' רנ"ד). וכ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל בהערותיו לספר וזאת הברכה (פי"ח ס"ד עמ' 160). והוסיף דהו"ד על ירק שנאכל בפני עצמו, אך לא על סלרי וכדו' שמתבטל לאוכל, אא"כ אוכלו בפני עצמו ונהנה ממנו, שאז יברך גם עליו. וע"ע בא"ח (פר' "ראה" סי"ב)]. וראה מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ד הערה כ"ג).


[23]כג. הא דבעי לברך בפה"ע ובפה"א על הפירות והירקות הוא פשוט, שהריהו אוכלם מחוץ לסעודה - לפניה או אחריה. ואף כשעושה סדר זה לאחר הקידוש מיד, מ"מ אין ברכת היין פוטרת אלא משקין אך לא אוכלין.


ומה שכתבנו שיברך על התמר הוא עפ"י מרן (בסי' רי"א סעי' א', ב', ד'), כדין קדימה בברכות, וכנ"ל (בהערה כ"א). אמנם אם חביב עליו באותה שעה תפוח בדבש (או שאר פירות העץ הנכללים בסימנים אלה), לד' הרמב"ם יקדים החביב (מרן סי' רי"א ס"ב, ומ"ב סקי"ב). ומ"מ נראה שלד' השו"ע יש להקדים ממין שבעה, והיינו בני"ד התמר (מרן שם ס"א).


ומה שכתבנו גבי הירקות, שיברך בפה"א על הסימן הראשון שאוכלו מפירות האדמה, כך נראה מדברי הילקו"י (מועדים, דיני ליל רה"ש, עמ' 30 ס"ב) ור' מרן (סי' רי"א ס"א). ור' בכה"ח (סי' תקפ"ג סקכ"ה) את סדר הסימנים. ומ"מ במחזורי הספרדים כתוב סדר אחר לגמרי (וגם שם ישנם כמה אופנים לסדר הסימנים). ופשוט שאין הדבר לעיכובא. וכ"א יעשה כמנהגו.


[24]כד. בענין נט"י לדבר שטיבולו במשקה, החיוב, המנהג ופרטי הדינים (כיצד ליטול, הדין כשאוכל עם מזלג, איזה מאכלים, וכו' ראה מש"כ במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ה הערות ב' ול"ו). עיי"ש. ולפי"ז אותם הנוטלים ידים כל השנה לדבר שטיבולו במשקה בס"ד נראה שצריכים ליטול גם בני"ד כשעושים סדר הסימנים בליל רה"ש לאחר ברהמ"ז וטובלים תפוח בדבש וכדו'.


אלא שהסתפקתי גבי הנוהגים לעשות את סדר הסימנים בליל רה"ש בין הקידוש לסעודה, ונוהגים הם כל השנה בנט"י זו, כיצד ינהגו בני"ד. דלכאו' עליהם ליטול ידים לפני שמטבלים התפוח בדבש, או אם אוכלים תמר, רימון וכדו' השטופים במים (דדבש ומים הינם מז' משקין). אלא שאם יטלו לפני אכילת הסימנים (כמובן בלא ברכה), הרי שלכאו' נטי' זו עולה גם לאכילת הפת ולכל הסעודה באותו לילה. ר' ע"כ בחזו"ע (פסח, ח"ב עמ' קנ"ו בהערה ד"ה "ומדברי"), שדן אי בסתמא נט"י לדבר שטיבולו במשקה עולה לו לנט"י לפת אם נמלך לאכול פת (אלא שבני"ד הריהו יודע מלכתחי' שעומד הוא לאכול פת). ואמנם בליל הסדר נוטלים לטיבול הכרפס, ואח"כ נוטלים שוב בברכה ל"המוציא". אך גבי התם אמרו בגמ' פסחים (דקט"ו,ב') דכיון דבעי למימר אגדתא והלילא, דילמא אסוחי אסחיה לדעתיה ונגע (בבשרו. רש"י). וע"ע מש"כ בס"ד בספרנו מקראי קודש ליל הסדר (פ"ז הערה ד'). אך בני"ד שאין הפסק רב בין אכילת הסימנים ל"המוציא", לכאו' פטר עצמו מחיוב הנטילה לפת. ותחילה חשבתי לומר שכיון שכתבנו שממילא במציאות זו מצד הברכה האחרו' יש להשתדל לאכול פחות מכזית (כדי לא להכנס למחלו' בזה), אולי יש מקום להקל שא"צ ליטול ידיו, דהא גם גבי פת י"א שא"צ ליטול ידיו כלל כשעומד לאכול פחות מכזית [ראה מרן (סי' קנ"ח ס"ג) שכתב כן בשם "יש מי שאומר" ולא הביא דעה חולקת, ומשמע שכן ס"ל לדינא (ומה שהביא זאת בשו"ע בשם דעה יחידאה, משום שמצא כן בראשון אחד, אך לא מצא חולקים ע"כ. וכמש"כ למשל בס' יד מלאכי בכללי השו"ע ס"ק י"ב, ובשאר ספרי הכללים). והמ"ב (שם סק"י) הסיק שלכתחי' נכון להחמיר בזה. ומשמע שאינו חייב מעיקר הדין]. אלא שמ"מ מצינו שבליל הסדר נוטלים למרור אף שאוכלים ממנו פחות מכזית וא"כ דבר שטיבולו במשקה יש חיוב נטילה גם בפחות מכזית, משא"כ בפת. ולכאו' אין לומר שבליל הסדר זו תקנה מיוחדת (דלא משמע כן בגמ' פסחים שם). וממילא חזרה השאלה לדוכתא כיצד ינהג כדי שלא לבטל את חיובו ליטול ידיו לסעודה שאח"כ.


בס"ד נראה שבמקרה זה הפתרון לאשכנזים הינו עפי"ד הבה"ל (רס"י תע"ה ד"ה "יטול") שיטמא את ידיו לפני שנוטל ידיו לסעודה. הב"ד במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ז הערה ח'). ועיי"ש שנראה שהגר"ש ישראלי זצ"ל הבין את דברי המ"ב כפשוטם, דהוא מדין טומאה. והיינו שבני"ד יכניס ידיו לשירותים וכדו'. ואילו הגר"א נבנצל שליט"א אמר שהכוונה ללכלך את ידיו, וכגון לגעת במקומות המכוסים בגופו או שיחכך בראשו.


אמנם מצד מנהג הספרדים צריך לדון בזה. שהגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (ח"ב עמ' קנ"ו) חלק ע"ד הבה"ל בזה וכתב שאין מועיל לעשות תקנה שיטנף ידיו במנעל וכדו' כדי שיוכל לברך, דהוי גורם ברכה שא"צ. הבאנו דבריו במקראי קודש שם. עיי"ש. ולכאו' ה"ה בני"ד. וא"כ צ"ע בכל זה. ועוד חזון למועד.


וגבי מי שעשה הסימנים בין הקידוש לנט"י, אי יברך ע"כ ברכה אחרו'. הנה רבו פרטי הדינים בזה. את הדין לאשכנזים ראה במ"ב (סי' קע"ו סק"ב) שהאריך בכך, והעולה מדבריו לני"ד בס"ד הוא כך: אם אוכל פירות קודם הסעודה, ובדעתו לאכול פירות גם בסעודה עצמה, ומכוון בברכה זו לפטור גם הפירות שבסעודה, א"צ לברך ברכה אחרונה על הפירות שלפני הסעודה. ואם לא יאכל פירות בסעודה, צריך לברך ברכה אחרונה על הפירות שלפני הסעודה. ואפי' אם לא בירך ברכה אחרו' לפני הנט"י יברך הברכה האחרו' בתוך הסעודה.


ולגבי פירות האדמה שאוכל לפני הסעודה, אם הם דברים שאין מברכים עליהם כשאוכלם בתוך הסעודה, הרי שגם אם מתכוון לאוכלם בסעודה, אינם שייכים לסעודה וצריך לברך עליהם ברכה אחרונה, היינו בנ"ר (ועיי"ש בשעה"צ סק"ח).


וכל מה שמדובר שיברך ברכה אחרו' הוא דוקא כשאינו אוכלו לפני הסעודה כדי לעורר את התיאבון לסעודה. הא אם בא לגרור תאוות המאכל, אין לברך ברכה אחרו'. עכת"ד המ"ב שם. וע"ע בס' וזאת הברכה (ר"פ ט'. עמ' 80-83 מהדו' תשס"ב).


ובאשר למנהג הספרדים, נראה שהדבר שנוי במחלו'. שמצד אחד כתבו כמה פוס' שיש לברך ברכה אחרו' על הפירות שאוכל לפני הסעודה אף שיאכל מהן בסעודה. שכ"כ הבא"ח (פר' "נשא" ס"ק ד', ט'. פר' "צו" סעי' ל"ב), כה"ח (סי' קע"ז ס"ק ז', ט') ואול"צ (ח"ב פי"ב סק"ז. עיי"ש שמ"מ אם בא לגרור תאוות המאכל לא יברך עליו). והגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי (במהדו' הראשונה של קונטרס זה - בשנת תשמ"ח) שאם אכל לפני הסעודה פירות וירקות, בין אם הם רגילים להתלפת לפת ובין שאינם רגילים להתלפת לפת, יש לברך ברכה אחרו' על הפירות והירקות שאכל לפני הסעודה. עכת"ד (אמנם לא שאלתיו אי יש נ"מ בין מציאות רגילה לבין אם אוכל הפירות בשויו"ט בין הקידוש לסעודה). ולא עוד, אלא שיש מפוס' אלה שכתבו שאם שכח ולא בירך ברכה אחרו' על הפירות לפני הנט"י, יברכנה בתוך הסעודה [שכ"כ הבא"ח ("נשא" סק"ד) וכה"ח (סי' קע"ז סק"ז)]. ומאידך נראה מדברי הגרי"ח זצ"ל בס' עוי"ח (פר' "צו" סי' ז', עפי"ד הגר"ז) שלא יברך. ולכאו' גם בדברי כה"ח יש סתירה, ממש"כ (בסי' תע"ג ס"ק ק"ט וקט"ז) שאף אם אכל כזית ויותר מהכרפס, לא יברך ע"כ ברכה אחרו'. כך העיר בס' וזאת הברכה (פ"ט סק"א) בשם ס' מר דרור (לגר"מ וקנין). ועוד ר"ל שכן עולה גם מדברי הרב כה"ח (בסי' רצ"ט סקמ"ז). אמנם נראה שיש ליישב ולומר שאינו סותר עצמו מהכא לדבריו בסי' קע"ז. דהכא - בסי' תע"ג - דיבר דוקא גבי כרפס בליל הסדר, והתם משום מחלו' ראשו' (שבאמת אין זו מחלו' מפורשת בדבריהם, וכמש"כ הב"ח, והב"ד כה"ח שם) פסק דסב"ל, וכן בדבריו בסי' רצ"ט שכתב שלא לברך ברכה אחרו', התם מישתעי ביין שדיניו שונים מדין פירות. וכן נראה לתרץ את מה שלכאו' נראה סתירה בדברי הבא"ח לדבריו בעוי"ח. שבעוי"ח דיבר על ליל הסדר, ושם מצטרפות סיבות נוספות שלא לברך. ואכמ"ל.


אמנם באמת מפורש בדברי הגר"ש משאש זצ"ל בשו"ת תבו"ש (ח"א סי' ס"ב) גבי מנהג יהודי גלות מרוקו לאכול מיני ירקות, דגים וכדו' בין הקידוש לסעודת שבת. שהביא מחלו' רבני מרוקו אי בעי לברך ע"כ ברכה אחרו', והסיק שכיון שאכילה זו הינה לעורר תאוות המאכל, והינה לצורך הסעודה, לכן לא יברכו ע"כ ברכה אחרו'. עיי"ש [אמנם יש להעיר שמדבריו שם עולה שכל שאינו לגרור תאוות המאכל, יש לברך עליו ברכה אחרונה קודם הנטילה. וכן כתבנו בשם הגר"ש משאש זצ"ל בספרנו מקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ז הערה קי"א) שאמר לנו שיש לברך ברכה אחרונה אם אכל כשיעור. עיי"ש. וע"ע מש"כ בספר ילקוט שמש (ח"א או"ח סי' קס"ג). ועוד אעיר בקטנותי גבי הטעם שכתבו הפוס' הנ"ל, שאכילה זו שלאחר הקידוש הינה לגרור תאוות המאכל. שהרי דוקא לפני סעודה ראשונה וסעודה שניה כולם רעבים, ובפרט לפני סעודה שניה. ומדוע צריך לגרור לאחר הקידוש את תאוות המאכל. ולכאו' רואים זאת גם לפי מש"כ מרן דוקא גבי סעודה שלישית, שאם שהוא שבע יכול לקיים אותה רק בכביצה (סי' רצ"א ס"א), ולא כתב כן גבי שאר הסעודות. וקשה]. וגם הגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד (ח"א סי' פ"ב) פסק שאין לברך ברכה אחרו' על פירות וירקות שאוכל לפני הסעודה. עיי"ש שהביא מחלו' הפוסקים בזה (וע"ע שם בסי' נ"א שפסק גבי סדר ליל רה"ש שלכן יאכל הסימנים בתוך הסעודה כדי לצאת מהספק הנ"ל). וע"ע בילקו"י (סי' קע"ז סי"א).


וע"ע בשו"ע (סי' רצ"ט ס"ח), בשו"ת מים חיים (משאש. סי' רמ"א), בפסתש"ו (סי' קע"ו סק"ב), ובס' וזה"ב [(פ"ט סק"א, גבי קשר פטור ברכה). ועיי"ש שגבי מנהג הספרדים כתב שנחלקו הפוס' רק גבי המקרה שכוונתו לאכול פירות גם בסעודה, אך אם אין כונתו לאכול פירות בסעודה יש לברך עליהם ברכה אחרו'. ובזה לדבריו אין הספרדים חולקים על האשכנזים. אמנם צ"ע ע"כ, דמדברי הפוס' הספרדים הנ"ל (כגון הגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד) עולה שלא חילקו בזה, והסוברים שאין לברך יסברו כן אף כשאינו מתכוון לאכול פירות גם בסעודה. וצ"ע ע"ד].


נמצאנו למדים שלד' הפוס' הספרדים שנוי הדבר במחלו' אי יברך ברכה אחרו' אם אכל כזית פירות לפני הנטי', ולכן יש להשתדל מאוד להמנע מלהכנס למצב זה.


וראה עוד בענינים אלה מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ד סעיף מ' והערה קמ"ב. פ"ה הערות ח' וכ"א. פ"ז הערה קי"א. ופ"ט הערות ל"א ול"ב).


[25]כה. בענין נוסח הבקשה ומקור המנהג ר' לעיל הערה ה'.


ומש"כ שצריך אחר הברכה לאכול מעט מהפרי שבירך עליו, כ"כ המ"א בסימן תקפ"ג סק"ב, א"ר, א"א, שו"ע הגר"ז, קיצור שו"ע, מט"א, מ"ב סק"ד, וכה"ח סקט"ז. וטעמם כדי לא להפסיק בין הברכה לאכילה. והוסיף המ"א שמ"מ אם בדיעבד אמר היה"ר לאחר הברכה וקודם האכילה אין זה הפסק שצריך לברך שוב, כיון שלצורך אכילה הוא. וכ"כ הא"ר, מאמ"ר ומט"א.


כתבו הפוס' שמ"מ א"צ לאכול כזית מהפרי או הירק שאוכלו כסימן [אלף המגן על המט"א (סי' תקפ"ג סק"ח), בשם פוס'].


ומה שכתבנו שיאמר נוסח היה"ר. בגמ' לא נזכר שיאמר דבר, וכ"כ הב"י שמדברי הטור לא נראה שיאמר דבר. אלא שבשם המרדכי כתב שמנהגו של רב האי גאון לומר על כל דבר ודבר כעין מש"כ הטור, והיינו רוביא שירבו זכיותינו וכו'. ובשם הרד"א כתב שי"א בלשון תפילה. וכ"כ מרן בשו"ע (סי' תקפ"ג ס"א). הב"ד כה"ח (סקי"א).


ואת הנוסח כתבנו עפ"י המ"ב (סי' תקפ"ג סק"ב) וכה"ח (סקי"א), עם ש"ש, למרות שמרן לא הזכיר ש"ש.


כתבו הפוס' שכשיאמר היה"ר יתעורר בתשובה שלימה ויאמרנו בלבב שלם [מ"ב (שם סק"ב) וכה"ח (סק"ה) בשם הפוס'].


בענין נוסח הבקשה על כל דבר ודבר, ר' מרן (סי' תקפ"ג סעי' א',ב'). וכן המ"ב (סק"ב).


בענין פירוש הבקשות ראה כה"ח (סקי"ב).


אם יש לו ראש איל יאמר: יהי רצון... שנהיה לראש ולא לזנב, ותזכור לנו אילו של יצחק אבינו ע"ה בן אברהם אבינו ע"ה. ומ"מ מי שאין לו ראש איל יקח ראש כבש ויאמר רק: יה"ר מלפניך... שנהיה לראש ולא זנב. ואם אף זאת אין לו, יקח ראש בהמה או חיה אחרת לסימן שנהיה לראש ולא זנב. (מ"ב סק"ז, כה"ח סקכ"ג וש"א). ויש שכתבו שאין לקחת ראש עז (כה"ח סקכ"ד). וצ"ע אי יש ליקח ראש דג, דכבר כתבנו לקמן בפרקנו שיש שאין אוכלים דגים ברה"ש, דעפ"י תיקו"ז דג מלשון דאגה. ולכן שלא יהיה ראשנו מלא דאגות. ומ"מ לא שמעתי שחוששים לזה (וכן אנו נוהגים ליקח ראש דג). והגר"א נבנצל שליט"א העיר: כמדומני יש נמנעים מלאכול ראש של קרפיון, כל השנה, כי מוחזק בתולעים. עכ"ל. ואכן אנו איננו אוכלים אותו.


עוד בענין היה"ר על ראש כבש או איל ראה כה"ח (סי' תקפ"ג סקכ"ב). בענין סדר הבקשות ראה כה"ח (שם סקכ"ה).


ומה שכתבנו שדבר שאין צריך לברך עליו, שכבר נפטר בברכה על פרי או ירק אחר, שיאמר קודם הבקשה ואח"כ יאכל ממנו, כ"כ כה"ח (סקט"ז). והוסיף שאפי' בדבר הצריך ברכה שאוכל ממנו אחר הברכה יש נוהגים שלאחר שאומר ה"יהי רצון" שוב אוכל ממנו מעט. וכ"כ המאמ"ר. ור' יחו"ד (ח"א סי' נ"א).


[26]כו. ר' בהגהות הג"ר ברוך פרנקל (סי' תקפ"ג). וכתב במחזור אהלי יעקב (דף ס"ג) שכן היא הדרך הנכונה ושכן הוא נוהג אחריו. והיו שהקשו ע"כ שהרי מלכי צדק התגנה בכך שהקדים שבחו של אדם לשבח המקום. ולמעשה אין זו קושיה כלל, שהרי פה הוא מבקש בקשה מהבורא, ואין בכך פגם אם הקדים בקשה לברכה, ששניהם מראים על גדולת הבורא ורחמיו. וכ"כ בילקוט יוסף (הלכות רה"ש עמ' 30). וחכ"א העיר שאם יש להקשות, הרי שיש לשאול דה"ז סותר הא דקודם יסדר שבחו של ה' ואח"כ יתפלל. אך גם זה לא קשה, דזה מישתעי בתפילה. וצ"ע. ובאלף המגן (סי' תקפ"ג סקי"ג) כתב שלא לעשות כן, כי במה יתעורר מאחר שאין בידו מאומה. ע"כ. ור' גם בכה"ח (סקט"ז), ביחו"ד (ח"א סי' נ"א), ובשו"ת תפארת אדם (סס"י ג').


[27]כז. מה שכתבנו שא' מבני הבית יכול להוציא י"ח הברכה, כ"כ מרן (סי' רי"ג סעיף א' וסעיף ב'). ולמרות שהרמ"א שם חלק על מרן, הרי שכבר כתב המ"ב (שם סקי"א) שמ"מ מודה הרמ"א שאם הפירות באו בתוך הסעודה שרי שאחד יברך לכולם. וה"ה לבקשה.


ומש"כ שיענו שאר השומעים אמן על הברכה, כ"כ מרן (בסי' רט"ו סעיף ב'). ובאמת שאפי' לא ענו אמן יצאו י"ח, כמש"כ מרן בסי' רי"ג סעיף ב', אך ודאי שלכתחילה זו חובה גמורה לענות אמן על שמיעת הברכה. ואפי' על שמיעת הבקשה יש לכתחילה לענות אמן, וכמש"כ המ"א (בסימן רט"ו סק"ג), דאיתא במדרש שכששומע אחד שמתפלל דבר או מברך לישראל אפי' בלא הזכרת השם חייב לענות אמן. ור' העמק שאלה (פר' יתרו סימן נ"ג סק"ב).


ומה שכתבנו שהמברך יכוון להוציאם והם יתכוונו לצאת בברכתו, זאת עפ"י מרן (סי' רי"ג ס"ג). וראה מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' פורים (פ"ז הערה ע"א), שהבאנו דברי ערה"ש (טייב. סי' רי"ג סק"ח) שהעונה "אמן" כאילו הוציא בעצמו הברכה מפיו, ואע"פ שלא כיוון המברך, יצא השומע. ויותר מזה כתב בשו"ע הגר"ז (סי' רי"ג ס"ד), שלדברי האומרים שמצוות דרבנן א"צ כוונה, הרי שאע"פ שלא התכוון המברך להוציאו, וגם השני לא התכוון לצאת י"ח, יצא, בין בברכה ראשונה, ובין בברכה אחרונה. עיי"ש במקו"ד שהבאנו עוד פוס' שדנו בענין זה.


[28]כח. מה שכתבנו שיכול כ"א לברך בעצמו, ראה במ"ג (סי' תרי"ט סק"ג). ובשמן המאור (שם), ברכ"י (סי' רצ"ה סק"ה), בשו"ת מלמד להועיל (חאו"ח סי' כ"ד), בספר חזון עובדיה (עמ' רפ"ח והלאה).


[29]כט. עפ"י מרן (סי' רי"ג ס"א) ומ"ב (סקי"א).


[30]ל. כך בס"ד נראה פשוט, דהא הוי בקשה ואין בה חשש הוצאת ש"ש לבטלה, דהא כל אדם רשאי לבקש בקשה מהקב"ה ולהזכיר בה ש"ש.


[31]לא. כה"ח (סי' תקפ"ג סק"ו).


[32]לב. כך שמעתי מהגר"מ אליהו ומהגר"ע יוסף זצ"ל לגבי פירות ט"ו בשבט, וה"ה הכא. ופשוט. ואם אינו עושה כן יש חשש שיצא שכרו בהפסדו, שקיים המנהג ועבר על איסורי דאו'. וע"ע ביו"ד (סי' פ"ד ס"ח), ובס' בדיקת המזון כהלכה לרה"ג משה ויא שליט"א (כרך א' עמ'117-119). ואם ישנה שכיחות של תולעים באותו פרי או ירק חובה לבודקו. ואם ישנה שכיחות גבוהה חובה לבדוק היטב. ועיי"ש ובשאר ספרי הפוס', שלגבי מקרה שכבר נתבשל הדבר ואין אפשרות לבודקו, שיש נ"מ בין דבר שמוחזק בנגיעות של חרקים או שהוא רק מיעוט המצוי. וע"ע מה שכתבנו בס"ד במקו"ד הל' יוה"כ (פ"א הערה נ"ז).


גבי בדיקת התמרים מחשש תולעים, יש לבודקם שתי בדיקות, חיצונית ופנימית. ראשית יש לפתוח התמר ולהוציא הגרעין. לאחר מכן יסתכל בצידו הפנימי של התמר, במקום שהיה הגרעין, ויבדוק שאין שם תולעים או חרקים אחרים. לאחר מכן ישטח את התמר ויסתכל עליו מצידו החיצוני (דוקא) כשהוא מעמידו כנגד מקור אור (כגון נורת פלורוצנט) לראות שאין חרקים בין גוף הפרי לבין קליפת התמר.


פלוני שאל, שבעת אכילת סימני רה"ש הוא בירך על תמר בפה"ע, והוא כיוון לפטור גם את הרימון והתפוח שהיו לפניו. לאחר הברכה הוא פתח את התמר וראה שיש בו תולעים (הוא לא פתחו לפני הברכה משום שרצה לברך עליו כשהוא שלם וסגור. ומ"מ זו טעות). האם היה צריך לקחת מיד מהרימון או מהתפוח שלפניו, ושכיוון גם עליהם בברכתו, או שיברך ברכה נוספת על תמר אחר. בס"ד היה נלע"ד שבכל מקרה לכתחלה יש לפתוח את התמר ולבודקו מהתולעים לפני שמברך. לאחר שבודקו יסגרנו שוב ואז יברך. ולגבי המקרה הנ"ל הסתפקתי אי דמי לדין אמת המים שזורמים לפניו, ואע"ג שמברך עתה הרי שהוא ישתה מהמים שעתידים לבוא ואינם עדיין כאן, ולפי"ז שפיר דמי ליקח את הרימון או התפוח שהיו לפניו ודעתו היתה לאכול מהם לאחר התמר, או דדמי למברך על פרי ולאחר הברכה נפל הפרי מידו ונמאס, שאז צריך לברך שוב על פרי אחר. וכן אולי דמי לכוס של ברכה שמברך עליה ולאחר הברכה נשפכה הכוס, שצריך לברך שוב עליה (ומ"מ א"צ לברך שוב את ברכת הקידוש וכדו', כמבואר במרן סי' רע"א סעי' ט"ו). ואח"כ שאלתי ע"כ את הגר"מ אליהו זצ"ל, והצגתי לפניו את שני צדדי הספק הנ"ל, ואמר לי שהלכה למעשה יקח פרי אחר שהיה לפניו – תמר אחר, ויבדקנו ויאכלנו מיד מבלי לברך שוב. עכת"ד. והבנתי מדבריו שהדין כן הן משום שהתמר השני היה לפניו בשעת הברכה, וגם דעתו היתה שבני הבית יאכלו עוד תמרים, או רימון, או תפוח בדבש.


[33]לג. עיקר דין אכילת מאכלים ערבים ביו"ט כתבו מרן (סי' תקכ"ט ס"א). והוסיף שחייב לבצוע על שני ככרות (בשתי הסעודות הראשונות של יו"ט, א' בלילה וא' ביום). והוסיף הרמ"א שם שלכן ימנעו מאכילה מרובה מזמן המנחה.


עוד כתב מרן שם, שיקבע ביו"ט כל סעודה על היין. וכתבו האחרו' (מ"ב סקי"א וש"א) שזאת חוץ ממה ששתה יין בקידוש. וכן מצוה לאכול גם בשר, וכמש"כ בשו"ע (בסי' ר"נ) גבי שבת. ועפ"י הגמ' במס' ע"ז (דף ה') כן הדין גם גבי סעודות רה"ש (הב"ד המ"ב סי' תקכ"ט סקי"ב), וזאת משום שזו תחילת השנה ועושים כן לסימן טוב (שעה"צ סקי"ג). והגר"מ אליהו זצ"ל אמר לי, שאף בשבת אין חובה לאכול דוקא בשר, למרות שמרן פסק כן (בסי' ר"נ ס"ב), אלא רק למי שאוהב בשר. והעיקר שכל אחד יאכל מה שהוא אוהב, פשטידה וכו'. וכן אין חובה לשתות דוקא יין, אלא מי שרוצה ישתה משקאות קלים. וכן הדין הן לגבי שבת והן לגבי יו"ט. עכת"ד. וראה לקמן בפרקנו הערה ל"ח.


ולגבי מה שכתבנו גבי המנעות ממאכלים חמוצים כך כתב הגחיד"א בספרו מורה באצבע, והוסיף שאפי' לימון אינם אוכלים. ובספרו טוב עין כתב שכן ראה בתשובת הגאונים שבר"ה אוכלים דברי מתיקה ואין מבשלים תבשיל שיש בו חומץ. והבא"ח (פר' נצבים) כתב, שיש להזהר מאכילת פירות חמוצים, וכן מפירות שלא הבשילו. והביאם כה"ח (סי' תקפ"ג ס"ק ח"י). וע"ע במ"ב (סי' תקפ"ג סק"ה). ואגב: לדעת הבא"ח אין לברך ברכת "שהחיינו" על תפוזים ושאר פירות הדר, והטעם י"א בגלל שמקורם בכלאים, וי"א בגלל חמיצותם. ולדינא, הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל שכיום הרוצה לברך עליהם "שהחיינו" רשאי לברך עליהם. עכת"ד. וע"ע בהערותיו לס' וזאת הברכה בענין זה.


[34]לד. בענין דברים המרים, כ"כ מט"א וכה"ח (סקי"ח).


ובענין פירות שיש להם טעם וריח, כ"כ היפ"ל (ח"ב אות יו"ד), וכתב כך על תפוחים, לימונים מתוקים (בזמנינו לא שמענו ע"כ) וכדו'. וטעמו שהם מביאים לידי טומאת קרי. ולמד זאת, ממש"כ בגמ' יומא (דף י"ח ע"א), שלא היו מאכילים לכה"ג אתרוג שיש בו טעם וריח לפי שמרבה טומאת קרי. והב"ד כה"ח (בסי' תקפ"ג סקי"ח). וחכ"א העיר שלכאו' רק מה שנזכר בחז"ל גבי דברים המרבים זרע, רק בזה יש להזהר ותו לא מידי. ובפרט מש"כ שם היפ"ל שלא לאכול תפוחים, לא מצינו מי שנזהר כיום בזה, ואדרבא יש מהאשכנזים שאוכלים בליל רה"ש רק תפוח בדבש. וכן מצינו שנוהגים המקובלים, כמבואר בכה"ח (שם סקכ"ה).


ומה שכתבנו שדוקא שום צלוי מרבה זרע, כ"כ בס"ח (סי' ש"ץ), וכ"כ המ"ב (סי' ר"פ סק"א וע"ע שם בסי' תר"ח סקי"ח). ונלע"ד בס"ד דאע"ג שיש מצוה לאכול שום בע"ש או בליל שבת [מ"ב (סי' ר"פ שם) עפ"י הגמ' בב"ק (דפ"ב, ב) והוא מתקנות עזרא], מ"מ כשליל רה"ש חל בשבת, לא יאכל השום לא בע"ש ולא בליל שבת, כדי שלא יראה ח"ו קרי ברה"ש. ואע"ג שהפוס' אסרו לאכול דברים המביאים לידי קרי (ח"ו) בערב יוה"כ [רמ"א (סי' תר"ח ס"ד) עפ"י המהרי"ל] וכתבו הטעם דהא ביוה"כ אסור לטבול. ולפי"ז יש מקום להקל בערה"ש ובלילו, דהא שרי אז לשמש מיטתו ואף לטבול אח"כ, מ"מ נלע"ד שכשם שטוב להמנע מכך כל רה"ש, אף כשחל בחול, כ"ה שימנע מכך גם בערה"ש וביום רה"ש אף כשחלים בשבת, מהטעם הנ"ל. אמנם ברור שמידת החומרא להמנע מכך בעיו"כ גדולה יותר מאשר להמנע מכך בערה"ש.


ועוד כתבו הפוס', שגם עדשים מבושלים כשאינם מלוחים מרבים זרע (מ"ב סי' ר"פ שם). וכן מאכלי חלב מרבים זרע (רמ"א סי' תר"ח ס"ד), ודוקא חמים (מ"ב שם סקי"ח). וה"ה ביצים (מ"ב שם).


ומ"מ כתבנו ד"ז בשם יש נוהגים, ולא לכו"ע. ראה כה"ח (סי' תקפ"ג סקכ"ו בשם הד"מ) שהר"מ לא היה מקפיד ע"כ.


[35]לה. הטעם על פי הסוד. כ"כ בספר מעשה רב (ס"ק ר"ד). וכתב בפעולת שכיר שם שזכר לדבר ממש"כ במס' ברכות (דף נ"ו ע"ב) שהרואה ענבים בחלום - לבנות בין בזמן בין שלא בזמנן - יפות. שחורות - בזמן יפות, שלא בזמנן רעות. ע"כ. ודייקו מכאן שיש להמנע דוקא מענבים שחורים, אך בלבנים אדרבא, סימן טוב הוא. וכ"ה בזוה"ק פר' תרומה. ומיהו כתב בזוה"ק שם שהרואה ענבים שחורות בחלום מובטח לו שהוא בן עוה"ב. ור' כה"ח (סי' תקפ"ג סקכ"א). והגר"ע יוסף הוסיף בגליון ספר כה"ח שלו ע"כ, שכ"כ במחזור ויטרי, שהמנהג בפרובינצא לאכול בר"ה ענבים לבנות. ובלוח א"י כתב שלגר"א אין לאכול ענבים כלל, ומשמע אפי' לבנות. וע"ע בילקו"י (מועדים. הל' רה"ש).


[36]לו. כתב הרמ"א (בסימן תקפ"ג סעיף ב') בשם המהרי"ל שיש מדקדקים שלא לאכול אגוזים, שאגוז בגימטריא ח"ט, ועוד שהם מרבים כיחה וניעה ומבטלים התפילה. וכתב ע"כ המ"א שהכונה גם לאגוזים קטנים הנקראים לוזים וגם לאגוזים גדולים. וכ"כ הא"א, שו"ע הגר"ז, מט"א, וכה"ח (ס"ק כ"ז). והוסיף המט"א דה"ה שיש להמנע מפולים וקטניות לפי שמרבים כיחה וניעה. ונראה שבענינים אלה כל אדם ינהג לפי טבעו ולא יאכל דברים המזיקים והמפריעים לו בתפילתו (כה"ח סקכ"ח. ועיי"ש ס"ק כ"ו וכ"ז).


[37]לז. בענין סוגי המאכלים ללילה זה ישנם עוד מנהגים שונים, כגון מנהג המהרי"ל לאכול קשואים [(ר' כה"ח סקט"ו). אמנם יש להעיר שלכאו' אין הכוונה דוקא למה שאנו קוראים קישואים. ר' רש"י במדבר (פרק י"א פס' ה') עה"פ: "זכרנו את הדגה... את הקישואים". וכן פי' ר"ע מברטנורא במשנה כלאים (פ"א מ"ב) שקישואים זה סוג מלפפון מסוים, ומלפפונות זה סוג אחר של מלפפונים. אך כולם הינם מלפפונים. וא"כ ודאי שאין לבעל להקפיד על אשתו אם לא קנתה דוקא קישואים לכבוד רה"ש]. ועוד יש נוהגים לאכול ריאה (רו"ח סק"ג, והביאו כה"ח סקט"ו).


יש נוהגים לאכול דגים, לסימן שנפרה ונרבה כדגים (הרד"א, המ"א וכה"ח סק"ט), ויש הנמנעים מלאוכלם, דלפי הקבלה דג לשון דאגה (הרשב"ץ, הגחיד"א בברכ"י ובמחב"ר, וכה"ח שם), וכ"א יעשה לפי מנהגו.


יש מי שאומר שמ"מ אם חל רה"ש בשבת לא יבטל מנהגו ויאכל דגים, ואז יאמר באכילתו שירבו זכיותינו כדגים [הרח"ף ברו"ח. כה"ח (סופר. שם סק"ט. וע"ע בדבריו בסי' תקצ"ז סק"י)]. ויש אומרים שאף כשחל רה"ש בשבת אין לאכול דגים (שכ"כ הגר"מ אליהו במחזור שלו לרה"ש קול אליהו, עמ' רי"ט ס"ק ט"ו).


ויש להעיר שבדר"כ אומרים שנפרה ונרבה כדגים. ותחילה חשבתי שמא ברה"ש יש להזכיר רק זכויות, מצוות ולבטל המקטרגים, ושלכן נקט הרח"ף זצ"ל בלשון בקשה זו. אך אח"כ נזכרתי שבעצם אחת הבקשות החשובות ברה"ש הינה שהקב"ה יפקוד את כל העקרות שבעם ישראל, דיום זה מסוגל לכך, דהא נפקדו בו שרה, חנה ועוד, וא"כ שייך גם לומר בו שנפרה ונרבה כדגים. והגר"א נבנצל שליט"א הוסיף: והיא גם מצוה. עכ"ל. ואח"כ ראיתי שכ"כ בפי' הרמ"ז בזוה"ק ("בשלח", על דמ"ד,ב' ד"ה "יומא טבא"). ועוד הראוני שכ"כ הגרי"מ הלל שליט"א בס' רני עקרה (עמ' נ"ז-ס"א) שזמן זה דרה"ש גורם להתעוררות זו בכל שנה בראש השנה, עיי"ש גם תפילה לרה"ש לזש"ק.


יש מיוצאי גלות מרוקו הנוהגים שבמקום לאכול דגים הם אוכלים שומשום, ואומרים: יה"ר וכו' שנפרה ונרבה כשומשום (ר' מחזור קול אליהו עמ' רל"ה).


[38]לח. כ"כ המרדכי ביומא, וכ"פ הרמ"א (בסימן תקפ"ג סעיף א'), ולמד זאת ממש"כ בנחמיה (פרק ח') "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדוננו", וקאי על רה"ש כמש"כ שם בראש הפרק, וכל זה לסימן טוב. ומ"מ שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל שמי שבשר שמן או דברים מתוקים מזיקים לו א"צ לאכול מהם. עכת"ד. ונראה שכ"ה למי שאינם ערבים לחיכו. וראה לעיל הערה ל"ג.


[39]לט. כ"כ אלף המגן (סי' תקפ"ג סק"ד) עפ"י הזוה"ק. וכתבו הפוס' שרצוי שלא לדבר ברה"ש דברי חול כלל [וראה מס' יומא (די"ט,ב') דאמר רבא שהשח שיחת חולין עובר בעשה. ורב אחא בר יעקב אמר: עובר בלאו. וכ"פ הרמ"א (ביו"ד סי' רמ"ו סעי' כ"ה) עפי"ד הגמ"י. וכ"פ המ"א (סי' קנ"ו)]. ומ"מ מצוה לדבר ולשמח אורחים עניים ומסכנים, וגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה (שבת דקכ"ז,א'), והוי מהדברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב, כמבואר בתוספ' ריש פאה. ולכן רצוי לומר כמה שיותר דברי תורה בסעודה עם האורחים והעניים, ובפרט לדבר עמם דברי אגדה המושכים את הלב, בעיקר מענינו של יום. ואדרבא עי"כ מזכה גם אותם בד"ת המשמחים את הלב ומרוממים את האדם לבוראו.


[40]מ. כה"ח (סימן תקפ"ג סק"ג) בשם שער הכוונות ופע"ח. וכ"כ עוד אחרונים. וראה עוד מ"ב (סי' תרי"ט סקט"ז), וספרנו מקו"ד הל' יוה"כ (פ"ה סי"ז).


יש מהפוס' המתירים לקרוא לאור הנר כשראש השנה חל בשבת, אפי' דברים שאינם שגורים בפיו. שכ"כ בספר ערך לחם (סימן ער"ה). וכתב הרו"ח שזה כמו ביו"כ דאימת יום הדין עליו. הב"ד כה"ח (סימן תקצ"ח סק"ד), וכ"כ בילקוט יוסף (מועדים, הלכות רה"ש, עמ' 32 סעיף ט', אלא שהיקל רק בדברים השגורים בפיו). ור' יביע אומר (ח"א סימן ט"ז) ויחו"ד (ח"ג סימן כ'). ומ"מ לאור חשמל ודאי שרי, ואף בשבת שאין רה"ש חל בה, שרי.


[41]מא. הוספת "יעלה ויבוא" בברהמ"ז ביו"ט, וכן "רצה והחליצנו" ביו"ט שחל בשבת, כתבה מרן (בסימן קפ"ח סעיף ה'). והדגיש מרן: אומר "רצה והחליצנו" ואח"כ "יעלה ויבא". וכתב ע"כ המ"ב (שם סקי"ג) שמקדים "רצה והחליצנו" ל"יעלה ויבא", כיון ששבת תדירה יותר קי"ל דתדיר קודם. ומ"מ הוסיף שם המ"ב, שאם החליף הסדר בדיעבד ודאי שיצא י"ח. ע"כ. וראה מה שכתבנו במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ט הערות ס"א-ס"ב).


[42]מב. מה שהדגשנו שכל זה אמור בסעודות חובה, דהיינו סעודה אחת בלילה וסעודה אחת ביום, או אם לא אכל בלילה אז חייב בשתי סעודות ביום, כ"כ מרן (בסי' קפ"ח סעיף ז') לגבי ר"ח, שאם שכח "יעלה ויבא" אינו חוזר כיון שאינו חייב לאכול פת כדי שיתחייב בברהמ"ז. והמ"א למד משם גם לגבי יו"ט, שכיון שביו"ט החיוב לאכול פת הינו רק סעודה א' בלילה וסעודה א' ביום, הרי שלכן תקנו רבנן לעיכובא להזכיר מעין המאורע רק בסעודות אלה, ואם שכח חוזר. הב"ד המ"ב (סימן קפ"ח סקכ"ו). ואמנם המ"א משווה דין רה"ש לדין ר"ח, שאינו חותם ברכת "אשר נתן", אך רוב האחרונים הסכימו עם הכנה"ג שדין רה"ש כדין יו"ט. וכ"פ המ"ב (שם סקי"ט).


ומה שכתבנו שאם לא הזכיר עדיין שם שמים דברכת "בונה ירושלים" שיאמר שם מה ששכח, כ"כ המ"ב סקכ"ב. וכמובן יחזור לומר שוב "ובנה ירושלים" ואז יחתום בברכת "בונה ירושלים".


[43]מג. כ"כ המ"ב (שם סקכ"ב) בשם הח"א. והטעם לכך כדי שלא תהיה הזכרת שם שמים לבטלה בהוספת ברכת "אשר נתן" אם אינו הכרחי. ואם אומר "למדני חוקיך" הוי כאילו לא סיים הברכה השלישית, ואומר שם "יעלה ויבוא" או "רצה והחליצנו". וכתב בשעה"צ (שם סקי"ח) שאע"פ שיש אחרונים שכתבו שאם הזכיר כבר שם שמים שוב אין תקנה, אלא יסיים "בונה ירושלים" ויאמר ברכת "אשר נתן", וטעמו ממש"כ (בסימן תרפ"ב סעיף א') שאם לא הזכיר ש"ש יכול לחזור ולומר "על הניסים", אך אם הזכיר ש"ש אינו יכול לחזור ולאומרו. והמ"ב בהבנת הח"א מחלק ואומר, ששם כיון ש"על הניסים" אינו לעיכובא לכן אם הזכיר ש"ש ממשיך ואינו חוזר, אבל הכא כיון שיבוא לברך ברכה נוספת, והיינו את ברכת "אשר נתן", לכן ימנע ככל האפשר מלהוסיף ברכה, אפי' שיצטרך לשנות ולומר באמצע ברהמ"ז הפסוק של "למדני חוקיך".


והגדיל הא"ר שכתב בשם דרשות מהר"ש, שכתב שאפי' אמר "ברוך אתה ה' בונה" כיון שלא סיים הברכה בתיבת "ירושלים", מקרי עדיין עומד באמצע הברכה ואומר "למדני חוקיך" וחוזר ל"רצה". והוסיף הא"ר שכן משמע קצת בבה"ג, ולא חשש שלברכה לא תהיה משמעות כלל. הב"ד שעה"צ (שם). ומ"מ ראה בספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ט סוף הערה ס"ה) שזו מחלוקת גבי מי שאמר כבר תיבת "בונה", אי ימשיך "למדני חוקיך" ויחזור ל"יעלה ויבא", או שיסיים הברכה כתיקונה ויאמר את ברכת "אשר נתן". עיי"ש. וע"ע בס' וזאת הברכה (פט"ו. סעיף הזכרת מעין המאורע), שהסיק שאם אמר כבר תיבת "בונה" ימשיך "ברחמיו ירושלים", ואז יאמר את ברכת "אשר נתן". וע"ע בס' פסתש"ו (סי' קפ"ח הערה מ"ג).


חכ"א העיר שאם אמר כבר "בונה ברחמיו ירושלים", הרי שלפני שממשיך את ברכת "אשר נתן" צריך הוא לומר תיבת "אמן" על מה שסיים את ברכת "בונה ירושלים". ע"כ. וצ"ע.


[44]מד. מקור דין זה בגמ' מס' ברכות (דף מ"ט), וכ"פ מרן (בסי' קפ"ח סעיף ו'). והמ"ב (שם בס"ק י"ט) כתב בשם המ"א שברה"ש אין אומרים ל"ששון ולשמחה" (והטעם נלע"ד שכיון שהוא יום הדין הריהו יום יראה ואימה, יחד עם זאת שהוא יום שמחה שאנו בטוחים שיצא דיננו בצדק. וכמ"ש "וגילו ברעדה". ור' מ"ב סימן תקצ"ז סק"א שכתב שברה"ש שייך בו מצות "ושמחת בחגך". וצע"ק). ושם (בסקי"ח) כתב המ"ב שצריך לומר "לעמו ישראל" במקום מש"כ מרן "לישראל". וכבר הבאנו לעיל (בהערה מ"ב) שהמ"א ס"ל שברה"ש אין לחתום ברכה זו, דמשווהו לר"ח. אך הכנה"ג ס"ל שדינו שוה לדין שאר ימים טובים, ולכן חותם כמו שכתבנו, וכן הסכימו רוב האחרונים. וכ"כ המ"ב (בסקי"ט), והרחיב יותר בשעה"צ (סקט"ו) ופסק בסכינא חריפא דיש לברך ברכה זו וגם לחתום בה בשם שמים. ולא כמו שראינו שכמה אחרו' אשכנזים גמגמו בדבר וצידדו לומר שאין לברך ברכה זו, ואף לא לחזור על ברהמ"ז אם שכח יעו"י והחל "הטוב והמטיב". דזה אינו. ואף שהגאון המ"א הינו גברא רבא, והוא מגדולי הגדולים שבאחרונים, מ"מ הלכה כבתראי, וכיון שמרן הח"ח פסק במ"ב שאף ברה"ש יעו"י הוי לעיכובא, ושיש לומר ברכת "שנתן ימים טובים" בחתימה עם שם שמים, וגם יש לחזור על ברהמ"ז אי שכח יעו"י, הרי שזו המסקנה למעשה וכן יש לאשכנזים לנהוג. כך בס"ד נלע"ד.


הגר"א נבנצל שליט"א העיר: בנוגע לשכח יעו"י בר"ה, יש שתי בעיות שונות: בלילה – טענת המהר"א פסוועליר דלעיל (ראה לעיל פ"ג סוף הערה י"ג – מ.ה.) דאין מקדשין החודש בלילה, ואילו ביום בגלל שיטת הגאונים דמותר לצום בר"ה. עכ"ל.


ועוד כתב המ"א שאם שכח "יעלה ויבא" ברה"ש שוב אינו חוזר כדין ר"ח, והא"ר כתב שחוזר. ומדברי המ"ב (סי' קפ"ח סקי"ט) נראה שמצדד כא"ר, שחוזר. ונראה שבאמת מחלוקתם קשורה למחלוקת המ"א והכנה"ג, שהמ"א ס"ל שברה"ש אין חובה לאכול, שהרי י"א שמצוה לצום ברה"ש, ולכן משוה דינו לדין ר"ח שאין חובה מ"מ לאכול בו פת, ולכן אם שכח "יעלה ויבא" שוב אינו חוזר. אך הכנה"ג ס"ל שמ"מ יש לאכול פת ברה"ש, וכמש"כ מרן (בסי' תקצ"ז סעיף א') שאין מתענים ברה"ש, ואם אינו מתענה הרי שצריך לאכול לפחות ב' סעודות בפת כדין יו"ט, ולכן מצריך לחתום ברכת "אשר נתן". אכן אם טעה יסבור הכנה"ג דבעי חזרה, וכמ"ש הא"ר. וראה עוד בספר וזאת הברכה (פט"ו עמ' 146-147 סק"ה).


ועוד כתב שם המ"ב (בסקי"ט) שצריך לומר בנוסח הברכה "שנתן ימים טובים", וכמו שכתב מרן בנוסח שבת: "שנתן שבתות" וכו'. וכ"כ מרן ביו"ט שחל בשבת "שנתן", ורק פה כתב מרן "אשר נתן ימים טובים", ובגמ' הנוסח: "שנתן". וברמב"ם (פ"ב מהל' ברכות הל' י"ב) כתב בכולם בנוסח "אשר נתן". והמ"ב (בסקי"ט) כתב הנוסח השלם של הברכה וכתב: "שנתן". ולעומת זאת כ' המ"ב בסק"כ פעמיים נוסח "אשר נתן". ולפי"ז נראה שלא דק בזה כולי האי. ובאמת שכה"ח (שם בסימן קפ"ח סקכ"ה) העלה שאין נ"מ בכל זה. וכן הגר"מ אליהו זצ"ל הורה לי שאכן שתי הגירסאות נכונות. עכת"ד.


חכ"א העיר שבדר"כ נוסח הברכות הינו כלשון התורה ולא כלשון חכמים, ולכן אומרים "בורא פרי העץ" ולא "בורא פרי האילן". ולכן גם אומרת המשנה על פירות האילן הוא אומר "בורא פרי העץ". ולכן הצירוף של האות שי"ן לפני המילה, שאינו שכיח כ"כ במקרא (נמצא בעיקר בשה"ש) בדר"כ אינו בברכות, ולכן אומרים תמיד "אשר בחר בנו", "אשר נתן לנו", "אשר ברא", "אשר קדשנו" וכדו'. אמנם יש גם ברכות בנוסח ההפוך, כגון "שהכל נהיה בדברו", וכן ברכות בלשון חז"ל, כגון ברכת האילנות ("בריות טובות ואילנות טובות". ואגב, לכאו' צ"ל אילנות טובים. ומ"מ אין לשנות מהנוסח הקבוע).


[45]מה. מה שכתבנו שרק אם שכח שניהם יאמר הנוסח המשולב של שבת ורה"ש, כ"כ המ"ב (סק"כ) בשם האחרונים.


ואת הנוסח כתבנו עפי"ד מרן (סי' קפ"ח סעיף ו') לגבי ימים טובים, ואנו שינינו הנוסח לנוסח של רה"ש לפי מש"כ המ"ב (בס"ק י"ח וי"ט), כנ"ל בהערה הקודמת. והצעתי הדברים לפני הגר"מ אליהו זצ"ל והסכים לנוסח הברכה כפי שכתבנו.


[46]מו. מה שכתבנו שאם שכח ברה"ש שחל בשבת רק "יעלה ויבא" שמברך רק "שנתן ימים טובים" וכו', כ"כ המ"ב (שם סק"כ). וכ"כ שם לגבי מי ששכח "רצה והחליצנו" שאומר רק "שנתן שבתות". ונוסח ברכה זו כתב מרן (בסי' קפ"ח סעיף ו') עפ"י הגמ' ברכות (דף מ"ט).


[47]מז. כ"כ המ"ב (סימן קפ"ח ס"ק י"ז).


ומה שכתבנו שאם יודע רק ההתחלה והסיום של הברכות, אף שאינו יודע כראוי את שאר נוסח הברכה, שיכול לאומרם ויצא י"ח בכך, כ"כ הט"ז ושאר האחרונים, והביאם המ"ב (שם). ומ"מ בבה"ל התקשה בכך, שאמנם לכתחילה יש לומר ברכת "שנתן" וכמו שאמרו בגמ', אך הכא שאינו בקי בנוסח ברכה זו, הול"ל "רצה והחליצנו" בשבת או "יעלה ויבא" ביו"ט, שהרי לא התחיל הברכה הבאה ועדיין הוא כאוחז בברכה הקודמת דמי, כדין מי שסיים ברכת "המחזיר שכינתו לציון" שיכול לומר שם "יעלה ויבוא" אם שכח, או שיכול לומר "משיב הרוח" (באופן שהוא לעיכובא) אם לא החל ברכת "אתה קדוש" (ובאמת גם לדעת הי"א שרק בדברים שהם לעיכובא אפשר להשלים מה ששכח בתוך הברכה אם עדיין לא החל הברכה הבאה, ושאם לא יאמרם שם יצטרך לחזור לראש התפילה, אפי' לדעתם קשה הכא, שהרי י"א שאם שכח ברה"ש "יעלה ויבוא" חוזר לראש ברכת המזון, וכמש"כ הא"ר). ואמנם, לאחר אריכות דברים בכך נשאר בצ"ע למעשה, אך נראה שלא חזר בו מדין זה.


[48]מח. חילוק זה בין אם אמר כבר תיבת "הא-ל" דברכה רביעית אם לאו, כתבו הח"א, והב"ד המ"ב (סי' קפ"ח סקכ"ג). ואמנם בבה"ל הקשה ע"כ ממש"כ בגמ' שאם פתח ברכת "הטוב והמטיב" חוזר לראש. והטעם לכך שכבר ניכר שהסיח דעתו מברכה שלישית, וכן משמע מהירושלמי פרק שלושה שאכלו (הלכה ד'), וכ"כ האו"ז (בהל' סעודה סימן ר'), וכ"כ הרבה אחרונים. ולכן נשאר הבה"ל בצע"ג על הח"א, אך לא דחה דבריו לגמרי. וע"ע במ"ב (סי' ח' סקמ"א, וסי' ר"ט סק"ה, ורס"י רס"ח) שמשמע דאכן לא אזלינן בתר מחשבתו בעת אמירת שם ומלכות בתחילת הברכה, או שאמר תיבת "אתה" של "חונן הדעת" במקום "אתה" של תחילת ברכת השבת. וע"ע בתהילה לדוד (סי' קפ"ח סק"ד) ובפסתש"ו (סי' קפ"ח סקי"ב) שהב"ד הרבה פוס' דס"ל שבני"ד, אף שאמר רק תיבת "ברוך" של הברכה הרביעית, שחוזר. ומ"מ הסיק גם הוא שהסומך על החיי"א ואינו חוזר על ברהמ"ז, יש לו ע"מ לסמוך (ועיי"ש שגם החוזר על ברהמ"ז יש לו ע"מ לסמוך).


ומה שכתבנו שאם כבר החל ברכה רביעית שצריך לחזור לראש, כ"כ מרן (בסי' קפ"ח סעיף ו'). ובבה"ל (שם ד"ה "לראש") הביא דעת כמה ראשונים שחולקים ע"כ וס"ל שיש לחזור רק לתחילת ברכה שלישית, אך אח"כ כתב שאין לזוז מפסק מרן, והביא עוד חבל נביאים להקת ראשונים דס"ל כמרן שחוזר לראש ברכת המזון, וכן עיקר.


[49]מט. כנ"ל בפרקנו בהערה מ"ב.


[50]נ. כך הורה לי הגר"מ אליהו זצ"ל, ואמר שאם שכח "יעלה ויבוא" בראש השנה, אינו חוזר ואין זה לעיכובא. והוסיף שצריך לומר ברכת "אשר נתן" בשם ומלכות רק בלילה ראשון של סוכות ושל פסח. עכת"ד. ונראה דס"ל כמ"א שהזכרנו לעיל בהערה מ"ב, שדין רה"ש כדין ר"ח, ואינו חייב בפת. ומ"מ הוסיף הגר"מ אליהו, שאכן בשבת אם החל ברכת "הטוב והמטיב" ואפי' אמר רק תיבת "ברוך" על דעת להמשיך ברכת "הטוב והמטיב" חוזר לראש ברהמ"ז, ולא יאמר ברכת "אשר נתן שבתות" וכו'. עכת"ד. וזאת עפ"י שו"ת רב פעלים (ח"ב סי' מ').


למנהג הספרדים, כשמברך ברכת "אשר נתן" בלי שו"מ, הכוונה שלא מזכיר ש"ש הן ברישא והן בחתימה [כה"ח (סי' קפ"ח סקל"ח). וכ"כ בס' וזאת הברכה (פט"ו עמ' 147) בשם הגר"מ אליהו זצ"ל. וכן עולה מדבריו אלינו בריש הערה זו].


ואת הדעה השניה הסקנו מדברי ילקוט יוסף (מועדים, עמוד 59. עיי"ש במקורות). דפסק שם שאם נזכר בכך לפני שהחל "הטוב והמטיב", יאמר ברכת "אשר נתן" וכו' בשם ומלכות. ולפי"ז יוצא שבקום ועשה יש לתקן טעות זו עם ברכת "אשר נתן" בשו"מ. וא"כ כ"ש שישלים תיבות "למדני חוקיך" כדי שלא לברך ברכה בשו"מ, דלמה יכנס למצב שיצטרך לברך ברכה זו (אף שלא כתב כן בהדיא). וע"ע ביבי"א (ח"ה סי' מ"ב סק"ה, וח"ט סי' מ"ז עמ' תנ"א), בחזו"ע (הל' יו"ט (דף ש"ז-ש"ח ס"ד) ובהל' סוכות (דף ק"א-ק"ח), ומש"כ הגר"ש משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן (ח"א סי' י"ג וח"ב סי' י"ט, כ"א-כ"ה, מ"ז. וח"ג סי' ח', ט"ו, ל"ו, נ"ד, נ"ה, וע"ה. וח"ד סי' ל"ב-ל"ה) ומה שכתבנו בס"ד בקונטרס מקראי קודש (הל' ליל הסדר פ"ט סל"ג ובהערות שם). ועיי"ש בדברי הגר"ש משאש זצ"ל, שאין אומרים סב"ל כנגד מרן, אם הספק הוא במצוה ולא בברכה. ורק כשהספק הינו לגבי הברכה אמרינן סב"ל כנגד מרן, ולא מברכים. וזה שייך גם בני"ד, דהא חייב לאכול פת ביו"ט, עכת"ד. וד' הגר"ע יוסף זצ"ל בענין זה אינה ממש כד' הגר"ש משאש זצ"ל, ודבריו בני"ד מפוזרים בהרבה מספריו. וקצת הדברים מסוכמים ביבי"א (ח"ט במילואים לסי' מ"ז, עמ' תנ"א). עיי"ש.


[51]נא. את הדעה הראשונה כתבנו כנ"ל בהערה מ"ז, כפי שאמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל (למהדורת תשמ"ח של קונטרס זה). וכ"כ במחזור שלו קול אליהו (לראש השנה). וראה עוד בבא"ח (פר' חוקת סקכ"א) וכה"ח (סי' קפ"ח סקכ"ד), שלדעתם הזכרת הזמן בברהמ"ז רק בליל א' דפסח וסוכות הוי לעיכובא. ומ"מ הוסיף עוד הגרמ"א זצ"ל שם, שיאמר "יעלה ויבא" ב"הרחמן" שלאחר "הטוב והמטיב". ור' ברמ"א (סי' קפ"ח ס"ז) ובנו"כ אי יש לומר זאת ב"הרחמן".


אמנם יש להעיר, שבאמת מדברי מרן (בסי' קפ"ח ס"ו) משמע שיעו"י ברה"ש הוי לעיכובא. ולכן אי אמר תיבות "בא"ה" ד"בונה ירושלים" צריך להמשיך "למדני חוקיך" ולומר יעו"י. ואם סיים "בונה ירושלים" בעי לומר ברכת "אשר נתן" בשו"מ. מדלא חילק בין רה"ש לשאר יו"ט, כמו שחילק בהדיא (שם בסעי' ז') גבי ר"ח וחוה"מ. ומשמע דס"ל שרה"ש דינו כשאר יו"ט. ולכן בס"ד נלע"ד, שספרדי שאמר "בא"ה" והמשיך "למדני חוקיך", ואפי' רק תיבת "למדני", ימשיך לומר "חוקיך", ויחזור לומר "יעלה ויבא" כפשט דברי מרן, וכן ימשיך ויאמר שוב "בא"ה בונה ירושלים" וכו'. וכן אם אמר במקומה ברכת "אשר נתן" אין דינו כדין המברך ברכה לבטלה. ומ"מ הטוב ביותר שישמע אדם אחר שצריך לברך ברהמ"ז, ויי"ח בברכתו. וראה עוד כה"ח (סי' קפ"ח סקכ"ה).


ואת הדעה השניה כתבנו עפ"י ילקו"י (מועדים עמ' 59). ומילקו"י (ח"ג סי' קפ"ח סעיף ה' וי"ב) משמע שאפי' כשאמר "בא"ה א־להינו מלך העולם" בברכת "הטוב והמטיב" יכול להמשיך "אשר נתן" (וכ"כ בילקו"י מהדו' חדשה בח"ג סי' קפ"ח ס"ו בהערה עפ"י שאר"י ח"ג עמ' שי"ג). ואמנם דובר שם על "רצה והחליצנו", אך נראה שה"ה לדעתו ביו"ט - במקרים דהוי לעיכובא. ושמא ה"ה לדעתו בני"ד.


[52]נב. עפ"י מרן (סי' קפ"ח ס"ו), המ"ב (ס"ק י"ח וי"ט) והגר"מ אליהו זצ"ל, וכנ"ל בפרקנו (בהערות מ"ה ומ"ו).


ובענין שכח "רצה והחליצנו" בסעודה שלישית של שבת (וה"ה רה"ש שחל בשבת), ראה ילקו"י (שבת ח"א סי' רצ"א ס"ק ט"ו וט"ז). ודין אשה בסעודה שלישית ר' ילקו"י (שם ס"ק י"ז).


[53]נג. שש"כ (פנ"ז הערה י"ח). ועיי"ש שכתב שגבי שבת הוי לעיכובא, וגבי יו"ט הוי מחלו'. מ"מ כתבנו שתאמר הברכה בלי שו"מ, ואם המשיכה לא תחזור, משום שגבי רה"ש מצטרף הספק שהביא המ"ב (סי' קפ"ח סקי"ט) שמא הלכה כמ"א שאינו חוזר, וגם בברכת "שנתן ימים טובים" אינו חותם. וע"ע בשו"ת דברי יציב (הלברשטאם. ח"א-א' סי' ס"ב).


[54]נד. ראה כה"ח (סי' קפ"ח סק"ג וסקכ"ד, וסי' תקכ"ט סק"ז) שאף גבי שבת אינו לעיכובא ולא תחזור לריש ברהמ"ז אי שכחה "רצה והחליצנו". ומאידך ר' ביבי"א (ח"ו סי' כ"ח ס"ק ד'-ז'), ביחו"ד (ח"ב סי' כ' וח"ה סי' ל"ו). ובילקו"י (ח"ג סי' קפ"ח סעי' י"ב) כתב שדין האשה כדין האיש גבי טעות בברהמ"ז בשבת, משום שחייבת היא בסעודות שבת כאיש. עיי"ש. אך קשה לי ע"כ, שהרי מ"מ גבי ברהמ"ז אין תוקף חיובה כחיוב איש. וע"ע בילקו"י (שבת ח"א סי' רצ"א סקי"ז), ובספרנו מקו"ד הל' ליל הסדר (פ"ט סל"ח).


[55]נה. מה שכתבנו שגבי רה"ש דינה כאיש, משום שלשיטת הגרמ"א שאינו לעיכובא אף גבי איש, כ"ש גבי אשה. וכיון שהאיש אומר ברכת "אשר נתן" בלא שו"מ, ולא מצאתי שהגרמ"א זצ"ל מחלק בזה בין איש לאשה, הרי שגם האשה תאמר בלי שו"מ.


ובאשר לשיטה השניה, היא שיטת הילקו"י, הרי שגם אצל האיש אין זה לעיכובא, וכיון שגם הוא לא חילק בהל' רה"ש בין איש לאשה, לכאו' גם היא תאמר "אשר נתן" בשו"מ. ולכאו' גם נראה שהדין כן מצד הטעם שגבי שבת פסק ש"רצה והחליצנו" הוי לעיכובא לאשה כלאיש משום שגם היא חייבת בפת כאיש. ואף שגבי יו"ט מצות סעודה הוי מ"ע שהזג"ר שנשים פטורות, מ"מ כיון שגם אשה חייבת בסעודת יו"ט כאיש (וראה במקראי קודש הל' ליל הסדר פ"ו הערה כ' מה שכתבנו ע"כ), א"כ דינה כאיש גם לענין טעתה ב"יעלה ויבא" בסעודות החובה, ולכן נראה שאע"ג שלדעתו האשה אינה חוזרת לראש ברהמ"ז, מ"מ יתכן שלדעתו תאמר ברכת "אשר נתן" בשם ומלכות. וצ"ע. וראה בחזו"ע (סוכות, דק"ח הערה ה') שכ' בהדיא שאפי' בסוכות בליל יו"ט ראשון אינה חוזרת. ועיי"ש עוד (בדף ק"ז ד"ה "ומיהו") שאיש המסופק אם אמר "יעלה ויבא" אומר ברכת "אשר נתן" בשם ומלכות. עיי"ש טעמו. ולפי"ז יתכן שיסבור שגם אשה תאמר ברכת "אשר נתן" בשו"מ. וע"ע בילקו"י (ח"ג סי' קפ"ח ס"ט).


[56]נו. מ"ב (סי' קפ"ח סקט"ז). ועיי"ש בשעה"צ (סקי"ב). ואמנם בני"ד יש צד להקל יותר גבי שכח "יעלה ויבא", שמא הלכה כמ"א שברה"ש אינו לעיכובא, ולכאו' הוי ספק ספיקא: ספק שכח, וגם אם שכח ספק צריך לחזור. מ"מ מדלא חילק המ"ב גבי רה"ש בזה, כתבנו הדין כן גם גבי רה"ש.


ולגבי הספרדים כתב ביבי"א (ח"ז סי' כ"ח) ובס' ילקו"י (ח"ג סי' קפ"ח ס"ו) שהמסתפק אם אמר "רצה והחליצנו" אינו חוזר לברך ברהמ"ז, כיון שאמירתו הינה מדרבנן (עיי"ש כיצד תירץ את קושית המחמירים, שהרי חזקה שאדם אומר מה שהוא למוד, והיינו שרגיל לומר ברהמ"ז ללא "רצה והחליצנו"). וא"כ כ"ש גבי יעו"י. והיינו דס"ל שמסתכלים רק על החסרון הפרטי עצמו ולא שזה מעכב את כל ברהמ"ז שהיא מדאו' [וכבר האריכו הפוס' לגבי מצוה שהינה מדאו' אך יש לה תוספת מדרבנן, ואדם קיים רק את החלק שמדאו' ולא את התוספת שמדרבנן. ונחלקו בזה, די"א שלא שיצא י"ח אפי' בחלק שמדאו'. וכגון מי שדילג על ברכה רביעית דברהמ"ז, האם הוי לעיכובא גם לגבי ג' הברכות הראשונות שהן מדאו'. וכן מי שקידש בליל שב"ק קידוש מדאו', אך ללא כוס (שחיוב הקידוש דוקא על כוס הינו מדרבנן). וה"ה שנחלקו הפוס' גבי מצווה שעיקרה מדאו' אך חכמים ביטלוה מטעמים שונים. וכגון נטילת לולב או תקיעת שופר וקריאת מגילה בשבת. ראה בענינים אלה למשל במנח"ח (סי' ל"א סק"ג), ובפמ"ג (בא"א סי' תרכ"ט סקכ"ב). ובכה"ח (סי' ס"ז סק"א ד"ה "ואם יודע"), ומקראי קודש הל' ד' המינים (פי"ד הערה ט"ל ס"ק 8). ובאמת שכבר נחלקו ע"כ רוא"ח רבים, כמבואר ביבי"א (ח"א סי' ט"ו. ובפרט בהערות שבעמ' נ"ו ונ"ז), וכן בחזו"ע (פסח ח"א כרך ב' סי' ל"א עמ' תקפ"ז-תקפ"ח בהערה), וכן בחזו"ע (שבת ח"ב דף ע"ז. עיי"ש שכתב שמי שעשה קידוש בליל שבת ללא יין, שלא יצא ידי חובתו. וצ"ע אי אינו סותר את דבריו בשאר דוכתי). וע"ע מש"כ בס"ד בספרנו מקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ז הערה קט"ו, ופ"ט הערה ס"ז) ובהל' סוכה (פ"ב הערות א' וכ"ד)]. ועיי"ש במקו"ד ליל הסדר (פ"ט הערה ע"ה), שלד' הגר"מ אליהו זצ"ל אין להקל לאיש אף אם הוא לא שבע, דאמרינן שמסתמא אמר כשיגרת לשונו ושכח להזכיר זמן בברהמ"ז.


הסתפקתי לגבי אשה המסופקת אם הזכירה בברהמ"ז "רצה והחליצנו" או "יעלה ויבא", הצריכה היא לחזור לתחילת ברכת המזון, וההוי לעיכובא. מן השמים עזרני חונן הדעת, ובהיותי בדרכים חשבתי שישנם כמה ספקות בני"ד. גבי אשה ספרדיה, הרי הספקות הם: 1) חיוב האשה בברהמ"ז הינו רק ספק אם חיובה מדאו' (דלא שייך בנשים ברית ותורה, וכו', כמבואר כבר בגמרא ובראשונים). 2) כמה פוס' ס"ל שאשה שטעתה ובסעודת יו"ט (חוץ מליל א' דפסח) לא אמרה "יעלה ויבא" אינה צריכה לחזור לתחילת ברהמ"ז. ויותר מכך, שאף גבי שבת כבר כתב הרב כה"ח שאם אשה שכחה לומר "רצה", ואפי' ודאי שכחה, אינה צריכה לחזור על ברהמ"ז, וכנ"ל בהערה נ"ד. 3) אמירת "יעלה ויבא" ברה"ש בברהמ"ז, דעת המ"א שאינה מעכבת, וא"צ לחזור על ברהמ"ז, וכנ"ל בהערה זו. 4) בני"ד עסקינן שהאשה עצמה מסופקת אם אמרה "רצה והחליצנו" או יעו"י. 5) אמירת תוספות אלה, לפחות לדעת חלק מהפוס', אינה מדאו', אף אם חיוב ברהמ"ז הינו מדאו'. וכל זה מדובר שהאשה אכלה ושבעה. דאל"כ ממילא אין חיוב ברהמ"ז מדאו'. לאור כ"ז נלע"ד בס"ד שאשה ספרדיה המסופקת אם הזכירה "רצה והחליצנו" או "יעלה ויבא", או שניהם, אינה צריכה לחזור על ברהמ"ז [ומ"מ ראה במקראי קודש הל' סוכות (פ"י הערה פ"ח) שכתבנו גבי סוכות שאשה שחוזרת יש לה ע"מ לסמוך, שכן פשט מרן גבי יו"ט רגיל. וצ"ע גבי רה"ש, שבו י"א שממילא מותר להתענות, ולכן גם איש ששכח "יעלה ויבא" י"א שאינו חוזר].


ולגבי אשה אשכנזיה המסופקת אם אמרה "רצה והחליצנו" או "יעלה ויבא" או שניהם, הרי שלדידה שייכים הספקות 1,3,4,5 הנ"ל. ואע"ג שלגבי איש פסק מרן המ"ב שאיש חוזר על ברהמ"ז אי מסופק הוא לגבי "רצה" או יעו"י, כנ"ל בריש הערה זו. ועוד פסק המ"ב שאשה חוזרת על ברהמ"ז כשיודעת בודאות ששכחה "רצה" או יעו"י. מ"מ בצירוף שני הספקות, והיינו שמדובר על אשה, וגם שיש ספק שמא לא הזכירה תוספות אלה, יתכן שהמ"ב יקל, אף שלא מצאתי שדיבר ע"כ. ולמעשה נלע"ד בס"ד שגם לאשה אשכנזיה יש מקום להקל שלא תחזור לברך ברהמ"ז אם היא מסופקת גבי "רצה והחליצנו" או יעו"י. ור' במ"ב (סי' י"א סק"ו) שהיקל אפי' רק בשני ספקות בדאו'. כך בס"ד נלע"ד להקל בני"ד. וכעבור זמן שמחתי כשראיתי שגם בס' פסתש"ו (סי' קפ"ח הערה 18) בשם שו"ת יגל יעקב (או"ח סי' כ"ב) הסיק כדברינו, שאשה המסופקת אם אמרה בברהמ"ז "רצה והחליצנו" וכן אם אמרה "יעלה ויבא", שלא תחזור לומר את ברהמ"ז. וממילא יוצא שאם כבר הזכירה שם שמים בחתימת "בונה ירושלים", שלא תסיים "למדני חוקיך", אלא תמשיך הברכה עד סופה ותו לא מידי. וכ"ש שכן הדין אם כבר חתמה "בונה ירושלים", או שהחלה את ברכת "הטוב והמטיב". וחכ"א העיר שצ"ע מדוע אשה אשכנזיה לא תאמר "אשר נתן", לפחות כל עוד לא המשיכה את תיבת "הא-ל אבינו" בברכה רביעית, וכן תאמר "למדני חוקיך" אם אמרה רק "בא"ה" בברכת "בונה ירושלים", וכדין ראש חודש שהאשכנזים אומרים זאת (כמבואר במ"ב סי' קפ"ח סקכ"ב וכ"ג) אע"פ שאם גמר את ברהמ"ז אינו חוזר (מרן סי' קפ"ח סעי' ז' ומ"ב ס"ק כ"ו וכ"ז). ומאידך ראה במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ט הערה ע"ו) שלד' הגר"ש ישראלי זצ"ל אשה המסופקת אם אמרה "רצה והחליצנו" בשבת, צריכה לחזור. וע"ע שם שלדעתו אין מקילים בזה אף לאשה שלא שבעה בסעודתה, וגם מסופקת אם אמרה בשבת "רצה והחליצנו", או בליל הסדר "יעלה ויבוא", שעליה לחזור על ברהמ"ז, כיוון שמסתמא ברכה כשיגרת לשונה ולא הזכירה את תוספת הזמן. עכת"ד. עכת"ד. עיי"ש.


וע"ע בענינים אלה במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ט סעיף כ"ו ואילך).


גבי ילד הקטן מגיל מצוות המסופק אם אמר "רצה והחליצנו" או "יעלה ויבא", נראה שכיון שכל חיובו בברהמ"ז הינו רק מדרבנן, ה"ז ספק דרבנן ופטור מלחזור על ברכת המזון, ולכן אם כבר הזכיר שם שמים בברכת "ברוך... בונה ירושלים", וכ"ש אם הוסיף כבר תיבת "בונה", שעליו להמשיך את ברהמ"ז כדרכו, ולא יאמר "למדני חוקיך", ולא את ברכת "אשר נתן שבתות" וכדו', ונלע"ד בס"ד דכגון דא לא אמרינן דילמא אתי למיסרך לכשיגדל. וכ"ש אם מדובר בילדה שטרם הגיעה לגיל חיוב מצוות ומסופקת בדברים הללו, שאין זה לעיכובא, שהרי אצלה מתווסף ספק נוסף, האם נשים חייבות מדאו' בברהמ"ז. כך בס"ד נלע"ד.


[57]נז. עפ"י מרן (סי' קפ"ח ס"ז), דהא אינו חייב לאכול פת. וראה לעיל (הערה מ"ב). וסעודות הרשות הכוונה לכל הסעודות שאין חובה לאכול בהן פת, אע"ג שלמעשה כן אכל בהן פת. והיינו חוץ מסעודת בלילה והסעודה הראשונה ביום שאוכל בהן פת. וזה גבי יו"ט, ולגבי שבת נחלקו הפוס' אי יש גם בסעודה שלישית חובה לאכול פת, כמבואר בשו"ע (סי' רצ"ה ס"ה).


ובענין סעודה שלישית ברה"ש שחב"ש, ר' כה"ח (סי' קפ"ח ס"ק ט"ל-מ"ב, וסי' רצ"א ס"ק ח'-ט') גבי שבת רגילה, וה"ה לני"ד (שאינו צריך לחזור על ברהמ"ז. ועיי"ש אי מ"מ יאמר ברכת "שנתן שבתות" במקומה עם שו"מ). וכ"פ המ"ב (סי' קפ"ח סקל"א), דאע"ג שבשבת בסעודה שלישית חובה לאכול פת, וכמש"כ מרן בשו"ע (סי' רצ"א סעי' ה'), מ"מ בשל סב"ל אם שכח "רצה והחליצנו" אינו חוזר. וה"ה ביו"ט כשאוכל סעודה שלישית, שאינו חוזר אם שכח בה "יעלה ויבא". ומ"מ אם נזכר הן בשבת והן ביו"ט בסעודה שלישית שלא הזכיר הזמן, וטרם החל את ברכת "הטוב והמטיב", ואפי' בסעודה רביעית וחמישית, אומר אז ברכת "ברוך אשר נתן שבתות למנוחה" וכו' או "שנתן ימים טובים" כדרך שאומר בר"ח, והיינו בלא חתימה (ועיי"ש בבה"ל). אמנם הג' הבא"ח רוח אחרת עמו, וס"ל בס' בא"ח (ש"ר פר' חוקת ס"כ) שבשבת אם שכח בסעודה שלישית לומר "רצה והחליצנו" הוי לעיכובא. ואע"ג שיש מחלו' ע"כ בפוס', ולכאו' הול"ל סב"ל, מ"מ כיוון שעפ"י הסוד אין נ"מ בין ב' סעודות ראשונות לסעודה שלישית, דשווים הם בחיוב, לכן גם בסעודה שלישית אם שכח "רצה" חוזר לראש ברהמ"ז. עיי"ש. ונראה דה"ה גבי ברכת "אשר נתן", שאומרה בשו"מ.


[58]נח. מי שבירך ברהמ"ז ברה"ש שחל בשבת, ושכח "רצה והחליצנו" באופן שצריך לחזור לריש ברהמ"ז, צריך בפעם השניה להזכיר את "יעלה ויבא" אע"ג שבפעם הראשונה אמר יעו"י, דמה שבירך בפעם הראשו' הוי כאילו לא בירך [מ"ב (סי' קפ"ח סקכ"ט)]. ומשמע שאם בפעם השניה הזכיר "רצה והחליצנו" אך שכח יעו"י, לדעת הפוס' דהוי לעיכובא וצריך לחזור ולברך, הרי שחוזר ומברך פעם שלישית, ויזכיר כראוי את "רצה והחליצנו" ואת יעו"י. אמנם אח"כ מצאתי בילקו"י (ח"ג עמ' של"ט, סי' קפ"ח סק"ד) שכתב שבמקרה כזה לא יחזור פעם שלישית לברך ברהמ"ז, אפי' בליל הסדר ובליל א' דסוכות. וראה עוד ע"כ במקראי קודש הל' ליל הסדר (פ"ט הערה ע"א).


מי שברה"ש שחל בשבת זכר לומר בברהמ"ז יעו"י אך שכח "רצה והחליצנו", באופן שצריך לומר ברכת "אשר נתן שבתות", יזכיר בברכה זו רק של שבת מבלי להזכיר ענין רה"ש (מ"ב סי' קפ"ח סקכ"ט).


[59]נט. כתב בספר סדר היום שכדי שתעלה לו טבילת ערב רה"ש ליום רה"ש עצמו ראוי וכדאי שלא לשמש מטתו בליל רה"ש, ובפרט מי שאינו מוכרח לה. ומי שצריך לכך יחזור ויטבול שחרית כדי שימצא בטהרה בשעת הדין כמי שעומד ומצפה לרחמי שמים גדולים. והביאו דבריו השל"ה וכה"ח (סי' תקפ"א סקפ"ו).


[60]ס. כתב השל"ה שאם חל ליל טבילה ברה"ש כמעט שהוא מצוה הבאה בעבירה כשיפרוש מאשתו. אלא יזדווג עמה באימה וביראה ובקדושה יתירה, ולא ינהוג עמה בהרבה שחוק רק לקיים מצוות עונה, ויחזור ויטבול שחרית. הב"ד המ"ב (סי' תקפ"א סקכ"ו). וכה"ח (סי' תקפ"א סקפ"ז). וראה מה שהארכנו בס"ד בכגון דא במקו"ד הל' שלוש תעניות (פ"ג הערה ג'). עיי"ש.


ומה שכתבנו שיחזור ויטבול שוב שחרית, כ"כ בספר סדר היום ובשל"ה כנ"ל, וכ"כ המ"ב (שם סקכ"ו) וכ"כ כה"ח (שם). ובאמת שלדעת האריז"ל יש לטבול כל שבת ויו"ט שחרית, אפי' לא שמש מטתו. ומ"מ לדינא אין זו חובה. ופשוט שאם לא יוכל לטבול שחרית, ואפילו בגלל היותו איסטניס, שלא יבטל מצות עונה בשל כך, שכ"כ כר"ש, וכ"כ הח"א שם, והוסיף שאכן לא ירבה שחוק עמה אלא יכוון לשם המצוה. הב"ד כה"ח (סקפ"ט).


ויש להעיר, שאמנם כתבנו כלשון הפוס', דבעי לטבול אחר ששימש מיטתו, אך באמת שאין זו חובה מעיקר הדין, וכמש"כ מרן (בסי' פ"ח) והאחרו' שם. וחכ"א העיר שגם מצד הצורך להיות טהור ברה"ש, מדינא אין חובה לטבול בערה"ש. ומ"מ כיון שביום הדין יש לעמוד לפני המלך ביראה וחרדה, בקדושה ובטהרה, לכן ראוי להחמיר בכך, ובלבד שלא יעבור זמן ק"ש ותפילה, ולא יבטל תפילה במנין, וכמש"כ המ"ב (בסי' פ"ח). וק"ו גבי רה"ש שאנו ממליכים את הקב"ה על כל העולם, שיש לקבל עול מלכות שמים בזמנה.


ועוד גבי טבילה בשבת וביו"ט, אם מותרת, ראה לקמן (בפרק י"ג הערה ט"ז).


[61]סא. אמנם הכנה"ג בהגה"ט כתב להתיר רק בטבילה של מצוה שא"א היה לטבול קודם לכן, וכ"כ המ"א (סי' תקפ"א סקט"ו), הא"ר (סקל"ח) והח"א (כלל קל"ט סק"ז). אך הפר"ח כתב להתיר אפי' אפשר היה לטבול קודם לכן ולא טבלה עד רה"ש, וכ"כ הברכ"י (ס"ק י"ח), וכ"כ השע"ת (סקט"ז), וכ"כ מחה"ש שכן משמע מהשל"ה, וכ"כ המט"א. והב"ד כה"ח (סי' תקפ"א סקפ"ז). ור' מה שכתבנו בהערה הבאה.


[62]סב. כתב הגחיד"א במחב"ר דלא נאמרו דברים אלה (של המנעות מתשה"מ ברה"ש) אלא למישרים אורחותם וליראי ה'. ע"כ. וכבר כתבנו לעיל בפרק א' שראשית צריכים אנו לקיים את העיקר ורק אח"כ לקיים התוספת. וה"ה לכאן, שלא יבוא להחמיר בחומרות שלא נזכרו בש"ס ולא נפסקו להלכה בשו"ע, ויבוא לידי עבירה. והדברים פשוטים. וכן כתב הבא"ח (פר' "נצבים" סק"ט), שאם רואה שנתעוררה בלבו תאוה רבה לאשתו ישמש ויטבול בבוקר כדי שלא יבוא לידי טומאת קרי, ח"ו. וכל איניש ידע בנפשיה. וכ"כ הח"א, המ"ב (סי' תקפ"א סקכ"ו), וכה"ח (שם סקפ"ח). והיינו אע"פ שיוצא שיתפלל את תפילת רה"ש ללא הערב שמש. ור' אג"מ (או"ח ח"ד סי' ע"ה). ולגבי גדר חיוב טבילה זו ר' לעיל (בהערה ס').