[1]

לא. ירושלמי ברכות (פרק א' הלכה א').

א. עפ"י החלטות מועצת הרבנות הראשית, המובאות בס' "הלכות יום העצמאות ויום ירושלים" (בעריכת הרב נחום רקובר) בסוף הספר. עיי"ש ההחלטות משנת תש"י, תשי"א, ותשי"ד. וע"ע בס' הרבנות הראשית (להרב שמואל כ"ץ שליט"א. חלק ב').

כאן המקום לומר, שבקונטרס זה קוראים אנו ליום ה' באייר בשם "יום העצמאות" ולא: "חג העצמאות", כמו שלא נכון לומר "חג חנוכה" או "חג פורים". משום שחג נקרא רק יום שמקריבין בו קרבן חגיגה, ולכן הוא נקרא "חג", וכמו שאמר לנו הגר"א נבנצל שליט"א [כמובא בס"ד במקראי קודש הל' פורים (פ"י הערה ל"א)], שאף פורים אינו חג, כי לא נזכר שהינו חג אלא יו"ט. והוסיף שישנם רק ארבעה חגים, והמה ג' הרגלים ורה"ש. והטעם שרה"ש נחשב כחג אע"פ שאין מקריבים בו קרבן חגיגה, הוא משום שכבר כתב עליו הפסוק: "בכסה ליום חגנו". וא"כ מה שהגננות מלמדות בגן לשיר "חג פורים, חג גדול ליהודים" – זו טעות גדולה הנכנסת לראשי האנשים כבר מגיל קטן. "ושבשתא כיוון דעל – על". [והעירוני בשם אחד מרבני ישיבת מרכז הרב, פעיה"ק, שחג הוא גם לשון ריקודים ומחולות, וכמש"כ בפסוק "יחוגו וינועו כשיכור" (תהילים ק"ז, כ"ז). וכמו שפירשו שם המצודות והרד"ק. וע"ע בישעיהו (י"ט, י"ז). ומ"מ נלע"ד שגבי יום העצמאות אין לראותו כיום שעיקרו ריקודים ומחולות (כמו למשל ט"ו באב, שמה שציינו חז"ל בגמ' בתענית הוא, שהיו בנות ירושלים יוצאות ורוקדות בכרמים). ובפסוק הנ"ל בתהילים נזכר החג בצורה ברורה כמי שרוקד ומהלך כשיכור. ולכן אין הכרח להשליך פירוש זה גם על יום העצמאות. כך בס"ד נלע"ד]. ואח"כ העירוני שכ"כ גם הגרח"ד הלוי זצ"ל בשו"ת עשה לך רב (ח"ו סי' נ"ט), שאין לקרוא ליום העצמאות "חג", משום שאין בו קרבן חגיגה. ע"כ. אמנם אח"כ בס"ד ראינו, שרבנו הגרצ"י זצ"ל בלנתיבות ישראל (ח"ב ריש מאמר נ"ג, ד"ה "אכן") כן קרא ליום העצמאות "חג העצמאות". ודי בזה.

ועוד נעיר, שכבר הגרש"ג זצ"ל כתב [כמובא בס' היוצו"ר הנ"ל (בריש מאמרו גבי הסמכות לקביעת יו"ט בזה"ז, דמ"ח)] גבי מגילת תענית, שאין בעל המגילה קורא לאותם הימים "חגים" או "מועדים", כי אם "ימים טובים" (כמש"כ שם בהרבה דוכתי "עשאוהו יום טוב"). ולמרות שבגמ' בבלי מגילה (ד"ה, ב') ובירו' שם (פ"א ה"א) משמע שיו"ט הכוונה הן משתה ושמחה והן איסור מלאכה, מ"מ ברור שיש נ"מ בין יו"ט הנזכר בכתבי הקודש לבין יו"ט דמגילת תענית. ועיי"ש שכתב, שהימים הטובים שבמג"ת (=במגילת תענית), אינם מתבטאים רק לגבי איסור הספד ותענית, אלא הדבר מתבטא גם בחובת משתה ושמחה, כבחנוכה ופורים המנויים יחד עמם, עיי"ש.

[2]

ב. את טענות המתנגדים לקבוע את יום העצמאות ליום הודיה לקדוש ברוך הוא, ליקטנו בס"ד מספרי הפוס', והיינו שהבאנו את הדברים מהצד ההלכתי. וזו הסיבה שלא הבאנו בפרק זה את הטענות הנזכרות בקונטרס החשוב של הרב אליהו כי טוב זצ"ל (מחבר ספר "התודעה") על יום העצמאות, כיון ששם אין טענות ותשובות ונימוקים עם מקורות הלכתיים, אלא זה מהווה כעין דו-שיח בין חרדים, דתיים וחילונים, שנכתב למורים בבתי הספר החרדים. בכל אופן הקפנו מאמר זה מבחינת ההסתכלות הכלל ישראלית שבו. יישר כוחו שלא הזכיר רק את טענות החרדים, אלא לא נמנע מלהביא תשובות מנומקות ומסודרות לכל טענה וטענה של החרדים. ואגב, מה שכתב שם שהוא שאל רבנים חרדים רבים האם לפרסם את קונטרסו זה במוסדות החינוך החרדים – מיד לאחר קום המדינה, כיוון שהם לא ידעו אז כיצד להציג במוסדותיהם את קום מדינת ישראל, ותחיית האומה בארצה. והוא נענה ע"י רוב הרבנים ששאל, שלא יפרסם קונטרסו זה. ורק רב גדול אחד אמר לו שיפרסם. ועיי"ש בריש הקונטרס שהוא הסתיר את זהותו של אותו רב גדול שאמר לו כן לפרסם זאת במוסדות החינוך החרדיים. בכל אופן עזרני ה', ולאחר חקירה ודרישה הגעתי דרך משפחת כי טוב (-בן חתנו, הר"ר חנוך בן ארזה ז"ל) לכתב המקורי (שצילומו בס"ד נמצא אצלי), ומסתבר שהרב הגדול החרדי שאמר לרב כי טוב כן לפרסם קונטרס זה הינו לא פחות ולא יותר אלא מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל. ודי בזה.

ולעניננו. עיקר חובת ההודאה לקדוש-ברוך-הוא על ניסיו שעשה עמנו, הריהם נזכרים כבר בתורה, גבי יצי"מ, ועוד. וכן מצינו ימי הודאה והודיה במגילת אסתר, שזכתה עדיין להכנס לסדרן של כתובים, למרות שהתרחשו ניסיה בסוף גלות בבל (ראה ב"ב די"ד, ב'). לאחר מכן נכתבה מגילת תענית [ראה רש"י תענית (דט"ו, ב') ועירובין (דס"ב, ב'), ותוס' במגילה (ד"ז, א' ד"ה "נאמרה")]. וכן נכתבה מגילת בית חשמונאי ע"י זקני בית שמאי ובית הלל, אף שלא עלתה לדורות [ר' בה"ג (הל' סופרים). וס' היוצו"ר (ד"פ)].

וכן מצינו כבר בדברי בעל השאילתות (בפרשת "וישלח" סי' כ"ו) שכתב: "דמחייבין ישראל לאודויי ולשבחויי קמי שמיא בעידנא דמיתרחיש להו ניסא... וכד מטי יומא דאיתרחיש להו ניסא לישראל" וכו' [הב"ד בס' היוצו"ר (עמ' צ"ו)]. עכ"ל. ובס"ד נכתוב ע"כ בהמשך פרקנו, ויותר באריכות בפרק הבא.

[3]

ג. עפי"ד הגר"מ ראטה זצ"ל בשו"ת קול מבשר [(ח"א סי' כ"א), הב"ד בס' היוצו"ר (רקובר. דק"ח ססק"א)]. וכן מתבאר כבר במאמרו של מורנו ורבנו הגרצ"י קוק זצ"ל "לתוקף קדושתו של יום עצמאותנו" [כמובא בלנתיבות ישראל (ח"א דרס"ז–רס"ח, מאמר ל"ז סק"ב, ירושלים תשכ"ז), ובס' היוצו"ר (בריש הספר)]. ויותר מכך מבוארים הדברים בדברי רבנו הגרצ"י זצ"ל וזיע"א, כפי שמובאים בספר לנתיבות ישראל (ח"ב. מהדורת תשס"ז. עמ' שנ"ט ד"ה "יש גדולים"), שיש גדולים הרואים את ערך יום מדינתנו מצד התשועה וההצלה שבו. ולדעתם ערך אתחלתא דגאולה הוא בגדר כבשי דרחמנא ו"הנסתרות לה' אלקינו". אך עיי"ש שרבנו הגרצ"י סתר דברים אלה מכל וכל, כיוון שעניני הגאולה אינם בגדר נסתר, אלא נגלים ומפורשים הם בגמ' בסנהדרין (דצ"ז-צ"ח). עיי"ש דברים כהוויתם. וע"ע שם (בדף שס"ג ד"ה "כבר למעלה"). וכן מתבאר במאמריהם של הג"ר יהושע מנחם אהרנברג זצ"ל, הגר"ש גורן זצ"ל, הגרמ"צ נריה זצ"ל ושאר הרבנים המובאים בספר היוצו"ר. וכ"כ גם הרה"ג הרי"צ רימון שליט"א בספרו הלכה ממקורה (על מועדי ניסן ואייר, עמ' 162).

[4]

ד. כ"כ הג"ר משולם ראטה זצ"ל (במאמרו הנ"ל. שם ססק"א), ושאר הרבנים הנ"ל (בס' היוצו"ר). וכ"כ בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ו חאו"ח סי' י' סק"ז). וכ"כ הרה"ג רי"צ רימון שליט"א (שם, עמ' 161).

[5]

ה. את ענין ביטול השבועה כתב הגר"ש ישראלי זצ"ל בארץ חמדה (דל"ו). את ענין קיבוץ הגלויות כ' הגר"צ ראטה זצ"ל בקול מבשר (שם). ואת ענין מניעת ההתבוללות כ' הרה"ג הרי"צ רימון שליט"א (שם).

[6]

ו. כ"כ ביבי"א (ח"ו חאו"ח סי' מ"א סק"ה) וכ"כ בס' הלמ"מ (רימון. שם) ובמקראי קודש – הל' חנוכה (בנספח י"ב פרק ג') בשם הגר"ע יוסף זצ"ל (כפי ששיכתבנו שם מקלטת וידיאו ששמענו ממנו).

[7]

ז. וזאת אע"פ שעדיין אין חוקי המדינה כחוקי התורה ולכן זה אינו שלם. שכ"כ בשיחות הרב צבי יהודה (ארץ ישראל, עמ' 123), איש האמונה (תשכ"ח, עמ' 7-9), כי עין בעין יראו (דצ"ח), קימעא קימעא (עמ' 3-9 ואילך, ועמ' 257 ואילך), וכ"כ הרה"ג רי"צ רימון שליט"א בס' הלמ"מ (עמ' 147). וכ"כ באהל"ה (עמ' 52).

הרה"ג בניהו שנדורפי שליט"א, ציין את הפס' "הושיענו אלקי ישענו וקבצנו מן הגויים, להודות לשם קדשך, להשתבח בתהילתך". שכל הדורות התפללנו שה' יושיע אותנו, ויקבצנו כדי שנודה לשמו. ועתה שהוא קיבצנו והצילנו מהגויים, האם לא נודה לו על כך.

[8]

ח. ראשית נזכיר שהיו דעות אם להביא בקונטרס זה גם את הדעות הקיצוניות (כגון של סאטמר). ושאלנו את אחד מראשי הישיבות המפורסמים, שליט"א, ופסק בסכינא חריפא שבשום פנים ואופן אין להזכיר דעות כאלה (כי הן דחויות מההלכה ומהמציאות. וכידוע אף אחד מגדולי הרבנים לא סמך ידיו על דעת הגה"ק מסאטמר, וכגון שהמדינה מבוססת על ה"סטרא אחרא").

שנית. גבי מבנה פירקנו, במושב חכמים הוחלט שמבנה הפרק יהיה טענת המתנגדים ליום העצמאות ומיד לאחר מכן את דחיית הטענות (ולא קודם את כל הטענות ואח"כ הדחיות). כי כך הדברים יותר מסודרים להבנה.

[9]

ט. כך מבואר בהדיא בדברי רבנו הגרצ"י קוק זצ"ל במאמרו "לתוקף קדושתו של יום עצמאותנו" (הנ"ל בהערה ג'). וכ"כ הגרש"ג זצ"ל בספרו תורת המועדים [(במאמרו יום העצמאות לאור ההלכה. מהדו' תשכ"ד). הב"ד בס' היוצו"ר (דמ"ז–דמ"ח)]. וכן מתבאר מדברי הרה"ג ריצ"ר שליט"א בס' הלמ"מ (עמ' 162).

ואגב, את מטבע הלשון "אתחלתא דגאולה" גבי המציאות של קום המדינה, טבע רבנו הגרצ"פ פראנק זצ"ל, רבה של ירושלים תובב"א, כמבואר בספר הרבנות הראשית (ח"ב. עמ' 820 ועוד).

[10]

י. כתוב בתורה: "לא תֹסִפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם" (דברים ד', ב'). ולמד מכך רבנו הרמב"ן בפירושו שם, שאף מי שבדא לעשות מצוה בפנ"ע, כגון שעשה חג בחודש שבדא מלבו, כירבעם, עובר בלאו. עכ"ד. וע"ע בפירושו עה"ת (ריש פר' בהעלותך בשם מגילת סתרים לרבנו ניסים), שאף גבי נ"ח מצאו רמז [וכ' בשו"ת "קול מבשר" שכנראה זו כוונת המהרש"א במגילה (די"ד, א') (שאיתא במדרשות שיש רמז לנ"ח)]. וע"ע בדברי הרמב"ן בהשגות לסה"מ (סוף השורש השני).

גם הפר"ח (או"ח, סי' תצ"ו, דיני המנהגים, סקי"ד) ס"ל שלא ניתן להוסיף ימים טובים. הוכחתו מהא דהגמרא ברה"ש (די"ח, ב') הביאה מחלוקת אי בטלה מגילת תענית [ר' ע"כ בהמשך פרקנו (בסעיף י' ובהערה כ"ו)]. ואף גבי חנוכה ופורים שאלה הגמ' כיצד יתכן שהם ימים טובים, הרי אי סלקא דעתך בטלה מגילת תענית – קמייתא בטול, אחרנייתא מוסיפין (פי': אם ביטלו את החגים הראשונים הנזכרים במג"ת, כיצד יתכן שעוד יוסיפו ימים טובים אחרים). וכ' ע"כ הפר"ח, דכיוון שקיי"ל שבטלה מג"ת, הרי שאפי' רבים דאלים מילתייהו לא מצו לתיקוני יו"ט מחדש, וכ"ש שיחיד לא יכול לחדש יו"ט. והוסיף שאם כבר מוסיפין, ה"ז רק רשות.

ור' עוד בהערות הבאות ד' החולקים ע"ד הפר"ח, ומה שהקשו על דבריו.

בס"ד נמצאנו למדים א"כ, שפורים וחנוכה הינם לכאו' חידוש שקיבלו עליהם ישראל לחגוג אותם למרות שאינם כתובים בתורה. ואכן חז"ל דנו כיצד נקבעו הם כימים טובים.

גבי היתר @56כתיבת@55 המגילה, והכנסתה לספרי התנ"ך, דנה הגמ' במגילה (ד"ז, א'), והעלתה שמצאו סמך ורמז להיתר זה, מהפס' "כתוב זאת זכרון בספר", גבי המלחמה ומחיית עמלק, דשרי לכותבה בכתובים, דרק בתורה ובנביא נזכר ענין זה [ר' בס' היוצו"ר (רקובר, דק"ט)].

ואילו בגמ' במגילה (די"ד, א') כתבו שאת הצורך @56לקרוא@55 המגילה (ולעשות את פורים כיו"ט) למדו מק"ו. שלמרות שמ"ח נביאים נתנבאו להם לישראל, ולא פיחתו ולא הותירו על מש"כ בתורה, חוץ ממקרא מגילה... מאי דרוש, א"ר חב"א: ק"ו, ומה מעבדות לחירות (כביצי"מ) אמרו שירה, ממיתה לחיים (בזמן מרדכי ואסתר) לא כל שכן.

וע"ע בחי' הריטב"א למגילה (די"ד, א'), שאף גבי נר חנוכה תיקנוהו משום שסמכו על הק"ו הנ"ל.

עוד צדדים לומר שאין להוסיף חגים ר' בהמשך פרקנו (מצד שבטלה מגילת תענית, וכ"ש שאין להוסיף חגים, מצד שאין נביא רשאי לחדש דבר, וכדו'). וע"ע בהערות י"ד–ט"ו, שהבאנו עוד מדברי המתרצים, ואת הקושיות עליהם (כגון קושית הפר"ח ע"ד המהר"ם אלשקר). ומ"מ בס"ד מקצרים אנו בדברינו בשל לחץ הזמן.

[11]

יא. גבי ירבעם בן נבט ראה במלכים א' (תחילת פרק י"א בחלוקה העיברית), שכתוב שם: "ויעל על המזבח אשר עשה בבית אל בחמישה עשר יום בחֹדש אשר בדא מלִבו. ויעש חג לבני ישראל, ויעל על המזבח להקטיר". ופרש"י, שירבעם הרשע דרש להם, שהחודש השמיני – חשוון – הוא חודש האסיף, ובו ראוי החג להיות. ע"כ. ומשמע שלכאו' אמר להם לעשות כן לש"ש. ומ"מ הוסיף רש"י שלבדות הוא לשון כזב, וכן ממש"כ בס' דברי הימים, שעשה כן כדי שאם יהיו אנשים מישראל שירצו לעלות בסוכות שבתשרי לירושלים, יוכלו לעשות כן מצד יראת ה', ואילו אח"כ כשישובו לבית אל, אז יוכלו לעשות שוב החג בחודש חשוון מיראת המלך. ומשמע שכ"ז הוא חג לש"ש. אך באמת אי אפשר לומר כן, שהרי ירבעם עשה המזבחות בבית אל ובדן לשם ע"ז [ור' ברד"ק במלכים (שם), שנראה מדבריו שירבעם לא עשה כן לשם ע"ז. ועיי"ש במלבי"ם שלכל אדם אמר מטרה אחרת משאמר לחבירו. וצריך להתיישב בדבר]. אמנם מה שהניע אותו לעשות כן הוא כדי שהעם לא יעלה לירושלים, ולא ישובו להיות תחת שלטון רחבעם במלכות יהודה. אך סוף סוף את ב' העגלים עשה לשם ע"ז. וא"כ כל ענין החג שבדא מלבו היה לשם ע"ז. ובכלל כל לשון בדא הינה לשון כזב (כנ"ל ברש"י). וכן מבואר בגמ' בנדרים (ד"י, א'), שבדא הכוונה להמציא דבר. ומ"מ כיוון שירבעם בדא חג לעשותו לע"ז, הרי שאין זה דומה לכינוס של יום העצמאות – שהוא באמת יום הודיה רק לקדוש ברוך הוא. וע"ע באיכה רבה (ב', י"ד) מש"כ עה"פ "שכח ה' בציון מועד ושבת". ואומרים בו הלל כתקנת חכמינו הקדושים, זכרונם לברכה, שאי"ז דומה ליום שבדא ירבעם, שהוא לשם ח"ו ע"ז, ע"י הקרבת קרבן לעגלים שבבית אל ובדן, ע"י כהנים שאינם משבט לוי, והוא עצמו, שלא היה כהן, הקטיר את הקטורת ע"ג המזבח, להבדיל כמו כה"ג ביוה"כ שמקטיר הקטורת בבית קודש הקודשים, וכמו שכתבו המפרשים במלכים. אלא שמ"מ בדברי רבנו הרמב"ן בפר' "ואתחנן" מבואר שהאיסור הינו להוסיף אף חג שנעשה לש"ש (וחכ"א העיר שיתכן שגם לפי רבנו הרמב"ן ז"ל, אין איסור אם יש טעם לעשיית החג, וכגון שנעשה בו נס לעם ישראל, וגם שעושים אותו לש"ש, דאז לא חשיב בדיית חג. עכ"ד).

עוד נזכיר כאן את מש"כ ביד מלאכי (כללי הבי"ת, ס"ק ק"ז). שכ' בשם הרשב"א בחי' לרה"ש, שבל תוסיף הו"ד במה שמוסיף האדם מדעת עצמו, כגון כהן שמוסיף ברכה משלו בברכת כהנים. אבל במה שאמרו חכמים והוסיפו לצורך – בזה אין איסור בל תוסיף, שהרי נא' "על פי התורה אשר יורוך" (והוסיף שם דה"ה בלא תגרע). עכת"ד. וא"כ ה"ה בני"ד שאמנם לא חז"ל הם שהוסיפו את דיני יום העצמאות, אך מ"מ כל מה שתיקנו לעשות ביום זה, הינו עפי"ד חכמי הדור, ואי"ז עפ"י דעת אדם בודד. ובפרט כשמדובר בתקנות של הרבנות הראשית לישראל. וא"כ זה עוד צד להקל מצד בל תוסיף.

ומ"מ חיפשנו עוד גבי ני"ד באנ"ת (בערך "בל תוסיף", בסופו) ובס' שלחן המערכת (לגר"י יוסף שליט"א, על מש"כ גבי איסור בל תוסיף), ולא מצאנו צד נוסף להחמיר או להקל גבי ני"ד. ודי בזה.

[12]

יב. כתב המהר"ם אלשקר בשו"ת שלו (סי' מ"ט), שמותר לקבוע נס הודיה בזה"ז, מכח הסמכות של בני העיר "להסיע על קיצתן" (לכפות תשלום המיסים. גמ' ב"ב דצ"ח, ב'). והוסיף, שקבלתם מחייבת גם את הדורות הבאים אחריהם. וראייתו מהגמ' בתענית (די"ב, ב'), דאמר רבי אלעזר ברבי צדוק: אני מבני בניו של סנאב בן בנימין. ופעם אחת חל ט' באב להיות בשבת, ודחינוהו לאחר השבת, והתעננו בו ולא השלמנוהו, משום שיו"ט שלנו הוא. ע"כ. ולפי"ז ראב"צ קיים יו"ט שהיה נהוג במשפחתו אע"ג שהיה זה לאחר החורבן, ואף דחה מפניו את ט"ב [והגר"ד ליאור שליט"א שהביא דברים אלה בדבר חברון (ח"ה – מועדים. דקכ"ט) העיר, שיתכן שדחו את ט"ב כיוון שממילא נדחה מפני השבת. ובאמת לכאו' צריך להבין מקמ"ל ראב"צ, הרי לכאו' לכולם נדחה ט"ב באותה השנה. ושמא קמ"ל שבמשפחתו לא השלימוהו אף ביום ראשון. וראה עוד ע"כ במ"א (סי' תקנ"ט סקי"א) מש"כ בשם השואל בשו"ת מהר"ם, ובשו"ת חת"ס (או"ח סי' קנ"ז ד"ה "ובזה")].

ואף המ"א (באו"ח תרפ"ו, ד') פסק כן, שיכולים בני העיר לתקן בהסכמה ובחרם, עליהם ועל הבאים אחריהם לעשות פורים ביום שנעשה בו נס.

הפר"ח הנ"ל (בהערה הקודמת) דחה את ראיית המהר"ם אלשקר, וכ' שכנראה סבר כמ"ד שלא בטלה מג"ת.

והחת"ס בשו"ת שלו (סי' קצ"א) דחה את ראיית הפר"ח, וזאת עפי"ד הברייתא ברה"ש הנ"ל (בדי"ח, ב'). דאמר רבי יוסי שם, שימי החג שהוזכרו במג"ת וקשורים למקדש, לאחר החורבן הם הפכו לימי אבל, ולכן אין מציינים אותם. ומבואר שרק ימים טובים שנזכרו במג"ת שקשורים למקדש, בטלו. אך אין זה אומר שאי אפשר לקבוע עדיין ימים טובים [וזה שלא כד' רב ורבי חנינא עפי"ד זכריה הנביא, שבזמן שביהמ"ק קיים אין צומות, אך לאחר החורבן כן צמים), וכן אין חוגגים את הימים הטובים הנזכרים במג"ת. ולפי דבריהם יוצא שלאחר החורבן אין עוד ימים טובים נוספים לישראל, ואין לקבוע עוד ימים טובים (כדברי הגמ': קמייתא בטול, אחרנייתא מוסיפין?)]. והחת"ס מוכיח שהטעם שהתקבל להלכה שבטלה מג"ת הינו כדברי רבי יוסי (ולא כד' רב ורבי חנינא). וא"כ מותר לקבוע ימי שמחה בעקבות אירועים מיוחדים, ואכן למעשה פסק החת"ס שניתן לקבוע ימים טובים גם לאחר שבטלה מג"ת, עפי"ד הגמ' במגילה (די"ד, א') שאמרה ק"ו: ומה מעבדות לחרות אמרינן שירה (ביצי"מ), ממיתה לחיים לא כל שכן. ולכן לדעתו ק"ו זה מחייב קביעת יום הודיה לדורות על הצלה ממיתה לחיים אף בזמן הגלות, שהרי לאחר שגלו "הוכשרו כל הארצות לומר שירה", ללא תלות בחורבן ביהמ"ק. עכ"ד.

וראה עוד מש"כ מרן הגחיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"ב סי' י"א), שהוכיח מהרמב"ם כשיטת מהר"ם אלשקר, ולא כפר"ח. אך מחלק בין יחיד לרבים. וע"ע בדבריו בס' שם הגדולים (מערכת גדולים אות ע' – רבינו עובדיה ז"ל).

ראה על דברים אלה במנח"ח [(מצוה תנ"ד). עיי"ש שכ' שגבי נ"ח ליכא "לא תוסיפו", כיוון שניתקן ע"י נס שהיה אז, וגם יחיד שנעשה לו נס יכול לקבוע יו"ט לדורות, ואילו הגר"מ אריק זצ"ל בס' טל תורה (בחידושיו למגילה (דף י"ד) חלק ע"ד, עפי"ד הרמב"ן והרשב"א הנ"ל (בהערה י'). הב"ד בס' היוצו"ר (דף ק"י)]. וע"ע בשו"ת קול מבשר [(ח"א סי' כ"א) עיי"ש שכתב בסו"ד, שיוצא לדינא, דאין שום חשש ופקפוק בזה לאיסור בל תוסיף, אלא אדרבא יש חיוב ומצווה לעשות זכר לנס ולקבוע את יום העצמאות ליו"ט ושמחה ולומר בו הלל שלם. עיי"ש]. וע"ע בדברי הגרש"ג זצ"ל [הב"ד בהיוצו"ר (דמ"ז–נ"ה)], בס' דבח"ב (ליאור, דקכ"ט ואילך), בס' הלמ"מ (רימון, עמ' 149 ואילך) ובש"א.

ולמעשה פסקו הרבה אחרו' כמהר"ם אלשקר זצ"ל, שבין קהילה ובין יחיד יכולים לקבוע לעצמם יו"ט, לגבי היום שנעשה להם נס. שכ"פ גם המ"א (ס' תרפ"ו סק"ה) והא"ר (סי' תרפ"ו). וכ"פ החת"ס בשו"ת (סי' קס"ג וקצ"ג, גבי יום שניצלו ממיתה לחיים). וכ"כ הח"א (קנ"א, מ"א, גבי יו"ט ליחידים ולא לכל ישראל). וכ"פ בשו"ת קול מבשר (שם), הגר"ש גורן ועוד הרבה פוסקים. וכן נהגו לעשות כשמונים מקהילות ישראל, כמש"כ בישכיל עבדי [ראה שם (ח"ו סי' י', ובח"ז סי' מ"ד סקי"ב. וח"ח בהשמטות לס' ד'). הב"ד בהיוצו"ר (דשל"א)], וכמש"כ הגה"צ הר"ש דבליצקי [הב"ד בספר הנ"ל (עמ' ס"א ד"ה "ידועים")]. וכ"פ הרה"ר הגרצמ"ח עוזיאל והגרי"א הרצוג זצ"ל [ספר הרה"ר (כץ, ח"ב עמ' 832 ואילך), הגרמ"צ נריה [הב"ד בהיוצו"ר (ד"פ)], דבח"ב (ח"ב עמ' 273, וח"ד – עניני השקפה, במאמרו על קביעת יו"ט בזה"ז, וח"ה דקכ"ו. עיי"ש בהערות 5, 4). שו"ת באהלה של תורה (לגר"י אריאל שליט"א), ויבי"א (ח"י חאו"ח סי' נ"ג), ועוד פוס'.

ואי בעי שיהא הנס גלוי, כמש"כ המהר"ץ חיות זצ"ל, ראה בצניף מלוכה (עמ' 118), בפרקנו (בהערה ל"ד), ובפרק הבא.

[13]

יג. לאחר שרבנו הרמב"ם בריש ספרו היד החזקה גמר למנות בקיצור את מצוות העשה והלא תעשה, הוסיף וכתב (בדפוסים זה מודפס לפני "מנין המצוות על סדר הלכות הרמב"ם זצ"ל"), וז"ל: אלו הם שש מאות ושלש עשרה מצוות שנאמרו לו למשה בסיני הן וכללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן, וכל אותן הכללות והפרטות והדקדוקין והביאורין של כל מצוה ומצוה היא תורה שבעל פה שקבלו בית דין מפי בית דין: ויש מצוות אחרות שנתחדשו אחר מתן תורה וקבעו אותן נביאים וחכמים ופשטו בכל ישראל כגון מקרא מגלה ונר חנוכה ותענית תשעה באב וידים ועירובין. ויש לכל מצוה מאלו פירושין ודקדוקין. והכל יתבאר בחבור זה: כל אלו המצוות שנתחדשו חייבין אנו לקבלם ולשמרם, שנאמר "לא תסור מכל הדבר" וכו', ואינם תוספת על מצוות התורה. @56ועל מה הזהירה תורה לא תוסף ולא תגרע, שלא יהיה נביא רשאי לחדש דבר ולומר שהקב"ה צוהו במצוה זו להוסיפה למצוות התורה או לחסר אחת מאלו השש מאות ושלש עשרה מצוות: אבל אם הוסיפו בית דין עם נביא שיהיה באותו הזמן מצוה דרך תקנה או דרך הוראה או דרך גזרה אין זו תוספת שהרי לא אמרו שהקב"ה צוה לעשות עירוב או לקרות המגלה בעונתה, ואילו אמרו כן היו מוסיפין על התורה:@55 אלא כך אנו אומרין, שהנביאים עם בית דין תקנו וצוו לקרות המגלה בעונתה כדי להזכיר שבחיו של הקב"ה ותשועות שעשה לנו והיה קרוב לשועינו, כדי לברכו ולהללו וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו". ועל דרך זו היא כל מצוה ומצוה שהיא מדברי סופרים בין עשה בין לא תעשה. עכ"ל.

והיינו לפי רבנו הרמב"ם מותר להוסיף עוד מצוות ואפי' ע"י נביא, אלא בתנאי שלא יחזיקו מצווה זו כמצווה מדאו'. ולפי"ז אם מודיעים אנו שאיננו מחזיקים את יום העצמאות כיו"ט מה"ת, אלא כמש"כ הרמב"ם הנ"ל שאנו מזכירים שבחיו של הקב"ה ותשועות שעשה לנו, כדי לברכו ולהללו, ולהודיע לדורות הבאים, את ניסיו אלינו במלחמת העצמאות, ואיננו אומרים שזה יו"ט מה"ת, הרי שבזה אין שום בעיה.

וכעין זאת כ' הרמב"ם בהל' ממרים (פ"ב ה"ט): הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להן להתיר איסורי תורה לפי שעה, מה הוא זה שהזהירה תורה לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן ולקבוע הדבר לעולם שהוא מן התורה בין בתורה שבכתב בין בתורה שבעל פה: כיצד. הרי כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו ומפי השמועה למדו שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בשר בחלב, בין בשר בהמה בין בשר חיה. אבל בשר עוף מותר בחלב מן התורה: אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב הרי זה גורע. ואם יאסור בשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה הרי זה מוסיף: אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהוא גזרה שלא יבוא מן הדבר חורבה... לפיכך נאסור כל בשר בחלב ואפילו בשר עוף, אין זה מוסיף אלא עושה סייג לתורה. וכן כל כיוצא בזה: עכ"ל.

וע"ע ברמב"ם בהלכות יסודי התורה (פ"ט ה"א). ולפי כל זה עולה שאכן שפיר דמי לקבוע את יום ה' באייר כיו"ט, כיום של שבח והלל לקב"ה, ודי בזה. וע"ע בספר מורשה (מועדים, שיחות הגר"א שפירא זצ"ל, הרב הראשי לישראל וראש ישיבת מרכז הרב, מהדו' תשס"ח, דקס"א) שהסביר את ענין חנוכה ופורים עפי"ד הרמב"ם הנ"ל.

ועוד נוסיף גבי ני"ד, שאין בזה בל תוסיף מצד שבדא חג חדש. דא"ת שירבעם בדא חג חדש לע"ז, הרי בני"ד חס וחלילה שהדבר כן, דהא משבחינן ומהדרינן רק לקדוש ברוך הוא. וא"ת שאף ירבעם, מה שבדא חג חדש – לשם שמים התכוון (דבר שקשה להולמו, דהא הקריב קרבנות לשני עגל זהב, הן מצד ע"ז, והן מצד למנוע את ישראל מלקיים מצוות עליה לרגל בחג הסוכות – וכל זה רק כדי לבסס את מלכותו, שהעם לא ילך לעבוד את ה' בבית המקדש) – אך אצלנו הרי מוכח שכל מעשינו הינם לשם שמים, כדי להודות לקדוש ברוך הוא על הניסים שעשה לעם ישראל בארץ הקודש, וכנ"ל (בפרק ב', ובפרקנו בסעיפים א'–ג'). ובפרט שהדבר נעשה ע"י צדיקים וגדולי תורה רבים (כמש"כ למשל בספר היוצו"ר לאורכו ולרוחבו).

[14]

יד. כך הוכיח הגרש"ג זצ"ל [הב"ד בס' היוצו"ר (רקובר, דנ"ב – נ"ג), שכ"ה אף לד' הרמב"ן, וכ"ש לד' רש"י. וכ"ז הן לירו' והן לבבלי. עיי"ש. וכן דחה טענה זו מטעם זה גם הגר"ש דבליצקי זצ"ל [הב"ד בספר היוצו"ר (דף ס"ד)].

[15]

טו. כתב הגרש"ג זצ"ל בס' תורת המועדים [הב"ד בס' היוצו"ר (רקובר, דנ"א ד"ה "כמצינו")] שבדברי הרמב"ן מבואר שקביעת יו"ט חדש שלא ע"י נביא, יש בזה איסור בל תוסיף. ואם נעשה הדבר עפ"י נביא יש בזה איסור של "ואלה המצוות" וגו', שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. ואילו מדברי רש"י במגילה (די"ד, א') עולה, שכל שלא נעשה עפ"י נביא אין בזה איסור של בל תוסיף, ואם נעשה עפ"י נביא אין בזה משום בל תוסיף אלא מטעם ד"אלה מצוות" – שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה.

אלא שמ"מ הוסיף הגרש"ג שם, שכל שנקבע היו"ט כתקנת חכמים בהלל ובהודאה לקב"ה על נפלאותיו, גם הרמב"ן מודה לרש"י שאין בזה משום בל תוסיף, כי דינו אז ככל שאר תקנות חכמים שעושין סייג לתורה. וסייג לתורה אינו רק כדי למנוע עבירות, אלא גם זכירת ניסי ה' ונפלאותיו. ועיי"ש מה שהוסיף עפ"י שיטת הריטב"א.

ולכן הסיק שעפי"ד כל הראשו' יש בכוח רוב ישראל לקבוע יו"ט כיום שמחה, משתה וששון, כמו שקבעו אנשי כנה"ג בימי ביהמ"ק השני את הימים הטובים המנויים במגילת תענית, לזכר הנצחונות, הכיבושים, הניסים והנפלאות שעשה ה' עמנו בארץ הזאת. [כמובא כ"ז בס' היוצו"ר (רקובר, שם, עמ' נ"א – נ"ד)].

ולסיכום כתב שם הגר"ש גורן זצ"ל, שכל מה שדנו ופלפלו האחרו' גבי קביעת יו"ט על ניסים ליחיד ולציבור – כל זה יפה גבי ניסים שנעשו לישראל בגלות, שניסים אלה הביאו הצלה פורתא ויציאה ממיתה לחיים. אבל ניסי ה' שהתרחשו בארץ הקודש במלחמת הקוממיות, שבנוסף על ההצלה הגדולה הם הביאו שינויים מכריעים במעמדו של עם ישראל ובעתידו – הרי שניסים אלה חורגים ממסגרת הניסים שזכינו להם בגולה. כיבושה של ארץ הקודש, התחלת הגשמת החזון של קיבוץ גלויות, הקמת שלטון יהודי עצמאי – הם בלבד דים כדי לקבוע את מעמדה המכריע של המדינה כממלאת שליחות עליונה כאתחלתא דגאולה – בתנאי שתלך מדינה זו בדרך התורה.

ולכן הסיק הגרש"ג זצ"ל שיש בכח העם היושב בציון לקבוע יום מסוים בשנה כיו"ט לשמחה ולששון על הניסים שהיו, כמו הימים הטובים שנקבעו במגילת תענית בזמן ביהמ"ק השני. עכת"ד [עיי"ש בס' היוצו"ר (עמ' נ"ד – נ"ה). ואכמ"ל].

בס"ד נזכיר פה עוד את דברי הגר"ש דבליצקי זצ"ל [הב"ד בס' היוצו"ר (דס"ד)], שהקשה על דברי המתנגדים לקבוע יו"ט לכלל ישראל. עיי"ש שכתב שאיך אפשר לקרוא למנהג ישראל בכל דור ודור (לקבוע יום הודיה על נס) בשם בדיית חג ומנהג חדש. עכ"ד (כתב כן גבי יום ירושלים ת"ו), אך מצד הסברא ה"ה לני"ד.

[16]

טז. כן שנינו בברייתא במגילה (די"ד, א'). ואמרו שם, שכ"ז חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש. אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן. ע"כ. וכבר כתבנו לעיל בפרקנו, שגמ' זו דנה דווקא גבי מצוות @56קריאת@55 המגילה, ואילו בגמ' שם בד"ז, א' דנו גבי @56כתיבת@55 המגילה והכנסתה בין ספרי הכתובים [ר' בס' היוצו"ר (דק"ח – דק"ט)]. וכעין זאת כתוב גם במג"ת (פי"ב) לענין פורים, בשם רבי יהושע בן קרחה [הב"ד בספר הנ"ל (דמ"ט – נ')].

ואכן דנו בסוגיה זו גבי כמה דברים: האם למדו לימוד זה דוקא גבי קריה"מ, או גבי עצם קביעת היו"ט הצריכו לימוד. ועוד דנו, האם כל הצלה הינה בכלל לימוד זה, או שמא דווקא הצלה ממוות לחיים. והאם יש נ"מ בין הצלת כלל ישראל לבין הצלת קהילה אחת או אף משפחה אחת.

ומ"מ מכך מקשים המתנגדים לקביעת ה' באייר כיו"ט, שמגמ' זו לומדים שאין לחדש ימים טובים, דהא אף לנביא אסור לעשות כן. וע"ע בריש ההערה הקודמת מה שבס"ד כתבנו בשם הגרש"ג זצ"ל, בדעת רש"י והרמב"ן.

ונזכיר שלכאו' אף גבי חנוכה יש לשאול כיצד קבעוהו כיום מועד. ור' ע"כ המהרש"א במגילה (די"ד, א'), ומה שהקשה ע"ד הג"ר משולם ראטה זצ"ל [כמובא בס' היוצו"ר (דק"ח – דק"ט). עיי"ש].

[17]

יז. כפי שראינו בס"ד בהערה הקודמת, הרי הגמ' במגילה, בין בד"ז, א' ובין בדי"ד, א' דנה גבי מצוות קריאת המגילה או כתיבתה והכנסתה לכתבי הקודש. ולפי"ז משמע שלא היתה בעיה גבי עצם קביעת עיקרו של היו"ט [ראה ע"כ בס' היוצו"ר (ד"נ)].

אך א"כ העיקר חסר מן הספר. שיוצא שכל הדיונים הללו נוגעים רק לדין הקריאה או הכתיבה של מגילת אסתר, אך לא לדין החידוש שבעיצומו של יום.

אלא שכבר דן ע"כ הגרש"ג זצ"ל [בס' תורת המועדים. הב"ד בס' היוצו"ר ד"נ)]. ראשית יש להוכיח שהדיון היה גם גבי עשיית היו"ט, ממש"כ בגמ' במגילה (שם ד"ז, א') בשם רבי שמואל בר יהודה, גבי מה ששלחה אסתר לחכמים "קבעוני לדורות", ופרש"י שם, שקבעוני לדורות היינו קבעוני ליום טוב, וגם לקריאת המגילה, להיות לה לשם. וא"כ אסתר בקשה שגם יקבעו את יום הפורים כיו"ט לדורות, וא"כ הדיון נסב גם על קביעת עיקרו של יום, ולא רק על מצוותיו.

ועוד הוסיף שם הגרש"ג, שגם ממג"ת מתבאר שהקושי ההלכתי היה עצם קביעת יום פורים כיו"ט, ולא הדיון סביב קריאת המגילה או כתיבתה. והוסיף הגרש"ג שם, שגם מדברי הירו' במגילה (פ"א ה"ה) מתבאר שהדיון גבי פורים היה גבי עיקרו של יום ולא גבי מצוותיו [אם כי בקה"ע פירש לא כך את ד' הירו', וכמש"כ שם].

וא"כ רואים שבאמת אין לחדש ימים טובים חדשים, ואף גבי פורים היתה התלבטות גדולה האם יש לתקנו כחג חדש. וא"כ ה"ה גבי ני"ד – יום העצמאות, השאלה היא הניתן לתקנו כיו"ט חדש, וכפי שדנו הפוס' הנזכרים בהערות הבאות.

[18]

יח. כן מתבאר מדברי הרמב"ם הנ"ל (בהערה י"ג). ואע"פ שהרמב"ם שם כתב שלכן אין בזה איסור בל תוסיף, מ"מ כיון שהרמב"ם כרך באיסור בל תוסיף גם איסור שנביא אינו רשאי לחדש דבר ולומר שהקב"ה ציווהו להוסיף מצווה מה"ת, לכן דבריו עונים גם על הטענה דני"ד – שכיוון שאיננו אומרים שזו מצווה חדשה מה"ת, לכן לא קשה גם גבי ני"ד. עיי"ש (בהערה י"ג). וכ"כ הגרש"ג זצ"ל בס' תורת המועדים [הב"ד בס' היוצו"ר (דנ"א – דנ"ג). עיי"ש], עפי"ד רש"י.

[19]

יט. עפ"י הק"ו שאמרו בגמ' במגילה (די"ד, א') – שאם על יציאה משעבוד לגאולה (כביצי"מ) נקבע יו"ט, כ"ש גבי הצלה ממוות לחיים. וכ' הגר"מ ראטה זצ"ל בשו"ת קול מבשר (ח"א סי' כ"א רסק"ב), שק"ו זה עדיף מלימוד מדרשות מפסוקים, דהא ק"ו הינו א' מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן. עיי"ש וע"ע לעיל (בהערה י"ב). וכן מתבאר מדברי הרמב"ן (בהשגות לס' המצוות, סוף השורש השני) שכתב, שמהדרוש של הק"ו שאמרו במגילה גבי מ"ח נביאים שאין מחדשים דבר, אך בשל הק"ו דממיתה לחיים כן חידשו מקרא מגילה [הב"ד בס' היוצו"ר (דק"ח)]. א"כ גם בני"ד בס"ד ניתן לסמוך על ק"ו זה.

[20]

כ. כ"כ הגר"מ ראטה זצ"ל בשו"ת קול מבשר (שם). וכ"כ הגרש"ג זצ"ל בתורת המועדים [הב"ד בס' היוצו"ר (דנ"ד. ועיי"ש גם בד"נ)]. וכ"כ הגר"ד ליאור שליט"א בדבר חברון (ח"ה – מועדים, דק"ל). וכן מתבאר כבר בדברי החת"ס (כנ"ל בהערה י"ב), גבי מקרים דומים.

[21]

כא. כן מתבאר בהדיא בדברי הגה"צ הרב שריה דבליצקי זצ"ל [שמובא מאמרו בס' היוצו"ר (עמ' ס"ד)]. שכתב שם: גדולה התמיהה אודות שתי מודעות שהתפרסמו מרבני חו"ל, שטרחו להביע את דעתם לדרי ארץ הקודש שעל גופם קרה הנס, כי אסור לבדות מנהגים וחגים חדשים מטעמים הלכותיים [ע"כ מדברי המודעה המטופשת]. וכ' ע"כ הגרש"ד זצ"ל: איך אפשר לקרוא למנהג ישראל בכל דור ודור בשם בדיית חג ומנהג חדש. האם נעלמו מהם כל ימי הפורים שהונהגו בקהילות, ואשר ספרי המנהגים וספרי התולדות מלאים מהם... כאילו יש בדעת מי שהוא לקבוע כאן חג חדש באיסור ל"ט מלאכות... בשעה שדבר זה לא עלה על לב אף אחד. וכו'. עיי"ש דברים חוצבי להבות. ואין לשכוח שהגר"ש דבליצקי זצ"ל היה נמנה על הרבנים החרדים פה בארץ הקודש. ואף שכתב דבריו גבי יום הודיה בכ"ח באייר, מ"מ מסתבר שאם אזלינן בתר טעמא, הרי שיש צד גדול לומר שהדברים יפים גם גבי קביעת יום העצמאות כיום הודיה לה'. ודי בזה.

[22]

כב. תוספת ימים טובים לישראל – ימים קדומים ביותר. עוד בשחר ימיה של האומה נוסף יום החמישה עשר באב כיום טוב, ובמשך הדורות נוספו לו טעמים לשבח, שחיזקוהו וקבעוהו [תענית (ד"ל, ב'); ב"ב (דקכ"א, א')]. בתקופת גלות בבל נוספו לנו ימי הפורים, עפ"י תקנת בית דינו של מרדכי וחכמי הדור, ומגילתם זכתה להכנס לסדרן של הכתובים [ב"ב (די"ד, ב')].

ומימי בית שני מתנוססים כאבני נזר ימי החנוכה המוארים בשמן של מנורת ה' וכהניו הקדושים, ומצוותם בנרות ובהלל, אם כי מגילתם לא ניתנה להכתב [אע"פ שזקני ב"ש וב"ה, וי"א אחרים, כתבו את מגילת בית חשמונאי, אולם עד עתה לא עלה הדבר לדורות (בה"ג, הל' סופרים)].

לעומת זאת הגיעה אלינו מאותם ימים ולאחריהם מגילה שלמה הנקראת "מגילת תענית", המספרת על הרבה ימים טובים לישראל שנחוגו בצורות שונות. ואע"ג ששאר המשניות והברייתות לא היו כתובות, דאסור היה לכותבן (משום שדברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם), בכל אופן מגילה זו ניתנה להכתב לזכרון, כדי לדעת את הימים האסורים בתענית [רש"י בשבת (די"ג, ב', ד"ה "מגילת תענית")]. ואמרו בגמ' (שבת די"ד, ב') שחנניא בן חזקיה וסיעתו כתבוה, משום שהיו מחבבין את הצרות, והיו נגאלין מהן, והנס היה חביב עליהם להזכירו לשבחו של הקדוש ברוך הוא, וכותבין ימי הנס לעשותן יו"ט [רש"י (שם)]. ראה ע"כ ברש"י עירובין (דס"ב, ב') ובתענית (דט"ו, ב'), ובתוס' מגילה (ד"ז, א' ד"ה "נאמרה"). וכ"ז בעיקר עפי"ד הגרמ"צ נריה זצ"ל [הב"ד בס' היוצו"ר (ד"פ). וע"ע שם (בדמ"ח) בדברי הגרש"ג זצ"ל].

חלק גדול מהימים הטובים הנזכרים במגילת תענית הינם קשורים לבית המקדש השני. אמנם חלק ניכר מהם נקבעו כימים טובים לזכר הנצחונות של עם ישראל בקרבות שניטשו בימי בית שני, כגון: כיבוש צור (בי"ד בסיוון), כיבוש בית שאן (בט"ו – ט"ז בסיוון), כיבוש השומרון (בט"ו בחשוון) ועוד כהנה וכהנה [ראה בספר היוצו"ר (בדמ"ט)].

וא"כ מצינו כבר בדורות הקדמונים, שכשעם ישראל מנצח את אויבי ה' – אויביו, יש לקבוע יום טוב לזכר הנס והנצחון. וכמו שכתב בכל מגילת תענית, שכל תשועה ותשועה שהקב"ה עושה לישראל, היו מקדימין לפניו בהלל ובשירה, בשבח ובהודאה [הגרש"ג זצ"ל. כמש"כ בס' היוצו"ר (דמ"ח)].

[23]

כג. איתא בגמ' רה"ש (די"ח, ב'): רב ורבי חנינא אמרי: בטלה מגילת תענית [והיינו ימים טובים שקבעו חכמים ע"י ניסים שאירעו בהם, אסרום בתענית, ויש מהם אף בהספד... עכשיו שחרב הבית בטלו, ומותרין בהספד ותענית (רש"י שם)]. רבי יוחנן וריב"ל אמרי: לא בטלה מגילת תענית [וכן איתא בירו' תענית (פ"ב, הי"ב), מגילה (פ"א ה"ד) ובנדרים (פ"ח ה"א)]. ומסיקה הגמ' שם שאכן בטלה מג"ת, חוץ מגבי חנוכה ופורים. ולכאו' קשה ע"כ, כיצד ביטלוה, הרי אין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין (עדויות פ"א מ"ה).

ועוד קשה, למש"כ אחד הקדמונים, רבי דניאל הבבלי, שכל המועדים הם זכר ליצי"מ, ונתחייב מזה ג"כ שנהללו ונשבחו יתברך בכל זמן שיראה לנו נצחונו וגבורתו [ס' מעשה ניסים (סי' א')]. וע"כ הקשה ר"א בן הרמב"ם: א"כ כל הימים הכתובים במג"ת מחויבין מה"ת בקריאת ההלל כמו בחנוכה. והיכי מצו לבטל מצוה דאו'. וכעין זאת הקשה גם הנצי"ב בהעמק שאלה (שאילתא כ"ו סק"א). ר' ע"כ במאמרו של הגרמ"צ נריה זצ"ל [בס' היוצו"ר (דפ"א ופ"ו). ועיי"ש (בדפ"ט) אי חכמים בדור מסוים ביטלו את מג"ת, או שרק ביה"ד שבדור החורבן לא חידוש את ימי מג"ת].

[24]

כד. לאחר שהגמ' ברה"ש (די"ח, ב') הסיקה שבטלה מג"ת, דנה הגמ' גבי שני חגים נוספים שלא הוזכרו במג"ת, ואומרת הגמ' שלא נראה שאלו ימים טובים. והטעם לכך דאי סלקא דעתך בטלה מגילת תענית – קמייתא בטלו, אחרנייתא מוסיפין? ע"כ. והיינו שאם ביטלו את הימים הטובים הנזכרים במג"ת, לא יתכן שעתה יוסיפו חגים חדשים.

ואכן עפי"ז כ' הג' הפר"ח (או"ח סי' תצ""ו, דיני המנהגים, סקי"ד), "דאפי' רבים דאלים מילתייהו לא מצו לתיקוני יום טוב מחדש, כל שכן יחיד".

ועוד נזכיר כאן את דברי רבנו המאירי בשבת (די"ג, ב') שהרי בטלה מגילת תענית, וכ"ש שאין לנו לקבוע יו"ט על ניסים המתחדשים לנו בכל יום בחסד הרחמן יתברך ואין זה נחשב לנו קושי עורף והתנכרות לחסדיו יתברך. שאין אנו קובעים יו"ט על הניסים שעשה ה' לנו. אלא שאם באנו לכתוב (-חסדיו יתברך), אין אנו מפסיקין. ע"כ.

ועוד גבי הגדר למה בטלה מג"ת, ר' במאמרו של הגרמ"צ נריה זצ"ל, כמובא בס' היוצו"ר (דפ"ו).

[25]

כה. הביאו טענה זו גבי יוהע"צ הגרמ"צ נריה זצ"ל [הב"ד בס' היוצו"ר (עמ' צ')], הגר"ש גורן זצ"ל [כמובא בס' היוצו"ר (דמ"ח ודנ"ג – ונ"ד)], והגרד"ל שליט"א בדבח"ב (ח"ה – מועדים. דק"ל). אך אע"פ ששלושת פוס' אלה הביאו טענות אלה, מ"מ למעשה הם פתרו אותן ופסקו להיפך. ור' מה שבס"ד נכתוב בהערות הבאות. ומ"מ ראה בדברי הגרש"ג זצ"ל המובאים בס' היוצו"ר (ד"נ) שכ' שכל הדיונים גבי אי כשבטלה מג"ת גם פורים בטל, הרי היה מדובר על עיקרו של יום כיו"ט, ולא רק גבי מצוות קריאת המגילה.

[26]

כו. באותה סוגיה בגמ' ברה"ש (די"ח, ב' ודי"ט, א') שדנה האם בטלה מג"ת, מביאה הגמ' ב' טעמים מדוע בטלה מגילה זו. טעם א' אמרו רב ורבי חנינא, שכשם שזכריה הנביא אמר שבזמן שביהמ"ק קיים –אין צומות, ולאחר החורבן אכן צמים, כן בזמן שביהמ"ק קיים חוגגים את הימים הנזכרים במגילת תענית, ולאחר החורבן אין חוגגים. עכת"ד. ולפי דבריהם הרי שבטלה כל שמחה, וחוגגים רק את החגים שהקדוש ברוך הוא ציוונו בתורה [וזו הוכחת הפר"ח הנ"ל בהערה כ"ד, שלכן משבטלה מג"ת אין כלל להוסיף חגים].

אלא שהגמ' שם אמרה טעם שני מדוע בטלה מג"ת. דלרבי יוסי הטעם שבטלה משום שימי החג שהוזכרו במג"ת וקשורים למקדשנו הפכו בעקבות החורבן לימי אבל, ולכן אין מציינים אותם (כדאי' בגמ': "מפני שאבל הוא להם"). ולפי טעמא דר"י אין הכרח שלגמרי א"א לקבוע עוד חגים, אלא מה שבטל הוא רק מה שקשור לבית מקדשנו החרב.

[27]

כז. עפ"י האמור בהערה הקודמת, כתב החת"ס בשו"ת (סי' קצ"א. וע"ע בסי' קס"ג), שמה שנא' בגמ' "קמייתא בטול, אחרנייתא מוסיפין?" הו"ד לד' רב ורבי חנינא דס"ל שאין לקבוע עוד כלל מועדים. אך הוא הוכיח שם שהלכה כרבי יוסי ושבטלו רק ימים טובים שהיתה להם זיקה לביהמ"ק. ולכן מותר לקבוע ימי שמחה והודאה חדשים בעקבות אירועי הצלה, והיינו למעשה פסק החת"ס להקל בני"ד, כד' המהר"ם אלשקר הנ"ל (בשו"ת. סי' מ"ו). וכן פסקו גם המ"א (סי' תרפ"ו סק"ה) ומרן המ"ב (שם סק"ח). וע"ע בדברי הגר"ש דבליצקי זצ"ל, המובאים בספר היוצו"ר (דס"א ואילך), גבי חובת ההודאה על הצלה ממוות לחיים. ובפרט שמדובר על כל יושבי ארץ הקודש.

ובאשר לעצם קביעת יו"ט על נצחון כלשהו נגד הגויים, כבר בס"ד כתבנו לעיל שבמג"ת כתובים ימים טובים רבים שנקבעו בשל ניצחונות כאלה [ר' ע"כ למשל במאמרו של הגרש"ג זצ"ל, כמובא בס' היוצו"ר (דמ"ט)]. וע"ע בדבר חברון (ח"ב עמ' 273. ח"ה – מועדים, דק"ל).

[28]

כח. כ"כ הגרש"ג זצ"ל בתורת המועדים [הב"ד בס' היוצו"ר (דנ"ד ד"ה "אולם"). והוסיף (שם בדנ"ג), שאע"פ שמלחמת החשמונאים, יותר משאר מלחמות ישראל, היתה על יחוד שם השם, למען הצלת תורת ישראל, טהרת בית המקדש והחזרת עטרת שלטון התורה בעם, בכל אופן אין זה גורע מניסי ה' הגדולים, ומערך הנצחון עצמו של מלחמת השחרור בדורנו. עכ"ד]. וכעין זאת כ' גם הגר"ד ליאור שליט"א בדב"ח (ח"ב עמ' 273 סי' תק"ל), שבניסים על תשועה חובה להודות. וע"ע מש"כ הגרמ"צ נריה בס' צניף מלוכה (עמ' 119. אמנם דיבר שם על חיוב אמירת ההלל, ולא על עיקר הצורך לקובעו כיו"ט).

וראה עוד בריטב"א בתענית (ד"י, א'), שנתבטלה מגילת תענית, שלא להרבות בימים טובים @56בגולה@55.

[29]

כט. עפי"ד החת"ס (בשו"ת שם), הג"ר צדוק הכהן מלובלין בתפארת צבי (תשו' כ"ז) והגר"י פערלא (בסהמ"צ לרס"ג, עשה נ"ט – ס'. ד"ה "עוד ראיתי") שחלקו בין קביעת יו"ט על נס של הצלה ממוות לחיים, לבין הצלה מצרות אחרות [כמובא בדיון לקמן (בסעיף כ"ד) באשר לתוקף קביעתו של היו"ט], כתב בס' הלמ"מ (רימון. עמ' 151), שלמרות שביטלו את מג"ת (כל מ"ד כדעתו), בכל אופן מסתבר שיש נ"מ בין ההצלות והאירועים הנזכרים במג"ת, שלמרות שהם כשלעצמם הינם חשובים (כגון הקרבת קרבן התמיד, הקרבת העומר לאחר השבת, ביטול ש"ש בשטרות וכדו'), בכל אופן אינם במדרגה של הצלה כללית של עם ישראל (היושב בציון) ממוות לחיים. ולכן הימים הטובים שבמג"ת לא הפכו ליו"ט ממש אלא בעיקר לביטול סממני האבלות, כהספד וכדו'. עיי"ש.

[30]

ל. כן מתבאר מד' הגר"ע הדאיה זצ"ל בשו"ת ישכי"ע (ח"ו או"ח סי' י' סק"ז), יבי"א (ח"ו סי' מ"א סק"ה) ועוד פוס', שכתבו שעדיין אי"ז הגאולה השלמה. וכ"ד הגרצ"פ פראנק זצ"ל (הוב"ד ביבי"א שם). אמנם הם דיברו גבי אמירת הלל ביוהע"צ ולא גבי עצם קביעת היו"ט בה' באייר. מ"מ הם העלו את הטענות הללו. וכתב בספר הלמ"מ (עמ' 163 הערה 27) בשם קובץ אגרות החזו"א (ח"א סי' צ"ז), שג"כ ס"ל שלא לקבוע לומר הלל בברכה ביום ה' באייר. אמנם החזו"א לא דיבר ממש על ההלל אלא על עצם קביעת חידושים בהלכה לכלל. ועוד יש להעיר, שהגר"א נבנצל שליט"א אמר לי בעבר שאין ללמוד דברים לגבי הכלל, ממש"כ באגרות החזו"א, כיוון שהיו אלה אגרות אישיות שלא ברור שהן שייכות לכל אחד, ובפרט שלא לכלל. אך מהאיגרת המדוברת נראה, שלפי סיגנון הכתוב שם, אכן היא אמורה לכלל ישראל].

וע"ע בצניף מלוכה (לגרמ"צ נריה זצ"ל. עמ' 119) שדן שם אמנם גבי אמירת הלל, ולא גבי קביעת יו"ט ביוהע"צ, וחילק בין יו"ט זכר לתשועה והצלה (שבזה כן שייך יוהע"צ), לבין הא דהקמת המדינה הינה "ראשית צמיחת גאולתנו" – שבזה לדעתו אין הקמת המדינה נכנסת בהגדרה הזו. וטעמו, שגאולה חומרית, ואפי' מדינית, עדיין אין בה כדי לחייבנו להודות ולהלל בצורה של קבע. אלא לדעתו לדידן צריכה להיות הגאולה גם בעלת משמעות של חירות רוחנית ושל התעלות רוחנית, ואז תהיה היא ראויה לקביעת ברכה. והוכחתו של הגרמצ"נ זצ"ל הינה, שהרי בנס חנוכה חזרה המלכות לישראל, והעמידו מלך מן הכהנים [רמב"ם (חנוכה, פ"ג ה"א)], והיתה שם גאולה מדינית. ואעפ"כ לא מצינו בהלכה שהתמורה המדינית כשלעצמה משמשת כנימוק לקביעת ההלל. עיי"ש. ולענ"ד בס"ד קשה להבין את דבריו שם, ובפרט שכל שאר פוסקי הציונות הדתית ס"ל ההיפך [ראה למשל בדברי הגר"ש ישראלי זצ"ל בארץ חמדה (למשל בדל"ו סק"ה) – שכתב בדיוק להיפך]. ומ"מ יש לזכור שהדיון שם הינו גבי אמירת ההלל, ובברכה, ולא גבי ני"ד כקביעת יו""ט. וגם שם הודה הגרמצ"נ זצ"ל שמצד תשועה והצלה אכן כן נחשב הדבר כיומא טבא.

גם הרה"ג רבי יעקב גלינסקי זצ"ל כ' בספרו "והגדת" (על ספר שמות, עמ' 254 ואילך), שאין לעשות יו"ט ביום העצמאות, משום "שעד שלא רואים את סוף התהליך לא חוגגים בו שלבים". ע"כ.

וכעין זאת כ' הגרמ"מ כשר זצ"ל [הב"ד בס' היוצו"ר (דק"פ)], שהרי בנ"י אמרו שירה רק על הים ולא מיד כשיצאו ממצרים. אך על דברי שניהם בס"ד יש להשיב, שהרי לכאו' לפי דרך זו בנ"י היו צריכים לומר שירה רק משהגיעו לארה"ק, או רק משגמרו לכובשה וגם לחלקה – כעבוד י"ד שנה מכניסתם.

עוד טענו בעלי טענה זו: אמנם מצד אמירת ההלל, ולא מצד קביעת יו"ט – שיש לומר הלל דוקא על סוף הגאולה ולא על תחילתה, כמו שישראל שכשיצאו ממצרים אמרו הלל רק בעומדם סמוך לים, ולא ממש ביציאתם ממצרים [שו"ת ישכי"ע (ח"ו סי' י' סק"ז) עפ"י הירו' בפסחים (פ"י ה"ו)]. וכן י"א שכשם שאין מברכים "הגומל" אלא רק כשיוצאים לגמרי מהצרה [ר' יבי"א (שם סק"ו), עפ"י הא"ר (או"ח סי' רי"ט סק"א)]. הב"ד בהלמ"מ (עמ' 163 סוף הערה 27) ובקונט' באהל"ה (עמ' 60 סוף הערה 20). ואמנם ביבי"א שם פסק למעשה לומר הלל בלי ברכה, אך י"א שרבנו הגרצ"פ פראנק זצ"ל פסק מטעם זה שלא לומר הלל כלל [ס' הלמ"מ (עמ' 163, שם). אמנם בס"ד מחובתי להעיר, שרבנו הגרצ"פ פראנק זצ"ל, התיר לגלח הזקן ביום העצמאות [ראה בספר הרבנות הראשית (ח"ב עמ' 879-880)]. ובשנת תשי"ט חתם על תעודת נישואין שהתקיימו ביום העצמאות [ראה בספר הרה"ר (ח"ב עמ' 881)]. ואין להאריך.

[31]

לא. עפ"י ישכי"ע, יבי"א ועוד פוס', כנ"ל בהערה הקודמת.

[32]

לב. ראה בס' היוצו"ר (דמ"ז–דמ"ח) במאמר הגר"ש גורן זצ"ל. ור' בהערות הבאות תשובות ע"כ.

[33]

לג. כ"כ כל הפוס' הציונים שדנו גבי ני"ד. מהם הג"ר משולם ראטה זצ"ל בשו"ת קול מבשר, הגר"מ אהרנברג, הגר"ש גורן, הגר"ע הדאיה, הגרמ"צ נריה – כולם זצ"ל [כמובאים בספר היוצו"ר (רקובר, בשער א' ובדף של"ב)]. וכ"כ הגר"ש ישראלי זצ"ל בספרו ארץ חמדה (דף ל"ו), שתקומת מדינת ישראל הינה שלב חשוב בגאולה, ולכן יש לקבוע את יום העצמאות כיו"ט. וכ"כ במכתב שנכתב ע"י התאחדות הרבנים הספרדים בישראל, בנשיאות הג"ר עובדיה יוסף זצ"ל (ביום כ"ט ניסן תשל"ד) וז"ל: בישיבת ההנהלה של התאחדות הרבנים הספרדים בישראל... עם כל הכרתם ואמונתם הבלתי מעורערת שיש לראות בהקמת המדינה כאתחלתא דגאולה, וכהתגשמות חזון נביאי ישראל לאחרית הימים, וכו' [הב"ד בס' היוצו"ר (מהדו' תשמ"ה. בסוף הספר. דשצ"ב)]. וכ"כ הגר"א שפירא זצ"ל, כמובא בקובץ הציונות הדתית (שנת תשס"ב. עמ' 97) ובעוד דוכתי. וכן כתבו גם הגר"ד ליאור שליט"א בספריו דבר חברון (ח"ב סי' תק"ל ואילך; ח"ד דף 134; ח"ה דקכ"ט ואילך ובשאר ספריו). וכ"כ הג"ר יעקב אריאל שליט"א בספריו באהלי תורה. וכן פסקו שאר גדולי הדור האמיתיים, היודעים לקרוא בעין אמונית אמיתית את מציאות דורנו (כשגם רבנים המכונים חרדים נמנים עמהם).

וע"ע בס' היוצו"ר (דקפ"א), שהגרמ"מ כשר זצ"ל העיד שנמצא בידו כרוז שעליו חתומים רוב רבני הארץ לפני הבחירות הראשונות במדינה, שכתבו שהקמת המדינה הינה הניצנים הראשונים של האתחלתא דגאולה. ועוד כתב שם, שתלמידי הגר"א כתבו בשם מרנא הגאון זצ"ל, שמשנת ת"ר ואילך מתחילה התקופה של האתחלתא דגאולה. ומה לי יותר מכך.

[34]

לד. כ"כ בשו"ת קול מבשר (ח"א סי' כ"א) וכ"כ הגר"ש ישראלי זצ"ל בארץ חמדה (שער א' דל"ו ססק"ו). וכ"כ הגרש"ג זצ"ל [כמובא בס' היוצו"ר (דמ"ז–מ"ח ודנ"ד). וכ"כ הגרח"ד הלוי זצ"ל בשו"ת עשה לך רב (ח"ה סי' י"ז ד"ה "קביעת יום"). וכ"כ בס' הלמ"מ (עמ' 162) ועוד פוס'. וכעין זאת כבר כתב הג"ר בצמ"ח עוזיאל זצ"ל [כמובא בס' הלמ"מ (שם) ובס' הרה"ר לישראל (ח"ב עמ' 842-843)].

ומה שכתבנו שגאולת ישראל הינה בס"ד קובעת שם שמים בעולם, ה"ז מבואר כבר לעיל בפרקנו (בסעיף ג' ובהערה ז').

והוכחה פשוטה שאנו כבר לא "בגלות", כמו שיש האומרים טעות חמורה זו. שכשהם טוענים כן, אני שואלם: מתי נכנסו לביתך חיילי המלכות שבה אתה מתגורר ושחטו את ילדיך מול עיניך, ועשו מעשה מגונה באשתך מול עיניך. או שציוו על כל עירך לגלות לעיר אחרת. ואיזו מדינה בגלות החזיקה כוללים של אברכים ושילמה להם מילגה חודשית. ובאיזו מדינה בגלות היה "חוק השבות", שמעודד יהודים לבוא אליה ולגור בתחומה, עם זכויות של דיור והטבות שיש לעולים חדשים יהודים. וכמובן שאין להם תשובה. א"כ אנו כבר לא בגלות. ברוך ה'!

ואגב זאת יש להעיר, שמזמן החורבן עד הקמת מדינת ישראל עברו כאלפיים שנה, וליתר דיוק אלף ושמונה מאות ושמונים שנה [כ"כ הג"ר נתן צבי פרידמן במאמרו המובא בס' היוצו"ר (עמ' צ"ה). ובאמת זו מחלו' בין הספרדים והאשכנזים מתי בדיוק היה החורבן. ויש הבדל של שנתיים ביניהם. ואכמ"ל].

[35]

לה. באשר להא שנפטרנו מהבעיה של שלוש השבועות, שהשביענו הקדוש ברוך הוא שלוש שבועות, כ"כ למשל הגרש"י זצ"ל בארץ חמדה (דל"ה ססק"ג). ועיין ע"כ לקמן בנספחים (נספח ז').

ומה שכתבנו שהקמת מדינת ישראל הינה הבסיס לחזרת עם ישראל לארצו, וממילא להחזרת השכינה למקומה, כ"כ רבנו הגרצ"י זצ"ל בלנתיבות ישראל (ח"א. מאמר ל"ז. סק"ב בד"ה "הנה"). וכ"כ הגר"מ ראטה זצ"ל בשו"ת קול מבשר, וכ"כ הגר"ש גורן זצ"ל, הגר"ש ישראלי זצ"ל בס' ארץ חמדה (שם. דל"ו), ועוד הרבה פוס', כנ"ל (בהערה ל"ד).

[36]

לו. ראה בס' לנתיבות ישראל (ח"ב מהדו' תשס"ז. עמ' שס"ב, ד"ה "ולעומת") שהאריך בכך, והוכיח כן מעוד מקומות. ועיי"ש בהמשך (בד"ה "כבר"), שסתם פיות כל המשטינים והמקטרגים, הסוברים בטעות שאין אנו נמצאים בזמן אתחלתא דגאולה, שהרי רבנו אליהו גוטמכר זצ"ל לא היה רמאי. ורבנו יהושע מקוטנא זצ"ל, שאמר שזוהי אתחלתא דגאולה, לא היה טיפש. עיי"ש דברים כדורבנות. ואכמ"ל.

[37]

לז. על הטענה שאין זו הגאולה השלמה, ולכן היו שכתבו שאין לברך על ההלל, כמו שאין מברכים "הגומל" כשלא נגמרה ההצלה, וה"ה שדומה הדבר לחולה שטרם החלים לגמרי ולכן אינו רשאי עדיין לברך "הגומל". כבר הקשו ע"כ הפוסקים בטענה נוספת לתשובות ע"כ הנ"ל, וכתבו שהרי גם גבי חנוכה שאומרים הלל, ואין פקפוק שהוא נחשב כיו"ט (לענינים מסוימים). והרי גם בחנוכה היו עוד מלחמות כבדות לאחר חנוכת המקדש – ואעפ"כ תיקנוהו כיו"ט, ושיש לומר בו הלל (אפי' שלם!). ראה ע"כ בקונט' באהלי הלכה (עמ' 60 סוף הערה 20). ותירוצו נכון.

ומה שכתבנו שי"א שגם בזמן החשמונאים היה המצב הרוחני גרוע, כ"כ הרה"ג הריצ"ר שליט"א בס' הלמ"מ (עמ' 162). עיי"ש הסבר יפה ונכון. וע"ע בשו"ת עשה לך רב (ח"ה סי' י"ז ד"ה "קביעת יום").

[38]

לח. שכ"כ רבנו חיים פלאג'י זצ"ל בביאורו להגדה של פסח "חיים לראש" (על הפסוק "הללו-יה הללו עבדי ה'") עפ"י דברי הזוה"ק (ריש פר' "בהעלותך"): וישראל מזמרין ואמרין הללא בקול רם, וכדין עבד להון בני חורין מכולא. ע"כ. והסביר, שבזכות שהללו את הקב"ה כשנתמעט השעבוד, הא אהני להו להוציאם לחירות גמורה. ע"כ. וכ"כ הרב שארית יעקב, שהודאה על הנס, היא סגולה להוציאו שנית מן הצרה. ושכך יהיה לעת"ל. עכת"ד. וראה עוד לעיל (בפרק ב' הערה 29).

[39]

לט. כתב רבינו יונה בחידושיו לברכות (פרק ב') בשם רבינו יעקב (הוא ר"ת), וז"ל: עיקר ההלל נתקן על כל צרה וצרה שלא תבוא על הציבור, שבשעה שהיה @56לכל ישראל@55 צרה, והיה הקב"ה עושה עמהם נס, היו @56עושים יום טוב, והיו אומרים הלל,@55 והיו חייבים לברך על קריאתו, אע"פ שלא היו גומרין אותו. ועיקר התקנה לא היתה אלא @56בנס שנעשה לכל ישראל@55 דכתיב: "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, והרעותם" וגו'. אבל בנס שנעשה ליחיד לא התקינו לומר הלל. ומה שאמר יחיד לא יתחיל לברך על ההלל... וכן נמצא בהלכות גדולות. עכ"ל. [הב"ד הגרש"ג זצ"ל, כמובא בס' היוצו"ר (דקמ"ה)].

וע"ע מש"כ רבנו המאירי בחידושיו לפסחים (דקי"ז, א'), אך התייחס דווקא להלל ולא לקביעת יו"ט. ומדבריו לא ברור שבציבור כן יברכו על ההלל. ואדרבא, משמע שאפילו ציבור לא יברכו עליו [ור' בדברי הגרש"ג זצ"ל שם, שכתב שמדברי המאירי עולה שבציבור כן מברכים על ההלל. והוסיף, שדברי המאירי אמורים גם לגבי קביעת יו"ט. אך לי הקטן לא ברור כלל דבר זה. אלא שהמאירי דן רק גבי אמירת הלל, ללא קביעת יו"ט. ועוד כתב שם הגרש"ג בשם המאירי, שבנס שעשה ה' לציבור, יש לברך על ההלל. אך גם על כך קשה לי הקטן, דהמעיין בדברי רבנו המאירי יראה שלא הזכיר כלל את ענין הברכה. וצע"ג ע"ד הגאון רש"ג זצ"ל. דלא מצאתי כלל שרבנו המאירי כתב לברך ע"כ.

ומ"מ בדברי רבינו יונה בשם ר"ת אכן מפורש שקובעים יו"ט רק כשהנס נעשה לציבור. וכדעת ר"ת כתבו גם בה"ג (סי' ט"ו), התוס' בסוכה (דמ"ד, ב' סוד"ה "כאן"), הסמ"ג (בעשין דרבנן. מצווה ה') ועוד. וראה צניף מלוכה (עמ' 112), מש"כ בשם מרן הגחיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"ב סי' י"א) שכ"ד גם הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש. הב"ד בס' הלמ"מ (עמ' 160) שפקפק בכך.

[40]

מ. איתא בגמ' הוריות (ד"ג, א'), ובירו' שם (פ"א סוף ה"ב): ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל, שנא': "ויעש שלמה בעת ההיא את החג לכל ישראל עמו, קהל גדול, מלבוא חמת עד נחל מצרים, לפני ה' אלקינו". ומפה למדה הגמ', שדווקא הני – יושבי ארץ ישראל, איקרי קהל, אבל הנך לא איקרי קהל (לענין פר העלם דבר של ציבור). וכן פסק הרמב"ם (פי"ד משגגות ה"ב), "שאין קרוי קהל אלא בני ארץ ישראל", וכן הביא הרמב"ם מימרא זו בפיהמ"ש בהוריות (פ"א מ"א): ויושבי ארץ ישראל... הם כל ישראל, ואין משגיחין לאשר הם מחוץ לארץ". וכ"כ הרמב"ם בפיהמ"ש בבכורות (פ"ד מ"ג) לענין סמיכה, שהיא רק בא"י: לפי שבני א"י הם הנקראים קהל, והקדוש ברוך הוא קורא אותם כל הקהל, ואפילו היו עשרה אנשים. ואין משגיחין לזולתן שבחו"ל, כמו שביארנו בהוריות. עכ"ד. וכ"כ הרמב"ם בסה"מ (מצווה קנ"ג), שעיקר האומה הם היהודים שבציון. ע"כ.

האחרו' הביאו את דברי הרמב"ם הללו גבי ני"ד [ראה למשל במאמרי הגרמ"צ נריה זצ"ל, הגר"ש גורן זצ"ל והגר"ד ליאור שליט"א, המובאים בס' היוצו"ר (עמ' קמ"ו וקפ"ז) ובדבח"ב (מועדים, דקכ"ו)]. וכ' הגרמצ"נ זצ"ל, דמההיא גמ' בהוריות עולה שזה בנין אב לכל מקום, ולא רק לענין הוראה כבהוריות.

וראה עוד גבי ני"ד מש"כ מרן הגראי"ה בשו"ת משפט כהן (סי' קמ"ד סקי"ד), וכן ביבי"א (ח"ו סי' מ"א סק"ג), בצניף מלוכה (עמ' 112-116), היוצו"ר (רקובר. דקס"ז), ובאהל"ה (עמ' 60 הערה 20 בשם כמה פוס').

מתוך הדיון הנ"ל נזכיר עוד, שגבי האבלות על נפילת שאול, יהונתן, עם ה' ובית ישראל, כי נפלו בחרב, פירש רש"י במו"ק (דכ"ו, א') שרוב ציבור הם רוב ישראל. וכעין זאת כ' הרמב"ן בתורת האדם. וע"ע במאירי במו"ק שם, שכ' שיש מפרשים שרוב ציבור הכוונה אפי' רוב ציבור שבאותה מלכות. ויש מפרשים אף רוב ציבור שבאותה העיר. עכ"ד. הב"ד בס' היוצו"ר (דקמ"ו) במאמרו של הגרש"ג זצ"ל. וע"ע שם במאמר הגרמ"צ נריה זצ"ל (בדקפ"ח), שי"א שכ"ה אף גבי שבט אחד. עיי"ש.

ועוד נזכיר, שבעל המנח"ח כתב שמש"כ שיושבי א"י נחשבים כקהל וכציבור תלוי הדבר דווקא בקדושת הארץ. ומשבטלה קדושת הארץ בימי נבוכדנצר, אף יושבי הארץ נידונו כיחידים. עכ"ד. אך מפרשי הרמב"ם דחו שיטה זו [ר' סי' היוצו"ר (דקפ"ח – דקפ"ט)]. הב"ד הגרמ"צ נריה זצ"ל, אך הוא עצמו הסיק – לגבי ההלל – שרק על נס שגורם להתעוררות דתית אומרים הלל [ס' היוצו"ר (דקצ"ו – קצ"ז)].

ועוד נוסיף, שהגרמ"צ נריה זצ"ל הקשה על תירוץ זה, וכתב, שהרי מצינו בכמה ענינים, שמש"כ שישראל היושבים בארה"ק דינם ככל ישראל, אין זה נכון, אלא צריך רוב גשמי, ממשי ומציאותי. שכן מצינו לגבי יובל, דבעי ממש שכל יושביה עליה [ערכין (דל"ב, ב')]. וכן מצינו לגבי חלה, דבעי ביאת כולכם [כתובות (דכ"ה, א')]. ולשיטת הרמב"ם כ"ה גם גבי תרו"מ. ולשיטת החינוך (מצוה צ"ה) לענין בית הבחירה צריך שרוב ישראל על אדמתן [הב"ד הגרמצ"נ זצ"ל, כמובא בס' היוצו"ר (דק"צ)]. ומ"מ כתב שם הגרמצ"נ זצ"ל, דכיוון שישנם דברים הלכתיים שתלויים ברוב ממשי של ישראל, הרי שניתן לומר שגם יסוד נביאים בקביעת ההלל לדורות, אינו תלוי ברוב הלכתי, אלא בנס שקרה לרוב ישראל ממשי. אך בהמשך הדיון שם (בדקצ"א) כ' הגרמצ"נ זצ"ל, שבענין גדול הנוגע לכלל ישראל, יש בהצלתו דין של הצלת כלל ישראל. ואף את"ל שלא ניתקנה תקנת הנביאים אלא בהצלה של כל ישראל או רובן, הרי גם בהצלה של ענין מסוים, יש לקבוע שירת הלל לדורות. עכ"ד.

[41]

מא. כ"פ הגר"ש גורן זצ"ל [כמובא בס' היוצו"ר (דקמ"ה ואילך)], הגרד"ל שליט"א בדבח"ב (מועדים, דקכ"ו וקל"ה), בס' הלמ"מ (161) ועוד אחרו', וכבהערה הקודמת.

[42]

מב. כ"כ הגר"ש גורן זצ"ל [כמובא בס' היוצו"ר (דנ"ד)]. וטעמו, שהניסים שהתרחשו במלחמת הקוממיות נוסף על ההצלה הגדולה, הם חורגים ממסגרת הניסים הגלויים והנסתרים שזכינו להם בגולה. וכ"כ הגרמ"צ נריה זצ"ל, כמובא בספר היוצו"ר (עמ' קפ"ג ואילך). וכ"כ הגר"י גרשוני זצ"ל [כמובא בספר הנ"ל (דקס"ז)]. וכ"כ הגרד"ל שליט"א בדבח"ב (ח"ב עמ' 273 סי' תק"ל. וח"ה מועדים, דקכ"ו הערה 4). וכ"כ הרה"ג הריצ"ר שליט"א בס' הלמ"מ (עמ' 161-162. וע"ע שם בעמ' 147). וכ"כ עוד פוסקים [ראה באהל"ה (עמ' 60 הערה 20)].

[43]

מג. כ"כ כמה מפוסקי דורנו. שכ"כ הגרמ"צ נריה זצ"ל, כמובא בהיוצו"ר (למשל בעמ' קצ"א וקצ"ה), הגרש"ג זצ"ל [בספר הנ"ל (עמ' נ"ד וקמ"ז)]. וכ"כ ביבי"א (ח"ו או"ח סי' מ"א גבי מרכז התורה במדינת ישראל), וכ"כ בדבח"ב (ח"ה דקכ"ו הערה 4), וכ"כ בס' הלמ"מ (רימון, עמ' 160). וכנ"ל בפרקנו (בסעי'ו').

[44]

מד. כתב הגר"ד ליאור שליט"א בדבח"ב (ח"ה – מועדים, דקכ"ו הערה 4), שלמרות שרק מיעוט מעם ישראל היה פה בארץ בזמן מלחמת השחרור וקום המדינה, מ"מ בעצם הקמת המדינה היתה ישועה לכל ישראל, אף לאלה שבגלות, משום שהיה בכך הקמת קרנם של כל ישראל וישועתם מיד צר. ע"כ. והיינו לנס שהיה פה בארה"ק היו השלכות לכל ישראל. וא"כ זה תואם גם לד' ר"ת הנזכרים.

ועוד נזכיר מה שבס"ד כתבנו לעיל (בהערה מ') בשם רבינו המאירי במו"ק, שרוב ציבור הכוונה אף לרוב ציבור שבאותה המלכות (וי"א אף רוב בני אותה העיר). ולפי"ז, כיוון שרוב היהודים שבאותה מדינה – בא"י – היו בסכנת נפשות במלחמת השחרור, אזי ג"ז נחשב כרוב ישראל. (אך כיוון שזו ד' המאירי, ואילו ר"ת לא גילה דעתו שיש להקל מצד זה, אזי אין זו כ"כ תשובה לדברי המקשים לפי דברי ר"ת).

[45]

מה. ר' שו"ת יבי"א (ח"ו סי' מ"א סק"ו), שכ' שכיוון שרבים מאוד מישראל נפלו בקרבות, לכן השמחה אינה שלמה. הב"ד בהלמ"מ (רימון, עמ' 154 ועמ' 163 בהערה 27 סק"ב).

[46]

מו. ספר הלכה ממקורה (רימון, עמ' 154. וע"ע שם בעמ' 163 הערה 27). וראה מש"כ הגר"ש ישראלי זצ"ל בס' ארץ חמדה (דל"ו סוד"ה "אך"): ומי הוא זה אשר ישאר עיוור וחרש מבלי לראות ומבלי לשמוע את גודל הנס שעשה ה' איתנו בזה. עכ"ל.

[47]

מז. הלמ"מ (רימון, עמ' 154).

[48]

מח. גבי שמחת חתן וכלה, כ"כ בספר הלמ"מ (שם), וכן אומר החתן: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" וגו' (תהילים פרק קל"ז).

וגבי ברית מילה, כך איתא בגמ' במגילה (דט"ז, ב'), ש"ששון" זו ברית מילה, שבה לא נאמר "שמחה" בגלל הצערא דינוקא.

[49]

מט. דהא בברית מברכים "שהחיינו", וגם בחופה מברכים "משמח החתן עם הכלה", למרות שנוגע הצער גם בשתי שמחות אלה.

וכן מצינו שכשמת אביו של אדם, ומתוך כך נפלה לו הירושה, שמברך "ברוך דיין האמת" על מות אביו, ומוסיף ומברך "שהחיינו" על הירושה [ברכות (דנ"ט, א'). שו"ע (סי' רכ"ג ס"ב)]. ואכן הרשב"א (בשו"ת ח"א סי' רמ"ה) מסביר, שלמרות שבוודאי היה האדם מעדיף שאביו לא ימות והוא לא יקבל ירושה, מ"מ כיוון שכבר מת אביו, עליו להודות על הטובה גם אם מעורב בה רע, ע"כ. הביא דברים אלה בס' הלמ"מ (עמ' 154). ועיי"ש (בעמ' 155) עוד דוגמה שהביא לכך, מהחיי"א (קנ"ה, מ"א).

[50]

נ. הרה"ג בניהו שנדורפי שליט"א עוררני לדברי הרמב"ן בבראשית (פי"ט פס' ח'), שכתב, שהשלמים שהקריבו ישראל אחרי שניגפו במלחמה עם בני בנימין בפילגש בגבעה, היו אלה שלמי תודה, למרות שמתו רבבות משני הצדדים. והטעם, כי ראו עצמם כאילו פלטים מחרב בנימין. וזה משפט כל הנמלטים להקריב תודה. עיי"ש. וא"כ גם בני"ד, למרות שנהרגו רבים רבים במלחמת השחרור, אין דבר זה מונע מאיתנו להודות ולהלל את הבורא.

[51]

נא. כ"כ הגרש"ג זצ"ל, כמובא בס' היוצו"ר (דמ"ט). ועיי"ש שתירץ זאת.

[52]

נב. דהא המשניות נכתבו ע"י רבנו הקדוש (-רבי יהודה הנשיא) לאחר חורבן הבית (דהא רבי היה אולי דור שלישי או רביעי אחר החורבן. שבזמן החורבן היה ריב"ז, ותלמידיו רבי אליעזר ורבי יהושע, אח"כ תלמידם רבי עקיבא, אח"כ היו תלמידיו ר"ש, ר"מ ועוד, ורק אח"כ רבנו הקדוש, שכתב את המשניות משום "עת לעשות לה', הפרו תורתך", ואילו מגילת תענית נכתבה עוד בזמן הבית (וכן נכתבה אז גם מגילת אנטיוכוס, ע"י זקני ב"ש וב"ה).

[53]

נג. כ"כ הגרש"ג זצ"ל, כמובא בס' היוצו"ר (דמ"ט). עיי"ש שהביא הרבה דוגמאות לימים טובים שנכתבו במג"ת בשל כיבושים שעם ישראל כבש באותם דורות, ולכן הסיק, שאכן זו חובה על חכמי ישראל לקבוע יום טוב על כל נצחון מכריע של ישראל על אויביו, והוא הנקרא גם "מועד טוב" כבספר זכריה.

[54]

נד. כך בס"ד שמעתי. ואמנם יש לכאו' מקום להקשות ע"כ, מהא שאמרו חז"ל שכיבוש יריחו הינו המפתח לכיבוש כל א"י בימי יהושע, אלא שמ"מ היה זה מפתח שצריך לכבוש את שאר הארץ. משא"כ הכרזת המדינה היה כעין הכרעה על כל שטחי מדינת ישראל.

[55]

נה. כתב הג"ר נתן צבי פרידמן בשו"ת נצר מטעי (סי' ל"ו), שגבי כיבושי יהושע בן נון לא קבעו יו"ט משנכנסו לארץ, משום שבאמת היו שתי מטרות: אחת זו היתה היציאה ממצרים, והשחרור משעבוד לגאולה, והמטרה השניה היתה כיבוש הארץ. ובאמת היו שתי המטרות הללו אמורות להיות צמודות זל"ז בזמנן. אלא שבשל חטא המרגלים התאחרה המטרה השניה, ולכן עצמאותם המדינית התעכבה. וממילא, כיוון שכבר הודו על היציאה ממצרים בהלל המיצרי, וגם נקבע ע"כ חג הפסח, אזי כבר לא קבעו יו"ט על כיבוש הארץ.

ובאשר לטעם מדוע לא קבעו יו"ט לכיבוש השני בזמן עזרא, הטעם לדעתו הוא פשוט: בימי עזרא לא קיבלנו עצמאות מדינית מהגויים, אלא רק כעין אוטונומיה רוחנית דתית, כעין הצהרת בלפור במובן יותר רחב. וכן מבואר בהדיא בירו' (שביעית פ"ו ה"א). עכ"ד. הב"ד בס' היוצו"ר (דק"ג – ק"ד). ואכן כשקיבלו עצמאות מדינית, והיה זה בזמן החשמונאים, כן קבעו יום חג.

ובס"ד עוי"ל, שהרי בביאה ראשונה ובביאה שניה ידעו שעוד יהיה חורבן, ושאין גאולתם לדורות, לכן לא קבעו יו"ט על כיבוש ראשון ושני. אך כיוון שגאולה שלישית אינה חוזרת ואינה מתבטלת, לכן בס"ד ניתן לקבוע יום טוב. ראה בפסיקתא רבתי (פרשה ל"ו). במדרש תהילים (ל"א, ב'). בספרי בדברים (א', ח', גבי גאולה שלישית). מכילתא דרשב"י (ט"ו, א'. עיי"ש שכתוב שהתשועה העתידה לבוא, אין אחריה שעבוד). במגילת איכה (ד', כ"ב עה"פ "לא יוסיף להגלותך") וברש"י שם. במדרש רבי תנחומא (פר' שופטים סי' ט'). ואותו דבר בילקו"ש בזכריה (רמז תקפ"א). וכ"כ בספר העיקרים (ד', מ"ב). הרד"ק בישעיהו (ל"ד, א') ובהושע (ו', ב'). וכ"כ הרמב"ן בויקרא (כ"ו, ט"ז ומ"ב) ובדברים (כ"ח, מ"ב) ובס' הגאולה (עמ' רע"ה ורצ"ה). וכ"כ הרמב"ם באיגרת תימן (מהדו' רבינוביץ. עמ' קע"ד). רבנו בחיי בדברים (א', א'), במלבי"ם בדניאל (י"ב, י"ג). וע"ע בעולת ראי"ה (ח"א עמ' שפ"ח), ובקול התור, כמובא בספר התקופה הגדולה (עמ' תע"ה). הביאו דברים אלה הרה"ג ארי יצחק שבט, בקובץ "צוהר" (כרך כ"א). וכ"כ בכתב עת "המעיין" (ניסן תשע"א) ובספר תורה שלמה (שמות. ל"ח, כ"א. עמ' 56 סקי"ח). וכ"כ בכמה קבצים בשם הגרי"א הרצוג.

[56]

נו. כך הקשה בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ו סי' י'). הב"ד בספר היוצו"ר (דשל"א – של"ב) ובס' ארץ חמדה (דל"ו סי' ו' סק"ו). וכן הזכיר טענה זו ביבי"א (ח"ו סי' מ"א), ובס' הלמ"מ (עמ' 163).

[57]

נז. חלק א' (מאמר ל"ז סק"ב).

[58]

נח. ראה בתרגום על ספר שופטים (פ"ו פס' י"ד) וברד"ק שם. ובתרגום שם (לפרק י"א פס' כ"ט). ובתרגום וברש"י שם (פרק י"ד פס' י"ט). ובתרגום על מלכים א' (פרק י"ח פס' מ"ו).

[59]

נט. ישעיהו (פרק נ"ט פס' ה').

[60]

ס. הביאו דברים אלה בס' היוצו"ר (רקובר. בפתיחה לספר). בספר דבח"ב (ח"ה – מועדים. דקל"ד) ובעו"ס.

[61]

סא. כ"כ הג"ר משולם ראטה זצ"ל בשו"ת קול מבשר (ח"א סי' כ"א סק"א. עיי"ש שכתב שע"כ נפדנו מעבדות לחרות, ונגאלנו משיעבוד מלכויות). וכ"כ הגר"ש ישראלי זצ"ל בס' ארץ חמדה (ח"א דל"ד – דל"ו). הב"ד גם בס' היוצו"ר (ק"ז – ק"ח), באהל"ה (עמ' 59-60, הערה 20) ועוד פוס'. וכעין זאת כ' גם הג"ר בצמ"ח עוזיאל זצ"ל במנשר המובא בס' פסקי רבנו (אבינר. שהם פסקי רבנו הגרצ"י זצ"ל. עמ' 194).

[62]

סב. כ"כ בקול מבשר (שם) ובארץ חמדה (שם דל"ו). ס' היוצו"ר ובאהל"ה (שם).

[63]

סג. שו"ת קול מבשר (שם). ס' היוצו"ר ובאהל"ה (שם).

[64]

סד. ס' הלמ"מ (רימון, עמ' 162).

[65]

סה. כ"כ הג"ר אלימלך בר שאול זצ"ל במכתבו אל הגרמ"צ נריה זצ"ל, כמובא בס' היוצו"ר (דש"י). אמנם מה שהוא דן שם הוא גבי מה שסיפרו לו שבקיבוץ מסוים קבעו לקרוא ביום העצמאות בשחרית גם הפטרה בברכה, והוא חשש שמזה תצא תקלה שיקבעו את יום העצמאות כיו"ט גמור, ואף לא יניחו בו תפילין, כמו שכבר ראה בעירו (רחובות) כמה בודדים שלא רצו להניחן, או שרצו להניחן בצנעה ולא בביהכ"נ. ולכן כתב שם הגר"א בר שאול, שאין זה מסמכותנו לשוות קדושה לעיצומו של יום זה. עכת"ד. ואגב זאת, ר' בספר פסקי רבנו (אבינר. והוא פסקי רבנו הגרצ"י זצ"ל. עמ' 196. סקי"ב), שהגרצ"י זצ"ל התנגד למתן צביון דתי ליום העצמאות, ע"י למשל הכנת מאכל מיוחד ליום זה, או אמירת "יהי רצון" על מאכל מיוחד, כאילו שזה נותן את ההכשר לקדושת היום. עכת"ד. עיי"ש. והיינו שליום זה יש קדושה מסוימת גם ללא מעשים אלה, וכמו שנתן כותרת למאמרו על יום העצמאות, בשם: "לתוקף קדושתו של יום עצמאותנו".

[66]

סו. למרות שעברו כבר כחמישים שנה או יותר מאז כתב זאת הגר"א בר שאול, הרי מעולם לא ראינו יהודי שלא מניח תפילין ביום העצמאות בגלל עיצומו של יום. ומעיד אני עלי שמים וארץ, שמאז עומדי על דעתי (יותר משישים שנה), לא ראיתי כדבר הזה שהתפללו ללא תפילין (אף כשהייתי תקופה מסוימת באחד מהקיבוצים הדתיים, שהינם דבקים יותר בשמחת יום העצמאות מהרבה מקומות אחרים, בכל אופן גם שם כולם מניחים תפילין ביום העצמאות). ופוק חזי מאי עמא דבר.

[67]

סז. בס"ד העדפנו קודם לדחות טענות השוללים את קביעת יום העצמאות כיו"ט – יום הודיה, ולאחר מכן להכנס לפרטי הגדרים של ההודיה.

[68]

סח. כן בס"ד מתבאר מהסעיפים הקודמים בפרקנו (סעיפים ו' ואילך), וכן מתבאר מדברי הפוס' המובאים בסעיפים הבאים (כ"ד וכ"ה), שבהם דנו הפוס' רק גבי תוקף חיוב ההודאה, אך בכל אופן מסכימים הם שצריך להודות לקדוש-ברוך-הוא. וראה עוד מה שבס"ד כתבנו ע"כ לקמן (בפרק ד' הערה ג').

ובאשר לגדר הצרה שעליה קובעים יו"ט, ראה בס' היוצו"ר (רקובר, דל"ו ואילך) במאמר הגרי"מ אהרנברג זצ"ל שחקר זאת עפי"ד חז"ל והראשו'. וע"ע במאמר הגר"ש דבליצקי זצ"ל [בס' היוצו"ר (דס"ב)], @56שקהילות ישראל עשו כשמונים ימי פורים כהודאה על ניסים שקרו להן@55, ובין השאר נקבע "פורים פרנקפורט" – יום שהיה חשש שפורעים גויים יערכו פוגרום ביהודי המקום, וכיוון שעבר היום והפוגרום לא נערך, קבעוהו כיום פורים. ופורים זה נשמר וקויים ע"י החת"ס זצ"ל גם בהיותו כבר בפרשבורג, כמובא במנהגיו, היות והיה ליד אותה העיר, אף שנולד כמאה שנה לאחר קיום המאורע שם. וכ' ע"ז הגרש"ד זצ"ל: ומתעוררת השאלה, היש איזו השוואה בין המאורע ההוא שמי יודע אם בכלל היה חשש מבוסס לפוגרום, ואם בכלל הגויים חשבו על זה, למאורעות ולניסים שקרו לנו, אחרי שצוררנו איימו בגלוי בהשמדה טוטאלית עד היהודי האחרון, ואכן בפועל יצאו למלחמה נגדנו, ובסוף הובסו תוך כמה ימים אחרי הכנותיהם שערכו כעשרים שנה. עכת"ד. וא"כ רואים שמי לנו גדול כחת"ס, ששמר על מנהג זה, למרות שהחשש כלל לא התאמת. אמנם מדברי חז"ל והראשו' שהביא הגרי"מ אהרנברג זצ"ל נראה שרק על צרה גדולה יותר קובעים יום הודאה. ודי בזה.

[69]

סט. שכן מבואר בהדיא בתקנות הרבנות הראשית מהשנים תש"י, תשי"א ותשי"ד, וכן לאורך כל שאר השנים [כמובא בס' היוצו"ר (מעמ' שמ"ט ואילך). ור' בס' הרבנות הראשית (כ"ץ. ח"ב, עמ' 842, 822-823, 818-819)]. הג"ר בצמ"ח עוזיאל, הגרי"א הרצוג, הגר"י ניסים, הגרא"י אונטרמן ורבנו הגרצ"י קוק. וכ"פ הגרי"מ אהרנברג, הג"ר משולם ראטה זצ"ל בשו"ת קול מבשר, הגר"ש גורן, הגר"ע יוסף, הגרנ"צ פרידמן (בשו"ת נצר מטעי), הגרמ"צ נריה, הגרח"ד הלוי, הגר"א שפירא, כולם זצ"ל, ויבלחטו"א הגר"ד ליאור, הג"ר יעקב אריאל שליט"א ועוד הרבה גדולים.

[70]

ע. הא דהוא מדאו', כך מתבאר מדברי הקדמון רבי דניאל הבבלי, שכ' שלכן אף הלל בחנוכה הינו מדאו' [הב"ד בס' היוצו"ר (דפ"א)]. אמנם לא מתבאר מדבריו אם החיוב מדאו' הינו דווקא על נס גדול כחנוכה ופורים (כד' המהר"י פערלא זצ"ל, בהערה הבאה), אך מ"מ ממש"כ שנוסף לכל המועדים, הרי שגם בכל זמן שיתראה לנו נצחונו וגבורתו יש חיוב מדאו', משמע דס"ל שבכל פעם שיש נס (של הצלה ממיתה לחיים) יש חיוב מדאו' להודות לקדוש ברוך הוא.

ומ"מ כ"כ בהדיא החת"ס בתשובותיו (חאו"ח סי' ר"ח ד"ה "ומש"כ דפורים". וביו"ד סי' רל"ג. וע"ע גם באו"ח סי' קס"ג וקצ"א), שכשהיתה הצלה ממיתה לחיים עיקר החיוב לזכרון יום הנס הינו מדאו', ולמד כן מהק"ו שלמדו בגמ' מגילה (די"ד, א'), דממיתה לחיים כ"ש. אלא שלדעתו מדאו' מספיק לצאת י"ח גם בשום זכר קצת, כגון במניעת הספד ותענית [הביאו דבריו הרבה אחרו', מהם בס' היוצו"ר (דפ"א ועוד) בשם הגרמ"צ נריה זצ"ל. ושם (בעמ' ס"א) בשם הגר"ש דבליצקי זצ"ל. וכן בס' הלמ"מ (עמ' 153)]. וכ"כ הגרי"מ אהרנברג זצ"ל בדעת הרא"ש בתענית [(פ"ק סי' ו'). הב"ד בס' היוצו"ר (דל"ג. ועיי"ש גם בדל"ו)]. וע"ע בס' היוצו"ר (דפ"ד) בהערות הגר"ש ישראלי זצ"ל, שכ' שלכשיקבעו גדולי דורנו שכל מה שהתרחש לעינינו בא"י בתקומת המדינה ובפריקת עול זרים מעל צווארנו, היה בו מן הנס שאינו נופל בערכו מנס פורים, אז יהא יסוד לחיובו מהתורה גם לדורות. ע"כ. וע"ע בני"ד בס' היוצו"ר (דפים פ"ו ופ"ח) במאמר הרגמ"צ נריה זצ"ל.

והרה"ג בניהו שנדורפי שליט"א הוסיף, שכן יש להוכיח גם מדברי ספר חרדים (פ"א ממצוות עשה סכ"ג), שכתב שיש להוכיח מק"ו, שאם נצטוונו לזכור את חסדי ה' שעשה עם אבותינו, כ"ש שכל א' מישראל חייב לזכור החסדים שעושה ה' עמנו תמיד לכלל ישראל. ולכן אומרים בכל יום מזמור "לולי ה' שהיה לנו" (תהילים פקכ"ד). עיי"ש. ואע"פ שאין בזה קביעת יו"ט, מ"מ מונה זאת כמ"ע מדאו', לזכור את חסדי ה' לכלל ישראל. ודי בזה.

[71]

עא. זו ד' הגר"י פערלא זצ"ל, בהגהותיו לספר המצוות לרס"ג (מ"ע נ"ט – ס' ד"ה "עוד ראיתי"), שדווקא בנס גדול ומפורסם כיצי"מ, ונס פורים וחנוכה, ההלל הינו מדאו'. אך בניסים על הצלות אחרות הינן מדרבנן [הב"ד הגרמ"צ נריה זצ"ל. מובא בס' היוצו"ר (דפ"א), ובהלמ"מ (עמ' 151 הערה 15)]. וע"ע בדברי הג"ר צדוק הכהן מלובלין זצ"ל בס' תפארת צב"י (תשו' כ"ז, ו'), וכן בדברי העמק ברכה (פומרנצ'יק, דנ"א. שעולה מדבריו דחובת ההודאה הינה מדרבנן). הב"ד בהלמ"מ (עמ' 153)].

[72]

עב. כ"נ מדברי הקדמון רבי דניאל הבבלי (הנ"ל בהערה ע'), וכ"נ מד' החת"ס (בהערה ע' הנ"ל) שאף הצדדים של החיוב מדאו' הינם לדורות. וכן הבין מדבריו הג' הנצי"ב (בהעמק שאלה, ריש שאילתא כ"ו), וכ"כ הגר"ש גורן זצ"ל בדעת ר"ת [הב"ד בס' היוצו"ר (דקמ"ה). אך זה דווקא לשיטת ר"ת דס"ל דהו"ד כשהנס נעשה לכל ישראל, וכנ"ל בפירקין (סעי' י"ג וי"ד)]. וע"ע בס' היוצו"ר (דפ"ב).

[73]

עג. כ"כ הג' הנצי"ב בהעמק שאלה (שם), שכך מדייק הוא מלשון השאילתות, שכתב: "דמחייבין בית ישראל לאודויי ולשבוחי קמי שמיא בעידנא דמיתרחיש להו ניסא" (אם כי לי הקטן, יש בס"ד מקום לדחות ולהבין ש"בעידנא" הכוונה לאותו תאריך בשנה. וצ"ע). וכן דייק מלשון רש"י במגילה (די"ד, א' ד"ה "מעבדות"). עיי"ש [הב"ד בס' היוצו"ר (דפ"ו בהערה 2) ובס' הלמ"מ (עמ' 153)]. וע"ע בס' היוצו"ר (דפ"ג ריש הערה 1) ובס' הלמ"מ (עמ' 160 הערה 24).

ויש להעיר, שמהחלטות הרבנות הראשית [בסוף ספר היוצו"ר] אין ללמוד לני"ד, משום שלא פירשו שם אי חיובו מדאו'.

ובענין מדוע הגמ' הקשתה כיצד הוסיפו הנביאים על ד"ת דווקא גבי מקרא מגילה ולא על נ"ח, ר' בדבח"ב (ח"ה – מועדים, דקל"א הערה 14, בשם רש"י, וס' תורת המועדים עמ' 613-615).

[74]

עד. ראה בדברי הגר"ש ישראלי זצ"ל [מובא בס' היוצו"ר (דפ"ג)] שכ' שיש נ"מ בין נס לנס. שיש שחיוב הודאתו לדורות, ויש שחיוב הודאתו לשעתו. עיי"ש.