הלכות חג השבועות
שער א: פתיחה
פרק א: הקדמה להלכות שבועות
א. כתוב בתורה (ויקרא פרק כ"ג פס' ט"ו-ט"ז): "וספרתם לכם ממחרת השבת... עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום" והסבירו חכמינו הקדושים זכרונם לברכה, שיום החמישים עצמו הוא כבר יום טוב, והוא חג השבועות.
ב. כמה שמות יש לחג זה: חג הקציר, חג השבועות, יום הביכורים, זמן מתן תורתנו ועצרת.
ג. חג הקציר – על שם קציר החיטים שבאותה תקופה. החיטים הן המאוחרות שבתבואות השנה, ובהן מסתיימת עונת הקציר. ואכן עושים אז חג שבו מביאים מהחיטים מנחה חדשה לבית המקדש. חג השבועות – על שם שבעת השבועות של ספירת העומר שמסתיימים בחג זה, והיום החמישים הינו חג לה'. יום הביכורים – על שם שביום זה מתחיל זמן מצוות הבאת הביכורים. שלוקח אדם מראשית פרי האדמה משבעת המינים שגדלו אצלו, מביאם לבית המקדש ושם מניפם עם הכהן, ונותנם לכהנים. ועצרת – כשם ששמיני עצרת הוא חג בפני עצמו, והינו בתום ימי חול המועד של הסוכות ונקבע בסיומם, כך חג השבועות הנקרא עצרת הינו בסוף ימי ספירת העומר (שהינם מצד מסוים כחול המועד), הינו מסיים את ימי חג הפסח, והוא כ"עצרת" של פסח. כמו כן נקרא חג זה בשם חג מתן תורה [תמונה 1], בשל כך שעם ישראל קיבל את התורה הקדושה ביום זה במעמד הר סיני.
ד. למרות שקדושת שלושת הרגלים הינה שווה, בכל אופן לכל חג יש את הסממנים המיוחדים לו. לסוכות – סוכה וארבעת המינים. לפסח – ביעור חמץ, אכילת מצה, ושאר מצוות הסדר. ואילו הדבר הבולט ביותר בחג השבועות – לפחות בזמן חורבן בית המקדש – הינו לימוד התורה הקדושה (במיוחד בליל החג) משום שביום זה קיבלנו את התורה, באחדות שלמה של כל העם, ובקדושה עליונה. וזאת נוסף לשאר הסממנים המשותפים לכל החגים, כשמחת החג,תפילות החג, המאכלים המיוחדים לכל חג וההלכות המיוחדות לימים טובים, בשונה מהלכות שבת, וכדומה.
ה. כתב רבנו הרמב"ם, שחג השבועות הוא המטרה והתכלית ליציאת עם ישראל ממצרים. וזו הסיבה למצוות ספירת העומר (למנין הימים) מעת יציאתם ממצרים עד קבלת התורה בהר סיני. (והטעם מדוע אין סופרים את ספירת העומר באופן הפוך, דהיינו שביום הראשון היינו צריכים לספור: "עוד ארבעים ותשעה ימים לקבלת התורה", וכן הלאה, ובמקום זאת אנו סופרים: "היום יום אחד לעומר" – ראה על כך כאן במקורות.)
שער ב: חג שבועות במקדש
פרק ב: העליה לרגל למקדש
הקדמה
זה כאלפיים שנה שעבודת בית המקדש – שהיא שיא הדבקות שלנו בקדוש ברוך הוא – מושבתת! מעת שהוחרב בית המקדש ונשרף על ידי הרומאים הארורים, אין לנו כהנים בעבודתם, לויים בדוכנם, בשירם ובזמרם, חסר לנו כהן גדול הנכנס ביום הכיפורים לקודש הקודשים, חסרה לנו שמחת בית השואבה שהיו שואבים בה רוח הקודש, ובכלל כל זה אין לנו עוד עבודת הקרבנות שהיו מכפרים על עוונותינו, ומקדשים את עם ישראל במשך כל ימות השנה. יהי רצון שבקרוב ממש נזכה שוב לראות את הבית בהבנותו, ותשוב עבודת הקרבנות כימי עולם וכשנים קדמוניות.
א. שלוש פעמים בשנה זוכה עם ישראל לקיים את מצוות העליה לרגל: בחג הפסח, בחג שבועות ובחג הסוכות, שנאמר (שמות כג, יז): "שֹלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדֹן ה' ". ובכל רגל מקיימים אנו כמה וכמה מצוות, וכמו שבס"ד נפרט לקמן.
ב. בזמן שבית המקדש היה קיים היו עולים לקראת החג המוני עם ישראל מכל קצוות הארץ [תמונה 2] מצפונה ונגבה, ימה וקדמה, אל ירושלים עיר הקודש והמקדש, כשטרם בואם כבר הכינו בני ירושלים את הדברים הדרושים לבאים, כתיקון הדרכים המובילות לירושלים,מים (לשתיה ולטבילת אדם וכלים) ומזון, מקום לינה, ולא פחות חשוב מכך: העולים ובני ירושלים דואגים למספר רב של בעלי חיים שיהיו בירושלים לצורך הקרבת הקרבנות.
ג. הקרבת הקרבנות בחג מתחלקת לשני סוגים: ישנם קרבנות המוטלים על הציבור להקריבם והם נקראים קרבנות ציבור, וישנם קרבנות המוטלים על כל יחיד ויחיד להקריבם, והם נקראים קרבנות יחיד (כדלקמן בפרק ג).
ד. קרבנות הציבור הינם קרבן התמיד שמקריבים בכל יום, אחד בבוקר ואחד לפנות ערב, ובשבתות ומועדים מקריבים גם קרבן מוסף (כדלקמן בפרק ד'.) ואילו בחג השבועות מתווסף גם קרבן שתי הלחם, כמפורט לקמן (בפרק ה' כולו).
ה. קרבנות היחיד בשלושת הרגלים שצריך כל אדם זכר מישראל להקריב הינם שלושה: עולת ראיה, שלמי חגיגה ושלמי שמחה (כמפורט לקמן בפרק ו'). נוסף לכך עליו להביא לבית המקדש את שאר חובותיו, כגון נדרים שנדר או נדבות שנדב, הקדשות שהקדיש, בכורות, מעשר בהמה וביכורים, וכדומה.
ו. כיוון שכל ישראל צריכים להיות ראויים להכנס לבית המקדש ברגל, לכן צריכים כולם להיות טהורים לקראת הרגל. כל אדם שאינו טהור חייב לטהר את עצמו בהתאם לדרגת טומאתו (כגון טמא מת שצריך להטהר באפר פרה – כשהיה קיים [תמונה 4]. אדם שדי לו בטבילה במעיין וכדומה [תמונה 5] – יטבול. ובהתאם לכך גם הבאת קרבן לטהרתו) ואם גם הנשים צריכות להטהר לקראת הרגל, ראה כאן במקורות.
ז. כמו כן מי ששערותיו מגודלות, צריך להסתפר לפני הרגל לשם כניסתו לבית המקדש בצורה מכובדת, או שלפחות יסדר את שערותיו שתהיינה מסודרות כראוי.
ח. מצווה על כל אדם מישראל לחנך את בניו הקטנים לעלות לרגל. והכוונה לילדים המסוגלים לעלות ברגליהם מירושלים עד הר הבית,כשאוחזים הם ביד אביהם [תמונה 6.
ט. יש אומרים שמצוות העליה לרגל הינה רק למי שנמצא בארץ ישראל.
י. בענין העליה לרגל של מביאי הביכורים למקדש, קבלת פניהם על ידי תושבי העיר, השירה והשמחה בבואם, ראה לקמן (בפרק ח' סעיפים ט'-י').
פרק ג: הקדמה קצרה להלכות הקרבנות
א. כתב רבנו הרמב"ם ז"ל: ראיתי לדבר דבר בחלקי הקרבנות ולפרש הסדר הזה (סדר קודשים) היות והענין הזה – ענין הקרבנות, כבר אבד בעוונותינו הרבים, ואין שואל ואין מבקש. ורוב התלמידים אינם יודעים מן הקרבנות אפילו מה שנאמר בהם פסוקים רבים. עד כאן דבריו.
ב. מובא בגמרא בשם רבי יצחק: מהו שכתוב: "זאת תורת החטאת..." "וזאת תורת האשם." אלא הכוונה הינה, שכל הלומד ועוסק בתורת קרבן חטאת, כאילו שהקריב קרבן חטאת, וכל הלומד ועוסק בתורת האשם כאילו הקריב קרבן אשם.
ג. כבר אדם הראשון הקריב קרבן לה'., אחריו הקריבו קין והבל מתנובתם, ממה שברכם ה', וכן נח, בצאתו מן התיבה הקריב עולות. אברהם, יצחק ויעקב אבותינו בנו מזבחות לקדוש ברוך הוא, וחלק הקריבו עליו זבחים. משה רבינו בנה מזבח תחת הר סיני בערב מתן תורה, והעלה שם עולות וזבחי שלמים, ולאחר מכן בהיות בני ישראל במדבר הקריבו בכל יום שני קרבנות תמיד, וכן את שאר קרבנות השבת והמועדים. ומאז ואילך המשיך עם ישראל להקריב קרבנות במשכן, ולאחר מכן בבית המקדש, ככל שהתאפשר הדבר. ומצפים אנו שבס"ד בקרוב נשוב לעבוד בבית המקדש כימי עולם וכשנים קדמוניות. במהרה בימינו אמן.
ועתה בס"ד נחל לפרט את עיקרי דיני הקרבנות:
ד. הקרבנות נחלקים לשלוש חלוקות עיקריות: 1) קדשי קדשים וקדשים קלים. 2) קרבנות ציבור וקרבנות יחיד. 3) קרבנות חובה, וקרבנות נדבה.
ה. כל קרבנות הציבור והיחיד הכשרים להקרבה במזבח יכולים לבוא מהחי, מהצומח ומהדומם,כדלקמן.
ו. הקרבנות הבאים מהחי נקראים זבחים (בהמות ועופות) הקרבנות הבאים מהצומח הם מנחות, יין ושמן וכן לבונה וקטורת. ומהדומם באים מים ומלח.
קדשי קדשים וקדשים קלים
ז. כפי שאמרנו, הזבחים נחלקים לשני סוגים: קדשי קדשים וקדשים קלים. קדשי הקדשים הינם ארבעה: חטאת, עולה ואשם, ויש מהם גם מעט שלמים (שלמי ציבור של שבועות) וכן המנחות הינן קדשי קדשים. ואילו קדשים קלים הינם חמישה: שאר השלמים, תודה, בכור, מעשר בהמה וקרבן הפסח.
ח. ההבדלים בין קדשי קדשים לקדשים קלים הינם: במקום השחיטה, מי אוכלן, מקום אכילתם ומי מקבל את עורותיהם. ומיוחדת היא המנחה, כמבואר במקורות.
קרבנות ציבור וקרבנות יחיד
ט. קרבנות ציבור ברובם הינם קרבנות חובה המובאים לשם הציבור בזמן קבוע (כגון קרבנות התמיד שבכל יום, וכן המוספים של שבת, ראש חודש והמועדים) אך יש קרבנות ציבור שבאים בנדבה שלא בזמן קבוע (כגון עולות הנקראות "קיץ המזבח" – כשאין קרבנות בעזרה, מקריבים אותם כדי שלא יהיה המזבח פנוי) ויש קרבנות ציבור שהינם חובה משום שהם באים על חטא, ואין להם זמן קבוע (והם פר העלם דבר ושעיר עבודה זרה)
י. קרבנות היחיד הם קרבנות המובאים על ידי אדם יחיד. והם נחלקים לשנים: קרבן יחיד שאין לו זמן קבוע, וקרבן יחיד שיש לו זמן קבוע. קרבנות יחיד שאין להם זמן קבוע, יש מהם הבאים כחובה, כגון חטאת ואשם למי שחטא ולטמא שנטהר, ויש מהם הבאים בנדבה, לפי נדבת לבו של המקריב, והם עולה, תודה ושלמים. קרבנות אלה קרבים רק ביום ולא בלילה,ביום חול ,לאחר קרבן תמיד של שחר ולפני תמיד של בין הערביים, ואחר פתיחת שערי ההיכל. קרבנות יחיד שיש להם זמן קבוע הם קרבן הפסח שמקריב כל אדם, עולת ראיה ושלמי חגיגה, ועוד.
יא. בין בקרבנות ציבור ובין של יחיד, ישנם שלושה סוגי קרבנות: עולה, חטאת ושלמים. ונוספים עליהם עוד חמישה קרבנות שהינם רק קרבן יחיד: אשם, תודה, קרבן הפסח, הבכור ומעשר בהמה.
פרטי דינים על הקרבנות
יב. הקרבנות הבאים מבעלי החיים הינם חמישה מינים: מהבהמות [תמונה 7]: מהבקר, מהכבשים ומהעיזים. מהעופות: תורים ובני יונה.
הקרבנות מהצומח הינם: חיטה ושעורה (למנחות) שמן,לבונה ויין (לנסכים) וכן שאר סממני הקטורת.
הקרבנות מהדומם הינם שני מינים: מים (לניסוך המים בחג סוכות) והמלח (למלוח את הקרבן הקרב על המזבח)
יג. גיל הבהמות והעופות שראויים להקריבם: רק מהיום השמיני ראוי בעל החיים להקרבה. ומכל מקום לכתחילה אין להקריבם אלא לאחר שלושים יום מלידתם, חוץ מהבכור, הפסח ומעשר בהמה שניתן אף לכתחילה להקריבם מהיום השמיני.
כשנאמר בתורה כבש, כבשה, כשב, כשבה, כבשים – הם כשרים לקרבן עד תום השנה הראשונה ללידתם.
כשנאמר בתורה איל, אילים – הם הזכרים מהכבשים. כשרים מבן שנה ושלושים ואחד יום, עד שנתיים (מסוף שנה ראשונה ובמשך שלושים יום נקרא "פלגס", ואינו כשר לקרבן)
כשנאמר בתורה עגל – כשר רק תוך השנה הראשונה.
שעיר עיזים – כשר לקרבן רק תוך שנתו הראשונה.
תור – צריך להיות גדול. מזמן שהנוצות יצהיבו.
בן יונה – צריך להיות קטן. עד הגיל שאם יעקרו ויתלשו ממנו נוצה יתמלא מקום עקירתה בדם.
אלו עבודות נעשות בקרבנות ובמנחות
יד. בכל קרבן יש עבודות המעכבות אותו, שאם הן לא נעשו הרי שהקרבן פסול, וישנן עבודות שאינן מעכבות, והיינו שאם הן לא נעשו הקרבן כשר בדיעבד. בזבחים, העבודות המעכבות הינן: בקרבנות מהבהמה:1) שחיטת הבהמה. 2) קבלת דמה בכלי. 3) הולכת הדם למזבח. 4) זריקת הדם על המזבח [תמונה 8. וישנן עבודות שאינן מעכבות, והיינו שאם לא עשו אותן אין זה מעכב את הקרבת הקרבן, כמבואר במקורות.
בקרבנות הבאים מהעוף העבודות המעכבות הן: 1) מליקת העוף. 2) הזאת דמו. 3) מיצוי דמו. וישנן עבודות שאינן מעכבות בקרבן העוף, כמבואר במקורות.
טו. גם במנחות ישנן עבודות שמעכבות ופוסלות את הקרבן אם לא עשו אותן, ויש שאינן מעכבות.
אלו העבודות המעכבות: 1) קמיצה [תמונה 10.. 2) קידוש הקומץ בכלי שרת. 3) הולכת הקומץ למזבח. 4) הקטרת הקומץ עם הלבונה על אש המזבח. 5) מליחת הקומץ לפני הקטרתו. וישנן כמה עבודות שאינן מעכבות, כמבואר במקורות.
טז. סמיכה לפני השחיטה סומך בעל הקרבן בכל כוחו על ראש קרבנו, דהיינו שם את שתי כפות ידיו בין קרני הבהמה ולוחץ על ראש הקרבן בלא חציצה, ומתוודה ואומר: "חטאתי, עוויתי, פשעתי ועשיתי עבירה כזו וכזו, וחזרתי בתשובה לפניך ה', וזו כפרתי".
יז. סומכים רק על קרבן בהמה, ולא על קרבן עוף.
יח. מבין קרבנות הציבור רק פר העלם דבר ושעיר המשתלח לעזאזל ביום הכיפורים טעונים סמיכה. וקרבנות היחיד טעונים סמיכה, חוץ מהבכור, מעשר בהמה וקרבן הפסח.
יט. מיד לאחר הסמיכה צריך לשחוט את הבהמה לצורך הקרבתה קרבן לה' יתברך.
פרק ד: מקרבנות החג: קרבנות התמיד וקרבן מוסף
קרבן התמיד
א. שני קרבנות מקריבים בכל יום, אחד בבוקר ואחד בין הערביים, והם נקראים "קרבן תמיד". קרבן זה הינו קרבן עולה, והוא בא מן הכבשים.
ב. קרבן התמיד של בוקר זמן שחיטתו לכתחילה משיאיר פני כל המזרח [תמונה 11] לפני הנץ החמה, ובשעת הדחק ניתן להקריבו לפחות עד סוף ארבע שעות זמניות ביום. וזמן שחיטתו של קרבן התמיד של בין הערביים הינו מחצי שעה זמנית לאחר חצות היום, אם כי למעשה היו מקריבים אותו לפחות כשעתיים מאוחר יותר, ומכל מקום ניתן להקריבו עד סוף היום.
ג. לפני הקרבת קרבן התמיד של הבוקר אסור להקריב שום קרבן, כך שלמעשה היה זה הקרבן הראשון לפני כל קרבנות היום. כמו כן לאחר הקרבת קרבן התמיד של בין הערביים אין מקריבים שום קרבן, חוץ מקרבן הפסח וקרבן של מחוסרי כפרה (היינו אנשים שנטהרו כנדרש אך טרם הביאו את הקרבן הנדרש להשלמת טהרתם) בערב פסח.
ד. בבוקרו של החג, בעת הקרבת קרבן התמיד של שחר, היו הכהנים תוקעים בחצוצרות (כבכל יום) הלויים שרים, הנגנים מנגנים בחלילים ובשאר כלי הנגינה, כך שהשמחה היתה רבה.
ה. כבר לפני עלות השחר היתה עזרת ישראל שבמקדש מלאה המון עם מישראל, בשל תשוקתם להקריב את קרבנותיהם מיד לאחר קרבן התמיד. עולי הרגל נכנסו לכל המקומות המותרים לכניסה לישראלים (שאינם כהנים או לויים) כולל שטחי העזרה שהקיפו אף את ההיכל וקודש הקודשים. ונס גדול היה שם בעת שהיו צריכים להשתחוות, שלמרות הצפיפות העצומה, בכל אופן בעת ההשתחוויה היה רווח בין אדם לחבירו [תמונה 12].
קרבן מוסף של חג השבועות
ו. קרבן מוסף של חג השבועות כולל עשרה קרבנות עולה, וקרבן חטאת אחד.
קרבנות העולה הינם שני פרים, איל אחד ושבעה כבשים. וקרבן החטאת הינו שעיר עיזים אחד.
ז. יחד עם קרבנות העולה מביאים סולת ושמן למנחה, מוסיפים למנחה מלח, ומנסכים יין על גבי הספל שבראש המזבח.
ח. גם בעת ניסוך היין של קרבן מוסף, היו הכהנים תוקעים בחצוצרות, הלויים שרים, הנגנים מנגנים והשמחה מרובה.
פרק ה: שתי הלחם – הכנתו, הנפתו, והקרבת הקרבנות הבאים עימו
פתיחה
א. בתום שבעת השבועות של ימי ספירת העומר מובא קרבן שתי הלחם. קרבן זה הינו הקרבן הראשון המובא לבית המקדש מחיטים מהתבואה החדשה של אותה השנה. הקרבתו של קרבן זה מתירה את ההקרבה של המנחות מהתבואה החדשה, וכן מאותה עת מביאים את ה"ביכורים" למקדש.
ב. שתי הלחם הינם שני לחמי חמץ שהוכנו מערב יום טוב, ויחד עמם באים שלושה עשר קרבנות המוקרבים על המזבח, כדלקמן.
ג. שתי הלחם עצמם אינם מוקרבים על גבי המזבח, אלא רק מניפים אותם סמוך למזבח כלפי הצדדים השונים, וכן למעלה ולמטה.
ד. לקראת חג השבועות בוחרים חיטים מובחרות שגדלו בארץ ישראל, וקוצרים מהן לצורך שתי הלחם כעשרים וחמישה ליטר. על ידי פעולות מיוחדות (כמבואר במקורות) מקבלים גרעינים ללא קליפתם, טוחנים אותם, ומנפים אותם שתים עשרה פעמים עד שנשארת סולת נקיה, שממנה לוקחים כחמש ליטר סולת.
ה. את כמות סולת זו מחלקים לשנים, מערבים עם מים ושאור (שזו סולת שהוחמצה מאוד) לשים לחוד כל מחצית כזו מהכמות ומכינים שתי חלות מוחמצות שכל אחת הינה בגודל חמישים וששה ס"מ, ורוחב שלושים ושנים ס"מ (ויש דעות אחרות בכך)
לאחר מכן לארבעת הפינות של כל לחם מוסיפים ריבועי בצק (כעין "קרניים") אופים כל חלה אחת מהם לחוד, בתנור שבעזרה, ושומרים אותן לבוקרו של חג השבועות.
הנפת שתי הלחם והקרבת קרבנותיו
ו. לפני הנפת שתי הלחם מקריבים עשרה קרבנות: פר אחד, שני אילים, ושבעה כבשים, כשעם כל קרבן מביאים את המנחות השייכות להם , וכן מנסכים את היין לספלים שבפינת המזבח.
ז. לאחר מכן מביאים את שני כבשי העצרת הנזכרים לעיל (בהערה 7, וכבשים אלה הינם קרבן השלמים היחידי הנחשב כקרבן ציבור. ושיש לו דין של קודשי קדשים) ומניפים אותם בעודם חיים אל מול המזבח. ויש אומרים שבעת הנפה זו מניף עמם גם את שתי הלחם.
ח. לאחר הנפת הכבשים הזו שוחטים אותם, וזורקים את דמם על שתי פינות שבמזבח. הכהן לוקח את החזה והשוק מכל אחד מהכבשים, מניח לידם את שתי הלחם, ובעומדו במזרח מניף שנית את הלחם עם החזה והשוק [תמונה 16 כשלאחר מכן מקטירים על המזבח חלק מאיבריהם הפנימיים של הכבשים, עם המנחות הבאות עמהם, ומנסכים את יין הנסכים שלהם לספלים.
ט. במשך זמן זה הלויים שרים, הנגנים מנגנים והכהנים תוקעים בחצוצרות [תמונה 17. לאחר מכן שוחטים את שעיר החטאת, זורקים את דמו על המזבח ומקטירים את אימוריו.
י. מה עושים עם שתי הלחם. מחלקים אותם כך: לחם אחד ניתן לכהן הגדול על מנת שיאכלנו. ואילו את הלחם השני עם שני כבשי השלמים נותנים לכהנים [תמונה 18] על מנת שיאכלו אותם בעזרה. ועליהם לסיים את אכילת הכבשים והלחם עד חצות הלילה של מוצאי חג השבועות.
פרק ו: מצוות הראיה, שלמי חגיגה ושלמי שמחה
מצוות הראיה
א. כתוב בתורה (שמות כג, יז): "שֹלש פעמים בשנה ֵי ָרֶאה כל זכורך אל פני האדֹן ה' ". ועוד כתוב בתורה (דברים טז, טז): "שלוש פעמים בשנה ֵי ָרֶאה כל זכורך את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר, בחג המצות ובחג הָש ֻבעות ובחג הֻסכות. ולא ֵי ָרֶאה את פני ה' ריקם".
ב. כל אדם זכר מגיל מצוות חייב לֵהַראות לפני ה' בחג, והיינו להגיע לעזרה שבבית המקדש ביום טוב הראשון של החג בכל שלושת הרגלים [תמונה 19. וצריך להביא עמו עולה -( עולת ראיה) מן הבהמה (ולרמב"ם רשאי להביא גם מן העוף)
ג. מי שבא לעזרה ביום טוב הראשון (של כל הרגלים) ולא הביא עמו עולת ראיה להקרבה, לא דיו שביטל מצוות עשה מן התורה, אלא אף עבירה חמורה בידו.
ד. נשים פטורות ממצוות ראיה. ויש אומרים שאשה הרוצה לקיים מצווה זו, רשאית לקיימה. ועוד מדיני החייבים והפטורים ממצווה זו ראה כאן במקורות.
ה. מן התורה אין הגבלה לשיעור הנמוך (המינימלי) לקרבן עולת ראיה. וחכמינו זכרונם לברכה קבעו שהשיעור הנמוך ביותר הינו שווה מעה כסף (שהוא 0.7 גרם כסף צרוף, ובימינו שווי זה קטן מאוד, והינו בערך חמישה ש"ח. ויתכן שבזמן המשנה היה לו כח קניה גדול יותר). ומכל מקום מצווה על כל אדם להביא קרבן לפי עושרו, שנאמר: "איש כמתנת ידו".
ו. מי שאין באפשרותו לקנות ולהביא קרבן שלם מכספו, רשאי להשתתף עם אחרים בקניית קרבן עולת ראיה ושלמי חגיגה. ובתנאי שיתן מחלקו לפחות את השיעור ההכרחי לאותו קרבן.
ז. מי שלא הקריב את קרבן עולת ראיה ביום טוב הראשון ,בין אם היה זה בשוגג ובין במזיד, יקריבנו בשאר ימות החג. ומכל מקום מצווה להקדים ולהקריבו ביום טוב הראשון. וכל המאחר להקריב את קרבנו הרי זה מגונה.
ח. עד מתי יכול להקריב קרבן עולת ראיה: בפסח - כל שבעת ימי החג. בשבועות - עד ששה ימים שלאחר החג. ובסוכות - יכול אף בשמיני עצרת.
ט. כאשר יום טוב הראשון של החג חל בשבת, מצוות הראיה ושלמי חגיגה נדחות לאחר השבת.
י. כל אדם המביא קרבן לעולת ראיה (וכן לשלמי חגיגה) צריך להביא עמו נסכים, והיינו סולת, שמן ויין, בשיעור קבוע לכל קרבן וקרבן.
יא. יש מי שאומר שהנכנס לעזרה לשם קיום מצוות הראיה צריך לברך ברכה מיוחדת על כך.
מצוות הקרבת שלמי חגיגה
פתיחה
יב. כתוב בתורה (דברים טז, י): "ועשית חג שבעות לה' אלקיך מסת נדבת ידך אשר תתן, כאשר יברכך ה' אלקיך". והסבירו חכמינו זכרונם לברכה שכוונת התורה הינה על חיוב הבאת קרבן החגיגה בחג השבועות.
יג. לא רק בחג השבועות אלא גם בשאר הרגלים (היינו גם בפסח ובסוכות) חייבים לקיים את מצוות הקרבת שלמי החגיגה.
יד. לאור הנ"ל, נוסף על קרבן הראיה, חייב כל אדם זכר מישראל החייב במצוות להביא לכבוד הרגל בזמן ראייתו בעזרה גם קרבן שלמים, הנקרא שלמי חגיגה.
מי חייב בשלמי חגיגה
טו. כל החייב בקרבן עולת ראיה חייב בקרבן חגיגה, וכל הפטור מקרבן עולת ראיה פטור מקרבן חגיגה. לאור זאת, נשים פטורות מהבאת קרבן החגיגה. וישנם עוד הפטורים ממצווה זו, כמבואר במקורות.
מהות הקרבן
טז. כפי שבס"ד כתבנו לעיל (בפרק ב' סעיף ה') שלמי חגיגה הינם קרבן יחיד. והינם קדשים קלים.
יז. קרבן חגיגה, ככל שאר קרבנות השלמים, בא רק מן הבהמות ולא מן העופות.
למי מתחלק הקרבן
יח. ככל קרבנות השלמים, מתחלק הקרבן לשלושה (וככל קרבנות השלמים הוא מתחלק למזבח, וכן לכהנים ולמביא הקרבן. ולכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה שהשלמים עושים שלום בין כולם – בין הקדוש ברוך הוא, בין הכהנים ובין ישראל, שכולם מקבלים מהקורבן): את האימורים (הֶחֶלב) של הבהמה מקריבים על גבי המזבח [תמונה 22, את החזה והשוק נותנים לכהנים, ואילו הבעלים של הקרבן מקבל את עורה של הבהמה (כיוון שהינה קדשים קלים) וכן שאר חלקי הבשר נאכלים על ידו, למרות שאינו כהן או לוי. וכן ניתנים לאכילה לאשתו, לעבדיו, ולכל אדם טהור בירושלים, וצריך לגמור את אכילת כל הקרבן במשך שני ימים ולילה אחד מיום הקרבת הקרבן
יט. את הקרבנות הנאכלים, בין קדשי הקדשים ובין קדשים קלים – מותר לאוכלם בין צלויים, בין שלוקים ובין מבושלים. ומותר להוסיף להם תבלין (של חולין, ולא של תרומה) לצורך אכילתם. ומכל מקום, כיוון שאסור להישאר דבר מהקרבן לאחר הזמן הנ"ל, כולל מה שבלוע בכלי החרס שבישלו בו את הקרבן, לכן היו צריכים לשבור את הכלי ששאריות הקרבן בלועות בו. אך כדי שלא יווצר מצב לא מכובד שיהיו שברי כלים ברצפת העזרה בבית המקדש, לכן נעשה נס מיוחד, וכל הכלים שהיה בלוע בהם מבשר הקרבנות, היו נבלעים ברצפת העזרה [תמונה 23], וזה היה אחד מהניסים שנעשו בבית המקדש.
כ. אין אכילת הבשר מעכבת את הקרבן, כך שאם הבעלים למשל נטמא, ולכן אינו אוכלו, בכל אופן יצא ידי חובה בכך.
העלות הכספית של הקרבן
כא. גם לקרבן החגיגה, כעולת ראיה, מן התורה אין הגבלה לשיעורו הכספי הנמוך (המינימלי) ויכול אדם לקנותו אפילו בשיעור נמוך ביותר. ומכל מקום חכמינו זכרונם לברכה קבעו שהשיעור הנמוך ביותר הינו "שתי כסף" (והיינו פי שתים משיעור קרבן עולת ראיה, והוא כעשרה ש"ח) ומכל מקום מצווה על כל אדם להביא קרבן לפי עושרו, שנאמר "איש כמתנת ידו". וראה עוד לעיל בפרקנו (בסעיף ו').
זמן הקרבת שלמי חגיגה
כב. זמן הקרבת שלמי חגיגה כזמן הקרבת עולת ראיה, כדלעיל בפרקנו (בסעיפים ז,' ח' וט'.)
עוד מדיני שלמי חגיגה
כג. עוד מדיני שלמי החגיגה ראה לעיל בפרקנו (בסעיפים ט' ו י').
מצוות הקרבת שלמי שמחה
כד. מצווה נוספת שמקיימים בכל רגל משלושת הרגלים הינה הקרבת קרבן שלמי שמחה, שנאמר (דברים טז, יד) "ושמחת בחגך". וזו מצווה הנוספת למצוות הקרבת שלמי חגיגה. ואכילת בשר שלמי שמחה גורמת שמחה לאדם.
ממה מביאים קרבן שלמי שמחה
כה. קרבן שלמי שמחה מובא רק מן הבהמה, והיינו מהבקר, מהכבשים או מהעיזים, בין מהזכרים ובין מהנקבות. וראה עוד כאן במקורות.
האם הנשים חייבות בשלמי חגיגה
כו. גם הנשים חייבות במצווה זו. ויש מי שאומר שאינן חייבות להקריב את קרבן שלמי שמחה עצמו, אלא חייבות הן לשמוח עם בעליהן ולעלות עמהם ברגל לירושלים, וכן בעלה חייב לשמח אותה.
העלות הכספית של הקרבן
כז. בין מן התורה, ובין מדברי חכמינו ז"ל, אין הגבלה לשיעורו הנמוך (המינימלי) של קרבן שלמי שמחה. ומכל מקום אדם העולה לרגל לירושלים חייב להביא עמו בהמה לצורך קרבן זה, או כסף לקניית הקרבן, אך אין זה מספיק שיביא חפץ על מנת למוכרו שיהיו לו מעות לקניית הקרבן.
כח. מי שהקריב קרבן לפני הרגל (כגון שלמי נדרים או נדבות), אף על פי ששחטוהו לפני הרגל, יוצא בו ידי חובת שלמי שמחה אם אוכלו ברגל עצמו, ואין צריך לשחוט את קרבן שלמי השמחה דווקא בחג.
כט. עוד מדיני עולת ראיה, שלמי חגיגה ושלמי שמחה, ראה כאן במקורות.
פרק ז: עוד מדיני קרבנות חג השבועות הנזכרים לעיל
א. כשמקריב אדם שלמי חגיגה ושלמי שמחה, לא יהא אוכל הוא ואשתו ובניו בלבד, ויחשוב שעושה את המצווה כתיקונה, אלא חייב הוא גם לשמח את העניים והאומללים, שנאמר "ושמחת בחגך... והלוי והגר והיתום והאלמנה" (דברים טז, יד). והיינו שיתן להם מאכלים ומשקאות לפי עושרו. ומי שאוכל מבשר הקרבן ואינו משמח עמו גם את העניים והאומללים הללו, נאמרו עליו דברים חמורים. והמצווה המובחרת הינה לתת ללויים מבשר קרבנות אלה, ולהזדרז ולתת להם גם את חלקם במעשרות המגיעים להם, כיוון שאין להם חלק בבשר הקרבנות הקרבים על המזבח - ככהנים. והעוזב את הלוי מלשמחו באופן זה, עובר על איסור חמור, שנאמר: "השמר לך פן תעזוב את הלוי" (דברים יב, יט)
ב. כפי שכתבנו בס"ד לעיל (בפרק ד' סעיף ג'), בסיום עבודות היום בחג השבועות בבית המקדש, מקריבים הכהנים את קרבן התמיד של בין הערביים, את מנחתו ונסכיו.
ג. בזמן ניסוך היין היו הכהנים תוקעים בחצוצרות, הלויים שרים, והנגנים מנגנים בחלילים ובשאר כלי נגינה.
ד. לאחר צאת חג השבועות חובה על האדם להשאר בירושלים (המקודשת) וללון בה. ואף מי שמקריב את קרבנותיו באיחור -( לא ביום טוב הראשון) אלא בימים שלאחריו (כנ"ל בפרק ד' סעיפים ז-ח), צריך להשאר ללון בירושלים בלילה שלאחר הקרבת הקרבן.
פרק ח: מצוות הביכורים
מבוא
כתוב בתורה (דברים פרק כ"ו פס' א' ואילך): "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נֹתן לך נחלה ויִרשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלקיך נֹתן לך, ושמת בטנא. והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם. ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, ואמרת אליו: הגדתי היום לה' אלקיך... ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלקיך. וענית ואמרת לפני ה' אלקיך: ארמי אֹבד אבי... והנחתו לפני ה' אלקיך והשתחוית לפני ה' אלקיך. ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך ולביתך, אתה והלוי והגר אשר בקרבך."
א. חג השבועות אמנם נקרא גם "חג הביכורים", אולם עיקר קריאתו בשם זה מתייחסת ל"שתי הלחם" הקרבים בו (כנ"ל בפרק ה' סעיף א'), שהם ה"ביכורים" של המקדש, המתירים להביא מנחות מהפירות והתבואה החדשים של אותה השנה. ומכל מקום עדיין חג השבועות קשור גם למצוות הביכורים בכך שהבאת שתי הלחם מתירה גם את הבאת הביכורים למקדש. ועתה נחל בס"ד לבאר את מצוות הבאת הביכורים לבית המקדש.
מהם הביכורים
ב. אדם שגדלים בשדהו בארץ ישראל פירות או תבואה חדשים, מובחרים, מאחד משבעת המינים, צריך להביא לבית המקדש את הראשונים שגדלו מהם. וזו מצוות עשה מן התורה, והיא נוהגת רק בזמן שבית המקדש קיים.
ג. כאשר בעל הפירות רואה שפירותיו החלו לצמוח, צריך הוא לסמן בגומי את הפירות הראשונים, וכשהם גדלים יביא מהם כמות של אחד חלקי ששים.
זמן הבאת הביכורים
ד. כפי שבס"ד כתבנו לעיל (בסעיף א') הבאת הביכורים מותרת מזמן הקרבת שתי הלחם בחג השבועות. וניתן להביא ביכורים עד חנוכה, אך המביאם לאחר חג הסוכות אינו קורא את פרשת הביכורים.
ה. נחלקו הפוסקים אם יש חיוב להביא ביכורים בשנת השמיטה. ועוד דנו הפוסקים אם מותר להביא ביכורים בחג שבועות עצמו.
ו. מביאי הביכורים היו מסדרים את הפירות באופן מסוים בסל (כמבואר במקורות) ורצוי שכל סוג של פירות יהא מונח בסל המיוחד לו [תמונה 26 וכן היו תולים מצידי הסלים לקישוט תורים ובני יונה, כדלקמן. העשירים היו מניחים את ביכוריהם בכלים של כסף או בכלי זהב, ואילו העניים היו מניחים אותם בסלים מנצרים [תמונה 27].
המעמד המרגש של הבאת הביכורים לבית המקדש
ז. הבאת הביכורים לירושלים הינה מעמד מרגש ושמח במיוחד. ראשית, מביאי הביכורים העולים לירושלים אינם עולים יחידים יחידים אלא בקבוצות, שנאמר: "ברוב עם הדרת מלך".
ח. בארץ ישראל קיימות עשרים וארבע קבוצות הנקראות "מעמדות". בראש כל מעמד עמד "ראש המעמד". לפני עליית מביאי הביכורים לירושלים התכנסו לעירו של ראש המעמד אנשי הישובים הסמוכים [תמונה 28 ובלילה לנו ברחובה של העיר, ולא נכנסו לבתים, כדי שלא יטמאו ב"אהל הטומאה".
ט. בשחר היה הממונה קורא לכל העולים: "קומו ונעלה ציון אל (בית) ה' אלקינו". כך היתה השיירה יוצאת בשמחה גדולה, כשהשור מהלך לפניהם, קרניו מצופות זהב, ועטרה של זית בראשו (כדי להודיע שאין מביאין ביכורים אלא משבעת המינים) החליל היה מנגן לפניהם עד שהיו מגיעים קרוב לירושלים. וכך היו מהלכים כל הדרך לצלילי הניגון, ובפיהם קורין "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך". והיו הולכים לכיוון ירושלים בצפיה גדולה ובאופן כזה, שיתקבצו העולים מכל הישובים, ויכנסו בקבוצות גדולות לעיר הקודש.
י. משהגיעו העולים קרוב לירושלים שלחו לפניהם שלוחים להודיע לאנשי עיר הקודש על בואם. עיטרו את הביכורים בדברים נאים וקישטו אותם. את הפירות היפים יותר והטריים יותר היו שמים למעלה בטנא, כדי שסל הביכורים יהיה נאה יותר, וגדולי ירושלים היו יוצאים לקראתם מירושלים. לפי ריבוי הבאים כך ריבוי היוצאים אליהם, אם מעט ואם הרבה.
יא. משנכנסו כולם לשערי ירושלים, החלו לקרות: "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים". ואז כל בעלי המלאכות שבירושלים היו עומדים בפני העולים מביאי הביכורים, ושואלין בשלומם: "אחינו אנשי מקום פלוני – בואכם לשלום". הבאים ממשיכים ללכת בתוך ירושלים, כשהחליל מכה ומנגן לפניהם, עד שהגיעו להר הבית.
יב. משהגיעו להר הבית נוטל כל אחד ואחד את סלו בעצמו [תמונה 29] . וכן היו מביאים תורים ובני יונה, כשאת חלקם היו תולים מצידי הסלים לנוי ולאחר מכן מקריבים אותם לקרבן עולה, ואותם שנשארו בידיהם היו נותנים לאחר מכן לכהנים. וכך היה כל אחד מניח את סלו על כתפו , נכנס להר הבית, ואומר תוך כדי הילוכו בהר את מזמור "הללוי-ה הללו א-ל בקדשו", עד שהגיעו לעזרת ישראל בבית המקדש. משהגיעו העולים לעזרה פצחו הלויים בשירת המזמור "ארומימך ה' כי דליתני".
יג. בעת עומדו בעזרה, כשסלו על כתפו, אומר את הפסוק (דברים כו, ג) "הגדתי היום לה' אלקיך" וגו', מוריד את הסל מכתפו ומניפו עם הכהן, ואומר את כל פרשת מקרא הביכורים, מהפסוק "ארמי אובד אבי" (שם) משסיים קריאה זו מניח את סל הביכורים בסמוך למזבח, בצד דרום-מערב, משאירו שם [תמונה 30] משתחווה ויוצא.
יד. המביא את ביכוריו לבית המקדש צריך גם להקריב קרבן שלמים.
טו. הכהנים המשרתים במקדש באותו שבוע זוכים בביכורים, מחלקים אותם ביניהם,ואוכלים אותם בטהרה בירושלים. כמו כן זוכים הכהנים בסלי הנצרים שהיו בהם הביכורים, אך כלי הזהב והכסף שהביאו בהם את הביכורים – חוזרים הם לבעל הביכורים, ואין הכהנים זוכים בהם.
טז. המביא את ביכוריו לבית המקדש, לאחר סיום הבאתם והקרבת קרבן השלמים, צריך להשאר בירושלים עד לבוקר המחרת.
יהי רצון שנזכה לבנין בית המקדש, ושם נקריב את קרבנותינו, ננסך את נסכינו, נביא את ביכורינו, וכל זאת בקדושה ובטהרה, בשירה ובזמרה, ונאכל מן הזבחים ומן הפסחים, במהרה בימינו. אמן!!!
שער ג: מדרשי מתן תורה ולימוד ליל שבועות
פרק ט: קובץ מדרשים בענין מתן תורה (ומנהג "תיקון ליל שבועות")
א. כיוון שמעמד הר סיני ומתן התורה לישראל היו מעמד נשגב ועצום, וכל ישראל היו במעמד זה, לכן כדי קצת לסבר את האוזן נביא בס"ד כמה ממדרשי חכמינו זכרונם לברכה על כך. ומכל מקום לפני כן שומה עלינו להוסיף דבר חשוב: חלק מן ההכנה למתן תורה הוא לדעת להעריך את המתנה שאנו עומדים לקבל ק את התורה הקדושה, שהיא ניצוץ מהחכמה האלקית! (הגר"א נבנצל שליט"א בספר "ירושלים במועדיה").
ב. "ויאמר ה' מסיני בא" וגו' – כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל, לא על ישראל בלבד הוא נגלה, אלא על כל האומות. בתחילה הלך אצל בני עשו. אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: לא תרצח. אמרו לפניו: רבונו של עולם, כל עצמו של אבינו רוצח הוא ("והידים ידי עשו"), ולא הבטיחו אביו אלא על החרב ("ועל חרבך תחיה"), לכן אין אנו יכולים לקבל את התורה. הלך לו אצל בני עמון ומואב ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: לא תנאף. אמרו לפניו: רבונו של עולם, הרי כל מה שבאנו לעולם הינו מניאוף ("ותהרין שתי בנות לוט מאביהן" וגו') – אין אנו יכולים לקבל את התורה. הלך לו אצל בני ישמעאל, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: לא תגנוב. אמרו לפניו: רבונו של עולם, הרי כל מה שאנו חיים אינו אלא מן הגנבה ומן הגזל ("פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו"), לכן אין אנו יכולים לקבל את התורה. וכך לא היתה אומה באומות שלא הלך הקדוש ברוך הוא ודיבר עימה, דפק על פתחה ושאלה אם ירצו ויקבלו את התורה, וכולם לא רצו לקבלה. ולאחר מכן בא לו אצל ישראל ושאלם: האם מקבלים אתם את התורה. אמרו לו: "נעשה ונשמע"! וזהו שנאמר (דברים לג, ב): "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן ואתה מרבבֹת קדש, מימינו אש דת למו" [סיפרי (פר' "וזאת הברכה"). פסיקתא רבתי (פרשה כ"א.)]
ג. דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל "נעשה" ל"נשמע" באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל וקשרו לו שני כתרים, אחד כנגד "נעשה" ואחד כנגד "נשמע" וכיון שחטאו ישראל (בחטא העגל), ירדו מאה ועשרים רבוא מלאכי חבלה ופרקום, שנאמר (שמות לג, ו): "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב" [מסכת שבת (דף פח, א.)]
ד. אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן: כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם כולו שתק והחריש. ויצא הקול (שמות כ, ב): "אנכי ה' אלקיך" [שמות רבה (פרשה כ"ט.])
ה. אמר ר' יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להם: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמדה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? "ה' אדֹנינו, מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים... מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו"? (תהילים פרק ח'). אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזר להם תשובה. אמר לפניו: רבונו של עולם, מתירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו: אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה. אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה, שאתה נותן לי, מה כתוב בה: "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ, ב). אמר להם: למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם? שוב מה כתוב בה: "לא יהיה לך אלהים אחרים" (שמות כ, ג) – בין הגוים אתם שרוים, שעובדים עבודה זרה? שוב מה כתוב בה: "לא תשא" (שמות כ, ז). האם משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתוב בה: "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ, ח) כלום אתם עושים מלאכה, שאתם צריכים שבות? שוב מה כתוב בה: "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יב) אב ואם יש לכם? שוב מה כתוב בה: "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנב" (שמות כ, יג-טו) – קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו המלאכים להקדוש ברוך הוא, שנאמר "ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ" (תהלים ח, י), ואילו "תנה הודך על השמים" לא כתוב. מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב למשה ומסר לו דבר, שנאמר "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם" (תהלים סח, יט). ואף מלאך המוות מסר לו דבר, שנאמר "ויתן את הקטרת ויכפר על העם" (במדבר יז, יב). ואומר: "ויעמד בין המתים ובין החיים" וגו' (שם יג) – ואילו לא אמר לו מלאך המוות למשה כיצד לעצור המגיפה, מנין היה משה יודע כיצד לעוצרה [שבת (פט, ב.])
ו. אמר ר' יהושע בן לוי: בשעה שירד משה מלפני הקדוש ברוך הוא בא שטן ואמר לפניו: רבונו של עולם, תורה היכן היא? אמר לו: נתתיה לארץ. הלך אצל ארץ, אמר לה: תורה היכן היא? אמרה לו: "אלקים הבין דרכה" וגו' (איוב כח, כג). הלך אצל ים, ואמר לו: "אין עמדי" (שם יד). הלך אצל תהום, ואמר לו "לא בי הוא" (שם..). חזר ואמר לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, חיפשתיה בכל הארץ ולא מצאתיה. אמר לו: לך אצל בן עמרם. הלך אצל משה, אמר לו: תורה שנתן לך הקדוש ברוך הוא היכן היא? אמר לו: וכי מה אני שנתן לי הקדוש ברוך הוא תורה? אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, בדאי אתה!? אמר לפניו: רבונו של עולם, חמדה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום, אני אחזיק טובה לעצמי? אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הואיל ומעטת עצמך, תיקרא על שמך, שנאמר (מלאכי ג, כב): "זכרו תורת משה עבדי" וגו' [שבת (פט, א.)]
ז. ואחר כל זאת נבין את חשיבות לימוד התורה במיוחד בחג השבועות – שהוא היום שזכינו לקבל את התורה הקדושה. ולכן נהגו ישראל ללמוד בליל שבועות, הן בשיעורי תורה או באמירת "תיקון ליל שבועות", או בלימוד הגמרא בחברותא. ורבים מתאמצים ללמוד כל הלילה, או לפחות בחלקו, כדי לקיים את מצוות לימוד התורה בלילה זה. וכל זה הן לפי הפשט והן לפי הקבלה. וכתבו המקובלים, שמי שהיה ער במשך כל לילה זה ועסק בתורה לפחות עד עלות השחר, הרי שמובטח לו שישלים את אותה השנה ולא ימות בה, וכן לא יארע לו שום נזק במשך שנה זו. ולכן פשט המנהג בישראל לעסוק בתורה בלילה זה – ומעלה מיוחדת יש לעשות כן בבית הכנסת או בבית המדרש [תמונה 33] יחד עם רבים אחרים, וברוב עם הדרת מלך, וזכות גדולה יש לו בכך [ראה כה"ח (תצד, ו) בשם הזוה"ק, פע"ח, המ"א (תצד, א) וש"פ.]
פרק י: דיני ברכות השחר ללומדים בליל שבועות
ראשית נקדים שכל הכתוב פה הינו תמצית למה שבס"ד כתבנו במקראי קודש הלכות יום הכיפורים בנספחים (נספח ט"ז) – בקונטרס ברכות השחר. רוב ככל הדברים הכתובים פה כבר כתובים שם בפרק המסכם (פרק כ"ג). תחילה נזכיר כמה כללים:
א. כל מקום שנאמר שישן הכוונה דוקא לשינת קבע. והיינו שישן בין צאת הכוכבים לעלות השחר. וישנן כמה דעות בפוסקים מהי שינת קבע. והדעה האמצעית הינה שישן על מיטה לפחות חצי שעה ללא נעלים.
ב. בכל מקום שכתבנו שצריך ליטול ידיים או לברך את ברכות התורה בעלות השחר, הכוונה מיד לאחר עלות השחר. כיוון שמי שהיה ער כל הלילה, חייב מיד בעלות השחר לברך את ברכות התורה אם רוצה הוא ללמוד תורה (ויש מעט פוסקים שמקילים להמשיך ללמוד זמן מה גם לאחר עלות השחר ללא ברכות התורה, אך מאוד רצוי שלא להקל בכך).
ג. יש לברך על נטילת ידיים שלאחר השינה רק פעם אחת ביממה. וכן ברכות התורה [למרות שיש מעט דעות שבמיקרים מיוחדים מברכים פעמיים ביום ברכות התורה. אך לדעת רוב הפוסקים מברכים אותן רק פעם אחת ביום.]
ד. כשצריך ליטול ידים בעלות השחר בלא ברכה (כגון מי שהיה ער כל הלילה) ולא בירך קודם לכן על נטילת ידים, למנהג האשכנזים ראוי לכתחילה לפני התפילה להתפנות בשירותים ולשפשף את מי רגליו שנפלו על בשרו, או לעשות את צרכיו הגדולים, ואז יטול בעלות השחר את ידיו ואף יוכל לברך. ולמנהג הספרדים לא יברך אז על נטילת ידים, וטוב שישמע את הברכה מאדם אחר החייב לברכה לעצמו.
ה. מי שהתעורר משנתו וצריך ליטול ידיו בברכה, אך צריך הוא לעשות את צרכיו (להתפנות לשירותים), יטול את ידיו בלא ברכה, יעשה צרכיו, ואז יטול שוב ויברך על נטילת ידים ואשר יצר.
מי שלמד תורה והיה ער עד לאחר חצות הלילה (בערך בשעה )12:35 והלך לישון במשך הלילה לפני עלות השחר
ו. למנהג האשכנזים: נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים בקומו לפני התפילה. מעיקר הדין רשאי לברך את רוב ברכות השחר כבר מחצות, והיינו חוץ מברכת "אשר יצר", שאם לא עשה צרכיו לא יברכנה. וכן לא יברך את ברכת "אלקי, נשמה", "המעביר שינה", וברכות התורה, שאותן רשאי לברך רק בקומו משנתו. וכן את ברכת "אשר נתן לשכוי" לא יברך לפני עלות השחר. אך באמת שכבר נהגו האשכנזים במקרה זה לברך את כל ברכות השחר רק בקומם בבוקר.
ולמנהג הספרדים: צריך הוא ליטול ידיו בקומו בבוקר. ובענין ברכת על נטילת ידים תלוי הדבר: אם אחר חצות בירך את ברכות השחר (שלמנהג הספרדים רשאי לברך אותן אז) ורק לאחר מכן הלך לישון, אזי יש אומרים שלא יברך עוד את ברכת "על נטילת ידיים", וישמענה מאדם אחר. אך אם לא אמר את ברכות השחר טרם לכתו לישון, יברך בקומו את ברכת נטילת הידים. ואם קם לפני עלות השחר יטול שוב בעלות השחר בלא ברכה.
ובענין שאר הברכות: כפי שאמרנו, מעיקר הדין רשאי כבר בחצות לברך כמעט את כל ברכות השחר, כולל ברכת "אלקי, נשמה", "הנותן לשכוי בינה" ו"המעביר חבלי שינה", חוץ מברכת אשר יצר, שאם לא התפנה בשירותים לא יברכנה, וכן לא יברך את ברכות התורה אלא רק בקומו משנתו. ונהגו רוב הספרדים במקרה זה שלא לברך את ברכות השחר בחצות אלא רק לאחר קומם משנתם.
דין מי שהיה ער כל הלילה
ז. למנהג האשכנזים יטול ידיו לאחר עלות השחר אך בלי ברכה. ובכל מקרה נכון למנהגם שיתפנה בשירותים לפני התפילה, או שיעשה אז רק צרכיו הקטנים וישפשף את טיפות השתן שנפלו על בשרו, ואז יוכל לברך גם את ברכת על נטילת ידיים. את ברכת "אשר יצר" יברך רק אם התפנה בשירותים, ואת שאר ברכות השחר רשאים האשכנזים לברך את חלקן לאחר חצות הלילה, אך גם את הברכות שמותר מעיקר הדין לברך כבר מחצות, נהגו האשכנזים לברכן במקרה זה רק לאחר עלות השחר. ואף בעלות השחר לא יברכו את ברכת אשר יצר אם לא התפנו בשירותים. וכן לא יברכו את ברכות "אלקי, נשמה" ו"המעביר שינה" אלא ישמעו אותם מאדם אחר המברכן לעצמו. ויש הנוהגים לשמוע את כל ברכות השחר מאדם שישן בלילה, וכן נהגו רבים. ולענין ברכות התורה: אם ישן שינת קבע ביום שלפני הלילה הזה, יברך בעצמו את ברכות התורה מיד בעלות השחר. ואם לא ישן ביום הקודם, ישמע בעלות השחר את הברכה מאדם אחר שישן ומברכה לעצמו.
ולמנהג הספרדים במקרה זה יטול את ידיו בעלות השחר אך בלא ברכה (ואם הולך לישון לאחר תפילת שחרית יטול שוב בקומו בלא ברכה). ומעיקר הדין רשאי כבר מחצות לברך את שאר ברכות השחר, מלבד ברכת אשר יצר (שיברכנה רק אם התפנה בשירותים). ואת ברכות התורה יברך בעצמו מיד בעלות השחר.
מי שהיה ער כל הלילה, והלך לישון אחר עלות השחר ולפני תפילת שחרית
ח. למנהג האשכנזים צריך ליטול את ידיו בעלות השחר בלא ברכה. ובקומו משנתו לפני התפילה צריך הוא ליטול שוב את ידיו. אך הנכון ביותר למנהגם שיעשה צרכיו הגדולים לאחר עלות השחר, או שיעשה צרכיו הקטנים וישפשף את הטיפות שנפלו על בשרו, ואז יברך על הנטילה הסמוכה לתפילה. ובכל מקרה שבירך על נטילת ידים אחרי עלות השחר, לא יברך על נטילת ידים כשנוטל בשנית. מעיקר הדין רשאי כבר מחצות לברך את ברכות השחר, מלבד ברכת אשר יצר (שיברכנה רק אם עשה צרכיו). וכן לא יברך בעצמו את ברכות "אלקי, נשמה" ו"המעביר שינה", אלא ישמע אותן מאדם אחר המברכן לעצמו. ובשעת הדחק כשאין אחר שיוציאנו, יש לצדד שיסמוך על המקילים לברך שתי ברכות אלה בעצמו. וכן את ברכת "אשר נתן לשכוי בינה" לא יברך לפני עלות השחר. ומכל מקום כבר נהגו האשכנזים שגם את הברכות שמותר מעיקר הדין לברכן מחצות, מברכים אותם במקרה זה רק לאחר עלות השחר. ואף בעלות השחר לא יברכו את ברכת "אשר יצר" אם לא עשו צרכיהם, וכן לכתחילה לא יברכו אז את ברכות "אלקי, נשמה" ו"המעביר שינה" אלא ישמעו מאחר. ולמעשה המנהג במקרה זה לשמוע את כל ברכות השחר מאדם שישן בלילה. ולענין ברכות התורה: אם ישן שינת קבע ביום שלפני הלילה הזה, ורוצה להמשיך וללמוד אחר עלות השחר, יברך את ברכות התורה מיד בעלות השחר. ואם לא ישן ביום הקודם ישמע בעלות השחר את הברכה מאדם אחר שישן ומברכה לעצמו. ובכל מקרה שאינו רוצה ללמוד לאחר עלות השחר אלא אץ מיד למיטתו לישון, תלוי הדבר: אם ישן שינת קבע, יברך את ברכות התורה בעצמו כשקם, אע"פ שלא ישן כלל ביום הקודם ביום. ואם ישן לאחר עלות השחר רק שינת ארעי (עפ"י הכתוב בכללים הנ"ל), לא יברך אז את ברכות התורה בעצמו, אלא ישמענה מאדם אחר בעלות השחר או לאחר שקם ממיטתו.
ולמנהג הספרדים יטול ידיו בלא ברכה בעלות השחר, ושוב יטול בלא ברכה בקומו. ואף אם לפני שהלך לישון לא נטל ידיו כלל, יטול ידיו כשמתעורר לפני התפילה אך בלא ברכה. מעיקר הדין רשאי כבר מחצות לברך את כל ברכות השחר, כולל ברכות "אלקי, נשמה" ו"המעביר חבלי שינה", מלבד ברכת אשר יצר, שיברכנה רק אם עשה צרכיו. אם רוצה להמשיך וללמוד תורה אחר עלות השחר, יברך את ברכות התורה מיד בעלות השחר. ואם אץ מיד לישון, יברך את ברכות התורה כשקם משנתו, אף אם ישן רק שנת ארעי.
שער ד: מהלכות בשר וחלב
פרק יא: מהלכות בשר וחלב (לשבועות ולכל השנה)
פתיחה
א. נהגו ישראל לאכול בחג השבועות מאכלי חלב [תמונה 36] נוסף למאכלי הבשר שאוכלים בדרך כלל בשאר החגים. לכן רבים מהפוסקים כללו את דיני בשר וחלב עם דיני חג השבועות (כולל דיני הרחקות האכילה ביניהם, בישולם בתנור ובכלים נפרדים וכדומה.) גם אנו נלך בעקבותיהם, ובס"ד נביא פה כמה מההלכות למיקרים השכיחים בענינים אלה. וה' יעזרנו למען שמו.
הקדמה להלכות תערובות בשר וחלב
ב. כתוב בתורה שלוש פעמים "לא תבשל גדי בחלב אמו". והסבירו חכמינו זכרונם לברכה שבאה התורה ללמדנו לגבי שלושה איסורים האמורים בכך: עצם הבישול של בשר וחלב יחדיו אסור, אף אם לא אוכלו לאחר מכן. האיסור השני – איסור אכילת בשר וחלב. והאיסור השלישי הינו איסור הנאה מכך (שאם בישלו בשר וחלב יחד, אסור למכור את התבשיל לגוי, או לתת לכלבו לאוכלו.)
ג. איסור אכילת בשר וחלב אמור הן לגבי בשר של בהמה (בקר וצאן,) והן לגבי בשר של חיה (כגון צבי) ועוף. ואילו איסור בישול ואיסור הנאה אמורים רק לגבי בשר בהמה, אך מותר לבשל וכן ליהנות מבישול בשר חיה ובשר עוף אם אינו אוכל זאת.
ד. לאור הנ"ל, כשם שיש להמתין בין אכילת בשר בהמה לאכילת מוצרי חלב, כך יש להמתין גם לאחר אכילת עוף.
חומרת איסור תערובת בשר וחלב
ה. איסור אכילת בשר וחלב (מבושלים יחד) הינו חמור יותר משאר איסורי האכילה, משום ששאר האיסורים, מי שאוכלם שלא כדרך הרגילה ליהנות מהם, הריהו פטור. ואילו האוכל בשר וחלב, אף אם אכלם שלא כדרך הנאתם (כגון שאכלם רותחים, או שעירב בהם דבר מר), אם אכלם - חייב.
שלא להקל בחג שבועות באיסורי בשר וחלב
ו. כתבו הפוסקים, שלמרות שיש מנהג לאכול בחג השבועות מאכלי חלב, בכל אופן אין להקל בשל כך לגבי הרחקות הזמן שבין אכילת בשר לאכילת חלב. והמיקל בכך יצא שכרו בהפסדו.
מעט כללים בדיני בשר וחלב
ז. דין נ"ט בר נ"ט (= נותן טעם בן נותן טעם): ראשית יש להדגיש, שבסעיפים הבאים הבאנו דוגמאות של תבשיל פרווה שהתבשל בסיר בשרי, והאם מותר לאכול תבשיל זה עם מוצרי חלב. אך הדין כן גם ההיפך: אם התבשיל התבשל בסיר חלבי, המותר לאוכלו עם בשר. אם אוכל פרווה, למשל אורז, לא התבשל ישירות עם בשר, אלא התבשל בסיר נקי מבשר, אך קודם לכן בישלו בסיר זה בשר וניקוהו, כך שהבשר רק בלוע בדפנות הסיר אך אין בסיר ממשות של בשר, הרי שיש מיקרים שמקילים בשל כך בעניני בשר וחלב, כיוון שאין מעבר ישיר בין הבשר לאורז, אלא הסיר בלע מהבשר (נותן טעם ראשון – הבשר לסיר), והסיר העביר את טעם הבשר לאורז =( נותן טעם שני )
ח. במקרה הנ"ל (בסעיף הקודם) של נ"ט בר נ"ט, הספרדים מתירים לכתחילה לאכול אורז זה עם חלב, גבינה וכדומה, ואילו האשכנזים מקילים רק לאכול חלב וכדומה לאחר גמר אכילת האורז, מבלי להצריך המתנת שש שעות וכדומה, אך אינם מתירים לערבב את האורז עצמו יחד עם גבינה וכדומה ולאוכלו. וראה עוד בסעיפים הבאים.
ט. ועוד דנו הפוסקים לגבי הקולא של נ"ט בר נ"ט. לדעת האשכנזים אסור לכתחילה לבשל את המאכל הפרווה הנ"ל (כגון ביצה או אורז) בסיר בשרי על דעת שיוכלו לאחר מכן להקל לערבו עם חלב. וכן מחמירים בכך חלק מהספרדים. ואילו לדעת שאר הספרדים מותר אף לכתחילה לבשל את המאכל הפרווה הנ"ל בסיר בשרי כשבכוונתם לאוכלו עם חלב. וראה עוד בסעיפים הבאים.
י. כל האמור לעיל אמור אם הסיר הבשרי שבישלו בו הינו "בן יומו", והיינו שבישלו בו בשר ביממה הקודמת לבישול הנוכחי של הפרווה. אך אם עברה יותר מיממה בין גמר בישול הבשר לבין בישול הפרווה, מותר אף לאשכנזים לאכול את תבשיל הפרווה יחד עם חלב (אם התבשיל אינו דבר חריף ) ועוד יש להדגיש, שכל ההיתר של נותן טעם בן נותן טעם אמור רק כאשר מדובר בתבשילים כשרים, שכל אחד מותר בפני עצמו לחוד, כבשר וחלב. אך אין היתר זה אמור אם הבליעה בסיר הינה ממאכל שאסור בפני עצמו, כבשר חזיר, או טריפה או נבלה.
הפרדה בין אכילת בשר לאכילת מוצרי חלב
יא. אמרו רבותינו זכרונם לברכה, שאין לאכול גבינה אחר בשר. והסבירו הפוסקים שיש להמתין בין אכילת הבשר לאכילת החלב כמשך זמן שבין סעודה לסעודה שהוא שש שעות. ונאמרו כמה טעמים לכך, כמבואר במקורות.
יב. נוסף להמתנה בין אכילת הבשר לאכילת החלב צריך גם להחליף את המפה בין אכילה לאכילה, ויש גם לברך ברכה אחרונה בין אכילת הבשר לזו של החלב.
יג. ובאשר להמתנה בין אכילת הבשר לחלב. הדעה העיקרית בפוסקים הינה להמתין שש שעות שלמות בין אכילת הבשר לאכילת מוצרי החלב [תמונה 37] וכן המנהג פשוט אצל הספרדים. ויש מהם המקילים – בשעת צורך גדול – להמתין רק חמש וחצי שעות, ואז לאכול מוצרי חלב. וראה עוד בסעיפים הבאים.
יד. גם למנהג האשכנזים רצוי להמתין בין אכילת הבשר לאכילת החלב שש שעות. וכן ינהג כל אשכנזי שיש לו "ריח של תורה" אמנם מנהג חלק מיוצאי גלות גרמניה להמתין שלוש שעות בין האכילות, ומנהג חלק מיוצאי גלות הולנד להמתין שעה אחת בלבד (ואשכנזי שמיקל להמתין רק שעה או שלוש שעות, צריך לברך ברכה אחרונה על הסעודה הבשרית, וכן לקנח את הפה ולשוטפו, כמבואר בסעיף כ"ב) אך אשכנזי שאין מנהג אבותיו כך לא יקל בכך. וכמדומה שבדורנו המנהג הרווח אצל רוב האשכנזים להמתין שש שעות או יותר מחמש שעות בין אכילת הבשר לחלב.
טו. את שש השעות שמונים בין אכילת הבשר והחלב יש להתחיל למנות משעה שגמר לאכול את הבשר, ואין צריך למנות זאת מסוף השעה שגמר את כל הסעודה (כגון שלאחר אכילת הבשר המשיך לאכול עוד סלטים וכדומה, או לפתן) ומכל מקום אם לאחר גמר אכילת הבשר נשארו שאריות בשר ושומן בשר בצלחת, והמשיך לאכול עליה מאכלים אחרים, יש למנות זאת משעה שגמר לאכול גם את המאכלים האחרים שבצלחת.
טז. מותר להתחיל לאכול סעודה חלבית לפני תום שש השעות מאכילת הבשר, באופן שמתחיל לאכול סלטים ושאר מאכלים שאינם חלביים, ולאחר שעברו שש השעות יאכל את המאכלים החלביים.
יז. אף אותם שנוהגים להמתין שש שעות בין אכילת הבשר למוצרי החלב, יש מהם שמקילים בכך במיקרים מסוימים. ולכן לדעתם חיילים בצבא, שבשל סדר היום ניתנת ארוחת ערב חלבית לאחר פחות משש שעות מגמר אכילת הבשר, וכן בישיבות הקדושות שבשעה שנוהג "שעון קיץ" מגישים את ארוחת הערב לאחר חמש וחצי שעות מאכילת הבשר – בכל המיקרים הללו יש מקילים ומתירים אז את אכילת המאכלים החלביים.
יח. אף לגבי חולה ניתן להקל שלא יצטרך להמתין שש שעות בין אכילת הבשר לאכילת החלב. ואף חולה שאין בו סכנה רשאי להקל בכך, ואפילו לאחר שעה מגמר אכילת הבשר רשאי הוא לאכול מוצרי חלב. אך יחליף מפה (או שיחליפו עבורו את המפה) ויברך ברכה אחרונה. ואם ניתן הדבר, גם ינקה את שיניו לפני אכילת החלב.
יט. גם לגבי ילדים ניתן להקל בהמתנה בין אכילת הבשר לאכילת מוצרי החלב, שיאכלו את מוצרי החלב לאחר פחות משש שעות. ויש מי שמיקל להם לאכול את מוצרי החלב אף לאחר שעה אחת בלבד מגמר אכילת הבשר – אך רק לגבי מאכלים חיוניים. ואילו לגבי שוקולד ושאר ממתקים חלביים [תמונה 38] אין להקל לילדים שהגיעו לגיל חינוך (כבני שש-שבע שנים), אלא לדעתו עליהם להמתין שש שעות מגמר אכילת הבשר. וכתב, שכיום ממילא נוהגים לחנך את הילדים כבר מגיל חינוך שימתינו שש שעות בין אכילת הבשר למוצרי החלב, אך במקום צורך ניתן להקל להם לגבי מאכלים חיוניים, וכנ"ל.
כ. מי שאכל בשר, וטרם שעברו שש שעות טעה ובירך על מאכל חלבי, יש אומרים ְשיטעם ממנו מעט שבמעט ויבלענו, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה.
כא. מי שמצא בשר בין שיניו לאחר אכילת בשר, אינו צריך להמתין שש שעות נוספות לאחר מכן, אלא יוציאנו ולא יבלענו, ואין זה מבטל את מה שכבר המתין. ולפני שאוכל מאכל חלבי ינקה את פיו . לדעת רוב הפוסקים אף אם בלע את מעט הבשר שמצא בין שיניו אינו צריך להמתין שוב שש שעות מחדש.
אכילת בשר לאחר אכילת מאכל חלבי
כב. לגבי זמן ההמתנה של אכילת בשר לאחר אכילת מאכל חלב ישנן דעות שונות ומנהגים שונים, וכל אחד יעשה כמנהג אבותיו. ומכל מקום צריך בין שתי אכילות אלה לעשות כך: יקנח את פיו (היינו לאכול דבר מה – כלחם או פרי, אך דבר שאינו נדבק לשיניים, כתמרים.) לשטוף את הפה. וטוב שישטוף את הידים. וכן צריך להחליף את מפת השלחן. ויש אומרים שאף יברך ברכה אחרונה על אכילתו הראשונה. וראה עוד בסעיף הבא.
כג. מי שאכל גבינה צהובה קשה [תמונה 39] ורוצה לאכול לאחריה בשר או מאכל בשרי, נוסף לאמור בסעיף הקודם צריך גם להמתין זמן מה בין האכילות. יש אומרים שימתין שעה, ויש אומרים יותר (כמבואר במקורות ) והמשנה ברורה כתב שחייב לברך ברכה אחרונה על האכילה החלבית, ולהמתין שש שעות בין האכילות.
דין כלי זכוכית, פיירקס ודורלקס לענין בשר וחלב
כד. למנהג האשכנזים יש לייחד כלי זכוכית לבשר לחוד ולחלב לחוד. ולמנהג הספרדים אין צריך כלל לייחד כלים אלה, אלא מותר להשתמש באותו כלי זכוכית לבשר ולחלב, ובתנאי שינקוהו היטב בסבון. יש מהספרדים המחמירים בכך כאשכנזים, ויש מהאשכנזים המקילים בכך כספרדים.
כה. דין כלי פיירקס ודורלקס כדין כלי זכוכית [תמונה 40 .
דינים פרטיים בענין איסור בשר וחלב:
אפיה באותו תנור (שיש בו תא אחד בלבד) – בשר ואחר כך חלב,ולהיפך
כו. אסור לאפות בו זמנית בתנור אפיה באותו תא מאכל חלבי ומאכל בשרי.
כז. הרוצה לאפות באותו תא בתנור אפיה מאכל בשרי ולאחר מכן מאכל חלבי (ולהיפך), מותר הדבר בתנאים הבאים: א) שימתין יממה בין גמר האפיה הראשונה לתחילת האפיה השניה. ב) כל אפיה תתבצע במגש נפרד המיוחד לבשר או לחלב. ג) יש לחמם את התנור במשך כחצי שעה, כך שיגיע לחום הגבוה ביותר. ד) וכן חובה לדאוג שדפנות התנור תהיינה נקיות לפני האפיה השניה.
אפיה בו זמנית בתנור בן שני תאים, שהתא האחד הינו בשרי והשני חלבי
כח. יש אומרים שאין לאפות בשני התאים הללו באותו זמן, בזה מאכל בשרי ובשני חלבי. יש אומרים שמותר הדבר רק אם הדופן המשותפת לשני התאים אינה חמה באופן שהיד סולדת בו. אך אם היא חמה בחום כזה, אסור לאפות בהם באותו זמן. ויש מתירים לגמרי לאפות בו זמנית בשני התאים, בזה בשר ובשני חלב [תמונה 41] ואמרו לי שהמנהג הינו כדעה השלישית.
אפיית מאכל פרווה בתנור בשרי או חלבי
כט. יש מי שאומר שבמקרה זה מותר לאפות את המאכל הפרווה בתנור זה, ולאוכלו בין עם מאכלי בשר ובין עם מאכלי חלב, בתנאים הבאים: א) ינקה את דפנות התנור. ב) ישתמש בתבניות פרווה. ג) יש מחמירים שבנוסף לכך גם ימתין יממה בין גמר האפיה הבשרית או החלבית לאפיית הפרווה. ויש מקילים יותר.
ל. ואם במקרה הנ"ל אפו את המאכל הפרווה בתנור באותה עת יחד עם מאכלים בשריים או חלביים, יש אומרים שדין המאכל הפרווה הזה כדין המאכלים הנוספים שהיו באותה עת בתנור.
שימוש באותה פלטה (של שבת) לבשר ולחלב
לא. פלטה חשמלית שמשתמשים בה בשבתות וימים טובים [תמונה 42] אם למשל רגילים להשתמש בה למאכלים בשריים, יש מי שאומר שמותר לחמם עליה אוכל חלבי (למשל בחג שבועות) המונח בכלי חלבי אם הפלטה נקיה לגמרי. ורצוי לכסות את פלטה זו בנייר כסף.
שימוש באותו מיקרוגל לבשר ולחלב
לב. ראשית יש להבחין בין שני סוגי מיקרוגל. אם במיקרוגל יש גופי השחמה (היינו גוף חימום), הרי שתנור מיקרוגל זה דינו כדין תנור רגיל, וכנ"ל (בסעיפים כ"ו, כ"ז) ואם אין במיקרוגל זה גופי חימום, יש מתירים להשתמש בו הן לבשר והן לחלב, בתנאים הבאים: א) יש לנקותו היטב עם סמרטוט רטוב. ב) ירתיחו בו במשך כעשר דקות כוס מים עם מעט סבון נוזלי. ג) יש לנקות את הזיעה הלחה מהדפנות. ד) יכסו בקופסה סגורה ואטומה את האוכל שרוצים לחממו. ויש מי שאומר שיש גם להמתין יממה בין חימום לחימום. ומכל מקום רצוי לייחד שני מיקרוגלים, אחד המיוחד לבשר והשני לחלב.
שימוש באותו מדיח כלים לכלים בשריים וחלביים
לג. הרוצים להשתמש באותו מדיח כלים הן לשטיפת כלים בשריים והן לחלביים, יזהרו שלא להכניס למדיח את הכלים עם שאריות אוכל גדולות, ואם נזהרים בכך יש מי שמיקל להשתמש במדיח זה הן לכלים בשריים והן לחלביים. וישנן דעות אחרות בכך.
שימוש בארוחה חלבית בסלטים שהיו תחילה בארוחה בשרית, ולהיפך
לד. סלטים שהיו על השלחן בארוחה בשרית, ורוצים להשתמש בהם גם בארוחה חלבית (כגון שהיו בסעודה השניה בשבת בארוחה בשרית [תמונה 43] ורוצים עתה להשתמש בהם בסעודה שלישית החלבית). יש מי שמתיר להעבירם מארוחה בשרית לחלבית ולהיפך, אם הקפידו לקחת מהם רק בכלים המיוחדים לסלטים.
עוד מדיני בשר וחלב
לה. כאשר מגישים אוכל במגשיות (למשל בארוחת צהרים במוסדות), כשבחלק מהמגשיות ישנו אוכל פרווה (כפתיתים, סלטים וכדומה), ובחלקן ישנו בשר, והסועדים לוקחים עם מצקת המיוחדת לכל מגשית את האוכל לצלחתם [תמונה 44] וקורה שמשתמשים במצקת של הבשר ללקיחת המאכל הפרווה ולהיפך. יש מי שאומר שאם אכל רק מהמאכלים הפרווה הללו, אינו צריך להמתין שש שעות לאחר מכן כדי לאכול מאכלי חלב.
