נספח יד: מכתב הגר"ח קנייבסקי שליט"א:

בס"ד, י"א אייר תשס"א

לכבוד

הרב הגדול, מעוז ומגדול,

הג"ר חיים קנייבסקי שליט"א

א. לפי מה שפסק בשו"ע (סי' שמ"ב) שדבר שאסור מדברי סופרים לא גזרו עליו בביה"ש כשמדובר בדבר מצוה. ובפרט שהבה"ל שם (ד"ה "מותר") הסביר שגם דבר שאפשר לו בלעדם אלא שיתווסף לו עונג בכך חשיב כדבר מצוה, לפי"ז מי ששכח לכבות החשמל בחדרו, האם מותר לו לכבות מנורת החשמל בביה"ש לצורך תשה"מ שהיא מצוה מדאו' של עונה (ולעיתים גם פו"ר), ושהשו"ע עצמו כתב (בסי' ר"פ) שתשה"מ הוא מתענוגי שבת וחשיב הדבר כשבות משום דהוי כיבוי גחלת של מתכת (-חוט להט) שלשו"ע (סס"י של"ד) הוי שבות. או שאסור הדבר, ומדוע.

ב. אם אסור, כנ"ל, היש להקל לפחות אם מכבה בשינוי, או בשנים שעשאוה, או לפחות בליל טבילה שחל בליל שבת, או שג"ז אסור, ומדוע.

ג. כשישנן כמה אפשרויות, מהו סדר העדיפויות: 1) אמירה לגוי. 2) עשיה בגרמא. 3) אמירה לקטן שאינו בנו. 4) שנים שעשאוה. 5) אמירה לאדם אחר שיעשה זאת כמתעסק. 6) עשיה בשינוי כלאחר יד.

בברכת התורה

מ. הררי

פעיה"ק ירושת"ו

וזו תשובתו:

א-ב. רבים סוברים שלא התירו אלא שבות דאמירה לגוי וח"ו להקל.

ג. כמדומה שאמירה לגוי קילא מכולהו.